¹

לודז' היהודית ערב מלחמת העולם השניה. כוורת של פעלתנות, של מרץ עשייה, של שִׁפעת יוזמה וחיים. עשן מיתמר מיער של ארובות בתי-החרושת. מנגינת מכונות. וסאון של כרך צעיר ועמל, סוער וכובש – דמיון יוצר של יהודים בשדה הייצור, במלכוּת הטכּסטיל, בעולם הכספים והשווקים. וחסידות רווּייה דבקות רליגיוזית ואופטימיות, עממיות וחיוּניות, העומדת על נפשה מול הרוחות הסוערות של ההשכלה, מתבצרת בשטיבּלעך², בקלוֹיזים³, בבתי- מדרשות, בעמהּ, בקרקעה, באורח חייה.

בית חסידים רגיל, ומצאצאיו של רבי, הוא הרבי ר' בער מווֹלבּוֹרש, בנוסח הנודע של ר' בונם מפשיסחא. קיומו על בית מלאכה המייצר סבון, אולם קיומו האמיתי מעבר לרחובותיה של לודז'. יניקתו מחסידות פולין על להט קנאותה ועקשנותה, מעוֹף הרוח וצלילה לעמקי הנפש, והיא האופפת את הבית ומזינה את הילדים הגדלים בו.

בלודז' הולך הנער, שמאי רוזנבלום, אל הישיבה, לומד עם בחורים בגילו, הגמרא עולמו והחסידות מעצבת את רוחו. וייראת שמים. וכמותו שני אחיו, שאחד מהם אף עקר מלודז' והיה ל“יושב”, המתאבק באורח קבע בעפר רגליו של ה’שׂפת אמת' ⁴, הוא הרבי מגור.

לימים אחז האב ב“משלוח-יד” חדש – סַפּק של חלב כשר לחסידים מהדרים במצוות. באשמורה שניה של הלילה קם הוא משנתו, ממהר אל הכפרים בסביבה, להיות נוכח בעת החליבה ברפת. ועל מכירת החלב הזה, בהשגחתו, למבקשיו, פרנסתו בכבוד.

באותם הימים חל מפנה בדרכו הרוחנית של שמאי רוזנבלום – הוא מצטרף לתנועת הנוער החלוצית “גורדוניה”. למותר להוסיף, שהדבר הוא בעיני אביו כשְמָד ⁵ ממש, ורב צערו ושברו. “הציונות נכנסה ללבי” – מעיר שמאי. לא יחידי היה, כמובן, ועמו עוד מבחורי הישיבה שנטשו את הגמרא ואורח-החיים הדתי. הוא מגלה עירנות ופעלתנות רבה, והוא במייסדי התנועה שצמחה בחיק “גורדוניה” – “ויתקיניה”⁶.

וכאן, בתוך “ויתקיניה”, מקים הוא להקה דרמטית בשם “הבימה הצעירה”, שמגמתה להציג בעברית בפולין ובבוא יום העלייה של חבריה – בארץ-ישראל. 12 איש מונה הלהקה, והם מציגים בלודז', באולם “ויתקיניה”, מערכונים ופרקי דיקלום וקריאה מן הספרות העברית והיהודית החדשה. להקה מיוחדת במינה היתה זו, להקת אמנים-חלוצים, והם שוכרים – בהסכמת ההנהגה הראשית – דירה מיוחדת לעצמם, בימים עובדים בבתי-חרושת, חיים בשיתוף, והערבים קודש ל“ויתקיניה” ולאמנות. ועם זה ממשיך הוא להשתלם בקריינות ובשירה. וראוי להעיר, כשסיפרו פעם לאביו שראו את תמונת בנו (בגילוי ראש) על מודעה ברחובות, שעומד הוא להופיע בקונצרט – סירב לאכול מרוב צער… אגב, אותו נשף הכנסותיו הוקדשו ל“ביקור חולים”… (בערבים משתלם הוא בגימנסיה, אף זה בלי ידיעת ההורים, כמובן).

בשנת 1935 יוצא שמאי רוזנבלום עם עוד חבר מלהקתו לסיור אמנותי בכל קיבוצי ההכשרה של “ויתקיניה”. המטרה האמיתית של הסיור – תעמולה לחלוציות ולעלייה. עתים מלווים הם בפרקי אמנות הרצאות ונאומים. עד מהרה מחליטה הלהקה לצאת להכשרה חקלאית ממש (ל“ויתקיניה” קם, בינתיים, סגל פעילים חדש), וליד פיוטרקוב מוסר בנו של פריץ יהודי עשיר לקבוצה אחוזה עם משק חי – ועד סוף 1937 הם עובדים בה. שמאי עמד אז על סף העלייה, אלא שלא היו סרטיפיקטים וקיבוצי- ההכשרה בפולין מלאים חלוצים בעלי ותק רב… והוא חוזר ללודז'.

השנתיים הללו, עד למלחמת ההַשמֵד, הוא פעיל ב“החלוץ” וב“התאחדות”, וכמובן בשדה האמנות, בהופעות פומביות רבות, בנשפי הקראות מטעם המוסדות הציוניים ועוד.

הגיעה שנת 1939. קיץ. הקיץ האחרון לפני מבול הדמים. שמאי רוזנבלום יוצא לסיור אמנותי במושבות הקיץ של התנועות-החלוציות, וחוזר לביתו יום לפני פרוץ המלחמה. עתה חוזר הוא לבית הוריו, שהתגוררו בסביבה נוצרית נתונים לסכנות, כדי לעמוד לימינם בשעת מצוקה ומבחן. יתר על כן, אין הוא עונד את הסרט עם המגן-דוד על שרוולו, והדבר מסייע בידו, על אף הסיכון שבדבר, לנוע ברחובות, חרף כל ההגבלות והגזרות של הנאצים, ולעמוד לימין המשפחה שנותרה ללא אחיזת קיום, מנותקת ומבודדת ומופקרת. בדרך כך נמשך המצב בחודשים הספורים עד להקמת הגיטו, פברואר 1940.

*

בגיטו הגדול והצפוף של כרך התעשיה לודז', המכונה עתה ליצמנשטאט, מתעלל הגרמני, ועם זאת הוא סוחט כל טיפת דם וזיעה של היהודים המסוגלים עדיין לעבודה ולייצור, בטרם יעלה עליהם הכורת. שמאי רוזנבלום נמנה אז עם הצעירים, חניכי התנועות החלוציות בעיקר, שהחליטו גם בתנאים המאויימים האלה, להקים מעין הכשרה חקלאית ולגדל ירקות למאכל למען האוכלוסיה הרעבה, אך עם זאת מגמתם היתה גם – להתגוננות. ואכן, בשטח המכונה מארישין, בגיטו, קמה הכשרה חקלאית חלוצית, שעמדה על נפשה בגבורה מול לחץ הגרמנים ועלילות שונות. (פרטי הדברים רשומים בעדות שמסר שמאי ל“יד ושם”).

יום אחד הוא פוגש ביהודי, מק שמו, מנהל עבודה בבית-החרושת ללבנים, שעבדו בו 3000 נשים. והנה, עולה בדעתו להציע לפניו לרכז את הילדים החבויים של האמהות העובדות – והוא, יחד עם גננת, צעירה מישראל, שבאה כתיירת ללודז' ונתקעה שם, יטפלו בהם. עצם קיומם של הילדים החבויים היה, כמובן, בגדר סוד וההצעה כסוד נועז, כפול ומכופל, כרוכה בסכנת חיים. אף-על-פי-כן הוסכם על כך – ורוזנבלום נחלץ בכל כוחו ומסירותו לשליחות ההצלה הנעלה הזאת.

ביום חורף קר וקודר הובאו התינוקות, באפלולית השחר, עטופי סחבות אל חורבה רעועה שמק העמיד לרשות המפעל (ללא ידיעת בעל בית-החרושת וללא אישור היודנראט). התקינו תנור, כיסו את הזגוגיות המנופצות, שיפצו ככל שהגיעה היד את הדירה העלובה – ורוכזו בה שׂרידי השׂרידים של ילדי היהודים בלודז'. כאן מצאו הם מקצת ביטחון ומנוחה וטיפול במשך היום, מזונם היה פת חרבה, מעט מרק, שחסכו האמהות מפיהן, שמאושרות היו שילדיהן בידים נאמנות. שמאי פועל להקלת גורלם של הילדים ומחנכם ברוח ישראלית; הילדים שנגזרה עליהם ועל הוריהם השמדה. ולמותר להוסיף, שחרף המצוקות והסכנות, לא הפסיק את פעילותו האמנותית; במחתרת, בסתר, בעליות גג, המשיך הופעותיו והקראותיו, שהיה בהן משום עידוד ושמחה בכלא החשוך של חיי הגיטו. רבים היו באים בחירוף נפש לאותם ערבים ספרותיים-אמנותיים שהיו כאיים בודדים של התעלות נשמה בתוך ים הרעב וההשפלה והמוות (והמוות קצר גם את הוריו ואחיו. האח צנח ומת בעמדו בתור לקבלת פת לחם חרבה).

אך לא יצא זמן רב והגיע תור הילדים…

השמדתם של המוני הילדים במארישין, ארץ אל תכסי דמם, אשכול מאבקם של היהודים בגיטו לודז' על קיומם, היא אחת הזוועות המחרידות ביותר, הן כשלעצמה הן בגלל הידיים היהודיות שביצעוה. עד היום נרגש ונפעם שמאי רוזנבלום לזכר הפרשה הזאת. לעינַי התזכיר שחיבר לאחר המלחמה, כשהפצעים טרם התחילו מגלידים (הֲיגלידו?), על המוסדות היהודיים, ועניינו קריאה לוהטת לעשות דין בדוד גרטלר “מגדולי מרצחי ההמונים של עמנו, איש הגסטאפו המאויים”. הוא, דוד גרטלר, אף הוציא לאור עלון מיוחד, שנועד לגסטאפו, ובו ידיעות על הלכי הרוח בקרב היהודים, על חיי הציבור בגיטו. הוא “פעיל” בגירושי החולים והזקנים. עד שהגיעה שעתם של הילדים, ספטמבר 1942.

מושבת הילדים במארישין מנתה אז כשלושת אלפים ילדים, יתומים ללא אב ואם, שהתגוררו ב-50 בניינים, נתונים להשגחתם של 86 מחנכים – ורוזנבלום ביניהם, שאף קיים מקהלה מיוחדת במקום. חינוכם לאומי, תקוותם וחלומם ארץ-ישראל.

ואנו, במארישין, מספר רוזנבלום, עדיין האמנו, שבנו לא יגעו לרעה. הלא אחרוני הילדים עובדים, הלא הגרמנים מפיקים גם מהם תועלת. אולם אחרת סבור היה גרטלר. מעון הקיץ שלו שכן בסמוך למארישין. יום יום רואה הוא את הילדים צועדים, ספליהם בידיהם, אל בתי-החרושת בגיטו. האם לא ייכמרו רחמיו על שרידים אלה, האם לא יניחם בחיים?

אולם לפתע מקבל רוזנבלום, כשאר המחנכים, הודעה, לרכז את כל הילדים לבדיקה. פון ביבוב עצמו, המושל הגרמני, יבדוק את תעודותיהם. לבו של רוזנבלום נחמץ בקרבו. ואולם, אין ברירה. מלבישים את הילדים במלבושי חג, ובשירה עברית ויידיש על שפתיהם, צועדים בסך לכיכר הריכוז. כל קבוצת ילדים ומחנכה עמה. ממתינים. לא שיערו ולא פיללו…

שמע גרטלר את שירת הילדים ויצא ממעונו, ועמו עוזרו ארק יעקובוביץ. הילדים מברכים אותם ב“שלום”. השניים, הדורי לבוש, עומדים מן הצד, מָשָל אין העניין נוגע להם, משָל אין סכנת מוות מרחפת על הילדים. הנה מגיע למקום המפקד הנאצי. מחליף ברכות עם גרטלר ועוזרו. הם משוחחים בידידות. אחר-כך ניגשים הם אל מנהלת מושבת הילדים המודיעה להם, שבמקום מרוכזים למעלה מאלפיים וחמש מאות ילדים. כולם עובדים. והיא מונה את מקומות עבודתם…

ביבוב מצווה על המחנכים והמדריכים להתרחק כדי 100 מטר מהילדים, להתייצב בשורה. ועדיין אין רוזנבלום משיג את המתרחש, הצפוי, אין הדבר מתיישב בדעתו… אך הנה מופיעים מאי-שם אנשי ה“זונדר קומנדו”⁷ של גרטלר, פרגולי גומי בידיהם, ועמם אנשי משטרה. מקיפים את קבוצת המחנכים, מגרשים אותם מן המקום, כולאים אותם בבית מוקף שמירה מעולה.

בכיכר נשארו הילדים בלבד. מולם – התליין הגרמני ומרצחיהם – היהודים.

לאחר שעתיים חוזר רוזנבלום למקום. הילדים אינם. ליד ביתו של גרטלר עמדה מכוניתו המפוארת של ביבוב.

רוזנבלום מתרוצץ כמטורף. מחפש את הילדים. המדריכות תולשות את שיער ראשן. אין לתאר את הדכדוך והייאוש. הילדים רוכזו, כאסירים חמורים, בבניין התלמוד תורה. אין נותנים לגשת אליהם. “בפעם הראשונה בחיי שמעתי בכי של המוני ילדים. עד היום שומע אני את הבכי הזה”.

ובמעון הקיץ של גרטלר מסובים ביבוב וידידיו, ועד שעה מאוחרת בלילה שותים לשכרה, מתהוללים –

בחצות גורשו הילדים להשמדה. כל האיזור מוקף היה שמירה של אנשי גרטלר ושוטרים מזויינים.

נסתיימה פרשת ילדי־מארישין.

לימים, משנודע לו, לרוזנבלום, שדוד גרטלר נשאר בחיים, ולא עוד אלא שהוא מעשירי היהודים בגרמניה, הוא לא שקט ולא רגע ותבע את העמדתו לדין… ואולם היו לו תומכים אדירי-השפעה. היום חי הוא בסתר, אי שם…

*

הגיעה שנת 1944. השמדת היהודים ברחבי פולין ואירופה בעיצומה. השתוללות הטירוף הגרמני גואה ועולה, אף-על-פי שהם כבר עמדו אחר הגדולה בתבוסותיהם בסטלינגראד ערב פלישות בעלות הברית המערביות וההִתקוממויות בגיטאות. אז הם כבר לא נתנו דעתם לתועלת שהפיקו מעבדיהם היהודים, ובאוגוסט 1944 עמדו לפני ביצוע חיסולם של 72 אלף שרידי יהודי גיטו לודז‘, רובם צעירים. והנה, באותם ימי ההכרעה, כאשר הצבא האדום התקדם לעבר הויסלה ובוארשה פרץ מרד הפולנים, ולאחר התקוממות הגיטו בוארשה (שיהודי גיטו לודז' לא ידעו עליו), כינסו מושלי לודז’ הגרמנים את היהודים והטיפו להם בחלקת לשון להתנדב מרצון להעברה. מגמתם האמיתית שהוּסוותה בהטפה “כובשת לבבות”, לא היתה אלא מניעת התקוממות ומרי. וזאת לדעת, שבחללו של הגיטו נשמעו אז הדי יריות תותחיו של הצבא האדום, שבו קשורה היתה אחרית תקוותיהם של כלוּאי נידוני הגיטו. על כן ביקשו הגרמנים לחסל את הגיטו בדרך שלווה, ושבעתיים חששו ממרד יהודי וממגע בין הסובייטים לבין הגיטו. לרומקובסקי הודיעו, שבכוונתם להעביר את הגיטו למקום אחר על עובדיו ומפעליו, ואף שלחו למקום בלתי נודע (כהסוואה) קבוצת מהנדסים עם מכונות – להתקין את המחנה החדש. עתה נזכר רומקובסקי בפעילי היהודים בגיטו והזמינם, בפקודת הגרמנים, להתיעצות על ההצעה החדשה. הללו השיבו לו, שיפעל כהבנתו ועל דעת עצמו, כפי שנהג עד כה ואין הם רוצים לשאת באחריות.

חזר רומקובסקי אל הגרמנים ומסר להם, שאין בכוחו לבצע את העברת הגיטו, כיוון שהנטייה הרווחת בין היהודים היא לא להיענות להצעה. נאלצו, איפוא, השליטים הגרמנים, המושל פון ביבוב ומפקד העיר הגרמני (נכה מערכת סטלינגראד) לכנס את היהודים במגרש הגדול של חצר הקהילה ולפנות אליהם במישרין. דבש נטפה לשונם – הנה, הצבא האדום עומד בשערי העיר, שהגרמנים החליטו להגן עליה, וסכנת חיים נשקפת לגיטו השוכן בקו החזית. עבודתם של היהודים נחוצה ומועילה, ואין הרייך הגרמני יכול לוותר עליהם. מיינע ליבע יודען⁸ – פנה אל היהודים רכות, אין אנו עומדים עוד בשנת 1942, וההעברה מרצון היא גם לטובתכם. עליכם, איפוא, לקחת אתכם את כל מכשירי הבית, לפי שבגרמניה מורגש עתה מחסור בכלי בית… ראו נא, הנה אנו עומדים לפניכם פה בלתי מזויינים, ויש בכוחכם לעשות בנו כאוות נפשכם… הם אף המשיכו את הטפתם בבתי-החרושת. ואכן, יש להודות, שהנמקת הרמייה הגרמנית הועילה. היהודים התחילו מתייצבים בהמוניהם למשלוח. הם גורשו כמובן לאושוויץ, ואחרוני היהודים שהורעלו שם בתאי הגזים היו יהודים מלודז'.

ובאחת הקבוצות של צעירים שנִתפתו לגרמנים, שיצאה באוגוסט 1944, שירה עברית על שפתיהם, היה גם שמאי רוזנבלום.

בדרך כך הוא הגיע אל מלכות המוות ושוּכן ב“מחנה הצוענים” (כלומר בצריפי המחנה שנשאר לאחר שריפתם של הצוענים), ולאחר סלקציות למיניהן נקבע מקומו באחד הבלוקים של נידוני המוות. גם כאן, ליד הארובות העשנות של כבשני המוות, היה שמאי מבקר בבלוקים ועורך “הופעות”. פעם, בשבת לפנות ערב, נזדמן באחת ההופעות האלה, ד"ר מנגלה, הסֵלֶקטור הראשי באושוויץ, רכוב על אופניים, והאזין למתרחש. הוא אף ביקש את רוזנבלום להמשיך ולחזור על תוכניתו. יפה זכוּר לו שדיקלם אז את השיר “הגנרל הלבן חולם בפאריס” מאת איציק מאנגר.

והנה, למרבה התימהון, על אף העוקץ האנטי-נאצי החריף שבשיר, נתרגש, כנראה, התליין, כיבד את רוזנבלום בסיגריות ואף הזהירו שיסתלק מהצריף שתושביו צפויים להשמדה קרובה. אף נתן פקודה לקאפו להביא מנת בשר ל“שחקן היהודי”, שחילקה בין חבריו שזה חודשים לא טעמו מאכל כזה. לא יצא זמן רב, במחנה הריכוז נערכה סלקציה גדולה נוספת, חלק מהאנשים נשלח לכבשנים וחלק לעבודת פרך בגרמניה. שוב נזדמן מנגלה, שאל לשחקן היהודי, צווה לצרפו אל הנשלחים לגרמניה – ועוד באותו לילה, ערב ראש השנה – הועבר לשלזיה, למחנה עצורים לראווה שהקימו הגרמנים לאחז בו את עיני המבקרים מטעם הצלב האדום. ואכן, בהגיעם למקום שמע רוזנבלום קריאות עידוד מפי כלואיו של המחנה: האט נישט קיין מורא, דא איז פאלעסטינע, כלומר אל תפחדו פה ארץ ישראל, ואף הביאו להם עוגות ושוקולד…

*

המלחמה מתקרבת לקיצה, ואך הרשעים הגרמנים לוחצים בכל כוחם את קרבנותיהם – עבדיהם, בני כל העמים הכבושים. ככל שמתקרבת החזית מכל צד ללבו של הרייך, כן מתקדמים גם מחנות הכלואים. הנה יורד המחנה שבו נמצא שמאי לווֹלפסברג – אימת הצבא האדום נפלה על המשעבּדים. בדרך הורגים הם את הנחשלים והחלשים. 5000 איש יצאו ו- 1200 הגיעו למחנה ההשמדה אֶבֶּנזֶה, והועמדו בקרונות רכבת פתוחים בבית הנתיבות, כדי למנוע בדרך זו את הפצצת הטייסים הבריטים… ומטרתם השיגו. הטייסים שהנמיכו טוס הבחינו באסירים, הלבושים בבגדי הפסים, ולא הטילו את פצצותיהם בתחנה. זוועות הימים ההם, ימי ערב השחרור, עושים את עורו של שמאי רוזנבלום חידודין חידודין עד היום. תמותה מחרידה במחנה, אך כל יום מביאים אסירים חדשים מהריכוז הגדול של אסירי הנאצים במַטהַאוּזֶן. סחבנו אבנים – מספר הוא – במעלה ההר, ואחר-כך גלגלנו אותן למטה, ללא טעם ותכלית. ורבים נפחו נפשם, ביחוד בירידה. כן עבדו שם בעבודת- פרך, במנהרה באלפּים, שנועדה לשמש קשר עם איטליה.

והיה במחנה, שבוי פוליטי אחד, קומוניסט מלוכסמבורג, ששימש מזכיר ראשי במחנה. לאחר כל שנות העינויים והרעב והאֵימים היה שמאי תשוש וירוד ואף ראייתו נחלשה. החליט, איפוא, לפנות אל המזכיר ולבקש שיצילהו, שישחררו מהעבודה בסחיבת האבנים הכרוכה במוות ודאי. אני אמן – אמר לו וצפוי למוות. ואם תצילני, אגמול לך אחר המלחמה… ביקשוֹ לבוא בערב, להשמיע מדבריו, למען יווכח אם אמת בפיו. ואכן, לאחר שהאזין לתוכנית הורה לממונה על שמאי להשאירו בעבודה בפנים המחנה. מה היתה עבודתו במחנה? – סחיבת גוויות מתים לכבשן. יום אחד, בסחבו גווייה, נפל מרוב חולשה, ואיש לא ידע מי מן השניים המת…

והיו במחנה זה עוד שבויים פוליטיים, ספרדים מן הלוחמים נגד פראנקו, ובכללם מהנדס שעבד בגֶנרָטורים של המחנה, בהרים, וכל יום מביא היה ידיעות על המתרחש בעולם. מפיו נודע להם על נפילתה של וינה, שהגבירה את מבוכתם של שומרי המחנה. מאנשי המחתרת במחנה היה.

עד שהגיע יום האחד במאי 1945, נערכה עצרת – וגם הוא הופיע בה בהקראות. באותה הזדמנות הודיעו הגרמנים, באמצעות אנשי הקאפו – שאם יישמע קול האזעקה, יש להתרכז במנהרה. ואכן, נתרבּו האזעקות בימים אלה, האנשים גורשו למנהרה – וגם בדרך אליה נפלו קורבנות.

והנה, נודע מפיו של המהנדס הספרדי, שבכוונת התליינים הנאצים לרכז את אנשי כל המחנה (אחרון מחנות הריכוז באוסטריה) במנהרה, ולפוצצם בה. דכדוך ירד על האנשים המעוּנים. כל אחד נטל חתיכת אבן, או גיר, ורשם את שמו בצריפו, למזכרת, למען יקראו המשחררים (וכל שיבואו אחריהם) שעתידים היו לבוא כל יום. הכל בטוחים היו, שהסוף הבלתי-נמנע קרב ובא – ערב השחרור הקרֵב דוקא! יהודים אמרו תפילת וידוי, תהילים, נוצרים הצטלבו. בלילה שוכב שמאי עם שכנו לתא, הסופר הפולני רושינק ומשוחחים על הסוף הצפוי. והנה, באים שניים מן הכלואים, צרפתי וספרדי, מאנשי המחתרת, ומוסרים בלחש, כי נותרה דרך הצלה: לא לציית לפקודת הגרמנים שתבוא בשעת המִפקד לפנות בוקר, ולא ללכת למנהרה! לא לזוז מן המקום, ואם יפתחו באש – להסתער על מכונות-הירייה ואנשי הס.ס. (נותרו 200 – ועצורים רבבות), ולנסות להשתלט עליהם.

רבבות, לבבות נפעמים, מרוכזים בשעה 4 לפנות בוקר במגרש המפקד, לצלצול הגונג. המון הכלואים יודע את מזימת-המוות שרקמו הנאצים. גם החלשים – גבורה גואה בהם. רגשֵי מרד מחלחלים. שחר נפלא מפציע בהרים. קול ציפורי שיר בחלל. ממול עומדים הם – אנשי הס.ס. חובשי קסדות פלדה, ליד מכונות-הירייה וערימות התחמושת. כלביהם לידם. והנה מופיע מפקד המחנה (בלבוש אזרחי), לידו קציניו, ומכריז ברמקול, שהם עוזבים… מכאן ואילך שייכים הכלואים לצלב האדום, אשר ייתכן שעוד מעט יבואו ויוציאוּם מכאן. אלא שבינתיים, כדי למנוע מהומה ותוהו ובוהו – על הכל להתכנס במנהרה. כל שני אנשים יקבלו ביציאה מן המנהרה מחצית הכיכר לחם וקופסת שימורים. המפקד סיים, ומתורגמנים תירגמו את דבריו ללשונות השונות של הכלואים. והנה הרעידה את החלל זעקה אחת ואחידה של רבבות:

– וויר גייען ניכט!

זעקת מרד מרה, נחרצת, כלומר:

– אין אנו הולכים!

נבוכו מפקדי הס.ס. נדהמו לעמידתם של האנשים. הכלואים מוכנים לכול – האומנם יפתחו באש עליהם?

אך הם הולכים להתייעץ. עשרים רגעים של שקט דרוך ומתוח. עשרים רגעי גורל והכרעה! והנה, הם חוזרים ומודיעים בעורמתם הצבועה כי רבה: - אם אין יקרים לכם חייכם… אנו עוזבים.

ועזבו.

אותו רגע יצאו שלושה מן ההמון מאנשי המחתרת, והכריזו על ביצוע עונש מוות מיידי במשתפֵי-הפעולה השפלים ביותר, למען לא יזכו לראות בשחרור. ופסק הדין הוצא לפועל.

יום ולילה שרוי היה המחנה בלא שליטת ממונים, יום ולילה של ציפייה לוהטת לרגע הגדול – ובינתיים, פרצו את מחסני המזונות, השתוללו, מתרוננים, שיכורי החופש והחיים שזכו בו בנס. ומשהופיעו ראשוני הטנקים האמריקאים הסתערו עליהם מרוב שמחה… והללו נאלצו לסגת, וביקשו לקיים את הסדר עד שיגיע הצבא האמריקאי הסדיר.

והנה, באה היחידה הראשונה של חיל השחרור. המפקד (ריננו אחריו שיהודי היה), עולה על אבן, וקורא את האנשים להסתדר בקבוצות לפי ארצות מוצאם, והצלב האדום של כל אומה יבוא לקחת את אסיריה. ולכל קבוצה חולקו דגלים לאומיים. לא ידעו היהודים כיצד לנהוג, אל מי להצטרף? אף חששו, שייאלצו לחזור לארצות מוצאם. עמדו, איפוא, מן הצד וחיכו. הסבירו, שאין להם דגל וארץ משלהם, שאין הם רוצים לחזור… דמעות עמדו בעיני המפקד, לא עצר את בִּכיו, והסביר, שאין הדבר מחייב לעתיד, וריכוז האנשים לפי השתייכותם הלאומית אינו אלא צורך שעה.

ושוב נתגלגל שמאי רוזנבלום למחנה, למחנה של פולנים משוחררים, שגם עתה, לאחר כל נסיון האֵימים, נגוע היה בשנאת ישראל. ומכאן הועבר לאחר כמה שבועות (עם עוד ניצולים יהודים) למחנה של נשים יהודיות, שם הכיר את רעייתו (אף היא מן הניצולות, כלואה היתה במחנה מוות ליד לבוב, נמלטה, נתגלגלה לאוסטריה, ומחופשת כנוצריה עבדה בבית הבראה של דיפלומטים של ה“ציר” ומשם לבּאד- גאסטיין).

מתחילה פרשה חדשה של פעילות בחייו של שמאי רוזנבלום הניצול, פעילות הכורכת אמנות, עזרה, טיפוח ערכי ציונות, הסברה, הרצאות, הופעות במחנות, אירגון חוג דרמטי, מאמצים לעזרת היישוב הלוחם על עצמאותו, יד ביד עם שליחי הארץ במחנות.

הוא עובר לצרפת, ממשיך את פעילותו גם כאן, ומופיע ברוב הצלחה בתכניותיו. אמנם, מציעים לו להגר לאמריקה, אולם הוא, החלוץ הותיק, עולה לישראל עם אשתו (בהריון) וילדתו – ושאיפתו שילדו השני יוולד בארץ היהודים.

והנה דורכות רגליו על אדמת ישראל בנמל חיפה.

*

מכאן ואילך, שמאי רוזנבלום הוא אזרח ישראלי ואמן ישראלי. אין הוא עולה חדש, לפי שמראשית צעדיו הוא כמעוֹרה מוּשרש בה, ומהנה את הרבים בהופעותיו והקראותיו בשתי לשונותינו – עברית ואידיש. גם בית נאה הקים. ושם טוב קנה לעצמו.

אלא, שנראה, כי אשכול פועלו הוא תקליט השואה.

דומה, כל שחי בלבו, כל צבירת האֵימים והזוועות שעברו עליו, וכל התחושה החריפה, שלא תפוג לעולם, של המַרטירוֹלוֹגיָה היהודית,⁹ הוא ריכז בתקליט הדרמטי הזה.

אתה יושב ומאזין, באולם הנאה והשלוו בתל-אביב, או ליד הרדיו, וכוח אדיר גורף אותך אל המציאות ההיא, אל הימים ההם, של חורבן בית ישראל. אתה מפרפר עם הלקוחים למוות, עם הנאנקים והמעוֹנים, קולם ממש עולה באוזניך, צווחותיהם של התליינים, ושקשוק הרכבת האצה מגיטו לודז' לאושוויץ…

זכות גדולה היא לשמאי רוזנבלום, זכות שלא תישָכח.

לאיטו מגיע התקליט, גם בדוֹרנו זה הרוצה בשכחה, דור הג’אז המחריש אוזניים והרוקנ’רול, לחוגים שונים מגיע. כל ששמע אותוֹ לא ישכחנוּ. והוא יוּשמע גם באוזני תלמידי בתי-הספר בישראל. ואולי גם בגולה. סייעו לו בהתקנתו הקונגרס היהודי העולמי ו“יד ושם” – והוא גם תורגם לעברית.

ואולם, מעיד שמאי רוזנבלום, אין חפצו להסתפק בכך, כלומר במוטיב השואה, והוא שואף להתקין תקליט חדש, שיתן ביטוי גם לגבורת היהודים, למלחמת היהודים.

התקליט - הוא נקמתו במַשמידי עמנו. הוא הנצחת זוועות החורבן, כמצֵבה מדברת, זועקת. היא צירוף של מומנטים אותנטיים, שאובים ממציאות הגיטו, מדמויותיו, יהודים ולא-יהודים, מפִּרפוּריו ואשליותיו, מהדרך להשמדה, ממוראות אושוויץ. הוא עצמו צֵרפם לתסכית המוקלט. “דין וחשבון” – מכנה שמאי רוזנבלום את יצירת היזכור שלו. יצירות אמנות - ייצרו הדורות הבאים, שיצמחו במולדת,

ואולם, אין ספק, שכושר אמנותי רב, ולא של קריין בלבד, שוּקע בביצועו של התקליט המוֹנוּמֶנטָלי, המחייב המשך… ובינתיים, ממשיך הוא בפעולתו האמנותית, מכין תוכניות חדשות… והוא אהוב ומקובל. אחד אמן מניצולי ההשמדה וקורבנותיה שנצמח בישראל – ואת השואה לא שכח.