_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"המן מן התורה מנין?"

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

מיד כשנכנס אדר, צריכים אתם לכתוב באותיות גדולות ושחורות על קלף בהמה טהורה "משנכנס אדר מרבים בשמחה," ואת הקלף הזה אתם תולים מעל לראשיהם של בעלי המזרח, כדי שיראו הכול וישמחו.

אבל כשהיה ר' שמחה מוהל קיים, לא היו צריכים כלל לאותו הקלף:  מכיון שנכנס אדר, היה מצחו המקומט מתפשט ונעשה נוצץ וחלק, פניו נלהבים, שקועי לחייו דומה שהתמלאו קצת, והיה מלבין שיניים לכל מי שפגש בו.

ואז היו הכל יכולים לקרוא על מצחו:  "נכנס אדר והרבו בשמחה."   אנשים, שהיו יודעים אותו ידיעה קרובה, היו אומרים עליו שנשמתו מתפרנסת כל אותו החודש מלחלוחיתם של שני ימי הפורים.

אבל אלו האברכים, שהיו משותי מימיו, היו אומרים שמהשפעתה של תענית-אסתר גרידא כבר היה די לו להתפרנס פרנסה רוחנית אפילו ליותר מחודש כולו.

ובאמת תענוג גדול היה גם לראות את ר' שמחה שרוי בתענית של ערב פורים.  זאת היתה חדווה כבושה ויגון מתוך אונס.  כל אנחה ואנחה שהיה דוחק את עצמו עליה ומוציאה מתוך פיהו, היתה מגוחכת, מעוררת יותר לשמחה מאשר לעצבות.  האנחות האלה היו דומות לאנחות העשיר, בשעה שהוא מוצא את כיסו קטן מכפי הכסף, שהוא חפץ להכניס בו.

דומה שגם הוא בעצמו היה מלגלג במחשבה על אנחותיו הללו, אך הוציא אותם מפיהו פשוט, מפני שלא ייתכן יום תענית מתוך גסות-לב ושמחה גלויה.

צריך היה לראות את ר' שמחה ממשש בליל פורים קודם המגילה בשלושת חצאי-הרובל, שהוכנו כדי לצאת בהם חובת מחצית השקל.  ואז היו יכולים לטעות בו ולאמר שהוא אינו כלל מן האנשים שאינם ידועים צורת מטבע.  הוא היה ממשמשם, מגפפם ומהפכם לכאן ולכאן, ממש כבעל-הנאה, רחמנא-ליצלן, כמי שאחזו בולמוס של עושר.

בשעת קריאת המגילה היה חש לפעמים קצת צער, מפני שלא היה יכול לכוון את דעתו אל דעת הקורא, במקום שאיזה פסוק משך לבבו להרהר בו ולהשתקע עליו ברעיונות.

"להיות כל איש שורר בביתו," "כי אין האיש בביתו...  הלך למרחוק," היה מזווג פסוקים ומתאנח עליהם.

"והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי," "תחת הסרפד יעלה הדס," אוי רבונו של עולם!

"ובהגיע תור אסתר," "תור הזמיר הגיע," אבינו בעל הרחמים!

"ויאמר להביא את ספר הזכרונות," "ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור."

"כי אין הצר שוה בנזק המלך," "אלהים באו גוים בנחלתך."  וי, וי!

למחר, לעת ערב, כשהתפלל מנחה וישב לסעודה במסיבת אנשי שלומו ושותי דבריו, לא היה צריך לשתות כדי לצאת ידי חובת היום, כי באמת כבר היה מבושם עוד קודם ששתה.  וכבר היה מעשה, שאחד הליצנים שתה בחשאי את כוסותיו של ר' שמחה, שעמדו לפניו, והוא חשב ששתה בעצמו ושיער בעצמו, שצריך הוא כבר להיות שכור – והיה ממש שכור וסבוא, כביכול, כאחד השכורים.

שמחתו בלילה ההוא היתה גדולה מאד.  אך כוס של זכוכית לא היו צריכים לשבור לפניו, כדי להזכירו על חורבן-בית-המקדש, מפני שלו בעצמו היה ענין אחד, שהיה מביאו לידי עצבות כשנזכר בו.

כשהגיעה אצלו השמחה עד הקצה האחרון, עד שגדליהו לץ היה משלשל את כותנתו, במחילה מעל למכנסיו, כעכו"ם גמור, ויחיאל'יק הפרוש היה לובש שמלת אשה, וכינה את עצמו "זרש אשת מפחידי," אז היה רבי שמחה פותח ואומר כמסיח לעצמו:

"המן מן התורה מנין?  רבונו-של-עולם, תינח, להערות ששלחת בנו, לא חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא.  מסתמא חטאנו.  נהנינו מסעודת אחשורוש.  וגם אולי צפון לנו שכר לעתיד-לבוא בשביל זה.  אבל המן מן התורה?  עוד זאת חסרה לנו?  למי נתת חמדה גנוזה שלך, לעמלק או לישראל?  הווי אומר לישראל.  כלום נהנים אנחנו מעולם-הזה שלהם?  אינו בדידהו ואנן בדידן.  הפקרת לפניהם חיי-שעה עם כל הבלי עולם-הזה, למה זה נתת להמן הרשע, ימח-שמו, אחיזה בתורה הקדושה."

והיה מצטער על הדבר, עד שהגיע לידי בכיה.  ואז נתפכחה פתאום כל אותה החברה של שכורים וישב לו כל אחד ואחד על מקומו והתאנח ביחידות, עד שנטפל להם שלמ'קה האברך, וסיפר להם מה ששמע בענין זה מאביו המנוח, שהיה מקורב גדול להזקן, זכותו-יגן-עלינו, והתחיל פעם אחת לכתוב את כל ה'תורות," ששמע מפי קדשו, אך משמים לא הסתייע מילתא, ובשעת השריפה הגדולה נשרפו גם הכתבים.  לא היה העולם כדאי ל"תורותיו."  ואך אצל יחידי-סגולה נשארו בזכרון.

"ידוע הדבר, שיש קליפות הרבה, רחמנא-ליצלן, בכל אותן הנו"ן שערי טומאה, בר-מינן, שהם מקבילים כנגד נו"ן שערי קדושה, בסוד 'זה לעומת זה.'  אבל הקשה שבקליפות היא ''קליפת-נוגה.'  והיא מתפרנסת מתורה ומצוות ומעשים טובים.  כשרואה אותה הקליפה, שנשמתו של הרשע היא יבשה , בלי לחלוחית של מצווה ואין לה במה להתפרנס, מיד היא מתחילה לפתות אותו שיעשה איזו מצווה, ממש כיצר טוב.  והיצר-טוב מרגיש בדבר והוא מסית את האדם הלז, שלא יעשה את המצווה ומבטיח לו שכר הרבה כאילו עשה מצווה.  אבל ידוע, שבעוונותינו הרבים, אין כוחו של היצר-טוב יפה להסתה ופיתוי, ואז מתהפך אותו הרשע פתאום לצדיק גמור, כביכול, ומתחרט ועושה תשובה.  וזה סוד 'רשעים מלאים חרטה.'  וזהו מצווה לשם פיגול, שנכשל בה שאול, כשחמל על אגג, ימח-שמו, וממקור זה הן כל אותן המצוות שהרשעים עושים.  גם המן ימח-שמו היה משורש אותה הקליפה, ולכן היה לו אחזה בתורה הקדושה וידוע הדבר, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.  והם הם שבלבלו את בני ברק, כשישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה.  אלמלא אותם בני המן, היתה אז הגאולה.  וגם הזמן היה מוכשר לכך.  אבל הם באו וקראו:  רבותינו, הגיע זמן קריאת-שמע של של שחרית.  הם עשו מצווה וקלקלו את הכול.  הנני אומר לכם, שתהיו זהירים בדבר, מפני שמצוות כאלה מחריבות עולמות."

וכיוון ששמע ר' שמחה דברים אלו נתמלא חדווה, ונתמלאה גם כל החבורה שמחה, והיו שותים ושמחים עד בוקר.  ובבוקר עמדו על מפתן הקלויז ובדקו את הבאים להתפלל, ואם מצאו ביניהם אחד, שטבל היום את בשרו במקווה, מה שהיה סימן מובהק לשינה מתוך פיכחות באותו הלילה, היו מרכיבים את ה"טבול-יום" על מגרפה ונסעו עמו לשושן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה