_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חידת הקמיעות: פולמוס עמדין-אייבשיץ

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות. 

לתוכן הענינים

 

פטירת החכם צבי

וילאות כבדים, קמוטים, ספוגי אבק שצבעם דהה מכסים את החלון הנרחב וגדיליהם משתלשלים ויורדים עד לסמוך אל רצפת העץ, והם כחומה אטומה החוצצת בין החדר השרוי באפלולית ובצל לבין העולם סביב הטובל בים של צהלה ואורה.  אך מבעד לסדקים ולנקבים אשר בהם פורצות קרני שמש זוהרות, מפזזות, מרוטות-כחניתות-זהב החודרות אל לב מלכות האפילה.  חובקות הקרנים שני פמוטות-כסף הניצבים על שולחן העץ המעורטל ונטפי-חלב קרושים דבוקים בהם, נדלקות הן באישים נוצצות ונמתחות הלאה, הלאה, אל עבר דלתות הזכוכית הרחבות אשר לארון הספרים הגדול, מנשקות את אותיות הזהב החתומות בגבות-העור של הכרכים העומדים דומם ונבלעות בזוג נעלי-חליצה דבוקות יחד...

אברך צעיר, גבה-קומה, ישוב בפינת החדר, דמום ומהורהר.  קפוטת-משי ארוכה לגופו וכיפת-קטיפה לראשו.  פיאותיו המסולסלות מרעידות על הלחיים החיוורות ששער בהיר ורך צומח עליהן ומפניו הענוגים, העוטים עצבות רכה ניבטות שתי עיני תכלת שחלום רחוק מלבלב בהן.

בן כ"ף אלי"ף הוא, זיו עלומים, אך דומה עולמות של יגון וצער, של חובות ודאגה, רבוצים על כתפיו הרכות, השחות קמעה, חתומים הם בקמטי מצחו הרם הצח כחלב, בתוי פניו המארכים ושקועים עמוק-עמוק בכל הבעתו כבדת-הרצינות.  לפניו, על השולחן, מונח ספר השאלות ותשובות לאביו המכונה החכם צבי, אשר בשורת איוב על פטירתו זה מקרוב החרידה-הזעיקה אותו מחיק רעייתו הצעירה ומביתו אשר במרחקים, מברודא אשר במדינת מהרין אל לבוב אשר בארץ פולין.

זה שבוע ימים הוא שוהה כאן, ליד אמו האלמנה מיאנה הינחם, עם אחיו ואחיותיו, והרגשה בו כמו הוטלה עליו עתה בכל כבדה גם הדאגה להם.  כי אם גם רביעי הוא לבטן – ושתים מאחיותיו הגדולות נשואות לאנשים – אך הוא ראשון לבנים, וכל ימיו יקד באהבה עזה לאביו מורו הגאון, תפארת ישראל, החכם והנדיב, שאמת וצדק חברו בו אך גם יסורים ועלבונות, אסונות ורדיפות היו מנת חלקו ונדודים – ואחרית נדודיו כסא הרבנות בלבוב.  מתוך האותיות הזעירות אשר בספר מתגלפת ועולה לפניו דמות דיוקנו העדין, יפה-התואר, שחיוך טוב מרחף עליו ועיניו המאירות מפיקות חכמה ואהבה.  והוא יודע כי נפשו צרורה לעד בנפשו, וכי עליו שומה עתה להרים הדגל אשר נשמט מידיו הקדושות ולצאת במערכותיו... מגילת חייו נפרשת לפניו במלואה, ואבא הוא הכותב עליה כל תיבה ותיבה... אפס, מכאן ואילך, יטול הוא, האברך יעקב ישראל אשכנזי בן צבי, המכונה יעב"ץ, את הקולמוס שנשמט מידו הטהורה וימשיך מלחמתו וכתיבתו הלוהטת, הסוערת, החודרת מעמקים, לדור – וממילא לדורות.

אפלולית שרויה בחדר – ועגמה רבה בנפשו.  דומיה וצל.  בלע המות לנצח... ואין להרהר אחר גזר הדין.  גם הוא, למוד הצער והמצוק שלא כפי ערך שנותיו, שלא טעם כל ימיו טעם הרווחה ומנוחה ותמיד קיבל יסוריו באהבה, נפשו עליו תשתוחח.  היקרא על עצמו הפסוק:  אשר יאהב השם יוכיח?  רגע והוא חש בחולשה גדולה ואפיסת אונים ובדידות כובשתו ומשא אחריות לעייפה מכריעו – היעמוד בה?  ומשנהו – תביעה עזה ונועזה גואה בו, מן השמים גוזרים עליו ליטול השרביט... והן זאת רמזו לו גם פרנסי לבוב ונכבדיה שעה שנקהלו ובאו על קבר אביו, לשמוע לדרוּש ההספד שלו שקראו "יציב פתגם", ורב הכבוד שחלקו לו ועז חפצם שישאר בכאן וימשיך השלשלת... זו השלשלת הארוכה, שכולה זהב יחוס טהור וצרוף, זרע קדושים, הן מצד אמ"ה[1] והן מצד אמא עד לרש"י ועד לדוד המלך...

קרני האור בוקעות דרך סדקי הוילאות הכבדים, מתנוצצות על פמוטות-הכסף, בוקעות את סגור האפלולית ומרצדות על פני הספרים אשר בארון.  על כנפי דמיונו הוא נישא עתה הרחק מכאן, אל ימי נעוריו, ומה טוב לו לצלול בהגות זו על העבר, על אשר היה ואיננו עוד.  האין הוא עתה באַלטונאַ, בקלויז הגדול של סבא, אבי אמו, משולם זלמן מירלש (ניימרק)?  שם, בקלויז האפלולי, הרביץ אבא תורה באזני לומדים ורבנים מופלגים מאשכנז ומפולין ומליטא ומשאר תפוצות.  מה רב היה האור אשר שפע הימנו!  מקדש של תורה וטהרה הקים בתוככי המולת המסחר והמשא ומתן ועסקי הרבית והחליפין.  ועד מה דאג לצרכי הציבור והטיל תשלומים על המידות והמשקלות, למען לא יונו המוכרים את הקונים, והנגידים ישלמו מעשר לעניים, וביטול הרבית הקצוצה והקטלנית.  מאירות היו עיניו בזוהר שבעת הרקיעים בקראו השיעור, בדרשו בקהל או בישבו בדין ולוֹ, הרך בשנים, נראה היה, כי לא פיו של אבא הוא המפיק מרגליות, אלא מלאך עליון הוא – מה עזה היתה תשוקתו להדמות אליו!

חריפה ההלכה ושנון העיון ונפתל הפלפול, ולא הכל מוסבר ונהיר לנער.  אך ברי לו שכל חפצו של אבא וכל טעם חייו – להרבות כבוד הבורא ולהקים עמודי התורה ולתקן סדרי החברה.  כבוד התורה!  כן, גאה היה על אבא, עטרת ראשו, על רוח חכמתו ויקרת סגולותיו, קדושתו וצניעותו, אך עד מהרה החל מיצר בעצרו וביסוריו ובעלבונו, שקמו עליו תקיפים ונבלים לקפח הכנסתו ולהורידו מכבודו ולקצר חייו.  אך הוא, הצדיק, בעל הנפש הגדולה והאופי העז, מדרכו לא סר – רחמן לעשוקים ואב לאביונים וקשה כברזל נגד בעלי זרוע ובעלי כיסים, גברי אלמי שהשיגו עושר ולא במשפט.

הדוחק בבית חריף ומר – אימתי לא לקה בדוחק? שהוא, אבא, זכרון צדיק וקדוש לברכה, כל קיומו על ששים הטאֲלאֶר דמי שכירותו לשנה, ושלא כדרך רבנים אחרים סירב בעקשנות ליהנות מפרנסות הצבור וממתנות בשר ודם.  ונוסף על כל אלה – המחלות והמיחושים והיסורים שפקדו את בני הבית כמעט בלא הפסק, ופעם כבר נתייאשו הימנו הרופאים – ומשק כנפיו השחורות של מלאך המוות נשמע בבית, והחרדה אין לתאר... שרך וענוג היה ומנהגו כל ימיו:  מיעוט אכילה ומיעוט שינה ומיעוט שיחה.  אולם ככל שמשיג כוח זכרונו שלו הוא רואה גם את עצמו, בילדותו, מדובק ביסורים ובמחלות, מאז לידתו ממש.  ופעם אחת כיסתה צרעת שחין גופו, עלתה כפורחת, ויסורים הסבה לו וגם בזיונות, מלבד נזילות ושיעול ובועות שונות שפרחו על העור ומדווה השתן.  והמלמדים לא חסכו ממנו מכות בלחיצת צפרני ידים ושאר יסורים.  רבות צררוני מנעורי – חולף הרהור במוחו – אך כאין וכאפס בעיני הנער כל היסורים שבאו עליו לעומת הצער שנצטער באבא...

 

בן י"ב היה כאשר בא לאמ"ה כתב-הרבנות מקהילת האשכנזים באמשטרדאַם, ואז החל הגלות והטלטול שלו.  בטרם אביב שנת ת"ע[2] – ובדרכים הטובעות בשלג המפשיר בואכה ארץ הולנד הם נוסעים עם כל הכבודה, הילדים ואמא והמשרתות, ולא אחת נתונים הם בסכנות דרכים מידי אדם ומידי שמים.  ואמ"ה מעודד ומנחם, מטפל וטורח, עוזר ומסייע.  מנין שאב כל המרץ והזריזות זה האדם חלוש-הגו שכל חייו קודש היו לספר?... בכבוד רב נתקבל על-ידי האשכנזים והספרדים וסעודה גדולה ערכו לכבודו... כל אדירי נגידי אמשטרדאַם נתכנסו, צוהלים ושמחים וגאווה נסוכה על פניהם, והכלי-זמר מנעימים נגינותיהם לכבוד הרב הצדיק שבא לעיר, לכבוד התורה... אך השמחה לא ארכה.  דומה, לא זוּמן לו מימיו לשמוח בעניני חולין, שכבר באותה סעודה נפלה מחלוקת ראשונה שמשכה עליו שונאים, שונאי חינם כאשר רבו תמיד.  הוא סירב לטעום הבשר עד שיביאו לו סכינו של השוחט – מן הרגע הראשון לא רחש להם אימון – ומצאה פגומה.  אהה, כי עצום היה הרעש ועזה התדהמה שפרצה באותו מעמד חג!  רבים נחרדו על שאכלו שנים נבלות וטריפות, אך רבים מידידיו ומקורביו של השוחט והנהנים ממנו עמדו לימינו.  סופו של אמ"ה – כסוף כל המערכות בהן עמד – שצדקתו הוכחה והקהל העבירו לאותו שוחט מחזקתו ומסרו השחיטה לשוחט הגון וכשר שעוד הוסיף לקופת הקהל אלף טאַלאֶר בשנה... בקי באדם היה ורואה לנפש והחוש הנאמן לא הטעה אותו מעודו.

והוא זוכר הריב הגדול בבית הכנסת, שהיה מלווה בצעקה רבה ובהתגוששות ובהרמת ידים, בענין שני החזנים היריבים, והפו"מ[3] שחלקו על דינו הגישו עצומותיהם לשררה ופיזרו ממון הרבה, משלהם ומשל הקהל.  אך הוא לא הסכים בשום פנים להפקיר צד החלשים בידי התקיפים המתנשאים על הצבור.  לבו כמעט ונשבר בקרבו מעוצם העלבון ומחריפות המחלוקת וגם – עוד עתה הוא נחרד בזכרו זאת – מן הנסיון שעשו לקנות לבו בשידולים ובפיתויים ובסכום גדול.  הפעם יצא צדקו לאור לאלתר, שתש כוחם של בעלי הזרוע והממון אשר ביקשו לעוות דין, והשררה העבירתם מכסאותיהם.  אולם גם במקרה זה משך עליו אויבים, אויבי-חינם נוקמים ונוטרים, וקידשו עליו מלחמה ומיררו חייו.

עד שבא האסון, עד שבא התועב נחמיה חיון[4], ארס הנחש בלבו וצביעות העיט על שפתיו, ונטרד במלחמה כבדה ומרה,  מלחמה על נפש היהדות שאין עמה נסיגה. – אחד מבחורי הישיבה של אמ"ה אשר, דומה, מפראג בא, הכיר את חיון תלמידו של שבתי צבי.  ופרצה מהומה ונתגלגלו מריבות ומחלוקת ונשפכו דמים.  אותה שעה ישב הנח"ש[5]) בבית הכנסת של הספרדים, קורא ומסביר כתביו הטמאים, לבוש חאלאט לבן על דרך המקובלים ועוסק בטבילות ובתיקונים.  לא נח ולא שקט אמ"ה וטרח לחשוף מרמתו ולהוקיע מזימותיו.  הוא הריץ קונטרסים אל גדולי הרבנים שיטילו בחרם את השבתאי הנוכל ואת פטרונו החכם הספרדי שלמה אאליון שאף הוא בנעוריו, מבני הימנותא היה.  והכרז הכריז ברבים, שכל עוד הוא משמש רב בכאן – לא יעבדו באמשטרדאם עבודה זרה, יהי אשר יהי!

לימים הפרו התקיפים הספרדים הגאיונים, שהם ממייסדי הקהלה, ברית אהבתם עם אמ"ה, ואף אל הערכאות הגישו תלונתם עליו ונוספו גם הם על אויביו חינם.  דומה, לא רק החכם צבי עומד עתה במערכה, כל בני הבית עומדים עמו יחד, וביחוד הוא – יעקב ישראל... יותר משהוא שונא אותו, את התועב ואת פטרוניו, הוא בז להם ובלבו הוא נשבע להנקם מהם את נקמת דמיו השפוכים של אבא.  לילות שלמים אין הוא עוצם עין, נטרד בהרהורים מרים, ובימים הוא לומד עם שני אחיו הקטנים, שלא היה בידי אמ"ה השרוי בדוחק ומטופל בבנים ומדוכא במיחושים לשכור להם מלמדים... ועתה, עתה, לאחר פטירתו, באה אליו השמועה, שגם הוא, החכם אאליון, בין מספידיו היה ומספּרים שקרא עליו בגלוי:

אמנם אני חטאתי לחכם צבי זכרונו לברכה...

היש כיום בית בישראל שאינו מתאבל על פטירתו? – אפס, אז, בימי ילדותו, רבו האויבים בגלוי ובסתר... לחייו ירדו הרשעים והאוילים ורודפי השררה.  כבן י"ג היה – הוא זוכר – והוא כבר מפליא בלימוד וגאוות אבא עליו, אך ככל שקרב נשף חשקו כן גוברות והולכות הדאגה והחרדה... לעיניו הכסיפו שערות אבא מרוב צער ובזיונות ועינויים ופניו נצטמקו-נתארכו וחוורו מאד, ועיניו הנאות נתעמקו כמו נצטמצמו וכעין דוק של דם ודמע פרוש עליהן.  שתיקתו כבדה, כמו קשה עליו הדבור והחיוך הטוב נעלם משפתיו.  אך פעם אחת בלבד נדלקו עיניו בחדווה בשמעו את דרשת הבן שהגיע למצוות!... ובמצחו טבע נשיקה ולחש לו את הדברים אשר לא ישכחם כל ימיו – על הנסיון הגדול של היהדות ועל מלחמת המצווה בזרע שבתי צבי הסמויים והצבועים שם רשעים ירקב שהם סכנת מוות לישראל, ועל המערכה לאמת ולצדק שיסודי היהדות הם, ויש ליתן עליהם את הנפש ובלעדם אין לנו חיים...

ארבע שנים חלפו באמשטרדאם, ארבע שנות תלאה ומריבות בקהל, ועל כולם אש המחלוקת הגדולה עם התועב חיון אשר אכלה בנפשו וכירסמה שרשי חייו והחמירה מיחושיו.  לא ישוערו אוצרות העוז והאמונה וקשיות העורף שחצב מנפשו – ולא נרתע ולא סגד לבעל, ולפני תקיפים לא כרע ברך.  אך סופו ששוב אנוס היה ליטול את מקל הנדודים.

בחצות, בגשם שוטף, נמלט.  כמה מספריו ארז בתיבת-עץ ואת תיק הטלית והתפילין.  ואחר כך העיר אותו, את יעקב ישראל, ואמר לו להצטרף אליו לדרך.  בחשאי נטל את ברכת הפרידה מזוגתו הרבנית, ובחשאי יצא אל המרכבה שכבר חיכתה לו בחוץ.  דמעות עמדו בעיניה – והיא שתקה, שתקה.  וברכתה חרש עם דמעתה ליוו אותם לדרך.

בבית המכס בעמדין, העיירה הנידחת והרדומה בפריזלאַנד, מוכת הגשמים והרוחות, נפרדו.  אמ"ה יצא ללונדון והוא נשאר.  קשה היתה הפרידה, אך קשים הימנה החיים בין חומות השוּלהוֹיף הדחוי והדחוק בעמדין, המוקף חנויות וכנסיות, והמיית ים הצפון הזועף תמיד ורוחות צוננות מהלכות בו...

היו חייו כאן משולים לחייה של צפור שנעקרה מקנה, בודד בנכר ולחוץ בצבת של געגועים – ופיתויים... כן, גם פיתויים.  כי בעמדין, בבית הנגיד יהונתן לוי מקלנבורג, בו התגורר, נתנסה בנסיון כבד הצובט עד היום הזה בלבו, וככל שיבקש להסיח לבו ממנו אין הדבר כמעט עולה בידו...

עינים גדולות שחורות כדובדבנים היו לה, עינים רכות וחמות וכובשות שחמדה בהן ואהבה בהן ומחלפותיה הארוכות מנתרות בלכתה... רמת-קומה כמותו ודקת-גו ונוי בצוארה הלבן ועדנת-חן טבועה בהילוכה וקלות של פרפר תמים – זיווג של יפי נשים וחן מלאכים... כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה... היש דומה לה, לחנה'לי לבית מקלנבורג, בכל מדינת אשכנז ביקר סגולות ובחמדת העלומים הפורחים בין החומות הקודרות הדחויות הללו?

בעל הבית ואשתו רוב זמנם מחוץ לביתם, בחנות היין והמשקאות, ואת הליכות הבית צופיה הבת הבוגרת, חנה.  לא אחת הם מזדמנים – ומבטיהם החסודים נבוכים והם כמתביישים בפני עצמם.  בפתע הופיעה העלמה הצעירה בחייו, קנתה שביתה בלבו ובדמיונו, שעד עתה ידע רק את קדושת האם ואת אחוות האחות וזרים לו הרהורי נשים, אך עתה, עתה... רגש חריף ועז כּבּוֹשם המשכר מתעורר בלבו ומפעימו וטורד לפרקים מנוחתו, אך הוא נאבק עמו ומבקש לגבור עליו על-ידי שהוא משקע עצמו בשקידה לוהטת בלימוד.  ובעמקי לבו לוחשת תקווה, כי אמ"ה לא ישיב פניו ריקם וייעתר לחפצו ויתן הסכמתו לברית הלבבות שנכרתה ברמזי דברים, בחילופי מבטים ובחיוכי-חיבה מוצנעים, בינו לבין בחירת לבבו.

וגם את הדין הזה קיבל על עצמו באהבה, אף כי קשתה המהלומה ופצעה נפשו ועקבותיה חרותים בו עד היום.  על מצוות אמ"ה לא ערער, שפיו הקדוש גזר – שקר החן והבל היופי והוא כבר בחר לו בת זוג למזל טוב ומבית טוב, ממוצא של יחוס רם, שהוא שקול כנגד סגולות הרבה – ועל אחת כמה וכמה כנגד כסף הנדוניה הרב שמבקשים להפריז לחנה מקלנבורג, כי מאז ומתמיד ביזה את הכסף ודחה בשאט נפש פיתוייו.

עוד מלונדון רמז לו אבא על הזיווג אשר מצא לו, היא רחל, בת הרב מרדכי כ"ץ מברודא ונכד הגאון הנודע נפתלי כ"ץ.  ועוד כתב לו, שעלה בדעתו ליסע לפולין, אף שאכפה עליו דרישת הפרנסים הספרדים בלונדון, מוקיריו ומכבדיו, שקצבו לו שכירות גדולה של אלף טאַלאֶר שישתקע בקרבם.  וגם דוֹרונות רבים העתירו עליו, אך הוא – אף שמשפחתו שרויה עתה במחסור חמור – דחה אותם, ורק מחמת דוחקו והצטרכותו הגדולה נעתר לקבל הלוואה של חמש מאות ליש"ט מכלל הקהל.  הם גם ביקשו כי יתן לצייר תמונת פניו וסירב, אולם באו עליו בתחבולה – ואחד גנב פרצופו והעלה אותו  על הבד, ואחר כך מכרו התמונה בדמים מרובים בבּוּרש...[6]

מלונדון חזר אל בני ביתו, ובתחילת החורף יצאו לפולין, כאשר החליט מזמן, עשרים נפשות ויותר.  בטיפול גדול ובטורח כבד היתה הנסיעה, נסיעתו האחרונה של אמ"ה מאמשטרדאם, עם אשתו המעוברת וחמשת בניו ובנותיו שנולדו לו באלטונא.  ועמו גם בתו הבכירה, אהובת נפשו, הנאה בבנות, מרים, עם אישה הרב אריה לייב הלברשטאַם.  ועמם משרת ומשרתת.  בשתי עגלות טעונות נעה השיירה בדרך המושלגת.  ובת קטנה, מן הנולדים באמשטרדאם, מתה בדרך.

שבועות נמשכה הנסיעה בדרכים קשות ומשובשות בגייסות, ובכפר הסמוך לאפטא קרבו ימי אמא ללדת.  צינה עזה עמדה בעיירה, סערות שלג משתוללות בלא הרף, אך המוני יהודים נוהרים אליו בחירוף נפש, ברגל ובעגלות, עם חדוות השמועה על בואו.  יהודי פולין, שרובם עניים מרודים ולחוצים בצרות, שכל לבם נתנו לו – מה עזה דבקותם בכתר התורה, מה רבה נכונותם לעשות כל שבידם להקלת ישיבתו בתוכם.  ואז, לפתע, פרצה הדליקה בעיירה.  כמעט כל בתי-העץ היו מאכולת אש, ודומה אף השלג האדים והיערות סביב בערו... אך הם, דאגתם לרב גדולה מדאגתם לעצמם.

הוא זוכר את ישראל ריטפין, האקונום, מנהל המשק בנחלאותיו של אחד משררות פולין שריח של גבינה וצמר נדף הימנו.  כובע יהודים שחור וזעיר בראשו, ומגפים גבוהות לרגליו.  עוד לפני פרוץ הדליקה בא אל אמ"ה וכתינוק לפני רבו התחנן והפציר בו, שיעשה עמו החסד והכבוד וייעתר לישב עמו – וכל מחסורו עליו.  גברתן היה ועטור זקן ועינים אפורות לו ופניו שחומים נוקשים מצליפת רוחות ונדודי דרכים, וכולו אומר תקיפות, אך כילד העתיר בקשתו, שייענה לו כבוד תורתו בעל החכם צבי ויזכה אותו במצווה הגדולה;  שזכות גדולה נתגלגלה לידו, לעם הארץ שלא למד ולא שנה, לא יחוס עצמו ולא יחוס אבות, לקיים מצוות הכנסת אורחים בגדול מצביאי ישראל המקנא קנאת ה' צבאות בגבורה ובעוז נפש, למען ינוח מרוב טרדותיו ויחליף כוח ויעסוק בשלווה בתורה ובתעודה ולא ידע מחסור ודאגה הוא ובני ביתו, עד שיתבקש לעלות על כסא הרבנות באחת הקהלות הגדולות... ואכן, זו הפעם הראשונה לו, לאמ"ה, שנעתר לבקשה מעין זו.  אך לא יצאו ימים מרובים והוא נסע להמבורג, כאשר הוזעק על-ידי רץ מיוחד מטעם הקצין אברלי לונדון, ידידו, לשמש בורר בסכסוך כספים גדול ומייגע וחמור ונפתל.

ושוב טלטול קשה על פני פולין ואשכנז – והוא, יעקב ישראל, מתלווה אליו – אך מה טוב לו במחיצת אביו בדרכים, באכסניאות, לשוחח עמו בדברי תורה ולהאזין לספוריו האהובים עליו על אבותיו ועל עברו ועל מלחמותיו ועל נסיונותיו...

ביראת הכבוד היה מעלה זכר אביו זקנו, אשר הוא נקרא בשמו, ר' יעקב אשכנזי מגזע ז"ק[7]  לפי שנהגו לחתום שמות משפחותיהם, שבּחוּנים וצרופים היו בימי הגזרות והשמדות מכמה דורות.  מחסידי וילנה היה, מלפני שחיטות חמי"ל.  ואבא רבה הוא הגאון החסיד בעל ספר שאלות ותשובות "שער אפרים" וכתב יחוסו עד אהרון הכהן.  כל ימיו ישב בתענית, חוץ משבתות ומועדים, ופניו מאירות כחמה ולא פסקה תורה מפיו.  ואשתו, נכדת הגאון ר' אליהו הבעל שם, אב-בית-דין בקהלת חאֶלם.  שריטה היתה בפניו, – ואיש לא ידע פשרה.  אך אמרו עליו שבימי חרפו ברא גולם שהיה משמשו כעבד, וגדל וחזק מאד על-ידי השם הכתוב בנייר שהדביק במצחו.  הואיל ונתיירא שמא יזיק וישחית, נתחזק עליו, על הגולם, וקרע מעליו הגליון עם השם המפורש וניתקו ממצחו – ונפל והיה גוש עפר כקודם, אך לפני כן שרט בפניו... ועל מעשיו וקורותיו כתב בספר השאלות ותשובות שלו.

בלבו של יעקב ישראל חרותים ספוריו של אמ"ה באותה נסיעה ארוכה, דבר לא נפקד, כמונח בקופסא.  אפשר יעלה אותם פעם על הנייר והיו עדות למשפחה – ולדורות.  – – – ובשנת ת"ח – כך סיפר – היה סבא, ראש הישיבה ר' יעקב, בין הבורחים מוילנה מחמת הצורר.  אל ארץ מהרין ברח, לאבי אשתו הגאון אפרים כהן ולאשתו נחמה, שנמלטה לשם לפניו.  בדרכים ספוגות דם רב וזרועות חללים, בין חרבות ישובים שנשדדו והעלו באש, חש לו מפלט.  אך בדרך פגעו בו המרצחים, ואחד שבָּאי שאחז בו גזר עליו שיכרע לחרב להתיז ראשו.  וכן עשה, נכון לקדש שם שמים, אך נס בתוך נס נתרחש עמו, שראה הרשע עיניו הנאות ופניו המאירים, חמל עליו ודחפו בצד הקהה של חרבו וניצל.  בין הרוגי מלכות הקדושים שכב בעצירת נשימה, ועברו על פניו בדהרה, נישאים כרוחות על סוסיהם, המרצחים, קוזקים שיכורים מדם והטירוף משתולל בעיניהם.  בלילה חמק והמשיך דרכו בשדות וביערות, מתפרנס על עשבים ושותה מי נהרות.  חדשים ארכו נדודיו.   ומן הנמלטים מארץ הגזירה העידו לפני הבעל "שער אפרים" שהיה אז רב בברודא, שהותז ראשו וקיבל עדותם.  אפס, היא, אשתו נחמה, אף שהותרה על-ידי רבנים גאונים, מיאנה לקבל תנחומין וסירבה להנשא לאיש עד שנעתרה להפצרות אביה.  והנה לאחר מחצית השנה זכתה וחזר, ביום בו עמדה להכנס לחופה חזר...

 

ושם נולד אמ"ה, צבי הירש, לאביו שירש כסאו של בעל "שער אפרים" אחר פטירתו וכמוהו אהוב הקהל ובחירו, וכמוהו נוהג כל ימיו בקדושה ובטהרה ושוחר אמת וצדק.  כאן, בבית תורה זה, גדל, על ברכי אביו זקנו יצק מים, ולימודו בשקידה עצומה ובדביקות ובזכרון חזק ניחן.  בימי חרפו הלך לשאלוניקי ללמוד גם דרכי הספרדים ושימש את הרב הגאון אליהו קובו, ומשם חזר מושלם בתורה ובמידות ונשא אשה.  ואז בא עליו האסון:  במצור אשר שמו צבאות האוסטרים על העיר פגע פגז תותח בביתו והרג את אשתו הצעירה ובתו.  מכאן עבר לבוסנה שרהיי[8] ונתקבל בה לרב והוא בן כ"ף אלי"ף, אך בעטייה של המלחמה אנוס היה להמלט לאשכנז.

שעת בין ערביים.  השמש השוקעת מאדימה פני השלג.  העגלה מחליקה בשביל נפתל בחורש ארנים.  מבעד לעצים הוא מבחין בגגותיה האדומים של המבורג, בחודי המגדלים, בצלבי הכנסיות המתנצנצים בקרני השמש השוקעת.  דכי הים עולה באזניו.  המסע הארוך קרב לקצו... הוא נלחץ אל אבא המכורבל בפרווה צהובה.  הוא מאזין לספורו על סבא, אשר חי בימי המדיח הגדול, בכור משיחי השקר שבתי צבי שם רשעים ירקב, ובשבת תשובה שנת תכ"ז דרש בשבחו בבית הכנסת, בשבחו של האויב הגדול של היהדות שעמד אז ברום הצלחתו וכמידת קסמו מידת סכנתו... אך כבר באלול אותה שנה, משנתגלתה חרפת השמד של המשיח הסרוח, קרע קריעה ושם אפר על ראשו ודרש נגדו ברבים ושב בתשובה שלימה ונחלץ למלחמת חרמה נחרצת ברשעים ובפושעים, נכון ליתן נפשו על עקירת הכת ולקדש שם שמים.  מנוחה לא ידע מני אז ואת נפשו עינה, וסופו עלה לארץ הקודש לקיים הכתוב וכיפר אדמתו עמו...

בן י"ז היה – סיפר – כאשר גזר עליו אביו להלחם עד חרמה במארת הכת שהיא כרעל המכלה את הנפש ואת הגוף, והיא היא הסכנה להיהדות והשער לזנות ולערוות כל החטאים, השער לדרך אשר באיה לא ישובון... בנאמנות ובקנאות קיים אמ"ה הצוואה... והרי היא גם צוואה קדושה לו, ליעקב ישראל.

והם באו להמבורג, אל הדין תורה שנקרא לשמש בה בורר.  רב חדש יושב כאן, מעיירה רחוקה מקיידאן אשר בליטא נלקח אחר כבוד על-ידי הפרנס התקיף בער כהן – יחזקאל קצנלבוגן שמו.  רפה-רצון הוא ומוכנע לתקיפים, היאזור עוז לעמוד בשער נגד הפרנסים המשתוררים על הקהל ולהלחם בלא משוא הפנים במעשי החמס ועיוות הדין ולתקן תקנות מועילות לקהל וביחוד למקופחים ולעשוקים?  הם הקבילו פניו... משל כאילו לא נתרחש דבר.  הפרנס התקיף, הגביר האדיר בער כהן אף נתפייס עמו והחזיר לו חלק משכירות הרבנות שעיכב לו בשעתו.  אך מה טוב לו, לחכם צבי, שאין פרנסתו וקיום ביתו תלויים עתה בו ובשכמותו;  ועוד מעט, בתום הבוררות, יחזור אל ביתו אשר בפולין, ושוב לא ישוב אל מערת הפריצים הזאת אשר בג"ק או"ה...[9]

באמצע הבירורים המייגעים אשר נמשכו חדשים רבים יצא עמו, עם יעקב ישראל, לברסלאו, לחתונתו.  שם כבר חיכו לו חותנו עם בתו המעותדת לו, נין למהר"ל מפראג, ועוד מבני משפחתו.  את חטאיו הוא נזכר היום... גם ביום כלולותיו ושמחת לבו לא שכח אותה, את חנה'לי מעמדין, כשם שגם כיום קשה לו לעקרה כליל מלבו...

 

סמוך לחתונתו נטל, זו הפעם הראשונה בחייו, הקולמוס בידו, וכתב תשובה להשגותיו של הרב בעל "נזר הקודש".  בלילות ישב וכתב ולא העז להציע דבריו, אך בברסלאו, באכסניה המרווחת בה התגוררו, נתן אביו עיניו בכתוב.  יחד עם דודו, שבא עמו לחתונה, וולף מירלש, עיין בכתוב – ואורו עיניו, והדברים הנכוחים הינוהו מאד מאד... בראשו נשקו וקרא עליו המקרא שפתים ישק.  ושוב חזר והשמיע באזניו כדברים אשר אמר לו בהגיעו למצוות, על שליחותה של היהדות ועל נצח התורה שהיא חיינו ואורך ימינו ועל המערכה בפנים המחנה נגד התקיפים והרשעים, ועל סכנת כת הטמאים האורבת במחשך דיבר ברטט, שדרכה להתעטף באצטלאות שונות להטעות ולהתעות גם גדולים ויראים, אך חכם עיניו בראשו ומצווים אנו לעמוד על המשמר ולחדד החושים ואין רחמים ופשרה בזו המערכה – כי עוד ידה נטוייה לנקום ביהדות.

ומשם נסע הוא, יעקב ישראל, עם חותנו ואשתו לביתם אשר בברודא, לארץ זרה שאת שפתה ואת אנשיה ואת מנהגותיה לא ידע.  והאמת היא, שזר הוא לחותנו וגם לאשתו, שלא הבינו לנפשו ולמאווייו כל ימי שבתו עמם.  דוקא כאן, בריחוק מאמ"ה שאותו לא זכה עוד לראות ומבית הולדתו, הוא מרגיש בגבור בו כוחותיו ובטחונו בעצמו, וקול הוא שומע הקורא לו, כי לגדולות נוצר ועליו לעמול ולעשות להרמת קרן התורה בעם ולתקון סדרי החיים, ולהמשיך מורשת אביו הלוחם לצדק ולאמת.  היש דומה לו ביחוס אבות?  וגם בסולם התורה הוא עולה ועולה... רבות ונועזות השאיפות, אך היא, אשתו, מבקשת להחזיקו לידה, ולא אחת מציקה לו ומקנטרת בו, וביחוד לאחר שנולדו לו התאומים מאיר ואסתר.  במפח נפשו הוא סוגר עצמו בחדרו, מתייחד בלימוד וכותב פירוש על טור אורח חיים (הארבעה טורים, בכריכת עור יקרה, קיבל דורון מדודו ליום חתונתו).  כן, הוא אוהב את הבדידות.  ניתן לומר, שאף את העצבות הוא מחבב.  באוירתן הוא נושם נשימה מלאה.  הוא לא ידע שמחה מעודו.  גם שמחת המצווה כבושה, מאופקת.  נערותו ובחרותו חלפו עליו בעניות, ביסורים, במחלות.  כן, גם המחלות לא הניחו לו לישב בשלווה ותקפוהו בלא הפסק ובלא רחמים, באיברי הנשימה והעיכול, בעור ובגיד הזהוב[10]) ובשאר איברים.  מימי הולדתו ממש.  הן מיד לאחר ברית המילה נחלה קשה ורק בנס ניצל, ואז הוסיפו לו השם ישראל וקראו עליו הפסוק כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.

גם במהרין, בשנה הראשונה לישיבתו שם פשטה המגיפה, ואנוס היה להמלט אל הכפרים וללון בחורף בסוכה ביער.  בדמים יקרים נאותו הכפריים לארחם עד יעבור זעם.  וגם אשתו חלתה.  שערה הבהיר כמו דהה, עיניה התכולות צבעם היה כמים וקומתה הנמוכה שחה נצטמקה... וטינותיה וטרוניותיה כמעיין המתגבר, משל הוא האשם בדוחק ובמחלות... אכן, מי עוד כמותו רשאי לומר – לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי... מן הכפר חזרו לברודא, לאורח החיים שהוא עליו כמעמסה.  הוא מלמד בחורים, פנויים ונשואים, גפ"ת וטא"ח עם ב"י[11]), מקרא, הלכה ואגדה, ודבריו ערבים לשומעים.  כל כוח הסברתו ובקיאותו וחריפותו הוא משקע בהוראה, אף שלא זה חפצו ולא זו שאיפתו, ונטייתו להתבודדות, – להתייחד עם עצמו ולאחוז בקולמוס הסופרים ולנטור את כרמו שלו... התלמידים דבקים בו מאד וכבודו גדול בעיניהם ורצונם לקבוע לו סיפוק צרכי ביתו בריווח – אך הוא ממאן לקבל כסף ושווה כסף, ואין הוא שועה להפצרות אשתו...

ואז באה, באייר תע"ח[12]) השמועה המרה והנמהרה על פטירתו של אמ"ה בלבוב, ומיד יצא מרחק מאות פרסאות למדינת פולין.

בפתע באה השמועה וחתכה בנפשו.  חשיכה גדולה ירדה עליו, על מאוייו וערגונותיו.  אמ"ה נפטר, אך הוא חי בלבו כתמיד, ויותר מתמיד.  והפצע שותת דם... אפלולית בחדר – וצללים.  דרך הסדקים אשר בוילאות הכבדים המכסים את החלון בוקעות קרני שמש-אביב, מתנצנצות בפמוטות-הכסף ונעלמות בין טורי הספרים אשר בארון –

 

יעקב ישראל כותב מכתב לביתו

דממת ליל עמוקה שרויה בחדרים המרווחים של הבית וצללים מרקדים על הקירות.  אורה הדל של המנורה זרוע על השולחן.  לפניו הספר הפתוח וגליון נייר, ודומה גם האותיות מרחפות ומרקדות באפילה... על הקיר תלוייה יריעה רקומה:  יעקב אבינו ישן על אם הדרך, אבן למראשותיו, סולם ניצב לידו וראשו מגיע השמימה...

בשתי מיטות העץ בירכתי החדר ישנים הילדים הקטנים ובחדר הסמוך – הילדות.  זה מקרוב נתייתמו בשניה, במות עליהן האם, ועתה הוא, הבכור בבנים, נתבע להיות גם אב וגם אם ליתומים.  האם לא מן השמים נגזר עליו לעקור מברודא ולבוא לקהלת לבוב, אשר אהבה ויקר רחשה לאב ועתה חשקה נפשה בבן והיתה מרוצה לקבלו לרב ואב בית דין אילו היתה לו חתימת זקן... ואף על פי כן כינו לו ראש בית דין, שהיא מעלה סמוכה לרב אב בית דין וסבורים שיתיישב אצלם.  וגם שתדלנים ושדכנים מטעם קציני ארץ פולין ונגידיה מבקשים להדבק בזרעו של אמ"ה וליקח את בנותיו לנשים לבניהם, אך הוא דוחה אותם בקש שאין לבו נוטה אחר הממון...

הוא יושב וכותב אל רעייתו אשר בברודא ואל חותנו.  הוא כותב להם על הכבוד אשר נחל כאן ועל עוז חפצו להשתקע עם בני ביתו בזה, בקהלת לבוב יע"א[13]) שאהבתם עזה שמורה לבית אמ"ה ותקועה אף בלב העם הפשוט, וגם הנשים המוכרות סחורות ומזונות בשוק מתברכים בזכרו.  אף על פי כן הוא יבטל רצונו מפני רצונה וקשי ערפה, שרכה היא בשנים והילדים קטנים, אך ברי לו, שאין עתידו לפניו שם.

לפני שבועות אחדים והוא כבר עשה הכנות לצאת לדרך ולחזור לביתו, ושוב תכף עליו האסון בפטירת אמו הרבנית, לאחר שחלתה חולי כבד מרוב יגון ואנחה שלא רצתה לקבל תנחומין על מות בעל נעוריה.  כבת מי"ם אלי"ף שנה היתה וכמה מגדולי רבני פולין בקשו לקחתה לאשה, אך היא לא הניחה אף לדבר על כך ותמיד דמעתה על לחייה.  והיתה פרידתה קשה על בניה ובנותיה ועלתה צעקתם למרום.  וביום שלאחריו מתה גם אחותו הקטנה, ילדה בת גימ"ל, ואחרי זה נפל גם הוא למשכב מעוצם הדאבה והצער.

כן, עוד זאת.  לפני ימים אחדים בא לכאן מדוּקלא, גיסו הרב אריה לייב הלברשטאַם, בעל אחותו הבכירה מרים, ומיד נטל עניני הבית לידו.  אהובת נפשו של אמ"ה היתה ודומה לו בנוי ובחין סגולות והוא השיאה לחתנו זה שלמד עמו וטרח בו והוא העתיק כתביו ואגרותיו.  אחר כך נמנו וגמרו שהגיס יטול לידו כל עזבון אמ"ה – כסף ושווה כסף, מטלטלין וספרים ושטרי חובות המדינה והוא, גדול האחים, יקח שטר חוב וחליפת-כתבים על שם הנדלי כהן מאלטונא ואחיו וגיסיו מהמבורג והספר שאלות ותשובות חיבורו הנדפס בחייו, והטילו עליו הפצתו.  ועתה, לאחר שהגיס קיבל על עצמו האפטרופסות על היתומים, הוא יפסח בלבוב ואחרי החג, ברצות האל, הוא עומד לצאת לדרך, לאחר שכבר שכר לו משרת וגם עשה שאר הכנות...

הצללים מרקדים על הקירות – וההרהורים כוססים בלב.  דמות ילדיו עולה לפניו והוא כמה ונכסף לראותם – אהה, כי אמ"ה אף לא זכה לראותם!  ועם זה גוברת בו המרירות על הריחים הכבדים המוטלים על צוארו, ועל זו מועקת הישיבה מאונס בברודא הנידחת, המקפחת שאיפתו העזה להקדיש כל חייו לתורה ולתעודה... היאך יגבור על המכשולים המרובים הכבדים הנערמים סביבו?  האם לא מן השמים מבקשים לבחון אותו, המסוגל הוא לעמוד בנסיונות?

הוא יחזור לברודא, אל הילדים ואל האשה שתמיד הציקה לו בקוצר השגתה ותמיד רחוקה היתה ממנו ולא הבינה לרוחו ולנפשו.  ומשם יצא לאשכנז ולהולנד למכור החיבור של אבא וגם לגבות את השטר חוב ואז... אפשר מוטב יהיה להפקיד הכסף בידי אחד הסוחרים, למען יעסוק במשא ובמתן והוא ייהנה מחלק מן הרווח, ובזה הדרך יספק הצטרכות ביתו ויוכל להפנות לעולמו, שחיי עולם בו ובלעדו אין לו חיים וטעם חיים.

רבות מחשבות בלב איש... אך חשש כבד טורדו:  האם לא יארע את הבן כאשר נתארע עם האב?  שהרי גם אמ"ה, לאחר חתונתו, נתנו לו שותף מבין בסחורות להרויח בהן, כדי שיוכל לשקוד על תלמודו.  אבל לא ארכו הימים והשותף ברח לאחר שנתאכלו המעות, ויצא נקי מנכסיו בפתע פתאום, שכל מעותיו בידי הבורח היו.  ואף שהיה בידו כתב ערבות מאביו של הבורח שהיה משועבד של קהל אלטונא, אך האיש נפל למשכב וחליו קשה – ודאג אמ"ה שמא מתוך צרת בנו שהשתרגה עליו חלה האיש.  מה עשה?  לקח שטח החוב וקרעו ושלח אליו הקרעים לבל יצטער.

ועוד הוא זוכר, שאחד מעשירי אלטונא הוציא מכיסו אלפים רייכסטאֲלאֶר להביא יין כשר מצרפת ואיטליא, וחלה את פני אמ"ה שישתדל לעשות בזה סדר ותקון, שיהיה היין נעשה בהכשר כהלכה על ידי שלוחים מיוחדים – ולו כל הרווח והפירות מעסק זה.  ופעם נפסד לו הרבה מן היין מחמת צבא שוודיה שפרץ לאלטונא.  והוא, זכרונו לברכה, לפני שעקר דירתו בשעת חירום להמבורג עד יעבור זעם, ציווה לשפוך כל היין ולשבר החביות לבל ייאסרו ממגעם, ולא רצה למכרם לגוי וליהנות מן הכסף...

אכן, רוב שנותיו של אמ"ה עברו עליו בדוחק ובמחסור ובצער, אך מעודו לא נזקק למתנת בשר ודם ועניותו לא ניוולתו ולא נטעה בו קנאה אל התקיפים הגבירים אשר זהבם טימא נפשם.  ונהפוך הוא, נפשו נתעדנה ונזדככה ושנאתו לבצע גברה וגם אהבתו לכל דל ונדכא, עשוק וסובל.  הוא עמד במבחן המחסור והוא עמד בפיתויי הבצע ומדרך האמת והצדק לא סר – האין זה הקו הנטוי גם לפניו?  והרי עתה מתחיל מבחנו.  מה, איפוא, החרדה והדאגה האוחזת בו?

ועוד הוא יודע, כי בשל סגולותיו נרדף היה ונעלב פעמים הרבה מקוצי בני עמנו אשר בקצה המחנה, בעבור ישרו וצדקתו ותומתו, שלא נשא פנים בתורה;  מטעם זה רבו עליו אנשי זדון ובעלי ממון וימררוהו וישטמוהו.  אבל גם זאת הוא יודע, שאין אחד שהתגרה בו מלחמה שלא נכווה בגחלתו.

מבעד לחלון נראים שמים תכולים, מכוכבים וירח בהיר מרחף בהם.  גליון נייר המכתב מוטל לפניו – והספר הפתוח.  ספר השאלות ותשובות של אמ"ה הוא.  קריאה חדה של תרנגול מבשרת את השחר העולה.  הילדים שקועים בשנת.  כך ישנים ודאי ילדיו שם, במרחקים, בברודא, וגעגועיהם אליו.  והבן הבכור כבר לומד אצל המלמד – ראשוני צעדיו הוא עושה בתלמוד.  בפתע הוא מרגיש חום-אהבה פושט ועולה בתוכו אליהם.  הוא עוצם עיניו, והנה הוא שב לבית חותנו, בברודא, מביא להם מתנות מן הדרך, מחבקם ומנשקם.  ואת בכורו, את מאיר'ל, הוא נוטל על ברכיו ושואלו בתורה...

לפניו מונח ספר השאלות ותשובות הפתוח להחכם צבי... ותאווה עזה אוחזת בו לכתיבה, להאיר עינים בתורה, לצלול לחביוני מעמקיה, לדלות מהם פנינים ומרגליות ואבנים טובות, ולעשות לתקנת הדור ולפתוח במלחמה העזה לעקירת החנפים והצבועים, הרשעים והנבלים.  עוד עליו לסיים החיבור אשר הפליא את אמ"ה בברסלאו, ובדעתו לכתוב גם פירוש על המשניות וחידושים והערות רבות לו לטור אורח חיים וגם בשדה הדקדוק רוצה הוא לחרוש, אם רק יונח לו ממצוקתו ומסבלותיו...

מזמן שמע על ראש הישיבה מפראג ששמו הולך לפניו, שמספרים עליו כי בנעוריו נמנה עם כת הצבועים ואף פירסם קונטריס שבתאי מסוכן בעילום שם.  ואומרים עליו שגאון הוא בהלכה ודרושיו מותק צופים – שלש ארבע שעות רצופות יש בידו לשאת דברו לפני הקהל – אך האין כל אלה כסות עינים לשטן האורב?

אור המנורה דועך... עפעפיו נעצמים מרוב עיפות וראשו צונח על השולחן.  עוד מעט ויעיר את אחיו ויקחם עמו אל הקלויז.  ואחר כך ימהר וישלח על הפאָשט[14]) את המכתב לברודא.  אך לעת עתה הוא מתמכר עוד קצת לזרועות ההרהורים והחלומות... ושוב צופה ועולה לפניו העיר על נהר האלבה המושך מימיו לים הצפון, על בתי החומה והכנסיות שלה, השווקים והחנויות ולהבדיל – בתי הכנסת והישיבות.  והרי הקלויז הגדול של סבא זלמן מירלש והישיבה של אביו, שם נתגדל ושם עלה אבא לשיא תפארת ולפסגת המערכות, המערכות שלא תמו, שעליו להמשיך בהן.  ושם, על חופי ים הצפון, עיירה מועטת, עמדין, אליה נקלע בברוח אבא מחמת מרדפיו התקיפים, ובה עשה פרק זמן לפני נשואיו.  ובפתע הוא רואה אותה... לידו היא עומדת, עיניה הטובות זוהרות כאז שופעות חמדה ואהבה, והיא מחייכת אליו ברוב הוקרה והערצה ורואה לנפשו, כאז...

– הטוב לך, יעקב'הלי? – היא שואלת, ועיניה מושפלות לארץ.

הוא מסתכל בה ושותק. הוא מרגיש בגאות בו לבו...

– האם תזדמן עוד לעמדין? – הוא שומע לחש קולה כנגינה ערבה.

– הכל בידי שמים...

– בעלי סוחר עשיר, באבנים טובות יסחר, והוא מחשובי הפרנסים בקהל עמדין... אני אפציר בו, כל השתדלות אעשה, כי ישלחו לך כתב רבנות... לימינך אעמוד...

הדמות נמוגה והולכת.  ערפלי השחר העולה נמוגים כחלומותיו.  בבת אחת הוא נעור.  הוי עז כנמר... סומקו של השחר כבר ניגר בשמי האביב הבהירים.  הוא ממהר ליטול ידיו, חובש כובע הרבנים רחב-השולים ולובש החאַלאַט הארוך. הוא יודע, כי תמו ימי ישיבתו בלבוב ועליו עתה לחוש לברודא, לביתו ולילדיו, ומשם ימשיך מסעו למערב...

 

המסע ולקחו

מרכבת הדרכים, הלאַנדקוטש, נעה בדרך המלך העולה מפיורדא ומגמת פניה – פראג.  סוחרים מאשכנז, שערם כפשתן הבהיר ואדמומית בלחיים שהם כגושי-בשר תפוחים ישובים בה בהרחבה זחוחה ושני כמרים מצ'כיה לבושי שחורים, גאווה זעומה בעיניהם, ובירכתיה – מהורהר כדרכו ונפול פנים, שקוע בפינתו הנוסע היהודי, יעקב ישראל.  משני עברי הדרך גבנוני גבעות, חורשות אורן ואשוח מטפסות במדרוניהן ורוח סתיו מרירה הומה על פני שדות ואפרים.  לרגליו מוטל ארגז עץ לבן ובו התיק עם הטלית והתפילין וצרור כתבי אמ"ה אשר לא עלתה בידו למכרם בנסיעתו הארוכה, רבת היגיעות והתלאות, זו הנסיעה אשר הנחילה לו כבוד אך גם בזיונות ואכזבות.  קווה קיווה, כי יעלה בידו לגבות חובות אמ"ה ולצבור קצת ממון לבסס קיומו ולמען יהיה בידו הלתמכר בלא טורח ודאגה לעבודת השם, אך התקווה נכזבה.  וכמה פעמים נחלה בדרך, וכמה נסים קרו לו שנחלץ מסכנות הרבה, ברוך הוא שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה...

הצינה גוברת, צינת סתיו הצובטת בבשר ומלהטת בפנים, ודומה עוד מעט וירד השלג הראשון.  חולפת המרכבה על פני אפרים ואגמים ובקתות בודדות של אכרים רבוצות פה ושם שכוחות מאל.  צריחת עורבים, כמבשרת רע, עולה מאמירי העצים הנעים ברוח...

לעיני רוחו הבית בברודא השוקטת על שמריה, חותנו הזועף וילדיו הקטנים.  והנה היא... מה יגיד ומה יאמר לה בשובו ממסעו?  היא ודאי מצפה, כי עושר יביא עמו ואולי גם מתנות יקר, בגדים ותכשיטין – וידיו ריקות... אכן, מטען אכזבותיו גדל מאד מאד, אך עם זה כה גברה נתלהטה שאיפתו העזה לעקור מברודא ולפרוץ דרך לעצמו אל המערכה הגדולה המצפה לו – לתקן חיי העם ולהרים קרן התורה אשר בהם, ורק בהם, התקון לסערת נפשו.

השמש נוטה מערבה, – עוד מעט ותיכנס השבת.  ארגמן דמה נמזג בתכלת האופק.  פתיתי שלג נישאים ברוח הזועפת, וקרעי עננים אצים ברקיע.  ענן אבק, מאחוריה, מתגלגלת המרכבה לעיבורה של אחת העיירות הסמוכות לפראג.  יעקב ישראל נוטל ארגזו בידו, מתעטף במעילו הארוך, ויורד מן המרכבה.

עתה הוא מפסיע בשביל צר ופתלתול, אשר שלוליות עומדות בו וצבורי אבנים שרועים בפינותיו השונות.  הרוח מכה בפניו, מפזרת שער המשי של זקנו.  מבעד לוילונות הלבנים אשר בחלונות הבתים הקטנים כבר מתנוצצים נרות שבת דולקים.  הוא נכנס לאכסניה.  נמוכה תקרת העץ החשופה וחול צהוב נקי זרוע על הרצפה המכובדת.  ושלווה-של-ערב-שבת עומדת בה.  כאן ישבות.

בלילה, על יצועו, שוב חוזרים ומבעתים אותו נסיונות המסע הארוך ומדירים שינה מעיניו.  רב היה טלטול הדרך מברודא להמבורג – וגם הנער המשרת אשר לקח עמו נחלה בדרך.  במאור פנים הקבילו פניו בביתו רחב-הידים, המשופע בעשירות, של בער כהן.  ידע הפרנס התקיף מטרת בואו, לפי שכתב לו מראש ושמח לראות את בנו של החכם צבי שגדל ויהי לאיש ובעקבי אביו ילך.  רבים ממוקירי זכרו באו לראות את הבן ולשוחח עמו בעניני תורה ובעסקי דרך ארץ.  וארוכות שוחחו על בית אמ"ה וגורלו מאז יצא מהגימ"ל קהלות ומאז נפטר, על הבנים ועל הבנות.  לא אחת נשאל, האין חפצו לעלות על כסא הרבנות.  לא, אין זו משאת נפשו לשמש רב, אין הוא רוצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה, וביחוד בזמנים האלה... שהרבנות בימינו כרוכה בעסקי ריבות ותלוייה בחסדי גבירים וטורדת בעליה מן הלימוד והעיון לשמם.  ואם ירצה השם ויביא לידי גיבוי את החובות שחבים לאמ"ה וימכור את חיבוריו, או אז יהיה בידו לישב על התורה ועל העבודה באין מחריד, שעז רצונו להעלות על הנייר חידושיו בעניני תורה וגם את תולדות בית אמ"ה ומלחמותיו...

אשר למכירת הספרים – טען בער כהן – ודאי שיסייע בידו ככל האפשר.  אך אין בעלי הממון אצים אל הספר ויש להביאו אליהם.  ודרך המחברים והמדפיסים בימינו לבוא אל הפרנסים והקצינים העשירים ולקצוב להם סכום גדול וגם לשלוח להם כיבודים ומתנות, על מנת לקבל בחזרה מנה יפה.  אך הוא, יעקב ישראל, לא שעה לדברים שחתכו בבשרו.  היאך יעשה פרי רוחו הקדוש של אמ"ה כמרכולת?  אם אין להם ענין בספר לשמו, בל יקנוהו.  לא, הוא לא ישפיל עצמו, הוא לא ישפיל זכרו הקדוש.

ואשר לחוב – הסביר בער כהן – הענינים עתה יגעים ביותר.  שטרי החוב הם על שמו ושם אחיו המנוח וגיסם, והם שרירים וקיימים.  אך עדיין הדבר תלוי בדין המלך, שבעלי חוב שונים הגישו לפניו תביעותיהם על עזבונו העצום.  כך טען ואפשר אמת דיבר, אלא שעוד בזמן שהותו בהמבורג נתאכלו כל המעות של העזבון... העושר שבא בלא משפט הלך לטמיון.  האם לא כך ניחש אמ"ה וניבא על גורל בית כהן?  תשעים אלף רייכסטאלאֶר מזומנים הניח במותו, בקופת ברזל נעול וחתום בביתו, והפקידו הקהל עליו שמירה.  אך בניו שיחדו השומרים וגזלו הקופה וחילקו ביניהם הממון ונמלטו.

וגם שאר החובות לא באו לידי גבוי.

בפחי נפש יצא, איפוא, מהמבורג להנובר.  ושם נתאכסן אצל הקצין גומפל הנובר, שהוא ואחיו היו אז ברום המדרגה והעשירות.  אכן, גם כאן נהגו בו כבוד ופינו לו ולנער המשרת חדר מיוחד, אולם באותו שבוע עצמו ירדו לפתע מנכסיהם.  אבד העושר הגדול שירשו מאבותיהם וכילו ממונם של אחרים.  כל עסקיהם הניחו ביד משרתיהם וסופריהם והם עצמם הוצרכו לברוח בחשכת הליל.  כל הנשאר בביתם נחתם בטבעת המלך וערכאות.  הוא, יעקב ישראל, שבבית תורה גדל, רחוק משאונו והמונו של המשא ומתן ועסקי כספים, נדהם ונבוך ונמלט על נפשו.  שאילולא זה והיה נלקח גם ארגזו בחזקת נכסיהם.  והוצרך ליקח מקום לינה באושפיזא אצל נכרי.

ועוד הוא זוכר:  בתוך המהומה בא אצלו אחד מפקידיהם וביקש ליתן לו, משמם של הבעלים, ששה רייכסטאַלאֶר.  אך הוא נעלב מאד.  הכי פושט יד הוא?  וסירב.

ומשם נסע במרכבת הדואר אל פרנקפורט על נהר מיין, שהיתה אז בתכלית רום המעלה, כתר לכל קהלות אשכנז בעושר ובכבוד.  אך עוד בהיותו בדרך, סמוך לעיר, ראה שלהבות אש ותמרות עשן בוקעים משם... בתים רבים ברחוב היהודים עלו באש אשר יצאה מבית הרב המקובל נפתלי כהן, וקהל פרנקפורט התנצלו לפניו שלא יוכלו ליקח ממנו הספרים לעת כזאת שהרחוב שרופה, אף שנשארו עשירים מופלגים ושמו של החכם צבי וספרו חשוב ונעלה בעיניהם.

ואז הוברר לו לחלוטין שירט הדרך לפניו, ושאינו מסוגל ומוכשר לעניני מקח וממכר ומשא ומתן.  כל מקום שבא לשם טרודים היו בחבלם ובאבלם ובעיסוקיהם ואמר ללבו:  לא הן ולא שכרן.  ודחה הצעות שנתנו לו לילך לקהלות מנהיים ומאֶץ וסביבותם שהיו גדולות במעלה ועושר.

הוא כבר עשה הכנות לשוב לברודא והנה באה השמועה מלונדון, שמרדכי המבורגר – אשר שני אחיו היו חבים לאמ"ה סכומים גדולים – חזר ממסעו להודו שם שהה כעשר שנים הביא עושר גדול ומופלג, אוצר של אבנים טובות וכלי חמדה מזהב ונתפרסם הדבר גם בכתבי העתים.  והחכם צבי בחייו עמד למרדכי המבורגר בשעת דחקו בלי שום גמול, כאשר קמו עליו מרדפיו על לא עוול בכפו וכמעט נהרס מעמדו.  ועל כן, אף שעמד לשוב לברודא, קיבל בזה הפעם על עצמו את עול הטלטול הכבד לילך בספינה דרך ים, ושכר לו משרת חדש בדמים יקרים.

סערה עזה זעפה בים והספינה נלבטה קשות בטלטולי הנחשולים הטרופים.  גם מחלת הים התעוללה בו והקדחת ליהטה כאש.  אהה, כי עינויי המסע הזה וחרדותיו עודם מעוררים בו צמרמורת.  עוד עתה הוא שומע נאקתה המאויימת של הרוח ונהמתה הפרועה ורואה התהומות העמוקים אשר הנחשולים הזועמים כורים בלב הים, ואת הררי המים המתפוצצים וניתזים ומתרסקים אל דפנות הספינה הנישאת כקליפת אגוז והשמים הקודרים כמו רובצים עליה.  בהגיעו לנמל לונדון היה חלוש מאד והוצרכו ליקח עגלה מיוחדת ולהסיעו אל בית הגביר.

שבוע שלם שכב על מיטת חליו ובני משפחת מרדכי המבורגר מטפלים בו באהבה ובכבוד.  וכאשר שב לאיתנו הראה לו כתבי-ההתחייבות על שם אחיו ותיאר לפניו דוחק מצבו, אך הוא, הגביר, חתך קצרות:  איני משלם בעדם. כל דברי הפיוס והשיכנוע של יעקב ישראל לא עמדו לו.  אם אעשה כזאת – טען לעומתו – ויעטו עלי שאר בעלי-חוב ואצא נקי מנכסי כבראשונה...

יעקב ישראל מוסיף ומסביר המצווה הכפולה שבידיו של הגביר, אשר הביא עושר רב מהודו, לקנות במאמץ מועט, וכי הוא אף נכון לשתוק ולא לפרסם הדבר לשום אדם, אך הגביר אוטם אזניו ומוציאו בפחי נפש, ואילולא עונת החורף והגשמים ודאי שלא היה מאריך גלותו והצער ואיבוד זמן וממון ומפליג מלונדון לאלתר.

מדוכדך ומושפל יצא אחר הפסח מלונדון לאמשטרדאם.  אל ביתו של השוחט אברהם נורדן בא, אשר החכם צבי בהיותו אב בית דין בקהלת האשכנזים רב את ריבו נגד אויבים ותקיפים.  חסדו שמר לבן ושימשו באהבה כאשר שימש לפני שנים את אביו ולא מש מתוך אהלו שלא על מנת לקבל פרס.  וכאשר נסע החכם צבי לפולין רצה לבוא עמו ולשמשו גם בדרך ולילך אחריו – אבל הוא החזירו מדרכו, ועל כן נשאר באמשטרדאם.  ונתקיימה בו ברכת הצדיק, שעלה הגורל שלו בהגרלה באוטראֶכט בסכום עצום של כ"ף חי"ת אלפים זהובים כסף הולנד.

אכן, בבית הזה נח קמעה, אף שהמיחושים התעוללו בו שוב.  שבועות רבים ליהטה בו הקדחת, ובתוך כך יצא דרך בית הרעי שלו תולע ארוך שהיה מכרסם בו בלא הרף בגופו.  ואחר כך הונח לו.  הוא שהורגל בכפיות הטובה הקשוחה – נשאה לו אוירתו של הבית הזה מרפא וניחומים.

היה קיץ מופלא.  השמש מזהירה במימי האמסטאֶל.  מלבלבים אילנות בתקוות המתוקות – וחלקת הים התכולה מלטפת ומאירה פנים.  הוא יושב על תלמודו, כדרכו, והוא גם מעלה על הנייר פרקים לתולדות בית אמ"ה וגם מגלגולי חייו הוא.  והאנשים הטובים מעכבים בעדו לבל ימהר לשוב, מפצירים בו שינוח ויחליף כוח – איך יסרב להם?  ובתוך כך עבר הקיץ ובא הסתיו.

ועתה הוא כאן, בעיירה הדחוייה, בדרך לברודא.  אפל הלילה, צינה וסערת-שלג, ואין השינה נדבקת לעפעפיו ומחשבותיו כבדות עליו מאד.  בשובו לביתו ימשיך ויעלה על הנייר את אשר עבר עליו במסעו זה, את כל הפגישות והשיחות, הגלגולים והנסיונות והנסים שארעו לו.  הן רק אתמול אירע לו נס גדול, שהמרכבה בה נסע גזלנים שודדי דרכים התנכלו אליה – והוא ברחמי השם לא ניזוק.  וגם את לקח המסע יעלה על הנייר ועיקרו – ששקר ברק הזהב אשר סינוור עיניו ושוא חסדי נגידים ותקיפים.   האם לא על רדיפתו זאת אחר הזהב נענש בעינויי נפש וביסורי גוף?  ועוד הוכח לו בלא צל של ספק, כי ברכתו וקללתו של אביו מורו הגאון לא שבה מעולם ריקם.  במו עיניו ראה זאת במסעו.  כי מקפיד הקדוש ברוך הוא על כבוד צדיקים יותר מאשר על כבודו.  כל הרשעים שנתגרו בו מלחמה, עלבו בו וירדו לחייו – הם ובניהם באו על ענשם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם.  הרי כך היה המקרה הבלתי-טהור בעשיר מאַנשבּאֲך שביקש מהחכם צבי היתר לשאת אשה שניה על אשתו לאחר שהשיג קצת היתרים מרבני פולין.  אך החכם צבי גער בו והוציאו בנזיפה ורקק בפניו.  והאיש ההוא נפרעו הימנו מן השמים, ועתה נודע שהוא נחלה מאד ואיבריו נשלו.  האין עיניו רואות – הוא מהרהר – יום יום עוברי עבירה, מלווי ברבית וגזלנים וחמסנים ונשבעים לשקר ועוברים על התורה – והקדוש ברוך הוא מאריך אפו, רואה עלבונו ושותק, אינו גובה מהם חובו בעולם הזה, ואדרבא משלם להם שכרם להאבידם;  ואילו בגזירות חכמים ותקנותיהם אינו מוותר ואינו ממתין ואין הפורענות שוהה לבוא, כדי להראות חיבתן, שכל דבריהם כגחלי אש.  וכן ראינו בפירוש שהחמיר בכבוד צדיקים יותר מאשר בכבודו.  כי אכן, אין הפקר ואין שרירות, יש דין ויש דיין אמת, יש חשבון ויש השגחה.

והאם לא ראוי לספר גם על אברלי לונדון, שישב אמ"ה ימים רבים במשפטו הנפתל עם גיסו ולא עלתה בידו לחלצו מידי התקיף, ונשאר ריקם מכל עשרו בסיבת בעל הדין הקשה ועיוות הדין.  אמר לו אמ"ה לפני שנפרד ממנו, ערב שובו ללבוב, כי מובטח לו שיעלה מזלו ויצמח לטוב במהרה – וכך היה.  כי לא יצא מפיו דבר לבטלה.  ואכן, הכיר אברלי לונדון כי עמדה לו הברכה, ולכן נדר לאחר פטירתו מאה אדומים לשנה ליתומיו.  בנסיונות הרבה נתנסה ועם אוכלוסיה של בריות נשא ונתן ובקהלות רבות ביקר, אך אחד הוא הלקח והמוסר על ההשגחה העליונה הפועלת בדרכי החיים הנלוזות.

המסע הארוך מתקרב לקצו... מחר, עם צאת השבת, ימהר וישכור מקום בלאַנדקוטש ההולך עד פראג – ומשם יחזור לביתו.  אך מה צפוי לו בבית?  ודאי, הוא ישתדל לרצות את אשתו ולפייסה, אך התסלח לו את יסורי הפרידה הממושכת, התבין לרוחו, ליסורי גלגוליו ולסוד ההשגחה החתומה בהם?

 

נס בעניני הנפש

עתה הוא בביתו, בברודא, אך טרם שבה אליו רוחו כליל מן המסע הקשה.  עוד חוויותיו הצורבות חתומות בנפשו וגלגוליו מרחפים לעיניו.  צינה עזה עומדת בחוץ לעת ערביים ושכבת קרח קפואה על זגוגיות החלונות הקטנים.  הוא שוכב במיטה, רגלו הפצועה חבושה וכר תפוח עליה, ומולו מהבהבת האש בתנור הפתוח.  הוא מאזין לקול בנו בכורו, מאירל בן השבע, השונה בחדר הסמוך במסכת ברכות עם מלמדו.

הערב ממשמש ובא.  בצעד מתון נכנסת לחדר אשתו, רחלי.  היא שמה על השולחן מנורה דולקת.  מטפחת צמר עבה לראשה וסינור רחב קשור למתניה, ודומה כל גופה נצטמק יותר ופניה נפולים וחיוורים.  היא תוחבת כפיסי-עץ בפי התנור, מעיפה מבט חטוף לעברו – ויוצאת בחשאי.  אחר כך היא חוזרת ומגישה לפניו ספל חלב חם וצלחת רקיקים.

אחר ארוחת ערבית נכנס לחדר חותנו הזקן – מה זקן במשך הזמן הזה – ויושב בסמוך לתנור, הוא שומע לספורו על קורות המסע ועל המתרחש בקהלות הגדולות באשכנז.  שקועה בכסא-קש רחב, ליד מטתו, יושבת רחל'י מיוגעת, ידיה תחת סינורה, ראשו של מאיר'ל מוטל בחיקה.

...ומפראג – הוא ממשיך – נסעתי לחיים ולשלום בלאנדקוטש לכרך בּרין, תחילת ארץ מהרין, בחברת אנשים יהודים החוזרים לביתם.  ושכרנו מן העגלון המקום הראשון והעליון במרכבה, כמנהג שכל הקודם לשכור זוכה במושב הטוב.  אך כשבאנו מצאנו שני נכרים, האחד סוחר מאיטליה והאחר כומר, ואף שאיחרו דחו אותנו, היהודים, מן המקום בדרך לעג וקלס.  העגלון לא היה בידו לעמוד נגדם אפילו היה רוצה, על כן שתקנו וסבלנו עלבונות, שלא הניחונו לשלום לרגע והלעיגו עלינו וקראו עלינו יהודים נבזים.  כל פעם שהיה דרך עקלתון היו נותנים עלינו קולם בגערה, בנזיפה ובכינויים בזויים: צאו ורדו מן העגלה ולכו ברגליכם, ודוחפים אותנו כחפצם.  וגם זו לטובה היתה... כי הנה בריחוק של כעשר פרסאות אחר פראג נזדמנה לפנינו דרך מסוכנת מאד, שביל צר ונפתל, מן הצד האחד הר זקוף ככותל ומצדו האחר משופע – ולמטה תהום עמוקה.  בהגיענו קרוב למקום הזה דחפו ורדפו אותנו מהעגלה כמנהגם, עודנו הולכים בריחוק פסיעות אחדות מן העגלה, והנה היא נהפכת מידרדרת במדרון – טעונה היתה משא כבד בארגזים ובתיבות, ונפלו קצתם על הסוחר כמעט שברו עצמותיו, ואנוס היה להשאר על אם הדרך ולבקש לו מלון בכפר הסמוך;  אך הכומר לא ניזוק כלל, והסוחר לא רצה להניחו מאצלו, כי אמר שחייב הוא לעשות לו קורת רוח פן ימות... נוסף לזה כמעט מת לבם בקרבם בידעם ששמחנו במפלתם.  בזה האופן נפטרנו מהעוכרים בשלום, והגענו בעזרת השם לעיר ברין.  שם ראיתי את הכומר שנפרד ממנו בדרך, ונענה לי בראשו ואמר, שלא יסע עוד עם יהודי בעגלה אחת...

– כן יאבדו כל אויביך – ממלמלות שפתיו של הזקן.

ראשה של רחל'י צונח מרוב עיפות ועפעפיה הלאים נעצמים.  ושוב היא מתעוררת, כמו הוחרדה בחלום-בלהות, מתאוששת ומקשיבה לסיפורו:

...ובדרך הביתה מברין כבר היה הקרח הנורא, נסעתי עם אנשי היריד בשלידן[15]) שהחליק במהירות על השלג.  נוסעים רבים היו דחוקים בו, והוצרכתי להוציא רגלי האחת חוץ לעגלה.  והנה גלש מהר שלידן שני ורגלי כמו נמעכה ביניהם.  והיה פרק כף הרגל כואב מאד מאד – וחזרתי צולע –

האש בתנור דועכת לאטה, ורק שרידי הכפיסים החרוכים לוחשים ומנצנצים באפר ככוכבים אדומים.  רחל'י מוליכה אחריה את הנער ומשכיבה אותו במטתו.  גם הזקן נפנה לישון.

האור הקלוש במנורה כבה כליל.  אפילה בחדר.  בלוע התנור קורצים ניצוצות אדומים – וכבים בזה אחר זה.  הצינה גוברת.  אך חוֹם פושט במיטה תחת כסות הכרים.  היא מרגישה נשימתו ושער זקנו הרך כמלטף פניה.

הם מסיחין בלאט.  כה שמחה לבואו – היא לוחשת – כי רבו חרדותיה בהעדרו וגם דאגותיה וגם בדידותה.  יודעת היא, כי נסיעתו לשם שמים היתה ולטובת ביתו נתכוונה, אך הנה הוא שב בחסרון כיס, והצרכים מרובים וכלתה הפרוטה.  ומה יהא עליהם?

הוא מנחמה ומעודדה.  השם ירחם וישלח עזרתו.  עוד לא היה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.  גם אמ"ה זכרונו לברכה לא אחת היה בצרה ובמצוקה והשם יתברך עמד לימינו וחילצו מדחקו, והעמיד בנים ובנות ותלמידים הרבה, ונלחם מלחמות עזות להשם – וניצח.  רק יחלים – הוא מוסיף – ורפא לרגלו –

– אפשר ראוי – היא מעירה – שיתן דעתו על הרבנות?  בחנות אין רוצים ליתן יותר בהקפה,   ולמלמד יש לסלק דמי שכרו – ורבה הבושה והחרפה... כסבורה היתה שבנשואיה עם בן החכם צבי יעלה מעמדה...

– רבנות? – זאת בשום פנים לא, ומכל מקום לא בארץ תלאובות זו – הוא אומר בהטעמה.  בשעתו הפצירו בו נכבדי לבוב לשמש אצלם בקודש וגם נפשו חשקה להדבק בהם.  אך הוא החמיץ ההזדמנות, בעטייה החמיץ... עתה הוא ינסה בדרך המשא ומתן, שקשרים לו ואוהבים בהולנד ובלונדון.  במסחר ינסה, אפשר יאיר לו המזל פניו.  רק תירפא הרגל...

– אילו ידעה רוב הנסים והתשועות שנעשו עמו בדרך – הוא אומר אחר הפסקה ומלטף ראשה, והצרות והיסורים שעברו עליו.  רק אחד מני אלף סיפר לה ולאביה, ובכל אלה לא משו ממנו בנדודיו זכרה וזכר הילדים, ולמענם נטל על עצמו הטורח הכבד הזה.  ועתה הוא יספר לה בנס אחד, אשר העלים ממנה עד עתה – והיא היודעת שאין דרכו להעלים ולכסות מפניה דבר.

היכן היה הדבר?  כן, בבית דודו הרב וולף כ"ץ, בפראג.  כבוד וחיבה רחשו לו, הוא אומר – שלא כערכו, ואמרו בפה מלא שאמ"ה יחיד בדורו היה והוא, יעקב ישראל, בעקביו הולך וסגולותיו ירש.  סעודה ערכו לכבודו כיד המלך, והוא דרש לפניהם בתורה – וערבו נעמו להם דבריו.  והכל שמחו בו.  הכל, זולת ראש הישיבה יהונתן אייבשיצר שהוא, כנודע, חשוד בקשרים עם הכת.  והראוהו לי אותו דרך חלון בית דודי, איך היה מתגלגל ברחובות ובשווקים – והוא גם תקיף אצל הכמרים – ולא רציתי להסתכל בפניו...

– יעקב'לי, מדוע אתה כה נרגש וזועם על הרב הזה?  הן אומרים עליו שגדול מאד בתורה הוא... וחכם מופלג.

– גדול בתורה!... יש עושר שמור לבעליו לרעתו.  וגם לזולתו.  הכל כפי ערך השימוש בו.  ואמר לי דודי, בודאות גמורה אמר, שאפילו חמיו הרב יצחק שפירא שהיה אב בית דין בפראג, היה רוצה להוציאו מנכסיו.  ואני אומר לך, רחל'י, יש להזהר מפניו.

הוא מתרומם קמעה על הכר ומוסיף:

– כן, גם הוא ודאי ידע וחש את אשר ירחש לבי, ששלח להודיעני, כי אם אתרצה לתת לו הכבוד ולבוא אליו לביתו, ישתדל אצל הרשות להציל את ספרי אמ"ה אשר נלקחו ממני בבית המכס בפראג (שאסורה הכנסת ספרי קודש לשם), יוחזרו לי חינם אין כסף.  ולא אביתי ראות פניו.  נוח היה לי להפסיד הספרים ולא להקביל פניו העזים...

יעקב'לי, חכם אתה ונבון ורואה ללב... מדוע לא תתן דעתך לדבר החכם מכל אדם, שחכמת המסכן בזוייה... הוא לא יחסר דבר, כבוד וגדולה... ואני כה חוששת למחר, לילדים... חוששת אני כי עד אשר אתה כובש מעמד לעצמך תוטרד בסכסוכים חריפים ובמלחמות ועל כרחך אתה זונח ביתך.  זקן וחלוש אבא, ולנו אין איש בלעדיך...

– הסירי דאגה מלבך, רחל'י – הוא לוחש לה, ומקרב לחיו ללחיה.  הסירי דאגה... הוא מבקש להפיס דעתה.  מה אמרתי לספר לך תחילה?  כן, זה המעשה דבר לא אעלים ויהיו הדברים שמורים בלבך.

הוא שוכב פרקדן ועיניו עצומות.  ידו מלטפת שער ראשה.  המייה חרישית בדבריו –

...בבית דודי בפראג היה הדבר, ושם נעשה לי נס בעניני הנפש בדומה לזה של יוסף הצדיק ובמקצת יתר.  כי זה זמן רב מאז פרשתי מביתי, והייתי רעב לאשה הרבה ואני בכל תוקף חומי.  ושם היתה מזדמנת אלי אשה פנויה.  ילדה יפת-תואר מאד, קרובתי בת דודי מתייחדת עמי, והעיזה פניה להראות לי חיבה יתירה להתקרב אצלי, כמעט נשקה לי.  גם בהיותי שוכב במיטתי באה לכסותני היטב במצע, כלומר דרך חיבת קרובה, ובאמת שאם הייתי שומע לעצת ייצרי לא היתה מונעת ממני חפצי כלל.  והיה קרוב הדבר, חס וחלילה, לצאת לפועל כאש בנעורת...

פעמים רבות לא היה שום אדם בבית עמי זולתה – היא שומעת לחשו – כי היו שרויים בחנות על השוק, כל היום טרודים במחייתם.  והייתי נכשל אם לא היה השם יתברך נותן לי כוח עצום להתגבר על ייצרי הנלהב, שכמעט כפה אותי לעשות צרכיו פעם אחת, לולי חסדי השם כי רבו עלי, לעמוד בזה הנסיון הנפלא מאד יתר מכל הנסיעות.  כי הייתי – רחל'י – בכל תוקף כוחי ויצרי, ואשה יפה ונעימה מאד לנגדי ומראה לי כל עניני חיבה וקריבה פעמים הרבה, וקרובה היתה ופנויה וצעירה, נתאלמנה מקרוב.  והייתי בטוח בכל אופן שלא תגלה סודי, אם הייתי חפץ למלא תאוותי וייצרי בה – וכבשתי יצרי והמתי חומי והסכמתי להרגו ולבי חלל ולא מילאתי תאוותי.  וברוך השם הנותן ליעף כוח, שניצלתי מאש ולהבה זאת.  ובשכר זה רחל'י – נינצל אנו מאשו של ייצר הרע ומאשה של גיהנום, כן יהי רצון אמן.  אשרי אדם עוז לו בו, רגלי חסידיו ישמור...

סיים.  היא שותקת.  היא נלחצת אליו.

– יעקב'לי שלי, – לוחשות שפתיה...

נשימתו כבדה, כאחד שפרק משא לעייפה, נשימת הרווחה.

 

יש שבר בארץ הגר...

זה עתה סיים תפילת שחרית וישב לסעוד לבו.  מולו רחל'י המעוברת, סינור רחב מכסה כרסה שתפח.  שמש הבוקר, שמש קיץ כבר מלהטת היקום, וקרניה הזוהרות מפזזות בחדר.  כד החלב מהביל על השולחן ולידו קערת גבינה, בצלים ולחם.  אך עוד בטרם יבצע על הפת נשמעת דפיקה על הדלת.

יעקב ישראל קם ממקומו לקבל פני הבא.  היא מוזגת החלב לכוסות, ורואה את גומפריך הסרסור נכנס בצעד קל לחדר.  חיוך על פניו וניכר בו שדעתו נוחה עליו.

– ישב מר גומפריך, אולי יסעד עמנו – היא אומרת.  כוס מלאה ביד – סימן למזל טוב הוא –

– התודה והברכה עליכם – הוא עונה, שכבר אכלתי פת שחרית.  מקדים אני לקום בימים אלה עם שחר, כי רבים המסחרים ברוּך השם.  ועתה באתי לדרוש בשלומכם...

– תהלה לאל, אומר יעקב ישראל, שבו נבטח תמיד... עוד מעט וקרבו ימיה ללדת למזל טוב – הוא מעיר.

היא מסמיקה ומשפילה עיניה.

גומפריך מוציא מכיסו מטפחת אדומה, מנגב הזיעה מעל מצחו.

– באתי אליכם, ר' יעקב ישראל – הוא אומר – בענין הסחורות אשר בידכם, האבנים הטובות והגאלאנטריה אשר הבאתם מברסלאו;  יגעתי ומצאתי שר אחד בארץ הונגארין שחשק לקנותם.  הן יודעים אתם שאינם זבינא חריפא[16]) בימים אלה...

– אמת דבריכם, מר גומפריך, הוא אומר ולועס הפת.  אך כל אשר לי תקוע בסחורות האלה, וחוששני מהדרך הזאת וגם כבד עול המכס שם...

– גם אני חוששת, יעקב'לי, היא מעירה.  מה ברכה במסחרים עם סוחרי הונגארין?  שהרי כבר נסית לשלוח לאמשטרדאם שערות העזים והיעלים הלבנים וצמר הרחלים שקנו אנשי ברודאי בהונגארין, וסופו של דבר נתאכלו המעות...

– אמת בפיך, רחל'י, אך סיבת הדבר שנפל שער הסחורות באמשטרדאם, וגם המעות שתקעתי אצל קוני השערות והצמר אבד, אבד...

– והאם לא רימה אותך, יעקב'לי, הסוחר גבריאל וימפפא מברסלאו, שבידו הופקדה יתרת הסכום שהגיע לך מן השותפות באמשטרדאם?  שמאמין אתה לכל אדם וסופך מקפח ביתך.

– זה דרכו של מסחר – מעיר גומפריך – עולה ויורד, עולה ויורד...

– השם יתברך עמד לי תמיד – אומר יעקב ישראל בענווה – לחלצני מצרות הרבה, והוא יעמוד לי גם להבא.  האם לא נפרע מאותו רשע שבא להסיג גבולי בענין המשא ומתן בשערות, וקנה חזקת הקהלה בדמים מרובים וביקש לסלקני בחוזק יד? – והנה פתאום לפתע נפל למשכב בחולי כבד ונפטר בקוצר ימים.

– חסון כארז היה, גבר תקיף ואלים – מעיר גומפריך סרסור – תהא מיתתו כפרתו.

– והמומר הלז שהעמיד פנים בחזקת יהודי ממדינת ביהם – ממשיך יעקב ישראל – גנב ושודד היה, מישכן אצלנו טבעות עם אבנים טובות וכאשר כּלו מעותיו חזר ותבע ממני הון עתק.  גם מרשת זו פרושה שטמן לרגלי נחלצתי תהלה לאל... אף שתחילה נתפּתיתי בתמימות אמונתי.

– כי שבע יפול צדיק וקם – אומר גומפריך סרסור, ומובטחני כי הפעם מזומן לכם רווח הגון.  עשיר אדיר הוא השר, ואנחנו בדקנו טיבו וטעמו.

רחל'י מורחת החמאה על הפּת ומעירה:

– ואף על פי  כן חוששתני, יעקב'לי... הרי כבר נכשלת בסוחר מברסלאו.

– כן, רימה אותי גבריאל וימפפא זה – הוא אומר כמסיח לעצמו.  שומעים אתם, מר גומפריך?  כשבאתי אליו לברסלאו עם הסוחרים ממהרין לגבות חילופי-הכתבים[17]), אמר לי:  המעות מוכנים אך איעצכם לקחת אבנים טובות שבידי תמורתם.  באלה תוכלו להרויח בארץ מהרין – הוסיף – ואני אעשה עמכם בטובה למכור לכם בזול על שום אהבה ישנה הנודעת ממני לאביכם הגאון, שזוכרני אותו מימי היות אבי פרנס באמשטרדאם.  ובזה גנב לבבי, ובפרט שנראה עשיר ולא להוט אחר המסחר, והאמנתי לדבריו ולהבטחתו שכאילו לטובתי נתכוון.  ואני לא היתה לי ידיעה והבנה כלל בסחורותיו ולקחתי ממנו כפי הערכתו, ולפי חשבונו נשארתי חייב לו ועוד הוצרכתי ליתן לו חילוף-כתב לפרוע לאחר זמן מסויים.  אך בשובי לביתי נתברר לי מיד מעשה המרמה.  סוחרים מבינים בסחורות אלו גערו בי ואמרו:  מה זאת עשית, כי רימה אותך איש שלומך, בכן מהר ושוב אליו והשב לו סחורתו וקח מעותיך.  וכן עשיתי.  שכך הבנתי מדבריו, שהברירה בידי לבטל המקח כרצוני, והיה הדבר פשוט בעיני, שיתרצה לקבל סחורתו בחזרה ולתת לי מעותי, שלא הפסיד בזה מאומה.  אבל טעיתי בחשבוני, כי היתה אזנו ערלה משמוע – והנעשה אין להשיב, אמר.

– ככרוכיא צווחתי אליו – מרים קולו יעקב ישראל –הלא הבטחתני שלטובתי נתכוונת, ועתה איני רוצה בטובתך בעל כרחי! – אך שומע לא היה לי, כאמור, לא הוא ולא זולתו, כי היתה ידו תקיפה, והיו מעותי בידו כגזל הנאכל.  ואז הבנתי כי איש עוול ומרמה הוא.

– היא הנותנת – ר' יעקב ישראל – אומר גומפריך סרסור, שעתה נתגלגלה לידכם ההזדמנות הכשרה למכור הסחורה ברווח ולהביא טרף לביתכם... יש שבר בארץ הגר...

– כן, עוד אמלך בדעתי.

עתה הוא מברך ברכת המזון, ואחר כך הוא קם ממקומו, מהלך אנה ואנה בחדר כחוכך בדעתו.  דממה כבושה עומדת בו בבקרו של קיץ, ורק זמזום הזבובים בין שיירי המזון טורדה.  רחל'י עוקבת אחריו וחרדה בעיניה.  מן החדר הסמוך מתגלגל כפעם בפעם שחוקם של הילדים.  הם משחקים במשחק הסמ"ך והפ"א[18]), ספרי החומש בידיהם.

הוא ניגש אליה.  שם ידו על ראשה העטוף מטפחת צבעונין דקה.  כאב אל בתו הקטנה ידבר רכות:

– אל דאגה, רחל'י, אל חששות.  אפשר שליח מצווה הוא גומפריך סרסור ורצוייה כוונתו... כי מרובים צרכינו, רחל'י, וכלתה הפרוטה.  עוד מעט ותגיע גם שעתך למזל טוב...

– מי יתן וינחה אותך השם בעצתו הנכונה, יעקב'לי... אך ראה, אל-נא תשהה שם זמן רב, וכאשר תסיים בשעה טובה המשא ומתן תחזור מיד לביתך...

דמעות עומדות בזויות עיניה.  קרני השמש מרצדות בחדר...

 

הקונטריס הפסול

בהמייה חרישית מושך מימיו נהר הדונאו.  כוכבי הלילה הבהיר מתנוצצים בו, קורצים, מרמזים סודות.  רוח קלילה מרחפת על פני הגלים הרוגעים. דומה, פראֶשבורג העיר נושמת לרווחה אחר להט יום הקיץ.  על ספי בתיהם ישובים בני אדם, חבורות חבורות, שטופים הם בשיחות בטלות.  פנסי-הרחוב זורעים אור אדום בלב הלילה.  נכרים גבוהי-קומה, כובעים שחורים רחבי-שולים כדרך הבנאים לראשיהם, סודריהם הקצרים לא רכוסים, חומקים הם שלובי-זרוע עם נערותיהם בהירות-השער לאורך החוף ומצהלות-צחוקם מתגלגלים בחלל.  מבתי היין עולים קולות זמרה ונגינה והמולת שיכורים...

בסמוך לנהר בית-עץ בן שני קומות.  ביתו של הרב משה חריף.  כאן מתגורר עתה יעקב ישראל, כאן מצא מנוחה מן התלאות אשר פקדוהו בארץ הגר.

עוד ניכרים בפניו הפצעים מן המכות שהוכה בידי בריוני המוכסן האשכנזי, אשר תפסוהו עם סחורתו והוא כבר קרוב אל מקום מגוריו של השר שחשק לקנותה, לפי שהבטיחו גומפריך הסרסור.  מה הרבה אז להתחנן לפניהם שימחלו לו, כאשר עמדו עליו והמטירו מכות בפניו ובכל איברי גופו, – כי זו לו הפעם הראשונה במדינה זו ומנהגיה לא ידע ובדרך זו לא הלך מעולם, ושיתפשרו עמו.  האשכנזי הצורר ורודף הבצע, לא ענה דבר, כי נתן עיניו בממון וחשב לבלוע רובו.  אך הוא, יעקב ישראל, לא רצה להפקיר הסחורה ולא הרפה ממנה, גם דיבר עמו קשות שלא ירויח בזה, ואף רמז, כי גם לו אנשים תקיפים במקום המשפט בעיר פראֶשבורג, וכשיגיע הדבר למשפט יעמדו לימינו.

עמד המוכסן האשכנזי בשקט ורשם כל הדברים שדיבר – וכפתן חרש אזנו אטומה.  רק זאת אמר:

– רצונך במשפט, יהודי נבזה, ויהיה משפט.

הוא זוכר בדיוק השתלשלות הדברים:

כעדר זאבי טרף עטוּ עליו, ודברי גינוי וביזוי שפכו עליו, והפליאו מכותיו, משל שודד וגנב היה... אך הוא לא נרתע.  לא לקנסו ביקשו, אלא לשדדו.  ואז ניצבה לפניו בפתע דמותה של רחל'י אשתו, והיא ערב לידתה והילדים הקטנים המצפים לו ובבית אין כל – והוא החליט:  יעבור עליו ויהי מה, הוא לא יתן להם לבלוע טרפם בלא דין... כי איך יחזור בידים ריקות לביתו?

ועתה עזר לו השם יתברך, שהעמיד הרב לימינו את השתדלן רפאל, שיד ושם לו בערכאות והוא פעל רבות לטובתו.  לפתחם של השררות הוא משכים ומעניק שוחד, ולא נח ולא שקט – והוא עומד לזכות בדין.

יעקב ישראל ניגש אל חלון החדר אשר בעלית הבית, משקיף אל עבר הדונאו ומאזין לנהימת הגלים השקטה.  הוא נושם עמוקות את האויר הצונן, ואנחת רווחה פורצת מלבו.  הדבקה בו העליצות המרחפת באויר ליל-הקיץ?  ושוב מתעוררת בו התשוקה העזה הנטועה עמוק בלב, לעקור מעיר מושבו, מברודא האפורה, ולהשתקע באחת מקהלות המערב הגדולות, אולי בעיר הולדתו... שברודא זו לא פרנסה ולא תורה בה, ואין הוא רוצה להיות ראש לשועלים...

הוא יודע, כי בכל המדינה גדול שמו כשם הגדולים, והגאון אב-בית-דין רב המדינה גבריאל עשקלס מגלה לו חיבה יתירה, ונתן בו עיניו להושיבו בראש אחת הקהלות.  עוד לפני צאתו לדרך, למדינת הונגארין, שלח אליו שליח מיוחד בענין הזה, אך הוא, כדרכו, לא נטה שכמו לסבול עול הרבנות.  גם אחדים מקציני וינה התנדבו אליו לקבוע לו מעמד פרנסה ברווחה, ונתחייבו על כמה שנים לקיימו בכבוד, שיוכל לישב בבית וללמוד – וסירב להסב אל שולחן אחרים.  וגם פה, בפראֶשבורג, הפצירו בו שילך לוינה, שהיא קרובה, כי רבים אוהביו שם, אך הוא עמד בשלו, כי זר ומוזר לו הדבר ליהנות ממתנת בשר ודם.  ואף שחשק מאוד לראות העיר, הוא נמנע מכך, שאין הוא רוצה להפגש בכמרים ובנזירים נושאי האיקונין ברחובות...

נקישת דלת במדור התחתון של הבית מוציאה אותו מהרהוריו.  הרב הוא החוזר לביתו.  בצעד מתון הוא עולה במדרגות.  הנה הוא פותח דלת החדר, נר דולק בידו.

יעקב ישראל נרתע ממקומו וממהר לקראתו.

– ישב כבוד הרב, הוא אומר, ישב-נא.

– הנר מפציע אור דל.  פרפרי-לילה מתעופפים סביבו.  דממה שרויה בחדר.  הד נביחת כלב מגיע מרחוק...

פניו החיוורים של הרב כמתמזגים בכסף זקנו, אך עיניו נוצצות ואצבעותיו רועדות.  הוא שם על השולחן כתב-יד מעוך, כתיבה צפופה ממלאה העלים על גדותיהם.

– ר' יעקב, הוא פונה אליו, ענין גדול לי אליך, ועתה שמשפטך ברצות האל עומד לצאת לאור ומצרה נחלצת, החלטתי לגלות אזנך, בחשאי.  כי מקרה בלתי-טהור אירע לנו כאן, בקהלת פּראשבורג, ימים מעטים טרם בואך.  שרוי בצער היית ולא רציתי לטרדך... הסכת ושמע.

– הנה זה הכתב, הוא ממשיך, הובא לכאן מפראג, מן הישיבה של אייבשיצר, בידי בחור-ישיבה עובר אורח בדרכו לפולין.  ובהשתדלות האב-בית דין מפראג וקציני וינה, באו שמשי הקהל לחדרו של האורח וחיפשו בארגזו ומצאו הספר הלז, פתיחתו ואבוא היום אל העין.  לא אחת הם באים לכאן מפראג, בחורי הישיבה, וכתבי חידושי רבם עמם.  והנה מסרו לי הכתב הזה לעיון ולבדיקה, והדברים שמצאתי נראו לי זרים ותמוהים מאוד.  אך האמת אומר לך, יעקב ישראל חביבי, אין כוחי רב לי בעניני קבלה, על כן לא אדון בכתב הזה ואני מוסרו לידיך לעיון.  ומובטחני שלא אטעה בך ותעמוד על טיבו ואתה תחליט, אם לגלותו בפרסום, או לדונו בשריפה או בגניזה.  וכאשר תחליט כן יקום.  זרים ותמוהים הדברים, יעקב ישראל –

– מצוותכם, כבוד הרב, אקיים – הוא עונה.  הן ידוע כי כבר מזמן פשטו שמועות שונות על ראש הישיבה מפראג, שחשוד הוא... ואני בהיותי לאחרונה בפראג עומד בבית דודי הרב, גם לא רציתי לראות פניו...

– אומרים עליו, כי עמד בקשרים עם נחמיה חיון שר"י[19]) מעיר הרב ועם אנשי הכת ארח – והרבנים שלבשו קנאה עליו נתרשלו ידיהם, שסבבם במתק לשונו.  וגם משפחתו תקיפה שם.  מובטחני בך, שתאיר עינינו בזה – הוא מוסיף.

עתה הוא יושב שעה ארוכה צמוד אל הקונטריס, ואף שמיוגע הוא מאוד אין הוא זז ממקומו.  לפרקים ישים ראשו בכפו, יעצום עיניו, קופאים הקמטים החרותים במצחו הרם והוא כמתאמץ לפלס דרך לעצמו בין סבכיו וערפליו של הכתב-יד... ושוב ישוב לעיין בו, בצמאון גובר, להגיע עד סוף ותכלית שליחותו.  ובסיימו העיון – פראֶשבורג כבר שקועה בשינה עמוקה – הוא יושב כמוכה-תדהמה, מסוער ונחרד.  ושוב הוא נוטל העלים לידו ומעיין בהם...

עד אור השחר אין הוא נותן שינה לעיניו.  לבו פועם בקרבו בעוז ורקותיו הולמות.  צביטה חדה הוא חש בחזה... ציורים מוזרים מרקדים לפניו באפילה.  הנה, בפינה, דוב אורב;  מתוך שפעת שערו ניבטות שתי עינים אדומות כדם, להט פרא בהן, צפרניו מרוטות ובתוך פיו הפעור מבריקות שנים חדות... שוחר הוא לטרף, עוד מעט ויזנוק על קרבנו, עוד מעט וישסעהו... האין זה האיש יונתן אייבשיצר במערומיו, דוב אורב ליהדות?

גם למחרת היום אין הסיוט מש מנגד עיניו.  הוא מטמין הכתב-יד ודבר אין הוא מדבר אודותיו, אך בזכרונו ובלבו שקועים הדברים האיומים, הכופרים בסבה ראשונה ומערערים אשיות אמונת ישראל.  הוא יודע מקורם, הוא יודע שרשי צמיחתם אף כי מוסווים הם – בשדה-הקוצים של נחמיה חיון שם רשעים ירקב.  אכן, כי ערום הוא עד למאוד ואין חכם כמותו להתעות קרבנותיו... וגם משהוחזרה לו סוף סוף הסחורה הגזולה, לא שמח, כי רוחו נעכרה עליו מאד מאד.  וכל אותו יום לא בא אוכל אל פיו.

ובערב, בשוב הרב מן הישיבה, הוא מתנה לפניו שיחו:

– רבי, רבי, הוא אומר – רק עתה הבנתי כי מהשם היתה זאת להביאני לפראֶשבורג, כדי להראותני תועבת האיש הלזה.  רבי, רבי, לית כל ספק, שטעון הקונטריס הזה שרפה... כי הנה עברתי בין בתריו, חזור ועבור, ותסמר שערת ראשי מרוב החירופים והגידופים והזנות ותורת ש"צ וחיון הצרורים בו, ולא בא אלא לקעקע חומת היהדות, בית חיינו, כגנב במחתרת בא... אר"י אחר יונתן אייבשיץ במסתרים...

– אם כן נכריז עליו בחרם חמור, יעקב ישראל, עליו ועל כתבו ועל המחזיקו ועל המפיצו... זכור אזכור המלחמה באנשי הכת, אנשי מזימות ותועבות, בלבוב –

– לא כי, רבי, לא זאת עצתי הפעם.  כי ספק אם יצא תועלת מן הדבר הזה, ונהפוך הוא, קרוב להפסד.  והוא גם לא החתים שמו על הקונטריס.  גם תלמידיו המביאים אותו להפיצו בלאט, מעלימים שם המחבר ואינם מגלים אלא לאנשי סודם, וספק אם נתקן בזה הרגע.  לכן מוטב, כי נשמור הדבר בלבנו ונחריש בפרק הזמן הזה...

– אויה לנו, כי היתה תועבה בבית ישראל – נאנח הרב...

–תועבה, תועבה – חוזר אחריו יעקב ישראל ופניו מתעוותים ברוב צער.  זרע המשיח הסרוח שבתי צבי הוא –

 

חנה'לי מעמדין

פסים צרים של שמים תכולים-בהירים תלויים מעל לחומות של רחוב היהודים הדחוק בעמדין, ועדרי עננים שסועים אצים רצים בהם, כבולעים זה את זה, כמתמזגים זה בזה.  ומעבר לחומות, ממרחבי הים, מנשבת רוח קרירה וצורבת, עולה עם המיית הגלים המקציפים.  השמש השוקעת נוטפת ארגן קלוש על גגות הבתים הדחויים, הכעורים, שצבעם דהה וטיחם נשחק ברוחות ובגשמים ומעקותיהם תלויים ברפיון.  חבורות נערים וילדים ממהרים לבתיהם מן החדרים ומן הישיבות, הרוח מנשבת בפאותיהם המסולסלות המופשלות מאחורי אזניהם, קצות קפּוטותיהם הקצוצות וציציותיהם מרקדות בלכתם...

ר' יעקב ישראל אשכנזי יושב מורכן אל ספר המשנה הפתוח וכותב על גליון נייר.  דממה עומדת בחדר אשר וילון כבד תלוי על חלונו ומאפיל על אור היום הדועך.  בפינה ניצב ארון הספרים הרחב שדלתותיו זכוכית, בדומה לארון הספרים אשר היה לאמ"ה בביתו בלבוב.  הוא כותב את ספרו הגדול לחם שמים, פירוש על המשניות, אך עוד עמו, באמתחתו, חידושים והערות לטור אורח חיים שהתחיל בהם עוד בנערותו ובמקצת המשיך בברודא והעתיק על הנייר, ספק בדקדוק וגם התחלה לספר שאילת יעב"ץ וכן רשימות שונות... אכן, מלאה אמתחתו כתבים, פנינים יקרות, והן טובות בעיניו מן האבנים הטובות הנשלחות אליו מאמשטרדאם לצרכי המשא ומתן, אילו רק היה בידיו להביאן לאור הדפוס לא זה בלבד שהיה מעלה את רום כבוד התורה, אלא שהיה מצרף חוליה נאמנה בשלשלת הזהב של אבותיו הקדושים, למורשת אמ"ה, ואפשר היה מצליח סוף סוף להשתחרר מן העול החדש, הוא עול הרבנות, שהוא קשה עליו ומן הפרנסים התקיפים, עמי-הארצות היהירים, ביחוד בעיירה זעוֹמה זו, ולהיות אדון לעצמו, בן חורין...

כפעם בפעם מגיעה לאזניו גניחה חרישית האובדת בדמדומים וחותכת בבשרו ובנפשו.  רחל'י היא הגונחת, שאין יסוריה מרפים ממנה והרופאים לא השכילו להעלות להם ארוכה.  מן היום הראשון לבואם כאן עטו עליה היסורים – ולא רק עליה בלבד, שאין המקום יפה ונוח להם גם מבחינת האקלים הצפוני העז וגם מבחינת המזונות.  בעמדו כאן, לפני שנים, לפני נשואיו, כמעט ולא הרגיש בכך, מה שאין כן עתה...

הדלת נפתחת לאטה – וראש אשה מציצה בה.  הוא מרים עיניו למולה ומחזיר מבטו אל ספר המשנה הפתוח אשר לפניו.  עיני שקדים גדולות לה, נאות וחמות, כאז, וסומק השושן פורח בלחייה.  חנה'לי... דומה, היא יפתה עוד יותר וקומתה גבהה.  מטפחת משי מצוייצת לראשה ושמלת הצבעונין שפרחי-בר אדומים רקומים בה, כה יאה ונאה לה, והיא עצמה כפרח המרהיב עין ובשׂמו משכר... אכן, גם היא לא שכחה אותו מאז שבתה לבו, והוא עלם צעיר, לפני נשואיו.  עד היום לא שכחה אותו.  ראשו מורכן על ספר המשנה.  הוא מרגיש באש החמדה הסמוייה במבטיה הדבוקים בו.  מרת חנה לבית קצין הקהלה התקיף יונתן מקלנבורג, ועתה היא נשואה לסוחר העשיר לוי נורדן, שחנות יהלומים לו וגם הוא בן פרנס – אך הוא חש נשימתה של חנה'לי הצנועה והטובה משכבר הימים... הוא שומע את קולה מדבר אליו כשירה ערבה:

– באתי, כבוד הרב, לשאול לשלומה של הרבנית, אפשר זקוקה היא לעזרה... הן אנו תושבי המקום, ונכונים תמיד לעזור ולסייע...

– השם ירחם, הוא משיב.  רחל'י נחלשה קצת... אין האויר בעמדין טוב לנו, וגם המאכלות כאן לא הורגלנו בהם ואינם שווים למזגנו...

– כן, האויר והים... פריזלאנד קרוייה הארץ הזאת ואדמתה נשחתה במי הים שפרץ גבולה ושטפה והמליחה, תחת אשר היתה לפנים ארץ פוריה ומרעה טוב בה.  אך הנה גם היא, האדמה, שבה לאיתנה.  וכבר חזרה הדגה לנהרות שמימיהם נתמתקו ונמצאה לקנות לרוב בזול, והבריות אומרים:  הרב הביא לנו מזל דגים... ואם ירצה השם אשלח לו לכבוד שבת דגים, שרחל'י קשה לה לילך אל השוק...

– למה הטרחה הזאת, מרת חנה, הוא לוחש...

– לא טרחה היא – הוא שומע התנצלותה, שהרי חולה הרבנית ומצווה כפולה היא, גם בקור חולים וגם שבת...

ואחר הפסקה קלה היא מוסיפה בלחש:

– תשעה קבין שיחה לי, כדרך הנשים, ועיקר שכחתי... יסלח לי כבוד הרב, יסלח לי אם שאלה אחת אשאל ממנו.  רק אשה אני, אך עסקי הקהל כאן נהירים לי.  יודעת אני כי בהסכמת הקהל כולו נתקבלתם לרב ולכבוד לנו הדבר, שגדול בתורה ובחכמה וביחוס יושב עמנו ורצויה ישיבתו כאן.  וגם נאות וחשובות התקנות שהוא מתקן וביחוד לעשות משפט וצדק לנצרכים ועשוקים... ודרשותיו עריבות, מלובשות בתכשיטין נאים של משלים ואגדה, וגם אלה שלמדו בפראג העידו שלא שמעו פירושים נחמדים ונפלאים כאלה ומפליגים בשבחו... ואגב, מדוע יסרב לקבל שכר בעד הדרשות כפי שנוהגים רבנים מפורסמים?  והנה בפתע באה לאזני בימים אלה השמועה על הדברים שנפלו בין כבוד תורתו לבין אבי מורי ראש הקהל יונתן לוי...

– ידעתי צדקתך ותומתך, מרת חנה, הוא אומר בלחש רך, וממך לא אעלים... סבור היה ראש הקהל, שגם אני אהיה מוכנע לו, וביחוד בעניני שמים, והוא סומך על עשרו המופלג... ואני יעקב ישראל אשכנזי לא נשאתי מימי פנים לגדול – הוא אומר בקול נרגש – ושווה בעיני כקטן כגדול, כדל כעשיר, והאמת נר לרגלי כל הימים.  וגם המלמד אשר בביתו חורש עלי רעה ומבאיש ריחי.  ולולא מחלתה של רחל'י אפשר והייתי פורש מהרבנות ועוקר מעמדין, שאין ישיבתנו בה טובה לנו...

– סליחה ומחילה אבקש מכבודו, אך לפי עניות דעתי, לא טובה המחשבה הזאת אשר עלתה לפניו.  אהוב ורצוי הוא לקהלתנו, אלא שזו דרכו של אבי מורי, שלא היתה עליו אימת רב ומורה מעולם... אל-נא יעלה, איפוא, כבוד הרב המחשבה על פרישתו ולכתו מעמדין... צער רב יצטער כל הקהל – והשם יתברך ישלח לרבנית, לרחל'י, רפואה שלמה ומהירה...

– לא, מרת חנה, לעולם לא יהיה בן החכם צבי עבד לבשר ודם, קל וחומר לפרנסים הנבערים והגאים האלה... ואשר לדרשות, הרי על אפי ועל חמתי הוא לעסוק בדרוש, אשר לא עסקתי בו מימי רק על פי ההכרח, כי כל חשקי רק בלימוד הגמרא והפוסקים, ואין לי כל חפץ חס וחלילה להתגאות ולהתנאות לפני הצבור... וודאי שלטורח לי מתנות בשר ודם.  זה מקרוב שלח לי ראש הקהל מוהר יפה בעד שלמד בנו אצלי – ולא אביתי לקבל מאומה בשכר תלמוד...

הדמדומים פושטים בחדר.  מעבר לדלת מגיעות גניחותיה של רחל'י.

– אהה, נתארכה השעה, היא מעירה בפתע, ונתארכו דברי... זה זמן רב ביקשתי לשוחח עם כבוד הרב פנים אל פנים... ועתה אמהר לראות לשלומה של הרבנית.  שלום, רבי, שלום עליכם.

ויצאה.

שעה ארוכה הוא יושב נדהם, כמאזין לנבכי נפשו בדומיה של שעת בין הערבים, וצר לו על כי נטרד מכתיבתו ומעיונו.  והכל בעטייה של אשת-איש זו, המושכת והדוחה, הכופה עליו הרהורים ומעוררת געגועים ומבטלתו מעבודתו... כברק הנדלק באפלה חולפים לעיני רוחו ימי שבתו כאן, בעוד אמ"ה בחיים.  הוא זוכר פגישתו הראשונה עמה שהיתה ככוויה בבשר.  הוא זוכר היסוסיו המרובים לקבל הרבנות בעיירה זו.  האם לא היא, חנה, שסייעה בדבר וטרחה שיישלח לו כתב הרבנות?  היא, יפת-התואר, הנדיבה בנשים, שאין שניה לה במדינת אשכנז, גם לא ניכר בה אבק רוגז על כי אחרת נשא לאשה.  אולם הוא חש שהיא נמשכת אליו ונוטה לו חסד ומבינה לנפשו, ואפשר טוב לה בקרבתו יותר מאשר בקרבת בעלה הנתון בעסקי כספים ויהלומים ומשא ומתן... נמצא שהוא חוטא ומחטיא.  ודומה לו כי הוא שומע קול קורא אליו:  ויאמר ה' ליעקב שוב לארצך אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואני אהיה עמך... כן.  גם מן הבחינה הזאת עליו לעזוב את עמדין.

הוא קם ממקומו ובצעד מתון נכנס לחדרה של רחל'י.  מנורת השמן זורעת אור זעום צהבהב סביב, ודומה גם פניה ושערה מצהיבים... היא נושמת בכבדות.  לידה צלוחיות התרופות.  וקערה גדולה מלאה פירות – האם לא חנה הביאה אותם?  הוא עומד ומסתכל בפניה שסימני המחלה טבועים בה, ושותק.  לפתע היא נרתעת, נרעדת, נועצת בו מבט בוהה ואומרת:

– יעקב'לי!

– מה שלומך, רחל'י, ההוטב לך?

– עייפתי מאוד... והמחלה מוצצת הכוחות.

– אולי רצוי, רחל'י, שתסעי לאמשטרדאם ומשם לליידן.  פרופסור נודע למחלות נשים מצוי שם.  אפשר יעלה הוא ארוכה לך בעזרת השם... רק מזג האויר אינו יפה עתה לנסיעה...

– היסורים והמיחושים אינם פוסקים – היא קובלת – מאז בואנו לכאן אינם פוסקים...

– השם יעזור – הוא לוחש – השם יעזור, רחל'י.  מנוחה צריך.  המנוחה יפה לך.

– האם חנה נורדן היתה אצלך? – היא שואלת בפתע.

– כן, הוא עונה.  בשליחות הקצין יונתן והקהל באה, סבור אני... ולו יכולתי להשיב פניהם, כי אז מזמן הייתי מעתיק דירתי מכאן.  בכל פעם שעולה במחשבתי ליסע לעיר הולדתי אלטונא, הם חוזרים וכופים עלי בדברי ריצוי ופיוס ולשון רכה ומחזירים אותי מדעתי... גם מאיר'ל מתקרב לגיל מצוות, ומה התכלית כאן?

הוא מתיישב לידה על השרפרף.  שער המשי הרך של זקנו בכף ידו:

– זוכרת את רחל'י התחרות שהיתה ביני לבין הזקן, שביקש כי בנו הנער יתקע בשופר ויוציאנו בראש השנה? – ואני לא הסכמתי בשום פנים להניחו.  אין משוא פנים לפני, רחל'י.  והוא נפגע בכבודו וביקש להתנקם בי ולא שילם לי דמי שכירותי, ואהיה כמחריש ולא אמרתי דבר.  כסבור הוא שיכניעני... הבּוּר!

– ועתה – הוא ממשיך – נסתכן ברוב איוולתו וציווה להכריז בבית הכנסת כרוז שהיה רע בעיני השררה, כי סמך על תקיפותו וחשב שלא יערב אדם לגלות הדבר.  אך השונא האורב לו בקהל לא החריש.  וכבר נקראו כל אנשי הקהל לבוא לפני המשפט, שיעיד כל אחד בפני עצמו, וגם אני נקראתי ובידי להכריעו בדינו כי סומכים עלי שישר מנהגי בעניני ממון ואיני נבהל להון...

– נבל – מעירה רחל'י – ומצווה להפרע ממנו...

– לא, רחל'י, לא נבל הוא, כי אם אויל וסומא, שברק הזהב סימא עיניו... שהכל כפי זכות עצם הנפש וקיבולה.  וגם המלמד שלו המחניף לו מתכון לא אחת להקניטני והקנאה אוכלת בו.  לא מעט צער גרם לי הזקן הזה... ואף על פי כן, רחל'י, אני לא אפרע ממנו, קל וחומר לפני ערכאות... הן את היודעת, שלא אחת קראו לי לישב עמהם בדין.  ופעם עשיתי פשרה ליהודי שנתבע מנכרי, ואמרתי שאם אינו מתפייס אני נותן בעדו מה שפסקתי עליו לפטרו משבועה.  ולא רצה האיש ההוא לקיים דברי פשרתי.  מה סבורה את עשיתי? שילמתי בעדו כמו שאמרתי.  טוב עין אני לוותר משלי בעניני ממונות, מה שאין כן בעניני שמים ודין אמת... כאן אין ויתור ואין פשרה.

– ראה, יעקב'לי, היא אומרת כמתחננת, כל ימי שבתנו כאן הם מתעוללים בך, הם שקטנך עבה ממתניהם, ואתה תחריש?  הגיעה שעתך להפרע מהם...

– לא, רחל'י, לא זה הדרך... אף שברי לו, לזקן, שעתה נתגלגל לידי לגבות חובי ממנו ורואה בי שוחט שלו להתיז ראשו.  וגם המלשין בא אצלי ויעצני מה שאגיד בזה הענין, וכי עדותי תהא נאמנה על השררה, שיודעים שאני איש אמת ואמונה ולא אגור מפני איש ואיני מוכנע לעשיר הלז כרוב בני קהל עמדין... לא תקום ולא תטור את בני עמך!  לא, רחל'י, הקדוש ברוך הוא יפרע ממנו, ואני לא אעלוב בו ולא אנקום בו ולא ארד לחייו... לא ולא, רחל'י!

הרוח הזועפת מכה בתריס והפתילה מרעידה במנורה.  הוא קם ממקומו, נוטל את שמיכת הצמר ומכסה אותה בה סביב.

– יישני-נא, רחל'י, הוא לוחש לה ומלטף ראשה, יישני-נא, כי יפה לך המנוחה...

בצעדי חרש הוא חוזר לחדרו, אל שולחן-הכתיבה.  הגליונות החרושים שורות צפופות כערוגות וזרועים אותיות זעירות מונחים לפניו כפי שהניחם.  וסביב ספרים, ספרים... מסכתות הש"ס וכתבי המורה והכוזרי, קרשקש והשל"ה, הזוהר ומפרשים למיניהם וארבעה טורים... הוא נוטל את העט, הוגה שעה קלה כאחד העומד לצלול במים אדירים.  הוא רושם:

...והרוצה לזכות במידת הדן לכף זכות בשלמות, צריך ליזהר שלא יהא נמהר לחתוך הדין על חברו.  כי מצינו גדולי עולם נכשלו בכך כענין עֵלי, שהשגיח בחנה ושמר את פיה כי הרבתה להתפלל בהיותה מדברת על לבה ורק שפתיה נעות, וחשב למשפט אמתי היותה שיכורה והסכים לבזותה ולהכלימה הרבה.  ואף על פי שהאריך להסתכל ולחשוב על ענינה נפל בטעות גדול.  אם כן על אחת כמה וכמה אנו חסרי מדע, קצרי בינה, צרי שכל טוב, כמה צריכין אנו לעיון וישוב הדעת, ולהחמיץ הדין היטב על מעשי איש ופקודתו, קודם שנחליטהו ונוציא לאור משפטו בהמתנה, לא בהשקפה ראשונה.  ופעמים רבות באה מריבה בין בני אדם ותואנה על עסקי חינם, רק טעות בלשון ומכשול בהבנה.  ועל זה אמר החכם – אל תצא לריב מהר...

הוא הופך והופך במידה זו של הוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא מעלה דוגמות והוכחות רבות, איוב ודוד ושאול ועוד ועוד.  לפתע הוא מפסיק כתיבתו.  הוא מהרהר קמעה.  רעיון מבריק במוחו.  האמנם אין כל בחינה רעה במידה זו?

ושוב הוא נוטל את עטו וכתיבתו קולחת:

... אמנם בחינת הרע שבמידה זו, שלא להיות צדיק הרבה וחסיד שוטה לומר לרע טוב, כי סופו לומר לטוב רע, כדרך שאירע לשאול שבשביל שהיה רחמן על הרשעים מתחילה נעשה אכזרי על הצדיקים.  וכך מצינו שנכשלו ישראל בירבעם שהיה מוחזק בעיניהם לצדיק מפני שהוכיח את שלמה.  לפיכך שמעו לו אפילו לעבוד עבודה זרה.  ודנוהו לזכות.  וחתמו לו כל מה שרצה. וגרם מה שגרם.  גלות ישראל ואבידת הארץ.   וחורבן בית המקדש שייבנה במהרה בימינו.  הכל נמשך ממה שמרדו ישראל בבית דוד.  היא שהביאה למרוד במלכות שמים.  וכמעט בלעונו אומות העולם חיים.  ואנו נתונים לבז בעמים קרוב לשנים אלפים.   הכל בסבת שדנו ישראל לירבעם לכף זכות.  הדבר גלוי וידוע שאי אפשר לבקש לו זכות.  ועל זה נאמר:  הוי האומרים לרע טוב וגו'.  והוא דרכו של ייצר הרע לפרוש מצודתו הרעה הצבועה בצבע טוב מבחוץ.  ללכוד בה אנשים ההולכים לתומם.  לפיכך אמרו חז"ל הוי ערום ביראה.  ונאמר כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.

ויותר על כן כתבו המפרשים... והוא מונה שיקוליהם אחד לאחד.  וביחוד הוא עומד על כך שלא יהא פתחון פה לרשעים לבקש זכות לעצמם לפטור עצמם בטענות שונות, כגון טענתו של סנחריב, המבלעדי ה' עליתי על ירושלים?  ונבוכדנאצר שקראו הקב"ה להחריב ביתו ולהגלות ישראל ועוד.  והוא מיישב הסתירות ומיישר הדורים ומבחין בין ישראל הקרויים אדם... ובדברים שבין אדם לחברו ולבין עובדי אלילים.  הוא הופך והופך במידת הוי דן את כל האדם לכף זכות... ולעיניו דמותו של ראש הקהל התקיף ונתן הלוי, ולעיניו דמויות רבות, מהם צדיקים גמורים שסטו ובעלי מדות בינוניות ורשעים... כן, עוד הרבה יש לו לומר בזה, עוד שאלות הרבה וקושיות מתעוררות ובעקביהן תשובות ותירוצים.  כן, עלייה זו שכינוייה עליית הדן לכף זכות הוא עוד יקבע אותה בספר – ובספר יהיו עליות הרבה ובית מדות יקרא לספר זה.  בית מדות יהיה זה ובו דלתים ובריח ועליות מרווחות, לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח.  שרשי המדות יחשוף לפי מקורן בטבע האדם לסעיפיהן ולמשפחותיהן.  והן כבר פתח וכתב המורה[20]):  דעות הרבה יש באדם, זו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר... והוא עוד ירחיב...

קולמוסו קולח ושופע ואין בידו להדביק את שפעת מחשבתו.  כפעם בפעם הוא קם וביראה של כבוד הוא ניגש אל ארון הספרים.  הוא מוציא ספר, מעיין בו, למען ידייק בדברים שהוא מביא משמו.  ושוב הוא חוזר למקום עבודתו – וממהר בכתיבה... כן, הוא ממהר מאד, תמיד ימהר.  כוח פנימי דוחף ומאיץ בו, שכה הרבה אצור בו וקולמוסו נענה לו על נקלה, אך היספיקו חיי אדם להעלות על מזבח הדפוס ולו גם חלק מהתורה ההומה במעיו?... לפתע הוא מרגיש עייפות וחולשה רבה, עיניו נעצמות מאליהן, מפללות למנוחה ותנומה, אך באימוץ כל כוח הרצון הוא גובר ליאותו הקשה.  רבות טרדות הבית וקשות טרדות הקהל בימים, ושעל כן נגזר עליו לעבוד בלילות, בעיקר בלילות, שאז הדעת צלולה ואין מוחין בעדו... הוא נוטל הקולמוס, הוא מסכם סיכום ראשון:

...נמצא, כללו של דבר, שלשה מדות הן בעלייה זו: אחת במי שברור וידוע לנו שהוא צדיק גמור צריך לדונו לכף זכות בכל אופן.  אפילו ראינו שעבר עבירה (בלילה, בסתר, במקום שאין חילול השם) – חיוב הוא לכסות עליו, כי נתן מכשול לפניו.  ככתוב בשוב צדיק וגו'.  וכתיב וכשל גם נביא עמך הלילה.  ותלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו (אבל במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב).  ומי שמעשיו סתומין, או בינוני שמעשיו שקולין, צריך להכריעו לכף זכות.  וברשעות גדולה שאין מקום ללמוד זכות ממש, אם הוא בדברים שבין אדם לחברו, מכל מקום טוב הוא לתלות זכותו במה שהסיתוהו – אבל סוף סוף צריך שיקבל דינו ולשלם לו כמפעלו בעולם הזה.  שיש דין למטה.  רק לא יעשה דין לעצמו.  אך הרשע הגמור ומפורסם אסור לדונו לזכות, ומצוה לדונו לחובה אפילו כשעושה לעינים טובה.  אמר הכתוב:  עם נבר תתברר וגו'.

הליאות גוברתו וגם הצינה חודרת בעצמותיו.  הוא מתעטף בחאַלאַט הרחב – ומתנמנם קמעה.

 

משלחת רמאים ממינסק

שלווה רוגעת שרויה בחדרי הבית וחומו של קיץ עומד בהם.  השמש ברום השמים מאירה על בתי השולהויף הסחופים והקמוטים, והם כנדחקים ונסמכים זה אל זה, אך בפנימם אפלולית.  חלונותיהם סגורים ווילאות מכסים עליהם.

דעתו של הרב מעמדין טובה עליו.  מברודא, מבית חותנו, באה אליו השמועה על השידוך ההגון המזומן לבנו בכוֹרוֹ מאיר'ל שיחיה עם בת עשיר מליסא.  תורה וגדולה יעלו, איפוא, בקנה אחד.  אהוב נפשו הוא מאיר'ל, והוא עצמו למד עמו שלש שנים.  מי יתן – הוא מתפלל בלבו – ולא ידע הוא מטרדות הקיום ומבזיונות הקהל ותקיפיו ויוכל להיפנות בלב שלם לתורה.  את זוגתו הרבנית, לאחר שובה מן הטפול אצל הפרופסור בליידן, שלח לשם לחג הנשואין, והיא גם את פני אביה חשקה לראות.  וזולת זה רבה שמחתו שהספיק לעלות על הנייר עוד גליונות רבים מן הפירוש שהוא כותב למשניות, וכשהוא קורא אותם בשניה מאירים הדברים וטעמם ערב.  היש עוד תענוג כתענוג העיסוק בעבודת הקודש של הכתיבה, להתייחד עם נגידי הרוח של ישראל לדורותיהם ולארצותיהם, בעלי ההלכה והמפרשים, הפוסקים והמקובלים, לרדות דבשם העלוּם ועתים אף להתנצח עמם?  אותה שעה דומה עליו ששכינה מרחפת בסביב וסוכה עליו בכנפיה.  האין הוא נושם אוירא עילאה?  ותלמוד תורה כנגד כולם.  שאור עליון בה.  ואמת נצחים בה.  וצרי בה לנפש, פצוי ותגמול לכל המכאובות.  אכן, ערירי לא ילך מן העולם הזה בבוא שעתו להאסף אל עמיו, צאצאיו ימשיכו דרכו והוא עצמו יניח אחריו מפרי רוחו, שהם שעשועיו ותנחומיו בעניו והם טעם חייו...

מהביל הקפה בכד החרס הלבן.  הוא מוזג אל הספל אשר ליד אורחו, איש שיחו, דודו אחי אמו הרבנית, אשר בא אצלו מהורודנא אשר בליטא.

שלווה בחדר האפלולי.  על המדף העליון של ארון העץ הגבוה סדורים גביעי-כסף שפיתוחים עדינים מסתלסלים בהם, טסים וקערות פסח משרהיי שעוד שימשו בבית אבא, נוצות-אוז שדהו בהם כתב את חיבוריו וקופסת בשמים מאמשטרדאם.

הדוד מביט על הקפה – ושותק.  הוא תמה לזה המשקה המקובל כאן, באשכנז, שאינו בנמצא במקומותיו, בקהלות ליטא.  והרי במידה שידוע לו היה הוא, יעקב ישראל, נוהג כל השנים להרבות בשתיית התה ולפעמים שכר-שעורים.  הוא משהה מבטו ברוב התפעלות על בן אחותו – כמה נוי והדר בו וכמה חכמה.  כחכם צבי בשעתו.

הרב מעמדין מרגיש בתמיהתו.  חיוך קל שבקלים חולף על שפתיו ונטרד מיד.  הוא מנסה ליישב תמיהתו של האורח.  תמיד חלוש ורך הטבע היה – הוא מעיר – וגם מדוכא ביסורים, ורק לעתים, בשעת מצווה, ניסה לשמח לבבו בשתיית יי"ש ויין, אף בארץ מהרין ששם המשקאות בזיל הזול.  משתכפו המכאובים והמיחושים הרבה בשתיית התה, לפי שמצא כתוב אצל אחד רופא מהולנד.  אך ברבות השנים היה דמו כמים וגם מדווה השתן גבר.  היפלא שעסק הרבה ברפואות וגם בספרי רפואה בלשון הולנד עיין וחיפש פשר המחלה.  ואז בחר במשקה הקפה והונח לו...

– בלשון הולנד? – תמה האורח.

הוא נזכר שאמ"ה חכם גדול היה בלשונות תורכיה ואיטליה וספרד ולשון אשכנז ועוד.  אך לא היה בידו, מחמת טרדותיו ונדודיו ומלחמותיו, ללמד גם אותו.  והוצרך לקנות הידיעה בלשון עם זר בעצמו.  ולבו היה נוטה תמיד – הוא מספר – לחקירות בעניני העולם והאומות והאמונות, לידע מדותיהם ודעותיהם, קורותיהם וחכמותיהם, דברים שאין לדעתם מתוך ספרינו הקדושים.  וגם כדי לידע מה להשיב, להיות מעורב עם הבריות, לדעת נימוסי מדינה ומדינה וטבע הארצות ויושביהן ולחשוף סודותיהן.  והנה ביקש פעם, בהיותו באמשטרדאם אחרי מות אמ"ה, מנער אחד מן המשרתים להראות לו בחשאי צורת כתיבה וקריאה.  ובעזרת החונן לאדם דעת תפס עד מהרה צורת האותיות וצירף תיבות והשיג ידיעה זו עד כדי קריאה בדברי דפוס וגאזעטין.

– מה מן התועלת באלה? – מקשה הדוד.

– ודאי, אין תורה באומות העולם, אבל אין להכחיש שחכמה בהן... והוא חפץ לדעת ולהשכיל בישוב כדור התבל, בטבע המחצבים ובסגולות הצמחים והעשבים, הנהגת המדינות והמלכים וקורות הדורות שלהם ועוד ועוד.  וביחוד בספרי רפואה ושמירת הבריאות.  ולא אחת – הוא מטעים – הוציא מעז מתוק...

הם לוגמים מן הקפה ומסיחין.  הדוד נדהם מן המרירות והתלונה אשר בדבריו, כל אימת שהוא נזכר בשלש שנות ישיבתו כשלש שנות שכיר בקהל עמדין.  לפלא הדבר בעיניו, שהרי ישיבתו כאן בכבוד גדול ופרנסתו מצוייה, ושמו הולך לפניו –

הוא קם ומפסיע אילך ואילך בחדר.  אחר כך הוא נעמד רגע, מהורהר, מוציא מכיס מעילו מטפחת ומוחה אגלי הזיעה המתנוצצים על מצחו הרם.  מולו ה"שויתי", מורשת אביו מלבוב ובפינה – זוג נעלי חליצה.  בבת אחת הוא פונה אליו וקולו עמוק ונרגש:

– מה אמרתם, כבוד... פרנסה... האמנם זה הענין וזה התכלית?  גוב אריות המקום הזה ונגזר עלי להחלץ ממנו ככל המוקדם... גוב אריות?  לא כי אין בהם מגבורת הארי... עיטים צבועים הם – וסכלים... וקשה איוולתם מרשעותם.  אין כבוד הדוד יודע ומכיר הגבירים בארץ אשכנז, וביחוד עמי הארצות בערים הקטנות... וכבר כתבתי אל אוהבי, החכם משה חאגיש באלטונא, שיקנה לי בית-דירה בעיר הולדתי.  עוד לפני שוב רחל'י מברודא אני עוקר מכאן.  לא, אין הישיבה בכאן יפה לי מכל מקום, לא, אני לא אחזיק מעמד עמם, בינותם... אפילו יוסיפו להפציר ולהתחנן לפני ולהוסיף לי על שכירותי כהנה וכהנה...

– והוי דן את כל האדם לכף זכות כתיב.  יעקב'לי, הוא מעיר.

– כבוד הדוד, אני בזה הענין כתבתי פרק שלם בחיבור אחד... כל האדם, גם רשע גמור?  ועתים סכל פגיעתו חמורה מפגיעת רשע... אל קוצים ועקרבים אשב, ולא מדובשם ולא מעוקצם!  אפס, האמת היא, כי לא זה הטעם האחד.  אשה אחת יש כאן, אשר בימי חרפי אויתיה לי לאשה, והיא נוטה לי חסד... נסיון גדול הוא!

הדוד יושב כנדהם.  הוא שותק שעה ארוכה.  אחר כך הוא אומר:

– יהי אלהים עמך, יעקב'לי, בכל אשר תלך... גם אביך הגאון זכרון צדיק לברכה לא היה מוכשר לישא בעול בשר ודם, הוא נולד להיות בן חורין גמור...

– כבוד הדוד – הוא אומר – ישמע-נא עוד דבר אשר ארע הקיץ הזה, ואשר הגביר עוד יותר את חשקי לשנוא את הרבנות ולעקור מכאן.  כי הנה נזדמנו לכאן משלחת מלאכים רעים והוציאו שם לעצמם שהם באים במלאכות קהלת מינסק על עסק ביש, גזירה רעה, הקהלה בצרה גדולה, וכוונתם רק להונות הצבור ולשלול הצדקות.  וכתבי און ושקר הביאו בידיהם, כאילו כתבו ראשי הקהלה להודיע צערן ברבים ומבקשים על נפשם לבוא לעזרתם.  ושנתמנו מהם אלה הנקובים בשם בתוך הכתב, להתהלך לאסוף הכסף ולהציל הלקוחים ממוות...

דבורו שותף כמעיין המתגבר והתרגשותו גוברת והולכת:

– ואלה החריפים לרמות הריקו קופות צדקה והטעו כמה קהלות אשכנזים וגם ספרדים שבלונדון ובאמשטרדאם.  והאחרונים התנדבו להם ביד פתוחה, אף שהיה בחרם אצלם שלא יהנו מכיס-של-צדקה לעניי אשכנזים, יהיו מי שיהיו.  וזכורני פעם אחת... בתחילת ישיבת אמ"ה באמשטרדאם היה הדבר, שבאו לשם שלוחי קהלת לובלין, שלמים אמתיים, אנשים של צורה ונאמנים לשולחיהם, והשתדל אמ"ה לטובתם מאד, גם אצל קהל ספרדים המליץ שיהיו להם עזרה בצרה.  ורק על פי הפצרה והשתדלות נמרצה שלו, כי לא יכלו להשיב פניו ריקם, ומה גם בעת ההיא שהיה גדול מאד בעיניהם כמלאך אלהים לפניהם וגם נחשב ס"ט – נעתרו ונתנו בידו הקדושה סך גדול מתנת ידם, למען אותם השליחים, שיהא חשוב כאילו נתנו מתנה אליו וכדי שלא לעבור על החלטתם שלא להתנדב אל האשכנזים.  אך אלה הרמאים המזייפים נשאו חן בעיניהם ונתנו להם בשפע גדול...

– מה אמרת, יעקב'לי, גזירה רעה במינסק אמרת?  והרי קרובה היא להורודנא ואנכי לא שמעתי מזה ולא ידעתי מזה מאומה.  והרי אני בא משם עתה, מקרוב...

– ואני מיד הרגשתי ששקר עמם – הוא מעיר.  מיד הרגשתי שכל ענינם מרמה וזיוף, אך מכל מקום קירבתי אותם בתחילה.  עד מהרה נתברר שאחד מהם היה מיושבי בית המדרש במאנהיים, מכת ר' יהודה חסיד[21]), והאחר בעל קבלה מעשית, ולאחר שתהיתי על קנקנו מצאתיו עביט של מי רגלים, במחילה מכבודכם, איש מרמה ועם הארץ, וכפי שאני סבור מכת שבתי צבי שר"י.  ובחברתם אחד ממינסק, יודע ספר, את זה לקחו עמם להעיד על כשרותם ונאמנותם.  אך לא יצאו אלא ימים מעטים ומיד עמדתי על טיבו בבירור גמור...

– גזלנים, רמאים – יעקב'לי, הוא ממלמל, אוי לאזנים השומעות כך... גזלנים...

– ואני העמדתי האנשים האלה בבחינה – הוא ממשיך – לקחתי הכתב שהיו חתומים עליו מנהיגי קהילת מינסק ואמרתי להם:

– אם אמנם כנים דבריכם, רבותי, אני אסייע בידכם ככל יכלתי, כי גם אני רוצה לזכות במצוות פדיון נפשות כבקשתכם ויותר.  גם פה נעשה לכם נדבה ביד רחבה.  אתם תמסרו בידנו המעות שגביתם מהקהלות באשכנז ובהולנד ובענגלנד, ואנחנו נסדר שיבואו המעות לקהלתכם בדרך ישר ובטוח, ועל שם פרנס מהימן ובטוח שתבחרו אתם.  ונעשה להצילכם מלעז מדינה ודיבת עם.  ומה שקיבלתם מתנות לעצמכם יהי שלכם, ורק המעות המיוחדים לעניי קהלתכם נעשה שיהיו בטוחים להם.  אז טוב לכם ותהא מצוה כפולה, כי למה לכם לשאת באחריות הדרך?  והרי כל המשולחים הנאמנים מעולם זה דרכם לעשות, להיות נקיים מהשם ומישראל, ובזה יהיה לכם תפארת מן המקום ומן הבריות.

...אך כל טענתי וסברתי, דברים נכוחים למבין, לא עמדו לי, לא נאחזו באזניהם החרשות, להוציא בלעם מפיהם.  ככל אשר דיברתי אליהם רכות וקשות שלא לסרב לדבר הגון ונאה, העליתי חרס בידי... והם שהיו בקיאים להכות כסילים באגרוף-של-חנופה ולצוד בני אדם ברשתם, לא יכולתי להוציא מהם שללם ועוד קיבלו הרבה מעות נדבה גם כאן.  וכך סיבבו הדברים, שרבים העידו, כי הם אנשים נאמנים ואני, אני הוא המוציא עליהם לעז בחינם....

– פושעים, עוכרי ישראל – רועדות שפתיו של הדוד.

– ואני לא שקטתי – הוא ממשיך.  לא שקטתי עד אם כליתי הדבר להעמיד האמת בבירור מוחלט.  ולבי היה עלי מר בכפל כפלים.  כי זה שכרי אצל הפתאים, משלמי רעה תחת טובה.  מה עשיתי?  שלחתי הכתב-ראייה שבידם ממינסק, העדות על שליחותם, שהיו חתומים עליו מנהיגי הקהלה, על הפאָשט לאלטונא, לידידי אוהבי החכם חאגיש וביקשתיו שיחקור בדבר לגלות מזימה, למצוא מאנשי ליטא המצויים שם, שיכירו החתימות אם אמת הן ואם נודע מענין הגזירה ההיא.

...ועתה שמעו, כבוד הדוד, דבר פלא.  כי מיד מצא החכם חאגיש פרנס אחד מן מינסק שנזדמן באותו פּרק לאלטונא, ושמו חתום גם כן על הכתב.  והאיש נבהל ונרעש למראה חתימתו המזוייפת.  אך ראו זה פלא גדול יותר, ונבצר ממני להשיגו:  כי גם לאחר שבא הכתב והעדות מהחכם חאגיש הראיתיו לאנשי עמדין, לא זה בלבד שלא עשה אצלם רושם ולא טרחו להציל מהשליחים המזוייפים גזל עניים וחמס הצדקות, ואדרבא הרבו להם דורונות ופטרום לשלום בכבוד...

– שומו שמים על זאת – קורא הדוד ומושך כתפיו.  שומו שמים!...

– שומו שמים על השערוריה – חוזר הרב מעמדין – אך אנוכי מכל מקום התריתי במשולחים המזוייפים לבל ילכו לאלטונא להריק עוד כיסים של צדקה, – ולא שמעו לעצתי, סמכו על הצלחתם במרמתם.  אך כאשר פּתרתי כן היה.  כי מיד בבואם לשם היתה המצודה פרושה לרגלם, והושלכו לבית הסוהר, אבל לא יכלו להציל מעות העניים שבידיהם ולהוציא הגזל שהעלימו.  ואחד מהם אף התוודה על עוונו, בשאלתו שהריץ אלי בדבר תורה – ועוד אכתוב על זה הענין, אם ירצה השם.

– כן, ראוי יעקב'לי, שתכתוב בזה הענין, מסור והשכל לרמאים ולכסילים.  מי עוד כמוך ייטיב להעלות אלה הדברים על הנייר בלשון צחה?

– ואף על פי כן, כבוד הדוד, אין הם רוצים להניח לי ללכת, וכפעם בפעם מפצירים בידי בדרכי שידול שונים.  והאשה המשכלת, אשת פרנס, חנה נורדן שמה, אף היא עושה כל שבידה למנוע בעדי... יודעים הם, שמעולם לא השכמתי לפתחי נדיבים להרבות לי מתנות, ולא רדפתי אחר הבצע אפילו מן המותר, ולא הכנסתי עצמי בשום עסק יחידים או בשידוכים במנהג רבני זמננו, והחזרתי להם מה ששלחו לי ושכר לימוד מהתלמידים ובעד כל דרשותי לא לקחתי מהם מאומה, ולא פניתי אל הכבוד והגדולה... אולם אני כפי שכבר אמרתי, הסכמתי חזקה להעתיק מכאן ביתי ככל המוקדם ולא אשוב ממנה.  כי בחרתי להיות בן חורין, כבוד הדוד, לישב בעיר הולדתי כאיש פּשוט, ולא אב"ד[22]) לעם הזה, כי עז חפצי לברוח מן הגדולה ולבחור בשפלות ולא לסבול משא בשר ודם.

– הדין עמך, יעקב'לי, הדין והצדק עמך.  גם אמ"ה זכרונו לברכה לא היה נושא בעבודת הסכלים, בעלי הכיסים, הגאים והבורים...

 

אלטונא

זה חדשים אחדים הוא יושב בביתו החדש אשר באלטונא, בסמוך לגבולה עם המבורג, אך עוד רבה המלאכה בתקונים ובשיפוצים.  גושי סיד ולבנים, טיח ונסרי-עץ פזורים סביב.  רחל'י, הרבנית, שחזרה מברודא דרך פּוזנא, ידיה מלאות עבודה, כתמיד, ועמה המשרתת העוזרת לידה.  ורק הוא, כאינו נותן דעתו על כל התכונה וההמולה.  בטוח היה כי יגרום לה הנאה וקורת רוח שסוף סוף עזבו את ביתם בעמדין, ועמה את הרבנות – אך דיבורה קשה כקודם, טענותיה וקנטורה בלא סוף.  מדוע לא נועץ גם בה וכסף השקיע בחורבה זו?  הכי החכם חאגיש מבין בדברים כגון אלה?  וקיומו כאן, באלטונא, על מה יהיה?  ומדוע עזב את עמדין לפני שובה ומיהר לשלוח חפציו בעצם החורף בדרך הים להמבורג?

הוא מנסה לשכך חמתה וליישב טענותיה, אף שלעתים דומה היא עליו כעלוקה המוצצת דמו בלא הפסק.  גם אם שגה – מדוע תציק לו ולא תרפה, האם לא טובתה וטובת הילדים ביקש?  ואשר לרבנות, הרי כלה ונחרצה עמו לא לחזור אליה, שעז רצונו להיות בן חורין, להמשיך בכתיבת חיבוריו ולהתפּרנס על עמלו.

תחילה דאג להתקין את חדר הלימוד וקבע בו את ארונות הספרים והארגזים עם כתבי היד, ואחר כך התקין את חדר המנין שהוא כמקדש מעט.  כאן הוא מתפּלל יום יום, בעדת נאמניו ואוהביו.  ודאי, צנוע ודל הוא המנין לעומת בית הכנסת הגדול באלטונה, שמפואר הוא ברחבותו ובקישוטיו, בנברשות הכסף המבהיקות ובכסאות המרופּדים קטיפה וחזנים נודעים בו יעברו לפני התיבה והתפילה ברוב עם הדרת מלך.  גדולי החלפנים והסוחרים והמלווים ברבית והסרסורים מתכנסים בו, ושם דורש האב"ד הרב יחזקאל קצנלבוגין, אך גם קנאה ותחרות בין כתליו ושיחות בטלות ועיסקות חולין.  כאן, במנין ובחדר הלימוד, כל חייו – ומה לו עוד?  ובחדר המרווח אשר במדור העליון הוא יקבע את בית הדפוס.  בידו הרשיון הדרוש, הן מן הקהל והן מן המיר"ה[23]).  דליי הדיו כבר נרכשו וגם גליונות הנייר, עוד מעט ויגיעו גם משלוחי האותיות עם הטעמים אשר נקנו בהולנד ובאיטליה – כאן, בבית הדפוס, הוא ידפּיס את חיבוריו הרבים אשר עמו בכתובים ואשר בדעתו עוד לכתוב.  נמצא, שגם יהיה בן חורין ופטור מלהיזקק לבריות וגם ימשיך מלאכתו לשם שמים באין מפריע.  יוסף פרגר, בנו של הרב מברסלאו, תלמיד חכם שירד מנכסיו, יסייע לו במלאכת הדפוס, ואהרון זעציר יעסוק בהדפסה ממש.  ועוד מגיה מומחה עליו לשכור, למען יהיו החיבורים נקיים משגיאות ומשיבושים.  וגם משולם זלמן בנו יסייע.  כדרכו בעמדין כן ימשיך גם כאן במקצת במשא ומתן באבנים טובות ובסחורות אחרות, אשר אוהביו באמשטרדאם ישלחו אליו והוא ימסרם לשותף שיעשה בהם מסחר, וברווח יקיים בני ביתו עד שיתבסס הדפוס וישא את עצמו ולא יזקק גם למסחר הלז.

אכן, טובה היתה העצה לעזוב את עמדין ואת הרבנות.  והנכבדים בקהלת אלטונא אליהם כתב מראש על חפצו, השיבוהו שיבוא ברינה, וביחוד אוהבו הגדול החכם משה חאגיש, שהוא קשור עמו בחבל הכוסף וזוכר לו ברית אהבתו עם אמ"ה מימי מלחמת הנח"ש[24]), שאז נתן נפשו על אמונתנו.  והוא כבש את לבו גם בעמידתו העזה על המשמר נגד הסכנה שעלתה מפדואה, על-ידי הבחור המקובל משה חיים לוצאטו ותלמידיו, שהכריזו עליו כי משיח עליון הוא וחיבר זוהר חדש וגם ק"ן מזמורי תהלים – דבר לא ביקש מהם, מפרנסי הקהלה, בבואו, כאשר קיבלו פניו בכבוד ובאהבה, זולתי הרשות לקבץ המנין בביתו, באשר כבד ממנו לילך לבית הכנסת הגדול מחמת המיחושים ולהתפלל ביחידות – לא כשר הדבר בעיניו.  וענו לו:  פשיטא, שדבר זה אין צריך לאמרו, שאפילו לזרים לא מיחו בזה, וגם לחכם חאגיש שהוא ספרדי, מנין בביתו בשבתות ובימים טובים ורשאי הוא לעשות כן, אף שלגדולה מזו הוא מתוקן, ואם יבקש מהם איזו טובה, מוכנים ומזומנים הם לעשות רצונו.  ורק אחד הפּרנסים, יואל שוּא, רטן כנגדו וטען, שאם ירבו המנינים, מי יבוא לבית הכנסת הגדול?  ובכלל מדוע ולמה הפרישות הזאת מהקהל? – וגם ראוי לפרנסים לדעת מה יהיה מלאכתו ועיסוקו כאן.

הוא ידע שרק להקניטו נתכוון, ששנאת חינם היא המדברת מתוך גרונו ומרוב תקיפותו החדשה, לאחר שהיה מנודה שנים רבות ומוּסר על-ידי יריביו מכל כבוד מינוי ופקידות.  האם יסביר לו, לבור זה, משמעותה האמתית של הפרישות והבדידות?  שהרי פרישותו לא באה אלא להכשירו ליעודו העיקרי, שהוא תקון עצמו למען יוכל להכשיר עצמו ולשאת ברבים את דבר תקון האדם ותקון החיים.  ואף על פי כן חזר והסביר טעמו ונימוקו וגם ציין, שלא זר הוא בקהלה זו, שאבותיו הרבנים במייסדיה ומנהיגיה, ורצונו לקבוע כאן בית דפוס ולהדפיס בו חיבוריו.  ואת מס הבשר ושאר המסים הוא ישלם, כמובן, ככל בעלי הבתים.  ואין בדעתו, חלילה, לבקש לא חסד הקהל ולא זכויות יתרות.  הכל נאותו לדבריו, זולתי אותו קצין תקיף ועיקש שגם איים, כי בהיות הוא פרנס-החודש ידע מה לעשות בענין המנין הזה...

עתה הוא עומד במדור העליון של ביתו ומסתכל דרך החלון על הרחובות המושלגים.  רוח החורף מנענעת בדי העצים הערומים אשר על שפת האלבה, מטלטלת המנורות האדומות ברחובות הריקים מאדם.  ראשי המגדלים של הכנסיות נבלעים בשמים האפורים.  זה מקרוב נסתיימה תפילת ערבית במנין שלו, והוא עומד להמשיך כתיבתו ולעסוק בסיום חלק אל"ף מחיבורו שאילת יעב"ץ שהוא מתקינו עתה לדפוס.  דרך החלון הוא רואה דמות אדם קרבה ובאה, הרוח מנשבת במעילו, רגליו בוססות בשלג הרטוב, הנה הוא נכנס אל הסימטא בכיוון לביתו.  אכן, יוסף פרגר הוא.

בקצה השולחן הגדול יושב משולם זלמן.  שקוע הוא בספר.  לידו כד חלב וככר לחם.  דומיה בחדר.  הוא מאזין לשיחת אביו עם יוסף פרגר.

– רבי, גדולה השמחה שבאתם לכאן, צדיק בא לעיר... רבים עוד זוכרים לא רק את כבוד אביו הגאון זכרונו לברכה, אלא אף את אביו זקנו משולם זלמן מירלש.  אך הקהלה עצמה ירדה שקעה, בעוונותינו הרבים, ורב בה הגזל והחמס ועיוות הדין, ורבים גם שירדו מנכסיהם ובאו עד פת לחם בצד התקיפים, המלווים ברבית והחלפנים הגדולים.  לא ירושלים על האלבה, רבי, כסדום ועמורה היינו...

– האין אתה מפליג במר לבך, יוסף, שהרי לא פסו צדיקים וחכמים בגימ"ל קהילות... וחמסנים ומתנשאים על העם תמיד היו.

– רבי, רבי, שוב אין להכיר את קהילותינו.  העושק והמרמה אין לשער ואין לתאר, ותאוות הכבוד והבצע מעבירה רבים על דעתם, לרבות האב"ד הזקן...

– כן, לא טובה השמועה אשר שמעתי... גם החכם חאגיש באגרותיו אלי לעמדין לא אחת הלעיג עליו, על לימודו ועל חידושיו ועל הנהגותיו.  ואולי משום שאיש עני היה הרב בבואו לארץ נכריה, והיה צריך להיות מוכנע לגבירים, ומזלו סייע אותו חוץ לגדר הטבע...

אחר כך הוא פונה אל הבן היושב דמום בפינתו:

– משולם זלמן, מזוג החלב...

– רבי, לא הולך רכיל אני – טוען יוסף פרגר.  אמת בדוקה ומנוסה היא.  האם לא שם הרבי אל לב, כי כאשר קיבלוהו כאן בבואו בכבוד ובשמחה – הוא, הזקן, היו פניו מתכרכמות בשמעו שרבנו בא לקבוע דירתו כאן, אך לא היה בידו לעכב.  והן כל בואו של האב"ד לכאן על-ידי מעשה-רמאות של התקיף בּער כהן, כנודע...

– כן, הרגשתי בכך, בלא ספק – הוא מעיר בקול חלוש – הרגשתי שלא הייתי לו לרצון, משל ביקשתי לקפּח פּרנסתו או טובת הנאתו... גם שמעתי שנבהל מאוד משנודע לו דבר קביעת דירתי כאן.  ועל אף זאת עשיתי לו הכבוד הגדול ואני הלכתי לביתו לקבל פניו, להקדים ולשאול בשלומו, עם שרוב העם היו מתרעמים על שלא בא תחילה לשאול בשלומי כדין אורח שבא לעיר... ובפרט שאין הוא מקפיד על כבודו וכבוד קהלתו, ונוהג להאיר פּנים לעשירים וגם מקבל מהם מתנות, על אחת כמה וכמה שהיה מחוייב לכבדני – לכבוד התורה וליקרא דחיי ודשכבִי[25]) ...אבל בבואי אליו לא שמעתי אפילו שיחזיר לי שלום, ולא נתן לפני שום דבר של כיבוד כמנהג דרך ארץ, ולא הראה לי שום חיבה וכבוד כלל... והרגשתי מיד כי אני כקוץ בעיניו... אפס, לא יצאו ימים מרובים והוא התחיל מבקש קרבתי ושמעתי שהוא משבח אותי בפה מלא שלא בפני, אולי משום שנתחוור לו שאין בדעתי לקפּח טובותיו ומתנותיו... והוא גם שולח לשאול לדעתי בכל דבר הקשה בעיניו.

– צדקתם, רבי, צדקתם... כקוץ הייתם בעיניו, שלא יחוס עצמו הוא ולא יחוס אבות לו, אף ששמו נזכר על הסכמות הספרים הנדפסים בתוארים ושבחים מופלגים וכן בספרו כנסת יחזקאל... מי ידע ומי שמע עליו בגימ"ל קהלות?  ועתה אגלה לכם, רבי, כי בתחבולה ובערמה הגיע הוא אל כסא הרבנות הזה, הפרנס בּער כהן הוא שסיבב את הדבר הזה, והכל סברו שרק לשם שמים עשה זאת...

הנר על השולחן דועך, דועך... משולם זלמן מדליק נר אחר.  הוא יושב ומאזין.  יוסף פרגר ממשיך:

– בעל כיס הוא בּער כהן ותקיף גדול, לאחר שעלה לגדולה.  כאחד הדלים היה בבואו לכאן מליטא.  ובת מכוערת מאוד היתה לו שלא היה בידיו להשיאה לאיש, אף לעני, ועל כן בחר לזווגה ללמדן נכבד מארץ רחוקה, מפולין או מליטא.  מה עשה?  מצא שדכן שעסק עמו בשכר מסויים, לשדכה אל אחד מבחורי הישיבה, והבטיח לסייעו ולהביאו לרבנות, והפריז לו ממון רב דמי נדוניה, אך העלים ממנו שהיא מכוערת ביותר.  וכאשר נעשה השידוך, והחתן בא ליום המיועד על החתונה וראה אותה, לא רצה לקחתה, אך אנשי בער כהן לחצו עליו באמרם, שאין אחר מעשה כלום, ואם לא ייקחנה ברצון סופו ליקחנה באונס ובכפייה, או כל הון ביתו יתן בעד הבושה שגרם לבת ישראל שלא חטאה לו, והיה לו לחקור תחילה. – פתוהו וייפת.  אז עשה חילוף עם הרב יחזקאל שהיה אז רב בקיידאן, והתנה עמו שיעשה כל שבידו לקבלו לרב בגימ"ל קהלות – ונגד זה ימסור הוא הרבנות לחתנו.  והוא, בעל הכיס, ישלם גם הממון שהיו חייבים לו בקהלת קיידאן ועוד יוסיף להם איזה סך הלוואה.

– כן, רבי, בדרך זה ובאופן זה נעשה דבר החליפין...

ועוד דאג הגביר, שהיה סוחר למדינת ליטא, להוציא מוניטין לרב קצנלבוגין ולפרסם שמו באמצעות המלמדים המצויים כאן מאנשי ליטא ופולין... מי יודע כמה כסף פיזר שיפארו שמו וטיבו, ובאופן זה גנבו דעת האנשים... הכסף יענה את הקול...

כד רגיז רעיא על ענא[26]) – מסנן הרב מעמדין דרך שיניו.  ופרנס לפי הדור...

– היפלא, רבי – הוא ממשיך – שהוא נזהר ומשגיח תמיד שיכשרו מעשיו בעיני התקיפים הגבירים לבית כהן?  לאשר הנאתו ממנו הוא מגלה חיבתו, הכל לפי העשירות... ובסיבתו ירדו רבים מנכסיהם על ידי עיוות הדין, שכוח רב בידו על היחידים ועל הקהל בעסקי התמנויות ומשפּטים ודיני ממונות... ואוי לו לעני ודל שדין לו עם תקיף ומבקש צדקתו מאת הרב...

– בשמעי כל אלה מעי מתחתכין – אומר הרב מעמדין ורעד חולף בגופו... מולו יושב הנער משולם זלמן וברק בעיניו.  הרוח בחוץ זועפת, סערת שלג צונפת היקום, ואור הנר מרקיד צלילים על הקירות.

– יוסף, יוסף – אבן מקיר תזעק על השפלת כבוד התורה, על עיוות הדין וזעקת הדל והעשוק... התורה הקדושה, תורת אמת וצדק, מתפלשת כביכול בעפר... וזה האיש יושב על כסא אבותי, תפארת ישראל, תפארת אדם, שלא סגדו מימיהם לבעל ולא כרעו לדינר הזהב ומשוא פנים לא היה לפניהם...

– וגם אני, רבי, בעטיו לקיתי... זה שנים אני תובע אצלו לדין אחד מן התקיפים על סכום שהופקד בידו – ואיני נענה... הוא דוחה את השמש בלך ושוב ומקבל כל דברי התקיף, וכאשר זעקתי פעם אחת מרות, השיב לי בלעג רב:  לך אל השם יתברך ותבעני לדין!  ומי ימחה בידו?  ורב הדוחק בבית, רבי, אין עצים להסקה בקור הזה וגם האשה חולה... רבי, רבי, – הוא קורא – ודמעות עומדות בעיניו...

משולם זלמן יושב ושותק, אך בשרו נעשה חידודין חידודין.  הוא משפּיל עיניו ושותק.  אין הוא יכול לראות בצערו של יוסף פרגר.  דומית דכאון שרויה בחדר.  הרב מעמדין מפריע הדממה:

– ראיתי – הוא אומר – שהפרנסים משבחים אותו בענווה, אבל אוי לענווה פסולה זו שאינה אלא חנופה, להחזיק בידי תקיפים ואלימים, ותועלתו הטובה מצויה לו עמהם בשלווה ואהבה, כי בזה האופן הם כגומלין זה עם זה... וגם זאת כבר שמעתי, שבאנשים שאין לו תועלת מהם לא עניו הוא אך קשה כאבן, נוקם ונוטר כנחש ולמי שהיה עליו טינה, הוא אורב בלבו, ומעוות הדין... לפני חצות היום פוסק כך, ואחר חצות רוח אחרת עמו... ולוקח מעזבונות מה שלבו חפץ כדברים שאין להם שיעור.  עוד החכם חאגיש כתב אלי.

– אמת ויציב הדבר, רבי, אומר יוסף פרגר.  אמת ויציב!  ועם כל זה יודע הוא שלא להכאיב לבו ושומר כוחו ומיטיב לבו במשתה תמיד... ומרבה סעודתו בכל מקום ואצל הכל, בפרט בסעודת ברית או נישואין, עד שהיה לשחוק בעיני המון העם.  והנכבדים הוצרכו לגזור עליו שלא ילך לכל סעודה.

רגש של בחילה מחלחל בו, ונראה שהדברים מכאיבים לו מאוד.  הוא מליט פניו בכפו.  כהדים רחוקים מגיעים אליו דבריו של יוסף פרגר.

– ועוד זאת, רבי.  חוקרים ובולשים לו, מקבלי לגימה ממנו, המודיעים לו מצב כל יחיד ויחיד בקהלות.  והוא בקי בהם ובמעשיהם, מי עשיר ומי עני, מי צריך להקפה ומי שכוכב מערכתו הולך וזורח או שוקע ודועך, ומי שזקוק באיזה דבר משפּט, או לזווג זיווגים.  ובזה הדרך בידו להנקם מאנשים שאינם מאוהביו, בעסקי מינוי או שידוכין, ומקפיד על הדורונות והמתנות... והאמת, רבי, שאין לו אחד אוהב בלב, זולת איזה מתקיפי הקהל שהיו מראים לו חיבה לפנים... וגם שמשי הקהל והבית דין לוקחין מן היחידים בכל עת שיוכלו, כקצוב ושאינו קצוב.  לא, רבי, לא סכל הוא, כי בדבר תועלת עצמו פיקח וערום גדול הוא, אלא שכוח המדמה שלו מטעה אותו לרוב הצלחתו וחושב שאין כמוהו...

– יוסף פרגר, די, די – קשה שמיעתם של דברים אלה, הוא קורא.  רק ראוי לקחת ממנו דוגמה לדורות, ולהתפלל להשם יתברך שיצילם ממנהיגים רוחניים כאלה, לבל יהיה ממי ללמוד קל וחומר.  כד רגיז רעיא על ענא...

– ואתה, הסר דאגה מלבך, יוסף.  טול עשרה רייכסטאלאֶר.  הלוואת חן היא לך.  כן, רואה אני כי קשה תקשה המלחמה – הוא אומר אחר הפסקה קלה – ועל הנייר אעלה, – אם ירצה השם – כל הקורות אותנו בימים האלה, כל הבוז הזה, למען ידעו... אזהרה לדור ולדורות.  רק יגיעו התיבות עם האותיות, בקרוב עתידים הם להגיע...

יוסף פרגר קם, מתעטף במעילו, עומד לצאת לדרכו.  סופת שלג עזה גועשת ברחוב.  אין הוא נעתר ללון בבית הרב מעמדין, שאשה חולה לו בביתו ואין בידו להניחה לבדה.  הוא ממהר לילך.  סופת השלג גוברת, צונפת כל היקום, מכה בבתים, בחלונות, בעצים – ומן האלבה והים נשמע געשם של הגלים המסוערים...

משולם זלמן מדליק נר חדש וקובעו על השולחן.  הוא חוזר לעיין בספר.  הרב מעמדין נוטל גליון נייר, הוא כותב –

...ובאמת לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, בזכרי חסידי קדושי עליון שקנו תורה וחכמה אמתית, וזכו למעלות ומדות חמודות, והיו אבותיהן של ישראל לא זכו לשעה אחת של קורת רוח בעוונותינו הרבים, ולא יום אחד לישב בשלווה והשקט ובבטחה ובמנוחות שאננות, מה שהיה לאיש הזה שנים רבות במקום הלז בגימ"ל קהלות, אשר היה דבר נפלא, אם היו סובלים אותו במקום שיש רק מנין עשרה פחותים שבישראל;  אמנם פחותים ממה ששיערתי.  רצועת מרדות הוא לגימ"ל קהלות, בעבור שלא הכירו הטוב הגופני והרוחני שהופיע להם בכל ימי עמידת אמ"ה ז"ל בגימ"ל קהלות, שבעטו בו – ולכן נתקיים בהם מאמר זה:  יען אשר מאס העם הזה וגו' (ישעיה ס"ו), וכמו שנאמר בספר חסידים סי' תרצ"ד וכד רגיז רעיא על ענא וכו'.

 

המחלוקת בענין הייבום

רוח קרירה נושבת מעבר האלבה וים הצפון, ושחר חיוור-פנים מתקלף מבין מפלשי העננים האצים במרום בהולים ורדופים בלא הרף.  אחד אחד מתכנסים אל חדר המנין של הרב מעמדין ומתפלליו הקבועים, ובאים גם העניים, חברת לומדי משניות, אשר הוא מקיימם בכספי הצדקה הנשלחים אליו מלונדון לשם חלוקה בין הנצרכים.  חסידיו-תלמידיו הם כולם, עדת שלמים ויראים, והוא רבם – וטוב לו בחברתם.  שכבת שלג עמוקה נערמה במשך הלילה ופניה של אלטונא הלבינו, והכפור גובר והולך, אך במנין נודף חום מן התנור המוסק – ואחות-אדם ורעות שוֹרה במנין.

בתום תפילת השחרית הוא ממהר אל בית הדפוס, שרבה בו עתה המלאכה בהדפסת חיבוריו, ואין המלאכה יכולה להדביק כתיבתו.  בדרך מגיעה לאזניו פעיית תינוק.  הצעיר בילדיו הוא, בן זקוניו שנולד לו למזל טוב בחודש כסליו, וקראו צבי הירש כשם אמ"ה (בן בשם זה כבר היה לו בברודא ולא נתקיים).  מה שמח בו, בבנו זה, והוא עצמו מל בשרו, ומשתה גדול עשה ולא שכח, כדרכו, להזמין עניים.  רבה היתה השמחה... גם "פני" הקהלות באו לשמוח בשמחתו.  אין הממון נחשב בעיניו ואין הוא דואג ליום מחר – ברוך השם יום יום.  מדוע לא יפזרוֹ כפי שהוא רואה לנכון, הן במתנות עניים והן בקניית איזה כלי כסף ותכשיטין, וגם לספר תורה נתן ולמשרת ולשמש ולהדפסת ספריו וגם ללימוד בניו שיחיו.  וגם הוציא איזה סך לצורך הלוואות עניים הזקוקים להלוואה על משכון.  כן, לשוועתם של נצרכים עֶר וקשוב הוא תמיד, וביחוד מרוצה הוא להיות מוהל לבני עניים ולעשות להם הכבוד הזה וגם להביא, אגב, מתנה לרך הנולד.  ופעם אחת העירה לו זוגתו הרבנית שראוי היה גם לו, לכבודו, שיתפור לו מלבוש חדש, אך הוא לא נתן דעתו על כך, וטוב לו לקיים מצוות כיבוד אשה ובנים יותר מגופו.

בבית הדפוס טורחים הפועלים בעבודתם.  כפוף על ארגזי האותיות מצרף אהרון זעציר תיבות ומשפּטים לספר שאילת יעב"ץ.  על שולחן ארוך פרושים גליונות מודפסים, שצבעם השחור טרם יבש, לידו המדפיס ובפינה מרוכז בעיונו המגיה.  הספר שאילת יעב"ץ אשר התחיל כתיבתו לפני שנים ובו שאלות ותשובות ופסקי הלכות גדולים וחשובים, הנה הדפסתו סוף סוף מתקדמת והולכת, ובצאתו לאור ודאי יהיה לעינים לפוסקים חריפים ותענוג ללומדים ומשכילים.  הוא מסתכל ברוב חיבה במלאכה, מתעכב שעה קלה ליד המגיה ונפנה לילך.  רבה העבודה המצפה גם לו.

יוסף פרגר ניגש אליו.

– רבי, רוצה אני לדבר עמו ביחידות.

– בחדר הלימוד של הרב מעמדין שורה אפלולית.  התריסים מוגפים.  על השולחן מפוזרים ספרים, כתבי יד, גליונות נייר.  הוא מעלה הפתילה במנורה הדולקת.

יוסף פרגר מספּר לו על הרעש הגדול אשר עוררה באלטונא הידיעה על התשובה שהוא מפרסמה בספר שאילת יעב"ץ, בענין האשה חיה הזקוקה לייבום.  וביחוד רב הרוגז של האב"ד הזקן, שנעלב ונפגע ומשך הפרנסים לצדו, וכולם זוממים מזימות חמורות נגדו.

הוא נדהם למשמע אזניו, ונבצר ממנו להשיג טעם הרוגז הגדול עליו.  הן תחילה פסקו לאסרה, כדעתו, ומה ראו לפתע להתירה?  ואף לא הודיעו לו על כך.  אין זאת אלא שהפּרנסים אשר דרכו ומנהגותיו אינם נראים בעיניהם, מצאו אמתלא ושעת כושר להשתרר עליו.  והן פרנס החודש התקיף יואל שוּא כבר איים עליו מזמן, שלא יניח בידו לקיים המנין.  כצנינים בעיניו המנין הזה וחברת העניים לומדי המשניות.  אך האב"ד הזקן מה כי נזעק הוא עליו?

יוסף פרגר סבור, כי הסרסור הגדול זלמן כהן הוא שעמד לימין הזקוקה לייבום ועשה כל שבידו להתרתה.  הוא שהשכים לפתחו של האב"ד ויחד עם אוהביו ומקורביו עשו כל האפשר לפתות את הזקן ויכלו לו.  והן בידוע הוא שהמשודך הוא ממקורביו של אותו תקיף...

תמוה מאוד הדבר בעיניו של הרב מעמדין, אף שיודע הוא חולשת דעתו של האב"ד הזקן.  אין הוא גורס את פסק דינו החדש וודאי שאין הוא משלים עם מניעיו.

– הן הוא עצמו, האב"ד הזקן – כך הוא טוען באזני יוסף פרגר – שלח אלי את שלוחו עם התשובה שלו והפציר בי לעיין בה, ושלחתי אליו תשובתי בכתב.  ואחר כך עיינו בה הוא והבית דין שלו ואמרו בפה מלא, כי צדקו דברי, שאין עד-ראייה אחד מספּיק להתירה, ונשארה זו האשה בכבלי האיסור איזה שבועות.  ופתע שינו טעמם להתיר יבמה העומדת בחזקת איסור, בלי הגיד דבר לשום אדם, אף כי אותי הצעיר לא קרא להיות נמנה להתיר.  האם לא ראוי היה, יוסף, על כל פּנים לגלות אזני ולהודיעני טעמו של דבר, מאחר שהייתי באותו מנין לאסור ונתקבלה דעתי?

– הדין עמו, רבי, והיושר עמו... בלא שמץ ספק.

– ועוד תמיהה אחת, הוא ממשיך, מי הוא אשר גילה אזניו שאני מפרסם התשובה בענין זה בספר שאילת יעב"ץ?  הן הדברים עודם תחת מכבש הדפוס...

– אפשר אחד מן האומנין, רבי, מן העובדים בדפוס... רב מאוד הרוגז עליו, רבי.

הרב מעמדין קם ממקומו.  קמטים נחתכים במצחו הרם ועיניו מצטמצמות.  דומה, עומד הוא לפני הכרעה אשר שום כוח שבעולם לא יזיזנו ממנה.  הכרעה שכל בקיאותו בתורה וכל כוח חריפותו וכל להט הצדק המפעמו חברו בה יחד.  הוא מהלך אנה ואנה בחדר האפלולי בצעד מהיר – יוסף פרגר עוקב אחריו דומם במבט של יראת הכבוד.  בפתע הוא נעמד לידו, שם ידו על שכמו.

– ודע – הוא אומר בהטעמה – שפסק דינו של האב"ד הוא נגד התורה והוא עיוות דין ואבק שוחד בו... ועוד יוכח, כאשר הוכח לא אחת, שהצדק עמי... עוד יוכח... כי יודע הוא, בעומק לבו, שהדין עמי, אך הוא נושא פניו לאנשי הקהל המשתררים עליו, ומניח כל חפצם כפי הישר בעיניהם...

נתיישב ליד שולחן עבודתו, קירב אליו המנורה, והתחיל להמשיך כתיבתו.  יוסף פרגר יושב ושותק.  אחר שעה קלה הוא קם ואומר:

– רבי, עלי ליפטר למלאכתי...

– מרגיש אני, הוא לוחש – ואין יוסף יודע אם אליו ידבר או אל עצמו – מרגיש אני, כי סערה חדשה מתרגשת ובאה... סערת מלחמה עזה שאין עמה פשרה.  לא, הם לא יכריעוני – הוא מרים בפתע קולו, – ופונה אל יוסף פרגר העומד בפתח הדלת:

– מעתה אין חידוש ואין תימה אם נעשה בבתי קצינים דברים בלתי-הגונים, שיש להם ממי ללמוד קל וחומר... ואין להאריך מזה.  ורק אזכירך ענין אותה אשה שנשמעו עליה דברים מגונים מפי עד אחד ורצה האב"ד הזקן לכוף אותה להוציאה מבעלה בכפייה שלא כדין, שלא כהלכה לגמרי לפי דעתי.  עוד לעמדין הריץ אלי החכם חאגיש מכתבים ושלח אלי הפסק דין לעיין בו, אף על פי שלא רציתי לטפּל בזה הענין כלל.  ומתוך הדין ודברים וגביית העדות שקיבלו לא מצאתי מה שיספיק לאסור האשה על בעלה ולכוף הגט, הלילה. – וגם לדייני קהל אלטונא אמרתי אשר עם לבבי שלא ידעתי על מה הסתמכו בהוראתם זאת.

– אחר כך, רבי, נודע שהותרה – מעיר יוסף פרגר.  כי היו לה קרובים תקיפים.  בעד סך מעות הותרה...

הוא פונה שוב אל גליון הנייר אשר לפניו.  שעות ארוכות הוא נתון בעולמו, בכתיבה, כאילו ביקש להסיח דעתו מן המחלוקת, וגם מטרדות יומו וביתו, ודומה שוב נתיישרו הקמטים החרותים במצחו הרם ואורו עיניו.  סערת השלג שנפסקה לשעה קלה מתחוללת שוב ברחוב ורוח עזה מכה בחלונות.  אור המנורה מתמשך ומצטמצם ומרקד בדמדומים.  אין הוא מרגיש בצינה וברעב.  אין הוא משגיח בכד החלב ובפת הלחם אשר לפניו.  עליו להשלים את הספר שאילת יעב"ץ... ועוד עליו לכתוב היום אל ה"פני יהושע", הוא הרב יעקב יהושע פאלק בפראנקפורט על נהר מיין, זקן רבני אשכנז, בענין הייבום, ישפּוט הוא בינו ולבין האב"ד ודייני אלטונא... ועוד רבים הענינים אשר הוא מרגיש צורך לכתוב עליהם, או להשלים כתיבתם, וקודם לכל הסדור...

שעה רודפת שעה, ובאפלולית החדר אין להבחין בקצו המתקרב של יום החורף הקצר.  הוא שומע צעדיהם של האנשים המתכנסים בחדר המנין לתפילת מנחה.  בלא רצון הוא ניתק ממלאכתו, פורס מן הפת ולוגם בחטיפה מן החלב...

האנשים במנין שטופים, שלא כרגיל, בשיחה נרגשת, אך בבואו הם מברכים אותו לשלום ומפסיקים שיחתם.  דומה, גם קול צעקה קלטה אזנו, האין זה קולו של המדפיס שלו אהרון זעציר השתקן בטבעו והמכונס בעצמו?

אכן, צדק באמרו הבוקר ליוסף פרגר, שסערת מלחמה מתרגשת ובאה...

כי הנה כבר הזדרזו ופירסמו כרוז בבית הכנסת הגדול, האוסר עליו לפרסם התשובה בענין הייבום!  לא פחות ולא יותר.  החצופים!  ולא זה בלבד אלא שאסרו אף על עבודת הדפוס של אהרון זעציר, זה העני שפרנסתו היתה מצויה לו בעבודתו והוא לא אחת היה גומל עמו חסד להקדים לו שכרו ולהלוות לו סכומים בלא משכון או שטר-חוב כמקובל...

– דין הם עושים לעצמם, הוא קורא בחימה, משפח הוא ולא משפט... ומחר, אם ירצה השם, אני הולך אל ועד הקהל ובמעמד כל הפרנסים והאב"ד אציע טענותי... נראה, היכריעו אותי בדבר הלכה... ועוד הוסיפו עוון על פשע ועשו חמס לזה העני, העובד ישר-הכפים, והכל בלא דרישה וחקירה...

– לסדום ועמורה דמתה אלטונא, ירושלים של הצפון, קורא הפרנס גבה-הקומה ורזה-הגוף מהמבורג, מרדכי הקשר, וסופק כפיו.  לסדום ועמורה דמינו...

– רבי, רבי, אומר יוסף פרגר, האמנם מאמין הוא בצדקתם של הפרנסים?

– יש דין ויש דיין – הוא משיב.  ואנו נילחם, על האמת נילחם, גם אם הם יכריעו אותנו לא נתכחש לה... ואודה, רבותי, כי ביחוד ידווה לבי על זה העשוק, אהרון זעציר, שהם מבקשים לקפח פרנסתו... אכן, תקיפה היד על העניים והמרודים ואין מוחה בידם...

– רבי, חוזר יוסף פרגר ועומד על דעתו, הכסף יענה אצלם הכל...

– נראה שכך, אומר הרב מעמדין ותוגה בקולו.  נראה שכך הדבר בעוונותינו הרבים, שכן אחרת איך להבין ואיך ליישב הדבר?  וי... וי... מכיר אני אותם.  עוד מימי חייו של אמ"ה מכיר אני אותם.

– אין לסמוך על דינו של האב"ד, ואין לסמוך על צדקתם של הפרנסים – פוסק מרדכי הקשר.  וצריך, רבי, לפרסם הדבר בכל תפוצות ישראל, למען ישמעו וידעו.  אסור לשתוק ולהשתיק.

– לא נשתוק ולא נשתיק, ולא נהיה שותפים לדבר עבירה ולחמס.  כבר אמרתי, שמחר, אם ירצה השם, אני בא אל אסיפת הקהל ואביא תלונתי הכפולה באזניהם...

נסערים הם יוצאים את חדר המנין.  בחוץ משתוללת סופת שלג וזועפת רוח מרה, מסנוורת עינים, מצליפה בפנים, סוחפת הלבושים, כמבקשת לעקור הכל... וזעם כבוש בלבבם.

הרב מעמדין חוזר לחדר לימודו.

 

כך אנו מבינים, וכך אנו גוזרים...

לפנות בוקר שככה הסופה והיקום קפא כגוש קרח צורב.  דומה, השמים האפורים, הבתים והרחובות והעצים והאלבה – הכל קפא ועצר נשימתו והיה מקשה אחד מבריק ונוצץ.  אחד אחד, מכורבלים במעילי הפרווה, הם מתכנסים לתפילת שחרית בחדר המנין של הרב מעמדין.  סודר-הצמר שפתותי שלג קפוא אחוז בוּ כרוך סביב הצואר.  כובע הקטיפה יורד על האזנים.  הכל מרגישים שיום דין גדול היום, יום ההתמודדות הגלויה עם תקיפי הקהל ועם האב"ד הזקן הנסמך על כתפיהם.  גם שוועתו של אהרון זעציר תישמע היום ברמה, היא שוועתם של כל העשוקים והדלים, אשר רבה מצוקתם בחורף הקשה הזה... הם מסתכלים בפני רבם, שלווים ושקטים הם ורק חיוורים מאד ועיגולי-דם מקיפים עיניו התכולות, הבהירות... הם בוטחים בו, בחכמתו ובישרו ובעוז רוחו, הם בוטחים בו שיעש כל שבידו להוציא לאור דין ומשפט...

חדר הקהל המרווח מתמלא עד אפס מקום – פרנסים ודיינים ושמשים וסתם בעלי בתים וקהל סקרנים ובחורי ישיבה.  בראש השלחן – זלמן כהן, מגזע משפחת כהן שעלו לגדולה וכולו אומר תקיפות רבה ושררה.  עיניו נוצצות כשש לקרב.  סומק עז טבוע בלחייו התפוחים שאדמו בצנה, שפמו המשופע כמתמזג בזקנו, וזה העורף הבשרי, הנוקשה של בני משפחת כהן, הישוב על כתפים רחבות... ידו אוחזת בשרשרת הזהב, המשתלשלת מחזית הצמר על פני כרסו ואליה קשור מורה-שעות עשוי זהב, כדרך נגיד ותקיף... לידו האב"ד הזקן, גון סגול בפניו ושערו כסף ופיו הפתוח מגלה שרשי-שינים רקובות, והוא מכונס בפרוותו וצופה בעינים נבוכות לפניו... ומן העבר הזה של השולחן, הרב מעמדין, שקומתו הזקופה שחה קמעה, ומבטו בוחן את היושבים מולו עד לצפונות לבם...

זלמן כהן רומז לשמש.  טפיחת יד על השולחן.  דומיה קמה בחדר.  לאטו מתרומם ראש הקהל, מושך שפמו, מקיף את הנוכחים במבט של אחד אשר שרביט השלטון איתן בידו והכל חייבים בכבודו.  כמדקרות חרב דיבורו על האחד שבא לגור וישפוט שפוט, והוא פורע את סדרי הקהל ומעורר מדנים ואת מרי הנפש הוא מקומם נגד הפרנסים, נבחרי הצבור ושליחיו.  אילו זה בלבד היה – והיה מחריש.  אך לאחרונה מעז הוא גם לחלוק על דעת גדולים בתורה ולפסול פסק דינו של האב"ד ובית דינו וגם לפרסם דבריו ברבים –­ ואנה אנו באים?

רבים המחייכים ברוב הנאה לשמע הדברים.  הם מתלחשים בינם לבין עצמם וניכר, כי אכן מרוצים הם מן הדברים החריפים שנשמעו כאן בלא חציצה וחיפוי, שהרב הגאה והמתבודד הזה גוזל מנוחתם זה מזמן... אך בתוך הקהל מצויים גם אחרים, והכרת פניהם תענה בהם על יסורי-נפש אשר דיבורו של ראש הקהל גורם להם ועל זעם עצור...

ורק הוא, הרב מעמדין, יושב ושותק ואינו מניד עפעף, כאחד שעולבין בו ואינו נעלב, אך נכון הוא להשיב מלחמה שערה, אין הוא נרתע...

הנה הוא קם, זוקף קומתו, גאה ואמיצה עמידתו.

– רבותי, פרנסים ודיינים וכל הקהל אשר בזה – הוא פותח, וקולו צלול וברור, שמעו-נא מלי אלה, דברי אמת גלויים קבל עם ועדה.

– הנה גם האב"ד שלכם יושב כאן לעומתי – הוא טוען בנחת – יגידו-נא נאמנים ויעיד הוא, אם היה לבי גס בהוראה מימי היותי כאן, אם התערבתי בעסקי צבור או יחידים מרצוני, ורק כאשר אני נתבע ונשאל מכם ומהאב"ד שלכם.  על כרחי ונגד רצוני נקראתי לפעמים לעיין בדין והוראה, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא,[27]) ולא יכולתי לסרב לזקן ולכבודכם.   ופעם אחת אף רבתי ריבו ונלחמתי בעדו בכל כוחי כאשר נמלך בי.  וגם כתבתי תשובות ארוכות להצילו מידי משיגיו, גם העליתים על מזבח הדפוס לרצון לפני השם, להגין על תורת אמת בכל עוז, והוצאתי על זה ממוני מכיסי בלבד, בלי שום עזרה והטבה בעולם, כאשר אתם רואים בזה הספר שאני מניח לפניכם...

– אז, רבותי, היו דברי טובים ונכוחים, רצויים ומקובלים להאב"ד שלכם, ועתה בנידון הזקוקה לייבום שצירפני לעיין בדינו, על אף רצוני מילאתי חפצו, אך לא יכולתי להסכים עמו, כי אין משוא פנים בתורה.  והבית דין שמעו דברי והודו בפה מלא שאין להתיר האשה ההיא.  ועתה פתע נעשה מעשה בלי שהקדימו והודיעו לי, והתירו האשה ההיא.  ואף שצעיר אני לימים והוא זקן וישיש, מכל מקום אחר שלבקשתו נטפלתי לעיין ולכתוב בדבר, הדין נותן שלא ייעשה מעשה גדול כזה בלי שיגלו אזני ויודיעוני טעמו.  ומדוע, מדוע, חזר בו בחפזה מהסכמתו הראשונה?  האם ענין שלי הוא, או של האב"ד, הן ענין ישראל ותורתו הוא, וביחוד דבר שבערווה, ואנחנו כולנו יושבים בספינה אחת ולא יוכל האחד לקדוח תחתיו במקום שיושב עליו וכל ישראל ערבים זה לזה.  והרי הדעת נותנת, שהנשאל והמצורף לדין עליו מוטל החיוב!

הוא מפסיק רגע, כשוקל בדעתו, מפנה מבטו לעבר האב"ד היושב בלא נוע ולבו רוחש רחמים אליו.  הוא ממשיך:

– ועל כל פנים, רצוני עתה לדעת טעם ההיתר, שהרי מעולם לא אמרתי קבלו דעתי.  אכן, אני אומר תלמידך אני ומימיך אשתה, אם יהיו מים נאמנים לא תהיה לי כמו אכזב ועתה, למען תצדק, דבר דבריך.

סיים וישב.  אוירה מתוחה בקהל.  מאחת הפינות מסתנן ועולה לחש חד כלחישת נחש:  חוצפה!  ומיד אחריו חולף גל של לחישות ושיחות בקהל הנאספים.

האב"ד יושב ושותק, כאחד העומד מן הצד, משל לא באזניו נאמרו הדברים ולא אליו נתכוונה הקריאה.  הוא יושב ושותק.  אז יקום ראש הקהל.  הכל מצפים לשמוע מה בפיו עתה.  הכל דרוכים לשמוע דברו.

אין הוא נכון ליכנס בבירור הדין.  דעתו היא – ומובטח לו שזו גם דעת הפרנסים – שאין הרב צריך ליתן טעם וראייה לפסק דינו, ומה שעשה עשוי ואין להשיב.  ומצווים אנו כולנו, בכל גימ"ל הקהלות, לכבד פסקיו ולקיים הוראותיו ותקנותיו, כשם שהיה עד לבואו של הצעיר מעמדין...

פניו של הרב מעמדין מאדימים מרוב התרגשות.  מה זכותו של הגביר הבור הזה להעליבו ברבים?  רגע הוא נבוך ונדהם ומשנהו אוחזו קצף עז, אילו היה בידו היה קורע את עם-הארץ החצוף והתקיף הזה לגזרים... אך הוא כובש את יצרו, מדבר בהתאפקות רבה, אך בחיתוך דיבור ובהגיון קר:

– לא, רבותי, הוא טוען, לא, אין הדין עם כבוד ראש הקהל.  מחוייב וחייב הוא האב"ד לא לבד להוציא עצמו מחשד ולהוכיח שנקי הוא מהשם ומישראל, ומה גם שתורה היא וללמוד אנו צריכין ולקבוע הלכה... ומה מעשה החמס והעוול אשר אתם עושים, להכרית פת לחמו של עמל כפים על לא עוול בכפו, הוא המדפיס אהרון זעציר? – הוא זועק.

אך בתוך הרעש שפורץ אין הוא יכול להמשיך דבריו.  קריאות בוז ועלבון ניתכות עליו מעברים.  חצוף ועז פנים!  מפיח מדנים!  מגיעות לאזניו קריאות כצליפות-אש.  בתוך הדממה הוא שומע קטעי הברות צרודות של יוסף פרגר:

– רבנו הקדוש... אל-נא ייבהל מהחלפנים בעלי-הכיסים... הבורים... הגזלנים... וההברות הקטועות טובעות בצעקות עזות:

– גרשוהו, דרסוהו, גם הוא במורדים ובמסיתים!

– עוד תתנו הדין, עכברים סרוחים – זועק מפנתו מרדכי הקשר גבה-הקומה ומנופף ידיו.

ראש הקהל דופק על השולחן, ורק בקושי רב עולה בידו להסות הקהל המשולהב.  קולו של זלמן כהן רועד בכעס עצור.  לידו הרב הזקן, דמום וחיוור, כאילם ישב.  ומולו הרב מעמדין כאילן רם-קומה אשר משא כבד הכניעו לארץ, הדבירו אך לא שברו... הוא חוזר ומכריז, כי לא ירשה לאחד לערער אחר פסק דינו של בית הדין, הוא לא ירשה לאחד לערער יסודות הקהלה.  אם לא נתקבלה דעתו, אחת דינו להכנע!  לא יינתן לו בשום פנים להפר תקנות הקהל ולהפיח מדנים. היה לא יהיה כדבר הזה!  זכות-ישיבה ניתנה לו בזה, אך לא הזכות להתריס כלפי הפרנסים והגבאים ולדרוך ברגל גאווה.

כך אנו מבינים וכך אנו גוזרים – הוא מסיים בקול תקיף – לבל יטפל עוד בדבר הזה ולבל יפרסם אותו בדפוס כלל... אנו פרנסי גימ"ל קהלות, וזו זכותנו וזו מרותנו וחס לו, מי שלא יהיה, להפר אותה! 

רואה הרב מעמדין שנכזב בתקוותו להכריע את הרב של גימ"ל הקהלות לכף זכות, שהוא דומם ישב ולא יפצה פה, והפרנסים חצופים ותקיפים – שום הוכחות ופניות לשכל, למצפון, לצדק לא יועילו בפולמוס עמם.  כך אנו מבינים וכך אנו גוזרים... מוכן הוא עתה להיות עם הנעלבים שאינם עולבים ולא להשיב להם מנה אחת אפים בדברים חריפים קרוצים מן הבוז הלוהט שהוא רוחש להם עתה.  אך הנה הם גם גוזרים עליו לבל יפרסם דבריו בדפוס – העל זאת ישתוק?

– אי אפשי בגזירתכם – הוא קורא בקול במר לבו – שקשה היא משל פרעה שלא גזר לבטל תורה ולהפר דת.  ומאחר שאתם באים אלי בעקיפין, ואני אומר דברי טעם ושומע אין לי, אין עונה אמריו מכם בדעת ובתבונה, והרב האב"ד רוצה להיות נחשב חכם מחריש, לכן אין אני רשאי לשתוק ואיני משגיח בגזירתכם.  ודעו לכם, שאין משפט התורה מסור בידכם.  ואני אכתוב למקומות אחרים, לגדולי התורה בזמננו ואדרוש דבר השם ונראה מי יצדק בריב, ועל פיהם יקום דבר, ולא כפי שאתם אומרים וגוזרים בלי טעם.  ושמע-נא מר זלמן כהן, הוא פונה אל ראש הקהל, לא מלבך אתה מדבר את אשר תדבר ומחזיק ביד הרב יחזקאל שלא כדעת התורה... יש דברים בגו!  ולא אפרשם בזה.  לא האמת נר לרגליכם, שליטי קהל אלטונא...

אך כאן מפסיקו זלמן כהן בחימה שפוכה ושפתיו מתעוותות בזעם:

– כאן אנו שליטי קהל אלטונא וגזירתנו גזירה ואתה למוצא פינו תשמע... – הוא מצעק עליו – מה לך שבאת אלינו בדברים חצופים ולהורות לנו כתלמידי דרדקי אשר נעשה?

– דרך ארץ, הרב מעמדין, דרך ארץ בפני פרנסי הקהל! – מסייע לו אחד הגבאים בדבריו.

זלמן כהן טופח על השלחן בכף ידו:

– תמה האסיפה – הוא מכריז – ואנו נדע אשר נעשה.  תמה האסיפה, רבותי.

בתוך הקהל הזועם צועד לאטו הרב מעמדין, כעס עצור מפעפע בו, ראשו נטוי קדימה והילוכו מאושש, אף בחוץ מתלווים אליו יוסף פרגר ואהרון זעציר ומרדכי הקשר ואחדים מתלמידיו.  הם הולכים ושותקים.  משל למחנה שהוכה אך לא נוצח, שנחל תבוסה אך לא ביושר, שנאה מחלחלת בלב לרשעים ולתקיפים ואמונתם ברבם ובצדקתו עוד גברה ונתחשלה... הנה הוא מחיש צעדו כמבקש לברוח מהמולת הרחוב.  רבים העוברים ושבים המברכים אותו לשלום.  הוא נענה בברכה חטופה – ומחיש צעדו.  אין הוא מורגל בטיולי רחוב.  הוא ממהר אל ביתו, אל עולמו, אל מלאכתו הקדושה שממנה נטרד באנסו.

סמוך לכניסה לבית הוא נעצר רגע.  נשימתו עמוקה, כבדה.

– מה יהיה עתה, רבי? – נשמע קולו המדוכדך של יוסף פרגר.

– אני אעשה כפי שיורני קוֹני – הוא עונה.  בן-חורין אני וגזירתם בטלה ומבוטלת.  רק האמת נר לרגלי...

– אבל הם ישלחו אליו, רבי, את שליחיהם נוגשיהם לפקח על מילוי הגזירה...

– הם לא ירפו – אומר מרדכי הקשר בהטעמה כסופר כל מלה.  מכיר אני אותם, את הרשעים.  לא ירפו –

הם עומדים סביבו כאילו ביקשו לגונן עליו מהתקפת-פתע.  הם מחכים למוצא פיו.  חיוך קל חולף על שפתיו של הרב מעמדין.

– כן, ידעתי.  הם לא ירפו... יקר בעיניהם כבודם מכבוד התורה ועדיפה מרותם.  אך הפעם הזאת אני אוותר ואמשול ברוחי, הוא אומר.  ודי לי הפעם שנפשי הצלתי וישלם השם לעושי הרעה כרעתם, וקולר תלוי במי שיכול היה למחות – ולא מחה.  אך נגעה לנפשי צרתו של אהרון זעציר... שוועת עשוק...

– האם יפסיק רבנו הדפסתו של הספר שאילת יעב"ץ?..

–כן, נפסיק לפי שעה הדפסתו, עד עת מצוא... בהדפסת כתב-יד חדש נתחיל, בעזרת השם... בקרוב נתחיל.

 

החכם חאגיש עולה לארץ ישראל

מאז שובו מן האסיפה בבית הקהל גברה בלבו של הרב מעמדין ההחלטה, להיות מופרש כליל מעסקי הצבור ולהתכנס כולו באהלה של תורה והלכה.  קשים חיי הצבור בישראל כספחת – הוא מהרהר – ושכרם עינויי-רוח ומפח-נפש.  אך אוהל התורה והרוח ספון כל טוב, אין חליפה לו ואין תמורה, תמימה ומאירה ומשיבה נפש התורה, ואין עיוות ועוולתה בה.  את הגליונות המודפסים של ספרו שאילת יעב"ץ הוא אורז בתיבה, ואת שארית כתב היד הוא שם בארון הספרים ליד ספרו הגדול לחם שמים, בין הכתבים המחכים להשלמתם ולהדפסתם.  ועתה הוא טורח בחיבורו הגדול, הוא הסדור, אשר עז חפצו להשלימו למען יגיע ככל המוקדם לכל בית ישראל.

ובסדור הזה הוא יכלול דינים ומנהגים לכל ימות השנה ולכל אורח החיים הישראלי, גם משפט העבודה שהיו נוהגים בזמן הבית, כל הנמצא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה התלוי בזמן וכל התפלות והברכות ונוסחי תחינות קדמונים יפרש בעזרת השם ויבאר על דרך פרד"ס[28]) ויעטרם בציצים ופרחים ברמזים יפים.  וכן יציג בחיבור זה פשטים הרבה נעימים, מתוקים וצחים במקראות חמורים וגם במאמרי חז"ל התמוהים וזרים, כדי לעשותם קרובים ומקובלים לשכל הישר.... אכן, עבודת ענקים היא, אולם בכל דור ודור נמצאו יחידים שהטילו על כתפיהם משאות-ענק ועמדו בהם.  אך רבות מחשבות בלב איש...

כי הנה מאז האסיפה ההיא בבית הקהל נטרדה ממנו במידה רבה פרנסתו.  לא זו בלבד שלא עלתה בידו להוציא לאור הספר שאילת יעב"ץ ולראות ברכה בעמלו, אלא שגם מעט המשא ומתן שעסק בו, באמצעות שותפו, נצטמק ונידלדל.  נתקיימו דבריו של הפרנס מהמבורג מרדכי הקשר:  הם לא ירפו... הם זוממים מזימות אפילות נגדו.  הוא יודע, כי ברחוב הבּורש[29]) באלטונא ובחנויות-הכספים וגם בבית הכנסת הגדול, ובכל מקום בו מתכנסים החלפנים והמלווים ברבית, הסוחרים והסרסורים, דשים הם בזו האסיפה, מפרשים אותה ודבריו נמסרים מפה אל פה, מי לזכות ומי לחובה, יש מוסיפים עליהם ויש הגורעים מהם;  אין בו ספק, שרבים, רבים גם מקרב אלה אשר מזמן אין לבם שלם עם מנהיג הקהל והאב"ד הזקן, אינם מעיזים לעמוד בגלוי לימינו – מאימת פרנסה וכיו"ב.  אך יום יבוא – הוא בטוח – וצדקתו תצא לאור.  אמנם הוא, ברוך השם, אינו תלוי בהם בפרנסתו, אך רבה ידם של התקיפים להתנכל לו…

ורחל'י, שהיא בחדשים האחרונים להריונה, כאבים ומיחושים פוקדים אותה מזמן לזמן ורבות ההוצאות ורב גם הקנטור בבית, ולעתים קצה נפשו בחייו.  איזה סך קרן היה בידו כמה מאות רייכסטאֲלאֶר, והוצרך להשקיעה בעבודת הדפוס והיא, זוגתו, לא נראה הדבר בעיניה ותמיד שגורה בפיה התוכחה, שצרכי ביתו מן הדין שיהיו קודמים לענין החיבורים והדפוס שרק צרות צרורות הוא גורם.  ופעם בשעת רוגז גדול אף השמיעה דברי איום, כי פזר תפזר האותיות ותשפוך הדיו ותכלה גליונות הנייר… אין היא רוצה בדפוס ובמדפיסים בביתה.  הוא שמע עלבונו ושתק.  לידו עמד כנזוף משולם זלמן בנו ושתק אף הוא.  ואשר לענין המשא ומתן – טענה – האם אפשר לנהלו באמצעות שותף ולסמוך עליו בכל?  שהרי אין להכחיש שהשותּף מתעשר והוא, יעקב ישראל, ביתו שרוי בדוחק רב… והאם לא דומה פעם ופעמים ויצא בשן ועין ובהפסדים גדולים?  והאם לא זייף אחד כרטיסים של לומבּרד[30]) והשכינם אצלו ונתגלה שזיוף הם ואבד הכל?

מה יענה ומה ישיב לה?  האם יהיה סוחר ויפרוש ממלאכת הקודש, מיעוד חייו, מנשמת חייו, והוא הלא הוגה עתה בכתיבת סדורו הגדול! 

אולם, לאידך גיסא, היש בידו לומר שאין הצדק עמה לחלוטין?  ודאי, נוטה היא למריבות ועוד בברודא ואחר כך בעמדין היתה מקמצת בפרוטות ורבה עם המשרתות על לא דבר והציקה לו, ומימיה לא ראתה לנפשו.  לא אחת חרה לה על שזימן אנשים לסעוד אצלו.  וגם חרה לה ששכר מלמדים לבניו בדמים יקרים, עד שהוצרך להוציא האחד מהם מן הבית בתוך זמנו ולשכור לו אכסניא.  ודוקא בימי עניו ומרודיו רגילה היא להציק ביותר.  אך הוא מעולם לא הכלימה.  תמיד זכר שמבית גדולים היא, מיחוסי כהונה.  תמיד שקל לזכותה ובמעשיו והתנהגותו הוא פשפש.  הרי עם כל אלה – הוא הופך לזכותה – גם גומלת חסד היא ומטפלת בעניים ובקשי-יום ומגדלת בניה לתורה ומנהגת ביתה בכשרות ובנקיון.  וגם חכמה בה, חכמת-חיים, חכמה מעשית.  לא נוכל לידע מה ילד יום – אמרה לו פעם – שעה שהחליטה, קצת נגד רצונו, לעסוק בהלוואות קטנות על משכנות לשכנים.  טוב לאחוז גם בזה, הוסיפה, להשיג איזה מעמד פרנסה בטוח יותר ולא לסמוך על הנס.  אך העוסקים בהלוואה היתה עינם צרה בכך.  וביחוד העלה חמתם על שאמר בפומבי, שלא בדין הוא לחייב המלווים שלא ליקח פחות משתים-עשרה למאה רבית ככתוב בתקנותיהם.  ואחד השכנים, שהיה אוהבו, חיימכי וולף, אף חירף וגידף אותו ואת רחל'י בפומבי, ברחוב, בקללות נמרצות... ברוך השם שנמצאו עומדים לימינו וגם רצו לעשות בחורפו שפטים...

אולם חולשתה של רחל'י ויסוריה מצערים אותו ביותר.  הוא מתפלל לשלומה ומבקש להיטיב עמה.  ההוצאה גדולה, וביחוד שחג הפסח מתקרב ומקורות הפרנסה כמעט ונסתתמו.  היכתוב לאחיו אפרים הרב בלבוב לבקש ממנו הלוואת-חן-וחסד, או לגיסו הרב אריה ליב בדוקלא?  אכן, אין מצבו של הגיס שפיר, אך תמיד היו לו הנאות גדולות מאחרים וגם נטרד ברדיפת כבוד, אף כי אשתו מרים, אחותו הבכירה, גומלת חסדים הרבה ולא יכיל ספר ספור מעשיה הטובים כיאות לבת החכם צבי.  אילו צריך היה להמליץ על נצרך אחר זולתו, ודאי שלא היה מהסס...

קשה לו עתה וצר לו, אך אין בטחונו בשמים נחלש!  הנה בימים אלה, ערב הפסח באו אליו שמועות מעודדות אשר חיזקו רוחו בעניו.  כי נודע לו בענין אותה הזקוקה לייבום אשר בעטייה נגרר למחלוקת ונפסקה הדפסת ספרו, שגם רבנים אחרים ובכללם הפני יהושע לא הסכימו להתירה.  ולא זו אף זו:  עדים כשרים מהימנים סיפרו, כי בעלה הראשון חי באחת מערי אשכנז... וגם הזווג לא עלה יפה.  לא יצאו ימים מרובים והאיש נחלה מאד.  והיא לא הרתה לו, אף שהיו לה בנים מבעלה הראשון, וגם לו היו בנים מאשתו הראשונה.  האם לא צדק בריבו?

וגם זאת הוא יודע:  מיום ליום גוברת התרעומת על האב"ד הזקן, על משפטיו ופסקי דיניו ועל היותו מוכנע כליל לגבירי תקיפי אלטונא.  ענין הייבום הגדיש הסאה.  וביחוד רב הזעם בקרב דלת העם אשר בהמבורג וצעקתם אל מועצת העיר הגיעה – ואחד מבוקשם:  לכונן קהל לעצמם ולשום לעצמם רב כחפצם ולא להיות נתונים למרותה של אלטונא... אך האב"ד הזקן החי בעושר מופלג ומפריז נדוניות בשפע לבנותיו אינו נותן דעתו לקול העם שהוא כקול שדי.

באחד הלילות האלה ישב ועיין שוב בספרו של האב"ד כנסת יחזקאל. ישב ועיין ורשם לעצמו הערות על הגליון.  אחר כך סגר את הספר ושמטו בבוז לצד.  ושוב שם עינו בהערות שרשם לפניו – וחיוך קל פרח על שפתותיו... חידושיו ופשטיו ודרשותיו היו בעיניו כדברים הבטלים, קש ותבן, דמיונות והבלים.  מי מבין וחריף ובקי ולא ישתומם עליהם?  ונוסף על כך שיבושיו וטעויותיו בדברים פשוטים.  אכן, כי צדק הרב יעקב כ"ץ מפרנקפורט וגם לומדים אחרים, שאמרו עליו, על ספר זה, שראוי היה כי ישרפוהו... והוא נזכר במה שאמר עליו, על האב"ד, החסיד המופלג גרשם שנאפיר:  אם היה הרב יחזקאל בא לפניו כשהיה גבאי בתלמוד תורה ליתן לו רשות להיות מלמד בג' קהילות לא היה נותן לו... לבו נצבט בקרבו בזכרו, כי הרב הזה, שלא עמד בו אף האומץ ללמד זכות על פסק דינו בענין הייבום באסיפת הקהל, הוא היושב בעושר ובכבוד על כסא אבותיו... ואף על פי כן הוא לא ירד לחייו, ולא יאסור עליו מלחמה, ורק בבוא היום אם יזכהו השם להוציא לאור ספרו שאילת יעב"ץ, יצרף אליו גם את הערותיו על הספר כנסת ישראל.

הוא עולה לבית הדפוס.  באחת הפנות יושב משולם זלמן ומעתיק גליונות ראשונים מן הסדור עמודי שמים.  הנה כאן, במקום הזה היה יושב אהרון זעציר ומצרף האותיות אחת לאחת לתיבות ולמשפטים ולעמודים.  היכן הוא עתה?  יש אומרים שנתחבר אל אויביו, שהוא הוא אשר מסר להם העתק אותה תשובה... דוקא הוא!  ואולי מכאן שתיקתו העקשנית כל הזמן.  והרי זה הפועל אשר עליו נתן את נפשו ולימינו עמד בימי דחקו ככל שהיה בידו, וזה שכרו!  לא מקרה ראשון הוא, שמשלמים לו רעה תחת טובה.  רעה תחת טובה!  האמנם יצר לב האדם רע מנעוריו? 

שקט בבית הדפוס.  העבודה שובתת.  הוא כבר ניסה לבוא בדברים עם מדפיס אחר, הבחור משה בון, אך טרם הגיע לעמק השווה עמו.  ורק בנו העלם גבה-הקומה ותכול העין, משולם זלמן, שוקד על עבודתו.  בן י"א כבר למד טור עם בית יוסף, והיה משכיל מאד לפי שנותיו, ויסורי בית אבא יסוריו היו.

– משולם זלמן, הוא קורא, בני חביבי...

– מצוותך אבא, הוא עונה חרש, ומרים אליו מן הכתב זוג עינים רכות.

– משולם זלמן, בני יקירי, הוא ממשיך.  חושב אני שהגיעה שעתך לעזוב את אלטונא, ארץ תלאובות הלזו, שאין אני רואה בה תכלית לך... ולפולין תסע, ושם תעשה שידוך הגון להחזיק בתורה... מזמן כבר ביקשתי לדבר עמך על כך אך נטרדתי בזה הריב.  וכבר הפרזתי מאה אדומים לצרכי נדוניא שלך...

– כן, אבא...

– ראה, משולם זלמן, האדמה בוערת תחתנו... עוד צפויות מלחמות וסערות.  וגם אמא חולה ומצבנו דחוק וקשה.  ואני אהבתיך, בן נחמד לי, וקשה עלי הפרידה, קשה מאד, כפרידת הנשמה מן הגוף.  אך טובתך אבקש, אהובי, כאישון עיני היית כל הימים.  גם את אחיך הבכור, את מאיר'ל, שלחתי מעל פני בהיותנו בעמדין, ובית לו בנה ומעמד פרנסה וכסא רבנות...

– ישרו דבריך מאד, אבא.

דפיקה קלה בדלת מפסיקה שיחתם.  הם מפנים ראשיהם לעברה.  החכם משה חאגיש עומד, להפתעתם, בפתח.  נמוך-קומה הוא, ראשו וזקנו שיבה, אך ניצוצות לוֹחשים מרצדים בעיניו הקטנות ועקשנות קנאית יצוקה בחריצי פניו.  הרב מעמדין ממהר אליו להקדים לו שלום בחיבה ובשמחה.

– משולם זלמן, לך ותביא כיבוד לכבוד האורח הנעלה, הוא אומר.

הרב מעמדין בוחן את איש שיחו ודומה עליו, כי כל הטרוניות שרחש לו מזמן לזמן, מתנדפות והולכות.  הנה בשעה זו שהוא עומד במלחמה מרה עם הפרנסים, דוקא בשעה זו, ראה הוא לבוא אליו.  ודאי שלא היה בעל דעה ישרה לחלוטין, שהרי עוד במכתביו אליו, לעמדין, כתב, לא אחת בגנות האב"ד ואילו כאן, באלטונא, יצא לא אחת בשבחו... אך בתחום אחר הוא עמד איתן כצור חלמיש בכל להט נפשו מימי אמ"ה, במערכה נגד הטומאה השבתאית – ובכך קנה לבו ואהבתו... וזאת הוא אומר לו גלויות.

רעננים הזכרונות – הן רק לפני שנים חזר לאירופה התועב חיון, ובידו אגרת משלשה רבני קושטא להתירו מן החרם ועוד שבע תועבות בלבו – והוא, החכם, כצור עמד נגדו.  והאם תישכח זכותו בחישוף הרעה שנשקפה מפדואה, בבוא אליו האגרת אשר סיפרה על התגלות מגיד, מלאך קדוש ונורא, לבחור המקובל משה חיים לוצאטו?  אך עוד לפני שנתעורר ענין זה העידו עדים בבית דין נגד הנוכל לייבלי מפרוסטיץ וחבריו שהם מפיצים אמונת-השוא בעם, ובשנת תפ"ה[31]) הוכרז חרם על הכת גם בפרנקפורט ובאלטונא, באמשטרדאם ובמנהיים, בפיורדא ובליסא… וגם את אייבשיצר ראש הישיבה מפראג עמדו להטיל בחרם.  ומה רבה ידו של החכם חאגיש במלחמות השם האלה!  כן, אשר לענין שבתי צבי שם רשעים ירקב אמר הרמח"ל שטעות הוא, ולא אמר שהוא שוא ודבר שקר ואמונתו כזב! – טוען הרב מעמדין ברוב התרגשות.

החכם חאגיש תמים דעים עמו שלא פסה הסכנה והיא אורבת במסתרים.  הוא מזכיר את הקונטריס ואבוא היום אל העין, אשר מייחסים אותו להרב אייבשיץ, מי אם לא הוא ר' יעקב ישראל, נתעורר הראשון ועמד על טיבו? 

רעד חולף באבריו של הרב מעמדין.  אהה, כי אין פוסקות השמועות הרבות על הרב הזה, שהוא הוא הסכנה הגדולה בדורנו להיהדות.  נופת צופים לשונו ומשליו דבש אך תוכם רעל וארס… ואבוא היום אל העין… כמה שנים עברו מני אז?  כן, הוא זוכר, כל ימיו יזכור את פגישתו הראשונה עם הקונטריס הזה, להוותו ודאבון לבו לא הוליכו שולל החוש שלו שכל הסימנים הוסיפו והגבירו החשד הנורא…

– מיחידי סגולה שבדור הזה הוא – אומר לו החכם חאגיש מקצת שבחו בפניו – ומצוּוה הוא להמשיך במלחמת הקודש אשר אביו הגאון זכרון צדיק לברכה היה מראשי לוחמיה… חד בדורו היה ופארו.  ולוחם עז-רוח.

– כן, הדין עמו – עונה הרב מעמדין.  עד חרמה יילחם.  אך חושש הוא, כי נוראה תהא המלחמה הזאת, שהם, הטמאים והצבועים, יבקשו לנקום חרפותיהם ואכזבותיהם ולתפוס ברשתם גם משלומי אמוני ישראל, להוליך שולל, לרמות, להונות… ובידוע, שאין הם נאמנים על השבועה.  והן אייבשיצר עצמו גם הוא נשבע ביום הכפורים לפני ארון הקדוש, שטהור ונקי הוא, ואת מאמיני הש"צ החרים…

– כי אולי הוא רואה עצמו שבתי צבי – מעיר החכם חאגיש – ונחירי אפו רוטטים.

– הצבועים... העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס – מסנן בין שיניו הרב מעמדין.  חרבם בסתר ישחיזו לנקום חרפתם מאז לבש משיח השקר את כובע הטולפאן... בזאת איני מסופק אף לרגע.

– עליו, ביחוד עליו, השליחות הזאת – חוזר החכם חאגיש.  ואני זקנתי ועייפתי ובקרוב אני עולה לארץ הקודש...

– אשריו וטוב לו – אומר הרב מעמדין – עיניו הגדולות מאירות וחיוך רחב נוהר בפניו.  אשריו וטוב לו... אף זאת חטאת אבותינו – החכם חאגיש – ששכחנו דירת ארץ ישראל ואין מתאבלין על ירושלים כראוי... ושקענו בטומאת הגויים, ואינם רודפים להכיר לשונם לשון הקודש, ושקענו בעסקי רבית ודמים... והאין דבר זה מוטל על חכמי התורה, שיהיו רועים הצאן בדעת והשכל, איך למצוא פרנסתם, שייהנו מיגיעת כפיהם?  אך בעוונותינו הרבים אין איש שם על לב, כולם לדרכם פנו, איש לבצעו, מעט מזער מי שדואג על קיום נכסיו באמת, ולתקנת חברו אינו חושש כלל...

– יקרים דבריכם מפז, ר' יעקב ישראל, הגלות המר הוא המעוור עיני פקחים... ובגויים ההם לא תרגיע...

הגלות המר!  נאנח הרב מעמדין, גם אם גלול הוא במוֹתק.  כי הנה שנים היו בעוכרי ישראל – החכם חאגיש – הקשוט הנכרי והלימוד החיצוני אשר נתפסו להם בעיקר בעלי הממון.  וגדול חשקם להדמות לגויים ולהתערב בהם וללמוד ממעשיהם ומתקנאים להתנהג בקישוטי מלבושיהם, הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם, בדיוק גדול, בכל מוד"ע[32]) חדשה, מחמירים על עצמם ומדקדקים בהם יותר מהעמים המחדשים אותם.  ולעולם תראה אפילו משרתת יהודית לובשת מלבוש מוד"ע חדש מיד בתחילתו, בטרם נתפשט בין המון עם הארץ, וכל בגדי צבעונין אינם מספיקים להשביע תאוותן וחמדתן להסב אליהן עין כל רואיהן…

ואחר הפסקה קלה הוא מוסיף:

– ואם יאמר להם להסיר תפארת השביסים והעכסים, כמדומה יבחרו להשאר בגולה, על אדמה טמאה, מלעזוב אחד מקישוט תכשיטיהם…

– ואני הגבר ראה עני עמי מאהבתי וחיבתי היתרה – הוא אומר בקול שבור – ובני אמי אף הם נחרו בי, לסכלותם לא ידעו הבין דעת דרכי וטוב לבבי…

החכם חאגיש חש בתוגה הגדולה אשר בדבריו.  הוא מניע ראשו לאות הסכמה והבנה.  אחר כך הוא מעיר:

– נכוחים וישרים דבריכם, הרב מעמדין, ניצוצי נבואת אמת בהם… גם אני רואה גימ"ל קהלות יורדות מגדולתן, שקיעה גדולה אני רואה…

– עוד אחת רוצה אני לומר לכם – החכם חאגיש – דבר אשר עם לבי.  מעולם לא נתמלא לבי קנאה, אך הפעם הזאת אני מקנא בכם על שזכיתם אם גם לעת זקנה לעלות לארץ הקודש ולחונן עפרה… וכאשר ירווח לי, אם ירצה השם, רחל'י והילדים הקטנים יגדלו…

דמעות עומדות בעיניו.

הוא מלווה את החכם חאגיש עד לדלת ביתו ונפרד ממנו בחיבה, בלחצו ידו, רכון אליו, ונכון הוא לחבקו, חדור הכרת טובה לחכם הספרדי הזקן שמעיין של נאמנות בו ועוז נפש ואש קנאות הבוחלת בשפלות ובהנאות פחותות.

הוא חוזר לחדר הלימוד, נרגש מן הפגישה הבלתי-צפוייה.  שעה ארוכה הוא הוגה באיש הזה.  שעה ארוכה הוא חי מחדש את נפתולי חייו המשולבים בגורלו של החכם חאגיש.  דרכיהם נפגשו, נשקו, נשתלבו, נפרדו ושוב נפגשו.  כי הדרכים הוליכו אל האמת – והיא אחת ואין בלתה.

הוא מוציא את גליונות כתב היד של הסדור, אשר משולם זלמן העתיקו בכתב ידו.  במהירות אץ קולמוסו, בנשימה אחת הוא כותב:

ואל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ… זאת היתה חטאת אבותינו שגרמה בכייה לדורות, והיא שעמדה לנו בגלותנו שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור לא שקטנו עד ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה, כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ ספרד וארצות אחרות…

הוא מפסיק רגע, עוצם עיניו, הוא הוגה, בפרשת חייו הוא הוגה.  אחר כך הוא ממשיך כתיבתו:

…אולי יאמרו אלי קשוט עצמך וזאת אשיבנו דבר, שכך עלתה במחשבה, אך עתה המלכויות מתגרות והסכנה ברורה, גם הילדים רכים.  ואתם הבנים, בני, שמעו אל יעקב אביכם, כאשר ישאר בידכם מעט לעשות מעמד פרנסה בצמצום, פנו וסעו לכם ובואו אל ארץ הקדושה, לשכון בתוכה דירת-קבע ואכלו את טוב הארץ לשובע – –

את הדברים האלה הוא יקבע בראש סדורו שיאים הם לכל המעיין בו.

 

הרבנית רחל'י מתה בלדתה

מחנק של ליל קיץ וריחות חריפים של סמים ותרופות בחדר הגדול האפלולי.  המפה על השולחן שמוטה לחצאין, כסאות ושרפרפים מפוזרים באין סדר כאחוזי בהלה, מלבושים מתגוללים וכורסת-הקש הרחבה, נקועת-רגל, נסמכת אל הקיר –

במיטת העץ הרחבה שכובה באין אונים רחל'י, סימני גסיסה על פניה החיוורים והנפולים ונשימתה בקושי.  ובסמוך לה הולד, התינוקת החדשה, אממה, והיא פועה חרש.  לידה שומרת הבת הגדולה, אסתר, – זה שבוע היא סועדת את מיטת אמה הגוססת – עיניה עצומות למחצה ודמועות, וליאות כבדה רבוצה עליה.  צללים קפואים בחדר.  עיגול צהבהב, כחוש, נמתח סביב למנורה.  אי-שם עומד מלאך המוות ומאכלת שחוזה בידו... וליד השולחן יושב הוא, הרב מעמדין, חלוץ נעלים, חאלאט המשי המבודר מגלה את הטלית קטן שהצהיב על החזה.  ספר לפניו –

לפנות בוקר פחתו גניחותיה החנוקות ורפתה נשימתה של רחל'י.  שעת הגסיסה קרבה ובאה... הבת, אסתר, שמה מטלית רטובה על מצחה הצונן של הגוססת.  הרב מעמדין עומד דומם לידה.  הוא רואה פניה החיוורים כעין השעווה, פני מת, ידיה הפשוטות ברפיון, ללא נוע, ורק קצות אצבעותיה מזדקרות משרוול הכותונת הרחב – הוא עומד לידה ועשרות שנות חייו המשותפים עמה, על שמחותיהם ויגונותיהם וגלגוליהם ועצבם חולפות עוברות לעיני רוחו ביעף.  הוא עומד לידה – אבריו רועדים ורגליו כושלות, וברי לו ששעותיה האחרונות הן, שהיא נקראת עתה לישיבה של מעלה, ואם השם יעלים פניו מתחינתו ולא יתרחש נס גדול – שוא עמלם של שלשת הרופאים הטורחים בה... הוא עומד לידה – ורואה את ילדיו יתומים בלא טפול ודאגה, והתינוקת הרכּה זקוקה למינקת...

לפנות בוקר, עם הדמדומים הראשונים של השחר, נפרדה נשמתה מן הגוף.  הבת, אסתר, נרדמה קמעה, ולא שמה אל לב בהפסק נשימתה האחרונה.  ורק הוא, שלא הזיז עיניו ממנה ידע כי נחתם גזר הדין.  הוא גוחן אל מטתה שקפאה כמו, מבקש סליחה ומחילה מאשת נעוריו, ממרת רחל בת הרב ר' מרדכי הכהן...

– ה' נתן וה' לקח, יהי שם מבורך – לוחשות שפתיו ודמעות נקוות בעיניו.

אחר כך הוא מכסה פניה בסדין, נוטל שני נרות צהבהבים, מדליקם וקובעם למראשותיה.  אסתר מתעוררת מתנומתה הקצרה, משפשפת עיניה, ויבבה חנוקה פורצת מלבה:

– מאמעליו, מאמעליו...

עם עלות השחר הוא מזיז קמעה את התריס המוגף.  משב רוח צח וצונן ממרחבי הים פורץ אל החדר, שאוירו דחוס חום וזיעה וריחות חריפים של סמים ותרופות.  קרן בודדת של השמש העולה חודרת אל תוך החדר השרוי באפלולית.  הרב מעמדין יושב על שרפרף הפוך, הוא קורא בספר התהלים.

מתפללי המנין מתכנסים לחדר המנין לתפלת שחרית.  הוא מצטרף אליהם.  הם מבכים עמו יחד האבידה.  אל החדר נכנסים שכנים, נשים מחליפות ביניהן דברים, בלחש, טורחות במטבח, בילדים.  הנרות הדולקים ליד הנפטרת זורעים אור צהבהב קלוש.  בכי הילדים עולה עם קינות התהלים למרומים – התינוקת פועה בערישתה.

סמוך לשעת הצהרים באים שמשי החברה קדישא.  הוא קם מישיבת אבלו לדבר עמם בסדרי הקבורה.  רגליו כורעות תחתיו ועיניו דמועות ובוערות, צער מר כוסס בלבו ושפוך על פניו האפורים, והוא חש צריבה קשה במעיים, בגרון.  מה הם רוצים ממנו?  משכון, משכון בעד דמי הקבורה;  כיצד לא יבושו לבוא אליו בדבר הזה, בעוד המת מוטל לפניו?  האם ארחי פרחי הוא?  האין הוא נושא בעול המסים ככל בני הקהלה, האין לו חזקת ישיבה באלטונא?

– פקודת ראש הקהל היא – הם מסבירים – ועיניהם שחות לארץ.

– לכו אל ראש הקהל...

 

החכם חאגיש ניגש אליהם.

– אני ערב בעד הרב, הוא אומר.  אני ערב בעדו.  אל-נא תגרמו, למען השם, הבזיון לתלמיד חכם גדול, לילדים...

– החכם חאגיש, הניחו להם, אומר הרב מעמדין, שלא אשמתם היא.  הפרנסים, הגזלנים, רוצחי נפשות... ישלם להם אלהים כגמולם.  אני אתן להם המשכון, החכם חאגיש, יבושו בו... יבושו... מה אמרתי?  הם גם לא ירגישו בבשתם...

יום תמוז.  תכלת ופז ולהט שמש.  בבית הקברות הישן באלטונא כּורים לה קבר.  עיניו עצומות, כפוף על הבור הפתוח, הוא אומר קדיש.  לקולות בכי עצור מספידה החכם חאגיש.  קרני השמש מרצדות בין המצבות...

והוא שב לביתו – ולאבלו.  מיטת העץ הרחבה, שסדין פרוש עליה, כפצע הפעור.  הנרות דולקים בלחש.  ובכי הילדות.  ויתמות.  היא נעקרה מן החיים, היא נעקרה מחייו כבשר החי השותת דם... רחל'י, רחל'י, על מי עזבת אותנו, את הילדים?  הומה קול בלבו.  ונוסף על כך כאב העלבון אשר העליבו ראש הקהל... בתום השבעה, אם ירצה השם, ילך לחדר הקהל ביום מושב הועד וישאלם, היאך בדעתם להתנהג עמו... לא, הוא לא יסלח להם, לתקיפי אלטונא, את בזיון החיים והמתים...

יוסף פרגר כמעט ואינו סר בימים אלה מעם רבו, מצטער הוא בצערו ועומד לימינו בכל אשר יפנה.  ליוסף פרגר אשה חולה בבית וילדים רכים, אך כל דעתו ולבו נתונים לרבו אשר הגורל הימר לו מאד והוא עתה מדוכא ביסורים וגם חסר-אונים – הוא, האדיר בתורה, הארז בחכמה, חסר-אונים בחיי המעשה ומטופל בצרות במשפחה.  אילו נזדמנה עתה אחת מאחיותיו הנשואות, או אחד הבנים הגדולים, לעמוד לימינו.  בשעת דחקו – הוא, תלמידו כבנו.  הלומד מחברו אפילו אות אחת... והן הוא, יוסף פרגר, חב הרבה יותר לרבו, שהוא לו – אילן גבוה וחזק של סמכות, של הערצה, של אהבה... ושעל כן הוא הדואג לו עתה בכל, לרבות בעניני המשא ומתן בבוא משלוחי סחורה מלונדון ומאמשטרדאם.

ימים אלה שהוא פנוי בלא אשה הוא מרבה להתייחד עם לימודו ועם כתיבתו.  המשרתת הגרמניה והבת הבכירה, אסתר, משגיחות על הליכות הבית, אשר האבל עודו פרוש עליו ודממה גדולה עומדת בו רוב הזמן.  המלמד ממשיך ללמד את צבי הירש, בנו הקטן, כמקודם.  והוא יושב רוב שעותיו מופרש בחדרו, וילון כבד מורד על פני החלון, וגם בבוא מי לקיים בו מצוות מנחם אבלים, אין הוא שוהה אצלו זמן רב.  היש ניחומים כּתורה, שמרפא וצרי בה לכל נפש דוויה?  יותר מתמיד משוקע הוא עתה בעמלו, רק שעות ספורות הוא עולה על יצועו.  בבית הדפוס מסיימים עתה הדפסת הספר אגרת בקורת שהיה כתוב ומונח אצלו מזמן.  ועוד אצלו חיבור אחד – לוח ארש – נגד המדקדק שלמה זלמן הענא, אולם אותו הוא הניח מן הצד, שלא עתה השעה כשרה ונוחה בעיניו "להתגרות מלחמה עם אדם שאינו מבעלי אומנותי" – כפי שהוא רושם ביומנו.  אַך עיקר מעיינו נתון להשלמת המלאכה הגדולה בכמות ובאחריות ואשר הוד של קדושה חופף עליה – היא כתיבת הסדור.  גליונות רבים כבר מעורמים על שולחנו ובין מדפי הספרים, ורשימות עם מראי-מקומות וסדר ענינים – ועוד יותר מהמה רשומים הדברים במוחו וחרותים בלבו, אך לפניו עוד התפקיד הכבד של סדור וארגון הספר לפרקיו ולעניניו בהתאם ללוח השנה, לפי החדשים, הימים, השעות, החגים והמועדים, הנוסחאות השונות...

הקיץ מתקרב לקצו, ובערבים מנשבות רוחות צוננות מן האלבה ונעות צמרות העצים הבודדים העומדים כחולמים בצדי הרחוב.  גם מרחב הים אשר מעבר לחומות מרטיט ומקציף.  אך חייו נמשכים כמו מחוץ לתחומי הזמן, ימיו בלועים בלילותיו ולילותיו בימיו, וכמעט אינו נפנה לעסקי חולין.  ורק בשבתות הוא לובש כותונת לבנה אשר תגיש לו המשרתת ואת חאלאט המשי הנקי, ויחד עם בנו, צבי הירש, הוא יורד אל המנין לתפילה ואז גם יחליף דברים קצרים עם באי ביתו ויברכם בשבת שלום.  כבן שבע הוא צבי הירש, והוא כבר לומד גמרא, ואחר התפילה הוא נוטלו על ברכיו ושואלו בדברי תורה...

הוא טרוד בימים ובלילות, ורק בסדקי הזמן, בין תפילה ללימוד, בשעת סעודה חטופה, או בשבת הוא מקדיש מעט משעתו לביתו ולילדיו, אהובי נפשו.  האין הוא גורם עוול להם?  האין הבית עשוי, חלילה, להתמוטט בלא עין צופיה ומשגיחה?  מה צדקו חז"ל באמרם שאסור לו לאדם להיות שרוי בלא אשה, ואלמן מטופל בילדים קל וחומר... אמנם מאז היה אלמן רבו השדכנים לדבר בו נכבדות מכל צד, שמשפחות רבות מיוחסות ואמידות מבקשות להדבק בו, אבל הוא דוחה אותם באמתלאות שונות.  אילו, לפחות, היתה בו ודאות שהאשה השניה תהיה אם רחמניה לילדיו.  אך אלה שנתנו עינם בו לשדך אותו כסבורים שהנדוניה היא לו עיקר... כל אימת שהם באים לביתו – הם כחותכים בפצעו השותת דם.

מפראג שידכו לו אלמנה ולה עשרת אלפים זהובים, אך הוא, ברי לו, שלא יתן עיניו לממון ולא יקח אשה מארץ רחוקה אשר לא ידעה.  וברי לו גם שלא ייענה להרב ממנהיים שרוצה ליתן לו בתו ולהפריז לו שני אלפים רייכסטאַלאֶר לנדן, ונוסף עוד הבטיח לו רבנות בּגלוגא.  ביקש הרב לקנות לבו ולהבטיח לו מעמד, והוא לא ידע עד מה רחוק חפצו מכתר הרבנות... והאמת היא, שאין הוא מאמין גם לדברי השדכן המפליג בשבחה מאד, בשמה הטוב הבנוי במעשים ובחסידות, אשה צעירה וגברתנית מיחוסי ארץ אשכנז –

ורק פעם אחת כמעט ונעתר להפצרה אשר כזאת, כי בטוח היה במהימנותה ובסתרי לבו רצה באשה המוצעת לו.  כי הנה נקרה אחיו אפרים, הרב מלבוב, זו הפעם הראשונה לגלוגא, אל גיסו הרב אריה לייב הלברשטאם שהיה אז אב-בית-הדין שם, לפני שהעתיק מושבו לאמשטרדאם.  בבוא אליהם השמועה על פטירת הרבנית רחל'י – כך כתבו לו – מיד נמלכו ונוסדו יחד שיקח את בת אחיו מלבוב.  אין הם רוצים, חלילה, להפציר עליו, לא, הם רק מציעים לו הדבר לטובתו ולטובת הילדים.  גם היא, הבת, בתיה צביה, שנאה היא וצנועה ומשכלת מאד, רוחשת כבוד לדודה הגדול בתורה ובחכמה ואף בכתביו עיינה ולכבוד גדול לה הדבר... ונכנסו הדברים ללבו.  אפס, חדשים אחדים עברו מאז באה לו דעתם והצעתם של אחיו ושל גיסו על הפאָשט[33]).  אחיו חזר ללבוב ולא זכר עוד הדבר... השכח, או חזר בו מדעתו הראשונה?  ודאי שלא יפנה אליו בזה הענין ולא ישאל עליו, אך נראה לו שמי שגזר בת פלוני לאיש פלוני לא יעדה לו...

והוא משקע עצמו שוב וביתר עוז, בלימודו ובכתיבתו, ואפשר היה מסיח דעתו – לפחות עד תום החלק הראשון של הסדור – מענין השידוכין, אילולא המכה החדשה אשר הוכה...

הקיץ חלף וגם הסתיו על גשמיו וסערותיו וזעפו נקף עבר.  היה יום חורף בהיר של תחילת חורף.  מעטה של שלג צחור מכסה פני אלטונא.  שלווה ברחובות... שלווה שלפני סער.  עוד בבוקר יצא המלמד עם בנו, צבי הירש, לטייל להמבורג.  נכסף הילד להצטרף אליו... לא יצאה שעה מרובה ובבת אחת פרצה בעוז סופת שלג והקור גבר והלך.  הוא מזיז קצה הוילון, אפשר יראה אותם בשובם, הוא מנסה לעלות אל המעקה, אך רוח זועפת ושלג רטוב טופחים בפניו ומסתערים עליו.  סכנת נפשות ממש!  היכן עתה הילד הרך?  ההדביקתו הסופה האיומה בדרך, ואין הוא לבוש כהלכה?  ואכן, אשר יגור בא לו.  כי לפנות ערב חזרו – והילד רועד בצינה וממרר בבכי.  הוא נוטלו על ברכיו, לוחצו ללבו, שואלו לפשר בכיו, אך אין הילד יודע להשיב – ורק פניו מתכרכמים ומכחילים, והוא רועד, רועד... הוא טורח ומשכיבו במיטה, מכסה אותו בכר, לידו אסתר מגישה לו כוס חלב חם.  הילד נרדם.  אך כעבור זמן היא מזעיקה אותו מחדר לימודו אל הילד הקודח בחומו.  וריד נפתח באפו ודמו נוזל... אותו לילה לא סר כמעט מעל מיטתו, כי שטף הדם שנפסק פרץ וחוזר חלילה... למחרת היום הזעיק את הרופאים, אך גם הם לא העלו לו ארוכה.  גם זכות השם הקדוש שנשא עליו, שם אמ"ה, לא עמד לו.  הילד נפטר.  מה אהב אותו, כמה תקוות קשר בו – והשם התאנף בו, בעוונותיו הרבים, יהי שם ה' מבורך –

ביום חורף הובא לקברות, בסמוך למקום מנוחתה עדן של אמו.

הוא חזר לביתו ולאבלו, מדוכדך והמום צער רב, ורק שפתיו נעות:

– צבי הירש, צבי הירש בני...

אין דמות הילד משה מעיניו, הפצע מלהט – ואין ניחומין... שוב נתלש אבר מן הגוף – ונפשו נפצעה לאין ארוכה... דומה, כנפיו השחורות של מלאך המוות משיקות בביתו, אורב הוא, צמא לדם נקיים.  הנה עוד לא תמו ימי השבעה וגם הוא עצמו חלה בחולי כבד מאד – וגם כל בני הבית נפלו למשכב.

סופות שלג משתוללות ברחובות והרוחות מכות בבתים, בגגות, מתנפצות בחלונות ובתריסים, שורקות ומייללות ונוהמות וזועפות כמבקשות לעקור היקום. הוא שוכב באפס-הכרה, גם גניחות הילדים החולים אינן מגיעות לאזניו.  ליד מיטתו השומרים עליו והכל סבורים שאבדה תקוותו, חלילה.  יוסף פרגר אינו זז בימים אלה ממטתו.  יוסף פרגר יודע, שרק עתה נתגלתה אהבת העם אל רבו, שקוראים מי שבירך למענו ונודרים לצדקה בכל בתי כנסיות, ורבים רבים המורידים דמעה עליו ומתפללים שיירפא מחליו...

הוא שוכב על ערש דוי.  עורקים תכולים נמתחים מתחת לעור פניו החיוורים, השקופים.  אין בכוחו לומר מלה.  אפסו כוחותיו.  אך יש רגעים והוא משיג המתרחש סביבו, אף שאין בידו להגיב בדבור הוא מרגיש בכל עוצם הסכנה הצפוייה לביתו ולילדיו, ורק עיניו דובבות... ועוית-פּתע חולפת גופו.  יוסף פרגר מוריד קמעה שמיכת צמר הגפן הכבדה להקל עליו הנשימה.  הוא משמשו בכל צרכיו.  רק כפעם בפעם ניגש הוא למיטת אחד הילדים החולים, מגיש לו תרופה, מלטפו, ושוב הוא חוזר לרבו.  אין הוא גורע עין ממנו.  אכן, הרופא התייאש ממנו, אך הנבצר מהשם לרחם עליו, על ר' יעקב ישראל אשכנזי, פאר ישראל, הגאון הגדול, והצדיק המושלם?  אכן, פטירתו של בנו אהובו צבי הירש היא שהחישה תמוטתו.  וגם הדאגה הרבה מאז נפטרה אשתו.  אך האם לא יתגלו בו כוחות-חיים חדשים גם עתה, בחליו הכבד, כוחות שיפרצו ממעיין האמונה הגדולה השוקק בו והשליחות הגדולה המוטלת עליו, כחות שעמדו לו לא אחת בימי צוקה ומשבר?  הרופא הנכרי כבר התייאש, הרופא הנכרי הבודק את הגוף סומא הוא ואין הוא רואה המתרחש בנפש... הנה הוא עומד לידו – ושותק.  הוא מחזיק בדפקו – ושותק.  לפתע הוא ניגש אל השולחן ומוזג יין לתוך הכף.  הוא שם היין לתוך פיו... הרב מעמדין חש בחום החולף בגופו.  ברק חלוש נדלק בעיניו השקועות כמו בערפל.  אחר כך הוא נרדם.  נשימתו גוברת קמעה.  לידו יושב יוסף פרגר ואינו גורע עין ממנו...

הוא שב לאיתנו – והיה הדבר כתחיית המתים.  אותו לילה פלט גופו זיעה רבה – ואחר כך הוקל לו.  לאטו שב לאיתנו.  ובלבו החליט לקבוע אותו יום, שנה שנה, תפילה מיוחדת במנין, ולקיים סעודת עניים ולהודות להשם יתברך כי חמל עליו והשיב רוחו.

ולאחר שהבריא גברו שוב הפצרות השידוכין.

יום אחד נזדמן אצלו הזקן אפרים אפטרוד מהלברשטאֲט, דיין ממדינת האֶסן ותלמיד חכם.  הרב מעמדין זוכרו מלפני שנים, כאשר עבר דרך המדינה ונזדמן לבית מדרשו.  חסון וגברתן הוא, אף ששיבה זרקה בשערו ואישוני עיניו כאישים הבורקות... לרגל עסקים שונים נזדמן לאלטונא, והוא מתאכסן בבית הפרנס יוקל הוזן, ובא אליו לבקרו כמו אוהב ומכיר ישן.

הם יושבים במנין, משוחחים בדברי תורה ודרך ארץ, והאורח מעיר, כבדרך אגב, שלא טוב הדבר היות תלמיד חכם שרוי בלא אשה...

הרב מעמדין שומע ושותק.  ורק כאשר האורח רומז לו על האשה המופלגת במעלות, היא האשה שרה בת הפרנס מהלברשטאט שנתאלמנה זה כשנה, ועדיין היא פנויה, הוא מפסיקו בהערה, כי כבר שמע עליה מפי אחד השדכנים שדרכם להפליג בשבחים...

האורח כמו נעלב.  לא, אין השדכנות עיסוקו, ולא לשם כך נזדמן לאלטונא.  כל חפצו ומגמתו לשם שמים.  ואשר לאשה, הרי חס לו לתפוס לשון גוזמא, לא זה דרכו ולא זה טבעו...

תוך שיחה הוא קם בפתע ממקומו, ניגש אל מקום ארון הקודש שספר תורה מונח בו, מגביה ידיו בנקיטת חפץ ונשבע שאין בדבריו שמץ של הפרזה, ואדרבא, הוא עוד צמצם בשבח מעלותיה.  וכל חפצו להטיב עמו, עם תלמיד חכם מובהק, בנו של אותו צדיק –

הרב מעמדין נרגש מאד.  דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב.  נוטה הוא להאמין לדבריו.  בלאו הכי קשה לו עתה עד מאד בלא אשה עם הילדים הרכים.  האם לא מטעם זה, מחוסר השגחה מספקת, נחלה בנו צבי הירש וגם הוא נפל למשכב...

– אפשר מהשם יצא הדבר, הוא אומר בלחש, וזו האשה אשר הוכיח לי... די לי באשה כשרה, מימי לא השגחתי בממון...

– כבוד הרב – חוזר ואומר האורח – הן אַך את טובת כבוד מעלת תורתו אבקש ותו לא, וודאי יאמין לי בכך.  אין השדכנות אומנותי.  והנה אין ספק, כי כך נתגלגלו הדברים שאזדמן לאלטונא, כדי שיקום הזיווג הזה מן השמים... והאשה ידה רבה לה והבנה גדולה לה גם בעסקי מסחר, וודאי תהיה לסעד לו ואם רחמניה לילדיו.  עוד השבוע הוא יהיה בהלברשטאט ויבוא בדברים עם אביה הפרנס ויכתוב לו מיד על הפאשט.  ואם לא יהיה עיכוב מן השמים, הרי בראש חודש ניסן יכנוס אותה למזל טוב ולחיים ארוכים...

 

"שמש צדקה"

ימים ולילות הוא נתון בכתיבת הסדור, גם כשהוא נטרד לענינים אחרים, גם בשעות המועטות כשהוא סועד לבו או מתיר לעצמו שינה, לבו ודעתו מסורים לענין זה בלבד.  בקורת רוח הוא קורא את היריעות המועתקות של כתב היד.  הוא קורא במהירות – וממשיך בכתיבה.  כוח נסתר מאלצו-דוחפו למהר, למהר, שמא ייאלץ חלילה, להפסיק, משום תקלה בלתי-צפוייה, את עבודת הקודש באמצעה.  עמל מרובה שיקע בחיבור הגדול והמקיף הזה, שחייב בקיאות מרובה והקפדה שלא כמצוי לבל יכשל ולבל יכשיל בהיסח הדעת ומסירות ואהבה לאין שיעור.  בהוצאה גדולה הזמין אותיות מרובעות באמשטרדאם עם נקודות וטעמים, ועתה הוא מצפה בכליון עינים ליום בו יגיעו הארגזים אל בית המכס באלטונא.  מה תאב הוא לראות פרי עמלו בדפוס עולה על שולחנם של יהודים בכל התפוצות!  בטוח הוא, כי יהיה הספר הזה לרצון לכל דורשי התורה ושירבו עליו הקופצים גם מבין המון העם – והיה זה שכרו.  שכר מצווה מצווה.  ומן הצד השני הרי כמעט אזלה ההכנסה וכלתה הפרוטה וכל עסקי המשא ומתן ירדו לטמיון עוד בימי נשואיו הקצרים עם אשתו השניה שרה הלברשטאם, אשר מן השמים לא גזרו לה אריכות ימים.  כברק חלפה על פני שמיו – ובמהירות הברק נסתלקה.  גם הוא, המלומד ביסורים ובאסונות, נדהם.  אין זאת אלא שמן השמים מייסרים אותו, מייסרים ומנסים אותו.  ורבים גם אשר רימו אותו, עשקו אותו, גם הרבה מכלי ביתו ואף הכבסים שבחצר גנבו ממנו.  יורד שוקע הבית ורבה בו העזובה, ואין שם עין על הילדים הרכים, והוא עצמו אחוז תפוס במלאכתו הקדושה, העצומה, המחייבת אימוץ כל כוחות הגוף והנפש, ואין בידו להושיע.  אפס, כל הסימנים מעידים, כי בחמלת השם יונח לו בקרוב, שכן העבודה בהכנת הסדור מתקרבת לידי גמר – וגם זמן הנישואין שלו בשלישית מתקרב ובא.  עוד כשבוע ימים נותרו עד ליום בואה, למזל טוב, בחג החנוכה... בחג שבו נעשה נס גדול לישראל יתרחשו גם עמו נסים.

הוא כמצפה לנס, והאין ענין השידוך הזה עצמו בחזקת נס גדול?  הוא כבר העלה אותו בקונטריס "שמש צדקה" ובו גם הדרוש אשר ידרוש ביום חתונתו – ובו תינה צדקות השם עמו וסיפּר על גלגולי השידוך.  עוד לאחר פטירת אשתו הראשונה הציע לו אחיו אפרים את בתיה צביה בתו לאשה.  אך הדבר לא יצא אל הפועל, עד היום אין הוא יודע טעם הדבר, פשיטא שלא שאל ולא חקר.  ובינתים נתאלמן בשניה והיא, בתיה צביה, טרם היתה לאיש, אף שרבים מבחורי הקלויז בלבוב חשקו בה, כי נאה היא ומשכלת ויראת שמים ומרום היחוס.  אכן, היא כבר היתה משודכת להרב מהֶנאַ, אך השידוך לא בא לידי גמר, מן השמים עיכבוהו ונתבטל, כי הרב חלה ונפטר.  באותו פרק נזדמן אחיו לפרנקפורט על נהר אודר, זו לו הפעם השניה בחייו במדינת אשכנז, כדי לקחת מעות הנדוניה שהפקיד למען בתו, לאחר שהשידוך נתבטל – ולהוציאם בסחורה.  הוא כבר עמד לחזור עם אנשי קהלתו הסוחרים השבים מן היריד כדרך שבא עמם – והנה הגיעה לאזניו השמועה על פטירת זוגתו השניה של אחיו.  אז באו אליו אנשי חברתו ואמרו לו:  אין לך עתה אלא לנסוע לאלטונא עם אנשי היריד משם, לראות פני אחיך הרב מעמדין שנתאלמן שנית.  ועדיין בתך הגדולה פנוייה בתולה, כנראה מן השמים עיכבוה ושמרוה לו.  לכן מהר, חושה ושים לדרך פעמיך, לבקש לבתך זווג אשר ייטב לה, כי מאת השם היתה זאת ועתה הגיעה עת רצון ושעת כושר – וכך עשה.

שניהם הסכימו לדעה אחת, ובשבעה לניסן, יומו של נשיא לבני אפרים, לסימן טוב ולמזל טוב, כתבו התנאים.  וקבעו החתונה למחצית כסליו.

רק פעם אחת ראה אותה – וכבשה לבבו.  כל סימני בית אבא גילה בה.  נאה ורמת-קומה, תכלת השמים בעיניה ושערה בהיר ופניה צחים, עדינים ומארכים, ואור סמוי זורח בהם וחן שקט, וזו הצניעות הגדולה והקנאות לאמונה ולאמת, חמלת הדל והעשוק ו... וגם היא שמחה לראות אותו, את הדוד המפורסם והגדול בתורה ובחכמה, ושמחה להיות לו לאשה, אף שטרם הגיעה לשנת העשרים והוא כבן מי"ם זי"ן.  היפלא, איפוא, שהקדיש למאורע זה הקונטריס המיוחד "שמש צדקה"?

כן, חג גדול יהיה היום הזה, כי שידוך לשם שמים הוא עושה, עם העלמה הצנועה והמשכלת השמורה לו מאז, בתיה צביה, בתו של אחיו ר' אפרים.  רבה התכונה בבית ורבים הטורחים בהכנות לנשואין, וביחוד שרה, אשתו של יוסף פרגר, תלמידו.  ריחות המאפה והטיגון עולים מחדר המטבח, בפינה ליד בית הדפוס מגעגעים ומקרקרים אווזים ועופות המחכים לשחיטה ובמרתף שמורים בקבוקי יין ויי"ש ותמד בסלים קלועים.  ישמחו הקוראים המוזמנים, וישמחו גם העניים.  וגם מתנות הכין לבתיה צביה שלא לביישה, שאין בידי אביה להפריז לה נדוניה ביד רחבה ולספק כל צרכיה של הכלה, ובכלל זה מלבושי זוגתו שנפטרה וכליה, כי לא הספיקו לו המעות, אף על פי שרע היה בעיניו לא להניח לבתו מאומה לזכרון מאמה עליה השלום...

אכן, ימים טובים לו הימים ההם – שמחה בשמחה נוגעת, שמחת הנשואין בשמחת חג החנוכה.  בהטעמה מיוחדת הוא שר מעוז צור ישועתי... כי גם עליו זרחה שמש צדקה וישועה.  אכן, אין שמש בלא פגמים וכתמים... כי הרב הזקן יחזקאל קצנלבוגין, אף שידע כי לקה בממון וכי הוא נושא אשה בת אחיו שאינו בחזקת עשיר לגמרי, תאוותו גברה על שכלו וקצב לו מעות הקידושין סכום ניכר, ושלח להודיע על ידי שמשו שלא יעמיד החופה עד שיסלק הסך... לא בוש לגרום לו החרפה הזאת.

אבל גם הענין המביש הזה חלף עבר ולא העיב את שמש השמחה הגדולה.  בינתים הגיעו הארגזים עם האותיות מאמשטרדאם, ועבודת ההדפסה של הסדור החלה במלוא הקצב.  יום-יום הוא רואה הגליונות הנדפסים באותיות המרובעות בצאתם מתחת למכבש הדפוס.  הוא מלטף אותם בעיני-חיבה, את ילדי רוחו, ושמחה גדולה כובשתו.  היקרים ברגעי חייו הם.  ומיד הוא ממהר וחוזר אל חדר הלימוד – כחושש מפני עודף שמחה – וביחוד שהבנין עוד לא שלם, והוא כבר טורח בהנחת היסודות לחלק בי"ת, הוא הספר מגדול עוז וברכות שמים ומצורף אליו יהיה ספר גדול ורחב מאוד, מחובר מכל ספרי המוסר שקדמוהו עם ביאור דבריהם והוספות רבות – "בית מדות".  מובן על כן שאין שעתו פנוייה עתה לשיחה קלה עם בתיה צביה ולעסקי הבית...

בתיה צביה מהלכת על פני הבית הגדול כאורח שבא לשעה ונשתהה זמן רב, התוהה על סודותיו ויחודו אך טרם כבש אותם.  מטפחת בד אדמדמת כהה עוטפת ראשה גזוז-השער, סומק קל פורח בלחייה החיוורים, ומבעד לשמלתה הירוקה, הארוכה, התלוייה ברפיון על גווה הדק, בולטים הסימנים הראשונים של ההריון.  מהלכת היא על פני הבית בוחנת כל פינה, ממשמשת בארונות וטורחת בסדורי הבית ובילדיו הרכים של יעקב ישראל.

– רב העול – היא טוענת באזניו – שעה שהוא מתפנה לה, לפרקים, לשעה קלה. – ואני לא הסכנתי בבית אבי לטורח הרב הזה! – היא מוסיפה בלחש, כבּושה בפני עצמה.

הוא מבקש לשדלה ולפייסה.  הן ביתו – ביתה הוא מעתה, והיא לא אשה לו בלבד אלא גם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו.  וודאי סופה להסתגל לארץ החדשה שמנהגיה שונים ממנהגות ארץ פולין, ועוד מעט ויצא לאור גם הסידור ותהא גם הכנסה והרווחה קמעה.  אך האמת היא, כי הוא מודאג מאוד לשלום הבית, והוא רואה בעין השכל, כי מה שאמרו חז"ל בגמרא יבמות על הפסוק בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב – אין לה תרופה!  כי עם היותה חסידה וצנועה מעליא, לא תמיד היא כפופה לו ולא תמיד חסה על בנותיו וכבודו.  ודאי עוונותיו הם שגרמו לכך... אפשר לאחר שתלד למזל טוב ותהא לאם – ותירגע... ויחול בה שינוי לטובה.

אך עיקר נחמתו, כאמור, הסידור, ועליו גאוותו.  עוד מעט, עוד מעט, בתום מלאכת ההדפסה, וישלח הגליונות לאב"ד הזקן לקחת ממנו הסכמה כנהוג, שאין בדעתו לשלוח לו דף אחד או דפין אחדים כמנהג רוב מחברי הספרים;  ואדרבא, יהיו הגליונות בידו שבועות אחדים, יעיין בהם כהלכה ויתבשם.  אמנם כבר יצא לו, לסידור, שם טוב, עוד לפני שיצא לאור, אך מן הראוי שגם האב"ד יצרף אליו את דברו הוא ויודיע התועלת הצפונה בו לכל בית יהודי.

 

הגזירה על הסדור

השלגים כבר הפשירו והאדמה רוותה מים רבים.  רוח אביב בשומה ורכה באה מן השדות המוריקים, וגם העצים אשר ברחובות אלטונא מלבלבים וציוץ צפרים עליז עולה בחלל.  גבהו, רחבו, הכחילו השמים – ושמש צעירה זורעת אורה סביב.  אך בביתו של הרב מעמדין שרויה אפלולית, התריסים מוגפים והוילאות מכסים פני החלונות והאנשים מהלכים קודרים, אבלים, מבויישים, אין בת צחוק נשמעת בפנים הבית – ירדה תוגה עליו.

לפני ימים אחדים הפילה בתיה צביה לפתע – וגם הבית הזה, המורגל באסונות ובמקרי מוות, נחרד.  הכל ציפו לשעה הטובה, הכל קיוו בסתר לבם כי לאחר שתהיה אם לילדה ותהיה בת-הבית ממש ותאיר לו פנים.  אף הילדים ציפו לולד החדש – והנה נכזבה תוחלתם.  גם היא, בתיה צביה, שותקת כדרכה, שקועה היא תמיד במחשבות ובהרהורים סתומים – אפשר געגועים הם לעיר הולדתה ולבית אביה – ורק בתפילה תאריך ולעתים קרובות דמעתה על לחייה. וגם הדמעות נוטפות חרש, כבושות בפני עצמן... אך יש אשר תתפרץ בצעקה על המשרתת, או תגער באחת הילדות הנתונות לחסדה.  הן, הילדות, מנסות להתקרב אליה, להתרפק עליה.  היא גם דואגת להאכילן ולהלבישן, אך מעולם אין היא מוצאת זמן לשיחה עמן, ללטפן ולפייסן, או לקחתן עמה לטיול במורד האלבה או להמבורג.  ורק משיזדמן הוא, לשעה קלה לסעודת הצהרים, או בשבתות, הן סובבות אותו, נכרכות בכנפי חאלאט המשי הארוך, מביטות לעיניו – ושותקות.  הוא מלטף שער ראשן, שואל לשלומן ובוחן ידיעתן בחומש ואם הן מקיימות מצוות כיבוד אם.  צפרי הקטנות – הוא לוחש... גוזלי.

ועתה הוא יושב בסמוך למטתה ומנחמה.  צעירה היא, והשם ברחמיו לא ימנע ממנה פרי רחם – הוא אומר.  וחלף צערה עוד תזכה לשמחות הרבה.  אכן, הריון ראשון הוא ובידוע שהוא קשה, ועתה ודאי כבר הסתגלה גם לאקלימה של מדינת אשכנז... הוא ניגש אל החלון, מסיט את הוילון ומזיז התריס.  זרם אוויר רענן חודר לחדר וקילוח אור בהיר נשפך לתוכו.  תור האביב הגיע.  הוא מעיר – הניצנים נראו בארץ, היקום מתעורר לתחייה אחר סופות הזעם של החורף הקשה... אפשר רצונה, לאחר שתחלים כליל, בעזרת השם, לנסוע אל בני המשפחה בברלין, או לדודתה באמשטרדאם, כדי לנוח קמעה?

אך זמן רב לישב לידה אין בידו, כי מלאכתו מרובה והשעה דוחקת.  תמיד דוחקת לו השעה.

בחדר הלימוד, והוא מעיין בטפסים המודפסים הראשונים של הסדור, הוא שומע בפתע קולות של בני אדם הנכנסים האחד לתוך דברי רעהו.  מדברים הם בהתרגשות רבה, והקולות קרבים והולכים, גוברים והולכים.  עתה הוא שומע צעדיהם בפרוזדור.  בפתע נדמו הקולות.  מי החבורה הזאת שדיבורה והילוכה ברעש?  הוא קם ופותח הדלת – ולפניו הקהל ועוד שני שלוחים עמו.  לבו מנחש רעות.

– רבי, דבר לי אליו מטעם ועד הקהל, אומר השמש, ויושב על הכסא אשר לידו.

הרב מעמדין עומד ומסתכל בפני הדובר ומחריש.  המדבר אליו הלא הוא אשר אז, באסיפת הקהל שגזרה על הדפסת ספרו שאילת יעב"ץ, שימש כעבד את אדוניו, את ראש הקהל התקיף זלמן כהן.

– מה הדבר? – הוא שואל בלחש.

– הפרנסים גזרו עליו, רבי, להפסיק הדפסת הסדור, אלא אם כן יתנו רשות על כך.

– מה? – הוא נכנס לו לתוך דבריו, שלא כדרכו, נבהל והמום.  מה רשות אני צריך ליטול מהם?  ומה פסול בסדור הקדוש הזה?

– הוא הדבר – נענה אחד ממלוויו של השמש, שמצאו בו פסול קשה...

– מי הוא זה ואיזה הוא אשר מצא את הפסול, ומהו הפסול הזה – הוא קורא, ואדמומית עולה כפורחת בפניו, קצב נשימתו גובר וכולו רעד...

– הרב מעמדין, יירגע-נא כבוד תורתו, הן אנו רק שלוחי הקהל אנו ואת מצוותם של הפרנסים אנו מביאים.  לא אנו המצווים ולא אנו הגוזרים.  ורצונם של הפרנסים הוא שימסור לידיהם ששה ספרים מהסדור הנגמר, כדי למסרם לבית דין כפול, דהיינו של ששה שבחרו, עוד שלושה נוספים על בית דין של שלושה הקבוע מלבד האב"ד, למען יהא בידי כל אחד מהם ספר אחד לעיין בו כל צרכם.

– גם האב"ד צריך לעיין בו?

– כן, כך גזרו.  ואנו רק שלוחי הקהל אנו...

– לא, לא שלוחי מצווה אתם הפעם הזאת! – הוא מעיר.  עבירה גדולה, שפיכות דמים... הפרנסים, הפרנסים הללו!

דומיה כבושה עומדת בחדר.  עיניו מוטות לארץ.  שקוע הוא בהרהור כבד כנמלך בדעתו.  לפתע הוא פונה אליהם ואומר:

– והלא האב"ד כבר עיין בספר, והיה בידו כמה שבועות לעיין בכולו בטרם נתן לי ההסכמה.  ואחר כך שלחה לידי בשבח ובתפארת חתומה בידו.  אלא לפי שקיצר קצת במעלות החיבור, חזרתי ושלחתיו אליו בשנית ואמרתי, שראוי לו להוסיף בהסכמתו אילו שורות בבירור התועלת הגדולה היוצאת ממנו – וכן עשה.  ושתי ההסכמות החתומות בידו אצלי.  וגם רשיון של המיר"ה[34]) החדש על הדפוס.

– הרב מעמדין, נענה השמש, אין אנו מסופקים כי כנים וישרים דבריו, ואף על פי כן גזירתם גזירה.  רצונם לעיין בספר ועל פיהם יהיה דינו.

– אם כן, הוא אומר, הודיעה-נא לועד בזה הלשון, שאף על פי שאיני מחוייב בכך, איני רוצה לחלוק על הרבים ונמצאתי לבקשתם והנני עושה זאת בחפץ לב.  ונחת רוח יעשו לי הדיינים החוקרים אם יעיינו בו היטב הדק, ואם שגיתי יבינו לי המשגה ואמחנו מספרי, ואחזיק להם טובה אם יצילוני מן המכשלה שתחת ידי חס וחלילה.  ולכן אמור להם, במטותא ממך, משמי – לבל יתרשלו בזה ולטובה תיחשב.  כי כמה אלפים הוצאתי על מלאכה קדושה וגדולה זו, וכמה צער ויגיעה רבה היו לי עד שנגמר חלק אלי"ף ורובו של חלק בי"ת סמוך לסיומו –

– את דבריכם, הרב מעמדין, נמסור ואת מבוקשכם נציע לפניהם ולפני האב"ד, ואנו אמונה ותקווה כי בקרוב תצא לאור צדקתכם והיה גם זה שכרכם לפני השם.

המום הוא יושב על כסאו בצאתם את החדר, וששת הספרים עמהם.  אך עוד לפני שנעלו את הדלת הוא ניתק ממקומו וקורא:

– השמש!  רוצה אני לומר לכם דבר.  במסכת סנהדרין כתוב:  אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה... והמהרש"א בחידושיו אומר:  המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש דיין הגון, הוא נותן מקום לאלוהי כסף וזהב... עיינו שם, השמש, ואמרו לשולחיכם שיעיינו בזה.  יעיינו בזה!

הוא נועל הדלת, חוזר ויושב באין אונים על כסאו.  הוא מאמץ כל כוח זכרונו, כדי לבחון ולדעת מה עלול היה לעורר כמתם של אנשי הועד – ואין הוא מוצא טעם ועילה.  האם לא שמו לו עלילות דברים, או אולי פירשו שלא כהלכה מהדברים הכתובים בו, או אפשר נתקנאו בו מקטרגים ואויבים ששם טוב יצא לספר ורבים המצפים לקרא בו?  מכל מקום ברור לו, שעליו להזדרז בהפצת הספר בעולם, שמי יודע כמה יעכבוהו הבודקים והחוקרים, ועליו להזדרז גם בסיום החלק השני הנקרא שערי שמים ועיר האלקים, ואף אם ירבה בראשי תיבות ויגרום הבנה קשה בו במקומות מסויימים.

אך בשעת תפילת ערבית, במנין, כבר ידעו הכל על אשר התרחש וגם ידעו את טעם הקצף אשר יצא על הספר.  עוד לפני סיום תפילתם בא במרוצה מרדכי הקשר, הפרנס מהמבורג, והוסיף פרטים על הצעקה ועל המהומה שפרצה בעיר.

– עלילות דברים שמו עליכם רבי, כי חיפשו ומצאו שכתבתם בהלכות דרך ארץ ומשא ומתן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה שלא ילמד אדם את בנו חנווני, ובמקום זה צירפתם המלות – ויש להוסיף עליהם השולחני בדורות הללו.  ועל דבר זה נתמלאו ההדיוטות חימה ועברה וזעם.  את פרנסתם אתם מבקשים להכרית – הם טוענים.  ההדיוטות! החלפנים עזי הפנים!  ממש נשתגעו ואמרו בפה מלא, שאם היו פוגשים אתכם היו שולחים בכם יד;

– קשר רשעים ומרצחים – קורא יוסף פרגר!

– והם באו כאיש אחד לחדר הקהל – ממשיך מרדכי הקשר ומנופף בידיו – בצעקה וברעש גדול באו באמרם, שהרבי מביא אותם בסכנה... ודיברו עליו רעה וביקשו מהועד לצוות לקחת הספר הנדפס מידו ולקרוע הדף ההוא מתוכו.  ולכסות מערומי קלונם טפלו עליו שקר זדים, שעוד דברים הרבה בספר שסכנה בהם לכלל היהדות... וגם התרעמו על שינוי הנוסחאות שבתוכו...

– ואז צעקתי ואמרתי להם – מרים מרדכי הקשר קולו:  מעשה עמלק הוא וחטא גדול הוא לחשוד בכבוד תורתו, שעשה כל מלאכתו לשם שמים ונתן נפשו ואונו והונו עליה.  וראש הצועקים הלא הוא אהרון ברלינר הגוזל את הרבנים ומסכן ישראל בעסק גילוח המעות ברבית והוא חשוד גם על העריות. הוא ראש הצועקים!  הצבוע האדמוני, הכובע בוער עליו כעל ראש הגנב.  ונלווה אליו חברו כמותו הירש מונדן.  רוח רעה מבעתת את החלפנים העשירים האלה, רבי, רוח מסוכנת חלפתם!

– נבלה, נבלה!  משסעו יוסף פרגר וקם ממקומו.  נבלה בישראל!  אסור לו להחריש, רבי, עליו לפרסם הדברים ברבים...

– ואז הוספתי ואמרתי – ממשיך מרדכי הקשר – אם אמנם נראה לכם דבר שלא כשורה בסדור, אשר אני איני מאמין בשום פנים כי רבנו יעשה כדבר הזה, או שנתכוון לכך חלילה, שכל כוונתו לתקנת הרבים וכל עבודתו בקדושה, הנה יותן הספר בידי האב"ד ויעיין בו... אך הם פרצו עלי בצעקה גדולה, שהנה אין האב"ד ואין בית דינו בלבד נאמנים עליהם, וכי הם דורשים בית דין כפול שיעיינו בספר, כל אחד בפני עצמו, כי תואנה הם מבקשים...

– יחפשו מומי עצמם – מעיר הרב מעמדין בשקט – כי גלויים הדברים לעין כל וחתומים בדפוס.  ואדרבא, יבחנו כוחם הדיינים, היוכלו לעמוד נגדי?  כי נקי אני לפני השם וישראל ורק האמת נר לרגלי.  אך הרעש הזה שהקימו נגדי לבלעני חיים עדות הוא, רבותי, שאין לבם שווה עמם ואין מצפונם טהור כשם שאין מעשיהם טהורים...

בשעה מאוחרת נפטרים הם מרבם, וממשיכים בדרך שיחם.  לילה בהיר וירח כסף זורע אור חיוור על האלבה.  רוח קרירה נושבת מן הים והמייתו נישאת מרחוק.  הם מהלכים ומשיחים במעשה הנבלה הגדולה, החדשה.  מרדכי הקשר, משכמו ומעלה גבוה מעל חבריו, מעילו בדור וכובעו שמוט על גולגלתו, מנענע בידיו, כדרכו, ופולט קריאות תגר זועמות:

– החלפנים עזי-הפנים, תולעים המאוסות השכובות על הדינרים!  הוא אשר אמרתי מזמן:  ראשית חכמה לפרוש מהם, להנתק מהם, להפרד ממרות אלטונא ותקיפיה המחוצפים!  להפרד!

 

בחדר הלימוד של הרב מעמדין דולקת המנורה.  הוא יושב ורושם בדפי יומנו מגילת ספר אשר התרחש עמו היום.  תולעים מאוסות הם בעיניו... הוא רושם ותמה לעצמו על כי אין הוא מרגיש כל משטמה נגדם, שאיוולתם העבירתם על דעתם, ורק שנאת חינם היא אשר גרמה בעטייה של החלפנות המאוסה אולי גם עליהם בעמקי נפשם.  וכאשר נדלקה בהם מהר תאוות השטנה – כן תדעך מהר.  האין הם שמים אל לב כי במעשיהם הרעים, מעשי החמס ורדיפת הבצע והרבית הקטלנית לא זו בלבד שהם מחללים שם שמים, אלא שאת מעמדם הם ומעמד הקהלה כולה מרופפים הם וממוטטים.  הוא רושם:

...כמעט חרבה הקהלה הראשית במחוז אשכנז בסיבת החלפנים שקלקלו מעשיהם בשנים הללו;  גם הגימ"ל קהלות נקנסו כמה פעמים בקנסות גדולות ועצומות, בסבת הרעים הגרועים העוסקים בגילוח מעות, ועוברים על איסורו של רבנו גרשם מאור הגולה, ובגימ"ל קהלות רגילים לחדש האיסור דבר חודש בחדשו באיסור גדול, והטובים והישרים בעוונותינו הרבים נענשו... גם הבינונים עניים ואביונים, יתומים ואלמנות, צועקים חמס מפניהם של גוזלי הרבים... השתרגו עלו החובות על צוארי הקהלות והוצרכו לקחת ממון רב ברבית האוכלת בהם, עד אשר לא ידעו לצאת חפשים מעול הכבד הלז.  ובסבה זו העניים הצועקים ללחם, אבל מוכרחים להפשיט עורם מעל עצמותם לשלם חובותיהם וחובות אבותם;  ביחוד בהגיע תור נישואין לאחד מבני העניים קשה גזירתם משל פרעה, ואינן מניחין אותן לכנוֹס עד שיתנו כפי אשר הושת עליהן – נמצא העניים נאנחים ונאנקים על-ידי הגזלנים הפושעים, ומן אז ירדו לשערים עם ה' ונפסק השפע בעוונותינו הרבים;  נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון ועשירים בשפל ישבו והדלות מתגברת בעוונותינו הרבים.  כל זה העירני לעשות דבר קל בעלמא, לעורר לב הישרים, אולי אזכה להמעיט המכשלה, וכדרך שעשו חז"ל מזכרת בחנווני וחבריו אף על פי שאי אפשר לבטלם מן העולם.  מה בין חנווני לשולחני הלא אחים הם מעולם, כנען בידו מאזני מרמה לעשוק – הללו במיני מאכל והללו בכסף וזהב, כל שכן עתה כי אלה האחרונים הרעו מעשיהם ביותר ורעתם נוגעת לכלל ממש סכנות נפשות, על אחת כמה וכמה שצריך להזכירם ולעוררם.  ועם כל זה לא נגעתי כמלוא הנימא בכבוד פרטיהם, כי בודאי יש בהם גם נכבדים כמו בכל האומנויות.  אך אותן החמסנים הידועים באומנות מכוערת הלזו, בוער כובע שלהם, ועשו לי כל הרעש הגדול העצום הלז – – –

הוא שם הקולמוס לצד וקם ממקומו.  בצעדי חרש הוא עולה למדור העליון אל בתיה צביה – הישנה היא?  השמעה על הנבלה הגדולה אשר נעשתה?

דומיה בבית.  לבו פועם והומה בו.  רשעות החלפנים ואיוולתם וחולשת כל הנענים להם... וודאי ימצאו גם רודפי שלום ופשרה מסוג המרחמים על הרשעים שסופם מתאכזרים לרחמנים.  באלה מאסה נפשו ביותר.  מלומד נסיון הוא.  מלומד יסורים הוא.  ירחם השם... ירחם השם – לוחשות שפתיו.

 

הם מבקשים מחילה וסליחה

האב"ד הזקן יחזקאל קצנלבוגין חולה אנוש – הבשורה המרה הזאת, אף שרבים ציפו לה, מעוררת התרגשות וצער בקהלות.  עשרות בשנים ישב הרב על כסאו והיה כחלק בל-ינותק מגוף הקהלות וצמח לתוכו והכה עמוק שרשיו בו, והוא סמל אחדותן ודגל שלמותן ואין כמעט משפחה ובית אשר לא באו עמו במגע – ועתה הוא עומד להאסף אל עמיו.  גם מתנגדיו המושבעים ואלה שהקלו בכבודו כל הימים, מהפכים עתה בזכויותיו, סולחים ומוחלים לו מלב שלם ועוקרים טינות וקובלנות וטרוניות שנערמו במשך השנים.  רבים המתפללים לרפואה שלימה ולהארכת ימיו, ורבים האומרים תהלים ומהם שנעלו חנויותיהם והפסיקו מסחריהם והם אצים לבקר בבית הגוסס.  ודאי, סוף כל אדם למות, לצאת מהפרוזדור, מעולם החטא והחומר קצר-הימים לעולם האמת והנצח, אך מה נחמה בכך, וביחוד כשהמדובר במנהיג העדה נושא כתר התורה?

בין המבקרים את החולה – הרב מעמדין.  הנה הוא יושב אל מול מיטתו, ידו האחת אוחזת במקל האלון, וידו האחרת נסמכת אל אדן המיטה.  חיוורון מוות-בפניו של החולה, עיניו קפואות דלוחות בלא זיק חיים, שערות מכסיפות אחדות צומחות בשורש אפו השרוע והם כשבלים אשר הרוח הצמיתן לארץ ולחייו נפולות.  חומו של חודש תמוז עומד באויר הדחוס של החדר המלא אנשים.

קרעי תמונות וזכרונות ופגישות חולפים עוברים במוחו של הרב מעמדין בשעה זו, ליד מיטתו של הגוסס, מיעוטם המעוררים בו כבוד והערכה ורובם טינה מרה, אך הוא מנסה להסיח דעתו מהם כאחד המגרש מפניו זבוב טורד ומציק.  ודאי שנתייאש לעורר עתה את ענין הסדור אשר הוא, האב"ד החולה אנוש, נמנה עם הדיינין הקרויים לחתוך גורלו, אף שהקדים לו בשעתו הסכמתו הנלהבת.  היבוא עמו עתה במשפט – ובקרוב הוא עתיד לעמוד לדין לפני שופט עליון?

אוכלוסיה של בריות מתרוצצת בחדר, באים ויוצאים בדומיה, מתלחשים, פוכרים ידיהם, קרבים למיטה, שוהים רגעים לידה – לשים מבט אחרון על הגוסס.  דיינים ושמשים, גבאים ופרנסים, בחורי ישיבה ומלווים ברבית וקרובי המשפחה של האב"ד הזקן – ובאחת הפינות תיבב חרש הרבנית הזקנה, עיניה אדמו מבכי ודומה עוצם צערה הכריעה ומיעכה, אך אין כמעט הנותן דעתו עליה.

הרב מעמדין מתרומם ממקומו.  הוא ניצב רגע אל מול החולה.  נראה שברעד קל נרעדו שפתיו הנובלות של הגוסס... הוא אוחז בידו הקרה ומאחל לו רפואה שלימה.  אחר כך הוא נפנה לצאת ואין הוא מסתכל סביביו.  הוא נדחק בין הצבור המצופף בחדר ומשום מה נדמה לו, שמוציאי לעז מתלחשים עליו ומייחסים לו מחשבות זרות, משל כאילו עלה בדעתו שמץ של הרהור על ירושת מקומו וכסאו של האב"ד הגוסס... תיפח רוחם של המלעיזים והמשטינים!

הוא ממהר לביתו וניכר בו כי קשה עליו ההליכה ברחובות, אשר יהודים ונכרים רבים מהלכים בהם דחופים בעסקי יום יום.  הוא ממהר לביתו והוגה בגורל המשונה והתמוה שפקד את ספרו הגדול, הסדור, אשר עמל-חיים ומאמצי-נפש מרובים משוקעים בו, – ולהתנהגותו של האב"ד חלוש-האופי ותשוש-הרצון חלק לא-מבוטל בגורל מרורים זה.  הה, אילו היה הדבר להיפך, הוא מהרהר, האם לא היה הוא נחלץ בכל להט חומו וקנאותו להגנתו?  וודאי שלא היה גורם זילותא[35]) לתלמיד חכם והיה רב את ריבו מידי הקמים עליו... אך נראה שעוונותיו שלו הם שגרמו.

כמחצית השנה חלפה נקפה מאותו יום מר ונמהר בו בא לביתו שמש הקהל בגזירתם של הפרנסים והחלפנים, לעכב הדפסת הסדור והפצתו – ועד עתה לא סיימו הדיינין בדיקתם ולא חרצו משפטם.  עשרות פעמים שלח שלוחיו לפרנסים ולאב"ד ובקשתו אחד ויחידה:  יואילו להודיעו אם מצאו בספר שמץ פסול ולא ישכין באהלו עוולה, חלילה – ולא העלה דבר, שכל אחד דחה אותו לזולתו.  ואז הוברר לו, שאף על פי שהעלו איזה השגות נגדו כפי דעתם והשגתם, או כפי שביקשו מהם המעלילים (כי שכורים היו מהם בודאי), מכל מקום מתייראים היו מפניו ולא בטחו בעצמם שיעמדו דבריהם נגדו, ונראה שמטעם זה הם מעלימים ממנו דברם... וגם הפרנסים שתקו ועשו עצמם כבלתי-יודעים, אף שנמצאו בעלי בתים שקנו הספר לא מיחו בידם, וכמדומה שהם מתחרטים ובוחרים בשתיקה מפני כבודם.  ויתרה מזו, גם מבין החלפנים נמצאו שקנו הספר, אף שהוסכם ביניהם להחרימו... הוא זוכר:  באחד הימים – והוא כבר נתייאש מרוב הפצרותיו – שלח אליו פרנס החודש את שמש הקהל ובידו העתק מהשגות שמסרו הדיינין לפרנסים, טענות וערעורים לפי דעתם.  אך עיין בהם ומיד עמד על רפיונם וחולשתם, ונתלהט בו החשק להשיב מיד להטוענים על עקב בשתם.  הסכלים!  ודאי שיכלו למצא טענות נכוחות נגד כמה ענינים, שברי לו כי לא נמלט משגיאות שונות בסיבת המהירות, אבל הם מוכי-עוורון רק שמו לו עלילות דברים, תואנות-הבל וגילו ערוות חולשתם הם... מיד עמד וכתב אל פרנס החודש ושאלו, אם יתן לו רשות להשיב בכתב על אותן טענות והשגות מדומות שמצאו חכמים בעיניהם נגדו, למען דעת מי יצדק – אך הפרנס סירב והתחמק ואמר איני יודע מזה ובזה.  ואז הבין, שרצונם לא לעורר יותר ענין זה ולהעלים עין מכל וכל.  לכן אחז גם הוא בפלך השתיקה, אף שבינו ולבין עצמו ישב וכתב הקונטריס "זכרון בספר" וגם קראו "מעשה עמלק", ובו הרס בתשובתו הניצחת השגותיהם של משיגיו... ונרגע קמעה.  אך האמת היא, שכל הענין גרם לו צער רב מאד וגזל מנוחתו והסב לו יסורים וחתך בנפשו – וגם הפסד ממון גרם לו.  שאם בסכסוך הראשון בענין הייבום היו אולי פנים לכאן ופנים לכאן, ומכל מקום הנדון היה בפסק הלכה שנתחלקו בו הדעות (אף שעתה שוב אין צל של ספק בצדקתו), הרי בנידון הסדור לא היו אלה אלא תואנות שפלות ועלילות בזויות של חלפנים חצופים נגד אחד גדול בתורה וביראה... כפצע החי הוא נושא הדבר בבשרו ובנפשו.

אין הרהורים נוגים אלה מרפים ממנו כל דרכו לביתו.  מיוגע מן ההליכה המחופזת בחום היום הוא נכנס לחדר ביתו האפלולי, צונח לכסא – ונח שעה קלה.  עם כניסתו לביתו ולאוירתו ולדממתו רווח לו קמעה – גם מן ההרהורים ההם.  כאחד שחזר ממסע ארוך וכבד, מעולם זר, אל עולמו ובית חייו – אל ארון הספרים שנשימת בית אבא מרחפת עליו, אל הדפוס, הילדים, בתיה צביה...

כן, בתיה צביה.  בתיה צביה שהיא נצר בית אבא, שקיווה להבנות ממנה, שקיווה לעשות ענבים... ולא נסתייע.  אל אלהים, תן ליעף כוח לשאת בזה המשא הכבד והגדול, למען תורתך הקדושה, אבינו שבשמים – לוחשות שפתיו.  עם כל גימ"ל הנשים לא ראה אושר ונחת ומנוחה ולהיפך, שבע מרורים רבים, יגון וצער, עינויים ובזיונות.  גם אחת מהן, אף שניחנו בסגולות חמודות ויקרות, לא היתה עזר כנגדו לפי שקיווה וחלם ולא היתה כערכו ולא הבינה לנפשו ולרוחו.  והאשה ההיא, מעמדין, חנה'לי, בעלת הנפש שנקרצה מיסוד האצילות, נגזר עליה להנשא לאחד סוחר עשיר ביהלומים... האין גם זה מן הנסיונות החמורים והנוראים והתמוהים שנתנסה בחייו עתירי הנסיונות?  כן, הוא יעמוד גם בזה הנסיון ורגלו לא תמעד וחלילה לו וחס להתריס לכפי שמים, עמוד יעמוד כאשר עמדו אבותיו הקדושים הבחונים והצרופים, מימי השחיטות והשמדות בתקופת חמי"ל...

עתה הוא עולה אל המדור העליון לומר שלום לבתיה צביה.  היא עוד נושאת בלבה את יגון בנה השני, מרדכי, שנתקיים וחי שנה ומחצה ונפטר, אך היא בהריונה ודעתה נתונה ללידה הצפוייה בקרוב.  בכבדות תהלך, לסוטת צמר אפור על שמלתה הירוקה, הארוכה, ואדישות כהה יצוקה בה.

הוא מספר לה על ביקורו אצל האב"ד הגוסס.  זה עתה חזר מביתו.  אוהביו ושונאיו, הכל באים עתה אצלו לקיים מצוות ביקור חולים ורב הצער.  לב של ישראל, רחב הלב – הוא אומר – ויש זמנים והם משכיחים איבתם וטינתם ומגלים כל אהבתם לתורה, כל דביקותם בה...

– מדוע רק עתה, יעקב'לי, מדוע רק על סף המוות? – תמהה בתיה צביה.

– שאלה גדולה שאלת, בתיה צביה, וגם זה בעטייה של הגלות המרה... והרי זו עדות שאין הם מושחתים מעיקרם וסופם לחזור בתשובה.

– יעקב'לי, ראה אשר גרמו לך בענין הסדור...

– גם בענין זה סופם להתחרט, סופם לחזור בתשובה... ומכל מקום הם לא ינעלו הדלתות בבתי יהודים, דלתות אשר מזוזה קבועה בהן, לפני הספר הקדוש הזה.  עוד מעט, בתיה צביה, וגם החלק בי"ת של הספר יראה אור ואז יתגלו כל חמודותיו ויחשקו בו רבים...

– עיקר שכחתי, אדם בא לכאן בהעדרך ושאל לך, התנחש מי?

– לא, לא אַנחש...

– האדמוני הרשע, ריש בריוני אהרון ברלינר היה כאן.

– הוא?!  מה חפצו?

– הוא חפץ לראות אותך ומתנות הביא לילדים.  אמר שרצונו לראות את כבוד הרב... בקול שבור ומוכנע דיבר.  בחדר הלימוד ובמנין ביקשנו אותך...

– מתנות?!  מידיו מתנות?

– לא, לא נגעתי במתנות שהביא, יעקב'לי.  יודעת אני כי שונא מתנות אתה... קל וחומר מברייה זו.

– חצוף! –

– תשתה כוס קפה, יעקב'לי?

הדלת נפתחת לאטה.  יוסף פרגר נכנס לחדר.  סינרו השחור כמתמזג בשחור זקנו.  כתמי צבע על ידיו ופניו.  גליונות-הגהה הוא מחזיק בידיו.

– רבי, הוא אומר, רוצה הוא לעיין עתה בהגהות מן ה"בית מדות"?  כמה אור בבית הזה, כמה חכמה עליונה ותועלת הנפש לכל המרגישים בצרכי חיי רוחם ונפשם, כמוזכר בו...

– אני עוד לא הגעתי לתכליתו, יוסף, וקשה לכללה בכרך אחד, ובינתים נטרדתי בריב הזה עם החלפנים הרשעים.  אך אם ירצה השם עוד אשלים החיבור...

– רוצה הרבי לעיין עתה בהגהות? – חוזר יוסף פרגר ושואל.

– לא, יוסף, אין בכוחי עתה הדבר וגם אין דעתי נוחה בשעה זו.  תניח ההגהות בידי.  זה עתה חזרתי מבית האב"ד... הוא גוסס.  ובזמן שהייתי אצלו היה כאן אהרון ברלינר.  מתנות ביקש להעניק לבתיה צביה, חלף הדמים אשר שפך...

– אהרון ברלינר, החלפן הרשע! – מסנן יוסף בין שיניו.  הוא היה כאן?

– כן, אהרון ברלינר.  ואמר שיחזור עוד היום.

– רבי, אל תתנו לו מחילה וסליחה – פורץ לפתע יוסף פרגר.  ימק בעוונו הרשע, וכל הרשעים שכמותו!  אין לדון לכף זכות חיה רעה... סוף כולם להתפלש בעפרו הקדוש, רבי...

הוא יושב ושותה מספל הקפה.  בתיה צביה  מושיטה לו קערת גבינה ופת. סעד לבך, יעקב'לי, היא אומרת, כי עיף אתה.  מן הבוקר לא טעמת.

יריעות ההגהה לפניו.  הוא רואה את השורות אשר כתב קבועות באותיות מרובעות:

...והרשעים כים נגרש, תחילתם שלוה וסופם יסורים ראשיתו עשיר ואחריתו רש.  אבל בצדיק הוא להיפך:  תחילתו יסורין לנקותו ולזכותו מכל חלאה וחובה וסופו שלוה.  הן תוחלתו לא נכזבה, והיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגא אחוה ואהבה וטובה רבה...

השורות הללו – הגותו היצוקה בדפוס, האותיות השחורות המבריקות – מה רב העדוד בהן.  נראה, הן רומזות ומחייכות עתה בפנים מאירות אל מחברן.

– יעקב'לי, הוא הולך ובא, צעדיו אני שומעת – מעירה בתיה צביה.

הוא מרים ראשו מן היריעות.  מקפלן ושם אותן לצד.  הוא מאזין.  הוא מרגיש ודמו מחיש מרוצו.  הוא שומע פעימות לבו.  נחירי אפו רוטטים…

הנה הוא עומד לפניו.  לא אותו ריש בריוני חצוף ועז פנים ותקיף ויהיר מלפני מחצית השנה ויותר.  מבטו מושפל לארץ בכניעה.

– רבי, כבר שלחתי אליו את ר' אליהו טאבור לפייסו ולבקש ממנו מחילה, ולהודיעו שגם אני מוכן לבוא בעצמי ולהתנפל לרגליו…

אין הרב מעמדין מזכה אותו במבט.  הוא שותק.  הוא תמה על עצמו:  כה הרבה הגה וכתב בענין זה של תשובה ובעלי-תשובה, ועתה משבא לידו הוא נבוך… הוא שותק.

– בעל תשובה גמור עומד לפניו בזה, רבי – הוא שומע קולו של המדבר אליו.  בדברים שבין אדם לחברו אמרו עד שירצה את חברו… הינעל שערי תשובה?

– לא רק בין אדם לחברו בלבד הוא העוון, אומר הרב מעמדין ומסתכל נכחו.  גם בין אדם לצבור… היוציא שרשי המשטמה אשר נזרעו בלב הרבים, היסתום פיות כל דוברי עתק ולשון הרע, היעקור הפאסקווילין שמפיצים נגדי?

– רבי, כבר ייסרני אלהים, שבני ברח עם כיס מעותי ונתפס וצפוי לדין הגויים… מה אעשה עתה ותיסלח לי העוולה הגדולה אשר עשיתי… מה אעשה, רבי?

– להתוודות ברבים – הוא אומר ומביט בפניו – בבית הכנסת הגדול תבקש תחילה מחילה מהשם ואחר כך מה שחטאת נגדי.  כי התשובה והתקון צריכים להיות מעין החטא, ואיכא דשמע בהא לא שמע בהא[36]).  לכן בהכרח שתעשה תקונך בקהל רב, ואז אמחול עלבוני – לא זולת...

– רבי, כמצוותו אעשה ולא אחסיר דבר.  הדין והצדק עמכם.  השם יתברך כבר נפרע הימני...

עקת דממה עומדת בחדר. הרב מעמדין, ראשו שעון בידיו, עיניו עצומות.

עין השקיעה אדומה כדם בפאתי מערב, ואחרוני קרניה החודרים מבעד לחלון כמתרפקים על יריעות ההגהה המונחות לפניו.  הרב מעמדין כונס את גליונות הנייר.  אין הוא נותן דעתו על היושב בסמוך אליו.  קשה לו להסתכל בעיניו.  אשר שמע זה עתה מפיו הוסיף חיזוק לאמונתו בהשם ובצדקת משפטו, אשר מצווה היא להדמות אליו.  מה הוא רחמן... דומה, שכדין וכהלכה השיב לו, לאהרון ברלינר, שעצה טובה יעץ לו, קודם כל לו.  הוא גם נכון לסלוח לו, אך להאיר לו פנים לא יוכל.  הוא נזכר בשאלה אשר בתיה צביה שאלה אותו בשעות הצהרים, לאחר שובו מבית האב"ד – רשעים מדוע רק בצרתם הם חוזרים בתשובה?  אכן, שאלה גדולה היא, והוא השיב לה אשר השיב, אך ספק אם יישב השאלה כולה שרחבה היא מני ים.  אולם לאידך, רשעים גמורים הרי גם על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה...

קול צעדים נשמע מבית הדפוס.  נקישות דלת.  הפועלים סיימו מלאכתם, ובחדר המנין כבר מתכנסים אנשים לתפילה.

– שעת מנחה – הוא לוחש כאל עצמו.  שעת מנחה.

הוא קם ויוצא.

 

הרב אייבשיץ מבקש לעבור לאו"ה

דומיה עמוקה עומדת  ברחוב  היהודים  במאֶץ  אשר  במדינת  לותרינגן  בערב  שבת.  חומו של יום הקיץ מתנדף והולך, ומשב רוח קלילה מן ההרים מחליקה פני גליו העכורים של נהר המוזאֶל.  הרחוב ריק מאדם.  נדם המסחר, השאון וההמולה נאלמו.  קדושת השבת יורדת ממרומים וכנפיה הצחורות מרחפות בחלל.  בחלונות רבים דולקים נרות.

חדרו של הרב ר' יהונתן אייבשיץ עוטה צחור.  פמוטות כסף על המפה הלבנה.  על גבי ארון-העץ, שציורי אריות, פרחים וציצים חטובים בדלתותיו הרחבות, צלוחיות הבשמים אשר הוא מוכר לסגולה, ולידן צרורות צרורות של יריעות קלף זעירות, גלולות, עליהן כותב הרב קמיעות.  גופו נמוך-הקומה נתון בקיטל לבן, רחב שולים ושרוולים ואזור משי סביבו.  רכון הוא על ספר גמרא, דבוק בסוגיא קשה שהוא מבקש לפצחה וליישבה בשכלו החריף, להאיר כל צפונותיה וחביונותיה, וזקנו המכסיף, החצוי לשנים, נוגע בדף.  עיניו הגדולות מפיקות טוב לב, חכמה – וחלום.

הוא לן בעמקה של המסכת.  אין נסתר ממנו – אין נסתר ממנו בצפונות התורה כולה, בנגלה ובנסתר.  ויתרה מזו:  אין לימודו לימוד רגיל.  שביל מיוחד כבש לו בחריפות הפלפול.  ככנר-אמן הוא מפיק מהתורה מנגינות קסומות ששכרון הדעת בהם ושכרון החושים והנפש, והוא מגלה בה מראות חן וחסד שובים לב ועין, סודות ותעלומות שרק יחידים זוכים לטעום טעמם.  והרגשה בו אותה שעה, ששותף הוא לסוד החיים והבריאה, חי מחדש במעשי-בראשית וצופה מראש אחרית...

אך שלא כדרכו לבו בעל עמו עתה.  כפעם בפעם ירים עיניו אל עבר החלון.  אשר השקיעה רוויית-הדם מאדימה זגוגיותיו ומרחוק שטוחות כפותיה המזהבות של הקתדרלה הנוצרית.  עגמה גדולה עולה בלבו וקשה לו, מה קשה, דוקא בערב שבת זו, לייחד כל נפשו לתורה, לגלות בה נצורות וגדולות... מה ארע לו, שדעתו נטרדת מן העיון, מה הדאגה הכוססת בלבו?  הוא הקורא לבני עדתו לעבודה תוך שמחה.  לא הרגיש זה זמן רב, מאז בואו לכאן מפראג, עגמה כזאת... והן רק לפני ימים אחדים עמד הוא ודרש לפני הקהל ואמר, כי –

...העיקר בתפילה צריך להיות להתפלל לשלימות האדם לזכות ולעשות נחת רוח ליוצרו, ומלבד התפילה על גלות השכינה וגלות ישראל והעדר השלימות, אף בהתפללו על קניני העולם הזה – יהי כוונתו לא לרבות המותרות בשביל חמדה ותאווה וכדומה... ועוד בחינה צריך שיתן אדם ללבו בעמדו לתפילה – למחול לכל אדם שהרע לו ומבלי לילך עם שום אדם בדין, כי אם לפנים משורת הדין, בחסד ובצדק, ואינו צריך לומר להסיר השנאה והקנאה ותאווה וכבוד שאינו של יושר... ולכך כתב האר"י ז"ל שיקבל על עצמו מצוות ואהבת לרעך כמוך, והיינו שימחול לכל אדם וילך לפנים משורת הדין, כי הכל אצל הקב"ה מידה כנגד מידה –

ולטהרת הלב אינו מועיל יותר כי אם התורה ושמחה של מצוה, כי בעונותינו הרבים זה החלי אשר אף בעושה מצוה אינו שמח והכל בעל כרחו ככפאו שד.

ומשל הביא לשומעיו משרים נכבדים, אשר ישישו ישמחו בחלוק להם מלך בשר ודם כבוד לעשות פקודתו – ואיך לא ישמח גבר נבזה חדל אישים, תולעת נוצר מטיפה סרוחה, באמור לו מלך מלכי המלכים הקב"ה עשה זו ויהיה לנחת ולרצון לפני השם תמיד? הלא על זה מה ראוי להרבות שמחה כשמחת כל הון –

ועוד הוסיף והסביר, שכל המצוות כולם הם נוחים לעשותם ואין בו רב מיגיעה ועבודה, כמו המצוות אשר בדו העכו"ם מלבם:  לילך יחף בקרח ובשלגים וללבוש בגדים כבדים על הבשר, להכות בשוטים עד אשר יזוב הדם ולשרוט שרט לנפש וכדומה.  לא כן רצון השם.  ואם כן יש לאדם לשמוח מאד מאד, אבל בעונותינו הרבים נהפוך הוא, אשר כל המצוות עליהם לטורח משא, וזה חלי רע ותכלית הקוץ ממאיר בגלות אשר אין מקיים מצות השם בשמחה.  הלא יש לנו לשמוח  על הנס הנפלא שאנו בין האומות והשם נתן לנו חן בעיניהם להניח אותנו שומרים המצוות... ואיש אשר מניח ולובש טלית של מצוה הלא ישמח כי זה להיות בדיוקנא דמלכא קדישא.  והלא קול קורא לפניו:  הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא!  ואיך לא ישמח איש בזה לעשות דבר קל כזה ולזכות בו לעולם הבא ולמצוא נחת וחן בעיני השם?  וכתב האר"י זכרונו לברכה – ממש רוב הגלות בזה שאין עושים המצוות בשמחה.

הה, אילו ניתן לו לעבוד כל ימיו את השם מתוך שמחה לפי שאמר האר"י הקדוש... אך מנעוריו ידע צרות ודאגות, יסורי כלל ויסורי פרט, ועל כולם פצעי נפשו המיוחדים לו.  והן גם הרבנות הזאת, בקהילת מאֶץ, לא בלי צער נקנתה לו!  הוא זוכר יפה אותו יום בו הגיעה לאזניו, בפראג, בשנת תצ"ג, השמועה על פטירתו של הרב יעקב רישאֶר.  מיד הריץ מכתבים אל נכדו של הרב המנוח, נחמיה רישאֶר, שישתדל בעדו אצל פרנסי הקהל.  אך כאשר נודע הדבר לרבנית האלמנה – והיא דודת אשתו מרת אלקה'לי בת הרב יצחק שפירא מליסא – יצאה חוצץ נגדו, ועוד הוסיפה וטענה, כי דבר זה יהיה חרפה להרבנים הראשונים זכרונם לברכה... לחרפה!  הוא, נינו של המקובל הנערץ ר' נתן שפירא מקראקא בעל מגלה עמוקות, שראוהו כשלישי במעלה אחרי האר"י, ואשר דיבר עמו אליהו פנים אל פנים;  הוא שמילא כרסו בנגלה ובנסתר וכוחו רב לו בהם ובכל שביליהם ונתיבותיהם;  הוא שהעמיד תלמידים לאלפים, שחידש והעמיק והאיר צפונות התורה וכל ימיו קודש להשם, הוא יהיה לחרפה לקהילה!  הוא, תלמידו של הרב וראש הישיבה מאייזנשטאט בעל פנים מאירות, שיצק מים על ידי הרב אב-בית-דין בפראג והמדינה דוד אופנהיים;  הוא ששמו וחכמתו לתפארת ולתהלה ברחבי ישראל;  הוא שיד לו גם בהוויות העולם ובמדעים, ועם כמרים והגמונים עמד בויכוחים ותהלה לאל ניצח אותם, ודרשותיו יצאו להן מוניטין בנועם ההסבר והמשל והמתיקות... והכל גלל אותם חשדות...

אפס, ברי לו, כי דבריה של הרבנית הזקנה עשו אז רושם, והם בחרו לרב את הגאון יעקב יהושע פאלק, הוא בעל פני יהושע.  ורק לאחר שעבר הגאון לפראנקפורט על נהר מיין בגלל המריבות בקהל – חידש הוא פנייתו ובקשתו לאוהבו נחמיה רישאר שישתדל בעדו שנית.  הרבנית הזקנה כבר נפטרה לעולם האמת, אך הפני יהושע עצמו וגם בנו ר' בעריש הזהירו את נחמיה רישאר לבל יעמוד לימינו.  היטב חרה לו על הפני יהושע, שאומרים עליו כי הוא מגדולי הרבנים בדור – שלא טרח ולא בדק טיב החשדות... אפשר עמדה לו לשטן האגרת שכתב, והוא עוד צעיר לימים, אל המקובל נחמיה חיון, ובה רמז לו בדרך עצה טובה שיעזוב מסעיו לעת זקנתו וישב בביתו;  או האגרת אל ישעיה חסיד, חתנו של ר' יהודה חסיד, אשר נמצאה אצל המשולח השבתאי משה מאיר קמינקר מז'ולקאוו בגביית עדות בפרנקפורט בשנת תפ"ה?  אך גם בענין זה ראוי היה לו, לפני יהושע, לשאול קודם אותו... אולם הוא, הרב הישיש, בוחר כנראה, לעשות מעשיו בסתר, וגם בענין הרבנות שלו הוא שלח בסוד אגרת אל פרנסי מאֶץ והזהירם לבל יתנו יד וסעד לו, כי בודאי תצא תקלה על ידו... כבר אז ביקש לכתוב אליו ולהוכיחו על פניו, ורבות נלבט ברצונו זה, שכתיבה מעין זו מן ההכרח שתעורר מחדש הפולמוס הגדול שאין השעה כשרה לו, הכרוך וקשור באותם חשדות... ודי לו שהוא עצמו השתתף יחד עם הרבנים והדיינים והפרנסים במעשה החרם שהוטל בפראג על כת הרשעים – ערב יום הכפורים היה אז, שנת תפ"ו, – ובכך הסיר מעליו כתם החשד, ועוד באותה שנה נבחר דרשן קהלת פראג – ומה עוד יבקשו ממנו?  הגדולים הם ממנו בתורה, המטיבים הם ממנו להבין בסודות האלהות?  והן אמת היא, וזאת הוא יודע בסתר לבו ורק למעטים מאוהביו יגלה זאת, כגון לתלמידו אהובו שמעון סג"ל בוכהאלטר – כי הוא נכנס לפרדס ההוא ועיין בכתביהם של נתן העזתי וקארדוזו וחיון ודומיהם – אך לא נפגע... מעז הוציא מתוק.  היטב חרה לו זה הבזיון שנחל, אך הוא נשך שפתיו בשיניו – ושתק.  הוא החליט לכבוש יצרו וכעסו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.  רק אל נחמיה רישאֶר הזדרז והשיב, כי שונאיו הוציאו עליו שם רע שכרוך הוא אחרי צבי שבור ומודח – וגם עמו לא נכנס בויכוח על עצם החשד, ובין השאר כתב לו:

ולעומת כן קשה לי זה שיש בו ערעור וניגוד, כי העבודה לא האמנתי כי יסופר כעת, אשר תהלה לאל יצא טבעי בעולם, ואין אחד מכל רבני זמני אשר יאמר כי הוא כדאי להרביץ תורה ולהוציא יקר מזולל כמוני. ועוד אני בעולם תודה לאל יש תורה בישראל, לברר דבר קשה מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, נגלה ונסתר, חיצוניות, למודיות, מושכלות, תורניות, טבעיות, פלוסופיא, הנדסה, הגיוניות, צחות, הלצות, הקשות.  ומי הוא זה אשר תדמיוני ואשוה ויבוא אתי בפלס, שיהיה עוד פקפוק כאשר ארכין ראשי?  ואם כן אין זה כי אם בעוונותינו הרבים נתקיים בנו:  "יראת חטא וחמת סופרים תסרח ונערים פני זקנים וכו'.  ולזה צריך אימוץ ביתר שאת, לשבר עול ופיתוי נחש".

ההשתדלות סוף סוף הועילה – והיה זה שכרו.  הוא עלה על כסא הרבנות בקהלת מאֶץ הגדולה, וגם בה העלה קרן התורה... וקשריו הדוקים עם תלמידיו נאמניו הרבנים בפראג ובפראשבורג, בוינה ובגימ"ל קהלות או"ה[37]) למושב, בלובלין ובגליל פּודוליא.  ורב כבודו וגדול שמו בישראל.  אכן, כי לא הצליחו משטיניו להבאיש ריחו ולהשפיל כבוד התורה.  ורק הפני יהושע ודאי שומר לו עברה, וודאי וודאי הקנאי ר' יעקב ישראל מעמדין... וזו ככתם על שמש חייו המעכירה רוחו ופוגמת שמחתו.

עתה הגיעה לאזניו השמועה על חליו הכבד של הרב הישיש מגימ"ל קהלות ר' יחזקאל קצנלבוגין – ובו ברגע עלתה במחשבתו לנסות ולעורר לב קרוביו ואוהביו הרבים שם, כי ישתדלו לטובתו אצל הפרנסים לבחור בו ברב במקומו בבוא הזמן.  האין הוא ראוי לכך?  ומה גם שנחמיה רישאר, הרב הראשי במדינת לותרינגן, אשר בשעתו סייע בידו לעלות על כסא הרבנות במאץ, גם הוא היה אויב לו... החשש מפני רצונו לזכות בכסא הרבנות הכללית, או אולי גם הוא חושד בו במינות?  וגם בין אנשי מאֶץ יש העומדים לו לשטן!

השמש שוקעת מאחורי הקתדרלה ורוח קרירה מטיילת בין הבתים.  הרב יהונתן סוגר את המסכת אשר לפניו.  הוא מזדרז לילך אל בית הכנסת.  הוא קושר את אבנט המשי מסביב לקיטל, מחיש צעדו, שכבר מחכים לו ודאי בתפילה.  גם זוגתו אלקה'לי כבר הלכה לשם וגם הבנים.  הוא נזכר בבנו, אהובו, בנימין וולף ומרגיש צביטה בלב.  זה חדשים רבים לא קיבל ממנו לא מכתב ולא ידיעה.  היכן הוא עתה, בישיבה בפראג, בוינה, או אולי באונגארין?  מה רב הנוי היצוק בפניו, בקומתו הנאה, ומה רב יפי-הנפש וזה כשרון הנגינה.  מוחו החריף ירש, אך גם דמיון סוער כסופת-אש ותשוקות עלומות גועשות בו...

הוא ממהר אל בית הכנסת לקבלת שבת.  הקהל שם מצפה לו.  לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה... ובלבו עתה תפילה אחת ורצון אחד:

לעקור ממאֶץ ולזכות ברבנות הרמה כרום ערכו בגימ"ל קהלות...

 

בחירת יהונתן אייבשיץ רב בג"ק

ישיבת הועד של גימ"ל הקהלות דנה בבחירת רב במקומו של האב"ד שנפטר.  אמנם מבוקשו האחרון של הנפטר היה שיבחרו בבנו כיורשו, אך אין מן הפרנסים אחד שיתן דעתו לכך.  לא די ביחוס אבות, ואין האב מזכה את הבן, כנודע, כי אם להיפך.  אדיר חפצם של הפרנסים ברב ומנהיג ההולם את הכסא הרם, גדול בתורה ובחכמה ובקי בהנהגות העולם, שיאציל מגדולתו על הקהלות ויעלה כבודן ויפרסם שמן בתפוצות ישראל.  מה אומות העולם חושקות במלכים גבורים וחכמים, אהובים ומקובלים על העם, אף הם, פרנסי הקהלות, רוצים בכתר של תורה וגדולה כאחת – ברב אשר ישקוד על תקנת חיי הקהל, וישא דברו דבר תוכחה ומוסר ושיהיו דבריו נשמעים ופסקי דיניו מקובלים, וביחוד עתה שפשטו הריבות והמחלוקות ורבו הפורצים גדר וגם המגיפה הנוראה ביולדות טרם שככה...

שמות שונים צפים ועולים באותה ישיבה, מאורות הדור, רועים נאמנים, וכל אחד מהם תפארת שבגדולה, וכל אחד מהם זכויות רבות לו לעם ולתורתו.  ויש המעלה, באנחה, זכר ימים עברו במדינות אשכנז ופולין, ימי רדיפות ושמדות, כאשר ארזי התורה עמדו לימין העם בצר לו, וסעדוהו בעצת חכמתם והיו לו לתשועה, עוז ומבצר לקהלות.  אך גם בימינו אלה לא פסקה תורה וגדולה מישראל.  הרי מורנו ורבנו הרב שמואל הילמן ממאנהיים והרב אריה לייב מאמשטרדאם והפני יהושע החונה בפרנקפורט, לומדים חריפים וצדיקים תמימים.  הן למותר הוא להזכיר גדולתו בתורה של הפני יהושע – מעיר אחד הפרנסים – ומלחמותיו בגלילות פולין הדרומית נגד אנשי הכת.  ל"ו פעמים עבר על הש"ס כולו...

– אך הוא כופר ואומר שלא ר' שמעון בר יוחאי חיבר את הזוהר כולו.

– אין הוא יחיד בדעתו.

– ואומרים עליו, שבהיותו בלבוב אסר על הרבית...

– יש גם מכתב מהרב יהונתן פרגר – אומר ראש הקהל.  הרב המפורסם ממאץ, יהונתן אייבשיץ.

– פה מפיק מרגליות.  לא יושב אוהל ולא מתבודד, והעם אוהבים אותו וכשמן הטוב שמו.  עשרות בשנים מרביץ הוא תורה ברבים.

– אך גם הוא מנו בו פסול.  יש אומרים...

– דיבה היא שהוציאו עליו שונאים, המקנאים בגדולתו...

– למה נבקש רועינו במרחקים וכאן, בתוכנו, יושב גאון וגדול, הרב מעמדין.  בן ונכד לגאונים וצדיקים שישבו על כסא הרבנות בקהלות ופיארו שמן, מדוע לא יהיה המשך באלטונא לגזע צדיקים וגאונים?

– ספק גדול אם יתרצה.

– איש קשה-רוח הוא וקנטרן ומבקש להטיל מרותו על הפרנסים.

– לא מרותו, את מרות התורה יבקש להטיל.  האמת והצדק נר לרגליו... מימיו לא ביקש טובת עצמו.

– האם כבר מוסכם שאנו רוצים בו?

– רוצים בו.  הרוב בקהלות רוצה בו.  יותר מאשר תתן הבחירה לו, היא תתן לנו, לקהלות...

– האם לא צדק בריבו עם האב"ד הנפטר זכרונו לברכה? – ואף על פי כן שמר על כבודו.  וגם אלה מתוכנו שירדו לחייו התחרטו על מעשיהם ובאו לבקש סליחה ומחילה ממנו.

– האין אנו מבקשים לחפות מומים שבנו בשם גדול?... להתלות באילן גבוה...

– נחבא אל הכלים הוא ואינו מעורב עם הבריות וזועף תמיד.  אינו חולק כבוד לנכבדים ולעשירים...

– טעות הוא.  טעות גדול... קראו בחיבוריו ותווכחו:  את סדר העולם יבקש לתקן, את סדרי החברה, ואין הוא מדבר סרה ביחידים...

– האם כבר נשתכחו הדברים שכתב על החלפנים?  ומשמו של תלמידו יוסף פרגר שמעתי, כי עלה במחשבתו להקים קופת הלוואות בלא רבית.  קופת הלוואות בלא רבית – הנשמע כדבר הזה?

– יש להזדרז בבחירה, רבותי, כי בנו של האב"ד המנוח עלול להקדים ולבוא מליטא.

– כבר אמרתי שיש מכתב מהרב יהונתן אייבשיץ – חוזר ואומר ראש הקהל.  הנה זה האיש אשר יאיר לנו דרכנו... והוא גדול גם בחכמות העולם ונוח לבריות.  מי עוד כמוהו רודף שלום באמת?  מי עוד כמוהו יקנה לב העם ויחזק האחדות בקהלות?  ומי כמוהו בעל כוח הסברה ודרשן פלא?  עוד לפני שנים נתמנה דרשן קהלת פראג...

– מדוע נחפש רועינו במרחקים – אני חוזר ושואל, ובתוכנו אחד בעל שיעור קומה ובעל אופי, גאון וחכם...

– אנו מפחדים מפניו.

– מה הפחד?  מה החשש?  לא רודף כבוד הוא ולא אץ להעשיר ולהשמין ואין לפניו משוא פנים.  עשר שנים הוא יושב בתוכנו בענווה וכל מעייניו בתורה ובחיבוריו ומתרחק מן הרבנות.  אך תלמידיו השפיעו עליו הפעם הזאת שיסכים לצרף מועמדותו לרשימה.  בקושי רב הסכים...

– לא, לא!  האשכנזי הזה לא יביא ברכה וישועה לקהלות.  לא זה הרב הרצוי לנו.  שרף הוא, בהבל פיו הוא שורף כל מתנגד, קולמוסו מתיז ניצוצות – קולמוסו תער חד.

– אולי נקרא קודם מכתבו של הרב יהונתן?

– עדות עצמו פסולה.  מדוע עזב את פראג, ומדוע רצונו לעזוב את מאץ?

– הוא נקרא אחר כבוד למאץ.  קהלות גדולות מדברות בו נכבדות... אני מעיד עליו, כי רועה נאמן הוא, הוא ירים קרננו ששפלה וירדה...

– והוא ילחם במגיפה האיומה, מגיפת היולדות.

– נכריז, איפוא, על בחירות.

– ואולי הרב מעמדין?

– אין הועד רוצה ברב הפוגע בכבוד השולחנים והחלפנים והמלווים ברבית... לא, לא, לא! הוא – או אנחנו.  בידכם ההכרעה, רבותי – מכריז ראש הקהל בתוקף רב.

– הועד הוא הבוחר ברב ודואג להצטרכותו, וחלילה לו לדבר נגד נשואי הפנים בקהל ובחיריו.

– אבל גם בועד הדעות מחולקות...

– וגם בקהל.

– אולי ר' יעקב עמדין, האשכנזי?

– חוצפה!  רעות רוח!

– נכריע, רבותי.

– הרי רשימת המועמדים:  הרב אריה לייב מאמשטרדאם, הרב שמואל הילמן ממנהיים, הרב יעקב ישראל אשכנזי מעמדין, הרב יהונתן אייבשיץ...

– מורי ורבותי, פרנסים ומנהיגים!  חוזר אני ומאשר, כי הרב יהונתן טוב וראוי ורצוי לנו מכל הבחינות, רצוי לקהלות – אני, ראש הקהל, ערב לכך.

– מסכימים.  מסכימים!

– מזל טוב!  מזל טוב!

מרדכי הקשר, הפרנס גבה-הקומה מהמבורג, כנזוף, כאחד שנחל זה עתה תבוסה במערכה נואשת למען הצדק, ממהר, ראשו מורכן ועיניו מושפלות לקרקע, אל ביתו של הרב מעמדין.  השעה אחר חצות – הרחובות רדומים.  רוח סתיו מרירה מכה בפניו, תולשת מלבושיו, מעיפה בחלל ערימות עלי שלכת, מנהמת ומייללת וזועפת.  נכזבה, איפוא, תוחלתו רבת-השנים לראות את רבו עולה לגדולה הראוייה לו.  נכזבה תוחלתו שיחול שינוי ותיקון בחיי הקהלות.  לא לחינם התנגדו לו הפרנסים התקיפים וראש הקהל.  במתק שפתיו יחפה הרב החדש על הקלקול והעושק, "רבי מכבד עשירים" – אמרו עליו.  כן, הם צדקו באמרם, שרצוי וראוי הוא להם... וודאי שרצוי הוא לקרוביו, קרובי אשתו, התקיפים לבית כהן...

הוא מחיש צעדיו ברחובות הריקים מאדם.  הרוח מטלטלת פנסי-הרחוב.  המיית גלי הים נישאת מרחוק בזעם שאינו שוכך.  כוכבים בודדים מנצנצים בשמים האפורים, שמי עופרת כבדים.

 

מאחד החלונות מפציע אור קלוש.  הרבי הוא, יושב כדרכו על התורה ועל העבודה.  מה צדק החכם שהתנגד להצגת מועמדותו – מהרהר מרדכי הקשר.  מה השכיל להבין ולחדור למהותם הפנימית של הפרנסים.  אכן, חוששים הם מפניו, ואף לא ניסו להעלים זאת... מפני האמת הם חוששים – לוחשות שפתיו.

הוא פותח חרש הדלת ונכנס לחדר.

משב הרוח צונף את שלהבת הנר אשר כמעט וכבה.  על השולחן צרור מגילות רשומות, חרוכות... וערימת אפר ופיח שחור.  כתב היד של ספרו "מור וקציעה" הוא שעלה באש.  לידו עומדת בתיה צביה.  חלוק צמר ארוך תלוי על גווה כעל כלונס גבוה.  פניה חיוורים משופים, עיניה מבוהלות ולבה פועם.  כד מים בידה.

– ר' מרדכי הקשר ישב-נא, ינוח.

– מה אירע כאן? – הוא שואל.  אש אחזה בכתבים?

– כן, אכלה האש חלק מן הכתבים... נרדמתי על הכתב – אומר הרב מעמדין.  גליונות אחדים היו מאכולת אש, אפר... עוד מעט ואחזה גם בי.  אך היא, בתיה צביה שתחיה, נזעקה חשה לעזרת וכיבתה הדליקה, בעזרת השם.

– מועד הקהל אני בא, רבי, מן הבחירות.

– מי האב"ד החדש? – הוא שואל.

– הרב יהונתן אייבשיץ.  ראש הקהל ומקורביו נלחמו לו.  כאריות נלחמו.

– אין מה להצטער, יעקב'לי, אומרת בתיה צביה.  אין מה להצטער...

– הדין עם האשה – אומר הרב מעמדין והוא משפשף עיניו הליאות – ומצחו גלים של קמטים.  וכאשר אחזה האש בכתבים רציתי לקחת האפר ולשים בקולמוס לאות אבילות... ברוך השם, טהור קולמוסי.  עונש מן השמים הוא על כי נתפתיתי לחפש כבוד הרבנות בגימ"ל קהלות, על כי סמכתי על בריות שאין אלהים בלבבם...

– אמת וצדק דבריכם, רבי.  ובלכתי לכאן חשבתי בלבי, כי בחכמה היתה עצתכם ובתבונה.

בתיה צביה שמה כד המים על הרצפה, היא מנערת האפר מעל השולחן ואוספת בזהירות מרובה הגליונות החרוכים.

– נראה שגדול כוחו בתורה מכוחי – מעיר הרב מעמדין... וברק מתלהט בעיניו.  הדרת פנים!  ונראה שיחוסו גדול מיחוסי... הבטוחים הם כי כבר עקר הטומאה מלבו?  הבטוחים הם?

– מוחל, יעקב'לי, אומרת בתיה צביה, מוחל להם, לבעלי הממון ומגלחי המטבעות...

– עוד לא תמה הפרשה, רבי, לא תמה...

– אמת דבריך, ר' מרדכי.

– גדולה אימתה וחרדתה של מגיפת היולדות, רבי.  והם בוטחים בו, בהרב יהונתן, שיעצור המגיפה.  גדול כוחו בשמות ובקמיעות, הם אומרים.  גם במאץ נתן קמיעות... גם לנכרים.  גדול כוחו בקמיעות.

– שרשים עמוקים לענין הזה, אומר הרב מעמדין כמדבר לעצמו, ואין הוא אלא ממשיך... מה לא ניסו לפעול ולהשיג בשמות הקדושים?  וארוכים הדברים... דברים משונים נטעו בתוכנו המקובלים, וכבר כתב הרמ"א שאין לבטל בשבילם מנהגים קדמונים...

– מה כוונתכם, רבי?

– ספר יעקב'לי, ספר – היא מבקשת.

– ר' נתן שפירא, בעל ה"מגלה עמוקות", האב"ד בקראקא, מאבותיו של האייבשיצר הלז, הוא מאלה שנטעו את קבלת האר"י במחוזותינו, הוא ובניו ותלמידיו.  ואחד מהם, ברכיה שפירא, דיין ודרשן, התענה הרבה לקירוב הגאולה ויצא עם שיירת מאמינים לקבל פני משיח הכזב... הימים ימי השמדות האיומות, ימי ת"ח ות"ט... על ידם עלתה קבלת האר"י למעלה עליונה, ורבני קראקא וחסידיה אף פנו לר' משה זכות שישב אז באיטליה שיורה אותם לכתוב ספר תורה על פי הקבלה.  ור' משה השיב להם סדר כתיבת השמות וקידוש הקולמוס על פי קבלת האר"י – דברים אשר לא נודעו ולא נשמעו בישראל – עד היום הזה!  גדולים ויראים שתו מן היין המשכר הזה... ובשנת תנ"א נדפס בקראקא ובפרנקפורט השולחן ערוך על פי האר"י, ובהשתדלות רבני הועד מפולין נדפס השולחן ערוך אורח חיים עם פירוש הטורי זהב להרב דוד הלוי מלבוב ועם פירוש מגן אברהם להרב מקאליש אברהם אבלי, והם הם הביאו את כל מנהגי האר"י גם להלכה...

– הטורי זהב אף שלח את בנו ובנו חורגו אל המשיח השקר שם רשעים ירקב... עד היום לא תמו תלמידיו ומאמיניו בסתר... אומר מרדכי הקשר.

– כן, שנים הרבה אחרי המרתו נמשכו אחריו, ועוד נמשכים.  ובעלי העט שבהם מפרסמים קונטריסים שתורת השקר והכזב עלומה בהם.  רבנים רבים לא עמדו על מזימותיהם ולא השגיחו בתעתועיהם ונתנו להם הסכמות ואף הפריזו בשבחם.  ולימדו כי ביטולה של תורה היא קיומה.  וכי בזיווג זה אין הקדוש ברוך הוא משגיח בשום דבר, כי אם הכל מסר לצדיק והעיקר להשלים האדם העליון – ואותו, שם רשעים ירקב, מכנים הם צדיק, יסוד, מלכא קדישא, שדי, תשבי, משה, תפארת, דעת עליון ותפארת ישראל... כן, גם בימינו אלה, מרדכי הקשר, כל דוחקי הקץ ופורצי הגדרים נאחזים במורשת ארורה זו.

הוא סומך ראשו בכפיו, כאחד הצולל למעמקי עצמו.  דומיה בחדר.  רוח זועפת מתעוללת ברחוב.  צללים מרקדים על הקירות – ובצללים טובעת דמותה של בתיה צביה.  בפתע הוא קם, ניגש אל ארון הספרים ומוציא קונטריס שדפיו הצהיבו.  לאור הנר הוא נותן עינו בו – ...והיה דרשן אחד בקראקא – הוא ממשיך בלחש – שהרביץ תורה בקהלות רבות.  ר' צבי הירש בר' ירחמיאל כאָטש שמו, הדפיס באמשטרדאם בהסכמת כמה רבנים פירוש על ספר תקוני הזוהר על דרך המקובלים וכתבי האר"י.  חמדת צבי שם הפירוש הזה.  הרי הספר הזה.  מלא הוא על גדותיו מינות של ש"צ וסיעתו.  ובדומה לו הספר המתיימר להיות "אור ישראל" להרב הדרשן ישראל יפה משקלוב, אשר מיד לאחר עיוני בו עמדתי על הקוצים הזרועים בו.  ורבים כמותם.  ובאמת אין ארץ אשר הרבו בה לעסוק בקמיעות ובהשבעות, בשמות ובחלומות, בשדים וברוחות, כארץ פולין... ורבו שם בעלי השם שהתפארו והכריזו על עצמם שיש בידם לפעול גדולות ונפלאות בכוח השמות הקדושים, וגם ליתן רפואות וסגולות, קמיעות ולחשים, או לגרש רוחות ושדים ומזיקים... והמון העם נתעה אחריהם!  מחמת בערותם וקוצר רוחם ויסוריהם נתעו אחריהם – הוא אומר בהדגשה רבה.  גם בדור הזה לא פסקו הנתעים בשוא, ורבים מן הרבנים בכלל זה, והחיה הרעה והטמאה אורבת לשעת הכושר... לא, אין האייבשיצר הלז מחדש הרבה בקמיעותיו...

– תמה אני, אומר מרדכי הקשר, שאין הרבי מעלה עלי ספר את תולדות כל התועים והמתעים, שאין כרבי בקי בהם ובמעשי תעתועיהם.

הוא שותק.  עיניו מושפלות לארץ.  גלי הקמטים על מצחו עולים ויורדים.  אור הנר מרקיד צללים על הקירות.  בתיה צביה בלועה באפלולית, אך עיניה נוצצות, נוצצות.

– כן, מחשבה זאת עלתה לפני, – הוא מדבר כאל עצמו – ואם ירצה השם...

– עוד בבית אבא שמעתי, שקמיעות עמדו להן ליולדות –  מעירה בלחש בתיה צביה.

– כן, בתיה צביה, רבות השמועות המהלכות בעם... אחד הנוכלים מנותני הקמיעות, וביחוד לנשים מקשות ללדת, היה המקובל משה כהן מניקולשבורג, תלמידו של הרב דוד אופּנהיים מפראג, אשר גם האייבשיצר שימש אצלו.  לניזאֶוו במדינת פולין בא ונהג שם בגדולות והנשים באו אליו לקבל ממנו קמיעות, אבל שם נתגלה קלונו, כי אנשים אורחים שידעו אותו מזמן כאיש מרמה ואוון, סיפרו לראשי הקהל על מעשי תעתועיו.  מיד הובא לחדר הקהל, ובראותו כי כלתה אליו הרעה נפל לארץ ובכה והתוודה... ואולם עד מהרה שב לסורו.  אך קודם לכן נתפרסם במעשה נורא, שביקש להעלות ארוכה בשמות הקדושים לנער אומלל מפולין, והתרה ברוח הרעה שנכנסה בנער והשביעה מול ארון הקודש ונידה אותה.  אך לנער חולה הנפש לא רפא, ולהיפך...

...ועוד אחד אני יודע, בתיה צביה.  היה רב בקהלות פולין ומשם נדד על פני איטליה ותורכיה ואשכנז.  אסף אלפי כתבי-יד בקבלה מעשית וחיבר ספר בשם "ברכת אליהו" שנדפס אף הוא בהסכמת הרבנים... אליהו אולינוב שמו.  מן הכרוכים אחר כת הטמאים ושיכור ומנאף ועושה מעשי זמרי – בבית גיסי הרב אריה לייב באמשטרדאם נתגלתה ערמתו.  אחותי מרים תחיה, היא שגילתה הנבלה.  וגם הוא כתב שמות וקמיעות בלי טהרת ידים...

– רבי, אומר מרדכי הקשר, הן כמקרה הזה קרה גם לנו פה, באלטונא, עוד לפני שהרבי נשא לחיים טובים וארוכים את בתיה צביה.  גם לכאן בא בעל שם שהתעה רבים בשקריו ואסף כסף רב מכתיבת קמיעות, והדפיס ספר קטן כיצד עלתה בידו בקבלה מעשית לגרש רוח רעה מאיש אחד.  לאלטונא באה עמו נערה שנפגעה ברוח ועמה אביה, וכאן תלה קמיע בצוארה ועשה לה השבעות וסגולות שונות ועישן לפניה בגפרית – עד שיצאה נשמתה.  וכראותו זאת נבהל וברח באישון לילה, ואבי הנערה אנוס היה לחזור על הפתחים ולבקש נדבות.

– שמעתי עסק-ביש זה, שמעתי, הוא אומר בלחש.  והנוכל שלח אחר כך מכתב התנצלות להאב"ד שנפטר, שמואל אֶסינגן שמו...

– כן, שמואל אֶסינגן.  ואומרים, שהוא עתה רב באחת מקהלות צרפת, גדול בקבלה ומומחה בקמיעות.

– ועתה בוא יבוא אלינו בעל קמיעות חדש... אומרת בתיה צביה.  בכבוד ובתפארת יבוא, וראשי הקהל יעלו קטורת לפניו... היולדות החרדות המקשות ללדת מקוות לישועה...

– ותיק הוא בכתיבת קמיעות – אומר מרדכי הקשר.

הנר דועך, הרוח בחוץ זועפת ומכה בתריסים, יללתה גוברת כיללת עדרי זאבים פרועים, רעבים... קווצת שער בהיר שנשמט מתחת למטפחת הראש גולש על מצחה של בתיה צביה, מכסה עינה האחת, והעין האחרת נעצמת מרוב ליאות.  ראשה צונח אל קצה השולחן.

– לכי לשכב, בתיה צביה, לכי לנוח – הוא אומר לה.  השעה מאוחרת, והצינה גוברת.  ואתם, מרדכי, תלונו עמנו כאן הלילה.  אין לצאת בזו הסערה לרחוב.  זעם שמים...

בתיה צביה מתרוממת לאטה, צעדה כושל ואיבריה רועדים.  דמויותיהם של בעלי שמות וסגולות מרחפות לעיניה...

הנר דועך.

 

שוטו, שוטו עננים...

חדשים אחדים לאחר שנשלח אליו כתב-הרבנות מגימ"ל קהלות חיכו לו להרב איבשיץ, ציפו לו, וסוף סוף בא, ערב חג הסוכות, עם אשתו ובניו.  מאז הבוקר ירד גשם שוטף, אך בבוא הבשורה מיהרו רבים, צעיר וזקן, להקביל פניו ובראשם חברי הועד במרכבות מקושטות.

בשערי העיר פגשו במרכבתו – יצאו לקראתו, ספרי התורה בידיהם, לברכו עם בואו ולהגיש לו מתנות ודורונות.  הוא עומד במדרגות המרכבה – הגשם נפסק לשעה קלה – משיב דברי ברכה לברכות ואומר, כי כבוד גדול הוא לו וכבוד לתורה הקדושה, שזנחו העם והפרנסים והחלפנים עסקי המשא-ומתן ובאו להקביל פניו בשמחה וברכה.  וכאשר זכו לקבל פני רב, הדל באלפי יהודה – הוא אומר – כן נזכה כולנו, בעגלא ובזמן קריב, לקבל בשמחה פני הגואל המשיח, אמן.

הנה הוא עומד על מדרגות המרכבה, כובע הקטיפה הגבוה לראשו מתנוצץ באגלי הגשם, ומעיל הפרווה עוטף גופו הגוץ – ועיניו הגדולות מאירות ומפיקות תבונה ואורה וטובה.  מאחוריו מציץ ראשה של אלקה'לי, זוגתו, במטפחת משי מצוייצת, ומבט לה נדהם ותוהה.  ובסמוך לה הבן הצעיר, גבה-הקומה, עיניו נוצצות וזקנו השחור מבהיק... יום גדול הוא לו, להרב יהונתן, היום הזה, ולבו הומה בקרבו.  יום נצחון הוא לו.  וכל שונאיו יבושו.

הגשם שנפסק לשעה קלה מחדש קילוחיו בעוז גובר.  פלגים מצטברים ברחובות, סואנים בזרמם במורדות ובשיפועים אל האלבה.  חשרת עבים מכסה פני שמים.  ברקים פולחים חיש האפלה ונעלמים, והרעמים מתגלגלים בעוז עצום.  המרכבות המוגפות חוזרות בשיירה ארוכה אל רחובות היהודים המצפים בכליון עינים לבוא הרב הנבחר, הגאון והמקובל המורם מעם... השיירה שועטת ברחובות אלטונה.  בראשה – מרכבתו של הרב – ומאחוריה מרכבות הפרנסים והדיינים והגבירים.  עם רב ברחובות, מצטופף ליד חומות הבתים, על אף הגשם, עם רב המבקש לחזות באור פני הרב ולשאת לו ברכה.

בביתו של ראש הקהל יוזפא כהן, דוד אשתו של הרב יהונתן, רבה התכונה לקראת העצרת הגדולה אשר תהיה במוצאי החג.  קרואי העדה כולם יתכנסו, הם ונשותיהם וילדיהם, לסעודת-המצווה, והכלי-זמר ינעימו נגינות, והכל יזמרו וישירו וירקדו לכבוד הרב, לכבוד התורה.  ישר מבית הכנסת יבואו, וגדולה ושלימה תהיה השמחה, כאשר לא ידעו גימ"ל הקהלות זה שנים הרבה.  צדיק בא לעיר, רב וגדול בא לעיר!

רק בית אחד אינו נוטל חלק בשמחה ובהילולא, ביתו של הרב מעמדין.  הוא לא הלך עם הרבים להקביל פניו והוא לא צירף עצמו אל החוגגים בבית ראש הקהל.  חלונות ביתו ותריסיו מוגפים והוא, כדרכו, בחדר לימודו ישב, בין כתביו וספריו, על התורה ועל העבודה.  ושתיקתו עמקה מאד מאד בימים אלה.  הוא יודע, כי שמח העם לקראת בואו של הרב החדש, שהוא בעיניהם דגל התורה והאמונה, תמה ותמימה שמחתם ואך הם, הפרנסים, רק לכבודם הם יחרדו.  נוח להם לחלפנים הגדולים והמלווים ברבית בעלי הכיסים לחסות בצלו.  ועוד הוא יודע, כי לפני חדשים אחדים, במות על הרב יהונתן חותנו ר' יצחק שפירא הרב מפראג, השתדל הוא, על-ידי משפחתו הגדולה, כי יבחרוהו לרב במקום חותנו, אבל כל יגיעותיו נכזבו.  הם, בפראג, מכירים אותו, יודעים אותו, הם אינם נותנים בו אמון.  הם זוכרים את מתק לשונו, והם זוכרים גם את הגילויים המחרידים בישיבה שלו ואת גביית העדות משנת תפ"ה.  הם לא נתפתו לו.  ובלבו עולה וגובר החשש המחריד, כי בואו של האב"ד לכאן, אל נחלת אבותיו, אינו אלא... אחד הנסיונות החדשים שזומנו לו, לר' יעקב ישראל, אולי הגדול בנסיונות חייו – והמערכה עודה לפניו.

אשר קרה את האב יקרה את הבן – רעיון זה הומה במוחו בלא הפסק.

בליל שמחת תורה, אחר ההקפות, מתכנסים בחדרו תלמידיו וקצת מאנשי המנין.  המנורה הגדולה זורעת אור על השולחן.  על המפה הצחורה ערוך הכיבוד.  מתנוצצים שני בקבוקי יין – את האחד שלח הרב יהונתן, והוא לא עצר משום מה, כוח להחזירו לו.  הן אין בדעתו, חלילה, להלבין פניו... בתיה צביה מוזגת הכוסות.  שני נרות דולקים בפמוטות כסף.

הוא יושב בכסא-האב הרחב המרופד קטיפה, הילדים לידו, בתיה צביה מולו.  עתה הוא קם, מרים את הכוס, מברך את ברכת הגפן.  במבט של חיבה הוא מלטף את המסובים – וטוב לו בקרב בני משפחתו ותלמידיו.  הרי יוסף פרגר נאמנו אהובו ודוד גאנדז ויעקב אלזאס... מי חסר כאן? כן, מרדכי הקשר איננו.  האם לא היה בשעת מנחה במנין?  ונעלם.

בתיה צביה מגישה כוסות תה ועוגות פריכות.  ליל שמחת תורה ומוצאי שבת הלילה.  לבושה היא בשמלת הקטיפה הארוכה, הירוקה אשר לבשה ביום חתונתה.  בזריזות ובשמחה תשמש את בעלה ואת האורחים.

– בקרוב ישתו בגימ"ל קהלות יין הבדלה ממכירת האב"ד החדש – אומר יוסף פרגר.  הן גם במאֶץ נהג למכור יין הבדלה לסגולה וגם בשׂמים...

– אך עיקר עיסוקו יהיה בחלוקת קמיעות – מעיר דוד גאנדז.  קמיעות לקטנים ולגדולים, לגברים ולנשים – וליולדות...

– מה שייך יהיה? – נכנסת לדבריו בתיה צביה – הרי מיד לאחר בואו לאלטונא כבר נתן קמיע לאשת הקצין מיכל הלברשטאט, בתו של הפרנס געטשליק, שהיא מעוברת וחוששת מאד ללידה.   וגם בשמי קטורת שלו נתן לה בשכר שני דוקאטין.

בפתע נפתחת הדלת בחריקה.  הפרנס מהמבורג מרדכי הקשר, נדחק בכל קומתו, נושם בכבדות.

– שבוע טוב, רבי.  שבוע טוב, רבותי.

הוא יושב.  בתיה צביה מוזגת לו כוס יין מן הכיבוד.

– טעמו-נא, ר' מרדכי.

הוא גומע מן הכוס, מקנח בעוגה.

– בסעודת השמחה של האב"ד החדש הייתי, הוא אומר ופונה לעבר הרב מעמדין.  השמחה שם אין לשער, אין לתאר, קול העם ברעו.  והפרנסים ונשותיהם לבושים משי וקטיפה, מבריקים בעדיי זהב ואבנים טובות.  והכלי זמר מנגנים, ורבים מבוסמים – סעודת השמחה להרב יהונתן.

– חידושי תורה שמעת?

– קבלה ידבר, רבי.  אני אין אני בקי בכך.  הם בולעים אמרותיו ומשליו.  אך לא לשמוע תורתו הלכתי, רבי.  ביקשתי לראות הקהל בשמחתו.  לשמוע הזמירות הלכתי.

– זמירות... מעיר יוסף פרגר ברוגזה.

– כן, זמירות.  הכל שרים בדבקות שירו איילת אהבים, והוא שר עמהם ובניו עמו, ודומה מלאכים מרחפים שם עם צאת השבת...

שתיקה.  מרדכי הקשר מפזם לעצמו:

תאמי צביה הרועה בשושנים,

תשלח לחזק ברית איתנים,

תשבי להקיץ ישנים.

– רמזי טומאה בשיר הזה, מרדכי הקשר – מעיר הרב מעמדין.  שיר געגועים אל משיח השקר הוא.  תשבי פירוש – שבתי בחילופי אותיות...

– איני מסופק בכך, רבי.  איני מסופק בכך.  אין מומחה כמוהו לכבוש לבבות תמימים, אין מומחה כמותו להעלים הטומאה במחלצות קדושה... וגדול הפיתוי, רבי.  הם שרים באש אמונה תמה, עד כלות הנפש – בדביקות גדולה.

– ועל כן מרובה סכנתו – אומר יוסף פרגר.

– אל-נא נדבר עתה בכך, רבותי, מבקש הרב מעמדין.  שמחת תורה הלילה.  ומוצאי שבת קודש.  אליהו הנביא יושב ליד עץ החיים וקושר זכותים לישראל...

– אליהו הנביא קינא קנאת ה' צבאות ובבעל נלחם, עד חרמה נלחם – מעיר יוסף פרגר.

– בחכמה עשה הרבי, שלא הלך לקבלת הפנים שלו, בחכמה עשה שלא חלק הכבוד לפרנסים התקיפים – נכנס לדבריו הפרנס מהמבורג.

הרב מעמדין מחייך.  לא חכמה – הוא אומר – רק ידיעה היא.  ראשית חכמה – דעת, דעת השם.  דעת האמת.  ולא להכנע לבעל, לפי שאמר יוסף פרגר.  גם אם רבים יתעו אחריו.  ולא להכנע גם יחיד נגד רבים.  ולשמור הנפש מן האש...

בתיה צביה מורידה מהשולחן את קופסת הבשמים ונר-ההדלקה הכבוי ושמה אותם על אדן החלון.  היא מזיזה הוילון ומציצה לחוץ.  ירח בהיר שט בין מפלשי הרקיע שטוהרו אחר הגשם העז.  ודממה גדולה.  אך לה נדמה, כי ממרחקים מגיעים לאזניה הדים עמומים מן ההילולא הסואנת בביתו של ראש הקהל, אשר שם נתכנסו כל קרואי העדה ונשותיהם ושם מנגנים הכלי-זמר ושם טובל האב"ד החדש בים של כבוד...

העננים שטים אצים במרום – והרוח רודף אחריהם, מפזרם ומוחקם.  הנה הם עטים על הירח הבהיר מכל עבר, מכסים אותו, בולעים אותו, אך נבלעים בתוכו, ושוב הוא צף ועולה וממשיך שיוטו החלוּם... בביתו של יוזפא כהן רבה עתה השמחה – והכיבוד ביד מלכים.  אך אין היא מקנאה, חלילה.  גורל הוא.  גם בבית אביה ידעה מחסור ומצוק ומעולם לא נתקנאה בעשירים, בנשותיהם ובנותיהם.  גם בביתו של בעלה דודה הרב מעמדין לא ידעה הרווחה.  ורק כבוד התורה היה גדול מאוד בעיניה.  לא עשירות ורווחה חיפשה באַלטונא...

העננים שטים, שטים, כסירות בים של תכלת עמוקה, צוננת, שאין לה סוף.  שוטו, שוטו, עננים... מלבוב אשר בארץ הסלאווים אל אלטונא אשר בארץ אשכנז.  שוטו, שוטו, נפשי צרורה בכם וגורלי צרור בכם.  סבא ברח מארצות המערב אל ארצות המזרח.  שם עמדה ערישתי.  שם שרה לי אמא שיריה.  שוטו, שוטו עננים חזרה לארץ אשכנז.  שאו בכנפיכם עלמה צעירה, לחופה ולמעשים טובים.  ובארץ אשכנז ייכרה קברי... שוטו, שוטו עננים.

ורגש של מוסר כליות אופפה ומייסרה, על כי לא אחת הרעימה אותו, את בעלה, הנושא בעולמות של סבל, והוא עומד בהם בגבורה והוא אציל-רוח ויפה-נפש – ועל כי לא שיתפה עצמה ביסוריו ובמלחמותיו וגם הציקה לו.  עתה, דוקא עתה, עת האב"ד החדש מתמוגג בעושר ובכבוד, היא מרגישה עצמה קרובה אליו יותר מתמיד, שהיא אוהבת אותו... אוהבת אותו... אותו.  כל מרירותה חלפה פגה.  וטוב לה בענייה.  וטוב לה עמו.  וכאשר זכתה להיות עמו בסבל עוד תזכה להיות עמו בנחת, כי סוף כבודו לבוא...

– בתיה צביה!  היא שומעת קולו ומתנערת מחלומותיה.  מה מעשך ליד החלון?  האורחים כבר הלכו.  הילדים נרדמו.

– כן, יעקב'לי.  הסתכלתי בעננים...

– ומה ראית?

– את בית אבא ראיתי.  את סבא הבורח ללבוב...

– לכי לישון, בתיה צביה.

– עוד נמשכת ההילולא לכבוד הרב החדש...

ובלילה היא נסמכת אליו ולוחשת לו:

– סוף הכבוד לבוא, יעקב'לי.

 

המגפה ביולדות

אימה גדולה מהלכת על פני גימ"ל הקהלות בחורף הזה – אימת המגיפה שפשטה שוב ביולדות.  אין יום שאין בו קבורה אחת ויותר.  נשים צעירות מקשות ללדת ומוציאות נפשן ביסורים.  טובי הרופאים מאשכנז ומדנמרק ומהולנד הכזיבו.  רב האבל בבתים ורבה הימנה המבוכה והחרדה.  ואין תשועה.  ואין רחמים.  אפשר יושיע, אפשר יציל האב"ד החדש, שהוא לא רק גאון שבגאונים, מאור של תורה וקדושה, אלא שכוחו רב לו גם בקבלה מעשית ומומחה גדול הוא בצירופי השמות הקדושים והקמיעות המיועדות לשמור על היולדות מפגיעות השטן המשחית וכל כת דיליה?

ואכן, הוא עושה ככל שידו מגעת, הוא עושה ככל שהוא נדרש.  הקמיעות – מסורת ארוכה להן, קבלה מחכמים וקדושים, קמיע קמיע וסגולתה.  עוד מימי גלות ספרד.  ועיקר הידיעה בצירוף האותיות הקדושות, המגוננות, המצילות.

כיפת הקטיפה הלבנה לראשו והטלית הקטן הרחב לגופו הוא יושב, ביחידות, נסמך אל שולחנו ומושך בקולמוסו על מגילות הקלף הקטנות.  ושעה שהוא שקוע בכתיבה, הוא נושא בלבו תפילה על הישועה והנחמה.  עשרות מגילות-קלף נערמות על שולחנו.  השמש הוא המביא והמוציא.  והוא גם הנוטל את השכר מן הנשים המעוברות המצטופפות בפרוזדור, אשה ליד רעותה, בהולות, אחוזות פחדים, מהן הבאות בלווית בעליהן ואמהותיהן.  כמבוישות הן מכסות במעילים הרחבים על הכרס שתפח, מפצירות בלחש ובקול רועד בשמש הרושם על פיסת נייר שמותיהן של המצפות לישועה.

צינה בחוץ, אך בחדרי בית הדין של הרב יהונתן עומד חום רב.  בתנורים המוסקים מפצחת האש את כפיסי העץ והומה בשמחה.  הרב מיוגע מאוד, אגלי זיעה נקווים על מצחו הרם, אך שעות על גבי שעות הוא יושב דבוק למקומו ולכתיבתו.  מה מרוצה היה אילו ניתן לו להכין שיעור חדש בשביל התלמידים בישיבה שלו, אך מה יעשה וגדולה הצרה ורבה החרדה והעינים נשואות אליו, עינים אחוזות יאוש, עינים כלות לישועה.

ולא רק הנשים המעוברות ובני משפחותיהן.  הקהלה כולה מוכת דאגה.  הפרנסים והסוחרים, עשירים ועניים, בחורי הישיבה ואף הנערים אשר בתלמוד תורה, הכל מצפים ומתפללים שיעלה בידו של הרב להעביר את רוע הגזירה האיומה.  בו יבטחו, בו יאמינו.  היש עוד אחד בדור הקרוי כמותו למילוי שליחות גדולה זו של הצלת נפשות?

אמנם, לפני שבועות אחדים, בישיבת הועד, נרעדו הפרנסים מאוד, כי באו לידיהם המכתבים מפרנקפורט בענין הקמיע שנתן הרב יהונתן לנכדו החולה של הדיין משה ראפה, בעברו את העיר בדרך לאלטונא.  כאשר יצא את העיר פתח הדיין הזקן את הקמיע, כי היה הרב חשוד בעיניו מכבר ומצא בה מינות של כת ש"צ.  הוא נדהם ונבהל מאוד מאוד ומיהר וגילה אזנם של הפרנסים, שהחליטו לכתוב על כך לועד הקהל באלטונא וגם לאחדים מן בעלי הבתים נשואי הפנים וגם צירפו העתקים מן הקמיע.  אכן, אף נאמניו של הרב יהונתן בועד נחרדו מאוד, משכו בכתפיהם ופניהם חפרו מבושה על כי לא האזינו לאזהרות.  אובדי עצות וחסרי אונים עמדו מול תעלומה כבדה, אפלה, מרה – מי יפתרנה?  הם עצמם ודאי שאין בכוחם לפתור הסוד הנורא הזה.  היפנו לר' יעקב מעמדין, אך הוא הן חשוד בפניות, ובכלל כיצד יפנו אליו, וזה מקרוב נערכה קבלת הפנים לרב החדש ברוב פאר והדר – והוא כעומד מן הצד, מכונס בעצמו ובפינתו, זעוף וזועם על הקהל?

עצבות רבה שרויה היתה באותה ישיבה של הועד וחרדה גדולה שאין איש מעז להעלותה על דל שפתיו, ובחלל האויר תלוייה ועומדת השאלה האיומה:  מי יעמוד בשער, ומי יעצור המגיפה?  ורק יוזפא כהן, דוד אשתו של הרב יהונתן, חילץ אותם מהמצוקה באמרו, שהוא עצמו יפנה אל הרב וישאל אותו לפשר הדבר ההוא.  אחר כך נתפזרו בדומיה.

אפס, הרב יהונתן הקדים ובא למחרת היום אל ישיבת הועד.  הוא ביקש את סופר הקהל להביא לפניו את המכתבים ואת העתק הקמיע, כדי לבחון אם לא זויף ואם אמנם מכתיבת ידו הוא.  ולאחר שעיין – עלתה בת צחוק על פניו הרחבים, המאירים.  החושדים בו טעות גדולה טועים – אמר, ואינם יודעים פתרון הקמיע, שלאו כל אחד בקי ומנוסה בכתיבת קמיעות.  וקמיע זו אינה אלא מצירופי הפסוק המלאך הגואל.

עתה הוקל על לבם, רווח להם לפרנסי הקהל, ואמונם בהרב יהונתן גבר יותר מקודם, ויש אף המרגישים עצמם כחוטאים נגדו על כי חשדו – ולו לרגע – בכשר שבכשרים ובגדול תלמידי החכמים – וגברה התקווה, כי הוא שיציל מאימת מלאך המוות המרחפת על היולדות.

אך המגיפה משתוללת ומפילה חללים, והלוויות של היולדות הנקטפות באבן משרכות דרכן ברחובות ומטילות אימה וזוועה.  ידי החברא קדישא מלאות עבודה.  הרב יהונתן יושב בחדר בית הדין וממשיך במערכה נגד המגיפה והרוחות הרעים.  הפרוזדור האפלולי מלא כמאז ומתמיד נשים מעוברות, חרדה טרופה בעיניהן.  הפרוזדור מלא, אף שכבר נודע ברבים, כי יולדות אחדות אשר קיבלו קמיעות כשרות מידו הקדושה של הרב, גם עליהן לא פסח השטן המשחית.  ודאי שעוונותיהן גרמו.  אך דוד בן לייב מאמליש, אשר אשתו גם היא ניספתה, אמר ברבים שאין תועלת בקמיע, כי ניסה אותה ולא הועילה ואשתו נפטרה.

דוד מאמליש הוא שכנו של יוסף פרגר.  מתגוררים הם בבית עץ רעוע בן שני קומות, בסמוך לחוף האלבה.  רטיבות עומדת בחדרי הבית – ומחלות שורצות בו.

יוסף פרגר בא אל שכנו לנחם אבלים.  בעריסה פועה הילד.  אשה זקנה, אמה של הנפטרת, בלויי סחבות לגופה, דמעות בעיניה, מנענעתה.  שני נרות צנומים דולקים בקעריות חול על השולחן החשוף.  רוח קרירה בחדר פורצת מן הסדקים.  הילד פועה.

לבו של דוד מאמליש שבור באבלו.  לא אדם, צלו הקודר של אדם אשר היאוש כירסם שרשי חיותו, יושב על שרפרף הפוך וקורא בספר התהלים.  אין הוא נותן דעתו על יוסף פרגר.

הזקנה מנענעת את העריסה.  דמעות בעיניה, דמעות אילמות, חנוקות.

– רויזה קרוין – לוחשות שפתיה – רויזה קרוין, על מי זנחת בעלך ותינוקך ואת אמך הזקנה?... היי לנו לזכות בעולם האמת...

דוד מאמליש קורא בספר התהלים.  רוח קרה זועפת מן האלבה, פורצת דרך הבקיעים והסדקים שבקירות.  בפינות התקרה פושטים כתמים גדולים של רטיבות שאחזה בקרשי העץ.

– וגם הקמיע לא הועיל... היא אומרת ופונה אל יוסף פרגר כמבקשת ממנו פשר הדבר.  עד מה אימצה היא אותו אל לבה, בטחה בו, האמינה בו.  ביסורים נוראים נפטרה.  אללי-לי... היא מקוננת.  רויזה-קרוין, רויזה, בתי האהובה...

– הכל בידי שמים – אומר יוסף פרגר.  ואם ננעלים שערי שמים – אך שוא תפילת הצדיק וגם הקמיעות לא יועילו.  הכל בידי שמים...

– היא תוקעת בו מבט מלא מבוכה ופחד.  האם אין מתפלל הרב הקדוש לפתיחת שערי הרחמים, האין קמיעותיו מיועדים לגרש הרוחות והשדים הנוראים?

התינוק נרדם בעריסה.

– גם בתו של געטשליק, הפרנס העשיר, מתה בלדתה – אומר יוסף פרגר.  אין רחמים בדין.  כעשיר כעני.  ויש אומרים, שלא כל הקמיעות כשרים... שרבים המעתיקים המזייפים.  ויש לחקור בדבר.

– מה יש לחקור בזה? – אין הזקנה מבינה דבריו.  מעצם כתיבת-ידו הקדושה של הרב בא הקמיע הזה.  היא נכונה להראות לו.  הן היא עצמה היתה בבית הדין, היא ליוותה את רויזה בתה ובעצם ידה שילמה השכר לשמש.  היא זוכרת את היום ההוא כאילו אתמול היה הדבר.  הכסף האחרון שהיה בידה מסרה לו.  אך את הרב לא ראתה.  אותו לא ראתה.  נשים רבות חיכו לישועתו – והוא ישב בחדר מיוחד... וקודם לכן שם הוא, דוד מאמליש, כאשר נחלש וחומו עלה, את הקמיע הזה על בשרו ורפא לו.  לא, אין לחשוד בקמיע...

– האם אפשר לעיין בו? – שואל יוסף פרגר.  עוד לא ראיתי כתיבת ידו של הרב...

– אשאל את דוד – היא עונה.  אך מה יועיל העיון, מה יועיל?  אללי-לי... רויזה-קרוין, רויזה... היא מיבבת חרש.

– אשלח אליכם אחר כך את בני לקחת את הקמיע – הוא אומר –  ואחזירו לכם.  אין אני בקי בקמיעות.  גם אבא זכרונו לברכה, הרב בברסלאו, לא היה בקי בזה.  אך הרב שלי, הרב מעמדין מומחה גדול מאד בקבלה...

– הרב מעמדין שונא את התקיפים העשירים.  קרוב הוא לעניים.  צדק וצדקה הוא דורש.  גם אביו זכרונו לברכה, אשר כחי עומד הוא לנגד עיני, אב ורחמן היה לעניים.  אני זוכרת, אני זוכרת...

– הרב מעמדין יעיין בקמיע – הוא אומר.  את בני אשלח אחר כך לקחתו.  עוד הלילה.

התינוק בעריסה מתעורר בפעייה מרה ממושכת.  היא מנענעת עריסתו – ודמעות בעיניה.

– רויזה-קרוין, רויזה, היא מקוננת.

 

הקמיע

היילי–לו–לו–לו...

היילי–לו–לו...

תחת ערש בני הרך

עומד גדי כשלג זך...

 

נוגה וענוג הלחן של שיר הערש הנשחל בלב הלילה.  מתיקות בו וחסד בו ואהבה בו.  אהבתה הגדולה של האם לבר-בטנה.  אהבתו הגדולה של ישראל לתורה.  אש אהבה אחת היא.  שלהבת הנמשכת מן הערישה אל הקבר, מני דור אלי דור.

 

הגדי הלך למקום סחורה,

ובני יגלה למקום תורה.

הגדי יביא שקדים וצמוקים –

 

דממה סביב.  אלטונה ישנה, מעטה עמוק של שלג צח ורך מכסה אותה.  ככתמים של סומק חולני מהבהבים פנסי הרחוב בפני הלילה הלבן.  בתיה צביה שפופה ליד ערישת הילד, מנומנמת למחצה, מפזמת... וחולמת.  ונדמה לה, שחלום חייה ארוג בשיר זה אשר סבתא שרה ליד ערש בנה – ואמה ליד ערישות אביה ואחיו, הוא דודה, הוא בעלה הגאון הרב מעמדין...

והוא יושב, כדרכו, בחדרו אשר במדור התחתון, שקוע בכתיבתו ובעיונו, דבק באהבתו הגדולה, דבק בתורת האמת והצדק שהיא לו מאור עולם ומקור חיי הנצח.  אין גבול ואין שיעור לתורה, כשם שאין גבול ואין שיעור לחיים, לנפש, לאור, שהיא עצמה כאור עליון המאיר ומחייה ועצמו אינו נגרע לעולם.  הלחן הנוגה של בתיה צביה מפכה בדמי הליל ומלווה כתיבתו.  בבית אמא שלו שמעו, ועתה הוא מרחף גם בביתו.

 

טובים ומתוקים חרובים וצמוקים,

דברי תורה מהם מתוקים...

 

ראָזשינקעס מיט מאנדלען...

 

הוא מטה אזנו ושומע צעדי אנשים הבוססים בשלג העמוק.  מי הם הבאים עתה, בשעה הסמוכה לחצות, במעלה הרחוב?  הצעדים קרבים והולכים, ליד ביתו הם נעצרים לרגעים, דומה מחליפים האנשים ביניהם דברים בהתרגשות, ושוב ממשיכים דרכם.  הד צעדיהם נשמע עתה בבירור בסימטא הפונה לעבר ביתו.  הנה הם ליד הדלת, מנערים גושי השלג הסמיך שדבק בנעליהם.

יוסף פרגר, גבה-קומה וצנום וזקנו שחור ועיניו כגחלים הלוחשות וידיו ארוכות-ארוכות ועמו דוד גאנדז – רחב-כתפים ונמוך, זקנו הבהיר כדבוק ללחייו המשופות ושפתיו תכולות בצינה.  ענין דחוף ודוחק להם אליו.  ענין הקמיעות אשר האב"ד נותן ליולדות מחמת המגיפה הקוצרת קרבנותיה באין עוצר.  והן הוא ודאי שמע גם על המכתבים אשר הגיעו אחר הסוכות אל ועד הקהל מן הדיין אשר בפרנקפורט ומאחדים מאנשי הקהל, המכתבים אשר בהם נחשד הרב יהונתן במינות הכת.  הנה בידם קמיע אחד...

הרב מעמדין מסתכל בהם בעינים נבוכות.  מה לו ולענין זה?

– הקמיע היה אצל האשה רויזה מאמליש, אשת שכנו – מסביר יוסף פרגר.  ולא עמד לה, כי גם היא נפטרה בלדתה.  סבורים הם כי הרבי צריך לשים עליו עינו ולפענחו.  גם הם עיינו בה, אך מה בקיאותם בצירופי תיבות ושמות?  אין הם רוצים לסמוך על עצמם, יעיין הרב ברוב חכמתו ובקיאותו.

אין הוא נוטה לענין זה כלל, אך עם זאת אין הוא יכול לסרב לתלמידיו והוא מבטל רצונו מפני רצונם.

הוא נוטל את פיסת הקלף כגודל המזוזה, פורשה לפניו ומקרב לעצמו את המנורה.  האותיות הזעירות נקלעות בצירופים ובמשפטים וממלאים, סביב סביב, ברציפות אחת את ארבעת צדדיו של הקמיע.  צריך למצא את המפתח – והשער הנעול ייפתח.  מוחו תר ומחפש את המפתח.  דומה, הוא כבר אוחזו בידו, הוא כבר פיענח את הכתוב, אך הנה הוא נתקל באבן נגף, והמפתח נשמט מידו... ושוב הוא מנסה.  פה טמון סוד שכותבו מבקש להעלימו בבלבול מכוון של התיבות, או בתוספת אות מיוחדת – הוא מהרהר.  הוא נאחז בתיבות שהצליח לחשוף צעיפן בלא שמץ של פקפוק, ושם מצור על המלים העלומות, המתחמקות מתפיסתו.  הנה, סוף סוף, גם הן נתגלו.  מה פשוטה המשמעות, מה מחרידה!  הוא שומט את פיסת הקלף לצד כדבר המוקצה מחמת מיאוס.  ראשו שעון בידיו, עיניו עצומות.  יוסף פרגר ודוד גאנדז יושבים סמוכים אליו, דמומים.

אחר כך הוא מתנער בבת אחת כמו מתוך תרדמה עמוקה.  האם חלום בלהות חלם?  הוא מסתכל ביוסף פרגר, ושפתיו הדקות כחוטי השני שדבקו יחד.  אין הוא עוצר כוח לומר מלה.  שעה ארוכה הוא יושב כהמום.  הם יושבים לידו – ושותקים.  ואז, בפתע, הוא מטה גופו אליהם כמבקש להסגיר בידם סוד כמוס:

– מה תשאלו את אשר נודע כמעט לנער?

– אולי יפרש הרבי יותר?

– דוד, הוא אומר, טול את הקולמוס וכתוב.  כתוב על הגליון הזה – בצד האחד נוסח הקמיע ובצד האחר פתרונו.

הוא קורא ודוד גאנדז רושם:

 

אנא יצוה אכהם

ישראל הבוחט בתפארא

עוזו נא בזכוא עבדו

בבאא הביק שלח רפואה

לאבה זאת למעט

יתקרב שמך ושם מביחף

בבאא יהבק בעולם –

 

ועתה, עתה, הנה הפתרון.  אתה רושם?

 

אנא יהוה אלהי

ישראל השוכן בתפארת

עוזו, נא בזכות עבדו

שבתי צבי ק', שלח רפואה

לאשה זאת למען

יתקדש שמך ושם משיחו

שבתי צבי ק' בעולם –

 

יוסף פרגר קרב אל הכתוב.  שלשתם מסתכלים בנוסח המפוענח.

– הנה, רבותי – הוא אומר – ברי כי הצירוף בבאא הוא שם הטמא ימח שמו – אם נחליף האות בי"ת הראשונה במילת בבאא על פי א"ת ב"ש[38]) באות שי"ן ואות אלי"ף הראשונה באות תי"ו, ואות אלי"ף אחרונה באות יו"ד על פי אי"ק בכ"ר – ויצא שבתי.  וכן במלת הביק נחליף רק האות הא על פי א"ת ב"ש באות צד"י ויצא צבי.  והאות קו"ף היא נוספת, והוראתה על מלת קדוש –

הוא מפסיק רגע.  מגילת הקלף הקטנה על שולחנו כשרץ הטמא בעיניו.  אחר כך הוא מרים עיניו אל היושבים לידו, כמבקש להפיג תמיהתם.  הוא מוסיף:

– אבל מה לי לעשות, הלא אין דינו מסור בידי!

– הסליחה והמחילה מכבודכם, רבי, אך דבריו מוקשים מאד.  איך נניח התקלה הזאת?  איך יתן הוא לאחוז עיני אנשים תמימים, וביחוד נשים מרות נפש, יולדות ועוברן בכריסן המצפות לישועה?  הרב יהונתן בעל הקמיעות..

– רבי, אנו נפרסם הדבר בקהלות, למען ישמעו וידעו – מצטרף לדעתו דוד גאנדז.  אנו נתריע על הקלקלה.  אנו נפרסם את פתרונו, רבי...

– אם טוב הוא הפתרון – ישפוט כל המעיין בקמיע.  מדוע תזכירו את שמי על הדבר הזה?  מדוע תפרעו מנוחתי?

– רבי, איום הדבר הזה!  האב"ד הוא מן השעבסין[39]) הארורים, מכשף וצבוע! – קורא דוד גאנדז.

– הרי מפרנקפורט כבר כתבו אליהם אנשים כשרים, והם שותקים.  הפרנסים עושים עצמם כאינם שומעים.  ויקו למשפט והנה משפח – כדבר הנביא...

– ואני אומר שברוב ערמתו ינסה להכחיש את הפתרון – מעיר יוסף פרגר.  הן כזאת היה גם בקמיע שנתן בפרנקפורט ובמקומות אחרים... ואפשר גם יכחיש שמכתיבת ידו הוא.

– פירוש זה לנבונים אין להכחישו – אומר הרב מעמדין בתוקף.  אין ספק, כי הקמיע הוא בחזקת פסול.  אין ספק!   אך אין להרשיע את הרב יהונתן שלא בפניו.  וגם לא על סמך עדותה של האשה שנפטרה.  אך הקמיע הוא פסול, פסול... בכך אין ספק.

אחר לכתם הוא נוטל בידו את פיסת הנייר אשר דוד גאנדז כתב עליה את נוסח הקמיע ופתרונו, ומעיין בה שוב.  שעה ארוכה הוא מסתכל בכתוב.  האותיות מרקדות לעיניו כטבעות של אש.  אחר כך הוא שומטה בחימה כדבר פסול ובוז ניצת בעיניו.

הוא נסער מאד ונבוך.  הנה בא לידו קמיע ממש מן הקמיעות שלו – קמיע פסול ומזויף, אך האומנם תש כוחם של שמות קדושים בכלל?  בעיני רוחו הוא רואה שורה ארוכה של כותבי קמיעות ובעלי סגולות ולחשים ותרופות ושמות – טומאה וקדושה שחברו יחד, אמת ושקר, כוונות טובות ומעשי מרמה.  חללי הקבלה המעשית המה.  בארון הספרים שלו מצויים שני ספרי מוסר ישנים – יסוד יוסף של ר' יוסף מדובנא וקב הישר, ובו תיאורי גדולתו ופלאיו של ר' השיל מוילנה – הן עוד הרמאי הנוכל אברהם היכיני[40]) מזכיר אותו... על שניהם עבר מבול הדמים של ת"ח ות"ט ותט"ו.  בקונטרס הזה הוא קרא, לפני שנים, הספור המחריד המפורסם על תושבי בית החומה בפוזנא, ששמעו קול נפץ וטלטול עולים ממרתפיו.  ביקש אדם ליכנס לאותו מרתף ונמצא מוטל מת על מפתנו.  איש לא ראה את הרוצח.  והיה הדבר לסוד ולפלא ולתמהון.  לשנים עלו הרוחות לשכון בחדרי הבית והשחיתו המאכלים שהוכנו לכבוד שבת.  היש מנין לשדים ולרוחות?  בסימן ס"ח יספר בעל המחבר על שתי הזונות שבאו במשפטן לפני שלמה המלך, מחלת ולילית, לראשונה תע"ח כתות שדים ולאחרת – תפ"ו, כמנין שמותיהן... כן, המרתף בפוזנא.  המרתף!  לימים גברה חוצפתם של החיצונים וחדרו יותר ויותר למעונות והפילו מנורות וכלי-זכוכית על ראשי דייריהם.  כל שבידם עשו הקלה והרבנים בפוזנא לסילוק הרוחות – וללא הועיל.  ואז שלחה הקהלה שליח מיוחד לזאמושץ אל ר' יואל בעל-שם-טוב, שמיהר לפוזנא להשביע הרוחות בשמות הקדושים, שיאמרו לו מה מלאכתם כאן, שהרי בידוע שאסור להם לדור במקום ישוב בני אדם אלא במקום הטינוף או במדבר.  אך הרוחות טענו, שרשות להם לדור בבית הזה והם דורשים דין תורה.  דין תורה הם דורשים!

הנה הם יושבים, הרבנים, לדין ומאזינים לקול הרוח ולטענותיה, אך דמותה בל ייראה.  וזה אשר סיפרה הרוח:

...לפני שנים דר בכאן יהודי צורף-זהב, בעל לאשה ואב לילדים, אך היהודי חי גם עם שידה וילדה לו "בנים זרים ובנים משחיתים".  ואהוב אהב היהודי את השידה על אשתו, ועתים נאלץ היה להפסיק תפילתו ולצאת מבית הכנסת כדי למלא תאוותה.  ופעם אחת בליל הסדר אירע הדבר, נפנה ויצא לחוץ למלא צרכיו כביכול, ובושש לשוב.  יוצאת האשה אחריו, מחפשתו בזה ובזה, ובפתע היא מציצה בחור המנעול – ועיניה קמות:

במקום בית הכבוד אולם מהודר ורחב-ידים, שולחן ערוך במאכלי-תאווה, וליד השולחן מיטה מוצעת הדר – ועליה אשה עירומה, יפה להפליא, ובעלה – בעלה שזה עתה הסב לסדר – מתעלס עמה באהבים...

אחר שעה קלה חזר הבעל והמשיך בסדר.  היא לא אמרה לו דבר, אך למחרת היום סיפרה המאורע לרב העיר שפטיל הורוביץ בעל "ווי העמודים".  הרב שנחרד שלח מיד לקרא לבעל, וזה התוודה לפניו על כל מעשיו – דבר לא העלים, והרב נתן לו קמיע שהסיר מלבו האהבה הטמאה.

אך בערוב ימיו באה אליו, לאותו יהודי, השידה בבכי ובתחנונים לבל יניחנה עם ילדיה בלא גג לראשם.  שיחקה לפניו והתרפקה עליו בנשיקות ובלטיפות, והוא לא עמד בפניה וציווה לה אחריו את המרתף בביתו.  אולם מיד פרצה המלחמה הגדולה, בעל הבית ובניו ניספו בשואת הדמים והבית עבר, איפוא, בירושת עולם לרוחות השוכנים בו.  כנגד זה טענו דרי הבית, כי הם קנוהו בכסף מלא מקרוביו של צורף הזהב המנוח.  בית הדין ביטל את תביעת הרוחות, ור' יואל בעל-שם-טוב אילצם בהשבעות לעקור מתוכו וגירשם למדבריות רחוקים...

והרי מרדכי מאייזנשטאט, אף הוא על ברכי הקבלה גדל, בישיבה בפראג למד בנעוריו, לתורכיה נדד ושם עוד נועד עם הנוכל נתן העזתי[41]).  ואחרי כן עבר בארצות אשכנז, צ'כיה, מהרין ועד ארץ פולין הגיע.  בכל מקום בישר גדולת משיח הכזב שם רשעים ירקב – הש"צ לא מת, הוא מתעלם, וכעבור שלש שנים יקום ויופיע לגאול מאמיניו.  ושירי גאולה שר.  הנדכאים והחלכאים המרובים אשר בקהלות עודד וחיזק.  חלאי גוף ריפא.  ומפולין נדד לאיטליה, ושם החזיקו בו המקובלים ר' אברהם רוויגא ור' בנימין כהן הרב ברגיו.  שם, באיטליה, אף "גילה למאמיניו" כי הוא מזרע אפרים, ועוד מעט ויעלה לרומא להביא את הקץ, כאשר ניסה בשעתו שלמה מולכו ולא נסתייע בידו.  והאם לא רמז שם, כי בשעת הצורך ילך אף הוא בעקבי הש"צ ו"ימיר את עורו"?  ושוב חזר לפולין, אל גיא הבכא והדלות, המגיפות והרדיפות, והסביר כי נקל לו להביא את הקץ יותר מאשר לש"צ, "כי עני הוא ושבתי צבי היה עשיר"...

הרב מעמדין מתעורר, ונדמה לו כי ערפלים כבדים מרחפים סביבו – ונמוגים... אפלה קפואה סביב.  הוא משפשף עיניו הליאות.  היכן הוא, היכן יוסף פרגר ודוד גאנדז?  הוא ממשש בידיו ומחפש באפלה נר וגפרורים.  הנה הם!  הוא מעלה אש.  עיגול של אור דל נזרע סביב.  הרי פיסת הנייר בכתב ידו של דוד גאנדז... הקמיע!  יוסף פרגר ודוד גאנדז... מחר ודאי יפרסמו הדברים ברבים משמו, מחר ידעו בקהלות את פתרונו...

הוא מרים את הנייר ומגישו אל השלהבת התכולה-הלבנה.  עשן דקיק מתמר ועולה.  פיח שחור נושר על השולחן.  הוא מסתכל באותיות הנאכלות באש, הכלות בן רגע לעיניו.  כן יאבדו...

עתה הוא נוטל הקולמוס בידו וכותב בהתעוררות אל הגאון יעקב יהושע פאַלק בפרנקפורט – ואם יספיק עד עלות השחר – ויכתוב גם אל גיסו הרב אריה לייב באמשטרדאם ואל הרב שמואל הילמן במאץ ואל הרב במנהיים, ויספר להם על המאורע הלז וגם יעתיק נוסח הקמיע ופתרונו מן הזכרון – ישפטו גם הם ויעידו ויחוו דעת חכמים ושלמים.  מי עוד כפני יהושע מסוגל וראוי לעמוד על טיב הדברים האלה, והרי עוד בשעתו, בשמשו רב בלבוב על כסא אמ"ה, נאבק בכת בגליל רייסין ואסר עליה מלחמה, והוא גם היודע ומכיר את הרב יהונתן ואת גביית העדות של שלוחי הכת שנתפסו בקלונם ונחרמו הם ושולחיהם... מיד עם בוקר, אם ירצה השם, ימהר וישלח אליו המכתב על הפאשט...

 

גזירת גירוש

בימים הראשונים של שבט גבר הקור מאד, העצים, הבתים, הרחובות הכל נקרש, קפא והיה גוש קרח אחד העוצר הנשימה ודוקר באלפי מחטי-אש, הצורב ומלהט ועוצר וחותך בבשר.  להקות עורבים שחורים וצריחותיהם חדות מתעופפים בחלל הלבן מבדי אילן אחד למשנהו, הפושטים לחלל זרועות לבנות שכפותיהן נגלדו תוך תנועה...

האנשים מתכנסים בבתיהם, מבקשים להיות יחד, כמו ביקשו להתחמם זה ליד זה, רוקעים ברגליהם, משפשפים ידיהם, עטופים סודרי-צמר ומעילי-פרווה וחובשים כובעי-קטיפה גבוהים.  בבתי העשירים מוסקים התנורים יום ולילה, שותים תה רותח ואוכלים לחם משוח בשומן אווזים.  אך בבתי העניים, שאין ידם משגת לקנות עצים להסקה ופתם דלה ומלבושיהם מרופטים ומטולאים – רבים החולים והחלושים, תקופי הצינה והשיעול שנשימתם קצרה וריאתם נפגמה, ודומה, החורף הקשה לא נתכוון אלא לייסר אותם בלבד...

בבקרו של שבת מלא חדר המנין של הרב מעמדין מתפללים ואורחים.  רבים מדרי הרחובות הסמוכים אשר דרכם בשבתות להתפלל במנינים אחרים או בבית הכנסת הגדול, נזדמנו הפעם לכאן, כדי להמנע מטלטול הדרך בצינה הקשה.  בין הבאים גם יוזפא כהן ועוד אחדים מראשי הקהל עמו – ויוזפא הלא הוא דוד אשתו של הרב יהונתן ומאוהביו.  מה ראו הם לבוא לכאן?  אפשר לעכב הקריאה באו, או לעורר רעש, שהרי ענין הקמיע אשר נפתח ונתגלה גרעינו המר נוטף מרירות ועזה הסערה שהוא עורר בקהל.  מה ראו אלה לבוא לבית התפילה שלו, שהוא לו כמקדש מעט ומעולם לא נשמעו בין כתליו דברי החולין ומעולם לא נתרגשו בו ריבות?

הקמיע!  ודאי בשל כך נזעקו ובאו, ומי יודע מה יזממו?  הרי הם, הפרנסים, כבר ניסו פעם לשדלו בדברי ריצוי, שיסכים עמם לטשטש ולמחוק החרפה הזאת, יען כי אין דרך אחרת, ואם טוב הדבר בעיניו – כך רמזו לו – יצא כרוז גם בחתימתו, שלא יזכר ולא יפקד עוד הענין הזה.  וסירב.  בכל התוקף סירב.  וטען, שהוא עומד איתן בהסכמתו שיש לפסול את הקמיע שנמסר לידו ולחייב את כותבו, יהיה מי שיהיה, ועל הרב יהונתן להוכיח שלא הוא כתבו, ובפרט שכבר חשוד הוא על המינות הזאת.  ודאי, הוא שמע שהרב מפרש את האותיות בבאא הביק אשר בקמיע באורח אחר, היינו שהן ראשי תיבות מפסוק ראשון בתורה בראשית ברא אלהים את השמים, אך פירוש זה אין לו אחיזה ואין הוא מניח דעת רבים וטובים.  פירוש דחוק ומפוקפק הוא.  והוא הדין טענתו האחרת, שבעל שם אחד אשר היה אצלו מסר לו טופס קמיע כסגולה ליולדות, והוא לא הכיר בו מעולם ולא ידע מה טיבו.

הם, הפרנסים, לא הרפו לחצם עליו, שידלו, פיתו, איימו.  חרפת הרב – חרפת הקהל היא, ולרב קרובים ונשואי פנים בקהל, ובכלל, מה ראה הוא לשים עצמו שופט?  שהרי אומרים עליו, על הרב מעמדין, כי הוא מתאנה להרב יהונתן ומקנא בו ומלא טינה עליו על כי הוא יושב על כסא אבותיו, ועוד כיוצא בהם דברים שצרמו אזניו ופצעו נפשו והשפילו כבודו ואין בכוחו לעקרם מלב רבים.  אך הוא עמד בשלו ולא זז מדעתו.

– אם אנו מחשים גם הפעם – כך הוסיף וטען באזניהם – ומצאנו עוון, ורעה גדולה אנו עושים לנפשנו ולכל הקהל הזה.  אמנם מחוייבים אנו להודיע צערנו ברבים לגדולים שבדור, אך הניחו לי, ועשו כחפצכם, ואנוכי אהיה נקי מעוון זה.

דבריו וטענותיו לא הניחו דעתם.  ולפני ימים אחדים, ביום רביעי בשבוע, לעת ערב, בא אליו אוהבו שמואל הלברשטאט, אדם מיושב בדעתו ובן-תורה ומקובל עליו ומסר לו אזהרתם והתראתם, ייעץ אותו לבל יתערב עוד בענין הזה, כי בנפשו הדבר.  והמשכיל בעת ההיא ידוֹם.  ואז הוברר לו, כי צרה מתרגשת ובאה עליו, וכי הם לא ירפו ממנו.  גם אזהרתם שנמסרה משמו של משה עקביס, מתלמידו-חסידיו של הרב יהונתן המקנאים לשמו ולכבודו והוא גם ממקורבי אשתו, שאם יוסיף לדבר סרה בהרב נכון הוא וסיעתו לבוא לביתו ולהרגו – שוב לא הניחה ספק במערכה הצפויה!

מאז יום רביעי הוא לא יצא את פתח ביתו, גם בשל הצינה העזה השוררת בחוץ, אך הוא גם יודע, כי רבים בגימ"ל הקהלות המרננים אחריו, שהוא מוציא שם רע על הרב אשר בעצמו הטיל בחרם את הכת, הרב שכתר של התורה וכבוד וגדולה לראשו, והם נכונים לרדפו עד חרמה.  אין בו ספק, כי צרה רבה מתרגשת ובאה עליו ועל ביתו, שכן רצונם בכל התוקף להעבירו על דעתו – אך איך יעשה שקר בנפשו ויכנע למעשה האונס הזה?  האם לא לשם כך, כדי לחזק עליו את הלחץ הגובר, בתוך ביתו ומקדשו, באו עתה לכאן יוזפא כהן ואנשיו?

כהרף עין מבריק חולף במוחו רעיון:  הוא יקדים אותם, הוא ימסור הכרזה בגלוי, לנקות עצמו בענין זה.  קבל עם ועדה יכריז, שהוא לא שם עצמו שופט ופוסק על הרב ומעולם לא אמר שהוא כתב הקמיע.  באזני כל המתפללים, לפני ספר התורה הפתוח ישמיע עדותו.

עוד לפני שפותח הגבאי בחלוקת העליות, הוא טופח על העמוד אשר לפניו, משמע שיש בפיו לומר דבר.  בצעד מאושש עולה הוא אל הבימה, הטלית עם עטרת הכסף מכסה ראשו והוא כמגדל הלבן הגבוה המשקיף סביב סביב –

הכל צופים אליו, הכל מחכים לדברו.  לא לחינם יעכב הקריאה, ודאי הכרזה נכבדה בפיו, ודאי בענין הקמיע.  דומיה מתוחה משתררת בקהל המתפללים, הכל מאזינים לדברו – צלול ושקול קולו:

– שמעו נא רבותי!  כתוב והייתם נקיים מהשם ומישראל, ואודיע אתכם את אשר קרני.  הנה ידוע דבר הקמיע, כי נשאלתי עליו מיחידי סגולה ומ"פני" הקהלה להגיד להם דעתי.  ואני בתום לבבי השיבותי לשואלי דבר, כי בוודאי הוא כתוב על דרך מינות ש"ץ שר"י, ועל דבר זה קמו עלי אנשים ריקים ופוחזים ואמרו להרגני.  בכן אני מחוייב לנקות עצמי בפומבי להציל עצמי מחשד ושנאת חינם.   כי באמת אין לי שום עון ואשמה בדבר הזה כלל ואין לי עסק עם האב"ד ר' יהונתן אייבשיץ, ונשבעתי לפני ארון הקודש שאני אוהבו, לא איש ריב אנוכי עמו רק עם בעל הקמיע ההוא יש לי ריב, כי בענין זה אני עומד בדבורי וכל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותי ממקומי לחזור בי מחמת אימת בעלי-זרוע. כי תהלה לאל מורא בשר ודם לא עלה על ראשי מימי.  ואני מחליט הסופר ההוא לאפיקורס, יהא מי שיהא, כל זמן שלא יראה לי שטעיתי.  אבל לא אוכל לומר שהרב יהונתן הוא האיש שכתבה, חלילה לי, כי לא עד-ראייה אני.  אך מאחר שיצא הקול כי מידו באה ותהי המכשלה, בכן הוא מחוייב גם כן לנקות עצמו ולהודיע לרבים צדקתו ולהציל עצמו וזולתו מחשד נקי חינם כאשר ביקשתיו בתחנונים על ידי שלוחו ר' יוזפא כהן העומד אתנו פה –

ואני חוזר לבקש ולהתחנן בזה שיאמרו לוֹ בשמי, שיעשה-נא החסד שלא להכשיל בני אדם לתת בו פגם על לא דבר, וכבר הבטחתיו גם כן שאם כה יעשה ויברר זכותו, אזי אני מקבל עלי להלחם מלחמתו להשמיד הלעז ההוא ולחסום פי משטיניו, ואם כה יעשה אז ישקוט הרעש בקהלה במהרה ובטלה המחלוקת.  לפיכך אני מחלה פניכם להשתדל בכך להכריעו לכף זכות, שלא יעלים טענת הצדקתו באמת.

הוא יורד מן הבימה.  מתיחות דרוכה בקהל וצפייה סתומה.  המבטים נפנים לעבר יוזפא כהן וחבורתו.  אך הם יושבים בפינתם – ושותקים, וזעם עצור מרקד בעיניהם.  מה יאמרו עתה?  הישיבו לו?  אך הם שותקים.  בפתע הם קמים ממקומותיהם, מקפלים הטליתות – ומבלי לחכות לסיום התפילה – מתכנסים בתוך פרוותיהם הכבדות.  האמנם עומדים הם לצאת?  בזיון הצבור הוא, בזיון שם שמים!  החצופים!  רחש של לחישות כרחש הרוח החולפת בשדה השבלים חולף בקהל.

הם יצאו.  שוב נשמעת טפיחת ידו של הרב מעמדין – והקורא פותח קריאתו בפרשת השבוע –

מדוכא הוא חוזר לחדרו.  אהה, כי שבת-חרדות היתה לו השבת ההיא!  מבטי הזעם של יוזפא כהן ומרעיו בצאתם מן המנין מציצים אליו מכל עבר, ונדמה לו, כי הם ננעצים בבשרו כשיני החיה שאינה מרפה מטרפה.  מה נזעקו עליו לירד לחייו ממש?  ובתיה צביה שוב חולה, הצינה אחזה בה ושיעולה מתגלגל כל הימים בחדרים, ובלילות מודרי-השינה נענים לו הדיו המבעתים בלבו.  עיניה הדמועות מכוסות ערפל, בפניה החיוורים גון אדמדם בדומה למי שקדחת אחזה בו – וכולה טינה אחת נגדו... משל הוא האשם בצרות המתרגשות.  הוא שומע אנחותיה העצורות והן כפגיונות השלוחים ללבו.  גאט דערבארעמדיקער... והיא בהריונה.  והם, הפרנסים הרשעים, אינם מרפים, אינם מרפים.  כעדר הזאבים עטו עליו, סגרו עליו סביב, והם מבקשים לדרסו ולדכאו, להכניעו ולכפותו.  הננעלו לפניו שערי-ישועה?

במוצאי שבת, אחר ההבדלה, מתכנסים בביתו אחדים מתלמידיו נאמניו.  אחדים בלבד באו מחמת הצינה הקשה.  וודאי מצויים גם חלושי-רצון החוששים מאימת הפרנסים.  בתיה צביה מגישה, כרגיל, תה ועוגות שבת פריכות.  הם משיחים בענינים שונים, וכמובן בענין הקמיע.  דוד גאנדז שמע, כי הרב יהונתן עומד לקיים אסיפת הקהל בבית הכנסת הגדול באלטונא, ולדרוש ברבים ולנקות עצמו מכל שייכות אל הקמיע ואל כת הטמאים בכלל.  אך כל הרוגז נגד הרב מעמדין... הפרנסים התקיפים מוסיפים לשסות בו, להוסיף שמן למדורת הרוגז, להסית בו ולנאץ שמו – ורבים מן הריקים והפוחזים נכונים, חלילה, לעקרו ולהתנקש בחייו.  שנאת חינם גואה והיא כאש המכלה ופושטת בשדה קוצים יבשים... אישרו הדברים חששותיו המרים.  אך הוא שתק.  שתק.

לבו ניחש וידע אשר ניחש.  עם בוקר בא אליו שוב שמואל הלברשטאט, מהיחידים מפרנסי הקהל שהם ידידיו ואוהביו, וגילה אזנו על הריתחה הגוברת.  גם הוא, בחרדתו לו, מיעץ אותו ומפציר בו, כי יחדל מן הריב הזה, היינו, שייענה לדרישתם של התקיפים ויחתום על הכרוז מבוקש.  אך גם הפעם לא נענה.  עצות טובות ממין זה כבר שמע מדורשי שלומו באמת, אך היאך יחריש במקום שיש חילול השם?  ואחת ביקש ממנו, שיאמר לפרנסים, לבל יהיו נמהרים במשפטם בענין חמור זה, בטרם ישמעו דעתו ופירושיו.  הפרנס ביקשו שיעלה דבריו על הכתב והוא ימסרנו לידי ראשי הקהל.  וכך עשה.

ועוד אמר לו, לשמואל הלברשטאט, שכל ליל אמש בשבתו על העיון ועל הכתיבה, רחפה לפניו דמותו של אמ"ה.  החכם צבי, זכרון צדיק לברכה, עומד במערכה הכבדה נגד הנח"ש חיון.  גם אז כבדה המלחמה למאוד, ולימין אמ"ה עמד אז החכם חאגיש.  ועוד הוא זוכר, כי משנתעורר ענין הקונטרס ואבוא היום אל העין, כתב מי שקדם להרב יהונתן על כסא אבותיו בקהלות, אל גיסו הרב אריה לייב מאמשטרדאם את הדברים הראויים להשמע גם כיום.

צרעת נושנה חזרה להתפשט במדינות אלה – כך כתב.  ויש משוא פנים בדבר.  ואם באותו פעם במלחמת הנח"ש נשאו פנים לרב אאליון, בפעם הזאת נושאים פנים להרב יהונתן מפראג.  והוא קרא לו להכריז בחרם חמור, ששום בחור מפולין לא ילמד אצל הרב יהונתן – ולצרף אליו מגדולי פולין ויכתבו על הפאָשט וישלחו שלוחים לאשכנז ולתורכיה ולארץ ישראל תיבנה ותיכונן במהרה בימינו.  ואל הרב מיכל חסיד בברלין כתב, כי באמת כדבריו כן הוא, שאין הוא הרב יהונתן מאמין בהש"צ, לפי שבדעתו הוא בעצמו הש"צ...

– ודאי – הוא מוסיף – גם כיום מצויים רבים שנוהגים במשוא פנים, אך אין הוא בודד לחלוטין.  מצויים גדולי תורה העומדים לימינו.  כמקרה אמ"ה כן קרה לו במקרה אייבשיצר, אשר אירע לאב יארע לבן... ולבו אומר לו, שהם עוד יגישו משפטם גם לערכאות, שיוסיפו לטרדו ולהציקו וללחצו במידה שאין בידם לכפות דעתם עליו.

ואכן, גובר והולך לחצם.  אין מרפים ממנו.

אך יצא זה והנה בא אצלו שליח חדש מהרב יהונתן עצמו.  כך הציג עצמו לפניו, והוא לא הכירו מקודם.  אלף רייכסטאֲלאֶר במזומנים הציע לו, אם ישתוק ולא ישמיע קולו בדבר הקמיעות.  אומרים – לחש לו השליח – כי הוא שרוי בדוחק והחורף קשה.  יקח, איפוא, מתנת-חן-וחסד זו...

קצרים היו חילופי הדברים, כי הרב מעמדין נתרתח מאוד ופניו האדימו וידיו רעדו ובקול גדול צעק:

– חצוף, צא מכאן!

בקול גדול צעק, ונכון היה לקרוע את השליח כדג, אך הוא הרגיש כמו מעיו מתחתכין ועוד מעט ויכרע תחתיו.

השליח מבקש להתנצל.  כל חפצו של הרב יהונתן בשלום, הוא אומר, גם בשלומו, ואין להרשיעו לפני שיגלה דעתו ויעלה טענותיו וביאוריו בענין זה.  האם לא נתכוון לסייע ליולדות?  וענין הקמיעות מסובך מאוד, ולאו כל אחד בקי בהן ובצירופיהן ובסגולותיהן, ורבים הקמיעות אשר הרב קיבל מקודמים והקודמים מאלה שקדמו להם ועד לראשונים – ועמדו לנזקקים בדחקם.

הרב מעמדין משסעו בכעס.  אין הוא עוצר כוח לשמוע דבריו.  הוא גירש את השליח, אך בלבו ידע, כי היה זה אולי אחרון הנסיונות לכבשו ולשדלו – ומעתה יפתחו עליו בהסתערות עזה ובהתקפה גלויה וחריפה ביותר להוציא זממם אל הפועל.  כל הרשעים שבקהל, כל הפרנסים שונאיו והחלפנים הגדולים והמלווים ברבית וכל מבקשי רעתו, המשוסים והמוסתים וגם הקנאים, החסידים השוטים של הרב יהונתן, ימצאו עתה שעת הכושר להפרע ממנו.

ואשר יגור בא לו.  כחתף בא האסון.

עוד באותו יום, לעת ערב, הגיעו מכתבם, בו הם מודיעים לו, כי נועצו יחד בישיבת הפרנסים והמנהיגים, והם דוחים מבוקשו אשר נמסר להם על-ידי שמואל הלברשטאט ואין הם חושבים כלל לבטל דעתם מפני דעתו.  ומאחר שלא שמע לגזירתם ואף כתב מכתבים למקומות אחרים בענין זה ולא נענה להפצרותיהם ומרד במרותם, לפיכך נמנו וגמרו היום, כי במשך ששה חדשים עליו לעקור דירתו מאלטונא.  ואת גזירתם זו הם יכריזו בכל בתי הכנסת באלטונא, המבורג, ואַנדזבאֶק וגליקשטאט, וגם ישימו עליו משמר לבל יצא מפתח ביתו החוצה ולבל יבוא אליו איש!

הרב מעמדין מעיין במכתב המקויים בחתימות ידיהם של ראשי הקהל, ויודע, כי שעת ההכרעה המרה קרבה ובאה.  הנה גם הוא יעשה נסיון אחרון להעמידם על עזותם ולא יירתע, אף שרב כוחם מכוחו.

הוא מבקש את השליח לחכות קמעה.  הוא יושב ליד שולחן הלימוד, ראשו נתמך בשתי ידיו, כנאבק עם עצמו.  את אשר אירע לאב אירע לבן... הומים הדברים במוחו.  גם עליו נגזר גירוש, אך אפשר ומזמן צריך היה לעקור מעיר התועבה.

והוא עונה להם, כי אין הוא חושש לגזירתם, משום שיש לו חזקת אבות בגימ"ל קהלות ופה ארץ הולדתו, וגם כתב חירות בידו משני מלכים להחזיק בבית הדפוס, ואם ירצה בידו להגיש משפטו אל המלך.  אבל כדי שלא להרבות במחלוקת, שהיא כמאכולת אש, נכון הוא לעשות רצונם ולעקור מתוכם כפי שעלה בדעתו לא אחת, אם ישלמו לו בעד ביתו במיטב כספם.  ואף שהם החזקים והתקיפים בריב הזה, אין משפט התורה מסור בידם – זאת עליהם לדעת – ועוד תצא צדקתו לאור.  בגזירות ורדיפות לא יוכלו לו.  גם את אמ"ה זכרונו לברכה לא הצליחו להכניע התקיפים ואדירי הממון שבזמנו.  ואשר אירע לאב, אירע לבן... ייזכרו-נא בפרשת הנח"ש חיון והחכם אאליון.  כל פועלי אוון לא יינקו.  לא יינקו.

אחר כך הוא עולה אל בתיה צביה.  הגיעה השעה לספר לה על הגזירה האיומה.  דומה, הוקל לו קמעה, לאחר שכתב להם אשר כתב.

היא שכובה במיטתה, תכריך צמר סביב צוארה.  היא קודחת בחומה שעלה ושיעולה פורץ כפעם בפעם, נתלש מן החזה ומתגלגל בחלל בזעקות-כאב וגופה מתפרפר.  הוא יושב לידה ושותק.

– חזק הכפור – מעירה בתיה צביה לאחר שהשיעול מרפה קמעה.  קר מאוד החורף... ואני כולי אש, אני נשרפת.

– קר ומר – הוא אומר, והשם יתברך כמעלים עינו חלילה גם ממני, בעוונותי הרבים...

– הנתרחש דבר חדש, יעקב'לי? – היא שואלת בחרדה.

– לא, לא נתרחש דבר... רק הרשעים, הפרנסים, גזרו עלינו גירוש... והפעם הזאת נכון אני לקבל גזירתם.  רק ישלמו בעד הבית.

– גירוש! – ומה אומר הרב יהונתן?

– הן בעטיו של הרב נתגלגלו הדברים האלה.  בעטיו של הקמיע הפסול הזה.  גם במאֶץ נהג לכתוב קמיעות, אלא שלומדי מדינת לותרינגן לא עמדו על טיבו, או שלא חשדו בו.

– נבצר ממני להבין – היא אומרת, וגל של שיעול חדש מנערה ומזעזעה וחונק דיבורה.   אחר כך היא מוטלת באפיסת כוחות ונושמת בכבדות.  הוא מגיש לה כוס תה מתוק.

– שבי, בתיה, ויוקל לך...

– מה אמרתי, יעקב'לי? – היא מבקשת לאחות מחדש חוט מחשבתה שניתק.  כן, נבצר ממני להבין את הרב יהונתן.  מגדולי הגאונים הוא, אומרים עליו, חכם ותקיף, ועם זה חשוד על היותו כרוך אחר השעבסין... שתי נשמות שוכנות באיש הזה, יעקב'לי, שתי נשמות...

– שתי נשמות באיש יהודי, ברב בישראל? – הוא תמה.  ואחר כך הוא מוסיף:  ואולי הדין עמך, בתיה צביה... אור וחושך, אראלים ומצוקים מתגוששים מתרוצצים בלבו.  סוד איום הוא, בתיה צביה.  ואפשר אין זה סוד, ואפשר אין זו התרוצצות, שממזג הוא בשורש נפשו האור והחושך בשלמות אחת מיוחדת לו, שלמות נוראה היא – וכבר ראינו, בתיה צביה, רבים וגדולים שנתעו בשוא והותעו והוכו בסנוורים...

– יעקב'לי, אני מאוד חוששת...

– כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד[42]), בתיה.  הוא ברוך שמו שגזר עלי המלחמה הזאת למען שמו הקדוש, הוא יעמוד לימיני ויחלצני מכל צרה וצוקה.

– הייתכן, יעקב'לי, רבנים וגדולים והם יתעו בשקר?

– כן, בתיה צביה.  רבים, רבים הם שתעו והותעו.  מאז הופיע התועב והמדיח ש"צ רבו התועים והמתעים והנבוכים בעלי שתי הנשמות.  ורב הבלבול וגם קוצר הרוח.  והרי גם הרב הירץ אשכנזי, אשר ישב על כסא הרבנות בלבוב לפני אבא זכרונו לברכה, גם הוא בבחרותו נהה אחר הכת, אף שאימת ידו היתה תקיפה על התועים... ויש שנשבעו להתרחק ממנה ואף על פי כן שמרו לה אמונים ברוחם ובמעשיהם.

הוא גוחן אליה ומספר בלחש:

– עוד מילדותי, בתיה, אזכור החבורה הראשונה של ר' יהודה חסיד בבואם לאלטונא, בדרכם לירושלים, ומיד ברדתם מן העגלה התגרו באמ"ה על שהוציא דיבתם רעה ועל שכתב על חיים מלאך – גם מלאך רע יענה אמן... אני זוכרו, את החסיד משאֶדלאֶץ, לבוש אטלאס צחור ולידו שאר מנהיגיהם וראשי עדתם לבושים תכריכי בד.  והיו ביניהם גם אנשי מרמה וזימה.  ואכן, במדינות פולין הוחרמו ונרדפו.  הנחתומים לא רצו למכור להם לחם והרופאים – לרפא חוליהם.  אולם במדינות מהרין ואשכנז והונגארין פתחו לפניהם שערים והאזינו לדרשותיהם וסייעו בידם.  לא עם הארץ חסיד – פסק אמ"ה על החסיד ואסר עליו להטיף בעזרות הנשים, ספר התורה בידו, כמנהגו.  והאמת אומר, בתיה צביה, שאולי היתה כוונתו רצוייה ומחשבתו טובה היתה, לפי ערך חכמתו הפחותה ומיעוט השגתו, ומכל מקום פעל ועשה טוב לעורר העם לתשובה מפני הבכיות והדמעות שהוריד.  אך הסוף הוכיח על הכנסיה שלו שלא היתה לשם שמים ולפיכך לא היה סופו להתקיים.  ורבים מהם המירו בשתי וערב ובתרבוש.  האם לא המיר תלמידו של הרב יהונתן משה גרשון הכהן מעיר מיטאו, אשר שבע שנים למד אצלו בישיבה בפראג, ושמו היום קארל אנטון?  בחסד הנסיך מבראונשווייג נתמנה עתה פרופסור ללשון הקודש בעיר הלמשטאדט.  והמלאך הנאלח אף עשה דמות צלם של ש"צ והיו מחזיקים אותו בידיהם ומרקדים עמו בבית הכנסת ואומרים לפניו דברי שיר... והכל, בתיה צביה, נמשך והולך משורש התיעוב הראשון של ש"צ, נמשך והולך עד ימינו, וגם חסידים ורבנים נפלו בחרם פה יקוש... כך, בתיה.

– ראשי סובב עלי – אומרת בתיה צביה – לא אוכל להכיל... כה רבים שננהו אחריהם, נכונים ליתן נפשם על אמונתם.  כה רבים המאמינים, החולמים אשר, דומה, כבד עליהם עול התורה והמצוות והם שואפים לאיזה שינוי ונתעים בשוא ובשקר... והרבים המאמינים בהרב יהונתן והאוהבים אותו, האם כולם, כולם יראים ושלמים?

– כבר כתבתי על כך להרב יהושע פאלק, בתיה.  הן אף הוא עמד במלחמה כבדה נגד החסידים והתועים, והוא הוא שאסר הרבית בגליל רייסין, ושנא התקיפים והצבועים.  לפי השליחות שהטיל עליו ועד ארבע הארצות, כינס דייניו והכריז עליהם החרם בתקיעת שופר ובכיבוי נרות, וקהל רב התכנס בבית-הכנסת אשר מחוץ לעיר, שומעים בחרדה לדברי הקללה, ותינוקות של בית רבן עומדים בשורות על היציע ועונים בקול רם אמן... ועל הבמה עומדים השעבסין שעשו תשובה ומתוודים בבכייה ובקול גדול על חילול השם ותורתו ועל הניאופים והזימה, ומקבלים על עצמם אבל שבעה ושלושים, כל דין מנודה ואבל, זולת שאר ענשים ונזיפות.  וכן נעשה בכמה קהלות בפולין.  ורבים מאלה שלא שבו אז בתשובה, פשטו לאחרונה במדינותינו, בבוא עליהם נחשול הרדיפות והעלילות מצד האצילים והכמרים.

– אימה גדולה וחשכה, יעקב'לי.  ומלחמה כבדה.  גאָט דערבארעמדיקער!... היא נאנחת.  ועתה גם אתה בראשי הלוחמים.   היעמדו לך הכחות, יעקב'לי, ואתה עייף וחלוש?

– השם יעזור, בתיה צביה.  מלחמת מצווה היא.  השם יעזור...

 

הרב יהונתן מחרים כת הרשעים

עם רב מצופף בבית הכנסת הגדול אשר באלטונא, גם זקנים וצעירים ונשים באו לשמוע את דרשת הרב.  החום הנודף מן התנורים המוסקים המס את שכבות הכפור שפשטו בחלונות וכיסו את מגיני-דוד הצבעוניים על הזגוגיות.  המנורות הדולקות שופעות אור בהיר סביב.

התרגשות רבה בקהל, אך דבריו של הרב יהונתן קולחים בנחת ובשלווה ובבטחה, כגשם נדבות היורד לאטו ונספג עמוק בחיק האדמה.  חן הלשון והמשל בהם, אך גם ברק הפלפול וחריפותו וגם רמזים לרוב, ואך לפרקים, לפרקים, צליל של רוגז עצור יהמה בהם.  ועתים גם נימות של וידוי אישי כובש לבבות, וידויו של הרב הנערץ והאהוב לפני קהל עדתו, ובטחון עצמי מופלג בדבריו על בקיאותו בים התורה וגם בידיעות העולם וכמובן בחכמת הנסתר ובשימוש בשמות.  קומתו הנמוכה נטוייה לפניו, אל הקהל סביבו, משל ביקש לחבקו וללחוש לו סוד גנוז.

עתה הוא נוגע בענין הקמיעות.  הקהל שם אזנו כאפרכסת.  תאב הוא לשמוע האמת בזה הענין שכה הסעיר הרוחות, שהיה כניצוץ אשר הדליק את אש המחלוקת.  ומה בפיו על יריבו הגדול, הרב מעמדין?  אך הוא אף אינו מזכיר שמו, וכל חמתו על הפחותים אשר לא למדו ולא שנו והמה מתאנים לו ומוציאים עליו לשון הרע ומדברים סרה ופוגעים בכבודו שהוא כבוד התורה.

...אילו פגעו בי אנשים הראויים לכך, ויש להם ידיעה בכולו, או על כל פנים במקצת טיב הקמיעות וסדר צירופי שמות וכתיבתם – הוא אומר והד אנחה עמומה בדבריו – אבל קמו עלי אנשים קטני-ערך פחותי-מעלה, ומה לי ולהם, ואין זה אלא רוע לבב.  בקמיעות יש בהם הרבה תיבות וסגולות המועיל לכמה דברים, וטעמן נעלם, לא בא איש בסודן ומסורת מקדמונים בעלי העבודה, ולא כשוטים הללו שביקשו טעם וחשבון לתיבות שבקמיעות והמשך דברים...

הוא עוצם לרגע עיניו הגדולות המפיקות אור וטוב-לבב.  הקהל דרוך ונרגש ומאזין בקשב מתוח.  ושוב נשמע קולו והוא הומה ורועד –

...ואיך יחשדוני כי אני חס ושלום מכת ש"צ, לענות סרה במצוות תורה ודרבנן, אשר תודה לאל מעודי לחמתי בזה אפילו נגד ואמות העולם, כי תורתנו נצח, הן דברי תורה והן דברי סופרים.  והבאתי על זה נגד שרים רבים ראיות תורניות ופילוסופיות, אשר אין כאן מקום להאריך.

עתה הוא זוקף קומתו הנמוכה, פושט זרועותיו לפניו, צלול ועז דברו:

ישלח השם עלי כל מגיפותיו, אם חס ושלום יש בי שמץ דשמץ, והנני מקבל עלי בתורת חרם ובשמתא, אם יפת בסתר לבי לילך אחר צבי שבור ש"צ ימח שמו וכת הכוזבת המאמינים בו, וישלח השם חיצו ויהום אותי אם שיקרתי במילי.  והריני מחרים כל רשעים כת הנ"ל, מי ומי שכתב הקמיע, אשר כתבו פה והעלו בשמי שאני כתבתי.  והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה, לפגום בכבודי שהוא כבוד התורה ולומדיה, ואל יהיה קל בעיניכם חרם כי חמור עד מאוד.

דממה עמוקה עומדת בקהל.  יבבה חרישה עולה מעזרת הנשים.  כל המבטים דבוקים עתה בו בהערצה עמוקה ובאהבה ללא-מצרים, בנכונות ליתן הנפש על הצלת כבודו ולדרוס ולהצמית את כל הקמים עליו, וביחוד בשעה זו, שמאכלתו של מלאך המוות נטויה עדיין על היולדות הענוגות – והרי בידוע שהרכילות והלשון הרע גרמו לחורבן בית המקדש.  ובתוך המהומה הלוהטת מפלחת בפתע את החלל צעקה חדה כחיתוך האיזמל השחוז:

– יהודים, מה כי תשתקו!  יש לשלוח אש בביתו של האשכנזי.  יהודים, האם לא תקנאו קנאת השם צבאות, האם לא תאסרו מלחמה להצלת כבודו של הרב מאור הגולה?!

רגע משתררת בקהל מבוכה ודומיה כבדה, אך משנהו – כניצוץ השולח אש בשדה הקמה פורצת מהומה מעברים והרעש גובר והולך.  ועולים קולות של בכי והתייפחות מעזרת הנשים.  ובתוך המהומה הגוברת מתעופפים איומים כברקים:

– לעקור אותו מן השורש, להחרימו בכל הארורים ולגרשו!  אין העולם הפקר!  האשכנזי חייב מיתה!

בין הקהל מפלס לעצמו דרך הרב יהונתן.  בטפיפה מדודה הוא עולה שוב אל הבימה.  פניו העטורים בזקן הכסף חיוורים מאוד.  רגע – ושוב חוזרת הדומיה, ובדומיה נשמע קולו הרועד:

– רעים הדברים אשר באו לאזני, רבותי.  ריח של דמים עלה באפי בבית הקדוש הזה.  לא תרצח!  איסור מדאורייתא.  חס ושלום, שפיכות דמים, חס ושלום!

– האשכנזי מעמיד בסכנה את גימ"ל הקהילות! – בוקעת קריאה מתוך ההמון.  איש ריב ומדון הוא, פרא מדבר... בל תהי לו דריסת רגל בקהל, בחרם חמור יוטל...

צינה עזה בחוץ.  שמים בהירים מכוכבים.  הוא ממהר לביתו.  הבעת צער נסוכה על פניו.  אש המחלוקת אוכלת בו.  לא, אין הוא איש ריבות ופלגות.  הוא ממהר לביתו והקהל הנוהר מבית הכנסת עוקב אחריו במבטי חיבה.  הוא בורח מן המחלוקת – אומרים הם.  האשכנזי סונט בו ומקטרג עליו – והוא רודף שלום.  שלא כדרך הליכתו המתונה יחיש הפעם צעדו, ומרחוק הוא נראה ככדור שחור המתגלגל בשלג, מתרחק והולך, מתרחק והולך...

הוא ממהר לביתו.  עוד הלילה עליו להשיב למכתב מאת תלמידו הותיק שמעון בוכהלטר מפּראֶשבורג.  עשרות בשנים הוא עומד עמו בחילופי מכתבים, לפניו הוא מגלה כל לבו וסודותיו וצפונות שיטתו באלוהות אשר הוא, ר' שמעון, מכנה אותם בשם קבלה חדשה.  מה מאוד הוא זקוק לו עתה!  כן, הוא יבקשו לבוא אליו לאלטונא.

עתה הוא סגור בחדרו, השעה מאוחרת, מתמכר לכתיבת המכתב ובו הוא מזכיר גם את ענין הקמיעות, אשר בעל ריבו יעב"ץ וסיעתו אינם בקיאים בדברים כאלה ודרך הקודש נסתר מהם.

שמעון סג"ל בוכהלטר מעתיר עליו במכתביו שאלות מכבשונו של עולם.  יש גם והוא חולק עליו, והרב יהונתן מפליג בתשובתן.   אך הוא יודע, כי הדבר לא יוגמר עד ביאת שניהם לפונדק אחד, אשר אולי יהיה בקרוב.

וכאשר הוא צולל בעולם הגיונותיו הוא שוכח ענין הקהל והריבות באלטונא ואת הרב מעמדין, וכמו בשנים ההן, כמו בימי פראג, אוחזת בו אש התאווה-העזה לפענח סודות העולם והבריאה ולהתמודד בקושיות הכבדות ביותר ולהפריך דברי הפילוסופים!  הפילוסופים אשר חשבו כי אין אלוה באמת, כי אם הסבה הראשונה – וכן הרמב"ם וסיעתו שהיו גוררים עצמם אחר דעותיהם – על כן דעתם היא, שהעבודה והתפלה הן לסיבה הראשונה – (שם שנתחדש מפי רבנו סעדיה גאון, ולא נמצא בכל הגמרא והמדרשים והזוהר שום ענין על אלהותו של הסיבה הראשונה).

הוא כבר הבהיר שאין קשר בין הסיבה ראשונה למעשי בראשית, ואת העולם ברא אלוהי ישראל שכרת ברית עם עמו.  ועל הסיבה ראשונה לא יחול שם אח"ד, שהוא מידה ולא איכות;  ואף לא שם הוי"ה שמשמעותו היות – וגם זה מתכונת העצם;  וגם אין-סוף לא יחול עליו, שהרי אנו מוצאים כתוב האין-סוף ברוך הוא, ואילו הסיבה ראשונה הוא עלום – והוא מקפיד וכותב לשון זכר – ואין לברכו, שהוא למעלה מן הברכה ומן הקללה.  ומה טעם לקרא לו:  סלח נא, מחל נא, כפר נא!  הרי הוא מחוץ לשינוי.  אין לו דמות ושם.  ולא הוא מאציל ומנחם, לא אליו התפילה והתקווה.  אכן, יש להבחין בין הסיבה ראשונה לבין אלהי ישראל, יוצר שמים וארץ, אֵל המשפּט והצדק, המרחם יתומים ואלמנות, ושומע אנחת חלכאים וסופג דמעות נדכאים.  אין הסיבה ראשונה מקיף בפרטים כלל – רק בכללות העולמות, ואילו אלהי ישראל הוא מנהיג העולם, שהוא ענין נהיגה והשגחה בפרטים.

דוק ותמצא, חביבי, הוא כותב אליו, שכל מקום בכתבי הקודש ובתלמוד שהמדובר בהם על הבורא, אלהי ישראל וגילוי סיני – אין המדובר בסיבה ראשונה אלא ברצונו, אבל לא רצון של הכרה ושל חיוב הוא, "כחום מהשמש".  כי הוא, הסיבה ראשונה וחכמתו ורצונו ענין אחד, הוא מקור הכל זולת עצמו.  "הכל מתייחד בתכלית האיחוד, מדובק בתכלית הדביקות" – הוא מנסח.  אלהי ישראל הם רצון ומחשבה שאין לנתקם, ואך במעשיו האדם משפיע עליו שפע חסד.  "והלא הבדל רב בין פילוסופים ומקובלים, שהם אומרים שאפילו לגלגל חמה אין פגמי בני אדם מגיעים, והמקובלים אומרים שמגיעים ממש לכל העולמות".

"ועד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – הוא מתפעל מן החכמה העמוקה הכלולה במאמר זה.  הוא – הסיבה הראשונה.  ושמו – בגימטריא רצון.  ואלהי ישראל אינו אלא גילוי רצונו של הסיבה.  ועד שנברא העולם לא היה גם הזמן – ועל כן אין טעם להקשות מתי נברא העולם.  דומה, שבתי צבי הוא שעמד על כך הראשון.

ועוד הוא מסביר, כי אלוהי ישראל הוא גם משתנה ומתפעל, הוא נותן התורה וחלים בו השמות אלהים חיים, חי עולמים, והוא נקרא כתר עליון ואין סוף הואיל ואין לו התחלה – והוא החוליה השניה בשילוש הגדול:  סיבה ראשונה, אלהי ישראל, שכינה – שילוש שהוא אחד.  והבן.

הוא כותב וכותב... ורואה עצמו כאחד מגדולי המחדשים ומחשבתו נישאת אל על, נשר מגביה עוף, אף שאינו אולי אלא מבאר דברי קדמונים, "רק שדבריהם (של תלמידי האר"י) סתומים ואני ביארתי דבריהם שיהיו מובנים" – הוא מעיר.  ועיקר תורתו לא באה אליו בקבלה – הוא מעיד על עצמו, מלבו ומדעתו חצבה – "וזהו שמחתי בימי עניי, שאילו לא באתי אלא לדבר זה דיי, שהבנתי ברוך השם כל סדר השתלשלות וידעתי מה סוד עשר ספירות באין סוף וסיבה ראשונה.  מה שכתבתי – לא אנוס מלבי... אלא מדברי האר"י... האר"י סותם ואני מפרש..."

הוא קורא אשר העלה זה עתה על הנייר – ונרתע.  האמנם לא הפריז?  ואפשר – עולה הרהור בלבו – כי בשל כך, בשל העזתו החריפה לחתור אל האמת בכל תוקף, העלילו עליו קצרי-הדעת שהוא נמנה עם הכת.  אכן, אנשי הכת – נתן העזתי וקארדוזו וחיון – כתביהם מכילים דעות שלא שיערום אבותינו.  אך זרועים הם גרעיני-אמת שיש להצילם, למען האמת, כשם שיש ללקט ניצוצות הקדושה הפזורים בטומאה ומאירים באפלה... אילו ניתן היה לו להתנצח בתורה ובחכמה עם האשכנזי היהיר והמתבודד הזה, האורב לו, המקנא בו, שאין בו העזת-רוח לחידושים גדולים – אפשר והיה עושה להרבות אמת ושלום בעולם, אפשר והיה מסייע לקירוב הגאולה.  אך ההוא עושה דרכו במחשך, כסלע הנוקשה הוא...

 

כי הנה בימים אלה הביאו לו אוהביו את הקונטרס החדש של האשכנזי, ובו הוא מפרסם גם את מכתבו של הרב שמואל הילמן ממאֶץ.  ובמכתב נאמר, שהרב והפרנסים חיפשו ומצאו חמישה קמיעות שכתב בשעתו במאֶץ ויצאו לבער הרע וגזרו בחרם גמור, שכל איש שיש בידו קמיעות כאלה מחוייב למסרם לידי הפרנסים.  ולא עוד אלא שהכינו העתקה מחמשת הקמיעות שמצאו בידי אנשים מאוהביו שהעידו באלה ובשבועה, כי קיבלו אותם מידיו הוא והעתקתם נכונה – אות באות ושורה בשורה ונתקיימו בחתימתם של נאמני הקהלה ואחרי כן נתקיימו גם אצל סופר המלך, וגופי הקמיעות נשארו כמוסים בחדר הקהל.  ועוד פירסם עדויות מרבני צרפת על מעשים מכוערים שעשה, לדעתו, בשבתו במאֶץ, והם מעוררים את יעב"ץ, כי יחזיק במעשה אבותיו ואל ירף, והיה השם בעזרו לבער את הקוצים מכרם ישראל...

הוא ודאי ישלח את הקונטרס לכל תפוצות ישראל – מהרהר הרב יהונתן – ויבקש להכתים את שמו המזהיר כשמש בצהרים, ולהטיל בו דופי ועלילות דברים.  והן הרב שמואל הילמן והרב נחמיה רישאר ופרנסי מאץ כבר הקדימו וכתבו לועד הקהל באלטונא – להבאיש ריחו.  וגיסו של יעב"ץ, הרב אריה לייב מאמשטרדאם שהיה ממצדדיו, הוכיחם וגילה דעתו, כי טוב למסור הדבר בידי גדולי הדור שיעשו שלום בין בעלי הריב.  אולם אחדים מפרנסי גימ"ל הקהלות כבר השיבו לו, להרב אריה לייב, בעזות:  תהלה לאל יש לנו רב מפורסם ואין צורך להוראות אחרים ברב ובמעט בשום אופן.  וגם נועצו יחדיו ואסרו לדבר על אודות כל הענין מטוב ועד רע.

ורק האחד שותק, הוא הרב יעקב יהושע פאלק מפרנקפורט.  מתון הוא מאד בדבר הזה, שוקל ובוחן כנראה הענין מכל צדדיו.  וגם למכתבים של הפרנסים אשר צעקו בפניו מרה על יעב"ץ, שהוא עוכר השלום בקהלות ונתברר להם כי בא עליו בעלילות על-ידי קמיעות מזוייפים שלא יצאו מתחת ידו לעולם – אין הוא עונה.  והרי גם דוד מאמליש, בעל הקמיע הקטן שאשתו מתה בלדתה, נשבע במעמד שמשי הקהלות וספר תורה בידו, כי שקר ענה בו, והוא לא נתן לו את הקמיע ההוא אשר כפירת ש"צ בו, לדבריהם.  אפשר יכתוב גם הוא אל הרב פאלק ויעוררו לעמוד לימינו, לקיים כבודו כבוד התורה ולשקע אש המחלוקת ולהסיר עלילות ודבות שקר?  איך פותח האשכנזי את הקונטרס שלו:  ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב... אש להבה!

אש... הלהבות פושטות באין מעצור... ורעיון עולה במוחו:  גם הוא יחבר קונטרס ויפרסם ביאוריו הוא לקמיעות, ולתלמידיו אשר בכל אתר ואתר יכתוב ויעוררם לקנא קנאת שמו וכבודו.  "אגרת קנאה" יקרא לקונטרס הזה.  כן, הכרח הוא ומצווה היא לעורר תנועת סנגוריה גדולה לימין הנתקף והנחשד.  והוא נוטל הקולמוס ומעלה על הנייר הנוסח בו יפנה בזה הקונטרס:

...משביע אני עליכם אם לא תעירו ותעוררו את האהבה כאהבת תלמיד לרב, וכולכם חייבים בכבודי שהוּקש לכבוד המקום, וזאת עשו:  האספו והקבצו, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, לאמור, קום ונקומה ללחום בעד ה' ותורתו וכבוד רבנו, עשו כמוטל עליכם לכל האנשים ההולכים אחר פעור פיהם בלי חוק התורה והמוסר.  וזאת תורת המוציא שם רע, בדד ישב וידום וכל כתבי שטנה כחציר ימלו, ועליכם מוטל הדבר ביותר להתחכם ולעשות כל האפשרי, עור בעד עור[43]) וכל אשר לו יתן בעד נפשו הקשורה בנפשו.

עתה רווח לו קמעה מן המועקה שלחצה נפשו.  לא אלמן ישראל!  הוא מנגב זיעתו שעלתה על מצחו ומרגיש בחום הנודף מכל אבריו.  הוא רואה לעיניו את רודפו האשכנזי והנה הוא מורדף, מורדף ומוחרם אך אינו נכנע, אינו חוזר בתשובה;  אך עוד מעט ויווכח, כי לא רק בו הוא נלחם ולא רק בתקיפי אלטונא, אלא גם באלפי תלמידיו ואוהביו, שרבים מהם למדנים מופלגים ורבנים בקהלות שונות.  לא, האשכנזי לא ינצח... ומזימתו לדחוק אותו אל הכת לא תקום ולא תהיה... הנצחון יהיה לו.

עייפות מתוקה יורדת עליו, עיניו נעצמות, הוא נרדם שעון אל השולחן.

 

הרב מעמדין בורח לאמשטרדאם

מאז הערב יורד הגשם בלא הפוגות, זורם בקילוחים סואנים כזמר עליז וסוער.  האביב הוא הפורץ בהמייה עזה, האביב שנחלץ מחרצובות הכפור והקרח.  פנסי הרחובות ניבטים בעינים אדומות מתוך האפלה.  חשרת עבים כבדה צונחת על הרחובות והסימטאות, צונפת בתי החומה ומגדלי הכנסיות וצוררתם בגוש כבד שחור.

מרכבה יתומה חשה בחצות בדרך העולה מהמבורג אל עבר ארץ הולנד.  קילוחי הגשם העזים שוטפים אותה מעברים כמבקשים לטבעה.  אך מה דלים הם לעומת עוז הסערה הגועשת עתה בלבו של הנוסע, הנמלט על נפשו שבע יגון ותמרורים, כארי הנמלט מעדת שועלים וצבועים, הרודפים אחריו בחמת זעם, ארי פצוע שעמקו פצעיו ויסורי גופו ונפשו מלהטים, אך קומתו לא שחה?

אצה נעה המרכבה קדימה, נוכח נחשולי המטר, ובירכתיה קומתו הגבוהה, השפופה קמעה.  מתנועעת עמה וחאלאט המשי מרשרש בחשאי.  ידו האחת מחבקת שק הקטיפה ובו הטלית והתפילין ובו גם החלק הראשון של הסדור "עמודי שמים" ולידו גם הספר היקר לו מיקר, ספר השאלות והתשובות של אמ"ה ואשר על שעריו יתדפק כל אימת שעינויים גדולים פוקדים אותו.  אהה, כי גם הוא, הקנאי בן קנאי, המיוסר במכאובות ומורגל ביסורים, עוד לא היתה לו שעת צער כשעה הזאת...

אפלה וגשם.  ונענועי המרכבה.  הוא חוזר ומתרפק על הבית אשר לפני שעה קלה נתלש הימנו, והיה כאב התלישה כפרישת הנשמה מן הגוף... אורה הכחוש של המנורה זרוע בחדר-הלימוד הגדול שלו, ספרים וגליונות-נייר ומגילות-קלף מעורמים בו.  הוא מעיף מבט-של-פרידה אחרון עליהם.  אחר כך הוא נכנס לבית הדפוס.  דממת בית עלמין.  בארגזים מוטלות ערימות האותיות שהובאו מאמשטרדאם וממנטוּאַ ולידם דליי צבע שחור וגליונות, גליונות.  כמה עמל משוקע בכל אלה, כמה דמים (תרתי משמע) וכמה תקוות ואכזבות.  ואחר הוא עולה בצעדי חרש למדור העליון להפרד מעם בתיה צביה, הרבנית ומעם בנו, אשר בא להתארח אצלו, משולם זלמן.  הוא מבחין במבטי עיניה הבהולות, הדמועות, הכנועות.  רועדת כף ידה הלבנה הפשוטה על השמיכה.  אין היא מקשה ושואלת.  אין היא רוטנת וזועפת.  בסמוך לה, במיטותיהן, שתי הילדות הקטנות שקועות בשנת-ישרים.

ואחר כך הוא ניגש אל הבן ומנשקו במצחו.

– משולם זלמן לעבּ, לואטות שפתיו, חזק ואמץ, בני.  אנוס אבא שלך לילך בגלות.  זכות אבותיך הקדושים אשר מאסו בכבוד ובבצע ולא נכנעו מימיהם לפרנסים ולנגידים התקיפים ולא ויתרו על אמיתם ובחרו בגלות, תעמוד לך.  ועל אחיך הצעיר תשגיח ועמו תמשיך לעיין בש"ס ובטור אורח חיים...   ותסיים, בעזרת השם, העתקת החלק האחרון של הסדור.

– כמצוותך, אבי מורי.

והוא יצא את הבית.  בחצות.  בעגלה כבר חיכה לו מרדכי הקשר, הפרנס מהמבורג.  הוא יצא – ומאחוריו שתים עשרה שנות ישיבתו באלטונא, שתים עשרה שנה של מערכה רצופה בשליטי הצבור, שהושיבו על כסא אבותיו בגימ"ל הקהלות רבנים נרצעים שחיפו על גזל ועיוות דין בהיותם נכנעים לתקיפי הקהל, ועתה בחרו ברב את האייבשיצר הלז, דוב אורב להיהדות.

שתים עשרה שנה חלפו מאז פרש מן הרבנות הקצרה בעמדין, כדי שלא יתן צוארו בעול בשר ודם והקים את בית הדפוס ופירסם חיבוריו המופלאים שהיו כצנינים לחכמים בעיניהם... וגם, כמובן, לחלפנים ולמלווים ברבית ולשולחנים העשירים ולאנשי הכת הנסתרים.  ועתה שללו ממנו חזקת הישיבה בקהלה שאבותיו הקדושים היו בין מייסדיה ומנהיגיה, החרימוהו ונידוהו וחייו תלויים לו מנגד.  הזהב הוא המעבירם על דעתם.  עגל הזהב...

עוד מהדהדים באזניו החרוזים ששמע (חרוזיו של החכם חאגיש הם), והוא ילד, בקלויז של סבא הרב זלמן מירלש באלטונא, מפי בחורי-ישיבה ודלי-עם:

 

דינר מתיר, דינר אוסר,

דינר קוצר, דינר בוצר,

דינר מעמיד פרנס בור

על הצבור – – –

 

אצה נעה המרכבה, קילוחי הגשם מכים בה מעברים, וקרעי תמונות ועלילות מיריעת חייו המסוערת אצים נעים במוחו.  אשר אירע את האב אירע את הבן... הן כך, בדיוק, אנוס היה גם אביו החכם צבי, תפארת ישראל, להמלט על נפשו באישון לילה מחמת מרדפיו התקיפים בעלי הכיסים.  ובדומה לו שעמד במערכה נגד הנח"ש חיון, כך עומד הוא עתה בעיצומה של המערכה נגד התועב אייבשיצר, שכבוד לו ונכסים ודרשותיו כיערות הדבש וגם בניו, לפי השמועה, מן הכרוכים אחר הכת... הוא נמלט, אך הימלט אדם מעצמו, מיעודו, מגורלו?  כי אחת ברי לו:  המערכה עוד לא הוכרעה.

בפנה אחרת של המרכבה יושב מרדכי הקשר.  קשה הנשימה בגימ"ל קהלות – הוא כקובל לפני עצמו – אין עוד לשאת השנאה והקנאה ואש המחלוקת.  תקיפי אלטונא!  כל דבר בקורת על הרב יהונתן הוא בעיניהם כהתגרות בהם אשר לא יעצרו כוח לשאתה.  לא רק להרב מעמדין יתנכלו – הוא מעיר.  האם לא דחו בשל כך את החזן השני ואת השוחט אליהו היילבוט ומרטו זקנו והפליאו מכותיו ושברו מטה לחמו?  וגם החזן משה קוסוויץ נכווה בגחלתם.  בערב שבת באו ודחפוהו ממקומו, כי נודע להם שדיבר על הרב יהונתן, כי הוא מעיר פראג ומעשיו נודעו לו.

 

אך בזיון המת הוא חמור יותר – עונה הרב מעמדין.  אנה אנו באים, אנה אנו באים, ר' מרדכי?  איש תם וישר היה הדיין מהמבורג ולא נשא פנים להרב יהונתן – והנה הוא ראה לו הזדמנות להפרע ממנו.  מאד מאד חרד הוא לכבודו ולשמו.  שליח בית הדין שלו שלח להטיל אבן בארון המת.  אך הפרנס משה גולדשמיט לא אבה להתיר בזיון המת.  והנה לבש הרב עוז וגזר עליו לקיים פקודתו, ואם לא – יענישו לשלם למלך קנס מאה אדומים.  אך הפרנס לא נתן דעתו לאיום – והדיין נקבר בכבוד.  למצווה גדולה ייחשב לו הדבר הזה, ר' מרדכי, זכות תעמוד לנו...

הגשם גובר, קילוחיו זורמים על גבעות, נקווים באגמים על שדות, בחורשות, נערמים על עלוות העצים – ובתוך שטפונו עולה, מלב הלילה, נקישת פרסות סוסים החשים בעקבי העגלה.  הרב מעמדין מאזין ורעד חולפו:

האין רודפים אחריו שלוחיהם האלימים של שליטי אלטונא, האין מבקשים הם להתנקש בחייו ולהפטר ממנו?

אכן, כי לא הכזיבו החוש הנאמן.  בהעצר הרודפים ליד המרכבה והם חוסמים הדרך בפניה, הוא חומק חיש מהר מאחוריה, באפלה ובגשם – שק טליתו תחת בית שחיו – אל עבר החורשה אשר בצדי הדרך.  הוא עוד הספיק לשמוע צעקותיהם, כאשר סגרו סביב על מרדכי הקשר והכוהו.  אותו ודאי היו מרצחים נפש – אין הוא מסופק בכך.

עתה הוא עומד סמוך לאילן עבות, רגליו ליאות, כולו ספוג מים – ומים נוזלים על פניו ויורדים מפיאותיו, מזקנו.  הוא מאזין לדפיקות לבו.  ורקותיו הולמות.  עיניו עצומות.  וקפואים הקמטים בפניו הנאים – שקנאות בהם וזעם בהם.   עיניו עצומות ושפתיו לוחשות:

למנצח על שושנים לדוד / הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש / טבעתי ביון מצולה ושבולת שטפתני / ...שונאי חינם עצמו / מצמיתי אויבי שקר... / כי קנאת ביתך אכלתני / וחרפות חורפיך נפלו עלי...

ולפתע, ממעבה העלטה, מבהיקה ממולו דמות צחורה.  הוא נרעד... ומרגיש בצביטה חריפה, משל מחט של אש נדקרה בלבו... כירח המלא עגולים פניו, וזקנו לבן וחצוי לשנים דרך נאמני ש"צ עוטר הלחיים הוורודות ששלווה בהן ומתיקות בהן.  כיפה לבנה לראשו, חאלאט משי רחב לגופו הכרסני נמוך-הקומה ונוצת-אווז שחוזה בידו.  הוא מסלסל אותיות זעירות על קלף קמיע... יהונתן אייבשיצר הוא.

כך גם תיארו לעצמו, לפני שנים הרבה, עם זו חלקת הפנים וחלקת הלשון, משנזדמן בימי חרפו לפראֶשבורג ולידו בא אז הקונטרס המתועב ואבוא היום אל העין.  כי השורש של ש"צ ואייבשיצר חד הוא – בכך אין בו שמץ של ספק.

שעה ארוכה הוא עומד בסמוך לעץ.  הגשם דולף, משל הוא בוכה עמו ומתמזג בבכי לבבו, והרוח מנהמת בין בדי העצים בחורש העלוט.  אך הנה הוא מבחין מבעד לאפלה – פסות שמים תכולות ניבטות בין הצמרות כרמזי-תקווה רחוקים.

הוא זוכר:  שועל במלכו סגוד לו – כך יעצו לו וחיוך מר חולף על שפתיו... האוילים!  הוא יסגוד, ייכנע, הוא יוותר על האמת חותמו של הקב"ה?  הכבוד, הכסף, שלוות החיים – המה יעבירוהו על דעתו?  או הפאשקווילין של קצרי-ההשגה ודלי-הנפש שלוחיהם של בעלי –הכיסים?  צער האשה והילדים, כאב הניתוק מן הבית, מן המנין ובית-הדפוס, חריפים וכוססים כיסורי איוב – אך חזקה מהם הדביקות באמת... כי כל האומר לעשות שלום עם חברו של ירבעם בדרך של פשרה, אינו אלא סכל גמור, או רשע ערום בשביל רצי כסף, או מכת הצבועים.

עם שקרב השחר גוברת בלבו ההחלטה הנחושה:  הוא ימשיך במערכה עד לנצחון האור.  ועתה עליו לברך ברכת הגומל על הצלתו... שעוד מעט קט, ברצות האל, יעשה דרכו להולנד, אל בית גיסו הרב באמשטרדאם העומד על הגבעה מול טחנות-הרוח והניבט אל הים... אמשטרדאם!  ירושלים דהולנד!  עיר החרמות והמלקות!  עירם של אקוסטא ור' יצחק אבוהב, מנשה בן ישראל והלוחם העז והנועז ששפורטש, שפּינוֹזה והרמח"ל – ואמ"ה החכם צבי... בקולמוסו יאחז ויסעיר הקהלות – מהים השחור ועד לים הצפון, יחשוף מזמות חנפים וערמתם.  לא יירתע.

דולף הגשם בין העצים.  והוא, כאלון שנחבל ונפצע אך שרשיו עמקו מאד, לא יזוז ולא ינוע...

שחר אדמדם מפציע בין עצי החורש.  טפות מים נושרות נוטפות מבגדיו הספוגים גשם ונבלעות בעשב.  רינת צפרים מצלצלת כתפילת שחרית קסומה.  עלוות העצים, השיחים והדשאים רחוצים ומתנוצצים.  וגם השמים מתבהרים.

הוא צונח על גבו של עץ אשר הרעם הכה בו והפילו לארץ.  הגיעה שעת תפילת שחרית – הוא מהרהר – אך אין בכוחו להזיז אבר.  הליאות רבוצה בו כמשא עופרת.  וגם היסורים האלה אשר תקפוהו בגיד הזהוב, הכאבים אשר לא אחת התעוללו בו, שוב נתעוררו, דוקא עתה, דוקא כאן!  הוא מתפתל בכאביו הלוהטים, נלפת אל העץ הרטוב, כי קשה עליו הישיבה וקשה עליו העמידה – ואבריו רועדים.  לא הרחק מכאן העיירה איימרספורסט – היעצור כוח להגיע לשם?

משנתאושש – הבהיק עלץ החורש בקרני השמש העולה.  הוא פותח את תיק הטלית והתפילין, רטובים הם בגשם, ורק בספר השאלות ותשובות לא נגעו המים.  הוא מוציא את הספר ועיניו מלטפות אותו בחיבה עמוקה.  מבין דפיו נראה דף מקופל של נייר מכתב.  קרן אור מבקיעה דרך לעצמה ומאירה פניו.

הוא נוטל הנייר בידים רועדות.  מי זה הכותב אליו, הנודד הנרדף על נפשו, ומפליג בשבחו וקורא לו לאזור עוז במלחמתו הגדולה ומאמצו ומעודדו?  כן, מכתב הפני יהושע הוא.

ביראת קודש הוא שם המכתב חזרה למקומו.

עתה הוא נוטל הטלית הרטובה ומתעטף בה.   שפתיו לוחשות תפילת שחרית.  הוא עומד ופניו לצד מזרח, לצד השמש העולה.  ביד אחת הוא נסמך אל העץ – עוד כאבי הגיד הזהוב כאש השורפת – אך הוא נושא תפילת הודייה על ההצלה ועל התשועה...

 

אש המחלוקת פושטת גועשת

הערפל הכבד שעטה מאז עלות השחר את רחבי אמשטרדאם, מן הים ועד הגבעות, נמוג והולך בקרני השמש העולה, הופך אדים לבנים כחלב המרחפים בחלל, מתמשכים, נבלעים זה בזה, מתפרדים וכלים – ומתוכם מתגלפות צורות של מגדלי הכנסיות וגגות הבתים וכנפי טחנות-הרוח ועלוות העצים המוריקה הטלולה, ומתנוצץ זרם האַמסטאֶל המושך מימיו אל הים אשר אָניות עוגנות בחמוקי מפרצו.  שמים טהורים תכולים נפרשים מעל ורוח אביב מתנגנת, מלטפת פני היקום המתעורר.

שלווה שרויה בביתו של הרב אריה לייב העומד על הגבעה בצל האילנות.  הוא כבר הלך לבית דינו ובחדר הגדול, הפונה אל הים, שכוב במיטה הרב מעמדין ולידו אחותו, מרים, הסומכת אותו בחליו זה שבועות אחדים.  לידו היא עומדת, מושיטה לו כד עם מי נטילת ידים וקערה רחבת שולים.  בתנועה זריזה, שלא לפי ערך שנותיה, היא חוזרת למטבח ועמה ספל חלב ופת שחרית.  יפת-קומה היא וחן נעוריה עומד בה אף ששערה הכסיף – ומתוך עדנת פניה ניבטות שתי עינים שתכלת ים רעננה ומלטפת בהן.  שעה שהיא משמשתו היא מזכירה לו בכל עדנת הליכותיה ומיעוט דיבּוּרה ומסירותה את אביו מורו הגאון, שבתו האהובה היתה ומצויינת ביופי ובסגולות חמדה.

– סעד לבך, יעקב'לי, היא אומרת.  עוד מעט ואתה חוזר לאיתנך.  נס תחיית המתים נתרחש בך, נס מן השמים...

היא מסתכלת בו בעיני-אהבה של אחות בכירה נאמנה וזוכרת בואו, תשוש וחולה, עיניו קמות וחומו גבוה ומיחושיו ויסוריו רבים.  יומם ולילה לא סרה ממנו בחרדתה ובתפילתה לשלומו.  אכן לפלא הוא, כיצד עמד גופו בטלטול הכבד הזה.  אין זאת אלא שהרוח – רוחו החזקה, רוח גבורים, היא שעמדה לו.

ואחר כך החל גובר, לאטו, המחלה והיסורים פגו.  נעמה לו המנוחה והשלווה, שזה שנים לא טעם טעם מנוחת הגוף ויתר מכן מנוחת הנפש – ועתה הונח לו מעט.  היא, מרים, אסרה עליו כל יגיעה, זולת התפילה, ודאגה למחסורו יותר משדאגה לבני ביתה.  וגם בעלה, אריה לייב, סועדו ומעודדו ויושב לידו שעות להקל בדידותו.  האדמומית שעמדה בעיניו נמוגה והבעתן רכה וטובה כמו בימי עלומיו, וגם הקמטים שנחתכו במצחו ובפניו כמו נמחו.  רוגע שרוי עליו.  אך בימים האחרונים גברו בו מאד מאד הגעגועים אל הבית, אל בתיה צביה ואל הילדים, והתשוקה העזה לחזור אל העיון ואל הכתיבה – וקשה מנשוא הבטלה מאונס.

– אויר נאה בחוץ – אומרת מרים.  ומשתחזק עוד מעט תצא לשוח קמעה עם אריה לייב.

– האם לא בא מכתב מאלטונא? – הוא שואל כאינו שומע דבריה.

– כן, יש מכתב מבתיה צביה וממשולם זלמן.  אביאם ואתנם לך.  לא רצינו לטרדך, שהמנוחה יפה לך.

הוא מתרומם ויושב על המיטה.  החדר מלא אור שמש אביב, קרני אורות זוהרים מפזזים על השמיכה, על הארבע כנפות...

עיניו בולעות את הכתוב ורעד חולפו ודומה עליו, כי הוא עתה שם, באלטונא, בשדה גידולו מתוכו נעקר.  בתיה צביה כותבת, כי כולם ברוך השם, בקו הבריאות והשלום.  אך היא תמהה על כי זה זמן רב לא ראה הוא לכתוב לביתו.  האם הוא כה טרוד?  הכל מתגעגעים אליו ומתפללים לשובו בשלום בקרוב.  יוסף פרגר משגיח על הדפוס, ומשולם זלמן עוסק בהעתקת הכתבים.  והילד ממשיך לימודו כמקודם.  היא שומרת הבית ודואגת לצרכי הילדות, אך בלילות קשה עליה להרדם, אין השינה נאחזת בעיניה, וקשים יסורי הבדידות...

ועוד היא כותבת, כי נסיעתו מאלטונא עוררה מהומה גדולה בגימ"ל הקהלות, והפרנסים שאלו וחקרו את יוסף פרגר ודוד גאנדז לפשר הדבר – אך הם לא אמרו דבר.  גם אליה באו שלוחי הועד – ולא אמרה דבר.  וביקשו לעיין בכתביו – ולא הניחה להם.  וגם העליבו אותה.  אך היא לא השיבה להם דבר.

היא מברכת אותו שיחזור בעזרת השם מהרה לביתו ולילדיו.  כי נפשה כלתה מדאגה וצער, ושיכתוב לאלתר על כל המוצאות אותו מאז בריחתו לילה ועד היום.  ועוד דבר לה אליו, כי נפשה יוצאת אליו, והיא מבקשת ממנו סליחה ומחילה על העזתה.  האם לא ראוי אולי להשלים עם הפרנסים הרשעים – והם גם רמזו לה על כך – ולחזור לבית?  הם וגם האב"ד נכונים להשלים עמו, כך יאמר לה לבה, בתנאי שיפסיק הריב ולא יחבר יותר קונטרסים נגדו.  ומה תכלית הישיבה באמשטרדאם?  עם החרפת הריב ישיגוהו, חלילה, גם שם.  ובינתיים – הילדים בלא אב ובלא דואג – האם לא נכמרו רחמיו עליהם?  אך, כאמור, אין היא דורשת ממנו דבר, היא רק שואלת, והוא כמיטב הבנתו יעשה והשם ינחהו בדרך הנכונה והישרה.  והעיקר, אל-נא ישכח לכתב לה גם בענין הזה.

הוא מניח את הכתב הצדה – ולבו פועם בו בעוז.  קא סלקא דעתה שאין נפשו הוא יוצאת אל הבית ואל הילדים?  אשה... ומה ישיב לה?  הרי עליו לגבור, לגבור, לגבור על חולשתו ולכבוש רחמיו – האם לא כבש אברהם רחמיו על הר המוריה?

מרים מביטה עליו וענן של חששות נפרש עליה.  מה הוא נסער כה, האם, חלילה, אירע אסון?  אכן, צדק אריה לייב שיעץ לא ליתן לו המכתבים...

– האירע דבר בבית, יעקב'לי? – היא שואלת, – מה כותבת בתיה צביה?

– כולם בקו הבריאות והשלום, תודה לאל, הוא עונה בקול רפוי.  בתיה צביה מבקשת שאחזור, אך איך אחזור והאש בוערת סביב?

– כבר שוחחתי על כך עם אריה לייב ואמרנו, כי לאחר שתשוב לאיתנך יראה הוא להשיג לך כסא רבנות באחת הקהלות.  גם הוא סבור, שאין לך לחזור לאלטונא.  מה דעתך?

– לא, לא מרימ'ל!  אין חפצי ברבנות.  כל ימי ברחתי הימנה.  לא זו הדרך אשר יעד לי השם – וגם לביתי לא אשוב עתה להיות טרף לשיני הפרנסים המשתוררים ולאב"ד שלהם...

– תקיף אתה בדעתך, יעקב'לי, ועוד נשוב ונברר הענין...

– איך לא אהיה תקיף בדעתי, האם הוכיח מי שאין דעתי נכונה ולא צדקתי בריבי ובמלחמתי?  אכזרי מאד הדור...

הוא נוטל בידו האגרת השניה.  אל אבי מורי, נזר תפארת... משולם זלמן הוא הכותב אליו, וגם הוא רומז ליסורי נפשה של בתיה, לבדידותה, לצערה.  אך בהרחבה הוא מספר על המתרחש בקהלות, על שלהבות האש הפושטות בכל עבר, על תהומות המחלוקת העזה שעמקו מאד, ואין סוף וקץ –

...בזי"ן בתמוז כתב הפרנס מהמבורג, מרדכי הקשר, אל אחיו לאצי לברונשווייג אודות הריב.  במכתב הזה הוא דיבר בגנותו של האב"ד דברים קשים שאין להאריך בזה.  וגם סיפר לו אודות המכתב אשר בא אל הרב יהונתן מאת הרב יהושע פאלק מפראנקפורט ובו דברי תוכחה גלויים ומרים מאד.  מרדכי הקשר השיג המכתב והעתיקו בכמה העתקים – ואחד מהם הוא, משולם זלמן, מצרף לזה.  האב"ד נעלב מאד וגם אנשי הועד נתמלאו חימה על הקשר.  והם סטרוהו בחרפה על לחייו וגירשוהו מחדר הקהל, וחרצו גם עליו משפט שיעקור מאלטונא וילך לארץ אחרת.  גלות גזרו עליו, על הפרנס מהמבורג, כדי להפטר ממנו.  אך הוא לא נבהל ולא נפחד מהם.  את משפטו הגיש לפני מלך דנמרק וגילה לו מכל התועבות אשר נעשו וגם אשר נעשה לו, לכבוד אביו מורו.  בעצתו באה גם בתיה צביה שתחיה אצל המלך להתחנן לפניו, שיצילו מיד מרעים שגרשוהו מנחלתו על לא דבר, בלא דין ובלא משפט, ואין נותנים לו לעבוד עבודתו בבית הדפוס, לאחר ששנים רבות הוא יושב באלטונא ולא נמצא בו שמץ דופי.  ויוסף פרגר השיג העתקי קמיעות מכתיבת יד הרב יהונתן, כדי לחזק את התביעה.  כן, מרדכי הקשר טוען גם באזני המועצה בהמבורג, כי יהודי המבורג מבקשים להפרד מועד קהל אלטונא הרודה בהם והורס מעמדם... והשמועות פשטו, כי אפשר ובקרוב ישמע אלהים לשוועתם ודבר המלך יצא בזכותו, להתיר שובו לביתו בקרוב, כן יהי רצון.

ועתה הוא בא להעתיק, אות באות ושורה בשורה את מכתבו של מהר"י[44]) פאלק אשר נכתב בי"א סיון תקי"א[45] ) בשם התראה אחרונה וזה לשונו:

...כבר מלתי אמורה זה פעמים באהבה, ע"י שני אנשים שכתבו בפקודתי, להודיעו נאמנה, שעד הנה לא פסקה האהבה שבינינו, אבל מה אעשה ששמים ביני לבינו, וכל עיקרי יסודי הדת והאמונה חוצצים בין שנינו, כאשר כבר הודעתיו נאמנה, זה כמה שנים לק"ק מאֶץ ע"י פרנס וממונה זיסקינד שטערן, ומאז השיבני ודחה אותה בקנה, באמרו שמעולם לא היה בתוך העדה הנועדים על השם ועל משיחו.  ועתה נתברר ונתגלה בעליל ע"י קמיעות לאין מספר שנמצא פה בק"ק פראנקפורט דמיין אצל מיודעיו ואנשי משפחתו, ביותר באותן חמש קמיעות שבאו לידי מק"ק מאֶץ, בחתימת ידי נאמני הקהלה וכל הרואה ושומע חייב לקרוע, ואפילו תינוק דלא חכים ולא טיפש ידע לקרותן כסדרן ושלא כסדרן.  ותוכן עניני הקמיעות להרוס יסוד האמונה והתורה, ותמה על חכם שעוסק בדברים בטלים הללו, לעור עיני פקחים ולעשות מדרש לפירושים בפירושי זרים ומשונים, ועל זה נאמר יוסף דעת יוסף מכאוב.

ועם כל זה עצרתי במלין עד כה, לחוס קצת על כבוד תורתו, ולא יתחלל שם שמים יותר בין ישראל והעמים, לכך כתבתי לו בדרך עצה הגונה לטוב לו כל הימים, ועל תשובתו הייתי מצפה.   אפס תשובתו נשארה מעל, ועוד הוסיף להגדיל המדורה והלך אחר עצת נערים ממש.  העבר אין – והעתיד עדיין במקומו עומד, בקשה ממנו הכיר בוראך, ואל יעלים עינו ולבו מדרך האמת, וכמו שכתבתי לו במכתבי הראשון שחשבתיו לשוגג ומוטעה, וכבר מצינו גדולים שטעו בענין זה, וקצת מהם הודו ולא בושו.  ואם כזה יעשה בודאי גדול כבודו האחרון מן הראשון.  ובאם גדול זאת בעיניו להסיר המסוה מעל פניו, אזי על כל פנים ימסור מעלתו הדבר לשלשה או לארבעה רבנים מפורסמים, והם יפקחו עין שכלם לעשות דבריהם בהשכל.  ובאם ח"ו לא יתן מקום לדברי אלה, שהוא בדרך עצה ואזהרה אחרונה, אזי יהיה מהכרח לפרסם הדבר לכל אחינו בני הגולה, ובטוח אני בחכמתו שיטה אזנו לדברי, הנאמרים באמת וביושר לבבי".

אולם הרב יהונתן עושה עצמו כלא שומע – ממשיך משולם זלמן, דבר וחצי דבר אין הוא עונה על המכתב, ורק אנשי סיעתו כתבו לפרנקפורט בחרפות ובגידופים נגד הרב הזקן והודיעו, כי נכונים הם לירד לחייו על חילול כבוד רבם.  והוא עצמו, הרב יהונתן, שלח כתב-התנצלות לתלמידיו ולאנשי בריתו לכל קצוי ארץ, וגם אגרת ארוכה לפרנס של ועד דלי"ת הארצות, ורק כעבור זמן הוא כתב גם מכתב גדול אל הרב מהר"י פאלק לפרנקפורט, והעתקות ממנו נשלחו לרבנים רבים, ובו הוא מלגלג על הספר "פני יהושע" ומבקש ליישב הקמיעות.  תשעה קבין של שבחי עצמו באגרת על ידיעתו הגדולה בחכמת הנסתר, להוכיח שאין כמעט רב בעולם אשר ידמה לו ואשר יוכל להתייצב לפניו לבוא במשפט אתו.  הנה כי כן שבחי עצמו מסנוורים עיניו –

אבי מורי – קורא משולם זלמן – אל-נא תיבהל מחמת הקמים עליך, כי האמת עמך ורבים הרבנים ותופסי התורה היודעים כי לך הצדק.  ועתה אם לא שמעת, אף שאיני רוצה לצערך, שורת האמת מחייבתני לספר לך גם אשר קרה בלובלין –

כי בלובלין קפץ כהדיוט בראש הרב הצעיר, תלמידו של הרב יהונתן ובנו של פרנס תקיף, אשר אליו כתב האב"ד ופירש קמיעותיו כדרכו בפירושים דחוקים וביקש שיעמוד לימינו – והכריז חרם עליך, אבי מורי, מאור ישראל, ועל כל התומכים בך.  וגם הפרנס התקיף ועוד עשרה תלמידי חכמים חתמו עליו.  עוד הם עתידים ליתן הדין על מעשי הנבלה שאותו, הגאון הצדיק, הנכון כל שעה ליתן נפשו על כל אות וכל תג שבתורה הקדושה, על האמת ועל הצדק, אותו שלא נכשל כל ימיו בקלה כבחמורה – הטילו בחרם!  אך גם שם, בפולין, לא טחו עיני הרבנים והחכמים כולם וגם שם, ברוך השם, יודעים צדקתו ועומדים לימינו ונלחמים מלחמתו.

ולא זו בלבד.  השתדלן הנודע אצל השררות, ברוך שטרנברג מקראקא ומחותנו הפרנס אברהם יוסק'ס מליסא שהוא תלמידו של המהר"י פאלק, וכן הרב מביאלא פודלאסקא יצחק בן הרב מאיר אייזנשטאט מפרוסטיץ ואין צריך לומר בנו מאיר'ל הרב מקונסטאנטין ישן – נחלצו בעוז לימינו.  ובהשתדלותם נאסר הרב חיים מלובלין, ורבה השערוריה ורבו המריבות בכנסיות ועד דלי"ת הארצות הלחוץ עתה מאד בצרות ישראל שגברו מאד מאד מחמת הרדיפות והעלילות, ודי בזיון וקצף וצער.

וכאשר נודע במאֶץ דבר החרם אשר הוכרז בלובלין יצאו מיד הפרנסים והרב שמואל הילמן בראשם והכריז בבית הכנסת, כי החרם הזה הוא נגד הדין והדת, והרי הוא כחרס הנשבר וכחרמו של ים...

ולבסוף רוצה הוא להציע לפני אבא לעיון אחד הקמיעות אשר נתן הרב יהונתן במאֶץ לאחד מאוהביו, משה שפייאֶר, והוא מפרשה על פי דרכו במכתבו אל ה"פני יהושע" וגם במכתביו אל ועד ארבע הארצות – יראה הוא וישפוט.  אמנם גם הוא, הקטן, החותם מטה, לאחר שעיין בקמיע זה

 

[תמונת הקמיע]

 

ברי לו, בלא שמץ של ספק, כי מיסוד הטומאה קורץ ואין לטהר השרץ הזה בק"ן פעם ק"ן טעמים ולבטל צירופיו וטעמו ותכליתו.  וכה פתיחתו עם פיענוחה:

 

בשם יהפה אכהם

יבראך הבוכט בתפאגת

עוּזו יחיד ומיוחד ביחפד

עכיון ובשרב הנעלם

 אכהם מבמחף ז בבתי

הבם י אשר בחברתו נרפת

לנף, וברוח פמף ימית

רבע, אני גוזג על כך

רוחיט מזידיט נגעם

ופגעם בני אדי שלת

יזיקיפ בשום נזד צער

פחק בהלה וכובד לבב

שבעולם לנושת קמיע

זף מבצ בן מרמס

חותם מבד זשבאמל

הן סבם תפארא

אכהי יבראך.

 

בשם יהוה אלהי / ישראל השוכן בתפארת / עוזו יחיד ומיוחד ביחוד / עליון ובשרש הנעלם / אלהי משיחו ז' שבתי / צבי י' אשר בחברתו נרפא / לנו וברוח פיו ימית / רשע אני גוזר על כל רוחין מזיקין נגעי / ופגעי בני אדם שלא / יזיקו בשום נזק צער / פחד בהלה וכובד לבב / שבעולם לנושא קמיע / זו משה בן מרים / חותם מב"ד שבתי ז"ל / צבי נ"ס תפארת / אלהי ישראל.

האין "תפארת", לדעת אנשי הכת, הספירה הששית, והאין המלים בתפארת עוז מוסבות על משיח השקר והן בגימטריא שבתי צבי משיח וכו'.  ולא זו אף זו:  הנתן אבא דעתו על כך, שברוב קמיעותיו הוא כותב:  וברוח פיו ימית רשע ולא כלשון הנביא:  וברוח שפתיו ימית רשע?  מדוע?  האם לא על שום שגם נביא השקר נתן העזתי שם רשעים ירקב נקט לשון זו:  ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם רק ברוח פיו ימית רשע?

ארוכים הדברים ועליו לקצר, כי למה יכניס תבן לעפרים, ואבא עטרת ראשו ודאי בקי ממנו והעמיק לחדור לצפונות תעלומותיו של האב"ד, שהוא ודאי מן הכרוכים אחר הכת ולא מעט מאמונות השקר והאפע בדמו ובמוחו ואף בלשונו?  והן גם ה"פני יהושע" כבר קרא לו להסיר המסוה מעל פניו ולמסור דינו לרבנים מפורסמים –

ועוד הוא רוצה, לבסוף, לספר לו, כי בזמן האחרון הופיע באלטונא המשומד קארל אנטון הפרופסור מהלמשטאדט, תלמידו לשעבר של הרב יהונתן, והם מתייחדים ארוכות בביתו.  ויוסף פרגר סיפר, כי הרב מכתיב לתלמידו – המתפאר שהוא נצר ממשפחת ר' חיים ויטאל (ואומרים עליו כי לקח כסף רב מהנוצרים שלא כדין), קונטרס לדפוס בלשון אשכנז אשר בו הוא מבקש לטהרו ולהוציא לאור משפטו בעיני הגויים.  מה ראה הוא, רב בישראל, להזקק אל המשומד ואל הערלים?  מה טעם יחניף להם ויפרש להם הקמיעות והוא טוען שהם בחזקת סוד?  הן חילול השם גדול בלאו הכי, בגאזעטין כבר כתבו כי היהודים מריבים בדבר המשיח וגם אחד מגדולי הסופרים בצרפת, וולטר שמו, ואומרים עליו ששונא ישראל הוא, מגלה ענין בריב... הוא אף חושש שגם התלמיד הוא מן הכרוכים הנסתרים –­ הנצרות סתרו –­ כי בידוע הוא, שלא מעטים מהם יצאו לתרבות רעה ולשמד, קצרה רוחם וקצרה נשימתם לשאת במצוות היהדות ואת פורקנם מצאו בזרועות הבעל בלבוש אדום ובלבוש ישמעאל...

והוא מסיים מכתבו לאבא ברוב ברכות, שיחזק לבו כארי, כי עזה המלחמה, מלחמת המצווה, והיא גוברת וגורפת עמה את כל הקהלות, ובהשם ישים בטחונו כי תצא לאור צדקתו, שנקי וטהור הוא וללא פנייה, חלילה.  ומי יתן ויזכה לראות מאור פניו בקרוב, בשובו לביתו ולנחלתו, כברכת בנו אוהבו, תולעת ולא אדם מרמס לכפות רגליו הקדושות, משולם זלמן.

הרב מעמדין נרעש ונפעם מן הידיעות על אש המחלוקת המשתלהבת וגוברת ועתה ברור לו יותר מאשר קודם, כי רחוק מאד, לרוב צערו, החלום על שובו לביתו ולגוב האריות אשר באלטונא, חלום רחוק הוא.  כשם שודאי לו, כי הצעת גיסו אריה לייב להשתדל בענין הרבנות אינה באה במנין כלל, קל וחומר בשעה זו, שהוא מצווה יותר מתמיד, לאזור כחות חדשים למלחמה, והוא גם מצווה להעלות על הכתב את אשר הגה מזמן:  את פרשת כת הטמאים וגלגוליה וגילוייה ומעשי תעתועיה הרבים והשונים ומלחמת אמ"ה בכלל זה ולהצילם משיני השכחה, כי קצר כוח זכרונו של העם.   צורך גדול הוא לדור וגם לרועי הדור, וצורך נפש גדול גם לו... עוד בימים אלה, בקומו מחליו לאחר שריחם עליו השם ורפא לו, הוא יגש לעבודה, שאין אחר זולתו שיכתוב הספר הזה ומצווה גדולה היא ויפה שעה אחת קודם.  ספר הקנאוֹת יקרא לספר הזה.

הוא מרגיש בצלוח עליו הרוח, הוא בטוח שקולמוסו לא יכזיבנו.  עוד בשכבו על מטתו גמלה בלבו ההכרה הזאת הספר הזה חי בלבו ובמוחו, והעלאתו על הנייר לא תגרום לו יגיעות ומאמצים יתרים.  עוד היום יראה לגיסו אריה לייב המכתבים שקיבל מן הבית, עוד היום יספר לו על רצונו להתמכר לכתיבת הספר הזה.  והרי כאן, באמשטרדאם, בבית השליו והשקט, הוא יוכל לעסוק בכתיבתו באין מפריע עד אשר ישלימנה, בעזרת השם.

אך לפני כן שומה עליו ובלא דחיות להשיב לבתיה צביה ולנחמה ולעודדה, ועם זאת יודיע לה במפורש שעוד לא הגיעה שעתו לשוב מן גלותו, וודאי וודאי שאין הוא מעלה על הדעת כלל את הכניעה וההשלמה.  לשם מה ומדוע?  האם להרבות רווחתו ומנוחתו וכבודו יבגוד באמת, חלילה?  ולפני בנו משולם זלמן, יקירו מחמל נפשו, יגלה כל לבו וילחץ ידו ויאמצו מרחוק, ועוד עליו לכתוב אל יוסף פרגר ואל חותנו אשר בלובלין ואל הרבנים, ואל בנו מאיר'ל אשר בקונסטאנטין...

רבה המלאכה אשר לפניו, ואין היא נותנת לו מנוחה, וחס לו לכלות זמנו בבטלה – קול ענות מלחמה באזניו, איך יירגע וישתוק?

– מרים, מרימ'ל – הוא קורא לה.  נלאיתי לשכב בבטלה.  עלי לקום לאלתר, מרימ'ל... קולות רבים אני שומע והם קוראים לי מעברים.  אסור לי לשכב בבטלה.  חטא הוא.  אוהבים משוועים לי ואויבים מתגרים בי מלחמה, באמת הם מתגרים.  לא אוכל להחריש עוד... לא אוכל, מרימ'ל... גם אבינו הגאון זכרונו לברכה נשרף באש מלחמותיו – ולא סגד לבעלים...

– הלא תשמור על כחותיך, יעקב'לי, עוד חלוש אתה... חוסה על עצמך, על חייך ועל ילדיך...

– האם לא תדעי מרימ'ל, כי האמת יקרה לי מחיי, יקרה לי מכל, ואין לי זולתה והיא נשמת אפי ובלעדיה אין לי חיים?  האם לכך נוצרתי שאחוס על חיי ועל כוחותי?

– יעקב'לי...

– מרימ'ל...

 

תורת הקנאות

קיץ פז באמשטרדאם.  ים התכלת מוצף נגוהות – יער של תרני ספינות צומח ועולה מתוכו וסירות-מפרש לבנות כברבורים החולמים.  מן הבית אשר על הגבעה, מבעד לענפי העצים שעטו ירק, נשקפים מרחוק כנפי טחנות-הרוח וחודי המגדלים והצלבים אשר בראשי התיפלות.  הבית שרוי בדממה, כמופרש לעצמו, רינת צפרים מתעלסות נישאת מבין העצים סביב.  ודומיה בחדרים פנימה.  הרב מעמדין יושב אל שולחן הכתיבה, בלוע כולו בעבודתו, ומכאן הוא ממשיך מערכותיו ומקיים קשריו עם נאמניו ומנצח על המלחמה הגדולה.

לפניו גליונות מספר הקנאות אשר כמעט ונשלם.  הנשלם?  שהרי מלחמה הקנאות טרם נסתיימה.  היא, המלחמה, משתוללת עתה בכל עוזה בקהילות רבות, על פני שטחים נרחבים, בגלילות רחוקים, לרבות בפולין ובמושבי ועד דלי"ת הארצות, ושם היא עולה בלהטה ובסערה על זו המלחמה בגימ"ל הקהילות.  הוא כבר כמעט ונתייאש מלשוב אל ביתו, – אולי יכתוב אל בתיה צביה ואל משולם זלמן, שימכרו את ביתו שם ויבואו גם הם לאמשטרדאם?  ואולי גם את בית הדפוס יעביר לכאן, ואפשר יבואו עמו גם יוסף פרגר ודוד גאנדז – מגדול עוז יקימו באמשטרדאם למלחמת האמת והתורה!  רעיון פשוט זה – מדוע לא עלה בדעתו מזמן?  יוסף פרגר ודוד גאנדז – חביביו, הנאמנים שבנאמניו, המפרסמים קונטרסים לזכותו, גם הם ודאי נתונים לרדיפות ולנגישות?  ועל מה קיומם עתה?

מלחמת הקנאות נמשכת, גוברת ואין היא מניחה לו להשלים את ספרו, והיא כחיה רבת-הלועות שאינה יודעת שבעה.  הוא נתבע לפרש את הקמיעות של הרב יהונתן שעוררו רעש גדול והעתקיהם נפוצו על פני קהלות רבות, לפי צירופיהם ולפי משמעותם וסדרם הפנימי – דבר אשר נמנע ממנו כל הזמן, ועליו לכתוב אל בנו מאיר'ל הרב מקונסטאנטין וגם להשלים המכתב הארוך אל ועד דלי"ת הארצות העומד בקרוב להתכנס למושבו ביארוסלאוו – הוא המכתב שכינויו אגרת שום, ובו הוא מונה את כל מעשיו הרעים של הרב יהונתן וסיעתו ומתנה את כל יסורי הנפש שנגרמו לו בעטיו של הריב הזה להשם.

כן, אשר לקמיעות, הרי לא אחת אין הוא משיג ואין הוא תופס מדוע אין בו, בכותבן, אומץ-הלב להודות בכתיבתן ולהתוודות, לשרפן ולהתחייב שוב לא לעסוק בהבלים אלה?  האמנם יקר לו כבודו מן האמת?  מוזר, עד מה מרבה הוא מאמצים להוכיח צדקתו וטורח בפירושים שאין הדעת סובלתם!  לאחרונה אף ביקש להוכיח, כי בכלל אין קשר ואין סדר ואין המשך בקמיעות... וכל מלה ותיבה סגולתה ופעולתה – וכתיבתם מסורת היא ואורח מקדמונים... "ושאלו נא לכל כותבי קמיעות – הכריז – שיגידו פירוש וטעם למה לחולשה זו נכתבו תיבות הללו, וחותמות הללו מה טיבן, ומה שרשן ואיזה מקומן בקודש?"  והוא אף תוקע יתדותיו בהרמב"ם ובהכוזרי, שהיו קרובים לזמן הגאונים, וכל דבריהם קבלה מחכמי התלמוד, ואף הם לא ידעו טיב השמות והתיבות ומקורן...

הרב מעמדין מבטל בלבו כעפרא דארעא את כל הפלפול הזה, וביחוד הוא רוגז על שהוא תולה עצמו באילנות גבוהים, בהרמב"ם, בהכוזרי... עיני מי יבקש לנקר?

הוא ניגש אל ארון הספרים של גיסו (מטמונים מצא בו, כגון החיבור ציצת נובל צבי להרב ששפורטש שחי בימי משיח השקר) ונוטל את המורה נבוכים.  נראה, מה כתב המורה, ולא לפי שמביא משמו שלא כצורתו הרב יהונתן.  הרי לשונו לשון חן:

...ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שנשמעהו מהם ולא יורו על ענין בשום פנים, ויקראו אותם שמות.  ויחשבו שהם צריכין קדושה וטהרה.  ושהם יעשו נפלאות.  כל אלה הדברים לא יאות לאדם השלם לשמעם.  כל שכן שיאמינם.  ועוד.  ועוד.

והכוזרי, האם לא אמר במאמר דלי"ת סימן כ"ף גימ"ל –

כאש אנחנו נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות –

 ובכלל, מה הדמיון בין הקמיעות של הרב יהונתן לבין קמיעות ראשונים אשר באמת קשה לפותרן, מה שאין כן הקמיעות האלה שהן כראי השקוף?  בקמיעות ההם שמות מלאכים, ואילו בקמיעות האלה –

ולא זה בלבד, אלא שיש לו לומר דבר בענין גדול מזה, בענין ספר הזוהר, מקורו ומחברו, דברים אשר תצילנה אזניהם.  ודאי, לא נגרע מקדושת הספר משום שפתאים ורשעים פירשוהו שלא כהלכה ויחסו לו אשר אין בו.  ולא בלב קל יעשה זאת, אך איך יעלים חששותיו הרבים והשונים, כגון שלא ר' שמעון בר יוחאי הוא שכתבו כולו?  איך יעלים זאת, והוא רואה את אשר אינה הגורל לתלמוד בכל הדורות, שלא אחת גזרו עליו ודנוהו לכלייה ולשריפה, והוא תמה מאד, שלא מצינו כי יתנקשו רשעים בהזוהר... הלא דבר הוא!

שוב הוא מפסיק כתיבת ספר הקנאות ועומד לעבור לענין פירוש הקמיעות.

– יעקב'לי – הוא שומע קול קורא אליו.

בדלת החדר עומדת מרים.

– יעקב'לי, לך וטול ידיך ובוא לסעוד ארוחת הצהרים.  אריה לייב חזר מן הישיבה והוא מחכה –

על כרחו הוא מפסיק עבודתו ונכנס לחדר הסמוך.  בשעה זו – שעת הצהרים – הוא נוהג להחליף דברים עם גיסו, שהוא מעורב בצבור ובעסקי קהל אמשטרדאם ואוהב שיחה.  אך מאז הוא מתארח בביתו ניכר בו שינוי, שהוא ממעט בדבור ומצטער בצערו, ועתה שוב אין שמץ של ספק ופקפוק בלבו, כי לא הקנאה להרב יהונתן היושב על כסא רם כאשר חשש לא אחת היא המניע למלחמת גיסו המפורסם – עין בעין הוא רואה טוהר לבו ונקיונו.  כחומה בצורה הוא עומד לימינו.  משיב אחור כל התקפה עליו ועתים הוא עונה – גם בלא ידיעתו – על מכתבי הפאשקוילין המגיעים גם לכאן ותכליתם לנבל שמו.  והוא גם גונן עליו, כאשר נעשה הנסיון המחפיר לשלוח יד בו בהיותו לפני זמן בבית הכנסת של האשכנזים, ויצא לעורר הקהל נגד הרוצח שהרים יד על איש קדוש וגדול בתורה, שעזב ביתו וילדיו על שום דבירותו באמת ובאמונה.  והוא גם לא נבעת, כאשר העשיר הספרדי התקיף דוד פינטו שלח לביתו את סופרו, צמח, להזהיר את הרב מעמדין ולהטיל עליו אימה, לבל יריב עוד עם הרב יהונתן אייבשיץ שאם לא כן את חייו הוא מסכן.  הוא לא חס על כבודו ובא אצל הגביר ודיבר עמו משפטים – מה רואה הוא לשים עצמו שופט ופוסק בריב הזה?  ואם בהשפעתם של מקורבי הרב יהונתן הוא עושה כן, הרי כבר אמר החכם מכל אדם צדיק הראשון בריבו, קל וחומר בריב הזה שהוא להשם, ואין לו בהרב מעמדין שום פנייה אישית, חלילה, לפי שגם הוא, אריה לייב, ערב לכך...

והיתכן שיהיה לו, להרב אריה לייב ספק בדבר, לאחר המכתב שהוא קיבל מאריה שרייאֶר, קרובו של הרב יהונתן?

אריה שרייאֶר פנה אליו בבקשה שיעשה כל שבידו להשבתת הריב ולהשכנת השלום, והבטיח כי גדול יהיה כבודו של ר' יעקב ישראל וכי הרב יהונתן נכון לחלק עמו כבוד הרבנות וההכנסה בשנה... תשובתו של ר' יעקב ישראל היתה ברורה לו מראש, אך היא היתה חריפה ועזה ביותר – תגובתו של תלמיד חכם שעקיצתו עקיצת עקרב ועיניו בראשו והוא נמלט מן הרשת הטמונה לרגליו נזדעזעה נחרדה הנפש היפה נוכח הנסיון לטמאה ולשחדה בכיבודים ובממון;  אך הוא לא ידע, כי הרב יהונתן כבר עשה נסיונות דומים על-ידי שלוחיו גם באלטונא...

אחר ארוחת הצהרים מגישה מרימ'ל תה ריחני בספלי חרסינה מצוייצים.  הרב מעמדין גומע בנחת את התה, שהוא כרפאות למיחושיו, כמו אז, לפני שנים, בשבתו באמשטרדאם אחר מסע-הנדודים הגדול שלו.  הם משיחים בעניני השעה וכמובן, בריב הגדול אשר הוא עתה נתון בידי שתי רשויות – משפט המלך בקופנהגן ומשפט ועד דלי"ת הארצות בפולין.  אין הוא יודע איך יפול גזר הדין, שרבים התקיפים העומדים לימינו של הרב יהונתן ורבים מהם שהשכיל לקנות לבם והם מקנאים מאד לכבודו.  אך מה בכך? – הוא שואל – האם לא נתעו רבים מתופשי התורה ושלומי אמוני ישראל בשקר אחר הצבי מודח?  האם לא קמו לו יורשים רבים ובעלי שם למיניהם להכרית שרשי קיומנו?  וגם זאת נראה לו, להרב מעמדין, שעצם נהייתם של רבים אחרי השורש הטמא ההוא הוא המשך למערכה הקדומה בין אלהי ישראל והבעל, בין נביאי האמת לנביאי השקר.  דור דור והבעל שלו, דור דור ומקסם-הרמייה שלו, אך אחד ונצחי הוא אלהי ישראל, והוא המצוי הראשון שברא כל נמצא – הוא לבדו האמת ואין אחר כאמתו;  ומלחמתו, היינו מלחמת נאמניו, אוהביו ויראיו, היינו מלחמת האמת האחת באלהי השקר הרבים, הפושטים צורה ולובשים צורה, נמשכת מני שחר התולדות ועד ימינו אלה.

והוא יעקב צבי, אינו אלא היתז מועט אחד מן המלחמה הגדולה ההיא...

אַך הוא מרוצה, כי בחדשי שבתו כאן, באמשטרדאם, עלתה בידו להעלות על הנייר לדור אחרון את הפרשה האחרונה במלחמה הזו לאלהים, פרשת הצבי מודח, מאז התגלותו לפני פחות ממאה שנה באיזמיר – ועד לספיחי הסתעפויותיו ברכיה ופראנק אשר זרע ארסם מחלחל עתה בעמקי בית ישראל.  העלילה כולה, לפרטי פרטיה, על כל גלגוליה ודמויותיה, קסמיה ואכזבותיה, העזתה ופרפוריה, – חיה ורוטטת לעיניו ממש. הוא רואה והנה –

ים נגרש לוט באפילה, ים קודר של דם ודמעות ואֶנקת גליו-חרדות, ובאפילה מנצנץ-מהבהב ניצוץ זעיר.  עוד מעט וישטפוהו הגלים הזועפים... אך הנה מתלהט הניצוץ, הוא גובר ופושט והופך מדורת אש והרוח מכה בשלהבותיה וסוחפתם ומורטתם...

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות. 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] אבי מורי הגאון

[2] 1710

[3] פרנסים ומנהיגים.

[4] נחמיה חייא חיון, נולד בבוסנה שרהיי (סאראיאֶוו) בשנת ת"י.  למד בחברון.  היה רב.  נוכל וצבוע ואיש זימה.  בשאלוניקי התחבר לשמואל פרימו סופרו של שבתי צבי.  מחבר כתבים שבתאיים "עוז לאלהים" ועוד.  הוא וספריו הוחרמו על-ידי מאה ושלושים רבנים.  מעיקרי השקפתו, שאמונת ישראל היא תלת קשרי דמהמנותא, שהם עתיקא קדישא ומלכא קדישא ושכינתיה.  גם כתב ומכר קמיעות.  מבין שומעי תורה מפיו – הרב יהונתן אייבשיץ, שבא עמו בכתובים וגם דאג לצרכיו בהיותו נרדף ומנודה.  בנו שהתנצר הלך לרומא ודיבר סרה על היהודים ועל התלמוד.

[5] נחמיה חיון שם רשעים ירקב.

[6] בוּרסה.

[7] זרע קדושים

[8] סאַראַיאֶוו

[9] גימ"ל קהלות אלטונא, ואנדזבאֶק, המבורג

[10] טחורים

[11] גמרא, פוסקים, תוספות וטור אורח חיים עם פירוש בית יוסף

[12] 1718

[13] יכוננה עליון אמן

[14] בדואר.

[15] עגלת-חורף

[16] סחורה שרבים הקופצים עליה.

[17] שטר חוב או שטר המחאה.

[18] הסמ"ך והפ"א אותיות המרמזות על הפרשיות הסתומות והפתוחות בחומש.  כל ילד בוחר באחת משתי האותיות, ואחרי כן פותחים החומש וסופרים הסמכ"ין והפא"ין בדף – והילד אשר רב מספר האות בה בחר הוא המנצח.

[19] שר"י – שם רשעים ירקב. –

[20] הרמב"ם

[21] יליד שאֶדלאֶץ (פולין), מקובל.  בתורכיה בא בחברת כת ש"צ, גם התראה עם שמואל פּרימו, מאנשי סודו של ש"צ.  מטיף ומוכיח.  נרדף בחמת הרבנים בפולין יצא לארץ ישראל, לקדם פני המשיח, ועמו חיים מלאך.  בדרכו, בקהלות המערב, כבש לבבות רבים בהטפתו ובהתנהגותו בפרישות, צום וטבילות.  עלה בראש חסידיו לירושלים – ושם מת.  על שמו חורבת ר' יהודה חסיד בחצר שקנה למגורי חסידיו.

[22] אב בית דין על משקל עבד.

[23] המלך ירום הודו.

[24] נחמיה חיון שם רשעים ירקב.

[25] לכבוד החיים והמתים.

[26] כּד רגיז רעיא על ענא, עבד לנגדא סמוּתא (ב"ק נ"ב א').  כשרוגז הרועה על הצאן הוא נותן בראש העדר תיש עור.

[27] כדי שיגיע (לכל אחד ואחד) ככפיס מקורה, כלומר שהאחריות לטעות בית-דין תקטן (הוריות ג', ע"ב).

[28] פשט, רמז, דרוש סוֹד

[29] הבורסה

[30] בית עבוט

[31] 1725

[32] אָפנה

[33] בדואַר

[34] המלך ירום הודו

[35] זלזול, בזיון

[36] ויש ששמע את זה (את הזלזול בו) ולא שמע את זה (את החרטה).

[37] אלטונא, ואנדזבקֶ, האמבורג.

[38] א"ת ב"ש ואי"ק בכ"ר – שיטות כתיבה בחילופי אותיות.

[39] שבתאים.

[40] ממבשריו ומקורביו של שבתי צבי.

[41] נביאו ומבשרו הראשון של שבתי צבי.

[42] כל שעושה הקדוש ברוך הוא, לטוב הוא עושה.

[43] איוב, פרק י', י"א: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

[44] מורנו הרב ר' יהושע.

[45] 1751.