_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אליעזר שו"ב כבר הגיע לשנות שיבה, אך הרגשתו עודנה דקה, ואין איש, גם מן החרדים שבחרדים, מפקפק בהשחזתו.  אדרבה, הכול מהדרים לקנות בשר משחיטתו.

הוא קם לילה לילה, בראש אשמורות, קל כנשר, עז כנמר ומתגבר כארי, ומטהר את ידיו ואת ה"חומר" שלו, ויושב לתיקון חצות ולקונן על גלות השכינה.

בלילה ההוא טעה והשכים לקום שתי שעות קודם לזמנו הרגיל אף-על-פי שבחדר בנו, הסמוך והפתוח אל חדרו, יש שעון-מעורר, אשר היה יכול להשתמש בו גם לצרכו.  אך הוא איננו אוהב להשתמש בכל ההמצאות החדשות של אלו זחוחי-הלב בענייני דשמיא.

ולא עוד אלא גם כשהוא נוסע בזמנו ל"התם," ומוכרח לנסוע יותר מחצי דרכו במסילת-הברזל, הנסיעה הזו היא על אפו ועל חמתו וכמו שכפאו שד, אף על פי שהוא יודע, שבדיעבד ובשעת הדחק מותר ליהנות ממעשי הרשעים בעולם הזה, ויש בזה סוד "יכין וצדיק ילבש."  אבל בכל עת שהוא נוסע במסילה השובבה הלזו, הוא חש בלבו מין רגש של בושה, של התבטלות, וחושש משום שיחוד-הלב וקרבת-דעת ל"חלק הרע."

על כל פנים היה טוב יותר, כשהיה נוסע עם וולף בעל-עגלה, כי אז היה נוסע מן הבוקר עד שעת התפילה, וכשהגיע עד הראטוש* היה עומד להתפלל.  אחר כך סעד את לבו, ואחר כך נסע הלאה, וכך היה עושה יום מחר ובכל היום השלישי.  גם "בו שיחיה" היה טועם אז ומשיג יותר טעם ויותר השגה.

ובמקום השעונים המרעישים שלהם היה שמאי-המכריז קם באשמורת, בשעה שהכול ישנים, שקועים בתרדמה וחולמים בהבלי עולם הזה, ורק הקדוש-ברוך-הוא ער ומוריד, כביכול, דמעות;  ואז היה סובב שמאי הלז על מטהו ברחובות הריקים וקורא מתוך בכיה והתעוררות:  קו-מו קו-מו...  לעבו-דת ה-בו-רא...  כי לכך נו-צר-ת.

והקול היה הולך וחותר בחושך, וסובב וממלא את כל חללה של הרחוב, וחודר דרך הכתלים ומגיע אל תוך האזנים ואל תוך הלב.

ומי אשר אזנים ולב לו, ושמע את הקריאה הגדולה הזאת, ולא התעורר משנתו, ולא התגבר על החומר העכור שלו, ולא עזב את המיטה החטאה, ולא קם לעבודת הבורא?

"אבל עתה," מתאנח אלעזר שו"ב במחשבה, "בעוונותינו הרבים, הדור פרוץ ומרובה על העומד, בנים חדשים ומנהגים חדשים.  מה רב המרחק, למשל, בין המנוח ר' חיים-דויד, עליו השלום, ובין בניו.  עליו היו אומרים, שלא הכיר את ביתו, ושהיה מתנמנם כסוס.  ובניו?  גם כן יש שהם ערים כל הלילה, אבל מבלים את לילותיהם בישיבת תיאטראות וקרקסאות, בצחוק-הקלפים, רחמנא-ליצלן."

"אבל מה לי לבקש מומים באחרים?  הנה בני זה הסורר."

הוא מסב ראשו כלפי הדלת הפתוחה לחדר בנו ומביט שמה.

"כמדומה לי, שלא שב עוד."

הוא קם על רגליו ומתחיל לצעוד לאורך החדר, ומתכוון לקרוב אל הדלת, ומכניס את ראשו בחטיפה אל חדר בנו. 

"לא, עוד לא שב," הוא מסיים באנחה.

"הא לך בעל-דרשה, זה הלילה השלישי הוא דורש לציון.  אוי לה לציון שאלה דרשניה."

הוא נוטל מלוא כף אפר מקלה, מרים בזהירות את הירמולקה מעל לראשו, לבל ישאר בגילוי ראש, שם אפר מקלה על מקום התפילין ולוחש בשפתיו:  "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר."

ומתאנח בכוונה וחולץ מנעליו, ויושב לו על הארץ סמוך למזוזה.

"אשמנו, בגדנו, גזלנו..."

"איך נשיר את שיר ה'...  אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני...  אם לא אזכרכי..."

"והתועים והמתעים האלה אומרים, כי הם הזוכרים.  במה?  בחילול שבת?  באסיפות של דופי?"

"אלוהים באו גויים נחלתך, טמאו את היכל קדשך."

"מזמור לאסף, קינה לאסף מיבעי ליה," מתרוצצת במוחו שאלה ישנה.

"אבל על כל פנים מוטב, שישבו גויים בנחלתנו, משיבואו זחוחי-לב אלו לטמא את הארץ:  קינה לאסף?  מזמור לאסף!"

"ועד כמה מגיעה עזותם של אלו.  עזותם?  לא, שטותם, אין אדם עובר עבירה, אלא אם נכנס בו רוח שטות."

"זה יובלות על יובלות, שני ימים של הקדוש-ברוך-הוא אנו מבכים את השרפה אשר שרף ה', מתגוללים באשפה, מתפללים לשיבת ציון, לבניין ירושלים, להחזרת העבודה, לגאולת השכינה.  והמה בכל העת ההיא אכלו טרפות, שתו יין-נסך, חיללו שבת, רקדו עם גויות, בילו ימיהם ולילותיהם בתיאטראות וקלפים.  ועתה הם חוטפים חתיכה טובה.  אומרים להביא את המשיח בלעדינו.  עזי פנים, שוטים, עבריינים.

"זכור ה' מה היה לנו...  עבדים משלו בנו...  על הר ציון ששמם...  שועלים הלכו בו..."

הוא חש איזו דקירה בחטמו.  הוא עוצם את עיניו וחפץ לבכות.  הדמעות הראשונות יוצאות בכבדות.  הוא בוכה ושמח בלבו על שעלתה בידו לקיים מצוות בכיה על החורבן.  הוא מתלהב ומנעים את הקינה בנעימות של תוגה, ודוחק את עצמו לבכיה, ומכוון בלבו, שהבכיה מכוונת גם על גלות השכינה, והעיקר על גלות השכינה.

"כי אם מאוס מאסתנו – קצפת עלינו," והדמעות נוזלות-נוזלות.

"השיבנו."  הוא איננו עוד עוצר בעד דמעותיו ובוכה גם על פסוק זה.

"כה אמר ה':  קול ברמה נשמע..."

וכמדומה לו, שהוא שומע את הקול, קול רך וחודר, נוקב ויורד.  נוקב ועולה.  רחל מבכה על בניה...  בדרך אפרתה.  והקול בוקע רקיעים ושחקים, וכל המקטרגים נאלמו, והמלאכים מפסיקים בשירתם ובוכים, העולמות העליונים והתחתונים.  הכול בוכה, מערת המכפלה רועדת.  שר של עשו כופף את קומתו.

ועתיק-יומין מתעורר על כסאו, בועט בו, כביכול.  שאוג ישאג על נוהו.  ושור על עשו נופל.  אלהים מוריד שתי דמעות, להסברת האוזן.  "ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק."

הוא איננו יכול עתה לעצור נאקתו, המלים יוצאות מקוטעות מפיהו:

"על אלה א-ני בו-כי-ה, עי-ני עי-ני יו-רדה מי..."

"הקבצו ושמעו בני י...  כי בפשעכם שולחה אמ..."

"אנה הלך דודך? תרקיע עמו לשח...!"

"שכינה מה אומרת?  קלני מרא..."

"המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפל..."

"ידענו ה' רשענו."

"או לרשעתנו ולעוונותינו." התייפח אלעזר שו"ב וישתעל מרוב התרגשות.

"אמרו לבת ציון – כה אמר אדוניך, תחת היותך עזובה יבעלוך בניך."

הוא התייפח כילד רגזן, שאיננו חפץ להאמין בשידולי הוריו ובהבטחותיהם, עד שיתנו לו בעין.  כמעט שבעט במלים "וצניף מלוכה בכף אלהיך."

והוא בוכה ובוכה, עד שלא שמע, שבזה הרגע שב בנו וייכנס אל חדרו.

שמואל בן אלעזר שו"ב, הוא צעיר בן עשרים ושמונה.  הוא התחנך, כמובן, על ברכי החסידות, ויספוג אל תוכו את כל סגולותיה, ובכללן גם את קלות-הדעת המסוגלת לבני החסידים וצעיריהם במידה מרובה.  בימי נעוריו למד את מלאכת הרבנות, וכבר השיג הורמנא מגדולי הרבנים, אך הציץ ונפגע, ויתחשב בין חצאי משכילים.  השכלתו,  כמובן, קיפחה את תקוותו למצוא כסא רבנות בתוך איזו "קהילה קדושה".  ועל כן, בימי תנועת היציאה לארגנטינה חזר למצוא עדת נודדים, שתקבל אותו לרב ומו"ץ.  אז היה ארגנטיני נפרז, ולא ראה כל תקווה לישראל, בלתי אם ביציאה לארגנטינה.  בוויכוחיו עם החסידים בנידון זה המציא להם ראיות ורמזים מן הזוהר ומחזון דניאל, שכך צריך להיות, ושארגנטינה היא ארץ ישראל העתידה להתפשט, והיה נושא בחיקו מכתבים מאיזה גדולי הצדיקים שליט"א, שהמה כמו מסכימים על הדבר.  אך באותה קלות-דעת, שנתפעל אז ממאמרי הסופרים נושאי דגל ארגנטינה כן נתפעל עתה מן הדרשה הראשונה, ששמע מפי מטיף ציוני, אשר סר אל עירו, ויהי לציוני נלהב בכל המובנים השונים, אשר יבינו כיתות שונות מישראל בציוניות.

הוא שב עתה מבית-המדרש ושמע שם את המטיף מלגלג בתוך יתר דבריו על החסידים העקשנים, המתאמצים להביא את המשיח דוקא בישיבה על הארץ, באפר ובקינות.

"ושבו בנים לגבולם...  ויש שכר...  – מתי? – לפעולתך," מצלצלים באזניו דברי המטיף.  "לכשתפעל פעולה ממשית."  "עשה, ישראל'יק – אומר אלהים – אז אני עוזרך.  בך בעזרתך.  תושע ימינך לך, ואושיעך גם אני."

והוא עומד עתה על דלת חדרו ומביט ברוגז על אביו הישיש, היושב על האדמה ושם אפר תחת פאר ובוכה.

"עד כמה לעקשנות הלזו?"  חושב שמואל ואיננו מוצא די עוז בנפשו להגיד זאת בפיו, בראותו את הדמעות הנוזלות על לחיי הזקן הקמוטות, " במה אתם חפצים, עקשנים, לנצח את האויב?  בדמעות?  באפר?  בישיבה על הארץ?"

"במה?  במה?"  מגמגם הזקן כמשיח אל עצמו, "באכילת טריפות?  בחילול שבת?  בדרשות של דופי?  באסיפות של עמי-הארץ?"

ושני השואלים האלה של שני עולמות נפרדים ורחוקים נפרדו איש מעל רעהו.  זה קם ללכת אל הקלויז וזה פשט את בגדיו לשכב.

זה שאל וזה שאל.

"במה?  במה?  בישיבה על הארץ?"

במה?  במה?  באסיפות של מה בכך?"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  מועצת העיר בפולנית