_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עוד לפולמוס החסידות

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

פורסם ב-"דבר" 21 אוקטובר 1960

 

רשמתי בכותרת: פולמוס, ואולם הנכון הוא לומר, בולמוס, לפי שמוּנח זה מבטא באמת את הרעש המנופח שעוררוּ סביב החסידוּת – חסידיה החדשים, אנשי יהדות המודאֶרנה, לרבות שמאָלניים. ולא בישראל בלבד. הנה מכריז הסופר מ. אוּנגר, למשל, ב"טאָג" הניו-יורקי, ששני מרכזים קמו לה לחסידות בימינו: אמריקה וישראל. בייחוד רבה, לדבריו, פריחתה בתל-אביב ובירושלים, שבהן מצויות חצרות ושושלות המקיימות "רַבִּיוֹת" כשָם, בגולה...

באותו עיתון עונים לו סופרים וקוראים ברוב חריפות, ומביעים ספקות בטיב האידיאליזציה החדשה של החסידות.

"החסידים האמיתיים – נאמר שם – מויליאמסבורג ומאה שערים – אין הבולמוס הזה נוגע להם כלל. הם חיים את אורח חייהם החסידי... ודוקא היהודים המודרניים הם כשיכורי הערצה. אילולא החסידות היתה היהדות יורדת לטמיון, חלילה. אילולא הרַבּיים – מה היה גורלם של היהודים הבּלים והעלובים שנרדפו על-ידי גבירים ותקיפים, לרבות הרבנים? – אך האמת היא, שהרבנים עצמם סבלו מרדיפותיהם של תקיפים".

הפיקאַנטי שבדבר, שדוקא "אגודת ישראל" בישראל (וביטאונה "המודיע") ובחוץ-לארץ, שכמעט כל הרַבִּיים והחסידים הם חבריה או אוהדיה, מנערֶת חוצנה מהניאו- רומנטיקה החסידית.

אגדה נוספת, שעניינה החסידות – והאשה, מפריך ב"פורווערטס" א. מאֶנאֶס, מטובי הוגי הדעות שמעבר לים ומתלמידי החכמים המעטים היוצרים בלשון יידיש. תחילה הוא מעיר, כי –

"רושם מוזר מעוררים המאמרים הרבים בקשר לציוּן מלאות 200 שנה לפטירת הבעש"ט. עד להופעתו – כך מספרים לנו – לא שׂררו ברחוב היהודי אלא עצבוּת ואֲפֵלָה בלבד. הרבנים תלמידי החכמים הכבידו אָכפם על המוני-העם. רחוקים היו ממנו. לא הבינו לדאגותיו, התייחסו בביטול ובוז ליהודי הפשוט. ואולם, החמוּר מכל היה – לדעתם של אנשי הרומנטיקה החסידית – השולחן ערוך. הוא המיט עלינו אסון. והנה בא הבעש"ט וגאלנו בהכבדותיו וכבליו. משָל לא היה כל עיסוקם של החסידים אלא שמחות וזמירות וריקודים וחטיפת "שיריים" משולחנותיהם של הרבַּיים...

ועוד: מטפחים יחס של ביטול ללמדן, למופלג בתורה. כאילו בקיאות וחריפות בה היו חטא. איני מאמין שסיפור על מופת שעשה רבי חשוב יותר מדף גמרא. המתנגדים ה"יבשים" לא יצרו דבר. הספרות, הציונות – יניקתן משורשי החסידות וכו' וכו'.    

ואולם, ההפתעה המוזרה ביותר היא התגלית, שהחסידות הביאה אמנציפציה לאשה היהודית ושווי זכויות מוחלט, וכך, בפירוש, כתבו אפילו חוקר כש. א. הורודצקי ("החסידות והחסידים", כרך ד') ושמואל ניגר ("מחקרים בספרות יידיש").

"ואולם, אין ספק – מטעים א. מאֶנאֶס – שמעמדה של האשה היה מכובד הרבה יותר בעולם "המִתנגדוּת". אדרבה, דוקא החסידות קיפחה את האשה".

הנה, מַרבים לכתוב אצלנו, שהחסידות הכניסה שמחה ודחקה העצבות מחיי עמנו. אך השמחה נועדה לגברים בלבד – עצבותה של האשה היתה כפוּלה ומכופלת. בשעת שמחה או צרה הולך הוא אל ה"שטיבל"[1] – והיא רתוּקה לביתה ולילדיה. והיא הנושאת במקרים רבים בעול הפרנסה והחינוך. על חייה המרים של אשת חסיד כבר הרחיבו את הדיבור רבים (יחזקאל קוטיק). ב"שטיבלאך" רבים לא היתה אפילו "עזרת נשים". נשי החסידים נהגו להתפלל בבתי מדרש של מתנגדים, או בבית-הכנסת של העיר.

לחגים היו חסידים בהמוניהם נוטשים ביתם ומשפחתם וילדיהם. מניחים אותם בבדידוּתם ובצערם – ונוסעים אל הרבי. ויש שהיו עוזבים ביתם לחודשים תמימים. גם בשבת רגילה ממעטים היו לשהות בביתם. מה שאין-כן המתנגדים, שהיו שוהים יחד עם בני משפחתם, יוצאים עמם לשוח וכו'.

ועוד מעיר מאֶנאֶס, שהשולחן ערוך, אשר אנשי הרומנטיקה הניאו-חסידית מותחים עליו ביקורת כה חריפה, אוסר לכוף גירושין על אשה שלא ילדה במשך עשר שנים. ואילו בעולמם של חסידים, שמָרותם של הרַבּיים עליהם, אירע לא אחת, שהרבי ציווה לגרש את האשה. מעמד כזה מתאר שלום אש בסיפוּרו "גט" – בחסיד שברכותיו של הרבי כי יעמיד בנים לא עמדו לו וציווה עליו לגרשה. וקִיים.

ניזהר מהַפלגוֹת – מסיים א. מאֶנאֶס – ובכלל זה מהבדותא, שהחסידות הביאה עמה אמנציפציה לאשה.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כינוי לבית כנסת קטן יחסית המשמש חסידים לתפילה, ללימוד תורה וכמקום מפגש לחברים.