_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנשף

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א

מדרכם של בני אדם לערוך נשפים שתועלתם כפולה: לשעשע נפשם ולהרחיב דעתם של בעלי הנשפים, וכן לאסוף כספים לשם מעשי חסד וצדקה, לטובתם של דלים ונצרכים ובעלי יסורים למיניהם. מסתבר, שהנשפים נערכים על ידי בעלי כיסים ובעלי יכולת, בעלי ידיעה בהליכות העולם ובהלכות מידות ודרך-ארץ. ולוקחים בהם חלק כעושים ובנהגים גברים מהודרים בעלי זקיפות ובעלי תקיפות, וביותר גברות מהודרות, שזיו פניהן מושך את הלב, ויקר מלבושיהן נוסך תדהמה של פליאה.

תועלת ראשונה מושגת בדרך כלל בשלימות. להוטים בני אדם אחרי הזדמנות של שמחה, של שעשועים ותענוגות, והם עושים כל האפשר לשמח לעצמם ולשמח ידידיהם. בעלי הנשפים נוהגים לפזר ממונם להנאות ולכיבודים של מאכלים ומשקים יקרים המוסיפים, כידוע, על השמחה ועל הידידות ועל קירוב הלבבות. ואף מי שידו קמוצה מטבעו עושה שלא כדרכו ומזיל ממונו מכיסו, ובלבד שלא יפגר אחרי חבריו ואחרי בני אומנותו, ואפילו דבר זה נוטל מתענוגו של נשף.

הדלים והנצרכים ובעלי היסורים עצמם אין להם, כמובן מאליו, שום חלק בנשפים אלה. אסורה עליהם הכניסה אליהם, ואין להם דריסת רגל בהם ולא אחיזת יד בהנאתם. על כך ממונים ה"סדרנים" ושומרי הסיפים. הללו, בעלי היסורים, מתכנסים איפוא מחוץ לכתלי השמחה, או מחוץ לגדרות התיל הדוקרני המקיפות את מגרשי השמחה, והם צובאים על הנשף הנערך בפנים, באולמות ובכיכרות הגדורות, בלבם אוכלת אש קנאה, ועיניהם כלות לתפוס מבעד לחרכים קרן של אור יקרות ושל נגוהות צבעונין הזרועים לנהנים, ואזניהם מתוחות לקלוט צלילים של צהלה ושל צחוק ושל שירה הבוקעת מבפנים. אך עינם של שומרי סדרים צרה אף בעמידה זו והם באים ודוחפים אותם, את עומדי חוץ, ועוקרים אותם ממקומם.

תועלת שניה על פי רוב אינה מושגת כלל, או מושגת רק במיעוט שבמיעוט. צא וחשוב, צרכי נשפים עולים בדמים מרובים. בעלי מקצוע נוטלים שכר רב בעד חיבור "מסכת" ותכנית... מוסמכים לטעם עורכים את התפאורות ואת הקישוטים למיניהם. ובעלי "אמנות" ובעלי קול נשכרים לשם מילוי וביצוע וכל כיוצא בזה. צרכי אוכל ומשקה נלקחים מן המשובח ומן המעולה, כראוי לבעלי הנשף ולאורחים המכובדים, ומבזבזים עליהם ממון הרבה. נמצא שהיציאות מרובות, וההכנסות מכסות אותן בקושי, או אינן מכסות אותן כלל. יש אפילו שנשפי הצדקה גוררים אוריהם הפסדים וגרעונות, שמתמלאים אחר כך על ידי אסיפת תרומות ונדבות. ואין הבריות עומדים על כך, שתרומות ונדבות הנקצבות למען נצרכים הולכות לסיפוק תענוגותיהם של בעלי יכולת. יוצא איפוא בסיכומו של דבר, כי אלה שלטובתם נערכים נשפים, אינם נהנים מהם לא בגופם ולא ברוחם, לא בשעת הנשף ולא לאחר הנשף. ולא עוד אלא שלעיתים אף נמצאים מפסידים תרומות ונדבות, שמאספים בשמם ולמענם, שיוצאים לפרוע גרעונות של נשפים, שנהנו מהם בעלי כיסים ובעלי הנאה למיניהם.

ברם, הפסדים של נשפים יוצאים בשכרם של שמחה ושל ידידות ושל קירוב הלבבות הנגרמים על ידיהם לעוסקים בצרכי ציבור, לנדיבים ובעלי טובות, הדואגים כל ימיהם דאגת אביונים ובעלי מומים ובעלי יסורים.

 

ב

יום אחד החליטו נכים ובעלי מומים לעשות היפוכו של דבר ולערוך נשף לכבודם ולטובתם של מיטיביהם ואנשי חסדם. הלכו וקבעו שתי תקנות יסוד. אחת, שטורחים בהכנת הנשף ומשתתפים בו בפועל ומשמחים בו את נפשם רק בעלי היסורים, שהם הנכים ובעלי המומים. ואין הם משתפים בשום הכנה ובשום עשייה ובשום ביצוע את השלמים ואת הבריאים, היינו את בעלי הטובות. לעומת זה תיקנו תקנה שניה, לחלק לבעלי ממון ולבעלי כיס, לנדיבים ולבעלי החסדים, כרטיסי חינם, שיבואו ויהיו צופים ומסתכלים ונהנים מכל ה"מספרים" ומכל החידושים ומכל האטרקציות, שיבוצעו בנשף זה.

מיד שלחו הזמנות לכל האירגונים ולכל הסקציות של הסתדרות נכים ובעלי-מומים וביקשו לשלוח נציגים, היינו באי-כח לוועדה היוזמת ומתכננת והמסדרת והמוציאה לפועל את ה"מפעל" הזה. נענו כולם בחיוב להזמנה ונתנו יד והטו שכם לביצוע המפעל החשוב, בראותם בו דבר גדול וחיובי, שתועלתו ניכרת לעין, וברכתו עשויה להתפשט על קרובים ועל רחוקים, על שעה של הווה ועל שעה שלעתיד לבוא. וכשיֵצא הדבר אל הפועל, יניע בלי ספק כמה וכמה גלגלים של יצירה ושל ארגון ושל רפורמות חשובות לתיקונה של החברה בכלל, ולטובתם של החברים בפרט, ולא זו בלבד, אלא שיהיה בזה משום גמול פורתא לנדיבים ובעלי הטובות על יגיעם כל הימים ועל דאגתם שאינה פוסקת לגורלם של בעלי מומים ובעלי יסורים.

עניין בפני עצמו הוא חיבור התקציב, חישוב ההוצאות ותכנון מימונו של הנשף. לא נספר ולא נפרט, כיצד התחכמו מָכים ונָכים, החיים על קצבה ועל צדקה, להשיג את כל הדרוש לאותו נשף. מה מכרו מחפציהם, מה נתנו בעבוט, מה חסכו מפיהם ומה לקחו בהשאלה. חשוב מזה מאמץ המחשבה וההמצאה וכל מרץ החידושים ששיקעו בתכנית, שנפנו הפעם מצרכיהם הפרטיים, מיסוריהם הפרטיים ומדאגותיהם וכן ממריבות ומחלוקת שביניהם, ולא היה לבם נתון אלא לעניין הכללי, שהוא כשלעצמו היה חידוש שבחידושים ועשוי היה להפליא עיניהם ולבם של בני אדם.

ולאחר שהכול היה מתוכנן ומוכן, חקקו את חוקי הכניסה כדלקמן: כל חברי הסקציות השונות והארגונים השונים של בעלי מומים – כניסתם חפשית והשתתפותם חפשית ורשות דיבור ניתנת להם בשעת דיבור ורשות שעשוע בשעת שעשוע, והם המציגים והם המבצעים והם מתערבים אלא באלה ונהנים ומשמחים אלה את אלה. וסימנים חילקו ביניהם, תו מיוחד לכל סקציה ולכל ענף של בעלי מומים, שיהא כל אחד נושאו בדש מעילו, ועל פיו יכירוהו שומרי הפתחים ושומרי הסיפים ויכניסוהו פנימה בכבוד גדול, כראוי לבעלי הנשף ועורכיו, ועל פי סימן זה יכירוהו ה"סדרנים" ויכירו בזכותו ליהנות ולהשתתף באין מפריע. לכל שאר בני אדם, היינו לאלו שנמצאים ברשימת הכבוד של בעלי צדקה ובעלי ממון, יחולקו כרטיסי חינם, שיוכלו להיות צופים בכל ה"מספרים", בלי שתהא להם רשות של השתתפות אקטיבית. וגם לאלו סימן מיוחד, שעל פיו יכוונו את מעמדו ואת מקומו של כל אחד, שלא יתערב בין בעלי הנשף האמיתיים, דבר שנאסר על פי סעיף מיוחד של התקנות. העיקר שהנשף לא יהיה הפקר ולא יהיה פתוח לכל מיני אורחי פורחי, שאין להם מעמד ואין להם יחס אמיתי ליצירה ולאמנות והם קופצים על כל שמזדמן להם באקראי.

 

ג

מודעות שהודבקו על כל הבתים הציבוריים, על לוחות המודעות ועל כתלים סתם מצופי שיש או משוחים בצבעי שמן, עוררו תשומת לב רבה ושיחות ודיבורים בין תושבי העיר. הכול הרגישו בחידוש שבדבר, והכול דנו בו מצד זה או זה. יש שראו בו עלבון צורב לבעלי ממון ולבעלי יכולת, שנוטלים כלים שלהם ותכסיסים שלהם ומידות שלהם, שהם קודש לצדקה, ועושים בהם שימוש של חולין. והיו לצים ובדחנים שהמציאו דברי ליצנות ובדיחות כשרות ובלתי כשרות על חשבון יגיעתם ומאמציהם של בעלי מומים, שהם בדרך כלל דלי מעש ורפי אונים. והיו לעומתם שראו ב"מפעל" משום תקנת החברה, בחינת "תושיע לך זרועך", מין אירגון שיבוא במקום חברות של פילאנטרופיה ושל חסדים, ושוב לא יהיה העולם נצרך למעשיהם הטובים של נדבנים וצדקנים למיניהם. והיו אפילו שהפליגו ומצאו בכך חידוש פני התרבות, שתעבור לפסים חדשים ותגלגל במסלול חדש של כוח יוצר וכוח דמיון, שיהיו נובעים ממקור אמיתי של מַדווים ויסורים, ולא ממעיינות נרפשים של שלווים ושבעים ומטומטמים. בקיצור, ההתעוררות היתה גדולה ויוזמי הנשף נהנו מכך ועוד הוסיפו להפיץ דברי הבאי ודברי הגזמה והבטחות משונות ומופלאות על חשבון אותו נשף העומד להתבצע בקרוב, בשעה טובה ומוצלחת, במרכז העיר, באולמות ובחדרים, בגינות ובמגרשים של אחד הבנינים המפוארים ביותר.

