_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

 

אדרת אליהו

 

 

 

א"ש שטיין

 

 

פרקים בתולדות היישוב

בירושלים במאה הי"ט

 

 

 

 

אל הקורא

 

בלשון-השיגרה מקובל להבחין בין "הישוב החדש" לבין "הישוב הישן" ולומר, שבזכות "הישוב החדש" הגענו לאשר הגענו. "הישוב החדש", אם נמשיך בלשון השיגרה, הוא שגאל את אדמת הארץ, הרחיב את גבול עריה, חרש וזרע, הקים, בנה וחידש. בכוח חייו התוססים ויזמתו החלוצית נסללה הדרך לעצמאות ישראל.

אמנם הכוחות המכריעים בשלביה האחרונים והאמצעיים של הדרך לעצמאות היו בני "הישוב החדש", אולם דברים אלה אינם צריכים להשכיח את העובדה, שדווקא ל"ישוב הישן" זכות-ראשונים בשלביה הראשונים של דרך זו.

בני ירושלים החרדית, השומרת בקפדנות על מסורת אבות, הם שפרצו אל מעבר לחומות העיר העתיקה, בנו שכונות חדשות, קנו אדמה חקלאית והתיישבו עליה.  אבותיהם ואבות-אבותיהם, נאמנים לצו-העליה של מורי העם וגאוניו, חסידים ופרושים ותלמידי הגר"א, עלו לארץ-הקודש, שעה שהיתה עדיין תחום סגור של בתי-כנסת וקברות קדושים; הבנים והנכדים, דור שני ושלישי לבני הארץ, גילו יזמה וכשרון-עשייה, הרחיבו תחומים ופתחו חיי-צבור תוססים.

תקוות-הגאולה הביאה על כנפיה לארץ גם עולים מסוג חדש, נאמנים פחות לחוקי ההלכה, ואופן המגע עם "ישוב חדש" זה, שעיניו נשואות היו לאירגון על בסיס שונה, מדיני, היווה ב"ישוב הישן" סלע-מחלוקת.  אבל גם עובדה זו אינה צריכה למנוע אותנו מלראות נכוחה, שדווקא "הישוב הישן", הערני והיוזם והפורץ והמתישב, הוא-הוא דור ראשון לגאולה וחלוץ תקופת התחיה.

הספר שלפנינו בא להחיות תקופה נשכחה זו הידועה כתקופת "הישוב הישן" ולהחזיר לה את כבודה.  כל האירועים כשלעצמם, וכן שלל הדמויות, הם היסטוריים; קישור האירועים – בלטריסטי.  זהו, איפוא, לא סיפור היסטורי, אלא סיפור שהוא היסטוריה.

 

 

הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם  (ישעיה נ"א, ב')

 

מוקדש לצאצאי צאצאיו ותלמידי תלמידיו של מרן הגאון החסיד האמיתי רבנו אליהו בישראל ובתפוצות, במלאת ק"ן שנה לעלית ראשונים, מחוללי ישוב-היסוד בארץ ישראל ברוחם ובגופם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק א': ארי עולה מבבל

 

ירושלים מקבילה פני שר התורה. – הגאון מבריסק, הרב ר' משה יהושע יהודא לייב דיסקין. – לילה ראשון בעיר דוד. – בית אבא. – עולמו ודמויותיו וערכיו ומורשתי. – על חומותיך, ירושלים...

כמו נקרע אי‑שם צוהר סמוי ושפעי‑שפעים של פז יוקד פרצו והציפו את היקום בצהלת‑עוז.  מתנוצצים נחשולים גאים של אורה, מתיזים ניצוצות בורקים, שוטפים את החומה והעיר העתיק, מפיזים ראשי מגדליה וצריחיה וחודרים לכל סדק ונקיק ואין מפלט מהם.  עלזה זוהרת נסוכה על פני ירושלים כולה, ואף הריה הקרחים הזועפים כאילו מחייכים.

והנה פורץ אל תוך אוקינוס‑האור המון אדם סעורי‑רגשה ולהוטי‑התלהבות.  נוהרים הם מן הסימטאות המעוקלות, מן החצרות המפותלות ומן הכוכים האפלים, נוטשים בתי‑המדרשות ובתי‑התפילה, ולהבדיל בין קודש לחול, דוכני רכוּלתם וסדנאות עמלם ונחפזים כדלוקי‑בשורה.  אף בחורי‑הישיבה ותלמידי התלמוד תורה על מלמדיהם מכונסים כאן.  מתוך יער של מגבעות עגלגלות, של מעילים שחורים, מציצים פתילי‑הציציות, מקפצות הפאות על הלחיים הנפולות ומפעמים הלבבות, והעיניים, העיניים – שלהבות של חדווה ותוחלת.

בקרבת מקום מופרשת מן הגברים, מפסעת עדת נשים מחותלות בשמלות כבדות ומצונפות, מטפחות ושביסים עוטפים את הראשים, כולן מתמזגות כאילו לגוף ציבורי אחד. אולם אור זרוע על הפנים החיוורות וציפייה דרוכה עומדת בהן. נשים צעירות, שנזדקנו בטרם‑עת מרוב עבודת‑בית, חובקות בזרועותיהן תינוקותיהן.  זקנות שהכסיפו כיונים וישישות דעוכות ומעוכות – זיק נעורים נתלקח בהן. נצטרפו אליהן אף עלמות חסודות ונערות רכות ענוגות כפרחים. ובראש צועדת המשלחת הנושאת מתת, מנחת נשי ישראל דהעיר העתיקה – "קאפטאַן", מעיל משי, שהן תפרו לכבודו של האורח, הגאון מבריסק שבא לירושלים.  ואכן את לבם, אהבתם והערצתם של כל יהודי הבירה מביאות הן מקופלות בתוך השי הצנוע הזה למלכם הנושא ביקר שבכתרי תבל, כתר התפארת והנצח – כתר התורה.

כל שעה עומד הוא, שר התורה להגיע אל שערי השכונה.  ממרחקים בא. נאפד גבורה במערכות ישראל.  שמו נישא לתהילה ברחבי‑הפזורה הגדולה. הוא כבר כיהן פאר כרב, מורה ופוסק בקהילות שונות בפולין‑רוסיה, אֵם הגלויות. הוא בן לגאונים צדיקים וקדושים. כמוהם צמח מאדמתם הדשנה והמניבה של המוני בית ישראל.

הוא אחד מהם, מבני העליה, שבזכותם קיימים ישראל ומפיהם הם חיים ובחסותם הם חונים ובגדולתם הם מתעלים.  הוא הנודע בשם הרב מבריסק, הרב משה יהושע יהודא לייב דיסקין.  שכינויו ה"מלאך".  לבואו הם מצפים עתה.  דרוכים, אצים לקבל את פניו בנפש שוקקת.

מה עזה כמיהתם אליו ונכונותם לקבל באהבה את מרותו ודינו! הנה הם ממהרים לקראתו, דרוכי‑ציפיה לבואו.

בפתע מבקיע את החלל הרוגע, המלוהט בחמה קול תרועת המונים מנהמת גיל עצורה, כשאגת נצחון: – הרב מבריסק בא!  רבנו הגיע! אלפי עיניים נשואות אל העגלה בה הוא יושב, הרבנית לצידו, בלבוש ירושלים אשר לבש ביפו, והעיניים מתרפקות עליו, מחבקות אותו. – אשרינו, מה טוב חלקנו! – נישא קול שיר. והם מחישים צעדיהם, מתפרצים אליו ונרתעים לאחור, מתפרסים סביב סביב לעגלה ומקיפים אותה, ובראשם מנהיגיהם, רבני ירושלים, הרבנים הגאונים, מאיר אורבך ושמואל סלאנט, ממוני הכוללות והועד הכללי וסופרו ר' יוסף ריבלין, והם לוחשים:  ברוך מתיך לשלם.

בסמוך לגאון מבריסק יושב על העגלה ר' זאב וולף וולפינזון, (ר' וועלויל באבעס) יליד צפת ומגידולי ירושלים.  חדווה מאירה את פניו השזופות. הוא הדוּר‑קומה ושחור‑זקן, מצנפת צחורה עוטרת ראשו. – נוסח ספרד. כל חייו גלויים ופרושים לפניהם.  למן ימי ילדותו ולימודו בישיבה בירושלים ועד שנות העמידה, כשפעל באמונה בענייני העדה ויצא בשליחויות לארצות שונות מטעם הכוללים של ירושלים. הכל יודעים כי הוא בן לאחד ראשוני‑הראשונים ממייסדי‑היישוב. הוא ר' אברהם דיין משקלוב, מתלמידיו של הנערץ שבנערצים, רבנו הגאון החסיד האמיתי, ר' אליהו מווילנה. הזקנים שבהם עדיין זוכרים אותו בבואו מרוסיה לצפת. 

מפה לפה סוּפרו הדברים, ומאב לבנו נמסרו.  פעם כשהוא היה חבר בית‑דין הגדול ברייסין, נזדמן אצל רבו, מרן הגאון מווילנא החסיד האמיתי.  והגאון רמז ליעודו הכלול בשמו ופסק לו פסוקו: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב, ט'), ואמר לו כי עליו לעלות לארץ ישראל.  נכנסו הדברים ללבו, והוא היה מעסקני שיירת הראשונים, תלמידי הגר"א. ואחר כך הצטרף אליהם עם בני משפחתו ונשתקע בצפת ופעל בה עם הרב ר' ישראל משקלוב. כאן בצפת שימש מקשר בין כוללי הגליל וירושלים. והוא היה מפעילי‑הפעילים של היישוב החדש "יישוב‑היסוד".  והוא עסק בהקמת בית האורחים הגדול לעולים חדשים.  ועמו טרחה בהכנסת אורחים אשתו לבית נוטקין.

אביה היה ידוע ברחבי יהדות רוסיה בעשרו, בתבונתו ובשתדלנותו בחצר הקיסרית יאקתרינה הגדולה. הוא היה ממשפחת הגאון הנודע לתהילה ברחבי‑הגולה בשם "שאגת אריה"[1].

כמו ר' אברהם כך היה בנו ר' זאב, שהשתקע בירושלים והיה מלא להט‑עשייה ושופע חדוות‑פעלתנות. הוא היה עסקן כולל האשכנזים הפרושים בשם "אדרת אליהו" ומגיבורי המגינים אמיצי‑הלב אשר בגווראדיה היהודית. אנשי‑ירושלים ראו אותו תמיד מפזם זמר ויוצא בריקוד.  כך חגג וחנך כל בניין חדש, כל הישג נוסף.  וככה היה שׂר בהתלהבות:

ירושלים הבנויה בזכות רבנו אליה וקץ המגולה נעירה מן המצר למרחביה.

אחד אחד וביראת הכבוד ניגשים הם להושיט יד לאורחם.  הרב מבריסק, ולברכו ב"שלום עליכם", לחזות באור פניו ולנשום את אוויר קדושתו.  והוא ענוה, רפיון ועצבות בהירה נסוכים עליו.

לימוד התורה באימוץ כל כוחות הנפש התיש את כוחות גופו, ואך עיניו עזוֹת‑המבע והמבט החודר מחייכות קמעה בחיוך של הנאה נאצלה למראה העדה הקדושה, עדת ירושלים, הנוהגת בו מידת הכנסת אורחים ברוב הוקרה.

ואין הוקרה זו, – מהרהר הוא – ניתנת לו, הבשר ודם, שמעפר בא ולעפר ישוב, אלא דווקא לתורה, תורת הנצח שחותמה אמת וצדק. ובזה צידוקה של שמחתו הוא לפגישה עם ירושלים של מטה.

בתוך כך עולה קולו נמרץ‑ההתלהבות של ר' זאב וולפינזון:

– ארי עלה מבבל!  הבו כבוד לתורה!

עתה, דומה, נחלש מתח הפגישה ורפה רטט דריכותה, הם הנה קרובים ומקורבים אליו, הם בניו והוא אביהם, הם צאנו והוא רועם, הם תלמידיו והוא רבם, משל ידעונו בתוכם שנים רבות, והם מצוּוים לשמוע בקולו וללכת בדרכיו ולהידבק במדותיו.  כי הם, המתאבקים בעפרו, כבר הכתירוהו למושל עליהם, על לבם ורוחם ודעתם ורצונם, והם מוכנים ליתן נפשם במצוותו.

והוא, הגאון מבריסק, עייף מאד מעינויי הדרך ומלהט החמה ומן ההתרגשות והתכונה והוא כמבקש להיחלץ מעבותות ההערצה וממשא הכבוד שרוחשים לו ללא גבול.  עננה קלה מעיבה על מצחו, ועל הפנים הדלות המעוטרות בשיבת זקן ופיאות, פושטת שוב העצבות הזכה, והיא מהולה בהשתאות על הנס המתרחש בו, כי הנה עומדות רגליו ממש על אדמת קודש בירושלים, ליד חומתה, הנה הר הבית ושריד מקדשנו, הר המוריה והר הזיתים – ואך הוא נושם אוירה של ירושלים של מעלה, הקדושה, האחת והיחידה והנצחית, עיר הסגולה והבחירה, ולבו בקרבו מפרכס והומה וגואה.  לאטו יהלך.  כחוזה והמום‑חלום, עיניו תרות, מחפשות במרחקים, שפתותיו לואטות חרש פסוקי ברכה והודייה ואצבעות ידיו רושמות באויר, אותיות השם המפורש.  לקיים שוויתי ה' לנגדי תמיד...

הוא מהלך ברגל לאיטו, בקלות יתרה כאילו חרד לנגוע באדמת ירושלים הקדושה.

 

הוא כבר סיים שׂיעורו ואמר התיקונים, וכל אותה שעה מרחפים לנגד עיניו מראות העיר שנפרשׂו לפניו היום.  צינה נעימה משובבת נפש יגעה חודרת מבעד החלון הפתוח לאחר יום השרב הכבד.  ביום אכלני חורב וקרח בלילה... הוא נושם את האוויר הצונן הזך ומאזין לשלוות הליל שצלילים רחוקים ספוגים בה.  זה הליל הירושלמי שונה מן הלילות שהרב הורגל בהם שם, על נהרות פולין ורוסיה.  מבעד לחלון ניבטים שמים גבוהים וצלולים, שמי‑ציון. אור ירח מבהיק ככסף שפוך על הגושים הכהים המטושטשים של ההרים הבלועים באפילה, כאהלי קידר.  

מהבהב אור קלוש במנורת הנפט ודועך לאטו.  הלילה הקצר קרב לקצו. היקום אחוז חבלי‑לידה של שחר רוטט, המפציע כחוט דק של ארגמן בין גלי‑גלים של אדים לבנבנים על הרי‑מואב.

בחדר הסמוך נמה הרבנית, מרת שרה‑סוניה, מיוגעת מטלטולי הדרך ומעוצם החוויה של הפגישה עם העיר העתיקה ועדת יהודיה.  אף הוא, הרב, חש ליאות באבריו.  עיניו נעצמות קמעה. כמהות הן למנוחה ולהרפיה. עיניו עמלות כל שנותיו בתורה וחודרות לסודותיה ומסתוריה. הן רואות ללבב אנוש שהוא הנהו אולי הגדול והנפתל ביותר בסודות הבריאה, כי הלא גופו בן‑חלוף, מוּעד לחולשות, מתנסה בנסיונות והוא נוצר בצלם הבורא, כלומר נפש, רוח ונשמה בו, ותחסרהו מעט מאלהים...

הוא נסמך אל דופן הספה (מגיל י"ג ואילך לא ישן במיטה ושנתו לא ארכה יותר משלוש שעות) אחוז תנומה קלה, ומוחו ולבו בלבד ערים‑ערים.  תחושה נפלאה של תענוג אופפת אותו, תחושתו של אדם שיגע וטרח ונלחם וסופו שבא על תגמולו הצודק וסיפוקו הנעים. דומה, בת‑צחוק קלה פורחת עתה על ארשת הפנים הכחושים והחיוורים, שחומרה עומדת בהן תמיד.  היש עונג גדול ועליון מזה שמקורו בתורה?  היש שמחה רבה מזו המלובשת במצוות, וכמאמר אשר קדשנו במצוותיו? וודאי,יודע הרב, גם אווירה של ארץ הקודש עושה ואווירה של ירושלים לא כל שכן.  אמנם, זכות נפלאה נפלה בחלקו, בעזרת השם, בשנת הששים לחייו. והוא חש פה במיוחד עכשיו, בלילה הראשון הזה על האדמה שעליה דרכו נביאי‑ישראל עזי‑התוכחה ובטוחי‑הנחמה, על האדמה בה קבורות גם עצמות סבו.

והנה מנבכי זכרונו הבהיר והצלול עולה דמות רגועה, עטופת ענוות‑קדושה.  היא מרעידה את כל מיתרי לבו ומשכינה בו רגש של התבטלות עצמית כלפיה ואהבה בלי מצרים אליה.  הנה סבו:  נמוך קומה, חלוש‑גו, שחור שער ולבן‑פנים.  פני סגפן ושתקן.  צם צומות אוכל‑ודיבור, ועינים לו כגחלים לוחשות.  כל לשדו ואונו, נפשו ורוחו שוקעו בתורה.  כולו רחמים, חנינה ומעשים טובים.  כן, דמות סבו היא, ר' לייב חסיד.  כגודל צדקתו כן גדלותו בתורה, חריפותו ובקיאותו.  הלא הוא תלמידו הוותיק של מרן החסיד האמיתי, הגאון מווילנא, שבדרכיו הלך ולאורו התחמם.  הוא, הסבא, זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא, נצר משורשי האילן המבורך של רש"י, הוא אבי המשפחה ששמה קרוי עליו, משפחת דיסקין.  בבית העלמין של צפת הרוממה, עיר התום והחסד (והוא כה נכסף לראותה ולנשום זוך אווירה ולהתייחד עם זכר צדיקיה, והעיקר, להתפלל בה ולשפוך שיחו לפני ה'), טמונות עצמותיו הקדושות.  בסלונים, עיר הולדתו, מקום תורה וחכמה, התגורר סבא, חי בדוחק, נחבא אל הכלים, ונפשו התעטפה בכיסופי‑משיח יום‑יום ושעה‑שעה.

יודע הוא, כי משהיו פונים גדולי‑סלונים אל הגאון מווילנא בשאלות, היה הוא, רבן של כל בני הגולה, מכוונם אל תלמידו שבסלונים.

עמוק היה שִׂברונו של הסבא וגדול צער‑אבלו עם פטירת רבו אלופו ואהובו בווילנא.  אמנם בו ביום ממש נתבשר שנולד לו בנו‑בכורו, בנימין, והוא גידלו ברוחות של הגאון הנערץ ובדרכיו.  משהגיע בנו, בנימין, למצוות והשיאו אשה, החליט הסבא, ר' לייב חסיד, לקיים את ציווּיו הקדוש של רבו, גדול הדור, ולעלות לארץ ישראל. הוא הצטרף לשיירה הראשונה של תלמידי החסיד האמיתי, שבאו משׂקלוב ומשאר ערי רייסין וליטא.  עלה לעיר האר"י הקדוש, ובה נפטר. הוא עלה ביחד עם עמיתו, אדיר בתורה ובחסידות, הרב ר' דוד שלמה אייבשיץ, שחיבר ספר בשם "נאות דש"א" (ראשי‑תיבות של שמו) על ארבעת חלקי השולחן, וערך וכתב חידושי‑תורה נפלאים. בדרך, בספינת‑המפרשים המטולטלת בגלי‑הים, לא היתה להם אלא גמרא אחת.  מה עשו?  עת לעשות לה' ולקיים לימוד תורתו, קרעוה לשנים ולמדו בה...

ועכשיו זכה ועלה הוא, הנכד, השנה היא שנת תרל"ז (1877), לירושלים, וכמו נתאחתה והושלמה השלשלת.  מהרהר הוא:  האם לא היו כל ששים שנות חייו כהכשרה לשעה גדולה זו?

את סבא הוא לא ראה מימיו ואך מפי השמועה והקבלה ידעוֹ, אולם דמות אביו מורו ורבו חקוקה וקבועה בשלמותה בלבו.  ידו לא משה מידו משחר ילדותו.  הוא חינכו ברוחו ולימדו תורה.  הוא הביאו לחיי העולם הזה וגם הכניסו לחיי עולם הנצח.  אביו‑מורו השתייך להרבנים ההם, כהרב יעקב פולאק מפראג, לובלין וקראקא (כמרומז בשמו), מייסד שיטת הלימוד נוסח פולין, שלא אבו להניח אחריהם שאלות ותשובות ופסקים, חיבורים וספרים – ותלמידיהם, כולל בניהם – הם ספריהם...

 

הנה בית‑העץ בגרוֹדנָה העיר, בו חלפו ימי ילדותו ונעוריו.  יהושע‑לייב רואה אותו בכל בהירותו.  רחובות נמוכים וצרים.  בתי מסחר ובתי מלאכה.  שווקים והמולה, יערות מכחילים ושדות ירוקים הפושטים בעיבורה, ונהר הניאֶמן מושך‑מימיו באמצעה ורפסֹדות מפליגות עליהם.  אולם הוא, הילד, בן הרב, כל מעייניו ולבו וחייו נתונים לספר, ללימוד, לקודש.  אבא הרב טרוד ומוטרד תמיד בעניני צבור, ששים תלמידים מובהקים לו, כששים הגבורים אשר לשלמה. ובין תלמידיו המובהקים מאורות‑גולה כהרב הפוסק המחבר ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, כגיסו הרב המחבר ר' שמואל אביגדור מפינסק‑קארלין, כהרב המחבר ברוך מרדכי ליפשיץ ורבים אחרים במעלתם וגם, כמובן, ארבעת בניו השלמים, הצדיקים שתורת אביהם בידם, ושתי בנותיו שרוחו ומידותיו ספוגות בהן.  הוא ראש‑אב‑בית‑דין והוא ראש‑ישיבה, ועם זאת עינו פקוחה על לימוד ילדיו והוא המלמדם בעצמו, ומנחיל להם מורשת אבות ונוטע בהם את ערכיו ומאציל עליהם מברכת רוחו. בלילות החורף הארוכים, המושלגים, הצוננים התנור המוסק מפיק חומו – רכון הוא עם ארבעת בניו על ספרי החומש והנ"ך, הגמרא והמוסר – האחיות נמות בחדר הסמוך – ואור המנורה זרוע על ציורי‑הכפור בחלונות.  דממה קפואה.  ואך לעתים צלילי זוגים בצווארי סוסים, רתומים לעגלת חורף מאחרת, עולים בחלל ושוב נשמע בדממה ניגון הלימוד.  שעות טובות, יקרות חד‑פעמיות הן בייחודן לאב ולבנים.  וביחוד לו, הבכור.  וגם בלילי הקיץ החמים, הבהירים, הרוויים בשמי אפרים וקסמי יערים, אין הוא, יהושע לייב, מפסיק משנתו, והוא יודע ועד שהיא חיינו ואורך ימינו.  ופעם, בליל כל נדרי, הקהל כבר נתכנס בבית‑הכנסת ממתין בדריכות לאביו הרב, אך הוא שקוע היה בלימוד עמו, בכורו, עד שבא השַׂמש והעירו על כך...

והוא, הנער, ראה את הרבנים וגדולי התורה מקהילות שונות המזדמנים לבית אבא.  כרבנוּ עקיבא אייגר מפוזנא ואחרים משיעור גדלותו וקומתו, מאזין ברטט לשיחם ושיגם, לחילוקיהם ולפלפוליהם, מתאמץ לירד לסוף דעתם, ואדיר חפצו להדביקם בידיעה ובהבנה, שוקל ונותן בלבו ובדעתו בעיות וענינים שאבא נדרש להם ונתבע להכריע ולפסוק בהם. כן, את הרב הגאון האדיר רבי עקיבא זוכר הוא במיוחד מאותו יום בו הלך עם אביו לבית‑הכנסת (קהל רב מלווה אותם) להתיר נדרו של תלמיד‑חכם שהתנזר ופרש מהחיים וגזרו עליו לחזור לביתו...

שחר ירושלמי מחוויר. ציוץ בודד של צפור נשמע.  הוא מנמנם, רכון על הספה.  תמונות שונות מימי ילדותו ונעוריו חולפות בזכרונו.  הנהגות בית‑אבא והליכותיו, בית שהוא ספק דירת‑מגורים, ספק בית‑מדרש, צרו דיוקנו ועיצבו טבעו והן חתומות בו. והנה, דרך דוגמה, דבר מועט שהוא זוכר עתה בדיוקו:  אבא מהלך עמו ברחובה של עיר, ולקראתם בא סבל גונח תחת עומס משאו.  נוטל אבא החלוש צרור המשא מן הסבל ועומסו על כתפיו הוא. וכיצד היה אומר?  – אלמלא ראינו רשע מישראל בעינינו, לא היינו מאמינים בקיומו... ועוד: לחיות שעה קלה שלא לפי ההלכה – מיתה טובה הימנה.  ועד מה האמין בטוב, ביהודי ובאדם, ותמיד מחפש היה זכות כסניגור... ואת עצמו ראה ריק ומנוער ממצוות וממעשים טובים לעומת הנדרש...

בגיל י"ג והוא, בנו בכורו, כאחד הלמדנים המובהקים, מדהים בבקיאותו ובחדירה לעמקי העיון.  אבא כבר סומך עליו בשאלות מורכבות, מפרכות, חותכות בתחום דיני ממונות ובתחום דיני מאכלות, כשר, טריפה, ולימים גם בעניני ציבור, והדבר ממלא לבו גאון מהול בכובד של אחריות ושליחות, והוא כנשר צעיר שצמחו לו כנפי אדירים...

פעם הוא נתלווה לאבא בנסיעה לעיירה סמוכה. לאורך הדרך זורם נהר הנאַראָוו המושך מימיו בין שדות ויערות, בין כפרים בעלי‑בקתות אכרים ואחוזות פריצים, ואך הם דעתם ולבם נתונים לקודש, לתורה. אין הם מתפנים לניר ולאילן... בפתע הבחינו ביריעה חרוכה של ספר תורה המתגוללת על אם הדרך. חלשה דעתו של אביו הרב, פרץ בבכי ונתעלף, ואז גמלה בלבו ההכרה, שעליו לדבוק בדרכי אביו הצדיק ולשקוד על עילוי חייו...

ויום אחד – כל שנות חייו חוזר יום זה ועולה בעיניו בכל יפעתו ומוראו.  זה יום מלאות לו ח"י שנה, כיום‑ההכרעה היה לו, כיום דין, כיום הקדשה לנביא קדמון.  קודם לכן זרזו אבא ואמר לו להתקדש ולהיטהר לקראת הלילה, כי רצונו למסור לו דברים נכבדים וחשובים. כל אותו יום צם ועסק בתורה ובתפילה.  בדריכות חיכה לשעה היעודה.  והנה פתח האב ואמר לו בלחש את הדברים שודאי הרה והגה אותם שנים רבות, ופניו זרחו אותה שעה באור של אצילות ואהבה, שהנה ברי לו, כי הוא יהושע‑לייב, בכורו אהוב‑נפשו, הקדוש מרחם, זכה לכתר של תורה, ועליו לקבל עול מלכות שמים באימה ויראה למען יהיו חייו קודש לתורה ולדת, לישראל וליהדות.  ושעל כן, אל יברח מן הרבנות ואל יתכנס באוהל, ואדרבא עליו להפיץ מעינותיו חוצה, לדון ולשפוט, להנהיג ולהדריך, ולשאת את דגל ישראל ברמה, כי הוא נבחר להיות ממשיך המורשת של המשפחה, ולפיכך עליו לכוון את כל הליכות חייו עד ליומו האחרון.

והיו לו הדברים כצו וכצוואה. והוא קיימם, במלואם ובתומם.

 

ושוב, תמונות חולפות, רודפות זו את זו, מרחפות בדמיונו, משל מן השמים ביקשו לפרוש לעיני רוחו את דרך חייו בשעה זו, עם עלייתו לירושלים.

פטירתו של אבא שהיה לאבל גדול להמוני בית ישראל על הילקח ארון הקודש מתוכם, אך הם ממשיכים לטוות את חוטי אהבתם אליו ופוקדים את קברו. דמעות לרוב ספג אהלו בבית החיים אשר בלומז'ה העיר, ואגדות רבות נארגו סביבו, ורבים ביקשו סליחה ומחילה מזכר קדשו. ואחרים, כגאון ר' יצחק אלחנן, קודם שמסר לדפוס את חיבורו "באר יצחק", נסעו ללומז'ה, להשתטח על קברו ולבקש רשותו‑הסכמתו.

והנה הוא עצמו, הבכור, כבר נקרא לשבת על כסאו.  ואף‑על‑פי שצעיר הוא לימים ונושא הוא דגל כהונתו ברמה.  עז ותקיף ונמרץ בעמידתו כנגד שליטי הגויים, המבקשים לגזור גזירותיהם על עם ישראל ולכוף עליהם ארחות חיים זרים, וכנגד תקיפי היהודים, אין משוא פנים לפניו ומקיים את הכלל יקוב הדין את ההר ולא תגורו מפני איש. ואף‑על‑פי שטורחו ועומסו כבדים, שרבים רבים הפונים אליו בכתב ובעל‑פה, ושואלים לדעתו, ואין מערערים ומהרהרים אחיו, הרי יומם ולילה נתון חילו לתורה. על הרוב בעמידה, בלילות, עתים מפסיע שעה ארוכה משולהב, הלוך ושוב בחדרו, הגמרא הכרוכה בלוחות‑עץ לפניו, בזרועותיו, עתים נאבק בסוגיה חמורה ונפתלת ומתעצם בה שעה ארוכה, ומשעלתה בידו, לאחר יגיעה רבה, ליישבה, עולות דמעות בעיניו, והוא פורשׂ לקרן זוית ומתפלל:  – חנני השם, חנני, האר עיני בתורותיך – ומנדב לצדקה.

בתוך כך פקדוֹ אסון פטירת אשת נעוריו הצעירה, וגברה אחריותו גם לגידול ולחינוך בנו בכורו, הגאון יצחק ירוחם, היושב בגולה, והוא ממשיך דרכו. הוא גדל עם אמו החורגת שאהבתו ואימצתו כבן, פרי בטן, היא הרבנית שרה‑סוניה, אשת החיל, התקיפה והנמרצת, המשכילה בחכמות ובלשונות, ועם זה המחמירה בקנאותה ובחסידותה, אשר ארחה לו בדרכו, והיא לו שותפה מלאה ונאמנה, בעצה ובהכרעה, בפעליו ובעיסוקי הציבור שלו, עתים אף בפסקי‑הלכה שלו. ואפשר בזכותה נתגלגל לידו גם קיום מצווה זו – לחונן עפר אדמת הקודש...

הנה הן עולות לעיניו הקהילות הקדושות שבהן כיהן ברבנות – ועד לאחרונה, ערב צאתו את מדינת רוסיה – כשושנים הענוגות, הרכות, הבשומות בין החוחים הצורבים של העמים הרצחניים והנבערים ההם. הרי העממיות הטובה, התמה, הנלבבת של יהודי לומז'ה ומזריץ', הרי קובנה על חכמיה ואמידיה, שקלוב רבת‑היחוסין, המכונה "יבנה דרייסין" ומבצרו של רבנו הגאון החסיד האמיתי אליהו מוילנא (שבה נתכוננה הישיבה המפוארת הקרוייה על שמו "אדרת אליהו"), והנה קהילת בריסק שרתי בתורה, והצד השווה שבהן – חיים טהורים של מצוות ומידות טובות שאין העניות מנוולתם.  ואין מידה וגבול לאהבת התורה ולהוקרתה שפיעמו אותן. והנה קהילות אלו "נלחמו" ממש כדי לזכות בו. קהילת שקלוב, למשל, הציפה אותו במכתבי‑שידול‑והפצרה‑והמלצה, אף‑על‑פי שאימת דינו פגעה לא ביחסן ותקיף אחד. ולא אירע שרב יחלוק על דעתו או פסקיו.  פנו פעם אל האדמו"ר מגוּר, בעל חידושי הרי"מ, בערעור על פסק‑דין שלו, השיב למערערים בהחלטיות ואמר:  – חלילה לו לעבור על דברי הרב מלומז'ה. ובשום מקום לא היו מערערים על תקנות שהתקין, כגון שאסור להם לאנשי חברה קדישא לדרוש תשלום שכר מהיורשים, אלא חלק מהתשלום שמקבלים הגבאים והוא – בערך למצבו של הנפטר;  וכגון שאין לטלטל ספר התורה לערכאות כדי להשבע עליו, ובאזניו של השופט הנוצרי הנפתע הכריז בגאון ובתקיפות:  – הספר הזה עלה לנו באלפי רבבות נפשות מישראל, למענו שפכו דמם, עונו, נשרפו נרצחו.  ועל קיום תג אחד שבו הועלו על המוקד...  על כן לא נוותר לעולם בענין הזה, וחלילה לנו להשפיל כבודו של הספר ולחלל קדושתו.

ועוד זוכר הוא, כי לפני שנים מרובות, בעזבו את קהילת קובנה לעלות על כסא הרבנות בשקלוב, הוא נשאל פעם מדוע בחר בקהילה גדולה שעה שחפצו להקל על‑עצמו טורח עניני הציבור? אז החזיר לשואליו, שאדרבא קלה ונוחה ורצוייה לו יותר קהילת שקלוב, לפי שחכמי תורה, סופרים ומגידים ונגידים נושאים באחריות הקהילה, ובה הישיבה "אדרת אליהו" ששמה – כשם סניפיה "אהלי תורה" – עולה בגימטריה כמנין הצירוף קִבוץ גלויות, וגם מרן הגאון מוילנא איוה לבקר בה ורוח קדשו ודאי דבק בה...

ועתה הוא בירושלים...  נושם אויר נשמות.

ואף‑על‑פי‑כן אנוס היה שם, בגולה, לעקור מקהילה לקהילה.  במקום גילה שם רעדה. קובנה, למשל, לא היתה לרוחו מחמת ניצני הכפירה וההשכלה שבה ומפני שררתם של תקיפים בודדים. אף היו מעלילים שהעלילו עליו, כי ידו עם הקושרים הפולנים נגד מלכות רוסיה (ובית‑הדין ציווה לנעול בתי‑הכנסת בשבת ולערוך הפגנת‑המונים להזמת דברי הבלע באזני המושל), מאחר שנלחם לערעור רודנותם על המוני העם. ואילו בבריסק ארע המעשה הטראגי שחתם ישיבתו בחוץ‑לארץ.

הוא המעשה הנודע במומר, שלא נאות לתת גט‑פיטורין לאשתו אלא בסכום כסף גדול. טרחה הרבנית שרה‑סוניה באיסוף הסכום, שהושלש אצלו, ואך חסר חלק לשלמותו. נזדרזה האשה והודיעה לבעלה, שהסכום המלא כבר הושג (ובינתיים הוציאו קול שהכסף החסר נגנב מביתו).  משנתן הגט ולא קיבל מלוא הסכום, הגיש המומר תביעה לערכאות נגד הרב והאשימו שכפה עליו גירושין והערים על השלטון. הוטל הרב יהושע‑לייב לבית‑הסוהר. אולם לא נבהל ולא נחרד.  כשבאו לאסרו, אזר אבנטו, בירך ברכת דין האמת, ועלה על עגלת‑המשטרה.  העגלה נוסעת עוברת על פני רחובות היהודים בבריסק ובביאליסטוק – המונים נזעקים, נחרדים, מזילים דמעות, מיהו הוא מלא עוז ובטחון. והוא זוכר את המאמצים הנמרצים לשחררו – בתפילה, בשתדלנות, בשידולים שונים.  והקלה פורתא בלבד השיגו – הוא הועבר מן הצינוק לתא בודד, ואולם הוא סירב ליהנות אף מהקלה זו. כי מדוע יופלה לטובה לעומת חשודים ונאשמים במעשי פלילים, שאין מי שייחלץ להושיעם? – טען.  עתים אף שמח שנתגלגל לכלאו, משום שניתן לו להקל על אחיו הכלואים בסבלותם ולשאת להם עידוד וניחומין.

עוז האמונה והבטחון לא עזבוהו גם משקרב יום משפטו, שנועד ליום הכפורים.  אפילו עם סניגורו, שלא רחש לו אמון, סירב להיוועד והפליט: – אסור להסתכל בפני אדם רשע...  ואכן, הוא יצא זכאי בדין ובצאתו את שער כלאו צבא עליו המון עם רב שהמתין לו, שחרד לו, שציפה לו – ומשם הוא הלך לתפילת כל נדרי...

וברור היה לו אז, כשם שברור לו עתה, כי קצרה ידם של צוררי ישראל ואיבתם להכניע רוחם, להשפילה, לשעבדה. התורה והחסידות, הטהרה והרוממות, הבחירה והסגולה – עמדו להם מאז ומקדם, וגם היו להם פיצויים ושילומים על המשׂטמה והרדיפות והעינויים. לא נפגמה הנפש, לא נכנעה היהדות, לא נתרופפה האמונה, לא נדלדלה אהבת‑השם ואהבת‑התורה ואהבה‑ישראל ואהבת‑ארץ‑ישראל שהן אהבה אחת כאבוקת‑אש המאירה הדרך לגואל...

לא יצא זמן רב והוא חצה את הגבול, לצמיתות, בדרכו לארץ הקודש.

הוא עדיין תוהה על הדבר הנפלא, שנתרחש בו, משל לא השיג שהוא שרוי כבר בגופו ובנפשו בירושלים, קרית חלומותיו, העולה יום יום בתפילותיו ובתחנוניו.  ואשר הוא פקדה יום יום בברכת המזון – ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו... ירושלים שהיא נשמת הטמירים והכמוסים והלהוטים שבחלומותיו, אשר אין עולין לה – כדברי הגמרא – אלא המוזמנים...

ואחד מהם היה בלא ספק אותו תלמיד‑חכם נפלא, שזכה להתאבק בעפרו של הגאון החסיד האמיתי מוילנא, ולהגשים חפצו הקדוש, שזכרו עלה לפניו כפעם בפעם בדרך הפלגתו לארץ‑ישראל ודבריו הדליקו להבות בלבו עוד בגולה, והוא אז נער רך – הלא הוא הרב ר' ישראל, מן המבשׂרים והעושים הראשונים לגאולתנו.  אמנם, הקדימו סבו, ר' עזריאל, שהתנדב כיונת‑בשורה לאחר האסיפה הגדולה הראשונה של רבנים ושלוחי‑הצבור בשנת תקל"ג (1772) בוילנא, לעלות לציון השוממה ולבחון את האפשרויות לעלייה ולהיאחזות ממש ובפועל באדמת הקודש, אלא שמת בעיצומה של שליחותו. ולצדו ולימינו עמד הגאון הצדיק ר' חיים, ראש הישיבה בוולוז'ין, שסייע בידו בפעלו ובמסעות‑שליחותו ברוסיה ובפולין ובפירסום "אגרת הכולל מארץ ישראל", והוא, ר' ישראל, כינה אותו "אבינו, אבי התעודה".  והוא יודע כי ביסורים גדולים נתנסה בארץ ישראל, ואף את אביו ואמו ואשת‑נעוריו וחתנו ובתו ובנו ונכדו שׂיכל במחלות קשות וברעש הנורא בצפת בשנת תקצ"ז (1836), בה טרח להקים יישוב אשכנזי גדול, לעומת ירושלים שאותה חזה מרכז לתורה ולקדושה, ליחידי‑סגולה, ואפשר חשש גם מקנאת הספרדים, ובזה סטה מדרך רבנו, אור העולם, הגאון החסיד מווילנא, ורובי תלמידיו, וגם הגאון האדיר מפרשבורג, ר' משה סופר, הכריע נגדו. אולם למרות הכרעתו זאת וחילוקי‑הדעות שנפלו ביניהם לא חדל מחבבו.

והלא גם הוא, הרב יהושע לייב, אהב את ר' ישראל אהבת נפש, אף-על-פי שלא ראה אותו מימיו ואך על מפעליו הגדולים, היינו לכונן את היישוב החדש ברוב גבורה והקרבה עצמית, שמע, ואת דבריו הנרגשים קרא והם שמורים בלבו. "נזכר שיקובצו כל אחינו בית ישראל לארץ-ישראל לארץ-הקודש" – כתב ר' ישראל משקלוב בהקדמה לחיבורו "תקלין חדתין" – "וכיוון שיקובצו נדחי ישראל מתרוממת קרן צדיקים, וכיוון שתתרומם קרן צדיקים, ירושלים נבנית, וכיוון שנבנית ירושלים משיח-בן-דוד בא, ויבנה בית המקדש. גדול יהיה כבוד הבית האחרון, ומלאה כל הארץ דעה, ונגלה כבוד השם לעולם ועד, כן יהי רצון, אמן".

והוא מסיים דבריו לאמור:

"דברי הטרוד והנודד, כצפור נודדת מקִנה, מתאבק בעפר רגלי חכמים, עיני ולבי שם כל הימים.  עפר ארץ ישראל".

"עפר ארץ ישראל" – כך כינה עצמו – והוא עצמו חלק ממנו ונפשו ודמו רוויים בו... בעפר זה.

והאם לא נשא גם הוא במעמקי לבו את החפץ הזה, החלום הקדוש, שסבו, ר' לייב חסיד, מנוחתו עדן בצפת, נתן עליו חייו?  אלא שנתמשכה גלותו וארכו שנות עמלו ומלחמותיו, מלחמות התורה והשם, בקהילות שונות בארצות הגוים.

ובימי רבנותו בשקלוב הוא שמע הרבה על בית ריבלין, שארי‑בשרו ותלמידיו של רבנו הגאון החסיד האמיתי מוילנא, שהאציל מרוחו עליהם ונטע בהם מקדושת יעודו, והם זכו והיו לראשוני מחדשי הישוב, ממנהיגיו ופרנסיו ומסוללי דרך הגאולה...

"עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד, לֹא יֶחֱשׁוּ; הַמַּזְכִּרִים, אֶת-יְהוָה  אַל-דֳּמִי, לָכֶם" אמר הנביא (ישעיהו ס"ב, ו') – ורבנו הגר"א היטיב לפרש ולהאיר הכתוב: כל הלילה, לרבות זמן הגלות, שומע הוא קול בלבו. והוא רואה את משמרת בית ישראל כולו, עומדים על החומות, נוטרים ונוצרים באהבה עיר‑קדשם וקדושת‑עירם בלבם ובתפילתם בכל הדורות ובכל הגלויות, כל הלילה הארוך והאפל...

האומנם קרב הלילה לקצו, האומנם? 

קרן אור של השמש העולה נגעה בפניו, מאירה ומחממת, והוא פוקח את עיניו ורואה – אור רב, אור עז, אור בוקר ירושלים נוהר סביב. עיניו שותות את יופיו של הזוהר, הכובש, הגובר, הפושט סביב, על העירום והערייה של ההרים והעמקים הפעורים, והזורע חדווה אף בסימטאות הדחויות והדחוקות.  עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו – זוכר הוא את הכתוב בגמרא קידושין. יופי טהור הוא, יופי שופע אור וחום, יופי של נפש ונשמה, יופי נאצל מעולמות עילאיים, יופי ישראלי טהור. ותחושה של חדווה ואושר עולה בו, תופסתוֹ, כובשתוֹ. והוא כדבוק למקומו. והנה נכנסת הרבנית מהחדר הסמוך, בו היא טרחה בהרתחת התה, ומזרזתוֹ:

– הגיעה שעת תפילת שחרית, רבי...

והוא נחפז לקום, בשמחה ובהתעוררות.

 

 

  משכנות שאננים

פרק ב': פריצת חומות ירושלים

 

כך בונים את שכונת משכנות. – כיצד נתעורר "הרעיון הנורא" של פריצת חומות ירושלים?  – המגיפה – ייסוד נחלת שבעה.  – ישיבת הוועד הכללי ו"תכנית מרחביה".  – מזימת ערביי דיר יאסין.  – אנשי השמירה מכים בשודדים.

מעל גבעת הטרשים המסולעת, האפורה‑צהובה, הזרועה קוץ ודרדר, מקיף מבטו של ר' יוסף (יושעה) ריבלין את  מרחבי‑ירושלים.  הנה השכונות החדשות "אבן ישראל" ו"מאה שערים" מזה, והנה העיר העתיקה, מעורבת האוכלוסין, על פקעת סמטאותיה וחצרותיה וכוכיה מזה.  ואולם לצד מזרח רובץ ישימון חרוך‑חמה, אכזר וקשוח. לא זיז נביטה, לא אות צמיחה בו.  וואדיות וחריצים יבשים‑צחיחים. שרידים של מדרגות מני‑קדם בצלעות ההרים. ואך לעתים יתעופף מעליהם הנשר אביר‑הכנף, או יחתוך כבמאכלת חדה את החלל המלוהט העיט הטורף חד‑העין, בתוּרו אחר נבלת פתן או חית מדבר העוזבת את מאורתה.  ושוב תחזור דממת‑המוות כבראשונה.

אך בשולי‑הגבעה, בפאתי‑הישימון, במישור המבותר והמלא מהמורות ומחילות נשמעת מאז הבוקר המולת עמל ובנייה. ליד שלדי הקירות המתנשאים בנדבכי‑אבן, ליד ערימות הטיט והסיד, הברזל והעצים, עובדים אנשים. אבק עפר דבק בפלגי זיעתם המתנוצצת בשמש וניגרת בקילוח‑פנינים מעל הפנים השזופים.  בקרבת מקום הבנייה פוער לועו הבּוֹר הגדול, שנועד לאצירת מי גשמים. חוליותיו נערמות סביבו בתלי עפר ומצברי‑אבן שנחפרו מן אדמת ההר הקשה.

רוח קדים פושט במשב מלהט ומסמא על המרחב החשוף עד למלוא‑העין. ר' יושעה ריבלין מפנה פניו לצדדין, ולעיניו, במורד, שדה חטים, פרחי‑בר קורצים מבין שבלי‑הקמה שפלות הקומה.  הקוצרים עמֵלים בו. בפאתי השדה הדל מלקטים נשים וילדים מן השבלים הצמוקות בחמדה וחֲשִׂיקָה, כצוברים אבני‑חן... עצירת‑הגשמים נתנה אותותיה פה, התבואה לא עלתה יפה.  ומה קשים וחמוּרים היו השנה עינויי‑הצמא בשכונות היהודים.  עוד מתחילת הקיץ נתרוקנו‑נתייבשו הבורות.  לא אחת נאלצו אנשים, נשים וטף להביא את מימיהם בפחים ממרחקים. והיו משפחות שעקרו ליפו עד לחדשי‑החורף. הוא עצמו, ר' יושעה, עם עוד גבאים ותלמידי‑חכמים, סחבו נאדות מים על כתפיהם בשביל זקנים וחולים בעיר.  עד שחלה הקלה פורתא, כי הצליח הועד הכללי של הכוללוּת לקנות כמות מים גדולה ממנזר צרפתי בסביבי ירושלים, והיה הכרח – גם מטעמי התחרות של ערבים על קנייתם – לנקות מיד את הבורות בירושלים, כדי לאגור את המים בתוכם.  ואז התנדבו הכול. גם ראשי הועד הכללי, ירדו לבורות וניקום.  הייפלא, שהאדמה מוכת‑הבצורת לא הניבה בשנה שחוּנה זו, מכוחם של הטללים המעטים, אלא יבול זעום ועלוב?  ואף‑על‑פי‑כן, רבה השמחה העולה בלבו למראה חלקת השדה והקוצרים בה, שעֵינו דבוקה עתה בהם בגילה וברעדה.

הוא זוכר יפה את עמלו הרב ברכישת נחלת המישור הזה המשתרע בין גבעות, שהיתה קניינם של בעלים רבים, ואת המכשולים והקשיים שגבר עליהם, עד שזכה לסיים מלאכת­­ו.  יודע הוא, כי עם ראשית התחדשות ישוב הפרושים, לפני עשרות שנים, עסקו בכך שניים מתלמידי הגאון החסיד האמיתי, הנדיבים ר' שמריה צוקרמן ור' שמריה לוריא, ושיקעו ברכישה מהונם ומלהטם – ונכזבו, מחמת המרידות, המהומות ומיגור שליטתו של איבראהים פחה. אך הנה נתגלגלה הזכות לידו, וידים בונות ונוטעות של יהודים כבר נותנות חיים לנחלה זו.  והלא אך תמול שלשום נערכה בבית הועד הכללי, בפאר והדר שבשמחת מצווה גדולה, אסיפת‑היסוד של שכונת משכנות ישראל.  מאז ייסודה של "מאה שערים" לא היתה בו תחושת‑חג כזאת, חרף כל היסורים שפקדו אותו, יסורי‑הפרט ויסורי‑הכלל, הבזיונות וההשמצות.  מבטו דבוק בשדה השבלים ובקוצרים – ולבו גואה בקרבו!  הנה הבונים עצמם, יהודי ירושלים, שנתקשרו יחד להקמת השכונה החדשה. שכונה שכונה וגלגוליה וגורלה, פרצופה וצביונה.  המראה המרנין של הנחת אבן‑היסוד לשכונה מפעים רוחו.  בחרו בועד שלהם ב"דעות נעלמות". הנה "ראשי הדגלים", הם המתנדבים האוספים את תשלומי החברים וטורחים בשאר עניינים;  והנה יקירי ירושלים ובראשם הרבנים הגאונים, נשיאי הועד הכללי, ר' מאיר אורבאך ור' שמואל סלאנט וראש הישיבה, רק משה נחמיה כהנוב; והנה האורחים מחוץ-לארץ:  הרב ד"ר לוי, מזכירו של משה מונטיפיורי והרב יעקב ראהם, המזכיר הראשי של גבאוּת ארץ‑ישראל באמשטרדם המקיימת קשרים הדוקים עם הישוב והתפוצות, ר' יהודא צוקרמן, בנו של הגביר הנדיב ר' שמריה משקלוב, ר' חיים גרשון מוילנא ור' ישכר דב קמניצקי, מפעילה של גבאוּת ארץ‑הקודש בוולוז'ין רבת‑הפעלים לעזרת הישוב ובנין ירושלים.  הם היו כחולמים וכהוזים, פליאה ותמיהה בפניהם. כולם קשוּבים לדרשותיהם הנלהבות של רבני ירושלים, שבהן הם חוזרים ומטעימים, כי בנין ירושלים וקיבוץ גלויות מקרבים את הגאולה. הם תומכים יתדותיהם במאמרי חז"ל, כגון האמור בגמרא מגילה, שבן דוד בא כשתהא ירושלים נבנית, וכגון פירושו של רש"י על הפסוק "ובא לציון גואל" (ישעיהו, נ"ט, כ'):  "כל זמן שציון חריבה עדיין לא בא הגואל".  ומשמעות מיוחדת חדשה לפסוקים והמאמרים האלה במעמד זה, נוכח התחלת הבנייה על הגבעות המסולעות.

והוא עצמו, ר' יושעה ריבלין, מזכיר הועד הכללי ואבי השכונה, כשנשאל ע"י אחד האורחים – כמה הוא השיעור של בנין ירושלים וקיבוץ גלויות, שיש בכוחו לקרב את הגאולה – השיב, כי על פי הגר"א השיעור הוא ששים רבוא אוכלוסין  בשערי ירושלים, כשהוא מטעים כל תיבה ותיבה, ומוסיף, כי אכן זו שאיפתנו ומטרתנו הלכה למעשה. הוא הרחיב הדיבוּר על תורת הגר"א, שהיא היא הדרך הטהורה והקדושה, הבדוקה והמנוסה לגאולה, ואין בלתה, וקרא להגברת ההמשך ברכישת אדמות, בבנייה ונטיעה וזריעה ומלאכה, ותבע המשך למאמצים שהוא ובני  ביתו, ורבים מראשוני העולים ובניהם, ילידי הארץ, עושים אותם בגופם ובנפשם. ועם זה לא חסך שבט בקורתו מעִם ה"רופאים מרחוק" למיניהם, לרבות המטיפים למיניהם והכותבים, ללא בקיאות בתנאי הארץ וללא אחריות, על עניני הישוב, ומעלים הצעות חסרות‑ממש, גם אם כוונתם לשם שמים וקיום מצוות ישוב הארץ.  והם גורמים נזק רב לישוב ואכזבה מרה.

        ואחר כך קרא ר' יושעה את מגילת‑היסוד אשר בראשה הפסוקים "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" / "רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים" / ו"הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו / אל תחשכי, האריכי מיתריך, ויתדותיך חזקי / כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש, וערים נְשַׁמּוֹת ישיבו / אל תראי כי לא תבושי.  ואל‑תכלמי כי לא תחפירי / כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד".

מפועמי‑בטחון, חדורי‑גאון על המעשה מקרֵב הגאולה והמשיח, והנותן טעם וענין לחייהם ולסבלם, חזרו ממעמד הנחת היסוד לשכונה "משכנות".

לא יצאו ימים רבים והונחה אבן‑הפינה לבית המדרש הראשון ב"משכנות". בהשתתפות עם רב ורבני האשכנזים והספרדים, ושירת החזן ומשורריו פושטת במרחב הצלול הרחק‑הרחק, מעבר לגבעות החשופות...

 נשכחו, נמוגו המצוקות. והיה לו, לר' יושעה, מעמד זה מרגעי השמחה והאושר היקרים שביקרים בחייו.  התרוממות‑רוח נלהבת אחזה בקהל, ותחושה של שליחות וזכות וגמול הרחיבה את דעתם. יתד קדושה תקעו בלב השממה, יתד וראשית לחיים חדשים. חלקה, ולוא רק זעירה, מאדמת ישראל הפקיעו הם משליטת הטומאה, משלטון עמלק, שלטון השטן. ההתלהבות והכרת המפעל הקדוש עצמו וגברו. רבים התנדבו ותרמו אז לצרכי הבנייה, וביניהם הרב מאיר אורבך והגביר ר' דוד גוטמן, שהכריז, כי הוא נודר להקים את בית‑הכנסת בקולוניה הראשונה שתוסד על אדמת קדשנו, מיושבת אכרים יהודים תופסי תורה, וכל הקהל ענה אמן בהתרגשות. האין עתידים כל בתי‑הכנסיות שבגולה להיקבע בארץ‑ישראל? כמה עידוד ועוז שאב הוא, ר' יושעה, מן המעמד הזה, מחגו זה...

נפעם מגל הרגשות המציפים אותו, נזכר הוא, כי עליו לחוש אל בית הועד הכללי, לפי שרבים העניינים הדוחקים והמצפים לו, ובכללם ישיבת הועד.  בבת‑ראש הוא ניתר ממקומו, ובצעד זריז הוא ממהר אל עבר החלקה הזרועה. – "ה' עמכם" – נפלטת ברכה מפיו, ודמעה של חדווה עולה בעיניו. – "יברכך ה' " – שומע הוא את תשובת הקוצרים. הוא נוטל בידו קומץ שבלים צהובות, שעירות, קלויות בשמש, ממוללן בכפו, בוחן בעיניו את הגרעינים הצמוקים ומברך עליהם בלבו. אחר‑כך הוא פונה לצד צפון, מקפץ על פני אבנים ושוּחות אל עבר המקום אשר שם נעים בכבדות גלגלי‑האבן הגדולים, רתומים לזוגות סוסים, ועובדים ביישור הדרך וסלילתה. בגלגלי‑הסלילה הגדולים נוהגים יחיאל ריבלין וברל סרח‑העודף ושמעיה התימני.  לא הרחק מהם חבורת זקנים וילדים הממלאים את הבורות והשקעים והגומות בעפר ובאבני‑חצץ – והילדים מנתרים ועולזים, ולשונות‑האש של רוח הקדים מכות בפניהם הצוהלות. כמה פעמים נהג הוא עצמו, ר' יושעה, ב"גלגל חוזר" שכזה. והכביש נמתח והולך, כזרוע המחבקת את השוכנות, זרוע מחברת ומקשרת ונכרכת סביב כרצועת תפילין, ישועה בה, בטחון בה וחיים בה.

הוא ממשיך דרכו, ומקצה הנחלה עולה באזניו שירה, והיא פושטת בחלל הצלול, הזוהר, עולה בקולותיהם של נערים וזקנים במלים הידועות לו – "יום לבנות גדריך, ירושלים, בשעריך".  כאן מקימים את גדר השמירה והמגן סביב.

והוא רואה בעיני רוחו – נחלת שבעה מזה, מדרום לדרך יפו, ומאה שערים מזה, מצפון לה, בדרך שכם, – והנה מצטרפות והולכות ומתמזגות בגוש יהודי גדול אחד מחוץ לחומה הנפרצת והולכת...

 

ר' יושעה קרב ובא אל נחלת שבעה.  גל של זכרונות חמים מציפו בעוז, מפעימו ומרתקו למקום, כפגישה עם אהבת נעורים. -

מרחוק, בראש הגבעה, ניצבים בבדידותם בתי יהודה טורא, בתים ראשונים, שהוקמו עוד בשנת תרי"ז (1856) על‑ידי משה מונטיפיורי, פטרונה של ירושלים.  לימים היה בו "בית החרושת לאריגה" שלא הצליח, ואחר‑כך בית חולים. אך גם החולים פחדו להזקק לו, לפי ששכן בריחוק ממקום ישוב, במדבר שממה, ואמרו: אין הר הזיתים – היינו מקום קבורה – נעשה בית מרפא... אחר‑כך טרח הוא, כסופר ומזכיר הועד קודמו, שהוא גם שאר‑בשרו, ר' יוסף יואל ריבלין, לשכור אנשים עניים שישבו בבתים אלה תמורת שכר – ונכזב. שכן, שוהים היו העניים בבתים שעות אחדות ביום ועם לילה היו חוזרים לדירותיהם בעיר העתיקה, ואף בשל כך השׂטינו עליו באזני חברת "מזכרת משה מונטיפיורי" בלונדון...  אבל הוא לא נבהל.  ואדרבא, בתשובתו למזכיר החברה הוא ביקש על העניים, לבל יקופח חלקם, והבטיח, שבקרוב ייבנה ישוב יהודי ראשון מחוץ לחומה, ואז יגורו גם הם בבתים אלה בלא מורא.  אמנם שׂממו הבתים שנים אחדות, אולם לבסוף עלה חפצו בידו, וקמה נחלת שבעה.  מונטיפיורי עצמו עוד זכה לראות במו עיניו את "ירושלים החדשה" על עשרות משפחותיה ושמחה גדולה שמח בה.

והוא זוכר את שיחתו עם הנדיב, אציל‑הרוח מלונדון, שנים אחדות קודם לכן, בעוד השממה האיומה מולכת סביב בכיפה, ודִממת‑מוות עומדת בה, וזולת מנזרים עתיקים בודדים לא היה סימן‑של‑חיים בכל המרחב, ובעוד יושבי העיר העתיקה נועלים שעריהם לעת לילה מפחד שודדים ומרצחים, ואף הערבים פוחדים לצאת מחוצה לה בלילות. כבר אז, בשנת תרט"ו (1855), העלה לפניו את חלומו זה, חלום פריצת החומות, והוא, מונטיפיורי, לעומת זה, הציע לו, הצעיר יליד ירושלים, לנסוע עמו ללונדון ולסייע בידו בפעולתו למען היישוב.  ואולם הוא החזיר לו:  רק כשאתה תהיה בלונדון ואני בירושלים, תוכל לעזור בבניין ירושלים...  נתחייך הנדיב הישיש והעיר באזניו שכדברים האלה ממש שמע הוא כבר לפני שנים רבות, בבקוריו הקודמים בארץ הקודש, מפי אבותיו שקדמו לו בעסקי העדה וגם מאחרים, מראשי הציבור בירושלים.  ר' יושעה מאמין באמונה שלמה שהוא ימשיך את פעלם ואף יעלה ויצליח. מיהם, שאחר כך, בּטרחו להוציא את רעיונו‑חלומו אל הפועל, לא אחת הרתיעו והוכיחו אותו המהססים והמתנגדים, באמרם כי ככשלון "בתי טורא" בצלע ההר יהיה כשלונו. הבתים ההם נטולי‑חיים כקברים, אינם מדויירים.  אף כל פי שנוטרים נשכרו לשמרם ביום ובלילה, איש לא רצה להשתכן בהם. אפס, הוא לא נרתע. נוהג היה להשיב אמריו להם, שאם נבנה בעצמנו בהתנדבותנו ובעמלנו, תהא הברכה שורה במעשינו. ככתוב "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה", בפירוש "בכל אשר תעשה" אתה, במו ידיך, ולא במה שייעשה על ידי אחרים.

ודברו קם והיה.

אמונתו לא הכזיבה.  יתר על כן, עתה אין בו בר' יושעה, כל ספק, כי "הרעיון הנורא", אשר עלה אז בלבו, הרעיון הנועז בכל בחינותיו, שלא האמין בו איש בין מן האשכנזים ובין מן הספרדים, מביא תשועה גדולה ליושבי ירושלים, וממילא לכל היישוב כולו.

הוא אז עלם צעיר, בחור עם בחורי ישיבת "עץ חיים", כובש את סוגיות הש"ס, המפרשים והפוסקים, מתייחד עם ספרי קבלה ומפליג בדמיונו לעולם הסוד, ויצר ההרחבה כבר מפעם בו בעוז. מה נרגש למקרא דברי האר"י המובאים בספר "שערי הגלגולים", שחיבר הרב חיים ויטאל ושאת מלאכת הגהתו לדפוס עשה, והוא בימים ההם בן י"ז, כי הכתוב "חזה ציון קרית מועדנו" מרמז על המשיח הראשון, משיח מעשי‑ראשית הגאולה וקיבוץ הגלויות, כאשר פירש וביאר הגאון החסיד האמתי.  מורשת אבי סבו הגדול, הרב ר' הלל, שחייו ופעלו בירושלים נשמעים כדברי‑אגדה, של הרב ר' משה מגיד, פרנסה הנאמן של ירושלים, של אביו ר' אברהם בנימין שהיה מנהל עניני החינוך בעיר העתיקה וטרח בעסקי ציבור שונים, ושל שאר בשרו, ר' יוסף יואל ריבלין, ב"ר אליהו "בעלה"ק" (בעל לשון הקודש) ב"ר הלל ריבלין, סופר כולל הפרושים.  מורשת כפולה ומכופלת זו הרווּיה חירוף‑נפש ומשולהבת כיסופי‑גאולה לא נתנה דמי לו, וכשנתארשׂ גילה באזני ארושתו, כי מוחלט אצלו לעשות להקמת יישוב חדש מחוץ לחומה.  והוא עצמו יתיישב בו הראשון.  נחרדו הורי הכלה, וביקשו לבטל את השידוך, אולם היא הבינה לרוחו והביעה נכונותה לילך עמו באשר ילך.  לא הועילו כל האמצעים, גם הסגולות והלחישות, שנקטו כדי לגרש את ה"דיבוק" שאחז בו למדבריות – והוא גופו הלא מאמין ב"דיבוקים" וב"חלומות".  גם במלחשים וקוסמים שאלו, ואף קמיעות תלו מעל לחדרו וכל הטורח הזה היה לשוא.

באותן השנים הוא ראה לא אחת בחלומו את אביו זקנו, ר' הלל, אביה הראשון של ירושלים, והוא היה מחזקו בדרכו ובהחלטתו ומרמז לו, שבזכות זו יוולדו לו בנים טובים גדולים בתורה ובעבודה... וכי יעודו מרומז בשמו "יוסף", העולה בגימטריה "ציון".  והשם גורם, כי לא מקרה הוא.  ברור לו, כי שליחותו של אדם נרמזת בשמו הפרטי, באותות לבית אבותיו, וכל אחד חייב לפענחה בכוחו הוא ולמלאותה.  ורבנו הגר"א ידע היכן מרומז שמו של כל איש מישראל בתורה ומה תעודתו, וכן מה שאירע לו מיום לידתו ועד סופו...

הוא, העלם הגועש והסוער, המאמין בשליחותו ובתעודת חייו עלי אדמת הקודש, ממשיך להטיף לרעיונו בדרשותיו בבתי המדרשות.  בייחוד עמד בכל עוז במערכה כבדה כנגד המתנגדים לדחיקת הקץ וליציאה מחוץ לחומות העיר מפני קדוּשת פְּנים החומה.

והיה נוהג למלא את ה"שערים" של הספרים בצירופים של פסוקי תורה ואמרות חז"ל שעניינם בניין ירושלים, מדביקָם בפתקים על קירות בתי‑הכנסיות והישיבה, על קירות בתים ברחובות – ואך העיר העתיקה לא האמינה בהוזה ובהזיותיו, חוץ לאחד, הוא ר' לייב הורביץ מהעיר לומז'ה, שתמך בו, ואמרו עליו שהוא ה"משוגע" השני... את חסד העידוד הוא לא ישכח לו לעולם. ועוד באותה שנה הוא הוציא את מכתב‑החוזר "בעת לחננה – שנת תרט"ו (1854) במנין – כי בא מועד", וייסד את החברה "בוני ירושלים"... ובקונטרס שחיבר ובו פירש את תכנית החברה כלל אחד מפזמוניו, שהיה מרבה בכתיבתם בשנים ההן, שנות התוחלת העזה, ובו הוא מביע את הרעיון, כי פריצת החומה משמעה הסרת עבותות החנק הכרוכים סביב לצווארו של היישוב, כי אין לשאת עוד בעקת החומות, אשר שעריהן ננעלים לילה‑לילה ואין יוצא ואין בא.  ועוד שגם בכל יום ששי בהתאסף המאמינים במסגד עומר, סוגרים הם את השערים על היישוב הדחוק והדחוי בחצרות ובכוכים של הרחוב היהודי, אשר נמצא בקרן זווית דרומית בתוך החומות. לפיכך ברור הוא לו שהרחבתה ובניינה של ירושלים הקדושה מחוץ לחומות, יש בה שליחות של גאולה וישועה, החשת בואו של משיח צדקנו.

ר' יושעה כבר משמש אז סופר ועד הכוללים.  הוא מצטיין בניסוחיו להפליא בלשונות, לרבות לשון הארץ, ובכתיבה נאה ותמה, ועד מהרה נלווים אליו צעירים, גידולי סימטאות העיר העתיקה וחניכי הישיבה כמותו.  הוא מריץ מכתבי‑התעוררות אל קרוביו ברוסיה ואל ועדי ארץ הקודש באמסטרדם ובלונדון ולאנשי‑שם שונים, ומעוררם להוציא לפעול את "הרעיון הנורא", לפרוץ את החומות... ואף מרבה בכתיבת מאמרים לעתונים העברים ברוסיה.  ואחר כך הוא יצא – עם שנים מחבריו – לבקור אצל קרוביו בשקלוֹב ובמוהילב, בכסף ששלחו לו להוצאות‑הדרך, ונתקבל שם בכבוד רב, ושמחו בו.  אף הוא שמח לפגישה עם בני משפחתו, ועם המוני בית ישראל בארץ הגדולה והרחבה, החדשה, שידעה אך על‑פי השמועה, ואולם גם בתשעת החדשים שעשה בה, בבקורו הראשון בארץ‑חוץ, היה מסור כולו, בלי הסחת דעת לשעה קלה, לרעיון שדבק בו, והביא עמו את הסכום שהוכנס כפקדון לקופת כולל הפרושים ושימש לגאולת האדמה הזאת, אדמת נחלת שבעה, שעתה דורכות רגליו עליה.

הוא פותח במשא‑ומתן עם ערבים על קניית שדות בקרבת העיר, כדי לזרוע חטים למצה שמורה, מחשש לגלות את מטרתו האמתית, מסייר בשטחים, בוחן את המפות והתעודות, ואך ההישג ממנו והלאה.  אמנם חפצם של הערבים למכור, אולם המכשולים על דרך המכירה אין לגבור עליהם לפי שעה.  ויום אחד רשמה יד אלמונית על התעודות שהניח על שולחנו את המלים: – חולם חלומות, משוגע, סופם של הערבים שיהרגוך אם לא תקנה מהם... 

אלא שלא נתבהל ולא נפחד, ועל אף טרדות הזמנים דבק ברעיונו ביתר עוז ולהט וטיפחוֹ בלבבו וחיכה לשעת‑הכושר.

 

הוא לומד עדיין מחצית היום בישיבה ושומע את שיעוריו של הגאון הישיש, הרב מקוטנה, ר' משה יהודא לייב בעל "זית רענן", והערצתו נתונה לראש‑הישיבה, הרב מחסלביץ.  בסוד בחורים הם משוחחים ביניהם על דרך חייו והעפלתו להר התורה של ראש הישיבה שלהם, הרוחש בסתר לבו אהדה ל"רעיון הנורא".

לאחר חתונתו, והוא רך בשנים, גָלָה ר' משה נחמיה כהנוב מעיירתו הנידחת למקום תורה, בעזרת אשתו, הרכה בשנים אף היא, שהכינה לו מעט כסף וצידה והבריחה אותו, באישון לילה, מבעד לחלון. הוא קנה תורה בוילנא המעטירה, ירושלים דליטא, ולשנים נתמנה רב בעיירת‑הולדתו חסלביץ הנודעת בגדולי תורה וניהל את עדתו עד לעלייתו. בירושלים נתמנה ראש ישיבת "עץ חיים", וכבר הוציא‑לאור ספר "נתיבות שלום" על "חושן משפט".  לומד הוא עם תלמידיו, ולומד ביחידות, וכל חייו לתורה וליראה.  בישיבה ובבית‑המדרש עטור הוא טלית ותפילין ודִבורו בימות החול במקום קדוש בלשון‑הקודש, ובשבת ובמועד – גם בביתו.  ויודע גם יודע, ר' יושעה, כי ראש‑הישיבה לבו ער ופתוח לחלומותיו ולמאווייו, ואין בו ספק, כי בבוא היום יתן לו ידו.

הנה ר' מאי בריסקר, הפרוש, הלומד בישיבה ביום ובלילה, זהיר בדקדוק ובהיגוי כהלכה. יושב כל יום בתענית, וקיומו על סעודה קלה לעת ערב.  ואך לאחר שציווה עליו ר' שמואל סלאנט, בהפצרת אשתו, להפסיק את התענית הממושכת העלולה להעכיר את דעתו ולא תהא חס‑ושלום צלולה לתורה, התחיל אוכל ככל האדם...

והנה ר' ניסן הסנדלר. העובד באומנתו ולומד בישיבה חודש‑חדשיים, לסירוגין, וגם בשעת עבודתו, על שרפרף הסנדלרים, תפילין בראשו ובזרועו.

והנה משגיחי הישיבה, ר' יענקל נובהרדוקר, הצנוע ויקר המידות, המלמד תנ"ך, ור' זלמן חיים ריבלין, מחבב הבדיחה והמשל והחידוד, שבחינת תלמידיו בלימודיהם עונג לו, והוא נוהג לטייל עמם ולספר להם על חידושיו בתורה ולהפתיעם במשליו.

ר' יושעה עדיין כמו קשור בטבורו אל הישיבה שהיא כקלויז של פרושים בליטא וברייסין, אשר קול תורה הומה בו יומם וליל, אגוד הוא אל הספסלים הארוכים והחשופים, ואל הגמרא וספרי הסוד וספרי‑המוסר. ולא אחת, בתום ליל‑לימודים, האור במנורות‑הנפט ובמנורות‑השמן גווע, ממהר הוא וחבריו האברכים, עם שחר, לשתות ספל חמין בבית‑המדרש הישן "מנחם ציון" אשר על‑יד החורבה.  מה שמחים הם, האברכים, לחזות בירושלים שעה שהשחר מפציע בראשי הריה, ולשתות את תה‑המצווה החם, אשר שמרל, הזקן, הערירי, מוזג להם מהמיחם הגדול, הלוחש. אחר‑כך יש שיחושו אל מערת ישמעאל כהן גדול, צינת השחר הצלול מרעננת את איבריהם, לטבול במעיינה אשר בשיפולי הר הזיתים.  בתוך כך ממתיק עמם ר' יושעה סוד על "הרעיון הנורא" של פריצת החומות, שהם, גידולי הישיבה, מצווים להיות ראשוני מגשימיו...  הוא מדליקם באשו וכובשם.

אך הנה הגיחה בפתע המגיפה הנוראה, מגיפת החלירע בשנת תרכ"ו (1866) והפילה חללים רבים – וכיצד לעת כזאת יתן דעתו על חלומו הנועז – אף‑על‑פי, שבסתר לבו הוא יודע, כי הצפיפות והמחנק בסימטאות מסייעים למלאך המוות... רבים, רבים היו חללי המגפה הנוראה באוכלוסיה היהודית והערבית.

הנה נעקר מארצות החיים אילן רב‑פארות וברוך‑פירות, הרב החסיד אליהו יוסף ריבלין, בעל חיבורים בתורה וחסידות, נצר ממשפחת הגר"א שלא המשיך נוסחו והליכותיו, אלא שימש ראש כולל חב"ד בארץ ישראל וטרח בבניינה של חברון שבניו נתיישבו בה.  הוא רבו של הגאון ר' שניאור זלמן מלובלין, שאינו מהלך ד' אמות בלא תורה ותפילין, חי בקשרי אהבה עם רבני הפרושים והחסידים, ומסתופף בצלו של האדמו"ר האמצעי, ה"צמח צדק" מלובאוויץ'.

וכך נפטר אותה שנה לעולמו חותנו של ר' יושעה, הרב, החוקר והמחבר, הגבאי והממונה של כולל הולנד‑דייטשלאנד (הו"ד), ר' יוסף שווארץ, שקנה תורה וגם חכמה הרבה מאז היה תלמיד יהודי יחיד באוניברסיטאות בגרמניה.  גופו, שאצר בקרבו נשמה נאצלת ומוח חריף, נחלש בסיגופים ובנדודים, וכרע אף הוא במגיפה.

סמוך לאותו פרק נפטר לעולמו במגיפה, ברוב עם הדרת מלך המוות, הרב נפתלי הירש, פרוש מבברויסק, מגזע המהר"ל מפראג, שהצטיין באהבתו לציון וישראל וצלל לנבכי הגלות והשעבוד וראה בגאולה הכרח היסטורי.  פרוש זה חי בירושלים בפרישות והתבודדות כאשר חי בנעוריו, משך י"ד שנה, בישיבת מיר. מימיו לא שח שיחה בטלה. הוא שימש סופר החברה קדישא ומנהלה וייסד על ידה "גמילות חסדים". הוא העמיד בנים חכמים בתורה ושלמים במידות, חרוצים ונאמנים בעסקנות הציבור.

והנה אחרון קרבנותיה של המגיפה.  הלך לעולמו בן דודו, ר' יוסף יואל ריבלין.  הוא עבד את עדתו כסופרה וכמזכירה באמונה וביושר כ"ה שנה.  אחר פטירתו באו כל אנשי העדה וביקשו ממנו סליחה.  הוא חי חייו בענווה ובצניעות, בנקיון‑דעת ונקיון כפיים.  מאכלו היה לחם קיבר ומשקהו קפה שחור. מעולם לא פגע בכבודו או בממונו של אדם. ימיו היו נתונים לעבודת העדה ובלילותיו קיים "קומי רוני..."  שקד על התורה.  הניח אחריו דור ישרים.  הוא בן למשפחת ראשונים בבונים ובעוסקים בצרכי‑ציבור, שלא על מנת לקבל פרס.  גם חותנו, הרב ראובן כהן, היה מראשוני העולים לצפת. עשה בה הרבה להצלת נפשות לאחר האסונות האיומים שפקדוהָ מידי שמים ומידי אדם בימיו של ר' ישראל משקלוב. אחר‑כך נצטרף לראשוני עולי ירושלים. היה מביא במשך שנים מקושטא את החלוקה שהגיעה מווילנא.

אך שככה המגיפה – והוא, יורשו של ר' יוסף יואל ריבלין, נחלץ ומכנס את ממוני הכוללים והגבאים, ומייסד את "ועד כל הכוללים".  איחוד הכוחות – מנוף הוא לפעולה מוגברת ומוחשת, ולבו אומר לו, שגם חלומו הישן‑נושן עוד מימי הישיבה, "הרעיון הנורא" על פריצת החומות, יבוא עתה על תיקונו. אלא שבינתים נטענת על שכמו מעמסת האחריות העיקרית לעניני עדת האשכנזים בירושלים.  בן כ"ח היה אז... והוא זוכר עד היום את דברי סופרו הירושלמי של ה"הלבנון", ר' זאב ספיר, שבכתבה בעתון הביע תמיהתו על רבני האשכנזים וראשי העדה שמינו אותו, הצעיר, יורשו של ר' יוסף יואל...  "ונער נוהג בם, לא בם אך בנו" – כתב. הוא לא הגיב על דברי הביזוי, וידע, כי גם מן המערכה נגד עוינים מבפנים לא יימלט, לפי שזה גורלו של כל שלוח צבור, אך הכפיל את מאמציו, וביחוד שסימטאות העיר העתיקה נתמלאו אז מאות ערבים מעבר הירדן שנמלטו ממגיפת החלירע שעשתה בהם שמות, הגבירו בה את הדוחק והסכנה, ואילו הערבים, משכירי החצר ליהודים, הגבירו בנגישׂותיהם והכפילו בתביעותיהם.  עתה הבשילה בו ההחלטה לא להמתין עוד, להעיז ולהוציא את רעיונו מן הכוח אל הפועל, אלא שבדרך הפוכה – תחילה לרכוש את הקרקע ואחר‑כך לייסד את החברה לבנייה עליה.  וסוף‑סוף, לאחר נסיונות ועיכובים שונים, וצרות ויסורים שנגרמו לו על‑ידי המוכרים וקרוביהם, נרכשה האדמה שקמה אחוזת נחלה למייסדי הישוב "נחלת שבעה" ונרשמה על שמה של קרובת משפחתו, האשה אסתר המכונה אלטושה, אשת ר' לייב הורביץ מלומז'ה, שעמד לימינו בשנים ההן כשהיה בודד ומטרה לחצי‑לעג. מחשש נקמתם של בעלי‑החצרות הערבים בעיר העתיקה, ומחשש שיתחרטו על העסקה, נמנעו שבעת רוכשי הקרקע לבקר בבית הממשלה. לבושה כערביה ורעולת‑פנים מילאה אסתר את שליחותה.  היו שצחקו לה ולהתחפשותה, והיא הלעיגה עליהם ופסקה את פסוקה:  והחזיקו שבעה אנשים באשה אחת...  יודע ועֵד ר' יושעה כי שליחות של קידוש השם ביצעה אשת חיל זו, בתו של הרב אליהו יוסף ריבלין מחברון, נכדו של ר' אליהו פלאטקעס ריבלין מראשוני חב"ד, מחבר הספר הנודע "אהלי‑יוסף" העוסק בבעית קידוש השם.

להט הימים ההם, ימי‑בראשית למימוש ההרחבה המיוחלת, עומד בו עד היום.  אף פרט אחד מכל המתרחש לא נמלט מזכרונו.  גם עכשיו בעמדו בעיבורה של השכונה מבחין ר' יושעה היטב בכל שבע רצועות האדמה שנקבעו לשבעת המייסדים הראשונים. הנה חלקת הקרקע שלו, בקצה השכונה, שם נזדרז והקים בִּקתה, ששימשה מחסן לחיטה של קופת אמשטרדם אשר הוכנה לעניים למקרה של מגיפה לבל יזדקקו לפלחים, ועליה עומד עתה ביתו;  והנה החלקה של ר' חיים איש קובנה, שהיה שליח הועד הכולל;  של ר' בייניש סלאנט, בנו של הרב ר' שמואל סלאנט, הממונה על כולל וילנה;  של ר' מיכל כהן, מזכיר כולל וילנה ומעובדי הועד הכללי;  של ר' לייב הורביץ מלומז'ה, ממונה וחבר בועד הכללי;  ושל ר' יואל משה סלומון, חברו שנסע עמו, בשעתו, לרוסיה, ללמוד את מלאכת‑הדפוס, והוא עתה המדפיס של הועד הכללי ומוסדותיו. וכל החלקות הללו מצטרפות לנחלת שבעה – שתחילה ביקשו לקראה נחלת ישראל, וכדי שלא לעורר רוגזם של הגויים וחשדם ביטלו שם זה;  ואחר כך ביטלו את הצעת השם אדרת אליהו, לאחר שאחד מתלמידי הגר"א אמר, שרבו נראה לו בחלום והביע התנגדות... וצרפו את המספר שבעה, העולה בגימטריא כסימן ברכה, וכוונות עילאיות שונות כרוכות בו;  נחלת שבעה – שם חדש, ישוב חדש, המשך וחידוש כאחד, פרץ ראשון בחומת‑האבן, צעד ראשון למרחביה...

קוצר‑הרוח שאחז בו אז – אין להביעו ואין לתארו.  הוא נזדרז וזירז אחרים, להתחיל בבנייה. יומם ולילה הגה בישוב החדש, בצורתו לעתיד לבוא, בדמותו הכללית, בבתיו ובאילנותיו, ושמחתו רבה משמסר לו אחד משני הזוכים הראשונים בהגרלה לבניין את זכותו. "חיש מהר נשכור לנו חוצבי אבן לחצוב בהר נחלתנו" – רשם בפנקס החברה, ומיד הניח את אבן‑הפינה לביתו.

עתה היתה רוח אחרת בעיר העתיקה, ורבים הבאים להשתתף בשמחת חנוכת הבית.  ומשנשלם הבנין באים הילדים עם רבם בראש לחזות בפלא: בית יהודי חדש, בודד, יחידי – מחוץ לחומות. ואחר‑כך עולים על גגו להסתכל בישימון הסלעים וההרים והגאיות הפרוש עד מלוא העין.

בחודש אב נכנס ר' יושעה לגור בנחלתו (תחילה בימות החול בלבד, וספרדי מתלווה אליו), לאחר שחפר בור‑מים לצרכי הבית, ופלאח מביא לו מים בנאדות מהעיר העתיקה.  אמנם, אשתו לנה עדיין בעיר, ואולם הוא כבר מרגיש עצמו כתושב הישוב החדש, ומובטח לו, שלא יארכו הימים וגם המייסדים האחרים ילכו בעקביו ויצטרפו אליו.  אמנם קרוביו ומיודעיו לוחצים עליו שיחזור לעיר, וכל בוקר מחכים לו בשער לראות אם הוא חוזר חי ושלם, ופעם, ביום חג למוסלמים, אף נעלו בעדו את הדלת בבית אחיו, ר' זלמן חיים, אשר בעיר העתיקה ואמרו, שלא יניחוהו לצאת אלא אם כן יתן "תקיעת‑כף" שלא ילך הלילה ללון  בשכונה. אך הוא עמד בשלו וטען, שאם יפסיק לינתו, סופו של הישוב החדש שיפסק.  פרץ ויצא וקרא בקול:  – ד' שוכן בציון..  ובתיבה אחרונה זו רמז לשמו, לפי שהיא עולה בגימטריא כמנין התיבה יוסף. ובביתו זה התחיל לכתוב – גם כסגולה – ספר תורה, כמו שהדריכוֹ באומנות זו אביו הסופר סת"ם, ומשהגיע לפסוק "ויולד בנים ובנות" – נתבשר שאשתו הרה...

בניית הבתים נמשכת – ובינתיים מתגורר ר' יושעה לבדו.  אף עצים נטע, תעלה חפר וגדר‑אבנים גבוהה הקים למשמר.  על הגג התקין פעמון לצורך אזעקה בשעת סכנה ופנס‑הצלה – כפנסים המצויים עתה בשאר השכונות, ובשדה הפתוח והריק סביב, שהיה זרוע חטים, נמצא השומר הערבי אשר עינו פקוחה על חמרי‑הבנין.  מובן, הוא לא הזניח גם "קמיעות" ו"שמירות" רוחניות. וסגולתו העיקרית הקמיע בשם "פני מנורה" – מגילת קלף קטנה שעליה צורת מנורה מלאה ראשי‑תיבות של מלים – בראשה הפסוק "עתה יגדל‑נא כח אדני", המקור העיקרי לרמזי גימטריאות על‑פי הזוהר והגר"א, וסביב פסוקים וחלקי‑פסוקים שכלולות בהם הבטחות לבטחון ושמירה על ירושלים וישוב ארץ ישראל...  העתקים של המגילה מצויים עתה בבתים רבים ואצל ראשי ה"שמירה". על גג ביתו סידר גם מעין בית‑קפה, למען יחשבו הערבים שמלון התקין לאורחים יהודים הבאים בלילה לירושלים... לא אחד בעיר העתיקה התלוצץ על מקום הקיט שלו – "ר' יאשעס דאטשע"... חיוך פושט על פניו בזכרו את אחד מראשוני המייסדים, ששידלוֹ להצטרף אליו ללינת‑לילה, כדי להרגילו לדור מחוץ לעיר. אולם משהגיעה שעת חצות, גבר בו פחדו, נטל את שמיכתו וכרו ושכב מתחת למיטתו... וגם האורחים שנוהג היה להזמינם לביתו ולגינתו מזדרזים היו להסתלק.  ופעם כשמצאו בחזרם את שער העיר נעול ואנוסים היו לשוב לביתו, רעדו מפחד ורגזו עליו מאד.

אחר כך נולדה בתו של ר' יושעה, בכורתו ויקרא שמה נחמה. אשתו עברה לגור עמו. נשלמה בנייתם של עוד בתים.  מספר תושבי המקום גדל. בקיץ בא ללון בנחלת שבעה גם ראש‑הישיבה, הרב מחסלביץ', בא להנות מאווירה הצח. חיים חדשים מתרקמים, הבטחון גבר, ודווקא עתה, פקדו את השכונה התנפלויות‑לילה חמורות של שודדים ערבים מזויינים. להקות של זאבי‑מדבר, צמאי דם וביזה, עטו על קומץ המתנחלים.  בנסי‑נסים ניצלו. אך ר' יושעה לא נטש את המקום, אף על פי שגם ביתו הותקף ונפגע מאד מאד. כל ימיו חש הוא בעקבות הזעזוע המחריד של פטירת אשת נעוריו, שרה צפורה, יקרת הנפש. היא עמדה עמו במבחניו, היתה לו מקור עידוד וניחומים.  נתנה נפשה על מזבח פעלו החלוצי. יום אחד, והיא לבדה בביתה בשכונה ועוסקת בתיקון הפשפש של שער החצר, התנפל עליה בפתע ערבי מזויין וביקש לטמאה. היא נאבקה עמו בכל כוחה ויאושה. הצליחה להוציא את הפגיון מידו ולדקרו למוות. אולם בהתאבקה עם הבריון האנס נלקה לבה, ולאחר זמן קצר נפטרה.  ר' יושעה לא זנח את ביתו בנחלת שבעה, גם לאחר שפקדוֹ האסון האחר. בתו בת השלוש שהיתה חולה בקדחת מתה אחר שנזדעזעה באימת אחת ההתקפות. להפך, נתחשלה בו ביותר החלטתו הנחושה להרחיב את גבול ירושלים ויהי מה! הוא כינס את דגלי השומרים, חילקם למעמדות‑מארב, הציבם גם בבתי השכונה ואחת אמר להביס את השודדים המתנכלים, למגרם ולהכחידם.  הוא יליד הארץ, נצר למשפחת החלוצים, הכובשים, נושא מורשת הגר"א ויעודו המשיחי הנשגב – לא יירתע ולא יסוג מפני בני הבליעל.  הוא שינן לעצמו את הפסוק:  "הלוא צויתיך חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת, כי עמך יהוה אלהך..."  ואכן גם בנסיון הקשה הזה עמד ר' יושעה ומדרכו לא סטה ותעודתו לא שבק גם לאחר שנפצע באחת ההתנפלויות.  דומה, מופתו שהראה בגדל רוחו הרעיף אומץ ואמונה גם על לבותיהם של החברים. מיום ליום מתרבים המבקרים בביתו הבודד כמעט. הם באים לנשום אוויר צח. בימות החול אף באים להתפלל במנין שלו שבשכונה, לא יצא זמן רב ואחיו, ר' משה, בא עם משפחתו לגור במרתף ביתו, ולימים נולד לו שם בנו, אברהם בנימין, הילד הראשון שנולד מחוץ לחומה. הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו ברוב פאר והדר. יהודֵי העיר העתיקה שמחו בשמחתו.

היישוב גדל, נתאכלס, נתבצר. בית המצטרף אל בית.  ובפרוס עונת הגשמים, שלח אחיו, ר' זלמן חיים, מנהל התלמוד תורה, עשרות ילדים לסייע בהגשת החמרים להשלמת התקרות והמעזיבות בבניינים של היישוב היהודי הראשון שמחוץ לחומה.  הנועז שבחלומותיו של ר' יושעה היה למציאות ממשית. אולם צרות הפרט והכלל לא פסו. היתה לו נחלת שבעה בית אולפנא, בו למד וקנה, ביסורי‑נפש גדולים, בנסיונות רבים, דעת צרכי היישוב.

רבו התלונות של הבונים שלא השיגה ידם לשלם במילואם את דמי בניית בתיהם או של אלה, שלא השלימו, אחוזי‑פחד, עם ריחוקו של היישוב החדש, שכונה בפיהם "ר' יאשעס דערפל", מן העיר העתיקה, לא מעטים תקפוהו בדברי‑זלזול. יש שדימוהו לטיטוס שפרץ בחומת ירושלים ומחוץ לפנים, ואילו הוא פרצה מפנים לחוץ...

ואכן ר' יושעה מודה שהוא פרצה, כפורץ את המצור שבו נתונה העיר העתיקה, אשר שעריה ננעלים לילה‑לילה עם שקיעת החמה.  פרט לשער יפו, שעליו מופקד משמר כבד מפחד שודדים מתנכלים בלילות; ובחצר מגדל דוד קבוע התותח האוסטרי להרתעתם...  אכן, פרוץ יפרוץ את המצור, כשבלבו אמונה לוהטת בדבר הנביא זכריה אשר קום יקום עוד בימיו – והוא הוא יהיה שלוחו המבשר את הבשורה: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ נְאֻם-יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ..."  (ב', ח-ט).

אמנם, גם בפנים החומה לא חסרו צרות ומצוקות. הרי החרדה האיומה שאחזה את העיר העתיקה עם העלמם של שני ילדים מאחת החצרות. ימים תמימים ערכו אנשי‑השמירה חיפושים בעיר ועל סביבותיה – וללא הועיל.  צער ודכדוך מלאו את אווירו של כל בית יהודי בירושלים.  לבסוף, במפתיע, נמצאו הילדים, ערומים ורצוצים באורוות‑חמור בכפר ערבי.

לא יצא זמן רב ושוב אירע מעשה נורא, שהסעיר כל לב יהודי ופשט באימה שחורה על העיר העתיקה. בריונים ערבים מזויינים פרצו לבית יהודי באחת החצרות, כפתוהו וסתמו את פיו, התעללו באכזריות חיה רעה לעיניו ולעיני ילדיהם באשתו המתעלפת.  אולם אנשי‑השמירה היהודית גילו אותם, נקמו בהם וגזרו עליהם מיתת חנק.

באותו פרק, עם בניינה של השכונה הראשונה, רבו האימות והצרות בפנים החומה ומחוצה לה. ואף על פי כן, לא נפלו הלבבות, אדרבא, עם המרירות ששבעו מתגברת העקשנות, מתגברת אי‑הכניעה לפורעניות, כשלהבת שמפיחה בה רוח חזקה, כן גדל ועצם יצר החיים על אף הקשיים והרדיפות מצד השונאים.  הנה הוצת ועלה באש מחסן העצים הגדול בשכונת בית דוד. אולם משנחזר ונעשה נסיון להעלות באש את מחסן העצים בשכונת נחלת שבעה הקדימו אנשי השמירה את המתקיפים והניסום.

היה ליל אדר חשוך, ובפתע עולה בסמוך לבתי השכונה המולת כנופיה גדולה של בדואים עם חמוריהם.  ר' יושעה ושכניו שומעים בבירור בדממת הלילה את צעקתם תאבת‑השלל:  – הזדרזו, אחים, הזדרזו! נשחטם וניקח רכושם! הסכנה בשער, – כיצד להיחלץ ממנה? נתכנסו תושבי נחלת שבעה בביתו, מצויידים בכל הבא ליד להגן על הנפש והרכוש, אף אקדחים אחדים בידי אנשי השמירה – ושופר.  ר' יושעה עודד את רוחם והכריז בכל התוקף, שאין ברירה אלא להשתמש בכוח רוחני כמוס, שקיבל במסורת מאביו זקנו, הרב ר' הלל משקלוב, תלמיד הגר"א...  ואכן, הוא השתמש בשם סודי, ואחר כך ציווה להתייחד בתפילה ולתקוע בשופר – ולבסוף לירות כמה יריות...  בפתע נשמעו צעקות  של הבדואים הנדהמים הנסים בבהלה. כלי משחית רבים וחמורים הניחו אחריהם. וערבי אחד, שרגלו נשברה במנוסה, נשבה. שוב פשטה הדממה, ובדממה עולה הד ריצתם של אנשי נחלת שבעה, הדולקים אחר השודדים.

ליד הכפר בית צפפה הדביקו אנשי השמירה את המרצחים, לאחר רדיפה של ימים אחדים – והיכו בהם מכה ניצחת.

עתה, לאחר ליל הישועה והנצחון על כנופיות ג'יראן איל‑חרביה, לבשו אנשי השמירה עוז, והחליטו לצאת אל ההרים, ולהכות במרצחים והשודדים במחנותיהם הם. מצויידים בנשק ובסגולות רוחניות, פשטו שלשה טורים של גבורי ישראל בליל חושך על הכנופיות, הקיפון מכל צד, ובקריאות נלהבות "לה' הישועה" הסתערו עליהם, מיגרו אותם, לקחו שלל רב (ובכלל זה חפצים ובגדים גזולים מיהודים) – ועטורי נצחון חזרו אותו לילה לעיר, – נצחון לישראל על עמלק.

גלים‑גלים של פורעניות ומצוקות הציפו את היישוב הצעיר והרך ובין גל לגל תקופה של הרגעה והרפיה והתאוששות והתעודדות.

בינתיים עלה לירושלים מבריסק שברוסיה הרב הצדיק ר' משה פיז'יצר, מחסידי חב"ד שנודע כבעל מופת ועושה צדקות, שק על שכמו, מחזר הוא על הבתים ומאסף לחם ונדבות לעניים, ידיו רב לו בתורה, חכמה ותושיה. לו בת נאה וחסודה שהוא מרוצה להשיאה לר' יושעה, מזכיר הוועד הכללי ולהתיישב בנחלת שבעה. מאז פסקו פקפוקיהם, הִסוסיהם וחששותיהם שמא יש בעקירה מן העיר העתיקה משום פגיעה בקדושת פנים החומה.  עתה ברור היה להם לחלוטין, כי הישוב הזה, נחלת השבעה, שדמו ומרצו של ר' יושעה שקועים בו, קום יקום לעד וישגשג ויתרחב.  וכבר קבועים ועומדים כאן מפעלים שונים, הן של קודש והן חילוניים.  ראש הישיבה, הרב משה נחמיה כהנוב[2], שהתיישב פה, העביר עמו גם מניין של בחורים מצויינים שלמד עמם בעברית.  כאן הוקמו התחנות הראשיות של השמירה, ובית הכנסת‑אורחים לעולים חדשים. וכבר נבנה – במאמצים רבים – בית‑הכנסת, שבו אומר ר' יושעה שעור במשנה וגמרא ועובר לפני התיבה. ועתה הוא החליט – יחד עם נאמניו – מצוייד בלקח ובנסיון של הקמת הישוב הראשון, לייסד את השכונה החדשה הגדולה "מאה שערים".

ואכן, דרכה של מאה שערים צלחה יותר...

בקיץ תרל"ד (1873) כבר עמדו בתיה הראשונים, שוב העתיק ר' יושעה את דירתו לשם. עד שבאו אנשי נחלת שבעה בטרוניה ובאיום, שיחזירו לו את מפתחות בתיהם ויעברו לעיר העתיקה, אם לא יחזור לגור עמם. עד תרל"ה (1875) התגורר עמם, עד אשר ייסד את שכונת "אבן ישראל", בה הוא מתגורר כיום הזה...

לפני שנתיים היה הדבר – ולו נראה, כי שנים חלפו מאז – שנים מתוחות ודרוכות, שנות פעלים והתקדמות, כאשר תראינה עיניו בזה, בסביבי ירושלים, וגם בארץ כולה. ורבו, מה רבו העניינים של הישוב שטרחם ומשאם ואחריותם וההישגים והמבצעים ושמחת-ההצלחות עליו וגם, כמובן, הכשלונות והמצוקות והצער הצורב.  אולם עיקר העיקרים:  חרג היישוב מקפאון דורות, והוא מתרחב ומתבצר, הולך מחיל אל החיל, ויצר החיים וכיבוש השממה גובר בו.  וצומת המעשים והמפעלים הוא הוועד הכללי.  ובשעה זו שׂם הוא פעמיו אל בית הוועד.

בצעד מתון, בנחת, נכנסים הם אחד אחד לחדר הועד הכללי – רבני ירושלים, ממוני הכוללות, פרנסים וגבאים, ובמרכזם גאון גאוניה של ירושלים, הרב משה יהושע יהודא לייב דיסקין, שסופח מיד עם בואו לארץ ישראל לנשיאות הועד הכללי, והכל מיייחלים לדברו ורבים כאן, בירושלים, מכבדיו ומעריציו, בני הערים שבהם כיהן הוא (ואביו וארבעת אחיו) ברבנות, ורבים פה שארי בשרו כר' אליעזר דן רלב"ג, בן דודתו, רבקה, שהובאה עם אביה, הוא סבו, ר' לייב חסיד, מראשוני העולים, תלמידי הגר"א, בעודה ילדה רכה, לצפת, וכן אחרים יראים ושלמים.  הנה יושב הגאון מבריסק, קומתו השחוחה רכונה קמעה אל שולחן‑העץ המארך, חבוש מגבעת ירושלמית עגולה, שלווה חיוורנית בפניו וחומרה, ועיניו החודרות תלויות בדוברים, כבוחנת אותם עד למעמקיהם, והוא עצמו דבורו קצוב ומועט ומצומצם.  בסמוך לו, סופר הועד ר' יושעה ריבלין, רם‑הקומה, כולו אומר פעלתנות מאופקת, כולו שופע תסיסת‑עשייה. ולשמאלו – הרב שמואל סלאנט, ודומה, חיוך טוב ותמים מרחף על שפתיו, חיוך אהבת הבריות...  קרני אורה מרצדות בחדר, מרטטות על הקפטאנים השחורים, זורחות על הקירות החשופים, מאירות את ספרי הקודש, ערימות כתבי‑העת בעברית וביידיש ופנקסי‑החשבונות למיניהם וקונטרסי "שמש צדקה" בהוצאת הועד הכללי... והן מאירות ושופעות חום ותקווה...

קולו של סופר הועד הכללי גובר בלהטו, בפרשו לעיני הנאספים, ראשי העדה, את מגילת תכניתו החדשה על ייסוד "אגודת בניין ישוב הקודש", שמטרתה "לבנות שכונות בתים בעיר הקודש ירושלים וכפרים יהודים בקרבת ערי הקודש, על גבולי דרך השולטן"; כי צר המקום הקרוב לירושלים ואינו מוכשר למושבות של עובדי אדמה, גם מצד הסלעים והטרשים והמדרונות וחוסר המים, גם מצד יוקר האדמה הקרובה לעיר.  – "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" – קורא הוא בקול נלהב ועיניו בורקות בחדווה.

– ואל‑נא נשים תקוותינו באחרים – מוסיף ר' יושעה – לאמור, אחינו בחוץ לארץ יקנו לנו שדות וכרמים, אלא נתחיל אנו במצוות ההרחבה בכוחותינו הדלים. עינינו הרואות, שבנו בחר השם לפנות את הדרך, לסול המסלה, מסילת ישוב ארץ הקודש, ואת כל אשר אנחנו עושים לאדמת הקודש מצליח בידנו.  ובעזרת השם נבצע גם את מפעלנו זה השני, לאחר בניית השכונות שמחוץ לחומה, מפעל עבודת אדמת הקודש על פי דעת ורצון חכמי‑התורה. והלוא ידועה דעת הגר"א על קיום המצוות התלויות בארץ שהוא קירוב הגאולה.

אין הוא מתעלם מן הקשיים הכרוכים בעבודת האדמה גם מצד העובדים עצמם אשר לא הסכינו בה.  ואולם עם זאת עז חפצם של בני ירושלים להיאחז באדמתנו ולהוציא ממנה לחם, כאשר הוכיחו זה מקרוב בהושיטם כפיהם אל הנדיב מונטיפיורי שיסייע להם בהתנחלותם, ובתשוקתם ודריכותם להתנחל באדמת עיר‑התמרים אשר על הים.  בכל זאת יש ערובה נאמנה כי סופם להצליח בזו העבודה הקדושה שממנה פינה, ממנה יתד לעמנו ולגאולתנו.

ועוד, מוסיף ר' יושעה ומעיר, כי הבנים אשר נולדו או נתגדלו בארץ, שהורגלו לחיי חירות ודברו לאהבה אותה ולא טעמו טעם גלות ונכר הלוא גם מהם נוכל לקוות כי יסולו המסילה ליישוב ארץ הקודש...  ונראה כי גם בהם בחר השם להציב גבול אלמנה...[3] לא עוד נהיה כגרים בארץ אבות, ויקויים בנו עובד אדמתו ישבע לחם...

מסתכל ר' יושעה במסובים ויודע, שדבריו מרוצים וטובים עליהם, וכי הוא שימש פה למאוויי נפשם. ודומה עליו, שעצם שמיעת הדברים מצמיחה להם כנפי עוז ומגבירה שלהבת אמונתם בעצמם ובמעשיהם.  ושתיקתם כהסכמה מלאה, כברכה שבלב.

ר' יושעה עונה לשאלות – קצרות וספורות הן – ומונה את חברי הועד – הרבנים הגאונים, אנשי ועדי השכונות והעוסקים בבניינן וכן מאחינו הספרדים.

ואחר‑כך פונה לעבר הגאון מבריסק, ומוסיף ומעיר, שבעצם אין הוא מחדש דבר, והעניין אשר הוא עמד עליו בזה אינו אלא ה"פּלאַן הגדול", הוא "תכנית מרחביה" שהגיעה שעתה לקרום עור וגידים.  מרחביה – מכינויו של משיח בן יוסף הוא, מעיר הוא בלחש, כחושף סוד כמוס... ולמה נכללו כל הסגולות הטובות של ארץ ישראל במצוות הרחבה? – הוא שואל והוא עונה. מפני שמִלת הרחבה באה לעומת מלת החרבה, היינו החורבן. זה לעומת זה. טוב לעומת רע. ברכה לעומת קללה. והאמור בישעיה פרק נ"ד (ב') במצוות ההרחבה (הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ...) – רבנו הגר"א דרשוֹ על אתחלתא דגאולה. וכן כתב זה מקרוב הרב וראש הישיבה משה נחמיה כהנוב, בקונטרסו שפורסם כאן בשם "קדושת הארץ" – וגם רבנו, הגאון מאיר אורבאך בבואו לירושלים, נשא דרשתו הראשונה ברוב התלהבות על מצוות ההרחבה. ושמענו כי בהתלהבותו זו הוא הדביק את שאר-בשרו שבגולה, הרב המפורסם מגריידיץ גוטמכר, שהוא עתה תל‑תלפיות לחיבת ציון בגולה...

 – כן, אשר לעניין ההרחבה, יש לדעת שהוא מקושר בקידוש השם, – אומר ר' יושעה – כביאור הגר"א לפסוק במלאכי:  "...וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל" (א', ה'), וזו לשונו ב"אדרת אליהו":  פירוש שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, כשיתגדל גבול ישראל.

ר' יושעה מוחה את הזיעה המכסה את מצחו הרם. קרן אור מפזזת על זקנו. נשימתו עמוקה. דממה.

היתה באחרונה תכנית גדולה – מעיר בקול נמוך הרב סלאנט כמֵשׂיח סוד, ומפנה מבטו לעבר הרב מבריסק. – אנו בירושלים דומה היה עלינו כאילו שומעים היינו פעמי משיח קרבים ובאים...  אפשר ראה כבוד הרב מבריסק את הדברים שבאו בכתבי העתים, כי כבר יצאה השמועה‑הבשורה גם במדינות העולם. הכוונה ל"תכנית גדליה", היינו שממשלת תורכיה תמכור ליהודים את כל ארץ ישראל, או חלקה, לעבדה ולשמרה בהסכמת הממלכות הגדולות, תמורת הכסף הנצרך לה לפרוע את חובותיה לנושיה הרבים.  וכבר השתדל אחינו העברי גדליה, לכונן בלונדון חברה של עשירי עמנו בענגלאנד, צרפת ועסטרייך, לאסוף שמונה מיליון פונט שטרלינג לצורך גדול זה, ואף מעשירי הנוצרים, חסידי אומות העולם, נכונים היו לתת ידם לזה...

והוא מפסיק, כנדהם למשמע דברי עצמו, החושׁפים סוד כמוס וקדוש – המסובים קְשׁוּבים ודרוכים – מהרהר קמעה, וממשיך שיחו בשקט:

– בחנוכה תרל"ד  (1873) היה הדבר, כבוד הרב מבריסק, בא מכתב מראשי גבאות ארץ הקודש באמשטרדאם, על שמי ועל שמו של הרב ר' מאיר אורבאך, ובו פרטי התכנית על קניית כל ארץ ישראל ויישובה על פי תורתנו הקדושה. בכובד‑ראש הראוי שקלנו בדבר הגדול הזה.  גם צירפנו אלינו מרבני הספרדים, ואחר כך מינינו ועד מפרנסי העדה, ממוני הכוללות, ובו גם סופר הועד הכללי, ר' יושעה, שנפגש עם מר גדליה, שאר‑בשרו של השר מונטיפיורי, כאן בארץ והוא עמד עמו בקשרי‑מכתבים.

– ונחלקו הדעות בינינו – ממשיך הרב שמואל סלאנט – מחולקים היינו בכמה פרטים רוחניים ומדיניים של התכנית.  אמנם, לעיני הכל היו דברי מרן רבנו הגר"א שאתחלתא דגאולה תהא כבימי כורש, כמו בימי בית שני, בהסכמת האומות;  השוללים סמכו על הכתוב (בקשר לכורש) "יבנה עירי וגלותי ישלח לא במחיר" וכו';  ואילו המחייבים סמכו על רמזי הגר"א על הפסוק "שדות בכסף יקנו" (ירמיהו ל"ב, מ"ד)..."ואת עפרה יחוננו" (תהלים ק"ב, ט"ו), ודעתי היתה כדעתם. ומכל מקום, היתה דעת הכל לא לפרסם לעת עתה את ענין קניית כל הארץ, אלא לעמוד על ייסוּד קולוניה גדולה. כן, פנינו גם לרבני רוסיה לשמוע דעתם, ולעשירים שיתמכו בענין, ואך הזהרנום על "כבוד השם הסתר דבר"...

– הענין הסודי הזה, מורי ורבותי, מקורו היה בבירת השולטאן עצמה... נענה ר' יושעה. היינו במשלחת מירושלים בחצר הממשלה.  בתוך השיחות פונה אלי מזכיר הממשלה ואומר:  ‑ ומה ולמה לכם לקנות חתיכות חתיכות, קנו לכם את כל פלשתינה בבת אחת, הרי יש יהודים עשירים גדולים והשולטאן ישמח על זה. על המחיר והתנאים נשתווה...

לחישות של התפעלות פושטות סביב, ודומה פעימת‑לבבות נשמעת סביב...

ואחר‑כך – ממשיך ר' יושעה – נסענו לרוסיה,  לאמשטרדאם.  ללונדון, וגם כאן, בירושלים, ישבנו על מדוּכה זו עם הרב ד"ר לוי, מזכירו של השר מונטיפיויר – אולם פרסום התכנית עורר סערות רבות בממשלות ובעתונים, והמשא‑ומתן נפסק, ואף סיבוכים ותלאות נגרמו...

– לא זה היה חפץ ההשגחה – אומר בלחש הרב מבריסק – עלינו עצמנו להשתדל תחילה בדבר הזה, לקנות שדות וכרמים כהישג ידנו, להוציא לחם מהאדמה ולקיים את כל המצוות התלויות בארץ.

­– הנה אני כבר עוררתי – ממשיך הוא – את ר' אבנר מסובאלק, לרעיון הישוב, וציוויתיו לעלות לערי הגליל ולייסד שם קולוניה. בימים אלה עומד הוא להתקשר, אם ירצה השם, על קניית אחוזת ארבל בכפר חטין.

­– הדין עם כבוד הרב מבריסק – נענה ר' יושעה בהתעוררות, הדין והצדק עמו; הנה רשומים אצלי זה שנים, בחברוּת לישובי כפר, למעלה מאלף איש, מירושלים ומחברון ומיפו, אשכנזים וספרדים. רובם עניים. ששיעבדו את תמיכתם השנתית בקופות הכוללים, ואף היה צורך לעכב בעד קבלת חברים חדשים... הועד הכללי בא בדברים על קניית שטחים גדולים בסביבות העיר, וליד יריחו ויפו וחברון ושכם ועוד. השֵייחים והמוכתרים להוטים היו אז מאד למכור, כי חששו שילקחו לעבודת‑הצבא במלחמה בין תורכיה לרוסיה... שמועות פשטו ביניהם, כי אוצרות זהב גדולים לנו – והמפתח להם בידי הוא, בידי "ראש השיכנאז" – מוסיף הוא בחיוך.

ר' יושעה ממשיך, ודומה אור גדול נוהר עתה על פניו. עיניו יוקדות, רושפות וקולו כמנגינה ערבה:

– ימי ביקורי אדמה היו לנו...  כמעט כל שבוע יוצאות היו משלחות מומחים לקרקעות ואנו, אנשי הוועד, עִמם לסייר   באתרים. ברכיבה על חמורים וסוסים הגענו למקומות רחוקים, שירת "קץ המגולה" בפינו ולבנו יוצא בגעגועים ובאהבה אל כל שעל אדמה בהר ובגיא. מאות אנשים יצאו מירושלים לראות בעיניהם את אדמת יריחו, ולכפר רמה נסעו, לחברון, ליפו ולכפר הר‑טוב. וכאשר קנינו סוף סוף את השדה הגדול סביב לקבר שמעון הצדיק – גברה השמחה במעוננו. רצינו לבנות שם עיר גנים.  נטענו עצי זית ושקדים.  ויותר מכולם רקד ושמח עמנו הרב מאיר אורבאך. ואז חזר בקול רם על הבטחתו לבנות בכספו, בעזרת השם, את בית‑המדרש הראשון לתורה ועבודה בקולניה הראשונה...

– ואני אמרתי אז לכבוד הרב, – מעיר ר' יושעה ואוחז זקנו בכף ידו, – ששמו מאיר בן יצחק עולה בגימטריה כמנין התיבה "תקוה". ועל כך ענה לי, שהוא מנדב מיד חמש מאות עשרה ואחד זהוב לבנין...

– המקום הראשון אשר נבחר לקולוניה הראשונה ואליה נשואות היו עיני כולנו – אומר הרב סלאנט, – היה בסמוך לפרדס של השר מונטיפיורי, שנשקף אל הים...  גם הרב יעקב לייב לוי והרב מחסלביץ, ראש ישיבת "עץ חיים" היו שם, וגם בני, ר' בנימין בייניש שיחיה. והשר מונטיפיורי כתב לנו אז, שיום בו יתבשר על גמר הקנייה יהיה לו יום חג ושמחה הגדול ביותר בחייו, והבטיח לתת את פרדסו במתנה לקולוניה שתוסד.  גדולה מאד היתה החדווה בירושלים. אולם הגרמנים מארץ ווירטמברג היושבים בשרונה היו בעוכרינו... כסנבלטים הם לנו בכל מקום, ולא נסתייע הדבר, למרבה הצער.  כגודל מצוות יישוב הארץ, כן גדולים הקשיים, חבלי התנחלות באדמתנו.  בדרכו לארץ‑ישראל לקח עמו מרן הגר"א כלי חפירה לקיים בו מצוות נטיעה, וכשחזר מדרכו מסר את הכלי לרב ר' הלל ריבלין, תלמידו, שהביאו לארץ ישראל. וגם אחרים מתלמידי הגאון לקחו עמם מכושים לקיים את דברי הדרש על הפסוק בויקרא י"ט (כ"ג):  "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם..." שלפיו אמר להם משה לכובשי כנען ליטול עמהם מכושים ולעסוק בנטיעה. – תמיד נוהג הייתי לומר לנוטעים, – מוסיף הרב ר' שמואל סלאנט, – כפי שקיבלתי מחותני, הצדיק ר' זונדל מסלאנט, כי כל העובד כפועל בנטיעה באדמת ארץ ישראל, לא רק את שכרו היומי מקבל הוא, אלא גם שכר נצחי, כי בזה מקרב הוא את הגאולה...

  יהי חלקי עמהם!  – קורא אחד בהתרגשות.

– אמנם יגיעתנו בקניית השטח הגדול ליד שכם נכזבה, – אומר ר' יושעה. – כל הצדדים נתייגעו. גם גבאי כולל ווהלין בירושלים ובצפת שעמלו בזה הרבה. אולם לא נרפה ומובטחני שסוף‑סוף נצליח, בעזרת השם. אפשר שעתה היא השעה הכשרה.

אחר הפסקה קלה הוא ממשיך ומטעים:

– עומדים אנו במשא‑ומתן על רכישת כפרים שלמים לבנייה וליישוב פרזות בירושלים. מערבית‑צפונית לקרייה הנאמנה, כאשר פירש רבנו הגאון החסיד האמיתי את הפסוק "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" בשיר‑השירים (ד', ח'), משיח בצפון, ובגמרא בבא בתרא למדנו כי השכינה במערב וזהו המקום שבחרנו, כי ירושלים היא לב שיבת ציון. חוץ מזה עינינו גם לאדמת יריחו ועוד נחלאות.

הד צעדים מבוהלים במרוצתם מפסיק שיחם. דלת בית הועד נפתחת בתנופה עזה, וערבי פורץ פנימה. נשימתו סעורה ועיניו יוקדות. ר' יושעה קם ונחפז לגשת אליו.

בפינה בחדר עומדים הם זה ליד זה. דיבורו של הערבי בלהיטות, בהתרגשות, ואילו הוא, ר' יושעה, עמידתו זקופה, אומץ מאופק בעיניו ורק פניו החווירו מאד. הכל עוקבים אחריהם, מבקשים לנחש מה הבשורה שהביא הערבי, והאם אין צפוייה, חלילה, פורענות?  וצלילי המואזין נחתכים בחלל – ובלבבות.

בחפזה עוזב הערבי את החדר, והוא, ר' יושעה, תוחב מג'ידה לידו, וחוזר למקומו. נסער הוא, אולם שולט ברוחו. ועוד קודם שהוא נשאל לפשר הבִּקור המוזר הוא פותח לאט ובלחש, כמהסס, ושוקל כל תיבה: –

– הפלאח הזה, רבותי הוא המרגל של הועד הכללי בשכר חדשי...  דאהוד ג'ילאל שמו...  והוא גילה, שכנופיה גדולה של פלאחים מהכפר דיר יאסין עומדים להתנפל בליל המחרת על שכונת משכנות. הכנות מרובות עושים הם להתנפלות רצחנית עלינו, והוכחות נתן לי על כך.

לחישות פושטות בחלל, גוברות ועולת בקריאות חרדה ובדיבורים מבוהלים, חפוזים, בלולים. ומתוך ההמולה המתעוררת נשמעים קולו:

– יש להזעיק מייד את הגברדייה, את כל ראשי הדגלים.

– ולהזהיר את אנשי משכנות. –

– השכונה פרוזה, רבונו‑של‑עולם, כאי בלב ים, ובאמצע בניינה.

– מצווים אנו להקדימם, להכות בהם בטרם יגיעו הרוצחים לישוב.

אך הנה קם הרב ר' שמואל סלאנט, קולו צלול ושלוו, והוא אומר: 

– סופר הועד ר' יושעה טרם סיים דברו, רבותי, נשמע תחילה דעתו.  בל ניתפס, חלילה, לבהלה, חלילה וחס.

– ידענו את הרוצחים האלה – ממשיך ר' יושעה ובטחה עמוקה בדבריו – עזים ופראים המה וכבר נפל מידם קרבן חף מפשע.  ואחדים מחברי השמירה נפצעו:  ר' חיים ברמן ור' ישראל מוהליבר ור' שלום חשין. אף על פי כן לא נבהלנו ולא נבהל מפראי אדם אלה.  אומץ לבם וגבורתם של אנשי הגברדייה יעמדו לנו בעזרת השם, כאשר עמדו לנו עד כה, גם אם רבים, רבים הם.  כי אחד מאתנו נאפד בגבורה, כר' יהודה בלומנפלד, המלמד בחורבה והמופלג בתורה, שקול כנגד מאות משלהם. אנחנו נהדפם ונכם שוק על ירך...  לא מסכנה אחת נחלצנו...  אל מורך לב, אל בהלה...  תמיד היינו מעטים נגד רבים – ויכולנו להם.

הוא מרחיב את הדיבור ומסביר, שמעולם לא נעלמו צרכי השמירה וההגנה מעיניהם, תלמידי הגר"א, מייסדי היישוב החדש.  הם לא הסיחו דעתם מכך, כי ככל שיגבר הבניין כן תגבר שטנת הגויים, שאינם אלא כלי‑שרת בידי כוחות הטומאה של עמלק.  אנו יודעים אותם, אלה הרשעים, ערביי מלחה, ליפתה ודיר יאסין ושאר הכפרים שמסביב לירושלים, והבדווים הנודדים, ואפילו הערבים יושבי חברון וסביבותיה והרחק מכאן בעבר הירדן, כולם זוממים מזימות נגדנו. וגם בשוטרים התורכים אין לבטוח. ובכל זאת, אין בנו, חלילה, פחד ומורא.  לא נזוז ולא נרתע!  – מכריז ר' יושעה בקול חזק – כי יעוד קדוש לנו הוא יישוב ארץ ישראל במצוות רבנו הגר"א. קבענו שמירה בצורות שונות בשכונות, – ממשיך הוא ובקולו בטחון ועוז, – ושמירה משולשת בין השכונות.  וגם הגר‑צדק, אברהם חסן, עומד על משמרתו בלילות בבקתה שנשכרה ע"י הוועד הכללי והיא מוקפת גדר אבנים גבוהה.  והעיקר, הלוא הם, השומרים שלנו, מצויידים בפנסים ומזויינים בנשק‑מגן. ואני העומד לפניכם, מורי ורבותי, כראש הדגל של השמירה המשולשת. לשלוש השכונות, יכול להעיד באזניכם, כי רוח גבורה וחירוף‑נפש מתנוססת בלבות השומרים. וראש הדגל של שומרי מאה שערים אמיצי‑הלב הוא ר' אברהם פרוסטקורפו.  והם כבר הלמו פעם בצוררים, הגנבים, הרוצחים והאנסים והפילו עליהם חתיתם.  ממשיכים נאמנים הם למורשת הגברדייה היהודית שראשיתה עם עליית תלמידי הגר"א ואשר בלעדיה לא היינו מגיעים עד הלום, ולא היה, חלילה, קיום ליישוב. אכן ראויים השומרים שלנו לזכויות מיוחדות ולאותות הצטיינות, להערצתם ולחיבתם של אנשי ירושלים. על כן עורך הוועד הכללי סעודות מצווה וסעודות מלווה‑מלכה שונות לחברי "אגודת בעלי לינה ושמירה", וכן לחבריהם במלאכת הקודש, למקיצי השומרים ונותני‑האזעקה אשר על הפעמונים – מסביר הוא – הנגינה והשירה ורקודי‑המצווה מפיגים את הפחד, מעודדים, מחזקים את הרוחות...

אחר‑כך פונה הוא אל הרב מבריסק ואומר:

– וודאי כבר נזדמן לכבוד הרב לשמוע שירתם של ילדי התלמוד‑תורה היקרים שלנו בלילות, בשובם מהעיר העתיקה לשכונותיהם, והיא מצטרפת ומתמזגת בשירת השומרים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"...

– כשירת הלוויים מתוקה וערבה וענוגה זמרתם – זבחי‑צדק ובטחו אל ה', רבים אומרים מי יראנו טוב... – נשמע קול.

– וגם אקדחים לנו  – מעיר ר' יושעה בלחש, להשיב מלחמה שערה בשעת סכנה ופיקוח נפשות, והוא מסיים בדרוש:

– כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, כח"צים היינו כנאמני ח'זון צ'יון בראשי תיבות. גם המלים "ביד גבור" עולות בגימטריה "חזון ציון"...

– כן, רבותי, נאמנים עלינו אנשי השמירה, ואך לואי זה בלבד היה הדבר העומד לפנינו עתה – מוסיף הוא בקול שבור.

ואחר הפסקה, כמרכז דעתו, ידו מושכת בשער זקנו, שחוטי‑כסף זרועים בו, ומצחו נחרש קמטים קמטים באימוץ רעיונותיו, הוא מוסיף – לא בזה הנסיון הצפוי לנו כולו, כבוד הרבנים ונשיאי הועד הכללי, לא בזה בלבד...

– כי הנה עמדנו לשגר עוד היום חלק מאנשי השמירה ליפו, כדי להעביר לירושלים קבוצה של יהודים שזה עתה באו...  אין להניחם שם והבאתם דחופה מאד, אולם בלי שמירה מזויינת אין בידם לצאת לדרך, כנודע. והשאלה הנוקבת היא: כיצד עלינו לנהוג?  כיצד?  האם להפריש חלק מאנשי השמירה למען העולים, ובדרך‑כך לצמצם כוחנו בירושלים, נוכח הסכנה הצפוייה? זו השאלה הגדולה, מורי ורבותי.

שעה ארוכה נמשך הדיון. ללא פחד וחרדות. כאן וכאן פיקוח נפשות. כאן וכאן משימה קדושה. ולאחר ליבוּן ובירור עולה ההצעה המתקבלת על דעת הכל – לקיים את שני הצרכים כאחד, ולהזעיק לשם כך מספר גדול ככל האפשר מאנשי השמירה...

 

בתום הישיבה ממהר ר' יושעה למשכנות. הילוכו החפוז מעורר בלב הבריות ניחושים שונים, גם חששות. הוא נכנס לבית‑הכנסת, ומבקש את ר' משה גראף, נודע בכינויו על שם עיירת‑הולדתו בריינסקר, המשמש מזכירו ועוזרו לעניינים סודיים, להזעיק הערב, לתפילת מעריב, את ראשי הדגלים עם אנשי השמירה.  הדבר דחוף – אומר הוא ומוסיף מלה – דחוף מאד!  הוא קורא שמות מתוך גליון נייר, וחוזר: –  בשם נשיאות הועד הכללי, ובשמי אני, תודיעם כי דחוף הדבר...  ואת השַׁמָּש הוא מבקש, להסיק את המיחם הגדול ולהכין את הקפה והסוכר בעד שומרי משמרת הקודש בלילות, אנשי חברה "בעלי לינה ושמירה", ולא בחצות, כרגיל, אלא עם רדת החמה... ואל יחכה לאיש שעלה בגורלו להסיקו הלילה... ויבדוק אם יש תרופות, כדרוש – ויי"ש.

על הקיר, שבצד ארון הקודש, מבחינה עינו של ר' יושעה בגליון נייר הדבוק בו ואחד מפזמוניו רשום עליו, זה הפזמון שחיברו לפני שנתיים, בתרל"ז (1877), עם רכישת האדמה שעליה עומד גם בית‑הכנסת הזה. הוא קורא את השורות בכתיבת‑ידו, השורות האוצרות ברמזיהן ובסמליהן את תמצית ברית אבותיו בסערת אליהו, שצנפה גם את רוחו הוא ותהי לגורל חייו –

נחיש בה גאולתנו, לקול התור בשערינו. 

יפה תל נוף הראל, גבעת מישור נחליאל,

ויקרא שמה בישראל משכנות ישראל.

סגולת קץ המגולה בו, וזכות ז' דורות בחובו,

פעלינו ממרום ישגיבו, שוכן בציון מעונתו.

ראה ה' את עמלנו, בדרך מקנתה הושיענו.

בזכות בנין קדשנו, קימאה קימאה בידנו.

לס' ריבוא יגיעתנו, משאת נפש רבינו,

רגע עומד הוא מהורהר. המלים על סמליהן וזכריהן ורמזי שיבת ציון לפי תורת הגר"א שבהן, ואש האמונה שבהן, שוטפות חולפות, ולעיניו מתגלף ועולה מחזה –

...זה מקרוב נערך כאן בבית הכנסת חג סיום הש"ס והכנסת ספר‑תורה. עד לשעה מאוחרת נמשכה השמחה, ואחריה סעודת‑מצווה בביתו.  בתוך כך נשמעו יריות שודדים שתקפו את השכונה החדשה, והשומרים הניסוּם באש.  הרבנים ר' שמואל סלאנט ור' מאיר אורבאך לא חזרו עוד לבתיהם בעיר העתיקה.  בביתו בשכונה לנו אותו לילה, ושעה ארוכה המשיכו לדבר במסירות נפשם של דרי השכונות אשר מחוץ לעיר, המאמינים באמונה שלמה שהם מקרבים את הגאולה, ובהכרח להגביר ולהחיש ולהרבות בבניית הבתים וליישבם ביהודים... לחסל השממה והטומאה – נחלת עמלק ומקור כוחו וגבורתו.

לא יצא זמן רב וכנופיה של גנבים פקדה את השכונה.  איש לא הבחין בהם באפלה, ואך למחרת היום, עם שחר, נתברר, שאותו לילה נגנבו ספרי‑התורה מבתי‑הכנסת בשכונות משכנות ואבן ישראל.  עד מה נזדעזע אז – וכמוה כל יושבי ירושלים – וביחוד שנודע, עוד קודם לעליית החמה, כי כנופית הצוענים הערבים ששכנו ליד כפר מלחה גנבו את ספרי‑התורה וכיסו ביריעות את אהליהם. עם ערב יצאו אנשי השמירה למקום, להכות בשודדים המשוקצים, לנקום את חילול השם הנורא. וחפצם עלה בידם. מכה רבה הכו בשודדים, מהם נהרגו, מהם נמלטו – ויתרם נשבו.  כבולים הובאו השבויים לעיר העתיקה.  הולקו, הותראו – ועם שחר שוחררו. ירושלים כולה עצרה נשימתה.  ירושלים כולה נשמה לרווחה והודתה להשם על הישועה הגדולה.

 

ועתה שוב מתנכלים.

ר' יושעה נחפז לצאת. השמש נוטה לצד מערב, להטה פג, וזהרה ניגר על מדרונות ההרים הרחוקים. בסמוך ליציאה מבית‑הכנסת מדברים אנשים בהתרגשות. הכול כבר יודעים על ההכנות להתמודדות.  הכול כבר יודעים על הצפוי.

אחד ניגש אליו, שואל בלחש:

– ר' יושעה, ר' יושעה – הוא חפץ לדעת דבר מסויים, ומבטיח נאמנה לשמור הסוד... הנכון, הנכון הוא הדבר אשר מתלחשים עליו, כי מצויים בעיר העתיקה שני שרי‑הצבא של הגדוד היהודי בלונדון? הלא מזמן מסרו מפֶה לאוזן, כי השר מונטיפיורי ראה לשלוח בחשאי תגבורת לשמירה ומפקדי‑צבא...

– לא עתה השעה הכשרה לדבר בזה – מעיר יושעה – המצב דוחק ולמן הבוקר עוד לא הייתי בביתי.  בעוד שעה קלה אני חוזר לכאן, לתפילת מעריב, והוא נחפז לביתו.

 

בתום סעודת ערבית וברכתה ניגש ר' יושעה לארון, ושולף מתוך אחת הפינות צרור ניירות מאלה שהוא שומרם בביתו.  בראשם מודפסות המלים "תורה ועבודה", היא החברה שנוסדה עוד בימי עלייתם של תלמידי הגר"א (והם גם חברים בחברת שהב"י – ש'וני ה'הלכות ב'כל י'ום, והגאון ראש‑הישיבה, ר' משה נחמיה כהנוב, הנהיג בה את הדִבור בלשון הקודש. ורובם של אנשי השמירה, בעלי‑מלאכה ופועלי בנייה, חברים בה). את הניירות האלה הוא יחזיק עמו, ולעת שובם של אנשי שמירה מהכות באויב, לפי שלבו סמוך ובטוח, הוא יכתוב במו ידיו, בכתב‑סופרים מהודר, תעודות מיוחדות לגבורים המצטיינים ויצוון ברמז את שלוש התיבות קר"ק...  שלוש תיבות האוצרות את כוונת הפסוק בתורה, בברכת יוסף אשר בספר דברים – ק'רני ר'אם ק'רניו, בהם עמים ינגח. והוא יודע, כי גם הדבר הזה מושתת על אדני פירושו של הגר"א ב"אדרת אליהו", והוא רמז וסגולה לעידוד לגבורי ישראל ומגיניו – ועיקר הענין הוא על משיח בן יוסף, שהוא הראשון לגאולה, לכך נאמר בכור שורו, משיח הראשון;  וכמו שנאמר ברעיא מהימנא[4]:  אריה לימינו הוא משיח בן דוד, גור אריה יהודה – והשור לשמאלו, הוא משיח בן יוסף, שעתיד לנצח הכל וכו'.

יודע ר' יושעה, שכאן מקור אמונתם ועוזם של כל אנשי השמירה, שכוחו ורוחו של הגר"א מלווים אותם בכל מעשי חירוף‑הנפש וקידוש‑השם שלהם בהגנת הישוב ושמירת חייו וכבודו.

שעת לילה מאוחרת. דלתות הבתים בשכונות נעולות ומוגפים החלונות. אך בבתי‑הכנסיות מתייחדים יהודים עם תורתם ברינת הלימוד. ילל תנים עולה בצריחה מחרידה מן מרחבי השממה. שומרים סובבים בסימטאות, בשבילים, רבוצים במארביהם, בתעלות שחפרו ליד הבתים.  רבים רבים בשכונות היהודים ערים הלילה, ובלבם ברכה ותפילה לשומרים. יודעים הם שלא על דרי משכנות בלבד מגינים הם אלא כל ירושלים, על הישוב כולו, על עתידו, על עתיד ישראל שהם חלוציו, על ראשית תקוות הגאולה.

אין ר' יושעה עוצם עיניו.  צינת הלילה מעוררתו ומעודדתו.  כל מראות היום וענייניו המרובים חולפים לעיניו.  הוא עוד לא סיים מלאכתו...  גם שיעור לא הגיד היום.  אחת ברור בלא ספק – הכרח לעשות כל האפשר כדי להגביר ולהחיש בניית משכנות ומאה שערים, ויש להשלים את הדיון על כינון החברה לייסוד כפרים והקולוניה הראשונה, ויש ויש... ומשעולה לעיניו שדה החטים אשר בשכונה והקוצרים אשר ראה הבוקר, פושט בו רגש חם וערגה צובטת לבו, ערגתו של בן‑הארץ לשדות קמה ובר מנומרי פרחים, לפרדסאות וכרמים משופעי ברכת תנובות...

והוא מזדרז, נוטל את נוצת‑האוזים והדיו, ועולה בהר ה"לבנון" לספר לאחינו בני ישראל אשר בגולה הרחוקה על הסבלות ועל התקוות.  נשתכח הלילה עמוס הדאגה והחדווה, נתפוגגה עיפותו הדרוכה, והוא עתה כמסיח לבו, לב הומה לגאולה ולמשיח, וידו מסלסלת במהירות את התיבות הזעירות. 

הנר דועך בדמעות הלב. והלילה הקצר קרב לקצו.  זהרורים תכלכלים‑ארגמניים ניצתים באופק האפלולי, וערפל נמשך ופושט על ההרים מבשר יום של שרב. עוד מעט הוא יטול ידיו, ילך לתפילת שחרית עם המקדימין, ואחר‑כך... אחר‑כך ימשיך את רקמת פעליו אשר חרדת ההתנפלות הצפוייה הפסיקה אותם, הפסיקתם, אך לא ניתקתם.

 

 

 

 

 

 

 

פרק ג': מעמק עכור לפתח‑תקוה

 

הגאון מבריסק נותן ידו ל"אגודת מייסדי היישוב".  – מציב תקנות הישוב החדש בפתח תקוה על יסודות התורה והעבודה והצדק. – ר' יעקב לייב לעווי. – השגותיו של ר' יוסף חיים זוננפלד. – סופר הועד הכללי, ר' יוסף (ר' יושעה) ריבלין מספר על כמיהת ירושלים לישובי‑שדה שהוא כנר‑תמיד.

 

זה עתה חזר מטיולו היומי, עד לשער שכם, כאשר ציווּהו הרופאים, תלמידיו עמו. השמש שוקעת מעבר להרים, אפלולית פושטת בסימטאות העיר העתיקה, ואך בבתי-הכנסיות ובתי המדרשות נדלקות עששיות‑הנפט ומנורות‑השמן אשר יאירו ללומדים עד אור הבוקר.  נשים, תינוקותיהן עמן, יוצאות לשוח ליד שערי החצרות, להחליף דברים, ולנשום את אוירו הרענן של הלילה הצונן, לתלות עינים עורגות הרחק, מעבר לחומות.

כל הדרך המו בלבו של הגאון מבריסק זכרונות, כבני‑לוויה.  הנה החורבה המוצקה, המפוארת כ"מקדש מעט", שתלמידי הגר"א, מחוללי היישוב החדש וחלוציו פדוהָ ובנוהָ ותקעו בה יתד נאמנה, תחילה בית‑הכנסת "מנחם ציון", "בית המדרש הישן" שבו התקהלו ולמדו בימי שחרו של היישוב החדש, תלמידי הגאון החסיד האמיתי, מנחם מנדל משקלוב ור' אברהם שלמה זלמן שפירא[5]. וכאן נתן נפשו לימים ר' אברהם שלמה זלמן שפירא בפינוי הריסות החורבה לאחר שגונן על המקום הקדוש בגבורה והובא לקבורות בסמוך לקברו של זכריה הנביא. 

כל חצר בירושלים רווייה זכרונות, ספוגה קדוּשה.  הנה, לא הרחק מן החורבה – חצר השל"ה[6], שבה חיבר את סידורו "שער השמים" והשלים את חיבורו "שני לוחות הברית".  ובשכנות לה חצר הרב החכם, שמעיינותיו נפוצו ברחבי הגולה, הוא ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים", עטור האגדות, ובכללן אגדת עץ התאנה שגדלה ונסתעפה בחצרו וסופה שנתייבשה ו"חדלה לתת פגיה", לאחר שילדים שובבים הפריעוהו מן הלימוד בצל ענפיה...  התאנה האהובה, המתוקה, חביבת האגדה. כיצד נאמר? הגאון מבריסק זוכר יפה את דברי החזון:  עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק, שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה בכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה, ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגָלוּיוֹת באות וחונות בתוכה...

מעודד ומחוזק מן הטיול באויר הזך והצונן, ומן ההליכה על האדמה ההררית, הסלעית, שהוא חש בקדושתה, הוא חוזר לביתו עם תלמידיו‑מלוויו.

על השולחן מונחת הגמרא בבא בתרא, פתוחה בפרק שבו הוא שׁונה עם תלמידיו זה חדשים, והוא יודע כי עדיין לא מיצה אותו ולא ירד עד תהומֵי תהומות סברו ופשטו ומפרשׁיו וכוונותיהם.  ולידה קונטרס ההתקשרות, צנום הדפים של "אגודת מייסדי הישוב".

דלות נקייה מרחפת בין הכתלים החשׂופים – את הדירה המרווחת שהציעו לו פרנסי ירושלים דחה וקיומו על מעט דמי‑השכירות המגיעים אליו מחוץ לארץ, מן הקהילות בהן כיהן ברבנות, ואף מהם אין הוא מותיר משבוע לשבוע אלא מחלק לצדקה. כי אכן הוא מהלך בדרכי הגאון מווילנא, חי בצניעות ובדחקות מוחלטת ובפשטות גמורה, הן בנוגע להלבשתו והן למאכלו.

באחת הפינות, שרוייה בצל, ישובה הרבנית, שרה‑סוניה.  אין הם מרגישים בה, ואך היא בוחנת כל תנועה שלהם, שומעת שיחם והיא מלווה – בדרכה היא – כאשר נהגה כל שנותיה, את אישהּ הרב בכל דרכיו ומעשיו.

היא קמה חרש, קרבה אליו, ואומרת:

– והנה הכתבים שהביאו מן הבית‑דין‑צדק, רבי. ספר התקנות של האגודה – חשוב וראוי הדבר מאד מאד – מוסיפה היא.

עינו דבוקה בצרור הניירות ואף‑על‑פי שאין הדברים האמורים בהם חדשים לו, הרי הוא נפעם ונרגש. דומה, ברוח הקודש נכתבו השורות האלו, ובמוחו הומים פסוקי הנביאים והתפילות הרוויים צער החורבן, שנאמרו כמו ליָמינו אלה ממש, ימי הפרעות והאימים ברוסיה, ותוחלת הגאולה וקריאתו של החסיד האמיתי רבנו אליהו: עת לחננה! עת לחננה!  והנה סוף‑סוף קם הדבר הגדול אשר לו הוא ייחל, יישובה של ארץ ישראל בקדושה, ועל אדני התורה, וגאולתה מחרפתה בידי יהודים כשרים שיעבדוה ויוציאו לחמם מתוכה – ועצם ההתנחלות היא צעד לקירוב הגאולה השלמה.  בשוב ה' את שיבת ציון. –

– הדין אתך סוניה, – מעיר הוא, וקורת רוח עמוקה בדבריו.  ראוי הדבר, ראוי מאד. –

לעיניו חולף מראה המקום, הקרוי עמק עכור, ללא עץ ושיח, נגוע קדחת וצרוב שמש, אדמה מוכת שִׁממת דורות, אשר "אגודת מייסדי היישוב" הקרוייה חברת "פתח תקוה", בני העיר העתיקה, החליטו להיאחז בה ולהתנחל עליה מחדש, מבראשית, לאחר האכזבות והצרות שכבר פקדו אותם במקום ההוא. והוא, לא זה בלבד שנתן להם עידודו וברכתו, אלא שעיצב ברוחו את יסודותיו של הישוב החדש‑המחודש ותקוות גדולות הוא קושר בו, תקוות החורגות הרבה מתחומי המקום והשעה.

הוא נוטל בידו את הקונטרס הרזה שהוא זוכר את כל תכנו ולשונו, והרוח המפעמת בו קרובה לרוחו והיא על טהרת הקודש.  פסוקי הנחמה והבשורה של הנביא עמוס – "וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". (עמוס ט' י"ד-ט"ו)  – באים בראשו של הקונטרס, והגותו של מרן הגאון החסיד האמיתי, שיטתו בגאולה ואף לשונו חתומים וצרורים בו. והוא נפעם מיפיו ומעוזו...

והנה פתיחתו:

"לקול שוועת אחינו בארצות פזוריהם העולה עד לב השמים...  לקול יללת אלפי אחינו, כי שוּדד רבצם וחוּלל כבודם וניתנו למרמס כטיט חוצות, אין מושיע ואין אומר השב...  לעומתם יענה הד הרים קול גדול ונורא, קול שדי חוצב להבות אש, קול מבין הררי קודש:"

"שובי בתולת ישראל – שובי אל עריך אלה!"

קולו של ירמיהו הוא, נביא החורבן, והוא כפזמון החוזר בכל פרק: 

‑ עד מתי תחבקו חיק נכריה!  – זועק הקונטרס באזני בית ישראל. ארצכם החמודה מִדבר, עריכם הקדושות – שממה, ואין איש שׂם על לב ואין מכם חולה על זה?... כל עמלכם ויגיעכם תריקו על ארץ‑לא‑לכם, וארצכם החמודה והטובה תשליכוה אחרי גווכם, אין מתעורר בצדקו להחזיק בימינה;  ותאמינו ותחשבו, כי רק בדבר שפתים ובתקות הלב תמלאו חובתכם...

"עד מתי יפתוכם רעיונֵי‑שוא?  עד מתי תצפו צפיָת‑הבל, כי זאת המרגעה וזאת המנוחה, ותאמרו, כי שלום שלום ואין שלום? ...לכן, שתים עליכם לעשות – משכו ידיכם מלבנות ארצות נכריות, ושובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה..."

ומפליגים הכותבים בשבחה של ארץ‑ישראל, ולא כמטיפים וחובבים, אלא כילידיה ויודעיה מקרוב. –

"אחים יקרים, שאלו‑נא אותנו לשלום ארצנו!" – אומרים הם. "הטו אזניכם, שמעו והאזינו!  טובה ארצנו הקדושה מאד מאד..  ולא יחסר בה כל טוב.  ואך לא חלו בה ידים – ידי עמלים וחרוצים... וזה לכם האות, כי גם עתה בעת חורבנה, אשר כל הריה שאו שממה וקוץ ודרדר, שמיר ושית בה, כמה משפחות מוציאות ממנה בר ומזון מדי שנה ושנה.  אויר ארצה זך ונקי, קיץ וחורף, קור וחום במידה ממוצעת  ולא כל עט סופר מהיר לתאר ולציין את כל חמודותיה, הריה ועמקיה, אפיקיה וגיאיה...  מלבד כל חמודותיה העתיקות, ואשר לא יסולאו בכל פז, ומלבד רעיונות הקודש אשר יתעוררו עליה על כל מדרך כף רגל, מלבד כל אלה – עצם הארץ הזאת טובה היא במאד מאד, ויכולה להחשב בין כל הארצות המהוללות בתבל ביבולה ובפירותיה, אין בה שמץ דופי, כי אם שוממותה מאין יושב בה.

ולא נעלם מהם, ממחברי קונטרס "אגודת מייסדי הישוב", כי קוראיו שבגולה עשויים להקשות ולשאול, מדוע הם עצמם, אחיהם היושבים בירושלים, נגועים בעוני ובמחסור?  התשובה שבפיהם, תשובת‑אמת, ברורה וחותכת:

... יען כי מעטים הם ודלים ורשים ולא יעצרו כוח להתגבר על השממון השורר על האדמה הקדושה...  על כן נחבאו היהודים בחוריהם בתוך חורבות ירושלים, וארצנו הקדושה שממה...

... אבל לוּ חכמו השכילו זאת מראש אחינו בני הגולה בעוד ישבו שלוים ושקטים, בטרם התנגשו רגליהם וימוטו אשוריהם;  ולוּ חכמו וישכילו גם עתה אחינו השלוים והשקטים – כי לא נדע מה יולד יום – לזכור את ארצם הקדושה, לתמוך בידי אלה החפצים להקריב נפשם ומאודם להוציא את המטרה הנשגבה הזאת לפעולה, לכונן מושבות בארצנו הקדושה, לבנות הנהרסות ולנטוע הנְשַׁמּוֹת, כי עתה הנזק אשר קרה לאחינו בימים ההם היה כבר די לנער את ארצנו הקדושה מעפר שממותיה ולהקימה לכבוד ולתפארת.  וכמה אלפים מאחינו היו יושבים על אדמתם כיום הזה שלוים ושאננים!  וליתר אחינו היה מקום מנוס ומפלט לעת תמוט רגלם – בבואם אל ארץ נושבת, בבואם בקרב אחיהם, בבואם אל ארץ אבותיהם, אשר לא ישמעו בה קול נוגשׂ. אבל הה! מה שעבר אין.  ומעתה:

– שובי בתולת ישראל – שובי אל עריך אלה!

... וגם מהערביים אל תפחדו... אין דבר ואין יראה ואין פחד – רק שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה!

ועל כן פונים הם, המחברים, בקריאה נרגשת מיוסדת על אדני האמת והשכל, להצטרף לאגודה, שחבריה כבר יודעים את "תהלוכות ארצנו, את הרוח המושל עליה ואת העם היושב בה, טבעם ורוחם", – וככל שירבו לתת לה יד ירבו פעולותיה לטובת ארצנו ולטובת כלל ישראל.

– זה לנו שנתים – ממשיכים הם – "אשר החִלונו את מעשינו, בכסף מלא קנינו לנו כברת ארץ גדולה ורחבה, מהלך חמש שעות יסוב אותה, על נחלי פלגי מי הירקון מול יפו. ארץ שמנה ופוריה, דשנה ורעננה, ויען כי הארץ הזאת שוכבת בעמק, על כן קונים אנחנו עוד כברת ארץ אחת במקום גבוה לכונן שמה עיר מושב... וכמו שקנינו את נחלתנו זאת, כן עוד יש ויש נחלות גדולות ורחבות אשר נוכל לקנותן.  וכמעט כל ארצנו לפנינו. לא עת לחשות היא זאת!

...איך לא נבוש ולא ניכלם, בפינו ובשפתינו נחבב את אדמת קדשנו – ולבנו בל אתנו... עד אנה תעמלו לריק ותיגעו נפשותיכם לבהלה?  הביטו והתבוננו אל כל העמים שוכני תבל עד כמה גדלה אהבתם לארץ מולדתם, ומכם נאבדו רגשי קודש אלו.  אוי לנו כי חטאנו, בושנו וגם נכלמנו.  ...רב לכם לדאוג עבור זרים. רב טוב עשיתם בכל ארצות מושבותיכם, ומי מזכירכם לטובה?

באה העת שתבינו ותעשו לביתכם – מטיפים מחברי הקונטרס את מוסרם הנרגש באזני הגולה, – האירו פניכם אל אמכם הזקנה והבלה, אשר אחרי בלותה תהי לה עדנה, עוד תחלץ לכם שד תנחומיה ועוד תתענגו מרוב טובה ומזיו עבודה. הן היא קוראת אליכם מרחוק, מתחננת ופורשת עליכם כפיה: 

– "אנא, בני, חנוני, פנו אל ארצכם הקדושה ועשו אותי לארץ חפץ" – לא נופלת היא מכל הארצות המפוארות בתבל, ומוכנה לקבל כל טוב ולהשיב די טוב לכל מטיביה.  עזרו לאחיכם העניים החפצים להאחז בתוכה על נחלת שדה וכרם, הכינו מכונות לכל עבודה ומלאכה, הרימו קרן המסחר והקנין, סולו מסילות ברזל בכל גבולותינו, ואלפי רבבות אחינו יחיו סביבותיכם, וארצנו הלזו הנְשַׁמָּה תיעבד ותהי כגן אלהים להחיות עם רב מאחינו בני ישראל אשר לא יספר מרוב...

– הקבצו והתאספו!...  וקראו בקול:

*       "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה!" (ירמיהו, ל"א, כ')

 

גאולת ישראל המשולה לאילת-השחר אמנם מרמזת לו, לגאון מבריסק, והוא נכסף אליה בכל נפשו, ומתפלל לה בלבבו, מאז עמד על דעתו. ואולם, דומה עליו, כי מיום דרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש, והוא רואה אותה בחרפתה ובעזובתה, וחש על כל צעד ושעל בהתעוררות המפעמת בלב יראים ושלמים בני ירושלים, פרושים וחסידים, צאצאי צאצאיהם ותלמידי תלמידיהם של מרן הגאון החסיד האמיתי מוילנא, של הצדיק הבעל‑שם‑טוב, והגאונים האדירים בעל החת"ם סופר מפּרשבורג, – גברה גם בו עד למאד התוחלת והצפייה לקראתה.  נסתרים דרכי השם, ואולם ברור וודאי לו שהימים האלה ימי ראשית גאולת ישראל הם, שפירושה, קודם כל, גאולת הנפש מטומאת הגלות והחולין, ומשמעותה, שיהא ישראל, עם הסגולה והבחירה, ראוי לשוב לירושלים ולארץ הסגולה והבחירה, שאם לא כן חטא יחטא כפליים... ההתעוררות הזאת של יקירי קרתא, אנשי העיר העתיקה, לכונן מחדש, על נְשַׁמּוֹת פתח תקוה מושב עובדי‑אדמה, מושב שתורה ועבודה עמודיו – האין בה מהתגלות ההשגחה ומסימני הגאולה הממשמשת ובאה? ופסוקו של הנביא: שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה! – אינו מש מעיניו. בחיבה עזה מלטפות עיניו את המסובים עתה בביתו, תלמידיו כבניו, ובני ירושלים, בוני פתח תקוה ביסורים גדולים, העושים עתה מאמץ, בסיועו ובסעדו, לחדשה.

אחר‑כך מעיין הוא בהקדמה לספר התקנות, אשר בה מספרים הכותבים לאחינו אשר בגולה, כי הנה כבר קם דור חדש בארץ, שנולד וגדל בה, והוא לא ידע טעם נגישׂות‑גולה, דור בן‑חורין בארצו, בניהם של ראשונים, מייסדי הישוב החדש, ממשיכי מורשתם ודרכם ומעשיהם, אף‑על‑פי, שרחקו כבר מסבלות ראשוניהם שאין כלל לשער בדמיון... זכירת פעלו של דור‑ראשונים זה וגבורת כוחו צו חיוני הוא לכל שוחר ציון – ושִׁכְחָתוֹ בנפש עתידנו הוא!

...הזקנים אשר יתהלכו בינינו בדורנו זה – כותבים הם – על ראשית ירושלים החדשה, שהיא ראשית הישוב – נשאלה את פיהם ויגידו לנו, ויספרו ויאמרו לנו את אשר בעיניהם ראו ולא זר, עת שבאו המה הראשונים לירושלים עיר קדשנו, וימצאוה שכולה וגלמודה, וכצפרים נודדים קיננו בסעפי חרבותיה, ורבות שבעה להם נפשם מחמת המציק, חייהם היו תלויים מנגד, גוום נתנו למכים ולחייהם למורטים, ובחירוף‑נפש סבלו כל מה שעבר עליהם, ולא שמו לבם לזה, ובטחו בהשם ועשו את שלהם לסול מסלה ליתר חונני עפר ציון החפצים להשליך נפשם מנגד לעלות ולחבק את חיק אמנו הקדושה. אהה! איה סופר ואיה שוקל לתאר ולצייר את כל התלאות אשר עברו על ראשם...

...וגם אם לא נביט מרחוק, אם עד חמש עשרה שנה – הנה גם אז היה מצבנו נורא מאד. כי ישבנו בבתינו באימה ופחד, ואם הלכנו בשוק היה מגור מסביב, ומחוץ לעיר היתה אימת מוות, שוד ורצח, מדבר שממה שמה ושאיה; וכנטות צללי ערב סוגרו כל שערי העיר על מסגר והנשאר בחוץ היה מאכל למלתעות כפירים... בזכרנו זאת עתה – חרדת קודש תאחזנו, על מעשי השם הנפלאים והנוראים...

...מי היה יכול להאמין לפני חמש עשרה שנה, שילך יהודי בחוצות ירושלים בצואר נטוי, ופניו לא ישבעו כלימות ורוק?

...מי היה יכול להאמין, שישב יהודי בדד בטח ושאנן, מחוץ לעיר מושבו, ואין מגור מסביב?

...מה גדולה שמחתנו בראותנו את שכונת מאה שערים בנויה לתלפיות, ומה תגלנה כליותינו על חברת משכנות ישראל המתנוססת בהדרה!  האח!  האח!  בראותנו שכונות אבן ישראל, בית יעקב, נחלת שבעה ויתר בנות ירושלים סביבה, משובצות בפאר עדיים ומתנוצצות כספירים ביִפעת זהרן וכולן מלאות בני ציון היקרים, שוכנים שמה שלווים שקטים ובטוחים ושאננים...

כן, הדין עמם, – מהרהר הרב יהושע לייב דיסקין, – המעשה הגדול והרב של פריצת החומות של ירושלים, של הדבָּרת כוחות עמלק הטמאים ששורקים בשעריה ע"י בנייה ונטיעה.  כאשר ראה בחזונו הבהיר ושכלו העז רבנו הגר"א,  פאר ישראל, הוא הוא המִפנה והראשית, המופת והאות להמשך הגדול, שלא יאחר לבוא ולא יתמהמה יותר, לתחילת קבוץ הגלויות ולראשית הגשמת חזון המרחביה של כיבוש ויישוב הארץ, וזה לשונם: –

"... חרצנו משפטנו, כי הדבר הזה מבשר לנו צבא רב, כי כאשר פתחה ירושלים עיר הקודש את חיקה והרחיבה מקום אהלה להביא בניהָ אליה, כן גם תמהר ותחיש ארצנו הקדושה להביא גם בניה אליה ותחליץ להם משד תנחומיה, להשׂביעם ולענגם מטוּבה, ועוד נצא השדה ואנחנו נהיה הראשונים לסול מסילה לשאר עם ה', וישובו בנים לגבולם..."

ועל כן, אין ספק, כי לא יארכו הימים ומשפטנו יצא לאור, ותקוותנו לא תכזב... והנה, עתה, אנחנו עומדים בפתח תקוה הפתוחה לפנינו לרווחה, כי תקוותנו כשחר נשקפה, ועוד מעט תצא גם השמש בזהרה ותאיר כל הארץ..."

 

רכון על השולחן, חבורת תלמידיו‑נאמניו לידו, מהם מחברי האגודה, בני ירושלים, שהיו במחולליה של פתח‑תקוה הראשונה, שחרבה, והם בוחנים את פרטי התקנות של הישוב החדש העתיד לקום אשר הוא, הגאון מבריסק, כתבם וניסחם, והם נתחייבו לקיימם ולשמרם מבלי לנטות מהן ימין ושמאל – וגם הסכימו, כלשון הכתוב, שאף הקוּשאן של הישוב יירשם על שם אדוננו מורנו ורבנו אב‑בית‑דין מבריסק, נרו יאיר, וכל הנהגת החברה תהיה רק על‑פי פקודתו בכל דבר ומשפט הבחירה.

משפט הבחירה יהיה כך:  שבעה אנשים יבחרו, מהם חמישה מהדרים בירושלים, ושנים מאלה שקבעו ישיבתם בפתח‑תקוה.

הוא מעיף עין על שמותיהם של החברים "שבאו על החתום" בעזרת השם, היום יום א', כ"ו סיון שנת "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תרל"ט – 1879)[7] – ולבו בקרבו יגיל.  אמת וצדק שחברו יחד – הלא זו משמעותו של המפעל החדש, גרעינו הקדוש, צידוקו העליון, ורוח של אמת וצדק מרחפת על השורות, על הסעיפים, בהם גלומים יסודות הישוב העתיד לקום ואשיותיו שיוצבו.  בלב שלם קיבל על עצמו הגאון מבריסק לשמש "סוכן" החברה הזאת – כאשר יציינו החברים‑המייסדים – חברת הבונים הגואלים.  אכן, שוב ייאחזו יהודים באדמתם הנטושה מאז גלו ממנה, יקימו בתים ויקנו בהמות וכלי‑עבודה, ויבנו עליה בית‑כנסת ובית‑טבילה והכנסת‑אורחים ובית‑רפואות, ודירות לרב ולשוחט ולמלמד תינוקות.  כל אחד יזכה בנחלתו לצמיתות, שתכלול מכל סוגי הקרקעות, וליד כל בית ארבע אמות לגינת ורדים ואילנות  הכול מתחייבים לבנות את הישוב בחן ושכל טוב, לסלול מסילה אל נהר הירקון, ולהקפיד על הנקיון.  מנהיגם הרוחני של עדת עובדי האדמה, הראשונה לישוב, יהיה הרב, והוא ישפוט וידין, והוא ישגיח על קיום כל המצוות התלויות בארץ כדין התורה. ובעתים הידועות בשנה יחזור הוא בכבודו ובעצמו על הגנות ועל הכרמים והשדות, לראות אם הכל עשוי כדין תורה, ואם מקיימים שמירת שבת ומועדים, וראשית הגֵז ומתנות כהונה. והרב עצמו, לעולם לא יישאר על משמרתו אלא בהסכם רוב בני העדה.

ואשר להנהגה הכללית של הישוב, קבע הגאון מבריסק – שהיא תיבחר שנה שנה, בחול מועד סוכות, בבחירות‑חשאי, וברוב דעות יקום כל דבר.  הכל ישאו בהוצאות הישוב, החינוך, השמירה, הנקיון, וכו' – לפי המעמד החמרי. לא יופקר שום חולה, או יולדת, – וסעיפים מפורטים מבטיחים את קיומה של מצוות בקור חולים, ולמותר להוסיף, שבישוב החדש תהא דאגה מוחלטת לתלמוד תורה לבנים ולמבוגרים. והכל חייבים לקבוע עתים לתורה, כל אחד לפי מעלתו, ולהעמיד משמורים בלילות, וכל אחד מחוייב ללמוד לפחות מחצית הלילה כל השבוע.  הלא ברור, שאין לקיים שום חברה שאין תקנותיה מקשרות את החברים בקביעת שעור בגמרא, או לפחות במשניות. ואסור להפסיק לימוד הבנים עד גיל י"ח, ולהכניסם במלאכות הבית והשדה בקביעות...

לאחר הסעיפים והתקנות על ההנהגות בשבתות ובמועדים, הכנסת אורחים וגמילות חסדים – שבהם חזה מראש, בעינו הצלולה והברורה, את עיצוב דמותו של היישוב העתיד לקום, הוא רואה לקבוע פרק מיוחד ל"הנהגת העדה בכלל".

ואת הפרק הזה הוא פותח בהתחייבות העדה לקיים בשלימות את המצווה האמורה בתורה ואהבת לרעך כמוך. והוא מוסיף ומפרש בהרחבה ובהטעמה –

– שלא יהיה שום נְקִימָה או נטירה או שנאה בלב אחד על  חברו, רק נחיה כולנו באהבה נאמנה, ואם יעשה מי לרעהו איזה עוול לא יטור בלבבו עליו, רק יאמר לו מדוע עשית לי ככה... כן אם רואה איש שחברו עושה דבר מגונה לא ימהר לשנאותו, רק יוכיחו באהבה...  כן יהיה כל משאינו ומתנינו בין איש לרעהו באמונה, באמת ובצדק, הן שלנו יהא צדק ולאו שלנו יהא צדק;  וכל דרכינו יהיו במישרים, וגם לקדש את השם לעיני הגויים מבלי לעשקותם ומבלי לרצותם...

והנה הוא רואה, ולבו בקרבו יגיל, אישור הבית‑דין‑צדק של קהילות האשכנזים של ירושלים – ליד חתימות חברי "אגודת מייסדי הישוב", בראש חתימתו של הרב יעקב יהודה (ליב) לעווי – שגם הוא אומר טוב למעשה. ולא עוד אלא שהם מטעימים , כי תשועה גדולה תצמח מזה לארצנו הקדושה, ומצווה רבה לכל איש החובב עמו וארצו לעמוד לימין החברה, לעזרם ולסעדם ולתמכם בכל מה שאפשר, בכדי שיוכלו להוציא מן הכוח אל הפועל את הדבר היקר הזה, ויעיר השם ממעון קדשו ויחשוף זרוע עוזו לעיני כל הגויים וישיב שבות ציון, ויקבץ את עמו הנידחים והנפזרים – זה לשונם, לשון אמת וצדק.

– ברוך מציב גבול אלמנה – לוחשות שפתיו של הגאון מבריסק, וניצוצות חדווה נדלקים בעיניו. וכמו זרח אור על הפנים הבהירים, הנפולים, העטורים זקן מכסיף, ופושט באפלולית החדר ועל חבורת תלמידיו‑נאמניו המסבים אל שלחן‑העץ החשוף.

– רבי, כבוד הרב, – נענה אחד מהם, גבה‑קומה ושחור‑שיער, אש לוהטת בעיניו ופניו שזופים בחמה, הנה אף אני נמניתי עם המייסדים, ולבי השארתי שם בשדות פתח‑תקוה שנעזבו...  זכות גדולה היא לרבנו לעודד ולחזק ידים, וגם בגולה ודאי ישמחו לבשורה זו...

– והנה, רבנו, כוונתנו ב"אגודת מייסדי הישוב", היא קודם כל, לעשות תקון לפתח תקוה הראשונה, שנעזבה כמעט כליל, לבנותה על תלה, ותנאי ראשון לכך – תקיעת‑כף בין החברים וקבלה בשבועה חמורה, שישרור ביניהם שלום‑אמת. ועוד עיקר גדול אחד: שכל אחד יקבל חלקו באדמה לא לפי ה"מספרים" – כי אין שום חילוק אצלנו לענין זה בין מי שיש לו אפילו עשרה "מספרים" לאותם שאין להם אפילו חצי "מספר".

לאחר הפסקה קצרה הוא מוסיף:

– ועוד דבר, רבנו, כל אחד יעשה מאמצים לפי יכולתו לבנות בית לעצמו, וחלוקת הנחלאות לכל אחד ואחד תהיה הן לפי טיב הקרקעות והן על‑פי הגורל.

הרבנית מגישה כוסות תה עם רקיקים.

– וודאי, וודאי שכן, רבנו, – נשמע קולו הרך של ר' חיים יוסף זוננפלד. כממשיך שיחו של רבו. והוא מרים את ראשו, ועל פניו הנפולות, כפני מעוּנה, מקפצות הפיאות הארוכות, השחורות ולהט‑נעורים סוער בו בדברו.

– אין לך דבר קדוש מישוב הארץ, שהיא עתה כאלמנה שוממה, וכל חפצנו ותשוקתנו ליישובה ולבניינה, לגאולתה בידי שמים... ואך האם כל בניין כשר הוא? האין בניין שהוא גם סתירה? כי העיקר הלא באדם, בבונים, בישראל, כבימי עזרא ונחמיה.  והנה, מעבר לחומות, בשכונות החדשות, פושטים ניצנים של טומאה, של חורבן וכלייה, חלילה, תחת שמי קודש אלה...  אמנם רבנו – מוסיף הוא – שמו משה והוא לנו כמשה בתורתו, ושמו יהושע והוא לנו כיהושע ביישוב הארץ.

תוגה מורגשת בדבריו של הרב יוסף חיים זוננפלד.

– הדין אתך ר' חיים, והצדק אתך – מחזיר לו הגאון מבריסק, – אין רחמים בדין, ואין רחמים לרשעים... הנה, ר' חיים, גם בתקנות הקולוניה החדשה, פתח תקוה, כללנו בעזרת השם, סעיף נגד עוכרים ורשעים... ואך יתן השם והיה עמק עכור פתח תקוה לכל עמך ישראל השרוי במצוק בקרב העמים ההם...

– גם ברוסיה – נענית הרבנית – קינא הרבי קנאת השם צבאות, ולא נרתע.

אחר הפסקה קלה היא מוסיפה:

– הרבי תמיד‑תמיד היה מסור בלבו ונפשו ליישוב ארץ‑ישראל. מראשוני המעוררים והמשתדלים בדבר הזה.  בבריסק הוא היה הגבאוּת הראשית לצדקות ארץ ישראל, הקרן הראשונה ברוסיה להחזיק את היישוב ולבניין הארץ וללימוד התורה...  לפני חמש עשרה שנה ויותר פרסם הוא ושיגר מכתבי התעוררות ליישוב הארץ, ובמכתבים רבים עורר ועודד להעלות את ציון השוממה על לב, לבנותה ולכוננה.

– נו, די, סוניה, – אומר הגאון מבריסק. – מה רבותא בכך?!

דממה בחדר. הגאון מבריסק כמפליג לעבר רחוק, וראשו רכון אל השלחן. אחר כך הוא מתעורר, תולה עינים חמות ביושבים סביב:

– כן, כן, כל חיינו מקנאים אנו לתורת האמת ולציון בית חיינו. כך היה הדבר גם בהיותי אב‑בית‑דין בקהילות רוסיה וליטא... ומה רבותא בכך? ושם נתונים חיינו גם בלחצם של רשעי הגויים.

– יורשה‑נא לי, רבי, ואעיר – אומר בהכנעה ר' חיים יוסף זוננפלד וקולו גובר והולך – כי מלחמה בכופרים בארץ ישראל חמורה יותר, אפשר היא המכרעת.  בלי קיום התורה שקיימה אותנו אין לנו חיים, ובלעדיה לא נזכה, חלילה, לגאולה שלמה והגלות נמשכת עלינו. ואותם חובבי ציון שבגולה – אינם אלא שונאי ציון, ואין חיבת ציון שלהם אלא אמתלא לעקור את התורה והדת... עיוות וחילול הוא, בעוונותינו הרבים, אויה לנו. –

– אנחנו נאסור מלחמה בתוקף נגד כל הרשעים, מלחמה נחרצת, ר' חיים, מלחמה ללא פשרה וויתור, מלחמת קודש... אנו כאן שומרי החומות הנאמנים, ומי להשם אלינו! – נענה הגאון מבריסק, כיוצא מגדרו הוא נדלק לפתע באש של זעם‑קודש.  איבריו מרטיטים וגיצים לוחשים בעיניו.

– אמרת לקרוא את הסעיף נגד הרשעים בתקנות הקולוניה?  – שואלת הרבנית.

– כן.

הוא נוטל גליון נייר הזרוּע באותיות זעירות, וקורא. הכל מקשיבים בדריכוּת לכל מוצא פיו.

– ואם יזיד חס‑ושלום מי מאתנו לנטות מן הדרך הישר  לעשות מעשהו, זר מעשהו, בין לישראל בין להגויים, אזי מופרש ומובדל יהי' האיש הזה מקהל השם ולא יצורף לכל דבר שבקדושה.  ועל כולנו מוטל לרדפו בכל מיני רדיפות, עד אשר נגרשנו מפנינו או עד שישוב מדרכו הרעה, ודוקא בהסכם הרב של הקולוניה ורוב ז' טובי העיר...

– בזה הנשק נילחם!  – נשמע קול נסער.

– הקולוניה עתידה לקום בקרוב, בשעה טובה ומוצלחת, אך בינתיים, חוששתני, כי הצדק עם ר' חיים, שלא נועדו לנו ימים שלווים ושקטים לתורה ולעבודה כאן – מעירה הרבנית.  השליח שבא לכאן מלונדון, יחיאל מיכל פינס, כבר מרננים אחריו... אין יודע טיבו וכוונותיו.  רבי, מחר עומד הוא לבוא אל ביתנו.

– כבר אמרתי – נענה הגאון מבריסק בתוקף – כי נילחם ולא נרתע, והשם יתברך יהיה בעזרנו. אנו, שנצטווינו להיות רחמנים וגומלי חסדים ואוהבי כל יצור נברא בצלם – על כרחנו נילחם עד חרמה נגד מחריבי בית חיינו... אבל הקולוניה החדשה פתח תקוה הורתה בקדושה ובאהבה. יראים ושלמים יניחו יסודותיה, אשיות איתנים, מוסדי צדק ואמת.

דממה עומדת בחלל.  דומה, פסקו הטענות כלאחר פסק‑דין, נתלבנו הדברים עד תומם. ברורה וישרה הדרך לפני הגאון מבריסק ותלמידיו, אין בלתה. והם מקיפים אותו במבטי אהבה נערצת.

זוכר הרב חיים יוסף זוננפלד פירוש החת"ם סופר לפסוק "לך לך", אשר אמר השם לאברהם, כוונתו, לך לעצמך, לעצמותך, למהותך ולשרשך, שורש הקדושה, שהוא בארץ ההבטחה ארץ הקודש, נחלת השם שבהשגחתו, שבה התיקון וממנה יסוד הגאולה לישראל ולעולם:  "ונהרו אליו כל גויים..."

ולעולם הוא לא ישכח גם כיצד פירש רבו מפרשבורג את שירת "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן" (תהילים קל"ז, א')... מרוב צער וגעגועים לציון שאין לה חליפה ותמורה, שִׁכחה ויאוש. והוא ייסר את אלה בזמננו הרוצים להשכיח זכרון ציון וירושלים, ואלה המבקשים להשכיח לשון הקודש מישראל, פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם, ובאחת הדרשות קרא ברגש סוער ולוהט: – הן נורא הדבר, שאיש יהודי, לרבות נשים וטף, לא יבינו את שפת תורתם ועמם!

כל השנים הללו בארץ ישראל הקפיד הרב חיים יוסף זוננפלד שלא להִמצא יותר משלושים יום מחוץ לחומות, והתגורר בחדר העלוב שחלונותיו נשקפים אל הר הבית. בְּזה החדר הוא דר מאז בואו לעיר הקודש, ושמח בחלקו, ותמיד זכר, שעם עלייתו ועד שנמצא לו חדר הוא התגולל ארבעה ימים עם בני ביתו ברחוב.

מנעוריו היה מדוכא בעוני, הוא הורגל לו, ומימיו לא קָבַל, וקיים במלואו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ אתה ישן. עוד בישיבה חסרו לו "ימים" למזונותיו ופרוטות לכביסת לבניו, ולנשואיו חסרו לו בגדים. ותמיד בטח בזן כל חי.  ובראותו את צער אשתו הצעירה התפלל: – רבונו של עולם!  להתפלל על פרנסה ברווחה איני יכול ואיני רוצה, אבל ראה בצערה של ענייה זו, ותן בלבה מידת הבטחון, לבל תדאג גם היא לפרנסה... ודומה, נתקבלה תפילתו, לפי שמימיה לא נתרעמה...  ולהפגת בדידותה קבע עמה שיעור ב"אורח חיים". ואין צריך לומר, שכל ימיו הרבה בתעניות, והיה צם יותר ממעת‑לעת (לפי שיטת רבנו תם שהיה נזהר בבין השמשות), ומתענה כל עשרת ימי תשובה. וארע שרבו אהובו הגאון מבריסק, הבחין בחולשתו מחמת רבוי הצום ושאלו, אם הוא מתענה בצום ושתק, אז קרא את הרבנית וציווה עליה להגיש לו כוס חמים ועוגה – נו, שתה! -  אמר לו. לתלמיד‑חכם אין זה הגון לסגף עצמו... ומכאן ואילך נזהר שלא להשלים את צום עשרת ימי תשובה... ואך דבר אחד עלתה בידו שלא לקיים את מבוקשו של רבו... לקבל עליו עוּלה של רבנות...

הרב חיים יוסף זוננפלד שימש נשיא חברת גמילות חסד של אמת. תמיד שמר והקפיד הקפדה יתרה על מנהגי קבורה והיה מלווה, אם בגשם או בשלג, תלמידי חכמים לבית עולמם במרומי הר הזיתים.

אהה, פרשת לוויית‑המתים והסכנות ובזוי‑המת הכרוכים בה, הלא הן שמורות בלבו מאז עלייתו לארץ ישראל. ולמעשה נתלוותה צרה זו לראשוני הישוב, תלמידי מרן הגאון החסיד, מראשית צעדיהם בארץ.  משל נתכוונו הערבים לאלצם בדרך כך לנטוש פעלם ולא להצמיח שרשים חיים בארץ. ולא הועילה אף השפעתו של השר משה מונטיפיורי בשעתו, שהיה עד להתנפלות ערבים על לווייה וחילול‑המת, ומיהר אל הפחה שהבטיח שמירה מזויינת. עד שבא אחד, ר' הירשל שמו, וביום שלג וכפור התחפש, לבש תכריכים, הושם במיטה – ומשהתנפלו הערבים על מלווי‑המיטה שברחו, קפץ על רגליו – התנפל עליהם והבריחם...  כך עמדו הם, ללא חת ומורא, בנגישות שונות, ונאבקו במצרי צעדיהם, במתנכלים, בשודדים, במרעילי בארות, אף במעלילי עלילות‑דם...  בטחונם ואמונתם, דבקותם בגאון (מוילנא) החסיד וזכותו, ועוז רוחם עמדו להם.

כן, מעולם הוא לא פחד מאיומי הערבים, והולך היה בדרך שער שכם, לבל יחשבו הערבים שהצליחו לגרשנו מן הרובע...  כשם שהוא מקפיד להקיף בכל חול מועד פסח את חומת ירושלים, כמנהג קדמון, לפי הפסוק בתהלים (מ"ח, י"ג-י"ד):  "סֹבּוּ צִיּוֹן, וְהַקִּיפוּהָ; סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. שִׁיתוּ לִבְּכֶם, לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ: לְמַעַן תְּסַפְּרוּ, לְדוֹר אַחֲרוֹן". מה שמח לחוש תחת רגליו את אדמת ארץ ישראל – בהר ובמישור ובשפלה, אדמה טרושה ומסולעת ואדמה מפולחת ומניבה, אדמה זעופה וזעומה ואדמה מאירה ושמחה, והצד השווה שבהן שכולם כקדושות מרחם ההווייה, וכולם ברכת ההשגחה שרוייה עליהן.

ביום שני לחול‑מועד סוכות מתקבצים מכל בתי המדרשות ועולי‑רגל משאר הערים, ויוצאים חבורות חבורות להקיף את החומה, ובדרך מזמרים מזמור תהלים מ"ח.  מתפללים מבעוד יום, טועמים קמעה, ואחר‑כך מתכנסים במגרש הריק שליד שער יפו – ומשם פותחים בהקפה הגדולה. בעלי‑המלאכה הערביים אשר ליד השער, האחד העוסק בעשיית מרצעות לחמורים והאחר בפרזול סוסים, מלווים במבט‑תמיהה את המון היהודים, מגודלי הזקן והפיאות, במסעם רב‑ההתרגשות‑וההתפעמות. הנה הם כבר הפליגו לעבר שער שכם, ואך קול שירתם רועד עדיין בחלל...  וכל המסע של קהל הלבושים שחורים – כמסע של אבלי ציון וירושלים שמצאם בארץ ישראל הנוסע ר' בנימים מטודילה עוד בדורו של הרמב"ם, והיו מבקשים רחמים מלפני השם על גלות ישראל ומענים גופם, חוץ משבתות ומועדים – וצערם ואבלם ואנחותיהם וכיסופיהם נתגלגלו עד לכאן...

אכן, שמחותיו אלה הרנינו את לבו ורוחו, וכמאליו פורצות היו מפיו המלים:  - "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה; נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים קמ"ז, ב'). –

ולא אחת היה מפנה במו ידיו החלושות אבנים ממקומות שנועדו לייסוד שכונה חדשה, ושפתיו דובבות: ‑ "סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן"... (ישעיהו ס"ב, י').

 

הד שקשוקה של עגלה בנסיעתה על אבני הכביש עולה בחלל הלילה השקט.  בצעד נמרץ נכנס לבית ר' יושעה ריבלין  סופר הועד הכללי. הפנים שזופות בשמש, וניצוצות מאירים בעינים. משב‑רוח של חיים חדשים, של חדוות עשייה, של תסיסת אמונה פושט סביב.

הוא מרוצה מאד מן ההתקדמות שביסוד החברה החדשה, והוא בא לברך את הרב על המעשה הגדול שנתן לו ידו. אין ערוֹך כלל לזכות שנפלה בחלקו.  ומי כמותו, יליד הארץ, הזוכר את גלגוליה של תכנית הקולוניה ומפחי‑הנפש הרבים שהיו כרוכים בה, יודע להעריך זאת? אכן, יפה כיוון הרב, לעִיקר כיוון. יישר כוחו וחילו!

הוא לוגם מכוס התה, וחיוך רחב מתפשט על פניו ומרעיד את זקנו.

– לא חדש הוא דבר עבודת האדמה, בדמנו השאיפה הזאת.  לפני למעלה משלושים שנה, – מספר הוא – בשנת תר"ב (1842), זמן מועט לאחר עלייתו לארץ ישראל של סבי, הרב ר' משה מגיד "הדורש לציון", גאל הוא יחד עם הצדיק ר' זונדל סלאנט – זכרון שניהם לברכה, – את אדמת השִלוח לזריעה ולנטיעה, כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ.  וגם עם ייסוד השכונות החדשות נתכוונו בפירוש לעבודת האדמה, עבודה המבריאה את הגוף והנפש.

בשעתו הוא נשא‑ונתן על כך גם עם השר מונטיפיורי, ושלח לו "ראפורט" על דבר "ייסוד קרן הלוואות לבניית שכונות בתוך ירושלים ולישוב עבודת אדמה" – והוא ושני רבנים מהפרושים חתמו עליו לעדים נאמנים.  הכוונה היתה לנטוע ליד כל בית חדש בירושלים אלוני זית וגפנים ולזרוע ירקות למחייתם, וגם לחנך בדרך זה ידי האנשים לעבודת אדמה. – כל השנים תרים אנו אחר אדמות, חולמים על ישובי‑כפר...  כך.. אף פנינו לאחינו היהודים בחוץ‑לארץ, שיקנו נחלות שדה וכרם, ומקרובי המשפחה של אנשי ירושלים בחוץ‑לארץ דרשנו, כיי תחת לשלוח להם נדבות – יעניקו להם מתנות לשם בניית בתים וקולוניות – שנים חלמנו על פתח תקוה...

– בעצת רבנו נענה כולל אונגארן לקנות חלקה בקולוניה פתח‑תקוה, – ר' יוסף חיים זוננפלד – רבים פונים עתה מחוץ‑לארץ ושואלים, אם אמנם הגיעה כבר שעתם לעלייה על מנת להשתקע.  ואני.  רבי, כותב להם, כי רבותינו הגאון החסיד האמיתי מווילנא והרב האדמו"ר בעל התניא והגאון החתם סופר, ראש ישיבת פרשבורג היו מן המעוררים הראשונים לקיבוץ גלויות ויישוב ארץ הקודש בפועל ממש.

– יפה דרשת, – חותך הגאון מבריסק.

– אשר ל"אגודת מייסדי היישוב" – אומר ר' יוסף חיים זוננפלד ופונה לעבר ר' יושעה, – הם קיבלו על עצמם, שהמשולחים לגולה להחיש עזרה למפעל העצום והקדוש הזה ייבחרו רק מטעם האגודה, ולא יקלקלו את איסוף הנדבות הישנות המחזיקות נצרכי‑ירושלים.

– ישרה החלטתכם, – מעיר ר' יושעה, – זה לחוד וזה לחוד.  ואל יבנה האחד מחורבנו של חברו.

אחר הרהור קל הוא מוסיף:

– הרב מבריסק, רוצה אני לקרוא באזניו שורות אחדות על הקציר שקצרנו על אדמת משכנות...קציר ראשון היה זה.  כבר אז רמזה לנו פתח תקוה. 

הרב נענה בתנועה של רצון.

ר' יושעה פורש גליון של "יהודא וירושלים", מעל לשורות הצפופות בכתב רש"י כותרת:  "שמחת בקציר".

וברוך השם אשר החל עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, – קולו הרם והנלהב חתך את המלים, – ופתח תקותנו הולך ונפתח במרחביה, כי עוד נזרע שדות וניטע כרמים בהרי ישראל בעמלנו וביגיעתנו. לא נקוה לאיש ולא ניחל לפני אדם האומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים...  האיש אשר בו בחר השם מטהו יפרח.

– דברים משמחים, טובים – נענה יהושע‑לייב.  כבשורה תדשן עצם. 

– והכוונה – אומר ר' יושעה ומרים עיניו מן הכתוב – שלא יצטרכו למתנת בשר‑ודם מחוץ‑לארץ, אלא למתת האדמה...

– פתח תקותנו כתבתם – שואל הגאון מבריסק בתמיהה?  והוא מבקש לשמוע מפיו כיצד נרכשה האדמה בעמק עכור. הלא הוא, ר' יושעה. ודאי בקי בכך...

– לפני כמה שנים היה הדבר? כן, בתרל"ג, ואך אז לא נסתייע הדבר, רבי – אומר ר' יושעה – כינסנו את הרבנים נשיאי הועד הכללי ואת באי "גבאות אמרכלי ופקידי אמשטרדם" וחברת "מזכרת מונטיפיורי", ועני העליתי הצעה לייסד חברה של בני ירושלים החפצים להיות אכרים, והמסכימים לשלם מחיר חלקות אדמותיהם בשעבוד מחצית חלקם בכסף שיגיע לזכותם בחלוקה.  ועני עצמי, כבוד הרב מבריסק, הבטחתי אז לפעול בחוץ‑לארץ ולהשיג תמיכה במושב החדש שיקום. והנה, נוסדו שתי חברות, האחת שקנתה בכספה את אדמת יריחו, עיר התמרים, לעבדה ולהוציא ממנה לחם.  ובראשה עמד הרב מאיר אורבך ור' בנימין בייניש בנו של הרב שמואל סלאנט – והאחרת "חברת אמוני ישראל", על שם דרשת חז"ל "והיה אמונתך עתך – זה סדר זרעים", שרוב חבריה היו עניים, אבל להוטים בתשוקתם להוציא לחמם מאדמתנו, ילידי זאמוט וליטא ופולין.

– חמש שנים נמשך המשא‑ומתן על הרכישה, רבי, חמש שנים של תקוות לוהטות ואכזבות מרות, ולאחר שפסה תקווה ליסוד המושב על אדמת יריחו, שכה נתאווינו לגאלה, רכשנו האדמה במוצא הירקון ואז נחתם כתב‑ההתקשרות. רבים טרחו בדבר.  אלה תולדות...  על רגל אחת.

– והנה כבר אז, בימים בהם קיוו להתנחל באדמת יריחו, כתבתי להרב ר' מאיר אורבך דרך חידוד.  על שם המושב שיקום, לאמור:  – "אחד מאלף מצאתי" לנכון – והוא "פתח תקוה". והרב פתר מיד, כי הוא רמז לשם פתח תקוה, העולה בגימטריא "אלף פחות אחד", ויש משמעות למספר זה... פתח תקוה צפונה וצרורה בלבי, רבי, ואף חתימת שמי "יוסף אחיכם בן אברהם בנימין ריבלין" עולה בגימטריא "פתח תקוה"...

– ואולם, לא פשוט היה הדבר – מעיר הוא – לא פשוט כל עיקר. הטורח אין לשער, והציפייה והדריכות והתשוקה לנחלה.  הקצבנו גם מכספי הועד הכללי, גם אני מכספי נתתי. רבים הלעיגו והלהיגו... כן, אפילו בחוץ לארץ. סוֹפר בעתון "הצפירה" בוארשה טפל עלי האשמה שאני חותר תחת הישוב החדש...  והיו שטענו נגדי, שאני מרעיב הישוב, לפי שאני מציע להפריש חלק מדמי החלוקה לרכישת אדמה והתנחלות.

– גדול יהיה שכרך מאת השם, ר' יושעה, – אומר הגאון מבריסק בקול שְׁרוֹךְ וחום בו. אור נזרע בעיני כל המסובים המאזינים. – אתה, ר' יושעה ור' זלמן ברבי נחום לעווי וכל העוזרים עמכם, אתם מקרבים את הגאולה.

הלא אמר הנביא, – ממשיך הוא, – "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם" (הושע ב', י"ז). עמק עכור, כן, על שום ששם היתה קבורת האיש שעכר את ישראל וחילל שמו וכבודו בגלל לשון זהב שחמד...  ועתה נגאל העמק ויתכפר החטא ההוא...

– כל הנחלה היתה מארת ביצה, – אומר אחד, – אני עבדתי בה בשנה הראשונה, וזכור לי היטב שאפילו עוף השמים נמלט ממנה, כאילו יראה קללת אלהים שרבצה עליה. רק שני עצים, שני עצי שקמה עתיקים גדלו בכל השטח הנרחב ההוא... בכל הבקעה, אשר לדרומה הרי יהודה, לא הרחק משרידי המבצר של אנטיפטרוס שלמרגלותיו מעינות הירקון שהיו לקללה ברבות שנות החורבן...  ואולם, המים, רבי, המים האלה עוד יהיו לנו לברכה... והמושבה החדשה תקום לנו, בעזרת השם, לפתח תקוה.

– אמן ואמן – נשמע לחש.

– נפלא פירושו של רבנו הגר"א לדברי הושע ועמק עכור לפתח תקוה – קורא בהתלהבות ר' יושעה.  הלא הוא אומר שם, כי זה הנצחון וההתחלה לקיום המצוות התלויות בארץ, שבהן תלויה גאולתנו..

– דברי אמת, דברי אמת. אומר הגאון מבריסק. ואחר‑כך הוא שם מבטו בגמרא הפתוחה, שכמו האזינה כל אותה שעה לשיחה, ואומר חרש:

– ועתה נלמד משניות... הלילה ליל ההילולא לאבי מורי ורבי ר' בנימין, תיבת משנה הוא חילוף אותיות של תיבת נשמה – אמר רבנו הגר"א והיא שהלימוד יפה לעילוי נשמת הנפטר, אף‑על‑פי שלא נתכוון הלימוד הזה בראשונה, כמדומה לי, אלא כנגד הצדוקים שכפרו בתורה שבעל‑פה ובתחיית המתים ובעולם האמת, עולם הנשמות...

– האין אנו ומעשינו ותכליתנו בארץ בחינת תחיית מתים?  – מעיר ר' יושעה.

 

הכל כבר הלכו, הרבנית עלתה על יצועה, ורק הגאון מבריסק יושב ליד הגמרא אשר שוליה גדושים ומלאים – כשאר מסכתות הש"ס שהוא לומד בהן – חידושי תורתו והגהותיו.

בפתע הוא נזכר, שטרם השיב למכתבה של אחותו בביאליסטוק, שבו הודיעה לו על מחלת בתה וגם ביקשה אותו להתפלל לרפואתה.

הוא מקרב את מנורת‑הנפט אל הנייר אשר לפניו, ובאורה הוא רושם בצמצום לשונו העברית הצחה את תשובתו, כי תשלח את בתה החולה ליפו, להתרחץ בימה, וכאן תאכל מפירותיה הטובים של הארץ המצוים למכביר ותנשום אוירה הטוב והצח – ותתרפא.

ואם ירצה השם – מסיים הוא – כשיבוא משיח וגם היא אחותו ובני‑ביתה יעלו לארץ ישראל, וימצאו בה את בתם...

והוא חוזר אל הסוגיה בגמרא אשר לפניו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ד': שלוּחו של מונטיפיורי ליישוב

 

ימיו הראשונים של ר' יחיאל מיכל פינס בירושלים. – עליית אשתו ובנותיו. – מכתבו ללונדון על משפט הקולוניה הראשונה. – ליל תשעה באב בירושלים. – זכרונות בית אבא ברוז'ינוי.– יעודו הכפול.

חלפו הימים הראשונים לישיבתו בירושלים, קרית חלומותיו, ור' יחיאל מיכל פּינס בולע ברוב תשוקה את מראותיה, מחונן באהבה הריה וסלעיה, סימטאותיה ואנשיה.  חריפה ועזה רגשת הפגישה הראשונה עם הארץ המובטחת ויש בתחילתה מרטט התדהמה הנגרם על‑ידי השוני וההפרש בין הציור שבלב לבין מראה‑העיניים ועד מהרה כובשת את נפשו תחושה של אושר נפלא שבא מתוך חדוות‑רוח שזכות והישג מהולים בה.

 

הוא כבר הספיק להזין עיניו בחיפה וצפת, סייר בהרי הגליל ועמקיו, והם נראו לו כאגדת‑קסמים, כתורה שבעל-פה מתוכם עולות דמויות נשיאים, תנאים ואבות בתי‑דין, חכמי‑התלמוד בישיבותיהם וקנאים במצודותיהם. ואילו לכל הדרך לירושלים, דומה עליו ארץ יהודה כתורה שבכתב, כאחד מחזיונות הנביאים, מקו מושבם של האבות, השופטים, המלכים והרואים. הרי שהוא רואה את הארץ ונושם אווירה כפי שראה אותה בדמיונו בשעה שהוא למד בישיבת אבא בעיירתו הקטנה והנידחת שבליטא, והארץ מזווגת ללא הפרד באישי עברה המפואר, הנשגב והמיוחד, עבר שקם זה עתה לתחיה בקרבו.

אף ירושלים האירה פניה לר' יחיאל מיכל פינס, שלוחה של החברה "מזכרת משה ויהודית מונטיפיורי" בלונדון, שבא זה מקרוב לארץ וליישובה הדל והחלש – והמשמש בכל זאת נקודת אחיזה איתנה ובסיס נאמן לצמיחה ולשיגשוג – לסייע לו בפיתוחו, בקידומו ובביצורו. אחד מכתבי‑העת קידם אותו במאמר ברכה שהוכתר בכותרת המעודדת ומחייבת לפעולה:  פתח תקוה.  עוד קודם לכן שלח הוועד הכללי משלחת ליפו להקביל פניו.  לכבודו אף סיידו את חדרי התלמוד‑תורה "עץ חיים". גם נערציה‑חביביה של ירושלים ובראשם המאורות הגדולים, הרבנים הגאונים, ר' משה יהושע יהודה לייב דיסקין ור' שמואל סלאנט, ומובן שאר בשרו, סופר הוועד הכללי רב‑הפעלים, ר' יושעה ריבלין יצאו לקראתו ופגשוהו במאור פנים, כיאות לאורח שהוא גם שליח‑מצווה, ושכל חפצו תקנת היישוב והטבתו.  וגם שאר רבני האשכנזים והממונים, אשכנזים כספרדים, השמיעו באזניו דברי חיבה ועידוד. אמנם היו מהם שנזדרזו ורמזו לו הצעתם‑משאלתם, לכונן וועד בן עשרה מטובי נכבדי העדה לעמוד לימינו ולייעצו בפעולתו.  אלא שהיא לא נתקבלה על דעתו, מאחר שבדעתו – אם ירצה השם – להשתקע בירושלים וממילא יעמוד מקרוב, במקום על צרכיה. וגם טעמים רבים אחרים לו בדבר הזה, וכן הצורך לפעול לטובת שאר היישוב, ואין הוא זר כאן, חלילה...  בכלל אין יהודי מרגיש עצמו זר בירושלים, שבכל חושיו חש הוא קדושתה, עיר שהיא לב‑הדורות. ואף בני‑משפחה רבים לו כאן מצד אשתו למשפחת ריבלין‑לוריא, צאצאי רבו הנערץ, מרן הגאון מווילנא החסיד האמיתי, ותלמידיו, ראשוני מייסדי היישוב החדש. לפני כשבעים שנה בצו רבם נאחזו בארץ, היו מחלוצי החלוצים, מניחי המסד והטפחות של ירושלים דיָמינו.  ובין ממשיכי פעולתם מונה הוא את רבו, רבה של עיירת הולדתו רוז'ינוי, ר' מרדכי גימפל יפה[8]. והוא עצמו מהווה חוליה אחרונה בשלשלת זו. ולוואי ויעמוד בו הכוח וחפצו יסתייע בידו.

כן, עוד דבר רמזו לו הרבנים והממונים כבר בשיחותיהם הראשונות, שהם חרדים מאד מאד לחינוך, שהוא בחזקת צפור נפש הישוב, ועליו, על החינוך הישן, על תינוקות‑של‑בית‑רבן, נכונים הם לגונן בחייהם ממשל לבל תדבק בו, חלילה, מארת החילוניות המשכילות‑המשכלת, המסאבת קדשים ומשחיתה את ישראל בתפוצות.  והנה חששותיהם וחרדתם מוצדקים בעיניו, לפי שאינו חולק כלל, שעיקר מהותו וייחודו ולאומיותו של ישראל בדתו ובמורשתו שנשמתה התורה וחיותה המצוות, – ולא במוסר הלאומי (כאשר הוא ניסה להסביר במכתבו הגלוי לאחד‑העם).  אף‑על‑פי‑כן, דעתו היא, חובה להשתית גם את החינוך הישן של ילדי ישראל על שיטות ויסודות חדשים, כגון הגיון וסברא ישרה בחשיבה, דייקנות, נקיון, ייצרנות וכו';  וכן להגביר את לימוד החכמות החיצוניות, ה"טבחות והרקחות", כגון מדעי החשבון והטבע, לשונות ונגינה.

אולם הוא לא פירש לפניהם תפיסתו ולא פירט לפניהם תכניותיו, שכן אין דרכו בחפזון ובטרם ילמד המציאות לאשורה, ואף משום שהבין יפה‑יפה לחרדה העמוקה שפיעמה דבריהם אליו, ביחוד לאחר שעמד על טיבו של בית‑הספר החקלאי היחידי במקוה ישראל, שתלה בו תקוות כה מרובות – ונכזב.  אמנם, אין המוסד הזה קיים אלא כעשר שנים בלבד, וכוונת מחולליו רצויה היתה בתכלית, להרים את קרן עבודת האדמה ולהרגיל חניכיו בעבודת כפיים, ולנטוע בהם רגש לאומי ולהכשירם בנים נאמנים ובונים חרוצים, – ואך מעשיהם לא היו רצויים.  והוא אף גילה להם, כי בדין‑וחשבון אשר הוא עומד להגיש על בית‑הספר לחברה‑שולחתו בלונדון (וגם בעקבי תלונתו של המייסד, מר קרל נטר, שנעלב מהערותיו), הוא רשם לפניו בין היתר, שלא ברבנים תלויה האשמה אם ימאנו להחזיק בידי מפעל כזה "ההולך מנגד ליהדות הנאמנה", שתפילה ושבת מבוזים בו, במוסד זה, הנערים פרועים ומשולחים לנפשם, באין חזון וקדושה בחינוכם, ובאין משמעת וסדר, גם בתורת החקלאות אין הם קונים ידיעה של ממש, ואין נותן דעתו לעתיד החניכים ולהתנחלותם, כתביעתם של רבני ירושלים וכהבטחתם של המייסדים עצמם.  קיצורו של דבר – לא תורה ולא עבודה שם, ולא אגרונום מומחה. הייפלא, שרבים נטשו את המוסד לאחר שכילו בו שנות נעורים לריק?  כן, על כל אלה הלקויים הוא יעמיד גם את אלופי חברת "כל ישראל חברים" בפאריס;  וגם על כך יעיר, שלא יאה לו, למוסד זה, שלא להקפיד על קיום המצוות התלויות בארץ, אם בהרכבת האילנות (העומדים לפי הדין לעקירה), אם במכירת התבואה בטבלה, ללא תרומה ומעשר. ובעיקר מצערת ומכאיבה ההתנכרות בין כתלי בית‑הספר ללשון העברית, לשון התחייה והנצח.

על כן, הוא לא נזדרז להיכנס בפולמוס בשאלת החינוך, אלא הבטיח נאמנה לשואליו, כי אדיר חפצו, קודם כל, לעשות למען ביסוס היישוב, קיומו ופרנסתו, ולמען הרחבתו וביצורו. משא השליחות הזאת כבד וקדוש, והוא חש שאסור לו לבזבז אפילו שעה קלה אחת בפולמוסים עקרים, וכי העיקר הוא המעשה, אפילו מועט, ולמן הרגע הראשון בו דרכה רגלו על אדמת הארץ, מרגיש הוא, כי שומה עליו להיות אחד מן הממשיכים, היוזמים והמקדמים, וכולו להט ודריכות לפעולה ועשייה ממושכת וקשה, השונה בתכלית השינוי מן הפעלתנות בגולה ועיקרה לפארה לא בדבור ובניצחנות אלא במעשים, מעשים ממש, כפשוטם.

 

בצעד מתון מפסיע הוא אל הדירה אשר הכין לבני ביתו העתידים לבוא בקרוב אליו. קומתו שחוחה קמעה. שער ראשו וזקנו שחורים. מצחו הרם חרוש קמטים. עוז יצוק בעיניו החודרות. הנה החצר הדחוקה, והחדרים החשופים כמעט. לא עלתה בידו חרף כל מאמציו להשיג רהיטים.  על רצפת‑העץ בחדר השינה שיִעד לבנותיו, פרושׂות מחצלות, ובחדר‑השינה שלו התקין אומן ספרדי שתי מיטות‑ברזל. בחדר‑האוכל – שולחן וכסאות פשוטים בתכלית, אף הם מלאכת ידיו של נגר ירושלמי.  והמטבח – אפילו מכונת‑נפט אין בו עדיין... כן ידורו יקיריו, שגדלו בעושר וברווחה, בבתי הוריו והורי אשתו, מעשירי היהודים ברוסיה וממיוחסיהם. היסתגלו, הישלימו? בפתע הוא מרגיש מעין גאווה ושמחה, על כי נפלה לו הזכות לתקוע יתד בירושלים, להיות לאחד מתושביה, ולבו סמוך ובטוח, שכשם שנגזר עליו לשאת בצערם, כן יזכה לשמוח בשמחתם. האם שפר חלקם של אלה שקדמו לו, שגם דירות כאלו לא היו להם, והרבה עמלו וטרחו עד שניקו החצרות והדירות המזוהמות והחשוכות של הערבים ותיקנוּן ושיפצוּן. וגוֹברים געגועיו אל הרעייה העדינה הנאמנה, אל בנותיו הרכוֹת ואל הילד שנולד בזמן היעדרו והוא כבר עתה כבן שנתיים. כאשר רק יבואו ויפחו נשמה חדשה בדירה עלובה זו וחיים חדשים – והמשפחה כולה תשגשג בתוככי ירושלים.

ר' יחיאל מיכל כבר עשה כל ההכנות הדרושות לבוא יקיריו.  ואילו הם בוודאי גם כן הכינו כל הדרוש להם בדרך ובארץ, לפי שהורה להם במכתביו, לרבות מלבושים יפים לאקלים הארץ, לתנאיה ומנהגיה, כולם מצמר נקי, שהם תרופה כנגד מחלת המלריה. לכול דאג מראש, אף זכר לבקש את רעייתו שתביא עמה מטפלת לחנך את הבנות וללמדן שׂפה. אך מחמת שלא נמצאה להם מחנכת יהודיה נצטרפה אליהם בצאתם לדרך, לארץ ישראל, אומנת רוסיה.

במכתבה האחרון תיארה לפניו אשתו, חיה צפורה, את הפרידה הנרגשת מבני המשפחה ומהבית במוֹהילב על נהר הדניאפר, בית הוריה, שבו ראתה רוב טובה (על האבן הראשה בכניסה אליו חרות הפסוק: אם אשכחך ירושלים...). לבד מבני‑המשפחה רבו הבאים אליה בבקשות שונות, כגון שתתפלל בעצב במקומות הקדושים, שתשלח להם חוטים אדומים שמקיפים בכם את קבר רחל אמנו והם סגולה כנגד מחלות האדמת והשָׁנית עם כריכתם סביב צוואר החולה, וכמובן עפר מהר הזיתים לשימו בקבר ועוד כיוצא באלה. (ר' יחיאל מיכל מתחייך בזכרו זאת).  ועל הדוד כתבה לו, הוא הגאון החסיד ר' דוד פרידמן (קרלינר) הצנום והרזה, עתה יותר מתמיד, הלבוש קפטאן של אטלס שחור וחגור אבנט צנוף פעמים אחדות למתניו, שקיומו על כוס חלב וצנימים, ישן על ספה של עור ללא כר, עוסק כל ימיו, כדרכו, בתורה ומאריך בתיקון חצות, בבכי רב – שנפרד ממנה במיטב הברכה והאיחולים וניכר בו צערו על שהוא עצמו אנוס להישאר בארץ הגויים. ואוכלוסיה שלמה של קרובים וידידים ליוו אותה ואת הילדים בעגלות, העתירו עליהם מתנות ונשיקות, ונפרדו מהם, העולים לירושלים, בגעגועים עזים ובקנאה סמוייה ובברכות ותפילות – והכל בוכים.

באודיסה נצטרפה אליהם משפחת עולים מביאליסטוק, שהוא הקדים וביקשם במכתב להשגיח על בני ביתו כל משך ההפלגה הקשה, ואף דאג שבנמלי סמירנה וביירות יוגש להם מזון כשר, ושנאמניו יטפלו בהם ויסעדו אותם.  בעיני רוחו רואה הוא את יקיריו והנה הם כבר עמו יחד, בירושלים, ורוחו שלווה ומאוששת ושמחה.

עם כניסתו לדירה הריקה הוא זוכר, שטרם השלים המכתב לחברה בלונדון אודות הקולוניה שהוא מציע לייסד – והוא כבר הפליג בשיחות ארוכות בשאלה זו עם ר' יושעה ריבלין על כל הנסיונות המרובים שקדמו, וגם בעצמו כבר היה סיפק בידו לתור קרקעות במקומות שונים, לבחון את תנאי הרכישה וההתנחלות והעלה אותם על הנייר לפרטיהם ולדיקדוקיהם. הוא גם צירף רשימה מדוקדקת של המועמדים, השואפים להיאחז באדמת הקודש בגופם ובממונם, ובה פרטים על מצבם המשפחתי ומקצועותיהם. ועתה לא נותר לו אלא להוסיף ולהסביר להאדונים בלונדון מה דמות חברתית ורוחנית מבקש הוא לשוות לישוב החדש, למען יהיה יישוב מתוקן ושלם, הן כישוב חקלאי הן כישוב יהודי שישמש דוגמה לאלה שיקומו אחריו.  הוא נטל הקולמוס, ורושם לאט, בכובד ראש, בדייקנות ובבהירות כחותך חיים:

... בדבר משפט הקולוניה, מעשיה ומנהגיה, אף‑על‑פי שהיא עוּבּר שלא יצר לאויר העולם עדיין, אך לעשות רצונכם חפצתי לרשום לכם ראשי פרקים מההנהגה העתידה כפי שהיא במחשבתי:

א) כל דרכי הקולוניה על דרך התורה ילכו, לבלי לסגת אחור ממצוותיה וחוקיה. הגאונים (ישמרם צורם וינטרם) מפה הבטיחו לי נאמנה, כי ישתדלו למצא קוּלוֹת מיוסדות על אדני דברי חז"ל בדיני כלאים ורבעים העומדים לשטן בדרך עובדי‑האדמה היהודים.

ב) כל עניני הקולוניה יתנהגו על פי ועד הנבחר מאנשי הקולוניה בהסכמת האַגענט אשר יהיה לראש לועד ההוא.

ג) כל אחד מבני הקולוניה יעבד בעצמו את האדמה, אך מאשר לא נעלם ממני כי אחינו האשכנזים עוד לא הסכינו בעבודה זו ולא הטו שכמם לסבל, על כן להושיב בקולוניה אך מחצית מהם, והמחצית השניה תהיה מהספרדים, היינו:  מבני מארוקו וגרוזיה, וביחוד מבין הכפר פקיעין וכפר‑עאמר שהמה עובדי אדמה מנעוריהם כמה דורות.  שני בתי‑אבות, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, יעשו שותפות ביניהם לעבוד חלקת שׂדיהם ביחד, ועל‑פי האמצעי הזה יסכינו גם האשכנזים לאט לאט בעבודה ההיא.  כן נחוץ הוא שיוקח לכל בית‑אבות אריס אחד גוי או ערבי, לעזור על ידי העובדים בדיש, וזה משני טעמים: א) גם הערביים יש להם שכירים או עבדים, העוזרים לעל ידם במלאכתם. – ב) נחוץ בשביל שבתות וימים טובים ושנות השמיטה.

ד) בשֶׁבת היהודים על אדמתם אשתדל, אם ירצה השם, לצרף אל עבודת האדמה גם האינדוסטריה האגריקולטורית, כמו עשיית יין‑שרף מתאני ומחרצני הענבים, עבוד‑העורות. ציד‑הדגים ומלאכת הבנין וכיו"ב, וביחוד אשים לב להכנת היין באופן שיטעם לחיך האירופי. האלמנים – הגרמנים מהטעמפעל געמיינדע, אשר נתיישבו בהר הכרמל, בקולוניה שרונה הסמוכה ליפו ופה בירושלים, כבר עלה בידם להיטיב את היין, וכפי אשר הגידו לי הד"ר שוורץ והד"ר הרצברג לא נופל יינם עתה מיין בּוֹרדוֹ הטוב, וכן הִגיד לי הגרף קאַבּנגה, קונסול אוסטריה, כי תקווה רבה נשקפת ליין הארץ לאחר שיתפרסם שמו, ואם היין של הגויים כך – על אחת כמה וכמה יין כשר של ישראל.  אין ספק אצלי שיהיו עליו הרבה קופצים בחוץ‑לארץ וביחוד בארץ רוסיה.

ה) בנוגע לבתי החנוך מקווה אנכי להכין בהקולוניה בתי‑ספר מסודרים.  תוכן הלמודים יהיה שמה:  תורת השם, שפת עברית וערבית על בוריין, מושג כללי מקורות הימים הכלליים ומקורות ישראל ביחוד, מושג כללי מהגיאוגרפיה הכללית ומשל ארץ ישראל ביחוד, – מושגים כלליים מידיעות הטבע וכוחותיה, ומידיעות הכימיה ביחוסה אל עבודת האדמה. – השפה אשר בה ילמדו כל אלה תהיה השפה העברית וכל השתדלותי תהיה לחדש נעורי השפה ההיא, עד שתצלח להיות השפה המדוברת בקולוניה עצמה. – גם בית‑ספר לנערות יכון שמה, אשר בו תלמדנה הנערות תורת השם לפי מדרגתן: – שפה עברית וערבית, מלאכת‑יד, כגון:  תפירה, טוייה, אריגה, קליעה וכיו"ב.

ו) המעשר אשר יהיו מחוייבים בני הקולוניה להפריש על פי דין תורה, יהיה לפרנסת בתי‑הספר הללו, כי נשתדל להשיג מורים שיהיו כהנים או לויים, ואולם מה שיחסר למכסת ההוצאה – אקווה להשלים מנדבות אחינו שבגולה.

 

סעיפי תכניתו בחוּנים ובדוקים, ערוכים וסדוּרים, ודומה עליו שלא ייתכן כל ערעור עליהם. הוא מאמין בה באמונה שלמה, ונראה לו, שיפה היא לאלהים ולאנשים, המתינות והזהירות חותמה.  הוא גם שוחח על יסודותיה עם מנהיגי ירושלים ונתברר שכיוון גם לדעתם. עצם ניסוחה יהא בעיניו מעשה נכבד, אף‑על‑פי שברי לו, איש‑המעשה, הריחוק שבין חזון למציאות... ואולם הוא נזכר בפגישותיו ושיחותיו עם הנדיבים בלונדון, שלא מבית מדרשו יצאו, ודבר ישוב ארץ ישראל הוא להם, קודם כל, עניין של הושטת עזרה לאחים דלים, ומוסיף בשולי תכניתו:

ולא נעלם ממני, אדונים נכבדים, אשר לדברי האחרונים יעלה צחוק קל על שפתותיכם באמרכם, אך חולם חלום הוא האיש הזה, ואולם מה אעשה? – והנה רוח היא באנוש.  בדברי בעתידות ישראל ייחם לבבי בקרבי, ודמיוני יעלה להבה, ולא יחדל מארוג דברי חלומות בתוך דברים נאמנים ומיוסדים.  ואמנם לבי מלא תקוה לראות אחינו בני ישראל בהתחדש כנשר נעוריהם, בכל פנים ובחינה, ומה גם בארץ אבותינו, האהובה והחביבה עלינו גם עתה בשוממותה ובחורבנה.  כי אם אמנם אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, שכל אחד קיים וקִבל עליו את מנהגי הארץ שהוא גר בה וסיגל לו שפת העם שהוא יושב בקרבו, – לא גרע כוח יהדותם מאומה, והנם יהודים נאמנים להשם ולדתו;  אבל יהודי בארץ הקודש לא די שהוא רד עם אל ולבו נכון עמו, יהודי בארץ הקודש צריך להיות תוכו כברו מבית ומחוץ ובשפתיו.

– ובכל זאת הייתי חושׂך עצמי מלהעתיר עליכם חלומות וחזיונות דמיוני לולא הבנתי מתוך משאלותיכם, כי אך לנסות אותי באתם, לבחון יושר משפטי ומגמת פני; ויען כי חז"ל הזהירונו על ההונאה באופן אשר אסרו על המוכר ליפות את סחורתו ולהראות לפני הקונה רק את הצד היפה ולהסתיר את מומֵיה, על כן אמרתי, אגלה לפניכם כל לבי, כי אני שלכם וחלומותי שלכם, ובלב שלם אומר לעבדכם לטובת אחינו בני ישראל...

האין תכניתו עולה בקנה אחד עם מאווייהם של עדת יהודי ירושלים וראשיה מזה ועם מיטב שאיפתו של הנדיב מונטיפיורי מזה? בין ניירות הועד הכללי הוא ראה מכתב אשר כתבוֹ הנדיב עוד בשנת תרל"ד (1874) אל הרבנים בירושלים וראשי הקהילות על חפצו לייסד חברה גדולה לשיפור מצב הישוב בעבודת‑אדמה, חרושת ומסחר, ובו הוא מבקש לחוות דעתם ולהורות לו הדרך לפעול ישועות.  וענו לו אז הרבנים, כי הדרך הטובה והנאותה היא בעבודת‑אדמה ומלאכה. והנה, הוא רואה עצמו עתה כמפרשם.  פירושו, בעיניו, מאושש ומיוצב.  אך האם נאמנים גם עושי דברו של הנדיב, ראשי החברה בלונדון, למורשתו?

– כן, לבסוף עוד בקשה לו אל ראשי החברה, כי ישלחו אליו מפה מדוייקת של הארץ, ויואילו לתת לו רשות לקנות ספרים שעניינם עבודת‑אדמה.  וכן שישלחו אליו רובה טוב ומקל אשר חנית נעוצה בתוכו, הדרוש לו במסעותיו על פני הארץ.

הוא מזדרז לסיים כתיבתו, כי עליו למהר לסליחות.

דומיה ועצבת בשכונות ובסימטאות ובבתי היהודים, ורק בבתי הכנסיות כבר עולה ופושט הקול הנוגה של הפיוטים.

 

צינה ועגמה ובדידות עומדות בירושלים בליל תשעה באב.  עדת היהודים כולה מתאבלת על החורבן, מקוננת ובוכה בלב נשבר, ודומה בוכים עמה גם בתי‑הכנסיות, והנרות הדולקים בעצב מזילים דמעות... אשכנזים וספרדים, ותיקים ילידי ירושלים וחדשים מקרוב באו, איש ואשה, זקן ונער – הכל מתאבלים ונפשם משתפכת בקינות אשר נחצבו מתוך שבר האומה ובהן עצורים יסורי נפשה ורוחה, וכאן, בגיא החזיון של החורבן עולה שוועתן באזניו של ר' יחיאל מיכל והיא מחרידה ונוראה מעוצם הכאב והצער.

אבדה יהודה מעוני ומרוב עבודה – נעות שפתיו והרהור לוחש לו אותה שעה, שזו משמעותה של שנאת חינם שלה ייחסו חכמינו את חורבן הבית ואולי היא תולדתה. והעוני והדלות של הימים הרחוקים ההם, שהוא רואה אותם עם אמירת הקינות, כמו שרירים וקיימים גם עתה... עדת יהודי ירושלים שרוייה עתה באבל, מקוננת על החורבן הרחוק, ואולם הוא רואה אותה גופה כשריד חורבן...  ועל כן, דומה, שעתה, עם הניצנים החדשים של חיינו כאן, בירושלים, ובישוב החדש, חובה קדושה ומכופלת למעט חיי העוני והמצוק, ולהנעים את קיום המצווה הגדולה של ישיבת ארץ ישראל על יושביה ועל כל בני האומה, המתאבלים אף הם בשעה זו על החורבן. לפי שלא די באבל לעצמו ולגופו ומן ההכרח הוא שישמש מקור מזין ומפרה לגאותה בפועל ממש. היא הגאולה, אשר לפי שיטת מרן הגאון והחסיד האמיתי מווילנה, מחולל היישוב החדש, היא מלחמה בעמלק על‑ידי הסרת טומאת שוממותה וחרפת חורבה של הראץ, יישובה ונטיעתה וכינוס הגלויות לתוכה, היא הגאולה אשר תבוא בדרך טבעית קודם לביאת המשיח בן דוד...  ובכלל, האין האבל והצום הוראה זמנית, תופעה חולפת, שהרי סופם של כל הצומות להיבטל, כאשר ניבא זכריה לאמור: "כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט).  והוא יודע, כי המונחים "ששון ושמחה" לא נתכוונו, לדעתו הצרופה והקדושה של מרן הגר"א אלא לגאולה ראשונה ולגאולה אחרונה...

רבים רבים ישפרו מחר תפילותיהם ותחינותיהם לפני הכותל, שריד מחמדינו, לפני אבני הגזית הגדולות, הכבדות, הזוכרות ימי תפארת ראשונים, והן חקוקות בלב כל ישראל.  ואולם, גם סופו של הכותל לפשוט לבושי הדמעות והצער, כאשר יכוֹן המקדש מחדש עם ביאת המשיח, כאשר לימד הרמב"ם ז"ל, ללא שינו מעשי בראשית ונסים, אלא עם ביטול שעבוד מלכויות ושיבת המלכות לישראל בירושלים...  אמנם כן – מהרהר הוא – חזון זה לתקומת עיר המלכות והתפארת היא היא שעוררה מעשי גבורתם של ראשונים, עלייתם הנלהבת של אנשי "חזון ציון" מפעמי המשיח, שהעזו וחרפו נפשם והעפילו לארץ הזאת, ונאחזו בה בגבורת‑נפש עילאית, וקיבלו באהבה את הצוקה והבדידות, המגיפות והמחלות, הפורענויות והרציחות, ובכוח הניחו רבדים ראשונים לבניין החדש שממנו תפארת עתיד ישראל, והם שעוררו וליבו ניצוצות לוחשים בלבבות ברחבי התפוצה הגדולה, והניצוץ שלחש בביתו הוא, ובלבו הוא למן ימי ילדותו הרחוקים.  מהרהורים אלה אין הוא נמלט גם בישיבתו על הספסל ההפוך ללא מנעלים, שח ואבל ככל העדה סביב – ושונה ממנה, לפי שהיא עצמה שרוייה בעוני וברוב עבודה, שומרת הגחלת בגבורה וזקוקה לחיזוק בידי אחים לשם קידום פעלם.

בשעה מאוחרת בלילה. אחר אמירת הקינות ואחר הלימוד, הוא חוזר לביתו הריק, השרוי באפלה, שוכב על מטת הברזל, ואך באזניו הומים בלא הרף פסוקי‑העצבת והאבל מן הסליחות:

... כי משך עלינו השעבוד וארך עול הגלות / והננו בכל יום הולכים ודלים / ברבות השנים אנו נמעטים / ובסגות הזמנים אנו נצערים / ואין לנו מנהל ומחזיק בידינו כאשר אמרת / כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך / או מי יגדור גדר, או מי יעמוד בפרץ / ואין עוד נביא וחוזה / ואין קורא בשמך באמת מתעורר להחזיק בך?

ירושלים עתה גוש אפל וקודר, המום‑צער ושכור‑אבל, עטופה עקת דממה ושרוייה בתענית‑צבור. והוא, ר' יחיאל מיכל, חלק ממנה.  אך אין לבו שלם לחלוטין עמה, כי אין התוּגה תכלית, ואין האבל חזון לעתיד. לירושלים אחרת נושא הוא את נפשו.  לירושלים ביפייה, בגדולתה, שלבה שמח ופניה צוהלות, קריה עליזה הומיה, שחרגה מדלותה.  משעבוד נחמא דכסופא.  ומחאה גוברת בקרבו כנגד הללו, שהוא מכנה אותם בעלי ההשקפה הנזירית, היינו אלה, שלדעתם, מיום שחרב בית המקדש עלתה היהדות וישבה לה תחת כסא הכבוד, והפרה בריתה עם חיי המעשה וישוב העולם, והללו מתכוונים לעשות את ירושלים לבית‑מקלט לסגפנים ומתבודדים הפורשים מחיי שעה לחיי עולם... לא, לא לירושלים נזירית‑רוחנית כזאת נושא הוא את נפשו...  לא לשם כך הוא עלה לארץ ישראל.

הוא שוכב ואין השינה נאחזת בעיניו, לבו ער ומוחו שטוף הגות והרהורים וחיפושים.  ואולם הלֵיאות והרפיון גוברים עליו, תנומה קלה כובשת אותו, דמיונו מפליג למרחקים, אל זכרונות עברו וביתו, ימי ילדותו ומערכותיו ברוסיה...

הנה ערישת הולדתו בעיירה הליטאית הדלה והדווייה רוז'ינוי, שהיא כתא בריקמה הגדולה של בית ישראל ברוסיה וליטא ופולין, ולה נוסח משלה וסגנון משלה וטפוס משלה. והיא ככבשה תמה בין שבעים זאבים וכיונה הנמלטת מפני הנץ, מתרפקת על בתי תורתה ובתי תפילתה ועורגת לעולם בלא טורפים ולעולם התיקון ולמשיח.  סימטאותיה מפולשות אל יערים ואפרים ואגמים ושדות הפושטים סביבה, דוחק ודלות בבתיה, ואולם אור רב בהם וטוהר ואהבה ואחווה.  ונודעה העיירה בגדולי תורה וחריפיה, מאז ומקדם, ונודעת היא במקדשי השם ממשפחת זקהיים, זק"ש (זרע קודש שנשרפו על ייחוד שמו ועל המשך היום של בית ישראל ותורתו) ובחובבי ציון שלה, וראש וראשון להם רבה של העיר ורבו, ר' גימפל יפה.

ובעיירה בית אביו של ר' יחיאל מיכל, מרווח ומשופע בנכסים, ורבה הפעלתנות בו, היוזמת והיוצרת, שמרכזה בית החרושת הגדול לאריגים, עליו פרנסת רוב בני העיירה, בעבודה ובסחר ובתיווך. ואולם העושר והברכה שהוריו רואים במעשיהם, לא זה בלבד שאינם מעבירים אותם על דעתם ואינם מגבירים בהם את הלהיטות לעושר גדול יותר ואת התאוותנות לנהנתנות ולתענוגות, ואינם מרחיקים ומנתקים אותם מאת אחיהם.  ואדרבה, הוא, הנער יחיאל מיכל, חש ויודע, כי אדוקים הם מאד הוריו בדאגתם ואחריותם להמוני בית ישראל ונדיבות לבם הוא להם כדבר הלמד מעניינו, והם מצטערים בצערם הרב ושמחים בשמחתם המועטה וחרדים לעתידם. ליד מוסדות חסד וצדקה, כונן אביו את הישיבה הגדולה שאליה נוהרים בחורים מכל קצות התחומים, והוא הדואג כאב לקיומם ומחסוריהם. וכדבר המובן מעצמו דבקים בישיבה זו בציוֹן וחולמים יום יום על התנערותה וגאולתה. וביחוד גברה סערת רוחה של עדת היהודים בעיירה נידחת זו מאז עלה כוכבו של אחרון הגאונים, האורים ותומים לכל בית ישראל, המושלם בתורה ובחכמה, והוא עצמו כגוף מגופה של התורה וכמשיח‑בן‑יוסף, הגאון החסיד האמיתי, רבנו אליהו מוילנה, שניסה עצמו במאמצים רבים לעלות לארץ הקודש ולא זכה, כמשה רבנו, ואולם הוא סלל דרך גאולה וציווה עליה את תלמידיו והדליק להבות של אהבת ציון שהיא התמצית שבתמצית של תורותיו ומורשתו.

ילד רך והוא לומד בישיבה. וכבר מתבלט באפיו המוצק ובעמידתו על דעתו ובעקשנותו הליטאית ובסברתו הישרה.  בישיבה מתחבר יחיאל מיכל דוקא אל הפטרונים, היינו הבחורים מן הערים והעיירות השונות, אוהב להאזין לשיחותיהם ולספוריהם על המתרחש מעבר לגבולות העיירה.  אין דעת אביו נוחה מכך, אך הוא אין הוא מבטל דעתו בפניו, כשם שאין הוא נכנע למלמדים שאינם ראויים. זכרונו הנפלא כמסייע לשכלו החריף, ועומד לו בקניית בקיאות והבנה בחמש מאות דף גמרא "על הדף ועל המחט" [9] – והוא בן תשע. הוא נמלט מרשת הפלפול לשמו מזה, והוא מתרחק מארחותיה של החסידות מזה. אחד ממלמדיו האהובים, שהערצתו וחיבתו נתונות לו עד היום הזה, הוא מתלמידי תלמידיו של הרב הגאון ר' יצחק אביגדור מפִּינסק, הלוחם הקנאי והנמרץ בחסידות.  ועם כל אלה מעמידים לו הוריו מורים ללימודי חול, לחשבון וללשונות אירופה, והוא כבר קורא – בגלוי ולא בהסתר ובצמאון עז – בכתבי שילר וגיתה, כשם שהוא קורא בספרי היהדות הרבים הנמצאים בבית‑אבא.

עוד לא הגיע לכלל בחרות וכבר מדברים בו נכבדות. וזו שארשה – בעלת יחוס מושלם, כבוד ועושר – חיה צפורה, היא בת הזקונים לאביה הנדיב משקלוב, ר' שמריהו לוריא, ולאמה חנה, בתו של הרב הנעלה, שאר בשרו וחביבו של הגר"א ומראשוני הגבורים מחדשי הישוב, ר' הלל ריבלין, משפחה שקורצה מחומר ממנו קורצה גם משפחתו הוא. גדוּלה ותורה והשכלה ואהבת ציון ומידות סגולה חברו בה יחד.  הלא אף הוא, מחותנו, ר' שמריהו לוריא, הוא מתלמידיו של מרן הגר"א שכינס כל ימיו בחדר מיוחד בארמונו שרידי כתבי קדשו, שעשה עם הראשונים בארץ ישראל, והשקיע בה מכוחו ומהונו וגם נשק‑מגן הבריח אליה – מהנשק הראשון שקיבלו יהודים בארץ הקודש – נגיד ושתדלן שחייו היו קודש להמוני בית ישראל. אצילותו ורוחניותו ויפי נפשו של האב ניכרים גם בבתו, אשתו, ואהבתו נתונה לה ואמונתו ומשענתו בה.

עד היום שמורות אצלו למזכרת מטבעות הזהב התורכיות שחותנו הביא לו לפני שנים מקושטא (לשם בא כספק צרכי מלחמה לצבאות הגויים וצבר הון רב), משל אמר לו לבו אז שעתיד הוא להשתקע בארץ ישראל.

ר' יחיאל מיכל איש השכל הישר והצלול לא נלבט בשום לבטים ביחסו לארץ ישראל, כשם שלא נלבט בשאלות הדת והחיים, או הדת וההשכלה, לפי שארץ ישראל כישועת ישראל, כפתרון למצוקותיו וכדרך לתחייתו ולתקומתו ולגאולתו – עולה בלבו ובהכרתו בקנה אחד עם התורה והאמונה, והן אחוזות ודבוקות כפתילה בשלהבת, בשלמות אחת, ללא הפרד.  ויתר‑על‑כן:  ארץ ישראל וגאולת ישראל היו לו לתעודת חיים ולצו ולאש להבה עצורה בעצמותיו, תוכן חייו וטעם חייו, כי מימיו הוא לא גרס דִבּוּרים לחוד – ומעשים לחוד...

ושמוּר בזכרונו, משחר ילדותו, בקורו של הדוד שחזר מארץ ישראל לעיירה – גבה‑קומה וחסון, מעיל רחב לגופו ו"ספודק" לראשו – וספוריו על הארץ המצפה ומייחלת להתנערות הגבירו כמיהתו העזה אליה, וביחוד דבריו על הכותל, הבוכה ביום אבלנו, תשעה באב, והשועל העובר עליו תמיד באותו לילה מר ונמהר...

כן, לֵיל איכה ברוז'ינוי, עיירת הולדתו, לא יימחה מזכרונו לעולמים. מתוך אוירת העצבות והחשכות מתגלפת לעיניו דמות אמא, הנדיבה והחסודה, השופעת חיוּת ופעלתנות, והנה היא ישובה מוכת יגון על הרצפה, קוראת ב"צאנה וראנה" הפרק על חורבן בית המקדש ובוכה תמרורים.  הנער מסתכל באמו האהובה וצערו כפול ודמעות עולות בעיניו. היא נוטלתו על ברכיה ומלטפת ראשו, ושואלתו: – על מה אתה בוכה, ילדי?  והוא, הילד הפיקח, עונה לה על דרך השאלה: – ועל מה בוכה את, אמא? – על בית המקדש שחרב, בוכה אני, יקירי – עונה היא.  – ואני, אני בוכה על ארץ ישראל שגלינו ממנה – עונה הוא.  ותמיד, תמיד אהב הוא – בחור הישיבה הליטאי הצעיר, את סיפורי מעשיותיה ואגדותיה של אמא על ארץ ישראל, והם חיממו לבו והלהיבו דמיונו והגבירו תשוקתו לפעול, לפעול, לפעול למען תקומתה והסרת חרפתה והרמת כבודה וקרנה והיחלצות במערכותיה – אף‑על‑פי, שלא ברור לו עדיין מה יש לפעול, ומה בכוחו לפעול, וכיצד יש לפעול, ואך דבר אחד היה ברור לו בתכלית, כשם שזה ברור לו כיום, כי ראשית חכמה וראשית מצווה – עבודת אדמה כפשוטה, ונטיעת אילנות מגדלי פרי, פרדסאות וכרמים וכל שבעת המינים שישראל נשתבחה בהם, ובהם לְשַׁדָהּ וטעמיה וברכתה. כשם שברור לו, שאהבת היהודי לארץ הבחירה אינה אהבה רגילה, אלא אהבה מופשטת, אפשר מסתורית, והחובה והיעוד להפכה לאהבה טבעית, פשוטה וארצית, שאינה תלויה בדבר, בשום דבר, אהבת אם לבנה. 

מאז עברו שנים רבות, אך דומה תמול שלשום היה הדבר – הוא זינק לתוך פעולות הצבור, להתמודדות עם כל הסוטים מדרך המלך לגאולת העם ותקנת גורלו שארץ ישראל חזית‑האש שלו, וטבל קולמוסו בפולמוסין החריפים בעתונים עם מתבוללים ומשכילים ואף חובבים למיניהם שלא עלתה בידם, לדעתו, לעצב ולנגד את השלמות בין העם ותולדותיו ומורשתו וארצו, ואין צריך לומר כנגד הצבועים למיניהם, שעינו החודרת מבְחִינה בהם וחושפת אותם ומערטלם ומגלה קלונם.  הדים עזים נענו למערכה זו, ובתוך כך נתהדקו קשריו עם שארי‑בשרו הותיקים בירושלים, בני משפחת אשתו, וביחוד עם סופר הועד הכללי בירושלים, ר' יושעה ריבלין, העומד בראש מערכותיה שבזכותו ובהצעתו נקרא אל השליחות שהוא ממלא עתה, והיא כשיא לשלבים שקדמו, שהיו כהכשרה, והוא אך עומד בראשיתה.

צבועי השכלה וצבועי הלאומיות – גובר זעם בלבו – שהם בעיניו כערב רב שנספח ליוצאי מצרים... וביחוד לוהט ועז חמסו נגד אלה שכינוייהם בפיו בורים עזי‑הפנים, נחשים מסוכנים ושפלים, סרחנים ויתושים טרחניים... וכן נגד אותו חסיד לשעבר שהיה למשכיל ונתגלגל לחובב‑ציון רוחני‑מוסרי (שפעם אף הוא עצמו כמו לשעה נתפס לשיטתו ופרש ממנו), אחד העם, שעקר בשכלתנותו הצחיחה את האמונה והאלהים מישראל;  משל המוסר המופשט הוא יסוד לאומיותנו ולא אלהי ציון וירושלים, אלהי האהבה והחסד, הצדקה והמשפט, האמת והשלום;  ומשל יש מקום לדת ישראל בלי יהודים, וליהודים בלי דת ישראל, שעליה הורגנו כל היום וכל הדורות ועל קידוש שמו נשאנו בצער הגלות וגם עמדנו בפיתוייה...

עתה חוזרת דעתו ומרחפת על פני כל חלקי הארץ ואדמותיה שכבר היה סיפק בידו לסייר בהם, לעמוד על טיבם, לבחון אתם כמו למעמקי מעמקיהם, כמבקש לתאר לעיניו ממש את הגנוז בהם ואת החיים העשויים לצמוח ולפרוח מתוכם – בסביבי צפת וטבריה ועד לרגלי הלבנון בגליל העליון, דרך אזורי לוד ורמלה בשפלה, לאורך הדרך מיפו בואך ירושלים, למן המישור ועד לארץ ההרים והגיאיות המבותרות והפראיות, ומשם בסביבי חברון עיר האבות ובשאר מקומות.  חשופה ועירומה היא הארץ הזאת, הגאה מאד גם בחרפתה, ואור רב בה, ואך עיניו שהורגלו בשדות קמח ובאפרי מרעה וביערים עבותים ובברכת בוסתנים – נצרבות במדבר החרבות והחורבן...

אמנם הוא יודע תולדותיה של הקולוניה החדשה אשר על הירקון, שמייסדיה אנשי הישוב הישן בירושלים, והוא כבר סייר בשדותיה השוממים עתה, אלא שאין היאוש תופס בו כלל, ורחוקה ממנו האכזבה. בשכלו הצלול מנתח הוא גורמי הכשלון הארעי, מהם מידי הטבע מהם מידי אדם, והלא אף מתיישביה ששיקעו בה שנות חיים ועמל ומיטב כספם לא נתייאשו, ואדרבא, הם מתלכדים שוב בחברות ומחברים תקנות חדשות לישובה וכרוזים אל הגולה שתחוש לעזרתם.  ואין הוא מסיח הדעת מגילה הרך של המושבה ושנת השמיטה שבאה עליה מיד בראשיתה.

שדותיה האבלים של פתח תקוה לעיניו ואולם, מוזר, עד מה קרובים הם ללבו, עד מה רבה אמונתו בהם.  מארץ אכרים הוא בא, נטועים באדמתם, ארץ שבה מלעיגים על התגרן והחנווני היהודי ועוינים אותו. על כן, מוצא הוא עוד בחינה חשובה לעבודת האדמה בארץ הקודש, שבכוחה לסתום פייות מעלילים הטופלים על הגוי הקטן הזה עלילות שהוא אך עם המסחר והבצע וככנען יעשוק. סופם להווכח, שאך שאפנו רוח ושמש החרות זרחה עלינו ונצמדנו לאדמתנו – והיינו לעם חדש. מחלת ישראל ניתנת להרפא – בטוח ר' יחיאל מיכל – וחובה לרפאותה ברשות שנתנה התורה לרופא לרפא. כי אכן, שלם היהודים בגופו ונפשו עשירה בכל הסגולות והכשרונות הנחוצים לעם גדול ונשגב, אבל מחמת התלאות והמצוקות נתפרקו איבריו...

הדברים האלה, שהוא כבר רשמם משכבר הימים, הוא יחזור ויעלה במכתביו אל ראשי החברה בלונדון וישתדל, בהמשך הזמן להחדיר בהם הדעה, שממנה יתד לפעולה הישובית, וגם טובי בני הישוב בירושלים דבקים בה כל השנים...  ועם זאת הוא נודר נדר לעקור מתוכם ההשקפה הפסולה והנפסדת על ישוב‑היסוד הקרוי בפיהם בשמץ של זלזול הישוב הישן,– וגם אל כתבי‑העת בחוץ‑לארץ הוא יכתוב על כך, למען יעמדו אחינו בני ישראל על האמת ויחתום על דבריו, כדרכו, – עבד נרצע ואוהב ישראל.  לפי שאין לך סכנה גדולה, בעבודה כה קשה ובמערכה כה כבדה ממושגים נפסדים ומעוקלים.  שכן עתה ברור לו בתכלית, כי אך שקר טפלו בחוץ‑לארץ על הישוב הזה, שהוא נרפה ומושחת ושונא‑עמל!  האם אין ביניהם אומנים מעולם, צורפי זהב ושענים, מפתחי חותמות וסתתים, חרשי עץ וברזל, צורפי נחושת ומדפיסים, נגרים וחייטים, סנדלרים ורפדים ואורגים וכיוצא בהם?  כלום מקורות פרנסה מרובים מצפים להם בירושלים ואין חפצם לעמול בהם?  והאם אין בהם תלמידי‑חכמים, אנשי רוח, שוחרי דעת. הלא ראוי, באמת, שייאמר עליהם: הנותר בציון קדוש...  הלא – בלא החלוקה, המקיימת גם חולים ותשושים, לא היה נִיר לישראל בציון ובירושלים.  אך ישתנו התנאים לטובה, עם רבוי היישוב וביצורו, אך ירבו מפעלי המלאכה והמחסחר – ובני ירושלים ישמחו להתקיים בכבוד בעמל כפיהם.  כלום יש בגינוי, קל וחומר כשאינו מוצק וללא קורטוב של עזרה, משום תיקון ותקנה והתקדמות אפילו כדי פסיעה אחת?  – זועק מרה קול בלבו.

אך יחלוף יום האבל והצום – והוא ייחלץ במשנה‑כוח למלאכתו הכפולה:  הסברה של דרכי ישוב הארץ, עקירת עשבים שוטים של דעות פסולות ונפסדות למיניהן, ועם זאת עידוד כל יזמה של יצירה וכל גילוי של לעשייה, פעולה‑של‑ממש רצופה ומתמדת לביצור הישוב וקידומו.

רדוף הרהוריו אלה בליל החורבן בירושלים, ובוטח בדרכו ובאמתו ובשליחותו, הוא נרדם.

שחר חיוור חמסיני מפציע בהרי ירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ה': שמעו, הרים ריבי

 

בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס באבן ישראל. – ביקורה של חמדה בן‑יהודה.  – בית המדרש המשמש סלע המחלוקת. – הקונטרס "ילדי‑רוחי" המעורר זעם הקנאים.  – רדיפות הקנאים והחרמת בית‑מדרשו.  – ר' יצחק הרש ריבלין.  – "דרשן הגאולה" עומד במערכה.

תכונה רבה בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס אשר בשכונה החדשה "אבן ישראל", מהשכונות הראשונות שמחוץ לחומה.  בתי‑אבן חדשים, מהם העומדים עדיין בבניינם וערימות של חמרים מפוזרות בסמוך להם, מתרוממים סביב לככר הנרחבה.  ומעברה השני חמשה בנינים כטירות, מוקפים גני‑אילנות מלבלבים ורקמות פרחים וציצים וסוכות של נצרי‑גפנים – כאיי‑אגדה ססגוניים בין הסימטאות הדהויות והחצרות הנפתלות של העיר העתיקה מזה ובין מרחב השממה המסולעת, הזעופה, הנוקשה מזה.

מרווחת הדירה, לא הרחק מן הבור הגדול שבמרכז השכונה החדשה "אבן ישראל", ארבעה חדרים בה ולידם חצר קטנה.  ארבעת חדרי הפנים מאוכלסים במשפחתו של ר' יחיאל מיכל המעונפת:  ההורים והבנות.  החדרים נועדו גם לאורחים ובכללם אליעזר בן יהודה ואשתו המתאכסנים עתה כאן.  והמרתף אשר תחתם מלא פחמים לחימום החדרים ולבישול ולכביסה, וכן עומדים פה פחים של זיתים ושמן, שומשומין וחטים שהובאו מהגורן.  וגם ביצים בסיר מלא סיד כבוי.

שתי העוזרות ילידות מרוקו טורחות בהכנת הקוסקוסו[10] לחורף מהקמח שנטחן מחיטים שנוקו, ונוּפָּה וחוּלק למיניו וסוגיו.  ואילו מרת חיה צפורה קוטפת את הענבים מהאשכולות שהובאו הבוקר מחברון, שׂמה אותם בכלי‑נחושת גדולים, מוכנים לדריכה במרתף, על ידה ארבע הבנות, והאומנת הרוסית מנענעת עריסתו של התינוק. מה שמחה היא, אם הבנות במלאכה זו. והיא כאחת נסיכה ענוגת איברים ועדינת פנים ובהירת עיניים ואצילת תנועות, הטורחת בנועם עם עוזרותיה. עליה לצייד את משק‑הבית ביין הזך והטוב, אשר עליו יקדשו הגברים ויי השרף שבו יכבדו את האורחים. הנה כי כן אין לך דבר החסר בירושלים, אלא שהוא דורש הבאה והכנה. לפיכך טעמו טוב יותר ואתה נהנה מיגיע כפיך.  ובתוך כך אתה נקלט ומשתרש, מבלי שתרגיש כלל, בארץ החדשה ובארחות חייה.

אמנם רב וכבד הטורח הרובץ על כתפיה של חיה צפורה, דומה לעולם אין הוא עשוי להסתיים. אילו נאמר לה שתעמוד בכל העמל הזה, לא היתה מאמינה, שהיא, אשר גדלה ברווחה ובמותרות, בת נגידים שהיתה תדיר אפופה חרדת בני ביתה ופינוקיהם, שלא ידעה יגיעה, כי משרתות עמדו לשירותיה וכל חפצה ניתן לה, תגלה מידה כזאת של כושר, סבלנות וחריצות בכלכלת ענייני ביתה ובעשיית מלאכות רבות במו ידיה ממש, וכן בקבלת אורחים ובטפול יאה בהם, ובכל זאת לא לפסוח על שום ברכה ותפילה בזמנה. דבורה, אשתו של אליעזר בן‑יהודה.  שהיא עתה אורחתה החיבה, לאחר שהתגוררה בביתו של ר' יושעה ריבלין סופר הועד הכללי ויצאה משם ועברה לביתה, אינה פוסקת מלהביע רחשי התפעלותה ממנה, – ומחמאותיה ממלאות לבה של חיה צפורה גאווה. דבורה, שמקרוב באה לירושלים, רוצה לסייע בידה. אולם היא טרודה מאד בהשגחה על בעלה החולה, הגונח ויורק דם. היא דואגת וחרדה להחלמתו. ופרט לזה היא בהריון.  בשעות הפנאי היא מספרת על חייה וחיי‑בעלה שעליו גאוותה.  בעודנו צעיר לימים נתפס לסוציאליזם הרוסי. ובאותה התלהבות נתפס אחר כך, בהשפעת הספר "דניאל דרונדה" מאת ג'ורג' אליוט, לאהבת ציון. בפאריס היה תלמידו של יוסף הלוי, ממקורבי בית רוטשילד, ושם פגש בבית החולים באיש ירושלים, אברהם משה לונץ[11].  וגלגלו ביניהם שיחות על עתיד הלשון העברית ככוח מאחד כל שבטי‑האומה, – ומאז אין הרעיון הזה מרפה ממנו. אף בדרך לארץ ישראל לימדהּ הוא עברית וכן בהיותם באניה בה נישאו זה לזו. אפס הוא חולה והפרנסה אינה מצויה, ולכן היא שולחת ידה בסריגת מטפחות מהצמר שהביאה ממוסקבה.  בדעתה למכרן ולהקל על קיום ביתה ואישה.

והוא, בן‑יהודה, אינו נותן דעתו למצב בריאותו. אותות השחפת ניכרים בפניו הנפולות – תפוס כל‑כלו לחלומותיו ולעבודתו בתחיית הלשון. הוא כבר הסכים עם בעלה, ר' יחיאל מיכל פינס, על ייסוּד אגודת "תחיית ישראל", וקרא באזניו את  תקנותיה, ובכללן התקנה, שניסחה בזה הלשון – "לדבר איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועצה אף בשוקים וברחובות – ולא יתבוששו.  ישימו לבם ללמד את בניהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תִּפעל החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי התלמוד". והם מרבים בשיחות על חידושי לשון וחידושי מונחים, ואף הסכימו ביניהם, כי הגדולה במעלותיה של מלה חדשה בלשון העברית, אם אינה חדשה. והנשים שלהן, הנשים הנאמנות והמסורות, יפות‑הנפש ואצילות‑הרוח, הנושאות עולן באהבה ובהקרבה, תומכות בבעליהן – וממילא במפעל חייהם, היקר גם להן, כאשר טרחו דורות נשים יהודיות בגולה בפרנסת ביתן ובגידול ילדיהן, כדי להניח לאישיהן האפשרות לעסוק בתורה – ובכך מצאו סיפוקן העילאי המושלם.

והנה נכנס ר' יחיאל מיכל. מברך הוא את בני ביתו בלשון חטופה ופה וממהר לחדר עבודתו, משל חשש להתעכב ולהחליף דברים עם רעייתו ובנותיו. חיה צפורה תולה בו מבט של דאגה, והילוכו הנחפז ופניו החיוורות מעוררות בה חרדה עמומה. מה אירע? – נוקף בה לבה בשאלה.  האומנם אירעה תקלה, או שמא נסתבך והסתכסך עם אחד הגבאים או הממונים?

והלא בימים האחרונים דוקא היו פניו קורנות ועיניו בורקות וכולו שמחה למפעל שעלה בידו, ואשר בו שיתף גם את בנותיו שרה, רחל, איטה ומרגלית, שעדיין לא נמצא להן, מורה כחפצו, וקווה קיווה, שגם השכונה החדשה תיבנה על ידו, לפי שמצווה גוררת מצווה ומפעל גורר מפעל. כי הנה עלה בידו להוציא אל הפועל בשלמות וביושר מבוקשו של יהודי עשיר מאמריקה, ממכבדיו של השר מונטיפיורי, שלבו רחש דבר טוב. הוא רכש בשבילו אחוזת קבר על הר הזיתים (שם הובאה לקבורה ידה הקטועה של אשתו המנוחה שנותחה), ו"כתב" בשבילו חמשה ספרי תורה ושש מאות מזוזות וקנה עשרות זוגות תפילין וטליתות יקרות מעשי ידי אומני ירושלים, וגם ארונותיהם ומטפחותיהם ופרוכותיהם ונרתיקיהם, עבודה משובחת. עם זאת הוא הציע לפני המנדב, שעשרה אברכים יקבלו על עצמם לשמור מועדי ימי‑הפטירה של הוריו ושל הורי אשתו, ולהזכיר נשמותיהם, ולברך אותו ומשפחתו ואת השר מונטיפיורי בכל שבת בשבתו – וכל זה בשכר הגון, מתוך פרס ניכר שיקצוב ביד נדיבה. ואכן, הצעתו נתקבלה, והוא שכר לצורך כך בית חדש בשכונה וקבעוֹ לתורה ולתפילה לעשרת האברכים, מקבלי הפרס, וגם לאחרים, והרב הגאון שמואל סלאנט סמך ידו על המעשה.

כך קם בית‑המדרש, היחידי בשכונה והיחידי במינו. צעירי ירושלים מתפללים בו שחרית, במשך היום לומדים בו מלאכות שונות, ולעת ערב מתאספים כאן ולומדים תורה.  גם הוא עצמו מגיד שם שיעור. בהתקנת הארוחות טורחות בהתנדבות ובמסירות אשתו וכן מרים אשת  ר' יושעה ריבלין.  ובנקיונם של חדרי המגורים, שטיפת הרצפות והטפול במנורות – בתו הבכירה וחברה שלה. הנה כי כן, עלתה בידו לכונן בשכונה החדשה מוסד לתורה ולעבודה, שברכה בו לירושלים.

אך לא יצא זמן רב ושמחתו הופרה. שמועות משונות שרווחו בעיר הגיעו גם לאזניו. נבאש ריחו בעיני חרדי‑החרדים והם הפצירו בגאון מבריסק הזקן שיצווה עליו להפסיק פעלו ולסגור בית מדרשו. ובייחוד נחלצה למערכה בלהיטות קנאית אשתו של הגאון, הרבנית שרה‑סוניה. השמועות היו עד מהרה לעובדות מחרידות...

על סף ביתו מצאוֹ השליח מטעם הגאון מבריסק, פניו, עיניו, שערותיו ואף לבושו כיקוד-אש דיבורו ברוגז ובזעף. הוא דורש מר' יחיאל מיכל שימסור לו מיד את מפתחות בית-המדרש, ואם לאוו – יוטל חרם על כל משפחתו ובני-ביתו, וכן על בית-המדרש עצמו ועל המתפללים ולומדים בו והם יענשו בעונש מלקות...

ר' יחיאל מיכל, אף על פי שמורגל היה כל ימיו לעמוד במערכות ציבור ובמאבקים ופולמוסים, המום היה מעוצם המהלומה והעלבון, משל נסתלקה בינתו להרף‑עין ולשונו נאלמה.  השליח ממתין, דוקרו במבטי‑זעם ואחר כך הוא מפליט מלה אחת, – והיא שלוחה אליו באזהרה ואיום וכצו כניעה:  "נו?"  ואילו ר' יחיאל מיכל נתאושש בינתיים קמעה, ועמד מיד על חומרת העניין ועל הצפוי לו, והחזיר לו בתיבה אחת בלבד, ולא יסף:  "שמעתי..."

הלך השליח כלעומת שבא.  ר' יחיאל מיכל נלבט כל אותו היום עם עצמו, אולם לא הספיק לגמור בלבו מה המעשה אשר עליו לעשות וכיצד עליו להגיב.  עדיין לא נתיישב הדבר בדעתו.  עדיין לא האמין שאמנם ייצא האיום הנורא אל הפועל.  עצם חוסר הבהירות היה לו, האיש המתון והמיושב, ענוּי נפש נוסף על החרדה להמשך קיומו של המפעל. וודאי ידוע לו מקור הפורענות – חשד נפל עליו שהוא מפיץ דעות שריח של כפירה נודף מהן, וכן, שאחד החרדים הקנאים הוא הרב חיים יוסף זוננפלד, שעיין במחברתו "ילדי‑רוחי", שחיברה לפני עשר שנים ויותר, וגילה בה שיטות נפסדות, לדעתו הוא, והפטיר באזני הגאון מבריסק שהטיל עליו את המשימה לקרוא בה. הרב שמואל סלאנט סירב לטפל בה בהעירו: "איני מומחה לאפיקורסות". הרב זוננפלד הוציא את פסק שזהו קונטרס שחיברו "קל"... פחד "התיקונים בדת" בנוסח ארצות מערב אירופה נפל על הרב.  הלוא ריפורמה זו כל באיה לא ישובון, מוציאה את בני ישראל לשמד ולכיליון גמור.  ר' יחיאל מיכל ידע משום מה יצא עליו הקצף אולם לא שיער עד לרגע האחרון, שאמנם עלול הגאון מבריסק לנדותו, אותו ואת בית‑מדרשו, והקהל הרב של תלמידי הגאון וחסידיו יקומו עליו בנגישׂות ובחרפות.

רק לעת‑ערב הוברר לו שאכן מנוי וגמור עם הגאון מבריסק ובית‑דינו לקיים איומם במלוא חומרתו.

בליל‑נדודים מר נתייסר, ובו הפליגה דעתו אל מרחבי תולדות ישראל. לימים בהם שימש הנשק הנורא הזה אמצעי אחרון, בדוק ומנוסה נגד פושעים ועוכרים, כופרים ומינים, אף נגד כתות שלמות, כגון תועי כת פראנק המתועבים, שהיו בכלל הרודפים והמעלילים, לרבות עלילת השימוש בדם נוצרים למצוֹת, ועדיין חי בלב זכר החרם נגד החסידים שאף הם נחשדו בתחילתם בערעור יסודות.  האומנם חוזר בו, כיום הזה, הדבר הנורא ההוא? – שאל את עצמו. מה היה לו לגאון אדיר ומופלג זה לעת זקנתו, שנתפת לשטנתם ולהסתתם של אחדים מעושי דברו, קטני‑המוחין ודלי‑בינה ושמע לקולה של אשה שאין לסמוך עליה בדיני נפשות ובעניני אמונה (ועריות וגזל) – ולו גם אשתו היא? כל ההולך אחר אשתו – הומה במוחו מאמר חמור בגמרא בבא מציעא – סופו יורש גיהנום... האומנם דינו כדין אלה שהתנכלו לישראל ולקדושתו ולתקוותו?  הרי גם במקרה התועים, השבתאים בסתר, אפשר שהחרמות והנגישות דחפו רבים מהם לזרועות היאוש והנקם, ואילו במקרה החסידים – מי יודע, אם לא מנע הדבר זירוזה של גאולת ישראל, שאילו נזדמנו הגאון רבנו אליהו עם הרב מליאדי בעל "התניא" אפשר היו מקרבים את הקץ... ע"י פעולה משותפת כבירה לטובת יישוב הארץ והחשת הגאולה השלמה.

ושוב חוזרת דעתו אל אותה מחברת, שהיתה עילת הקצף שיצא עליו, והוא מפשפש בזכרונו בכל הכתוב בה, ויותר משצר לו על פסילתה צר לו על בזוי הדעת והמחשבה והעקמומיות שפשו בתוכנו שהם לדעתו, בסתירה גמורה ליושר, הגיונה ורוחה של התורה.

אכן מחברת לוחמת היא, ובראשה מתנוססות המלים הלקוחות מתוך ה"יוצר" לשני של פסח:  "... רוממו ימין רוממה, כי להשם המלחמה"... האם לא מלחמת קודש היא שאסר, לעקירת נגעים בחיי ישראל וליישור הדורי דעות נפסדות ולפילוס נתיבות לתקון בית ישראל וגאולתו? את מחברתו זו הקדיש "לכבוד אלופי החברה העומדים תמיד בפרץ להפיץ אור הדעת ותעודה לשובב נתיבות דרך ארץ, חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה, ישמרם צורם וינטרם; ולשׂרים הנכבדים, שוחרי טובת ישראל, מונטיפיורי, כרמיה וגינצבורג".  הימים – ימי ההטפה להתבוללות וטמיעה כדרך להשגת שווי‑זכויות‑אזרח ליהודים, ואילו הוא מקנא בה, במחברתו, את קנאת דת ישראל דוקא, ומדגיש בה, שגלי שיטות כל חכמי תבל, לרבות חכמי אשכנז והשפינוזים לא יכלו לה, ודוקא היא ההולמת ביותר ברוחה ובעיקריה את הזמן הזה, את חוקי החברה ותקון העולם.  וזאת, אף‑על‑פי שדבקו בה, במשך ימי התלאות והמצוקות, יסודות טפלים, מיותרים...

ואפשר לא ישרה בעיני הרב יוסף חיים זוננפלד דרישתו במחברת לתיקונים שאין בהם משום קיצוץ בנטיעות, אלא שיפור נטיעות? אולם מי בר‑דעת ויכחיש, שנחוצים תקונים בתחומים שונים של חיי בית ישראל.  וראש לכל – בשדה החינוך? להוריד מעל ילדינו מעמסת הפלפול, ולעומת זה לעשות לפיתוח השכל הישר, הרגש והדמיון, ולהרחבת ידיעותיהם הכלליות, שיש בהן משום תועלת והן זורעות אור ואמת ומסייעות לצורך יישובו של עולם ולטפח סגנון ומנהגים נאים. הידיעות והחכמות לא זו בלבד שהן עשויות לשמש את הדת עצמה, אלא שגם כשלעצמן קדושה חופפת עליהן, והוא מסביר במחברתו, שלא נתגלו חכמת ההשגחה ורצונה בספר התורה בלבד, אלא בכל הטבע, ועלינו להתחקות על שרשיו ולדעת הליכותיו. אכן, על החינוך היהודי האמתי להרחיב אפקיו ותכניו, ולהסיר החיץ בין הקודש לחול. לשון אחר: למלא משאלות הדת והזמן כאחד. והחול יתקדש בכלי, היינו בלשון העברים – ספרי התולדות ייכתבו בלשון התנ"ך, חכמות הטבע, החשבון והתכונה בסגנון הלכות הרמב"ם ויצורפו להלכותיו. זו התכנית שהציע.  הייתכן, איפוא, שדעותיו אלו עשאוּהוּ מין וכופר ומקצץ בנטיעות בעיני חסידיו של הגאון ירושלמי? היתכן, שבעטיין הם מבקשים להכרית ולהצמית את פעלו?  הלא אמר רבי יוחנן, תלמידי חכמים נקראין בנאין, משום שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם, וכתוב אל תקרי בניך אלא בוניך...

יפה חקוקים בזכרונו דבריו של איש המעלה, מרן הגאון החסיד האמתי מווילנה, שאמר, כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד.

האומנם מחזיקים עצמם קנאי ירושלים גדולים וחכמים מרבנו אליהו, נשמתו עדן?

ועוד זוכר הוא את הדברים אשר שמע בילדותו, בעיירת הולדתו רוז'ינוי, אף הם על הגר"א, בהיותו בקהילת סערהייא. שם שימש לפניו תלמידו, המקובל ר' מנחם מנדל משקלוב, מחלוצי בניין הארץ.

וכך סיפרו, שיום אחד, לאחר שסיים פירושו על שיר השירים ורוחו טובה עליו ושמחה בלבו, קרא את מחותנו, רבה של הקהלה, ואת בנו הרב ר' יהודה לייב, ציווה לסגור הדלת ולהגיף החלונות ולהדליק נרות רבים, ובהתעוררות רבה אמר באזניהם, כמשיח סוד יקר:

– כל החכמות זקוקות ודרושות לתורתנו הקדושה שהן כלולות בתורה, כמו חכמת המשולשים, הרפואה, ההנדסה והמוסיקה, אשר בלעדיהן אי אפשר לדעת ולהבין את התורה לכל עמקה ולכל רחבה ולכל נעימוּתה.

ורוב טעמי התורה וסודות שירי הלוויים ורזי תקוני הזוהר אי אפשר לדעת ולהבין כראוי בלעדי החכמה הזאת, ועל ידה יכול האדם להגיע עד כלות הנפש, וכמוכן יכולים על ידה להחיות מתים בצרופי הסודות הגנוזים בתורה...

והוא סיים ואמר, שהשיג, בעזרת השם, כל החכמות לתכליתן, מחוץ לחכמת הרפואה שידע מתוכה רק חכמת הניתוח, אבל מעשה הסמים ומלאכתם לא למד, משום שגזר עליו אבא הצדיק לא ללמדם, כי יכולים הם לפרקים לגרום לבטול תורה...

איזו רוח עוְעים אחזה בהם? – מהרהר הוא.  הלא הוא טוען בפירוש במחברתו נגד ה"מתקנים" למיניהם. ומוכיח במיטב ההוכחה אפסותם ולוחם במיטב הנשק של הרוח והשכל נגד מגמתם, ומטעים, שלא קלקול דתנו הוא שגרם לקלקול חיינו, כי אם להיפך. אין הדת בכללה צריכה לתקונים בידי אדם, ולא תקונים בדת יביאו לתקונה של האומה ואולם משיתוקנו חיינו, – יתוקנו ממילא הפגימות שדברו בדתנו ויתבטלו איסורים מדומים, כגון בלבוש, שאינם, לדעתו, אלא בטוי למריים הטבעי של היהודים נגד מועקה וכפייה ודכוי זרים בחייהם;  ובכלל, אין ולא תתיכן סתירה בין דת ישראל לבין גילויי המדע והמחקר, וגילוייהם וחידושיהם לעתיד לבוא, וחיוניותה קיימת ועומדת.  והוא מחזיר את רעיון התעודה למקורה, לציון וירושלים, שם עומדים אנו להיות אור ומופת לגויים, ולא בחשכת הגלות – וזה תכליתנו הנעלם.

ואשר להשכלה הצרופה, המועילה, לא די – לדעתו לעשותה אחות לדת, כי אפילו אחיות יש ולא תימלטנה מהיות צוררות אשה לרעותה. אכן, צורך גדול הוא, שתהא ההשכלה בת להדת. על ברכי אמה תתגדל ותסתעף. ודתנו תחבב עלינו את העולם והחברה, את הידיעות והמלאכות. כללו של דבר:  הדת תתלכד עם החיים החדשים, כשם שהתלכדה עם החיים בכל דור ודור.  כשבטלו קרבנות בישראל, נמצאו צורות אחרות לעבודה.  ההשכלה וישובו של עולם צריך שיהיו, לפי סברתו, מן המעוררים את רגש הדת ושומרים על מעשי המצוות.  רוח היהדות המתגלמת במעשים ובארחות‑חיים זקוקה לצורות חדשות, יפות לזמן הזה ולתנאיו. גם מושג התורה צריך, לדעתו, התפשטות והתרחבות.  ואם לא יחול חידוש בצורת לימוד התורה, אפילו יבנו דייק וסוללה להגן עליה, ספק, לדעתו, אם יעמוד ימים רבים.  מה פסול ופגם בהשקפותיו, שלא נתכוונו אלא לטובתם של ישראל ותורתו?

והאם אין צדק בטענתו, שמטרת דת ישראל היא חיבורו וליכודו הלאומי – שאין יהודי ללא דת ואין לה לדת ישראל אלא היהודים – וכי רק חנופה וחקוי מרצון, וביחוד של תרבות האומות החזקות, הן שהחריבו ביתנו? הטחו עיניהם של קנאי ירושלים מראות זאת? והאם אין צורך בפליטת הסיגים וכילוי קוצים שונים (כגון מנהגי קבורה שאינם לרוח היהדות, והלא יש אפילו תפילות וגם "קדיש" למת שאינם בנמצא בסדורי הגאונים והרמב"ם ובספרי חז"ל) ובדרך ההתפתחות הטבעית, כל עוד העם נושא סובל עולו מבלי רטינה – ותקונים אלה סופם לקיים דתנו בתפארתה, בגדולתה, בשליחותה הנעלה.

כל אלה מעיקרי הדברים שבאו במחברתו "ילדי רוחי" – מהרהר הוא – וכל כוונתם תקנת עם ישראל ורוממות דת ישראל, ואף‑על‑פי‑כן... ומה תמוה הדבר, שרבים מרבני רוסיה וגדולי תורה קראו בה, במחברת זו, אישרוה והיללוה, ואך קנאי ירושלים גילו בה פסולים ומגמות של מינות, ולדעתם אין היא ראוייה אלא להיות נדונה באש, ומחברה – לנגישות ורדיפות ועלבונות ומלקות... כאשר פשטה השמועה כל כך בראשונה, היה הוא ביפו, ולא נתן לה דעתו, וביחוד מאחר ששמע כי קמו לו מליצים וסניגורים, אבל הם לא נסוגו, לא נרתעו, והחליטו לעשות דין לעצמם.  בדומה נשא סבלו עד כה, לא נטר ולא ביזה שׂוטניו, אך עתה נראה, שאין מפלט מן המערכה הצפוייה...

ואשר יגור בא לו כתומו.

כי הנה למן הבוקר התחילו מתקהלים רבים, בפקודת הגאון מבריסק, לאסיפה רבתי בבית הכנסת, שבה ידובר בו. בלהיטות ובחפזון ממהרים הם, כי גדול עליהם מורא הרב, והדבר נוגע בנפשם. אמנם, ידוע, שהרב שמואל סלאנט, אשר נתבקש לבוא אף הוא לאסיפה, סירב במפורש, והוא, חכם הרואה את הנולד, אמר:  – רואה אנכי כי פה תגבר אגרופה של חנופה, ולא תהי ידי עם המעשה הזה, העלול לגרום שפיכת דם נקיים...  אכן, מנוסה הוא ובקי בתורת הקנאות בישראל מאז ומקדם, גם במלחמות לשם שמים, שחרגו מן המתינות ופרצו גדרי השכל וכל מידה טובה והביאו עמן הרס חברתי וחורבן רוחני...  כי אמנם אל קנא ונוקם אלהי ישראל – מהרהר הוא – אבל הוא גם סלחן ומחלן, ואין בשר‑ודם מסוגל להשיג דרכיו...  הלא "אילו ידעתיו – הייתיו".

בהתקהלות ההיא, שלא כל באיה וקרואיה ידעו הדבר לאשורו, ורובם סמכו ובטחו בגאון מבריסק כי לא תצא עוולה מתחת ידו, קם הוא עצמו, הגאון מבריסק, ונשא דברו החמור בהתרגשות נלהבת, משל תייצב במערכה נגד סכנה מאיימת והזעיק נאמניו לתת נפשם על קידוש השם...  זִקנה מופלגת כמו קפצה עליו בימים האחרונים האלה, וניכר היה בו, שהדבר עולה לו ביסורים ובדמים, וכי לא גווֹ בלבד שח וכורע, אלא גם נפשו, ופניו פני מעונה, אצילות וזוך ועגמה בהם...  ובקומו לומר דברו, פאץ בבכי מר, ובקול חנוק מהול דמעות, אמר:

– רבותי!  דתנו נתונה בסכנה, תורתנו בצרה גדולה, כי זה האיש יחיאל מיכל פינס ידענו מה היה לו, מין ואפיקורס גמור הוא, ככל אשר יעידו עליו מתי סודי, נאמנים, תלמידי חכמים כשרים אשר קראו את ספרו. והוא אמר לכונן בתי‑המדרש בשכונתנו "אבן ישראל" ולהרביץ בו, חס ושלום, תורת המינות.  והנה ידוע לכם דין ספרתורה שכתבו מין‑שיישרף.  ומכל שכן בית‑המדרש שפרחה בו צרעת המינוּת – איסור על הבית ההוא, לבל יבוא בו אדם, הן לתורה, הן לתפילה, וטמא ייקרא לו...

דממה עמוקה עומדת בקהל, מהם סעורי ריתחה מאופקת, מהם אחוזי תמיהה ותדהמה. והדממה היתה ללחש שפשט בגלי גלים מן הקצה עד לקצה, והלחש גאה וגבר ויהי למהומה של התנצחות והתעצמות, לפי שנמצאו אחדים שהטילו ספק וחשש שמא הִטה הגאון אוזן לדברים שיש בהם אבק רכילות ולשון הרע, והעזו להביע פקפוקם במשפט זה וקראו למתינות ויישוב‑הדעת – ואך הקנאים דחקו עליהם בחימה שפוכה ובזעם ואף נעלו הדלת לבלתי תת למהססים לצאת מבית‑הכנסת. ומתוך המהומה בקעה ועלתה צריחה חדה, שנתלתה בחלל כאיום זורה‑פלצות:

– כל הטוען למסית – דינו כמסית גם הוא...

ושוב קמה דממה כבדה, מעיקה, מאיימת.  עיני הכל דבוקים עתה בגאון הישיש, העומד לשאת שוב את דברו, והוא עוטה עצבות וצער, ואך עיניו עירניות וחודרות ומפיקות תבונה ועוז ונוקבות תהומות.

– אם חוששים אתם, רבותי – נשמע קולו בלחש – שמא פינס אינו מין מפני שלא קראתם את מחברתו ולא תתנו אמון בעדותם של בני‑תורה, יראים ושלמים, האמינו בי, שאני רואה בנבואה, כי הבית הזה יהיה לבית שתצא ממנו תורת המינות על פני כל הארץ. ולמה תסרבו עוד לעקור שורש זה הפורה רוש ולענה בטרם צמח?

עתה, דומה, נסתמו רוב החששות ופגו רוב הפקפוקים, וגבר עוזם של קנאי הקנאים וגברה תקיפותם.

אהה, זו שפיכות הדמים וזה עיוות‑הדין, מתרתח ר' יחיאל מיכל. ללא עדים, וללא משפט צדק, אפילו ללא שמיעת בעל הדין עצמו... אילו, לפחות, שמעו אשר בפיו, אילו לפחות התמודדו עמו ושמעו טענתו!  הלא צדיק הראשון בריבו – אמר החכם מכל אדם.  ועוד הוא יודע, כי ידה התקיפה של הרבנית שרה‑סוניה עומדת מאחורי הקנאים הנלחמים בו, והיא היא לא זו בלבד שהשפעתה ניכרת בעמוקה על אישהּ, הרב, אלא כמו משגיחה גם עליו בהידור כל מצווה ובהחמרה עצמית מופלגת, ובאין לה ילדים פרי בטן ועיסוקי‑בית‑ומשפחה, מגלה היא פעלתנות ויזמה אפילו בתחומים מעולם הרבנות והצבור, כדרכה כל הימים בגולה. נמצא, איפוא, שהיא היא, למעשה, המכרעת לחומרה הזועפת והנוקשה, חסרת הפשרה והמתינות גם בריב הזה, שהוא קרבנו. אשה משלה בו, אשה משכלת וחכמה ויודעת לשונות ואך קנאותה ואדיקותה מושלות בה, – בחרמה של הרבנית שרה‑סוניה נפל...

עתה, לאחר שאמר הגאון דברו, נזדרזו הקנאים, ובהתייעצות עם הרבנית, ערכו על הנייר את נוסח החרם, ולא נסתפקו בהטלת האיסור של בית‑המדרש שלו, ובעצתה הם שוב שיגרו שלוחים אל הרב שמואל סלאנט, שיתן ידו עמם מטעם בית‑הדין שלו ויצרף חתימתו תחת נוסח החרם, עוד קודם שחתמו עליו הגאון מבריסק ונאמניו. ואף רמזו לו, שאם יסרב, ידונו גם אותו דין זקן ממרה, שהִמרה פי בית‑הדין...

ואולם, הרב שמואל סלאנט, היושב זה שנים על כסא הרבנות הראשית של קהילות האשכנזים בארץ ישראל, המיושב והמתון, הרואה לנפש ולדין כאחת, ואשר עמד בנסיונות ובמערכות רבות, – סירב גם הפעם, נפתעים הם שמעו תשובת סירובו, בעמדם לפניו בדירתו הדלה אשר בחורבת יהודה חסיד, ושלוותו ואור פניו וקולו הרך משלהבים ומלבים זעמם עוד יותר.  הוא שומע סיפורם על האסיפה שהיתה ועל דבריו של מורם ורבם, הרב הגאון משה יהושע דיסקין, מעיין בנוסח האיסור המוצע לפניו שטרם נחתם בשום חתימה, חש בריתחתם המעבירה אותם על הדעת וברי לו, שגם אם כוונתם טהורה לשם שמים, הרי המעשה עצמו חמור בעיניו והוא חושש וחרד לתוצאותיו – והוא אומר, וקולו שלוו ונחרץ:

– אף אם תשמתוני – מתומתי לא אסור, ולא אתן ידי לשפוך דמי נקיים...

אכזבתם של השלוחים טורפתם.  מבלי להשיב לו דבר אצים הם, דלוקי‑כעס‑להשחית, אל הרבנית, זיעתם ניגרת בחום השמש המלהטת, ובעצה אחת עמה, נאמנים לקיום פסק דינו של מורם ורבם, אישהּ, גוזרים הם על שני דיינים מבית דינו לחתום על הכתב – ועתה פתוחה לפניהם הדרך לפעולה...

ולמחרת היום, בטרם עלות השחר, משכימים הקנאים ומזדרזים אל בית‑המדרש בשכונת "אבן ישראל", להכריז דבר האיסור והחרם עליו. והם אף מוסיפים יתר על הכתוב בו, דברי חירוף וגידוף על המין הפושע, המסית והמדיח...

אין ר' יחיאל מיכל פינס יוצא כמעט בימים אלה מפתח ביתו.  הוא מתייחד עם עצמו בחדר עבודתו, מעיין בספרים, כותב מכתבים אל החברה בלונדון, אל בני ביתו ומשפחתו ברוסיה.  דבר החרם כבר יצא ברבים, והמהומה רבה, וגדולה ממנה חרדתו לנזק שהוא עלול להסב לעתידות הישוב, ואך הוא כולו התאפקות כלפי‑חוץ וסערה כלפי‑פנים.  הלא אין זו מלחמתו האישית בלבד!  ואם כך נגזר עליו, מה יהא על המשך המפעל ועתידו? וגם מטעם זה אין הוא, ככל שהדבר תלוי בו, נוטה להוציא את דבר הריב לרחבי התפוצה ולבקש את צדקתו במחנה של נאמני ציון, לבל ייראה הדבר כמו היה זה עניינו שלו בלבד, ואין הוא חפץ כלל לבקש עזרה וסעד מאחרים במערכה המוזרה, נטולת‑ההצדקה, שנכפתה עליו. הלא גם עתה באים רבים לביתו ומייעצים לבלתי החשות עוד; ואף לקרוא לעזרתו את זרוע הקונסולים, נציגי המדינות השונות בירושלים, שהוא ומקורביו חוסים בצלם והם מצווים לגונן עליו, ואולם הוא מסרב בכל תוקף להזדקק להתערבות זרים. ורק דבר אחד יעשה – ואף זאת לאחר יישוב‑דעת ממושך – הוא יגיש ריבו לפני אחדים ממיודעיו, אנשים מהימנים ומוסמכים, וישפטו המה בינו לבין משנאיו.

אלא שבינתיים הוא יושב ועורך מכתב נרגש אל הרב משה יהושע לייב דיסקין ובית‑דינו, ובמכתב דברי רצוי ושלום, לאמור:

– יושיבו‑נא בית‑דין של שלושה מביני‑מדע ומתוני‑משפט, שיקראו מחברתי מראשה ועד סופה, וכל הדבר הקשה בעיניהם ישאלוני, וישמעו טענותי. ואם יצא משפטם לחובה, היינו, שימצאו בה דברים הנוטים למינות, החורגים מחוץ לגבול י"ג העיקרים שגבלם הרמב"ם, מוכן ומזומן אני לפרסם בכל כתבי‑העתים העבריים, שטעיתי ושגיתי ואני חוזר בי. ואת הרב הגאון משה יהושע לייב דיסקין, נרו יאיר, עצמו אני מכשיר לדיין ושופט על עצמי, בתנאי שיסיר תחילה מלבו כל חשד ומשטמה, ויקרא את מחברתי מראשה לסופה בעצמו, ולא ישמע חוות‑דעתם של אחרים.

ועם זאת  ברי לו לר' יחיאל מיכל פינס, שלא ינעל את שערי בית‑המדרש ב"אבן ישראל", שלא לתת פתחון‑פה להכריז ברבים, כי נכנע והשלים וקיבל אל עצמו את האיסור. הוא דרוך לעמוד על צדקתו ואמתו.

אין הוא יודע, אם אומנם קרא הרב מכתבו, ואם עיין בהצעתו, אולם עד מהרה באה לו תשובתם של הקנאים, שעליו תחילה לסגור את בית‑מדרשו למשך שלושים יום, ואחר‑כך יעיינו בדינו...

התשובה מרתיחה את דמו, אולם הוא מבליג בכל כוחו, ולפי שלא היתה בו ודאות, אם אמנם על דעתו של הרב הזקן ניתנה, הוא עומד ועורך הזמנה בכתב אל הרב יהושע לייב דיסקין, ושולחה אליו בידי שני עדים, ובה הדרישה שיעמוד עמו לדין, אם לפני בית‑דין של הרבנים הגדולים מאחינו הספרדים, או לפני בית-דין של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם שלישי, שיכריע ביניהם.

משהובא המכתב לביתו של הגאון מבריסק, היה הוא נתון בשיחה עם הזקן ר' יצחק פראג‑אופלאטקה ובנו. מאז הציגו לפניו ר' יהוסף שוארץ, הוא כבש לבו בקנאותו לתורה ולאמונה ולארץ ישראל שהקפיד לבלי לצאת ממנה, ובהתקרבותו לעדה הספרדית שאליה השתייך מאז בא לארץ, לאחר שנטש בית‑הורים אמיד, שעמדו מנגד לחפצו, ורבו, החת"ם סופר, פייסם. רעייתו, מרת וידה חנה, מן הספרדים היא, בבית‑הכנסת שלהם הוא מתפלל ובנוסחם, אומר שיעוריו לפני צעירי הספרדים בישיבה הבבלית "כנסת ישראל" אשר בבית‑מדרשו "דורש ציון" שהקימו יחד עם חבריו, תלמידי החת"ם סופר, בו מלמדים הם תנ"ך, שלחן ערוך ועין יעקב, ואילו בכתות הגבוהות לומדים גמרא, חשבון, היסטוריה, ידיעת הארץ וכמובן ערבית. ועוד מוסד הקים ושמו "תורה ומלאכה" לנערים העניים, שבהם הוא תומך גם בכספו, ובו לומדים הם בשעות לפני‑הצהרים מלאכה, ובשעות אחר‑הצהרים – תורה. האב מראה לגאון מבריסק מחידושי תורתו שהעלה בכתב, ואשר עליהם הוא חותם "צעיר וזעיר ס"ט" (סימן טוב), ומחידושי תורה של בנו, החותם רחמים יוסף חיים מפראג והוא אף מחבר ספר בידיעת ארץ שהוא מכנהו "מסעי הירח"...

אכן, ישרו מאד בעיני הגאון מבריסק פעלם ודרכם ותורתם של האב ובנו, והוא מרגיש ויודע, כי שונים הם בתכלית השינוי מאלה של ר' יחיאל מיכל פינס, אף‑על‑פי שלכאורה כאן תורה ומלאכה, ושם תורה ומלאכה... אלא שכאן, בעולמם של האב והבן, אין סדק, אין ערעור, אין ניצוץ מרוח ההשכלה והכפירה...

וגם הם מייעצים לו לא להיענות לדרישה להתייצב עם ר' יחיאל מיכל לפני בית הדין של בוררים.

ואז משנודע לו, לר' יחיאל מיכל, בברירות גמורה, כי הגאון מבריסק מסרב להיענות לו, ידע כי כלתה אליו הרעה, ואין מנוס מן הריב החמור ועל כל הכרוך בו.

סירובו הנוקשה של הגאון מבריסק מוסיף עידוד ולהט לקנאות המערכה שאסרוה נגדו.  משמרותיהם של הקנאים ניצבות עתה בפתח בית‑המדרש ב"אבן ישראל", מרתיעים את הבאים הפונים אליו וטורדים את הבאים בשעריו, מאיימים עליהם בחרמות ובשמתות ובהפסקת מתן החלוקה, כלומר בהכרתת פת‑לחם מפיהם ומפי משפחותיהם.  והבאים לבית מהדרש, מבין המתפללים והלומדים, מספרם פוחת והולך, נפחדים ונדהמים הם, חוששים ליכנס בריב עם הקנאים המאיימים. בית‑המדרש הוא מוקד המערכה, אך האש פושטת מעברים, הכול נגרפים ונסחפים במחלוקת המכלה – הרב ר' שמואל סלאנט ובית דינו וממוני הכוללים של וילנה, זאמוט, מינסק, פינסק, גרודנה ורוב מניין ורוב בניין של כוללי רייסין עומדים לימינו של ר' יחיאל מיכל, ואילו ממוני כולל וארשה ואונגרין ואוסטריה לימינו של הרב יהושע לייב דיסקין.  והרבים, רוב יושבי ירושלים, ששני הרבנים מקובלים ונערצים עליהם, נבוכים מאד, ואינם יורדים לטעמו ולטיבו ולכוונתו של הריב, ואינם מעיזים לנקוט עמדה של הכרעה גמורה לצד זה או לצד אחר בהתנצחות החמורה בין שני האריות, ואך הם חשים שנפלה כאן טעות חמורה, מסנוורת, מצערת ומיותרת.

ואולם, אין מנוס מהכרעה, כשם שאין סכוי להשכנת שלום, ועל כן מתכנסים ראשי כוללי ליטא ורייסין ולאחר בירור המצב המחריף והולך, שאין לשאת בו ולעמוד בו, הם מסכמים ביניהם ומקבלים על עצמם בכתב:

לקבוע את ישיבת‑הדיינים בבית דינו של הרב ר' שמואל סלאנט אשר בחורבת ר' יהודה חסיד, ועם זאת – כל דבר איסור לחרם ושמתא שלא הסכימו עליו טובים השנים הגאונים, הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט שיהיו בעצה אחת – אין בו ממש. ואך לו, לר' יחיאל מיכל פינס עצמו, אין הם מגלים דעתם בבירור ואין נותנים לו היתר מפורש לקיים בית מדרשו, מחשש שמא תפשוט האש ותתלקח מחלוקת חדשה בין הרבנים לבין עצמם ואז...

 

ר' יחיאל מיכל מרגיש, כי עתה הגיע גם הוא לנקודת‑הכרעה, ועתה רואה הוא חובה לעצמו לא להחריש עוד, אלא כמצווה לפעול ולפנות אל נאמניו ויודעיו בארץ ישראל ובחו"ל. הנה הוא יושב זה יומיים בחדרו הצופה אל הרי ירושלים, ומעלה על הנייר, בדריכות ובריכוז, בלשון צלולה וברורה וסדורה, את השתלשלות הפרשה המסעירה את הישוב ומשבשת את חייו ומחבלת בהתפתחותו, הפרשה העולה לו ולביתו בעינויי נפש רבים.

את מכתבו הוא מכנה "שמעו, הרים, ריבי", ובראשו הפסוק מאיכה:  "מחטאת נביאיה, עוונות כהניה ה', ב', ד,' צ', שהן ראשי התיבות: ה'שופכים ב'קרבה ד'ם צ'דיקים (הבית‑דין צדק)", ופתיחתו:

– בהרימי פעמי ללכת ירושלימה, לא נכחד ממני כי שטן המריבה מרקד בתוכה, ועל כן הזדיינתי בנשק הסבלנות.

– הנה זה שנתיים וכת קטנה זעירה מן הקנאים החלה לרדפני, באמרם כי לא באתי הנה בלתי אם לכונן בית‑ספר לרוח הזמן, ומעשי במסתרים. ויסיתו בי נערים שובבים עזי‑נפש, לתת את שמי לשמצה בכתבי‑פלסתר, גם בהוצאת שם רע, וגם בשאר דברים מגונים שתקוץ בהם הנפש היפה לשמעם, כי כל הדרכים כשרים היו למו לבוא למחוז חפצם.  ואולם אני הייתי כמעלים עין.  כראות הקנאים כי לא יכלו לי באלה, התאזרו לצאת אלי למלחמה, לפרסם אותי למין ולאפיקורס.

ולאחר שהוא מתאר כל המוצאות אותו, הוא מסכם באמרו:

– ועל כן מורי ורבותי, רבותינו שבגולה, אלופי ומיודעי בכל מקום שהם, לפניכם אגיש ריבי.  הנה סיפרתי לפניכם דברים כהווייתם, ולא הגזמתי אפילו כחוט השערה, אדרבא, יותר ממה שכתוב כאן עוד כבשתי תחת לשוני מפני חילול השם. ואם הדברים בעצמם מעשה תעתועים, לא בי האשם. ולכן, שפטו ביני ובין שוטני, אם לא יעבירו עלי את הדרך?

דברי צעיר התלמידים, הכותב‑וחותם פה עיר הקודש ירושלם, כ"ב טבת תרמ"ב (13/01/1882).

עתה, המכתב בידו, ברי לו, שאין כוח בעולם שיזיזו, הליטאי קשה‑העורף, מעמידתו, וביחוד בעניני אמונות ודעות, לפי שאין דבר תקיף אצלו מן האמת. הלא המדובר בעיקרי‑יסוד, בעתיד האומה, בגורל היהדות – הכיצד יכוף ראש, או יסוג?  ובכלל, עם כל הוקרתו העמוקה ליריבו, הגאון הישיש, ארז התורה, אין בו ודאות כלל שדעתו בעניין הזה אמנם דעת התורה בזמננו היא, וכי שיטתו היא השיטה הנכונה לקיומה, וממילא לקיום הישוב ועתידו (שאם יקום הישוב סופה של היהדות להתקיים);  ואולם יותר מכך נעלב הוא עד עומק נפשו ונפצע בכבודו, על כי הוצג כאחד פוקר‑לתיאבון, הבא במחתרת לערער חלילה אשיות היהדות ותורתה.  לא, הוא לא יכוף ראשו ולא יסוג, גם אם יישאר בודד במערכה, מנודה ומוחרם, ויתר כל כך, אין לו כלל זכות ורשות לסגת מן המערכה...

באחד הימים האלה, בחול המועד סוכות, יום הזכרון לפטירתו של מרן הגאון החסיד, דורש בבית‑הכנסת הרב יצחק צבי ריבלין, ובדבריו הוא רומז גם לענייני דיומא המסעירים את הרוחות בירושלים – עניין בית מדרשו של ר' יחיאל מיכל פינס ועניין בתי‑הספר ועניין הפחד בפני ההשכלה.  תקיף וברור דבורו, לא קינה ונהי בו, ולא הוכחה והטפה.  עמידתו כשל מורה הוראה והלכה, בקי וחריף, שליט באמנות הדרוש וכוחו עמו להסביר להבהיר, הפותח לבבות ומוחות, כובש ומרתק – ומהנה.

וכל צורתו מעוררת כבוד. הכול יודעים, שזה מקרוב הוא עלה משקלאב‑מוהילוב טאליצין, ומאחוריו שנים רבות של הוראה ודרשנות וכינויו בירושלים "דרשן הגאולה". ועוד יודעים, שמפאת חיבתו העזה לארץ ולישוב הוא נתגרש מאשתו, שסירבה להצטרף אליו, וסכום כסף ניכר שקיבל מחותנו הוא השקיע ברכישת נחלה בקולוניה פתח‑תקוה, שגדולה חיבתו לאדמה ולעבודת האדמה, והכל מפליגים בשבח התמדתו ושקדנותו בלימוד וקוראים אותו בשם "הש"ס החי" – עשר שעות רצופות רכון על הגמרא, למד הוא בקול רם וערב, ואינו זז ממקומו. ודִבורו – בלשון הקודש. ואן ספק באף לא אחד משומעיו, שפיו ולבו, דבריו ומעשיו שווים בתכלית.

הוא דורש על נחלתו השכוחה של הגר"א, שממנה, מתוך שכחה זו, נובעות ומשתלשלות שכחות שונות, שסכנה בהן לחיי עמנו ועתידו. רק בזכירתה המתמדת של מורשת נעלה זו, שכל חיותו של ישראל מזוגה בו, ובקיומה, הערובה האחת והיחידה לגאולת עמנו וארצנו.

והוא מעיר, אגב, לענין לימוד שבע החכמות במצוות הגר"א, ומביע שמחתו, שהישוב בארץ ורועיו הרוחניים נאמנים לדרכו.  הנה הוא שמע, שגם רבני ירושלים הגאונים ר' מאיר אורבך ור' שמואל סלאנט, אף הם גורסים כך, אף‑על‑פי שלדעתם, אין הדבר חל אלא על מבוגרים שכבר התחזקו בתורה ויראת‑שמים...

– כן, אשר לחכמת האומות, אין השאלה חדשה בישראל והיא נשאלה עוד בזמנו של הגאון.. אכן, אין ספק, שהוא, נשמתו עדן, חייב לימוד חכמות הטבע, החשבון, הרפואה, התכוּנה, המוסיקה והלשונות.  ואשר לחכמות החקירה והפילוסופיה, דעתו הקדושה היתה, שמותר אמנם לקנות ידיעה גם בהן, אך לא להשתעבד להן, אלא למשול בהן, כדרך שנהג הוא עצמו, רבנו... הלא כחגבים לעומת ענק, כן חכמי הגויים כאריסטו וקאנט לעומתו... גם רצוי וראוי לנו לדעת את לשונות האומות והוא מעיד על עצמו שהמליץ ללמדן לילדי התלמוד תורה, וביחוד ערבית, כפי שהציע גם סופר הועד הכללי, וביחוד שאנו חיים בין שכנים דוברי לשון זו, אולם ראוי אולי ללמדן מפי מורים פרטיים, ולא לערבבן בלימודי קודש ולשון‑קודש.

– כן, יפה תורה עם דרך ארץ, תורה עם חכמה, תורה בלווי הרקחות והטבחות שלה...  והוא מסביר והולך בדברים הנכנסים ללב, והמפקיעים מראש כל חדש של השפעה עליו מצד ר' יחיאל מיכל פינס (שיחד עלו לארץ ולירושלים), – כי עיקר סגולתנו ומקור קיומנו בתורה וכן בעבודה, ועל אשיות אלה יכון הישוב, ויש למצות, במידת האפשר, את השותפות עם שאר אחינו בני ישראל, אוהבי ציון, גם אם יש מהם שנחלשו באמונתם ואולי שוֹנה חזונם במידת‑מה מחזוננו...  ואכן, דוקא משום‑כך – מכריז הוא – חלילה לנו, נאמני התורה והאמונה בכל לבנו ומאודנו, לדחקם, להרחיקם, לרדפם ולפרוש מהם.  אדרבא, יבואו אלינו, יתבשמו מרוחו של הישוב, ממעשיו הטובים, משאיפותיו הנעלות, מרוח קידוש‑השם המפעמת בו...

הלא לתורת מרן הגאון החסיד הוא עושה כל ימיו אזנים, ושואב ממנה אוצרות של חכמה ותקווה ותעצומות בטחון, ולשיטתו בגאולת ישראל שזה הסדר שלה:  עליה, בניה, ברכה.

ואגב‑כך הוא מזכיר הפסוקים מפרק כ"ד בספר תהלים, אשר גם בהם מצא מרן הגאון החסיד רמזים מפורשים לשיטתו:

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו... ישא ברכה מאת ה'.

והוא מפרש דברי רבו:  יעלה – פירושו עליה, יקום פירושו קימה, בנייה, "ברכה" – פירושו נטיעה ועמל כפיים.  ולא בכדי – מטעים הוא – דרשו אנשי "חזון ציון", ראשונינו, זכות קדימה לאומנין...

ובפסוקים האלה גם רמז מפורש למשיח‑בן‑יוסף, כי בכולם חוזרים ראשי התיבות של שמו:  מ' ב' י'.  וכן – לדעתו שלו, של דרשן הגאולה – ע'ק'ב'י'ה.

הנה‑כי‑כן, רמזה לנו ההשגחה עצמה דרך גאולתנו...

בפתח מבחין הוא ברחש באחת הפינות בקרב הקהל המצופף, המאזין לו וקולט חומם ואורם של דבריו הערבים. הוא מפסיק דיבורו, כמו ניתק לרגע קשרו האמיץ עם שומעיו, כמו נחרד, ובדממה המביכה הוא שומע קול:

– הייתכן, שהגאון היה... ציוני?

אך עד מהרה הוא גובר על המבוכה, חיוך קל על פניו, וכאחד ותיק ומנוסה הבטוח בכוחו ובאמתו ובעליונותו הוא פותח, בשטף, ובכושר הסברה והוכחה וקולו צלול וחותך:

– כן, כן – רבנו הגר"א היה ציוני. הרב בעל התניא היה ציוני. יהושע בן‑נון היה ציוני. משה רבנו היה ציוני.

ובהטעמה רבה הוא מסיים:

– והקדוש‑ברוך‑הוא הוא ציוני, ככתוב – ד' שוכן בציון, כי בהר ד' בציון...

ר' יצחק הירש (צבי) ממשיך ועומד על בעיית החינוך המנסרת בעולמו של הישוב, ועל שאלת הלשון, או ליתר דיוק שאלת הלשונות, ועל קדושתה וטהרה של העברית, אשר בה ניתנה תורה ובה גם דיברו אבותינו בימי בית שני, על גורלה בנדודי הגולה ועל סממני התחייה שבה.

– ושוב משסעת קריאה נזעמת:

– חדש אסור מן התורה!

– ומיד אחריה קריאה נוספת:

– אמר רבנו החת"ם סופר, בלשון הקודש מדבר אני רק עם הקדוש‑ברוך‑הוא בתפילה...

ואך לא איש כדרשן הרב יצחק צבי ריבלין ייבהל, והוא משיב מלחמה שערה, בנחת, בחן ובטעם, מפליג בשבח הלשון העברית ובמעלותיה ששימשה גם לצרכי חיים וקידשה את החולין. והוא מספר על בקיאותו הרבה של מרן הגאון החסיד האמתי מווילנה, בה ובכל צירופיה וגווניה ושימושיה ואותיותיה, שלא הניח אפילו אות אחת בכל התורה הכתובה והמסורה שלא בדקה, ומביא משמו של אחד מנכדיו את אמירתו:

– בחוץ לארץ, על אדמת נכר, לא כדאי לדבר בלשון הקודש ברחוב, ובבית המדרש מצווה לדבר בלשון הקודש;  ואילו בארץ ישראל חובה לדבר בלשון הקודש גם ברחוב, אפילו במקום שרובו גויים, על פי המאמר:  כל הדר בא"י ומדבר בלה"ק.

– ולא נעלם ממני, אחרים יקרים, ממשיך הוא, כי יש חולקים ופולגים, גם בירושלים, על כמה דעות ודרכים... גאון, תנא הוא ופליג – וזכותו לחלוק...  הנה, רבנו הקדוש, ר' שמעון בר יוחאי, היה תנא ופליג, ואולם אך לעתים נדירות הלכה כמותו.  והנה, רבותי, בית הלל ובית שמאי, ששניהם קדושים וטהורים, ואך ההלכה כראשונים...

הרגשה פושטת בשומעים, שהם מתעלים ומתרעננים, שהם מלבלבים ופורחים, כי דבריו של הדרשן ר' יצחק צבי ריבלין גם הם פורחים, כי האמת פורחה, רעננה, מבושמה, חיה.

ובקהל יש הזוכרים את סבו, הרב ר' משה מגיד, קברניטה של ירושלים, שהיה מכונה "המגיד הדורש לציון"  – והצד השווה שבהם, שלהבת של משיחיות חלוצית, תובעת, תובעת...

ואף כי שבפירוש לא אמר שאין דעתו נוחה מן החרם, אולם מתוך דבריו הכול שמעו שהוא אינו נמנה על מחרימיו של ר' יחיאל מיכל ושיטתו בחינוך.

 

פרק ו': הנחלה המקודשה מאה שערים

 

יסורי רכישת הנחלה. – דיבות. – עלילות ונסים. – חנוכת בית‑הכנסת.  – חגיגת "הגורל הגדול".  – מפריעים לו, לר' יושעה, לשאת דברו בשכונה.

ימי תחילת‑ניסן זכים ומאירים בירושלים, ויהודיה עושים הכנות רבות לחוג את הפסח כהלכתו, בשמחה רבה ובתקווה מרנינה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה. ניכרת תכונת החג הממשמש ובא ותחושתה חריפה בסימטאות העיר העתיקה ובחצרותיה ובשכונות החדשות, הכול טרודים בהכנות לקבלת פני חג החירות והגאולה, ודומה אף קול רינת התורה העולה מן בתי התלמוד תורה והישיבה ובתי‑המדרשות הוא עתה עליז ומלבב יותר מתמיד; כי רבה הדריכות ועמוקה הריגשה ועזה הצִפייה לימים של אור קדושה וחדוות מצווה, ימי הפסח בירושלים.

והנה בעצם הימים האלה ירד על ירושלים צער כבד והעיב שמיה. אמנם, מורגלים הם אנשי ירושלים בפורענויות למיניהן ובאסונות ובהתנפלויות של מרצחים ושודדים ואנסים וגנבים, ואולם עתה, דוקא בימים אלה לא פיללו ולא ציפו למעשה המחריד, לשפך הדמים הטהורים והחפים האלה.  כי חביב ורצוי לכול, היה ר' ישראל חיים שיינבּוֹים, מיקירי ירושלים, אוהב תורה ואוהב הבריות.  והנה, בפתע בא עליו האסון, – שודד ערבי דקרו למוות והמיט שואה על בני ביתו – וירושלים כולה נחרדת והיא מוכת יגון.

לא ידע איש תחילה מי היו המרצחים, ומה הן נסיבות הרצח, שמועות משמועות שונות רווחו. ונשמעו קולות ותביעות לנקום את נקמת הדם השפוך, ולבל יהא ישראל זרע קדושים להפקר ולמשיסה בידי פראי‑מדבר. אולם עד‑מהרה נתגלה לועד הכללי, כי השודדים והבוזזים באו מכפר ליפְתָא, אשר ממנו נרכשו אדמות מאה שערים, האדמה הקדושה החוסה בצלו של הר הבית השומם.  החאג', השומר אשר בבקתה לפני שער השכונה סיפר, כי בלילה שקדם בא אצלו שודד וביקש להתיר לו ללון במאה שערים.  מאחר שעורר בו חדש, והבחין בזיק הרצח בעיניו – סירב לו.  התנפל עליו השודד. ור' ישראל חיים שיינבוים, שנזדמן באותו מעמד, הסתער עליו בגבורה ובחירוף‑נפש, והרשע המזויין דקרו בסכינו ואף פצע עוד יהודים אחדים שנזדמנו גם הם למקום.

כפר ליפתא – מאורת פריצים זו ידועה ליהודי ירושלים, כקן של צרעות, מועדה תמיד לכל תועבה.  עד היום לא נרגעו מאותו מעשה‑זוועה‑ופלצוּת שנעשה בשני ילדי התלמוד תורה, שנאנסו על‑ידי חיתו‑אדם אלה בדרכם מן השכונה אל התלמוד תורה אשר בחורבה. לא אחת הגיעו אליהם שמועות ואזהרות, כי גנבי כפר ליפתא, אשר נתקלו בחומת התנגדות עזה של אנשי השמירה היהודית, איימו לטבוח את כל יהודי מאה שערים, והנה בא הרצח המתועב והחצוף האחרון.

אכן, עד מהרה נתברר בלא צל של ספק, כי ידם של גנבי ליפתא היתה ברצח הזה, ונתברר, שכל כוונתם לא היתה אלא לנקום בר' גדליה בקר. מי בירושלים אינו יודע את האופה ר' גדליה, איש בריסק, גבה‑הקומה וחסון‑הגו, בעל הזקן והפיאות צהובות‑השיער, שחונן בכוחות‑גו ובגבורת‑רוח ללא‑חת. והכל יודעים השיטה המיוחדת הנקוטה בידו להִפּרע מן הגנבים. הוא נוהג לתפסם, לכבלם, להוליכם בעצם היום ולעין כל אל בית‑המרחץ, לטבול רצועה במי המקוה ולהצליף בהם. אכן, נפל חתיתו עליהם, וביקשו לנקום בו, בדרכי ערמה, ולהסיר כתם חרפתם.

הועד הכללי מטפל אף הוא במעשה הרצח, עושה מאמצים לעמוד על גורמיו ומניעיו ולקבוע דרכי התגובה. ברור, השמירה תוגבר עוד יותר. הכוננות והעירנות יוחרפו, וברור, סופר ומזכיר הועד הכללי יעמיד גם את השלטונות על חומרת המצב ויעלה את תביעות היהודים לתפיסת המרצח והענשתו.  ואולם, זה העיקר, – ואין סופר הועד הכללי ר' יושעה ריבלין נלאה להטעימו – שמיטב תשובתנו במצוות ההרחבה והבנייה והנטיעה, וקודם לכל יש לפעול עתה בכל תוקף לזירוז בנייתה של מאה שערים, היישוב הגדול שמחוץ לחומה, להשלימה, ולקרב את מועד הגורל הגדול של חלוקת הבתים ולאכלסם ככל המוקדם ביהודים מרובים.  ברוח זו הוא הספיד את הקדוש, ודרש על הפסוק "בדמיך חיי.."

ואכן, החלטתו הבלתי‑כתובה של הועד הכללי מורגשת בעמידה‑הנחושה של יהודי ירושלים, בהעמקת קשרם למפעלם שקוּדש בדם, והיא באה על ביטוייה ברוח החדשה המפעמת את הבונים ובקצב עמלם שמסירות אין‑קץ בו.

חפירת יסודות לבתים החדשים, השלמת קירות, כסוי גגות, עבודות עץ וגידור, סחיבת חמרי‑בנין, מים ואבנים לסלילת דרך – כל אלה מתמזגים והולכים במנגינה אחת של כיבוש והתערות והיאחזות. עשרות ידים וגופים נעים בקצבה למן עלות השחר, מיישרים השטח ומעצבים החומר ודוחקים רגלי הישימון, ממלכת המוות והרצח, נוטעים בתוכה חיים יהודיים. רב טרחו של סופר הועד הכללי בימים אלה, אך רבה גם חדוות נפשו, כולו להוט להשלמת הבנייה ודמיונו כבר מעפיל אל ההמשך.  אלא שאין אור בלי צללים, ואין חדווה בלי עינויים, – כטומאה שירדה לעולם בצל הקדושה וכיצר‑הרע המתלווה לייצר‑הטוב, ואין קיום לייצר‑הטוב בלי הייצר‑הרע ואין קיום לעולם המעשה בלעדיו.

כי אכן, מעיינות של אומץ לב ואמונה והתאפקות לאין שיעור דרושים לו, כדי שיעמוד בכל שנאת‑החינם וקנאת‑החינם, בכל שטף ההלעזה והרינון, הכלימות והבזיונות על לא עוול בכפו.  אך האומנם מכוונת החתרנות נגדו בלבד, כלום אין מסתתר באחוריה שד סמוי, השד של ייצר ההרס העצמי היהודי, המחבל בבניין ירושלים ובניצני הגאולה הרוויים יסורים וכיסופים?  הנה, הכל יודעים שכל עמלו לשם שמים, ולא דבק בכפו, חלילה, מרכוש הצבור, ואף‑על‑פי‑כן אין משׂטינים למיניהם, רעי‑לב וצרי‑עין, פוסקים להבאיש ריחו, ולהעליל עליו, שנכסים הוא צובר לעצמו ושדות ובתים, לפתע פתאום עלה על במתי העושר ומדי שנה בשנה אוגר הוא רכוש ובתים, ואילו את דמי העניים הוא מוצץ ומשעבדם, מוציא כספם בחלוקה וגוזל פִּתם הדלה...  ואף מקטרגים עליו, שאין דאגתו נתונה אלא לבני משפחתו, משל לא שיקע כל דם לבו וכוח הסברתו בהפצירו ברבים, שיצטרפו ויבנו לעצמם בתים, וכאילו אין הוא מסייע במיטב היכולת בידי כל אחד ואחד בהתנחלותו. ואחד בעל‑לשון הלעיז עליו, שהגיעה לו עת דודים, היינו, שאין עינו אלא לעסקיו, והוא משתמש לצורך כך בבני דוריו: לישרים ולטהורים נתכוון אותו בעל‑לשון, לטובי חלוצה הבונים כר' אברהם פרוסט-מקורפו, המכונה בלשון חיבה דוקא ה"דוד", ממפקחי הבנייה הנותנים נפשם עליה, שהוא גם רופא ורוקח, בן למשפחת הרבנים מפולין לבית לעווי שנצמח בירושלים ונשא את בתו של הרב ר' משה מגיד משקלוב, פרנסה הדגול של ירושלים, תלמידי הגאון מקוטנא, תקיף בדעתו וברצונו ובמעשיו; וכהרב שלמה זלמן לעווי בנו של ר' נחום, חסיד ומופלג, ששמו עולה בגימטריא כמנין "לב ירושלים" ההולם אותו במלואו, המשגיח על חפירת הבוֹרות, גמרא בחיקו, ואף עובד בעצמו, עוסק בחשבון עם הקבלן הנוצרי ולא אחת נאלץ להתחבא מפניו באין בידו לשלם לו המגיע – וכשהציע לו ר' יושעה בית בן חדר אחד תמורת עמלו – נתכעס מאד ואיים בהתפטרות, אם יחזור ויזכיר לו דבר זה. והוא, הדל והאביון, זרע עם בן‑דודו, אף הוא שמו ר' שלמה זלמן לעווי חטים למצה שמורה על האדמה הזאת, והרווחים הקדישו לעזרת בני תורה מצויינים בכניסתם לחופה.  וצר לו מאד, לר' יושעה, על רמזי‑השימצה המבישים על הבית הזה, בית רבנים מפולין, חריפים וחכמים, זכים וברורים, קנאים ופעלתנים. מי בירושלים אינו מזכיר ברטט‑לב את שלושת האחים האלה, שהבכור שבהם, ר' נחום משאַדיק, נפטר במגיפה בתרכ"ו.  בירושלים למד יחד עם הצדיק המובהק, איש התורה והמוסר, ר' יוסף זונדל סלאנט, שרוב ימיו שרוי הוא בצום ומעוטף בטלית ותפילין. ואמרו עליו, שראוי הוא כי תשרה עליו השכינה, ושיהא אליהו הנביא מתגלה בבית מדרשו...  ובנו, ר' זלמן, כמותו, חברו וידידו של סופר ועד הכוללים, שלבו ונפשו לבניין היישוב; וצעיר האחים, ר' יעקב יהודה לייב לעווי, הלומד תורת הסוד עם מקובלי ירושלים המופלגים, ר' יהודה הכהן ור' רפאל ידידיה אבולעפיה, והוא רב‑בית‑דין וממונה כולל וארשה.  דברי‑הבלע לא פסחו גם על הרב ר' ישעיה אורנשטיין, ראש כולל חב"ד, הנלהב והנמצץ, קדוש בן קדושים, וכולם חיים בצמצום ובדוחק, מעורים בארץ ובירושלים, הקימו בה משפחות, נושאי בנותיו של סבו הפרנס הרב ר' משה מגיד, זכר צדיק לברכה, שירושלים חבה לו כה הרבה. משפחת המלוכה – כך ילעיזו המלעיזים בגסות רוחם...  אכן, הדין אתם – חולף הרהור במוחו של ר' יושעה – מלכות של תורה וצדקה ומסירות‑נפש ואהבת‑ציון...  ואם יש בידו למצוא קורטוב של הבנה למרי‑הנפש, החרדים שסוף פרוטותיהם וסופם הם עצמם להקבר במדבר‑שממה, הרי שאין בידו למצוא שמץ של צידוק למסיתיהם ומדיחיהם, המחטיאים את הרבים, הנוקטים דרכי השפלה ולשון הרע, המוציאים דיבתו – ובמילא דיבת מעשיו – בקונטרסים למיניהם בכתבי‑העתים ובמודעות ברחובות. ויותר משהוא מיצר בסבלו, הוא בוש ונכלם על העושים והמעשים ונושך שפתיו מרוב צער וכאב...

הנה בימים אלה הוא קרא מודעה אלמונית כביכול שהודבקה ברחובות העיר העתיקה, ובה דברי לעג ולהג על החברה "בוני ירושלים" שייסד, ובה הוא כונה לגנאי – "בונה ירושלים בעולה".  מה יאמר ומה ידבר, כיצד יתגונן וישיב לחורפיו ומעליליו? רעד קר חלף בגופו למראה המודעה.  הוא הסתכל במלים המודפסות, הצורבות כלהבות ולבו בקרבו נתפרפר ודמעות חנקו גרונו.  ואך הוא יודע ועד, שאין מנוס מן הכיעור והחרחור המרושע, ואין דרך להזמת הדיבות ולהכחשת העלילות ולהפרכת השקרים אלא במעשים. אלא, שבינתיים נשפך דמו כמים, ולא קל לו לכבוש יסורי רוחו, אפשר קשה יותר מאשר לגבור יסורים הנגרמים בידי זרים, צוררים...  ר' יושעה כמצדיק על עצמו את הדין, שכן הוא, היוזם והמניע, הפועל והמפעיל, העומד על המשמרת ובמרכזה, ולפיכך הוא גם משמש מטרה לחצים מורעלים.  ואך נחמתו‑תקותו הגדולה, שדברי‑הבלע ימוגו וכל העוסקים בבניין הקודש נחלת מאה שערים שליחותם הגדולה תקום בידם, תקום עדי‑עד. והאם לא נשא גם בסבלות בניינה של נחלת שבעה, ובבזיונות ובחרפות, בעינויים מידי אדם ומידי שמים, וסופו ניצח. וכאשר עבר לגור במאה שערים, בתחילת בניינה, באו אליו אנשי נחלת שבעה והפצירו בו לבל יעזבם – ונאלץ היה להתגורר זמן מסויים בשתי דירות. ואף את ספר התורה, שכתבוֹ בעצם ידו, וביקש להעבירו לבית‑התפילה במאה שערים.  אנוס היה להחזיר...

אמנם, נחלת שבעה היתה הראשונה לשכונות שמחוץ לחומה – מהרהר ר' יושעה – אולם מאה שערים גדולה ממנה בהרבה, ולפיכך גם היסורים הכרוכים בהקמתה גדולים בהרבה. היטב זכור לו, שמחצית השנה לפני שנתכונן הועד הראשון הוציאו עליו לעז, שחטף כספם של הבונים וברח... רישומו של הזעזוע שפקדוֹ אז טרם חלף כליל, אף‑על‑פי שהרב מאיר אורבך אימצוֹ ועודדוֹ וחיזקו. הוא הִרבה אז להתפלל ועשה סגולות שונות על‑פי הקבלה. ולבסוף נתגלתה אמתו – גם לפאלחים בעלי האדמות נתבררה – וצדקתו יצאה לאור. אלא שהפצע שותת דם עד היום.  עלילת‑דם ממש נשׂתרגה על צוארו, והכל בעטיו של אותו מיסיונר גרמני צורר, שקיים בית‑ועד נוצרי ובכרמו עבד פלאח, בעל חלקה על אדמת מאה שערים. שידל הצורר הגרמני את הפלאח לבל ימכור חלקתו ליהודים, והפלאח אמנם הבטיח, אך מכרה בסתר ולא גילה הדבר. ואולם, הגרמני הערום שביקש להקדימו, רצחוֹ וטמנו באדמה ולא עוד אלא שהעליל, כי היהודים רצחוהו.  והוא, סופר ומזכיר הועד הכללי, נאלץ היה, באותם ימים מרים וחמורים, להסתתר מאימת תושבי הכפר הערבי שעל ההר שאיימו בגאולת‑דם. אף הפחה – שממנו דרשו הערבים משפט – יעצוֹ לעזוב את העיר, ואולי את הארץ, וכן הקונסול האנגלי, ידיד היהודים, שהוא נתינו. אכן, משפטו יצא לאור וממצוקתו נחלץ, ואולם השמועה שפשטה, כי נטל כסף‑לא‑לו, כסף‑קודש‑לבנין וברח – עלילה זו מלווה אותו עד היום כסיוט מחריד...

ועוד קודם לכן, כן, נמצא מי שאמר לו – היכן אתה קונה קרקע, בקצה העולם, בכרם קדקוד, מעון השודדים? והוסיף ואיים: – הכל יחול על ראשך... אבל ר' יושעה לא נבהל, ודרש בו במקום את השם שנקרא על האדמה, כרם קדקוד, לפי הכתוב, ואמר לו: – הרי מקרא מלא הוא אשר אמרת:  – עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו...  (ובלבו הרהר אז, שהתיבות "קדקוד" ו"נזיר אחיו" עולת בגימטריא כשם משפחתו...).

זמן רב נמשכו גלגולי הרכישה של אדמת מאה שערים, היא הנחלה הטהורה והמבורכה, ואף מן המייסדים יש שנתייאשו, או שנרתעו אחר‑כך מחמת השממון המדכא וביצת‑המוות הסמוכה;  וגם לאחר שהכל הוכן לאישור הקנייה נתעקש אחד המוכרים והציג תנאים קשים וסירב לחתום. ושוב אירע נס...  כי הנה באותו פרק נאסר בנו יחידו של אותו מוכר ערבי באשמה שדקר אחת מבנות משפחתו. במצוקתו פנה אל ר' יושעה, אולם הוא אמר לו: – כיצד אאמין לך, שמעלילים על בנך, והלא אתה עצמך פושע, שאינו עומד בדיבורו, ולאחר גמר הקנייה באת אלינו בטענות.  פרץ הערבי בבכי ואמר: – צדקת ממני, חואג'ה יוסוף, מוכן אני ומזומן לקיים את המכירה ולאשרה כחוק תיכף‑ומיד.  סלח‑נא לי, ועשה להצלת בני...

ואכן. הוא חילץ את הערבי מצרתו, הציל את בנו – וקניית הקרקע קוימה...

כלום ספק הוא, שיד ההשגחה היתה בדבר, נס משמים.

והוא זוכר, כי הרב הגאון מאיר אורבאך הציע לו שהיה אז ערירי ולאחר פטירת בתו‑יחידתו, שנולדה אחר יסוד נחלת שבעה, כי יקרא את השכונה החדשה על שמו, והשיב לו, שאין צורך בכך, לפי ששמו מרומז בגימטריא בשם מאה שערים. והפסוקים בבראשית: (כו, י"ב ו-כ"ב) "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשׁנָה הַהִוא מֵאָה שׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה". "וַיַּעְתֵּק מִשׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". קרוב ללבם של כל אנשי החברה, המייסדים, ומרמז להם כהבטחה נאמנה, כי ירחיב השם לנו.

והאדמה שנרכשה כה סמוכה להר הבית, מרחק רגעים אחדים, וגאולתה משממונה, החייאתה ונטיעתה ובנייתה – צעד ראשון לעקירת הטומאה המרוכזת בשערי ירושלים מאז חורבנה, חץ שלוח ללב בשרו של עשיו, הס"מ העמלק על צבאו והלילית[12] על חילותיה, החותרים כל שנות הגלות אל מקום המקדש ממש, ואך אין בכוחם לפרוץ... כי כה אמר הנביא: (ישעיהו ס"ב, י')  עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת-יְהוָה אַל-דֳּמִי לָכֶם – כל הלילה, היינו, גם בזמן הגלות...  ועוד קרא נביא‑הנחמה: (ישעיהו ס"ב י') "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים!...  ר' יושעה יודע יפה, ובפזמוניו הוא נתן בטוי להכרתו זו, היונקת מתורת רבו מרן הגאון החסיד האמיתי מוילנה, כי בנייה זו שהוא עוסק בה עתה היא גילוי מובהק לצו המרומז בתורה – מלחמה לה' בעמלק מדור דור...  והנה, זכה, והוא בראש המלחמה הזאת בשערי ירושלים... כיצד כתב בפזמונו?

עברו בשערים / פנו דך העם /

בשערים עברו בהר / בשערי ירושלים הוא /

כי בהם, כמבואר, נצחון הגאולה!...

*       וכבר אז החליט בלבו, כי כאשר תגיע שעת כתיבת ספר התקנות לישוב החדש, הוא מאה שערים, יקבע הוא בשערו את פסוקו של הנביא:  "...וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב". (ירמיהו ל' י"ח).

 

גשמי חורף ראשונים כבר ירדו על גבעות ירושלים, ופה ושם הצמיחו דשאים רכים, ענוגים ופרחים ססגוניים עלו בין הסלעים. רוחות עזות הומות, חופזות וצולפות ביקום ובבריות.  כפעם בפעם יורד מטר‑עוז, חפוז וסוחף. ואחר‑כך מתבהרים השמים, ושמש חלושה שופעת רחמים וחום, עד אשר יציפוה שוב להקות של עננים... ואך עבודת הבנייה סוערת עתה יותר, לפי שסיוע רב נמצא לה במים שנקוו בבורות, וגם אדיר חפצם של העובדים להחיש השלמת העבודה הקרבה והולכת לקצה, ומראה הבניינים החדשים, המוצקים, העומדים כבר על תִּלם בריבוע הגדול – מעודד ומעורר.

באמצע השטח נמצא האוהל הנרחב, אשר ר' יושעה נטה אותו עוד בקיץ, על הגבעה שעליה שכן המיסיונר הגרמני הצורר, והתקין בו מקום למרגוע ולהחלפת אויר זך וצח לחולי‑קדחת עניים מן העיר העתיקה.  גם הרופא האנגלי ד"ר שפלין, שנהג להזדמן לכאן, שיבח את יזמתו הנאה. לא הרחק מכאן עמדה הרפת אשר בה הוחזקו הפרות, מתנת גבאוּת ארץ הקודש באמשטרדם, להספקת חלב לחולים. בחורף משמש האוהל מחסן לחמרי עץ וברזל לצרכי התקנת המגורים, מחסה מרוחות ומגשמים, והוא עתה כשריד בלה ומיותר נוכח טורי הבתים המוצקים סביב, הרוחות תולשות את יריעותיו, ואך יתדותיו אחוזים באדמה, מהודקים באבנים. כאן, ליד האוהל, הפליג פעם עמו בשיחה ידידו, הקונסול האנגלי, שהוא בחסותו. גם אז היה חורף, שיירה של גמלים משרכת דרכה בעצלתיים הובילה חמרים לבניין, והעובדים עסקו בחפירת היסודות הראשונים באדמה הקשה, ושממה מרה ופרועה עמדה מסביב. בפתע באו, הקונסול ואשתו וסגנו, רכובים על סוסים – ואך לימים נתברר לו, שבשליחותו של מונטיפיורי מלונדון בא, שביקש לדעת על המתרחש והנעשה.  תמיהה גדולה נסוכה היתה על פניו, תמיהה להעזתם הגדולה של אנשי‑ירושלים לבנות מגורים מחוץ לחומה, בלב המדבר, ומה גם שאין הם מצויידים בנסיון ובאמצעים. – כיצד, איפוא, יעמדו בזה?  – שאל.

לא חדשה היתה לו, לר' יושעה, השאלה, וגם מפי יהודים רבים שמעה, בצורות ובנוסחאות שונים. הוא נתחייך והחזיר לשואלו:

– המקור הראשון ממנו אנו שואבים כוחות ואמצעים היא האמונה...  אמר.  שכתוב בתהלים:  בונה ירושלים ה'.  ואנחנו אין אנו עושים אלא את רצונו. ומקובל אצלנו היהודים, שאנחנו נתחיל, והשם ישלים...

– אבל, במה מתחילים אתם, שואל אני?  הקשה האנגלי.

– בפרוטות – ענה לו.

– הפרוטות מנין? – המשיך ושאל.

אז הוסיף והסביר לו, לקונסול, כי אמנם החברים‑הבונים עניים הם, אך הם מקבלים תמיכה לקיומם ממקורות שונים על‑ידי הכוללים שלהם והועד הכללי, וחלק מתמיכתם הם משעבדים לבניין. – לא ייתכן – הטעים ר' יושעה באזניו – שנהא נתונים לשרירות לבם של הערבים בעלי החצרות העלובים האלה... והעיקר: שליחותנו ויעודנו מן השמים הרי זה בניין ירושלים...

הוסיף האנגלי ושאל:

– אם אמנם רוצה ה' בבניין ירושלים, הרי הכוח בידו לפתוח לכם את מקור הכסף?

– השם מעמידנו בנסיון – החזיר לו ר' יושעה – וכשנתחיל בבניין, ברצוננו ובעמלנו, ודוקא מתוך עניות – יעזרנו.

ואז שאל הקונסול את השאלה – שהוא כבר נשאל לא אחת, ונתבע לא אחת להשיב עליה:

– ומה תעשו, עם אותם העניים המשעבדים תמיכתם לבניין הבתים יבואו ויבכו, שאין להם מה לאכול? הנה, כבר באו לפני קובלנות משני יהודים, נתיני, שנרשמו לחברים בחברתכם, ולפי דבריהם אין הם מאמינים יותר בהצלחתה.

ר' יושעה השיב לו, שהוא נכון להחזיר לכל מי שיתחרט את  כספו והשקעתו, ויטרח למצוא אחר במקומו.

תשובותיו, דומה, הניחו את דעתו של השואל, ונפרדו ברוח של ידידות טובה. ואולם, עוד לפני שעלה על סוסו כדי לחזור לדרכו, פנה אליו ר' יושעה וביקש את המלצתו אל נדיבי חוץ‑לארץ, שיסייעו למוסדות ירושלים ולבניינה, כי הלא ראה את המאמצים הגדולים הנעשים על ידיהם ומה רבים הקשיים להתגבר עליהם.  והקונסול נענה לו ברצון.

 

מן האוהל הוא ניגש אל המקום אשר שם עושים הכנות להצבת השערים. ישוב‑של‑ממש, ישוב גדול ומושלם קם כאן על חורבה אחת מחורבות ירושלים – לבו הומה בו עתה מרוב הוקרה וחיבה לכל אלה שטרחו עמו בפועל ובאמונה למן היום הראשון.  וקודם כל לבונים ממש, כר' יעקב מן, שהוא אבי כל בנאי וסתתי יהודי בירושלים, וראשונים שלימדם אומנות נכבדה וחדשה זו היו בני משפחתו הוא ותימנים; רבים העובדים בזה חניכיו‑גידוליו הם, גדוד עובדי בניין, סתתים ובנאים וטייחים, והם לוֹ כבנים, והוא אהוב עליהם מאד, משתתף בסעודותיהם ובשמחותיהם, מסייע להם בצערם ובעניים, דואג לשכרם ולקיומם. והוא מכובד על רבני ירושלים, מבאי‑ביתו של הגאון מבריסק, גם בשעה שהוא נועל עצמו בחדרו ואין איש רשאי לראותו, ובצאתו מביתו מלווה אותו הרב הגאון עד למדרגות החצר, ואילו הרב ר' שמואל סלאנט הסמיכוֹ לסדר קידושין.

וכן נתונה חיבתו העמוקה של ר' יושעה לשאר הבונים, עמלי‑הכפים, שהם כמו משנים סדרי‑בראשית ונופחים רוח חיים בטבע המת סביב – כר' יצחק ור' יעקב הנפחים שהתקינו שׂבכות‑ברזל בחלונות שבבתים, ר' בן‑ציון שעבד בעבודות הכיפה, ר' צבי הפחח, ר' אהרן הסייד, ר' טוביה גולדברג הזפת שעבד שלא על מנת לקבל פרס, ר' מרדכי הנגר, ר' ישראל מוהליבר ואברהם גורג'י הסבלים; והנה ר' דוד מראַזיצֶה שהתקין את הכבשן הראשון ובונה‑התנורים ר' שמחה סולובייצ'יק ואחרים, שעבודתם בזה כתפילה זכה מלב שלם ובאימוץ כל כחות הגוף והנפש. הללו עתידים עוד לבנות בתים ושכונות בירושלים...

– מהרהר ר' יושעה וחיוך עולה ופורח על פניו – ולא ניזקק לבנאים וחוצבים ושורפי‑סיד נוצרים מבית לחם... ועל אלה ושכמותם כותבים המשׂטינים בקונטרסיהם ובעתוניהם, שהמה אוכלים ואינם עושים... ומי אינו יודע, שדרכם ופעלם בהיפוך מזה – בענווה ובפשטות, במיעוט אכילה ובמיעוט תענוג, וכל עשייתם ברבוי הישוב והרחבתו, והם הם, שלא כמבזיהם, עושים ואינם אוכלים... וגם את האדריכל שיק[13], הידיד הנאמן ליהודים, זוכר הוא בהוקרה: הוא שעשה מדידוֹת בשטח הר‑הבית והעלה על הנייר את תכנית בית המקדש, זכה וערך את תכנית השכונה...

למראה עדת העמלים הבונים כמו נמוגים בבת‑ראש כל היסורים והעינויים, הבזיונות וההשפלות, המצוקות והחרדות.  הנה כבר מוכנים למגורים רוב החצרות, בורות המים, הבניין לתלמוד תורה ולהכנסת אורחים, וליד כל בית – "נחלה ושדה" לנטיעות. אכן, עלתה בדעת גם לנטוע גן גדול בלב השכונה, מסביב לבור הצבורי הגדול, אולם תכניתו בוטלה מטעם הרבנים, שפסקו כהלכה, שאין עושים גגות ופרדסים בתוך ירושלים...  ואף‑על‑פי‑כן לא נעלם ממנו, שעוד מבחנים רבים לפניו, וקודם‑לכל – עצם ההעברה לבתיהם של כל האנשים, האחוזים פחד מפני ריחוק הישוב מן העיר העתיקה, מהבדידות, מהתנים והחיות הרעות, הנחשים והעקרבים השורצים בסביבה, אף‑על‑פי שיש בודדים שכבר עברו לכאן עם משפחותיהם וגם בניין בית‑המדרש כבר נחנך...

למראה הבניין שנועד לתורה ותפילה, דומה עליו, שהוא רואה את דמותו החביבה של הגאון ר' מאיר אורבאך החקוקה בלבו. הוא נפטר ואלמנתו נעלמה, בנסיבות מסתוריות, לחרדת כל היהודים, שמועה פשטה שנכלאה בבית‑נזירות ועדיין אין פוסקים לחפש אחריה. שעה גדולה היתה שעת ירית אבן‑הפינה לבית‑הכנסת "ישועת יעקב" בחייו של הרב מקאַלִישׁ, חוליה בשלשלת ארוכה של אדירי תורה, יפה‑רוח, ונבון‑לב, ושמחתו דבקה בקהל הרב, מעיינות עידוד ואור שפעו בו לעדה כולה.  לאחר הדרוש הנלהב באותו מעמד הוא ביקש לרשום את שמות החברים הראשונים שהתנדבו לגור במאה שערים, ואת המגילה שם בתוך בקבוק‑זכוכית, ואת הבקבוק שׂם – בידו הקדושה – באבן‑הפינה – לזכרון נצח. וכל הקהל הריע מרוב שמחה.  ואחר‑כך נִדב הרב להקמת עזרת נשים, וספרים רבים תרם, שתשמש גם מקום לתלמוד תורה לתינוקות של בית רבן, ורבים נדבו לבימה.  ושתו לחיים, והפליגו בשירות ובזמירות –

– אכן, שותף  נאמן היה כל ימיו לבנין, ואך להשלמתו לא זכה.  ולעיני רוחו של ר' יושעה עומד בקורו אצל הרב המנוח, יחד עם ר' שלמה זלמן לעווי, זה היה בזמן כאשר דרש ממנו המלווה ערבות להלוואה הראשונה שלווה לצורך רכישת האדמה – נוסף על ערבותו הוא.  באו שניהם אצל הרב וסיפרו לו.

– ומה יהיה השכר – שאל הרב.

תמהו שניהם ושתקו.

– כוונתי לשכר שעלי לשלם בעד זה, שאני זוכה במצווה גדולה כזו מבלי הפסד ממון – ענה.

אמר ר' שלמה זלמן: – אם כן, ינדב רבנו זהובים כמספר השם מאיר לקניית הקרקע.

ענה הרב: – מסכים.  וכן אנדב סכום כזה לבנין.

אמר ר' יושעה: - צאו וראו, שכפל השם מאיר עולה במספר שלמה זלמן...

אכן, מהונו ומאונו נתן הרב לישוב, ועורר את תלמידיו להתנחלות ולעמל כפים, ונטע שמחה ואמונה בלבבות.  יהא זכרו מבורך.

וכך הגיעה סוף‑סוף, השעה המיוחלת, שעת הגורל הגדול, שבו יקומו סוף סוף הבתים והנחלות של מאה שערים קניין לבעליהם.

עוד קודם לכן הכריזו בבתי‑הכנסת ופירסמו במודעות ברחובות את שמותיהם של השמאים, שהופקדו מטעם הבית דין צדק, והרשות ניתנה לכל אחד לערער עליהם. אלא שלא נמצאו מערערים. גם הנרגנים והחשדנים שביהודי ירושלים לא מצאו שום פגם ופסול בכשרותם וביושרם של השמאים.  רבים נתכנסו באותו ליל חשון אפל וקר בבית‑הכנסת "ישועות יעקב"[14] המואר באור נרות רבים, דרוּכים לקראת המאורע – החג הגדול – ואור בלבבות. אל מול ארון הקודש ניצב שולחן – ולימינו ולשמאלו יושבים חברי הבית‑דין‑צדק, רבנים וראשי החברה – הגורלות והכתבים לפניהם. הנה חותמים חברי הבית‑דין‑צדק על ניירות‑השומא – ואחר כך, באוירה של דריכות מאופקת הוטל הגורל, אולם את שמות הזוכים ונחלותיהם יפרסמו בעוד ימים אחדים. אחר‑כך התפללו ברוב רגש את המזמור "מכתם לדוד – אתה תוך גורלי"...  והכל כמנהג הפרושים.

לבסוף התחילה סעודת המצווה –

ר' יושעה מסתכל בקהל המכונס ולבו עלץ על כי נשלם והולך המפעל שנמשך שנים, וניצח ייצר‑החיים והודברה שליטתו של עמלק על עוד חלקה מן האדמה הקדושה, והוא שמח אף בשמחתם של אלה שהשׂביעוהו מרורים וסולח להם מקרב לב.  הלא קהל קדושים וטהורים הוא המכונס בזה, חלוצי הישוב וחלוצי ישראל וחלוצי גאולה בלא שמץ של הפלגה...  רבים כאן מופלגי תורה ושוחריה ולומדיה, רבנים וסופרים ומחדשי חידושים ומקובלים, רבים המדברים בלשון הקודש, בעלי מידות טובות וגבורי‑רוח, צנועי הליכות ומסתפקי במועט, ועושי חסד, צמים ומענים נפשם וגופם, וערכי רוח ישראל סבא יקרים להם מכל יקר. והנשים נאות לבעליהן.

הנה רואה הוא, בעזרה, את ריינה די רביצין, מהוֹרוֹדְנָא, מהראשונות להתיישבות במאה שערים, המצויינת במעשי צדקתה ונדיבותה שבעלה נתמנה מלמד בחורבה, ואך היא הקדימה ועלתה לארץ עם בניה. רוך וזוך של צניעות שבה חברו לתבונה ופעלתנות. ראשה מצועף בחן, ובעיניה יקוד‑חיים. יושבת בשלווה במקומה, אך היא שותפה מלאה ופעילה לכל המתרחש בזה, והתרגשותה העמוקה ניכרת בה.  היא מקובלת על הגאון מבריסק, ובהשראתו היא מקיימת "חדר" בביתה לנערות, היא מלמדת חומש ולשון וכתיבה וחשבון, וגם לשון אשכנז ותפירה. וכאשר ביקר בכאן השר מונטיפיורי, היא באה עם חניכותיה‑בנותיה לפניו – שיבחון אותן... והיא להן אם נאמנה. ולא להן בלבד. מטורף שנתגלגל זה מקרוב לשכונה מהעיר העתיקה, והיה משרך רגליו בעירום וחוסר‑כל – היא מאכילתו ומטפלת בו ומכבסת בגדיו הצואים ומלבישה אותו. 

ולידה רואה הוא את מרת בריינה, אשת ר' יוסף פרידמן, אחיו של הגאון החסיד הנודע ר' דוד, רבה של קָרלין‑פינסק.  אשה ואם כלילת‑סגולות. טוהר שבטוהר. מסירות והקרבה.  אוהבת אדם ואוהבת ישראל. לה חנות לממכר פחמים, ולא מעט מפרישה היא לעניים נצרכים.  בעלה נצטרף כדיין בבית‑דינו של הגאון מבריסק, יחד עם ר' זבולון חרל"פ – למשפחת ח'ייא ר'אש ל'גולי פ'ולין.

והנה חיה חנה הגבאית, עזת‑המרץ ורבת‑הפעלים, שכל עשייתה ומסירותה לאורחים, כלומר עולים חדשים, והיא ממשיכה במסורת ראשוני ירושלים, כולל הפרושים, שהקצו חדרים מיוחדים בחורבה לעולים לירושלים וטרחו באהבה בקליטתם ובסיפוק מחסוריהם. באמונה וללא ליאות טרחה חיה חנה עוד בבית הכנסָת האורחים הארעי הראשון של בית שערים ליד שער ליפתא, ועתה כל גאוותה על הבניין הגדול והמיוחד שישא את השם "אשל אברהם". מידתו של אברהם אבינו מידתה; ואולי יותר מכך, שביתה ולבה פתוחים תדיר לא לקיום המצוה של הכנסת אורחים בלבד, אלא גם לסידורם ולתקנתם של כל היהודים החדשים העולים לירושלים.

באחת הפינות, דחוק בציבור, אחד בודד וערירי, המתגורר ב"הכנסת האורחים", מדבר בלשון הקודש, מלמד דקדוק לשון עברית וערבית, צם בימים ואך לעת ערב יסעד בצמצום.  אין ר' ישועה יודע את טיבו ואת סברו.  עתים ראה אותו מתייצב באמצעו של רחוב, זוקף קומתו הגבוהה, ופניו עטורי הזקן השחור משולהבים, והוא מטיף לאחינו הישמעאלים בערבית צחה חזון שלום ואחווה. ומטיף גם ביוונית, צרפתית, אנגלית, אשכנזית ותורכית.  רבים תמהים על הליכותיו, אך מכבדים אותו.  שמו, או אולי כינויו ר' אברהם חן‑תמים [15] ממינסק.  ויש שהוא מנעים אזני שומעיו בזמירות תהילים. פעם מחק ארבעת הציורים שלפני התיבה בבית‑הכנסת – הנשר והארי והנמר והצבי – וטען, שאסור להתפלל לפני ציורי חיות... בסידור הגדול של השליח-ציבור שעל התיבה מחק מלה ראשונה בפסוק המחזיק שכינתו לציון, וכתב:  המשיב. ולמתפללים הנדהמים שגערו בו פירש מעשהו, שהשימוש הנכון הוא "המשיב", שאין כאן אלא עניין של השבת אבידה... חיבר ספר "אמונים נוצר", ואך שמועה רווחת, שבית‑דין של ירושלים עומד לצאת בכרוז נגדו...

והנה החסיד בכל עצמותיו וחושיו הרב ר' ישעיה אורנשטיין, שר' יושעה רמז לו פעם, כי שמו עולה במנין "ירושלים הבנוייה". בנעוריהם למדו יחד אצל הרב מקוטנה, המזכירו בספרו "זית רענן", ונעזר בו בכתיבת חיבורו "תפארת ישראל" על המשניות, ויחד התפללו לפני שנים בבית‑הכנסת של רבם, שבו שימש דודו של ר' ישעיה ובנו בכורו של הרבי מקארלין, הרב מינקובסקי, שליח ציבור, נעים זמירות.

לעיניו של ר' יושעה ניצב עתה כמו חי אביו החסיד, הקנאי שבקנאים והנאמן שבנאמנים לבית חב"ד, ר' אורי, הסופר החכם והנמרץ, איש סלונים שנשא את בתו של הרבי מקרלין – נתעמק בחסידות חב"ד והיה מרואי זיו פניו של האדמו"ר ה"צמח צדק", הרבי מלובאוויץ. אך הוא נשתוקק מאד לחיי חסידות ופרישות בארץ ישראל ואז עלה, בן כ"ח, עם אשתו וילדותיו הקטנות ואביו הזקן, ונשתקע בצפת. נחשולי צרות ותלאות מאויימות שטפו עברו עליו. בביזת השודדים הדרוזים נרצחו אבין הזקן, ושנים מילדיו – בידי בדואים בעינויים קשים.  עוד ילדים שיכל בדֶבר.  ולא נותרו לו בבית אלא בנו יחידו, ישעיה, ובתו, צפורה לאה. והנה נתרגש הרעש הנורא בתקצ"ז (1837) ונהרגה גם הבת.  בנס ניצלו אז בתו אלטע, היא החסידה כאביה, אשת ראש‑אב‑בית‑הדין ר' יעקב לייב לעווי, והילד הרך ישעיה ואמו, לאחר שהיו קבורים שני ימים מתחת לעיי מפולת. אחר כך נשבו, יחד עם כל יהודי העיר, בידי בדואים שודדים, והוחזקו באהלים, בשדה. האב, ר' אורי שהיה אותה שעה בירושלים מיהר ובא לצפת, מצא את הרוגיו בתוך המהומה האיומה סביב, לקח את שרידי משפחתו ועלה לירושלים.  דחה כל הפצרות הורי אשתו לחזור לרוסיה.

בירושלים הוא פעיל בכולל חב"ד, יוצא בשליחותו לרוסיה, – ומשפחתו יושבת בינתיים בחברון.  אחר‑כך נשתקע בירושלים.  גדול הוא ר' אורי בנגלה ובנסתר, בתורה ובחסידות ונלחם את מלחמתה, ומתעצם היה עם ר' זונדל מסלאנט ותלמידי הגר"א האחרים. לא מן הוותרנים היה. בצרות רבות חושל.  קנאי נלהב היה. לפני שנים רבות כשהיו נוהגים לסגור את המקווה בשבת על פי הוראת המו"צ[16] ר' יוסף זונדל סלאנט, סחר הוא ערבי בערב שבת שיפרוץ דלתה... וטבל בה בשבת.  ומשבאו לטעון נגדו אצל הרב מקאליש, השיב הרב:  עצה אחת אשיאכם וזוהי להשאיר את הדלת פתוחה ולא יצטרך ר' אורי לשבור את הדלת. וכיצד נלחם בעוז ובמרץ נגד אותו רב שביקש להתיר ריבוי נשים כדי להרבות את היישוב בזמן קצר, וכינה אותו עוכר ישראל או מטורף.  ר' ישועה ראה אותו לא אחת עומד נשען אל קיר, הטלית ותפילין בידו, שקוע בהרהורי קדושה שהיה נתון להם תדיר. והוא זוכר את יום פטירתו. כאשר הרגיש ר' אורי ששעות חייו ספורות, הזמין מניין ממתפללי בית‑הכנסת, לבש לבנים, אמר הוידוי בדבקות, וקרא: – רצוני להפרד מהעולם הזה באותה שמחה בה קיבלו אותי הורי ביום בואי לעולם הזה. ואבקשכם להשתתף בשמחתי הגדולה, ביום ההילולא שלי...

כיבדם ביי"ש ובמגדנות, ואף הוא שתה ושׁר ואמר פרק בחסידות, וביקשם לרקוד לפניו, ואותה שעה קרא "שמע ישראל" והשיב נשמתו לבוראו.  חדווה זו, אמונה זו, עוז‑רוח נפלא זה של אותו חסיד ותיק ערב מיתתו זעזעו את ר' יושעה הצעיר, בנם של פרושים. והנה ממשיך את דרכו ומורשתו ידידו ורעו, ר' ישעיה, ראש כולל חסידי חב"ד בירושלים, גם הוא גדול בתורה ודבק בחסידות ואומרים עליו, שיודע על‑פה כל הרש"י על הש"ס.  מנאמני נאמניו של הגאון מבריסק, מסייע בידו בהוצאת כתב‑העת התורני "אהל משה", וטורח למען לומדי תורה ומצויין במעשי חסד – עתה יושב הוא בזה, מראשוני מאה שערים, ועמו בנו החריף – דור שלישי – לבוני ירושלים, יעקב.

והנה הרב עקיבא יוסף שלזינגר, המכונה העי"ש, אשר שמועות מוזרות רווחות סביבו, והוא כולו להט‑תסיסה. אומרים, שהוא מטיף לייסוד גדוד אנשי‑צבא יהודים לכיבוש ארץ‑ישראל בכוח, ועוד אומרים עליו, כי הוא מטיף לביטול החרם דרבנו גרשום ולהתרת ריבוי נשים, כדי להגדיל את הישוב... והגאון מבריסק רגוז עליו.

ואף הרב הירשנזון הידוע בכינויו הרב מרָדושׁקֶביץ, שהתחיל מוציא לאור כתב‑עת "המסדרונה", יושב בזה, אף‑על‑פי שהוא מרבה בהטלת שיקוצים על ר' יושעה ועל הועד הכללי, ואפיקורסותו הצעקנית של בית בן‑יהודה, כל זה לא מנע בעדו מלהצטרף אליו;  וגם אשתו, הרבנית, עוקצינת ולעגנית לא פחות מבעלה, והעתון "בית יעקב" בלשון יידיש שהיא מוציאה‑לאור גדוש בקורת קנטרנית על הכוללים ועל הרבנית מבריסק, וחתימותיה בדרך לצון "אַ נאַר פוּן בּאָד אַרוֹיס", ("שוטה, צא מתוך בית המרחץ"), "די פלאפּלערקע" (הפטפטנית) וכיו"ב.

ובסמוך לו, ר' מיכל הכהן, בנו של "הרב הרצען" שעלה עוד בתר"ה (1845) בסתר‑פנים והעלים עצמו בירושלים.  עם חתנו המשכיל, ר' חיים מיכל מיכלין, ידידו של ר' יושעה, ותלמידו של הרב ר' שמואל סלאנט, ועם רֵעם השלישי, ר' משה יואל סלומון, נסעו לפני שנים לרוסיה; הוא עסק בהוצאת העתון "הלבנון" שנפסק (שבעניינו נדד על פני אירופה) ואחר‑כך בהוצאת ה"אריאל",  והטיף בהם לעבודת האדמה (בשיטתם של הגאונים ר' אליהו גוטמכר והרב יהודה חי אלקלעי) והוא שוחט‑ובודק, סופר ומזכיר התלמוד‑תורה והישיבה "עץ חיים" ובית‑החולים.

והנה מבחין ר' יושעה בדמותו הצנועה של ר' יעקב זילברמן, שעלה לארץ ישראל מעיירה בסביבות סוֹבאַלק בה שימש רב, ושם הניח לעת עתה את אשתו ושלוש בנותיו, ואך כאן שינה שמו ליעקב בן יהודה בן זרח, וכינויו דרך חיבה "ר' יענקלה בן זרח" – שולל השימוש בלשון יידיש, שיש בה, לדעתו, משום עבודה זרה ועיכוב הגאולה, ונוהג להוכיח בהוכחות מן התורה, הנביאים, הכתובים והגמרא, שאם ידברו כל ישראל לשון הקודש יבוא המשיח...  וכאשר אמרו לו פעם, שגם ה"חפשים" שוקדים על דיבור בלשון הקודש (כגון אליעזר בן‑יהודה, שתחילתו ירא‑שמים ומהלך עטוף, טליתו, וסופו אפיקורסות להכעיס) נענה ואמר:– מה ראייה מביאים אתם מהם?  ואם יש מהם המניחים עדיין תפילין, כלום תחדלו אתם להניח תפילין? ומספרים בירושלים, כי כאשר ביקר בפעם הראשונה את נערצו, הגאון מבריסק, שאלו הרב – שהגה לו חיבה והעריכו: – "ר' יענקל'ה וואָס מאַכט איר?", כלומר, מה שלומך, ר' יענקל'ה, החזיר ואמר:  - חלילה, רבי אני אין אני לא חוטא ולא מחטיא... נזפו בו המסובים אצל הרב, אך הגאון היסה אותם והרגיעם, שאין כוונתו אלא לשם שמים... ומי בירושלים אינו יודע, שקבע שיעור בספר יחזקאל עם ר' משה לייב כהנא, שציור תכנית בית המקדש ותבניתו לפי יחזקאל הלוי על הקיר בביתו, מעל למיטתו. והוא נוהג לומר: – משיח כבר יכול לבוא, לפי שתכנית הבית ותבניתו כבר מוכנות... ועוד יודעים בירושלים, כי ר' יענקל'ה מנהל מלחמת‑תמיד בשטן, ואוהב לדרוש ברבים, אלא שלא רבים נזקקים לדרשותיו, שאין מבינים את הלשון העברית המיוחדת שלו...

בסמוך לו רואה ר' יושעה את הגאון הצדיק רבי נפתלי הירץ הלוי, שזה מקרוב עלה מביאליסטוק עם בנו טוביה, ומתגורר עדיין ב"הכנסת אורחים" בירושלים.  אשתו ושאר בני משפחתו – סיפר – עומדים לעלות ולהצטרף אליו. תחילה הסתיר את זהותו, אך משנתגלה ועמדוּ על טוב טיבו, הציעוהו הבית‑דין צדק בירושלים לפני פרנסי יפו לשמש בה רב...

והנה ר' ניסן בק, שכולו סער עשייה ויזמה והעזה, מראשי כולל ווֹהלין, חסיד בכל רוחו ונפשו, ולוהט בחיבת‑ציון כאדמו"ר שלו, ר' ישראל מרוז'ין. הוא שנתעסק מאד ברכישת אדמת יריחו, והוא שטרח ביסוּד כפר מושב ליד הר גריזים. ומאוהב באדמת ישראל, כאביו המנוח ר' ישראל, ושניהם, האב והבן, מחלוציה של צפת, שם היו במקימי ישוב כפר, כפר של חסידים על הרי הג'רמק, שהתגוררו באהלים ונטעו עצי‑זית וגידלו ירקות, ואך הדרוזים המרצחים השמידוהו.  הנה הוא יושב, לוהט וסוער, כולו ריגשה ותנועה, ופיאותיו הנאות, המסולסלות, מנתרות...

ולידו, כשקוע בעולמות טמירין, רחוקים, – הצדיק המקובל ר' יעקב יודא חפץ, שרובי מעשיו וזמנו קודש לחולים ולעניים.  והוא המחזיק "חברת משמורים" ומשמש ראש דגל בחברא קדישא, וכל זאת במסירות נפש מוחלטת.

ור' יושעה רואה כאן, בבית הכנסת, בליל הגורל הגדול, את תלמידי‑החכמים המובהקים המשמשים כבר מורי‑צדק ראשונים בשכונה החדשה – ר' משה נחום כהנוב, ר' אליעזר דן רלב"ג, יליד ירושלים שלמד עמו אצל הגאון מקוטנה, והנה גם הגאון מדוּברובנָה, ר' שאול חיים הלוי הורביץ, הטורח כבר בכינון הישיבה הגדולה "כלילת שאול" והתלמוד‑תורה לילדי הפרושים, החסידים והספרדים בבית‑המדרש שייסד, ובית‑תבשיל לידם, קודש ללימוד תורה‑שבכתב ושבעל‑פה – ואילו לשון וחשבון ילמדו התלמידים אצל מורים פרטיים. שמעו נודע גם בשל חיבורו "פרי עץ חיים", שהוא עומד לפרסמו יחד עם החיבור "בית דוד" של חותנו המפורסם ברחבי הגולה, הרב ר' טבלי ממינסק. ובאחת הפינות מכונסים אנשי "חברת משמחים חתן וכלה", שהוא, ר' יושעה, מלמדם ניגוני חזנות ערב הימים הנוראים, וכלי‑נגינתם עמם.

ובכלל, ברי לו לר' יושעה, שעתידה מאה שערים לעלות אולי על העיר העתיקה בתורתה וביראתה, ולא תהיה בה חצר שלא יישמע בה דבר תורה יומם ולילה, ושירבו בה חברות תורה וכמובן "משמורים" בלילות, ובמרכז כל אלה – חברת ש"ס המחולקת ל"דגלים", וראשי דגליה גאונים מופלגים, וספר התורה אינו מש מפיהם... כשם שברי לו, שעתידה "מאה שערים" להפיץ קרני תורתה גם לשאר ישובים, ור' זרח ברברמן מהורודנה, עתיר המרץ והשקידה, שאינו זז מאהלו של הגאון מבריסק, שהוא ראש שומרי משמרת הקודש של הכותל המערבי ומתפלל לידו כל שבת, כבר טורח בהקמת האגודה הגדולה "שומרי תורה", שיעודה לפרושׂ מצודתה של התורה, כולל לימודים כלליים, על פני כל הארץ...

אכן, אין בו ספק כי המייסדים של הישוב הגדול והקדוש הזה, הישוב החדש שנבנה לאחר אלפיים שנות גלות וחורבן בהרי ירושלים, וכל הנלווים אליהם, – "בהם בחר ה' לייסד אבן הפינה, אבן הראשה", לפי שרשם בשעתו. הלא כל המפעל העצום והחלוצי הזה כולו הוא מעשי ידיהם ויזמתם ומאמצם וסבלותיהם של אנשי ירושלים עצמם, שכה רבו מבזיהם ומשפיליהם. והוא יודע, שבכל היסורים שעמדו בהם ובכל הנסיונות שנתנסו בהם, הם שאבו כוח מן האמונה והתקווה ותפילתם‑תפילתו, ללא מלים, שתחזינה עינינו את מלכנו, ובא לנו צדיק ונושע, עת ינהרו פזורינו לציון חמדת חיינו, המונים המונים מכל קצוי תבל...  ותחזינה עינינו ארצנו הַנְּשׁמָּה נהפכת לעדן גן אלהים, וישראל ישכון לבטח תחת גפנם ותאנתם ורבים כחול אשר על שפת הים...  והם, בעיניו, כשבי ציון מגלות בבל, שהעמידו את חומת ירושלים על תלה סביב וייסדו את היכל השם על מקומו. ברוח זו הוא כבר כתב לכתבי‑העתים, מאז חלף כחץ ראשו הרעיון הנשגב והנורא, כי כמקרה אבותינו אז, כן קרה גם אותנו בדורנו זה, ובישר, כי קרוב קץ חשכת גלותנו. וזו לשונו – זכורים לו המשפטים שחצבם מעמקי לבו הנרגש – "כמקרה אבותינו עת שבו אסירי התקוה לבצרון... ורוח השם התנוססה על בחיריו אז, עזרא ונחמיה וחבריהם, לעלות בראש גאולים, לנהל צאן קודש אל מקום רבצם, להשיב בנים אל גבולם, וברוב עמל ותלאה וברוב פחד ובהלה עינו בדרך כוחם, עדי הגיעם למחוז חפצם, נחלת אבותינו ארץ הצבי..."

כי אחת ברור לו בלא שמץ של ספק, היא האמת שכוחה יפה לכל הדורות, שדרך הגאולה היא לפי הזכות, והזכות לפי המעשה, והמעשה בידי הבחירה, והבחירה דרכה נסתרה – זאת התורה שלמד כל דור הראשונים מפי רבו הרוחני בשיבת ציון, אביו מחוללו של הישוב החדש מרן הגר"א.  כבר אז, בראשית צעדי השכונה הרגיש הוא בקרבו התעוררות עצומה, וגם נאזר לעורר אחרים בקולמוסו – ואז בישר לגולה בשׂורת גאולת המשיח שהפעימה את לבו:

– "אנחנו רואים את שפל מצב לאומנו בכל ארצות פזוריהם, ואנחנו רואים את שממות ארצנו וחורבן עיר קדשנו ושריפת מקדשנו, ואת האבנים הגדולות המונחים על פי הבאר, מעיין הישועה, ודרך הטבע הרחוקה עד מאד. אך בראותנו את יד השם הטובה על חברתנו מאה שערים, כי לא דרך הטבע דרכנו, לא נביט עוד על המכשולים והמעצורים אשר עינינו הרואות, כי אך אמוֹר יאמר השם לירושלים תושב, ולערי יהודה תבנינה ולעדרי הקודש האספו והתקבצו, ולבית המקדש יבנה ויתרומם, והוא אמר ויהי!  והנה, גם שני בתי‑הדין בירושלים אף הם רואים עוד בימינו ירושלים בבנייתה ובית המקדש נכון יהיה על ראש ההרים לתלפיות, ומלך המשיח ימלוך בתוכה – ואימתי מראה הקדוש ברוך הוא לישראל את הברכה הזאת? כשיבנה את ירושלים ויחזיר את הגלויות לתוכה"...

 

אט אט נדמו ההמולה והשירה וריקודי‑המצווה והנגינות, והורקו כל בקבוקי המשקאות...  תם ונשלם מעמד הגורל. הדי פעמיהם ושיחם של החוזרים לשכונות ולעיר העתיקה נבלעים בדממה. צינה אוחזת בר' יושעה בדרכו לביתו, בשעת לילה מאוחרת זו, והוא מתכרבל במעילו, אך כולו עדיין נרגש ונפעם ונלהב ומסוער, כאחד החוזר מחגו הגדול, מחג נצחונו.

בביתו הוא מדליק את הנר, ואין הוא עולה על משכבו, על אף עייפותו ויגיעות יומו ורוב הטרדות והעיסוקים הצפויים לו ליום המחר. "קומי רוני בלילה, לראש אשמורות"... ומתי, אם לא בלילה, הוא יעלה את מכתביו לכתבי‑העת, וימשיך בכתיבת ספר התקנות ל"מאה שערים", שהוא כבר טורח בו מזמן.

ערמה גדולה של כתבים ועתונים לפניו וברבים מהם דבריו בענין הנחלה המקודשה "מאה שערים", הם מצטרפים כדי סיפור תולדותיה וגלגוליה עד הלום. 

הוא נוטל לידו גליון של ה"לבנון" משנת תרל"ד (1874), השנה שבה נערכה החגיגה של הנחת אבן הפינה ובחודש כסלו בה בשנה, נוסד הועד הראשון – כמה זמן חלף מני אז! והוא קורא דברי עצמו בחגיגה ההיא, שבה הוא דרש "ורב שלום בניך", קרי בוניך, העולה במנין מאה שערים, וראה בכך סימן של ברכה. וקרא לאנשים לבל יהיו שפלים ונכלמים בעיני עצמם, ודיבר רתת נגד מיעוט העזרה של הגולה לעומת האפשרויות הכבירות ברכישת קרקעות לבנייה ולנטיעה וקרא, שכל איש ואשה בישראל יעלו שנה שנה נדבת‑חובה, לבנין נחלת השם, מחצית השקל, אחת בשנה, ביום "ט"ו מנחם אב", כמנין "ציון", בתנאי שלא יגרעו מנדבת ר' מאיר בעל הנס, היא נדבת החלוקה, ומנדבת "קרן מרחביה". הדים רבים לא נענו לדבריו – היינו לא באו מעשי היחלצות גדולים בעקבותיהם. הנה, דרך דוגמה, רבּה של מוסקבה, הגאון ר' חיים ברלין, וראש גבאות ארץ הקודש, שדבריו של ר' יושעה נגעו ללבו וכינס את חשובי הקהילה לסייע בכל כוחם במימוש תכניתו, כי תקוותם נחלשה וידיהם רפו בעטיים של דברי‑הדיבה על רבני ירושלים וראשיה. אף לא עזרו לחברה בהלוואות.  תקוותו זו, אין לומר שקויימה, אולם תקוותו האחרת לבניית היישוב החדש, שהיתה אז חלום רחוק, נועז, ערפל של דמיו, עלתה למעלה מן המשוער, אף‑על‑פי שרבים וכן טובים מגדולי ירושלים החרישו והשתאו. הוא קורא שורותיו מאז, ולבו פועם בקרבו –

– "ועתה התקוה מרחפת ונשקפת לנו כמו שחר, כי החברה הזאת תגדל תעש בדים ותשלח פארות ותעש חיל באפרתה... יתן השם במהרה לא תקרא עוד החברה מאה שערים כי אם אלף שערים בבנותם בתים מחוץ לעיר...

ברוך הנותן ליעף כוח, ולאין אונים עצמה ירבה, ויושע בציון עם עני ודל, כי עת לחננה..." 

כי אף בכך אין בו ספק עתה, שעתיד הישוב החדש והגדול להניב פירות רבים בשדה הרוח והמעשה, התורה וישוב הארץ, והרי כאן קמה בהשראתו של הגאון מבריסק, "אגודת מייסדי הישוב" אשר ראשית מעשיה היתה – כרשום בתקנותיה – "חברת פתח תקוה", ומטרתה שמירת הישוב החקלאי על טהרת הקודש, ורוב תקנותיה וסגנונן ברוח תקנות מאה שערים, מחוץ להלכות התלויות בארץ.

התקנות לישוב החדש – כחומות – חולף הרהור במוחו של ר' יושעה – וזה יעודן.  כי שומה על הישוב החדש לשמש דוגמה ומופת כישוב יהודי מושלם על יסודות של תורה וצדק ויושר וחסד אחריות הדדית והמפשט העברי, ישוב סולל דרך גאולה, כאשר נרמז אמנם בתקנות – "ובנו ממך חורבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקרא לך פורץ גדר, משובב נתיבות לשבת... ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו..."

והאם צריך להוסיף, שתקנות השכונה החדשה "מאה שערים" הושתתו גם על גודל מעלת מצוות גמילות חסדים – למחסה ולמגן לעני בשעת דחק, ולחולה ולנחשל?  תורה וגמילות חסדים מזוגות ואחוזות בה יחד.  "וגמילות חסדים כוללת תועלת הגוף והנשמה" – כתוב בהן – ויש לקיימה בגופו ובמאודו. וכמובן, הדאגה לכבוד נפטרים ולעילוי נשמתם בדרך הזכרת נשמות ולימוד.

אכן, לימים מתברר יותר ויותר, כי על תקנותיה של "מאה שערים" טובע חותמו הגאון מבריסק, שרוּבָּה של השכונה נכנע למרותו, ומקבל דעתו ללא ערעור. וביחוד גברה השפעתו מאז פרשת המערכה של בית‑המדרש ב"אבן ישראל" והחרם, ומכוחה נובעת נטייתה החזקה של מאה שערים להתבדלות, להתגוננות בפני השפעותיהן של השכונות הסמוכות והמפולשות להשפעות חוץ ואשר בהן פועלים בתי‑ספר חדשים, ולהצבת חומות אטומות ומוצקות סביבה – חומות לדורות. הנהלת העיר – קובעות התקנות – תהיה בידי ז' טובי העיר, הנבחרים על‑פי רוב דעות נעלמות על‑ידי כ"ג נבחרים, שנבחרו על‑פי גורל, והם כסנהדרין קטנה, וכל מעשיהם באמת ובאמונה, בלי שום משוא‑פנים, לומדי תורה ושונאי‑בצע ואוהבים‑זה‑לזה. וטעם הדבר, שאם יהיו שונאים זה לזה אסור להם לשבת בדין יחד, לפי שהאחד יבקש לסתור דעת חברו, ויצא משפט מעוקל. ואסור שתדבק בהם, בעוסקים עם הציבור, "מחשבה פוסלת" כיוהרה או גאווה.  ובחרם חמור נאסר להזקק לערכאות של גויים. מתפקיד הנבחרים להנהיג את התושבים בהנהגות ישרות ולשקוד על הפצת התורה והרמת קרנה, וכמובן, ללא הפרזת שכר וללא הסגת גבול, ולא יבוכר איש על רעהו וכיוצא באלה. אמנם, ברשות היחיד רשאי כל אחד לעשות כחפצו בחלקו "ובבנין ביתו מתהום ארעא עד רום רקיעא", אולם בכל הנוגע לשכניו, או לציבור ברשות הרבים, חלות עליו התקנות – וכולן ברוח ההלכה.

ומתוך חרדה זו קבעו, שהתקנות הללו, חובה הן לא רק לשעה, אלא "לכל הבאים בבריתן מעתה ועד עולם, ואין רשות לשום חבר או לתושב המקום לערער אפילו על תקנה אחת, כי על פיהן אך שלום ואחדות ישררו, וצדק ילין במקום עד ביאת הגואל".

נאמניו של הגאון מבריסק כבר הסכימו ביניהם לרשום בתקנות, שאפילו דירה אין להשכיר במאה שערים לספרדי, מחשש שמא יכניס בניו לבית‑הספר "כל ישראל חברים";  ושלא ישלחו ילדיהם ללמוד בשכונות הסמוכות;  ואין לשום אשה ללכת למקווה אחרת זולת להמקווה השייכת לקהל...  וגם על האורחים – העולים החדשים – יש להשגיח... ולהקפיד על הלבוש הירושלמי המיוחד...

וגם הסכימו – לפי שגונבה לר' יושעה השמועה – לא להניח לו לדרוש במאה שערים, במאה שערים שלו, שהוא אביה מחוללה, אף‑על‑פי שנזפו בו והחרם שעמדו להטיל עליו תחילה בשל התחברותו עם ר' יחיאל מיכל פינס ונסים בכר מייסדו של בית‑הספר "כל ישראל חברים" – בוטל...

ואכן, יד הקנאים היתה בו, נוסף על הנרגנות והחתרנות מעברים, לרבות מצדו של אליעזר בן‑יהודה שהוא קרובו ותמך בו עם בואו, וזמנים קשים של עגמה וצער פוקדים אותו. אולם חרף כל אלה נתונים מאווייו של ר' יושעה למעשים, להמשך מפעל חייו. מוזר, על אף ההישגים – גוברת בדידותו, וביחוד שהגאון ר' מאיר אורבאך נפטר לעולמו והגאון ר' שמואל סלאנט נחלש והולך... אף‑על‑פי‑כן אין הוא רואה עצמו רשאי להיפטר מן השליחות, שהיא גדולה ורבה, וביחוד מעניין "תכנית מרחביה" להקמת ישובים חקלאים ומתכנית "אלף שערים".

וערב אחד, לאחר תפילת מעריב בבית‑הכנסת "ישועות יעקב", הוא עלה על הבימה ופתח בדרשה מעניני הישוב והשעה...  ועיקר הוכחתו, שגם מאה שערים, היושבת כבר בעזרת השם לבטח על אדמתה ובבתיה טרם הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, לפי שעולנו מצווים לזכור את מצוות ההרחבה...

הוא פורש לפני הקהל הדרוך מתכניות‑ההמשך, והנה הוא מבחין כמו אחזה אי‑מנוחה באחדים מתוך הקהל ואש זרה של רוגז ניצתת בעינים. אותו רגע שיער, שאולי אין דבריו לרצונם של אלה מצד דרכי‑העשייה שהוא מציע, או שמא נכשל בכושר הסברתו, וטרם עלתה בידו לעמוד על המתרחש, פרצה זעקה: –

– צא מכאן!

ואחריה, בתוך התדהמה שאחזה בקהל, נשמעו קולות של ריטון ואימה:

– מתחבר לאפיקורסים הוא, ר' יושעה...  מאנשי פינס ובכר הוא שסכנה בהם לילדינו...

והוא אינו חפץ להוסיף ריב על הריבות, ויורד לאטו מן הבימה.

ותוך‑כדי‑כך, במצותו אחרית אורך‑רוחו, הוא קורא, בהתאפקות, לעבר המצווחים:

– כשהלכתי לפני תשע שנים במקום הזה שהיה שומם, היה לבי נוקפני בדבר אחריות הסכנה, ודאגתי – מי יודע אם נצליח שיגורו כאן בני‑אדם... ועכשיו, ברוך השם, זכיתי שיש כאן גם אנשים המגרשים אותי מכאן...

הוא מחיש צעדו ויוצא את בית‑הכנסת, שדממה סעורה ומדכדכת עומדת בו. 

והוא מרגיש, כי נפשו נפצעה שוב, והוא בעיניו כאחד שגורש מנחלתו, על לא עוול וחמס בכפו, ואך מתוך טעות מוזרה, או סמיות, ואפשר מחמת תעלוליו של עמלק ושריו המשתוללים וזועפים על השליטה הנגזלת והולכת מהם, על החיים שהוא נטע כאן, בשערי ירושלים, והם נוקמים בו בדרכים שונות, ואף בדמותם של הקנאים התלבשו...

 

 

 

 

 

 

 

פרק ז': צלם בהיכל

 

כרוז רבני ירושלים נגד "בתי הספר".  – פחד הקליפה המפתה בקסמיה.  – הרב מליסא אוסר יישוב הארץ והקרבת קרבנות בזמננו.  – הגאון מבריסק שולל דעתו בעניין ראשון ומחייבה בעניין השני.  – התנגדותו לחיבת‑ציון מנין?

חולשת זִקנה תוקפת את הרב הגאון משה יהושע יהודא לייב דיסקין, חולשת שמונים שנות חייו הגדושים מאמצים רבים בתורה וברבנות ובעיסוקים בצרכי ציבור, שמונים שנה בקדושה ובטהרה ובפרישות ובדוחק, ואך מוחו צלול ודעתו ברורה ועיניו החדות, הנוקבות ניבטות בעוז הברק כמאז, והוא מעיין בספר לאור הירח.  אולם הוא לא בא אל המנוחה גם בערוב ימיו, וכמאז הוא עומד בחזית המערכה, הגוברת והולכת, מחריפה והולכת. למען התורה והאמונה. 

כי הנה, גם עתה, נתעורר שוב הצורך לתת מחדש תוקף ועוז לחרם ולאיסור מאז על "בתי הספר", וממילא על ההשכלה, על החילוניות, על הכפירה – זה אויבו הנורא של ישראל מימי הבעל הקדמון.  ובעניין הזה שוב אינו יחיד, או מיעוט, אדרבא, היהדות החרדית של ירושלים כולה עומדת עמו יחד, ועל הכרוז הזה – בגזירת נ'ח'ש – נדוי חרם שמתא – חותמים עמו גם רבה של ירושלים שמואל סלאנט והגאון שניאור זלמן מלובלין. תקיפה לשונו של הכרוז שיישלח גם לכל התפוצות, ואמור בו, שגם אם יתקבצו כל חרמי ישראל אין הם רשאים ואין הם יכולים להזיז אפילו זיז כלשהו מן האיסור הקיים ועומד בכל חוּמרתו על בתי‑הספר"...  על לימוד החכמות החיצוניות בירושלים בצוותא ובחבורה, ועל חקוי דרכי הלימוד של החילוניים שהוא ככיעור שמצווה להתרחק ממנו...

יום ששי היה כאשר חיבר את הנוסח הזה, וטבע עליו חותמתו שחרוּתים בה ציורי הכותל המערבי וקבר רחל. והוא  אדוק לחריפותו ותקפו. והוא חדור אהבה עזה לקדשי ישראל וחרדה לעתידם כשם שהוא חדור שנאה, אולי עזה הימנה, שנאה עד אין חקר, למינים ולאפיקורסים;  בדבר הזה הוא לא ידע כל ימיו פשרה וויתור וחירף נפשו עליו. ובלבו פנימה יודע הוא, הגאון מבריסק, שאין לו להחזיק שום גדוּלה וזכות לעצמו, כי האש היוקדת בו כאש תמיד אינה אלא היתז מאישם הגדולה של גאונים וקדושים שקדמו לו, היא אישה של ישראל, להבת סיני אשר לא תכבה, ואשר מאז ומקדם עמדה על נפשה נגד רוחות זלעפות, סיעות עוינות.  נאמר במסכת מגילה, שבכל דור העמידה ההשגחה לישראל, שהוא בלבד בחירה ונושא התורה – בית‑רבי וחכמי‑הדורות – למגן ולתשועה בשעות מסה ומבחן. והמאמר הזה ממלא כל תא ותא בנפשו חרדת‑אחריות ולחש קנאות. לפי שהמתרחש בזמנו בירושלים זו המתנערת לעיניו משפלותה הוא בעיניו כערעור קיומנו הרוחני ויהדותנו וייחודנו, כנפילה בשבי הקליפה הטמאה...  ועל כן כה המה לבו בקרבו, ומעולם לא הרבה בכי כמו בשעת אמירת פסוקי התחנונים מעוררי הרחמים בתפילת נעילה בימים הנוראים והקדושים האלה, בירושלים, והוא חש עצמו אותה שעה כשלוחה, לאמור:

 

...ה', ה', אל רחום וחנון,

ארך אפים ורב חסד ואמת,

נוצר חסד לאלפים,

נושא עון ופשע וחטאה.  ונקה.

וסלחת לעווננו ולחטאותינו וניחלתנו.

 

...אזכרה אלהים ואהמיה,

בראותי כל עיר על תלה בנויה

ועיר האלהים מוּשפלת עד שאול תחתיה.

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה.

מידת הרחמים עלינו התגלגלי       

ולפני קונך תחנתנו הפילי

ובעד עמך רחמים שאלי

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי...

 

והיא הקליפה מתלווה לישראל כל ימיו, אורבת לו, עויינת אותו, מפתה אותו, מתחפשת בלבושים רבים, מושכים וקוסמים כדי לצודו ולהפילו בחרמה. היא דמות אשה זונה משרכת דרכיה, טומאתה בשולי‑פיתוייה וברי לו להגאון שלא זה בלבד שהיא מדיחה אותו מן התורה והמצווה. ממעיינות חיותנו וקיומנו אלא שהיא כהרי בגידה, הסגרת מצודת ישראל העומדת במצור לידי אויביו... היא חסימת הדרך לגאולת ישראל, ומעשי זדונה זהו עיכוב ביאתו של גואל האומה, שהוא גם גואלן של כל האומות...  והיא קליפת‑הזנונים, מרחפת כנגד עיניו כסיוט מפליץ...  כעמלק שחדר לתוך המחנה, מחנה כהונה, לוויה וישראל, וארוכה וקשה המלחמה בו מדור דור...

מימי השופטים והנביאים שקמו לישראל אחרי התנחלותם המובטחת וזעקת תוכחתם עלתה בעיר הזאת, ועד שנתלבשה הכפירה בדמות כת הקראים  שפשטה בעמנו לפני אלף שנה ומעלה, ואז נאזר עוז ונחלץ למערכה נגדה רבנו סעדיה גאון, כפי שכתב עליו הרמב"ם באגרת תימן: "וכמעט שאבדה תורת השם לולא הוא שגילה מן התורה מה שהיה נעלם וחיזק ממנה מה שנדלדל, והודיע בלשונו ובקולמוסו";  ולפי שהגדיר שליחותו רבנו אברהם בן דוד, הוא הראב"ד, בספר הקבלה:  "ועשה טובות גדולות לישראל והשיב תשובות על הצדיקים ועל הכופרים בתורה וניצחם".

והאם לא נתלבשה הקליפה בלבוש‑הקסמים החדש, המושך והמפתה, של תנועת שבתי צבי, שם רשעים ירקב, שסופה הוכיח על תחילתה, ועלולה היתה לגרוף עמה חלילה, את כל בית ישראל לטמיעה מוחלטת. היא חיללה קדשים וערכים וגידלה את הספיח הנתעב והנפשע של כת הצוררים והרודפים הטמאים הפראנקאים, שׂמָחו צלם האדם שבהם ויצאו לשמד. עירין קדישין[17] נתגלו באותו דור שעמדו בפרץ, עתים בודדים ויחידים, כרבותינו החכם צבי ובנו הרב ר' יעקב מעמדין, החכמים הספרדים ששפורטש וחאגיז, הרב חיים הכהן רפפורט והצדיק המכונה בעל‑שם‑טוב, והם הצילו את הגחלת, וחילצו את שארית ישראל מן הכלייה הפנימית שהיא חמורה מכל מזימות הגויים.

אך הנה לא יצאו ימים רבים, ושוב מופיעה הלילית הארורה בלבושים חדשים, לפי תנאי הזמן והמקום ונסיבותיהם החדשות, בדמות מתקני הדת למיניהם, המשכילים והמתבוללים לסוגיהם, שוחרי אור והשכלה ותקנת ישראל כביכול, ואחרונים אחרונים לא חביבים ומסוכנים ומאויימים ביותר, – אלה המכנים עצמם חובבי ישראל וחובבי ציון. ושוב נתייצבו נגד אשת‑הפיתויים גדולי ישראל, ארזי הלבנון, מצביאים מעולים, ואסרו בה מלחמה עד חרמה – וגם הוא יצא למערכה נחרצת נגדה, ובה טעם חייו ושליחות חייו.

האומנם סבורה היא הקליפה, – שוטף זרם הרהוריו – שאין חותמה המזוייף ניכר בה, ושאין כוונתה המשכלת והמאויימת גלויה וחשופה גם בהתחפשה בשם המקודש של ארץ ישראל ובמעשים המעידים כביכול על חיבת ציון ובניינה, גם כשנושאיה, מהם שומרי דת ומקיימי מצוות, נוסכים טפין טפין מן החכמות החיצוניות ורוחן בלבות ילדי "בתי הספר" ומוסדות‑הילדים שהם פותחים הלא הדעת נותנת, שאדרבא, סכנתם חמורה יותר. וגם דרך הסברתם, שנתפסו לה אפילו רבנים מישראל, פסולה ומסוכנת...

 

והנה הובא לפניו העתק המכתב שכתב הגאון בעל "חוות דעת ונתיבות משפט", הוא הרב מליסא[18], השולל כל חיבת ציון למעשה ובפועל, אל הרב צבי הירש קלישר, שדבק בחיבת ציון הלכה למעשה ומבקש להכשירה מן התורה ולבססה על יסודי האמונה דוקא.  בהתנצחות והתנגחות זו בין חכמי‑תורה אדירים – נוקט הוא, עמדה תקיפה משלו, שחצבה בחריפות שכלו. היטב היטב שקל הוא בסוגיה חורצת‑גורל זו, המסעירה עתה בלא הפסק את עולמם הרוחני של טובי עמנו, ואשר ממנה תוצאות לעתידו, והדעות בה חלוקות – וכן המעשים המתחייבים מהם, והעומדים להתחייב ולהשתלשל מהם ברבות הימים.

עוד ברוסיה הגיע אליו שׁמעו של הרב צבי קלישר, יליד ליסא אף הוא, ומצאצאי הרב הצדיק המהר"ל מפראג, מן הראשונים בדורנו שהרים – כהרי מרן הגאון החסיד האמתי מוילנה – את דגל הגאולה וישוב הארץ בדרך הטבע, ואמונתו עזה, כי קיבוץ רבים מישראל בארצם הוא שיסלול את המסילה לביאת הגואל. וגם על ספרו "דרישת ציון" שמע, שבו הוא כותב על המצוות התלויות בארץ וכולל בהן – בימינו אלה – הקרבת קרבנות, עוד בטרם ייבנה בית‑המקדש, והוא דבר המקומם אותו עד עומק נפשו ואינו תופס בו כלל. לעומת זה ישרו בעיניו מאד רוב עמלו למען יישוב הארץ וגאולת קרקעותיה וטרחתו ברכישת אדמת המושבה קוֹלוֹניה, היא מוצא, השטח הראשון שנגאל בידי יהודים, ואף הטפתו לארגון שומרים מלומדי‑מלחמה מישראל.  וכן יודע הוא, שמעלה הרב הזה בהתמדה רעיוניו הנועזים לפני ראשי קהילות וגדולי ישראל במערב כמונטיפיורי וכרמיה ואלברט כהן ורוטשילד מזה, ולפני גדולי תורה מובהקים כהרבנים ישראל סלאנטר, רבי מאיר ליבוש  וייזר - מלבי"ם , ישראל יהושע מקוטנה, דוד חזן מירושלים מזה. וחברו הרב המקובל אליהו גוטמכר, המאמין, שלא תבוא הגאולה בלתי‑אם יקדם לה תקונם של ישראל, רפאותם והזדככותם בגוף ובנפש, מזוהמת הגולה, ויחד עמו פירסם כרוז לטובת הישוב שהוגש לקיסר הצרפתים נפוליאון השלישי. ואולם, מאידך, חשודה בעיניו התחברותו עם החברות השונות ליישוב הארץ שצצו באחרונה, חברות שלא מעטים מאנשיהם מנוֹערים מתורה ומיראה – הכיצד עשויים אלה להיות במחנה הגואלים והבונים? –

והנה, יריבו, הרב מליסא, שרבים משלומי אמוני ישראל תמימי דעים עמו, ואף‑על‑פי‑כן גם ממנו אין דעתו נוחה לחלוטין...  כי כיצד ישלים הוא עם דעתו של הרב הזה, השולל בתכלית השלילה את חיבת‑ציון בימינו הלכה למעשה, משל היתה חטא ועוון ופשע ללא כפרה מעיקרה? ואילו בעיניו הוא מצווה גדולה וקדושה, יפה וחביבה היא – ולבו שמח לעליה ולנטיעה וליישוב הארץ על אדנֵי התורה וההלכה אשר לא‑ימוטו.

ועם זאת קרובה לרוחו סברתו של הרב מליסא, שלא תהא תקומה ליהדות, אם לא יתבדלו נאמניה מהמוחזקים אפיקורסים, או נוטים‑לאפיקורסות, וכן שולל הוא, כמותו, בתכלית השלילה והחריפות את רעיון הקרבת קרבנות בימינו כדרך לקירוב הגאולה ודחיקת הקץ.

והוא יודע, שהתעוררויות שונות היו בקשר להלכות ומצוות התלויות בארץ, ובעניין הקרבת קרבנות, וביחוד קרבן הפסח.  היתה מסורה, שאילו עלתה בידינו להקריב את הפסח הראשון על הר המוריה היינו מקרבים את הגאולה. המעורר העיקרי לכך בימינו הוא הרב עקיבא יוסף שלזינגר, מחבר הספר "לב העברי", שהוא מצאוֹ פסול. והיתה התעוררות לשמירת מקום המקדש על‑ידי משמרות מתחלפות ומעמדות של בתי‑כנסיות. אצל הר‑הבית, ובתי‑מדרשות אצל המקומות הקדושים, והמעורר לך הוא הרב המקובל בעל ההזייה מעשל גלבשטיין[19], שגם בחיבורו "משכנות ישראל" מצא פסול. מן הפרושים הוא, זה מעשל, שנתוודע בבחרותו אל אדמו"רי קוצק וחב"ד. לעיונו מוצא הוא סמוכין בכל התורה הגלויה והנסתרת, תולה בו את עתיד הגאולה, אף טורח בהוצאתו לפועל, ויש הרואים בו איש פלאי.  אבל עינו החדה של הגאון מבריסק הבחינה ללא קושי בין אור לערפל, בין קודש לחול, בין טהור לטמא – ושני החיבורים נאסרו על דעתו, דעת התורה, גם על‑ידי שאר רבני וחכמי ירושלים. והנה, אין בו ספק, שגם בסברתו של הרב מליסא יש מן היסוד של הפלפול המעוות את האמת, ואף‑על‑פי שהיא תומכת יתדותיה בקדשי קדשים – אין המתחייב ממנה קודש.

אכן, פולמוסם של הרבנים הרב מליסא והרב צבי קלישר התחיל בענין היתר הקרבת קרבנות בזמן הזה, דבר שגם רבנים ומקובלים בירושלים נתפסו לו, לצערו. בלהט רב ובהתעמקות הוא קורא כל מלה ומלה באגרתו של הרב מליסא אל יריבו ויורד לעומק דעתו וסברתו, כוונתו ורוחו, וזה לשונו –

...ובמחילת כבודו יש בדבריו הרבה דברים חסרי מלח ותבלין ומשוללי הבנה, ולא ניתנו להאמר, וחלילה לבנות עליהם יסוד היתר להקריב קרבנו לפני ביאת משיח‑בן‑דוד במהרה בימינו אמן... חלילה להעלות דברים כאלה על הדעת, כי רחוקים ממרכז האמת;  וחלילה לנו, חלושי השכל, לעשות מעשה כמו שהוא אומר לעשות, ולפרוץ גדרן של ראשונים, והלואי שנזכה לשמור מה שמוטל עלינו מפי הפוסקים, והם שמרו את נפשותם מפעולות והשתדלות בעניני הגאולה וקבוצת הגלויות. סופנו שנהיה ללעג ולקלס.  צרות וקלקולים יצמחו מזה.

...אני אומר לו, כלך מדרך זה, כי הוא נותן מכשול לפריצי הדור, חס ושלום, ומצאתי כמה דברים באים מכוח סברות נפסדות, הגם שבתמימות לבו כתבם.

בקוצר דעתנו נעדר מאתנו ליישר את מאמרי הש"ס בענין הגאולה, והדעות אינן שוות, ופשוט הדבר, שעלינו לחכות עד שיבוא אליהו...  ולמה לו, לרב צבי קלישר, לצרה הזאת, שיאמרו, "גם הצב"י הזה קופץ בראש?"

לא, אין להביא, לדעתו, של הרב מליסא הוכחות וראיות מדברי הנביאים, כפי שנוהג כבוד הרב, צבי קלישר יריבו, כי אנשים רעים וחטאים עקבו ועקמו פסוקים; והאין יודע הוא, שאלפים מאחינו טבעו ברגליהם ובראשיהם בבוץ על ידי כת שבתי צבי, שם רשעים ירקב, שלכד בחרמו גם גדולי תורה בראיות מהגמרא ומהזוהר הקדוש, שעל‑ידי הכת תצמח קרן ישועה? והאם אין הוא יודע, שגדולי ישראל השתוקקו וכספו לעלות לארץ ישראל ונשארו במקומם, וביחוד אחרי גזירות ת"ח ות"ט? – וארוכים הדברים.

והוא מסיים בפניה נרגשת אל יריבו, הרב צבי הירש קלישר, שיאמין לו, כי עינו ולבו נתונים כל הימים לארץ אבותינו, אלא שיודע הוא, כי עיקר וסוד גדול לצפות ולקוות לחסדי השם: ואם יהי ברצונו לקבץ נדחי ישראל ולבנות הריסות ירושלים, אין אנו צריכים לקרבנות ולדרשות ולפלפולים...

הרב דיסקין מעיין בהעתק האגרת ודומה עליו, כי יש בידו להוסיף כהנה וכהנה לטענות שני הצדדים – ולהעמיק בהן – ששתיהן אינן מקובלות עליו במלואן, אף‑על‑פי ששתיהן ממקור קדוש מושכות הן יניקתן.  בדוחק רב מיישב הרב מליסא את טענותיו, ואין הוא משתית אותן על מסד מוצק ומושלם של השכל והאמת המוחלטים.

אכן נעלם ממנו, מהרב מליסא, אור תורתו של מרן הגאון החסיד מוילנה, וביחוד ביאורו למגילת שיר השירים, כי השבועה לא לדחוק את הקץ אין כוונתה אלא אך ורק לבנין בית המקדש בלבד, מה שאין כן לגבי בנין ירושלים והישוב שאנו מצווים וחייבים בו, בידינו ממש ובגופנו, בדרך הטבע, ובדורנו זה. וודאי שנעלמה ממנו חרדתו החריפה, שממשמש ובא הזמן וקיבוץ הגלויות יהיה בדרך של פליטה, בידי שרידי קרבנות וצרות וגזירות שיגיעו לציון וירושלים.

(אגב, מזמן שמע הוא, עוד בשמשו ברבנות בגולה, את הספור המוזר, כיצד, עלה הרב מליסא לפני עשרות בשנים לארץ ישראל עם בתו, ואך לאחר זמן מועט קשר את עיניה במטפחת והחזירה לארץ פולין. ואף הוא עצמו חזר, והסבר אחד בפיו למעשה: "האויר טריפה"...  ומאז דבק הכינוי התמוה בפי בני עירו של הרב הזה...)

ואולם, הוא, הרב דיסקין, הולך לשיטתו הצלולה והזכה של מרן הגאון החסיד האמיתי, רבנו אליהו מוילנה, על קבוץ גלויות והגאולה, העליה והנטיעה, על מצוות מלחמת עמלק שהיא גם מצוות גירוש הטומאה מן הארץ ומן הלבבות בדרך בניינה ויישובה בימינו ובתקומת ירושלים בסימן משיח‑בן‑יוסף – ועל הגאולה השלמה לעתיד לבוא, בסימן‑משיח‑בן‑דוד, השיטה שהדליקה לבבו ברחבי רוסיה ופולין וליטא והצמיחה את החולמים והבונים הגבורים ממחנה חזון ציון, שיהודים שלמים ונאמנים היו וכל מעשיהם וכוונותיהם לקדושה, והם הם שחידשו את הישוב בארץ כאשר לא ראינו מימי שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, אלא... ודא עקא, ששוב פרצה בתוכנו המגיפה של הכפירה, והלילית המפתה זורעת טומאה ויד המשחית שלוחה, קודם כל, לאיבר הרגיש בגוף, לתינוקות של בתי רבן...

הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות...  הכל הוא ממצות עשה, שנצטווינו לרשת את הארץ לשבת בה, אם כן  מצוות עשה לדורות. נכוחים דבריו אלה של הרמב"ן – עולה בו הרהור – שנאמרו אחר השמדות הנוראים של מסעי‑הצלב; ואברבנאל לאחר הגירוש מספרד, אמר כי ישוב הארץ יסוד ותקוה לגאולה; ורבנו השל"ה הקדוש כתב לאחר שעלה לארץ ישראל – נפלתי לארץ ונשקתי את האבנים ואת העפר, וקיים מה שנאמר, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".  על רבותינו אלה ושכמותם אמר נעים זמירות ישראל, – הבוטחים בה' בהר ציון לא ימוט. וגם בדורות אחרים היו יהודים בחונים וצרופים, תמימים ושלמים, שקראו לקיום המעשה האדיר והנעלה והנחרץ של שיבה לאדמת ישראל.

ואולם, דא עקא שאין חיבת ציון, זו הגוברת בימיו, לדעתו, המשך נאמן בתכלית להם ולתלמידי‑החכמים, אנשי חזון ציון, אלא היפוכה וניגודה הגמור!  אמרו, שאילו היו אדוקים בשיטתו של הגאון החסיד בבניין הארץ, היו כבר ישראל נגאלים וארצם בנוייה. ואדרבא, חיבת‑ציון זו שדברה בהשכלה ונזדווגה אתה, אין סכנה גדולה ממנה, והיא כבר עשתה שׁמות בכרם ישראל, והוא הדין בחברות השונות בחוץ‑לארץ הטוענות לפעול למען תקנתו של היישוב.  פחד גדול מטילות הן עליו, פחד וחרדה לעתיד היהדות. איך יושיט להן יד? איך יתמוך בהן?  איך יתחבר אליהן?  והן זוממות להעמיד צלב בהיכל, להמריד בנים באבות ומסורת ובאמונה, ולרשותן כוחות רבים מאד!

והלא, השופע רחמים ואהבה לבריות והמיצר בצער ישראל, אנוס לעת זקנתו, לדאבון לבו השבור, לאסור מלחמה מרה ונחרצת על שלוחי המשכילים וחובבי ציון למיניהם, החוטאים ומחטיאים, הטועים, העוקרים והורסים – וכל הנפתים וזונים אחריהם.

הנה הדוקטור לודביג אוגוסט פרנקל[20], שבא לירושלים לייסד בה בית‑הספר על שם הגבירה לבית למל. הוא, הרב דיסקין וכל רבני ירושלים עמו, נזעקו ועמדו בפרץ וחידשו את האיסור החמור של רבני ירושלים שקדמו לו. שפתיו הטהורות שכל הדיבור היוצא מתוכן עניינו בתורה ובגמילת חסדים, נוטפות עכשיו דברי אלה ונידוי ושמתה, ללא חבלה כנגד הזדים הארורים, הרשעים והפריצים, עסקניהם ופעיליהם ותומכיהם אף על פי, ואולי דווקא משום, שיש מהם המתעטפים בטלית שכולה תכלת ומדקדקים כאילו במצוות קלות כבחמורות.

הנה בית הספר של החברה "כל ישראל חברים" וכיוצא בו, על ראשיו ומוריו וההורים הנפתים אחריהם ומפקירים בניהם ברשותו, כלום אפשר ליתן בהם אימון? והנה זה האיש, יחיאל מיכל פינס עם בית‑מדרשו ותכניותיו ובריתו עם פורצי‑גדר חפשים‑בדעות ופורקי עול. תמוה שלא עמדו אנשי ירושלים על טיבו והם טרחו להקביל את פניו של האיש, צירה הנכבד של מזכרת‑משה, ממשיך את פעלו של מונטיפיורי, וניקו את  החצרות לכבודו וקישטו את בתי‑הכנסת. אילו, לפחות, היה יוצא ידי חובה בייסוד מפעלי‑חסד‑ומלאכה, אבל הוא שלח ידו גם אל נפש הילדים. וזוכר הרב דיסקין, כי בבואו לירושלים נזדמן זה האיש פינס גם אצלו, וביקש להשמיע לפניו דברו מפה לאוזן. אלא שהוא חש כי משהו אינו כשורה בזה, קם ופתח חלונות ביתו והדלתות, וקרא:  – אל יאמרו הבריות ששוחחנו דבר סתר...

ואחר‑כך הוסיף ואמר לו:

– אם להקל את מצוקת עניי עירנו הקדושה באת, כפי שאתה טוען, ברוך בואך; אבל אם לשם תיקונים בדת באת, אומר אני לך, שאין כאן בית וחצר שאין קו התורה מצפצף מתוכו, ולא עליך לתקן...

והוא לא שגה. החוש שלו לא הטעה אותו. הלא מזמן הגה האיש, לדעתו, תיקונים שונים בדת, הגם בדרכו וברוחו, בשינוי משאר משכילים וחובבים ברוסיה כמשה לייב לילינבלום ואחד העם, וודאי שבשינוי מבני מינם היושבים בארצות המערב. והאם לא אמר לו תלמידו‑נאמנו, הרב יוסף חיים זוננפלד, כי הקונטרס של יחיאל מיכל פינס הוא "קל"?

ועל כן אחת היתה החלטתו לבודדו, לנדותו, להרתיע את הבאים במגע עמו, למען יצא את ירושלים... ואומנם, פרצה בירושלים אש המחלוקת, אבל תודה לאל, כי רבו נאמניה, שחרפו נפשם על קדושתה, ומהם שלא היססו לוותר על הנאות ויתרונות, אפילו על פת לחמם (לבד ממאות מכתבי‑העידוד שהגיעוהו מרחבי הגולה), כאלמנה זו בשכונת אבן ישראל, שמטופלת היתה בשבעה יתומים, ויחיאל מיכל פינס ביקש להכניסם לבית מדרשו, לגדלם ולחנכם, ולאחר שנמלכה בו, והוא הכריז באזניה יהרג ואל יעבור – עמדה בנסיון, והוא בירכה, וברכתו שיקומו לה דורות ישרים ומפוארים קוימה עד תום.

אכן, הפִרצה גודרה, גם אם רבו מתנגדיו מקרב טובי ירושלים. לא נפרצה חומת קדושת ירושלים.  עצם המערכה שבה עמד הוא וכל שומרי החומות בעוז, חישלה רוחם ועודדה את החרדים והשלמים בישראל בכל אתר ואתר - וקידשה שם שמים ברבים. ודאי, היריבים לא נכנעו כליל. אף עשו שימוש באגרופיהם, היכו וחיבלו בתלמידיו שלוחיו, הרבנים הגאונים יוסף חיים זוננפלד ולייב חפץ ורבי שלמה זלמן פרוש שהותקפו מן המארב בחימה שפוכה ובאכזריות על שהעזו להכריז חרם ואיסור, בפקודתו, על בית‑היתומים שיסדו בירושלים משכילי ברלין.  בקושי ניצלו ולא אחת נפצעו בסובבם על פני בתי‑הכנסת להכריז את דבר החרם נגד "בתי‑הספר". ואף נאסרו. אך אחרי המאסר שוב יצאו אל הרחוב, חידשו הכרזת החרם והאיסור לקול תקיעת שופרות, וחזרו עליו ליד הכותל המערבי במעמד עם רב...

וכל מלחמתו אינה בעיניו אלא מלחמה נגד הכנסת צלם לפלטרין – וקידוש השם נשמת אפה.

בכל המערכות הללו הוא לא עמד יחידי, ולבד מתלמידיו‑נאמניו שהם לו כבניו, היתה לו לעזר ולסעד זוגתו, הרבנית שרה‑סוניה. ויותר מכך, לפי שהיא, החכמנית והקנאית, לא נפלה ממנו, ואולי עלתה עליו, בעוז‑רוחה.

וגם במערכות החמורות נגד "בתי‑הספר" החדשים ונגד יחיאל מיכל פינס ודומיו – היא לא עמדה מהצד כלל ועיקר.  ואדרבא... וכתמיד. יש שהתרעם עליה בלבו אך לא היה בידו ובכוחו – ואולי בחפצו – לריב עמה, וסופו שמע בקולה וסלח לה בלבו, באהבתו אותה ובכבדו אותה יותר מגופו ובהערכתו את רגשי לבה היוקד באש דת צרופה וברה.  ואולם, לא שלם בתכלית היה לבו עם דרכיה...

 

 

 

 

 

פרק ח': גבורת המעשים

 

אשת ר' יחיאל מיכל פינס ובנותיו בימי החרם.  – ידידות לעת צרה.  – הילולה על קבר ר' שמעון הצדיק ומסעות ליפו. – דברי‑הבלע של "המליץ" ותגובתו של ר' יחיאל מיכל.  – המשלחת מסובאלק.

 

אך עבר הגל הראשון של הרדיפות והשמים נתבהרו קמעה, והחזיתות כמו נתיצבו, שוב חוזר ר' יחיאל מיכל פינס, וביתר שאת, לשליחותו. העשייה, אשר למעשה לא הפסיקה מימיו, היא כמזור לצערו ובה ניחומיו.

ודאי, הנגישׂות לא פסקו. הן פשטו צורה ולבשו צורה. הנה דרך דוגמה, הוא הזמין מורה משכיל, על פי המלצת אחד הקונסולים, להורות את בתו. אך נודע הדבר לקנאים, שלחו הם להגיד להוריו של המורה, שאם ימשיך בהוראה בביתו יכריזו חרם על כל משפחתו ובנוסף לאיום העמידו הם שומרים על ביתו, להציץ מבעד לחלונות, אם אמנם ממשיך המורה מלאכתו, או הפסיק. והיה זה להם, לחבורת הקנאים, כהמשך למלחמתם הנחרצת נגד "בתי‑הספר" החדשים המנסים להכות שורש דוקא בירושלים, כגון בית‑הספר ובית‑המלאכה מיסודה של "חברת כל ישראל חברים", ובית‑הספר למל ובית‑הספר על שם אוולינה דה‑רוטשילד, שהם, בעיניהם, אבי אבות הרע וסכנה חמורה בהם לילדים, ובתי‑הדין הן של הגאון מבריסק הן של הרב שמואל סלאנט, שוללים אותם בתכלית השלילה. הלא הם שהכניסו זרם חיים חדשים לירושלים. באחד האולמות אפילו נערכו נשפי מחולות, שרבים הוזמנו אליהם, ובכלל זה אשתו ובנותיו של ר' יחיאל מיכל פינס (והבנות – שרה‑רחל, איטה, מרגלית, נחמה, שמרו מוצא פי אביהן ולא השתתפו בריקודים). וכן התחילו עורכים טיולים ברכיבה על סוסים וחמורים כאשר נהגו עד כה בני משפחות הקונסולים בירושלים, בדהרם עד עין-כרם, מוצא וקוביבה; והיו הדברים לצנינים בעיני חרדי ירושלים ועוררו חרדה עמוקה בלבם, שכן מדוע, דרך דוגמה, תהיה אחריתם של בני‑הנעורים האלה שונה מזו של בני אבות‑ההשכלה כמשה מנדלסון, או אחרים, אשר סופם שיצאו לשמד? עול כבד הוא היהדות, אחריות ושליחות חמורה, ובדור זה ודאי רבים המבקשים לשמטו ולהתנער ממנו, והאורות הזרים קורצים ומפתים...

בלילות החורף הארוכים והשוממים בירושלים עולה בזכרה של אשתו של ר' יחיאל מיכל בֵּיתה שבשקלוב, המושלג והלחוץ כאילו בחישוק הכפור העז, ואך בפנים אורה וחדווה וחמימות – ומשחקים שונים, שאת הכסף שמרוויחים בהם נוהגים היו לחלק לצדקה ולקופת ארץ ישראל וכן למשרתת הנכריה. ואילו עתה...  הקנאים מציקים וחושדים בהם במה שאין בהם, משל נמנו וגמרו לרדת לחיי בני משפחתה, שהיתה לבודדה ועזובה וזרה בסביבתה, שרבים פנו להם עורף והעליבו בהם. אפילו הפאה הנכרית שחבשה לראשה כמו ברוסיה (והיא גם את לבושה לא שינתה) ואי אפשר היה להכיר בה ששונה היא משערה הטבעי. שימשה עילה להתנכלויות – ואירע שהטילו בה אבנים וקראו אחריה – הנה המשומדת עם בנותיה...  אותה שעה נזכרה במאורע שקדם, שפגיעתו בה בשעתו, – בשבת הראשונה להיותה בירושלים – היתה חמורה עוד יותר, לפי שנתרחש ללא עילה כלשהי. חדשה היתה בארץ – והנשים, מגולחות שער ראשן העטוף במטפחות, מופתעות מלבושה וביחוד מפיאתה הנכרית. והנה, פעם, בלכתה לתומה לבית‑הכנסת, קרבה אליה אחת, זועמת בקנאותה, ירקה בפניה ונצטווחה, שלבושה ופיאתה הנכרית מעכבות את ביאת המשיח ומכניסות טומאה לארץ.

מוכת בושה וצער היתה, ואף‑על‑פי‑כן, לתמיהת עצמה, לא רחשה שום שנאה לאשה זו, הדלה והעלובה, התמה והחסודה...  ואדרבא, לאחר שנתאוששה מתדהמתה, ניסתה ללמד עליה זכות, לתהות על המתרחש... ואפשר שבכוח זה החזיקה מעמד. ועוד סגולה היתה לה, ששמרה עליה, על אשה זו שעדנת‑רוח ותום‑אמונה חברו בה, שלא החסירה תפילה, לבל תתמוטט במצוקתה – וזהו ספר בכתובים, מורשת אביה, ר' שמריה לוריא, מגזע תלמידיו של מרן הגאון מוילנה, קודם שהלכה לחופתה הכניסה לחדרו ואמר לה בזה הלשון:

– בתי, הנה נתתי לך כסף רב ותכשיטים ליום כלולותיך, וחשוב מכך – בעל טוב, בעל יחוס אבות ויחוס עצמו, עִלוי בתורה ומשכיל בחכמות ומעוטר במידות וסגולות טובות.  ואך דבר אחד נבצר ממני לתתו לך, מזל, שהוא בידי שמים... ואולם, בצאתך לדרך חייך העצמיים, להקים בית ומשפחה בישראל, מוסר אני בידיך ספר שחיברתי ובכתיבת ידי, ובו דברי הסבר והדרכה להתנהגותך הרצוייה והראוייה כאשה עבריה במבחניה...  כל‑אימת שחייה בירושלים המרו לה, וביחוד מחמת פגעי החרם והנגישׂות שבעקביו, היא נתייחדה עם הספר של אביה, שאבה מתוכו תנחומיו ועוז לגבור על המכשולים ומצוקות. 

היא מעיפה עין על כלי הכסף והחרסינה שהביאה מביתה, והם מזכירים לה את עברה והוריה... ועתים בצר לה מאד, היא שופכת את לבה לפני בנותיה, שאין לה נפש קרובה זולת הבעל והילדים ואילו קרוביה בני משפחת ריבלין, ותיקים ומעורים ממנה בארץ, אורח חייהם שונה מהליכות ביתה והם ירושלמים לכל דבר, ואלו היא חיה עדיין בארמון אביה בשקלוב...

אמנם הכל נתרחקו מהם באותם הימים, ועמוק היה צערו של ר' יושעה ריבלין, שאר בשרם, הסופר של הועד הכללי, אף‑על‑פי שגם הוא קיבל נזיפה על שהתפלל בבית‑הכנסת המוחרם...  ואדרבא, היו שהתקרבו אליהם, נתיידדו עמם, עמדו לימינם, והיתה הידידות הזאת, הבחונה והצרופה, לעת צרה, יקרה לה שבעתיים. וביחוד היא נקשרה אז בקשרי ידידות חמה עם שתי נשים, שכנות לדירה, חנה "די קאלושינערין" ובתה "סרקה הגרושה". מי אמר, שאין ל"ו צדיקות?  הללו ודאי נמנו עמן, כאחיותיה הצנועות, הטהורות, האלמוניות, שאהבת יהודים ואחוות חלכאים ונדכאים טבועות היו בדמן. מחסידות הבעש"ט היו, ועממיותו הטובה, הפשוטה, החמה כטבע שני להן.  בלילות הקיץ מזמינות הן את מרת חיה צפורה פינס ובנותיה לחדרן הדל, האחד בו התגוררו, שופכות מים על הרצפה כדי לצנן את האויר החם, מפנות לאורחות מקום להסב על המטה, מנחמות ומעודדות אותן ומספרות להן ספורי‑מעשיות, מופתים, נסים ונפלאות מצדיקים, והספורים עטורים עדיי זהב דמיון, נוצצים ומאירים ומחממים את הלב. סופם של הקנאים – אומרת חנה די קאלושינערין – שיתחרטו על מעשיהם ועל הרעה שגרמו להם... כוונותיהם רצויות ולשם שמים, אך מעשיהם אינם רצויים... שגגה היא... והן גם מתלוות אליה בטיוליה ובדרכה, ביחוד לעיר העתיקה, ועושות לקרֵב אליה מכרים וידידים, כדי להפיג בדידותן וליטול מחרפתן, כגון משפחת מאיר שבאו מפרנקפורט על נהר מיין והתגוררו ב"בתי‑המחסה" שנבנו על‑ידי חרדי אשכנז ואף קיבלו חלוקה מכולל הולנד‑דייטשלאנד (הו"ד), ולה בנות בגיל בנותיה של חיה צפורה, להתרועע יחד בריקודים ובשירה. והלא גם הן נערות משכילות, שלמדו שפות וחשבון ותנ"ך, וגם אוירא דבית אבא מחכים.

ולא חסרו, כמובן, גם צרות מידי שמים.  שני ילדים נקטפו באביבם, והבת הבכורה, שרה רחל, נתקפה בתחלואים שונים, וביחוד כבדה עליה הקדחת, שטלטלה אותה בין צינה עזה לחום מלהט, ואז היו משקים אותה בתרופות תה חם ומוסיפים ריבה מעלי שושנים. לימים התחילו משתמשים גם בתרופות אחרות לרבות באבקת החינין שנגללה בנייר סיגריות, מהולה בתבלינים שונים להפיג את מרירותה. ויש שהיו שותים שמן קיק מהול ביין אדום מאיזמיר, או בקפה שחור. וגם מחלת העינים על עינוייה לא פסחה עליה, והיא אוחזת בשיטות ישנות של ריפוי שבטלו – רבות טרדותיהן של האם וארבע הבנות, שרה‑רחל, איטה, מרגלית, נחמה בימים אלה וגם התרופות המוזרות מוסיפות נופך משלהן.  עדיין עומדת בה אימת המחלות בתחילת ימיה בירושלים, כאשר היתה מאחרת בלילה לשבת ליד מטת הילדות, ודמעתה מהולה בתפילתה לשלומן – אל‑נא, רפא‑נא, תחלואי גפן פוריה.  ואולם היא והבנות כבר נתרגלו למחלות שהיו כחלק מוכרח מן המציאות, וקיבלון באהבה וגם לתרופות נסתגלו...

וכן משנזקקו לחובשים, שהאחד מהם, הספרדי, סַפּר, מנוסה בהרכבת כוסות‑רוח ועלוקות והקזת דם;  ואילו האחר, האשכנזי, מפורסם בטפותיו לעינים לוקות והוא עצמו עיניו טרוטות... קודם לכן, בתחילת ישיבתם בארץ, נוהגים היו לפי עצת ותיקים לשים על העיניים שלקו בדלקת תחבושות של תערובת עראק ומים, או עלי‑תה בתוך פיסות בד, או באבקות שפוזרו בידי נשים מומחיות לדבר מצדם הפנימי של העפעפים...  הם התגוררו אז בשכונת "אבן ישראל", ואילו בתי החולים והאגודות לעזרת חולים בעיר העתיקה, והריחוק הכביד על דרי השכונות, שמחוץ לחומה, וביחוד בירחי החורף הגשומים ומוכי‑הרוחות והסערות.

כן, בית‑אבא שבגולה שמור בזכרונה ובלבה כל השנים הקשות והיקרות הללו בארץ ישראל, וממנו יונקת היא כוח‑עמידה וכוח‑סבל ותעצומות‑התקוה וגם מעיינות‑אושר. והיא יודעת גם יודעת, שמורוֹ ורבו ומופתו וקדושו היה הגר"א. בחדר מיוחד בארמונו המפואר של אבא, במוהילב על הדניאפר, הוא שמר ברוב חרדה את כתביו של הגר"א, וכל חושיו משוקעים היו בתורתו, במידותיו, בחזונותיו. כמוהו כגיסו, ר' שמריה צוקרמן, שיחד הצילו את הישוב בימים הטרופים של איבראהים פחה המצרי שנתמרד בשׂולטאן ויחד השקיעו מהונם לחיזוק הישוב, ויחד טרחו בגאולת החורבה, שעשרות בשנים שאפו בני הישוב מחדש לגאולה, ויחד עסקו בשיגור שיירות עולים והבריחו את נשק‑המגן הראשון לישוב שנקרא על שמם, ויחד חלמו על כינון ערים ומושבות בין ירושלים ליפו. והם מגואלי מקומות קדושים וממקימי הכפר בית איקסא ליד קבר שמואל הנביא...

ולא מעט שמעה – וקלוטים וספוגים הדברים בדמה – על סבה הגדול, אביה של ירושלים, ר' הלל ריבלין, המצויין בתורה ובמעשים טובים, דמות שהיתה בחייה לאגדה בגבורת חלוציותה הצרופה. ועמו רעייתו, אם ירושלים, שנשאה באומץ ובכבוד בסבלנות בעלה, ועמדה לימינו בימים מדוכאים בעוני ובמצוקות ובתחלואים.

וכבר בהיותם בירושלים היא שמעה את המעשה באביה זקנה, ממקורביו‑תלמידיו של הגאון החסיד מוילנה, שאירע בזמן אחת המגיפות החמורות שפקדה את הישוב הרך. במצוותו של ר' הלל עזבו הכול את העיר העתיקה ויצאו אל שדות בית איקסא, ונתכנסו באהלים ובסוכות, והוא דאג למזונות ולתרופות. ואולם, נתעוררה התנגדות חזקה להוצאת הילדים מן החומות, פן יגרום הדבר להפסקת הישוב ככתוב "ויצא מן בת ציון כל הדרה"...  ונשאר ר' הלל בעצמו עם מספר ילדים ומלמידהם.  באחד הלילות הוא עמד בתפילה ליד הכותל, אף‑על‑פי שתלמדי הגר"א וחניכי וולוז'ין לא הרבו להתפלל לידו – בסוף האשמורה השלישית נרדם וראה בחלומו את רבו הגאון, שהסכים למעשה, וציוה עליו שילמדו הילדים בחשק ולא יאונה להם רע, הכל יינצלו והמגיפה תיפסק.  וכך היה.

היא יודעת יפה, שקטנו של אביה‑זקנה עבה ממתני בעלה ושלה, וזכויותיהם כאין וכאפס לעומת זכויותיו, ואולם היסורים והעינויים שלה ושל בעלה אפשר לא פחותים הם משלו, ומסוג אחר המה...

מדוע, מדוע נתייסרה בסבלות נפש אלה שהם חמורים מכל סבלות הגוף? ואולם הוא, ר' יחיאל מיכל, המחלות והמיחושים ממנו והלאה.. אפשר, אין לו שהות כלל לביטול‑זמן הכרוך בהם...  עמידתו זו עידוד בה לאשתו ולבנותיו, והן גאות וסומכות עליו ובוטחות בו והוא משענן הנאמן והוא להן דוגמה ומופת. 

עוד בקיץ הראשון לשבתו בירושלים, הארץ ותושביה עדיין חדשים לו והוא להוט מאד להכירם ולדעתם מקרוב, יצא הוא עם בנותיו לחזות בהילולה שליד קבר שמעון הצדיק.  אמנם, הוא כבר חזה חגיגה דומה לה, במירון, מלווה השתטחות על קבר רבי שמעון בר‑יוחאי, ריקודים וזמירות והדלקת לפידים ומהומה רבה, ואך אין לומר, שהוא, תלמיד‑חכם מפוכח, אשר הרמב"ם והגר"א הם שני המאורות הקבועים בשמיו הרוחניים, שׂבע נחת. אלא שלא חפץ להשיב ריקם הפצרות בנותיו, שנסחפו עם הזרם של הרבים, אשכנזים וספרדים, היוצאים אל מחוץ לעיר, ועם זאת חשק, אגב כך, לתור ולסייר במקום ההוא, שכל טיול ברגל מהנה אתלבו ומרחיב את אפקיו ומעשיר את דעתו והוא כמו חושף גנוזות וחמדות ארץ...

היה יום ל"ג בעומר, זוהר וצוהל, והמון עם רב מכל העדות נוהר, ברגל וברכיבה, אל השדה הנרחב אשר בו קברו של שמעון הצדיק.  ואשר נרכש זה מקרוב בהשתדלותם של יקירי ירושלים.  גבעות וסלעים ועצי‑זית עתיקים וסדריות גמודות ופרחי‑קיץ קוצניים. הם באים להתפלל על הקבר ולהדליק את נר השמן, ולאחר מכך נחים באויר הצח, על מחצלות פרושות, מרבדים וכרים, סועדים לבם ומכבדים את ילדיהם וידידיהם.  הנה מבעירים מדורות בפחמי‑עץ וצולים בשר כבש ו"שפטה" המתובלת בבצל, שומן, פלפל, מלח ופטרוזיליה, מושחלת בחתיכות על שפוד ארוך ולהבות האש חורכות אותן. אף מבשלים קפה, מפצחים גרעינים, ומתנודדים בחבלים קשורים לענפים – וגם מוסלמים ונוצרים מתערבים בקהל, ויש המוכרים משקאות וממתקים, ועתים, גם הדוב מראה להטי ריקודים.  העם הלהוט לשמחה ולמשחק, נמלט לכאן מעקת דאגותיו ומוצא פורקנו לשעה.

אין לומר שר' יחיאל מיכל שמח עם השמחים והחוגגים על הקברות ולזכרם של צדיקים.  מוזר – מהרהר הוא בלבו – פולחן מתים – ויהדות?  זו היהדות שכה הבחינה בין החיים לבין המתים, שאפילו את קברו של משה עטפה באלמוניות. וכאן, זמירות וריקודים... גם ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי לא היתה לרוחו, וכן שאר הילולות בצפת ובטבריה שבהן כל אבי ורבן זעירי דזעירא – יש לו חסידים, כת וקלויז.

וכאשר עליו לצאת ליפו, לרגל שליחותו המעונפת ועיסוקיו הרבים –אף‑על‑פי שרבה הראשי של ירושלים ר' שמואל סלאנט  והחכם באשי הספרדי טרם ביטלו את החרם על בית‑המדרש וטרדותיו מצד לא פסו עוד – הוא מצרף אליו לדרכו את בתו הבכורה, שרה‑רחל למען תחליף לפרק‑זמן את אויר המלריה ומגוריה, ותזין עיניה במרחבי הארץ, זו שמחוץ לירושלים.  הנה הם עולם לעגלה הרתומה לשלושה סוסים (המצעים עמם), ספסלים מרופדים בה, ונוסעים בשיירה. ארבע‑עשרה שעות נמשך המסע וכבר נזדמנה לו בדרך – בכיוון לירושלים, מולו, שיירה ארוכה של עגלות ובהן עולי‑דרך לירושלים, רוסים נוצרים, מֵיחם בכל עגלה וכן שיירות רבות של גמלי‑משאות.  עולם חדש, אחר, שונה לחלוטין מעולמה של ירושלים העתיקה, נפרש לפני הבת בדרך לשפלה.

הרי קולוניה, היא מוצא (את המקום היא כבר יודעת, מטיוליה ברכיבה אליו), שם נחים הסוסים קודם להעפלתם אל הר הקסטל, כשהגברים יורדים מהעגלה ומהלכים אחריה ברגל – והם תמיד מפועמים התפעלות מחודשת עזה משירתו הפראית האדירה של הטבע בהררי ירושלים. והנה באב‑אל‑ואד, הרים עזים תלולים מתנשאים מזה ועמקי‑סלעים נרחבים מזה, אוקינוס של אבן, ובו מתפתל שביל צר ובו הפונדק המשמש מקום‑לינה, וחובה על כל הנוסעים לשתות הקפה השחור, המר... אך הכל ממהרים להמלט מן היתושים ולהמשיך דרכם, כדי להגיע לפני עלות החמה ליפו, ובעיקר כדי להיות בסמוך לים. משם נמשך המסע על פני מרחבים ריקים מאדם דרך רמלה, ועל פני תחנות‑מנוחה לאדם ולבהמה ופונדקי‑ארעי – סוכות שגגות ודפנות של מחצלאות להן ואיצטבאות לנוסעים בעגלות ולמחמרים ולאנשי שיירות הגמלים – ועד לגן הנאה שבקרבת יפו (המצוין בפרחיו ומשעשע בקופיו ובשאר חיות שבו). כאן, בגן הזה, נזדמן ר' יחיאל מיכל בשעתו עם קרל נטר, ויחד עשו שעות בשיחה ונתכבד בנרגילה, בפירות ובממתקים. גם אז לקח את בתו מרגלית עמו, יחד התגוררו בבית ערבי סמוך לים, והבת מתרועעת עם בנות בעל הבית, לומדת מהן עבודות‑יד בסריגה וברקמה, מלאכת מאפה ובישול בנוסח המזרח, מסתכלת בתמיהה ליפויין בתמרוקים, להחלקת פניהן בסוכר סמיך מבושל בעודו חם, לצביעת העינים בפוך והידים בחינה אדומה, והעתקת ציורים צבעוניים עליהן מתוך סרטי‑נייר... וכל החידושים המפתיעים האלה שובים את לב הנערה – ואחר‑כך היא תספר על כל אלה בהתרגשות לאמה ולאחיותיה.

בהיותו ביפו הוא מזדמן אל הבית הבודד בפרדס איוב, אשר בו מתגוררת הקבוצה הראשונה של העולים החדשים מרוסיה הקרויים בילו"יים, על שם פסוקו של ישעיהו הנביא, שאין ממנו קרוב לרוחו, בית יעקב לכו ונלכה, שסופו הושמט... (באור ה') והוא דואג להם כלבני‑משפחה.

ומכאן, מיפו, הוא יוצא למסעותיו על פני הארץ, אם לרגל רכישת אדמות או טיפולים שונים הכרוכים בעניני התיישבות.  הוא כבר סייר בגליל, בשרון, וביהודה, בסביבי חברון, שם נפגש עם נכבדי האשכנזים והספרדים, וכן באיזור יריחו, היא אדמת ג'ור, הערבה (לפי ספר יהושע), אשר שם עשו אוהבי ציון מאמצים נואשים לגאול אדמות עוד בשנת תרל"ד (1874) ולייסד את המושבה הראשונה, ובכללם מראשוני ירושלים, כמחותנו ר' יהושע ילין, ר' יושעה ריבלין, הרב מקליש ר' מאיר אורבך, בנו של הרב הראשי שמואל סלאנט וגיסו, ר' יואל משה סולומון, יחד חמשים איש. כגודל המשיכה והקסם של הנחלה, כן גודל המכשולים והקשיים ברכישתה, ובעיקר תחרות הארמנים, ובהשתדלות לפני השלטונות טענו שהללו, העשירים בשדות ובפרדסים בירושלים וביפו, ודאי לא יעזבו פרנסתם ויתיישבו כאן בשממה, מה שאין כן עניי היהודים... בלבם הרהרו על כך, שמכאן יתחיל כיבוש כנען וכל כוונתם היתה להרחיב את גבול ישראל על הירדן, לעבד את האדמה ולנטוע בה, לנצל את הגפרית הטמונה באדמתה, למשוך חלוצים ומשקיעים, וליישב אלפי משפחות. אולם הרכישה, שתקוות ומאמצים כה מרובים שוקעו בה, בוטלה, לפי שהשולטן עבד אל חמיד לא אשרה, כי בניגוד לדעתם של הוותיקים, ילידי הארץ, הנתינים העותומניים, הוגשה רשימה שכללה במניין הרוכשים שמות של חדשים, נתיני רוסיה, והדבר שימש עילה לפסילתם – והוא, השולטן, רכש את הנחלה לעצמו...  ואף‑על‑פי‑כן לא נתייאשו. באותה שנה עצמה נתקשרו אחדים מהם לעבודות פלחה עם בדואים ממזרח לירדן – והוא זוכר יפה יפה את המסה הגדולה "מסה בערב" שפירסם ר' יהושע ילין ב"החבצלת", שבו תיאר את סיוריו במרחבי עבר הירדן ופגישותיו עם הבדווים, ואף היא עוררה את הזיק שלחש בלבבות לקיום הרעיון הנשגב של הרחבת הישוב ותקיעת יתדות בכל פינות הארץ, רכישת קרקעות, התנחלות, נטיעה, ייסוד מושבות בארץ...

בין מסע למסע הומה ביתו פגישות ודיונים בשאלות ההתנחלות והבניה, ובכלל זה ענייניהם המורכבים, המייגעים והכאובים של מייסדי פתח תקוה.  ותוך כדי כך הטיפול "במוצא" והטורח הרב ברכישת אדמת "גדרה", ולא מעטה דאגתו וחרדתו בעיצוב התקנות ובעריכת החשבונות של חברות לייסוד שכונות בירושלים ועוד ועוד.

ביתו בירושלים פתוח לכל שוחר ציון, שלוחים מן הגולה המתרבים בעקבות ההתעוררות לציון והפרעות ברוסיה וכן עסקים מארצות שונות, דמויות וטפוסים לרוב, והוא שמח לסעדם בעצה ובהדרכה והם מלאים התפעלות וגם ספקנות, תשוקה לארץ ופחד ממנה... ויום אחד נתגלגל לכאן המשורר מגליציה, מחברה של "התקוה" וקרא באזניו משירי ציון.

ובתוך כך הוא לא נלאה להגות רעיונות ויזמות, מהם שנכזבו, כגון הנסיון לאספקת מדי‑חיילים לצבא השולטן;  וכגון המפעל החדש שייסד עם יהושע ילין – עוד קודם לעליית משפחתו לארץ – בית‑החרושת לרעפים ב"מוצא", שבו השקיע מיטב הונו ורכוש אשתו – והמפעל נכשל ונתמוטט, מפני שהרעפים היו נבקעים ללא תקנה... המפעל הכזיב, אולם בעליו לא נכזבו.  ובדומה לכך לא נתייאש, חלילה, גם כאשר נסתבך בחובות, ופוטר ממשרתו בחברת "מזכרת משה" בגלל נסיונותיו בכינון מפעלי מלאכה וחרושת בירושלים, בעבודות עץ‑הזית והאבן ליבוא, וכאשר המצוקה היתה לאורח‑קבוע בביתו, וכאשר חתרנים ונרגנים למיניהם, – ולאו דוקא ממחנה החרדים הקנאים – הציקו לו. גם בימים האלה עמדה לימינו חיה צפורה, רעייתו, לא קבלה ולא רטנה, ואדרבא נתגלתה לפניו בכל יפעתה, וחיזקה את רוחו ואמונתו, והמשיכה, כדרכה, בעריכת סעודות‑מצווה למשפחות של כלות עניות, או לסיום של ש"ס...  ושמחה שהוא מקיים בביתו את הצעיר חסר‑המשפחה מרוסיה, מגדלו ומחנכו בכוחו, תומך בר' לייב מרוז'ינוי, עיירת‑הולדתו, שהיה שם שמש התלמוד‑תורה ועלה לארץ ודבק במשפחתו, דואג לחולים ורוב זמנו קודש ללימוד.

כי הנה, מאז בואו לארץ, עוד לא היתה כשעה הזאת של התעוררות לציון ולעליה, ולהתחלות שונות ברכישת אדמות ובהתנחלות. מה רחקו הימים ההם, הנראים כחלום ונשמעים כאגדה, כאשר העפילו לירושלים תלמידי הגר"א וצאצאיו.  הן היו ימים כאשר הפרושים הראשונים מרוסיה שכרו יהודי ספרדי להשלים מניין תפילה, וכאשר הדליקו אש בשפשוף בחלמיש, מנורות‑נפט בודדות האירו סימטאות העיר העתיקה, הזרועות אבני נגף, ועדיין לא היו הבתים והשכונות מחוץ לחומה, ובכלל זה אפילו בניני מונטיפיורי שהוא שילם שכר‑דירה לאלה שיצא עליהם הגורל וכבשו פחדם מפני השממה והביזות והסכנות ונתרצו לדור בהם, ולא היו עדיין בתי‑עבודה‑ומלאכה, ואף לא התחלות של ישובי עבודת‑אדמה של יהודים. ואילו עתה... עתה מרגיש הוא בכל חושיו –– שתילים רכים רופפים, בודדים אך רוויי‑חיות נקלטים באדמה, נובטים, ואף‑על‑פי שהם טעונים טיפוח באורך‑רוח ובאהבה, כי רבים וקשים חבלי צמיחתם, אין בו ספק, כי לא יכזיב העמל גם עמלו...

ויום אחד, משדפדף בצרור של גליונות "המליץ" אשר איחר משום‑מה להגיע לידו, ואשר היה קורא אותם כתומם ועוקב בדריכות אחר המתרחש בקהילות היהודים ברוסיה, ואחר מלחמות‑הרוח ותסיסות‑הציבור שבהן, הוא נדהם מאד בראותו את המכתב ששלח בשעתו ליחידים בעניין החרם על בית‑מדרשו ואליו פרק‑מבוא, כפתיחה שכינוייה בלשונו של העורך, האר"ז[21]:  "זעקת המליץ".

הוא קורא את הזעקה המרה, שהיא קריאת‑תגר נגד שׂוטניו, שירדו לחייו ומוסיפים גם עתה להתנכל לו וסנגוריה נלהבת עליו, ואף‑על‑פי‑כן הוא חש בצריבה מכאיבה הפושטת בכל איבריו.  הוא כבר קרא את הפתיחה ההיא וחזר וקרא בה, וכולו חימה על להיטותו המשכילית של העורך, ועל לשון הגידופים והעלבונות שלו, שנגרר לקנאות הפוכה, מכלה לא פחות, ואלה דבריו:

"...  מה יאמר ישראל כאשר יקרא את אגרת האיש המצויין, אשר קטנו עבה ממתניכם בתורה, בחכמה וביראת שמים, גבר רב‑כשרון אשר עזב את ארצו ומשפחתו וכל הכבוד אשר בקשו להנחילו בארצנו, וילך לנוע על חרבות ירושלים להיות מעוז לחובבי עפר ציון, ולבנות ההריסות, הוא הנודע לשם ר' יחיאל מיכל פינס? מה יאמרו כל יִשׁרי לב ובעלי רגש למקרא המגילה "שִמעו הרים ריבי!"  אשר שלחה ביעקב?"

ר' יחיאל מיכל תופס ראשו בידיו, אחוז תדהמה, שתמהון בה וצער בה. אך הוא מאמץ עצמו להמשיך קריאת הדברים הנוראים, החותכים בנפשו: ––

...אין את לבבנו לפנות אל בני‑בלי‑שם, לפידי בוז, אך אל הרב, ר' יהודא לייב דיסקין, שהיה אב"ד בקהילה קדושה בריסק נדבר: –– אנא מורנו ורבנו, אשר נהירין לך שבילי תורה, ובלבך יראת שדי ואהבת אמת לעמך, חשוב‑נא דרכך, וראה כי זרים יתעוך בשוא, ואשה מושלת בך...

– דעו, כי כלתה מלכותכם בארץ הקדושה; כי ידכם היתה על העליונה כל זמן אשר היתה שוממה, ושעירים ירקדו בה, שעירים המשתלחים ברצון חפשי, לחיות על חשבון הקהל בלי דאגה;  אך עתה יבואו שמה צעירים לימים לעבד את האדמה, ולחיות מעמל כפיהם, המה לא יהיו תלויים בכם, ואם תתחרו בם – יחרבו מעיניכם ותסכרנה ארובות החלוקה, ותפול מידכם חרב שפלה זו המרחפת על ראש כל המסרבים לשמוע לקול הקנאים האוילים והפוחזים.  – ראו הזהרנוכם, בשם האמת והאמונה, אשר כבודן יקר לנו מכל, ולמען כבודן המחולל לא נדע משוא פנים".

ר' יחיאל מיכל נושך את שפתיו בשיניו מרוב צער וכלימה. לא, אין חפצו בסניגוריה אשר כזאת, רווית שנאה ואיומים, אפילו על ענין צודק, אפילו מתוך קנאה לכבודו ואמתו, והלא הוא עצמו, מפולמוסיו הרבים, לא נטר מימיו איבה אישית למרדפיו ולא השפיל כבוד תלמידי חכמים, ובכל לבו מתקומם הוא כנגד האיום בפסקת התמיכה המגיעה מהתפוצות, שהיא אולי צורך גדול יותר להן עצמן מאשר לירושלים, שהיא גם ערש הישוב החדש ומשעתנו, והיא לב הארץ ולה האומה ולב הדורות.

על אף ליאותו הוא מתאזר מיד להשיב לידידו, העורך, היושב במרחקים – רחוק מהישוב ורחוק מהבנתו – ומביע, תחילה, צערו על עצם פירסום מכתבו ברבים. שנים הדריכוהו ממנוחתו והוא נשמר בלשונו, וגם את מכתבו הגלוי לא שלח לעתונים אלא ליחידים. ותקוותו לא נכזבה. באו אליו תשובות‑תגובות, "לוחות‑עדות" של רבנים גאונים ואישי‑צבור מכובדים, מפולין, רוסיה ואשכנז, המחזקים ידו ועומדים לימינו ותובעים עלבונו ומגינים על עניינו. וגם בירושלים עצמה כמעט כל העדה עמו.  הפרושים פירסמו מכתב, ששום איסור וגזירה חדשה שלא על דעת שני הרבנים יחד – הרב שמואל סלאנט והרב יהודא לייב דיסקין, אין להם כוח ותוקף.  ושמועות רווחות, כי עשרה תלמידי חכמים, בראשותו של הרב סלאנט, עומדים לבטל את האיסור על בית מדרשו כחרס הנשבר. ואין צריך לומר, שרבני הספרדים עומדים עמו במערכה. ממוני כוללי הפרושים וחסידי חב"ד מתחרים להפיס דעתו במכתביהם אליו, והם נפרדו ממבוהלי וארשה ומקנאי הונגריה...  רבים הבאים להתפלל בבית‑מדרשו.  מי נתן לו, איפוא, לעורך רשות והיתר לפרסם את מכתבו ברבים ולצרף לו את דבריו המשפילים והנפסדים?

אכן, קריה נאמנה ירושלים! ואֶראֶלים ניצחו את המצוּקים[22].  ומי המה העם היושב בקרבה – כותב הוא בהתרגשות עמוקה – אם לא כוללות הפרושים בני ליטא ורייסין, שבנו את העיר ושכללו מוסדותיה וקבעו תקנותיה, ומהם יצאו בוני הבתים והשכונות והקולוניות – והמה תלמידי‑חכמים המרבים שלום בעולם, והמה מבוני האומה ולא ממהרסיה?

... ומה לנו וללהקת הקנאים הקטנה...  הם לא ירעו ולא ישחיתו עוד בכל הר הקודש;  ישמחו הם בבני‑בריתם ובני‑בריתם בהם, ואנחנו בשם אלהינו נדגול, ונעשה חיל לקחת חלק בבניינה של הארץ, ולהיות לעזרה במעוט כוחותינו לעולי הגולה אשר יאמרו לחדש כבוד ארצנו הנפלאה.  שהלא זה העיקר, וזה טעם חיינו ושליחות דורנו.

ידיו רועדות ולבו פועם בו בעוז.  הוא סיים את תשובתו – ולא סיים. כי הנה בפתע, הוא הבחין באחד הגליונות המוטלים לפניו במכתב של אחד הכותבים, שהוא חמור עוד יותר מדבריו של העורך. זה פריה של השמצה ושל לשון מופקרת – מהרהר הוא. והנה הוא מרגיש, שחובה עליו להגיב גם על דברים אלה, לפי שעניין מוסרי ואנושי גדול מקופל כאן, זולת הבדלי דעות ושיטות, והוא נחלץ להגנה נמרצת על שמו וכבודו של יריבו הגאון הרב משה יהושע‑יהודא‑לייב דיסקין, וכותב בצמצום לשונו ובחריפות –

"... מוכרח אנוכי להגיד, כי מאד רע בעיני בסגנון אשר בחר בו כותב המכתב לשפוך בוז וקלון על איש גדול מורם מעם ודגול מרבבות חכמי ישראל גם בתורתו, גם בתום לבו.  האומנם כי הרבה סבלתי ממנו, וסובל אני גם היום, כי עוד לא חדל מלרדפני, ובפקודתו שוכרים עלי מלשינים וכותבי‑פלסתר אשר יתנו כבודי לשמצה ובנקיון כפי יטילו דופי (הדברים האלה נתבררו לי בברור שאין אחריו ספק) – בכל זאת נצטערתי מאד בראותי כבודו ושמו מחולל במידה כזו! כי כל אשר מצאתני מידו לא עיוור עיני, וחלילה לי לחשדו בצביעות רחמנא ליצלן. ידעתי בו, כי ידמה בנפשו לעשות כל מעשיו לשם שמים, ואך שוגה יאמר לו כי מרוב קנאה טחו עיניו מראות נכוחה, ומהרבותו להטות אוזן לקול מגידי‑בעלטה, ערלה אזנו משמוע אמרי‑יושר, ומכלל כעס יבוא לכלל טעות, ולבור לו דרך שאיננה תפארת לעושיה ואין תפארת לו בה מן האדם. ובראותנו כל אלה עלינו להצטער בצערה של התורה, אבל חלילה לשמוע בגידופיו של תלמיד חכם ונחשה!"

עוד עמו לומר הרבה דברים בפרשה המרה הזו, ואך הוא מרגיש שכתיבתו הפעם הלאתה וייגעה אותו, הכאיבה וציערה, ואין בכוחו להמשיך עוד. הוא מקפל את  הנייר בקפידה, שם אותו במעטפה, ומחר, עם שחר הוא ישגרנו ליפו, לבל יאחר אפילו שעה אחת להגיע לתעודתו באניה היוצאת לאודיסה.

באניה זו חוזרים לרוסיה גם השליחים מסוּבַאלק, שלא מעט טרח בהם ולא ראה ברכה.

זה מקרוב, בעיצומו של הרעש הם באו לירושלים, שני השלוחים של אגודת החובבים בסובאלק, אשר הפרעות בארצם עוררום לרעיון ישוב הארץ, ולאחר שגם הם קראו ב"הלבנון" על "אגודת מייסדי היישוב" ופנו במכתבים אל הרב מבריסק ואליו.  אחד מתלמידי הרב יעצם להצטרף לחברה שכבר רכשה אדמות בפתח תקוה, ואילו הוא טען באזניהם – שלא ברוב קרקע אלא בעמלם ובחריצותם, באהבת השלום ובהעדפת הכלל על היחיד, ובמשק מעורב לפי העונות, סופם להצליח ולהתערות באדמת ארץ‑ישראל.

ראשית דרכם היתה אל הכותל, ופסוקי "תפילה לעני כי יעטף" (תהילים ק"ב, א') פיהם, מנשקים את אבניו וקורעים בגדיהם ובוכים על החורבן.  בשובם מתאכסנים בחצרו של ר' יחיאל מיכל, ומקוממים נגד עצמם בשל כך את חסידיו של הגאון מבריסק, וביחוד את חסידי אונגארין וקארלין שהוא להם רב ופוסק ואדמו"ר ואף‑על‑פי‑כן מבקרים הם בביתו. מסובבים החומה, עולים להר הזיתים, נוטלים עמם רגבי עפר ירושלים – נפעמי קדושתה וטובה וחינה. משוטטים, רכובים על חמורים, בשבילי חברון, דרך כפרי הערביים, שדותיהם וכרמיהם בהרים.

בשובם לירושלים מסב עמם ר' יושעה, סופר הועד הכללי, מפרש להם המצב בישוב והאפשרויות בשעה זו להיאחז באדמה ובעבודה, ומסייר עמם בשכונות העיר ומוסדיה, ואך בלבו פנימה מטיל הוא ספק, אם אמנם יעמוד בהם, בחובבים אלה, לנטוש את עיסוקיהם ומסחריהם והרגלי‑חייהם בארץ‑הולדתם, ולשתול עצמם כאן, בירושלים, או במושבה, ולהיוולד מחדש...  אחר כך הם הולכים אל ביתו של הגאון מבריסק, אף‑על‑פי שחסידיו דחקו עליהם, ואף איימו בשוט החרם, ואת הרב שמואל סלאנט הם מבקרים ובמערכת ה"חבצלת".

מירושלים הם יוצאים לסיור בשפלה, סרים למושבת הטמפלרים, וראשם אומר להם, בערך כדברים ששמעו גם מפיו של ר' יחיאל מיכל, לאמור:  "אם תכלית קנייתכם דתית תוכלו לסבול ההתחלות הקשות עד אשר תצליחו לבסוף, ואולם אם ראשית דעתכם תהא נתונה להצלחה חמרית בלבד – סופכם שתיכשלו בדרככם ולא תוכלו להוציא לפועל את מחשבתכם".

ואולם, לא עצותיו של ר' יחיאל מיכל ולא הצעותיהם של תלמידי הגאון מבריסק נאמנו עליהם, כי לא עמד בהם הכוח לנתק אסורי‑גולה ולעקור לארץ משאת נפשם...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ט': הרב משה ריבלין

     המכונה משה המגיד מגולל פרשת חייו וזכרונותיו.

 

קושטא.  בבית מלון, על הגזוזטרה.  נוכחים:  משה מונטיפיורי, החכם באשי, נכבדי עדת קושטא, ר' צבי לעהרין מאמשטרדם, ר' שמואל סלאנט מליטא, ר' שמריה לוריא משקלוב, ורעייתו של משה מונטיפיורי, יהודית.

 

הם מסובים אל השולחן העטוף מפה תורכית רקומה בציצי צבעונין, ואור מן מנורת‑הכסף אשר בתקרה נזרע עליה. תמונה גדולה של השׂולטן במסגרת מוזהבת תלויה על הקיר. משרת ישמעלי מסולסל‑שפם מוזג קפה שחור לספלונים ומגיש זרעונים קלויים.

מבטיהם דבוקים בשלוח מרוסיה, הרב משה ריבלין – מצחו רם ועיניו בהירות, שערות כסף זרוּעות בזקנו ותקיפות ותבונה בכל חזותו – והם מאזינים לספורו המצטרף למסכת פלאים וקסמים, רצופה מערכות ומעשים העולים על כל דמיון אנוש וגבורה אין‑משלה.  נפעמים נכבדי עדת קושטא הבירה המעטירה, הגאיונים והעשירים, והחכם באשי בפאר‑לבושו היושב לידם ומונטיפיורי – תום וחלום בעיניו – כמוקסם. לידו רעייתו, יהודית, אצילות וענווה על הפנים הזכים, הרעננים.  והנה ר' צבי לעהרין מאמשטרדם, סוער ותוסס, מצדו האחד הוא, הצעיר החיוור ונמוך‑הקומה,  ר' שמואל סלאנט מליטא, ומצדו האחר – ר' שמריה לוריא משקלוב, חכמה ונדיבות והדר נסוכים עליו.

לאטו קולח שיחו של הרב ר' משה ריבלין, שיחו של המגיד המנוסה, הבקי בעניינו, הכובש לב שומעיו.  עם ר' צבי לעהרין, לבית לוריא, מהגבאוּת של ארץ הקודש באמשטרדם, ועם השר משה מונטיפיורי, הוא כבר נפגש שם, בעניני הישוב – ועתה הם כמו ממשיכים שיחם... גם אז הטעים באזניו של גדול נדיבי היהודים מלונדון, שאין דרך לגאולת ישראל אלא לבנות את ציון ממש ולעסוק בקיבוץ גלויות, שזו כוונתו האמתית של הפסוק שלא לדחוק את הקץ – כאשר ביאר רבן של כל ישראל הגאון החסיד מוילנה...  והוא הורה, אף זאת, שכל אדם יעודו מרומז בשמו. הנה, אומר הוא למונטיפיורי:  שמי משה, ואתה שמך משה, ואכן, רמז הוא, שיש דורש לציון... ודאי, יש קשרי ידידות, והוא, מונטיפיורי, הלא ידע והכיר את אביו המנוח והתרועע עמו, עם ר' הלל, ראש וראשון לבוני ירושלים בדורנו, ואולם, העיקר הוא – שאיפת הנשמות, השאיפה האחת המאחדת כולנו...

חיוך של אור פושט על פני מונטיפיורי.

– ידעתי והכרתי, כמובן, את ר' הלל – אומר הוא – ושמחה גדולה שמח אני, שבנו יורש שליחותו בשעה קשה זו לעיר הקדושה ולישוב...

– הנה, אתם יוצאים כמשלחת הצלה ותשועה לירושלים, ואולי לישוב – מעיר ר' שמריה לוריא.  יעודנו הוא...

– כדי לעמוד על פעלו של אבא, זכרונו לברכה, יש לעמוד על ביתו, על שרשו, מהתמצית שבתמצית של יהדות רוסיה...  ולמען אחינו הספרדים היושבים פה אספר...

ר' משה ריבלין עוצם עיניו ושוקע בהרהור ממושך, כמו מתאמץ לברור מתוך שפעת הזכרונות והמחשבות והתמונות המרחפות לעיניו את הצירוף ההולם...

פתח בסבא, ר' בנימין בן א' שלמה זלמן ריבלין (ריבהאלס)...  הוא קורץ מהחומר ממנו קורץ בן משפחתו, הגאון החסיד שיחיד היה בדורו ובדורות שקדמו לו... הוא היה נשיא רוסיה מטעם ועד ארבע ארצות וכינויו "בעל‑צדקה". היה חסון‑גו ויפה‑נפש. איש תורה וחכמה. וחיבתו לחכמת הטבע – צמחים ופרחים ומחצבים... וסחר הרפואות שלו, יחד עם הנדיב ר' יהושע צייטלין, מצליח בידו מאד. שני השותפים באים בקשרים עם חצרות מלכים, ועיקר חפצם – להחיש ישועה לעמם.  כשתדלנים הגדולים בימות הביניים...

צייטלין זה היה תלמידו של הרב בעל ה"שאגת אריה". היה מבאי חצרה של יקתרינה הגדולה והיה מוציא לפועל את תכניותיו של הנסיך הנודע פוטיומקין.

– הנה סבא, כפי שהוא שמור בזכרוני – כובע פרוות הסובול לראשו ומנעלים קלים לרגליו, בשר ומשקה לא בא לפיו, וחביבה עליו ה"מרה שחורה" – קפה חזק בלי דבש וחלב, וטובל כל השנה במי נהר הדניאפר...  ותמיד שמח וטוב‑לב... לא בית רגיל היה הבית זה, מבצר‑עוז לישראל, ושנה שנה מתכבד היה בבקורו של הגאון, שהאציל אליו מרוח קדשו. וסבא עולה לבית‑מדרשו בוילנא ולביתו, ביחוד לשבת, ותורה ששמע מפיו בסעודה שלישית מפרנסת רוחו ומחממת נפשו.

– קהילה קהילה ודמותה וצביונה ורוחה. ושקלוב שלנו – אוהבת היא החיים ואוהבת התורה, גנים ויערים סביבה ומישורי אוקראינה ברוכי‑התנובות. יהודים שבה סוחרים עד דנציג וקניגסברג ולייפציג ופטרבורג ומוסקוה. ועשיריה – פאר טירותיהם אוספי הספרים וכתבי‑היד העתיקים, סופרים וחוקרים שמצאו בהן בית ומשפחה.  והקהלה – פארה בית‑הכנסת המפואר כבנין הורדוס, המעקות שלצדי המדרגות המוליכות אל ארון הקודש משובצים אבני‑חן וחרותים בהן פסוקי תהלים, ובכלל הפסוק החרות בלב באיו – אם אשכחך ירושלים... ובו ספרי תורה עתיקים מארץ זו, מתוגרמה, כתובים על קלף מעור הצבי, וכלי קודש יצוקי זהב וכסף... "יבנה דרייסין" זה כינוייה של עיר‑הולדתי, שקלוב, קודם‑כל בזכות הישיבה הגדולה, ישיבת העילויים, שלימדו בה גם תנ"ך ועברית ודקדוק וקבלה, הכל בשיטת הגר"א, וסבא, שהוא במייסדיה, לימד בה תורת הרפואה.

– ופעם...  חלם סבא חלום...  עתים חלום‑יחיד הוא ראשית למעשים כבירים, לתנועות‑עם אדירות...

פניו של מונטיפיורי מחווירים.  עיניו נעצמות קמעה.  הנזכר בחלומו הוא, שהיה מפנה בחייו, שהצית בו את יקוד ציון וירושלים?

– גם אני חלמתי חלום...  ממלמל מונטיפיורי.

– סבא ראה בחלומו את ירושלים הבנוייה, בפארה והדרה...  ואת הפסוק לחזות "בנועם" השם ולבקר בהיכלו.  ואז חש לרבו, לוילנא, והוא פתרו לו ברמז, שהוא ובנו, אבי ר' הלל, יזכו ויהיו במחוללי שיבת ציון בפועל ממש... הוא הבטיח לרבו לקיים דברו, ולא הכזיב.

– מאז לא ידע סבא מנוחה בנפשו, מאז היו כל מעשיו ורעיונותיו נתונים לשליחות הזאת. והיא כל טעם חייו. ביום שני של ראש השנה הוא דרש בבית‑הכנסת את הדרשה אשר יהודי שקלוב טרם שמעו כמוה, דרשה על הגאולה בימינו,  בפועל ממש, כמצווה מחייבת, וסיסמתה – "עורי צפון ובואי תימן"...  נער קטן הייתי, אך הדברים קלוטים וספוגים בי, ובין השאר אמר באותו מעמד –

... ואנו בטוחים בנבואה הקדושה, שאתנו עומד גנרל גדול ואדיר – משיח בן אפרים בן יוסף, הוא לפנינו בכל דרכינו ובכל מעשינו. ואשרי האיש שיתחבר לראשונים, לחברת העולים להר ה', וכל המתאחרים חובתם, לפחות, להיות בין המשתתפים לעזרתם של השבים, בצדקה גדולה, כנאמר:  ושביה בצדקה, לאפשר הגאולה בפועל, במעשה ובמהרה. 

– ואז פתח להפצת הרעיון הקדוש בעירו, ובקהילות שונות, ועמו בנו, אדוני אבי, וחבריו ובחורי הישיבה, והקים את הגבאות הראשית לארץ הקודש ברייסין ובליטא, הוא ועד "חזון ציון", השם העולה בגימטריה "ברכה"...  ולימים כתב באסופת פזמוניו "קול התור", כי הפסוק ממנו נגזר מרמז השם על משיח בן יוסף... רבים שרו אז שירי ציון ונתעוררו להחיות את לשוננו, ונשלח השליח הראשון, ר' עזריאל שמו, סבו של ר' ישראל משקלוב מחבר "פאת השולחן", לבחון האפשרויות לעלות לירושלים... הוא עצמו, סבא, נתעכב, חרף חפצו לעלות גם הוא, מחמת הידיעות של המגיפות והקשיים לשלוח כספים...

– ובינתיים פרץ הריב בקהילותינו, בענין הכת החדשה, החסידים... ודאי, שמעתם, על כך, רבותי... הוא עצמו התנגד לקיצוני שני הצדדים, אף‑על‑פי שדעתו ולבו היו, כמובן, לשיטת רבו... הריב חדר גם למשפחה -  אחיו היה עם הרב של החסידים, הרב מליאדי, ונכדו בחברון, ממייסדי ישוב החסידים שם – הוא הרב אליהו יוסף ריבלין, מחבר הספר "אהלי יוסף" על קידוש השם...  סבא וחבריו ניסו לפשר בין הצדדים, וכינויו שלו ושל כל ההולכים בדרכו במדינת רייסין "פרושים", ככינויים של כל האשכנזים שפרשו מתענוגות החיים לציון השוממה... ואף עשו לשחרור רבם של החסידים.  ומאז כונה סבא "שר הפרושי­­ם".

– והיה סבא, יחד עם ר' מרדכי צוקרמן ור' יוסף שיק, תלמידו של הגאון החסיד, בין מלוויו בדרכו לארץ ישראל, ששב ממנה, כנודע, מדוכא מאד, וסבא ניחמו וחזר על הבטחתו והבטחת בנו לקיים את השליחות – והגאון ברכו. ושיא פעלו, אולי, האספה הגדולה שכינסה לאחר שנתיים באולם הישיבה המקושט סיסמאות וזמירות ציון, שכס-הנשיאות בו עמד ריק לאחר פטירת הגאון החסיד ומכוסה בד שחור, ובו נשא הוא את דרשתו הנלהבת וקרא "קומו ונעלה ציון" – ודמותו כאחד נביא ומוכיח קדמון.  השנה "תקס"ו" (1806), העולה בחשבוננו לפרט קטן כמניין השם משיח‑בן‑יוסף והפסוק "והביאנו לציון עירך" – והכול יודעים משמעותם. זו הפעם הראשונה שחלום‑יחיד קורם עור וגידים ויוצא לרשות הרבים ומעורר גלי התנדבות והתלהבות ולובש צורה של מעשים ופעלים. ואני עם אבי ועוד ממקורביו, בין הנזעקים לדגלו והמתנדבים לצבאו. קרוב לסיום האסיפה, לפני המשתה הגדול, זכורני – פרצה חבורת חסידים בצעקות, שהנה זוממים הפרושים לכבוש את ארץ ישראל...  ענה להם סבא בנחת, כי מוכן הוא לקחת עמו כל חסיד המבקש לעלות לציון על חשבונו.  ושם, בירושלים, נתפשר, ויחד נהיה אולי ראשונים לקבל פני המלך המשיח...

ואולם, לעת זקנתו, במאמציו להגשים משאת‑נפשו, בדרך, נפטר. והניח אחריו שם טוב ומעשים טובים ובנים ממשיכים, וכתביו ודרשותיו על התורה ועל הגאולה "משאת בנימין" ו"גביעי הכסף" – והזרעים שזרע הנה הם נובטים וצומחים ומניבים בתפוצותינו ובישוב הארץ...

– האם צריך לומר, שאחר פטירתו המשיך אדוני אבי מורשתו, וקידמה – בגופו ובמעשיו – צעד נוסף קדימה?  והאם צריך לומר, שהוא, מגידולי הבית הזה, הקים ביתו כמותו, לתורה ולחכמה ולאהבת ישראל וציון...  וגם הוא, עיקר יניקתו, ממורשת הגאון החסיד האמיתי אשר י"ז שנה היה תלמידו ובן‑ביתו. י"ז שנה זכה לראות באור פני מלך, להסתופף במקדשו, לידבר במדותיו, לנשום אויר קדשו וגם עזר לו בכתיבת ביאוריו וחידושיו בקבלה. פעם, ברגע‑של‑התייחדות בין אב לבנו סיפר לי, כי היה לילה, בחדר לימודו של רבו, הוא ביקשו מאד מאד שישתדל, כי יהיה לו גלוי אליהו. ענה לו הגאון החסיד, כי לפי שורש נשמתו לא יוכל אבא להשיג זאת אלא בירושלים. וגם דברו זה לא שב ריקם.

– ואף אני זכיתי והייתי עם אדוני אבי בביתו של מרן הגאון מווילנה. נרות חלב הבליחו על עמודו, האירו שורות הספר שלפניו. תפילין בראשו וטליתו הצחורה שהיה עטוף בה – וכולו זוך ואצילות.  כל אורו של העולם נתכנס בחדר‑לימודו שחלונותיו מכוסים. והוא כמו פרוש מכל המתרחש בעולם המציאות. ועם זאת נטוע הנהו בלבה ובקרבה ולוהט באהבת בית ישראל.

ביראה וברעדה עמדתי. לבסוף הניח את הספר, בצער הניחו, נשקו, ונתפנה לנו. ומה שמח לקראתנו, הפליג ביעודנו ברמזי רמזים ובצרופי גימטריאות שעלו כולם בדיוק ובתיאום מוחלט, כי הנה יעודנו הוא להיות פותחי‑שערים.  נאלמתי כליל באותה שעה של הפגישה היחולה.  אולם אבי, ר' הלל, סיפר בקיצור לגאון על נטייתי לדרשנות במשל וציור. תלה בו הגאון את עיניו הבהירות החודרות מעמקי לב ונפש נענה ואמר:

– דע כי בכור זה שנתן לך אלהים עליו להיות דורש לציון, בנוסח הגמרא:  ציון אין דורש לה, מכלל דבעיא דרישה.

– ואחר כך, – הוא מעיר חרש – אָצַל לי ברכתו "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צווה ה' את הברכה חיים עד עולם"...  ומאז, כן מאז דבק בי זה התואר "המגיד דורש לציון" וזו הברכה עמדה לי, כינו אותי "טל חרמון", כי נוהג הייתי לשבץ בדרשותי פסוק זה והברכה אף עמדה לי בשליחויות שונות של שתדלנות בחצר הקיסר בפטרבורג, כגון בהמתקת הגזירה וסיכול העלילה על התלמוד, כאשר פירשתי באזניהם את הערלוּת של השררות, כי כללוּת תורת ישראל ומשמעותה הסופית תיקון רוחני כללי לכל אומות העולם, ככתוב לתקן עולם במלכות שדי, וככתוב, "כי ביתי בית‑תפילה יקרא לכל העמים" ועוד כיוצא באלה. וברוך השם, נראו דברי ונשמעו. והיא, הפגישה עם רבנו הגר"א, ככוכב המאיר את נתיב חיי כל הימים, עד לשעה הזאת –

– כל ימיו של אדוני אבי, עד לעלייתו, היה הוא עושה למען עמו, וזה טעם חייו, ואומר שיעור בישיבה שהוא מגידוליה, ולימים מראשי העושים בגבאות ארץ הקודש, קובע מעמדות וגבאים בקהילות, ומכאן כינויו ר' הלל חזון ציון וכינויו: "דער הויפט‑אגענט" (הסוכן הראשי) של ארגון החסיד לקבוץ גלויות ונושא ירושת ברכתו. עד שהשלים את ההכנות להפלגת השיירה הראשונה, המשא‑ומתן עם היוונים בעלי ספינות‑המפרש, ושאר הכנות בספרי‑קודש ובצידה ובתרופות ולאחר ששוגר קודם לכן שליח מיוחד, מטובי יקירי תלמידיו של הגאון החסיד, הרב המקובל מנחם מנדל משקלוב. לבבות פועמים ורוחות נרגשים ועינים דומעות מלווים אותם בכל תחנות דרכם.  מאודיסה הפליגו בים השחור, בחורף, ארבע ספינות ובהן שבעים עולים על נשותיהם וטפם... ושירת לשנה הבאה בירושלים בפיהם. ובפסח הגיעה השיירה לכאן, לקושטא, היא שיירת איילת השחר. שיירת יהודים, בחירי עמנו, על פני ימים, סוללי דרך למשיח... לחיים חדשים.  הפלגת "ימים שלש מאות ונחשול תלאות, מארץ צפון עד ארץ תימן", היתה זאת: כאשר שׁר עליה נכדי, ר' יוסף, יליד ירושלים... ניצלו משודדים בים ומשודדים בבירות, וביום ח' באלול תקס"ט (20/08/1809), לפני כשלושים ואחת שנה, דרכה רגלם בצפת...

דממה עומדת בגזוזטרה הנרחבת, ודומה עדיין רוטטים בה צלילי מנגינת‑פלאים והם רוטטים בלבבות.

– נשגב וקדוש פעלו של הרב ר' הלל – נענה חרש מונטיפיורי – אני זכיתי לראותו בעמלו ובטרחו ובלהטו ובגבורתו.  כזרם דם חי פרצו הרב ר' הלל וחבריו לארץ החמדה, המעונה, הקדושה... ובאילו יסורים נתייסרו. מלא הלב התפעלות, ואני שפלתי מאד בעיני...

לא כי נעלה מאד כבודו בעיני אחינו ברחבי רוסיה – נענה ר' שמריה לוריא...  חביב ואהוב הוא מאד. הלא כה מעטים במזרח ובמערב עשירי עמנו הנחלצים לימיננו, ופחות מהם מחונני ציון...

– אין שכר כשכרם – מעיר הצעיר שמואל סלאנט.

– אנו, כאן, בקושטא, שמענו ידענו על המעשה הגדול בירושלים, ועל הפרושים ונשיאם... – אומר החכם באשי – ואנו רואים ת העולים מרוסיה הממשיכים דרכם מכאן לארץ ישראל.  ומפי השד"רים[23], אשכנזים וספרדים, שמענו על הצרות והתלאות האחרונות... מי יתן ונזכה לראות בנחמת ציון...  ואולם, משה, עלינו לזכור גם זכות ראשונים... שקדמו לראשונים אלה.

– לעולם, לעולם לא יישכח זכרם ולא תישכח זכותם – קורא בהתעוררות הרב משה ריבלין.  לעולם...  הלא ידענו, שבכל הדורות היתה ירושלים לב האומה ונר‑תמיד של תורה ותפילה דלק בה. ולא יישכחו לעולם ועד רבניה וחכמיה, מקובליה וצדיקיה של ירושלים, שקיימו בה ישיבותיהם והחזיקו בעדתם הדלה... ואך הם, עם כל קדושת זכותם ורום תפארתם, לא זכו לחרוש ניר חדש... גם הצבי המודח[24], בעל הכת היה בעוכרי ישראל.  גם העליה של אחרוניהם, אשר בראשם עמדו ר' יהודה חסיד ולייב מלאך מפולין, עם חבריהם ר' אברהם רוויגו ור' מרדכי אשכנזי מאיטליה, המקובלים חסידי שבתי‑צבי, שבאו לעורר את הצרעת הנושנה, כלשון בן‑זמנם ואיש‑משלחתם.  לא בכדי רדפום בחימה גדולי התורה, שחשו בצרה ועמדו על סכנה, כהרבנים החכם צבי מפולין, והרב ששפורטש מאמשטרדם, והחכם חאגיז מירושלים.  והסביר הרב משה חאגיז, בנו, מחריפי הלוחמים במשיח המכזב, כי סובלים בני ירושלים עוונות כלל ישראל... וחייבים בני הגולה לסייע בידם, כדי לקיים את רציפות הישוב היהודי בארץ ישראל ולימוד התורה בה עד שתבוא עת לחננה... ואפילו האשכנזים המעטים בירושלים סבלו אז מהם ומהתנהגותם, ובצר להם, פנו במכתב בידי שלוח מיוחד לועד ארבע הארצות, ולבסוף פקדום אסונות גדולים, נאלצו ללוות כסף משכניהם וסופם עקרו מהארץ ורבים יצאו לשמד... באחד השבתות העלו הערבים באש את בית‑הכנסת שקנו בדיר‑א‑שיכנאז[25] על ארבעים ספרי‑התורה וגזלו את כל כלי הקודש... ומני אז רדפו ולחצו את היהודים האשכנזים ולא הניחו להם לדרוך רגל על אדמת ירושלים, והמעטים ששרדו אנוסים היו להמלט לצפת, לחברון, לטבריה, או להתחפש לספרדים, שהקצו להם מניין מצומצם בבית‑הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי. בכלל אלה היה ר' אברהם גרשון מקיטוב[26], גיסו של הרב הצדיק הנערץ במדינותינו, הבעל‑שם‑טוב, שלבש בגדי ספרדי ולא מצא מנוחה בירושלים, ונתישב עם בני ביתו בחברון...

– גם אנו, בקושטא, השתדלנו, יחד עם שלוחי הפרושים מירושלים – אומר החכם באשי – פרשה מרה ומייגעת היתה זאת...

– הנקל לתאר את מפח‑הנפש ושברון‑הלב והדכדוך המייאש שלאחר הכשלון ההוא, לאחר האכזבה ההיא, בכל קיבוצי היהודים, – ממשיך ר' משה מגיד – חבורה מועטה שרדה, ולימים נצטרפו אליהם חסידים מרוסיה ומפולין, חסידי הבעל‑שם‑טוב ותלמידי המגיד הגדול ממזריץ והיא נתלכדה סביב להרב ר' אריה יהודה מייזליש מאפטה, ר' מרדכי פתחיה מגזע המלך‑ליום בפולין, שאול וואל, ר' יצחק הכהן רפפורט מלובלין, הרב המקובל ר' חיים ירוחם מוילנא, הרב חכם‑הרזים, ר' שניאור פייבוש אשכנזי, הגאון ר' שלמה וועליש, נכדו של המהר"ל מפרג, הצדיקים ר' נחמן מהורודנקה, ר' מאיר מפרמישלאן, ור' יעקב ששון משפטובקה, והגאון המקובל ר' חיים מצ'רנוביץ שעמד בפולמוס חריף עם הפוסק ה"נודע ביהודה"[27], יריבה של החסידות, ושר‑התורה, מחבר הכתבים על הרמב"ם, הבקי בכל מדעי זמנו, ר' שלמה מלבוב, ורבים מליטא ואנשי וילנא.  ולפני שבעים שנה עלתה ממקומותינו שיירה גדולה של חסידים ברשותם של שלושה רבנים צדיקים ר' מנחם מנדל מויטבסק, ר' אברהם מקליסק ור' ישראל מפולוצק. ואחריהם עוד קבוצות.  לערי הגליל עלו. לצפת הקרובה יותר לדמשק, שבה לחצוֹ של הפחה היה חמור פחות – וצדיקי רוסיה ופולין, האדמו"ר שניאור זלמן מליאדי ור' יצחק יעקב המכונה "החוזה מלובלין" והמגיד הנעלה ר' ישראל מקוז'ניץ ור' אהרן מקרלין מחזיקים בידיהם. במרומי צפת המעטירה ובחוצות טבריה הקדושה בקעו זמירותיהם הנלהבות וריקודיהם מפועמי תקוות‑הגאולה. ואולם, לא יצאו ימים רבים ופורענויות נוראות פקדו אותם, שוד וביזה, מגיפות ובצורת, וגם מכת הריבוֹת בינם לבין עצמם, וביניהם לבין אדמו"ריהם ברוסיה – ועד לאסון הנורא של הרעש האחרון בימינו... הם לא זכו לבנות את חרבות ירושלים – מסיים הוא – אבל נשגבה מאד, כבוד החכם באשי, מעלת קדושתם ונאצלה אהבת ארץ הקודש שלהם – ושל החכמים הצדיקים הספרדים בני דורם...

בפרשת הגאולה וישוב הארץ הדין עם הגאון החסיד מוילנה – נענה ר' שמואל סלאנט, בנעימה של לימוד הגמרא. מפיו אנו חיים, ודרכו דרך החיים. מיוסדת היא על אמת התורה ועל אמת השכל ועל אמת המציאות. זו הדרך, רבותי, שפתחו בה לפני שלושים שנה אדירי התורה, דגל רבנו בידם ומורשתו בלבם – והם פתחו כהישג‑ידם,  בעלייה עם משפחותיהם וילדיהם, ובתורה ובעבודה ובנטיעה ראשית‑כל וקודם‑כל בירושלים וסביבה, שבה יוכרע שרו של עמלק וצבאו, הלא הם כוחות הטומאה והשממה, וממנה פתח לגאולה בסימן משיח‑בן‑יוסף, כמו בימי כורש, שתקדם לגאולה הסופית, בסימן משיח בן דוד... לא ייחוּלים לנסים בלא מעשים שפורקנם בזמר ובריקוד בלבד... זו תורת רבנו ונושאי אבוקתו, כמורי ורבי אהוב נפשי, הרב הגאון ראש‑הישיבה ר' חיים מוולוז'ין ושאר גדולי התורה שבימינו...

– נכונים וישרים הדברים – מעיר בלחש מונטיפיורי.

– אכן זו היתה דרכם – אומר ר' משה מגיד. ובה עלינו להמשיך גם בשעה קשה זו, כשהישוב הדל נתון במהומת המרד של המצרים וירושלים מלאה בקרבנות הרעש בצפת (1837), ואף בתוכה פרצו ריבות...

מאז עלה אדוני אבי בשיירת הראשונים – ממשיך הוא – הוא כתב לנו את "איגרות הכולל" על כל המתרחש בעיר.  על קשייו הרבים והישגיו, יסוריו ושמחותיו – ורבות למדנו מדבריו, משל היינו במקום, עמו יחד, ועם חבריו בעצה אחת.  גם הם באו תחילה לצפת, ונתקבלו בשמחה על ידי החסידים והספרדים המעטים, ויחד שרו "ירושלים חמדה". ואחריהם באו שיירות נוספות.  וסבא, ראשון לציון בעליות אליהו, עשה את הזינוק הראשון מצפת לירושלים ועמו חבריו תלמידי רבנו הגאון החסיד – שמם בראשי תיבות ה'ס'מ'ן' – ר' הלל ור' סעדיה ור' מנחם מנדל ור'  נטע בנו... ואחר‑כך נתלכדו תשעה – תשעת האשכנזים הראשונים מחדשי הישוב... ומשחסר להם עשירי למניין הזמינו ספרדי וקצבו לו בשכר זה חלוקה... ויש שצירפו ילד עם ספר‑תורה...

– זה זמן רב לא ראתה ירושלים יהודים כאלה – מעיר החכם באשי.

– כן, כן גדולתם וגבורת נפשם אין לשער – אומר בהטעמה ר' שמריה לוריא. ואך שורת האמת נותנת ואין להעלים, כי הספרדים יש שחששו... כן, ליהדותם של החדשים חששו.  והיו גם תחילה ניגודים, אולי בדרך הטבע, בין ותיקים ובעלי זכויות‑בישיבה בירושלים לבין החדשים... ואך הרב ר' הלל, בתבונתו ובעזרתו, יישר הדורים.  הוא וחבריו – מוסדי ארץ..  הוא וחבריו – כופל הוא דבריו – אנשי אמנה וקץ המגולה...

והנה הרב ר' מנחם מנדל שיצק מים על ידי רבנו הגאון החסיד במשך שנתיים, והוא מסר לו מפתח בגנזי נגלות ונסתרות. – למד עמו משניות של סדר טהרות כולו ופסוקי משלי – והיה רושמם על ספר. זכה והיה בלי‑סדר אחד אצל רבנו וקסמו עמד בו כל ימיו, ראה הנהגותיו ושמע חידושי תורותיו, הוא פירוש ההגדה של הגאון שהדפיסוֹ. אחרי מותו של הגאון החסיד סידר, יחד עם בניו ושארי תלמידיו הגאונים, את הגהותיו לש"ס וביאוריו לשלחן ערוך ופירושיו הרבים לספרי קבלה ועוד – ומהם שהוציא‑לאור בירושלים.  בנו של הרב הזה, הוא הרב ר' נטע, מגבורי ירושלים ומטובי בוניה.

– הנה הרב ר' סעדיה שור, שישב שנים רבות באהלו של הגאון החסיד, רשם הנהגותיו בספר "מעשה רב" שכבר נתקבלו כנוסח ארץ ישראל, והוא שעמד באש הפולמוס הגדול – עם חסידי הרב, האדמו"ר שניאור זלמן מלאדי, שעלה עם בנו גם הוא שמו ר' נתן נטע. והנה הגאון המחבר ר' יהושע השל ממינסק, מגזע קדושים, הרב ר' עמרם חסידא, חברו ואהובו של הגאון האחר מפרשבורג, החת"ם סופר, – אשר עם פרידתו ממנו, כפל ושילש את תביעתו ממנו – ברוחו של הגאון החסיד מוילנא – שלא ידור אלא בירושלים... הנה, זה היסוד, רבותי, אלה ושכמותם ראשוני מחדשי הישוב בירושלים... והנה הרב הנעלה ר' אברהם שלמה זלמן שפירא, נכדם של עמודי‑התווך ובית‑ישראל בתפוצות, הרב שפירא בעל "מגלה עמוקות", תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים מוולוז'ין, והנה, הרב המחבר ר' ישראל משקלוב, כסנה הבוער ביקוד אמונה ובתקווה ואהבה, שעלה בשיירה השניה ודבק דוקא בצפת ומיד לבואו ביקש לייסד לידה ישוב חקלאי, שבעיניו ראה את חורבן ביתו ומות בני משפחתו ברעש הנורא, ואף‑על‑פי‑כן לא נתרופפה רוחו והיה לאביה של צפת ושלוחה, עד לחורבנה האחרון וכל שורה שיצאה מתחת לעטו בכתביו ובחליפת‑מכתביו עם הגאונים רבותינו, עקיבא אייגר והחת"ם סופר ושכמותם, כלשון קדמונים, רצופה ענוות‑חן ואש‑חיבת‑ציון ויקר‑רוח – "אז קמתי אני, עפר ארץ ישראל, ובאתי אל בית אבינו, אבי התעודה" – כתב הוא אל רבנו הגאון ר' חיים מוולוז'ין, ואל ערי רוסיה ופולין והולנד ואשכנז הביא בעצם את מהומת המלחמות את בשורת הישוב החדש, הדל, המתנער ונכסף להכות שורש בציון.

– גם אני, עוד בישיבה בוולוז'ין, עמדתי בקשרי מכתבים עם תפארת הרב ר' ישראל משקלוב – מעיר ר' שמואל סלאנט.

והנה הרב יעקב מלוצין, מטובי גידולי וולוז'ין, שהיה שומר חותם‑הסגולה, חותם "חזון ציון קרית מועדנו", אשר לפי המסורה נחקק במו ידיו של רבנו והוא מסרו לתלמידיו העולים – ממשיך ר' משה מגיד, ועוד, כיוצא בהם, וראשון לראשונים, אדוני אבי, הרב ר' הלל, וחותנו של ר' שמריה, היושבים פה עמנו. וכולם מפועמי רוח חדשה ותפיסה חדשה וחפץ עשייה ועוז הגשמה, וקשיות עורף נחרצת לעמוד, להתמיד, לגבור, לקיים ולבצר את ההתחלה אשר בה קשור סכוי היעוד ברוח הגאון החסיד ובזכותו. ועל כן, לא ייפלא, שלא יצאו ימים רבים, ותשעת ראשוניהם העזו ונחלצו ועלו ונשתקעו בירושלים, לשבת בה ישיבת‑קבע, חרף הסכנות, בחצר ערבית בחומה המצחינה, ולהכשיר את הקרקע לבאים אחרים, ולנטוע את דגל הישוב האשכנזי המחודש בה, ולכונן בה ישוב חדש, יעוד קדוש, לא קהילה כשאר קהילות. – תשעת הראשונים, – קורא הוא בהתלהבות – גרעין ראשון, זרע נאמנים שמהם צומח ומשגשג קמעה קמעה הישוב בירושלים ובארץ נחלה, כאשר חזה רבנו הגאון החסיד. והישוב צרות משתרגות עליו עתה, ואנו נחוש לעזרתו...

– שר לר' מנחם מנדל משקלוב – אומר ר' שמואל סלאנט – סיפרו משמו, שבא אצלו פעם אחד שהציע עצמו לשד"ר, ובתוך כך תמה על שהוא יושב בדירה חשוכה ואפילה. פסלוֹ ר' מנחם מנדל.  מי שאינו רואה האור הגנוז בירושלים – אמר – אינו ראוי לאצטלא של שליח, שליחה...

– דיבור נאה... דיבור אמת – מעיר מונטיפיורי.

– ראיית האור הגנוז גם באפילה, לכך מתחייבת שליחותנו – אומר הרב משה מגיד.  אלמלא זה, ספק אם היו אדוני אבי וחבריו עומדים בכל תקופת היסורים הזאת...  תמיד הרהרתי בכך בקראי מכתביו על מעשיו, שהיתה בהם משום יצירת יש מאין. – רבות כתב על המגיפות והמחלות שלא פסחו על אף חצר אחת מחמת הדירות והחולות והמים המבאישים בבורות ונסיונות הערבים להרעילם ועל תנאי ההפקר והמשיסה, האונס ומעשי סדום, הנגישות ושוד ועקת המסים, כתב. הנה. מה נחרדתי לקרוא במכתביו על מנהג הערבים, התופסים יהודי עובר‑אורח, מעמיסים עליו משא כבד, ומאלצים אותו לשמש סבלם...  ואף‑על‑פי‑כן נלחם כנגד כל הוצאת דיבת הארץ.  אכן, "מיסוד הברזל" נוצקו האנשים האלה...

– לאחר שכונן אדוני אבי את כולל הפרושים הראשון "אדרת אליהו" – ממשיך הוא – התחיל מכניס סדרים בשדה השליחות... – כל שד"ר נתבע לדעת על-פה שתי דרשות:  אחת "עקבי המשיח וירושלים הבנוייה", והאחרת "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ונתחייב בהן‑צדק לא לגרוע אלא להוסיף... לשליחות כולה, ולחלוקה שיווה אופי חדש... אבל הוא נשא בלבו חלום, שכתב עליו באחת האגרות, לכונן קרן קיימת, בה ישתתפו כל קיבוצי היהודים, וכל בית‑אב יתחייב בשקל קודש לבניין הארץ.  תמיד הוא האמין – וגם כתב ב"אגרת הכולל" – כי האמת מארץ היא תכלית הגאולה, כי ככל שירבו עולים יתמעטו יסורים, יסורי עקבי המשיח בהן נקנית הארץ, והטעם פשוט, כי יתחלקו בין רבים מאד... והרי זה כדרך שביאר בו הגאון החסיד משל המדרש בשיר השירים – משל למלך שנשבע לזרוק אבן על בנו ואחר‑כך נתחרט; ומפרדו לחתיכות קטנות כדי לקיים השבועה...

– ועל כן – ממשיך הוא – גם הִרבה לשתף רבים בעבודת הכולל, על‑ידי חברת "אהבת חסד" ועל‑ידי השמירה ששמה ה"גברדיה היהודית" ושמה הראשון היה "שערי צדק" (אחד משבעים שמות של ירושלים), שגם גבורי החסידים והספרדים נטלו בה חלק בעמידה על הנפש ובמלחמה במגיפות וביעור הזוהמה מבריכות ובורות סרוחים, ובנטיעת גן עצי זית ושקדים וצמחי‑רפואה כסגולה להחשת "קץ המגולה", בהורדת עולים מן החוף והעברתם לירושלים – וגם רכושו השקיע אדוני אבי בשמחה – בחצרות ובמפעלים –

– גדולת מעלת הרב הזה, נשיא ירושלים, ומסירות‑נפשו – נענה החכם באשי – ויש להפוך בה ולהפוך בה... שלושים שנה שִמש כמצביא של מחנה מועט שהסתער על חילות השטן...  שלושים שנות יסורים – ולא נכנע. ואך חפצי להזכיר בזה, כי הוא ניסה להזעיק עוזרים ובעלי‑ברית גם מ... תימן, מירכתי ערב.  השמועות הללו על עשרת השבטים האובדים, הנידחים, העתידים לבוא לעזרת השם בגבורים, האין הן מאותות גאולתנו? והנה שיגרו ראשי כולל הפרושים והישיבות שני שליחים, אשכנזי וספרדי לתימן – ושני עולים הביאו משם, ושמעתי, כי רבה מאד השמחה בהם בירושלים... ועוד באו מתימן בדרכי נוד, דרך מדבריות...

– על עשרת השבטים שמעתי מפי חותני הרב הנעלה עוד קודם לכן... אומר ר' שמריה לוריא. בבואו לרוסיה מארץ ישראל, לרגל הגזירות... היה זה לאחר תבוסת נפוליון קיסר הצרפתים בשערי מוסקוה, כשיצאו גזירות חדשות ובכלל זה איסור היציאה אפילו לצרכי רפוי... וסיפר חותני הרב שהוא התפלל לשלום מלכות ושגם שאר תלמידי הגאון החסיד היו בדעה זו, וחפצו עלה בידו והעביר את רוע גזירה... בשובו הוא לקח עמו את אשתו, חיה ציפה, שעמדה עמו עד סוף ימיו, וגם לה חלק בירושלים החדשה על‑ידי אגודה "בנות יהודא" שייסדה ושאר מעשי צדקה וחסד...

– אני, עצמי רבותי, – ממשיך הוא – עשיתי בארץ שנתים ימים בעצם ימי המהומות והסכנות של מרד איברהים פחה, ראיתי את חותני הרב שידעתי גדולתו גם קודם לכך, והנה נתגדל ונתעלה ונתעדן עוד יותר, ודומה, ככל שגוברות הפורעניות כן נפתחים בו מעיינות חדשים של עוז וחירוף‑נפש. – דירתו הסמוכה לבית‑מדרשו "קהלת ישורון", שבו היה פוסק שאלות בתור אב"ד, ואומר שיעוריו בתורת הגאולה ובית הועד של הכולל, היו כגוף אחד ולוֹ נשמה אחת, מקור של ישע ועידוד... היש תחום אחד בו לא פעל נצורות? למן הדאגה לגאולת חצרות ונקויין, לחציבת בורות, ואגירת מים זכים לנצרכים בימי מגיפות, לעזרת חולים, לסידור עולים, לחינוך הילדים, לתנורים לאפיית לחם ומצות – ועד לכינון קופות להרחבת הישוב, למשלחות לחיפוש אחר עשרת השבטים...

דריכות מתוחה עומדת בחלל הגזוזטרה הנרחבת, עינים דלוקות מתנוצצות בהתפעלות של אמונה, ולבבות פועמים כלמראה של התגלות ונס. ובדממה עולה המיית הים. האין מרחפים בזה נשמותיהם הגדולות של הרבנים הפרנסים החלוצים הגואלים אשר שכינת ישראל האצילה להם מהוד קדושתה?

ראשו של מונטיפיורי נסמך אל אדן כסא‑ההסבה הנרחב, נשימתו עמוקה וכבדה ועל מצחו הרחב רוטטים חריצי קמטים, והוא שקוע במאמץ לצרף הגיגיו וזכרונותיו העולים במוחו.  הנה הוא מרים ראשו קמעה, מבטו מקיף את כל היושבים סביב, ובקול רך, כמשיח לעצמו, הוא אומר:

– ואני, לתומי, לעת היותי בירושלים, הזמנתי את איש המעלה הזה ללונדון.  מה נפתיתי! משל הכסף יענה הכול, משל בכסף בלבד תיכון גאולה... הוא סירב. לפני עשר שנים היה הדבר...  הלכנו לראות את הגן היהודי שליד מערת שמעון הצדיק, הגן של צמחי רפואה שכינהו "קץ הגאולה". והיו עמנו מנכבדי העיר, וביחוד זכור לי הפרנס ששמו ר' זלמן דוקטור, שדעתו היתה בדוחה עליו תמיד. שאלתי גם אותו אם יתרצה לנסוע עמי ללונדון.  והחזיר לי ללא הרהור: "יפה לי שעה אחת מעבודת הקודש המקרבת את הגאולה, גם מהיות מיניסטר בלונדון כל ימי חיי". ומעין תשובה זו השיבו לי גם העובדים בגן. וסיפר, הפרנס הזה, זכורני, על ביקוריו בחצר השולטאן, שם ריפא את הוויזירים ממחלות מידבקות, ודיבר עמי על הצורך לקנות מהשולטאן שטח גדול מירושלים עד יפו ולהקים עליו מושב‑כפר יהודי...

– ואחר‑כך, כן זימן נשיא ירושלים, הרב ר' הלל פגישה של ראשי הכוללות, פרושים וחסידים וספרדים, ובפגישה הוא עמד על שיטת הגאולה לפי תורת הגאון החסיד האמיתי מוילנא, ועל מצב הישוב וסבלות המתיישבים, ועל הצרכים הרבים, ובעיקר לשמירה ולבריאות ולנטיעת גנים והִרבה ברמזים קדושים...  שמועה פשטה אז עלי, שמועת בלע, שמן המיסיונרים נשלחתי...  והיתה זו הפעם הראשונה להיותי בעיר קדשנו, שנתגעגעתי לה והתפללתי לה וביחוד מאז חלמתי – באותו מוצאי‑שבת לאחר הזמירות של אליהו התשבי – על הכרמל ועל המקומות הקדושים.  לאחר אותו לילה החלטנו, אני ורעייתי יהודית, לנסוע לארץ הקדושה ולפעול, מכאן ואילך, ככל אשר נוכל למען הישוב החדש, למען ההמשך – והרב ר' הלל הציע אז, כי אמשטרדאַם העיר, אשר בה יושבים קרובי משפחתו, סוחרי היהלומים לבית לעהרין, תהיה מרכז לפעולת העזרה.

– הרעיון הזה קם והיה, ולא הכזיב – נענה ר' צבי לעהרין, אשר כתלמיד לפני רבותיו ישב כל אותה שעה והאזין לדבריהם.  הגבאות שלנו, אשר בשליחותה אני נוסע עתה לארץ, כבר עשתה, והיא עושה כל האפשר להצלת הישוב ולביצורו...  וביחוד בשעה קשה זו, מאז המהומות של איבראהים פחה.

– הפחה המצרי המורד הזה – מעיר ר' שמריה לוריא – כולנו ראינו בו מעין כורש...  גם סייענו בידו ובצבאו ובבניית נמל לצרכיו בעזה ובזהב ובכסף ובגדים. ועמי בעצה אחת גיסי, ר' שמריה צוקרמן, שבא באותו פרק, ובארגזיו טמון נשק וכתב‑היד שלו, הקדמתו שעליו עמל הרבה לביאורו של  הגאון החסיד לתקוני זוהר, וכל חפצו היה לנטוע אהלו של רבנו בהר צבי קודש ירושלים...

– הוא הזמין אותי ואת ר' שמריה צוקרמן ואת רבנו ר' יהושע צייטליש (צייטלין) למחנה צבאו ליד ירושלים – ומספר הוא חרש כמגלה סוד כמוס – וגם את השייכים והמוכתרים מן הסביבה. הציג אותנו לפניהם כנדבנים עשירים ודיבר בשבחנו.  קרא לברית אחווה בין מוסלמים ליהודים, שקרובים הם בדת ובשפה... ונאם על התועלת אשר תצמח גם להם מיסוד מושבה יהודית עשירה שתקרא יהודיה... כך אמר, ואמנם פשטו שמועות בקרב הערבים, שהבטיח לנו לכונן מלוכה יהודית בשרון. ועוד חלמנו בימים ההם – על גאולת כל המקומות הקדושים וביחוד על גאולת כל הרובע המזרחי של העיר שליד הר הבית, ועל בניית ירושלים חדשה מחוץ לחומה. אדמות רכשנו ובתים שכרנו ברובע באבחטה, ואף עלה בידינו להשיג סוף‑סוף כתב‑פיטורין ל"חובות" שרבצו שנים כה רבות על חורבת ר' יהודה חסיד, לאחר ששילמנו לערבים פיצויים...

– ולאחר שובי לרוסיה שמעתי, שכל אנשי הכולל התנדבו לנקות במו ידיהם את חצר החורבה מהזבל ומהאשפה, וכוננו בם את בית‑המדרש "מנחם ציון" על שמו של הרב ר' מנחם מנדל, ושאר מוסדות. עתה עושים מאמצים רבים להקים בה בית‑כנסת מפואר ומרכז לישיבה ולמוסדות‑חסד – לכל כולל הפרושים... ואך המהומות המחרידות ומרידות הדרוזים והבדווים כמעט והכריתו את הישוב. עמדנו בפרץ ככל שהשיגה ידינו.

– על הנוראות האלה כתב הרבה אדוני אבי עוד בחייו – מעיר הרב ר' משה מגיד.  על הזעם שניתך אז על יהודי חברון ועל האימים בצפת. במערות בהרים ביקשו היהודים ונשותיהם וילדיהם מפלט. והפראים שדדו והכו אנסו נשים על גווילי ספרי תורה.  קירות הבתים נותצו בחפשם מטמונים. בנס ניצל ר' ישראל משקלוב, לר' נתן נטע, בנו של הרב מנחם מנדל, ניקרו עין אחת, והתעללו ברב הצדיק הרבי ר' אברהם דוד ממיזריטש, ראש כולל החסידים, הזך והטהור, שלבושו בגדי משי צחורים, וכל ימיו נתון לתורה ולחסידות ולעבודת קודש בשמחה ובריקוד...

– גבור בגבורים הוא הרבי הזה – אומר ר' שמריה לוריא.  כשתפסוהו המרצחים הבדווים והתכוננו להמיתו בעינויים, עמד בשלווה גמורה, אך ביקש מעט מים ליטול ידיו ואמר צידוק הדין – וניצל...

– זכור אזכור אותו – מעיר מונטיפיורי.  בהיותנו בצפת, אני ואשתי יהודית התפללנו בבית מדרש. הידעו הפראים ההם במי שלחו יד? ואחר זמן בלונדון, קיבלתי ממנו אגרת, שאסייע לעניי צפת לעבוד את האדמה ולהיות רועי צאן ובקר... ולמכתב הוא צירף ה"קול קורא" שנשלח קודם לכן לעשרת השבטים, שגם הוא חתום עליו – צפת היפה, החלומה – געגועי אליה כל הימים – מה עלתה לה...

בעצם ימי המגור ההם באתי עם שלושים מבני משפחתי לארץ...  אומר ר' שמריה לוריא, – הגליל היה עניין הפקר, בשכם ובנותיה הוא ניגף לפני מחנות המורדים בו, נָס מן המערכה לירושלים, אל היהודים, וארבעים יום הסתתר מפני רודפיו בבית‑הכנסת בחורבה, מעוטף בטלית ותפילין... לימים הביסו חיילי איבראהים פחה את השודדים הבדווים. לשמחת לבם של יהודי ירושלים.  אלא שגם עליהם עברה שעת ביעותים ואימות – ורק בגורל הגר"א ניצלו...

– קמיע?  סגולה?  שאלת‑חלום? – עולות שאלות.

– לא, לא – עונה הוא.  הגאון החסיד לא היה עיסוקו מימיו באלה. גורל הוא, פור המוטל בדרך סוד... ומעולם לא הכזיב.  מעולם!

– הנה, כך היה הדבר, זמן מועט קודם בוֹאו – מסביר הוא – הגיעה ליהודי ירושלים הידיעה על השואה הממשמשת ובאה והם חשו – לפי עצתם המוקדמת של קציני איבראהים פחה – להקים ביצורים סביב למספר חצרות ברחוב המיידאן, כדי לעמוד בבוא שעת המבחן. והנה בא הרב ר' הלל, והזהיר שלא לסמוך על הביצורים... הם לא יעמדו בהתקפה – טען.

– הכול נדהמו, וחרדת הסכנה גברה בלבם.  ואך הוא – כולו שלוות‑נפש. חיוך של תבונה ובטחון נסוך על הדרת שֵׂיבתו.  והסביר, שאמנם אף הוא חייב תחילה הקמתם של הביצורים, ואך עתה חזר בו. על שום מה? כן, לא מטעמים צבאיים, חמריים בלבד...  עוד טעם לו, טעם רוחני, טעם בדוק ומנוסה.  כי הנה, על פי גורל הגר"א שהפיל בעניין זה, עלה לו הפסוק: "ויצא חצי העיר בגולה ויתר העם לא יכרת  מן העיר"...  זה דבר הנביא זכריה.  על כן הצעתו, ודעתו המוחלטת, שמחצית היהודים יצאו אל מחוץ לעיר, להרים, והמחצית האחרת יסתתרו בעיר בין שאר האוכלוסין... ואכן, דעתו ונימוקו הכריעו, חרף העמל הרב שהשקיעו במלאכת הביצורים והחרדה הרבה... והנה, לא יצאו אלא יומיים, המורדים הבדווים פרצו כסופה עזה לעיר, הכריעו את חיל‑המצב המועט, את הביצורים שבנו היהודים החריבו עד היסוד...  אך איש מהם לא נפגע.  עד היום זוכרים אנשי ירושלים את הנס הגדול.

– גורל הגר"א, גורל הגר"א, זכותו תגן עלינו ועל כל בית ישראל ועל ציון – לוחשות שפתיו של ר' שמואל סלאנט בתפילה.  הוא הגורל המפורסם בישראל ומיוסד על המספר שבעה – "על אבן אחד שבעה עינים"...

– רבים המעשים של חירוף‑נפש ושל מסירות‑נפש – היא הרוח החדשה שנטעו בישוב הדל והחלש, תולעת יעקב, תלמיד רבנו. נטועה באמונתם אומן ששליחיו של המשיח הם... וכל חייהם חדורה רוח זו ללא שייור. וגם – אומר ר' שמריה לוריא ברוב התלהבות – מעשי גבורתם עוררו כבוד אליהם גם מצד הפחה, ויש שאף נתן נשק לגווארדיה היהודית ושיתפה במלחמתו נגד כנופיות מרצחים ושודדים, שהטילו חיתתם על העיר, וראש להם אולי אותו ארכי ליסטים אחמד שוקר אל פאחמי, שזמן רב נתחמק מכל חרם ומלכודת שהושמו לו. סִפורים רבים שמעתי בירושלים על מעשה הרצח והאימים שלו. לימים נודע להם לאנשי הגבארדיה באמצעות אחד המרגלים הערבים שהעמידו, מקום מחבואו של ראש השודדים שהוא בעמק, במורד הר הצופים. לא הססו ונחלצו מיד למערכה, לאחר שקיבלו ברכתו של הרב ר' הלל.

– באישון לילה הם עלו בהר, כיתרו את מערתו של המרצח, ואחד מהם נכנס בזחילה למערה החשוכה, הסתער עליו, כרת ראשו ונתן אות לחבריו שפתחו בהתקפה נחרצת והיכו את הכנופיה שוק על ירך... 

– שללם בידם, חדוות הנצחון והישועה בלבם – חזרו לעירם, לירושלים, שלמענה חרפו נפשם...

– לנצח יכון זכרם של הגבורים – קורא בהתרוממות – וביחוד של אותו צדיק, ר' נתן נטע, שלא אחת, בשעות חירום וסכנה, ולאחר תפילה גדולה ושימוש בשם סודי, היה מסתער ראשון על האויב, אקדחו בידו וקריאת "אנא ה' הושיעה, המלך יעננו...  בזכות רבנו אליהו" בפיו.  והוא שחיבר את שירי המגן, כגון:

נקומה חונני עפרה, השם לנו ולא נירא,

טובי חזצ"ים בשירה ולתורה ולשמירה...

– לנסים רבים זקוקים אנו, ולרחמים גדולים ולמעשים, למעשים... כי שואת הרעש שנתחולל זה מקרוב בגליל נוראה אפילו מהמהומות – מעיר ר' צבי לעהרין. והנה, מחמת שיבושי הדרכים יושבים אנו כאן, בקושטא, זה שבועות – ולבנו שם...

– ימיו של איבראהים פחה ספורים – סבור החכם באשי – ושוב תיכון ממשלת‑חסד לישוב הקדוש...

– הרעש...  משל מן השמים נלחמו בישוב שבגליל – מעיר הרב ר' משה ריבלין. שמעתי עליו עוד קודם, לפי שאדוני אבי כתב לנו, ועל מעשי ההצלה של ירושלים... לועד הכולל עצמו נודע הדבר אך ביום השלישי לאסון, על‑ידי פרש שלוח מצפת שהיתה לעיר של קברות... עוד באותו לילה החישו עזרה רבה ושלחו עשרות שליחים, ובכללם אחי, ר' אליהו בעל‑לשון‑הקודש שבִּתו יחידתו נהרגה ברעש ור' זלמן דוקטור והרב ישעיה ברדקי שגם בני משפחת אשתו, בתו של הרב ישראל שקלובר, נספו שם ור' זאב וולפינזון – כדי לחלץ את השרידים ששרדו תחת עיי החרבות ולעזור למאות הפלחים שעסקו בהבאת המתים לקבר ישראל... ועד כולל הפרושים רוקן את כל מחסני הבגדים והמזונות והתרופות שהכין – (בעיקר מפחד הדבקם בימי המגיפה, על ידי המזונות של הרוכלים הערבים), אף רכושו נתן בעבוט וגם לוו כסף מן המנזרים ומן הספרדים – לצרכים הדוחקים...  ואדוני אבי ישב בשכם, רב ספרדי ואחד הגבאים עמו, וניצח על פעולת ההצלה...

– גם ברוסיה, גם באמשטרדם, גם במקומות אחרים נזעקו לעזרה, – מעיר ר' שמריה לוריא – גדול היה השבר.

– הנדרש עתה הוא – אומר שמואל סלאנט – ניחום אבלים, של נחמה ועידוד לאלפי האלמנות והיתומים ובעלי‑המומים, נפגעי‑הרעש.  על המגיד הדורש לציון, – אמר וליטף את בן‑שיחו בעינים שצער ענוג עמד בהן – להיות מנחם לציון...

– הה, זו השליחות כבר נפלה בחלקי – נענה ר' משה מגיד בהתעוררות – כבר הייתי מקונן חללים, קדושי צפת וטבריה, וספדתי להם בקהילות רבות וגם המנחם. אכן גדול היה השבר שנשברנו, אך לא הושברנו.  הבשורה המרה באה אלי במכתבו של מר אבא, ר' הלל, מירושלים.  גם הוא לא נתמוטט ולא נתייאש ולא נתאכזב, חלילה. מכאן ואילך נוהג הייתי לתבל את דרשותי בפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", אשר קדוש ישראל, מרן הגר"א מפרשו בביאורו לחבקוק, כי נאמר על ימות המשיח הראשון, משיח בן יוסף...  ועוד אומר הייתי לשומעי דברי, כי כל ישראל קשורים לשבועה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" והנה, עתה, מצווים אנו להעלותה על ראש אבלותנו...  רב האבל... אולם לא נפלו הידים.  הנה מצטרפים ועולים תלמידיו של ראש הישיבה מפרשבורג הגאון האדיר ר' משה סופר, אשר אדוני אבי עמד עמו כל השנים בחליפת‑מכתבים וגם מליטא, ומגרמניה באים.  שמעתי, שהגאון הזה, לאחר שבאה עליו הידיעה על חורבן צפת במכתב מהרב ר' ישראל שקלובר, רמז בהספדו, כי זה קרוב למאה שנה שמו פניהם לצפת ולטבריה אשר שם קברי האר"י וקבר רבי שמעון בר‑יוחאי במירון... ולערוך הילולא...  וירושלים, עיר השם, נשכחה לגמרי, וגם בזמן הזה מצווה לעלות ברגל לירושלים, כי עיקר קדושת ארץ ישראל בה ובכותל המערבי...  ועל כל פנים לא ידעתי מה מקום להילולא ולעזוב את ירושלים והחומה...

– ועל הרב ר' ישראל שקלובר הוסיף, שצדיק הוא, כי קיבץ יתר פליטת צפת לעלות לירושלים...

– וגם אדוני אבי, – אמר ר' משה המגיד – כתב מפורש, כי לדעת אנשי‑התורה והמקובלים בירושלים, הרעש הוא עונש מן השמים על חטא עזיבת ירושלים.

מירושלים תצמח תשועת ישראל – אומר מונטיפיורי בהתעוררות... כאשר ניבאו נביאינו והורו תנאֵינו... היא שוכנת בלב...  קשה עלי, כה קשה, הצפייה, ועזים הגעגועים, הלב עורג ונכסף לדרוך שוב בסמטאותיה ולעלות בהרריה ולראות את פני יהודיה וחכמיה... ואך את פני ידיד‑נפש, הרב ר' הלל ריבלין, נשמתו עדן, לא אראה עוד...

– מה צר, מה צר לי, – לוחש ר' שמריה לוריא, – שאין בידי לחזור ולהצטרף אליכם... צבא השולטן גובר והולך על איבראהים פחה, שראינו בו כורש שני. והערבים שומרים לי איבתם על קשרי עמו שרדפם בחימה עזה ונפרע מהם על פגיעתם בנו...  גם ברוסיה כבר נחקרתי בעניין זה... ומה צר לי, כי לבי ונפשי בירושלים...

– כן את אדוני אבי לא תראה עוד, – אומר בחצי לחש הרב ר' משה מגיד, – כי הוא נפטר במגיפה האחרונה... במעלות קדושים וטהורים ישכון... והוא רוב ימיו עסק בביעור מגיפות וחלאים. והשלטונות שרפו כלי‑ביתו וחפציו, מכתביו וכתביו מחשש הדבקה.

– נדם לבו של אביר היישוב, נדמה סערת אליהו, – מעיר באנחת צער ר' שמריה לוריא. ומליו האחרונות היו: ורב שלום בניך...  שלום ירושלים...  כי אחרית חפצו היה – השכנת השלום בתוך כולל הפרושים, בין בני רייסין וליטא, שקלוב ווילנא...

– אנחנו נשתדל בזה ככל האפשר – נשמע קולו של ר' שמואל סלאנט.  והרב ר' משה מגיד ודאי ישכיל לקיים צוואתו...

– ודאי, אומר מונטיפיורי. וגם לחזק את השלום בין הכוללים, לבין האשכנזים והספרדים...

הרב ר' משה ריבלין מליט פניו בכפו ורעד חולפו. אחר‑כך הוא זוקף ראשו, ותוגה עמוקה בדבריו:

– עפר ואפר אני לעומת זכרו המקודש לדורי דורות של אדוני אבי... כבר עמדו מספידיו על גדולתו ותפארתו, וגבאי הקהילות באגרות‑הניחומין לועד הכולל בירושלים...  והרב ר' נתן נטע, בנו של חברו ועמיתו ואהוב‑נפשו של אדוני אבי, הרב מנחם מנדיל, אמר עליו, ליד קברו הפתוח הסמוך לקבר זכריה הנביא:  מהלל עד הלל לא קם כהלל ואין גומרים עליו את ההלל...

– נ"ב שנה עבד אבא את עבודת הקודש, מחציתן בחזון ציון בארצות הגויים, מחציתן בישוב ובירושלים, וכל פעלו ותקנות ישוב הפרושים החדיר ברוח הגאון החסיד... ואפשר לקח עמו לקבר את הסוד הגדול שמסר רבנו בכתב לתלמידיו, בני משפחתנו. עתה שוכנים, עמו, בעולם האמת, גם שאר ראשוני הראשונים, ארזי הלבנון, הרבנים מנחם מנדל ואברהם שלמה זלמן שפירא ור' ישראל משקלוב ובני חבורתם, ואיך ארים אני את המשא הגדול והקדוש הזה שהוא נשא בו?

 

בבואו לירושלים, לאחר קבלת הפנים, לאחר שראשי העדות והחצרות חתמו על כתב מנוי והתחייבותם לעמוד לימין צדקו בכל תוקף, ודרשתו הראשונה בשבת, שבה עלה לתורה, נכנס מיד הרב ר' משה מגיד בעובי הקורה של עניני הכולל והעיר הדוחקים, וביישוב היחסים עם הערבים והשלטונות, והוא פותח, קודם לכל, בהושטת עזרה למוכי הרעש והרעב ובדיונים על חיסול חובות הכולל לספרדים ולנזירים.  ואולם, יותר מכל הוא נדהם לחריפות הריבוֹת, שלא ראה להן צידוק והצדקה, וביחוד זה הריב בין הותיקים, שהם יוצאי שקלוב, לבין הותיקים‑פחות, שהם יוצאי וילנא, בשאלות בחירת רבנים (שאביו המנוח קבע את התקנות כמנהג אשכנז), ובשאלת החלוקה, שנשמעו בה טענות על קיפוח והפלייה לרעה. וביחוד נדהם לשמוע את הגינויים של הצדדים כביכול, בני‑שקלוב המלעיגים על אחיהם ועוקצים אותם באווירה של התנשאות לאמור: "שקלאווער קצבים לאכן אויס ווילנער שענסטע קהילה למדנים", היינו: קצבי שקלוב שמים ללעג את תפארת למדני קהילת וילנא, ואילו אחיהם בני‑וילנא מחזירים להם: אל תקרא שקלווים, אלא ש‑כלבים...  ודעת הכול שעוד לא היתה כשעה הזו קשה ומרה לירושלים, והשמועות שהגיעו לגולה עוררו רבים שם להפציר בבני‑משפחותיהם, שיחזרו לבתיהם.

אולם בייחוד נוגעת ללבו וצורבת בו טענת הקיפוח והאפלייה, לה הוא מקדיש מקום רב בדרשותיו, בשתי החצרות שהן משמשות בסיס לשתי הפְּלַגוֹת. והסבריו הקולעים עומדים לו ביישור הדורים ובחבישת פגעי‑נפש, כשם שידידותו עם החכם באשי הספרדי, ר' אברהם גאגיו ועם הרב הצדיק, ממעוּני דמשק[28], הרב ענתבי, עומדים לו בהקלת המתיחות עם הספרדים. הוא חש שחפצו עולה בידו, והוא מקרב לבבות ונוטע מטעי השלום ומכונן "ועד האחדות".

והוא מטיף לשיטתו, שיטת השיתוף והשוויון שהוא מכנה אותו "קו המשווה". מסתמך הוא על דברי רש"י בגמרא לפסוק מיחזקאל (ל"ד, כ"ז) "וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת-פִּרְיוֹ, וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ, וְהָיוּ עַל-אַדְמָתָם, לָבֶטַח", כ"שתתן ארץ ישראל פריה ובעין יפה" ומסביר שכוונתם לפסוק מזכריה, (ח', י"ב) "כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וְהַשָּׁמַיִם, יִתְּנוּ טַלָּם", בלי זרע השלום לא ייתכן שהגפן תתן פריה, זהו התנאי שהתנתה הארץ לנתינת יבולה. ואין שלום אלא אם כן יש שוויון צדק ושותפות נאמנה.  וזוהי שיטת השוויון "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה.  אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך", השוואה בכל מעשי בניין היישוב, הבתים בנויים בניין שווה ללא תוספת ומגרעות, ללא עדיפות ואפלייה וקיפוח. שוויון צדק מקרב את הגאולה. וברוח זו היה מפרש גם את פסוק המפתח להתעוררות היישוב ביעוד הגר"א:  "חזה ציון קריה מעודנו, עיניך תראינה נוה שאנן", ואין שאננות בלי שוויון גמור. הוא היה נוהג לסיים את דרשתו בשירה בציבור. ואמנם בהגשמת שתי סיסמותיו, האחת היא שוויון ואת השניה כינה "תורה ועבודה" כשם החברה שייסד, – טרח בפועל ממש בכל שנות נשיאותו בירושלים. 

ואף‑על‑פי שדברוֹ נשמע ודעתו מקובלת ורבים מכתבי העידוד הבאים אליו מן הגולה ובידו קופת הכולל והוא ראשו, שוכן הוא עם בני ביתו בדירה נמוכה וצרה, ולשאלות ששואלים אותו, מה ראה על כך, הוא נענה בפסוק: מן המיצר קראתי יה ענני במרחביה, ומוסיף מסביר:  כאן בירושלים עיר הקודש, מצבי הוא בהיפוך למצב בעיר‑הולדתי, שקלוב, ששם שכן גופי בהרווחה ונפשי היתה שרוייה במיצר, ואילו כאן נפשי במרחב – וגופי במיצר... וכאן, אל דירתו הצרה, מזדמנים שלוחי היהודים מארבע הארצות הקדושות – ירושלים, חברון, צפת וטבריה לדיונים בכל העניינים העומדים על  הפרק, של הקהילות ומוסדותיהם. וגם מאחיו, ר' אליהו בעל לשון הקודש, הוא דורש שיוותר על ההוראה ויתמסר לענייני הכולל ולתעמולה לריבוי הכנסותיו המוקדשות לבניין הארץ, כי גדול היה חפצו להקים בית‑מדרש למגידים צעירים ולייסד אירגון "סופרי‑הכנסה", כלומר, כותבי האגרות לגולה ומנהלי החשבונות.  במלים אחרות, הוא אמר לגייס אנשי טוהר ויושר, צבא פעילים העושים להרחבת היישוב, ובעיקר לתחיית עבודת האדמה ולהחשת הגאולה.

הוא היה אומר:  כל יהודי מחוייב להיות מגיד‑מעורר. חובה זו נובעת ממצוות ו"אהבת לרעך כמוך" ומן הצו "הוכח תוכיח את עמיתך".  כי הרי לא בכדי נאמר שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה לזה, ויונה הנביא האם לא נענש משום שהשתמט מלהוכיח את אנשי נינוה לשוב מדרכם הרעה?

אף הוא שאף, כקודמיו, – במצוות מרן הגאון החסיד – לקבוע בית‑מדרש ללימוד הקבלה וללימוד שבע החכמות במדעי הטבע, להבנת התורה ולהרמת כבוד ישראל בעיני הגויים, על פי הכתוב: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד', ו').

והיו מן המליצים בירושלים שאמרו:  "עת הזמיר הגיע" עם בואו, ו"קול התור נשמע בארצנו" – ת"ר (1840) מרמזת לשנת עלייתו של ר' משה מגיד...

שש שנים חי ופעל ונלחם הפרנס המופלא הזה בירושלים – יחד עמו, ובשכנות עמו, בחצר החורבה, התגורר. והוא הוא שמינה את ר' שמואל סלאנט, רב ראשי אשכנזי ראשון בירושלים ובכל הארץ, לאחר שדרש מאחיו, ר' אליהו בעל לשון הקודש, ששימש מורה‑הוראה, לוותר על כהונתו, ולהתמסר לעניני הצבור שחייבו כוחות ומאמצים לאין שיעור, לחיזוק הישוב, ביצורו וקידומו.  בבית‑המדרש "מנחם ציון" קבע הרב ר'  משה מגיד את מרכזו, וכאן קיים אסיפות ודיונים בעניני הישוב וירושלים, וכאן נשא דרשותיו, ובין שומעי אמריו הנעימים, המעודדים והמנחמים, גם הרב ישעיהו ברדקי ור' נתן נטע ורבני הספרדים – ודרשותיו כמוסיקה ערבה לאוזן וללב.

חובב נגינות היה עוד מנעוריו, שאז ניגן בכנור ואביו, ר' הלל, מצא רמז לסגולתו זו בפסוק "עלי הגיון בכנור" העולה בגימטריא "משה בן הלל". עד מה נתחבבה המנגינה שחיבר כשנסתיימה הרחבת בנין החורבה – ראשית פעלו בירושלים, שבה קבע מושב בית‑הדין ותלמוד‑תורה וישיבה והכנסת אורחים ולשכת ועד העדה, המנגינה לפסוק "כי' ר'צו ע'בדיך א'ת א'בניה... וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם" (ישעיהו נ"ח, י"ב). זה ניגון המגיד בפי יושבי ירושלים, ערגה בו וחדווה בו, והוא חיבר מנגינות רבות לפרקי תפילה ושירי קודש ובהם ערגתם של דורות בישראל לגאולה וחדוותם לשמע ראשית פעמיה. ולא אחת צלילי ניגוניו עולים "מן המיצר", היינו מדירתו הצרה של הפרנס‑המגיד, לאחר שנסתיימו בשעה מאוחרת בלילה דיוני כולל הפרושים ובאי‑כוח של שאר שלוש מ"ארבע הארצות" (ירושלים, חברון, צפת וטבריה), הדיונים שבהם השתדל ר' משה מגיד להשכין שלום וגם לרכז את יושביהן, החסידים, בירושלים. כי בלבו נשא גם הוא את החשש, שהרעש בגליל לא בא אלא כעונש על נטשם את ירושלים, שבשעריה ציווה מרן הגר"א להתחיל את הבנייה והנטיעה.

ואכן, גם בכך הצליח, והתקין "כתב פשר" בין כולל הפרושים וכולל החסידים, ועיקר דעתו ועמלו נתונים לביסוס הקיום ולהרחבת גבולות, זו מצוות ההרחבה, ו"הרחיבי מקום אהלך" שדבק בה בכל לבו, ולצרכי החינוך ולרפוי החולים ולהכנסת אורחים, ולהבטחת מזונות שהביאם מסוריה, מצרים ותורכיה – ללא מותרות ובשוויון האפשרי, אף שיטה זו היתה לו מורשת הגר"א. חוש עמוק של צדק הפעים כל מעשיו בשנים הקשות ההן, והוא נוצק בסיסמתו "קו המשוה" ובשאיפתו לתקון‑המידות בדרך של רבוי השוויון והעמקתו לפי צרכיו של כל אחד ואחד. והמלכות הרשעה ברוסיה, שנפלה לידיה דרשה שלו בענין הזה, נחרדה ונצרבה בלהט הצדק שבה, ופירשה אותה כהטפה מהפכנית – והחרימה את רכושו ששרד בביתו, בשקלוב.

וגם כלפי‑חוץ – ביחסים עם השלטונות ועם השכנים העוינים – הוא עמד בכבוד ובעוז. אף לא לרגע זנח את דְבר חיזוקו של כוח השמירה, היא הגברדיה היהודית, ולא אחת חירף חייו במערכות על הגנת הישוב וירושלים שקהילתה כבר מנתה בימיו כששת אלפים (אחוז ראשון משישים הרבוא המיוחלים!) נפש וחילוצם מסכנות, ונשא ישועה והצלה ובטחון.

הלא מעשי גניבה וגזל ושוד והטלת אימה וסחיטה לא חסרו מעולם... וגם חטיפת יהודים, כדי לסחוט דמי‑כופר‑נפש. ופעם נחטף אף הוא, הרב ר' משה מגיד עצמו, לאחר שהערבים שמו לו מארב.  אנשי הגברדיה השיבו בחטיפת ערבים.  מעולם לא נרתע הוא מאיומים. כאשר לא נרתע בתחילת בואו לירושלים, בהתנפלות הפרועה שערכו עליו בני משפחתו של הערבי שעבד, יחד עם פועל יהודי, בתיקון המרתף שמתחת לבנין התלמוד‑תורה ונפצע קשה בעבודתו. עמידתו הנועזת ופיצויים לנפגע – שיככו זעמם.

והנה לא נרתע באותו פסח – פסח ראשון שלו בירושלים – כאשר נשדדה שיירת הגמלים שהובילה, בפקודתו, חטים מכפרי באר שבע. השעה דחקה מאד, וצפוייה היתה סכנה שלא יהיו מצות לחג. גייס את אנשי הגברדיה כמשמרות‑לווי – והפעם הובסו הבדווים‑השודדים, ויהודי ירושלים חגגו אותה שנה את חגם בשמחה כפולה ומכופלת.

ואולם, ביחוד זכור לו, לר' משה – כמו היה הדבר תמול‑שלשום – מעשה עלילת הדם...

לילה אחד חלם הרב ר' משה מגיד שנפרצה דלת הבית של ועד הכולל, או אולי שמע רשרוש חשוד.  נזדרז והקיץ את השַמש, ולחרדתם הרבה גילו כתמי‑דם על הרצפה והכסאות. מיד עלה בלבו החשד הנורא: עלילת‑דם... ואמנם, למחרת היום פשטה השמועה, שנעלם ילד נוצרי אשר אביו הביאו עמו מבית‑לחם – ובבית הועד נערכו חיפושים. מיד פנה לקונסול האנגלי, שהוא ובני ביתו היו נתיניו, והלה בא בדברים עם סגן‑הפחה והוכיחו לו ברוב תוקף את אפסות העלילה וזדונה ואכן, לא זה בלבד שדחה השליט את עלילת הדם בכל להט נפשו, אלא אף דרש שאבי הנער יובא לחקירה – ובחקירה הנמרצת הודה, שהניח את הנער בבית אחד מקרוביו והעליל על היהודים, לפי שהסיתוֹ שומר המנזר הארמני, ויחד שחטו גדי ובדמו הכתימו את בית הועד.  המעליל ומסיתו באו על ענשם, מלקות ומאסר עולם – ויהודי ירושלים נחלצו מן הסיוט המאיים.

ואף‑על‑פי‑כן לא חסרו גם נגדו טענות וטרוניות, גם אם פעל תמיד בהתיעצות עם ראשי ועד הכולל, וגם אם כל חייו – וביחוד שנות ישיבתו בארץ ישראל – היו קודש לתקנת הישוב בכבוד ובגבורה וביושר, שהלא אין להניח דעת הכול...

ואף הישוב, לשמחתו, גדֵל והולך, ויום‑יום מורגשת הקלה במצב ושיפור. ההכנסות מתרבות, גם צרכי מרקחת ותרופות הגיעו מלונדון, בעזרת מונטיפיורי, יש התקדמות במסחר, גם מתרבים בתי‑המלאכה. שוב פורחת האמונה באנשים וגוברת פעילותם, ומפעילי הפעילים, התוססים במרץ וחיות, הוא הזקן ר' ישראל ב"ק (בן קדושים), שזה מקרוב בא מצפת, לאחר הרעש.

ר' משה מגיד כבר שמע עליו הרבה, – הוא יליד ברדיצ'ב, וחיבתו לספר ולאות העברית, ירושה לו מאביו שהיה מוכר ספרים, ומאבות אבותיו שנמנו עם מדפיסי ליוורנו ופראג.  והוא עצמו יצק אותיות בבית‑הדפוס של האחים לבית שפירא בסלאווטה, הנודע ברחבי ישראל, ומצויין גם בכשרון הציור והחיטוב, ואף שולח ידו ברפואה ובשענות עד שעלה לארץ ישראל, בדמי‑נסיעה שקיבל מפריץ פולני תמורת תיקון שעון‑מגדל גדול באחוזתו.  יחד עם עוזרו, ר' לייבצ'ה גיסר (יוצק אותיות) הקים בצפת את בית‑הדפוס הראשון – המשך למסורת צפת – ושלח את עוזרו להביא את בני ביתו, אשתו, חמש בנותיו ובנו ניסן, ועמם באו עוד כתשעים חסידים מאוקראינה. בים התנכל להם רב‑החובל השיכור, ואך ניסן לא איבד עשתונותיו, עלה ליבשה באי בים האגאי, ותבע עזרת המושל התורכי,  שהעמיד לשיירה שני שוטרים‑מלווים... שלושים פועלים עבדו בדפוסו של ר' ישראל בצפת בעל "פאת השולחן", שנחרב ונשדד במהומות, והוא עצמו נחבל ומאז צולע ברגלו. גם בצפת, עסק ברפואה. והוא שריפא את איבראהים פחה ממחלת הקדחת, וזכה בתואר ראש רופאי הפחה "חכים באשי", פקודה ניתנה למושל צפת למלא כל משאלה שלו. והוא עצמו, השליט איבראהים פחה, מבקר לא אחת בבית‑הדפוס שלו ומסתכל בפלא של הדפסת הספרים העברים... והוא שסייע בידו להתישב בהר הג'רמק, סמוך למירון, ואף הביא לו עזים משובחות, ובנו, ר' ניסן, מנהל המשק, ניצל בנס מן הרעש, ופעל רבות לקימומה של צפת מחדש, אך סופו שהשתקע בירושלים והקים בה את הדפוס הראשון ובו מכונת‑הדפסה מתנת מונטיפיורי (על כן הוא מציין, בשער הספר הנדפס "משאת משה ויהודית"). ובדעתו להדפיס בו מספרי החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי) ורבי יהוסף שוארץ והזוהר, וכמובן את "החבצלת" שגיסו, ר' ישראל דב פרומקין יהיה עורכה. והוא גם משמש קונסול יהודי ראשון של מדינת וואלאכיה.  מיד עם בואם לעיר ייסדו הרב והבן, את כולל חסידי ווהלין ואחר‑כך ניגשו לבניית בית‑הכנסת הגדול "תפארת ישראל". לא נבהלו מטענות הערבים, שהשטח שרכשו טמון בו קבר קדוש למוסלמים. והצליחו להשפיע על הקאדי והשייך של "מסגד הסלע", שיניחו בידם את הקרקע לצרכי הבנייה.

ירושלים מתנערת – בכך אין ספק – ירושלים מתרחבת ומתבצרת ומתרבה באוכלוסין – וזה סיפוק נפשו של הרב ר' משה מגיד וחדוותו.  הנה היא כבר מונה ששת אלפים יהודים, כן ירבו!  ששת אלפים, והם אחוז אחד מששים רבוא שבכוחם, לדעת הגאון החסיד, לקרב א תהגאולה... אכן, הוא גאה על פעליו, ועל כך, שהצדיק אמונם של שולחיו, הרבנים וגבאי הצדקה ברוסיה, ובראשם ראש הישיבה ר' יצחק מוולוז'ין, שמינוהו מנהיג העדה וברי לו, שאף הוא בזמנו ובנסיבותיו, יש בו ניצוץ אחד מן המשיח, כפי שפירש את האמור בגמרא סנהדרין (צ"ח עמוד ב'), באותה מחלוקת תמוהה בין ארבעת חכמינו, זכרם לברכה, על שמו של משיח:  שילה, ינון, חנינה, מנחם... והסביר שאין הכוונה האמתית אלא לפי שביאר הגר"א בחיבוריו בקבלה, שבכל דור ודור מצויים אנשי‑מעשה העוסקים בישועת ישראל בדרגות ובחינות שונות, ושמותיהם נרמזים על תפקידיהם המיוחדים בשליחות כלל ישראל, כפי שמעיר גם רש"י שם. וראשי התיבות של ארבעת השמות מצטרפים למשי"ח, השם הכללי והיחיד של הגואל.

והנה קרבו ימיו למות...  בשבת האחרונה לחייו, שהיו קודש לשיבת ציון, קראו לפניו, בעלייתו לתורה:  "הן קרבו ימיך למות" – ובאותו מעמד נשא דברו על קדוש הייעוד בבניין ציון ירושלים... במוצאי-שבת, משהחמיר מצבו מאוד, באו בני משפחתו, חתניו ונכדיו, וראשי הכולל והעדות להפרד מאהובם יקירם, ראשם ותפארתם.

 

 

 

פרק י': אור אדם

 

הרב ר' שמואל סלאנט ובית‑דינו מבטלים את החרם על בית‑מדרשו של ר' יחיאל מיכל פינס. – זכרונות עלייתו לארץ‑ישראל, תחנתו בדרך בקושטא. – האפוס של "חזון ציון" הרצוף הוד‑גבורה וסבל. – אישים ודמויות חלוצי ישוב‑היסוד. – שש שנות פעולה עם קברניט ירושלים, הרב ר' משה מגיד. – ריבות ומהומות שנתלוו לישוב, כקצף על פני מים זכים. – ר' אידל מוניש מביא שי לר' סלאנט – אתרוג מכפר חטין.

 

הרב הגאון ר' שמואל סלאנט רוחו דכואה היום, שלא כדרכו, והוא כנבוך קמעה וכנדהם מן המעשה שהוא עומד לעשות, ואשר הכרעתו הבשילה בו זמן רב. רבים הם פסקיו, ברורים וצלולים, כולם עולים כתומם עם ההלכה, עם הצדק, עם השלום ועם אהבת‑הבריות, ואולם הפסק הזה שהוא עתיד לפסוק היום – בהתיעצות עם מניין תלמידי חכמים וחברי בית‑דינו – אינו מן הרגילים. לפי שהמדובר בהכרעה כבדת‑משקל בין שני זכאים, כל אחד לפי דרכו, בין שתי דרכים שמטרתם וכוונתם אחת. מנוי וגמור עמו, המרא דאתרא[29], לבטל את החרם אשר הכריז חברו הזקן, הרב הגאון משה יהושע יהודא לייב דיסקין בפרשת יחיאל מיכל פינס, ביטול העלול להתפרש חלילה כערעור על סמכותו הגדולה, המוחלטת, הקדושה בענייני אמונה ודת, תורה ויהדות, בניין הארץ ויישובה.

כי שני דרכי‑מלחמה הם – כשני התקונים בסדר תקון חצות לפי קבלת האר"י הקדוש – תקון לאה ותקון רחל – מהרהר הוא.  שתיהן נתנו עיניהן ביעקב, ושתיהן בנו את בית ישראל.  אלא שהאחת בבכי ובמרירות, והאחרת ברכות ובחיוך קל... אבל עתה הגיעו מים עד נפש. אין שתי הדרכים, ואולי שני המזגים, הולמים זה את זה, חולל שם שמים וכבוד ישראל, הסכנה לשלמות הישוב גוברת – וברי לו לחלוטין, שאסור לו עוד לעמוד מן הצד כעומד על הדם, והוא היחידי העשוי והמצווה לעמוד בפרץ, מבלי לנגוע, חלילה, בכבוד תורתו של הרב בעל החרם ועם זה לחלץ תמימי‑דרך ממצוקתם.

אכן, גדול תוקף הבית‑דין צדק בירושלים, אבל היא הנותנת ומחייבת, וגם משום כך חלילה וחלילה לעשות בו שימוש שלא כהלכה. ודאי, עתים יש גם להחמיר מאד, למען יראון וייראון.

אפל החדר בו הוא יושב ומתייחד עם עצמו, אור קלוש חודר מבעד לאשנב, שפוך על מאות הספרים הממלאים אותו עד לתקרתו – אך מה רב אור‑האדם הזרוע כאן!  שלווה בהירה ורכה של ערב סוכות עומדת בחללה של ירושלים ושלווה בלבבות.  ובחד הסמוך, שהוא כפרוזדור, והוא משמש לצרכי אוכל ושינה, כבר ממתינים לו ראשוני הקרואים לשבת עמו לדין.

 

פרקי‑חיים ופרקי‑נסיון רבים משנות רבנותו הרבות והקשות חולפות עתה, ערב המבחן הצפוי, לעיני רוחו, ודעתו, דעת חכם מופלג, בעל מידות תרומיות, אוהב האדם ואוהב ישראל כמו שוקלת ובודקת אותו: היעמוד במבחן? 

רוח גדולה, נדיבה ומאירה, שוכנת בגוף החלוש וקטן‑הקומה הזה, החי בחשכות מאירה ובדלות עשירה, והעיניים, שלקו ברפיון כוח‑הראיה שופעות ניצוצות של חכמה ואהבת‑חיים וטוב‑לבב, ושלווה וענווה של אחד משופע בנכסי רוח ומוסר, ושלמות נפש.  כי טובה ונעימה ואהובה עליו הישיבה כאן, בעיר הקודש, על אף כל הנסיונות, והיא נשאה לו בריאות ואריכות שנים, אולם אמת שלא נעדרו גם מדווי‑לב מחמת כל הריבות, המחלוקות והחרמות, המלוות את דרכה של ירושלים החדשה, מאז עלה עליה לפני שנים מרובות, יחד עם הרב ר' משה ריבלין, המגיד מישרים, ומאז פגישתם – בדרך לארץ, בקושטא – עם ר' שמריה לוריא, עם משה מונטיפיורי, שבא בסוד תכניות הגאולה, הפיתוח והבנייה שהתחילו בהם תלמידי הגר"א. והוא, יחד עם הרב ר' משה ריבלין, שהוזעק אז משקלוב לירושלים, כדי ליישב פילוגים וסכסוכים, עשה להשכנת שלום, שהוא מזווג לאמת, והוא תנאי לגאולה וליצירה והוא אהבתם של חכמים ונשמתו וחזונו של ישראל. שאלו שלום ירושלים! אך לא תמיד עלה חפצו בידו, ועינויי רוחו, שכה השכיל להעלימם ולכבשם פנימה, מה רבו, מה עצמו!

וגם עתה, ערב המושב המיוחד הזה של בית‑הדין...

...גם אז היה ערב סוכות – נדלק בו שוב הזכרון שרעננותו עומדת בו כל ימיו – שנת ת"ר (1840), שנת עלייתו לארץ ישראל...

מן הישיבה עלה, נצטרף אל שיירת הרב ר' משה מגיד, כשיירת ישועה לירושלים מוכת‑הריבות אז ולישוב שלאחר חרדות הרעש בצפת. בדרך, בקושטא, הם נפגשו:  עם הנדיב משה מונטיפיורי, שצרת העלילה בדמשק ותשוקת ארץ‑ישראל הזעיקה אותו מלונדון;  ועם הנדיב ר' שמריה לוריא, ששמע פעליו ברוסיה ובארץ בא אליו עוד בישיבה. עם הרב הראשי, החכם באשי, נפגש, ועם נדיבי‑נגידי יהודי תורכיה, שגאון הגראַנדזה הספרדית נסוכה עליהם כבימי גדולת תפארתם. ישיבתו בקושטא שלושה חדשים, - מחמת המהומות בארץ ישראל – ועד לעלייתם לספינה, ספינת‑הקיטור הראשונה שהפליגה מחוף תורכיה לחוף ישראל – היתה לו, הצעיר, בית‑אולפנא בלתי‑נשכח, שרישומו לא נמחה ועד היום הוא רואה את המראות ההם, ושומע את הדברים ההם.

הנה הם מטיילים לחופי הבוספורוס שבו נושקות יבשות, ומבטי עיניהם העורגות נשואים הרחק מכאן... קרובה, כה קרובה, היבשה, משאת הנפש.  הגלים רוגעים, מתנוצצים, הומים – ולבו של ר' משה ריבלין הומה בקרבו, ואין הוא פוסק לספר לו, חברו הצעיר ממנו הרבה, על מסעותיו הממושכים ברחבי רוסיה רבתי ובארצות המערב, על לפיד הגאון החסיד שבית אביו נטלו ממזבח הקודש ונשאו בקרב המוני בית ישראל.

– ועוד דבר, שמואל – מעיר הוא – למן שנת תקס"ו ועד לשנה זו, תר"א, כמעט שלא הייתי בביתי בשקלוב אלא בפסחים...  כי נטרדתי לרגל מסעותי ודרשותי למען ציון וקרן חזון ציון.

– ושם, בנמל – מצביע הוא לעבר בניני המחסנים הסמוכים לחוף, וקומתו הרמה, ההדורה, כמו מתגבהה יותר – שם ארגזי הבגדים והמזונות למען נצרכי ירושלים, למען פליטי הרעש בגליל ונגועי המגיפה והרעבים מחמת הבצורת... והוא נראה בשעה זו אחד מנהיג קדום, המחיש ישע לעמו הנתון בצרה... תקיפות נחצת וחיבה ורחמים מזוגים בו. – ואולם, מוסיף הוא, לא בזה בלבד תקנת הישוב, כי אם במלאכה ובעבודת‑אדמה, להיותו חי נושא את עצמו...

– ובשלום – מצרף ר' שמואל סלאנט תיבה אחת, ומבטו רצוף‑ההתפעלות דבוק בו.

– אפשר יעזור לי השם – עונה ר' משה מגיד – ותצליח דרכי גם בזה.  הלא לשם כך נקראתי, לשם כך נתמניתי על ידי ראשי הכוללות בחוץ‑לארץ.

אחר כך הם חוזרים לבית‑המלון, מהורהרים. זהב השקיעה נמסך על הגלים הרועדים חרש.  המולת ישמעאלים ברחובות.  הם מפסיעים לאטם, ור' משה ממלמל לעצמו חרוזים... ר' שמואל סלאנט, נמוך‑הקומה זוקף גופו, ומטה אוזן, מבקש להציל מן הדברים...

בפתע פונה אליו ר' משה ואומר:

– חרוזים שונים מתנגנים בלבי... זה שנים. ואם ירצה השם, בבואי לירושלים, אעלה אותם על הנייר... זורמים החרוזים, כגלי הים, והומים ורוטשים...  על הנייר אעלה את הפזמון הזה, המיוסד על הקבלה ועניינו אתחלתא דגאולה של עמנו בשיטת מרן הגר"א.  "מדרש ציון" אקרא אותו. וזה יהיה הבית הראשון, ר' שמואל:  מדרש לציון דבעיא דרישה, ידרוש משה בכל עת ושעה...

הים טובל ברבוא רבואות ספירים. אורות נדלקים בספינות כעינים קורנות. רוח צחה צוננת מנשבת מן הים הפתוח, רד הלילה על קושטא ההומיה, צונף בכסות אפלולית ארמונותיה ומסגדיה, רחובותיה וככרותיה.

..."איך ארים אני את המשא הגדול והקדוש הזה?" – עד היום שומע הוא, הרב שמואל סלאנט, את שאלתו של הרב ר' משה המגיד ורואה את ארשת הפנים שחכמה וענווה, חרדה ויראת‑כבוד לשליחות הגדולה משתקפות בה. אותה שעה לא שיער כלל שגם הוא יידרש לשאת במשא השליחות הזו, ויגדל עמה יחד וכי שש שנים רצופות ראשונות ייגזר עליו לעמוד בה עמו ולעבוד שכם אחד עד לפטירתו של הקברניט הבלתי נשכח. עמוק חרותות בזכרונו שנות חייו הראשונות בארץ, יחד עם הרב ר' משה מגיד, שהניח בחוץ לארץ את אחיו, הגאון ר' זלמן, בעל ההגהות על הש"ס, ואילו בארץ קדם לו אחיו ר' אליהו המכונה "בעלק" (בעל לשון הקודש), לפי שהקפיד על הדיבור בה בחיי יום‑יום. מי קבע את הכלל של מלחמת אבות ובנים?  כי כלל זה בדותה היא יוכיח הרב ר' משה מגיד.  כל ימיו הלך בדרך אבותיו שהיתה בה מחינה וחסדה, מחריפותה ולהטה של שליחות‑קודש, שליחות‑ציון ביעוד הגר"א, ותמיד היה קורא בדרשותיו: "קומו נעלה ציון!" ובזו הדרך ממשיכים והולכים בני משפחתו עד עצם היום הזה. וכמה הוא, הרב ר' שמואל סלאנט, למד ממנו בשנים ההן.

וכל השנים הללו עמל גם הוא, הרב שמואל סלאנט, יחד עמו, בעצה ובדאגה, ויחד עמדו במבחנים ובנסיונות, אף‑על‑פי שגם הוא עמוס נטל דאגות מיוחדות, כביכול שלו...

ומן השנים הרחוקות ההן, הראשונות לישיבתו בירושלים, זכור לו יפה העסקן הפעלתן, עז הדמיון ומפועם ההתלהבות, אחיו של הרב ר' משה מגיד, שעלה לארץ ישראל שנים רבות לפניו עם אביו, ר' הלל הגדול, הוא סופר הכולל, שכונה "רבי אליהו בעל‑לשון הקודש".  הוא הותיק בארץ ובקי בהליכותיה, התייצב בשעתו – יחד עם ר' זאב וולפינזון – לפני מפקד חילות התורכים, עזיז פחה – אך זה עתה מוגר שלטונו של המורד איבראהים פחה והיהודים נחשדו כעוזריו וכתומכיו – ושיכך חמתו... ובייחוד השכיל להסיר חשדו מקופת "חזון ציון" שגילה ניירותיה, והסבר הסבירו לו, שלא נועדה, חלילה, למטרות כיבוש, אלא לצדקה לעניים... ואף לו נכונים להעניק מתנה... והוא שנחלץ לעזרה, יחד עם ממונה ספרדי, בימי עלילת דמשק, ועד לבירות הגיע.  כל ימי חייו של ר' אליהו חש הוא, ר' שמואל סלאנט, קרבת נפש יתרה עליו, וחביב היה עליו לא רק בשל פעלתנותו יחד עם אחיו, הרב ר' משה מגיד, אלא ביחוד בשל דבקותו בלשון הקודש, שמכאן כינויו. ואולם אשר לדבר השני ששבה לבו – החיפוש אחר עשרת השבטים – נראה לו הדבר, תחילה, כפרי דמיון... אלא שעד מהרה נוכח לדעת, כי מציאות‑של‑ממש היא, וכי ירושלים לא זה בלבד שהיא משמשת מרכז ומוקד לחיפוש אחר עשרת השבטים, אלא שהיא גם נושאת להם בשורות ונחמות, תקוות ועידוד לשבטים הנידחים, האובדים...

שלוחי ירושלים – שלוחיו של הועד הכללי, חניכיהם של הרב ר' משה מגיד ושל סופר הועד הכללי, ר' יושעה ריבלין, שלוחיו של כולל חסידי חב"ד ואף שלוחיה של העדה הספרדית, וכן שלוחים של מפעלים ומוסדות שונים – מגיעים לכל התפוצות ממש... רבי דוד דבית הלל, למשל, מן הפרושים, מתלמידי מרן הגאון החסיד, יצא, על דעת עצמו, לארצות ערב וחיפש שם את עקבותיהם של שבטי ישראל, כשם שבשליחות זו עצמה יצא לפניו רבי ברוך בן רבי שמואל מטעם כולל הפרושים בצפת. והאם לא הגיע לארצות רחוקות, לפרס ולהודו, ואף לשארית עשרת השבטים אשר הגלה מלך אשור להררי כורדיסטאן, השלוח של כוללות חסידי חב"ד בחברון, שניאור זלמן. בכל מקום מקבלים את פני השלוח מירושלים בחיבה עמוקה וברוב כבוד, ויש מנשקים פניו וזקנו, נושאים אותו על כתפים, רוחצים רגליו... ונכבדי העדה, נשותיהם וילדיהם שותים המים בהם רחצו רגליו שדרכו על עפר ירושלים. ומאמינים שסגולה בהם לשמור ממחלה ומפגע, לפי שקדושת ירושלים והכותל המערבי ומערת המכפלה וקברות הנביאים דבקה בו... ואין צריך לומר, שמנדבים מאמצעיהם הדלים למען הישוב, ותורמים לקופות רבי מאיר בעל הנס בטבריה ורבי שמעון בר יוחאי בצפת, קופת האבות בחברון וקופת רחל אמנו ועוד. והאם צריך לומר, ששלוחי ירושלים וארץ ישראל נוטעים בקרב השבטים הנידחים את ידיעות היהדות והתורה, ומלבים זיק אהבת ציוון וישראל, תקוותם ונחמתם בעניים ובלחצם...

הוא, ר' שמואל סלאנט, שמע ולמד רבות מפי השלוחים, אף ראה יחידים יחידים, מן השבטים ההם בירושלים עצמה, ואין בו ספק, שלא חלום‑שוא היה חלומו של רבי אליהו בעל לשון הקודש, ועוד עתידים הזרעים שזרע הוא וכמותו להניב פרי בשדות ישראל, לעת קבוץ הגלויות...

צעיר לימים היה בבואו לירושלים, ונגוע שחפת, ובגילו וגאונותו המפליאה, כעדות רבותיו בגולה שכינוהו "העלוי מקיידאן" וכהערצת חותנו הנעלה, ר' יוסף זונדל סלאנט, עורר עליו, כנראה, קנאותו של הרב המקובל ר' ישעיהו ברדקי, שנהג את רבנותו ברמה. הדר שפוך על קומתו הזקופה ולבנת זקנו ולו משרת – קאוואס איסמעין שמו, - המהלך לפניו, לבוש מדים, בכל ביקור אצל הרשות ומקיש במטה הגדול שבידו בעל גולת הכסף, כמהלך לפני שר ובעל‑שררה, ולו תורגמן מיוחד, ר' יצחק פח (פיתוחי חותם), שמו על שם אומנותו, יליד ירושלים בקי בערבית המשמש לו לפה, הלא הוא נתמנה חכם באשי באשכנזים בהשתדלותו של הקיסר פראנץ יוזף, שעמו הוא עמד בקשרי מכתבים, בחצר השולטאן, וסמכויות גדולות ניתנו לו, ואף רשות לאסור כל מי שיהין לסרב או להתנגד לו. וידוע, שהקיסר, שבריאותו נתרופפה, ביקשוֹ במכתב דחוף להתפלל לשלומו לפני הכותל. והוא, הרב ברדקי, שמימיו לא ניגש לכותל מחשש שמא יושיט ידו לאבנים הקדושות, - נעתר הפעם, ודומה, היתה תפילתו לרצון, כי הקיסר שלח לו מכתב‑תודה.

ולא נס אחד אירע לו. ידוע בירושלים דבר הצלתם מטביעה של שני ילדיו, בשעת עלייתו, שחירף נפשו וחילצם מגלים זדוניים, לתדהמתם של הערבים... ומשעלה ליבשה התפלל תפילת‑הודייה, קרע בגדיו ונשק לעפר הארץ.  כמעשה שאירע לפני שנים בר' זלמן דוקטור, מראשוני הפרושים החלוצים, שהיו מהממתינים בחוף לעולים.  גם הוא מצטרף היה אליהם ומושיט עזרה רפואית.  ופעם, בהתהפך סירה ובה עולים חדשים ליד שפך הירקון לים, לא היסס, קפץ לגלים הרוגשים – והציל, ובעצמו ניצל בקושי ממוות בטביעה...

באותו פרק נשלם בניינה של החורבה, שמחת לבם של יהודי ירושלים וגאוותם. הבנייה נמשכה שנים ארוכות, זולת שנות העמל והיגיעות בהשגת הפירמאן והאמצעים... וגם הוא תרם מאמציו למאמצי הרבים. אף בני שאר העדות תרמו "אבנים" לבניין. ידים אמונות בנוהָ וכל אהבתם ומסירותם שיקעו בה, והחורבה היתה כמקדש מעט ומרכז לירושלים המתחדשת.

הנה לעיניו, ר' מר'כי שניצר מוילנא, האומן המעולה, שהתקין את ארון הקודש המפואר, והוא שחרת באחת מאבני הבניין את שמו של הנדיב מבגדאד שנדב לבניין. המנצח על העבודה ר' זאב וולפינזון, החרוץ והנמרץ, שהביא חמרים לבניין מחברון ומבית‑לחם, והמשגיח על הפועלים היהודים בנגרות, בברזל, בפיתוח אבנים, ר' הלל שרלין, הלבוש כאיש המזרח ויודע ערבית. מניח עמודי היסוד ר' אליהו זלמן בסאן, המכונה "המכונן הראשון בארץ ישראל", שלא היסס לסכן עצמו בטיפוס על "סולם חבלים" – ושאר העושים במלאכה הגדולה, הנלהבים והנאמנים והמגוננים עליהם, והעדה כולה עמם, כי גם סנבלטים לא חסרו, כבימי נחמיה, שלעגו לעושים והפריעום וכמו היו אומרים:  מה היהודים האומללים עושים? היעזבו להם? היחיו את האבנים מערמות העפר?

ובין הבונים הוא זוכר צעירים רבים, וכמעט נערים, גמישי‑גו ואצילי‑פנים, לוהטים וסוערים – דור שלם אשר הקמת בניין החורבה היה להם מאורע חותך ומרנין בחייהם – בכללם מי שהיה לימים סופר החורבה, ואחר‑כך סופר ועד כל הכוללים, ר' יושעה ריבלין, שאת רגש לבם יצק בחרוזי פזמונות להוטי אש‑משיח.

כבר קבועים כ"ח החלונות הגבוהים, נטויות י"ב קשתות גדולות סביב כמנין השערים, מוצבים שלושת השערים הגדולים ופרושה רצפת‑השיש... אך יש להזדרז בהנחת הכיפה. ולעת לילה, לקול השיר ולאור לפידים, בסערת התלהבות שצנפה גדול וקטן, איש ואשה, לרבות ראשי העדה והרבנים, עולה ומתרוממת כיפת הגג, ומתנשאת מעל לכל בניני ירושלים...

השמחה שפרצה אז לא ידעה גבול וגדר. גם עתה הוא חש בה, גם עתה לאחר פריצת החומות והקמת השכונות.

ומני אז תקועה החורבה בלב ירושלים, ובה אצורים נפתוליה וגורלותיה וחדוותיה.

אף‑על‑פי‑כן קמו גם כאן עוררין, כגון אותו רב ירושלמי, שזעק בעתונו "המסדרונה", כי חרפה היא שפאר מפעליה של ירושלים החדשה ישא שמו של ר' יהודה חסיד, שהיה מן הכת של שבתי‑צבי, שם רשעים ירקב, וגדולי חכמי ישראל בזמנו רדפוהו עד חרמה.

נתגלגל לירושלים הספור משמו של ר' חיים, ראש ישיבת וולוז'ין, שלא רצה לקבל את ר' יהודה חסיד, אף‑על‑פי שבא אליו במכתב‑המלצה מרבה של וילנא, הרב ר' אבא'לה פסוואלר.  תמה ושאל: מדוע אין כבודו חפץ לשוחח עמי, והלא רבה של וילנא כותב עלי במכתב‑ההמלצה שאני הנני מדרש פליאה?

נענה ר' חיים ואמר:

– רבה של וילנא בונה על מדרש פליאה בניין בן שלוש קומות של פלפול, ואילו בעיני אני אין הוא אלא שגיאה...

ואולם בירושלים ניתנה לערעור התשובה, אשר כבר עמדו עליה ראשוני העולים הפרושים. כי קדום מאד המקום הזה של החורבה ומקודש מאד. והוא היה חזקתם של עולים אשכנזים, - כמרומז גם בשמו "דיר‑אל‑אשכנז" – עוד מלפני הגירוש מספרד.  הוא עצמו, הרב שמואל סלאנט, ביקר במערת ר' יהודה חסיד החצובה בשן סלע.  ראה הקברות והכוכים הערוכים זה על גב זה.  ובדפנותיה נמצאים קברותיהם של חוזי‑ציון והוזיה.

והוא זוכר את התעוררותו העצומה של הרב ברדקי באותו ליל סגריר, כאשר אנשי ירושלים התנדבו לכסוי הכיפה של בית‑הכנסת המפואר בחורבה – "מנחם ציון" נקרא שמו בראשונה על שמו של הרב הנעלה, ר' מנחם מנדל משקלוב. הוא עצמו, ר' שמואל סלאנט, הזעיק אז למלאכה והכריז "יש קונה עולמו באבן אחת" ואילו ר' ישעיהו ברדקי נתכבד בהנחת האבן הראשה. ר' יוסף ריבלין דרש דרוש נלהב ונפלא על הפסוק "ירושלים תיבנה והיכל תוסד" דרש בעוז, באמונה, בגאון באוירה של ירושלים באותו לילה. אכן, היכל ממש. מקדש מעט ממש. זו כיפת‑הגג ההדורה והקירות הבנויים אבני‑גזית והחלונות הגבוהים – לא עוד "ממעמקים קראתיך" כמו בגולה – וזה הארון הרם והנישא עם פיתוחי פרחים וציצים, כותרות ורימונים של זהב וכסף ומנורות הכסף והבדולח שאין כמותן בירושלים... אפס, הוא לא גרס את הנהגותיו, של הרב הזה, אף‑על‑פי שהיה גם בהן, אולי, כדי להעלות כבוד ישראל בעיני הערבים...

וידועים לו פעליו של הרב ברדקי, יחד עם ר' אריה נאמן, למען קרבנות הרעש בצפת. וגם בצדקותו נודע. ואף זה ידוע, שמסר לעני דחוק אחד פמוטות‑השבת שלו שהביאם מפינסק, ואפילו השטריימל שלו. עמוד תורה היה וגדול בקבלה ועמוד עליו נשען הישוב, ושנה קודם שעלה הוא, ר' שמואל סלאנט, חתום הוא על כרוז של רבני ירושלים לייסוד ישובי‑כפר בארץ.

ועתה בא הוא הצעיר, משתקע בחורבה, בסמוך לחותנו המורה‑צדק, ר' יוסף זונדל מסלאנט, ומאז היתה החורבה גם מרכז להוראה ולתורה, והוא עצמו נתמנה אב‑בית‑דין ומרא דאתרא ופוסק, ואילו הרב ברדקי קודמו – מנהל ומנהיג.  ופעם כאשר גבר הוא, הרב הצעיר, הנוח לבריות על הרב הזקן הקפדן בדבר הלכה, סטר לו על לחיו... כי בעלי מזגים שונים הם, כשני הפכים – ריתחה והתאפקות, קיצוניות ופשרנות. וגם אם אמנם ביקש את סליחתו ומחילתו, לא שכך כליל הריב, עד שקמו שתי כתות – "מפלגת החצר" מחסידי הרב הזקן מזה ו"מפלגת החורבה" מחסידיו הוא. הנה‑כי‑כן, נתפלגה עדת האשכנזים שמניינה עלה אז ארבע‑חמש מאות נפש – לבו היה מר עליו מאד מחמת הפילוג הזה, שנגרם לא באשמתו ובניגוד גמור לחפצו, ורבות פעל יחד עם חותנו ר' יוסף זונדל – לטובת יישוב ירושלים ומוסדותיה.

 

אכן, קפדן וקנאי גדול היה הרב ר' ישעיה ברדקי... הנה, כאשר בא לירושלים ד"ר אוגוסט לודביג פרנקל לייסד את בית‑הספר מטעם האציל לבית למל, הוא כינס אסיפה בבית החכם באשי הספרדי רבי חיים נסים אבולאפיא והשתתפו בה כ"ח מראשי שתי העדות. הוא, שהיה יחד עם ר' יוסף זונדל, מנציגי הפרושים, דיבר ברטט ובחריפות נגד עצם ההצעה. וזכר לד"ר פרנקל את חטאו של משה מדסוי[30], אבי ההשכלה באשכנז, שהביא פירות באושים... לבסוף הצביעו י"ט נציגים – ראשי העדה הספרדית ושנים מכוללות האשכנזים – בעד הקמת בית‑הספר – אחד נמנע, ואילו ששה פרושים והרב ברדקי בראשים הצביעו נגד. ולאחר שהכריע החכם באשי בעד פתיחתו של בית‑הספר – קם ועזב עם חסידיו...

ר' ישעינו ברדקי הובא לקברות בבית‑העלמין של האשכנזים בהר הזיתים והממשלה פתחה בפני מסע מלוויו את שערי העיר, כנהוג במלכים המזדמנים לירושלים. ספדו לו הגאון מקוטנה והרב מקאליש. והנה, קודם לקבורה, קם שוב הגאון מקוטנה לומר את דבריו לכבודו ולעילוי נשמתו, ואמר, כי ראה "עמוד אור" מלווה את מיטתו...

הרב‑הפרנס הנעלה הזה, מגזע ראשונים, ששירת את ירושלים חמשים ושלוש שנים הניח בחוסר כל את אלמנתו מרת שיינדל, בתו של הרב ר' ישראל משקלוב, ואת יתומיו...  סופר כולל הפרושים, ר' יוסף ריבלין, שעמו פעל עשרים שנה, ראה לבקש מנדיבים תומכי נפשו בחייו, שיוסיפו לתמוך.  ועוד זוכר ר' שמואל סלאנט, כי לאחר פטירתו, פרשו על מקומו בבית‑המדרש שלו "סוכת שלום" בד שחור והעלו נר דולק יומם ולילה.

הרב שמואל סלאנט כבר מזמן מחל וסלח לו, לנפטר. את גדולתו הוא רואה בכל יפעתה ואת חיוכיו הנעלים הוא מוקיר, ובנו של הרב הנפטר, ר' שלמה, החזן בבית‑הכנסת של אביו נשא את בתו...

ועוד דברים רבים רבים נתרחשו בחייו...

 

האם לא נתקנא בו הרב מנַיישׁטאַט, שהיה נרגן ובעל מחלוקת מטבעו, וכמותו חתנו, ושניהם נצטרפו אל מקנאיו‑משנאיו, ואף שלחו שלוחים לכוללים בחוץ לארץ להבאיש את ריחו. והנה, גם המחלוקת הזאת, שלא הוא ליבה אותה, מלווה היתה עשן ופיח וסופה שדעכה, והוא נחלץ מצרת‑רוח.

ואך הריבות לא פסו...

הרי המחלוקת הקשה בין החכמים והספרדים ובראשם החכם באשי דוד חזן, הנוקם ונוטר, לבין ראשי ומנהלי הכוללים שלהם ובראשם מר יוסף שלום, שהעיבה על שמיה הבהירים של ירושלים.  מה לא עשה וטרח ליישוב המחלוקת ולהשכנת השלום?  ונכזב. כי היתה בהם יד המצב הדחוק וקפדנותם של בית שמאי.  והדפיסו‑הפיצו קונטרסי‑פלסתר מגונים מאד זה כנגד זה, שלחוּם גם לנדיבים בחוץ‑לארץ, והביאו עצומותיהם לרשות, רדפו ונגשו זה את זה, ומהם שנאסרו ונאלצו להימלט.

אך גם מחלוקת זו כבר שקעה מזמן, והיא נחלת העבר הרחוק.

והרי השערוריה שנסתבך בה, באנסו, ר' לייב יעב"ץ, סבו של הסופר והמחנך ר' זאב, שהיה מראשי כולל ורשה, גזברו ומנהל חשבונותיו שנסתבך בכספי הצבור, סיבך וסיכסך בין ישראל לגולה, ובגללם נאלץ הוא וכן רעוֹ, הרב מקאליש, ר' מאיר אורבך, לפנות אל הרב צבי הירש קלישר מטהורן, מאבות חיבת ציון שבגולת המערב.  בזכרונו חקוקים דבריו אשר לא יסולאו בפז של אוהב‑ישראל ושוחר‑ציון זה (שבעצמו עמד בפולמוסים חריפים עם הרב הגאון מליסא, אשר שלל בתוקף רב את יישוב הארץ ועליה אליה ובניינה בימינו) באחד ממכתביו לאמור: - "ולדעתי שהשטן מרקד לדברי ריבות בשערי הקודש, עבור התרשלות בעסקי ישוב הארץ". אכן, זה הדבר – ברי לו – בהתרשלות ההיא, בהסחת הדעת מן העיקר, שורש כל הריבות ההם...

והסכסוך בעניני השחיטה, מאז פסק עסק הקצבוּת להיות מונופולין לערבים, כפי שהיה מימים, כאשר אך קומץ יהודים ספרדים בלבד שכן בירושלים והוא, ר' שמואל סלאנט, הסביר לקאדי, שלפניו נתעצמו, כי מותר לערבים לאכול בשר גם משחיטתם של אשכנזים, כשם שאכלו עד כה משחיטתם של ספרדים, לפי שגם הם יהודים... בני אברהם אבינו, ואינם מתחתנים בשום עם זולת באחיהם הספרדים. ויישרה סברתו בעיניו. נתישב הסכסוך, נבלע נשכח כליל.

וקנאת הספרים באשכנזים על שקיבלו כספים מאחיהם בארצות אירופה, לעומת כשלונם הם בשדה השליחות הספרדית.  גם דבר זה בא על תיקונו עם התקדמות הישוב ופעולת הועד הכללי של כל הכוללים שקופתו נחלצה לישועת כל נצרך, כאשר הפליא לעשות סופר הועד, ר' יושעה ריבלין.

והמלחמות מאז עלה לירושלים הגאון הרב מבריסק, שידה של הרבנית, שרה‑סוניה המושלת בכפה, באמצען. החרמות והאיסורים שחודשו נגד בתי‑הספר החדשים למיניהם. אף כי עדיין מתפללים בהם הילדים שלוש פעמים ביום ולובשים "ארבע כנפות". ואם גם ראה עילה וצידוק למלחמה זו, ולא הטיל צל של ספק בטוהר כוונותיה, הרי לא תמיד השלים בלבו עם שימוש בכלי‑הנשק הנוראים.  וזה מקרוב חיזקו האיסור בשלוש הצהרות נפרדות, שלו, של הרב מבריסק ושל הרב שניאור זלמן מלובלין.

האיסור הראשון, משנת תרט"ז (1856), בימיו של הרב ברדקי, חוּדש לאחר שנים, בתרכ"ב (1862) על‑ידי הרבנים ר' יהושע טרונק מקוטנא והרב הצדיק התמים, ר' נחום לעווי משאדיק.

לא יצאו אלא שלוש שנים מאז, ותשע שנים לאחר ייסודו של בית‑הספר של פרנקל, והנה באה לירושלים מייסדתו של בית‑הספר לבנות על שם אוולין דה‑רוטשילד – וירושלים פגשה אותה בחרם וצום. ושוב עברו שנים, ובתרל"ג (1873), יחד עם התגברות פעולת המיסיון – חודש האיסור נגד החינוך החדש ונגד בית‑היתומים מיסודה של חברת הילדסהיימר מגרמניה. רבים מראשי הישוב בירושלים – ר' ניסן ב"ק ור' יושעה ריבלין ור' יואל משה סלומון, רבני קהילות צפת וטבריה וראשיהן – שלש מאות עשרים וששה מטובי הישוב חתמו על האיסור.

ואחריו בא האיסור "אלות הברית" שהוטל על‑ידי הרב משה יהושע יהודא לייב דיסקין וחברי בית‑דינו.

עדיין מהדהדת באזניו זעקתם המרה של קנאי החרדים ובכיים עם החרם שהוטל בשעתו על ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל, המשורר בלשון אשכנז, ביסדו את בית‑ספר למל:

– "אוי מה היה לנו!  הבו עצה ותושיה, שריפה פרצה בעיר!  כי הנה בא לעירנו אפיקורס אחד מוינה ורוצה לייסד "שקולה" וללמד ילדינו אפיקורסות ולשרוף את נשמתם"...

הוא רואה אותם סובבים בעיר, מבוהלים ומשולהבים, מכריזים החרם על האיש, אשר לא מצאו בו שום צד של זכות, אף על פי שמכל מקום גם הוא לתקנתם של ישראל נתכוון, אם גם דרכו פסולה ונפסדת בעיניו.

וגם היה עד לחזיון מחריד, כאשר הדביקו הילדים על עורם של כלבים משוטטים בעיר פתקאות גדולות בזה הלשון:  - "אני אוגוסט לודביג פרנקל הנני מוחרם ומנודה".  ואף על גבו של המוחרם הדביקו...

ואחרי שנים ראה אותם אצים אל בית-הכנסת בחורבה, קוראים נוסח החרם שהוכרז על הדוקטור פרנקל, ומחרימים את ר' יהושע ילין, ששלח את בנו דוד לבית‑הספר של "חברת כל ישראל חברים" – ואסרו לקנות בחנותו ולבוא עמו במגע. לא נתיישב בדעתם כלל, כיצד העז הוא, בנו של ר' דוד לאמזער (מעיר לומז'ה) שבעצמו היה בשעתו ממחרימי פרנקל, לנהוג כך?  הוא, הרב שמואל סלאנט, הכירו יפה, שהיה מתפלל בבית מדרשו, וידע את מעשיו ומסירות נפשו לטובת הישוב, ואין הוא מטיל צל של פקפוק ביושרו ובתומו. ודאי, ודאי – מהרהר הוא – חובה עלינו ללחום על חינוך ילדינו ברוח התורה והמסורה, ולאסור בכתלי בתי‑האולפן לימודים חיצוניים העלולים להיות "סם‑מוות מצופה בדבש" – אבל להזקק לנגישות, כגון לשים מצור על חנותו, לקפח את פרנסתו, לאלץ את הקונים להחזיר סחורתם, להרחיק מעליו הבריות, למרר חייו, לרדפו ולצררו ולגזול חלקו בחלוקה! – דבר זה קשה לו להלמו.

ואחרון אחרון – החרם כנגד בית מדרשו של ר' יחיאל מיכל פינס, (מחותנם של ר' יהושע ילין, כלב, מיוחס וקארלינסקי), שהדליק שלהבות שנאה ובוז, וגרם לחילול שם שמים וישראל, וחיבל במאמצי הבניין בארץ ובחוץ לארץ... ודאי וודאי שלא לכך נתכוון הגאון מבריסק. חלילה וחס. אלא שאין שיטתו יפה לקידום הישוב ברוח התורה, שזה גם משאת נפשו הוא, ובו צפונה תקוות ישראל ותשועתו. כי לא בחר הגאון מבריסק בדרך הפשרה ומקל‑הנועם, וגרס "יהרג ואל יעבור" ועקירת זמורות של כלאים.  השלימות המוחלטת של דגלו. ועם כל חריפותו וגאונותו וקנאותו תמים הוא כאביו, הגאון הנעלה ר' בנימין, שלא האמין כלל, כי ייתכן שמצויים יהודים רשעים... אלמלא בעיניו ראה... ואין עינו הפנימית קולטת גונים ובני‑גונים. מקור החטאים הוא, לדידו, העירוב, טשטוש התחומים בין קודש לחול, בין אמת לשקר, בין אור לחושך, כחטא עץ הדעת שהוא עירוב טוב ורע של העצמוּת.  כך דרכו של החטא הקדמון, וכך דרכו של החטא המצוי בימינו.  החטא הגדול אינו דוקא המושלם והמוחלט, שספק אם בכוח עושהו להבחין בין טוב לרע, ולא הרִשעוּת המוחלטת היא המחשיכה ומעכירה את הנפש, אלא דוקא הרשעות המעורבת, לחצאין, החכמה‑למחצה המתיימרת לחשוף את האמת. האמת והקדוּשה ירדו לעולם בשעה של שלמות נפש וחכמה צרופה מוחלטת, היא המטרה הבלתי‑מושגת, בה עלינו לדבוק – וכל פשרה וויתור סכנה בהם, לדעתו, ושיטתו – מלחמה בסכנה עד חרמה מזה, ביצור ופרישה, ביצור ושמירה על טוהר המחנה מזה.  פרישה! אכן, זה הדרך, שאין הוא, הרב שמואל סלאנט, רואה בו כל ימיו בניין וחיוב, אלא הרס ושלילה.

וחדווה מציפה את לבו בזכרו שעמד לימינו של ר' יחיאל מיכל פינס בדחקו, ואף שלח לו ברכתו לנשואי בתו השניה, העלמה הכבוּדה איטה עם האברך בן‑הטובים, אוהב‑ישראל וירושלים, החכם דוד ילין – שגם אביו סבל קשה בעקבי החרמות, והוא מבית כשר בסביבת לומז'ה, עיר התורה המהוללת, היושבת על נהר הנאַראוו, סמוכה לעיירת‑הולדתו הוא בסביבות ביאליסטוק, שעל כסא הרבנות בה ישבו גם נערצו, קדוש ישראל, הרב ר' בינמין דיסקין, וייבדל לחיים בנו הגאון, משה יהושע יהודא לייב, שהוא חולק על דרכו. והוא, דוד ילין, מן הדור החדש של חלוצי הישוב ובוני ירושלים. חלוץ‑בן‑חלוצים, קיים בגופו בביתו מצוות מיזוג עדות אשכנז וספרד. אכן, נשואין אלה, שנערכו ברוב פאר, היו מקור שמחה לישוב כולו, לבני ירושלים והאשכנזים והספרדים, כשמחה למראה העץ שצמח והניב פירותיו לברכה, כהישג ובשורה לעתיד, והרב הראשון לציון, יעקב שאול אלישר, מסדר הקידושין...

והנה החרימו בשעתו את משפחת הרב ר' עקיבא יוסף שלזינגר מהונגריה, החרד שבחרדים, שאמנם דעתו בספרו "בית יוסף החדש" שמותר לנהוג בארץ ישראל כמנהג הספרדים שלא קיבלו על עצמם את החרם של רבנו גרשום שלא לקחת אשה על אשתו – היתה זרה גם לו (ואך הילדים מה חטאו? שומע הוא קול בלבו). והוא זוכר, כי אחים לצרה היו ילדי משפחות שלזינגר ופינס המנודות, הרחוקות זו מזו...

– והריב הגדול, החריף והמר, הסוער עתה בכל עוזו ברחבי בית ישראל, ונחתך במחנה של החובבים לציון, שרבים מהם הניפו קרדום להשחית בו קדשים ולעקור יסודות, והם מלעיזים השכם והערב על ישוב‑היסוד הקרוי בפיהם הישוב הישן, שוגג ומזיד, משקצים ומנבלים אותו וטופלים עליו עלילת‑שקר, שהוא עויין את ציון ויישובה ותקומתה ואין נפשו אלא ללחם החלוקה...  מי כמוהו, היושב בתוך עמו בירושלים, זה עשרות בשנים, מעורה בכל תחומי חייה, שהיה לה לפה לפני השלטונות ושלוחה לגולה, וחייו שלובים בחיי הישוב ללא‑הפרד, יודע נאמנה, שאין שחר ואין אחיזה ואין אמת ואין צדק בקיטרוג‑האיבה הזה.

– ואף‑על‑פי‑כן, דבר הקיטרוג ברבים, ועקירתו מן הלבבות קשה כקריעת ים‑סוף, אפילו מלבותיהם של טובים ושלמים, וביחוד כשהם רחוקים מהארץ.  הנה, דרך דוגמה, הפרופסור יוסף הלוי מפאריס, שבא להשכין שלום...  תחילה הוא קִיים אסיפה עם המשכילים ביפו, והטיף לשלום, וגם לתחיית הלשון, שגם היא דרך לחיזוק השלום. ואחר‑כך, בירושלים, ארח אותו הוא, ר' שמואל סלאנט, בביתו, וזימן לפגישה עמו את ראשי העדה. גם כאן הטיף לשלום ולסובלנות. באסיפה זו העיר הרב יוסף חיים זוננפלד – והערה זו נחרתה בלבו – ואמר, כי אפשר שגינו אנחנו, שלומי אמוני ישראל, שמיד בבואנו לארץ ישראל לא החלטנו להנהיג את הדבור בעברית בחיי יום‑יום, לפי שכך מקדימים היינו את ה"חפשים"... אך בין כך ובין כך, הקרע בלבבות לא נתאחה, ירושלים לשיטתה ויפו לשיטתה, ואם אין דרך – וההוא, ר' שמואל סלאנט, אינו רואה עתה את הדרך לאיחויו, ולהשיב לב בנים על אבות ולב אבות על בניהם – חובה, לפחות, לצמצם את  הקרע בין המחנות והדורות, ליטול מעוקצו החריף...

 

– עתה הם מכונסים יחד, עשרת תלמידי‑החכמים ובית‑דינו והוא בראשם, והחלטה בלבם – לבטל את האיסור והחרם שגזר הגאון משה יהושע יהודא לייב דיסקין על בית מדרשו של ר' יחיאל מיכל פינס והבאים אליו. אמנם דעתם קבועה וברורה, ואף‑על‑פי‑כן מאזינים הם בדריכות איש לדברי רעהו, ולדעתו של אב‑בית‑דינה של ירושלים, האהוב והרצוי, ועל דעת הכול יכריעו.  בדרך כך הם יכשירו את ההכשר ויסירו האשמות וחשדות נטולי‑יסוד שאינם אלא פרי הטעות וההטעייה מזה והקנאות המופלגת המעבירה על הדעת מזה. מחלוקת זו ודאי לו, לר' שמואל סלאנט, שאינה לתקונה של היהדות והדת, או לתקונו של עולם, אלא לעירבובם.  חרפה היא ומעוררת יצרים רעים.  כעסים וזעמים. מכלה ומחבלת. ונוטריקון של מחלוקת – אומר הוא:  מ'רה, ח'רון, ל'קוי, ק'ללה, ת'ואנה.

והם בוחנים בחון היטב כל פרט ופרט בפרשה זו על כל שלבי התפתחותה וגלגוליה, ללא משוא פנים, לגופו ולשמו, ופוסקים דין צדק. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא והפעם, דומה עליהם, שנפשות רבות עתידים הם לקיים, ולתקן עוול משווע ולהסיר חרפה מבישה מבית ישראל כולו. כי לא זה הדרך... הייפלא, שהתרגשות רבה מפעמת שלוותם המאופקת?  ואכן, הם המבינים דבר מתוך דבר ובדרך רמז, אינם מאריכים בדבור, ואף אין דעותיהם חלוקות בניתוח ובניסוח ובמסקנה.

ביד רועדת טובל הרב שמואל סלאנט את נוצת‑האווזים בדיו השחורה ורושם את פסק‑הדין המיוחל – ואחד אחד חותמים הם עליו בדומיה, ובהרגשה של הקלה והרווחה וכמו זרע אור גדול בחדר האפלולי.

 

הד צעדים שלווים, מתונים על אבני החצר המרוצפת עולה באזניו – והוא יודע מי הבא.  חש בו בבואו.

הנה הוא עומד לפניו.  רוגע ופיוס ושובע‑רצון נסוכים עליו, שמחה וטוּב‑לב בכל ישותו. 

משל אמרו כל איבריו שירה. ושִׁפעת השיער השחור, הפורצת מן המגבעת ועד לזקן והפיאות כיוצאת במחול‑נעורים. מרופט, דהה הלבוש, אך עליזות כמו עומדת בו, וריח של פריחת פרדסים רחוקים. סומק קל פורח על פניו השזופים, הצמוקים של ר' אידל מוניש. ושקטה, חדורת רחש‑כבוד וענווה, ברכתו את הרב שמואל סלאנט.

– ישב‑נא, ינוח קמעה – אומר הוא בנחת, וכמו נתעופפה כליל הקדרות ופגה המועקה שבלב ונשכחה המערכה המרה שזה מקרוב ניצח עליה.

– על ספסל‑עץ, בפתח דירתו, מתיישבים הם. שותקים.  דמדומים ושלווה. 

– מכפר חטין אני בא – נענה ר' אידל.  אתרוג מהודר הבאתי לרבנו.  אתרוג ארץ ישראל לברך עליו בחג הבא עלינו לטובה.

והוא מושיט ידו אל התרמיל אשר עמו, ומוציא הפרי, שקליפתו כמתחייכת וכמו עדיין מבריק עליה טל‑שחרית בטרם נגיעת יד אדם בה.

– יפה, יפה ר' אידל – אומר הרב, ועיניו מתנוצצות.  יישר כוח... הוא נוטל את האתרוג ביד, בְּרוֹך, משל היה גוף חי, חלוש, שהנוגע בו מכאיבו.  מסתכל בו ברוב הנאה. מריח בו.

– רבי...  ניתק דבור של מבוכה מפיו.  לא ייתכן, לא...  לא אוכל. מצווה חביבה שבאה לידי... זה שנים.

והוא כנעלב.

– אתרוג לתפארת, אתרוג ארץ ישראל – חוזר הרב סלאנט בהתפעלות שבשמחה. מגידולי אדמתנו הקדושה... יפה ללב ולעין.

– כן, צדק הרב, יפה ללב ולעין...

והוא מוסיף, בהתעוררות, וכל איבריו רטט:

– גם עצם הנסיעה בשבילֵי הארץ יפה ללב ולעין. כל פינה בה – עולם לעצמו, ולו זיו והוד משלו. משל נועדה הארץ מתחילת ברייתה להתנחלותם של שבטים שונים, וכל חלק בה נתברך בסגולות‑יקר אחרות...

– וביחוד בימים האלה – מפליג הוא – עם פרידת הקיץ, בימים הממוזגים, אך המעוברים בגשם הממשמש ובא, העורגים לו, והם כמפוייסים ורכים בצפיית‑ריווי‑הצמאון, לא קופחים בחומם ולא נושכים בצינתם...  והכנרת, רבי, הכנרת כעין חמדה גנוזה, חבוייה בין הררי הגליל...

והוא משתתק, כבוש בפני המיית לבו הוא, הגואה, הפורצת, הזורמת וחושפת סוד עלום.

יודע הוא, ר' שמואל סלאנט, שחביבות מצוות חג הסוכות על יהודי ירושלים, והכול משתדלים להדר בהן כהישג ידם. ואת הסוכות עצמן מתקינים ברוב עיסוק וקישוט וטעם וחן. כל בני המשפחה טורחים בכך ברוב שמחה. ויש הנוסעים בחודש אלול שלכם, בוחרים אתרוגים מעולים בעודם על העצים, קוטפים אותם, במו ידיהם במזמרות, עוטפים בפשתן ונושאים אותם עמם כחפצים שערכם לא יסולא בפז. ומשם יורדים לעמק הירדן, שבו גדלים הלולבים המעולים, בוחרים בלולבים זקופים וישרים – וחוזרים עמם לירושלים, ושמחתם רבה. ויש הנוטלים את האתרוג והלולב והולכים עמם, בחג, אל הכותל – לברך עליהם. והוא שמע שר' מתתיה אלבה, נתן לצורף חמישה נפוליונים של זהב שיתיכם לחוט‑זהב לכרוך אותו סביב לולבו... לפי שקרא בגמרא סוכה על המעשה ביקירי ירושלים, שהיו אוגדים לולביהם בְּגִימוֹנִיוֹת של זהב, וחשקה נפשו לילך בעקבות ראשונים בימי פאר הבית.

– לו בידי ובכוחי הדבר, ר' אידל – אומר הרב – נוטל אני מקלי ויוצא אף אני לתור בדרכי הארץ... לנשום אור חדש, אויר אחר.

הוא עוצם את עיניו לרגע, וחיוך של אושר פושט על הפנים המאירות, המזוככות.

– וגם לראות יהודים במושבות החדשות – הוא ממשיך - ואת הפרדסאות, העצים... העצים הצומחים, הנושאים פריים הבשל, ולשד אדמתנו ועסיסה בהם.

– שמחה גדולה היא, רבי – מחזק דבריו ר' אידל בהתרגשות.  העצים...  שנה שנה אני בא אצלם, ונושא להם בלבי ברכת הודאה, ודומה עלי, גם הם שמחים בי... עצי חיים ופרי מגדים בתוך ים השממה והמוות... לולא בושה שבי, רבי, ואני מחבקם...

– לא עצים בלבד, ר' אידל – אומר הרב סלאנט בקול רך.  כי האדם עץ השדה, וגם לו שרשים וצמיחה ופירות... כמה שנים עברו מאז ראיתיך בראשונה, ואתה  נער רך?

והוא מקמט את מצחו הרם, כצולל בנבכי זכרונו, ואומר בהתעוררות:

– כן, לעולם לא אשכח, ר' אידל, בואך לירושלים... לא אשכח.  הנה אני רואה אותך, נער קטן, דל‑בשר, עיף ומיוגע, נער קטן ויהודי גדול, וכולך אש עצורה, מלהטת... כשמואל הנער במשכן של עלי היית אז בעיני... הזוכר אתה?  והנה שני אחיך, הרכים בשנים אף הם, ואתה הצעיר שבהם, ואך הסוער שבהם, וסערתך מאופקת, כבושה עצורה. מהעיירה פוניבז' שבליטא באתם, ברגל עליתם... וגם הרב מקאליש, זכרונו לברכה, נתרגש מאד וקירב אתכם באהבה... הזוכר אתה את הימים בהם התגוררת כאן, בהם לנתָ וסעדת עמי יחד? הזוכר אתה את שנות הלימוד, ואחר‑כך – לימוד חריתת האותיות בלוחות‑הזכרון?

– כן, רבי, דבר לא נשכח. למן נדודינו מכפר לכפר ומעיר לעיר, ובכל מקום תומך בנו הרב וברכתו מלווה אותנו, הגבולות שגנבנו, האש שהומטרה מעל לראשינו, ועד לנמל קונסטנצה ששם ריחמו עלינו עולים לארץ‑ישראל ואימצונו וצרפונו אליהם.  שלוש שנות נדודים, ואנו ילדים קטנים, שלוש שנות סכנות ופחדים, ואך הגענו לשערי ירושלים...

– אשריך, ר' אידל מוניש. שאתה יושב בירושלים ועוסק בצרכי צבור באמונה, גומל חסדים עם זקנים ונפטרים, ואינך מחסיר שעור, ואולם זכות מיוחדת נתגלגלה לידך – שאתה עוסק בקטיף אתרוגים בפרדסאות שלנו בארץ ישראל, ממינם ומוכרם בעונתם, מזכה יהודים במצווה חביבה, והעיקר – שנה שנה אתה בא אל בין האילנות, בא בסודם, נושם נשימתם ובשׂמיהם...

דמעה עומדת בעיניו של ר' אידל. הוא, שחדוות ארץ ישראל ממלאת כל תא ותא בנפשו, וטוב לו בה, ואין הוא יודע לא קנאה ולא תאווה ולא רוגז...   דמדומים עוטים את חצר החורבה.

 

פרק י"א: שבחי אליהו

 

ירושלים מספרת בשבחי הגר"א, מחוללה ואהובה ונערצה, ובהם מקורות עידוד ועוז והתרוממות.  – תארו של הגאון חסיד סתם – ומשמעותו. – איש העם, אוהבו ואהובו... שר התורה הגלויה והנסתרת ואביר החכמה הצרופה. – הגר"א והחסידות. – שלהבת גדולת חסידי צפת וטבריה. – מרִים קרן התנ"ך והלשון העברית. – מבטל מנהגים. – נעוריו וביתו. – מסעותיו לארץ ישראל.  מה בין הרב לתלמידיו. – פטירתו.

 

זה עתה שקעה חמה בארגמן מעבר להרי יהודה, חופה של תכלת צוננת, משובצת ספירי כוכבים, אופפת את סימטאותיה האפלוליות של העיר העתיקה. היישוב נח עתה קמעה לאחר יגיעות היום, רחש המולה עולה מן החצרות העמוקות, ועוד מעט – לאחר סעודת ערבית נחפזת – הם יחזרו אל הלימוד ואל התקונים.

על ספסלי-עץ בחצר החורבה, בסמוך לבית דינו של הרב שמואל סלאנט, ישובים הם בצותא, כמשפחה, חבורת מורי הוראה ודיינים, לומדים ומלמדים, צעירים מן הישיבה "עץ חיים", נופשים מעמלם בתורה במשך היום, וכנמלטים מן הריבות והסערות, משיחים בגדולתם של קברניטי ישראל, בהתעוררות של יקר ואהבה והוקרה והתפעמות לב. קולחת השיחה משיבת-הנפש, והעינים נוצצות, דולקות באש של יראת-כבוד, הלבבות מפועמים באהבה אל רבם, מבטחם, נחמתם, ודומה, הם עצמם עולים אותה שעה במעלות קדושים וטהורים, בשלבי סולם יעקב....

הם יושבים ומספרים בשבחי אליהו, כי חייהם של תלמידי חכמים מובהקים, גדולי רוח, גדולי דעת, גדולי נפש, גופי תורה הם ולימוד הם צריכים, אפילו שיחת-חולין שלהם צריכה לימוד, ככתוב בגמרא סוכה (כ"א, ב), ומצווה לספר בשבחם, להנחיל מדור אלי דור את זכר גדולתם, חכמתם, מידותיהם, שעל ידי-כך נמצאנו דבקים בהם, מדליקים ניצוצות של אורה וקדושה בעולם, למען חיבובה של תורה. אף-על-פי שאין להשיג גדולת רוחם ואין להביע תפארתם, שקורצו מנשמה עליונה, שנולדו וחיו ומתו בנשיקה, באהבת הבורא.

– ראש וראשון ליחידי הסגולה, בחירי הבחירים, אשר כמו נתגשמה בו שכינת ישראל במלוא טהרתה ורוממותה, וכמו נתמזגה התורה התמימה והצרופה ברוחו, בדמו, בבשרו, הלא הוא אדוננו מורנו ורבנו הגאון החסיד האמיתי מוילנא, – נשמע קול של הערצה מוחלטת וגמורה.

נלהב מאד שיחו של הדובר, אחד ראש-ישיבה צעיר שעלה זה מקרוב מן הגולה, וניכר שאין מלים בפיו ובלשונו להביע את האצור בלבו ובדעתו.

– כוכבים רבים היו בשמי היהדות – מוסיף הוא ואומר על דרך הציור ופורש זרועותיו ושיחו שוטף – אולם שמש אחת העירה בהם בדורותינו, ובדורות שלפנינו, היא שמשו של רבנו אליהו נשמתו עדן; והשמש האירה מרחבים – קיבוצי היהודים בליטא ורייסין, וזאמוט ווהלין, ופולין וארצות המערב, ועל כל גדולי התורה שבימיו ושלאחריו נגה אורה, וזרחה אף על הרב בעל התניא ועל הצדיק, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ועל השרף האדמו"ר מקוצק שקרא עליו בעוז התפעלותו: הגנב! הגנב!  שגנב תורה מפי משה רבנו... ועוד  סיפר הוא: – שמעו! שמעו!  – לאחר פטירת מרן הגאון החסיד התקוממו צדיקיה של פולין ולא רצו להניח לו להיכנס לגן העדן... עד שנתכנסו כל התנאים ואמוראים וגערו בהם: – הניחו לו להיכנס!  הלא הוא לימד אותנו! – אחזו בו והכניסוהו לגן עדן....

– ניצוצי אור נשמתו, שהוא ניצוץ מנשמתו של משה רבנו, מפוזרים באכסניות התורה בוולוז'ין, בשקלוב, בסלאנט, בפוזנא, בפראג, בפרשבורג, בפרנקפורט, בירושלים.  השמעתם, רבותי, את אמירתו של הרב-המחבר אריה לייב, רבה של מינסק – וולוז'ין – מאץ, בעל ה"שאגת אריה"? עקשן גדול היה ותקיף בדעתו, ובשנות נדודיו וסבלו נשא עמו צלחת, עם כפו וחופן גריסיו... אך חריף שבחריפים שבדורו. וזו אמירתו :

– כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום זולת רבנו אליהו מוילנא... רק לו בלבד נשא פנים.  אין כלל תואר לשֶׁמש זו, הועלה אחת לאלף שנה וממלאה העולם אורה, כלשונו של אחד הגדולים בהסכמתו לבאורי הגר"א "לחושן משפט". רק לו נשא פנים הרב ההוא...

– כל מהותו של רבנו כלולה, לעניות דעתי, בכינויו הגאון החסיד – נענה בשלווה אחד האברכים. הגאון החסיד.... הנה, ראו-נא, ראו: לא רב ראשי ולא אב-בית-דין, לא ראש-ישיבה ולא מורה-הוראה, לא מחבר ולא פוסק, אלא – הגאון החסיד. זה שמו וזכרו לנצח נצחים בפי המוני בני עמנו, שהכתירוהו בכתר אהבה והערצה, שידעו כי אחד עיר  וקדיש שוכן בקרבם, ומקדושתו מאציל עליהם, על כולנו, אחד ואין שני לו  בתואר נעלה זה, אחרי הגאונים....

– כי ניתנה תורה למשה בסיני ומסרה ליהושע ומסרה לזקנים ומסרוה לנביאים ומסרוה לאנשי כנסת גדולה ומסרוה לתנאים ולאמוראים (שזכו בתואר רב, רבי, רבן,), ומסרוה לרבנן סבוראים ולגאונים – פותח האחד כדורש בפני הרבים – ומאז הגאונים קמו לישראל רבנים  ופוסקים, ואך רבותינו הגדולים כרש"י והרמב"ם ובעלי התוספות לא נזכרו  כגאונים – זולתי רבנו אליהו, זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא... מאי גאון?  גימטריא של תיבה זו ששים, כמניין ששים מסכתות, ואולם הוא הלא לא נעלם ממנו דבר מתורותינו על אגפיהן ונושא כליהן, וכל רז לא אניס ליה. תיבה אחת לא הניח שלא בדקה. ואת חכמות הגויים הדביר... מאריסטו ועד קנט.

– משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, מאי ומסרה? –  נשמר קול מקשה, ומדוע לא לימדה? הוא מקשה והוא מתרץ:

– כי, רבותי, יש להבין... המאמר מדייק ונשגבו כוונותיו.  דבר שיודעים, שמבינים אפשר ללמדו לזולת, אבל למסור לאחרים אפשר רק  מה שאנו מחזיקים ואוצרים בתוכנו, בידינו, והוא קנוי לנו... הידיעה בלבד על האוצר אינה מקנה אפשרות למסרו... כך... התורה – תורת-חיים היא – והיא מחייבת רכישה ממש...

– ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם – מוסיף הוא ומטעים: – לא די בלמידה, לא די...

– וזו גדולת רבנו... דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאות הוא... רק אם דומה הרב למלאך השם צבאות יבקשו תורה מפיהו, ובכוחו למסרה, לשימה בפה. כמשה רבנו, כרבנו הגאון החסיד – מסיים הוא ורטט של יראת-קודש בקולו.

– מה נאמר ומה נדבר? – נחתך קולו של אחד שרוי בצל, – כלום התואר עיקר?  אלא יפה לו ביותר התואר חסיד, ואין כמותו יפה לתואר זה. הלא נתקיים בו אשר שנו חכמים – ויותר מכך – שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את הבריות, ומלבשתו ענווה ויראה, ומכוונתו להיות צדיק, חסיד וישר, ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות – ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק... ועם שהיו כוחות רוחו, שִׂכלו ונפשו של רבנו כוחות-אדם, הרי שצורפו וזוככו והיו לכוחות עליונים.

– וכנהר שאינו פוסק – חוזר הוא ומטעים לשון פרקי אבות.

– שמעו, רבותי, שמעו, אל השׂערה ממש קלע המדרש תנא דבי אליהו, ואת סוד ייחוד נפשו של רבנו גילה באמרו:

– כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים, ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב, ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש.

– נכוחים הדברים האלה, נכוחים מאד, אך אפשר ראוי יותר לומר בדבור אחד: אורים ותומים – נכנס לדבריו ראש-הישיבה הצעיר, או ארון הקודש.  ארון הקודש ובו שני לוחות הברית, על תפארתם וסגולתם, הלוחות השלמים ושברי-הלוחות, שהוא ידע לאחותם, כשם שידע לפתוח קל"ח פתחי חכמה וספונות-חכמה שאין למצאם בשום מקום אחר, ומגלה את האמת במקומות שלא שיערוּם ולא פיללוּם בדברי-הלכה ובדברי-חיים כאחד, ובזה לא היה נתון לשום השפעה של אדם, לשום השפעה מחוץ להסכמת דעתו ולבו הוא – אומר אני... גבוה מעל גבוה, ורבים וטובים אינם משכילים-מצליחים להגיע אליו, להשיג רוממות שכלו ורוממות רוחו, שלא נעלם דבר מכס קדשו, כמו מלפני בית-דין-של-מעלה.  ואין אתה יכול להקשות, או לתרץ בדוחק פירוש או פסוק משלו.  כך... כך... והנה אני רואה אותו עומד בשערי תורתנו ועמנו, והוא כולו טוהר ואמת במלאו זהרם ותקפם.

– זה היה פלא, סוד, חידה... מעיר אחד בעל שער-שיבה וכחוש-פנים. אך לשוא נבקש לפתור את החידה, אך לשוא יטרחו חוקרים וסופרים לפענחה, –  מוסיף הוא בהתפעלות וממשיך:

– מאור הגולה, רבן של רבנים – וחיי צער ודוחק כאלה, ותמיד נחבא אל הכלים.... והוא לא קָבַל ולא התלונן. מימיו לא תבע מקהילתו,  מעמו, שכר תמורת גאונותו. סיפרו, שהשמש הלין קצבתו הדלה – וגם עליו לא התרעם.  שום תמורה לא ביקש, לא בזה ולא בבא – הלא כך רגיל היה לומר:

– אליהו יכול לעבוד את השם בלי עולם הבא....

– וידועים סבלות תקון הגלות שנטל על עצמו והוא אז כבן שלושים, אם לכפר חטא במעשה או בהרהור שחטא בימי ילדותו, ביודעים או בלא-יודעים, שגלות מכפרת על הכל; או לחפש תלמידי-חכמים וצדיקים נסתרים, והוא עצמו אז נסתר; או להזדהות בגוף ובלב ונפש עם המוני בית ישראל, עם צער השכינה. נדודיו היו בהסתר פנים, לבושו דל, כאחד המחזר על הפתחים, מתגלגל בדרכים, מתייסר בטלטולים, בדוחק, בפונדקים נידחים, בעיירות וכפרים, בלהט השמש ובצינת החורף. ופעם נטל את המושכות מידי העגלון שהסיעו בעגלתו, ומעוטר בטליתו ותפיליו נכס בעגלה לעיירה, כשאינו מפסיק את משנתו. הבחין בו אחד שהכירו וסבר בודאות, שאם הגאון הוא הנוהג בסוסים, הרי הנוסע בעגלה ודאי משיח הוא....

– ומיד פשטה שמועה שמשיח בא, הגאון אליהו הביא את המשיח... – כי נישא ומורם מעם היה ואיש העם ואוהב העם ודבק בעם, בפשוטיו ובעמליו – ואהובם, ממשיך הוא בקול רך וערב.  בבית-המדרש העתיק של החייטים בוילנא לומד היה, כדרכו, לעצמו, ליד עמודו. ותלמידיו אף הם  לומדים בבתי-המדרש של בעלי המלאכה, ואהובים עליהם, כשם שאהובים הם על המגיד מדובנא ומרוממים ומיוחסים על ידו, כי חביבים הם על המקום, והם נושאים את הגאון על כפיהם. והם יודעים, כי הגאון עמם, עם עמלי ועניי ישראל, עם קשי-היום ופשוטי-העם ותלמידיו מלמדים אותם דינים מתוך "חיי אדם" שחיבר מחותנו הרב ר' אברהם דנציג[31]. וספר מיוחד "שערי צדק" חיבר זה הרב בהלכות התלויות בארץ, מרוב חיבתו לארץ ישראל וצערו, וחפצו לכפר על כך שלא עלה בידו לקיים את מורשת רבו, מצוות עליה לארץ ישראל... והם מחברים בשבילם ספרי מוסר ביידיש.  תלמידו ר' סעדיה תולה על קיר בית-מדרשו גליונות כתובים ביידיש ובהם פירושיו של הגאון על פסוקים מהתנ"ך על דרך המוסר. והכל מברכים עליו אשר חלק מחכמתו ליראיו...

– ודאי, ודאי – נחתך קול – אוהב אדם ואוהב ישראל ועניו, אולם מחומר אחר יצוקה עניוותו, שיודע הוא גדולת עצמו, ואף-על-פי-כן אינו מתגאה בה, כי בעמלו רכשה ובכשרון שחונן בו, והוא מתת מרומים, אולם חביבים עליו רק הדברים שעמל ויגע בהם קשות. האם לא כך הזהיר רבי יוחנן בן זכאי שקיבל תורה מהלל ושמאי:  אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. וויל נאָר, וועסטוּ זַיין א גאון – אם תחפוץ והיית לגאון... ועם זאת מחמת גדולתו בדידותו, לפי שלא ייתכן כלל שיהיה לו חבר, ואך הוא מחפש היה כל ימיו חבר ונתגעגע אליו...

– קיצורו של דבר: ערך אמתי, ערך מחלט, ערך מלא נודע בעיני רבנו רק לתורה – ולא לעושר וליחוסין  האם לא על רבנו נאמרו דברי המדרש שמואל רבתי: – 

ועלה האיש ההוא מעירו, נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל.  וכל  עילוי לא היה אלא מעצמו. 

– הנה רואים המוני בני עמנו – ממשיך הוא שיחו – הגאון עצמו חי בדוחק, מתגורר בביתה של גיטקה טויבה'ס שבעלי-מלאכה דרים בו, שתי דלתות ביתו פתוחות תמיד, ושלחנו ערוך, ואשתו ואמו נוהגות כמותו, ומאירות פנים לכל איש-עם ומחוננות כל דל.

– וגם בבתי-המדרש של הפרושים אשר בגולה שרבים מבני ירושלים גידוליהם, אין נודע ערך של ממש, לא ליחוס ולעושר ולשררה, אלא לידיעת התורה – זה היחוס וזו הגדולה: הנה שולחן לומדי "חיי אדם" ו"עין יעקב"[32], שולחן לומדי משניות, שולחן לומדי ש"ס... בוילנא של הגאון, וילנא כשלג הלבן, כמניין של"ג , יודעי-ש"ס-בעל-פה שבה, שרבים מהם בעלי-מלאכה... ותלמידו, ר' חיים מפרש, כי בזיעת אפך תאכל לחם, אינה קללה, אלא ברכה לאורח-חיים חדש, שאיננו מושתת על בטלה ועל ידידות עם הנחש וכוונת הכתוב, שיהא האדם נהנה מיגיע כפיו.

– ואף-על-פי-כן אמרו – מעיר אחד בתמיהה – שפרוּש ובדוּל היה רבנו מן הבריות....

– כן, פרוּש ובדוּל היה רבנו כל ימיו באהלה של תורה, בחדרו הנעול, לאור הנר, –  שומע הוא התשובה, – אך לא נזיר, להבדיל, לא מתבודד כי אם לומד ועמל ומתעצם עם גדולי ישראל בכל הדורות, חוצב במעמקים בשקידה-לא-תדע-לאות, חושף כל צפונות התורה, חדריה, אותיותיה.  והגית בו יומם ולילה כפשוטו, כמותו. וממעט בשיחה. והיה מעשה שבאה אצלו אחותו שלא ראה אותה שנים, החזיר פניו אליה, בירכה כדין ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך בברכת שלום ואמר בשלווה מאירה:

– להתראות, אחותי, שוב בעולם הבא... כאן, בעולם הזה אין שעתי פנוייה לשיחה בטלה, חייב אני לעסוק בתורה....

– לפי שכל תאי מוחו חדורים היו להט של השליחות והאחריות שמוטלים עליו, שאין הוא רשאי להיפנות מהלימוד לשעה קלה... מוסיף הוא. גדולי-רוח וחכמי-עולם ענווים הם ורוחם נמוכה, לפי שככל שדעתם מוסיפה חכמה ובינה, עומדים הם על עצמת החכמה שבכללות העולם והבריאה והחיים – שלעומתה אף הם עצמם כגרגרים דקים וזעירים זעירים... עומדים הם על שפלותו, דלותו וקלותו של האדם, כלשון החכם הכולל הרמב"ם בהלכות יסודי התורה...

– ודוקא נמיכוּת-רוח זו של האדם היא גדולתו, היא תפארת בינתו, היא פתח להכרת האמת, האחריות והמוסר.

– מילדותו דבק רבנו בתורה והיא היתה חייו – נשמע קול כלחש – והיה זהיר במצוות "כיבוד אב" כשראה  את אביו ואת אמו היה קם ועומד על רגליו עד שישבו. ואולם, מאד נצטער כאשר הלך אחיו, ר' דב-בער, להשתטח על קבר אמם ביום הזכרון לפטירתה... לא היה הדבר לרוחו. 

ועוד מנהגים ביטל כתשליך, למשל, ככפרות, אף-על-פי שלא ביקש לכפות דרכיו והליכותיו הוא.

– ידענו גם בימינו גדולי-תורה ענווי עולם, אבל הענווה כתומה וחכמה צרופה וברה כשל רבנו – הללו אין להן אחות – נענה אחד יליד ירושלים, אחוז רוממות של התפעלות.

אמנם כן, כולנו, רבותי, תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הגאון בלימוד, אבל האם בכוחנו לידבק גם  במידותיו, בצדקתו, בחסידותו, בהנהגות חייו? כבר קדמו לנו אחרים, תלמידים כלפידים דולקים ומאירים, נטעי נעמנים, כרבותינו היום בירושלים וכאלה שקדמו להם, שזכו לאור קדושתו ומהם נמשך האור לכל בית ישראל... דיינו אם נזכיר את ר' שלמה זלמן, שעליו העיד אחיו, נשיאה של וולוז'ין, כי גם בימי התנאים והאמוראים היה נחשב לתלמיד-חכם... ועם זאת, הוסיף, ואמר, אילו חי אחי אלף שנה – לא היה מגיע לקרסוליו של רבנו... זה המרחק! זה המרחק! והוא עצמו ר' חיים, חמודו של הגאון החסיד, כליל השלמות בתורה ובהוראה ובמידות, שהיה עולה שלש-ארבע פעמים בשנה ללמוד מפיו, מכריז היה על עצמו שאין הוא ראוי להקרא תלמידו... ומה נאמר אנו, ההדיוטות, על סמכותו וכוחו, אורו ושכינתו?

– אורו של רבנו נתגלה בתלמידיו, ובהם כוחו, ומעשיהם וחייהם פירוש לתורתו – אמרו פרושים ראשונים בירושלים... הנה תלמידיו-וצאצאיו לבית ריבלין, שיצקו מים על ידיו וספגו מרוחו ומטובו והיו מנושאי דגלו ומראשוני בוני ירושלים וקברניטי הישוב החדש הקם לעיניו, והנה ר' מנחם מנדל, משקלוב, ור' ישראל משקלוב, ור' סעדיה, גדולי הפרושים...

– אך היו בין תלמידיו שזכו ללמוד מפיו – גם טיפוסים אחרים, – נענה אחד. בהטעמה. – כשני האחרים הגאונים הצדיקים. רבי פנחס רב בפרנקפורט ורבי שמואל-שמלקי הרב בניקולשבורג,  בניו של ר' צבי הירש הלוי איש הורביץ, רבה של צ'ורטקוב, מעריצו של הבעש"ט.  לאחר פטירת אביהם חיפשו הם רב ומורה, וזכו לשמוע תורה מפי הגר"א. והתפלפלו לפניו. והנה, בפתע, פותח גם רבנו בפלפול חריף, עוקר הרים והלכות קבועות ופסוקות. ונחרדו ששניהם. אמר להם:

– ראו-נא, בני, כך יעלה תמיד בידינו, אם נהא משחקים בסכינא חריפא שלה שני פיות... כשלומדים באופן זה יכול לטעות הלומד בעצמו מבלי דעת הדרך ללכת בה, אחרי שכל יום יחדש עוד חידוד ויחשוב שגדל והולך הוא בתורה ויכול לבוא לידי גסות-רוח, ולהתגאות בחריפות ולהעריך את עצמו, כי הוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים זכרונם לברכה, – אבל כשלומדים את התורה על דרך העיון האמתי וההגיון הישר, על דרך הראשונים, רואים אנו פחיתות ערכנו נגדם, שכל מה שאנו מתייגעים זמן הרבה, מוצאים אנו אחרי כן שרש"י, זכרונו לברכה, או שאר הראשונים, הרגישו בזה ותירצוהו לפי דרכם בקודש – במלים קצרות...

– והוא פירש להם "כבודו מלא עולם", היינו השגחתו, ולא כפשוטו, כאשר פירש הבעש"ט... היינו יש דין ודיין, השגחה ושכל, בחירה ורצון וזה עיקר העיקרים של היהדות... לא כאשר הורה שפינוזה וההולכים בדרכיו הנלוזות בישראל ובעמים...

– אחר-כך באו למגיד הגדול ר' דב בר ממזריץ', אבל התגעגעו לוילנא...

מעיר אחד ומוסיף:

– והלא הדברים מעלים בזכרון יחסו לחסידות, – הה, כי לא היה דבר זר ממנו יותר מאשר היותו "צדיק", ודבר רחוק ממנו יותר – ממנהגי החסידים והאדמו"רים שלהם. כיצד נוהג היה לומר על עצמו? – אני, אין אני ראוי להקרא אלא בשם יהודי כשר, ועדיין רחוק אני מן החסידות האמיתית כרחוק מזרח ממערב...

– האין גם זה יודע, שרבים בדורו מלכי-תורה, מלכי-רבנן, העדיפו להיות תלמידיו של אליהו מאשר להיות מורים לאחרים... ולא דברו אף בשיטת החסידות של הרב בעל התניא, אף-על-פי ששיטה למדנית היא, ומחברה משבח את מעלת הלומדים...

– לא, לא הכזיב חוש קדושת רבנו! ועם שנפחד מן החסידות החדשה וחרד מן הזרות שבה, נקעה נפשו, למשל, מרב גליל של פינסק, ר' אביגדור בן חיים, שהוציא דיבתה רעה באזני השלטונות... והלא בדבר זה הוא דן גם לפי מה שנמסר לו.  וידוע, כי בבוא אליו תלמידיו-חביביו משקלוב לספר לו על המהומות והריבות – פרץ בבכי רב... ויותר מהם נצטער על כת הפראנקים והקראים המלשינים, ועל המחדשים – המתקנים בדתנו, המשכילים נוסח ברלין, שסופם העיד על תחילתם... ונתקיים בו האמור בסוף מסכת ברכות:  תלמידי חכמים אין להם מנוחה....

– לא, אין בכוחנו להשיג גדולתו בתורה, ואין בכוחנו להשיג גדולת נפשו... כמותו התנגד תלמידו, ר' חיים מוולוז'ין, לחסידות גם משום שהעמידה את התפילה ברמה אחת עם מעלת התורה.  מספרים שראשוני החסידים,  הביאו באזניו את דבר המדרש, כי דוד המלך התפלל שיהא שכרו של האומר תהלים כשכרו של הלומד סוגיות נגעים ואהלות[33], אולם הוא, החריף, המקנא קנאת תורתנו, העז והחזיר להם:

– אמנם התפלל דוד על כך, אבל מי יודע אם אמנם נתקבלה תפילתו....

– ומכל מקום כפר רבנו הגאון החסיד בגירסת התפילה שלהם ובהערכתם המופרזה של התפילה... הלא הוא הטעים וביאר, ודעתו מיוסדת ומבוססת, כי תפילה וכוונה אינן אלא בחזקת תוספת, והעיקר – הלימוד, הידיעה, המעשה, ובלעדיהם אין כלל אחיזה לרגש וליראה. כגן פרחים שלא יצמח על אדמה צחיחה, כן לא תצמח חסידות אמיתית, בלי תורה – המדבר כדרך המשל, – לא בדרך השמחה ולא בדרך הסיגוף שהיא עקשנות כבירה – ועקשנים לא תמיד מצליחים, אמר רבנו הגר"א. אפילו תורה בלי כנפים עדיפה מכנפים בלי תורה, מדבקות ללא יסוד, כי אין שמחה גדולה יותר מהלימוד וחישוף האמת – וכל שמחה אחרת יש בה אחד מששים מעבודה זרה... השמחות וההנאות בחצרות הרביים והילולות הן כגניבת-דעת לפי שהן טומנות בעצמן מתענוגות העולם הזה... ורע הבא מתוך הטוב, לדעתו, חמור הרבה מרע הבא מתוך הרע.

– אמנם, נכון – מטעים הוא – תפילה באה תחת קרבן, ככתוב, ונשלמה פרים שפתנו, אך האומנם חפץ אלהים בעולות וזבחים? – שואל הוא. הלא כבר אמר החכם מכל אדם:  מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. זו רוח דבריהם  של הנביאים וחכמים. והרי עיקר התפילה בקשת אדם על עצמו, על עסקי פרנסה, בריאות, ברכת שדה, טל ומטר, ואפילו נכסים וכבוד.... לא על כך יכון ישראל ויגבר ויקדש!  לא!  הלא האדם הוא הספר – והספר הוא האדם. ואף חז"ל אמרו: כל העוסק בתורה אינו צריך לקרבנות. ובידוע, שמותר להפוך בית-כנסת לבית-מדרש, ולא להיפך.

– וראו-נא ראו, את פשטנותם של חסידים שלא ירדו למעמקי תורה ואינם מפרשים אותה כהלכה... וכך פירושו גם את הכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", וסברו שאך לבשת בגדים לבנים כבר צדיק אתה, ולא תפסו, שהעיקר הוא יהיו מדותיך טהורות וצחות....

 

– אין לשאת את הדברים האלה! אין לשאת הזלזול הזה בצדיקים קדושי עליון!  נשמע קול כזעקה מרה. אין לשאת....

ובדממת התדהמה והמבוכה ממשיך הקול:

– כלום יודעים אתם, כלום משיגים אתם?  הרבי ר' מנחם מנדל מויטבסק, והרבי ר' אברהם מקליסק וכל חבורתם... הלא... הלא הם ביקשו לנתק עצמם וכל עדתם בצפת ובטבריה, בארץ ישראל ובליטא וברייסין – מכח-המשיכה של הארץ, להעלותם למרומים, לקדש את החיים... עם השם נאבקו...

– הבלים... נשמע דבור בלחש.

– אין אתם משיגים כלל – חוזר הקול וממשיך:

– הבה אספר לכם! כאשר גרשו המתנגדים ממינסק את הרבי ר' מנחם מנדל מעירם, עלה על בימת בית-הכנסת אחיו של הרב בעל ה"שאגת אריה" וקרא: – היודעים אתם את מי אתם מגרשים?  הלא גם אחי מתפלש בעפרו של הרבי ר' מנחם מנדל –

– אין חולק על גדולתם של הרבנים האלה, מחלוצי הישוב – נשמע קול של נחת, של הרגעה, אבל....

– ואולם הקול המרותח אינו נרגע:

– אמנם, רבותי, לא קם שני למרן הגאון החסיד מוילנא, אולם גם מתנגדי החסידות יניחו נשקם מול גדולים וגאונים כהרבי ר' מנחם מנדל וכהרבי ר' אברהם מקליסק, הכהן הגדול מאחיו....

– הוא היה תלמידו של הגאון החסיד – מתנצח עמו קול.

– היא הנותנת... מתלמידי הגאון היה, אך דרך אחרת סלל לעצמו, ולזולתו.... והיא הוליכה אל המגיד ממזריץ' דרך של תורה וחסידות שיחדיו ירדו  כרוכות מן השמים... המשיגים אתם?  היסוד הראשון שיצק הבעל-שם-טוב היה שאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא... (תורה בלי אהבה ויראה אינם עולים למעלה).

גל של קולות  , משסעו, מלעיגו:

– הבלים !

– דברים בטלים !

– תורה חדשה... אין ממש בה !

  ואך בשוך הצעקה, נשמע  שוב קול המתינות:

– הניחו לו לדבר, הניחו לו, יפרש דבריו...

והוא, כמו ציפה לשעת כושר, ממשיך שיחו, בחריפות עוקצת:

– כבר עמד הרבי ר' אברהם מקליסק על הסכנה שבחכמתו של בן-אדם אם היא מרובה ממעשיו... כי אכן רבוי השמן בנר היא הסיבה לכבויו... והחסידות כל עיקרה למעלה מן השכל הוא... וכך פירש את הפסוק: ובת איש כהן כי תחל לזנות – השכל הוא הפתח לזנות...

לחש של זעם ומורת-רוח פושט סביב, ומתוכו נשמע קול:

– אפילו הרב בעל התניא לא גרס כך... הוא גרס מיזוג חכמה וסוד, ביקש לחשוף את יסודות הבריאה וסתרי ההווייה, ומכל מקום דרש שיהא השכל שליט על הלב הפותה... שונה, שונה לחלוטין פירושו... הנה, על הפסוק "דע את אלהי אביך ועבדהו!" אמר כי קודם לכל "דע", ומידיעה אתה בא ל"עבדהו"...

– הדבר הזה אמת הוא, כידוע. כאן שורש הויכוח... אומר הדובר. והרבי ר' אברהם מקליסק  הלך לשיטתו של ר' מנחם מנדל, כי עיקר החסרון הוא בחכמה המרובה ולא במעשים המועטים....

– לא, אין דבר זה מתיישב על הדעת כלל – נענה קול חסר-סבלנות. האין המעשה הדל מעיד על שכל מועט?

– מוטב תשמעו תחילה, ראוי לכם לשמוע תחילה....  מתחנן הקול, והוא ממשיך:

– אנו, החסידים, מקובל עלינו, כי משנסתלק הבעל-שם-טוב נטלה השכינה מקלה ותרמילה והלכה למזריץ', לבית מדרשו של המגיד הגדול – ובתרמיל אוצר של יראה וחסידות... עד שנתעופף זיק משם והגיע לקאליסק...

– שבע שנים מתבודד היה הרבי ר' אברהם בעלייתו, חותר לשלמות, לזיכוך, עד שנדלקה מנורת הזהב והאירה... ואז קפץ גאון צעיר ואדיר זה דרך חלונו ונמלט אל המגיד...

– תחילה הוא למד מפי רבן של בני הגולה בוילנא – משסעו קול.

– כן, כן, אין להכחיש... – ממשיך הוא – תחילה הוא בא אל מרן הגאון בוילנה.  ובקלויז שלו השתלם... והפליא את מרן הגאון ששיבחו ואף הטיל עליו להשתתף במושבי הדיינים וברור דיני-תורה והוא, הצעיר שבהם, הפתיעם, וכן הטיל עליו לערוך תשובות, כגון לשאלה שבאה אליו מהרב ר' חיים הכהן רפפורט מלבוב, שעמד בגבורה במשפטם של התובעים מכת פראנק, שם רשעים ירקב....

– ואחר-כך ערך הרבי גלות, על פני ערים וכפרים ועיירות נדד ועד שהגיע ללבוב הגדולה, ונתעצם עם רבה בדברי תורה – וגם אותו הפליא, אך שמו לא גילה. ואולם הרב אמר לו: – מדבריך ניכר, ואני בטוח, שאתה תלמיד הגאון מקליסק... לפי התשובה שערך לו בפקודת הגאון מוילנא. ואז פתח וביאר, שיש לפרש אחרת את כוונתה של אותה תשובה.  נדהם רבה של לבוב וגזר עליו לגלות, אם אין הוא בכבודו ובעצמו הרבי ר' אברהם מקאליסק – והודה לו....

– מכח הגאון באה לו תורתו – נענה אחד.  עצומה זכותו...

– בכך מסכים אני עמכם – נענה קול הדובר – מסכים מסכים... ואולם, אל-נא תיחפזו... כי, כך היה הרבי ר' אברהם מקאליסק משנן לעצמו תדיר: – מי עיוור כמשולם, מי עיוור יותר מאדם המחשיב עצמו מושלם...

– גם לאחר שדבק במגיד סבור היה כך? – נשמעה שאלה.

– ודאי, ודאי... הוא לא בא למגיד ללמוד תורה. וביחוד לאחר שהיה בקלויז של הגאון... הלא הוא נפחד מאד מעצמתו של השכל. הלא הוא בא למסקנה, כפי שאמר, שהאמונה והיראה הן מקור הברכות והטוב הגנוז, ואילו כל השכליים ומקורם הוא מקור הדינים, רחמנא-ליצלן – ולכן כל שומר נפשו ירחק מהם...

– וממזריץ', שם ארח עם אדירי-תורה ושוחרי-אמת ואנשי-נפש כמותו, כר' שמשון משפטובקה ור' ישראל מפולוצק והארי שבחבורה ר' מנחם-מנדל מויטבסק שיחד עלו אחר-כך לארץ ישראל, הוא חזר לביתו – ועבר דרך וילנא... שאלו הגאון: מה ראית במזריץ' מה חדש מצאת שם?  החזיר לו הרבי ר' אברהם : - וחי בהם... – מאז לא נפגשו...

 

– ואחר כך, לאחר שנפטר המגיד הגדול, הם עלו לארץ ישראל (בה' באלול תקל"ז - 07/09/1777), בראש השיירה הגדולה בכוונות ובייחוד, כאברהם בצאתו מחרן לארץ כנען... והם הם ששתלו ונטעו את החסידות בצפת ובפקיעין ובטבריה... ברוסיה ובליטא הניחו קהל חסידים, שהחזיקו בהם ובראשם הרב מליאדי, שפסק, כי החזקת הצדיקים שבארץ ישראל קודמת להחזקת אשתו ובניו של אדם, ומצות חיזוק ישיבת ארץ הקודש שקולה כנגד כל המצוות...

– אבל לירושלים לא עלה – נשמע קול של תרעומת.

– מפני קדושתה התיירא – באה התשובה.

– והריב שפרץ ביניהם? – עולה שאלה.

– לשם שמים.

לאחר שנות ידידות-נפש ואהבה רבה ברה גבהו הרים ביניהם. אז מינה הרבי ר' אברהם מנהיג לחסידי  ליטא את הרבי ר' מרדכי מהעיירה הזעירה לכוויץ', מתלמידי ר' שלמה מקארלין, מתלמידי המגיד הגדול. הוא היה שולח לו מעות ארץ ישראל, והעמיד צדקה זו במרכז העבודה, ואת שם עצמו היה מבליע בתרומות האחרים...

– יום אחד – ממשיך הקול בעצב – בשבט שנת תק"ע (1810) היה הדבר – התנפצה מנורה דולקת בבית-התפילה בלכוויץ'. קרא הרבי:  "עתה כבה נר מערבי".  למחרתו באה אליו אגרת מהרבי ר' אברהם מטבריה ובה שורה אחת: "מחר תהיה אתה עמי במחיצתי". אחר­-כך נסע לחתונת נכדו עם נכדת רבו, ר' שלמה מקארלין, בדרך נחלה קשות ושעה קודם לחופה הוציא נפשו...

– ועוד מספרים, כי כך מת – ידו האחת מחזיקה בזקנו, ידו אחרת בציציותיו, ופיו דובר עד ליציאת נשמה:

– אשר קידש ידיד...

– בו ביום יצאה נשמתו של הרבי ר' אברהם מקליסק...

– אך הרבי ר' מנחם מנדל נפטר על פניו – נשמעת הערה.

– הם שניהם היו יחד בקאליסק שבטבריה... ותורתם – השולחן ערוך לחסידות... יחד כותבים וחותמים אגרותיהם לחסידיהם ברייסין ובליטא. ומתפללים בבית-מדרש על שפת הכנרת. ולומדים יחד.  ועורכים סעודות ושמחות יחד.  משנפל ר'  מנחם מנדל על משכב-דוי – קרא:

– קראו לי את אחי היקר, את ידיד נפשי.

– הוא הניח צוואה בידי בנו, במעמד הרבי ר' אברהם ועֵד שני, שפחד לחתום עליה, כי ירא לנפשו לבוא על החתום עמו... סמוך לפטירתו, כל גדולי התלמידים לידו, ביקש סליחה מהרבי ר' אברהם, וזעק:

– סורו מעלי, כי ה' ניצב עלי –

– הרבי ר' אברהם ספד לו, וכעבור שנה, ביום ההלולא הראשון, פתח דבריו ואמר:

– בכל מקום שאתה שרוי עתה, בעולם השׂרפים, או למעלה מזה, שתהא מקושר אתנו...

– והוא נשאר יחיד, כלביא בין גוריו... סביב תפילותיו ושולחנותיו, וגם הספרדים נדלקים בשלהבתו. חסידים שמחים בחבורה, ופורשים כל אחד לפינתו ובוכים מר... חסידים נלחמים תמיד מר בפיתויי הייצר... אמר פעם ספרדי ששמע דברי תורתו: –  אפילו מלה אחת לא הבינותי, אולם – כל דבור היה כמהלומת פטיש במסמר... ובין חסידיו ושמעי תורתו – שלושת נכדיו של רבנו ר' גרשון מקיטוב, נכד הבעש"ט, שכולם ספרדים היו....

– מה לנו כל הדברים האלה? – נשמע קול ברוגזה רבה.  לא שמענו תורתם... על שׁכל אנוש, מאור החיים והתורה הלעיגו... מה ערך ומשקל להתלהבות שאין עמה תורה ומעשים?  נסתרה בינתם... שמעו, שמעו:

...ואמנם בעניי לא זכיתי להבין את דבריו הקדושים של מרן הגאון מוילנא – זו לשון אחד האדמו"רים הראשונים  לבית לובאוויץ'.  והוא הִצְדיק את ביאוריו של הגר"א, אפילו כאשר חלק על פוסקים שקדמוהו. והודה, כי אמנם היה יסוד לחשוש, פן השיטה החדשה שסללוהָ מייסדי החסידות תוליך אל מעבר למסורת התורנית-הציווּיִית, והתורה הנסתרת תמעט דמותה של התורה הנגלית, והלא גדולתו של רבנו, הגר"א, שאיחד הנגלה והנסתר... והוא לא חידש דבר בהלכה אלא עד שידע את פנימיותו גם לפי תורת הסוד, וסמוכותיו גם בזוהר הקדוש. ומספרים שמדי דברו בהאר"י היה כל גופו נרעד, ואמר שנגלו לו תעלומות אין-חקר והשגתו להפליא.

– חפצכם בחסידות אמת?  הרי הספר "מסילת ישרים" – אומר היה רבנו. מחבב היה את הספר הנעלה העמוק בפשטותו, ותלמידיו ירשו חיבתו, וקבעו שעת לימוד בו בין מנחה למעריב ובניגון רבם.  וגם ללבם קרובה סלידת המחבר הזה מן ההתחסדות וההתנאות ומן השכל  הגס, שכל אלה גורעים – כלשונו מן החסידות האמיתית, הנרצה, הנחמדה... עד שידמו רוב בני-האדם שחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה, וידויים ארוכים מאד, צומות קשים וטבילת קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה... ויפה כתב, שאין צורך דוקא לנהוג כמנהג החסידים החדשים, שדרכם לזמר ולכרכר, או לצום ולהסתגף, ואין הבורא מצפה כלל לתהילת הבריות, וודאי שלא לקרבן אדם שהוא יצירתו החביבה ביותר, כצלמו, אלא שתלך בדרכיו ותאהב את רעך, ואין אתה זקוק כלל למתווכים ושליחים... הוכח תוכיח את עמיתך – כעמיתך. בכלל, אין כל אדם זכאי ורשאי להתגאות בכנוי חסיד, שהיא דרגה עליונה, ומכל מקום לא ייתכן להיות חסיד בלי להיות מופלג בתורה... כקליפת השום היו בעיניו המופתים המסופרים ברביים, לפי שאין לך מופת גדול – הוא אומר – מאשר לירד לעומקה של תורה, שלא בשמים היא, ובלשון אדם תדבר.

– כן, כן, הדין עם רבנו – פורץ אחד בעל מצח רם ועינים שלהט ופקחות בהם – כלום ספק בכך? – ובניגון של לימוד הגמרא, רוטט בכל אבריו, הוא נושא דברו הנלהב:

– במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל, זה האור בחשכת החיים, ותלמוד תורה כנגד כולם, והיא  קודמת לקרבנות וקודמת לתפילה, וממזר תלמיד חכם עדיף מכהן וכו'.... בזה, בזה, אשכול את סגולותיו הנעלות של רבנו, בתורה, בלימודה בדרכים חדשות, צלולות בעמקותן ועמוקות בצלילותן, פשוטות בחריפותן וחריפות בפשטותן, בחיבובה ובליבובה, ואלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל ורבים סולדים מעיקומי הפלפול המשבש...

– שכן – ממשיך הוא – אם היו קהילות וגלילות בגולה, שבהם היה כל יהודי, למן הפרנס אשר על הצבור ועד לעגלון על דוכנו, בקי בכמה מסכתות בעל פה; שבהם גם פשוטי-עם היו לומדי תורה, שוחריה, אוהביה ומקדשיה – הרי זו זכותו של רבנו, זכות קיומו ופעלו ואורו וקדושתו, והרי אף בעיני גדולי דורו כמלאך אלהים היה ואילו בעיני עצמו כאחד העם – מירושלים נדדה תורה, יחד עם עמנו נדדה בגולתה, ומשכן קם לה בוילנא של הגאון...

– שמעתי שהבריות אומרים – מעיר הוא ונימה דקה של לעג בדבריו – כי רבנו הניח אחריו ספרים, ואילו הבעש"ט – אנשים... כאשר אומרים על הרב, ראש-הישיבה ר' יעקב פולאק מלובלין, שלא הניח אחריו ספרים ופסקים אלא תלמידים. הבלים! הבל הבלים! הנה ידוע, כי ביום בו נסתלק ארון קדשו, יום פטירת רבנו אליהו, הוציאו את כל הספרים שבבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות, לרבות אלה שלמד בהם בקלויז שלו ובהם רשומות הגהותיו והערותיו כפנינים, אבל לא הוציאו שום ספר משלו... מדוע? לא הניח אחריו שום ספר בכתובים....

– גם בחידושים, בביאורים ובהגהות שהניח בכתב – קיצר מאד מאד, כידוע, כנקודת-התמצית שהכל בה; עתים ברמז, ובמראה-מקום ובעיין-שם ואף זה רק במידת הדרוש והנחוץ לו לזכרון. הלא אמרה הגמרא בגטין דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, ואך שלא תשתכח תורה התירו לכתוב תורה שבעל-פה למען עת לעשות לה' הפרו... להפר ולסכל הבליהם – הרי הסכנה של הקראים וכיוצא בכם. כן, כן...

– בכוח הבקיאות שנקנתה ביגיעה ושקידה שהיה לומד כמשה מפי הגבורה – אומר אחד בקול מתון, בנחת – בכוח הבקיאות העדיפה מן החריפוּת והדין על הרוב כמותה, והעדיפה מן הפלפול-לשמו, הגיע רבנו עד תכליתה של תורה, עד פשטיה הנפלאים והצלולים, גילה מקורות למאות הלכות, לפסקי ראשונים, לשולחן ערוך, פעמים סותר במלה אחת כל דברי הראשונים, מחליף גירסאות ומשנה נוסחאות וזורע אור במקומות סתומים ועוקר שיבושי סופרים, והעלה את ההלכה לשיא המעלה, וביחוד טרח בקביעת נוסח התלמוד הירושלמי הגדוש שיבושים וסלל את הדרך להבנתו הנכונה, דבר שהגאונים והרמב"ם לא שמו בו יגיעתם ללבּנוֹ ולבררו – כלשון תלמידו ר' ישראל משקלוב, חלוץ חלוצי הישוב, בעל "פאת השלחן" ו"חדתין תקלין"[34]. ועד לתכליתה של הקבלה הגיע, ולמן ימי האר"י  הקדוש ועד ימיו לא היו בקיאים ומעמיקים כמותו במסתורין ועם כל זה אמת היא, כאשר העירו עליו בניו בהקדמה לשולחן ערוך אורח חיים, כי בדחותו דעות של ראשונים "לא פנה אל גדולת גדולתם ולחכמת חכמתם ולקדושת קדושתם להצילם מכל מכשול ושגיאה"...

– ולדעתו הבדוקה של רבנו, המחולקת בין התלמיד לזוהר הקדוש בשני מקומות בלבד, והם חטיבה אחת. מספרים, כי בשבועות היה חוזר על ספרי הזוהר והתקונים, וכאשר סיים את פירושו לספרא דצניעותא[35] ערך סעודה לבאי בית-מדרשו על שזכה לכך... הוא ניחן גם בסגולה הנפלאה ליניקה מן המסתורין, ככתוב, ואת ישרים סודו... קורא הוא ברוב התלהבות, וממשיך:

– כן, סגולה מיוחדת, חד-פעמית, עילאית. שלא כרש"י, שביטל עצמו ודעתו כליל מפני דעת חכמים, ושלא כרמב"ם שגדלותו בכוללוּת הבניין שהקים ובזה לא נמלט מהשפעת חכמי-יוון. ואילו רבנו, בזכות המחשבה ובתום המוסר, מיזג אמנם בקרבו מרוממותם ועמקותם של שניהם, אך עם זה אין הוא כהמשך להם. הכל צמח בו מקרקע לבו ומוחו ורוחו – ולא ניתן לשום השפעה זולת מהשפעת המקור שבמקור, האמת, פשטן – ועם זה עמקן ומבאר במשל ורמז וסוד, שהם מדרכי המחשבה של ישראל ולבושיה; שלם וקנאי באמונתו – וחובב חכמה ומדעים;  עניו וצנוע – ועם זה תקיף ולוחם עז-נפש – נפש שכללה הכל...

– אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו – עולה קולו הערב של אחד בניגון העולה לתורה.  תורת אמת – זו תורה שבכתב, וחיי עולם זו תורה שבעל פה;  שתי התורות שירדו יחד כרוכות מן השמים – והלא עוד באברהם, קודם מתן תורה, נאמר: – עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי ומצוותי, חוקותי ותורותי...

– ואולם אשכול תורתנו – זו תורה שבעל-פה... כלום לא אמרה הגמרא, שלוּ זכו ישראל היו מקבלים אך חמשת חומשי תורה וספר יהושע בלבד... ועוד אמרו (במסכת עבודה זרה ל"ה): – מאי כי טובים דודיך מיין? אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם!  ערבים עלי דודיך, תורה שבעל-פה, מיינה של תורה – היא תורה שבכתב, ואין אומתנו אומה אלא בשתי תורותיה, וכל הכופר בדברי חכמים ככופר בכולה – וזה אחי ורעי, סוד לפירוש אחד של רבנו, שבו גם ביסס את ספר הלימוד שתחילתו לדעתו במקרא והמשכו בתלמוד ומפרשיו והשלמתו בספרי הסוד, והם כנגד עין, אוזן ולב. הוא פירושו לפסוק בישעיהU ו' י' לאמור: – הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע  פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. והמשיך והסיק על כוונותיו של הכתוב, משמעותו ורוחו. היש מי מן הפרשנים או ראשונים, וגם מאומות העולם, שהאיר כך את  הכתוב ועד לתהומו? והוא ראשון שהעלה בעמנו את קרן התנ"ך, שהיה מונח בקרן-זווית, ועשאו מקור ללמוד ולהבנה ולהעמקת הידיעה והלשון והדקדוק, ולא סמך על פוסקים שקדמו לו והתירו לא ללמוד מקרא...

– עם היות רבנו אביר החכמה והשכל והדעת, האפשר לנו להשיג מעמקי נפשו העורגת, הנלהבת, הרוגשת כאשר ניכר בבאורו לספר משלי ובספר האחד שבו הפליג מן  הפשט להמשל והסמל – ספר יונה, בחיבוריו האדירים בתחום הקבלה, בפירושיו לאגדות שונות, במשנת חיבת ציון שלו, שהאיר את רוב מצוותינו הכרוכות בארץ ישראל כצוויי חיים לימינו? – נשמעת שאלה בשטף לשון.  הה, כי הוא היה באמת ובתמים רבן של בני הגולה, עבד לאמת ואוהב החכמה והמדעים, כולל לשוננו ודקדוקה (מגיל בר-מצווה השתדל ללמוד ולדבר עברית), תכונה וחשבון (ספר "איל משולש"),  התקין כדור מצוייר לעצמו ללימוד כתיבת-הארץ, וחיבר ספר "צורת הארץ לגבולותיה סביב ותבנית הבית" על פי ספר מלכים וספר יחזקאל, והעלה ובירר את שמות הערים והכפרים העתיקים בארץ. עִיין גם בספרי לע"ז שתורגמו בשבילו, וציווה להעתיק מלשון עם ועם ללשוננו כל מדע וכל חכמה, וגם הניח בהם חיבורים נפלאים, או דברים שנרשמו מפיו ע"י תלמידיו, זולת הדברים שרשם לעצמו בידו הקדושה, ביד שתיקנה והגיהה את התלמוד, את הספרא דצניעותא, את הזהר, כי הרבה הררים בתורה ובדינים תלויים בשערי החכמות – אמר – ומעיין החכמה אחד הוא. והכל לפי השימוש בה, וכפי שיחסר לאדם יד אחת בחכמה תחסרנה לו עשר ידות בלימוד התורה, כשאמר להרב הדוקטור, ר' ברוך שיק, שעסק במחקריו בחצר הנגיד שוחר התורה, ר' יהושע צייטלין.  בדומה לר' בנימין ריבלין שכרך תורה ומדעי הטבע והרפואה. מי מגדולי ישראל הגיע לזאת? בכוח השכל הנאצל שבהברקה אחת שלו האיר עולמות שלמים, דחה תלי תלים של סברות לוטות ערפל ופלפולים חריפים תלויים בשערה. אכן, נקייה וצרופה, ברה וברורה ויפה, יפה גירסתו – ובעמל לאין שיעור נקנתה... תמימה היא ומאירת עיניים – כתורה עצמה.  ודרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

– ואמנם הפשטים כגופים והדרושים כלבושים, מהם כמשי דקים ומהם כעובי השקים – לשון האבן עזרא. ואמנם דבק רבנו בפשט והעמיק בו וחשף האמת;  לא נתפס ללבוש גם אם מרהיבים ומתנוצצים צבעיו, ולא להתלהבות הרגש והברקות הפלפול החד ופיוטה של החסידות; ואדרבא בלמם וריסנם לפשט העמוק של חכמינו, לאמת התורה.  וכך היה אומר: – כל שהתיבה קולטתו על פי הדקדוק והמשך העניין לפי ההגיון, בידוע שהוא טהור!

– אשר לדרך הפלפול – מעיר אחד לאחר הפסקה קצרה – הרי התקוממו נגדה גם רבים זולתו ונפשם נקעה בו. זכורים דבריו של הרב ליוואי מפראג – המהר"ל.  זכורה לשונו החריפה בספרו "דרך חיים" נגד "אותם המעמידים עיקר הלמודים על פלפולים, מעשי חידודים, הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומבלים זמן בשקר. ויותר טוב היה להם ללמוד נגרות, או אחת משאר אומניות, או איזה שחוק ידוע שבו חידוד ותחבולות..."  ואולם, יפים ביותר הדברים הנועזים והנכוחים, שנאמרו משמו הקדוש של רבנו:

– נוח להם לגדולי ישראל הראשונים שיקשו על דבריהם ויסתרו את דעתם מתוך סברה ישרה וברורה – ולא להצדיק אותם ולתרץ את דבריהם בחריפות מזוייפת, בפלפולים התלויים על בלימה...

– לשון כמאכלת שחוזה, אש אוכלת – נחתך קול מתוך האפלה.  הלא כבר אמרו חז"ל:

– "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש" (פרקי אבות ב' י"ג).

– אכן, גחלי אש – מפרש הוא את המאמר – אבל ללא עשן הפלפול, כאשר הזהיר רבנו עקיבא אייגר, שאמרו עליו, כי הוא שני להגר"א בשקידה והתמדה.  וידעו, שהוא מכריז, כי אין הוא זז מפשטות הפשט, וסומך אך ורק על סברא וטעמא ולא על הבל של פלפול – זו לשונו הקדושה, ודרכו היתה ללא עוקצין וקפיצין... אומר הגאון מבריסק, ר' חיים:  אני איני מחדש שום חידושי תורה כלל, אני לומד את הפשט. ולכך התכוון הכתוב בנחמיה: להשכיל אל דברי התורה, והכתוב בתהלים : אשכילה בדרך תמים, והאמור במשלי: מקור חיים שכל בעליו, ורבנו הנשר הגדול כתב ב"מורה נבוכים", כי אין השכל זולת הדבר המושכל...

– ואני אביא ראייה נוספת – נחתך קול חטוף – מחתנו של רבנו עקיבא אייגר, הגאון החתם סופר. בישיבתו הקדושה בפרשבורג למדתי... אף הוא טען שדבק בשכל צח ומצוחצח.  כיצד אמר פעם? –  "כמה בכיות ותפילה שפכתי, שיעזרני השם יתברך ועזבתי דרך ראשון, דרך הפלפול, ואחזתי בהשני – וממנו לא אזוז!"

והשל"ה  הקדוש, האם לא קרא, שיהיה עניין "החילוקים" בטלים ומבוטלים...

שתיקה עמוקה מהורהרת פושטת בחלל, וחום עולה בלבבות, והם ככמהים עתה לסיפור אחר ולדברים אחרים...

 

– לא, לא זה בלבד... גם רעוּת נאמנה ואחווה זכּה פיכו בו. הנה חיבתו העמוקה הנפלאה של רבנו למגיד הגדול מדובנא, ר' יעקב קראנץ, ומצווה לספר בה – אומר אחר בקול רך וערב, כממשיך ספור ישן-נושן – חדש... רבות שמעתי על כך. הוא, רבנו, שלא נשא פנים למגידים הזורעים יאוש ודכדוך בלבבות, העולבים בישראל ומכריזים פשעיהם ברבים, היה ידיד נפש למגיד מישרים הזה, תמיד התגעגע אליו. אף מבקש היה אותו שייסרו ויוכיחו. גם המגיד היה כלי יקר... גדול בתורה וביראה, חלוץ-נעל, בישיבה על רצפת בית-המדרש בלילות, ערך תקוני חצות, מתאבל על החורבן. שנים הרבה נדד על פני מדינות וקהילות והפיץ מעיינות תורתו בדרך המשל, אמן המשל המחודד היה, רבותי, המשל הנאה, הכובש לב, הקולע לנמשל. בו כוחו וחינו ומתקו. והיה עושה ציצים ופרחים לתורה. אף המיישב באמצעות משלו סתומות באגדה וחמורות בהלכה, מדריך ומעודד ומנחם, מחזק ברכים רפות ומוכיח קשוחים ורשעים, וסגנונו חמודות. על כן אהבוֹ רבנו, רע כאח היה לו, ובנו אברהם מעיד בשולי אחת מאגרותיו של המגיד, כי... חברתו זורעת היראה וצומחת ההשכלה וקוצרת התבונה ומוסיפה שמחה וגיל... לאדוננו מורנו, אבי הגאון נרו יאיר...

– תמה אני – מורי ורבותי –  נענה אחד מהחבורה בקול של שלווה ומתינות ויישוב-הדעת – אם יש בכלל מי המסוגל למדוד ולשקול החיוּת שהרעיף רבנו, כגשם הברכות והנדבות, בלב העם, ואת המעשים והפעלים שקמו מכוחו ומכוח כוחו, את התרומה שהרים לישראל עד לדור אחרון, ואת נחלתו בארץ ישראל, וגם את אגדת חייו ומופתו שהם הוד שבתפארת?  הלא כל בית שהוקם בירושלים תיבנה ותכונן, וכל עץ שניטע באדמתנו, מאז ראשית הישוב החדש הזה – זכותו הם. רחם על ציונן כי היא בית חיינו – זו היתה תפילת לבו. הכל יודעים T, גירסתו על כוס אליהו בפסח.  ארבע כוסות הן – הסביר – כנגד ארבע לשונות של גאולה, שנאמר במצרים: והוצאתי, והצלתי וגאלתי, ולקחתי (בראשית רבה פרשה פ"ח). אבל – הוסיף – יש עוד לשון גאולה אחת:  והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, ככתוב בספר שמות ו', ח'.  והנה, לזכר גאולה זו, שעתיד לבשר עליה אליהו, המנהג של כוס אליהו....

– וכאשר אהב שיוכיחוהו וייסרוהו, כן אהב שירה ונגינה.

– הנה ביקש פעם את תלמידו שאר-בשרו, ר' הלל ריבלין, שיתפלל בבית-מדרשו בימים הנוראים, כי נעימות תפילתו תסייע לו בהתעוררות לתשובה... עוד אמר לו מרן הגאון החסיד:  שלושה דברים מעוררים לתשובה – מגיד נאה, חזן נאה ויסורים.  ומוטב לבחור בשנים הראשונים... והוא שהיה מראשוני מקיימי תורתו-שליחותו בישוב ארץ ישראל ובניין ירושלים – בגופו ובנפשו קיימה. 

– ידוע שהמשיל רבנו מצוות יישוב הארץ למצוות סוכה, שמצוותה  במעשה ממש, ואין יוצאים בה ידי חובה בסוכה-מן-העשוי... נענה קול בהתעוררות.  ועל הפסוק "ויבא יעקב שלם" דרש, שיעקב לא נקרא שלם אלא לאחר שחזר לארץ ישראל, כאדם הנכנס בגופו לסוכה.

– וידוע גם המעשה, שפעם, בליל מוצאי-כפור, אחר הצום, שלח רבנו לקרוא לאחד הלומדים החריפים, ואמר לו:  – הלא נכון לקבוע יתד לסוכה, כמנהג העולם, הבה נקיים יחד הדבר... ואולם תחת לעסוק במלאכה זו, בעץ ובמסמרות, הכניסו רבנו לחדרו ולִמדו כל הלילה מסכת סוכה. ולמחרת הבוקר הוא קרא ברוב שמחה:

– הנה זו היתד שקבעתי במקום נאמן...

– והוא עצמו לא זכה לעלות לארץ הבחירה, בה דבק והגה תדיר ומשום החשד שנפל עליו ועל תלמידיו נאסר בדרכו חזרה, בעיר ביאליסטוק... – ועצמותיו טמונות בנכר – משסעו דובר בצער עמוק.

– כמשה רבנו עליו השלום – נכנס אחד לדבריו.  וכך פירשו תלמידיו המקובלים. ואולם נאמנים עלינו דברי רבנו, הגאון החסיד, בפירושו הנפלא לספרי דצניעותא וכן כל מה שכתוב באבות ומשה וישראל, כולם הם בכל דור ודור, וכולם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור.

– ארוכים הדברים, ועמוקים, ממשיך הראשון. וידוע, רעי ואהובי, כי לעת זקנה הוא החליט בשניה כי הגיעה השעה להוציא חפץ חייו מן הכוח אל הפועל. ואז שם פעמיו לדרך, בלווית תלמידיו.  ומן הדרך, מן העיר קניגסברג, הוא שלח מכתבו הנאצל בתומתו "עלים לתרופה" אל אמו ואל אשתו, הנה כך הוא כותב בו, בין היתר: –

– באתי לבקש מאתכם שלא תצטערו כלל וכלל כמו שהבטחתם לי באמת;  וגם מה תדאגו? הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהם וגם הם נעים ונדים בחוסר-כל. ואני תהלה לה' נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת השם יתברך ברוך הוא; כל העליונים ותחתונים תשוקתם עליה, ואני נוסע בשלום ברוך השם...

ולהלן מוסיף רבנו באגרתו ומבקש את בני ביתו לבל יצטערו מפאת נסיעתו –

אחר שהניח ילדיו ש"לבו הומה עליהם וכל ספריו היקרים", ומזהירם "שלא יקנאו בעושר, כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו", וכן "שלא יקנאו בכבוד המדומה שהוא הבל", "והזמן בוגד והוא כמאזנים, יגבה הקל וישפיל הכבד, והעולם דומה לשותה מים מלוחים , ידמה לו שמרווה ויצא יותר". והוא מזהירם על "לשון הרע ושקרים וחנופות וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת".

ואת אשתו הוא מבקש בבקשה גדולה, שתשתדל "להדריך את בנותיה, שלא יצא מפיהן קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום ובאהבה ובחיבה ובנחת".  "והנה יש לו – כותב הוא במכתבו – כמה ספרי מוסר בלשון אשכנז, יקראום תמיד, וכל שכן בשבת קודש קדשים לא יתעסקו אלא בספרי מוסר" –

– "והילדים שיצייתו ושיכבדו אותך ולכל הגדולים מהם, וגם כל מה שכתוב בדברי מוסר יקיימו, וגם לבניו שיחיו תגדל אותם בדרך הישר ובנחת ותשלם למודם ותחזיק מלמד בביתה ולא תצמצם בשכרו... וגם תשגיח על בריאותם ומזונם  תמיד שלא יחסר להם כלום... ושילמדו קודם לכל את החומש עד שיהיו רגילים בו כמעט בעל פה"..

ואשר למלמד­ מעיר הוא שם – "שאל יכביד עליהם, כי אם בנחת, כי הלִמוד אינו נקבע באדם כי אם  בישוב (הדעת) ובנחת... ושתדריך את הבנים והבנות, ועיקר בדברים רכים, בדברי מוסר המתיישבים על הלב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך להלך מאד בדרכי השם... ושתפריש את החומש מכספה ולא פחות מזה"...

ואשר לאמו הוא מבקש שלא תצטער בשבילו כאשר הבטיחה לו, ואם ירצה השם כשיזכה להיות בירושלים אצל שער השמים יבקש בעדה כאשר הבטיח לה... "ואם נזכה נתראה יחד כולנו בארץ, אם ירצה בעל הרחמים"...

 

– הוא ראה עצמו בחלום יושב בשערי ירושלים ומזעיק תלמידיו לפרוץ אליה – מעיר אחד. אתה תקום תרחם ציון, אומרת כנסת ישראל. רבונו-של-עולם, אתה תקום – בשעה שתרחם ציון – אלה דברי רבנו הגאון החסיד...

– והנה – ממשיך קודמו – כאשר הגיע עם תלמידיו מלוויו אל גבול מדינת אוסטריה, הוא עשה מחדש את חשבון עולמו וחשבון עלייתו, ונתברר לו, ברמזים שונים , בחונים ומאוששים, שאין הוא רשאי לעלות... ותלמידיו המקובלים אמרו, שהיתה נשמתו ניצוץ נשמת משה רבנו עליו השלום, וכמותו גם הוא לא זכה – וארוכים ועמוקים הדברים. ואפשר שחרד גם לעורר מחלוקת בישוב הדל, הרך והחלוש שבימיו, ולעורר שלא בחפצו פירוד בקהילות הזעירות של החסידים, שדעתו לא היתה נוחה מהם וממעשיהם וממנהגיהם. וכמה נצטער ונתייסר על שחזר מדרכו...

– נראים מאד הדברים – מחזקו אחד בהערה. הלא גם תלמידו, ר' חיים מוולוז'ין, ביקש את ר' ישראל משקלוב, מראשוני בוני הישוב, אף הוא תלמידו המובהק של רבנו, שיתפלל בנוסח ספרד כדי שלא לגרום פירוד בישוב... לא היו כרבנו וכתלמידיו שוחרי אמת וצדק, ברוכי אצילות ונדיבות – כמהים ונכספים לשלום – הלא כה היתה תשובתו של ר' חיים לאחד מגדולי החסידים, שטען באזניו, כי דרושים שינויים בנוסח התפילה על פי חכמת הנסתר כדי שיהיה כוח יפה במרומים:

– אם רק לצורך כך נעשו השינויים, מוטב לשנינו, גם אני וגם כבודו, שלא נתפלל, ובלבד שיהיה שלום על ישראל ואל ניעשה אגודות אגודות...

– שמעו ! שמעו! נחתך קול של התפעלות.

– בוילנא עמדה ערישתו, בעיר ואם בישראל עוד מלפני שנות ת"ח ות"ט, שקידשה שם שמים ותורתנו ואשר כונתה ירושלים דליטא – עולה קול מירכתי החצר. מאז החורבן נתגלגלה תורה מאכסניה לאכסניה, וגלתה בעקבי ישראל – יבנה, צפורי, אושא, בית שערים, קראקא, פראג, פרשבורג, לובלין, בריסק, פוזנא, וולוז'ין. עיר של חכמים וסופרים היתה וילנא, וכאן עמד בית-הולדתו של רבנו. 

– צאצא קדוש וטהור להרב משה רבקה'ש, בעל "באר הגולה" – ממשיך הוא – שברח עם רוב קהילת וילנא מן הפורענות שנתגלגלה בשנת תט"ו (1655), ונטש חיי עושר וכבוד ומעשים טובים. כמעשה המסופר בו, שבשנת בצורת הוא מכר את כלי-ביתו ותכשיטי אשתו ופירנס עניים. נטלה אשתו פמוטות את הכסף לשבת, ירושה מאביה, וגנזתם. משהבחין בהם הצדיק כעבור ימי הרעב, נחרד –  ונתעלף. כמה נפשות ישראל אפשר היה לפרנס במחירם – הפליט בצער...

– באמשטרדם, לשם נמלט, מחרב הדמים של הגויים הצוררים, הטיבו עמו הגאונים הספרדים, הרב שאול מורטירא[36] והרב יצחק אבוהב[37], אף הם פליטת מוקדי האיבה של הנוצרים, ושם השלים ספרו "באר הגולה". וכבר הזכירו מחברים את דבריו של הרב המשוסה והנרדף על נפשו בספר  זה – לחושן משפט – דברים שהם כמים הצלולים מבאר רוחו של ישראל –

...ואני כתבתי זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן המעות שהטעו את אינו-יהודי, ולא הצליחו וירדו נכסיהן לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמו שנאמר בספר חסידים סימן תתרע"ד;  ורבים אשר קדשו את השם והחזירו את טענות אינו-יהודי בדבר חשוב, גדלו והעשירו והניחו יתרם לעולליהם.

– הייפלא שחרתו על אבן מצבתו את התואר חסיד – תואר לא נפרץ בימים ההם?

והוא, רבנו, גם צאצא של הרב וראש-הישיבה, הגאון הנעלה ר' משה קרמר (כינויו על שלא רצה בשכירות קיומו על חנותו), שתורה וצדקה ועבודת הצבור באמונה חברו בו – ולאחר מותו ספדו לו: –

           - מורנו ורבנו, גאון עוזנו, מחמד עינינו... אור תורתו היתה זורחת בכמה קהילות קדושות, ופה קהילה קדושה וילנא -

– כי אכן, צמח וגדל רבנו מקרקעה הדשנה, הפוריה, השחורה, של עממיות יהדות ליטא ורייסין, אֵם הגלויות, הבחונה וצרופה ביסורים בימי ת"ח ות"ט, כולה מקור שבמקור, הטיפוס והטופס השרשי של עמנו, אהבת התורה ואהבת ישראל כדם בעורקיה ומידות נעלות ומוסר סגולותיה. ובעוד רבנו תינוק בערישתו, הוליכתו אמו אל בית-הכנסת, שידבקו באזניו דברי-תורה, כמסופר ברבי יהושע בן חנניא...

– והנה, באוירה זו של דוחק וצער וטהרה וענווה ויִראה וחכמה גדל, יחד עם אחיו הרבנים.  חכמת אדם תאיר פניו... אכן, יפה-מראה ובריא-גוף היה הנער, אלינקה, שערו בהיר ומתולתל ועיניו תכלת זכה, חן ותום ואור ועדנה ונפש, ועם הספר נתייחד מילדותו, בשדה וביער, ומשנתבגר –  דבק בו ללא שייור, עד שהיה לאילן בו תלויים כל שלטי הגבורים וכולם נכנעים לפניו וכאשכול שכל התורה תלויה בו; כל רגע מחייו קודש ללימוד, ואינו מהלך ד' אמות בלא תפילין, ומעולם לא דיבר שיחת-חולין, והזוכה להכנס לחדרו כנכנס לחנותו של בשׂם, שמכל מקום מתבשם מריחם הטוב של בשמיו;  הוא שספר את כל אותיותיה של התורה ונוטריקוניה וצירופיה, מגיל ארבעים, שאז נוספה לו בינה יתירה, לא כתב ולא חיבר דבר עד עת זיקנתו כאשר כל לימודו היה חומש; ועד לאחרית ימיו ממש, כאשר תש כוחו מן המאמץ העצום והבלתי-פוסק, ואז חיבר את "מעשה רב" – קיבוץ הנהגותיו בקדושה ובטהרה שנתקבלו בתוכנו כמנהג ארץ ישראל.

– אכן, נכון הדבר, שעוד בימיו כינוהו הרב הדומה למלאך ה' צבאות – נשמע קול חדור דבקות של קדושה והתלהבות של אחד ראש-ישיבה צעיר. – ואולם, לא סגי בכך... אין גבול ומידה לעולם הגדוּלה וההתגלוּת.  האם לא העידו בו גדולי ישראל בדורו כהרב שאול קצנלבוגן ואחרים, שהיה מחציתו למטה איש ומחציתו למעלה אלהים?...  והאם לא סופר מפה לאוזן, כי פעמים הרבה השכימו לפתחו מגידים מן השמים – בדומה למרן בעל ה"בית יוסף"[38] בצפת – למסור לו רזי תורה – וסירב.  ואחד מהם הפציר בו מאד – והפנה פניו ממנו.  ויתרה מזו: אף שלח אל אחיו הצעיר של תלמידו ר' חיים מוולוז'ין, הוא אהובו הגאון הנעלה המפליא, ר' שלמה זלמן (שנפטר בדמי ימיו בהיותו רבנו אליהו כלוא בבית-הסוהר), לבל יקבל שום מלאך מגיד אשר יבוא אצלו....

– ועוד מוסרים, כי לחביבו ר' חיים מוולוז'ין סיפר אף זאת, כי בהיותו בן י"ב התחיל לברוא גולם, ואך בתוך עשייתו חלפה עברה תמונה מעל ראשו והפסיק מלאכתו, כי אמר, נראה, שמן השמים מונעים אותי לפי רכות שנותי אז...

– ומשמו של תלמידו זה נמסר עוד, שהיה לו לילה לילה עילוי נשמה; אך לא ידע לומר בודאות, אם בשינה או בהקיץ היו לו גילויים אלה, כי הגאון כיסה ממנו סודו. בלילות נתגלו לו חידושים, ובלילות באו אצלו נפשות, התחננו וביקשו תיקונים....

ואשר לתלמידים.... הלא אין רב ללא תלמידים והם גדולתו, ומבחינה זו הלא כולנו תלמידי תלמידיו... אולם תלמידו המובהק, בהא הידיעה ובהא היעוד, היה ר' חיים...

– ר' חיים מוולוז'ין?

– מה שאלה היא זו? – עונים קולות אחדים יחד.

– אני, אני זכיתי ללמוד בישיבה זו, לקנות בה תורה ולספוג בה יראה, ואומר דברים אחדים על נשיאה ואביה.

– כן, הוא ירש מאביו, הפרנס הנאמן, את החוש לעבודת הצבור ומאמו את אהבת האדם וישראל, ה"שאגת אריה" בירכה בבנים תלמידי חכמים וקוימה ברכתו....

– כעוצם גדלותו של הרב הזה כן עוצם העזתו. הלא הוא שאמר בשאלות ותשובות שלו גם על בית הלל ובית שמאי שהם טועים, שלא הגיעו להוראה... והנה אצלו למד ר' חיים.  והעיקר – כעשרים שנה עולה היה בתדירות אל רבנו לוילנא, ורוחו טבלה במעיָן קדוש וטהור.

– אף על פי שאמת הדבר כי הוא תלמידו המובהק, לא הרי התלמיד כהרי הרב.... היינו, יש להבחין בין יוצר השיטה לבין מגשימה, הכורה לה אזנים ועושאה קנין הרבים.  וגם הפרשים היו ביניהם בתכונות אנוש – עולה קול מאופק כשוקל כל דִבור.

– הפרשים – מאי משמע? – נשמעת שאלה בתמיהה.

– הנה, דרך דוגמה – באה תשובה – שימש התלמיד גם בפועל ברבנות, או כלשונו העלו על צוארו עול ההוראות (בוילקומיר, למשל, אחר פטירת הרב תלמידו של הגר"א, ר' שלמה הגדול, שאז שׂמו כסות שחורה במקום מושבו בבית-המדרש ולא נתנו לאיש לשבת במקומו עד לבואו של ר' חיים).  והיה ראש ישיבה בפועל ולמופת והיה שליח צבור... ואילו הגאון החסיד לא פרשׁ כל ימיו מאהלה של תורה ומעולמה של תורה...

– ואין להסיח הדעת גם מעִנין גדול כהחסידות, שאמת היא, כי התלמיד, שחלק עליה אף הוא – סבור היה, שלא באה לעקור את היהדות, או לשנות בה, אלא להחיותה, אם גם באמצעים מוטעים שכוונתם רצוייה. וגם בישיבתו למדו בחורי חסידים רבים, והתרועע עמם...

– ודאי לא נמלט בזה מהשפעת רבו בילדותו, הגאון ר' רפאל המבורגר[39] – מעיר אחד – שעם כל הכנעתו להגר"א לא צרף חתימתו לנוסח החרם הנודע... וכאשר אמרו לו, שגם הרב הדומה למלאך ה' צבאות בין החותמים, השיב במעשה העקדה לאמור: –

– להעלות את בנו לעולה נצטווה אברהם על-ידי השם עצמו, אך שלא לשלוח יד בנער נמסר לו על-ידי מלאך... מכאן, שכדי לשחוט אדם דרוש צו עליון...

– ולא זה בלבד, אחרי פטירת רבנו נזדמן תלמידו, ר' חיים, לויכוח עם הרבי מליאדי – אך לא נסתייע...

– חכמתו וגדולתו ופעלתנותו ושלמות מידותיו של ר' חיים, מסירותו לכל אדם מישראל ולכלל ישראל ולישוב הארץ – כל אלה הן מן המפורסמת שאינן צריכות ראייה... חיי-מופת, חיי טהרה וקדושה, חיי טעם ופעלים גדולים היו חיים אלה... ועם זה חותם היה את מכתביו ותשובותיו בפשטות גמורה: יליד וולוז'ין, או חיים בן הרב ר'  יצחק המלמד, וללא שום תואר. לדורות רבים יזרע אורו, כאחד כוכב בשמי רבנו אליהו... ואולם, דומני שיא מפעל חייו – הישיבה.

– וכאשר נתרחבה הישיבה ונבצר היה ממנו להמשיך ולקיימה באמצעיו, כאשר נהג בתחילתה, פנה במכתבו הנודע לעזרה.. קראתי המכתב, ולא אשכח לעולם כתיבה זו שרוחו מרחפת בין שיטיה, ואמר בו, בין היתר – שומעים?  שומעים  ? הרי לשונו:

...אנה אני בא ומה אני ומה אנוכי, כי אשים בפי ואשר אבוא בתוכחות לאחינו בני ישראל? ותמהָ אני על עצמי, אם אני כדאי שתשמע תוכחתי, כי ידעתי חסרוני מול קטני בית ישראל, שאינני כדאי להיות דברי נשמעין ולא ליהנות ממני עצה. ואמנם, לא מפי עצמי אני אומר, אלא שליחא דצבורא אני מרבים וכן שלמים, אשר לבם דואג בקרבם, ונאנחים ונאנקים הם על התורה שמשתכחת מישראל, ואזלה ונידלדלה...

– ואם פנייתו להושיט עזרה לישיבתו הקדושה, מעמודי קיומו של בית ישראל ורוחו עד ימינו, הוא הוסיף:

– כולנו אנחנו, בני ישראל, אין אנו נקראים חיים, אלא בהחזיקנו בעץ החיים. ופעלו הצליח בידו. לא ראש-ישיבה בלבד היה אלא גם אב לתלמידיו. והם אורחי ביתו בשבתות (שאז דיבר בלשון-הקודש) והוא מסב עמם בסדרים ובמוצאי יום כיפור שונה עמם עד חצות. והוא טורח לנטוע בהם, שרובם בני חוץ, שגלו למקום תורה, תחושת בית ומשפחה... חניכיו-גידוליו האירו בית ישראל.

– יש משהו טמיר במיתתו – נשמע קולו חרש – משל רמז ממרום. כי הנה, בראש השנה, בקריאת התורה, נתכבד בהגבהה, ונשמט ספר התורה מידו.  אין להרבות הדבור על צערו, ואז גילה למקורביו. שאותה שנה ימות... ואמנם כך היה.

– שמו היה חיים, והוא שפע ונטע חיים, ושמות ספריו "ארחות חיים" ו"נפש חיים"... חיי עולם נטע בישראל גאון נפלא זה. והוא נטוע בלב, גם אם כאילן ששכבת אבק של שכחה עולה עליו בימות שרב אך פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול... ורשום בנוסח מצבתו, כגדול שבחיו, שיצק מים על ידי גאון אמתי, אור העולם, רבן של כל בני גולה, כבוד קדושת תורתו מרנא ורבנא, החסיד המפורסם ר' אליהו, נשמתו עדן, מוילנא, ואחי ראש אלפי ישראל, הגאון והצדיק, דמי לבר-אלהין, וקדוש יאמר לו, כבוד קדושת תורתו, מורנו הרב שלמה זלמן, נשמתו עדן.

– אם בפטירת צדיקים עסקינן – נענה אחד המסובים – הרי מיוחדת במינה דרך הסתלקותו של רבנו, מאור הגולה, רבנו אליהו, נשמתו עדן –

– ידוֹע ידע שבא יומו ומאד נצטער, כי לא מילא מלוא שליחותו בעולם המעשה, ועוד רבה העשייה, וכי בעולם האמת אין לקנות עוד שום מצווה. שם האדם כעומד, ולא כהולך – אמר.  התורה ניתנה לאדם, ובכוחו לגלות סתומותיה, ואפילו בשמים יתרונו על המלאך, על כן תפילת לבו אז כלשון הנביא זכריה – ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה... והוא יודע, כי זכה בתלמידים ובמעשים, ולכן עתיד הוא להיות גם שם הולך..

– בערב יום הכפורים שנת תקנ"ה (1795) כבר הרגיש בבירור, שהוא נקרא לישיבה של מעלה, וליד משכבו המגיד מדובנא, רעו ונאמנו, ואז קרא את בני ביתו החרדים לו והמדוכאים בצער, ואמר להם:

– האספו-נא אלי, בני היקרים, חתני ובנותי ונכדי ואברך אתכם – אז שם ידו הקדושה על ראש בנו הגדול, הרב ר' אברהם, וישא קולו ויבך. ודמעות עמדו בעיני העומדים סביב מיטתו, לפי שלא ראוהו מעודו מברך את בניו בערב יום הכפורים. למחרת גברה חולשתו והתפלל בחדרו. לאחר קריאת התורה נכנס לבית מדרשו, ואחרי-כן נפל למשכב שלא קם ממנו עוד. בחג הסוכות פשטה השמועה המרה על מצבו האנוש – וכל בית ישראל עטה קדרות וצער ויגון. ברגע חייו האחרונים עוד החזיק ביד רועדת בלולב ובאתרוג, אתרוג מהודר מקפריסין שנחפזו להביא לו – וברך עליהם.  נטל האתרוג – ובכה.  ואז ידעו בני ביתו וידעו כל בני עירו וידע כל בית ישראל, כי קרוב יום הפטירה. ורגעים קודם פטירתו נטל בציציות ואמר בקול חלוש רווי בכי:

– מה קשה להפרד מעולם המעשה הזה, אשר על-ידי מצווה קלה כי"ב אגודלין של ציצית אדם ישר חוזה פני שכינה –

– ובירך ברכת דין אמת, ובכה – והשיב נשמתו הטהורה והקדושה לבוראה.

– ואף זאת מספרים, ידידים ורעים, כי לתלמידו הרב החסיד ר' סעדיה שור, מנושאי לפידו ומורשתו ומקיימי מורשתו בבניין הישוב, הוא ציווה שיקברוהו בטלית ובציצית כשרים.  אך תלמידו זה לא היה בוילנא לעת פטירתו – ולא נסתייע הדבר... אפשר משום שנגד הדבר את מנהגם של ישראל...

– ואני אגיד דבר פשוט העולה, לדעתי, משבחי רבנו אליהו ששמענו פה הערב והם עינגו הנפש עד למאד וגם הם מגופי תורה – נשמע קולו הצנוע, כמבוייש, משל אחד מצעירי התלמידים ששתק כל הזמן, בדבור אחד אגיד: רבנו נתן לנו חיים, ולימד דרכי חיים... בהם ולאורם נחיה, נלמד, נבנה – לוּ הלכו כל ישראל לאורו, והיו ממלטים עצמם ממדוחים ונגפים היתה ארץ ישראל בנוייה על תלה מזמן. 

– הגיעה שעת הלמוד – נשמע קול.  רחש של הסכמה מלווה הדברים.

אחד אחד הם קמים, הפנים מפיקות חדווה ואושר מאיר בעיניים, וממהרים אל המשך הלימוד בלילה.

ואורו של רבנו אליהו בלבבות.

הם קמים ללכת, אחוזי קסם הדברים ששמעו והשמיעו זה עתה, ושמחה גדולה בלבם והתפעמות עזה, שהנה עשו נפש לבחיר הבחירים של ישראל – על ידי שזכרו אותו ומעשיו ודרכיו, כשמחה שבקיום מצווה יפה, חביבה.

ולא זה בלבד, אלא שבדרך כך הם גם נלחמו נגד השכחה-וההשכחה של אמיתו דהגאון החסיד, השכחה-ההשכחה הגוברת והולכת, והיא לרועץ לישראל ולישוב, ומי יודע אילו פורענויות עלולות הן לגרום, לפי שהן מסיטות את ישראל מדרכו, דרך המלך לגאולה.

 

 

הרב שאול יעקב אלישר על בול ישראלי

פרק י"ב: חֲבָלִים בנעימים

 

פולמוס בין מגשימים ומטיפים. – הרכבת הראשונה עולה לירושלים. – פרשת חייו של הרב הראשי הראשון לציון ישא ברכה.  – הספרדים שומרי משמרת הישוב בכל הדורות. – משלחת הישוב בלשכת הפחה נאבקת על ביטול גזירות.

עצבות שרוייה בשכונת אבן ישראל בימים אלה, וחומרת החרם על בית מדרשו של פינס מורגשת בכל. רבים בירושלים, דְבר הגאון מבריסק להם קודש ומשפטו צדק, ואף מן המהססים והספקנים אין מעז לצאת בגלוי נגד דעתו של מלך רבנן. ודומה, פשטה עצבנות גם בסימטאות העיר העתיקה, גם בשכונות החדשות, והאנשים מתעטפים בשתיקה וחשדנות בעיניהם. 

מבעד לחלון חדרו רואה ר' יושעה, סופר הועד הכללי, מרחבים בהירים וכיפות קרחות מתגלפות מתוכם.  עיניו שותות בצמא את שפעת האור ואזניו קולטות את הלמות הפטישים מעִם מקומות-העבודה בבניינים החדשים שהדים רחוקים נענים לה בשלוות החלל והם באזניו כשירה ערבה. והנה, בפתע, הופרעה השירה – ומהומת החרם פרצה לתוכה, אך היא – היא העיקר, וסופו של הטפל – ברי לו – שידעך ויגווע... והנה יושב למולו ר' יחיאל מיכל פינס, שקוע בהרהוריו המדכדכים, עגמה על פניו  פני-מעונים.

– ואני, ממשיך ר' יושעה שיחו – ומפנה מבטו מעם החלון – למדתי תדיר לוותר על כבודי, שהוא לא הוא העיקר, אבל האמת אגיד, כי קשה לי תדיר לוותר על עלבוני, שהוא עלבונה של ירושלים.

– האם לשון האש שנגעה בי – רק בי בלבד נגעה, ר' יושעה?  מחזיר לו ר' יחיאל מיכל.  אמנם חדש הייתי בירושלים, אך האם לא היתה פגישתנו כפגישת שתי חוליות, ראשונים וממשיכים?  והאם כבוד אדם הפקר הוא בירושלים?

– חלילה, ר' יחיאל מיכל, חלילה, עונה הוא ברוֹך. אמת, לשון האש פגעה בך הפעם... ואולם במידת מה הלא גם אני נכוויתי בה. אמת, ואולם ר' יחיאל מיכל, שחכם אתה, ועצמי ובשרי אתה, ועזה אהבתנו מיום ראינו איש את אחיו ברוסיה, ואני שטרחתי כי תוטל עליך השליחות החשובה – ודאי תסכים עמי, כי אהבת האמת ואהבת ירושלים נפלאת היא מאהבת אח ורע....

– לא אבין מה כוונתך בדברים האלה, לא אבין... אומר הוא בקול חנוק.

– ר' יושעה מסתכל באיש-שיחו. מצחו הרם חרוש קמטי קמטים, עגמה מציפה את עיניו הגדולות, ואצבעותיו הרועדות מושכות בשער זקנו המכסיף.

– לא עתה השעה הכשרה להעלות דברים נשכחים – נענה הוא לאחר שתיקה ממושכת. ואולם, ודאי זכור לך הפולמוס שנתגלגל גם ביננו... אתה, במרחקים, עצות טובות וחסודות השאת לישוב.  אין בי ספר , שכבר עומד אתה בעצמך על טעותך.  ורבה שמחתי, ששמעו בשעתו אנשי "מזכרת משה" בלונדון לדעתי ושיגרוך בשליחותם אלינו. אבל אז, אז – אך לפני שנים מעטות היה הדבר – סערת, רגשת מאד מאד...

– אני מבין, ר' יחיאל מיכל, אני מבין לרוחך – ממשיך הוא וחיוך טוב וסלחן פושט על פניו. – הנה אמרת קודם, שפגישתנו כפגישת שתי חוליות, שני דורות, ותיקי הישוב – ואנשי חוץ-לארץ, או החדשים... והרי כל פגישה מעין זו מלווה בדרך-הטבע טרוניות ורוגזות וחוסר-הבנה, אף על פי שגם אתה, ר' יחיאל מיכל, חוליית-המשך הנושקת בקודמתה וממנה חיותה וכוחה וגם בזו החדשה, הצעירה, שראשיתה כבר מתגלה לעינינו....

– גם אם הדין עמך, ר' יושעה, מה עניין הדבר לפרשת החרם המביש הזה? – משסע הוא דבריו כנפגע.

– הדברים אשר אמרתי אז, בפולמוס עמך בכתבי-העתים, נאמן אני להם עד היום הזה. ר' יחיאל-מיכל. אי-הבנה מקורו... ואפשר שהטעם בריחוק מהארץ, בשרשים הרופפים במציאותה... וצורות שונות לדבר. אילו רק בי נגעה סערת אפך אשר כחימה יצאה – כך, בזה הלשון כתבי אז בתשובתי לך – והחרשתי. שכן, כה דרכי מעודי לבלתי השב חורפי דבר, כי מה ממני יהלוך אם אויב, או גם אוהב יחרפני, או גם יכבדני – אחת היא לי... העוסק בצרכי צבור באמונה, עיסוקו שכרו, כשכר מצווה שהוא מצווה, וראוי שיהא נכון שהצבור ייסרו ומכל מקום אל יחפש כיבודים... ואולם, שאל שאלתיך, מה חרי אפך הגדול שניתך עלי, שעה שחסת על כבוד עצמך, ואילו ממני תבעת שלא אחוס על כבוד עיר אלקים המלאה אלפי חכמים וסופרים ותמימי-דרך, המקיימים בגופם, בצער וביסורים, מצוות גאולתנו?

– ולא אעלים אף זאת – ממשיך הוא – כי כקוץ ממאיר היו בבשרי הדברים הנוראים שכתבת, כי הכספים הנכנסים לקופת הועד הכללי אינם מוּצאים למטרתם אלא – כלשונך – "שמעתי כי שמן חלקו"... איך אשכחם?  עתה עיניך הרואות... ודאי נגררת אחר חורצי-הלשון, לתומך, וזו סליחתך, ידידי ורעי....

– ואשר לפניותי אל אחינו בחוץ-לארץ, שיקנו נחלות שדה וכרם, הרי כל גליונות הקול-קורא משנת תרי"ח (1858) ואילך, החתומים בידי גדולי הרבנים וראשי עדת ירושלים, אף הם זו דרישתם, ואני איני אלא משרת בקודש... והאם לא היתה זו גם דרישתם מנדיבי ישראל בגולה ומעצמם של ראשי עדות ירושלים וחברון, צפת וטבריה מראשית הישוב החדש בהן? ודאי עיינת ב"פאת השלחן" של ר' ישראל משקלוב, ואפשר ראית את הקונטרסים של ראשי ישיבת "עץ-חיים", הרב הגאון משה נחמיה כהנוב מחסלביץ, יבדל לחיים, המעורר אף הוא כל ימיו להתנחלות?  וכמותו, חברו הגאון מראשי הישיבה אף הוא, הרב יהושע בצלאל.  ולו ראית השמחה והחגיגות והסעודות בכל בתי-הכנסת, כאשר באה להם הידיעה על רכישת אדמת יריחו...

– ואולם לא נתכוונתי לומר לך אלא זאת, כי גם הפולמוס בינינו מרחוק, לשונות-אש יצאו ממנו...

– אפשר, אפשר חריפים היו הדברים, אך בדרך כך הם נצטיירו בעיניו של החובב ציון בגולה... אומר ר' יחיאל מיכל חרש. אבל, לא היתה בהם פסילה בכשרות אדם ודעתו, ולא חרם, כפי שנהג בי הגאון הקנאי.

– אני כשלעצמי, ר' יחיאל מיכל, וכסופר הועד הכללי בירושלים, אין החרם לרוחי... לא בעניין הזה ולא בעניינים אחרים. לא חרם בשם הדת ולא חרם בשם טענות ומענות אחרות, אפילו אמת וצדק יסודן.  וכל קנאתו ליעוד, שהוא עיקר העיקרים.  ולא נתתי יד גם לחרם הזה, כשם שלא אתן כמידת יכלתי לעשות שימוש במחלוקת זו להרוס בה את הישוב ולבזות את כבוד ירושלים... ועוד זאת, ר' מיכל, הגאון הקנאי, – הרב מבריסק, הלא חובב ציון נלהב הוא, בדרכו, וחיבתו חלק מנפשו, מהקדוש והיקר לו מחיו, והיא להבה אחת מאש אמונתו.  ומאז עלייתו גבר מעשה ישוב הארץ גם בקרב חוגי החרדים הקנאים שבקנאים בגולה... ועם אלה שנסתפחו על דגלו כאן – ילדי הארץ וטובי הישוב החדש, פרושים וחסידים... ועוד דבר שמעתי, שאומרים משמו, כי כאשר באה לאזניו שמועה על דוקטור הרצל, הוא אמר בפירוש, כי צריך להניח לו לעשות, אולי יש תקוה. זו לשונו.

 

– והנה, גם אני, ר' יחיאל מיכל, – קורא הוא בהתרגשות – במצוקות שונות עמדתי ובתוך הישוב הזה ויחד עמו גדלתי, ואת אויר הארץ נשמתי מילדותי ולחמה אכלתי, בצרותיה נתחשלתי, וידעתי כי עת להבליג ועת ללחום, כן. את אוירו של חצר הכולל ברחוב היהודים בעיר העתיקה, בתוך החומה, נשמתי ומילדותי הייתי בחוג הפרושים מייסדי הישוב, בצל אבא הרב ר' אברהם בנימין ריבלין ובהשפעת זקנִי רב-הפעלים, הפרנס הנעלה הרב ר' משה מגיד, כאן למדתי ונתחנכתי בתלמוד-תורה שבחורבה ובישיבת "עץ חיים", ובישיבת "אור החיים", בחצר הרב ר' חיים בן-עטר ותורה שמעתי מפי גאוני ירושלים, הרבנים שמואל סלאנט ומאיר אורבך והסבא קדישא הרב מקוטנה – גאוני ליטא ופולין. אבל אני בן-הארץ אני בכל חושי, ובן למשפחתי שזכתה לפלס דרכים בגופה ובנפשה לישוב הזה. לעיני תמיד בן-דורי הצדיק הישר ר' יוסף יואל ריבלין, מזכיר כולל הפרושים שקדם לי, וצואת אבא, על ערש מותו, שהתחנן לפני להמשיך בברית אבות בסערת אליהו... הנמשכת מסבא של ירושלים, ר' הלל, ראש השיירה הראשונה של העולים, תלמידי הגר"א, שהפליגה על נחשול תלאות, והם היו פחות ממניין בדרוך רגליהם על אדמת ירושלים, ובאחרית ימיו כבר עלה מניינה לשש מאות פרושים ויותר, ולהם בתי-מדרש ו"חצרים" שקנו, וגאלו את החורבה ובנו את בית-המדרש הראשון "מנחם ציון", והוא, סבא, בעל הכרוז "קול מהיכל", קול-הקורא הראשון מציון לפזורתנו להיחלץ לבניין נשמות הארץ, "לתורה, עבודה וחסד, ולבניין מקדש מעט, מרכז רוחני בבניין רם ונישא, כבוד ישראל בעיר האלקים להרים". כלשונו וכמעשיו, שאינם אלא פירוש לרוח הגר"א ולדרכו... כדברי נבואה לוהטים וזועקים ותובעים היו דבריו בלב, ומסבא נמשכת סערת אליהו ומתגלגלת בבנו הרב המגיד ר' משה הקברניט והפטרון, שבאנית הקיטור הראשונה עלה מקושטא לבירות ומשם ליפו ולירושלים, בה נפטר לעולמו, ובה הקימו את בתיהם בניו ובנותיו, רבים פעליו בשעה חמורה ומרה ליישוב, אחרי המרידות והמהומות והרעש הנורא בצפת (1837) ובטבריה ואולם אני, בנערותי, נפעמתי מאד למראה השדה בכפר השילוח שגאלו יחד עם הרב הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט, ויחד זרעו בו חטים לקיים את המצוות התלויות בארץ... ולא אאריך, ר' יחיאל מיכל, בפעליו של זה האיש, שנשא כל ימיו ברמה את הלפיד ופעלו שם, בפזורתנו הרחוקה, גלוי גם לפניך. והנה, אחד מזרעי הברכה שזרע הישוב שלא יימחה מזכרוני, אף-על-פי שברכוּת ימי הייתי אז – מאמצו הנואש והנחרץ להדביר שטן איבת האחים כוללי האשכנזים ובין האשכנזים לספרדים, ודרשתו הנלהבת בבית-הכנסת בה קרא שלא מצא לה-לאיבה זו רמז בתורתנו. הנה אני רואה אותו בבית-הכנסת, פותח את ארון הקודש, תוקע בשופר וזועק מעומק-לב "קרע שטן"... ולימים זכה וכתב את כתב-הפשר בין כולל הפרושים לכולל החסידים, והשכין שלום בין האשכנזים לספרדים... וזה עיקר גדול במורשתנו, כי הוא מעיקרי התקומה והגאולה.

הוא מוחה נטפי זיעתו העולים במצחו, ובקול רגוע, ובענווה הוא ממשיך, כמתוודה:

– לא זכותי היא, ר' יחיאל מיכל פינס, אלא זכותה של המורשת הזאת שהיא בדמי ממש, בעצמותי, לשד חיי... בעל חלומות כיוסף הצדיק כוניתי בנעורי וביקשו מקובלים לגרש מתוכי ה"רוח" שדבק בי, לפרוץ חומות החנק של העיר העתיקה ולהתמודד בכוחות דלים עם שר השממון האדיר, והנה חלפו שנים והחלומות קורמים עור ובשר וגידים, והרוח לא הכזיבה, עינינו הרואות... בזכותה של מורשת זו קם הועד הכללי על גודל ועוצם מעשיו ומלחמותיו ועמידתו בשער, ורבים וארוכים הדברים... יום יבוא ויירשמו הדברים עלי ספר, והכל יקראו וישתוממו. אין בעל-הנס מכיר בנסו, ואין בעל-המעשה עומד על מעשהו. אמנם קצת מן הכתבים שרפתי, כאשר ערכו שליחי הפחה חיפוש בלשכת הועד, לבל יעמדו על מעשינו ועל חפצנו האמיתי לרשת את ארצנו... וכך, בענייננו ובשפל מצבנו גידלנו על אדמת הארץ כיש מאין, ישוב גדול ונפלא, אומר כבוד וברכה והבטחה והמשך, אשר שרשיו לא ייעקרו עוד, והוא שיזכה בבוא השעה לחיים של כבוד וחירות ויגיעת-כפיים ויהיה למשגב ללאומנו. תמיד ראינו את עצמנו כשלוחי בית-דין הגדול... וכך באתי לקניית הקרקעות ולבנין הבתים והשכונות, סביב סביב לרחוב היהודים הצר, המבודד, החשוך, בתוך מרחבי ההרים והסלעים של ירושלים, בשעריה.  מיד לאחר נשואי ר' יחיאל מיכל, התחלתי בכך, יחד עם חותני וגיסי, המזכיר והסופר של כולל הולנד-דייטשלאנד ומשמו, וניצחתי על בניין בתי-המחסה על הר-ציון בפועל ממש. היה זה נסיוני הראשון. עוד לאחר הרעש הנורא בצפת עמדו לבנות שכונה זו, ונרכשה האדמה שכללה גם את ה"הקורה" – השטח הריק של סבא, ר' הלל ריבלין.  כשהתחילו בחפירה נתגלו אבנים מסותתות של בניין קדום... בכל חושי הרגשתי במצווה של בניין תרבות ירושלים ואין בכוחי להביע ריגשת-הלב למראה העבודה הראשונה, הראשונה בחפירת היסודות לבניין. למעלה משלושים שנה חלפו מני אז ואזכיר את חברי הועד ההוא: ר' יעקב ספיר מטעם כולל וילנה, קודם צאתו בשליחות לאחינו בתימן, ר' ישעיהו אורנשטיין מטעם כולל חב"ד, ר' ניסן בק מטעם כולל ווהלין שנתעסק אחר-כך בבניית בית-הכנסת הנפלא "תפארת ישראל" על שם האדמו"ר מריז'ן  ר' יעקב לייב לוי מטעם כולל וארשה ועוד. ומני אז, ועד היום, ובלא הפסק כל מעייני וחיי וטעם חיי בקיום מצוות ההרחבה והבנייה והנטיעה, ואני וחברי, אנשי ירושלים. לא הרגשנו צורך בהטפה ובעצה-מרחוק, אלא במעשים, במעשים, במעשים – ובעזרה למעשים... ראשונים למעשים היינו.

הוא נח קמעה, מהורהר בשתיקתו, כמאמץ זכרונו, ואחר-כך הוא אומר בהתעוררות: –

– וברוח זו התריע לפני שנים הרב מקוטנה, זכרונו לברכה, שזכיתי לשמש לפניו ולשמוע תורה מפיו. עודני נער, זוכרני את הממונים והפרנסים, וזעם באזניהם; בלשון יידיש-פולנית השגורה בפיו:

– פושעים אתם, שמזניחים אתם קניית נחלות ושדות בארץ-ישראל. הבה, נעשה התחלה, וסופם של אחרים לבוא....

– הה, אילו נענו אחינו שבגולה לקריאותי הרבות בכתבי-העת השונים, וגם ב"יהודא וירושלים" שייסדתי עם ר' משה יואל סלמון ככלי-מבטא לועד הכללי וכנשק במלחמה למטרותינו –  קריאות-מקרב-לב אשר אתה, ר' יחיאל מיכל היקר, יש שחלקתָ עליהן בחלקת-עט-ולשון – לוּ הטו אוזן לקריאתה של ירושלים והתנדבו ליסוד קרן גדולה לבניין שכונות ולישוב עבודת-אדמה, וגם לגדל בשכונות, לפני כל בית, אלוני זית וגפנים וירקות הדרושים למחייה, ובדרך כך להתחנך לעבודת אדמה! – והרי שדות נרחבים מצפים לנו גם עתה סביב ירושלים וצפת ופקיעין וטבריה וחברון ויפו וחיפה ובשאר המקומות, וידים רבות מצפות להן. מראשית דרכנו בארץ ידעתי כי תשועתנו בעבודת שדה וכרם. אולם בנוסף על כך, אנו, בכל חושינו ומיום ליום החריפה הרגשתנו וגם שכנוענו שאין בכוחנו עוד לנשום ולשאת בחרפת השממה הנוראה ובטומאתה וחרף כל טרדותינו ודאגותינו אשר מספר אין להן, ללחם ולמים, ולהצלה ולהגנה, לעזרה ולחלשים, ולסיפוק כל הצרכים – גם לישובים אחרים ואפילו לנגועי הרעש והשטפון בתורכיה וביוגוסלביה – את העיקר לא שכחנו, חלילה, מעולם, את חיי עולם, את חזון ציון... כי מכשולים, ברוך השם, אין חסרים לנו גם כאן, וכבר אמרו חכמינו שאין לך דבר מצווה שאין עליה פוגעין, ואדרבא, ככל שאנו מתקדמים, כן גוברים הם ונערמים על דרכנו ביתר שאת...

– עניין החרם מדכדך רוחך, מרפה ידיך? לא, איני מזלזל, חלילה ידידי ורעי, ר' יחיאל מיכל, ואולם, מה אומר ומה אדבר אני?  במעט נסיונות נתנסיתי, ועדיין מתנסה אני?  ומעט התנכלו לי שודדים ערבים ובוזזים למיניהם, שביקשו לכלות בי זעמם, ובעיקר על שאני מקפח שכרם ופרנסתם משכר-הדירה של כוכיהם וחצרותיהם על-ידי בניית הבתים החדשים? ולא אחת כבר עמדו לרצחני נפש, כפי שאירע לי, למשל, במערכה נגד המיסיון, האורב לנחשלים בתוכנו, ומפתה אותם בממתקים רעולים ומורעלים, כאשר סוכניו התנפלו עלי בביתי במכות רצח ובגידופים שפלים.  וכאשר אירע לי בימי בניית אהל משה, ואחינו הספרדים התנפלו עלי, משום שראו עצמם מקופחים ועשוקים...  בטרוניות שונות ומשונות באו אלי אז, ובכלל זה שאני מתנגד להקמת עליות על הבתים, היינו קומה נוספת. ואני על דעתי עמדתי בתוקף, כי אמנם הכתוב הוא "הרחיבי" ולא "הגביהי", ואין טעם לדעתי, להוסיף צפיפות מעיקה שדיינו בה בעיר העתיקה... וגם העלילו עלי בעניין מחירי הבתים, עד שנחלץ לימיני הרב יש"א ברכה ואף התנצל בפני... והם רעשו וחרפו ואיימו.  ואשתי, אז בהריון, נבהלה מאד מאד לצעקה ולהתנפלות, ואני נבהלתי נחרדתי לה וביחוד שזכרתי היטב את אשר אירע לזוגתי המנוחה ולבתי הראשונה לאחר ההתנפלות שערכו עלי פראי מדבר עוד בנחלת שבעה, קודם ליישובה של מאה שערים...

– ועוד, ר' יחיאל מיכל, – אומר הוא, ושיחו רוגש וסוער ושוטף:

– הנה המשכילים החדשים השופכים קיתונות של בוז וקלון על הישוב, עפר הארץ ויסודו, בשל דבקותו בתורה ובמסורה והתנגדותו לבתי-ספר ברוחם, ורבים מחובבי-ציון היושבים במרחקים, בכרכי חוץ-לארץ, המבזים אף הם את הישוב היקר הזה ומוקיעים אותו כעדת בטלנים ואוכלי-לחם-חסד, מורדי-אמת וחשוכים, משל אין חיינו טהורים וצנועים, משל לא נטשנו לפני שנים רבות בתי אבותינו לבנות הנשמות, ולא בכוחנו אנו הקימונו  את היישובים האלה ליד ירושלים, ולא בידנו חרשנו וזרענו בשדות רחוקים, ולא רבים מתוכנו הם שניסו להיאחז בחירוף-נפש במקומות-ישוב שוממים ומבודדים ונידחים – בחברון ובלוד ובשכם ובעזה ובכל המושבות, ולא רבים בתוכנו הם השולחים ידם בחמישים מקצועות ואומנויות ובכל עבודה קשה ובסחר בירושלים ובשאר מקומות. – ואותה שעה נרגנים, המכנים עצמם מתקדמים, שכוחם בפיהם ובהטפה לזולתם, משלחים בנו את חיציהם בלא הרף... היודעים הם במי משלחים הם חיציהם ? – עולה זעקה מלבו.

– הנה, הארכתי, ר' יחיאל מיכל, כי לא יכולתי עוד עצור ברוחי... אמת קודש הם הדברים האלה... יום יבוא וצדקם יצא לאור עולם.

סומק פורח על לחייו ועיניו שלהבות ונשימתו חפוזה ולבו רוגש בלהט דברי עצמו, שהוא כפולמוס וכווידוי. עתה הוא חש בחולשה ובהרפייה כלאחר השלמת מאמץ עצום וכאוב ומר, כלאחר הסחת דאגה כבדה ומעיקה ועצורה.

כדבוק במקומו, ללא זיע, יושב ר' יחיאל מיכל, ורגש של יראת כבוד גואה בקרבו אל אבי הישוב, והוא בעיניו כקברניט-חלוץ הנוהג ספינתו הרופפת בין נחשולים עזים, ספינת ישראל החלושה, הרעבה והצמאה והמוקפת אויבים סביב, ואף-על-פי-כן לא רמו עיניו וגדולה וטובה אינו מבקש לעצמו, שותה כל ימיו מקוּבעת כוס הצער והאכזבה מן האדם, גם מן הקרובים שבקרובים, גם ממנו... והוא מרגיש בצורך להתנצל לפניו וללמד זכות על עצמו ולבקש ממנו מחילה וסליחה... ואילולא בושה שבו, היה ניגש אליו וטובע נשיקה במצחו...

– ר' יושעה, אומר הוא בלחש, אין מלים בפי... לשוני כמו נאלמה. אמת נכון, כחגבים הם עסקנינו שבפזורה, חובבינו ונואמינו ומטיפינו וסופרינו לעומת ענקי-הרוח-והמעשה-והסבל של ירושלים, שמגזע קדוש הם. הלא לא ייתכן כלל אחרת, לפי שרק שורש אמת מצמיח פרי ברכה... זה הגזע בהא הידיעה ובהא היעוד של עמנו ובו אצור מיטב חיותנו ורוחנו ולשדנו – רבותינו הגאון החסיד, הרב בעל התניא, הבעש"ט... ידעתי, שכל ההתעוררות מלמטה נובעת מההתעוררות מלמעלה, וקודמת לה.  וגם בגורלך, ר' יושעה, נפלה הזכות הנעלה, הסגולה, העילאית הזאת... בגזירת גורל האומה והבחירה כאחת...

והוא קם, מושיט לו כף ידו, לוחץ את כפו של ר' יושעה ומלטפה גם באחרת, ליטוף של פיוסין וחיבה. ­ עיניו מושפלות, והוא שותק, שותק.

– נשתה כוס יי"ש, לחיים – אומר ר' יושעה, ואור בפניו.

הם גומעים את המשקה הצורב – וחום פושט בהם.

– ועתה, נזדרז נצא – מוסיף הוא. ראוי לנו לראות את הרכבת העומדת להגיע עוד מעט לירושלים, הרכבת הראשונה – אומר הוא בהטעמה.

 

הם מפסיעים לאטם במעלה הגבעה. ואדיות וגיאיות מעברים, כלועות פעורים חצובים במעמקי ארץ. וסלעים , סלעים מלובנים בשמש, כגרמים חשופים, סדוקים וחרוכים. טורים של בתי-אבן חדשים שתולים בלב מרחבי הישימון הזועף, נוף אכזר ופראי ועם זה אין קדוש ויקר ממנו, כנחלת אבות שזרים התעללו בה וטימאוה וחינקוה והפקירוה עירום וערייה לרוחות-קדים ולחיתו-טרף, לשודדים ומרצחים. אך היא טובלת עתה בפלגי אורה וזוהר של הסתיו הירושלמי הענוג ומחייכת אליהם....

עתה הם יורדים במדרון, וקול המולת עם רב עולה באזניהם.  אוכלוסיה שלמה של אנשי ירושלים, יהודים מכל העדות והשכונות, ערבים וארמנים, זקן וטף, ברגל וברכיבה על חמורים, נתכנסו בכאן, בעמק רפאים.  מצפים לראות בחידוש הגדול, בפלא העתיד להתגלות בקרוב לעינים ממש.  רבים המברכים לשלום את סופר הועד הכללי, בני-ברית ושאינם-בני-ברית, פלאחים ואפנדים, והם עומדים בקהל הרב, מסתכלים בפסי-הרכבת המתנוצצים, המתפתלים ואובדים מאחורי גבעה, וממשיכים שיחם. 

– מסילת-הברזל עתידה לחזק את קשרי ירושלים עם כל הארץ ולעודד את המשא-ומתן בה... מעיר ר' יחיאל מיכל.

– יפה אמרת – משיב לו ר' יושעה.  שנים ציפינו למסילה, מאז התחילה העבודה בה.  ושמחה גדולה היא, ר' יחיאל מיכל – קורא הוא ופניו מאירות. זכורני, שמחה דומה אחזה בי כאשר התחילו לקבוע עמודי-טלגרף... בישרתי על כך בכתבי-העתים.

ואחר הפסקה קלה הוא מוסיף:

– ושוב לא ניטלטל ימים בעגלות וברכיבה בין הרי ירושלים ועד השפלה, וגם הבטחון בדרכים  יגבר... אף-על-פי שהעגלונים – חמשים בעלי-העגלות המקיימים את הקשר עם יפו והמושבות סופם להינזק. וגם חרשי-הברזל והנפחים עומדים לפרסם מכתב גלוי על קשי מצבם, ואדיר חפצם להאחז בעבודת-אדמה. בתרל"ז (1877) יצאה לדרך העגלה הראשונה, והנה... אכן, זה דרך העולם:  העגלה דוחקת רגלי החמור, ועתה תדחק הרכבת רגליה...

– ולא זה בלבד – מחזיר לו ר' יחיאל מיכל פינס – גם עסק חכירת המס על דרך המלך יצטמצם... המס שנוהגים החוכרים לגבות עתה מן הבהמות ומן הסחורות הנכנסות לעיר, הכל לפי מספר הסוסים הרתומים בעגלה...

– ולא מן הנמנע, לוחש ר' יושעה, שגם מים נביא ברכבת מן השפלה לירושלים הצמאה... מים, מים!  – קורא הוא בהתרגשות ושוקע בהרהור.

– אגב, הזוכר אתה את בהלת האדמות שפרצה זה מקרוב, כאשר פשטה השמועה כי החברה תבנה את המסילה סמוך לשכונות משכנות ישראל ומזכרת משה שור!  ממשיך הוא ופושט זרועו אל המרחב שלצד צפון – נוצרים עשירים, גרמנים ויוונים וארמנים עטו על האדמות האלה, סביב, מדרום וממערב... והפלאחים העלו את המחירים, והספסרים אצו רצו, ורבה חרדתנו לשכנות החדשה, וגם נצטערנו מאד שנסתמו בפנינו מקורות הרכישה וההרחבה... בצרה גדולה מאד היינו, הועד הכללי וראשי העדות דנו בה יומם ולילה. תפילות ערכנו בבתי-כנסיות ובמקומות הקדושים.  גם צמנו פעמים אחדות, ולבסוף עיניך הרואות, הועתק מקום המסילה לכאן, לצד דרום...

– אחד היה שם, – ממשיך הוא – שכינויו בפינו המן הרשע, גרמני בשם גילבר, שסירב למשוך ידו מקנייתו בכוונה מפורשת להפר חפצנו. ואך לבי היה סמוך ובטוח, כי מן השמים לא יניחו בידו לבצע את זממו, כאשר לא עלתה בידם של הצוררים הגרמנים מן המושבה אשר בדרך מיפו לפתח תקוה... והנה, בלכתו לרשום את האדמה על שמו – אחזוֹ השבץ ובו במקום מת...

– וירושלים הבינה לאות, שמחה למפלת הרשע ונשמה לרווחה...

בפתע נרעד ר' יושעה, ועיניו תוהות בחרדה סביב. הוא מבחין באחדים משוטרי הרשות, שפרשו מחבורת פקידי הפחה וראש העיר סאלים אפנדי, הכנעתם והתרפסותם כמו סרה מהם, והם מזנקים בעוז אל תוך הקהל.  מה מחפשים בולשים ומרחרחים ככלי-ציד, הנאבוטים? האומנם גם כאן מחפשים הם אחר עולים "נעלמים" יהודים, או אחר חייבים במסים או בגיוס ל"אסכריה"?

בעוד עיניו של ר' יושעה עוקבות בדאגה אחר תנועות השוטרים, נחתכת בפתע בחלל השלו, הנוהר  צפירת הרכבת – וכל הקהל ניתר ממקומו. לאטה, נושפת-נושמת, קרבה היא ובאה, זוחלת על פסיה המבריקים – ואלפי עינים נעוצות בה בהשתאות.  ההמון המצופף ניתר בבת-ראש ממקומו, ותרועה גדולה פורצת מתוכו, והערבים מפזזים ומכרכרים מרוב תמהון לחזיון המפליא-המדהים שמחוץ לגדר הישגם. הנה הרכבת! לאטה נעצרת, והם קרבים אליה, תחילה בחרדה, ואחר-כך בהיסוס, ואך נגעו הראשונים בקרונות ממש  – עוטים הם עליה בהמון, לזון עינם בה, לבדקה, למששה, לעמוד על סודה וחידתה...

– גם הם יזדקקו לה, לרכבת, מעיר ר' יושעה, גם להם תביא ברכה. אף-על-פי שלהם אין היא עתה צורך גדול... ספק אם יודעים הם, שיהודי, איש-ירושלים, יוסף אפנדי נבון, הוא שיזם את  הדבר וטרח בו והוא שהשיג את הרשיון מקושטא. והנזכור אותו אנחנו, ר' יחיאל מיכל?

והנה הוא מבחין במטיף האנגלי רוברט סקוט מונקריף, רם-הקומה ובעל הפנים העגלגלות הוורודות, שלוחה של "החברה האנגלית לעזרת יהודים נרדפים" בלונדון, אשר הוא מכירו מאז שיחותיו עמו על דרך תמיכתו בשלושת בתי-התמחוי בעיר – האחד לעניים האשכנזים בראשותו של הרב שמואל סלאנט, השני לעניי הספרדים בראשותו של הבנקאי ואלארו והשלישי לעניי החסידים בראשותו של ר' אליעזר שפירא. ולידו שלום קונסטורום, איש ירושלים שעלה ממינסק לפני שנים הרבה, הוא שלום בלעכער, פחח באומנותו, אך מצויין בחריצות ובידיעת לשונות הוא שלח ידו גם בעסקי קרקעות ובנה בתים בעיר, והקצה שנים מחדרי דירתו במחנה יהודה לצרכי בית-תמחוי, ונוטר כושי העמיד בפתח לקיים את הסדר בין הרבים הנדחקים לקבל מנת סעדם, והמבקשים כרטיסים למים ולתרופות ועזרה למגורים. – והוא רואה את שלום, מגבעת ירושלמית שחורה לראשו, זקנו מכסיף ורישומי שנות העמל טבועים בו, גובר על המיחושים הקשים שבאו עליו באחרונה, טורח בכל אונו ובמיטב אהבתו למען עניי העיר, והמסייעים בידו, בנפש חפצה ונאמנה, אשתו ובתו. ערב ערב עם חשיכה יוצאת האשה מביתה, שני סלים גדולים בידיה, קמח ותפוחי-אדמה, לחם וסוכר באחד, פחמים בשני – חשה אל בתי הנצרכים, מניחה את מנת העזרה וחומקת חרש. ואת צבור הנזקקים הוא רואה, המהגרים-הפליטים הבאים מרוסיה, אֵם הגלויות, רוסיה רבתי על עמיה ועממיה, ארצותיה ואיזוריה, החובקת ימים ויבשות, ערבות ויערים, רוסיה כלא-העמים, היא אדום, אשר אחד מראשי אלופי ממשלתה הכריז זה מקרוב, כי צרור נצור את היהודים עד ששליש מהם יגווע ושליש יתנצר ושליש יהגר. והוא מהרהר בקשר הסמוי אשר בין צרת היהודים בארץ הצפון הגדולה לבין שממת הארץ, ועולים במוחו הדברים אשר אמרום הנביאים יואל ועובדיה –  כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה, וחרדתו העמוקה של רבו, רבן של כל בני הגולה, הגר"א, כי אם לא יחושו ישראל לחונן ארצם סופם שפליטים, מוכי חרב ורעב יגאלוה.

ועולה בזה הרגע במוחו זכרו של האנגלי הנוצרי, אדוארד קזלט, בעל נכסים והון רב, ירושה מאבא שרכזם בעסקיו עם יהודי רוסיה, וציווה על בנו לא לשכחם במצוקתם, ואף הוא טרח לקבל זכיון מה"שער העליון" בקושטא לבניית קוי-רכבת בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה – וליישבם משני צדדיהם במושבות של יהודים. ותכניתו נכזבה... אך הנה, ברוך השם, זכינו והרכבת הראשונה מתגלגלת ונושפת ועושה דרכה בבטחה לעבר השפלה... הראשונה!

אחר כך הם חוזרים בתוך הקהל הרב הנע לאטו, אפוף חווייתו הגדולה, ופונים לעיר העתיקה. ר' יושעה מספר לר' יחיאל מיכל על הצרות האחרונות שנתגלגלו על הישוב, לאחר שבא הפחה החדש. ועל הגזירות השונות שיש לקדמן ב"דורונות" ובכל דרכי-ההשפעה-והשידול, ועף לקושטא עצמה כבר אנוס היה לנסוע כדי להמתיקן, או לבטלן, ולהסיר את הסכנות, שכל אחת מהן ככלייה על הקיום ועל ההמשך, וברוך השם שלא נכזב עד כה במאמציו. וכמה אורך-רוח יש לגלות, וכמה מאמצי-זהירות יש להשקיע, כדי שלא להרחיב את פרץ האיבה לישוב, שהוא כנטע רך וכל פגיעה קשה עלולה להצמיתוֹ ולהכרית מקורות גידולו וצמיחתו.

– והנה – מוסיף הוא – ירדה עלינו בזמן האחרון צרה חדשה מצד בזויי עם-הארץ ופראי השבאב, המכים בנו ברחובות ובשוקים, מתאנים לעוברי דרך, לזקנים וילדים ואף מתפללים ליד הכותל. והוא זוכר את מאמצי הרב עד שהצליח בידו למנוע את המזימה הנוראה להציף את רחבת הכותל במי-השופכין של ירושלים, לטמא את השריד המקודש.  מתאווים הם לשדוד ולבזוז כל חדש, פראַנג'י, שהוא בעיניהם בעל אוצרות, ומעורר את קנאתם. לא נסבול זאת, לא נסבול זאת! – זועק הוא ואגרופיו נקפצים – הלא אנחנו כבר מונים רבבות יהודים בארץ, כן ירבו, בארץ שלנו, ורבים מאתנו ילידיה – ואולם, תחילה יש לנסות ולהשיג צדק מהשלטון, לפעול לביטול הזדונות הקשים, והחיפושים האלה אחר "נעלמים" בשכונות הזורעים בהלה ופחד. ואך באין ברירה נשיב להם כגמולם, בכוחה הזרוע... לא נרתע! אפס, ר' יחיאל מיכל, דאגה כבדה ומיוחדת רובצת עלינו בשעה זו. זעקתם של ארבעים העולים ביפו, אשר השלטונות מתנכלים להם ומאיימים בגירושם... דבר זה חמור הוא מכל חמור – אומר הוא וחיוורון עולה בפניו. מחר עם בוקר – מספר הוא – עומדת להתייצב משלחת לפני הפחה, והחכם באשי ישא ברכה, הוא הרב הראשון לציון, יעקב שאול אלישר והרב ר' שמואל סלאנט והוא עצמו – ולעשות כל מאמץ לביטול הגזירה...

– מבחן גדול הוא, ר' יחיאל מיכל, מערכה גדולה ומכרעת, אפשר המכרעת במערכותינו.

 

אמש, עד לאשמורה שלישית, לא עצם הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, עין – דרוך לקראת השליחות של ביטול הגזירה על העליה, לקראת המבחן הקדוש, ונפשו נתייחדה עם אבותיו ורבותיו מהם שעלו מן הגולה ומהם ילידי הארץ וגידוליה, חכמים וחריפים, צדיקים וקדושים, אדירי ההלכה והקבלה, ראשי העדה ושלוחיה הנאמנים, שושלות שלמות כשלשלות של זהב מזוקק. וגם כל מגילת חייו כמו נפרשה לפניו באור בהיר מאז ימי ילדותו בצפת, לאחר שנתייתם מאביו הרב אליעזר ירוחם מצפת, נישאה אמו לחכם המקובל הספרדי בנימין מרדכי נבון, המכונה גיליבין, מגזע הרבנים הספרדים שהאירו את הארץ בחכמתם וברוחם, והוא היה לאביו ורבו ונתגדל כספרדי, אך ינק מלשדם של שני ענפי בית ישראל, האשכנזי והספרדי, וספג את מורשתם ואת זכרונותיהם.  אסיר אהבה ומסירות הוא לשניהם, לציון בית-הולדתו ולתורה בית-נפשו. פורענויות וצרות רבות הוא ראה בצפת ואחר-כך בירושלים, ומנעוריו נשא נפשו והכין עצמו ליעודו-שליחותו, עד שעלה לשמש את קודמו, החכם הנעלה מאיר פאניזל, וכבר אז היה מנהיג עיקרי לעדה בירושלים ולאחר פטירתו הוסמך לאב-בית-דין. גם בצמיחת הישוב וגידולו וביצורו, שגבר מאז עליות האשכנזים לצפת ולטבריה ובעיקר לירושלים היה שותף נאמן, בכל חבלי גידולו ומערכותיו שכם אחד עם רבני האשכנזים והועד הכללי. ועד שהוכתר, זה מקרוב, לכהונה הרמה של חכם באשי וראשון לציון, שהטילה עליו את רוב אחריות, ועם זאת הותירה לו זמן לחבר את חידושיו בתורה ולהשיב תשובותיו לאלפי השואלים ולגדל את בניו לתורה ולתעודה ואף... לחבר בסתר את שירו, שירי הקודש ואהבת ציון, ברוח אבות אבותיו משוררי ספרד.

אמנם, בקיאותו בהליכות הארץ, שכניה ושלטונותיה, וגם ידיעת לשונות מזרח, סייעו בידו לעמוד לישוב בכל עת מבחן ומצוק, והם שהידקו עוד יותר את קשריו עם ראשי עדת האשכנזים, עם הרב מקאליש זכרונו לברכה, שהספידו בפטירתו, ועם הרב שמואל סלאנט ומזכיר הועד הכללי, ר' יושעה ריבלין, ייבדלו לחיים, אשר עמם עליו להתייצב מחר בפני השררה ולהלחם להצלת נידונים לגירוש ועל הזכות לשער פתוח לבאי גולה.

לעיניו הפחה העריץ והקשוח, ואך אין מוראו נופל עליו... תגרת ידם של עריצים ממנו ניתכה על אבותיו ולא נפלה רוחם – ולא הכזיבו. גם הוא לא יכזיב כאבותיו הקדושים והטהורים, הבחונים והמנוסים בשליחות הישוב, למן ראש המשפחה, הרב המקובל יעקב וילנא, בעל ההגהות על הזוהר, שהיה חותם "ימין", והוא משיירי העולים בשיירה – הזכורה בראשותם של ר' יהודה חסיד ולייב מאלך; בנו הרב המקובל הקדוש, ר' חיים ירוחם וילנא, שעמד לימין קהילת האשכנזים הדלה בצרתה, פדה אותה מחובותיה, אנוס היה להמלט על נפשו, עבר לחברון, היה שלוחה בארצות אירופה ואסיה, וסופו טבע בחידקל;  בנו ר' יעקב וילנא, שבזכות קדושתו וישרותו כינוהו אלישר, שהמשיך דרך אביו, המשיך בשליחותו בפרס, ועמד ליהודיה בצרה גדולה שפקדה אותם, ובשובו נתיישב בצפת, שלא לצער את קרובי אשתו שנפטרה;  ושני בניו – הגדול ר' חיים מאשתו הראשונה, ששימש בעל-תפילה בבית-מדרשו של ר' חיים פרחי, שר-הכספים של הפחה בעכו ואבי הישוב בגליל, ואחיו הרב ר' אליעזר ירוחם ששימש דיין ושוחט ושליח-ציבור וסופר ומוהל בצפת, הוא אביו שלו, שנתייתם ממנו בגיל י"א. עד היום עומדת בביתו אוירת הפורענות של הימים ההם, כאשר הפחה העריץ התנכל באכזריות טרופה לשר הספרדי, מעמודי הישוב בגליל, שעמד לימינו בימי התקפת צבא נפוליאון גם לאחר נצחונו ליד התבור, ולא נתפתה להבטחת הקיסר להקים את "ממלכת ירושלים העתיקה", והוא שהכריע בתבוסתו ליד מבצרה של עכו, אך סופו שהרשע התעלל בו, קטע חטמו וכרת אזנו וסימא עינו, רצחו והחריב רכושו.  והעריץ שרצח באכזריות אימים את שרו היהודי חיפש גם אחר דודו, ומשלא מצאו, כלא את אחיו, הוא אביו, במבצר עכו, ובביתו כבר ספדו לו – וסיפורים רבים שמע בילדותו מפי אמו על עינוייו בכלאו. אלא שבינתיים באה פורענות מלחמה, מורדים שמו מצור על העיר, והאסיר נשכח מלב, נמק בצינוק ותורתו שעשועיו גם שם. לבסוף ביקש על נפשו משומר המבצר, שיתיר לו לפרוץ חור בקיר ולהטיל עצמו לים. קפץ – וניצול. עם אור הבוקר, על שפת הים, עצרו משמר הצרים על המבצר והראה להם פתח לפרוץ לתוכו, נמלט לצפת, וגם כאן נצול בנס. וסופו אנוס היה לברוח על נפשו ונשתקע בירושלים. 

 

בכל דור ודור קמים צרים לישראל גם בארץ ישראל – שומע הוא קול בלבו – כשם שבכל דור ודור קמים מחונני עפר אדמתה, והמאבק נמשך, והוא מחריף והולך בימיו... מאות בשנים יושבים הם כאן, אחיו הספרדים, בעוני ובדלות, ענווים ושפלים כעפר הארץ, ורוקמים בחייהם את החוט הבלתי-מנותק של מצוות ישובה, לאורם של קדושים וצדיקים, הרוקמים בתורתם את החוט הבלתי-מנותק של מצוות תורתה, ובסעדם של אחיהם הנדיבים אשר בגולה הרוקמים את החוט הבלתי-מנותק של עזרת הפזורה למטרופולין... כחוט המשולש המקודש הוא. הרי, דרך דוגמה, פקידי-גבאי קושטא הבירה, האפוטרופסים על עיר הקודש, על עדת הספרדים המועטה, ורבים מקיימים מצוות ה"זיאכה", היא העליה לרגל וההשתטחות על הקברות הקדושים, על הרוב בחג השבועות... מתורכיה ומאיטליה  באים העולים לרגל, בלוויית משרתים וטבחים לבישול קפה ולשמירה על הטבק והנרגילות וסופרים לתאר בשבילם את המקומות הקדושים. אכן, מעטים, בודדים עדיין שישיבתם קבע בירושלים, ומחמת הפורענויות והגזירות והמסים והארנוניות והחובות, ומפחד שמא יגזרו הגויים הרשעים על עקירתו של המעט היושב בציון, אנוסים הפרנסים עצמם להגביל את מספר הבאים בסייגים של גיל ועוד. הלא אפילו הקבורה בהר הזיתים נאסרה עליהם בימים ההם...

ומעטים קיימו בגבורת-נפש עילאית ישוב יהודי בטבריה, ובראשם המקובל ר' חיים אבולעפיה שהיה מבוניה הנאמנים, וביצר את חומותיה של שכונת היהודים, והוא שחידש את הישוב היהודי בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף. בודדים ישבו בעכו, כר' חיים פרחי, מגינו של הישוב היהודי בגליל, הקיים גם בימינו, ובו האשכנזים הקרויים חסידים, לבושי בד ומשי צחורים כותונותיהם פתוחות בחזיהם, השמחים וחביבים, על אף דלותם מסבירי-פנים וטובי-עין, וזמירותיהם וריקודיהן ממלאים את רחובותיה החלומים של עיר הכנרת....

ובחברון היו לכודים ב"חצר", כשעינויים גדולים משתרגים עליהם, נתונים ללחץ שכניהם, ולעלילותיהם, מבודדים ודלים, צפויים לגירוש, למאסר ושקועים בחובות, אך דבקים בעיר-האבות בכל לבם. בבית-הכנסת שלהם קבעו את דלתות-העץ של הקהילה הקטנה בעזה, שנתמוטטה עם פלישת נפוליאון לארץ ישראל. וכאן קבע מושבו הרב, החולם הגדול לתקומה, לעבודה, לכיבוש הארץ בכוח, שניצוצות רוחו הדליקו לבבות רחוקים.  בית הרצל בבודפשט מזה ובית הרב אלקלעי בסַאראיאבו מזה. וכאן, בחברון, שוכן כבוד כעומד על המשמרת הרב הגאון, המקובל והחסיד ר' אליהו מאני, שעלה מבגדאד והוא ממכונני ישובה.  גם המוסלמים מוקירים אותו מאד, והוא משתדל בבניית בית-כנסת ובגאולת מערת המכפלה.  בגבורה ובאהבה ובאמונה התמידו אחיו הספרדים בעיר-האבות עד לבוא נ"ו ראשוני חסידי חב"ד, שירדו מצפת עם המחלוקת בין הרבי ר' אברהם מקאליסק לבין האדמו"ר ר' שלמה זלמן מליאדי, הקימו בה עדתם, ונתנסו אף הם ביסורים גדולים, לרבות רעידות-אדמה ומעשי-שוד מאויימים, מלבד רעב וצמא ודחק. והם ששיגרו את שליחם לחוץ-לארץ שנטע את בשורת הישוב המתחדש בקרב בני-ברית ושאינם בני-ברית בהודו ובארצות ערב, באוסטרליה, בארצות אמריקה ואירופה. גם בשכם החזיקו מעמד שבע מאות שנה בגיטו, ובה ישב השבתאי הנודע נחמיה חייא חיון, שגם רבני ארץ ישראל גם רבני אירופה, אשכנזים וספרים, רדפוהו באף ובחימה. ובה, בימינו, קומץ יהודים, אנשי ירושלים, מהם סוחרים ופקידים, חייטים, שען, רופא, שהנהיג חידוש מפליא – מדחום, ונשותיהם האשכנזיות מהלכות עטופות מולאיה שחורה ורעולות-פנים, וזולתם גם עדת שומרונים.  הועד הכללי תמך בשתי הקהילות הקטנות, המבודדות, וגם ברמלה, שהם כאיים בים של קנאות ואיבה. 

והנה, לעיניו, עיר הולדתו צפת שבמרומי הגליל, בה ובסביביה ישבו יהודים ספרדים, אם גם בודדים ומעטים, במשך דורות. עד שנזעקו אליה בניה-מחדשיה חסידי גליציה ופולין, רוסיה, אוקראינה וליטא שביקשו לנטוע בה מרכז לחסידות, שטרחו במסירות-נפש לרבוי הישוב, והעלו יהודים בנמל עכו, על אף איסור השלטונות, ורעולי-פנים כנשים ערביות, העבירום לצפת ולטבריה. הם עמדו בצרות ונתפלגו גם ביניהם לבין עצמם, ועד לבואם של האשכנזים הפרושים, מחדשי-בוני הישוב, תלמידי הגר"א. אלה מהם שלא עלו לירושלים – גם מכות ארבה והבצורת, מעשי השוד והרצח, מחלות ומגיפות מהומות ורעידות-אדמה שפקדו את צפת והגליל בזה אחר זה לא עקרום כליל, באחרית כוחם נאחזו בהרי הגליל בארץ חמדה. ובבוא השר משה מונטיפיורי – אחת היתה בקשתם ממנו, והם נתנו לה בטוי בכתביהם אליו, שיוּתן להם להיאחז, להכות שורש ולהצמיח ישוב בעבודת אדמה, בגידול צאן, במטעי עצי זית וגפנים, כשם שביקשו אחוזת אדמה גם מאיבראהים פחה, המורד בשׂולטן, שכבש לפרק זמן את הארץ. בעיניו ראה את שרידי הישוב בראש העצמון, שבו התיישב החלוץ הגבור, ר' ישראל ב"ק, ועמו עשר משפחות וניסו לחרוש אדמתם ולגדל בה כרמים. וגם אדמות חכרו משכניהם המוסלמים. וכמה תקוות תלו אז יהודי צפת בגאולת מחצית הכפר גיא-אוני - בשמחה נאחזו באדמתו שלושים משפחות חלוצים, וכן באדמת עין זיתים, לא הרחק מכפר מירון, שבו מתגוררים גם עתה ספרדים מועטים. ועיניהם נשואות אל ככר החוּלה אשר על פני מי מרום, אשר סוחרי בירות כבר לוטשים עיניהם לקנותה, וחפצם לנטוע עצי תולעת המשי ולגדל צמר-גפן  וגם לשלוח ידם בדיג.  ואך הפורענויות שפקדו את צפת לא פסקו, כמו מן השמים נלחמו בה;  והנה, רבים מן האשכנזים החסידים, מחונני צפת ואוהביה, וגם מן הספרדים, נאחזו בירושלים, ומצאו בה מקלט וגם התינוקות ובעלי-המומים, שרידי הרעש, ניצולי המפולת בנסי נסים... וזכתה ירושלים שהיתה מוסד יסוד לישוב החדש. 

והנה מתעוררת לעינינו יפו הקדומה, ששנים הרבה לא היו בה אלא יהודים בודדים ואכסניה דלה אחת לעולי-רגל וליהודים – ולימים מינו בה את הרב הראשון לציון והועד הכללי שלוחים מיוחדים בנמל לקבלת העולים החדשים וללוותם עד לירושלים.  ולא יישכחו את מאמציו של הרב יהודה הלוי לקיום הישוב היהודי הקטן בעיר קדומים זו. עתה – כל אימת שהוא מזדמן אליה – הוא נפתע למראה נמל גומרוק ההומה עולים לציון, אורחים ועולים לרגל ומבקרים שונים, וגם סרסורים, בתי-מסחר ובתי-מלאכה ומוסדות קמו בה, מרכז למושבות ביהודה, ולא הרחק ממנה, בים החולות, מציצים הצריפים והבתים של נוה צדק ונוה שלום. ואך חיפה עדיין רדומה כליל...

דמויותיהם הנעלות של החכמים והמקובלים, הגאונים והצדיקים הספרדים, שקיימו את הישוב בכל הדורות, עוד קודם לבוא ראשוני האשכנזים, ואשר מרוחם ינק ובספריהם מילא כרסו, עומדות לעיניו הלילה הזה. ראשון להם מחבר הספר "אור החיים", שהוא פירוש נעלה על התורה ועל נפש ישראל, שהוא יודעו כמעט על פה, להגאון ר' חיים בן  עטר, שכוחו בפשט צלול ומושך לב, נתפשט ברחבי בית ישראל ונתחבב עליו. בשנת תק"א (1741) הוא עלה לירושלים עם שתי נשותיו הצדקניות, שהיו מתעטפות בטלית ותפילין, העמיד בה ישיבתו שגידלה דורות של חכמים וסופרים וייסד בה את בית-הכנסת "אור חיים" (שלמדו בה ראשוני תלמידי הגר"א שעלו לירושלים), ובדרכו לארץ ישראל נועד עמו הרב הצדיק, ר' אברהם גרשון מקיטוב שעלה לארץ במצוות גיסו הבעל-שם-טוב, וכל אחד מהם מוכתרים ומעוטרים במיטב הסגולות, נתבשם מתורתו של חברו. כל אחד בענוותנותו חשב את חברו לגדול ממנו. ומתלמידיו של הרב בן עטר, היו הרבנים המחברים ר' דוד חיים שמואל חסון ובנו הרב שלמה חיים. והנה הרב החסיד, ארז הקבלה ר' גדליה לבית חיון, מייסד בית הכנסת "בית אל" בירושלים, שמספרים עליו, כי בשנת בצורת נתכנסה לשם כל העדה, והילדים הצמאים זעקו: – אבא, תן לנו מטר!  פרץ בבכי והתפלל על הגשם, ותפילתו היתה לרצון – ומיד נתקדרו השמים וירד גשם סוחף...

והנה הגאונים האדירים, המחברים האחים ר' רפאל (שקירב את הקראים וילדיהם) ור' אברהם מיוחס, הגאון המחבר ר' חיים דוד פארדו משאַלוניקי, נצר לגזע אבוהב, הרב המחבר והמקובל ר' יצחק ארדיטי, הרב החסיד והמקובל ר' שלמה מלכו, ומגזעו של שלמה מלכו הזקן שנשרף על קידוש השם, אב ופטרון לעניי-העיר, הרב ר' יעקב לבית חזן, חברו ועמיתו של מאור ישראל ובן לוויתו במסעותיו לארצות אירופה. הפוסק המובהק ר' יום-טוב אלגאזי, שהפליא את רבני האשכנזים, כר'  עקיבא אייגר ור' משה סופר, עמם נפגש בפרנקפורט על נהר מיין. ובמסעו זה הוא זכה ומצא את מכתביו של הרמב"ן  והוציאם לאור בירושלים.

 ופתע הוא רואה את הרב-המקובל, הפייטן ומחשב הקיצין, הפרוש והצנוע, שחונן גם בקלסתר של נוי וחן, ר' שלום מזרחי שרעבי, כל חכמי ירושלים ורבניה בזמנו היו תלמידיו, ותחילה היה קיומו על מכירת מחטים ומזלגים, עד שעמדו על טיבו ומינוהו לרב, ואת כל חבורת המקובלים – הצדיקים שנתקשרו לאהבת-חברים ולשיתוף בקניין ולקירוב הגאולה. 

והנה, הרב המופלא, הסופר החוקר, השלוח הנאמן, שברח כל ימיו מן הרבנות, איש חברון, יליד ירושלים ופארה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א – נכדו של מקובל אשכנזי ר' יוסף מן העיר ביאלה שבפולין, שעלה עם שיירת ר' יהודה חסיד שעמה היה גם סבו, הרב המקובל ר' חיים ירוחם מווילנא, שבחמדה ובתשובה קיבץ הרב המופלג הזה כתבי-יד ברחבי אירופה ואפריקה, ושקד על הספריה הגדולה בפאריס אשר הקיסר פתחה לפניו, וגאל את נכסי רוח ישראל – אבני-יסוד לספריו.

בתקופת כיבוש נפוליאון, סמוך לבואם של גאוני אשכנז, תלמידי הגר"א, עולה בהדרה דמותו של הרב ר' משה יוסף מרדכי מיוחס – בנו של הרב הנודע בעל "פרי האדמה"[40] ויורשו של הגאון ר' יום-טוב אלגאזי. "עולה תמימה" היה כינויו בפי העם, ומנהגו היה לילך כל ערב-שבת עם משמשו להתפלל לפני הכותל, ומסיים את כל מזמורי התהלים, על אף הפרעות הישמעאלים.  וכשבא אצלו הפחה לבקשו שיתפלל לנצחון על קיסר הצרפתים, בעוד ירושלים מתבצרת לעמידה ולהתגוננות, החזיר לו בשאלה, מדוע אין מניחים ליהודים להתפלל לפני המקומות הקדושים – ומבוקשו ניתן לו.  וכאשר ניבא כן היה – הקיסר הגיע עד קרית יערים, משם חזר ועלה עד עכו, ושם פרצה מגיפה בצבא וסופו הובס...

והנה החכמים הספרדים הנעלים, חכמי ירושלים, הסמוכים לדורו ולזמנו, שחיבבוּ והוקירו את הרבנים האשכנזים מייסדי הישוב החדש בירושלים, כהחכם ר' יונה משה נבון, שפירסם יחד עם חברי בית-דינו ר' יצחק קובו ור' אברהם חיים גאגין והעביר לתפוצות את הבשורה על הפיטור משִׁטרי-החובות שהיו בידי הישמעאלים מאז שרפו את חורבת ר' יהודה חסיד, על החזרת יוד- אלף חנויות  בסביבה ועל כינון בית-המדרש האשכנזי הראשון "מנחם ציון". ולידו הרב חיים נסים אבולעפיה מטבריה, בנו של ר' יצחק, בונה טבריה, בנו של ר' חיים מופת הדור – פארה של ירושלים, ויורשו, המחבר הגאון, בן רבנים, שרי-התלמוד ומנהיגי העדה, הראשון לציון ר' חיים דוד חזן, אשר הקיסר נפוליאון והשולטן עיטרוהו באותות-כבוד.

והנה הגאונים שהוא זוכרם  יפה – הראשון לציון, המחבר ופוסק, ר' אברהם אשכנזי, ראש הישיבה וראש מוסדות הספרדים בעיר, והרב הצדיק התמים ר' עבדאללה (עובדיה), בנם של צדיקים ומרביצי תורה ונשיאי גולה בבבל, שביקש לא לספוד לו (ואביו עוד הסכים על "פאת השולחן" של ר' ישראל משקלוב, בונה צפת).

ואחרון אחרון, הרב הצדיק, שהתגורר באחרית שנותיו בירושלים, בנם של גאונים, שחירף נפשו על קידוש השם וסבל עינויים מרים וקשים בימי עלילת-הדם בדמשק, הרב ר' יעקב ענתבי.  לעיניו הצינוק בו הוא היה כלוא, והחור – שדרכו עינוהו והתעללו בו. והנה, עמד במבחן – וסופו נושע ועלה לירושלים.  והוא יודע, כי כעוז רוחו של הרב הזה, כן עוז חיבת ציון שלו, ואין דמותו משה מנגד עיניו...

כל הלילה הוא ארח לחבורה קדישא זו, שהוא יורשה-ממשיכה, וזכרי תורותיהם ופעליהם וחייהם נסכו בו שכרון וגאון, ודומה היה עליו, כמו הסתכלו בו בעיני חיבה ולחצו ידיו ואצלו לו ברכתם. עם שחר הוא התפלל ברוב כוונה והתעוררות כמקדש עצמו לקראת שליחותו הגדולה, ואור שמש ירושלים מאירה לו דרכו שבעתיים, ונעימה וטובה לו לאחר הלילה נדוד-השינה...

משלחת יהודים בבית האידרה, ממתינה בפרוזדור לשכתו של המושל התורכי, הפחה ראוף... נציגות מכובדת בזכות שולחיה ובזכות עצמה. הרבנים הראשיים בה וראשי עסקני הישוב, אשכנזים וספרדים, ילידי-הארץ ובאי-גולה – והוא, הרב הראשון-לציון, בכללם. וכולם נאמנים לשלטון, ואך נאמנות-לבם נתונה לעמם ולמאוויו בארץ הזאת, נחלתו המיועדת והמובטחת והמקודשת של ישראל, שהיא בשלטון זרים ואוכלוסייתה פרועה ועויינת, ולא זו בלבד אלא שגזירות חדשות לבקרים מאימות על קיום הישוב הקטן, המתקבץ מכל קצוות גולה, שכבר עשה גדולות ונצורות בעמלו ובהקרבתו, באונו ובהונו, להתעוררותה מתרדמתה, כגון הגזירה האחרונה הזו, שהיא כמאכלת שלוחה לצוארם של ארבעים עולים ביפו, שבתלאות רבות הגיעו לחוף, ועתה הם עומדים על סף היאוש – והישוב כאן, היהודים ברוסיה, ארץ הצפון הרחוקה ובני-משפחותיהם בקהילות השונות, מצפים ומתפללים לביטול גזירת-הדין של המושל. והלא זה מקרוב הם הקבילו פניו של הפחה החדש בכבוד רב ובנגינות ובנאומי-ברכה ונאמנות...

הוד מוראה של השליחות נסוכה עליו עתה, על פאר לבושו הרקום ציצים וכפתורי כסף וטורבאן נאה לראשו. קומתו הזקופה, הרמה, אומרת גאון והדר – ובלבו חמלה ואהבת ישראל. הכל בירושלים זוכרים מעמד בחירתו-הכתרתו בבית-הכנסת של הספרדים על שם ר' יוחנן בן זכאי. עם רב, בני כל העדות, באו לשמוח במעמד מרומם זה, ובראשם נכבדי הספרדים. הגאונים האשכנזים, הרב ר' שמואל סלאנט והרב משה יהושע יהודא דיסקין. סופר הועד הכללי ר' יוסף ריבלין ור' יחיאל מיכל פינס, ראשי הכוללים והממונים, גבאי בתי הכנסת והישיבה, החזן ומשורריו הנעימו במזמורי תפילה, ורבו הברכות לראשו של הנבחר הנעלה, ורבתה השמחה.  ואף הוא, בהיפוך גמור לתחושתו בשעה זו, עמד שפל-ברך לפני אחיו היהודים וכאשר הלבישוהו סודרא דרבנן, זו אצטלת הצבעונין המפוארת ולראשו כרכו את  מצנפת-הרבנים, ונוכח כל ההמולה והתכונה והחדווה הרבה סביב. ואחר-כך, לאחר ברכות "הנותן תשועה" לשולטן ולפחה ו"מי שברך" לחכם באשי קמה דממה – והוא פתח, בקול חנוק מבכי, דרשתו ופלפל בדין "מנוי פרנס על הצבור" וטען, שאין הוא ראוי לכבוד ולאצטלא שנשאוה גדולים וטובים הימנו, ושיעשה כל שבידו לחיזוק הישוב והאחדות.  ודמעות עמדו בעיניו, כאשר באו רבים לברכו עם בחירתו לכהונתו הרמה. ואילו עתה יושב הוא על הספסל ככהן גדול, שולי שלמתו המבודרת פרושים על הארץ, ידיו אוחזות במטה בעל ראש-הכסף כשרביט מלוכה – שלווה ועוז בעיניו המפיקות זיו חכמה.  עוד מעט ויתייצב לפני המושל ויבקש על האומללים, ועל עמו יבקש, כאחד שליח עם בימי גדולת ישראל בספרד ובתורכיה רבתי בדורות עברו, שלפני מלכים התייצבו, בגאון ובכבוד וברמה נשאו שליחותם.

לידו יושב הרב הראשי לעדת האשכנזים, הגאון ר' שמואל סלאנט, גוף דל ומצומק ונמוך-קומה, עטוף במעיל אפור המתמזג באפרורית שערו, ראשו חבוש במגבעת-הרבנים הירושלמית השחורה, כולו תשישות וזקנה, אך מלא עירנות וחיות, משל לא בשר ודם אלא רוח ערטילאית היא היושבת בזה, ואך היא מפועמת עוז ואמונה ודרוכה חרדת שליחותה. היטב היטב שקל בלבו את אשר עתיד הוא לדבר עם השררה, ואף עם הגאון מבריסק שעמו נפגש אתמול בשמחת ברית-מילה החליף דברים על כך, ושאל לדעתו ולעצתו. והוא סיפר לו, אגב כך, כי נתגלה בירושלים כתב-יד שלם של הגאון החסיד מוילנא על כל התרגום שבתנ"ך שחובר בידי בנו הרב אברהם. עזה היתה ריגשת שמחתם, והגאון מבריסק ראה במציאה היקרה-מכל-יקר אות מבשר טובות ולחץ ידו בחיבה וברכהו בהצלחה בשליחות-המצווה הגדולה של הצלת נפשות ופדיון עולים, שבויי תקוות ציון וגאולתה. והמסובים כולם שמחו לאותות-החיבה ביניהם, וקשרו בהם תקוות וראו בהם רמזים לברכה ולהצלחה.

והנה, ר' יושעה ריבלין, סופר הועד הכללי וראשו, אשר כבר לא אחת נתנסה בשתדלנותו אצל הרשות, וכולו דריכות מתוחה מאד ודעתו מאומצת עד תום לשליחות-הקודש. הוא יודע היטב כי קשוח ונוקשה הפחה החדש, גאוותן ויהיר, ערום ואכזר, ואך הכרח להבקיע את קרח לבו בזהירות ובתבונה, בשידול ובהפצרה, כי הכרח לבטל את הגיזרה העלולה לגרור גזירות אחרות ולהצמית את מפעל חיינו באיבו. אצבעותיו הרועדות מושכות בשער זקנו המכסיף, ושפתיו מהודקות בהחלטה נחושה לעמוד עמידה איתנה במבחן הצפוי. זקוף קומה, מהורהר ומאומץ עומד הוא, ובסמוך לו, על הספסל, מר משה נבון, תרבושו האדום לראשו, ודומה עצם המצאו כאן, – בפרוזדורו של השליט, מוסיפה לו בעיניו חשיבות.

עתה הם יושבים למולו... ספלוני הקפה מהבילים. תמונות השולטאן וקמיל פחה תלויות על הקירות. שררה ושובע-רצון וגאווה ועריצות על פניו, פני שליט על חייהם וגורלם של נתיניו.  יודעים הם, כי חומד הוא כבוד וכיבודים, חנופה והתרפסות, ואך עם זאת מעמיד פנים של גומל חסד ומושל נאור. הוא, נציגה של מעצמה אדירה – מאזין לדברי ההסברה והבקשה, בשם הצדק והיושר, של שלוחי היהודים, נתיניו, כנתונים בכפו ולחסדו.  והוא יודע, כי עמו הכוח הגשמי המוחלט, ואך עם היושבים מולו – כוח התבונה והצדק. ושני הכוחות כמוטלים על כף המאזנים, עולים ויורדים...

ר' יושעה ריבלין פותח  בלשון מנוסה ורהוטה ומעיר, אגב, ליחסם הנאה של השלטונות העליונים בקושטא שעמם נשא-ונתן במצבים ובמבחנים שונים, שבהם גילו הבנה לשאיפות היהודים בארץ ישראל ואף עמדו לימינם בצרתם. לשונו התורכית נאה ושוטפת, והרצאת דבריו מתונה כובשת-לב. הנה הוא זוכר את ענין המחברת הנוראה "צרח אל בר פי בוק אלחר" (צריחת הנשר בשופר החרות), שסופר בה על רב יהודי ששחט ילד נוצרי תמים והקיז את דמו לצורך אפיית מצות בפסח – עלילה שפלה ונמבזה שצמחה בארצות הנוצרים. החוברת הודפסה, כנראה בקהיר, והופצה תחילה ביפו ועוררה יצרי רצח ונקם בהמון החשוך. הוד מעלתו הפחה זוכר ודאי אף הוא את הדבר המחריד; וודאי עמד בעצמו עלה הסכנות האיומות שארבו אז לנאמני נתיניו, היהודים.  – והנה, הזעיקוני יהודי יפו, ואחר כך מיהרתי לקושטא... השולטאן הנאור ושוחר –הצדק, ירום הוֹדו, לא זה בלבד שציווה על וזיר-ההשכלה שלו להחרים את החוברת המאוסה ולשרפה, וביחוד בבירות ובחאלב, בבגדד וביפו, אלא אף לכלוא את מפיציה אנשי-הבליעל ולהעמידם לדין. את ספרי האיבה והמשטמה נגד היהודים ציווה לבער. תבוא עליו ברכה משמים...

ועתה הוא מרחיב בדבור. בנחת ובלהט פנימי, בעניין הגזירות החדשות – איסור רכישת האדמות על-ידי היהודים – טוען הוא בנחת – סופו להצמית את התפתחותה של הארץ הדלה והחדשה המשוועת לתחייה ולחיים, שהרי אין זולתם נכונים להשקיע בכך כוחות ודמים... הוד מעלתו הפחה ראה ודאי את השכונות הנבנות סביב לירושלים, את המושבות החקלאיות. את המוסדות והמפעלים – כל זה הוקם במאמצים ובמסירות-נפש ובקרבנות. היהודים בכל העולם, אסירי-הטובה, יזכרו תמיד את מטיביהם, כאשר זוכרים הם עד היום את השולטאנים האדירים והנאורים, והאדיבים מהימים שלאחר הגירוש מספרד... ואך הדבר המעורר בנו עתה חרדה עמוקה, הקשה לנו מכל פורענות, זה עניין ארבעים האומללים, העולים ביפו שחֶרב הגירוש מארץ תוחלתם מתנופפת מעל לראשיהם... באנו, איפוא להיות להם לפה ולבקש על נפשם. מדוע, ייגזר עליהם הגירוש המר?  הועד הכללי מתחייב לשאת בדאגה לכל מחסוריהם... וגם האיסור על רכישת אדמות ובנייה כגזר-דין של כרת הוא על התפתחות הארץ ותושביה...

– ר' יושעה מהרהר קמעה, ונענה:

– הדין עם הוד מעלת הפחה, שהוא שליט צדק וחסד... ואולם ירשה לי להעיר, שחלילה לנו לבקש את אפלייתנו לטובה, ואפליית זולתנו... הנה, כבוד הרבנים הראשיים שלנו היושבים בזה יאשרו ודאי את דברי אלה. כלום מעשינו כאן רעה בהם לתושבי הארץ, אף-על-פי שמקנאים הם בנו מחמת בערותם ומתנכלים לנו?  רבים בירושלים שקועים עתה בעסקי בנין בתים והעיר מתרחבת והולכת. אף עניים חוסכים מפתם ומצטרפים לבונים. ורבים מצטרפים בבנייה וסביביה.  גם הערבים מירושלים ומהכפרים סביב נהנים.  מה יעשו עתה אלה שכבר הכניסו דמיהם בעסק זה? ומה יהיה על המסחר? לא נאמין, שעין ממשלתנו הנאורה והנבונה רעה במעשים שלנו, לא נאמין!  הלא רבים מן האפנדים והפלאחים לוחצים עלינו בלי-חסך בהצעותיהם למכור אדמות, הן על שום התועלת שהם מפיקים מהן, הן כדי להמלט מסכנת  גיוס לצבא השולטאן...

רעד חולף בפני הרבנים, והפחה מנתר בת-ראש[41] ממקומו, ותרעומה קשה בפיו:

– אם אמנם כדבריך, סופר הועד הכללי, שהיהודים נאמנים לשולטאן, מדוע חוסים הם בצלם של  קונסולים של מדינות שונות באירופה ואין הם מתעתמנים? מדוע? מדוע הרב הראשי סלאנט נתין זר הוא?

בנחת נענה הרב:

– אכן, הדין עם כבוד הפחה – אומר הוא – ואולם, אשר לי, הן זקנתי ושבתי. וכלום נאה ויאה לי עתה להמיר נתינותי?  עשרות בשנים יושב אני בירושלים, וגם חכמינו ציוו עלינו, שדינא דמלכותא דינא...

ועוד הוא העיר באזני הפחה, כי המוסלמים והיהודים משולים לנוסעים בסירה אחת... לא, לא  ספינת-קיטור היא, מן החדשות המפליגות עתה על פני ימים, אלא סירת-מפרשים, הנעה ברוח, שההפלגה בה ממושכת. מסוג זה שרוב היהודים היושבים בארץ באו בהן... בסירת-מפרשים ההפלגה היא על הרוב, איטית, ובינתיים הנוסעים מתקרבים זה לזה, בשעות השלווה ובשעות סכנה, האם לא כן היה גורל היהודים והמוסלמים מימי ספרד?  והאם לא נרדפו שניהם מחמתו של הצלב?

חיוך קל חולף על פניו של השליט וקופא בחומרה אטומה.  דממה דכואה. והאוירה לחוצה ומתוחה, משל הגיעו המתדיינים למבוי סתום ומעיק, ואילו עיקר העניין כמו נשמט ונשכח... בפתע חולף הרהור במוחו של ר' יושעה – הוא יוותר על נתינותו האנגלית, ויכריז במעמד זה על התעתמנותו! קרבן גדול הוא, ודאי, ולא שלו בלבד אלא גם של אשתו וילדיו, ואולם הוא מרגיש, שהכרח הוא לו להקריבו, וביחוד לו, ברוב תפקידו ואחריותו כדי לקנות את לבו של השליט כדי להציל את המגורשים... ולא אותם בלבד. גם את תקוות אחינו בקהילות שמהן באו. כדי לבטל את הגירוש שהוא כגזר-דין של כלייה על הישוב על-ידי הפסקת העליה, ולגונן על שלום הישוב וכבודו ועתידו. ובקול צלול ובוטח הוא מכריז במקום על החלטתו.

  כבוד הפחה, אני מכריז בזה על החלטתי לקבל את נתינותו של השולטאן ירום הודו...

חיוך רחב של נצחון והישג פושט על פניו של הפחה.  חיוך של קורת-רוח.  הנה, מעתה יהיה ראש השיכנאז אזרח עותומאני, על כל החובות הכרוכות בכך וחייב יהיה בנאמנות לשולטאן ונתון לחסותו הוא, וישמש בכך דוגמה ומופת...

עתה נושא דברו הראשון לציון. יליד הארץ הזאת הוא, ואבות אבותיו נולדו בה סבלו בסבלותיה ושמחו בשמחותיה ותמיד שמרו אמונים לשולטאן, גם בעתות חירום, כגון בימי פלישת הקיסר הצרפתי ובימי מרידות ומהומות, ועם זה עמדו לימין עדתם, ובראשם, כחובתם... אמנם, הבחין השולטאן בזמנו בין ספרדים לאשכנזים, ואולם אחים הם, בני העם היהודי וסימן מובהק לכך – כאשר הוכיח בהזדמנות אחרת חברו ורעו הרב הראשי של האשכנזים שאין בני שתי העדות מתחתנים אלא אך ורק ביניהם... ותורה אחת להם. דין אחד לאשכנזים ולספרדים, ושניהם קשורים בעבותות-אהבה לארץ הזאת ולמקומות הקדושים שלה. ואין הוא מעלה כלל על הדעת שהוד מעלת הפחה יגזור על גירוש אחינו האשכנזים, אוהבי הארץ כמותנו ושוחריה, דבר שלא קרה כמותו בתולדות השלטון העותומני...

– עוד מבקש הוא לציין באזניו של הוד מעלתו הפחה, כי הרב החכם הכולל, הרמב"ם, כתב, שהישמעאלים מודים באחדות  הבורא, והקוראן מייחד את האל בתכלית הייחוד, כתורת משה... שלא כהבלי הנוצרים. והאם לא עמד שכם אחד, יהודים, תורכים וערבים במערכה כנגד התועים, הצלבנים, שעטו על הארץ הזאת כלהקות של צפרי-טרף?  והאם לא ידוע שלאחר הגירוש האכזר מספרד מצאו היהודים המגורשים מקלט בחסות השולטאנים.  ומהם כבר אז עלו לכאן, לגליל והקימו אהלים של תורה ותפילה?

– הוא מבקש את מעלת כבודו לזכור כל זאת, וכן את זכויותיהם הקדומות של היהודים בארץ ואת עקרונות הצדק והיושר, רחמים וחמלה ולא לגרש מהארץ את הפליטים אשר ביפו, ולא לחסום בפניהם את האפשרות להצטרף אל אחיהם בארץ הזאת...

הפחה קם ממקומו – אות לגמר השיחה, ואף אנשי המשלחת קמים ממקומותיהם, נפרדים ממנו בקידה.

בדרך לפתח היציאה מעיר ר' יושעה, כבדרך-אגב:

– כן, הודעת מעלת הפחה, אשר לאנשים מיפו, בטוחים אנו ומקווים אנו שרשאים אנו לבשר להם....

– בידו הנדיבה של הוד מעלת הפחה להציל האומללים וגם מן השמים יגמלו לו – מחזק את דבריו הראשון לציון.

– משפט וצדק דגל השולטאן – מחזיר הוא בחיוך – לא יכזיב נתיניו הנאמנים – אני, הפחה, מבטיח....

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק י"ג: משנת ארץ ישראל

 

ר' יחיאל מיכל פינס ומשפחתו ביהוד.  – פולמוס ה"חלוקה" – שיטתו בישוב ארץ-ישראל.  – בית הועד הפועל של החובבים ביפו. – פגישה עם ר' יושעה ריבלין. – יפו וירושלים.

מגִבעת יהוד נשקפת שפלת יהודה על כל יפי פראותה השוממה, הקשוחה והאכזרית, הצרובה והלהוטה, ללא צל וללא חיים, ים של אש ומדבר, ובתוכו איים בודדים, זעירים של ישוב אדם, בקתות דבוקות-חמר-וגללים כתומים-חומים כאדמה ומאהלי בדווים שחורים כצאן המחכות בחריצי הואדיות ובשדות-הקוצים.  על הגבעה נטוי צריף מארך, כגמל-ענקים שהוברך, משכן למתיישבים החדשים, ולידו הבאר החדשה אשר נחפרה זה מקרוב ובה אוצר האוצרות – המים הטובים והמתוקים. כאן מתגורר ר' יחיאל מיכל פינס עם משפחתו שבאה זה מקרוב מירושלים, ועמם המתנחלים מפתח תקוה, – עובדים נחלותיהם במושבה המרוחקת ערך שעה נסיעה.  היטב מכיר הוא את הגבעה הזאת ואת השדות סביב בואך פתח תקוה ואת קני-הישוב הדלים של הפלחים האריסים, ואת מקורות הירקון בעמק ואת הביצות, ואך אשתו ובנותיו, כמו עולם חדש נפרש לעיניהן, כמו נעמדו בפתע מול בראשית הבריאה, והם עצמם מראשוני האדם המצווים לעבוד את האדמה הזאת אשר, דומה, לא היתה בה יד אדם מעולם להשקותה ולהפריחה ולהצמיחה. ומוזר, אף-על-פי שעד היום לא עמדה אשתו חיה צפורה פנים אל פנים אל מול האדמה הצחיחה והסדוקה והזעומה, חשה היא בקרבה מעין תשוקה פנימית לרחמה ולחננה.  *אפשר געגועים סתומים רדומים הם שנתעוררו בה, שיניקתם עוד בביתה ברוסיה, הגעגועים אל השדה והניר, האילן והפרח ובעלי-החיים שבכפרי אוקראינה, וזו הערגה שפיעמה בלב הסימטאות הדחויות של ירושלים, אל מרחבי הארץ ושדותיה, הריה וגיאיותיה, כערגת חרות ודרור, והיא משוועת לפורקן.

והנה, משל אכרות מלידה ומבטן היו, בנות עובדי-אדמה, חופרות ועודרות הן, האם והבנות, בלהיטות ובחיבה שליד הבית, רגב אחר רגב, תלם אחר תלם, טומנות באדמה זרעים ושותלות את השתילים, משקות ומטפחות, והן אחוזות כמיהה עזה לצמחים שינבטו – לירקות ולפרחים ולשתילי-העץ.  תחת הסככה הארעית כבר עומדת פרה ועגלה לידה, אשר בהן מטפלות הבנות המבוגרות, ובלול הזעיר מקרקרות פרגיות, – והוא נחלתה של האם. כל מסירותן וחיבתן נתונות למשק הזעיר והצעיר, המבצבץ ועולה ומשתגשג  מדי יום ביומו, תחת השמים הבהירים והשמש השופעת חומה ואורה, נענה בנדיבות ליד המטפלת בו, המרווה אותו זיעה ואהבה, ומאיר להן פנים, וניבט אליהן בחיבה בעינים ירוקות וצבעוניות, עליזות רעננות של צמחי הגן ופרחים מלבלבים, והוא להן כפיצוי וכתגמול על שנות היסורים והנגישׂות בירושלים, צמיחה מעניקה חדווה ועניין בחייהן והן כמו צומחות עמו יחד.

ואך הוא, ר' יחיאל מיכל פינס, טרוד ונטרד כתמיד בעניני הכלל.  גם לכאן, לביתו ביהוד, מזדמנים יחידים ומשלחות בעניני הישוב, מירושלים ומהמושבות, ואך מרוסיה הרחוקה, וגם מכאן יוצא הוא לסיורים וביקורים, רכוב על חמורו, אל ראשון לציון וגדרה ושאר מקומות. ומלבד עיסוקיו אלה – ובעיקר יגיעתו הרבה בפתח תקוה, אם המושבות, אשר כה טרח בחידושה מאז אנוסים היו חלוציה-מתישביה לנטשה, וגם בימי אבל וצער אלה לא נכזבה תוחלתו ולא אפסה אמונתו בה ובעתידה; וגם עלתה בידו, באמצעות שלוחו לגולה, למכור אנחלותיהם של המתיישבים, שלא היה בידם לפדותן, למתיישבים חדשים, חלקם כבר מתגוררים ביהוד – והם ונשותיהם ובניהם המבוגרים כבר עובדים באדמתם בידיהם הם – חלקם מתגוררים עדיין ביפו ויתרם עתידים לעלות אף הם. ובשעותיו הפנויות (אימתי היתה לו שעה פנוייה?) שטוף הוא בחליפת המכתבים  הנרחבת עם הגולה, וגם בכתיבה בכתבי-העת ובפולמוסים-שבכתב. לא כתיבה לשם כתיבה היא, אלא כתיבה שהיא חלק בלתי-נפרד מן השליחות הלאומית  והמערכה הישובית רבת-הנפתולים-והנגודים, המרה והמייגעת, היקרה והאהובה, הנמשכת למן היום הראשון לבואו לארץ. בתוך כך באה אליו הבשורה המרנינה, שנבחר יושב-ראש הועד של חובבי ציון ברוסיה, העומד להגביר את פעלו ולהעתיק את מושבו מקושטא ליפו, והוא חש כי מעתה תגבר ותכבד אחריותו – אך נפשו צוהלת ושמחה לקראתה...

והוא יושב בחדרו – מולו, באופק, הרי יהודה המדובבים לבו באילמותם הנוקשה – וכותב במליצה מפועמת את הכרוז-החוזר של הועד, וביפי מליצתו שיפי-נפשו ועוז-אמונתו וחדוות-תקוותו בו, הוא מבשר כי בא המועד, כי יש שכר לעמל וסכוי וסבר לעתיד אומה קמה לתחייה, לאמור:

...נקווה כי עתה עלֹה נעלה ויכול נוכל, באשר גם המכשולים אשר היו עד הנה לשׂטנה על דרכנו, עתה כליל יחלופו. ואנחנו עוד לא נגרע מאומה מאומץ רוחנו, ולמרות כל משברי הגלים אשר שטפו ועברו על ראשנו עוד לא נפל לבנו, וכמאז כן עתה נכונים אנו לעבוד עבודתנו על הרי ציון.  קדימה נצעד והלאה הלאה, עד בואנו אל האושר הגדול הנשקף לנו מעל צבע תכלת העתיד: לראות מספר גדול מאחינו חיים בשלווה, איש תחת גפנו ואין מחריד.

והוא מתאמץ. בכל דרכי ההסבר והשכל הישר והצלול, מפועם ההתלהבות, לנטוע בהם ובכל מחנה החובבים שבחוץ-לארץ את הכרתו ואמונתו, כי העליה לארץ ישראל היא היא תרופתנו הלאומית ועבודת-האדמה תרופתנו החברתית, וכל אחת מהן טובה ונאה לעצמה, אך יחד מצטרפות הן למושג יישוב הארץ שבו גאולת ישראל. ושעה זו הוא כולו קורן אור ונהרה ועיניו מתנוצצות ולבו הומה, משל כבר קמה והיתה משאת נפשו...

והומה בלבו הפסוק המלבב והנלבב שהוא מאמין ובוטח בו מתוך הספר "שוחר טוב":

– אמר רבי לוי: כל הברכות והנחמות והטובות שהקדוש-ברוך-הוא מביא על ישראל כולם מציון: תורה מציון, שנאמר כי מציון תצא תורה.  ברכה מציון, שנאמר יברכך השם מציון. חיים מציון, שנאמר, כי שם צוה השם את הברכה חיים עד עולם.  ישועה מציון, שנאמר מי יתן מציון ישועות ישראל.

ואת התעוררותו למראה מושב יהוד בראשיתו, אמונתו בעתיד הנחלה בפתח תקוה וכל הטוב הצפוּן בו, רגשי האחווה והשלום והרעוּת הטובה ועזרת-אחים הדדית, שהם ערכי-יקר לעצמם והם אבני-גזית לבניין העדה היהודית החדשה, – הוא מתאמץ לנסח בכללים ולצקת בדפוסי הסייגים והתקנות החדשות לחברה החדשה של הקולוניה המתנערת מחורבנה.

והנה הוא עזב את ירושלים, משׂוש לבו, שאהבתו נתונה לה, שעצם נשימת אווירה הזך והזנת העינים בשפעת הוד מראותיה סביב סביב מרוממות את רוחו ומצמיחות לו כנפי חלומות מרהיבים... ואמנם, הדין עם בוני ירושלים הרואים בה עיקר בעבודת-הישוב, חוליה ראשונה, חוליית-יסוד שבלעדיה לא יכון שום המשך, אלא שתקוותה וקידומה וביצורה של ירושלים בישוב יהודי גדול, אחוזים ודבוקים ביישוב בכל רחבי הארץ הזאת, לשני עברי הירדן, שמשופעת בגוני נוף וסגולות וקרקע ותכונות ואקלים, בהר ובעמק במישור, כמגוון העם הזה שדמותו ורוחו עוצבו בה, וביחוד בישוב עובד אדמתו ישבע לחם. ועם זאת  מובטח לו, לר' יחיאל מיכל, שעוד חזור יחזור לירושלים, שבה עשה שנות חייו הראשונות בארץ ישראל וצמח לתוכה וגידל את ילדיו והיה שותף לשמחתה ולצערה, ובה ידע מצוקות רבות אשר עוד לא תמו אבל גם אושר-אין-שני-לו, ובה נקשר באהבת-עד.  והוא זוכר את צער הפרידה ממכריו ומידידיו וראש לכל – מהרב הגאון, שמואל סלאנט, ומשאר-בשרו סופר הועד הכללי, ר' יושעה ריבלין, ומהבית בשכונת אבן ישראל, אשר היה לו קורת-גג ראשונה בירושלים, ומהעץ שגדל בחצרו, העץ הראשון בשכונה, פרידה שהיתה בחזקת ירידה צורך עליה, פרידה מירושלים ולמענה, פרידה בגוף ולא ברוח.

*ועתה, בשבתו ביהוד, רואה הוא את ירושלים על סבלה ומצוקותיה, על קדושתה ואצילותה, על שומרי חומותיה הקנאים ועל אנשי-המעשה שבה, שכולם טהורי-לב ונקיי-דעת, כְּלב האומה כולה והדורות כולם, לרבות הדור הזה, אשר שאר איברים ניזונים ממנו והיא מאצילה מנצח הודה על כולם... ונפשו תהמה בקרבו בזכרו את השמצתם של יקירי ירושלים ואת ביזויים בכתבי-העתים בארץ ובחוץ-לארץ, את עלבונם ושפיכת-דמם, אשר כל קל ומליץ בהם יתקלס. הגיעה העת להפסיק את הפזמון הנפסד הלזה – שומע הוא קול בלבו – ולהפריך את העלילות השפלות המשתרגות על צוארם של רבני ירושלים וממוניה ופרנסיה, בשוגג ובמזיד. וקודם לכל, חובה היא להבהיר ולהכריז ברבים, שאין עיוות, גניבה והעלמה בעסקי החלוקה, וכל ספרי החשבונות פתוחים וגלויים, ואך שקר וכזב יטענו הולכי רכיל למיניהם כי הרועים יפושו מחלב הצאן! ודאי, יש הזוכה בחלק יותר, ואולי יש גם פה ופה שגיאה ורפיון – האין הגבאים והממונים בשר ודם ככל האדם? ודאי, שראוי לתת את החלוקה בעיקר בצורת שׂכר מלאכה – על כך הוא נלחם ויוסיף להלחם – וכן לתלמידי חכמים אמתיים, לזקנים תשושי-כוח, לסוחרים ולאומנים העוסקים בישובו של עולם ובבניין הארץ... דרוש "רפורם רדיקאלי" –  מנסח הוא רעיונו במוחו קודם לניסוחו עלה נייר. אבל, לצערו, רבים מהעסקנים והמנהיגים בחוץ-לארץ דוקא שוללים דעתו זו, שכדי להוציאה מן הכוח אל הפועל דרושה "מלחמה כבדה ורבולוציה הגיונית" בלבבות ובמוחות, ואם אמנם רוצים להחישה אין להשתמש בכלי-מפץ של שקרים ועלילות-שוא. כל אלה עוול משווע בהם, ותועלת אין בהם, והם מגבירים את המרירות בלבבות ודוחים את הישועה לימים רחוקים...

– והיודעים המה, הנואמים והכותבים בחוץ-לארץ – זועק לבו בקרבו – כי יש כאן צבור גדול של חכמים וסופרים, תפארת אדם, חלוצי החלוצים, צאצאי ראשונים, שכל ישראל חייבים בכבודם? ויש צבור גדול של עוסקים בתורה ובעבודה וביישוב הארץ כאחת? האומנם דמם סומק פחות וכבודם הפקר? האם משום שחלק מהם אנוסים להזקק לתמיכה סר צֶלם אלהים מעליהם, וכל מוצאם יבזם ולא ימצאנו עוון?

גם כאן, ביהוד, בהתכנס אצלו מאנשי המושב לעת ערב לאחר שכילו עבודתם, מתגלעים לא אחת פולמוסי-דברים סוערים בנושא הזה, והוא עומד באומץ במערכה, ודומה שאין כוחם להתמודד עמו. גם מן הנזקקים לתמיכה יש המלעיגים על החלוקה... הלא הוא חקר ודרש וירד לעומקה של הלכה זו, ומי כמותו טרח – וטורח – כל ימיו, להבראתו של הישוב ולכינונו על אדני היצירה. והנה, כל אשר ראֹה ראה, אבל שוד וחמשׂ לא ראה;  וגזילת העני לא ראה. וכאשר דיבר משפטים עם ידידו האר"ז, העורך היושב ברוסיה, כי תקיפה מכל עליו יד האמת, כן ידבר משפטים עם כל החובבים המשׂכילים, שאינם מבינים ללב ישוב-היסוד, כשם שאינם מבינים לרוח יהדות-היסוד, השופכים בוז ונאצה על אנשי ירושלים וצפת, הרואים  בהם חבר צוענים ובני ברבריה שאין להם עלבון, ואין להם בושה, וחֶבֶר מורדי-אור חשוכים, עלובים, פושטי-יד ללחם חסד... בשעה זו גוברים בו עוד יותר געגועיו לירושלים, והוא מזדהה כליל עם אנשיה, צערם צערו, והוא גורם לו יסורי-נפש קשים ומדכדך רוחו.

 

ולאלה מאנשי יהוד, שעוד לא היה סיפק בידם לעלות לירושלים, וישר מן העיירה שלהם בגולה, דרך יפו, באו אל הנחלה, וכן לאלה שעלו לירושלים ולא עמדו על טיבה, ומושגיהם עליה קלוטים מספרות הסופרים החובבים והמשכילים שעקירתם קשה מעקירת היבלות, הוא מפרש, שגם עתה רוב יהודיה של עיר קדשנו אנשי יגיע-כפים הם. והם אוחזים באומנויות ומשלוחי-יד רבים – חייטים וסנדלרים וחרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים, אופים וטוחנים עובדי דפוס וכורכים, מהם עובדים במקומות שונים בארץ ומביאים טרף לבני ביתם, וגם בעבודת הטבק ביפו, או בעבודות שונות בשכם, אף במושבות, פקידים ורוקחים, חלפנים ובנקאים, סוחרים וחנוונים;  מביאים סחורות מבירות, שעונים ותה מהמבורג, אריגים מלייפציג, זכוכית ומצרכי-מזון מהולנד ומרוסיה, עורות, סוכר וקוניאק מטריאֶסט ואוסטריה, משלחים לרוסיה וליטא אתרוגי ארץ-ישראל, ואין לך ענף בחיי-המעשה שאין הם אוחזים בו, לוּ רך תתגלגל לידם האפשרות...

ובלילות הוא מהרהר בחזיון הנפתל והחמור הקרוי שיבת ציון ותחיית עם ישראל, שהוא גם גורלו, ואשרי הזוכים לשאת בעמסו ולהשרף בלהבתו!  שום דחיקת-קץ וקפיצת-דרך ונסים לא יסכנו בזה, כאשר הורה לפני שנים מרן הגאון החסיד ברוב חכמתו וברוח חזונו. קמעה קמעה תפציע גאולת ישראל, כאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, תחילה אחד מעיר ושנים ממשפחה, בדרך הטבע, בעמל אדם ותבונתו, עד שיהיו כאן, ובעיקר בשערי ירושלים, ששים רבוא יהודים יוצרים ונוטעים, ואז יכריעו את סמאל של הטומאה והשממה והגלות והחורבן – וזו אתחלתא דגאולה. ובינתיים, חובה ומצווה הן לא לזלזל בקטנות המצטרפות לגדולות, לצרף מאמץ למאמץ, ולהזהיר על הבהילוּת ועל תפסתָ מרובה, וקבל יסורים באהבה.. 

זו משנת ארץ ישראל שלו שהוא מסבירה לחובבים, ואינו נלאה בהסברתו, קודם לכל, כי טובה ארץ אבותינו לכונן בה מושבות, על אף הציה והתחלואה וגם פתח תקוה למודת-הצרות, וכן המושב יהוד, עתידים לצאת למרחב ולרווחה. כי טובה האדמה ופוריה, ואינה משכלת מטבעה. ועל המתעתדים לבוא אליה לא להרתע מחומרות   ההיקלטות, שאינן אלא חזיון ארעי, אלא לדעת מראש, כי עליהם להסתגל במזון, באקלים, בגידולי השדה, וללמוד מן הערבים ונהגם באדמה (והערבים אינם עוינים לנו מטבעם, מעיר הוא באזניהם – בכך הוא נוכח בעצמו בקשריו ובמגעיו הרבים עמם). כי העם הערבי היושב בארץ ישראל קרוב, לדעתו, בשפתו ובמנהגיו אל בני ישראל, רובי תורותיו של מוחמד ממקור ישראל באו, המילה והטבילה, סדרי התפילה ומקצת איסורי מאכלים – והקול הקורא מעל מגדלי כל המסגדים: "אין אלוה מבלעדי אלוה" – האין הוא בת-קול של הקריאה שנשמעה בסיני: "אנוכי – ולא יהיה לך ??  ובכלל, אין הוא סבור, שעלינו לחשוש מתחרות ערב, לפי שכוחם יפה במיעוט צרכיהם, ואילו אנו כוחנו יפה בחריצותנו ובכשרוננו ובהשכלתנו. אך על החובבים שבגולה, המתעתדים לעלות לארץ ישראל, לתת אל לבם, כי נחלה מבוהלת אחריתה לא תבורך. שיבה אל פשטות החיים ויושרם דרושה לנו. והוא כבר העיר, למשל, לפקידי הברון, נגד יצר ההתקשטות והמותרות שהחדירו בנשי המושבה זכרון יעקב, שברכה אין בה לעתיד החקלאות ועובד האדמה.

עמא פזיזא... מהרהר הוא. הנה יש הבאים נלהבים ונמרצים, דרוכים כביכול לכל מאמץ, אך חסרי כוח סבלנות וההתמדה, והנה כעבור ימים מעטים, משלא מצאו "גודגניות[42] בירושלים" – הם פונים עורף לשאיפתם ואפילו מחרפים ומגדפים...

ואין הוא נלאה להבהיר משנתו ולפרשה, כי אך בחריצות, במתינות, בסדר יגברו החובבים-העולים והבילו"יים על כל הקשיים העצומים שבהתנחלות ובהתערות. אמנם, לא קל להם, לצעירים המשכילים שאין לחץ הרעב דוחק בהם, לסוחרים, לסרסורים, ליושבי-קרנות, לממהרים להעשיר להיות עובדי-אדמה, אבל בידם הדבר. ברוח זו הוא גם כותב את אגרותיו לועד של חובבי-ציון ברוסיה, ומדריך את העולים הבודדים ושלוחי האגודות מחוץ לארץ, השואלים בעצתו – ודבריו שקולים ובחוּנים, ברורים וצלולים, והוא מטעים, כי הדרוש לארץ הוא ממון, או אומנות, או ידיעה שימושית. וטובה נטיעת פרדסאות אתרוגים, לימונים ותפוחי-זהב. גם רופאים, רוקחים ומהנדסים ימצאו בה את פרנסתם בכבוד. וגם משׂכילים, כבלשנים וארכיאולוגים חוקרי-עתיקות יועילו לאומה החדשה, הבונה, הצומחת וגדלה... המבחן האמתי הוא באדם, בסגולותיו, בעוז רוחו, בעוז אהבתו ומסירותו – מסביר הוא.

אכן, זו משנת ארץ ישראל שלו, שראשיתה למד עוד בגולה והשלימה בימי שבתו בירושלים, שהוא מפרשׁה ומטיפה זה עשרות בשנים – ולה הוא שומר אמונים גם עתה, לאחר שאנוס היה לנטוש עם בני ביתו, את יהודיה, ולעבור לרגל תפקידו לנוה שלום, היא השכונה החדשה של יפו. הדירה כאן מרווחת מאד, דירת עסקן לאומי, שהוא בית-ועד לחולמים ובונים, ובית-יוצר למפעלים ויזמות, וריח של יצירה ותורה עומד בה, ובה אף חדר לבית-הכנסת משלו, שבו מתפללים בשבתות ובחגים אשכנזים וספרדים יחד. ורעייתו, חיה צפורה, עמו יחד גם בתחנה הזאת שבחייהם המשותפים, אלא שאת מקום הירקות והפרות של יהודיה תופסת עתה העסקנות הנאמנה שלה, בדרכה היא, המזווגת עזרה וקליטה, סעד חמרי ורוחני לכל נזקק וביטוייה המובהק אגודת הנשים הראשונה שהקימה "עזרת נשים" – הוא הגרעין אשר מתוכו צומחת ומתלבלבת פעילו