_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

...בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

עוד חי ורוטט בזכרון השבטים הד עלילות הגבורה של שמשון, אשר עשה שׁפטים באויב הפלשתי המזויין אך נלכד ברִשתה של אשה זרה – ושוב הסעירם מעשה הפילגש בגבעה, אשר עוד מעט והכרית שבט מישראל. עובדי-האלילים שוב עושים שָׁמוֹת בבית ישראל, רועצים בו, משחיתים בעמלו, ויותר מכך – בנפשו ובמורשתו. כפעם בפעם יתחשרו ענני סכנה ואימה מעל לראשם של הכובשים המנצחים מאתמול, הכורעים ברך לפסילי העץ והאבן של הגויים ודבקים במנהגיהם והולכים אחר שרירות-לבם ותאוותם.

והארץ הטובה, ארץ הצבי, שׁסועה ומבותרת, שׁטופה בתועבות דמים וזימה – ואלוהי ישראל עומדים בְּמערכה נואשת נגד חבורות-חבורות של עצבי עץ ואבן, כסף וזהב, נגד המדבר ואיש-המדבר שנשימתם אש-קדים לוהטת ומכלה... וגם בשִׁילֹה, במשכן הקודש, אליו נשואות עיני השארית השומרת אמונים, פשׂה הרע. איש הישר בעיניו יעשה ויפשע –

לילה בשׁילֹה. דוק תכלת ענוגה עוטה את המשכן. רוח קלילה ניתקת מן הגבעות הסמוכות ומנשבת ביריעותיו הנרחבות. מן האפלה הכבדה הרבוצה בפנים מזדקרים שרטוטי המזבח וארון ברית הקודש; על המזבח יעלו המנחות והקרבנות – וארון-הברית ילך לפניהם במלחמותיהם עם אויביהם. על כסאו ליד השער ישב השופט הישיש, מאזין לדמי הלילה, רוקם הגות לבו – נגוהות חִיוְרים-סגלגלים שפוכים על כסף זקנו ושִׁפעת שיער ראשו.

נחרת הבנים, בני-הבליעל, מנאצי הקדשים, פורעת הדממה.  הכוהן הישיש והחלוש הוגה בהם, בבניו, אשר שֵמע תעלוליהם הגיע לאוזניו והסב לו מפח-נפש וצער לא-יתואר. הזוללים מקרבנות-המנחה ומחללים הקדשים, השוכבים עם הנשים הצובאות אל שער המשכן, המתעללים בעם הפשוט והישר העולה לשילה בחוזק-יד, באכזריות-של-טמטום. האלה יהיו ממשיכיו, שומרי גחלת סיני, שופטי ישראל? כל דבר מוסר ותוכחה אשר הטיף להם - אין לבם פתוח ואין אוזנם כרויה לקלטם. הרי שעלה הכורת על בית עלי ואין לו המשך, הרי שצרעת הטומאה עלתה כפורחת בארץ ואף חדרה אל תוך הבית הקדוש הזה – והלב הזקן, שבע הייסורים והצער והחרדות, מתחמץ מצער ומתוגה.

אחד-אחד דועכים כוכבים במרום, ועדיין אין השינה נדבקת בעיניו הכהות מזוֹקן של השופט. הפלשתי משתולל ומתעלל ומסתער אל חומת ישראל בברזלו ובפסיליו. מי יעמוד להם לשבטי בני עמו לעת כזאת, מי יקום נגד הרוח הרעה הסוערת באוהליהם? ודאי, עוד שרדו נאמנים בישראל, רובם פשׁוּטי-עם המה, העובדים בשדות ומהלכים אחר העדרים במרעה. הם-הם העולים למשכן בשׁילֹה, ברכב וברגל, להשתחוות וּלחלוֹת פני אֵל בזבח ובמנחה, וכל דבר אשר יהיה בין איש לרעהו ובמשפחה יביאו אליו. והם שופעים תום ואמונה ברה. מתוכם תצמח תשועת ישראל, גם אם אין לראות עתה אפס קצה...

הרי המשפחה מהר אפרים. הוא, אלקנה, חסון וחזק, ריח שדות נודף הימנו וטוהר השמים בעיניו. אפרתי – ושדותיו ברמתים צופים. מימים ימימה, לתקופות השנה, יעלה האיש להשתחוות ולזבוח בשילה ועמו שתי נשותיו – פנינה ובניה וחנה העקרה. מדי יהגה בו, בבית זה, העולה כעץ רענן נטוע על פלגי אהבה ששרשיו עמוקים ופריוֹ מבורך – והמָה לבו בקרבו. זו המסירות הנעלה שהוא מגלה לאשתו העקרה, אשר שדי המר לה והעטה עליה כלימה וצרתה תקניטנה! "חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי – כן סח לה ברוב חיבתו בשעת הזבח בשילה – ולמה ירע לבבך, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים!"

כפעם בפעם יראנה כורעת תחת עקת הצער, מתפתלת בייסורי נפשה ומפילה תפילתה. באחת הפינות תידחק ותתכווץ, בדוּלה מאדם ומעולם, להתייחד עם גורלה. היא, בת הכפר והטבע השופע שמחת ההפראה והפריה, הצמיחה והגידול; היא, שנועדה להיות אם המגדלת בנים ובנות ברוֹך אהבה וברחמים גדולים – רחמה סגור, משולה היא לקוץ ממאיר. בוֹשה ונכלמת, מושפלת עד דכא, תרבה להפיל תחינתה לפני אלוהים – בו כל אמונתה ותקוָתה. ולא תתרעם ולא תמרוד.

ופעם אחת, אחרי אכלה ושתותה עם בני-ביתה בשילה, התייחדה ארוכות-ארוכות בפינתה, משתוחחת ומתפללת ודִמעותיה יורדות בכבדות שקטה. והשופט הזקן היושב על הכסא אל מזוזת ההיכל רואה אותה בהשתוחחה ושפתיה נעות חרש, משיחה נפשה המרודה. והוא לא ידע כי נדרה ותאמר:

אם ראֹה תראה בעני אמתך וזכרתני, ולא תשכח אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לאלוהים כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו –

ויחשבנה עלי לשיכורה ויאמר אליה: - עד מתי תשתכרין? הסירי יינך מעלייך.

ותען חנה ותאמר: - לא, אדוני, אשה קשת-רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני אלוהים. אל תיתן את אמתך לפני בת-בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה.

ויען עלי ויאמר: - לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו.

ותאמר: - תמצא שפחתך חן בעינך.

ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד.

אכן, תקוה חדשה נסך בה השופט. אפס, בשובה לביתה ולכפרה, הרמתה, ניעוֹרו בה מחדש, וביתר עוז, הכאב והציפיה והעלבון להט וצרב. מסביב – יקום צוהל משוּפע ברכה, ורק היא לבדה ערירה וצמוקה. מה יסכנו לחשוכת-הבנים אהבת בעל וחסדו? גם מבטי-הלעג של צרתה כשפוּדי-אש הבוערים בבשר החי. הנה משחקים בניה בשדה, כגדיים, ואביהם יחבקם וילטפם. לא, אין עינה צרה באָשרה של צרתה. כה יתן לה אלוהים וכה יוסיף, שהרי לא בן יורש תבקש כי אם פרי רחם שיגל חרפתה – והיא כבר הקדישה אותו לעבודת האלוהים כל ימיו... שׁעַה אֵל לבקשת אמתך, רצה המַתת... הן אף רחל, לפני לדתה את יוסף, בן פורת עלי עין, קנאה בצרתה, היא אחותה, ותתאנה ליעקב שאהבה נפש לאמור: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי... גאוָת הגבר על יוצאי חלציו, אך הם כל חייה של האם, על אף – ואולי משום – הקללה הקדומה: בעצב תלדי בנים...

ובוקר אחד קמה השכם עם שחר ממשכבה – ועיניה דולקות, סערה מתחוללת בלבה וחרדה רוטטת בכל יצורי גווה. האומנם ריחם אלוהים אמתו וימטר על הארץ תלאובות ויצו לדרדר לפרוח ולהניב פרי, או שמא לנסות ירצה? הרי אין נבצר ממנו, ברצותו עקרה תלד שבעה ורבת בנים אומללה. אדים תכלכלים פרושים על גבי שדות. לאִטם הם נמוגים והולכים – מַוְרידים, מתריגים, עוד מעט ושמש זהב תבקע במזרח ביקוד שלהבות. כאיילה שלוחה תמהר לעבודתה. אכן, לשמעם האלוהים שאלה אותו ואשר נדרה להקדישו לו. יום זה גדול מימים בוא יבוא – אף כי ירחק עוד – ודמיונה מציירו במיטב הצבעים. הוא יצא לאויר העולם והיא תיניקו חלב שדיה, תטרח בגופו הקטן ותשמור עליו מכל פגע ותקלה ואורב, בעיניו הבהירות תשקיף ותלטף מחלפות ראשו. גאֹה תגאה חדוותה כפלג הרים בראשית אביב. העבודה בשדה תשבות – וכל יושבי רמתים צופים יבואו לשמוח עמה בשמחה שיערוך אלקנה אישה. ואז יעלה לשילה לזבוח את זבחו כאשר הסכין מימים ימימה ולבשר הבשׂורה לעלי הישיש ולקיים הנדר. היא לא תעלה עם בני-ביתה, אלא לאחר היגמלוֹ של הנער ואז תביאוֹ למשכן, לעלי, לעבוד לפני האלוהים כל ימי חייו. ואת צרתה לא תרעים ולא תקניט ולא תזכיר לה את אשר הרעה לה בעניה. לא. רק תפילה חרישית תשא, תפילת-הודיה של העקרה האמללה אשר רוחמה וחרפתה נאספה –

אפלה כבדה רבוצה במשכן כמשא אילם רוחש סוד בלילה הצונן. השופט הישיש והחלוש יושב בפתח כאשר הִסְכין מזה שנים רבות, וידוֹע ידע כי לא ירחק היום והוא ייאסף אל עמיו. לבו המיוגע הולם בכבדות. הוא נושם את ריחות הלילה, תפוס להגותו-חרדתו. אמנם יוצאי חלציו פשעו ועיוו, אך לא אלמן ישראל... עתה ברור לו בתכלית, כי קם לו סוף-סוף יורש וממשיך אשר יישב על כסאו לשפוט את ישראל ולצאת במערכותיו ולשמור בקנאות על מורשתו בדמות זה הנער, בן הכפר אשר בהר אפרים, אשר התהלך לפניו בשנים האחרונות לבוש אפוד ושימשוֹ באמונה רבה ובדבקות אין קץ.

ושוב חוזרת ונפרשת לעיני רוחו ההשתלשלות המופלאה של העניינים אשר יד ההשגחה כיוונה אותם. הוא רואה את חנה, מרת-הנפש וטובת הלב, הוא זוכר את יסוריה וצערה ואת הנדר אשר נדרה. לא לשוא היתה, איפוא, גם הברכה אשר בירכה. והרי אף אֵם שמשון עקרה היתה ושנים רבות לא ילדה. מיין ומשכר הדירה עצמה וכל מאכל טמא לא בא אל פיה. והמלאך נראה אל האשה ההיא ויאמר אליה:

כי הנה הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר האלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכמוה כאם שמשון קיימה נִדרה ברוב נאמנות וקנאות.

שנים נקפו מני אז כאשר נערכה בשילה שמחת הזבח הגדול עם הולדתו של הנער. שנים – אך זכר הלילה ההוא, השגיב והנורא, לא פג מלבו עד היום. עד סוף ימיו חיה יחיה בו זכר ליל ההתגלות עלתה כבדה רבוצה היתה במשכן נאפדת סודות וחרדות – ונר אלוהים טרם יכבה... בבהירות נחרצת הוברר לו, כי אכן נועד הנער לשליחות הגדולה. היא גמלה מתוכו בכוח-אדירים, בעוז תביעה עצמית, באש אכזרית ממרקת עוונות – והוא עצמו לא ידע כי האלוהים נגלה לו. עוון בית עלי לא יתכפר בזבח ובמנחה עד עולם – אלה הדברים אשר אמר לו אז, בלילה ההוא, ליל ייסורי הנפש והמצפון – ומה נאמנו הדברים האיומים האלה! אכן, עוד לא קם שופט לישראל מימי משה אשר כך יראה שליחותו, ובכוח כזה יתבע מעצמו ומעמו התאמצות והיטהרות ואל מיטב הקרבנות לא ישעה, כי אם ללב האדם ולמעשיו, ובעוז כזה יילחם על אמיתו.

עתה גדל הנער ויהי לאיש. גאוַת אמו יולדתו עליו, על כי בקנאות תקיפה וישרת-דרך של עובד אדמה הוא שומר אמונים ליעוד שדבק בו, לו הוקדש מבטן, וממנו לא יסטה ולא יירתע. וכל העם מדן ועד באר-שבע – אמונם ותקוותם בו, כי הוא-הוא אשר יציל ויושיע, כי קם להם שופט הראוי לעמוד בראשם, להדריכם ולצאת במערכותיהם.

יודע עלי כי זה האיש אשר אלוהים שלחוֹ לעמו, אשר יאסור מלחמה נחרצת בבעל ובעשתורת ובכל מנהגוֹת הגויים והבליהם וזנוניהם; מלחמה בתועבה וברשעוּת, בבצע ובעושק. שנה-שנה יסוֹב על פני משכנות ישראל, בבית-אל, בגִלגל ובמצפָּה ישפוט את העם – יוכיח ויעודד, יתבע וינחם. אך מקום קבע לשבתו, בכפרו, רמתים צופים, החבוי בהרי אפרים בין שדות אביו, בבית אמו הורתו – ושם גם בָּנה מזבח לאלוהים. בידיו הנאמנות מופקדת עתה מורשת סיני ובו נתגלמה – הוא עצמו מיסודות רציפותה שאינם נכנעים ונטמעים לעולם. מאמו, גידול-השדה-והעבודה, גיבורת-הרוח ויפת-הנפש, הנאמנה והטהורה – באו לו כְּליל מידותיו וסגולות אָפיו ואי-הכניעה ואמונתו כסלע האיתן. עתה שבשׂוֹרות מרות אחת מרעותה רודפות זו את זו, ויד הערלים אכפה מאוד על ישראל וזעקתו עולה עד לב השמים, ברי לו, לעלי הישיש – כי עתידה להתקיים נבואתו הקודרת וכי השואה לא תפסח גם על ביתו; אך ברי לו גם, כי לא יאבד ניר לבית ישראל.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה