_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשל "אביב"[1]

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

בחשכת לילה שבסוף ימי החורף הלך וואסיל פרוקופוב ברחוב ועסק במלאכתו,.  שוטר חרש הוא, ופקודה ניתנה לו לחזור ולבדוק אחרי חשוד אחד.

הרחוב הוא קנין המדינה, האדמה אדמת הממשלה, הפנסים דולקים על חשבון העיר ומאירים לו את הדרך, והרי הוא במובן ידוע איש שורר בביתו.  הכול נברא בשבילו.  אפילו הבריות הללו, העוברים ונחפזים לעסקיהם, כשהוא מוצא צורך בדבר, יכול הוא לעכבם.

ובין אותם הנחפזים אפשר יש שנחפזים לעניינים נכבדים.  אפשר, שהאחד קבלן, המספיק בגדים חמים לחיילות, השני דוקטור או חובש;  אפשר שהם נחפזים בשביל אותם העניינים, ואף-על-פי-כן הרי הוא, וואסיל פרוקופוב, יכול לעכבם.

וכשהוא מהרהר בדבר ומכיר בכוח שלטונו, מזדעזע הוא ומרגיש הכנעה בפני עצמו.  הרי הוא אדם, שנושא בקרבו צפונות כל-כך נשגבות, שהוא-גופו אין לו בהן הכרה ברורה.  אילו היו נותנים לו עכשיו אוצרות קורח, לא היה בוגד בחובת משרתו.

והפנסים מאירים לו;  ואף-על-פי-כן הוא תועה כצל בין האורות, ומריח בחוטם אחר כל עובר כשהוא נסתר מעין.  כשם שהחשודים מסתתרים מפניו, כך הוא מסתתר מפניהם, לבל ירגישו בו.  בני אדם מסתכלים בחשוד ובמרגל, ושניהם נעשים חשודים בעיניהם;  שניהם מבכרים את החושך על האור.

הולך הוא ומריח, אורב בעיניו אחר החשוד, ומטה אוזן לשיחתו של זה, כשהוא סח עם הנפגשים.

ובין כך הוא מהרהר באותה "ציפור."

זהו אצלו חשוד חדש ומעניין.

מוצא וואסיל פרוקופוב, שהעולם אינו עומד וקופא על מקום אחד.  הכל משתנה ולובש צורות חדשות.

לשעבר היו לו עסקים עם חשודים, שהיתה לו בהם הבנה.  עכשיו... קנליה (*נוכל) זו, החשוד במשמע, נמתח עליו חשד, מפני שעמד בתוך קהל שומעים ודבר בשבח  "האביב."

"נו, זה דבר ידוע, הללו מדברים רק מה שאסור לדבר, כשהם מדברים באביב, הרי מוכח, שזו מלה מוחרמת."

אין הוא מסוגל כל כך למחשבות.  כמה שהרחיבו את גבולו והרשאתו במעשה, כך צמצמו לו את גבול המחשבה.  אסור להרהר אחרי מידותיו של הגבוה ממנו, ובעצם הדבר, למה לו לחשוב?  צריך הוא למלאות בדיוק מה שמצווה עליו, ודי לו. יש מי שיחשוב בשבילו.

אלא שלבו מהסס.  הוא גופו נכשל באותו דבר.  אביב, זהו אצלו אחד מהרהוריו היפים ביותר.  כיוון שמזכירים לו אביב, הוא נזכר באותם האביבים של שנות ילדותו שם בכפר.

בין פרחים ודשאים, תחת שמי אלהים הרחבים, על האדמה הטובה החפשית, הרחבה.

כאילו אתמול היה הדבר. 

נער עליז היה.  יושב היה רובו של יום על שפת הנהר ושולה דגים.

והילני חברתו היתה מתכוונת לבוא לכבס לבנים בנהר בשעות שהוא היה יושב שם.  הי הילני, הילני!

הוי, כמה נעימים היו הימים.

הכול היה חי, עליז, חפשי, בלי סודות.  אומרת  היתה הילני:  הן – הרי הן;  לאו – הרי לאו.

מקוה היה, שכשיגדל ישא לו את הילני לאשה.  אלא שמשעה שבא לעיר התרחק ממנה, מן הכפר כולו.  המשרה השכיחה מלבו את האביב, את הילני את הנהר – את הכול.

הכול השתנה והולך ומשתנה, ואין בני-אדם מרגישים בשינוי.  אומרים, שהארץ מתנועעת וסובבת.  מעולם לא האמין בדבר.  כיצד היא סובבת, ואני איני מרגיש כלל?  אבל עכשיו נוטה הוא להאמין.

הולך הוא ואורב בעיניו ומהרהר בלבו.  אלא שהחשוד נעלם מעיניו, והוא נשאר שקוע בהרהוריו.

מתוך האפלה שבין פנס לפנס הבריקו לו שתי עיניים מעל פנים, שנראו לו יפים.

מכיוון שנזכר פרוקופוב באביב ובהילני, נעשה לבו ער ורכיך למין היפה.

והבריה, בעלת שתי העיניים המבריקות, רומזת לו:  לכאן, לכאן.

עד כמה שהוא בקי בחוקי משרתו, אין הוא זוכר לעצמו חוק שיאסור עליו להיכנס אחר נערה עבריה, שקוראה אותו אחריה לחדרה.

והעינים רומזות, מושכות, צורבות...  הוי אשה, את פתרון כל הסודות.

הוא מישש בכיסו, מצא כמה שמצא ונכנס כרוך אחריה.

על מדרגות היא עולה, והוא נטפל אליה כצל.

היא מעופפת כציפור, והוא מנתר אחריה.  משרבב הוא את ידו לאחוז בכנף בגדה:  ארכו לו הרגעים.

"הוי, קליפה.  על כנפיים את נישאה.  חכי!"

היא מתרוממת ומנתרת כחגב.

נפתחת הדלת.  נכנסו לחדר אפל.  הנערה מפטפטת איזו מלים יהודית.

נכנסה מן החדר הסמוך זקנה קמוטה.  נר בימינה ובקבוק וכוס בשמאלה מזגה לו כוס יין-שרף והגישה לפניו.

זהו דבר בעתו.  לקח ושתה.

זרק עין-זעם על הזקנה, ופנה בחיוך אל הנערה:

"ובכן...  נו?"

"חמש קופיקות."

"הא-כיצד?"

"כלום זאת לך הפעם הראשונה?"

"כמה אמרת?"

"חמש קופיקות.  כך משלמים הכול.  במונופול תשלם שבע, ולא יתנו לך יין-שרף כזה."

"כך...  ודאי...  אלא..."

"ומה אתה מתראה כתמה?  הלא בעצמך שילמת כך תמול ושלשום."

"אני?  מעודי לא הייתי כאן."

זקפה הנערה את עיניה הנוצצות באורח והרגישה בטעותה.  אין זה כלל מהאורחים התמידיים, הסרים לביתה בכל ערב לשתות "מים גנובים" מעבר לגבול.

היא התחילה מתנצלת.  והזקנה הקמוטה התחלחלה והתחילה מפטפטת כעין לחש.

ומכיוון שנכנס בפרוקופוב יצר הרע של אביב, ניסה לנגוע בנערה באופן חצוף ומנוול.

הנערה דחפה אותו מעל פניה בכשרון מיוחד לבנות מוזגי-חרש.  יש באותה דחיפה הרחקה חביבה למראית עין, ודחיפה גמורה בעצם הדבר.  באופן זה צריך הנדחף להבין, שהוא יכול לבוא מחר שוב לטעום טעימה, אלא שלא יהיה חצוף ומנוול מעכשיו.

וואסיל בא במבוכה.  אינו יודע כיצד לצאת.

הוא שותק והיא שותקת.

השתיקה לא נעימה.  מפהקת הנערה ואומרת:

"לילות חמים.  קרוב האביב."

שמע פרוקופוב שם אביב והתעוררה בו חובת המשרה.

"מה אמרת?  יהודיה!  אביב?  טוב ורצוי.  הרי אני מחויב ל... להודיע למקום שצריך.  זה נוגע למשרתי."

שמעה הזקנה "להודיע" והתחלחלה.  התחילה בוכה.

"זו פרנסתי.  מה אדוני חפץ מן שק-עצמות-רקובות כמוני?"

"פרנסה, פרנסה.  זה דרככן, יהודיות רמאיות, מביאות אתן בעלי-משרה במבוכה."

הוא יצא בהכרת ערך עצמו כמחונן ומעביר על מידותיו.  והזקנה שלחה אחריו ברכה ולחשה תודה להשם-יתברך שהצילה מאסון.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כינוי שהשתמשה בו העתונות להוראת המשטר החדש ברוסיה לפני בואו