ובערב הנשף עצמו היו הבנין והמגרשים והגישות מוארים באורות צבעונין של פנסים וזרקורים מגוונים, והקירות והגדרות היו מקושטים בכרזות ובפלאקאטים מרהיבי עין, ורמקולים רבי עצמה הכריזו בתרועות על פתיחת הנשף והזמינו את בעלי הממון ובעלי הכיסים שימהרו לזכות בכרטיסים המיועדים להם, כדי שייהנו מכל האושר ומכל הנחת, שנשף זה עומד לספק להם. נכים ובעלי מומים לא היו טעונים שידול וזירוז, שכן היו מתוחים ומזורזים מבעוד מועד וצבאו חבורות חבורות על השערים ועל הכניסות ועל הפתחים מוכנים ומזומנים לבוא פנימה ולזכות במה שמוכן להם ולעשות את המוטל עליהם לשמוח ולשמח בנשף זה. עמדו סקציה סקציה, ארגון ארגון וענף ענף, עם סמליהם וסימניהם המקשטים אותם. אם לא נאמר "איש על מחנהו ואיש על דגלו", הרי זה משום שדגלים אינם אלא שריד של יוצאי מלחמות, גיבורים ואלימים, שהיו מחולקים ללגיונות ולגדודים ולפלוגות, כשהדגל הולך בראשם. מה שאין כן בעלי מומים, שלא היו עושי מלחמות מעודם, ואין להם דגל אחר אלא מומם.

 

ד

הייתי בין העומדים בחוץ באותו ערב של נשף ובאותו מקום של נשף, עומד ונדחק בין המחנות. אלה שדוחקים עצמם לקבל כרטיסיהם, ואלה שעומדים להיכנס על פי זכותם ופריבילגיות שלהם. לא היה חלקי לא עם אלה ולא עם אלה. מעולם לא הייתי בין בעלי טובות, נדבנים ועושי צדקה, שמכבדים אותם ב"הזמנות" יקרות. מעולם לא הייתי בין העוסקים בצרכי הכלל, שדעתם נשמעת והכל משתדלים לקנות את לבם. אולם גם מום גלוי לא היה בי, שעל פיו תינתן לי רשות כניסה לנשף גרנדיוזי של בעלי מומים. והעיקר שלא הייתי רשום בשום תא או ארגון של בעלי יסורים ונצרכים. אמרתי: מום גלוי דוקא, שכן, לדעתי, הייתי מלא כרמון מומים וחסרונות וליקויים, אלא שכל אלה לא היו בולטים כלפי חוץ ולא היו נראים לעין, לעינם של שומרי פתחים ולעינם של מסדרי סדרים, ולא יכולתי ליהנות בזכותם הנאה כל שהיא. אילו טרחתי קודם להביא אישור על מומים נסתרים שבי, ודאי שהיו רושמים אותי באחת הסקציות והיו נותנים לי רשות להיכנס לנשף. אולם גם זה מום שבי, איני דואג די הצורך לענינים שלי ואין בי כוח לעשות לטובת עצמי כדרך שבני אדם בכלל עושים לעצמם.

עמדתי איפוא מלא צער שהייתי מיצר על כך שנתקפח גורלי מכל הצדדים, שאיני מבעלי ממון ואיני מבעלי מומים, וניטלה זכותי ליהנות משעשועיהם של בני אדם, היה זרם ההמונים משלהב את דמיוני על כל הצפוי שם פנימה ומגרה את יצרי להיות גם אני בין הזוכים בכל הטוב הזה. עד שעיני תרו בצמאון על סביבי, שמא אמצא מכיר ומודע שיבוא לעזרי וימצא לי עצה ותקנה. מכרים ומודעים נראו לי רבים בין הבאים השונים, אבל הם עברו עלי בחפזון, ואיני יודע, אם באמת לא ראו אותי, מתוך שהיו בהולים להקדים להיכנס פנימה, כדי לתפוס מקום נוח ומכובד, או שראוני והעלימו עין ממני, כדי שלא אבוא להטריחם בבקשות, שהרי מן הסתם ראו את מעמדי והבינו לרוחי ולחפצי. בין כה ובין כה לא נראתה לי כל ישועה, ומצוקת נפשי הלכה וגברה, עד שהיתה קרובה למרירות ולטרוניה על מנהגי העולם ועל סדריו, מצד אחד, ועל מידות של בני אדם, מצד אחר, שנראים כידידים ואינם עומדים לו לאדם בשעת דחקו.

 

ה

עד שאני עומד כך, מיטלטל ונדחק ביד ההמונים, הופיעה מן הצד גברת אחת מצוינת ביפיה ומהודרת בלבושה, שעשתה לה דרך בין האנשים והתקרבה אלי. ומיד כשבאה אצלי לקחה את ידי בידה. ברגע הראשון אף לא הכרתיה, שכבר עבר זמן רב מיום שראיתיה בפעם האחרונה. אך מיד שבתי וידעתי מי היא העומדת על ידי ושמחתי עליה שמחה גדולה. ולאו דוקא בשל יכולתה לעזור לי להיכנס לנשף, שכן לא היה כל ספק, שהיא היתה מן היוזמות ומן המארגנות ומן המשתתפות הפעילות ב"מפעל" זה. נדמה לי אפילו, שכל מחשבת הנשף נדחתה ממני באותו רגע, ובמקומה באה התרגשות גדולה של שמחת הפגישה, והמון זכרונות רבים שטף את לבי, מחזות ומראות וענינים וריגושים וכאבים ועינוגים – עולם מלא שלי שהיה קשור באותה גברת. הייתי איפוא נדהם ונרגש ונבוך, בעוד ידי נתונה בתוך ידה, ולבי פועם בחזקה. באותה שעה פתחה זו, כדרכה, בפשטות של דיבור ושאלתני במישרים:

– הרוצה אתה לבוא פנימה?

מסתבר, שראתה מרחוק את עמידתי והבינה לצערי, שהרי היטיבה לדעת, שאין אני מבעלי נכסים וכן איני רשום בשום סקציה מתאימה, ועל כן החליטה לבוא לעזרתי. מיד הוציאה מארנקה תו והדביקה אותו לדש בגדי ואמרה:

– בוא אחרי!

העפתי עין על התו-הסמל וראיתי שהוא שייך לתא של חרשים. הללו מומם אינו גלוי, ומשום כך אין מעשה התרמית עשוי להתגלות בדוחק הרב ובהמון האנשים, שאין הכול מכירים את הכול. נמשכתי איפוא והלכתי אחריה, כשתדהמת הפגישה עם ידידתי וההתרגשות לקראתה חזקות יותר משמחת הזכיה, שבאה לי בהסיח הדעת, כלומר היכולת להיכנס לנשף וליהנות מכל הטוב אשר בו. הייתי באותה שעה לא רק חרש כלפי כל ההמולה אשר מסביבי. אלא אף עיוור לגבי כל מה שראו עיני, שכן לא ראיתי ולא שמעתי אלא תמורות ומראות וענינים וקולות שלא ממקום זה ושלא משעה זו, אלא מנופים רחוקים מלאי קסמי געגועים ומזמנים שחלפו מדיפי ניחוח חריף של בשמי ערגת נפש. והיה כל זה כרוך בידידתי זו, ההולכת לפני ומפלסת לי מעבר בין המוני האנשים, והיא כאילו אפופה נוגה בוקע מתוך מעטה ערפל זורח. נצטמצמו באותה שעה בתוך נפשי אהבה וקנאה וחלומות וגעגועים וצער וכאב משכבר הימים, והייתי כמהלך בארץ רחוקה, כשאני אוחז בידה של ידידתי ואיני מרפה הימנה. לאמיתו של דבר יכולתי באותה שעה "לוותר" על כל אותו נשף, ולא היה בלבי אלא חשק אחד, שידידתי תוסיף להתהלך עמדי באותם מחוזות רחוקים, ושאהיה אני מוסיף ומחזיק בידה ומשיח באזניה את כל שהוגה רוחי, ולוחש לה כל אותם דיבורי אהבה שמלאו את נפשי. אולם מסתבר, שידידתי זו מעשים חשובים היו מוטלים עליה באותו ערב, וחוץ מזה מן הסתם ידידים רבים לה, שנקשרו אליה במשך הזמן הרב שלא ראיתיה, ואין לי זכות לכבוש ידידותה לי לבדי.

 

ו

לא קשתה איפוא עלי הכניסה לשטחי הנשף, היינו למגרשים, לגינות, לאולמות ולחדרים, שבהם התרחשו כל האירועים והתבצעו כל הבילויים וכל הבידורים, שנועדו והוכנו לנשף זה, דבר דבר במקומו ובשעתו.

סדר עבודתם של ה"סדרנים", שומרי הכניסות, כך היה. בעלי מומים גלויים ומפורשים מוכנסים בלי בקורת ובלי בדיקה, ואין חושדים בכשרותם, הואיל ומומיהם נראים לעין. אמנם ידוע בעולם, שיש מזייפים ומתחפשים לבעלי מומים, כדי לעורר רחמיהם של הבריות ולזכות בנדבת ידם. ויש אפילו שמפליאים לעשות בענין זה. לפי עניות דעתי, מן הראוי היה להתיחס לדבר ביתר כובד ראש וביתר הקפדה, משום שהרבה תקלות ונזקים נגרמים על ידי זיופים ממין זה. כל גניבה קשה, וגניבת דעת קשה יותר, בכלל זה גניבת רחמים וגניבת אהדה. ולא זו בלבד, שאותם זייפני-מומים שולחים ידם לכל קופות של צדקה ולכל קרנות המיוחדות לסיוע ולעזר ומקפחים על ידי כך את בעלי המומים הכשרים, אלא שבהיותם, לאמיתו של דבר בריאים ואלימים ונוסף לכך מלומדים במרמה ובכחש, הרי הם נוטלים מן העליה ומן העידית מנה אחת אפיים, וזרועם עומדת להם לתפוס כל נתח טוב וכל ביכורי הצדקה ומשמניה, ואינם משיירים לנצרכים ולבעלי יסורים של ממש אלא שיורים ופירורים בלבד. אולם, כאמור, בעלי מומים גלויים מוכנסים בלי בדיקה ובלי חקירה, ואין שומרי הפתחים עסוקים אלא בבעלי תווים המעידים על מומים נסתרים וליקויים שאינם נראים לעין. לאלה האחרונים הייתי שייך גם אני באותה שעה.

ידידתי שהלכה לפני עברה בפתח בלי שה"סדרנים" בחנו אותה, אף-על-פי שלא נראתה כבעלת מום כל עיקר. נראה, שהיתה מוכרת היטב לממונים על הנשף ולממונים על הפתחים והיתה בעלת פרסום ובעלת זכויות. כשעברה נשארה עומדת מעבר לכניסה פנימה וממתנת, עד שאכנס ואבוא אחריה. רק לאחר זמן הבינותי, כי שאלות ששאלוני בכניסה לא נשאלו אלא לשם בדיקה, אם אין תו זה שעל דש בגדי תו מזויף, שהגיע אלי שלא בדין. אפשר שמתוך מבוכה הייתי מכשיל את עצמי ועונה על שאלותיהם ומגלה על ידי כך, שאין מומי מום, ואזני מלים תבחן, והיא מטיבה לשמוע ולקלוט קולות ודיבורים, ואז ודאי היו מגרשים אותי בבושת פנים, או כולאים אותי לשם חקירה, מאין הגיע לי תו זה של כת חרשים, כדי למצוא שורש הרע והקלקול והשחיתות. ודאי גם שסופי היה רע, שהרי מטעמים של הגינות ומטעמים אחרים לא הייתי מתוודה ולא הייתי מגלה, מי היא זאת שנתנה לי את התו. אבל אירע לי נס באותה שעה, שנעלמו אזני מכל שאלותיהם ומכל דיבוריהם של פּקחים ובדקנים ו"סדרנים" ולא עניתי כלום על כל ששאלו אותי ודברו אלי. עדיין היה לבי מלא מפגישה זו עם ידידתי ועדיין הייתי שרוי כמו בחלום ונמשך כולי אחריה, אחרי זו העומדת ומחכה לי מעבר לסף. כך איפוא הוכשרתי להיכנס פנימה לקחת חלק הנשף.

 

ז

ידידתי, שבזכותה נתמלאה משאלת לבי ונכנסתי למקום השמחה, אך ראתה, כי עברתי בשלום את הביקורת ואת הסף ולא אונתה לי חלילה כל רעה, מיד נסחפה בהמוני האנשים ובהמולה הרבה ששררה מסביב. גלים של בני אדם, שפנו אליה מכל העברים, הפרידו בינינו, והיא הלכה ונתרחקה ממני, עד שנעלמה כליל מעיני. ודאי שהייתי מתרעם עליה בלבי ומהרהר אחרי מעשיה, שפקחה עלי עינה לטובה והביאתני למקום שחשקה נפשי, ואחר עזבתני בודד עם נפשי. ברם, לא ראיתי צדקה לעצמי לבוא בתביעות ובטענות, שכן ידעתי, כי רבים ידידיה ורבים העניינים המוטלים עליה, המשימות והתפקידים המצפים לה. לא היתה בלבי אלא קנאה בכל אותם בני אדם, שהם בעלי בריתה ושותפים לה בעסקים ובעניינים ונמצאים במחיצתה ונהנים מזיווה. עמדתי איפוא על מקומי שעה קלה, ואחר כך נפניתי ויצאתי להנות את נפשי בכל מה שהיה מזומן לי באותו נשף, בכל אותם מקומות גלויים ומוארים ובכל אותם מקומות אפלים ומועמים, שבהם התקיימו כל ה"הפעות", ה"מספרים" והבילויים.

בעלי כרטיסים, אלה הנדיבים והנדבנים של כל השנה, עסקנים ובעלי צדקה, כל אותם שידיהם מלאות תמיד עבודה, ורישומם ניכר, ואדנותם ובעלותם נותנות אותותיהם בכל מקום – הללו ישבו כאורחים וכצופים המחכים למה שיוצג לפניהם, או התהלכו חבורות חבורות, מסתכלים על סביבם מתוך זהירות, שלא לגרום הפרעה ותקלה, וקולם נמוך ודיבורם עצור וצעדיהם חשאיים. אפשר שהיתה טינה בלבם, על שהוצאו מכלל פעולה ופעילות, ואפשר שהיו שמחים שהם פטורים מטרחה ומדאגה, והם יכולים להזין עיניהם ואזניהם מכל הטוב באותו נשף שנערך לכבודם. לעומתם היו בעלי המומים הומים וגועשים ונחפזים ממקום למקום בעסק רב, כמכירים בכל כובד העול הרובץ עליהם ובכל האחריות המוטלת עליהם, כערבים להצלחתו של נשף זה, ראשון במינו ויחיד במינו. הם הוסיפו לתכנן ולתקן ולסדר כלים ובני אדם ו"מספרים", להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, לשפר ולשכלל מאחורי קלעים ומלפני קלעים. הם המתכננים, הם העושים והמבצעים, והם הנהנים העיקריים, איש ממעשה ידיו וממעשי ידי חברו.

והתוכנית עצמה עשירה ומגוּונת ביותר, מדור מדור ושעשועיו, פינה פינה ותענוגותיה, נגינה וזמרה וריקוד, ומערכונים ומחזות ממחזות שונים. ולא חסרו גם שיחות של חכמה ובמות לוויכוחים על דברים העומדים ברומו של עולם, חידונים של תנ"ך ושאר חידונים וחידודים מכל המינים ומכל הטעמים ומכל המגמות.

 

ח

הייתי מהלך ממקום למקום וממדור למדור, כדי להנות את עיני, ולא רק את עיני אלא את כל חושי, בכל מיני האמנות והשעשוע והבידור, שהנשף היה משופע בהם. איני אומר, שהסחתי את דעתי מידידתי. אדרבה, היא מלאה את כל חדרי רוחי, וערגתי אליה היתה כרוכה ודבוקה בכל מה שנזדמן לי לראות ולשמוע בדרכי. כל מה שראיתי היה, כמובן, על דרך המותר והמורשה. לא כן מה ששמעתי, שהרי נכנסתי בזכות חרשות, ותו שעל בגדי אפילו העיד על כך. אך כיון שהחרשות היא מום שבמוצנע, ואינו ניתן לגילוי אלא כל ידי בדיקה במכשירים, או על ידי תחבולות מכוונות, הרי ששמיעתי לא עשתה רושם ולא נתגלתה למי שיכול היה לתפסני בזיוף ובמרמה. ואפילו אם נזדמנו בדרכי מכרים ומודעים, הרי היו עסוקים ביותר בתכנו העשיר ובתענוגותיו של הנשף ולא נתנו דעתם על תו שבבגדי, שאינו תואם את מה שהם יודעים בי. יכולתי איפוא להפיק תועלת רבה ממעמד מיוחד זה שלי, שכן רבים לא ראו צורך להסתיר מפני את דבריהם, ובראותם אותי כאילו אינני נמצא על ידם, שפכו את לבם וגילו את מצפוניהם ואת סודותיהם בלי חשש. דברים רבים קלטה אזני באותה שעה, מהם שהכיסוי יפה להם משום דרכי שלום, מהם שכיסויָם חטא משום שלום הציבור. אפשר שחייב הייתי למהר ולספר כמה ענינים ממה ששמעתי לבעלי הנשף, אלא שחששתי לגורלי, שעל ידי כך תתגלה תרמית שבי, ולא יעסקו בענין סיפורי, אלא בי ובמעשי, עד שיוציאוני החוצה ויגרשוני בחרפה מן הנשף. ועדיין לבי נוקפני על שתיקתי באותה שעה.

הייתי מהלך לי ממדור למדור ומפינה לפינה ומשעשע את נפשי בכל מה שנזדמן לי. נקלעתי למקומות מוארים באור גדול ורב, שזהרו בזוהר שבעת הימים, והיו שם קישוטים והידורים ותפאורות של נוי מרהיבי עין. ולעומתם נקרו לי פינות מואפלות ומועמות באמנות רבה לשמחת לבם של מתבודדים ומתיחדים, הן יחוד של עצמם והן יחוד של טן דו, ואף על פי שנראה לי הדבר מוזר ביותר, שבאור הגדול התהלכו לפעמים בני-אדם סגי-נהור ובאפילה גיששו דוקא בעלי עין פקוחה וחדה, הרי השיבותי אל לבי, שהנשף נשפם של בעלי מומים, ואין להתפלא על מידות שהן הפוכות ועל נוהג שאינו כנוהגו של עולם. שכן ראיתי גם חיגרים ופיסחים שהיו משעשעים עצמם ומשעשעים את הקהל במעשי להטים של לולינות, רסוקי צלעות עסקו בהתגוששות, חרשים אמיתיים ניגנו בכלי נגינה שונים, והולכי על קבים יצאו במחול ובריקוד. אפשר שבעלי הכרטיסים, שלא היו שותפים לנשף, תמהו על כך ואפילו סלדה נפשם ממה שראו ושמעו, אלא שכבוד זה שנתכבדו בו והנאה זו שתהיה להם כשישובו לבתיהם ויספרו לידידיהם ולשכניהם נפלאות מאותו נשף של בעלי מומים, שרק מעטים זכו להיכנס לתוכו, והיו נוכחים בו שרים ורוזנים, שגרירים ושד"רים, סגנים וחוגרים – כל זה חיפה על מה שראו עיניהם ושמעו אזניהם, ושוב לא היה הנשף עצמו אלא טפל לעיקר של כבודם והתפארותם.

 

ט

פעמים הרבה תפסה עיני מרחוק את מראה ידידתי. ראיתי שהיא הרוח החיה בכל מקום שנתגלתה שם. מבט עיניה, בת צחוקה, תנועת ידה או נטיית גווה – דומה שהלהיבו את הסובבים אותה ואת הבאים במגע אתה. היה נדמה לי, שנוכחותה פותרת בעיות קשות, מתירה ספקות, מישרת הדורים ומביאה ללבם של בני אדם שקט ובטחון. נראה, שהיא מופיעה בכל מקום שמתהווית בו מבוכה, שנוצר בו קושי כל שהוא, או חוסר ידיעה כיצד לנהוג, וכיוצא בזה. בכל פעם שנתגלתה לעיני נתלבתה בי תשוקה עזה למהר ולהתקרב אליה, על מנת ששוב לא ארפה ממנה, אלא אהיה כרוך אחריה כל זמנו של נשף. אולם עד שאני עושה כה וכה, חזרה ונעלמה ממני לצד זה או אחר. ודאי גרמו לכך גם היסוסים שבי, שלא נזדרזתי די הצורך, מפחד שמא איני רצוי לה באותה שעה ואהיה עליה לטורח, או שמא אין זה מן הדין לגרום לה עיכובים במילוי התפקידים והמשימות המוטלים עליה, ושאר חששות בדומה לאלו. נסיונותי ללכת בעקבותיה בכוון שפנתה לשם עלו בתוהו, שכן שוב לא נראתה לי. וכשהבחנתי בה לאחר זמן, לא היה זה אלא באקראי, במקום ובשעה שלא פיללתי כלל.

הייתי תוהה על מצבי ועל גורלי. חפצי העז לבוא לתוך הנשף הביאני לפגישה עם ידידתי. הייתי מוכן לוותר על הנשף ובלבד להישאר בחברתה, והנה נעלמה ממני ועזבתני לנפשי. והריני מתהלך כשלבי שסוע וחצוי בין בילויים ותענוגות שבנשף ובין געגועים לידידתי. תענוגות ובילויים זכיתי בהם בסיועה של ידידתי על דרך התרמית. געגועי שהיו כולם על דרך האמת והיו קשורים במישרין בידידתי, לא זכו לסיפוקם ולמילוים.

 

י

בדרך הילוכי בשטחי הנשף, באולמיו ובחצרותיו נקלעתי למקום אחד, שהיתה שם במה לנואמים. גם זה אחד מבידוריו של נשף, שאין לך נשף שאין בו במה למברכים, לנואמים, למרצים, ולמזכי הרבים בתורה ובחכמה.

במה זו, שהיתה אחד מהסעיפים שבתוכנית, היתה מיוחדת במינה. יכלו להשתתף בה כל בעלי מומים ויכלו לומר את דברם באין מפריע, ולא חל שום איסור על שום ענין ועל שום אדם. היו שם עילגים וכבדי פה שנשאו נאומים ארוכים והיו משעשעים את הקהל בצלילי קולם ובהעויותיהם המשונות ביותר. היו שאלות יוצאות דופן ותשובות שלא מן העניין, שיצאו מפיהם של חרשים, שלא כיוונו בשמיעתם לדברים שנאמרו, וגרמו לרעמים של צחוק ולהנאה של בדיחות הדעת. מסתבר אפילו, שזו היתה תרומתם של חרשים להצלחת הנשף, ושעשוע זה מכוון היה על פי מתכנני התכנית. מטעם זה לא עוררתי כל חשד, שהתעכבתי במקום והטיתי אזני לשמוע, כביכול, את הדברים הנאמרים מעל הבמה, ואפשר אפילו שציפו ממני, שאבוא גם אני לבדח את הקהל בדבר שפתים ובמענה לשון.

בינתיים עלה על הבמה אדם אחד גבוה, בעל זקן צהוב וחטוטרת על גבו. כשפתח את פיו לדבר, ראיתי שאני מכיר את קולו. היה הדבר תמוה בעיני, עד שנתתי אל לבי, שמא הוא מתחפש, ואין מומו מום של ממש. הטיתי אזני לדרשתו, שענינה היה ענייני דשמיא. בהתלהבות רבה דיבר על גן עדן ועל גיהנום, על צדיקים ורשעים, ונתן בהם סימנים מובהקים. הבטיח לצדיקים חיי עולם ותענוגות נצח ותינה גורלם של רשעים הנידונים בזפת רותחת בתחתיות שאול. וכל זה בתוקף ובבטחון, משל יש בידו סוכנות של מעלה, והוא ממונה על חברת ביטוח של מלכות שמים.

איני יודע, מדוע נתעורר בי רוגז למשמע הדברים. אפשר משום שהרגיזו אותי דברי השטות שיצאו מפיו של הדרשן, ואפשר שנתרגזתי בגלל אופן דיבורו שהיה משונה ביותר. ואפשר אפילו – משום מעשה שהיה, שאותו אדם שילם לי פעם רעה תחת טובה. הוסף לכך מה שלבי היה מר עלי, שידידתי נעלמה ממני ולא נראתה לעיני זה זמן רב. לעולם אין אדם יודע, ילידי איזו רוגזה הם פעליו ומעשיו בשעה מן השעות.

 

יא

כמעט בהיסח הדעת הורמה ידי ברמז לממונה על הבמה, שאני מבקש רשות הדיבור. כשגמר הדרשן את דרשתו, נשלח אלי שליח, שאחז בידי והעלה אותי לבמה. פתחתי את פי והתחלתי לדבר ולהפריך כמה וכמה מטענותיו והנחיותיו של הדרשן. נראה שדברתי במרץ ובתוקף, שכן ראיתי פניהם של השומעים מרוכזים בהקשבה דרוכה. אולם לא עברו רגעים מועטים, ואני הבחנתי בשינוי שחל בפניהם של שומעי. מקצתם הוסיפו להקשיב לדברי, והשאר – קמה ביניהם תנועה ולחשים, ואפילו סימני כעס ורוגז. לא היה הדבר לי מכל וכל, שנדמה לי, שלא אמרתי שום דבר העלול להרגיז את שומעי.

והמהומה בקהל שמסביב לבמה הלכה הלוך וגבור, ואף נקראו אנשים מן הצד, ששומעי טענו באזניהם מה שטענו, עד ששוב לא ישמעו דברי ולא נתפסו כלל לאוזן. חשתי, שלא תוכן דברי מעורר את תגובתם ואת זעמם של השומעים, אלא איזה ענין אחר, שאין לו כל קשר לרעיונותיו ולדברי, והוא בכל זאת קשור בי ובמעמדי על הבמה. ועדיין לא נתתי דעתי על סיבת ההתרחשות, עד שבינתים נגשו אלי שני "סדרנים", שנקראו למקום, והורידוני מן הבמה, ולא זו בלבד אלא שלא הרפו ממני גם לאחר מכן, אלא החזיקו בי והליכוני אל עבר הפתח. רק אז תפסתי את עצמי במעשה הפזיז שעשיתי, בהתנהגות של קלות דעת וחוסר זהירות. ומעשה שהיה כך היה: אלה מבין הקהל שלא היו חרשים והטו אזנם לדברי ומצאום נאמרים לעניין, התעוררו על כך, שהתו בדש בגדי הוא תו של חרשים, והרי תמיהה גדולה, כיצד הגיעו לאזני דברי הדרשן וכיצד הבחנתי בהם קלות וחמורות, כדי לענות לו ככתוב? מיד נתעורר בלבם החשד, שמשהו אינו כשורה, והואיל וכבר התהלכו שמועות, שרבו המזייפים שהתגנבו לתחום הנשף במומים שאינם מומים, מיהרו לקרוא לממונים על הסדרים ועל החוקים, כדי למסרני בידיהם, שיבדקו אחרי בדיקה מעולה.

 

יב

אותם "סדרנים" שהוליכוני לעבר הפתח מסרוני לידי "סדרנים" גבוהים מהם, שהחלו חוקרים ובודקים אותי מכל צד. לא הועילה טענתי שנעשה לי נס ונפקחו שתי אזני לשמע דבריו של הדרשן. לא עמדו לי ראיות שהבאתי ממעשים שהיו ומדברי חכמים ומלומדים. כן לא שעו לדברי, שיש לי מומים ממומים שונים, ביניהם אפילו מכובדים ביותר. לחוקרי לא היתה שהות לעסוק בבדיקתם, ואני מצדי לא יכולתי להעיד עלי שום ראש ענף או ראש סקציה של הסתדרות בעלי מומים. היתה רק ידידתי שיכלה להעיד על מעלותי ועל מומים שבי, על זכויותי ועל הדרך שבה נכנסתי לנשף. אולם לא רציתי לקרוא בשמה, כדי שלא לגלות את דבר הסיוע, שסייעה בידי, שלא אֵראֶה ככפוי טובה, אף על פי שמן הסתם לא היו תובעים ממנה, שכן היתה חשובה ביותר ובעלת השפעה, ודברה נשמע ונעשה. ויותר מזה לא חפצתי לחלל את געגועי, שחיפשו אחריה לא לשם תועלת ורווח, אלא לשמה עצמה.

ירדה עלי מבוכה של סבך רגשות, והיו דברי מגומגמים ומקוטעים. מבוכה זו שלי לא נעלמה מעיניהם של חוקרי, ובעטיה הגבירו את חשדותיהם והחלו לחפש בי עוונות נוספים, מלבד העבירה של כניסה לנשף שלא כדין. נראה, שחשדו בי בכוונות כמוסות של חבלנות ושל מזימות הרס, כאילו נשלחתי על ידי חברת סתרים טרוריסטית ל"פוצץ" את הנשף ולהפר את השמחה הכללית. החלו להתחקות על קשרים שלי ועל מעשים שלי מיום שבאתי לאוויר העולם ועד היום הזה. חקרו על קרובים וידידים, ואף אבותי ואבות אבותי לא נוקו ולא הוצאו מכלל בדיקה ומכלל חשד.

נעשתה מבוכתי גדולה יותר ודברי מגומגמים יותר, והלכתי והסתבכתי יותר ויותר ברשת החשדות, ומן הסתם הייתי צפוי לכל רע, אלמלא נזדמן למקום שר וגדול, מראשי הסתדרות בעלי מומים ומראשי מארגני הנשף, שפקד להפסיק את החקירה ולגרשני החוצה. רק לאחר מעשה הבינותי, שרצה למנוע שערוריה ומהומה, מתוך חשש שהדבר עלול לעורר בהלה בין הנאספים, שיתחילו להידחק לפתחים כדי לברוח ממקום של סכנה, ועל ידי כך יעמידו עצמם בסכנה של ממש. וחשוב מזה, שמעו של נשף זה, שהוא ראשון במינו ויחיד במינו, יצא לשמצה ולדראון, וכוונה גדולה של תקנת העולם והחברה והתרבות תהיה בטלה מתחילתה ומעיקרה.

באותו רגע ראיתי את ידידתי ממהרת ומתקרבת לעברי. ודאי שמעה את דבר המהומה ובאה לראות פשר דבר. אפשר אפילו שחשה, כי אני נתון בסכנה, וחשה לעזרתי. משראיתיה נצטללה עלי דעתי ונתחזק בטחוני, שהיא תוציא לאור צדקתי. ושוב לא התקווה לחזור לנשף היתה העיקר, אלא עצם התגלותה של ידידתי לעיני. שוב הייתי מוכן לוותר על הנשף ועל כל התענוגות שבו, ובלבד שאמצא בקרבתה ואהנה מזיווה.

והנה בעוד כפשע בינה וביני, וה"סדרנים" דחפוני החוצה, והשער ננעל מאחורי.

 

ת"א, תשכ"א

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה