_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יעקב פיכמן

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

(בשלושים למותו)

כשאנו עוקבים אחרי דברי ההערכה שהושמעו ושנתפרסמו על יעקב פיכמן בחייו ועתה אחרי פטירתו, קשה להשתחרר מן הרושם, כי חוץ מכמה קווים מוסכמים ומקובלים, חוץ מכמה הגדרות שנעשו לנחלת הכלל והן מתגלגלות מפה לפה או מעֵט לעֵט, כגון: ליריקן רך ועדין, משורר הנוף, מבקר אימפרסיוניסטי טוב-עין, אמן המסה וכדומה, הרי שאר הדברים הנאמרים עליו ועל יצירתו הם על-פי-רוב בדרך השלילה, בחינת תארים שליליים, היינו: אינו דומה לביאליק בזעמו, אין בו מרחבותו של טשרניחובסקי ומכמיהתו ליופי, אינו דומה לשמעוני, או ליעקב כהן יבל"א, בביקרתו אין הוא זועם ולוחם כפרישמן, אינו אנליטיקן כפלוני, וכן הלאה. סיבת הדבר נעוצה כנראה בכך, שיצירתו של פיכמן, השירה והפרוזה שלו, היא יצירה גלויה ובהירה, בלי מעקשים, בלי נפתולים ובלי חספוסים, יצירה שהלכה למישרים, ללא קפיצות דרך וללא קפיצות מחשבה, כמעט אחת ברוחה ובמהותה מראשיתה ועד סופה, ולמעריכים לא היה בה כדי אחיזה, לא זיזים ולא בליטות ולא הפתעות, ולא היה בה חומר שניתן להידרש כמין חומר — לא סוד ולא רמז ולא מקום לדרישות חריפות, לפירושים דקים ולגילויי-פנים כהלכה ושלא כהלכה.

אולם עם כל זה, כשאנו באים לשבץ את יצירתו של פיכמן, את שירתו, את ביקרתו, את הפרוזה הגדולה והקטנה שלו, במערכת ספרות התחיה, בין גדולי סופריה ויוצריה, הרי היא בולטת ביש שבה, בחיוב שבה, בסגולות חמד של מקוריות ועצמיות, גם בהגות וגם בפיוט, גם בדרכי הסגנון וההבעה שלה.

אפשר כי יותר מיוצרים אחרים משמש יעקב פיכמן סמל ומופת של התחיה העברית, שעיקרה שיבה אל הטבע, אל הרגשת הטבע, פישוט עקמומיות שבלב וישור סילופי רגש ומחשבה, הבראת הנפש והתרת תסביכים של חיי גיטו, של בית-המדרש, של "המרה השחורה" שעטפה את חיינו בגולת מזרח אירופה. קו המתיחות שבין רגש לשכל, ההתנגשות ביניהם, שליוותה את ספרות התחיה והיתה אחד מסימני ההיכּר שלה, מתיחות זו והתנגשות זו כמעט שאין להם מקום בחווייתו ובראייתו של פיכמן, ואינה מתגלית גילוי של ממש ביצירתו.

האם יש בזה משום סימן לחבל הארץ שבו נולד, בו גדל ובו בילה את נעוריו? שהרי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", ופיכמן מעיד על עצמו:

 

גָּדַלְתִּי מֵחֵיק אֲדָמָה מְחוֹנֶנֶת,

זָרָה כָּל אֵיבָה לְנַפְשִׁי מֵעוֹדָהּ.

 

אדמה מחוננת זו היא אדמת בסאראביה הדשנה, והסביבה היא הסביבה היהודית הבריאה, הפשוטה, התמימה, השלמה עם העולם ועם האלוהים. גידולו בנוף זה ובסביבה זו נתן את אותותיו לא רק במה שנוגע לאיבה ואהבה, אלא גם בשאר סגולות נפשיות ורוחניות שלו.

בהירותו של פיכמן, פשטותו, יושר המחשבה ונקיון הדעת שלו, "העין הטובה", שמקורה בשפע הרוחני, ומצד אחר הנהיה אחרי האידילי ואחרי האלגי גם יחד — כל זה יכול להתפרש כירושת מולדתו הראשונה, מולדת ילדותו ונעוריו.

ספרות ישראל בדורות האחרונים היתה משופעת לא רק באסכולות אידיאולוגיות ובזרמים רעיוניים, אלא גם ב"נוסחאות" וב"ניגונים", שנבדלו זה מזה מבחינת האופי והמנטליות. זה היה ריבוי גוונים שמוצאו שוני של רקע גיאוגרפי ואֶתני, אקלימים ונופים נבדלים זה מזה, שבהם היתה משובצת היצירה העברית, בזה גם נופים תרבותיים שונים, שהשפיעו השפעה מכרעת על היוצרים העברים שחסו בצלם.

ומי כפיכמן חדר לרוחם של ה"נוסחאות" והגדיר ותאר את ה"ניגונים" של חבורת סופרי אודיסה עם "אמת הבנין" שבידם ושל סופרי וארשה, בעלי הניגון המיוחד, או "הרוחות המנגנים". מותר איפוא להמשיך על-פי זה ולשייך את פיכמן עצמו לנוף אחר, למנטליות המיוחדת של יהדות בסאראביה, שאם גם נציגיה אינם מרובים, הרי חותם של יחוד ושל עצמיות טבוע עליהם.  נזכור את יהודה שטינברג ואת ש. בן-ציון, שקדמו לפיכמן, וכמה וכמה סופרים שבאו אחריו.

הקו האופייני ביותר ביצירתו של פיכמן הוא אולי זה המציין את השפעת הגומלין בין השירה והפרוזה שלו, בין ההשראה והחוויה הפיוטית, הלירית, ובין ההגות והמחשבה. רפלכסיה דקה ישנה תמיד בשיר שלו, ביחוד בפואימות, שניגונן היסודי הוא לירי, ומאידך גיסא, נימה לירית-סוביקטיבית מלווה ומחיה ונוסכת אווירה מיוחדת על דברי הבקורת שלו, על דברי ההגות וביחוד על מסותיו העדינות, המהוקצעות ומלוטשות — פניני יצירה והבעה בספרותנו.

זהו המיוחד שבו, האופייני שביצירותיו, ובזה היה משום טל-תחיה על לבבות יבשים ואמולים. דור התחיה, דור התחדשות רוח ישראל עמד בסימן של ניגוד ושל קרע בין שתי הרשויות, השירה והפרוזה. המאבק הפנימי הרוחני ביניהן גילם בתוכו את כל המהות של יציאה מעולם אחד לעולם שני. זה היה המאבק בין פרישמן וברדיצ'בסקי, מצד אחד, ואחד-העם ובית מדרשו מצד אחר. והיתה זאת שאיפתו של ח. נ. ביאליק להביא לידי איחוד ולידי השלמה בין שתי הרשויות האלה — בהגותו העמוקה והמבריקה "הלכה ואגדה". בא פיכמן וגילם בתוכו, באישיותו וביצירתו, בפשטות עילאית מובנת מאליה, נתפסת כלאחר יד, את האחדות הזאת של היסודות השונים בנפש האדם, את הסינתזה שלהם ביצירה ובשאיפה אל הטוב שהוא יפה ואל היפה שהוא טוב. לא על-פי כוונת מכוון ולא על-פי תוכנית ערוכה ומחושבת מראש, אלא בטבעו ובמהותו, במזגו הרך, בספקנות המעודנת והסולחת שבנפשו, באצילות האלגית שבו גילם את התהליך הזה של התחדשות רוח ישראל.

הקוואליפיקציה של אלגיות היא אולי המתאימה ביותר לרוחו וליצירתו של יעקב פיכמן. האלגיה עומדת באמצע הדרך, בין הליריקה ובין ההגות, היא בינת הלב, אינה נסחפת ברגש, במערבולת יצרים, ועינה  נשארת פקוחה וגלויה לראיית המציאות, לביקורת ההוויה, לבדיקת העולם. אך מצד שני אין ראיה זו זועמת וזועפת, אין היא מכוונת לבילוש של מלחמה, אין היא מסתערת בחמת זעם ואינה פורצת גדרות. לא מטה-זעם אלא מקל-נועם ביד האלגיה, ותוכחתה ומוסרה עוטים מעטה של השלמה ושל הבנה ושל סליחה, בעיקר של הכרת חולשות האדם וחולשות ההוויה האנושית. וכזה היה פיכמן. דומני, היחידי בספרותנו שלא היה בן-בנם של נביאים, אלא צאצאם של זקנים טובי טעם ומביני דבר. והיו כרוכים בו עצב נעורים, געגועי נעורים וחלומותם, כמיהה לאהבה, ליפה, וכן בינה של בגרות וטעם טוב יליד נסיון ופרי הסתכלות בחיים ובעולם.

והרי קו זה מקביל לקו הראשון שאמרנו, המזיגה שבין השירה והפרוזה, בין הליריות וההגות, שהתאחדו בלבו של המשורר לחטיבה יצירתית מקורית ומעדנת.

כזאת היתה המסה של פיכמן. לא מאמר, לא מסכת, לא עיון, אלא מסה — אותה יצירה סובייקטיבית-אובייקטיבית, שמגמתה להורות ולהנות גם יחד, ללמד ולהדריך ועם זה לענג ולשעשע, לשמח את הלב. ספרותנו כמעט לא ידעה — והיא יודעת אך מעט עד היום הזה — את הסוג הספרותי של המסה, שאינו ניתן להגדרה מדויקת ואינו נכבל בכבלים של נוסחה יצירתית. הטיפוסי לספרותנו היה המאמר, ואף כתביו של אחד-העם, גדול הפרוזאיקנים בספרותנו, כמעט אינם חורגים מתחומי משפט זה ותפיסה זו. המאמר מושתת על אשיות ההגיון הקר, הוא תכליתי, פולמוסי, הוא דידאקטי. לא כן המסה, שעליה ניתן לומר: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום-יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני-אדם" (משלי, ח'). מבחינה זו הראשון הוא פיכמן, שנתן לנו את המסה להיות שעשוענו, שעשוע נפשי-אינטלקטואלי, מהנה ומרגיע ועם זה מגרה את הכוח החושב שבנו. בכוח המסה שלו קרב לנו פיכמן מצד מסוים את הנושאים התנ"כיים הגדולים: את איוב ואת קוהלת, את שיר-השירים ואת רות. במסה התנ"כית לימד להבין את המקרא הבנה שבלב, להזדהות עם המוטיבים הנצחיים של חיי אנוש, אהבת אדם וסבלות החי, כפי שהם מתגלים בספר הספרים. דומני, שהוא היה הפותח בסוג ספרותי זה, שנתרחב בעקבותיו ומצא לו חסידים ויוצרים ממשיכי דרכו.

והוא הדין בביקורת. ה"ביקורת היוצרת" היא כלי אומנותו של פיכמן. הוא משורר גם בביקורת, ותפקידו לא לנתח, לחלק לחלקים, לבדוק ולבלוש ולחטט, אלא כל חפצו להחיות את היצירה, להביאה אל הקורא כשהיא מרטטת ושופעת חיוניות, אחוזה ודבוקה בנפש היוצר ובנפש המבקר כאחד. ה"ביקורת היוצרת" של פיכמן היא ביקורת סינתטית, המעמידה את היצירה על מהותה הפנימית, מתוך הזדהות אתה. ומכאן השפעתה הסוגסטיבית של ביקורת זו על הקורא.

לא תמיד יכול הקורא לומר, מה בדיוק או מה במיוחד למד מן הביקורת, מה לקח את לבו ואחרי מה הלך שבי — אבל תמיד מלווה את הקורא הרגש, כי היצירה ניתנה לו מתן שני, בשלימותה, בחיותה, בחין-יופיה ובערכה. הקורא יוצא מאת המבקר לא תוהה ונבוך ומפקפק, אלא נרגע, עשיר ברוחו, בעל נכסים ובעל הנאה. בזכותו של המבקר הוא נעשה שותף ליצירה, בן לוויה שלה, בעל-ברית שלה.

בכוח קסמים אלה שאף פיכמן להחיות גם את ספרות ההשכלה, להעמידה על התוך שלה ולשמרה מביטול ומזלזול, כמנהג הרווח אצלנו לא מעט.

אולם את כל כוח אהבתו והזדהותו גילה ביחסו לשירת ביאליק. היא היתה עמוד האש שליווה אותו בכל דרכי יצירתו, היא היתה בשבילו מקור השראה ויניקה וניחומים — וכל זה למרות השוני הרב, למרות ההבדל המנטלי והאינטלקטואלי היסודי שבינו ובין משורר התחיה הגדול. אפשר לומר, כי מכל בני הלוויה של ביאליק, שהלכו אתו או שבאו בסמוך אחריו, היה פיכמן השונה ביותר, העצמי ביותר, אולי ה"מודרני" ביותר. בזה ניתן אולי להסביר גם את העובדה, שמכל פלֶיאדה זו נעשה הוא הקרוב ביותר לדור החדש, המקובל ביותר על חוגי הצעירים, על המהלך החדש והנוסח החדש בספרותנו. עובדה זו אינה איפוא רק תוצאה של גמישותו הרוחנית של פיכמן, של עינו הטובה ויחסו הלבבי לכל נצנוצי יצירה, בכל סגנון ובכל אסכולה — אלא היא גם תוצאה של עצם מהותו הרוחנית, שהיתה אוניברסלית יותר ממה שהיתה פארטיקולרית, ואם מותר לפרש: היא היתה אנושית כללית יותר ממה שהיתה יהדותית. וכמה סימנים מעידים על כך גם בשירתו וגם בפרוזה שלו.

ומכאן מעבר להתבוננות בסגנונו של פיכמן ולהערכתו. אחרי מותו של פיכמן כתב נתן א. :

 

   וְעִמָּנוּ עִם קְהַל מְלַוֶּיךָ,

צָעֲדָה, כְּנִפְרֶדֶת מִמְּךָ, כְּרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית

הָעִבְרִית הַיָּפָה שֶׁכָּתַבְתָּ, יָדֶיהָ נָשְׂאוּ אַחֲרֶיךָ

כֶּתֶר שִׁירִים וּפְרָחִים אֲחָדִים — — —

 

"העברית היפה שכתב" משקפת במלואן את הסגולות הנפשיות שלו, את יפי רוחו, את בהירותו, את פשטותו ואת חינו — את המהות הרוחנית של המשורר ושל המבקר. פיכמן לא היה "בעל נוסח" בלשון. אבל הוא היה בעל סגנון מופתי. מן הראוי להתחקות פעם על המלחמה החרוצה, הגלויה והמסותרת, שבין "נוסח" ובין "סגנון" בספרותנו החדשה. התחקות כזאת תחייב אותנו להתבוננות מעמיקה, ואפשר שתביא אותנו למחשבות רחוקות ומרחיקות על-דבר התכונות הלאומיות של ספרותנו, על-דבר היחס למקורות הראשונים של יצירתנו, על-דבר ה"מזרחיות" של לשוננו ויצירתנו וכדומה. כאן רק נאמר, כי סגנונו של יעקב פיכמן, בהתאם לתכונתו האוניברסלית שרמזנו עליה למעלה, הוא סגנון נקי מ"נוסח", מ"מליצה", אין בו גיבוב של הידור ושל קישוט ושל רמיזות וזכרי לשון וכדומה; אין בו קשר מיוחד וגון תורשה של תקופות, הוא אדיקוואטי בהיר כ"ימי שמש". עם זה הוא ריתמי חי וער, שוטף ונמרץ גם בפרוזה שלו. לשונו מענגת ומהנה אותנו בתנועה שלה, תנועה אֶלסטית, קלה ונוחה. יש שתלויים בה עדיים דקים, כגון: "כל הפסולת הזאת של חווייתנו עשויה ברגע אחד של זכות להישרף כנעורת באש הנפש המתנערת מאבק חייה ודאגותיה הקטנות". (בית היוצר, עמ' 268)

אולם לא הם עיקר ולא הם החלק האופייני של סגנונו. עיקרו הבהירות, הצלילות והשלימות מצד אחד, והניגון הריתמי שלו מן הצד האחר. גם בסגנונו באו לידי מזיגה הרמונית בהירות מחשבה, הגות מדויקת עם חמימות, רוך ומילודיות של נפש משורר.

סגנונו של פיכמן יכול איפוא לשמש דוגמה ומופת של הזרם הריאליסטי בספרות העברית החדשה, דוגמה מחנכת ומאלפת. ואם תחיית הלשון אין פירושה רק חידוש מלים וניבים, הרי חלקו של פיכמן בחידושה של הלשון ובתחייתה גדול וחשוב מאד, וזכות "העברית היפה שכתב" תהיה שמורה לו כזכות חיה, שתמשיך את שפעה ואת השפעתה גם בגלגולי זמנים ומועדים שיבואו.

וכך אנו יכולים לסכם בהבלטת הערך החינוכי של יצירת יעקב פיכמן, יצירתו בשיר, במסה, בביקורת, בפרוזה הקטנה הלירית שלו. הוא היה מחנך לא רק בספרי הלימוד והקריאה שחיבר בשביל בני הנעורים, ושבהם שם לו מטרה מפורשת וברורה, להדריך את הקורא הצעיר להבנת אמת ולהנאת אמת מיצירות מופת — אלא גם בעצם היותו, ברעננותו, ביושר המחשבה ובכנות הרגש שלו היה משום חינוך לדור, שעמד על סף מלחמת התחיה והתקומה.

ולא רק העברית היפה הלכה אחרי מיטתו כל הספרות העברית ליוותה בצער ובגעגועים אחד מטובי יוצריה ואוהביה, אחד מאביריה האצילים והעדינים ביותר.

(דברים שנאמרו בישיבת המליאה של האקדמיה ללשון העברית ופורסמו ב"הפועל הצעיר", שנה נ"א, גל' 38)

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה