_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חלוץ ספרות הים באמריקה[1]

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

פורסם ב-"ים" גליונות החבל הימי לישראל, חוברות ו'-ח' נובמבר 1945–ינואר 1946

 

..."ספרות הים באמריקה עודה בשלב ילדותה. לפני שלושים שנה כמעט שלא היה בנמצא סיפור ים, לא בקטלוגים של המו"לים ולא בכתבי-העת. אמת, ג'ק לונדון כתב את "זאב הים" ושורה של סיפורים קצרים וקיפלינג אף הוא עיצב נושא זה, אולם שניהם לא היו סופרי ים מבחינה זאת שהתמחו אך ורק בנושא זה. הים לא היה הנושא העיקרי ביצירתם. אין ויקטור הוגו סופר ים אף כי כתב את "העמלים בים", וגם לא פיאר לוטי[2], אף שחיבר את "הדייג מאיסלנד" והיה קצין בצי הצרפתי. עובדה היא, שלספרות הימית מכל סוג שהוא, לא היה לפני שלושים שנה שוק באמריקה. הים בתורת משלוח-יד לא היה נושא רצוי ומקובל.

...אחד המו"לים בניו יורק שמסרתי לו ב-1913, סיפור על נושא ימי, אישר לי, שסוג כתיבה זה – חסר כל עתיד. אילו נתבקש לנקוב ביצירה שאין לה, לדעתו, כל ביקוש ושאין לו כל עניין בה, ודאי שהיה נוקב בספרות ים. ברם, וזה הקוץ שבאליה, המו"ל הנידון הוא שהוציא לאור את ההוצאה הראשונה של "הכושי מנרקיס" לג'וזף קונרד, ממבחר הספרות האנגלית ואחד מטובי סיפורי הים שנכתבו עד היום; הוא הכתירו בשם "ילדי הים", שכן לא האמין כי ימצא באמריקה אדם שיגלה עניין בסיפורי-ים והגבור הראשי בו כושי...

ולא רק הימאות והצי, אלא אף נמל ניו-יורק, מגדולי הנמלים בתבל לא היה קיים כל עיקר בתודעת העם כנמל ימי. נמלי לונדון וגלזגאו מצאו את גואליהם בסופרים כה.מ. תומלינסון ונייל מונרו[3], מה שאין כן ניו-יורק".

(מתוך המבוא לאנתולוגיה "מבחר ספורי הים בספרות העולם", ניו-יורק, 1945).

 

מן המוסכמות הוא, כי ג'ק לונדון הוא מסופרי הים המובהקים והמקובלים ביותר. אין לך כמעט פנה ולשון בעולם, בה אין מהלכים לכתביו במקור ובתרגום. כתביו שרובם ועיקרם עוטים טל רעננות עד היום הזה, לא על נקלה כבשו לעצמם את מקומם, אלא במאבק וביסורים; תולדותיו של כיבוש זה עולים בקנה אחד עם פרשת חייו.

מצויים סופרים (וגבורי עם) שדמותם אינה זו הריאלית, שפעלה, יצרה ונלחמה בזמן מן הזמנים, אלא זו האידיאלית, שדמיון עם יצר אותה בקסמי דמיונו וכתרי זהב קשר לה. מה שאין כן ג'ק לונדון, שחייו עצמם הם רומן רב-עלילה ונשמעים כאגדה. אחר מותו נשתיירו טיוטות, כתובות בעצם ידו, ראשית ספר אוטוביוגרפי. אולם יצירתו שירת-חייו שנפסקה באמצעה, הושרה מחדש על-ידי הסופר-המונוגרף אירוינג סטון[4] (וצדקה עשתה עם הקורא העברי "ספרית הפועלים" שהוציאה לאור ספר זה, ב-1943, בתרגום רפאל אליעז).

אם נזדמן לך הקורא, לראות את הפורטרט של לונדון, ודאי שמת לב: ארשת פנים רחבה, גלויה, שאומץ-רוח ואהבת-חיים וטוּב-לב מזוגים בה; שִפעת שיער מקורזל, צהבהב ופרוע, שרוח מרחקים מסערתו; כוח יצוק בכתפיו הרחבות, החסונות, בישיבתו ליד הגה הסירה, ועיני התכלת אחוזות בגליונות הנייר השטוחים על ברכיו. וידעת: דמותו החיצונית, שיפי הסערה וכוחה בה, בבואה היא לדמותו הפנימית – לאופי האדם ולאופי היצירה.

ואולי תיזכר אז גם בזה גזע הגבורים אנשי-הים עזי-הנפש, שכה הפליא לתארם ולעצבם ביצירותיו, וידעת, כי הוא, שעיצבם ביצירתו, אחד מהם; בהם, בגבוריו, יצק מעוז-כוחו, מאהבת החופש שבו, מדבקותו בים; הוא קורץ מאותו החומר עצמו שגבוריו קורצו ממנו.

ברם, דמות הסופר ודמות יצירתו נוצקו, כמובן, בכלים מסוימים: תנאי ארצו וזמנו. זאת היא אמריקה בבתוליה ההיסטוריים, ערב תקומתה כציביליזציה קפיטליסטית גדולה. עוד רדומים בה כוחות האדם (המוני המהגרים והעבדים), חזון (מסורת גבורת הכיבוש וחלוציות ההתנחלות) וכחות הטבע (יבשת עתירת נכסי-טבע ואפשרויות). עוד נרחב השדה להרפתקנים ולכובשים. אז, בערך, עוד מהלך סבו של רוקפלר ומוכר צלוחיות-נפט בתור סמי-מרפא. אז, 1875, היא שנת הולדתו של ג'ק לונדון, מביא אביו החוקי, האירלנדי המשכיל ועז-הנפש, הפרופסור צ'אני, בחפשו את לחמו בהוראת האצטגנינות[5]. וגם אמו (את שם בעלה, אביו חורגו, ידידו בלב ונפש, נושא הספר) – נפש סוערת, שטופה בנגינה ובספיריטואליזם.

מגמת קידומה של אמריקה היתה – ליבשה, לקריעת המערב להתפתחות. מכסי המגן מקפחים את צי הסוחר. הצי לא תפס כל מקום בתודעת העם. רובם של המהגרים – מארצות מרכז אירופה הם. עשרות בשנים נעוצים האידאלים החברותיים בשדות העבודה וההתרחבות הפנימית; הרומנטיקה צמודה למסילות ברזל, למכרות, למטעים ולערבות. הטיפוס האידאלי (בחיים ובספרות) הוא ה"ביזנסמן" המצליח. וגם כשפרץ סחר-החוץ והגיע ל-4 בליון דולר במחזור שנתי, רובו ככולו נזקק לאניות זרות. זה הרקע החברתי-ההיסטורי עליו גדל הסופר.

 

ילדות ונעורים

סמוך לאחד המפרצים של קליפורניה שטופת-השמש עברה עליו ילדותו בדוחק לא יתואר.

בן 11 והוא מוכר עיתונים, מוביל קרח, מתנסה בניסויי-חיים קשים. קשיי-חיים ולא מרי-חיים, כי מצוי בהם גם אור: הלא הם הספרים המזדמנים לו, הרובה הקטן לציד ברווזים וחכת-הדייגים הקטנה. עלבונות הקיפוח אינם מדכאים אותו. נהפוך הוא: מחסנים, מחשלים ומעוררים כוחות התנגדות. ליד מוצא הנהר אוקלנד הומים חיים אחרים, חפשיים ועזים: ציידי תנינים מהצפון, מבקשי מטמונים במצולות הימים הדרומיים, מבריחי אופיום, דוגיות סיניות, ספינות מפרש יאנקיות, שודדי צדפות, סירות-דיג יווניות, סבלים שחורים, בתי-סירות הולנדיות שטוחות, אניות שייט, משמרות פקחי הדייג בנמל. היפלא, שראה עצמו והוא אחד חבוש בבית-הסוהר, בתא קודר ושחוח, שמעבר לו משתרע האוקינוס הרחב והחפשי?

בן 13 הצליח הנער לחסוך את שני הדולרים הראשונים. בסכום זה רכש סירה בלה. בה הפליג לאורך הנהר והרהיב עוז למתוח מפרשים קטנים בהחליקו לתוך המפרץ. ואז, דומה, גם קשי חייו היה כלא היה. גם חליפת הבגדים שחסרה לו בגמר בית-הספר העממי לא הציקה ביותר; כל שכן טאטוא בתי-השיכר או סחיבת קרח בשכר זעום. שהרי כל אלה אינם אלא שלבים לקראת חג יציאתו למרחב. בפרוטותיו שחסך הוא רכש מפרשים ומשוטים ומפליג במפרץ קליפורניה. הרוחות המלוחים כובשים את נפשו, קוראים דרור לכחותיו. הוא מחרף נפשו כמטורף, רואה עצמו אחד מצאצאי הויקינגים שחצו מרחבי אוקינוסים בסירות פתוחות. לא, הוא לא יהיה בהמת-עבודה, הסוחבת את עולה המפרך מבוקר עד ערב, בדוחק וברעב, בעלבונות ובזיונות, מופקר לכל נותן עבודה אץ להעשיר. "הוא זכר את הרוח המנסרת על פני המפרץ יום יום; את זריחת החמה ושקיעתה; את צריבת מי המלח בשעת צלילה. לא היתה בפניו אלא דרך אחת לחלץ עצמו מעבודת הפרך ולהמשיך לתמוך בהוריו: ללכת הימה".

אולם הדרך אל הים לא קלה היא. היא רוחשת שודדי צדפות, שיכורים, הרפתקנים. הירתע? הן הסיכון, ההעזה והמאמץ – הם הקוסמים לו! בהלוואה שקיבל ממיניקתו-אומנתו הכושית הוא קונה את הסירה "רעש געש"; מרכז חבר עובדים אמיצים, גברתנים, מופקרים, מהם אסירים לשעבר; נעולים מגפי-ים, לבושים מלבושי-ים, מצוידים באקדחים. קפיצה אחת – והוא בתוך תוכם של החיים החדשים, שתכנם האחד – התפרקות, נשימתם – העזה, מהותם – מרד, והם מלווים שיכרות, מריבות, דקירות, יריות. הנער הצעיר, שהושיט ידו אל כתר ההרפתקנים, רכש גם (יחד עם סירתו "רעש געש") את מיימי, בת-ההפקר, מלכת שודדי הצדפות, ולא אחת מגן עליה באקדחו. אחד ממקופחי- החיים שמרד בגורלו.

אולם, משטעם את טעמו החריף והמלוח של אורח-חיים זה, נתחוור לו, לבן ה-15, כי הגורל הוא המהתל בו ונהגה אותו מהמסילה שנועדה לו. הן השכרון אינו אלא תחליף ארעי שבשכחה עצמית. אין בו פתרון ומוצא. והוא נשא את נפשו לגדולות. אפשר שמורשת אביו החוקי, הטרגדיה של איש-ההשכלה-והשאיפה שלא בא על תיקונו, ואפשר שהקריאה בספרי קיפלינג, זולה וראשוני הסופרים הסוציאליסטים באמריקה (עמם לא פסק מלהתייחד גם אז) הם הם – שלא הניחו לו לשקוע באורח חיים זה ולהשלים עמו.

 

אל חופי יפן

נוקפות שנים, חולפים ימי הנעורים והוא חי, נאבק ומתערב בתעלוליהם של מאות אנשים, נוטרים אמיצי-לב וישרי-לב, מלחים, קוביוסטוסים, דייגים, פונדקאים, פורקי מטענים, ימאים, אנשים שרגלם דרכה על אדמת כל הנמלים, עיניהם ראו את כל המראות, ידיהם מלוכלכות בכל הפשעים, והם אהבו כל מיני נשים ונתקשרו בכל מיני הרפתקאות... עתה היה בן 17, בעל קומה, חזק ואמיץ ובפניו היתה ארשת של בגרות. הוא השתוקק לראות את העולם ודרך אחת היתה לפניו להגיע לכך, שהרי נגזר עליו להיות ימאי אמתי עוד בשעה ההיא, לפני ארבע שנים, כשקנה בשני דולרים את ארבּתו הדולפת ובה הפליג במורד הנהר. אוניות רבות עגנו לאורך נמל סאן-פרנסיסקו, והרשות בידו לבור לו אחת מהן: ספינת-מטען, ספינת-דייג, ספינת-מסע. והוא בחר את הספינה הרומנטית ביותר ספינת-הציידים של כלבי-הים, שעמדה להפליג ממפרץ סאן-פרנסיסקו בדרך לקוריאה, יפן, סיביריה – לתשעים ימי ציד של כלבי-ים.

בן 17 הוא מפליג למסעו זה. נוהג ביד בטוחה את סירתו דרך רוחות זעף ונחשולים סוערים. ימים של קורת רוח. סיפורי מלחים. ובלילות, ביד האחת הנר, בשנייה הספר. הסירה הגיעה לירכתי הצפון, לאיים אקזוטיים. "קשרי ידידות קשר עם מאות ציידי-תנינים, שמע סיפורי מעשיות רבים עד אין מספר, השתכר בחברת מיודעיו, השתתף עם שאר הספנים בתעלולים שעוללו בכפרי הילידים, פיזם פזמונות עליזים לאור הכוכבים, ניטלטל עם שוליות של ימאים שנגררו אחריו מפני ידו הפזרנית שבִּזבזה את כספו".

המסע נמשך הלאה. רדיפה אחרי כלבי-הים בחוף היפני ועד לחופי סיביר. פשיטת עורות והמלחתם. ושוב חזרה לביתו, לחוסר העבודה, למצוק.

וערב אחד ניגשה אליו אמו ובידה גיליון כתב-עת, שהופיע בסאן-פרנסיסקו, והאיצה בו לכתוב חיבור בשביל התחרות שעליה הכריז העיתון. "ג'ק היסס רגע קט, אך משנזכר בטייפון שטלטל את ספינתו סמוך לחופי יפן, ישב אל שולחן המטבח והחל לכתוב. הוא כתב בקלות ובלי חבלי יצירה. בלילה השני סיים את החיבור, ליטשוֹ במידת יכולתו ושלחו לעורך. הוא זכה בפרס הראשון וקיבל עשרים וחמישה דולר - - -  ועתה ארבעים וחמש שנה לאחר הכתיבה, ימצא הקורא ב'טייפון ליד החוף היפני' כוח של תיאור חזק ורענן".

הספרות קסמה לו. כוח רב היה עצור בתוכו ומכחול קל וזריז בידו. אפס, גם את מקומו בספרות קנה רק כעבור שנים, לאחר מאבק בלתי פוסק עם עורכים ומו"לים, שלא על נקלה השלימו עם החידוש והתנופה והחיוניות המציאותית שהביא עמו. ובינתיים, עבודת פרך בבתי-חרושת, משחר ועד לילה, באימוץ כל כוחות הגוף והנפש. ואז הוברר לו, שלא עליו בלבד קדרו השמים; שמצוקתו אינה אלא חלק ממצוקתם של מליונים; ואז – אפריל 1849 – זימן לו הגורל הרפתקה גדולה, שגרפה אותו עם ההפגנה העצומה של צבא-מחוסרי-העבודה שיצאה דרך שדות וערים לוושינגטון, כדי לדרוש מהקונגרס הקצבה להעסקתם של המובטלים בסלילת דרכים. והוא יצא לדרך הנדודים, רצופת הסכנות וההרפתקאות, לרבות פשיטת יד, קפיצות מהרכבת במרוצתה, מאבקים וסיכונים ומאסר. אגב, ימי המאסר נתנו לג'ק תאב-החיים את ההזדמנות לתהות על המתרחש מעבר לחומות ועקבותיהם – בסיפוריו. לאחר טלטולי חודשים על פני אלפי מילין חזר כספן לסאן-פרנסיסיקו

 

הסופר והלוחם

בפרק זמן זה מתעצבת דמותו הסוציאליסטית, לה שמר אמונים עד סוף ימיו. הוא, האינדיבידואליסט המובהק, שגאוותו היתה על כך, שהטבע העניק לו אומץ ואצילות, סבר תחילה, כי הנדודים מרצונם ומתשוקת ההרפתקאות שבדמם יצאו לנדוד וכל עלובי החיים מטבע ברייתם מואסי עבודה, מטמטמים ושיכורים הם. אולם עד מהרה נתחוור לו, שרובם היו בשעתם אנשי-עמל כשרים, שצלם האדם סר מהם בעבודת פרך, בתאונות, במחלות, באבטלה מאונס, והושלכו הפקר לאשפתות החיים. הקפיטליזם האמריקאי הצעיר צועד על גבם קדימה באכזריות לא תתואר, מלווה שחיתות ונגישות פרועות ותאוות בצע שאין לעמוד נגדן.

דריכות מצפון, שאיפת הצדק, בקשת החירות נתמזגו ונתארגנו בהכרתו – בשיטת. כצמא הוא מסתער על הספרות הסוציאליסטית ויונקה עד תום. ואחד, הוגה דעות, נווד, סיפר לו על חוברת אחת, ששמה "המניפסט הקומוניסטי". ג'ק לונדון השיג את החוברת הזאת, קרא בה בצימאון והרגיש, כי לבו ושכלו מתחילים לפעול בדרך אחרת. הוא הרכין את ראשו ונכנע הכנעה גמורה לדברי ההוכחה של קארל מרכס... ולא עברו ימים מועטים וג'ק הכריז, כי "אין בעולם דבר נשגב יותר מן הסוציאליזם".

ואז בשלה בו הכרתו, כי עליו להיות סופר, סופר סוציאליסט. ויחד עם זה החליט, כי עליו לקנות דעת, להיכנס לאוניברסיטה, ולהכשיר עצמו לקראת ייעודו.

בן 17 נכנס לגימנסיה – חסון ופרוע, פניו שזופות, שערו מדובלל, חליפתו שחוקה וקמוטה, ולא חדל ללעוס טבק, הרגל שקנה לו בנדודים להפגת כאב שיניים.

באותם הימים הוא מפרסם אחדים ממיטב ספריו ("איי בונין", "פריסקו קיד" ואחרים), שמורו מואס בסגנונם המחוספס, בתשוקתו הסוערת, באהבת הטבע העדינה שלו... ואז גם החל מבקר ב"חברה לויכוחים" – חוג משכילי אוקלנד. בחוג הזה העריכו את האדם לפי כישרונותיו וסגולותיו הרוחניות, ולא לפי בגדיו. חברי המועדון הוקירו את דעותיו, את דבקותו בסוציאליזם, נהנו מההומור האירי השנון שלו ומסיפוריו על ימים ודרכים. חמימות זו נעמה לו, שווי משקלו הרוחני נתאזן, דכאונו חלף. הוא נסחף עם ראשוני לוחמי הסוציאליזם באמריקה. ביקר באסיפות פועלים, הִרצה באגודותיהם. כולו לוהט באש מרד. ובאותו מקום, בו פקד ראש העיר אוקלנד לנטוע עץ אלון לזכרו, שם נאסר "הפרחח הסוציאליסט" על שנאם את נאומו הנלהב הראשון.

על אף הנגישׂות והביזיונות שניתכו עליו בשל דעותיו הוא מוסיף לפרסם סיפורים ומאמרים. וברגעי עייפות היה שוכר סירת-מפרשים ומחליק על פני זרם הנהר ומזדמן שוב עם חבריו לשעבר, אנשי המשמר ודייגים, מגלגל בשיחה ומתבסם.

לבסוף נכנס לאוניברסיטה ובה מצא חבר מורים מצוין וספריה מובחרת. אולם לימודיו לא האריכו ימים. המצוקה גברה. עבודת הכפיים – הכנסתה זעומה ויגיעתה עצומה. המערכות החזירו לו את מאמריו. כל חפציו נמכרו. ואז – אביב 1896 – נתגלתה בקלונדייק שכבת-זהב, והוא נסחף עם בולמוס-הזהב ומחפשיו. והוא הפליג לדרכו רבת-התלאות והאכזבות, חדשים על חדשים, וספריו-חביביו (דארוין וספנסר ומרכס ומילטון וספרות יפה) מלווים אותו בדרכי-נדוד, בטלטולים לאין קץ, בבקתות מושלגות, במזחלות רתומות לכלבים, בקור ובסופות. וסופו... שלא אגר באלסקה זהב אלא – כדבריו – חומר לסיפוריו. כל תשוקותיו נתרכזו אז בנקודה אחת: להיות סופר. הוא נתאווה לעצב את הדמויות והנופים שקלט, את החומר שהמה בו. אפס, שליטי הספרות האמריקאית האכילוהו מרורות והוא הוכרח, איפוא, למצוא עבודה מפרנסת – ויהי מה.

והימים ימי משבר ודיכאון. ימים שלמים משוטט בחוצות עיר ובקרפיפי הנמל, ואף עבודת פרך מגונה לא מצא. מעטים הימים בהם זכה להשתכר דולר. את שרידי רכושו משכן. הרהורי התאבדות פקדוהו. ויום אחד הגיעתהו מעטפה מעורך "החתול השחור" – כתב עת לעידוד סופרים צעירים – ובו שיק, שכר סופרים בעד אחד מסיפורי אלסקה שלו. לרגע נשם לרווחה (אז החליט גם לארש לו לאישה את אהובתו מאבל אפלגארת, להוסיף לשקוד על השתלמותו ולהתמסר לכתיבה). ארבע אבות חכמה היו לו: דארוין, ספנסר, מארכס וניצ'ה. ארבעה אבות-ספרות היו לו: שכספיר, קיפלינג, ויטמן, סטיבנסון. מהם למד לחשוב ולכתוב. אולם כשנתפרסם, לאחר יגיעות מרובות, סיפורו "לאדם בדרך" עמד תוהה לפני סוכת העיתונים, כי לא היו בידו עשרה סנטים לקנות את החוברת...

האמין בכוח השקידה וההתמדה. קצב לעצמו מכסה של 1500 מלים ליום ולא זז ממנה. אולם שכרו היה עלוב וזעום ולחץ המצוקה והחובות גדלו לאין שיעור. היאך להבקיע את חומת העורכים המתנכרים? הן אנוס הוא לעשות את מלאכת הספרות קרדום לחפור בה![6] הוא לא נתייאש גם לאחר שאהובתו, שלא האמינה בעתידו הספרותי, לא הזדרזה להינשא לו. להיפך, הוא חזר לשולחן הכתיבה הפשוט, הלוך וחצוב בהר בשקידה מרובה. בשטף רב ניתזו מאמרים תוססים על מלחמת המעמדות, אגדות, סיפורים. הוא מרצה במועדון הסוציאליסטי; מוכר מפקידה לפקידה סיפורים לכתבי-עת שונים ומקריים. הדוחק בממון דוקא הוא אז – וכל ימיו – הכוח המניע העיקרי ביצירתו.

באחד הימים הוצג בחוצות אוקלנד בתור חבר-נואם וכאדם המתפרנס על הספרות בפני הסטודנטית אנה סטרונסקי, בת ישראל מרוסיה, שהיגרה לאמריקה ונתפסה לפעילות ולרעיונות מהפכניים. הרגש הרגישה מיד, ששרויה היא במחיצתה של דמות היסטורית. הדבר היה בעיניה – כתבה – כאילו הוצגה בפני לסאל, מארכס וביירון בנעוריהם. ומני אז – ובמשך שנים ארוכות ארוכות – נמשכה הידידות הפורה והיוצרת בין השנים. ואז, זמן מה לפני סוף המאה הי"ט, חל בחייו של ג'ק מפנה גדול. הוא הרהיב עוז לשלח את סיפורו הגדול "אודיסה אחת בצפון" לירחון האצילי ביותר בבוסטון, שכל דריסת רגל בו לכשכמותו כמעט שלא היתה בגדר האפשר. כעבור זמן מה הוצעו לו מאה ועשרים דולר שכר זכויות הפרסום. מאה ועשרים דולר! לא יצאו ימים רבים, ושוב הוצע לו להוציא קובץ מסיפוריו. הציוריות, הרעננות, הכוח, המאבק עם הטבע – כל אלה כבשו את הלבבות. ב- 1899 כרתה בוסטון השמרנית ברית אמונים עם מחוללה של המהפכה בספרות האמריקאית מקליפורניה עד אלסקה. משל לגורקי ברוסיה, מופסן בצרפת וקיפלינג באנגליה החליט להוריד – בכוח – את הספרות מטרקליניהם של מרומי החברה אל החיים. וסופו שהוא, המומחה לרכוש ולכבוש ידידים, כבש לו ירחון אחד, שהמו"ל שלו מר קלור, קנה לו את עולמו בשכר שהיה משלם לסופרים בלתי-מפורסמים "משום שהבחורים צריכים לסעוד את לבם". והוא הוא שסלל לו את הדרך למרחבי היצירה והתהילה. הוא גם אִפשר לו לכתוב רומן, המצריך תקופה ממושכת יותר והבטיח לו שכר חודשי מראש, "כי הנני נותן אמון בך ובטוחני, כי תוציא מתחת ידך רומן הראוי לשמו. בכל עת שתצטרך לעזרה כלשהי, אנא פנה אלינו".

מופלג בידידים – ובכללם נודדים, מלחים וחברים ותיקים מן החוף שהיו מזדמנים ביחד, לשתות יין איטלקי חמוץ ולחטוף שיחה והלוואה קטנה, לרבות אנשים בעלי שאר רוח, אנרכיסטים וסוציאליסטים, עיתונאים וסופרים, - הפך את ביתו מעין "מרכז רוחני". לבסוף כתב את הרומן שלו "בת השלגים" והביאו תחילה, בהכנעה, לשיפוט בפני "היהודייה הגאונית מרוסיה", אננה סטרונסקי, שהיתה כל שנות מאבקו משען רוחני נאמן לו. והוא כבר זכה אז בדברי שבח כגון "המספר הכביר ביותר שקם בארץ זו אחרי אדגר אלן פו"... כבר אז היתה "הקריאה בכתביו חוויה עמוקה לכל קוראיו".

בפרוץ מלחמת הבורים הוצעה לו משרת כתב צבאי בדרום-אפריקה. הוא הפליג לדרך. אולם באנגליה הדביקוֹ מברק המבטל את ההזמנה. נשאר בחוסר כל. הבריות חשבוהו לספן אמריקאי שנעזב בנמל. אז חיבר את "דרי גיהינום", שדלת העם של לונדון תוארה בו במכחול אמנים. משחזר וסיכם את ניסיון מאבקי חייו הקצרים, והוא אז בן 22 וראש משפחה, ידע אל נכונה, כי הקרב לכיבוש מקומו בספרות ולכיבוש הישגים גדולים לספרות רק החל. והוא אמר בלבבו לעשות לרומן את אשר עשה לספור.

 

"זאב הים"

מימיו של הרמן מלוויל לא קם סופר המגולל את פרשת הים ברומן. עליו לכתוב רומן גדול על הים. עליו לכפות על הקוראים והמבקרים שיאהבוהו. בעוז ניגש לביצוע תכניתו. בינתיים הופיעו גם "אגרות קמפטון-וייס" (חליפת המכתבים בינו ובין אננה סטרונסקי), סיפורים שונים ובכללם "קול מיער" (ישב על כסא נוח ליד האח, חבריו וידידיו על גבי כרים שהונחו על הרצפה. קרא על הכלב בוק, ששמר אמונים לאדם עד ששמע את קול היערות. אותו לילה שיחקו בקלפים, לא צחקו, לא פתרו חידות. סוף סוף באו שלוש שנות כתיבתו המאומצת על אלסקה על תקונן: שומעיו זכו לאותה השראה בא כתב את סיפורו – שהביא לו שכר של אלפיים דולר, שפירושם סילוק חובות, חדשי מנוחה ויצירה, יין ושמחה, עידוד וכבוד וביחוד – אפשרות לרכישתה של הסירה החמודה "ספריי" שנפשו חשקה בה, "שהיתה סירת שיט בעלת מפרשים ומקום בה לצורך בישול ולינה לשתי נפשות. הוא לא קנה אותה מפני שנכסף לשוב ולשוט בים, אלא מפני שרעיון על רומן ימאי היה תוסס בלבו, ובטרם יישב לכתוב, נתאווה להציג את כף רגלו על קרקעיתה של אוניה". וכה הודיע למו"ל שלו: - - - "רומן זה לא יהא אלא הרצאה פשוטה ומדויקת על דברים ומעשים שאירעו בנסיעה, אשר נמשכה שבעה חודשים, ואשר אני השתתפתי בה בחזקת ספן". ונענה: "אני תולה תקוות מרובות בסיפורך על עלילות-ים. מועטים הם הסיפורים שמטפלים בנושא זה, וערכם מצער, וסיפור ים, כתוב כהלכה, יש בו ברכה רבה".

ג'ק לונדון צִייד את סירתו במזונות ושמיכות, והפליג על פני המפרץ, לאורך המייצרים ואגמי הביצות, הידועים לו משכבר הימים, בעודו שודד צדפות ואחד מאנשי משמר-הדיג. מקץ שבוע ימים, בעוד ריחות המלח והים בנחיריו, ותחושת מיתרי המפרשים בידיו המיובלות, חזר הביתה וישב וכתב את: "זאב הים", פרק ראשון. וכשהיו הפרעות או חבורת הידידים טרדה את מנוחתו – היה מביא מזונות לסירתו ומפליג בה לנפשו. את מכסתו בשיעור 1500 מלים כתב בכל בוקר ליד פשפש הקובה. לבו התחמם. בשעות נופש היה צד ברווזים בנחל סקרמנטו או דג דגים לפת ערבית".

(ואז בסוף יולי 1903, קם והודיע לאשתו שהוא עוזבה ולצמיתות. אשה אחרת שבתה את לבו. אשה. תחושת מוסריותו המפותחת, התנסותו המרובה בייסורין, לא עצרו כוח לבלום את תביעת הנפש העזה).

בינתיים נגמרה כתיבת "זאב הים" – ואלפי דולרים הוזרמו לכיסו, אם כי הפעם אנוס היה להתיר מחיקת חלק ניכר מהספר "לבל יחטא לצניעות האמריקאית" המהוללה... מוניטין יצאו לו בכל רחבי המדינה. ספריו עלו בשיעור תפוצתם על כל ספר אחר. ולא ייפלא, איפוא, אם ערב מלחמת יפן-רוסיה (1904) הוצעו לו חמש הצעות לצאת בתורת כתב ליפן. ריח ההרפתקנות עלה שוב באפו. לבש בגדים פשוטים, ולפני שמלאו לו 28 שנים, חצה את הים באסדה ובאוניה "סיביריה" הפליג ליוקוהמה.

שהייתו ביפן – פרשה בפני עצמה. ביוקוהמה שתה באותם בתי-מרזח בהם הרבה ללגום בהיותו בן 17 ועד מהרה החליט להבקיעה דרך לקוריאה, לקו האש, מאחר שהממשלה מנעה זאת מכל הכתבים. התרוצצויות, מאסרים, טלטולים באוניות שונות, סיכונים. לונדון קנה סירה, שכר שלושה בני קוריאה גברתנים – והפליג בסערה ובסופה בים הצהוב, בכיוון החזית. ואכן, טלגרמות ותצלומים שלח יותר מכל שאר כתבי העיתונים.

  משחזר לביתו – ירדה עליו כמהלומה תסבוכת לרגל תביעת הגט שהוגשה נגדו. תענוגו היחידי באותם הימים היה השייט ב"ספריי". התאמצותו באזורי הקור הצפוניים וסיבוכיו המשפחתיים העכירו את רוחו – וזו נסוכה על הקובץ הרביעי של סיפוריו "אמונתם של בני האדם". אולם יחד עם הצלחתו שלא כמצוי הוא מעורר על עצמו, בהרצאותיו בהן הוא קושר כתרים למלחמת הרוסים בצאריזם (שנת 1905), את חמת זעמם של החסודים למיניהם. עיתונים תובעים לאסרו ולדונו. הרעש סביבו ונגדו אינו גורם אלא לריבוי פרסומו ולהוצאת מוניטין לכתביו. הוא, כדרכו, אינו נכנע. בארץ שביטלה את רעיון הסוציאליזם כעפרא דארעא[7] הוא מטיף לרעיונו ומופיע כמועמד הסוציאליסטים למשרת ראש העיר. הרצאותיו זכו לפרסום רב. הוא הפך אחת הדמויות הבולטות של התקופה, שופרו של הסוציאליזם, תורת האבולוציה המדעית, הספרות הריאליסטית הבריאה, סמל הנוער ואומץ רוחו של העולם. ובטוב עליו רוחו יוצאים מתחת עטו סיפורים – פנינים, שכוחם כאז כן עתה. יחד עם זאת הוא משקיע רוב מרץ וזמן בחווה חקלאית שרכש, בונה ונוטע, שופע פעלים ותכניות.

 

מסע מסביב לעולם

ואז גם נגרף בהרפתקה המכרעת של חייו: מסע מסביב לעולם בסירה. המגמה: הימים הדרומיים, סמואה, ניו זילנד, אוסטרליה, גינאה החדשה, הפיליפינים, יפן; אחר-כך – קוראיה וסין ומשם להודו, ים סוף, הים התיכון, הים השחור, הים הבלטי ודרך האוקיינוס האטלנטי לניו-יורק, וסחור סחור לסאן-פרנסיסקו; ובכלל המסע נהרות הדנובה, הדונאו, הסינה והנילוס. שבע שנים תמשך הנסיעה. הוא שירטט את תכנית הסירה; זיווג של סירת-טיול ודו-תרנית. קנה חמרים, שכר פועלים, חכר מקום באחת המספנות.

אולם גל של מכשולים וניסויים פוקד את הסירה. השלמת בנייתה נדחית בלי סוף. היא בולעת אמצעים מרובים. אולם ג'ק לונדון לא נכנע. המו"לים שאליהם פנה במכתבים נלהבים בבקשת דמי-קדימה על חשבון החיבורים שהוא מתעתד לכתוב במסעו, מתחילים להשיב פניו ריקם. העיתונים מלעיגים עליו. אולם מאחר ש"סנארק" (כך קרא לסירתו) הושלמה סוף-סוף, הורצו אליו אלפי מכתבים מאת אנשים המוכנים להצטרף אליו לדרך. אולם שוב פקדו אסונות את הסירה והכול יעצו לבטל את מסעו. הוא עמד על שלו. "מתאמצים מאמץ כביר, שטופים בזיעה טרחנו לגרור את "סנארק" מבין פיגומיה הרצוצים וקבענוה לאורך הנמל העירוני של אוקלנד. על עגלות משא טענו את הצידה. ספרים, שמיכות, מזרונות וחפצים פרטיים. הכל נהר על גבי הסיפון בערבוביה, עצים וגושי פחם, מים וחביות למים, ירקות, מזונות, שמן, סירת הצלה וסירת-נחיתה, ואל כל ידידיו נספחו רפורטרים צלמים, סתם קהל ועל כולם התאבכו תמורת אבק שחור שעלה מקרפיפי הפחם בנמל".

עשוק ונלעג עלה סוף סוף על הסירה ובמו ידיו הסיט את העוגן. בלוויית ימאי שלא ידע את נתיבי הים ותורת הימאות, מהנדס בור וטבּח לא-יוצלח, הפליג אל מרחקי האוקיינוס השקט על סירה רעועה שבלעה הון תועפות. בתוך הסכנה, הזוהמה והמבוכה ששררה על הספינה הזאת, ישב ג'ק לונדון לפתחה הקדמי והחל לכתוב את "מארטין אידן" אולי המעולה ביצירותיו.

שנים עשר יום עגנו בנמל הפנינים. כאן הקבילו פניו בכבוד והנעימו את שהותו. שבוע ימים עשה באי המצורעים מולוקאי. שם שוטט בין נידחי גורל אלה שהוא מתארם בקווים עדינים ונוגים. אשתו (השניה) חירפה נפשה ועמדה לימינו בעוז. וכשם שנהגו באי המקולל כן נהגו באיי שלמה בין אוכלי האדם. לונדון הפליג בדרכים ששום סירת-מפרשים טרם פילסה לה דרך בהן, בסופות וברוחות זלעפות ובפגעי הטבע למיניהם. לא אחת ניצלו בנס וסבלו רעב וצמא. היה צד דולפינים, כרישים וצבי-ים, ובעוד רסיסי המלח דבוקים באפו, היה מעלה על הנייר את אלף המילים של מאמריו המרתקים "דרך האוקיינוס השקט" ועוד, והמשיך: איי המרקיזאס, נוקה, טאהיטי.

שנת 1907 נתברכה בהופעת ארבעה מספריו. בן 31 היה וכבר הספיק לפרסם 20 ספרים. אותה שעה הופיע "עקב הברזל" שעורר ויכוחים סוערים. אנטול פראנס[8] קרא אותו "קארל מארכס האמריקאי". בהפסקת הפלגתו לצרכי הסדר ענייניו, הוצע לו על ידי הסוציאליסטים, להופיע כמועמד לבחירות לנשיא אמריקה. אולם הוא חזר למסעו. הפליג לפולינזיה, לאיי פיג'י, חצה את הים הצהוב לאחר שנתנסה בחוויות ובתעלולים שונים. אף כי נתייסר במחלות הִרבה בכתיבה ובתצלומים. בכל אי אסף דוגיות של ילידים, קונכיות, פיתוחי-עץ, אלמוגים, כלי-נוי – בית נכאת שלם של האוקיינוס השקט. ובכל מקום כינס אנשים והטיף לסוציאליזם. פרי עטו משעת נסיעתו – שפע של מאמרים וסיפורים מלהיבים, כובשים, נועזים. אולם בדרך השיגתו מחלה כבדה, ידיו בצקו ותסביך של רדיפה אחזו. המחלה – היא בלבד שהכריעה אותו. הפקיד סירתו בידי אחד הקברניטים והפליג לסידני.

"בלילה האחרון לפני ההפלגה נשתהה ביחידות על סיפונה של "סנארק". זיו של ירח הציף את קמרונה של הסירה, שהיתה כלי שעשועיו. נפשו נתקשרה קשרי-אהבה בכל פרק מפרקיה, הוא אהב בה אפילו את מגרעותיה, שהרי גם הם היו ילדי-רוחו. כל דולר שהשקיע בה לא היה לשווא, כל קורטוב של מרץ שהוציא על בנינה, כל מעשי הבצע, כל הביזיונות והקלסות שספג, הכל היה כדאי, ולבו לא נתחמץ בחרטה. עתים הפילה הסירה אימים בעקשותיה ובתעתועיה, עתים התנהלה בכבדות, אך תמיד שימשה אותו באמונה וגמאה אלפי מילין ונשאתו על פני האוקיינוס כאוות נפשו, העניקה לו הרפתקאות של עוז ואושר, פִּרנסה את נפשו בחזיונות מרהיבי-עין, שזכרונו שאב מעושרם בימים האטומים והעלובים הגנוזים לו בחיק העתיד. יחדיו הקבילו את פני המוות בלי פחד ורתיעה, יחדיו נאבקו עם סופות-זעם, הוכו ברוח ובמטר מזה ובשרב מזה; ויחדיו חיממו את עצמותיהם ושימחו את לבבם בשעה ששמש בהירה ועזה ורוח-ים ספוגת-מלח אפפו אותם. "סנארק" היתה לו ידידת-נפש, ובהיפרדו מעמה העביר בהתרגשות את אצבעותיו צרובות המכאוב על מערכת המכונות, העבותות, חגורות-המחבת, הכלים, ודמעה נתקשרה בעיניו, דמעה רגשנית, כיאות לידיד נאמן בשעת פרידה".

הרופאים בסידני לא הצליחו לרפאותו מן הנגע. הסירה הובאה אליו לאוסטרליה, נמכרה ב- 3000 דולר והועמדה בשרות מפעלי העבדים באיי שלמה – "אירוניה של הגורל לגבי הספינה, שנבנתה בידי אחד מדברי הסוציאליזם בעולם".

ביולי 1909 הגיע לסאן פרנסיסקו, מיוגע, חולה, עמוס חובות – והמו"לים שלא שׂבעו נחת ממנו בשנה האחרונה חשבו, כי אבד עליו הכלח.

 

החלום האחרון וסוף החלום

אולם הוא החלים. הנסיעה מסינדי לדרום-אמריקה ופנמה ואקלימה המתון של קליפורניה – חיסנוהו. הוברר, שעורו נתרפט בהשפעת קרני השמש הטרופיים. הוא הבריא וחזר לכתיבה. ככל ששקע בחובות, כן שקד על מלאכתו; ככל שהִרבו לקטרג עליו, כן שינן את חיציו כלפי אויביו. ממיטב סיפוריו על האוקיינוס השקט כתב אז, את "האיכר מחוף הים" ואת "סמיואל" ואת "הילל בן שחר" – מספריו החשובים, מִפאר ספרות אמריקה. בהם קנה לעצמו – "את חסד הקהל הבורגני והקהל הסוציאליסטי גם יחד".

אז נתבשר שאשתו-אהובתו הרה. ירה את אבן הפינה לטירה – "בית הזאב" – שעמד להיות הבניין המפואר, האמנותי והמקורי ביותר באמריקה כולה, מין עדות לדורות שושלתו בעתיד. גדוד של פועלים, אדריכלים ומומחים טרח בכך. שבילים נסללו בין האחוזות המקיפות אותו. אולם הבן-היורש המקווה לא בא לעולם. הבת מתה באבה. אז קנה סירת מפרשים, הרביעית לפי הסדר, שנועדה לטיולי שיט על פני המפרץ. יצא עם אשתו להפיג צערו ולהינפש בשיט על פני הים ובציד דגים.

לונדון התאושש. חזר לאורח חייו, ליצירתו, למתיחותו. ביתו עטור החווה היה שוב מרכז לויכוחים, לשתייה, לחברותא. מתוך שתייה עלה בלבו רעיון כתיבת הרומן האוטוביוגרפי "ג'והן ברליקורן" – אחד מספרי המופת של השכרות. משהוסרט הציעו יצרני האלכוהול סכומים עצומים לביטולו. אחד הגורמים העיקריים לפרסום חוק האוסר משקאות ב- 1919, היה פרי רוחו של אחד שנזקק עצמו לאלכוהול, שהפיג את ייסוריו והסב לו עונג רב. הון ואון השקיע באותן השנים – בחקלאות: שדות וכרמים ומשק חי, עצים וחוות ואוכלוסיה של פועלים ומשרתים – ו"בית הזאב" מוקם לתפארת באמצעם.

הפופולאריות שלו הגיע לממדים לא ישוערו בכל רחבי תבל. רבים "תאומיו" המחפשים כמוהו, מרצים הרצאות בשמו, מתנים אהבים עם נשים, מוכרים כתבי יד וכו'. שכר הסופרים שלו היה עצום, אולם בצרכי עצמו היה מקמץ, אם כי היה מוציא סכומים גדולים למען ידידיו ואורחיו. ועם כל אלה שמר אמונים להליכות-חייו ולרעיונותיו. מסביר פנים לסופרים צעירים. אוהב אדם ואוהב חיים.

בקיץ 1913 בילה ימים של אושר, שחה בים, השתזף בחולות, צד אזני-ים, רכוכיות, התקין סעודות על שפת-הים. בבקרים הצוננים כתב את "הגנגסטרים של הים", שבזכותו כינוהו קונרד האמריקאי. עם ערב היה הולך ל"בית הזאב" שבנינו נמשך. אולם בלילה בו עמד להיכנס לטירה – אחזוהָ להבות אש מכל עבר. כשהגיעו הלהבות לשיאן הפליט: "ניחא לי להיות איש ששרפו את ביתו, מלהיות איש ששלח אש בבית זולתו". בלבו ראה בכך אצבע גורל, שאינו מניח לו, לסוציאליסט, ישיבה בפלטין.

ואם כי האסון דיכאו – לא נכנע. השנה ההיא היתה מהפוריות ביצירתו.

בפברואר 1915 הפליג עם אשתו לאיי הוואי – לנוח קמעה. כאן התמכר לשיט ולרכיבה והצליח לכתוב את הנובלה החדשה "ג'רי מארץ האיים" -  "הברק האחרון שנאצל מרוחו של ג'ק". ואחרי זה את ”שלושת הלבבות" – "סיפור זה בא לסמל את חג יובלי. עם סיומו חוגג אני את שנת הארבעים להולדתי, את יובל החמישים למניין ספרי, ואת מלאת שש עשרה שנה למלאכתי הספרותית".

תמיד היה אומר, שאין הוא נושא נפשו לחיים ארוכים, העיקר שיהיו חיים מלאים שמחה שבלב. נאבק, עבד, יקד, שתה – עד יומו האחרון חירף נפשו לקידמה ולתיקונים חברתיים, לשיפור החקלאות והכלכלה. עוד נתאווה לכתוב כמה רומנים ובכללם רומן ביוגראפי – "הספן על גבי הסוס". ועוד הספיק – במתח האחרון – לכתוב סיפורים מעולים אחדים. ב-24 בנובמבר 1916 – מצאוהו נטול הכרה. שתי צלוחיות רעל עמדו לידו.

 ועוד באותו לילה שרפו את גוויתו ושלחוהָ לחוותו היפה. גוש של אבן אדומה הוצבה על קברו, אבן שג'ק לונדון כינה אותה בשעתו בשם "אבן מאסו הבונים".

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כל ההערות במאמר זה הן פרי עטו של דוד בן מנחם, שתרם אותן לרווחת הקורא בן ימינו.  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] Loti, Pierre פייר לוטי (1850–1923), כינויו הספרותי של לואי מארי ז'ילין ויאו (Louis-marie-julien Viaud), סופר צרפתי. מסעותיו כקצין בצי שימשו יסוד לרומנים רבים, הכתובים בסגנון רומנטי ואווירתם מלנכולית-נוסטלגית; הרבה לתאר עמים רחוקים.

[3] סופר סקוטי, ראו http://en.wikipedia.org/wiki/Neil_Munro_%28Hugh_Foulis%29

[4] Irving Stone (14 ביולי 1903 – 26 באוגוסט 1989) סופר אמריקאי שהתפרסם ברומנים הביוגרפיים שלו על אישים מפורסמים. דור שלישי למשפחה יהודית. כתיבתו עשירה ומעמיקה, רבת פרטים ורחבת יריעה. בין האישים עליהם כתב: מיכלאנג'לו, זיגמונד פרויד, ו. ואן גוך, ג'ק לונדון, צ'ארלס דארוין, ועוד. ספרו הספן על גבי סוס הוא ביוגרפיה של ג'ק לונדון.  ראו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%92_%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%9F

[5] אסטרולוגיה – הגדת העתיד באמצעות הכוכבים.

[6] להפיק ממנה רווחים

[7] מארמית: כינוי לדבר חסר ערך (מילולית: עפר הארץ).

[8] אנטול פרנס (בצרפתית: Anatole France), 1844-1924, סופר צרפתי חתן פרס נובל.  ראו: http://he.wikipedia.org/wiki/אנטול_פרנס