_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרקי יומן

חנה סנש

לתוכן הענינים

 

בודפשט,  27.10.1938

אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית.  מלה זו אומרת הרבה מאוד.  אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי:  אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי.  אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה.  נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן-לילה.  לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי.  אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה.  כמה שמחה אני שהגעתי אליו.  עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה.  אתחיל ללמוד עברית.  אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת:  רוצה אני לפעול במרץ.  השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה.  האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד.  את כל אלה נותנת לי הציונות.  הכרתי הברורה היא כי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ-ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן.  אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי. 

 

20.11.1938

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף:  ארץ-ישראל.  כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל לבי – כל השאר אינו חשוב.  מובן, שבשיטתיות לומדת אני אך ורק דבר אחד – עברית.  אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה.  כבר ברור לי שאבחר במקצוע חקלאי, ייתכן שאלמד לעבוד במשק חלב או בתעשיית גבינה.  בחורה אחת, שכבר הייתה בא"י, השיאה לי עצה זו.  היא סיפרה לי בהתלהבות רבה על החיים בארץ.  כמה טוב היה להקשיב לדבריה!  כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שִמחה ומעט יופי – מגיע משם, מארץ-ישראל.

 

10.3.1939

לא אפריז אם אכתוב שהדבר היחיד אשר עמו אני חיה ואשר מרתק אותי כולי הוא – הציונות;  כל מה שיש לו איזו שייכות לדבר הזה מעניין אותי.  בדברים אחרים איני מסוגלת לעסוק, ואין אני חוששת לחד-צדדיות.  אני נוטלת לי עכשיו את הזכות לראות רק את עצמנו, את היהדות, את ארץ-ישראל ועתידה.  המצב חמור מאוד.

השיחות על יד "השולחן העגול" בלונדון אינן יכולות להביא שום דבר ממשי.  בטוחה אני שהישוב בארץ לא יוותר על זכותו, אפילו יצטרך להתגונן בנשק ביד.

שלחתי בקשה לחוות-הכשרה לצעירות בנהלל.  מי יתן ויקבלוני!  בינתיים מתקרב התאריך של בחינות הגמר, אבל כמעט שאיני שמה לב אליהן ואינני מתכוננת.  מה לי ספרות הונגרית, היסטוריה, גיאוגרפיה, תולדות האמנות?  והשפה הגרמנית?  – היא מזכירה לי מעשים מתועבים כה רבים.  ובצרפתית הן אין צורך בארץ.  נשארו איפוא האלגברה והפיסיקה, וגם העברית, אשר לדאבוני אין מלמדים אותה בבית-הספר.

 

17.7.1939

היום יום הולדתי.  אני בת שמונה-עשרה.  כל-כך קשה לדמות, שאני כבר "זקנה" כזאת.  אבל אני יודעת שאלו הן השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה.  אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד.  הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה.  המכרים והרבה קרובים אומרים מיד שאני אתאכזב בארץ.  אינני חושבת שאין לי מושג נכון על המצב בארץ, ואני יודעת כי האנשים החיים שם הם עם שגיאות וחטאים.  אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה.  אני רוצה לעשות הכל, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות, או להיפך, הממשות אל החלום.

 

21.7.1939

קיבלתי, קיבלתי אותו, את הסרטיפיקט, ואני מלאה שמחה ואושר.  אינני יודעת מה לכתוב, אינני יכולה להאמין;  אני קוראת את המכתב מבשר הבשורה פעם ושוב פעם ואין מלה לומר מה אני מרגישה.  אין בי הרגשה אחרת, רק שמחה.

 

נהלל,  17.2.1940

לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים:  על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה.  לרגע שאלתי את עצמי את השאלה:  האם לא היתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?  אבל כעבור רגע נחה דעתי.  אני יודעת:  לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה:  ופה בארץ-ישראל – מקומי.  רק שאלה היא, אם בחרתי פה בדרך הטובה.  אני חושבת שכן.  אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה.  יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך.

 

14.5.1940

ישבתי ולמדתי מתוך מחברת של "חקלאות כללית".  ופתאום הציקה לי מחשבה:  כמה אני סגורה כאן מהעולם!  ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושות.  והרי לפנינו ימים שיקבעו את עתיד העולם:  המלחמה באירופה מתפשטת על שטחים ענקיים, ומובן הוא הפחד פן תגיע גם לארצנו.  בכל העולם מתיחות.  גרמניה מתחזקת מיום ליום.  ואם העולם כולו עומד על-פי התהום, קשה להתעסק בשאלות קטנות, ועוד יותר קשה להאמין בחשיבות מעשה היחיד.

 

2.11.1940

אני חולמת ועושה תכניות כאילו לא אירע כלום בעולם;  כאילו אין מלחמה והרס, אין אלפי מתים יום יום, אין מטוסים ומפציצים, וגרמניה, אנגליה, איטליה ויוון אינן משמידות זו את זו.  רק בארץ-ישראל הקטנה שלנו, שאף היא נתונה בסכנה ושעתידה אולי להימצא במרכז חזית המלחמה – בה כאילו שקט ושלווה.  ואני יושבת בתוכה וחושבת על העתיד.  ומה אני חושבת על העתיד הפרטי שלי?  – אחת התכניות היפות:  להיות מדריכה ללול במושבים, לנסוע ממקום למקום, לעבור במשקים, לייעץ ולעזור, לארגן, להנהיג רישום, לפתח את הענף.  בערב לתת סמינריון קצר לאנשי המושב וללמדם את הדברים החשובים בענף.  ודרך אגב, להכיר את האנשים, את חייהם, להסתובב קצת בארץ.

תכנית שנייה:  להיות מדריכה (כנראה, רק להדריך מוכנה אני) במוסד חינוכי לילדים.  נניח בשפיה או באיזה בית-ספר מחוזי לחקלאות.  החלום הישן:  לקשור את העבודה החקלאית בטיפול בילדים.

 

14.12.1940

אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה.  ולו רק לעצמי, ליומן.  ואולי יותר מזה.  מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה.  רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב?  – יש כל-כך הרבה.  הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו.  אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד.  כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה.  לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות.  ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה...

 

23.4.1941

יוגוסלביה נפלה.  ביוון נסוגים האנגלים והיוונים.  בלוב קרבות קשים שתוצאותיהם עדיין לא ידועות.  בארץ-ישראל קיפאון של חוסר-אונים, חוסר הבנה ורצון.  הכול מדברים על פוליטיקה.  הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה:  מה יהיה אתנו, אם הגרמנים יגיעו אלינו.  המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד.  לא לחיי אני מפחדת.  הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם.  ברצוני או בעל-כורחי עליי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ אם תעמוד מול גרמניה.  אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום.  אני מאמינה שלמרות חוסר הנשק, חוסר ההתכוננות, לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות.  500,000 יכולים לעמוד מול כוח צבאי עצום.  אנגליה תעזור, או יותר נכון, תעשה הכול בשביל עצמה, ואני עדיין מאמינה בניצחונה של אנגליה.  אבל האם תהיה אז ארץ ישראל?  והנורא ביותר הוא לראות שאפשרות כזאת אמנם קרובה.  אמנם כל אחד מקווה, משתדל להרגיע את עצמו, אבל אין הוא יכול להימנע מן המחשבות האלו.  ולא קם עדיין איש אחד אשר יאחד את העם ויפסיק, לפחות לרגע, את ויכוחי המפלגות.  אין איש אשר יגיד:  די!  וישמעו בקולו.  אני מרגישה מין אחריות:  אוליי עליי להגיד את המלה?  – אבל אין זה מתפקידי;  אין לי לא האפשרות לכך ולא ידיעות קונקרטיות, ולו היה לי האומץ, לא היו שומעים לדבריי.

מי אני ומה אני שתפקיד כזה יוטל עליי?  לעשות אינני יכולה, ולא לעשות דבר, רק להסתכל מרחוק – גם כן אינני יכולה.  כאילו הייתי רוצה לצעוק מתוך חלום-בלהות, ומלה אין בפי, כאילו רוצה הייתי לרוץ, ואין כוח ברגליי.  אינני יכולה להשלים עם זה שהכול ילך לאיבוד, ייהרס, מבלי שתהיה לנו מעט השפעה על מהלך הדברים.

אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא.  ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד.  ואם לא נעמוד – לפחות ניפול בכבוד.  "רב להם למות מות קדושים, ייעזב העולם לטמאים" – דברי שניאור הם שמצלצלים באוזניי.  מה זה מות גבורה, קידוש השם?  האפשר לקדש את השם כדבר נבדל מהחיים?  היש דבר קדוש מן החיים?

השעה שלוש.  אני צריכה ללכת לעבודה.

 

14.6.1941

יוון נפלה.  האי כרתים נפל.  המלחמה כעת במצרים ובסוריה.  לסוריה נכנס לפני שלושה ימים הצבא הבריטי, וכך נתקרבה החזית לשכנותנו.  שני לילות הפציצו את חיפה ואנו ירדנו מהחדרים והקשבנו לקול פצצות ותותחים.  היום הגיעה ידיעה שבליל אמש הפציצו את תל-אביב.  יש פצועים, הרוגים.  העיר ללא כל הגנה, הפקר.  כאילו עכשיו מתחילה אצלנו המלחמה.

לפעמים יש רצון להסתכל בדברים בעין צופה למרחקים, בעין היסטורית ולא פאטאלית, לחפש הסברות לדברים אשר אין להסבירם.  והנה לפניי תמונה מגן עצי-פרי:

גן עצי-פרי של עמים.  עצים צעירים עומדים בו וגם זקנים, אצילים ופחות אצילים.  הם אחרי הפריחה, אחרי הפרי;  והחורף בא והם עומדים בשלכת.  הגנן בא ורואה את הענפים היבשים, המתנוונים:  הוא עושה את חשבון האביב וגוזם, מדלל, חזק, בלי רחמים.

ובאמצע הגן עץ עתיק, עבה גזע.  שורשיו וענפיו מסתעפים מתחת ועל פני כל הגן.  אולם יבשים הענפים, לשד החיים אינו חודר אליהם מהקרקע.  עין הגנן רואה:  השורשים חסונים, הגזע בריא, אציל, הוא יתן פריו.  אבל צריך לגזום אותו חזק יותר מכולם.  והוא מוריד בלי היסוס בדים עבים.  פצעים צהובים, טריים, נשארים בעקבות המזמרה.  היוכל העץ?  והנה, בחיק הבדים, ישר מהגבעול, נובט לבלוב חדש.  ענף קטן, קרוב לשורשים אלה, ופקעים מלאים עוטפים בתוכם את תקוות החיים החדשים.  הגם אותו תגזום היד הגוזמת?  האפשר שלא תכיר את החיים החדשים מתחת הקליפה האפורה?  ואם תגזום – הילבלב עוד פעם גזע ישראל?

 

9.7.1941

עוד לא "גזמו" בארץ-ישראל.  על כל פנים לעת-עתה לא.  המזמרה פנתה לרוסיה, ושם מתחוללים כעת הקרבות הכי עזים מיום פרוץ המלחמה.  עוד לפני שבועיים בערך התקיפה גרמניה את רוסיה, כבשה במשך זמן קצר חלק ניכר מפולניה הרוסית, מפינלנד, והתחילה להתקדם בתוך רוסיה עצמה.  לפי ידיעות העיתונים והרדיו, נתקלים הנאצים עכשיו במכשולים ובהתנגשות חזקה של הרוסים.  הכול יודעים שתוצאות היאבקות זו גורליות הן לעתיד העולם, ועל-כן המתיחות.  ואף בארץ שכיחות ההפצצות, ונס הוא מן השמים שהן עברו לעת-עתה בלי קרבנות או בקרבנות מעטים מאוד.

 

25.8.1941

עֶמדתי מבחינה אידיאולוגית ברורה לי כעת:  אני רוצה להצטרף למפעל של הנוער העובד שעתיד להיות ב"קיבוץ המאוחד".  רבים מתווכחים אתי על הבחינה החברתית ושוללים את הקיבוץ המאוחד.  אבל אני כשלעצמי מעריכה אותו למרות – ואולי דווקא בגלל – הקשיים הגדולים בהם הוא נתקל ומצא את פתרונם.  לאידיליה החברתית שבחבר-הקבוצות, השומר-הצעיר וכן נצ"ח איני נמשכת.  יש שוב האומרים לי ששונים הדברים בתיאוריה ובמציאות, וכשאעמוד פנים אל פנים עם הקיבוץ אשנה את דעתי.  נדמה לי שגם הם טועים, כמו שטעו אלה שניבאו לי דברים דומים בגולה לפני שנתיים, לפני עלייתי ארצה.

 

4.2.1942

חזרתי מביקור קצר בקיסריה.  זו הפעם השנייה שהייתי שם, והפעם התרשמתי שוב ועוד יותר מאז.  האופק הזה, בכל המובנים, כלפי הים והשדות, העבר והעתיד, מרחיב את הלב ומגביר את הרצון לעשות דבר גדול ויפה.  האווירה בקבוצה כאן הרבה יותר אינטימית ומלוכדת, כתוצאה מהתנאים האחרים.

לפני-הצהריים טיילתי בין החורבות;  אחרי-הצהריים ב"שדות שלנו", וביתר דיוק – אשר עתידים להיות שלנו.

ומשהסתכלתי בגלי הים הפורצים כלפי החוף בקצף וזעם, ואיך הם משתתקים בהישברם אל החוף, נעשים שטחיים ושקטים, חשבתי רגע בלבי:  אולי הרעש, ההתלהבות, הקצף שלנו, אינם שונים מזה.  כשהגלים באים הרי הם מלאים נוער, מעוף;  על החוף הם נשברים ומשחקים עם החול הצהוב כילדים טובים...

 

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית, כל כך קשה... היום בילבל לי את המוח בחור שאומר... [לא ברור] ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית.  פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב.  הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אליי בכול.  אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה.

אני חושבת לא מעט על גיוס.  כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו.  דעתי הייתה שבקיבוץ אני מגויסת בחזית עבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות לצבא, ובכל-זאת זה מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד.  ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מקסימלית לקראת המלחמה.  הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי-משפחה מעכבים בעדן, צריכות ללכת.  אני בכל-זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי, כי אם לנוטרוּת.

אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלה משמשים את הגנת הארץ, באופן ישר, בלתי-אמצעי, בו בזמן שהצבא יכול לצאת כל רגע את הארץ.

 

6.7.1942

יש ימים שנדמה הנה קרוב הקץ, הקץ למפעלנו, והשאלה היא באיזה אופן נגמור, נחתום את תעודתנו.  הגרמנים בשערי אלכסנדריה.  מנין תקוות-השווא שאנו נימלט?  – ובכל-זאת איני יכולה להאמין שכל אשר סביבנו נידוֹן להרס.  ולא בגלל הקשר הפנימי שבו אני קשורה לארץ – אלא מפני שאני רואה גרעין בריא וחזק בתוך כל הסבך של הישוב.  הרס מוחלט אי-אפשר שיבוא.  אבל ייתכן שתהיה אש מטהרת ממריבות ופילוגים.  כך הרגשתי.

 

8.1.1943,  קיסריה

היה זה שבוע שזיעזע אותי.  קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות.  ובסיכום, יצא דבר אחר.  התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה.  שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין.  הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע?  – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים.  כל-כך שמחנו להיפגש.  היא באמת החברה שלי.  יש לה חבר.  היה לי מוזר לשמוע ממנה.  הבחור הראשון אצלה.  יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים.  כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה:  "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי."  אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים.  או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.

 

22.2.1943

כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים.  ב-8.1 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי.  לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפלמ"ח, ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי, אבל אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר:  מתארגנת פלוגת פלמ"ח שתפקידה...  בדיוק כמו שהרגשתי אז...  הדבר הדהים אותי ממש.  הזדהות כזאת!  ותשובתי הייתה כמובן שאני מוכנה ללא כל היסוסים.  הדבר עודנו בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעניין זה לוועדת-הגיוס, כי הוא רואה אותי למתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות.  אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי.  גם אז לא הייתי ברשות עצמי.  כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי.  וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליוּת שבו.  ייתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה:  העניין נדחה, או שלא יקחו אותי.  אבל אני חושבת שיש בי תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואילחם בכל יכולתי בעדו.

 

27.5.1943

אני כולי עסוקה כעת בשאלה אחת:  הליכה.  הדבר קרוב ואקטואלי.  יכול להיות שבימים הקרובים יקראו לי.  אני מתארת לי מצבים שונים וחושבת לפעמים:  לעזוב את הארץ, את החופש...  הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש.  אבל כל אלה רק מחשבות הן מסביב לעוּבדה, ולא פקפוקים.  ההכרח של הליכתי ברור לי.  גם הקושי וגם הסכנה שבה.  הרגשתי היא שאוכל למלא את התפקיד.  כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לקראת התפקיד הזה...

 

29.5.1943

אני מחכה ליום שיקראו לי.  אינני יכולה לחשוב על דבר אחר.  נדמה לי שכלפי-חוץ אין מרגישים בי שינוי.  אני ממלאה את עבודתי היומיומית כרגיל.  אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכול כאילו ממרחק.  את הכול אני רואה כבר מבחינה זו:  האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא.

 

חיפה,  25.12.1943

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח.  מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול:  האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש.  אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן.  אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו.  אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר.  אל תשאל מה.  פעם תדע מה העניין.  גיורא יקירי, עלי להסביר לך משהו, להצטדק.  עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל:  איה היא?  – יענוך בקיצור:  אין, איננה!  האם תבין?  האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום?  האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם:  האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה:  מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים.  לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני.  לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר אתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך...  אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה.  אמנם, מי יודע...  שש שנים – זמן כה ארוך.

אך די לי על עצמי – אולי יותר מדיי.  רוצה אני לומר לך מלים מספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם.  אין כוונתי להשפיע עליך.  בעיניך תראה מה היא הארץ.  אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה.  אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה;  אוהבת בה את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא!  לא, עדיין לא שלנו.  אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה.  לא את הכול.  אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית:  מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת.  ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידהּ, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם.  בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי-התפתחות;  אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים.  אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות.  וזה – הקשה ביותר.  קל לחצוב חוק לאדם:  חיֵה לפיו.  יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים.  אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת.  נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם.  ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי:  מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים?  מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים?  – אין תשובה בפי.  אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא.  אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת.  אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד.  אך רואה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי:  זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה:  אמא!  איני יכולה לכתוב עליה.

דיִי במכתב הזה.  מקווה אני, כי לא יגיע לידיך;  ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

תוספת:

מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה.  כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה.  היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת.  בטוחה אני שכעת תבין לי.

 

11.1.1944

השבוע אסע למצרים.  מגויסת-חיילת.  על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב.

אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה.

את השאר יגיד הזמן.

[בקטע זה מסתיים יומנה].

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה