_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בליל שני של פסח

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

בליל שני של פסח היו יחידי-סגולה שבין החסידים מקצרים קצת בעריכת הסדר, כדי שלא יאחרו זמן ספירת-העומר, מפני שאותם יחידי-סגולה היו מונעים את עצמם מספירת-העומר תיכף אחר תפילת מעריב.  אולי מפני שחולין היה להם להתחיל במצווה זו יחד עם ההמוניים, החוטפים ומברכים וסופרים בלי הסתכלות מוקדמת לדבר, או אולי מפני שחפצו לאחר ככל האפשר את הכניסה לתוך הספירה, שהיא מעין מנהג אבלות בצינעא, ומזכרת בפגימת הקומה, כביכול, ואולי מפני שני אותם הטעמים יחד.  אבל על-כל-פנים לאחרה עד אחר חצות גם כן אי אפשר.  ומיד אחר שגמרו את חשבונם עם מלאך-המות שב"חד-גדיא," קמו ונכנסו לתוך הקלויז לספור ספירת-העומר בציבור שלהם.

ובטוח אני, שאילו היה עומד על גבם איזה מגוהץ מן החוץ ושומע מפיהם את הנוסח של ספירת-העומר באותו הלילה, הצובט את הלב כמו בצבת ומנענעו לכאן ולכאן, היה מתפלא על בני אדם הללו, איך זה עברו בתוך-כדי-דיבור מן שמחה מתוך חירות להשתפכות-הנפש מתוך עצב נורא.

דומה היה, ש"חסד שבחסד," כביכול, פגום בפגימה גדולה ועמוקה, והחבר הקטן הזה משתוקק למלאות את הפגימה בנרו"נ[1] שלהם:

זה לא נוסח של ברכה, שאדם מברך, אלא נוסח של ברכה שאדם חייב לברך.  והרבה יש בו מנוסח של נשיקת-השבט, שנושק נער נזוף ומבטיח על להבא.

כשצוח ר' שמריהו הזקן "היום יום אחד לעומר," הרגישו כל הסופרים, שעוד יש לפניהם לספור ארבעים ושמונה ימים, וארבעים ושמונה פגימות עודם צריכים לתקן.

וכשהגיעו לתפילת "רבונו-של-עולם" ואמרו:  "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתנו," היו דומים באותה שעה ליונים ברות, צחורות, זכות שמרחפות מעל לבצה – מקשקשות בכנפיהן וסולדות מפני הטומאה שמתחתיהן.

ונדיבות-הרוח המבצבצת לפעמים מתוך תפילות ישראל לא הלמה עוד לשום איש, כמו שהיתה הולמת לאותה החבורה.  בשעה שהם עומדים לפני ריבונם ומתחננים על "תיקון הנפשות" מכל סוג ופגם ועל "קדושה של מעלה" – הם מקדימים מתפללים "שישפיע שפע רב בכל העולמות." 

לכשגמרו את הספירה היו מתקבצים ויושבים סביב לשולחן, והתחילו מזמרים "חסל סידור פסח."

אבל זה לא היה זמר סתם.  זו היתה מזיגה של קינה וזמרה. של יגון ועליצות;  שיר געגועים, שיר פרידה של בן-מלך, שצריך לקום מעל שולחן אביו ולצאת בגולה.

ניכר היה, שבכל פעם, שהם קוראים "חסל," נקרע חלק הגון מן הלב, ונעתק מתוך החזה, ויוצא דרך הפה.  אבידה שאינה חוזרת הם מבכים.

והיו חוזרים על השיר שלוש פעמים.  וכשהגיעו בפעם השלישית ל"קומם קהל עדת מי מנה," התגנח ר' שמריהו הזקן בדמעות והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:

"רבונו של עולם, בכל שנה ושנה יהודיך עומדים ומתחננים לפניך בשעת רצון כזו ''קומם קהל עדת מי מנה.' וכלום קשה ממך הדבר?  איה נפלאותיך וגבורותיך?  איה נפלאותיך וגבורותיך?"

"כבשי דרחמנא," מתאנח אלקנה סגי-נהור ועונה:  "הן-הן גבורותיו, הן-הן נפלאותיו."

אבל הוא אינו מקבל תנחומים.

"מפני-מה, מפני מה לא יראה לנו הקדוש-ברוך-הוא נסים?  תאמר שלא איכשר דרא[2]?"  אבל הצדיקים שלנו,  שליט"א, היכן הם?  הלא ידוע הדבר, שיותר שהדור שפל, יותר גבוהות הנשמות שבצדיקיו.  שבעיקבא דמשיחא נשמות הצדיקים נחצבות מתפוח עקבה של הקומה בעצמה.  במצרים היה בן-עמרםן?  אבל עכשיו יש ל"ו נסתרים, יש ברוך-השם גלויים.  הקדוש-ברוך-הוא גוזר והצדיק מבטל, עתיק-יומין נשבע והצדיק מפיר.  מדוע הם שותקים כאילו חס-ושלום אין בם יכולת?"

ובכה ר' שמריהו והתייפח, ובכו והתייפחו עמו כל החבורה, עד שבאחרונה עמד אליעזר "בר-מוח" וסיפר מאמר, ששמע בכעין זה מפי קדשו:  "זה היה בשבת פ' תשא.  וקרה מקרה, שהיו אז אורחים רבים.  אף-על-פי שכידוע 'שבת תשא' לאו זמן נסיעה הוא.  ומכיון שהיו אורחים רבים היה גם 'שולחן' בשבת זו.  ובין הדיסה והבשר השתקע שליט"א במחשבות והפשיל אתר ראשו לאחוריו, כדרכו, ופתאום פתח ואמר בזה הלשון:

'משה רבנו עליו-השלום, כשראה שישראל חטאו, ונתחייבו, חס-ושלום, שונאי ישראל, כליה, עמד בתפילה.  בתפילה עמד לפני הרבונו-של-עולם ואמר:  אם תשא חטאתי ואם אין מחני מספרך.  לכאורה אין ענין זה לזה, ופשט הדברים קצת קשה.  אבל האמת היא, שכשהצדיק מתפלל בעד העם ואין לו פנייה בדבר, אפילו שום נגיעה רחוקה, אז...  אז יכול אותו הצדיק לאחוז, כביכול, בכנף בגדו של הקדוש-ברוך-הוא ולאמר:  איני מניחך עד שתמלא בקשתי.  ואז תפילתו מתקבלת בלי שום תירוץ, מפני שהוא בבחינת בן שמתחטא לפני אביו.  אבל כשיש לאותו צדיק פניייה או נגיעה או אפילו טובת הנאה כל שהיא בענין הבקשה, הרי הוא בבחינת עבד, על-מנת לקבל פרס.  ואז אינו יכול להתעקש.  כלום יש לך עבד שמעז פנים?

ולפיכך קדם משה רבנו עליו-השלום והתנה עם הקדוש-ברוך-הוא:  בין אם תשא ובין אם לא תשא חס ושלום חטאתם – מחה אותי מספרך.  הריני כאילו איני.  כדי שלא תהיה לי נגיעה בדבר.

ובעוונותינו הרבים, כשראה השטן, שיורדים לעולם צדיקים גדולים, בעלי נשמות גבוהות, התחיל מקטרג ואמר:  עכשיו אין לי עוד בעולם אפילו כמלא טפח.  ולא עוד אלא שהטיל חשש, שמא ידחקו את הקץ ויביאו את הגאולה שלא בזמנה.  ואז נתנו לו רשות, והלך והצריך את הצדיקים בפרנסתם לעולם.  ולא עוד אלא שעמד והרבה את צרכיהם וצרכי בני-ביתם של הצדיקים.  ומפני הדבר הזה אינם יכולים להתעקש בתפילתם, מפני שיש להם נגיעה בדבר'."

כיון ששמעו בני החבורה את הדברים, התאנחו, כמצדיקים על עצמם את הדין, וקמו ונפרדו והלכו לביתם.

והמאמר הזה היה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה כמעט באופן אחד וסדר אחד, אבל בכל שנה ושנה היה חביב עליהם כחדש.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ראשי-תיבות בנ'פש, ר'וח ו'נ'שימה

[2]  אין הדור מוכשר וראוי לכך