_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בסיר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אחרי סעודת שחרית של יום הפורים מסתלק לו ר' דוד הלמן מעל השולחן, נכנס לפנים, סוגר את הפתחים הפנימיים ופותח את הדלת שלצד הרחוב, שבעדו נכנסים היום החוזרים על הפתחים לבקש נדבות.

עושה הוא זאת לא משום יוהרה ולא לשם הידור מצווה, אלא פשוט אינו אוהב שיהיו ילדיו באותו מעמד, כשהוא מחלק נדבות בסכומים הגונים.

הבסירים הללו, אומר הוא לעצמו, נוטים לפזרנות קודם שהם נעשים מוכשרים להרוויח פרוטה.  אין הם יודעים ערכו של כסף, זהו דבר ידוע.  כדאי הוא להרגילם לקמצנות, על אחת כמה וכמה, שאסור להראות לפניהם פזרנות.

נחלקו עליו הדעות בעיר.  קצתם מרננים אחריו, שהוא קמצן;  אשתו, אדרבה, רואה בו פזרנות.  אחרים אומרים עליו, שאינו קבוע במידותיו.  אבל הוא גופו יודע בעצמו, שאינו לא קמצן ולא פזרן, אלא סוחר זהיר, שעושה כל מעשיו בחשבון ודעת.

מוצלח הוא בעסקיו, וביחוד במסחר העיסקא והלוואות על תנאי פירעון ושיעורים, הסוחרים הקטנים מאמינים שהוא בר-מזל, וכשהם לווים אצלו עסקיהם מתברכים.  הוא גופו אינו מאמין במזל.  כבר אמרו חז"ל "אין מזל לישראל."  מזל זה אינו לפי דעתו, אלא אליל העצלים.  אדם סוחר מישראל אחראי בעד מעשיו.

טענות ותביעות על רבש"ע אין לו.  כשיש לו עליו איזו קובלנה, אין זה אלא בשל הבנים.  לפי שעה אין לו נחת מהם.

את שמואל, בנו הבכור, צעיר כבן שמונה-עשרה שנה, אוהב הוא יותר מכולם.  הרי הוא, לכאורה, פרי גומל כבר.  בילדותו לא חשך עליו כל עמל.  שכר לו מן הטובים שבמלמדים אף-על-פי שמעולם לא קווה לטפח בו מורה-הוראה.

כשהגדיל הבן, התחיל קובל:  "חכמת-העולם.  צריך הוא למורים.  מינים חדשים של ספרים, משלהם."

מהיכא-תיתי.  אין הוא חסיד שוטה, שיהי שונא השכלה וחכמת-העולם.  אדרבה, אדם סוחר מישראל לבו צריך להיות ער לכל מה שבעולם.  אין לך דבר שלא יהי בו רגע של תועלת לך או לאחרים.

עמד ושכר לו מורים וקנה לו ספרים, אף-על-פי שלא קיווה מעולם לטפח בו דוקטור או רוקח.

למד הבן ולמד, עד שנפטר ממוריו, ודוד הלמן נהנה מן הדבר, שסוף-סוף הגיע לאותו יום, שיכול הוא להעלות בחשבון את כל שכר-הלימוד, שהוציא על בנו, ולתת לחכמתו ומדרגת השכלתו שום בכספים לאמור, השכלתו של שמואל היא בת כמה וכמה דינרי כסף.

התחיל שמואל משתקע מעצמו בספרים.

ומזה לא נהנה אביו שוב.  כלום זוהי תכלית לאדם, שישתקע בספרים, ישב בטל ויהנה מן העולם בלי שום זכות?

והבן אומר לו, שהספרים הללו עוסקים באלה בני-אדם שנהנים מן העולם בלי שום זכות, ובאלה, שהרבה זכויות להם , ואף-על-פי-כן אינם נהנים כלום.

"כיצד?"  הוא תמה.

מחלק לו הבן את העולם לפלגות-פלגות, עובדים ואין להם, אינם עובדים ויש להם, מכניסים מוציאים.

הדברים מתקבלים על לבו.  כדאי להיאנח על זה.

מבאר לו הצעיר תולדות ההון...  שאלת הקרקעות.  מוחו קולט את הדברים בנקל, הרי זה  ענין סוחרי, קרוב ללבו.

ומנבא לו הצעיר ליום, שכולו טוב, שיתוף עולמי.  הכול יהיו עובדים בשווה ונהנים בשווה.

"בלי דאגה?  בלי צער של סילוק חובות?"

"בלי דאגה.  בלי צער של סילוק חובות.  כל אחד בשביל הכול.  והכול בשביל כל אחד."

נהנה האב מכל זה, כמו מאגדה יפה.  כדאי היה לחיות ולקוות לימים טובים כאלה.

ולפרקים, בשעות הפנאי, הוא מפציר בבנו, שירצה לפניו את הענין.  אף-על-פי שכבר הרצה אותו זה לפניו לכול פרטיו כמה פעמים.  מוצא הוא בענין זה איזו פרטים, שאינם מתקבלים עדיין על לבו, אבל בכלל הרי זה ענין סוחרי מאד נעלה.  הכול בנוי על חשבון מדוייק, על חוקי צדק ומשפט.  והעיקר חיסכון מרובה רואה הוא בזה לעולם.  ההון העולמי יצא לחפשי, יעבוד, ישא פרי.  הרבה כוחות לא יכלו לבטלה.

אלא כשבנו מעיר לו, שלפי-שעה עסקיו בנשך ויתר מסחריו מגונים הם, שנקיי-הדעת מערערין עליו, הוא מסתכל בו בתמיה:

"הלא לפי-שעה לא הוציאו עדיין את הקרקעות מידי בעלי הקרקע ולא...."

"נשך, שחק מאזנים ומחיקת המידות יותר מגונים מהתאחזות בקרקעות."

"יותר מגונים?  מהיכן יצא לך זה?  כלום איני עובד יותר משש-עשרה שעות ביום?  כלום איני מסכן את הוני?  לפי-שעה הרי יש עוד ערך להון."

"המסחר הוא בכללו דבר מגונה."

"המסחר?  הרי הוא מציל לפי-שעה את העשוקים מעושק יותר גדול.  אלמלא המסחר, כלום היה הפועל מקבל בעבודתו את המחיר שהוא מקבל?"

"המסחר הוא רמאות, השתמשות במחסורו של חברו."

ומתחילים מתקוטטים, ומתפרדים מתוך קטטה, עד שהם מתפייסים שוב.  אין ר' דוד יכול להיות שרוי ברוגז הרבה על בנו.  יותר מדי אוהב הוא אותו.

כך הם חיים, האב והבן בכפיפה אחת, בקטטות ופיוסים.

טיפה מרה היא זו בחיי שמואל הצעיר.  אלמלא עסקיו המגונים של אביו וחשבונותיו עם הלווים, שעליו לראות תדיר, יכול הוא לחיות בבית הוריו בשופי, בחדר חם ומרווח, אצל שולחן ערוך, ולהקדיש את ימיו לספרים, ואפשר שהיה יוצאת ממנו תועלת לעולם.

וטיפה מרה היא זו גם בחיי האב.  גדול צערו, כשהוא רואה את בנו בעל-מום גמור בעולם המסחר.  אין בסיר זה מבין ערכו של כסף ושל מסחר.  אינו מרגיש שזה ממש כהקרקעות אצל בעל הקרקע, ויותר כשר מהתאחזות בקרקעות.  הרי המסחר לפי-שעה מתוקן על יסודות הצדק והאמונה.

בא הוא לידי מסקנה, שהנקמה היותר מורגשת, שעשו בנו שונאינו, היא זו, שהשניאו את המסחר על צעירינו.  ולא עוד אלא שהשניאו אותו בשם הצדק והיושר.  אל תהא להם כפרה עולמית.

נכנס לו ר' דוד ועמד אצל שולחנו, שמסודרות עליו קבוצות מטבעות בעלות ערכין שונים, ונענה לעניים, שנכנסים ויוצאים.  באותה שעה לא הרגיש ששמואל בנו נטפל אליו וישב מאחוריו.

נכנס בעל-בית הגון ומטפחת בידו, סימן שלא בשביל עצמו, אלא בשביל איזה נסתר הולך הוא לאסוף.

"הי!  שלמא, אהר'ל, חג-טוב עלינו," קדמהו דוד, "יובל שנים לא ראיתיך.  תיתי לך שבפורים, לפחות אינך פוסח על ביתי."

פני האורח מסמיקים.

"הרי ר' דוד שיחיה, צריך לדעת מעצמו, מפני מה אני מונע רגלי."

"יודע, יודע אני.  הנשאר-חייב.  ולפיכך?  לפיכך אינך רוצה לתת לי אפילו זכות תביעה?  גזלן, שמטן.  עוכר ישראל, מפונק אתה, אינך יכול לשמוע קול תובע,ולי נצרכה אותה תביעה!  המבין אתה? גזלן, נצרך לי, שאפגשך ואתבע ממך;  מפני שכל-זמן שתובע אני, נדמה לי, שהחוב הוא מזומן."

מסתתמות טענות האורח.

"ולא עוד, אלא שעזבת אותי, ומצאת לך מלווה אחר."

"אני." תמה הלז, "אני, מלווה אחר?  מה ר' דוד סח?"

"אם לא כך, מה אתה עושה?"

"לא כלום."

"אינך עוסק בפרקמטיה כלום?"  מעמיד עליו ר' דוד את עיניו.  "הרי אתה גזלן לאשתך, לבניך, וחוטא כלפי מעלה.  לא לתוהו בראה, מחוייב אדם לעשות."

משתתק האורח.  ור' דוד חושב מחשבה.

"שומע אתה, אהר'ל, חוב ישן.  מין עיפוש על הנשמה.  מביא לידי עצלות, וגורם רעה ללווה ולמלווה.  הריני מוחק מעל חשבונך את הנשאר-חייב, אתה בוא וקח כסף מחדש ועשה עסקים, הרווח ופרע על הסדר."

"מאה שנים תחיה, ר'..."

"נו-נו, אין צרך בדיבורים.  העצלים מדברים הרבה, הא לך נדבה, ולך עסוק במצווה לפי שעה.  מחר כשתמצא לך עסק, תבוא לקחת כמה שיהי נצרך לך."

יוצא אהר'ל. ונכנס אחר כפוף-ראש, בלי מטפחת ביד.  משנכנס עמד ונעץ עיניו בקרקע.

"לידי- כך באת, חיים?"

הלז הסמיק ועונה באנחה מרוססת.

עונה גם ר' דוד באנחה מתוך השתתפות, שאינה משברת אלא חצי גוף, מרים רובל שלם ונותן לו.

כשפנה הלז לצאת, עצרו בחצי דרכו:

"אמור נא, ר' יהודי, יודע אתה, שנשתקעת אצלי בנשאר-חייב חמשים קופיקות במלואן?"

"כך...  אמת, אבל..."

"מה, אבל? קבצן, יהי רצון כאילו אספת היום בחמשים קופיקות פחות."

"ויהי רצון, כאילו נתתי לך רק מחצית הרובל."

מפריש הלז ביד רותחת מתוך הכף הקמוצה חמישים קופיקות ומוסרן למלווה.

"עכשו הרי אתה שוב בטוח אצלי." זורק ר' דוד מלים בחללו של החדר, "כשיגלגל השם-יתברך איזה עסק של ריווח לידך בוא ואלווה לך קצת כסף."

זוגות נכנסים וזוגות יוצאים, ור' דוד עסוק אצל שולחנו.  פעמים שהוא מקמץ ומתקוטט עם התובעים, ופעמים שהוא נעשה ותרן עד לכדי בזבוז, ביחוד הוא מבזבז, כשתובעים אצלו על הכנסת-כלה.

"זהו בניינו של הקדוש-ברוך-הוא," מבאר הוא את נימוקו לעצמו, "בנין בית ישראל ובעולם."  חפץ הוא להיות שותף הגון להקדוש-ברוך-הוא.

נכנס אליו זוג, שמאסף נדבות בשביל נשרף אחד.  גם זהו אחד מן הדברים, שר' דוד מבזבז עליהם ביותר.  קם הזוג לצאת, אך ר' דוד עצר באחד מהם.

"בחור יפה, אימתי תשלם את שמונת הרובלים, שנקפאת עליהם?"

"אמת, אבל...  הרי יודע אתה שאני יורד...  והחוב אינו אלא שיורי עיסקא."

"שיורי עיסקא?  ועיסקא מהו?"  בא ר' דוד לכלל כעס, "הווי ידוע, הדיוט, שעיסקא הוא קרן.  תמציתו של קרן.  איני חפץ לערבב את חגך היום, אבל מחר, דע לך, שארד למטלטלי ביתך, ואמכור את נוצות כריך.  הדיוט!  שמטן,  עוכר ישראל, גנב, שקץ!"

ובמדה שר' דוד שופך חמתו על האורח, מתגבר בו כעסו יותר ויותר, כאילו הטיל בו נחש ארס במקום הכואב ביותר.  להתנפל עליו באגרופיו הוא חפץ.

האורח יצא נעלב.  ושמואל, שעמד כל העת מאחורי אביו, לא יכול עוד לכבוש את כעסו.  הוא הרגיש את עצמו נעלב יחד עם האורח.  נעימה היתה לו ההכרה, שהוא משתתף בצערם של הנעלבים, מתענה עמהם, ואינו נושא אפילו את פני אביו.

עמד והסית בעצמו יצר-הרע של כעס.

"עוכר-ישראל קרא אבא לנעלב זה.  מי עוכר ישראל, עני זה, ששילם קרן, והתקשה על שילומי עיסקא, או שמא הנושכים, המוצצים?"

"בסיר!"

"והרי מוטב היה, שתקמץ בנדבות אחרות, ותמחול שיורי עיסקא לנעלב עני זה."

"בסיר אתה."

ומתחילים מתקוטטים האב והבן.  זה טוען, שעיסקא הוא דבר מגונה, עושק, עוול, מציצת-דם, והמסחר כולו אינו אלא רמאות.

הלז טוען, שלפי-שעה לא הוציאו עדיין את הקרקעות מידי האצילים, ועיסקא הוא ענין חשוב, תמציתו של קרן.

ומתקוטטים שניהם, ואין איש יכול לקלוט במוחו דעת חברו.  נשבתת השמחה, ומתחולל כבוד הפורים.

תיתי לו לחייט, שבכניסתו הפסיק את הקטטה בין האב ובנו, והטריד את שמואל בחליפת-בגדים חדשה שהביא לו.

קם שמואל ויצא עם החייט לחדרו, והאב סגר אחריהם את הדלת וחזר לשולחנו.

מהרהר הוא בדבר ורואה את בנו בעל-מום גמור בהוויות-העולם, בסיר-בסיר, שלא יגמול עולמית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה