_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לאור הבוקר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

לאור בוקר הקיץ דניאל משנתו ויבט החוצה בעד חלונו אשר על יד מיטתו, הפונה לצד מזרח.

עב כבדה שוכבת סרוחה על פני המזרח כולו ומכסה את השמש מן העולם.  לאוויר צבע כהה, והוא רווה כולו לחלוחית ומנבא יום מעונן ואדמה מרופשה.  גגות הבתים שקועים כמו בעצבות, והארובות שעליהם עומדות קוממיות כלפי שמים, כאביונים חצופים כלפי גבאי-הקיצבה, וכאילו מוחים ושואלים:  כל זה מפני מה?

הבריק לו לדניאל במוחו, שהיום יום ראשון לשבוע, ואין לו שום זכות להתפנק ולהתרפק על מיטתו.  צריך הוא לקום בהשכמה, לצאת להשתכר משהו לפרנסת ביתו.

ומאידך גיסא אין לו מה להיות נחפז.  נעליו קרועות באופן שאין באפשרות לצאת בהן ברפש כזה;  ומלבד זה אין בכיסו אפילו פרוטה אחת.  על גמילות-חסד אין לו לסמוך, מפני שאין בין מכיריו אף אחד, שלא יהיה חייב לו איזה סכום כסף.  ואין הוא רואה לעצמו שום מקור להשתכר.

רגיל הוא בפרקים כאלו להפיג במקצת את צער דאגתו בעישון שתים שלוש סיגריות.  עכשיו גם הטבק כלה מנרתיקו.  מונח לו הנרתיק בארון הפתוח לנגד עיניו, מושלך והפוך על פיו, כאילו אומר הוא בכוונה לגרות את תאבונו לדבר שאין לו.

ענן של עצב, מכריע ומגרה, ירד עליו כעופרת וחדר עד לתוך נשמתו.

מה אעשה היום?  מה יכול אדם קטן כמותו לעשות כדי לפרנס היום את ביתו, ולו גם בארוחה דלה מן הדלה?  לחם מהיכן אקח?

הוא מביט על סביביו, על התקרה, על הכותל, על כלי הבית, במבט תובע.  אבל אין אחד מכל הדוממים האלה עונה לו על שאלתו.

ומחשבה של ייאוש מתחלת מנקרת במוחו.  אנשים כמותו למה הם חיים?  מה מרוויח הקדוש-ברוך-הוא בדבר, אם איזה דניאל בן שרה מצטער ונידון ביורה רותחת של דאגה, פחד, עצב, רעב, קור, כעס ומכאובים?

בחוץ התחילו שמי אביב מגשימים ומטפטפים טיפות לאט לאט.  הטיפות הצליפו על פני שמשות החלון והשמיעו קישקוש עגום ומתמיד, עגום ומתמיד, כאילו משננים הם לעצמם את מחשבתו של דניאל:  דאגה, פחד, עצב, רעב, קור, כעס, מכאובים.

שלש שנים נחלקו חכמי התלמוד עד שנמנו וגמרו:  נוח היה לו לאדם שלא נברא משנברא.  ובשבילו מספיק בוקר עבות אחד של ימי המעשה כדי לבוא לידי מסקנה זו.

למה כל זה?  שמא תאמר, קיום העולם, בנים?  דורות?

מלים ריקות, שאפילו צלצול נעים אין להן.  כלום כדאי הוא כל אותו הגיהנום, כל אותם החיים הנוראים כדי לזוג נשמות וגופים לצער ועינוי.

נחרה קלה מתוך שינה של שחרית שהגיעה לאזניו מעל המיטה שמנגד הזכירה אותו במציאותה של ה"פלג" שלו תחת כיפה זו.

ומתחיל הוא לקנתר על עצמו:  כל אותה הצרה של נישואין למה היתה צריכה לי, לאדם שאינו מוכשר לקום מתוך שנתו, לצאת החוצה ולברוא ארוחה יש מאין?

שתי שנים לא עברו עדיין מיום החופה וכבר מוטל ילד צעקני בעריסה, ועל השני כבר יש לו רמזים.

והלא נוח היה להם, שתשב היא רעבה בבתוליה בבית אביה, והוא פנוי, רווק, בגפו, עם רעבונו ועניו.

ויודע היה כל זאת למפרע.  מוכיח היה תמיד את חבריו הרווקים המתגעגעים כל-כך להתעטף בטלית מצוייצת, המעמיסים ריחיים על צוואריהם בשעה שגם בגפם אינם יכולים לעמוד בפני גלי החיים.

והוא, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו?

ונדמה לו פתאום, שהיא האשמה בכל זאת.  אלמלא היא, היה יושב רווק גם עכשיו;  ואז יכול היה לחשוב על יומו של מחר בלי דפיקת הלב.

ומחזיר הוא את פניו אליה מתוך כעס.  מסתכל בה ומוצא שהיא כבר התנוונה והזדקנה.  כסבור הוא שיפי נעוריה לא היה אלא מזוייף.

וכמדומה לו שהיא יודעת עכשיו את מחשבותיו.  היא מעמידה פני ישנה אבל ערה היא.  חושד הוא אותה, שבכוונה גילתה את כתפיה ומחצית החזה, כדי לגרות בו שכרון גבר.  שערותיה לא יכלו לנפול על זרועותיה החשופות אלא אם הניחו אותן כך בכוונה.

מתחיל הוא לכעכע, להשמיע קול שיעול, כדי שתתעורר, ויבוא עמה בדברים.  אין הוא יכול לשתוק עכשיו.  שום אמתלא לא יבקש לו;  יתחיל תיכף וישר מן הענין.  יגיד לה, שבשבילה ועל ידה הוא אומלל!

אמנם מודה הוא בינו לבין עצמו, שגם בהיותו רווק לא היה חלקו עם המאושרים.  יודע היה פירושם של רעב, מחסור, עירום, גם בטרם שנשא אשה.  נכה מזה הדאגה ליום המחר, שלא היתה אז קשה ומכריעה כל-כך והוסף על זה נדודים, נכר, בדידות, טלטול בלי מרכז וחוסר משקל בעיני עצמו ובעיני הבריות, וכאלה מן המתנות התלויות בהרווקות.  קשה להכריע צערו של מי מורגש ביותר, מפני שכל צרה מדאיבה בזמנה, ואינה נותנת מקום תפיסה לזכרונות צרות שעברו.  אלא שבעניינים אלו "שב ואל תעשה" בוודאי עדיף.

ויודע הוא, שצרה זו מסתפחת יותר אצל היהודים מאשר אצל כל אומה ולשון.  בימים שעברו היו משיאים את בניהם לי"ג שנים;  וגם עכשיו מביטים בקלויז על הרווקות כעל פחזות והפקרות.

כעסו עובר על האומה.  מתחיל מלגלג בלבו על בני "אתה בחרתנו" ומכנם בכל מיני כנויים לגנאי:

"עבדיו של הקדוש-ברוך-הוא העוזרים לו בבנין עולמו וקיומו."

"עקשנים קדושים, מצטערים ומצערים את האחרים."

"אומללים שמתגאים באסונם."

"חמצו של העולם.  שאור שבעיסה."

וכל אותו העולם מהו?  עיסה של סובין וחמץ נוקשה, שאפילו לכלבים אינה ראויה.

ומתחיל הוא מסתכל בכל אותו העולם ואינו מוצא בו אפילו דבר אחד, שיהיה כדאי בכל אותו הצער שבני אדם מצטערים בשבילו.

אפילו אם יודה בתועלתן של כל אותן ההמצאות החדשות, הרי מעולם לא באו אלו כדי להרבות תענוגם של בני אדם, אלא כדי להקל במקצת את צערם.

המציאו מסילת הברזל, כדי שלא יצטרך הנודד לכתת רגליו עד שתפחנה.

אסירים, הנשלחים לעבודת פרך, נשלחים עכשיו בעגלות קיטור ואינם מאבדים כל-כך זמן לבטלה בדרכם.

יכול החולה לקרוא לו את הרופא על ידי טלגרף.

יכול אדם לזלזל בכבוד רעו בפניו על ידי טלפון במרחק עשר פרסאות.

כל מה שהמציאו בני אדם, לא המציאו בשביל תענוג, אלא לרגל איזה צורך ומחסור.

וכל אותם החוקים, המשפטים לפרטיהם, לדקדוקיהם – כלום מה היה חסר.  אם היה החזק בולע את החלש ונחנק תוך כדי בלעו?

בין כך וכך עתיד העולם להיחרב, אלא שהשוטים מעכבים את הגאולה ומאריכים את הגלות.

ומחשבתו גררה מחשבה זו:  שמש, כוכבים, הרים, יערים, אדם ובהמה...

יבוא יום והאדם האחרון יפח נשמתו באנחתו האחרונה.

אז... הרי הכל אפס  גופים מתים, אבק פורח, גם אבק איננו.  אין כלום.

ומה איפוא הרעיון, הכוונה, התכלית, התמצית של כל זאת?

העצב הגיע בקרבו למרום קצו.  עלול היה ברגע זה להעביר סכין על צווארו, ולא עוד אלא שלא ידע מדוע לא יעשה האדם טובה זו לרעהו לפדות אותו ברגע אחד מכל אותו האסון העולמי המשחק בקרבנותיו לאיטו-לאיטו?

העב הכבדה, שהיתה סרוחה על פני המזרח, נבקעה, ושמש אביב הציץ על עולמו.  כתמי השמים, קצתם נערמו והלכו להם בבושת-פנים וקצתם נבלעו על מקומם.  דומה שהאוויר נרתע ונזדעזע, הגגות הרטובים נוצצים והיו כמצחקים בצחוק של ילדים מפויסים.  הכל היה לו פתאום ניב שאין לו קול.

אפלת החדר נתפזרה קצת, לעיני דניאל נראה פתאום השולחן שבחדר השני הפתוח לחדרו, ועליו מנורות הכסף, שבאו לו בירושה מאביו ושהיו משמשים רק לשבתות.

טעותו של דניאל הובררה לו תיכף.

לא יום ראשון היום, שבת היום.

לכל אותו היום יש ברוך-השם אוכל לשבוע ולהותיר.

ותיכף לרעיון זה הבריק במוחו רעיון חדש.

יכול הוא לתת בעבוט את המנורות הללו.  חמישים רובל יתנו לו בהן, ואולי ששים.

בסכום כזה יכול הוא לפתוח לו לפי שעה חנות של נחתומים.  היא בריה נפלאה בכלל ולמלאכת האפייה בפרט.

עסק זה מצליח בימים אלה.  כשיגיע לידי איזו מדרגה, יפתח לו בית-אופים גדול.

אז יטחן קמח על חשבון עצמו.

עד שיגיע בנימין שלו לשנים שיהיה צריך להלבשה ושכר למוד, יכול גם הוא להגיע לידי מדרגה הגונה זו.

אשרי לו לאב שיכול לגדל את בנו באופן שיהיה לכבוד להוריו ועזר לעמו.

מי שהוא להועיל לעמו הרי הוא מועיל לאנושיות כולה.

כלום הפקר דבר זה?  לא לנצח יהיה האדם.  העיקר הוא בנים.  אשריך, כשאתה בטוח, שאתה מעמיד דור לעתיד.

ומוצא הוא, שחוש זה, רגש זה הנתון בלב האדם להרגיש בו צרכי העתיד, אינו מפותח כל-כך אצל שום אומה ולשון כמו אצל עם ישראל.  והלא לפיכך הם מקפידים כל-כך על הרווקות.

ומשער הוא, שתעודת ישראל הוא להנחיל רגש זה גם לעמים אחרים.

וזה יהיה נצחון גדול.  נצחון האנושיות על הכול, אפילו על המוות.  במידה שיתפתח הרגש הזה אצל ישראל ואצל העמים.  במידה זו יגדל הנצחון.

הן כל אותו העולם היפה, עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, אינו מצוי אלא בהכרתו של האדם.

כשהכרתו של האדם תהיה נצחית, תהיה גם מציאות העולם נצחית.

ואגב רוצה הוא לדעת, מה יהיה אחרי כן, כשימלא ישראל את תעודתו,  היתבולל בעמים?

ומוצא הוא, שזהו דבר מיותר לגמרי.  כל עם ועם יהיה תמיד חבר מחברי האנושיות.  כמו שכל משפחה ומשפחה הן חברי העם וכל קרוב וקרוב הם חברי המשפחה.

בשום אופן לא היה מסכים, למשל, שבנימין שלו לא יהיה שלו.

או שדבורה שלו...

ומסתכל הוא על המיטה שמנגד, ומוצא הוא את אשתו יפה הרבה מכמות שהיתה ביום החופה.  שערותיה מושלכות כמו בכוונה על גלילי זרועותיה;  כשפיה סגור אין ערוך ליופי זה.  החזה אשר לה מתרומם ומשתפל, חפץ היה מאד לדעת את חלומה והרהורי לבה.  חבל שאין חלונות ללב.

היעירנה?  צר לו.

אבל חפץ הוא מאד לשמוע את קולה.

מרים הוא מעט את המסך ומתכוון להכניס קו שמש אביב על פניה.

היא מתעוררת.  התעורר גם בנימין היונק.

והאשה מספרת עם בעלה.

והתינוק יונק משדי אמו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה