_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על שום מה?

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

המורה הצעיר יצחק פיינברג מצא בחניכתו הצעירה פרי חדש, שהוא חייב לברך עליו "שהחיינו."  מיום שהוא משמש בהוראה לשעות, זאת לו הפעם הראשונה לתת לקח בעברית לבת-ישראל.

והנערה, צביה גרינברג, היא באמת נערה מצויינת, אינה דומה כלל לשאר הבנות.  שוקקת היא לדעת, ממעטת בדיבורים ומרבה לשמוע.  וכבור סיד אינה מאבדת משמועתה כלום.

על השכר התנה עמו אביה, אך על פרטי הלימודים התנתה החניכה גופה.  אחר שעמדה לפניו בבחינה כוללת וקצרה, מצא שהיא יודעת שפת-עבר ידיעה הגונה.

קצת בקיאה בספרות הילדות, אף-על-פי שלערך שנותיה והתפתחות גופה כבר רחוקה היא מתקופת הילדות.  חושבת היא לפעמים מחשבות רציניות באופן מיוחד לה.

מרצון טוב מוותר עכשיו פיינברג על דעתו, שהיתה קבועה אצלו.  מחלוקת יש לו תמיד על סופרי הילדות, שהם מכניסים לפעמים בסיפוריהם עניינים רצינים, אם כי בהצעה ילדותית.  טוען היה, שזהו בלתי מובן לקוראים הקטנים, ובאופן היותר רצוי, אם עלה בידי הסופר להבליע את הענינים בנעימות ההצעה, היופי והשידול הילדותי, עד שאין הילד מרגיש בהם, הרי הלכה עבודתו לאיבוד.

עכשיו הוא רואה, שזה אינו הולך לאיבוד.  אדרבה, עניינים אלה נכנסים ללב הצעיר בלי הכרה, מתחממים שם וגומלים, וכשהם יוצאים אחר-כך בזמנם, הם יוצאים באופן מקורי.

"ובכן, מ-ל גרינברג," התקשה המורה הצעיר, "מה המה הלקחים שאת מקווה לקחת מפי?"

זו היתה אצלו שאלה כהוגן;  מפני שבין תלמידיו הוא יודע, מכיוון שהם מניעים לפרק של ידיעה כזו, הם פוסקים ויוצאים לעולמם.

ומדמואזל גרינברג מעקמת את החוטם העברי, שזבד בו הקדוש-ברוך-הוא את פניה היפים, משלשלת עפעפיים על עינים דובדבניות וצל של דחיה עובר על פניה.  אין היא אוהבת שיקראו לה מ-ל.

"שמי צביה גרינברג," היא מודיעה לו שנית, "חפצה אני ללמוד נ"ך במקורו ועל-בוריו וגם לקרוא בספרות עברית לפני מורה."

פרי חדש הוא זה לו.  "שהחיינו" הוא מברך עליה.

והתחיל לומד עמה.  והיא אינה מסתפקת בפירוש-המלות ובהמשך הפסוקים.  מתאמצת היא לקלוט את רוח הנביאים.

קרקע פורה מצא בה, וחשב מחשבה לעשותה תלמידתו.

ציוני רוחני היה פיינברג.  הקדיש לה שעות יתירות וטיולי-ערב, וביאר לפניה פרשת הציונות הרוחנית לכל פרטיה.

והיא קולטת את תורתו ומוציאה אותה באופן מקורי.

ויש שהם מתאחרים בטיוליהם, שקיעת החמה מוציאה אותם והלבנה שבאמצע הרקיע מכניסה אותם.  ויש שהם מרחיקים הרבה מן העיר.  שוכחים הם בשיחותיהם את המקום המצוי.  הם מטיילים בכרמל, בשרון, בין הרי הלבנון, בין קולוניות פוריות.

ופעמים שלאור הלבנה עיניו שוקעות בה ולבו מגיד לו, שהיא יפה כשולמית בשעתה.  ונזכר הוא שהיא עלמה והוא גבר.  והרהורים מזעזעים נדחקים ועולים במוחו.

שיחתם נפסקת פתאום.  הוא מסתכל בה.  היא אינה עומדת בפני מבטו וכובשת פניה בקרקע.

ואז מתחיל לבו נוקף אותו:  היא תמה, זכה כמלאך אלהי הצבאות.  ואני?  אילו ידעה היא את מחשבותי...

נכלם בפני עצמו, והשתדל להאמין, שרגשותיו אלה הם רגשי אהבה מופשטה, אהבת-אחים.  יהי רצון כאילו זה זכר.  והרי שיחותיהם באמת אינן דומות כלל לאלו שמשיחים עם נערה.

והאמין בדבר.

ואהבה זו התגברה בלבו יותר ויותר.  היו ימים שהשמים כאילו התכוונו להרעימם ושפכו גשמים מרובים.  השעה לא היתה כשרה לטיולים.  בלילות אלו הצטער בנדודי-ליל וסר ממנו תיאבון לאכילה.

ופעם אחת טיילו בשדות.  הערב היה ערב של קיץ, והלבנה בוששה לצאת.  נקל היה לו בחושך להאמין בטהרת אהבתו.  אחרי שלא ראה את פניה.  הוא דיבר לפניה בציונות הרוחנית, בטהרתה וקדושתה, שאין בה אף צל-צלה של פניה זרה וגשמית, אחרי שזוהי עבודה כולה לעתיד רחוק, בשביל דור שאין לנו אליו נגיעה קרובה.

"זוהי עבודה מתוך מסירות נפש."

"עבודה שיש בה קרבנות גדולים.  קרבן של כל היהודים המצויים בשביל יהדות שבעתיד."

והיא התלהבה והסכימה לדבריו.

ומתוך רגש לחץ את ידה בחושך.

ומתוך רגש ענתה לו בשתי לחיצות.

עלה על מוחו ענן כבד.  הרגיש בעצמו, שהוא גבר והיא עלמה.

לבו התחיל נוקף אותו ורגשות חדשים העיקו עליו.  דיבורים חדשים צורבים על לשונו.

חפץ היה לאמור לה דבר חדש, שהוא אוהב אותה במין אהבה מצויינה.  אלא שירא שמא טועה הוא בה.  שמא טהורה היא כמלאך-אלהים, ואז הרי יאבד הכל.  היא תתרחק ממנו לגמרי.

משל ברוחו וחזרו לביתם.

ואותו הלילה לא טעם טעם שינה.  מהרהר היה בדבר:  אפשר שהיא אינה רחוקה כל-כך ממנו?  אבל אביה, כלום יסכים?  הוא מורה עני והלז אדם אמיד.

ואפשר, אדרבה, אביה הוא אדם הדיוט, מאמין הרבה בבתו, מכבד אותה בדרך-ארץ של הדיוטים.  אפשר שלא יתנגד.

וגמר בדעתו למחר להתגבר על חולשתו להגיד לה את המלה החדשה.

ולמחר טיילו, טיילו ודיברו על טהרת הציונות, ופתח את פיו להוציא רגשותיו, אלא שלשונו נסתבכה בפיו.  הודה אמנם בפניה, שאוהב הוא אותה, אלא שחטף והקדיש את אהבתו בקדושת אהבת-אחים.

אהבה בלי פניה.  כזו של הציונות.

והיא האמינה לו, וביארה לעצמה, שבודאי גם רגשותיה והתלהבותה אליו לפרקים נראה להיות מעין אהבה זו.

התחיל משתדל יותר להאמין בעצמו ובטהרת אהבתו.  צביה היא אצלו מלאך, כרוב נשמה.  חילול-קודש הוא אצלו שמחשבה זרה תגע בה.

וכך עברו חדשים, כלו ימי הטיול והחורף בא והניס את המטיילים לתוך הבתים.  והלילות הארוכים לאור המנורה, לעיני הורים, היו מסוגלים יותר לאהבת-אחים מאשר לאהבה פגולה.

ועבר החורף ובא האביב, והציפרים חגים חג אהבה לעיני השמש על עפאי העצים.  והאביב אוחז בבלוריתם של טיילים וטיילות צעירות ומושכם בין אותם האפיריונים הרעננים ומעניש אותם בצער-געגועים וצריבות-אהבה לעיני החוגגים.

עלה על לב פיינברג להקדיש את הימים הללו ללימוד "שיר השירים."

שמח הוא בדבר שמכיון שאהבתו אהבת-אחים יכול הוא לבאר לה את המקומות הסתומים בביאור גלוי, בלי שום בושה.  הרי תורה היא וללימוד היא צריכה.  כלום יש לך אח, שמתבייש מפני אחות?

ונושא השיחות שבטיולים הוא עכשיו, נועם השפה העברית והשירה שבה.

"אתי מלבנון כלה...  מראש אמנה, שניר, חרמון."

אין אתה יכול להכריע איזו ממיני האהבה חשובה יותר אצל אוהב זה, אהבת הארץ או אהבתו לפרידתו?  דומה לך שאחת מבארת את חברתה ושאין אפשרות לזו בלי זו.

ואהבתו לטבע, לשדה, לחיים?  "שניר כעדר הקצובות...  כחוט השני שפתותיך...  כפלח הרמון...  תאמי צביה... שושנים...  תימרות עשן מקוטרת מור."

"מבינה את זאת?  לפעמים, כשאני רואה, למשל, אותך מרחוק, נדמה לי שאת יוצאת ומתגלמת מתוך ענן עשן."

"וכמה נוגעים כאן הצניעות העברית עם הביטוי הפרימיטיבי, הגלוי, התמימי, הברור."

"כיצד?"

"הרי:  'גן נעול...'  'כמגדל דוד צוארך...' 'תלוי עליו כל שלטי הגבורים...' 'גן נעול, מעיין חתום...' ו'נוזלים...'  דוקא מן לבנון!  שלחיך פרדס של ראש בשמים...  זוהי שפה צנועה, שאין בה, לכאורה, אלא צוואר, שתלויים עליו שלטי גבורים, עפרים, תאמי צביה, גן, מעיין, רמונים.  אבל האוהב הטבעוני מבטא בה את הרגעים, החזיונות המזעזעים ביותר, שמוצא בפרידתו."

"ו'התאנה חנטה פגיה.' אותה התאנה שנתנה את המלבוש הראשון לאשה הראשונה."

צביה מעמידה עליו עינים זיקניות מתוך חיוך של סקרנות.  נפגשת בשתי עיני גבר בוערות באש כבושה.  דומה, ששתי נפשות מפרכסות מתוך שתי זוגות-עיניים להתחבק, להתנשק.  אלא שהן אסורות לגופות רשלניות וכבדות.

אחר כך שוקעים מבטי צביה לקרקע, מה שהוא אצלו סימן מובהק, שהרגישה בדברים הצפונים ונוח לו.

ועד כמה ידע טבעוני זה להבחין בזעזועים קלים שבקלים.  עד כמה חקוקים בזכרונו זעזועי עפרים ותאמי צביה, כשהם רותתים בבוקר בקרירות הטל.  או כשהם נראים מרחוק קופצים מתל אל תל או כשהם רועים בשושנים ומנענעים בראשיהם.

שוב מעמידה היא עליו עיניים זיקניות.  ושוב שוקעים מבטיה בקרקע, ושוב דופק לבו מרחשי אהבה-טהורה, ונוח לו.

והטיולים נעימים עליהם, והשיחות מלאות נועם-סוד.  הוא סיגל לעצמו סגנון מיוחד לבטא את הכול בגלוי ובנוסח של מורה באופן שהצניעות לא תיפגם, והלב ירגיש בכל זאת זעזועים וצריבות נעימות.

מאושר הוא בהכרתו, שהוא מדבר עמה בכל מיני עניינים באופן גלוי, בלי שום בושה, לא מצדו ולא מצדה, ממש כאח עם אחות.  מתגאה הוא באהבתו בחום שהוא מרגיש אז בלבו.

גברותו בוערת וכלה בחום אהבה-טהורה.

ופעם נכנס לחדרה בלי דפיקה על הפתח, ומצא אותה חשופת-זרועות וגלוית-חזה והיא לא נזדעזעה כל-כך ולא נחפזה, אלא לקחה ולבשה במנוחה את מעילונה.

זו היתה אצלו תעודה מאתה על יחוסו אליה, שאינו אלא יחוס אח לאחות.

והרבה נחת היה לו מזה.  והרבה-הרבה הרהר בדבר.

הוסיף, להם הקדוש-ברוך-הוא פנים חדשות:  מכיר חדש, כדי להציל את הנאהבים מבטלה ושעמום שבתדירות.

זה היה הצעיר שמואל זוסמן, מורה עברי, שסר לכאן למצוא פרנסה בהוראה, והתוודע אל הזוג.

זרם של רעננות הכניס זה בשיחות הטיולים, מפני שהוא אוגנדי אדוק.  מתלקחים ביניהם ויכוחים, פעם עם פיינברג, פעם עם צביה.  שמחים הם הנאהבים בויכוחיהם, מפני שעד עכשיו לא היתה להם שעת-כושר לברר לעצמם את גודל אהבתם לארץ האבות, שהרי שניהם היו בדעה אחת.  כל אהבתם לארץ-ישראל התבטאה אצלם ברעיון קומפלימנטים, "חמדת לבתי, משאת נפשי."  הוא חזה את הכרמל כעין ראש נערה יפה ואהובה, ואת מגדל דוד כצוואר של שיש על חזה רחב, יורד ומתרומם, ואת העמקים כחמוקים, ואת ההרים כבליטות יפות, ואת המעיינות המסתתרים בין מגדלות מרקחים כסוד כל נועם וחשקת החיים.  והיא חזתה ערוגת הבושם כלחיי צעיר המעלות פיקוס, ויער עם הנץ החמה כקווצות פז, ויונים כיענים רוחצות בירדן, וגלילות הארץ כגלילי זהב.  הכול בלי שום הערה של ביקורת.  יכול היה כל זה להפיק את חינו, אלמלא שבא אוגנדי זה בוויכוחיו ועורר ענין רב בשיחות.

והצעיר זוסמן נראה להם גס יותר מדי בכל השקפותיו, וזה שהרבה להם עונג ונחת-רוח.  אין הם יכולים שלא להכיר את יתרונם ועדיפותם עליו.

אומר אתה לו, שהיהדות קודמת במעלה ליהודים, ומוחו אינו תופס את הדברים.

טוען אתה אליו:  דור העתיד – והוא מסתכל בך ואומר, שהדור הקיים הם האבות של הדור העתיד.

ובאים הם לכלל כעס, וקוראים עליו "איצטומכא."

והוא מחייך חיוך יפה ומספר, שפעם אחת התקשה פילוסוף אחד באיזה רעיון נשגב ולא יכול להוציאו עד שמילא מקודם את תביעות האיצטומכא.

והמה רבים, מתווכחים ונפרדים, שמחים ורצויים זה לזה.

קרה פעם, שהעלמה גרינברג לא השתתפה בטיול.  הלכו שני המורים הצעירים זה בצד זה והתגלגלה שיחתם על ענין אהבה-טהורה.

הניע עליו זוסמן ידו.

"כיצד, אינך מאמין באפשרות אהבה-טהורה?"

"בין צעיר וצעירה?  ומעיקרו של דבר?  לא."

"הרי הנסיון..."

"ניחא, ניחא.  אותם הנסיונות שאתה יודע, ודאי שתחילתם היה יחוס מיני, אלא שעמדו הנאהבים וכיחשו בעצמם לשם איזו נטיה, עד שהורגלו בדבר.  ולמאי יש בני-אדם, שמטילים מום בעצמם."

"הרי אתה גס יותר מדי וחפץ אתה למוד את הכל באמה שלך.  יודע אני צעיר וצעירה שמקושרים באהבה-טהורה, רוחנית כל-כך, עד...  עד שהיא אינה מתביישת להיראות לפניו...  שלא בנימוס, נו, ממש, כמו לפני אח."

"זה סימן רע לאותו האהוב."

"כיצד?"

"צריך אתה להבין קודם-כול, מהו רגש זה של בושה."

"ולדעתך?"

"רגש הבושה הוא הצד התחתון של רגש הכבוד."

"כביכול, תאוריה.  באר את דבריך."

"כל אדם מכיר את עצמו כמו שהוא, אבל בדימיונו יש לו איזה ציור של בריאה כמו שהיא צריכה להיות, ציור של שלימות.  חפץ אדם להיות תופס מקום בכל הלבבות, כך הוא טבעו, להשתרע.  לפיכך משתדל כל אדם להיראות לפניך לא כמו שהוא, אלא כפי ציורו שבמוחו."

"כדי למצוא חן בעיני?"

"כשציורו במוחו אינו בהיר וקבוע לו כל-כך, כפי רצונך, ובלבד שיתפוס מקום בלבד.  ואלא כשהוא בעל-רצון וצורה קבועה, הוא מתראה לפניך כחפצו וכפי ציורו, ומאמין הוא להכריעך, שתתן לו מקום בלבך בעל-כרחך."

"הרי הוא שקרן בין כך ובין כך."

"שקרן?  לא.  זוהי שאיפה לשלימות, חפץ הוא להיראות שלם לפחות בלב."

"ובכן?"

"כשהוא עושה מעשים חיוביים בשביל כך, זהו מה שנקרא כבוד;  וכשהוא עושה מעשים שליליים, היינו כשהוא מעלים על מה שנראה אצלו רחוק מציור השלימות שבמוחו, זוהי בושה.  ולפיכך אתה מוצא רגש זה אצלן יותר מאשר אצלנו, מפני שהן יותר שליליות."

"תורה חדשה."

"ולפיכך אתה מוצא אצלן מדריגות בושה שונות בגילוי מקומות שונים.  יותר שהמקום מושך אליו לבות גברים, יותר יש לה עליו ציור דמיוני של שלימות, ויותר היא מתביישת בו.  כשנערה מראה חוסר צניעות ובושה ביחס לאיזה גבר, זהו סימן שאינה מתגעגעת לתפוס מקום בלבו."

זה היה דין קשה לפיינברג.  בא בכלל כעס, קרא על רעהו:  "גס, איצטומכא, חמרני."  הפסיק את יחוסו אליו לגמרי.

מאז לא היה זוסמן מטייל עם צביה, אלא כשהיתה לבדה.

והויכוחים חלים ביניהם כמקודם:  היהדות או היהודים, מי קודם למי?  והיא גוזרת עליו שאין רגש העתיד מפותח בקרבו, והוא מחייך ואומר, שהיא בבחינת בעל-מום, ושצריך אדם למצוא פשרה בין תביעות הקיום שבהווה ותביעת העתיד.

ובא הוא לידי הקפדה ואומר, שכל אלו הרוחניים אינם אלא בעלי-מומים ביחס להחיים.

ופעם שוב התגלגלה שיחתם על האהבה הטהורה ושאינה טהורה.

וגם כאן היה דורש פשרות.  צריך אדם צעיר לעשות פשרה בין נטיות לבו ולמזגן יחד באופן שלא יגיע נזק לאחת מהן.

ופעם טיילו בשדות.  הערב היה ערב של קיץ.  הלבנה בוששה לצאת, והוא דיבר עניינים נשגבים בדבר הפשרות, ובדבר הנועם שבחיים, וכעס על אלה הסגפנים המצערים את עצמם ואת אחרים לשם איזה שקר, שהגה מלבו איזה בעל-מום.

והערב היה נעים ומלא-סוד והציפרים חגגו חג אהבה על עפאי העצים, והערב אוחז בבלוריתם של טיילים וטיילות צעירות ומושכם בין אותם האפיריונים הרעננים, ומעניש אותם בצער-געגועים וצריבות-אהבה לעיני החוגגים.

הוא לחץ את ידה, והיא ענתה לו בשתי לחיצות.

ומתוך החושך נפלה נשיקה חמה על לחיה, נשיקה של שיר השירים.

והסמיקה, אלא שלא נראה בחושך.

ולא הספיקה לכעוס, מפני שנמצאה סגורה בזרועותיו כמו בגלילי זהב.

וחפצה להילחץ, אלא שידיה נמצאו שלובות על צווארו.  הוא לא הבין להוציאן משם.

פשרה נעשתה בין הנטיות.

 

 ולמחר טיילה עם פיינברג שלה ועסקו בשיחות כמנהגם.  התפלא פיינברג שהיא מתרגזת היום, מתווכחת עמו בעניינים, שהיתה תמיד עמו בדעה אחת.

וכועסת היא עליו פתאום וקוראה:  בעלי-מומים ביחס אל החיים.

ולאחר ימים מועטים, כשבישרו לו זוסמן וצביה, שנעשו חתן-וכלה, האמין בעצמו, שהוא שמח על הדבר אלא שהוא דואג, שמא תיפגם רוחניותה אצל גס זה.

מוריד הוא דמעות ואינו יודע על שום מה, אם מתוך שמחה או מתוך דאגה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה