_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לְיִעוּדָהּ שֶׁל הָעִיתּוֹנוּת

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(מתוך "הפועל הצעיר" – שנה 43, גליון 27, תשי"ד)

 

מאמר ראשי ב"ג'רוסלם פוסט" מאת זאב לקויר[1] דן במידת-ההשפעה של העיתונות בכלל ובישראל בפרט, בחיי המעשה והליכות החברה – והיא, לדעת הכותב, ירודה ביותר. אף שלבוש עיוני להנחותיו של המחבר, אין מסקנותיו מופשטות כלל ועיקר. ומסקנותיו, המשמשות כנראה ביטוי לדעת רבים, לא זה בלבד שנטולות-אחיזה הן – לקויות ושליליות הן.

אכן, היֹה היתה "מעצמה ששית" ולה עָצמַת השפעה בעיצוב דמות החברה, בתולדות העמים, ואחד מנשיאי ארצות הברית אף טבע את האִמרה, שהעיתונות היא האדיר בכוחות תבל זולת המיסיסיפי. אך האם יש צורך להכביר מלים, שהעיתונות, הן במזרח (שם היא כלִי-ביטוי של המדינה והמשטר) והן במערב (שם היא כפסיפס המגוּון של כלֵי-ביטוי חופשיים, עתים חופשיים מעל למידה ומחוץ לכל סייג, עתים תלויים), - הצד השווה שבה, שהיא גם פועלת ונפעלת ומביעה צרכים ומאוויים ורצונות ומגמות? האמנם אפשר לתאר קיומה של החברה בלעדיה, היש קיום למשטר והעיתונות תהיה לו נוגדת ועויינת? זכורים אמנם הימים כאשר רוב העיתונים ביבשת הגדולה שמעבר לים לא תמכו במועמדותו בבחירות לנשיאות של ההומאַניסט הדגול ונְגיד-הרוח רוזוולט; אך מכאן מסקנה הפוכה – שהם שימשו יותר ביטוי לבעליהם מאשר להמוניהם קוראיהם, לפחות במקרה דידן. וכבר הרחיב הדיבור אחד העם – בעניין עלילת הדם – שלא תמיד הדין עם הרוב... אולם רצונך לעמוד על רפיון בסיס הנחתו של הכותב, לך אל מסקנותיו בתחום הישראלי:

"כל הכותב בעיתון בארץ זו – פוסק הוא – אפילו מאמריו נושאים עליהם חתימת שדה-בוקר, ייווכח במוקדם או במאוחר, שמוגבל ההד הנענה לדבריו ותוצאתם הממשית כאפס ואין; זולת, אולי, אם המדובר הוא במעשים המיוחסים לראשי עיריות חדרה ותל-אביב, מלכת היופי, נוסח "ידיעות אחרונות", או עיסוקו של אחד חבר כנסת מטעם אגודת ישראל. עשויה אמנם העיתונות, במקרים אלה, לגרום לילות נדודי-שינה מועטים לנידונים (מחוץ למלכת היופי), אולם בסיכומו של דבר הכל יישאר בעינו. משקלה של העיתונות בארץ זו, מלבד ערכה המעורר רוגז, הוא מוגבל ביותר: עתים בידה לפגוע, אולם ברוב המקרים אין היא עוצרת כוח לעורר לפעולה חיובית, או למעשים שהם תולדה של ביקורת קונסטרוקטיבית".

סבור הכותב, שהעילה לחזיון התמוה והמדאיג נעוצה ב"רמת השכר הירודה של עובדי העיתונים". זו סיבה ראשונה במעלה. אלא יש, לעומק השגתו, לצרף עילות נוספות: העובדה שאין חברתנו חברה מלוכדתintegrated society  והעובדה, ש"מרבית ההכרעות הפוליטיות נחתכות בידי מנהיגים פוליטיים, אשר מאווייהם ודאגותיהם מנותקים לחלוטין ממאוויי הציבור ודאגותיו (!)". כ"הוכחה" מובהקת לכך מעלה הוא את משבר-הממשלה האחרון שעורר, לדבריו, אדישות וציניות בציבור.

לא נאריך ורק זאת נאמר: מאמר זה, שרק קטעים אחדים ממנו הבאנו בזה, לוקה ברפיון רוחני ובשטחיות מעליבה ובסתירה פנימית במידה שספק אם יש צורך להפריכה, אף שחובה לשָׁללָהּ בתכלית. מאליה עולה השאלה: האמנם כה ירוד ציבור הקוראים  בעיתונות העברית בארץ הזאת, נטול ערכים ומושגים, הבחנה ואחריות? האמנם אין לו השפעה בעיצוב פני עיתוֹנוּתו, לחם חוקו, והאם עיתונותו (כמנהִיגיו) מנותקת ממאווייו ומצרכיו? אתמהה.

גם מר משה קרן עומד במאמר נרחב ב"הארץ" על השלילה שבעיתונות, ומכלל הלאו שלו נשמע ההן, היינו משאת נפשו לעיתונות אשר... האובייקטיביות הצרופה נר לרגליה. והיא תפיסה שאין לה אחיזה לא בישראל ולא בעמים. לא בעיתונות ולא בספרות ולא באמנות. אהה, כי ידענו אובייקטיביות שרחוקה היא ממשמעות כינויה כרחוק מזרח ממערב! מָשָל אין שאיפות ומגמות, מעמדות ושכבות, גילויי התפרקות ואחריות, שררה ועושק, שִׁפלות וחלוציות.

"אידיאל נעלה" הוא המצטייר לעיני רוחו של הכותב: עיתון שהוא בחזקת "תיבת דואר" וכל הרוצה בא ומשלשל לתוכו... אין סייגים ואין הגבלות. "חופש" מוחלט. חזונם של קרופוטקין ובאַקונין[2] בלבוש ליבראלי-אזרחי... ועיקר שליחותו של העיתון - שליחות המודיעין, ללא זיקה וגישה, ללא נקיטת עמדה ויחס. אכן, ספק רב אם אמנם מקיימת האכסניה בה פורסמו הדברים את יסודות התפיסה אשר המחבר מטיף לה. אך דבר אחד נעלה מכל ספק: ה"אובייקטיביזמוס המהולל" אין לו שחר, אִצטלא צבעונית-מושכת היא המכסה על מערומיו השקופים של הרצון לפרק את היריב – את העיתון נושא האידיאה והלוחם לה, הטורח לנַגֵד את דעת הקהל ולחנכו (ולא רק להסתגל אליו) – מכלי נשקו, מייעוּדו. בימים רחוקים מאוד, לפני היות המלה המודפסת עלי אדמות, חקקו נביאי ישראל לעד את המגמתיות המפורשת, הלוחמת והמחנכת – נגד השיעבוד והעושק, השררה והמרמה. ולא הם בלבד. וארוכים הדברים.

במלאת ארבעים שנה לבמת הפועלים הראשונה בארץ עשה יצחק לוּפְבַּן[3], שנון-העט וצלול-הדעת, את חשבונה של העיתונות העברית מראשיתה – אשר "לא קדמו לה בִּרכֵי-מולדת וחסרה לה יִקְהַת האֵם", שנועדה לשעשועי-תרבות בשביל משכילים, קוראים וכותבים כאחד, אף ששמרה על גחלת הלשון והיעוּד, אך שורשיה שלחה באויר: "הדור", "הצופה", "המעורר", "השילוח" – לְשׁדָהּ החיוני-הממשי של מולדת לא היה בהם. והנה בא "הפועל הצעיר" ועמו החרדה – ל"אומה המדדה בעיניים עצומות לקראת כיליונה". לא רק עלים מעל – גם שורשים, מקורות-יניקה. מי לא קם עליו? פרישמן ואחד העם, חובבי ציון באודיסה (פרשת ברנר) וי.ד. אייזנשטיין בניו-יורק (ב"אוצר ישראל" נמצא "הפועל הצעיר" בערך "מסית"), פרט לאחד, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שלא התעלם. והיתה הבמה, במרוצת הימים,  כמנוף שלכאורה אינו אלא כלונס עץ או מוט ברזל, אך כוח-תנופה עצום אצור בו. כי "היה הכרח להבקיע, לערער ולנתוץ את חומת ההנחות האלו (האזרחיות, הליברליות המופשטות בכוח רעיון ההגמוניה של העבודה והעובדים כדרך המלך לתקומה ולתחייה ולבניין), שהיתה מוצקה מאוד, משום שהלמה במידה רבה מאוד את האינטרסים של נותני העבודה, ואת עצלות הלב והמחשבה ביישוב ובעם". והיה צורך לו, לבכור עיתוני הפועלים, במאמץ אינטלקטואלי, במאמץ חלוצי, במאמץ של התמדה, כדי לעמוד במערכה – בכושר הביקורת והביקורת העצמית וגם להפליא עצה ולגלות את "הדיסציפלינה המחשבתית המלווה כל יצירה אמיתית וכל מעשה קונסטרוקטיבי רציני". הסכת ושמע, הקורא, הדברים החצובים – כמו מסלע:

"מראשיתו ובמרוצת כל השנים לא היה זה עיתון לאינפורמציה אלא במה להארת דברים, לבחינתם ולביקורתם, לויכוח ולמלחמה עליהם או נגדם. החל מן המאמר הראשי עד ה'קורספונדנציה' הקטנה, היו אלה מעין מערכת זרקורים שהכניסו לתוך מעגל של אור מבהיר את שאלות היום ואת שאלות-הנצח של הציונות... היה זה שליח נאמן מאוד אשר לא סיבב בכחש של מלים ריקות אלא עורר, חינך, הפיח ברֶמֶץ אשר כיסה על הגחלת הלוחשת של כמיהה למולדת ולחירות האומה, הפך את הגחלת ללהבה, הקים תנועה וליווה את התנועה במצפן מכוון וברוח מוסרית, תרבותית ואנושית על דרכה המהימנת של ההגשמה העצמית... לא הרצון להיות פופולארי, לדבר אל יצר לבו של הרחוב, אלא הרצון להיות אמיתי ולחנך את הקורא ואת התנועה להכרת האמת, לחירות המחשבה, לתבונה ולשיקול דעת רציני ולאחריות – ולחנך מחנות של חלוצים – היתה מגמתו של עיתון זה כל השנים".

האם לא לזמננו נאמרו הדברים האלה, כלפי המשך יעוּדו של העיתון הישראלי, הדברים שכוחם לא תש ואמִתם חקוקה בחיי הארץ הזאת? ראוי שכל עיתון בישראל יתנם אל לבו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הסטוריון ועתונאי יליד גרמניה - 1921

[2]  מיכאיל א. באקונין (1876-1814) הוגה דעות מדיני, מהפכן ואנרכיסט רוסי

    פיוטר א. קרופוטקין (1921-1842) ממשיך דרכו של באקונין בתנועה האנרכיסטית הקומוניסטית ברוסיה

[3] 1848-1888 – פוליטיקאי ופובליציסט ישראלי. מ-1923 ועד מותו היה עורך "הפועל הצעיר", ראשון עיתוני הפועלים בא"י, חריף לשון ואופוזיציונר לקו האקטיביסטי המרכזי משל מפא