_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עלוקה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אבנים כבדות לוחצות על לבו של אברהם בולבן.

ויש שנדמה לו שאבנים אלו אינן אלא עלוקות, עלוקות קטנות הרבה-הרבה בתוך סגור-הלב, וביניהן עלוקה אחת גדולה, גדולה, מוצצת לפרקים תכופים.  וכשהיא מתחלת מוצצת, חפץ היה באותו רגע להכניס את ידו לתוך חזהו, לעקור משם את הלב יחד עם העלוקה.

שתי פעמים שתים הרי לא שלוש ולא חמש אלא ארבע.  השמים ממעל, הארץ-מתחת...  וזה בית-האסורים, וזה חודו של בית המסגד.

חפץ היה בזה לברר לעצמו, שהוא לא יצא מדעתו, ושכוח השופט עדיין בריא אצלו.

וגופו של אותו דבר איך קרה מתחילתו ועד סופו?

וכשהוא מעורר את כוח זכרונו לשלב את המקרים אחד לאחד, הוא בורח וסולד מהתחלת הדבר.  משתדל הוא להתחיל במקרים, שקרו לפני זה.

בעיקרו של דבר הוא נשאר פה לחג הפסח רק לפי-שעה, אחרי שהכול כבר היה ערוך בידו.  כרטיסים מהמבורג ישר לניו-יורק, הוצאות לדרך דיו, החפצים וכלי-הבית כבר היו כמו נמכרים בין השכנים.  חסר היה רק למסרם לידי הקונים ולגבות מחירם.  גם בריכת הפרידה כבר לקח מהקרובים הרחוקים.

מפני מה לא יצא תיכף אחרי ימי הפורים, כמו שביקשהו אחיו מניו-יורק?

מפני שהוא חפץ היה לזכות מראש בתעודה מבית-ספרו.  כלום צריך היה הרבה לתעודה זו.  הרי אפילו לא לצור אותה על פי צלוחית בהיותו בחוץ-לארץ.

וגם... "למה אכחד?  גם אני, גם אשתי, צר היה לנו למהר כל-כך להיפרד מן המקום, ששם קברנו מרבית ימי חיינו.  הרבה דמעות שפכנו פה.  הרבה פעמים זרחה עלינו פה השמש."

ומה הם חיי בן-אדם, אם לא נאד של דמעות וקו אחד של זהרורית חמה?

"אילו היינו יוצאים תיכף אחרי הפורים."

הוי! העלוקות מוצצות...

הוא הולך בצדי הרחוב בפסיעות דקות.  שעטות רגליו על המרצפה הקשה נשמעות לאזניו.  מביט אל תוך החנויות בלי חמדה.  נכנע הוא תחת רוח דמיונו הרוקם לו בנשמתו רקמת מחזה כפי שאפשר היה שיבוא.

רחוב בניו-יורק.  שעת שקיעת החמה, הוא ואשתו שבים מן הפבריקה.  לא, מן החנות, החנות הגדולה ברחוב, כן, ברחוב ס"ט לואי.  מביט הוא על נומרי הבתים, אשתו עוזרת לו בדבר.  שש מאות ששים וארבע, וחמש, ושש, שש מאות ששים ושבע.  הנה הנומר שלנו, יציע השלישי.  באותו רגע שב גם הוא מבית ספרו.  שלשתם נזדמנו על יד השער.  הסיבה סביב לשולחן, ארוחה, הוא, כמנהגו, מתחיל מזמר לעצמו בלשון רוסית.  "אטווריטא מניא טיאמניצו..." (*פתחו לי שער כלאי)

הוי, עלוקות!

הוא התחיל לתור בעיניו אחרי ספסל פנוי שלפני החנויות.  מצא ושכב עליו ופניו למטה.  דומה לו, שכשהוא לוחץ את לבו אל הספסל ירוח לו.

אחד העוברים מסתכל בו.  פונה אל הנפגשים, מעמיד אצבע-צרדה על-גבי מצחו ורומז בעיניו כלפי השוכב.

מבין אברהם פירושה של רמיזה זו.

שתי פעמים שתים ארבע...  זהו חודו של בית המסגד.

מרגיש הוא שאנשים מסתכלים בו בעינים חודרות, והוא קם והולך לו.

ומשתקע הוא שוב במחשבותיו.  מתיר לעצמו בסלידה, בגילוי טפח וכיסוי טפחיים לשלב בזכרונו את המקרים האחרונים אחד על אחד.

פתאום היה כל זה.

הוא אמנם כבר שמע מה שנעשה בחצרות בתי האחרים.  וידע שהדבר בחזקת סכנת נפשות.  אבל התנפלותם על חצרו שלו היתה בפתע פתאום.

מרגע הראשון ראה והבחין, שאין כוחות הלוחמים שווים.  המתנפלים באו בהמון רב.   ואף על פי כן עלתה בידו להתנפל בחצר על אחד מהם, לגזול את קרדומו מידו, וגירשם מתוך החצר.

כל זה רק בחצר, ואולם בחוץ היה בתיירא...  שמא יאשימו אותו ואת שכמותו.

הלוואי שהיו מאשימים אותם והיו מובילים את כולם לבית הסוהר.

הוי, עלוקות!

ושוב אינו יכול לשלוט בדמיונו.  חוזה הוא בעל-כרחו באפשרויות שהדמיון רוקם לפניו.

אילו היינו עושים כך, היינו ישובים כלואים כל אותו היום... המתנפלים היו בוזזים את הרכוש...

אבל הנפש היתה בטוחה.  ערבות, משפט, עונש, יציאה לחפשי, שמחה, ניחומים...

הוי, עלוקות!

ואחר כך כשנחבא באותו המקום הצר.

הוא ידע שבנו נשאר בחצר;  שמע את קולו צועק "אבי!"

הוא ידע שאם יענה לו מתוך מחבואו, יבוא גם הוא להסתתר שם.

הוא ידע שאם ישמיע את קולו, ירגישו בו הרוצחים שבחצר.

ומרגע זה שוב לא הכיר כלום.  הוא ידע רק שהוא מתחבא.

ידע שהוא מציל את נפשו.

והוא שמע את קול בנו הצועק לעזרה:  "אבי! הוי אבי!"

חפץ הוא להבין את עצמו לכל עומקו ולכל תוכו.  איך זה לא יצא אז ממחבואו?

"אמת, שעל פי הבינה הישרה והשכל השופט לא יכולתי להציל אותו ביציאתי.  אליו הייתי יוצא, היו הורגים אותו יחד עם כל ההרוגים שבחצר.  אבל כלום הגיתי אז בזה?  כלום שפטתי?  כלום מוכשר הייתי באותה שעה לשפוט על-פי שכל ובינה ישרה?

"מה היה קול זה בלבי, שהסית אותי לעצור בנשימותי, שלא תישמענה החוצה?

"מי הייתי אז?  אני?

"אבל הן אני שמעתי קול בני.  ובוודאי חפצתי להצילו.

"ואני... קרעתי כנף מבגדי וסתמתי את החור הצר, לבל ירגישו בי.

"האפשר הדבר?

"שמא הייתי במצב התעלפות?"

וזוכר הוא שהרגיש בריח הרע שבמקום מחבואו.

וזוכר הוא, ששמע צעקתו.  קול נקישת דבר קשה על דבר קשה.  הצעקה נפסקה פתאום.

האמנם הוא-הוא ששמע כל זאת?

הוי, עלוקה!

לא! – הוא מוציא מסקנה לעצמו.  הוא לא שמע.  הוא בכולו לא שמע;  שמע כל זאת רק חלק אחד ממנו;  ואותו החלק נדחק בוודאי לצאת;  ואיזה חלק אחר שבו, מין קליפה, התעוררה בו וגזרה עליו להתכווץ, לעצור בנשימותיו, לסתום את החור, להתכווץ ולהנצל.

ויש שנדמה לו, שכל זה אינו אלא חלום קשה ושבמציאות אי-אפשר שיקרה דבר כזה.  אותו הקול, אותו ההפסק פתאום, אותה הנקישה, אי אפשר שקרו בשעה שהוא ישב נחבא.

וחפץ היה מאד שיהיה זה חלום.  חפץ היה להישקע בשינה ארוכה עולמית, כדי שיראה חלום אחר טוב מזה.

אבל ראשו כואב עליו, ראשו ולבו.  העלוקות!  אין העלוקה מניחה לו לישון.

ובדומה לו שעכשיו אחת היא לו, אחרי שכבר נעשה הדבר.  ואין ביכולתו להשיב את הגלגל אחורנית ולהחליף את יום המחר ביום אתמול.  נוח היה לו, שישתדל לשכוח את הכול, כאילו כל אותן השנים, שהיה לו בן יחיד, לא היו אלא חלום, חלום נעים ומקסם כזב.

אחת היא לו... אלא שהוא חפץ רק להבין את עצמו לכל עומקו ולכל תוכו.  מי הוא בעצמו ובכולו?  מי הוא זה, שהיה אז?  ובכל הימים?  ועכשיו?  ומחר?

לנתח את עצמו הוא חפץ, פשוט לשם דעת.

ופעמים שעולה על לבבו רעיון:  הן יודע אני את הרוצח.  מכיר אני במי שאשם בכל זאת.  נקמה!

וכבר היה קרוב לאותו דבר.  כל חלקי ה"אני" שלו מצטרפים בזה להסכמה אחת ולעצה אחת.  מרגיש הוא בעצמו כוח דיו לזה ואין הוא ירא כלל מפני התוצאות.

אלא כשהוא קרוב אל הדבר, עולה באזניו הפסק קולו של בנו...

ונזכר הוא שסתם את החור.

ונדמה שאין לו שום זכות עכשיו להינקם מרוצח בנו.  אין לו זכותו של גואל הדם.

ומיד נתפקע ממנו כוחו וחפץ הוא להבין את עצמו גם בזה:  מי הוא זה הלוחש באזניו שאין לו זכות על הדבר?  מי הוא המזכירו במה שהוא חפץ לשכוח?

ומוצצת העלוקה ומוצצת ומוצצת...  וחפץ הוא להכניס את  ידו לתוך סגור הלב ולהוציא משם את העלוקה יחד עם הלב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה