_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אשר בן אשר

מאת יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אשר ברוינשטיין הוא חולה מסוכן, בעל שחפת, מתהפך על ערש דווי עוד מראשית ימי הסתיו.  על פי דברי הרופאים היה עליו למות עוד שלשום; הוא בעצמו יודע בנפשו, כי היה גברא קטילא עוד לפני מספר ירחים.  רק אחד מן הרופאים וויתר למענו עוד שלושה ימים.  היום הוא היום האחרון לשלושת הימים אשר הוסיף לו הרופא הרחמן ההוא.  יום מחר איננו שלו אליבא דכל הדעות.  הוא יודע ברור, כי היום יבוא הקץ...

והיום חג גדול בביתו.  חג כזה לא היה לו  במשך כל  שנות חייו.  "הוי! מה נעימים החיים, עת יראו לך פנים צוחקות!"

הוא מביט בלי חמדה בעד החלון אשר למולו, הפונה אל הגן שאחורי ביתו.  לעיניו ייראו ענפי העצים, אשר החלו להתלבלב והזכירו את חמדת האביב הרענן אשר בחוץ.  "ילדי העתיד," כך הוא מסיח דעת מהם בבוז, ומסב פניו מן החלון כמעט באיזה קורטוב של קוצר רוח – לא לי הם".

וכמו להכעיס את העתיד ההוא, שאינו שלו, הוא מפנה את לבו ממנו ומסתכל בעבר שלו ולפניו תעבורנה עשרים שנות חייו עם אשתו נחמה.

בכלל הוא איננו רואה לעצמו כל צדקה להתאונן על חייו.  הוא זוכר, כי אהב את אשת נעוריו, וגם היא השיבה לו אהבה במובן הפשוט, הנהוג אצל  בנות ישראל.  כסף נדוניה שלו המעט בירך אלוהים, וירב ויגדל להון רב.  יחוסו אל אנשי עירו ומכיריו היה רצוי.  הוא היה אהוב לכול ואוהב את הכול; גם היה בר-אוריין במקצת, גם קורטוב של השכלה היה בו, אבל גם על כת אחת של חסידים התייחס בעירו, והיה נוסע שנה בשנה אל צדיקו, אם כי חסרה לו אותה ההתלהבות הקיצונית, אשר לחסידים גמורים.

חמש השנים הראשונות לנשואיו עברו עליו כיומא אריכתא של חג.  הימים ההם השאירו בקרבו רק זכרון מטושטש של ימים נעימים, של ימי שכרון הילדות.  אמנם היו איזו מאורעות וייסורים, אשר, בעיקרו של דבר, לא באו אלא להגדיל את הנחת שאחריהם;  כדי להזכיר את המאושר, כי איננו אומלל.  ככה, למשל היה מקנא לפעמים את אשתו, כי אוהבת היא את הוריה יותר מאשר היא אוהבת אותו.  ויש אשר בקנאתו לא כיחד ממנה את רגשותיו, ותוצאות הדברים היו – דמעות נפש עלובה וצער של חרטה מצדו... אבל, הבלים! לכל-הפחות יודע הוא עתה, כי הבלים היו כל אלה.

מקץ חמש השנים הראשונות החל להרגיש לפעמים טיפות מרות בכוס חייו:  פרי בטן לא נתן לו אלהים.

והוא זוכר כי שב פעם אחת בלילה הביתה, ומצא את נחמה יושבת עגומה בפינה, והוא התחלחל וקרב אליה ושאל על סיבת צערה.  אז ניסתה לכחד ממנו את מבוכתה.  אבל אחרי שבועות וקנתורים ופיוסים גילתה לפניו את לבבה, כי מתגעגעת היא לפרי בטן.  ביחוד התחיל להציק לה הרעיון הזה, מאז היותה בין הקרואות לסעודת ברית מילה בבית שאר-בשרה זלטה .  כמדומה, סיפרה אז נחמה בדמע, שזלטה מבטת אליה בלעג של נקמה.  לזלטה זו היו חשבונות לנחמה עוד מימי ההתחתנות:  נחמה היתה לכלה שנה אחת קודם זלטה הבכירה ממנה.  איזה מקרה נתן בלב הפתייה ההיא סיבה להאמין, כי לולא שקדמתה נחמה, היה הוא, אשר ברוינשטיין, נושא אותה.

