_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

העיקר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הוא שב מארצות החופש, ממקום-תורה, טעון בתעודה, במכתבי-קילוסים ובדברי חיבובים מאת מורים ופרופיסורים מומחים – אך לבו חלל...  נבוב...

סוף-כל-סוף הגיע אל המטרה, ששאף אליה זה שבע שנות עמל.  שבע שנים היה היתה משאת-חלומותיו, הגות-רוחו, מזבחו ואלילו.  היא היתה לו הכל.  כן.  היתה...  עכשיו הכל כבר נגמר ונעשה.  חסר רק הפיהוק האחרון של תפוגת-לב הבאה מתוך ייאוש.

הוא עבר את הגבול ושב הביתה באותה המסילה, אשר הובילתהו שמה לפני ארבע שנים.  הוא זוכר, שאז הבטיחוהו עמודי-הטלגרף שלאורך הדרך הרבה-הרבה.  עתה דומה, שהם מביטים ממנו והלאה בלעג כבוש.

אז נדמה לו, שהדרך מלאה הרים וגבעות, אין אף עמק אחד.  והצטער על שההרים הללו מעכבים אותו על דרכו שעות יתירות.  עתה רק עמק ומורד, מורד ועמק.  כל הדרכים מוליכות מטה-מטה...

ובשבתו בעגלה בין נוסעים ונוסעות צפופות ודחוקות, מסיחות וחוזרות ומסיחות, זה אולי הפעם העשירית על דבר אחד, משתקע הוא ברעיונו ובודק בזכרונו את כל הקרבנות אשר העלה על מזבח-אלילו.

ד' אמות מרווחות בבית-המדרש.  הוא נער, שכבר מלאו לו שש-עשרה שנה.  בן לאברהם-יצחק, השו"ב היותר הגון בעיר.  אביו אהבו, מסלסל בו ומתפאר בלוי שלו נגד כל ההורים:  "לוי שלי הוא עילוי, נוצר לגדולות."

והוא יושב, שוקד על הגמרא הפתוחה לפניו, אך ספיקות מתגנבים אל לבו.

והוא אמנם יודע ומכיר בנפשו גם עתה, שהספיקות לא היו מתחילתם בשל אמונות ודעות, אלא, פשוט בשל פחד מפני החיים.  הוא התחיל דואג, איך יוכל להציב לו מעמד בחיים – ואביו עני מתפרנס בדוחק מן השחיטה?

אמת, שהוא עילוי וכוחו גדול בתורה.  זהו אמנם קרן קיימת לעולם-הבא.  אבל התתן לו תורתו גם את פירותיה בעולם-הזה?  יכול הוא אמנם לקוות שיהיה שו"ב או מו"ץ באיזו קהילה.  אבל יודע הוא, שגם אביו, גם המו"ץ דמתא, שניהם אביונים גדולים, ושכרם אינו מספיק למחייתם אפילו בצירוף משלוח-מנות ודמי-חנוכה, שיש בהם מעין נדבה.  הם מתפרנסים בדוחק על פי דרכה של תורה ומשועבדים בגוף ונפש אל הבעל טכסא ואל פרנסי הקהל, על פי מנהג ה"קהילות הקדושות."

והוא יודע שמקצת מבחורי הקלויז פרשו והתמכרו להשכלה, והם מקווים לגדולות.  ברוך בן שלמה גולדין הוא נער בגילו, תמיד היה כפוף לו, לומד עמו ביחד בקלויז לא בתורת חבר, אך בבחינת תלמיד אצל רבו.  עכשיו ברוך זה, משפרש ועזב את הקלויז היה לאיש אחר.  ממש איש.  הוא כבר מרוויח כסף מהוראה לשעות ומשתדל להיכנס לגימנזיון.

ורעיון עלה במוחו:  אילו חפצו הוריו לעזור לו במקצת, לפחות לקנות לו ספרים ולשלם בעדו מספר ירחים לאיזה מורה, היה אולי יכול גם להכנס לגימנזיון.  תעבורנה שנות מס ר.  תעודת בגרות, בית-ספר גבוה.  דוקטור או אינז'ינר...  ככל מה שהוא שומע לפעמים את רעו ברוך חולם.  ואז הוא סמוך ובטוח מפני דאגת פרנסה.

אבל הוריו, כששמעו את הדבר, שפכו עליו קיתון של רותחין:  "השכלה?!  אפיקורסות?!  דוקטור מחלל-שבת חפץ אתה להיות?!"

צריך היה להתייאש מחלומו.  הוא בדק אחרי-כן את הדבר בשכלו ומצא, שזהו באמת רק חלום נעים.  שאין לו פתרונים.  כלום יכול אביו להסכים לדבר כזה?  הלא יש בזה משום "מזרעך לא תתן למולך."  למחר יקומו עליו הקהל והרבנים הקרובים והרחוקים ויפסלו את שחיטתו.  וכלום רשאי אדם לקפח את פרנסתו בידים?

והפחד לא חדל מהרגיז אותו.  החיים הולכים ומטילים עליו אימה.  בכל עת שהיה רואה את אביו מתעטף בבגד המוכן לדבר, המעוך והמרבב בכתמי דם קרוש, היה משתקע במחשבותיו.  הוא שיער בנפשו, שאם יהיה בעל אשה ובנים ובני-ביתו יהיו רעבים.  לא יעמוד בנסיון ויתעטף גם הוא, לאנסו, בטלית כזו, ויצא לברך על השחיטה ועל כיסוי-הדם.  ולמרוט נוצות העוף המפרפר אל תוך התיבה העמוקה.  ואולי גם יקדים בכל בוקר לברך את הבעל-טכסא בשלום ולהחניף לפרנסי הקהלה, כשיראה שיש צורך בדבר.

בשתי אלה, בחלאת המלאכה, שאביו עוסק בה ובהשיעבוד וההכנעה שהוא צריך להראות לתקיפי העיר, היתה נפשו סולדת תמיד.  ואותה ההכרה, שגם הוא יהיה צריך לפעמים לעסוק במלאכה זו, התחילה משניאה עליו את הוריו ואת הקהל ואת פרנסיו ואת היהדות העקשנית, היראה וסולדת כל-כך מפני אור-הדעת.

והוא מצא את שביל-הזהב:  התחיל לומד בחשאי.  הרבה עזר לו רעו, ברוך גולדין.  הוא המציא לו ספרים ויקרבהו אל הנערים, שכבר התפקרו ולמדו בגלוי.

והסוד נודע, מלחמות.  ברקים ורעמים.  כעס אב.  דמעות אם.  הפרנסה בחזקת סכנה.  הוי כמה קשה המלחמה!

והאב, קצת כדי לפייס דעת המרננים אחריו וחושדים  אותו שבהסכמתו עושה לוי מה שעושה, וקצת מתוך כעס וכאב-לב, קפץ והדיר את בנו מעל שולחנו.

והוא יצא את בית אביו, והחל מתפרנס מהוראה לשעות, שמצא בשכר מועט אצל הורים עניים.  השכר הזה הספיק  לו ללחם – לאו דוקא לשובע, ומלבוש – לאו דוקא להגן מפני הצינה;  אבל הוא שמח בחלקו.  הוא הולך וקרב אל מטרתו.  הוא עושה רק כעין חליפין.  מצטער היום, כדי שישבע נחת בימים הבאים.  הוא מקריב את ההוה בשביל העתיד.

והוא יודע שאביו ואמו שרויים בצער, ואולי הם מקללים אותו.  צריכים הם לקלל אותו, מפני שבשלו התלקחה המחלוקת הישנה על אביו העלוב, שאין לו פתחון פה עכשיו, בהכירו את הקורה העבה שבין עיניו.  "בן שהקדיח תבשילו ויצא לתרבות רעה."   הגיע הדבר לידי כך, שהביאו שו"ב חדש, וניכו לאביו משכרו ומחלקו בנוצות.

יודע הוא כל זאת, ומצטער על הדבר.  ביחוד הוא מיצר  בזכרו את אמו החולנית, האוהבת אותו בכל חומו של לב-אם.  הוא מרגיש מרחוק, עד כמה קשה לה לקלל אותו.  אבל היא מקללת בוודאי.

ואולם הוא מתנחם בברכת אשתו ויוצאי-חלציו לעתיד לבוא.  הוא בן שו"ב, שנזון מקופת הקהל ותלוי בדעתם הגסה, והם יהיו בני מוסמך, בני חורין, חיים על דעת עצמם.

הוא עושה רק כעין חליפין, צער האבות בעונג הבנים, קללת אם בברכת אשה.

והוא מכיר בעצמו, שתורת בית-המדרש שהמית את עצמו עליה ונתייגע בה כל-כך, הולכת ומשתכחת ממנו, נדחקת  בקרן זוית, ומפנה מקום לידיעות של תורה חדשה וספרים חדשים, לנטיות שמות ופעלים, או לכנויי אלים ונשותיהם.  יש שהוא מתקשה לזכור איזה יוצא מן הכלל בדיקדוק, או שם של בן סורר ומורה של אחד אלילי יוון, ובין כך הוא שוכח להתפלל תפילת שחרית.  השפחה יורשת גבירתה!  לבו נוקפו קצת מפני שהוא ירא עוד יראת העונש.  נפשו סולדת מפני דינה של גהינום, שעוד יאמין בו באמונה שאינה פגומה.  אבל הוא מתנחם בדעתו, שהוא הולך וקרב אל המטרה.  חלומותיו קרובים סוף כל סוף להתקיים.  הוא עושה גם בזה כעין חליפין.  עולם-הבא בעולם-הזה.

והוא משים את לילותיו כימים וממית את עצמו באהלה של התורה החדשה.  הלימוד כשהוא לעצמו אינו קשה עליו כל כך וגם אינו זר לו בכללו;  אדרבה, בלימוד הגיאומטריה מצא הרבה ממשנת "ערוגה";  בתורת הפיזיאולוגיה יש הרבה מהלכות שחיטה וטריפות הריאה.  אך ההסתדרות וההכנות הבחינות היו קשות עליו.

ובינתיים הגיעו ימי הבחינות.  הוא הלך להיבחן, ולבו היה נוקפו.  ולבבו אמנם לא התעהו.

הוא נמצא פגום ויצא עלוב.

בשעה ההיא נחרב לו ארמון-תקוותיו.  דומה היה עליו, שהקיץ מתוך חלום נעים ושב אל מציאות מרה ועגומה.

בימים הראשונים היה כאיש אובד עצות:  לשוב אל בית-המדרש לא חפץ, ולהגיע שמה אינו יכול, או כמו שאמר הוא, "אינם נותנים לו."  אך אחרי ימים שב אליו אומץ-לבו, והתחיל לומד ביתר שקידה, דומה להתחרות.  וכעבור שנה עמד עוד הפעם לבחינה.

בפעם הזאת הצליח בבחינותיו באופן שאין למעלה הימנו.  אך אז קפץ עליו רוגזם של ה"פרוצנטים".  צריך היה לו לדאוג לדבר מראש ולהביא עמו עשרה הדיוטים מבני יפת, למשכם אל בית-המדרש שלהם, כדי שיקנה לו מקום בזכותם.  אבל בני יפת אינם נדחקים כל כך אל בתי-הספר.

ושוב ייאוש ותפוגת-לב.  ועוד הפעם התעוררות ואומץ-לב במלחמה.  הוא התחיל לומד בשקידה שאין בדומה לה, ממש כמי שאוחז בטליתו, ואיש נכרי חפץ להוציאה מתוך ידו.

הוא החליט בדעתו להיפטר בבת-אחת מכל ההרפתקאות הממושכות האלה ולהיבחן בכל לימודי הגימנזיון כדי לקבל תעודת-בגרות.

מצבו החמרי הוטב במקצת.  הבחינות השניות עשו לו פירסום בעיר וירבו עליו קופצים מן ההורים.  גם תאוות הלימוד לשם סמיכה וכניסה לבתי ספר התלקחה בין האבות מישראל במידה נפרזה, עד שגם אלה, שמקודם היו צווחים בקלויז על האופן החדש של גלות-השכינה, על בולמוס התארים המעביר את בני הנעורים על דעת קונם –  גם אלה התחילו קוראים אותו אל ביתם ומוסרים את בניהם על ידו, כמו שמוסרים כלים לאומן לעשות להם אזניים.

יש לו כבר מספר הגון של תלמידים, וביניהם גם תלמידה אחת, מרים שטיינהרט, בת להורים אמידים.  היא לומדת פשוט, מפני שנפשה חשקה בחכמה.

זאת הנערה הראשונה שהיתה לו פגישה עמה בימי חייו.  ולפיכך, מובן מאליו, שהיא היתה גם היפה וגם החכמה בבנות.  לאחרונה מצא, שהיא לא רק תלמידה מקשיבה, אך גם רעה נאמנה.  ורגשות בלתי ברורים... ואחר-כן – יותר ברורים.  וליבוב וחיבוב.  והוא גילה לפניה פעם אחת את לבבו, את המטרה שהוא שואף אליה.  והיא ניענעה לו בראשה ואמרה, שגם היא היתה בוחרת לה לחתן בדוקטור ומוסמך, אף על פי שהוא עני, יותר מאשר בהדיוט עשיר.

ובבוקר אחד נגלה הדבר לו ולה, שהם נאהבים חד באחד מתפוח עקבם ועד למעלה מתנוכי אזניהם.

חסרה היתה אמת נערה כמוה בתוך ארג-חלומותיו, עתה היא באה ומילאה את החסר.

היא חכמה נפלאה, בעלת-לשון מצויינת!  היא מלגלגת על"עגלי הזהב," העשירים ההדיוטים במשמע, אף על פי שגם אביה הוא עשיר וקצת הדיוט.

אשריה, שהיא איננה כפופה וצייתת לאביה;  היא תעשה כל מה שתעשה על דעת עצמה.  יודע אביה שבנוגע לנישואיה תבחר לה כלבבה ולא תשאל לעצתו.  טוב שאינו עשיר גדול, והנדוניה שיתן או לא יתן, לא תוכל לעכב הרבה.

וביום אחד...  הוי! כמה נעימים הם החלומות, בטרם תדע את פתרונם.  לא, את היום ההוא אינו יכול לשכוח.  זה היה יום שכולו חג.  מקור תענוג רוחני.  העולם-הבא צריך להיות אחד מששים באותו התענוג.

זה היה היום האחרון לבחינותיו.

והוא זוכר, שאחד מימי הבחינות חל להיות בשבת.  והוא בכל התרגזותו על היהדות הדייקנית והפחדנית, לא התיר עוד לעצמו חילול קודש וחילול שבת בפרט.  קשה היה עליו הדבר בפעם הראשונה.  וכבר עלה בדעתו למשוך בשביל זה את ידו מן הדבר ולדחות את הבחינות לזמן אחר.  דומה היה לו ששבת מלכתא, זקנה חשובה ודייקנית, בתמונה שהיה מצייר לו בבית אביו, מבטת עליו בזעם ותחנונים גם יחד.

אבל הוא לא משך את ידו מן הבחינות.  די היה לו להעלות בדמיונו דוקטור ממשש בדופק אדם חולה ומקבל שכרו שקל, ותמונת הקפדנית נמוגה לעיניו.

מוטב שאחלל שבת אחת, משאחלל כל ימי חיי, שיש בהם שבתות הרבה, התנצל והצטדק בעיני עצמו.

והוא קיבל תעודת-בגרות.

אז החלה טירדה חדשה:  דאגת הכניסה לבית ספר גבוה.  ועוד הפעם רוגזם של הפרוצנטים המצומצמים.  ושוב מלחמה, שוב ייאוש, תפוגת-לב וכעס על עצמו, על שנואל ללכת בדרך לא-כבושה ולא בדק מתחילה, שמא לא יעלה בידו להגיע אל מטרה רחוקה כזו.

הוא לא יכול לכחד מעצמו את ההכרה, שאילו היה לומד בכל אותן השנים בבית-המדרש שלו, כבר היה מוכתר ומוסמך כרב גאון ו"מאור הגולה", וכבר היה יושב על כסא הרבנות באיזו עיר חשובה.

הוא כעס על עצמו.  אבל מפני שאין אדם יכול להתנקם בנפשו, התחיל פונה גם הפעם כלפי היהדות הצנועה והצבועה, ותלה בה את קללתו.  בשלה הוא אדם אומלל, אובד-דרך.  הוא בעט בה במחשבה, התריס, התפקר.  אז גמר כל חשבונותיו עם רגשי-דתו.

ואמנם לא יחידי הנהו בגורלו.  הדבר נוגע נגיעה קרובה עוד לנפש אחת.  צריך להוועץ עמה.  וילך אל "פרידתו."  היא העניקה לו בדמעותיה בדברים חמים.  והעיקר, שעודדה את רוחו שיעסוק הלאה בהוראה לשעות, ויקמץ איזה סכום כסף, וגם היא תתן לו כמה שיעלה בידה להשיג שלא בדעת אביה, ואחר כך יסע למקום שלומדים שם לא על פי פרוצנטים.

העצה ישרה בעיניו, מפני שברירה אחרת לא היתה לפניו.  עוד שנה אחת נשאר בעירו, ויקמץ בכל מה שיכול ויאסוף לו צרור כסף.

והוא זוכר, שפעם אחת בימים הללו קמה עליו פרידתו בתלונות ובתחנונים שיפסיק לזמן מצער את לימודיו, מפני שאור עיניו היה אז בסכנה.  למשך שנה אחת צריך היה להחליף את משקפיו במספר אחד וחצי.  אך באחרונה נודע לו, שאת כל הרעש הזה העמידו הוריו בחשאי.  אמו הלכה למרים שלו והתחננה לפניה, שתלך ותבקשנו לחוס על עיניו ולהפסיק את לימודיו.  ידעה העלובה, שגדול כוחה של עלמה זו על בנה מכוחה היא.  והוא סבבם בכחש, הבטיח ולא קיים, – ולמד ויאסוף כסף.

ואז...  את העובדה הזאת לא נעים להזכיר כלל.  הוא כמו סולד בה אבל היא נדחקת ועולה בזכרונו מעצמה.

אביו חולה.  המחלה קשה.  צריך הוא לנסוע לכרך גדול, למען יעשה בו שם ניתוח.  הפרנסה הזעומה אינה מספקת.  ניתוח נחוץ.  אמו מתגנבת אל חדרו בלילה ובוכיה.  מתחננת היא אליו, שיתן לאביו חמישים רובל לכלכלת דרכו ומחלתו.

הוא נפעם.  האם בוכיה ומיללת.  והוא יכול אמנם לתת לה לפי שעה חמישים רובל, אבל לפי חשבונו יהיה הכסף הזה דרוש לו בדיוק במחצית השנה האחרונה לשבתו שם.  בעת שיוכל לזכות באותה התעודה שהוא מקריב לה את חלבו ודמו במבחר שנותיו, שהיא פתרון כל חלומותיו ויסוד עתידותיו.  לתת לאביו את הכסף המבוקש, זהו כמו לתת לו את הכול שלו, את חייו ואת חיי פרידתו.

הוא התאכזר ולא נתן.  התאכזר?  כלום אכזריות היתה בזה?  הוא חמל.  חמל על עצמו ולא נתן.

והניתוח לא נעשה, ואביו לא קם ממיטתו.

גם בזה התאכזרו אליו ההשגחה והאנשים.  הבשורה הרעה על דבר מות אביו נודעה לו על פי טלגרמה, בה-בעת שהיה כל כך טרוד בהכנת הכניסה לבית-הספר הגבוה.  בימים הראשונים היה צריך לאבד עת על אמירת ה"קדיש", לפחות אחת בשבוע.  שעה קצרה אמנם, אבל השעות כל כך נחוצות לו.  כל השעות קצרות בשבילו.

ואמנם זה היה רק בימים הראשונים.  באחרונה חדל לגמרי לאמור קדיש.  הוא הקריב עוד קרבן אחד על מזבח אלילו ויתנחם בזה, שלעתיד יכפר על אשמו לאביו בנדבות הגונות בימי ה"יאהרצייטים".

והוא לומד.  וכספו הולך וחסר.  והוא מתחיל מסתגף.  ימי רעב כמשמעם.  אבל הוא לומד.

ופעם ניסה להודיע את מצבו החמרי לפרידתו.  והיא מיהרה ותשלח לו מעט כסף ומכתב מלא תחנונים, עידוד-רוח וחום-אהבה.

הוא ראה ונוכח אז, עד כמה יקרה לו נפש זו.  הוא אהבה אז יותר מכול.  חש הוא בנפשו, שהיא ממלאה את כל חללו של לבו.

ואגב היא כותבה לו,  ששלמה הלמן, אחד מעשירי העיר, אשר בנו שמואל הלמן היה אחד מתלמידיו של לוי בשכבר הימים, בונה טחנה גדולה וענקית שלא היתה עוד כמוה בסביבותם, ואל הטחנה הזאת מבטיח שלמה לקבל אותו, את לוי.

פה במקום שפעת החיים השונים, נראתה לו פרנסת מפקח על המכונות הגדולות בבית-חרושת יותר בטוחה ממזונותיו של אדם הממשש בדופקם של אנשים גוססים, ולכן בחר יותר להיות מוסמך טכני מהיות דוקטור לחכמת הרפואה.

בהבטחת בעל התחנה החדשה ראה לוי התחלה לפתרון חלומותיו.

ובין כה הגיעה לו הבשורה המרה על מות אמו.  ועוד הפעם קרבנות.  הקדישים דוחים את הלימודים, הלימודים דוחקים את הקדישים. 

ושוב ימי רעב.  ושוב משלוח תמיכה מאת פרידתו.  ואחרי כן פסקה ולא כתבה עוד.

ובין כה מלא ימיו וזכה תעודתו, תעודת טוחן ראשי.

והתחיל מבקש לו עבודה עראית, עד כדי שימצא כסף להוצאת הדרך.  ואמנם לא הוא האחד המבקש עבודה.  ישנם עוד מאלה שגמרו חוק לימודם בשנה שעברה ובשלפניה, ולא מצאו עוד את מקומם.

וישנם גם מאלה, שגמרו לפני שתי שנים, וכבר מצאו להם עבודה;  אבל לא אותה העבודה, שעמלו בשבילה מבחר שנותיהם.  קצתם היו לסוחרים וסרסורים אצל הסוחרים הגדולים, קצתם היו ללבלרים עראים או קבועים במערכות עתוני-שוק, וקצתם פשוט עסוקים ברעבונם.

מתחילה לא העמיק כל כך לחשוב בדבר, מפני שבאמת לאמיתה אין זה נוגע כל כך אליו, כי יש לו כבר משרה עומדת וממתינה לבואו.  הטחנה של שלמה הלמן בוודאי תיגמר בעוד ירחי מספר.  אבל כשנודע לו על פי מקרה, שטחנה זו כבר נגמרה וכבר יש לה טוחן ראשי, שישב וחיכה לה כחצי שנה קודם גמר בנינה נפל עליו לבבו.

נדמה לו, שהוא תופס עכשיו במוחו את כל הענין לארכו ולרחבו.  חבל שלא הבין את הדבר מראש.

הכול, חשב, תלוי במזל.  כל הכשרונות, הלמודים והמלאכות, בין אותו הכשרון להתעטף בחאלאט (*חלוק)

מרובב, לחתוך שני סימנים ברובם ולמרוט נוצות ברגע אחד, ובין אותו הכשרון להניע אופן באופן;  בין אלה של "שהיה, דרסה, החלדה, הגרמה ועיקור (*מונחים בהלכות שחיטה), ובין אלה של "סינוס, קוסינוס, טנגנס וקוטנגנס" – הם בעיקרם רק הכנה, שמא יפגשך המזל העיוור, למען יהיה לך במה לקדם את פניו.  הכל רק כלים לקבל את השפעת המזל לכשיזדמן לך.  אבל אם לא פגשך מזלך, הרי הכלים מיותרים לגמרי.  ולא עוד, אלא שמכבידים עליך לפעמים, וכופתים את הידים העסקניות שלא תהיינה פנויות.

 לשבת בחיבוק ידים ולרעוב, אין בכל זה לא מן ההגיון.  ויקם ויסע המבורגה על פי עצת אחד ממיודעיו שיש לו שם מכירים עשירים בעלי טחנות.  וגם מכתבי- המלצה נתן בידו לכשיהיה לו צורך בהם.

"מכתבי-מליצה," אמר לו רעו זה, שהיה אמנם אדם ישר וקצת חכם, אך חולשה ונטיה מיוחדת היתה לו לכבות בלב אומללים את הזיק האחרון של תקוותם ולהאיר את עיניהם על אסונם המוחלט, "מכתבי-מליצה הם גם כן מן הדברים הטפלים שאינם שווים פרוטה.  את כשרונותיך ומדרגת ידיעתך יבדקו מראש בין כך ובין כך, אפילו אם יהיו בידך עשרה מכתבי-מליצה;  העיקר הוא רק שיהיו נזקקים לך;  שתמצא מקום פנוי, בטרם יריחו בו עשרות רעיך האומללים כמוך, שנתברכו בכשרונות יותר ממה שצריך לעולם.  אלא מה אעשה לך, והעולם החזיק בדרך צביעות זו, דורשים מכתבי-מליצה.  הא לך מכתבי-מליצה, והיו לך אחרי כן לצור בם שיורי דג-מלוח מסעודתך."

והוא נסע ומצא שם לא מקומות פנויים, אך ידים פנויות, הרוצות ומבקשות עבודה.  ובכל זה לא התחרט על נסיעתו, מפני שמצא שם סוף כל סוף איזו משכורת.  הימים היו ימי תנועת היציאה לאמריקה ולארגנטינה.  רבים היו מן הנודדים שהיו צריכים לשלוח מכתבים לקרוביהם ממקום שיצאו משם ולמקום שיבואו שמה, ולא ידעו לכתוב את האדריסאות.

בראשונה סלדה נפשו בפרוטות שקיבל מאת נודד עני אחד בשכר כתיבת אדריסה.  אך מאחר שקיבל מה שקיבל וקנה לו כיכר לחם בשכרו, דש בדבר והתחיל מתעסק בזה בלי כל חשש ופיקפוק.

הוא ישב שם ימים מספר, פשוט מפני שלא היתה לפניו דרך אחרת.  הוא בדק אז בשכלו ומצא, שיש שני מיני עבודות.  עבודה פשוטה וגסה, שאין צריך כלל לגמור בשבילה בית ספר גבוה;  במין הזה רבה אמנם העבודה עוד יותר מכפי הידים העובדות, אבל לעבודה זו איננו מסוגל כלל.  עוד יש מין עבודה, עבודת המוח והכשרון, ובה רבים העובדים על מקומות-העבודה.  בכל אשר יפנה, חזקה שאין שם מקום פנוי;  ואם תמצי לומר:  ישנו – חזקה שיקדמוהו אלה הקרובים אליו יותר ממנו.

והוא קם בבוקר ויצא לטייל בחוצות העיר ובגניה.  ואנשים רומשים, רצים ומתפזרים לעיניו כזבובים.  נדמה לו, שכל אלה האנשים הם מיותרים לגמרי.  הם נבראו רק כדי להשלים את הדיקורציה, שלא תהי תמונת הכרך פגומה, חוצות בלא אנשים.  ונדמה לו, שהם תרים וסוקרים בעיניהם לכל פינה בגן.  ומחכים רק שיקום אחד ממכון שבתו, כדי שיתנפלו עליו הם.

חסר היה, כנראה, עוד איש אחד למניין אנשי-הכרך, והנני גם אני בתוכם.  התמונה שלמה.

ולאופים, אשר בכרך, אין צורך להוריד מחיר הלחם, מפני שסוף כל סוף הלא נוסף עוד פה כוסס ושיניים טוחנות.

הוא מטייל במסילות הגן שקוע במחשבותיו, ופתאום חש דפיקה קלה על שכמו.  הוא הרים את עיניו, והנה לפניו בן עירו ומכירו ברוך גולדין.

לוי היה שמח מאד למצוא פה בארץ נכריה את אחד מבני עירו, יהיה מי שיהיה, ובפרט את ברוך גולדין, שהיה לשעבר רעו היותר קרוב ללבבו.  הוא נפל על צווארי רעהו, ודמעות פרצו מעיניו.  רגשי הקירבה, שמפני השאיפה הכבירה למטרה היו כבושים בלבבו עד כדי ביטול גמור, התפרצו באותו רקע בפעם אחת.  אחת היתה לו את מי הוא מחבק ואת מי הוא מנשק ובחיק מי הוא שופך דמעות.  דיו שזהו בן עירו, בן עיר אביו ואמו.  נפשו חטפה ונהנתה ממה שגזל בעלה ממנה עת רבה.

פה נפגשו שני בני אדם הנתונים באותו רגע בתוך מצבים שונים מן הקצה אל הקצה.  זה הולך בטל, וימיו ולילותיו מיותרים לגמרי;  וזה אדם עסוק, ששעותיו קצרות, מדודות וספורות.  זה משתוקק לשבת ולדבר ואפילו לפטפט עם רעו, פשוט מפני שזה כבר לא דיבר עם איש בלשון "אתה", והלז מחליף רגל ברגל ומביט פעם בפעם על שעונו.  ניכר שהוא אץ לדרכו וחס על הרגעים העוברים.  קצת  מפני הנימוס וקצת מפני שסוף כל סוף גם לו היה נעים להמתיק שיח עם רעו, ויתר למענו רבע שעה והודיע לו בקצרה את ההרפתקאות שעברו עליו.

כמוהו גם רעו עמד בנסיונות ובחינות בארצו.  ואחרי מלחמות רבות וקשות קיבל תעודת-בגרות.  כמוהו גם הוא לא מצא מקום פנוי בבתי-הספר הגבוהים שבארצו, ונסע למדינות-הים.  ועוד הפעם מלחמות בשל סעודות ערב ובוקר, בשביל דירה ומלבוש.  וסוף סוף קיבל תעודת דוקטור לרפואה וקנה שביתה באחד המקומות, והדפיס מודעות וכרוזים ועשה הכל מה שצריך לעשות, כדי שיבואו אליו חולים להתרפאות.  אבל חולים לא באו.

"מדוע?"  תמה לוי, "כלום אין בני אדם חולים בכאן?"

"חולים גם פה.  לדבר זה סדנא דארעא חד הוא.  גם אני בעצמי חליתי הרבה פעמים מעת שנעשיתי דוקטור.  אבל יש פה דוקטורים גם בלעדי.  ואתה, עד שהנך שואל אותי, שאל את המזל העיוור.  שתי חנויות זו אצל זו, אחת אינה מספיקה להמציא סחורה לקוניה הרבים;  ואחת, אף על פי שהיא מזלת מן המחיר הרגיל, סחורתה מתעפשת וקונים אין.  וכן הדין גם ברופאים.  יודע אני שני דוקטורים, אחד פולני ואחד עברי, שיושבים שניהם בשכנות בעיר אחת.  הראשון אין שעותיו מספיקות לו אפילו לעיין בספר, חדריו מלאים תמיד חולים.  והשני עסוק בכתיבת הערות על הרפואות הנמצאות בספרי התלמוד.  אשתו של הראשון אמנם גילתה לי בסוד, שהיא תקעה על מפתן ביתה סנדל-ברזל של סוס לסגולה, שיבואו הרבה מבקרים.  ואף על פי שעכשיו אולי כבר מאמינה היא יותר בידיעותיו של בעלה יותר מבכוחו של סנדל-הסוס המסומר, בכל זה יראה היא להסירו גם עכשיו.  למה לה להעמיד את עצמה בחזקת סכנה?

"ואז," חזר גולדין לעניינו, "עלה על לבבי רעיון לשוב לארצי.  אבל ידעתי, ששם אהיה צריך להתחיל מחדש, לעמוד שנית בנסיון.  לדבר זה צריכה שוב אנרגיה, וזו כבר אפסה בקרבנו.

"ויגיעו לי ימים רעים, ימי-רעב, פשוטו כמשמעו.  על פי מקרה נכנסתי לאחד מבתי-המרזח ואשים את עיני בגליון מכתב-עת;  לא בשביל לקרוא חדשות, אך כדי להסיח דעתי מקול כסיסת שיניים שהגיע לאזני מאת שכני שישבו ועסקו בארוחת-הבוקר.  פתאום – מאז התחלתי להאמין בהשגחה פרטית – לעיני נגלתה הודעה מאת בית-מסחר אחד, המבקש מנהל חרוץ לספרי-המסחר.  ואני נזכרתי, ומסתמא גם אתה זוכר, שבימי נעורי, בטרם שנכנס בי רוח שטות על דבר תעודת בגרות, עסקתי בתורת הנהלת ספרי-מסחר על פי מכתביו של 'מארק'.

"אלמלא הייתי רעב באותה שעה, הייתי אולי חושש וחוכך, שמא לא יקבלוני, שמא ידרשו ממני תעודה מידי מומחה יותר גדול ממארק.  אבל מכיוון שבאתי לידי כך, הייתי מלא עזות, לא חששתי ולא פקפקתי, והלכתי והצעתי לפני הבעלים את כשרוני לצרף מספרים.  ופעולתי זאת היתה, כנראה, לפי טעמו של המזל, להצליח בדברים, שיש בהם יותר שטות מחכמה, ונתקבלתי ברצון, מפני שהמקום לא היה יכול באמת לעמוד פנוי אפילו ליום אחד והנני על מקומי זה גם עתה."

לוי התחיל להרצות לפני רעו את הרפתקאותיו הוא, אבל הלז הוציא את שעונו והביט עליו, התנצל לפני איש-שיחו ומסר לו את האדריסה של בית-המסחר אשר הוא עובד בו.  "בשעה הרביעית אחר חצות תבוא שמה, ונדברנו שם כחפצנו."

בבוא לוי אל הלשכה, שמח רעו לקראתו ויתחיל לשאול ולספר, לספר ולשאול בהתעניינות ובנחת גלויה.  גם הוא היה, כנראה, שמח על בן-עירו, חצי מלמדו וחצי-תלמידו מאז.

לוי לא היה פנוי כל-כך להקשיב לשיחת חברו.  הוא היה יותר שקוע במראה עיניו:  אולם רחב, בצדדים ובפינות עומדים שולחנות הרבה.  שולחן וספסלו, ספסל וסופרו, סופר ועבודתו.  הכול עסוק ועובד, הכול מביא תועלת ומכיר את נחיצותו וערכו בחיים.  ובאיזה מקום שבעיר כבר מבשלים ארוחת ערב לאנשים הללו, מציעים להם מיטות ודואגים להמציא להם מנוחה הדרושה לאדם חפשי.  הוא קינא בהם באותו רגע.

לאזניו הגיע קול תנועה קלה של סיבוב הדלת על צירה. 

צל הנחת שעל פני רעו כמו נתאבן.  שיחתו נפסקה תוך כדי דיבור.  ויקם על רגליו זקוף, וידיו כאילו הודבקו לצלעיו.

לוי הסב את פניו לאורך החדר המרווח.  כל הסופרים שישבו איש איש על שולחנו כבני חורין קמו על רגליהם והתמתחו.  כלם פונים כלפי נקודה אחת כפסלים אילמים.  דומה שאוויר החדר נתעבה והוא מכביד על הנשימה.

הוא הסב את פניו לעבר הפתח וירא ברייה נמוכה, עבה ומלאה צועדת עקב בצד אגודל לאורך החדר.

"זהו האדון בעצמו!"  לחש לו רעו.

הוא נזכר באותו רגע באביו המנוח, ברב המו"ץ, בבעל-הטכסא שבעירו ובשעבודם של הראשונים אל זה האחרון.  והוא מתחיל מדמה במוחו שיעבוד לשיעבוד.  מעולם לא ראה את אביו קם על רגליו לפי הבעל-טכסא ופרנסי הקהלה, אפילו בימי המחלוקת.  ובאותה שעה, אילו היו מונחים לפניו החאלאט המרובב, החלפים הנוצצים ועופות כפותים, היה לובש את החלוק ויוצא לשחוט.

לאשר לא שהה האדון הרבה בחדר.  הוא יצא, ורעו שב לשיחתו.  הוא סיפר ללוי הרבה ענינים מעיר-מולדתם, אשר ידע על פי מכתבים שהגיעו אליו מהוריו ומכיריו.  ובתוך שאר הדברים סיפר לו שההדיוט, שמואל הלמן נשא את מרים שטיינהרט.  "חבל," הוסיף הלז, "חבל שפרידה טובה כזו נפלה בידי בור כזה.  הוא אמנם עשיר;  אבותיו נתנו לו נדה רבה, ומאביה לא לקח כלום.  הלז נעשה קצת יורד בשנים האחרונות.  אבל, סוף סוף, הוא הדיוט נבער, גס, מה לו ולמרים שטיינהרט?"

אנית לוי נשברה לרסיסים.  הדף האחרון של אניתו צף ונעלם ממנו.  והוא אינו יכול גם להאשים אותה בבגידה;  היא עשתה מה שעשתה על-פי הגיון ישר ושכל בריא.  מוטב שתינשא להאדון בעצמו משתינשא למשועבדו.  שמא תאמר אדם הדיוט, בער?  אבל הוא אינו יכול לכחד מנפשו את ההכרה, שכל אותן השנים, שטרח והמית את עצמו על החכמה וההשכלה, לא טרח אלא בשביל פרנסה וחרות פשוטה, חרות הגוף.

והוא נסע ושב אל עירו.

ובשבתו בעגלה בין נוסעים ונוסעות, מסיחות וחוזרות ומסיחות עשר פעמים על דבר אחד, הוא משתקע ברעיוניו וסופר ומונה את הקרבנות אשר העלה כליל על מזבחו, וסופר ומונה את הבקיעים והשברים שנשארו לו מאלילו.

ובין הנוסעים יש שתי נוסעות, שתי נשים עבריות, ומובן מאליו, שתי אמות מעיר אחת קטנה בישראל.  האחת נוסעת להכניס את בנה לגימנזיון ומתייעצת את חברתה שכבר עלתה בידה בשנה שעברה להכניס את בתה לבית-ספר פרטי, ומרגשת בעצמה שהיא ידענית ומומחה לאותו דבר.  שתיהן מסיחות, אחת נאנחת ואחת משפיעה עצות.

"הגיעו זמנים רעים.  אבותינו לא ידעו כלל אותה דאגה.  אז דרשו מאת החתן, למשל שידע הרבה, שיהיה למדן, אבל תעודות לא דרשו ואלא מאי?  מי שהיה לבו נוקפו בשל עבודת-הצבא, שמא יאכל שם טריפות, שמא יחלל שבת;  מי שזכה והיה בעל-מום או בן יחיד או זכה בגורל, ניצל;  ומי שלא ניצל, עשה מה שמוטל עליו ושב הביתה, – עכשיו תעודות, תעודות, תעודות!  מודה חדשה!  קצת אומרים:  סגולה לפרנסה.  קצת אומרים:  כדי להינצל שנה או שנתיים מחילול שבת בעבודת הצבא."

"בבקשה ממך, זלטה מה את מפטפטת?  והלימודים בעצמם אינם שוים בעיניך כלום?"

"אנא הרפי.   כל אותן החכמות יודעים הבנים בביתם הרבה יותר מאלו שלומדים שם."

"ואני אומרת לך, שאינם יודעים כלום.  אלו שאינם לומדים בגימנזיון, אינם יודעים אפילו כגודל צפרני.  בדבר זה אני בקיאה יותר ממך.  אני זכיתי כבר להכניס בת לגימנזיון."

"אנא, הניחיני.  הלא רואה אני, שכל אלו הבאים לימי הקיץ מן הגימנזיון שלהם לביתם, לומדים אריתמטיקה אצל בנו של אנשיל מלמד."

"ואני אומרת לך, שאין מזה ראיה כלום.  כל אלו שלא למדו בגמנזיון אינם יודעים אפילו קורטוב, אפילו משהו.  אני יותר בקיאה ממך.  הם לומדים ומלמדים, מלמדים ואין לדבר סוף.  ובגימנזיון איך שלומדים ומה שלומדים, מספר שנים עוברות, הנה לפניך רוקח או דוקטור גמור.  וכבר הוא בטוח בכל מה שצריך."

העגלה נכנסה בין-כך העירה, ותעמוד לפני אחד הבתים.  האשה, שנקראה בשם זלטה, ירדה ואספה את חפציה.  העגלה נעתקה ממקומה להביא את הנוסעים איש איש על מקומו.

"זלטה, זלטה," קוראה אחריה הידענית, "אל תשכחי להמציא תעודת הרכבת-אבעבעות.  זהו העיקר, בלא זה אין כלום.  בקיאה אני בדבר יותר ממך."

לוי לא יכול לעצור מצחוק קל:

"אולי באמת קרה לי מה שקרה, מפני שלא המצאתי אותו העיקר:  תעודה של הרכבת-אבעבועות."

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה