_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אספקלריות מזרחיות לויקטור הוגו

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

[א]  ויקטור הוגו באיבו

כבר עברו יותר ממאה שנה, מעת אשר הוציא ויקטור הוגו את שירי המזרח שלו לאור.  בפעם הראשונה נתגלה אז הסופר הצעיר כאיתן מושבו על כסא הכבוד של האפיקה (שירה עלילית, סיפורית), ובאותה שעה – גם במדרגה עליונה של קולוריסטיקה (תיאור בצבעים וגוונים מרובים), ועוד אחרי מאה שנה מופיע המזרח בכל הודו בשירי הנוער של אותו מופת הדור רב הפעלים, שצרפת חגגה זה מקרוב את זכרון שנת היובל להיאספו אל עמיו.

מאליו מובן, שבנוגע לאפיקה, אין בין המזרח והמערב ולא כלום, הואיל שהאפיקה מתנה רק על סגנון השיר.  ההבדל הוא רק בקולוריסטיקה, כי האורות והצללים, בסיפורים והזהרורים, הניצוצות והשרגין והצבעים וכל השופרא דעלמא הצומח והפורח, במזרח – תכונה אחרת להם; ואת התכונה הזאת כבר תפס אותו גברא עילאה, בתקופתו הדרדקית, כאשר אך זה כמעט עמד על דעתו – במידה שלא קידמהו שום אדם בעולם השירה והחזיון בספרות בני עמו.

על "מדוכה" זו ישב המבקר הצרפתי לואי גימבו בספרי המאספים בארצו (Collection des Grandes Evénements litteraires) בחקירות ודרישות ארוכות, אשר רק קוצו של יוד מהן, הנוגע לעניננו – אזכיר כאן, בצירוף להערות אחדות, שאומרות: דרשונו בקצת שקלא וטריא.

ידוע, שהתנועה לשיחרור העם היווני, שהשתלטה בעולם, בגבורה ובתוקפה, בסוף המאה הי"ח, ובתחילת המאה הי"ט, חוללה – לא בין הקרובים אל החלל, אך מרחוק – בהרבה ארצות באירופה, תנועה סולדת ושוטפת של חיבת יוון (פילהילינים), ושתנועה זו השפיע "אתערותא דלעילא" על משוררי הדורות ההם, לעשות הילולא בחזיונותיהם ועם כינורותיהם לשחרור יוון.  והנה סגיאותו הקורותית של פעלא שפירא ומעשה רב זה, היא – היותו הזמר היותר מביע בפירוש את תנועתם של חובבי יוון, מכל הניסויים האחרים במקצוע זה, שנפלו לתהום הנשיה.  קדמו את ויקטור הוגו חוזים, וספר שיריו הוא אולי האחרון באותה הספרות, שהפיצה מעיינותיה חוצה, שהנהר שלה יצא מעדן: מביירון; "וכל אילן נטיעין דגינתא של חיבת יוון אשתקין מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים דלא פסקי מימוי לעלמא כביכול".  ביירון היה, ויהי כל הימים, תנא קמא, קלסיק ראשון בממלכת הרוח של תקומת העם היווני לחיי מדינה חדשים; ואין ויקטור הוגו אלא תלמיד תלמידיו.  לפני שנים אחדות ראיתי בבית הספרים הלאומי בפאריז תערוכה של ספרים מדפוסים ראשונים, וגם כתבי יד, שיש להם יחס וקשר עם מאורעות העולם ההם.  התערוכה הזאת סודרה לזכרון נאבארין (חוף של יוון הדרומית, ששם ניגפו התוגרים במלחמה בשנת 1827, וממנה היו תוצאות להשתחררות היוונים).  זה השער למלכות השיר אשר משוררי שחרור יוון יבואו בו.

הראש הראשון: ביירון, עם האור המקיף והחוזר שלו: מקיף, מפני ריבוי עניניו, וחוזר, מפני השפעתו כעין להט החרב המתהפכת ואוצר של סילודים לעורר אחרים, יוצרים עילאין ויוצרים זעירין, לדרוך בעקבותיו.  אחריו לאמארטין, החרה החזיק לגמור את הנימוק של צ'יילד הארולד, וויניא הוציא לאור את "היליני" שלו, דיליווין – את חזיונו, ואין שם וזכר לשיריהם של פונטאֵן מישל ד'אמפר, של גירו, של גאספאר די פון של ברביי ד'אורוויללי, של הגברת טאסטי ושל עוד משוררת אחרת רבת חן דלפין גיי.

חוץ ממלכות השירה, פרשה גם אמנות הציור הצרפתית את שפרירה על יוון המתחדשת.  הצייר המפורסם בדורו דיאלקרוא הציג בתמונה גדולה את הטבח וההריגה הנוראה שעשו התוגרים בעיר שיו ואת "יוון הגוססת" ואחריו דיביריא ושפר.

דימדם אז החזון לעיני הצופים המדינאים מרחוק שהתבוסה של הצי והצבא הטורקי על ידי נאבארין, שהיה חותם תכנית חזון הדרמה שהתחילה על יד יאנינא (חוף יווני, לפנים תוגרי), שמה קץ מוחלט לממלכת תוגרמה, ושכבר אין כדאי לטפל בה, אחר אשר המשוררים וחוקרי הדורות ויודעי העתים בטשו בו כל כך, ודומה היה שלא הניחו עוד טפח להתגדר בו.  אבל למשורר, שמעיינות החזיון נפתחו לו באמת, אין דבר שעבר זמנו ובטל קרבנו, כמו שאין גם דבר חדש בתכלית החידוש; יען כי הוא רואה בדברים ישנים – דברים חדשים דקים כדוק שבעין ועינם כעצם השמים לטוהר, טמירין וגניזי דגניזין; ובכל פינות שהוא פונה – הוא מוצא דברים סתומים ועמוקים, והוא צופה ומסתכל בהם בעיניו המיוחדות לו, ומרגיש אותם ברעותא דליבא, (שטימונג), לפי אשר רוח השירה שורה עליו.  לעולם אין השירה מאחרת את המועד.

בהקדמה יפה והגיונית ל"שירי המזרח" מנמק הוגו את השראתו המזרחים ע"י התענינות, שהוא מתענין בארצות המזרח, מפאת היותן המקור הנאמן של העתיקות, וכנביא הוא מנבא להן עתידות אדירות, ביחס אל אירופה, כשזו תלך ותזקין; והוא אומר, שבהלך נפש, כלומר ברוח הקודש, בלי הסתכלות עין בעין, קלט לתוכו את העולם המזרחי כליל הגוונים, בימי טיולו בערי השדות ועל ההרים של בוז'יראֵר ומונפרנס בצרפת.

פרחי האבירים היו מקטרגים על הוגו, שלא ראה את המזרח בהיותו נחבא אל הכלים בפאריס – ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות! לדיין – כן, אבל לא למשורר.  שקספיר לא ראה את ויניציה ואת וירונה, ובכל תג מציוריו כיוון אל האמת, ואולי יותר מאשר אל האמת, מפני שהוא כאילו "מכריח" את ויניציה ואת וירונה להיות כן – בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – מילא, שקספיר, שהיה שחקן שפרנסתו מצומצמת, בזמן קשה של ממשלת המלכה אליזבט, לא יכול להרושת לעצמו – בימים ההם! – נסיעה לסוף העולם – מאנגליה לאיטליה, וצריך היה להסתפק ב"איהו לא חזא, מזליה חזא"; אבל גם שילר, שישב סמוך לגבול שווייץ בגרמניה, ויכול לנסוע בעגלה לראות את מקומותיו של וילהלם טל, אף הוא הסתפק לראות בעינים רוחניות! משל קדמוני ערבי אומר: "מאה פעמים הולך החמור למכּה, ולא יחכם יותר".  הני ארחי ופרחי הנוסעים למקומות רחוקים ברצוא ושוב – אינם מסוגלים להביא עמהם דבר; לעומת זה, המשורר בארבע אמות שלו הוא צופה מסוף העולם עד סופו.  אם זכה בכשרונו לעלות לבחינת "הביאני המלך חדריו", כלי מצפה נתונים לו לראות כל רחוק, אפרכסות של אזנים נתונות לו – להקשיב רב קשב, נשמה יתירה של קשב, והיה אלו דבר ה' במחזה הטבע, כביכול כמו לנביא.  לתכלית הזאת קרא ושנה כל הכתוב על זה בספרים, וברוח מלא אזן וחקר וקבע את הגיוני רוחו במקצוע זה.

 

[ב]  תלמידו של הורציוס

ויקטור הוגו היה לא רק מתעורר על כל דמות ותבנית! ומעריץ את היופי ככל המשוררים הצרפתים, חבריו בלימודים ובעבודת סופרים, אך הוא העריץ גם את הטוב, ויהי תלמיד נאמן להמשורר הרומי הקדמון הורציוס.  בודד ונבדל מעדת הסופרים המתיוונים, כתורן בראש הר וכנס על גבעה, בעוררו את העם לאהוב משפט, לעשות חסד ולהצניע לכת.

 

מֵרְחוֹבוֹת יָוָן עֵת חָדְלוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה,

מִלְחָמָה וּמַעֲשַׁקוֹת תַּרְבּוּת בְּנוֹת הָעֲלוּקָה

רַכָּה אָז וַעֲנוּגָה מִשֶּׁמֶן הַהַצְלָחָה,

כְּעֶלֶם צְעִיר יָמִים הִתְּמַכְּרָה לְכָל גֵּץ תְּשׁוּקָה;

פַּעַם אִוְּתָה לַחֲזוֹת בְּמִשְׂחַק יְרוֹת לַמַּטָּרָה,

לְבּוּל עֵץ פַּעַם קָרֹס בּשָׁשַׁר משׁוּח;

בְּסוּסִים קַלֵי מֵרוֹץ הִתְחָרוֹת בָחָרָה,

פַּעַם, בְּתַבְנִית כָּל תּוֹאַר, הֶחָרוּת עַל לוּחַ;

פַּעַם בִּפְסִילֵי שַׁיִּשׁ, בְּנִסְכֵי נְחֹשֶׁת קָלָל,

לְכַשְׁפֵי טְרַגֶדְיָה, פַּעַם הָיְתָה נַפְשָׁה לְשָׁלָל,

כֹּה תַעֲשֶׂה כָּל הַיָּמִים הָמֵר חֲמוּדוֹתֶיה –

מְרַקְּדִים, מְנַגְּנִים, סוֹפְדִים-מַפַּח אֶלִילֶיהָ,

כְּעַלְמָה מְפוּנֶקֶת זוּ, הָעֲנוּגָה מֵרֶחֶם,

תַּחֲלִיף שַׁעֲשׁוּעֶיה, זֶה דַרְכָּה אִוֶּלֶת,

רֶגַע יֶעֱרַב לְחִכָּהּ מַפַּל בַּר, פְתוֹת לֶחֶם

הֲתָעִיף עַיִּן – גַם בְּמַטְעַמִּים נַפְשָׁהּ בוֹחֶלֶת...

 

כאילו שמענו בת קול של ר' יהודה הלוי שלנו:

 

"וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית

אֲשֶׁר אֵין לָה פְּרִי, כִּי אִם פְּרָחִים."

ככה ברוח המשורר הורץ הרומי (מכתב א', חלק ב', – כתבי ויקטור הוגו, מהדורה ששית, נוספות לכרך ג', בהערות).  אך במעוף יותר קל, עם החן והנועם של השפה הצרפתית, הוא רואה לא רק את העתיקות האיתנה, שכולה מתום ומוצק, אך גם קולות הפרפר אשר ב"יפיותו של יפת".  ואולם כל אלה, עיקר עליית נשמה שלו הוא בכשרון הציור, דיוקנא גו דיוקנא, נהר זרם גוונים, אשר לא ייחרב ולא ייבש ולו צבעונים הרבה כמניין ימות החמה, מחזה פנימי מתואר במלים, שמשמשות מכחלה ומפסלה – דרגא עילאה של אמנות משוכללת בכל תיקוניה, כלי פז של חמדת מראה משוש כל נפש; ועם כל שפע הברכה הזאת, לא הוזנחה האתרעותא הדרמטית, אך מפעמת היא בעוז חיים בהתפתחות המעשים והעלילות של הבימה, בכוחו המצויין של היצור הזה, שהיה מלידה ומבטן יוצר בימתי: ועם אלה – כל החסרים של רגש המשקל והחרוז, דקות ועידון הליריקה של התפרקויות וגעגועים וסלסולי חלום, בסגנון שלא היה דוגמתו לפניו בצרפת, ששם שלטו מקודם מעשי התעתועים הלוליינים המלאכותיים של חורזי חרוזים, שהיו עושים כוונים למלאכת השיר, והיו בקיאים יותר ממנו בצירופי חרוזים, אבל בלי השראת השכינה השירית.

ויש קו אחד, שהמבקרים הצרפתים עמדו עליו, אבל בכל מידת הענוותנות, אלמלי דמסתפינא הייתי אומר, שאנחנו, העברים, יכולים להבין אותו יותר מהם, וזה הדבר: עולם הסכימו בדעה אחת, שזכרונות הטבע הספרדי, יפה נופה וסגולות אקלימה, ששם נולד הוגו, ושדיוקנותיה ואיקונין שלה, נטיעותיה ושופרא דארעא שלה, ריח דקלונה ואפרסמינא דכיא אשר להרי בשמים שלה נספגו לתוכו עם טל ילדותו – חזרו וניעורו בו, ועזרו לו, כשנתבכר וכשזרחה בו שמש השירה כצאת השמש בגבורתו – לתפוס את רוח הסיטרא דמזרח, שספרד היא דומה אליו בהרבה דברים, ולשיר על המזרח "שירת דודי לכרמו", ולפיכך נטיעותיו הן "נטיעות שורק כולו זרע אמת", ולפיכך לא נזקק לנסוע למזרח וכו' וכו'.

ואינם יודעים, שקו אופייני זה נצנץ בכל משוררינו העבריים מן תור הזהב בספרד, שכולם היו מבורכים באותו התבלין, ממלא המקום, התמורה והתשלום של הוד המזרח וחן ארץ ישראל באותה דוגמת הגלופה וההעתקה שבהטבע הספרדי, והאור שבהם הוא האור החוזר מן המזרח אשר לכולנו.

אמנם רוח הוא במשורר, ונשמת כשרונו תבינהו: ואין צורך לו לחפש ולחטט בספרים, או לשוות רגליו כאיילה, ללטוש את עיניו, ולראות במראות; בכל זאת המשורר הנאמן והזריז, בגישתו אל עניין, שהיה זר לו, איננו סומך על נס גאוניותו, אך רגש אחריותו (והגדול מחברו רגש אחריותו הוא גדול ממנו) מעוררהו, להכין את עצמו על פי ספרים וסופרים.  ככה עשה גם ויקטור הוגו, ומשנתו היתה "קב ונקי".  יסוד הכנתו היה, לפי דעת גימבו, התנ"ך, זה ספר הספרים הנותן פרי לכל הדורות.  בהפרט הזה לא היה משום הפתעה, אילו נגע הדבר למשורר אנגלי.  ברי לי, שאין סופר ומשורר אנגלי אשר לא ידע את התנ"ך, ולא נתבשם ממנו באופן בלתי אמצעי.  "הנעימות העבריות"*  כלום אין הן בת קול התנ"ך? כלום אין אנו מרגישים בהן את הניחוחיות של הגליל ואת השגב של הרי יהודה? כלום לא מתנה ענק פייטן עילאה זו בגבורה תנ"כית את כל הקינים וההגה של צרת אי-מולדת, דאזלין וטמין בעלמא – בשני חרוזים עמוקי רז ובהירים כלוח הכפל? אבל בין הצרפתים לא נפרץ חזון התנ"ך.  הקתולים אינם קוראים בו, מפני אדיקותם (הכנסיה אוסרת), והחפשים בדעות – מפני אפיקורסותם.  אבל כשפנה הוגו להמזרח שם לבו, ראשית, אל התנ"ך "ויהי בשלם סוכו".  שאלתי את הא' גימבו (כשנזדמנתי עמו בתערוכה הנ"ל בבית הספרים בפאריס, כשהייתי אחד ממבקריו התמידיים, ספרו זה של הוגו היה אחד הספרים הצרפתים הראשונים שקראתי בילדותי) איזה תיעוד (דוקומענטאציון) יש לו על זה? ואמר לי: ראשית, כל הסגנון הוא מושפע מהתנ"ך, ושנית, נמצא כתוב בין הרשימות של הוגו בעצם ידו; חוץ מזה – נאות הוגו לאורו של וולני, של טיילור, של ביירון, של ספר מדריך אחד כמובן של ה"דיוואן" לגיתה; קרוב לאמת, אעפ"י שהוגו בעצמו לא הזכיר זאת: של ספרו של הסופר הצרפתי – פוריאל, ועוד של כמה ספרים "מאשר יעלה המזלג", שקשה לדייק בשמותיהם ובכמותם.  חוץ מאלה היה לו לוויקטור הוגו ידיד אחד ממעריציו, שמו ארנסט פוינה, שהוא ראוי להיזכר בצירוף עם קורות "שירי המזרח" של הוגו.

 

[ג]  עוזריו של ויקטור הוגו

פוינה זה, שהיה זקן מוויקטור הוגו, התוודע עמו לערך בשנת 1825 בהארסינאל, בהיותו שם אורח קבוע.  הוא היה משורר בעצמו.  קודם שנעשה לכותב סיפורים מטיפים מוסר, והמבקר הצרפתי המפורסם ס"ט בייב, שחשב את זה לבעל כשרון שירי, הכניסהו במחיצתו של הוגו.  פוינה היה בקי בלשונות המזרח, ושפת לו להוגו תרגומים שתירגם בעצמו מלשון פרסית, מלשון מאלאית ומלשון ערבית.  במקום אחד כותב פוינה אל הוגו: "קבל נא עם זה תרגום מושלמני, שלפי דעתי יוכשר להיות ליסוד מוסד לשיר מזרחי.  רצוני שתתעשר על ידי".  במהדורות הראשונות קבע הוגו בסוף ספרו את כל הנוספות האלה, אולי כדי להראות שאף על פי שלא טרח לנסוע לארצות המזרח – טרח ללמוד מפי בני סמך כל מה שאפשר ללמוד על דבר המזרח.  בהמשך הזמן, אחרי שיצאו מוניטין של ויקטור הוגו בפירסום גדול, קרה לו כמקרה כל אנשי השם אשר מעולם: פגעו בו קנאים, ובין הרבה עלילות דברים, שהעלילו עליו מחפשי חטאים, היתה גם העלילה, ששירי המזרח לא נתחברו על ידיו כי אם על ידי עוזרו ורעו פוינה, ושהוא התקשט בנוצות זולתו  ועשה סחורה בפרתו של חברו.  רק אחרי שנים רבות הוברר הדבר מתוך כתב יד של פוינה, שהוגו לא השתמש "אף בפרק אחד, אף בפתגם אחד שלו, אך במקרה, בכמה מקומות חשובים וארוכים, סגנון אחד עלה לשניהם לרגל שוויון הענין".

רבות הן החקירות והדרישות על השאלה כמה "נתעשר" (לפי סגנונו המשונה של פוינה) הוגו מפסלתה של ספרות העבר.  אין ספק בדבר, והוא בעצמו הכריז על כך, שה"רומנצירו"[1]  שימש לו, כביטויו, נר חזק – בלשון המקובלים הייתי אומר: "בוצינא דקרדוניתא".  בדעתו מילדותו את השפה הספרדית, הנקל היה להוגו לתרגם מן ה"רומאנצירו" הספרדי, ביחוד, אחרי אשר אחיו אבל (הבל) תרגם והוציא לאור את ה"רומאנצירו" בצרפתית בשנת 1822.  אבל בא ויקטור הוגו בהקדמותיו ובהערותיו ובילבל את המבקרים בהחלטתו, שהיו שתי גירסאות של ה"רומאנצירו", אחת ספרדית ואחת ערבית, או ביתר דיוק: מוירית.  הגירסה הראשונה היא ידועה ומצוייה ביד כל אדם במהדורות שונות, שנדפסו במשך הדורות; ואמנם יש רישומים ידועים מיחסי הספרדים אל המוירים (כמעט כולם ברוח שנאה כבושה וחמת נקם) בהשירים הספרדים, אבל "רומאנצירו" מוירי מיוחד לא נודע עד עתה לחוקרים במקצוע זה.  היו הרבה ויכוחים בנידון זה, ביחוד אחרי יציאת שירי המזרח לאור במהדורה ראשונה, והוגו, שלא היה בעל מקצוע בביליוגרפיה, בתשובותיו והערותיו[2], לא הראה את מקור ה"רומאנצירו" הערבי או המוירי, אך החליט, שהרבה מהשירים של המוירים (בתרגום ללשון ספרדית) מרפרפים בזכרונו מימי ילדותו.

במהדורה הששית, בין הליקוטים והנוספות, הוא מביא בקירוב, גם את זה:

לוּ כַנְפֵי שִׁנְאָן לִי נִתָּנוּ,

לְהַגְבִּיהַּ עוּף עַל כַּנְפֵי רוּחַ;

לוּ חָנָנִי אַלַּה, לוּ עֲנָנָי –

לְפָנָיו בִּרְעָדָה כִּי אֶשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ;

כִּי עַתָּה חִישׁ אָרְצָה שַׁחוֹתִי,

וָאֶקֹּד בַחֲרָדָה, וְעַל אַפַּי נָפָלְתִּי,

וָאֶפְתַּח שְׂפָתַי, וְאַבִּיעַ זַמּוֹתִי,

וְשָׁלֹשׁ אַךְ שָׁלֹשׁ מֵאַלַהּ שָׁאַלְתִּי?.

 

מִסְתְּרֵי גֶבֶר אִוִיתִי לָדַעַת,

שְׂפוּנֵי טְמוּנָיו, וְכָל תַּעֲלוּמוֹת רוּחַ;

וּלְגַלּוֹת צְפוּנוֹת, בְּלִי מִגְרַעַת,

מִלֵּב סָגוּר בִּדְלָתַיִּם וּבְרִיחַ.

וְאֵל לֵב יוֹנָתִי חִישׁ שַׂמְתִּי עֵינַיִם,

מֵאַהֲבָה וְרַחֲמִים כִּמְעַט גֹּוַעַת,

תְּחַבְּקֵנוּ בִזְרוֹעוֹתֶיהָ וּמְנַשֶׁקֶת שְׂפָתַיִּם,

וּבְכָל רֶגַע בְּאַהֲבָתָה נִשְׁבַּעַת.

 

הָאוֹתיוֹת אֲשֶׁר תָבֹאנָה, אַלַּה הוֹדִיעֵנִי,

לְגלּוֹת פְּנֵי הַלּוֹט, הָבָה תָמִים!

בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הָעִתִּים לַחֲזוֹת הֲבִינֵנִי,

לָדַעַת אֲשֶׁר יִקְרֶה בְאַחְרִית הַיָּמִים;

וּבְלֵב רַגָשׁ אֶקְרָא הַמַּסֵכָה –

ארים הצעיף – סוֹד העתיד לדעת.

 

סְלַח נָא, אַלַּה, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ,

אַל יִחַר אַפְּךָ אם לְדַבֵּר הוֹאַלְתִּי,

לוּ תִשְׁמַע לְקוֹלִי, וְלֹא תִגְעַר בְּעַבְדֲךָ,

עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה שָׁאַלְתִּי:

הוֹרֵנִי נָא אַלַּה, תוֹרַת אֵל-מָוֶת,

קִצִּי הוֹדִיעֵנִי, אַלַּה, עוֹשֵׂה פֶלֶא,

אִם יִחְיוּ מֵתֶיךָ שָׁם בְּגֵיא צַלְמָוֶת?

הַתִּחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת הָאֵלֶה?

 

במהדורות הנפוצות ברבים אנו מוצאים אך רישומים מעטים מהשפה העברית, ורק בכלל, הטביע התנ"ך את חותמו על התמונות הנהדרות של מצרים ובבל, ועל מהפכת סדום ועמורה, אשר בהם דרכה נפש המשורר עוז, במקצתם נמשך אחרי אגדות הערביים, ובמקצתם הלך אחרי שרירות לבו והלך נפשו, וגם לפעמים עירבב את התחומין (בהשיר 6 המתאר את מצרים נשמע קול אשר ממנו רעד התבור.  וכבר נוספו כל הסגולות המיוחדות שהלכו אחר כך והתפתחו באורך ימיו של המשורר: אמרותיו וביטוייו כפרץ רחב יאתיון, לפעמים גם במידה נפרזה; אבל דבר זה הוא תלוי בסגנונו של המשורר, שהיה, לא רק בשיריו אך גם בשפתו הפשוטה, בסיפוריו, במאמריו ובנאומיו, אמן רב-שפע מאין כמוהו, באוצאות האורות והצללים, ומושל בלי מצרים במכמני הצבעים והגוונים, שהם חן המקום וזיו הטבע של המזרח הנהדר... כגפן פוריה היתה קסתו השירית, וכעץ שתול על פלגי הספרות, לא מש מעשות פרי בפרוזה, וכל אשר עשה היה לנס.  כמעט לא היה כמוהו בורא ניב שפתים בלשון צרפת.

 

וְאַךְ תְּהוֹמוֹת חוֹל, נִבְכֵי חוֹל

הַיְשִׁימוֹן יוֹקֵד כִּשְׁאוֹל –

לְלֹא תִכְלָה, לְלֹא גְבוּל וָקֵץ,

לְלֹא בַיִּת, לְלֹא צֵל שֶׁל עֵץ –

רַק קֶטֶב מְרִירִי וְחַיְתוֹ טֶרֶף

יִפְרוּ יָשׁוּדוּ בְלִי הֶרֶף

אֵין אַף דָבָר פֹּה עוֹמֵד וְקָם:

הִנֵה מִתְגַלְגְּלִים כְּמִשְׁבְּרֵי יָם –

הָרֵי חוֹל בְּכֻּרְבָלוֹת צְהוּבוֹת –

בִּנְשׁוֹף סַעַר בִמְצוּקֵי תַלְאֻבוֹת[3].

 

איש לא תיאר כמוהו את בבל "צבי ממלכות תפארת גאון כשדים".  זרם האש כעין הערפל, שצידו האחד הוא שחור, וצידיו האחרים לפעמים לבנים, לפעמים – אדומים וכולם נהדרים למראה, זרם זה עובר, מפיל חיתיתו מסביב, עובר על שפת הים, חודר לתוך המדבר, עולה, יורד, שוקע ומתרומם, וברצותו לעמוד בדרכו קול קורא אליו: לך, והוא הוא עושה את השפטים בסדום ועמורה, ומשם יכונן להשחית את בבל[4].

הערך הנעלה של "שירי המזרח" לא הוכר במשך שנים רבות בצרפת.  סטנדל כתב מרורות ש"השירים האלה משעממים אותו".  המבקר שיטילא התלוצץ בהוגו בשל שיריו ע"ד "ארמון השולטן", ושאל כיצד ראשי המוקעים התלויים והתקועים על שער הארמון יכולים לדבר, ושוכח כי במשל ושיר גם האבנים מדברות.  פיר לרו בא עליו בטרוניה לאמור: "העוז וההדר לשירים האלה, אבל עליהם יתעלה קרח, אין בהם רגש, אין להם קשר עם החיים ההווים; אין בהם לא מן שמים ולא מן הארץ הקרובה אלינו, לא מן התוחלת הנעימה ולא מן האמונה"; והמבקר נודיה, שהיה אחד מידידי נעוריו של המשורר, ואחד מן הראשונים שניבאו לו כתר עתידות, התאונן עליו, שהוא "תועה במרחקים בדמיונו, ופונה לארצות שאין לצרפת חלק בהן".  נוראה היתה צרוּת המבט של המבקרים הגדולים.

כנגד כל התלונות האלה היתה להוגו תשובה אחת, ואותה שיננו גם מצדיקיו בלמדם עליו זכות: אמנות לשמה.  בימינו אלה אין צורך בסניגוריה זו.  "שירי המזרח" ניתנו ליהנות מהם בזמננו זה יותר מאשר לפני מאה שנה.  באו שינויים לאין קץ: יוון החדשה של המשוררים היא מלכות עם צבא ועם פרלמנט ומפלגות וחוקות ותקציבים.  תוגרמה כבר איננה – ארמון השולטן, אך בית פקידות של ריפובליקה בחומר הדין, ודרך המדבר ה"יוקד כשאול" נוסעים באבטומובילים... אבל המזרח נשאר, המזרח ביפעת נגהו, בשלל צבעיו, בקטורת פרחיו ובכל הטובות והברכות והחסדים שנתן לו הקדוש ברוך הוא; והוא דיבר מתוך עטו של ויקטור הוגו באמרו בראש ספרו, שהמזרח הזה עתיד להיות לתל שהכל פונים אליו.

כלו של דבר: המשורר הזה "פתח שערי מזרח" בהשירה הצרפתית ונתן לכתחילה טעם לשבח לכיבושיהם התרבותיים של בני אירופה בהמזרח.  הוא צפה וראה שתנועת התחיה לא תצטמצם על מפתן המזרח.  בארץ יוון, אך תלך הלוך והקף את המזרח כולו ויש תקוה לאחריתו.  ככל ציפיה אצטגנונית כזאת היתה ציפייתו בשרטוטים כלליים.  הוא לא ראה נכוחות ומדוייקות ודבר דבור על אפניו לפרטיו, כי בקצה המזרח הרחוק עתידה לקום ממלכה גדולה שהגיעה למרום שיא ההשכלה והתרבות, החיל והגבורה.  החכמה וחרושת המעשה בה עלו למעלה וסחר הארץ ההיא עובר ימים וארצות רחוקות, ואסיה כובשת את אירופה במלחמת ההתחרות; וכן גם לא ראה מראש את תחיית המזרח הקרוב עם ארץ ישראל בראש; אבל התחיל לכבד ולחבב את אסיה, אשר המשכילים הרברבנים, גם בעמים גם בישראל, היו מתייחסים אליה במין התנשאות וביטול.  על כן אף בתור חובב יוון הוא מרום מראשון לגדולי אנשי השם בעולם, שסללו את הדרך לתחיית ארצנו, מלבד אשר כל ימיו נלחם את מלחמת הצדק נגד עושקי משפטנו.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  לביירון.

[1]  זה שם הקובץ של שירי עם ספרדיים, שירי גיבורים, שירי הגיון נפש, גנז רברבא של זכרונות, ארשת ברכות והודעות וכיסוף צלותא ונצחון וצער, אשר מהם נשקפים ראשי הפרקים של מאורעות העם הספרדי במשך הרבה מאות שנים, מזמן המלחמות עם המוירים המושלמנים ועד גלותם ומשם ואילך.  הרבה מהשירים האלה הם מצויינים בתפארת המליצה וההרמוניה החרוזית, ויש מהם שמזמרים אותם בנעימותיהם העתיקות, והן נשמעות עוד לפםרקים בבתי המשפחות העתיקות של אחינו היהודים הספרדים, וכמה מהם עוד שמעתי בעצמי מושרים בחביבות מיוחדת וכמעט בדחילו ורחימא (דכרנא כד הוה ידידי מר יצחק נבון מקושטא מהנה אותנו בעיבוד הרומנסין הספרדיים).

[2]  בהקדמתו למהדורה של "שירי מזרח", פאריס, 1844, כתב הוגו: "החזיונות והדמיונות האלה נקבצו ובאו בלי משים ובלי מגמה מיוחדת, מן השפה העברית, התוגרית, היוונית, הפרסית, הערבית וגם הספרדית, כי ספרד היא עדיין מזרח – חצייה אפריקאית, חצייה אסיית".

[3]  בית אחד של השיר "אש מן השמים" נוסד על הכתוב "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (בראשית י"ט, כ"ד).  המשורר שינה את המטר לזרם, ויתארהו כנהר דינור ההולך ושוטף ומכלה כל אשר מסביב, ובלי ספק היה לנגד עיניו מראה הלבה המשתפכת מהר געש ויוצאת להשמיד כל בית ושדה וגן, ואת המדבר הנורא שם הצייר המשורר לרקע לתמונה זו ונפלא מאוד ציורו מן המדבר, אשר בו שאה העולם וימת כל היקום, היצורים כצל כולם, אין דמות ואין תבנית ואין פנים מפנים שונים, ויש רק חומרי היסודות והאיתנים מוסדי ארץ.

[4]  המבקרים תפסו את המשורר בפרט זה והקשו: מה ענין סדום ועמורה אצל בבל? ולא שמו לב כי זהו מקרה מלא בספר ישעיהו: "והיתה בבל – – – כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה" (ישעיהו י"ג, י"ט), ואין כל ספק שעל החזיון הזה יסד הוגו את שירו; ואין בין זה לזה אלא הבדל סדר הזמנים, שישעיהו התנבא ברוח קדשו על העתיד, והוגו שר ברוח שירתו על העבר.