_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

[א]

באחד מסיפוריו הוא אומר:  "לפני עיני מרחף התרמיל תמיד, התרמיל היהודי העתיק והנקוב תלוי לי מנגד, כהריאה והכבד בחטמו של אותו בעל מרה שחורה.  בכל מקום שאני פונה הנני רואה לפני את התרמיל, ובכל מה שאני רוצה לספר התרמיל מתגלה לפני".  זה היה אחד מדמיונותיו של מנדלי, בענוותנותו, אבל אנחנו רואים בהאמנות שלו, אמנם הרבה פעמים את התרמיל, מכף רגלו ועד קדקדו, ועד סתרי מזימות לבו.  ישנם צדדים וצדי צדדים בחיי המון היהודים, יפים ומכוערים, מעודנים ומנוולים, אשר מנדלי הפיץ עליהם אור, להיות נראים ותיאר אותם בשרד, להביאם לידי גילוי אמנותי – בפעם הראשונה, כביכול, בהצגת-בכורה.  סופרים אחרים, וביניהם גם אמנים של מידה וקצב, היו מטפלים ביהודים העשוקים ונרדפים, בתור היותם קרבנות שנאה וקנאה ואכזריות של אחרים.  אמנם דבר זה מכוון אל האמת;  היהודים הם, ברובם, ברוב הזמנים והמקומות "קרבנות" ממין זה;  ואמנם, ענין זה של  היות היהודים קרבנות, הריהו אולי הענין המעורר זוועה ביותר והנוגע ביותר אל הלב – כתופעה של חמס ועוול, ואל המוח – כחידה נפשית והיסטורית, - בכל זאת, כשהיהודי, לו גם יהי נרדף בכל רגע, יצוייר אך ורק מצד זה, אז תהא התמונה תמונת פרופיל (צד פנים);  ולוא גם תהא מכוונת מאד, לא תימלט מהיות חד-צדדית ויוצאת דופן, ולא תתן להרואה מושג שלם על דבר האוריגינל בשלמותו הגופנית והנפשית.  כמעט כל המספרים, שעסקו באיווף (חרקטריסטיקה) פרצופי יהודים, נתנו לנו "פרשת קרבנות".  אפילו את "נתן החכם" מכירים אנו רק מצד יחסיו עם צלח-אל-דין המושלמי ועם הכומר הנוצרי, ששונאים, שאוהבים, שמבזים, שמכבדים אותו.  כל הטרגדיה של שיילוק היא בסכסוכו עם פריץ נוצרי, בשל בתו – פוק חזי בכל הגלריה של דמויות וטיפוסים יהודים, אשר נתן החכם ושיילוק משמשים להם שני צירים: מחייב ושולל, ותראה צביונים וקלסתרי פנים מכל המינים, אבל תמיד אותו הצד שהוא מענין כלפי חוץ!  במה היה נתן – חכם, לבד מיחסיו עם המושלמים והנוצרים?  ומה היה שיילוק כשהוא לעצמו, לולא אירע לו אותה המילודרמה הגסה של הפריץ, שחמד לו דווקא ריבה זו, ואביה רצה להצילה, וע"י זה נסתבך כל הקשר הטרגי, ודו-הקרב בין סניור צעיר, שיצרו המיני תוקפו, והיהודי הזקן המוסר את נפשו על כבוד בתו? – על זה פרוש הצעיף.  כנראה, התענינו החוזים בשני היהודים רק בשל המומנטים המיוחדים, שהעלו על אודותיהם בדמיונם.  וככה היו רבים, בישראל ובעמים,  מטפלים בנו בתורת קרבנות;  ורבים מהם היו גם מותחים עלינו קו של מארטירולוגיה.  אף זו כוונה נעלה וענין אצילי מאד, שיש בו קדושה;  אבל הקדושה היא, מן הצד הציורי, דבר טפל ומיגע... טבול את המכחול בצבע כחול שבשפופרת ומשח להם קרני הוד מעל לראשיהם, כמו על תמונות הקדושים של הציירים מימות הביניים!  לא אכחד, שכשאני לעצמי אוהב אני דוקא את אותה הפשטות והתמימות, ממש כמו של פשוטי כלי עץ, את אותו שויון הנצחיות, שיש בהתמונות ההן;  אבל מי יעמוד בפני חד-גוונות זו?  ובכן, היו קדושים וחסל! – ומה עוד?  שכחו המספרים והציירים, שהיו להם, להקרבנות הללו, גם "פונקציות" אנושיות, משפחתיות, חברתיות, מדיניות, או לאומיות, משלהם או משל אחרים, שסיגלו אותם לעצמם:  שהיו להם מחוץ לתגרותיהם והתלבטויותיהם עם "טוב שבגויים" או "רע שבגויים", עולם אנטישמי-פנימי, דאגות, בעיות סבוכות ומלחמות נפשיות של עצמם;  ושהיתה להם, חוץ מן הרשמים של היות שנוא, או היות אהוב ושל "למה יאמרו הגויים", עוד גם רכוש גדול של בדיחה, לעג שנון, אירוניה ובקורת של עצמם, בתורת עולם לפנים מן העולם וכאופן בתוך האופן.  והמספרים והציירים שלא שכחו, נגעו בפנימיות זו רק כעוף הפורח.  יש להבריות שלנו, – הבה נקרא משיגרא דלישנא, לשבר את האוזן, בשם "הבריות של הגיטו"! – כמו לכל בריות העולם לפלגותיו ולמיניו רצון לחיים, לאהבה ולאושר, אולי למועט שבמועט שבאלה, ואולי בצורה נראית כזרה וגרוטסקית;  אבל לא השיעור המינימלי (בכמות) ולא הגרוטסקי (באיכות) הן סיבות נכונות ומספיקות להסב מהן את הצייר בוחן המראות או את הפסיכולוג בוחן הלבבות.  לדוגמא "גלופסק" (היא ברדיצ'ב) שונה תכלית שינוי מלונדון גם בכמות, גם באיכות, לפי הנורמה דלעיל.  מכאן – בעד הצייר האמיתי וגם בעד הפסיכולוג האמיתי, אין ראיה שלונדון היא טובה בהחלט, וגלופסק רעה בהחלט.  אין תעודת האמן לבחור בטוב ולמאוס ברע;  אלא למצוא את האמת הפנימית על ידי האמנות.  ככה גם אין תעודת הפסיכולוג להטיף מוסר;  אלא לחקור, במידה שווה, את המוסריות ואת הלא-מוסריות, כהרופא החוקר את מצב המחלה לעומת מצב הבריאות.  ש"י אברמוביץ היה כמעט ראשון, שמצא את הפתח אל גנזי הנפש העממית, בשאיפותיה ובנטיותיה, בחזיונותיה ובהיתוליה.  בדרך זו שיחרר את תיאור הגיטו ממשא הרחמנות והסניגוריה ויכניסהו לתוך תחום החזיון החפשי והפיוטיות האמנותית בת-החורין.  בגדר זה, במובן הספרותי הכללי, היה אברמוביץ מושפע בשיעור גדול על ידי המספרים הרוסיים, שצ'דרין, טורגנייב ואחרים.  והנטיה הריאליסטית שלו איננה מקורית בתכלית.  בכל זאת היה חי הנושא את עצמו, והיה עושה ב"גלופסק" כאמן העושה בתוך שלו.  הוא לא רק עיצב פרצופים, הוא גם יצר, גם ברא דמויות.  נאחזו בו שגיאות, מאניירות של דרכי-דיבור חוזרים ובאים וחוסר אמנות, במידה שהם צפויים מראש ("נישט דאס בין איך אויסען" וכדומה);  אבל  הקו הכללי הוא קו של גדלות, הייתי אומר:  של מיכאל מלאך (מיכל אנג'לו) בחיטוב, שגב רוממות.  בזה לא הושפע מן הרוסים.  הוא יכול להיחשב כתלמיד לגבי הרוסים בבחינת התיאור הריאלי של הפרטים;  אבל הוא היה שגיא יותר;  ולא רק ידע את "גלופסק" בידיעה עמוקה יותר מאשר ידע שצ'דרין את סטארו- נובו- גלופוב ואת קרוטוגורסק שלו, אך הוא גם אהב אותה יותר.  הוא היה קשור ב"גלופסק" בקשרי רגש יותר מאשר בקשרי שכל.  וצריך לדייק בזה, כדי שלא להפריז על המידה;  אברמוביץ לא צייר את העם העברי בסכום תקופותיו ובתמצית טיפוסיו, כי אם את האוכלוסיה היהודית הרבתא.  הוא צייר את החיים היהודיים, המשפחתיים, הציבוריים המעורים בכל אלה;  הדתיים (שאין מקום פנוי מהם) של הגולה הרברבתא במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות.  הציורים עושים רושם אדיר בנפשנו, יען כי ידענו (או היינו בעצמנו) את אותם האוריגינלים.  היהודי הספרדי, למשל, ומסתפינא לומר, גם העברי הלאומי הצעיר יליד ארץ-ישראל, שיש לו רק זכות-אבות ומסורת מעורפלת, "כלי שני" מן הגיטו שברוסיה, לא יוכל להבין, לא את טונייאדובקה ולא את כתריאליבקה, לא את ציורי הנוף, שהם על פי רוב שלג ורפש, ולא את אופיים של בעלי התרמיל, שאיננו יהודי-יסודי, כולל ומקיף, אלא תלוי במאורעות מקומיים ובהתפתחות או התהפכות והסתבכות, מיוחדות במינן, שליהודים במקומות ובעמקים אחרים אין חלק בהן.  יש כאן הוד שבמלכות האמנות;  מצד זה יכול גם היהודי, אשר לא ידע את האורגינלים, להתפעל ממנו, אם רגש אמנות מפעם בו, כמו שאנו מתפעלים מ"נוטר דאם די פאריס" של ויקטור הוגו, אף כי תנאי המקום והנפשות זרים לנו;  יש גם רגש הצער וההשתתפות בגורלם של העלובים המתוארים, אבל זו היא כבר נטיה לצד הרחמים והסניגוריה;  יש בין היהודים "הנאורים" בני הדור החדש, בעלי תרבות זרה, גם יחס מעורב מן תאוות כבוד גזעית נדיבה ונאצלת ומן סקרנות ספרותית.  סיפוק נפש הוא לראות ולהראות שיש גם לנו גדולים וגאונים, ניצוץ של סניגוריות בלא יודעי-יודעים וגירוי חריף לדעת, מה "אותם פראים" כותבים.  אל תתרגמו פסוק אחרון זה בצורתו, פן תהיו בדאים.  כלום אני מתכוון לאמור, שאחינו המודרניים, החיצוניים, הרהרו אף רגע במימרא, שאברמוביץ' היה "פרא"; חס וחלילה!  להיפך, אלה הם העושים את הפולחן ואת ההלל הגדול לחצי תריסר שמות סופרים עבריים ואידיים, שהם מוצאים אותם מסוגלים יותר לאכספורט; ומהם בא גל של התפעלות בחזרה לאלה שמבפנים וככה הולכות הצורות ונקבעות בדעת הקהל.  כוונתי רק אל היחס, אשר מחמת שטחיות ותרגום הוא נעשה מעין יחס של אכזוטיות.  אותו "מנדלי" שלנו, אשר השיחה של ביהמ"ד ושל הסימטא היא דרך חביבות טבעית, כשכותבים אותו באותיות רומיות או גותיות, הוא מקבל אופי קצת- מסתורי קצת- מודרני, כאילו תרגמו דרוש שדרש המאהטמא ההודי גאנדהי, או שיר ששר סן-דל- פון החמישי בארץ סין, ושנדפס על נייר של משי... הרבה דפוס עושה, הרבה נייר עושה.  ואז חוזר הגל  מן החוג החיצוני של חסידי האכזוטיקה אל חוג החסידים של לפני ולפנים וכרוזא קרא בחיל:  קידוש השם!  כל העולם כולו זע מפני מנדלי, ובריות שמבראשית חלו מפניו, הנה תרגמו ספר אחד מספריו גם לפולנית!  ראיתי את הפרט הזה מודגש ומוטעם בהרבה מאמרים, וגם באנציקלופדיות, – ובושתי קצת.  לשמחה מה זו עושה?  בתקופת הפעוטות של ספרותנו העברית החדשה היתה השמחה גדולה במעוננו, כשהוכרזה הבשורה הגדולה, שאחד מסיפוריו של פרץ סמולנסקין, כמדומני "קבורת חמור", תורגם לשפות אירופיות.  באמת תורגם הסיפור הזה באופן גרוע, ולמקוטעין, ונדפס בזמנו בשבועון בהשפה הגרמנית "מאגאזין פיר די ליטיראטור דס אויסלנדס".  באותו שבועון נדפסו תרגומים מכל הספרויות הרחוקות משום איתנוגרפיה, משום קוריוזיות.  אותו עתון צריך היה לשמוח שזכה בכך, כי הסיפור הנהו באופן יוצא מן הכלל סיפור טוב באמת, ולא אנו שנכריז על "נצחון" זה כמו על מעשה נס ותנא דמסייעא שסמולנסקין היה בעל כשרון, והא ראיה שאותו גוי סמך את ידיו עליו.  זה היה בתקופת הילדות שלנו, אבל אותה דרדקות בטלנית היא חוץ לזמנה עכשיו, כשאנו יודעים, שהעבודה של תרגום איננה תמיד מופת חותך על רום מעלת הדבר המיתרגם, שהענין הזה של היות ספר מתורגם או של הישארו בשפתו המקורית בלי תרגום הוא גם תלוי במזל, במקרה, בעסק, בקוניוקטורה של מול"ים, בהשתדלות ובהמלצה, בהשראה, באופנה.  צריך הסופר הגדול מנדלי מוכר ספרים לכך, שנביא ראיה על כשרונו מזה, – כמו שכתבו וחזרו וכתבו רבים בהגדרותיהם להוצאת ספרי מנדלי, ושנו במאמרים מיוחדים ושלשו באנציקלופדיות, שמנדלי נתקבל ב "אירופה", ובא האות על זה, שקליימנס-יונושא תרגם לפולנית את "מסעות בנימין השלישי" שלו.  המבקרים הספרותיים האלה צריכים היו לדעת מעט יותר, מה טיבו של קליימנס-יונושא, ומה היה נימוק תרגומו.  קליימנס-יונושא לא היה "אירופה", אלא פסיבדונים של סופר פולני, שמו שאניאבסקי, סופר ממדרגה ששית או שביעית ונגדשמי אמיץ.  אותו ברנש שכתב תעתועים נגדשמיים גם משלו, תוצרת הארץ, נתן את לבו, כמו שפרסם על עצמו, "ללמוד גם ז'רגון", כדי לחדור לתוך מסתרי היהודים, והוא מצא את "הימים במדבר", כי נדמה לו, שגם אברמוביץ מגנה את היהודים, והודאת בעל דין כמאה עדים דמיא.  סמי מכאן את כל הפינוק הפרזיאולוגי המנופח, שהאכזוטיקה שלנו עושה בגוזמאותיה;  וביחוד סמי מכאן את קליימנס-יונושא, ששבחיו לכבודו של אברמוביץ הם, בעצם, ריקלמה לעצמו.  אין אברמוביץ צריך למעשי הלהטים הללו!  הוא מחזיק ברכה לעצמו כמו שהוא:  סופר עברי, סופר אידי, עם קהל גדול שלו, שמבינים אותו עם כל תגיו ושיודעים את אותם החיים היהודיים, שהוא תיאר, ושמכבדים ואוהבים אותם.  "אנו לומדים רק בענין שאנו אוהבים" – אמר גיתה.  ברור הדבר, שהיו לו, לאברמוביץ, געגועים על אותן צורות-החיים, כי בלעדי אלה לא היה יכול לצייר אותן באופן נשגב כל כך.  נפלא הדבר עד כמה כל הביליטריסטיקה העברית והיהודית תלויה בהגיטו העממי והדתי.  מה היתה  כל ביליטריסטיקה זו מציירת, ממה היתה מתפעלת ומתרשמת, מה היתה מוכשרת לבקר ולנתח, במה היתה, בכלל, מטפלת, לולא היו אותם היהודים עם גלופסק, עם תרבותם המיוחדת, עם דתיותם ומנהגיהם, עם מכמני זיכרונותיהם, עם הבדלם ופירודם?  בשביל איזה עולם, זולתי זה, היתה ביליטריסטיקה זו מוכשרת לשמש אספקלריה?  איזה חומר אחר היה נמצא לה בשביל יצירותיה?  הרי כולה תלויה באורתודוקסיה של הגיטו כשלהבת בפתילה. מה תכתוב ואת מי תצייר, זולתי אותם היהודים שהתבוללו ואת חייהם התפלים מחוסרי גוון וזן (genre)?  עמק שוה, נייר חלק, חיקוי גרוע-ערך!  התלך להתחרות עם הביליטריסטיקה הכללית לטפל בצייר את הגויים?  תבן תכניס לעפריים!  הגויים ועניניהם כלום זקוקים הם לביליטריסטיקה שלנו לטפל בהם?  "גרוטוגורסק" איננה צריכה למנדלי;  שצ'דרין בקי בה יותר.  איזה ביטוי אמנותי יכול היה, למשל ישראל'ס לתת לנו, לולא היו סופרי סת"ם בחוג הסתכלותו?  ומה היה ישראל זנגוויל מגלה בכוח האמנות ומבדח את דעת הבריות בהומור החן והחידוד שלו, לולא היו יהודי ווייטשפל לנגד עיניו?  הכי יש אורגינליות ושירה והומור בהיהודים העשירים ובזאטוטי בני הצעירים שנתערבו באחרים?  מכאן שהקשר הפנימי בין האמנות היהודית והמיוחד אשר בהעממיות היהודית לא ניתן להינתק.  אמנם, יש אי אלה צדדים חילוניים בהעממיות היהודית, כמו חיי הרוכלים או חיי העגלונים וכיוצא בהם.  אבל הצדדים הללו לא יספיקו לאמנות במספרם המוגבל, ועוד פחות מזה במהותם, כי האמנות צריכה לפאתוס, ופאתוס ממלא רק היסוד הדתי.   היכול היה יוסף ישראל'ס לגלם את ההוד שבישראל בתמונת איזה אדם מן השוק, כמו שגילם אותו בתמונת סופר סת"ם שלו, אף על פי שיש גם לאדם מן השוק איזה שרטוטים כאלה של סגנון מיוחד?  לאתנוגרפיה די בשרטוטים כאלה, אך לא לשירה ולאמנות.  על כן, הזר שאני עונד לראשו של אברמוביץ, איננו ריאליסטי שצ'דריני, כשהצעתו היא "רואה התרמיל", אלא הפסיבדונים התמימי "מענדעלי מוכר ספרים", שאי אפשר לתרגמו, מפני שאין אלה מלים, אלא מושג ותמונה דוויה-חביבה, מסביב לבית המדרש בעגלתו הקטנה כסוכת-בד, רתומה לסוסה דלה מרוקת צלעות, שמוכר הספרים שלי (שמו היה בינוש) גזר עליה תענית.  חן צנוע מיוחד היה שפוך על ספריה מיטלטלת זו, כמו על שכינתא בגלותא.  דברים שבקדושה, ספרים!  ר' בינוש!  ר' בינוש! – בית המדרש נתמלא תנועה, זמזום ופטפוט של בחורי ישיבה, רטט של תאבדעות וסקרנות, זעזועי חשק ל "המלה החדשה הגואלת", צמאון לדפוסי ר' נתן שריפטגיסער, ר' איטשה בעל מגיה (יצחק גאלדמאן), להוצאות האלמנה והאחים ראם... והנני מושלך כמו לתוך יורה רותחת, כשעגלת הבד נפרקת, וסוסתי ברכבי המוכר ספרים מכשכשת בזנבה מתוך נחת, מקוה לחבילה של שחת, אחר טלטול הדרך.  – ר' בינוש! ר' בינוש! – יהודי דק וכחוש, גל של עצמות, מוביל תורה סחורה מעיר לעיר, מבימ"ד לבימ"ד, שיעול תוקפו.  הצטנן בדרך.  אנו רוצים להכניסו סמוך לתנור.  מציעים לפניו קומקום של חמין.  אבל כל אוצרות קורח לא יזיזוהו מעגלתו.  הוא בהול על ספריו.  – היש לך איזה ספר חדש בשבילי? – אני משדלו בשאלה, שיש בה ריח פרנסה.  הוא מעמיד פנים תמימים:  יש לי תהלים, תהילים עם מעמדות... חומשים – מקראות גדולות...

אבל ספר חדש, ר' בינוש!  אני מפציר בו.  "חידושי הרי"ם"... טרי מן הדפוס הוא מצפצף עלי בנחת, כמגלה סוד  כמוס, כשהוא מנער לא מן העגלה אלא מתוך שרווליו הרחבים את הפוליו, בלתי מכורך, רטוב קצת, כאילו ירד עליו הטל.  כמה?  עשרה זהובים!  האדמה רגזה תחת רגלי.  – ר' בינוש – אני מפייסו ומתחנן אליו – למי יש עשרה זהובים, ליצן שכמותך! השאל לי את הספר לחודש, לשבוע;  השב אשיבנו לך!  קרץ אלי בעיניו ולחש באזני:  קח לך, ואל תגיד לאיש, פן ידרשו כולם חינם!  חמקתי עברתי;  אבל הסוד נתגלה, והוא יצא נקי מכל ספריו החדשים.  היו לו, לאותו "ברוקהויז" דנן, גם עסקי סיטונות – היה מספק חומשים ל"תלמוד תורה" ו "גמרות" בודדות למלמדים, ספרי תהלים ל "חברת תהילים" – מערופה מצויינת, הכל בהקפה, איש לא שילם.  דין ודברים אצל הרב.  – אין לי – התאנח באזני – אני צריך ללוות ולשלם, לכתוב ולמחוק, בני ביתי רעבים, והסוסה...  כשאמרו לו, שבתלמוד תורה יש יתומים, אמר:  – זהו ענין אחר.  – ונתן "עשרה זאץ חומשים" והוסיף: – האם בשביל שאני מו"ס – אינני יהודי?  לך וספר להגויים, מה טיבו של "מוכר-ספרים" יהודי, מה מנדלי, ומה בינוש שלי!  נס "לעשות שבות" על ידי מתרגם-גוי, ומסור את הדברים ל "יונושא", שיודיעם ל "אירופה"!

 

[ב]

לחינם יגעו מבקרים להעלות מתוך פלפולם את אברמוביץ בתוך קו ישר  אחד.  הוא לא היה קו ישר אחד, אלא תמונה גיאומטרית מרובת הצלעות והזויות, עיגולים תוך עיגולים תשבוצת כלילת חליפות, ומזג צבעים כצבעי הקשת אשר בענן.  כשרונו לא זנק בפעם אחת, ובניצוק אחד, ממעמקי המבוע הכמוס, אלא הלך ועיבד ועיבד את עצמו בלי הרף.  זאת היתה באמת קולטורה אנושית ללא עיפות.  הוא בנה את עולמותיו והחריבם;  תיקן ושינה, החליף והשלים, חידש ושכלל עצמו;  עבר מעברית לאידית, ומאידית לעברית, מלשון המקרא ללשון המשנה, וחזר חלילה.  לא רק בלשון, אלא גם באופן החישוב וההיגוי, החיטוב והציור.  הוא לא היה סופר אחד, אלא סדר-דורות.  אי אפשר לקבוע נוסח חימי של אישיות ספרותית מרובת הצדדים, מורכבת ומסובכת כאברמוביץ.  הבה ננסה, רק בדרך של קירוב ועל צד ההשערה והאומדנא, יותר על ידי הסתכלות פנימית, מאשר על ידי חקירה ודרישה ביבליוגרפית-תאריכית-סטטיסטית – את הנראה, את הנדמה לי בחזון.  הנוקשות, היובש והאומץ,המצומצמיות,  האיתנות והעוצם (אינטנסיביות), העניות המסוגפת והשקדנות המדורבנת על ידיה, החריצות היתירה של מהגר או אנוס ומוכן להגר – במלחמת הקיום וההתחרות;  החריפות המושחזת עד תכלית החידוד, המופנה כלפי פנים, כמעט עד הנידוף (הסובלימאט) של אירוניה, וכל שאר סגולות הרוח המציינות את הגניוס של היהדות הליטאית מצד אחד;   ומן הצד השני: הרוחב והנוחיות, התמימות והרשלנות, העושר הטבעי של השטחים הכבירים, הדלות ההמונית ורבת הגוונים (התרמילית, כי לפחות יש שטח גדול בעד הנדידה), הפיוטיות של ציורי הנוף מלאי הלשד, ומתוך כך גם החסידות, המרפרפת כעוף פלא מעל להישובים הצפופים של היהודים בין החוחולים והערבות, ושאר תכונות הטבע הכללי והמזג היהודי של רוסיה הקטנה;  דמתקריא עכשיו:  אוקראינה.  צירוף זה הוא המרכב הבסיסי באופיו האישי-הספרותי של אברמוביץ.  צרף לכאן את תקופת הזמן ברוסיה הכללית וביהדות מרובת-המינים והארצות והמפלגות שבה, סוף ניקולאי הראשון ושפרפר נצנוצו של אלכסנדר השני, דהיינו סוף הלחץ המסומר, הצבת המחנקת של אלפי לאווין, שלהי משטר עבדות האכרים, והתחלת ההנחות וההקלות, עם ההתלקחויות האחרונות של שיעבוד האכרים, המבוטל בחוקים והמתמיד בפועל, והפקפוקים – ביחס אל היהודים;  והתקופה הנימושית של קיום קהל, אשר לא נודעו לנו בפולין, ודומני כי החמסנות (אצל סאלטיקוב: "חישטשניטשסטווא") של הביורוקרטיה הכי מזוהמת שבעולם, זו של הצארים;  עם אותו טיפוס האגרופי ("קולאקי") בתמונת שתדלנים וראשי קהל אשר לא נודעו לנו בפולין, ושדומני שלא נודעו גם ליהודי ליטא, אבל נודעו יותר מדי באוקראינה שהיתה מגושמת יותר ועשויה יותר לניצול ולאסקופה הנדרסת ולגידול כל אותם צמחי הרעל, הגדלים מסביב לטיט היוון של ישוב צפוף, מנוצל על ידי ממשלת זדון – המצב הנואש, אשר סאלטיקוב (בה "גוברנסקיה אוצ'ערקי" שלו) קרא לו "מבוכה גמורה" ("אודין קונפוז!").  "קשה לצעוד קדימה, ואי אפשר לשוב אחור".  והוסף עוד לאלה:  את הספרות הרוסית, שהיתה בתקופה ההיא, רובה ככולה – עם כל העריצות הצנזורית והשילוח לארץ גזרה, את סלתם ושמנם ממבחר הכוחות הספרותיים הרעננים – מחאה אחת גדולה נגד השיעבוד והעושק ו "ישתבח" אביר אחד לכבוד החופש והאנושיות.  ואם למנות רק שתים שלש דוגמאות, את ההשפעה של ניקראסוב, את דרך הבקורת הפוזיטיבית-הראדיקאלית של דוברוליובוב, פיסארייב, נ.נ. מיכאילובסקי, ק. ארסנייב, א.נ. פופין ובעל ההשפעה הגדול ביותר סאלטיקוב- שצ'דרין, וכל אותה הספרות של גילוי סודות ("אבליטשיטעלנאיא ליטיראטורא"), שהיתה משתמשת אף היא (הרבה קודם לה "קליאטשע") במשלים וחידות, כי באופן אחר מן הנמנע היה להתריע על התקלות.  אבל הקהל "האינטליגנטי" (מה שהוא בעיקרו מושג של רוסיה על יסוד ההתפתחות הפנימית המיוחדת שלה) הבין את שפת-המשלים ההיא, והיה קשר חשאי רוחני בין הסופרים הרוסים ובין אותה "האינטליגנציה", והיו מאוחדים ומשותפים בשאיפה אחת ובתכסיס אחד, בשאיפה לפרוק את עול המלכות הרשעה, ובתכסיס – למחות, אם לא בריש גלי לפחות:  ע"י דקירות ועקיצות, רמזים וקריצות כנגד כל דבר שהמלכות הרשעה עושה ולהציג לראוה – אם לא את הגוברנטורים, שהתוצאה מזה היתה סיביר או מאסר, ומי יודע אם לא גם סיגוף ("פיטקא"), על כל פנים, את "האדונים הטשקנטיים", את "הפומפדורים", את "בעלי המרה השחורה" ("חאנדריאשטיע ליודי", הביטוי שנזרק גם מעטו של אברמוביץ בבארו את ענין תרמילו) וכל אותם הביטויים של המהפכה האינטלקטואלית הפנימית, שנעשתה למין אמונה, ויתר על כן למין אלוהות, שאיננה סובלת שום נדנוד של ספק, כי היא בהולה על גדולתם ועל אי שגגותה.  יען כי זאת לא היתה, בעצם, אסכולה, כמו, למשל, זו של קונט בצרפת, או של פיכטה, לאידך גיסא, בגרמניה; אלא מלחמה, נואשה, בלי דקירות, בשנאה כבושה, בעמדה מסוימת.  אותו "אינטליגנט רוסי", אותו "סופר" או "סטודנט", עם מידה מופלגת של אידיאליות עד מסירת הנפש, עם שיעור ענקי של טהרה ופרישות, עקשנות סיגופית, ובהרבה מקרים עם קרני ההוד של מעונים בעד דעותיהם, היה, לאמיתו של דבר, פרי הילולים היחיד והמיוחד, שהולידה המלחמה החשאית והעמוקה בין השיעבוד המדכא והצמאון לדרור.  הטיפוס האצילי הרוחני הזה לא הובן אף בזמנו בארצות ובקולטורות אחרות;  עכשיו איננו מובן כלל;  ברוסיה עצמה הלך לעולמו – ויותר נכון, נתגלגל ונתחלף בחילופים אחרים.  אותו "הסטודנט הרוסי", בעל העינים החשבניות ושערות הראש השוות הגולשות והחולצה עם האבנט – חבל!  נסתלק מן העולם.  את מקומו לקח הבולשבאי או הנאצי;  זה מאמין באנושיות חדשה לגמרי, וזה – בנצחון "החיה צהובת השער" האריית לגמרי;  ומה שביניהם – הוא תלמיד בעלמא, שאיפה לדיפלום, בלי לדאוג לאנושיות או ל"ראסא".  אם תרצה לספר, למשל, לאנגלי, על דבר "אינטליגנציה" – הוה זהיר, שמא יטעה בדבריך וחשב, שאתה מדבר על פרשת מרגלים, כי זהו פירוש המלה "אינטיליג'נס" באנגלית.  ואם איננו הדיוט וחשדן כל כך, ישאל לתומו:  מה שייך לומר "אינטליגנט" בנוגע למפלגה?  כל אדם, אפילו בעל חיים, הוא "אינטליגנט" – אך בינינו, יהודי רוסיה לשעבר לוחש עוד הניצוץ של "אינטליגנט רוסי" תחת האפר של זכרונות ובכוח ההרגל, למרות שינויי הזמנים והמקומות.  כדי להבין את אברמוביץ ואת רוב הבנין של ספרותו ורוחו, ביחוד לתקופותיו הראשונות, צריך להבין את רוח התקופה 1870-1840 ברוסיה, לא כדי לחטט חיטוט ביבליוגרפי בטלני ולהוכיח שהטיפוס של ה"טאקסע" (1869) ושל ה"פריזיו" (1884), ובמקצת אף של "דאס קליינע מענטשעלי" הצורות המתוארות ב "המכתבים אל הדודה".  לא!  אברמוביץ היה מקורי, עד כמה שסופר מתפעל מן הסביבה יכול להיות מקורי – לא במקוריות  (1864) יש להם דיוקנא קדמא בין ה"טאשקנטיים" וה"פאמפאדורים" ובשל אריסטו, שפינוזה, קאנט;  אלא במקוריות של סאלטיקוב בעצמו, של וולטיר, של הויפטמאן או של גוסטאב פרייטאג (שהוא דומה אליו ביותר בחזונו, בתפיסתו, בדרך סיפורו ובסגנונו, אף כי לא ברי לי כלל, שהיה בקי בסיפורו).  אני קובע רק שהוא היה בן עמנו ושאין לגלמד אותו, ושאי אפשר אף להבין את תכונתו לכל עמקה בהיסח הדעת מסביבתו.  הוא לא היה תלמידו של שצ'דרין, אלא מין שצ'דרין עברי, במגמתו הבקרתית, בתיאוריו, בגילוייו, בהיקפו, באנציקלופדיותו, באפקי הסתכלותו, בציוריו המגוונים את סיפוריו ובכוח עבודתו הכביר והענקי.  האלמנט הדמיוני, כלומר הפנטסטי, השכיח אצלו מאד, איננו מתיש ומקלש, אלא מחזק ומאמץ את הריאליות בהסאטירה שלו.  מבעד להגוזמאות, שהן לפעמים כהררים תלויים בשערה, מנצנצת האמת בזוהר מבריק;  והגוזמאות בעצמן:  יש אשר אם אין כולן תיאור מדויק של ההווי, הן ניחוש העתיד.  בין רבבות הדפים, שכתב אברמוביץ, נמצאים – אין שום צורך להבליע עובדה זו בשתיקה! – גם כאלה, אשר המבקר הישר,– שאין לפניו משוא פנים ושאינו יוצא ידי חובתו בפאניגיריקה סתמית, – יזדקק להכניסם לסוג הקאריקטורות.  אבל אין לחרוץ משפט הסכום הענקי על פי גרגרים מועטים, היוצאים מן הכלל.  אמנם נמצאים אצלו ביטויים עוקצים וגודשים את הסאה;  אבל רק במקומות סאטיריים.  אין לדרוש אדיבות יתירה ודייקנות מנומסת מאת הסאטירה.  ויקטור הוגו לא נידח משאתו כגאון השירה בעבור שהשוה במאמר פולמסאי מר ונמהר את מתנגדו (נאפוליון השלישי!) ל"חזיר קטן, טרזן, מתהדר בעור הארי";  אין למדים מכאן, שאותו מתנגד, בר פלוגתא של ויקטור הוגו, לא היה אלא "חזיר קטן" וכו';  אין למדים מכאן אפילו, שויקטור הוגו חשב באמת ובתמים כך;  אלא שהוא כתב כך ברגע ידוע ובהשראה של פולמוס.  יובינאל נתקבל – לא רק כאחד מסופרי המופת של ספרות רומא אך גם כספר לימוד של הספרות הרומית בכל בתי האולפנא שבעולם, אף על פי שיש בו פסוקים, שחכמינו היו אומרים עליהם את הפתגם הידוע "עיקם הכתוב הרבה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו"... כל הסופרים הגדולים שהיו בעולם: היינה, ברנה, וולטר, בארביה, ב.ל. קודיה, וזה שאין כמעט דוגמתו בתור ספרא רבא בסיפורים באלזאק, וזה שכמעט אין דוגמתו בעלית נשמה של מוסר ויושר: טולסטוי, הזקן, וזה הנפלא בשופרא דשופרא של ציירות הנריק סינקיביץ, וגורקי! העמוק, עשיר ההשראות, וצ'יחוב הקל, גאון הרפרוף, ומטרלינק המסתורי – כולם נאשמו באשמת "קאריקאטורה", מפני שיש להם קטעים לקויים בכך.  יש לו לאברמוביץ הרבה הבלעות (דברים שלא כילה לומר אותם עד תומם), חצאי מלים, משלים;  אבל הללו הם ארעיים, ובקביעות נשמעה לשונו ברום קול, ברורות ובחופש.  יש אצלו גם חזרת דברים, לא שתים ושלש פעמים, אך יותר ויותר;  אבל רק במקומות שהענין הוא בעיניו מופלג הערך, והוא רוצה לשננו להקורא.  בבחינה זו מרובה אצלו המידה הדידקטית, כי אם הירבה או מיעט באומנותו, אבל בטבעו היה מורה,  מתכשר להיות מורה, משגיח על מורים,כהרבה מן האינטליגנטים הרוסים בני דורו וחברי אסכולתו.  ואותם הרמזים והמשלים היו משותפים לכל הסופרים שברוסיה מפני הצנזורה.  במקרה יודע אני פרק בעינוייו  של אברמוביץ, בנידון ה"קליאטשע" שלו.  אפשר לכתוב "קליאטשע" חדשה על דבר הטרמינולוגיה של ספר ה"קליאטשע", שנאסר וחזר והותר לחצאין, ושוב נאסר, ונתחלפו הממונים באותה לשכת פלהדרין, שנקראה בשם "שלטון לעניני הדפוס" (אופראוולעניע פא דעלאם פיעטשאטי),  ונמצא למז"ט, איזה "יוסי שריא", רוסי הגון, שהתיר את הספר במקורו האידי, אבל אסר את תרגומיו והציע לפני המחבר המסכן "לתקן" אותו ותקנתו זו היתה כמובן, קלקלתו, ויצא נתוק וכרות;  ומי שאיננו יודע את הפרק ההוא של עינויים בתנאי הדפוס ברוסיה יעמוד תוהה ויאמר, שאברמוביץ "סיגל לעצמו סגנון של חצאי מלים"!  טוביה הצענזאר חטא וזיגוד אברמוביץ מינגד.

ה"קליאטשע" היא מצוינת בשפה מלאה עוז-נעורים, בכובד-ראש וחומר-דין של מוסר, בעושר דעת-החיים, בבקיאות עצומה בטבעה של הסביבה האנושית ובגוונים מזהירים בדמות דיוקנם של הזמן והמקום.  אין זה לא סיפור, לא רומן ולא נובילה;  ואף על פי שיש בו הרבה מן הפובליציסטיקה ומן הפולמוס, מעט מן הקטגוריה כנגד המלכות הרשעה, ומעט מן הסניגוריה בזכותם של ישראל – ה"קליאטשע" היא, בעצמם, ראפסודיה, המזכירה אותי את הספר המפואר, ספר "עולי רגל"  Ksiega Pielgrzymstwa לאדם מיצקיביטש (מסופקני, אם אברמוביץ קרא אותו).  ראפסודיה זו כתובה בפרוזה נשגבה ומפיקת זיו, והתוכן מלא חכמה, הנובעת מהרבה מעינות של נסיון, גם בחיים, גם בספרות.  ההסתכלות באופים של בני אדם עמוקה היא בחכמת הנפש;  והפרגוד והקלעים של בימת המחזה, בין של בעלי חיים, בין של הטבע הדומם, הם מבריקים ממש.  הפראיות והחן מאוחים עם האיומיות והפשטות, כמו בהתיאטרון היאפאני.  ההומור והפאתוס מהווים הרכבה וסינכרוניות מיוחדת במינה.  מה היו אותם הרודפים והנרדפים, העולבים והנעלבים, בתקופות ידועות ברוסיה?  אם רצונך לדעת זאת – כלך לך אצל אברמוביץ!  הוא יודע זאת.  האחרים אינם יודעים, ניכר בטביעת-עין, שאינם יודעים.  הם רק יודעים עובדה עובדה לבדה, הוא יודע את התמצית השלמה.  הוא כאילו לא בדה שום דבר מלבו, כאילו היה בכל מקום בשעת מעשה.  דברים כאלה, שהוא כתב, אי אפשר לבדות מן הלב, אי אפשר גם לראות!  צריך לחזות, כמו שדאנטה חזה את "התופת" שלו.  יש כאן נשיאות שלטת שלטון בלתי מוגבל, לא שלטון של אמן מן השוק, אך של אישיות אמנותית.  הייתי אומר, שספר כזה צריך להיות נדפס על קלף ומכורך בטבלאות של עץ, מצופים עור צבי בלתי נקמט, עם אונקלאות של פליז כהסידורים הקטנים של היהודים הספרדים דפוסי אמשטרדאם, מן המאה השבע עשרה, ושיהא נקרא וחוזר ונקרא, כקריאת המגילה, ולא בנשימה אחת, כי אם לפרקים. והיה זה מעשה לסתור כנגד מה שכתב חכמן אחד, ש "רדיפת היהודים התחילה להיות דבר באנאלי ומשעמם".  אפשר – אבל "הקאליטשע" לא תהיה לעולם באנאלית ומשעממת.  אילו לא כתב  ה "סבא" אלא את  ה "קליאטשע", לבדה, היה די לזכות לחיי עולם הבא. זה הדבר אשר אמרתי: אפשר להבין את אברמוביץ רק מתוך רוסיה עם תלאותיה ועינוייה, רק מתוך האינטליגנציה הרוסית בהוד אספקלריותיה האנושיות הגדולות ההן.

 

[ג]

באמרי זאת, אל יטעו הקוראים לחשוב, שאני מוותר על אברמוביץ בתור "סבא", זקן סופרינו, פאר הספרות העברית והאידית וכו' וכו'.  להיפך, אני מייחסו כיהודי שביהודי, יהודי ליטאי כפול אוקראייני, מכופל רוסי, עולמי.  ברם, אפילו בגדר זה, כולנו, אנחנו בני זמננו ומקומנו, וכל ספרותנו איננה "פתקא שנפלה מרקיע", אלא – אם אנו מסכימים על כך, או מוחים כנגד שידוך זה – משקפת את תנאי זמננו ומקומנו.  עם כל שותפות הרוח וחברות למלחמה עם "האינטליגנציה הרוסית", כמובן, לא ע"י חוזה, ואף לא דווקה בהכרה ברורה, אלא מה שהוא יותר חשוב ועמוק:  ממילא (Eo ipso) היה אברמוביץ, ככולנו מהדור הישן, בר-בי-רב מן החדר ובחור בן-הישיבה, הוא היה זקן ביותר ורשלן בנוגע לשאלות כאלה ביותר, מכדי לברר בדיוק, מתי נולד.  אף זהו קו אופיני.  אומרים, שנולד בש' 1837, ויש גירסה אחרת, שנולד מספר שנים מקודם.  הדבר הזה איננו חשוב כל כך.  פרטי חינוכו הם חשובים יותר.  בילדותו למד מפי מלמדים, ואביו השגיח על זה שילמד הרבה תנ"ך.

המקור היותר נאמן לתולדותיו הוא האבטוביוגרפיה שלו שכתב בעצמו, ושאני הוצאתי לאור בספרי "ספר הזכרון", וורשה תרמ"ז, ומן התימה, שב"אנציקלופדיה יודאיקא" בסוף המאמר על דבר אברמוביץ, שנפרטה שם הביבליוגרפיה עם כל מיני חוברות ומאמרים – לא נזכרה האבטוביוגרפיה שכתב אברמוביץ בעצמו, אף על פי שהכותב ראה אותה, שהרי הוא מזכיר פרט אחד ממנה באמצע מאמרו. בהיות הנער בן י"ג מת עליו אבא, ואז למד הנער ב' שנים בישיבות ליטא.  הפרט הזה איננו מחוור לי.  אברמוביץ לא רק כנראה מספריו, אך כידוע לי מחליפות מכתבים ומן השיחות שהיו לי עמו כשביקר הוא בוורשה, וכשביקרתי אני באודיסה, היה תלמיד חכם, ולזה לא הספיקו "ב' שנים בישיבות ליטא".  אני משער, שהוא היה הרבה יותר מ ב' שנים בישיבות – הייתי נוטה לעשות חיסור מן ה"וואנדעריאהרע" שאח"כ ועודף לשני הישיבה;  וגם אותה "שנה רצופה אשר הנער בילה ביער, אחרי הנשא אמו שנית לאיש", שהכתבנים, ביחוד בשפות זרות קובעים בה מסמרות, כדי לרמוז, ששם נכנס הנער להיכל הטבע ושם למד לצייר את ציורי הנוף הנשגבים-נפלאים מכל פלא וכו' וכו' שלו – גם אותה שנה רצופה הייתי אני, המחבב מאד יערות, אבל עוד יותר ישיבות, מצרף ג"כ ללימודי התלמוד הדורשים זמן רב.  אליבא דאמת, מוצא אני ציורי הנוף של אברמוביץ אמנם יפים, אבל לא נפלאים מכל פלא וכו' וכו'.  תהא לי רשות להתוודות, שאני מתפעל מהפסיכולוגיה של אברמוביץ הרבה יותר מאשר מציורי הנוף שלו, שיש בהם חכמה יתרה, ובמקצת גם הומור, אבל אין בהם די חליפות גוונים ודי אי-אמצעיות.  חוששני, שאותו היער הוא "לא דובים ולא יער".

ככה גם הכניסו לנו "הדייטשלעך", מתוך תרגומיהם, את המושג "וואנדעריאהרע" השגור אצל גיתה, וגם אצל ז'אן פאול, – השוליא דנגרא בגרמניה יוצא ל"וואנדעריאהרע" ומתגלגל מאומן לאומן.  לנו יש עסק עם הבחור שלום יעקב, שכינוי משפחתו היה, בעצם ובראשונה, ברודא, ואחר כך, כאורח גוברין יהודאין, נרשם אברמוביץ, בחור קטן, שלמד תנ"ך ותלמוד והשתוקק להוסיף ללמוד, וביחוד ללמוד עוד לימודים אחרים בנוסף על התנ"ך, והתהלך, והיה צר לו המקום בביתו עם אביו החורג, שהיה טוחן, והיער, כנראה, לא משך את לבו ביותר, ונסע ללמוד כדרך כל הבחורים.  יש לשער, שאמו, אשת הטוחן, נתנה לו מסת כסף להוצאות הדרך ושדרכו לא היתה דרך עוצב כזו של, למשל, פרץ סמולנסקין, בעל "התועה בדרכי החיים". ההשתמשות בגלופות (קלישעען) זרות, מוכנות בשפות אחרות, כמו ה"וואנדעריאהרע", גורמת לכך, שמוציאים ענין יהודי רגיל מידי פשוטו, ומתוך כך נותנים לו, כלומר לתפארת המליצה, צביון נכרי ושאול מאחרים, והדבר כהווייתו נבלע ונסתם.  המאורע כפשוטו הוא מן הנעשים בכל יום:  בחור צעיר נוסע ללמוד באותם תנאי החיים והחינוך, זוהי, כמובן, יציאה להשכלה;  דווקא דבר זה, הפשוט הטבעי, הוא ממורח ומטושטש.  אין בו מן התמוה;  אבל יש בו מן הריאליות;  אין בו ממה שיצריך את הקשקוש בפרזות גרמניות, אבל יש בו מן הפסיכולוגיה המיוחדת של החינוך וההתמשכלות בדור ההוא.  אלה הן קורות כולנו, הבחורים שהיו למשכילים, האבטודידקטים שנסעו ללמוד, ובדרכם נתארחו כאן ואילך ולמדו מזה מעט ונתנו שיעורים לאחרים ולעצמם.  כך דרכה של תורה.  שלום יעקב היה צעיר מופלג בתורה,  וכבר נתן עיניו ב "ספרים חיצוניים", ומתוך לימודי התנ"ך, שאביו המנוח היה מקפיד עליהם, ידע את השפה העברית, ומתוך זה היה בחינת "נולד סופר";  וגם רוסית ידע, כי בשנת 1840 במחוז מינסק כבר נראו סימני רוסיפיקציה בין היהודים הנוטים להשכלה;  את ניקראסוב עוד לא ידע (כי ניקראסוב אך נולד בש' 1821), אף את סאלטיקוב (שנולד בש' 1826), אבל את פושקין כבר יכול היה לדעת, ובכן – משכיל מתחיל כהלכה!  ככה בא לקמיניץ-פודולסק, ומזלו גרם, שנפגש עם אב"ג (אברהם בער גאטטלאבער).  אדם זה כבר היה אב למשכילים, בעל-תעמולה להשכלה (אני הכרתיו כשכבר היה איש בא בימים בשנות השבעים), זקנו לבן, אבל פניו חכליליים ומלאי מרץ, אינש-בעלמא, רווחן ובעל-הנאה ולוחם להשכלה, סופר לעתונים, עורך עתונים, לוחם להשכלה חוצב-להבות.  נקל לשער כמה מן האקסטזה והפאתוס היה בו, כשלושים שנה לפני כן, ובאיזה תאוותנות נפל האנתוזיאסטן גאטטלאבער על הילד מקאפיל, מחוז מינסק, ששאף להשכלה.  הילד!  על צד האמת –  לא היו ילדים כלל.  ילד כזה היה מבוגר.  הוא, חוץ מהתנ"ך והגמרא, בודאי כבר קרא בהרבה ספרי השכלה; וגם את העולם ידע.  מילתא זוטרתא?  הוא נסע מקאפיל עד קאמיניץ, ובוודאי התעכב בכמה מקומות.  סייע לו גאטטלאבער כרגיל, להוסיף ללמוד רוסית וללמוד גרמנית.  גאטטלאבער נחשב כמומחה לגרמנית – כמה ספרים תרגם מגרמנית!  באזני שמעתיו מדבר גרמנית, עם שגיאות, אבל הוך-דויטש, בסגנון תרגומו של בן-מנחם.  ובוודאי לא פילל איש מהמשכילים בעת ההיא בחוגו של גאטטלאבער, שבהילד הזה מקאפיל חבוי כוח של שקדן מתמיד, אשר במשך של עת קצרה יעיב את כל המאורעות הגדולים אשר מסביב.  נתון נתנו לו את העידוד הראשון החשוב כל כך.  גאטטלאבער הכניסהו עם מאמר שלו להפנתיאון: ל "המגיד" ("כתב על דבר החינוך" של בן חמש-עשרה!; שנה א', גליון 37);  אבל מכאן ואילך הלך הנער בכוחו ומגרמא דיליה ובזכות עצמו, ויהי לסופר משכיל באמת.  אבל הנער הזה למד.  מאליו מובן, שהכשרון הטבעי הוא סיוע גדול, שבלעדיו אין כלום;  אבל בלי עיבוד ופיתוח מודרג ומתמיד, הרי זה כמי שיש לו מטבעו חוש מוסיקאלי, אבל לא למד לנגן.  הדבר הגדול באברמוביץ היה, שהוא למד הרבה מאד;  לא פסק מללמוד, לא פסק מלקרוא, מלרשום, מלתקן ומלעבד את עצמו.  אומרים, שאין אמנות נקנית בלימוד אלא ע"י ניצוץ, איתערותא-דלעילא, סייעתא-דשמאי, סוד ד' ליראיו.  גוזמה!  אפילו הניצוץ צריך לכך, שהלימוד ילבן אותו.  קשה אבל לא נמנע, לקנות שלימות לימודית ע"י אבטודידקטיה.  אברמוביץ היה מאלו שהצליחו בגדר זה.

הקאריירה הספרותית הגדולה של אברמוביץ איננה מעשה נס פתאומי של רוח הקודש, אלא אפותיאוזה של הטיפוס המיוחד ביהדות האירופית-המזרחית:  הגניוס מתוך התמדה ענקית, הגניוס אשר ביאליק נתן לו הוד בשירו "המתמיד".  נברך את האלוהים, שחנן את המתמיד בכשרונות טבעיים מתחילת בריאתו;  אבל נברך גם את המתמיד בעצמו, שידע ושקד והשתמש במתנות אלוהים להשגת שלמותו!  הוא הביא אתו שיעור הגון של ידיעות מן הישיבות בליטא, אבל באוקראינה הוסיף מאה מונים גם ביהדות, גם בידיעות חיצוניות, על מה שהיה לו מן המוכן.  שם נתקשר בהתקשרות רוחנית עם הספרות הרוסית הגדולה, ושם קנה לעצמו את כשרון ההסתכלות, את סגולת הבנת הנשמה האנושית והיהודית בתוך החומר המרובה השופע שם, ושם קנה על ידי לימוד וקריאה לאין סוף ובחינות ונסיונות בעצמו, אשר לא כולם הצליחו תיכף, ורק לבסוף, אחרי ליטוש וזיכוך וסינון ושכלול, הצליחו.  שם קנה את הריתמוס האמנותי, וילך ויטפס ויעלה באינטנסיביות, בעקשנות ליטאית, "בהמתת עצמו באהלה של תורה", שהיא מידה מצוינת של תלמיד חכם יהודי, עד שהגיע למרום הפסגה.  היו לו הרבה תקופות-מעבר, או נאמר: משברים בחייו.  מכולם יצא בנצחון, ויהי לסופר עברי-יהודי שלם בשלמות.  ספריו האחרונים, וביחוד "בעמק הבכא", הם גולת הכותרת.

סגולותיו של "בעמק הבכא" מסתמנות בהתיאור מופלג-הבולטות של הנפשות השונות הרקומות במטוה-המסכה.  כל נפש ונפש לבדה מיוותרת ופורקת את עצמה מן התשזורת הכללית והמסגרת המקפת של מכלול הנוף והסביבה, לתמונה מיוחדת, למוחשיות ברורה, עומדת גם ברשות עצמה.  משתלט הרושם, שהמספר מכיר את הנפשות הפועלות – לא רק בכל תוויהן ושרטוטיהן בלבד, אך בוורידיו נוזל דם מדמיהן;  ולפני עיניו מסתלקות כל המחיצות, ונופלות כל הקליפות החיצוניות, המכסות את  חביון עצם טבען, והוא רואה בסקירתו הבוגרת את היותן לפנים מן  השטח העליון ואת הגותן הטמירה ביותר.  אי אפשר להמלט מן הרושם המכריע הזה.  לקורא ראוי לזכור תוך כדי קריאה, שמונח לפניו רומן.  החיים מרעישים כאן בהברות חסונות כל כך, ולפרקים – בכל כך מרץ ועזוז, עד שהקורא עומד נבעת ומשומם לרגעים;  והוא ינוח מזעפו רק כשהוא חוזר ונזכר, כי מה שמזעזעהו – איננו, סוף סוף, אלא מלאכת מחשבת, אשר רק כשרונו האמנותי של המספר בתיאור בריותיו ובהשתלבות היחסים שביניהן, נתן לה בת-זוהר של חיים אמיתיים.  וכמו ברוב סיפוריו של ה "סבא", – אבל כאן באופן מפותח ומובהק יותר, – סיפור המעשה בעצם, כלומר המאורע המסופר, הוא נדחה קצת לירכתי הבימה – אל השטח השני, לנוכח הוד תיאור הסביבה וההרמוניה הנערצה של הדמויות המצוירות בשרטוטים גדולים אדירי מידה ורחבי אופק.  זהו מפעל איתן, חי, גועש;  ראשיתו מצער בפעולה, בתנועה – אטי ורגעים גם מתנהג בכבדות.  אינני קובל על אברמוביץ שהאריך, שהיה נוטה הצידה, שהיה שוהה ומתעכב על פרטים.  תרעומת בקורתית כזאת מעידה על חוסר קולטורה ספרותית.  צריך להתחשב בטבעו של אמן.  אברמוביץ – קצרן לא היה, זהו היקף הסתכלותו, זהו סגנון תפיסתו ותיאורו.  החזיון הולך ומתפתח, ואגב אריכותו הוא צומח ופורח ומוסיף תנועה וחיים ומגיע לריתמוס בלתי רגיל עד כדי סילודים של עליית נשמה.  מן "למדו היטב" – עד "בעמק הבכא", מהלך יותר מת"ק שנים.  יאמרו: קפיצת הדרך של גניוס.  אני אומר התפתחות מודרגת של "מתמיד".  רצוני להפיץ מעט אור על קו אחד באברמוביץ, שהכותבים על אודותיו עברו עליו בלי שים לב.  רבים הזכירו את תקופת המעבר שאברמוביץ עבר מתקופת ההשכלה, אשר בה היו שרשי גידולו, אל התקופה שלאחריה;  אבל לא ביארו מה היה תפקידו בעולם ההשכלה, וממה עבר, ואם היה בזה איזה משבר באמת, או אין זאת אלא פראזה בעלמא.  הבקיאים בהתפתחותו של אברמוביץ צריכים לדעת, שהוא, כסופר, לא נכנס פשוט לתוך ההשכלה, כמאה סופרים אחרים בני-דורו, אלא הוא בא בתחילה ב "רכבי אש" של הפאתוס ההשכלתי.  רגילים המבקרים לזלזל בערך "האבות והבנים" (בראשונה "למדו היטב", 1863) שלו, מפאת היותו כמעט חיקוי, אם לא תרגום של ספר טורגנייב ברוסית, וגם מפאת היותו כתוב בשפת המליצה, שאין בה אמצעי תיאור די תאר נפשות ומאורעות, באופן בהיר ומובן להקורא.  בנוגע להקטרוג הראשון כבר דברתי לעיל, בקשר עם סאלטיקוב, שהשפעתו היתה הרבה יותר גדולה על אברמוביץ מזו של טורגנייב ומזו של כל סופר אחר זולתו.  ומה שהוברר לי, הוא שאין כאן לא לקיחה ולא נתינה, לא יחס מקביל לרוח כללית, ושהנימוקים היו משותפים, ויש לראות את אברמוביץ בתקופה ההיא לא כמתבולל ולא כתלמיד, אלא כבעל בריתה של תנועת החופש והבקורת של האינטליגנציה הרוסית, שנלחמה בעד החופש והצדק באותו הפאתוס ובאותם הנימוקים.  ובנוגע להערך הספרותי נכון הדבר בלי ספק, שספר "האבות והבנים" איננו מבליט אף במקצת מן המקצת את שלמות סגנונו העברי של אברמוביץ כתבנית אשר ראינו בגמר עיבודה;  אבל יש לשים לב, – וזה שייך לתולדות הספרות העברית! – שגם בספר זה גם בהרבה מאמרים, שכתב אברמוביץ באותה תקופה, מתוודע אלינו בכל אלה סופר מבורך מצוין בפאתוס מלבב ומעודד של חלוץ-לוחמים כנגד הבטלנות והאווירות הנבערת, מעורר ומשנן ומבשר לשחרור מהגיטו האדוק-הקנאי, ולבחירת דרך אחרת בתרבות, דרך שכלית, מדעית, פדגוגית (זוהי הסיסמא: "למדו היטב"!) בצדק או שלא בצדק – לדידי שלא בצדק! – נהיה עכשיו אותו פאתוס זר לרוחנו, לא שאיננו בעיקרו מועיל ומכוון לטובה, אלא משום שתנאי החיים והחינוך נשתנו.  ואולם בהערכת  אישיותו הרוחנית של אברמוביץ אין חוקר הקורות רשאי לשכוח, ששרשיו של אברמוביץ היו ההשכלה, ואם היתה תקופת ההשכלה נחוצה או מיותרת (לדידי היתה נחוצה לשעתה זו) – שאלה זו גדולה היא מכדי שיעור ההצטמטמות במסגרת הערכה זו, אלא חובת ההיסטוריון היא לעמוד על מהותה של שיטת הסופר הגדול, שאנו דנים עליו בפינה זו.  בבחינה זו חובה להדגיש שני דברים עקרוניים: 

א. אברמוביץ עמד לצד קברניטי ההשכלה בספרות, לצד רש"י פין, פלונגיאן, חז"ס, אד"ם הכהן ודומיהם, עם כל הבדלי גווניהם, כמו למשל צויפל כבד המוסריות, אד"ם הכהן כבד הדקדוקיות, חז"ס – מדעי כללי, פלונגיאן – מדעי עברי, אבל כולם יחד היו מלמדים, כביכול, קלאסיקים, ואחריהם נמשך אברמוביץ ולא אחרי אורי קובנר, שהיסתפק בבקורת הספרות העברית החדשה ב"חקר דבר" שלו, המלא הערות מחוכמות וניצוצות של כשרון, שיש לו דם וגוף, אבל בלי שלד ובלי לב.  כנגד זה כתב אברמוביץ את "משפט השלום" (1860) שלו ועוד מאמרים.  בכולם הוא שקול ומתון, ודבריו כדברי זקן יושב בקתדרה, והתיחסותו נאה, מלאה הכרת-היש של סופר עברי המכבד את כהונתו.  ואף על פי שהוא מותח קו בקורת קשה על צויפל – והוא עוד היה אז איש צעיר – מכאן ראיה שלא בכל דבר נמשך אחרי הרוסים, כי אילו נחה עליו רוח דוברולובוב או פיסאריב (כמו על קובנר בשעתו), אזי לא שבק חיים לכל בריה בהספרות העברית של אז.  אבל היה בו רגש השיעור וההבחנה וכבוד מיוחד להשפה ולהספרות ולנושאי דגלה.

ב. הוא לא נמנה בין אותם המשכילים המליצים – הרוב בימיו, שהיו מתרפקים בהשתפכות הנפש בעלמא על ההשכלה, וקורא תגר ולא ילד, ונשיאים ורוח וגשם אין, ומכריזים ומפגינים: השכילו!  ואין איש יודע, מה וכיצד ומי הם "מורדי האור", שהמשכילים היו תולים בהם בוקי סרוקי, ומה טיבו של אותו אור, אלא כחז"ס, כליכטנפלד, כחיים יחיאל בורנשטיין, כצבי הכהן רבינוביץ, כהד"ר פאריעס ועוד – נגש אל העבודה לתת השכלה כללית לעם בהשפה העברית, ויתרום תרומתו לאוצר זה לפי יכלתו בזמנו ובמקומו, ויכתוב את ספר "תולדות הטבע" בשלושה חלקים (1872-1862), ובעבודתו זאת, למרות שפת המליצים, תפס מקום בראש הסופרים, המסבירים בהשפה, אשר עם כל קלאסיותו באידית, היתה נפשו קשורה בה, ממנה יצא ואליה שב, ובצרור נצחה תהיה גם נפשו צרורה.  הריני מסכם: לא צייר התרמיל, אלא חוקר נפשו של בעל התרמיל, המשוחרר מן הסניגוריות, בעל-בריתה של "האינטליגנציה הרוסית" בתקופת ההוד שלה, הבחור מבחורי הישיבה הליטאית, שנתפתח בתוך האוכלוסיה היהודית באוקראינה, הלומד מעצמו, המנצח, הלוחם והסובל, שעלה ממדרגה למדרגה בעבודת-ענקים מתקדמת אל  גרם המעלות של זקן הספרות גם בעברית וגם באידית – זה היה מנדלי מוכר ספרים אשר בכבודו ניכבד.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה