_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הצלע והחרוז

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הדבר היה בשכבר הימים.

היו ימים והשמש האירה יותר, והלבנה היתה בהירה יותר.   אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.

היו ימים ואש ומים דבקו יחדיו, אור וחושך חבקו יחדיו.   אבל הדבר היה לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.

היו עתים וימים לא כלו, ולילות לא חלו, חוחים לא עלו ושושנים לא בלו; והחיים והמוות שממו יחדיו.   אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.

אז לא היה עוד איש ולא היה עוד דבר מלבד אלהים ומלבד המלאכים אשר ברא לו לצחק בם, ומלבד השמים אשר ברא להיות למעון למלאכיו ההם.

ויחלו המלאכים להתאונן באזני אלהים לאמר: "עוגמים אנחנו, אבינו-מחוללנו, בודדים אנחנו עד למרות נפש.   שעשע נא כמעט, כי אתה תוכל."

ואלהים אהב את מלאכיו אלה מאד, ויהי סולח להם כל הרהבים.   ויהי עושה להם כל בקשה.  אמנם תמימים וענווים היו המלאכים מאד, ואלהים אהב את כל תמים ואת כל ענו.

ויען אלהים אותם ויאמר: "טוב אפוא, הנני ואערוך לכם שיר, ואתם תשירו אותו במקהלה."

ויהיו המלאכים עליזים, ויענו ויאמרו: "רצונך קודש ופעלך קודש קודשים.   ערוך את שירך, ואנחנו נכונים כולנו לשיר."

ויערוך אלהים את הצלע הראשונה לשירו – ויצא האור מתוך החושך.   ויחושו המלאכים פתאום אור גדול מסביב.   הכל בהיר,  בכול אור זרוע ולכול צורה.   ומרחוק-מרחוק מתנוצצת חשרת-מים, המכה גלים קטנים.   והגלים כמו ירמזון, יקרצון, ויהיו כנותנים קולם בשחוק.   אכן מה יפה ומה נהדר המראה.

וישקשקו המלאכים בכנפיהם ויקראו קול גדול: "הללויה."

ויערוך אלהים את הצלע השניה – ותיבדל היבשה ותתרומם מתחת למים, ותהי ככלה צנועה המתעוררת מתנומתה ונכלמת ממערומיה, ותשאר חצייה מתחת למים ובחצייה עלתה ותתעטף בשמלה ירוקה.

וכאשר ערך את הצלע השלישית והרביעית – ויצא שמש בהיר ולבנה חיוורת עם בניה הכוכבים.

ויחלו הימים לרדוף את הלילות, והלילות הנכלמים ברחו מפני הימים, והכוכבים מביטים מגבוה וקורצים איש אל רעהו. 

וייטב הדבר מאוד בעיני המלאכים ויקראו: "הללויה, הללויה."

ובצלע החמישית יצאו צפרי-זמר על פני רקיע השמים ודגי-זהב במים.   ותהיה תנועה בכול.   ויראו המלאכים את תנועת-החיים הראשונה על האדמה וישמעו את קול החי הראשון תחת השמים.

וכערוך אלהים את הצלע הששית – ותקם כל ממלכת החי, מן הראם המקרין ועד התולעת הזוחלת, ובסוף הצלע נראה "אדם-האיש," וקומה לו והולך על שתים וחושב ומדבר.   אך יצוא יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.

"הלל, הלל ושבח למשורר הגדול," צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, "אכן שווה השיר את שם משוררו."

"אבל איך נשיר את שירך אב קדוש, וחרוזים אין לו? ערוך נא לכל-המעט חרוז אחד לצלע האחרונה."

ויברא לאדם את האשה.

וכאשר אך יצאה הבריאה הזאת ותשא עיניה השמימה – ויברחו העבים מעל פני השמים.

וכאשר נתנה קולה בשחוק – ויאדימו הערבים הצנועים מבושת.

וכאשר פצחה פה ותדבר דבר – ותחרש התולדה, וקולה התגלגל מקצה תבל ועד קצה תבל כפעמון זהב על יריעת משי.

ויצא רוח זֶפיר[1] וירם את תלתלי שער הזהב אשר לה מעל ערפה, למען הראות לשמש צוואר בהיר פי שנים מאור הירח אשר לו. 

והלילה חסה עינו לפזר עונג רב כזה ביום אחד, וימהר להסתירה תחת כנפו מעין רואים.

ולב האדם החל לדפוק יחד עם דפקי לב האשה, דפוק ודפוק.

והמלאכים בראותם את הבריאה הזאת, ויִמַסוּ כמעט מעונג וגיל; "אכן הנה זה חרוז," קראו איש לאחיר כולם, "אכן הנה זה חרוז.   עתה צא וחשוב, איזו הצלע ואיזה החרוז?"

בימים ההם וכל דבר על פני האדמה היה עוד על מקומו ועל מכונו, לא היה דבר חסר ולא יָתֵר.   וגם הרוח העובר על פני הארץ עוד ירא ועוד חרד פן יניע כמעט דבר מעל מקומו ויקלקל את המידה ושיחת את הסדר הנכון.

ותצא האשה לשוח, ותרא על אחד העצים קן יונים,  ותבוא תאווה בלבה לקחת את היונה ולהביט עליה, ותשלח את ידה ותקח את היונה.

ויחרדו האפרוחים ויהמו מאד לאמם, אשר לוּקחה מהם.   והם האמולה התפרפרה ותהגה לאפרוחיה.

אז שמעו השמים את האנחה הראשונה על האדמה.   ויתקלקל הסדר בבריאה, ותתהפכנה אז יונים רבות לנחשים, והארץ נחלקה לשנים, מחצית היתה גן-עדן ומחציתה גיא-תופת.

ויהפכו גם המלאכים אשר על המחצית השניה ויהיו לשדים ולרוחות בתופת.

אז החלה האדמה להוציא שושנים וקוצים מעורבים גם יחד.

ויתאספו המלאכים מסביב לאשה להתענג על הוד יפיה ופלאי הדרה.   ובין המלאכים נדחקו גם רוחות התופת: קנאה, עצלה ומריבה.   והקנאה הנה שבה זה עתה מגיא-התופת ובידה אחזה גחלים לוחשות להשתעשע בהן.

הביטו המלאכים, הביטו גם הרוחות, ולא שבעו עיניהן, עד כי פגעו בה בעין-הרע.   וכאשר פגעו בה בעין-הרע, כן פערה פיה ותפהק.

ומאז והלאה לא סר עוד הפיהוק ממנה עד היום הזה.   ועל-כן יש אשר תשיח אשה עם רעותיה ותנוד לשברה או תשמח בשמחתה, ופתאום תפער פה ותפהק מתוך דמעות או מתוך גיל.

וכאשר פערה פה ותפהק, כן חדרו אל קרבה בנות-התופת: קנאה, עצְלה ומריבה.   והגחלים הלוחשות החלו להתלקח בה, ותחש האשה צמאון נורא, אשר לא ישתוק במי גשם ואשר מימי האוקינוס לא יכבוהו.

ותצא האשה היערה, ותרא תולעת-משי תחת אחד מעצי התות, והיא עטופה ארג משי.   וקנאה אשר חדרה אל תוך לבה, לוחשת לאשה לאמר: "ראי, הנה עטופה בריה קלה ודלה זאת שמלת משי טהור, ולא כמוך עניה-ערומה."

ותשב האשה אל אדם ותחל להאנח ולבכות: "הן קלה אני בעיניך גם מתולעת נמאסה.  הנה עטופה התולעת משי, ואני, אויה, עניה-ערומה.   ואתה עודך מתהלל כי אהוב תאהבני, ו'חרוזי' תקראני.   לא, לא אאמין בך, על אילת השחר בשמים אתה עוגב.   כבר ראיתיך קורץ אליה עין."

ומריבה לוחשת בקרב לבה: "הרימי קול, הגדילי את קולך יותר ויותר, אל תיראי.   והיתה אחריתו כי יכנע."

ואדם האומלל עמד נבהל ומשתומם לשמוע פתאום דברים כאלה מפי חרוזו ולא יכול נשוא את אנחותיה, החודרות אל הלב ודוקרות בו כּמדקרות, ויטפס ויעל על עץ-תאנה גובה מכל העצים, ובעלותו נפל פעמים ארצה, והיא לא חדלה מבכות ומהאנח, ורק בפעם השלישית הצליח ויעל ויקח מן העלים אשר בראש הכותרת[2]  וירד ויתפור לאשה שמלה ירוקה וילבישנה.   אז נחה האשה מרוגזה.   ומאז והלאה החלו עצי התאנה להמעיט את פריים ולהרבות את עליהם למען הכן כסות למערומי האשה.

ביום השני יצאה האשה לשוח על שפת הנהר, ותרא עלוקה שוכבת ומתהפכת מצד על צד.

והאשה שאלה את פי העלוקה: "מי את בריה קטנה?"

והעלוקה ענתה ותאמר: "אני עלוקה בת אצילים."

האשה הוסיפה ותשאל: "בת אצילים? מה זאת בת אצילים?"

והעלוקה ענתה ותאמר: "אני אינני אוכלת עשב מן השדה כמוך, כי אם שותה אני דם חם.   כי כן ישתו כל אצילי ארץ."

ותשב האשה אל אדם ותחל לבכות ולהאנח: "ראה איך נקלותי בעיניך.   אצילי ארץ שותים דם חם.   ואתה תלעיטני רק מן העשב ומירק הדשא."

והאדם חפץ לענות דבר, ואולם אנחותיה עלו באזניו ותדקורנה אותן, ולא יכול נשוא.   אז לקח מי באר וישם בהם עשב אשר עין אדום לו, והיה למים ההם מראה דם, ויחם את המים האדומים נגד השמש, ויתן לאשתו לשתות דם חם.

ותהי זאת הפעם הראשונה, אשר החל האדם ללמד את לשונו לכזב, לרמות את אשתו ולסובב אותה בכחש.

וביום השלישי יצאה האשה לשוח בשדה ותרא חמור ופרסות נוצצות על רגליו.   ותקנא בו האשה ותאמר: "אנא, חמור חכם, תנה לי את נעליך אשר על רגליך.   הן יכול אתה ללכת יחף, ואני, הה, מה אוויתי לנעול נעלים כאלה על רגלי."

אבל החמור ענה לה: "אמנם אמת דיברת, כי חכם אני, אבל את נעלי חינם לא אתן לך.   הן ראה תראי, כי חנני אלהים בכול: שכל רב, יופי יותר מרב, ועל נועם קולי שירים ישוררו.   אך באחת אני עלוב: זנבי דל משער וגם קצר.   אם תתני לי את תלתלי שער ראשך למלאת בם את חסרוני, אתן לך את נעלי בירושה אחרי מותי."

ואולם האשה התקצפה ותקרא: "אך רע לב וגם כסיל אתה, כי לא תדע לנהוג כבוד באשה."

ותוסף ללכת ותחל לבקש מתנות מכל עובר.   מן התוכי לקחה מעט נוצות, מרעמת הסוס מרטה מעט שער, מפי שנהב ישֵׁן גנבה את שינו, ואת כל אלה שמה בראשה ומתחת לצווארה ועל שכמה ובכל אשר יכלה ותשב הביתה.

ובשובה ותרא דובה חופרת חור באדמה ומכסתו בסבכים.

והאשה השתוקקה לדעת את המעשה.   ותקרא: "מה את עושה, דובה?"

והדובה ענתה: "מיטה אני מציעה לי לישון את שנתי ששת ירחים."

והאשה קראה ותשאל: "האם ששת ירחים את ישנה?"

והדובה ענתה: "כן, מבנות האפרתים אני.   גם כל האפרתים ישנים יותר מאשר הם ערים."

"מה טוב, מה נעים!" לוחשת העצְלה לאשה בקרב.

שמעה האשה ותשב הביתה ותציע לה מיטה ותצנח עליה ותרא: "הס! חפצה אני לישון שנתי ששת ירחים כבת אפרתים."

ובעת ההיא באו המלאכים לשיר את שיר אלהים – וישתאו פתאום מאד ויתמהו איש אל רעהו כי החרוז לא יחרוז עוד, ויבינו כי ידי רוחות-התופת היו בדבר.

והמה ידעו כי רוחות-התופת יראים ממראה פשתה ואינם יכולים לעמוד בפני ריחה, ויקחו חבילות אניצי-פשתן ויגרשו את הרוחות מתוך האשה, וגם נתנו בידה פלך וכישור להבריח את הרוחות בשובן אליה.

ולמען רפא את המכות אשר העלו לה גחלי התופת, ציוו עליה לסגור את עיניה שלושה ימים, ואחרי כן תפקחן ותביט על בעלה ארבעה ימים.

ולבעבור לא תמצאנה הרוחות עוד הפעם נתיבות אל לבה ציוו עליה לבלתי לבוש עדיים ובגדי-יקר ולבלתי הרים את קולה על אישה, לבעבור לא תכרנה אותה הרוחות לא בבגדיה ולא בקולה.

וימים רבים אחרי-כן, כאשר החלו מלאכי אלהים לבקר לפעמים בבית אנשים ולהיראות לעיניהם, ואמר מלאך אל רעהו: "היה זהיר, הבית אשר אתה שומע בו את האשה מרימה קולה על קול בעלה, אל תבוא שמה."

והדבר הזה היה בשכבר הימים.

היו ימים והאנשים דיברו אמת, והנשים לא אהבו שקר; רוחות-התופת לא עלו על הארץ, ובני האדם לא ירדו שאולה.   אז לא היו המלאכים יכולים להכיר בין הצלע וחרוזו – אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים...

יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.

"הלל, הלל ושבח למשורר הגדול," צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, "אכן שווה השיר את שם משוררו." יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.

"הלל, הלל ושבח למשורר הגדול," צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, "אכן שווה השיר את שם משוררו."

"הלל, הלל ושבח למשורר הגדול," צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, "אכן שווה השיר את שם משוררו."

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  רוח קלה

[2]  הצמרת