_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבה שנכזבה

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לפני שנים עלה מרוסיה לארץ-ישראל, והוא אז עלם צעיר ושאיפות נעורים מתרוננות בלבו. הוא לא פנה כרוב העולים הצעירים, החלוצים בימים ההם אל הכפר ואל עבודת הכפיים וראשית דרכו – הוראה בשעורים פרטיים. עוד שם, בגולה, היה נשכר ל"זמנים", להורות ילדים במשפחה יושבת כפר תמורת כלכלה ושכר זעום שאנוס היה למסור להורים השרויים בדוחק. עובדה זו שהשאירה בו  מרירות ומחאה היא גם הייתה בין המניעים שדחפו אותו לצאת את בית-אבא ולהיסחף בגל שנשא נוער יהודי לארץ-ישראל!

הוא בא לירושלים. ירושלים בתחילת צעדיו של השלטון הבריטי ומרובים בה פליטי מלחמה ופרעות ויתומים, הטעונים טיפול וסעד וחינוך להתערותם בארץ. והרי קרקע פורה למורה ולמחנך. ואכן, הוא שיתף עצמו בקורסים שנפתחו למען העולים הצעירים.

אז הכיר גם אותה, את אשתו לעתיד, שעמדה לפני גמר חוק לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים ומן התלמידות המעולות. ילידת הארץ והוריה באו מקזבלנקה שבאפריקה הצפונית, משפחה אמידה מן העדה המוגרבית. ואף היא, כאחות, מצאה בתום לימודיה שדה-פעולה במוסד לעולים פליטים, בו נתקשרו ביניהם קשרים ראשונים. שני תפקידיהם – בתחומי החינוך והבריאות – כאילו עלו בקנה אחד.

הוא החל מחזר אחריה. נשיותה החיננית ונעימותה ואהבת-החיים שבה שבו את לבו. והיא דבקה בו בכל ישותה וחום נפשה. במקום המשך ההשתלמות, עליה חלמה, שיקעה את עצמה בעבודה לשם פרנסה, במיוחד שמעתה חייבת הייתה לדאוג גם לקיומו של בחיר לבה, שנכנס בינתיים לסמינר למורים. בשמחת לב הייתה מביאה לו את שכר עבודתה. והעבודה מותחת ומייגעת מאוד! כל חדר הניתוחים הועמד תחת פיקוחה – והעומס רב ורבה ממנו האחריות והשותפות באחריות לחייהם של אנשים שגופם הופקד לאזמל הניתוחים.

לא יצאו חודשים מרובים ובית החולים החליט להעבירה לתל-אביב להשתלמות מיוחדת נוספת. לא בלב שלם נאותה להעתיק את מקום מגוריה. הוא נשאר בירושלים ושבוע שבוע היה נוסע אליה לבקר אותה. הפרידה הקצובה הגבירה את המתח החיובי ביחסיהם והוסיפה לווית-טעם-וחן לפגישותיהם. אולם צללים קודרים לא איחרו להעיב את שמי הידידות הרעננה כטל בוקר – צללי קינאה. צללי פחד.

שאלות ראשונות שהיה נוהג להציג לה סמוך לבואו אליה בערבי שבתות קיפלו בתוכן חששות-קנאה תמוהים: הייתכן שלא נפגשה במשך השבוע עם גברים, שלא בילתה בחברתם? בדמיונו היה רואה אותה חבושה בכלוב, אמנם כלוב זהב, בו יכלא אותה לעד את אשת המזרח עמוקת היצרים ועזת התאווה, כדי שבטוח יהיה בוודאות מוחלטת, שאין היא בוגדת בו. היו אלה גילויי סבלה הראשון, המתוק-הכואב וחרדה עזה בעמקי לבה של האשה הבלתי-מנוסה אבל חריפת התחושה: על מה תעיד יותר קנאה חריפה זו, על האהבה לרעייה, או על אהבה עצמית אכזרית ונקמנית? אלא שהשלימה, כאשר רגילה אשת המזרח להשלים עם שליטת הבעל ולקבל באהבה את ייסוריה – ולסלוח. האם אין זה עוקצו של דבש האהבה?

בין ביקור אחד למשנהו, שייסורים ונועם חוברו בהם, היתה משקעת עצמה בלימודיה ובעבודתה. ושוב סיימה את הקורס החדש בהצלחה רבה והיא נכספת לשוב לירושלים, שקדושה וזוך היו בה ובה נבט ופרח שתיל אהבתה. אולם בית החולים עמד על דרישתו שתישאר במקום ותמשיך בעבודתה ובהשתלמותה. הלב נהם לשם, לקן המשפחה, והיא שמעה לקולו וחזרה אליו, לירושלים.

עד מהרה באו בברית הנישואין. תחילה גרו בבית הוריה, עד שהוסמך למורה ונתמנה לעבודה בהוראה באחת המושבות. שנה עבד במקום זה ורק לעיתים מזומנות היו נפגשים. עובדה זו העיקה עליו, אכול הקנאה, עד לאין נשוא, עד שהפסיק את עבודתו במושבה וחזר לירושלים. אולם ייצר הקנאה שלחש מרחוק לא נחלש גם מקרוב, ואדרבה, גבר והלך עד כדי חשד חולני, מעקב אחר צעדיה וחוסר כל אימון, כדי... כל אותם הגילויים המעלים חיוך-להג על שפתותיו של המפוכח, אלא שבעל הקנאה נשרף בלהבה שלהם ואין כוחה של התבונה השקולה לשלוט בהם.

והואיל וההצלחה לא האירה לו פנים בירושלים ולשמש בהוראה במקום אחר סירב – הבשילה בדעתו הכרעה גורלית – נסיעה אל מעבר לים – שפרצה את הפרץ הרציני הראשון בבית חייהם. בקולומביה הרחוקה היו לה שני אחים אמידים – האם יסייעו בידו? ודאי, לא עקירה מן הארץ לצמיתות, אלא עזיבה זמנית בלבד, לצורך רכישת אמצעים הדרושים לביסוס עתיד המשפחה על בסיס איתן. בדוק ותמצא, כי בעל הקנאה תפוס, לרוב, גם לתאוות הבצע. אפשר  והרגשה היא הלוחשת בתוכו, כי בכוח הזהב יצליח להדק את חגורת שליטתו על האשה... גם הילדה שבאה בינתיים לעולם לא עמדה בדרכם של מאווייו. מלבד הקושי שהיה כרוך בנסיעה זו לאם הצעירה, שבעלה נוטש אותה לזמן ממושך, היה כרוך בה סבל נפשי כי היא היתה מעורה יותר ממנו בארץ ובמשפחתה. אלא שאכפה ותכפה עליה דרישתו – דרישה שנבעה גם מיכולתו הרפויה לעמוד במציאות קשה ומיעוט האמונה באפשרות לסלול דרך לעצמו בכוחות עצמו. ומאחר שלא עמדו לה הפצרותיה ושידוליה – השלימה, ומאחר שהשלימה – סייעה גם בידו להגר. ליוותה אותו בדמעות, כשהתינוקת על זרועותיה, לעיר הנמל – משם הפליג למרחקים. אכן, אין הקנאה הבלתי-מתפשרת יודעת דרגות-מעבר; על פני תהומות תדהר, מפסגה אל פסגה, מצמידות עיוורת אל הניתוק הגמור.

היא נשארה בארץ ובלבה – געגועים לבעל וכל כובד הרחיים של הקיום עליה. היא פרעה את שיירי חובותיו והיא מטופלת בעבודה, בדאגות פרנסה וגידול הבת.

מפליג אדם באניה – ולבטים שבלב כוססים. כל פרידה יש בה קורטוב של מיתה – אומר הפתגם הצרפתי. הרי האשה, אשר ברגע התקפת קנאה מוכן היה לקפח את חייה, חשדות מחשדות שונים שהוא תולה בה יפחידוהו שוב. מאחוריו – הארץ והמשפחה ולפניו – הבלתי-נודע, העתיד לבוא, שאין פרצופו האמיתי חופף לעולם את התמונה שמאוויי הלב סלסלוה. וודאי שלא חלם על כך, כי בבואו לקולומביה יצטרף לעסקי גיסיו – מסחר שעוסקים בו היהודים בארצות נחשלות, מיעוטו מסחר רגיל ורובו רוכלות. בהמשך הימים גם נתגלעה אי-הבנה בין החבילה ונפרדו. המסחר שצריך היה להעשיר את בעליו, שמשך וקסם – הכזיב, ויחד עמו נתבדה הסיכוי לחזור בקרוב לארץ ישראל. ואז החל מפציר בה במכתביו שהיא תבוא אליו, לקולומביה, שכן הניתוק הממושך פוגע בו קשה. מכתב רודף מכתב, ועל אף עצת בני משפחתה להישאר בארץ – היא נעתרה לו. אפשר תסייע הפגישה מחדש להידוק היחסים ולשיפורם, אפשר ותקרב את המוצא הרצוי לה, היינו קץ הנדודים וההתערות – ולו גם בחיים צנועים – במולדת? חדשים אחדים לאחר שהפליג הוא, עזבה גם היא את חופי הארץ בדרך אליו.

בנכר נפגשו – ושוב עשו את חשבון עולמם ועתידם. הוא הלך למסחר, שוב למסחר; והיא לעבודה. בלי היסוסים נרתמה בעול. התמחותה המקצועית ובקיאותה בלשונות עמדו לה, המסחר לא האיר לו פנים, והוא שלח ידו שוב בהוראה, יסד בית-ספר ואף הצליח קמעה בהתחלה. אולם עד מהרה נתאכזב גם מכך ובולמוס הנדודים שאחז בו משך אותו לאמריקה הצפונית, אל היישוב היהודי הגדול – אולי שם ייבנה. הצרה היא, שאין שערי ארץ זו פתוחים לרווחה, וכל האמצעים שנקט והמאמצים שהשקיע להגיע לשם עלו בתוהו. תוך כדי מאמציו אלה (ובכללם הניסיון להרחיק עצמו מדת ישראל) נהרס מעמדו של בית-הספר, שכל ייחודו היה בעבריותו. ההורים המעטים ניערו חוצנם ממנו – והמוסד נסגר. מוסד עברי שמנהלו מומר – הייתכן? אף זה מחיר שאדם מישראל, תועה בדרכי החיים, משלם, לעיתים, במלחמת הקיום. ואז חזר ל"מסחר", לקורי העכביש הרופפים של הרוכלות...

הוא בנדודים, מחזר על הפתחים עם מרכולתו והיא – בעבודה, נושאת גם כאן בעיקר את עול הקיום של המשפחה וגידול הילדה. וראה זה פלא: התנדפות קסמי הנכר, המצוקה והסבל לא עקרו מלבו את הקנאה, הפרוע ביצרים. כגחלת הלוחשת ותוססת ברמץ התמזגה הפעם בקנאה אחרת להצלחתה, לשמחת החיים הטבועה בה, על אף כל האכזבות ואשר לא דעכה גם כאשר הרתה ועמדה ללדת את הבת השנייה.

מן הכפר בו עבדה במקצועה נסעה אל בית החולים אשר בעיר כדי ללדת. כשחזרה לביתה עם הבת השנייה רטן במרירות שהצטברה והעיקה כגוש עופרת על הלב והמוח: הבת החדשה למה לו? אפשר ולא הרגיש עד כמה פצע אותה נפשית, אולם היא הבליגה – כדרכה – והשלימה, עוד קיוותה לאור שיפציע, אולי, גם בחשכת שמיה...

היא חזרה למשלוח ידה במרפאה. העומס קשה מנשוא: העבודה שרבתה ככל שהצליחה ונתחבבה יותר על תושבי הכפר, שתי הילדות בבית, דאגות וטרדות משפחה, הבעל הזועף. גם האשה ידועת הסבל ולמודת הסבלנות הרגישה שלא תעמוד בכל אלה לאורך ימים. וביתר שאת נתעוררה בה התביעה העזה לשוב לארץ-ישראל ולמשפחתה ככל המוקדם. סוף סוף נעתר גם הוא, אלא שדחה את הגשמת הדבר מיום ליום. ואז קמה יום אחד (כל כך הפצירו בה תושבי הכפר ששירתה אותם נאמנה שתישאר) – ויצאה לדרך עם הילדות. אחיה סייעו בידה וגם ליווה כברת דרך עד לעיר הנמל. הפליגה. אולם עוד בטרם תגיע למחוז חפצה וכבר הדביקוה מכתביו, בהם תינה את מרי לבו, געגועיו וצער בדידותו. הפקעת המושרשת והסבוכה של חשדות הקנאה עלתה כפורחת, נסערה מחדש ובאה על ביטוייה הברור במכתביו. דאגה אחת האפילה גם עתה על מחשבותיו, שמא תשרך רגליה לצדדים ותבגוד בו. האם לא היתה עצם נסיעתה כרוכה במזימות בגידה? היא מיהרה להרגיעו: הן לא למסע חשק ושעשועים יצאה, הן שתי ילדות היא מחבקת וטרדות ועבודה הם מלאכי לוויה שלה. עד שהגיעה לפריס. כאן החליטה לשהות זמן מה להינפש עד להפלגתה לחיפה. פריס – עיר התענוגות – צליל השם הזה עצמו די היה בו לגזול ממנו עוד יותר את שלוות רוחו.

היא התאכסנה ימים אחדים במלון. נחה. עד מהרה אזלו חסכונותיה המועטים ואז מצאה קרובת משפחה להתארח אצלה. תוך כדי שהותה שם הפתיע אותה מברק ממנו ובו דרישה נמרצת לחכות לו, שכן אף הוא החליט לעזוב את קולומביה והוא מתעתד לצאת בעקבותיה ובקרוב יבוא. אין הוא יכול להחזיק מעמד בלעדיה. אין בידה להתקיים בנכר – השיבה לו – ובהעדר אמצעי קיום, מדוע לא תחזור לארץ לאלתר? נימוקיה לא שכנעו אותו, וגם במברק הבא חזר על דרישתו.  נכנעה וחיכתה לו.

באחד הימים היא חיכתה לו ברציף בנמל שארבורג. לרגעים התקרבו הלבבות לאחר מועקת הפרידה. ברם, השעיר הערמומי הוותיק, הקנאה, לא נטש את תעלוליו, עיניו המבוהלות של חשד הבגידה הציצו מן המארב על כל צעד ושעל. ולילה אחד גחן אליה והחל להפציר בה ולשדלה, שתתוודה לפניו על כל בגידותיה בו: למען אהבתם, למען הרגעת מצפונו וייסוריו. הכל, הכל יסלח לה. לילה שלם הציק לה. דומה, כי ביקש הלב פורקן ופיצוי, ולו מדומה, תחליף פורקן ואשליית פיצוי, ללחץ המועקה ולגודל הצער שהרווה בו את עצמו. היא הרגיע אותו, ניחמה אותו. אולם דברי הארגעה והנחמה לא השפיעו; כי הנה הוא חוזר ומתאמץ, לילות שלמים, להביאה לידי "ווידוי", תוך התרפקות והתרפסות מופלגת.

אולם על אף חששותיו – קסמה לו מאוד פריס. הציע שינסו להשתקע כאן: היא תעבוד במקצועה וגם הוא יטרח למצוא התעסקות, ואשר לא הושג באמריקה הדרומית (בעירום ובחוסר כל חזר משם) יושג, אולי, כאן. מאליו מובן, שהיא לא תשהה בפריס בעצמה, שרבים בה הפיתויים והסיכונים לאשה ולא יבקרוה מכרים וידידים. הוא רצה אשה לעצמו. לעצמו. זה התנאי שלו: גטו מרצון, גטו משפחה. ואז באה העלייה לארץ-ישראל וחתכה במחי יד אחד בתכניותיו.

והארץ אשר לפני שנים נטשוה, קיבלה במאור פנים את בניה שחזרו אליה ממרחקים. לא ארכו הימים ושניהם נאחזו בעבודה: הוא מורה במוסד ילדים באחת המושבות, ובמוסד זה סודרו גם הילדות. סדור זה הניח בידה את אפשרות העבודה בעיר הסמוכה, ומידי יום ביומו היו נפגשים בביתם. עברו חדשים שקטים, שקטים לכאורה, כשקט המכסה את פני ההתגעשות המצטברת בעמקו של הים. בימים ההם נתקלה בחזיון תמוה שחיזק בה יותר ויותר את ההכרה, כי זה הבעל רדוף הקנאה אינו מקפיד על עצמו כלל ועיקר בקשריו עם נשים. עם התגלות סימני ההריון החדש הוברר לה שעתה ניצתו גם בה זיקי יצר הקנאה, שאם כי צריבתם קשה, הרי עודם מבוישים ומדוכאים, חששנים ועצורים. אלא שהוא עצמו כאילו ליבה את האש. שכן הוא, דווקא הוא, הוסיף להציק לה בחשדות קנאתו שלא פסקו, כל גבר שהחליפה עמו דברים היה חשוד בעיניו; כל אימת שאיחרה לחזור מעבודתה בבית החולים היה מתרעם ורוטן. חששותיו וחשדותיו, נראה, כי ממקור לא-אכזב נבעו. ופעם כשלא מצא אותה בבית בשעה הקבועה, אץ אל בית החולים ושם פגש אותה... טרודה במלאכתה הרגילה. ורגע נבוך ובוש בפני עצמו.

אבל המקור הדלוח של הקנאה לא דלל גם במשך ימי הריונה, בשלישית. עומס העבודה, טרדות הבית ויותר מאלה ייסורי הנפש שגרם לה בעלה – העיקו עליה בכל כבדם ובסופו של דבר הכריעו אותה. סמוך לגמר תקופת הריונה, תוך כדי מילוי תפקידה בבית החולים, התעלפה ושטף דם חמור הציף את מוחה. כשבועיים שכבה עד שהוקל לה. כשהחלימה מעט יעצו לה הרופאים לא לעבוד עד שתלד. לא הסכימה. יותר מתמיד החליטה להיות תמיד בקרבתו, להרגיעו בקרבתה. צבת הברזל של גורל חיי אשה (ספק אם ידעה פשרו וודאי שלא ידעה פתרונו), לחצה באכזריות. לסבלות הנפש נוספו עתה גם סבלות הגוף וההריון, שתנאי לעמידה בהם – חוסן רוחני ושלוות נפש. לאחר ששטף דם פגע בה שנית דרשו ממנה הרופאים, כי עד לגמר הלידה הצפויה לתקלות תימצא בהשגחת בית החולים. ואכן, שלושה שבועות ידעה טיפול נאמן, אף שלא ידעה מנוחת נפש. האם והילד נשארו בחיים.

הלילה האחרון בו עזבה את בית החולים, הלילה הזה נעוץ בזיכרונה ובחייה כמאכלת לוהטת, כסיוט אימה וזוועה.  לעולם לא סלחה לו על כך. שעה ארוכה חיכתה לו במתיחות, אלא שהוא לא בא לקחתה הביתה. לילה שלם בילתה בפרוזדור בית היולדות בציפייה, בהרהורים, בעוד מיטתה נתפסת על ידי יולדת אחרת – ולא בא. היכן בילה הוא כל אותו זמן? איזה עניין נכבד וחשוב יותר הטרידו אותה שעה? מקבלת הפנים בה הקביל אותה בשובה לביתה, אי אפשר היה להסיק כי שמח לקראת אשתו ובנו – הבן שבא לעולם בייסורים ובסכנת חיים.

התינוק החדש עוד הוסיף לסאה הגדושה. עתה לא יכלה לעבוד – ויכולת הקיום הצטמקה והלכה והמצב בבית הפך דחוק ביותר על אף צרכים חדשים. כיצד תתגבר על מכשולי החיים ותדביר את המצוקה ואימתה?

ואז החליט הוא, בעצתה, לפנות אל המוסדות המנהלים את ענייני החינוך בארץ ולבקש העברה אל הכפר. הוא נענה בחיוב, והם עברו אל כפר העובדים הגדול בלב העמק.

רוח חדשה השרה עליהם הכפר. קצב העבודה והיצירה השלווה מפכה בכל פינה. אכן, האדם ומשפחתו טרודים רוב יומם במשקם, אלא שמשק זה אור עליון של שליחות זרוע עליו; ומסביב ירק וחורשות וגני פרי ושדות עטורי קמה ורפתות ולולים. לא עמל בלבד כאן, אלא עמל-יצירה והתחדשות מעשי בראשית בכל יום, חדוות פריחה וצמיחה מתמדת. הישיבה בכפר באה להם כבושם הטוב בעצמותיהם ועוררה רצון להיאחזות בו כחבר-כפר – מורה. במאמצים משותפים הושג סכום כסף שהושקע כמפרעה על חשבון ההשתקעות בכפר – ושמש של תקווה חדשה האירה את שמי המשפחה והסיחה את דעתה מריקבון יחסיה. בייחוד נתפסה היא לשאיפה זו, דמות הבית הקטן והשליו המוקף ירק רענן וערוגות נובטות וילדים צוהלים – השרתה עליה רוח של גיל ואושר. הליקוי שבסידור זה היה אולי בקרבה היתרה, אשר בינו לבינה, קרבה הרת-סכנות אולי לא פחותה מן הריחוק שבעיר. שהרי העיר אף שהיא מפרידה לעיתים מזומנות, מטשטשת עם זה ניגודי פכים קטנים ומקרבת תוך ניגודים. אלא שברגע האחרון ממש התבטל הדבר, כי הוא נאחז בהצעת עבודה שנזדמנה לו בעיר הגדולה. הוא נמלך בדעתה, אולם היא סירבה לחוות דעה בחרדתה ליטול על עצמה חלק באחריות: בל יתאנה אליה בעתיד אם, חלילה, ההצלחה לא תאיר לו פנים.

הכריעה העיר, המוסד החינוכי ששמו הטוב הולך לפניו. וכאן בעיר, בא הקרע אשר לא נתאחה שוב. אלפי שליחים יש לו לשטן ואחד מהם התגלם בדמות אשה, שדירתה היתה בסמוך לדירתם ואשר גם חיי משפחתה הרוסים היו אם כי טיח דק כיסה אותם מבחוץ. לאשה זו, שנזדמנה לו באקראי, נתקשר ובאותם הימים נראה היה בביתו כאורח נטה ללון, אשתו וילדיו היו עליו למעמסה כבדה ומאוסה. העובדה שאשתו התחילה שוב לעבוד ונעדרה חלק מזמנה מן הבית – סייעה לו בכך. גם לא יכלה לשים לב למתרחש, שטופה תמיד בעיסוקי ביתה ובטיפול בילדיה – ואחת הילדות שחלתה קשה, נאלצה להביאה לריפוי לירושלים. ובשובה לביתה לאחר טלטולים מרובים, מיוגעת ואכולת צער, לא מצאה אותו.

אז החליטה לעשות מעשה, אפשר בהשפעתם של ספרי אהבים מסוג ידוע שנשמרו בירכתי הכרתה, מימי נעוריה. היא תצניע את עצמה באחת הפינות, תחכה לשובו, תבחן את מעשיו, תיווכח האם יש אחיזה לחשש שלה.

ואכן עם לילה חזר לביתו ועמו השכנה. לא פילל שכבר חזרה מירושלים. הם נכנסו לחדר הסמוך. נערך השולחן. הוא הגיש משקאות. רוח של הוללות והתפרקות, של מים גנובים ימתקו, עמד בחדר. מה רבה היתה זריזותו וגמישותו, מה מרומם הלך רוחו! לא עוד הגבר הזועף והרוטן, המתנכר לביתו ומהלך כל הימים שחוח ומכונס בעצמו. עמדה בפינת-מחבואה, רועדת ורוגשת, עוצרת את נשימתה ולבה הולם בקרבה. דמות הילדה הנאבקת עם מר המוות עלתה לפניה – ורסיסי דמעות נקוו בעיניה. לא, היא לא תיכנע יותר, עתה, היא תוקיע אותו, תאסור מלחמה עליו. כעדת ציפורים מבוהלות ניתרו ביעף, תוך הכרתה המעורפלת, המזועזעת, דמויות שאר ילדיה, שביתם חרב עליהם, חרב ללא תקנה. ברגע זה ניתקה כלביאה פצועה המשתרעת על רודפיה ובתנופת נקם פרצה אל חדר החוגגים, שעמדו אותה שעה עמידת גילופין, משולהבי פנים, הגביעים בידיהם. צעקה על האשה וגרשה אותה בבושת פנים וגם בו הטיחה דברי תוכחה ובוז כאשר לא העזה מימיה. לאחר מכן שכבה על מיטתה, כבשה את ראשה בכר והפליגה בתהומות מפח נפשה ועלבונה הצורב. למחרת בבוקר, הסיחה לבה לפני בעלה, אך הוא גילה לה באדישות גמורה (את אשר הרגישה מזמן): אין הדברים חדשים לו והוא אובד עצות. רק הדאגה לילדים היא המקיימת עדיין את בנין המשפחה, שיסודותיו התפרקו מזמן. משנודע דבר השיחה הזאת לבעלה – הסתער עליה והפליא מכותיה בכל חמת הזעם שנתלקחה בו. זו לו הפעם הראשונה שהטיל בה מכת אגרוף. הוא, המורה והמשכיל, הושפל עד עפר על ידה, האשה הספרדיה! אין סליחה לדבר.האם יש כפרה להעזתה של זו, אשר אהבתה היתה לו לטורח מזמן ואשר – אוי לאותה חרפה – אנוס היה להיזקק לשכר עבודתה. מי פילל, כי מוכשרת היא גם למעשים אלה, לתגובה, לעמוד על כבודה? אין זאת כי רק למראית עין נשאה את כאבה בדומיה כל השנים ואותי היא סובבה בלהטי-כחש ומרמה כדרך אנשי המזרח, ובמסתרים בגדה בו ככל שניתן לה, ללא נקיפות לב ומצפון... לב ומצפון... לזו בת הזנונים...

בסיס המשפחה התערער עתה כליל. קשתה מאוד הנשימה בבית. בינתיים חזרה הבת החולה מירושלים, מבלי שנרפאה. יותר מתמיד, מאז נישואיה, רבץ עתה עליה עול הבית והטיפול בילדים בכל כבדו. כיצד, לפחות, להעלים את המפולת מעין הילדים? והוא, כדרכו, כעומד מן הצד, וידו קפוצה ולבו אבן, אוגר פרוטה לפרוטה, בולמוס אגירה זה – תהתה – מה טיבו? האין בו תחליף לתחושת הנחיתות, תולדת תלותו בה בעבודתה במשך שנים או, אולי, מעין שלח לחמך על פני המים ליום יבוא, בו יבשילו התנאים לניתוקו הגמור ממשפחתו? מי יודע? והחשש השני גבר והלך ככל שתכפה דרישתו אליה שתנותח ותסלק כל אפשרות להריון בעתיד. כי – אין גבול לפרדוכסים בחיים – גם בימים מרים וקודרים אלה בחייהם, משהיה מזדמן לשעה קלה לביתו, לא אחת היה מסתער עליה כחיה פרועה ורעבה ומספק תאוותו בה. בגופה חשק גם כאשר להט בקנאתו ובער בכעס שנאתו. ומה מוזר הוא, כי גם בימים אלה לא פסק להציק לה ולענותה, שכן לא רפתה המתיחות והקנאה כשהיתה מאחרת לשוב עם לילה מטיפול בחולה, עייפה עד כלות הכוחות היה מקביל את פניה בריטון קנטרני: עם מי שוב שכבה הלילה? אז היתה נועצת בו זוג עיניים יגעות, צמאות שינה ומרגוע – ושותקת. ושותקת. לא הסיחה את דעתה מן הכורח לקיים את צרכי הבית, לשמש אם ואב כאחת, לטפל בילדה החולה. פרכסה ביגונה – ולא כרעה. נאבקה בצערה לבל יכרסם בה עד תום. האם יעצרו רוחות הזעם שהסתערו עליה מכל צד כאל ערער בודד, תלוש עלים ומסוער נוף, לעקור אותה ולמגרה? או אולי, תשוך סוף-סוף הסופה ויתבהרו השמים, שמיה?

ואז פגע בה האסון: הבת הבכירה מתה במחלתה. האב, לא התאבל, כאילו ציפה לכך. הן על כל לידותיה התרעם. ואז גם הצליח לכפות עליה, בדיכאונה, שתקיים בגופה אותו ניתוח מביש. "עתה שוב לא תתאונן" – טענה לו. "את כולנו תוריד שאולה. כבר הורדת. האם נחה דעתך?" – ובלבה התפללה, מי יתן ולא ינטוש את הבית ולו גם לעוד כמה שנים עד שיגדלו הילדים ויבינו גם הם...

כשהיא נזכרת באותם ימים קודרים דומה עליה, כי מן השמים גזרו לעכור רוחה, לדכאה עד עפר ולקפח את אחרית משוש חייה. היא מפשפשת בכל עברה ואין בידה לרדת לפשר העונש שבא עליה על לא עוול בכפה. מה מקורה של הזרות הזו שצמחה וגברה ביניהם כחומה אטומה? ואיזו הצדקה יש לסבל הילדים שאין לתארו? גם המצוקה היתה מעתה אורחת קבועה בביתה. הוא היה מדיר רגליו מהבית, וגם בבואו נמנע מדבורים יתרים עמה ועם הילדים. לעיתים היה בא שתוי. כמו חתן שנקלע בין אבלים. לחגוג על קבר חייו. לרקוד על משואות ביתו והם עודם עשנים... וצרה רודפת צרה, אימת המפולת הגמורה בשער. עתה ברור היה לה, כי כבר אז, לאחר מות הבת הבכירה, קנתה לעצמה האשה החדשה שביתת-קבע בחייו.

ובינתיים עמד חוזה הדירה להסתיים ועמו עלה האיום בקריעת החוטים האחרונים לקיום המשותף הרעוע, התלוי בנס, של המשפחה. הוא הודיע לה ברורות, שלא יחדש את החוזה וגם לא ייטול על עצמו שום התחייבויות כלפיה. עתה, לפני החופשה השנתית בבתי הספר, הדירה מיותרת. ואחר כך יראו כיצד ייפול דבר. ואכן, הוא שיכן אותה בחדר עם הילדים ויצא עם תלמידיו לקייטנת-קיץ.

באותם ימים החלו מתקשרים ענני האיומה במלחמות ועמם החרדה הכפולה למתרחש שם, בגיהינום, ולצפוי לארץ-ישראל. זכרה היא את ימות המלחמה הקודמת, המגפות והגירושים, המחסור והניתוק. ומה נדהמה יום אחד משנוכחה, שכל המצרכים שנאגרו במשך זמן ממושך לשעת חירום ואתם חלק מרהיטיה וכן תעודותיה ותצלומיה – נעלמו ואינם. לשאלותיה ולתמיהות הילדים השיב תשובות של התחמקות. יותר מן הפגיעה החומרית דיכאה אותה הפגיעה המוסרית, זה יחסו של אב לביתו ולילדיו. היא דרשה ממנו , לפחות, שיחזיר לה את תעודותיה ותצלומיה – מזכרות-חייה האישיות. ומשלא הצליחה באה לבית הספר בו הורה, להפציר בו – בנוכחות חבריו המורים – כי יחזיר לה את חפציה. הוא סילק אותה בגסות, נזף וחיבל בה.

למחרת נדהמה למצוא בביתה הודעה שעליה להתייצב בתחנת-המשטרה. שם הודיעו לה, כי הוגשה נגדה תלונה על חבלות שהטילה בגוף בעלה. עד כדי כך – לא פיללה. התעודות והתצלומים הוחזרו לבסוף, ומאז נטש את ביתו כמעט לחלוטין והתמסר כולו לאשה החדשה.

היתה זו עלמה מזדקנת, עולה שמקרוב בא לארץ. הוא לימד  אותה עברית, ותוך כדי כך התקשר אליה. גיפופי ארעי, לטיפות מבט, מתנות – אלו קנו את לבה. הוא הקסים אותה בהשכלתו, ביחסו אליה שהתעדן ככל שעמקה האיבה לאשתו והזרות לילדיו. הוא היה הגבר הראשון שנקרה לה בארץ.

שומם, נידח ומבויש עמד הבית – ואשה מרת-רוח מקיימת אותו ופצע ממאיר בלבה. מה עליה לעשות עכשיו? ריחים על צווארה וחובות וגם מן החדר עומדים לגרשה בעד אי-סילוק שכר הדירה. באופק מתעבים ענני המלחמה. האויב בשער. פצצות אויב נופלות על אדמת ישראל. בעלי היכולת מוציאים את משפחותיהם מהאזורים הנתונים בסכנה למקומות בטוחים ושקטים יותר – לכפרים. אנשי הכפר נוטים לאכסן בעיקר את בעלי היכולת, ואמצעיה היא זעומים מאוד. אולם דווקא אז, נוכח הבהלה הכללית, הדאגה ליום המחר והחרדה לעתיד ילדיה- כאילו ניעורו בה כוחות חדשים. היא גמרה אומר לאזור את כל יכולתה ויזמתה – ולא לכרוע, ויהי מה. הוא לא יכריע אותה. לא ירעיב את הילדים. הם לא יהיו הפקר. ואז העבירה אותם לכפר הגדול בעמק יזרעאל, זה הכפר שאליו נקשרה בכל לבה לפני שנים, שעה שהוא שימש בו תקופה קצרה מורה – והיא עצמה מצאה עבודה בבית החולים בעפולה. וכנגדו הגישה תביעה משפטית לתמיכה בילדים.

המשפט הפתיע אותו. בבית הספר בו לימד דרשו ממנו להוכיח, שענייני ביתו באו על סידורם – שאם לא כן יפוטר. ואז בא אליה – ותחנוני סליחה בפיו. תנאיו אילצו אותו – כך הסביר – למעשים בלתי מחושבים. הוא מבקש לחזור לביתו. לילדיו. הכל יבוא על תיקונו. זיק תקווה, זיק רחמים, זיק סליחה שניעור בלבה הניע אותה לחתימה על המכתב המבוקש על ידו. אך משקבלו – מילא פיו צחוק – ופרש לחלוטין. ולא עוד אלא שבאחד הימים – כשגויסה למילוי תפקיד שעת חירום בריחוק מקום ממקום מגוריה – בא אל הכפר ולקח עמו את הילדים.

בדרך פגשה בו. לאחר הפצרות מרובות החזיר את הילדה, ואילו את הילד העביר לקרובת משפחה בקיבוץ נידח. הילד לא נקלט במקום החדש ותחלואים שונים תכפו עליו. היא נסערה עד עמקי נשמתה, חשה לקיבוץ, נטלה את הילד והחזירה אותו אליה. עשתה כל שהיה לאל ידה לריפויו ולסידורו בבית הספר. אולם לתמהונה נשלח הילד חזרה מבית הספר, כי נדרשה הסכמת שני ההורים – והוא שידו הייתה בדבר, סירב לחתום.

המשפטים ביניהם נמשכו. בקשה את הצדק אצל הרבנים. הן הוא חי עם אשה בלתי-נשואה – כך טענה – כיצד אפשר להניח בידו את חינוכה של ילדה רכה? האם רשאי אדם לפרוק כל חובה ודאגה למשפחתו? אולם הוא הערים עליה והעביר את הבת לקיבוץ, אך הוא לא הצליח לחסום לפניה את הדרך לבקרה. וסופה שאימצה אליה שוב את הבת וכל מחסורה עליה.

                                                      *

לא אחת יקרה כשפוגע הברק בעץ  הוא מבתר אותו לחצאין לאורך. שני החצאים לא יצמחו שוב יחדיו. אף עץ המשפחה בותר ללא תקנה. פצע השיסוע מתעבה, אך השיסוע עצמו לא יאוחה עוד. האם הגליד הפצע?

שני החצאים ממשיכים לחיות, במפורד; אך לא אחת יתעורר בלב השניים צער וחרטה על אשר אירע, על השסע שאפשר היה אולי למנעו ועל הילדים – שאור נעוריהם הועם. על אף כל המרורים אשר השקה אותה אפשר והיתה נכונה לסלוח לו, לזדון לבו ולחדש את הברית, אילו ניתן היה הדבר...

אפס, דומה, שגם היא יודעת, כי העץ בותר לחצאין – לעד. אך העץ הצמיח שלוחה רעננה אחת, הלוא הם הבת והבן, אשר על אף אווירת גידולם עלו כפורחים...

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה