_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא לאלהים ולא לאנשים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

כך דרכו של דן מירסקי בחול ובקודש, להיות תמיד 'עם אלהים ועם אנשים'.  הולך הוא בצדי הדרכים, ויוצא ידי חובת הכול.

סיעתא דשמיא הוא רואה לעצמו בזה, שאינו קרוא לא משה, לא יעקב ולא ברקה וכדומה, עד שיהי צריך לשנות את שמו בשוק משום כבוד הבריות משאינם בני ברית, אלא פשוט דן.  לתורה הוא נקרא:  "יעמוד ר' דן ב"ר עוזיאל – אחרון."

ואצל הבריות קוראים אותו דן עוזיאלוביץ'.  אפילו בלי כינוי מוסיו.  וחפץ הוא להאמין ששם טועים עליו, ומייחסים אותו למשפחת הדנים, שבין היהודים הספרדיים.

דן, זהו כבר לעצמו כינוי של כבוד, לפי טעמו, יותר מאיזה מוסיו או מיסטר.

כך קיבל על עצמו להיות נוהג בכל דרכיו עם אלהים ואנשים, וכך הוא נוהג.

עם אלהים לא קשה עליו כל כך לחיות בשלום.  הלא יהודי הוא, מאמין באחדות הבורא.  ומכיוון שיש לו רק אל אחד יחיד ומיוחד, הרי שלא קשה כל-כך לצאת ידי חובתו.  מה שאין כן הבריות, שהם רבים, שונים ומשונים. 

אצל השם-יתברך יש מצוות ומעשים טובים, שאפילו באחת מהן, שאתה עושה בחדרי חדרים, יכול אתה לקנות את עולמך.  שמא נכשלת בעבירה, יש תשובה וחרטה.

שמא אתה מצוי בין"פריצים," והגיעה שעתך להתפלל תפילת מנחה יכול אתה לצאת יציאה ארעית, לחטוף בתוך כך תפילה חטופה מאחורי אורוות הסוסים וכדומה.  מפני שהקדוש-ברוך-הוא מלוא כל הארץ כבודו. שמא אין השעה מספקת לך, יכול אתה להתפלל במחשבה, מפני שהקדוש-ברוך-הוא יודע מחשבות.

וסוף סוף יש דין אונס בתורה הקדושה, וכבוד הבריות הוא בכלל מצוות וגם חובה אצל הרבונו-של-עולם.

ידי חובתו להשם יתברך לא קשה עליו לצאת.  אבל ידי חובת בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא – הוי!  כמה מרובים ומשונים הם הבריות הללו.

חנווני הוא בפרנסתו.  כדאי הוא לפניו לחיות בצוותא רצויה עם כל קוניו הקבועים, ושלא להכעיס אפילו את הקונים הארעיים.  הלא כך דרכה של פרנסה, דין פרוטה כדין אמה.  וכשאתה בא לערוך את הפדיון על-פי רווחיו, הרי חביבה הפרוטה מן המאה, מפני שרווחיה מרובים יותר.

אבל כמה קשה הדבר לחיות בצוותא עם כל כיתות בני אדם.

קונים מכירים ושכנים טובים משאינם בני ברית יש לו.  רובם בעלי משרה ופקידות.  עמם כבר בא לידי הסכם, שלאמיתו של דבר אין הם שונאי ישראל, מפני שהם בני אדם נאורים;  וששנאת ישראל בכלל תלויה ומלופפת רק בהבדל הדתות.  ושהדתות עתידות להיבטל מן העולם, ואז אך טוב לישראל.  ראיה הם מביאים לו ממנו-גופו ומהם עצמם.  מכיוון שהוא חפשי מאמונה ודת והם בני אדם נאורים מורמים מעל כל אלו הטפלים-התפלים, הרי הם מחבבים אותו, קונים אצלו בקביעות, ומכירים לו תודה על שהוא נותן בהקפה.

והוא מנענע להם בראשו, נהנה במה שהם מביטים עליו כעל אדם חפשי.  אלא שבצינעא אין זה מעכב בידו מקרוא קריאת-שמע על מיטתו.

יש לו על זה הרבה טעמים לשבח.  ראשית, מה איכפת לו, אם יתנהג בחדרי ביתו כיהודי כשר?  שנית, שמא באמת כך רצוי לרבונו-של-עולם, והוא אינו חפץ לקנטרו;   מפני שלפי שעה אין לו כנגדו, ברוך-הוא, שום טענות.  עסקיו בחנותו אינם רעים כלל.

ועל הכול, למה לו לקנתר את הבריות מבני ברית.

בשבתות הוא מתפלל בקלויז רחוק מהרחוב, שהוא גר בו.  ויש לו בשביל זה טלית מיוחדת וסידור חומש מוקצים לדבר, שמונחים תדיר בבית הכנסת, כדי שלא יצטרך לא לשאתם בשבת, ולא לחזור אחר קטן שישאם.  אין הוא חפץ, לא לשאת בשבת, ולא להיות נזהר מנשיאה.  יש לך היום בין יהודיו של הרבונו-של-עולם גם נושאים גם נזהרים.  ואצלו לא באה עדיין הכרעה לאיזה מהם הוא שייך.

תובעים אצלו שקל לציונות, והוא נותן ביד נדיבה.  אקציות קנה וגנז אותן;  אלא שאינו יכול לזכור היכן גנזן.

הוא חושב את עצמו ציוני גמור, אלא שאין דעתו נוחה מן הפירסום והפומבי.

כל אותו הרעש, שהללו מעמידים, למה?  ולא עוד אלא שהם מכריזים על זה בעתונות לועזית.

התגלגל לידו פעם אחת גליון של עתון עברי, שעסק בפולמוס "ציונות וחיבת ציון,"  וראה שמערערים על זו האחרונה, שחפצה לעשות הכל בחשאי.  התחבבה עליו המלה בחשאי, ומאז הפך לחובב-ציון גמור.

מציאה הזמין לפניו השם-יתברך:  סופר-סת"ם שבעירו עמד לכתוב מזוזה כשרה בקציה ותגיה על משהו קלף, כל-כך קטן עד שיכולים לגלגלו ולהכניסו לתוך גבעול-קש.  עמד על המקח וקנה אותה בכסף מלא, וקבעה במזוזת ביתו בתוך תיק יפה, חצוב בתבנית סתומה.  רצונך, הרי זה מגן דוד;  אינך חפץ, הרי זה כעין שתי-וערב;  ולכשתרצה אין זה כלום.

ומצטער היה אז, על שאינם כותבים גם פרשיות תפילין בכתיבה כזו.  ועוד יותר רצוי היה לפניו אילו היתה גם כל התורה כתובה כך.

כך הולך לו דן מירסקי בצדי הדרכים, רצוי לכול ורוצה בכול.  והכול בחשאי, בלי קולי-קולות.  שונא הוא את הפירסום.

וכבר רכש לו חיוך מיוחד, שהוא משמש בו, בין כשהוא יושב עם שכניו הנאורים, ושומע אותם מלגלגים על הז'ידים, בין כשהוא שומע חסידים מלגלגים על הציונים, וציונים על המתבוללים –  חיוך זה יפה לו, רצונך, הריני מסכים;  רצוני, הריני מבטלך כעפרא דארעא.  זהו פירושו של חיוכו, שאינו משמש בו אלא לפרקים.

חנן אותו אלהים בבנים כרצונו.  מעולם לא היו לו עמם מלחמות לא בשל תאוות השכלה יתירה, לא בשל פריצת הדת ובשל רעיונות שאין עליהם חותם כשרות.  יודעים בני מירסקי מראשית ילדותם, שלכול זמן ועת לכל חפץ.  יש שנוהגים כך, ויש שנוהגים באופן אחר.  ושהבית והחוץ הם שני עולמות נבדלים זה מזה.  ושאין לך כלי מחזיק ברכה כהחשאות.  והעיקר, שאין להקניט את הבריות בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.  ראויים הם בניו להיות גם שו"בים ומו"צים בקהילה קדושה, וגם סרסורים וחשובים אצל פריצים מכל המינים.

ורק בן-זקונים יש לו לדן והוא על אפו ואל חמתו.  זה אינו אלא מכעיס את הבריות.  אין אצלו לא שבת, לא יום-טוב, לא מנהג ישראל.  פקיר לגמרי.  אפילו מפני מראית עין אינו חושש.

לכאורה מכיוון שאינו לאלה, הרי הוא צריך להיות רצוי להם.  אבל, לא.  מתבזה הוא גם עליהם.  אינו מתבזה כל-כך, כמו שהוא מקניטם.

רוח שטות נכנסה בדן, בשעה שנולד בן זה, והלך אחר עצת אשתו, והסב לו שם יהודה, על שם איזה קרוב הגון מצדה.  לא חפץ אז להרגיז את בני משפחתה.  אף-על-פי-כן קיווה שבזמן מן הזמנים, ירכך במקצת את צרידתו של שם זה המזכיר עוון אצלם.  ישנה את שם זה באחד מן הדרכים הנהוגים בשינוי השמות, יוליוס, יוהן, וכדומה.  אבל מה אתה יכול לעשות בעקשן זה, שכשהוא מתוודע לשאינם בני ברית, הוא עומד ומטעים בהברה חוצפית:  יגודה דנויטץ' מירסקי.

נכנסה פתאום רוח שטות באותו הפרחח.  לגמנזיון הוא חפץ.

לכתחילה לא הסכים דן.  ובדיעבד שמח על הדבר.  יהי רצון שיצא דוקטור ירא שמים, או רב-מטעם.  לפני מלכים יתיצב.

למד שם שנה, שנתים.  התחילו המורים והתלמידים קוראים אחריו לפעמים ז'יד.  ואין רבותא בדבר, הלא שמו מעיד עליו, ומה יש לך לעשות?  שתוק עד שיסיחו ממך את דעתם.

אבל מה עשה פרחח זה?  בשעת הבחינות, כשנתנו לו תעודת חופשה לימי החג, עמד ותבע בהפצרה מחוצפת, שירשמו בתעודתו ז'יד, כמו שהמורים רגילים לכנות אותו.

ויצא מזה עלבון וקינתור והקנטות, וסוף דבר היה, שעזב את הגמנזיון.

ופתאום נעשה ציוני אדוק.

תינח, כשהוא מתווכח בקלויז, הרי אין זה אלא וויכוחים.  אבל כל אלה הויכוחים שהוא, מתווכח עם..  עם נערים, שאינם בני ברית.  מה הוא חפץ שיהיו גם הם ציונים?  וכי מה אכפת לך, אם הלז יצא זכאי בוויכוחו, ואתה תלך ותעשה לך שם בחשאי מה שלבך חפץ?

בחשאי, בחשאי.  אין לך מידה טובה מחשאיות.

אבל אין פרחח זה מבין כלום מדרכי העולם.  הוא אינו לאנשים, ועל אחת כמה וכמה שאינו לאלהים.

ועל זה הוא מצטער עוד יותר, ומכיר הוא חובה על עצמו, שכל עוד שלא יצא מרשותו, הרי אחריותו עליו, וחוב הוא להיטפל אליו ולהגיד לו מוסר, אלא שאינו פנוי לדבר.  שקוע הוא בעסקי חנותו, בקוניו הקבועים והארעיים.  רק בימי שבתות ומועדים הוא מפנה אליו את לבו, ומגיד לו דברי כיבושין.

ובאחד מלילות החנוכה, שחל להיות במוצאי שבת, סגר דן את דלת חנותו, ישב ושפע שמן לתוך מנורת-החנוכה, שזר פתילות והעלה את הנרות כלפי הפתח שלצד הרחבה לפירסום הנס.

נרות החנוכה דלקו, קצתם בחשאי, קצתם בביטוי והזדקרות, כמתלוננים;  קצתם כפויי ראש כמאורי גולה, וקצתם זקופי קומה, כפרחחים תבעניים, שאינם יודעים עוד את עולמם.

דן גמר עליהם את ההלל במזמורים "מעוז צור," ומתוך השפעה חגיגית פנה אל בנו הצעיר בדברי כיבושין:

"ודאי, כשתגדל ותבוא לבית חתנא, וכשיכבדוך שם בהעלאת הנרות, לא תדע גם מהיכן להתחיל."

הלז הסתכל בו.

"אוי-לו לדור הבא עלינו.  וודאי שאינך יודע אפילו נס חנוכה מהו."

הלז מחייך.

זהו מה שנקרא לא לאלהים ולא לבריות, בוויכוחים של הבל הוא חפץ לצאת ידי חובתו.

ומתחיל דן מספר בנס חנוכה, בפך השמן ובחותמו של כהן-גדול ובדיני נר חנוכה.

מתכוון דן להרבות בדברים, ועושה חשבון בלבו, אולי ייקבע בזכרונו קצת ממה שהוא מדבר לפניו, גם זה לטובה, ידע לפחות מה להשיב למי שישאל אותו.

תך-תך-תך, נשמעו פתאום דפיקות תכופות על דלת החנות.

"צא וראה," רמז דן למשרת, "מי שם?"

יצא המשרת ושב תוך כדי דיבור.  "הפריסאטב," הוא לוחש לו לבעליו.

"כך, ואסיל סטפנוביץ'?"

דן נרתע, פנה לאחוריו, וכבה את נרות החשמונאים.

"ערבא טבא דן עוזיאלוביץ'."

"ערבא טבא, וואסיל סטפנוביץ'."

לחיצת ידים התחילה מעקרת הבית ונגמרה בפרחח.

"סליחה, דן עוזיאלוביץ', שהטרחתיך.  צריך לי...  הי, איזה ריח משונה אני מרגיש בביתך, הבל של קיטור, של שמן מרובך.  או שמא אתה נטפל עוד לנרות המכבים?"

"חלילה," עונה הלז נכלם ואחוריו למנורה העלובה, להסתירה ברוחב גופו מעיני האורח.

"זהו שתמהתי.  יודע אני בך, שאתה כבר מחוץ לשטויות אלו.  יהי נא מטובך, צווה למשרת שיתן לי בקבוק שמן טוב."

"לאכילה או למשיחה?"

"לא לאכילה ולא למשיחה.  לקדילה (*יום א' בשבת) צריך לי.  הלא  ווסקרסניה (*יום ראשון בשבוע) היום.  אבל, בבקשה , צווה שיתן לי שמן טוב, טהור, מובחר, פלסטיני."

וואסיל סטפנוביץ' היה מצוי באותה שעה תחת השפעה.  חפץ היה באמת לבחור בשמן טוב.  ומשער הוא, ששמן הבא מארץ הקדושה, מעל אדמת הנביאים, יותר הגון לקדילה.  אבל דן חשב את הדבר כעין עלבון דק ורמז גס על יהדותו.  הוא התאדם, הוריד את עיניו לרגע.  אחרי כך זקף את חוטמו באורחו:

"על כל פנים בחנותי שלי לא היה מעולם שמן פלסטיני".

"באמת?  חבל."

"ברוך אתה אדני...  אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה," התגלגל פתאום קול בחלל החדר.

דן הזדעזע, חזר לאחוריו, וראה את העקשן, הפרחח שלו עומד כפוף על המנורה ומדליק את הכבויים.

בפעם הזאת דלקו הנרות, זקופי קומה, בשורה ישרה;   והיה דומה, שהם יוצאים ועולים מזויינים לבקע את החושך.

"לא לאלהים ולא לאנשים," קרא דן לעצמו, אחר שיצא הפקיד.  ולא נודע על מי מוסבים הדברים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה