_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מקס נורדוי

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

סימן מובהר ומופת חותך הוא להאישים ענקי-הכשרונות, ל"ארזי-הלבנון" המדעיים, לאדירי-החכמות ולשגיאי הגאוניות השכלית, או המעשית, שהם מעמיקים לפתח במפעלות רוחם את פיתותי החותם של תקופת הזמן, אשר בה חיו והגו ופעלו. אות הוא לעולם, חור ולא יעבור. רוח הגאון הוא "חק תוֹכוֹת" על לוחות קורות דואות. מאווייו ומגמותיו של העם אשר ממנו חוצבו, ואשר סגולותיו, שבהן הוחן מיד אלהי הרוחות לכל בשר, הן מתרוממות בקרבם עד שיא השלמות וגרם מעלות השכלול, מתמצים בתוך תוכם בתכלית המיצוי, ומסתכמים בסך הכל בשורש נשמתם ובעצם הווייתם של היחידים האיתנים והנשגבים הללו. צריך להסתכל בהם דרך שתי אספקלריות מאירות, כדי לראות את דו-הפרצופיות שבהם; כי אמנם מנה אחת אפיים ניתנה להם. מן העבר האחד, הם מצטיינים כצלם דמות עילאה של דורם, כה"פני" של צביונו, כהראי המלוטש של קלסתר פניו הרוחני; ובה בשעה, מהצד השני, כעין ההישג האחרון והגישום השלם של שאיפות הדור ודעותיו ויגיעותיו. וכן גם כשהיו לקברניטי ספינות מפליגות ושטות בתוך זרם-מה, אשר ממקור רוחם היו לו תוצאות, באשר כי הם פילגו לשטפו תעלה; יש אשר הזרם ההוא הוא לא רק נפעל על ידיהם, אך גם פועל עליהם, ומפלס בשבילם גם את נתיבם הם, עד שהם נעשים בבת אחת, וכמעט במידה שווהף גם למנהיגים גם למונהגים; כי שתי התכונות האלה, שנראות בעיני המבקרים המרפרפים כנבדלות זו מזו, לאמיתו של דבר, הן מתלכדות ולא מתפרדות, לא כתחומין יונקים זה מזה, אלא כתחומין נבלעים זה בזה. המבקר, החופש את האמת הגנוזה בחביון התרבות, והחודר חדרי ההוויה הנפשית, עומד משתאה לפני התופעה הזאת; וכשעיניו בחונות ובורגות לפני ולפנים מן המסך ה"לכאורתי", הוא מגיע לידי הכרה, שאין שתי התכונות האלה סיבה ותולדה, כמו שהדבר מסקר בהשקפה ראשונה, אלא שתי תולדות נובעות ממקור סיבה עליונה וטמירה, שהיא סוד האישיות, שעליה דנים, ושהמקור הוא אחד ויחיד במינו, אלא שצריך לתפוס בהרגשה אמנותית דקה – את עומק אופיה של האישיות ההיא, ולא לנסות לאחזה בצבת של ניתוח גס והגדרה של מיון בעלמא, כדרך הפחותים שבחוקרי גרמניה, אשר כמה ממבקרינו מחקים אותם.

בלי היזקק לשעשוע זה של מיון, וגם לא לגזר דין מחייב או שולל של מבקר זה או אחר, של כנופיית – מבקרים זו או אחרת, העם מעריץ את אישיו מתוך הרגשה שלמה ואי-מנותחת, כביכול "מעבר למפתן ההכרה". לא מספיק הוא הדבר להיאמר, שהוא "מכבד אותם". הוא איננו אומר די לכבד אותם, אלא הוא מתכבד בהם; והא ראייה, שלהם נאוה כבוד לכהן פאר בזבול הנצח, באותו דביר התהילה, שמפתחותיו נמסרו לידי החייל הנעלם למרות גילויו, השותק, למרות פומביותו – העם!

וחוץ מן הטיפוס של אישים הללו, שהם חותם התכנית של גורם, ישנם עוד אישים אחרים, אשר אם נצייר לנו בדמיון את העולם ההווי כעין משכן, האישים האלה הנם חים ועובדים עבודתם ב"צדי המשכן מזה ומזה", כמעט בהיסח הדעת מכל עסקי זמנם, ושאונו והמונו. מבטם של אלו הוא נעוץ בדבקות עצומה, ובצמצום קבוע בל יצען, בכיוון העתיד, בלי דאגה, וכמעט בלי יחס פנימי לדברים כהווייתם, ולמנהגו של עולם. תמצית מגמתם וגדל עבודתם הם "סולו סולו פנו דרך" בשביל העם, או האנושיות, אל אשר יהיה רוחם להשכיל ולהיטיב. האישים האלה הם "הגיבורים אנשי השם אשר מעולם". מה יתן ומה יוסיף להם הכבוד והפאר של היום העובר? לא איכפת להם! גלמודים, יחידים ברשות הרבים, בקרב המונים המונים, אשר לא יוכלו, או לא יחפצו, לירד לסוף דעתם, מושבם הבודד הוא איתם, "וישימו בסלע-רוחניותם את קנם", והם משפיעים על העתיד לבוא, אוצלים מרוחם על מרחק בלי מצרים, אל מעבר לדור ודור עד עולם.

מקס נורדוי שזר ואיחה את שני הקרעים, את שתי סגולות-הרוח האלה, אשה אל אחותה. הוא היה אחד מאנשי הרוח הכי פוריים ומפרים, שאור חכמתו היה זרוע על בני תקופתו; והוא גם התאים ואיחד בנפשו את שני התפקידים האלה, שהם, בנוהג שבעולם, נפרדים ונבדלים, ולפעמים, אף סותרים זה את זה: תפקיד איש היום, שליח הציבור ודבּר לדור – ותפקיד בעל המחשבות על דבר העתיד לבוא; וב"כפלים-לתו-שעה" אלה עמד לשרת לפני העם והאדם

הוד והדר פעלו כעתונאי, מלחמות עטו ללא מרגעה, בעד מה שחשב לאמת – קואורדינציה מפליאה זו, התאמה וצירוף מלאי-עזוז הללו, מעשה מרכבה מכל הדעות שמלאו את חלדו המוטרד, לנוכח המטרה שאליה היו לו כיסופין עילאין, בלי רגע של ליאות וניוון, והיא: שיחרור רוח האדם מכל מה שהוא חשב לשגיאות קלות, או חמורות, למשפטים קדומים ול"שקרים מוסכמים", וניצחון כל הדעות, שהוא חשב לנכוחות והגיוניות, והגשמתן בחיים הממשיים של זמנו – ספרי הבקורת והפילוסופיה, שהיה כמו מנער משרווליו, ושיש בהם עידיות ובינוניות וזיבוריות, המאמרים לאין מספר, שכתב כל ימיו, אשר בהם דן על כל בעיות המוסר, המידות, האמנות ועוד ועוד, האנציקלופדיה ה"כל-בו"ית הזו, שהוא היה האדריכל והבנאי שלה, המכילה שפעה ענקית של מושגים והשקפות ושיטות ועיונים ושאלות ופתרונים, שיהיה להם ערך עדי-עד לרחק ולקרא ובכל האופנים – לעיין בהם לעדי עד – המוסד האישי המתמיה הזה נקרא בשם: נורדוי! אוקיינוס...

 

ב

מן תחנה אחת עד חברתה, מחייל אל חייל, הלך בעל-גבורות הלזה וכבש את מקומו על גפי מרומי ספרות אירופה. הוא היה אחד הסופרים היותר חריפים ושנונים ומבריקים בפלדות סגנונם, ולמרות זאת – היותר רציניים. הוא היה בעל-מקצוע מהיותר "בעלי מלאכה אחת" (בעתונות), ולמרות זאת – גם מהיותר ,חכמים כוליים", זאת אומרת אנציקלופדיסטים. נורדוי כבש את מקומו בספרות העולמית, הלוך וצעוד מעדנות, פסיעה אחרי פסיעה, בלי סור אף לרגע אחד מן הקו אשר התווה לו. במידה של נשתוונות גמורה כלפי השוק וכלפי טעם ההמון ההפכפך, לא רדף מעודו אחרי הצלחה סואנת, נוצצת, נוחה וקלה, ואם האירה לו ההצלחה פעם ושתים את פניה, הוא לא חיפש אותה, ולא התכוון להשיגה. כל ימיו לא שת בחלקות לתיאבונים הגסים, רק אל השכל הישר שם פניו, ואל ההרגשות המעדנות את נפש האדם היה נושא את נפשו בלי הפוגות.

מקס נורדוי היה לא רק עיתונאי גדול. הוא היה אחד העתונאים היותר מלומדים. הוא היה גם אדם גדול. המעופים הנשגבים של רוחו נפגשו יחד עם רגש אצילות שנוסס בנפשו. תולדת רגש האצילות הזה היה בּוז לאין קץ לכל דבר המוני והדיוטי, לכל סחי וגיעול וערווה ותורפה. הוא לא היה איש מאמין, אך איש צנוע בתכלית הצניעות מטבעו. בערה בו אש-תאווה לאמת ולטוב – תאווה אשר מצאה כוח לשגשג ולעלות כפורחת; יען כי עוד מידה מעולה היתה בו, והיא, היותו מחונן לתומו בסגולות הכשרה גבוהה לשיכחת עצמו, כמעט עד כדי ביטול היש הפרטי, שעל ידה אדם זוכה לענוותנות ולפשטות. בתקופה כהנוכחית, בזמן, שבו, כנראה, היו התאוותה גשמיות לדת היחידה של הליקוי, היה דבר מה נוגע אל הלב לראות את הסטָיוִיות (סטואיציזם) הגאה והפשוטה הזאת, ששכחה את עצמה – לראות את הדוקטור הזקן והמלומד בגאוני הזה עובד כעתונאי להחיות את נפשו ואת נפשות ביתו, מצויד רק במתק מזגו לנגד נגעי הגורל, מתון וסבלן כלפי המוקשים והחתחתים היום-יומיים, איש הסגולה הזה היה סוגר את עיניו לכל מה שלא היה בבת אחת צנוע וגדול, שלא נכנס בכלל מטרתו הוא.

בשביל תפקידו הן דרושים היו אומץ כוח, מרץ, חוש מעשי, רגש התפעלות, דרות ועידון, כוח הסבל המתמיד, שוויון משקל רוחני, לב חם, פעילות ללא הפוגות, ושכל ישר מנצח על שגיון בפלס ומאזני משפט ההגיון. כל סגולות הנפש האלה בו נפגשו, משיקות אשה אל אחותה.

ככה היה מקס נורדוי לפני המלחמה בעתונותה אירופית, ככה נהיה בספרות: כוח חד-בדרא נבדל בתכונתו. בתור חוסן רוחני, בתור חקקר דבר נוקב ויורד עד התהום, בתור הוכיח בדברים ונצח במופתים, בתור סגנון, בתור נאום נמלץ ולשון חכמים – היו משתאים אליו בכל מקום. אף אלה אשר לא היו תמימי-דעים עמו, בנוגע לבעיות האמנות החדישיות ועוד, היו משתחווים בהערצה לפני היריב הנאדר. נשגב בחשיבותו, איתן בעוז הגיונו, קורע בתער בקורתו את צעיפי הליל של קורות הדורות, שופט עז וקשה ללא שוחד, ללא משוא פנים, בלי חמלה ונדנוד – של כל זולות שפלה, של כל מליצה ריקה, ושל כל צביעות ולשון רמיה, לפעמים – נביא וחוזה עתידות, תמיד חדש ועוטה הוד, בעיקרו חוקר טבעי מצויין, רופא זקן ורגיל, מתחיל מן הטבע, ומסיים בטבע את כל מסקנותיו הרוחניות, מתנשא עד גבהי אידיאליות טהורה ואצילית, פוריטן מחמיר, קפדן, לוחם בלתי מתרצה, בלי אבק של דמגוגיה, אך בהגיון עד הקצה האחרון, שונא כל "אבן אופל" וכל מישוש באפלה, לפעמים גם כל מה שנחשב לרבים כסלסול ועידון, ושהוא חשב לשקר-החן ולשימצה ולזרות מתעה; זקן, וכל ימיו צעיר; אחד השרים הראשונים השליטים בסגנון הגרמני, ובה בשעה "פוליגלוטי", איש הספרות, ובה בשעה איש המעשה – זה היה מקס נורדוי!

אילו לא עשה נורדוי כלום בעד העם היהודי, אילו רק היה, הווייתו גרידא, היתה מספיקה לנו להתיימר בכבודו ולהתגאות בו ולהתייחס אליו בהערצה עמוקה בתור היותו אחת ההופעות הנאורות וההתגלמויות המזהירות של גאוניות גזענו. הוא היה תופס מקום חשוב בין הגדולים כהיינה, ברנה, ד'ישראלי, גיאורג ברנדס ועוד סופרים אחרים גדולים ומפוארים שהגזע היהודי הוציא לעולם.

אבל הוא בא אלינו, ונתן לעמו כל  מה שבעל גאוניות יכול לתת.

אני וחברי, קומץ השרידים ששרדו מהקונגרס הציוני הראשון, עודנו זוכרים את החדווה, שמילאה את לבנו למשמע נאומו של נורדוי. מה שהקסם של מלה, פשוטה וכבדת-משקל בבת אחת, מה שההרגשה העמוקה של אמת וחסד, של יושר ושל חוב, מה שההכרה של קול-מליץ מתוך מצפון אצילי – הוא מסוגל לעורר את הלב ולהרחיב את העוז בנפש – אנחנו הרגשנו. מעולם לא לבשה הדעה הציונית צורה יותר נהדרה, לא התבטאה בלשון יותר כלילת-פאר, יותר קולעת כחץ למטרה, מעולם לא הוצקו רגלי ישראל סבא ביותר רוח עלומים ורעננות של זיו נוער אמיתי; לא תאריכי, אלא פנימי ונפשי, מאשר בנאום ההוא. בלעדי שמו הגדול של נורדוי, אשר בעת ההיא בער עד למרחוק, גאוניות רוחו, שהכל הסכימו עליה, הקונגרס הציוני הראשון לא היה למאורע כביר ערך כל כך, ואז לא היו גם הקונגרסים שבאו אחריו, ושלשלות השפעותיהם ותוצאותיהם עם כל הפירות שהצמיחו ועם כל המנהיגים והמונהגים שבאו אחר כך כ"תולדות-דתולדות" חשובים כל כך; ומי יודע אם באנו אל המדרגה, אשר עליה אנו עומדים עתה.

ואולם רוצה אני להיות נאמן לרוח נורדוי בדיוק ההגיון, כדי לָעוּת, ולא לעוות משפט. האם הנאום המפואר ההוא, ואלה שנשמעו מפי נורדוי בקונגרסים שאחרי הראשון ייכנסו בכלל הסוג השני של אישים, שהזכרתי לעיל, האם "הליכות עולם להם", וסגולת הנצח תכשירם, כפרקי ה"ציון" של רבי יהודה הלוי, לעשות בלב עמנו פעולה מחנכת, מעוררת ומרוממת, ורישומו יהיה ניכר, ותוכנו מובן ומורגש גם אחרי עבור שמונה מאות שנה? מסופקני, בראותי, שכבר עתה חדלו לקרוא אותו, וגם אם עוד יחידי סגולה קוראים, אינם מתרגשים ממנו, ועוד לא עברו ארבעים שנה! הנני נוטה לחשבו לסוג הראשון של תכונת האישים, כלומר, לסוג ההשפעה על הדור הוֹוִי, שהוא גם כן רב-ערך מאד, כי ההווי מכין את העתיד, בהראותו לו את הדרך.

הרצל עמד במדרגה יותר גבוהה מנורדוי. הרצל היה המעורר הכי עצמום וערוך-מלחמה ברוח כביר אמרי פיו בעבודתו ומשאו של יצירת ההסתדרות הציונית, והסתדרות זו היא אסירת תודה לו בעד תתו לה שלהבת-יה טהורה שלו, החלטה בלתי רופפת שלו, קנאות שלו לאמת ולצדק, אומץ רוח שלו ולהבות רגש שלו, אשר לא חדלו לחמם את לבנו, אבל לב הרצל עלץ, ומשוש דרכו גדל, בראותו לימינו את איש בריתו למלחמה, הזקן ממנו, ששמו לבד היה כוח, שתכונת נפשו חייבה יחס של הוקרה, ושהכניס לתוך תכנית העבודה את שלוש הסגולות הראשיות הנחוצות למנהיג: הדעת, גבורת הרוח והיושר. עם נורדוי ולצידו המון יהודים אינטלקטואלים, ונוער יהודי חדור רוח אידיאלי נכנסו לתנועה, והרצל יכול לאמור עם לבו, שלפחות החלקים היותר אצילי-הנפש והיותר מחונני-כשרון באומה מגינים על הציונות, ושיש לו למי להפקיד את ירושת עבודתו בבוא עתו להיפטר מן העולם.

 

ג

כהיסטוריון, הריני נותן לנורדוי את המקום הראשון לצד יוצר ההסתדרות הציונית. ההיסטוריה המפורטת עתידה להראות, מה גדול היה תפקידו, כמה מצויינת היתה דעת-המעשים-והבריות שלו, תשומת לבו והבנתו את המאורעות הגדולים ואת הפרטים הקטנים, שמירתו את הסודות, פוריות חידושיו, עדנת רגשותיו, ומה שמחירו לא יסולא בהתעמולה: עוז-הרוח, החגיגיות מלאת-ההוד, וחכמת הביטוי. דמיון כוזב הוא, שנורדוי ברא יש מאין, ושהמציא תורות חדשות, אשר לא עלו על לב זולתו. לאמיתו של דבר, אף בנאום המופת שלו בקונגרס הראשון, לא הביא שום חידוש מפתיע. ההפתעה היתה רק בזה, שהוא השמיע את הדברים האלה; שאנחנו, הסופרים העברים מאז, השמענום השכם ודבר, אלא שוהא הצהיר אותם – זה היה הדבר החדש, וגם – שהוא נתן להם את צורת לשונו ואת תמצית נסיונות חייו. הוא היה בעל המלים הלוהטות המלהיבות את ההמונים. הוא הצליח לברוא את הסיסמות, שנעשו לבחינת "אילין מליא יהון לרקיעיא", לסימני זכרון, לסמלי-מפלגה, ולראשי פרקים של תכניות-תעמולה. הוא קבע כמסמרות את תכניות שאיפותינו. הוא ידע כיצד להשפיע על הכוחות הלאומיים שלנו, לגייסם ולהוציאם חוצץ למערכות המלחמה כנגד ההתבוללות, שהיתה הבסיס של האסכולה היהדותית הרשמית באירופה המערבית. ואחרי אשר הרס אותה, עזר לייסד את הציונות החדשה – כי סתירה זו היתה בניין. לו, ביחוד לו, עלינו לשבח בעד מצאו והשיבו ליהודי אירופה המערבית את התואר הציוני שאבד להם, כאבידה שאין לה חליפין. כעת, כשהציונות היתה לשאלה ממשית של הפוליטיקה בין-הלאומית, מבשרים לנו פעם בפעם, שסופר פלוני או אלמוני מגדולי הסופרים היהודים בספרות האירופית הואיל לגלות את אהדתו לטובת הציונות; אבל איפה היו הסופרים האלה בשכבר הימים? נורדוי לבדו נצמד להרצל לכולנו. ובמשך הנסיונות, שלא חשך הגורל מהסתדרותנו, בימים הקודרים ובשעות האכזבה, זה היה הדבר, שנתן לנו עוז ותעצומות, נחמה ורגש גאון מיוחד, שחשנו את עצמו בקשר נפשי בלתי-ניתק עם הרוח האצילי והכביר הזה.

בכבדנו את נורדוי, אנו מכבדים את עצמנו, ובכבדנו את הציונות – אנו מכבדים את קדושת זכויותיהם של בני אדם יחידים, ושל קיבוצי בני האדם, והם העמים. לא בשל חיבה אישית יקרות לנו תמונות האישים המפארים את העם. עם, שהוא ראוי לעבר הגדול שלו, ושהוא דואג למצבו ההווי ולעתידותיו, צריך לאהוב בכדי להכיר, בכדי להכיר בהכרה אישית, במידה ידועה, את אותם האישים, שעבדו אותו באצילות רוח. צריך להכיר אותם, כדי לאהבם; וצריך, מהצד השני, לאהבם, כדי לרצות ללמוד להכיר אותם, סילוגיות זו נראה כעוגה נקסמת; אבל הרצון הטוב מסייע לנצח את הקושי. נחוץ הוא הדבר, יען כי זוהי פינה חשובה בקורות עמנו. חכמינו, סופרינו, עובדי המפעל שלנו, נואמינו ועתונאינו לנו הם, הם שייכים לנו, הם תעודת עשרנו, הם הקרן הקיימת הגדולה שלנו, הם בבת אחת כוחנו וכבודנו בתבל. ניב עטם או שפתם משמיע את קולנו, כשרונם הוא הנותן פלס לדעת הקהל שלנו, והוא המליץ בינינו ובין העולם, חייהם נותנים תוכן לספרי קורותינו; הם הגיבורים במלחמת חיי האומה ומירכתי במת החזיון, אנו צריכים, כמקהלה נאמנה, כעם בינות, ערי רגש, לחדור לתוך נפשותיהם, לתפוס את רעיונותיהם, לחלק עמהם את שמחותיהם, ולשער את צערם.

איזה שנים לפני פטירתו של נורדוי, כתבתי בשבועון הצרפתי לישראל Le Semaine Juive"" שיצא אז לאור בפאריס:

"למרות שבעים שנות חייו, נורדוי עודנו חזק ואמיץ ומלא רוח עלומים. בכבדנו אותו, אין אנו רוצים לתת לו חופשה, פחות מאשר בכל זמן קודם, רשאי הוא לשמור לפיו מחסום. מעולם לא היו חובות יותר רציניות למלא. לפנים היה קהל השומעים הציוניים עדה מוגבלת. כיום הזה היה לרבבות עם. ההמון הזה ההולך ומתחדש, הוא מוכן ומייחל להוראה ולקליטת אמוציות גדולות. כל הציונים שבעולם יריעו בששון להופעתו החדשה של הרב-סבא בקרב ההנהלה העליונה של הסתדרותנו הציונית בקונגרס הקרוב ובוועידות, בעתונותנו ובספרותנו. כל אלה שהקדישו את כל חייהם לעבודת הדעה הציונית, כל זקני הלוחמים במערכות המלחמה הקשה הזאת, אשר בה נפלו חיילי החובה במספר כביר כל כך, כל העושים את הכנותיהם לקראת הרגע, אשר אז תגיע אנייתנו אל החוף – כל אלה המאמינים, המקווים, יקדמו בהתלהבות את חזרתו של נורדוי לעבודה הציונית, ולכשתהיה השעה כשרה לכך, את ביאתו לארץ ישראל, להשתתף במפעל התחייה, הוא היה אחר ממעורריו ומתומכיו הראשונים".

 

ד

"כן בקדש חזיתיך", אבי, בדמיון מנחם. לא ניתן לי לראות בהתקיימותו של מחמד-חזיונותי, ילד-הטיפוחים של אהבתי והערצתי לסבא הנהדר.

זו היתה חזות קשה וקורעת לב, שנורדוי לא היה עמנו בתקופת המפעל המדינאי; אבל זה היה אונס המסיבות, גזירת שמיים, שאין להרהר אחריה, ושאין להאשים בגללה שום בן אדם. כל ההשערות בעניין זה הן ילידות תאוות הסקרנות והרדיפה אחרי סודות ודברים שבגו, תחת הדברים לפי פשוטים. זאת היתה טרגדיה.

האיש אשר הפיץ אור על נפשותינו ולקח את לבבותינו, אשר הגן על משפטינו, וילחם כנגד שגגותינו, ויתאמץ בכל כוחו לשפרנו ולשכללנו, האיש שקיבל מאת האלהים את המתת היקרה והיוצאת מגדר הרגיל – של נואם כביר, מנצח, גא ונערץ, המתורגמן הכי נאמן של שאיפת עמנו – איננו יכול להיות נשכח, או אף להיות מחולף על ידי אלה או אחריםבין היהודים הלאומיים. נורדוי היה מעין כהן גדול של הצינוות, מורם מסיעות, ממפלגות וכנופיות. ישנם בינינו מנהיגים, שאפשר להשוותם לכורים במחפרות, שבקרדומותיהם ובדקריהם הם קוראים ושולים ממעי האדמה את הבצר היקר; נורדוי היה נהר שאינו פוסק, אלא זולג, בלי מעצור ובלי הפוגות, זהב ואבני שוהם.  היו בינינו חושבים עמוקים, עובדים בציונות המעשית, בפוליטיקה, בישוב, בחינוך. הוא עמד על משמרתו כאחד מרבותינו בציונות הנקיה. זה היה משפטו לפני המלחמה, זה היה משפטו אחרי המלחמה.

רוב הכותבים על דבר נורדוי לבדו, או על דבר יחסו של נורדוי אל הרצל, כתבו מפי השמועה, ומהגירסאות השונות בחרו את היותר תמהוניות ומזעזעות, ואת היותר מסוגלות לפרקמטיה חריפה של עתונות. כדי להבין את אופיו של נורדוי ואת יחסו אל הרצל, צריך, ראשית כל, להעמיד את האמת על תילה. נכון הדבר, שהרצל פנה אל נורדוי וכתב-יד החוברת "מדינת היהודים" בידו; אבל לא נכונה הגירסה, שהוא פנה אל נורדוי בתור היותו רופא-פסיכיאטר, לראות אם אין בו סימנים של טירוף הדעת. הכותבים כן לא הבינו מה ששמעו. אני כבר כתבתי במקום אחר, שהרצל פנה במחברתו החדשה לאנשים שונים, שקיבלוהו בחיבה, אבל מיאנו להקדיש לעניין הזה תשומת לב יתירה, בחשבם את המחבר למשוגע איש הרוח, במידה ידועה. ואין זאת אומרת שחשבוהו למשוגע, אלא שחשבוהו לחוזה, למשורר, לבעל מליצה, ולא לאיש מעולם המדיני המעשי. זה פשוט ומובן.

הרצל פנה אז גם אל עסקן מדיני ועתונאי מפורסם אחד, יועץ הממשלה, שיף, שהיה בא-כוחה של לשכת העתונות האוסטרית בפאריס, יהודי מתבולל, בעצם יותר קרוב על היהדות מהרצל, אבל פיקח ביותר ופיכח ביותר מלהתעניין ברצינות ביזמה כזו. אף הוא היה רואה את הרצל לעתים קרובות, ואף קיבלהו בחיבה, כשבא ומחברתו בידו, ורק לבסוף הרהיבו אצל ידידם המשותף נורדוי. אמר לי שיף, כשפגשתיו כאורח בימי הקונגרס בהאג, שאפשר שהיה לו חצי-הירהור כזה, שנורדוי הוא רופא נפשות; אבל אין לגשם את הדבר באופן גס, אלא צריך להבינו בדקותו. הרצל היה אז איש צעיר, והכוח המדמה שלו היה עז ומתחולל כסער, ונורדוי כבר היה אז איש בא בימים קצת, והיה בקי יותר בעניני היהודים מהרצל, על כן יעץ לו שיף להימלך בחברם הזקן מהם.

אמנם הרצל ונורדוי הכירו איש את אחיו מכבר, ימים ושנים לפני כתוב הרצל את החוברת "מדינת היהודים". הם היו בני אומנות אחת; הרצל היה כותב בעד ה"נוייע פרייע פרעסע", ונורדוי בעד "פוסישע צייטונג", ורוח כמעט אחת היתה לשני העתונים האלה, למרות הבדל מקומם. הם היו נפגשים בבית הנבחרים, בתערוכות, בבתי-תיאטראות, במסיבות-רעים, בבתי הקפה ועוד. שניהם היו אנשי רעים להתרועע, ורוח פאריס העליזה והמקרבת רחוקים, קירבה את שני העתונאים הגדולים של השפה הגרמנית ושל עולם-המחשבה הליברלי, ושבעיקרם, אף לפני הציונות, היו שניהם בני ישראל. השיחה הראשונה עם נורדוי בשאלת היהודים, לא בדרך אגב, אך לשמו ולשמה, שהרצל מביא בזכרון מיומן שלו, נתקימה בששה ביולי,1895. על דבר זה כתבו בעלי האנקדוטות, ש"ימים קשים היו אז להרצל, שנסיונו אל הבארון הירש לא הצליח, ושסוד נפשו העיק עלי, ושעל כן פנה אל נורדוי". הוסיפו כאן מעט לתפארת המליצה. העולם היהודי, ובמקצת גם הלא-יהודי, היה אז מלא ויכוחים עם הרבה דמיונות וגוזמות על דבר הבארון הירש, והרצל חשב לתונו, שהבארון הזה יתעניין לייסד את מדינת היהודים, ופנה אליו, וכמו שאפשר היה לראות מראש, לא הצליח להשפיע עליו. אז כתב הרצל גם מכתב אל ביסמארק בתור נסיון אחרון, לדעת אם נכונה ברוחו או לא המכתב עלה בתוהו מה שגם אפשר היה לראות מראש. אז דיבר עם נורדוי.

"מעולם עוד לא היתה בינינו הרמוניה כזו" – רשם הרצל – "איש מפי חברו הוצאנו מלים. לא שיערתי כי קרובים אנחנו כל כך, ואין לזה שום קשר עם הדת. נורדוי כופר בעצם מהותה של הדת. אין אנו אלא בני גזע אחד.

הרי המטאפיסיקה שהיתה מלפפת אותנו בציונות שלפני ארבעים שנה. מה אנו ומה חיינו? דת או עם, משפחה או גזע? ומדוע לא נתערב בגויים? אנחנו חשבנו אז, שהדבר הוא תלוי רק בנו: רצוננו – נתערב, אין רצוננו – לא נתערב. הרצל ונורדוי באו במשך השיחה ההיא לידי הסכמה גם בהכרה, שנגד-השמיות עשתה אותה ליהודיים; ונורדוי אמר: מהי הטרגיות ביהדות? המשַמר בעמים שואף להידבר באדמה, והמשַמר בישראל זה אלפיים שנה הוא חסר מולדת. הרצל האמין כמעט, שהמחשבות המטרידות אותו הן מטרידות גם את נורדוי. אך נורדוי טיכס אחרת: נגד-השמיות תביא את היהודים לידי הכרח להחריב בכל מקום את רעיון המולדת, והרצל הירהר בו ברגע: או להקים להם מולדת בעצמם.

באותה שנה, בי"ז בנובמבר, כאשר שב הרצל פאריסה, לנסות הפעם דבר אל הרוטשילדים, גילה, בפעם הראשונה את אוזן נורדוי על דבר הצעדים המעשיים, שהוא מוכן לאחוז בהם. נורדוי הביע תיכף את הסכמתו, והרצל השתאה על "תבונתו המהירה כברק", וגם היה לו הרושם, שמצא הפעם עוזר נאמן, שילך אתו בכל; ידיד. "אותו רכשתי על נקלה – אומר הרצל – ועד עתה הוא אולי הרכוש רב-הערך ביותר. הוא יהיה נשיא הגון לאקדמיה שלנו או למיניסטריון ההשכלה".

המלים האחרונות האלה הן שרטוט אופייני של רוח הרצל. הוא לא חדל לצייר בדמיונו, כבילאמי, את מראה הממשלה וגם את תרכובת המיניסטריון. דברים כאלה לא הגיד לנורדוי, אך רשם ביומנו.

 

ה

עד כאן הרצל ברעיונותיו, אשר גם כשהם מדינאיים, צורתם היא אצילית-טרקלינית. הוא מתהלך בגדולות ובנפלאות. רוצה לרכוש את הבארון הירש. איננו מצליח, אבל רוצה. כותב אל ביסמארק, אינו נענה, אבל כותב אל ביסמארק. יש כאן גדלות הקו.

אמרו עליו, על נורדוי, שהוא היה רק הכוח השלילי, קטן-האמונה, המבטל. ככה מחליטים חסרי הידיעה, או העניים בדעת. נורדוי הסביר להרצל ביום הנזכר, כיצד לעשות נפשות לרעיון הציוני. הנסיונות הראשונים צריכים להיעשות בלונדון, ובראשונה צריך לפנות אל "קלוב המכבים". הרצל שמע בפעם הראשונה את שם המועדון הזה,ונורדוי ביאר לו אתמטרתו, ומי הם חבריו, והוא מתאר לו את הקולונל גולדסמיד, ומביא אותו במגע עם זנגביל, ומציע לפניו לפנות אל "המגיד" ואל ה"דז'ואיש קוניקל", וגם לתת לתרגם את תכניתו לאידית ולעברית בעד יהודי רוסיה. הרצל לא ידע את כל הדברים האלה, אשר נורדוי כבר היה בקי בהם. זה היה ההבדל בין שני הגאונים האלה. הרצל היה יותר מעודן ומזוקק כסופר; נורדוי היה יותר כל-בו עם "שבע חכמות" ו"שבעים לשון"; הרצל היה מצומצם בשכינתו בווינה, ואחר כך נתווספה לזו גם פאריס; נורדוי היה תייר גדול וספרא רבא בין-לאומי.

בשנת 1873 עבר נורדוי לשם תיור את אנגליה, איסלנד, שוודיה, נורבגיה, דניה, רוסיה, צרפת, איטליה וספרד, ועל כל מראה עיניו ורשמיו מן החיים בארצות האלה כתב מאמרים ורשימות בגדולי העתונים בגרמניה ובאוסטריה, ומכתביו אלה משכו עליו את תשומת לב הקהל הגדול, כי חוץ מצורתם המופתית, שהביאה קצת מהמבקרים לראות בנורדוי את מחדש סגנון הראשונים בכל הודו, העידו המכתבים האלה במחברם, שהוחן בעיו חדה ובחונה, המעמיקה לראות ולחדור בתוך תוכם של חיי עמים זרים, וארצות נכריות, לשקלם בפלס ומאזניים של פיזיולוגן, ולהקביל להם הקבלות מפליאות בדמיונן והמצאתן וחריפותן. מכתביו אלו נתחבבו מאד על קהל קוראיו, ולאחר שיצאו בקבצים מיוחדים ("מארץ-המיליארדים האמיתית", שני כרכים 1878, הוצאה שניה בשנת 1881; "מן הקרימל עד האלהמברה", שני כרכים 1879, הוצאה ג. 1888), פירסמו את שמו, לא רק בגרמניה ואוסטריה, אלא גם בצרפת. תצפיותיו, השקפותיו ומסקנותיו על דבר חיי צרפת עוררו עליו בקורת עזה ודברי פולמוס קשים ונמרצים מצד הסופרים הצרפתים, שעזרו להגדלת פירסומו בין-הלאומי; ומאז והלאה – קלח זרם של מאמרים לאין סוף, ומבין ספריו עשה רושם אדיר ס' "אבעבועות של בורית" (1879), הכולל רשימות וסרגולים וציונים לזכרון, מצויינים בהרצאה שופרא דשופרי ובסגנון ויכוחי כאש צרובת, אשר בו היה כוחו יפה מכל כוח זולתו.

מן העת אשר קבע את ישיבתו בפאריס (1880), וגדל להיות אורח-פורח, החל לפנות יותר אל המקצוע המדעי שלו, להיות "שורר בביתו", בתחום המחלות והתרופות. היתה לו תעודת רופא מבית רבו מאוניברסיטה זרה, אך הכין את עצמו לבחינה בפאריס, והודות לכשרונותיו, שהיו מחוץ לגדר הרגיל, עמד תיכף במבחן, ונסמך בתור רופא, והתחיל עוסק ברפוי חולים, ובעיקר, החליט להתמחות כבעל מקצוע למחלות הנפש והעצבים. אבל לא התאים ההסגר במקצועו לרוחו, רוח "החכם הכולל", ולכן אף בעת ההיא, שכמעט התכנס בגבול ליצודי הרפואה, נסיונותיה ושימושה המעשי, לא הניח את ידו גם מהספרות, ויכתוב את ספרו הנודע "פאריס בימי הרפובליקה השלישית" (ההוצאה הרביעית יצאה בשנת 1890); ותמעט גם זאת בעיניו, וינס את כוחו גם במקצוע הבימתי, וכמה ממחזותיו הועלו על בימת התיאטרון בארצות שונות, מקצתם בהצלחה, ומקצתם בלעדיה. וקרוב לזמן ההוא של חריקת-מדינה ושל נסיונות בימתיים, התכונן נורדוי לחקר התופעות התחלואיות (הפתולוגיות) – או שנראו לו ככה – בחיים ובספרות, והיה לתלמיד ותיק ולחבר נאמן של חבר יהודי עולמי אחר, והוא היהודי האיטלקי לומברוזו, בשיטתו החדשה בנוגע לקירבה בין הגאוניות והשגעון, והחליט (כנרמז לעיל) להשתמש במקצוע הסוציולוגיה באופן החקירה הנסיונית המקובל במקצוע חכמת הטבע – נסיון קשה, חלוצי, אשר אי-הצלחתו עד עתה, איננה מוכיחה כלל, שאיננו אפשרי-ההצלחה לעתיד.

על כן דרדקי-דעת ופזיזי-משפט הם מקצת פרחי-הבקורת, האומרים, שנורדוי לא הניח שום דבר שלא עירער עד היסוד, ושלא נשא את נפשו לשום דבר חיובי. היה דבר חיובי ברור ונכון וקבוע, שאליו נשא את נפשו, והוא היה קו-הישׁר שלו בכל פתלתולי הויכוחים וריקמת הדיאלקטיקה, והוא שעבר כחוט השני דרך כל כתביו וחקרי רוחו ושפע עיוניו: שאיפתו אל הבריאות האיתנה ואל משפט הצדק ברוח הנפש, ואל ביסוס המוסר והמשטר הציבורי על הטבע, כמו שהוא הבינו. "תנא-דפליג" זה היה היותר מסכים על ה"שכל הישר", והיותר בונה ומייסד על חוקי ההגיון והטעם הפשוט – לפי רוחו. יש מקום לאיסטניסי-ההרגשה באמת, ולרבים מבעלי המליצה האיסטניסטית, שמשעשעים במלים – ולבם בל עם וביניהם רבים שעושים זאת כדי להתגדר ולהתגאות, אבל ישנם גם שלמים ותמימים, אשר זה טעמם וזה מזג-נפשם באמת – לחלוק ולאמור, שאי אפשר לייסד את האמנות, ואף לא את הסוציולוגיה על חוקי הבריאות, ושאי אפשר לבטל את ערכי לבטל את ערכי הרגש והעידונים וההשראות וחצאי הגונים. אבל בערות היא בהערכת נורדוי להחליט, שהוא היה רק הורס ושולל, ושלא הניח שום "עשה" ושום קביעות חיוביות.

נכון הדבר ומפורסם, שהוא היה, ביחוד בתקופה ידועה שלעבודת חייו, שולל גדול, כמעט מקעקע את כל הבירה, בחריפות מבקר גאוני ועולמי. מתוך חקירותיו הדרות והעמוקות בתופעות התחלואיות, ואחר כך – מתוך ההתעמקות בתורתו של לומברוזו, נכנס לתחום של שלילה קיצונית, ונתפתחה בו רוח תזזית פסקנית, וניגוד מוחלט, לא רק לצדדים בודדים ידועים של צורת החיים והציבור במערב אירופה, אך גם לכל תרבותה, ביחוד בצורה המזוקקת והמעודנת שבמעודנת. הוא חיטט והעלה ממעמקים צדדים ידועים של תרבות נהדרה זו, וישימם למטרה לחצי לעגו השנון, לפתגמיו, שהיו כאבני אלגביש. הסופרים החדשים לא היו רגילים בכך; הם אהבו את העידון ואת הגיוון ואת החן ואת הרפרוף והשעשוע במלים נשמעות לכמה פנים, שכוונתן הפנימית היא: :מי שיודע הכל, הוא סולח לכל". נורדוי היה ההיפך המוחלט מן השיטה הזאת. הוא לא סלח, ולא התפשר. הוא, בלי ספר, ידע הכל; אבל הוא היה "מבקש תכלית". לו נאוה התואר, שהיו נותנים לכמה מגאונינו: "פטיש החזק" – פטיש יפוצץ סלע! אילו אמיינהו במושגים המסורתיים שלנו, אקראהו בשם "מתנגד יבש" – שונא את הכוונות והסודות ועומד על הפשט – לא עצבני, לא מסולסל, לא השראתי, אך מקרא מלא, משנה ישנה, ש"לא זזה ממקומה", סלע!

 

ו

זאת היתה תקופת העוז בחייו ובעבודתו הכללית של נורדוי, ומכאן יצאו לו מוניטין בעולם, ככופר בעיקר וכמהרס. ממנו – אדון הסיסמות! – יצאה הסיסמה: Fin de siècle "הקולטורה של סוף המאה הי"ט", אשר בה ראה, כסופר וכרופא, נגעים ופגעים לאין מספר. בשנת 1883 יצא ספרו "השקים המוסכמים" (של האנושיות התרבותית), שהעמיד נחשול ממש בים הספרות העולמית. הספר הזה יצא בעשרים מהדורות, ותורגם להרבה לשונות[1], ואי אפשר היה להספיק העתקים די הדרישה. הימים ימי הגזירות והרדיפות כנגד הסוציאליסטים בגרמניה, איסור ספריהם וסגירת עתוניהם, וכל הקהל נפל על מציאה זו, לקרוא את דברי הבקורת כנגד רקבונה של החברה האזרחית. הספר נאסר לבוא בקהל באוסטריה וברוסיה, אבל נמכר בהיחבא, והיו חוטפים אותו מיד ליד; וזכוני, שהמו"ס שלי סֶנֶנוולד ב"רחוב הדבש" בוורשה, שהיה ממציא לי את כל ה"טרפה-פסולים" – אף את ספר הקאפיטאל של מרכס – את זה לא יכול להמציא לי "שמא יסגרו את בית מסחרו".

הצלחתו של ספר זה עברה כל גבול. בכשרון מנתח אמן ובסגנון מבהיק גילה נורדוי את כל ה"שקר" וה"זיוף" שבתרבות אירופה, ולא השאיר להם שורש וענף. הוא משך אחריו את הקורא האירופי בחבלי קסם של חיבה וניחותא, ומושכלות ראשונים, ודברים שבירורם ניכר מתוכם, ושמתקבלים על הדעת בהרצאתם הנעימה. בכשרון כובש ומנצח כזה כתוב גם ספרו "הפרדוכסים" (ש"התושיה" בוורשה הוציאתם בתרגום עברי טוב, שנעשה על ידי מר ראובן בריינין)[2], שתורגם אף הוא להרבה לשונות, ויצא לאור בהרבה מהדורות-וגם בו פניו יוצאים בקרב כנגד השקר השולט בעולם. גם הספר הזה היה ככור אש, וזיקוקין דנור בערו ממנו להעלות הלהב, ולעורר מחאות, ולשים את הספרות האירופית כמרקחה. לו ידעו אז, כי מקס נורדוי הוא יהודי בן הרב ר' גבריאל זידפלד, מתלמידי רבי עקיבא איגר (אני כתבתי את תולדותיו ב"העולם"), וששמו – לא מקס כי אם שמעון, ושכינוי משפחתו לא נורדוי, אלא להיפך:זידפלד, אז אין ספק שאף על פי שבימים ההם עוד לא יצאה הבולשת כמו עתה בגרמניה לחפש עקבות זרע היהודים עד דור שלישי לאחור, ולהעלות את ספריהם על המוקד, ולעשות בהם שפטים בעוון גזעם, עוון, שאין לו כופר וכיפורים, בכל זאת, גם אז היו מרגלי-חרש ומגלי "ערוות" הגזע שמחים כמוצא שלל רב בגילוי מעלת-יוחסין יהודית-רבנית זו, והבקיאים היו משתגעים עוד יותר מגיל, בהיגלות להם, שאמו של מקס-שמעון נורדוי-זידפלד היתה יהודיה כשרה כדין וכהלכה, שבאה מרוסיה, ואז היו מתחמשים בחליצתם ובאזניהם, ויוצאים למלחמת חכם וגידופים, ומכוננים את מחי קבלם אל עם ישראל, והיו אומרים: איש עברי זה בא לצחק בנו! בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי! איש נכרי זה הלוא הוא בעצמו חניך התרבות האירופית, ועתה קרה לנו מה שקרה למי ששם את הנחש בחיקו להחיותו, ואחרי אשר שב הנחש לתחייה נשך את איש חסדו משיב נפשו, זה חוק לישראל: סתירה, ולא בניין.

אבל הם לא ידעו, וגם אנחנו לא ידענו עוד, שהענק הגאוני הזה, שהרעיש את העולם בתעצומות סתירתו, הוא בן הרב ר' גבריאל, בעל-מחבר ספרים בלשון הקודש, משכיל ומבאר מקראות. על כן לא נסבו פני המלחמה כנגד עמנו, רק כנגד הסופר היחיד, שחשבוהו לאחד משלהם. ורק לכמה מזאטוטי הסופרים שלנו נשארו עוללות הללו: לקבול על בעל "השקרים המוסכמים" וה"פרדוכסים", ולהאשימו בשל סתירה שיטתית, לנקום את נקמת החדישיות, שהוא היה מתנגד לה בכל חומר דינו ותוקף הגיונו – בבטלם אותו בלישנא דחוכמתא – ביניהם אנשים, שלא קראו ולא שנו די הצורך, להבין אף את שיחת חוּליו!

והוא לא חדל לכתוב בכיוון שלו, כי על כן היה – לא סופר בעלמא, אך איש גיבור חייל, עשוי לבלי חת. שני הספרים הראשונים, היו רק כעין מבוא לספרו "הניוון" (ענטארטונג), שיצא לאור בשנת 1892. ספרו זה – לא רק הצלחה ארעית היתה לו, לרגל סגנון המופת שלו, המביע את הכרת חשיבותו הפנימית, כמבקר שנון, וכחכם שיושב ודורש בקתדרה במופתי-הגיון מכריעים, בקיצוניות של אומץ וגאון, בתקיפות דעתנות של "חכם כולל", מושל בכל מקצועות החקירה, בכל ענפי חיי הציבור והספרות, אלא גם השפעה מרובה מתוך לגלוגו על הפולחן לגדולים, שאינם גדולים, לפי תוצאות חקירותיו ועל החדישים, שלפי ניתוחו "קנקנם מלא ישן".

רבים, ואני בתוכם, חולקים על הביטול המוחלט, שהוא מבטל כמה וכמה סופרים ואמנים, שאנו מעריצים, ובהרבה מקרים "מילתא דלדידיה פשיטא ליה טובא, לדידן פשיטא לן איפכא"; ואולם, עם כל הבדל הדעות והטעמים, הבל נבער הוא לאמור, שנורדוי "עקר את הכל". הוא עקר סופרים ידועים, אמנים ידועים, אבל הניח את כל הסופרים האחרים ואת כל האמנים האחרים, הוא לא חשב לעקור את שקספיר ואת גתה, את שפינוזה ואת קנט, את בטהובן ואת מוצרט, את רפאל ואת רובנס – ואת אלפי תלמידיהם. הוא פסל, כאמור, לפעמים ללא צדק, אבל בהכרה עמוקה לפי שיטתו השכלתנית – את אלה, שמצא בהם סימני ליקוי, חולניות מתרפקת, התפנקות מתעוותת, קוקיטרייה של מסתוריות, סוד-שיח קדושים טמיר ומפתה – וישם לצחוק את אלה החוטפים מהם שיקיים ומלקקים את אצבעותיהם. "מתנגד" זה נכנכס לפני ולפנים בפשט האיתן והאכזרי שלו, למקום ששם ענן הקטורת, והאויר מלא רזי דרזין, ששם תסופרנה "תורות", ואגדות נלחשות ונמסרות, ולכל חצי-אל ברברבנותו יש פולחים, והשכל פינה את מקומו לבולמוס של ההרגשה, וההגיון הישן עם חוקיו וכלליו בטל מפני החשק הכמוס והסקרני לדברים חדישים ומהופכים, שהדמיון נגרר אחריהם בתאווה תחלואית-עצבנית, הרוצה רק בצורות מזעזעות, מפני שהיא בעצמה מזועזעת, מפני שהתיאבון שלה איננו בריא. זה היה פרק סיום המאה הי"ט, שהענק הזה בצומת תלתלי ראש-האריה שלו, בחופן גרמיו, ברוחב כתפיו, בידיו ורגליו כמטילי ברזל, ובמוחו, שהיה אוצר בלום של כל הישגי המדע של התקופה.

על ידי הספר "ניוון", שהיה מאורע כביר בזמנו, קנה לו נורדוי רבבות שונאים, שחתרו תחת מוסדי מצבו, שהתאמצו בכל כוחם להבאיש את ריחו, שנלחמו עמו מלחמת ניצשה מלחמת טולסטוי, מלחמת ריכרד וגנר, מלחמת סטרינדברג, מלחמות למאות, בעד כל הסופרים והמנגנים והציירים, אשר מידת דינו של הפשטן הגיבור נגעה בהם, ויערכו אליו קרבות ימים ושנים, במליצות צחות וחלקלקות, בלשון ערומים, בקרוא לנורדוי: הדיוט-תרבות (קולטור-פלעבּעער). לא יכלו לכחש בחכמתו הרחבה מני ים; ידוע ידעו, שבמדעים, בחקירות הטבע, במתמטיקה, ברפואה, בבלשנות, בעתונות ועוד – קטנו עבה ממתני כולם, וישימוהו בלשון-תהפוכות חדישית ל"הדיוט התרבות", ותהי למלה...

 

ז

ואולם, הוא היה מאושש וקיים כצור איתן, וכל הסערות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. הוא הוסיף לכתוב ספרים גדולים, ומהם ראויים להיזכר: "הקומדיה של הרגשה" (1892), "מחלת הדור" (1893), "תנועת נפש האדם" (1893), והספר הכי גדול "הפילוסופיה של ההיסטוריה" [3], וספר גדול, שכתב בימי גלותו בספרד על דבר האמנות בארץ ההיא.

אם כן היו עולמות שלמים, שבנוגע אליהם, לא היה לא כופר ולא ספקן, לא מהרס ולא מבטל, אך החזיק ומקיים, השקפת-העולם שלו, אשר בה החזיק בענווה, במתינות וישוב הדעת, היתה צלולה ומפורשת. דימוקרטיה, לא מרדנית, לא אספדופית,אך חפשית במידה ובמשורה; נצחון הטוב בין אדם לחברו, ובין עם לחברו; סדר נאה במדינה, יופי וטוב באמנות. נפשו לא נטתה אחרי הסוד והרמז, הפתוס המדומה, ואחיזת העינים על ידי התפעלות יתרה – אך הגיון ומדע והשכל, בחירות וכוח, בריאות ומשטר, ביטחון עצמי והסתדרות שלמה בגוף ובנפש, נורמליות; נוגה קר של הגיוניות חזקה ונוחה – בחיי היחיד והציבור; העמדת גבולות והגבלת גדרים לכל שיטה; ניגוד גמור לכל השוגים בשאיפות כמוסות, לכל המפקפקים, המנקרים והמחטטים וגם לכל התמרמרות סוערה ולכל התלהבות הומיה, לכל קיצוניות של הפרזה, לכל בוהימה בטלנית-שובבה, לכל ערפל מוסרי, פיוטי או אמנותי, לכל "ודו"'" של מסתוריות – והכנסת כל הסלסולים האלה, עם כל האמנות של רמזים, של קריצות, של עננים בסגנון, בצבעים או בקולות, יחד עם תורת הסיגוף הנפרז של טולסטוי, ועם המוסיקה הסואנת של וגנר, עם הדי יערות-עולם ואלילים שמבראשית – הכנסת כל הסדרים הללו לתוך סוג כולל של תוצאות מיחוש-עצבים, סימני נגע נפש, עקבות רקבון וניוון והתחלת כליון והפסד לרגל הניברוסטניה המתפשטת, שבהיפך לכל הגמגומים והדמדומים החדישים, בהפך למסתוריות ולכוונות והרמזים והסמלים – צריך לשוב אל המושכלות הראשונים, והייתי אומר, כמו שאמרו המקובלים שלנו בצירוף אחר של מחשבות: "מזבח אדמה תעשה לך, היינו, פשטות, כמו שהוא בלבבך".

וכי אפשר לאמור, שאין זו שיטה חיובית, ושאין זה "אני מאמין" שלם וברור ? הנני מתנגד להרבה מהשקפותיו של נורדוי בספר "הניוון", שהטיל גלים כל-כך. אין ספר, שהאנושיות הנאורה עברה אז מצב של קדחת, שהכח רתח ותסס בקרבה, כמו לפני סערה גדולה, שצריכה לטהר את האויר, ולהשיב מנוחה לעצבים החולים. איזו צורה ילבש התיקון הנחוץ ההוא, אי אפשר היה לראות אז מראש. הנני זוכר את התקופה ההיא, עם כל סתרי זרמיה, רמזיה וסודותיה. חייתי בה, עברתי בה – במזרח ובמערב. רגעי-מעבר כאלה דורשים הבנה עמוקה. צריך להבין, שברגעי-מעבר כאלה בטלים ומבוטלים האידיאלים של הדורות הקודמים, ונעשים בלים ומטולאים, ומתהווה תוהו-ובוהו של מושגי פילוסופיה, אמנות ותורת המידות, והפקירות-הדעות מתגברת, לית דין ולית דיין,ואיש הישר בעיניו יחשוב. זה היה ,סוף המאה". נורדוי התחיל את תיאור ספרותם של העמים הנאורים בהגדרה זו, ונתן את בירואו בדוגמאות:

גופו של הפושע המפורסם לגנאי: פראנציני, אחרי שהומת מיתת בית-דין, נמסר לאולם הניתוח. פקיד משטרת-הסתרים הפאריסית, שהיה נוכח למעשה זה, דורש מאת המנתחים, לכרות בשבילו חתיכת עור מגופו של הפושע, למסרה לבורסקי לעבדה ולעשות ממנה חפיס לכיסו, לתשמישו – זהו שוטר "סוף המאה". אחד האמריקאים נושא אשה, ומסדר לו כוהן דתי קידושין בבית מלאכת הגז, ששם משמרתו. תיכף אחרי גמר סדר זה, החתן והכלה נכנסים לכדור פורח באויר, שהוכן להם מראש, ומפליגים בנסיעת-ירחי-הדבש-אוירית. זוהי חתונת "סוף המאה" – מעיר נורדוי. פקיד סגן (אטאשה) של צירות סין מוציא לאור ספרים בשם עצמו בשפת צרפת, ועושה חוזים עם בנקים בפקודת ממשלתו, ומקבל מאלה סכומי קדימה. אחר כך מתברר הדבר, שהספרים נכתבו על ידי אחר, ושממשלתו לא נתנה לו שום יפוי-כוח לעשות חוזים עם בנקים. זה משפט דיפלומטן "סוף המאה". תלמיד המחלקה השלישית בגימנסיה, בנו של בנקיר שיושב בכלא בעוון ספסרות רמאית, עובר עם חברו לפני בית האסורים. זוהי גימנסיית אבא שלי – אומר הפרחח אל חברו בבת צחוק מנוולת על שפתיו.

ככה מתלוצץ בן "סוף המאה". שתי בחורות ממשפחה הגונה השופכות שיחן אשה בחיק רעותה. אחת מהן מתאנחת. "מה היה לך?, – שואלת חברתה. "יגוני גדול מנשוא" משיבה הראשונה. "על מה את נעצבת?", "אני אוהבת את ראול, והוא אוהב אותי". "הלוא זה טוב מאד. ראול הוא צעיר יפה תואר". "בלי ספק, אבל אין לו מאומה, ועל כן מפצירים בי הורי להינשא לבארון זקן, מכוער, קרח, אבל עשיר!". "ועל זה את מיצרה,פתיה קטנה? הינשאי לבארון, ואהבי את ראול, והזדרזי להביאו תיכף ומיד בהכרה עם בעלך". ככה מתפלספות הבחורות של "סוף המאה".

ובכן, מה היה אותו המושג של "סוף המאה", שהיה אז לפרזה מהלכת, בעתונות, ובשיחתן של בריות? פירושו היה – יחס של בוז וזלזול לכל עיקרי הכבוד והמוסר, שהיו מקובלים, וכמעט מקודשים, באנושיות מקודם. הלל רשע על תאוות נפשו את "סוף המאה", ויהי לו  לכסות עיניים לזימותיו ולתועבותיו, וכל רודף בצע מעשקות, כל בולע חיל זר, כל איש חמס מנצל את רעהו היה דוגל בשם "סוף המאה" – כאילו נפרצה כל גדר, והופר כל חוק, ואין לשים לב אל הגבולות גבלו ראשונים, והורתה הרצועה בשביל "סוף המאה"; הסופר הדיקדנטי, בעל הליקוי, ראה ב"סוף המאה" צד זכות והיתר להבליו, לתעתועיו, לחרפות ולגידופים, למקסם כזב ולתרמית לב וכו' וכו' – כל מה שהיה נתעב ונאלח כשהשנים היו כתיקנן, עכשיו, ב"סוף המאה", כאילו נפנו כל הדרכים בשבילם. ובכן "סוף המאה", זאת אומרת, רק איזו ציביליזציונית נושנה, שאין לה מקום עוד בדור החי.

"באמת נגמר העולם הישן – כתב נורדוי – ובבניין מסורת העבר נראים קווי-פרצים, הבניין הגא מתמוטט ונופל, ואין איש מנסה לעמוד בפרץ ולתמוך ולסעוד את הבניין המתערער, כי הכל עייפים ויגיעם מאי-בטחון המצב. השקפות הורינו ומורינו עברו ובטלו, או חלפו וגילו את העמים הברבריים. הפקירות שוררת בעולם הפילוסופיה, הספרות והאמנות – אין מלך ואין מנהיגים, שיכירו בהם. ברגעים כאלה קמים נביאי-שקר, שמתנפלים במשובה ובתיאבון, ברעם ורעש, כעייטים על הפגרים, לחטוף ולאסוף את השלל, שהניחו הדורות אשר כבר חלפו-הלכו, ולא ישובו לנצח". מאליו מובן, שקטיגוריותו של נורדוי נגעה אך לאותו החלק של האנושיות, שעמד בראש הציביליזציה הנאורה. לא כל העמים ולא כל השדרות החברתיות בין העמים, היו מלופפים באדים והעננים של הדקדנטיות (הליקוי) שבספרות. ככה גם העמים "הברבריים" של העולם העתיק ידעו אך מעט, או לא כלום, על דבר התפרצויות ההוללות הגשמית והנפשית של רומא בשעת שקיעתה. וגם באימפריה בעצמה של קיסרי תקופת ההסתאבות, הדלדול וההשחתה, קרוב לשער, שבמדינותיה הרחוקות – לא ידעו כלום על דבר התרבות הרעה, ומגפת הפריצות, שבתוך המטרופולין. הדיקדנטים כהלכה נמצאו אך בארצות, אשר בהן עלתה השיטה החמרנית למדרגה הכי גבוהה, ותעש את הציצים ואת הפרחים הכי נהדרים, ועשירים בצבעיהם, ביחוד: בצרפת ובאנגליה. בתקופה ההיא, הצטייהו הגמרנים ביתרון קו-הבריאות מן הגאלים והאנגלו-סכסים; והעמים הסלויים דחו אז אף את שיטת הנאטוראליות שבאמנות, שעוד אינה דקדנטיות, ועד הדקדנטיות בעצמה עדיין כמעט לא הגיעו.

התכונות החיוביות והשליליות של כל תקופה, מסתמנות תמיד, באופן הכי בולט, בקרב הגזעים, העומדים, באותה שעה, במרום המעלה. מכיון שצרפת הלכה בראש, במשך המחצית השניה שלה מאה שעברה, בכל הנוגע להשכלה ולהתקדמות, גם פירותיהן של השיטה הפוזיטיבית ושל שיטת ההתפתחות, נתברכו בה. בזמן היותר מוקדם, ובצורה היותר מפותחה. היות, ולא כל העמים מסובים וסועדים שווה-בשווה על יד שולחן ההשכלה, כי חלק גדול מהם יודע רק מפי השמועה את "מעדני-המלך" ואת "תפנוקי הלוקוללוסים", שעורכים עליהם, כפרפראות וקינוחי סעודה, ככה אין גם כל שדרות העם בקיאות באותם המטעמים, ונהנים מהם. ספק גדול הוא, אם האיכר הבינוני, הפועל, בעל המלאכה, הפקיד, הרופא, עורך הדין וכו' בצרפת, הטרוד במילוי חובותיו למשפחתו, ובמלחמת קיומו – הוא מתקנא בפאריסאי המפונק, בשל מותרותיו, ומשתתף בצער שעמומו, ואי-מנוחתו, ונרגזות עצביו. איש העם,ב מלוא מובן המלה הזאת, עושה את שלו, בונה קן בעד עצמו ובעד ילדיו, אוהב את אשרתו, את העבודה שמפרנסתו, מתאמץ להיות ישר ובריא, ומניח את דקדוקי העניות שלה חיים ושל המחשבה – לקומץ של עשירים, של הולכי בטל, ושל חטטנים ונקרנים, יושבי הכרכים הגדולים.

מקום התססים וההפסד, ההתלהבות וההתייאשות, הטוב והרע, הבריא והלקוי, האוחז בעקבו – הוא בכרכים הגדולים. בהם מתכנס כל מה שיש בעם – מן הכשרון והמרץ, העשיר וההולל; לתוכם חשים, ובהם מצטופפים במידה גדולה – בעלי כשרון ושאר רוח, יחד עם החוטאים והשובבים, הצריכים לדחיפות פנימיות, ולרשמים יותר חזקים, לשדה-פעולה יותר רחב, ולאופקים יותר מקיפים. ובכן, אם ננכה מהסך הכולל של מיליוני בני אדם, את העומדים מן הצד לתנועת ההשכלה (אלה "דלא כתבן ודלא קריין"), אילך – את האדישים, שמסתכלים בשוויון רוח בפרפורי עווית שלה מדעים, הספרות והאמנות בזמנם (רוב מכריע של הנאורים הבינוניים), ולבסוף – את המתנגדים העיקריים של  זרמי השלילה (האידיאליסטים, ובכללם בעלי האמונות ונוטרי המסורת), אז יישאר על יד דגלי נטיית הליקוי מספר זעיר כל כך, עד שאפר היה לעבור עליו בשתיקה.

אילו לא רצו דווקא "בני-עליה-מועטים" הללו להיות נחשבים כסלתה ושמנה של האנושיות, ואילו לא התאמצו לתפוש את השלטון במלכות הרוח – על ידי קשקוש כזוג בפתגמים של ביטול, כלפי כל מה שקדם להם, וכלפי כל מה שעומד וקיים מחוץ למחיצתם, אף על פי שזהו רוב העולם, ודווקא, בעטיה של העובדה, שזהו הרוב. בצרפת ובאנגליה בעצמן, מספר בעלי ההכרה של נטיית הליקוי עלה אז, לכל היותר לאיזה עשרות אלפים, בגרמניה – לאיזה אלפים, ובארצות אחרות אף לא למספר זה. (ההדים של הנטייה הזאת בינינו היו קלושים, ואינם ראויים להיכנס בחשבון, להיותם רק בבואות וחיקויים מוקדמים, והרכבות שאינן קולטות – לרגל חוסר כל התנאים המסגלים לכך). קודם שניגש נורדוי לתיאור הליקוי של הספרות והאמנות שבתקופה ההיא, הקדים להתוות בשלושה פרקים את הסימנים (הסימפטומים): הכרת המחלה (דיאגנוזה), ההחוורה, מעין מבוא, שעליו ייסד את כל מחקרו. ביחוד, "הכרת המחלה" מכילה את המפתח למיתודה שלו ולהשקפותיו. לפי דעתו, כל הדיקדנטים באירופה הם בעלי-מומין במדריגות שונות. בסמכו על חקירויהם של חכמי צרפת ולגיון גדול של חוקרי חלאי הנפש, וגם על חוקרי-תורת-העונשין האיטלקים תיאר נורדוי ב"דיאגנוזה" את הטיפוס של האדם מהסוג הנשחת.

כרופאים מהתקופה החדשה, וכחוקרי תורת העונשין, מנקודת השקפת האנתרופולוגיה (תורת האדם), שם נורדוי את לבו, ביחוד, על התכונות המיוחדות של גוף האדם, הנקראות במונחים המדעיים בשם "כתמים". לסוג הנשחת או החולני, נחשבים האנשים, שגולגולותיהם או פניהם מפותחים באופן אי-מתאים בחלקיהם (אסימטריה), שאזניהם סרוחות, שעיניהם פוזלות, או שאצבעותיהם מגודלות, או יתירות על המספר. חוץ מהכתמים של הגוף, מוצא נורדוי בסוג הנשחת, גם נטיות מן הטבע, בגדר הרוחני, שמבדילות אותם מבני אדם בריאים. ה"חולני" של נורדוי הוא, ראשית כל, האוהב את עצמו, המכיר רק בעצמו ב עולם, ורק בענינים הנוגעים לעצמו בחיים. מכאן שלטון אהבת עצמו בספרותם של הדיקדנטים. גם הפחזות (אימפולסיביות), או חוסר הכוח להתנגד לתשוקות של הרגע היא אחד מסימני האדם הלקוי. ככה גם הנרגזות היתרה, הפורצת בכל הזדמנות, אפילו כשהיא נעשית מגוחכת. הדיקדנט בוכה וצוחק בלי סיבה מספיקה, חריקה של ברזל על גבי זכוכית מעוררת בו זוועה וצמרמורת, אי-הצלחה ארעית מבהילתו, מקרים בלתי מובנים תיכף שוללים ממנו את יישוב הדעת, וכדומה.

אילו נתקבלה ההבחנה אליבא דנורדוי, יחוייב מזה,שכל ה"אינטליגנציה" של התקופה ההיא, וגם של התקופה שלאחריה, שייכת לסוג הנשחת, הואיל שהכתמים האלה הם סימני מחלות-העצבים הממאירות והמהלכות כמגיפה בדורות האחרונים. יוכל היות, שבטיפוסים של אנשי הספרות והאמנות הדקדנטית יש למצוא "כתמים" מיוחדים של אי-שלמות הגוף, אבל אל מנקודה זו רשאי חוקר האסתטיקה לדון על התוצאות והתולדות ברוחניות שלתקופה בהיסטוריה. ראשית כל, כל ירידה, גשמית, או רוחנית, היא תולדת אי-אלו סיבות, שצריך למצוא אותן, כדי שתהא התמונה שלמה. נורדוי לא עשה זאת. ספר "הניוון" שלו כולל רק את התופעות של הטעם המקולקל בתקופה ההיא. הדי קדנציה של אז היתה רק הטבעת האחרונה בשלשלת ארוכה מאד, שתחילתה היתה במאה הי"ז. נורדוי לא הפיץ אור כל צרכו על המרקע הכללי, את היסודות, שמהם צמחו והתפתחו התולדות.

הרוצה להבין סופרים כהויסמאן, כבאריס, כוולן, כמטרלינק, אפילו כמופסן, כגונקור וכזולא – צריך לדעת את מקור מוצא טעמם ורוחם. נורדוי הרופא הכריע את נורדוי המבקר. הוא נכשל באותה הטעות, שבה נכשל גם חברו החביב: לומברוזו – הוא התאמץ לשים את הפיזיולוגיה במקום הפסיכולוגיה. לומברוזו הפריז על המדיה בחיפוש "הכתמים", והגיע לידי כך, שהכניס כמעט את כל האנושיות ל"קליניקות הקרימינליות" שלו, יען כי בהסתכלות דקה ועמוקה, על ידי בדיקות ומיקרוסקופים, מי יודע,א ם לא אפשר למצוא בכל אדם סימן "כתם" של "פושע מלידה"; ונורדוי הכניס לעדת הליקויים – המון נטורליסטים ודיקדנטים, בעלי סמליות ובעלי מסתוריות, בריאים ומשוגעים.

ביחוד, התרחק נורדוי עד הקצה האחרון בחלק השני של ספרו (החלק הראשון מכיל 374 עמ' והשני – 506. יצא לאור על ידי קרל דונקר – ברלין). בו הוברר עוד יותר מאשר בראשון, כמה יש במפעל הספרותי העצום הזה מן הטוב והרע, מן האמת והשגיאה. בו הובלט עוד יותר, שנורדוי הוא מסתכל חד, מבקר דייקן, דיין אמת, אלא, שלפרקים, ערכי-הרגש של חזיונות-שירה,מסורים אל הלב, לרגל עדינותם האינטימית – משתמטים ממנו; ומחוור עוד יותר, שספרו של נורדוי עשה מלאכת-ביעור מרובת התועלת, בכמה מקצועות של ספרות הועלם, אלא שאי אפשר להתיר בעיות של תנועות רוחניות על ידי קריאת-מלחמה גרידא: "ענטארטונג" [ניוון], כי ההגדרה הזאת היא מופרכת מעיקרה. "ענטארטעט" הוא הדבר שיצא מגדר מינו, "והשחית את דרכו". כשהמגדל ורדים השכיל לגדל זן חדש של הפרחים הללו, חדש בצבעיו ובחצאי גוניו, או כשהמגדל יונים הגיע לידי סוג מיוחד של העופות האלה – איש לא יאמר, שזוהי תרבות רעה וניוון. לא החידוש, ולא היושן של דבר, מוכיחים את טובו, או את רעתו, את יפיו או את כיעורו. לאו בזמנא תליא מילתא, בהיתוך תליא מילתא. תחלופנה עשרות או מאות שנים, והדבר החדש נעשה שגור ומפורסם לכל ואין איש מהרהר, שמא סר דבר זה ממינו.

כך דרכה של ההתפתחות הרוחנית. הרבה סיבות גרמו לכך, שאנשי-רוח חדשים קמו באותה תקופה, או יקומו. אי אפשר למדוד תמיד את החדש על ידי הישן, ולחשוב ל"יוצא מן המין כל מה שאיננו דומה אל המינים המקובלים ממאות שנים. טולסטוי, וגנר, סופרי המסתוריות, ניצשה, זולה, בודלר, איבסן, הדיקדנטים, גוטייה, הריאליסטים, "המחקים בין הגרמנים הצעירים" הם, אליבא דנורדוי לקויים, חולי-רוח. נניח, שזה או אחר מהנ" הוא באמת מוכשר להיות ל"אובייקט נסיוני" בעד רופא משוגעים. אף על פי כן אין מכאן ראייה לאמיתתה של שיטת-בקורת זו. אין מכאן ראייה,ש אפשר לבחון את הספרות בסיוע אי אלו מונחים רפואתיים, ואיזה משפטים משיטתו של לומברוזו. באופן זה היינו צריכים להסכים לשים את כל ההתפתחות הספרותית והאמנותית מדרס ומדושה לבודקי נגעים וחלאים.

בחלק הראשון עשה נורדוי ברצינות את הנסיון לקבוע בבעלי השיטות הרוחניות החדשות את ה"כתמים" ואת האותות, שלומברוזו מוצא במטורפים. הוא הראה על מומי גוף ונפש כאלה, ומהם הסיק, שגם כאן השגעון כ"דבר באופל יהלוך". בחלק השני הרפה קצת מהמיתודה הזאת יותר ויותר. נקל להכיר, עד כמה בקורת זו איננה עומדת בפני הבקורת. הוא מוכיח, למשל, שהנטייה היתרה, המצויה אצל זולה, לשים בפי יציריו, מהשדרות השפלות ביטויים גסים, ידועים מלשון הגנבים, היא, לפי שיטת לומברוזו, אות ומופת של הפסד המין. כיצד שכח, בבקיאותו הרבה בספרות האנגלית,א ת בן ג'ונסון, וגם את שקספיר בביטוייהם (כשהם משימים דברים בפי בני אדם גסים), אשר "כל מלה שלהם היא – כדברי היינה – סיר-ליל, ולא ריק". האמנם גם את אלה ישים לחולי רוח? – ספרו של נורדוי יישאר מעניין בתור בקורת חד-צדדית על פי רוב חדה ביותר, לפרקים שנונת שכל, וקולעת עד להפליא ביחס אל ספרות התקופה ההיא. אין היא יותר מדעית, אבל יותר חריפה ומתובלת ופועלת מזולתה במין זה. לפעמים, ישתומם הקורא על חוסר מוחלט של הבנה דקה לגבי איזו אישיות מיוחדת; ולפעמים יסכים בנחת רוח על איזו הערה גאונית עמוקה מכל עומק. האמיתיות והשגגות עומדות צפופות יחד.

כל מי שקרה אתספרי ניצזה, במעט הרגשה שירית, במעט הבנה – לגבי הרומנטידה הפראית של יוצר מיוחד מינו, שאין למדוד  אותו בקנה-המידה הרגיל, ישתומם על השנאה הסוערת לניצשה, הממלאת את ספר "הניוון". לנורדוי היה ניצשה "משוגע עושה פרעות". בספרי ניצשה רואה נורדוי אך "להג רפה-מוח", "פילוסופיה מטורפת", "שפת עלגים סרת-טעם", "גמגום וקשקוש של מלים", "שטחיות שטותית", "טפשות חסרת לב", "בערות הדיוטית", "היתולי שיחות ברכבת", "מליצות של שגעון", ועוד מחמרות קטנות כאלה יותר. הוא מחליט, שהחתכנים (די שנייד יגען) מכירים את עצמם בתודה  ב"אדם העילאה", ולמה שנקרא בשם "הפילוסופיה של ניצשה" היא, באמת, "פילוסופיה של חתכנות", וש"האדם העילאה" של ניצשה הוא "פושע, רוצח, ועבד לתאוותיו שהתשתגעו", כאילו לא כתב ניצשה מעודו את ה"זאראטוסטרא", את ההימנון הזה של מלחמה כנגד אנוכיותו של האיש, הכיבוש העצמי.

לא היה לו לנורדוי אפילו משהו של הרגשה לגבי המשורר ניצשה; ואת קורט אייזנר, שהכיר בראשונה בערך המפעל השירי "זאראטוסטרא" – ייסר נורדוי בשבט אפו עד חיצי מוות. ולצד אי-הבנה ולגלוג בלי-מעצור זה – הערה דקה מאד על דבר הסדיזם של ניצשה, והמשפטים דלקמן: "להצלת הנטיות התחלואיות באמנות ובספרות, לא עזרה שום תכונה נפשית של בעליהן במידה רבה ומכריעה כשגעון של תאוות הבשרים שלהם. כל אלה שקיפחו את שוויון משקלם: הנירוסטניקים, ההיסטריקים הלקויים, המשתגעים – הם בעלי הרגשה מעודנת מאד לגבי ההפיכות, העיוותים והעיקולים של המינים, והם מרגישים את אלה למרות כל הלבושים והעיטופים וההסתר וההעלמה. הם, על פי רוב, אינם יודעים בעצמם, מהו הדבר המושך אל לבם במפעלים ידועים". – וקלס הגורל היה, שבכל המשפטים המעוקלים  האלה נזקקה איזו נבואה אכזריה, ובאמת יצא ניצשה מדעתו, אחרי עבור שנים. לא הרגיש נורדוי, כמבקר, בשירתו של הגאון האומלל, אבל הרגיש, כרופא, במחלתו.

ככה גם בהפרק "על דבר זולא ואסכולתו" – אור וחושך משמשים בערבוביה. אין דבר יותר צנום וצולע בכל הספר הזה,מהפולמוס כנגד מושג הסביבה". ההחלטה, ש"התכונה המיוחדת של האישיות צריכה להיות קבועה מלכתחילה, ולא תולדת הסביבה", היא לפי דעתי מוטלת בספק גדול. ואולם בגדר זה, הדין עם נורדוי, שהמבקרים עושים רעש גדול יותר מדי במלה זו. בנוהג שבעולם הספרות, מלה מוצלחת נזרקת מעטו של סופר חושב, תיכף היא נחטפת, ונעשית להעלאת גירה בפי כל המחקים. אבל גרעין הרעיון בלי ספק הוא נכון. אפיו של אדם הוא מושפע במידה ידועה מאת הסביבה, ובכדי נתן נורדוי את מחי קבלו באמת הפשוטה הזאת. לצד כל הקניגיא הגועשת כנגד זולא ואופן תיאורו ופסימיותו (כל הפסימיות הזאת הוכחשה על ידי הסיפור: "דוקטור פסקל" של זולא, שיצא לאור בזמן קצר אחר כך) – יש משפט ישר כדברי האורים על דבר התיאטרון, "שהשחית את דרכו: באמת בזמן ההוא; ואילו לא נכתב הספר כי אם בשביל תוכחה-סגולה זו – דיו.

הנעלבים ומעריציהם קראו את ספר הניוון בשם ספר פטפוטים. מתנגדי כל חדישות, הלוחמים המשמרים קראו לו סערה מטהרת. באמת איננו פטפוטים, אלא בקורת חד-צדדית, חזקה ועזה, צודקת בהרבה ענינים, ואי צודקת במקצתם. חסר בבקורת זו דבר אחד, שיש במידה מרובה בכל ספרי נורדוי: בדיחות הדעת, ושף ב"שקרים המוסכמים" וב"פרדוכסים" יש טיפה של הומור. כאן יש רק קפדנות וחימה שפוכה. במעט הומור היה נורדוי בנקל מרגיש בעצמו, שמה שהוא קורא בשם "נשחת המין" הוא, פשוטו כמשמעו, הדבר החדש; ושבכמה מפגיעותיו קרה לו מה שקרה לאיש הסיני מהרז'ים הישן שבה לאירופה, וכעס, שאין כל האנשים מגדלים מחלפות-שער ארוכות שיורדות מאחורי ראשיהם כמוהו הוא, והקשה לשאול, למה, בכלל, צריכים הם לראשית?

אבל הספר הזה הוא ספר נועז, גיבורי, קובע-תקופה וסולל-דרכים; ויש בו גם הרבה מן האמת. זה היה ספר על פרשת דרכים בעד האנושיות והספרות הכללית. האנושיות הנאורה עמדה אז שוב, כמו בימי נפילת רומא, כמו בימי הרפורמה הנוצרית, כמו בימי המהפכה הגדולה בצרפת – נבוכה מן החידה של שיטות מתנגדות וסותרות זו את זו. כל מה שהיה, כל מה שהאיר לדור ההולך, הלך ונמוג בערפל התכול של העבר, ומה שהלך והתרקם – עדיין איש לא ראה ולא יכול להגדיר. – – –

 

ח

כל זה היה קודם לציונותו של נורדוי. כשאני מחפש את עקבות השפעת הציונות על ספרותו, לא על מה שכתב על דבר הציונות, אלא על מה שכתב בכלל, מוצא אני רק דבר אחד, והוא: לא מה שכתב, אלא מה שלא כתב. ב"שקריו המוסכמים" יש דברים, שכתב אז בגנות התנ"ך. היתה טינה בלבי כנגדו בשל פשעו זה. הוא לא היה איש היהדות במובננו אנו. גאון זה בעניני העולם, הספרות והמדעים הכללים, הי – שרא ליה מריה – לא עם הארץ גמור, אבל קצת עם הארץ בעניני היהדות. אף זו היתה אחת הטרגדיות, גזירת הגורל לרגל חינוכו ומאורעות חייו. הוא היה מסוגל להיות גאון יהודי, אבל הוא היה יהודי גאון כלפי חוץ. הוא ידע הרבה גם במקצועותינו, אבל לא במידה מספיקה, ועל כן היה עם הארץ.

מי שאיננו יודע כלום, איננו אפילו עם הארץ. איש לא יאמר על הרצל, שהיה עם הארץ. הרצל לא ידע כלום בעניני היהדות, וכבר אמרתי במקום אחר, ודבר זה הוא אמת לאמיתה, שהרצל היה התגשמות המושג של תרבות יהודית, המושג ולא המשיג. אבל נורדוי ידע מעט, ולא במידה מספיקה. בתקופה ההיא, בתור מעוררים ומייסדים את הציונות, ומהרבים את אלילי ההתבוללות – היה זה די. על כן גתב נורדוי מה שכתב ב"שקריו המוסכמים". אין אני מספר אחרי מיטתו של האדם הגדול הזה; אבל בשלימות תמונתו אסור להעלים ולהאפיל על שום קו. ואולם דווקא בדבר הזה אני רואה את גדלו ואת עדינותו. מיום שנכנס לתנועה הציונית, נמנע מפגוע אף בנגיעה קלה בעתיקות עמו וקדשיו. זה היה רגש דרך ארץ ואחריות מוסרית גדולה. מאז והלאה קיים בדיוק את תורת רבו קונט: לא בעד ולא כנגד. רגש הכבוד ליהדות נתפתח ונתגבר בו בהשפעת התנועה הציונית, ובמידה שהתקרב אל קצו, בה במידה התקרב אל היהדות המסורתית, ושב בתשובה שלמה אל עמו ואל תורתו. כבר בקונגרס השני אמר לי, שהוא מתחרט על מה שכתב מאז, ושימחה את הדברים במהדורה חדשה, וכן עשה.

הרצל מספר ביומנו, שבמשא ומתן הראשון שהיה לו עם נורדוי, עורר נורדוי את השאלה: אם היהודים מסוגלים עוד ליצור עם, במובן האנטרופולוגי? הנה הרופא והחוקר, תלמידו של קונט! מעניין ויקר-ערך הוא הדבר, ששני האנשים הגדולים האלה לא החליטו בפזיזות, אלא עיינו בבעיה זו בדרך לימודית. הגשמת העניין – אמר נורדוי – דורשת שלוש מאות שנה, והרצל אומר: שלושים. הבדל המזג גרם להבדל התאריכים. ההבדל האחרון הזה לא עיכב את נורדוי מלהתפעל מן החובר "מדינת היהודים" של הרצל. זה האחרון מספר, שקיבל מאת נורדוי מכתב נלהב (בשנת 1896), שמילא אותו גאון. "נורדוי מוצא, ש'מדינת היהודים' שלי היא מדינה גדולה, היא 'התגלות' ממש"... מני אז היה נורדוי לאיש בריתו של הרצל לעוזרו וליועצו, המסור לו בלב ונפש.

אין זאת אומרת, שנורדוי היה מנענע ראשו לכל רעיון ולכל דיבור של הרצל, בנוגע לתכסיס המעשי. כל מכתב מאת נורדוי, שהרצל הרגיש בו רושם של אי-רצון, של עייפות, או אכזבה קצת, מילא את הרצל רעדה וצער. בכל זאת היה לו להרצל אימון בלתי מוגבל ביסודיות ציונותו של נורדוי, למרות ערעוריו כנגד פרטי השאלות התכסיסיות. בזמן המשא ומתן בדבר "התכנית הברזילאית", שמעתי מפי הרצל כעין "צו מוחלו": "כל מה שמציע נורדוי הוא טוב בהחלט, והוא ראוי לסמוך עליו". במשך הקונגרס השלישי, הייתי עם שניהם כיום תמים; בביתו של ה' פיקאר במיהלהויזן, והייתי נוכח למשא ומתן נמרץ ונלהב. ה' פיקאר היה ממכירי שניהם מפאריז, מכבדם ומסכים קצת על הרעיון הצינוי, אבל באופן פשרני. השאלה, שדנו עליה אז, היתה האפשריות להשיג את רשיון מושל תוגרמה להתישבות היהודים באנאטוליה. אז אמר פיקאר: "אני מסכים על ציוניותו של הד"ר נורדוי, אבל קשה לי להתרחק עד הקצה האחרון כנשיא". ואז ענה הרצל בעוז: "אין שום הבדל בינינו! אם אתה מסכים לדעתו, אתה מסכים גם לדעתי!"

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שנורדוי פעל רק מבפנים; ופעלו והדרו נראו רק בקונגרסים, זה לא נכון. מראשית פעלי הרצל ועד אחריתם, מילא נורדוי בדיוק כל מה שהטיל עליו הרצל לטובת העניין. הוא ניהל משא ומתן עם יהודי צרפת, עם הרב הגדול צדוק הכהן, עם נשיא האליאנס נרסיס לוון ועם הבארון אדמונד [רוטשילד]. הרצל מתאונן ביומנו על הבארון, שקיבל את נורדוי במשרד הבנק שלו ברחוב לאפיט, ולא בביתו. זה היה רושם-רגע אצילי ועדין מאד. אבל באמת, יודע אני שהבארון כיבד מאד את נורדוי, ואמר לי הרבה פעמים, שעונג וכבוד הוא לשוח עם החכם המובהק הזה. ראוי לציין להבנת פסיכולוגיותו של נורדוי, שהוא היה מסוגל יותר להשפיע על הציבור בריתוריקה הנפלאה ובהדרת פניו ושיבתו, מאשר בדו-שיחה ומשא ומתן מדינאי מאיש לאיש. ה"טריבון" הענקי הזה, בעידנא דריתחא שלו, בכבירות הארגומנטציה, בחום מזגו ובעומק הכללותיו, ברשפיו רשפי אש ובהכרת חשיבותו, לא היה מסוגל ביותר לשקלא וטריא-חביב-חשאית. איש לא הבין יותר מנורדוי את הפוליטיקה ואת הדיפלומטיה; אבל הוא לא היה דיפלומטי במובן הרוך והעידון, ההסתגלות והפשרנות, הפיוס וההרמוניה החברתית, מתת-יה זו של מתתיהו [הרצל], החן הצנוע והשקט הכבוש, המתגבר על כל התפרצות האישיות, והמודד כל תנועה וכל מלה בריתמוס חברתי – אי-אפשר היה לדרוש מאת הענק הגאוני הכביר והנערץ, שולל "השקרים המוסכמים", מנתח ה"פרדוכסים".

תחת אלה היו לו מרץ אמיץ ומרוכז, אופי שלם, מוצק ואיתן, ועצבים כפלדה. גם בעניני ההנהגה הפנימית לא אמר נורדוי, כאגדת המדרש ע"ד משה רבנו עליו השלום "הנני הנני, לכהונה הנני למלכות". בקושי גדול נדרש להפצרתו של הרצל, וקיבל על עצמו את הנשיאות הציונית בצרפת. הוא היה חסר את הפנאי ואת הנטייה לעבוד כמנהיג רשמי, בכל דקדוקי ההנהלה והמשרדים. הוא חשב את עצמו – בצדק – ליותר ראוי, לתת פעם בפעם דחיפה עצומה לתנועה על ידי נאום גדול ולא להחליף את דינרו בפרוטות ארעיות. הוא גם לא אהב את הוד האולמים והדרת האסיפות ופאר הבגדים; וידוע, שבקונגרס הראשון עלתה ביד הרצל בטורח גדול, להמריצהו, ללבוש "בגדי ערב". כיצד יעשה מעשי ילדות כאלה? בתו הנחמדה, הגברת מאקסה, סיפרה לי, כמה קשה היה להטות את לבו לקנות לו כובע חדש; בשום אופן לא רצה לטרוח ללכת לחנות של כובענים, ומן ההכרח היה ללכת בשבילו עם הכובע הישן ביד, לחפש כובע חדש כמידתו. אבל הוא נעתר באחרונה לבקשת הרצל, ויתהדר ב"בגדי ערב" קצוצי-הכנפים, משום כבוד הציבור. זאת לא היתה דמוקרטיות חיצונית, מכוונת – כמה שנא את ההפגנות האלה! – אלא רצינות והכרת חשיבות פנימית, וטירדת המחשבה של גאון, אשר בז לקטנות כאלה. בכל שעל הצורך, עמד והקריב את כל כוחו לציונות.

אחרי הקונגרס השני, בסוף דצמבר 1898, שלח נורודי לה"וולט" מאמר, מעיקרו, שיחה של ראיון, שהשיג ממנו הסופר המנוח מר לודוויפול בשביל "לוח אחיאסף", ובו חיווה דעתו, ששיחות המנהיגים עם שרי ממשלות שונות על הציונות, אין להן ערך יותר מאשר לשיחות על הצגת חזיון על הבימה, או על תחרות הסוסים, כל זמן שלא יתאחדו הציונים בכל מקם להסתדרות אחת, שבשמה ידברו המנהיגים. השקפה זו הפתיעה את הרצל: "דעתו של נורדוי מבוססת – לא על תורת המשפט ולא על העובדה כשהיא לעצמה. בתור נשיא הקונגרס ובא-כוחם של הרבה ציונים יש לנו רשות די הצורך לדבר בשם העם היהודי". נורדוי בעצמו יכול לשמש לו בתור "עד-מלכות". אחרי הקונגרס הראשון כתב אליו נורדוי: "הוה חושב את עצמך כממשלה". כל העניין הזה הוא, כנראה, גוזמה. נורדוי לא התכוון לשלול מאת הרצל את רשות השיחה עם שרי הממשלות, אלא העיר על אי-סיפוקו של האמצעי הזה ועל ההכרח של יצירת הסתדרות חזקה כדי לדבר בשמה. ככה גם התייחס נורדוי בספקנות אל המשא-ומתן של הרצל עם הדוכס הגדול מבאדן ועם בילוב. זה האחרון היה בעיני נורדוי "כמשתעשע, כרוצה לבלות זמן מועט בשיחה קלה עם אדם מעניין כהרצל, שבזמן האחרון היה לגיבור היום". עד כמה קלע נורדוי אל המטרה בנוגע אל בילוב, נקל לראות מספר זכרונותיו של זה האחרון, שיצא לאור בגרמניה לפני איזה שנים, במקום שהוא מדבר על אודות "איזה עתונאי מווינה, שאומרים עליו שיש לו קצת כשרון... ושהיה לו איזה דמיון שהיה בדעתו להציע לפני הקיסר..."

 

ט

אחרי הקונגרס השני רשם הרצל ביומנו: "נורדוי היה נחמד, אפילו בתור משנה מצא את עצמו והצטיין מתוך כך. הפעם היה גם כולו ציוני. בפעם הראשונה היו דבריו ומחשבותיו כמו לא שלו. בשנה שעברה רק הרצה על הציונות". אך זה היה רושם קל ועובר כאדם שרושם ביומן (האנשים שאינם מבחינים, נוטים לקבל דברים כאלה כספרות, בעוד אשר באמת הם רק סימנים של אימפרסיוניזם, כתצלומי קודאק לרגע, ואין לחשבם להלכות פסוקות). נורדוי התייחס אל הקונגרס הראשון כמו אל מסה ובחינה, ואל השני כבר כמו אל עובדה קיימת.

היה סכסוך בין הרצל ונורדוי גם בדבר הדין וחשבון הכספי, שצריך היה להביא אל הקונגרס השני ולא הביאוהו, יען כי הרצל לא רצה לגלות את דלותה של הציונות אז, ונורדוי חשב, להיפך, שהדבר הוא מסוגל להועיל "להראות כי חלשים אנחנו, ורק מחנה של קבצנים הננו"; וגם חשש להרצל, שמא יפול עליו חשד בדברים שבממון. "באחרונה הגיד – רשם הרצל – שהוא עומג על יד החוף ומתבונן בי, בראותו אותי, בתוך הנהר, מתאבק את הגלים (הרצל מוסיף בסוגרים: אמת!). שוחה אני היטב ובאון. רואה הוא אותי בסכנה, ורוצה לקפוץ אחרי ולמשות אותי משם". הדין וחשבון לא הוצע, ואילו הוצע – לא היתה סכנה בדבר. הכוח הפנימי שבציונות שבאירופה המזרחית, שיצרנו אנחנו שם, היה מכריע גם את האפיזוד של רושם עובר כזה. נורדוי חשב, כסופר, לעשות רושם דווקא על ידי הגילוי של הדלות, והרצל המדינאי והמורה הוראת-שעה, לא רצה לגלות. בפרט זה, מצד העיון, עמקה דעתו של נורדוי מדעתו של הרצל. תעודת העניות היא לפעמים טובה מתעודת העשירות.

אגב, לציור אופיו של נורדוי בחייו הפרטיים – לכלליים: הוא היה מדקדק כחוט השערה בחשבונות כספים שלו , והיה זהיר שלא להוציא יותר משהכניס, הוא הפקיד את הונו, שרכש ממכירת ספריו בשנות השפע וההצלחה שלו, באוצר בנק אחד, להיות שמור בעד משפחתו ולעת זקנתו (ובזמן המלחמה הוחרם עולו וירד לטמיון הצרפתי), והיה מכלכל את נפשו ואת ביתו מהכנסותיו התמידיות מעבודתו הספרותית והעתונית, שיכולה היתה להימשך רק לרגל ריבוי לשונותיו, כי "כשברי תורה היו עניים במקום זה, היו עשירים במקום אחר". בשנת 1900, אחרי הקונגרס הלונדוני, אמר לי בפאריס, ששם הייתי מבקר בביתו כמעט יום יום: "האנשים עושים קנוניה כנגדי. בגרמניה נשארו לי רק עתונים אחדים,ב יחוד ה"פוסישה" בברלין והנוייע פרייע פרעסע בווינה. את סיפורי אין קוראים עוד. ידעתי מראש שיתקשרו עלי כשאקניט את האווזים. אבל יש לי קוראים במקומות אחרים. הרי אני כותב בעד עתון גדול בארגנטינה. כל זמן שיש לי קוראים בעולם, אני כותב, ואחת היא לי, איפה הם".

ואמנם היו משלמים לו משכורת יוצאת מגדר הרגיל בין שחתם את שמו על מאמריו, בין שלא חתם – היה רישומו ניכר בתכונת לשונו ושינון סגנונו, ובעל זאת בקושי גדול הספיקו לצרכי ביתו המרובים, ולכן היה נוהג צמצום וחשבון מדוייק בעסקי עצמו, ורצה בשיטה כזאת גם בעניני הכלל, ומהציונות לא נהנה כל ימיו אף כשווה-פרוטה. דבר זה מפיץ אור יקרות על תכונת נפשו של נורדוי, אבל יחד עם זה גם על אי-סיפוק הזמן והכוח שנורדוי יכול היה להקדיש לעבודה הציונית. יגון של עלבון עמוק מבצבץ מרשימותיו של הרצל על מצבו בנוייע פרייע פרעסע, על היותו כפות למערכת כמשרת לחנות בעליו, מה שמנע ממנו את היכולת להתמסר לגמרי אל העבודה הציונית. גם נורדוי הגיד לו פעם, שלצערו הרב, איננו יכול להתמסר כולו לתנועה, כפי שהיה רוצה, שמא יזיק הדבר לעמדתו בה"פוסישע" והרצל מעיר על זה מנהמת לבו: "אוי לנו, כי כוח-תעמולה שכמותו אין אנו יכולים לשמור בשבילנו".

מצד הטכני, בוודאי מוטה היה, ששני הגאונים האלה, שאיש איש מהם השלים את חסרונות חברו, יקדישו את כל זמנם וכוחם לתנועה; אבל מאידך גיסא, מהצד התוכני והפסיכולוגי, השפעתם היתה גדולה יותר דווקא הודות למדרגת חשיבותם ופעולתם בעתונות המערבית, ואילו עזבו את עבודתם זו, והיו יושבים מהבוקר עד ערב איש מול רעהו במדרש ציוני, והיו כותבים מכתבים, ומרצים הרצאות בכל אסיפה ציונית, דוגמת הנואמים והעסקנים הציונים שלנו, אזי לא עלה בידם מאומה. מן ההכרח היה, שהעבודה תלבש צורה זו, ולא אחרת.

מלים חריפות התמלטו מעטו של הרצל על אותם ממעשיו של נורדוי, שלא היו לפי רוחו. מאשים הוא אותו לפעמים, שלא הפעולה והבניין לו עיקר, אלא הפולמוס והניצוח. בסוף ינואר 1898 נשא נורדוי נאומי תעמולה בווינה, בברלין ובקלן. "נאומו הגדול של נורדוי היה אי-מוצלח, אי-פוליטי, בלתי-נכון. הרבה ממה שבניתי בעמל רב ובסבלנות מרובה, החריב הוא כלאחר יד. הוא היה מעניין כדרכו תמיד, אבל ללא-תועלת. הצלחתו היתה אישית, ולעניין הוא רק הזיק. לסוציאליות עשה לאלתר הבטחות, בלתי מבוססות, ואת חולשתנו גילה ואת כל שפלות ידינו הראה. לא הייתי מרוצה ממנו כלל וכלל, ולא העלמתי ממנו את הדבר".

זוכרני את הנאומים ההם שהיו באמת קיצונים מאד כנגד הגבירים וכנגד היהדות הרשמית, בו בזמן שהרצל רצה למצוא מסילות אליהם. אבל צריך לדעת מראש, שנורדוי לא יהיה מטיף לאומי, שלחישתו לחישת שרף ועקיצתו עקיצת עקרב, שאיננו יכול להשתקע כולו בתעמולה ולכון את דבריו אל הפוליטיקה. את נורדוי אפשר היה לקבל רק עם הכבודה אשר לרגליו: עם הפילוסופיה הפוזיטיבית, עם מידת הבקורת השנונה שלו, עם חשבונותיו ועם סגנונו, עם נטיותיו ועם האידיוסינקרזיות המעניינות שלו.

חילוקי הדעות בינו ובין הרצל רבו, בנוגע לפרטים; אבל בנוגע לעיקר היה חייל נאמן עד יומו האחרון של הרצל, ומאז והלאה עד המלחמה שטירדתו מפאריס, שם ישב ארבעים שנה, וששללה את כל רכושו. כל היגיעות בעניין זה לטובתו, כל הבקשות, המחאות, התזכירים, ההמלצות כל ההשתדלויות – היו לריק! מה עמוק, מה אנוש היה הכאב! דמתה טרגדיה זו לטרגדיה של ה"מלך ליר", כי אמנם "מלך היה האיש הזה בכל מידת אצבע". הוד מלכות היה פרוש על הדרת פניו, על תפארת שיבתו, על שפריר נפשו הגדולה, על עוז הגיונו, על כוח דיבורו הקלאסי, על מדעיו ועל נסיונותיו. הטרגדיה היתה בהשתלשלות המאורעות ובהכרחיות תוצאותיהם. בשנות 1915-1917, בזמן התרקמות העבודה המדינאית, שהה נורדוי בארץ נייטרלית, בספרד. חומת הברזל הפסיקה אז בין ארצות ה"הסכמה" ובין הארצות האחרות. אף הארצות הניטרליות לא יצאו מהכלל הזה. על כל צעד היו שבע עינים חופשות ומרגלות. גם אחרי שביתת המלחמה, כשנפתח מלוא מחט סדקית לגולים לשוב, ונורדוי חזר לפאריס – מן הנמנע היה לשתפו בעבודה מדינאית. הייתי קרוב מאד לממשלת צרפת בעת ההיא, והרבה פעמים נסיתי, ולא עלה בידי, לא משום שנורודי לא היה ידיד צרפת. בעיני אני היה ידיד צרפת ואוהב-פאריס יותר מכמה צרפתים; אבל רוח המלחמה היה אז עדיין שולט, ורק מי שאין לו שום יחס אל המציאות יכול להעלות דמיון כזה על לב, שממשלת צרפת יכלה לנהל משא ומתן עם האיש, אשר בכל גאוניותו ועולמיותו, חשבה אותו לגרמני, יען כי היה כל ימיו סופר קבוע של העתונים הגרמנים. והיה גם רופא הצירות הגרמנית.

מן ההכרח היה, להימנע מכל הצעה כזאת, שהיתה עלולה לעורר חשד, ובכל זאת, כאמור, נעשו נסיונות ללא הועיל. באנגליה, הניגוד לא היה בוער כל כך; אבל היה יותר שקט ועמוק. כאמור לעיל, נודרוי היה ענק גאוני וגיבור פולמוסי סובייקטיבי במידה מופלגת כל כך, עד שלא הוכשר לשקלא וטריא נוחה, איטית, סבלנית, נמשכת לאין סוף. אין אדם, אך הכי גדול, מסוגל לכל התפקידים שבעולם. מסופקני, אם גיתה היה מסוגל לשבת בוועדה של וויימר – אף על פי ששימש כמיניסטר – ולדון בהצלחה עם הממשלה בעניין מדיני. ביחוד, אחרי תשובת נורדוי מספרד, כבר עבר הזמן, ולא היה מה לדון עוד. אם נכון הדבר שהפיצו מפריחי שמועות, שדעתו של נורדוי לא היתה נוחה ממה שהושג – אין ספק, שהדין היה עמו, ואין שום הבדל ופירוד בינינו, כי איש איש מאתנו דעתו אל היתה נוחה; והיינו והננו דורשים יותר; אבל הנוסח ההוא היה המקסימום, שאפשר היה להשיג – בהשתתפות כל כוחותינו.

אפשר היה לטכס עצה עם הגאון הישיש, וברכה היתה שורה על כל מועצה כזאת. השתמשתי בזאת בכל שעת הכושר וגם מחוץ לשעת הכושר. זה היה חלק חי וחשוב של ההיסטוריה הציונית. כך עשה הרצל, הירבה להתייעץ, להחליף מכתבים עם נורדוי; לא הירבה להטריחו בתור נושא ונותן, אבל זה לא היה דבר שבמעשה תכוף. זכורני, שבמשך הפגישה הראשונה אחרי שובו מספרד, ביקר במשך שעות את ספר הברית הוורסאלי בדברים חדים ועמוקים, פחות או יותר בסגנון ספר הניוון – והרבה היו דברי נבואה ונתאמתו במשך הזמן; אבל לפי שעה אי אפשר היה להוציא מהם תועלת כל שהיא. אין זאת ביקורת כנגד נורדוי, אלא ביקורתי כנגד קטני-הדעת שניסו לנצל את שמו בשביל ויכוחים פנימיים. אין גנאי לכוכב, שאי אפשר להדליק בו סיגריה, אלא גנאי לשוטים, שאומרים להדליק סיגריה באשו של הכוכב.

אין שום ערך לכל אותן תסיסות הרגע וחידודי היחסים, שרובם עלו בדמיונם של תאבי המחלקות והפולמוס, ואשר אם היה איזה קורטוב של אי-הבנה לרגע, הרי זה בטל ומבוטל לגבי גדלו ועומקו של נורדוי בציונות בתור שיטה, בתור תנועה עולמית, אשר בה היה סמוך להרצל ונשאר עד יום מותו המנהיג הגדול, המליץ הכביר, הלוחם הנלבב שאין כמוהו. מובן, שהאדם הגדול הזה, שחלם כל ימיו על דבר העתיד האדיר, לא יכול מצוא סיפוקו תיכף ומיד בהתגשמות של דרגה דרדקית, ובמרת נפשו התאונן על השהיות והדחיות, ונדמה לו, שאפשר היה לדחוק את הקץ.

עם ביאת שמשו – זרחה עליו שמש היהדות. בימיו האחרונים לא חדל לזכור את מקור מוצאו. האמת הפילוסופית שלו ושל רבו קונט, האמת שבטבע – בקעה ועלתה כגלגל-חמה גדול מאחרית חייו העשירים והנענים: שמעון בן הרב ר' גבריאל! תייר כל הארצות ;צופה כל הדורות; עמוד הימני לכל עתוני-העולם הגדולים, היושב ראשונה במלכות הספרות הכללית; ראש המדברים; מרעיש עולמות המחשבה התרבותית; קלאסיק מובהק, שהיה ראוי להורות בקתדרה את הלשון הלטינית לפרופסורים, ושהיה מוכשר לכתוב לטינית כטאציטוס בשעתו; הבקי בכל חדרי הלשונות הרומאניות, שכתב ספרדית כסרבנטס ושבסוף ימיו, במשך ישיבתו בספרד, היה למומחה בעל מקצוע באמנות הספרדית; יוצר הסגנון הגרמני הכי עצום ועשיר; האמרכל שהיה משביר בר ידיעותיו לאלפי אלפים קוראים בכל העולם; מאיר הנתיב בפועל של הפילוסופיה הפוזיטיבית; העוזר הראשי בשיטת הפסיכולוגיה של עונשין של לומברוזו; רופא מומחה, צופה בחדרי נסתרות של האדם; חביב העם היווני, שחשב אותו לאחד מגואליו ומושיעיו, ויקם לו מצבות זכרון, ורחובות בערי ארצו קרא על שמו; איש-העולם, שחכמי מזרח ומערב, שרי המדינות וסופרי עם ועם היו משכימים לפתחו (בביתו ברחוב הנר, מס' 8) ומחכים במסדרונו – היה באחריתו יהודי זקן עני, מדוכא, נשכח, נעזב – חוץ ממשפחתו, שלא חדלה לטפל בו בחיבה, הוא ציווה לפני פטירתו להעטיפו בטלית ולהביאו לקבורה כמשפט היהודים החרדים, ולבסוף הובאו עצמותיו לארץ ישראל. לא ליוו אותו – לא היוונים, שעזר לשיחרורם, לא הגרמנים, ששיפר סגנונם, לא הספרדים והארגנטינים, שחונכו על מאמריו, לא הלטינים ולא הצרפתים, אך אנחנו היהודים העבריים, בעיר העבריה שלנו, בתל-אביב, שם מקומו בעולם האמת.

הוא היה גם איש הדור, גם איש הנצח, דורו נסע ונגלה יחד עמו בגולה, נצח עוזו ברוחנו ובזכרוננו אנו – במחנה יהודה

 

[פאריס, ט"ו בטבת תרצ"ה]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] גם לעברית על ידי ח. גולדברג. תל אביב, תר"ץ.

[2] יצא בתרגום עברי חדש ע"י דב סדן (שטוק). תל אביב, תר"ץ.

[3] תורגם לעברית על ידי י. בלובשטין-סלע. תל אביב, תר"ץ.