זלטה זו לא נמנעה מלהזכירה אז בסעודת הברית, כי גם אחות נחמה הבכירה עקרה היא...

והוא זוכר, כי נחמה התייפחה אז בדברה, ולבו נתמלא חמלה עליה, וינחמה וידבר על לבה, כי טוב הוא לה משבעה בנים;  כי טובה היא לו בצפורן קטנה מזלטה כולה, כי בעיקר הדבר אין להם להתייאש עוד.  אך מאז והלאה, הוא זוכר, כי לאט לאט החלה להתגנב גם אל לבו דאגת פרי הבטן; ובלילות, כשהיה עולה על משכבו לישון, היה מתהפך על מיטתו זמן רב ולא יכול לנום שנתו, הוא החל לחוש איזו שיממות.  חסר לו דבר-מה...ופעמים רבות אחר זה, בסורו הביתה ומצא את נחמה עגומה, לא היה שואל עוד לסיבת צערה, ורק היה מתרחק לאחת הזויות, וישב עגום גם הוא, ולא דיבר דבר.  ואולם שתיקתם זו מורגשת היתה יותר מאלפי דברים.  והוא זוכר, כי נחמה נסעה לרופאים מומחים ושבה.  וכה עברה שנה אחר שנה והגעגועים לא הציקו לו עוד, ורק התחיל להרגיש איזו ריקנות.  "למה כל זאת?  מה יהיה בסוף השאון הריק הזה?" כך היה מתמלט פעם בפעם דבר מתוך פיו.

ופעם אחת כך הוא זוכר, שב מבית-המדרש סר וזועף.  ביום ההוא מת אחד מידידיו האהובים עליו, שלמה חריף.  הלז היה גם כן חשוך בנים.  והוא התעסק אז בקבורתו, ליווהו לבית מועד לכל חי, הורידהו אל תוך הבור וכיסהו בעפר.  ואז לא היה מי שיקרא את הקדיש על קברו... והוא קרב אז ויגמול לרעו הערירי חסד של אמת, ויקרא את הקדיש הראשון.  בו ברגע חש כאב בלבו.

והוא שב אז הביתה בלי חפץ, ובבואו לפני פתחו, עמד ניבט על סביביו באיזו עצלות, ותחת לבוא הביתה, שב וילך אל בית-המדרש, והתנדב לקרוא קדיש אחר רעהו בתפילת המנחה.  אבל שם נודע לו, כי שכרו לקדיש את בנימין מלמד, "יתום הערירים" – כך היו קוראים את המלמד הלז, כי היה מקבל על עצמו לימוד משניות ואמירת קדיש בשכר קצוב, לכל הערירים.

אגב, נזכר אז, כי רעו, שלמה חריף, היה בז וגם שונא במידה הגונה את היתום השכור הזה.

והוא איחר אז לשוב הביתה אחר חצות ליל, ומאז והלאה היה הולך סר וזעף. והוא זוכר, כי החליט אז לנסוע לצדיק שלא בזמנו, אף על פי שבכל פעם שהיה נוסע, לא היה שוכח לכתוב בפתקא:  "שיזכה לזרע של קיימא," והצדיק היה מברך אותו, ופעמיים כמעט שהבטיח לו.  אבל הפעם לא נסע לברכה ורק להתיעץ.

והצדיק נאנח בפעם ההיא אנחה משונה מכל האנחות שעד כה, ושאל פתאום:  כמה שנים עברו מיום חתונתם, והוא ענה:  "יותר מעשר".  והתפלא אז על עצמו, מדוע תפס מספר "עשר," ולא ענה בדיוק:  "אחת עשרה וחצי?"

והצדיק נאנח עוד הפעם, והזכיר לו איזה מאמר בגמרא, ורמז לו על הגירושין...

ולפלא היה הדבר אז גם בעיניו:  הוא נסע להתייעץ, ואם כן, היה צריך להיות מוכן גם לעצה כזאת.  ובכל זאת, בשמעו את העצה, התפלץ וכמעט שלא עצר כח לעמוד על רגליו.

וכבואו הביתה, ונחמה פגשה אותו בצחוק של רצון וחדווה פנימית, נדמה לו שהיא צוחקת מתוך בכיה, ונתמלא עליה חמלה.

בלילה ראה אז בחלומו מזבח טבול בדם וקרנותיו שופעות דמעות, דמעות...

ביום השני נודע לו, כי חומל הוא לא עליה, כי אם על עצמו, כי יקרה נחמה בעיניו כיום הראשון אחר החופה;  כי יקר לו המוות, יקרים לו גם חיי ערירות מחיי פרידה.

"בלא נחמה? איככה זה?!  למה לי הבנים, אשר אוליד, אם המה לא יהיו בני נחמה שלי?"

ומאז והלאה חדל מנסוע להתם.

ומאז, כך הוא זוכר, כמו נהיתה חדשה בינו ובין נחמה.  כמו התייעצו שניהם ויחליטו על הדבר:  איש איש מהם התאמץ להסתיר את צערו, לשמוח למראית עין, לשמוח ולשמח.

"עיקר תולדותיהם של בני אדם – מעשים טובים," היה אומר כפעם בפעם.

"כן הדבר," הסכימה נחמה לדבריו, "עיקר תולדותיהם של בני אדם – מעשים טובים."

"ועיקר מעשים טובים של בני אדם – תולדות!" חפץ הלב לצעוק.

אבל המה משתיקים את הלבבות, והם מתחילים באמת לעשות מעשים טובים:  כותבים ספר תורה, עושים גדר לבית-הקברות, גם יתום אספו אל תוך ביתם.

והשנים עוברות וזוחלות, והחיים מה כבדים!  ממש כעופרת.  פשוטים, תמידים ושוממים עד לגועל נפש.  ואפילו המחלה שנתדבקה בו אינה אלא עגומה ופשוטה.  כמעט בימים הראשונים וכבר היתה ישנה.  יום יום – ורוק אדום אחד, כאב-ראש כאתמול, דקירות בחזה כשלשום, וגם צללי הפחד והדאגה, שעל פני נחמה, מתחילים להיות שוממים.

לסעודות של חתונה וברית מילה חדלו הוא ונחמה מבוא עוד מאותו היום שזלטה הלעיבה בנחמה.  ובאמת, מה לו ולעליזים המאושרים ההם?  הם חיים בשאיפות ברורות, להביא את בניהם בין אנשים, לעשות בתים בישראל – והוא חי רק מפני שלא מת עוד.

ולא עוד, אלא שגם התנגשותו עם בעלי ברית מסחרו וגם כל עסקו במסחרו הוא כמו בעל כרחו, רק מפני ההרגל ובלי כל חפץ ותשוקה של התחרות.  על כל פנים הוא יותר שבע רצון, אם ימעטו מבקרי ביתו, אם אינם מפריעים אותו מהשתקע בבדידותו.

אבל יותר מכל הוא זוכר יום אחד לפני מספר ירחים.  כן, היום הגדול ההוא בולט בגדלו מתוך כל הימים.

נחמה השכימה אז לקום שלא כהרגלה  הוא הכיר בפניה איזו התרגשות מחרדת ומבשרת גם יחד;  היא לא אמרה דבר, היא רק הביטה אליו במבט שהיתה מבטת אליו בשנים הראשונות אחרי חתונתם.  כן, הוא הכיר את המבט ההוא;  והוא הבין, כי רוצה היא להגיד לו דבר גדול.

והיא הגידה... והוא שמע... היא סיפרה לו ברמזים וחצאי דבר, אבל הוא הבין... הוא זוכר, כי עשה  אז דבר, שגם עתה הוא מתבייש  בזכרו:  הוא חיבק ונשק אז את אשתו לעיני השמש.

 

וזוכר הוא, כי בו ביום נדמה לו, ששב לאיתנו ולכוחו, והחיים התחילו להיות מלאים עניין ודאגות נעימות ופחדים מעוררים.  בבוקר בבוקר הוא מבקר את נחמה, שואל את פיה איך ישנה את שנתה, חרד עליה שמא תרים משא כבד ממנה, שמא תרבה ללכת.  כמדומה שכבר ניכר בה הכרה דיה, שהיא הולכת ומתמלאה...

והוא מחליט בנפשו להתחיל מבקר בסעודות מצווה ומרעים.  "אם אני לא אבוא אליהם, מי זה יבוא אלי?" כך הוא טוען לנפשו טענה נשמעת.

והוא חפץ להתיעץ עם נחמה בדבר בחירת מיילדת... אבל נחמה נכלמת ומתאדמת, גוערת בו בנעימה:  "הרף, דברני.  מה תחפוז.  עוד זמן."

"הוי, מה טובים החיים, מה מתוקות מרורתיהם!"

אבל הוא לא שב לאיתנו.  הוא שב למיטתו.  המחלה הולכת ומתגברת.

"הוי, יום נעים!  יום אכזרי!"

בו ביום, שילדה נחמה בן התיאש הרופא וחתך לו חיים לחמשה ימים.  ורופא אחר, בעל לב רחב יותר, הוסיף לו שלושה על החמשה.

עתה הוא בוקר יום השמיני ללידת הבן.

הם ישנים עוד... שם, מעבר לכותל, שאצל מיטתו, כך הוא יודע, שוכבת נחמה ובחיקה האוצר הנחמד.  היא ישנה עוד.  אבל האומנם יכולה היא לישון, בשעה שעל ידה ינשום וישאף האורח ההגון הלז, הנפש החיה אשר ילדה היא בעצמה?

הנה בכותל הזה עשוי אשנב קטן.  מה מאושר היה, לו הגיעו לאזניו דרך האשנב נשימות הרך הנולד.  גם קול בכיו מעורר את הלב לשמוח!

ואולם הבלים!  הוא חש בנפשו, כי בא קצו, כלתה הריאה.  היום ימות.

והוא זוכר והוגה בסיפורים אשר היתה אמו מספרת לו על דבר אבי אביו, רבי אשר היו קוראים לו... תכשיט בישראל היה... בחכמה ובוותיקות לא היה דומה לו...

מכל נכדיו נשארו רק שנים, אשר היו קרואים בשמו, הוא ושארו, בן דודו.

ושארו, בן דודו, מת לפני שנה.

עתה נשאר רק הוא... היום ימות – וייכרת השם הזה מקרב כל המשפחה.

והוא החליט לבקש מאת המכובדים, שימולו את הרך בביתו.

וגם יבקש לבל יחפזו בתפלתם, הלא זמן מילה כל היום.

ונחמה איננה ישנה זה כבר.  היא רק כובשת אנחותיה, לבלתי תישמענה מעבר לקיר.  היא כואבת ומתייפחת חרש ומפצרת במיילדת שתשתדל לדחות את יום המילה, אולי יחוס אלהים עליה, וישוב אשר במעט לאיתנו.

אבל המיילדת נדה לה ואומרת, כי כבר היתה אתמול אצל הרב ואצל הדיין, וגם אצל השו"ב, הבר פלוגתא שלהם;  וכולם פה אחד אמרו, כי אין... כי אין דברים כאלה סיבה צודקת לדחות מצוות עשה של מילה בזמנה.

הברית צריכה להיות.  הברית תהיה בביתו.  המניין כבר התאסף.  המוהל יהיה אחיו של אשר, שלמה זלמן.  הוא אומן מהיר במלאכתו.

וכבר החלו להתפלל.  אשר רואה בעד הפתח הפתוח מחדרו לחדר המתפללים את החזן, וקורא אותו ברמיזה אל מיטתו.

"בבקשה ממך... אל תמהר... זמנה כל היום... בבקשה מכם!"

הוא שוכב ושומע.  הציבור קורא שמע... הציבור מתפלל תפלת שמונה-עשרה בלחש... הוא מקשיב את דפיקות לבבו... את נשימותיו הצרודות... הנה השלימו והחלו את התפילה בקול רם... "מכלכל חיים.. מחיה מתים"...

דמעות זולפות מעיניו.

"וכי מעטים הם, רבש"ע", כך הוא מטיח דברים כלפי מעלה בלבבו, "וכי מעטים הם המאושרים, אשר היו מוצאים חפץ במספר הרגעים היתרים, שאתה נותן לי ללא חפץ?"

הנה הם קרובים אל העניין... מתיירא אני שיקדמוני הם, אויה!"

הוא חפץ, הוא מתאווה עתה למות כרגע, באותה התשוקה, שהיה חפץ לחיות, לו היה הדבר באפשריות.  הוא ירא ומפחד מפני רגע אחד יותר.

"הוי, אני מאחר את המועד! קול בכיית הרך אני שומע!"...

הוא חש לחץ נורא בלבו, איזה שאון קם באזניו, איזו צבעים מוזרים נראו לעיניו.  הוא ראה את אבי אביו לבוש בגדי שבת, והוא מכיר אותו, אעפ"י שלא ראה אותו מעולם... הוא מברכו במזל טוב...

שלמה זלמן נכנס ויוצא... הוא נקרא אל כסא אליהו למול את הילד.  הדמעות נחנקות ובאות לתוך עיניו.  הוא איננו יכול לעצור בהן.

הרב קרב אליו ומעיר את אזנו "לא עת בכי עתה!  שמא לא תיכון ח"ו האיזמל כדבעי."

שלמה זלמן מתעורר, מוחה דמעותיו בקצה שרוולו, מתחזק, מכוון את האיזמל, ומברך בקול:  "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

תיכף לברכה – קול נפש רכה, שאינה יודעת ואינה חשה עוד יותר ממכאוב האיזמל, מילא את כל החדר, וקטעי בכיו יצאו דחוקים ודחופים איש אחר רעהו, ולא חדלו עד אשר גמר  המוצץ למוץ ממנו מלא פיו דם.

ונחמה מתנועעת, מתהפכת על מיטתה, לא תדע מנוחה.  איזה רגש של פחד מוזר מעיק על לבבה.  היא חשה פתאום נטייה עזה להביט אל אשר... היא מתחזקת וקמה על רגליה במיטתה.  האשנב הקטן מכוון עתה בדיוק מול פניה.  איזו העוויה משונה היא רואה על פניו.  והיא התחלחלה.  שברה את האשנב.  לאזניה הגיעה האנחה האחרונה...

"מי שברך אבותינו... ויקרא שמו בישראל"...

"הוי!"  נשמע פתאום קול מחדר היולדת.

החזן עמד נבהל.  הקהל הביט איש אל רעהו.  קצתם בלוויית שלמה זלמן מיהרו אל חדר הגוסס, וישובו משם ויניעו יד ביאוש של ודאי.

המיילדת והנשים חשו אל חדר היולדת.  הרב והשו"ב התלחשו מאוזן לאוזן:  "על-כל-פנים אינני רואה כל צד איסור בזה מדינא," ענה הראשון בלחש, ואז נגש השו"ב אל החזן וילחש לו באזניו.

"ויקרא... שמו בישראל – אשר בן אשר" – גמר החזן את ברכת מי-שברך.    

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה