הרבה ניצוצים הוציאה שמש האביב מראש-חודש ניסן והלאה על שמעון-משה המלמד להזכירו על ימי הדרור. אלא שכל ניצוץ וניצוץ, שנתקבל בחלונו של המלמד, נשבר והתפוצץ לרסיסים, ואבד את הברק המחדש בטובו כל ישן, כל-כך היו שמשות חלונו מכוסות חלודה.
וסוף-סוף הצליח ניצוץ אחד להבקיע לו דרך, להכנס מתחת לחטמו. בשעה שהיה יושב כפוף ושקוע בראשו ורובו בפירושי האגדה הפתוחה לפניו.
הסתכל הניצוץ בתוך עיניו; והוא הזדעזע, והרים את ראשו. אז ראה שה“פלג” שלו כבר מתירה לעצמה לפתוח את הדלת לכל רחבה, ועל קרקע חדר-המיבשל נראות בהרות-בהרות לבנות, תועות הנה והנה מנוגה השמש, כאותן הבהרות שהוא מחפש אחריהן בשביל תלמידיו, בשעה שהם מתקשים על הפסוק “ומראהו עמק מן העור.”
אז הסתכל בפני תלמידיו והבין, שהגיעה העת לזבדם בחודש של דרור וחופש.
ותלמידיו, צאן קדשים, עשרה במספר הרגישו בדבר זה מכבר. אלא שקסם הלמודים שבין פורים לפסח לקח את לבבם, ולא היתה קשה עליהם כל-כך הישיבה בחדר. סיפורי ההגדה ורמזי שירים, בין ש“שני העפרים” הם עפרים כפשוטם, ובין שהם משה ואהרן; בין שהשולמית היא מין נקבה בשמלת אשה, ובין שהיא כנסת-ישראל, הם נוחים ורצויים על הילדים. מרגישים הילדים הבדל גדול בין “גונב איש ומכרו מות יומת” ובין “עזה כמות אהבה.”
ומלבד זה יש כבר בילדים ממידת אבותיהם מכיוון שהם מרגישים, שהרבנית מביטה עליהם בהקפדה ושמחה היא שתיפטר מן הרוצחים הקטנים, מיד הם נעשים מתמידים גדולים, משכימים לבוא ומאחרים לצאת. קרוב הדבר, שאילו עמדו למשל הפבריקנאים וקבעו את יום העבודה בחמש שעות, אפשר שלא היו העובדים רוצים לצאת מן הפבריקה אפילו בלילה. ומן התורה אתה למד דבר זה. מכיוון שמגיעה שנת-החופש לעבד, הרי יש לך דין: “ואם אמר יאמר העבד… לא אצא חפשי.” ואז יכול אתה אפילו לרצוע את אזנו.
מוציא לו שמעון-משה את מטבקו מתוך כיסונו, פותחו במחצה, ממלא את נחיריו ריחה ואומר:
“נו, רצחנים הביתה אתם רוצים?”
“לא לא, רבי,” מעמיד זבולון הקטן פני-תמים, “רוצים אנו ללמוד.”
“רמאי אתה כאביך,” מבייש הרבי את פניו, “כלום אינך יודע, דובר שקרים לא יכון בעיני השם.”
“הביתה, הביתה אנו חפצים” קוראים כולם, כדי להיות זכאים בעיני השם, בעיני הרבי והרבנית ובעיני עצמם, בבת-אחת.
“טוב, אבל קודם שתלכו, חפץ אני לספר לכם עוד מעשיה בנוגע לפרק שבאגדה, שלמדתם היום.”
כיוון ששמעו מעשיה, ישבו כולם על מקומם, ישיבת-קבע בכובד ראש. רק זבולון הקטן תחב את עיניו ברבי כתאב לשמוע, ומתחת ממשמש בידיו לאסף את ספריו וחפציו כדי שיהא הראשון ביוצאים.
הסתכלה הרבנית מתוך צרות-עין אגב שכמה על הרבי ועל תלמידיו, העתיקה את העביט המלא לאמצע החדר, את המיטה הסיעה מעל מקומה, והעמידה אותה באלכסון, בכוונה, כדי להצר להם את המקום ולהיכנס בתוך ד' אמותם.
אבל לא איכפת לו לרבי כלל. רגיל הוא תמיד לארבע אמות צרות. ומפני מבטי עיני ה“קליפה” שלו אין הוא ירא עכשו כלל, מפני שהקדים אותה הבוקר ושיקר לה, שעוד לא גבה את כל השכר-לימוד, ובזה סתם את פי המרשעת לכל היום.
ומתחיל הרבי מספר, אלא שהוא פותח בכעין הקדמה-תחילה:
“ואתם, בוודאי מתקשים אתם על הפסוק שבהגדה ‘הללו את ה’ כל גוים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו'.”
הילדים לא התקשו כלל על הפסוק, ואפילו לילה אחד לא נדדה שנתם בשבילו; אלא מכיוון שהעיר הרבי שיש להתקשות, זקפו את חטמיהם ברבם והסתכלו מתמיהים.
“לכאורה מה ענין זה לזה, צריך עשיו להלל את השם יתברך, מפני שגבר חסדו על יעקב? אבל באמת חסד גדול עושה עמנו הקב”ה. ואתם צאו וראו, בנוהג שבעולם, מלך בשר-ודם, כשחפצים לקלסו, מורים אצלם מתוך מיני כלי-זיין והרמטיות וקנונים, שמעמידים רעש גדול, אילו היינו באים גם אנו לקלסו להקב"ה על חסדיו עמנו, כלום היינו מספיקים? כלום יש לנו מאותם הכלים?
ומה עשה הקב“ה? מסית את אדום במואב, מואב באדום; יוצאים הם זה לקראת זה עם כל כליהם! מורים זה-בזה וזה-בזה, מעמידים ראש מסוף העולם עוד סופו, והקב”ה מקבל את הרעש על חשבון הקילוסים שעם ישראל חייב לו."
מסתכלים הילדים בתמיהה. אינם מבינים את התירוץ עוד פחות ממה שהבינו את הקושיה.
"וכבר היה מעשה, שהתקשה נער אחד על הפסוק, עד שעמד עליו מתוך נס.
מעשה שהיה, וחפצו שונאי-ישראל, גויים במשמע, להעליל עלינו עלילת-דם."
“מה זה עלילת-דם?”
“פשוט, אומרים עלינו שאנו משימים דם-אדם בתוך מצה-שמורה.”
“ד-ם?” מתגנח ילד אחד מתוך תמיהה.
“ד-ם? במצה דם?”
“ד…”
“הוא מקיא. שמואל מקיא.”
ג ר ב ק ק
“מים. מים! גמא מעט מים.”
“שוטה, כלום אנו אומרים כך, הם אומרים, ומה איכפת לך?”
"והיה שם בארץ רחוקה נער נוצרי אחד,יתום מאב, בן שפחת הכומר, שהיה כרוך אחר אמו. אכל וישן בבית הכומר. איזו טענות היו לה לשפחה זו על אותו הכומר, שלפי דעתה חייב היה בפרנסת אותו הנער. זה אמנם אינו לפי השגתכם, ואינו עניין לגוף המעשה. נו, בקיצור, יתום.
ובן-יחיד היה לאותו הכומר, ושני הנערים היו ישנים בחדר אחד.
ויהודי חשוב היה לאותו הכומר, עשיר אחד, שהיה מלווה לו בריבית.
וחפץ היה הכומר להיפטר באחת, מן היתום, מהעשיר המלווה, שיותר שהוא מלווה לו, יותר הוא נושה בו, ואגב-אורחא גם מכל היהודים.
וביום שלפני ערב-פסח, כשבא היהודי העשיר לבית הכומר, ותבע ממנו את חובו, בא לכלל כעס, ופסק לו זמן לאחר שני ימים לעשות עמו חשבון ולתת לו יותר ממה שמגיע לו. האמין היהודי והלך לו. ישראל הם מאמינים בני מאמינים. ולאורתא התייעץ הכומר עם אשתו, ובא לידי מסקנה לשחוט את היתום, לאסוף את דמו לתוך בקבוק, לכרוך את גוויתו בשק ולהביא את הכול בסתר אל מרתפו של אותו העשיר, ובליל-שימורים יתנפל על ביתו, יחפש יחפש, עד אשר ימצא.
ואז לא די שישיב לו המלווה את השטרות, אלא העדה תמכור את ספרי-תורותיהם ויתנו לו כסף.
והיתום לא יכול לישון באותו הלילה ושמע כל מה שדיבר הכומר עם הכמרית, והתטלטל, ומה עשה?
הבריק לו רעיון במוחו – מעשה השגחה היה בדבר – והלך והטיל את בן הכומר השקוע בשנתו לתוך מיטתו, והוא שכב על מיטת בן הכומר. וגם את המלבושים החליף.
ובלילה נכנסו הכומר והכומרית לתוך החדר במחשך, ועשו מה שעשו."
“שח…?”
“שחטו, שחטו! האב שחט, והאם אחזה את המזרק.”
“הוי, הוי!”
ופני אחד הנערים התעוו בהעוויה משונה ולבנו כסיד.
“מים! אשה, מים.”
הרבנית נחפזה ושפעה על המתעלף מתוך העביט, ותשב אליו רוחו.
המתעלף נשבע שמעתה יעודד את רוחו ולא יתעלף יותר, ובלבד שיגמור הרב את סיפורו. חפץ הוא מאד לדעת מה היה בסופו של דבר.
הנערים שבו למנוחתם. הקפדנות שעל פני הרבנית נתרככה במקצת. עוסקת היא לכאורה בטיח ושוע, אבל אזניה פתוחות כלפי השולחן. חפצה גם היא לשמוע מה היה בסופו של דבר.
והמלמד מוסיף לספר:
"והיתום ראה מתוך החושך מה עשו, במה כרכו, במה אספו, והתחלחל וקם בחשאי ולבש בגדי השחוט, וברח בלילה.
בבוקר התפלאו הכומר והכמרית, כשלא מצאו את בנם על מיטתו, ולא ידעו אנה נעלם ומדוע לא ישוב.
והיתום נחבא לכל היום, ובלילה גמר בדעתו להיכנס לבית המלווה ואולי יגלה לו את הדבר, כדי שיגן עליו.
ישב לו אותו המלווה ‘כולנו מסובין’, הוא ואשתו ובנו, כבני-חורין ממש, ועסק בהגדה. וכשהגיעו לפסוק ‘הללו את ה’ כל גויים… כי גבר עלינו חסדו', התקשה הבן על הפסוק ועמד על אבא בקושיה חמישית: מהיכן יודע עשיו להלל ולשבח להשם-יתברך על חסדיו של יעקב?
ובאותה שעה נכנס היתום מבוהל ונפעם, חפץ היה לספר מה שהוא יודע, אבל אינו יודע מהיכן יתחיל.
הראה לו אותו המלווה ברמיזת אצבע על פיו, כלומר, אינו יכול עכשו להפסיק מתוך ההגדה, ורמז לו מקום לשבת אצל השולחן לפי-שעה.
כסבור היה המלווה, שהביא לו את החוב, שהוא נושה בכומר.
ישב לו היתום אצל בן העשיר, והסתכל בהגדה.
הצטער המלווה ואמר: אילו היה היתום בן-ברית, היה יכול לצרף אותו ולקרוא ‘הודו’ בשלשה.
ופתאום נפתחה הדלת ברעש, והכומר והכמרית וכמה שוטרים נכנסו קוממיות.
אבל כשראו הכומר והכמרית את היתום אצל השולחן הזדעזעו ונרתעו לאחוריהם, מעין ‘פרחה נשמתם’.
העכו"ם הללו האמינו, שקם המת מתוך המרתף.
יצאו עיניהם. נשתרבבו לשונותיהם, וארכובותיהם דא לדא נקשן. והיתום מביט עליהם בחלחלה.
ויותר שהוא מביט, יותר פרחה נשמתם.
עד שנפלו על פניהם והתחילו גועים בבכיה.
‘הוי יתום! מחל לנו. אוי, מישקה סלח לנו. אלהיכם גדול ומרובים חסדיו עליכם’.
מסתכל בן העשיר באביו, ושואל: ‘אבא, איזה חסדים?’
‘מסתמא הם יודעים, בני. הלא כתוב הדר הוא: ‘הללו את ה’ כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם הללויה'."
התאנחו הילדים באנחה כבושה ורסוסה מתוך התפעלות, והשתקעו במחשבות.
“ד-ם ד-ם,” מרחשות שפתי שמואל בחשאי ובית-בלועו מתגרה להקיא.
“שחוט… שחו-ט,” מזדעזע ראובן ועיניו תועות על פני חבריו.
“הללויה, הללויה,” שונה ומשלש המלמד מתוך רגש.
“דם…שחוט. הללויה”, מתנועע זבולון על השולחן ומזמזם לעצמו מה שהוא מוציא מתוך פיו, ומתחת הוא ממשמש בידיו לאסוף את ספריו.
התאנחה גם הרבנית על העביט המלא ולחשה לעצמה:
כל זה היה אמנם טוב ויפה אילו היו עומדים כבר בביתי סל המצות ושק אחד של תפוחי-אדמה לפחות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.