_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ליל נדודים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

ברקי ויומטיל הם שני רווקים יושבים קבועים בקלויז של אדמו"ר.  שם קנו שביתה זה שלוש שנים.  שם הם יושבים תמיד, לומדים יום ולילה בתורת אלהים, בנגלה ובנסתר.  שם הם ישנים בלילה שנת הסוס ומעל הספסלים הקשים שבקלויז אינו קשה עליהם כל-כך להתעורר בלילה מתוך שנתם, לקום וללמוד תורה לשמה, ושם הם מוצאים גם את סעודתם שתי פעמים ביום מן המבשל של אדמו"ר, העומד בחצר מימינו של הקלויז.

חוץ מחצרו של אדמו"ר הם יודעים, שיש עוד בית-מרחץ בעיר וגם יש רחוב מוביל אל בית-המרחץ.

וברחוב זה יש גם חנויות ובתים, שבני אדם דרים בהם.   אבל אין לברקי ויומטיל שום זיקה לחנויות ולבתים הללו, ולפיכך הרי הם כאילו אינם.

ליומטיל כבר נצנצה "תפארת בחורים" על סנטרו וברקי זה עתה העלה פיקוס על שפתו העליונה.   זה מסלסל בשערות זקנו ומצטער על שאינן מספיקות עדיין כדי כריכה אחת על האצבע, וזה מסלסל בפאותיו ושמח על כך שכמה שהוא מסובבן ומסלסלן עוד נשאר בהן שיעור פאה.

ואף-על-פי שברקי צעיר מיומטיל בשתי שנים, בכל זאת בסתר גדול הוא מחברו.

כוחו של יומטיל רק בנגלה.

ולפיכך כשהם לומדים ב"עץ-חיים" מביט ברקי אל יומטיל ומסכל בו בשתי עיניו המלאות, כאילו חפץ הוא לחדור אל תוך לבו של חברו ולבדוק אותו אם השיג את הענין כהווייתו.

וכשהם לומדים בנגלה ומתחבטים לגלות מחלוקת בין רש"י ורבנו תם, שלכאורה נראים דבריהם מכוונים ולא פליגי (*ואינם חולקים זה על זה) – אז עיני יומטיל מפרכסות ומזדקרות על ברקי, כאילו חפץ הוא לבדקו אם ירד הלז לסוף דעתו.

הם אכלו את ארוחתם בלילה וכבר גמרו שיעורי לימודם והולכים לנום שנת ארעי מתוך שמחה.   זה הוציא שיטה מחוורת והשיג על ה"פני-יהושע" בדין שריפת בת-כהן שזנתה, וזה השיג השגה חדשה בספירת יסוד ושייכותה אל יוסף הצדיק ועמד על כמה עניינים בסוד הזיווג של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.

המה סידרו איש לעצמו את משכבו, העתיקו ספסל לספסל באופן שלא תהיינה מרגלותיהם מכוונות כלפי הארון, שמו למראשותיהם טליתות ישנות שנפסלו ושכבו איש על מקומו.

ברקי מתגולל, מתהפך מצד על צד, ויומטיל כבר מתחיל משתקע בתנומה.

"יומטיל, ישן אתה?"

"לא, ולמאי?"

"כך, אני שואל פשוט, יומטיל, מאי דעתך על...   למשל, על חטאות נעורים?"

"וכי יודע אני?  חושבני שכבר מחלו.   תורה לשמה.   ובצלו של אדמו"ר שליט"א, וכמה תיקונים לפגימת אותו ענין עשינו."

"ואני, לבי נוקפני."

"מפני מה?"

"מפני מה?  מפני שיש לי סימן לדבר."

"איזה סימן?"

"איזה סימן?  הנה, למשל, דבר ידוע, שאין יצר-הרע שולט באדם כשר לנשותיהם של צדיקים.   ואני..."

הלז הגביה את ראשו וכיון פניו כלפי המשיח בו מתוך החשכה.

"מה אתה שח?  כלי שנשתמש בו קודש?"

"חס ושלום.   לא לה שתחיה, אבל...   לבת הצעירה, לריבה'לה."

"דבר זה אינה ראיה מכרעת.   אדרבה, איפכא מסתברא.   אני אוהב את כל מה ששייך לאדמו"ר שליט"א, אפילו סוסי הזקנה, שמבשלת לנו ארוחות, חביבה עלי."

"כך.   אבל...   אף-על-פי-כן חוששני, חושד אני את עצמי שיש לי חס-ושלום פנייה בדבר ושיד יצר-הרע באמצע.   והא ראיה, את האדמו"רית שליט"א אוהב אני לראות בשעה שהיא מכסה פניה בשתי ידיה ומברכת על הנרות, או בשעה שהיא הולכת נחפזת לעזרת הנשים, אז היא באמת נפלאה, ממש חצי-צדיק.   ניכר על פניה שהיא יודעת לפני מי היא הולכת ואנה היא באה.   אבל אותה, את ריבה'לה, אוהב אני לראות דווקא...   דווקא בשעה אחרת.   וזה בא לי בבוקר אחד כשהשכמתי, כמנהגי, ויצאתי והיא פתחה אז את חלון חדר-משכבה והוציאה את ראשה ורובה.

"יומטיל."

"שומע אני."

"מה דעתך, שערות כאלו של ריבה'לה גם הן מרמזות על דינים?"

"מה שייך?  בידוע שהצדיקים עומדים למעלה מן הכללות."

"כך.   הנה, למשל, יודע אני שהאדמו"רית שליט"א היא ירקרקת במקצת ושלחייה שקועות ושהיא צדקת גדולה ותו לא מידי.

"ועל ריבה'לה יכול אני להגיד לך בדיוק מידת חטמה.   יודע אני לא רק צבע עיניה הדומה לתכלת אמיתית, אלא אפילו תנועות עיניה ופירכוסן, את ריסיה יכול הייתי להכיר אפילו בלא פניה.

"בלחייה אני נזכר בכל עת שאני רואה דבר עגול ורך.

"כשאני אומר שיר השירים בערב שבת ומגיע ל'מציץ מן החרכים,' מיד אני צופה ורואה את החרך הצר שבין שפתיה בשעת חיוכה.

"אתמול התעמקתי בהלכות דופן עקומה ונזכרתי בשיפוע חזה שמלבה עד צווארה.

"לומד אני את שיעורי 'המשמיע קול בשבת' ונדמה לי שאני שומע את קול צחוקה, הממלא לפעמים את חללו של החצר, ומתחיל גם אני צוחק, ומתוך צחקי אני מתחיל בוכה, ומשער אני שהבכיה באה לי מפני שיש לי הרהור תשובה."

קולו של ברקי נעשה רך, קטוע ומפוסק לרגעים, הולך ובוקע את החושך שבקלויז.

יומטיל התיישב על משכבו, תמך את זרועותיו על ברכיו, הכניס את ראשו בין כפות ידיו ושמע בחמלה והשתתפות את וידויו של רעו.

"ואני יודע את כל חומר הענין, שמלבד שההרהורים לעצמם הם קשים מן העבירה רחמנא-ליצלן, הריני עוד מועל בקדשים, ועל כעין זה נענשו נדב ואביהוא ואצילי בני ישראל על הר סיני.   ופעם אחת ראיתי בחלומי כאילו מחבק אני ספר תורה שיש לה ממש צורתה של ריבה'לה, ובעוד שאני מחבקה נפלה מידי וכל השמות הקדושים פרחו מתוכה.   כל זאת יודע אני ומכיר בעצמי, אבל איני יכול לגרש את ההרהורים מתוך לבי, ובפרט כשאני רואה אותה בחוש, התבין?  בעיני בשר.   אז אני שוכח את הכול, אז אני רואה רק אותה.

"ולפעמים ילחש היצר באזני, שאין לי מה לדאוג מדינו של גיהנום, מפני שזו אינה אשה פשוטה, התבין, אשה לעבירה, ושכל מה שאני אוהב בה הוא רק הניצוץ הקדוש, הניצוץ האלהי, שיש לו בודאי זיקה ושייכות עם שורש נשמתי, ולפיכך מושכני כל-כך אחריה.   מה דעתך בדבר זה?"

"יומטיל."

"נסיון," עונה לו חברו נפעם, "אני אומר לך שזהו נסיון, נסיון קשה.   צריך אתה להתגבר כארי,  ברקי.   שכרך יהיה מרובה."

"כך" מחליט ברקי מתאושש ומתחזק בדברי רעהו, "רואה אני בחוש שזהו נסיון.   צריך להתגבר על היצר."

ברקי אסר תיכף את המלחמה על היצר, גירש מתוך לבו את ההרהורים, התעמק באיזו קושיא שבמהר"ם שיף ויישן מתוך דבר הלכה.

אך יומטיל מתהפך מצד אל צד.

"ברקי, ברקי, הישן אתה, ברקי?"

"לא, זה עתה התחלתי מתנמנם.   ומה?"

"כך, פשוט.   איני יכול לישון, הרהורים רעים."

"גרשם מתוך לבך." 

"אבל הם אינם באים מן החוץ, שורצים הם מתוך הלב."

"נו, א, איני יכול להיות מרבה שיחה, כבר קראתי 'המפיל'."

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה