_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בת המושבה: רומן ארץ-ישראלי

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

פרקי הספר:

א.  פסיעות ראשונות בהרים

ב.  נעורים במושבה

ג.  אהבת העיוור

ד.  ערבי צעיר

ה.  אכזבה בנכר

ו.  מזאמארין – לזכרון יעקב

ז.  מריבת הירושה

ח. בחוות הנוער

ט. בסתיו הזהוב

 

...לֹא נוּכַל לְהִשְׁתַּדֵּל בִּדְבַר הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ הַקֹדֶשׁ, הָאָרֶץ עֲנִיָּה וּרְעֵבָה לְלֶחֶם וַאֲנָשֶיהָ יִרְעֲבוּ וְיִצְמְאוּ, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ שָׁמָּה יַגְדִּילוּ הַמַּחְסוֹר. עֲבוֹדַת אֲדָמָה תּוּכַל לְהֵעָשׂוֹת אַךְ עַל-יְדֵי עוֹבְדֵי אֲדָמָה מִנְּעוּרֵיהֶם. וּלְפִי דַּעְתֵּנוּ, אֵין נִמְצָאִים בָּכֶם עוֹבְדֵי אֲדָמָה כְּלָל, כִּי לוּ הָיוּ הֲלֹא יוּכְלוּ לְהִתְפַּרְנֵס בְּאַרְצָם בִּרְוָחָה.

מתשובתה של חברת "כל ישראל חברים" לאגודה לישוב ארץ-ישראל בבוטושאני, רומניה. אלול תרמ"א (ה"המגיד").

 

לְפִי הַטֶּלֶגְרַם הַאַחֲרוֹן שֶׁשָׁלַח לָנוּ הַוַּעַד בְּגַלַץ, קָנָה תּוֹדָה לָאֵל אֶת הַמָּקוֹם סַמַרִין עִם עוֹד אֲחֻזּוֹת סְבִיבוֹתָיו בִּמְחִיר 46 אֶלֶף פְרַנְקִים, לְהוֹשִיב שָׁם בְּקָרוֹב אִיִ"הַ אֶת הַקּוֹלוֹנְיָה הָרִאשׁוֹנָה...

(שם)

 

פרק א': פסיעות ראשונות בהרים

הגשם יורד, תוך הפוגות קצרות, מאז עלות הבוקר, ניתז בקילוחים קילוחים מלוכסנים על פני העצים והשיחים, מכה בגבעות המגובנות ונבלע בקרקע החומה אשר מעטה של ירק פרוש עליה. אבנים וסלעים זרועים לרוב סביב, פניהם חשופות, מוכות שרב וצלופות רוח. גידים ועורקים שחורים חתומים בהם, בסלעים, סדקים וחריצים וארג של שרשים דקים, אך קשים וצחיחים, משתרג עליהם. גופותיהם הערומים מופקרים בחוצפה, שקועים הם בבשר הגבעות הללו ובחמוקי הואדיות הנרחבות בכל כבדם ועוזם, כמכריזים באַלמוּתם, כי לעולמי – עד לא יוּזזוּ ולא יוסטו ולא יוּחרדו מרבצם השאנן. שיני הזמן ננעצות בהם וחליפות הטבע מתנכלות להם – שמשות קופחות ורוחות צולפות ומטרות זועפים ושרשים עקשניים של עצים ואף שיחים ודשאים עוטים עליהם, סביבם, אך הם, הסלעים חיים את חיי-האבן שלהם, בסבלנות ובדומיה, כאוצרים זכרונות והדים של דורות רבים, ואף התמורות המתחוללות בלא הרף כמו חולפות על פניהם באין שינוי.

הגשם יורד ואצבעותיו הארוכות כנימין מתוחות מן השמים האפורים מקישות בטפטופים זוהרים על עלוותם הרוטטת של עצי החרוב והאלון. קילוחים דקים מפכפכים באפיקים חבוּיים, עוקפים גזעים כבדים עבי-גרם, מסתלסלים סביב מרבצי הסלעים, גולשים בהמיית-חדווה אל תוך ואדיות הפעורות בין גושי ההר והסלע, מתמזגים בפלגים שואנים הקולטים כרחם נדיבה, צמאה, את ברכת השמים.

וסביב למרגלות ההרים מסתלסלת חובקת ולופתת קשת של ים סוער ותוסס, זועם ונוהם, קשת שחומה כפלדה, ופקעות קצף לבן פורחות בין קפלי גליה. רוח פרועה מקפצת על פניו, יוצאת במחול עם הנחשולים המשתוללים, מרדפת אחריהם ומאיצה בהם וצולפתם בזעם. רגע והם כממהרים לחוש למו מפלט ומקלט ומרגוע ולהתרפק על המדרונות; אך היא מדביקה אותם בלהט זעמה – מתנפצת בחומת האבן של סלעי החוף ונרתעת, המייתה שוככת עד ארגיעה. והנחשולים שנתנפצו לרסיסים כמו נבלעים במרבד החול הלבן, ועליו שטוחים צבורי צדפים חלולים ושלדי רמשים ודגים ואגדי עשבים פליטת תהומות אדירים מסוערים.

חושות-חמר וקש ומחצלאות – רטובות ודולפות ורועדות, וגם צריפים – עץ ואבן וטיח, ובניין מאורך של לבנים אדומות כגמל שהוברך. מאחד הצריפים הנסמך אל גושי האבן מתאבכות לשונות עשן, מקפצות ומרעידות ונמוגות בחלל, ליד האש הבוערת שפופה אשה, מוסיפה כפיסי עץ רטובים למדורה המאירה את פניה הצעירות, הנאות, ומתנוצצת בעיניה שאומץ בהן ובהירות בהן אך גם עצבות רכה, כנועה. עתה חוזרת היא, בתנועה חטופה אל העריבה ללוש את הבצק ללחם אשר תשים בפיו המלוהט של התנור.  ידיה עושות במלאכה, אך דומה כל איבריה מאומצים בה, כמבקשת לשקע בה מלוא נפשה וסערת רוחה הכלואה. אך יש אשר תישא לרגע עיניה אל לשונות האש ההומה ותוססת במדורה ואז פוקדים אותה גלי גלים של זכרונות, והיא כמפקידה עצמה לחוויות שחייה מקופלים וארוגים בהן.

דממה סביב. הגשם פסק, ומבעד לחלון המפוייח של הצריף ניבטים מרחבי הגבעות המסולעות ובמרחקי האופק מתנוצץ ורועד המישטח המסולסל של הזגוגית הירוקה תכולה של הים... ערבי יחף, כפיה דהוהה לראשו, מפסיע בצעד מתון ברחובה הרחב של המושבה. ומן החצר עולים קולות מהוסים של אנשים העומדים ליד ערמות של לוחות עץ וזיפזיף רטוב, שהובאו מחוף טנטורה, ואשר נועדו לבניית החדר הנוסף לצריף המגורים.

הסתיו נוסך עגמה בלב, כוסס צובט, מעורר ערגות כמוסות, ודומה בוכה הוא עם היקום השרוי בעצבות וביתמות אפורה, קודרת ושחוחה. ואף השמש המאירה לפרקים כזכר לימים שפוכי אור ונהרה אך מגבירה את הערגה הכאובה. והרוח הנישאת ממרחבי הים מנהמת בין הסלעים, בחביוני הואדיות והמערות אשר בהרים, בין העלוות המעורטלות של העצים, בלב השיחים – מנהמת בשוועת ילל חריפה ומרה. האין שרוי הסתיו על חינו ומרירותו, על ערגתו וכאבו, גם בלבה של האשה הנאה השפופה על עריבת-הבצק?

בת טבריה היא ולחופי הכנרת המשובצת בטבעת הרים כחלום תכול, מעולף שרבים ומוכה סערות, דחוייה וחבוייה, חלפו ימי ילדותה בעוני וימי צעירותה בצער ובמצוק. כהרים סביב כן סגר עליה גורלה – והיא עודה ילדה רכה יתומה מאביה ועד לאחר שנתאלמנה מבעלה. מאז קשרה גורלה עם משה לייב, האלמן המטופל בארבעה ילדים, אחד מן הראשונים שהעפילו אל ההר הזה, לבנות עליו את הקולוניה זכרון יעקב, להקים בו ביתם ולהוציא לחם מאדמתה – היהיה זה עוגן ההצלה בזלעפות חייה?

שנים חלפו מני אז, חדוות מועטות ואכזבות מרובות, והצד השווה שבהן ששלובות וצמודות הן בגורלה של המושבה אשר האנשים האלה ובעלה בכללם נאחזו בה בצפרניים ושיקעו בה מלוא כוחם ושאיפותיהם ונעוריהם, ולמן היום הראשון נתונים הם במלחמה בסלעים הקשים, ברוחות המרות, בדוחק המייאש, בשכנים המציקים, בשלוּחיו המתעללים של הנדיב היושב במרחקים – ובעצמם. המלחמה הזאת שאין לה סוף היא עדיין בעיצומה, עליות ומורדות בה, שמחה של צמחיה ומרירות חסרת תוחלת ונפתולים ועִתים אף בדידות איומה ומרה. ובתוך כך גדלים הבנים והבנות מנשואיו הראשונים ומנשואיו עמה. ילדים שלה וילדים שלו. והעול גובר והולך. גובר והולך העול היקר והכבד, עול הגורל אשר אין הימנו מנוס ומפלט.

בחדר הסמוך יושב עתה בעלה, משה-לייבּ, זקנו השחור בכף ידו ועיניו נוצצות מתוך חיוורון פניו הנפולות. אשה גבוהת קומה ורחבת כתף ניצבת לידו. מדברת היא בלחש, אך זעם כבוש דלוק בעיני הפלדה שלה. מה מיטיבות הן לראות הנשים הללו אשר במושבת ההרים!  מן המיוחסות במשפחות המושבה היא, אחות אשתו הראשונה, המנוחה, מחכה ללחם אשר תאפה בשבילה אשתו, חיה, ובינתיים משיחה את אשר עם לבה, כדרכה תמיד, על הליכות הבית הזה. ובבית הקברות בדרומה של המושבה, על הגבעה הצופה פני הים, טמונות גם עצמות בעלה, מראשוני המתיישבים אף הוא.  

– אדם מטופל במשפחה רבת ילדים, האין חובתו תחילה לדאוג לביתו – שואלת היא-וביחוד מאחר שההכנסה ממטע הזיתים כה זעומה?

והנה הוא נוהג כדרך הגבירים והנדבנים...עשרה פחי שמן זית תרם לקרן הקיימת ומי יתרום לו? האם שכח את ימי התורכים, כאשר בנו בכורו נתן נפשו בכלא דמשק והוא עצמו עונה קשות.

הוא שומע את דבריה הנרגנים ומנסה להתנגד, להתקומם. אין עינו צרה בחלוצים הפועלים הסועדים לעתים על שולחנו, והקרויים חלוצי העליה השלישית, וכיצד יקפוץ ידו מצרכי הכלל? ודאי, הדוחק קשה, אך עם זאת יש זיתים ושמן וקמח, תרנגולות בחצר, ופרה ברפת...השם ירחם...

אין הסבּריו הנשמעים כהתנצלות מתקבלים על דעתה. מאז ומתמיד לא ידע הוא – גם בשעות דחק חמור – לכוף ראשו לפני פקידי הנדיב – מוסיפה היא לטעון. והן בידוע הוא, שכל שנתקרב אליהם וצִיית להם והחליק לשון, זכה בקרקעות משובחים וקרובים לבית וגם בשאר זכויות... וכבר מצויות במושבה משפחות שנתבססו יפה, אמנם לא אחת גם בזכות הנשים הנאות שהתרועעו עם הפקידים...

קרבת משפחה קרובה אליו האשה הזאת, אחות אשתו המנוחה, שאהבהּ נפש והיא אם ילדיו הראשונים. אך עם זאת כה זרים לו עד כדי סלידה ובחילה עולם מושגיה וכל הלעג והאכזריות והצינה המקפיאה את הדם הרוחשים בהם. אין לבו מגלה לפיו, אך הוא זוכר יפה כאשר היא – ולא היא בלבד – הלעיגו עליו על דרך עיסוקו בערבים ויחסו אליהם כיוצא דופן במושבה. הנה מעסיק הוא אותם בכרמו, בקבלנות, ואם יוצאים הם בשכר ירוד מוסיף הוא על שכרם, ואם יוצאים הם בשכר טוב גם אז לבו טוב עליו...זיי האָבּן עס כּשר פאַרדינט – מעיר הוא, לתומו, באזני המלעיגים והוא בעיניהם אחד בטלן שלא מן הישוב. זר ומוזר הוא בזאמארין! כל אימת שהוא עושה מעשה טוב, בצנעה, בשקט דומה עליו שהכריע עצמו ואת המושבה ואת העולם כולו לכף זכות...

הוא רואה את החיוך הפושט על שפתיה ומרגיש בדמו המתרתח בקרבו.מה בעצם, רוצה היא ממנו? מדוע באה היא לזרות מלח על הפצעים? ודאי, גם הוא יודע על כל אשר התרחש במושבה זו מראשיתה, במשך כל השנים הללו שהוא נושא בכל כובד המשא של המשפחה והמשק ' – אך האין היסורים האלה חלק בתוך ההתערות הכללית של היהודים באדמה הזאת? וגם הללו הנרגנים והרוטנים, שדעתם ולבם נתונם אך לעצמם, אף הם חלק מן הכלל, גם אם מנסים הם להתכחש... אגב, האם שמעה היא הבשורה החדשה? אוניברסיטה עברית עומדים לפתוח בירושלים. ואפשר בנינו הצעירים, או בני בנינו יזכו ללמוד בה... אוניברסיטה... וגדולי היהודים וחסידי אומות העולם יבואו לטקס הפתיחה על הר הצופים... האשה העומדת עליו פורצת בצחוק ואִשׁים זרות ניצתות בעיני הפלדה שלה.

אוניברסיטה... מה לו ולכל אלה? ומה למושבה, וביחוד לאכרים דלים מטופלים בילדים, אכרים הנאבקים על קיומם יום יום ואשר המחסור מכרסם בהם ומכלה כוחם ומוצץ חיותם – ולאוניברסיטה – – –  בעל חלומות היה כל ימיו...

– חלומות...נתלשת הברה חטופה מפיו.הוא שותק רגע, כמהסס, כנמלך בדעתו, וממשיך:

– ומה רע בחלומות? האם לא ראינו שגם חלומות היו למציאות מנצחת. כגון מושבה זו עצמה שבה אנו חיים? האם כל קיומה כאן, על ההר הזה, דבר רגיל הוא? הוא זוכר יפה את המקום הזה למן הימים הראשונים...את השממה הפרועה ואת החושות הבודדות של הערבים בזאמארין העתיקה, את היסורים ואת היאוש ואת המחלות ואת הבדידות...והרי עצם העליה לחוף כרוכה היתה בחירוף נפש, בנסים...כן, אשר לאוניברסיטה. ברגל יעלה הוא, אם ירצה השם,לירושלים לשמוח בחג פתיחתה...ולא עוד אלא שראוי לה לזכור שהוא היה עוד לפני שנים הרבה יחד עם חבורה מראשוני זכרון יעקב, במייסדי האגודה "עולי רגל", שנדרו נדר לעלות בשלש רגלים לירושלים, אל הכותל, והתחייבו בתרוּמה...

– ילך לו, ילך... זורקת היא אליו בבוז דיבורים כבליסטראות. אך על מי מניח הוא את הבית ואת הילדים שלו? אילו היתה היא, אשתו הראשונה בחיים... התמים! אכן, אין היא מטילה ספק בישרו ובטוב לבו, אך ברי לה שבה כל הרע, בה מקור כל האסונות...

הוא שותק ורואה את פניה מתכרכמים ומתעבים כגוש של זעם קרוש, של איבה עיוורת ופיה שופע חרפות. ואפשר הצדק עמה? – חולף הרהור בלבו, אפשר מקפחת היא, רעיתו, את ילדיו הוא מאשתו הראשונה? ומה התעקשה, בכל כוחה התעקשה והתנגדה לחפצו למכור חלק מן האכרוּת, כדי להיחלץ מן המצוקה! אך הנה עולה הרהור חדש בלבו: האם טובת עצמה ביקשה, האין היא נאמנה לו ולילדים, האין היא טורחת יומם וליל בקיום הבית? ואשר לאכרות, הרי היו זמנים, כאשר הוא עצמו התנגד לעקירת שתילי זיתים שבאהבה ללא מֵצרים טרח בהם והיו כילדי טיפוחיו, ולשתילת גפנים כדרך שאר המתיישבים.

אך היא, העומדת לידו, כמפענחת את הרהוריו והורסתם אחד אחד. האשה הזאת, – רעייתו, טוענת היא בהטעמה – הביאה עליו את כל הצרות, כי האשה היא הבית ובידה לנהלו ולעצבו... ודאי, עמלה היא, ומי כאן במושבה, אינו עמל? אך הנה מצויות גם נשים אחרות שברכה בהן לבעליהן ולמשפחותיהן...והן זה שנים ניסתה היא לפקוח עיניו על מצבו...

כן, זה שנים, – והוא חש כי עוד מעט ויכרע תחת משקלן הגובר המוחץ של טענותיה, כי חודרות הן ונקלטות בנפשו, וכי לא אחת בשעות מרות של מריבת זעם וחימה עם אשתו – קולה הוא הדובר מתוך פיו...קול שפתיוֹן בוֹ וארס בו...

בפתע נזכרת היא למטרת בואה. האם כבר מוכן הלחם אשר היא אופה למענה – אנוסה לאפות – במחיר פרוטות דלות? היא קושרת את מטפחת הצמר לראשה ומבקשת להיכנס אל המטבח, אשר משם פושטות להבות רוטטות, מאירות צוהלות מפיו הפעור של התנור –

– אשה מנוולת ומפיחת מדנים אשה רעה – מה חפצך מאמא? נשמע קול מסוער של ילדה שמרי ועלבון וצער בו. מה רעות גרמה לך, שאת מתעללת בה ומבזה אותה בעיני אבא והיא עומדת – העשן אוכל בעיניה – ואופה לחם למענך? האם על שום שלקתה בשמיעה רשאית את להתעלל בה?

נדמָה האשה ונפתעה. לא, לתגובה כזאת לא פיללה, ומפיה של הילדה הצעירה הזאת, של מירה? רגע והיא ניצבת ללא תנועה על עמדה, עיניה נעוצות הזעם בילדה הנאה, היחפה, בשטפה את רצפת הצריף הסדוקה, הסחבה  הרטובה בידיה החשופות והיא עומדת כולה תקיפה בהאשמתה ותקיפה במרדה נגד העוול והזדון והקשיחות. ומשנהו, כחיה פצועה, מבקשת היא להסתער עליה ולנקום את חרפתה, אך סופה שמתיישבת בדעתה נושכת שפתיה – מבליגה ויוצאת.

סיימה הילדה את שטיפת הרצפה ויוצאת אל החצר. פת לחם בשמן וחופן זיתים בידה, מתיישבת היא על מפתן הצריף. מה אוהבת היא את הישיבה הזאת, עם הדמדומים הרכים הארגמניים הפושטים על ההר, עם  השקיעה הדועכת לאטה, עם השמש הצונחת באופק לתוך הים ודמה ניגר ונבלע בגלים, לידה מקרקרות תרנגולות והיא מפזרת לפניהן פתותי לחם. אחר כך היא נוטלת מלוא החופן עפר חום חמים ופריך, לוחצתו ושופכתו על הארץ, נהנית בהישפך העפר ויורד כגשם בין אצבעותיה הקטנות, ודומה עליה, כי את האדמה כולה, אדמת זכרון מהדקת ומחבקת היא בידה...ערבים חוזרים מן העבודה, מעיפים מבטים חטופים בילדה בהירת התלתלים ותכולת העין וחטובת הקלסתר ונפנים לדרכם, אל כפרם. היכן האחים, מדוע בוששו לחזור מן השדות? – מהרהרת היא. גם אמש איחרו והיא, יחד עם אמא, ירדו במורד ושעה ארוכה חיכו להם בצד השביל המוליך מן הכרם, ורק עם חשיכה נשמע שקשוק גלגליה של עגלה בודדת נעה במשעול. כוססת הדאגה בלבה ומצטערת בצערם של האחים העומסים עמל הבית, משחר ילדותם, אך עם זאת נהנית היא מהתייחדותה עם הנופים ההרריים עתירי הצבעים והגוונים האלה: אם בזמן המסיק והבציר, כאשר אף היא קמה עם השחר הטלול והצח ומהלכת במשעולים הרדומים, המוצלים, ציוצים צלולים של צפרים מלווים אותה, להשגיח על הפועלים בעבודתם; ואם עתה, כאשר הכרכומים והסתוניות עולים בהרים וצמחיית הסתיו מתפרחת וכל אלה כה קרובים לה, אהובים עליה, חלק הם מנפשה, מעולמה, מילדותה. הים ההומה סביב מטיל בה חרדה סתומה, אך את העמידה על הקרקע המוצקה הזאת אוהבת היא, ואת עצי החרוב והאלון ואת התאנים והאקליפטוסים הזקופים. ואת אורן הגלעין אוהבת היא, הוא אורן הסלע שבדיו מתפשטים ואמירו – כותרת ירוקה, עגולה, סבוכה. כל צמח וכל פרח. שעה ארוכה יושבת היא, עם אמא, עיניה סופגות את מראות השקיעה. אחר כך שוכבת היא על הקרקע, מצמידה אזניה אל האדמה ואזניה קולטות כל לחש וכל רחש, כל זיע וכל ניע בהרים – ומצפה לשובם של האחים. הם ישובו, ודאי ישובו, עוד מעט, החרוצים, מעמל יומם. הם, הבנים הממשיכים, היורשים – הם, הגברים. וסופם לשאת נשים ולהקים משפחות ולבנות משקים ולעמוד ברשות עצמם. אך היא, הנערה בת המושבה – מה יהא עליה ועל עתידה ועל מאווייה? אין לבה לנשואין, להיות אשת אכרים במושבה נידחת, וודאי שלא לעקור – כבנות זכרון אחרות לאוסטרליה או לאמריקה – שאיפתה. ושעל כן רבה מבוכתה ורב ממנה – יאושה. ובחוץ עובדים חלוצים בסלילה – עובדים ושרים...

 

...וְחָיִיתִי בְּאוֹתָהּ אֲוִירַת-חֶנֶק. אַף-עַל-פִּי-כֵן נִקְשָׁר לִבִּי בְּמוֹשָׁבָה זוֹ לְאַהֲבָה אוֹתָהּ אַהֲבַת-אֱמֶת. אָהַבְתִּי הֲדָר יָפְיָהּ הַטִּבְעִי, אֶת אֲנָשֶׁיהָ שְׁעִם כָּל הַהַשְׁפָּעָה הַנוֹרָאָה שֶׁל שִׁיטַת שַׁיְד (רֹאשׁ הַפְּקִידוּת) עֲלֵיהֶם, לֹא נִכְחֲדָה פַּשְׁטוּתָם הַטִּבְעִית וְלֹא פָּסַק בְּקִרְבָּם הָרֶגֶש הַלְּאֻמִי. ְואָהַבְתִּי אֶת עֲבוֹדָתִי    הַמִּלְחָמָה בְקַדַּחַת, שֶקִנְּנָה בְּזִכְרוֹן וּבַחֲדֵרָה. וּכְשֶׁחָזַרְתִּי לְזִכְרוֹן יַעַקֹב בְּ-1907 תָּמַהְתִּי לִרְאוֹת, שֶׁהָיְתָה כָּאן רוּחַ חֲדָשָה. הָאָבוֹת זָקְנוּ, וּבְנֵיהֶם הַצְּעִיִרים פָּלְטוּ מִקִּרְבָּם אֶת הַנְּטִיָה לְחַיִּים טוֹבִים וְקַלִים בְּפָּרִיס וּבְמִצְרַיִם, וְלֹא אֶל הַפָּקִיד, כִּי אִם אֶל כֹחָם וְעֹצֶם יְדֵיֶהם יִשְׂאוּ עֵינֵיהֶם. יוֹם- יוֹם מַשְׁכִּימִים הֵם לַעֲבוֹדָתָם. יוֹם-יוֹם מִתְעָרִים הֵם יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּאַדְמָתָם וְעָלֶיהָ הֵם חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם בְּלֵב שָׁלֵם. רָאִיתִי, תָּמַהְתִּי – וְשָׂמַחְתִּי.

ד"ר הלל יפה, פרקי זכרונות, עמ' 18

 

...אֵין לִי עוֹד חֵפֶץ בְּרוּסְיָה; וְאֵירוֹפָּה נִרְאֵת כֹּה קָרָה, כֹּה זָרָה; וּפֹה אַתָּה, בְּמִדַּת-מָה כְּמוֹ בַּבַּיִת. ...יֵשׁ פֹּה פּוֹעֲלִים יְהוּדִים מַמָּש, יֵשׁ בֶּדְוִים יְהוּדִים, וַאֲפִילוּ שׁוֹדְדִים יֵשׁ – וְיֵש יְהוּדִים שֶׁאֵינָם יְרֵאִים מִפְּנֵי הַבֶּדְוִים. ֵיש יְהוּדִי פַלָח, יְהוּדִי כּוֹרֵם, אַךְ עוֹד הַכֹּל שָׁרוּי בְּתֹהוּ וָבֹהוּ.

שם, עמ' 1

 

פרק ב': נעורים במושבה

צהלת נעורים שוקקת לעת ערב במורד הרחוב המרכזי השרוע ברחבות בלב המושבה, והוא כעורק בו זורם דמה ופועמים חייה, חיי-הרבים, ומתוכו מסתעפים שבלים ומשעולים שהם כרשות היחיד והמשפחה.והוא כעורק בו זורם דמה ופועמים חייה, חיי הרבים, ומתוכו מסתעפים שבילים ומשעולים שהם כרשות-היחיד-והמשפחה. בנים קלי-צעד, בנות דקות גו מפסיעים בו, חבורות חבורות כפרפרים מרהיבי צבעים המרפרפים בינות לגושי ההר והסלעים, הרת שמש מתנוצצת בעיניהם ותחושת אונים וחרות וחדווה יצוקה באיבריהם; פרחי המקום הם וגידוליו, שקויי טלליו ואוירתו ומרחביו, בוטחת ומוצקה עמידתם, ועם זאת – שוּר! – האין עומדים הם עוד מעט לפרוש כנפיהם כבני-הנשרים חדי-העין הממריאים מקני-הסלעים של זכרון המושבה, אמיצים וגאים עזים ונועזים, לחבוק את מרחבי ההרים המגובנים והואדיות הפעורות, חורשות הזיתים וכרמי הגפנים אשר בחיקם גדלו ואת נשימתם ספגו?

צחוקם החופז של בנים וקולותיהן המהוסים של בנות נכנסים זה בתוך זה, מתמזגים ונפרדים והדים נענים להם מן המרחבים הפרושים אשר בין מדבר האבן המתנשא לבן משטח הגלים התכול הרבוץ לרגליו ואובדים בחלל. רחש המולתם האפופה דממת מרחקי מרחקים עלה מן הגן הצבורי של המושבה, אשר עציו כבדי הגזע פורשים זרועות ענפיהם הרוטטים אל עבר הרחוב השרוע בשלוות עצלתים ומתפתל במורד הפושט אל הים. אחרוני קרניה של השמש חומקות בין העלוות הסבוכות, כדבוקות בהן, מפזזות ורועדות, מבהיקות ומחייכות, וארג של אורות וצללים עוטה את הדשא, את הבריכה הזעירה, את ספסלי העץ. בצלם של העצים האלה, שצמחו כמו מתוך האבן, נתגלה לרבים מהם, מן הבנים והבנות האלה, בחיק שלוותם העמוקה של הלילות הבשומים והכסופים,רוויי נגינות רוחות וגלים, הסוד הכאוב והמתוק, המפעים והמפתיע של אהבת הנעורים... והעצים, הדבוקים וחבוקים יחד בחומה ירוקה השומרת את סודם, כמו יאצרו בחובם את המראות שנחתמו בבשרה של המושבה, אם מושבות השומרון, בשחר ימיה.ואת סוד חייהם של אבות שכרתו ברית ראשונים עם זרוע הכרמל הקדום, את המולת הפגישות הנרגשות של האכרים ומשפחותיהם עם אביהם, שהוא כנסיך קסם רקום אגדות פלאים, הנדיב, שבא לכאן ממרחקים, את סערת האספות הרועשות, המרות, הזועפות בבית הכנסת הסמוך, את לחש דיוני החשאי בבית הפקידות ואת המיית הילדים בבניין-האבן בן הקומותיים אשר ממול, הוא בית-הספר...

שמלתה הדקה, הבלה, לגופה, עוברת ברחוב הנערה, תלתליה הבהירים מקפצים בהילוכה, ומבטה נתלה בחיבה בבניין בית-הספר, שפירנס רוחה בשנות הילדות ודמיונה, ובין כתליו נתגלה לפניה עולם חדש, העולם, והוא רוחש דמויות וחזיונות וסבכי עניינים זרים, רחוקים מתחומיה ומהשגותיה של המושבה הקטנה, משיכה בהם וקסם בהם ושבי לבב. היא כבר סיימה את חוק לימודיה, ואך תאוות הדעת שנתעוררה בה וכמו הושם לה סייג, מציקה ומענה ותובעת סיפוקה, חזקה מהרעב ועזה מהצמא – מה ברים המכשולים הקשים, המרים והמשפילים שנערמו בדרכה! שכן סיפוקו של חפץ הדעת כסיפוקו של חפץ חיים גדול ונועז הוא לה.

לעיני-רוחה בית-ההורים הדל, הנבלט מרה על קיומו, האחים העמלים במשק אשר בחצר ובכרם הצעיר, האחיות... האחיות, שהן בעיניה כפרפרים הנודדים, הצבעוניים, הקלילים, לעומת האחים האיכרים, שישותם כאדמה המוצקה...

כן, האחיות. ודומה עליה שאם גם מרחם אחד יצאו, וכאן בין שבילי המושבה גדלו, הרי מאז ומתמיד שונה היתה מהן, כשם ששונה בית אבא משאר משפחות האכרים, ושלא בדומה להן כמעט ולא העזה מעודה לבקש לעצמה דבר, – לא שמלה נאה ולא נעלים חדשות, שעה שהתינוקות רעבים ואבא ואמא בנפשם יביאו לחמם והמשק תובע ותובע.

האחיות... האחת מהן מזמן יצאה את המושבה ואת הארץ ובית בנתה לעצמה באוסטרליה הרחוקה, בדומה לאחרים שנעקרו מאדמת מטעם ונדחקו מבית הולדתם בכוח המצוק חסר התוחלת; והאחרת, הצעירה יותר, אף היא כבר נישאה לאחד מן החלוצים שנתגלגלו למושבה – ויחד עמו ירדה לפולין, אל בית הוריו, שם הוא ממשיך השתלמותו אשר הפסיקה עם עליתו לארץ. היא מירה, זוכרת יפה, את אחותה זו את כרמלה, שזקופת-גו היא ושחורת עין וחן של חביבות ונועם פרוש תמיד על פניה הצחים עדיני התוים, אשר ניצוצות של פיתוי ולגלוג כמו מבריקים בהן, וחמדת חיים עולזת בתנועותיה, עומדת תמיד על דעתה ועל תביעותיה ועל רצונותיה ועל תשוקותיה – ואין לעמוד בפניה. והרי הוא, החלוץ, שלו נישאה, יהונתן, שניסה לשלוח ידו בעבודה חקלאית ולא עמד בה והתחיל בעבודה בנגרות, ואז הכיר לדעת אותה, את כרמלה, והיה עד מהרה מבאי ביתם, וסופם נתקשרו יחד – ויצאו את הארץ. גם היא, שברוכת כשרון היתה, בקלות תפיסה ובתבונת כפיים ניחנה, ביקשה להמשיך את לימודיה לאחר גמר בית הספר במושבה, אך הדוחק בבית מנעה והחווייה החדשה העזה של אהבת הנעורים שיכרתה, הממתה הנאת החיים, חיי עצמה – היש ערך גדול מזה בעולמה? מהרהרת מירה. ועתה מתגוררת היא עמו בעיר רחוקה, הומיה זרה ולבוב שמח, אך צחוקה ומשובתה ופינוקיה וריח האשה שלה עודם עומדים בחלל הבית. עד מה ידעה, השכילה לצודד אותו, את בחיר לבה, ולקשרו לעצמה בעבותות אהבה עזה, שכובד מסירות בה ונכונות הקרבה בה, אהבת בראשית תמה של חלוץ צעיר לבת אכרים; אהבה שכל מבוקשה לתת, לתת, לתת הכל לנפש האהובה, לאהובה – שכל סיפוקה בנתינתה לבחירת הלב, והיא מקרבת ודוחה, מפתה ופוצעת כאחת, וקלה היא כצפורת כרמים הנכונה לינוק מתקו של כל ציץ ופרח ולהתעופף... כן, קלה היא ופותה – מהרהרת מירה – היפוכה של עצמה, וכל שאיפתה-הנאות ותענוגות ותשוקות ומנעוריה טבעו בה את הרצון לרדות ולשלוט.

ומרגישה מירה בכל כובד החיים של הבית, דמעותיה חרש של האם ואנחותיו הכבושות החנוקות של האב, כל הנפתולים והקשיים, הדוחק והמצוק, כמו נבלעו נספגו בה – איך תתעלם מהם? התעצור כוח אף היא לברוח למרחקים?

היא מחישה צעדה ופונה לעבר השביל התלול המוליך לביתה. הערב רד. תלתלי ארגמן רך וענוג של שקיעה טובלים בים. מנורות נפט דולקות, זורעות ניצוצות קלושים, עמומים בחלונות הצריפים הפזורים בהר. חמורים שחזרו מן הכרמים נוערים נעירות עמוקות גרון.ירח שט בשמי התכלת, ושובל של כסף נמתח אחריו על פני גלי הים הרוגעים. אבא ודאי מתפלל עתה ערבית. ואמא עוד מעט תשכיב את הילדים לישון ותתייצב ליד גיגית הכביסה. והיא מירה, אף היא לא תעלה על יצועה, וכדרכה תמיד תסייעה לה בעבודה. – מתי לא סייעה, במה לא סייעה? אם בסיוד הצריף ובקיום נקיונו ובכביסה, ואם בלימוד ילדים קטנים הימנה, ושמחת נפש שמחה להביא לאמה את שכרה הדל והוא לא אחת המקור היחידי לצרכי שבת.

ואף-על-פי כן מרגישה היא עתה, מרגישה עד כדי כאב ועלבון וצער הפוצעים וצורבים נפשה, באפליית הגורל המר, בלחצו של המצוק המייאש, המונעים הימנה מלוי חפצה להמשך הלימודים.  בנות כתתה, בנות מושבה כמותה, המזל האיר להן פנים – והן יצאו מכאן, אם לתל-אביב או לירושלים, אם לבית-ספר תיכון או לבית מדרש למורים – ורק היא, ברוכת הכשרון, תישאר בכאן? ומה הצפוי לה בזה – להמשיך עבודתה בהשגחה על הערבים העובדים בכרם ובשאר עיסוקי הבית וסופה אשת איכר הכורעת כל ימיה בנטל קיום הבית וחינוך הילדים ובלועה היא בהם כליל ואחוזה כבצבתות ברזל? מה תעשה? מה תעשה? בכניסה לצריף הוריה הניצב על גבעה – חומות הרים כמו שומרות עליו מעבריו – מכה הרוח המנשבת בעוז ממרחבי הים בפניה, והיא כשוחה מול הזרם, נאבקת בו, גוברתו, ונבלעת באפלוליתו של הצריף החם. מה טובה ומשיבת נפש הרוח הנישאת ממרחבי מרחקי הים ומקפצת מנתרת בין ההרים והסלעים!

מנורת הנפט זורעת אור קלוּש על השולחן. צללים מרקדים על הקירות החשופים של הצריף. ליד הפתח משחקים תינוקות. מיוגעים חזרו האחים מן השדות, שתקנים וכבדי תנועה. ואמא טורחת במטבח המעלה עשן.

עתה היא מגישה ארוחת ערבית: פיתות ומרק עדשים... טרדות-חיים תלויות בחללו של הצריף, כענני-חורף כבדים בהרים, כרוחות-סתיו מרות ומיללות וחותכות, כחשרת גלים זועפים זועמים בסערה, – טרדות של אכרוּת דלה המוצצת את כל הלשד והחיוּת, סוחטת לאטה את כל כוחות הגוף ומאוויי הנפש, ואשר שבעים ושבעה אויבים ומחבלים אורבים ומתנכלים לה, והיא דבוקה בחלקת הקרקע כתינוק בשד אמו ועיניה נשואות תדיר בחרדה אל היבולים אשר בעתיד... אך הנה נוספה עליהן עוד טרדה אשר עתידה שלה של מירה מקופלת בה. ומציצה היא מתוך עיניה האפורות של נערה צעירה שחדווה בהן ושאיפות כמוסות בהן ועגמה סתומה. הם סועדים ארוחת-ערבית – ושותקים, ובחלל תלוי סימן-השאלה הנוסף, שלה, הגוזל את שלוותם ומעכיר את רוחם.

לאטה נפתחת הדלת. בחור צעיר נכס לצריף. עינים שחורות, מחייכות וחומדות לו, שער מקורזל מתולתל ופנים שְׁחוֹם ותום עומדים בהן, אך גם קשיי חייו של פועל צעיר שבע-עמל-ודאגה כבר חתומים בהן. צוארו הרך עולה מתוך חולצת בד צחורה, והידים סדוּקות וזרוּעות יבלות שנתעבו. הוא עובד בייבוש הביצה, בכּבּרה, ומתגורר ברפת אשר בחצר הוריה עם קבוצת חלוצים כמותו, שהם כבנים חורגים במושבה.

מירה קמה, היא מודדת לו את מנת החלב ומביאה שתי ביצים, כפי שהוא נוהג לקנות ערב ערב. בדרך כך היא תולה בו מבט גנוּב, מבוייש, כליטוף של חן ואהבה – והוא, עיניו מתנוצצות, שם בידיה הפרוטות ויוצא בחשאי.

אחר כך נפגשים הם, בחצר, על גזע העץ הכרוּת, המוטל בסמוך לגדר. הוא – החלוץ הצעיר מפולין, שכיר של פיק"א, והיא – בת האיכרים, לפי שנוהגים הם בזמן האחרון, מתוך משיכה של צעירים, בודדים לנפשם, שצמחה והיתה לידידות. ודומה, שאין ביניהם חציצה, משל בני משפחה אחת היו ועם זה כה זרים ושונים, משל יד נעלמה זימנה אותם יחד, בלילה כסוּף זה, על צלע ההר של זכרון יעקב.

הם יושבים ושותקים ונושמים את אוירו של הלילה הבהיר, הצונן, שהמיית הים מפעפעת בתוכו בלא הפוגות כשוועה חנוקה. כוכבים רומזים. הוא מלטף את חלקת שער ראשה הנסמך לכתפו. כה נאה היא, יופי שלוו ורוגע, חם ופשוט טבוע בה, חמדת-אשה בה ותבואת-אם ויפי נערת כפר. האם חש הוא, בפגישה זו, תחושת ביתו במרחקים, מתוכו נעקר?

לאטו יפך קולה בדמי הליל. אצבעותיה הארוכות, הדקות, הלבנות הרועדות ולבה פועם בקרבה. הן זו לה הפעם הראשונה בחייה שהיא יושבת בסמוך לבחור צעיר וחשה בידידות הצומחת ביניהם. חדש ומיוחד, עז ומפעים הרגש. והוא כה שונה משאר הבנים במושבה – וכה קרוב. טוב לה לידו, וטוב לה בהסיחה לבה ודאגותיה לפניו. אילולא בּוּשה שבה היתה עוצמת את עיניה ומחבקת אותו, כורכת את זרועותיה סביב צווארו הדק ומתרפקת עליו וטובעת בו נשיקה שכל כליון נפשה בה.

על מה סיפרה לו? כן, על הפליטים. הפליטים... בחצר הזאת התגוררו וברפת, והיא אז ילדה קטנה. "מהגרים" קראו להם, למגורשי יפו ותל-אביב (הגימנסיה על תלמידיה ומוריה נדדה אף היא, לשפיה הסמוכה). המושבה למודת-הייסורים פתחה זרועותיה וקיבלה אותם, בבתי האיכרים, בבניין הגדול של היקב, בחצרות ברפתות ובאורוות. מורגלת היא במחזות רעב ועוני ודוחק – אך אשר ראו עיניה אז לא תשכח כל ימיה. משפחות עקורות, ונטולות כל, מוכות יאוש... בשעת הקציר מפסיעים זקנים וילדים ללקט בשדות, מהלכים אחר עגלות התבואה... אנשים צללים...  ואף שרעב שרר גם בביתם חילקו הם את פת לחמם האחרונה עם המגורשים... תמיד, תמיד היה ביתם פתוח לרווחה...

הוא מחבקה אל לבו ושוכח את עוניו – מאזין לשיחה השקט, הצלול וחי יחד עמה את חוויותיה.

כן, הדין היה עם אמא שעמדה על דעתה שאין למכור את האיכרוּת. כמוה כאבא, כאחים, דבקו לאהבה באדמת-ההרים הזאת, בכרמים, במטעי הזית, באהבת-גורל שאין לה תמורה וחליפה ובלעדיה אין להם חיים וטעם חיים.

רוך וחום פושטים בעיניה מדי דברה באבא ואמא שלה, לא על שום שהוריה הם, אלא על שום שנעלים הם בעיניה – בגלל יקר סגולותיהם, שהן כאבני-חן אף ששכבה אפורה מכסה אותן. לעולם לא תשכח היא את יחסם לפליטים, העידוד שהיה אבא משפיע עליהם, וזו השתתפות האמת בצערם וזו נכונות-העזרה, ותדיר נוהג היה להביא דוגמה מעצמו ומדרך חייו ומתולדותיה משופעי-הסבל של המושבה. האם ייפלא שלא שכחו לו את חסדו עד היום, שאהוב הוא עליהם כשם שאהוב הוא על החלוצים? ואמא – בארבעה-חמישה מחזורים ליום אופה היתה לחם, מבוקר ועד ערב, אחוזת צינה, מיוגעת, בלועה בעשן התנור, פניה מפוייחות ומיוזעות ומלובנות, – לחם למען הפליטים וילדיהם הרעבים. ושעה זו מונח בעריסה תינוקה הרך – בת זקוניה – וחלב אין בשבילה וסוכר להמתיק את המים הרתוחים... והיא, מירה, עומסת את אחותה על כתפיה בדרכה אל הדוקטור הלל יפה, או לבית המרקחת, כי תמוד רבו מיחושיה ותחלואיה... ועוד זוכרת היא, כי חלום אחד נשאה היא וטיפחה אז בלבה – ולאמא גילתה את סודה והבטיחה לה נאמנה, כי כאשר תגדל, היא תיבנה לה בית משלה, ובבית יהיה חדר אחד מרווח ונאה, רווי זוהר ואור, וקירותיו עשויים ממתקים ומגדנות...

אחר כך נתרגשו הצרות המרובות, האיומות, הטרופות בעטייה של פרשת ניל"י, שחתך בחיי המשפחה כולה והקיז את דמה. גם אבא נגרף במערבולת המחרידה – ולשנים נעקר מן הבית.

ואחר כך חזר. מכלא נצרת חזר, שם נכלא עם שאר בני הערובה של המושבה. תשוש היה, העינויים – עינויי הגוף והנפש – עשו בו שָמות. לביתו הדל חזר למשק הרוס, החרב ששרר מימי המלחמה והמשטר התורכי. בנו בכורו, מראשי ניל"י, שהסגיר עצמו לתליינים, נתן את נפשו בכלא דמשק. בנו השני, שגוייס לצבא, אבדו עקבותיו. ובבית – הילדים הקטנים... ואמא, אמא עמדה בגבורה בייסוריה, בסבלה ובצערה, אמא שצמודה היתה בכל נימי נפשה לאיכרות ותמיד האמינה, כי אך יגדלו הילדים והם יבנו את המשק ויחלצו את הבית מדחקו...

הוא מחבק את מירה אל לבו, ואותה שעה הוא שוכח את עוניו – כי זה לו שבוע שלישי שהוא מחוסר עבודה – שומע שיחה השקט, הצלול, ודומה עליו שיחד עמה חי הוא את חוויותיה ועברה והם מפתיעים בחידושם ובייחודם.

כן, גם בה ודאוּת ואמונה שהדין היה עם אמא. כי תקוותיה סופם שיתגשמו, והדין היה עמה כשעמדה על כך שאין למכור את האיכרות ולהמירה בבתים בתל אביב. כמוה כאבא, כאחים, דבוקים הם כולם לאהבה באדמת ההרים הזאת, במטעי הזית והגפן, שהיתה האדמה חלק מנפשם ומחייהם, ואהבה כזאת לעולם לא תכזיב – מטעימה היא. כאהבת אם.

את כרם הזיתים של אביה רואה הוא? – בין שתי הגבעות מטפס הוא במדרונות השטוחים והאלון הזקן, הקרוי בּלוּט, באמצעו. חמישים-ששים פועלים ערבים, מן הכפרים סביב, מעין רזאל ומפראַדיז, עבדו בו בימי ילדותה, במסיק. בין ענפי האלון שמים היו את צרורות האוכל וכדי המים, ותחת נופו המצל סועדים ונחים. ארבע חמישיות מן היבול קיבלו תמורת עבודתם וחמישית אחת לנו – פחים אחדים של זיתים ושמן... יבולה של שנה תמימה... אך עתה – עיניו הרואות – פחת מספרם של העובדים הערביים ואחיה הבכור כבר חורש ועובד, והיתה הקלה לבית, אף שהחובות עדיין כבדים...

ועוד דבר רוצה היא לספר לו... מעשה בסוס?  כן. כלום יודעים אתם, החלוצים הצעירים, את ערכו של בעל חיים במשק? לא, לא ערכו בלבד, גם ייחוסו, גם מסירותו של האיכר אל בעל-החיים, שותפו יום יום בעבודה, שותפו הנאמן.

צעיר לימים היה אז, האח הבכור, כבן שבע-עשרה. והוא הנושא העיקרי בעול המשק. תחילה עבד בתל-אביב, חניך בבית מלאכה למכונאות. אך המצב בבית החמיר והרעב אכף מאוד. על כן קראוּהו חזרה, למושבה, לעזרת הבית. תחילה עבד ביקב, ולא קלה היא העבודה בסחיבת משאות, בריחות הקשים, אך הוא מביא בשמחה את שכרו הדל להורים. ולא זו בלבד אלא שאף חסך כדי קניית חמור. אחר כך עבד קיץ בפיק"א – והחליט לקנות בדמי חסכונותיו סוס. סוס לעבודה במשק! לוּ ראה הוא את השמחה והתקווה אשר נתעוררו בבית... סוס לעבודה!

יצא האח לכפרים הערביים לקנות את הסוס. יומיים חיכו הכל בדריכות לשובו, משל לזכייה גדולה בגורל חיכו. מה עזה היתה הצִפייה בבית, ומה רבה התכונה לקבלת פניו של האורח, הכול טרחו בניקוי האורווה ומצע של קש התקינו לו.

את אותו יום היא לא תשכח. גשוּם היה, אך לפנות ערב – עם בואו של האח – פסק הגשם ונתבהרו השמיים, והיה זה להם אות וסימן לטובה, לשינוי המיוּחל... סוס ערבי היה, צעיר ונאה, זקוף ותוסס חיים. הכול נתרכזו סביבו, ליטפוהו בחיבה, בעיניים ששמחה והתרגשות בהן... עוד לפני הגיעו לשער אצה אמא, וגוש בצק בצורת פרסה בידיה, והדביקה אותו במצחו של הסוס (במקום שבו התנוססה בהרה לבנה), למען יביא מזל ויבולי ברכה... והסוס, כנרגש מגילויי החיבה, מסתכל סביב בעיניים גדולות, תמהות ועורו החום המבריק הרעיד. וכבר למחרת יצא עמו האח לחריש הראשון (שכן טוב-לב, שראה למצבנו, השאיל לנו מחרשה). ואמא קמה, כדרכה, עם שחר – בהתעוררות מרובה – לשפות את הקומקום ולהכין לאח את מנת הלחם, הזיתים והבצל שיקח עמו לעבודה בשדה. אין לתאר, אין להשיג, מה עידוד הביא לנו, לכולנו, הסוס הזה...

מנורת הנפט כבתה והצריף נבלע באפילה. צינה. המושבה שקועה בשינה. קולות עמומים של שומרים עולים מאי-שם, ודרכי הים לרגלי ההרים. היא סמוכה אליו, חשה בחומה, ידה בידו. חרש הוא מפזם לעצמו:

"היתה ילדה בכנרת אשר בגליל, וכל היום היתה שוררת – שיר חדווה וגיל"...

לפתע מפסיק הוא, ושעה ארוכה מסתכל בעיניה כמבקש לפענח סוד כמוס.

– האם תצטערי – שומעת היא את לחש שאלתו – אם אסע מכאן?

מרוב מבוכה נאלם לשונה. עיניה מושפלות לארץ. היא חשה במרוצת דמה, בהולם עורקיה.

– וכי מדוע תיסע – ולאן?

– האין חוסר עבודה סיבה מספקת? זה שלושה שבועות לא שלח ידיו בעבודה ועל מה יהיה קיומו? נאה המושבה, נאה מאוד, אך בית אין לו בה. ולא כרם... והאיכרים... האיכרים...; קשה הדוחק אך קשה יותר ההתנכרוּת הצחיחה כסלע. האין בהם לב ונפש? מנין זה היחס לפועלים, לחלוצים, לשומרים? ואפשר האפוטרופסות המשפילה של פקידי הברון והתלוּת בחסדיו היא שכופפה את קומתם? אין להבין, אין להשיג...

זוכר הוא את קבלת הפנים בבואו לכאן לחפש יום-עבודה, בודד לנפשו ותקוות גואות בלבו... הוא זוכר את פניו הזעוּמות, הצהובות של האיכר שנקרה לו ראשונה, בדרך, במעלה ההר. מה מחפש הוא כאן – שאל אותו – ולמה בא לזַמַארִין? האומנם מאמין הוא, שפועל יהודי יכבוש לעצמו מעמד כאן ויקיים משפחה? אילו בא, לפחות, בימים הטובים ההם, ימי הברון, כאשר כל יום ששי היו מביאים מחיפה לזאמרין עגלות טעונות ארגזים מלאים מג'ידות[1] ומחלקים לכל. ואולם גם אז עשו הערבים כל עבודה קשה. ונמצאו אף איכרים שהשכילו לרכוש אל לבם של הפקידים – ונתעשרו. ואף על פי כן האם לא יצאו בנים ובנות למדינות הים, אף שנולדו כאן, לשון הארץ בפיהם והרגליה – הרגליהם... מה יעשה הוא כאן? מה מחפשים בארץ הזו כל מתקני-העולם למיניהם?

הוא נדהם – אך לאן יחזור? (האומנם רק לאיכרים בעלי נחלאות יעודה הארץ הזאת, האומנם רק בתמיכת נדיבים תלוי קיומה והיא משכלת את עובדיה? השאלות הללו וכיוצא בהן צרבו ופצעו, אך אין הוא מעז להעלותן על דל שפתיו...).

הוא מסתכל בה בעיניים עגומות, חמות, טובות. הוא מסתכל בה ושותק. מולו הצריף הבלוע באפלה. מה שונה גורל הבית הזה, מה שונה הרוח השׁורה בו... והנה זו, בת האיכר אשר לידו, אף היא חסרת-כל כמוהו, עתירת שאיפות ודלת-יכולת... הוא מקרב את כף ידה הרכה, הלבנה, הרועדת אל לבו, אל פיו – ומנשקה.

דמעות עולות בעיניה. אחר כך היא נפרדת ממנו בלחיצת-יד אילמת. השעה מאוחרת. עוד מעט יתעוררו האחים ויצאו לעבודה...

*                               *                               *

היא קמה מגזע העץ הרטוב בטל, גזע – כגוש-חיים אדיר, שבע-ימים, שנגדע. על הגזע הזה נוהגת היתה לשבת בלילות-הקיץ ליד אמא, לספר לה את אשר קראה בספרים ולהאזין לשיח סיפוריה על ביתה היא, בעיר הולדתה טבריה, על נעוריה ומוצאות עברה. שעות טובות היו אלה, שעות של התייחדות-אמונים עד תום, שעות של דאגה וחרדה משותפת לעתיד הבית. והלילה הזה איחרה לשבת על הגזע עם הבחור, החלוץ אשר ממרחקים בא, והוא כחלק מלבה ומנפשה ומעורר בה געגועים ומצית בה חמדות אשר לא ידעה ומסעירה – בשקטו. הוא הלך, וצלו נמוג בין העצים. אך הוא ניצב לעיניה תמיד. כן, משהו מן הרגש הזה הענוג והמתוק בצערו, מן הצפייה הסתוּמה, העמוּמה שבו, מצביטתה הדקה, המפעימה, מרגישה היתה – לא אחת – עם הדמדומים, משעלוּ באוזניה הצלילים הכבדים של הפעמונים התלויים בצווארי הפרות בשוב העדר מן המרעה, והרועה הבדואי הצעיר, צועד בראש... צעיר לימים היה הנער, אש מלהטת בעיניו החומות, חן ותום בפניו הגלויות, השחומות, שזופות השמש ומוכות הרוחות, וריח שדות רחוקים עולה מגופו הזקוף... רחמים ואהבה שופעים ממנו. בן למשפחת ידידים ערבים היה, ולא אחת מזדמן היה לביתם עם אמו (ושמה היה טראַיה, כלומר איילת השחר), ועמה מתנה להוריה – חמאה צהובה, ריחנית, עטופה עלי-תאנה רחבים כּכפּות פרוּשות בצפּחת נחושת – ומבטיהם נפגשו, נקשרו. אחר כך גדל הנער ויצא עם העדר למרעה בהרים, והיא נושאת היתה את געגועיה האילמים, הכמוסים אליו בלבה, וערב-ערב יושבת היתה על מפתן הצריף, או על הגזע הכּרוּת בחצר, מחכה לו...

ההרים עטופים באפלה. מבין הערפילים מתנוצץ שובל ארוך של כסף רוטט אשר הירח פוֹרשׂו על הים. דממה. הוא הלך. גם פעמי צעדיו נבלעו בדממת הליל. האם ישוב עוד? לאיטה פותחת היא את הדלת ועל קצות אצבעות רגליה נכנסת היא לתוך הצריף.

ערביה, גוש של שחוֹר וקדור, חומקת בצל. ושחורה מן הצל. שיער ששיבה זרקה בו ועיניים, שאישונים דולקים מרצדים בהן ופנים שחומות.

חלימה האלמנה פונה לעבר החצר השכנה בה היא מתגוררת זה שנים. בין המתבן למחסן, עוברת דרך הגדר שנפרצה פה ושם בידי הילדים, ונעלמת בין עצי-הפרי. מה אירע לה, לחלימה, בימים האלה, – מהרהרת מירה – לחלימה השמחה בחלקה ובעבודתה, בבניה ובנותיה, שחייה כמו שזוּרים וארוּגים בחייהם של איכרי זכרון יעקב?

הבוקר, כרגיל, היא ראתה אותה ממהרת לעבודת יומה, ועבודתה שקוּדה וחרוצה, בגוף ובנפש, וקולה עלה בצלילות ובחדווה כשברכה את אמה מעבר לגדר:

– סַבּחיק בּל חיר יאַ ג'אַריטנה (בוקר מבורך שכנתנוּ).

ואמא עונה לה בברכה:

– סַבָּח אִל נוּר, יאַ אֶם אַחמַד (בוקר אור, אם אַחמד).

בניה הגדולים של חלימה, החרתים, הם עתה בעבודה, במשקי האיכרים; שתיים מבנותיה כבר מסרה בחליפין לערבים מאום-אל-פחם שנתנו את בנותיהם לבניה, לאחמד ולסַלים; בת-הזקונים נמכרה בגיל שש-עשרה לערבי מעין-רזאַל – ובתמורה היא רכשה מיטה גדולה וראי, ובבית עמה הבת האחרונה, פרחה. והיא, פרחה, היא מקור דאגתה וחרדתה, יודעת מירה את המתרחש בביתן של שתי הנשים הללו, חיה היא – זה שנים – את חייהן ונפתוליהן, ושעל-כן לבה כה נצבט בקרבה בשמעה את פרחה אומרת לאמה ועוגמה בקולה:

– ימה, ראַסי, יאַ ימה! (אמא, ראשי אמא).

פניה של פרחה דקת-הגו נצטמקו וחוורו מאוד, וחרדה עוטה את עיני הענבר שלה כעין האיילה המבוהלת.

– מַליק יה רוּחי? (מה לך נשמתי?) – שואלת חלימה, נושאת את כפות ידיה למוּדות-העמל, קשות-הגידים למרום בלחש תפילה: – דחילק יה רבּ, חַללי יה ראבּ, חללי לי יהה (אנא, אלי, השאירנה לי). והיא מסתכלת בעין מלטפת בבת הענוגה, בשערה השחור הסתוּר ברישוּל ולו בוהק כחלחל...

אכן יודעת מירה את סיבת עיצבונה של הנערה, שרבים מצעירי הכפרים הסמוכים ביקשו את ידה והרבו במוהר – והיא לכולם סירבה ועמדה במרדה (ועדיין עומדת) ואין היא מגלה את טעם סירובה לאיש. וזוכרת מירה, כי בשעות הצהריים (חלימה הזקנה עבדה אותה שעה בבית אחד האיכרים במושבה והבנים היו בשדה), הבחינה היא בפרחה שעמדה כדבוקה לגדר, ראשה מורם מעליה כתלוי בחלל ועיני-הענבר שלה, פתוחות לרווחה, אחוזות בנקודה סמויה, יוקדות בערגה, בכיסופים, כעיניה של כלואה הנמשכות אל החופש אשר מאחורי הסורג. ואז נתגלה לה, למירה, שאחוז מבטה במבטו של זוג עיניים אחר, עיניים רועפות טוב וחום וחיבה ודבקות, עיניו של סַלח השוטר, המתגורר בחצרה שלה, של מירה, בחדר שמעל למתבן והכניסה אליו במדרגות-עץ. משהרגישה פרחה כעוקבת אחריה ניסוֹטה מיד ממקומה, משל נתפסה במעשה-חטא מביש ומחפיר, נצטנפה ונתכופפה כמקוששת ענפים וזרדים להעלות את האש לאפיית הפיתות ובישול הטביח לסעודת הערב לאמה ולאחיה. לא אחת עובדת פרחה גם בבית הוריה של מירה – בשמחה עובדת היא בבית הזה, אף שמחמת הדוחק אין משלמים לה את שכרה בכסף אלא תופרים ומתקינים בגדים לבני משפחתה. ותמיד מכוונת היא את זמן עבודתה לשעות הצהריים, שאז רואה היא את סלח נכנס לחצר, ואחר-כך מתיישב על המפתן, פלח אבטיח או ספל קפה בידו, ולעתים אף נכנס לבית פנימה, לשאול או לבקש דבר כלשהו  – ואז נפגשים מבטיהם האוהבים, החומדים, נקשרים בשיח-אילם, בערגת לבבות.

החורף קרב לקיצו, והשמים התלויים מעל להררי זכרון מתבהרים, מתגבהים כמו מתרחבים ומתפרשים עד עין קץ. ניצני האביב כבר נראים בחצר ובכרם והחובזה, היא החלמית[2], פושטת ועולה בשדה. יום יום רואה עתה מירה את פרחה יורדת אל הכרם אשר מאחורי חצר ביתה, קצוות שמלתה מופשלים ותקועים בחגורתה הרחבה, מלקטת את עלי החלמית הירוקים והרעננים להכין מהם תבשיל... אותה שעה נשקף מן החלון אשר בחדרו, בעלייה, הפונה אל הים הפתוח, ראשו של סלח, ועיניו תרות אחר הדמות השפופה כפרח זהוב על המדבר המוריק של השדה המנומר בפרחי-חן, ציצי-אביב ענוגים, צנועים, ודומה עליו, שרוח הים נושאת אליו את ברכתה ובשמיה של פרחה יקרת-לבו, שרבים המבקשים לארשׂה להם לאשה והיא שומרת – בסתר, בחירוף נפש, במסירות – אמוניה לו, ואך לו בלבד.

ויום אחד (עונת הקיץ כבר משמשה ובאה) סיפרה חלימה, כי פרחה כבר נמכרה... בן-דודה הוא שקנה אותה בסכום הגון, חסכון עשר שנות עמל, אחיה הגדולים כבר עשו את ההסכם ולאחר הקציר תיערך הפנטזיה... ופרחה? היא קמלה ונבלה מיום ליום. אש זרה טרופה להטה בעיניה, ושפתיה חרוכות תמיד, צמוקות וקפוצות ומעלימות את שיניה הצחות, והיא כמו אבד לה שיווי-משקלה נעה בעולם של הזייה... מעתה נתברר לה, למירה, לחלוטין סוד צערה של הנערה ופשר יגונה הקודר.

והיא זוכרת את התכונה שגברה והלכה בביתה של חלימה עם התקרב היום המיועד. ערביות מן הכפרים הסמוכים התחילו פוקדות את ביתה של חלימה ומביאות בגדים ומצעים, שמלות צבעונין חגורות ואף זוג נעלים נקנה לכבוד הכלה... גם האורז והכבש כבר הוּכנו... והנה החירגה, המטפחת הססגונית הארוכה שהוא – ארוּסה, המתוק מדבש ומתוק מדבלים – קשר וקלע את פתיליה וגדיליה, מתנוצצת, מתחייכת, מרהיבה את עין הפלחים, משרה חג וחדווה ללבבות... והחדר סוּייד ושופץ. ורק היא, פרחה, מה לה ולכל אלה? כהוזה תהלך, קופצת פה ולשון, מורתחת, מיואשת...

עד שבא הלילה האחרון, ליל הכנת הכלה לקראת כלולותיה. והוא לה, לפרחה, ליל עינויים וחרדות. ואולם אין נותן דעתה עליה, ואין שואל את פיה. וכבר רוחצים ומקשטים אותה, סַכים את שערה בשמן מבוּשם, צובעים את צפרני ידיה ורגליה בשָׁשַׁר החניה האָדום – והיא כבּובּת-שעווה נטוּלת-חיים... מירה נכנסת לחדר לברכה בברכת מַבּרוּק (מזל טוב), אך היא מסבה את פניה לעומתה וזרם דמעות פורץ מעיניה שצובעו בכחול, עוית של בכי אוחזת בה, מטלטלת וצונפת אותה.

לידה עומדת חלימה ומתיפחת אף היא: – מעשה כשפים, נשים רעות עשו בה, בבתי, מעשה כשפים... זה יומים יושבת היא בתענית, ובלילה אין היא עוצמת עין, כפעם בפעם צמרמורת מסעירה אותה... עוּז בי אלָה מן אֶה שיטן (ישמור האל מן השׂטן)... דמומה עומדת מירה, הוגה במתרחש, מלטפת את ידה של פרחה – ודמעות בעיניה...

עם בוקר גוברת המהומה בחצר הסמוכה, קולות הילולא ותרועות ופלגי שמחה וששון, ואורחים לרוב מן הכפרים הסמוכים מתכנסים ובאים. ורק פרחה לבדה, עדויה וצבועה, אגלי זיעה מתגלגלים ויורדים בשקערוריות רקותיה ההולמות וכתמים אדומים מלהטים בלחייה החיוורות, כאחוּזת עלפון. סַלח לא נראה אותו יום כלל. כלא עצמו בחדרו. ולעת ערב – השמש נתלתה בראשי האיקליפטוסים, שוקעת לאיטה בים – והנה, קמה זעקה גדולה, וכל הקהל המכונס רועש וגועש, סוער ודוחק, מערבולת של קריאות ותמיהות ובהלות. אך מירה שישבה ליד חלון חדרה, הבחינה לפתע בפרחה שנמלטה כחתול גמיש מבעד לפירצת הגדר, ובמרוצה מבוהלת טיפסה ועלתה בסולם-העץ לעלייתו של סלח – ושמעה את הגפת הדלת אחריה. ובינתיים, נמשכים החיפושים אחר הכלה האבוּדה, אחר הנערה הכנועה, המכורה, שהעזה למרוד ולהתגרות, ואמה, חלימה, רצה כטרוּפה באימוץ כל הכוחות, לגלות את עקבות הבת...

ימים מספר חיפשוה במושבה, בכפרים הסמוכים, בהרים, בואדיות – ולא נמצאה. בכל אשר תפנה רואה חלימה את פניה מוכות-העצבון של הבת, ושומעת את אנחותיה החנוקות הקורעות את לבבה – וידה קצרה להושיע. היכן היא שמעה אנחות כאלו? אומרים, כי ליד ראש הנקרה צנחה אי-פעם ממרומים לתהום כלה צעירה שהוּבלה אל דודה, רכובה על סוסה אצילה, לקול תוּפּים ומצלתים – ועם רב מכרכּר בשמחה אחריה... בשביל צר ותלול רכבה – וכחתף בא עליה המוות במעמקי-ים. – ועד היום בוקעות עולות אנקותיה החנוקות ממ'עראת אּ-נוּח... ואולם בתה, בתה של חלימה, עטרת ראשה ומחמד חייה ובבת עינה – עקבותיה נמחו כליל... ואין מרפא ומזור לשברה.

ואך מירה ידעה, כי בלילה השני, בחצות, עזבו סלח ופרחה את החדר אשר בעליית-הגג – ונמלטו ליפו. שם נישאה לו, שם היתה למַדניה (עירונית, רעולת פנים), שם נחלצה מנשואיה הכפויים ואת לבה נתנה לדודה...

שרועה עלַ מיטתה אין השינה נאחזת בעיניה של מירה.  וגם הוא  הלך, החלוץ הצעיר... פרחה נעלמה נמוגה אך דמותו הוא מרחפת לעיניה – מה רב הטוהר בעיניו והאור בלבבו – אך אף הוא, דלות ומצוקה מנת חלקה... והוא הלך. מדוע, מדוע פושט הצער בלב? וכה מרובים היסורים, וזה הדוחק המַר וזה העוול המשפיל ומדכדך... ועליה, עליה מה יהיה? אילו, לפחות, ניתן לה להמשיך את לימודיה כחפצה; אך ועד המושבה אליו פנתה בבקשת עזרה – מתנכּר. מה לה, בת איכרים מרוּדים, ולהשכלה?

אפלה דחוסה, כבדה בחוץ. שעה רודפת שעה. קריאת תרנגולים נחתכת בדממה. עוד מעט תידלק במטבח מנורת-הנפט המפויחת. אמא תקום להכין סעודת-שחרית לבנים, ואחר-כך תעיר אותם, בחרדה ובאהבה תגע בקצה השמיכה, והם ימהרו-יחושו – גוברים הלאות הנסוּכה באיברים, כאשר יחוש אדם אלי יעודו – להאכיל את הבהמות ולצאת לעבודה בשדה. והיא, מירה, תשכב אותה שעה מצונפת בשמיכתה, קשוּבה לתנועה במטבח ונתונה להרהוריה – עד שיעלה כוכב השחר והאור במטבח יכבה. ואשכוֹל הרהוּריה: להיטיב עם אמא ולגמול לה חרף כל השנים המרות הללו...

*                               *                               *

ושוב נפרשת לעיניה היריעה של שנות ילדותה הרווייה חדווה מהולה בצער ולימודה בבית הספר – ואף שכבר עברו שלוש שנים מני אז חרותה היא במעמקי נפשה לפרטי פרטיה. תמיד שקודה על שעוריה, צמאה לדעת, ושבח כשרונותיה וסגולותיה בפי כל. לעתים באה היא לבית-הספר יחפה, שמלה מטולאת דהוּהה לגופה, פת מרוחה בשמן זית בילקוטה – אך מה כל אלה לעומת האושר המזומן לה בשיעורים ובספרים? ויום אחד, יום מימים, כאשר הציץ הרעב בעינים טרופות-יגון-ויאוש מכל פינות הצריף הדל של בית הוריה, באה שכנה ועמה צרור בגדים שאותו אספה בשביל הילדים, ובכלל זה שמלה בשבילה. היא זוכרת אותה שמלה... את פרחי-הבר הצבעוניים, הכחולים הרקומים בה ששימחו את לבה... אך בבואה לבית-הספר הבחינה – בתוך ההמולה הסואנת של הנערים והנערות – באחדות מחברותיה המסתכלות בה, בשמלה זרועת-הפרחים, משוחחות ביניהן בלחש – ומחייכות... והיו לה המבטים האלה ככוויות אש והלחשים – כדקירות פוצעות. כי היתה השמלה לבושה של אחת מהן ולאחר שנתבלתה נתגלגלה אליה, הילדה בת-העניים... ואז לא עצרה כוח, דמעות ניקוו בעיניה – ומיהרה לחזור הביתה... הן, התלמידות הנרפות וקשות-התפיסה מלעיגות עליה... ואף-על-פי-כן לא נפלה ברוחה, וגם כאשר נכזבו התקוות, שקרובי משפחתה, האיכרים האמידים יסייעו בידה להמשיך את לימודיה – לא נתייאשה. והן אין חלקה גם עם הבנות הצעירות, המיוחסות, קלות-הדעת, אשר הפקידים שולחים אותן לפאריס להשתלם "בלשון, בנימוסין ובלבוש". מעולם לא נמשך לבה לחסדים אלה, לא הלך שבי אחר מותרות... ועתה, עם הרווחה הקלה שחלה במצב, במשק, – שוב נתלבלבה בה תקווה חדשה...

 

קְנֵה אִשָּה רֵאשִׁית קִנְיָן

                 עֵזֶר וּמִבְצָר וְעַמּוּד מִשְעָן:

                

בְּאֵין גָּדֵר יְבוֹעַר כֶּרֶם

                 וּבְאֵין אִשָּׁה נָע וְנָד:

                 בְּשָלוֹש חָפְצָה נַפְשִׁי

                 וְנָאוֹת הֵן לִפְנֵי אֱלוֹהִים וְאָדָם:

                 אַחֲוַת אַחִים וּרְעוּת רֵעִים

                 וְאִישׁ וְאִשָּׁה וְהֵם שְׁלֵמִים:

                                                                                    בן-סירא

 

פרק ג': אהבת העיוור

שלוותה של שבת מרחפת במדרשה למורות בירושלים למן צהרי יום ששי, שלווה רכה-ענוגה, זכה-צלולה, שלווה של פיוס וגמול ושמחת-נפש, הדוחקת את כל המולת-החולין ומוחקת כל ארשת עצבות וטורדת כל דאגה ונוסכת ברכה וחמדה בלבבות. הבנות מקשטות ומתקינות עצמן לקבלת פניה וחדוות צפייתה מהבהבת בעיניהן. כבר כובדו חדרי הפנימיה, החדרים הדלים, החשופים, בבית הערבי אשר בשכונת מוצררה וקושטו ירק ופרחים, עטו בהירות וזוך – היד הטובה, החמה, המלבבת של הבנות שיוותה להם מיפי רוחן ומטוב טעמן – חן ונועם וליבוב של משפחה פרושים בהם. הנה הן, בנות ישראל, טובות-עין ועשירות-נפש, מתכנסות לארוחת השבת בחדר-האוכל, כולן בנות-חוץ הן, מחיפה ומתל-אביב ומן המושבות הרחוקות בגליל העליון (כיוון שחברותיהן, בנות ירושלים, כבר חזרו לבתי הוריהם) וכולן כמשפחה אחת. מאחורי ההרים גוועת השמש, ובסמטאותיה השלוות של השכונה כבר פושטים דמדומים וצללי-ליל.

על המפה הצחורה מבליחים נרות שבת, זורעים אלומות-אור בתוך חיקו האפל של הלילה. החלות הקלועות כסויות ברקמה ולידן בקבוק יין. וקול זמר הבנות, הד ריגשת לבן ועלומיהן, עולה כתפילה ענוגה ובולעת את אוושתם של העצים הרוחשת מבעד לחלונות הצרים, המסורגים, הקבועים באבן, ומן הקירות ניבטוֹת דמויות אומרות-כבוד והדר של רבנים ומנהיגים – עינים גדולות, גלויות, עמוקות-מבע רוחשות-טוב, וזקנים ארוכים, רחבים, נאים – כאבות משפחה. בראש השולחן הערוך מסבה אמא-המנהלת; זקופת-קומה ובהירת-שיער ותכולת-עין, כגבעול נישא של פרח עולה מחיק שדה קמה. בעיניה שחיבה וזוהר מתנוצצים בהן, מחבקת היא ומלטפת במבטה כל אחת, שום אחת לא נעדרה, ששותפה היא כל הימים למטווייה ולסודותיה של משפחת החניכות, היא השותפות המצמיחה כנפיים של אחריות והתעלות.

הרי מירה, בת המושבה אשר בהרי הכרמל, החרוצה והשקודה תדיר על תלמודה – מה נאה היא עתה, רעננה וחמודה, אור זרוע על פניה הצחות, החטובות, המאירות, וצחוק חבוי בגומות העדינות פושט על סלסולי השפתיים הארגמניות, סולדים פרעות תלתליה הבהירים ושמחת נעורים מפעמת כל יצורי גווה. יודעת היא, המנהלת, קשי חייה של מירל ודוחק מצבה בביתה, בת איכרים מרודים, שעיקר קיומה כל ימות השנה על פת יבשה וכוס חמין (ומעט הזיתים ושמנם משלוח אמה במושבה), ומטעם זה דאגה לה לעבודה בכביסה ובנקיון הפנימיה, להקל על מזונותיה וקיומה. האין היא ראוייה לכך? באיזו קלות מפליאה נושאת היא את קשי חייה כאחד ותיק בצרות ולָמוּד בנסיונות וחיוך תמיד פורח עליה – מהרהרת המנהלת. הן מעולם לא התרעמה, לא קבלה, ושמה הטוב הולך לפניה והיא חביבה על הכול. תפקידים המוטלים עליה ממלאה היא בקפידה ובשלמות וביושר – אם כגזברית של חברת הבנות ואם כאחות-לילה הממונה על ההשגחה והשמירה בפנימיה. בת הארץ היא, בת כפר, שאופי מוצק לה ושלמות נפש ונשימה ארוכה ואורך-רוח – מורשת משפחת איכרים. ועם זה מפכים בה חפץ-דעת וחדוות-דעת כמעיין המתגבר וכצמאון ההלך שהרבה לנדוד בישימון, ואין הלימוד השקוּד מכופף את קומתה ומעמעם את זיווה ומכהה את זיו נעוריה. ואדרבא, דומה, כי הלימוד במדרשה שנקנה לה, לאחר הפסקה ממושכת במאמצים מרובים ומייגעים, מעניק לה אושר ועונג, מעשיר את רוחה ומחייה את נפשה. המנהלת משהה את מבטה על מירל בתמיהה על זו החיוּת השופעת ממנה – האם לא במושבת הולדתה ספגה ינקה, יחד עם חלב אמה, מקשי חייו של האדם המבקש להוציא את לחמו במלחמה מרה, מאדמת סלעים קשה ועיקשת ונוקשה, והוא עצמו כאילן הנטוע בנקיקי ההר הצחיח, המשלח את שורשיו הצמאים למעמקי השכבות המאוּבנות, הקשוּחות והעתיקות, מבקיע ומפרק ביגע בלתי-פוסק כל מכשול וחותר אל כל אגל מים השמוּר בסדקים אפלים, חותר וקודח ולעולם אין הוא נואָש ונכנע במלחמת חייו הסוערת המתמדת בדממה האטומה, העמוקה? קשי-גזע וקשי-עורף הם העצים הגדלים בהר, בין סלעי המושבה, שרירים מגוידים לגזעיהם שנתייגעו בצמיחה ונתקשו ונתעבּוּ, ידי אדם לא טיפחו אותם באהבה, לא פתחו סביבם גומות להשקותם ולרוות צמאונם ולהקל את נשימתם, לא גזמו את ענפיהם שגדלו פרא, סבוכים וקלועים, נלבטים ונפתלים הם, כל אחד לעצמו, על חייהם ויניקת מזונם, ונלחמים ברוחות העזות המזנקות עליהם בטירוף ממרחבי הים – החרוב והאלון והאלה – כמימים ימימה, כמימי הנביא הקנאי אשר שחט את נביאי הבעל.

בתום הארוחה מתכנסות הבנות בחדרה של האם-המנהלת, כגוזלים בקן, מבקשות להפיג את בדידותן בעיר הרחוקה ולחוש בחום הרעוּת ובנועם האחווה ולגרש את נכאי הגעגועים הטורדים את המשפחה והבית. מבעד לחלון נשקף ליל ירושלים, צונן ותכול, פרוש על ההרים הכהים, הרחוקים, מרחיש סודות. תמונות צבעונין קטנות, במסגרות עץ, תלויות על קירות החדר: יערות אורן והרים צחורי-פסגות וציידים, חיוך-הנאה אוילי על לחיים ורודות טפוחות, נעולים מגפיים גבוהים וכלבים חדי אוזניים מרחרחים אחריהם... נופי גרמניה, ארץ הולדתה של המנהלת. שטיח פרוש באלכסון. פרחים באגרטל מצוייר. כוננית זעירה וספרים עליה. על תנור הנפט מהביל קומקום רותח. לבה של המנהלת טוב עתה וברור עליה שעה זו, בליל שבת, שהיא מארחת בחדרה את בנותיה-חניכותיה. חדרה לא החדר של כל ימות השבוע – ניצוצות קדוּשה מאירים בחללו... הן מסתופפות סביבה, קלות-תנועה וגמישות-גו, רעננות-פנים ובהירות-עין והיא, עתה, כאחת מהן, מבקשת להשכיח את דאגותיה היא ומר אלמנותה. אמנם היא גברה צערה וכאב העקירה מן הבית המסועף שם, בנכר, בכוחה של פעלתנות ויציבות נפש, מורשת דורות רבים של יהודי גרמניה בחוּנים וצרופים בגלותם אשר ההתרגשות והרגשנות מהם והלאה; גם היא נאה היתה בנעוריה, משכילה וטובת נימוסין וצלחה בכל דרכיה, ואף-על-פי-כן הדביקה את האסון האורב לפתחם של חיי-המשפחה שלא עלו יפה, שפצעיו עמוקים וכאובים לאין תקנה. עוד מעט ואף הן, חניכותיה-בנותיה, ילידות ארץ-ישראל, תסיימנה את הלימוד במדרשה – מהרהרת היא – עוד מעט ואף הן תצאנה אל הרחוב הפרוץ, הפרוע, האכזר של החיים, – מה מזומן להן, לנשים הצעירות, הרעננות, הנאות? החבורה תתפרד – וכל אחת תעמוד אל מול פני גורלה ובמרכזו – הגבר. כל יד חומדת תוּשט לקטוף את הפרי הבשל, כל פה – לנגוס בו בשינים רעבות, תאוותניות, חמסניות. הה, אילו היה בידה להקנות להן מנסיון חייה – אפשר והיה שקוּל הדבר כנגד כל מאמצי החינוך והישגי הלימודים במדרשה.

מתנוצצות כוסות התה ומחייכים הרקיקים בצלחות הלבנות. אחת אחת מספרות הבנות פרקי זכרונות. כל אחת ועולמה. כל העולמות שלובים וארוגים בעולמה של הארץ הצעירה. חוויות. נסיונות. חלומות. בגילוי-לב משׂיחות הן על הצפוּן בלב. והכל קשובות ודרוכות.

רך ושקט קולה של מיר'ל. בהירות פושטת בעיניה. לאיטו קולח שיחה הפשוט, ישר ונאמן ותם כמנגינה ערבה, בלא קישוט והידור, בלא אבק מליצת-רמייה. הן מספר חייה הצעירים לקוחים דבריה.

הדוחק והדלות – מעירה היא אגב כך – היו מנת חלקה מילדותה וטעמם עומד בה, טעם של מלחמה מרה, מתאכזרת, מחשלת. ואך דומה עליה, כי מהוריה, שמתנחלים – חלוצים, ישרים וצנועים היו – ירשה את כושר-העמידה וגבורת-ההתמודדות בקשיים ובמצוקות ולא לקפח את צלם האלוהים אשר באדם. כקורנס כבד ריקעם וניגודם היאוש ועשאם פלדת-אדם שתוכה לבה רותחת, עצורה. זו ועוד. מילדותה היה פתוח לבה לסבלו של כל מוכה-גורל וחלש וילד מקופח וידוע-עוני, ופועם רצון להיטיב עם כל מר-נפש בצערו ובמצוקתו. ואין בה ספק, כי מתוך יאושה זה נמשכה אל ההוראה, משלוח-יד שבו תמזג את עתידה כאשה וכאם, תשתף את חייה בחיי חניכיה, ואמונה נטועה בה, כי יאה היא לתפקידה ותפקידה יאה לה.

קטנה ודלה המושבה והיא, בת הדור השני בה, דברי ימיה בראשיתה הנשמעים כאגדה פרנסו את רוחה, גם אם לא השלימה עם כל אשר התרחש בה בתחום היחסים בין אדם לחברו אשר הגורל זימנם יחד ושד סמוי מן העין סיכסכם לא אחת זה בזה והעכיר את רוחם וחייהם. הזכרונות וחוויות ילדותה ונעוריה, הדמות האצילה ביקר פשטותה וענוותה של האב והדמות רבת-הסבל-וההוד של האם... ועם זאת היו גם ימים טובים, יפים. והיודעות הן מה היה להם, דרך משל, לאנשי המושבה, ביקור של הנדיב הידוע? את כל יפי נפשם החבוי במעמקי חייהם האפורים והקשוחים והמרודים שיוו לו, הנסיך היהודי המפואר והדגול, נסיך שאין כנדיבותו וטוהר רוחו, ואך עושי-דברו מסלפים את חפצו ושאיפתו. לא את הונו בלבד הוא מוציא על המושבות שלו, את נפשו ולבו משקע הוא בהן. אילולא אותם פקידים המקלקלים את השורה... העומדים כחיץ בינו, האב, לבין בניו, המתעמרים בהם, מתעללים בהם, וידו קצרה מלהושיע. כל ביקור שלו במושבה, בה דבק לאהבה, היה להם חג גדול ורב אורו ונחמתו.

והיא זוכרת... ילדה רכה בשנים היתה, תלמידה בבית הספר במושבה, שאחיותיה מן הראשונות בו. טעמה של ראשונות זו, על גדולתה הענווה ועל גאוותה העצורה, שמור בה. והנה מגיעה יום אחד הבשורה, כי עומד הנדיב הידוע לבקר במושבה – והוא זקן ואפשר זה  לו בקורו האחרון. המושבה מתקשטת לקבלת פני אורחה, המושבה דרוכה מתוחה לבואו, כאז. לפני שנים, בראשית הדרך, כאשר בחוף טנטורה מחכים היו לבואו ששים וששה בנים ותשע בנות, חברי איגוד "הגדעונים" כולם רכובים על סוסיהם, לבושי חולצות לבנות וענובי עניבות תכלת. בראש הרוכבים אחד מבחירי הבנים לבית אהרונסון – עוז ואומץ יצוקים בפניו הרחבות, הגלויות, הצלופות ברוח ושזופות בחמה, ובראש הרוכבות אחותו – שרה, גאון ושלווה ופלדה בעיניה החומות, הצונפות להבות אש, והצעירים מקבלים, כבדרך הטבע, את מרות מנהיגותם (כיצד שיננה באוזניהם האם: וואס טויג מיר בילדונג? – כאראקטער גיט מיר...[3]). לפני הרוכבים צועדים המנגנים בחצוצרות. על אם הדרך ניצבת היא, מיר'ל הקטנה, כמבויישת, צרור פרחים בידה, עם תלמידות כתתה, ובסמוך לה שעטת-סוסים, הקרבה ובאה אל שער-הכבוד, מפעים הלבבות. הוא בא! הוא בא! מי זה הרוכב לידו לבוש פאר? מראשי הישוב וחברת פיק"א, החברה המיישבת. אך שמחתם של האכרים וברכותיהם וקריאות ההידד ושהחיינו, כל ריגשת לבם ודמעת עינם, אך לו נועדו, לנדיב הידוע, הישוב במרכבתו ההדורה, פקידיו לידו ושבעה פרשים סביבו. עתה הוא יורד ממושבו, עובר ברגל בין שורות התלמידים המצופפים, מפסיע לאיטו, כולו שׂיבה, פניו כהות, קמוטות ומצחו רם ועיניו האפורות, החמות, הטובות מלטפות אותם. האין זה אליהו הנביא, הטוב והמטיב, אשר חזר וצנח על הכרמל? ולפתע יורדת דממה על הקהל האחוז-השתאות המצופף סביב, ובדממה נשמעים דברי ברכתו של ילד מילדי בית-הספר. עתה ניגשת היא, מיר'ל, ומגישה לו צרור פרחים, פרחי הכרמל, ולבה בקרבה מתפרפר בהרגשת התפעלות מהולה חרדה של ילד שזכה להתייצב לפני מלך רם ונישא מעם. אך הוא, הנדיב, מחייך בטוב לב, מלטף לה לילדה בראשה, ממשיך דרכו מחצר לחצר, שואל ומגלה עניין בחייו של כל איכר ומשקו, לוחץ ידי כל הנקרה לו בדרך, משל בעל-נחלה הוא שנעדר זה שנים מאחוזתו וחזר אליה ולביתו ולבניו... והנה עומדות רגליו בכפר הערבי הנידח זַמַארִין, שבאדמתו נאחזו-התנחלו הראשונים (והוא, יחד עמם, חי את חבלי היאחזותם על כל יסוריה ותהפוכותיה), משקיף על המושבות הזעירות מאיר שפיה ובת-שלמה הטובלות בתכלת עמוקה, נרחבת, ועל העמק הנטוע חורשות זיתים וגפנים מכסיפים בשמש, ואפשר נזכר הוא אותה שעה, כי זה מקרוב פקד לחשוף את המערות אשר בהרי זכרון-יעקב, זכרון שלו, – אפשר כאן יובא למנוחת עולמים...

ומשם הוא פונה אל הבית הנישא, המוצק, הבנוי באבן, אשר לא אחת נזדמן אליו בבקוריו הקודמים, לפני שנים, ואשר כתליו ספגו קלטו את מרי שיחם ומצוקותיהם של האכרים – הוא בית הכנסת. במלוא אונו היה אז, לפני שנים, משופע מרץ ומפועם תקוות. ועתה הוא עומד בזה, ולה, מיר'ל הקטנה נראה, שגם הוא, משא שנות עמל ודאגה מכופפו והיא שומעת קולו החלוש, איטי ורך – את ברכתו הוא מביא לקהל האיכרים המכונס כאן ואת דבריו הוא נושא באוזניהם. כדבר אב אל בניו ידבר... שישגיחו על הנקיון, של עצמם ושל ילדיהם, כי בריאות הגוף יסוד היסודות הוא לישוב ארץ הקודש. וביחוד מצווים הם להקפיד על עיני ילדיהם ועל בריאותם בכלל. שאם יהיו בריאים ויוכלו לעבוד בחריצות ולהתפרנס על עמל כפיהם – ויירשו את הארץ.

– תנו לבכם – קורא הוא – לשיכלול ולפיתוח וללימוד דרכי-העבודה החדשות, ואני מקווה, כי תכבדו את השם אשר נקרא על מושבתכם וראויים תהיו לו. וכמו כן מזכיר אני לכם, שתהיו שומרים את מצוות התורה, שהיא תורת אמת וחיי עולם, ואת מוסר דתנו ואת לשוננו...

והכל קמים על רגליהם ומריעים לכבודו ארוכות ברוב הערצה והוקרה.

מבית הכנסת הוא פונה אל גן הטיול – וקהל האיכרים בעקבותיו. כאן הוא מתעכב לשעה קלה, תולה עיניו בעצים שגבהו וצמרותיהם פשטו הסתעפו, ומעיר, כי מן הצורך להרבות בנטיעת עצים במושבה וביחוד של האיקליפטוסים המסייעים להבראת הישוב, וכן לטפח גינות-ירק בחצרות וגינות-פרחים ליד הבתים, שכל אלה מן הדברים המרחיבים את דעתו של אדם ומנעימים את חייו. ואל הבנות הרוכבות הוא פונה ואומר:

– כשם שהנכן רוכבות טובות, בנות זכרון, כן עליכן להיות עובדות טובות. יהיו גינות הירקות והפרחים – מוסיף הוא – מעשי ידיכן להתפאר... (ואכן, מציינת מיר'ל, לא הכזיבו הבנות שלנו, אוהבות עבודה ומורגלות בעבודה מנעוריהן...) ושוב ושוב הוא חוזר על הדברים שכבר אמרם בדבר הצורך שישרור שלום ביניהם לבין עצמם במושבה, וכי ינהגו בידידות בשכניהם הערבים. אנחנו והם – מטעים הוא – בני אברהם אבינו הננו. שמחה נפשי בכם – לוחשות שפתיו בלשון צרפת...

קולו חלוש וצער בפניו. האם יזכה עוד לבקר בארץ חמדתו? ומול הפסגה שמש גדולה, אדומה,צונחת בים התכלת בפלגי זהב וזוהר...

– וראיתי אגלי דמעות נוצצות בעיניו... מוסיפה מיר'ל בלחש.

– ספרי נא, ספרי עוד – היא שומעת את קולה של המנהלת.

ועוד שמורים עמה מזכרונות בית הספר הכפרי הקטן, שעמד במרכז חייה בשנים ההן... כן,אהב אהבה את הלימודים, את המורים... אסירת טובה היתה להן. שלא כבנים, שרבים מהם סוערים וסוררים, דוקרנים ועוקצנים ונתונים ושטופים בתיגרות ובהתגרויות בינם לבין עצמם ולבין המורים, היה לה בית-הספר נחמה גדולה ומקלט לנפש במצוקות ילדותה. אך עם זאת ארעו דברים מוזרים ותמוהים שנעלים היו אז מבינתה... הערב רצונה לספר מעשה אחד.

*                                     *                                     *

דממה. דועכים נרות שבת. קולה הצלול של מירה עולה בסיפורה:– – – מקובל ואהוב היה המורה הזה עליה, והרבה חָבה היא לו על ידיעתה. מנערציה היה, סמכות עליונה שאין עליה עוררין. ומנהיג נודע. מורה מנהיג, ולא אחת נערה שהערצתה היתה נתונה לו ואהבתה העלומה. והנה קיץ אחד. ערב גמר שנת הלימודים, יוצאת הכתה המסיימת את בית הספר לטיול לעמק הירדן. מתמיד אוהבת היא את הטיולים בארץ, המגלים נופים חדשים ופורשים מראות טבע ומעוררים תחושה של גלוי צפונות וחדשות ושמחתם מפעימה לבבות. בסביבת דגניה חנתה הכתה, בשדה נטתה את אוהליה. ליל קיץ בּשׂוּם, חם, צלול, המושך באלפי נגינות ומעורר כיסופים עלומים ותשוקות גנוזות. ירדו תלמידי הכתה אל חוף הכנרת לרחצת-לילה, ואך מעטים בלבד נחו לרגלי עצים מיגיעות הדרך ביום השרב. גם היא נמנמה, נושמת ריח האדמה וצמחייתה. בסמוך שוכב המורה ולידו אחת התלמידות. מיר'ל ידעה אותה – לא חן בה ולא נוי, לא תבונה ולא כשרון. מה למורה הנערץ ולה? לפתע עולה באוזניה רחש, משל מתפצחים זרדים יבשים... היא מפנה עיניה בחשאי ורואה... הוא נרכן אליה בכל כובד גופו, מגפפה, מחבקה, מנשקה והיא נענית לו. פניה לא נראו, ורק זרועות לבנות, דקות כרוכות סביב לערפו הקצר, המוּצק. מוזר ותמוה הדבר בעיניה, והיא מסבה את פניה בבושה ועוצרת נשימתה, מזועזעת ונסערת. הגבר במערומיו נחשף לעיניה, כחיה מאוּסה. ואפשר משום כך – הרהרה אז בלבה – זוכה היא, נערה זו, למאור פניו של המורה וליחס של אפלייה לטובה בלימודים שהיא מפגרת בהם... המורה הנערץ עליה, המורה שאשה לו ואת בניו נעריו רואה היא משוטטים בשבילי המושבה, המורה אהוב נפשה... כבשה את פניה בקרקע ובקוצר רוח חיכתה לשובם של התלמידים מן הרחצה בכנרת...

– מורה, מנהיג מכובד – וגבר... ככל הגברים – מעירה מסננת אחת הערה זעומה.

– ואולם, לימים – ממשיכה מיר'ל – כששמעתי על חיי-המשפחה הרעועים שלו, על חיי-משפחה שהם ככלא, כאפלה, כעינוי כפוי, אשר אך טיח תפל של צביעות מוסכמת ואחיזת-עינים כלפי הבריות מקיימים אותם, הרגשתי – וזו הרגשתי מאז ומתמיד – כי מוטב שלא היו חיי-משפחה כאלה קיימים, כי ראוי להם שיתפרדו, ויחיו בני הזוג כל אחד את חייו לעצמו ולנפשו... פעמים שאני נתקלת בהריסות של חיי-משפחה המתפוררים מפנימם, שואלת אני את עצמי: האומנם גזירה היא, כי ימשיכו בני הזוג את חייהם יחד בסבל ובצער, באיבה ובבוז, גם אם קדושת הנישואין חופפת עליהם...

הנערות מהן מחייכות בהסכמה, מהן מהורהרות ותפוסות לספקות. הן שותקות כתוהות על חידה סתומה הטעונה פתרון, חידת הגבר אשר בה אָרוך גם עתיד חייהן, וחידת האשה והאם הנותנת חיים, וחידת השנים המצמיחים יחד איכות חדשה, שונה, נעלה ונשגבה, הקרוייה חיי משפחה...

– כבר ראינו דברים כאלה – עולה קולה של המנהלת – כמבקשת ליישב את התמיהה ולהפיג את התדהמה. והאם אין שכיחים המקרים שבנות צעירות דבקות לאהבה במורים ובמחנכים נערצים עליהם, בגברים גדולים מהן בשנים, עם אבות לילדים, הכובשים את לבן ועולמן? והאם לא ראינו בנות צעירות מתקשרות בכל חום נפשן בגברים מוכּי-גורל ובעלי-מום למיניהם, ברגש האם והאחות הטוב והעז שבהן הגובר על רגש האשה... זך וטהור ונשגב הוא הרגש שהוגות הן אל אבירי חלומות נעוריהן, אך הגברים... הלא ידוע הוא, שמתעטפת תאוותם בלבושים שונים, גם אם נעלם הדבר מהכרתם... ייצר קדומים הוא באנוש...

רבות הן המשפחות הרעועות בימינו שהתנדפה האהבה מתוכן, שהתנדב בּשׂמה ופג טעמה והצטנן חוּמה וסַר חינה, והן למשא מענה ומדכדך על בני הזוג, משלהבות יצרים חשוכים של נקם ונקמנות ואיבה ומשׂטמה – מעירה בת אחת ונעימה של תוגה מרירה בדבריה. חסד האהבה. חביבותי, מתגלגל אז בהיפוכו – האכזבה, השממון, האדישות, הצינה, גסיסת הנפש יורשים את מקומה... האם אין זו נקמת הטבע הנדיב הפזרן שצרה עינו באדם על מעט החמדה שזכה בה? ובייחוד בארצנו, שרבים בה צעירים שנעקרו מבית-הולדתם הרחוק ומרדו בו, ומקלים ראש בו, והכול סביב שוטף ותוסס  וגועש וזורם...

– חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת – בידיה תהרסנו, – אומר המשל הקדמוני – נכנסת בת אחת לדברים בקוצר-רוח. כאן, בתחום חיי המשפחה, האחריות עליה גדולה יותר, והיא הנתבעת... בידה המפתח... המפתח לנפש... 

קולות רבים משסעים אותה.

– אין הגבר חומד אלא את הגוף הנאה, אין הוא מבקש אלא סיפוק ארצי לייצרו, כיבושו הגופני הוא לו עיקר, – ואולי לא נועדה המשפחה לאהבה אלא לבנים?

– הן מצויים גברים הנותנים את נפשם על אהבתם – מעירה מיר'ל בקול רך ומוסיפה: – והאם אין אהבת הגבר את האשה, גם האהבה החושנית, נצר מגזע האהבה האנושית הנצחית, שהיא הנשגב ברגשות, שבלעדה אין חיים וטעם חיים... מה היה ניסוחה בפי שפינוזה? האהבה בה חוזר האלוהים, שהוא בכול והכול בו, ואוהב עצמו... האם אין כל אהבה חושנית קרוצה גם  היא מיסודה של אהבת הנפש הגדולה, המתמזגת באהבה האלוהית המחלחלת בבריאה כולה?... ואנו. בנות הארץ ילידות המושבה, חוש ונפש לנו... אנו כחלק מן העולם בו אנו נטועות.

– דברים נאים ונבונים – נחתך קול זועף וזועם. אהבה עצמית של הזכר היא המבקשת לעצמה הסוואות ומסוות, האין עינינו הרואות, בנות, כי התשוקה היא המעוררת בו את אהבתו כביכול שאינה אלא ייצר כיבוש גס והנאה בהמית, חמדנית, נצלנית בטיבה ובמהותה ובאופייה... למענה נכון הוא למעשי שפלות ועורמה ועוול...

– לא האדם שבאשה הוא מעניינם. וטובה בעיניהם אשה פתייה, נטולת סגולות ואף מושחתת – ובלבד שתהא נאה, מושכת, מגרה יצרים... מחזקת אותה בת אחת בדעתה.

– חפצה באהבה מופשטת – מתחייכת נערה אחת... הלא זה דרך גבר באשה!

ואף-על-פי-כן – מקשה מיר'ל וקולה איטי ושקט ורך – מה טעם בגזירה שווה ובהכללה של כל מין הגברים ביחסם אל האשה, בסגולות האהבה שבהם ובשאר תכונות? הלא כל אדם ודרכו ותכונתו, והוא צירוף של מורשת והרגלי חיים וחברה ותנאים וגם של מקרים המכונים עיוורים, אירועים בלתי-צפויים, מדהימים, הטורפים את חשבונם של הבריות ומעכירים עליהם את עולמם... והלא גם בין הגברים כגברים מתחוללות מערכות מרות-קנאה ושנאה ובגידה, עדנת אהבה ושידפון רגשות זעום, אהבת דוד ויהונתן וקנאת שאול ודוד... ואלה מן הדברים שאדם שומע עליהם יום יום, קורא עליהם בספרים רואה אותם על הבמה... ואולם רק כל שגדל בכפר, בין בעלי חיים ועופות השמים, בין גידולי שדה וגן, ובא בסוד עולמם וצמיחתם, הוא אשר ייטיב להבין, כי האהבה אם החיים והקיום והיצירה היא... בבשרה ודמה של האשה זורמת היא, ובה – עליונותה, כי היא ההרה ומעצבת ומזינה ויולדת חיים חדשים – ברם, ידידות אמת – נחלת הגבר היא...   

בנות יקרות – נכנסת לשיחה המנהלת, וכולן מאזינות בקשב דרוך למוצא פיה. מלחמת הגבר והאשה – אומרת היא – אמת היא שאין להכחישה, מימי אדם וחווה... ואפשר שגם הרצח הראשון בעטייה של חווה נגרם... אהבה ומלחמה נשקו יחד. דורות  רבים קיימת משפחת האדם ועמה הזעזועים הסמויים והגלויים ביסודותיה. אולם כל שנותי תוהה אני, אם מחוייבי-מציאות הם, אם כורח הם, כורח בלתי-נמנע הנובע מעצם קיומה, גזירת גורל החולש על הבריות, או שיש לייחסם לגורמי-חוץ שלא מסלעה נחצבו? שהרי מצויים גם חיי-משפחה שיופי ותואַם וברכה וחסד בהם, גם אם לא מרובים הם. ומדוע מזדעזעים אשיות עולמו של האחד ולא של האחר? ודאי, בנות חביבות, מרובים הם בימינו קשרי-משפחה-ואהבה מעורערים ומסואבים ונכזבים, שצערם מרובה מחדוותם, סבלם מעינוגם, וקללתם מברכתם – אך האם אפסה אהבה מושלמת ונעלה, אהבת נפש וגוף שהם כשיקוי של חמדה ותפארת, ענוגה וזכה כשירה, עזה ונאמנה כגבורת-אמת?... הלא זכר ונקבה בראם... כתוּב. ועוד: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו... ואם זאת אמנות גדולה היא האהבה, כמוה כאמנות צרופה המחייבת אימוץ הכוחות ומיצוי הסגולות, אפשר הגדולה באמנויות, ואין היא סובלת זיוף ומרמה והונאה – גם הונאה עצמית... ואולם אתן, בנות יקרות, שצעירות אתן, בנות הארץ הצעירה והטובה הזאת, מדוע כה תרבינה תדברנה נכאים? הן לא מלומדות בנסיונות ובאכזבות אתן – והעתיד פרוש לפניכן בכל יפעתו לעצבו בכוח הסגולות הנאות והרגשות הזכים המפעמים בכן במלוא תומם וחוּמם...

– מחייכות הן, הבנות, ותחושה לוחשת בהן, כי העניין הזה, המסעיר אותן משחר הילדות והבגרות, האם גמל בקרבן תחת שמשה הלוהטת של הארץ הזאת, המעורר בהן תשוקות וחלומות, משיכות וחרדות, הוא יסוד ועיקר בחייהן, מבחן ותמצית, ואף הלימוד במדרשה אולי לא נועד, בסופו של דבר, אלא לשמשו ולסייע לו. הלא מהן שצעירים כבר חומדים אותן בלהט עוז, מחזרים אחריהן לכבשן, לואטים להן דברי חיבה נלבבים, מחניפים אל האשה שבהן, והם נסערים ומפועמים ונרגשים, ומהן שכבר קנו נסיון באהבה ראשונה ובאהבהבים מרפרפים, שכולן נשים הן אשר האהבה המבשילה שבהן מחכה לקוצר... אחת החידה וכל אחת שומה יהא עליה לפתרה בדרכה היא, בחייה... וכל אחת כמהה לפתרון, לבחיר לבה שיחתוך בגורלה, וכל אחת חולמת על אורה הבלתי-מועם של אהבת ה"נצח" שאין שניה לה. עתה מפליגה עדת הנערות בשירה ובריקוד – החדר הומה תנועה וצהלה. האיברים הרעננים כאומרים תפילה בלשון תנועות מרטיטות הדם, המפעימות את הלב, מסחררות את החושים. והמנהלת עמן, נסחפת במעגלותיהן. אחר כך היא מתייצבת, נאה וזקופה ונושמת עמוקה, ומניעה את גופה וכרסה בתנועת-עיגול גמישות-מסולסלות כדרך ריקודי המזרח, והיא עתה צעירה וחמודה ופורחת כמותן, אחת מהן, האם לא אחת כוהנת מימי קדם היא המחוללת את מחול-אהבתה במקדש אלילים? מי מן הבנות תגלה גמישות-איברים אשר כזאת? – שואלת היא ועיניה מפלבלות במשובת נעורים.

רוחן של הנערות טובה עליהן. סוּמָק פורח בלחיים וניצוצות דולקים בעינים. ומתבלבלים רגשי אחווה ורעות... ואחר כך פורשׁות הן, יגעות ושכוּרות גיל, לשנתן, כלהקת יונים המעופפות עם הדמדומים אל השובך...

מיר'ל שוכבת אפרקדן במיטת-הברזל הצרה, ערה ומהורהרת, כדרכה, והוגה בערב הנלבּב ובמנהלת שהיא כאם ואחות ובשיח הנרגש על יחסי בינו-לבינה אשר האהבה היא נקודת-המוקד שבהם (ואפשר נקודת-המוקד ביחסי אדם בכלל) אף שאין מרבים לדבר עליה בפומבי ואף שמצויים ודאי בעולמנו דברים חשובים ושקולים ממנה. אך עם זאת ברור לה, למיר'ל, שאין בלעדיה קיום וטעם וקיום וחפץ קיום, לא אושר מושלם ולא חדוות אמת, וביחוד לאשה, אשר האהבה ממלאה את כל תאי ישוּתה ונפשה והגוּתה וחייה, שעה שבחיי הגבר אין היא אלא עיסוק אחד במניין עיסוקים מרובים הבולעים אותו; עיסוקי ציבור ורוח, ענייני שררה וכבוד, תחרות ומלחמת-קיום. ואילו היא האשה, חוויות האהבה והלידה והאמהות והמשפחה והילדים נשמת אפה בלא שיור. יפה אמרו – חולף הרהור במוחה – שהוא, הגבר, שליט בכל, ואולם בענין זה, באהבה, דומה שידו על התחתונה, ולא אחת חדל-אונים הוא כתינוק חלוּש, ומה קל לפתותו ולכבשו, להסעירו ולדכדכו – ואפשר שמשום כך אין לסמוך עליו... כיצד אמרה המנהלת? האהבה אמנות היא. רוך ואכזריות טבועים בה, חמדות ואכזבות כרוכות בה, עינוגים וסבלות משוקעים בה. אמנות חיים אשר כל תכונות אדם וסגולות נבחנות בה, ולעתים עיוורת היא כייצר חשוך, קדמון, פרוע וטרוף. גם היא עצמה מיר'ל, כבר עמדה על כך מילדותה בכפר הולדתה. האב והבעל הם בעלי התוקף והתקיפות והכוח והמעמד, ואילו האשה והבת מעלתן נחותה יותר, והן כתכשיט וכקניין, ואפשר שמטעם זה כה מפותח בהן, חריף ורגיש, חוש האשה... הה, עד מה יודעות הן לאהוב  בכל מאודן, בלהט, בקנאות, בעוז! והיא מהרהרת בשעה זו בכל הצעירים הנמשכים אליה, החומדים אותה, החושקים בה, מהם האוהבים אותה... אך אם אמנות היא האהבה, כדבר מנהלת המדרשה, הרי שנושאה הוא, קודם כל, האשה, שאין האמנות מתקיימת אלא במי שנותן את נפשו עליה... האם אוהבת גם היא?

*                               *                               *

לפתע עולה לעיני רוחה דמותו הנאה של הצעיר אשר התגורר ברפת, בחצר הוריה, ואשר נמשך אליה בעודה במושבה, – והיא צעירה מאוד, בגבול הילדות והנערוּת – בכיסופים אילמים, צנועים, מאופקים, ביישנים, אך סופה של בריתם שנתבטלה בעטיים של תנאים אכזריים... לא היתה בו מעזותם הכובשת של נערי המושבה. אחד אידיאליסט חלום... אך חביב ויקר היה בעיניה ובסתר לבה נשאה געגועים אליו, והנה פרח הלך לו. והרי, לעומתו, הצעיר האחר, בן מושבה סמוכה, אשר נזדמן לפני שנים אל בית הוריה בזכרון יעקב, וגם הוא אהב אותה וביקש לקחתה עמו לאוסטרליה, לשם עמד להגר. אולם היא סירבה לו, אף שנראה הדבר לטוב בעיני אמה. היא ביכּרה את הלימוד בירושלים שהיה משאת נפשה. היא סירבה לו שוב זה מקרוב, לאחר שחזר משם, צרור כספו עמו, ובא אליה, אל הפנימיה בירושלים. והיא דחתה גם את ידו של הצעיר הירושלמי הנאה, אשר טרדה זמן רב בגילויי חיבה וביקש לכבוש את לבה. בחיוך על שפתיה דחתה אותו, בחיוך שבאדישות, שהגביר את חפצו ושילהב את תשוקתו. טענה היא באוזניו, כי אין דעתה נתונה עתה לענייני אהבה, קל וחומר לענייני נישואין, וכל רצונה אינו אלא להשלים את לימודיה... אך פיה ולבה לא היו שווים, כי האמת לאמיתה היא, שלבה כבר נתון היה בשבי, נתון לאחר, לעיוור...  

מתי ראתה אותו לראשונה? כן, אף אז היה ליל שבת, בפגרה הראשונה ללימודיה במדרשת-המורות. ליל שבת אשר לא יישכח. היא נתלוותה לחברותיה הבכירות ממנה, שהלכו להאזין לפרקי נגינה במוסד החינוך לעיוורים בירושלים. כי קשרים הדוקים קיימים בין תלמידות המדרשה למורות לבין חניכי המוסד לעיוורים, ומנהג בידיהן להתנדב ולסייע למוכי-הגורל שניטל מאור עיניהם וחייהם ככל אשר תשיג ידן בשעות-הפנאי, לקרוא באוזניהם מתוך ספרים ועיתונים, לארח לחברתם ולהוציאם מבדידותם, משממונם, ולהעניק להם מרחמי האם ומחמלת האחות ומליטופה המרגיע, המנחם והמעודד של האשה. ואולם, האם מצוייה ידידות בין גבר לאשה בלא אהבה?

מיר'ל זוכרת: הם ניגנו בכלים שונים... בכל חושיהם ניגנו, כל לבבם ונפשם ורוחם שיקעו בנגינתם, צערם וערגתם ומחאתם ועלבונם הירוו את הצלילים. הוא פירט על הכנור, ודומה היה עליה באותה שעה, כי נפשו שלו מתנגנת בצלילים העדינים, הצלולים, הנוגים. עמידתו זקופה וחיוורון נסוך על פניו הענוגות, הרזות, ובנגנו הוא עוצם את עיניו הסומות והוא כמתמזג כליל בכינורו ומפליג הרחק-הרחק על כנפי צליליו... והאצבעות, הארוכות והדקות, הלבנות והשקופות, מלטפות את המיתרים בחום, בדבקות, בסערה, כמבקשות להפיק מתוכם קסמים עלומים, פיצוי וגמול ושילומים על העוול ועל הקיפוח ועל העלבון... שוטפים זורמים הצלילים הרכים, הרועדים, כמתייפחים בחלל האפלולי, בין קירות האבן החשופים, וכיסופים עזים, חנוקים משוועים בהם ומציתים את נפשה. דמעות עולות בעיניה. מה נאה הוא, עתה, בנגנו, ומה קרוב ללבה, האומלל, וכולו – לא גוף ולא איברים, לא בשר ודם, אך נפש פצועה, חסרת-אונים, זכה וטהורה. דמעות עולות בעיניה הדבוקות בו, ושעה זו מפליגה היא עמו יחד על כנפי-דמיון קסומות, נפלאות. ססגוניות, לאי רחוק, שכולו חמדה וזוך ותום, לאי שכולו אהבה... אהבה שלא כמצוי. שם אין רשעות ואין זדון ואין צער. היא משמשת לו לעיניים, באמצעותה רואה הוא את כל קסמי הטבע ומראותיו, היא נושאת לו אושר ושמחה – האם רק לו בלבד? האין גם היא מוצאת את אושרה, אושרה העצוב והמתוק, המיוחד והנעלה, בדרך של הענקת אושר ואהבה לזולתה, לבחיר לבה, שהיא לו מלוא חייו ומאור חייו וטעם חייו?

ואחר-כך באו שבועות, חודשים, שנים... הוא חדר לחייה, צמח בנפשה, היה חלק בלתי נפרד מהווייתה, ממחשבותיה, מעתידה. החברוּת היתה לרעוּת, והרעות לאהבה עזה שודאי, ודאי, גם תחושה של רחמים ואחווה ותשוקה להיות לעזר לדך ואומלל מפעמת בה, הרצון להיטיב עם הצעיר יפה-הרוח אשר הגורל כה הימר לו. בהתעוררות פנימית היא ממהרת אליו, אל חדרו הדל שהוא לו ככלא, אל החדר הדל אשר בממלכת העיוורים, והיא יודעת שהוא כבר מחכה ומצפה לה, דרוך לקראתה, מבחין מרחוק בפעמי צעדיה בין צעדיהם של הרבים הנכנסים לפרוזדור הארוך. ובצאתה את חדרו שכורת התרגשות החוויה של אהבתה המיוחדת, בין הבריות ברחוב ההומה, שוב בא עליה גל של הרהורים ועצבות.

תחילה הוא לא העז לקרב אליה. חשש. מה לו ולה? והן, מלבד זאת, הלא עיוור הוא... בעל מום שאין לו תקנה. מה זכותו הוא לאהוב, לחלום על אהבתה של פיקחת, טובה היא הידידות וראויה להוקרה – העזרה. אך דומה עליו, שהיא מעניקה לו יותר מאלה. ויותר מחמלה. הוא מבחין זאת ברוך מגעה, בצליל דיבורה, בחרדתה ובמסירותה לו שאינם כמצוי. ואז גם הוא מתחיל מתקרב אליה, קמעה קמעה, כמגשש וחושש, בהיסוס ובתהייה ובחרדה גדולה. והיא לא זו בלבד שאינה דוחה אותו, שאינה מואסת בקרבתו ובמגעו, אלא אף הוא מרגיש שטוב לה לידו... בכל חושיו הערים, המחודדים, המפותחים, ינק ונשם את קרבתה, את ריחות בגדיה וגופה, את נשמת אפה, את צלילי קולה, את תנועת גופה. ודיוקנה מצטייר בעיניו, בעיניו שחשכו בגיל רך ודמויים קלושים מן העולם החיצון נאצרו בהן, באלפי צורות וגוונים, עד שפתחה לתאר את עצמה ותווי דמותה באוזניו... ולימים הוא חש, כי לבו ונפשו דבקו בה באהבה-שאין-לה-תמורה, באהבה כל-כוללת, שכל חייו הוטלו על כפות מאזניה, אהבה שמזוגה בה הוקרה והכרת טובה והתמסרות והתבטלות וגם – משיכה עזה. גם הוא הִרבה לספר לה על ביתו, על נעוריו ביוגוסלביה הרחוקה משם הועלה למוסד בירושלים שלא לראותה, על מאבקו בחושך, מאבק יום-יום ושעה-שעה, על שאיפתו לעמידה ברשות עצמו, על געגועיו לאהבת אשה. המוסיקה היא עולמו, פורקנו, פיצויו ותגמולו. המוסיקה היא המזינה אותו ומנחמתו ומעודדתו. המוסיקה היא המוציאה אותו מעולמו הצר והאפל אל עולמות חדשים, אחרים, קסומים. אין כוחו רב ויפה במלאכת הידים, כגון בקליעה, שהישיבה הכפופה והרצופה מתישה את כוחו ועלולה לפגוע בריאותיו החלושות (והצינה אוחזת בו לעתים קרובות). אפשר שעתידו במוסיקה. והמורה – אף הוא עיוור כמותו – שׂם בו תקוות מרובות ומכשירו כממלא מקומו לעתיד לבוא. והוא עצמו כבר מלמד את חבריו העיוורים, הצעירים ממנו, את תורת התווים, בכתב ברייל. רצונה – והוא ינגן למענה, למענה, על הכינור, מן המנגינות האהובות עליה.

ידו האחת מחזיקה בכינור, לוחצתו אל סנטרו החד, וידו האחרת נעה, מחליקה, דואה ומפליגה על פני המיתרים – ונגינתו עתה אהבה, ונגינתו עתה שירה, ונגינתו עתה בכי ושמחה, ונגינתו עתה התפרקות וריגשת עדנה. הוא ידע, כי היא יושבת עתה מולו על הספה הצרה, עיניה דבוקות בו ונגינתו רועפת עליה כטל מרענן ונמזג בדמה. אחר-כך הוא מניח את הכינור על הפסנתר שלידו, ובצעד ערני פוסע אליה, לבו נפעם וידיו פשוטות לפניו. בצעד מאושש הוא קרב אליה. הוא מרגיש את נשימתה, מאזין למרוץ דמה. פניו הנפולות חיוורות וידיו רועדות. ברכּוּת של משי קל, במגעי רפרוף, ממששות אצבעותיו בחרדת-קודש את תלתלי שערה, נוגעות-לא-נוגעות בפניה, בצוארה. זה מגעו הראשון בגופה. מגע כנשיקה. והוא עצמו נדהם ונפעם. אחר כך הוא מגיש את לחיו ללחייה. היא חשה בקרבתו, בנשימתו, בסערו, וכובשת את התרגשותה ורתיעתה מן הגילוי המפתיע. אך הוא נצמד אליה, מחבקה, טובע בה שפתיים חרוכות, מפרכסות. והנה היא הודפת אותו מעל פניה... הוא נרתע, נסוג, נכזב. האם ידיה, או חוש-אזעקה כמוס שבה, הדפוהו? אך בין רגע יורדת עליה עגמה רבה ורגש חרטה עמום אופף אותה. היא מסתכלת בו: נטול-אונים, נבוך, חיוור... והוא שומע את קול בכייה הצורב בו כאש, שצער בו ועלבון וכאב בו, ודומה עליו, כי מימיו לא היה כה אומלל, כה נכזב, כה מיואש, צמרמורת של צינה חולפת בגופו המעלה זיעה ומרעידה את איבריו הכחושים, החלוּשים, עוד מעט ויכרע...

אך הנה עולים באוזניו דברי ניחומיה ועידודה. רואה היא לנפשו ומבינה למבוכתו. יודעת היא כי טהור-לב הוא, והיא מחבבת אותו ונכונה לעשות כל אשר בידה להקלת קשי חייו, אך לזאת לא הסכינה... הוא מרגיש בליטוף הקל של ידה – ואין אושר כאושרו.

ולעתים הוא מבקשה לתאר לו את צבעי השמים ומראה הגלים וכל פרח וצמח למינהו, ומה דיוקנם וצורתם של הרי ירושלים... והיא מאמצת את כל כושר הביטוי והדמיון שלה להמחיש ולקרב לו את הדברים בתשובותיה. ואחר כך הוא מנגן באוזניה את "הסערה" של מנדלסון, משל ביקש לראות, לחוש, לתפוס את הים בסערו... ואז יורדת דממה בחדר ותוגה גדולה –    

ואחר כך באו, כמעצמם, לילות רבים של התייחדות, לילות של התפרקות אהבה שהוצברה וגאתה וגברה וגרפה כל סכר וכל סייג, לילות של סער וערגה. אצבעות ידיו הדקות, הכחושות והקלות ממששות את שערה, צוארה, מלטפות ומחליקות ונאחזות בגופה, אצבעות המבקשות לראות  ולחוש את חמודותיה, אצבעות כעיניים חומדות, דלוקות, מתרפקות, ושפתיו נדבקות בה ברעבון-ללא-שבעה, יונקות מוצצות אותה, ונשימתו סופגת את ריחות שערה ועורה וזרועותיה, והיא מתמסרת לגיפופיו ולליפופיו ולליטופיו החמים, הצמאים, המסעירים את דמה, מנשקת  ומחבקת ומלטפת את שערו ולוחצת את גופו הלוהט, המפרכס – וטוב לה. היא רואה אותו ברעדו, ואין הוא רואה אותה. היא חשה אותו בעוז חפצו להתמזג בתוכה לתמיד, לשאתה עמו בכל תא מתאי גופו, בכל זיע ובכל נשימה...

בשעה זו מובטח לה, כי הטוב הזה יתמיד לנצחים, וסופה להיות רעייתו, חברתו לכל ימיו, מאור עיניו ומאור חייו השומרת לו אמונים ואהבה, אהבת-נעורים, והוא מנגן באוזניה ובאוזני ילדיה... אך לפתע היא נרתעת – וכובשת את רתיעתה פנימה. דימוי מוזר מצטייר במוחה, ואז היא תוהה על עצמה. רגש זה האין צמחיתו מתוך חמלה יותר מאשר מתוך אהבה? בדמיונה הקודח היא רואה את עצמה הולכת לראינוע, או מטיילת עם חברותיה, – האין היא גורמת לו צער, האם מאמין הוא כי שלמה היא איתו? האם יבקש אותה כליל בשבילו ולמענו בלבד, קרבן עולה לכפר אסונו? אך היא כובשת את הגל הסוער של השאלות הכוססות ובוערות בחובה – ושותקת. היא נרדמת בזרועותיו, בלועה בנשימתו החמה, צונחת בחלומות מעורפלים, רחוקים...

אך השאלות מתעוררות שוב ושוב, מציקות ומענות ומלוות אותה כצללים שחורים, טורדנים ומאיימים, ואינן מרפות, כמו מן המארב זונקות הן עליה, ננעצות בה בריבואות מחטים דוקרים ומלובנים, ומכרסמות  את לבה. היא מבקשת לחדור לסוד עולמם של העיוורים אשר היא נתקלת בהם במוסד, להבין לנפשם, לצערם, לחידת חייהם, ואין היא יודעת, כי את עצמה היא מבקשת לבחון ולנסות את לבה, האם תוכל ביום מן הימים להזדהות עמו כליל, לחיות עמו, לבות את ביתה עמו, לאהוב אותו? הלא בינה לבינו חוצץ גורל עיוור, אכזר, אטום, איום, העומד כשטן בדרכם, על דרך אושרם, ללא פשע וללא עוון בכפם. וודאי, על אף הצד השווה והמשותף שבהם, גם הם, העיוורים, ככל האדם, שונים זה מזה בסגולותיהם ובתכונותיהם – וכל אחד מהם עולם שלם ומורכב לעצמו. אולם אין ספק, כי עשיר יותר, אם גם טראגי יותר עולמם של אלה שנתעוורו לא בגיל רך, שכבר היה סיפק בידם לספוג בנפשם ובזיכרונם ממראות החיים והטבע והאדם על שפעת גווניהם וצבעיהם, צורותיהם וייחודיהם. כגון אותו עלם, יליד ראש-פינה שנתעוור והוא בגיל שבע-עשרה, שתבונה בו וכשרון בו, אך יותר מעיוורים אחרים חש הוא באבידה שאבדה לו לבלי שוב והוא מר נפש עד למאוד ואכוּל יאוש. והיא גם יודעת משפחות, שאחד מבני הזוג הוא סגי-נהור[4], עיוור – מה טיבם ומה דמותם של החיים האלה, ובייחוד מה טיב הרגשתו של בן-הזוג שראייתו תקינה ואשר העז מראש לקשור גורלו בבן-זוגו בעל-המום? כלומר, לשון אחר: האומנם יתכן שפיקח יאהב עיוורת, וכן להיפך, באהבת-אמת, אהבת-שווים ובני-חורין ובלא תערובת של חמלה ורחמים ורחמנות והקרבה עצמית? הרהורים אלה חסרי פתרון, הרהורים אלה גדושי צער וכאב, הרהורים אלה המביאים במבוכה סבוכה ומייאשת, פוקדים אותה כפעם בפעם – ואין בכוחה להיחלץ מהם... והם מעכירים את רוחה וחדוותה ואושרה ונוסכים טיפות רעל מר לתוך גביע יינה...

*                               *                               *

בתוך כך נזדמן אליה, למיר'ל, לחדר בו היא מתגוררת עם חברתה, צעיר, חבר קיבוץ בצפון הארץ שאנוס היה לעקור מישובו בשל חשדות שהטילו בו ערביי הסביבה כי פגע באחד מהם וביקשו לנקום בו את נקמת דם בן משפחתם השפוך. ידיד חברתה הוא – אך האמת היא – וזאת יודעות שתיהן, כי אליה, אל מירה, הוא נמשך. ואף שברור לו, כי מירה רוחשת חיבה לעיוור וכל שעה פנוייה עושה היא עמו, אין הוא מניח ואין הוא משער כלל, כי עשוי קשר זה להיות בר-קיימא. אין זו אלא חולשה, חולשה ארעית, חולפת של נערה אצילת-הנפש – טוען הוא באוזניה. ומלעיג עליה. וצוחק לחולשת רגשנותה. והוא מוסיף לבקרה, לכוון לשעות שהיא מצוייה לבדה בחדר, לבקש את קרבתה, את כולה.

אמנם, גם הוא, חבר הקיבוץ, טוב ונאה בעיניה של מירב, חביב ומקובל עליה, אך כיצד תיענה לו והיא שרויה במבוכה כפולה ומכופלת? וכיצד תפר את אמוניה? וזולת זה – העיוור... שבו היא קשורה זה זמן רב בנִימִין עמוקות, מיוחדות...

אך הוא אינו מרפה ממנה, הוא אף מאיים... ובפגישתם האחרונה הפציר והתחנן ועל לבה דיבר ושידל ולבסוף הוסיף: – בלעדיך אין לי חיים. ואם תסרבי לי – לקיבוץ אחזור על אף כל הסכנות האורבות לי... ואת תשאי באחריות...

קשה היה הנסיון החדש, לילות שלמים התלבטה במצוקת נפשה ומצפונה ולא השכילה להיחלץ מסבכי מבוכתה ומבחנה. כי טוב ונחמד הבחור, אמיץ לב ועתיר סגולות, והיא מחבבת אותו – בכך אין היא מטילה ספק – ואף הוא נכון להקריב רבות למען אהבתו אליה. והנה היא נתונה בסבך שאין בידה ואין בכוחה להתירו ומפרפרת בלא הפסק ביסורי נפשה... חרש, בחשאי זחל וחדר לתוך חייה. בטפיפה קלה, בחיוכים, ברמזים. תחילה הפריח הלצות על חשבון זכרון-יעקב מושבת הולדתה, שאין היא אהודה עליו, מה שאין כן בת המושבה... בת-ההורים... ואחר-כך שוב לא עצר כוח להעלים את התרגשותו ורצונו. וגם אם אל חברתה בא, שחיכתה לו והתגעגעה אליו – מה אשמתו ומה פשעו שאין הוא נמשך אליה עוד, כי אחרת קנתה שביתה בלבו עד לבלי הכיל.

ויום אחד – מאחר שלא נענתה להפצרותיו ולא זכה בתשובה המיוחלת, הוודאית – יצא את ירושלים.

רכוב על אופנים הוא ממהר בפיתולי הדרך היורדת לשפלה, תפוס הרהורים, אחוז געגועים – האם יחזור עוד לירושלים, האם יפגוש עוד את זו שאהבה נפשו ואשר דמותה מרחפת עתה לעיניו? ולפתע – אפלה נפרשת לפניו וניצוצות מבריקים בעיניו וראשו עליו סחרחר והדרך מדרדרת במורד...

באחד הימים מצלצל הטלפון במדרשה. אחד, פצוע קשה, שנחבל בתאונת דרכים, השוכב בבית-חולים 'הדסה', מבקש את מירה לבוא לבקרו.

והיא באה.

מתוך התחבושות הלבנות שחיתלו את ראשו ופניו נשקפו עיניו בלבד, העינים החומדות והחושקות, הלוהבות והטובות, אשר ידעה אותן מזמן, העינים ההוגות רוך ואהבה אליה, המפללות ומבקשות את חסדה. האם לא בעטיה נחבל? – שומע הוא קול בלבבו. היא יושבת לידו ושומעת את לחש דיבורו:

– מירה, מיר'ל... האם לא יד הגורל היא שהחזירה אותי לירושלים, אליך, מיר'ל אהובה...

הוא מלטף את ידה, והיא אין היא רוצה ואין בכוחה לדחותו עתה, להוסיף כאב על כאבו!

– עליך להבריא ולהחלים – טוענת היא.

– מתי תבואי שוב?

– טרודה אני מאוד בבחינות בימים אלה...

– טרודה? – נתלשת הברה מפיו, במה? במי? בעיוור?

היא שותקת.

מתוך התחבושות הצחורות מציצות בה עינים עצובות, דומעות. הוא אוחז את כף ידה כאחוז חפץ קרוב ויקר, היקר עתה שבעתיים, ומנשקה בשפתיים צרובות.

לא יצאו ימים רבים והוא עזב את בית-החולים, אך אותה לא שכח. ואדרבא, הפצרותיו תכפו, שתבוא אליו – ולו גם פעם אחת – לבקרו. אפשר פעם אחרונה...

ומשלא נענתה לו בא הוא אליה, אל חדרה אשר בפנימיית המדרשה למורות, תחנונים בעיניו ותפילה בלבבו.

בצעד כושל, מושפל, מדוכא נכנס כאדם הצועד לקראת גזר-דינו.

עתה היא התאכזרה אליו. היתה קשיחות במבטה, בדיבורה, בהבעתה. השפלתו העצמית פגעה בה. כך נלחם גבר על האשה האהובה עליו? – נשמעת שאלתה. ומדוע אין הוא נותן את דעתו על מצבו, עדין חלוש הוא וזקוק להבראה ולמרגוע? לא, אין היא משלימה...

דבריה הלמו בו, כאז, כאשר נדרדר בכביש ירושלים, עיניו חשכו ובחשכה ניתזו ניצוצות אש סביב... והוא מעד צנח והתעלף. כשהתאושש ידע, כי נחתך דינו.

והוא עזב את ירושלים.

עד כה היא לא סיפרה לעיוור על ההתרחשות הזאת אשר זעזעה אותה, – האם תספר לו? האומנם זקוק הוא להוכחות, כי נאמנה היא לו וכל אהבתה שמורה לו, אהבתה האומללה והנעלה, הצרופה והבחוּנה, אשר כוח עליון העכיר אותה ופגמה באין תקנה?

אך עם זאת מרגישה היא, כי התערערה נימה בלבה. היא עמדה במבחן – האם תעמוד גם להבא? והרי המבחנים כה מרובים...

בלילה, בשובה מליל-אהבה-והתייחדות עמו, היא משׂיחה את דאגתה לפני חברתה. זו, אין מענה בפיה... הן היא עצמה נפגעה! אך לעומת זאת רואה היא שוב להזהיר את מיר'ל מפני הקשר הזה, עם עיוור, שמוטב, לדעתה, לנתקו ולבטלו ככל המוקדם. האומנם סבורה היא שתעמוד לאורך ימים במבחן הזה? והעיוור, הן ככל שיימשך הקשר יחשך עליו עולמו שבעתיים עם ניתוקו וביטולו.

– כן, אף זאת. עד כה היא לא סיפרה לה, למיר'ל אך עתה תגלה את אזנה. לא תעלים עוד.

היא כבר שוחחה בעניין זה גם עם אחיה, כאשר נזדמן באחרונה לירושלים, לבקרה, ואף אותו הזהירה על כך. הוא נחרד. ודעתו כדעתה. ועוד הוסיף וסיפר, כי ראה אותה, את מיר'ל, בימי פגרת-הלימודים בבית, בזכרון-יעקב, יושבת וכותבת אליו במשך שעות מכתבים ארוכים בכתב-העיוורים. אך עד כדי כך לא שיער...

מיר'ל שותקת. האם יכולים הם להבין את טיב אהבתה, לחוש בייחודה, בחוּמה, בחינה? זר לא יבין... גם אח. והיש אהבה בלא הקרבה, והאין ההקרבה מוסיפה תעצומות-עוז לאהבה ומזקקת ומשלהבת אותה? אך מאידך-גיסא, ודאותה הקודמת ובטחונה הפנימי כמו נתערערו קמעה...

והאם אפשר להתעלם מן החומרה הכרוכה בניתוק כלפיו, כלפי העיוור שאהבתו כבדת-משמעות יותר? היא נזכרת במעשה בעיוור האמיד, שסירב לשכור לעצמו נער-מלווה שישמש לו לעינים, ותדיר מהלך היה  ביחידות, או ניצב בקרן זוית באחד מרחובות העיר, מצפה למורה-דרך שיתלווה אליו כברת דרך. כל הצעה נדיבה של גבר דוחה הוא, מה שאין כן בשמעו קול אשה, שאז אוחז הוא בשמחה את כף ידה או זרועה – ורק בקושי נפטרת היא ממנו. נפש בודדה, מקופחת, צמאה ותאבה לאהבת אשה... וגם לאהבה מדומה, המוכיחה לו כמו, שאין הוא נצר נתעב, משוקץ, מיותר...

ולפתע רואה היא תמונה מבהילה. מתוך חשכת החדר עולה לעיניה דמות אדם עיוור צועד ברחוב, מקלו הלבן בידו. אשה סומכת את זרועו. לידם שני ילדים, ילדיהם... עוברים ושבים נעצרים לרגע, מסתכלים בהם, נדים ראש – וממשיכים דרכם בצעד מהיר. צעדו של העיוור איטי, ממשש-מגשש הוא ברגליו והיא, אשתו, הילוכה נחפז, כמבקשת להתחמק מעין רואים. כמבקשת לברוח מעלבון חייה, ממר גורלה... מה רבה האכזריות בחיים! האם לא את דמות עצמה בעתיד רואה היא? מהרהרת מיר'ל. ואשר לו, לאהוב נפשה, לעיוור, הרי אין ספק בכך, כי עתידים חייו להתמוטט בלעדיה שהיא חייו ונשימת אפו... לא, הוא לא יגבור על המהלומה המזעזעת, אם כעצת חברתה ואחיה תנתק את קשריו עמו. ואיך תישא היא בזאת? ושוב מרגישה היא עצמה אחוזה במבוכה ונפתלת בסבך חסר-מוצא... אל אלוהים! אילו היה בעל מום כלשהו – חיגר, גידם, אף חרש ואילם – ולא עיוור, סוֹמא חשוך-אור, חסר-אונים, אובד עצות...

מחמת מצוקת נפשה בימים אלה משקעת היא את עצמה בכל כוחה וחשקה בלימודים, שמועד הגמר ממשמש ובא ועמו ודאי תיפתח תקופה חדשה בחייה. והיא תעזוב את ירושלים. ברשות עצמה תעמוד. מורה תהיה. וילדים אחרים תלמד, מהם יהיו שביתם מעורער ומסוכסך, מהם אשר הדוחק והמצוקה משלחים בהם את שיניהם הטורפות, ילדים מקופחים, מרודים, מבוישים הזקוקים אף הם לאהבה... הגיעה השעה להסביר לו כל אלה. והוא ודאי יבין לה. הן כה הרבתה לספר לו על חייה ומעשיה ושאיפותיה – מי כמוהו יבין לרוחה? אך היא גם יודעת, כי הוא יאזין לדבריה. לקול הרך, החם, שיעלה מגרונה בדריכות ובחרדה ובאלם מסוער – אך האם ירגע, האם תנוח דעתו, האם ישלים עם הפרידה, עם שברו?

חדווה עמוקה מתרוננת בנפשה, ברוחה, בכל איבריה של מירה בשובה לביתה במושבה. תעודת-הגמר בידיה, ותחושה של ניצחון והישג וזכייה, תחושתו של אדם שהגיע למחוז חפצו, לגבולו, אליו חתר בדרך של חתחתים ומוקשים ויסורים. ושוב דורכות רגליה בשבילי המושבה, אשר כל עץ וכל סלע וכל בית בה מוכרים וידועים לה כידידים קרובים, ודומה הכול מקבילים פניה בחיוכים מאירים... וקשת הים הכחולה סביב מתנוצצת, רומזת בשמחה, כמברכת אותה בחיבה לשובה. רום ומרחב מתנשקים, צוהלים, מתרוננים. הנה חזרה הבת אל צור מחצבתה, כציפור שנדדה בנכר וחזרה לקן, והיא התבגרה ויפתה והתעשרה בידיעה וקנתה תורה בשנות ישיבתה בירושלים. הייפלא, איפוא, שוועד המושבה כבר הזמינה לשמש מורה ומחנכת בזכרון-יעקב, שהיא בשר מבשרה ועצם מעצמותיה? אך היא, שכבר חייתה חיי-עיר ואפקי עולמה התרחבו, שוב אינה נושאת נפשה דוקא לכך. עז חפצה לחיות במקום תורה ותרבות וחיי ציבור – ולהמשיך בהשתלמותה.

היא פוסעת מתונות בשׂדרה המוליכה אל בית-הוריה הישן ובדרכה היא תולה את עיניה בכל בית ובכל חצר, ואוזנה קשובה לכל קול ורחש העולה מן המשקים ומן השדרות הרחוקים. מושבת ההרים חיה את חייה כאז, בצמיחה עמוקה ושלווה כצמיחת האילנות, דבוקה להרים האלה וטבועה בנופיהם, אך עינה הבהירה, החדה מבחינה בשינויים שחלו בכל פינה מפינותיה, בגילויי פריחה ושגשוג, ותאבה היא גם לדעת אילו שינויים התרחשו בחייהן של המשפחות מאז היא עשתה כאן, לאחרונה, אילו בנים ובנות כבר נישאו והקימו משפחה לעצמם, ומה מלאכתם ודרכם של חבריה למחזור הגמר בבית-הספר וכל כיוצא בזה. דומה, המושבה כולה משתרעת לפניה כבית-זכוכית שקוף וגלוי, ומבעד לקירותיו רואה היא את עורקיה בהם זורם דם חייה. לפתע היא נעצרת ליד בית אחד ומשהה את מבטה עליו. דמום עומד בית-האבן הכתום, מוצק ושלו, תריסי חלונותיו מוגפים, עצים מאוושים סביבו ומצטהלים פרחים אדומים בעטרת הגינה. מה מתרחש בתוכו עתה?

ביתו של הרב הוא, אשר האסון שפגע בו זה מקרוב הסעיר כל לב ונפש. מי לא הכיר ולא ידע את רבה הזקן של המושבה, שכל ימיו שקוע הוא בעולמה של התורה, והוא כמשלים בעצם הווייתו את משפחת אנשי האדמה שמלוא עולמם בעבודת השדה, בכרמים ובמטעים? והנה הוא נוסע לחברון, לשמוח בחתונת בתו, ושם נטבח-נרצח באכזריות-קין, בחמת-נקם, ועמו נתנו נפשם אשתו ושאר ילדיו, ורק בתו הצעירה ואחד מבחורי-הישיבה שמצאו מחבוא בארון – ניצלו. בנס ניצלו. צער ודיכאון טעון חשכת זעם ומרירות, עלבון והשפלה, השרה הרצח הזה בכל בית-אב במושבה, משל בו עצמו פגע האסון. ועתה משמש בה, במושבה, רב חדש, צעיר, בחור-הישיבה מפליטי ניצולי חברון, שנשא לאשה את זו שניצלה עמו – מעין פיצוי ותגמול לשואה המחרידה ומחאה כנגדה, לאמור: יש המשך. הנה כי-כן מהרהרת מירה – השתלבה גם המושבה השלווה, הנאה, העמלה, אשר כל ימיה חייתה בשלום עם שכניה באין מחריד, שרבים מהם עבדו במשקי האיכרים, בחצרותיהם התגוררו ומפתם אכלו וקשרי ידידות נרקמו ביניהם, ביריעת-הדמים שנפרשה זה עתה על הישוב היהודי כולו והיא זורעת אימות ונקמות.

ואולם כאן, סביב, מרחבי זוך וטוהר, כרמים טעונים ברכת פרי פושטים במדרונות, שלווה ובטחה ורוגע נסוכים בחצרות האיכרים – האומנם מצויה יד נפשעת הזוממת להעכיר שירה זכה זו ולכלות חיים אלה ולסאב יופי נשגב זה?

מביתו של הרב פונה השביל אל הצריף הגדול, הישן, צריף מגורי הוריה, הדבוק אל הגבעה וצופה אל פני הים. וצריף העץ – שום שינויים כמו לא נתרחשו בו, מצוּלהב וחָלום, ואך בפנים מה רבו התמורות! אבא איננו. אבא נפטר בשיבה טובה. שב אל עפרו אחד מגרעיני-החיים הראשונים אשר ממנו צמח וגדל ונסתעף בית-אב על גבעת-הקדומים המסולעת, הדחוייה והנידחת, אבא שרוב ימיו אכוּל היה דאגה ויסורים, שמעיינות של אור וזוהר ושירה אילמת פיכו בנפשו – ובאדמה אשר אימץ לו בנעוריו, עם עלייתו ממרחקי נכר, האדמה הנוקשה והקשה והזעומה, אשר כמו חיכתה נכספה אל ידיו, ידי-העמל הכבדות, הסדוקות, האפורות אשר תקסום מתוך רחמה, באהבה בדבקות ובהקרבה אוצרות-ברכה אצורים, ולזיעת אפו אשר יפריח אותה. הצריף לא נשתנה, אך לה נראה, כי שונה הוא, כי אחר הוא מכפי שהיה עשרות בשנים בעוד הוא, האיכר נמוך-הקומה ושחור-השער, מהלך היה בתוכו, עטוף שתיקה וענווה, ונושא את נטלו וגורלו באהבה. דור הולך ודור בא – שומעת מירה קול בנפשה – ושירת חיים מפכפכת באין סוף...

האח הבכור כבר נשא אשה ונתכנס באחד מחדרי הצריף הגדול, ועמם האחות הצעירה ממנה, בת הזקונים; ואילו האח הצעיר, אשר כבר סיים בינתיים את חוק לימודיו בבית-הספר החקלאי במקוה-ישראל, מתגורר עם האם-האלמנה בחלקו האחר של הצריף. אך כמִקודם עובדים הם יחד במשק אשר טרם נתחלק – אשר עוד עתיד להתחלק – וממשיכים את מורשת אבא, החלוץ המתנחל, ויניקתם מן האיכרות אשר הוא הנחיל להם ואשר בה גדלו גם הם. ואף-על-פי-כן – עמוקים השינויים... שנים חלפו מני אז בחיי המושבה ידועת הסבל ובחיי תושביה העמלים אשר, דומה, התחשלו והתחסנו יותר, ובניהם שגדלו למדו להכיר יפה את נחלתם, דבקו בה, אירשׂוה מנעוריהם ומטיבים לעבדה. הזמן העלה ארוכה לפצעי-עבר שהגלידו, ורק באזני הראשונים עוד עולים לעתים מנבכי הדממה החלוּמה העוטפת את ההרים ואת הים – הדי הסערות והזעזועים והחרדות מימים עברו, אשר חלפו עברו וגם את הצריף הזה פקדו. המשק התרחב ויבוליו השתפרו, כרמי הזית והגפן, שטוּפחו ביד חרוצים גם בשבע שנות הרזון והמצוקה, מניבים פרי-תרומות. וכמוהם שאר הענפים. אך אפשר והשינוי המכריע הוא דבר בואה של האשה החדשה, מחוץ למושבה, שהיא גיסה וכלה, וכמו רוח חדשה הביאה עמה לבית-איכרים מושרש ומסועף זה... הן עד כה היתה אמא בלבד ראש הבית, מקלטה החם, הטוב, הבטוח בשעת צרה ובשעת ששון, דאגתה פרושה על הכול וכנפיה מצרפות הכל במשפחה אחת, ומעתה שוב אין הם משפחה אחת אלא כשתי משפחות תחת קורת גג אחד...

והנה נתלות עיניה ביעל, בת-הזקונים, דלת-בשר וגרומה היא, אך שופעת חיות ועינים לה בורקות, עליזות ותלתלים שחורים ומקפצים. היא, הרכה בשנים, משווה שמחה וחן ומדליקה חיוכים וליבובים על פניהם של בני הבית... בחדוותה ומשובתה – ומקובלת וחביבה היא, אפשר על שום שאחרונה היא להם, ובעצם ישותה מסיחה את הדעת מקשיי השעה... ודמיון לה, ליעל זו, דמיון מוזר, ותשוקות שונות מפעים הוא בתוכה... מנין לה, לבת עובדי-אדמת-הרים, דמיון זה? הנה היא מתחפשת ומכריזה על עצמה מלכה, מושלת ושליטה, תקיפה, והכול – האחים, האחיות – עבדים ומשרתים לה... ועד מה מתפנקת היא, רעבה לגיפופים ולחסדים, ויודעת לדרוש ולתבוע ולעמוד על מילוי חפציה ומשאלותיה, אחת שליטה קטנה וגאוותה המורגלת להטיל את מרותה ורצונה על המבוגרים...

כציפור שיר היא מנתרת מהשכמת הבוקר. הנה היא נכרכת סביב לעורפו המוצק של האח, רכונה על כתפיו ורגליה מפושקות והיא מאיצה בו, מאיצה... הוא ממהר לשדה, מבקש להיחלץ מחיבוקה, אך היא אוחזת בו וחמדת צחוקה העליז ממלא את הצריף... אז הוא לוחץ אותה בידיו המופשלות לאחור, כִּרכר עמה (משל נער צעיר הוא המבקש לשכוח את עצמו במשחקו) – ומטילה לתוך הגיגית המלאה מים צוננים...

אך עוד ועוד חידושים התרחשו בצריף הזה... במרחקים.

בהפתעה מרובה קוראת מירה במכתבים שהגיעו מפולין, מן האחות הבכירה, מכרמלה. והמכתבים מספרים על חוויות ורשמים מרטיטים של נערה, ילידת הארץ, שנקלעה, לראשונה בחייה, לכרך גדול בגליציה היהודית, ועל חיי היהודים עתירי-הגוונים, התוססים ומפכים ושׁוֹאנִים, והם כה רחוקים ושונים מן הפלג הדל המושך מימיו בעצלתיים על הר-הכרמל... הה, אין בהם, במכתבים אלה, משום בזוי הגולה (האומללה, המדוכאה, המסכנה...) ולא משום השפלת קומתה וקרנה (כפי שנצטיירה בעיני רוחה של מירה) ואדרבא, השתאות עומדת בהם והתפעמות מן הצבירה הגדולה של כוחות-חיים יהודיים בתוך ים-הגויים, – חיים אשר מירה ניסתה לתארם לעצמה ולהמחישם לפניה בדמיונה – חיים של אנשי פְּרַקְמַטְיָה[5] ועסק, אנשי רוח והשכלה, נאמני מסורת ומתבוללים, חובבי ציון ושולליהם ונוער רב בלא שפלות-קומה ושפלות-ברך, ואדרבא, גאה ובוטח בעצמו, קנאי ולוחם, וגם צמא פעילות ותענוגות, כדרך של נוער בכל אומות העולם.האחות הבכירה אשר בפולין מגלה עולם גדול, חדש, אשר רק היא בלבד מבנות המושבה זכתה לראותו ולחיות בו, והיא כשחיין שהעז וזינק לתוך גלי הים... הגלוי החדש מחריף ומחדד בה, בכרמלה, את חפץ הנאת החיים ועינוגיהם, פיצוי וגמול למצוקת נעוריה בבית הוריה הדל. והיא כבר סיגלה לעצמה – כפי שהיא מציינת במכתביה – את הליכות העולם החדש ואף את לשון הארץ החדשה... וכל התנאים מסייעים לה. היא, ילידת הארץ, המחוננת במזיגה של אופי ויופי, כחידוש כגילוי היא בעיני צעיריה של העיר לבוב... הליכותיה שיש בהם משום גילוי למרד של בת המושבה בכפיפותם האנוסה של האבות, חן האצילות הענוגה הטבועה בה המזווגת בקשיות גאה כשל נופי מושבת הולדתה, – שובים לבבות. מחזרים ומעריצים ומאהבים נמשכים אליה, האשה הצעירה, ילידת ארץ-ישראל. תבונת נשים וחוש חיים שבה מסייעים לתפוצת האגדות הנרקמות סביבה. היא השגרירה הבלתי מוכרת של ארץ-ישראל החדשה. והיא מספרת על ארץ הולדתה, על המושבות והקיבוצים, האיכרים והחלוצים, וכמובן על זכרון-יעקב ועל בוניה ולוחמיה, ועל עצמה בכלל אלה. מי צעיר ולא ישמח להארח לה, להיעתר למבוקשה, לסייע בידה? לא, אין היא מביישת את ארץ ישראל...

החיים בכרך הגדול אפשרויות נרחבות, מפתות וקוסמות טמונות בהם לנערה הנאה, הסוערת, שגדלה בכפר הרחוק, הנידח – בעושר ובנכסים שבהם, במעמד של כבוד והשפעה, בהנאות ועינוגים. והאפשרויות חשופות ומפתות וקוסמות. ודאי, האדמה ההיא וההרים הם חיים בנפשה, לעולם לא תיפרד מהם לצמיתות, אך הם רחוקים ומפגרים ודלים... והיא צעירה ונאה ונפש עורגת לה ואופי עז.

אפס, בינתיים אנוסה היא לדור בחדר צר בבית הוריו של בעלה, שעמו נסעה לפולין וקיומם בקושי רב, והוא עצמו טרוד בלימודי השתלמותו, ולא עוד אלא שהיא גם אנוסה, כדי לקיים את עצמה ולסייע לו, להורות את הלשון העברית לתלמידים, בשכר. אהה, כי שונה ורחוקה המציאות מחלום-הגדלות מטופח-הדמיון! גובר והולך בקרבה המרי נגד קשי חייה. תחילתו חנוק וכבוש, אין בידה להביעו ולנסחו, אך הוא מתחשל כפלדה ומשתחז כמאכלת הנטויה ללבו שלו, של בעלה, אוהבה נפש. כנגד מי תמרוד ותתקומם זולתו? והאם לא הוא שהביאה עמו לכאן, לגליציה, והאם לא עליו לחלצה מן המצוקות ולהעלותה אל מרומי המעמד, כיאה וכנאה לה, לאשה עתירת-חן-וסגולות שרבים חומדים אותה? הוא מבקש לעודדה ולנחמה, לפייסה ולרצותה. הן סופם לחזור לארץ-ישראל, ועוד העתיד לפניהם, ומה מקום וטעם למרירות קצרת-רוח? יתרה מזו: הוא אף נפגע בכבודו ונפצע בעלבונו – באהבתו אליה, שהיא לו כיקר בנכסים, מחמת כפיות הטובה, החמדנות והשאפתנות שאינן יודעות שבעה. ויש אשר יפקדוהו גם רגשי קנאה, כמחטים מלובנות הננעצות בבשר החי, וביחוד בזמנים כאשר הוא נמצא, לרגל לימודיו, בריחוק מן הבית... לא לחינם – סבור הוא – חריפוֹת קובלנותיה על כי נאלצת היא להתגורר במחיצת הוריו. האם לא אמרה לו, בפירוש, כי טוב לה להיות נערצה ואהובה ולדרוך על מרבדי פרחים שטוּחים לרגליה?

ועוד יודע הוא, כי בין הגברים המפזזים סביבה כפרפרים הצבעוניים סביב פרח-הצוף, ואשר היא מאירה להם פנים ומעניקה להם חיבה ונוהגת בהם דרך חירות, מצוי בארץ-ישראל, שירד אל משפחתו האמידה בלבוב. לא אחת נתעורר בו חשש, שמא אין זו ידידות צרופה בלבד – והאומנם תיתכן ידידות בין גבר לאשה בלא קרבת גוף – שואל הוא את עצמו בחרדה? הה, מי כמוהו מכיר ויודע את כרמלה, שכוח בה לצודד מאהבים, לשחק בהם לסערם, לדכדכם ולעודדם?

הוא רואה אותה באהבתה... לכאורה קרת-מזג, אדישה, שליטה בעצמה, מאופקת. אך משמתעורר בה ייצרה – הרי היא כהר הגעש העוצר להבות... הייתכן, שזו תשמור לו אמונים, המסוגלת זו לשמור אמונים? – והרי האהבה שלה אינה, בעצם, אלא אהבת עצמה וכל עיקרה בעינוג עצמה, וכשם שעשויה היא לאהוב במיצוי כל נפשה וחושיה כך עשויה היא, בלא נדנוד עפעף, לדחות את אהובה ולהתנכר לו... ומיד, בלא שלב מעבר, למצוא פורקן באחר. היש לבוא עמה בטרוניות? אפשר עניין של גזע הוא, כצבע העור, כחיטוב האיברים, עניין שבירושת-בשר-ודם – וכבר שמענו על נשים רבות (ולא בסִפרוּת בלבד) שצורך להן לאהוב ולשלוט בגברים רבים (אם כי אמת גם, שלא אחת מושפע השיפוט על האשה החיה, אשתך, מן ההתרשמות שנקלטה בך לפי הטופס שבספרות). וסופם נפרדו.

מירה קוראת את המכתבים ואת כל החבוי בין שורותיהם וברי לה, כי נבע פרץ עמוק בחיי המשפחה של אחותה בנכר, במרחקים.

– מה נלין עליה? – טוענת היא באוזניה של האם, שהרי מצבה דחק עליה...

אולם אין האם והאחים גורסים כמותה. אין הם תופסים ומשיגים ומשלימים. הן הכירו את בעלה של כרמלה לפני נישואיהם, וחיבבו אותו, הן היא עמדה לחזור עמו לארץ והכול חיכו-ציפו להם בקוצר-רוח, ובמיוחד לה, לכרמלה, שצעירה לימים יצאה את הבית ועתה, לפתע, גירושין...

– גירושין – זה הפתרון הנאות במצב של חוסר-אהבה וחוסר-התאמה בין בני הזוג – מעירה מיר'ל. זו דעתי מני אז. שאם לו כן חיי-המשפחה כפייה הם ואסון ויסורים...

אך גם הסבר זה אינו מניח את דעת האם. גם לה ניסיון חיים לא מועט ולא מבוטל – משיבה היא – ורבות ראתה בשנות חלדה והיא יודעת, כי רבים, מה רבים המקרים כאשר חוסר-הבנה וחוסר-אהבה המתגלים לפתע אינם אלא כסות וחיפוי להתפרקות, לתשוקות ורצונות סמויים ועתים לעיקשות, או לסתירות וניגודים שהם אומנם כשריטות וצלקות כואבות, אך סופן להגליד... ודאי שמצטערת היא על כך, מאוד מצטערת. אילו היתה היא, לפחות, עמה, שם. מי כמוה מכיר ויודע את כרמלה המופלגת באהבת-עצמה אשר יופייה ונשיותה מוסיפים עליה ומעודדים אותה ומסחררים את ראשה? – קראי הלאה – אומרת היא – קראי... אומרת היא למיר'ל.

והרי המכתבים החדשים, מאז נישואיה בשנייה – כמעט ללא הפסק של זמן. הפעם כתובים הם, בעיקר, בידי בעלה השני, שסגנונם נאה ולשונם גלוית-לב. הוא הכירה לדעת עוד בימי נישואיה עם הראשון – מספר הוא. ראה למצוקת נפשה, לדוחק מצבה, לבדידותה, ושאין בידיו של בעלה להבטיח את לבה – מטעים הוא. האם יכול היה, האם רשאי היה לסרב? ולפיכך סבור הוא, כי יש בו, במעשה שנעשה, היינו הגירושין מעם הראשון וההתקשרות עמו, קודם לכל משום תיקון מעוות ועוול שנגרם לכרמלה, מעשה טוב ומהוגן בתכלית... וראוי, משום כך, שגם הם, אמה ואחיה ואחיותיה, ישמחו ויברכו על כך.

ואף-על-פי-כן אין אמא שמחה בשמחתו, ולבה אומר לה, שמעשה לא כראוי נעשה, אף שאין היא יודעת אל-נכון את פרטי מניעיו וגורמיו. היא אך משערת, היא אך מנחשת... ומכל מקום ברור לה: אין היא רשאית להטיל את מלוא האשמה בחתנה לשעבר...

– ומה בצע בהאשמות? – שואלת מירה. האם לא מוטב להסתכל במישרין בעיני העוּבדות ולהסתגל למציאות ולהבין לנפש האשה... ולדרישותיה. זכותה של האשה לחיים נאים ומתוקנים, להפיק מהם מלוא הנאה וסיפוק, לשיפור מעמדה גם אם, לעתים, כרוך הדבר בגרימת צער לאדם האוהב אותה... מעט סבלה כרמלה בנעוריה במושבה? והאם אין זה מדרכו של עולם?... האם לא ניסתה היא, אמא, וגם אחיה, להשפיע גם עליה, על מיר'ל, כי תנתק את קשרה עם העיוור מן המוסד בירושלים? האומנם סבורה היא, כי עולמה של האם האיכרה בזכרון חופף את עולמה של הבת ילידת זכרון? יש התקדמות... ומושגים... ומאווים חדשים, נועזים... והאין אמא יודעת, כי גם כאן, בזכרון יעקב הקטנה, כמו בכל מקום, כה נדירות המשפחות השלמות והמושלמות? והזמנים החדשים החריפו-החמירו צרה זו...

מסתכלת האם בבתה האהובה עליה, הבת הטובה, המשכילה, הנאה – ולבה עליה דווי... בתה – וכה שונה היא ממנה, בתה – וכה אחרת מכפי שהיתה לפני שנים, בהיותה בזכרון, שעה ששתיהן מאחרות היו לישב בערבים על גזע-העץ הכרות אשר בחצר, שעוּנוֹת אל הגדר הרעועה, מסיחות זו לזו מחוויות עולמן...

– הלוואי ולא תתנסי את ביגון הזה – לוחשות שפתיה...

צחוק קל פורח בשקי לחייה הצחות של מירה ומתנצנץ בעיניה הירוקות, צחוק שאבק של לגלוג סמוי בו ומשובה וחמדה.

עתה היא מספרת, כי נכזבה מטעמים שונים תקוותה למשרה המובטחת בבית-הספר במושבה ויש להניח, כי את שנאת-ההוראה הראשונה היא תעשה באחת ממושבות הגליל העליון... מה צר, שאבא אינו בחיים, שודאי שמח היה לראות בנחת בתו. אין היא מודאגת לעתידה, ואדרבא באמונה ובביטחה רבה צופה היא לקראתו, בטוחה בעצמה, בכוחה, בסיכוייה.

– מעתה אהיה עומדת ברשות עצמי – היא מעירה – שוב לא אפרוס את לחמי לפרוסות, כדי לייבשן ולזון עצמי בהן מערב שבת לערב שבת, כאשר נהגתי בזמן הלימודים בירושלים. עצמאית אני, עומדת ברשות עצמי...

– מי יתן ותצליחי בכל אשר תפני – לוחשת האם, וידה הכבדה, המיובלת, המגויידת מחליקה בחיבה את שיער-המשי המתולתל, הבהיר, הסורר של הבת...

 

 

                                  כָּל לֵב, שֶׁבְּקִרְבּוֹ לָאַהֲבָה מִשְׁכָּן, –

                                  אִם מוּסְלְמִי הוּא אוֹ נוֹצְרִי הוּא, אַל תִּבְחַן! – –

                                  מִי שֶׁבְּסֵפֶר אַהֲבָה שְׁמוֹ סֻמַּן,

                                  מַה לוֹ אֵשׁ-הַּתָּפְתֶּה וַּמה לּוֹ עֵדֶן-גַן?

                                                             מרובעים מאת עומר כיאם

                                                                                                                      

פרק ד': ערבי צעיר שובה-לבה

עוד לילה תכול, צלול רבוץ על ההרים מתעוררת המושבה הזעירה בגליל העליון משנתה. שלווה רוחשת-לוחשת, הומה-מתנגנת בלבו באלפי כנורות, ואך כפעם בפעם נחתכים בו קולות חדים, טרופים, זועפים, אנקות חטופות של ציפורי-לילה או חיות-בר. אורות קלושים נדלקים בבתים הנמוכים הפזורים ברחובה הקצר של המושבה כעיניים נוצצות באפלה. האיכרים קמים לעבודתם בשדות. פה ושם עולה נקישת דלת, נשמעים הדי פסיעות כבדות, איטיות. אחר כך גוברת ההמולה בחצרות – הם רותמים את הסוסים והפרדות ונוטלים עמם את מכשירי-העבודה. בצאתם לדרך מלווה אותם כוכב השחר. הכוכב דועך כמו בפתע ופס וורוד-תכול מסתלסל באופק, מפציע מתוך העלטה הנמוגה לאיטה. אור חוורוור מעומעם עולה בפאתי רקיע וערפילים לבנים קלילים שטים, נעים מרחפים סחור לראשי ההרים ופושטים בשדות טלוּלים רעננים, עליזים, המתגלפים מתוך חללו של הליל.

ומתוך הבהירות הכובשת והולכת את היקום מתגבשים הקווים המזדקרים למרום של הרי הלבנון, ניצוצות ראשונים של השמש העולה מזדהרים בראשם הצחור ומתחייכים העמקים המתפרקדים ופניהם רחוצות הטל עוד רועדות בצינת הלילה... אך הנה כבר זורעת השמש ניצוצות ניצוצות, רשפים רשפים, גלי גלים של אור ופז מלהט... בוהק זוהר נסוך עתה על גבנוני הגושים החומים-שחומים, הגרומים, של הררי הגליל, שהם כחיות-בראשית, יצורי-ענק שקפאו באבן, והם כמסתכלים סביב בתמיהה אילמת על חורשות-זית המכסיפות-חיוורות עדינות-ענוגות, על הסלעים המפוזרים כעצמות משופות, חשופות...

חדר מנומנם, נמוך, רהיטי-עץ חשופים, חפצי-בית כפריים פזורים בעירבוב, מלילי-קש בפינות. מן החצר משרכת צעדיה איכרה כבדת-בשר, מטפחת לבנה לראשה, שמלתה תלוייה עליה ברפיון, כד חלב מהביל בידה.

ליד השולחן מסבה מירה, שערה עשוי ותלתליה הרעננים מקפצים, חיוך של קורת-רוח על פניה הזכות, הרכות הגלויות, ואישים של חדווה שקטה, בהירה, חמה בעיניה. בחפזה אוכלת היא פיתה ונוגסת בזיתים. מן הרחוב עולים קולות ילדים בדרכם לבית-הספר. אף שזמן מועט היא במושבה כבר נתקשרה בהם ובהוריהם, מכירה ויודעת את חייהם. הלא היא עצמה בת מושבה. וכל ילד, שהוא עולם ודמות לעצמו, חוויותיו כחלק מנפשה וגורלו קרוב ללבה – כאם היא להם. מי עוד כמותה, שילדותה עברה עליה במצוק ובסבל בביתם של מתנחלים, משיגה רום ערכו ומעלתו של בית-הספר ושל המורה בחייו של הילד וביחוד בכפר?

לידה יושבת בתה המבוגרת, המזקינה של בעלת הבית, מגושמת-בשר וכבדת-תנועה כאמה. בהרות-שמש וחטטים זרועים בפניה. במבטים שקנאה אפלה, עכורה, נחותה בהם צולפת היא במורה החדשה, הצעירה והנאה והמשכילה, המתגוררת בביתם וסועדת על שולחנם ובחורי המושבה כבר כרוּכים אחריה. בחוּש מרגישה היא ביריבתה העולה עליה שפלשה לתחומה. לפתע נכנס האח. ריח של זבל רפתות נודף ממנו. רם-קומה וחסון-גו, פשטות תמה ויושר ושתיקה מאופקת – כרגבי האדמה. מה לו כאן בשעה זו – תמהה האחות – והלא מקומו עתה בשדה? האם לא בשל מירה בא לכאן, לחבקה בעיני-חיבה, לזכות בברכה פרידתה האילמת לפני צאתה אל עבודת יומה? והיא, מירה, כמבינה לפשרו של הסוד, עיניה הירוקות זוהרות וחיוכים עליזים, שובבים, מרצדים בגומות לחייה ותווי הפנים המסתלסלים כקשתות עדינות –

היא מסיימת את סעודתה, כמו אינה נותנת את דעתה למתרחש סביב, וממהרת לבית-ספרה כאל עבודת-קודש. ואולם הקרב האילם של המבטים מתחדש בשעות אחרות של היום, כל שעה בה מזדמנת מירה במחיצתם של בני-הבית, ובעיקר הבת הבכירה. מבטים חטופים, יוקדים, מסוערים, שחֵימה וזעם, חמדה ותאווה, קנאה וחרדה מפעפעות בהם. מבטים כחניתות מרוטות. ככל שפושט מוניטין הצלחתה של מירה בעבודתה ושבחה עולה מפי הורים וילדים, ככל שעטים עליה צעירי המושבה כעדר זאבים מיוחמים שוחרים לכיבוש טרפם והכול מסיחים בה בהערכה – כן מחריף הקרב וגוברת מתיחותו העצורה, העויינת.

מירה מרגישה במערכה המתרגשת, שהיא הנפש הראשונה הפועלת בה גם בבלי רצון מכוון, שהיא מרכזה ועניינה. בגמר סעודת הצהרים מזדרזת היא ופורשת לחדרה ושוכבת לנוח. תנומה קלה נקשרת בעיניה. מבעד לתריס בוקעות קרני שמש פז, מרצדות, מלחכות את רצפת-העץ. והוא, הבן, אף שאצה לו השעה לחזור לעבודתו בשדה, עדיין ישוב על מקומו, בכבדות, משהה מבטי עגמה וגעגועים אל עבר הדלת הסמוכה של חדרה – אחר כך הוא קם, פוסע בצעד אטי – ויוצא. עיניה החשדניות העוינות של אחותו הבכירה בולשות, תרות אחריו.

לעת ערב – ובחורי המושבה באים... כל בחור וטוב בא לבקרה, לבקש את קרבתה, להציע לה את חברותו ונכונותו ועזרתו. מעולם לא הרבו כל כך לבקר בבית הזה, המנומנם והשלו ככל בתי המושבה הרבוצים פזורים על הגבעה. אוזנה של הבת הבכירה, שהיא עתה בודדה ומבודדת שבעתיים, נעלבת ומושפלת, צדה את פרפורי הצחוק המתגלגלים מעבר לדלת הסגורה ולבה בקרבה נצבט בצער; ועתים, כאשר אחד הצעירים משתהה יחידי בחדר, עמה, ושיחם קולח בלחש – אין היא יודעת את נפשה...

ואך היא, מירה, אין לבה נתון כלל להם, לבחורי המושבה, עובדי-אדמה פשוטי-הליכות שכל עולמם השדות והבהמות והיבולים ועמלם בולעם. גברים, ודאי, כבני זכרון, בריאים וחומדים ושולטים, ואולם היא, לא תמצא את אושרה במשק ובמשפחה במושבה הזעירה... האין היא ראויה ליותר מכך – לחיי תרבות ועינוגים? תיאטרון עוד לא הזדמן כאן מעולם. והאם מעטים ביקשו את ידה?

לעת ערב, עם שקיעת השמש מאחורי ההרים, יוצאים הם – החבורה כולה ומירה עמם – לשוח בסביבי המושבה המרהיבים עין בקפלי הררים ובחמוקי עמקים ובחביוני משעולים, ובצבעים רכים, משמחי-לב ושופעי-רוגע, לנשום את אוירו הבשום, הצונן, הזך של הערב – וירח כסף מלווה אותם מעל. מימי ילדותה אוהבת היא את הטיולים בדרכי הארץ, בשביליה ובשדותיה. גם הוא, בן בעלת-הבית, מתלווה אליהם, הוא מהלך בסמוך אליה, כשומר את צעדיה, ואושר מפכה בתוכו. הן הוא, האחד מבני המושבה, אשר זכה לגילויי חסדה וחיבתה וחיוכה. לא לילה אחד כבר איחר לשבת עמה, מתחת לנופו הנרחב המצל של עץ-תות, כאחד היושב ליד מעיין מפכה חדוות-חיים מצודד-מלבב, עליז-רענן, והוא טובע נשיקות קלות, עצורות-מלוהטות בגבות עיניה ומלטף את חלקת צווארה הרך, החם, הצח. ומאז אין הוא יודע מנוחה... אין זאת אלא שמִן השמים זימנוה לביתו, והיא הפעימה את נפשו, כקשת קסומה הרעידה את מיתרי לבו אשר האהבה והחמדה אצורות היו בו, רדומות ודמומות, בשלות ועלומות, עד לבואה – ועתה המיתרים רועדים, רועדים...

עם הדמדומים התכולים הפושטים בהרים והאפלה המתעבה בעמקים, מפליגים הם, בני המושבה ובנותיה, בשירה עליזה, קלת-אבר, ורסיסי-הדים נענים לה מכל עבר. מאחוריהם יום העבודה הארוך, המייגע, בשדות הלהוטים – ולפניהם – הלילה המתרונן, ליל הקיץ הגלילי, מעורר את החושים ומרענן את הנפש. חדוות נעורים שוקקת, הומה. במעלה הרחוב, בגבולה של המושבה, נעמדים הם רגע. ערבי צעיר, הפוסע לאיטו בכיוון אל המושבה, מזוודה קטנה בידו, בא לקראתם. רם-קומה הוא ושחור-עין, עור פניו שחום ורך וחיוך חבוי בשפם-הטרזנים.

הערבי מברכם לשלום, ונעצר לידם. מבטו ככווית אש צורבת, חודרת, נוקבת, מסעירה את כל הישות, נאחז בה.

מירה מסמיקה. הערבי נפנה לדרכו, והיא מעיפה מבט חטוף לאחור, ושוב נפגשות-נדלקות עיניהם. אחר כך היא שואלת בקול רפוי את בן-לווייתה לערבי הצעיר אשר נראה שלא מבני המקום הוא ולא בן פלחים, ולמעשיו במושבת הגבול הזאת.

– מעובדי-המכס אשר בתחנת-הגבול – מזדרז הוא להשיב לה. משכיל ויודע שפות. ערבי נוצרי. חבר וידיד. והוא מתגורר בביתו וסועד על שולחן ביתנו...

מירה מהלכת לצדו במשעול הצר המתפתל בין הרים וסלעים. פעמי צעדיהם נבלעים בחלל, ודומה בלוּעים הם בתוכו, מזוגים בו. גם ילדותה חלפה בהרים – חינם קוסם לה ועוזם נוסך בה בטחה. הלילה צונן וקורץ באלפי עינים-כוכבים. הם פרשו מן החבורה ומתיישבים בפינה תלולה, דשוּאה, חבויה, סלעים סביב. ידו מחליקה ברוב עדנה על תלתלי ראשה הסוררים, כמבקשת לכבשם ולהכניעם, מלטפת את ערפה החם, המלבין באפלה, אחר כך הוא מחבקה ברוך בזרועותיו הארוכות, הכבדות-מגושמות, כחבק חפץ יקר-ערך, וחושש שמא תפגע תיפגם בו נגיעת היד. היא שותקת, אך הוא חש בגלי החום העולים ופושטים ממנה, שעצם קרבתו הגברית מסערתה ומשכרתה, שאין היא מעלימה את פרפורי התשוקה העצורה של אהבתה והיא שוקעת בזרועותיו, בלטיפותיו, בגיפופיו – מה טוב לו שבחרה בו, שנתרצתה לו, שהיא מעניקה לו את חיבתה, שהיא מניחה לו לנשום את ריח עורה הצח, הנעים לו מכל פרחי השדה! היש עוד ספק שעתידה היא להיות בחירתו רעייתו? הוא יעבוד בשדות – מהרהר הוא – והיא תלמד את ילדי המושבה – נאה וטובה וברוכה תהיה המשפחה אשר יקים. והוא ישמור לה אמונים וידאג לכל מחסורה... נסיכה תהיה, נסיכה גלילית. וגם את הבית ישפץ וספרים רבים יקנה – למענה, המשכילה. והוא כבר רמז במכתבו אל אמה ואל אחיה, כי בקרוב יבקר אצלם, בחג הפסח (עם חופשתה מן ההוראה) ויבקש את ידה ושם תאושר בריתם...

רגוּעים שוכבים הם עתה, זה ליד זה, בדשא האפלולי, מסתכלים בירח החלוּם ושטים עמו הרחק – הרחק...

לפתע חולף בה רעד קל – ונשימתה תוכפת, מעמיקה.

היא שותקת. לעיני רוחה עולה דמותו של העיוור – גם הוא ביקש לדבוק בה בכל נפשו, אף היא השיבה אהבה אל חיקו, ולא אחת חלמה לקשור את חייה בחייו. והנה, נפסק הקשר... וצלקת כאוּבה הניח בנפשה. האם התנאים האכזריים הם שגרמו, עקירתה מירושלים אל הגליל העליון? לא, לא התנאים הם... מדוע תשלה ותונה את עצמה? שהרי על צד האמת לא היה הקשר הזה אלא עודף-ריגשת נעורים תמה-תמימה אשר התפוגגה עד מהרה... כי לא הוא היה נסיך חלומותיה. לא ולא. ומה עלתה לו? שמועות קשות, מוזרות, הגיעו לאוזניה, שדעתו נטרפה עליו, והוא שרוי עתה במוסד לחולי-נפש... כן, הוא אהב אותה. האומנם גם היא אהבה אותו?

לידה שרוע בן-האיכרים כבד-הגוף. שתיקתה המהורהרת מציקה לו, מדאיגה אותו. ושוב הוא מעורר את השאלה אשר היא מתחמקת בהתמדה להשיב עליה תשובה ברורה – ומי מבני המושבה לא הציגה לפניה? – מדוע תהסס בהחלטתה? – מדוע? האם בן-כרך הוא, קל-דעת העשוי להפר את הבטחתו, האם מפקפקת היא בכנות רגשותיו וביציבות אהבתו? ונוסף על כך, הן עיניה הרואות: מועטות הבנות במושבה הדחוייה, הרחוקה מישוב וגם הן מי מהן בכוחה להתמודד עמה ביופי, בהשכלה, בסגולות טובות שאין כלל בכוחו להגדירן בלשון לימודים וספרים? איכר הוא, בן-איכרים – ולא אחד הפכפך...

– לא, אין היא מטילה ספק ביושר דבריו ובטוהר רגשותיו ובאמת יחסו אליה. וכל פסול אין בו, חלילה. נהפוך הוא... אך עליה עוד להימלך בדבר. היא אוהבת את הכפר, את רוּם ההרים, את הנופים השלווים, את מרחבי הגליל הזכים הנפלאים, הבתורים גיאיות והרים. הרכים והעזים כאחד – אך עם זאת חששות סתומים מרתיעים אותה... האם יעלה בידה לעשות את כל ימיה במושבה הזעירה הנידחת, בקרב הנוער צר-האופקים הזה, שמלוא חייו עבודה מזה ונשפים וריקודים מזה?

והיא מספרת לו על אחותה הבכירה, אשר גם היא לא עצרה כוח להתקשר לצמיתות למושבת-הולדתה, להיות אשת איכר ובעלת משק, וסופה נתגלגלה לפולין הרחוקה, ועתה, שׁבעה מראות וחוויות עתידה היא לחזור לארץ-ישראל. לא, אין חפצה וכוונתה לעזוב את הארץ. כאן שורשי גידולה וחיותה. אך להשתקע במטולה? ועם זאת – מעירה היא בבת צחוק – הן צעירה לימים היא ואין את לבה עתה להעמיס על עצמה עול משפחה ומשק וילדים...

דבריה מגבירים את מבוכתו ומעמיקים אותה וזורעים חרדות בלבו. מה יגיד ומה יאמר לה? האם ישיב לה, שאכן מצויות כאן בגליל ובשאר המושבות בנות איכרים ונשי איכרים אשר תשוקות וקנאה לעיר, לחיי עיר ומנעמיה, למרחקים, תוססות בלבן, ואולם עם זאת מלוא חייהן ועולמן – על אף הכל – במושבה ובמשק, בחי ובצומח, המזינים את רוחן? אך אם אמנם אוהבת היא אותו, כלום יקשה עליה לוותר עליה לוותר על חלומות מופשטים, למענו, למען עתיד חייהם המשותפים? האין טובים חיי השלווה בכפר בלב ההרים האלה, ועדיפים על מהומת הערים והמחנק בין החומות? – מהרהר הוא. אך הוא שותק, וצער באלמו הכבוש.

והיא, כחשה בצערו, מלטפת את כף ידו הכבדה, השעירה, השזופה בליטופי-ניחומים.

הרי הערבי... חברו... דמותו מאירה לפתע בעיניה. מתוך האפלה. מוזר... היא זוכרת את מבטו. היא כבר שמעה את שבחיו. גם הוא מתגורר כאן, במושבה, אך אין הוא קשור צמוד אליה לצמיתות בטבורו. מה הדוּר הוא בלבושו וקל-תנועה, יופי מטופח ומעודן, ושיחו כשל אחד משכיל, והוא כה שונה משאר בני האיכרים היהודים במושבה – מדוע עלתה דמותו לעיניה ואינה משה ממנה? אפשר על שום השוני הרב בינו לבין שאר הבחורים במושבה. היא גדלה בין ערבים עמלים, מצויים בידידות, בהכנסת אורחים, בהכרת טובה למיטיביהם, פשוטי-עם, בחצר הוריה התגוררו, במשקם עבדו, מתמיד הרגישה רגשי קרבה ואהדה אליהם... והם ידעו לאהוב, במסירות ובהקרבה שלא כמצוי. לא זרים הם לה. ככל האדם.

היא קמה, כוח פנימי, סתום, מאיץ בה. האם משתוקקת היא להיפגש עם הערבי, עוד הלילה, והיא טרם החליפה עמו גם דיבור אחד?

– עלינו לחזור – מעירה היא. מחר עלי ללכת לבית-הספר...

בכבדות, באי-רצון, הוא קם מן הדשא כאחד המתנער מחלום-סיוטים. לאיטם חוזרים הם, תוך שתיקה.

*                               *                               *

אפלה במושבה. שורת הבתים הגבנוניים הרבוּצים דמומים. הנה בית מגוריה... הם נכנסים פנימה בחשאי. בקיטון הסמוך לחדרה, שעמד אתמול ריק, מתגורר עתה הערבי, תושב המושבה שחזר מחופשתו. אור מתנוצץ בחלונו, נזרע על שיח הפטל מחוספס-העלים המטפס עד לתריס, וצלילי כינור רכים, הומים, ענוגים, עולים מתוכו ונמוגים בחלל הצלול, השלו, החם של הלילה. באוזניים פתוחות, מתוחות, היא סופגת את הצלילים הערבים, הזכים, ושירה חדשה מתנגנת גם בלבה בגעגועים עלומים. מה מטיבה היא להאזין בלילות הדממה, לקלוט כל קול וכל בן קול וכל צליל וכל רחש וכל ניע וזיע... בילדותה, בהרים בהם גדלה, התחדדו חושיה להבחין ברחשי הטבע החי את חייו השונים בכל שעה משעות היום בחליפות נגינתם וצבעיהם, בריחם ובנשימתם...

בפרוזדור האפלולי, האטום, של הבית הם נפרדים ופורשים לחדריהם.

הצלילים נדמו. האם שכב לישון?

דפיקות קלות על דלת חדרה. לבה מתפעם בקרבה. הוא דופק... זאת יודעת היא, זאת ניחשה... לאיטה נפתחת הדלת – והוא עומד בפתח. זקוף. צחוק מאיר על פניו.

– אין הוא מבקש להטריד את מנוחתה, חלילה, בשעה זו. הוא אך מבקש לדעת אם רשאי הוא להמשיך את נגינתו בכינור. ויחסי שכנות טובה הן מחייבים – הלא כן? – מעיר הוא בחיוך נימוסין. מה קשה להירדם בלילות החמים, הכסופים האלה, כאשר פורחים עצי השזיף בגנים...

– אדרבא ואדרבא, – עונה היא. גם עליה חביבה הנגינה והיא כבר הבחינה שחוש שמיעה חריף לו ורגש... אך הלא מצויים עוד אנשים בבית הזה?

הוא צועד צעד אחד פנימה. עינה בוחנת את יפי קומתו, גמישות גופו, שחום פניו, – וזו הנקודה השחורה, החיננית, המציצה מעל לשפתו, חן נימוסיו וכל ישותו האומרת גאון וגאווה.

– לילה טוב – אומר הוא – וחלומות נעימים לעלמה הצעירה מזַאמאַרִין, וחיוך רחב שטוּב לב בו ואחווה פושט על פניו.

– מזאמארין – זו מנין לו?

– הוא כבר שמע על כך. כן. ומה התמיהה? הכל מכירים את המורה החדשה... ומעריצים אותה...

אור נדלק בעיניה בניצוצות ירוקים.

– הה – אין אני נוהגת כהלכה – מעירה היא בהתנצלות – אין אני מקבלת אורחים כהלכה... שב-נא בבקשה, שב. כבר מגישה אני קפה וכיבוד קל... המתן-נא, המתן...

(ולבה אומר לה, שהוא כבר שבה את נפשה, למן מבט החיוך הראשון בשביל, למן הדיבור הראשון, כי הרעיד מיתר סמוי בלבה ששוב לא יירגע, כי עורר בה, בעוז, גלי חדווה וסערות, שכרון ועלפון, וכי קִשׁרה עם היהודי ספק אם יהיה לו המשך).

ואחר לכתו אין השינה נאחזת בעיניה של מירה שעה ארוכה. היא פותחת את חלון חדרה ומסתכלת בשמים הרחוקים, הרומזים בריבואות כוכבים. ריחות חריפים של פרחים, של חציר, של עצים, של שדות נושמים, מלוהטים בשמש היום, פורצים לחדר הקט ומציפים אותו. היא שוכבת נים-ולא-נים והוגה בו. בת רוח קלילה מלטפת את עירום גופה כאשכול התוסס. למן הרגע הראשון עורר בה ריגשה סמויה. מה עז כוח המשיכה שבו... והיא נזכרת, שכבר שמעה מפי בתה של בעלת הבית על הערבי הזה, דיירם, המפליא בנגינות ובזמרה ובריקודים ורבות הנשים כאן, במושבה, פנויות ונשואות, הכרוכות אחריו בגלוי ובסתר לב... גם אז דברה הקנאה מתוך גרונה, קנאה עזה, זועפת, חשוכה ומרה. והנה, עוד לא היה סיפק בידו לישון לילה אחד בחדרו מאז שובו מחופשתו, וכבר הוא מחזר אחריה ומבקש את ידידותה... אפשר גם הוא אינו חש בטוב כאן, ואינו מוצא טעם ועניין בחברתם של בני המושבה, אפשר גם הוא – חרף כל המכרים והידידים הרבים – מתענה בבדידותו ודלוּק שאיפות וגעגועים כמותה...

ליל הקיץ הקצר חולף מהר. מירה מזדרזת לקום השכם, מזדרזת יותר מן הרגיל. ליד שולחן סעודת-הבוקר מבחינה היא בפנים החדשות. בסמוך לבנה של בעלת-הבית יושב הוא, הערבי, חברו הותיק, למולם אחותו הבכירה. ומירה כמו נתוּנה לעצמה, אדישה ושוות-נפש כביכול, אך מבטה החטוף עוקב אחר המתרחש ליד השולחן, ואזנה קשובה לכל רמז ודבור, וביחוד דרוכה היא לכל ניצוץ של תחרות סמויה בין שני הגברים הידידים, לעוּבר האיבה הצומחת ביניהם, ולצחוקו הנועז, החצוף, הבוטח בעצמו ובעליונותו של הערבי...

ועד מהרה חש גם הוא, בן בעלת הבית, בשינוי שחל במירה מאז שובו של הערבי למושבה, אך אין הוא מעלה את הדבר על דל שפתיו, בחובו נושא הוא את צערו וכאבו ואכזבתו ועלבונו האפופים תדהמה חסרת-פשר. ידידו הקרוב לו, הסועד על שולחנם, הוא שגזל ממנו את נחלתו... נחלתו? – מתעוררת תמיהה בלבו. האומנם הוא אוהב אותה, נכסף אליה, גופה פִּרפר בין זרועותיו, אך גם פירוש הדבר שקנה אותה לכל חייה, שאין היא רשאית להחליט על עתידה ועל בחיר לבה? הוא אף מכיר ביתרונו של הערבי עליו, שפקיד הוא ולא עובד-אדמה במושבה נידחת, כלומר משכיל ובן חורין שאינו כפות לעבודה ולשדה, נעים הליכות הוא ולשונו צחצחות ולבושו מהודר ואין ריח הזבל החם עולה ממנו ושעתו פנוייה... ברגעים אלה הוא חש בנחיתות מעליבה ומדכדכת שאין בכוחו לגבור עליה ולמצוא שלווה ומרגוע לרוחו. ואך האם הזקנה הרואה לנפשו, לשתיקתו הדכואה, הפצועה, המשוועת, מוצאת, לעתים, מלות עידוד ונוחם לבנה בכורה הגבר החסון, שהוא עתה אובד-עצה וחלוש-דעת ומיואש-דרך, כנער... אפשר גם זו לטובה – מעירה היא – שאם ראתה המורה להעדיף עליך את הערבי ולהתיידד עמו, מנין לך שלא היתה עושה כן ברבות הימים?... ורק אחותו הכעורה, שאין בכוחה להעלים את זעם קנאתה ואיבתה, עוקבת אחר צעדיה של מירה ומשמיעה פעמים הערות-גנאי לחשבונה...

ויום אחד הוא בא אל מירה ומכתב בידו. מכתב מבית הוריה ובשורה בו. הם שמחים לקשר בינו לבינה ומברכים עליו ומצפים לבואו לבקש את ידה. מה יענה להם? היכתוב את מלוא האמת? לא, הוא לא יעשה זאת. הן גם עם חברו הערבי לא עצר כוח לדבר בענין הזה. עִתים, כאשר החליט לשוחח עמו על כך, הרגיש בושה והשפלה, ורפיון...

הוא מושיט לה, למירה, את המכתב – לבו פועם בקרבו ושפתיו קפוצות ועיניו סימני-שאלה רוטטים... וממהר לשׁדה.

הוא חש, כי נכזבה תקוותו ואהבתו וחלומו היקר התפוגג, אף שמירה לא דחתה אותו כליל ולא אמרה לו עד כה את החלטתה במפורש. מה תשיב על המכתב ההוא? מציקה השאלה. לאחר היסוסים טורדים ומייגעים הוא מחליט, לבסוף, לקיים עמה שיחה על כך. ובשובו מן השדה לעת ערב הוא רומז לה, כי רצונו לשוחח עמה ביחידות, האם תצא עמו לטיול קל?

– היא חשה בראשה – טוענת היא, מוטב לדחות את השיחה ליום אחר.

מירה פורשת לחדרה. הוא מתכנס על ספתו, בפינה בודד לנפשו, עצוב מהורהר. שכיבתו – כבן-פר עקוד, ערב שחיטה... גם לנשף שייערך הערב במושבה הוא לא יבוא. שם, בנשף, ישמחו ויצהלו וירקדו, ואפשר גל ילעיגו עליו... בין אם תבוא היא לנשף ובין אם תיעדר ממנו – הוא ישא דומם את כאבו בלבו. דפיקות על דלת חדרה אשר בסמוך מעוררות אותו מתוך הרהוריו הנוגים, מחרידות אותו. ודאי הערבי הוא...

תחילה עולים באוזניו קטעים קלושים משיחתם, מצחוקם, ואחר כך גוועים הקולות ופושטת דממה. נשמעת חריקה איטית של דלת ננעלת וצעדיו היוצאים ומתרחקים מן הבית. הוא כובש את ראשו בכר. דמעות בעיניו.

*                               *                               *

בחוץ, מתחת לעץ השזיף המלבלב, על האדמה היבשה, הפריכה, הסדוקה, הרפוּדה מרבד עלים וניצני פריחה, סמוכים הם עתה, זה ליד זו, נפעמים מלוהטים, אוהבים. אכן, מירה אוהבת אותו, ללא סייג ומחיצה, בכל נימי לבה הרוטטים, העורגים, החמים, והיא כמבקשת להתערטל כליל מישותה וממשותה והווייתה, להימוג כליל באושרה, ויחד עמו להעלות על מוקד מזבח האהבה... דהים ומחווירים כל אהבהביה עד כה, אף זכר קִשרה עם העיוור הירושלמי. זו אהבה חדשה שהיא גאה עליה ושמחה בה. שאין בה גילויי רחמים ולבטי ספקות. זו אהבה הכובשת ומדבירה אותה בעוצמתה. אותה שעה נזכרת היא בדברי הנביא אשר למדה ולימדה – דברי זעם נגד פולחני אהבת-הבשרים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, וכולה תמיהה ופליאה: מה פגם ופסול באהבת-חשק ושיכרון בצל העצים המלבלבים ועל המדרונות הדשוּאים, והאם קיימת חוויה נעלה יותר ותחושה לוהטת יותר אשר כל לשדי החיים והמסירות והחמדה חברו בה יחד? לא, לא תשוקת-בשרים לגבר בלבד היא, כי אם התערות כל כוחות הגוף והנפש בקרקע הדשנה של אהבת-הנעורים, התפרצות מעיינות החיים והאחווה, האור והשמחה, וזה האושר המבקיע מתוכה בסערת-שיכרון ובא על פורקנו וסיפוקו ותיקונו בהתמזגות הנפש עם האדם היפה, הטוב, האהוב, הנאמן. גיפופים ונשיקות כניצוצות אש. והוא, לידה, סעוּר-חשק אל הנערה היהודיה הנאה, התמה, הלהוטה, שעיניה עצוּמות ולבה ער ופיה נעוּל. כמיתר רפוי שרעידתו גוועת לאיטה היא משטחת אחר כך את מלוא קומתה על משטח העלים, חיוך של שמחה ושובע-סיפוק-נפש מאיר את פניה הזכות, העדינות שסומק של התרגשות עומד בהן, ורוח קלה מן ההרים מרחפת בין עצי הבוסתן ומלטפת את מחשופי גופה. וזאת יודעת היא, כי בלעדו לא תדע חיים, בלעדי טובו וחומו ומִתקו ויופיו.

שעה רודפת שעה, שעה נבלעת בשעה. עוד מעט ויעלה כוכב השחר, וכל אחד מהם יפרוש לחדרו, רווי אהבה ושקוי טללי לילה ובשמיו וקסמיו, לחלומותיו ולהרהוריו עם עלות השחר. ימים ולילות כמשך אחד של שיכרון אהבה גנוזה, שלמה, רצופה. כחדווה גואה. אף פעמים יש והם נזכרים בעולם הסובב אותם, במושבה המכרסמת בהם ברכילותה, בבנו של בעל הבית הזעוף ובאחותו הבכירה זעומת-הלב. כיצד לא נתנו את דעתם על כל אלה המוקשים והמארבים? עתים, באין מנוס, נענית היא להפצרותיו של אוהבה היהודי (שמשתוחח בצערו ובעלבונו) ונפגשת עמו שעה או ערב – אך תשובה לשאלתו אין בפיה. ויש אשר יפקדוה גם רגשי מבוכה, כי כיצד יחיה הוא, בן האיכר בלעדיה, ואת חרפתו איך ישא? ומה תעשה, והיא לחוצה בין אהבתם ונושא למלחמתם (הידידים לשעבר), שלא רק האשה בלבד מושכת אותם, אלא גם האדם שבה, השופע חיים ותבונה, עוז וגאון, ושניהם כמהים ונכספים לה וצמאים לאהבתה והקנאה שורפת אותם וכיבוש אהבתה היא להם כיבוש עולם ומלואו? היא מבקשת להרגיעו שוב ושוב, לנחמו ולעודדו, מנדבת לו חיוכים ולטיפות ונשיקות חטופות, ואולם היא יודעת, כי שקר היא עושה בנפשה, כי לבה לערבי והוא נתון לו, והאבן השואבת שבו כוחה חזק אלף מונים...

ערבי נוצרי הוא – זאת ידעה מירה – ואף שאביו כומר, אין הוא אדוק בדתו, הגם שנוהג הוא לבקר בימות ראשון בשבוע בבית-היראה שלהם. ואין הדבר מפריע אותה – האם יש דבר העשוי לעמוד בדרכה של אהבת-אמת? הלא שניהם ילידי הארץ הזאת, תחת שמשה גדלו, להטה נספג בדמם, גלי ימה ליטפו את בשרם, רוחותיה צלפו בעורם, בשדותיה הילכו ופרייה ערב לחיכם מכל מטעמי אירופה, סודותיה וחמודותיה גלויים לפניהם... ודאי, מצויים בקרב היהודים והערבים כאחד אשר דבר זה הוא לצנינים בעיניהם, וגם בעיני הוריה. אך הן שניהם אנשים משכילים הם, והעיקר – צעירים... נוצרי הוא, אך שלא כערבים המוסלמים אין רבוי נשים מקובל עליו, דבר אשר היא, כמובן, לא תישא אותו ולא תעמוד בו לעולם. והן הוא מכבד אותה ומעריך אותה, אוהבה נפש ומבכרה על פני בנות עמו ועל פני נשי המושבה הנכונות להעניק לו אהבתן. ואפשר תעבור היא לגור אצלו, בבית הוריו אשר ברמלה? – חולף בה הרהור.

– להקים בית ומשפחה ברמלה – דבר זה נראה לו. אשה לבנה בקרב הנשים כהות-העור, אשה משכילה בקרב הנשים הבורות. והכול יכבדו אותם ויקנאו בהם. וילדיו יהיו ערבים טובים, נאמנים...

– ערבים טובים יהיו? – שואלת היא וחרדה עולה בקרבה. מדוע? הרי מדובר בילדים שלה ושלו כאחד... במה עדיפה זכותו בחינוכם, בעיצוב דמותם ובחריצת גורלם?

– שני ילדים יהיו – מעיר הוא על דרך הפשרה, אחד יגדל יהודי והאחר – ערבי...

ואף-על-פי-כן אין דעתה נוחה ואימה מעומעמת מרעידה בה, אולם אין היא נרתעת מן הקשר עמו ואין אהבתה אליו נרגעת ופוחתת, משל הניחה לזמן, לעתיד לעשות כאשר יעשה ובלבד שלא לקפח את חדוותה ואושרה. אחת ברור לה מכל מקום: בני משפחתה לעולם לא ישלימו וודאי שידחוה, שינדוה... האם מעריך הוא את גודל הקרבתה?

– ואפשר, אפשר למנוע פרי בטן – לוחשת היא באוזניו – ניתוח שימנע הריון... לא ללדת לעולם... וכנחרדת מדברי עצמה היא מוסיפה מיד:

– לא! לא! לא אוכל! לא אוכל שלא להיות אם, ערירית... לא אוכל! היא תלד לו, ודאי, היא תהיה אם, אם לילדיו, אבל מה יהיה עליהם?

(גם אם ייעתר לי, גם אם אחנך את הילדים ברוחי – מהרהרת היא בלבה ואינה מעיזה לומר לו – מנין הוודאות שאחד מצאצאי לא יגדל שונא ישראל? ואיך אשא זאת?)

אך החששות והחרדות הללו רחוקים הם, כעננים קלות החולפות בשמים הבהירים של חייהם ואהבתם ואינן נוגעות בהם, חולפות ונמוגות חיש, ואדרבא אך מטעימות ומעמיקות את הבהירות הזכה, המאירה, הענוגה. מירה שוב אינה מתגוררת עתה בחדרה הקודם, שעקרה ממנו מאונס, והוא חופשי לבקרה כל עת וכל שעה כאשר יעלה הרצון מלפניו, כי חדרה – חדרו, האם יעזו אנשי המושבה לעקוב אחריהם מקרוב? אך כל שעיניים בראשו וחוש בלבבו מבחין מיד בחדוות אושרה הגואה בה תדיר. הוא – מלוא עולמה, ולמענו נכונה היא לשאת בכל סבל ובכל חרפה. ואדרבא, ההכרח להצניע את אהבתה העזה מעין הבריות משלהבת ומחשלת אותה יותר. תתפקע ותתפלץ מרוב קנאה הבת הבכירה, אחותו של בן בעלת הבית, על כי לא זו בלבד שאת אחיה נטשה אלא גם הצעיר הערבי דבק בה... והיאך לא תקנא?  

הוא סיפר לה: לפני חדשים היה הדבר, זמן מועט לאחר בואו למושבה – וכבר רבות מנשי המושבה המשועממות מחזרות אחריו. עיניים שהתבטלות וחיבה והכנעה בהן מלוות אותו בכל צעד... והיא, בת בעלת-הבית אצלה הוא מתגורר, בכללן... ערב אחד – אמה שלה נסעה לעפולה ואחיה היה בשדה – באה היא לחדרו, נפלה על צוארו, התרפקה עליו, גילתה לו את אהבתה, בפיה תבעה... היא היתה האשה היהודיה הראשונה עמה שכב. אחר כך היתה עליו כמעמסה – רגש של בחילה תקפו כל-אימת שהיתה מפצירה בו, נטפלת אליו, דוחקת עליו... ומחליפה באחרות. ועתה, בשובו מן החופשה פגש בה, במירה, ומיד הרגיש כי לא הרפתקת-אהבים היא, כי היא מן הנשים הנחתכות בגורלו של הגבר, בחייו, ולעד ישאן בלבבו...

אך היא, האחות הכעורה של בן בעלת-הבית, נוקמת ונוטרת – זאת יודעים שניהם – בחשאי, באורך-רוח היא אורבת להם. היא משמיצה אותם ומסיתה נגדם. אין היא מעזה להיחלץ להתמודדות גלוייה. זמם הנחש בה החבוי במארב רבצוֹ דרוך לזנוק לפתע ולשלח ארסו בקורבנו המופתע. היא מקור הרינון המשתרג סביבם, לופתם וחונקם. בעטייה כבר נקראה מירה אל ועד המושבה – ואף הוזהרה:

עליה לנתק את קשריה עם הערבי, או לעקור מן המושבה ולא תוציא בה את שנת-ההוראה. הם, פרנסי הועד, לא יפקירו את ילדי המושבה בידיה, ולא יניחו להוציא את דיבת המושבה רעה...

האווילים! – מהרהרת מירה. אילו ידעו הם עד מה מסורה היא בכל לבה ונפשה לילדיהם, עד מה נאמנה היא לתפקידה באין שיעור ומידה. אך הם מבקשים לגזור על חירותה ולהכרית את אהבתה, נשמת חייה... הדבר הזה לא יצלח בידם! גופה רשותה ואהבתה זכותה ובת-חורין היא ואין לאיש שליטה על חייה ורגשותיה. והיא יורדת למחרת...

ואולם, גם באהבה הזאת, במחתרת, בלבה של המושבה הנידחת אשר, דומה היה, כי שום כוח בעולם לא יוכל לה – נבע פרץ. מבפנים, אמנם הוא לא מוטט את חומותיה ולא ניתק את הקשר החזק, הלוהט, העז, אך כחטף בא עליה, במפתיע, בכאב וצער, והעמיק את חרדותיה הסתומות והעמידה, לא אחת, במערכות של לבטי-נפש חמורים פי שבעים ושבעה מן המערכות על כל אויבי-החוץ שלה גם יחד.

זה מזמן הגיעה שמועה קלושה לאוזניה של מירה, שמועה שהיא לא רחשה בה אמון ולא נתנה עליה את דעתה. אפשר אחת מן השמועות הן אשר כה מרבים להפיצן ואשר נועדו להבאיש את ריחו בעיניה? אך אין השמועה העיקשת פוסקת והיא טורדת את מנוחתה ומכאיבה עד למאוד. רבות נלבטה עד שהחליטה לגלות את אוזניו, בדיבור זהיר, מגשש, מרמז, כי מרננים אחריו וכבד הרינון מאוד, היינו שהוא, העובד בתחנת המכס בגבול, עוד עיסוק לו שהיא חוששת להעלותו על דל שפתיה – הסגרת פליטים יהודים החוצים את הגבול בבקשת מקלט ומחסה בארץ לידי מרדפיהם... אין הדבר מתיישב בדעתה, אין היא מאמינה בו, ורבה תהא שמחתה אם אמנם יתבדה החשש המאויים הזה, שאין היא כלל מעלה אותו בדמיונה שמסוגל הוא לתת ידו לציד אדם, ציד יהודים נרדפים...

אמנם, גם קודם לכן, מתייסרת היתה, לא אחת, בעינויי-נפש, כל אימת שהוגה היתה בעתידה, בעתיד אהבתה. ולא אחת, משכירסמהּ הספק המר, אם אמנם יהא המשך לקשר הזה, שכל נעוריה ונפשה כלולים בו, משום שהוא מחייבה לנטוש את עמה – נחרדת היתה ומזדעזעת ומתייפחת ארוכות ומבקשת היתה שיקיץ עליה הקץ. דבר זה היה בעיניה, בתחושתה, כניתוח בגוף ובנפש, ניתוח מאיים ומחריד ומבעית – ולא, חלילה, משום שגילתה בו, במחמד נפשה, פסול או מום... ועתה באה השמועה החדשה, הנוראה, והממה אותה, והוסיפה על מר לבטיה. היא עוד מסרבת להאמין...

אך להפתעת יאוּשה המר אין הוא מכיר כלל ועיקר את דבריה, ואדרבא, אף מנסה ללמד סנגוריה על עצם הדבר... ציד-אדם? – אמרה. האומנם סבורה היא – טוען הוא ברגזה חריפה – כי זה כינוי ההולמו? האם אין בו לב ונפש, האם אחד הקנאים החשוכים צמאי-הדם הוא בעיניה? אין לו ולא כלום, חלילה, נגד האנשים האומללים חסרי-הישע האלה. אבל מדוע לא יבקשו לעצמם מקלט ומפלט בארצות אחרות, מדוע ינהרו דוקא לכאן, לארץ הערבית? והאם אין היא מבינה, שערבי הוא ואין רצונו בשום פנים, כי בארץ הזאת  יהיה רוב ליהודים ושלטון – כיצד, איפוא, יש בידו לנהוג אחרת? לוּ היתה היא במקומו כלום נוהגת היתה באורח אחר?

עד מה יודע הוא להלחם ולעמוד על שלו! והוא מספר לה על זָאִיר המוסלמית, גבורתו של וולטר, שנכונה היתה לקבל את אמונת הנוצרי בכוח אהבתה לגבורהּ, אביר מסעי-הצלב, הגאה, החושק... האם אין הדת עניין שבמקרה, שבנסיבות, כלום בחרה היא בדתה ובעמה? האין סופו של רגש, אם רגש-אמת הוא, לגבור ולהכריע את כל השיקולים וההוכחות וההטפות?

לילה שלם נתונים הם בויכוח זה שנדלק כאש-מריבה ביניהם אשר מים רבים לא ישטפוה. לילה שלם מתנצחים ומתעצמים שני בני-הארץ הזאת על עתידה, על זכות היהודים לשבת בה, לחדש את מולדתם בתוכה – ובסופו מתברר לה, בלא צל של ספק, כי הוא, חביבה ובחיר לבה, המשכיל והמתקדם, דעתו בעניין הזה כדעתם של שונאי ישראל חשוכים ובזויים אחרים... דבר זה היא לא השלימה עמו ולעולם לא תשלים, כל עולמה כמו נסתבך עליה ונטרף לגזרים ולבה נשרף בה ביגונה. וכפצע הצורב השותת דם היתה לה ההכרה, שגם הוא – כרבים אחרים, כאויבים... אמנם לבה ורגשותיה נתונים לו, תמיד יהיו נתונים לו, אך דוקא משום כך מעמיקה המבוכה, ובוער חוסר-המוצא, ומדכא הייאוש. כיצד תעמוד בזה? היא מנשקת אותו, כמקודם, ונלחצת אל גופו החם, החושק, ורוב הערצה היא רוחשת לו, אך אותה שעה ממש יש ועולים לעיני רוחה ומצטיירים בבהירות הגבול, בצפון הארץ, המשמרות, היהודים הנרדפים על נפשם, המשוועים לישע, הנתפסים ונכלאים ומגורשים בחוזק-יד... והוא, אהובה, למרבה צערה ושברון-לבה בכלל האורבים לנפשם והמרדפים...

*                                                *                                                *

בעצם הימים הקשים האלה מגיע אליה מכתב מירושלים, ממועצת החינוך, ובו הודעה קצרה ונמרצת שעליה להפסיק לאלתר את עבודתה בהוראה. הדברים ברורים וחותכים כגזר דין. היא יודעת כי צודק פסק הדין, שאין בידם כלל לנהוג אחרת, אף כי נבצר ממנה להבין מדוע גזירה היא שלא תאהב בן עם נכר. האם מעלה בשליחותה, בתפקידה? ואולי גוּנב גם לאוזניהם שמץ ממעשיו על הגבול? אך אין היא נופלת ברוחה, היא אורזת את חפציה – ועוזבת בחשאי את המושבה, לפתוח במערכה על זכותה...

היא עולה לירושלים אשר בה עשתה את שנות לימודיה במדרשה למורים, כדי לשוחח עם מנהלה לשעבר ולשאול לעצתו. הוא מקבל את חניכתו במאור פנים, בחיבה, כקבל אב את בתו יקרת נפשו, לאחר פרידה ממושכת. הוא כבר שמע על אשר התרחש ומיצר מאוד עליה, חניכת המוסד שלו ופארו, שתקוות כה מרובות קשרו בה.

מירה ניצבת לפניו, גלוית-פנים וזקופת-קומה – וצער בעיניה. אין היא מכחישה דבר. אין היא מעלימה דבר. היא אוהבת את הערבי, מבכרת אותו על פני היהודי... בבחורי המושבה היא לא מצאה עניין. אף שיחה ראויה לשמה אין לקשור עמם. בדידות ושיממון. ודאי, בן עם אחר הוא – אחר מטעימה היא, ולא זר. האין שני העמים ממשפחת שם? ודאי, יש מתיחות בארץ ומערכה נחרצת על עתידה, אבל הרי סוף השלום לבוא... והוא, כאדם, כגבר – נאה וטוב...

– אבל מה הן סגולותיו שכבשו את לבך, מה המיוחד בו? – מפציר המנהל.

איך תסביר לו את המיית לבה למן הרגע הראשון שנפגשה עמו, איך תספר לו על הלילות הארוכים שכורי-האהבה והחדווה, איך תתאר לפניו את דמותו של אביר חלומותיה? (והאם תגלה לו את העובדה האיומה, המרה, ההיא?)

– האהבה תעוור עיני פקחים... מעיר המנהל. הוא מבין לנפשה ולרוחה, אך אין בידו לשנות את ההחלטה...

היא חוששת – מעירה לבסוף מירה בקול שבור – שמא תהא אנוסה בסופו של דבר להיפרד הימנו... וקשה יהיה הדבר, כמעט לא יתואר, קשה לשניהם כאחד, כפרידת הנפש מהגוף... מי יודע כמה ניסיונות ומבחנים עוד נכונו לה, והיא כה צעירה וכל חפצה להמשיך עבודתה בהוראה שהיא לה כעבודת קודש ממש. לפיכך אפשר שרצוי הוא, בתנאים הקיימים, כי תצא לפרק זמן לחוץ-לארץ, ללמד את ילדי היהודים שם – וככל שתתרחק ממנו אפשר יפוג גם הכאב –

והמנהל נענה ברצון למבוקשה.

עתה חוזרת מירה לביתה, לזכרון יעקב. וגם כאן אין היא מעלימה דבר. אין היא מעלימה את קשריה עם הערבי ואהבתה אותו.

האחים – הדבר נעלה וחורג מגדר השגתם. בזיון כזה! חרפות מעטה היא על המשפחה כולה! אילו צעירה יותר היתה, אפשר היה אחד האחים מתיר את רצועתו ומלקה אותה עד זוב דם, לשבור את מרדותה ולהחזירה למוטב... אך דבר אחד צריך שיהא ברור לה – מטעימים הם: אם תלך אחר אותו ערבי – מגורשת היא ומודחת מן הבית, מן המושבה...

והאֵם, אכוּלת צער, אין בכוחה ליישב את תמיהתה בלבה: מירה שלה, שבחורים יהודים רבים וטובים חומדים אותה, מה ראתה היא, הגאה, הנבונה, לבחור בערבי דוקא? האם אפשר לבטוח בו? והגיסה החדשה, אשת האח הבכור, סרה וזועפת ואינה מזכה את מירה במבט. בביתה, בפולין, היו מזמן מנדים בת שיצאה לתרבות רעה ומעבירים אותה על ירושתה... מדוע אין מגרשים אותה מן הבית? לא, לא תמימה היא מירה לפי שהיא מעמידה פנים, והן זכור המעשה בעיוור... אין כפרה ואין סליחה!

ההרגשה של אבל, של חרדה, של חרפה שורה בבית בזכרון יעקב בימים אלה. הם נמנעים מלראות את פני הבריות, להיכנס עמם בשיחה, להשיב לשאלותיהם.

לאחר זעזוע הפגישה הראשונה מגלה מירה לבני ביתה, כי אפשר ותסע לפרק-זמן לחוץ-לארץ, לבדה תסע – ורגש של הקלה אופף אותם. ואך המכתבים המוסיפים להגיע אליה, המכתבים ממנו, מעוררים מחדש את הכאב והצער... גם בלבה. מסתבר שהוא לא וויתר עליה. הוא משתוקק מאוד לראותה. להיות עמה יחד. וודאות בלבו – כותב הוא – שגם היא משתוקקת אליו... מדוע לא ייפגשו? מדוע?

גם דבר זה אין מירה מעלימה, וביחוד גלוית-לב היא עם אמה, ופורשת לפניה את הסערה בנפשה, על ערגתה העזה, על אהבתה הפצועה שלא דעכה, על התנכרות הבריות... ובלילות הקיץ החמים, לילות הירח הכסופים, הרוויים שיח חורשות וכרמים והמיית-הים, מתרפקת היא עליה, כמו לפני שנים, על גזע העץ הכרוּת הנסמך אל גדר החצר, שומעת את דברי מוסרה ודמעות נקוות בעיניה...

במושבה מזדמנים לה צעירים שהיא מכירתם מימי ילדותה, ועתה הם גברים כהלכה. בני איכרים, עליזים ואמיצים וגאוותנים וחומדי תענוגות המבקשים את קרבתה... היא מתחמקת מהם כאשר תיאות לעתים להחליף עמם דברים ולהעלות ארשת של חיוך וחיבה על פניה... אולם כזרים הם לה, לרוחה, וזרים מושגיהם ומאווייהם. היא נתונה עדיין בשביו של הערבי החי בלבה ומלווה אותה תדיר. ובכלל, הן עתידה היא בקרוב לצאת לחוץ-לארץ...

והיום המיוחל הגיע.

יום של שמחה ותוגה כאחת היה לה היום הזה. זו לה הפעם הראשונה אשר תצא את הארץ לראות עולם חדש, אחר, כאשר נכספה תמיד, אך עם זאת היא היודעת כי בעטיו יוצאת היא לחוץ-לארץ, כדי להפיג את צערה הכוסס בלא הפסק בלבה. בנמל חיפה כבר עוגנת האוניה בה תפליג עוד מעט בים התיכון אל ארץ האיים. לידה אחיה הבכור, המלווה אותה לדרך. שקט הוא. מוצק. ממעט בדיבור. מה מתרחש עתה בלבו? אפשר זוכר הוא ברגע זה את האב, החלוץ, אשר דבק בארץ הזאת ובחלקתו במושבה, ומעולם לא העלה על דעתו, כי אחד מצאצאיו יעזבנה ומטעמים כאלה יעזבנה? נפנוף יד אחרון – והוא חוזר. היא תקועה במקומה – ודומעת בעיניה. אחר כך היא מוצאת עצמה בסירה הקטנה הנחתכת בגלי הים. הסירה מפליגה חיש לעבר האוניה הגדולה, אך מהירים יותר הרהוריה הטורפים אותה, המסתערים עליה מעברים, המדכדכים אותה. מעתה – פס של מים מפריד בינה לבין היבשת. מה צדק הפתגם הצרפתי – כל פרידה יש בה קורטוב של מיתה...

ברגל כושלת עולה מירה בכבש האוניה, וכפעם בפעם היא מפנה ראשה לאחור ותולה מבט בנמל, בכרמל, אשר בין חמוקי זרועותיו אחוזה ודבוקה מושבת הולדתה, זכרון יעקב. ולפתע היא מרגישה כמו חלף ברק מסנוור לעיניה. הוא ניצב לידה... הערבי. אהובה... כיצד הוא הגיע לכאן, מה רצונו ממנה בשעה זו ואיך נודע לו דבר נסיעתה?

בשעה אחרונה זו, גם בשעה זו, מבקש הוא להניאה מצעדה. מדוע ועל מה עליה להפליג למרחקים? ויותר מפיו מתחננות מפללות עיניו... אפשר תחזור בה, ואז יטכסו עצה כיצד לגבור על המכשולים שנערמו בדרכם, על זדון מקנאים...

השומעת היא את אשר ידבר פיה? – לבה עתה עורג ונכסף אליו בכוח ועוז, אך פיה מדבר בתקיפות: אי אפשר... אין דרך חזרה... היודע הוא, כי בגללו עוקרת היא עתה מן הארץ, ואת חמדת אהבתו ופרידת העקירה לא תשכח כל ימיה? היודע הוא, המשיג הוא מה גדושה מנת הסבל שנפל בחלקה ומוקדי הצער בהם היא נשרפת ומתפרפרת?

אחר כך היא מתכנסת בתאה, רצוּצה, אטומה, מדוכאה.

ובקוּמה – נעלמה היבשת, שום סימן לחוף, לעץ, לאבן... מבעד לעיגול המועט של אשנב תאה משתרע ים נרחב, זוהר וצוחק... האוניה נעה על גלים רוטטים, נישאת בין ים ושמים, נחתכת במשטח הרועד, התכול-ירוק. שחפים צחורים מלווים אותה... היכן הארץ? הארץ היכן היא? הארץ בה נולדה וגדלה, שמחה וסבלה, הארץ שהיא לה כאב וכאם, והכרמל היכן הוא וזכרון יעקב? הכל נעלם, נמוג. והאוניה נעה, נעה קדימה... עתה ניצבת היא על הסיפון בודדה, וחשה כי משהוא נשסע בתוכה פנימה, שותת דם, ודמעות חונקות את גרונה... באופק הרחוק צונחת, שוקעת השמש. לאן נוסעת האוניה ומה צפון לה בנסיעה זו? אילו היו לה כנפיים, כי אז היתה מתרוממת אל-על ודואה חזרה, אל הארץ, אל הבית, על אף המבחן שנתנסתה בו, שעודה מתנסה בו...

 

מַה בֶּצַע בּרֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל

וְלֵב חוֹשְקַיִךְ אָמֵל וְלֹא תִּתְּנִי חַיִּים לִמְרִי נֶפֶשׁ וְאוֹר לֵעָמֵל?

וּמַה בֶּצַע בְיָדַיִךְ גְּלִילֵי זָהָב

אִם לֹא תְּחַבְּקִי חוֹשְׁקֵךְ אוֹתָךְ יֶאֱהָב?

וּמַה בֶצַע בְעֵינַיִךְ יוֹנִים וְכַבְּרָקִים יַהֲלֹכוּ

אִם לְבֵית הַצְּבָאִים לֹא יִמְשֹׁכוּ?

וּמַה לְנֹפֶת תִּטֹּפְנָה שׂפְתוֹתַיִךְ וְאֵין נוֹשֵׁק

וּמַה חֵפֶץ בְּחַיִּים אִם אֵין חוֹשֵק?

מחברות עמנואל הרומי[6]

 

פרק ה: אכזבה בנכר

והנה היא בחוץ-לארץ, מחוז חלומותיה בזמן האחרון, בריחוק מאווירת החיים בה גדלה והורגלה, בניתוק מן הבית ומן המשפחה ומן הארץ. במסעה היא כבר ספגה מראות חדשים, מעוררים בחידושם, את מרחבי הים הפתוח, הנורא-הוד, על חליפותיהם יום ולילה וצבעיהם והמייתם וסערת עוזם ודמם, ואת חיוכם וחדוותם וזעמם ורתיחתם, ואת האיים הפזורים בו, כמו בשבי גלים, שבי נצח, כעמדות של לוחמים נואשים במצור, ואת שרשרות ההרים אשר בארץ החדשה, המגובּנים והמעוותים, אבל גם מעוצבים בחיטובי צורות ודמויות של דמיון קסמים, מהם חשופים וערומים ומשוּפּים, מהם עוטי ירק רך וענוג של חורשות זית ואורן. והים, הים התיכון, מלחך את חופיה של ארץ זו, נחתך במפרציה ומבתר את יבשתה ועוטר את אייה ומפרנס את דייגיה וימאיה והוא כחלק בנפשם של תושביה ועליו מפליגים זכרונותיהם ומאווייהם מאז ומקדם. ואך היא, חריפות החדש מהולה בנפשה בכאב הניתוק... חוויות בחוויות נגעו, ודומה שוב נפתחו – וביתר שאת- הפצעים הפתוחים, פצעי ייסוריה ואכזבותיה, וכוססים בלא הרף הגעגועים אל המושבות והכפרים והערים בארץ הולדתה, ארץ ישראל, אל המראות והצלילים הזורעים, מרחוק, אור-יקרות והם כחלק מן הבשר ומן הנפש, אל האנשים הקרובים שהם עתה קרובים יותר, ובעצם כל אחד שם – קרוב הוא... שהרי כאן, בעיר החדשה הזאת, הכל כה שונה – וזר... תושביה ויהודיה – עם חדש. היא יודעת אמנם את בני השבט הספרדי, אך מימיה לא חָיתה בתוכם, בתוכם בלבד, בנכר. מימיה היא לא ידעה ישוב יהודי מחוץ לישוב שבארץ ישראל – וכל המראה האנושי הנפרש עתה לעיניה שונה לחלוטין מן הציור שנתרקם בלבה ובדמיונה, והוא מפתיע ומוזר – ומדכא. האם תצליח לצמוח לתוך המציאות החדשה?

ואף-על-פי-כן היא מסתגלת והולכת אל החיים ואל התנאים ואל האנשים החדשים, משולה לצמח שנעקר מקרקע גידולו, הנלבט בקליטתו בקרקע החדש, מצומק ומעוות ונטול צבע והוד בתחילתו, כגוסס, אך הנה הוא מתאושש לאיטו, זוקף את גבעולו ופורש עליו ומעמיק את נשימתו ומאיר את פניו וגובר על חולשתו וקם לתחייה – ונקלט. ואף היא מרגישה בתחוּשה חדשה החודרת בה וכובשתה ומעוררתה ומעודדתה – היא תחושת השליחות והאחריות המצמיחה לה כנפיים ונוסכת בה עוז ואומץ ומפיקה מתוכה כוחות חדשים ומרוממת את רוחה. לא, אין היא משמשת כאן מורה בלבד, מורה ללימודי היהדות לילדי היהודים בשעות שלאחר הצהריים, אלא גם שלוּחתה הבלתי מוּכתרת של ארץ ישראל החדשה, שהיא חלום חייהם של יהודים אלה, המזין את רוחם וזוקף את קומתם בשפלם, בדוחקם, בצמצום עולם, והיא המחנכת המעוּלה, מטפלת – באהבה ובאמונה ובלב שלם בילדיהם, משקעת בהם מחום נפשה ונוטעת בהם מחיבת הארץ בה עמדה עריסתה ובה גדלה, חיבה פשוטה ותמה, שהארץ לה כאם וכבית וכאויר נשימה. ועבודתה זו שהיא לה, למירה, מאז ומתמיד כעבודת-קודש, מתעלה עתה יותר, אור חדש נזרע עליה וטעם חדש לה, והיא לה גם פיצוי וגמול במצוקתה, בבדידותה, בצער העקירה והגעגועים.

היא מתגוררת בגיטו היהודי, האפור, הכּעוּר, הדחוי בירכתי העיר, בין רובע מגורי האמידים לבין חוף הים שמפרציו משופעים תפארת גנים וחורשות המטפסים על גבעות ויורדים לגיאיות. כחסר תוחלת ותכלָה רבוּץ הוא, הגיטו של קרפוּ, בשממונו ובדלותו ובעלבונו וביתמותו, כאוצר זכרונות הימים הרחוקים של דוי ובזוי, של פרעות ואימים, של חרדות ועלילות שבוע הפסחא... האין פניו מעוותות מני אז באימה ופחד? כישיש נעווה-דמות נשקף הוא כמו בעינים עששוֹת, רווּיות צער ויגון אילם, מבין הבתים הדחוקים, הרעועים, מן החצרות הפּרוצות, הזנוחות, מן היהודים השתקנים הדכּואים, שכה נדירים וזעומים החיוכים על פניהם... ואף-על-פי-כן מאיר לה, למירה, הגיטו היהודי פניו, שהיא לו כבשׂוֹרה מרנינה – היא, המורה הצעירה, הנאה, הפעלתנית, ילידת ארץ-הקודש, מחנכת ילדיהם...

ולמין הרגע הראשון לבואה האירו לה פנים, רבּה של הקהילה ופרנסיה וגבאיה,שאם גם מפוּלגים הם ומסוכסכים בינם לבין עצמם – מאחדת אותם השמחה לבואה ושליחותה, והכול מבקשים לאמצה ולקרבה, לעודדה ולהיטיב עמה. כי לא זו בלבד שטובה ורצוייה היא להם בפעולתה בקרב ילדיהם, כי אם גם באור ובחדווה ובעניין וברוח החדשה, הטובה והרעננה שהיא משפיעה עליהם בחייהם המשועממים ומכורסמי הטרדות והדאגות.

קמעה קמעה מזדקרות-מתגבשות לעיניה מתוך הגוש המטושטש-המעומעם של הגיטו צורות ברורות ודמויות מסוימות, והיא מרגישה, כי מתהדקים ומתעמקים קשריה עם המקום ואנשיו, וקודם לכל – עם הילדים, ילדיה-חניכיה. בית הספר שוכן בחצר ועד הקהל, בניין לבנים ישן-נושן, סדוּק ונקוּב, שטיחו נגרר ופניו זרועות צלקות ובהרות. אך בפנים עושה ידה, יד אשה, לשיפוּר החדרים, לקישוטם וליפויים. להרחיב את דעתם של הילדים מבקשת היא, לרומם את רוחם ולעודד את נפשם ולעורר את חושיהם אל האור ואל קסמי פלאי הטבע הפזורים ביד נדיבה בכל פינות האי. וגם ערוגות פרחים ראתה היא כי יינטעו סביב, וידי הילדים טורחות בהן ודואגות להן ושמחות בהן. ושירי ארץ-ישראל שרה היא עמם – וצליליהם בוקעים ועולים, מפכּים ופושטים בכל חדרי הלימוד ובכל חדרי ועד הקהילה... אין הבאים אל לשכּת הרב ואל מוסדות הצדקה מבינים את מילות השירים בלשון הקודש, אך צליליהם מתנגדים בפיוֹת הילדים ככּינורות בהתעוררות כובשת לבבות. לא בכדי שמחים הילדים לשיעורים עם המורה מארץ-ישראל, לא בכדי זועמים המורים הגויים המלמדים אותם במחצית הראשונה של היום.

לשכתו של רב הקהילה היא בסמוך לבית ספרה, ולא אחת נוהג הוא להכנס לכתה, לשהות בה שעה ארוכּה, להאזין לשיעור. שחומי-פנים וצמוקי-גוו ישוּבים עשרות ילדים, ילדי כתות שונות דחוּקים זה לזה, כדבוקים לספסלי-העץ הרעועים – ועיניהם צמודות למורתם ברוב דבקות וחיבה. גם עינו של הרב הצעיר. השתּאות במבטו.

עתה היא מספרת להם על האלון הזקן... ליד כרם הזיתים של הוריה, במושבה, גדל בין גבעות הטרשים עץ בודד, אלון זקן, שגזעו רחב מאוד, קליפתו עבה ונופו מסועף. צל רב פורש הוא סביבו, צל מצן ומשיב נפש בימות החמה והשרב. שנים הרבה ניצב הוא כצופה על הגבעות סביב, על העובדים בכרם, על גלי הים המתפרקדים מצטחקים במרחב אשר למרגלות ההרים... זה הים הגדול המגיע עד למקומנו זה. לא אחת נהגה גם היא, מירה, לבקש מחסה בצלו ומסתור מלהט השמש בימי המסיק, לא אחת סועדת היתה את לבה בפיתה ובזיתים, יחד עם הפועלים הערבים, מתחת לענפיו, והצפרים מנעימות זמר... ודומה היה, לעולמי עד יעמוד בזה האלון האדיר, ארוג ומזוג ודבוק בנופי הסלעים, והוא כשׂב נדיב-לב הנושא מנוחה ומרגוע לעמלים...

למן היום הראשון להתנחלותנו – מספרת היא, והילדים בולעים כל דיבור, כל העוויה, כל זיע שלה – נקשר לבו של אבא לאהבה בעץ הזה. צעיר היה בהעפילו אל הכרמל, ובמו ידיו סיקל וניכּש וחרש ושתל בו את שתילי הזיתים, חרדתו ותפילתו ליוותה את גידולם, עד שזכה למסיק ראשון... שנים רבות, קשות, מרות ומרוּדות. ותמיד היה האלון מברך אותו ממרחקים, ברדתו במשעולי ההרים, עם שחר, לכּרם, ולעת פרידתו ממנו לשלום עם צאת הכוכבים. כדרישת שלום היה העץ מעבר רחוק, רחוק, עת כל ההר עטה יערות וכרמים וכרי דשא, ובשוּרה לימים יבואו...

ויום אחד ירד אבא, כדרכו, אל הכרם – וחזר עם ערב נוגה ואבל. נתכנס בשתיקה אילמת ודכואה, ואיש לא ידע פישרה. וכאשר רווח לו קמעה סיפר... כי בלילה שקדם, בחשכה, העזו הערבים אל האלון וגדעוהו כדי לשרפו לפחם... והיה הדבר בעיניו כרצח – וצערו אין לתאר. וכל אימת שיורד היה לכרם, דומה היה עליו, שהאלון הגדוע בוכה חרש...

התרגשות אוחזת בילדים, גם הם הצער על עץ-השדה הכּרות במרחקים מפעפע בהם עתה...

העבודה גוברת הכול – אומר הפתגם הרומי הקדום, ואכן, דומה, כי עבודתה של מירה באי הנידח הזה, עבודה הקרובה ללבה ולרוחה, בה היא משקעת מרגשי האמהות הגנוזים בקרבה וממעינות האהבה המפכים בה, עבודה זו ממלאה את כל תאי נפשה בחוויות חדשות ומסיחה את דעתה מן הזיכרונות המרים, מאכזבות נעוריה ומצער העקירה מאדמת גידולה, – לא זו בלבד שברכתה רבה לעדת הילדים, אלא היא אף נשכּרת בה. שמה הטוב הולך לפניה בכל הקהילה, ורבים המבקשים את קרבתה – והרב בכללם. ופעמים מרגישה היא, כי הוא, הרב, מזדמן לכתתה, או מזמינה לשיחה ללשכתו בשעה שריקה היא מדורשיו – לתכלית מיוחדת... ואין חפצו אלא לקיים עמה שיחה לשמה, לחוּש בקרבתה ולזון עיניו באשה שבה באין מפריע וביחידות. הוא מדבר אמנם בעניינים הכּרוכים בהוראה וכיוצא בה, מביע נכונות לסייע לה בבדידותה בארץ הזרה ולעשות כל שבידו למילוי חפצה ומבוקשיה... אך מדוע כה מתנוצצות עיניו מדי התקרבו אליה, מדוע כה ירעד בחשאי ולבו בקרבו יתפעם ויתפרפר?

– השכר דל ומועט – מעירה היא באוזניו בקול רפה כמהססת – והצרכים מרובים וההוצאות גדולות. אפשר...

– כן, הדין עמה – מזדרז הוא להשיב. והוא מצידו יעשה כל השתדלות לשפּר את שכרה. ואגב, האין לה עניין בשיעור פרטי במשפחת עשירים... הוא יסייע וימליץ.

היא מסכימה ברצון.

ואל-נא תשכח – מוסיף הוא – כי לליל שבת, אם ירצה השם, מוזמנת היא לביתו.

– כן, כבוד הרב – עונה היא – מובן שתבוא, ברצון תבוא. שמחה היא תמיד לכל ביקור בבית הורי תלמידיה, לעמוד על אורח חייהם ולהיפגש עם הילדים באווירת ביתם... והכול מאירים לה פנים, שבואה של המורה מארץ-ישראל היא להם חג וכבוד... היא תבוא, כמובן, ברצון תבוא.

על סף הדלת הוא נזכר כמו בדבר חשוב שהסיח דעתו הימנו. מצחו הרם נזרע קמטים וניצוצות משתלהבים בעיניו המצטמצמות.

– כן – עוד עניין טעון בירור... עניין בלתי נעים במקצת, ואך נניח זאת לשעה כשרה אחרת...

היא נרעדת. – מה העניין? – שואלת היא בתמיהה. כלום אין היא ממלאה את תפקידה כהלכה וביושר לבב? 

– לא, לא חלילה! ולא בה האשם... אשה צעירה היא – ונאה. ובנכר. בודדה. וראוי להיזהר, להיזהר מאוד... עוד נשוב נשוחח על כך.

מירה מסמיקה ומשפילה עיניה.

– אין היא יודעת במה מדובר... אפשר הולכי רכיל...

– אל נא תדאג, אל נא תחשוש! – מבקש הוא לנחמה בקול של אב ופטרון, וכף ידו מחליקה את שערה הרך... אל נא תדאג! העניין סופו להתברר. שום פסול לא נמצא בה, חלילה.

היא יוצאת לאיטה, מהורהרת – מה רמז הרב בדבריו? ומה פשר הקרבה המיוחדת אליה? הייתכן?...

*              *                     *

מכאן ואילך הולכת מירה יום-יום העירה, אל עיר הגויים ההומייה, ללמד עברית את תלמידה החדש – סוחר האריגים היהודי-היווני האמיד ואת בתו-יחידתוֹ. זו לה הפעם הראשונה בחייה שמבקרת היא בארמון-עשירים מפואר, שרחבותו והידורו ושפעתו וחפצי-אמנות שבו מפעמים את לבה ומעוררים בה יראת כבוד, שזה, כידוע כוחו של העושר וכוח שליטתו על הבריות, לרבות רבים מאלה שאיבתם שמוּרה לעשירים וכל לבם עם העניים במצוקתם. ועם זה – מה מוזר ותמוה הדבר בעיניה – אין השמחה שורה בבית הזה על אף עשרו המופלג שרבים רבים ודאי נושאים נפשם אליו ומקנאים בו, וכל חפצי הראווה והעיטור העשויים בזהב ובכסף ובבדולח כדוממים באבלם... בכי חרש מפרפר וחלחלה מרעידה בתוך הדומיה הכבדה, העגומה, המעיקה, העומדת בחללם של החדרים המרווחים, הפרושה על רהיטי עץ-ההבנה הכבדים המתנוצצים בשחור גוֹנם, כורסאות-הקטיפה-והפלוסין[7], על המרבדים הכבדים, היקרים, על נברשות הזגיג והזוטות של שנהב-מעשה-חושב...

בקומה העליונה של הדירה, פרושה ובדוּלה בקיטונה אשה חלוּשה, חיוורת, וקומתה הדקה כעומדת להתפורר... כצל קודר חרישי תהלך ואין שומע קולה, והילוכה נבלע בדומיית החלל. תהומות של צער אילם בעיניה הכבויות. אותה שעה סמוכה מירה, בקומה התחתונה, ליד בעלה, ומלמדת אותו פרק בלשון העברית. והיא מרגישה ברוח הרעה, הזעוּפה, החשוּכה, המהלכת אימים ברחבי הבית, מציצה מרהיטי-הפאר, מן תמונות האמנות ומן הפסלים, ואין היא משיגה את המתרחש בזה שהוא כסוד אפל. גם כאן, במשפחה הזאת, רוחשים לה רוב הערכה ואמון, וכבר שמעו עליה רוב טובות; גם כאן, בדכדוך הכבד, האפל, מדליקה היא ניצוצות של חדווה ואור...

סוחר האריגים אדם אמיד הוא, מעשירי היהודים... פניו שחוּמות, בשריות ואטימות נוקשה, שדוּפה בהן והעיניים – מעוּמעמות וזעם כבוי בהן והשפתיים, לרוב, מחוּשקוֹת בזעם. וניכּר בו, שמרירוּת ממארת שאין לה תקנה, אוכלת בו. מה פשר הדבר? – מהרהרת מיר'ל בתמיהה. ולימים מתברר לה, שהרעל המפעפע של יחסי בינו-לבינה שנתעוותו ונסתאבו מעלה אדי-חנק בחלל הבית הזה, בחיי אנשיו ונפשותיהם. באשכנז – מספר הוא למיר'ל הכיר את רעייתו, והיא אשת הפרופסור החביב עליו. הוא אהבה, מאוד אהבה, ואף היא השיבה, בסתר, את אהבתו לחיקוֹ – ובתום לימודיו נפרדה מבעלה ונישאה לו – ועמו נסעה לכאן, ליוון. הנקל לשער, כי שכוּר אושר היה על זכייתו-הישגו הרב, שכור חדוות כיבושו הגדול, הכפול. והנה, – ממשיך הוא, מבלי שיהא בידו לפרש כהלכה את דבריו – לא יצא זמן רב ועולמו חשך עליו. חריפה היתה התמוּרה שהתחוללה בנפשו – אומר הוא וזיקים ירוקים, פּרוּעים, נדלָקים בעיניו שדוק של ערפל עוטה אותן – וכגודל אהבתו קודם כן עוצם האיבה שנתגעשה אליה. אילו, לפחות, היה בכוחו להיות אדיש... אך הוא נוטר לה איבה כבוּשה, איבת אכזבה. משל גרמה לו עוול ועלבון שאין להם כפרה ומחילה... שנים נמשך המצב הזה, באין מוצא, והגיעו דברים עד כדי כך – אין חפצו להעלים, –  שברוב אכזבתו כבר הרים עליה יד ובעט בה. היא היתה אז בהריונה הראשון. אפשר טירוּף-אכזבה הוא... אין הוא יודע, אין הוא משיג את עצמו. ואני שונא אותה – נחתך דיבורו באזניה של מירה ומעורר בה פחד – ושפתיו נקפצות, נושכות זו בבשרה של זו.

– מה רעה גרמה? – ממלמלת מירה בהיסוס. אפשר בגידה, קנאה וכיוצא בהם מן הדברים המסכסכים את עולמו של אדם עליו (ואפשר טעם הדבר, שתהום של מוצא חוצץ ביניהם, שאין הוא מזרע ישראל? – חולף הרהור בלבה).

לא, היא לא בגדה בו – קובע הוא בוודאות מלעיגה. קנאה? במי יקנא? הן שבר-כלי היא עתה... ונהפוך הוא: היא היתה למכשול שסיבך את חייו, היא הצל הקודר המחשיך את עולמו... מה נותר לו, זולת יין – ונשים... והן באות אליו, אל ביתו, והוא מתעלס עמן, מעניק להן את אהבתו ומיטב המתנות; והיא, אשתו, מתכנסת בשעות הללו בחדרה אשר בקומה העליונה, ואין היא מעזה לפצות פה... והוא רווה אז נקם מר, חריף, מענג...

נקמנות מרושעת, שפלה – מהרהרת מירה. הנה אף העושר המוּפלג וההשכלה הרמה אין בהם ערוּבה ליחסי אנוש תקינים... חיה רעה האדם, ורע מן החיה. ורעד סמוי של חרדה מפני חיי-הנשואין אופפה. מה רבים הם הפירות הנאים אשר פנימם רקב ובאוּשים?

בצאתה מן הבית נקרה לה צעיר גבה-קומה, יפה-תואר, עינים גדולות, גחלי-אש. חדווה נוצצת בהן – גבריות מושכת, מלבבת. עיניהם נפגשות, נדלקות. משום מה נזכרת היא בערבי שנזדמן לה ערב אחד במושבת הגבול הגלילית. אחד מעובדיו של סוחר-האריגים הוא, המתגורר אף הוא בגיטו. האם במקרה פגשה בו בדרכה? אַך אין דעתה נתונה עתה לו.

לאיטה, מהורהרת, חוזרת מירה לחדרה. בעיבורה של העיר יורדת שלווה ואפלולית עוטה את הרחובות. מזהירים עצי הזית בחן ענוג, כמו על הגבעות שם, בגליל, כשקועים בחלום. והים מפכפך ברבואות גלים מחייכים, הומים.

בחדרה כבר ממתין לה המורה מבית ספרה המשמש לה, בפקודת רב הקהל, מדריך ומורה-דרך. עמו מרבה היא לטייל בסביבי העיר, בגנים ובחורשות ובמשעולי הגבעות ובחולות אשר לשפת הים. הוא הגבר הראשון בכאן אשר נשק לה... אדם עדין-הליכות ואציל-רוח וטוב-לב ומסור לה באין גבול. לא אשה בלבד היא בעיניו, אלא משאת-נפש, חלום רחוק, אשר נתגלגל באורח פלא אל תוך חללו החשוך, המדוכדך, המשועמם של הגיטו. בביתו – חשכוּת ודוחק ואשה עמלה, מיוגעת תדיר, נפולת פנים, כורעת בנטל דאגת יומה. וסביב – פורח הקיץ ושירתו מפכּה בגנים. כאן, בחביון הטבע, מתעוררים גם בה. במירה, חוּשי חיים וחמדה – היאך תסרב לו? יום-יום נפגשים הם בין כתלי בית-הספר, יום-יום גובר עולה האור בעיניו העצובות ונדלקות בו ערגה לשעות החסד, שבהן ניתן לו לטייל עמה, להיות עמה ביחידות, לשמשה ולסייע בידה – ולברוח מעקת חייו, והוא אשר דאג לכך, שהמורה היווני הזקן, המורה לכינור – ילמדנה פרקים בנגינה בכנור כאשר אהבה נפשה. וכאשר יזדמן לחדרה והיא מכבדתו בספל קפה ומספרת לו על ארץ-ישראל ועל מושבת הולדתה, לבו בקרבו גואה בחדווה רגוּעה, תמה... ואז ברי לה, שהוא רוחש לה יותר, הרבה יותר, מאשר ידידות רגילה, שגורה... היא נסערת בפנימה, מייחלת לו בסתר. כמשי רך וזך לטף ידו, ואך הוא, אין הוא מעז לקרב אליה.

השמש נוטה מערבה, מתמזגת בפאתי האופק בגלי הים, ודממה כובשת את רחוב היהודים בגיטו. להבות השקיעה דועכות, אפילה יורדת על הסמטאות, ובתוך האפלה נדלקים, בחלונות נרות שבת.

לסעודת השבת מסבה מירה אל שולחן הרב, אשר הוא לה כאב ואפוטרופוס. חכם ספרדי צעיר, חניך ישיבה ירושלמית, חשוך בנים. שפעת שערו השחור גולשת אל פאות מתולתלות ואל זקנו המקוּרזל ומקיפה את חלקת פניו העדינות, המאירות, הגלויות, פניהם של אנשי תורה ורוח מובהקים. מה שמח הוא לארחה, להדריכה, להחליף דברים עמה – ועיניו הלוהבות, דומה, נעוצות בה עמוק בחמדה רעבתנית. אין היא מחשידה אותו, חלילה, בדבר, ואסירת תודה היא על היחס הנאה, על הקרבה והדאגה לה.

מהבהבת מנורת הנפט, מרקידה צללים על הקירות הנמוכים. בקבוק יין אפל. גלילי-חלב קרוּשים מסתלסלים על פיתוחי פּמוטוֹת הכסף הממוֹרקים. ואשה צנועה, שתקנית הטורחת ליד השולחן.

הוא כבר בירך על המזון, והרבנית פּרשה לחדרה. הם ושבים זה מול זו ומשוחחים חרש. עתה מגלה הוא לפניה את העניין אשר העלים ממנה עד כה, לטובתה, ואשר רצונו להזהירה עליו בכל החוּמרה. כל הגיטו – לוחש הוא – מדבר על כך, מתמרמר, מתרגש. האין היא מבינה עדיין לכוונתו? – מטיח הוא את שאלתו ומטיל בה מבט חטוף. הלא המדובר הוא ביחסיה עם המורה ההוא...

היא שותקת. נדהמת ונפעמת. ידיו שלוּבות לאחור מפסיע הרב בצעד מתוּן בחדר, נעמד לבסוף לידה, ואומר בהטעמה דגוּשה:

– אני כבר הוריתי לפטרו מעבודתו. אין לשאת כדבר הזה בתוכנו...

– מה? נתלשת הברה מפיה של מירה. הן בעל-משפחה הוא, ועל מה יהיה קיומו? – שואלת היא כמתחננת. ומה חטאו ומה פשעו?

– אין מנוס ואין ברירה – טוען הוא בשקט. ועתה, שמעי-נא, שמעי ואספר לך עוד – מוסיף הוא בלחש. אשתו של המורה כבר מזמן באה אל לשכת הרבנות לתּנוֹת את מר לבה וקובלנותיה. כי מאז בואך לכאן – טוענת היא – נשתנה יחסו של בעלה אליה, נצטנן. ובהיותה בלשכת הרבנות היא בכתה לפניו ועצתו בקשה בצר לה. אך הוא, הרב, דחה אותה בקש וביטל את חשדותיה, חשדות-שוא. המעטים הולכי רכיל? אחר-כך חזרה ובאה עוד פעם, פעמיים... הכול מדברים על כך... – סיפרה – לשעות ארוכות נעלם המורה, בעלה, מן הבית, לאדם אחר היה... חוש אשה לה – טענה – באלה הדברים, ואין להונותה... וגם בחדרה של המורה מארץ-ישראל נוהג הוא לבקר לעתים קרובות... עינים ואוזניים לכותל.

– מי ייתן וייסכר כל פה דובר רכיל ותיכּרת כל לשון המוציאה דיבת-שוא – פורץ דבור מפיה של מירה ופניה מתכּרכּמוּת.

– העלמה מירה – נכנס לדבריה הרב – יש לדבר אמת, אמת...

היא נדהמה כליל, נאלמת וחשה בזעם המצטבר בקרבה. והוא ממשיך:

– כן, את העיקר עוד לא גילה לפניה. תחילה סבור היה גם הוא, שאך תעתועים תדבר, והרי הוא עצמו הורה למורה להתלוות אליה ולסייע לה. עד שבא המורה ההוא אל לשכת הרבנות והודה במו פיו – באוזניו הודה... ואף פנים החציף... אני אוהב אותה, כבוד הרב, – טען – ושום רדיפות לא ירתיעו אותי ואין בכוח האיום בפיטורין לעקור את הרגש מן הלב... כן, הוא עצמו הודה בדברים האלה – אומר הרב – ואין להכחיש...

עיניו של הרב לוחשות כאישים בתוך חלקת פניו ושִפעת שערו. דממה בחדר. דועך אורה הקלוש של המנורה. מן החלום נשקף ליל קיץ תכול, חלוּם, וצלליות של עצים רדומים. הוא עומד לידה, נשימתו עצוּרה, ושיחתו קולחת חרש, כמבקש לפייסה:

– אין הוא רוצה לשים עצמו שופט על לבבות ורגשות... אמנם נברא אדם בצלם, אך לא מלאך השרת הוא אלא בשר ודם... ותחסרהו מעט מאלקים... מירה... מירה... לואטות שפתיו, והוא קרב אליה, גוחן מעל לראשה – ומחבקה.

זעקה חנוקה, כילל אילם, נתלשת מפיה. זרם של דמעות נקווה בעיניה.

הוא נרתע.

מירה חומקת ויוצאת חרש מן הבית.

בסימטה האפלה, הדמומה, ממהרת היא לחדרה, וכובשת את בכייה ושוועתה. אל חדרה ממהרת היא, אל בדידותה האפורה. מה הם כולם מבקשים ממנה? אילו עמד בה עתה הכוח, אילולא חשש ומורא שבה, או אז נמלטה עתה מן הגיטו אל החוף הנפלא, המתפתל במפרציו בצל גנים וחורשות, להתייחד עם נפשה ולהפליג על גלי הים אל החוף האחר המלחך חופי ארצה, המנשק את מרגלות ההרים אשר עליהם עומד ביתה... בשעות אלה חוזרת ועולה לפניה דמותו של הערבי הצעיר מן המושבה הגלילית, אשר אותו אהבה פעם בכל נימי נפשה וחום נעוריה וממנו נמלטה, ואך עד היום מפרפרים לוחשים זיקי געגועים אליו... ואפשר מעלה גם הוא עתה את זכרה, אם כי ודאי יתעלס עם נשים אחרות... הגברים! וודאי חברת ידידים ורעים לו. ונשים. והיא, בודדה בחדרה, בנכר, ועיני רבים עוקבות אחר הליכותיה, אף שאין בה פסול ודופי... ובאחותה הבכירה נזכרת היא, אשר גם היא שוהה עתה במרחקים. והיא כבר העזה להתגרש מן בעלה הראשון ולהינשא לבעל אחר, ובית לה והנאת חיים, חפצה עלה בידה ועוז אפיה עומד לה. אך היא, מירה, כה שונה באהבתה, זה המבחן לאשה, שגם באהבתה יודעת היא לתת נפשה, לתתה עד תום, לתת ולא לקבל בלבד, אך האומנם ראוי הגבר לאהבה אשר כזאת, כי אכן, בחילה יעורר בה מגעו של גבר שאינו לרוחה, כשם שבחילה תעורר בה הנשיות העושה פרקמטיה בעצמה. לא, לא זה טבעה ולא זה טיבה...

היא מקדימה לקום עם שחר, כאשר הורגלה מילדותה במושבה. טל מתנוצץ על הגנים הרועדים ברוח קלילה הנישאת ממרחבי הים ורינת צפרים חדה, עליזה מרטטת בחלל הזך. הגלים הירוקים, הרעננים, העליזים שופעים עתה חדווה והתעוררות, והיא מרגישה, כמו כל ליאות נפשה ודאגתה ובדידותה נושלות, נושרות. עוד מעט ויבוא המורה היווני הזקן ללמדה שיעור נגינה בכינור.

היא שמחה תמיד לקראת בואו. גם לוֹ המוסיקה חלק בחייו, ספוגה בנפשו. יליד האי הזה, אשר סימפוניה נצחית מתנגנת בו, רועפת מן הגבעות ומן החורשות ומן הים סביב... שערו המכסיף עוטר את פניו העדינות, המאירות ועיניו זכות ובהירות – כנפשו. וכאשר הוא מלמדה, לא ידיעתו בנגינה בלבד מבקש הוא להקנות לה, אלא גם את ניגון-נפשו הדבוקה בכינורו מבקש הוא להעניק לה, הנפש הרוחשת טובה ואהבה, שאין בה נפתולים וערמה. וכל מגע שלו הוא לה כליטוף מנחם ומעודד. ופעמים דומה עליה, שיחד עם זה הגבר כסוף-השיער ויפה הנפש העומד לידה, מתערטלת גם היא מישותה, מתמזגת בצלילים הענוגים, ויחד עמו מפליגה היא למרחקי מרחקים קסומים... והיא מתרחקת ומתעלמת ממציאות קשוחה ומבדידות מדכאה ומאכזבה צובטת ומזכרונות מרים...

עתה ישוּבה היא על הספה, הכינור וקשתו לידה, רגוּעה ומפויסת. אך אור בעיניה ושמחה בפניה ותלתליה הבהירים מרעידים. הוא יושב מולה, ידה בכף ידו החמה, הרכה, הלבנה. והיא מספרת לו, ללא-יהודי, את אשר אירע לה אתמול בבית הרב...

חיוך קל נדלק כקרן אור בפניו החיוורות של הזקן ודועך.

– האין היא משיגה? – והרי פשוט הדבר בתכלית... עלמה צעירה היא ותמימות בה. נתקנא הרב במורה ההוא... דרגה ירוּדה של קינאה היא. והלא גם הוא בשר ודם, והוא התקיף בעדה...

– כן, אין הסבר אחר – מאשרת היא, אך היא לא העלתה על דעתה כלל. כסבורה היתה, שרק לשם שמים בלבד טורח הוא ומתוך דאגה לה... אני כה מרחמת עליו... מעירה היא:

– כן, הקנאה בת הייצר, ומשוּלה היא לאל הקדום שלנו, לקרונוס, טורף ילדיו...

אחר-כך היא מספרת לו על העלם אשר פגשה לראשונה, זה מקרוב, ליד ביתו של סוחר האריגים האמיד ואשר, דומה, הניח בה רושם עז ביותר. כה נאה... חן אצילות טבוע בו ועיניו להב חמדה. האם מגידולי הגיטו בקרפוּ הוא?

– מה שמו? – שואל הוא.

– מרקו.

– כן, הוא מכיר אותו ויודע את ביתו. יליד האי הזה הוא. וכאן גדל. כשאר נערי היהודים. ונאה הוא, מאוד...מן הגברים אשר נשים נשרפות במבטיהם ומשתעבדות מרצון והם, היודעים יפה את כוח גבורתם ומשיכתה, בוטחים בה, פעמים יתר על המידה... סכנה בהם...

– ומה משפחתנו בעיניו? – חוקרת היא

– פשוטי עם ותמימי-דרך. והוא בן יחידם, ילד טיפוּחם ופינוקיהם, ואפשר זה מקור חולשותיו. ועוד עמו בבית שתי אחיות בכירות ממנו, והן המקיימות גם אותו, את אחיהם...

– ומה מעשיו?

– עתים עובד הוא אצל סוחר האריגים... אך הן אמרתי, האחיות הן המפרנסות את הבית – והוא, חפשי לנפשו ועיניו לבילויים, לריקודים, לתענוגות... וכל אלה בולעים את המעט שהוא מייתר מטרדת פרנסתו הדלה.

– מה, לדעתו, יהא טיב המשפחה שהוא עתיד להקים, מה דמות ישווה לה? – שואלת היא בחיוך.

מי חכם וידע? – מושך הזקן בכתפיו. הנה, רואות עיניה את הריסות חייה של משפחת סוחר האריגים, האשה שטוב לה מותה מחייה, הילדה שכבר ניסתה לשלוח יד בנפשה... הילדה, הרואה לצער אמה ולקשיחות אביה, האמיד והמשכיל, לרשעותו ולנאפופיו, והיא נבוכה ונעלבת... מי ידע לנחש, העלמה מירה, בדברים אשר כאלה?

והוא נפרד ממנה באיחולי ידידות.

בינתיים נסחפת היא באהבתו של מרקו ונאחזת בו כבעוגן הצלה איתן בסערות נפשה, כבחוף-מבטחים-והרגעה בצער אכזבתה. מעתה ואילך נתונה היא לו בלבד, כל שעת פנאי קודש לו, ותמיד, תמיד הוגה אך בו, בבחירה, החסון והיפה בבנים, המסעירה ומפעימה בלהט אהבתו ותשוקתו אליה. מעתה ואילך, דומה משלחת היא שורשים בחיי האי הזה ובציבור היהודי שבכאן וטעם חדש היא מוצאת בהם ועניין, וטוב לה. ולא היו לה עוד ימי שמחה ורווחת נפש כימים האלה מאז סיימה את חוק לימודיה במדרשה בירושלים, ואהבתה העזה לערבי במושבה הגלילית. כן אין ספק, אף הוא מסור לה ואוהב אותה ומעריץ אותה ויודע, כי הקשר עמה מעשיר את עולמו ומרומם אותו. וכבודו עולה בעיני עצמו. ומיר'ל, שעה שהיא רוקדת עמו, נישאת בזרועותיו כמו בסופת אש, בזרועותיו החזקות, המחבקות, המרעיפות עזוז ובטחון, כל מר רוחה ואכזבותיה נמוגות כליל, וגם דמותו וזכרו של הערבי ההוא מיטשטשים והולכים... ונימוסיו מה נאים! וכאשר הוא לוקחה עמו לטיול בכרכרה (מניין לו כסף?) במשעולים אשר בין הגבעות, או לשפת הים, מחבקה וטורפה בנשיקותיו, דומה עליה, כי נתגשמו סוף-סוף כל מאווייה, והוא – מבטח ומשגב לה...

הוא כבר ביקש את ידה, בה בחר מכל העולמות, אך היא טרם נענתה לו, אף שלבה הומה אליו בלא הפוגות. אך עם זאת, ובתוך סער הרגשות והחושים, יתוש סמוי, זעיר, כמו מעורר בה חרדות עלומות, מעומעמות, דקות מן הדק, רועדות כנימין רוגשות, אחרונות, גוססות של מנגינת כינור. אותה שעה נכספת היא אל אמה, האיכרה בזכרון יעקב, לישב עמה בערבים על גזע-העץ הכרות אשר בחצר, ראשה בחיקה, ולהשיח לפניה את לבה, את אושרה ואת חרדותיה הסמויות. אפשר תסע לביקור בארץ-ישראל? והלא מועד נשואיה ממשמש ובא... והיא כנמלטת אל זרועות הנשואין להשכיח את זכרו של הערבי ומצוקתה...

שנת הלימודים מסתיימת. ובירחי החופשה היא תהא נתונה כליל לעצמה – ולו, וגם פטורה מן האפוטרופסות המעיקה של הרב, אשר מאז הפגישה המוזרה, המדהימה עמו, בביתו, בליל שבת, הוא מיצר את צעדיה, כמבקש לנקום בה על אכזבתו, על קנאתו הפצועה...

ימים של ציפייה, של מתיחות, של דריכות לקראת השינוי המיוחל, הגדול, המכריע בחייה. עוד מעט קט והיא תהא אשה נשואה, אשתו כדת וכדין, ולה בעל ובית וחיי משפחה נאים ותקינים, כאשר חלמה עליהם. וגם לאם תהיה. וביום מן הימים היא תנטוש את האי הזה ולארץ ישראל תחזור, כמנצחת... בראש זקוף מהלכת היא עתה, חפשית מכל תלות, ותקוות זוהרות בעיניה. הן שנים הרבה נשאה בלבה את הערגה אל השעה הנעלה הזאת, אשר הנה היא היתה מציאות ממש – שעת ההרגעה.

דל חדרם המשותף וזעומים אמצעי-הקיום, אך אין אושר כאושרה ואין שמחה כשמחתה ואין לה אדם טוב ויקר – מיקירה. יום תמים מחכה היא לו בעינים כלוֹת לשעת שובו מעבודתו, יום תמים מרחפת דמותו לעיניה ושמחה בהן, תשוקה וגעגועים. היא סולחת לו על משוגותיו הקטנות, הרגליו שמהם זרים לה, את אהבתו העצמית המופלגת. מקווה היא, כי בכוחה של אהבתה אותו ובהשראתה, תתעדן נפשו ותאצל, ואז יראה בה בעיקר את האדם ולא את האשה בלבד שתשוקתו אליה. ואפשר תתנדף אז גם קנאתו שאינה יודעת מצרים, שהיא מבישה ומשפילה וגם מציקה, מה מציקה ומדכאה, ואז אין היא מכירה אותו והוא לובש ארשת של עצבות אטומה, נוקשה ואכזרית. ואפשר יפוג גם ייצר השררה והרודנות...

מה חטא חטאה – שואלת היא אותו – אם לעת שִבתם בחברת רעים, או בבית-הקפה הדל שבאי, מלווים הם אותה במבטי חיבה, מתבדחים קמעה בקלות-דעת, מבקשים את קרבתה? ומדוע לא ישמח הוא בשמחתה, שהיא נושאת חן בעיני רבים?

אך הוא אין הוא מקבל את דעתה ואינו משלים, זועם וקוֹבל ומתמרמר ורואה בה את קניינו האישי המוחלט וחרוּת תנועותיה ודיבוּרה כצנינים הם בעיניו. וכאשר מעיזה היא לרקוד עם ידיד, מובטח לה, כי עתיד הוא לרדת לחייה והוא אף איים עליה...

הקנאה הזעומה והתקיפה והטרופה – זו העננה הכבדה הראשונה שהעיבה את שמיה. האם צריך לומר, שנאמנה היא לו, שכל לבה נתון לו? ואף-על-פי-כן שום הוכחה ושום שיקול שבשכל ובהגיון אינם עומדים לה. בזה העניין אין הוא רוחש לה אמון... רבונו של עולם, מה עליה לעשות? – כוססת שאלה בנפשה. האם לנעול עצמה בחדרה ולא לצאת מפתחו ולהתנזר ממגע עם רעים וידידים, כדי לשכך חמת חשדנותו שאין לה שיעור?

ובינתיים, והיא בהריונה – ותחושה חדשה של אושר, של חדווה, של צפייה אופפת אותה, מתרוננת בתוכה, גואה ומציפה אותה. וגם תקווה נוספת צמחה בלבה, שעם בו הילד הראשון לעולם ועם היותו לאב, תחול גם בו תמורה לטובה והוא ייגמל מרבים מהרגליו אשר קודם לכן, לפני נשואיה, לא עמדה עליהם ולא הבחינה בהם. אך למרבה דאבון הלב מתרבים דוקא עתה העננים מבשרי הרעה בשמיה... דוקא עתה הוא התחיל לנטשה בערבים, כי אצה לו הדרך אל רעיו, אל בית הקפה, אל הקלפים, אל היין... ולא אחת, כאשר היא מבקשת להעמידו על חובתו ועל יחסו ועל קשי מצבה ובדידותה לעת כזאת, היא נענית בגסות, בזלזול, בחומרה תקיפה.

הוא יוצא והיא נשארת לנפשה, עם הרהוריה, עם צערה, עם הוולָד המפרכס ברחמה – ולבה מר עליה מאוד ובדידותה קשה שבעתיים ואנקותיה החנוקות עם דמעותיה אובדות בחדר הדל, השומם.

אך בשובו, בשעה מאוחרת בלילה, מבוסם ומלוהט, זונק הוא אליה אל בשרה, והיא – אין בכוחה לעמוד כנגד תאוותו הסוערת. ריח היין הנודף ממנו מעורר בה בחילה ותיעוב, חיבוקיו דוקרים פוצעים כקוצים מלהטים וכל קרבתו אליה – כאונס.  מה מושפלת היא אותה שעה בעיני עצמה, אחת שפחה חרוּפה שנועדה לשרת את אדונה... את אדונה? שומעת היא בת צחוק מתגלגלת בחלל בלעגה. הלזה פיללה, קיוותה, ייחלה? ועתה שכוּב הוא לידה מלוא קומתו, כפּר עקוד, נוחר בשנתו, והיא מרגישה עצמה שוקעת בתהום אפל, שוקעת ואובדת. היאך נסתרה בינתה ונסתמאו עיניה, כיצד נכזבה באהבתה, באמונתה, ביקר שברגשותיה – ובמהירות בזק אשר כזאת?

ואף זו. דוקא עתה, לעת הריונה ורבוי צרכיה, נתמעטה עבודתו ונתקפחה פרנסתו ושכרו הדל – נידלדל עוד יותר. הרעב היה לה לבן-לווייה, והמחסור פוקדהּ תדיר. באין ברירה חוזרת היא להוראה בשיעורים פרטיים. הסתיו משתולל בסופותיו המרות, הצולפות, הזועפות – והיא משרכת דרכה, כרסה בין שיניה, משעור לשעור. אך הוא אין הוא בּוֹשׁ, גם עתה, ליטול אף משכר טרחתה ועמלה, לספק בו את תאוות שכרותו. והיא אף חוששת להעירו על העוול ועל העלבון. היא אך מצפה ללידה, לילד העומד לבוא, שהוא כבר מלוא עולמה וכל חרדתה נתונה לו –

ויום אחד, היא חוזרת, כדרכה, מן השיעורים, מיוגעת ומדוכדכת, מתלעלעת בנשימתה. הוא אינו מצוי בחדר. בפתע משגיחה היא שנעלמו אחדים מחפציה, גם הבּד אשר קנתה באחרית כספה להתקין חיתולים לילד. וגם טבעת הקידושין איננה. ודאי מכר את כל אלה, או נתן בעבוט. היא מרגישה ודמה עולה ברקותיה הפועמות, אפלה יורדת עליה ועולמה מתמוטט, מתרסק לרסיסים... עוית כאבים אוחזת בה בצבתות של ברזל. וכאבי הוולד המפרכס. היא מצטנפת על הספה – ומתייפחת.

אחר כך היא מתעוררת. אפלה בחדר. ודממה. בחוץ מיללת סופת סתיו. יבושת חותכת צורבת את גרונה, יאוש אטום, מדכדך חונקה ופטישים תוזזים בלא הרף את הלמוּתם ברקותיה. הוא איננו. ודאי יתרועע עתה בחברת ידידו, ואפשר נשים בחברתם... צמרמורת חולפת בגופה החלוש וזיעה קרה מכסה אותה. ופחד מפני בואו. היא יורדת מן הספה ומגיפה את הדלת.

לאור נר קלוּש היא כותבת בריגשה דרוכה, חפוזה לבני ביתה, לזכרון יעקב, על צרותיה ועל אסונה, ושוב אין בידה להעלים דבר. את עצתם מבקשת היא ואת עזרתם, שאומללה היא מאוד ומיואשת, ועוד מעט והיא עומדת להיות אם. בפחד תמיד שרויה היא ומצוקת הרעב אף היא נותנת אותותיה. יסורי רוחה וגופה – אין לתאר...

דפיקות בדלת מנתקות אותה משטף כתיבתה. היא מקפלת את הנייר ומבקשת לטמנו, אך הנה הוא ניצב לידה.

– לביתה היא כותבת, מה? – נוהם הוא בזעם. אפשר תפרש לו מה היא כותבת להם בלשון העברית?

– כן, להוריה כותבת היא, אל מי תכתוב אם לא אליהם? על הלידה בקרוב היא מספרת להם, על הלידה שהיא כה חרדה לה –

– ומדוע אין היא מבקשת מהם, שישלחו לה כסף? מנין תיקח להוצאות הכרוכות בדבר, מנין?

– לא, אין בידה לבקש מהם כסף ועזרה, מנין יקחו, והרי הם עצמם איכרים עמלים שקיומם בקושי... ומלבד זה, היא אף בושה לבקש...

– בושה לבקש? – מזדעק הוא ואדמומית מציפה את עיניו. האין הם בני משפחה שחובתם לסייע בידה, כפי שגם הוא נתמך על-ידי אחיותיו?

היא נאלמת וחולשה אופפת אותה. גל של דמעות עולה בעיניה, בוז וזעם. הוא עומד לידה. ריח היין נודף ממנו. הנר מהבהב חרש. ובחוץ סוערת סופה, משוועת...

– השיבה לי את החפצים שגזלת – עולה קולה טבול בדמעות – ואת טבעת הקידושין, הבד לחיתולים... היאך העזת, היאך הרהבת עוז?...

סטירת יד כבדה ניתכת על לחייה. היא משתוחחת, כורעת תחתיה כעקוּדה, בולעת את זעקתה, ואנקת חרש בכאבה, בהשפלתה, ביסורי נפשה, בזעם אין-אונים-וישע, וניצוצות מבריקים סביב... משל הלם בה רעם והממה. משל נתרסקו רקיעים וירדו עליה... גבר כוח הזרוע על כוח המין... גבר הגבר האכזר, השליט, הנאה, על קניינו החי, החלש...

אך הוא מרימה על זרועותיו כחפץ צרוּר, מפרפר, ומניחה על הספה. כורע על ברכיו – ומלטפה. מבקש סליחתה. מבקש לפייסה...

כלום רצונו לגרום לה כאב וצער? הלוא הוא אוהב אותה, היא יחידתו יקירתו שלעולם לא ימירנה באחרת. אך מה יעשה ואין בכוחו לצאת מגדרו ומטבעו... והאם, באמת, הוא האשם במצוקה ובדוחק? מעטים כאן הדלים והמובטלים? עליה לאהבו כמות שהוא, על חיוביו ושלילותיו... הרי אשתו היא, אם ילדו בעתיד... את סליחתה מבקש הוא...

היא שוכבת צנוּפה כקרוּשה. המומה.

– לחזור לביתה מבקשת היא, לבית הוריה; לארץ ישראל – לואטות שפתיה. אין חפצה לחיות עוד בצינוק החשוך הזה, בדוחק הנורא, בהשפלה ובעינויים... אין בכוחה לשאת עוד בכל אלה... גם בלאו הכי עזים געגועיה לארץ...

– לא, לא, לא!... נשמעות צעקותיו כהלמות פטיש כבד. לעולם הוא לא יתיר לה זאת!... לעולם לא! הוא ירצח אותה נפש, יטבח אותה! היא לא תעזוב אותו, היא לא תהיה לאחר! לעולם לא!

אחר כך הוא מלטפה שוב ומבקש לנחמה ולפייסה ולקרב אליה.

היא צונפת את איבריה יחד, נפחדת ונרעדת מאוד, מתחמקת מחיבוקיו שהם לה תועבה ומפרצופו הנאלח עתה בעיניה והמכביר רחמיו.

הוא כובש את ריתחת כעסו ונושך שפתיו, משתטח לידה, פניו שקועות בסדין המעוך – ונרדם.

ואחר כך תוכפים ימים שוממים, צוננים, מעיקים... באחד מהם, ביום סגריר, בא לעולם ילדהּ. אור נזרע עליה, על פניה הכחושות והנפולות, חיים חדשים כמו מתעוררים בה. כל אהבתה הנכזבת מוצאת עתה פורקן חדש – החינוך, הבן אשר אביו כה מתעולל ורודה בה, הלוא הוא חלקה מכל עמלה, אור חייה ותקוותה וגמולה. אך הימים הטובים, המעטים, בבית היולדות חולפים מהר, ושוב אנוסה היא לחזור לחדרה, אליו, אל הריסות חייה! דבר לא נשתנה... ואדרבא, יותר מקודם חשה היא עתה בבדידותה, בעלבונה, במצוקתה. ועתה נוספה גם החרדה לשלום התינוק, והוא דל וחלוּש ותחלואים ממארים פוקדים אותו, ולא אחת נחלץ הוא מסכנות בעזרת שכנים טובי-לב הרואים לנפשה ולצרתה...

מעטים המכתבים המגיעים מן הבית. רחוקים הם בני המשפחה וקצרה ידם להושיע. ורק אחת העצה היעוּצה לה – תניח את התינוק ברשות אביו ותעזוב את שניהם ותחזור לבית ותציל, לפחות, את נפשה...

רבות נלבטת היא בעצמה בחיפושי מוצא ממלכודת הברזל בה היא לכודה, אך אחת ונחרצת החלטתה – את בר בטנה לא תפקיר ובידיו לא תניחהו – ויעבור עליה מה. הן בדומה לכך היא כבר דחתה עצה קודמת – לנתק את הריונה. בתוקף דחתה.

גם על הבית, ועל הארץ כולה, עבר זה עתה נחשול אימים. מאורעות דמים וחרדות. בתרפ"ט, והיא תלמידה במדרשה, נטלה ירושלים מידה גדושה של סבל. היא זוכרת את היריות, הדלקות, הרציחות... אך זכרון יעקב יצאה אז בשלום. שכניה לא התנכלו לה. מה שאין כן עתה, בשנת תרצ"ו, שגם על מושבתה מאיימות סכנות חיים. השכנים מחבלים בכרמים, במטעים, בדרכים. להבות אש עולות בלילות מעבר בנימינה וגבעת עדה ושפייה ובת שלמה ועתלית. לא עמדו להם, לאיכרים, עשרות שנות ידידות עם הערבים. באש ובסיף מאימים הם עתה על היהודים להכריתם. והיהודים עומדים על נפשם בעוז, מגוננים על חייהם ועל רכושם ועל עמלם ועל עתידם. לבה בקרבה נחמץ בצערו למקרא הידיעות מהארץ. והיא נמשכת לשם, לשם, להיות עמם יחד. אך רתוקה היא וכבולה, מגפו הגס, הכבד דורך על צוארה, – והתינוק...

וימיה נמשכים באין-תוחלת, חשוכים ומיואשים, רצופי יגיעות ועלבונות, ולילותיה – פחדים ואונס. רבים המשתתפים עתה בצערה, מהם רעיו של בעלה, ומהם – החושקים בה... אך היא אין היא מתרצה לשום אחד. לבה חושש ואין היא פותה. היא שומרת לו אמונים. ולא רק על שום חרדתה מתגרת יד קנאתו הקשה, המאיימת. קשה עליה לשאת את מגעו של גבר וקרבתו, גם של ידיד-אמת. שהוא, בעלה, חיבל בנפשה וסיאב את ריגשותיה. שנים תישא היא את הצלקת הזאת בנפשה.

ופעם, בהיות הוא בעבודתו בבית-החרושת אשר בפרבר, באה היא אל הרב, לבקש עצתו ועזרתו. ידע הוא את מצוקתה וסבלה – מי כאן אינו יודע זאת? – והוא קשוּב למרי שיחה. אין הוא רוצה עתה, במצבה המיואש, למתוח חשבונות עבר... אין הוא רוצה לשאלה, על שום מה נזדרזה להתקשר עמו... אין דרך ואין תושיה אלא בגט פטורין. ועליה להשפיע עליו שיאות לגרשה... דבר זה מותנה, קודם כל, בהסכמתו של הבעל.

– הוא לא יסכים – טוענת היא. לעולם לא יסכים! ויתרה מזו: הוא עשוי לנקום בה, לרצחה נפש...

ובלא פתח ישועה חוזרת היא לביתה, לכלאה.

חששה וידעה מה חששה. בזעם של טירוף הקביל הוא את מבוקשה שהציעה לפניו ברוב תחנונים והסברים והפצרות. כפגיעה שאין לה כפרה היה הדבר בעיניו. עצם הדיבור על הגט מרעידו עד היסוד בו. לעולם לא יקום ולא יהיה הדבר הזה. לעולם! ואם תעז שוב להעלותו, הוא ינקום בה, בו במקום יקטול אותה, והתינוק עמה!

ולא זו בלבד, אלא שהשפלות מרות יותר עוד נכונו לה...

לילה אחד, לאחר חילופי דברים מרים, לאחר נסיונות נואשים ומאכזבים להגיע ולוּ להסדר-בינים מכובד כלשהו, יצא הוא זועף מן הבית וחזר – בשעה מאוחרת – ואשה עמו.

השפּלה זו קוממה אותה עד אחרית טיפת דמה. ילך באשר ילך, יעשה אשר יעשה וכעולה על רוחו! – זעקה – ואך לא בבית הזה, תחת קורת הגג אשר מצויים היא והילד... ומחרידה זעקתה. עמידתה שעוז נואש בה ומחאה נואשת שמעבר ליכולת הסבל של בשר ודם, ואשה במיוחד, מפתיעה אותו. כל צערה ומרירותה ועינוייה כמו נתלכדו נתגעשו יחד. הוא עומד ומחייך, מחליף מבטים עם אשת-הזנונים שנתלוותה אליו, כתוהה על עצמו ועל המעשה אשר יעשה... ומירה עומדת מולו, משוועת, פרץ דמעות בעיניה. גם עתה, והיא מתפתלת במר יאושה, מלטף הוא בעיניו את מחשופי גווה הצוחקים ואומד את החיטוב-של-תואַם אשר לאבריה הנאים – ועדיין אין מוחו משיג את עצמת ריגשתה ולהט מחאתה והחלטיות תגובתה... כלום אין זו זכותו שלו, הגבר החסון והנאה לקיים משובותיו ותאווֹתיו כחפצו?

לשמע המהומה נזעקים השכנים, דיירי הבית, מתייצבים בפתח, והתמונה הנפרשת לעיניהם מספרת בשפה ברורה על המתרחש, על המערכה המתחוללת, שאינה אלא חוליה אחת בקרב ממושך ונפתל הנמשך זה זמן רב בחייו של הזוג הזה שאין להם תקנה. מהם המנסים להרגיע, לפשר, ליישב את הקרע במלים שגורות, העוקפות את העיקר ומתעלמות מן האמת, מהם העומדים נבוכים והמומים ולבם עליהם כאוב והם נדים ראשם בדרך של השתתפות-בצער, שתוּקה ואילמת, לגורלה של האשה אשר זד פוחז וגס מתעמר בה. ואותה שעה רואים הם את הללו מקרב הגויים, הלומי יין שיכרות-סוף-השבוע, הבולעת את שכרם הדל ומכריתה פת מפי האשה והטף, משכיחי רישם בפונדקים סבואי ענני עשן וניבול-פה, חומקים עם נשי-חשק ערמומיות, החושפות את מערומיהן ומדיפות בשׂמים חריפים, אל החורשות והגנים המצלים, הצוננים, המשיבים נפש. ועתים יש ואשה מרת נפש, מרוּדה ומעונה, תחמוק אל תוך הפונדק אשר בה שטופים גברים ונשים בהתפרקות-פה-ולשון-ויצרים חצופה ומאוסה, עיניה תרוֹת בחוסר-ישע אחר הבעל והאב, מבקשת לפלטו מיוון השקיעה. הראית תרנגולת שדגרה אפרוחי ברווזים, והיא רואה אותם שטים להנאתם על הנחל, מקפצת ומקרקרת בחרדה על החוף, מנתרת כפעם בפעם אל תוך המים – ונרתעת?... כך אובדת יבבתה הנפחדת, הנרגשת של האשה בחלל הנושם הפקרות אַלימה, פרועה של דם ויצרים וחימה, בהמולת הקולות והצלילים הצורמים... גם לעיניה של מירה נפרשת התמונה הזאת, אך היא לא תיכנע – ואדרבא, תילחם ותיאבק, על אף דלות כוחה וחולשת מעמדה ובדידותה, על כבוד האדם והאשה שבה, כאחת מבנות זכרון יעקב שאופי להן ועוז נפש. והיא ניצבת מולו – פילגשו לידו – התינוק על זרועה, גיצים יוקדים בעיניה, ומטיחה כנגדו באוזני הנוכחים דברים בוטים על חרפתו ושפלותו ותובעת בכל תוקף, כי יפזר רגליו ויתפרש לו מן הבית.

והוא נרתע, נסוג – ופורש.

וכעבור ימים אחדים הוא חוזר, מפויס ורגוע, ומבקש שוב, כדרכו, את סליחתה על העוול ועל הפגיעה. מכאן ואילך – מבטיח הוא בקול רך ומתחנן – ייטיב דרכיו. העניין ההוא, באשה הזרה שהביא אל הבית, מן הראוי שישכח, שיימחה, משל לא היה כלל. נשים הרבה מרחרחות אחריו תמיד ואין הוא שׁועה אליהן... האין היא משגיחה, כי אך להכעיסה ולהרעימה הביא אותה אשה עמו, לשלהב את קנאתה, להגביר את אהבתה אליו המתרופפת והולכת, לרוב צערו, היינו, שלא מטרה לעצמה היא לו האשה ההיא ולא צורך כשלעצמו, אלא אמצעי...

– אמצעי פסול ושפל – מסננת מירה בין שיניה. מי ראה, מי שמע כזאת? ובבית מצוי לו תינוק חולה, ואין דעתו נתונה לו כלל...

– מה טעם בויכוח על אשר היה ואיננו עוד? משסע הוא, חסר סבלנות, דברי תוכחה. הן כבר הבטיחהּ, ששוב לא יחזור הדבר הזה... דבר טפל הוא ונטול-ערך וחבל להשחית מלים עליו. ואם אמנם אוהבת היא אותו, כאשר טענה לא אחת בתחילת בריתה עמו, הרי שעליה לשכוח, לסלוח... תנשק-נא אותו, תחבקו... שוב יבקש קצת כסף מאחיותיו, ישתדל להיטיב עמה ועם הילד...

מירה נרעדת. האין הוא מבין, שחיבוקיו ונשיקותיו לזרא הם לה? הוא, הרוצח של רגשותיה – מבקש את אהבתה? האומנם אטום-לב הוא לחלוטין?

אך דוקא עמידתה האדישה, הצוננת, העויינת כלפי-חוץ והמורתחת כלפי-פנים, מעוררתו ומקוממתו עוד יותר. עליונותה מוציאתו תמיד משווי-משקלו. והוא נוטלה בזרועותיו, כאשר נוהג היה לקחתה בזמנו, בתחילת חייהם המשותפים, מגיגית הרחצה, צחה וחמה ורוטטת, ושוטחה על הספה...

והיא חשה בטעמו המר, התפל, המאוס והפוצע של אונס, של כפייה הצורבת באכזריותה, המשפילה והמעליבה. היא עוצמת עיניה, מתכווצת, מצטנפת, ומחשבה אחת הומה בה – שעה שהוא מלטף ומנשק את גופה. שנאלצת היא בכל מחיר ובכל קורבן, להיפטר ממנו, להשתחרר מנכליו. היאך תיחלץ מן המלכודת, והיאך תציל את הילד שהוא אור חייה ושמחת נפשה וזולתו אין לה דבר כאן?

אדישותה ושתיקתה צורבים בו, מעוררים את חמתו. והוא מתחנן ומאיים, משתדל וזועף, אומר דברי כיבושין וריתחה, ואף מעיר, שמובטח לו, כי רבים מקנאים בו על שזכה באשה נאה וטובה ורבים החושקים בה, ואין הדבר נותן לו מנוחה. מדוע לא תבין גם לנפשו? הן הוא גדל כאן, באי הזה, חיים אחרים לא טעם ולא ראה, ותמיד חמדו בו נשים... תחילה פינקוהו הורים, אחר-כך נשים, והוא הורגל בפינוק, חפצו ומשובותיו תמיד ניתנו לו...

ואולם היא אין היא שומעת לדבריו. היא הוגה בארץ ישראל אשר אך משם עתידה לבוא ישועתה, ואל זכרון יעקב נשואות עיניה, זכרון יעקב הרחוקה, הצמודה אל סלעיה, המעמיקה שורשיה בכרם ובמטע, והיא עתה – מרחוק – קסם-אגדה, יקרה מכל יקר, אשר מי יודע אם עוד תזכה להסתופף בצלה. ובשעת הפנאי היא כותבת אל אמה במושבה ואל אחותה הבכירה אשר בלבוב בקולמוס טבול בדם לבה, ומבקשת עצה וסעד. עתה, עם המתיחות לרגל השמועות על המלחמה העומדת לפרוץ בין יוון לאיטליה, עם איומיו של בכיר הצוררים הגרמני – מתעוררת בה הרגשה עמומה, כי מן ההכרח שתחול תמורה גם במצבה. רק שואה כללית בלבד עשוייה לחלצה מן המיצר. מתי, כיצד, היכן תתחולל השואה? – זאת אין היא יודעת, ואך בכל שעת כושר מחדשת היא שוב ושוב את הפצרותיה אליו, אף מאמצת עצמה להאיר לו פנים ולהבטיח לו, כי אם אמנם יתיר לה לערוך ביקור בארץ-ישראל, בבית הוריה, והילד עמה, תסלח לו על עינוייה ושוב תשוב אליו, וגם תעשה כל אשר לאל ידה לעלייתו הוא עמה לארץ ישראל. הנה, אמא זקנה וחולה לה בארץ ומלחמה בשער – מדוע יתאכזר לה, הן סופה לשלוח יד בנפשה ברוב יאושה... זה הפתרון וזה התיקון – משדלת היא אותו – ועוד יראו חיים טובים בעתיד לא רחוק... ומדוע יחשוש? הן אשתו היא כדת וכדין, אזרחית ארצו ובן משותף להם...

קשיחותו הנוקשה, האטומה, מתערערת קמעה קמעה, מתפוגגת, והיא בדרכי סוד הנתונים לנשים, עושה לקנות את לבו בחיוך מאיר פנים, בדיבור של ליטוף רך, בגילוי אהבה. גם עם אחיותיו מנסה היא עתה לדבר על כך וגם עם אביו, – מי כמוהם ראו את צרתה ומצוקתה ועינוייה, – ולהוכיחם, כי אכן עשוייה נסיעתה לארץ ישראל לשמש פתח תקוה וישועה ולהניב ברכה לכול. אמנם הוא כנוטה להיענות... אך מהסס וחושש, וחושד. הפכפך כמותו עשוי להתחרט ברגע אחרון. הלוא גם לטובתו הדבר! הן כל אורח חייו מרמז, שכאן, באוירה הזאת, בשטח הצר שבין המסבאה לבין בית-ממכר האריגים, לא יחול בו השינוי המיוחל כאדם וכבעל וכאב... וכמה זמן עוד יהיה לאל ידה לפרנס בשיעוריה, הלא גם כוחותיה כלים ואוזלים... הלא סופה ללקות בשחפת ממאירה ומיחושים שונים כבר דבקו בה...

והנס התרחש. היום המקווה בא, כאשר כבר התאבכו בשדות הקרב באירופה הלהבות האיומות והתחיל טבח האדם הגדול. בליל אופל, בים התיכון השורץ סכנת מוות, חותרת היא באנית-נוסעים אחרונה לחופי ארץ ישראל, והתוגה הגדולה של שנות חייה שעלו בתוהו מהולה בזיק תקווה... והילד עמה.

 

                       ...אַבָּא, רַק שָׁנִים סְפוּרוֹת בִּלְבַד נוֹתְרוּ לְךָ לִחְיוֹת, מוּטָב לָמוּת בְּכָבוֹד כְּנֶכֶד הָחַשְׁמוֹנָאִים.

*

                       ... זַעֲקַת הָאַרְמֶנִים פִּלְחָה אֶת אָזְנִי. בְּעֵינַי רָאִיתִי אֶת עִנּוּיֵיהֶם וְהִתְפַּלַלְתִּי כִּי אֶתְעַוֵר, כְּדֵי שֶׁעֵינַי לֹא תּוֹסַפְנָה לִרְאוֹת... אַתֶּם רוֹצְחִים, אַתֶּם חַיּוֹת טוֹרְפוֹת צְמֵאֵי-דָם, אַתֶּם מוּגֵי לֵב, מְנֻוָּלִים. וַאֲנִי לְבַדִּי, אִשָּׁה חַלָּשָׁה, קַמְתִּי לְגוֹנֵן עַל עַמִּי, לְבַל תַּעֲשׂוּ בּוֹ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בָּאַרְמֶנִים... אֲנִי לְבַדִּי, בְּעֶצֶם יָדַי חָפַרְתִּי לָכֶם קֶבֶר... אֵחַרְתֶּם אֶת הַמּוֹעֵד! כְּבָר לֹא תִּנָּצְלוּ... לַשָּׁוְא עִנִּיתֶם אוֹתִי... לַשָׁוְא תְּעַנּוּ חַפִּים מִפֶּשַׁע... אֲבוּדִים אַתֶּם... הִנֵּה הַגּוֹאֲלִים בָּאִים... הִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי, נָקַמְתִּי אֶת דָּם הָאַרְמֶנִים... וְקִלְלָתִי תִּרְדֹף אֶתְכֶם עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת.

מדברי שרה אהרונסון למעַניה בשלושת ימי גסיסתה כ' – כ"ג תשרי תרע"ח, זכרון יעקב

 

פרק ו': מזאמארין – לזכרון יעקב

הרי הטאַטרה זונקים אל על, מוּצקים ועזים, כחצים שלוחות לתוך כיפת התכלת, יערות מאפילים במורדותיהם המגובנים ושדות-קמה זהוּבים, זוהרים מכסים את ערייתם הסלעית. כוריד נושא דם-חיים יפכפך חרש פלג זך ונעלם בין דשאים ושיחים. באור השמש מתנוצצים חרמשים שחוּזים, מתנופפים בקצב זרועות קשות-שרירים, פשוטות לפנים, ומטפחות-הצבעונין לראש הנשים כפרחים הזרועים בזהב השבילים. עיני תכלת ושיער בהיר להן. פנים מיוּזעות, שזופות, חרוּשות עמל. ונשים צעירות, גמישות גו ותנועה, צחות עור, עיניים מחייכות, חומדות, ושפתי שני פורחות תאבות. שירת קוצרים עולזת עולה כתפילה קדוּמה.

בפתע ניתרת מבין אוהלי האלומות להקת צפּרים, נחתכת כקשת ארוכה בחלל הצלול, נמוגה והולכת באופק, מאחורי הפסגות. כלב מנומנם, לידו תינוק חשוף שת, יחף, ושער ראשו אגד שבלים קלויות. ושלווה בשׁוּמה, חמה, חלוּמה מתרוננת בחדוות האור והיבול, בה נתמזגו אדם ושדה, הר ושמים.

חבורת צעירים מפסיעה בצעד קל-תנועה בשביל המוליך ליער המצל, האפלולי, המטפס במדרון, ראשו טובל בים של נגוהות וגזעו חודר למעמקים אפלים. מן העיר הגדולה באו לכאן, אל נאוֹת הקיץ שבהרים. צהלה בהילוכם. חדווה בעיניהם. הנה היא, כרמלה, זקופה ונאה, כאילן צעיר שגזעו תמיר ורך, שמלה קלה עוטה איבריה החטובים, הדקים, הקלים ופרח הדגן התכול בשערה המקפץ בשחור תלתליו. ועינים לה כדובדבנים הבשלים, המתנוצצים בשמחה, האוצרים חום שמשות ורוויים דם עסיסם המתוק. כאחת אלילה מעולם האגדה היווני שצנחה על אדמת הסלאבים. האם חלמה אי פעם במושבת הולדתה, בזכרון יעקב הרחוקה, כי תתגלגל אל חמדת הנוף הזה, אל נאות הקיץ אשר בזאַקוֹפּאַנה הרוגעת, ההדורה, שׂבעת התענוגות, ולידה הוא, בעלה השני, האוהבה נפש ודבק בה וחומד אותה ושמח למלא חפצה ותשוקותיה ושגיונותיה? האין היא מלכת לבו, המולכת עליו ואוהבת אותו? רגע, דומה, חולף לעיניה מראה צריף-העץ אשר בו גדלה, ודמות ההורים ששבעו תמרוּרים וחיים דחוקים ומרים, האחים עמוסי העמל והדאגה – ונפרשׂת מגילת נעוריה היא שחלפו במצוק מר, מקופחים ועשוקים ודחויים כזכר טורדני מאוס שהיא מבקשת לעקרה מלב. רגע, דומה, ונדלק בה זיק של געגועים ורחמים נכמרים על המושבה ועל הארץ אך הנה ותחושה של קורת-רוח תציף אותה והיא גאה על עצמה, שנחלצה מן הדוחק ומן הצמצום ומן האפרוריות, וזכתה בשִפעת רווחה ושעשועים והערצה ואהבה – מלוא חפצה הכמוס של אשה נאה ותאבת-חיים.

עתה שכובים הם בעיגול, על הדשא הרך, אשר רקמת אורות וצללים מפזזים, רוטטים, פרושה עליו, ריחו החריף של השקף הנוטף מגזעי האורנים עומד בחלל, ומעל אמירי העצים הסבוכים וקלועים נישאת שירת-צפרים בצלילי-כסף ענוגים, עליזים, חטופים. הוא מלטף את שער ראשה הנסמך אל חזהו והיא, עיניה מנשקות אותו במבטים רוויי-אושר-וגאווה, מאזינה לסִפורו. מימי ילדותו שמורה בזכרונו אגדת-העם, אגדת הרי הטאטרה, אשר משורר הפולנים קאַז'ימיאֶז' פּשאֶרוואַ טטמאיר, שר עליה. היא קשובה לדברים, שהם לה חדשים ומושכים, כשם שהארץ הזאת, פולין, על עריה וכפריה, יערותיה ושדותיה, עמה ולשונה, ארחות חייה ומנהגותיה, מושכים אותה בחידושם, במתיחות התגלותם לבת-הכפר שזו לה הפעם הראשונה בחייה שיצאה מגדרה המוגבל...

לאטו קולח שיחו... הנה כאן, בהרי הטאטרה, רדומה היא עדת האבירים. שנת ישרים ישנים הם, רכובים על סוסיהם האדירים, אַזנם (נשקם) עליהם, קסדות-הפלדה לראשיהם, במערה חצובה בסלע. ללא זיע ובלא ניע. ושנים יחלפו ינקופו, מלחמות וזעזועים לא יוציאום משלוות תנומתם הקפואה. ואך אחת בשנה יתעוררו הם לרגע קט, ואיש את אחיו ישאל בלחש: הכבר הגיעה שעת הגאולה והפּדוּת? אפס, אילו עלתה בידי בן תמותה להגיע אל המערה ברגע בו מתעוררים-מתנערים האבירים, ברגע בו שב אליהם רוח אפּם ורצונם מתלהט בקרבם וגבורתם מתעוררת מתנחשלת בקרבם, או אז מתנתקים היו מחרצובות-האבן, דואים כנשרים לשחרור עמם...

דממה מתרוננת סביב, העצים כמלחשי סודות, והד רחוק, עמום, של שירת קוצרים בלוּע בה. גרגרי-יער אדומים כהים קורצים מחביון עליהם המחוספסים, חבויים בתוך מרבד של ירק רענן ומחטי-אורן צהבהבים פרושים עליו, והמרבד, דומה, רוחש חיים...

– המלך דוד ישן במערה... מפליט אחד.

מתנערת כרמלה משלוותה, מחלומותיה, נושמת עמוקות, כבולעת לתוכה במלוא אונה את היער על מראותיו ורחשיו וריחותיו וגנזי קסמיו. אגדת הטאטרה... מה דלה וחלושה, מה עלובה ונבובה היא – מהרהרת כרמלה – לעומת האגדה החיה של בית הוריה, של מושבת הולדתה!

ועתה היא נעתרת לו (- מה הרבה להפציר בה!) ומספרת על העלילה ההיא, עלילה בלא אבירים ואבחת נשק ומלחמה, העלילה שטעם-בראשית של יצירת חיים חדשים על כאבה וסודה וקסמה ופלאיה עומד בה. ואשר גם נעוריה ארוגים ומקופלים בה. אבא שלה נפטר זה מקרוב – אומרת היא – ולמען זכרו וכבודו תספר. שהוא אחד מגבוריה הפשוטים, הצנועים, האלמים, הפורים של אותה עלילה רחוקה-קרובה כאדמה, אשר כל אחד דורך עליה והיא היסוד והמסד...

...עלם יהודי, עוד טל-ילדות על עיניו ועומס-חיים על כתפיו, גיטו יהודי דחוק ודחוי בעיירה נידחת ברומניה המדינה, בית-כנסת, חנויות ופונדקים – וסביב עולם זר ועויין, עויין וקוסם, שדות ואָפרים ויערות ואגמים... ובמרחקים – ארץ, רוויה דמעות תפילה, ושלל צבעיה, צבעי פאר – שיר השירים... ארץ המלכים והנביאים, התפארת והקדוּשה, והיא חיה בלב ובחלום, תמיד.

שלושה חדשים תמימים חתרו אל החוף, שטו בלב ימים – והעלם בכללם, אבא... אל הכסוף והיקר שבחלומותיהם שטו על גלי ערגתם. בחוף יפו לא הניחו להם לעלות, את הארץ ראו מנגד ולבם נתפעם, למצרים הפליגו, אך גם כאן לא הותר להם לרדת ליבשה. חזרו והפליגו לבירות, ומשם – ליפו, מחוז חפצם. בתחבולות גברו על מכשולי הפקידות התורכית, עלו לחוף ורגליהם דרכו – אחר חדשי טלטולים ותלאות בים – על היבשה, דרכו חבקו את האדמה כאשר יחבוק הבן השב מנדודיו אבא-אמא אהובי-נפש שאין להם חליפה ואין להם תמורה... ובחוף – אין איש זולתם, אין מחכה להם ושמח לקראתם, אין מושיט יד לברכת-שלום... צווחה והמולה בנמל. סבלים יחפים. עבאיות. רוכלים ופושטי יד. מסגד. לרגליהם הומה הים, מתנפץ אל הסלעים, מטלטל את הסירות, שחפים מתעופפים בסמוך להן... ולפתע, כמו מן המארב, ניתך מטר-עוז, כמבקש לגרוף ולסחוף את כל היקום, כמבול מקדם, צולף בקילוחים כבדים, זועפים, בפרגולי מים שכלואים היו ימים רבים בשבי השרב... ימות חנוכה. ושם, בבית, אשר במרחקים, בבית הדל והחם, מתנוצצים עתה נרות המכבים...

משך שבעה ימים – ממשיכה היא – שרכו רגליהם בדרכם אל הנחלה, שם יכוננו את הקולוניה הנכספת, קצתם יושבים בעגלה, קצתם מהלכים בבוץ הטובעני, במעלה ההר. שבעה ימים – מחיפה אל הנחלה המיוחלת בזאמארין...

– זו היתה ההתחלה, רבותי, הפסיעות הראשונות... אף אנו בני הארץ וילידי המושבה, הדברים נשמעים לנו כאגדה... אף חיפה של שנת 1882 היא לי מושג קלוּש – כפר מועט, עלוב. מזוהם, נידח, שוק במרכזו וסִמטת חנויות ובקתות חמר. והללו מן העולים שלא העפילו עם הראשונים להר מתגוררים בחיפה, בחדר אפלולי כרפת שכינויו "בית-מלון" ומשכבם על רצפת אבן. חאַן זחלן קראו לה לאותה חצר של בניינים כעוּרים ומאוּסים...

הכרמל – סלעים, מערות, ואדיות, שיחי-בר, משעולים נפתלים, שממה ודממה, צפרי-טרף, נחשים ועקרבים, ודומה – זעקה בוקעת מעברים, זעקת עולם-פרא צופן-איבה-ומוות, שהודרך בפתע על-ידי כניסת זרים לגבולו... כלום יש בכוח דמיונו של אדם להביע את המתפעם אותה שעה בנפשם של הצעירים הבודדים, העולים בכבדות, בדרך-לא-דרך, אל זאמארין – כפר ערבי נידח, כעשר חוּשׁוֹת מעוּצבות בעפר וטיט, מטות ליפול, שורץ תחלואים ומומים ומוות ומגיפה? פה ושם נפגשים הם, פנים אל פנים, עם ילדי המקום, החיים כאן בניוונם מדורות, הנה הם – ערומים למחצה, סחבות-שק לגוף הכחוּש, החשוך, אכולי כפן ומחלות... עיניים חושדניות, בהלה ואיבה בהן. מה יבקשו החדשים בזה, מה זוממים המה? שותקים וקודרים הם, כעזים השחורות המלחכות בין הקוצים. תדהמה ומבוכה בפגישה. אך הם, העולים, גם שהות להרהורים אין להם. כמו אחזה בהם יד עלומה המצווה עליהם את העבודה, את ההיאחזות, את הצעד השני, והם בודדים לנפשם, – והם שומעים קול הבוקע מלבם וקורא אותם לשקע עד תום נעוריהם ונפשם ומאודם למען עתיד שאין לתאר כלל את דמותו וצורתו.

 

– האם לא כך היתה עבודתו של אדם הראשון לאחר שגורש מגן העדן? – שואלת כרמלה והיא כמשתאה לניסוח דברי עצמה. עבודת בראשית באדמה בתולה של ישימון מכלה ומשחית... הנה רואה אני אותם בעיני רוחי: מסקלים בידיים ממש את הסלעים הרובצים-חונקים את האדמה שבה מבקשים הם לנטוע עצמם, מבראים בקרדומות שיחי-פרע קשים, עקשנים, כדי לפלס דרך לעגלה היחידה אשר שוורים מושכים בה... העגלה שאין לעלות בה בהר, והכרח לפרקה ולשאתה עלי כתף, אותה ומטענה, והאנשים צועדים, בוססים בבוץ, בעקבות הבהמה המשמשת מורה-דרך... וליל חנוכה היה... גלמוד וחשוך, קר וגשום. הם יושבים סביב למדורה המהבהבת באפלה. למטה, לרגלי ההר סוער הים בזעם. ורוח מנהמת, טורפת צליליה של דוֹינה רומנית נוגה, מתייפחת בצער, בחרדה עד כלות הנפש, זמר הבודד בערבה הגדולה, הרחוקה... אנשים בודדים על ההר. בודדים.

– ואחר כך... הה. הם כלל לא שיערו את הנסיונות, הצרות, המכשולים, העינויים המזומנים להם. חרדות וחששות סתומים וצובטים בלב. אך עם זאת, גם כוח פנימי טמיר גואה בהם. מנין הכוח הזה? לא אנשי דיבור ועט הם, לא אנשי ציבור והשכלה הם, אך ברי להם, כי לא בית לעצמם בלבד מצווים הם לבנות כאן. והם זוכרים את חרפת ישראל בגויים ואיבתם. היסוגו? מתחת לסלעים ולקוצים מצפה האדמה הטובה, כאם. הינטשוהָ? הנשים והילדים הרכים חוזרים לחיפה, והם יישארו כאן, בנחלה, להכשירה לעתידים לבוא, למען החיים והצמיחה.

– עם שחר – הגשם פסק והשמים נתבהרו והרוח שככה והסערה נדמה – ומראה מרהיב, מרגיע-מפייס, נפרש לפניהם. הם ניצבים על הגבעה המסולעת וחובקים בעיניהם מרחבים אדירים של ארץ רבה, ארץ הרים ועמקים ומדרונות, ושל מרחבי ים המחייך אליהם ושירתו, שירת-נצח כשירת-ערש... מערבית דרומית שוכנת לשפת הים קיסריה בת רומי הרשעה, מערבית-צפונית – מצודת עתלית, שריד מלכות הצלבנים, הרחק מזרחה – הרים וגבעות, הרים וגבעות עד קצה גבול האופק, ובמערב – השפלה המוריקה של ביצות כברה. – הביטו נא – אמרו להם – והסתכלו בפניהם של יושבי המקום שהן כשעווה מחמת הקדחת וכרסם תפוח מחמת המים המאוררים. ביר-אל-חאנזיר – באר החזירים, זה שמו של המעיין המצוי להם שזוהמה במימיו... והאדמה? רובה טרשים, סלעים, שיחי-פרע!

– דמומים עומדים על הגבעה, משתאים המומים, ומוכי חידת-הפלא הבלתי מושג ופלא החידה שגורלם דבוק בה, כעמוד אדם נפעם מול פני אשה אהובה, יחידה-אין-זולתה, אשר שנים ציפה וייחל לה, עוד מעט ויפול על צוארה, יחבקה ודבק בה וארשׂה. אגלי-דמעות-גיל מתנוצצים בעיניהם כאגלי הטל הזך, הזוהר בשמחה על השיחים, על עלי החרוב, על פרחי הבר...

כרמלה נחה מעט מדיבורה. דממה רוננת ביער, על המשכב הרענן, הירוק, האפלולי, מפזזות מרטטות קרני זהב. ואחר כך, כמתעוררת מתנומת הרהורים קלה, היא ממשיכה:

 ושוב מפשילים הם שרווליהם... הה, כי יודעים הם לעבוד! לא עבודה היתה זאת, חביבי, אלא תפילה, אהבה, זמרה. עבודה שבלשוננו משמעותה גם עבודת קודש. והנה, קמעה קמעה, מתרחשות תמורות, מתקשרות זו לזו, מצטרפות יחד, תמורות בחיים ובנוף ובמילא בנפש, – הרי סוכות-המגורים הראשונות שקירותיהן עשויים ענפים, מטויחות בפנים ומחוץ תערובת של עפר, תבן וגללים – וגג של מחצלאות למחסה משמש וגשם. קורת גג ראשונה לאדם בראש ההר. סוללים דרך בחצץ ובזפת בתוך ישימון האבן והסדריוֹת, תוך שעוקרים מכשולים ומיישרים הדורים וסותמים מחילות, כעורק בו יזרום דם-החיים שיחבר את "הקולוניה" המיוחלת שגרעינה הראשון נטמן זה עתה, עם ארץ ישראל החדשה. וזורעים את חלקות החיטה על כל פיסת אדמה, עודרים אותה במעדרים וטומנים את הזרע ביד, שאין מחרשה עשוייה לפלחה בין גושי-האבן, והלב פועם חרש ולעיני רוחם צומחים ועולים השבלים הראשונות בקומה זקופה וגאיונה מתוך צמחיית-הבר הפרועה צמחיית-הסרק הקוצנית-דוקרנית, שבלי הלחם אשר ידי אדם טיפחו ועיצבו אותן בזיעתם ובאהבתם ובחרדתם. והרי צריף-העץ הגדול, המרווח, החשוף, ביתם המשותף, בו מתפללים הם בציבור, ובו גם המטבח והתנור; ארון הקודש הדל ועליו פרוכת הקטיפה שעשרת דברות הנצח דובבות ללבם בכל רגע ושעה מזה; ובאחת הפינות שקים של קמח תירס וקמח חיטה, תפוחי אדמה ושעועית, משלוחי הועד המרכזי של חובבי-ציון בגאלאץ מזה. שני דודי-נחושת גדולים רוחשים על האש – באחד מתבשלת הממליגה, ובאחר – מרק השעועית. ויש גם חרובים ותאנים לרוב אשר קטפו מן העצים, וטעמם ערב לחך שבעתיים, כי על האדמה הזו גדלים הם, כאשר גדלו מימים ימימה, מימי המרגלים, בין שבעת המינים בהם נתברכה הארץ הזאת... וכל אלה יחד – ארון הקודש והמזונות אשר ממרחקים הובאו, האש המהבהבת בשמחה ושופעת אורה וחומה ופירות האילן אשר עד כה אך בספר התורה קראו עליהם ועתה בידיהם ממש קטפום, – כל אלה משרים תחושה טובה, יקרה, מחממת, של בית, של בית יהודי המוקם והולך ולובש צורה ודמות, והוא גם המשך לבית שם, המשך נאמן, וגם חידוש; תחושת אושר של הישג הכיבוש הראשון, כיבוש הישימון ההררי לחיי אדם, תחושה של יצירה וצמיחה, כאשר יחוש האב הצעיר בעמדו משתאה ונפעם מול לידתו של הוולד הראשון יוצא חלציו...

 אך עם כל אלה – מעירה כרמלה ומתחייכת ברוב חן וחמדה מאירה, שלווה – אין הדברים פשוטים כל עיקר... אל נא תדמו בנפשכם, יקירי, שסיפור של קנוּט המסון מספרת אני לכם, סיפור על מתנחלים שרבים כמותו בספרות... גם לא אחד מאלה הסיפורים, דרך משל, על בני אירופה, נמלטי רדיפות האמונה והדת, שהפליגו אל היבשת העצומה שמעבר לימים ולאוקיאנוסים, לעקור באש ובחרב ובמעללי גבורה ורצח את הילדים, להשמידם ולרִשתם, או לטמעם, להפיץ בקרבם את אמונת הצלב, לגזול את אוצרותיהם בכוח הזרוע ובמרמה, לספר יצרים ותאוות, לשכך סערות נפש ודם, שליטה ושררה – ולשכב עם הנשים אדומות ושחורות העור, ששמש ותום בעיניהן, מופקרות כעשב השדה וכפרי האילן שאין לו בעלים, כאשר תתאָו הנפש, ולאגור זרי תהילה ואוצרות...

 באילו יסורים נרכשה להם, לאבותינו, הנחלה! והנה גם לאחר שנרכשה, כחוק הימים ההם של הממלכה התורכית, שעריצוּת ונחשלוּת, איבה ויהירוּת, התעללות ותאוות בצע ושלמונים חברו בה יחד – נתמרדו האריסים. אוכלוסיה של פלחים דלים, שחורי-זקן ומעוותי-צורה, על נשיהם רעולות-הפנים וטפם, הכפייה כרוכה לראש בחבל והעביה הארוכה מתנופפת, יחפים, זועמים ומאיימים, – אוכלוסיה זו קמה נגדם, הצעירים, החדשים, המעטים, כאיש אחד קמה בצווחה גדולה: לא נזוז!... ולעומתם, הורינו, קפטנים ארוכים לגוום, לשון הערבים אין הם שומעים, אך צווחתם של הפלחים מעוררת בהם בהלה – והמתווכים ביניהם... הסכסוך הזה נתיישב, בסופו של דבר, בכוחו של הבקשיש, כמקובל בימים ההם, ואך הסכסוכים למיניהם לא נסתיימו... שנים רבות נמשכו, ובין סכסוך לסכסוך הם ממשיכים בעבודתם ובכיבושיהם, מתערים ודבקים במקום, וכבר זרעו גם ירקות בחוף טנטורה אשר לשפת הים ומצפים לנביטה. ורק לחגים יורדים הם לחיפה, אל הנשים והילדים...

– לא עם השכנים בלבד רבו הסכסוכים – מרימה היא קולה ועיני-הדובדבנים שלה נפתחות אל מול פני רעֵיה המאזינים לדבריה בהתרגשות דרוכה – חמוּרים מהם היו הסכסוכים עם הפקידים למיניהם של החברה המיישבת שביקשו לשלוט ולשרור במתנחלים בכוח השוט והתמיכה והתלות והזלזול... והם עומדים בתוקף על שלהם, על חרותם – כלום חדלי-אישים הם הטעוּנים אפוטרופסות משפילה-מעליבה בחייהם יום-יום? האין הם העומדים בכבוד ובאומץ בחזית האש, הנבחנים והנצרפים בה, ואילו הפקידים והאופוטרופסים כל קיומם בזכותם ולמענם, גם אם דלים הם, לעת עתה, במניין ובקניין? י"ד שבועות עוברים עליהם בלא משען וסעד, ברעב וביאוש ובצער ובשברון-לב, אך אין הם נכנעים לפקיד הממונה, הרואה עצמו נגיד ומצווה עליהם... ואמנם, יש מהם שעמידתם מתמוטטת כליל ומוכרים את שרידי חפציהם ויוצאים ליפו ולירושלים לבקש עבודה ואחיזת-קיום. הנה נתפגר שור – הם פושטים את עורו ומוכרים את בשרו לערביי כפר פראדיז – קונים מעט קמח ויוצאים לדרך... האם לצמיתות? אין לתנות את צערם ודכדוכם ומר לבם.

– אך הנותרים נאחזים באדמתם בצפרנים, ברוב עקשנות נועזת, מיואשת, כבמצור. הם מתחשלים ומתקשים עוד יותר במערכה נוספת זו, הכפויה עליהם על ידי... רוחשי טובתם. ותוך-כדי-כך באה עליהם כחתף הצעה חדשה, מפתה, שאַרסה בדִבשה, המתיימרת לחבוש פצעים ולרפאותם ועוקרת איבר שלם מן הגוף ומוחצת את הלב... שליחו של הברון הירש מביא להם הצעה הקוסמת – והמייאשת, הכורה קבר למשאת-נפשם. אפשר יחזרו לאירופה, אפשר יהגרו לארגנטינה? ארץ טובה היא ורחבת ידיים, אדמה בה לרוב, אדמה ברוכה ומניבה, ואקלימה נוח – מחצית המליון פראנק יעמיד הברון לרשותם... מדוע ידבקו דוקא בכאן, בהר הצחיח הזה, חשוכי תקוה ותִכלה, לכלות כוחות נעוריהם ומיטב שנותיהם, הנשים והטף עִמם ולא עִמם? ייענו-נא להצעה הנדיבה, לטובתם...

– וגם במבחן הזה, אפשר הגדול שבמבחניהם, עומדים הם! הם נחלצים מן המלכודת הפרושה לרגליהם... מדוע ולמה יקחו ביד את מקל-הנדודים לילך לארץ רחוקה וזרה? את טיבה של האדמה הזאת, עליה דורכות רגליהם ואשר הם כבר הרווּה והשקוּה בזיעתם ובדמעתם ובתפילתם, מטיבים הם לדעת מן הפקיד שנזדמן לשעה, את הברכה האצורה בחיקה הם חשים ומרגישים, יפיה וחינה לקחו לבם... האם לא באו לכאן כדי להתנחל, להיות איכרים עובדי-אדמה בני-חורין, כאשר היו אבות אבותיהם לפני דורי דורות, וכאשר יהיו בניהם והבאים אחריהם? לא, הם לא יזוזו, לא יזוזו, ויעבור עליהם מה, בעד כל הון שבעולם, ולוּ גם ידעו שנגזר עליהם למות בזה... הנה הם כבר נתנו בעבוט אף את ספרי-התורה אשר להם, להחיות נפשם, וכל קיומם על הפִּתות ושמן-הזית שהם מקבלים בהקפה מהמוכתר הערבי בטנטורה. בני המשפחה אשר בחיפה נגועים בתחלואים, גם לבהמות אין מספוא... במושב עצמו, בזאמארין, פשטה הדיזנטריה ומֵחושי הבטן פקדו רבים, אפשר בעטייה של החומצה, או דיסת-החרובים הירוקים שהם מבשלים לעצמם... אחת לחודש יזדמן להם הרופא מחיפה. מצב חמור מזה לא ייתכן, אך חרף כל אלה לא יזוזו – זו החלטתם הנחרצת – שום איומים ופתיונות לא יצלחו עליהם. והתשועה לא תאחר לבוא – בכך אין הם מפקפקים... קדוֹר ומרירות וצער טבועים בימים אלה בפניהם – כפלדה שנתחשלה באש.

– עד היום – משיכה כרמלה – מספרים זקני זכרון בצחוק על שפתים, מעשי הפלא של ה"רופא" שהיה עמם אז בקולוניה, ואשר התקין בית מרקחת מיוחד במינו: צנצנות מלאות מים ועלוקות בהן, אבקת בלוטים קלויים ושחוקים, מיני עשבים וגרגרים... בכל אל "ריפאו" את החולים הרבים... שהאמינו בו. וגם הנשים סייעו בידם להחזיק מעמד... כיצד נאמר? כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה, בלא טובה ובלא חומה... שמחה ועידוד ואמונה הרעיפו עליהם האמהות הצעירות שלנו. נשים פשוטות היו. ישרות לב. ואוהבות חיים. ולא מהלכות בגדולות. מן הנשים הבונות חיים, המציבות גבול ומשפחות, המבינות ללב הבעל, ואשר גם בתנאים הדחוקים ביותר אין הן פוסקות להיות נשים – ואנשים... הנה הן מסיידות את הסוכות הדלות בסיד לבן, תולות בחלונות שאינם אלא חורים פעורים וילאות מקושטים עשויים גזרי סדינים – מה שמחה היא לבעל בשובו עם צאת הכוכבים מעמלו? ויש אשר יאפו רקיקים, ואי משם ישלפו בקבוק יין – והרי צומחת ועולה תחושת חג ואוירת בית, משל מעורים היו במקום הזה שנים ועידנים... על סלע חשוף, צחיח פורשות הן מפה צחורה, ולאור הירח המשוטט מעל מגישות את הכיבוד בפנים מאירות, בעיניים חמות, בצחוק מלבב, משובב נפש... והם מפליגים בסיפורי מעשיות מתובלים דברי הלצה ובדיחה, הם רוקמים את חלום עתידם... בכוחם של רגעי החסד האלה גבור יגברו על קשיים ואכזבים ויאושים. במעט נסיונות כבר נתנסו? גם בהתקפת אש של כנופיה ערבית כבר עמדו, ובתגרות עם רועים ערבים בשעת השקאת הבהמות – ולא נרתעו. ולאחר מכך באה ההתפייסות ונקשרו קשרי-הידידות. לוּ רק יחזיקו מעמד עד להתבססות, ואז ייווכחו הכול, כי אכן מסוגלים גם יהודים להוציא לחם מן הארץ, מן האדמה הקדומה, ואין הם נרפים וטפילים ומואסי עמל ומרדפי רווחים קלים כאשר יטפלו עליהם שונאי ישראל ברומניה...

דממה עמוקה עומדת ביער. דמדומים פושטים בין העצים, מאירים מחשכּים, רוטטים בין הענפים, נוטפים ארגמן... הרגשה מוזרה אופפת אותה, משל היתה לפתע למטיפה, המתגדרת ומתקשטת במעשים לא לה... והלא אין היא אלא מספרת להם על עלילה מועטת אחת בתוך יריעה גדולה ונפתלת, שגם היא אחת הנפשות הפועלות בה... וקודם לכל הוריה. היא יודעת, שרעֵיה קָשובים לדבריה, שהרי נוגעים הדברים גם להם ובהם... וכוחם לעורר התרגשות אמת בלב כל אדם ויהודי. לא סופרת היא, ולא ספרוּת דבריה הפשוטים שעניינם במעשי אנוש גדולים... ואפשר יום יבוא – חולף הרהור בלבה – ויקום אחד סופר אשר יתאר את הדברים האלה, האנשים האלה. המעשים הפשוטים והנשגבים, הקטנים והגדולים האלה...

...והנה נמצא להם, להורינו, גואל ומושיע – ממשיכה היא לרקום את רקמת סיפורה. אתם מנחשים ודאי במי מדובר? הנדיב הידוע, כמובן; כבר יודעים האכרים, שהוא מוכן לקחת את הקולוניה כולה על חשבונו, לקיימה, לחלצה מן המצוקה ולהוציאה למרחב ולבסס את עתידה. גם הבטלנים הטובים והתמימים מחובבי ציון הסכימו לכך. ואף זאת יודעים הם, שאין כוונתו של הברון למעשי צדקה וחסד, כי בראש מאוויו חרדתו לעתיד היהודים והיהדות, לחילוץ העם ממצוקתו בגויים ולחידוש תפארת ישראל. הוא והברונית לבית רוטשילד, שמקורבים הם לבית מונטיפיורי, אדוקים בדתם ונאמנים לעמם ואוהבי ארצם כנפשם. רוח חדשה קמה באיכרים. עוד לא אבדה תקוותם... והם משגרים מכתב תודה לברון הפודה ומציל...

בתנועת-חן שולפת כרמלה מנרתיקה קונטרס עברי ישן מצהיב מעוך. ריח עבר רחוק עולה ממנו. מהארץ הביאה עמה את הקונטרס ובו תעודות מן הזמנים ההם, תעודות לתולדות הישוב וגם לתהפוכות הקורות של מושבת הולדתה. ועז חפצה, שישמעו רעיה את הכתוב בתעודה רבת-עניין זו כלשונה. ואל-נא יסיחו דעתם: השנה היא 1883. היא מושיטה את הקונטרס לאחד המסובים, באור השקיעה המרצד על השורות הצפופות הוא קורא את מכתב-התודה של האיכרים אל הברון אדמונד בנימין לבית רוטשילד, ודבריו נבלעים בחללו האפלולי של היער הפולני בערי הטאַטרה:

מוסרים אנו עצמנו בידך, מתחיבים בזה המכתב לסמוך בכול על דעתך בכל הנוגע לארגון הקולוניה, אנו מקבלים בלא שום פקפוק וערעור את האדמיניסטרטור שאתה תבחר בו להיות למדריך לנו, אנו מבטיחים לא זו בלבד לעשות ככל העצה אשר ייעצנו בשמך, אלא גם לציית בשלמות לפקודות שהוא ימסור לנו: אנו רוצים לעבוד עבודת קולוניסטים לאמיתם.

באמונה אדוננו הברון, אנו מחכים להחלטותיך הנדיבות, הנאורות והנמרצות, שבכוחן הואלת להפוך קבוצה של משפחות, המתות ברעב ובחוסר כל, למושב של עובדים יהודים, שבזכות עצותיך, נדבת לבך והדרכתך העליונה, יזכו לאכול לחמם בזיעת אפיים בארץ הקודש, אדמת אבות.

קבל נא, אדוננו הברון, את הבעת נאמנותנו והוקרתנו העמוקה –

אחר כך הוא קורא את שמות החתומים, ולעיניה עולות דמויות הותיקים, הראשונים, המייסדים, שרובם הכירה בילדותה, ומהם שכבר נפטרו ונתנו נפשם בדרך-החתחתים המרה ורק שִׁמעם בא לאוזניה. עשויים היו לשמש גבורים לדרמה... מהרהרת היא.

– ועתה – אומרת כרמלה, מקפלת את הקונטרס ושמה אותו בארנקה – אספר את המשך קורותיה של מושבתנו, כאשר אזכור ואדע אותה מספורי הילדות בבית-אבא...

לא זמן רב נמשכה שמחתם של האיכרים, דומה נגזר עליהם, שכל זיק של שמחה בחייהם מלווה יהיה נחשולים של צער ויסורים... כי הנה נקראו נציגיהם אל בא כוחו של הברון שישב בחיפה, והוא מעלה לפניהם דרישות שכמוהן כשיעבוד מוחלט, כגזירות מאוּיימות, ועל הכל – חוזר ומכריז הוא באוזניהם – מצווים הם להיות "בלינד געהאָרכזאם", היינו לציית לכל צו ופקודה של הפקידים, עושי דברו וחפצו של הנדיב, בעינים עצומות, בלא כל ערעור – ועל כך עליהם להתחייב מראש ולחתום בכתיבת-ידם.

עומדים שלוּחי המושבה כנדהמים, מוכי דיכאון והשפלה, והיאוש מכרסם בהם, והזעם גובר וגואה, והאכזבה טורפת את חושיהם ודעתם. מה יאמרו ומה ישיבו לו? האין הוא מהתל בהם? או אפשר חל כאן משגה איום ונורא? מכל מקום – טוענים הם – אין הם רשאים ומוסמכים לחתום בשם הכלל. עליהם לשאול את פי שולחיהם. ואך העינים שלהם, העינים שבהלה ודכדוך בהן, תדהמה ובהלה בהן, מעידות בהם... קוֹם לא יקום הדבר הזה!

בצל תאנה רחבת נוף מתכנסים הם, לעת ערב, לאסיפת-חירום, לדון בשאלה החותכת בגורלם.

– על הויכוחים הסוערים שנתרחבו באותה אסיפה – אומרת כרמלה – שמעה רבות...

היא קמה על רגליה, מזדקפת, פניה טובלות בארגמן השקיעה, נסמכת אל עץ-אורן ומנופפת בידיה, משל ביקשה לחקות את הדברים שנאמרו אז –

– הרי זו השתעבדות לעולמים, השתעבדות גמורה ומוחלטת – צועק אחד האיכרים, נזעם ונסער. לא נסכים ולא נקבל – נתלשת שוועה מלבו המורתח.

הברון לא יטילנו הימה... נענה לעומתו האחר. מה הפחד, מה החרדה? הן טובתנו יבקש ואת טובת ציון.

 דרוש ידרוש הברון מאיתנו אך אחת בלבד: לעבוד! נכנס בדבריו אחד כמסייע – והלוא זה גם חפצנו אנו...

– טובה לנו חרפת רעב מחרפת שעבוד – מתריס בזעף קול חד כמאכלת.

הדעות חלוקות היו, ושטן הפירוד מקפץ בין האנשים ומגחך, כמו ביקש להוסיף גם את טיפתו המרה לגביע הדמעות... שנים ארוכות ליווה אותם, רקד בינותם, סיכסך בהם, התעלל בהם... והפעם, בסופו של הויכוח המר והמייגע, קיבל הרוב את תנאיו של הברון, אך המיעוט לא קיבל עליו את הדין ולא חתם. הפקיד אינו מתרצה... הוא דוחה את כלל המתנחלים. אין הוא שועה לטענה, שאין הרוב חייב ללקות בשל החלטתו של המיעוט. הוא דורש כניעה שלמה וגמורה... ולאחר שהוא נעתר להם, לבסוף, הוא קונס את המעטים, הסרבנים והעקשנים – ושולל מהם את התמיכה. הוא האדון, השולט והגוזר חיים ומוות, ועל פיו ישק כל דבר! בצר להם פונים האנשים אל לורנס אוליפנט. השמעתם – שואלת כרמלה – שמעו של אדם זה מחסידי אומות העולם שצרת ישראל נגעה ללבו, ידידו ואיש חסדו של המשורר נפתלי הרץ אימבר, מנאמני הנאמנים של תחיית ציון? בקיצור, הלה עמד להם בא בדברים עם הברון, ובאחד הימים הגיע לזכרון הנידחת מברק הבשורה מפאריס: "לא לכפות את המסרבים לחתום בכוח הרעב..."

– וצדקו המחייבים – מסכמת כרמלה. שהרי הברון היה פתח התקוה האחד בחייהם, לקיים את משאת נפשה ולהמשיך את יצירתם. ואכן, פרק חדש נפתח מני אז בחייהם ובתולדות המושבה. תחילה פורעים הם את החובות לערבים, נחלצים מעקתם, נושמים לרווחה וכבודם עולה בעיני עצמם וזולתם. אחר-כך שוכרים הם דירות נאות יותר לבני-המשפחה המתגוררים עדיין בחיפה. מרץ חדש כמו הוצק בעורקיהם. הצעירים שעזבו קודם לכן, בימי הצרה והצוקה את הקולוניה, חוזרים אליה, ואמא שלנו בכללם. לא אחת נוהג היה לספר לנו, הילדים, כיצד טולטל אז, בסירה רעועה, מחוף יפו עד חוף טנטורה. רכבת לא היתה, והדיליג'אנס עולה בכסף רב. בדרך, ליד המפרץ התלול, הקטן, השומם ששמו אבו-זאבורה, אשר לידו משתרע היום העמק היהודי המשגשג עמק חפר  בואכה חדרה המושבה, התנפצה הסירה הדלה אל הסלעים, ואך לאחר תלאות וסכנות, במטר עוז, חזר אבינו לקולוניה בזאמארין.

ובזאמארין – רבה וסואנת העבודה, והיא מתפצלת למאות סעיפים הקשורים ותלויים זה בזה, הדוחקים זה בזה, ולעולם אין מנוחה ומרגוע, – היספיקו חיי אדם להשלימה, ולוּ אך להניח את אשיותיה מוצקים ובטוחים? שלוש פעמים ביום מצלצל הפעמון – ליציאה לעבודה, להפסקת צהריים קלה ולגמר מלאכת היום – בלילה. ליד מעיין ביר אל חנזיר כבר נובטת משתלת זיתים גדולה לנטיעות בעתיד, ועולה הלמוּת הפטישים מבתי-המלאכה לעגלות, מן הנגריות המתקינות חלונות ודלתות לצריפי המגורים העומדים להיבנות, מן הרצעניה והסנדלריה – כוורת הומה, שוקקת, נחפזת. גשמי ברכה ירדו אותה שנה, גשמים בעִתם ובמידתם, ונתלבלבה הצמחייה הצעירה, חלקות השעורים והחטים הפליאו ברעננותם, בקומתם, ביפי צורתם. האיכרים קוצרים בחרמשים חציר משופע עסיסי, תולשים ביד קטניות כרשינה לבהמה... האין הם עצמם צומחים, יחד עם השתילים והשבלים, מן האדמה הברוכה הזאת, יפת-הנוף, אשר שמים צחים נושקים אותה וים מופלא מנעים לה זמר, בחדווה ובתקווה ובאושר ההישג? אלא... אלא שהפקיד הממונה עליהם, ידו תקיפה מאוד, מחזיקה בהם כבאסירים ומרבה בקנסות – וללא רשותו אין לעשות דבר ולצעוד צעד... וביחוד נעלבים הם עד עומק נפשם על כי מעסיק הוא בבניית צריפים גרמנים מחיפה. אפשר מומחים מעולים הם הגרמנים, באומנותם, אך הלא הם, האיכרים, עתידים לגור בהם, הם ומשפחותיהם, הכיצד יתגוררו בצריפים שלא ידיהם בנו אותם? הגרמנים – אומרת כרמלה בלעג – הם היו תחילת הפירוד הגדול, המר והממושך בין המנהל לבין האיכרים...

– ואגב, כן – פרט נכבד נתמַלט מזכרונה: לורנס אוליפנט, הידיד הנכרי אשר הזכירה אותו קודם לכן, נזדמן יום אחד למושבה, ועמו עלם יהודי, המשורר נפתלי הרץ אימבּר. ושיר לכבודה של זכרון יעקב כתב והיא בעודה ילדה, למדה אותו בעל-פה. שלושה בתי-השיר הם, כשירת הימים ההם, שנקרצו מן ההתפעמות הציונית התמימה-התמה של בני דור אשר אך תמול שלשום ירד מספסל הישיבה, רוויה געגועי-ילדות וזו לשונם:

 

אֲנַחְנוּ יְהוּדִים הַגוֹלִים,                                כִּי לֹא בִּגְבוּרָה וָכֹח

וּמִפְּנֵי קֶשֶת דְּרוּכָה                             נְחַיֶּה הָאֲדָמָה הַיְבֵשָה

לִפְלֶשֶׁת אֲנַחְנוּ עוֹלִים.                                   רַק כְּאִיכָּרִים נִפְלֹחַ

לָתוּר לָנוּ הַמְּנוּחָה.                                        בְּבַרְזֶל בְּמַחְרֵשָה.

חַרְבוֹתֵינוּ הֵן מַזְמֵרוֹת,

קַרְדֹם, מַעְצָד, הַשְלָטִים;

לְצֹאנֵנוּ נִבְנֶה הַגִדְרוֹת,

וּלְבָנֵינוּ – הַבָּתִּים.

 

ועוד שיר אחד, מופלא, כתב, לאחר שפגש בהרים באפרים פישל אהרונסון הנודע, אביהם של אהרון ואלכסנדר ושרה מהלך אחר המחרשה ובנו הקטן לידו. בצעד מתון, כבד, יהלך בתלם אחר הבהמה, עיניו שקועות ברגבים והוא עצמו כאחד מהם, תוכו חום ואהבה וחוּצו יזע ואבק, כובע הקש רחב-השוליים מצל על פניו ורגליו נתונות בנעלי פלחים כבדות, אדומות; יפי העולם נסוך עתה עליו, החורש באדמתו, והיא מלוהטת ושרובה וצמוקה ומייחלת להפראה ולחיים ולצמיחה. לידו המשורר, השתאות בעיניו והתפעמות בלבו, כצפור רננים מארצות רחוקות וקרות וזרות... עבאית המשי משתלשלת על גופו, כובע השעם לראשו, רכוב הוא על הסוס ודומה עליו, המשורר, שהוא רואה בדמיונו את בר כוכבא יוצא מסלע ביתר החרבה... ומחפש יהודי חורש אדמתו, להפקיד בידו את חרבו ודגלו, למען ימשיך במלחמת החרות שדעכה ולא דעכה... והנה עתה, בצאת גבור המרד מקברו החבוי בין סלעי מערותיה של ביתר, הוא מפקיד את חרבו וקשתו בידי החורש, ובידי הנער – דגלו...

– ואומנם, לימים, הניפו ילדיו של אהרונסון דגל, אשר המשורר, מחבר "התקוה", אולי לא ראה אותו בדמיונו... היא עוד תספר להם גם על כך...

– ובאותם הימים – מספרת כרמלה – כבר חפרו את היסודות לבניני בית הספר ובית-הכנסת שנחנכו בטכסים חגיגיים – השירה והחדווה, שדכּוּאות היו ועלומות מתחת למשא החיים הקשים, כמו פרצו-זנקו בתרועות-שכרון! חוסל בוטל השם זאַמאַרין, שזכרונות עגומים כרוכים בו, ונטבע השם זכרון יעקב כשמו של הנדיב אשר בזכותו חלה התמורה לטובה. ולפתע, מתערבים השלטונות התורכיים המושחתים, אין הם מניחים לסיים את הבנייה! המבינים אתם? בניית בניינים בחזקת איסור היתה... או אז נחלצים כל אנשי המושבה לסיימה ולהעלות בלילה את הגגות, שאז חשוב הבניין עובדה מוגמרת ומאושרת כחוק ואין מפרקים אותו... אך על הנטיעה אין איסורים והגבלות, והאיכרים נוטעים עצי-תות רבים ועצי איזדרכת, פנסים ומנורות-נפט נדלקים ברחובות וברפת המשותפת מכונס כל עדר החלב ובהמות העבודה, וכבר מצויים במקום רופא  ורוקח, מיילדת, שוחט, מורה, רב ומלמד... ישוב שלם, ישוב איכרים יציב. הומה הטף בחצרות וצהלת ילדים ברחובות המושבה. וכבר נמתחות מסתעפות שתי דרכים המחברות את המושבה עם הישוב – האחת צפונה, בואכה חיפה, והאחרת דרומה – ליפו...

– אך הסכסוך בין האיכרים לפקידות העיק, העיב את שמיהם... אפשר שגם האיכרים שגו, אך הפקידות לא תמיד גילתה הבנה לנפשם... והנה, כאשר עמדו לחנוך את בניין בית הכנסת, זימן המנהל אורחים ומכובדים לחגיגה – והגרמנים בראשם. שוב הגרמנים! ליד כותל המזרח מושיב הוא את קרואיו... משל לא בשביל האיכרים, ששומרי דת ומצוות היו כולם, נבנה בית התפילה ואורגנה מקהלת המשוררים. וילדה מושיטה את המפתח על כרית רקומה... לגרמני. לא יקשה להבין לרוחם של האיכרים...

– האיסורים, ההשפלות, ההגבלות – אין מניין להן!... כלל לא יתואר בימינו – מטעימה היא. גם אורח אין איכר חפשי להזמין לביתו כראות עיניו. בעיני ראיתי את הפתקאות שהיו אז בידי האנשים למקרה שיזדמנו אליהם אורחים: בעל פתקה צהובה רשאי לעשות כך וכך ימים במושבה, בעל פתקה אדומה אינו רצוי כלל והאיכר מארחו צפוי לעונש קשה, בעל פתקה לבנה – רשאי וראוי לשהות במושבה כחפצו...

– תמוה הדבר, מה? – אך אפשר מופלא מזה כוח-העמידה-וההבלגה של האיכרים. וזו הדבקות במפעלם ובאדמתם. הנה נפטר אחד מן הראשונים, ואדיר חפצו ברגעי גסיסתו, כי הוא יהיה המת הראשון שיובא לקברות במקום הזה – "ובזאת אדע כי בני לא יעזבוהו עוד" – אמר. ויתר על כן, שמעו-נא! – אומרת היא. שמעו-נא! ערב מותו ביקש מכל בני חבורתו, כי יבטיחוהו בתקיעת-כף, שגם הם יבואו "לאחר מאה ועשרים שנה" למנוחת עולמים על ההר הזה. "שכנים טובים היינו בחיינו – אמר – אחים לששון ולאסון, ושכנים נהיה גם בבית מועד לכל חי. עוד נכונו לכם ימים טובים, אחי, ואשרי המחכה ויגיע".

והם תקעו כפם בכפו והבטיחוהו. המת הראשון, הראשון במושבה...

– וכך חולפים חודשים, שנים... ויום אחד מתגלגלת שמועה מרעישה לבבות למושבה – הברון עתיד לבקר בזכרון יעקב! אין יודע אם אמת בשמועה, הפקיד לא ראה לספר לאיכרים, (האם לא למענם מטריח הוא עצמו לבוא לכאן?) – אך משפשטה שוב אין היא מרפה, והכול שרויים בדריכות ובציפיה. יום גדול יהיה היום הזה בחיי המושבה. והם מחכים ומחכים... עד כי מפה לאוזן נמסרה השמועה החדשה כבשורה: אחדים מצעירי המושבה כבר פגשו בו, לפנות בוקר, בין ההרים, ועמו רעייתו הכבודה בנשים, רטובים בטל... מששמע, כי מזכרון הם, הצעירים, הפליט: – "הה, בני, אייכם בני? אני הברון". לילה שלם תעו בין ההרים, מאחר שנשברה מרכבתם בדרך. הדרת מלכות נסוכה עליו – סיפרו המספרים...

– והנה הוא בתוכם, עמם, במושבתם – מאציל מכבודו עליהם, זורע מאורו סביב... בשבת התפלל בבית הכנסת – פאר בנייני המושבה, שקוֹמה ורוּם לו, עמודיו מעוטרים, ומעל לאחד המושבים ראיתי – מציינת כרמלה – את הכתובת המבהיקה באותיות גדולות ומעידה שהיה זה מקום מושבו. והוא נשא באוזני האיכרים את דברו על עתידות המושבה, ששני עמודי-יסוד להם – העבודה והשלום, שלום ביניהם ולבין עצמם ושלום עם השכנים הערבים. וכמובן – חובת הציות לפקידים אשר טובת המושבה בלבד לעיניהם...

– מבקשים האיכרים להשיח משאלותיהם וקובלנותיהם לפניו, לתנות מר לבם ולהביע את שמחתם ומאווייהם – ואך חציצה כבדה ניצבת ביניהם... חציצה של לשון ושל הפמליה ושל הפקידים. והם נמלכים בדעתם ומגישים לו מכתב, שהפתיעו והדהימו, מכתב חתום בידי חלק מן האיכרים, הנועזים שבהם, ובו דרישה... להדחתו של הפקיד המנהל... ואולם בו במקום מערים עליהם המנהל הממולח, מפריך טענותיהם ודרישתם, מסתייע באיכרים אשר לא באו על החתום וקובע כי הנרפים הללו, שאנשי ריב ומדון הם, מעלילים עליו עלילות-שקר...

– לעת ערב באו גם ערביי הסביבה לברכו והוא, הברון, מצווה לקרוא באוזניהם את עשרת הדברות בתרגום לערבית... ואחר כך נערכה סעודה כדרך המזרח, בבשר כבשים צלוי ממולא באורז ובקפה חריף – ולאחר הסעודה התגעשה ה"פנטזיה" במרוצי סוסים, ביריות, בריקודים. יושב הברון על מחצלתו, הגבירה לידו, זן עיניו במראה, אוכלוסיה צוהלת של יהודים וערבים סביבו. והוא מחלק מתנות...

– הוא נסע – והחיים חזרו לחולין... פג השכרון. אך כל ביקור של הברון – מעירה היא – היה להם, לאיכרים, חג ועידוד והתרוממות רוח, גם אם לא קוימו כל התקוות שקשרו בו...

– ואחרי הביקור הראשון, כן... לא יצא זמן רב והמושבה נגרפה בריב מר ונמהר, חסר טעם ונטול ערך, שהעביר את האנשים על דעתם ואת כל מרירות חייהם שיקעו בו בקנאות להוטה, וגם הוא, הריב הזה אין להסבירו, כמובן, אלא בתנאים ובנסיבות ובמושגים של הימים הרחוקים ההם, ימי הבראשית. שנים מראשי המושבה, שניהם אכולי ייצרים של שליטה ושררה, הסתכסכו במערבולת נפתלת – והאיכרים כולם נגרפו בה. ולא הם בלבד, גם חובבי ציון אשר בתפוצות, בחרדתם שמא ימשוך הברון ידו מתמיכה במושבה, אף הם נסחפו בה. השנים – מיודענו הפקיד-המנהל, שראה עצמו שליט יחיד ותקיף על הגוף והנפש, והאחר – רופא שנשתקע במושבה, בן עיירה נידחת בליטא, קנאי חשוך, צר-לב ודל-אופק, ושם עצמו אפוטרופוס ופוסק לשמירת הדת במושבה... והשנים מבזים ומקניטים ומצרים איש את רגלי רעהו... האיכרים, לימינו של הדוקטור נתייצבו נגד הפקיד שנוא-נפשם ("טוב לנו המוות ממנו" – אומרים הם, ועמם קצת מן הפועלים אשר במושבה) – גם כאשר נמנעת מהם התמיכה, גם כאשר מזעיקים את השוטרים והחיילים התורכים. הה, כי מלחמה של ממש היתה זו... והיודעים אתם, מי היו האמיצים והנועזים בלוחמים? הנשים והבנות. הנשים והבנות שלנו! עוז בהן ולהט בהן ואופי בהן! כחומה בצורה הגנו על הדוקטור ומשפחתו, לא הניחו לאסרו, לגרשו, לילה לילה עמדו במשמרת לגונן עליו ועל בנותיו... לא סופר אחד כבר הפליג בשבחן של הנשים שלנו! חרוצות בעבודתן בשדה ובכרם, בדהירה על סוס, אמיצות ברוחן ומלהטות באהבתן, ולא במבחן אחד עמדו, מנעוריהן.

– והפקיד ניצח... אך עקר הדוקטור עם משפחתו מן המושבה גברו הרדיפות על האיכרים, והם נדרשו לחזור בתשובה להתנצל – ושוב מאיימים עליהם בשלילת התמיכה, בנגישות, בגירוש... אולם גם האיכרים נתחשלו ברוחם בשנות המאבק, – ושוב אין לרמוס אותם על נקלה ולהשפיל כעפר כבודם, וביחוד של הנשים והבנות... ולילה אחד, בחשאי, עזב גם הפקיד את המושבה – והכול נשמו לרווחה... נצחונם הראשון, הגדול.

– עתה בא מנהל חדש, – שתפקידו יאה לו והוא יאה לתפקידו. תקופה של שגשוג נפתחת בחיי המושבה. ילדה רכה בשנים היתה היא, כרמלה, בימים ההם, אך דמותו החביבה שמורה בזיכרונה ורגשי הוקרתם של האיכרים. תולעת המריבה פסקה לכרסם, ודעתם של האיכרים נתפנתה כליל לפיתוח המשק ולביסוסו. באותו פרק הונח היסוד לבנותיה של זכרון יעקב – שפיה ובת שלמה – בנות הרים חמודות, והאיכרים מקימים במושבתם מוסדות ציבור שונים, כגון הכנסת אורחים לאּכסון כל עובר אורח עני ונצרך בלא הבדל דת ולאום, וכגון אגודת עולי לרגל לירושלים... מה, הם לא שמעו על אגודה כזאת? אבל אין כמותה אספקלריה לרחשי לבבם של מייסדי זכרון יעקב. קדוֹשה היתה האגודה בעיניהם, ומקור קדושתה בכתוב בספר דברים (והיא מעלה את הכתוב בלשונו): "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני השם אלוהיך במקום אשר יבחר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות..." הם ביקשו לחדש את המסורת מימי המקדש... לא פחות משני איכרים אשר יעלו בגורל, חייבים לעלות בכל אחד משלושת הרגלים ולהתפלל לפני הכותל ולשלם נדרים. הכול ישתתפו בהוצאות הדרך, והבן יירש זכות אביו... כוחות חיים חדשים נתפעמו בהם. והם נוטעים גן ציבורי, ובונים יקב ובית-בּד ובית חולים, וגם מקהלה ותזמורת, ספרייה – ומכבי אש... וגם מנסים להקים מפעלים חדשים – לסבון ולמשי, לזכוכית ולבשמים... כי – ואפשר זה עיקר החידוש – בינתיים גדלו בנים ובנות, בני המושבה, אשר בחבלי אבות לא נתנסו, עולם רוּחם עוצב במושבה, אחוזי שאיפה לגבור על התלות והפיגור שהיתה נחלתם של האבות, גאים ביישובם וחפצם להתבסס ולהתבצר ויהי מה! – כפיצוי לרגשי נחיתות שנצטברו ונתגבשו במשך שנים. מעורים מילדותם בחיי הארץ, במנהגותיה ובלשון תושביה הערבים, מתרועעים עם הנוער אשר בכפרים הסמוכים בפראדיז, בקיסריה, בסידנֶה עלי, בעין רזאַל, – וייצר עליונות כפול-פנים מפעמם: כלפי החלוצים הבאים מארצות אירופה ותורות זרות, שיתופיות, עירוניות להם, וכלפי הערבים – עובדיהם ורעיהם כאחד...

– ואילו חגיגות היו אז! – קוראת היא ברוב התלהבוּת. מתוך חיינו צמחו גדלו, יחד עם הכרמים והגנים והחורשות, וביחוד חג הבציר... הן הוא, הבציר, אשכול עמל שנתם ויבולו, כל קיומם בו ועתידם ותקוותם לחיים שאין בהם תלות ותמיכה והשׁפלה ודלות, לקיום של כבוד ורווחה. אך מגיעה העגלה האחרונה הטעונה ענבים ליקב – ונפתחת החגיגה הגדולה, שהיא כפרץ חדווה סוערת הגורפת את כל המושבה, על איכריה ופועליה, היהודים והערבים ובני-הנוער בראש, וביחוד הבנות שלנו, השופעות אהבה וחדווה וחיים, ודומה הכרמים וההרים שמחים ושרים ורוקדים עמם... וגם האיכרים מעוטי הקרקע ובעלי המשקים הרופפים, הנלבטים בקיומם, שמחים עמם. נשתכחו הדאגות, בטלו יגונות, נמוגו עננים. גם בית אבא על בניו ובנותיו, אף שלחוץ הוא עדין במלחציים הקשות של הדוחק והמחסור – חג המושבה חגו ושמחתה שמחתו. והיא, כרמלה, משתבחת בתכונה זו, שגם היא ירשתה, כנראה, מביתה וממושבתה, – אי-הכניעה לעצבות, ליאוש, לדכדוך ולמרה שחורה, לספקות ול"וואֶלט-שמאֶרץ"; ואדרבא, נכונות ויכולת לשמוח, ליהנות, למצות כל פרודה של הנאה, – האם לא למען שמחת-החיים והנאת-החיים נועדו כל עמל האדם ומלחמותיו, יצירתו ותרבותו? החיים... ותענוגות הגוף והרוח... היש ערך חשוב ונעלה מהם? המעט עוני ידעה, המעט בזיונות טעמה בילדותה?

כן, בינתיים היא סטתה מחוט סיפורה שנתארך קמעה. רצונה בפרק זה לומר דברים מעטים על עוד ביקור של הברון בזכרון יעקב שהיא זוכרתו, משל אתמול היה הדבר. התכונה היתה, כמובן, רוויה מתיחות והתרגשות, תקווה וצִפייה דרוכה. וקבלת הפנים הבלתי-נשכחת... האכר הזקן, הצועד לקראתו בראש העדה, ספר התורה בידו, שערי כבוד ודגלים, ומסע של צעירים, וגם ערבים השותפים לשמחה, והמצטיינות-הבנות... ומוזר! נפעם מהישגיה של זכרון יעקב מושבת-טיפוחיו, שמצבה משתבח ומשתפר, היחסים עם הפקידים אף הם תקינים, ואף-על-פי-כן עצבות חיוורת, אילמת, נסוכה בקמטי פניו...ואין היא משיגה פשר הדבר. הוא, הברון, הנסיך האגדי שׂבע העושר והתהילה, שבידו למלא כל משאלות לבו של אדם עלי אדמות, שרבים נשמעים לכל מוצא פיו – הוא בא ומטיף להם, לאיכרים, חיים של הסתפקות במועט... הוא מיעץ אותם ללבוש אך בגדי מזרח, ולמנהל ה"דאֶפו", היא החנות שבמושבה מצווה הוא לבלי להביא חפצי מותרות לאיכרים (גרבי המשי שכה נתאוותה להם...) ואין דעתו נוחה גם מן האיכרים המרחיבים בתיהם ומשכירים חדרים ומרבים את המסחר במושבה. נבצר ממנה, הילדה, להבין כל אלה...

ואחר כך הוא הטיף להם, לאיכרים, לקיים מצוות התורה ולשמור על המידות הטובות, "למען לא תקיא הארץ אתכם כאשר הקיאה את אבותינו לפנים". כן, משפט זה זכור היטב בזכרונה, שעברית אמרו ופעמים אחדות חזר עליו. ואל-נא תשכחו – המשיך – כי לא ככל העמים בית ישראל! עשוקים ורצוצים היהודים כמעט בכל הארצות. ואלה אשר יבואו לכאן רעבים ללחם – יש לרחם עליהם, לתת להם להרוויח את לחמם. הביטו-נא – אומר הוא – כיצד אני תומך ודואג לכם. ועוד הוסיף – קרבו-נא גם את הגר, ואל תחוס עיניכם על מעט הכסף אשר תוציאו על העובדים העברים יותר מאשר על עובדים אחרים...

– אל תחוסו על מעט הכסף – חוזרת כרמלה על הדברים בחיוך של לעג... לוֹ קלים היו הדברים האלה לאמרם. ומה רע בדבר, אם מעסיקים האכרים פועלים ערבים, שצרכיהם מועטים ועבודתם מרובה יותר, מה עוול אם נותנים להם עבודה וקיום? האם לא סבלו ועמלו הם עצמם דיים, הרי איכרים מעטים בלבד הגיעו לרווחה ולעושר, כי קטנות הן החלקות מכדי לפרנס את המשפחות המטופלות – וחסרים שטחי-מזרע.

העיפה רוחו של הברון, או שהחליט למשוך ידו מן האפוטרופסות והתמיכה? כי הנה בא פקיד חדש והודעה בפיו. שמבקש הברון להעביר את המושבה לרשות חברה חדשה להתיישבות, יק"א שמה, ולעשות את האיכרים – שכירי יום. רוח של מרד ומרי חולפת במושבה – ועזה ההתנגדות. באספות הסוערות, המרות, הזועפות נשמעה הקריאה: הלעבדים נימכר אחר שמונה עשה שנות עמל וסבל?! ורבה הדאגה לאיכרים הדלים שסופם שינשלו וייאלצו לעזוב את המושבה. ולחץ הפקידות גובר. דרישתה הנחרצת – צמצום מספר האיכרים. אין בכוחו של השטח הזה לפרנס את כולם. ודרישתה – כפקודה! פקודה המלווה באיומים, בקנסות, בהרעבה.

אך הם עומדים בתוקף ובעקשנות נחרצת ובחירוף-נפש גם במערכה המרה, הנואשת.

– הפקיד מצווה על הרופא להכין רשימה ראשונה של איכרים לשילוח. הרשימה תכלול: חולים, זקנים, חלשים, עצלים... אֶבל במושבה.

– אך האיכרים מתנגדים בכל כוחם, והם טוענים, כי החולים בבואם לארץ-ישראל – בריאים היו; הזקנים – צעירים, והחלשים – חזקים, ועצלים לא באו לארץ הזאת... ואלה שנמצאו עצלים בעיני הפקידות, הרי רק משום שלא היו חרוצים להחניף לה... והאומנם סוס הוא האיכר, אשר לאחר שנזדקן מבקשים להיפטר ממנו ולמכרו בשוק? והאם לא הגיעה השעה שידעו הם בעצמם את צרכי עבודתם, ומה הדרוש להם ומה המועיל? הנה מצווים עליהם עתה לנטוע עצי-תות ואגוז, אך הם הבקיאים בתכונות הקרקע שלהם ובסגולות הטבע יותר מכל אגרונום הנשלח אליהם מן החוץ, שוללים זאת... ואז מקימים הם את – "הקומונה של הענבים"...

ודאי לא שמעו הם מימיהם שִׁמעו של יצור כזה – מחייכת כרמלה. והאיכרים לא היו, כמובן מחסידי השיתוף באדמה ובעבודה ובתצרוכת, והקניין הפרטי הוא להם כקדוּשה, כשם שגם עבודתם לא היתה להם עבודה הנמדדת ונמכרת בשכר, אלא משלוח-יד המקיף עולם ומלואו, חיי משק על כל שלוחותיו והסתעפויותיו, משק המשפחה, אשר כל בני הבית צומחים עמו ובו. ואולם בצר להם הם הכריזו פה אחד, כי מכאן ואילך יהיה כל יבול הכרמים נחלת הכלל, וחלוקת ההכנסות תהיה שווה בשווה... הם בקשו בדרך זו לחוש ביחוד לעזרתם של האיכרים הדלים ולעמוד מול לחץ הנישול.

– ואש המריבה גועשת בכל המושבות הותיקות. משלחת איכרים אצה דחופה לפריס – וחוזרת בידים ריקות. הם פונים להרצל, לזנגוויל, לנורדאו... אך אין הפקידות נוטה לשום ויתור. ובינתים, עם הפסקת התמיכה, גוברת עקת החובות והמחסור האיום מחמיר ומחריף. בנים עוזבים. בכי הורים שעולמם חשך עליהם מלווה אותם. וכבר מצויים איכרים שכוח סבלם אזל והם נפתים לשידולי הפקיד, מקבלים דמי "פיצויים" – ויוצאים לחפש מזלם בחוץ לארץ... הם נפרדים מן המושבה שדבקו בה לאהבה, מן ההרים ומן הכרמים ומן הים ומן הקברים, הם נפרדים מן המושבה שטיפחוה במיטב חלומותיהם ופיארוה בזהב דמיונם ועשרים שנות חיים ועמל שיקעו בה – ועוזבים בשברון-לבב... אהה, כי היה זה הפרק המר והנמהר ביותר בחיי המושבה – אומרת כרמלה בקול רועד – תקופת המעבר קראו לה... אך הנשארים יצאו מכור ההיתוך מחושלים עוד יותר.

– והנה, גם תקופה זו חלפה עברה, נרכשה קרקע נוספת בסביבה וציוד חדש לאיכרים, הנסיונות והמצוקות כמו נשכחו בסערות המערכה הבלתי-פוסקת, והם נחלצו למאמצים מחודשים לקידום התבססותם והתעצמותם... אך המנוחה והשלווה עוד רחקו מהם, רחקו מאוד.

– אגב – מעירה היא – המלחמות המרות של איכרי זכרון עם הפקידות הוציאו לה מוניטין... ודאי גם הם שמעו וקראו על כך. אף היה סופר נודע ונערץ אשר בא מרוסיה הרחוקה לבקר במושבה, ואחר כך כתב עליה, כי חרפה היא, משל לא היה אדיר חפצם לעמוד ברשות עצמם ולא להזקק למתת בשר ודם... ואורחים רבים ביקרו בה בימים ההם – סופרים ורבנים, מנהיגי עם ואישים דגולים. סוף סוף אין יפו וירושלים ארץ ישראל כולה, ואין זכרון יעקב בודדת ומבודדת ומנותקת עוד... הכל מתקבלים ברוב כבוד. נואמים בבית-הכנסת. גם לבית-הספר נוהגים להזדמן ולבחון את התלמידים... ומטיפים לאכרים, כי יהיו חרוצים בעבודה ויחיו בשלום. לא מעצמם ומבניהם דורשים הם, שישמשו דוגמה ומופת לעם, כי אם מזולתם... ומשיאים עצות טובות... הנתנסו הללו במכת תולעים בגפנים, במחלות בבהמה, במגיפת עכברים בשדות? ולראות עמל שנה תמימה, תוחלת לילות וימים – כלה ונאכלת! באצבעות אלה – אומרת כרמלה ומושיטה לפניה אצבעות לבנות, ארוכות – חפרתי באדמה, טפח אחר טפח, להוציא מתוכה את התולעים המכרסמות בגפנים לתוך סלים ולהעלותן באש... והללו שהטיפו לנו חריצות בעבודה – הניסו הם לעבוד יום אחד בכרם, או במטע הזיתים או בקטיף התירס, כאשר העובד בשדה, בין הקנים הגבוהים, כבדי הקלחים, הסבוכים, נחנק כמו ונשמתו מתקצרת וגופו אש לוהטת? הם הרבו לבוא, להטיף, להתפעל... כל גדול בישראל. וגם לאספות נתכנסו בזכרון יעקב.

הנה האספה הגדולה שבה נתכונן ארגון הישוב ונוסדה הסתדרות המורים. כל אותו יום לא פסק שאון העגלות המטרטרות ומתגלגלות בשבילי המושבה. בית הפקידות הודגל בדגלי תורכיה ודגלי ציון, גולות זהב בראשיהם. רבים המהלכים כחוגגים, סרטים תכולים-לבנים בבגדיהם. האולם מקושט בפרחים, בזרי עלים, בעציצים, בכתבות רקומות כגון למען ציון לא אחשה, אם אשכחך ירושלים, גלילה, יהודה, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מפות ארץ ישראל ותמונות – יא-באיאי! – מה רב היה מספר התמונות: השׂולטן והנדיב הידוע, הדוקטור הרצל והרב מוהליבר ועוד ועוד. והאיכרים מצטופפים אף הם, מאזינים לנאומים הנמלצים, הנלהבים – ונלהבים גם הם ושוכחים עניים ומצוקותיהם ואותה שעה שותפים הם לכלל גדול שהם הם מחלוציו בפועל ממש.

אך הנה נסעו העסקנים, הנואמים, המנהיגים, הורדו הדגלים והקישוטים – והאיכרים אף הם חוזרים לעמלת ולדאגותיהם...

והנה ממשמשת ובאה מלחמת העולם, כאשר כל אחד מאיתנו חי את מוראותיה וחרדותיה וזעזועיה במקומו ובדרך משלו... בכל אסון כללי נתרעד גם ביתנו – אומרת כרמלה בקול נמוך. עוד קודם לכן, במלחמת הבלקנים, גויס אחד מאחי לסוכרה, היא עבודת-הכפייה בצבא התורכי – הן אזרחיה של תורכיה היינו כולנו – ואח שני גוייס לצבא ועקבותיו לא נודעו במשך שנים רבות... מלחמת עולם! היא נחתכה בבשרנו ובנפשנו ובחיינו באותות של דם ודמע ותהומות של עינויים... ובתוך כל אלה פשטה עלינו גם מכת הארבה וכילתה את הכרמים והגנים והשדות – ואין מושיע. בדידות ורעב ושוד והחרמת אחרית היבולים והבהמות ונגישׂות והתעללות – לחם חוקינו. ואף על פי כן, היו מבנינו שנתעוררו ונתגייסו לצבא התורכים, להוכיח את נאמנותנו לשולטן וכדי לזכות בארץ ישראל לעם היהודי... אולם עד מהרה נוכחנו בצפוי לנו מידיו של השלטון העריץ והפרוע הזה העורך טביחות בארמנים, במרוניטים... הן גם במושבתנו חנו, וטעמם המר טעמנו, והראשונים שנכזבו היו חברי "הגדעונים", שהיו הראשונים להתגייסות... הם, האמיצים, ילידי הארץ, הגאים, בני החורין, בני האיכרים המתנחלים הראשונים...

– על הפרשה הזאת, הבלתי-נשכחת, האפופה גבורה ויסורים ומפח-נפש, – היא עוד תעמוד. אפס, בינתים, רצונה לספר מעשה מועט שעניין גדול כלול בו, למען יבינו וירגישו מה נתרחש אז בלב האיכרים – ובבית אבא. ילדה רכה בשנים היתה, כאשר באו וסיפרו להוריה, שמשפחת לנגה, היהודי האמיד מאנגליה שרכש נחלה בהרי זכרון, רוצה לאמצה... הן עושר וגדולה בבית היו – ברצון ובאהבה יקבלוה ולא תחסר דבר, מדוע תחיה ברעב ובמחסור? גם המורה שלה ראה את ההצעה בעין טובה. בני משפחת לנגה כבר מחבבים אותה – שידלוה – כבת תהיה להם ודבר לא תחסר. והנה מלחמה באופק, אין יודע מה יתרחש כאן, והם מוכנים לקחתה עמם לחוץ לארץ, לאנגליה שהם אזרחיה. וגם מר לנגה עצמו, שראה אותה פעם עובדת בגן הירקות שליד הבית, ניסה לדבר עמה... ואולם היא, שילדה גאה היתה, עמדה על דעתה: אין רצונה להיות בלי אמא. וגם האם, אף שההצעה נתקבלה על דעתה, טענה: אם לא תחפוץ הבת ללכת מרצונה למאמציה – לא אשדלנה. ויום אחד הלבישוה שמלה נאה והביאוה אל הבית הזר. בדרך של שדרות מלבלבות וערוגות פורחות עלתה במעלה הגבעה אל הבית אשר בפסגתו חבצלות ורקפות, גליצנות ושושנים מחייכים בין הסלעים המפוזרים סביב, עצי דקל ורימון וזית – וחרוב עתיק-יומין ביניהם. ברושים ואיקליפטוסים. מדשאות וגפנים ומטפסים למיניהם. כרמים וגני פרי. אחוזת-קסמים, "כרמל" כינוייה. וטירה במרכזה. חשוכי-ילדים הם בעלי הטירה, נטשו את לונדון המעטירה ודבקו בגבעה השוממה. הם הקבילו את פניה בשמחה, בחיבה, בנפש חפצה. ואולם היא ברחה. אמנם העושר והרווחה כבשו את לבה, אך חוש לחש לה – לא להתפתות! ונמלטה. ואחר-כך נשלחה, המאמצים מרובים, לירושלים ללמוד אומנות בבית-ספר מקצועי. כפעם בפעם באה האם, אחרית חסכונותיה עמה, תרנגולת ושמן שצמצמה מפתה, ומביאה לבת. ואך היא לא החזיקה מעמד – וחזרה לזכרון.

הגדעונים, שאותם הזכירה קודם לכן... טובי בני המושבה היו. אמיצים וגאים, שביקשו לעשות לתקנת מושבת הולדתם, לשמור על הקיים ולבנות את ההריסות – כלשונם – לקיים ציוויי עזרה הדדית והגנה, ולהחליף את שעות הבטלה במעשים ובפעולות, בפגישות ובבידור... נשיאה של האגודה אלכסנדר אהרונסון, אחיו של אהרן, שהקים את התחנה לחקר החקלאות בעתלית, שגילה את אם החיטה בעבר הירדן, שהקים את ארגון הריגול היהודי הארץ-ישראלי ניל"י לעזרת הצבא הבריטי בו ראה ראשית גאולה וביתם – מרכזו. ובבית הזה גדלה הבת שנתנה נפשה על חרות הארץ והעם. שרה, הרוח החיה ברשת הריגול, האגדה של זכרון יעקב, של בני המושבות... (ויש המכנים אותה דבורה אשת לפידות וז'אן ד'ארק היהודיה). אהה, כי היו אלה ימי חרדות – אומרת היא וברק מתנוצץ בעיניה – ימי עינויים, וביחוד לאחר שנתגלה מרכז הריגול והתחילו החיפושים אחר אחד מפעיליו שנמלט... המושבה לחוצה היתה בהסגר מלא והחיפושים מלווים עינויים שאין בשר ודם יכול לעמוד בהם! ואף-על-פי-כן עמד עמדו בהם הורים וזקנים, בנים ובנות, ודבר לא גילו לאויב המרושע, המתעולל, וזולתם לא הסגירו... ורק אחי, אחי הבכור, שנמלט והסתתר בהרים, משהגיעו לאוזניו צעקותיו של חותנו שעונה ונשאל למקום מחבואו – לא עצר כוח, יצא והסגיר את עצמו... ובכלא דמשק, בעינויים נוראים, בהלקאות ובריסוק איברים, הוציא את נפשו – ודבר לא גילה. אני רואה אותו לנגד עיני – חסון ויפהפה, עליז ואמיץ, מחבק את ילדו בכורו הקט, נכדו הראשון של אבינו (השני טרם נולד) – נשר מנשרי זכרון יעקב... הישוב הכריז עליהם כבוגדים, שׂטמו אותם, גם המושבה לא נטתה להם חסד – ולא עלי לשפוט... והלא אני גם קרובה מדי, קרבת משפחה, אך אני ראיתים, אחד אחד, ביפי נפשם, בהקרבתם למען האומה, בדרכם הם... מורדים במלכות... ובחצר ביתנו כבר הסתופפו אז רבים ממגורשי תל-אביב, ובכללם תלמידי הגימנסיה, בבית התבשיל שהוקם בו להחיות את נפשם... ואמא נחלצת לעזור ככל שידה מגעת. וליד צריף העץ שלנו, בגן, לוחש כל היום מיחם, ואבא מזמין כל עובר אורח להתכבד בכוס חמין: "קומט אריין, טרינקט א גלעזל טיי"[8]... מה עוד היה בידיו לעשות, והוא עצמו מטופל בבנים ובנות ולחוץ במצוקה והשעה קשה עד למאוד, ועתים כל קיום הבית על הירקות אשר אחד הבנים מביאם בחוּרג' מן הכפרים הערבים ומוכרם במושבה? בשעתו סייע קמעה האח הבכור, מקדושי ניל"י, לפרנסת הבית. הוא האחד שנשלח על-ידי משפחת אהרונסון להשתלם במצרים. והיא זוכרת עדיין, באיזו מתיחות וצפייה מחכים היו לבואו מחוץ לארץ לחופשתו בבית... ומה תקוות תלו בו. היא זוכרת את הבובות שהביא לה במתנה, שהיו בחזקת פלא שלא כמצוי... שמונה בובות בבת אחד!... חביב היה על הכול ומחונן בסגולות נאות. ואף האפנדי מחיפה, מעשירי הערבים, רצה לקחתו חתן לבתו... מפאר את משפחתו היה. אך האסון בא עליו כחתף – ושיכלנוהו באיבו.

– ואחר כך... יום אחד עומדת אני על הגבעה, ליד צריף-העץ שלנו, ומבחינה באופק הכחול, בפאתי-ים, אניות מלחמה... לאיטן מפלסות הן דרך לעצמן, כמלכות-פלדה אדירות. שטות שפי בתוך מרחבי הגלים המעולפים שרב כבד... אניות בריטיות הן. סימני התרוצצות ומבוכה ניכרים בחיילים התורכים החונים במושבה, וחרדה נוקפת בלב: היעלו את המושבה באש? אך הם מתחמקים, נסוגים בבהלה... ורק בבית-החולים מוטלים החיילים החולים, ובאהלים אשר בגינות מסתתרים העריקים המחכים לשבי. למחרת היום עולה בדהרה במעלה ההר, רכוב על סוסו, קצין במדי צבא בריטיים... אלכסנדר אהרונסון שלנו! הוא פונה אל בית העלמין אשר שם טמונות עצמות קרבנותינו למן יום העפלתם של אבותינו להר זכרון. ומשם לביתו. האב הזקן טרם נרפא מפצעיו. אחיו עדיין כלוא במבצר דמשק, האחות, שרה, – אשכול המושבה – אינה בחיים...

– והיתה הרווחה, אף שהרוסים ומזועזעים יצאנו מן הגיהינום של ארבע השנים הללו ופצעינו שותתים דם... היתה הרווחה, אך מגילת הצרות לא תמה, ובלבושים חדשים נתלבשה. כברק האירה שמינו בשורת הצהרת בלפור – ומיד, בעקביה, מאורעות הדמים; אך הרצון שנתעורר לקצת שלווה ונחמה וגמול על הסבל רב-השנים – לא רפה... ואדרבא גבר, מאוד גבר. וביחוד בקרב בני הנוער. כל אחד חיפש את דרכו ופתרונו ותיקונו. ואז גם אני יצאתי את המושבה – ולכאן הגעתי...

– כיצד הגעתי?

– גלים של תקווה מרעננת חלפו בישוב בשנים ההם, עם חילופי המשטר, עם עלות הצעירים החלוצים, עם ההתעוררות בעולם כולו לחיים חדשים, עם המהפכה הגדולה ברוסיה, עם כינונן של מדינות חדשות שנשתחררו מעקת שיעבוד וחרפת-דורות. גם לזכרון יעקב שלי, למודת היסורים, הגיעו השירוֹת החדשות... הרפת אשר בחצר שלנו, בה התגוררו לפני שנים מגורשי תל אביב, חיים חדשים שוקקים בה עתה – חלוצי וארשה המכנים עצמם קבוצת "הרצליה", בני טובים, תפארת עלומים, חמדת חיים, שופעי אמונה וחדווה, וסביבם – אורה והתעלות... אומנם טור גבוה חוצץ ביניהם לבין הנוער במושבה, ואף-על-פי-כן נקשרים גם פה ושם קשרי רעות וחיבה. והיא, הנערה הצעירה ששבעה דוחק והשפלה במושבה, נמשכת אליהם כבעבותות-קסם... שהם הביאו עמם עליצות ורוח טובה, שאין מעמדם החומרי של הוריה חשוב בעיניהם, שריחה של העיר הגדולה, הרחוקה, נודף מהם, וכל שעה כשׁרה המזדמנת לידה היא נספחת לחברותם, שרה ורוקדת עמם, ואין היא נותנת דעתה לבני המושבה הבזים לה בשל כך,הנעלבים בשל כך... וגם אמא כבר הסכימה שתצטרף אליהם לטיוליהם, עתים ברכיבה, לקיסריה ולשוני ולבנימינה. הן לא נעלם ממנה שיש מהם המחבבים אותה. ודאי, פועלים פשוטים הם, מייבשי ביצות בכּברה וסוללי כבישים ועודרים בשדה, לא כרם להם ולא בית ולא נחלה, ואף-על-פי-כן – דרכי הגורל מי תיכן? – אפשר ובזה צפון מזלה...

– והנה, לא ארכו הימים, והאחד מן החבורה זכה בה, ב"מלכת היופי" של המושבה, למרבה הקנאה של חבריו, למרבה הרוגז של בני המושבה, משל בגדה בצור מחצבתה... אך אין היא נותנת לבה לכך, ואדרבא גאוותה על הישגה, על בחירה, על אהבתה שהיא גדולה עוד יותר. וביחוד רב אָשרה, שהנה עוד מעט, והיא תפליג עמו לפולין, אל בית הוריו, המשתוקקים אליו, שהתנגדו מלכתחילה לעלייתו לארץ ישראל, עם החלוצים, שהפסיקה את לימודיו, שקיפחה את עתידו, עתיד של משכיל העשוי לזכות בכבוד ובנדוניה... ואני געגועים עזים היו בי לראות ארץ חדשה ואנשים חדשים, לטעום מקצת מנוחת נפש ורווחת חיים אחר שנות הסער והאימים – מעירה היא בקול מושפל.

– עד היום חי בלבה רושמה של הנסיעה ההיא ואושרה וחדוותה. אין היא עוקרת, כמובן, לצמיתות מן הארץ, היא אך עוזבת לזמן מועט את המושבה שהיתה לה למחנק, ליאוש מדכדך, ואל ה"עולם הגדול" מפליגה היא, שהוא מחוז ערגותיה וסיכוייה וסיפוק נפשה ותיקון עולמה, כאשר תדמה בנפשה. בזכות היופי שבה והתבונה שבה הגיעה לכך, – האין סופה להגיע ליותר מכך?

– והנה, בפולין המדינה, המשתרעת לעיניה של ילידת הארץ, והיא כה מפתיעה וקוסמת מזה, וכה זרה ומאכזבת מזה. המרחבים הגדולים, הירוקים, השדות והאפרים והיערות והנהרות והאגמים, בקתות אכרים רדומות ועיירות נידחות, וצלבים בדרכים. והרי הכרך הגדול, ההומה, המעורר פחד בחידושו וחשק לפענח את סודותיו, ועם הפולנים על לשונו הצורמת את אזנה, המוזרה, והמוני עם... לא יצא זמן רב וכל הארץ הזאת תעטה לעת חורף כסות צחורה של שלג. ילבינו היערות וההרים ויקפאו מימי האגמים והנהרות או אז תתפרש לעיניה התמונה שאך בחלומותיה ראתה אותה... מה רב ועצום ועמוק מתהום המרחק הרובץ בין זכרון יעקב ללבוב המעטירה! אשריה שזכתה לכך...

– מן העיר הגדולה היא נסעה עמו לכפר מועט, דחוק בין הרים, בסמוך למקום המרפא קריניצה, אל הוריו. אדיקות נוסח גליציה קנאית, זועפת, וסחר עצים – עולמם. רבה שמחת הורים על הבן שחזר לקנו, אך היא מלווה תרעומת על הנשואין שהקדימו, שלא לפי בחירתם, העשויים לשמש מכשול להשתלמותו ולהצלחתו. משל עוול נגרם לו, לבן, משל היא האשמה בכך... והיא הרגישה בדבר למן היום הראשון לבואה, ויותר מכך – משנזדרז בעלה לנסוע ללימודיו בעיר הגדולה, שם גוייס עד מהרה לשרות בצבא.

והיא נותרה לבדה, עם הוריו, שמעמדם, מעשה-שטן, נתערער אותה שעה, שנשאו בלבם טינה ותרעומת נגדה, בעולם זר, בודדה, עזובה... היא חשה שהקרקע בוערת מתחת לרגליה, היא מרגישה בהשפלתה ובאזלת ידה, ואף-על-פי-כן אין היא מתייאשת, ואדרבא, מעיין חדש של כוח החלטה וחפץ עשייה והעזה כמו נובע מקרבה, מתוכה, והיא מחליטה לעזוב את ביתם של הורי בעלה אשר בכפר הנידח – ולצאת לעיר הגדולה.

– בדוחק רב מרויחה את לחמה בעבודת תפירה, אומנות שהתחילה ללמדה לפני שנים, בבית-הספר  בירושלים, עתים רעבה ללחם, אך עם זאת שמחה, שעומדת היא ברשות עצמה, שחוג מכריה וידידיה מתרחב והולך, ששמה הטוב הולך לפניה, שרבים רואים בה מזמרת הארץ[9], משאת נפשם, ושמחים על שהותה בקרבם ונהנים מחינה ומתבונתה ומשמחת-החיים המפכה בה ומחום הנפש השופע הימנה ומעוז הרוח הנטוע בה, – בת הארץ, בת המושבה הנודעת, ומה זקופה קומתה וגאה עמידתה, והיא להם לכבוד ומופת לנוער החדש שקם לישראל בארצו. עד מהרה והיא כבת-בית אצל עסקני הציבור והאינטליגנטים, גם לשון הארץ נקלטת חיש, והיא כבר משמשת מורה לעברית, שכרה מובטח וקיומה בכבוד. ולא עוד  אלא שטובי הבחורים משתוקקים לקרבתה, שמחים בה ומסייעים בידה. הוא, בעלה, במרחקים, מזדמן אצלה לעתים רחוקות, והיא אף מסייעתו בשכרה בהמשך לימודיו. מכתביו אליה ארוכים ונמלצים, אך היא מרגישה שניתק חוט שבלב ונתרופף, – או אולי לא היה החוט קיים כלל מתחילתו... לא אחת מהרהרת היא בימים שקדמו לנסיעתה מן הארץ, במצוקתה המייאשת בבית אבא, בצמצום האופקים המחניק של המושבה, בחוסר התכלית והמוצא, בחצר ההומה שירת חלוצים צעירים, בכמיהתה לחוץ לארץ ולשים קץ לקיומה העלוב, לחפש, לתוּר, לנסות את החדש, הבלתי ידוע, המושך במרחקי הנכר... ואז נפגשה בו, ויותר מאשר בעצמו ובגופו כבשה בהצעתו להתחיל בחיים חדשים, משותפים, בחוץ לארץ... עתה משהישיגה את חפצה והיא אף עומדת ברשות עצמה, מקובלת על הבריות ומעוּרה בציבור, – היא מרגישה יותר ויותר, שמברית הלבבות שביניהם לא שרד אלא אפר צונן של אדישות... ודאי, אסירת טובה היא לו על שהביאה לכאן, שנתגלגלה על ידו הזכות הנדירה שהיא, אחת מרבות, קויים חפצה ונתמלאו מאווייה, ואולם, למען האמת, הן הוא גם הניחה לנפשה, עם בואה לפולין הזרה לה, בודדה לנפשה, עם הוריו האדוקים, אוהבי עצמם ובשרם, שאינם מבינים לנפשה... והאם הוא מבין לנפשה? ודאי, הוא רוצה בה לאשתו – אומרת היא בלחש – וגאֶה עליה, ואולם, דומה, שאת עצמו יאהב... והאומנם היה בכוחה לעמוד בבדידות של שנים, ולחכות לו עד לתום חוק השתלמותו ושירותו בצבא, והיא מרגישה, שאוֹניה גועשים בה ודמה קולח סוער, ויצריה מלהטים, אשה צעירה בפריחת עלומיה וחוּמה וכמיהתה, האומנם נגזר עליה לקפח את מיטב ימיה, משל היתה עגונה מבעלה, היא האשה החושנית, החושקת, המפעימה לב גברים, הנערצת על-ידי רבים, המדליקה אִשִׁים בלבבות? וכאשר נזדמן לה בדרכה העלם החדש, שהשכיל יותר מחבריו לכבוש את לבה, וגם לעמוד לימינה בדחקה, ולסייע בידה, העלם שעמד ונכסים לו, והעיקר – שאהבתו אותה היתה לו כגורל שאין ממנו מנוס, כצו חיים, כיעוּד שנכון אדם להקריב למענו הכול, נתברר לה, שבריתה עם בעלה נתפוגגה כליל... והדבר לא היה כרוך – ובזאת מודה היא בתום לבב – בשום יסורי מצפון, ואדרבא, היה בו משום הקלה וכיבוש והישג, והיא שמחה שכך עלתה לה, ומוטב להם לשניהם שכל אחד מהם יבוֹר לעצמוֹ את דרכו הנפרדת בחיים עם בן זוגו או בת זוגו, שמזגם יעלה יפה בקצב אחד ובתשוקה אחת. והגידו-נא, רעי היקרים, האין הערכים המוסריים הנעלים ביותר ערכי החיים הפשוטים כאשר גזר עלינו הטבע, היש בחיי אדם קניין נעלה יותר מחיי עצמו, הרשאי אדם להפקיר את אשרו ואהבתו, היש טעם לקיים קשר משפחה וברית אהבה שגרעינה העיקרי, המהותי, האמתי נפסד, והאם ישמח בעלה בחייו אם היא לא תרחוש לו אהבה ולבה יהיה נתון לאחר? האין הדין עמה?

– והיא לא היססה ומיהרה להודיע לבעלה, כי אין טעם בהמשכו של הקשר... אין רצונה לרמותו ולהשלותו, ומוטב שיהיו הדברים גלויים וברורים. אין גם טעם בויכוחים ובדיונים... לא מרוע לב ומזדון היא באה לכלל הכרה והחלטה זו, שאין מנוס ומפלט ממנה. כי פשוט הענין בתכלית – אף שהיא מוקירה אותו ומעריכה אותו, אין היא אוהבת אותו במלוא המשמעות הלוהטת והחותכת אשר במושג זה, והוא ודאי יבין ויסלח וישלים ולא ימנע ממנה את אשרה ולא יכביד עליה, שכן קיים אחר... והיא כבר גילתה לו את לבה... וגם הוא לא יוותר! ואל-נא יתרעם עליה בשל כך... היא תשמור לו ידידות, תמשיך לשלוח לו קצבה חדשית מחסכונות שכרה, למען יהא בידו להשלים את לימודיו ולעמוד ברשות עצמו. ואך אחת מבוקשה ומשאלתה ממנו – להוציא לפועל, וככל המוקדם. הפירוד, לטובת שניהם... האם לא נהגה כהלכה, ביושר?

– ויש להודות – מעירה כרמלה – שנתקבלו דבריה על דעתו. אין היא יודעת, מה התרחש בנפשו (גם להוריו כתבה בגלוי-לב על החלטתה), ואולם מובטח לה, שהוא ידע והשיג כי פגו סיכוייו, כי העובדה מוגמרת, שאין בכוחו להתמודד באפייה, בחומה, בעוז עמידתה של בת זכרון... והשלים. ונסוג. ואף נטל כליו מחדרם המשותף, אליו מזדמן היה בימות פגרה, ויצא. והם נפרדו לצמיתות.

– ועתה, רעי היקרים – אומרת היא – גלוי לפניכם ספר חיי, לא העלמתי סודות כדרך שנוהגות נשים, כי ספר זה הוא, בעיני, ענף קטון באילן-החיים המסועף של מושבתנו, ואני חותמת אותו בנשיקה לאשר אהבה נפשי... והיא פושטת זרועות לבנות, ארוכות, רכות, הנכרכות כנחש מתפתל, ולופתות את צוארו של בחירה הרכון לידה, ומתמזגת עמו בנשיקה שהיא כגמיעה של אושר, של מתת ומתן והתמסרות ודבקות קודש...

דממה עמוקה יורדת על חבורת הצעירים, עצורי-הנשימה, השרויים באפלולית הפושטת סביב, בין העצים, אשר ירח מציץ בין אמיריהם אל מול אחרוני קרני השקיעה הגוועים אט, צונחים, מתרפקים אל הגזעים... עוד מרעידים כמו בלבבות הדי סיפורה של כרמלה, עוד מרחפים כמו לעיניהם המראות והדמויות... והנה, לעיני רוחם, שרה אהרונסון, בת זכרון, לא "גרב כחולה" ולא נזירה זעוּפה, חן נשים בה ותשוקת חיים, הרריה של זכרון העמלה וקסמיה חקוקים-חרותים בנפשה, ואופי שליטים לה ועוז נשרים... גבורה עבריה. חכמת לב ולהט רגש ועזוז דמיון ועצמת רצון. היפלא, כי פרצה אסורי-הזהב של חיי-נשואים שאננים ומכובדים ומאוששים בקשטא הבירה, ובדרכים משובשות בגייסות מלחמה אצה למושבתה הנתונה במצוקה ולעמה העומד על נפשו?

...רק אלוהים יודע – רשמה אז במכתב לבני ביתה – עד מה לזרא לי ולבחילה החיים אשר אני חיה כאן, בקושטא! ועד מתי? אני שומעת, כי כבד הרעב בארץ ושוררת הדלות. ואני כאן יושבת לבטח, כשאין לאל ידי להושיע את בני עמי!

מה רחוקים אתם ממני! אני מהרהרת וזוכרת, כי הנה קרבו ימי הבציר... יומם ולילה חולמת אני על שובי אליכם. חלומי זה, תקוותי זו, הם משעני היחיד, ורק מהם אאגור כוח לנשום אויר כאן, בריחוק מארצי.

והיא חוזרת אל המושבה, אל סוכת הכרם של אביה האיכר, אל תחנת הנסיונות של אחיה בעתלית, אל פעילותה הקדחתנית, המורדת, הפורשת בניל"י – אל מות העינויים והגבורה שנוגה של הקרבה ושליחות זורח עליהם... בת עשרים ושבע היתה בתתה את נפשה...

הרחק הרחק מן המזבח אשר על הכרמל, ביער האורנים בהרי הטאטרה, מרחפת עתה רוחה... לעיני צעירי היהודים המכונסים עתה כאן, לרגלי העצים. ועמם כרמלה, בת זכרון, היתז מן האש ההיא שאיקלע לארץ הסלאבים, שהצית להבות בלבם. ולידה – בחיר לבה. באפילה נוצצות דולקות עיניו באהבה אליה. לא יצאו ימים רבים, והם יחזרו לארץ ישראל, ואל הכרמל יעפילו, לזכרון יעקב יעלו – אל ביתה, אל הצריף, אשר לפני יובל שנים דרכה שם שוב, לאחר דורות רבים, רגל יהודי, רגל אביה...

והוא עוצם עיניו ושר חרש בת-שיר הנוגים, של משה לייב הלפרין, המשורר בן עירו, וצליליו הענוגים מפכּים בדממת השקיעה בין עצי היער ונוסכים בלב הערב עצב חרישי של ערגה ותפילה:

 

                         הַשֶׁמֶש תֵרֵד אֶל מֵעֵבֶר לָהָר,

                         תָּבוֹא הָאַהֲבָה, וּבַלָאט הִיא תָּבוֹא

                         תּבוֹא הָאַהֲבָה, וּבַלָאט הִיא תּבוֹא

                         לָעֶצֶב, שֶׁאֶבֶן זָהָב מוֹשָׁבוֹ,

                         וְחֶרֶשׁ יִבְכֶּה לְבָדוֹ.

                         הַשֶׁמֶש תֵּרֵד אֶל מֵעֶבֶר לָהָר,

                         תָּבוֹא לָהּ בִּמְעוּף דּוּכִיפַת הַזָּהָב,

                         תָּבוֹא לָהּ בִמְעוּף דּוּכִיפַת הַזָּהָב

                         אוֹתָנוּ כֻלָּנוּ לָקַחַת בִּיעָף

                         לִמְקוֹם לוֹ הַכּוֹסֶף נִכְסָף.

                            (התרגום של ש. שנהוד)

 

             הִנֵה כְּבָר הִתְבָּאֵר, שֶׁכָּל הַשְׁחָתָה וֶהֶפְסֵד אוֹ חִסְרוֹן אָמְנָם הוּא מִפְּנֵי הַחוֹמֶר...וְכָל פִּשְׁעֵי הָאָדָם וַחֲטָאָיו אָמְנָם הֵם נִמְשָׁכִים אַחֲרֵי הַחוֹמֶר שֶׁלוֹ, לֹא אַחֲרֵי צוּרָתוֹ (הַנֶּפֶשׁ)... מַאֲכָלָיו וִּמשְׁתָּיו וּמִשְׁגָּלָיו וְרוֹב תַּאֲוֹתָיו בָּהֶם, וְכֵן כַּעֲסוֹ וְכָל מִדָּה רָעָה שֶׁתִּמָּצֵא לוֹ – הָכֹּל נִמְשָׁך אַחַר הַחֹמֶר שֶׁלוֹ.

             ...אִלּוּ הָרָעוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַנּוֹפְלוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם, מִקְצָתָם אֶל קְצָתָם, לְפִי הַכַּוָּנוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְהַדֵּעוֹת וְהָאֱמוּנוֹת... רְצוֹנִי לוֹמַר: מְהֶעְדֵּר הַחָכְמָה: כְּמוֹ (לְמָשָל) הַסּוּמָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָסֵר הָרְאוּת נִכְשָׁל תָּמִיד, מְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ וְעוֹשֶׂה חַבּוּרוֹת לַאֲחֵרִים גַּם כֵּן.

             ...כִּי בִּיְדִיעַת הָאֱמֶת תָּסוּר הַשִּׂנְאָה וְהַקְּטָטָה וְיִבָּטֵל הֶזֵק בְּנֵי אָדָם קְצָתָם לִקְצָתָם...

                        (מורה נבוכים להרמב"ם)

 

פרק ז': מריבת הירושה

ושוב דורכות רגליה של מירה בשביליה השלווים של מושבת הולדתה, ובחיבה שלא כמצוי מתרפקות עיניה על  כל עץ ועל כל בית, ועל כל גבעה ועל כל גיא, ולבה בה מתפעם ברוב חדווה וריגשה. אשר לא פיללה ולא קיוותה, אשר נתייאשה הימנו וכמו נכזבה בו, אשר היה יקר חלומותיה ומאווייה, ספוג דמעות ותפילות, ערגה וכמיהה, – היה למציאות מוחשית: ערב פרוץ המלחמה המאוימת הסוערת עתה בחמת-דמים ואשר נשאה עמה סכנת ניתוק  ובדידות וכליה בשבילה נחלצה היא מחרצובות הברזל של הבעל, שדרסה והתעולל בה, והילד עמה. והנה היא דורכת על האדמה הזאת, עינה לא תשבע מן המראות סביב, והיא נושמת במלוא חזה את אויר ההרים הצונן והזך של הכרמל, נשימה של בן חורין. מן האבדון הודאי נחלצה ואל מקור חיותה חזרה. אומנם הילוכה ברפיון ובכבדות, תשושה וחלושה היא, סימני הדכדוך והדיכאון חתומים בחזות פניה הנפולות, החיוורות והמשותפות, בעיניה הנוּגות ובנפשה העייפה. אך אם כל יום וכל שעה היא כמו נולדת היא מחדש, צומחת מחדש, משתחררת והולכת מסיוט עפל ומעיק והכול סביב מאיר פנים ומחייך אליה בחום ובחיבה, בחרות וברווחה ובחדווה. ואף כפעם בפעם עוד יפקדוה הזכרונות ההם, קודחים בהרהוריה ובדִמיונה, כוססים וכואבים, וכל-אימת שהיא נזכרת בהם צמרמורת מרעידה את גופה ועצבות אפלה יורדת עליה. הפצעים טרם הגלידו? עתה, בריחוק מקום ממעגל-הסיוטים בו נלבטה כבמלכודת שסגרה עליה בשנים האחרונות, חשה הי ביתר חריפות וכאב בצער שנות נעורים פורחים שאבדו לבלי שוב, ורואה במלוא הבהירות את התהום האפל שלתוכו שקעה, ועד מה נעשקה וקופחה ונידלדלה, ואילו אוצרות חתומים, שוקקים של יופי ואהבה וטוהר שניחנה בהם נבזזו וחוללו בידי זד... ועל אף כל אלה יודעת היא נאמנה, שגם אם יישארו אותותיהן של השנים ההן חרותים בנפשה, סופה להתנער ולהתאושש, להתעודד ולצמוח מחדש, – אפשר סגולתה של זכרון המושבה היא, שידעה מאז ומתמיד להתנער מכל מפולת ושבר.

מירה זוקפת עיניה מבעד לחלון ביתה ורואה את ילדה המשחק בחצר, בצילו של עץ חרוב מסועף, ולידו אחד מילדי המושבה, בן גילו. היכן אבא שלך? – שומעת היא שאלה, ולבה בקרבה הומה, נקרע בצערו, נצבט ונחמץ, ודמעה עולה בעיניה. אחר-כך נכנסת היא לחדר-האוכל הגדול של הצריף, שבין כתליו חלפו נעוריה, ובו סועדים גם עתה כל בני הבית יחד, לרבות משפחת אחיה הבכור. היא מסייעת לאמה הזקנה בטרחתה, שתנועותיה כבדו מעמל רב-שנים ושתיקתה נתעמקה וחרשותה גברה והיא כדחוקה לקרן זוית, גם אם כבודה עודו חופף על הבית. האחים, כתמיד, רוב זמנם ומעייניהם נתונים למשק, לכרמים ולשדות, לבהמות העבודה והחלב, למשתלות וליקב, כתמיד, וכאן, בבית ניכר רישומה של הגיסה החדשה. הם מסבים עדיין לשולחן המשפחה המאחדם, כמו בשנים הקשות של נעוריהם, בהיות אבא שנפטר, אב הבית וראש המשפחה, אך עתה הם כשתי משפחות. כי היה הבית – לבית מריבה... אין האחים מסיחים זה אל זה, זעופים הם וצהובים זה לזה, כי קשתה עליהם חלוקת נחלתם, ירושת האיכרות שהם ממשיכיה.

שתיקתם העצורה של האחים מדאיגה את מירה, המשכילה והמקובלת עליהם, למוּדת יסורים של חיי משפחה מסוכסכים, אך היא גם יודעת, שיש לו, לסכסוך זה, שאינו נדיר במשפחות עובדי אדמה, תקנה ומוצא, – האם לא תנסה לסייע בהשכנת השלום בבית, שהוא גם לה מפלט ומקלט?אין היא בקיאה אמנם בפירושה של הצוואה שהניח ובסדרי חלוקת הנחלה שהוריש. שאין דומים מקרקעין לכסף, והנחלה הן רוויה בעמלם וזיעתם של האחים ונפשם קשורה בכל רגב ובכל גפן. ואפשר שעל כן כה מרה וכאובה החלוקה הזאת, והיא כחיתוך בגוף החי. עומדים הם, האחים, כל אחד מהם, על דעתם ותביעותיהם, על צדקתם ואמתם, עמידה נוקשה וקשה כסלע. והיא, מירה, מבקשת, בכוחותיה הדלים, לפורר את הסלע, להפשיר את הקרח, לקרב את הלבבות ולמנוע ריב, שהוא כאש המכלה והיתזיה עשויים לאיים בשפיכות דמים...

ועם כל זה מצאו עצמם, האחים, המסוכסכים בינם לבין עצמם בפקעת של ריב-שאין-התרתו-נראית-לעין, מאוחדים ומלוכדים בפתע כנגד אחותם הצעירה, בת הזקונים, יעל. ולמרבה ההפתעה מירה היא אשר העלתה את תביעתה של אחותה הצעירה לחלק בירושה – והתביעה הזאת מפיחה מדנים חדשים.

היכן נשמע כדבר הזה – טוענים האחים – וגם האם מצטרפת לדעתם, שגם בת איכרים תהא עם הזוכים בירושה? הרי גם האב המנוח פסח עליה בצוואתו, הגם שביקש לסייע בהשאתה לאיש. הלא המקובל במושבה הוא, שהבנים הם היורשים, הממשיכים, האורגים בחוט-החיים של נחלת אביהם, ואילו הבנות מקימות את בתיהן החדשים במקומות אחרים!

אך מירה עומדת על דעתה: הייתכן לפטור אותה בלא כלום, כלומר לנשלה כליל? הרי גם האב נתכוון שיסייעו בידה, ואם אין עתה בידי האחים האמצעים הדרושים לכך, להבטיח את עתידה, – שטח קרקע מכל מקום יש ברשותם, מדוע לא יפרישו לה חלקה מועטה?

אין טענתה והפצרתה מתקבלות על דעתם בשום פנים, היא מקוממתם ומסעירה את רוחם. לעולם לא יסכימו לפיצול האדמות והמשק, שבמילא יהא צורך לחלקו ביניהם, וביחוד מאחר שספק הוא אם עתידה היא, צעירת האחיות, להתנחל במושבה ולעבד את חלקתה, וסופה ודאי תמכרנה ברבות הימים, ונמצאה אדמת אביהם עוברת לידי זרים.

אך גם מירה אינה נרתעת וממשיכה במלחמתה נגד קיפוח אחותה, מעודדתה ועומדת לימינה, ונחשולים של זעם וכעס ואיומים סוערים סביבה. האם לא עמדה בשנים האחרונות, בחוץ לארץ, במערכה חמוּרה, עקשנית נגד תקיפות ואלימות, מערכה שחישלה את אָפייה ורוחה? יודעות הן, בנות זכרון, לעמוד על שלהן ולהלחם את מלחמתן בתעוּזה ובגאון. והיא פוקדת את הבוררים למיניהם ואת ראשי המוסדות, טוענת ומפצירה, לבל יינתן לאחים, לפחות, לעשות דין לעצמם ולחתוך בחלוקת הירושה בדרך של קיפוח ואפליה שאין להם תקנה. ולבה דואב על האחות הצעירה, שהיא החוליה החלשה בבית, בית אביה, האם זקנה ותשושה והיא – הנערה – באין מגע וישע.

בת זקונים היא יעל בבית, בית פינוקים בעוד אביה בחיים, והנה היא היתה, בתוקף אוירת המריבה, כבת חורגת שאין דואג לה ונותן דעתו לעתידה, ונתונה למרות קשה ופוגעת. ודאי, גם היא אופייה עז וסוער, כמשגיחה על הפועלים הערבים בעונת הבציר ובשאר מצבים גילתה תקיפות, וסגולה של חירוף-נפש טבועה בה, – ואולם כאן, בריב המשפחה, ידה על התחתונה... מלאת חן וברוכת כשרון רוח ומעשה, עירנות וזריזות, חושניות נשית וחביבות מפתה נשקו בה, מסיימת היא את חוק לימודיה בבית הספר במושבה, ועם זה עושה כל מלאכה בבית ובמשק, ואף-על-פי-כן היא כאוכלת לחם חסד... ואולם כל כובד החיים אין בו כדי לכבות את אש נעוריה ולשתק את חדוות חייה המפכים בעוז, המבקשת לעצמה פיצוי ופורקן בתחומים אחרים, ברגשי מרי ומרד ואַדנוּת ושליטה וכיבוש; היא – עלמה המצוינת בכל תחום, בעבודה ובלימוד, בחוג חברים וחברות, מחפשת תגמול לעלבונה ולמצוקתה בבית, אשר לא אחת היא יוצאת אותו לשבועות ולחודשים, מתגוררת בעיר, מפרנסת עצמה בדוחק אך בכבוד ורוקמת פרשיות אהבים ראשונים. מריבת הירושה הממושכת בבית אשר גם בעטייה נגרמה מוסיפה על המרירות העצורה, על המרי החנוק, על הקיפוח המשפיל, על הזעם המלהט במעמקי הנפש הרכה, ומתלבשת בלבושים של גאוותנות ותוקפנות ועקשנות ורגשנות מופלגת. וביחוד עתה, שמירה עומדת לימינה ועמה, מבלי לחוס על שלומה וכבודה ואף היא, לא אחת, עלבונות ונגישות מנת חלקה. והיא, יעל, כבר אשה לוחמת, המחרפת נפשה בארגון מחתרת, ומדריכה בשימוש בנשק ויוצאת למסעות-לילה נועזים בהרים וכיוצא באלה.

שבועות, חדשים של מריבה והתנצחות והתדיינות, ושתי האחיות עומדות כצור סלע מול כל נסיון של הרתעה וכפייה, עד אשר צפה ועולה – הפשרה... הכול מקבלים את דין המוסדות שהכריעו וקבעו להפריש חלקה לאחות. ואולם האחים, גם אם משלימים הם עם ההכרעה, מחאתם עזה וחריפה. מעתה – טוענים הם – שוב אין להן, לאחיות, מקום בבית הזה, בית איכרים הנאבק קשה על קיומו, האחות הצעירה הגיעה לפרקה והבכירה הימנה מן הראוי לה שתמצא לעצמה אחיזת-קיום מחוץ לבית, ותפלס לעצמה דרך לעמידה ברשות עצמה. וכאשר עוזבות הן את הבית, דמעות חנוקות בגרונן, צרורותיהן הדלים עמן, יורדות בשביל ההר שהוא כחלק מהווייתן, דומה עליהן, שהן יוצאות לגירוש... האין הן שומעות קול של אלה וקללה המלווה אותן?

והן נוסעות לנסות את מזלן בטבריה העיר... מאחוריהן הבית אשר מתוכו גורשו בחרפה ולפניהן – עתיד לוט ערפל. ותחושתן תחושת בן אשר לא קיבל דין אביו, והוא גורש בחוזק יד, ולאחר כך האיברים השסועים של המשפחה, כל אחד לעצמו, כמו בוכים במסתרים ותוהים בלא הפסק על סוד הניתוק האכזרי... לבן עליהן מר, אך אין הן נופלות ברוחן. לא נכסים הביאו עמן מן הבית ולא אמצעי קיום, זולת הקניין האחד והיחידי – קשיות עורף, זקיפות קומה, אופי וגאווה, וחפץ חיים עז שאינו יודע כניעה ויאוש וחרטה גם לאחר תבוסה, גם במצבים הדחוקים שבדחוקים, וכושר הסתגלות גמישה, חיונית... דלה וריקה היתה עמידתן גם בנעוריהן בית אבא, ואף-על-פי-כן רוחן היתה טובה עליהן, מה שאין כן עתה... בכסוס צער האכזבה ומפח-הנפש בלב. דל ועלוב החדר בו מתגוררות הן עתה, בעיר העתיקה של טבריה. היא מירה, שגם עול הטיפול בילדה הרך על צווארה, טורחת בו ובסידורי משק-הבית, ויעל היא המפרנסת היוצאת יום-יום לשחר לטרף... קיומם של השלושה על שכרה, ואין העבודה מצוייה לה על נקלה. ויותר משמקיימם השכר מקיימתם התקווה... מן ההכרח שתחול התמורה לטובה המיוחלת!

וראשיתה כבר נראה לעין... בסמוך לחדרן מתגורר עלם צעיר, שומר בסביבה, ידיד ותיק אשר מזמן ביקש את ידה של יעל. היא לא הרגישה בשום משיכה מיוחדת אליו. ואילו עתה, בבדידותה, היא נפגשת עמו כפעם בפעם, מגלה בו תכונות חדשות, והוא לה כמשען וכסעד, שמחתו ועליזותו מדביקתה, וסופה נעתרת לו.

ערב ערב הוא בא, רכוב על סוס, לבקר אצלה. אמנם דחוק מעמדה ורופף קיומה וחריף מחסורה, אך המצוקה ילידת זכרון יעקב פנים צוחקות מחייכות לה מאז ומתמיד. תאוות החיים המפכה בה, ביעל, עזה וסוערת, ובטחונה בעצמה מופלג, ויודעת היא, מה יודעת, כי רב כוחה כאישה וגברים צעירים ששהו עמה בחברה אחת כרוכים אחריה. כי האהבה היא לה, לילעל, עיקר הפורקן לכל מצוקות נפשה, לקיפוחי חייה, לכיסופיה הטמירים ולמאווייה הגלויים, התחום בו היא צומחת ועולה למלוא ביטוייה וגדולתה, ועלי גאוותה, היא האהבה שכוח-בראשית כוחה, בה היא שורפת ונשרפת עד תום, עד מיצוי כל כוחות הגוף והנפש –

בצנעה נערכים סדרי הנשואין, במעמד מעטים, בלא ברכת אם ואיחולי אחים, ואך מירה בלבד סועדת אותה ומייעצתה וטורחת בה. הבחור מתכנס לגור לחדר הדל – והרי הם ארבע נפשות בין ארבעת הקירות הנמוכים, החשופים. על הספה הרעועה, היחידה, ישנה מירה עם ילדה, ובסמוך להם – על מחצלת פרושה על הרצפה – הזוג הצעיר. לילות אלה אין השינה נאחזת בעיניה של מירה והיא עוצרת את נשימתה ודומה עליה, כי היא מחללת, בעל כרחה, בעצם נוכחותה, את רגשות אחותה הצעירה, שידעה סבלות וצער, כעל גחלים לוחשות, לוהטות שוכבת היא... ועתים נעור בה הכאב הצורב בלבבה, ומרחפת לפניה דמותו של הגבר אשר המיט עליה שואה וחרפה, הה, אילו היה בידה לנקום ממנו את נקמתה! היכן הוא עתה? הניספה בסופת המלחמה המשתוללת ברחבי העולם? היא מנותקת ממנו כליל, אין אות וסימן חיים –

והדוחק בחדר הדל מחמיר ומחריף ולופת באצבעות של ברזל את חייהם ונפשם של ארבעתם, שקיומם עתה, לאחר שיעל קיפחה את עבודתה, על שכרו הזעום של בעלה. והוא אמנם רוכש אהבה לרעייתו הצעירה, הנאה, השפועה חום נפש וחן נשים, אך קשה לו לעמוד בתנאים הדחוקים המעיקים עליו ביותר. בשובו לעת ערב, מנדודי השמירה, טרדותיה וסכנותיה, אין הוא מוצא פינת-מרגוע-והתייחדות, והילד החלוש והחולה ממלא את החלל ביבבותיו. היעמוד בכך? ומה אשמתו, שרעייתו ואחותה מסוכסכות עם ביתן? ולא עוד אלא שבכל חילוקי דברים – השתיים ניצבות לעומתו וכנגדו כחומה בצורה! מירה מאמצת ללבה את ילדה הצווח ומבקשת להסותו, והיא מנסה לכווץ ולכנס את כל-עצמה בפינתה ולעצור את נשימתה, ומשהוא נרדם, היא צונחת באין-אונים על ספתה, עיניה עצומות, ודמיונה משוטט בין סיוטי עבר לבין ערפילי עתיד...

בחופזה קם קשר הנשואין של יעל ובמהירות התחיל מתרופף, בקיעים ניבעו באָשיותיה, ודומה שדוקא עליה הוא הכביד יותר, כל הערה שלו שאינה לרוחה מעלה את חמתה וחמסה עליו. האין צריך הוא להיות מרוצה ומאושר שזכה בה? והאם בכוחו וביכלתו להבטיח לה חיי נוחות וכבוד? כזאת וכזאת טוענת היא באזניו, וכל טענה כשיפוד מלוהט הנחתך בבשרו. רבים ביקשו את ידה, חשקו בה – גם עתה עולמה ועתידה לפניה – נכונים להעניק לה הרבה על חסד אהבתה, ותמיד היה בטחונה בעצמה איתן ותקוותיה גאו, והנה נכזבו, נמוגו. והאומנם סבור הוא, שיש בידה לנטוש את אחותה, אהובת נפשה, ילדה הרך עמה, לעת צרה וצוקה?

הוא נעלב עד לעומק נפשו. משמע, הוא האשם... האם "הרים גבות" הבטיח לה והוליכה שולל? האם בית ונחלה לו ונכסים והוא שומרם לעצמו? והוא מנסה לפייסה, להניח דעתה, לכבוש לבה – להתרפס בפניה. צר השטח – ואין מנוס: קשר מהודק, או ניתוק מוחלט... היא מתרצה לו.

אחר-כך הוא שוקע בין זרועותיה, פלגי חום מציפים את גופו ומפעימים את לבו, והוא כבר שכח כליל את מרי נפשו ועצבון לבו. עתה, בשעות של פיוס והתייחדות שליטתה עליו גוברת יותר, והוא שכוּר חמודותיה. ולאחר כך הוא נרגע וליאות-של-הרפיה מזוגה בכל איבריו. אין הרהורים הטורדים נאחזים בו עתה...

ואך למחרת היום שוב מתעוררת, אף תכופות ומחריפות המריבות המעליבות, ודברי הכיבושין שלו אף הם שוב אינם עומדים לו. כפעם בפעם גובר זעמה, כמבקשת לנקום בו את עלבון מצוקת חייה ותקוותיה שנכזבו. והוא מרגיש, שהקרקע מתמוטטת מתחת לרגליו... בימים מזעימה היא פניה אליו, מייסרת אותו בלשונה, מלבה את קנאתו, ובלילות היא מסערת את רוחו גם בלא שתחפוץ ודוחה אותו מעל פניה וסופה שלהבת אש – וחוזר חלילה.

ויום אחד... עם שובו לסעודת צהרים מוצא הוא את יעל יושבת על מזוודתה הארוזה. היא החליטה לפרוש ממנו לצמיתות. לזרא היו לה החיים האלה. וגם הוא אין הוא כלבבה. למה ועל מה תתענה ותסבול, בלא תִּכלה וסיכוי, בחדר הדל, בעיירה המועטה, ותקפח את עלומיה – ודאות בה שיזדמן לה אדם שתראה עמו חיים בשמחה ובהרווחה כאשר תשתוקק, – נשואים הם כדת וכדין – נאחז הוא בעמדת מגן-והתקפה. אך היא עושה את טענתו לצחוק. מה טעם וערך לקידושין כשאין הלב נענה... מה, גברים חסרים בישראל? די והותר שבעה דוחק ומחסור... אותה אין להרתיע בכגון אלה, עליה אין לכפּוֹת רצון אחרים, בת זכרון היא...

הוא מבקש להניאה מקרע הפירוד. אדמומית של התרגשות וכעס עולה בפניו הגרומות ולחות מציפה את עיניו. הוא מבקש ללטף את שערה... ואומר לה דברי כיבושין וחיבה. אך היא נשמטת ממנו ודוחה אותו. ומירה מחזקת אותה בדעתה. האם לא מוטב, מפרשת היא, לשים קץ לחיים הרוסים מתחילתם, שלא עלו יפה, ולקצר ביסורים? מבשרה חזתה... אכן, כאוּב הניתוק והוא שותת דם. איך נאמר? כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח בוכה עליו... ועם זאת עדיף הפירוד על המשכו של זיווג חסר-תוחלת...

בקצה ספת-העץ ישוב הוא, רועד. מסוער מליט פניו בכפיו – ושותק. צינה חולפת בגופו, ואכזבה מדכדכת. ובלבו מבכּה הוא את אהבתו אשר כה מהר נותקה, באכזריות קשוחה, שנבצר ממנו להשיגה ולהשלים עמה. הוא, הגבר החסון, אומר כולו רפיון וכניעה ושברון. רחשי חרטה מייסרים אותו, חרטה שאיחר את המועד. חרטה שאין לה תקנה, אך אין הוא מעז לנסות אליה דבר... עזה היא באהבתה ועזה בשנאתה – ולא תיסוג. נאלמה לשונו ואזלו אָמריו.

והן פרשו ויצאו. בקומה זקופה ובצעד מאושש נחפזת יעל, משל לא בא זה עת הפרק רוטט בחייה על סיומו המר. מאז ומתמיד למדה, בחייה הקשים, לקצר את המעבר מפרק לפרק, מסערה לסערה. חוש החיים שבה לימדה. – מוטב כך – לוחשת מירה. ובוחנת את אחותה בעיניה, ידה אוחזת בילד.

 ודאי, מוטב. נמאס עלי... חותכת יעל.

– משנה מקום משנה מזל, אומרים הבריות – מעירה מירה. אפשר יאיר לנו המזל בירושלים, אף אני אעבוד, אך יחזק הילד קמעה – ואמסרנו למעון...

– עתה הוא ירגיש... החסר לו, אשר אבד לו – נכנסת יעל לתוך דבריה, וברק של-ניצחון-ונקם בעיניה.

ברוח הרים משיבה נפש מקדמת את פניהן ירושלים, העומדת בסימן של מתיחות המלחמה וההתגייסות וחרדת המתרחש ברחבי תבל ובמשכנות ישראל בין הגויים. ארשת חומרה פרושה עליה. מגויסים רבים צועדים ברחובות האפלולים לעת ערב. דומה כל אחד נושם עתה את נשימתם של המאורעות חורצי הגורל הנחתכים בחזיתות-דמים רחוקות – וקרובות. אך צהלת התפרקות ומשובה של החיילים הזרים בבתי-הקפה צורמת, מוזרה...

וירושלים, בימים אלה, סוערת ותפוסה לדאגות הרבה, גדולות וחמורות, גם לדאגת ביתה היא, ולא מעטים בה מרי-נפש וקשי-יום, חסרי עבודה ולחם. דאגה בדאגה נשקה. המצוקה מטיילת בראש חוצות, מצוקתם של צעירים ואבות משפחה, אשכנזים וספרדים, גברים ונשים, חדשים וותיקים, אשר גם בנפשם אין בכוחם להביא את לחמם, מצוקה מבישה ומביישת ומשפילה ומדכדכת בעיר הזאת משאת נפשם וחלומם. בימים מהלכים הם עטופי שתיקה, מכונסים ומדוכדכים באלמם, כפורשים מן הציבור, מקנאים בשׂבעים, שבית מאושש להם ופת לפי הטף, תוהים על עצמם ושקועים בעצמם, ואך לעת-ערב מתכנסים, לפי העדות והגילים והמינים – עם של מחוסרי העבודה ונטולי קיום, ואז נדלקת משתלהבת האדישות המיואשת של שעות היום בניצוצות של תוחלת המתגלגלת עד מהרה לאש של אכזבה מפרפרת, של מרי ומרד...

הן מתגוררות עתה במרתף חשוך, דחוק, בפרבר מרוחק. עם השכמת הבוקר אצה יעל לעבודתה החדשה בהגשה בבית-קפה, ולעת ערב חוזרת היא, מיוגעת, ברגלים כושלות בעייפותן, אוירתה של ירושלים נספגת גם בה, והאחריות שהיא נושאת עתה בה גם לקיום אחותה וילדה – מצמיחה לה כנפים; עבודתה המרודה בבית-הקפה, המתמשכת שעות לאין מספר, רוגזותיו של הבעלים, הניצוּל המחפיר – היא נושאת בהם בכבוד, בהכרה של שליחות גדולה. ובלילות, שכובה היא יחד עם אחותה על מצע-הקש, הילד לידן, משוחחות בהתנכרותם של קרובי-משפחה, בסבל הבדידות, בזכרונות עבר... ואך בצאתן לשוח ברחוב, בשבתות, שוב פושטים חיוכים מאירים על פניהן ומכרים מזדמנים עמן ותוי העינויים והצער והמצוק כלא היו...

הכל נתונים עתה לחרדות הזמן ולמוראות המלחמה – ומי נותן את דעתו על שתי נשים אומללות, בודדות, נמקות בעֹניין? ואך יעל הפעלתנית, השופעת חיוּת, הכמהה לאהבה, – חיש מהר מוצאת תיקון ופורקן מלא. היא מתנדבת לשורות הלוחמים היהודים בבכור הצוררים.

לשנים, והיא חיילת, דרוכה לחרף את נפשה, נתונה בכל לבה לסער הגועש של החזית, גומאת מרחקים בשיירות המדבר, נושמת את אוירה המלהט, הכובש, המרטיט של המלחמה הגדולה, הקדושה הזאת, שהיא גם מלחמה נואשת נחרצת להצלת עמה וארצה. חיילת יהודיה, בת הארץ, בין חיילות עמים שונים. שווה בין שוות. אמיצה בין אמיצות. וכל לוחם קרוב לנפשה. ואחד מהם – ידידה. ידידות השניים כטבעת קטנה בתוך הטבעת הגדולה של אחוות-החיילים. חייל ישר וטוב הוא מצבא בעלות הברית ששירת בארץ ישראל. בהיר-שער הוא וזקוף-קומה ועיני תכלת לו ושלווה מחייכת פרושה עליו. רבות הבנות המתחברות עתה עם חיילים, מהם בני טובים, ממלאי חובתם במלחמה בלא סבכי-נפש ובלא "אידיאלים". גברים, חיילים. בודדים, בארץ נכר. אפשר מחר יתנו את חייהם באחת מחזיתות המלחמה.

מקובל הוא עליה. לא תביעות לו ולא טרוניות. חביב ונלבב תמיד. בטיוליה עמו, בנשפי ריקודים, בשעות אחווה וחיבה – היא מציתה להבות בלבו. עידוד גדול בו בחייה המלאים מאמצים וסכנות. אצילותו ושלוותו גם זרותו כובשות את לבה. דומה, גם הוא רוחו טובה עליו; נקלט השתיל שנעקר מארץ הצפון הרחוקה בחוּמה של ארץ ישראל, ואף הוא פרח. ועד מה אוהב הוא יהודים ומכבדם. וביחוד לוחמים יהודים. זה זמן לא היו לה, ליעל, ימים טובים כימים האלה. ועתים דומה עליה, שנכונה היא לילך אחריו באשר ילך, למען תהיה בקרבתו... יציבות רוחו, שלמות נפשו, עוז אפיו – משרים עליה בטחון ואמון. אין היא עוד בודדה ועזובה ומושפלת.

מירה מבינה לרוחה ושמחה בשמחתה, וכמובן אין היא רואה שום פסול בקשר זה עם חייל זר ואדם מהוגן, קשר אשר אהבת-אמת צרופה וברה מקדשתו ומרוממתו. היא עצמה אין בכוחה, לאחר כווייתה הקשה בנשואיה, להתקרב לגבר. לזרא לה כל מגע חושק ומתאווה, המעורר בה זכרונות וסיוטים וחרדות; ומיד מתגלפת ועולה לפניה דמותו של הראשון אשר התעולל בה יום-יום ושעה-שעה ומוֹתת את יקר רגשותיה. אמנם, לפני שנים הרבה אהבה גם היא ערבי צעיר, ואהבתה נשרפה באִיבּה. אולם לא בן עם עויין הוא אהובה של יעל. בן אירופה ואיש תרבות, מיושב בדעתו וברצונו ובהליכותיו. ובטוב ליעל – טוב גם לה. האין היא ראויה למעט שמחה. שבלעדיה היא כפרח הנובל בלא חום שמש ושיקוי טל? והיא מעודדת אותה גם בחפצה להתגייס למלחמת-מצווה זו בבכור צורריו של עם ישראל. ואשר לה עצמה ולילד – מקווה היא, שעוד מעט ותחזור לעבודת ההוראה, שיפה היא לעבודה זו ועבודה זו יפה לה. בחוות-הלימוד תעבוד – והילד יתגורר עמה.

סיכויים אלה כקרני אור טובות ומאירות הן בחשכת חייהן, בעניין של האחיות. סיכויים אלה מקיימים אותן. לא, אין בנות זכרון יודעות יאוש וכניעה, אמיצות הן בסבל, אוהבות חיים, וגם ברע להן יודעות הן לשמוח ולהפיק טיפה של מתיקות אף ממנה גדושה של מרירות... ולצפות לימים טובים מהם.

 

..."נָעִים לִי מְאוֹד לָשֶׁבֶת פֹּה עַל הַסּיפּוּן וּלְהִתְבּוֹנֵן מִקָרוֹב לְמוֹשְׁבוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן. הִנֵה מֵאִיר שׁפֵיָה עַל שֵׁם סַבָּא שֶׁלִי, זִכְרוֹן יַעֲקֹב עַל שֵׁם אָבִי, בַּת שְׁלֹמֹה עַל שֵׁם דוֹדִי, גִּבְעַת עָדָה עַל שֵׁם רַעְיָתִי, וּבִנְיָמִינָה שֶׁנִּבְנֵּית עַל שְׁמִי. כָּל הַמּוֹשָׁבוֹת הַלָּלוּ צְרִיכוֹת לְהִתְפַּתֵחַ יָפֶה, לְהִתְחַבֵּר עַל-יְדֵי מִפְעָל יִשּׁוּבִי חָדָשׁ (וְהַכַּוָונָה לְפַרְדֵּס חַנָּה) עִם חֲדֶרָה, מוֹשָׁבָה גְדוֹלָה, רַבַּת עֲתִידוֹת, וְעִם הַשֶּׁטַח הַגָּדוֹל דָּרוֹמָה, שְׁהוֹלֵךְ וְנִקְנֶה (עֵמֶק חֵפֶר). פּה, בְּמַעֲרָב, צְרִיכִים הַיִשׁוּבִים שֶלָּנוּ לִהְיוֹת גְּדוֹלִים, בְּרִיאִים וְּמבוּסָּסִים, וּבְכוֹחוֹת מְשֻׁתָּפִים אֶפְשָׁר יִהְיֶה אַחַר-כָּךְ לְהִתְקַדֵּם הָלְאָה, מִזְרָחָה"...

מדברי הנדיב הידוע, אביב תרפ"ה, על סיפון אנייתו בעגנה בחוף טנטורה.

 

פרק ח':  בחוות הנוער

אלומות אש וזהב זרועות סביב מתנוצצות על הצריפים המעטים, הפזורים במישור, רבוצים כמעולפים, על שדות הפלחה וגינות הירק הצמאות, החרוכות, אשר יבוליהן הבשילו, והם מציצים מבעד לעלים קמוטי פנים שזקנו והצהיבו, על החורשה המצילה הפושטת זרועות חשופות אל השמים התכולים, העמוקים, כדבוקות בתפילה למרום. ראשי נערות עטופות במטפחות צבעוניות, הכורעות, שפופות בין הערוגות, מנצנצים כפרחים בחמה הקופחת בלא-רחם ושלהבותיה כמטר הניגר, השורף ומכלה. ומתוך בניין המוסד החינוכי, לב לבה של חוות הנוער, עולה המיית נעורים צלולה כמקהלת צפרים רבת קולות וגוונים...

לאטה מפסיעה מירה בדרכה מן הכתה אל חדרה אשר בצריף. ילדים מכרכרים אחריה, סביבה, כאפרוחים סביב לאמם-דוגרתם, עיניהם נשואות אליה, ידיהם ממשמשות בה, וביניהם גם ילדה היא. בהירות בעיניה והחיוך על פניה הנאות, הפושטות ולובשות צורה, עתים ארשת של קשיות צוננת ועתים – רכות חמה, ותמיד גלויות הן ואומץ בהן, פני אשה שנתנסתה בחוויות ובנסיונות מרים וקשים, ואין היא נתפסת לרושם ארעי, מפתיע. עיניה חובקות את הילדים, חניכיה, ידיה מלטפות אותם, מקרבות אותם, שכולם קרובים ללבה, ואותה שעה עולים בזכרונה הילדים אשר היא היתה מורתם במושבה הגלילית והילדים אשר היא היתה מחנכתם ביוון, – ילדים... עינים נוצצות בתום ובאמון, ולבבות הפועמים באהבה אליה, חשים במסירותה ובחרדתה להם, לכולם, והיא להם כאם טובה וחנונה, שרחמים בחיקה וניחומים, והרי כולם – ההורים במרחקים, מהם ילדי משפחות הרוסות, שיסורים ועינויים, מריבות ומדנים בבתי-הולדתם חיבלו בהם, או יתומים מהורים בגיל רך, או ילדי שואה והשמדה שבנִסים רבים ניצלו וזוועות-חרדות עברם עדיין מהבהבים בעיניהם הבהולות, בסיוטי לילה, ברגשנותם המופלגת, בחשדנותם המפוכחת; והצד השווה לכולם, שפצועי-נפש הם והחיים הקשוחים עלבו בהם, התנכלו להם מילדותם, והיא, מירה, היא להם כאחות הנושאת מזור ומרפא. היש שליחות נעלה ונאצלה יותר – מהרהרת היא בלבה, – ואף שמיוגעת היא והמולתם מכבידה עליה, היא משתהה עמם, ביניהם, מאזינה לשיחתם, מעודדת את החלושים והעגומים שבהם מרגיעה את המסוערים, הקצפניים... החשה היא, כי החווה הזאת, השלווה והנידחת, חוות הנוער, ועיסוקה בתוכה, זה העיסוק הקשה והיקר, העדין והאציל בילדים האלה, מביאים גם לה מרפא וניחומים, וביחוד לאחר חדשי הבדידות והמצוק בטבריה ובירושלים, מאז אנוסה היתה לעזוב את בית-הוריה עם בנה הקטון, לאחר שובה פצועת-נפש מחוץ לארץ?

בחיוכי חיבה נפרדת היא מתלמידיה-חניכיה הקטנים החוזרים למעונותיהם. ועתה היא ברשות עצמה, בחדרה הדל אשר בצריף, המקושט בפרחים, במלאכת-רקמה, בקצת תצלומים וספרים – מכבדת ומקרצפת כל פינה ומנערת כל פיסת אבק. הה, עד מה מקפידה היא על הנקיון, משל לא את הזוהמה החיצונית בלבד ביקשה לסלק, כי אם לחטא ולמרק כל חטא וכיעור שבעולם. קרני השקיעה מרצדות על הספה. מבחוץ עולים קולות העובדים החוזרים מן השדות מלווים רסיסי צחוק. וגעיית פרות – ממושכת, תביעה אטומה, אילמת בה, תביעת דורות ויערות רחוקים, אבודים המתגלגלת בחלל ההוויה... עתה היא נחה, מאזינה לקולו של הערב היורד על חוות הלימוד באלפי צלילים, מאזינה לקולות העולים מנבכי לבה. שלווה ואור, רוגע וניחומים סביב. ואך הבדידות, שעקה והשפלה בה, משוועת מתוכה. אמנם חביבים עליה הילדים, אבל כלום עשוי אדם מבוגר, ואשה במיוחד, לחיות מלוא חייה בחברתם בלבד? מן הגברים מתרחקת מתנזרת היא זה זמן רב. מהם ומהמונם וממחמאותיהם ומתאוותם, אף שאין הם מרפים ממנה. הגברים כאן – כולם נשואים הם, אבות לבנים ובעלים לנשים שחמדת נעוריהם אוכלה בעמל שנים רבות בשדה. מהם המחפשים ניחומים בחיק זרה, או אף בחברת הנערות המתבגרות העובדות בחווה, פליטות גולה ושואה, או בנות משפחות הרוסות. מה חברה הם לה, מה עתיד צפון לה מהם ועמם?

הרי האחד, מותיקי הישוב הנידח הזה, אשר זה שנים כרוך הוא אחר אשתו של אחר. האם מן הבדידות, השעמום, החדגוניות האפורה, מבקש הוא להימלט? רם-קומה ומשופע-בשר ושערו מכסיף. אך מאז בואה של מירה לכאן אין הוא יודע שלוות נפש מהי. עוקב אחריה בלכתה עם בוקר אל המוסד החינוכי, ומבטיו המלהטים, הנרגשים דבוקים בה בשעת סעודת הצהרים המשותפת בחדר-האוכל. הוא כבר גילה לה את חיבתו ותשוקתו וערגתו אליה, וככל שדחתה אותו כן נמשך אליה יותר. אצבעותיו נמשכות אליה ברעדה, ושפתיו ניסו להיצמד בצמאון לצוארה. – אמנם אין אני עוד צעיר לימים – לחש לה – גם בעל משפחה, ונשים רבות ידעתי, אך את האשה, מלכת הלב והרגש, בכל אלה לא מצאתי... לא ייצר הוא, חלילה. מרגיש אני, שמעיין זך של אהבת נעורים כמו נבקע בתוכי עם בואך לכאן, ואיך אוכל לחיות בלעדיך?... והאם עלי לומר לך, שלא טוב היות האדם לבדו, קל וחומר אשה...

הם מפסיעים לאטם באפלולית החורש אשר בירכתי החווה.  רגליהם טובעות בדשא הרך. מרחוק מנצנצים אורות קלושים מן הבתים השקועים בתרדמה. אחד הבתים – ביתו, שם מצוייה עתה רעייתו, לבדה, מיוגעת מעמל יומה. מחכה לו. משלימה. המשלימה?

– בדידות? – מי כמותה יודע את טעמה – אומרת היא באנחה. אך היא כבר נצרבה ונכוותה בחייה. היא מכירה ויודעת טיבם של הגברים...

– אפשר... אפשר מרתיע אותה דבר היותו נשוי? לוחש הוא באוזניה. האם בימי הביניים חיים אנו? ונוסף על כך הלא מצויים חיי-משפחה לרוב שהם כאילנות שמתו, פנימם רקוב קליפתם מתפוררת, שרשיהם כסוחים ואין בכוחם עוד לינוק לשד האדמה בה הם נטועים ולהזין את האילן...

– אמת בדבריו – מאשרת היא, אולם לא זה הדבר המרתיע אותה. אילו היה האדם שובה את לבה, ראוי לאמונהּ ולאהבתה... אך אין דעתה נתונה כלל לחיי משפחה, ואדרבא, חרדה היא וסולדת מאהבת גברים, ואף שהבדידות קשה ומדכדכת עתים טובה היא לה מכל חברה, מחברת גברים על אחת כמה וכמה...

– אין ידידות בין גבר לאשה שאין עמה מיחסי בינו-לבינה – קובע הוא בודאות. בעל-נסיון ובר-סמכא הוא באלה הדברים... האומנם סבורה היא, שתאזור כוח לחיות כל ימיה כנזירה?...

לא נזירות היא – עונה מירה, כי אם אדישות, צינה, סלידה. אפשר יחול בה אי-פעם שינוי, ודרוש אורך-רוח רב... עצם המחשבה על מגע קרוב עם גבר מעוררת בה בחילה... קל וחומר בלא אהבה כובשת את הנפש כיבוש שלם.

– מה היא סחה? – שואל הוא אחוז תמיהה כאינו יורד לסוף דעתה. היש תענוג גדול יותר בחיי אדם? היש סיפוק מלבב יותר?

– כן, אך במה דברים אמורים? – כשעולה זיק האהבה כדי שלהבת האופפת את מלוא הרגש והנפש, שאם לא כן, משול האדם לבעל-חיים...

ואף-על-פי-כן, כאשר היא ישובה לידו בדשא הרענן, סמוכה אל גזעו של עץ אורן, צופה בקרעי השמים המרחפים בין האמירים, נושמת את אוירו החם, הבשום, הצלול של הלילה, והוא קרוב אליה, מפרפר ומתאווה, היא מרחמת עליו, דעתה עליה מתערפלת, חולשה ורפיון אוחזים בה, לטיפותיו וגיפופיו נוסכים בה שכרון... דמותו מיטשטשת והולכת, וכמו כוח מופשט לופתה... עתה הוא שטוח על הדשא ומנשק לכפות רגליה בשפתים צרובות. דמה מפכפך בקרבה, ואך בפתע, כמו מתאוששת בבת-אחת בכוחו של דחף פנימי עלום, היא מתעוררת, מתפכחת, מנערת מעצמה את ריגשתו המיוחמת, קמה ועומדת על רגליה ומיישרת את שמלתה.

– בואה, נלך... אין בכוחי לעמוד בזה... הלילה כה נאה. מוטב נטייל בחורש...

הוא קם. דמום. נושא את רגליו בכבדות.

– ואל נא ייעלב – מתנצלת היא – שלא נתכוונה לפגוע ברגשותיו... ואדרבא, גבר נאה הוא, מידות טובות לו והוא מן המשכילים... גם לא באשתו מהרהרת היא עתה... הדבר פשוט בתכלית, והיא כבר פירשה אותו לפניו: אין בידה להעמיד פני אוהבת, ואין בכוחה לאהוב לחצאין, או לשליש... ודאי ימצא אשה כרוחו וכחפצו...

– לא, אין הוא מקבל את הסברה... לו אין פיצוי ותמורה וחליפה, והוא מרגיש בכל חושיו שאך עשויה להביא רפוי ומזור לרוחו, התעלות בחייו התפלים שנפשו קצה בהם...

הם מהלכים בשופי, והיא מפזמת חרש, קולה ענוג וצלול ומתרפק בגעגועים למנוחת-נפש, לקן משפחה, את הפזמון החביב עליה:

                                  מִי יִתְנֵנִי עוֹף

                                  צִפּוֹר כָּנָף קְטַנַּה,

                                  בִּנְדוּדֵי אֵין סוֹף

                                  נַפְשִׁי מַה מִתְעַנָה.

                                  אָח! אָח!

                                  מִי יִתְנֵנִי עוֹף

                                  צִפּוֹר כָּנָף קְטַנָּה

                                  אֲשֶׁר בַּקֵּן הַטּוֹב

                                  תָּנוּחַ שַׁאֲנָנָה.

                                  אָח! אָח!

                                 

                                  אַהָה! כְּעוֹף נְדֹד

                                  אָנוּד אַנִי גַם-כֵּן.

                                  אָח! עֵת אִיעָף מְאֹד,

                                  לָנוּחַ אֵין לִי קֵן...

                                  אָח! אָח!

ואין הפצרותיה ושיקוליה מתקבלים על דעתו. הוא אוהבה והוא מקנא לה. ואין בדעתו לוותר עליה. פעמים משפיע הוא עליה מתנות ופרחים. אין מנוס הימנו בחווה הקטנה. וכאשר היא נוסעת ביום של חופשה לעיר אין הוא יודע נפשו.

ויום אחד, בין הערביים, הוא בא לחדרה – ודמעות עומדות בעיניו. אם תוסיף ותתנכר לו ותעמוד בסירובה סופו שיטרוף נפשו בכפו. הוא גם נכון לעקור מן המקום הנידח הזה, לנטוש את ביתו ורעייתו וילדיו, כל אשר בידו יעשה להבטיח לה, למירה, חיים נאים נוחיות ורווחה, נסיכה תהא לו, אך תסכים ללכת אחריו... ואשר לילדים, ודאי שדאגתו תהא פרושה עליהם, הלא מירה מכירה אותם, כלום אפשר להתנכר להם ולא להעניק להם מיטב דאגת-אב?

– כן הילדים – מעירה היא, ואנחת חרש נתלשת מלבה. גם היא עיקר חרדתה ודאגתה נתונה לילד, לבנה הגדל בלא אב, ואין לאל ידה, מחמת היותה טרודה ומקיימת את עצמה, להתמסר לו כדרך כל אם... ומה אושר לה, בחייה ובעולמה, זולת הילד הזה? תמוה, הבריות מייסרים אותה שהיא כמו מפליגה במסירות, שלעולם אין היא יוצאת ידי חובה... האין היא נושאת באחריות כפולה ומכופלת לו?

– היא הנותנת – אומר הוא. עליה להקים משפחה חדשה...

– המחנכים והמורים – ממשיכה מירה – שלדעתם שאלה בזה העניין סבורים, שראוי להעבירו למוסד אחר מחוץ לחווה... לבל יהא קשור בסינורה... היא מרגישה כמו חותכים בבשרה ושופכים דמה, אך אפשר והדין עמם, אף שלבה, לב אם, חרד מאוד. היא, המחנכת המעולה, אובדת עצות שעה שהמדובר בחינוך בנה. ואחד מהם הוסיף ואמר, כי לפנים בישראל משלחים היו הבנים למקום תורה, הרחק מבית הורים, וסופם היו לאנשים...

דפיקות בדלת הצריף עוקרות אותה מהרהוריה. אפלולית בחדר. אצבעותיו הכסופות של הירח מגששות בו. צללים מרקדים על הקירות. מי הוא המתדפק עתה על דלתה?

יעל... עליזה וקורנת במדי הצבא ועמה רעה, החייל. מן המדבר המצרי באו לבלות את חופשתם בארץ, אבק דרכים ברגליהם וחוויות חיי המחנה במרחקים הומות בהם.

מירה שמחה לפגישה עם אחותה, אשר יחד עמה נתנסתה בתלאות, והיא לה הנפש הקרובה האחת לרוחה. בצמא שומעת היא את סיפורה על פעליה בצבא ועל הצטיינותה בשירותה. היא, חניכת אצ"ל במושבתה, אוהבת את הצבא מילדותה, את סדרי המשמעת, את שפעת הנשק, את הכוח המלוכד, את המדים הנאים, את שפעת עם החיילים הבריאים, האמיצים... חביב עליה המשטר הזה וביחוד במחסן האספקה הגדול שהיא ממונה עליו, שחיילים מכל חילות צבא הברית וקצינים הדורים וגאים מזדמנים אליו. והיא מרוצה לשרתם. אז מרגישה היא עצמה חלק זעיר במכונה אדירה, מורכבת, מסועפת – וטוב לה. ובטחון בה. ותחושת ערך וחשיבות מפעמת אותה. וזו אחוות החיילים הנודעת לתהילה. וגם אוירת החזית, החשופה מגינוני רמייה, הגסה והפשוטה, שאינה יודעת פחדים וחולשות ורפיון אופי, נעימה לה. רק כאן, בצבא, טועמת היא את טעמם של חיי חרות ממש... והעיקר: תחושת הנצחון הממשמש ובא...

– הניצחון ממשמש ובא – מעירה מירה – ועליה לחשוב בצפוי לה למחרתו, בעתידה... והיא מעיפה מבט חייכני בחייל היושב מולה, שלו ושקט.

– אין היא חוששת לעתידה – עונה יעל – ואין היא מהרהרת בו... טוב לה בצבא, טוב לה כאשר לא היה זה שנים רבות. וטוב לה עם הבחור הזה – מוסיפה היא, ומלטפת את שער ראשו הבהיר, הרך. מדוע תעכור שמחתה בדאגות עתיד?

– הדין עמה – מעיר החייל. שום מדינה לא תנטוש את חייליה לוחמיה בבוא העת... הנה נמצא הוא בנכר, בריחוק מבית הולדתו ומארצו, ואין שום דאגה טורדת אותו. גוד טיים... זה העיקר. האין הם זכאים לכך? כן, אף זאת... האם לספר לה? – פונה הוא בשאלה ליעל. האם לגלות?

יעל מחייכת ואהבה בעיניה.

– הוא כבר כתב להוריו שארוסה לו בכאן, יהודיה... ארוסה חמודה, שחורת-עין, ילידת הארץ, אמיצה. וגם לאחיו כתב. והם שמחים בשמחתו ואת ברכותיהם שלחו לו...

האחיות מחליפות מבטים – ושותקות. הוא מסתכל בהן בתמיהה וממשיך בהיסוס:

– האם... תמוה הדבר? ואפשר משום שחייל זר הוא... בארץ ישראל נלחמים אמנם בני עמו וחבריו ביהודים, במורדים, אנוסים הם להילחם, אך מה אשמתו של החייל? האם יהודיה אחת בלבד נישאה לאנגלי וחלקה שפר?

– היא עצמה התמודדה בהם – משיבה יעל ביוהרה חייכנית עוקצנית. עוד ילדה רכה בשנים וכבר פעילה בארגון החשאי, הקנאי, הלוחם, שהתמרד כנגד שלטון זרים בארצנו, שראה בהם אויב. מפקדת היתה בארגון. אימנה את ידיה וידי צעירים אחרים בשימוש בנשק. חירפה נפשה במפעליו במחתרת ובשליחויותיו. בשבילים לא דרך בהם איש בהרים העבירה ציוד בלילות אפלים. היודע הוא איזו תורה למדה? כי הגרמנים, הנאצים, אויב לשעה הם לעמנו, אך האנגלי הוא האויב הגדול האמיתי... אהה, כי לא הוא יבין לנפשה ולטעמה של אותה מלחמה נואשת, נחרצת, קנאית של המעטים נגד הרבים, אויביהם – וגם נגד בני עמם... אף-על-פי-כן – מתחייכת היא, זרועותיה נכרכות סביב לצוארו והיא מסתכלת לתוך עיניו – אוהבת היא אותו, יקירה ויחידה, והיא עוצמת עיניה וטובעת בו נשיקה חמדנית.

אחר כך פורשים הם מחצלת על הדשא אשר לפני הצריף, ובלועים באפילה מפליגים הם בשיחותיהם אל מחוזות דמיון רחוקים.

– מירה – לוחשת יעל – אל-נא תהיי מודאגת וחוששת לי... הן את, את הבודדת... מרה ומשפילה בדידותה של אשה... ידעתי. מן ההכרח שיחול שינוי בחייך.

– מה עלי לעשות?

– אסור להתבודד, להתנזר מחברה, מקרבת גברים, ועליך לחרוג בכוח מן הזכרונות הקודרים ההם, להקים בית ומשפחה, שבלעדם אין חיי אשה קרויים חיים, לשמוח... והעיקר – לשכוח, לשכוח אותו!

– לא, לא שמירת אמונים לאדם שקיפחני ועלבני היא המונעת זאת ממני. אולם הגברים כאן – כולם מאוסים עלי בתאוותנותם... כל-אימת שהם מבקשים את קרבתי חלחלה אוחזת בי. מאוסים הם עלי, מאוסים. כזבובים הטורדים, המציקים...

– עליך לגבור על חולשתך, מירה, יקירה – משדלת אותה יעל. הן לא תכלאי את עצמך במנזר!... אשה צעירה את, בת זכרון כמוני, ובטוחתני שבמהרה יכָלה הדכדוך ותגמול רב מזומן לך... אשה משלנו עשוייה להעניק הרבה לגבר וגם להפיק הימנו את הטוב והיפה שבו... להעניק אושר ולזכות בו. צעירה אני ממך, אך גם מנוסה ממך. קצרים חיינו ומצווים אנו לחיותם. לרוותם, למצותם... לא, אין אני נרתעת מפני האנוכיות הזאת... מי אינו דואג לעצמו תחילה? בייחוד מצווה על כך האשה שחלשה היא...

החייל רבוץ אפרקדן, עיניו תלויות בשמים התכולים, וטבעות-עשן מתגלגלות ועולות לאטן ממקטרתו הלוחשת...

– האם... האם את אוהבת אותו מאוד? – שאלה מירה כנרתעת מן השאלה עצמה.

– האין את רואה יקירה, האין את מרגישה? עונה לה יעל בשאלה. אין בכוחי לבטא את עצמת הרגש השולט בי וטובו וקסמו, את הצפייה אליו והגעגועים אליו שעה שהוא בריחוק מקום ממני, ואת השמחה המציפה אותי שעה שאני בקרבתו, את רום הערכתי והערצתי אותו, שאדם נאה ומהוגן וטוב הוא... הוא מרכז עולמי וחיי ושאיפותי ומאוויי, ובלעדיו אין לי חיים וטעם חיים ועניין בחיים... ואני שומרת לו אמונים וכל חום לבי נתון לו. והעולם כולו נראה לי נאה וטוב וראוי...

– דרכה של אהבה – לוחשת מירה.

 מה טעם הערתך?

– אני מהרהרת בבאות...

– מה יש להרהר? מי ימנע את אושרנו?

– אפשר נשתה כוס קפה? שואלת לפתע מירה ומנתקת את חוט השיחה.

יעל גוחנת אל רעה בתנועה גמישה. מזמינה אותו לצריף.

מירה מגישה את הכיבוד בשמחה של הכנסת אורחים. אור פושט בחדר הצנוע. ובנפשות.

פעמי צעדיו הכבדים, האטיים של השומר נבלעים בדומיית הלילה. החווה שקועה בשנת ישרים.

אחר כך פורשים הם לישון.

תמה שנת הלימודים, תמה תכונת הגמר והפרידה מתלמידים ומורים, נדמה המולת הנעורים הסואנת בחווה. ליאות שפוכה על פני העובדים שכילו את מלאכתם בקציר. והימים – ארוכים, ארוכים, להט ואור וזהב מתנוצץ, ואך לעת ערב גוברת התנועה בחווה, זוגות זוגות חומקים האנשים אל משעולים עלומים, או שׂמים פעמיהם אל החורש האפלולי, להפיג חומם ושִׁממונם בחיק הלילה הצלול, הצונן, הרענן.

בחדרה ישוּבה מירה, כמו אובדת עצות, מבלי תדע מה תעשה בחופשתה, ועקת בדידותה כבדה עתה יותר מתמיד. ערימת ספרים על הכוננית וכתבי-עת בבעיות חינוך – מה זרים הם לה עתה. לעת מצוא מתחילה היא לעיין בהם – וסוגרתם. אך יש אשר מרקדות השורות לעיניה, שהרהורים מדכדכים וזיכרונות מצערים פוקדים אותה, ואז לבה נצבט בקרבה ודמעות חרש עולות בעיניה. אין אדם אשר יראה לנפשה, ינחמה ויעודדה, יחידה ובודדה היא, והבדידות אשר בשעתו כה השתוקקה ונכספה אליה היתה לה למחנק ולעקה – וכל הגותה בילד שגם ממנו נותקה, בעצת מורים ומחנכים, והוא עתה בריחוק ממנה, במוסד החינוך אשר בקיבוץ הגדול בעמק יזרעאל.

אמנם, כפעם בפעם נוסעת היא אליו, לבקרו, ותכונת הנסיעה מרעידה אותה ימים שלמים קודם לכן. היא מצפה ומייחלת ליום בו תראה אותו, פורסת מלחמה להביא לו מתנות ולמלא את כל משאלות לבו – מתת לבה תביא לו, ותדיר דומה עליה שמצווה היא לכפר על חטא שחטאה כלפיו... כל מכתב משובש שלו, כל פרט קטן על התקדמותו, משפיעים עליה שמחה אין קץ. חוויותיו ארוגות בנפשה וחלק ממנה. לעולם היא לא תשכח את היום בו עזב את החווה. עד מה נאבק ונלחם, התמרד והתקומם! היא שידלה אותו ודיברה על לבו, וסופו שכפתה עליו את רצונה, אף שלבה בקרבה כמעט התפלץ בצערו. היא מסרה אותו לידיים חדשות, זרות... אולם אך יצאה את שערי המוסד החינוכי ונכנסה אל האוטובוס שעמד בשערי הקיבוץ, הבחינה בילד הרץ אחריו בכל כוחותיו להדביקו... פניה צמודות אל החלון, עיניה מרטיבות את זגוגיותיו, ביקשה לפרוץ בזעקה גדולה, לעכב את הנסיעה, לחזור ולקחתו עמה חזרה... אחד היושב בסמוך משתדל להרגיעה: – הוא יתרגל, יסתגל... האמהות הללו! – והאוטובוס אצה לו הדרך... הילד רץ באחרית כוחותיו, אחר כך נעצר, נושם בכבדות, מוצף בזיעה ורגליו כושלות... היושב לידה מוסיף לדבר על לבה, אך היא מליטה פניה בכפות ידיה ומייבבת חרש, ואין תמונת הילד הרץ אחר האוטו משה מנגד עיניה, עד היום אין היא משה מנגד עיניה...

הניתוק הזה – טענו הבריות באוזניה – לטובתה היא ולטובתו יהיה, אך היא מרגישה ויודעת, כי עוול גרמה לו, עוול אשר רישומו אולי לא יימחה בנפשו, גם אם יצא הפסדו בשכר אחר... הרי בו, בנער, כל תקוותה, הפיצוי והגמול על ייסוריה ואכזבותיה, – והיא כולה כנועה וסלחנית...

נשיפתו הכבדה של האוטובוס הבא מן העיר אל החווה, מתקדם בכבדות בשביל החול, עולה באוזניה. לידה, על שולחנה בצריף, הצלחת עם פלחי הירקות, המתובלים בשמן ובמלח, לסעודת הצהרים (הירקות והזיתים עליהם גדלה בנעוריה). יום יום, בשעתו הקצובה, מגיע האוטובוס לחווה – מה יביא לה? למי מחכה היא?

אחר כך שומעת היא צעדים קרבים לצריפה. צללית ראשו של אדם חולפת על פני חלונה. הדוור דופק על דלתה. בהתעוררות מתוחה יוצאת היא לקראתו.

חיוך פושט על פניה ופועם הפתעה  בלבה. מיהו שנזכר בה, המגלה עניין בה? כתיבת-היד על המעטפה כמו מוכרה לה. אלהים אדירים! כרמלה היא הכותבת, אחותה הבכירה, – ומזכרון יעקב כותבת היא. מתי חזרה לארץ? כיצד?

באצבעות רועדות היא פותחת את המעטפה. כרמלה מודיעה לה, כי זה מקרוב חזרה מחוץ לארץ, מגיא הצלמוות הנאצי, נפשה בכפה. בנסים מופלאים קנתה את חייה, נחלצה מן השואה המאוימת. ובין הנספים גם בעלה. בדרכי נוד פגשה באחד מן הניצולים, ששיכל כמותה את קרוביו יקיריו, ונישאה לו, ועתה שניהם במושבה, בבית האחים, נחים קמעה, והיא מבקשת את מירה שתבוא להיפגש עמה. 

שנות חיים על שברם ואימתם ופלאיה – במלים ספורות, דלות.

אחר לילה של היסוסים היא מחליטה לעלות לזכרון יעקב, אל הבית אשר ממנו גורשה – הלא בשר מבשרה הם, אחותה הניצולה ואחיה. נפתלים דרכי הגורל! הן לפני שנים מועטות עלתה גם היא למושבה, בשובה מחוץ לארץ עם פרוץ המלחמה, וגם היא עצם שובה לארץ בנס. ושוב מוליכה דרכה במעלה ההרים הידועים לה והקרובים ללבה, החתומים בנפשה, אשר ביניהם גדלה, בהם חיפשה בימי ילדותה אחר פרחי בר ומעיינות ונקיקים חבויים, ומתוכם זינקה לעולמות רבי-נפתולים-ותהפוכות. האין היא חוזרת למקורה, לשרשה, לקן-המוצא, אל בית היוצר בו עמדה עריסתה ובו עוצבה דמותה ונחתך גורל חייה? הן תמיד, תמיד, בימי הששון המעטים ובימי היגון המרובים, חיתה היא את זכרון יעקב שלה, כור מחצבתה, וגם ממרחקים ראתה את אורותיה וצלליה, את נצחונה הגדול על ישימון הסלעים ואת פיגורה, את גבורתה ואת רפיונה, ותמיד נכספה לעלות אליה – ולו לזמן קצר – לרענן את נפשה ולטבול בזוך אוירה. חיש חולפת הדרך על פניה לאורך מדרונות הכרמל. מה רבו המטעים והשדות הירוקים לרגליו. והנה פארדיס, כפר השכנים, בקתות תכולות, חמור נוער, בית קהווה שחוח, ערבים, ערביות – והנה הדרך המתפתלת בהר ועולה אל המושבה... עתה קרבה היא אל הבית, הבית המרווח אשר ירש את מקומו של צריף העץ הגדול, צריף ההורים, שהיה כחלק מחייה. רבו התמורות שהתחוללו בכאן, גם באדם, ודומה הכול מבקשים לאחות את הקרע ולתקן את המעוות, תולדות הזמנים הקשים ההם...

מבוישת קמעה נכנסת היא לחצר – עצים ורפת ואורווה ותרנגולות מנקרות בזבל... חיוך מפויס על פניה. האחים אינם, בשדות הם, כדרכם. כלי עבודה סדורים תחת סככה. ניקיון מטופח. יונים מהגות בשובך. ובפנים הבית ניכרים סימני אמידות, שכרו של עמל רב שנים, שקוד וחרוץ במשק. סימנים חדשים, משמחי לב.

והרי כרמלה, תמירה ונאה, כמו לפני שנים הרבה, אך בשלה יותר ביופייה ומיושבת יותר בדעתה ועשירה יותר בנסיונה, גם גאיונה ותקיפה יותר. מי עוד בבית הזה מלומד נסיון כמותה? והרי בעלה, כסוף השיער, אדם המבקש מחסה חם לעת זקנתו... הימצאנו?

וכרמלה מספרת... חרדות ופלאים בדבריה. ספורה כבר פורסם בעתוני תבל. ואולם, היש בדברים לבטא ולו מקצת מקצתם של החרדות והסערות והמערכה הבלתי פוסקת עם מר-המוות? והיא נלחמה – ועמדה. כיצד נלחמה? בכל האמצעים אשר ברשותה, גם כאשה, להמתיק גזירות ולדחות את גזר-דין-המוות שתלוי היה עליה ועל ביתה... מנין גילתה כוחות רוח ועוז ובטחון וחירוף-נפש – אין היא יודעת. הנה היא הכריזה על עצמה כעל אחת נסיכה מזרחית, בת הגזע הערבי האציל, ילידת פלשתינה אליס אל-נראסי שמה, שנקלעה בדרך מקרה לגליציה – וגם הסוואתה זו עמדה לה, ואדרבא זכתה בחסדיהם של רבי-התליינים, ולעיניה מתחוללים מוראות חיסול הגיטו והגירוש למחנות המוות וציד אדם... בעבר האריי של לבוב מתגוררת היא, עובדת במחסן הגדול של צבא-המרצחים, אחת אשה אכזוטית, דוברת גרמנית וערבית, שעה שעה ורגע רגע כעומדת על עברי פי פחת, מצווה על זהירות מפני מטיביה וגם מפני אחיה, היהודים, אשר לא מן הנמנע שלא יחשבוה משתפת פעולה... וכמה לילות ביעותים ונדודים עברו עליה, וקריאת התרנגול עם שחר היה לה לאות, שחלפו סכנות המצודים והחיפושים, ומאז חביבה עליה קריאת התרנגול...

הכול משתאים לשמע מעשיה פעליה של הבת והאחות, ילידת זכרון, שנתגלגלה לנכר ועמדה בנסיונות בעתה, אשר היא מספרת עליהם בפשטות ובחן, גאים בה ושמחים לבואה.

...והגרמני ההוא, הרופא הראשי בצבא המרצחים אשר בחזית גליציה, נטלה תחת חסותו... ויש אשר היה מכנס לביתו מידידיו וממכריו, רבי-הטבחים, ומציגה לפניהם, כגאה עליה. ישובה ברגלים משוכלות, כדך בני המזרח, מספרת להם מאגדות ערב וממנהגותיהם, ושרה להם משיריהם, כגון "בִּלדי-יה, בלדי" (כפרי, הה כפרי), ואף מבטיחה, כי בבוא הניצחון המיוחל הוודאי של הצבא הגרמני המהולל ונאפד הגבורה המנצחת בכל החזיתות, והיא תשוב לארצה אשר היהודים כבשוה – ותשלח להם שי מהדרי יפו... כסבורים הם שמשחק בלבד היה זה? לא, מלחמה עצומה באימוץ כל הכוחות, מלחמתה של אשה בודדת נגד כוח אדיר. אנוסות כפולה ומכופלת, שאך כל שנתנסה בה יבין לה. בכל הענווה עליה להעיר שאין היא יודעת נסיון דומה –

יושבים הגרמנים, מאזינים בקשב רב, נהנים למראה הערביה המיוחסת, בת-בריתם, אויבת היהודים...

ואולם מלבד הזימונים האלה, היו נסיונות ומבחנים חמורים יום יום ולילה לילה, חרדות-מוות ממושכות, חיוכים בשעות של פרפורי-לב, מתיחות מתמדת של עמידה על עברי פי תהום...

הנה נפטר פעם יהודי שהסתתר באותו בית, בזכותה – וגבר חששה שמא תתגלה זהותה ואמתה. מה עשתה? נזדרזה והוציאה את הגופה ממחבואה, עטפה אותה בשק, שמה בעגלת-חורף – משל היה זה שק תפוחי-אדמה – והסיעה את השק למרחקים וטמנה אותו בשלג... חרדותיה של אותה שעה, רבונו של עולם, מי ישכיל לבטאן ולהביען, והצער והזוועה והאימה של עצם הקיום האנוס בלב מלכות השטן...

מקובלת היתה עליהם, ובכוח זה נתקיימה וקיימה יהודים מוסתרים, הוליכה את הגרמנים שולל, שידוע ידעה, כי ברגע בו תתגלה אמתה, לא יהססו לבגוד בה ולחתוך בגורלה, הם שפרצוף אחד להם בחיי יום-יום, בבית ובמשפחה, עד כי לעתים כמו נפתתה להאמין שככל האדם הם... כן, תמיד היתה בה ודאות, שעם הקל שבכישלונות ובמשגים, עשויים הם להתעלל בה ולענותה ולהכריתה... לבה שותת דם – ואך המסכה שעל פניה מעלימה הכל. ובינתים (חדשים, שנים – וכל שעה כנצח), מפיקה היא מהם חסדים קטנים, שכל אחד מהם כרוך בהצלת נפשות מכליהָ, כגון אותו מעשה בהפרת מזימתו של אחד הסרדיוֹטות להחרים מנזר שחבויים היו בו גם ילדי יהודים מוּשמדים – ובשל כך יצא לה מוניטין של אחת קדושה בקרב הגויים... ומכתבי מליצה-והוקרה נתנו לה, ששוב עשתה בהם שימוש לצרכי הצלה, להשגת תעודות-לידה-וטבילה וכיוצא בזה.

והם מאזינים לדבריה, נבוכים מאד וגאים בלבם – ושותקים. הם מנסים לתאר לעצמם ולהמחיש בדמיונם את המראות והדמויות והנסיונות הרחוקים ההם, ואת המרצחים הגרמנים – ונזכרים, כי באותם הימים עמדו חייליהם בשערי מצרים. הה, כאן לא יתרחש לעולם כדבר הזה, לעולם לא – הרהור ראשון העולה בדעתם. ודאי, הם לא היו שם, לא נתנסו במבחנים ההם ואף-על-פי-כן חוש עמוק לוחש להם, כי הם לא היו נושאים בזו כליית החרפה... לא, לא, לא! ורגש של רחמים גדולים מתעורר בהם לאחות שכך עלתה לה, ורגש של גאווה על שהשכילה להיחלץ מגוב של חיתו טרף... ואהבת זכרון עודדה אותה בענייה.

ובלילה – על גזע העץ הכרות המוטל בחצר כשריד וזכר לימים ראשונים – יושבת עתה מירה עם כרמלה אחותה הבכירה, מתרפקת עליה, ולא עוד בודדת היא כאשר היתה... אחר כך מפסיעות הן, לאטן, במשעול העוקף כטבעת את ההר, וממנו נשקפים מרחבי הים המכסיפים, ההומים, ואורות המנצנצים מישובים רבים...

– לא גלמודה את – מעירה כרמלה – שתי קשתות גבותיה המעוקלות מתמחות וגומות-החן אשר בלחייה מתאפללות. אסור לך, אסור לך להיות בודדה... בדין, אחותי, שתתני דעתך על עצמך, בעיקר על עצמך, שאכזרי יחסם של הבריות לאשה הבודדה... מי ירחם על האשה הזקוקה לרחמים, ומי יחוננה במבט כאשר יפוגו קסמיה וכוח משיכתה? זו האמת, מירה, ואין בלעדה... תמימות בך ופקחות בך, באלה חנן האלהים אותנו, בנות זכרון, ומן הראוי שתגבר בך תכונה אחרונה על ראשונה... הנה ראו עיני את האדם בכל שפלותו אשר גם האכזרית בחיות-הטרף לא תרד לדרגתה, את האדם השליט והכובש והמתעולל, ואת האדם הנאבק על הארכת חייו בדרך של בגידה בכל יקר וקדוש והתנכרות-מוות לבן-משפחה, לידיד ולחבר... (וגם, כמובן, היפוכם של אלה). ואודה בגלוי, כי אני שחייתי בגיהינום ההוא אין אני שמה עצמי שופטת. ואיני מגנה... חפץ-חיים הוא וייצר-הקיום התקיף ביצרים! סייגי מוסר ועיקרי יושר? מליצות נבובות, שקרים תפלים, הונאה ורמייה – בימי מסה ומבחן נמוגים הם כעשן... ואז שום אדם, או ציבור, או מדינה – אינם מקיימים אותם...

אין סברא זו מתקבלת על דעתה של מירה, אבל לבה אומר לה, שנסיון חיים מר משוקע בה... מה עז אפייה ונמרץ כוח רצונה של אחותה – מהרהרת היא בהשתאות – האם גם היא נחלצת היתה מן ההשמד בנסיבות דומות? והלא נשים נאות רבות, שלא חוננו בלהט ובמרץ ובחיות – ניספו בכלל המוני המעונים והרדופים... והאומנם אין ערכים נעלים, קדושים ומקודשים יותר בחיי אדם, זולת מלחמתו, בכל הדרכים והאמצעים, על קיומו הגופני ועל כל המסייע לריבוי הנאתו ושררתו?

– משבחת אני אותך – אומרת מירה – ולו על גלוי-הלב ועל עוז-רוחך בחשיפת מסווה הצדקנות וההתחסדות ובצביעות אשר רבים מסתייעים בו, ומהם העושים נבלתם – צדקה... אך אני מאז ומתמיד נקעה נפשי מן השקר והצביעות...

– ילדה תמימה, ילדתי הטובה – אומרת כרמלה ברוך – רואה אני, כי שבוייה את במושגים שאינם אלא אשליות, קורי עכביש... המרצח הנאצי חשף את כל הנבלה והרצחנות והפראות הרדומות בכל אדם, גם אם מצויים בודדים הגוברים על עצמם... האין קיימים גם בימינו אנשים הנועלים את עצמם במנזרים? הנה עשרת הדברות... לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף... ודאי גם את משננת אותן לתלמידיך... הרבים הם אשר היכולת בידם – אינם גונבים, אינם חומדים, אינם נואפים, או, לפחות, מתאווים לכך? יש המכנים כל אלה בכינוי כולל: ייצר הרע... מדוע? גם מושג זה נוצר על-ידי חלשים, נזירים, וכמובן, כדי להניח לה לחברת האדם את האפשרות של קיום תקין כביכול, בין טבח לטבח... הרוב הגדול היה משלח רסן מעל הייצר המכונה ייצר רע, אילולא פחד וחוסר-העזה... ואיני מטיפה, חלילה, למתן דרור לאדם-החיה, אני אך מגנה את החולשה, ההיסוס, הפחד, המוסר המכביד על קיומו של אדם, של אשה...

גם זה מן הלקח המר אשר אני למדתי בנכר, בין פריצי החיות, בפרפורי הממושכים על סף הכליה, בימים ובלילות של חרדת מוות וייסורי שאול על לא עוול בכפי, על היותי בת לעם האומלל והגדול הזה, שהיה לטרף...

למטה, בכביש חיפה-תל אביב, הנמתח בין מרגלות הכרמל לבין משטח הים, אצים-רבים כלי-רכב, עיניהם הדולקות קודחות באפלה, ואובדים בה. מבין בתי האבן של קבוצת מעיין צבי הדבוקים אל צלע ההר עולה שירה. אור ירח שפוך על הכרמים, מטעים, אילנות, שיחים, גושי אבן וסלע, הפזורים סביב, כחלומים, חבויים בחיק הלילה. לילה תכול וצונן, רועף מרגוע וחלום, פרוש על הכול, וריבואות צלילים-ללא-קול מפכים, רוטטים, לוחשים בו, מזוגים בהמייתו המלטפת של הים; והם שרים שיר אהבה לנוף הזה, נוף הכרמל הקדום והצעיר, נוף בית ומכורה, השמור בלב וחתום בו מימות הילדות הרחוקים, התמימים, הזכים על כל חליפות גווניו וצבעיו ובשמיו וצליליו ורחשיו, ואשר הן עצמן, שתי האחיות, כחלק ממנו. ליל זכרון יעקב הוא – חמדת ליל קיץ. בשביל פתלתול, אפלולי, בין סלעים וחורשות, חוזרות הן למושבה.

– מירה – אומרת לפתע כרמלה ותקיפות בקולה – מחר אני אציג אותך לפני אדם אחד... ואדיר חפצי, כי תישאי חן בעיניו, שראוי הוא לך, והרי את נאה וחמודה וצעירה... והוא גבר, גבר ממש... גם הוא מן השרידים, הניצולים באלפי ניסים גלויים וסמויים... אני מכירה אותו משם.

– כרמלה – אומרת מירה כמתחננת – הן אליך הוא בא, ידידך הוא...

מה רע ופסול בדבר, מירה? כבר אמרתי, אסור לך להיות גלמודה ובודדה, כלומר בלי חברת גבר, אסור לך לקפח את עצמך... בלא אהבתו וסעדו של ידיד ובעל, סופה של אשה שתיבול, תתנוון, גם שלום נפשה יתערער... אני אחלץ אותך ממיצר הבדידות – אומרת היא ומטעימה את התיבה אני. אני אסייע לך...

למחרת היום הולכות הן אל הפגישה. אור זרוע על הפנים הנאות ונצנוצי חדווה בעינים. שונה היא עתה מירה, אחרת, שעה שמעניקים לה עידוד... המושבה טובלת באור שמש, זכה היא ורעננה, ודומה כי גינותיה וחורשותיה מחייכות צוהלות, וגלי הים התכולים-ירוקים זוהרים מרחוק, שמחים... הן קרבות אל הבית העומד על גבעת טרשים הזרועה שיחי-פרא וסדריות, שלו ורוגע ניצב הוא לפתחו של ואדי עמוק הנחתך בין סלעים ואובד בהרים, ופה ושם מלבינה-מורידה תפרחתם הבשומה של כרמי שקדים.

הוא מקבל את פניהן בשמחה. גבה-קומה ומגובן קמעה, שערו מכסיף ושפמו מסולסל בהקפדה, עיניו מתנוצצות במשובת נעורים וכולו אומר הידור. אף הוא מן הניצולים ומשפחתו אבדה בשואת הדמים. דבורו חופז וקל ורעב להנאות חיים עומד בו, ואין אתה מבחין בו שמץ מן המצוקות שהיו מנת חלקו אלא בזו התאווה שלא-תדע-שבעה להדביק ולמלא את אשר החסיר בשואת הימים. ונעימה לו חברתן של שתי הנשים, בנות הארץ הזאת, אשר באו לבקרו בחדר-הארעי בו הוא מתגורר עתה.

כרמלה מתנצלת ופורשת, וחיש מהר מוצא הוא קשרי לשון ועיניים עם מירה ומרגיש, כי גם היא נפעמת מן הפגישה עמו, ואף כי נשים רבות ידע בעיר הגדולה, בה גדל וחי והוליד בנים, הרי שאשה חדשה לחלוטין נקרתה לו הפעם, ילידת מושבה זו, אפשר שלמה יותר באופי ונועזת ברוח ועצמאית בחיים, גאיונה ותקיפה, ועם זאת ענוגה ובעלת נפש חמה, ודומה בהירותה של הארץ ולהטה, רכותה וקשי זעפה אצורים בה. בכל חושיו מרגיש הוא בייחודה המפתיעה אותו, הגם שאין בידו להגדירו ולהבהירו לעצמו, בשקטה המסוער ובסערה הקנאי, בחמודותיה ובפניה הגלויות.

מירה בוחנת בעיניה את הפליט אשר נתגלגל לכאן לאחר מוראות המלחמה שהחריבה את ביתו והחרידה את נפשו, והוא שופע מרץ וחיים ושמחה ובדיחות-הדעת, ואך דוק של עצבות פרוש על עיניו גם כי ישחק, ורשת של קמטים דקים, עמוקים סביבן. היא שומעת את דבורו הקולח וכובש את לבה, על עברו הרחוק, שם, בבית שעלה בלהבות, ועל תלאות גלגוליו בדרכי-נוד ועל המוצאות אותו בארץ בה הוא עושה עתה צעדי בראשית... בודד הוא... רוב בני משפחתו ניספו שם, ומקום קברם לא נודע. ואשתו, בדרכי נוד נשתבשו ונעכרו יחסיהם, מזמן פרש ממנה. אין תקנה לחיי משפחה אלה. ואולם הוא, כמובן, יקים בית ומשפחה... כי כיצד יחיה בלא אשה ואהבתה ונחמתה, בבדידות כפולה ומכופלת ובעיצבון המעכיר את הנפש?

מירה מרגישה כמו מתפוררים נושרים הכבלים שהעיקו על רוחה זה זמן רב ומתפוגגת הסלידה מן הגבר, רחמים רבים מתעוררים בקרבה והאמון באדם היושב מולה, כמעורטל, פצעיו חשופים, וחפץ להיטיב עמו, לחבקו אל לבה, לעודדו, ואולי למצוא גם הרגעה לנפשה היא, העייפה, ותיקון לצערה. אך היא כובשת את המיית רוחה, מחייכת אליו בחיבה, וגל של חום פושט בדמה ובאברי גופה. והיא יודעת, כי כאשר יקרב אליה לא תסרב...

שנים הרבה היא לא ידעה כרגש הזה, אשר פרץ, בבת אחת, כמעיין זך ומפכפך מאדמת חררים... רגש האחווה והאהבה הוא המלבלב שוב, בכוח מחודש ובלהטי-אש, מתוך קרקע חייה המשופעים מפחי-נפש ויאוש ששיאם בחיי הנשואין נכזבים...

– דוקא כאן, בארץ – אומר הוא – עולים בזכרונו כפעם בפעם זיכרונות ביתו שם – ועברו... ודמויותיהם של יקירי נפשו שנכרתו בידי זדים. אפשר, על כן, כה יקרו לו החיים בארץ, ששנים הרבה זרה היתה לו, שחפצו לחיותם ולרוותם ולמצותם? מימיו הוא לא אהב את ילדיו ונכסף אליהם כמו עתה, וייסורי מצפון מייסרים אותו על הזנחתו אותם בימים הטובים ההם... שאמיד היה ונאה, משחקי עגבים ומתחם בלעוהו, והוא אחד קזנובה יהודי מתבולל בין עשירי הגויים בעיר הגדולה...

השמש מפזזת בחדר. שלווה. ורחש הים המבהיק לרגלי ההרים. מבעד לחלון נשקף נופו של חרוב זקן ועליו רוטטים ברוח קלה...

הוא קרב אליה וידיו מלטפות את תלתלי שערה הבהיר, מחליקות על צווארה הרך, הלבן, המרעיד... – יופי ענוג של אשה המעורר געגועים וחמדות בך, ונוי של אדם המעורר כבוד ונוסך עידוד – לואטות שפתיו, ומתמתחות רשתות הקמטים סביב עיניו שניצוצות נדלקים בהן... מירה, מיר'ל, תבורך השעה שמזדמנת לי בחסד הגורל... מירה'לי... שתיקה עומדת בחלל, ונשימה עמוקה רועדת בה. ונשיקה ראשונה שהתפעמות בה והודיה בה, חמדת הכיבוש וההתמסרות. מכאן ואילך שייכים הם זה לזו...

ואחר כך באו ימים ולילות, חדשים ושנים, והוא מרכז עולמה ותמצית חייה ועוגן רוחה ואויר נשימתה.

מירה חוזרת לחוות הנוער אשר ביהודה, מעתה שוב אין היא לבדה, ולא רק בימים בהם הוא בא לבקרה. תמיד, תמיד נמצא הוא בקרבתה, לידה, בתוכה. כאשר היא מלמדת את תלמידיה צפה ועולה דמותו לעיניה, שמחה מתפעפעת בקרבה, ואז טובה היא שבעתיים לילדים, והשיעור חולף כמזמור, כחיוך אושר; וכאשר היא טורחת בחדרה, מציצות עיניו אליה מכל פינה, והיא נכספת אליו, זוכרת את כל העוויה וכל דיבור שלו, חיה שוב ושוב את פגישותיה עמו – וטוב לה. ואין צורך לומר, כי בבואו היא כולה נתונה לו, בכל נפשה ומאודה, בכל דבקותה של אשה שמצאה שוב את תיקון אהבתה שנכזבה, לאחר שנים של דכדוך ובדידות, בהתמכרות של קדושה, של להבה, של שירה. ואך לעתים רחוקות עולה, כבדרך-אגב, שאלת קשר הנשואין. ואולם הוא, אין הוא להוט להחיש את ההכרעה הזאת. הן עולה חדש הוא שעדיין לא הגיע למעמד מאושש. האם לא מוטב, שמשפחתו בעתיד לא תדע מחסור? העולים החדשים, פליטי הגיטאות והמחנות, עזים ונועזים הם במלחמת-הקיום, רוחם קצרה לשאת בסבל, וסופם זוכים באחיזת-קיום נאותה...

הדברים האלה וכל המתחייב מהם נחתכים בנפשה של מירה. מה הבהלה והמרוצה אחר רווחה לאלתר?האם הוריה ואחיה ורבים רבים שבאו לחונן את הארץ הזאת, לא ידעו דוחק ומצוקה וקיבלו ייסורים באהבה ובהבנה? יחד עבדו – מסבירה היא – יחד יתבססו, צעד אחר צעד, – האין טובה פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב?

אך האמת היא, שגם חרדה נוספת, חמורה יותר, מקננת בלבה, ואין היא מעלה אותה על שפתיה. עצמת החוויה של הפגישה עמו, של התמכרותה ואהבתה, מסיחה את דעתה ממנה כל-אימת שמתעוררת היא בקרבה. ואפשר בּוֹשה היא גם להודות בכך לעצמה. מה עושה הוא בימים ובלילות בהם שרוי הוא בעיר, בריחוק ממנה. האומנם אין הוא נפגש בחברת נשים? יותר מן הקנאה טורף בה העלבון, ההשפלה, החילול של קדושת אהבתה ונאמנותה.

בשבתות מזדמנות אליה לא אחת, מלבדו, גם אחותה הבכירה, כרמלה, וגם הצעירה, יעל, אשר השתחררה מן הצבא, והיא מרוצה מאוד לארחם. קבלת אורחים כפולחן הוא לה מאז ומתמיד. ושלושתן – כשלושה עלים שנתלשו מאילן אחד, רוח זלעפות סיערה אותן, ועתה שוב מצאו זו את זו... ואין הן נמלטות מן ההרהור הטורד, הפוקדן לא אחת (כל אחת לעצמה), שכל גלגוליהן ועינוייהן לא באו להן אלא בשל אותה היתלשות מן הענף המזין, המחובר אל הגזע... זה גזע האיכרות אשר כל בני זכרון דבוקים בו עד היום הזה לתפארת וגם בנותיה, האיכרות המעולות בזכרון ובבנימינה ובגבעת עדה ובשאר המושבות, שינקו את אהבת הכפר והדבקות באדמתו יחד עם חלב אם...

מתייחדות האחיות בשיחה של וידוי, ובמרכזה – מירה, שהיא האחת מהן שלא הקימה לעצמה בית ומשפחה, בודדה לנפשה... אפס, עתה, משהכירה לדעת את הפליט ההוא, פליט הגיטו וההשמדה, אפשר יחול מפנה בחייה... מי כמוה, המשופעת בלשדי חיים ואהבה, מסוגלת להעניק ברכה לאחד שנתנסה בעינויים אין-משלם ולהקים בית נאמן בישראל?

ואולם מירה – היסוסים לה, ובשעה של התייחדות מגלה היא אותם באוזני אחיותיה. היא אוהבת אותו, אולם נראה לה, כי עיקר טוּבו וחיבתו באים על ביטויים בשעות שהוא נכסף אליה... ואין לה דבר המעורר בה יותר רוגז וצער ועלבון. וגם דיבורו המפוכח על קשייו החומריים העומדים לו למכשול בדרך להתקשרותו עמה – צורם ופוגע בה...

אין האחיות תמימות דעים עמה. פת דלה וחרבה היא שורש ריב ומרירות – כלום אפשר להתעלם מכך? אהה, כי תמימה היא מירה ובחיי-המעשה ידה רפה מאוד. משפחות שבהן האשה היא הנושא העיקרי בעול פרנסתן שהוא חובת הבעל משפחות רעועות הן – וכלום עשויה אז האשה לאהוב את בעלה ולכבדו? ותמיד מצויים אז הגברים המרחרחים אחריה ככלבים, ואילו הוא נשרף בקנאתו, בחשדיו... ואז בזוי הוא בעיניה עוד יותר... ויפה שעה אחת קודם לתת את הדעת לדברים האלה.

כתמיד אין מירה מקבלת את מלוא דעתן של אחיותיה המבקשות לאלפה ולהדריכה. אולם תמיד מביאות הן אותה במבוכה, עתים הורסות רקמות עדינות שנארגו בנפשה – בוודאות העצמית שבהן, באופיין המוצק, בקור-רוחן ובחריפותן, והיא רואה עצמה כחולית-ביניים ביניהן – שלוש אחיות שמרחם אחד יצאו וכה שונות זו מזו. היא גם מקבלת, לעתים, את מרותן, אך גם חרדה מפניה, וביחוד אין נדבקת בה האנוכיות המפוכחת שהן מזווגות לעניין האהבה: מעט גברים משופעים בזהב חמדוּהָ והיא דחתה את ידם, כי לבה לא נמשך אליהם?

(יודעת מירה את כוחן של אחיותיה, שנשיותן כקריאת-התגרות לגברים נועזי-אופי, שפטורות הן ממאמצים לכבוש לבבות, שמבטן וחיוכן ותנועתן עיקר נשקן, שרבים מחזרים אחר חסדיהן גם משום שהאחרים מרדפים אחריהן, שאהבתן מתח והעזה וכיבוש ועליונות, אפשר כפיצוי לילדות של קיפוח וצער, להעדפת הבנים במשפחה וליתרון הגברים במושבה. ואולם, לאמתו של דבר, כלום חיי אדם ואשה בהתאם לרצונם – אנוכיות שפלה היא? היא שומעת את הערותיהן ושותקת, שאלות ותמיהות רבות מתעוררות בה ואין בכוחה ליישבן. מכל מקום, ברי לה, שלא תמכור את לבה ונפשה ויקר רגשותיה בנזיד עדשים...)

כרמלה מרגישה בכך ומעודדת אותה. – גם אם יתפרק הקשר עם האיש הזה, גם אם תאוכזב באהבתה – לא יתמוטטו השמים... אף זה מדרך העולם... תמיד מוטב שתהא האשה המסיימת ראשונה אהבה שנכזבה, ויהא הוא – שחום אהבתו עוד עומד בו – מתחנן ומתרפס, נדהם ומוכה... ויבוא בדרך כך על ענשו. מצווה האשה לגלות עוז ואומץ, וביחוד אשה משלנו, ואם נגזר על פירוד, הרי ככל שיקדים כן ייטב לה... ועתים מצווה היא לדעת גם לשחק בגברים, באחד נגד רעהו, כדי להיפטר מן הבלתי-רצוי לה, או משניהם כאחד... ושומה עליה להיות בקיאה בכלליו של משחק זה, כי היא הצד החלש וכוחה בהכרת חולשות יריביה, ובסופו של דבר הן הבעל הן המאהב – שניהם יריביה של האשה הם...

ויעל מוסיפה אף היא לחיזוק הדברים. הן ידוע להן שבאונס המצב נפסקו קשריה עם החייל. הוא חזר לארצו, לביתו, כותב אליה מכתבי-חיבה, – אך ברור שאין עתיד הקשר הזה להתחדש. תחילה סבורה היתה, שהיא לא תעמוד בייסורי הניתוק והפירוד. גם הסבריה של מירה – טוענת יעל – שאין היא מאמינה בשום פנים, כי יש עתיד וסבר לקשר בר-קיימא בין ילידת הארץ, שכל תא מתאי נפשה רווי אהבת אדמתה, לבין בן עם זר – נקלטו בה. והוא, הקשר הזה, כגידול שגם אם פרחיו נאים – פריו באושים... והנה... חוויות חדשות תופסות את מקומן של שכבות הנפש הרועדות עדיין, של הגעגועים אל העבר... ומשכיחות אותן, לאִטן.

...הגעגועים אל העבר – מהרהרת מירה – שאינם, לאמתו של דבר, אלא חלק מן ההווה הקיים, מן הנפש... גם זיכרונות עברה החתומים בה באותות של דם ואש. העבר? הן אף עתה, לאחר שכבר נסתיימה המלחמה, והוא, שעמו הקימה משפחה בניכר, נשא על פניה אשה אחרת, עדיין מוסיף הוא להחזיק בה בכבלי העיגון. נפש בת-חורין היא, נפש של בת זכרון, שאהבת-אמת אווירת חייה ופריחתה – ובלעדיה סופה לכמוש וליבול... ולבה אומר לה שחרף כל האכזבות, עתיד קשר האהבה בינה, המלומדת ומצורפת בייסורים רבים ובינו, פליט השואה שחייו נקנו לו בנסים גלויים וסמויים, להיות קשר בר-קיימא...

 

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ אָדָם; זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם – וַיִקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָדָם; לְשֶעָבַר אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְחַוָה נִבְרֵאת מִן הָאָדָם. מִכָּאן וָאֵילָךְ בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. לֹא אִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה, וְלֹא אִשָּׁה בּלֹא אִישׁ, וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּלֹא שְׁכִינָה.

(בבלי, יבמות דף סג א)

חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִיוֶּלֶת-בְּיָדֶיהָ תֶּהֶרְסֶנּוּ.

(משלי, יד 1)

לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה חוּץ מֵאֵשֶׁת-נְעוּרִים.

(בבלי, סנהדרין דף כב א)

 

פרק ט': הסתיו הזהוב

האהבה הראשונה היא הלוהטת ביותר, האחרונה היא העמוקה ביותר – פתגם צרפתי זה עלה בזיכרונו והמה כיין הטוב. שכן ברי היה לו, אותה שעה, בוודאות של תבונת-לב-וחושים, כי אהבתו לאשה הזאת – תמצית חייו בה על תקוותיהם וייסוריהם; היא לו גם אהבת האדם במלוא עומקה אשר לעתים נדירות הוא זוכה בה ואור חדש זורעת היא בחייו ובנפשו. את מיטב ערכיו חיפש בה. היא היתה לו סלע של אמון וניחומים וגמול גדול בחייו ידועי-האכזבות-והתלאות.

– יקרת נפשי, מירה, – לאט לה כתמהָ על  עצמו – על שום מה כה אהבתיך? מדוע כה דבקתי בך?

פניה החיוורות נתמשכו קמעה, התעדנו מאוד, עיגולים כהים פשטו סביב עיניה וכמו ערפל קל ריחף עליהן, עדנת אצילות, אילמת וטובה עמדה בהן. שור! מה שונה עתה הבעתה הרכה, הענוגה, התמה מהבעתה השגורה, שצינה בה וקשיות בה. דומה, נשר הלוט העוטה אותה יום יום, נשר לתוך זרועותיו שחיבקו אותה.

אהובי – לחשה – בתוכי נטוע אתה, בתוך נפשי, איך אכיל זאת? שלוה מופלאה, שלוות לפנות בוקר, נתנגנה בחללו של החדר הקטן, ורק צפצופיו של הבולבול מבין עפאי העץ אשר בסמוך לחלון נחתכו בה. הם שכבו זה ליד זו ושמחתם שלמה, עצורה, רוגעת. כך רווים מנוחתם בני אדם אחר שהשלימו מלאכה רבה בה שיקעו את רוחם ומיטב מאמציהם; כך רווים מנוחתם לוחמים שהערו דמם ונפשם במערכה כבדה. ומבעד לסדקי התריסים הירוקים נשפך לתוך החדר אורו של השחר המפציע.

הוא עוצם את עיניו כמבקש להתגונן מפני האור הגובר, החושף-כל-סוד, כמבקש להתכנס לתוך עצמו.

– רק זאת אומר – העיר – כי הדברים אשר אמרתי אולי בהיסח-הדעת אפשר הם שחתכו בגורל הקשר בינינו. הזוכרת את? אמרת פעם, וביושר אמרת, כי אסור לו לאדם להתאכזב כליל לעצמו, כי יש גבול גם להקרבה עצמית למען הזולת, גם אם זו רעייתך אשר לא ראית עמה חיים. לחיי-משפחה אפלים ראוי לשים קץ ולא להתמיד בהם. ומלבד אלה, פצעי הגוף והנפש, שהניחו בך שנות החרפה והאימה והאבדון בגולה. האם לא כך דיברת? והיו הדברים כברק שהאיר עלטה כבדה ונדלק בלבי והאיר את עלטת חיי. לפתע ראיתי עצמי, והנה...

היא שתקה. כדרכה. ורק עיניה נצטמקו וברק הבהיק בהן כמו ממרחקי-ים אפופי-ערפל.

השחר עלה.

רק מעטים מבין הרבים שבאו עמה במגע, במושבה בשפלת החוף בה התגוררה עתה, עמדו על חידת-חייה, כי סגורה ונעולה היתה, אחת מורה בין מורות. קשיחות-מה יצוקה היתה בה ומעיין של מרץ-עשייה פיכה בה ופקחות של אשת-מעשה מנוסה במלחמת הקיום קיננה בה, – היפלא שסברו הבריות, כי תולדות מרירותה הם אלה, זו המרירות רבת-השנים שנמזגה בחיי האשה בגיל-העמידה, נטולת-המשפחה, אשר הגורל הימר לה? אך מעטים ידעו, כי מתחת למעטה הקיפאון הומה נפש יפה, צמאת אהבה, עורגת להתמכּרות, לשירה – מעיין חתום. נפש של בת זכרון.

שנים נאבקה בבדידות חייה, שנים עברו עליה בין ארבעת הכתלים של חדרה זה במושבה, ללא נפש קרובה, נאמנה, להחליף דיבור עמה, להתרפק ולהסיח מדאגות הלב. גברים ביקרו, לא אחת, בחדר הזה. היא חיפשה בהם תיקון ופורקן לערגתה ולייסורי נפשה, אך הם, רובם – עתה ברי לה – את מחמדי גופה ביקשו, את האשה הבודדת, המושכת בבדידותה הגאה והאצילה. האין זה מדרך העולם? מה גם שרוב הגברים בהם נתקלה לא ראו חיים עם נשותיהם (מה רבים הם הללו, שחיי-המשפחה שלהם כמתוקנים מבחוץ, ומבפנים הם אכולי-אכזבה ועטויי צביעות) – והנה נפתח להם מעיין מפכה של אהבה וחן וחום-נעורים.

דממה בחדר. מבעד לסדקי התריסים הירוקים קרני אור פורצות, מרצדות. – אילו, לפחות, היה בעל חיים מהלך כאן, בין הכתלים האילמים האלה, כלב או חתול, ומסתכל בי בעיניו, נע, מקפץ... אהה, שאין אתה יודע ולעולם לא תשכיל לדעת את טעמה המר, המדכא, המשפיל של בדידות בחיי אשה... שנות בדידות ארוכות, מייגעות, שדופות עברו עלי. ועתים דעתי כמו נטרפה עלי.

ברגעים אלה נזכרת היא, כי אי-שם, רחוק מן המושבה, חי את חייו בנה יחידה, פרי ביכורים לחיי-משפחה שנקטמו באבם.

מתי היה הדבר? יו"ד חי"ת שנים חלפו מאז, והימים ההם, דומה, כה רחקו נמוגו, ואף על פי כן קרובים הם ומלהטים בבשרה ובנפשה עד היום. צמרמורת תחלוף אותה בזכרה אותם. בן יו"ד חי"ת הוא, הבן – אשכול חיי נישואיה שנכזבו, שפצעם עודו שותת דם...

צעירה היתה כאשר הכירה אותו, את אביו של בנה, כפרח הרענן, הבשום, המשמח לבבות היה לה. סביב פרחו הגנים בשפעת צבעי הפריחה, הוריקו הגבעות והכחילו גלי-הים המלטפים את חופיה של ארץ יוון. היא, הצעירה, בת המושבה הקטנה, שנתגלגלה לכאן זה מקרוב, לימדה את ילדי היהודים. מברכת הארץ ומזמרתה הביאה להם, – מברכת נפשה ומזמרתה. כל פרק בתנ"ך שלימדה אותם, כל דמות שתיארה לפניהם – מיסוד עולמה קורצו, חיים ושובי-לבב. מעודה אהבה ילדים, אפשר על שום שלא חששה פן יאכזבו, שתום ויושר ומשום כך, אולי, דבקה בהוראה, והיא לה כל ימיה כשליחות חיים.

הוא לא היה הרע והגבר הראשון אשר ידעה, אך הוא היה בעלה האחד עד כה.

יפי גופה ואור עיניה וחיוך פניה ושערה המסולסל וסגולות האשה והאדם שנתמזגו בה, ילידת הארץ, כאבן השואבת היו, ומה גם שהיא עצמה, אהבת-החיים תססה בה כיין הטוב, כנשימת אפה, בעורקיה, בכמיהתה יומם ולילה. לא קל לעמוד בפני פיתויים קוסמים ומושכים, שעה שהנפש עולה באהבה. כל מגע, כל ליטוף, כל נשיקה מעוררים בה ערגה ומציתים את דמה, דם הנעורים.

זה עתה סיימה את בית המדרש למורות, והיא כבר טעמה את טעמם של קסמי-אהבה ראשונים, אך בכל חום נעוריה נקשרה לאהבה באחד מבני העם השכן דוקא, ורק לאחר מאבקי-נפש קשים ומרים ניתקה את הקשר עמו – והיה כאב הניתוק כפרישת הנשמה מן הגוף. ואז, רק אז, יצאה, בצר נפשה, את הארץ, בשליחות יצאה ליוון, כדי להפיג את צער אהבתה שנכזבה.

אהבת בן עם זר – האם פסול בא? – כך הגתה, לא אחת, בימים ההם, הרחוקים, בהיותה תפוסה לקסמי בחרותו ודלוקה בשלהבות חשקו, שעוררו בה שכרון מסחרר ומרטיט את הנפש. רבות הנשים והנערות במושבת-הגבול הצפונית-ההררית, כרוכות היו אחריו, חמדו אותו, אך הוא בחר בה – והוא את לבה שבה בעדנת יחסו, בנועם הליכותיו, בלהט תשוקתו אליה. ובעוז נתפעם לבה הצעיר, תאב החיים והאהבה והנוי.

לא זרים היו לה הערבים. עמם גדלה, במושבת הולדתה. ליד בית הוריה גרו, במשקם עבדו. כנועים ודלים, אך יש מהם גם גאים ונאים ומעיזים ואף עוינים. לא אחת נגע גורלם ללבה, ולא אחד מהם, ערבי צעיר, שברק עיניו כגחלים הלוחשות, קסם ומשך את לבה. וגם גבריותם החומדת את האשה לבנת העור. וגם ייחודם בחייה של המושבה המבודדת. הנה, על אף דלותם שכמו השלימו עמה ועמלם המפרך משחר ועד ליל, דולקת בהם שמחת-חיים ותאוות-חיים. והאין הם כחלק מן הנופים ההרריים האלה, שכה אהבה אותם, נופים גאים וקשים, שואדיות ועמקים נחתכים בהם, ועתים עוטים הם שלל ירק ופרחים, ואווירם צלול ואופקיהם נרחבים עד למרחבי הים? לא, אין כלל ערבי אפור מופשט; מצויים יחידים רבים, שכל אחד מהם שונה מרעהו, ומהם הנוטים חיבה לנערה היהודיה האמיצה והחיננית, ומהם שהיא נוטה להם חיבה במסתרים...

הגברים היהודים במושבה הם "עולם" אחר. קנאים וקשוחים ותקיפים. להם "מותר". יש הנהנים מאהבת נכריות. כפרים ערבים מוקפת המושבה ונשים רבות בהן. נשים נאות. נשים חמות-מזג. נשים שבעליהן רודים בהן. נשים שחיי-עבדות חייהן. אך בנות המושבה – מי מהן תרהיב עוז בנפשה לגנוב מים מתוקים.

ועתה היא, העלמה, רחוקה מבית הורים, שכורת-גיל בזרועותיו. ביכורי אהבה הם. אהבה תמה וזכה, שכולה אחוות-אדם וחן-ידידות ואומן-מסירות, ברת-רגש וטהורת-לב. בכורי אושרה. אך השלם אושרה?

בית הורים לא השלים – ולא השלים הציבור. מורה בישראל וערבי אהובה? ומה גם שקדמו צעירים, בני איכרים רובם, שביקשו את ידה. אך נראה שלא הלחץ הזה הוא שחתך בגורלו של קשר-אהבה זה, בין בת האיכרים הנאה לבין הערבי המשכיל; אפשר שדווקא עמידתו לימין הלאומנים הערבים שגזרו על תקוות עמה היא שחתכה בו.

ובינתיים אנוסה היתה לעקור מן המושבה – ולאטו דעך הקשר העז, ודעיכתו כהצתתו במתח לא ישוער.

גברים צעירים אחרים, בזה אחר זה, חמדו בה, ואף שבלבה דלקו עוד ניצוצות האהבה ההיא, הרי דעתה הוסחה מהם – וניצוצות של אהבה חדשה נשתלהבו ובלעו את קודמיהם...

בלעו ולא בלעו.

ובינתיים חלפו שנים של גלגולים ונדודים ותלאות, לאחר שובה מחוץ לארץ, דכואה בנפשה ושבורה בגופה, שנים של מצוקה ובדידות וערגה, עקירתה אל המושבה אשר בשפלת יהודה וקשרה, קשרי-אמת, עם פליט השואה היהודית.

ענני סתיו נעים בשמים. שחר אפור. ודמי. גם הצפרים, דומה, שירתם עגומה וקטועה. מבעד לתריסים רואה הוא עלי שלכת. השירו העצים את עליהם המצהיבים, והרי הם נידפים, ברוח הצוננת, תלושים ממקור חיותם, מלשדיו של העץ המזין, המחובר לקרקע ויונק ממנו את חיותו ואונו. עגמה בעולם. נעלמו השחרים שטופי-הזוהר, נעלמו האופקים היוקדים, נעלמו השמים התכולים העמוקים של הקיץ. אצים-רצים ענני הסתיו כעדרים מבוהלים לבשר את בוא החורף על צינתו וסערותיו...

כתונת צחורה, ארוכה, זרועה ציצי תכלת לגופה. כאשכולות הבשלים רוטטים שדיה, ועיגולים רחבים, כהים, סביב פטמותיהם הוורודות. על עירום גופה הצח, העדין, הרך, פרושה הכותונת כחופה ומלפפת את חמודות איבריה החטובים. בעיניים עצומות מאזינה היא לשיחו:

– כן, לא יקשה להבין, יקירה, את ההתחלות של קשרי האהבה שהיו לך בתמורות הזמן והמקום. ודאי, חיפשת בכל קשר את האדם ואת הגבר ואת הרע; ביקשת בכל קשר תיקון לעצמך באהבה-ללא-תום-ובלא-מתום לזולת, לקנות אושר בדרך של מתן אושר לידיד-נפש. וכל אדם שאהבת –  בכל נפשך ובכל מאודך ובכל מסירותך הענקת לו אהבה המעשירה את הרוח ומרעננת את החושים. והיא, האהבה, כאש שמדליקים בה נרות רבים והיא עצמה אינה נגרעת. אך את אשר יקשה עלי להבין, לצייר לעצמי, הלא הן פרשיות-הגמר של קשרי האהבה שלך, היינו – אפשר כי התמוה הוא, שקשרי אהבה להוטים אלה בלא נטירת איבה נסתיימו... כדבר מחויב המציאות, כחזיון המצוי ושכיח.

עיניה עצומות, אך לבה ער ודעתה נתונה לדבריו. האם לא עוררו דבריו שאלת-תמיהה על עצמה, על טיב הקשרים ההם? ניכר, כי קשה עליה הדיבור – והמענה. אותה שעה חולפות לנגד עיניה דמויות שונות של גברים, עמם נפגשה בתקופות שונות של חייה רבי-הזעזועים והתמורות, התקוות והאכזבות, אשר רוו צער בשפע וקורת-רוח אמיתית ביד קמוצה, ועיקרה של קורת הרוח – באהבה עצמה, בה משען וסעד לנפשה ופורקן לערגתה.

– לא על נקלה, סבורה היא, כבשו הם את לבה. יש שקדם כיבוש הלב ויש שקדמה היענות האדם. תמיד היו צירופי-תנאים שהכשירו את הקרקע להתקרבות, סללו את הדרך לאמון, לאחוות-אדם. כך היה בנעוריה, כך היה בעודה תלמידה בבית המדרש למורות בירושלים שעה שתקופה ארוכה ארחה לצעיר העיוור – אשר עולם ומלואו היתה בשבילו ומסורה היתה לו בכל לבה; וכך היה בשנים שלאחר מכן, לאחר החתך החד שחתכו בחייה הנישואין האכזריים והמבישים ההם; האומנם לא היתה לה הזכות לאהבה גם אם טרם באה בברית הנישואין בשניה?

ועוד זאת. חיובים היו בגברים שידעה, שזכו בה, אהדה רחשה להם שעה שהעניקה להם את חיבתה, – כי איך תעניק אשה חיבה לגבר בלא שתגלה בו נקודות אור – אך האם פירוש הדבר שאת כולם אהבה ממש? לא ולא. עתים נקשרה באדם שהגתה לו הכרת טובה על שעמד לימינה בשעה של דוחק נפש, עתים, לרוב, כדי להשתחרר מעקת הבדידות המדכאה... אך מעולם לא הלכה שולל אחר ברק הכסף והנוחות והמעמד החיצוני שאין לו כיסוי באיכות-של-אמת, את האדם ביקשה, את הטוב ביקשה, ועתה, דומה עליה, שאת חפץ לבה מצאה. הטוב הזה צירוף הוא של סגולות-חן שחותמן אמת ואמון. האם הרבתה לבקש? תחושת האהבה על געגועיה וייסוריה, על חמדת תקוותיה היפות וצריבת כאביה המתוקים, ממלאה את כל ישותה והיא לה כאוויר לנשימה, בלעדיה תיבול, ונכונה היא לויתורים גדולים ולהקרבה גדולה וזה סימנה. וכל חפצה עתה להביא לו אושר בחייו רבי-הסבל... למה יזכיר לה את אשר היה בעבר? למה?

הוא שותק. אימתי שמע כדברים האלה? אפשר גם האשה שלו, אם ילדיו, גם בה פיעמה שאיפה זו, אך היא לא השכילה לתרגמה לשפת-המעשה. ועתה, לידו, האשה שאהבה נפשו – והיא הגמול והפיצויים והניחומים. אילו ידעה היא באיזה יסורי-איוב קנה הוא אהבה זו?

האם לא נפגשו שניהם. בימי הסתיו האלה, שהוא גם הסתיו הזהוב בחייהם, כשני פלגים היוצאים ממעיינות-מקור שונים וסופם מתמזגים בנהר האחד המפכה מים חיים? במאמצים נפתלים משכו הפלגים את מימיהם, נאבקים וחותרים לערוצי-מוצא, ועתה מביאים הם את עצמם ואת שפעת זיכרונותיהם וגעגועיהם אל זרם הנהר המשותף.

גשם קל דולף משמי עופרת אפורים, כבדים. הרוח מתעוללת בעלי שלכת קמוטים. הבתים הקטנים במושבה כרדומים, כמכורבלים בעצמם, והרחובות ריקים, דמומים. יללה קטועה, עמומה, בודדת של כלב שכוח נישאת מאי-שם...

היא שכובה על הספה, כנועה, נתונה להרהוריה, על הספה עליה רוותה חלומות ותקוות – ודמעות, ולילות-נדודי-שינה ולילות-חשק-וכיסופים ולילות חשבון-נפש-ודרך.

היא שכובה ומנמנמת. עוד מעט ותקיץ לעמל יומה. היא תקיץ – וזכרו הטוב של הלילה הזה ילווה אותה, יתרונן בקרבה, אף שעפעפיה ייעצמו לפרקים, בכיתת בתי הספר, אל מול הילדים השותים בצמא את דבריה... והוא ניצב וניבט דרך החלון – עגמה בעיניו.

שם, מעבר לחלונות, באחד הרחובות הסמוכים, עומד ביתו. שם רעייתו. הלילה הוא לא היה עמה. הוא עומד דומם, אך שני מוקדי-אש מלהטים ומייסרים אותו... ודאי חיכתה לו, בגעגועיה, ודאי יצאה נפשה אליו, בבדידותה. וזאת – על אף המרורות אשר האכילה אותו, בלא שמץ של כוונת-זדון, כל שנות חיי נישואיהם הדוויים. לא אחת, בזמן  האחרון, ביקשה, רמזה: "אל תלך"... "תישאר". מלים ספורות הגתה, – ולא יספה. חרש מלמלה. אף פעם לא הכבירה דברים. אף פעם לא הזילה דמעה... והוא התאכזר: "לא אשאר. עלי ללכת". שוב לא עצר כוח להישאר עמה. האם לא לעצמו התאכזר, בלא הרף, בשנים הארוכות ההן, בשנים "הטובות" ההן, בגיטו ובנדודים, כאשר כל עצמו הביא קרבן עולה ללא שיור למענה?

שחר אפור מפציע מבעד לעננים כמזיל דמעות... הוא מהרהר באשת בריתו הראשונה, אשר גם עתה, לאחר שנפשו נקשרה באחרת, זו אשת אהבתו האחרונה, אין הוא רוחש לה טינה ושנאה ורוצה בטובתה, אף שאין בידו לשהות עמה יחד... ועם זה ברי לו, שאהבתו למירה אשר בייסורים גדולים נקנתה לו, תהא מהולה תמיד, עד סוף ימיו, ומזוגה בטיפות של צער ומצוקת- נפש. ועל כן כה יקרה לו אהבה זו, והיא לו יותר מאהבת-נשים. האם תבין זאת, התרגיש זאת, או האם יהא הוא לה כאחד מן הגברים שקדמו לו בחייה, שאיש מהם לא חי כך את ייסורי הניתוק והשסע ואף את חיוב הצמיחה שבאהבה הגואלת, האחרונה?

למן שחר ילדותו העשוקה, המסוערת, המיותמת, נוהג היה להימלט אל עולם של דמיונות וחזיונות, של קסמי שירה וחדווה, כאל גן-עדן, שכל היקר והטוב מזומן בו... מן המצוק והייאוש של בית-אבא, המזועזע במלחמות ופרעות, על גבולות פולין ורוסיה, המביא בנפשו את לחמו, נמלט, ומן הצער והרפיון של נער זך-נפש שנגזר עליו להתמודד בנחשולים עכורים, עזים, מאוימים. והנה, שם, בעולמו שלו שכולו מחמדים, מצאה רוחו את תיקונה. לשנים גאו הדמיונות והחזיונות, פשטו ולבשו צורות והחליפו תכנים ורצונות ומאוויים; אך תמיד, תמיד היו הם מציאות פועלת בחייו, אפשר יסוד-השתייה שבהם, ואילו מציאות חייו ועולמו לא היו אלא חלום מר, אכול אכזבות ומפחים...

ובעולם החלומות יציר-הדמיון שכנה גם האשה, זו שהוא העריצה ופיארה בכל מכמני רוחו ומיטב סגולות אדם העניק לה. בחיקה ביקש אהבה וקדושה והתעלות ומקור תנחומים. תחילה היתה זו כנערה רכה, חברתו לכיתה בבית-הספר, לה חיבר שירי-אהבה בסתר, ואחר כך חברה לתנועת הנוער ואחריה – עלמה שהגיעה לפרקה, שיחד עמה נשאו דגל של מרד – וסופה פרשה, התעופפה לה, באחד בעל ממון בחרה... ואת עצמו המשיך לבקש באשה, את המלאך הגואל השוכן בגן העדן האבוד שלו. לא בשר ודם היא. שאינם אלא לבוש בלבד, אשה שלא ישות לה ולא ממשות, אור עליון ותום וחמדה גנוזה. והנה, שור, מה רבים גלגוליה וגילוייה וצורותיה ודמויותיה, אף כי אחת היא תמיד, משופעת אהבה ושופעת רחמים גדולים. אהובה בשבילי-חייו – עד כי הכסיף שערו וקובעת כוס האכזבות עלתה על פיה ועיניו נפקחו – האם נפקחו? הלא גם היום, לעת הסתיו והשלכת בחייו, לאחר שנתייסר בשואה ונתמוטט ביתו, עוד הוא מאמין בה וכמה אליה. עד אחרית נשימתו יבקש את המטרונה שלו, את מלכת לבו וחלומותיו וכיסופיו...

הנה היא, האחת... והוא רוצה להעלות את דמותה לפני מירה ולציירה בקוים אחדים.

ממרחקי זמן ומקום מטושטשים עמומים מתגלפת לעיניו תמונה. עיירה יהודית זעומה, עלובה ועליית-גג דחוייה ואפלולית. ועלמה צעירה משובצת בה. הוא זוכרה מימי ילדותו... אביב בהיר בארץ פולין ורינתו תפך ברוב חדווה ומשובה על פני שדות ואפרים ויערות. ואך היא, העלמה, דבוקה במקומה, ליד מכונת-התפירה, ליד אבא זקן וחלוש, ששיעולו מחלחל בצרימה מרה, ליד אמא שחוחה וקודרת כצל הנמוג. ושנים נוקפות, חולפות. מלבינות מחלפות שערה, קמטים נחרתים בפניה והלב רווי צער מפרפר באלם יגון. חן נעורים כמל ונובל וגוסס לאטו. אחת המעלה קורבן עולה את עלומיה. האין היא גלגולה של הצדקת הצנועה, המתרפקת על מצוות ותחינות ומעשים טובים, עושה רצון בעלה ומקימה וולדות וצופה לשכרה בעולם האמת, כמצווה בספר מנורת המאור[10]? עד מה אהבה?

עולה הנגינה החדגונית של מכונת-התפירה משחר ועד ליל, אך המצוקה כחית-פרא שלא תדע שבעה מוצצת את לשד חיוּתה, כגורל אכזר בל ידע רחם... ואי-שם, דחוקה ליד חומה אטומה, קרה, ניצבת אחותה, כנזופה ומבוישת, ומוכרת פרחים לעוברים ושבים... או שרוכי-נעלים לאדונים נדיבים. ובשעה מאוחרת, חומקת מתוך האפילה ומתוך הבושה בת-הזקונים המוכרת את גופה – כאשר ישיר העם בחרוזיו שהמיית בכיוֹ וצערו עומדים בהם.

חיות הן שלוש האחיות בלבו, הלא שלובות ומזוגות הן גם בעברו. פלגי צערן השקו את עץ גידולו. אך הנה עולה לעיני רוחו דמות חדשה... דומה, עדיין רואה הוא את הזיק היוקד בגחלי העינים העמוקות, היוקדות, הסעוּרות, הנוי הרענן, הצח, החם, והצמות הקלועות... אך מרי גועש בה ולהבות מהפכה וכולה דרוכה ליתן נפשה, שעל כן נס ודגל בידה... כי תמיד, תמיד עשוייה אהבתה כטבעת הנתונה בטבעת גדולה הימנה, ונעוריה אחוזים באש גדולה. יין האהבה והחמדה משכר-נפש-והחושים הומה בה, כפי שהוא, הנער היהודי, יידענה אך מחזורי שיר השירים ושירי הדודים ליהודה הלוי ומחברות עמנואל ועד לאחרוני המשוררים – והוא נשרף באש הכפולה שלה...

...לשנים – והוא נתערטל מחלומות נעוריו ונתפכח וגם קנה אמידות רבה – ארחו לו נשים אחרות, זרות, רחוקות... נשים אכולות יצרים ותאוות בצע ושררה. עזים היצרים וערומים התככים. היכן הוא ראה אותן? בחצרו של המלך ליר ובארמנותיו של המלך לואי החמישה-עשר בוארסיי... בתוך הסבך הנפתל של מלחמות עמים ומעמדות ומשטרים גועשת גם מלחמת המינים; יצאה האשה לכבוש את הגבר מצוידת בכל חמודותיה ופיתוייה, ערמתה ותבונתה, חולשתה שהיא כוחה, כוחה שהוא חולשתה, וכולה אומרת אהבה... ואחת – זכור לו – שבתה את לבו; הנה היא מהלכת בלבוש גבר, קולמוס סופרים בידה, נועזת וחצופה, ואף שם היה לה גבר: ג'ורג' זאנד... בחלומותיו ברחובות פאריס ארחה לו דמותה.

והוא רואה את הגברת דה-שאַטלאֶ, הדורה ומחוננת, נאה ויאה לידידה החריף והשנון והלוהט והסוער, לווֹלטר, ואין לה בעולמה דבר גדול ונעלה מחוויית-ההנאה-והעינוג. שכן האהבה היא – בלשונה – גדול החסדים שאין כלל בידי בשר-ודם להשיגו במלואו, הדבר האחד שראוי להקריב למענו אף את חדוות הידיעה וכיבושה. שיא חזון האדם עלי אדמות מהו? שני בני-אדם שנוצרו-נועדו זה לזו בדרך שלא ידעו לעולם שובע-של-רוויה וצינה-של-אדישות... ואולם, תואם כזה הוא גילוי שלא כמצוי; נאה ונשגב הוא יתר על המידה. לב המוכשר לאהבה כזאת, נפש כה חזקה וענוגה, באה לעולם אולי אחת למאה שנה – סבורה היא... דומה, שבריאותו של זוג כזה הוא כהישג החורג מתחום יכולתו של הבורא...

והעלם המצליח בעיר הגדולה – מספר הוא למירה – הנכסף לאורו של המערב, דמות של אשה ואהובה ופילגש מרחפת לעיניו, משרכת רגליה בארמונות מלכים הטובלים בתענוגות-בשרים ובזימה שהיתה לפולחן. וארסיי – ארמון תפארת מלכות בצִלם של אילנות אדירי-גזע, ערוגות ודשאים ומזרקות-מים ונוי פרוש ברוב נדיבות, אי של רווחה ושרירות וסביביו נחשולים גואים, זועפים, חמרמרים של דוחק ומצוקות וקנאה ומשטמה. ברק האור כמו סינוור את עיניו ואטם את לבו... שם מתגורר האליל, הקיסר הנרפה. אהבהביו-עגביו עם חמש האחיות מדהימים אותו. חמש אחיות, בזו אחר זו... כל אימת שמטייל היה בשדרות וארסיי – עמדו לעיניו...

הנה הראשונה, צעירה לימים ו"מפורסמת ברגליה הנאות ביותר בחצר, יפה כאמור וכינוייה בפי המלך בת-בכחוס". בערמת-נשים מדליקה היא ניצוצות חשק בלב המלך הפותה, שאדישות וסבילות ואף דכדוך היו מיסודות אופיו, והוא משלח את בעלה לניאפול – וכובשה. שלא בדומה לשאר נשי החסד של המלך לא נתאוותה לשכר, לתיאורים ולנכסים. לתאוות הכבוד נתפסה. רווה אהבה עד לתשישות. עד שנשתלטה עליו. ועתה רבות מבקשות את קרבתה וסעדה. היא מתלווה למלך במסעותיו, בביקוריו במבצרים, בציד, וכל חפצה להיות maitresse en titre. ואף סופה שהתפוגג קסמה  ונתרופפה משיכתה. לא, הוא לא יסכים שממזריו יהיו בעלי זכויות כנסיכים... הוא כבר רווה את יין אהבתה.

אותה שעה חיה בבדידות מנזרה, אחותה של אהובת המלך מַדם לואיז ז'ולי דה מאי-נאֶסל, חולמת אף היא על כיבוש לבבו, רוקמת בקור-רוח מזימות, מפצירה באחותה הבכירה להזמינה לחצר. ולואיז, הבודדת, המאוכזבת, הזקוקה לאיש-אמונים, ממלאה את חפצה של פאֶליסיטה, אחותה החביבה עליה. היא אומנם נאה פחות מאחותה הבכירה, בלא ברק הטוּב והעדנה שלה, אך נועזת וחצופה ושנונה הימנה, ומפוכחת מאוד גם בעוררה רושם של תמימות, ושופעת בדיחות-דעת מלבבת. ולפתע מתברר לו, למלך, כי פאליסיטה היא לו הכרח-חיים ממש בשעמומו-מרוב-רווחה, והוא אף מעורר את קנאתה של הבכירה ומתגרה בה ביתרונות אחותה הצעירה, רב עמה על זוטות, מגיס לבו בה, נוקם בה אכזבתו ממנה; ואת יריבתה הוא משתף בטיוליו לקוּמפיאֶן, לפונטנבלו, מגלה לה אותות חיבה. רבוי מחזריה מגביר את ייצרו. והוא מעניק לה ממונות והכנסות ומגורים בוארסיי – "ואחר סעודת הכלולות שלה מגיש לה את הכותונת". והיא שולטת על המלך ועל בעלה ומאהבה בצדה ופמליא של ידידים ומעריצים... (הבכירה, שהוכתה בנשקה שלה, מרוצה, לפחות, שלא איבדה את חסדו של המלך לחלוטין...) הוא מתקין בשבילה ארמון, המפורסם בגזוזטרתו הנשקפת אל הסאנֶה. בגנו של המלך הגדוש עתיקות ופסלי-שיש עומד הארמון, לרגלי גבעה, בסמוך ליער, ובו מיטב חפצי-חן, שבילים עלומים ודלתות סתר. וטרקלין סעודות ספון בזהב-ותכלת. היכן עוד בנה מלך לאהובת-לבו ארמון אשר כזה?

בחודש השמיני להריונה תוקפת אותה הקדחת. גם הקזת דמה שלוש פעמים ליום אין עומדת לה. סופה מתה בחלייה (הורעלה?), גופתה נזרקה לרחוב והמון העם מתעלל בשרידיה, מבזה את זכרה – את מלכו השנוא, המנאף הנאלח הוא מבזה... המלך נעצב אל לבו – ולואיז מנחמתו... וכאשר גוברת בו מחדש, לשעה, התשוקה אליה, היא מלווה ברגשי נוחם וחרטה, נשיקות מהולות בדמעות, כמיהה לשכחה וחרדה מן הגיהנום... בלילות הוא שוכב עמה, ובימים יש והוא צם ורוחו מדוכדכת עליו.

אך גם בה נתייגע... ואז הגיע תורה של האחות השלישית מארי אן דה לה טורניי, הנשואה לאחד מרקיז. "אלוהים, האם לא הקנה ציור דיוקנה תהילה לה ולציירה? אף כי, כאחיותיה, בת לגזע-נשים סוער, להוט-יצר, עז-ערמה, תאב-כבוד-ושליטה, המלך התאהב בה, כנער רך, תופס את מכתבי מאהבה (השלישי) ומוכיח לה, שהוא בוגד בה... ואין הוא חש ומרגיש, שהוא עצמו כבר אחוז ברשתה, שנוצח ונכבש, כחומר ביד היוצר כן הוא בידה, היד המלטפת והטורפת... עמידתה צוננת, אדישה, גאה, אין היא עונה למכתביו, מבקשת לכבשו ולהכניעו כליל...

יודעת הבכירה את כל המתרחש וחשה בו, מי כמוה מבין למזימות אחותה, אך חסרת-אונים היא, שריד אהבתה שלה ניתן לה בחסד, במשורה, סעודותיה עם המלך רוויות-עצב, מתפרנסת באשליה שסופו לחזור ולאהוב אותה. ויום אחד הוא מכריז בגלוי באזניה את הדברים המערערים וממוטטים את עולמה: מאוהב הוא באחותה. היא כורעת לרגליו, נכונה להסתגל לכל מצב, לשרתו כשפחה, ובלבד שלא להיות מגורשת ומודחת מעל פניו... והוא דוחה אותה.

אך עתה כבר כובשת שליטה בחייו האחות הרביעית דה לאַוואַנקוּר, והיא, היודעת את כוחה, כוח שליטה בו, מתנה תנאים מפורשים: ארמון, אחוזה, שכר חודש, יהלומים, זכות למשוך מקופת המדינה בכל שעת צורך, תואר נסיכה, ואם תלד – יהא ילדה מאושר כחוק... חפצה להיות לו maitresse declaree... העז בנשקה – אדישותה, החזק באיומיה – שיבתה למאהבה... ובפאריס שר העם פזמוני-לעג עליה ועל המלך האוהב אחיות, בזו אחר זו... אך הוא, המלך, תקיפותו וקנאותו גוברות וטורפות בו. בלילות מתדפק הוא על דלתותיה הנעולות, וסופו שהוא משיגה, שמח בה, נענה לכל מבוקשיה, עושה בחברתה – ובחברת אחותה, הצעירה ממנה, החמישית באחיות...

גם הפעם אין הוא, המלך, משיג כיצד נתרחש שוב השינוי בנפשו, כיצד פג חפצו באחות הרביעית, המחוננת בנשיות חריפה וכובשת, וכיצד כבשה אותו כליל הצעירה באחיות, הפשוטה שבכולן, שדיבורה גס וכולה חושניות גדושה, סוערת, בראשיתית. להט בה וחדווה בה ופיתויים בה. מתגלה לה, שגם היא מאוהבת בו... ועם זאת מחלחל בה חשש, שמא יחזור בה אשר אירע באחיותיה. אולם היא יוצאת לקרב, מגבירה את פיתוייה ודחיותיה, נועלת את שעריה וזרועותיה... עוד היא מתחרה על הבכורה עם אחותה, אך כבר ידה על העליונה... הנה היא, עזה ולוהטת, פרוות נמר על כתפיה החשופות, הצחות, הרכות, סרט רחב עוטר את חזה הנאה, צחוק-ילדות בעיניה התכולות ושפתיה הלחות כשופעות עסיס... רוך וגסות חברו בה – וערמת נחשים נפתלת, אורבת, מדהימה ומפתיעה. אף בעיני המלכה מאריה, לשצ'ינסקא, השכילה לשאת חן... צעירה לימים מתה. כמו בפתע. בת כ"ז היתה במותה, שלא נודעה סיבתו (האם הורעלה?).

כי"ד בי"ת שנה רצופות החזיקו בו, במלך לואי הט"ו חמש האחיות. הוא שלט בצרפת – והן שלטו בו.

האין בכל אשה גם מן היסוד הזה ממנו קורצו חמש האחיות – מהרהר הוא – ומן החפץ של הכיבוש והשררה על בן-זוגה? והאין בכל גבר מיסוד החולשה והרפיון של מלך הצרפתים? והעריות, אשר דורות של מחוקקי דת ומוסר ועיקרי תרבות ביקשו לאסרם באזיקים ובסוגר המשפחה, מתקומם בלא הפסק, ורבים מה רבים, גילויי מרדם וצורותיו. ויש שהדעת מאשרת והלב מכחיש. ויש ויפרוץ המרד כסופה טרופה בסתיו החיים, בגיל עמידה, לאחר שנים ארוכות למודות-יסורים-ונסיונות, בכוח-בראשית יפרוץ, יכבוש, יצנוף בעוז. האם לא נתנסה גם הוא בכך? תחילה שכור מרדו היה, דרוך צדקתו המלהטת, ואך לימים התחיל משיג את אשר נתרחש בו ותופס אורח חיים אשר חי. ועתה, לאחר שנתערער כליל במלחמה מעמדו כאחד מאדירי העשירים, מבלי-עולם, ולאחר שטעם מטעמם המר, המאויים, הממוטט את הגוף והנפש של הגיטו ונדודי הפליטות והשכול – עדיין מרחפת לנגד עיניו מלכת-לבבו, כלילת הנשים, חמדת האדם, תפארת נעוריו...

באחד הערבים, בשיח של רוח טובה שהתגלות לבבות בה ורחשי-אמון-וחיבה, הוא אמר לה, למירה: – חש אני, כי הקשר בינינו קשר-הגורל הוא ויהיו מבחניו ועתידותיו אשר יהיו, והוא כבר חתך בחיינו ובחיי הנפשות הקשורות בנו. הן לא עגבים ואבהבים מעניינו ומייחודו של הקשר בינינו, בין השנים, אשר מחצית חייהם הראשונה, העמוסה אכזבות ומפחי-נפש כבר מאחוריהם; והוא מחייב אורך-רוח וגבורת-נפש וכושר-עמידה אל מול צרוּת-עינם של הבריות וקנאתם וצביעותם ואל מול חולשותינו אנו. הנגלה את הכוח הזה?

עמדה דממה עמוקה בחדר. מבעד לחלון השתרעו התפרקדו מרחבי חולות שגבנוניהם המעוקלים הצהבהבים מכסיפים באור הירח. חום כבד, מחניק נשימה, גושי-אויר שנקרשו. כוכבים קורצים. וגחליליות. מתוך הדממה הלהוטה עולה לחשה של מירה:

בעיניים פקוחות הולכת אני לקראת קשרנו, לקראת ברית-החיים עמך, היקר לי. ולבי פתוח והומה ועורג לקיומה. שיבה זרקה בשערותי, בנסיונות רבים ומרים נתנסיתי, אך לבי תמים וצעיר וחם וער, כאז... אתה האדם כנפשי וכרוחי, כאשר נצטייר בדמיוני מילדותי, וכל יפי רוחי שיוויתי לו. כל גילויי הידידות כאין וכאפס הם לעומת הידידות הזאת, לעומת האהבה המאוחרת, הזאת, הצומחת בין השנים, שגם אם כולם מכזיבים ומתמוטטים, אין כוחה של זו פג לעולם והיא מקיימת את האוהבים בטוב וברע, בששון וביגון, היא מעבר לפיקחון ולשיכרון, כפלדה שחושלה במדורות אש רבות – ובשעות מסה וחירום היא נבחנת – ועומדת... האם לא כנערה מאוהבת אני בעינך? נערה פתיה, פותה? אין אני בושה בכך... זה חפצי וזו תשוקתי – אהבה מושלמת ושלמה, סלחנית אך גם מחמירה, ורק דבר אחד בלבד אין לו לעולם סליחה ומחילה וכפרה בעיני – בגידה... בהשפלה הזאת לא אוכל שאת...

הוא מלטפה, מחייך ושואל על דרך הבדיחות קלת-הדעת:

– האם יש, לדעתך, בידי אדם לאהוב שתי נשים בעת ובעונה אחת?

היא שוקלת את שאלתו, כחוככת בדעתה, מהססת קמעה ותשובתה נחרצת, והיא כנפגעת:

– לא, אני אין אני מאמינה בכך. מבקשת האשה את כל הגבר האהוב. אין רבוי באהבה, שדרכה להתרכז ולהתמזג בנושאה, ואך האיבה פושטת על פני נושאים רבים, כאש המכלה בשדות קוצים...

כיצד תוותר האשה על ייחוד אהבתה ונפשה? הלא גם האשה הערביה, אשר בעלה יקח צרה על פניה, הכנועה והמושפלת והמורגלת בשעבוד ובחרפות, – עניין זה פוגע בנפשה, גם לה נפש... מי אשה ותשלים? זכור מעשה שרה והגר...

הוא מהרהר בדבריה (וסובר כמותה), ועם זאת מזכיר לה את המעשה במלך הצרפתים אשר נשאל שאלה מעין זו במסיבת-רעים הוללת, הרים המלך את כוסו ואמר: הרי זה יין בורגונדיה המשובח והאהוב עלי, אך האם פירושו של דבר שאין אני אוהב גם את יין שמפניה ואת יין הריינוס ושאר יינות משובחים?

אין הנמשל דומה למשל – משסעת היא אותו... והיא מרגישה בנפשה רגש של אביב, של זוך, של חדווה רעננה – נעלמה הבדידות העכורה, המדכדכת, נעלמה ואיננה...

הוא רואה את עיניה הנעצמות ופניה כמסכה חיוורת ועיגולים כהים רכים פושטים סביב עיניה ונחירי אפה הקט מרטטים לאטם. מיוגעת היא וזקוקה למנוחה ולשלווה רבה, וביחוד לאחר המקרה המר שאירע בה זה מקרוב, הבוער בצריבתו הממושכת... כחתף בא עליה הדבר, כסיוט שזינק בפתע מן המארב, סיוט בלהות... גם אז היה ערב. רדומה המושבה. היא שכבה לה, נחה, נים-ולא-נים, תפוסה להרהורים והוא – במרכזם. בפתע נשמעת דפיקה בדלת. היא מתעוררת וקרבה לפתח. קול השואל – האם הוא מתגורר כאן, עמה? – לא, הוא איננו, עונה היא חרש, כשהיא עומדת מאחורי הדלת ולבה מנחש רעות. – פתחי-נא, פתחי מיד – חוזר ומפציר הקול בחוסר-סבלנות, קול אשה תקיף שזדון ורשע בו. היא לא פתחה, ואור לא העלתה, וחזרה ואמרה: הוא איננו. ואותו רגע ניתך עליה נחשול שוצף של גידופים וחרפות, שגבר והלך והזעיק את כל הדרים סביב... חלונות נקרעים, ראשים מציצים, עיניים תרות אחר מוקד השערוריה להתחמם באשו... אנשים ונשים מתייצבים בפתחי בתיהם לתהות על המתרחש, להאזין לזעקה שהחרידה את שלוות המושבה, שנפל דבר בתוכה...

הגידופים היו כברקים וכרעמים, כמעיין המתגבר בקצפו, וכל אחד חריף ומכאיב ופוצע ומשפיל מרעהו, ובינתיים מתכנסת סביב אוכלוסיה של בריות, וביחוד נשים שמחות לאיד, דלוקות קינאה מאז ומתמיד, נהנות ומתבשמות מן המהומה המפתיעה והמסיחה דעת מן השעמום וממצוקות הבית והמשפחה ומשאר עניינים... והיא עומדת באפלה, מאחורי הדלת, מוכה ומושפלת, סופגת צליפות פרגולי-האש וחשה בכוחותיה האוזלים ולבה בקרבה מתפרפר ואישים מנצנצים בעיניה – ושותקת. הה, עד מה מגנים אותה ומשפילים אותה ומכפישים בעפר ומתעללים בכבודה וטופלים עליה עלילות בלע נתעבות! אך היא אין היא עונה דבר. מה רוצים ממנה? מה חטאה ופשעה מה? למי הרעה? ומתוך החרפות של האלמונית בוקע ועולה דיבור אחד, חד וחריף ומתיז גיצים – מופקרת...

אחר כך נדמה הסערה, ועליה ירד ליל עינויים ונדודי שינה. היא מתייסרת בצרת נפשה, בעלבונה, בכאבה, אך דומה, כי גם מתחשלת ומתחסנת באהבתה, שטהורה וברה וזכה היא. ורק השנאה אל האלמונית אשר חירפה אותה על לא עוול בכפה בוערת בה עד לבלי הכיל... הה, אילו היה בידה לנקום הימנה, מן המרשעת, נקמת דמה השפוך, והיא – ללא מגן, אשר בודדה, מוסגרת לשיני-הטרף האכזריות של הרחוב וללעג המושבה ולהולכי-רכיל...

משחזר סיפרה לו על אשר אירע לה – והיה בדיבורה מן ההשלמה עם הגורל, עם רשעות הבריות, עם תאוותם להתעלל בזולתם, עם הנאתם להתקלס בכבוד אחרים ולרדת לחייהם ולשים עצמם שופטים ופוסקים על מעשיהם. ועל האני-מאמין שלה חזרה והטעימה, כי על אף הזעזוע והתקפת-הפתע, אין היא נבהלת ונפחדת, וודאי שאין היא נרתעת ונסוגה ובברית אהבתה לא תבגוד...

הוא האזין לדיבורה המאופק, הכבוש, המיושב והשקול, אף שנסערת ומזועזעת היתה, והסתכל באישוני עיניה שלחשו כגחלים בתוך המסכה החיוורת של פניה, גאה על עמידתה, על עוז רוחה, על שלמות נפשה.

אם אך אתה תהיה עמדי – המשיכה בלחש משל קראה את הרהוריו – עמוד אעמוד בכל מבחן... והולכי רכיל ומלבי דיבה לא יכריעוני, לא ידבירוני... כלום מקרה ראשון הוא, אשר ימצא עצמו אדם יחיד ניצב בעמדה חשופה, חסרת-מגן, אל מול התקפות הרבים, קשתותיהם הדרוכות בידיהם, וחציהם משוכים רעל ומשטמה, – והוא בלתי מנוצח, בוטה בצדקתו ומעוגן באמתו ומשוריין באהבתו? וביחוד אמורים הדברים באשה, שרבים אורבים לאידה וששים לו... ועתים אין לה מנוס מתשלום המחיר הזה הכפוי עליה, תמורת אהבתה הזכה.

השחר עולה באופק, מעבר לגבעות החול החשופות, אשר הרוח מלטף עורן המסולסל, ומתוך ערפילי הסתיו הכהים, הקודרים, העגומים מתגלפים שרטוטי הבתים הנמוכים והם כטובעים בים החולות הנודדים. לאור היום כמו נמוג רישומו של הסיוט שהחרידה בלילה. שניהם ממהרים לעיסוקיהם. והוא לוחץ את ידה – ויוצא את חדרה, שבין כתליו השלווים התחוללה זה מקרוב עלילה עזה. מהורהר, עיניו מושפלות, משל לא רצה לפגוש באדם, ממהר הוא אל תחנת הרכבת.

הוא נסע לפגישה עם בתו  הקטנה, יחידתו יקירת נפשו, אשר לא ראה אותה כמעט מאז נטש את ביתו, ולבו הומה בקרבו מרוב התפעמות של צער וגעגועים ודריכות אליה, והוא סופר את הרגעים החולפים ומקרבים אותו למחוז חפצו. תחילה, בזמן הראשון לניתוקו מביתו הוא כמו לא נתן דעתו עליה, והחוויה החריפה, החד-פעמית של המעשה הנועז שעשה, מלווה תחושת אושר-ההישג ויסורי-נפש גדולים – בלעה אותו כליל, בשכרון ובעלפון נתון היה, משל דלקו חושיו... ואך עתה, ברכבת הדוהרת, מרחפת לעיניו דמותה של הילדה, בתו, ואינה משה – תמה ונאה ותבונה בה וצער שקט... האם הוא לא גזל ממנה, באנסו, משמחת ילדותה, האם לא קיפחה, עשקה, העליבה... האם לא גזל ממנה כאחד הנבלים, הריקים, את אביה, את עצמו, את משענת חייה, את בטחון עולמה, את אורה וישעה ויקרתה? הוא שומע קול הלוחש לו: – האומנם בך האשם, האין אתה עצמך קרבן של עוול מר? כיצד להיחלץ מן המצוקה, מן היסורים, מן הסתירות, מלשונות האש הפושטות אליו מעברים וצורבות את נפשו ומעכירות את רוחו? ודאי, מצויים אנשים הגוברים ביתר קלות על עוז לבטיהם וכובשים את כאבם ומבקשים להתעלם מקרעי נפשם ולהחריש את שוועת לבם. והוא יודע ומכיר אבות למשפחות שסועות, שנפרדו מביתם, נטשו את ילדיהם, ומהם שבנו את ביתם ועולמם מחדש וגם ילדים חדשים נולדו להם... כל אלה מעשים בכל יום. פרפורי מוות בהם. ואך המחריד הוא גורל הילד, הנקלע בכף הקלע של חורגוּת שנכפתה עליו על ידי הוריו, המשוטט כביכול בהריסות חיים שחרבו עליו בפתע, מבלי שידע מדוע ולמה, שדוּד מביתו...

אצה רצה הרכבת ולעיניו חולפים מראות עבר – מאז הולדתה של הבת ועד עצם הימים האלה. הוא רואה את הייצור הרך, המתרפק עליו, הכמה לחיבוקו, לחסדו, המלווה אותו בעיני תוגה בצאתו לעבודת יומו, המצפה ברטט לשובו, לספר לו על משחקיה ולימודיה וחברותיה – ולהאזין ברוב כוסף לסיפוריו... אור חייו הוא, צוף ומתיקות בכל איבריה, בעיניה הזוהרות, בתווי פניה העדינות, מעיין של חדווה מפכה, עדנה וחסד בכל חזותה וישותה, ועם זה – פיקחות מבוגרים וחן נשים ואופי נמרץ וקומה זקופה ואומץ-רוח ושמחת-חיים נושקים בו – אהבתו אותה, שלעולם לא הביעהּ במלים, עולה עתה כפורחת, ויותר מתמיד, שקוייה ערגה וצער כאגל דמעה טלול... בכל עוזה וכאבה. איכה לא הרהר בה קודם לכן, שעה שנטש אותה? והוא חש ויודע, שגם עתה, חרף כל מה שהמיט עליה, לא פגה גם אהבתה של הבת אליו, אהבתה הפצועה, כשם שקשורה היא ודאי גם באמה, ומכאן מבוכת נפשה הגדולה המוצצת את חיותה, ונבצר ממנה להבין ולהשיג את המתרחש – התגבר שׁוֹאָתה? והן גם מדורות הגיטו צרבו בה.

הילדה הזאת, בתו, אשר שחר חייה הפציע לאור דליקות מלחמה ורעמי התפוצצות, במנוסה מאויב דמים הדולק אחריה ברכבו ובאוירוניו, אשר ילדותה רוויה פליטוּת וחרדות ומצוקות – עוד לא היה סיפק בידה לנוח בחיקה של הארץ החדשה, חוף מבטחיה, וכבר בא עליה שבר חדש...

והאם עליו עצמו לא בא דבר הפירוד כשואת-חתף אף שזמן רב הבשילה? והרי אף היא עצמה, האשה שהוא עזבה, לא בעל בלבד אבד לה, עולמה חרב עליה; ואשה אחרת כבשה לה מקום בלב בעל נעוריה ואבי ילדתה. ודאי גם היא נדהמה תחילה, לא הבינה את המתרחש, הן תמיד מורגלת היתה להקל ראש בנפתולי חייו ולכרסם בו ולראות בו קניינה שרשאית היא לנהוג בו כעולה ברוחה, קניין עדי-עד. אחר-כך הוסיפה לקוות ולהאמין, כי סופו ישוב אליה יום אחד, בחשאי, יבקש את מחילתה וסליחתה, ואז תאיר לו פנים ותשוה להיות אשתו כקדם, וטובה יותר... אך הנה חלפו נקפו חדשים, שנים... והוא איננו. הפירוד, דומה שאין לו תקנה. במשך הזמן הזה הם נפגשו, לעתים, לטפול בעניינים משותפים הטעונים סידור. ורק בעניין הזה לא דיברו, משל לא היה קיים כלל. משל לא חתך בחייהם ובנפשם. כמו בושו לדון בו, לפתוח בשיחה עליו, או שחסרו המלים ההולמות. והיא לא ביקשה דבר, לא קיבלה, כביכול קיבלה את הדין, משל היה זה המשך לגזר המלחמה שירד עליהם כחתף-גורל, הגיטו, הנדודים עם הגלים הסוחפים של הפליטים והעקורים והנמלטים על נפשם במרחביה של רוסיה הלוחמת; ואך כבדרך אגב רמזה, לעתים, לילדה המתגעגעת אליו, השואלת לפשר העלמו – ותשובה אין בפיה...

ופעם אחת... היה לילה. הוא בא לביתו, ששוב לא היה ביתו, לבקר את בתו. שמחה הילדה ושמח האב. שיחקו ושוחחו. דבר לא שאלה לפשר ההתרחשות שהתחוללה גם בחייה, שגם חברותיה לא אחת שאלו לה ואחר-כך נרדמה.  הוא ביקש להשכיבה במיטתה, כתמיד. והנה הוא מרגיש בחיבוק זרועות הנכרכות סביב צוארו כמתחננות ושפתיים הנדבקות בו בנשיקה מלהטת. הוא מבקש להיחלץ מחיבוקה של אשתו, ששוב אינה אשתו, ועם זה לא לפגוע בה. הוא מנסה לומר לה דברי-פיוסין והרגעה, ולדבר על לבה שתשלים עם הקרע שאין לו תקנה, הקרע בחיי-משפחה שמתחילת ברייתם לא עלו יפה, ומוטב לראות לעתיד מאשר לחטט בפצעי עבר. כלום אפשר לכפות רגש ואהבה? תהא, איפוא, דאגתם המשותפת נתונה לילדתם, ולא למאמצי-סרק שדופים להחזרת גלגל-חיים סדוק ולתיקון המעוות שעיוותו. ודאי, כאובה ואכזרית המציאות, אך מה בצע להתעלם הימנה ולהוסיף צער על מכאוב: ילך-נא כל אחד בדרכו... הרי לא מעשה שרירות הוא, שגיון לבב, אלא תולדה ספוגה דם ודמעות של שנות חיים ארוכות, מרות... הן ראה ראתה, כי בשנים המאוימות ההן של המלחמה והגיטו והבריחה והנדודים, לא נטשה, ואדרבא, על חייה שמר כעל אישון עינו, ואולם עתה, דוקא עתה לאחר בואם למולדת, עם ההרגעה וההרפיה, שוב אין הוא עוצר כוחות נפש לחות עמה... האם ברע לו ייטב לה? אין הוא אוהב אותה – ומה טעמם וטיבם של חיי משפחה בלא אהבה?

היא שומעת את דבריו ויודעת כי אמת בפיו, אך היא מתחמקת מטענותיו ונמלטת מבקשותיו ומתעלמת לחלוטין מלקח חייהם ומשמעותם. יודעת את האמת ומורדת בה ואינה משלימה עם הפירוד – וגם מוצא ודרך לאיחוי הקרע אין בידה. הוא מבין לנפשה ולרוחה, ואין הוא כועס עליה על השנים הרבות, מיטב חייו, שבהם האכילה אותו מרורות... (ואולי גם בכך – מהרהר הוא – אין היא אשמה; הן לא בזדון נהגה בו; ואך הזיווג הוא שלא תאם ולא עלה יפה. גזירה שלא כל בשר ודם עומד בה).

אצה רצה הרכבת, ובמקביל לה אצים רצים הררי הכרמל החשופים, המסולעים, נעווי הצורה, חלולי המערות, חתוכי הערוצים והואדיות; הנה שם, באופק, מלבינים הבתים הקטנים, הלבנים של תלמי-ים, המושב, אשר שם מצוייה  עתה בתו, יקרת נפשו, חמדת חייו. הוא יורד מן הרכבת ומפסיע בשדות, לעבר המושב, גשר עץ רעוע על פני תעלה. שביל עפר בין שדות תירס קצורים. ופיסות אדמה חרוכה בלהט הימים. מצולקת, דרוסה ודרוכה. עגלה חולפת על פניו, ותמרות-אבק יבש פושטים אחריה. מַשק ממטרות סובבות עולה מאי-שם. הנה הוא, המושב, חבוי בין עצים ירוקים, מתרפק אל החוף השלו, הרענן...

צעדו אטי, כבוש ובלבו – ריגשה עזה, צפייה דרוכה, התפעמות מסחררת. ליד החדר בו היא מתארחת חבורת ילדים המשחקים על הדשא. ילדי הכפר. הם מסתכלים בבא וחוזרים למשחקם. הוא מהלך מהורהר ומגמת פניו החדר ההוא. לפתע ניתקת אחת הילדות מן החבורה ונמלטת על נפשה, משל רדפו אחריה... האם לא בתו היא?

הוא נכנס אל החדר הריק – דייריו בעבודה. ספה, שני כסאות., כוננית וספרים עליה, אגרטל ופרחי-ציפורן בו על השולחן הקטון. דממה. מבעד לחלון המרושת צוחק אליו הים, רענן ועליז, שוקק וקורץ ברבואות עינים זוהרות בשמש. שיח סגול-עלים מטפס ועוטר את החלון. גפנים כמולות-עלים ובצורות-פרי, דרוכות ומעוכות, שכובות שורות שורות... בבת-אחת הוא עומד על מטרת בואו, תולש עצמו ממראות עיניו, מהרהוריו, מתדהמתו – הילדה, הילדה היכן היא?

הוא משוטט בין בתי-המגורים, בין הצריפים, בין עצי החורש הסמוך, ליד גן-הילדים, מחפשה ונפשו יוצאת אליה. לפתע הוא מבחין בה, – הנה היא! חבויה בצילו של צריף, כדבוקה לקירו, ורק עיניה היוקדות, הטובעות בדמעות, אחוזות בו... בתמיהה, בהפתעה, בשוועת-אלם, בתפילה זכה.

הוא קרב אליה. – חמודתי, ילדתי, שלום לך – לוהטות שפתיו ברעדה. והוא חש והנה נחנק הדיבור בגרונו. היא שותקת. דמומה וסעורה כאחת. עתה עיניה מושפלות לארץ.

הוא אוחז בכף ידה, כאשר נוהג היה בטיולו עמה, והיא אז מתנתקת כפעם בפעם ממנו וחוזרת אליו שוב, מקפצת סביבו, מצחקת ומפטפטת, בטוחה בו ושמחה בו. ואילו עתה... היא מרימה את עיניה, מסתכלת בו רגע – ומבקשת להימלט. הוא אוחז בה – ושומע את דפיקות לבו הנחרב. – יקירה, אהובת-נפשי, מה לך? והיא, מכווצת ומכונסת בעצמה, נפתלת בצערה, מתמוגגת בדמעות. הוא מלטפה – והיא מתחמקת ממנו. הוא מדבר ניחומים באוזניה – והיא אינה שועה לו. מרת-נפש היא ומחאה סוערת בה – ומחאתה בתגובתה.

הוא אוסף מבטו ממנה ומבקש לחזור לחדר-המגורים. דמעות עולות בעיניו, והוא מסב ראשו לצדדין, סומכו אל קיר הצריף ועמידתו רפופה. עתה היא מתקרבת אליו, כמבוישת, בהיסוס. הוא מלטף את פרעות שערה הסתור, מחבקה, והיא נענית לו, כנועה ודכואה. הזאת ילדתו, שתדיר היתה מקפצת כאיילה בהרים, תדיר הומה ותוססת וגועשת ורוחשת חדווה ומשובה?

קמעה קמעה עולה בהירות בעיניה, כבהירות השמים לאחר המטר הכבד המתבהרים מחשרת עבים, מתפוררת ומתמוגגת, וחיוך קל פושט על עיניה הרכות, הנאות, חיוך של פיוס וחיבה. עתה מטיילים הם, האב ובתו, רגועים, מנוחמים, בשביל המתפתל בין שדות השלף בכיוון למושבה הסמוכה, אשר שם אין אדם יודע אותם וכל אשר התרחש בחייהם, נתונים לעצמם ולנפשם, אב ובת שאיש לא יפריד ביניהם לעולם, ושם הוא יקנה לה דברי-מתיקה וצעצועים כאשר תבקש... דבר הלמד מעניינו הוא, שיקנה לה, כתמיד, והוא עוד יבוא ויספר לה מספוריו וגם ישמע מפיה על לימודיה ועל חברותיה ועל משאלות לבה ועל עיסוקיה, כלומר שלא אבד לה אביה כאשר חששה, אולי לא זנחה ולא שכחה, ולא המירה באחרת, והוא שלה, אוהבה ואהובה, כאז, כתמיד. ערנותה חוזרת אליה ובטחונה העצמי, ועתה היא מגלה עניין בכל המתרחש סביב בשדה – ארנבת החולפת חיש מהר ונעלמת ולהקת ציפורים הזונקת ביעף כחץ שלוח למרום, העדר הרועה בעצלתיים תוך כדי הילוכו והכלב המכשכש בזנבו וחורץ לשון ארוכה ונושם בכבדות בחום ונלחם ביתושים, והיא קוטפת כל פרח ששימר את חיותו וצבעו וחינו בשדפון הקופח ושורף, היא עצמה כפרח הבודד רב-חיות בעולם קשוח ואכזר... ולפתע היא מעלה באוזניו שאלה-משאלה, – האם אין בידו לסייע לה שתישאר בכפר, משל אמרה: בית אין לי, יהא כאן ביתי...

על חפצה זה חזרה לא אחת באוזניו גם בפגישותיה הבאות עמו, שכל אחת מהן מלווה היתה צער ופיוס, פגישה פגישה וגורלה. עתים רגוזה ועולבת בו, עתים רגועה ומאירה פנים, ותמיד מבקשת לשהות עמו עוד ועוד. ותמיד חושיה ערים ורגישים ולבה נפעם וכולה תוהה על חידת חייה וגורלה וההתרחשות בבית הוריה. ומעולם אין היא שואלת לטעם העזיבה והפירוד, ואדרבא, כאשר ביקש הוא פעם לרמוז לה על כך, חתכה ואמרה, שאין היא זקוקה להסברים ולדברי-כיבושין, כי יודעת היא ומבינה הכל... כן, היא יודעת ומבינה הכל – טוענת היא בהטעמה – לא תינוקת היא... רבות כבר ראו עיניה בניכר, דליקות ורציחות, המוני יהודים אשר המוות דולק אחריהם, וילדים רבים, חסרי בית ויתומים ומוכי גורל, ילדי יהודים נרדפים ועשוקים ונאבקים על פירור לחם וטיפת חיים, ומהם העומדים לימין הוריהם המושפלים, האומללים... כן, לא תינוקת תמה היא, היא מבינה ויודעת הרבה, הרבה...

– יודעת ומבינה הכל – טוענת היא בהטעמה – לא תינוקת היא...

ושוב לא יספו לדבר בעניין הזה. כי היא גברה על משברה וחזרה לאיתנה, וגדלה כפורחת, ואך מיהרה מאוד לגדול ולהתגבר ולהתעצם, כנמלטת מילדותה...

מן הפגישה הראשונה ההיא, עם בתו, בכפר תלמי-ים, הוא חזר למירה.

– ראית את הילדה? – שואלת היא ברוך.

– כן – עונה הוא בלשון רפוייה, כי קשה לו להסיח את צערו זה וגעגועיו ואהבתו המקופחת.

היא חשה בהתאפקותו. שתיקתו מענה אותה.

– האם הילדה שמחה לקראתך?

– תחילה נחרדה, אחר כך התרגלה, הסתגלה, שמחה, משל הוחזר לה אביה שאבד לה...

הם יוצאים לרחובה של העיר, ההומה רוב אדם וילדים חוגגים, הוריהם עמם. דעתו ולבו נתונים לילדתו. הוא שומע קריאות: אבא! אמא! – וזוכר אותה. ויש אשר יתעורר בו רצון לפרוש ממירה, המהלכת לידו, ולרוץ אל ילדתו, לחבקה, להעתיר עליה נשיקות, ושוב לא לנטשה. והאם זו, אשר בקרבתה הוא שרוי, וגורלו קשור בגורלה, אין לה לב ונפש? איך ינטשנה? בסבך נפתל של רגשות אחוז הוא... ובאוזניו עולה, כפעם בפעם, שוועת אמהות וילדים ותינוקות החתומה בלבו, מאז, מימי מלכות המוות בגיטו... אגרוף אכזר היה אז מפריד ומנתק ותולש ילדים מאמהותיהם ואמהות מילדיהם ושומטם לתהומות, כעוקר איברים נוטפי-דם מגוף חי...

משתגדל הילדה ויתיישבו סתירות ותפוג חריפות הפירוד, – או אז ניפגש יחד עם הילדה, שגם אני אוהבת אותה נפש – מעירה מירה כמדברת אל עצמה. – ואני אקשטה, אאמצה ואחבקה, ויחד נטייל ברחוב...

והוא יודע, כי מתוך לבה נבעו הדברים הללו.

הרחובות לבושי חג, הומים, צוהלים, ים-אדם שטוף הנאה ושמחה. ואך הוא, משום-מה, עצבות ודכדוך עוטפים אותו, עגמה טעונה סערה מתוחה. אין מירה משיגה ומשלימה עם שתיקתו הכבושה, הזעופה. היא תאבה לשמחה, לחיבה, לקצת קלות-דעת המשכיחים את פצעי העבר, הממתיקים את מרורות-הגורל, החובשים פצעים. – מה טעם, מתרעמת היא עליו, להרהר על העבר שאין להשיבו?

ואך לא אחת צף ועולה הדבר הזה ביחסים, גח מפינות עלומות, רדומות, לובש צורות שונות, פורץ באפיקים שונים, והם כמו חרדים לנגוע בפצע החי... ולא אחת, גם בשעות אהבתם, עולה לפניו דמותה של ילדתו כמהה אליו, הוגה בו... וגם הוא נפשו יוצאת אליה; לילות שלמים שוהה הוא עמה, בדמיונו, משוקע בשיחות ובמשחקים עמה; ולא אחת – ברקמת החיבה והרוגז, האושר והמרורות, המשמשים בערבוביה בחייהם, שלובים וארוגים זה בזה – מבקשת מירה לעקרו מצערו ומערגתו ללא-ניב ולגלות הבנה-שבנפש, שהיא היקרה בכל גילויי הרעוּת והאחווה, בנקודת-המוקד בה נפגשים רגש האחווה ורגש האהבה. אהבתו אליה ואהבתו לילדתו, האחת שקוייה חדווה והאחרת שקוייה צער, האחת בסימן הסתיו הזהוב שאותות שקיעה בו והאחרת בסימן אביב הארגמן הכובש ועולה; ואת שתיהן הוא ישא בלבו, נשרף ומתענה בהן, שמח ומאושר בהן, כלהבות השתיים, להבות התמיד, הדולקות בלב... סתיו ואביב שנשקו אהדדי בנפשו.

כוחה של האהבה, שהיא הישע בשואה והיא המאור באפלה והיא הנוחם בגסיסה, והיא מיסוד הקדושה והגבורה קורצה. בכוחה של האהבה, שזיק אחד שלה, פליטת מקדש שחרב, לא יכבוהו זלעפות דורות, נתקיים פסוקו של נביא החורבן הקדמון – עוד יטעו כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחללו. והיא, מירה, בעיניה ראתה ובכל חושיה חשה בהתלהט הזיק ההוא באחרית גלגולו, והוא פושט כלהבה ירוקה על פני שממותיו של הר שומרון, עליו עמדה עריסת ילדותה וחלפו נעוריה, והלהבה צוהלת בפני הכרמים המניבים משופעי האשכולות, מנצנצת בין חורשות הזיתים, מהבהבת בעיני הנערים והנערות שגדלו עמה במושבה, והם, כולם, גדלו יחד עמה, עם זכרון יעקב, שהיא ככל המושבות ומיוחדת בדרכה ובגורלה כגזע מיוחד לעצמו, אמיץ וגאה במשפחת האדמה, שהתמודדה עם סלע החורבן, ובכוחו של זיק האהבה-בל-תכבה בלב אבות ובנים – יכלה לו...

סופת חיים עקרה אותה וטלטלה אותה בין משברים ותהומות, אך תמיד היתה היא בת המושבה, נפשה צרורה בנפשה באהבת-נצח, נופיה ונעוריה וחמודותיה חתומים בה, והיא היא מולדתה, על כל שביל וכל עץ וכל ואדי וכל נקיק סלע שבה, על כל ניגון וצליל ואיושה והד העולים בין הריה, על כל קסמי המראות וצירופי הצבעים אשר לאפקיה הצלולים ולכרמיה ולימה, על שחריה התכלכלים וצהריה המלוהטים וערביה התרוגים, על זמרת אביביה השופעת חדווה ועל סערות  חורפיה הזועפות, העזות...

וזיק האהבה הקדמון הוא שהביא לכאן מארצות הצפון הרחוקות – לאחר תהפוכות דורות – גם אותו, את בחירה, שעמו בנתה את ביתה.

כי כל הנחלים הולכים אל הים ואובדים בתוכו, וכל הגופות סופם לחזור לעפר, ואך האהבה, שהיא מיסוד הנפש של ההוויה והנצח, שבה נברא ובכוחה קיים הכול, פוסחת על פני קברות ותלים. אמנם קצרת-ימים היא בשבי התאווה ובמרי האכזבה, אך הנצח טבוע ברבוי גילוייה ופרצופיה – אהבת האב והאם והבת והבן, האחות והאשה, אהבת האדם והאומה, אהבת האדמה והחי והצומח, אהבת האלהים והחזון, אהבת הטוב והנאה, החדווה הבשומה והיסורים הנעלים, אהבת היצירה והרוח ואהבת החיים; היא ההשראה והיא הכוסף והיא החן והיא חום הניחומים, והיא נוטעת ההמשך בילד וזורמת בדם הנעורים והומה ביצירה; ויפה היא בקבלתה מאשר בנתינתה, ונוראה-הוד בהקרבתה ובחירוף-נפשה; והיא חובקת שמים ותהום, יחיד זעיר ועולמות תמימים; אדירה ברפיונה וגדולה בצמצומה וקדושה בחילולה. היא האהבה, מתת אל, חמדת הבריאה, נשמת חי, נפש היוצרים והלוחמים, המשוררים וההוגים; והיא היא הפיצוי והפיוס והנוחם ובה טעם הקיום ומצוקתו ומערכותיו... והיא תחיית המתים ותקומת אדם ואומה ואדמה שחרבו. והיא, ילידת הארץ, בת המושבה, כמו קמה לתחייה, באהבתה הצרופה והכאובה, אהבת התמצית והאחרית, לבחיר לבה, פליט השמד והחורבן...

 

כי האהבה הראשונה היא הלוהטת ביותר, והאחרונה – העמוקה ביותר.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] מג'ידה – מטבע תורכי מאוד גדול.  [כל ההערות מאת תמר ודוד בן-מנחם, בתו וחתנו של א"ש שטיין.]

[2] צמח בר נפוץ בעל פרחים ורודים או סגולים, שפיריו משמש למאכל. בני דלת העם בישלו גם את העלים.

[3] מה לי השכלה – אופי תנו לי...

[4] בארמית: כינוי לעיווור

[5] מסחר זעיר

[6] 1336-1260 (?) משורר, רופא ובלשן יהודי איטלקי.  כתביו מצויים במאגר פרויקט בן-יהודה: http://benyehuda.org/haromi

[7] בד מיוחד רך ושעיר

[8] היכנסו נא, שתו ספל תה

[9] תנובת האדמה. "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה" (בראשית מג 11).

[10] לר' יצחק אבוהב, דרשן ספרדי. בערך 1300. הספר הוא נסיון לשלב דעות המוסר של הפילוסופים עם תורת ישראל מהתלמודים וספרי הגאונים והמחקרים. הספר התקבל בתפוצות ישראל להורות להמוני העם ולנשים בפרט דרך ארץ ומוסר.