_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בדידות

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

חיים-מנדיל הברודי וברוך-שלמה הפידקמני שניהם מלמדים בעיר אחת שבפלך בסרביה, ואוכלים ארוחתם חדשית על שולחן הבעלים.

בחדשי אלול ואדר הם מתחילים להיפרד איש מעל רעהו בבחינת אויבים.  בחדשי תשרי וניסן הם נעשים שונאים גלויים.  איש מלשין על רעהו באזני בעלי-הבתים כל מה שהלשון הרכה מסוגלת לדבר, להרע ולהזיק.  אך מיד כשעוברת תקופת בין-הזמנים, הם שבים להיות רעים טובים כשני בני-העיר, שגלו למקום אחד.

כש"הזמנים" מבורכים אצלם הם נוסעים לחג הפסח אל בתיהם ופוקדים את נויהם.  אבל בשנים האחרונות אין זמנים מבורכים מצויים, והם אינם יכולים להתבזבז ולהוציא הוצאה מרובה כזו בכל שנה.  דיו לחיים-מנדיל כשהוא נוסע אחת לשתי שנים, וברוך-שלמה לא היה בביתו שלוש שנים תמימות.  פשוט, ירא היה להפקיר את התלמידים מפני ההתחרות הקשה שהתגברה בשנים האחרונות.

ובנסעו לביתו לפסח שעבר לא חזר בכי טוב.  אשתו שבקה לו שם חיים.

כל ימות השבוע הם טרודים במלאכת השם.  לפטם את תלמידיהם בפרשיות רש"י ושיעור גמרא וקצת תנ"ך וקורטוב של דקדוק.  בקושי התירו להם בעלי-הבתים את שני הפרטים האחרונים.  אבל מכיוון שהתירו להם, כבר הם דורשים זאת מהם כחובה.  ולבד זה, הרבה מדקדקים הללו בעצמם על אותם הפרטים, מפני שאם לא מקצת דקדוק ותנ"ך במה עדיפים מלמדי גליציה ממלמדי המקום?  ולפיכך אין להם פנאי להתגעגע על ביתם.

ולא עוד אלא שאפילו באותה השעה הקצרה, שנשארת להם לפעמים פנויה בין הפסקת הלימוד ושעת המנחה, אוולת קשורה בלבם להתווכח אז על ויכוח אחד, שבכל אותן השנים שהם "עורכים גלות" בעיר זו הם מתווכחים ומתווכחים ולא באו לכלל הסכמה אחת.  חיים-מנדיל אומר שפידקמין היא אצל ברודי, וברוך-שלמה חולק ואומר:  לא כי, אלא ברודי היא עיר שאצל פידקמין;  חיים-מנדיל אומר, שמעיינות ברודי מרבים ומפרים, וברוך-שלמה משיג על זה ואומר, שהגבירים שבפידקמין הם מפורסמים בארבע כנפות הארץ.

אין שעתם פנויה לגעגועים, אך בערבי שבתות, אחרי שובם מבית-המרחץ ועד קבלת שבת, שעות אלה קשות עליהם יותר מכל ימות השבוע.  להיכנס אז אל איזה מאנשי שלומם, אין השעה מסוגלת לכך.  כל בעל-בית טרוד בביתו בהכנות לשבת.  זה משחיז סכינו, זה מנקה בגדיו, זה מסדר נרות בשביל ה"פלג" שלו.  אפילו אל בית נוח שו"ב אינך יכול להיכנס, מפני שהשו"בית נמצאת אז בבחינה רעה.  הרבה מזוהמתו של חויא קדמאה*,רחמנא ליצלן יש בה אז.  גוערת, מכה ילדים;  מפנה את המיטות וגוערת;  מטיחה את הקרקע ומתקוטטת;  חופפת ראשי ילדיה ומקללת.  הכול בביתה כמו נזוף בשעה זו.  ניכר הדבר שחול ושבת, קליפה, רחמנא-ליצלן, וקדושה, נאבקות בקרבה.  נוח בעצמו יושב ומעביר על הסדרה או מנעים שיר השירים בקול, כדי שלא ישמע את קטטותיה.

אין ברירה.  כשאין לך ד' אמות שלך ועקרת הבית גערנית שלך, צריך אתה לשבת כפוף באיזה פינה שבקלויז.

ובקלויז מה קשה אז הישיבה.  דווקא באותן השעות כשהמזרח פנוי, ואתה יכול לשבת בכל מקום שתרצה, דווקא אז קשה הישיבה לאדם שאינו בביתו.  געגועים מתחילים שורצים בלב.  כמו להכעיס עומדים לנגד עיניך יוצאי חלציך, בין שהם בוכים ובין שהם צוחקים.  אתה בא לידי עגמימות, ואתה רואה, כביכול, בחוש את ה"פלג" שלך.  ונדמה לך, שהיא אינה גערנית כלל, אלא, אדרבה, נוחה היא ככבשה תמה.  וגם עינים לה כיונים.

בדידות, בדידות לוחצת על הלב.  אף-על-פי שהם יושבים שניהם בקירוב-מקום נדמה לאיש איש מהם, שהוא יושב בדד, אחד יחיד בכל חללו של הקלויז.  אפילו פסוקי הסדרה, שאחד מעביר "שנים מקרא ואחד תרגום," ופסוקי שיר השירים, שהשני מנעים, יוצאים בודדים, כמו מתוך פיהוק.  אפילו השמש הזקן המכבד אז את הרצפה ומיטיב את הנרות, הרי הוא כאילו אינו.

וברצי שמש באמת עומד בתווך בין חצי הקרקע המזרחי המכובד ומרובץ ובין החצי המאובק ומעלה במטאטאו ענן של אבק, עד הוא נעלם ונבלע בו יחד עם הספסלים והעמודים ההפוכים וארון הקודש וכל התוהו-ובוהו שבקלויז, והרי הוא כאילו אינו, וכשהוא מכעכע מתוך האבק הקדוש, שמגרה בחזהו החרב, נדמה לך, שכנסת-ישראל, כביכול, גונחת גניחה על חשבון ימות החול.

"בדידות," משמיע ברוך-שלמה לעצמו.

"געגועים?" מעיר חברו.

"לא, בדידות.  וקצת אני מודה לדבריך.  געגועים ובדידות יחד, אף-על-פי שכשתדקדק בדבר הם שני הפכים בנושא אחד.  המתגעגע כבר אינו בודד."

"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו...  ושמע משה את עמא בכו לזרעיתהון..."

הלז מפסיק מתוך הסדרה, בלי הסר בכל זאת את עיניו מתוך החומד, ושואל בנוסח שאלה מיוחד:  ":בשל בניך?"

"איזה?  משל הראשונה? הלא הלכו לאמריקה."

"ושל השניה?"

"השניה מתה עלי בלא בנים."

"ושל השלישית?"

"מן השלישית נשאר בן אחד, והוא עובד בצבא."

"כמדומה לי, שזו היתה לך הרביעית."

"זו היתה מרגלית טובה.  לאמיתו של דבר כולם היו טובות, צנועות;  אבל זו היתה בחינת צדקת.  ממש מן האמהות."

"ויש לך ממנה בנים?"

"יש בן אחד, אבל הוא יצאני.  איני יודע את מקומו."

"ועל מי מהם אתה מתגעגע?"

"מה ענין געגועים לכאן?  בודאי הייתי חפץ לראות את כולם בבת אחת.  אבל מאחר שזה בנציבין וזה באספמיא, ואני – בעפריים, הרי הדבר מחוץ לגדר האפשרות.  להתגעגע על הנמנע זהו מעשה ילדות."

"וכי מאחר שכך, כל זה כלפי ליא?"

"הלא אמרתי לך, לא געגועים גרידא.  בדידות קשה לאדם מישראל, כשהוא נע ונד ובן-גלות קשה לו לשבת פנוי, בבחינת רווק."

"טב למיתב טן-דו.**

"זה נאמר, לפי השגתי הדלה, יותר כלפי אלמן, מאשר כלפי ארמלתא".***

"מקברות התאוה נסעו העם חצרות...  מקברי דמשאלי נטלו עמא לחצרות."

"באתי לגני, אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי."

שניהם הפסיקו בשיחה.  זה חזר לסדרה, וזה לאמירת שיר השירים בנוסח ממוצע בין השתפכות הנפש ובין עצבון של געגועים ובדידות, שתתקע"ד דורות קודם שנברא העולם הכריזו עליו בשמים לקבעו נוסח לערבי שבתות בין השמשות.

חיים-מנדיל הפסיק שנית:

"נו?  כלום חסרה פידקמין שלך אלמנות?"

"כבר נתתי לב לדבר.  אם ירצה השם לפסח הבא אסע לביתי ואעסוק בזה.  אמת, שכפי הזמנים הנוכחיים, איני רשאי להתיר לעצמי נסיעה אחר נסיעה ברצופים, ובפרט כשאהיה זקוק להוצאות החתונה ופרנסת אשה חדשה.  אבל אין ברירה.  בשביל זה אקמץ אחרי-כן ולא אסע שתי שנים רצופות.

"ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח...  ומללת מרים ואהרן במשה על עסק אתתא שפרתא די נסיב ארי אתתא שפרתא דנסיב רחיק..."

"השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני..."

שניהם חזרו זה לסדרתו ותרגומה, וזה לפסוקי שיר השירים.  שני הנוסחאות, סלסולי ה"דרגא תביר" והשברים התבעניים של נוסח שיר השירים, התרוממו, רחפו ותעו בחללו של הקלויז בין עמודי האבק, ולא התמזגו.  הם נשארו בודדים, וכמו הולכים ומבקשים לעצמם זיווגים.  לא התמזגה גם אנחתו הבודדת של השמש הזקן, ששמע את שיחתם מאחורי ערפו, ונאנח עליהם מתוך יאוש:

"תינח אשתקד, כשהיתה בתי, האלמנה, חיה, עוד היתה אולי שיחה זו נוגעת גם ליב איזה צד.  אבל עכשיו?  הכל הבלים."

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  הנחש הקדמון – כינוי בתורת הקבלה לנחש שהשיא את חוה לאכול מפרי עץ-הדעת

**  "טוב לשבת שנים ביחד," אמקרה תלמודית ידועה על אלמנה המבקשת להתחתן שנית ובלבד לא להיות גלמודה"

***  אלמנה