_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצחק למדן

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

(קווים לדמותו וליצירתו)

 

נדמה כי מידת נפשו האופיינית ביותר היתה הרצינות. הוא לא נהג מנהג של קלות ראש לא ביצירה, לא בענייני הכלל וביחסי ציבור, ולא בהבעת דעה. כולו היה כובד ראש. הוא לא ידע את השעשוע, את המשחק, את משובת החן ואת צחוק ההנאה. גבוה, צנום, וארשת פניו חמורה ורצינית. אם מופיעה בת צחוק על שפתיו, הרי אינה אלא כקו שמש חלש וחיוור המבקיע לו שביל בין חשרת עננים. אמרנו: רצינות, אבל לא אמרנו: מרירות. אדרבה, שופעת ממנו רכות, חנינה שבהבנה, שותפות שבצער.

וכן גם דיבורו — מועט וקצוב ואחראי. אלא שעל-פי רוב היה שרוי בשתיקה, בשתיקה חותכת ועקשנית. ביחוד היה בולט הדבר, כשהיה יושב בחברת ידידו הוותיק, יעקב רבינוביץ' ז"ל. הלה שופע שיח ודיון ובירור והערכה רחבה על כל הנעשה, הנראה והנזכר, על כל המתחולל מקרוב ומרחוק, מתוך שהוא טועם טעם מלא של הנאת שיחה ודיבור, וזה למדן, — הערות בצמצום, או שתיקה סגפנית. ישב וידום, כי נטל עליו. לא לחינם שר "תהילה לדומיה" (במעלה עקרבים, עמ' קפב).

וכל ישיבתו בין חבורת ידידיו ועוזריו, סופרי "גליונות", היה גם בה משהו נזירי. לא פעם הרהרתי: האם רק מקרה הוא, שקבע את מושבו בפינה כהה בקפה "שניר", פינה הזקוקה בעצם היום הבהיר לאור מנורות החשמל המאובקות, הטובעת בעשן סמיך של סיגרות, המשרה עגמה וכהות על הנפש? אילו היו יוצאים הוא והעורך השני, עורך "מאזנים", יעקב שטיינברג, אל חוף הים הסמוך, והיו מזינים את עיניהם בתכלת הרעננה של שמי ארצנו, במשחק גלי הים המזהירים, בזיוו של יום — — — והרי גם שניהם משוררים.

היה בזה משום ביטוי של סגפנות, אותה סגפנות מוסרית ישנה, שהעולם לא נוצר להנאה ולשעשועים, ושכל הסחת דעת מן החובה, מן השליחות, מן התפקיד — יש בה משום חטא ובגידה. יחס "מצפוני" לכל התופעות בחיים ובחברה. נדמה שלא ויתר לעצמו, כשם שלא ויתר לאחרים. ולא רק סביביו היה "מתבונן" ו"שואל" ומקשה, אלא גם על עצמו ועל נפשו. היה מוכיח את הרבים ונמצא במאבק תוכחה מתמיד עם עצמו, בבחינת "שפטני לבבי מנעורי".

*

למדן שייך לשלישיה הפותחת את השירה הארצישראלית החדשה, זו שאחרי מלחמת העולם הראשונה. שירה זו נתנה ביטוי לכמיהת הגאולה ולחבלי הגאולה; היא נשאה בתוכה את כל פרפורי הענות של אמונה וכפירה, של תקוה ויאוש, של התרוננות וחריקת שיניים, של חזון גדול בצד התכחשות לכל חזון.

 

הָהּ, לֹא יֵדַע נִין, וְנֶכֶד לֹא יָבִין,

מָה רַב הָיָה הֶחָזוֹן בְּדוֹר לְלֹא חָזוֹן.

(ברתמה המשולשת, עמ' מב)

 

שירה זו נשאה בקרבה את כל כאב המתח שבין אידיאל ומציאות. לבסוף נתפצלה לפי ניגודי זרמים פוליטיים, נשתבשה בפולמוס מפלגות, במלחמה חריפה של השקפות ודעות. למדן נשאר במרכז. הוא ידע לחלוץ את עצמו מכל מפלגה ומפלגתיות. בתנאי ההתפתחות וההתרחשויות שלנו בתקופה האחרונה היה בזה לא מעט מגבורה רוחנית, מעוז נפש. ומכאן אולי הבדידות, או יותר נכון — הרגשת הבדידות שליוותה אותו. אך מכאן גם ערכה המוסרי של יצירתו, שלא נסחפה בגלל הבדידות האידיאולוגית לעבר ליטראריות ריקה. הוא העמיד את עצמו צופה לבית ישראל,  "אם ישמעו ואם יחדלו", הוא היה לצופה על פי הצו הפנימי שבלבו.

אחד מסימני ההיכר של המהפכה בשירה העברית החדשה הוא, בלי ספק, מה שפנתה עורף לאינדיבידואליזם, שהיה עיקר מהותה של השירה הלירית הקודמת, והעמידה את עצמה לרשות הציבור, להיות שליחו גם בחלקה האישי, האינטימי. דבר זה בולט ביותר בשירתו של למדן. נדמה שאין למצוא אצלו אף שיר "פרטי" אחד. כל חוויותיו ולבטיו הם בתוך תחום הכלל, כלל האומה, גורליותה וטראגיות קיומה. הוא "נושא משך הזרע של אלגיה עברית", של קינות המתנות את צער האומה. וכמשורר ציבורי — היתה נפשו בחינת סייסמוגראף. הוא היה בין אלה שהקדימו להרגיש את רעידת האדמה תחת מושבות ישראל בגולה. באוזן חדה קלט את הדי הרעמים המתקרבים, את יללת השממה, את קולות ההרס והשואה (ראה מחזור שיריו "בין הזמנים" בספר "במעלה עקרבים").

היה מי שאמר, כי יצירה לשעתה היא גם יצירה לדורות. תהיה מה שתהיה הערכת הדורות הבאים ל"מסדה", הרי היא תישאר תעודה פיוטית מקורית וראשונית להלך-רוחו של הנוער העברי בראשית המהפכה הרוסית ושל מחנה החלוצים בעליה השלישית. "מסדה" שייכת ל"שירת הגאולה". זה הוא התוכן החדש והמהות החדשה בשירה העברית, שבאה במקום "שירת התחיה" לפי ההגדרה המקובלת אצל קוראי התקופות לשירה הקודמת.  ויש הבדל פנימי עמוק בין המושג "תחיה" ובין המושג "גאולה". ב"מסדה" יש "חבלי גאולה". הצעד הבא הוא "חבלי משיח". אלה באו על ביטוים בשירת א.צ. גרינברג. יאוש כבד חופף על "מסדה", יאוש ללא מוצא. מסדה ההיסטורית עומדת בסימן האחרית, החורבן. ההעלו קנאי מסדה על דעתם, שינצחו את הלגיונות הרומיים הצרים עליהם? ו"מסדה" של למדן הרי היא גם מפלט אחרון וגם ראשית תקומה, "שנית מסדה לא תפול". אפשר כי זהו המומנט האיראציונאלי היחידי שישנו בכל השירה הזאת, המומנט המשיחי. גם בלבם של קנאי מסדה ההיסטורית פעמה האמונה המשיחית, שנתנה להם כוח סבל לא ישוער, עמידה ללא כניעה עד הסוף. רק כך אפשר להבין את הזרות בשימוש זה, בהשאלת סמל מסדה למחנה החלוצים של העליה השלישית.

ומכאן אל עולם הסמלים והציורים בשירת למדן, הלקוחים מן ההווי המסורתי ומחיי הקדושה בישראל. מערכת סמלים זו היא אופיינית לפותחי השירה העברית החדישה, והיא רווחת ביצירתם ומשחקת בגוונים שונים. יש בזה הרבה מן ההתרפקות על עולם העבר ומן הגעגועים אליו; יש בזה משום פחד וחרדה מפני היתמות, הריקנות, מפני חוסר כל סעד נפשי ומשענת רוחנית.

 

אֶצְבְּעוֹת תִּשְׁרֵי דוֹפְקוֹת בְּחַלּוֹנָי,

וַאֲנִי יְחִידִי, וְדַלְתִּי בְּלֹא מְזוּזָה.

(ברתמה המשולשת, עמ' כז)

 

שירת למדן עשירה בסמלים ובציורים אלה. אבל גם מבחינה זו הוא עומד באמצע. אין הסמלים הללו משמשים אצלו השאלות וקישוטי-שיר בלבד, ומכל שכן שאינם משמשים פרוגראמה של סקולאריזאציה, או של העלאת החולין לדרגת קדושה, לאחר שהקדושה האמיתית בטלה ועברה מן העולם ומן הרגש. כן אין הם מתעלים למדרגה של חוויה מיסטית, הממלאה את הנפש כיסופים ומוציאה אותה מתחום ריאלי, או מעלה את הבלתי-ריאלי לממשות הפועלת בנפש. אצל למדן נמצאים הדברים במסגרת המציאות הממשית בתחום החוויה המסורתית. הוא כואב את כאב העקירה וההתערטלות מן הערכים היקרים לו והדרושים לקיומו הרוחני. אבל בצר לו הוא גם יודע תפילה, תפילה בלתי-אמצעית, שהיא צורך הנפש, והוא גם מאמין, כי יש שומע תפילה, כי הוא ישנו אכן יש וגם בימינו אלה.

(ברתמה המשולשת, עמ' מ"ג)

 

(גליונות, כרך ל"א, חוברת י"ב (קפ"ו), ת"א, חשון-כסלו תשט"ו, עמ' 301-303)

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה