_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בדרך מבית המחזה

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א

ההצגה היתה מעניינת מאד.  גם המקום שישבתי בו היה מן המשובחים, למעלה בתוך תא על כסא מרופד ומצופה קטיפה אדומה.  מקום כזה מרחיב דעתו של אדם ופותח את לבו לקלוט דברי אמנות בשלימותם ובמלואם.  נקלעתי לשם במקרה.  ראיתי לוח מחירים, בחרתי בבינוני שבהם ולא ידעתי כי הפעם, להצגה יומית, היו המחירים מוזלים, ובכסף ששילמתי הגיע לי המקום המובחר והמשובח.  ואף על פי שרציתי לחזור בי ולהחליף את הכרטיס בזול ממנו, לא עלה הדבר בידי.  הממונה על הקופה טען, שבכרטיסים להצגות אין נוהג דין חרטה, ומה שקנוי קנוי.  הרי שבעל-כרחי ישבתי באותו מקום.

התא היה ריק, וגם בשאר התאים לא רבו האנשים, ועל כן היתה ישיבתי בהתחלה לא בטוחה, בנקיפת-לב והיסוס פנימי, כמי שתפס מקום שאינו מזומן לו, והוא חושש שיבואו ויעבירוהו משם.

כאמור, הייתי יחידי.  בנוהג שבעולם, אדם בא לראות במחזה שעל הבמה בלווית בני-משפחה, ידידים או מכרים, והללו בהכרח כובשים את לבו לעניינים צדדיים, לשיחות שלא מן העניין ולהערות על כל מה שעיניהם רואות ואזניהם שומעות על הבמה ומחוצה לה, וכך הם מבלבלים את דעתו ומטשטשים את רשמיו ומכניסים מהומה בנפשו.  מה שאין כן עתה, כשהייתי יחידי, נדמה לי כאילו נתרוקנו לבי ומוחי, והרי הם צמאים ומשתוקקים להתמלא מאותו דבר-אמנות, שמציגים לפניהם.  והנכנס בשלום ונקלט בשלימות, ואין שום דבר דוחקו לקצצו, לצמצמו או לסרסו.

 

ב

מה שראיתי על הבמה אין בו צד של חשיבות.  היתה שם מלחמה של גבורה, נשמעו מצהלות אבירים מנצחים ואנקת מנוצחים, דהרת סוסים ששים אלי קרב, נפנוף חרבות וזריקת כידונים.  היו שירה וריקודים, שמחה והוללות, ולעומתם צער ויגון, דמעות אומללים, נפש מתיפחת בכאבה ונאבקת עם גורלה.  אהבה וחובה יצאו למערכה וניצבו זו כנגד זו – והגבור נפל על במותיו, וכיוצא באלה.  עד שלסוף נסתיים אותו מחזה, והוטל עלי בתוך שאר הקהל לעזוב את האולם, שקניתי בו שביתה נעימה ונוחה כל כך.

הליכתי היתה כבדה במקצת.  כך טבעו של אדם:   כשהוא הולך לבית-המחזה, לעולם הוא מזרז את צעדיו ונחפז, משום חשש שבו, שמא יאחר, שמא ימצא את מקומו תפוס על-ידי מישהו, שמא ינעלו בפניו את הדלתות.  אולם בצאתו משם הליכתו תמיד שלווה ומתונה, כאילו הוא נושא אתו משא ממה שראה ושמע, וקשה עליו הפרידה מעולם זה שעל הבמה.  כשמלווים את האדם בני-משפחה, ידידים או מכרים, ודאי שאינם נמנעים מלפתוח את פיהם ולהשיח את ה"רשמים", ובדרך כל הם מסייעים לו לפרוק מעליו את משא המחזה.  אולם כשאדם יוצא יחידי, ממילא אותו ענין מוסיף להעסיק את לבו ואת מוחו שעה יתירה.

פניתי בדרך לביתי.  מכיר אני יפה את הדרך, ואפילו עיני עצומות אני יודע לילך בה.  שנים-שלושה רחובות שקטים ובצדיהם בתים אפורים, מאובקים.  באחת הפינות אתה מוצא שוק של מיני מכולת ופרקמטיה (מה שיש שם בדיוק באותו שוק אין אני יודע, הואיל ואין דרכי לקנות בשוק, ומלאכה זו נעשית בשבילי בידי אחרים).  אחר כך אתה בא בין קבוצת אילנות ושיחים שבתוך חצר צרה, ובאותה חצר נמצא בית-דירתי.

 

ג

הקהל שיצא יחד אתי מבית-המחזה נתמוגג עד מהרה.  כמעט שלא הרגשתי בכך.  הנה היו פנים מרוכזים, וצל המאורעות שעל הבמה עדיין ריחף עליהם ונשתקף במבט-עיניהם, והנה נטשטשו ונתערבבו בין הולכי-רחוב, אּצים לדרכם ולסחרם, ואין בין אלו לאלו ולא כלום.  הואיל והלכתי יחידי ויכולתי שלא למהר, נתתי לקהל לעבור על פני.  ועוד מעט ואי-אפשר היה לחשוד בי, שמבית-המחזה אני בא.  אלא שבין כך ובין כך לא שם אלי איש את לבו, והליכתי לא היתה נוגעת לשום בריה, אף על פי שהרחוב סביבי המה מאדם רב.

ואף-על-פי-כן קצת תמיהה היתה בי בעניין זה:  הנה הרימותי את כובעי ובירכתי לשלום אדם אחד, שנראה לי כאחד מידידי, והלה הציץ בי ברפרוף, נענה ולא נענה לברכתי ומיהר וחלף על פני.  אבל מיד לימדתי עליו זכות בלבי:  אפשר לא הכירני, ואפשר הוא טרוד ביותר בעסק חשוב ואינו נותן את דעתו עלי.  ומחמת המקרה הזה שוב נהגתי זהירות, וכשנזדמנה לי גברת אחת, מכירה אף היא, לא בירכתיה, הואיל וראיתי שעיניה נתונות לעבר אחר, וחשבתי בלבי:  אם תכוון אלי מבטה ותסביר לי פנים, אני ניגש אליה, ואם לאו, הריני עושה עצמי כלא רואה.  איני יודע, מדוע נדמה לי שיש בזה משום פחיתות כבוד בשבילי שאגש אל אותה גברת, מבלי שנתבקשתי על-ידיה.

הגברת עמדה להציץ בחלון-ראוה אחד.  היו בו כלים שונים, המיוחדים לנשים, כיצד יכולתי להתעכב, שאציץ אף אני באותו חלון?  לא ממנהג העולם הוא, שיהיו גברים משתהים ליד חלונות-ראווה לכלי נשים, והקפדתי שלא לעורר עלי תמיהה ולגלוג.  יאמרו:  ראו זה בעל תאווה מסוג ידוע.  עד כה ועד כה והגברת נכנסה לחנות פנימה, ואני נשארתי בחוץ.  לא הבינותי, מהי צביטה זו שנצבט לבי, אבל המשכתי דרכי הביתה.  הן גברת זו – פגישה שפגשתי אותה דרך מקרה היתה, אחרי שלא ראיתיה מכבר.  ואפילו נראה לי הדבר משונה, שנזדמנה לי עכשיו בקרבת מקום לביתי.

 

ד

רק בהמשך הדרך שמתי אל לבי, כי יש שייכות בין האדון שפגשתי תחילה ובין הגברת שנכנסה לחנות.  אנשים אלו – או שיש להם תרעומת כלשהי עלי, או שהם מתביישים מפני, על שגרמו לי צער.  אם לתרעומת – נראה לי, אין הדין עמהם, לא גרמתי להם כל רעה, לא היתה לי כל כוונה רעה עליהם.  ואם לבושה –  הרי מכבר סלחתי להם ומחלתי להם, ואין לי עליהם ולא כלום, מן הראוי היה לרדוף אחרי האדון ולומר לו את הדברים האלה.  אבל כבר איחרתי.  לכל המופרז יכולתי לשוב על עקבי ולחכות ליד החנות, על שתצא הגברת, ולהסביר לה את הענין.  אולי כדאי היה להילוות אליה בדרכה, או אפילו להזמינה לטיול לשם כך.  כי בדברים כגון אלה לא בנקל אתה פותח את פיך ומתגבר על המחסום הסותם את הרגשות שבלבך. תחילה יהיו בודאי הדברים מגומגמים ומקוטעים, סתומים ותפלים.  קשה לנער את שכבות הימים, המקהות את שהיה לפנים חד וחריף בנפשך.  הדבר הטוב ביותר הוא לישב בתוך קרון הטראם העובר ברחוב הסמוך ולנסוע בו אל מחוץ לעיר.  מתוך ישיבת-שניים חורשה המוריקה אפשר לשוחח ביתר קלות ודרך חירות.  חורשה זו ריקה מאדם, מאפילה צלליה הרעננים ואוצרת בתוכה כל רחש וכל ניד של דבריך.  והרי בדברים רחש-הלווי ורעד הקול חשובים עיקר.  קרון הטראם עובר בדרך זו עד שעה מאוחרת בלילה.  ובשובנו נסכים ודאי ללכת ברגל תחנה אחת, או שתים – הליכה שהרבה נעימות כרוכה בה.  הולם הלבבות עולה בד בבד עם קצב הצעדים המשותפים, קול מלים שוב אינו מפריע את הדממה העמוקה מסביב;  הרוח הקלה מלטפת ברוך את הפנים המשולהבים ומנשקת את העינים הטובלות בחלום מתוק.  כזאת היא ההליכה בדרך חזרה מאותה חורשה שאננה, המרוחקת אילו פרסאות מן העיר.

 

ה

ועדיין אני מהסס בדבר, אם לחזור אל אותה חנות ואם לא  לחזור אליה, ולקראתי באה נערה מוכרת פרחים.  תמהתי על כך ולא תמהתי.  יודע אני שבעיר מוכרים הרבה פרחים, ומסחר זה פורח, אלא שלא נזדמן לי עד עכשיו לפגוש נערה מוכרת פרחים מתוך סל צבעוני מקושט.  חשבתי כי מן הראוי לקנות ורדים אלו, שריחם נודף ומראם רענן כל-כך.  הפרחים ודאי יגרמו קורת-רוח לגברת, כמו בימים שעברו.  ולבה יהיה טוב עלי.  ואם תכתוב לי פעם מכתב, תוכל לתת בו מן העלים המיובשים שעינם עומדת בהם שיהיו לי כזכרון ברכה.  ולא עוד, אלא שצבע-הנייר יהיה ורוד-ענוג כצבע עלי-הוורד.  בזה יש אמנם בשבילי קצת מן הטרדה, כי על מכתב כזה מחויב אתה להשיב בשיר, וחיבור שירים אינו עולה לי בנקל, ביחוד שירים שיש בהם המן החובה והנימוס.  התוכן בהם אנוס, ולא במהרה אתה מוצא את החרוז.  ומשום כך ראוי אולי לוותר על הפרחים, אף-על-פי שבושמם נודף באפי ומגרה בו כמה וכמה חושים.

בעוד אני מהרהר בדבר ושוקל בדעתי:  הן או לאו, נפל מבטי על בגדי, ונתחוור לי שאין אני לבוש הדר:  הקמט במכנסי אינו חד די-צרכו, ורק סימנים קלושים נשתיירו הימנו, וגם כותנתי אינה מבהיקה ואינה מגוהצת כראוי.  הבינותי שיש בזה משום דיסהרמוניה, אם אקנה פרחים מרהיבי-עין וכו' – ומתוך כל הסחתי בכלל את דעתי מן הגברת וביטלתי את רצוני לשוב אליה.  בלי פרחים אי-אפשר, ופרחים אינם הולמים אותי עתה כלל וכלל.  ואף על פי שנצטערתי על כך משהו, ראיתי בזה אות לטובה וקיבלתי עלי את הדין באהבה.

 

ו

הרגשתי כעין הקלה בנפשי.  כך דרכי תמיד, להתיר ספקות נכבדים בדברים ובנימוקים של מה בכך.  וגדולה מזו:  יש בי מעין יוהרה לומר, שפתרונים כאלו הם הטובים ביותר והיחידים שבגדר האפשר.  וכשאני מונה את עצמי על כך בחולשת האופי, בחוסר כובד ראש ובהעדר תקיפות של רצון, אני חוזר ודוחה טענות אלו, שאני מטיח כלפי עצמי, ושוב במיני אמתלאות ותירוּצים שאינם ממין הטענה, ובלבד שאהיה צדיק בעיני.  אלא שבוודאי אין אני רע בזה מאחרים, בין בדברים הנוהגים בין אדם לנפשו ובין בדברים הנוהגים בין אדם לחברו.  ואדם-אדם לפי דרכו.

והרי שהייתי יכול ללכת עכשיו מתוך נחת-רוח הביתה, אלמלא כנופיה של בני-אדם שעמדה בקרן הרחוב, ובתוכה שניים מתפלמסים ומתווכחים בשצף לשון ובהתלהבות עזה וחריפה.  השכל מחייב, שכל ויכוח בא לשם מלחמת האמת ובירורה, ולא הוא.  ראיתי בפניהם של המתווכחים, שכל כוונתם למשוך את השומעים לצדם, זה לצדו וזה לצדו שלו, ובכל אותו העניין האמת אינה עיקר, אלא טפל. 

יודע אני שיש ויש על מה לדון ולהתפלמס.  יש דעה לכאן ויש דעה לכאן, אלא שאני כשלעצמי לעולם איני יכול להחליט בנפשי, מהי הדעה הצודקת.  ומשום כך אני מתמלא יראת-כבוד אמיתית כשאני פוגש אדם, שיש לו דעה ממש, היינו, היודע להכריע את הכף לצד זה, או לצד זה.  אולם יש בי ליקוי, והוא במה שנדמה לי, כי אין דעתם של בני-אדם דעה, אלא כמין פניה עצמית לטובת גופם, בין שמודים בכך, ובין שאין מודים בכך.  ומה שאני תולה את הקולר בצווארי ורואה את הדבר כליקוי בעצמי, הרי זה משום שלא מצאנו עדיין בני-אדם שיודו בכך.  ולא עוד, אלא שאני חושש אפילו לשאול אותם על כך, מתוך שאני יודע שיתרעמו עלי ביותר ויהיו מוכנים לנטור לי איבה על החשד הזה.

 

ז

שוב אירע לי, שלא עמדתי על כך, ששני בני-אדם אלה הנתונים ראשם ורובם בתוך הוויכוח העז על דברים העומדים ברומו של עולם, הם שני מכרים משכבר הימים.  שניהם מקובלים עלי וחביבים לי, אלא שתמיד יש לי צער מהם, מפני ששניהם שונאים לי, הואיל וכמה פעמים ניסו להשפיע עלי, כל אחד לטובת הרעיון שלו, ולא עלה הדבר בידם.  מבליג אני על הזלזול שהם מזלזלים בי ועל הביטול שהם מבטלים אותי, ושומר חיבתם בלבי.

מן הראוי היה להחיש את פעמי ולהסתלק מאותו מקום, שלא לראות בקלקלתם של מכרי.  הקולניות שלהם היתה מכווה את אזני, ושלהבת אמריהם – ריח של נפט עלה ממנה, כמו ממי שמצית תבערה משום טעמים שאינם טהורים.  ומתוך סלידה זו, שסלדתי מהן אותה שעה, לא היה סיפק בידי לתמוה:  היכן הללו עומדים ומה שעה היא להם זאת לוויכוח.

 

ח

וודאי שלא הייתי שוהה באותו מקום, אלא ממשיך דרכי לביתי, לולא התקרבה אלי מן הקהל נערה אחת, שנתנה לי שלום במאור-פנים וביקשה ממני שאביע דעתי על הענין הנידון.  הבינותי שמכיר אני את הנערה, ואף השכל מחייב שכך הוא הדבר, הואיל ונתנה לי שלום במאור-פנים ופתחה אתי בדברים של טעם.  ואף-על-פי כן לא יכולתי לתרץ לעצמי את הקושיה, מה ראתה על כך לדרוש ממני חוות-דעת, ומנין לה העניין קרוב ללבי ומחוור לי די-צרכו.  לא נוח היה לי לשאלה על כך, מחשש שמא אעליב אותה ותסלק ממני את מאור-פניה, שגרם לי קורת-רוח בשעה זו.  וגם לדחותה בדברים של מה בכך אי-אפשר היה לי, הואיל ומעיין עיניה היה צלול, ומבטה זך וטהור, וחששתי שמא אטיל בה עכירה של מרירות.

נמצאתי נואם על-כרחי.  לאחר מעשה לא זכרתי כלום מכל שאמרתי.  העיקר שהצלתי את כבודי.  שני המתווכחים נשארו שונאים לי, כמו שהיו קודם, אולם הנערה הוסיפה על מאור-פניה ונטתה לי חסד בגלוי.  וזה היה שכרי. משום מה נחפזה ונפרדה ממני.  אפשר מישהו קרא לה.  הן לא יתכן, שנערה צעירה תמצא עניין בוויכוחים ממין אלה כשהיא לעצמה, ובוודאי נתעכבה כאן עם בן-זוגה, שעכשיו רמז לה להמשיך את דרכם למקום המיועד.  על כל פנים היא הודתה לי שוב לפני לכתה, ואפילו אמרה כי דברי השפיעו עליה השפעה מרובה.

לא ידעתי אם דעתו של בן-זוגה מסכימה עם דעתי, שאם כן ודאי השפעתי תתמיד עליה, או שמא דעתו אחרת, והשפעתי, עליה לא תאריך ימים.  אבל בין כך ובין כך לא יכולתי להילוות אליה, שמא אהיה עליה לטורח וגם אעורר עלי את כעסו של אותו חבר שלה.

 

ט

עכשיו ודאי שלא יארע לי שום מכשול, חלילה, ואגיע בשלום לביתי.  האנשים עוברים על פני במהירות, ואני כאילו נחפז גם אני.  כבר הדליקו את פנסי הרחוב, כבר האירו החלונות בחנויות, ודמדומים ערבים נסוכים על פני העולם כולו.  לולא התביישתי, הייתי עומד ומתבונן בחלון אחד, שהוצגו בו לראווה צעצועים בשביל תינוקות וכלי משחק שונים.  תמיד רואה אני בכלי-המשחק יותר חכמה ממה שאני רואה בכלים שנועדו לשימושם של הגדולים.  אבל קצת התבישתי וקצת חשבתי שיש למהר, כדי להגיע בשעה הקבועה לביתי.   

וכך אני הולך וקרב אל ביתי, ואף על פי שאין הסביבה דומה כלל לסביבה שאני רגיל בה.  הבתים כאן נמוכים יותר ומרוחקים יותר זה מזה.  החלונות קטנים והחצרות מרווחות.  אין זו הסביבה שאני דר בה, ובכל זאת מוכרת היא לי ביותר ועומדת לפני גלויה בכל פרטיה ופרטי פרטיה.  ושוב לא מובן לי, מהו הרגש שצץ בקרבי, רגש שיש בו מן התמיהה ומן הסיפוק הנפשי כאחד. 

אני מציץ את תוך חצר אחת, והריני מוכן להיכנס בתוכה ולבוא אל חדרי.  חצר קטנה ונקיה היא זאת, וחדרי מושך אותי אל תוכו, כשהוא מעולף רז והזיה.  אולם רגש התמיהה מולך וגדל בלבי:  ביתי הוא זה ולא ביתי.  דומה הוא בכל לבית-ילדותי, שמכבר הוזנח ושביליו נעזבו.

 

י

אותה שעה שאלתי עצמי:  איך הגעתי לכאן?  והוספתי שאלה לשאלה:  הכול כשורה?  ואני פונה שוב לרחוב ומתחיל בודק בשלטים ובמספרים ומציץ לסימטאות, לידע:  האומנם בשעה שיצאתי מבית-המחזה – בדרך הפוכה יצאתי, עד שהגעתי לבית-ילדותי?

 

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה