_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבתה העצמית של גברת רינג

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

היה ערב מערבי תל-אביבי בעיצומו של הקיץ, כבד ומאובק ומעורפל קמעה. השרב תלוי כענן מעיק בכל עמסו בין ריבועי הבתים הלוהטים והבריות, דומֶה, אחרים ושונים הם עתה מאשר בשאר הימים – ליאות בוהה נסוכה בעיניהם הדעוכות, רפיון באיבריהם הנעים בעצלתיים והם כאחוזי עלפון. אנשים שנמלטו ממועקת המחנק של השרב בחדריהם ישובים עתה בבתי-הקפה הפתוחים לרווחה ליד משקאות צוננים, בלא נוע, נכחם, מהורהרים. וממרחבי הים השרוע בסמוך כחית-ענק כסופת-קשקשים עולה המיית הגלים כגניחה חרישית...

אף אני ישבתי עם היושבים, לבדי, כוס המשקה וספר לפנַי, עוקב אחר העוברים ושבים, כמי שתר אחר פנים מוכרות בזרם האדם הנוהר הלוך ושוב, ותוהה על השללגוניות והרבגורליות של הנברא בצלמו הרוחני, המופשט האחד של הבורא. ישיבה ללא טעם היא, ללא עניין וללא מטרה, משל נתרוקנה דללה הכרתך ונתעמעמה כהתה כליל ושוב אין אתה מהרהר בהתרחשויות יום אתמול, ושוב אין אתה הוזה בהתרחשויות הצפויות מחר, כמו כורעת תחת נטל כבד והפקרת את עצמך לידיו של גורל עיוור ואכזר, ללא רצון מעשה ותשוקת מעשה, כשקוע בתדהמה, כמחכה לנס של כוח מעורר, מניע, מחייה. מפרק לפרק לוגם אני מן המשקה, שׂם עיני בספר, אך השורות, דומה, מיטשטשות ומתערפלות, כובד עופרת נמסך ברקות, לוחץ, פועם, הנשימה יגעה רפוייה, אִטית – ושוב נתלשות העיניים מן הכתוב ומסתכלות נכחן בתנועה האטית של ההולכים ושבים ברחוב, כביכול נצטמצמה בה אחרית החיוּת והתקוה.

לפתע מגיחות כמתוך ערפל שתי דמויות וצלליהן מרקדים לפניהן, והן קרבות ובאות אל מקום מושבי. עוד אני מהרהר בבאים, אך הנה הם נזדרזו והקדימו לי שלום וחיוכֵי ידידות והושיטו את ידיהם לברכני. ידידים ותיקים מני אז, המהנדס אפרים רינג ורעייתו סבינה, שמאורעות הימים ניתקו את רקמת קשרינו המשותפים והפרידו בינינו, ואך לעתים נדירות ביותר, באקראי, מזדמנים הם לך בשאון הימים, אתה מחליף עמם מלים אחדות של שיגרה ונסחף שוב בגלי-גלים של עיסוקים וטרדות.

 

עתה ישוּבים הם לידי, סביב השולחן הקטן של בית-הקפה, הניצב על מדרכת-הרחוב, ואני רואה:

פניו של אפרים, כאז, כַּשדה האפור החרוש קמטים וקמטי-קמטים ובינותם שמורות חלקות זעירות רכות של נעורים, וחיוך-תמיד של תום ומשוּבה מרחף עליהן והוא מהוּל בצער ובסבל, חיוכו של אדם שעולמו כבר חרב עליו וראה עוני ונתנסה בנסיונות חמורים ואף-על-פי-כן לבו לא הפך עליו לרעה ולא נקשה והוא מקבל את יסוריו באהבה. חיוך של מעונים שאינם מתמרדים. אישונים לבנים מתרוצצים בעיניו השחורות, המצומצמות, בתוך עיגולים שהאדימו ודאי בלילות נדודי-שינה, באי-מנוחה, בחרדה סתומה. וקומתו הנמוכה השחוחה קמעה, כמו עמוסת משא לעייפה, משא הסוחף-וגורף לתהומות, והוא ככורע ונאבק בעקשנות נחרצת, אילמת, כְּנוּעָה. ועם זאת – הבעה של טוב-לב ורחמים וחסד משוכה על כל חזותו. דומה, אין אדם זה יודע מַהם כעס וזעם, אין הוא רוגז ונוטר איבה ושנאה, לעולם אין הוא עשוי לגרום רעה או עוול. ארך אפיים ורב חסד.

והרי היא, סבינה – לעומת האפרורית הדהה, העגומה, המאופקת שלו, מבריקה בהדר לבושה ועדייה, מטופחת ומצוחצחת, קשיחות וקשיות ותקיפות טבועות בפניה, וקרירות מסמרת עומדת בעיניה, שצבען כעין הים התכול-בהיר. שערה עשוי ושפתיה צבועות שָני וצפרניה נוצצות, ומשום-מה דומה עלי, כי שחקנית היא היושבת לידי, שחיצוניותה השלווה, המהודרת לא נועדה אלא לשמש כיסוי וחיפוי ומסווה לפנימיות סוערת מאוד, מאויימת וטראגית.

עצם הופעתם ברחובה של תל-אביב, בערב לוהט זה, היה תמוהה בעיני. מעולם לא ראיתי את שניהם מטַילים יחד, להנאתם כביכול, לא בארץ ישראל שבה השתקעו הרחק מן העיר, בישוב חדש, נידח. ואף לא בחוץ-לארץ משם עלו לפני שנים אחדות להשתקע כאן וּבִתָם הצעירה עמם. שם, בעיירת-הגבול הצרפתית-גרמנית היה הוא, אפרים רינג, שנים רבות, מאז סיים את חוק לימודיו, מהנדס-בניין. ושם היה גם עסקן ציבור במקומו, העושה שליחותו באמונה ושלא על מנת לקבל פרס, הנוסע לפגישות ולועידות לעיר-המרכז, ודברי המנהיגים וראשי העסקנים הם לו דברי קודש.  ושם גם נתנסה בנסיונות מָרים ובגלגולי חיים, שהחמוּר שבהם – המלחמה הגדולה, השואה, וחורבן בית ישראל. ואף-על-פי-כן, נשתמרו בו תום-נעורים ופשטות חמימה, חולמנית, רוחשת אמון לכל אדם, נטולת הברקה וחריפות, הנקנית בחיים עשירי-נסיון. והיא, רעייתו, היפוכו, שחריפת-שכל ועזת-רצון היא, כל אותן השנים עברו עליה עמו, בעיקר עמו או לידו, ודוקא היא, הפעלתנית, כל עולמה הצטמצם בחיק משפחתה, עליה רבץ עול חינוך הבנות וטרחת עיסוקי הבית ללא שִׁיוּר. וכך עשו הם יחד את מיטב שנותיהם – והם כבר למעלה מגיל החמישים. שני עולמות אנוש שהניגוד שביניהם מרובה על המשותף שבהם. אך מלחמת הקיום ואימֵי המלחמה בצער גידול הבנות והעליה לארץ-ישראל הסיחו את דעתם, במידה מרובה, מן הפרצות שנבעו ביחסיהם ובלעו את מרצם ודעתם וייחודם. אך כשהיו הילדות לנערות והנערות לעלמות העומדות ברשות עצמן ואחר-כך לנשים נשואות, כמו נתפורר הטיח שכיסה את בניין חייהם ובבת-אחת כמו נחשפו פצעים ישנים שלא הגלידו ושבבים שלא נתאחו ושאר סימני פירוק בחיי-משפחה שאין להם תקנה...

אך הדבר הזה לא נתגלה לפנַי בכל מערומיו אלא לאחר שעה קלה, שכן, מיָמַי לא שמעתי על כך וגם לא שיערתי דבר. רבים האנשים הנקרים לנו בדרכנו, שמחים ומחייכים ופעלתנים, ואין אתה מעלה על הדעת כלל, כי חייהם – טראגדיה מאויימת, מלחמה מתמדת רבת-נפתולים-ויסורים, או אכזבה מרה ומייאשת.

אך החלפנו משפטים ראשונים של נימוסין, כמקובל, שאלתי לשלומה של בתם הצעירה ולמעשיה. כאשר ראיתיה באחרונה, בשעת ביקורי בביתם בחוץ-לארץ, היא היתה תלמידה בכתה נמוכה בבית הספר העממי הצרפתי. שנים עברו מאז. אחר-כך עלתה עם ההורים לארץ-ישראל (הבכירה עם בעלה וילדיה, נשארה שם, בעיר-הולדתה) והתגוררה עמם בישוב החדש שהוא, אביה, מבוניו-מייסדיו. זכרתי, כי באחת מפגישותינו הנדירות רמז הוא באוזני על בדידותה בישוב-הסְפר, בלא ידיעת הלשון בפיה ובלא חברת רֵעים וצעירים בגילה, ועל מיחושים שונים שלקתה בהם רמז לי, ואשר בעטיים לא התגייסה עם בנות גילה לצבא בבוא המועד. אך אני שזכרתי את הילדה הנאה, הרעננה, העליזה, הסברו זה לא נתיישב משום-מה בדעתי, וחשש סמוי נתעורר בקרבי שלא גיליתי אותו באוזניו, כי הוא (ואפשר רעייתו?) מבקשים למלט את הבת מן השירות בצבא, ומסתירים אותה בכפרם... והוא, כדרכו, נמנע בעקשנות לדבר בעיני משפחתו, ותמיד – גם כאשר לא היה לך שום עניין וחפץ – מרבה היה לספר בכל הכרוך באומנותו, במלט ובעצים ובברזל ובתחשיבי בנייה וכל כיוצא בהם פרטים שנלאיתי לשמוע אותם. מאזין הייתי לדבריו של ידידי הטוב שנוהג היה להביעם ברוב להיטות, משל דבר הלמד מעניינו הוא שחייב כל אדם להיות בקיא ומנוסה בהנדסת-הבניין, ולא הייתי משסעו, כי הרגשתי, שצורך פנימי הוא לו להסיח את אשר עם לבו ואת המעסיק את דעתו. אך על המתרחש בחיי משפחתו ובנפשו הוא, לא היה בידי לעמוד, אף-על-פי שדוקא זה היה הדבר שביקשתי לדעתו – מתוך חיבה שרחשתי אליו ומתוך אהבת אדם ומתוך שאיפה לשתף את עצמי בצערו שרישומו ניכר היה בו, ולא נסתייע הדבר.

והנה גם הפעם, השיב הוא לשאלתי על בתו תשובה קצרה, כבדרך אגב, בהיסח-דעת, תשובה חותכת מלווה בהעוויה-של-התחמקות, ושוב הוא ממשיך את חוט שיחו, בהרחבה וביישוב-הדעת, על שוּק הבנייה בארץ ועל סוגי החמרים ומחיריהם וכו'.

– הה, כן, היא כבר נשואה. זה שבעה חדשים נשואה היא... זה היה הדיבור האחד שהצלתי מפיו.

אלא שכאן התערבה לפתע אשתו סבינה, שישבה עד כה דמומה, מבטיהָ בעוברים ושבים ממני אליו וחזרה, ובאנחה קורעת-לב הפליטה:

– אוי לי ואבוי לראשי,  רב האסון וגדול השבר. אין לתאר. אין לספר וכל זה באשמתו של האכזר הזה – אמרה ותלתה בו מבט כדקירת חרב. ודמעות עמדו בעיניה.

הוא שתק, נאלם, נזוף.

 

ואחר כך גבר וגאה זרם שיחה כגל השופע שפרץ את סִכְרו והוא שוטף גורף את כל העומד בדרכו.

ארוך ונפתל היה סיפורה, ושעה ארוכה נמשך,  ואני האזנתי מופתע ונדהם ואך לעתים רחוקות הפסקתי אותה, בזהירות רבה, לצורך בקשת הסבר ופירוש לדברים שנשמעו לי תמוהים ומוזרים. שוב היא לא התבלבלה, לא באה במבוכה, לא היססה – על כל שאלה, מוכנה היתה התשובה עמה, וניכר היה כי חיים הדברים עמוק בקרבה, בתודעתה ובלבבה, וכי שום ספק או חידוש אינם עשויים להזיזם מדעתה.

– די, די – פרצה היא כסופה זועפת לתוך דבריו של בעלה בהעוויית-ביטול ובוז, כשפתח וביקש להשמיע הערה קלה, משל דברים בטלים אמר שאין הדעת סובלתם – מה אתה יודע, מה אתה מבין? האם אבא אתה, האם אדם אתה? – ובפנותה אלי המשיכה:

– לוּ ראית, אדוני, את הבת שלי (והטעימה את התיבה: "שלי"), לוּ ראיתיה עתה, כפרח הבשום, ענוגה וחמודה, מלאת חן, כליל סגולות... והנה בא עלי האסון האיום הזה, והכל בגללו, בעטיו של האדם הזה – אמרה והצביעה על אפרים רינג בזעם מבלי לחוננו במבט – האם אב הוא, האם אדם הוא?

– שמע לי, אדוני, שמע לי – פנתה אלי בלשון הפצרה – ותבין את המצב לאשורו: ... שבעה חודשים חלפו נקפו מאז, לא, שבע שנים, שבעים... תמה היתה ותמימה כמלאך. ואנחנו מתגוררים בכפר הנידח ההוא, בסמוך לגבול. ואני טענתי אליו וחזרתי וטענתי: - מדוע לא תצא הבת לעבודה, מדוע לא תבוא בין הבריות, הלא אין בכפר צעירים בגילה ואין לה חֶברה, והשעמום והבטלה אוכלים בה, אך הוא התנגד –

– אני התנגדתי? – מנסה הוא להעיר. הלא אַתְ  נהגת לגרש כל צעיר שהזדמן לביתנו, החמצת פניך לכל מי שביקש את חברתה...

– די, די! אין טעם בדבריו, אדוני, ואין אמת בהם, ואל תקשיב אליו – נכנסת היא לדיבורו ומפסיקה אותו בביטול ובתנועת-יד חטופה ואינה מניחה לו להמשיך. אל תאמין לדבר מדבריו! רמאי מרושע הוא!

 

הוא ישב דמום, כנכנע, הקמטים בפניו כמו התעמקו, כמו רוו צער אפל, מיואש, מדכדך, צער-שלאחר-יאוש, והיא, אכולת חימה ומשולהבת זעם, המשיכה:

– ובכן, אל תיתן את דעתך לכזביו, אדוני. כך היה הדבר. כך התחיל האסון. היא, בתנו, התחילה מזמן לזמן, וכדי להפיג את בדידותה, לבקר אצל מכירה שלנו משם, מן העיר בגבול צרפת-גרמניה, שהתגוררה בתל-אביב. לוּ ראית אותה, אדוני! – מפלצת ולא אדם... רווקה זקנה ובלה, נעוות-פנים, מגובנת. מכשפה מרושעת, כמתואר בספרים ובדמיון. לא לחינם נאמר – וכל מכשפה לא תחיה... גם היא גרה זה שנים, לבדה, בדירה בת כמה חדרים, שאחד מהם השכירה באחרונה לדייר, עולה חדש, והדייר, עלם צעיר, אף הוא מתבודד בחדרו, אין לו חבר ולא מכר. והנה אירע דבר מוזר (ואולי לא מוזר?), ובין השניים, היינו בין המכשפה המנוולת לבין הדייר הצעיר, נרקמו יחסי קירבה. לפתע התחילה האשמאית הזקנה עושה את פניה ומתהדרת בלבושה ומפרכסת את עצמה, והוא – אין להבין ואין להשיג – מצא, כנראה, עניין בה, ביצור המאוס והמושחת, ויחד נהגו לטייל, לבלות, לבקר במרכזי הבידור. דבר זה נבצר היה ממני להבינו, אך לימים נתגלה לי פשר הדבר, שזו, כפי שאמרתי לך, ראשית אסוני ושברי...

– ובכן, מה אמרתי? כן, לדירתה של זו נהגה גם בתי להזדמן מזמן לזמן. הלא בודדה וגלמודה היתה, בכפר נידח. וגם אני נוהגת הייתי לסור אליה, שכן עוד מחוץ-לארץ הכרנו אותה. בשום דבר לא חשדתי תחילה, לשום תקלה לא חששתי. אם טוב הבחור בעיניה של המכשפה – הרהרתי – ואם מוצא הוא עניין בה, הרי שמצא מין את מינו... אף כי, אודה, תמוה מאוד היה הזיווג הזה בעיני מיסודו... אך מי שיער ומי פילל, כי עתיד הדבר להמיט עלי את האסון המאוּיָים הזה ולהקדיר את שמי חיי?

– כי הנה, בדירה זו הכירה בתי לדעת אותו, את מי שעתיד היה להיות בעלה... את חתנו, - תיקנה את עצמה והעיפה מבט של שאט נפש לעבר בעלה – שהוא נאה לו ומקובל עליו... והחליטה להינשא לו – הוא האשם בכל, הוא האשם והוא ישא באחריות – הטיחה בפניו ואיבריה רועדים בחימה... אדוני מבקש לדעת כיצד נתגלגלו הדברים? כן, היא, מכרה שלנו מחוץ-לארץ, נעוות-הפנים, היא שסיבבה את הדבר בכחש ובמרמה, שהצעיר ההוא, אהובה כביכול, יהיה לבעל של בתי, ומטעמים שלא ידעתים אז... ואולם, האשם הוא, הוא ולא אחר. אביה, שאינו נחשב כלל לאב ואדם...

– גברת סבינה היקרה, מדוע ועל מה תעלבי ותשפילי אותו? ניסיתי לפייסה ולהפיג את זעמה. מכיר אני את בעלך שנים רבות... הלא בתך כבר עלמה מבוגרת היא, האין היא רשאית להחליט על גורלה? ואם אמנם אין בחירתה מוצלחת, מדוע תתלי את כל הקולר באפרים? הלא ודאי לא ביקש את רעתה.

– עוד מעט ותבין, אדוני, את הדבר התמוה לכאורה. כי אכן, לא כל יום מתרחשים דברים מסוג זה. לכאורה אתה צודק, אולם לא כן הדבר. אין עוד אסון כאסוני, אין עוד חרפה כחרפתי. בקיצור, המכשפה המכוערת ההיא התחילה פתאום לשדל את בתי, כי הנה מוכן ומזומן לה בן-זוג, וגם הוא, הבחור, טוב וראוי לה... ובתי, יונה תמה ופתיה המאמינה לכל אדם, ובייחוד לזו שהכירה אותה עוד מילדותה ולא חשדה בה (מבאי-ביתנו בחוץ-לארץ היתה) – נאחזה ברשת, הסתבכה ללא-מוצא. ברוב ערמתה עשתה כן, האשה המנוולת ההיא, כדי להכשיל אותנו ולהמיט שואה על בתי...

 

לא ירדתי לסוף דבריה ולהגיון שבצירופם, אך חשבתי,  אולי פוסחת היא על חוליות מקשרות בסיפור דבריה השוטפים כגלי לָבה גועשת, ושאלתי: - מדוע, גברת סבינה, היה לה עניין להכשילם? האם גרמתם לה רעה? ובייחוד, מדוע ביקשה לגרום צרה לבת? ומה, בעצם, טיבה של צרה זו?

– תמהה אני עליך, אדוני, שאתה מציג שאלה מעין זו – נחפזה להשיב לי. תמהה עליך מאוד, כי משכיל אתה ומחבר ספרים וטרם ירדת לעומק נפשם של בני-אדם ועל רשעותה של האשה לא עמדת. כי הנה, שער-נא לעצמך את המתרחש בלבה החורש מזימות של אשה בודדה, זקנה, כְּעוּרה, בעלת-מום, אכולה קנאה ושנאה לבריות. אין לה בעל ולא ילד, לא קרוב ולא גואל, לא ידיד ולא חבר. והנה, אשה שכזאת, במרירותה, בזעמה, ברשעותה, מן ההכרח הוא לה להתנקם בזולתה, לשמוח באיד זולתה, להרע דוקא לאלה שאושרם לפניהם, והנה זימנו לה מן השמים פורקן ליצרי ההרס והרשע והנקם... יסבלו-נא גם אחרים, יהיו גם הם אומללים לכל חייהם, יטעמו גם הם את מרירותם! זה הדבר. זו מזימתה האפלה. לא אחת שמעתיה קובלת ומצרה – לא בצערם של אחרים, כי אם בשמחתם, באשרם, במעט קורת רוחם, כאילו ממנה גזלו ואותה עשקו ועל חשבונה חיו. האם אין זה הסבר מניח את הדעת?

 

– כן, נניח... גמגמתי, אך אנא, ברוב טובך, הסבירי-נא מה הרעה שגרמה לכם?

– שום רעה לא גרמה לנו – העיר מן הצד בעלה בקול רך.

– שתוק! שתוק! סתום פיך! מה אתה יודע ומה אתה מבין? הרימה היא את קולה עליו. – הן מִיָמך לא נתת דעתך על הבת שלך, כזר היית, גרוע מזה – אכזר...

 

ובכן, אדוני, שמע לי ואספר לך דברים לאשורם ולאמִתם. חייב אתה לשמוע לי! עוד מעט ותבין והדבר יתלבן ויתברר לך. אין עוד אסון כאסוני! הילדה אבודה, בתי היקרה לי כנפשי – אומללה, אומללה... התייפחה. ולאחר שנרגעה קמעה, המשיכה: - כן, כבר הסברתי לך את טיבה של האשה ההיא, בעלת-הבית אשר בדירתה התגורר הוא. חתנו שלו, של בעלי, היא שהיתה לפתע שושבינה שלו, וגם בתי, ברוב תמימותה, נתפסה כפי שהסברתי לך, לדברי השידול שלה ונפלה בפח. ואולם ההיא, הקטלנית, כבר ידעה אז את האמת, ידעה שנרקומן הוא הבחור ונוסף על כך אין הוא גבר... ולא נתכוונה אלא לקבור אותה חיים, את כולנו...

 

הופתעתי. הוָדאות החותכת והפוסקת שבדיבורה הדהימה. לא עצרתי כוח להקשות, מנין לה הוָדאות המוחלטת הזאת?

למן הרגע הראשון מלאה הייתי חרדה – המשיכה ודמעות עמדו בעיניה – חרדתי לשלומה ולחייה של הילדה, אך מה היה בכוחי לעשות? יחידה הייתי, אחת נגד הכל... וביחוד עמד הוא, אביה האכזר, כחומה בצורה נגדי וכבל את ידי. על כן תבין ודאי, אדוני שלא היה בידי למנוע את האסון. – ויום אחד נעלמה בתי מן הבית. ארזה את חפציה – ונעלמה. אמרתי לו, לבעלי, בוא ונחפש אחריה. בכל הארץ. יצאנו לחפש אחריה, וקודם כל שמנו פעמינו אל דירתו של הבחור ההוא. בעלת הבית הכחישה מכל וכל: אין היא יודעת דבר. בתי לא היתה כאן בכלל. ורק לאחר שלחצתי עליה באיומים חמורים והכרזתי שלא אזוז מהמקום וממנה אתבע את נפשה, הודתה, כי אכן היתה בתי כאן, אצלה, ויחד עם הבחור נסעה לעיר אחרת לעשות את ההכנות לנישואיה עמו. המבין אתה? ממני, מאמה, ביקשה להעלים...

– עולמי חשך עלי באותו מעמד, רציתי לדרוס אותה, את המכשפה, ולזעוק בקול גדול: - השיבי לי את בתי, את בתי השיבי לי! אך התאפקתי והבלגתי, אובדת-עצות הייתי וחסרת-אונים. אז אמרתי לו, לבעלי, שדבר אחד נותר לנו לעשות לפחות, והוא: להשיג ככל האפשר וככל המוקדם ידיעות על הבחור העומד להיות חתננו, על טיבו ועל עברו, אף-על-פי שברור היה לי מראש, כי אסון עתיד הוא להמיט על ראשנו, אסון שאין לאל ידי למנעו. בינתיים הם הזדרזו וקבעו מועד לנישואיהם. עמדתי לפני עובדה מוגמרת. והחלטָתי נחושה היתה אותה שעה שלא לבוא לשמחת כלולותיה של בתי, שכן כיצד אשתתף באבלה ואעמיד פנים צוחקות, וכיצד אושיט ידי לפושע שגזל את בתי ממני ולא אני רציתי ובחרתי בו? עם זאת אמרתי בלבי, מוטב שלא אגלה את הדבר ואשתדל, בימים המעטים שנותרו עד לנישואיה, להשיג ידיעות על משפחתו ועל עברו של אותו בחור שעתיד להיות חתני, גם אם היא, בתי, לא תשמע בקולי ולא תנטוש אותו ולא תציל את עצמה ברגע האחרון...

ובכן – לא אאריך – תחילה אפילו לא ידעתי אל מי פונים בעניין זה, אך זאת הצלחתי לגלות, כי מן העולים החדשים הוא הבחור, אשר עלה מרומניה לארץ-ישראל סמוך למלחמת העולם השניה ולוֹ שארי-בשר המתגוררים באחת משכונותיה של יפו. כיצד לבוא אליהם ואין אני מכירה ויודעת אותם? – האם יגלו לי את כל הידוע להם? ומן הצד השני: תמיהה רבה עוררה בי תמיד גם בדידותו של הבחור, שמעודי לא ראיתיו בחברת ידידים ורעים, מכרים וקרובי משפחה, זולת אותה זקנה שפגיעתה רעה. דבר מה העמיק את חשדותי,  לא, לא חשדותי, אדוני, את ודאותי המוחלטת, שכולם מתרחקים ממנו, אינם רוצים בחברתו מהטעמים שהזכרתי... הכלל, בלית ברירה פניתי למשרד חקירות, תיניתי לפני הבלשים את מרי שיחי וביקשתי לבדוק ולברר כל פרט הכרוך בחייו, באופיו, במעשיו של הבחור. ואכן, טרח הבלש וטרח, חיטט וחקר, ומשלא הצליח לגלות דבר, פנה אליו עצמו ומפיו שמע מה ששמע. מה עשוי אדם לספר על עצמו, והאם אדם ירשיע את עצמו? – זאת אין אני צריכה לפרש לך, אדוני, ולא נושעתי גם בזה.

 

והזמן לא עמד על עמדו... קרב ובא יום החתונה. לבי בקרבי נתפרפר, יומם ולילה התלבט והתייסר ונשרף, ולא ידעתי מה אעשה. הן בתי היא, חמדת לבי, הנפש היחידה בה קשורה נפשי, מאחר שבתי הבכירה רחוקה ממני, במרחקים, ומסורה לביתה ולילדיה, והרהורים התחילו מציקים וכוססים בלבי – איך לא אשתף את עצמי בשמחתה, בחג הכלולות, שהוא מעמד החותך בחיים, ובייחוד בחייה של אשה? אך מאידך, כיצד אבוא לחתונה ובכל לבי הרגשתי, שאני מאבדת אותה לעד ושהיא מאבדת את עולמה, כיצד אתן יד לאסון שהיא ממיטה במו ידיה על עצמה? מר וצר היה לי, בודדה הייתי במצוקתי והוא, בעלי, כדרכו, עומד מן הצד, שׂם ללעג ולקלס את כל חששותיי וגוער ומעליב בי. חסר-לב וחסר-רגש! לב אבן לו...

 

– אך מאחר שדחקה השעה והתקרב יום הכלולות הרגשתי שלא אעצור כוח להחרימו... ואדרבא, אמרתי אל לבי (וגם אליו טענתי) כל שבידינו עלינו לעשות למענה, למען הילדה, בתנו, לסייע בחתונה ולקנות לה ממיטב המתנות, שלא לצערה ולהחפיר את פניה ולא לביישה בעיני הבריות, על כן אמרתי לבעלי, תלך אתה לחג כלולותיה, ואילו אני אשאר לבדי, עם צרותי...

 ובדברה כך שלפה מנרתיקה תצלום בצורת גלויה, תצלום שנשאה אותו תמיד עמה ושמרה עליו עם שאר ניירות ורשימות, וממנו ניבטו פרצופים חוגגים צוהלים. לא קשה היה להבין, כי הצעירה העדינה, אצילת הפנים, בהינומה ובשמלה הצחורה זו הכלה, בתה של האשה האומללה, והניצב רכון לידה, מגושם כבן-בקר ועיניו ככדורים הדוחקים מחוריהן הוא חתנה, ולידם קרובי-משפחה, כנראה, ללא ייחוד של דמות ומבע ובירכתי התמונה, - זוג עיניים מושפלות, עיניה של אשת-שיחי.

– האין זו, כאן, בצד, את? – שאלתי בתמיהה. והרי סיפרת, שהחלטת להחרים את חתונת בתך...

– כן, זו אני – ענתה בלא מבוכה. וכי מה היה בידי לעשות? האם לא אמא אני? ברגע האחרון ממש גברתי על עצמי והחלטתי להיענות לצו לבי השותת דם, ואמנם הייתי בעיני עצמי כמלווה את בתי לבית-הקברות... וחמור מכך, כן, אל תתמה, אדוני. עוד תשמע ותדע ותבין! אין עוד אסון כאסון הזה, אין חרפה כחרפתי... אילו קמו מקברותיהם כל בני משפחתי מצרפת ומפולין, שנטבחו ונשרפו בכבשנו של בכור הצוררים – או אז חוזרים היו למנוחתם, אבלים וחפויים. פניה נתכרכמו ודמעות עמדו בעיניה כשהוסיפה:

– אני עוד אנקום את חרפתי, שום דבר לא יעצור בעדי! אעשה כל שבידי להצלתה.

ואחר כך פנתה אלי בקול של בקשה:

– יודעת אני, שיש בידֵי אדוני לסייע בידי, כי אדוני חפץ לסייע לי, הוא תקוותי האחת והיחידה... אחר כך נטלה את גיליונות-התצלום, ולפני שהחזירה אותם לתיקה, העיפה עליהם עין, ואמרה: - רואה, אדוני, את הנשים הללו, כאן, אלו הן דודותיו, כמותו. גם הן יודעות את האמת – ושותקות, כמובן. גם הן נשים אומללות, מפליטות השואה, מוכות גורל, בעליהן ניספו והן חשוכות-ילדים. ראה-נא אדוני, שום קורט של שמחה בפניהן, שום ניצוץ של חדווה בעיניהן, אך במעמקי לבן רוויות הן סיפוק של נקם וקורת-רוח של רשע על כי עוד אשה אחת היתה לאומללה... שמץ של ספק אין בי, שגם הן שותפות לקשר.

 

השעה נתאחרה והלכה. אחרוני באי בתי-הקפה קמו, לאטם, ונבלעו באפלת הרחוב. השרב הכבד העיק וחנק, אך יותר ממנו העיקה הטרגדיה שנפרשה לעיני במוזרותה האיומה. המלצר התחיל לאסוף את כליו, ממהר לסיים את יום עבודתו. והיא – גואה כמעיין המתגבר, שדומה כי אינו פוסק לעולמים, בהתרגשות, בלהט, בשברון לב, בזעף שיחה קודר, מיואש, זורע אימים.

 

האזנתי בתשומת לב לדבריה, לסיפורה שקלח בגלי-גלים של צער ויאוש, מרירות ואכזבה, וכל אותה שעה הרהרתי בלבי מה כוחי לסייע בידה, לעזור לה, שכן מימי לא נתקלתי בכגון אלה, ואף-על-פי שברור היה לי שהדברים נובעים במידה מרובה מאהבתה העצמית  של אשה ואם חשדנית וקנאית ושתלטנית, אשר בתה המבוגרת, הנשואה, היא עדיין בעיניה ילדת-טיפוחים רכה התלויה בה ואין לה קיום כביכול בלעדיה, אֵם הרואה מחובתה להדריך ולהורות את בתה בכל אורחות חייה ומאווייה והוויותיה כחפצה וכהבנתה היא, הרי עם זה לא היה ספק בלבי, שמשהו אינו כשורה בפרשה זו. תמוהה מִמנה היתה בעיני התנהגותה של הבת , אדישותה, קשיחותה (גם אם בשום רמז לא רמזה האם על כך, ואדרבא, תדיר השתדלה ללמד עליה זכות, לשבחה ולפארה). ושתיקתו האילמת, הכנועה, של הבעל שישב כל אותו ערב בסמוך לנו כמכונס בצערו, ואפרים בלא הפוגות עישן את מקטרתו, ואף-על-פי שניסה מידי פעם, בלא הצלחה, לחלוק על דבריה בהערה, גם היא נתפרשה בעיני כאות של אישור לחרדה שאחזה בי. קוצר רוחי גבר והלך ומשארכו דבריה והשעה נתאחרה מאוד, ביקשתיה – גם אם ידעתי שסופה לספר ולהשיח הכל (כשם שהיא נוהגת ודאי באחרים) – לספר, ולוּ בצמצום מוחלט, מה התרחש אחרי-כן, כלומר לאחר נישואי בתה, וכיצד נתעצבו היחסים בין בני הזוג עצמם, שהרי סוף-סוף זה העיקר ולא דעתם והשגתם של ההורים... ואגב כך, לחיזוק דברי, הוספתי ואמרתי, שאף אנו לא שמענו בימי נעורינו בקול הורינו, גם בעניינים שבאמונות ודעות סללנו לעצמנו שבילים אחרים, חדשים, והאם היא עצמה הלכה בדרך שהוריה התוו לפניה? ידועה מלחמת אבות ובנים... קל וחומר בדורותינו ובעולם היהודי במיוחד, על ההפיכות והזעזועים ושינויי הערכים שהתחוללו בו. הנה גם לי יש בן, אמרתי, רב-סגולות, קשור בקשרי אהבה והערכה להוריו, אך עם זאת דעת מדריכיו בתנועת הנוער שלו שקולה בעיניו כנגד דעת הורים ומורים, וגם הוא, על אף גילו הצעיר כבר שואף לפלס דרך לעצמו, דרך משלו בחיים... אכן, מצווים אנו לגלות הבנה לנפש הזולת, על אחת כמה וכמה לנפש ילדינו, לכבוש את אמונם.

 

היא הקשיבה לדברים, אך דומה שחלפו עברו על פניה בלא להניח בה רושם, והיא חזרה אל דעתה  ועל דעתה עמדה.

– אשה נשואה היא בתי, כן, אך לאמתו של דבר ילדה רכה, צנועה, תמימה, ואילו הוא, העריץ, הרודה בה, כבש אותה כליל, הדביר אותה למרותו, גזל אותה ממני, והיא עושה את רצונו ומשועבדת לו. וחובתי, חובת אם, להצילה, על כרחה, לעמוד לימינה, לפקוח את עיניה, למנוע אסונות וחרפות... כל עוד לא איחרנו את המועד. פיקוח נפש הוא ויותר מזה. המתאר אתה לעצמך, אדוני, חיי משפחה של אשה צעירה עם נרקומן, שהסמים המשכרים, העישון המשכר, או הזריקות המשכרות, הם לו כאוויר לנשימה? בטוחה אני שהוא כבר הכניס גם אותה בשימוש משעבד והורס זה. אני קראתי בעיתונים... מזמן לזמן נתפסים אנשים במאורות של מעשני חשיש ושאר נרקומנים למיניהם... וגם אותו ראיתי בקלקלתו, אף-על-פי שהוא מעלים את הדבר... בעיני ממש. האם רואה אתה, אדוני, את פרצופו המטומטם והחולני בתצלום, ועיניו הבוהות, כעיני העגל, המכוסות כמו בערפל תמיד? אין צורך בהוכחות נוספות. פרצופו מעיד עליו. ואך אילו ראה אותו בעצבנותו המתוחה, ובמעברי-הבזק מהתעוררות לדכדוך, משמחה ליאוש, מבריאות לחולשה גמורה, חזקה עליו שהיה עומד על כך מיד בעצמו. זהו, בלי ספק! אני כבר קראתי, שאלתי, חקרתי. כל הסימנים מעידים ומאשרים, אין שמץ של ספק בדבר. סמוך-נא עלי, אדוני, לבי, לב אם, לא ישקר! ואף זו פעם אחת, כן, בבית בתי היה הדבר. נכנסתי אני לתומי לחדר המקלחת ורואה: החדר כולו מלא אדים כעננים שחורים, המרחפים בחללו. נדהמתי ונסוגותי. ובתוך חשרת האדים עומד הוא ומחזיק שפופרת בידו... ברור לי, כי נתון היה בעיסוקי הנרקומנים... אף-על-פי שהגיב בתשובות מתחמקות ונרגזות לשאלותי.

– אך זה בלבד לא הספיק, כנראה, והנה, בנוסף לכך, אין הוא גם גבר... התתאר לעצמך, אדוני, חיי משפחה של אשה צעירה בתנאים אלה? עינוי וביזיון. חיי משפחה עם בעל-מום שכזה... והיא עוד לא טעמה טעמם של חיים בכלל.

הִבְחינה, כנראה, בתמיהה שקפאה עלי, והמשיכה, בקול סוער: - גם בכך אין בי שמץ של ספק. מלבד הצירוף של כל מיני רשמים וסימנים ורמיזות, עוד הוכחה ברורה ובדוקה בידי. לפני שבעה חדשים היה הדבר, כן, כשבוע לאחר חתונתם... הם נסעו לנצרת, לירח הדבש שלהם. מדוע לנצרת דוקא? האם לא מצאו מקום נאה יותר? והיה זה בחורף, בגשם... ודאי היו סיבות לבחירתו במקום זה, טעמים משלו – ואדוני ודאי מבין בעצמו. ביקש להתרחק מן הבריות, לבל ישגיחו בו, לבל יעורר את חששותיהם. לא יצא שבוע ימים והם חזרו משם. אני באה לביתם, להקביל את פני בתי, לראותה, לשאול לשלומה, לשוחח עמה. יום-יום אני באה לשם. מסייעת ככל שידי מגעת. דואגת לכל צרכיה, קונה וסוחבת סלים ומביאה לביתה – שהרי מניין יקח הוא, הנרקומן, אמצעים לכלכל את צרכי ביתו, מנין יקח? הן נצלן גדול הוא! הדבר הזה, הנרקומאניה לצורותיה, סיפוקה כרוך בהון-תועפות... וערב אחד – הוא לא היה בבית – סיפרה לי בתי בגילוי-לב, ברגע של התוודות, כי היא עודנה בתולה... לבי נשבר בקרבי באותו רגע ולשוני נאלמה. חדלת-אונים הייתי. לוּ, לפחות, הוסיפה ואמרה מלה אחת: - אמא, אומללה אני, הצילי אותי... לוּ, רמזה, לפחות... אך היא סגורה בפני בשבעים מנעולי שתיקה, לעולם לא תודֶה במשגה ששגתה, לעולם לא תתחרט, גאוותנית ונוקשה כמוהו, כבעלי, סגולה זאת ירשה ממנו... הרי אדוני מכיר ויודע אותו. ואחר כך...

 

ברגע זה ניגש למקום מושבנו המלצר, כמבקש לומר לנו בעמידתו: -רבותי, הגיעה שעתכם... ואני לא ראיתי דרך אלא לנתק את השיחה, לקום... עיניה הלחות ניתלו בי, כמפללות לישועה, לעזרה. הייתי במבוכה. בתדהמה. ומשתתף בצערה. בצערם. שאלות רבות רגשו המו בקרבי, אך לא היתה השעה כשרה להן, כי העניין נפתל ומסובך ומחייב זהירות ועמקוּת כאחת, שהרי בדיני נפשות עסקינן... ואף-על-פי-כן נתמלטה מפי שאלה אחת, לאחר שביקשתי להרגיעה ולהניח את דעתה ולהביע את השתתפותי בצערה ולהבטיח לה את מלוא עזרתי, ואמרתי: - עתה, גברת סבינה היקרה, לאחר ששמעתי כל ששמעתי, ולבי דואב מאוד, רואה אני להעיר אך זאת, כי כמה וכמה צדדים בפרשה סבוכה וטראגית זו עדיין אינם מתיישבים על דעתי, וביחוד, עמידתם של בתך ובעלה, אך נניח להם דברים אלה לשעה אחרת. ואולם דבר אחד רוצה הייתי לדעת עתה, לאחר ששמעתי ברוב הקשבה את סיפורך – וכאן פניתי לעבר ידידי אפרים, הוא בעלה – מה דעתו שלו בכל הענין הזה?

 

הוא הוציא את המקטרת מפיו, נשם עמוקות, היסס רגע, תלה מבט חטוף וזעום באשתו, ואחד שהתאפק והבליג וכבש עצמו וחיכה שעה ארוכה לומר את דברו שבער בלבו, הפליט קצרות ונחפזוֹת:

– אין שחר לכל דבריה...

תמיהתי גברה בי לאין שעור ותדהמה הִכְּתה בי. הרצינות החמורה שבה אמר את דבריו העידה עליו, שלא אמרם כדי להקניטה.

ללא מלים פסעתי לעבר מכוניתו הקטנה של ידידי, שחנתה בסימטה צדדית, בלועה באפלה. הם צעדו אחרי.

 היא המשיכה בשיחתה כל דרך הליכתנו האבלה, כמתעלמת ממנו ומשפילה אותו ומבטלת אותו ואת דעתו, ואני בדוחק תפסתי את דבריה שנמשכו באין סוף, בלא הפסק, בשפעֵי שׁפעִים. ורגע אחד, משנשתהתה קמעה בדרך, ליד קרן רחוב ואנו הקדמנו אותה, הוא קרב אלי ולחש באוזני:

– לוּ ידעתָ, צרתי אני, אסוני... חוששני, שאין היא שפוייה בדעתה, בעניין זה לפחות. תעתועי-שוא, דמיון חולני...

היא הרגישה, כנראה, בלחישתו, ומיד פרץ-זנק מפיה גל חדש של עלבונות וגינויים וניתך עליו, על בעלה, המתנכר לה ולבתו, לדבריה, שאינו בגדר אב ובעל כלל, שרשע ואכזר הוא, אדיש וקר ולבו כאבן... – לא, אין אתה מכיר אותו, אדוני. שני פרצופים לו... אפרים רינג המוכר לך אינו אפרים רינג האמיתי, אלא מסכת רמייה...

ניסיתי להפריך בלשון רכה את דבריה, לשכך את זעמה – אך היא, אין להזיזה ואין להסיטה כהוא-זה מעמדתה, דעה שיצרים ורגשות, קנאה וזעם ועל הכל – אהבה עצמית עיוורת, קנאית, חשוכה מפעפעים בה...

– לוּ, לפחות, היה אומר אלי: - הבה נבחן את הדבר, נבדוק, ננסה לפעול, כדי להיפטר ממנו, מחתנו של בתי... לוּ, לפחות, אמר: נשאל פי רופאים ומומחים... נתייעץ באנשי חוק. האם אין חוק במדינה המגן בפני גזל ושוד אדם? אך הוא ביטל את דברי, דחה בְּקַש את כל טענותי, אצבע לא נקף, שאנן ואדיש, נתון לעיסוקיו כאילו לא בתו היא הטובעת וגוועת לעיניו ממש... היש שבר כשברי? – אמור אתה, אדוני!

 

במקום זה ראיתי להעיר באוזני שניהם, כי הואיל ודעתי מקובלת עליהם, ומכל מקום איני חשוד בעיניהם במשוא פנים ובפנייה כלשהי בשיפוט בעניין זה, מרשה אני לעצמי להעיר כמה דברים.

– ראשית, על אף כל מה ששמעתי, הרבה מן התעלומה אופף את כל הפרשה הזו, ונבצר ממני לרדת לסופה, כפי שהייתי רוצה, כדי שיהיה בידי לעמוד לימינם, בצערם, בבדידותם. ועם זאת, ידידַי הטובים, אמרתי שאין אני מניח, שהחשדות החמורים בהם נחשד חתנכם בדויים כליל, כשם שאין אני מניח שבדוקים ובחוּנים הם לחלוטין. מכל מקום, חלילה לנהוג בהם יחס של קלות-ראש. והנה, עד שאתם, ההורים, מסכמים ביניכם לבין עצמכם על אודות הטעון עשייה, כדי להתיר את הסבך ולפתור כמידת יכולתם את הבעיה – ובלא שיתופה והסכמתה של בתכם אין להעלות דבר זה על הדעת כלל – אל לכם, בינתיים, לטרוף איש את בשר אחיו... שהרי היא, הבת, חייה ועתידה עודם לפניה, ואם אמנם רע ומר לה – השער פתוח לפניה תמיד לתשובה ולחזרה, ואילו אתם, לאחר כל שנות הסבל שנפלו בחלקכם ואֵימות הצורר הגרמני ראויים אתם למקצת מנוחה ושלווה, והלוא עוד בת אחת ונכדים לכם... המריבה המרה ביותר – המשכתי, הטפתי ושידלתי – מקומה על פי רוב, כידוע, בין קרובים דוקא, בתחומי משפחה אחת, ואחריותה של האשה כבדה ביותר. היא הבונה את ביתה, והיא ההורסת אותו – כדבר הפתגם. הנה אפרים רינג – אמרתי והצבעתי על ידידי – נושא בעול הישוב החדש שהוא בבוניו ובאחריות, טרוד בעבודתו ובעסקי צבור, וודאי מצטער בצער בתו, ואילו את, מרת סבינה, לא זה בלבד שאין את עושה להקל עליו, אלא שאת מוסיפה ומענה ומציקה ומשפילה ומבזה אותו בלא הפסק... ואולי מן הראוי, מרת סבינה, שאת, אשה נבונה ומשכילה, תפרישי מעט מזמנך לפחות למשק שלך, לגן ולפרדס, או אולי לטפול מועט בעולים חדשים שאף הם בני-אדם ויהודים הזקוקים לסעד, ולוּ רק כדי להרגע קמעה ולא להיות נתונה כל שעות היממה לדבר שהוא לָךְ כסיוט מבהיל?

 

הסתכלה בי בעיניים בוהות, דעוכות, משל לא שמעה כלל מה בפי, ולבסוף נענתה בהחלטיות:

– עד שלא תיפתר בעיית בתי אין קיים דבר בשבילי, אין לי חיים... ככה אמרתי לך, אדוני, שהכרח מוחלט הוא לחלץ אותה מציפורני השודד, בכל מחיר, בכל הדרכים... ועד אז אין דבר אחר קיים בשבילי – לא בית ולא משק, עד אז אין לי חיים... אחד רצוני ואדיר חפצי להחזיר את בתי אלי...

– נניח, שהדין אִתָךְ – ניסיתי להתפלמס עמה – כיצד אפשר לקבוע דרכי ריפוי בטרם נקבעה אבחנת המחלה בדייקנות? האם יש באמת ודאות מוחלטת ומדוקדקת בה?

– אין צורך בשום אבחנות – שיסעה את דברי וגזרה בתקיפות. הדבר ברור בתכלית. אני יודעת. ורק הוא, בעלי –

הרגשתי, ששוב עומדת היא להסתער עליו בלשונה החריפה, לחרפו ולגדפו כאחד הריקים, השפלים, והפסקתי אותה:

הנה, רואה אני, מרת סבינה, שעומדת את על דעתך ומבטלת מראש דעתם של אחרים... למה, איפוא, שואלת את לדעתם ומבקשת את עזרתם? וכיצד יהיה בידו של בעלך לעשות דבר, גם אם יחליט לפעול, אִם כופָה את עליו את דעתך וכובלת את ידיו וגוזרת עליו מראש מה וכיצד יש לעשות? תמהני עלייך, שאשה נבונה את, שאת נוהגת בדרך המונעת מאחרים, המבקשים לעמוד לימינך, מלוי חפצם וחפצך את.

את כולנו היא הורסת, גם את בתה, הפוחדת ממנה ושונאת אותה, ולא מתמול שלשום – לבש עוז ידידי אפרים רינג ונענה במפתיע, בעמדנו ליד מכוניתו בסמטה החשוכה. דומה, מנוכחותי ומעמידתי בשאלה הכאובה שאב עידוד ואומץ-לב לומר בגלוי את אשר עם לבו. – כל פתרון שלא יהא כחפצה וברוחה – המשיך – לא יניח לעולם את דעתה והיא תסכל אותו. השטן מצא משכן באשה זו...

– היא עמדה לפרוץ שוב בנוסח השגור של דבריה, בגינוי ובגידוף, והוא הסב את פניו לעבר אחר כמבקש להימנע מתיגרת פיה. ואך אני הרדמתי אותה, ושוב ביקשתי לנחמם ולעודדם, להרגיעם ולקרבם, - ואמרתי:

-עניין זה, ידידַי הטובים, טעון, לדעתי, קצת אורך-רוח וטיפול זהיר ועדין. גם הזמן רב-התבונה סופו לסייע בידכם. אל-נא תהרסו במו ידכם וברוגזה את עצמכם, ואת המשפחה הצעירה של בתכם שאך זה קמה... מאז ומתמיד תהיתי על מקורו של ייצר ההרס העצמי, כמו משיכה היתה באדם לתהום הכליה... נבקש דרכי רפוי, נטכס עיצה, נבחן כל אפשרות לתיקון, נשתדל לסייע, להושיע. מה טעם שנחזור בלא-הרף אל נקודת-המוצא, נחטט בפצעים, נקטרג איש על אחיו – איזו תועלת תצמח מכאן ולמי? קצת אורך-רוח, ידידַי, וקצת רחמים – גם על עצמכם! האם אין אני מהימן על שניכם, האם אין אני מבקש בכל לבי את טובתכם? ואין אני אומר: קבלו את דעתי! אין אני רשאי וזכאי לומר זאת. אבל אם מצאתם לנכון להסיח את צרתכם לפני ולבקש את עצתי ועזרתי, הניחו-נא לי, לפחות, לייעץ לכם, ושקלו-נא גם את דעתי... אומנם אין בידי עדיין לפסוק, ואני עצמי שרוי במבוכה, בתעלומה סתומה, תמוהה, ועל כן בקשתי ממך, מרת סבינה, להרפות לעת-עתה מן הלחץ המביש והקשה על בתך ועל חתנך ועל בעלך, נכריז על הפוגה זמנית... שאין לך מצב קשה ללא פתרון, ועדיף כל פתרון – מהשארתו של המצב הקיים שהוא כפצע חי וסופו לגרור אחריו קרבנות חינם...

– הילדה יורדת לטמיון, שקועה בצרה ובאסון – ואתה, אדוני, טוען לאורך-רוח...

ראיתי, איפוא, שלא נתקבלו דברי על דעתה וודאי שלא הרגיעו אותה. תמהָ הייתי, אם מצוי אדם שדעתו בעניין זה עשויה להתקבל עליה. ניסיתי, להסיח את לבה לעניין אחר – לא ייתכן, אמרתי, לטחון כל הזמן קמח טחון. לא ייתכן, הן מצויים עוד עניינים בעולמנו ועוד אנשים. וניסיתי להתבדח, לחלצם ממועקת נפשם. ועל השרב המייגע דיברתי, שירד על העיר ומלואה. ואולם, הרגשתי, שמשא כבד נערם הלילה בבת-אחת גם עלי, ואין אני יודע כיצד ואם אשתחרר ממנו אי-פעם... הרגשתי עצמי מסובך בסבך משפחה נִפתל וטראגי.

 

ב

למחרת היום, בשטף עיסוקַי, שרדפו ודחקו בזה אחר זה, הוטרדתי מעניינה של משפחת רינג, אם כי, דומה, צפו ועלו לעיני דמויותיהם על רקע הכפר הנידח. במה עוסקים הם עתה? – חלף הרהור במוחי. אפרים רינג שקוע ודאי, בעולמו, בעבודתו, ליד ערימות החצץ ושקי המלט, ליד חפירת היסודות לבנינים ויציקת הגגות, ואילו היא, סבינה, נתונה ודאי לנפשה ולצערה, ורק ישוב מן העבודה שוב תעליב בו ותציק לו ותכרסם, תכרסם, כדרכה תמיד, ותסחט את חיותו וכוחו ותרד לחייו בדבריה המשפילים, הבלתי פוסקים, חסרי-התכלית, הסובבים על ציר אחד, ובקיטרוגה המדכא. והוא, כדרכו, ישתוק ויבליג, ורק לעיתים רחוקות רחוקות, כשתאזל סבלנותו ויפוג אורך רוחו, יפליט דיבור בודד, כגון: מטורפת את, אין לך תקנה... דיבור שילהיב ויסעיר עוד יותר את חמתה – וחוזר חלילה.

לעת ערב, השרב פג. שמתי פעמי אל בית-הקפה, לפוש קמעה, לטעום משקה צונן. מיוגע הייתי, תאב למנוחה ושלווה והרפיה, ולמקצת התבודדות והתייחדות עם עצמי. אך בהתקרבי לבית-הקפה הבחנתי באפרים רינג היושב על מקומנו מאמש, כמחכה לי, לבדו. ועוד קודם שהיה סיפק בידי לומר מילה, פתח בעניינו, משל מיועד ומזומן אני לטפל בו ואין דבר אחר קיים זולתו. אין אדם נתפס בצערו – הרהרתי – ואיך אשיב פניו ריקם?

– כל רגע עומדת היא לבוא לכאן – פתח ואמר – וטוב שנחליף כמה מילים שלא בנוכחותה. אל-נא תדמֶה בנפשך, ידידי, שדבר זה חדש הוא עמה; אף כי עתה – לאחר נשואי בתי הצעירה – עלה לשיאים של מתח וחולניות, שחוששני שאין לה תקנה, ומכל מקום אני נתיאשתי מכל מאמצי להגיע לכלל הבנה עמה, ורק צר לי בצרת בתי ובעלה שהיא יורדת לחייהם וגורמת להם בזיונות ועלבונות ומלבינה את פניהם בתביעות ובטרוניות קשות ולוחצת עליהם, שיודו בכל חשדותיה שאינם אלא פרי דמיונה בלבד ללא יסוד ואחיזה, ומבקשת שיהרסו חייהם ואהבתם במו ידיהם ומסכסכת ביניהם וחותרת להפרידם בכוח ולהחזיר אותה לבית, כלומר לעצמה, לשליטתה ולהדרכתה ולטיפולה... צרות צרורות גורמת היא לנו, לכולנו, ושורש הכל – באי-אמון. לכולנו רוחשת היא אי-אמון. לכל אדם. עניין זה נתקע עמוק במוחה ובהכרתה כמו יָבְּלִית שאין לעקרה וכל החולק על דעתה, או על גישתה, או מעמיד בספק את חשדותיה ואשליותיה, בּדאי הוא בעיניה, משוחד, בעל פניות, המבקש להונות את עצמו ואותה. זה מזמן הזניחה את הבית – הבית המרווח והנאה אשר בניתי בפר ואת הנטיעות סביבו ואת ערוגות הפרחים – ואת כל חובות עקרת הבית זנחה. מיד עם השכמת הבוקר ממהרת היא אל העיר, אל הבת, אל חתנה. הגיעו הדברים לידי כך, שהם אחוזי חרדה בפניה, בפני שידוליה ולחציה והשתוללותה החצופה והמבישה, ללא מנוס וללא מרגוע. שמץ של הגזמה אין בדברי. לרוב נועלים הם את הדלת בפניה, ואז תמתין היא שעה ארוכה ליד פתח הבית, תחכה לאפשרות לפרוץ פנימה, והיא עוקבת ובולשת אחר צעדיו ומעשיו וחבריו, ואל מוסדות שונים היא פונה – באין ידיעת הלשון בפיה – וחוזרת על פזמונה ועל סיפורה ומבקשת שיסייעו בידה; לרופאים שיבדקו אותו, כדי שיאשרו את מומיו; למשטרה שתקבע, כי אמנם נמנה הוא עם צרכני הסמים המשכרים ההם; לקרובים, לידידים ולכל אדם שמזדמן לה היא פונה ומפצירה, כי יצילו את בתה מידי האדם שלכד אותה ברשתו.

 

אך היום שוב עוררה בביתם שערוריה מבישה. התחננה הבת לפניה שתניח לה, חזרה וטענה בפעם האלף, שאין שחר לחשדותיה, שהרי היא מיטיבה יותר לדעת בכל הנוגע לחיי האישות שלה והתנהגות בעלה, שאין בו דופי, אך סבינה הכחישה וסתרה וביטלה את כל טענותיה. בטוחה היא, שהבת מעלימה מפניה סוד חמור, שבעצמה נסחפה – בהשפעת בעלה -  לדרכים נלוזות ולמעשי תעתועים. ומי יודע – טוענת היא – אולי מוכר הוא את גופה לאחרים, אולי... האם בתי תנהג כזונה? – זועקת היא מקרב לב. האם אני צריך לומר לך שדבריה אלה הם בגדר של אבסורד מוחלט? והאם פגשת אשה שתרשיע ותגנה בדרך כזאת את בתה ברבים?

אך את כל הדברים האלה, אשר ברבות הימים חזרה היא עצמה עליהם באוזני פעמים רבות ולפרטי פרטיהם, אמר אפרים בלא תרעומת עליה, בלא כעס וחימה, כאחד המגלה את צרת נפשו וחושף את פצעו, פצע חשוך-מרפא, להשלים עמו ושוב אין הוא טורח לרפאותו.

– גם אם, נניח, בדויים ומופרכים כל חשדותיה שהם מקור כל הרעה, גם אם נניח שאחז בה טירוף – שאלתי את אפרים רינג – מדוע לא לנסות את הדבר הפשוט, את האמצעי המתקבל-על-הדעת והעשוי אולי לשכנעה, היינו לבקר עם הבת ובעלה אצל רופאים מנוסים, מהימנים, כדי שיבדקו אותם ויחוו את דעתם המוסמכת והמוחלטת? האם בשמים היא? ותמוהָ עוד יותר – הוספתי – מדוע אין הבת עצמה מתעוררת לכך? האם מעשה הקרבה מופלג הוא מצדה להצלת האם המסורה והנאמנה לה, בדרכה, ולחילוץ משפחתכם מן הסיוט הממאיר? כי, ממה נפשך: אם אין החשדות נכונים ומאוששים, מה הפחד מפני בדיקה רפואית, ואם שמץ של אחיזה בהם – או אז, באמת, יש לטפל במיחושים, או בחולשות ביישוב הדעת, בדרכים נאותות, ומכל מקום – ראשית חכמה דעת... דעת האמת לאשורה... וגם אתה, ידידי אפרים, מצוּוה להעמיד את בתך, הרוחשת בך אימון, על חובתה זו, ולו לשם הרגעת מצפונך, למען תדע אתה בוודאות את המצב ולפיו לכלכל את הענינים... כי, ולא אסתיר ממך דבר, ובטוח אני כי נאמן אני עליך וגם תתייחס להערתי, והיא, שייתכן ושני חזיונות מקבילים לפנינו: היא, אשתך, נסערת ומזועזעת בחרדתה ובצערה (ויש להבין לרוחה ולמקור דאגתה) ומפליגה להגזמות ולתעתועי-דמיון והתנהגותה שלא כשורה ואין היא עשוייה בכוחות עצמה להביא לחשיפת האמת ולפתרון המצוקה, כרצונה היא; אולם עם זאת, לא מן הנמנע הוא, שאמנם משהו בחיי-המשפחה של בתך אינו כתקנו, והוא נעלם גם ממך... שאין אני מניח, כי על אף אהבתה העצמית של אשתך ושנאתה חסרת הפשרה לו, לחתנה, כל דבריה בדויים לחלוטין וכי היא מבקשת להרוס ביודעין את חייה ואושרה...

 

– הוא האזין לדברי ברוב קשב, דומה היה עלי, שלא ציפה להם. אפשר הניח כי אזדהה ללא היסוס עם דעתו ועם גישתו ועם תגובתו, אשר הצד השווה שבהן אי-אימון מוחלט מראש בטענות אשתו והשלמה-תוך-אדישות חסרת אונס עם המתרחש... ניכר היה, כי החידוש שבהלך מחשבתי הפתיעו. הוא הודה, להלכה בצדקת טענותי, אך למעשה ניער חוצנו ממסקנתי, וטען, שכל תחבולה לא תעזור ולא תועיל... גם בדיקות של רופא וחוות דעתו לא יתקבלו על דעתה, לא ישכנעו אותה, לא יעקרו את חשדותיה ולא ישמשו לה הוכחה של אמת, אלא אם כן יאשרו את רצונה וציורי דמיונה שהם אבות מחשבתה ואיש לא יזיז אותה מעמדתה, כי לא בדיקה והוכחה תבקש, אלא אישור להנחתה הקודמת, המושרשת עמוק. היא תטען, שהרופא אינו רופא, שקיבל שוחד, שהוטעה. מניסיוני למדתי ומבשרי חזיתי. ואם נניח, שהבת תתעבר ותלד, חזקה על אשתי שתחשוד בה, שלא בעלה אלא אחר הוא אבי הילד... ועוד – הוסיף ואמר – בטוח אני, שאם גם יתבדה אחד מחששותיה, מן ההכרח שתגלה חדש במקומו... תמיד תמצא תואנה חדשה. כללו של דבר – אין ישועה ודרך לישועה, אפסה כל תקווה ותושייה ולא נותרה, לצערו, אלא הכניעה ועמה הייאוש וההשלמה עם מר הגורל.

– ברגע זה הבחנו שנינו באשה שקרבה והלכה אלינו, בצעד מהיר נע גופה הנמוך, מסורבל הבשרים, ועיניה אחוזות בנו. נתיישבה בסמוך אלינו, נושפת בכבדות, ועוד לפני שהיה סיפק בידנו להוציא הגה, הזדרזה ופתחה:

– מִמנה אני באה! ישר מביתה... הה, מלחמה ממש היתה שם... היא אבודה, אבודה לחלוטין! נחה רגע, התנשמה, אישונים פרועים רקדו בעיניה, ובהרימה את קולה המסוער, קראה בפנותה אל אפרים רינג:

– אבל אני, מנוי וגמור עמי שלא להניח אותה לנפשה. בכוח אחלץ אותה, על כרחה אוציא אותה מן הרפש הטובעני בו היא שוקעת, אפתח את חרצובותיה... גם אם יעלה הדבר במחיר חייה וחיי אני – לא אשקוט ולא ארגע ולא ארתע. ואתה תשא באחריות, אתה, אתה... והיה בדבריה מכוחה של החלטה נחרצת שאין אחריה ולא כלום.

כאן ראיתי צורך להתערב וטענתי:

– הא כיצד, מרת סבינה היקרה, מה את סחה? האם אפשר לזכות אדם בכפייה ובאונס, לכפות עליו השקפות וארחות-חיים בעניינים מסוג זה? אם רע ומר לה, לבתך, סופה שתחזור בה, שתשוב לביתך, ואילו לחץ וחוזק-יד ודאי יגבירו את עִקְשׁוּתָה ומרירותה וקשיות ערפה. קצת אורך-רוח, מרת סבינה, קצת סבלנות – דברים אלה הכרחיים הם בזה, תנאי ראשון ומוקדם הם לפתרון הרצוי... הלא עניינים שבנפש הם.

 

– אורך-רוח, אמרת, אדוני, סבלנות? דברי הבל, דברים שאין בהם ממש... כמה זמן עוד יש בכוחי לחכות ולשבת באפס-מעשה נוכח הסכנה והאימה? זה חודשים אני... והוא, בעלי, הקשוח, נוח וטוב לו במצב הזה, באפס-מעשה, בצפייה עקרה. ואני שואלת: עד מתי? חשה אני ומרגישה שאסור לי לדחות שעה נוספת, לשהות רגע נוסף. כי אכן, יש נסיבות ומצבים שהם חמורים ואיומים מן המוות עצמו, בהם החיים הם בחזקת השפלה וחרפה ופשע שאסור להשלים עמם... כזה גם מצבי אני. כיצד יכול אתה, אדוני, לדרוש ממני התאפקות בראותי את הילדה שוקעת, טובעת... מי יודע, אם כבר לא איחרתי את המועד? אויה לי...

הליטה את פניה בכפיה – ובכתה חרש. ניכר היה, ששוב אין טעם להתמודד עמה, להוכיח, לשדל. אף-על-פי-כן נמלטו מפי מלים אחדות, ואמרתי: - האמיני לי מרת סבינה, שנגע עניינך ללבי, ואף אני כמותך סבור, שאין לשבת בחיבוק ידיים... אולם אין הדרך שאת נוקטת בה עשויה, לדעתי, לקדם את מטרתך. הרי מן הנמנע הוא, שכולם יהיו שוגים וטועים, - ואילו את, היחידה, הצודקת, ומה גם שאף לך חלק באחריות. ולא יתכן, שלא תשמעי בעצת שום אדם, ויהא ידיד מובהק ונאמן... ולא יתכן שתפסלי מראש  תוצאות כל בדיקה וחקירה. דבר זה לא יתכן. חושש אני מאוד, שבמו ידיך מוסיפה את להחמרת המצב... האם לא מוטב, להיפך, להרפות מהלחץ על הבת לכבוש את אמונה ולהגיע בדרך זו, לגילוי האמת השלמה. הרי בסופו של דבר, המפתח למצב בידיה של בתך הוא, בעיקר בידיה.

    מיניה וביה ענתה:

– טעות מרה טועה אתה, אדוני, לא בידה המפתח. אני מכירה את בתי. עקשנית באפייה, סרבנית, כאביה, שומרת את סבלה בלבה פנימה. כיצד אפשר לצפות ממנה, שתודה בכלימתה, בכשלונה? ומלבד זה נתונה היא עתה כליל להשפעתו ושליטתו המוחלטת של בעלה הפושע. הוא עושה בה כרצונו, כלי משחק ושרת היא בידיו הגסות, והיא נכנעת לו... אומללה היא, אומללה מאוד.

כאן נכנס אפרים רינג לדברים, והעיר כבדרך אגב:

– גם לי עיניים ואוזניים – והתרשמותי הפוכה לחלוטין מהתרשמותה. לדידי רואה הבת אושר בחייה עמו. טוב לה מכל הבחינות שמונים אותם בחיי-משפחה. טוב לה, אומר אני בוודאות מוחלטת.

 

הרגשתי שסבינה מתקוממת כולה, עוד מעט ותפרוץ בשטף של בזיונות וקטרוגים עליו, ואולי גם תסתער אליו באגרופים, ולפיכך הזדרזתי ואמרתי:

– תמוה, ידידַי הטובים, תמוה הדבר, וככל שאני שומע יותר עליו כן נבצר ממני להבינו. אולם ביחוד אין ביכולתי להבין, מדוע חסרה לפחות סמיכות-דעות ביניכם לפחות בהערכת מצבה של הבת. הרי אתם נפגשים עמה, מבקרים בביתה, האומנם יכולה היא להעלים את מצבה מפניכם, הרי אתם הוריה המסורים? לוּ ניתן לי לשוחח עמה ועם בעלה, לבקר בביתה, לתהות על קנקנה, אפשר והייתי מצליח, כאדם מן הצד, לעמוד על האמת. ומה דעתך, מרת סבינה, להצעה לזמן אותי בשעה כשרה לשיחה עם בתך?

 

– לא, אין תועלת בכך – חתכה ופסקה. היא לא תגלה דבר. האם סיפרה לנו על אשתו הראשונה של בעלה, או האם ראה הוא צורך לגלות את אזנינו על עברו?

– מה רומזת את, גברת, בדברך על "אשתו הראשונה"? במה מדובר?

– הנה, רואה אתה, השיבה ואמרה. שניהם לא ראו צורך לספר לנו, כי הוא כבר היה נשוי, קודם לנשואיו עם בתי, לאשה אחת, בת קיבוץ תל-צבי, ונפרד ממנה. רק בדרך מקרה נודע לנו דבר הנשואין – והגירושין שבאו בעקבותיהם, רק בדרך מקרה...

 

נאחזתי בידיעה זו כמוצא שלל רב. אולי מכאן ייפתח לנו פתח ישועה, מוצא – הרהרתי. וניסיתי לברר ככל האפשר פרטים על הגילוי החדש שזה עתה שמעתי. והנה נודע לי, כי עוד קודם שעבר לתל-אביב היה הבחור הנדון נשוי במשך שנה לאותה בת קיבוץ, שהתגוררה באותה עת בצפת, ושם נישאו זה לזו. מה גרם לפירוד ביניהם – זאת לא הצלחתי להציל מפיה של סבינה. לדבריה ברור היה, כדבר המובן מאליו, שהאשם רק בו – והרי לא היה דבר וחטא ופשע שלא יִיחסה לו, - שכן כיצד עשוייה אשה צעירה, בריאה, מהוגנת, שגדלה בקיבוץ, לחיות עם יצור מתועב כזה? האם עצם הגירושין אינם עדות כנגדו והוכחה לאשמתו ולמומים שבהם לקה? והנה, יצור מאוס זה שאחרים פלטו אותו, צרה שנחלצו ממנה, נפלה בחלקה של בתה, למרבה האסון.

– אף-על-פי-כן מציע אני לכם, לך ולבעלך – חזרתי וטענתי, - ואני סבור שראוי לנו וגם חשוב, לעניות דעתי, לבקר בקיבוץ תל-צבי ולקיים שיחה עם גרושתו של חתנכם, או עם הוריה, כדי לברר מה התרחש בחייהם בפרק הזמן של נשואיהם ואולי לעמוד גם על סיבת גירושיהם. אינני רואה טעם, מדוע יעלימו מאתנו את האמת. הן הם כבר התנסו באדם זה, ששוב אינו בן משפחתם, ואם אומנם כדבריך הוא – הרי ששורת ההיגיון נותנת שירצו למנוע אסון מאחרים, ומה גם שהמדובר באנשי קיבוץ ותיק, וחזקה עליהם שאנשי מצפון ויושר הם...

אפרים רינג הסכים עמי מיד. מחר עם שחר נכון הוא לצאת לדרך. ולהפתעתי הרבה הסכימה גם היא, ולא ניסתה הפעם לבטל את הצעתי, אף-על-פי שצירפה סייגים וחומרות:

– אין אני מאמינה, כי בקיבוץ יגלו את כל האמת. מנין לנו שלא יבקשו להעלים, לכסות, לטשטש את החרפה שהוא הביא עליהם, על הוריה של אשתו הראשונה? מכל מקום, נכונה אני לנסות גם זאת, אך בתנאי שאני אשוחח עם האשה ההיא, והוריה, אני ולא אחר...

וזו הפעם זכיתי גם אני להרבה שבחים מפיה, על כי אני, הזר, רואה למצבה ומיצר בצערה ועושה ופועל יותר ממנו, הבעל והאב האכזר, הקשוח...

סיכמנו, איפוא, כי מחר עם שחר ניסע לקיבוץ תל-צבי. והואיל ודרך ארוכה לפנינו ולא ראיתי טעם ותוחלת להמשך השיחה בנושא זה, וגם חששתי שמא עלולה היא להתחרט, אמרתי, שמוטב כי ניפרד הערב ונלך כל אחד לביתו. היא קיבלה את דעתי במורת רוח. עוד רבות לה לספר, להשיח, להסביר... באי-רצון נפרדה ממני, כדי להשכים קום למסע.

ואכן, עם שחר יצאנו את תל-אביב, ידידי אפרים עם אשתו ואני עם רעייתי, ומגמת פנינו – צפונה.

 

אפרים רינג נהג במכונית, באיטיות משעממת ומייגעת נהג, ועם זאת רק פלא הוא שלא אירעה לו תאונה והתנגשות, שכן לכל אורך הדרך לא פסקה סבינה, שישבה בסמוך אליו, כדרכה, משֶׁטף דבריה הבלתי-פוסק והגדוש ביזיונות והשמצות וקובלנות מרות ומקניטות, העשויות להוציא בשר ודם משלוותו ומדעתו. לא אחת, במעברי-דרך גדושי רכב, בעליות ובמורדות, או בפיתולים מסוכנים, מתחנן היה אפרים רינג לפניה ומפציר בה, שתניח לו, לפחות, לנהוג שעה קלה במנוחה את המכונית – ולא עלתה בידו. הר-הגעש הפנימי שבה תסס וסער בלי הפסק. עיניה הירוקות ליהטו באש טירוף, ולא אחת עמדו בהן דמעות. כל מאמצי לפייסה ולהרגיעה לא עמדו לי. פעמים, בעברנו ליד מקום יפה-נוף שנפרש לפנינו בכל הדרו, מנסה הייתי להסב את תשומת-לבה למראה הטבע, או לישוב חדש המטפס במדרון מסולע בבתיו הצחורים. באי רצון תולה היתה מבט חטוף בסביבה, מעירה בבטוי מאוּנס: - אכן, נפלא המקום הזה, יפה ארצנו – ושוב נכבשה למרירותה, לעיצבונה, למרה השחורה הקודרת והזועפת והטורפת אותה וזולתה. אך הנה מצאה רעייתי דרך חדשה, יעילה להסחת דעתה של האשה ושל כולנו, שכבר נתעייפנו ונדכאנו גם אנו משיחה הטורד – היא פתחה בשיר... שעה ארוכה שרה ואנו, לא אחת, לווינו את שירתה, והיתה לנו הפוגה והרפיה קלה...

בסמוך לשעת הצהריים באנו לחיפה, וסרנו לביקור קצר בביתו של ידיד ותיק משותף המתגורר על הכרמל.

ביתו חבוי בין ההרים, בצילם של עצי-אורן וצופה אל מרחבים נישאים, מבותרי גיאיות וואדיות, אל מדרונות הרי הכרמל, עטורי חורשות מתנוצצות בשמש. רוגַע ושלווה וחלום פרושׂים סביב. ואך מזמן לזמן יזנק מאי-שם עוף-הרים טורפני, יחתוך במעופו את החלל התכול, הזך, הצלול – וייעלם בין הסלעים בחושו אחר טרפו. יום קיץ צלול וקסום שחדווה פועמת בלבו. ושלווה נסוכה בבית הקטן, הבנוי אבן, שכמו צמח מתוך ההר, מופרש מהמולת העיר ושאונה, ודומה עליך, נחבא מן הכרך הסואן אשר לחוף הים, בשפלה, כמו באת לארץ חדשה, רחוקה, צחורה וזכה... ידידנו, הרופא, מקביל את פנינו בחיבה, מגיש כיבוד ומֵסב עמנו לשיחת-רעים.

ורק סבינה ממעטת בדיבור. דמומה היא יושבת, מאזינה, קדרות על פניה. הוא, מארחנו, מבחין בכך, אך הוא שואל לפשר הדבר. הוא הכירהּ משכבר הימים, כאשה פעלתנית, ערנית, נבונה – מה אירע לה שכה מדוכאת היא עתה, שעגמה עמוקה עומדת בעיניה, בחזותה?

אך עד מהרה נתחוור לו הדבר. שכן לא יצאה שעה קלה, והיא פתחה, כדרכה, בהרצאת עניינה לפניו וביקשה את עזרתו, שיעשה גם הוא לגילוי האמת על חתנה, למצוא הוכחות ואישורים לחולשותיו ולמומיו, וגם לסייע בידה להדחתו ממשפחתה, כדי להציל את בתה – וגם אותה – מן הסיוט הזה היורד לחייה.

שתקנו כעומדים מן הצד שאין הדבר נוגע לנו. אדרבא, תשמע גם את דעתו – הרהרנו.

הוא האזין ברוב הקשבה לדבריה, לא שאל ולא הִקשה הרבה, והבטיח לעשות את כל האפשר. ככל אדם חדש שלפניו נוהגת היתה לתנות את מרי שיחה, כן גם הוא הרגיש ושיער תחילה, כי לא מן הנמנע שיש אחיזה לדבריה, אפילו מגזימה היא ומפליגה כמה מונים, אך לאחר מכן נתעוררו גם בו ספקות לגביה עצמה, אם אמנם שפויה היא לחלוטין בדעתה... אולם ברגע בו עברה לדבר בנושאים אחרים, שוב פגו והתנדפו ההרהורים האלה, שכן בזה היתה ככל האדם, ואדרבא שנונה והגיונית ועקבית וחריפה בשיפוטה ובשיקולה, בניתוחה ובמסקנותיה. ושוב חזרה ל"עניין" שלה.

– אתה, כרופא – הפצירה בו – ודאי ייקל עליך לברר הכל ולגלות את האמת, ואז גם יוכח בלא ספק, עם מי הצדק... שכן אין לי על מי לסמוך. אתה מכיר ויודע אותו, את בעלי, שווה-נפש הוא ביחסו לכל הטרגדיה הזאת שפקדה את בתו, שום יוזמה אין הוא מגלה ושום רצון לפעול, להציל... ואני אשה חלשה, בודדה, אומללה. האם תמנע ממני עזרה? אם אך תשאל בבית החולים בו התרפא הבחור הזה לפני כשנתיים – ודאי יספרו לך את האמת. אין נרקומן יכול להעלים את חולשתו. הנה תצלום בידי – רואה אתה? זהו, הלבוש במדי צבא, בו המדובר. כן, הוא שירת גם בצבא, ובטוחה אני שגם שם יודעים את האמת... האין פרצופו מעיד עליו, שאין הוא כשאר הצעירים בגילו? ואשר לתעודות שירות בצבא, משוכנעת אני שזייף אותן...

השעה התמשכה, ואני האצתי כי נמהר להמשיך בנסיעתנו כדי שנספיק להגיע בזמן למחוז חפצנו, לקיבוץ תל-צבי.

מכאן ואילך נמשכה דרכנו בעמק, בינות לשדות נרחבים, כרמים ומטעים שעמדו בלבלובם, בשִׁקטם, בבשלותם עד למלוא העין. פה ושם עדרים, איכרים שפופים על אדמתם, עגלה רתומה לזוג פרדות. הדרך פתוחה, רחבה, שלווה, ורק לעיתים חולפת ביעף מכונית בודדת, עירונית, קלה, או מתנשפת  לאטה משאית כבדה, מאובקת, עמוסה תוצרת הגן והלול, וליד התחנות, בצל אילנות, עומדים ברישול אנשי משקים המבקשים להגיע לישוב סמוך...

והנה, פונה מכוניתנו במשעול עפר צדדי, האדמה השחורה מיובשת, מלוהטת, סדוקה, מפוררת ומעלה אבק. בניני-משק וחלקות-שדה וחורשות. ושם, במעלה הגבעה הירוקה, הצופה פני הגלבוע החשוף, שעינו צהבהבה-כתומה מפוזרים בין שדות וגינות וערוגות פרחים בתי המגורים של תל-צבי הקיבוץ.

הנה הצריף בו מתגוררת המשפחה שחפצנו לבקרה. סמוך לפתח, על גזע עץ, ישובה האשה. מנוחה שלאחר שעות העבודה. ומנוחת נפש. חיוך של טוב-לב על פניה. בעלה עודנו בשדה, ויחזור עם ערב. והיא ממתינה לשובו. מן החלונות הפתוחים סביב ניבטות עינים רבות באורחים. השמש נוטה לים, פסים זהובים נמתחים על צלע הגלבוע הקרח, דמדומים פושטים בשדות. בשביל הסמוך מתגודדים ילדים ליד חמור נכנע וסובלני. לידו מכונת קציר גדולה כחית-ענק שקפאה...

אנו יושבים ליד הצריף, מתכבדים במשקה, ואני מנסה להסביר את סיבת בואנו. ובינתיים אנו מציינים את שבחו של המקום, הנודע בחלוציותו, בגבורתו, בהתמדתו.

אפרים רינג, ידידי, מעיר, שגם הוא עבד במקום הזה, לפני הרבה שנים והוא אז חלוץ צעיר, חבר בקיבוץ השכן, עוד לפני היות כל הבניינים האלה והמשק המסועף והעצים הגבוהים ורחבי-הנוף אך נשתלו... הוא נזכר ונזכר – ונכון להפליג שעה ארוכה בזכרונות, משל לשם כך הטרחנו עצמנו כל הדרך הארוכה הזאת... ואני אנוס לשסע את שיחתנו, לעקרו מעולם עברו ולפתוח עם מארחתנו, חברת הקיבוץ, בענין שהוא תכליתו הדוחקת והישירה של ביקורנו.

– כי הנה שמענו – מספר אני לה – שבתה נשואה היתה לבחור הנדון, אשר חששות כבדים עורר בלב הוריה של אשתו השניה, בת משפחת ידידים היושבים פה עמנו. היא, בתורת אם, פונה אני אליה בלשון רכה – ומה גם שכבר נתנסתה בעצמה בנסיון מצער זה – ודאי תבין לחרדת הורים... ולפיכך מבקשים אנו אותה, שתספר לנו את כל הידוע לה אודותיו, ומה הסיבה שבגללה התגרשו, ולבל תעלים דבר, כי בדיני נפשות עסקינן... כל פרט חשיבות מרובה נודעת לו, ובעיקר – מדוע נפרדה בתה ממנו ומה טיבו ואפיו של הבחור?...

לא ברצון נענית היא למבוקשנו, וניכר בה שהיסוסים שונים טורדים אותה. אך לבסוף היא נעתרת – ומספרת בקושי, בתשובה לשאלות, בקטעי דברים, המצטרפים לתמונה אחת:

 

– בתם, ילידת הקיבוץ הזה. היתה אז בצפת, אחות שימשה בבית-חולים. צעירה לימים היתה, אף-על-פי שכבר עברה עליה פורענות קשה, שכן נשואה היתה לאחד מבני הקיבוץ ואם לילד רך, אך אביו נהרג בקרב עם כנופית פורעים בסביבה. לא יכלה לשאת בבדידותה, לא יכלה להמשיך במקום שבו הובא לקבורות – ויצאה לצפת, בירת הגליל השוכנת בהרים. שם הכירה אותו. שם נתקשרו והקימו משפחה ובית והתגוררו פרק זמן יחד.

היא, הדוברת עמנו, לא ראתה מלכתחילה בעין יפה את הקשר הזה. – מדוע? אינה יכולה להסביר. האם תמיד יכולים אנו להסביר את פשר אהבתנו לאדם מסויים דוקא, או סלידתנו מאדם אחר? את דעתה וחששותיה לא העלימה מן הבת. גם האב הצטרף לדעתה. אך היא, בתם, עמדה על החלטתה היא, והם לא הניאוהָ מצעדה, וסופה שנישאה לו.

– אך אני לא טעיתי – אמרה. כי הנה לא יצא זמן רב והבת התחילה חוזרת ומזדמנת לקיבוץ, לביתנו, ועננה של דאגה על מצחה... שום דבר מיוחד לא סיפרה לנו בגנותו של בעלה, אף סירבה לספר מחיי-המשפחה שלה, ורק לעיתים היתה רומזת, כי קמצן הוא ואוהב את עצמו בצורה מופלגת, והוא שנהנה בעיקר משכרם המשותף... וכאשר ניסתה להעיר לה, לבת, ברוב דקוּת וזהירות, שמוטב, אולי, כי תחזור עם בעלה לקיבוץ, שתהיה בסמוך להורים, אטמה אוזניה משמוע, התקוממה בכל להטה ועקשנותה – וחזרה אליו. כל-אימת שתרצי לבוא הביתה – נוהגת הייתי לומר לה – ביתנו פתוח לפניך... ולא הוספתי להטיף לה, או לייסרה.        

– כן בתי חזרה אליו, אך לא יצאו חודשים מרובים והיא נטשה אותו לצמיתות ולקיבוצה חזרה, לבדה. ואגב, בינתיים היא הרתה לו, אך הפילה... בכוונה הפילה. מדוכדכת חזרה, באין מוצא ומנוס, כי לא היה בכוחה להחזיק יותר מעמד בנשואים אלה, נשואיה בפעם השנייה.

 

הקשבנו בדריכות לכל מוצא פיה. התמונה שנצטיירה היתה ברורה, גם אם הבאנו בחשבון את האפשרות, כי לא מן הנמנע הוא ששיפוטה שלה הוא, אולי, חד-צדדי במקצת. מכל מקום, התמונה שהעלתה זהה היתה בקוי-העיקר-והיסוד עם דמותו, אפיו ותכונותיו של הבחור. שיערנו לעצמנו, שאם היא, בת הקיבוץ, האמיצה והנועזת, שחונכה וגדלה בתנאי חרות ושויון ופעלתנות וזקיפות קומה, ראתה הכרח להיפרד מבעלה, לוֹ נישאה חרף התנגדות הוריה אף-על-פי שהיו אלה נשואים בפעם השנייה, וגם להשחית את פרי בטנה – והרי שהדעת נותנת, כי נהגה כך מתוך אונס במצב שאין לו תקנה. ואם היא, בת הקיבוץ, על אף אכזבתה עמדה זמן ממושך במִריָה עד שהודתה וגילתה את מצוקתה וחזרה להוריה, הרי לא מן הנמנע שחזיון זה עתיד לחדור גם בבתה של סבינה, אולי באיחור, כי צעירה היא יותר וחלוּשת אופי ולא ידעה גבר ובעל לפניו. הסתכלתי בסבינה, האשה האומללה שישבה לידי, עיניה קרועות לרווחה, מעין אור חיוור פרוש על פניה ועיניה כאומרות: האם לא היה הדין והצדק עמי?

אך אנו ביקשנו לרדת לעמקו של העניין, ולברר בעיקר את מידת האמת אשר בחשדות ההם, הכאובים, העלומים, שאין הבריות מרבים את הדיבור בהם אלא אם כן מתוך רשעות, או רצון לקנטר ולעלוֹב, ואשר בדרך כלל נרתעים לעמוד עליהם בגלוי וברבים. שוב ושוב חזרנו ושאלנו, אם אמנם אמת בהם, או אולי גוּנב לאוזניה שמץ מן הדברים האלה, היינו שהוא, הבחור דנן, היה נרקומן ונטול כוח-גברא...

אך היא התחמקה מתשובה ברורה ומפורשת, ואפשר לא יכלה להשיב בוודאות לשאלות, או אולי לא גילתה לפניה בתה דברים אלה, ומכל מקום לא הצלחנו להציל מפיה תשובות ברורות ומפורשות, לחיוב או לשלילה.

ידידי הטוב, אפרים רינג, שישב גם הוא עמנו והאזין לשיחה, ודומֶה כי לא רחש אמון רב לדברים ששמע, אם כי הופתע שיש עוד מִשהו מלבד אשתו שאין דעתו נוחה מחתנו, נכון היה לעזוב מיד את המקום כלעומת שבא. אך אנו לא על נקלה ויתרנו. שוב ושוב פנינו אליה והפצרנו והסברנו לה את חשיבות הענין, בו תלויים חייה של משפחה צעירה ושל הוריה, ואפשר, ראוי שנשוחח, גם עם בעלה ובתה, שהרי כל פרט חדש עשוי לזרוע אור ולשמש פתח לחשיפת האמת.

נעתרה. – מוטב תספר לכם הבת עצמה את כל אשר עם לבה – אמרה. מי כמוה מֵטיב לדעת את הסתומות שבפרשה הזו? עוד מעט ותבוא לכאן, לבקרנו – הוסיפה. עם בעלה תבוא, לו נישאה לפני שנה וגם הוא יליד הקיבוץ, ועמם נכדי הקטן...

ואכן, לא יצא זמן רב והיא עמדה לפנינו – גמישת-גו, בהירת שער, עיניים בוהות, בלא צבע וזיק חיים, פנים מנומשות, וכל ישותה אומרת אי-מנוחה פנימית ומרי כבוש. לא היה בה מן האצילות והעדנה ומאור הפנים של אמה כסופת-השיער. חמקה על פנינו, כנפחדת, מבלי לברכנו לשלום ונכנסה, הילד עמה, לבית הוריה.

נדהמים היינו, אך החרשנו, ואמה נכנסה בעקבותיה אל הצריף לספר לה עלינו ועל מטרת בואנו. חיכינו.

אותה שעה לחשתי לסבינה ולרעייתי, כי מוטב, לדעתי, שהן תקיימנה את השיחה המבוקשת עם הבת, ואילו אנו, הגברים, נמתין בחצר הקיבוץ. והטעמים מובנים. וכך היה.

שעה ארוכה ישבנו אפרים ואני, ליד הבית – וחיכינו, דרוכים. לידנו ישבה המארחת כיונה צחורה, שלווה וידידות על פניה. ירד הערב על הקיבוץ. אורות נדלקו סביב. אוושה עלתה מן השדות והגנים, והמולת ילדים צוהלת קלחה מן הבתים הסמוכים. לידידי נתגלתה עתה הזדמנות להשיח באוזני האשה מזכרונות נעוריו (אשר אני כבר שמעתי לא אחת מפיו), משל לא אליו ובו נגע העניין הנידון, שבעטיו באנו לכאן, ואילו אני ישבתי מהורהר ודרוך לתוצאותיה של השיחה שהתקיימה אותה שעה, באחת הפינות של הבית הסמוך, זו השיחה העתידה אולי לחרוץ בגורל בתו ומשפחתו.

 

לבסוף יצאו השתיים, מחרישות, ולאחר שנפרדנו ממארחתנו, המשכנו דרכנו, במכונית, לעבר חיפה.

עוד לא יצאנו משביל-העפר המתפתל באפלה בתוך המשק, והנה נשמע קולה של סבינה כתרועת ניצחון:

-עתה אני אשתוק, איאלם דום, והיא תספר – אמרה והצביעה על רעייתי. ודבריה נבלעו בבכי חנוק. ואך יצאנו אל דרך המלך הסלולה, שמענו את פרטי השיחה שנתקיימה בבית המארחת ואשר היה בה אומנם משום חשיפת חלק מן התעלומה וידענו, כי לא בכְדִי טרחנו יום תמים וכי ראוי היה המאמץ.

ורעייתי סיפרה, כי תחילה, עם כניסתן לחדר הקטן בבית, ולאחר שהעלו לפני בת-הקיבוץ את השאלות המציקות, היא סירבה בתכלית לענות על השאלות ולגלות דבר. ויתרה מזו: סבינה אף הכבידה עליה, כי במקום שתבקש לשמוע מפיה בעניין החשוב לה, העתירה היא עליה ממרי נפשה והרבתה בדיבור והביא אותה במבוכה. ולבסוף, לקחה רעייתי את בת-הקיבוץ ופרשה עמה לצד והפצירה בה, כדבר אשה אל רעותה, כי חיוני הדבר למשפחה מוכת-גורל זו שתדע את האמת לאשורה על מי שהיה בעלה, וכי מובטח לה שלא יוודע ברבים כי מפיה נשמע דבר בעניין זה. ורק אז, לאחר דברי ההפצרה והשידול והתחנונים, נענתה בת-הקיבוץ, והעלתה בקושי, בהיסוס וברתיעה, קוים ופרטים לדמותו ולעברו של מי שהיה בעלה.

ומן הדברים שהעלתה נסתבר, בלא שמץ של ספק, כי אכן מרים וקשים היו חייה המשותפים עמו. היא מנתה בו לקויים ותכונות רבות של אופי שלילי וקשה שבגללם לא היתה מסוגלת, לדבריה, להתמיד עמו וסופה שנזקקה לגט-כריתות, אף-על-פי שקשה היה עליה הדבר מאוד, לאחר מות בעלה הראשון ולאחר שנישאה לו, לבעלה השני, בניגוד לרצון הוריה. האם לא מוטב לנתק קשר שלא עלה יפה וככל המוקדם, ולמנוע עינויי רוח כפויים? – שאלה?

ואשר לחשד החמור, כי היה בעלה השני נרקומן, לא סיפרה אלא זאת, שהיא עצמה לא הבחינה בכך, מימיה לא ראתה שיזדקק לסמים המשכרים, אלא שהוא עצמו סיפר לה, כי בהיותו בחוץ-לארץ נוהג היה להיזקק לסמים האלה המרעילים את הגוף והנפש...

כאן, במקום הזה, לא עצר אפרים רינג בעדו, וראה להעיר, שהוא מטיל ספק ביושרה של אותה בת-קיבוץ ובאמיתוּת דבריה. האין זה מובן וטבעי, - טען – שתבקש לטהר את עצמה ואת שמה ועברה ולתלות את כל הקולר במי שהיה בעלה?

– אבל אין להתעלם גם מכך – נענתה ואמרה רעייתי – שהיא, בת-הקיבוץ, לא גילתה כל נכונות לשוחח עמנו, ולא להיטות לספר אודותיו ולגנותו ולבזותו, ורק בלחץ הפצרותַי ושידולי אמרה את אשר אמרה, ודבר זה מוסיף משקל לעדותה וטובע בה חותם של אמת.

– גם אם נניח, כי בדרך כלל, נכונה גִרסתך – השיב אפרים – הרי חולק אני על אמיתוּת הדברים, שהוא סיפר לה, לבת-הקיבוץ, במו פיו, כי נזקק בשעתו לסמים המשכרים. האם חדשה היא, שבחור צעיר יבקש להתפאר בעיני בחירת-לבו במעשים כאלה וכיוצא בהם? כמעט בטוח אני, שרק לפאר את עצמו ו"לעשות רושם" עליה התכוון...

הסנגוריה העיקשת של אפרים על הבעל של בתו, שאננותו ואדישותו, אי-נכונותו להאזין, לקלוט, להרהר אחר כל ביקורת שנמתחה על חתנו – הרתיחה את דמי. מה סוד ופשר אמונתו העיוורת בבחור הזה וביושר הליכותיו? האומנם צדקה אשתו שטענה, במרי לבה, כי חס הוא על הכספים שנתן לו לצרכי סידור ביתו עם נישואיו לבתו? דבר זה לא נתיישב בדעתי כלל. ולא היה בידי לפרש לעצמי את יחסו. האם אין המדובר בבתו? ואמרתי:

– תמוהה מאוד בעיני, ידידי, העקשנות הנמרצת בה את עומד – בניגוד לדעתם של רבים – לימינו של חתנך ולימוד הזכות הנוקשה עליו. איני מבין זאת. אילו סגולות-יקר מצאת בו? ואשר לאותו חשד בשימוש בסמים משכרים שהטיל על עצמו, הרי לא נראה לי שעשוי היה לשמש עילה להתפארותו העצמית של אדם צעיר באוזני רעייתו. מה הגבורה כאן, מה הגדוּלה וההישג כאן? והרי הוא סיפר לה זאת לאחר נישואיו, ולא לפניהם, כלומר בזמן ששוב לא היה לו צורך לקנות את לבה... בסודי סודות סיפר לה.

הוא שתק. המכונית אצה בביש האפלולי בדרך לתל-אביב.

– ואשר לעניין השני – המשיכה רעייתי – הכחישה בת-הקיבוץ כליל את החשד, שאין הוא בחזקת גבר.

– ביודעין שיקרה – התערבה סבינה בדברים בפסקנות – כדי לכסות על תומתה המפוקפקת. ואפשר כדי לכסות על הריונה שלא ממנו... שכן אחרת, מה טעם תחבל אשה בפרי בטנה, פרי אהבתה לאדם עמו נתקשרה לאחר שמרדה בהוריה?

מיוגעים היינו מאוד ממאמץ המסע ומן הויכוחים הממושכים כל הדרך בעניין שהסעיר את רוחנו בזמן האחרון, ואשר גם לאחר הניסיון לפענחו לא היה בידנו להגיע לכלל סיכום בו, אך הנה כבר קרצו רמזו לנו אורותיה של תל-אביב. עתה נתעורר בי הרצון – וביחוד לאחר הידיעות שבאו לידינו מפי בת-הקיבוץ, - לעודד במקצת את האשה הנדכאת, ולעורר את ידידי, שיחרוג מקיפאונו ומאזלת-ידו, פניתי אל אפרים רינג ואמרתי:

– גם אני בדעתה של רעייתי, שאין לבטל לחלוטין את עדותה ודבריה של בת-הקיבוץ... היא לא בדתה אותו סיפור מלבה. ואין עדות זו עשויה לחזק בלבנו את ההכרה בצדקת הערכתך אתה, ידידי הטוב, שבחיי המשפחה של בתך הכל שפיר ותקין. על כן, דומה עלי, כי דבר זה מחייב אותך, לפחות, לגלות עתה פעילות יתר ומאמצים נוספים לחשיפת האמת, שרק על יסוד ידיעת המצב לאשורו יהא בידך להחליט על הצעדים לתיקון המצב ולפתרון. ואולם – וכאן פניתי אל אשתו בדברי הטפה: - אסור לך, סבינה, לטובתך וגם למען עתיד בתך, לנהוג בדרך שנהגת עד כה, ועליך להימנע מאמצעי כפייה על הבת, מהשמצת חתנך ברבים ומעיקוב אחריו, לא לעורר עוד שערוריות, ולא להציק ולטרוד ולרדת לחיי בעלך. שכן, אם נכונים חשדותייך, הרי הדרך בה נקטת רק תעמיק ותחזק את עקשנותה של בתך, ותגביר את ערנותו של חתנך ומאמציו לטשטש עקבות ותוסיף צער ומרירות לכם...

אך היא לא קיבלה את דעתי. – הוא לא יעשה דבר בתחום זה, - שיסעה אותי בדיבורי בזעם – והצביעה על בעלה – שגם עתה אין העניין נוגע ללבו ואינו רואה את חומרתו... האם לא שמעתה את דיבורו ותגובתו, אדוני? אובדת עצות אני ואומללה מאוד, ואין לי דרך אלא להמשיך בלחץ ולא להרפות ולעמוד עד הסוף במערכה הקשה והבלתי-שווה כנגד הכול, להצלת בתי ולטיהור שמה... בכל האמצעים האפשריים, המותרים והאסורים, אנהל את המערכה. לא אירתע. ואני אציל את בתי, אני אחלץ אותה בכוח מאסונה, מחרפתה...

ואף אני, כששמעתי את דבריה הנואשים, הרהרתי, כי מכל מקום אין צידוק והצדקה לשאננות הזו, לאזלת-היד, להשלמה, שגילה אפרים, בעניין הזה, הנוגע לחיי בתו והמאיים בשואה על בֵיתו, וכי מחובתו היא – ולוּ רק כדי להניח את דעתה של אשתו, - לגלות יתר עניין בדבר, לבדוק ולבחון את אמיתוּת חששותיה וטענותיה ולא לדחותה בקשו לא לקטרג עליה  ולא להעליב אותה. אף-על-פי – ואף זאת אין להכחיש – שספק אם רבים המקרים כמקרה דנן שכה יפה להם הפסוק הנודע: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". וזכרתי את הדברים שאני עצמי אמרתי, לא אחת, לאפרים רינג, שאילו נזדמן לי גורל דומה, לא הייתי עוצר כוח, מזמן, לעמוד בו כמוהו בהתאפקות ובהבלגה ולשאת – נוסף על כל גודל הצער והעצבות – גם את מצוקתה של אשה מרת-נפש התפוסה עד תום לחרדותיה ולאהבתה העצמית הטראגית, המכרסמת ואוכלת בכל פה בעצמה ובזולתה, בהתמדה ובקשיחות ובחוסר טעם ותכלית שאין בשר ודם יכול לעמוד בהם... 

    וזכרתי, כמובן, לא אחת, כאשר מסתכל הייתי בפניה של סבינה שהיו מִקפָּא של זעם וזעף ורשע וקשיחות, ושומע את דברי הקִטרוג והגינוי והבִזוי שלה, נגד בעלה, מבלי להטיל צל כלשהו על בתה וכמובן, ללא שמץ של חשבון נפש, ובוחן את עמידתה העיקשת, הנוקשה, האכזרית, הנקמנית – את קסאנטיפה שהיתה סם-מות לסוקראטס, את סופיה אנדרייבה של לב טולסטוי, את רעייתו של הרצל, אסון ביתו וילדיו. וזכרתי נשים מרושעות רבות, וידעתי, שרחל של רבי עקיבא וברוריה של רבי מאיר, הן נשים נדירות...

ומשרמזתי על כך בלחש באזני רעייתי, היא הסכימה לדעתי, אך הוסיפה ואמרה:

– אכן אומלל מאוד הוא, מה אומלל, וקשה לדונו לחיוב... אפילו נפש אחת אין לו לעודדו ולסעוד את רוחו. ומה נותר לו מכול עמלו בחייו, איזה ברכה רואה הוא בעולמו? אין זו אלא תולדה מוחשית ומוכרחת של חיי-משפחה רעועים לקויים, כאשר בני הזוג הם כשני הפכים, שני קטבים, תולדה של צירוף וזיווג ממושך של ניגודים שגברה במשך השנים והגיעה לשיאה ולפורקנה הטראגי. אך, דומה, כי הוא האומלל שבשניהם, ומי יודע מה הצפוי לו... והוא אף רמז שישים קץ לחייו.

נתונים להרהורים נוגים אלה, ונטולים כל סיכוי ואחיזה לסייע בידי ידידינו המסוכסכים, כחפצנו, להיחלץ ממצוקתם, ואחוזי חרדה לעתידם – הגענו לתל-אביב.

 

ג

את אשר חששנו ויגורנו כן היה.

גם לאחר הביקור בקיבוץ תל-צבי לא חל שום שינוי במצב, ואדרבא, מאמציה של סבינה לפתור בדרכיה היא את הבעיה – זו הקיימת בפועל וזו שנצטיירה בדמיונה – גברו ותכפו והיו לנחרצים ונואשים ונועזים יותר ויותר. הביקור הוסיף חיזוק ואישור לדעתה משכבר הימים, היא המשיכה בעיקוב בלתי-פוסק אחר צעדיו של בעל-בתה, התרוצצה במשרדים של עורכי-דין ושל בלשים ובבתיהם של רופאים, התדפקה על דלתות מכרים, ובעיקר, כמו עד כה, לא הרפתה מן הלחץ הכבד והמביש על הבת עצמה. עיניים גדולות לחשדנות – אומרים הבריות – וכל גילוי שנתקלה בו בבית בתה היא פירשה אותו כדרכה וכהבנתה, כלומר להרשעתו של חתנה ולהצגתו כאחרון הפושעים הנתעבים. ולמותר להוסיף, כי עם זאת, כדרכה עד כה, מוסיפה היתה לדאוג לכל מחסוריה של הבת ולהעתיר עליה מתנות ושׂמה עצמה כשפחה להּ, שהרי איזו אם תסיר את דאגתה מבתה שנפלה ברשתו של בעל מרושע ומושחת?...

המתרחש בלבה של הבת בימים האלה היה צירוף של אימה וחרדה בכל מערומיהן – חרדה הן לשלומה הן לשלום האם, אשר כל טובתה ודאגתה וברכתה היו לה למעמסה מדכאה ומדכדכת  ומייאשת, שביקשה לכפות עליה בכל מחיר פירוד מבעלה והודאה בדברים שלא הודתה בהם. והיא הִרגישה עצמה חלושה ורפוייה, לחוצה ומעוכה בין פטיש לסדן. וגם בעלה הִתאַנָה לה, ודרש ממנה לגרש את אמה בחרפה ולהסגירה למשטרה. אך מה חשבה והרגישה הבת במעמקי לבה? האם לא היתה כלי-משחק פאסיבי בידי כוחות חזקים ממנה – האֵם מזה והבעל מזה, - באין לה הכוח והאומץ להגיב בתגובה עצמאית ולהחליט החלטה? האם מתוך הכרה בצדקתה ואהבה לבעלה דבקה בו והתייצבה לימינו כנגד אמה, שגם עליה ריחמה וביקשה לקנות את אושרה במחיר הפקרתה; או אולי אומללה היתה גם בחיי המשפחה שלה (כטענת אמה) והשכילה, תוך עיקשות ושיגרה, להעלים את הדבר הזה? – מי ידע, מכל מקום, אין ספק שנתייסרה ביסורי נפש. גם שלוות-חיים כפשוטה לא ידעה. כי האֵם לא הרפתה ממנה. שערוּריותיה לא פסקו. והלחץ הכבד עליה לא נחלש.

באחד הערבים – אותו ערב לא אשכח – הקדימה סבינה לבוא אלי, אל בית-הקפה הקבוע, ובשורה בפיה.

– סוף סוף – סיפרה – הצליחה להביא אותו, את חתנה, לכלל הודאה, כי מן ההכרח שיניח לה לבתה ויתגרש ממנה לאחר שייבדק תחילה אצל רופאים ויתחיל בריפוי מומיו. לא בנקל עלה הדבר בידיה – אמרה. כל אותו יום היא לא עזבה את בית בתה, והתעסקה עמה בעניין הזה, שידלה ואיימה, התחננה בפניה וזעקה, הפצירה בה שלא תכסה בפניה ותודֶה באסונה ובחרפתה, שתרחם על עצמה, שתברח מבעלה ותחזור אליה. לעת ערב חזר החתן מעבודתו. מיד פנתה גם אליו, בבכי ובתחנונים, וביקשה לפייסו ולשדלו כדרך אם, שהנה רק את טובתו תבקש וכי פירוד בינו לבין הבת – סופו להביא ברכה גם לו, לכול... ובכלל, אין הוא אשם – טענה באוזניו – שהגורל כה הימר לו, היא עצמה נכונה לסייע לו ככל האפשר ולמעלה מן האפשר, ובלבד שיניח לבת... האם יש התאמה והבנה ביניהם? האם יש אושר ואהבה בחיים כאלה? היא יודעת את האמת, את כל האמת, גם אם הוא ובתה מתכחשים לה ומתעלמים ממנה ומורדים בה ומתעקשים שלא להודות בה. אין בה ספק, כי סופו של הקשר הזה ביניהם להתפרק ממילא, ולפיכך מוטב שיבוא הניתוק בהקדם, בהבנה הדדית, לא ברוגז ולא בלחץ, שהרי זו הדרך האחת היחידה למנוע צער וכאב ואולי גם אסונות... ועליו לדעת – וכאן השחילה בריקמת שידוליה ופיתוייה חוט של איום – כי היא לא תיסוג ולא תוותר ובכל הדרכים והאמצעים תנקוט כדי להשיג את מבוקשה הצודק ולהציל את חיי בתה. גם בפני יד המשפט ובית-הסוהר לא תירתע. כללו של דבר – הוסיפה – וסיפרה לי בשטף לשון – נפלתי לרגליו והתחננתי לפניו והפצרתי בו וביקשתי, כי ירחם עלינו... והוא הסכים. סוף סוף הסכים.

תחילה לא האמנתי למשמע אוזני, כלומר לא היתה בי שום ודאות שאין היא רואה מהרהורי לבה, ואם אומנם הודה והסכים לה הרי מאונס ומן הפה אל החוץ הסכים (ואולי גם פח טמן לרגליה), - אך היא חזרה והטעימה את דבר ההסכם שאליו הגיעה כביכול עם חתנה, שהוא כהפוגה במערכה וסיכוי של פתרון בה, ולא עוד אלא שהיא גם המחישה את דבריה בתיאור המשא ומתן עמו, ל תנועה וכל הבעה שלו, עד שהתחלתי גם אני מאמין בדבריה. ואיני יודע על שום מה ומדוע, אך לפתע שאלתי:

– והיכן היתה הבת באותו מעמד? ומה דעתה היא על כך? והאם בידיעתה ובהסכמתה נעשה הדבר?

– היא היתה בחדרה, בחדר הסמוך, אך בשיחתנו לא התערבה, - ענתה. ודאי שמעה את כל שדובר. ודאי יודעת היא על כל שהוסכם. אדוני שואל, אם בידיעתה ובהסכמתה נעשה הדבר? – חזרה על שאלתי, וחיוך מבעית פשט על פניה המגושמות שנתעוו בצער וביגון, משל אמרתי דבר תמוה, שלא לעניין. כיצד אפשר להציג שאלה כזאת? הרי היא נתונה לחלוטין למרותו ולשליטתו הרודנית בה כחפצו. היא לא תעז לעמוד נגדו. ויתרה מזו, בטוחה אני שעל אף התנגדותה היא אך מחכה להזדמנות להיפטר ממנו, הן אומללה היא ורב סבלה ושברה, כידוע... ואני הלוא רק את טובתה אבקש, ואין הבִּריון, בעלה, מענייני... מי יעזור ומי יציל, אם לא אני, בכוחותי הדלים, במאמצי וביוזמתי?

בתוך כך הבחנתי בבעלה הקרב ובא למקום ישיבתנו.

– בעלך בא – לחשתי באוזניה – ועתה הרגעי-נא, ואני אספר לו בצמצום את הבשורה החדשה, ויחד נטכס עצה ופעולה. הרגעי-נא...

אפרים רינג האזין לדברי – תוך השלמה צוננת, ללא גילוי כלשהו של התעוררות שבהתלהבות או בהתנגדות.

– טוב, נראה כיצד יפול דבר – אמר. אם באמת רע לה, לבתי – הוסיף – שְערֵי ביתי פתוחים לפניה תמיד...

אך היא שיסעה את דבריו, כדרכה, בתנועה של בוז ובהעוויה של ביטול, והתחילה לוחצת עליו, שמיד, תיכף ומיד יגשו יחד לביתה של הבת, כדי לקבוע את סדרי הביקורים אצל הרופאים המתאימים... אסור להחמיץ כל רגע – צעקה. הן עשוי הוא להתחרט ולחזור בו מהסכמתו. הן זו הפעם הראשונה שהודה באוזני בצדקת דברי, שהסכים בפה מלא לפירוד, ויש לפעול, לפעול, לפעול...

הצטרפתי גם אני לדעתה ואמרתי, שאם אמנם כך הדבר, הרי שמסתמן פתרון שיניח אולי את דעת הכל, היינו פתרון שהוא אולי לטובת הכל, ומוטב כל פתרון-תוך-הסכם מן המצב הקיים שהוא הרה-אסון. אלא שסבור הייתי, שאין היא צריכה ללכת אליו עתה, אלא הוא, בעלה, ומוטב שהוא יקבע את הסידורים הדרושים עמו. חששתי, פן עלולה היא, תוך המשא ומתן עמו, לקלקל את אשר הושג, אם אומנם הושג, כדבריה.

היא התנגדה ועמדה בכל תוקף על דעתה, שנהפוך הוא – היא מלאה חששות כבדים שבעלה יסכן את ההישג, ואולי גם יעשה עמו קנוניה... האם זו פעם ראשונה שהוא חיבל במאמציה? הלוא הוא ידידו – צעקה בריתחה ובבוז – שותפו לדבר עבירה. ודאי, השפעתו עליהם, על הבת ובעלה – אמרה – מרובָּה, אך מימיו לא השתמש בה לטובת הענין, שאילו רצה ודאי שדְבר בדיקתו הרפואית של החתן הנבל היה מוצא אל הפועל מזמן. ואם יתחרט ברגע האחרון ויסרב לקיים את הבטחתו, או שדעתו תחלש עליו, היא תעמידו על הבטחתו שנָתן לה ועל ההסכם עמה ותדרוש בכל תוקף את קיומם. אדם כאפרים רינג שאין לו יחס לענין ואינו חש בדחיפותו החיונית, המתנכר לאשתו ולבתו – האם מסוגל הוא לפעול במצב עדין ורגיש זה?

 

אך אני ביקשתי, לטובת הפתרון והמוצא, להניאה מהליכתה לבית בתה בשעה זו. ואשר עליו, על אפרים ידידי, אמרתי, שאין לפרש את שתיקתו כאדישות. וודאי שאין הוא חשוד על שום קנוניה. מדוכא הוא והמום, וגם לוֹ רע וצר ומר, אלא שאין צערו בא לידי ביטוי בקול...

והם נסעו, שניהם, אל בית בתם, מתוך הנחה, שהוא בלבד יכנס לשם וישוחח עמם, והיא תמתין לו, ומחר עם בוקר יסעו ללוות את חתנם לַבדיקה הרפואית. כן, עוד קודם לכן עליהם לסור אל רופא נודע (סבינה כבר היתה אצלו פעמים אחדות), ולקבל את ההוראה המיועדת לחתנה להיבדק במחלקה לנגועי נרקומניה אשר בבית החולים לחולי-נפש בבית-ים.

כל יום המחרת תמהָ ודרוך הייתי לדעת את אשר התרחש, ואם אמנם נבדק הבחור הנדון ומה תוצאות הבדיקה ותוצאות תוצאותיה בחייהם של שתי המשפחות הללו.

זמן רב לא נותר לי לחכות.

כי הנה, בבואי בערב הבא אל מקומי הקבוע בבית-הקפה, כבר הבחנתי מרחוק באפרים רינג היושב וממתין לי. משום-מה הקדים היום יותר מתמיד. המקטרת בפיו, כתמיד, אך אותו כמעט ולא הכרתי. אדם אחר ישב מולי, אדם שזקנה קפצה עליו בין יום. פניו – יריעה אפילה ומדולדלת, מצומקת ונעווה, וזיפי שער שחור ולבן גדלים עליה פרא. תוגה עמוקה, מדכדכת נסוכה עליו. הרהור חלף בלבי: אירע אסון. ומיד תכף אחריו הרהור שני: היא נכלאה בבית החולים לחולי רוח.

ועד מהרה, עוד לפני שנתיישבתי לידו, הוא אישר בשתי מלים שנמלטו בחטף ובבהלה מפיו את כל חששותיו – וכמו תדהמה אחזה בי:

– היא במוסד בבת-ים, - אמר ונאלם.

– מוזר מאוד – פלטתי – ולבי אמר לי, כי יד חתנךָ בדבר...

שכן, על אף כל גילויי הטרוף המכונה פראנויה וסימניו בכל התנהגותה נטולת השכל הישר של אשת ידידי, ועל אף האש הזרה שניצתה בעיניה, בשעות של התמרמרות וחימה, דכדוך ומרה שחורה שאחזה בעתות של חולשה ורפיון, על אף כל אלה לא היתה, בשום פנים ואופן, לפי מיטב הכרתי והתרשמותי, בלתי שפויה כלל בשעתה, אשה שמאור שִׂכלה כבה כליל. הלוא נבונה ושקולה ומיושבת בדעתה היא בכל תחום שמחוץ לעניין הגורלי. גם סְבָרַתִי, שהחזקתי בה כמעט בודאות, מושתתת על תחושה שבלב יותר מאשר על הוכחות שבמעשה, כי אין חששותיה המרים בדויים לחלוטין, שסִבלה וצערה וחיי-המשפחה המעורערים שלה ואחרון אחרון – התנהגותו של בעלה, ידידי, שהיה חסר עדינות ביחסו אליה, עדנה שהיא כשיקוי המרפא לנפשה הפצועה, הם שעוררו בה את תגובתה החריפה. המיואשת – הגבירו את תדהמתי לשמע הדבר, שהיא הוכנסה, כלומר נכלאה, בבית חולים לחולי-רוח. ועדיין לא היה ברור לי כלל ועיקר, כיצד הגיעה היא לאן שהגיעה? הלא רק אמש, נוכח הייתי שעה שסוכם, שאפרים רינג וסבינה יסעו יחד עם חתנם אל בית-החולים למען ייבדק הוא. הוא – ולא היא. הן רק אמש נראה היה, שהִפְצִיעה קרן אור של תקוה ושל מוצא מן הסבך המאויים והנפתל הזה, והנה, לפתע – נתהפך הגלגל... אך עד מהרה נתבהרה ונתבררה החידה ללא שיור.

ונתברר, כי לא רק סבינה אלא גם אפרים רינג ברוב תמימותו, ונתון לאמון המופלג שרחש לבעלה של בתו, נפל בפח שטמן לרגליהם והערים עליהם. יושב הוא עתה מולי המום ומדוכא, מאוכזב ומיואש, כאדם שחרב עליו עולמו ואחרית אשלייתו ותקוותו נעשקו בדרכי-רמייה-והונאה על-ידי בן-עוולה, וסיפורו הנרגש שיש בו משום פיצוי ופורקן שוטף וגועש:

– האם יכולתי לנחש זאת, ומי יכול היה לעלות זאת על הדעת? הן מן הראוי היה, לפחות, שישאל לדעתי ולעצתי, שלא יפעל מאחורי גבי. הן במעשהו הוא הרס גם אותי והעטה עלי קלון...

– כי הנה, שוה-נא בנפשך – אומר הוא עלי בזעם מאופק – לאחר שנפרדנו אמש (אך אמש היה הדבר, ולי נדמה, כי כבר שנים חלפו מאז) הלכנו אל הרופא המוכר לנו, כדי ליטול ממנו את ההוראה-בכתב לבדיקתו של חתני במחלקה לנרקומנים של בית-החולים לחולי-נפש בבת-ים. ההפנייה בידנו, נסענו אחר כך אל בית בִּתי, כדי לקבוע את המועד לבדיקה. אמנם, בבואנו לשם, אשתי כמו אשתי נשתנתה לפתע לחלוטין, כמו שכחה על שהוסכם, ושוב פרצה – כחיה מאולפת שריח היער והטרף עלה באפה – בהסתערות של זעם וגידופים ועלבונות על הבת ועל בעלה, וכמובן גם עלי ואולי בעיקר עלי, בנוסח המביש והידוע לך, עד כי עוד מעט ונכון הייתי לשפוך עליה דלי מים צוננים... אחר כך חזרתי עמה לביתי. הכלל, לא אאריך, גם לא אתאר לפניך הלילה את שעבר עלי. עין לא עצמתי. רגע אחד של מנוחה ושלווה לא הניחה לי. כעלוקה מוצצת דם. ועם השכמת הבוקר עזבנו את הכפר ומיהרנו שוב לתל-אביב, אליהם.

– אני נהגתי במכוניתי בדרך לבית-החולים בבת-ים והוא, חתני, הדריך אותי בכיוון הדרך, ואחר-כך בכל הסידורים הכרוכים ברישום בבית החולים (מנין לו הבקיאות הזאת? – הרהרתי), ולפתע הופיע לידנו גם שוטר. והנה, במקום שחתני ייכנס למחלקה המתאימה לבדיקה, כמוסכם, אחז השוטר באשתי הנדהמת והוליכה בכוח אל מאחורי שער-הברזל של המוסד. הכול תיכנן מראש עד לפרטי הפרטים. הוא שהונה את האשה האומללה בהבטיחו לה שילך להיבדק, ואותה שעה עצמה כבר בא לכלל הסכם עם הרופא ועם המוסד, כי היא תיעצר בבואו יחד עמה ותיכלא בבית החולים לחולי-רוח ואף דאג והִזמין שוטר למקום, למקרה שתנסה להתקומם ולהתנגד, לאחר שהודיע מבעוד מועד כי מסוכנת היא לציבור, אולי גם בהסכמת הבת, מי יודע? אך היא, האומללה, אף לא נסתה להתנגד, אף-על-פי שנראה לי, כי חשש סמוי הבהב בה קודם לכן, שמא יכניסו אותה לבית-החולים לחולי-רוח...

– אני נזכר, כך הערתי, - שיום-יומיים קודם אמרה לי: - אדוני, אם ייכלאו אותי במוסד לחולי-רוח אנא, הצילני, דאג לי... הן  הכול טוענים, שאינני שפויה בדברים, כי עלילות דברים מעלילה אני, שמתאנה אני לו לבריון, לרוצח בנפש של בתי בדברים שאין בהם ממש...

– כן היא ניחשה את הצפוי לה, ואף-על-פי-כן לא התמרדה ובשלווה כנועה קיבלה את גזר דינה – המשיך אפרים רינג. ורק זאת העירה, שאפשר שעתה יוכח עם מי הצדק. אני אספר את האמת כולה לרופאים, אמרה – אני אספר גם מדוע וכיצד הוכנסתי למוסד הזה ואולי בדרך זו יילקח הוא, סוף סוף, לבדיקה, שתאשר את אמיתות דברי ותוכיח בעליל את מומו ויבוא הקץ לאסון בתי...

– ואפשר – הוספתי אני – אפשר ליחשה בקרבה אותה שעה עוד תקוה אחת, שעצם ישיבתה במוסד זה תעורר את בתה להחלטתה לנתק את קשריה עם בעלה ולהיפרד ממנו, שזה משאת נפשה...

 

– אפשר – ענה. סבינה קיבלה את הדין. לוּ ראית אותה בשלוותה הכנועה. ואני, המום הייתי כליל... אחר-כך נקראתי למשרד בית-החולים ונתבקשתי לחתום על טופס בו נאמר, כי אני, בעלה, האחראי להכנסתה למוסד ולהחזקתה בו.

– מדוע, מדוע חתמת? – שאלתי, מבלי יכולת לעצור ברוחי. מי אילץ אותך? הרי בלי חתימתך ובניגוד לרצונך לא היו כולאים אותה במוסד, אם אמנם נכונים דבריך שכל הדבר הנורא הזה בא לך כהפתעה והוא למורת רוחך, יתרה מזאת, כדקירתו של איזמל פגום בגבך, כהתנקשות חמורה מן המארב...

   - המום הייתי – לחשו שפתיו. ומלבד זאת... לו לפחות התנגדה... ראיתי את עצמי עומד בפני עובדה מוגמרת, מוחלטת, אין להשיב...

– הכל ניתן להשיב – הוספתי ברוגז. אין כפייה במדינה הזאת, אלא אם כן מסוכן הוא החולה באמת לשלום הציבור. ואין איש רשאי לכפות עליך, שדוקא במקום זה הכרח לרפאה. דרכים שונות לריפוי... יש מקום לטיפול בבית, בהשגחת רופאים, או במוסד פרטי וגם... מי ביקש אותו לפעול על דעת עצמו – זעקתי. מי שם אותו שופט בדיני נפשות כאלה? האחד בא לגור וישפוט שפוט... ובתך היכן היתה, מדוע לא ראתה היא, לפחות, לספר לך, להוועץ בך, מדוע שיתפה עצמה בשתיקה באחריות כה כבדה? ומדוע היית אתה לכלי משחק בידיהם?

– אל תזרה מלח על פצעיו – פנתה אלי ואמרה רעייתי. מדוע תייסר אותו עתה, והוא מיוסר בלאו הכי?

– צריך לעקור אותו מאשליותיו, למען יהיה בידו – עתה – לעמוד במערכה החמורה בעינים פקוחות ובדעה מפוכחת... הכרח הוא – גמגמתי, ולבי נמלא רחמים עליו.

– כן, עתה נתחוור לי – הוסיף כאחד שנתגלה לו לפתע סוד כמוס – פשר המקרה שקדם... לפני שבועות אחדים היה הדבר. במקרה איחרתי באותו בוקר לצאת לעבודה, כשלפתע באו לביתי, לכפר, שני אנשים, שטענו כי הם שליחי משרד הבריאות, לקחת את אשתי למוסד לחולי נפש... תחילה נדהמתי ונפעמתי, לא הבינותי את המתרחש, כיצד באו לכאן ומי שלחם ומי דרש מהם זאת. היא, אשתי, עוד ישנה בחדרה, ולא שיערה כלל מה מתרחש בזה. תבעתי מהם במפגיע לעזוב מיד את ביתי, ומבטי נצמד אל הרובה שעמד בפינת החדר, נכון הייתי לכל... ומאז הסחתי את דעתי מענין זה, נשתכח ממני כליל. מכל מקום לא חשדתי בחתני. והנה, גם זו היתה מלאכתו שלו, בלא ספק, זמם אתו הוא ולא אחר. עתה ברור לי, כי... עתה מוסבר לי פשר דבריו אלי שהיה טוען לא אחת כלפי בטרוניה, שהנה אני מפקיר אותו ובתו ואיני עושה דבר להצלתם ולחילוצם מן הצרה האיומה שבאה עליהם שלא באשמתם... והנה עתה הוא עשה דין לעצמו, בערמה בא עלי...

– אגואיסט שפל, נבל מרושע – לחשו שפתי...

– אגואיסט – זה הדיבור וזה הגינוי שהשמיע פעם נגדי – חזר ואמר אפרים – והתכוון לומר, שאני, למען רווחתי ונוחותי אני, מתעלם מיסוריו שהם גם יסורי בתי... כן, בכך צדק, אני התעלמתי, דבר לא עשיתי. ומה, בעצם, יכולתי לעשות? – נפלטה שאלה מפיו, אל עצמו... הלוא סבינה בחמתה רדפה את כולנו.

– אין טעם עתה שנענה את עצמנו בתהייה על אשר כבר אירע – העירה רעייתי בפנותה אל אפרים רינג. מן הדין לשקול מה ייעשה הלאה. מכל מקום – הוסיפה – אל לך לבוא עתה בריב עם חתנך ועם בתך, אל לך להוסיף צרה על צרותיך. עתה, לאחר שסבינה כלואה במוסד הרפואי הזה, אין ברירה אלא להמתין ימים אחדים, ואחר כך לקיים שיחה אודותיה עם הרופאים המטפלים בה ויחד עמם להחליט מה ייעשה להבא.

– ועם זאת אני מציע – שנבקר אותה במוסד – אמרתי. עצם הביקור יעודד אותה, יחזק את רוחה...

אפרים רינג הסכים, ברצון. מדוכדך מאוד היה, בודד בצערו, מוכה יאוש. – ועוד דבר הוספתי ואמרתי אליו. עתה, שהיא כלואה במוסד זה – ובסוגריים אעיר, שאין המונח כלואה הולם את דרכי הריפוי בימינו ובארץ הזאת – כשם שאין בושה במחלה שהיא כשאר המחלות הפוקדות את המין האנושי – עתה, הגיע שעתו של חתנך להוכיח מרצונו החפשי, להוכיח גם לך, אם אמנם התאנתה סבינה אליו, וסוף-סוף להיבדק בבדיקה רפואית ולהוכיח, כפי שהוא טוען, שלא דבק בו דבר מן הליקויים שהיא מייחסת לו. אישור כזה של רופאים מוסמכים אולי יביא להרגעתה... מכל מקום, דעתי היא, כי עליך, אפרים ידידי, לדרוש זאת ממנו... ואיני מבין, מדוע לא עשית זאת עד כה, ומדוע בתך לא דרשה זאת ממנו, מדוע?

– אל תרגז עליו בשעה קשה זו – נשמע שוב קולה המרגיע של רעייתי. את הניתן אין להשיב, ובריב אין לתקן את המעוות. מצווה הוא עתה להיות חזק שבעתיים, ומיושב מאוד בדעתו וזהיר בשיקוליו ובמעשיו. הן עתה בודד הוא לחלוטין... בודד בצערו וביסוריו...

– כן, בודד אני לחלוטין – העיר אפרים רינג. וחרד מאוד, אף-על-פי שלכאורה, יש בידי לעשות עתה את עבודתי באין מפריע, בלוא טירדה והטרדה, אך שלווה זו חמורה פי כמה... וביחוד חמורות השעות הללו שלאחר העבודה – כיצד אעמוד בהן, איך לא אשרוף נפשי בכפי? זה שכרי מכל עמלי בחיים... קשה לו לאדם להינתק גם מצרה שהסכין לה ותורגל עמה.

רעייתי ביקשה לנחמו ולעודדו, ונראה שאף עלתה בידה להרגיעו מעט, לאחר שידע, כי נעמוד לימינו, שרשאי הוא לסמוך עלינו, השותפים הנאמנים לצערו, וכי מחר-מחרתיים נסע לבקר את סבינה.

– וגם פרחים ומתנות ניקח עמנו – העירה רעייתי.

רוחו של אפרים רינג התעודדה.

ואכן, עוד לפני המועד שקבענו לעצמנו נסענו אליה, אל בית-החולים לחולי-רוח בבת-ים.

בדרכים עקלקלות, על פני שכונותיה הדרומיות של תל-אביב, נעה המכונית, עוקפת את יפו, בין גבעות חול נודד הצופות אל מרחבי הים ושיחי קיקיון שדופים בשמש. והנה המעברה – בשדה הפתוח פזורים צריפים ופחונים, כבריות נעוות, רסוקות-איברים, שתומות עין, לבושות טלאים. פה ושם חתימת ירק וממטרה משקשקת. ועז קשורה בחבל ככתם לבן החג סביב עצמו. וילדים חשופי שת. בסמוך, מופרש לעצמו, חבוי בין גבעות חול ואילנות-סרק – המוסד. ובפנים, ממול לשער הכבד, הנעול, ביתנים מוקפי גינות, סדורים בשורה ארוכה, לשני צידי הכביש הרחב. מי מתגורר בטירה מבודדת זו בלב שִׁממת החולות? אנשים ונשים דמומים מהלכים כאן, לאיטם, בהליכה ללא-טעם-ותכלית, מסתכלים בבאים במבטים כבויים, נבוכים, בולשים, אחדים מהם מתייחדים עם עצמם בשולי הערוגות וליד הביתנים; מן החולים השלווים, או מן המחלימים הם. עצבות ובדידות וצער בהם. ובין הביתנים – אחד המיועד לנגועי הנרקומאניה, מהם צעירים רבים, שלכאורה אין ביניהם לבין שאר האדם ולא כלום. אוירה של דכדוך בחלל. שלווה ללא נצנוץ של אור, ללא זיק של שמחה. ואף-על-פי שאחיות ורופאים לבושי-לובן מהלכים בין הביתנים, כמקובל בכל בית-חולים, אין אתה נמלט מן ההרגשה, שאתה שרוי בחלל בית-כלא והבידוד המאונס סגר על צעיר וזקן, איש ואשה, אשר מאור דעתם ושכלם לקה ותו-קלון סמוי כמו דולק במצחם... כולם מוכי חולי וכל אחד אומלל בדרכו הוא...

אנו פוסעים אל קצה החצר המוקפת חומת-לבנים גבוהה, כעיר בצורה, והנה, לצד ימין שער ברזל כבד, אטום, גבוה, מוגף – כמבצר פנימי בתוך המבצר החיצון. האחות פותחת את השער ולפנינו נפרש מראה שאימה בו וזוועה בו, משל כל האימה וכל הזוועה שבעולם נתרכזו, נתקפלו, נתעבו בגוש אחד, בתוך החצר הפנימית הזאת שהיא כצינוק סגור, חשוף, מזרה פלצות, כביתן מוגף מבוצר בגן-חיות. אוכלוסיה של מטורפים נעווי-דמות מתגודדת ליד הקירות החשופים, הגבוהים, האטומים כקירות-כלא, או בפתחי הצריפים הקרועים לרווחה, בגדי החולים תלויים עליהם ברישול כדחלילים בשדה, מהם ישובים כדבוקים למקומם ומבטם הבוהה תלוי בחלל, מהם המהלכים בצעד נחפז על פני החצר המרוצפת, הלוך ושוב, מקצה לקצה, משל אצה להם הדרך, פניהם כבושים בקרקע ממלמלים לעצמם מלמול חסר-פשר... רגע עומד אתה בפתח השער ודומה עליך, שכל הציבור הזה יסתער עוד מעט עליך, לטרוף אותך, לנקום בך, הבא מעולם החוץ, מעולם חופשי, את נקמת חרפתו ואסונו וצערו. אך הם, לרוב, כמעט אינם נותנים את דעתם עליך, משל אין אתה קיים כלל. מה מתחולל בנפשם? נשים – כותונותיהן לגופן, פרועות שיער, פנים אפורות ועינים בורקות באש זרה, מדברות  עם עצמן, כמתעצמות עם רוח שלא מעלמא הדין.  הרי צעירה, חיוך אוילי מרחף על פניה, יחפה, שמלת קרעים בלה לגופה הדל, מוצצת בלהיטות סיגריה ומפריחה גלי עשן, ובסמוך לה אדם כסוף-שיער, חולצתו פרומה, עומד כתוהה על עצמו ולפתע, בבת אחת, מנתר ממקומו, – משל עקץ אותו עקרב בכף רגלו – ומתחיל לשוטט בצעד נחפז על פני החצר הנרחבת, מקיר אל קיר...

ומתוך הצריפים עצמם עולה סימפוניה מדהימה, עירוב של קולות מוזרים ומשונים, מטושטשים ומבוהלים, וקולות בכי ושחוק, אנחות וגניחות, צריחות ושוועות. והנה אחת, יפת תואר מאוד וצעירה לימים, שוכבת אפרקדן בצריפה על מיטת-הברזל, ללא ניע, ורק עיניה הגדולות, הנאות מסתכלות סביב בתמהון, בדכדוך אילם שקפא ונכנע והשלים. ולידה אחרת, על מטה סמוכה, מתהפכת בלא הפסק מצד אל צד, משוועת וזועקת, כאחוזת כאבים, אפשר אֵם היא שנתקפה בגעגועים לילדיה מהם נותקה במר גורלה? כפעם בפעם קרבה אליה אחות בית החולים, מכסה את מערומיה בשמיכה, מבקשת להרגיעה... כאן, בכלא-החצר, במדור הפנימי הסתום, מכונסים החולים בפרק הראשון לשהותם בבית-החולים, לפני שאובחנה מחלתם, כאן נתונים הם לפיקוח ובחינה על דרכי תגובתם והתנהגותם וחבלי-ההסתגלות אל המוסד... ההסתגלות? משל אפשר להסתגל למציאות זו, שכולה, שכל אדם בה, הוא התפרעות ומרד בסדרי הטבע ובסדרי חיים קבועים מדורות, וכל אחד נושא בחובו ובלבו את טירופו הוא, האישי והמיוחד, ודומה שמהותו האנושית נשרה, התפוררה, ושרדה אך פקעת של בשר ודם ועצמות ועצבים אשר יצרים סתומים, אפלים מפעמים אותה, יצרי בראשית חשוכים בכוח ההרגל והאינרציה והחיקוי... גוש של בשר ודם נטול מצפן הדעת ואור הבינה, שהופקע ממין האדם ומחברת האדם, החי ביער בראשית קדום, בעולם אחר, רחוק, שאין יודע את דרכו ומושגיו, ואפשר ללא דרכים ומושגים כלל...

כאן בחצר הזאת, היתה פגישתנו עם סבינה.

היא שמחה לקראתנו, כדרך של מכרים שציפו זה לזה מראש, שאין בה מיסוד של חדוות ההפתעה. חלוקה לגופה, מפורכסת כתמיד, נקייה ומצוחצחת, ישבה ליד חלון צריפה והסתכלה, במבט של השתתפות בצער, בכל המתרחש סביבה בפנים החצר החתומה, משל לא היתה אלא צופה מן הצד והיותה כאן הוא עניין טבעי. משהבחינה בנו יצאה אלינו לאיטה, מפינתה בצריף, מגיבה באדישות לנשיקות שהעתיר עליה בעלה, ומשכה אותנו כדרך ותיקה ומנוסה ומעורה במקום הזה לאחת הפינות (מבין החולים יש העוקבים אחרינו, מהם הקרבים אלינו), אל ספסל עץ חשוף, דחוי בירכתי החצר, ליד חומת האבן האטומה.

היא לא קוננה על מרי גורלה, על מצבה ועל מעמדה. חפנה בזהירות את חבילות השי שהבאנו לה, משל היו אלו מתנות-שמחה, ופתחה מיד בענין שכבש אותה כליל, שדבקה בו בכל נימי חייה – הבת. האם עדיין נתונה היא בשביו של הבריון, כלומר בעלה? ומה שלומה ומצב בריאותה? ומששמעה מפי בעלה, כי צינה קלה אחזה בה, נמלאו עיניה דמעות –

ואחר כך סיפרה, שהיא כבר הספיקה בזמן הקצר לשהותה כאן להכיר את סגל הרופאים ואת האחיות, ולכולם סיפרה על פרשת בתה וחתנה, שכדי להיפטר מלחצה – והיא הלא היחידה היודעת את האמת כולה – הכניסה הנוכל בדרכי עורמה למוסד הזה. ואף-על-פי-כן אין לה תרעומת וקובלנה, אחד ויחיד מבוקשה ועזה משאלתה – יובא הוא, חתנה, לבדיקה לכאן ואז, מובטח לה, יוכח בלא צל של ספק, כי הדין והאמת עמה... מדוע שחררו הם אותו ולא בדקו אותו, לאחר כל הטענות והדרישות וההפצרות? הוא התחמק, הנחש... ואותה הכניס לבית החולים. ורק חשש טורד את מנוחתה, שמא עלולים גם הרופאים לקבל את גירסתו, היינו שהיא החולה, טרופת הדעת, ושעל כן גם קיטרוגה נגדו נטול ממש הוא...

שעה ארוכה ישבנו במקום, מסיחים עמה, ומבקשים להרגיעה ולעודדה, ולנטוע בה תקווה ואמונה ותחושה שאין היא בודדת ומבודדת ועזובה לנפשה וסוף הנצחון והכבוד לבוא... הבטחנו להמשיך ולטפל בעניין בתה ככל שידנו מגעת, וגם לדאוג לכך שחתנה ייבדק בבדיקות רפואיות מתאימות וגם, כמובן, לבקרה שוב – ובקרוב...

והבטחתנו זו, האחרונה, היחידה, שדבר הוצאתה אל הפועל היה בידינו – קיימנו, מה שאין כל שאר ההבטחות... לא זו בלבד שמסופקים היינו, אני ורעייתי, אם אומנם יש בידינו לפעול ולסייע בידה, אלא שלאחר שנפגשנו, זו הפעם הראשונה, עם הבת ובעלה – גבר בנו הספק עוד יותר ועמו התמיהה הסתומה...

בערבו של אותו יום, בו הוכנסה סבינה למוסד בבת-ים, ואנו מזועזעים ומדוכדכים מן המראות שנפרשו לפנינו בבית החולים, מן האסון והאימה האנושית – במערומיהם, קוּימה פגישה זו, לפי בקשתנו וכמוסכם עמנו, לאחר שזה זמן רב דוחה היה, ידידי אפרים, את קיומה, שמשום-מה לא להוט היה בכלל לזמן את בתו וחתנה עם אנשים מחוץ לחוג משפחתו.

סמוכים ישבנו כולנו מסביב לשולחן הקטן בבית-הקפה, משתדלים ככל האפשר למעט בשיחה בעניין הכאוב של הכנסתה של סבינה למוסד הסגור. זוג הצעירים ישב מולי, קרובים זה לזו, והיה בידי לראותם היטב ולנסות להבין ולנחש, לפי ההבעה החיצונית, לפי הרושם השטחי, את המתרחש בלבם... חיננית וענוגה היתה, ממעטת בדיבור, כבושה קמעה, חיוך של חיבה ותום על פניה העדינות שילדות עומדת בהן ותמימות וזוך, אך אפשר ועין חריפה עשויה היתה להבחין בעצבות רכה, כמוסה וחבויה מהולה בחיוכה, בשקטה, בהתרפקותה עליו... והרי היה זה בערבו של אותו יום בו הוכנסה אמה שלה למוסד שעצם כינויו משרה דיכאון ותוגה.

ואילו הוא, בעלה, שישב לידה, כמאהב החרד לכל תנועה של אהובתו, נוגע בה מפעם לפעם במגעים כלטיפות ומחייך לתוך עיניה ומסייע עמה בכל שתפנה ותזוז, התרפקותו הוא עליה נראתה לעין הבוחנת מעושה ומלאכותית ומכוונת, כמבקש להציגה לראווה ולהפגין את רגשותיו כלפי הזולת. אך אודה, כי כאז כן גם עתה – לאחר שכבר נפגשתי עמו פעמים אחדות – כל פגישה היתה לי לא רק לטורח בלבד אלא לעינוי ממש. ודאי, ידעתי ולא התעלמתי מכך, שחשוד אני במשוא-פנים לאחר כל אשר שמעתי וידעתי אודותיו, שמן הנמנע הוא שלא ישפיע ביחסי אליו. אך לעולם לא אשכח אותה פגישה. כבר מרחוק ראיתי את מכוניתו של אפרים רינג שהתקרבה לאיטה, בשולי הכביש, אל בית-הקפה אשר על מדרכתו מסב הייתי עם רעייתי וממתין להם. מתוך החלון הפתוח של המכונית נזדקר ראש מגושם – ושתי עיניים בולטות, גדולות, שמבט דרוך בהן; כעיני החיה המשחרת לטרפה במארב, ביער חשוך, עיניים שאין אתה יכול לעמוד מולן, שאין בהן זיק של רוך וחום וחמדה, עיניים גדולות, בולטות, שיש בהן מן הטמטום הקר, הנוקשה, האטום, האכזרי – והעיניים בלשו, חיפשו, תרו אחרינו, היושבים ליד שולחננו הקטן על המדרכה הסמוכה לבית-הקפה, בסקרנות להוטה, חושדנית, עוינת של סיירים בחזית...

המכונית התרחקה אל מקום חנייתה – וראשו המזדקר נתכנס פנימה ועיניו נבלעו באפילה. אחר כך הוא ישב בסמוך אלי. מגושם שלא לפי גילו, כבד-גרם ורחב-עורף, פנים אטומות, חסרות-מבע, חסרות-צבע, חסרות-חיים, חסרות-חן, - והעיניים... שאין אתה יכול להסתכל בהן, המחדירות בך אימים וצינה, עיניו מוזרות, מדכאות, מסמרות, כמצוי לעתים לא נדירות בין קציני-צבא בכירים... מדבריו המעטים נשתמע, כמובן, שסבינה טרופת-דעת היא לחלוטין והתאנותה חסרת-השחר אליו וטירופה, ואין מעשהו אלא מעשה של התגוננות – קודם לכל על בתה – ומן הראוי היה שייעשה מזמן. החשבון פשוט ונהיר בתכלית: אין תקנה לאשה זו ויש להחזיקה ככל האפשר מאחורי סורג ובריח, למען ייטב לכל.

שעה ארוכה ישבנו ושיחתנו, שהמאונס בה גבר על הטבעי והחפשי שבה, התנהלה בעצלתיים... ומשהלכו היתה לי הרווחה, כמו נשתחררתי מסיוט אפל, ואך העיניים האלה צפו ועלו לפני כל אותו לילה...

ואכן, גם פגישה זו עמם לא היתה עשויה להקל על פתרון התעלומה, וגם לא היה בה כדי לעודד אותנו, הזרים, לשיחה שבאמון ובגילוי-לב בעניין הכאוב אשר זימן אותנו יחד. ושעל כן מובן, שלא היה בפי דבר של ממש לספר לאשה האומללה עם בקורי השני אצלה במוסד לחולי-נפש בבית-ים.

ועם ביקורנו הבא במוסד, בלוית אפרים רינג, נתברר לו (שהיה בא אצלה יום יום), שאין לו דרך אלא להוציאה מן המוסד, שכן ממילא אין שהותה בו מסייעת לה בנקודה הכאובה – ואת החלטתו זו העלים הפעם, כמובן, מידיעת בתו ובעלה מחשש שמא יסכלו את החלטתו. גם היא, סבינה, לא פסקה לעמוד על כך שיחלץ אותה מבין החומות. בכל כוחותיה התנגדה לטפול הרופאים שהיה עדיין בראשית כלומר בשלב של ערב אבחנה, וחזרה שוב ושוב על טענתה שלא הוכנסה לכאן אלא במזימת חתנה להיפטר ממנה, שכן היא היחידה שחשפה את סודו ומצפוניו, למען לא יהא בידה להמשיך את מלחמתה להצלת בתה...

ישובים היינו בשעת צהרים במשרדו של בית-החולים, ממתינים לרופא שעליו לפסוק בשחרורה מן המוסד. התכוונו גם לספר לו על ביקורנו בקיבוץ תל-צבי ועל התרשמותנו אנו מכל הפרשה, אשר הובאה לפניו על-ידי חתנה של סבינה והוצגה לפניו באורו.

ובינתיים, מפליגים אנו בשיחה עם האח הראשי של המוסד, מבקשים לשמוע מפיו פרטים אשר לטיבן של מחלות-הנפש ודרכי הטיפול בהן במוסד הזה ולסיכויי ההחלמה – ובייחוד בכל הנוגע למחלקה לנרקומאניה.

המחלקה הזאת – טוען הוא – היא מן המאוכלסות ביותר כאן... רבו, מה רבו, הנזקקים לה, המבקשים כאן להיגמל מחולשתם החולנית. ואם אמנם חושדים אתם באחד שהוא נגוע בנרקומאניה ונתפס לסמים משכרים – מבטיח הוא לנו – הרי כאן, במחלקה, יעמדו על כך בוודאות, לפי תגובתו מיד לאחר שתישלל ממנו האפשרות להיזקק לסמים האלה...

– וזולת זה – שואל אני – האם מצויים גם סימנים חיצוניים לפיהם ניתן להבחין בחולים אלה?

– הכיצד אין סימנים? – תמה הוא. יש רק לדעת ולהבחין בהם. לעתים גם החסון בגופו נתקף בחולשה וברפיון ומגיע לאפיסת-אונים... – וגם העצבנות המגורה המתמדת והעישון המופרז, ועוד כיוצא בזה מן הדברים העשויים להעיד על בעליהם.

– גם אני הבחנתי בו לא אחת סימנים אלה – לוחש על אזני אפרים (אני מופתע למשמע אוזני, שהרי למן הרגע הראשון הוא הכחיש דבר זה ודחה בהחלטיות את טענת אשתו).

– אך יש, מובן, זמנים של הרגעה – משיב האח הראשי לספר כאחד מומחה ומנוסה – ואז החולה הוא ככל האדם... אולם בִּגְבוֹר עליו הרעב לסמים ועמו מתיחותו המציקה והמענה והמדכאה, או לאחר שגופו קלט אותם והוא נרגע בכוח הרעל-המשׁלֶה-לשעה – שונה הוא, אדם אחר, חולה... הייפלא, שבזמננו המשופע בזעזועים מזה והלהוט אחר תענוגות למיניהם מזה, נתרבו הנרקומנים... ואולם – מוסיף הוא בגאווה – במחלקה שלנו כבר מצאו רבים מרפא ומזור, גברו על חולשתם מחלתם וחזרו לחיים תקינים, ויש מהם שלאחר זמן שוב מתעוררת בהם חולשתם ואז פונים הם, מרצונם הטוב, ומבקשים כי נסייע להם...

מפתח צדדי נכנס הרופא הישיש, האחראי למוסד, ואנו הולכים אחריו, אל משרדו, לשיחה המיוחלת.

אך מה מוזר ותמוה בעינינו, שהרופא אשר ההיגיון נותן כי יגלה עניין בכל פרט חדש העשוי לסייע להבהרת המחלה ושורשיה וריפוייה, מאזין לדברינו בקוצר רוח, באבק של לגלוג, בחשדנות. אומנם הוא רושם לפניו כל דבר אשר אנו מספרים לו, וגם את אשר העלינו בביקור בקיבוץ תל-צבי, אך ניכר בו, שאין הוא מרוצה כלל וכולו אחוז אי-סבלנות ואפילו רוגז, על כי זרים והדיוטות פלשו לתחומו... ויתרה מזו, מתוך שאלותיו והערותיו מתחוור, שאת כל ידיעתו על סבינה הוא קיבל מפיו של חתנה. והוא מתרעם כאשר אנו מציעים, שאולי מן הראוי שהוא, חתנה, ייבדק, כדי להיווכח אם אומנם יש יסוד לחששות ההם... אין הוא מאמין בכך – טוען הוא – וגם אם נניח, שאמת הדבר, כי לפני שנים, נזקק הוא לסמים האלה – כעדות גרושתו מתל-צבי – האם יש להסיק מכאן שגם כיום דבוק הוא בהרגל זה? הלוא עצם הטענה הזאת היא סימפטום למחלתה של סבינה.

הוא עצמו, הרופא – טוען הוא – שוחח עם חתנה של סבינה ובתה, עדותם רשומה לפניו. שניהם הטעימו באוזניו שאין היא שפויה בדעתה, יורדת לחייהם, מסוכנת לציבור – כיצד אפשר לרחוש אמון לדבריה? ומדוע לא תמשיך בטיפול הרפואי הסדיר במוסד זה? עם זאת מודה הוא כי משכילה ונבונה האשה, ואך העקשנות, הקיבעון המחשבתי בעוכריה... וזו, בעצם מחלת נפשה.

לפאראנויה התכוון, העלולה להביא לחורבן צלם האדם ולפירוק אחדותה של האישיות ושלמותה, להשלמה עם דברים סותרים, להתרת כל קשרי התבונה והרגש, ולאיבוד חוש המציאות, וביחוד כשמתווספים עליה סיבוכי-נפש אחרים.

– אך האם, האם אין עצם שהותה כאן, בין החולים האלה, עלולה להחמיר את מצבה? שואל אפרים רינג בגמגום. ובייחוד כאשר שאיפתו (ואולי אשלייתו) היא, באמת, למוסד שיהא יפה לאשתו והולם אותה מן הבחינה הרפואית והחברתית כאחת. 

     הוא, הרופא, כבר מורגל גם בשאלות האלה... עונה הוא בחיוך של מומחה ומוסמך. מבין הוא לנפש השואלים, אך אין הוא מקבל את דעתם, אכן, אדם בריא, שהותו כאן עלולה אולי להשפיע עליו – מסביר הוא – מה שאין כן חולה... ואין ברירה. האם יש בידנו לאכסן כל חולה בנפרד? כל חולה הנכנס לכאן מן ההכרח שיהא נתון שבוע – שבועיים, תחת השגחה, במדור המעבר... עד שתיקבע האבחנה של מחלתו ודרכי הטיפול בה. אין ברירה...

– כי אז, אדוני הרופא, אולי מוטב להוציא את אשתי מכאן ולהבטיח לה טיפול פרטי?... שואל אפרים רינג.

הוא, הרופא, אינו נוהג להשפיע על קרובי-משפחה ולאכוף עליהם את דעתו. יעשה כל אחד כהבנתו ועל אחריותו. רשאי הוא להוציאה מכאן כל אימת שיבקש לעשות זאת. ועל אחריותו הוא – חוזר הוא.

 

ד

עברו ימים אחדים בהם לא פגשתי באפרים ידידי אלא באקראי, בפגישות חטופות, וגם אז לא ביקשתי לעכבו. ידיעות חדשות על מצב אשתו לא היו בפיו. ידעתי, כי עסוק הוא וטרוד לְמַעלָה ראש בעניינו, בצרתו החמורה, הכבדה מכפי יכולתו וכושרו וכוח עמידתו. זכרתי את רמזיו שנמלטו לא אחת מפיו, בלא התרגשות יתרה ובלא רוגז, אלא בויתור-שלאחר-יאוש, בדכדוך רוגע ודמוּם, שמובטח לו, כי לא יוותר לו מוצא במצבו הנואש אלא המוצא האחרון -  לשלוח יד בנפשו. והיו ימים ולילות בהם חרדתי, כי סופו להוציא את הדבר אל הפועל ולפיכך ראיתי גם את המתוק בעז הזה, כלומר שעיסוקו וטיפולו הנאמנים והמסורים באשתו עדות בהם, כי לא התייאש לחלוטין ועדיין אוחז הוא בתקוות חוט השני, ואם יעודו הגדול בחייו בשעה זו, והרי אדם שיעוד לו כוח עמידתו לא התערער לחלוטין, וכוח חיותו לא דלל כליל.

ובין היתר התברר לי, שהוא טרוד בימים אלה גם בחיפוש אחר מוסד פרטי לחולי-נפש, או כפי שנהג לכנותו סאנאטוריה, בית-הבראה, כחושש להעלות על דל שפתיו את הכינוי המפורש בית-חולים לחולי-רוח. ואכן, טרדה רבה היא, וביחוד כאשר שאיפתו (ואולי אשליתו) היא, באמת, למוסד שיהא יפה לאשתו והולם אותה מן הבחינה הרפואית והחברתית כאחת. ואמנם, לאחר יגיעות ומאמצים השיג את מבוקשו, ולמוסד החדש הוא העביר את אשתו מבית-החולים בבת-ים – ואולם היא עתה מדוכדכת וחלושה ואדישה לגורלה יותר מקודם.

לימים, כאשר נסעתי עם אפרים רינג כדי לבקר את אשתו ב"בית ההבראה", עמדתי על טיבו ואפיו של המוסד החדש אשר אליו היא הועברה (היא הועברה, כי לא מרצונה ומחפצה היא הלכה לשם). ואף-על-פי שטען באוזניה, כי דאג לאפשרות של מנוחה ומרגוע בשבילה, וכי אך תנוח ותירגע מעצבונה ומרוגזה מיד יוציאנה משם ויחזירנה לביתה, לא הניחה מקום לספק, שאין להשלותה ביחס לטיבו של המוסד והטיפול הצפוי לה בו, אך חולשת רצונה לא עמדה לה להתנגד עד הסוף. דעתה לא נשתבשה והכרתה לא נתערפלה אלא בעניין האחד, המסויים, שלא הִרפה ממנה.

ועם זאת, על אף הדמיון החיצוני הקיים כנראה בין כל המוסדות לרפוי מחלות-נפש לגילוייהן השונים – השערים המוגפים והביתנים הנעולים, הפנים הנעוות, הקודרות, האוויליות של רוב החולים והאוירה הדכואה, האטומה, הבלתי-מושגת השרוייה בהם – (ואפשר שאין זו אלא התרשמותו החריפה, העזה של הבא מן החוץ) – קיימים, כמובן גם סימני-ייחוד לכל אחד מהם. המקום בו שכן המוסד החדש, מרוחק היה משאונה של העיר ומתנועת כבישים, על גבעה מוקפת שדות ופרדסים נרחבים מלבלבים, ירוקי עין, כטירה כפרית מופרשת לעצמה, שלווה, רוגעת, והיא עצמה עטורה צמחי נוי ופרחים לרוב. גם כאן, לאחר הכניסה בשער הברזל הנעול, נתקל המבט בחצר נרחבת, גדורה, הלופתת שורת ביתנים, בהם מוחזקים החולים שאין סכנה צפוייה מהם לציבור, ובצריפי השרותים וחדר-האוכל הגדול המשותף במרכזה, המעוררים רושם ראשון של עולם תקין, כאילו פנימיה למחלימים או מחנה לעובדים. האילנות סביב מרעיפים רוגע, והרדיו מנעים נגינות. ורק מן הביתנים הפנימיים אשר מאחורי סורג הברזל של החצר הפנימית, בהם כלואים החולים האחרים, המשוטטים אחוזי טירוף, המתנגשים לא אחת במטפלים בהם ואשר מפרק לפרק עולות בחלל נחתכות בו ומחרידות אותו, זעקות ויללות וצעקות שאין לעמוד על משמעותן – כשוועות של חיות פצועות, אלמות, הבוקעות ממעבי היער. ועל אף כל אלה, בבואי לשם עם אפרים רינג לבקר את אשתו, לא פסקתי מלשבח באוזניה את הדר המקום ויופיו וחינו, את האפשרויות הגנוזות בו למנוחת נפש מוחלטת, לקריאה לעיון, וביחוד בהשוואה למקום בו שהתה קודם לכן, והבעתי את תקוותי העזה, כי עד מהרה תצא מכאן בריאה ושלמה.

כן, גם סבינה עצמה הודתה כי שונים התנאים כאן ואוירה אחרת ובייחוד רכים, שלווים, רעננים ומשיבי-נפש הנופים הירוקים, הרועפים חדוות גידול וצמיחה, ואף-על-פי-כן ברור היה לה טיבו של המוסד ללא כל אשליה. חיש מהר התאזרחה במקום, כבר בימים הראשונים לשהותה בו הכירה וידעה את סגל הרופאים והעובדים וכבר הִלאתה אותם בסיפורה על אסונה ומצוקתה, כלומר על הבריון, חתנה, שהמיט שואה על בתה, וממילא עליה, ועל המערכה הנחרצת שאסרה נגדו, לבדה. הרופאים כאן – מעירה היא – מגלים יחס של הבנה חמה וערנית לפרשה הנוראה שאין לה, לדבריה, אח ודוגמה, ומהם שאף הבטיחו לה לעמוד לימינה... הם ינסו לבדוק ולבחון את תרעומותיה על חתנה, אמרה – הם ינסו לעזור לה... ואין הם מונעים ממנה, שתצא כפעם בפעם מן המוסד לפרקי-זמן קצרים או ממושכים יותר, כחפצה, בתנאי שתתחייב לחזור... דבר זה הוא מן המקובלים כאן, והוא הנוטע בחולים שוכני המוסד את ההרגשה, שאין הם מנודים ומבודדים וכלואים, אף-על-פי שלא אחת יש היוצא את המוסד לטיול, או לביקור, ושוב אינו חוזר.

וגם הוא, אפרים רינג, נוהג מעתה לבקר אצל אשתו לעתים מזומנות וקרובות, לקחתה עמו אל בין הבריות ולהחזירה לשם. אל הביקורים האלה, שלרבים מהם הצטרפתי, נכסף היה מאוד וזמן רב התכונן אליהם, דרוך לקראתם, אף-על-פי שתמיד גורמים היו לו עינויים רבים, שכן מלבד עצם הפגישה המדכאה עם עולמם של החולים (אשר סבינה כמו השלימה עמו והסתגלה אליו להפליא), הרי היא, אשתו, לא פסקה לרדת לחייו, כמקודם, גם בשעת הפגישות הללו, להציק לו בלא הפסק בעניין מלחמתה בחתנה שטרדה ומילא כל חלל נפש, ולבוא אליו בטרוניות ובתרעומת, לבזותו ולהשפילו, ועם זה ללחוץ עליו שימלא את רצונה שתכליתו להפריד בכוח בין בתו לבעלה. הביקורים האלה, שכרוכים היו בטיולים נאים, בלב הארץ, בין שדות ופרדסים, שטעמו הנדיב של ביקור חולים מיוחד במינו עמד בהם, הסבו גם לי עינויים גדולים. עם כל הבנתי לרוחה של האשה, הרי כבר נלאיתי שאת בלחצה, בשיחה, בעגמתה, בקשיחותה, בשתלטנותה, ועתים מרגיש הייתי כמו כורע אני תחת משא קודר וחונק ומשפיל, ועתים קרוב הייתי להתפרצות ולגערה בה, על נוקשותה האטומה לכל הסבר ולכל שיקול ולכל דעה והשקפה והצעה השונות מהעולה על רוחה, ועל שהיא עצמה דוחה ומבטלת מראש כל ניסיון וכל רצון, שאינם תואמים וחופפים בדיוק את דעתה, לסייע לה, לפי שמסיח הייתי את דעתי מכך, שבדבר הזה, שהוא עילה (או תוצאה) של חולשת נפשה ובו התקפלו כל יצריה ואושיות אישיותה, מִריָה וכיסופיה ועלבונה של האם והאשה שבה, - לא יסכון שום שכל ושום הגיון, שום שיקול ושום הוכחה.

אך הנה התרחש באחד הימים דבר אשר כולנו תלינו בו תקוות מרובות. ככוכב הנדלק בעלטה, כבשורה. היה זה מברק מבתם הבכירה של משפחת רינג, המתגוררת זה שנים בחוץ-לארץ, בלי קשר ומגע עם הוריה, שהיא המריאה לביקור אצל הוריה. האם לא ההשגחה עצמה הזעיקה אותה לעזרה בשעה הנכונה?

כבר קודם לכן עלתה, לא אחת, בשיחותינו עם אפרים רינג, בגישושינו וחיפושינו אחר דרכי מוצא והתרה מן הסבך, ההצעה, להזעיק את בתו הבכירה מחוץ-לארץ. אפשר יסייע בואה לסבינה במצבה הדחוק, חסר-המוצא, שכן לבתה זו רחשה אימון; ואפשר – זו היתה סברתי שלי – תביא עמה הפגישה בין שתי האחיות לפחות לפיענוח התעלומה, למען נדע האומנם יש אחיזה לחשדותיה-קיטרוגיה של האם... הנחתי היתה, שעתידה הבת הצעירה לגלות באוזני אחותה הבכירה את מלוא האמת, ואילו הבכירה הבאה ממרחקים, עתידה להיות כמלאך נושא שלום וישע ומזור ללב.

למן הרגע בו הגיע מברק-הבשורה ועד לבואה של הבת מחוץ-לארץ לא יצא זמן רב. והיתה כמו הרווחה קלה. האם גם לבה של סבינה, הלב העיף והכאוב, נתמלא צפייה ותקווה? או, אולי, נתכוונה לרתום גם את הבת הבכירה לעגלת מלחמתה בחתנה שנוא-נפשה, ובבתה הצעירה ובעלה?

ערב אחד (הערב האחרון קודם בואה של הבת מחוץ-לארץ), ישבתי בביתו של אפרים רינג, בכפר אשר ביהודה, וסיפרתי להם, כבדרך אגב, את המעשה ברבי בעיירה אחת מעיירותיה של כנסת ישראל בפולין (קומורנה אם איני טועה):

רבי זה, שנערץ ומקודש היה על עדתו, מתכונות עליון ייחסו לו חסידיו ובו באו על סיפוקם געגועיהם לרוממות ולטהרה ולקדושה, אסונות חמורים פקדו אותו בחייו. בניו ובנותיו, בעצם פריחת עלומיהם, נאים וטובים לאלהים ולאדם, חלו במחלות קשות והמוות גדע אותם בזה אחר זה, כמעט כולם. משירד עליו האסון האחרון – בת רכה בשנים, אהובת לבו וחמדת חייו, טהורה וחסודה, יפת מראה וברוכת סגולות – כמו נשבר לבו בקרבו... ואשתו, הרבנית, מטרידה אותו בצערה הזועם וצווחת עליו: - אכזר, מדוע שותק אתה? מדוע אין אתה מזעיק שמים וארץ? מדוע מקבל אתה את הדין הנורא? מה חטאם של הילדים, ילדיך, שעונש מן השמים ירד עליהם בכל חומרתו ואימתו, ואתה עצמך מה חטאך? מעט צומות צמת ועינת את נפשך? האם לא עבדת וקידשת כל ימיך את שמו ברוך הוא בלימוד ובתפילה, במצוות ובמעשים טובים?

דבר לא השיב לה, ורק כלא את עצמו בחדרו, נעל את דלתו גם בפני חסידיו מקורביו. חדשים רבים לא ראה פני איש. לא החליף את בגדיו. לא עלה על מיטתו. גרביו הלבנות השחירו והטלית הקטנה דהתה. קיומו על פת חרבה שהוגנבה לו. אף בספרים לא עיין. כפעם בפעם נוטל היה מסכת מן הש"ס, ספר מספרי הפוסקים, המוסר או הקבלה, מתעמק בו שעה קלה, כמבקש הסבר ופתרון, ומחזירו למקומו. רוב הימים היה כשקוע בשיח עם עצמו, עם לבבו, עם יהדותו, כנתון במערכה מרה מאוד, חסרת-מוצא-ותכלית, כשר עם אלוהי אבותיו, עם כל הדורות, והמלחמה ייגעה אותו, דלדלה את גופו, הובישה את ליחו, סיערה את כל ישותו, היא אמונתו בדין ובדיין עליון. האם יעמוד בניסיון?

ובינתיים שממה החצר. רבים מחסידיו התייאשו ממנו ודבקו ברביים אחרים. אך את תורותיו ששמעו מפיו וזמירותיו ומסורותיו שמרו בלבם. שממו רחובותיה של העיירה, שבכל חג ומועד נוהגים היו חסידיו לעלות אליו בהמונים, אבות ובנים, לשהות במחיצתו, להתקדש בקדושתו. גם אשתו, הרבנית, ראתה עצמה אנוסה לעקור אל אחִיה, הרבי מביאלה. ואך אחרוני חסידיו בלבד, נאמני נאמניו, נוהגים היו עדיין להתכנס בחצר, כמימים ימימה, בחדרים ששוב לא נהר בהם אורו ולא נשמעו בהם ברכותיו ולא עלו בהם זמירותיו ולא בקעו מהם תפילותיו. ממתינים היו, אולי יתרחש נס, אולי יצא רבם מהתבודדותו ומשתיקתו ומייאושו, וחזרה העבודה והשמחה לקדמותם?

והיה ערב חג. נתכנסו אחרוני נאמניו, כדרכם, המתינו לו. רב הצער בבית על קדושה שגלתה, ועל שבר משפחת הרבי מוכת הייסורים. דומה, גם פני החג עוטים חרפה, כמתבושש לבוא... אך הנה, לפתע, זע לבו בקרבו. נפתחת הדלת בתנועה קלה, ועל הסף ניצבת ילדתו שנפטרה, חמדת חייו. שמלה צחורה לגופה הרך, מקלע שערה עונד ראשה ופס תכלת קשור בו. וחלום בעיניה. ואהבה זכה. ויראת הרוממות. – השולחן כבר ערוך, מורי אבי – אומרת היא בקול צלול – מחכים לקידוש שלך...

והוא יצא מחדר התבודדותו ומעצבותו. איש לא שאלו על אשר עבר עליו, על הניסיונות שנתנסה בהם. שמח בחג ושמח בחסידיו. נתאחה הקרע. חזרה שלמות לקדמותה, חזרה קדושה לאכסנייתה. ואותו ערב חג דרש הוא בתורה על ושמחת בחגיך, ועל שמחת הבריאה ושמחת קיום המצוות ושמחת החיים –

כך, לערך, סיפרתי. סבינה האזינה. בת למשפחת חסידים היתה. ושתקה. דבר לא פירשתי, אך האם הבינה את הפירוש, הכוונה?

 

ה

ויום אחד באה, הבת מחוץ-לארץ. דקת-גו ושחורת-עין, רכה וענוגה, ואצילות טבועה בה וחיוך שקט של חיבה ותום – כמוה כאביה. כמוה כאחותה. אך מה העוגמה הרבה הנסוכה עליה? – תמהתי בראותי אותה בראשונה. ודאי, הפגישה עם האם במצבה הרעוע ועם האב הכורע תחת נטל מעמסו, אין בה כדי לעודד ולחמם את הלב, אך עם זה אין היא עשויה ליישב את חידת הדכדוך העמוק השופע מכל ישותה הצעירה, גם מצחוקה הקל, גם משתיקתה והמעיד, אולי, על פצע סמוי בנפשה, פצע קדמון, פצע חשוך-מרפא, אפשר מימי הנעורים.

 מעתה ואילך הצטרפה גם הבת הבכירה לנסיעותינו לבקר את אמה במוסד ולטיולינו עמה, אך לאכזבתנו העמוקה לא הביאו עמן גם הפגישות הללו שום התקדמות במצבה של סבינה, ושיחותיה עם אחותה הצעירה ממנה לא הוסיפו קורטוב להבהרת התעלומה. כל הפצרותיה של הבת-האורחת באמה, כי תירגע ותשנה את דרכה, כל הבטחותיה ואישוריה שהיא עצמה ביררה עם אחותה את הדברים המסעירים את רוחה ומצאה אותם נטולי-יסוד, - לא הועילו. ויש אשר דיברה קשות עם אמה – ודמעות עמדו בעיניה – ואותה שעה עלו בזיכרונה מחוויות נעוריה והיא עלמה רכה בשנים, בגיל התבגרותה, בעיר הגבול הצרפתית-גרמנית, אך האֵם עדיין שומרת על כל צעדיה ומדריכה אותה בכל אשר תפנה ובכל אשר תעשה, ובייחוד אשר לחברת צעירים בגילה, שכמעט ואין היא מניחה להם דריסת-רגל בביתה... ויתרה מזו, יש שאפילו בבעלה חושדת היא, שהוא מגלה עניין בחברותיה... איוולת כזאת... קנאות מטומטמת, חוזרת היא באוזניה על דברים שאמרה בשעתו לאמה, כך נתפרש לך תמיד כל חיוך של אבא, כל דבר בדיחה שלו – ייסרה אותה, ועתה מתאנה היא לאחותי, ומקצרת את ימיו של אבא. ואף סבינה הכחישה הכל, עמדה על שלה בכל תוקף, וכמלוא הנימה לא נעה ולא זעה. ואדרבא, בתרעומת מרה באה עליה, שכמו נתנה ידה לקנוניה שפלה, שכמו גם אותה לכד הבריון, חתנה, בחרמו.

מדוכאים, נבוכים, מיואשים עמדנו נוכח החיזיון הזה, אשר הרופאים במוסד הגדירוהו כחזיון התעתועים של פאראנויה, מחלת-הנפש הנודעת הנפוצה, רבת-הגילויים-והפנים, מבלי לדעת מה לעשות וכיצד לנהוג. היא אומנם נמצאת לעת עתה במוסד, אך הרי סופה לעזוב אותו, אם בלחצה היא או ברצון בעלה, – ומה יהא עליה אחר-כך? ומה יהא על משפחת הבת הצעירה, לאחר ששוב תפעיל את מלוא לחצה עליה ותחדש את מלחמתה הנחרצת בה ובבעלה וברדיפות ובנגישות ובעלבונות?

מרבים היינו לבקרה, להוציאה מתוך ההסגר לטיולים ממושכים, אל מחוץ לכותלי המוסד, לשהות בחברתה, לגוון את זמנה בעיסוקים ובבידורים למיניהם. ואם נתגלגלה שעה קלה ודעתה של האשה הוסטה מעניינה והופנתה ממנה לשאלה אחרת, והיא עצמה כמו נתייגעה מלטרוד ולמרר את חיי זולתה בטענתה ובקטרוגה ובשוועתה המלווה לא אחת בבכייה כיבבת-התייפחות חנוקה התגנבה תקווה ללבנו, שהנה הוקל לה, שהנה התבהרו השמים... ונוטים היינו לזקוף שיפור זה לטובה לזכותו של המוסד החדש, אווירתו וטיפולו וגם הריפוי המועט שניתן בו... אך עד מהרה שוב חזר המצב לקדמותו. עד שנאלמים היינו בתדהמתנו ולא מגיבים, כעומדים לפני מיטתו של חולה אנוש, שזה עתה מובטח היה לנו שחוזר הוא לאיתנו, והנה הוא גוסס, מוציא את אחרון רגעיו, לאחר שנכזבו כל האמצעים והמאמצים להצילו... הרגשנו, ששום שליטה אין לנו על הכוח העז, הסמוי, הפרוע, השוכן בה, באשה זו, ושולט בה שליטה בלי-מיצרים ואין דרך ואמצעים לבלום אותו, לרסנו, להלחם בו, לכוונו לאפיקים אחרים... אין עצה ואין תושייה. והרי בכלל שלטו בה, בסבינה, כוחות עזים, יצרים בלומים שחתרו לפורקן. את האהבה לבנותיה ולבעלה, על אף שרדתה בהם וביזתה אותם, אי אפשר היה להגדיר כאהבה מקובלת של אם ואשה היודעת לוותר, ולו גם בצעד סמוי, למען אושרם ולשמוח בשמחתם  הם, וקנאתה המופלגת, הזועמת, האנוכית בתכלית שלא ידעה סייגים שבשכל ובנימוס. היה בה באהבה זו ובקנאה זו משום יחס ורגש שחפץ ההשתלטות המוחלטת מניעים אותה גם אם היה בה ובצידה גם משום נכונות של הקרבה ומסירות בדרכה היא. וללא כל ויתור על שאיפתה להדריך ולהורות ולשלוט, ולעצב את חייהם ועולמם של הקשורים בה כראות עיניה, עד כדי טשטוש וביטול ומחיקת עצמיותם ועצמאותם. תפיסתה היא את עניני חייהם, צרכיהם ומאווייהם האישיים, נזדהתה בהכרתה עם טובתם ואושרם וצדקתם, משל חפצים אילמים היו, חפצים נטולי-רצון-ורגש-ומחשבה – חפצים שהם קנייניה האישיים, המוחלטים והבלעדיים. האין בה, באהבה זו משום אהבה עצמית ותאוות שליטה בגילוייהן החולניים ביותר, שאף-על-פי שלבושות הן מחלצות של מסירוּת ודאגה וחרדה והקרבה אין-קץ, הרי מהותן אכזריות אטומה, רודנית ושתלטנית?

בידענו זאת מרבים היינו לדבר עמה ביחסי הורים וילדים, ולא אחת מעלים היינו לפניה דוגמאות מן החיים בבנים ובבנות אשר בהגיעם אל סף הבגרות "מורדים" הם בהוריהם ובדרכם, ומהם שכפויי-טובה הם ואוהבי-עצמם, ומכל מקום אין דעתם של הוריהם מקובלת עליהם ואין הם שועים לעצתם ולהדרכתם. – האם ראויים הילדים-ילדינו, שניתן את חיינו עליהם עד כדי התנכרות לעצמנו? – נוהגת היתה רעייתי להעיר באוזניה, ועוד כיוצא באלה דברים, שמגמתם היתה לרופף את טבעת-הברזל הנפשית שקשרה אותה אל הבת וחנקה את שתיהן. ועוד הזכירה באוזניה את הכתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו... ואני העליתי בזכרה את סיפורו הנודע של מופאסאן הבן, שניצל כל ימיו לרעה את צרת אמו, את רחמיה ואהבתה ומסירותה ואת רגש ההאשמה העצמית שנשאה בקרבה, ועוד מן המופתים מן הספרות המקורבים לסוגיה נפשית נפתלת זו. אך ללא הועיל.

והתייאשנו כליל. כלומר התייאשנו מן הסיכוי לחלצה בדרכי הוכחה והסברה ושידול מן הלחץ האפל שהעיק עליה וכבש אותה, או לפחות להקל עליה את מצוקתו ורב היה צערנו על המשפחה כולה שעולמה חשך עליה והיא כנתונה בגסיסה מתמדת, וצר היה על סבינה שמחוץ ל"עניין" זה שנאחז בה כדיבוק, בשאר תחומי-החיים היתה ככל האדם. רבות תהינו, כמובן, על שורשו של החיזיון, כלומר על הנסיבות החיצוניות של חייה, אשר אולי הם אשר הצמיחו אותו, או הנחילו לה אותו בירושה.

גידולה בעיירת יהודים בגליציה הנאה, בין הרים ויערות, שדות ונחלים, מלאה חיות ופעלתנות, נערה עתירת כשרונות, וחושיה תוססים, ברק של משובה ופקחות בעיניה הנאות, חדווה מפכה בה – אחת שטוב לה בעול וטוב לה בנעוריה המלבלבים. ואז פגשה אותו, את בעלה לעתיד לבוא, אפרים רינג, שממרחקי רוסיה התגלגל לעיירתה עקב הגירת משפחתו אל מעבר לים, והוא רך לימים. ואז נתקרבו. אף שצעירה ממנו היתה היא לו בחזקת אם ואחות וסעדה אותו בכל דרכיו ומעשיו – לבה כבש ונכבשה לה. דומה היה, כי ההרמוניה של הניגודים היא שחיזקה את הקשר ביניהם והוסיפה טעם ועניין למשיכה ביחסיהם. חוש החברה המפותח שבו משכו לעסקי הציבור, לפעלתנות שמחוץ לתחום הקשר שבינו לבינה, שכן אך מחמת כוח רצונו החלוש נמשך הוא אחריה, נכבש על-ידו בלא מאמץ, ואט אט נדחקו בהכרתו  חיי המשפחה שלו לדרגה נחותה.

היא נשאה דומם את צערה, חשה כיצד גולש הוא מתוך זרועות השפעתה ושליטתה ואהבתה, אך דיכאה את תחושתה פנימה, ומה גם שבינתיים נולדה הבת הראשונה והיא חוויה ששימשה לה, במידה רבה, פיצוי ותגמול שבנפש. לאהבת-הייחוד הפצועה והשותתת דם שבלבה התווספה, כמובן, גם הקנאה – לאהדה ולחיבה שרחשו לו הבריות בעשייתו ובעבודתו, להצלחתו ולשמו הטוב. האם אין פירוש הדבר, שאחרים גוזלים אותו ממנה, עושקים את קניינה היקר ביותר, אורבים להשפילה ולדכאה ולשמטה כחפץ נתעב? והנשים... כמובן. כיצד תתמודד היא בהן? וכיצד יעמוד הוא, קל הדעת וחלוש האופי, בפיתויים שלהן ובייחוד כאן, בכרך הגדול, השופע חדווה ויצרים, המערער בעצם קיומו ואורח חייו הפרוצים ושפעת תענוגותיו הזולים, את אשיות המשפחה ויציבותה, מחללים ומטמאים את כל שנראה בעיניה קדוש ומקודש, בזה הכרך במערבה של אירופה שאליו עברה לדור עמו מן העיירה הדהוייה בה גדלה ומושגיה וערכיה נספגו בדמה. ועם זאת תכפו גם מאורעות חיצוניים, עקובי דמים, שהסעירו את רוחה ועקרו גם אותה מתוך התחום הצר של חיי-המשפחה שלה.

הנה באה הגדולה במלחמות העולם על זוועותיה ועינוייה וחרדותיה – ושוב עקירה מקן-המשפחה ושוב ניתוק מעם הבעל אשר בו כמו נצטמצמו-נענגו-נתמצו כל חייה ועולמה בתלות הגורל, משל צמחה לתוכו, וכל זעזוע שחל בו מזעזע גם אותה, וכשהידלדל מקור החיות של אהבתו – כתפיסתה וכתחושתה היא – כמו מתדלדל והולך גם מקור חיותה של אהבתו – כתפיסתה וכתחושתה היא – כמו מתדלדל והולך גם מקור חיותה. המלחמה ותנאיה שילהבו, החריפו את הפצע שבנפשה וכמו בבת אחת רבו התעצמו הגילויים של חרדת-קינאה וקינאת-חרדה לבעל ולבנות, משל כוח פנימי סמוי האיץ בה להגביר את שליטתה עליהם ושמירתה והקפדתה על כל צעד בחייהם, אף שלחצה החמור הביא עמו, כמובן, תוצאות מנוגדות של מחאה וסלידה ודחייה ורצון להשתחרר מן המועקה החמורה שלה.

המלחמה חלפה, תנאי החיים התייצבו, הבנות גדלו, ואף סִבלה וענות נפשה לא פסקו. הדאגות הישנות לבשו צורות חדשות. תקופת השלום פתחה תחומי פעולה חדשים – ובראש וראשונה הדאגה לעקורים ולפליטים – והוא, בעלה, אפרים רינג, נתון עתה יותר מתמיד לעסקי צבור ופחות מתמיד לעניני משפחתו. ובשעות הפנאי המעטות הוא מחפש לעצמו הרפייה מקשיי יומו ומדאגות הכלל בשיחת רעים ליד כוס המשקה, או במשחק קלפים. ולא אחת הוא מרחיק לנסוע לועידות, להתיעצויות, ושוהה מחוץ לבית. וכל ערב שאין הוא עמה – ערב עינויים וסיוטים וחשדות הוא לה. כל ענייני הבית וחינוך הבנות – והבכירה כבר מתקרבת לפרקה – רובצים עליה. האם זו האהבה לה ערגה וכמהה מילדותה, האם אלה החיים הנכספים לאחר שנות המלחמה והחרדות והבדידות ולאחר ששכלה את כל בני משפחתה בחורבן בית ישראל בפולין? ועתה מאמצת היא את שליטתה על הבת הבכירה שהיא כבר עלמה במלוא פריחתה וחמדתה, וצעירים נמשכים אליה והומים סביבה כדבורים סביב לפרח הצוף המדיף את ניחוחו בקיץ הזוהר. והיא, האם, מחווה את דעתה עליהם, היא הבוררת והפוסלת, מה בחירה טובה ונאה לה, לבת, ומה לקוייה ופסולה. היא, האם, הקובעת והפוסקת והגוזרת כל צעד ומעשה בחייה...

אך המאורעות תכפו בזה אחר זה – הבת הבכירה נישאה ובנתה בית לעצמה, ואילו הצעירה ממנה, עלתה לארץ ישראל עם הוריה.

אך עם עלייתם לארץ-ישראל החמיר מצבה של סבינה, ודומה שכל מִריה שהצטבר בה במשך שנים רבות פרץ עתה כל גדר וכל סכר, וכל עיוותי נפשה התלהטו והחמירו.

כי הנה, היא מצאה את עצמה לפתע עם הבת הצעירה, השרידה היחידה, שעדיין בכוחה להטיל עליה את מרות אהבתה, לאמצה לעצמה, לביתה, מאחר שהבכירה נשארה במרחקים, נשואה לאיש ולה בית ומשפחה וילדים וחיים משלה. והבת הצעירה, חלושת-רצון ורכת-אופי, כנועה ועדינה, אף-על-פי שגם בקרבה, במעמקי נפשה, מתגבשת ומתחשלת עמידה של התנגדות ומרי. הם מתגוררים בישוב עולים סמוך לסְפר, ישוב חדש העומד בבנייתו, ללא כביש גישה-וללא מאור וללא שאר סדורים תקינים של חיי ציבור, והעיקר – ללא חברת נוער, בה תוכל הצעירה שבאה מחוץ לארץ, לבלות בחברת בני גילה ולא להיות נידונה לבדידות מדכדכת ולשעמום הרסני, בארץ בה אין היא מעורה כלל ובעולמו של הכפר שהוא חדש לה לחלוטין. האב טרוד היה יותר מתמיד, שהרי הוא מראשי בוניו ועסקניו של הישוב החדש, ואילו היא, האם, יחד עם אחיזתה הנוקשה והעקשנית בבת, עומדת עתה – והיא כבר בשנות החמישים – גם במלחמה נחרצת על אחיזתה בבעל וחשדנותה בו שאין הוא אוהב אותה, שאין הוא נאמן לה, מעכירה את רוחה. כאן בארץ החדשה שחייה בה הם מתיחות ודריכות בלתי-פוסקת, ובכפר החדש העמוס דאגות וטרדות בנייה וגידול, היא חשה עצמה חסרת-אונים יותר, מבודדת יותר, כעזובה לנפשה, כמיותרת. ואם תתגייס הבת לצבא, או תינשא לאיש – מה ומי יוותר לה בחייה? אין היא שמחה לבית החדש שלה, לרחבותו ולנוחיותו, ולא לפרחים ולדשאים סביבו, לעצים ולמטעים הצעירים. מה לה ולכל אלה?

ואת אשר יגרה בא לה.

הבת נישאה, שלא בהסכמתה ולמורת רוחה, עם העלם אשר למן הרגע הראשון היה יחסה אליו שלילי ועוין לחלוטין. היא נישאה לו, לאחר שברחה מביתה, מן הבדידות שהעיקה עליה ומן הכבלים שלחצו אותה. אם מזדמן צעיר לבית מצהיבה האם את פניה אליו, ואם מזדמנת צעירה מעוררת היא בה קינאה בבעלה. והנה חמקה הבת ונחלצה ממנה, נטלה את גורל עצמה בידיה. היא נגזלה ממנה בידי אחד שהיה בעיניה התגלמות השחיתות והחולניות, בעורמה נגזלה על-ידו ונתפסה ברשתו, ועתה מה טעם לה ומה עניין בחיים כשהבת, לדעתה, שרויה באסון ונתונה בידי נוכל? אמנם לשעה קלה באה השלמה רפויה, השלמה-שבדיעבד עם מעשה הבת, אך ימים מועטים אחריה – התחילה ההתקפה העקשנית, הטורדנית, הטרופה על חיי הזוג הצעיר, אשר היתה להם (וגם לבעלה) לסיוט מאוים ואשר הביא אותה על שערי בתי-החולים לחולי-נפש.

 

ו

היא הוצאה, לבסוף, מן המוסד הפרטי לטפול בחולי-רוח וחזרה לביתה – מדוכדכת וחלושה ומיוגעת מאוד מכל המוצאות אותה, ושוב ראתה עצמה כעומדת ליד נקודת-המוצא – דבר לא נשתנה. האם השלימה עם תבוסתה, האם ויתרה על המערכה?

מכל מקום, בפגישות שהתחדשו עם ידידי אפרים ואשתו, נמנענו מלגעת, ולו ברמז, בעניין זה. קשה היה תחילה לעמוד על המתרחש בתוך לבה – והאם שהותה במוסדות ההם הרתיעה אותה? ואולם לא יצא זמן רב ונתחוור לנו, כי ביסודו של דבר לא חלה שום תמורה בחיי רוחה ובאורחות חייה, אף-על-פי שצורת התגובה נשתנתה, נחלשה, איבדה ממתיחותה הלוהטת. ואך עוגמתה השחוחה כמו עמקה. לא אחת מזילה היא דמעות  ומייבבת חרש  ומתנה את מרי גורלה ומקוננת על מצבה של הבת שהוא גם אסונה שלה, ואולם, דומה, מאיומיה ומלחצה עליה פסקה. ואף הוא, בעלה, שומר עתה על צעדיה, לבל תפתח מחדש במסע של לחץ וכפייה על הבת, לחץ המלווה שערוריות והסתערויות, עלבונות וגם היא, סבינה, אינה סרה ממנו, באשר ילך תלך, ואין אשה בכפר שלא תקנא בה, שלא תחשוד בבעלה, כי נוהה הוא אחריה. הוא השלים והסכין, באין ברירה ובאורך-רוח מופלג, ונוהג הוא לפטור אותה  בדבר בדיחה ובחיוך. ורק העלה הצעה, שבתו עם בעלה יעקרו לעיר אחרת, - אפשר ובדרך זו יישכח מלבה לפחות "העניין" היורד לחייה – ומכל מקום אולי יינטל עקצו. אך כדרך כל חלושי-רצון לא היה בידו להחליט בדבר ולפעול לביצועו, ועצם רצונו זה מלווה היה ספקות כבדות שמא, להיפך, יחמיר דבר עקירתה של הבת למקום מגורים חדש את רוחה של אשתו. גם אני, מצדי אני, עושה הייתי כמיטב יכולתי לעידוד רוחה ולעקירתה מן הדכדוך ולחילוצה מן ה"שיגעון" אשר עדיין חילחל בה. משתדל הייתי להביאה אל בין הבריות, למקומות בידור שונים, לעורר בה עניין בעיסוקים שונים ובשאלות ציבור. אך ראה זה פלא, לעתים קרובות מאוד עניין זה, כלומר יחסי הורים ובנים, צף ועלה ודחק עצמו בצורות שונות. אם כאשר האזנו לדִקְלוּמה של השחקנית צילי אדלר מאמריקה על האשה האומללה שקיפחה את עולמן של בנותיה על-ידי פיקוחה המופלג והעיקש עליהן, ואם בביקור בסרט האמריקאי "פיקניק" שהוא, בעצם, טרגדיה של צעירה נאווה ומצליחה, טרגדיה כפולה – הן מחמת קנאתה בה של אחותה הצעירה, שאינה נאה כמותה, הן בגלל קנאתה המיוחדת של האם בה. גם כאן, בסרט, עמדה האם בדרכה של הבת אל בחיר לבה, וביקשה לכפות עליה קשר-נישואין עם העלם שלא היה לרוחה. ודאי, אין כל חידוש בכל זה, אך אנו, בישבנו בחדר האפלולי של הקולנוע, מטילים היינו מבטים מן הצד בסבינה שישבה לידנו צמודה לבד הנע, ומהרהרים מה השפעת המראות האלה עליה? הן לעיניה – ולעיני מיליוני צופים – נפרשה בתמונות מרהיבות-עין עלילה טראגית בה קיפחה צעירה את חייה ואושרה בשל אהבתה-התערבותה המופלגת והאלימה של האם... הן במו עיניה ראתה את התוצאות המרות. איזה לקח תסיק?

ואולם בצאתנו מן הקולנוע (הבת הצטרפה אלינו, וזו היתה פגישתן הראשונה מאז עזבה את המוסד), היא פנתה אל בתה (אנחנו עמדנו מן הצד שותקים), ובקול חנוק בדמעות שאלה-תבעה:

– ומתי סוף-סוף, תנטשי אותו ותחזרי לביתי?

תשובתה לא באה לאוזנינו. היא החווירה מאוד, ודומה כי נאלמה בתדהמתה. ואחרי כן המשיכו בשיחתן בלחש, ואנחנו עקבנו אחר מראה הפנים של האם והבת – והוא גילה הכול. והוא אישר והעיד כי אכן הצרה בעינה עומדת. כאשר פגשתי למחרת היום את הבת ובעלה, עוד חרות היה בה זכר הפגישה ההיא – באותות של פחד ודכדוך וצער ויאוש.

– אמי כמו התנכרה לי תחילה – סיפרה – לא רצתה לברכני לשלום. שוב ושוב עמדה על דעתה ותביעתה ולחצה עלי כי אפרד ממנו וכי אחזור אליה – הוסיפה בהצביעה על בעלה ובהטעימה את התיבה האחרונה – שוב ושוב חזרה על קיטרוגיה ועלילות-הדברים שכבר נלאיתי להפריכם ולהכחישם...

אחר-כך המשיך הוא, בעלה, עיניו הגדולות, נטולות הצבע והחיים, כמו קמות מחוריהן. ופניו כפני הפר, אטומות וכבדות. ודבורו חדור זעם וחימה על האם האומללה ולעג ובוז גלוי אל בעלה, אפרים ידידי, ואיום שלא נותר לו מוצא אלא ליטול שוב את גורל העניינים בידיו הוא, ולנקום את נקמתו מזו הגוזלת את אושרו. וכל אותה שעה שהיה יושב עמנו מתרפק הוא על אשתו הצעירה, הרכה, התרפקות שאין בה חן ואין בה רוך וכולה במופגן, וספק אם היא עצמה רווה מכך אושר ונחת. ואנו, עם כל רצוננו להבין גם למצב נפשו, שגם הוא נקלע לתוך מערבולת טראגית, עזותו וחוצפתו וגסותו ותקיפותו הילכה עלינו רוח רעה מעוררת חלחלה. לרגע לא שכחנו, שבעטיו – אם גם אולי שלא באשמתו הישירה – נפצעה משפחה שלמה פצעים אנושיים והיתה לבעלת-מום ואין לדעת את הצפוי לה, כשם שאין לעמוד על טיבם האמתי של יחסיו וקשריו עם רעייתו הוא, אם גם ודאות היתה בנו שהוא השכיל להביא את רעייתו הצעירה אל תחת השפעתו-שליטתו הגמורה כמעט והיא עושה את רצונו וכרוכה אחריו – ואין השיקול שלה כבת להורים חשוב בעיניה לעומת השיקול שלה כאשת איש.

ואכן, דומה כי בה, בבת, נתמזגה ונתגלמה החידה האפופה תעלומה גדולה של ההתרחשות אשר לא ראינו לה פיתרון. היא היתה בעינינו בחזקת ציר עליו סובבת העלילה כולה, בריח המקשר את המשפחה הרעועה אל האיש החדש שצמח לתוכה ואשר הוא עורר מורת-רוח כה חמורה בלב האם האומללה. את עמדתה וגישתה, את התנהגותה ויחסה – לא השגנו ולא סברנו, וקודם כל את זו האדישות הקשוחה. שכן, גם אם קיבלנו לצורך הניתוח את ההנחה, כי היא הכריעה בנפשה לוותר על האם ולהזדהות עם בעלה, הרי גם אז לא נפלה הכרעה זו – כך הרגשנו – תוך לבטי-נפש עמוקים ומאמצים של השתתפות האשה-האם האומללה. נתונה במעבה שתיקתה, ואין להציל מפיה דבר, כחומה אטומה לקרובים, לידידים. אכן, נאמנים דברי האם, שנוקשה היא וקשת-עורף וגם אם תיווכח בצדקת זולתה ובכישלון דרכה – לא תודה בו, ואדרבא תתקשה ותתעבה יותר ותעטה קליפה נוקשה מוצקה ותישא את חרפתה וכאבה בדומיה פנימה. פחד פחדה מאמה הדוחקת עליה, כרודפת אותו בחמת מסירותה כאז, בימי נערותה ועלמותה. והיה הפחד מהול באיבה.

ולא אחת, בעמדי פנים-אל-פנים מול נושאיה-גיבוריה של העלילה הטראגית הזאת, הנפתלת והסבוכה, השיאני יצרי להציג לפניה שאלה שמבחן אנושי גדול בה, שאין בכוחו ובזכותו של אדם להטיף לזולתו את פתרונו שהוא מתחום סמכותו המוסרית האישית, כדלקמן:

– אילו ידעת שעזיבתך את בעלך – גם בהנחה מפורשת שמצאת את אושרך עמו, - תסייע להצלתה של אמך, האם היית עושה כן? ואולם, האומנם יש אחיזה ויסוד לדברי האם? גם שאלה חמורה זו לא שאלתיה. מהתנהגותה והכרעתה לא נתבררו התשובות לשאלותי.

אפס, החיים עצמם סופם לפענח ביום מן הימים. אפשר במועד מאוחר מאוד, את התעלומה הסבוכה ולהשיב גם לשאלות שלא נשאלו. ואפשר שאין פתרונם אלא בקבר.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה