_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"MISERERE"

דראמה לירית מאת ש. יושקיביטש

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

שירה שובבה, חדשה, צוהלת – שירת החיים.  זעזועי חשק ותאווה של גבר לעלמה, של עלמה לגבר, עידון ומתיקות של געגועי מין, התעוררות לחיבוק ונישוק וגיפוף, התרפקות ורפרופים עגומים, אבלות, וכמעט יאוש, מתוך לב קרוע ומורתח, כשאין "מטרה" זו מושגת, כשהבחור אינו רוצה או כשהריבה מסרבת; ולעומת זה – דיצה וחדווה, סילודים, ממש "זקוקין דנורא", כש"הדבר" קרוב להתקיים.

בקיצור: סדר נשים – בכל מיני ההפלגות, ההפלאות, הגוזמאות, ההבאי והדמיון!  והיכן? – ברחוב היהודים!  ובמפלגה אחת של רחוב היהודים – במפלגת הפועלים!  וזהו הדבר, שה"חזיון" "Miserere" מראה לנו.

כשהמסך עולה, מיד בתחילת המחזה, בתמונה הראשונה, אנו רואים את דירתה של האלמנה אטיל (הרוסים מטעימים את השם הזה מלעיל), מין מבוי משונה, ארוך מאד, וקלעים של יריעות חוצצים את אמצעיתו, – "אינטריער" שלא ראיתי כמוהו בין דירות היהודים באודיסה (מקום המחזה הוא באודיסה).  ויושבת האלמנה אטיל, עגומה מחמת צער ודחקות, והבנות, זינקה, חווק'ה, מרים, כל אחת בזוית שלה, ומשלושת הבנים, עלי (אליהו), נחמן, מירון, כבר נמצא עלי, והוא עומד סמוך לאמו, מסתכל במנורה ומספר בלשון רכה ופיוטית, נוסח רומיאו, כמה הוא שקוע בהרגשת האהבה לנערה טינה.  פשוט, סכנת נפשות!  או טינה, או מיתותא!

וכל זה הוא מרצה לפני אמו, ועלובה זו, שפניה שחורים כשולי קדרה מדאגות פרנסה, היא רק מנענעת בראה ומוחה איזו מחאה חטופה כנגד הרצאה זו.

עלי זה הוא שאר בשר להפרצופים של ווידיקינד ב"התעוררות האביב".  בן י"ט שנה, וכובע שחוף קנה לו ושלם שני רובל וחמישים קופ', ורביד לצוארו קנה – כמובן, בשביל טינה, וכמובן, הוא מספר את כל זה במלים, שיש בהן רעננות ותמימות של בן י"ט שנה, שהמציא בפעם הראשונה את ההמצאה החדשה: "אהבה".

ובכל קרן זווית של דירה זו – הכל רוצה להינשא.  על הספה יושבת זינקה, נערה יגעה מעט מחמת מלאכה – אומללה!  אוהבת את ליובקה, ודואגת ומפחדת, שמא יעזוב אותה ליובקה לנפשה.  מין אחר של אהבה.  אהבת נערה בוגרת, שאין בה עוד אותה התכלת הילדותית של עלי, אבל לא נופלת היא ממנו בהרגשה נוגה, נכאה.  יש בה איזה ניגון "דולורוזו" יורד עד הנפש.  מורגש, שאין זו אהבה בלבד, אלא זוהי המלחמה האחרונה בעד הקיום, מלחמת הנערה הבוגרת, היתומה, העניה, המרגשת, שיומה נוטה לערוב, שהנישואים הם תקוותה האחרונה.  ובקרן זווית אחרת חוו'קה, ההיפך הגמור מבעלי ההזיה והצער האלה, בריה של צחוק ופטפוט, עם פנים יפות ושערות-של-זהב ארוכות, – בלורית מסוכנת מאד, שהיא מראה לנו כבר בתמונה הראשונה – שהיא מסרקתן, כלוריליי באגדת האשכנזים, ומצחקת, ומתלוצצת, ומשמיעה מלים של תאווה, כזוגים של פעמונים מקשקשים באופן משונה.  לה "אחת היא", מי ומה, באופן זה או באופן אחר.  באקכאנטית שואפת בעזוז תאווה אל החיים – נערה שנתפתחה ונעשתה אפיקוראית...

רק בזווית שלישית אצל החלון יושבת ריבה אחרת, נוגה מאד, מכווצת כולה באיזה צער, שכמעט אין לו מלים; יושבת ומסתכלת כמטורפת.  נראה, שהיא נושאת בקרבה איזה מכאוב.  זוהי מרים.  אין היא משתתפת בכל אלה.  ליאות ותשישות של צעירה.  פרח רך שכבר נבל.  הסמל הזה אולי עלה לו ליושקיביטש יותר מכל, אבל – הוא סמל פתולוגי.

ועד שהמסך נופל מתוודע אלינו עוד "ריפריזינטאנט" אחד של משפחה זו – נחמן.  אני לא ראיתי בהוויית הרחוב היהודי וטבעו ותהלוכותיו, שבמשפחה אחת, זה בצד זה, כמעט בתוך ד' אמות של חדר אחד, יהי בן אחד כעלי, שאין לו שום צורת יהודי, שום "בבואה דבבואה" של הטיפוס – לא בפניו, לא בבגדיו, לא בדרכי דיבורו והילוכו, וסמוך לו אחיו – מגדל פאות, ולובש טלית קטן, וציציותיו נגררות לו על גבי מכנסיו.  אבל – לא ראיתי אינה ראייה!  לעולם לא תתפוס את הסופר ה"מודרני" בקושיות מעולם הווה והנסיון!  תהיה בעיניו כמין פשטן הדיוט, שאינו מבין רזין וסתרין דאורייתא סימבולית!  מה איכפת לי, אם אין הדברים האלה נמצאים?  הוא נמצא בכך – ודי!  ואם אין די לך בזה, יאמר לך: זה הוא רמז – ושתוק!

ובכן יש גם טיפוס כזה, בכדי להשלים את הכל-בו של המשפחה, נחמן הוא יהודי צעיר, עסקן במצוות.  כל מקום שיש הלווייה – שם הוא, לסייע, לסדר, לנחם; כל מקום שיש חתונה – גם שם הוא, לעזור ולאסוף את הקרואים וכו', וכו'.  כל חייו מורכבים רק מיגיעות כאלו בעד אחרים: התפשטות האנוכיות, כניסה לתוך הרגשת צרכיהם של האחרים.  נשמה זו היא מוקפת חומה של רעיונות אלה.  מי שמדבר אל איש כזה דברים אחרים הוא כמדבר אל העצים ואל האבנים.  אין הוא רוצה לשמוע ואין הוא יכול לשמוע.  חזיון כזה אצל זקן הוא לפעמים מסקנה של כל ההתפתחות, של כל ההשקפות ושל כל נסיונות החיים.  יש אנשים כאלה, והם קדושים. צריך להגיד, שיש כאלה בכל אומה ולשון, יקר יותר לראות פרצופים כאלה בין צעירים ממין זה.  בחזיון שלפנינו כל הפרצוף הזה עושה רושם שחציו פתולוגי.  מין טירוף אצילי ומעודן מאד, אבל טירוף.  גם קשר פנימי אינו מורגש בין קלסתר זה ובין שאר קלסתרי החזיון.  רצה יושקיביטש להראות, שיש במשפחה אחת טיפוסים שונים כל כך?  רצה להציג לעומת אותה התאווה הקדחתנית של חוו'קה את הקדושה הנאצלת של נחמן?  הרכבת היפכים עזים כאלה כדי לעורר על ידיהם פעולות חזקות, יותר שיש בה מן האמנות, שצריכה להיות נוחה ועדינה וצנועה, יש בה מן הסנסאציה הצעקנית.

ואם לא תש כוח זכרונך ואתה יכול לזכור את שבע הנפשות שבתמונה הראשונה, אתה בא מעט במבוכה בתמונה השניה, כשנוסף עוד, "מניין" חדש, עוד עשר נפשות: השכנות הני ואסתר, איזראל (ישראל) בנה של אסתר, הבנות מאניה, רוזקה, באסקה (בתיה), הצעירים סימון (שמעון) ואברם, נער קטן, שחוו'קה – אותה קליאופטרה שלנו מן התמונה הראשונה – מנשקת ומגפפת אותו בהתלהבות גדולה כל כך, עד שכמעט הדבר מעורר גיעול, מפני שגם מקצת מן המקצת היתה מספקת להראות לנו את היצר הרע, שהחוזה רצה להראות לנו (ולעולם כלל גדול הוא באמנות: לגלות רק טפח), – וגם טינה, זו טינה, תל-תלפיות של כל החזיון!

הלא כבר יודעים אתם, שעלי אוהב את טינה, ועוד מעט ותדעו, שגם ליובקה, – ליובקה זה, שזינקה בת אטיל, זו הבוגרת האומללה, אוהבת אותו כל כך, אוהב – לא אותה, את זינקה, אלא דוקא את טינה.  אבל טינה אינה אוהבת שום איש.  מהלכת היא מראשית החזיון ועד אחריתו כמין מוזרת-בלבנה, סהרורית גלגול אופליה ואמאליה, יופי אלילי של פסל וטהרה קרה של וויסטלית.  "אל תגע בי"!. – ומפני שהיא אינה רוצה, הכל רוצים בה.  ולוהטים אליה בכל להט האהבה רומיאו-עלי הצעיר, שאין לו הכוח אפילו לדבר אליה, וליובקה, הארי שבחבורת הפועלים – ארי שהיה נוהם מתוך קופה של בשר, ועכשיו כבקר הוא אוכל תבן.  ואל נא תחשדוני במה שאין בי: בחוסר הבנת הדבר העיקרי, שעליו נוסד כל החזיון הזה!  הרגשתיו מן הרגע הראשון ויודע אני את כל אותם הסודות וסודי הסודות של תגבורת חשק המין, שבאה בהכרח אחרי השבר והיאוש שבתנועת השחרור, של היציאה לתרבות רעה, כמו שאומרים בעלי המוסר, או ההתעסקות בה"אני", בתור ריאקציה, אחרי היציאה בידים ריקניות מן הענינים של ציבור, כמו שאומרים הדיקדנטים.

יודעים אנו כולנו את הרגע ההוא של התפלספות על סוד המין והזיווג, שהקיפה את הצעירים ואת הצעירות בעלי אצילות הרוח, ואת מגיפת האהבה החפשית, ואת האגודות, ואת הנטיה לקרוא בספרים ממין זה, ואת כל הכיתות, שעסקו בכך בכל מיני התעסקות, פשט, רמז, דרש וסוד, ואת הפעולות וההשפעות, שהסתעפו מזה בין הפועלים, בין שיירי גיבורי החירות – במשך שנה שתי שנים, שלש שנים, – שהוא הוא התוכן הפנימי "המציץ מן החרכים" בחזיון הזה.  אלא שאני אומר, שכל שליטתו של דבר זה היתה כל כך אי-טבעית, כל כך חטופה ועוברת, עד שלא היה סיפק בידה לברוא צורות, זולתי צללים מטושטשים.  ובמה של תיאטרון עשוייה להציג לא צללים מטושטשים, אלא טיפוסים, ולא מאורעות מופלגים ואי מצויים, אלא מאורעות חיים – אפילו בתור דראמה לירית!

סובר אני, שבחיים עצמם יש דראמה וליריות די הצורך, ויגיעה מיותרת היא לחפש ולתור ולמצוא את אלה בצירופים משונים ובתוך סירים סבוכים של ענינים ותבניות ומאורעות, שבין לילה היו ובין לילה אבדו.  דברים כאלה הם טובים לקינימטוגראף ולא לבמה אמנותית.

אולי אפשר היה בדוחק שבדוחק, להסכים, שריאקציה זו בין הפועלים בכלל, הקפיצה מתהום היגון והיאוש, אחרי התרוממות הנפש וההתרפקות וההתחבקות בשפרירי האידיאל של האנושיות והחירות, אל הקצה שכנגד: אל הפריצות השובבה ושכרון תאוות החיים – אולי אפשר היה, אומר אני, להסכים, שהדבר הזה בכללו, בערבוביה של מי שהיו לוחמים, באותה רשות הרבים, שבה כבר נימחו כל הצורות והטיפוסים, ורואה אתה את האדם רק מצד אחד, פרופיל –, יצוייר ביצירה חזיונית.

אבל יושקיביטש לא כן עשה.  הוא כינס את כל תמונותיו במסגרת של משפחות, משפחות יהודיות.  אין בכל החזיון הזה אפילו "גוי" אחד, אפילו "גוייה" אחת.  ברור, שהוא רצה להראות גם את המיוחד שביהודים, רצה לצייר "ז'נר", – וכלל זה יהא בידך: במקום שמציירים "ז'נר", – לעולם לא תיפטר מלהיות מדייק בטיפוס ובכל גווניו המיוחדים, אפילו אם תנסה לשחרר את דמיונך מכל שיעבוד וזיקה ע"י שם העצם והתואר: דראמא לירית.  ה"ז'נר" תובע את שלו!

וכיוון שהוא תובע את שלו – אם תאבה בו או תמאן – אתה מסתכל בדברים הנראים לעיניך על הבמה, ואתה שואל: האמנם אלה הם יהודים ויהודיות?  האמנם כך הם מדברים, כך עושים, אפילו אם תנכה אותו הקיסוס שמסביב למעשים מצד השירה, שצריכה לגזם, ומצד הבמה, שהיא צריכה גם כן לתת לדברים בליטה מיוחדת?  הנכיון הוא מובן; אבל – כלום ישתייר עוד איזה דבר?

השאיפה אל הזדווגות המינים נמשכת והולכת בתמונה השניה וסופגת את כל עולם העשייה שבחזיון זה.  בוקר בהיר של יום קיץ.  הנשים היהודיות, בעלות הבית, יוצאות מבתיהן, יושבות על ספסלים שלפני הבתים וסועדות שם עם בניהן ובנותיהן סעודות שחרית, או סתם יושבות ומשוחחות וסורגות פוזמקאות.  הבנות והבנים באים אחר כך, הבנות – החל בזינקה וכלות בטינה, והבנים – החל בעלי וכלות באותו "קטן", שחוו'קה כמעט חונקת אותו בחיבוק ולבוב.  העניין האחד של שיחה – הזיווג, הדבר האחד שבשבילו מתקנאות הבנות זו בזו – החתן!  אחת מן העלמות ממשפחה אחרת, איני זוכר עוד, אם היה שמה מאניה או רוזקה, באה ומבשרת בחדווה גדולה, שבקרוב תחוג חג חתונתה – ומיד מעמיד דבר זה כמעט "נחשול בים".  וזוכרת זינקה את געגועיה ואת דאגותיה, שמא יטלו ממנה את ליובקה, וחוו'קה מרמה את היצר הרע שלה ומחבקת את הנער הקטן; ועלי בא גם הוא חבוש כובעו, ששילם בעדו שני רובל וחמישים קופ', והרביד היפה על צווארו, והוא חולם בדבר טינה; ובאו שאר הצעירים, וחבילות קטנות בידיהם, עוברים לפני הבתים האלה וקוראים: "נא רובוטו, נא רובוטו" (לעבודה, לעבודה!), הולכים כנראה לבית החרושת, מפני שכבר נשמע קול המשרוקית, אבל – בדרך, – הלא יש כאן עלמות, כלות, חברות, קרובות, – יושבים ומשוחחים ומבקשים חן; ומחוץ לבמה נשמע קול נחמן החובש את הסוס, לא כדי להשתכר איזה פרוטות, שהמשפחה צריכה להן מאד, אלא כדי לסייע לאיזה אדם, לנסוע לאיזה הלוויית מת, או לאיזו חתונה; ובתוך מהומה זו של הבתולות העורגות ושל הבחורים, שבדרך עברם נהגו בהן דרך חיבה, נכנסת הבובה היפה, המדברת בקטעי מלים של איבסן, זו שהכל אוהבים אותה ושנים מהם – עד לשגעון, והיא בעצמה מרחפת בעולמות העליונים, אינה רוצה לחלל את קדושת אהבתה בתאוות המין, ועיניה נשואות למעלה לאיזו מטרה נאצלה, מפני שהחירות, שאחרים נלחמו בעדה ונפלו במלחמה, נשארה בקרב נפשה כנקודה קבועה במעמד קיים ונקפא ומאובן, ולפיכך היא נראית כפסל.

ובכן מתברר מעט הדבר.  יושקיביטש רוצה להראות, שבחברה זו נתגברה תאוות החיים באופן בלתי מצוי.  רוצה הוא לצלם את מצב הנפשות סמוך לירידה אחרי תנועת השחרור.  אין ספק בדבר, שיש מקצת אמת בציור; אין גם ספק, שהאמת בשכל העיוני מחייבת, שאחרי הגבורה והנזירות והפרישות מן החיים, שעלו בתוהו ולא נוצחו, מוכרחת לבוא נטיה נפרזה אל החיים.  אבל לכך לא היה יושקיביטש צריך להוציא את העם הרב הזה חוצץ.  בכלל, אין זו תמונה, אלא פאנוראמה.  אנשים יוצאים ובאים.  נשים עולות ויורדות, והדבר, שאליו כיוון יושקיביטש, אינו מתגלה בהם כלל.  במקום להעמיק את הנפשות היחידות העמקה פסיכולוגית, שטח החוזה את הדברים לרוחב ובהמון עם.  כשאנו רוצים לתפוס את התוך, עולה בידינו רק דבר אחד בלבד; ליובקה, שהיה לוחם בעל מסירות נפש, מסור כולו אל תנועת החופש, אל העם, – אחרי שנתייאש ממלחמה זו, מצמצם את כל רגש הגאון, את כל כוח ההתמרמרות, את כל אומץ הרוח שלו באהבה עזה ממוות אל העלמה טינה; והוא עומד בקשרי מלחמה עם נפשו, מפני שהוא חייב לפי הבטחתו מכבר, לשאת את זינקה לאשה.  יש כאן – לא דבר חדש, אלא אותה הטראגיקה, שהיא ישנה ונשארת לעולם בחידושה ושאדם נמצא בה כשאהבה לאשה לוקחת את כל נפשו, ולרגל חובתו ומעמדו ונימוסיו מצד זה או מצד אחר הוא אנוס לשאת אשה אחרת או לחיות עם אשה אחרת.  זה הוא הרגע הדראמתי האחד.  הדבר הנוסף על זה: שליובקה היה קודם לכן לוחם בשביל אידיאל אחר, ואחרי שנתפוצץ אידיאל זה לרסיסים היה נותן לאשה חילו, והלימוד המוסרי היוצא מזה, שכך היה סופם של רבים מבני אדם אלה וכו' וכו', – כל הדברים האלה אינם ממין האמנות של דראמה.  להדראמה יש עסק לא בדברים שהיו, אלא בדברים הווים ומתרקמים.  לעולם אין הדראמה האמיתית סובלת השקפה לאחור.  דברים כאלה הם טובים לסיפור.  בדראמה אתה יכול לצייר רק התאבקות בין שתי הרגשות בבת אחת, למשל: אילו היתה עוד עתה מתחוללת בקרב ליובקה המלחמה בין היסוד הריבולוציוני שבו ובין תאוות נפשו, בין שני אלה יחד ובין חובתו מצד אחר.  מה שהיה אינו נכנס בחשבון הדראמה.

ואין אני קובל על יושקיביטש, שמיעט את דמותו היהודית של ליובקה.  לא מיעט, מפני שלא ניתן לו שום דמות יהודית כלל.  הרי זה אסימון שאין עליו צורה.  יכול ליובקה להיות קאצאפּ, חוחול, לאטיש – כל מה שתרצו.  כנראה, רצה יושקיביטש להראות, שמי שהיה לוחם זה הוא חפשי מכל הגדרים הקטנים והצורות הלאומיות הנפרדות.  אדם – ודי!  אפשר לומר: אדם וחוה, מפני שצד הנקבה בזוג זה, טינה, הרי היא סמל בלי צורה מפורשת.  אבל אם לא רצה להראות מה שהוא מיוחד ליהודים, למה צימצם את כל החזיון במחנה ישראל?  – ושאר הפרצופים – איזה ענין יש להם עם הנימוק הכללי – יאוש אחרי תנועת השחרור?  זינקה יכולה היתה לאהוב את ליובקה, לפחד, שמא יעזוב אותה, ולדאוג ולהצטער, כמו שהיא אוהבת, מפחדת ודואגת ומצטערת, אפילו כשהשנים כתיקונן, בלי שום תנועת שיחרור ויאוש שבא אחריה; ויכול גם נחמן לרוץ לחתונות ולהלוויות, ואפילו חוו'קה יכולה להיות תאוונית ועגבנית ויצאנית בתור טיפוס, ועלי זה – זבוב פז הטס לתוך האש – אמנם כל עיקרו של דבר זה הוא רחוק, וכל הדיקלאמאציה בתמונה הראשונה היא חוץ לדרך הטבע, אבל אפשר גם לדבר כזה.  יחס פנימי לאותו דבר, שיושקיביטש רוצה לתאר, אין לכל הבריות האלו ולכל המאורעות הצדדיים האלה.

אך אם אין אמנות, אומנות גדולה יש בתמונה השלישית.  הפועלים היהודים יושבים במרתף ושותים יין.  יושבים כיתות כיתות: ליובקה, סימון, איזראל פרץ, אברם, צאלקה (בצלאל), שייקה (ישעיהו), שלמה המשוגע, נחמן, לייזר ועוד צעירים אחרים.  אחד מן המנגנים מנגן לפניהם בכינור נגינות יהודיות, זהו הצד היהודי האחד מכל "חתיכה" זו.  אמן אינו צריך להשתמש בתחבולות קלות כאלה.  אבל יושקיביטש אינו מבחין.  התחבולה היא קלה מאד: מנגנים ניגונים יהודיים – והחזיון מתיהד.  יש גם דיגושים יהודיים סאטיריים בדברים שיושקיביטש נותן בפי אחד מן הפועלים "מסטרא דריאקציה" כשהוא מתלוצץ על הלוחמים שהיו והמלחמה שהיתה ומביע את פיקחותו, כיצד הוא רוצה להשתכר ולחשוך ליום רע, לשאת אשה ולשכור דירה ולחיות כבעל הבית...  שאר הדברים הם סתמיים, כמעט מילודראמה, אבל בלי שום ספק היא מושכת את עיני הרואים ולוכדת את לבם בחבלי קסם.

הצורה המרכזית של חברת "נפילים" זו היא ליובקה.  גיבור בגילופין.  עיקבות-רוח יתרה, זיו איקונין של מי שהיה גדול, של מי שהכל היו נכנעים לו, של יתרון כוח הגוף ושל טבע אדונים, שנמצא גם בין אותם הנלחמים כנגד כל אדנות, אבל – שברי כלי; הגיע עד מדרגת הביטול מתוך זעם כבוש ואינו רוצה לדבר ולשמוע עוד אפילו מלה אחת על אותם הדברים.  מה שתוסס בו עוד הוא מתאמץ להטביע בתוך הכוס.  אבל בתוך חורבה זו, תחת ערמת האפר, לוהטת שלהבת חדשה: אהבה שובבה אל טינה.  אני רוצה כן, אני רוצה כן!  כל הגבורה נכנסה לתוך אהבה זו.  הוא ילך אליה, ואם לא תשמע לו, יאחז בידה וישברנה כשבר כלי חרס!  ותוך כדי דיבור – עידון של חמימות ועריגת נפש – לא, לא יעשה לה רעה, אך יסתכל בה...  והוא מדבר בקול רך ומזדעזע ובמתיקות של מנוחה, ושותה וחוזר ושותה, ויושב אצלו איזראל, נוקשה ומר – לא, הוא לא יחיה, אינו יכול לחיות, הוא נושא בקרבו אל כל מרירות הכעס בלי כוח, את כל יאוש המרידה, דבריו מחרידים כייללת כלבים זועפים.  זוהי הצורה האחת בתמונה זו, שיש לה שרטוטי אמנות...

ובא החולם הצעיר והאומלל עלי, ויושב גם הוא בקרן זווית לשתות, והוא שומע את דברי ליובקה, ומשפיל את ראשו, וצר לו עד מוות והייתוש של איבוד עצמו לדעת מתחיל אז לנקר במוחו הרופס של תינוק זה, והאחרים – בין גמיעה לגמיעה, בין שיחה לשיחה, באותם הדיבורים הקטועים והזועפים, מצווים על המנגן לנגן, ומשתפכות הנגינות היהודיות הרכות והנוגות וטסות ההברות בתוך המרתף.  תכסיס של קולות כמו מחדר אם בתוך סביבה זו של אנשים, שגלו מעל שולחן אביהם ושלמדו לשתות; ויש שהם מצפצפים בשפל קול ובגעגועים את הנגינות ואת המלות.  ובין המסובים בכאן גוחן ולוחש שלמ'קה המשוגע, צורה טראגית, גורקי'אית, מגודל פרע נראה כחסר דעה – והוא נביא, וכשנוגע איזה דבר אל נימי נפשו הכמוסות הוא מדבר בקול עוז הולך וחזק.  ודבר כזה מתרחש כשהחברה הלבנה והגסה: פרץ-אברם-צאלקה-שייקה משמיעים את לעגם ההידיוטי על כל שהיה יפה וזך ומעודן בתקופת ההתמרמרות וכשהם מתחילים לשבח את חשבונותיהם המעיים המלוכלכים והמזוהמים.  אז מתלקח הניצוץ, ולשמ'קה המשוגע מתעורר וזורק מרה ומרעיש עולמות, ובני החברה אומרים להכותו ולגרשו, ואז קמים ליובקה וסימון ואיזראל, והם מתנפלים ומתחבטים, וניכר עוד הפעם, כי כאשר יגזור ליובקה – כן יהיה, והכת של ליצים משתתקת.  אבל לעשות אין כוח, והולך איזראל למות, והולך ליובקה לכוף את טינה שתאהב אותו, ועלי הולך לבקש לו חבל להיתלות בה.  אין עוד דבר זולת זה.  כלו הקצין!

אין בתמונה זו שירה טהורה, אבל יש הרבה מן הפוליטיקה, הרבה ממה שמזעזע את העצבים ממה שמטריד את החושים, ממה שהוא בתוך עצמו קרוע ומרוסק, ולפיכך הוא קורע ומרסק את הנפש.  תמונה זו היא היותר חזקה, היותר מחניקה ומעיקה, ויחד עם זה – היותר זמנית ומקומית.  בזמן אחר ובמקום אחר לא תובן כלל.

אבל הטרגדיה עצמה, שכל עיקרה הוא רק – אהבתו של ליובקה אל טינה, מתנוונה והולכת.  בתמונה הרביעית, בחדרה של לאה, אם טינה, מתרגשת הפגישה המכרעת בין ליובקה וטינה לבוא.  וקודמים לפגישה זו ביקורים של סימון ושל עלי.  עלי מחפש אותה, רוצה לראותה, והולך בפחי נפש.  ה"גיבור" בא.  אין אני קובל על הזרות שבתמונה זו מצד החיים היהודיים.  האמנם כך באים אל אם יהודית?  האמנם כך מדברים?  האמנם שואלים אם יהודית, אם היא אם באמת, או רק אם על בחירה?  ואם אפשר שאם יהודית לא תיכנס בעצמה בעובי הקורה, אלא תדון כלאחר יד בדברים כאלה, שהם נוגעים אל כבוד בתה, אל חייה ואל עתידותיה?  וכלום קטעי תשובות כאלה, הנוסח האיבסני הידוע, הוא הוא גם סגנונה של אם יהודית במצב כזה?  – איני קובל, מפני שאיני מודד את הדברים האלה באמת המידה של האמת שבחיים.  בבחינת האמנות הטהורה היתה כאן לפני יושקיביטש אחת מן המלאכות המורגלות, אחד מן הסכסוכים הפשוטים בין אוהב עז ומתעקש, ואיום ונורא, ובין עלמה – שאינה יכולה לאהוב אהבה גשמית, מפני שאינה כלל "מעלמא הדין" וגיבור הוא האוהב, ויש רגעים, שבהם מתפרץ כוחו במשובה, והוא אוחז בכיסא ומנפצהו לרסיסים, ולאחר רגע הוא מבקש סליחה, כי לא ידע מה שהוא עושה, והוא כובש את עצמו, וברגע ההתמרמרות האחרונה הוא מודיע את החלטתו האחרונה: הוא ישא את זינקה לאשה.  הוא יחוג עם זינקה את חג חתונתו, יצא עמה במחול לעיני טינה – והוא בורח כמו מפני תבערה.

אם יש דבר יהודי בחזיון זה – אולי הוא – התרה זו, אף על פי שמצד עצמה אינה חדשה כלל וגם כל אופן ההתאבקות הגדולה בתמונה זו אינה למעלה מן המדרגה הרגילה והבינונית שבבינוניות.

מה שבא אחרי תמונה זו הוא – פחות מכלום.  עלי תלה את עצמו, נחמן מתעסק בהלוויית המת; חתונה תהיה, כמו שכבר שמענו בתמונה השניה, והשושבינים באים לבקש את זינקה, שתבוא גם היא אל החתונה.  אבל היא שוכבת על פניה, ומדברים ומדברים אליה, והיא אינה קמה.  פוקעת הסבלנות!  לסוף היא קמה, אבל לא תלך, לא תלך בשום אופן.  שרויה העלובה בצער!  מתייראת היא, שמא יעזוב אותה ליובקה.  הולכים השושבינים – וליובקה בא, חזר בתשובה, בא בלב ולב!  הוא מנשק אותה ובלבו רצח.  אבל סוף סוף אנו מרוצים.  לוא רק לא ארכו הדברים כל כך!

ויורד המסך ועולה – והנה בית הקברות.  צריך היה ללוות את איזראל, שכבר במרתף היין טעמנו את טעם מיתתו.  וצריך להוסיף ולפתח את העשייה.  אותה חוו'קה צריכה לחטוף לה זכר, ולחיזוק האפקט צריכה ה"התאבדות" למצוא מקום דוקא בין הקברים.  ומרים העלובה והשתקנית, שראינו אותה בתמונה הראשונה נשקפת בעד החלון, תפושת צער אלם, צריכה לגמוא רעל ולהמית את עצמה.  וכל זה צריך להיעשות בבית הקברות, ואחרי הרבה דיבורים, וגם בלוויית הקברנים והקבצנים הנהרגים, שמסיחים זה עם זה כאותם הקברנים של האמלט.  השיחות (בין חוו'קה ודוד בר ובין מרים וטינה וסוניה) הן כל כך ארוכות, עד שיש לנו פנאי להסתכל במצבות ולראות, שעל אחת מהן כתוב: "ויהי בימי אחשורוש", ועל אחת "עשרת בני המן".  וכי איזה לץ עשה זאת, או במקרה בחרו בכתב זה מתוך איזו מגילת אסתר?

בעיקר הענין כבר באנו לידי גמר.  אלה, שצריכים היו למות מפני שכך גזר עליהם יושקיביטש, כבר מתו, כבר באו לקבר ישראל; הזיווג של ליובקה ושל זינקה נתקיים, ואפילו לחוו'קה אין לנו לדאוג עוד, שהרי פיטרנוה בדוד בר.  ונשאר באמת מן הדראמה רק דבר אחד, שעדיין הוא מייחל להתקיימות, והוא – שליובקה ירקד עם זינקה לעיני טינה, כדי שתהיינה עיניה רואות וכלות.  הנקמה!

זהו הנימוק האחד בעד התמונה השביעית, והיא האחרונה, רצוני לומר: הנימוק, שיש בקרב החזיון.  אבל ליושקיביטש היה, כנראה, עוד נימוק אחד משלו, נימוק טכני, תיאטרלי.  ידע יושקיביטש, שהדברים עד כאן – מקצתם מעציבים ומקצתם משעממים, ורצה ליתן גם "תבל בנעימה", לקינוח סעודה – ונתן לנו את החתונה, את חתונתם של ליובקה וזינקה.

חתונה יהודית – זהו דבר מה בעד התיאטרון.  אין כאן לא דראמה ולא ליריות, אבל יש מה לראות.  ביחוד כשעושים את הדבר באופן תיאטרלי.  הרי מנגנים – ינגנו ניגונים יהודיים!  הרי בדחן – יבדח!  הרי זקנות – תצאנה במחול של זקנות!  הרי אבות זקנים (דיעדושקי) – ידברו נא כאבות זקנים!  – וחוץ מזה, הלא נשאר עוד הרגע הטראגי, המחול לעיני טינה.  וכאן יש כבר מקום להראות טיפוסים יהודיים, בגדים יהודיים, פאות נכריות, בגדי משי, רדידים מרוקמים!

ויושב ליובקה בראש והכלה אצלו, ופניו פני גיבור טראגי, כמעט אוריאל אקוסטה.  אף מלה אחת אינו מוציא מפיו; הוא עושה כל מה שצריך, כמי שכפאו שד.  והבית מלא אורה, חתונה!  ומצייר לו החוזה דנן, כי בין היהודים הכל מסודר כמו בין מחנות צבא: חיל רגלי לבד, פרשים לבד.  בקצה אחד – אגודה של אמות זקנות, באמצע גדוד של יהודים זקנים, כאותה מקהילת הזקנים ב"פויסט", בירכתי הבית – המנגנים; ויוצאות הזקנות במחול, שהוא כמו רמז למחול, וכל הנאספים מוחאים כף.  ולהגדיל את הבדיחה מכניסים גם את הפוליטיקה לחתונה זו, והזקנים העומדים באמצע מתלוצצים על אותן השטויות – שהיו האנשים הצעירים עושים, ואומרים: כך, כך הוא הסוף!  צריך לשאת אשה ולהוליד בנים!  וליובקה יושב, ופניו שחורים וכחולים.  וכעבור רגעים אחדים – והנה התרגשות חדשה: הגבירים באים!  כיוון שכבר יש שלום ושלוה, וכיוון שכבר חזרו אלה בתשובה, ובבתי חרושת עובדים ואין מתאוננים, יכולים ניימאן וליבוביטש ב"כובעות איסטוונא" שלהם עם נשיהן פרות הבשן, שעל כל אחת מהן יש חנות שלמה של אבנים טובות ומרגליות, לבוא ולהשתתף בשמחה זו.  והם מברכים על הכוס, ומקצתם ניגשים אל ליובקה ומנשקים אותו, וכטוב לבו של ניימאן הוא מצווה לנגן, ואומר: ברוך השם, אשלם עשרה רובל, חמישה-עשר רובל, ברוך השם הכל, כעת שקט, ולייבוביטש מצווה גם הוא לנגן ומניע בדברו את זקנו הארוך, הצהוב והמחודד – וה"דיעדושקי" שמחים.  שישו ושמחו!  כבר נקבר איזראיל, ושלמ'קה הלא יצא מדעתו!  וליובקה – זה ליובקה.  פטיש כל הארץ – יושב כאן, בחינת מלך אסור ברהטים, עוטה פראק שחור ורביד לבן על צווארו, הוא נעשה בורז'ואי, ומסביב זקנים וזקנות, מרקדים בעיגול כאורח גוברין יהודאין.

אך הנה איזה המולה.  הקול הלך מסוף האולם ועד סופו: טינה הופיעה!  – צריך היה לקיים אותו רגע – ובכן נתקיים.  קפץ ליובקה ממקומו כנשוך-נחש – ושוב ישב.  ואחר-כך יצא במחול עם הכלה – וטינה רואה.  ופתאום – והוא דוחף מעל פניו את הכלה וחוטף את טינה לרקד עמה את ה"וואלס המשוגע".  בהלה מסביב!  זינקה צועקת ומתעלפת, הזקנים והזקנות, הגבירים והגבירות נדהמים, מקיפים את הכלה, מצפים – וליובקה מרקד.  כל היאוש, כל היסורים צריכים להיות ברקידה זו.  הוא מדבר: עוד רגע אחד בעד כל החיים!  – אבל הוא מנצח את עצמו, מניח את טינה ושב אל זינקה.  זה היה הרגע האחרון – חותם החזון.

אמרו לי כי זה היה מאורע בעולם-התיאטרון: חזיון יהודי של יושקיביטש; עדיין לא נדפס, יודפס במאסף גדול בקרוב; עדיין לא הוצג בשום מקום זולתי בתיאטרון האמנותי המוסקובי המפורסם בכל העולם.  הרי נתתי לפניכם מה שראיתי.  יש כאן בלי ספק, חומר מרובה, אבל אין שום גוון יהודי.  במיעוטם (למשל, החתונה) גוון בּנגלי יהודי מגוזם ערבוביה של צבעים וקולות, בקיצור: תיאטרון.

מסופקני אם בכלל יכול אדם שאינו יהודי על-פי חינוכו, לכתוב דראמה יהודית.  ואם אפשר לכתוב אותה בלשון זרה.  מסופקני, חוץ מזה, אם כל אותו ענין: אותם י"ב חודש, או שתי שנים, שהריאקציה בין הפועלים נראתה בדמות היצר-הרע, ראויים ומסוגלים הם להצטלם בדראמה, וכשנניח דבר זה באופן חיובי עוד יש לשאול: אם זה ענין יהודי?  אם יש כאן – לא אומר: סימני לאומיות, שאולי אין צורך בהם, אבל על כל פנים סימני חיים מיוחדים, סימני איזה טיפוס שיהיה, איזה מין בפני עצמו?

ראו והביטו!  בכדי לסמן את הגוון היהודי הוכרח יושקיביטש להושיב במרתף-היין את המנגן היהודי, ובתמונה השביעית נזקק לפתח את כל הדיקוראציה המגוונת וחציה – מגוחכת של חתונה יהודית.  אלה הם דברים חיצוניים מדובקים אל החזיון.  הרי זה "חוטם של שעווה" על צורת הפרצוף.  מובן, שעל-ידי ניגונים יהודיים ועל-ידי ריקודים ובגדים יהודיים ומזמוטי חתן-כלה שבחתונה נקל להבליט מה שהוא טיפוסי ואופיי בחיי היהודים, אבל אין זו אמנות, אלא מלאכה בלבד.  הטיפוסי והאופיי בחיי היהודים צריך להיות מאורג ומרוקם עם כל תכנו ועמקו של החזיון, ולא משוח על פניו כעין כחל וסרק צעקני באיזה מקומות.  צריך לדלות את הטבע היהודי מן המעמקים – ודבר זה לא עלה בידי יושקיביטש, מפני שבנה את בנינו על חול.  יש לפעמים, שהסערה מתללת תילים של חול בצורות שונות, ויש שהצורות האלו מתמידות איזה זמן, אבל אין זה בנין, אלא תילול מקרי.  כן יש גם שהסערה עושה גלים בים והגל נראה לך בתבנית הר, אבל אין זה הר.  ליצירת הר דרושים אלפי דורות, אפילו לבנין דרוש זמן ארוך, והדבר הזה, שיושקיביטש בנה עליו, היה קדחת עוברת, קיקיונית.

אני מאמין, שיבוא יום, שבו אפשר יהיה לכתוב דראמה מחיי הפועלים היהודים, דראמה יהודית באמת, שבה יהיו הפועלים ניכרים כיהודים על כל פנים באותה מידה, שהפועלים הרוסים הם ניכרים כרוסים או האשכנזים כאשכנזים, אם הם מסכימים בעיון לפי שיטתם על הלאומיות או לא.  יכולת זו תהיה כשתקום לנו מפלגת פועלים יהודים גדולה, לא בתור סניף לאחרים, אלא בתור מפלגה בקרב העם היהודי.  ומפלגה זו בוודאי לא תשקיע את דאגותיה בכוס וגם לא תהיה רצה בהתפעלות גדולה אחרי כל סינור של אשה, אפילו בתור ריאקציה.  ידברו מה שידברו – אין זה מן הטבע היהודי, וטבע יהודי ישנו בפרוליטאריאט כמו שישנו בבורז'ואים, אף-על-פי שלרגעים הוא כמו מיטשטש ומתעלם.  בחזיון שלפנינו אנו רואים בצורה חדשה כל מה שראינו מכבר בסיפורים וחזיונות "מסיטרא דטמיעה".  כל מה שהוא יהודי הוא ישן, ואם עוד לא עבר מן העולם הוא עובר מן העולם, וכל מה שהוא חדש פסק מלהיות יהודי.  ה"דיעדושקים" וה"באבושקות" הם טיפוסיים.  אבל בליובקה, ובטינה אין אפילו זכר ליהדות.  אם נתקיים עוד איזה שריד טיפוסי, למשל נחמן, הרי זה בבחינת נותר במובן האתנולוגי, ויותר שהוא חלק מן החזיון, הוא נטפל אליו בתור "דבר-פלא".  הנשים הזקנות הן יהודיות, העלמות הצעירות, בין אלו שקצו בחייהן, כמרים, בין אלו הרוצות ליהנות מן העולם-הזה בלי הבחנה יתרה כחוו'קה, הלוא צריכים אנו רק להאמין בהן-צדקו של המחבר, שהן יהודיות.  להלן: כשהקפיטאליסטים ניימאן וליבוביטש מופיעים על הבמה – הנה עולם יהודי עם כל המגוחך והמגוזם, הקאריקאטורה והשארז' הנהוגים מקדמת דנא בקומידיות הפולניות מימי פרידרו ואילך!

ובכן זוהי המגמה: טיפוסיים הם היהודים הזקנים והיהודים הקאפיטאליסטים – כל מה שהוא מצטמק ומתאבן וכל מה שהוא חשוך וריאקצוני – אבל מה שהוא צעיר וחפשי הוא מחוסר צורה יהודית, או כשהוא חוזר אל הזקנים – ליובקה בתור "חתן"! – הרי זו טראגיקה וריאקציה.  ההשתחררות מוליכה, איפוא, אל ביטול הטיפוס, אל אפיסת ההבדל בין יהודי לגוי, במלות אחרות – אל ההתבוללות.  מובן, שהנימוק של התבוללות זו אינו אותו הנימוק הפאטריוטי, או האנושי-הליבראלי של המתבוללים-הבורז'אים; הנימוק שבכאן הוא לקוח מן התורה הציבורית ומלחמת-המעמדות, אבל – לא רק המטרה, אלא גם הדרך אחת היא.  מהו הצד הלקוי בהשקפת-עולמם של בעלי-הטמיעה?  אין הם יכולים לצייר להם את השאיפה לאור, לדרור, למרחב בתור תנועה יהודית פנימית, כמו בכל אומה אחרת!  אלא בתור תנועה מוציאה לחוץ, ולעולם הם תולים את כל הפרוגרס בההתדמות אל הגויים ואת כל הריאקציה – בההתמדה בצורה ובצביון יהודיים.  בכל החזיונות ממין זה, לדוגמא בחזיון "מלכה שווארצנקופף" של גבריאלה זאפולסקה, מלכה בעצמה, הצורה המרכזית של החזיון, אחרי שנעשתה משכילה, יהדותה הטיפוסית מסתלקת.  צורת-השקפה זו אנו רואים גם עתה, אף-על-פי שהנוסח נשתנה מעט.  הפועל היהודי היה נלחם בעד חירותו, אבל עכשיו כבר הוא שותה וכבר הוא מוכשר לאבד עצמו לדעת בשביל ריבה, מפני שהיאוש גבר בו וכו' – הכל כמו הפועל האחר, אבל מה יש בו עוד?  בודאי שיש בו גם תוכנות כלליות, כמו שיש בכולנו תכונות כלליות.  אבל אם בא אמן ובונה כרך גדול כזה של חזיון עם כל כך הרבה תמונות והוא בורא נפשות ומאסף על הבמה עם רב וכולם מן היהודים, – הלא צריך הוא להראות את הדבר היהודי המיוחד שבפועלים.  עיקר זה חסר בחזיון שלפנינו, וההרכבות והסממנים, שנתן יושקיביטש במקום עיקר זה, אינם מספיקים, מפני שבהם יתירה מידת המלאכה המיכאנית על הפסיכולוגיה הפנימית.  הדראמה של הפועלים היהודים עדיין לא נכתבה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה