_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלושה שהלכו

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

רוצה אני להציב ציון לשלושה שהלכו לעולמם בזמן האחרון. שלושה אלה היו שזורים כל אחד ואחד מהם באופן אחר ובנימים אחרות במסכת חיי שלי. עם הליכתם נצבט הלב בכאב של אמת ובצער של אמת. אותו צער חרישי, אינטימי, שאין לו מבע.

עם הליכתם של אנשים קרובים, מאיזו בחינה שהיא, מתמשש ומתגשם המושג "עבר". שטפו של זמן נפסק רגע אחד. ומה שעבר — עבר, ירד לאיזו תהום של זכרון ושל נשיה גם יחד; דמויות קפואות, שתעמודנה בקפאונן כל עוד תעמודנה, עד שתתמוגגנה כליל עם הדור "הנוסע" לאחר ש"יסע" כולו ויגיע "למחוזם של כל הדורות".

 

חד מן קדמאי [ד"ר ירמיהו פרנקל]

ד"ר ירמיהו פרנקל היה חבר לברית ראשונים. זוהי ברית של ציונים ותיקים מימי הרצל ומימי הקונגרסים הראשונים. הוא לא היה הקשיש ביניהם, אדרבה, דומני שבברית זו היה מן הצעירים ביותר, מן ה"ינוקאות", אבל בכל מהותו ובכל עולמו הרוחני העשיר, המגוּון, היה מן הראשונוּת הזאת, מעשרם של ראשונים. לא פעם שוחחנו בינינו, ידידיו ומוקיריו, שצריך לנצל את האיש ואת זכרונו, וכן את דמיונו החי והער ואת היכולת הציורית שלו, לשם השארת זכר של ממש לציונות הגליצאית בראשית המאה, לאישיה, למגומותיה, לרעיונות היסוד שלה, לרוחה המיוחדת. ד"ר פרנקל היה, דומני, רוב ימיו "פועל-ציון", אבל מאותם פועלי-ציון בגליציה, שפירסמו את הודעותיהם ואת הזמנותיהם לאספות תחת הציון: "בעזרת ה' השוכן בציון".

ד"ר פרנקל היתה בו מזיגה מעניינת מאוד, שהצילה אותו מן ה"קטנוּת", מן הנחיתות, כן מן הריקנות — מכל אותן התכונות שהיו סימניה של האינטליגנציה בגליציה. ראה "בנערינו ובזקנינו" של ש"י עגנון. מצד שני אפשר שלקה בחסר: הוא לא היה בקי וחריף, ולא למדן גדול כבני הישיבה ובית-המדרש של האינטליגנציה המסורתית בגליציה. הוא עד גיל שתים-עשרה נתחנך על-פי המסורת הרוסית. הוא היה יליד רוסיה. זה היה חינוך חדש גם בבתי שומרי הדת והמסורת. לא היתה מלחמת השכלה. לימוד התלמוד לא היה הכול והעיקר, אדרבה, הוא היה רק מקצוע אחד מרבים בלימודי העברית — תנ"ך ודקדוק כבר תפשו את מקומם הנכבד. אבל לא זה בלבד — רוח הספרות הרוסית, האידיאלים של הנוער הרוסי והעברי, אפפו אותו תמיד ושימשו יסוד במערכת נפשו. אולם מצד אחר היה חניך הגימנסיה הישנה בגליציה, זו שנתנה השכלה הומאניסטית רחבה ועמוקה, ולא השכלה בלבד, אלא תפיסת-עולם הומאניסטית. צרף כל זה למסורת היהודית הטובה, המוסרית, ולסגולותיו האישיות, עין טובה ולב טוב, ותמצא מזיגה נאה, שאינה מצויה ביותר.

מה שנוגע לרוח הספרותית שפיעמתהו, יש לזכור את גליציה כמעבר לכמה וכמה סופרים, שעזבו את רוסיה מטעמים שונים ויצאו בדרכם לעולם הגדול או לארץ-ישראל. בראש וראשונה עומד כאן שלמה שילר: אפשר שהיה מורו ורבו של פרנקל בלבוב, ואותה ציונות סינתטית של רוח וחומר, אותה שלימות שבתפיסה הציונית — בוודאי ממנו באה אל פרנקל. וממנו באה אליו בוודאי ההתעסקות המיוחדת באחד העם וברנ"ק — עבודותיו הראשונות בשדה התרגום, ההרקה מן הספרות העברית לספרות הפולנית. אני אומר כי ממנו באו לו אלה, כי בדרך כלל הרי פרנקל לא נטה לדברי עיון ופילוסופיה, רוחו הבהירה נטתה יותר לתפיסת היצירה האמנותית. לביקורת הספרות היפה. ברנר, שוֹפמן, ברדיצ'בסקי — הם שהתסיסו את האטמוספירה של הנוער הלאומי בגליציה, ופרנקל הרי היה קרוב להם על-פי רוחו ועל-פי מוצאו יותר מאחרים. אווירה זו, שהיתה רוויה ספרותיות, היא שגידלתו ויצרה ממנו מה שיצרה. וכך נעשה עורך ("השחר"), מבקר, מתרגם. הדור הצעיר של סופרי גליציה העבריים, ולא רק הם, ואולי יותר מהם הציונים הגליצאים, חייבים תודה לפרנקל על שקירב את מוחם ולבם להכרת הספרות העברית והרוח העברית. הוא היה, כמאמרו של דוב שטוק, ה"ציר לגויים". הוא תרגם, פירש והסביר, הביא ידיעות טובות, ברורות ומאלפות, על כל המתרחש בשדה היצירה העברית. והרצנזיה שלו, בפולנית וביידיש, היתה מלאה חן ומלאה הומור, היתה מלמדת ומאירה עיניים. אולי כדאי לרצנזנטים שלנו, המסתפקים בפחות משווה עניין בבואם לדבר על יצירה, והנוטים לצדי צדדים לפי פניות וחשבונות רבים — אולי כדאי לרמוז להם על סוג זה אצל הדור הקודם, ואפשר יהיה להשיב את כבודה של כתיבה זו ושל בקורת זו.

ועל הכול — רוחו הקלה, הבהירה, המשעשעת. צא ותמה: איש רב-מידות (תרתי משמע), ענק, כבד, בעל-בשר (קאריקאטורה אחת מתארת אדם עולה אליו בסולם, כדי לקבל אש מהסיגריה שבפיו), ורוחו קלה ובהירה כמעט מפזזת ומרוננת, כמעט ילדותית בטוהרתה ובחינה. היה אוהב הלצה ובדיחה, מיטיב לספר ולשעשע את שומעיו. ועל-כן אהבוהו תלמידיו, מאות תלמידיו. הם אהבוהו וכיבדוהו. אפשר שהפריעו לו לפעמים, הרי מפניו אין לפחד, הוא הרי טוב-לב ואינו נוח לכעוס, אינו עונש ואינו קונס, הוא מוותר ומוחל. אבל הוא מעניין ומושך את הלב, וכוח ההסבר שלו כמורה הוא כמעט כמו כוח ההסבר של רש"י. הזכרתי את רש"י, מפני שהוא שייך לשושלת זו, לסוג זה של מורים ושל תלמידי-חכמים אצלנו. אין איפוא פלא, שבסוף ימיו הגיע לעיקר תעודתו — לפרשנות של הספרות העברית החדשה. אבן עלובה זו, שקמו עליה מבטלים ומגדפים, נתרחקה בינתים מלבות הדור, והיא, שהיתה עוד לפני שנים מועטות מלאת רטט חיים ותוכן אקטואלי והיתה בה נגיעה ללבו של כל קורא מישראל, נעשתה בן-לילה ארכאית, זרה, מרוחקת, כמעט בלתי-מובנת. עדיין אין אנו מאמינים לעצמנו, עדיין אנו טוענים על ה"עם-ארצות" של הקוראים הצעירים ומגנים אותה בזעם, ואין אנו שמים לב לכך שאין על מי לטעון, וקרה מה שהיה צריך לקרות, והתהליך טבעי לגמרי. מנדלי אינו מובן עוד לדור הצעיר, אחד-העם זקוק לפירושים. ופרנקל בא ומפרש, בטוּב שׂכל ובטוּב טעם. הדור העומד, או ההולך, תמה, ואפילו מתרעם בקפדנות של זקנים: פירוש ל"סוסתי"? היכי תמצי? אבל כל עין רואה וחודרת תכיר ותודה, כי בעוד שנים מועטות לא יבינו את "סוסתי" בלי פירושו של פרנקל. ויצירה זו שהיא בעלת חשיבות ובעלת ערכים ספרותיים בלתי מוטלים בספק, תוכל להיות נלמדת רק בעזרת פירושו זה.

*

אמרתי בהתחלה, שהיה פרנקל שזור בחיי. כאדם צעיר ביותר באתי אל מחיצתו (אז היתה זו גם מחיצתו של ד"ר י. נ. שמחוני ז"ל). והוא קירבני כרע וידיד, גילה לי את כל עדינות נפשו, את כל יפי רוחו והבנתו הטובה. ואני, שבאתי מן הפרובינציה האוקראינית, זכיתי באותה סביבה לאווירה של תרבות גבוהה, כללית ועברית גם יחד. וכאן, בארץ, לא זזה ידי מידו מיום בואו ארצה. מתוך הבנה מלאה ושיתוף רעיונות ומעשים עבדנו את עבודת ההוראה והחינוך, והוא שימש לי תמיד מעין מווסת, או מעין בוחן בשעת ספיקות וחיפושים. היפלא איפוא, כי בוכה אני על מותו?

 

השקדן [מרדכי האק]

מרדכי הק ז"ל היה טיפוס של מתמיד, של שקדן, של מי שממית עצמו באוהלה של תורה. והיתה בו שורשיות, נאמנות, מוצקות, מארץ דשנה בא, מרומניה, מבסראבּיה, וצעדו היה איטי, כבד, רווּי. דומה שחשקו בתורה גרם לו לוותר על עברו כמורה, על השכלתו היסודית, על חיי חברה, אפילו על עצמאות. הוא השליך את הכול אחרי גווֹ ונכנס לאוניברסיטה העברית בראשית היווסדה, ולא ראה לפניו עולם אחר אלא עולמה של תורה. הוא חי חיי לחץ ודחק והסתפקות במועט, היה חסר כל בהילות וכל רדיפה אחרי קאריירה, אחרי פרסום והצטיינות, והיה כמעט נחבא אל הכלים. ודיבורו שקול ומתון, ודעתו ברורה ומבוססה, ודבריו מצומצמים ומועטים. כאלה — סבלם רב וצערם גדול. כגודל אנינות דעתם כן גודל צערם, וכרוב עדינות נפשם כן יירמסו וידוכאו. הוא היה אחד מן השורה הארוכה של אנשים, שגורלם בעבודתם באוניברסיטה מינה להם לא מעט רוֹש ולענה, במגעם עם בעלים ונותני-עבודה. ורק כוח סבל כביר ונטיית שכם לשאת כל משא כבד, כשוורים שבאדמת בסראבּיה, נתנו לו את האפשרות לעמוד ביסורים.

הייתי רואה אותו באולם הקריאה של האוניברסיטה — נושא ערימות של ספרים לעצמו ולאחרים, נותן עצות והדרכה לזקוקים, משמש מורה-דרך ביער העבוֹת של ספרי העזר למיניהם ולמקצועותיהם השונים. והוא טופף בצעד כבד וקל בין הארונות ובין טורי הספרים, ודיבורו לוחש ובת-צחוק לפעמים עולה על שפתיו, והייתי מרגיש בבת-השחוק הזאת ויתור וסליחה, השלמה והבנה — ועם זה קשיות עורף של בן עם הספר.

והנאמנות הוא הקו השני שלו. מעט פרסם, אבל היה חוקר אמיתי, אדם היורד לשיתין, הרוצה להבין עד הסוף. ומעשי ידיו היה בהם ממש ואפשר היה לסמוך עליהם. וכך הגיע לחקר המשקל של השירה העברית, ואף להיפוֹתיזות משלו הגיע (ראה מאמרו ב"חינוך" על המשקל הספרדי). וכך הגיע לתרגום ספר יקר ערך וכבד עניין — הפּוֹאֶטיקה של אריסטו.

במאוחר בנה בית ויצא מרווקותו ומבדידותו. חושבני כי שנותיו האחרונות היו טובות יותר ונוחות יותר. ואפשר שהיה מגיע לפוריות של יצירה, של מחקר ושל מלאכת תרגום. וראה זה פלא: באוניברסיטה העברית קיבלו אנשים תואר ד"ר בעד עבודות, שערכן אולי אינו קיים ואינו חשוב — האק לא הגיע לכך, אף-על-פי שכל הכלים ניתנו לו למעשה הזה.

ולמה אמרתי, כי היה שזור בנימה ידועה בחיי? אכן אמת הדבר. בנקודה מסוימת בחיי עמד לי והיה לי לעזר, וקריאה ראשונה שקראתי במקורו של הוֹמר היתה אתו ובעזרתו.

 

העושה נפלאות [ד"ר א"ז אשכולי]

א. ז. אשכלי-ויינטרוב. אנא העלו נא בזכרונכם את דמותו של "העושה נפלאות" אצל י.ל. פרץ, זה המגרד אדוּמים של זהב מעל סוליות נעליו, המוציא רצועות של משי מתוך פיו ומפריח תרנגולי הודו עם חלות לחם מבתי-רגליו, זה ההולך מפאריז ללונדון דרך עיירה בווֹהלין!

לפני עשרים וארבע שנים הכרתיו בראשונה; בבואו בפעם הראשונה לארץ ישראל, ואזני לא מלאו משמוע את סיפורי הרפתקאותיו ומסעיו המופלאים. בעל דמיון היה, וכל דמיון הפך אצלו למעשה, וכל מעשה לא היה שווה בעיניו יותר מדמיון בלבד. מין דון-קישוט מודרני חסר כל תמימות, כל אמונה, עובד לאהבה ונשרף בלהבה. בסיפוריו היה ציני, ציני-אכזרי, וביסודו היה חסיד נלהב ומתלהב, בעל כשרונות מופלאים ומשונים — עושה נפלאות! שמא אתה רוצה סינית — הרי סינית. חבשית — הרי חבשית. כל מיני מדעים, כל מיני ספרות, וכל זה תלוי על בלימה, פורח באוויר, בלי קרקע, בלי שורשים. הוא היה הואגאבּוּנד הרוחני האמיתי, הצאצא האמיתי של עולם שחרב, שנהרס, שנתקעקע, ומי שנשאר ממנו מושלך בכף הקלע. גופו ונשמתו היו בכף-קלע נצחי. קראו את סיפוריו ותדעו. וכדרך בעלי המופת ועושי הנפלאות, שלעולם הם מחטיאים את הדבר היחידי שהוא ממשי — כך גם אשכולי. סיפוריו יכלו להיות אוצר של יצירה וחוויה — ודווקא בהם זלזל. היכן לא עבר בדרך הנדודים, "במקלו ובתרמילו"? דומני שבא לארץ-ישראל ברגל — כך סיפר. ומה הן האידיאות שלא קיננו במוחו ובלבו? כשבא לארץ כתב לר' בנימין מכתב בעניין "ברית שלום" — דומני, הוא היה אחד הראשונים, שהגה רעיון זה בצורת נפל — וכתב את הכתובת על המכתב בערבית דווקא. וסופו — רב צבאי בחילות בריטניה הגדולה במלחמה האחרונה.

היה פיקח ומבריק — ובלתי מעורר אמון למעשיו ולדבריו. אנארכיסט בראשיתו — ומקבר מתי מלחמה בסופו. הוא בא לארץ ונטה אנך — ובאנך זה שיתף אותי — ואילו האנך לא יישר את דרכו ולא פילס את נתיבו. איש כזה לא יכול היה לחיות חיים רגילים בתוך חברה בעלבתית, שגרתית. הוא נפלט איפוא מכל מקום ולא נקלט בשום מקום.

וכשם שהיה מחליף את דעותיו ואת עיסוקיו ואת מקצועותיו, כן היה משנה מפעם לפעם את פרצופו, ותמיד בכיוון הדמות של האביר המופלא, של העושה נפלאות — עם זקן ובלי זקן, בזקן א-לה זה וא-לה זה, עם שפם ובלי שפם, בגאֶטרוֹת או במכנסים רגילים — "שבעה מילין פסיעה אחת". דומה היה — אישיות מעורפלת ומטושטשת, מעורבת ומרוסקת — "עושה נפלאות" בלבד!

והנה מת האיש, והניח אוצר בלום של יצירות במדע ובבלטריסטיקה. אכן, "עושה נפלאות" ממש!

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה