_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בליל שמורים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

ספירידון דימיטרוביץ' שב לביתו לעת-ערב בפנים מאירים, ושטן של זחיחות-דעת רקד בין עיניו.  אנה ספירידובנה ראתהו מבעד לחלון, והרגישה שכיסו נתברך בפעם זאת.  היא קמה כנגד הראי, תיקנה את פניה ופגשה אותו מתוך נחת וטוב-לב.

אנה זקפה עליו מבט דובב ומפרפר בין ספק לודאי.

בתשובה על שאלתה האילמת קיבלה שתי נשיקות רכות על שתי עיניה היפות והנוחות כל-כך לנשיקה, וצרור של שטרות תחב לתוך ידה בתורת הוספה.

"כל-כך?"  תמהה אנה מתוך נחת-רוח מרובה.

"זהו בשביל שניים," לחש לאזנה, וגנב נשיקה בצוואר תוך כדי-דיבור.

היא העמידה עליו עין אחת רכה, ועין אחת כבשה בקרקע.  העיניים האלה הגדילו בו את הצמאון לנשיקות.

"כלום שניים היו היום?"

"אחד מאתמול," נשק ספירידון ומנה, "ואחד היום.  זה עתה."

"ביריה?"

"זה של היום בתליה."

אנה הרכינה את ראשה ונשתתקה. 

ובאצבעות דקות התחילה ממשמשת בשטרות, מנתה-ומנתה, טעתה בכל פעם והתחילה מראש.

ספירידון לקחה בתוך כך על ברכיו הקשות וליטף בשערותיה.  ובכל פעם, שהיתה קרובה במניינה אל הגמר, בלבל את דעתה בנשיקה חדשה.

"הי, טרדן!"  מתריסה אנה, "תן לי לגמור."

"גמר זה למה?  המתיני למחר, ותצרפי למניין סכום חדש."

אנה הזדעזעה ונשמטה מעל ברכיו.

"הוי, חמלנית שכמותך!"  לגלג עליה הבעל.

אנה הביטה עליו מתוך עין אחת בנזיפה כבושה.

"איני מחוייב לחמול על אדם יותר ממה שהוא גופו חומל על עצמו," מתנצל הבעל הנזוף.

אנה שותקת.

"את אינך יודעת אומה זו.  הולכים להם לתליה ביהירות יהודית, כמו... כ.... נו, כחכרן זה ההולך לסייר נכסיו."

"הנח להם לאומללים הללו."

"אינך מאמינה?  אילו ראית את זה של היום, ממלא היה בישותו את כל חללו של האוויר.  דומה היה שאינו רואה את התליה ולא... אפילו אותי אינו רואה.  רק מבט אחד העיף עלי.  מבט בעלמא.  כאילו עבדו אני, שבאתי ליטול את צפרניו, פוי, יהירים שכמותם."

"הנח להם!"

"כשהפשלתי עליו את העניבה חייך בחוצפה.  שומעת את?  הוא חייך, וקרא בקול כפרא אדם:  אחים!  בתלייתנו אנו רואה נצחוננו.  השמעת?  נצחוננו."

"כך קרא?  למי?"

"למי?  לתוך העולם הריק."

שניהם נשתתקו.  עיני ספירידון תעו בתוך גובה חללו של החדר, מלים נזרקו מתוך פיהו:

"דמי... ובשרי...' כמה יהירות?"

"מה אתה סח?"

"גם אלה הם פטפוטיו שלו על התליה.  דמי... בשרי.  הדור הבא, צעק, יאכל את בשרנו וישתה דמנו.  בנפשותינו נפדה את... חקקק... כאן נשתרבבה לשונו."

"אומלל."

"השעה-מאוחרת," פנה אל אנה וזירז אותה:  "לבשי והתעטפי ונלך אל בית-המסגד, הלא ליל-שימורים היום."

והלילה היה אחד מן הלילות, הנושאים בקרבם סוד בשורת האביב הקרוב.  החושך הקלוש בלע את הלובן המלוכלך של שלג נכלם.  הקור השולט שלא בזמנו עשה מעשהו בהסתר-פנים, ותלה על מרזבי הגגות גבעולי קרח, שעתידים לעלות למחר בחום בשמש.  והרוח הקריר לא עמד בפני חום הלבבות המקווים לאביב.  צלצולי הפעמונים שבבתי-המסגד רחפו בזחילה, והתפשטו על ראשי בני-תמותה, וחדרו לתוך האזניים ברזי-רזים, וחדרו לתוך הלב למי בכובד עופרת, ולמי ברפרופים קדושים.

ספירידון ואנה נדחקו זה לזה, ונתקדשו בקדושת הליל, ומתוך הכנעה חגיגית נכנסו לבית-המסגד.

אור הנרות והאופל המרחף, ריח הלבונה וקיטור הפתילות, רוחב האולם וסוד הפרוכת המבדילה, והפעמון המסתתר מקיש כפעם בפעם הקשה פתעית על הכול, ונותן לכול ביאור רזי, מצרף ומקשר ענין לענין.

המקרן עמד על הבימה, והקריא לפני המבקרים מתוך האפוסטולים:

"ובן-האלהים בירך על הלחם וחילק בין כולם ויאמר:  אכלו ודעו כי את בשרי אתם אוכלים.  ויברך על הכוס ויתן להם ויאמר:  שתו ודעו, כי את דמי אתם שותים.  ...וחיל הנציב הרומי סבו את בן-האלהים וישימו נזר קוצים על ראשו...  ואת שמעון הקוריני הכריחו לשאת את הצלב ויבואו עד גולגולתה...  והעוברים עליו חירפוהו וגידפוהו, וקראו עליו:  הוי, סותר ובונה!  אם בן-אלהים אתה, הצילה את נפשך."

דננג.  נפל קשקוש מן הפעמון והרעיש לבות המבקרים מתוך שמועתם.

והמקרן לא הפסיק מתוך קריאתו, כאילו הוא היחידי הרגיל ומבין בשיחת הפעמונים, והוסיף לקרוא:

"ובן_האלהים קרא בקול:  אלהי, אלהי למה שבקתני."  המלים העבריות-כשדיות, שנשארו בצורתן בכל ההעתקות והתרגומים של האבנגליום, ושאינן מובנות לשומעים, ירדו עמוק-עמוק בקרבם והרעישו את לבותיהם, אנחות-אנחות יצאו מרוססות מתוך הלבבות.

ונקרעה הפרוכת, ורעדה האדמה, ונבקעו קברים... "ויהודה איש קריות ידע את המעשה הרע אשר עשה, וילך אל הכהנים ויקרא:  'דם נקי נשפך על ידי.'  וישלך בפניהם את שלושים השקלים, וילך לביתו ויחנק."

דננג.  שוב מקשקש הפעמון קשקוש פתאומי, ושברי רזים מרחפים מעל לראשי המבקרים.

ספירידון ואנה נכנעו תחת השפעת הקדושה.  דומה היה עליהם, שהבית יחד עם המקרן והמבקרים נעקר מעולם המציאות ובא אל עולם העבר;  אותו העולם הנפלא, שכל שעה שבו שקולה כנגד דורות;  כל יום ויום הוא מחולל של אלפי שנים;  עולם של תליות וקרבנות אדם על קידוש האידיאה.  עולם שבניו הבריאו בדמם ובשרם את הדורות הבאים.

התמונות הקדושות המרחפות עליהם מעל הקירות, דומה שנעשו יותר בהירות וחיניות.  הכל ברור, רענן וקיים, כאילו זה עתה ליוו שניהם את שמעון הקוריני תחת הלב לגולגולתה, וכאילו זה עתה שמעו מפי מרים אשת זבדיה את הנסים והנפלאות.

דננג, צלצל הפעמון.

וכשיצאו מבית המסגד, התאנחו שניהם מתוך געגועים קדושים.  צלצול הפעמון רדף אחריהם על דרכם.  לב ספירידון מלא רגשי קודש.  לא יכול להתאפק.  פנה ואמר אל אשתו.

"דור של רשעים!  עמדו ולא ידעו אצל מי הם עומדים."

"אשרי למי שזכה להיות באותו מעמד," נאנחה אנה.

"הדורות הבאים שותים מדמו ואוכלים מבשרו הקדוש."

"הוא פדה את כל הדורות."

"אילו קם איש קריות מקברו."

"איש קריות עשה תשובה.  בן-האלהים סלח לעוונו."

"טוב עשה שנחנק."

"ואת שלושים השקלים זרק בפני הכהנים.  בפניהם זרקם," צוחקת אנה מתוך נחת-רוח של נקמה-קדושה.

ואחזו זה בידו של זה ונדחקו זה לזה ברגש קודש ורחפו בתוך האוויר החשוך, והצלצול הקודש לווה אותם על דרכם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה