_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין קודש לחול

מאת יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

גרשון ספיבק הוא עלם בעל לחיים מלאות, ומצח בולט ועיניים שוקטות על מלואן;  בשפמו כבר נצנץ שער דק, ועל סנטרו הקצר לא ניכר אם זהירות בעליו הוא לבלי שכוח אף יום אחד מלבער אחר השיער שנצנץ, או אם תקופת עלומים מאוחרת היא.

הכל חדש עליו:  ממצנפתו הגבוהה השוכנת על ראשו כמו בכוונה ובדעת עצמה ועד הענק לצווארו המקושר בדיוק נפלא באמצע הצוואר, עד כדי משהו;  גם על בתי-ידיו אין עוד אף קמט קל.  על פניו נראים אותות נדודי ליל, מעורבים עם נחת רוח וחדווה נפרזה המבצבצת מתוך הלב ומסלסלת את שפתיו עד כדי היות עליהן צחוק קל.  הוא אץ ונדחק אל תוך עגלה אחת מעגלות מסילת-הברזל, אחרי חקירה ובדיקה לבחור לו את היפה והמרווחה שבעגלות;  זורק מגבוה מטבע של כסף לנער אשר הביא לו אל תוך העגלה את ילקוטו החדש בעל הכרס הרחבה;  מרכין ראש בנימוס מדוייק כלפי מלוויו, אשר כבר לקחו ממנו פעמיים את ברכת הפרידה, וקונה לו שביתה על הספסל שאצל החלון.

הפעמון השמיע את קול צלצולו השלישי.  המכונה שורקת שריקה קצרה ותכופה.  העגלה ניתקה ממקומה.

עוד בפעם האחרונה הוא פותח את החלון, מניע במצנפתו לעומדים בחוץ.  הם מנענעים במטפחותיהם ורוחשים בשפתיהם, וקולם נבלע בתוך השאון הגדול אשר יקים מסע העגלות.

הוא הכניס את ראשו מבעד לחלון ומושיט ידו כלפי האנשים האהובים לו עתה שבעתים.

עוד מעט ולא יראה אותם.

במקום האנשים החיים, הלבבות הדופקים לו, ייראו עתה הרים גבנוניים, שדות עזובים, עמודים אילמים.  כפעם בפעם ייראו הפנים העצובים של ההולכים רגלי לאורך המסילה,  הנראים כישנים, והם מביטים אל  תוך העגלה בעיני זכוכית  בלי כל רצון ובלי כל מטרה.

הכל עגום.  הכל בדד.  האנשים שבעגלה זרים לו.

"ושם... הוי, מה טוב שם ומה עלז!  בלי ספק עודם מסיחים בו.  שם לא יעגמו... במקום ש'היא' נמצאת  מי זה יכול לעגום?"

דמעות נוצצו בעיניו.

ועל הספסל אשר למולו, בחר לו את מקומו איש עברי כבן שלושים וחמש, בעל כרס רחבה ובולטת, ולו כתפיים רחבות וצוואר עב ואדום המתקמט ממול ערפו וזקן צהוב ועב, ארוך ומעוגל סובב סובב לסנטרו.  הוא בחר לו את הספסל הפנוי אשר למול גרשון, כי כפי מידת רחבו יספיק לו הספסל כמעט בצמצום לישיבה, ואת ילקוטו הניח ממולו אצל שכנו.

"סגולה בדוקה ומנוסה," הוא חוטף ואומר חציו בצחוק וחציו בתמימות, "שלא יבואו עוד הנה אורחים לא קרואים".

גרשון הרגיש בנפשו נטיה עזה לדבר, והוא בא בדברים עם השכן הזה.

"מאין אדוני נוסע?" הוא פונה אליו.

"מקיוב", עונה הלז מתוך פיהוק-ברווחה המסוגל רק לקבלנים.  "ואדוני מאין?"

"אני נוסע מפיליפובקה."

"הקנית שם אם מכרת?"

"מכור?  לא מכרתי דבר... קניתי שם מעט רדידים לכלתי".

"כשבוע תמים ארחתי בבית הכלה שלי," מוסיף גרשון לספר, "צייר בנפשך, אדוני, ששת ירחים עברו מעת באנו אני וכלתי בברית החיתון – ולא ראיתיה מאז אף פעם אחת."

"הנה זה פלא," מעיר הלז חציו מפני הנימוס וחציו בלעג נסתר.

"אני חפצתי לנסוע אליה, כאשר אך עברו כשלושה ירחים, אבל אמי הניאתני מנסוע.  היא אמרה, כי לא מן הנימוס הוא למהר ככה לנסוע.  למהר ככה!  הן לה נקל לחכות.

"ואני חכיתי עוד כירח ימים, ואז גמרתי בדעתי לנסוע בלי איחור.  אבל אבי אמר כי זמן סילוק הנדוניה קרוב, ועל כן תוכל נסיעתי להזיק לדבר;  אם אראה להם קירבת דעת מרובה, יוכלו להקל שם בסילוק הנדוניה, להשתמט אם גם להחסיר מן הסכום.

"אבל יותר מששת הירחים לא חפצתי, וגם לא יכולתי עוד לחכות ואסע".

"הכלה יפה מאד בלי ספק?"

"אם יפה היא?  בדבר הזה אל תשאל אותי, אדוני, שאל את בני עירה.  גם אויבי אביה יודו, כי אין כמוה בכל העיר."

"וכסף נדוניה כמה יתנו לך?"

"יפה היא בדברה, יפה בהחשותה, יפה בצחקה ועוד יותר יפה היתה בהתעצבה לנסיעתי.  יש אשר תישא עליך עיניה המזהירות, ולא תמצא לך ידיים.  חש אתה עליך כוח מכניע, כוח משעבד, ואינך יכול להרים אליה עין או לנוע יד ורגל."

הלז מוציא את ספר-זכרונו ואת עט-העופרת שלו מכיסו, רושם איזו ספרות, מחבר וגורע.

"כל כך יפה," הוא פונה אל גרשון מקול מתפלא, וגומר בלחישה את חשבונו:  "מאתים, נכה עשרים ושלוש – מאה ושבעים ושבע."

"הכל בה כאילו נעשה בכוונה.  ממבנה קומתה שכנראה לא נכפפה עוד מעולם, ועד רוחב החזה הבולט ואינו בולט;  מנועם הילוכה, הדומה יותר לטיסה, עוד מתק מדבריה, שפעם נראה לך משוררת ופעם מתאוננת;  מקמטי מצחה ועד גומות לחייה, עיניה, חוטמה – הכול, הכול יפה במין יופי משונה."

"כן?!" מבטא הלז ומפהק.

"התאמין לי, אדוני? במשך הימים ששהיתי שם, כמעט שלא ידעתי שינה".

"הבעירכם אוכל למצוא חוצבים לשכור אותם לעבודה על המסילה?"

"בעירנו, אולי תמצא.  ויכול היות גם כן כי לא תמצא... כן, אדוני, לא ישנתי כמעט בכל העת ההיא;  ומתי, באמת יכולתי לישון?  עד חצות הלילה היינו הולכים לשוח עם חבורת מכרים ומכרות.  תודה בעצמך, שבהליכה זו לא יכולתי לצאת ידי חובתי לעצמי.  זו היתה הליכה לשם יציאת חובה, לשם אורחים, שאתה חייב לשלם להם מס בעד הכבוד שיכבדוך;  ומובן מאליו, שמחצות הלילה יצאתי לשוח לעצמי, לי ולכלתי – אני והיא.  היא שואלת אותי, אם לא הגיעה העת לשוב, ואני מחליט:  לא.  אחרי כן אני שואל אותה, אם לא עייפה היא ואם לא הגיעה העת לשוב, והיא עונה בחטיפה:  לא.  ופה הלילות מה יפים!  שמים כהים פרושים עלינו... הכוכבים נוצצים, כמו מבטיחים לנו איזה דבר... כן, יכול אני להישבע שהם הבטיחו לנו איזה דבר, ואנחנו שמענו... ואני מחריש והיא מחרישה... ושנינו מקבלים נחת מן השתיקה.  כי באמת מה היה לי או לה להגיד את אשר איש ממנו לא ידע עוד?... אני לוחץ את כף ידה והיא עונה לי בלחיצה – ומה לנו עוד יותר?"

"החוצב הגראף קזמיר בוטינסקי עתה אבנים מהרריו שסביבותיכם?"  שאל הקבלן ויעל אש בסיגרה.

"כמדומה לי שהוא חוצב".

"ובכמה ימכור את הסאז'ין?"

"אינני יודע בבירור... ואז שכחתי כי יש עולם עוד, חוץ ממני, וכלתי והכוכבים שעל ראשינו והעצים שעל ידינו.  וכה עבר הלילה הקצר, והשחר הניס אותנו הביתה, וגם אז לא יכולתי להיפרד מעליה, וכמעט שבכיתי מצער, איככה זה אפרד –  ואני אינני יכול?"

"לך-לך, תורי, וערבה לך שנתך, אמרה היא בנעימה, ותחלק את ראשי;  ואז חשבתי כמו חידודין עוברים על בשרי ונפרדתי בעל-כרחי והלכתי אל חדרי לשכב על מיטתי, ואולם ישון לא ישנתי, ורק שכבתי ואקצוף על היום המקצר את הלילות הנעימים.  וכן היה לילה בלילה."

הקבלן התעודד ויקרב אל מלתחתו ויפתח אותה.

"האין תחת ידך סכין, אדון צעיר?"

"יש," ענה הלז ויפתח גם הוא את ילקוטו, ובין המון כותנות מגוהצות ובתי- צואר ואפודות חושן ומעילים משש והוציא מתוך אחד הנרתיקים סכין קטן וימסרהו לשכנו.

"וכי לא נתנה לך כלתך דבר להיות לך לאכלה בדרך?"

"נתנה מגדנות ותופינים.  אבל... חפץ אני להביא את אלה הביתה בשלמותם;  מעשה ידיה הם.  גם במלאכת האפיה היא מצטיינת".

גרשון הוציא בין הבגדים מיפחת-יד לבנה כשלג ועליה מרוקם באותיות ירוקות:  "אהבני ואהבך".  ריח בושם משכר נדף מן המטפחת וימלא את כל חללה של העגלה.  הנוסעים הפנו את פניהם לאונסם אל המקום שמשם בא הריח.

הקבלן הוציא מילקוטו נקניקים מבושמים בשום ופלפל, ויחתוך מהם חתיכות חתיכות, ויפצלן ויבלען לתיאבון.

"אבל כל העונג ההוא לא נשא בצער הפרידה, מוסיף גרשון לספר ועיניו נטויות אל החלון.  המרכבה עמדה לפני הפתח... אני מבורך ומבר את הקרובים, את אנשי הבית, והיא עומדת בזווית, חובקת את ידיה ומבטת נכחה... כמה צער, כמה תוגה נשקפו מעיניה!  ניכר היה שהיא חפצה לבכות, ורק עמרה בנפשה ותתאפק.

"והלב דופק, דופק...  ומושך אליה...  והידים מתבקשות לחבק...  אנכי לא עצרתי ברוחי ואתפרץ בבכי, ותבך גם היא.  ואז חשתי כי כל אשר בבית יקר לי מאד.  צר היה לי להיפרד גם מכלי הבית שהסכנתי אליהם במשך מספר הימים הטובים והמעטים האלה.  ואוסף לחבק ולנשק את אנשי הבית ואת קרוביה ולברך אותם שנית, ואחפוץ לגשת אל כלתי, אבל לא  מצאתי את לבבי ולא ידעתי בעצמי מדוע, והלב דופק, דופק, ודבר מה מוצץ שם כעלוקה, ואני, האמינה, אדוני..."

גרשון היה עסוק כל כך בהשתפכות רגשותיו עד שלא שם לב כי עמד המסע כרגעים אחרים בחצי-התחנה  ולא ראה כי בן לוויתו ירד שם.  אז הרים את עיניו והוא רואה איש זר יושב על מקום הקבלן ומביט אליו משתאה.

גרשון נכלם, ויקח את ילקוטו, וילך לחפש לו מקום בעגלה אחרת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה