פורסם ב“גשר” רבעון לשאלות חיי האומה, שנה שלישית חוברת 4, טבת תשי"ח 1957

סיכומי דרך עם מלאות 60 שנה לייסוּד ה“בונד”– ספטמבר 1897

 

השׁבועה    🔗

ברידער און שוועסטר פון ארבעט און נויט,

אלע וואס זיינען צעזייט און צעשפרייט!

צוזאמען, צוזאמען, די פאָן – זי איז גרייט,

זי פלאטערט פון צארן, פון בלוט איז זי רויט, -

א שבועה, א שבועה, אויף לעבן און טויט!

הימל און ערד וועט אונז הערן,

עדות – די ליכטיקע שטערן,

א שבועה, א שבועה פון בלט און פון טרערן –

מיר שווערן צו קעמפן פאר פרייהייט און רעכט;

מיט אלע טיראנען און זייערע קנעכט;

מיר שווערן באזיגן די פינצטערע נאכט

אדער מיט העלדנמוט פאלן אין שלאכט

הימל און ערד וועט אונז הערן אאז"וו.

מיר שווערן צו פירן דעם הייליקן שטרייט,

ביז וואנען די וועלט וועט נישט ווערן באנייט:

קיין קבצן, קיין נגיד, קיין האר או קיין שקלאף;

גלייך זאל ווער שטארק איז און שלאף! –

הימל און ערד וועט אונז הערן אאז"וו.

מיר שווערן א טרייהייט אָן גרענעצן צום “בונד”,

נאר ער קען די שקלאפן באפרייען אצונד.

זיין פאנע, די רויטע, זי וייט הויך און ברייט

מיר שווערן אים טרייהייט אויף לעבן און טויט!

הימל און ערד וועט אונז הערן, אאז"וו.

 

השׁבועה¹    🔗

אַחִים וַאֲחָיוֹת לֶעָמל וְלָעֹנִי,

עַם מְפוּזָר וּמְפוֹרָד

יַד אַחַת, יַד אַחַת – הַדֶּגֶל מוּכָן,

מְפַרְפֵּר הוּא בְּזַעַם, אָדוֹם מִדָּם,

שְׁבוּעָה הִיא, שְׁבוּעָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְמְעוּ קוֹלֵנוּ,

עֵדִים כּוֹכְבֵי הַמָּרוֹם.

שְׁבוּעָה הִיא, שׁבוּעָה שֶׁל דָּם וּדְמָעוֹת

נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ

נִשְׁבַּעְנוּ לִלְחוֹם לְחֹפֶשׁ וָצֶדֶק

בֶּעָרִיצִים וּבְעַבְדֵיהֶם;

נִשְׁבַּעְנוּ מַגֵּר אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיִל,

אוֹ כִּנְפֹל גִבּוֹרִים נִפֹּל בַּקְּרָב!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'

נִשְׁבַּעְנוּ עָמוֹד בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָהּ

עַד אִם יָקוּם וִיחֻדַּש הָעוֹלָם.

לֹא קַבְּצָן עוֹד, לֹא גְבִיר, לֹא אָדוֹן וְלֹא עֶבֶד;

וְחַלָּשׁ וְגִבּוֹר יִשְׁווּ גַם יָחַד!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'

אֱמוּנִים אֵין קֵצֶה נִשְׁבַּעְנוּ לַבּוּנְד,

רַק בְּיָדוֹ גְאֻלַּת עֲבָדִים,

דִגְלוֹ הָאָדֹם שָׁט רָם וְרָחָב;

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת לוֹ אֹמֶן נִשְׁבַּעְנוּ!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו'.

*

ששים שנה חלפו מִני אז - שנת ייסוד ה“בונד”, ודומה, דורות חלפו… כי עצומות וחותכות היו התמורות שנתרחשו בחיי עמנו בעשרות השנים הללו ובעולמו הרוחני של היהודי. ההיסטוריה היהודית בת־האלפיים כמו נזדעזעה, נתמוטטה בעטיים של תהליכים שהבשילו מבפנים והלמוּת הזמנים החדשים מבחוץ. ואחד הגילויים המהפכנייים בחיי היהודים – צמיחתו של ה“בונד”, בְּכוֹר תנועת הפועלים היהודית בגולה, דרכו ונפתוליו ותהיוֹתיו ומלחמותיו, שכולם נחלת העבר, שקועים בסערות חייו של עמנו – ומַשׁוּאות השואה – מכסים עליהם לעד.

כמה אוצרות של חיי נפש, של תקוות וכיסופים, של הקרבה ועוז נִמזגוּ בה, בתנועה זו – מראשית אוֹנו של מרד הגיטו² והתנערות עמנו לחיים חדשים ולקוממיות לאומית ואנושית?

 

“ארבעת הנאומים”    🔗

לפנַי קונטרס ישן נושן, עליו דהו והצהיבו, הוצא בידי לייב יוגיכאס³ ובהקדמתו, ב־1893, בג’נבה: “ארבעת הנאומים”. הם נישאו שנה לפני פירסומם, ביער סמוך לוילנה, באסיפת מחתרת, באסיפת האחד במאי הראשונה של פועלים יהודים.

הנואם הראשון, פועלת צעירה, מגנה את יחסם המחפיר של המעבידים, “מוצצי דמנו”, לעובדים, שעודם שרויים באפֵלה, שכוחם ועמלם וזמנם – הפקר. אויב משותף לפועלת־האשה ולפועל– המשטר, קובעת הנואמת השניה. “במלוא החירות נזכה רק בחברה הסוציאליסטית, ואנו מצוּוים לעשות הכול להחשת בואה”. ואילו הנואם השלישי עומד על עצם האחד במאי, “אשר לפני שלוש שנים הוכרז חג פועלים בינלאומי, בכל הארצות הנאורות. אחינו ואחיותינו, נשים וטף, זקן ונער, כולם צועדים בגאון ברחובות, בליווי תזמורת משלהם, בשירה ובדגלים ובלבבות שמחים… ביום זה רועדים ופוחדים הבוּרגָנים – יודעים הם, שעוד מעט ויעצמו לעד עיניהם, העיניים התַאוותניוֹת והחַמסניות… גם אנו, היהודים נתיני רוסיה, נותנים גט־פיטורין לחגים ולשיגיוֹנות שלנו שהם מיותרים בחברה האנושית. אנו מצטרפים למחנה הסוציאליסטי ולחגוֹ… אנו הייסוד ממנו ייָבנה ההיכל הקדוש של העתיד. מתוכנו יבקע האור שיאיר לכל אחינו ואחיותינו… הבה נדליק את הלפיד ונעלה אור להמון המדוכא, הגוֹוֵע בלי שיטעם את טעמם של החיים!… הבה נילחם כגיבורים למען עמנו ולמען האנושות, נניף את דגל הפועלים האדום עליו חרותים דברי מורנו הדגול והגאוני קארל מארכס זכרונו לברכה, שהֵד נענה להם בכל העולם: פועלי כל הארצות התאחדו!”…

…“כתוצאה ממצב מאויים זה – קובע הנואם הרביעי – המציאו לעצמם היהודים מקום מקלט ב'פלשתינא הקדושה' ורק בה, כך סבורים הם, הזכות להם לחיות, הואיל ושם קבורים אבותיהם ובה הם חיו שנים מועטות חיי־אושר… העם מאמין שאי־פעם יבוא ה'משיח' ויוליך את כל היהודים לפלשתינא ורק אז יתחיל לחיות חיים מהוגנים אנושיים. והנה נמצאו מנהיגים מוכנים בשבילו, היינו ה'פלשתינאים'. אילו היה בידי העם לראות מקרוב את החיים הנוראים הצפויים לו שם, או אז היה נוטש חלומו זה… כן חברים, אם ה'פלשתינאים' מודים בכך, שגם שם ישרור אותו המשטר הקאפיטאליסטי עצמו, נשאלת, איפוא, השאלה: מה הצלה ויֶשַע כאן ליהודי המסכן? אם בפלשתינא ישקע היהודי באפילה כמו כאן – הרי שוב נשאלת השאלה – מה ההבדל בין מצב היהודים כאן ושם? מובן, שאין שום הבדל, אלא אולי רק בכך, ששם ירכבו על הפועל היהודי אֶחיו בני דתו, שעה שבכל העולם מנצל את היהודי כל הרוצה בכך. אבל האם היהודי הרָכוּב על גבו של יהודי אחר הוא מעמסה פחותה?… אם כך הדבר, במה עדיפה פלשתינא על ארצות אחרות? היכן הוא העתיד המאושר המובטח ליהודים בפלשתינא? – הוא איננו ולא יהיה”. (ההדגשות שלי – א.ש.שטיין).

ארבעת הנואמים הם: פאני רזניק, הלנה הֶלפנד, מוטל מייזל וגרשובסקי. באותה אסיפת בראשית מופיעים גם ג’ון (יוסף) מיל וארקאדי קרמר, ובה נשמעו גם הדברים הבאים:

“אין אנו צריכים ליפול ברוחנו, ואין אנו צריכים להתבייש על כי אנו נמנים עם הגזע היהודי ‘נחות־הדרגה’. תולדות היהודים הם המקנים לנו זכות זו, שאף בהם לא מעטים פרקי הזוהר: לא היתה עוד בעולם אוּמה אשר בדומה לעם היהודי תתן את נפשה על קידוש השם. ניקח איפוא, אנו, הדור הצעיר, דוגמה מאבותינו ונוכיח את קַשיוּת עורפנו במערכה על שיחרור האנושות”.

דוֹק ותמצא בדברי־בראשית אלה מהנוֹקשוּת הרוחנית של ה“בונד” עד אחריתו, ואפשר גם מלְבָטיו הנפשיים, היהודיים – הכמוסים?

 

ועידת היסוד    🔗

שנים אחדות לאחר שנשמעו הדברים האלה, ב־1897, נוסד רשמית, בועידה שכונסה על־ידי נציגי קבוצות אחדות של ארגונים סוציאל־דמוקרטיים יהודיים, בעליית־גג באחד הבתים בפרבר של וילנה, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה: דער יידישער ארבעטער בונד אין ליטע, פוילן און רוסלאנד, לשון קיצור –ה“בונד”. ללמדךָ, שהתנועה החדשה מגמתה לארגן וללַכּד כל פועל ואיש עמל יהודי. “האיגוד הכללי מקיף את כל הפרוֹלֵיטריון היהודי הלוחם ופותח את שעריו לכל פועל המצטרף למלחמת הפרוליטריון לחיים טובים יותר. כל המשתוקק לקרב, כל הרואה בו צורך – יצטרף ל”בונד“, ויהיה חבר בעל זכויות שוות ומלאות בו”. אין נדרשת שום הזדהות עם השקפת עולם. כל יהודי אשר השִעבוד הכלכלי של המשטר הקפיטליסטי משעבדוֹ כפועל, והדיכוי הפוליטי של משטר הצאר מדכאוֹ כאזרח – יתייצב לדגל. ושעל כן גם נדחית בועידת היסוד ההצעה לקביעת השם: “תנועה סוציאל־דמוקרטית יהודית”. לא בקיאוּת בפרוֹגרמות של חוגים נבחרים, משכיליים, חלוציים, של אינטליגנטים אמוּנים על תרבות רוסיה, היא הנדרשת עתה, כי אם דבקוּתם הקנאית של לוחמים בהמון, של המוני העובדים היהודים, על כל כובד עֲמָמיוּתם ויופיים; “כמות” חדשה הגוררת עמה “איכות” חדשה ודרישות חדשות. כך ראו את ה“בונד” המייסדים, מניחי היסודות, הראשונים.

עוד בגִליון הראשון של “יודישער ארבעטער” מנסח סוציאליסט יהודי צעיר, ולדימיר קוסובסקי, את דרכו הארגונית העצמית של ה“בונד” העתיד לקום. ב־1887 הוא גורש מן הגימנסיה בשל השתתפותו הפעילה בחוגים מהפכניים, שלקח חלק בייסודם ובפעילותם בקובנה. הוא מסור בכל לבו ומאודו לדגלם של הסוציאליסטים־הדמוקרטים הרוסים, אך עם זאת הוא מעז לחלוק על השקפתם ביחס לדרך ארגונם של פועלי רוסיה, בני העמים והלאומים השונים, בתנועת המהפכה. הוא ממִשתתפי ועידת־היסוד של ה“בונד” וחבר מרכזו עד יומו האחרון. ב־1902 הוא מן המבססים את תפיסתה המיוחדת של מפלגתו במחברתו “האוטונומיה הלאומית־תרבותית” ועומד במערכה נגד אדירי הסוציאליזם במערב (קארל מארכס ופראנץ מאהרינג, ברונו באואר וקארל קאוטסקי) בשאלה היהודית, ונלחם – בשיטתו הוא – בהתבוללות לצורותיה ולגילוייה, האזרחית והפועלית כאחד.

בועידה הזאת שמיסדיה לא שיערו מראש את תוצאותיה ותולדותיה, לא היו ויכוחים עיוניים. באיה ידעו מראש את מטרתה ומגמתה. עוד שנים לפני כן – ב־1882 – חלמו צעירים יהודים במינסק על הוצאה לאור של כתב עֵת יהודי סוציאליסטי בעברית. דוגמת “האמת” של אהרון ליברמן⁴. ב־1886 קמו במינסק ובוילנה החוגים שמהם צמח לימים ה“בונד”. הרי, לדוגמה, מחשובי חלוציהם, דמות־בראשית כלֵייב יוגיכאס - הוא עסקן המחתרת הנועז הנודע בכינויו “דמיטרי”; הוא מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית בוארשה ( פ.ס.ד.), בכינויו טישקו; ומראשי ברית הקומוניסטים בגרמניה “ספַרטקוּס” שבמְרידָתה, ב־1919, נתן את נפשו. מבית שתורה ואֲמידוּת נָשקוּ בו בא. ב־1891 הוא אנוס לעזוב את וילנה וצעיר אחר, שופע מרץ ולהט חירות כמוהו, ארקדי קרמר, החוזר לוילנה מוארשה (הוא שוחרר זה עתה מן ה“פאויליון העשירי” הנודע בבית־הסוהר “פאוויאק”), מקבל את החוגים מידו; והמשכם הישר של החוגים –ועידת ה“בונד”.

בפרברה של וילנה, לוקישקי (רחוב בית הסוהר) נתכנסה ועידת היסוד של ה“בונד”, ב־1897, בחדר ללא ריהוט של פקיד בית המרקחת יעקב רוזנטל. השתתפו בה 13 צירים:

1. אברמוב נוח (ויטבסק)

2. ברמן פבל (מינסק)

3. גולדמן לייבה (“לאון” – וארשה)

4. גרינבלט רוזה (ביאליסטוק)

5. ז’לודסקי מרה (וארשה)

6. מיל יוסף (“ג’ון” – וארשה)

7. מוטניק אברהם (“גליאב” – וילנה)

8. סורוקה הירש (וילנה)

9. קאץ דוד (“טאראס” – וילנה)

10. קאץ הלל (ביאליסטוק)

11. קאפלינסקי ישראל מיכל (וילנה)

12. קוסובסקי ולדימיר (קובנה־וילנה)

13. קרמר ארקדי (וילנה)

אחדים מן הצירים נאסרו לפני הועידה. נציגי חו“ל לא באו. המרכז הראשון של ה”בונד“: א. קרמר, וול. קוסובסקי וא. מוטניק. (גולדמן לייבה שצויין לעיל, הוא אחיו של המנהיג הנודע ורב ההשפעה של ה”בונד" מיכאל גולדמן, כינויו: ליבאר. יליד וילנה. אביהם היה משורר עברי. האחים נמשכו מנעוריהם לפעולה סוציאליסטית. ליבאר גורש לסיביר ונמלט. מילא תפקיד חשוב במערכת המהפכה ברוסיה אחרי מהפכת פברואר 1917 – מראשי סיעת הבולשביקים. הוא נאסר ועקבותיו אבדו במֶרחֲצָאות־הדמים בברית־המועצות… יחיאל מיכל קאפלינסקי, ה“טכנאי” של מרכז ה“בונד” שעסק בהתקנת בתי־דפוס בלתי ליגאליִים וכו' (נתפרסם אחר־כך כפרוֹבוקטור).

 

מערכה על שני עקרונות    🔗

13 הצעירים, סטודנטים ופועלים מוארשה ומביאליסטוק, נציג ארגון הסַיָידים (הזיפאים - הוא ה“בערשטער בונד”) ובא־כוח עיתוני הפועלים “דער יודישער ארבעטער” ו“די ארבעטער שטימע” – מניחים את יסודותיה של התנועה החדשה. הם משלימים בכך תהליך שהתחיל עוד קודם לכן ומגבשים כוח, העתיד להיות, ברבות הימים, גורם חשוב במערכות תנועת הפועלים הכללית, מגדודיה המעולים של המהפכה; תנועה שתרים מאשפתות את המושפלים שבמוּשפלים והמדוכאים שבמדוּכאים, תקבע להם מטרה בחיים ותדליק כוכב חדש בשמי עולמם ותעקור את ציפייתם לחסדי־מָרום, לטובים ויראים, לתַקיפים ונְגידים. היא תעקור רגשות עבדוּת וכניעה וגיטו – ותחנך לקרב, להגנה עצמית, לתחושה הרחבה, הגאה, של שותפות גורל עִם פועלי העולם. “ובזקפוֹ קומתו – ירים הפרולטריון היהודי את כל הלאום היהודי”. אך עם זאת באֵיבתה לציון ולתרבות העברית ולמורשת ישראל, מקורות קיומנו חיוּתנו וייחוּדנו – תחטא חטא־לא־יכוּפר לעם, שאת גאולתו ביקשה ולוּ על בסיסה הרופף של הגולָה, תוך התנכרוּת לעָבר עמנוּ לעתידו ולמְכוֹרתו.

שליחותו של ה“בונד” נוסחה, בלשונו הוא במשפטים אלה:⁵

“הגנה ראויה וצלחה על האינטרסים היהודיים המיוחדים אינה לפי כוחה של שום הסתדרות מפלגתית כל־רוסית, אשר תפקידה העיקרי צריך להיות מלחמה לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים המשותפים של כלל הפרולטריון של רוסיה… רק הסתדרות, שצמחה באורח טבעי במלחמת הפרולטריון היהודי, יהא בידה להגן בעוז על האינטרסים שלו. היא בלבד מוכשרת להעמיס על עצמה את התפקיד של סיפוק האמצעים והכוחות הדרושים לניהול מלחמתו המוצלחת של הפרולטריון היהודי”.

ושעל כן, יש בו ב“בונד”, אף שהוא עומד בכל מאודו על קרקע הגולָה, עם ייסוּדו, משום גילוי מובהק למרד בגולָה, בנחיתות של “מה יאמרו הגויים” ובהתנשאות של “אתה בחרתנו” על כל המתחייב מהם; ואף שאין הוא מציב לעצמו מטרות לאומיות מיוחדות – לאומי הוא במהותו, בפעולתו, במלחמתו. עם שהוא מעז להניף – כנגד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית (שהוא סייע לוועידת היסוד שלה, מינסק 1898, והשתתף בה) ומנהיגיה הדגולים – את דגל־המלחמה העצמי שלו: על זכותו של הפועל היהודי לאִרגון ניפרד ומיוחד משלו ועל האוטונומיה הלאומית־תרבותית ליהודים. הוא מקפיד לכתוב בכרוזיו: פועלי כל העמים ולא פועלי כל הארצות – התאחדו.

בוויכוח על שני עקרונות אלה משקיעים דורות של אנשי ה“בונד”, הוגיו ומנהיגיו וּוְעידותיו, את מיטב מאמציהם הרוחניים. וסיוע מוצא ה“בונד” בקונגרס המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של הממלכה האוסטרו־הונגרית המתכנס ב־1899, בבֶרן, המנסח תוכנית לאומית על בסיס פרסונאלי־אישי תוך דאגה להבטחת זכויותיהם של המיעוטים. ואין צריך לומר, שהוא מוצא חיזוק ועידוד בכתביהם ובהשקפותיהם של ראש המפלגה־האחות אוטו באואר וקרל ראנאר – אישור נוסף להנחותיו הוא בתחום זה. ברור להם, לראשי ה“בונד”, שתנועתם היא – כלשון ההחלטות של ועידתו (בֶּרן, אפריל 1906) –

“הסתדרות סוציאל־דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים. תכנית הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית היא גם תכניתו של ה”בונד“, אפס, זכותו של ה”בונד" היא לעמוד על בסיס תוכניתו הוא בשאלה הלאומית".

אותה וועידה אף מקבלת החלטת הצהרה, בה נאמר שאין ה“בונד” מעמיד תנאי (להצטרפותו למפלגה הכללית) את דרישתו לשַמש “נציג יחיד של הפרולטריון היהודי”, אולם הוא קובע, עם זה, כי –

“קשר תקין בין מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית הוא בגדר האפשר, רק אם תוכר זכותו של ה”בונד" לפעולה בקרב הפועלים היהודיים – ובאמצעותו תפעל המפלגה המאוחדת ותשפיע במידה מסויימת על מהלך כל ענייני המפלגה".

וועידת המפלגה הרוסית מאשרת את דרישות ה“בונד”; היא רק מוסיפה להן סעיף אחד – על בחירת הוועדים המקומיים בבחירות כלליות ללא הבדל לאום. הוועידה השביעית של ה“בונד” (למברג, 1907) רואה בתוספת סעיף זה – ביטול עקרון הפדרציה עליו נסמך כל קיומו. והיה זה בימים בהם נצטרפו, למפלגה הכללית, הסוציאליסטים של מיעוטים אחרים: הפולנים והליטאים, ורב היה המאבק הפנימי: יש החושבים (כולדימיר מאֶדאֶם), שההמונים ינטשו את דגל ה“בונד” ויצטרפו למפלגה הכללית – “אין משחקים ברגשותיו של ההמון”, הוא אומר; “ויש העומדים בתוקף רב נגד חשש הבידוד (כליטוואק), הטוען, כי ה”בונד" תנועה יהודית היא וכל ייחוּדו וטעם קיומו בייצוגו את הפועל היהודי – “אין המהפכה דורשת את החלשת תנועת הפועלים היהודית”.

תודעה זו גוברת במשך השנים, במידה שמתגבשת והולכת תפיסתו הלאומית של ה“בונד” תוך מערכה בלתי־פוסקת בשוּרותיו הוא ועם יריביו הרבים, ברחוב היהודי ובתנועת הפועלים הכללית. בדברו על ראשית צמיחת ה“בונד” מעיר ולדימיר מאֶדאם, כי, -

ההשקפה על תנועת הפרולטריון היהודי כחלק של העם היהודי אינה קיימת עדיין… ה“בונד” לא ראה לפניו אלא המון המדבר בשפה מיוחדת לו והשרוי במצב תרבותי מיוחד".

שנים רבות אחר כך מנסח הנריק ארליך בזכרונותיו:⁶

ה“בונד” צמח בתקופה שלא היו בה פרוגרמות ונוסחאות בשאלה הלאומית לא בלבד בחברה היהודית, אלא גם אצל המיעוטים הלאומיים ברוסיה, פרט לפולין. העסקנים הראשונים של תנועת הפועלים היהודית באו אל המוני הפועלים היהודים לשם מטרה אחת – ללכד את מעמד הפועלים היהודי עם תנועת הפועלים הבינלאומית. דרישתם היחידה היתה שיווי זכויות אזרחי.

וא. ליטוואק רושם:⁷

“הבונדאים באו אל הפועל היהודי בשם הסוציאליזם בלבד. אשר לבעיות היהודיות עמדו בשתי רגליהם על קרקע הגָלות, וקיוו לתיקונים באמצעות הדמוקרטיה והסוציאליזם. לא היו קיימות בשבילם שאלות יהודיות עצמאיות… הבונדאים היו אנשים בלי רומנטיקה לאומית; לאלה שבאו מחוגים מתבוללים לא היתה להם מעולם ; אלה שהיו תחילה בחורי־ישיבה טרחו לעקור את שורשיה מנשמתם ועשו זאת “להכעיס”, התרבות היהודית לא היתה אלא דבר אשר שימש את צרכי פעולתם ולא דבר שברגש”.

פירושו של הסעיף הפשוט, המובן מעצמו, על שיווי זכויות היהודים, הסעיף הלאומי, מה רבות הסערות שהוא מעורר בשורות ה“בונד”, והוא מסלעי המחלוקת בינו לבין שאר הזרמים בעם ובתנועת הפועלים היהודית, שאינם רואים ב“בונד” מיצוּי לשאלת היהודים ופתרון לה. וכבר בוועידה השלישית, בקובנה, עולה כסעיף לדיון שאלת “הפרוגרמה שלנו ודרישותינו הלאומיות המיוחדות כיהודים”, הגוררת אחריה ויכוחים סוערים. לשם סיפוק דרישות המיעוט מציע המרצה, יוסף מיל (ג’ון) החלפת הנוסח “שיווי־זכויות אזרחי” ב“שיווי־זכויות לאומי” – חילופי תיבה אחת!

בועידה הרביעית של ה“בונד” בביאליסטוק, מאי 1901, מרצה בנושא זה מיכאל גולדמן (ליבאר), ראשון למבססי תורת האוטונומיה הלאומית, ואומר:

"תעודתנו שבשלה מזמן ושלצערנו הסיחו ממנה את הדעת עד היום היא – להכשיר את הפרולטריון היהודי לאוטונומיה הלאומית ולפתח בו את ההכרה הלאומית. עד עכשו היינו מבחינה ידועה קוסמופוליטים – עתה עלינו להיות לאומיים. אין לפחד ממילה זו – לאומי אין פירושו לאומני.

“מעמד המודה בהשתייכותו לאוּמה מסויימת, הוא לאומי”… הפרוגרמה הלאומית של ה“בונד” כוללת, לתפיסתו: הַטעמַת מצבו המיוחד של העם היהודי כעַם משועבד, מחאה נגד הרדיפות, הרמת דגל המלחמה הלאומית, מלחמה לאוטונומיה לאומית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ברוסיה (והדגש: ברוסיה – ולא ברחבי הפזורה כולה).

והרי נוסח ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, על עקרונותיה וסייגיה:

“הוועידה מכירה, כי מדינה דוגמת רוסיה המורכבת מלאומים שונים ורבים, צריכה להיות בעתיד פדרציה של לאומים עם אוטונומיה לאומית שלימה לכל אומה, ללא כל תלות בטריטוריה המיושבת על ידה”.

“הועידה מכירה, כי המושג אוּמה יכול לחול גם על העם היהודי. אולם הואיל והוועידה סבורה, שמוקדם עדיין, בתנאים הקיימים, לדרוש את האוטונומיה הלאומית בשביל היהודים, היא רואה כדבר המניח את הדעת את המלחמה לביטול החוקים המיוחדים נגד היהודים, את הטעמת העוּבדה של דיכוי האומה היהודית ואת המחאה נגדו, תוך כדי המנעות מכל ניפוח הרגש הלאומי, שיש בו משום עִמעוּם הכרתו המעמדית של הפרולטריון היהודי העלול להוליכו לשובניזם”.

 

מלחמה בציונות    🔗

הוועידה הרביעית מכריזה גם על מלחמה מוגברת בציונות, וקובעת בהחלטתה – בה נענה הֵד ברור לתפיסת הסוציאל־דמוקרטים הרוסים – כי, -

“הציונות היא תגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו החוקי הבלתי־נורמאלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הוועידה – אם אין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה, שאין בו פתרון ל”שאלת היהודים“. ובמידה שהציונות אומרת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה בה הוועידה חלום מדוּחים, אוטופיה. הוועידה סבורה, שתעמולת הציונים מלַבָּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשוייה להפריע להתפתחות ההכרה המעמדית… אין לתת לציונות בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות”.

בתוך הוויכוח הפנימי במערכות ה“בונד” נשמעים גם צלילים אחרים. הרי, דרך דוגמה, אברהם ואלט (לֵיאסין) ממינסק שהעמיד כנגד המגמות הקוסמופוליטיות – את מגמת הבינלאומיות, היונקת מתוך הכרת החשיבות הלאומית העצמית, ודורש הטעמת המערכה נגד אזלת הזכויות של היהודים ככלל נרדף ומנוּשל ומושפל. הוא מבקש לשוות לתנועה אופי של תנועה לאומית מדעת ומרצון, תנועה היונקת את ערכיה והשראתה גם ממקורות העם, מתרבותה עתיקת־היומין, תנועה שהיא המשך ההיסטוריה הישראלית, לְבוּש חדש לקיום היהודי, להמשך היהודי.

אולם, ה“בונד”, המדגיש כלפי פנים, במערכות הציבור היהודי, את היסוד הסוציאלי והבינלאומי, פורשׂ ברמה, כלפי הסוציאליזם הרוסי, הפולני והלטבי, את דגל האינטרסים הלאומיים של המוני העם היהודי כהבנתו הוא ומדגיש בכל הזדמנות, שהוא הוא “נציגם היחידי”. והרי לשון הנמקתו בפולמוס עם ה“איסקרא”.⁸

"השאלה הלאומית בָשלה ובשום השבּעוֹת לא תסלקוּהָ. את פתרונה אפשר לדחות לשנה־שנתיים, אך היא טעונה תשובה. אם אנו לא נעשה את הדבר, יעשוּהו אחרים… ולא זו בלבד – האינטליגנציה הבורגנית, היינו הציונים לסיעותיהם, כבר מופיעים בפרוֹגרמה לאומית ושואפים בעקשנות גוברת להטות את הפועלים היהודים מן התנועה הסוציאליסטית־הדמוקרטית. אם אין רצוננו

שההשפעה על הפועלים תעבור לידי המפלגות העוינות את תנועת הפועלים… עלינו ליטול את השאלה הלאומית לידינו ולפותרה ברוח הסוציאל־דמוקרטיה".

ומשה ראפאס מסביר:

“ללאומיות היהודית תכונות אפייניות משלה, פרי תנאי חייהם של היהודים עצמם: אפילו באיזורים המאוכלסים על ידם בהמונים צפופים, אין הם מהווים רוב. הם מכונסים בקרב רוב רוסי, פולני, ביאלורוסי או אוקראיני… השותפות הטריטוריאלית־מִשקית היא סימן היסוד ללאומיות בזמננו”.

אך אין הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית, לנין ואחרים, מגלה שום נטייה לוויתור גם ללאומיות צמוּקה וחיוורת זו, לא בסעיף האירגון ולא בסעיף השאלה הלאומית. הוויכוחים המרים נמשכים בביטאונים הבלתי־ליגאליים של שני הזרמים, ברוסיה ובחוץ־לארץ, בחריפות ובעוקצנות. ה“בונד” רוצה בכל נפשו ומאודו באיחוד המחנה , אך הוא חושש שוויתוּרו בסעיפים אלה כמוהו ככְלָיָיתוֹ – כ“חֶנֶק בחוּט של משי”- והוא פורש מן המפלגה הכללית, פורש בצער ובמרירות, בהרגשת עלבון ויתמות, ואינו מקבל את נימוקי יריביו, התובעים השתלבות מלאה ושלמה. אם ההבדל הוא בלשון בלבד, טוען לנין, לשם מה דרושה המפלגה ורשויות נפרדות והוא פורש מן המפלגה הכללית במערכה המרה נגד הצאר, המחייבת ליכוד מוחלט, מלמטה, של לוחמי כל העמים? וליכוד זה הרי “אינו מונע כלל – כלשון החלטת הועידה השניה של המפלגה הרוסית – עצמאות תנועת הפועלים היהודית בכל הנוגע לפרטי התפקידים של ההסברה בקרב האוכלוסיה היהודית, תולֶדֶת הנסיבות המיוחדות של הלשון ותנאי ההווי”

בשנת 1903 כותב לנין ב“איסקרא”:

“הרעיון שהיהודים הם עם נפרד – הוא רעיון ציוני. מבחינה מדעית אין הוא עקבי, והוא ריאקציוני במשמעותו הפולִיטית. הרעיון על דבר הלאום היהודי טבוע באופי ריאקציוני מובהק לא רק בקרב תומכיו העִקביים (הציונים) אלא גם בקרב אלה המבקשים למזגו עם רעיונות הס.ד. (ה“בונד”). רעיון הלאום היהודי, עומד בסתירה לאינטרסים של הפרולטריון היהודי, שהוא מעורר בו – במישרין ובעקיפין – הלך רוח עויין להתבוללות, הלך רוח של הגיטו”.

ושנים אחרי־כן, בויכוח עם ה“בונד”, ב־1913 חוזר וכותב סטאלין:

“שאלת האוטונומיה התרבותית ליהודי רוסיה לובשת אופי קוּריוזי במקצת: טוענים לאוטונומיה בשביל אוּמה, ששוללים את עתידה ואשר קיומה עוד טעון הוכחה”.

ודאי, יש עוד נקודות חלוּקות בין ה“בונד” לבין המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ולבין הפ.פ.ס. שכה רבים היהודים בצמרתה. אין ה“בונד” גורס, למשל, את זכותה של פולין – בעתיד – למדינה עצמאית. בעניין זה תמים דעים הוא עם רוזה לוכסמבורג, אם כי מנקודת ראות שונה – הרואה בפולין חלק מן הממלכה הרוסית הגדולה ותלוייה במִשקה, רוזה לוכסמבורג דוקא היא המכריזה כי –

“הפרולטריון הפולני הצעיר חייב להשלים עם הגבולות הקיימים של המדינה כעִם עובדה היסטורית, ולוותר לחלוטין על האוטופיה להקים בכוחו של הפרולטריון מדינת־מעמדות פולנית. באורח זה יקרב את שעת שחרורו הגמור של הפרולטריון, שאז תזכה גם האומה הפולנית בשיחרורה המלא”.

לא פחות חריפות השׂגותיה על מאוויי העצמאות של בני אוקראינה:

* *

“התנועה הלאומית של אוקראינה… שלא היתה אלא שיגיון פשוט, מעשה שעשועים של קומץ מִתמַשׂכְְּלים מן הבורגנות הזעירה, ללא כל שורשים בתנאים הכלכליים, הפוליטיים או הרוחניים של הארץ, ללא כל מסורת היסטורית – באשר מעולם לא היתה אוקראינה אוּמה או מדינה – באין לה כל תרבות לאומית, מחוץ לפיוּטים הרומנטיים־הריאקציוניים של שאווצ’נקו”.

 

ה“בונד” פורשׁ מהמפלגה הכללית (1903)    🔗

אך עיקר המחלוקת החמורה היא, כמובן, בשני סעיפי־היסוֹד שהם אחד והנוגעים במישרין אליו: זכותו של הפועל היהודי לעצמאות־דרך־ותפיסה במשפחת פועלי אומות העולם, נאמני המהפכה. אולם, לא פחות מכך עמוקה התהום בינו לבין שאר זרמי־המחשבה־והציבור ברחוב היהודי: אך הוא, ה“בונד” קַשיוּּת־עורף בו וקַשיות אופי. הוא מעוגן באמונה בסוציאליזם העולמי, שהוא לו ערך מוחלט; אך במזיגת החובה המהפכנית עִם אהבה־ללא־מֵיצרים להמוני העם היהודי, לעמי הארצות הפשוטים, הנבערים מדעת, הסובלים והמקופחים והמושפלים, וחזקה אמונתו בכושרם, בסגולותיהם, בעתידם. קיום האוּמה – מה רחוק וזָר הוא מונח זה בעולמו הרוחני של מנהיגיו, אף שהם נושאים בגאון ובעוז את דִגלם היהודי – בעצם אירגונם הנפרד והמיוחד, בדבקותם בלשון יידיש, בתביעת האוטונומיה – אל מול חבריהם בתנועת הפועלים של עמי הרוב. במערכות אלה, כלפי פנים וכלפי חוץ, בבדידותו, מחשל ה“בונד” את אופיו הפוליטי ומתחשלת דמותו הציבורית; הוא קולט עם זה מתכונותיהם של עמי הסביבה – זו הרצינוּת העמוקה ומסירות הנפש של תנועת העם ברוסיה, האינידבידוּאליוּת הרומנטית האמיצה של לוחמי־החירות הפולנים, אורך־הרוח הסובלני של הרוסים הלבנים וייצר המרד הגועש של בני אוקראינה; תכונות אלו מזוּגות בו, בכל פעילותו, בחיי העם היהודי ברוסיה רבתי עד למהפכת אוקטובר, ובפולין – עד לשואה.

* *

(אגב, יציאת ה“בונד” מן המפלגה הכללית בועידתה בבריסל־לונדון ב־1903, כרוכה בעוד תופעה שערך היסטורי־עולמי לה: פילוגה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית והקמת שתי סיעות: סיעת הרוב וסיעת המיעוט).

אירוניה של הגורל: יצויין, כי ראש המדברים והטוענים נגד קיומה של תנועת פועלים יהודית עצמאית הוא יולי צדרבּוֹים (מרטוב) אשר לפני שמונה שנים ביסס – הראשון – את הצורך בה! שנים עשר צירים – כולם יהודים – חותמים על הצהרה התובעת את ביטול קיומו המיוחד של ה“בונד”. בין התומכים הנלהבים בהצהרה – טרוצקי.

* *

אז מגיעה שעתם של נציגי ה“בונד”: מ. ליבאר, ולדימיר קוסובסקי, נוח (פוֹרט־נוי), ארקאדי קרמר, יודין אייזנשטאט, וולדימיר מאֶדאֶם – המכריזים על פרישתם מן המפלגה הכללית; על פרישת ה“בונד” שאחר כך נאמר עליו, שהוא “בולשֶביסְטי בשאלות יהודיות ומֶנשֶבִיסְטִי בשאלות כלליות”.

* *

לנין מוסיף להילחם ב“בונד”, אם כי בפחות חריפות מפְלֵיכָנוב (לו מייחסים את האימרה: “אנשי ה”בונד" הם ציונים החוששים ממחלת הים"…) לנין נלחם בקנאות לעקרונותיו ולתפיסתו ושולל לחלוטין את התוכנית הלאומית של ה“בונד”, היא – האוטונומיה הלאומית־תרבותית. אולם תמיד הוא מתייחס בהערכה רבה אליו. אפשר הוא קוסם לו באירגונו המוצק, בפעילותו והמוֹניוּתו. אך הוא חותר להשתלבותו – להתבטלותו העצמית.

וגועש הפולמוס, עשרות בשנים, בכל עיר ועיירה ברחבי תחום המושב, ברחבי האוכלוסיה היהודית. התנועה האמיצה והלוחמת עומדת כסלע בתמורות הזמנים, ומנהיגיה, גזע נאמנים קשי־עורף, דבקים באמונתם ובדרכם המושתתת על תקוות הגולָה ושלילת־ציוֹן.

 

בפרוץ מהפכת אוקטובר    🔗

מהפכת אוקטובר היא מאורע־מיפנה גורלי בחיי ה“בונד” – ולא מעט מנפשו ומדַמו משוקעים בה. אך האם תביא המהפכה את הגאולה הנכספת להמוני היהודים, האם תזכור ללוחמי היהודים את חסדם ותרומת הדמים והסבל שלהם?

ה“בונד” דרוּך למתרחש במערכת המהפכה, עסקניו (כארליך ואחרים) שותפים למאבקיה, להצטרפותם אליה כאחד מגדודיה המסורים והנאמנים־עד־תוֹם – גדוד המהפכנים היהודים. ואולם כבר אז, בירח־הדבש נורא־ההוד ורב הסבל של אוקטובר, מצויים בו, ב“בונד” יחידים – כמאֶדאֶם, כליטוואק, כמיכלביץ', שכבר פגה אמונתם בברית בין ה“בונד” לבין הקומוניזם העולמי והם עוזבים את רוסיה, אך גם הם מכריזים, שישמרו אמונים ל“בונד”, וגם אִם דרכו לא תניח את דעתם הרי שימשיכו, על אף הכל, את פעילותם בו ולמענו; כמו מאדאם שהורה את ה“בונד”: “מוטב לטעות יחד מאשר להינצל לחוד בזכות הפיצול”. וה“בונד” שומר כל ימיו את מורשת מנהיגו…

ואף על פי כן מחליטה וועידת ה“בונד” בפולין בתחילת 1920 על הצטרפותו לאינטרנציונל הקומוניסטי, וּועידתו בסוף 1921 מאשרת את החלטת קודמתה.

החלטה דומה מתקבלת בכינוס תנועת הנוער “צוקונפט”. באביב אותה שנה ה“צוקונפט” שולח את משלחתו לאינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, לברלין, למשא ומתן על איחוד, אך מחמת דיכוי מרד־ספרטקוס בברלין עובר הכינוס למוסקבה. כינוס־מוסקבה מסתכם בהחלטה הדוחה הן את גישתם של שליחי הנוער הבוּנדאי והן את גישתם של פועלי ציון (אלסקי, אלפרד לָמפֶּה) וקובע:

"הקונגרס השני של אינטרנציונל הנוער הקומוניסטי רואה בדרישת ה“בונד” לאוטונומיה לאומית־תרבותית, כלומר את הדרישה לליכודם ולייחודם של כל המעמדות אשר בחברה היהודית למטרות לאומיות־תרבותיות במסגרת המדינה הקפיטליסטית – דרישה רפורמיסטית ולאומנית, ודוחה אותה לחלוטין.

* *

הקונגרס השני של האינטרנציונל דוחה את הדרישה ליסוד מחלקות יהודיות נפרדות באינטרנציונל הקומוניסטי".

* *

בין המצביעים בעד ההחלטה – יהודים מתבוללים רבים כווילי מינצברג מגרמניה, לאזאר שָאצקין – מנהיגו של הנוער הקומוניסטי הסובייטי אז, וואייויטש מיוגוסלביה וז’ק דוריו הנודע מצרפת.

* *

אגף המתנגדים לאיחוד עם מחנה הקומוניזם ב“צוקונפט” וב“בונד” גדל וגובר, וחלקם פורש; תקופה ממושכת אין התנועה מצטרפת – לא אל מחנה הקומוניזם ולא אל מחנה הסוציאליזם; עד שהכריעה, בהשפעת מנהיגיה, להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי שגם בו שמרה על ייחוּדהּ דמותה ודרכה.

באכזבה, בשיברון ובמפח־נפש מסתיימת הפרשה ההירואית של ה“בונד” ברוסיה – ומתחילה הפרשה האחרת בפולין בין שתי מלחמות העולם.

גלי גלים של פעילות ציבורית, מדינית ותרבותית, סוערים בחייה העֵרים הפעילים והמפוצלים של יהדות פולין, כאשר לא ידעו דורות בישראל. ירחי הדבש המה להתעוררות הציונית הגדולה, לתנועות הנוער הציוניות־חלוציות, לרשת בתי־הספר, תקופת־ביסוס למחנה החרדים הגדול העולה למעלת גורם פעיל בחיי המדינה ובחינוך הנוער ותקופת־פריחה לעיתונות, לספרות בשתי הלשונות. ה“בונד” שלא נשבר באכזבותיו הגדולות, שלא כרע בבדידותו, שיצא מחושל מניסיונותיו, מוסיף לרקום את חלומו – משָל לא חל שינוי בחיי העולם ובחיי העם היהודי.

 

תרבות חילונית ביידיש    🔗

אפשר, כי נקודת־המבחן בפעולתו של ה“בונד” בתקופה זו אינה במלחמתו הפוליטית עם יריביו המרובים ובפעולתו המקצועית, אלא דוקא במאבקו על נפש הילד, על קיום רשת בתי־הספר בלשון יידיש. אכן, שותפים לו, ל“בונד”, בהנפת דִגלה של היידיש, שהיא לו לא רק לשון בלבד אלא בחזקת אידיאה מרכזית ותפיסת־עולם – התנועה העממית ופועלי־ציון שמאל, אך ה“בונד” הוא הנושא בעיקר העול ונותן נפשו עליה. מה רב המרץ ומה נאמנה ההתלהבות אשר הוא משקיע במלחמה על זכות בתי־הספר בלשון ההוראה ביידיש, על הכרת זכויותיו על־ידי השלטונות ועל כיבושיו ברחוב היהודי, נגד יריביו הציונים והחרדים (שמחרימים אותו ליד נרות שחורים ובתקיעת שופר) וכמובן – נגד המתבוללים. המיניסטר הפולני לענייני חינוך דורש לימוד מקצועות בלשון המדינה דוקא, והממשלה רודפת, מציקה, שוללת את זכויותיו של החינוך בלשון יידיש. אך ראש לאויביה של ציש"א – רשת בתי־הספר בלשון יידיש, על מחנה המורים והתלמידים שלהם – הלא הוא הדלוּת והמחסור!

“לא די להילחם למען בית הספר ביידיש; יש לשאוף אליו, להרגיש בחסרונו, לראות ביופיו, שבלעדיו היינו דלים ועלובים” – מטיף שלמה מנדלסון, מראשי העושים למען ציש“א ; ציש”א, שעוד י.ל.פרץ (שנה בשנה עולים הילדים ל“אוהלוֹ” ועליו הכתובת: “מיר שטאלצע שבת – יום טובדיקע יידן”) ויעקב דינֶזוֹן וולדמיר מאֶדאֶם היו מחלוציה סוללי דרכה יחד עם דור שלם של מורים ומחנכים – היא ל“בונד” הביטוי העמוק ביותר לקשריו ההדוקים עם המוני העם, יורשתה של תרבות בית־המדרש, מזיגה של יצירה לאומית חילונית וחזון הסוציאליזם היהודי, עליה גאוותה.

“נבָלה”! – כך מכנה הנריק ארליך את הצבעת ה“קולו”, חוג הצירים היהודים בסֵיים , נגד ההצעה לקבוע בתקציב המדינה הפולני סכומים לצרכי בתי־הספר של ציש“א. יצחק גרינבוים טוען, שצירי היהודים לא יצביעו בעד הצעה חד־צדדית זו, כל עוד לא תוצע הקצבה גם לבתי־הספר העבריים. אך ארליך – בדומה ל”בונד" כולו – סבור ומשוכנע, שאין סיכוי להסכם יהודי־פנימי בשאלת הלשונות, שאין מקום לפשרה על חשבון זכות הבכורה ללשון יידיש, לשון העם, לשון העמלים והפועלים. “נבלה”! – נענה ההֵד ברחבי ה“בונד” העושה מאמצים חלוציים לקיום רשת החינוך ביידיש ולפיתוחה – ויהי מה! ומוסדות החינוך, ילדי טיפוחו של ה“בונד”, מהדקים את קשריהם עם התנועה המקצועית היהודית, עם ועדי ההורים, עם האגודות המקצועיות.

 

“כיבוש העבודה” נוסח גולָה    🔗

ב־1929 מעלה מרכז ה“בונד” את סיסמתו החדשה – מלחמה לזכותם של המוני היהודים לעבודה. הוקם מוסד מיוחד לתפקיד זה ובין ראשי פעיליו – זיגֶלבּוים. סיסמה זו לא נועדה אלא למלחמה בהפלייתם לרעה של היהודים – קטע במערכה נגד האנטישמיות והחרם הכלכלי ובעד שיווי־הזכויות. ואכן, מחוסרי־העבודה היהודים הבודדים שזכו במקומות עבודה בשירות התחבורה העירוני בוארשה – היו “סנסציה”…

ב־1926 מתחילות ההכנות לקיום הקונגרס הראשון של העובדים היהודים בפולין, המוקדש לעניין זכותם של היהודים לעבודה. קדמו לו תעמולה נרחבת ואסיפות רבות באוירה מתוחה. אולם התיאטרון ע“ש קמינסקי בוארשה הומה עַם רב, - צירים, אזרחים, מוזמנים. ארתור זיגלבוים, - עסקן האיגוד המקצועי, שסופו ששלח יד בנפשו, בלונדון, בתגובה על אדישות העולם בימי מרד גיטו וארשה– פותח את הקונגרס בשם ה”בונד". ליד שולחן הנשׂיאות גם נציגי פועלי ציון והקומוניסטים היהודים.

את נאום הפתיחה, שהוא גם נאום הביסוס הרעיוני, נושא ביינוש מיכלביץ', הוא מכריז:

“אם העבודה היא דת, הרי היא – בשורה ראשונה – לפועל היהודי. לו, לפועל היהודי, העבודה היא פולחן, שכן היא משחררת אותו, מוציאה אותו מן הגיטו ומקשרת אותו עם העתיד כאשר העבודה תהיה כורח לכול. מאות הצירים, ההשתתפות בהמון מטעם מוסדות הפועלים, ההֵד הרם, שנענה לקונגרס זה בקרב כל ציבור הפועלים, משמשים עדות חותכת, עד כמה בשֵלה, דחופה ודוחקת היא סיסמת ה”זכות לעבודה“. לא זכויות־יתר דורשים הפועלים היהודים לעצמם, לא זכויות כִתתיוֹת הם מעלים ביחס לעבודה. הזכות לעבודה – זכות אלמנטרית היא כזכות לאויר, לשמש, לחיים. רחוקים אנו היום מאשליותיהם של פועלי צרפת ב־1838, אשר דרשו מן העולם הקַפיטַליסטי עבודה מובטחת. אנו יודעים, כי המשטר האֲנַרְכי הקיים אין בידו לארגן את הייצור ולהבטיח לפועלים עבודה קבועה. אולם הפועלים היהודים דורשים לעצמם את הזכות לסבול יחד עם כל מעמד הפועלים, את הזכות להיות מנוּצלים ולהתקיים על משלוח־היד הגאה של הפרולטארי. הפועלים היהודים כבר כבשו לעצמם את הזכות למיתרָס, את הזכות למהפכה, ועתה מגיעה להם גם הזכות למכונה, למקום־עבודה בבית החרושת”.

ביטאון ה“בונד” כותב בשולי הקונגרס:

“…על אף הזמנים הקשים, חוסר העבודה האיום, והמצוקה האיומה השוררת בקרב הפועלים היהודים וארגוניהם, נתכנסו מכל קצוות פולין כמעט 600 צירי פועלים. זוהי העובדה החותכת ביותר, עד מה חריפה הבעייה לפועל היהודי, עד מה עצום בקרב ציבור הפועלים היהודי העניין בפעולה הזאת ועד מה הסיסמה של הזכות לעבודה זיעזעה עמוקות את המוני העם העובד היהודי. הקונגרס היה מחאה אדירה של המוני העובדים היהודים נגד מדיניות־הכְּלָייה המרושעת, אשר הריאקציה השלטת נוקטת בה נגד מעמד הפועלים היהודי. מעמד הפועלים היהודי בפולין הכריז ברמה ובאומץ, שלא יתן כי ידחקוּהו לתוך גיטו כלכלי, שלא ירשה כי יגזלו ממנו את הזכות האלמנטרית לעבודה ולחיים כשאר אזרחי המדינה”.

לא יצאו ימים מרובים ופולין נחרדה להפיכה שבוצעה על־ידי יוזף פילסוּצקי. מעתה נפתח פרק חדש של שרירוּת ולחץ, המשטר מתקדם בכיוון אל הפאשיזם והאנטישמיות. אולם ה“בונד” ממשיך במלחמתו על הזכות לעבודה, אף שלא נראו לה תוצאות של ממש בים המצוקה היהודית.

עד שהקיץ הקץ גם על המלחמה הזאת, שנפתחה ברוב התלהבות ואשר תקוות כה רבות קשרו בה. עזה ונמרצת (אם גם בודדת ומבודדת כמעט) מלחמתו של ה“בונד” למען המוני העם. את הבולשביזם הוא שולל, לציונות הוא מתנגד. לבדו הוא נלחם.

מה אמיצה ועצמאית, למשל, עמידתו של ארליך בעירית וארשה, שהוא בה נציג הפועלים היהודים, כל שנות קיומה, מאז 1919. של מאסרים ורדיפות, והרי הֲטָחוֹתיו הנועזות באוזני הבוּרגנוּת הפולנית, על קיפוחם המשווע של המוני היהודים הנתונים במָצוֹק ובמצוקה ועל שנאת ישראל ועל מדיניות ההפליה והשוֹד. הֲייפָלא שביקשו להתנקש בחייו, ורק מסירותם של חבריו ושל המוני פועלים יהודים הצילוּהו!

ב־1938, בסמוך לשואה, שוב אין ארליך בודד בעיריה זו. שבעה עשר מבין עשרים נבחרי היהודים נמנים עם סיעתו! וארליך, עליו גאוות ה“בונד”, הוא גם נציגו בקהילה (שהוא עצמו מִשוֹללי ההשתתפות בה היה במפלגתו) והוא הראשון ברשימת ה“בונד” בבחירות לבית הנבחרים הפולני.

הנריק ארליך וידידו־חברו ויקטור אלטר, ארליך־אלטר כמארכס־אנגלס לתנועת ה“בונד” בפולין המדינה! אף הוא, אלטר, בן אמידים, אביו סוחר יערות במלאווה (נופו של יוסף אוֹפאטוֹשוּ), גורש מהגימנסיה (ב“כרטיס זאב”), טעם את טעם בתי־הסוהר וגירוש סיביר וב־1921, בשנת המשא ומתן על השתלבות ה“בונד” בקוֹמינטֶרן , מבריח את הגבול למוסקבה, להשתתף בדיונים, נאסר שם וחוזר לפולין. וכאן הוא פורשׂ כנפיו בפעילותו הסוערת באיגודים המקצועיים, בקוֹאוֹפרציה הפועלית, לוחם מובהק, נואם שנוּן, עֵר לכל קיפוח ועוול, מתנדב למערכה בספרד. הוא, אציל־הרוח, חניך תרבות פולין, מתמזג כליל, בכל נפשו ומאודו, בעולמם של חַיָיטֵי רחוב פאוויאַ וסַבָּלי כיכר מוראנוב, ללא הַפרד ומזיגה. זו לו כבוד ושליחות. ועם זה אין הוא מבקש, המהנדס המשכיל, חניך אוניברסיטאות המערב, ל“כַפֵּר” על מוצאו ולפצות את מצפונו: המשטר הקפיטליסטי על העוול והדיכוי, הניצוּל והשיעבוד הכרוכים בו, הם לו מועקה אישית לבלי יכולת לּשׂאת בה. האנטישמיות היא לו – חרפה, פצע צורב, קָלון אנושי. ב־1938 הוא כותב, ב“פאלקס צייטונג” –

“יהודים פשוטים אנו, ללא גאווה, ללא בושה. משום כך גם לא היה לנו צורך ל”גָלוֹת" יהדותנו בעִקבֵי האנטישמיות. ואין אנו נתפסים לּהתלהבות עם גילוי זה. יהודים ללא לאוּמנוּת, יהודים הקושרים את גורלם, קודם כול, במערכה בעד הסוציאליזם, יהודים שדי להם במולדת אחת, כאן, במקום שהם חיים בו – זה ה“בונד”! שוב מתרגשות התנפלויות על יהודים במרכז הבירה – בגן הסאכסי. המונעים פועלים יהודים רגליהם משטח “מסוכן” זה? אדרבא, על אף המכות הצפויות להם עומדים הם על זכותם לנשום אויר צח ולהתגונן מפני תוקפים.

ואכן, בזכות לטייל בגן הסאכסי משתקפת, בזעיר אנפין, זכותם לחיי אנוש בפולין.

על זכות זו לא נוותר מרצון. ונלחם בכל מי שיבקש לגוזלה מאתנו. ולא נשקוט עד אשר תובטח לכל העובדים בפולין. ואנו נכונים לשלם כל מחיר להשגתה, זאת תורת ה’בונד'".

משנת 1936 גואים ועולים בהתמדה גלי הדיכוי הפאשיסטי בפולין, מצוקת היהודים ויאוש הנוער, גוברות הרדיפות על תנועת הפועלים, פושטים הרעב, המצוק וחוסר העבודה, תוכפים מאורעות דמים, שביתות והפגנות. השפעות גרמניה הנאצית מעודדות את הפאשיסטים והבריונים הפולנים למיניהם… במארס מכריז ה“בונד” על שביתה כללית, שביתת מחאה על הפרעות הנודעות בעיירה פשיטיק, שהם מאותות החרדה שפקדו את המדינה ויהודיה. המוני יהודים – בעלי מלאכה וחנוונים – מצטרפים למחאה, יוצאים להפגנות, משתתפים באסיפות (לעתים גם עם פולנים), רואים ב“בונד” את המפלגה בהא־הידיעה־והיעוד במלחמתם על זכויותיהם, על קיומם וכבודם, על ההווה שלהם… הלוא כך נענו לקריאתו לפני שנים רבות, בהרימו את נס המחאה הלוהטת נגד עלילת־הדם (עלילת בייליס) בימי המשטר הצארי…

ה“בונד” פורש את יריעת המחאה נגד גזירת ספסלי הגיטו באוניברסיטאות פולין. הוא אף נלחם נגד גזירת השחיטה המכסה את עֶרוותה בעלי־תאנה של מניעים הומאניים כביכול, ואין צריך לומר נגד החרם על העבודה היהודית ודחיקת הרגליים מחיי הכלכלה ונגד סגירת החנויות בימי ראשון הפוגעת קשות בחנווני היהודי.

עם זאת עולה לשיאים חדשים המלחמה המרה בציונות. את הכרוזים הנודעים של ז’בוטינסקי על ה“פינוי” (האֶבקוּאציה) של המוני יהודים מפולין ושל גרינבוים על “מיליון היהודים המיותרים” – מְנַגֵד ה“בונד” לנֶשק זועם בציונים לזרמיהם ולפלגיהם. הוא מתקומם בכל להטו נגד ראיית היהודי בגולה בניווּנו הרוחני והלאומי, נגד הראייה – שמקורה בפינסקר, בהרצל ובנורדאו – שהיהודים גוף זר הם בין עמי הרוב, גוף חסר חיים ועתיד. נהפוך הוא, לדעתו: ארץ ישראל היא חלום והעברית – אוטופיה. יהודי פולין האזינו! – קורא ה“בונד” - זאת תורת הציונות: יהודי אחד ליד הירדן שקוּל כנגד חמישים ליד הוויסלה… זאת תורת הציונות המסייעת לאנטישמים, למגמת עקירתכם והחרמתכם. המשפילה אתכם ומְמָאֶסת את קיומכם בעיני עצמכם. וגם מחנות החלוצים בקיבוצי הכשרה, בני טובים אלה, אף הם מגמתם לגזול את פת לחמם של הפועלים ולהתחרות בהם בעבודה זולה. ואילו תורת ה“בונד” היא: אי־כניעה, מלחמה, קיום בזכות ולא בחסד, קיום שווה־זכויות, כי דורות יושבים אנו על האדמה הזאת, , כי דמנו וזיעתנו רוותה…

היטלר באופק, משטר איבת היהודים הבהמית באופק, הרדיפות, הנישול, ההפלייה וההתנקשות בזכות קיומם של היהודים בפולין גוברים והולכים – ובקונגרס הציוני בפראג, ב־1933, נשמעים קולות ששוב אין טעם ואין סיכוי במלחמה למען שיווי הזכויות של היהודים בגולה. העיקר, הפתרון – ארץ ישראל. ודאי שמצויים מנהיגים ציונים כגרינבוים, כסוקולוב, שעצם ההתעללוּת ביהודים פוגעת בגאוותם האנושית ומעליבתָם. “עוד יום יבוא – מכריז סוקולוב מעל במת הקונגרס – ופרעות ביהודים יהיו לדראון עולם, ממש כשריפת המכשפות בימי הביניים”. ובקונגרס לוצרן, 1935, הוא אומר: “אין לך טעות גדולה מזו לראות את הציונות ואת שיוויון הזכויות כשני הפכים הסותרים אַהֲדָדֵי, או ניזונים אחד מחורבנו של השני… יהדות גֵיטוֹאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש”.

שמה מינֶה, מסביר ה“בונד”, שגם הציונים מחייבים את המלחמה על הזכויות; הזכויות אינן להם אלא אמצעי למטרה אחרת, ועיניהם נשואות למזרח, ואין בידם ואין בכוחם להתמזג לחלוטין עם צרכי־השעה הדוחקים של ההמונים היהודים. כללו של דבר: אין ליישב את הניגוד בין ההָכא להָתָם, אין לגַשר בין מצוקת ההווה לחזון העתיד, בין יידיש לעברית. והעתיד הצמוד לארץ הרחוקה על הירדן הוא אוטופיה, אשלייה, הֵיסט מצרכי חייהם וממלחמתם של המוני העם. עינינו הרואות את מאורעות הדמים…

ודאי מצער דבר המאורעות בארץ ישראל, - טוענים הם – אך היא הנותנת: אין ארץ ישראל – הפתרון. אין דרך זולתי המאבק במקום, על אף הלחץ הגובר של המשטר, על אף מחנות־הריכוז ובכללם המחנה המאוּיים במבצר בריסט. בפולין זו, ששׂר החוץ שלה עוסק בתוכניות לגירוש יהודי פולין ויישובָם במרחקים, שנשׂיאהּ מתעַלס בצַיִד ביערות בְּיַָאלוֹבְיֶאז', עם שׂר הדמים גאֶרינג… כפולה ומכופלת אחריותו של ה“בונד” ושליחותו – הלאומית והסוציאליסטית.

ביטוי לדריכות זו בכרוזי ה“בונד” מן השנים ההן:

"שליש מאוכלוסית ארצנו מיעוטים לאומיים הם. היחס ליהודים, לאוקראינים, לגרמנים, לרוסים הלבנים ולליטאים הוא כאל זרים, כאל אורחים לא־קרוּאים. אולם אנו, אין אנו רואים עצמנו זרים. אנו הפועלים היהודים, יחד עם כל מעמד הפועלים של פולין, הננו בוני המדינה וזכויותיה – זכויותינו. ושעל כן אנו מוחים בכל כוחנו נגד החרם על פועלים יהודים, נגד הרדיפות והגזירות על כל המיעוטים הלאומיים, ארגוניהם ומוסדות התרבות שלהם. אנו דורשים: אפשרות מלאה להתפתחותם התרבותית של כל עמי פולין!

זכות להגדרה עצמית לעמים הטריטוֹריאליים!

אוטונומיה לאומית־תרבותית להמוני העם היהודים!

בתי־ספר חילוניים חינם בלשון האֵם של הילד!

זכויות מלאות לבתי הספר העממיים ביידיש!

זכות עבודה לפועלים יהודים!

הלאה הפאשיזם! הלאה המלחמה!

הם מבקשים להרעיבנו, לשלול מאיתנו אפשרות חיים בארץ, שהיא ארצנו, ארץ כל העובדים, מבקשים לכפות עלינו הגירה ופינוי. הדבר לא יעלה בידם, גם אם מנהיגי הלאוּמנות היהודית יסייעו בידי האנטישמים הפולנים! כאן, בפולין, נולדנו, כאן אנו עובדים, כאן נחיה, כאן נישאר! אין אנו בודדים במערכה. עימָנו המוני העובדים הפולנים, המוני העובדים של שאר המיעוטים הלאומיים".

אך הנה פורצת מלחמת העולם, ובו ביום מופיע כרוז ה“בונד” אל המוני היהודים, הקורא להתייצב מול צבא הפאשיזם – אויבם בנפש של היהודים והפועלים. משלחת ה“בונד” באה בדברים עם מרכז פ.פ.ס., ושעתיים לאחר מכן מתכנסת הישיבה האחרונה של מרכזו הנבחר. ב־7 בספטמבר עוזבים חבריו את פולין, ברגל, בדרכם האחרונה למזרח , בדרכים זרוּעות אש ומוות. ה“בונד” יורד למחתרת – וגורלו כגורל המוני בית ישראל.

בסוף 1939 מתכנס בוילנה (אז מחוץ לאזור הכיבוש) מרכז ה“צוקונפט” – תנועת הנוער של ה“בונד”. סיכומי ציוניו כוללים את ניתוח המצב המחריד, אך גם – עדיין! הם חדורים תחושת הקשר הבל־יינתק עם אדמת פולין –

"בשוֹט ובכדור, ברעב ובמגיפות, בהוצאה־להורג ובגירושים בהמוֹן, מנסה היטלר להשמיד את אוכלוסית המדינה הכבושה. ואנו מכריזים: “שום כוח זָדון לא יצליח לעקרנו ממולדתנו בת אלף השנים – מפולין (פון אונזער טויזנט־יעריקן היימלאנד)”.

תחושה זו מפעמת את הופעותיהם של ארליך ואלטר במוסקבה, בתקופה הקצרה של פעילותם לפני סופם המר והנימהר, והיא המפעמת במלחמתו הנואשת של ארתור זיגֶלבּוֹים לפני ששלח יד בנפשו בהֵיחרב עליו עולמו עם חורבן גיטו וארשה הלוחם:

“לא חיפשנו מעולם, אין אנו מחפשים כיום ולא נחפש גם להבא שום מולדת חדשה, או בית, בשביל האוכלוסיה היהודית בפולין, גם אם “הבית” ייקָרא פלשתינא, או פינה אחרת…”

ודאי, לא נעלם ממנו גורלו המיוחד של עם ישראל בפולין, מצבם של המוני הפליטים במזרח, המערכה על ההעפלה והתקומה בארץ ישראל. ואולם הוא, ה“בונד” – גיבורהּ האחרון של התנועה המוּשרשת בגולה ובהמוני היהודים והפועלים, על יְפי־נפשם וריפיוֹנָם, על גבורתם והקרבתם ותְהיוֹתיהם וטְעִיוֹתיהם – אין הוא עוצר כוח עוד לבחון את דרכו וערכיו מחדש, ובכלל זה את היחס לציון אותה שלל כל ימיו מעיקרה ובעתידה לא האמין. ולא נותרה לו אלא הדרך האחרונה, דרך הייאוש והעֲקִידה…

דרכם של שרידי ה“בונד” הרוסי־ליטאי־פולני בתפוצות גלוּתו הוא – בחזקת אֶפילוג לאחת הדראמות המסעירות, הנועזות בחיי עמנו בדורות האחרונים.