_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלושה סיפורים קטנים

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

הצו

היתה אשה, אשה.

רק במקרה פגשתיה על דרך חיי – היא היתה מן הצד.

כאילו קראה לי: בוא אלי רגע מעמל דרכך. ואני סרתי אליה. – עוד היתה הדרך ארוכה-ארוכה. העין חתרה למרחקים, והלב איווה את האופקים הסמויים.

ודומה גם, כאילו לחשתי לה: רק רגע קט אשהה פה אתך, כי עוד רחוקה לי הדרך, ועלי לרוץ בה אל הבלתי-ידוע. ומתוך הכנעה ושתיקה קיבלה את דברי. השלימה עם גורלה ועם גורלי. רגעי מנוחה היו הרגעים המעטים אשר ביליתי אצלה, ולא פעם זכרתי אותם בברכה על שפתי.

עזבתיה והמשכתי את דרכי, הסוגה בקוצים, אל המרחקים הבלתי ידועים. ואותה, את האשה, שכחתי.

עברו שנים. בתוך חדרי אל שולחני ישבתי מורכן-ראש לתהומות נפשי.

היה רגע של משבר. נפסקה פתאום הדרך הרגילה.

זע האוויר ורעד – תהיה סערה, אשר תטלטל אותי אל משטחי חיים אחרים...

והלב מנחש בחרדה: מה נושא הסער בכנפיו?...

אני עוצם את עיני ושומע את רעש ההריסות על סביבי. והלב מפרפר וחותר להגיע עד חקר מסתרי הבאות...

דפיקה על הדלת וגלויית-דואר מצוירת מושטת לי.

בתוך תא נזירים מקומר, על-יד שולחן עמוס ספרים ומגילות, יושב אדם צעיר בעל פנים ענוגים וחיוורים מאד, ראשו מורכן, ומבט עיניו העמוקות תוהה ומלא יגון. ממולו, מן החלון הגבוה המקומר, מופיעה דמות בעלת-כנפים, פורשת כפיה אל האדם הצעיר ובפיה כמו בשורת גורל קשה - - - ושם התמונה: "רד אל עמק הבכא"!

ומן העבר השני רק שתי מלים: ברכת אהבה שלוחה אלי ממנה, מן האשה...

היתה אשה, אשה.

אני רק לרגע סרתי לנוח בצלתה ושכחתיה.

והיא אהבתני אהבה נצחת.

ורחש אהבתה שלוח אלי, רחש אהבה עזה, הלוקחת לה קרנים למשול ולכוון את גורלי גם מבלי ידיעה ורצון.

אין יודע את הקשר אשר בין הרגע והגורל.

אי מזה עין צופיה, ולב רוטט. וממנו נשאת אלינו ברכת-שלום, או מארת-זעם – ואנחנו לא נדע.

אין יודע את החוטים החבויים, המקשרים במרחבי החיים קטנות וגדולות...

אני אוחז את הכרטיס המצויר בידי.

יודע אני כי צו הגורל הוא זה. פקודה היא גם גבור הסערה, עם שעת-משבר.

ורגע כאילו תפסתי את כיוון הרוח והבינותי לנשיבת הסערה.

ברכת-אהבה שלוחה אלי מעמה, ומבלי ידיעה – גם הצו הזה.

אני אוחז את התמונה בידי, ולבי חוזה, חוזה את אשר לא נתן לו לחזות.

ירדתי ל"עמק הבכא".

תו הותווה וציונים הועמדו, ואני בדרך זו אלך... יש אשר קמים לתחיה רגעי האשר שביליתי על-יד האשה שנקרתה על דרך חיי – ואתגעגע להם.

אולי זהו כל חפצה ממני!...

לו ידעתי את הדרך אליה, הייתי הולך - - -

אולם הדרך ההיא זה כבר ניטשה, אבדה – אין תשובה...

לבי מתכווץ מכליון ציפיה.

מתוך שתיקה השלמתי עם פקודת הגורל ובדממה נשאתי את העול הכבד על שכמי –

אבל נפשי כמהה לגאולה.

והלב מתכווץ מכליון ציפייה: צו-גאולה נכון לי – ואני לא אדע מאין יבוא...

שוב פעם אני מאזין לנהם הסופה, והלב מנחש – תהיינה חדשות...

על רחש-אהבה תינשא אלי בשורת-גאולה עם זיו בוקר רענן - - -

 

מתי

היה לילה קודר. נשבה רוח עגמנית-בוכיה. הגיחו ממחשכים צללים איומים. מתי היה הדבר הזה? ומפני מי ברחתי? אבל הפחד היה גדול מאד. ונפשי קפצה מרוב הפחד. על סביבי היו הרבה אנשים, אולם אף אחד מהם לא נשא בלבו נטל-אימה גדול כזה.

מי רדף אחרי?

ואני מלמלתי לעצמי: הבלים, הבלים – והחשתי את צעדי.

ואני הן ידעתי ברור: לא יהיה מה שלא צריך להיות. לא יבוא הדבר, אם לא הועד לי.

ועוד ידעתי: ישנה עין צופיה והיא רואה הכול.

אבל נשמתי בקרבי קפאה, התאבנה, נדמה מרב הפחד. לבי דפק במהירות גדולה ודמה להתפוצץ.

מתי היה הדבר הזה?

ילדה קטנה, כבת שבע, עיכבתני בדרך: - בבקשה, אדוני...

ילדתי החביבה, איני יכול לדבר אתך. אני צריך למהר, לרוץ, לברוח.

-בבקשה אדוני...

ילדגתי הקטנה, אני ירא, ירא מאד. בלבי הפחד הגדול...

-בבקשה אדוני...

והילדה הקטנה שאלתני לשעה. "מה השעה?"...

הילדה הקטנה חפצה לדעת בדיוק את הזמן.

לא, לא אדע. בשום אופן איני יודע את השעה, את הזמן... חכי... אני מקמט את מצחי: כן, מה השעה באמת?...

את מחכה לתשובה....

לא, ילדתי הקטנה. סלחי לי בטובך הגדול, בטוב הילדים שלך – אולם את השעה איני יגול להגיד לך...

הוספתי לרוץ...

 

איה

הפעם לא ידעתי את המקום.

השעה פעמה באזני, פעפעה בקרבי, ניתזה ממבט עיני. שעה זו, שעת ערב, קלחה בדמי במהירות ובשטף: עשר שעות. שמעתי את הולם העורקים ברקותי: תיק, תיק, תיק... עשר.  הרימותי את רגלי, והן מנו מעצמן, בחזרן בכל פעם: עשר, עשר. שומע אני את כל השעונים בכל הבתים מצלצלים בקולות שונים ובניגונים שונים: אחת, שתים שלוש, ארבע, חמש... עשר...

הנה אני רואה את כל הילדים, המביטים אל השעונים בתמהון גדול ומונים אחריהם בעצירת נשימה; עשר שעות, הנה אני מאזין לקולן של כל האמהות, המזהירות את בניהן לשינה: כבר עשר שעות, ומחר צריך להשכים קום.

אולם את המקום לא ידעתי. דפקתי בדלת, או לא דפקתי? השמעתי קול מדבר אלי, או לא שמעתי? ההוצאתי אני בעצמי איזה מלים מפי? –

אפשר, אפשר.

ואני כבר ברחוב, וברחוב אין איש.

– רבונו של עולם, לאן באו פתאום כל האנשים?...

כמו מן האדמה צץ זקן אחד, והוא שאלני לדרך, לרחוב.

– מה אתה רוצה ממני, הזקן?

"כן, יאמר לי, אדוני, את שם הרחוב ואת הדרך אשר אלך בה".

זקן, את השעה אני יודע – כמדומני שהיא פועמת ומכה במוחי. – אולם לא אדע את המקום, את הדרך.

הזקן הביו אלי תמה.

האם באמת אמרתי לו את השעה במקום שם הרחוב?...

בוודאי רק פרי דמיוני הוא זה.

 

ירושלים, ניסן תרפ"ה

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה