_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תמונתו של דוריאן גריי

אוסקר וויילד

תרגם ישראל חיים טביוב

לתוכן הענינים

 

הקדמה

האמן הוא זה שיוצר דברים יפים.

לגלות את האמנות ולהסתיר את האמן –  זוהי תכליתה של אמנות.

המבקר הוא זה שיודע למסֹר בצורה חדשה או בחמר חדש את הרֹשם, שקבל מן הדברים היפים.

כל בקֹרת, היותר מעֻלה והיותר גרועה, היא מין אַבטוֹביוֹגרפיה.

אותם המוצאים כוָנות מגֻנות בדברים יפים, הם בעצמם אנשים מקֻלקלים, בלי היותם עם זה מלבבים, זהו מומם.

אותם המוצאים כוָנות יפות בדברים יפים, הם בעלי תרבות, להם יש תקוה.

ואולם יחידי-סגֻלה אינם רואים בדברים יפים אלא את היֹפי בלבד.

אין ספרים מוסריים ואין ספרים אי-מוסריים. יש ספרים שנכתבו יפה ויש ספרים שנכתבו באֹפן גרוע.  וזה הכל.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הריאליסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שרואה בראי את פרצופו שלו.

שׂנאתה של המאה הי"ט אל הרוֹמנטיסמוס, זוהי חמתו של קַליבַּן, שאינו רואה בראי את פרצופו שלו.

חייו המוסריים של אדם משמשים לפעמים חלק של חֹמר יצירה לאמן; ואולם מוסריותה של האמנות היא: השתמשות שלמה ומשֻׁכללת באמצעים מחֻסרי שלמות.

שום אמן אינו מתכַּוֵּן להוכיח דבר-מה, הלא גם האמתיות המָחלטות יכולות להיות מוכחות.

לשום אמן אין חבה מיֻחדת למעשים אֶתּיים, חבה אֶתּית אצל אמן היא מַניריות של סגנון, שאין עליה כפרה.

בשום אמן אין חולניות.  האמן יכול להביע ולתאר הכל.

הרעיון והלשון הם לאמן כלי-יוצר לאמנות.

החטא והצדקה הם לאמן חֹמר לאמנות.

אם לצורה ­– הפרוטוטיפוס של כל אמנות היא של המוסיקאי.  ואם להרגשה – חריצותו של המשׂחק על הבימה היא הפרוטוטיפוס.

כל אמנות היא שטח וסִמבול כאחד.

אותם החודרים אל מתחת לשטח, עושׂים זאת על אחריותם.

אותם הפּותרים את הסִמבול, עושׂים זאת על אחריותם.

האמנות מחזירה באמת את דמותו של הצופה, ולא את זו של החיים.

חלוקי-דעות על יצירה של אמנות מוכיחים, כי זו יצירה חדשה, לא-פשוטה וחיונית.

אם יש מחלֹקת בין המבקרים – האמן הוא בהסכם ובשלום עם עצמו.

אנו יכולים לסלֹח לאיש שעשׂה דבר מועיל, כל זמן שהוא בעצמו אינו מתפעל ממנו.  ההתנצלות היחידה על עשׂות דבר אין מועיל בו, היא שמתפעלים ממנו עד מאד.

כל אמנות היא ללא שום תועלת.

אוסקר וילד.

 

א

חדר מלאכתו של הצַיר היה ספוג ריח שושנים, ובנשֹׁב רוח-הקיץ הצח בין עצי הגן, היה שופע לתוכו בעד הפתח הפתוח בָשׂמוֹ הכבד של עץ-הלילך או ריחו הענֹג יותר של שׂיח-הוַרדינה.

מירכתי הרפידה, הרבודה במרבדי-פרס, שעליה שכב הלורד הֶנרי ווֹטוֹן, בקטרו כדרכו סיגַריטות לאין מספר, היו עיניו מכֻונות בדיוק כלפי עץ-העדשה ונהנות מזיוו של אילן נאה זה, אשר נצָניו מתוקים כדבש ומראיהם כדבש ואשר ענפיו הרועדים נראו כאלו כבד עליהם משׂאו של יֹפי לוהט כשלהם.  מאחרי יריעות-המשי הארֻכּות, המתוחות ממול החלון הגדול מאד, היו מרחפים מזמן לזמן צללים פנטַסטיים של צפרים עפות שעשׂו לפי-רגע רֹשם מעין זה של צַירוּת יַפּונית, ועוררו את הלורד הֶנרי להרהר באותם הצַירים מטוֹקיה מכֻרכּמי-הפנים, אשר בעזרת אמנות, שאינה נעה בהחלט, הם משתּדלים לעורר הרגשה של מהירות ותנועה.  הזמזום הזועף של הדבורים, המפלסות להן נתיב בתוך החציר הגבוה שלא נקצר או סובבות בעקשנות מוֹנוֹטוֹנית מסביב לשׂערות-הזהב המאֻבּקות של שושנת-הלילה המרטטת, נראה כאלו בא להגדיל עוד את המועקה שבדומיה.  קול המונה העמום של לונדון נשמע פה כהֶמית הבַּס של עוּגב רחוק.

במרכּזו של החדר, נשען על כֵּן זקוף, מֻצב ציור תמונתו של עלם יפה-תֹאר עד מאד במלֹא כל קומתו; וממולו, משם והלאה, ישב הצַיר בעצמו, בֶּזִיל הַלוּאַרד, זה האיש אשר נעלם פתאם שנים אחדות לפני כן ועורר בשַׁעתו על-ידי זה התרגשות עצומה מאד בקרב הקהל ונתן מקום להשעָרות משנות ורבות.

כשהביט הצַיר אל הצורה היפה ורבת-החן, שמסר במכחולו באמנות גדולה כל-כך, חלף על פניו צחוק של נחת-רוח, ונראה כאלו חשב הצחוק להתעכב שם עוד.  ואולם פתאֹם קם ממקומו, ובעָצמו את עיניו שָׂם את אצבעותיו על עפעפיו, כאלו התאמץ לקלֹט במוחו חלום נפלא, מיראתו פן יֵעור ממנו.

– זוהי מלאכה יפה, בֶּזִיל, מבחר יצירותיך עד כה – אמר הלורד הֶנרי בעצלות – עליך לשלֹח אותה בשנה הבאה אל התערוכה אשר באולם גרוֹסוֵינוֹר דוקא.  התערוכה שבאקדֵמיה גדולה יותר מדי והיא המונית-כללית יותר מדי.  בכל פעם שבקרתי באקדֵמיה, היתה מרֻבה באֻכלוֹסין כל-כך, שלא יכֹלתי לראות את התמונות, וזה רע מאד, או היתה מרֻבה בתמונות כל-כך, שלא יכלתי לראות את האֻכלוֹסין, וזה רע עוד יותר.  גרוֹסוֵינוֹר זה באמת המקום האחד הראוי לכך.

– אינני חושב, כי אשלח אותה לאיזה מקום – ענה הצַיר בהשפילו את ראשו לאחור באותה התנועה המשֻׁנה, שהיתה מביאה את חבריו באוֹכּספוֹרד לידי צחוק – לא, אני לא אשלחנה לשום מקום.

הלורד הֶנרי הרים את ריסי-עיניו וישקף אליו בתמהון מבעד לטבעות-העשן הדקות והכחֻלות, שהתאַבּכו בסלסולים פנטַסטיים כל-כך מן הסיגַריטה הכבדה שלו רוַת-האוֹפיוֹן. – "לא תשלחֶנה לשום מקום?" מפני מה, נערי הטוב?  ומה טעמך ונמוקך?  בני-אדם משֻנים אתם, הצַירים! הנכם משתדלים בכל מאמצי-כֹחכם לקנות לכם שֵׁם; ורק קניתם אותו, נראה כאלו מתאמצים אתם להפָּטר ממנו. ובזה תסכילו לעשׂות; כי יש רק דבר אחד בעולם, הרע עוד מהיות לשׂיחה בפי כל, והוא – לבלתי היות לשׂיחה כלל.  הלא תמונה שכזו תרומם ותנשׂא אותך מעל כל האמנים הצעירים שבאנגליה, ותעורר קנאה בלב הזקנים, אם בכלל מסֻגלים הזקנים להרגשות עמֻקות.

– אני יודע, כי תצחק לי – ענה הצַיר – אבל באמת אינני יכול להציגה בתערוכה.  אני השקעתי בה מִשֶׁלִי יותר מדי.

הלורד הֶנרי השׂתּרע על גבי הרפידה ויצחק.

– כן, ידעתי, כי תצחק; אבל אמת הדבר בכל-זאת.

– השקעת בה מִשֶׁלְךָ יותר מדי.  בהן-צדקי, בֶּזִיל, לא ידעתי שאתה שחצָני כל-כך; וגם אינני יכול, באמת, למצֹא שום דמיון בינך, עם פניך הקשים והעזים ושׂערך השחור כפֶחם, ובין-אֲדוֹנִיס רך זה, שנראה כאלו נעשׂה משֵׁן ומעלי-שושנים.  אמנם כן, בֶּזִיל יקירי, הוא מין נַרקִיסוֹס, ואתה – כמובן, פניך מפיקים שֵׂכל, רוחניות, וכל כיוצא בזה.  ואולם היֹפי, יֹפי אמִתִּי, גומר במקום שמתחיל הרֹשם הרוחני.  הרוחניות היא לעצמה מין הפרזה ומקלקלת את ההַרמוֹניה של כל פנים.  בה בשעה שאדם יושב לחשֹׁב מחשבות, מיד הוא נעשׂה כֻלו חֹטם או כֻלו מצח או מפלֶצת כיוצא בזה.  ראה, למשל, את האנשים המצֻיָנים שבכל המקצועות הרוחניים.  כמה מכֹערים הם תכלית כּעור!  מלבד, כמובן, "הרועים הרוחניים".  אבל הם הרי אינם חושבים מחשבות.  הֶגמוֹן בן שמֹנים חוזר על אותם הדברים בעצמם, שלִמדוהו לאמרם כשהיה בחור בן שמֹנה-עֶשׂרה, ולפיכך, כתולדה טבעית מזה, פניו מבהיקים ונעימים תמיד.  ידידך הצעיר המעֻלף סודות, שלא גלית לי עדַין את שמו ואשר תמונתו לוקחת את לבי באמת, לא חשב מעולם מחשבות.  בטוח אני בזה.  הוא יצור נחמד חסר-מוח, שראוי להיות פה תמיד בימות החֹרף, כשאין לנו פרחים להביט אליהם, ותמיד בימות הקיץ, כשאנו נצרכים לדבר, אשר יצנן את שכלנו.  אל נא תשלה את נפשך, בֶּזִיל: אינך דומה לו כל-עִקר.

– אינך מבין אותי, הארי – ענה האמן – בודאי אינני דומה לו.  זאת יודע אני היטב.  ולא עוד אלא שהייתי מצטער מאד, אלו דמיתי אליו במראה פני.  אתה מניע את כתפיך? אני אומר לך את האמת.  יש איזה פגע האורב לכל הצטַינות גופנית או רוחנית, אותו הפגע, שכנראה בדברי-ימי-עולם, הוא מלפף והולך אחרי מצעדיהם הרופפים של המלכים.  מוטב שלא להיות מצֻין ושונה מחבריו.  המכֹערים והטִפּשים הם הם הזוכים והמרויחים בעולם הזה, הם יכולים לשבת ברוָחה ובשַׁלוה ולהציץ על המשׂחק מתוך בטלה.  אם אין הם יודעים טעמו של נצחון, הלא מנע הגורל מהם גם טעם מפָּלה.  הם חיים כמו שצריכים היינו לחיות כֻּלנו: בשִׁויון-רוח, בלי התרגשות, בלי רגזה.  מעולם לא המיטו רעה על אחרים, ולעולם לא ימיטו אחרים רעה עליהם.  אתה, הארי, ביַחשׂך ובעָשרך, אני בשִׂכלי, כמו שהוא, ובאמנותי, איך שיהיה ערכה, דוֹריַאן גֵרי ביפי-מראהו, – אנחנו כֻלנו נסבֹּל בגלל מתנות-אלהים אלה, נסבֹּל קשה.

– דוֹריַאן גרֵי? הזה שמו? – שאל הלורד הֶנרי, בעָברו בצעדים מתונים את כל החדר אל בֶּזִיל הַלוארד.

– כן, זה שמו.  ואמנם לא היה בדעתי לגלותו לך.

– אבל מדוע זה?

– אך קשה לי לבאר לך את הדבר. כשאני אוהב את מי-שהוא אהבה רבה, אין אני מגיד את שמו לשום אדם.  שהרי זה כאלו הייתי מוסר חלק ממנו לאחרים.  אני הסכנתי לאהֹב את הסודות.  זוהי התּחבֻּלה היחידה לעשׂות את החיים בדורנו מלאי סתרים ופלאות בעינינו.  הדבר היותר פשוט נעשׂה נחמד ונעים, מכּיון שמצפינים אותו.  כשאני עוזב את העיר, אינני אומר לעולם למקֹרבי, לאָן אני הולך.  לוּ הגדתי להם, הייתי מאבד כל תענוג הנסיעה.  לא אכחד, כי זה מנהג אוילי, אך בכל אֹפן, דומה אני, שהוא מכניס חלק גדול של רוֹמַנטיות לתוך חיינו.  הנך חושב אותי בודאי לשוטה גדול בנדון זה?

– כלל וכלל לא! – ענה הלורד הֶנרי – כלל וכלל לא, בֶּזִיל יקירי.  כנראה שכחת, שאני בעל-אשה, וכי הקסם האחד והמיֻחד של חיי-הנשׂואים הוא זה, שהם עושׂים את התרמית והכחש לצֹרך הכרחי לשני הצדדים.  אני איני יודע לעולם, איפה היא אשתי, והיא אינה יודעת לעולם מה אני עושׂה.  כשאנחנו נפגשים – ואנו נפגשים לפעמים, כשאנו סועדים יחד מחוץ לביתנו או בלכתֵּנו אל הדֻכּס – אנחנו מספרים זה לזה את הבדֻיות היותר נבערות בפנים סֶריוזיים עד מאד.  אשתי מצליחה במקצוע זה יותר ממני, שלא בעֵרך.  היא אינה מבֻלבֶּלת ואינה מערבֶּבת מעולם את הזמנים, ואני מערבּבם תמיד.  אבל גם כשאני מתבַּדה ונאחז על ידה, אין היא מרעישה עולמות כל-עִקר.  אדרַבּה, אני הייתי רוצה שתתקצף ותתמרמר, אבל היא אינה אלא מצחקת לי.

– שׂנֵאתי את סגנון דבורך על חיי-הזִווג שלך, הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד, בצעדו בעצלות אל הפתח, הפתוח אל הגן – אני בטוח, שאתה הנך באמת בעל טוב וכשר בתכלית הכשרות, אלא שמתבַּיש אתה מאד בתֻּמתך וצדקותיך.  הנך בן-אדם משֻׁנה.  אינך מוציא מפיך לעולם דבר מוסרי ואינך עושׂה לעולם דבר רע. הצִינִיסמוס שלך אינו באמת אלא מין התהַדרות מיֻחדת.

– היות טבעי זוהי התהדרות.  ולא עוד אלא שהיא התהדרות המרגיזה ביותר, לפי דעתי – קרא הלורד הֶנרי בצחוק.  ושני האנשים הצעירים יצאו יחדו אל הגן וישבו על ספסל של עצי-בַמבּוּק, שעמד בצִלו של שׂיח-דַפנה עב וגדול.  קרני-השמש זחלו על פני עלי-העצים הנוצצים.  בין העשׂבים רטטו פרחי-מַרגָניות צחורים.

אחרי דממה קצרה הוציא הלורד הֶנרי את שעונו מכיסו.  – עלי למהר ללכת – אמר בשפל קולו – אך בטרם אלך, אני מבקש ומפגיע בך, שתענני על השאלה ששאלתיך זה לא כבר.

– איזו שאלה? – אמר הצַיר בנעצו עיניו בקרקע.

– ידעת, ידעת –

– לא, אינני יודע, הארי –

– אם-כן אגֵדך.  אני מבקש ממך לבאר לי, מדוע תמאן להציג את תמונתו של דוֹריַאן גרֵי בתערוכה.  רצוני לדעת טעמך באמת ובתמים.

– אני הגדתי לך סִבּת מאוני –

– לא, לא גלית לי טעמך האמִתּי.  אתה אמרת, כי זהו מפני שיש בה יותר מדי משלך.  ואולם זה הלא נמוק דַרדקָאי.

– הארי – אמר בֶּזִיל הַלוארד ועיניו הִישירו נֹכח פניו – כל תמונה שמצֻירה בהרגשה, היא דיוֹקָנו של האמן ולא של מי שישב לפניו.  היושב אינו אלא מקרה, הזדמנות.  לא הוא מתגלה על-יד הצַיר, אלא הצַיר מגלה את עצמו על הבּד המשוח בצבעים.  ולפיכך איני רוצה להציג את התמונה בתערוכה, מפני שחושש אני, שמא גליתי בה את סוד נשמתי.

הלורד הֶנרי צחק וישאל: ומה הוא?

– אני אגיד לך – אמר הַלוארד, אך באותו רגע נראו אותות מבוכה על פניו.

– כלתה נפשי לאמרתך, בֶּזִיל – הוסיף חברו בהציצו אליו.

– אה, באמת אין כאן להגיד אלא דברים מֻעטים – ענה הצַיר – וחושֵׁשני, שמא קשה יהיה לך להבין.  ואולי קשה יהיה לך להאמין.

הלורד הֶנרי חִיֵך, ויִכֹּף ויקטף פרח-מרגנית חִור-וַרדי מבֵּין העשׂבים ויתבונן בו.

– בטוח אני, שאבין – ענה בהביטו בעיון אל הגלגל המֻצהב הקטן לבֶן-הנוצה – ואשר לאמונה, הריני יכול להאמין לכל דבר ובלבד שיהא רחוק מן האמת לגמרי.

הרוח הִשיר ציצים אחדים מן האילנות, ונצני הלִילך הכבדים, עם זלזליהם המגֻבּבים, התנודדו הֵנה והֵנה באויר הרפה. חרגול התחיל מצַיץ אצל הקיר, וכחוט-תכלת רִפרף בקרבתו יֶלק דק בכנפיו השחומות-שקופות.  ללורד הֶנרי נדמה, כאלו שומע הוא דפיקת-לבו של בֶּזִיל הַלוארד, ויחכה בסקרנות למוצא שׂפתיו.

– המעשׂה הוא פשוט כך – פתח הצַיר אחרי רגעי-מספר – לפני שני חדשים באתי אל הנשף של לֵידי בּרֶנדוֹן.  הלא יודע אתה, כי אנחנו הצַירים האֻמלָלים מחֻיבים להרָאות ב"חברה" מזמן לזמן, כדי להזכיר לכל-הפחות לקהל הנכבד, שאין אנחנו פראים גמורים.  בפרַק וברביד לבן יכול כל אדם – כאשר אמרת לי פעם אחת – ואפילו סרסור-הבּוּרסה, לקנות לו שֵׁם של בעל-תרבות.  והנה אחרי שעשׂיתי באולם כעשׂרה רגעים, אחרי שפטפטתי קצת עם אלמנות רבות-הכַּמות ומסֻבּלות במחלצות ובתכשיטים וקצת עם אקדֵמיים משֻׁעמָמים, הרגשתי פתאֹם, שאחד מן הקהל מתבונן בי.  הפניתי את שכמי, ואֵרא בפעם הראשונה את דוֹריַאן גרֵי.  כשנפגשו עינינו, הרגשתי שפָני מחוירים.  רגש של פחד משֻׁנה תּקף אותי.  חשתּי, כי פגשתי באדם, שאישיותו, כשהיא לעצמה, לוקחת את הלב כל-כך, שאם אניח לה לפעֹל עלי, עלולה היא לבלֹע את כל מהוּתי, כל נשמתי, ואף גם את אמנותי.  אני לא חפצתי, שישפיע איש מן החוץ על חיי.  הלא ידוע לך, הארי, עד כמה אני חפשי בטבעי ובורח מכל שעבוד.  תמיד הייתי אדון לנפשי, על כל פנים עד שנפגשתי עם דוֹריַאן גרֵי.  אז – אבל איני יודע, איך לבאר לך זאת – קול פנימי אמר לי, כי באותה שעה הגעתי עד משבר נורא בחיי.  אני חשתי, שהגורל צפן לי שׂמחות שאינן מצויות ויסורים שאינם מצוים.  נבהלתי מאד, ואֵפן לצאת מן הטרקלין.  לא מתוך מוסר-הלב עשׂיתי כך, אלא מתוך מין מֹרך שתָּקף אותי.  ואינני מחזיק טובה לעצמי על נסיוני לברֹח.

– על צד האמת, מוסר-לב ומֹרך-לב היינו-הך.  מוסר-לב הוא רק כנוי המסחר של הפירמה, זה כל הענין.

– אינני מאמין בזה, וגם אינני מאמין, שאתה מאמין בזה.  איך שהוא, תהי הסִבּה שהניאה אותי לכך מה שתהיה – אפשר שהיתה כאן גַאוה מצדי, כי תמיד הייתי גֵאה מאד – אני נדחקתי והתאמַצתי והצלחתי להגיע אל הפתח.  אך כאן, כמובן, נתקַלתי בלידי ברֶנדוֹן.  "הן לא תעלה על דעתך להתחַמק בשעה מֻקדמת כזו?"  פצחה בקול-צוָחה.  הלא ידעת את קולה הצעקני המשֻנה?

– הן.  היא דומה לטַוָס בכל הבחינות, חוץ מיֹפי – אמר הלורד הֶנרי, במָללו את הפרח באצבעותיו הדקות והנירוֵיזיות.

– לא יכֹלתי להשתָּחרר ממנה.  היא משכה אותי אל מתֹארי "הוד-מלכות", אל רָמי-מעלה, זרועי כוכבים ואותות-כבוד, אל גבירות מזדָקנות עם צניפים כמגדָלות וחטמים כוָוים מעֻקלים.  היא הציגה אותי לפניהם בתור בחיר-ידידֶיה.  אני ראיתי אותה עד הערב ההוא רק פעם אחת, אך היא החליטה, כנראה, לתת אותי לפני אורחיה כ"ארי שבחבורה", ממין המפֻרסמות שצריכים ראיה.  כמדֻמה לי, שאחת התמונות שיצאו מתחת ידי עוררה בעת ההוא רעש גדול;  על כל פנים פטפטו עתּוני-הפרוטות על-אוֹדותיה בלי-חָשׂך, מה שנחשב במאה הי"ט לקנה-המִדה של אַל-מות.  ופתאֹם עמדתי פנים אל פנים לנגד אותו העלם, שיפי-מראהו הפתיע והבעית אותי כל-כך.  אנחנו היינו סמוכים זה לזה, כמעט נגענו זה בזה.  מבטי עינינו נפגשו עוד פעם.  אני בקשתי מאת לידי ברנדוֹן – וזאת היתה קלות-דעת מצדי – להַכּריני אליו.  ואולי לא היתה זאת קלות-דעת גדולה כל-כך.  אפשר שזאת היתה, פשוט, הכרחיות.  אנחנו היינו נכנסים בדברים איש עם רעהו, גם אלו לא התוַדענו על-ידי בעלת-הבית.  אני בטוח בזה.  ודוֹריַאן גם הוא אמר לי כך אחרי זה.  גם הוא הרגיש, כי היינו מיֻעָדים על-פי גורלנו להִוָדע איש לרעהו.

– ואיך תארה לך לֵידי ברֶנדוֹן את העלם הנפלא הזה? – שאל לורד הֶנרי – הלא יודע אני את מנהגה היפה לתת בשעת הצָגה גם "השקפה קצרה ומהירה" על כל אחד מאורחיה.  זוכֵרני, איך פעם אחת הקריבה אותי אל זקן זועם אדֹם-פנים, שכֻּלו מכֻסה באותות-כבוד ופתילי-יקר, והתחילה שורקת לתוך אזני בלחישה טרַגית, שנשמעה בדיוק מסוף האולם ועד סופו, את הפרטים היותר נוראים על-אוֹדותיו.  אני נשׂאתי את רגלי ואמָלט.  אוהב אני לעמד בעצמי על טיבו של אדם.  ואולם מרת ברנדוֹן מתנהגת עם אורחיה ממש כאוֹיקציוֹנַטוֹר עם הסחורה שהוא מוכר בהכרזה: או שהיא מבררת אותם לך לכל פרטי-פרטיהם, או שהיא מספרת לך על-אוֹדותיהם הכל, חוץ מן הדבר שאתה רוצה לדעת.

– מרת ברנדוֹן העלובה!  הנך מתנהג עמה במדת-דין קשה! – אמר האלוּאַרד בפזור-הנפש.

– ידידי היקר, אשה זו נִסתה ליסד טרקלין ולא עלה בידה אלא לפתֹּח בית-מרזח.  ואיך אוכל להתפעל ממנה?  ואולם הגידה-נא לי, מה אמרה לך על-אוֹדות מר דוֹריַאן גֵרי?

– אה, כדברים האלה בקֵרוב: "עלם נחמד – אני ואמו המסכֵּנה – לא זזה ידי מתוך ידה – שכחתי לגמרי מה מעשׂהו – כמדֻמני, אינו עוסק בשום דבר – אה, כן, הוא פורט על הפּיאנו – או אולי זה כִנור, ידידי מר גרֵי?".  לא יכֹלנו להתאפק מצחוק גם שנינו, ומיד היינו לידידים.

– הצחוק איננו התחלה רעה כלל לידידות, והוא גם הסיום הנאה לה ביותר – אמר הלורד הצעיר בקטפו מרגנית אחרת.

האלוּאַרד הניע בראשו ויאמר: אתה, הארי, אינך מבין מה זו ידידות ומה זו שׂנאה.  אתה חובב את כל אדם;  זאת אומרת: אתה שׁוֵה-רוח לכל אדם.

– איזו עִווּת-הדין! – קרא לורד הֶנרי, בשמטו את מגבעתו על ערפו ובהביטו למעלה על העבים הצחורים, אשר רחפו כפקעות סבוכות של משי לבן על כִּפּת הטוּרקיזה של רקיע-הקיץ – כן, אתה עושה לי עָול במשפטך.  אַדרבּה, אני מדקדק מאד בהבחנת הבריות.  אני בוחר לי לידידים – טוֹבי-מראה, למַכּרים – טוֹבי-לב, ולאויבים – טוֹבי-שׂכל.  מאד מאד הוֵה זהיר בבחירת אויב;  גם הזהירות היותר נפרזה אינה יותר מכדי הצֹרך לענין זה.  בין אויבי אין אף טִפּש אחד.  כֻּלם הם אנשי-תבונות במדה הגונה, ועל-כן הם מכירים את ערכי.  היש בזה יהירות גדולה מצדי?  כמדֻמני, שיש כאן קצת יהירות.

– גם לי נראה כן, הארי.  ואולם לפי החלוקה שלך, הרי אני איני אלא מסוג מַכּריך.

– לא, ידידי היקר. אתה הנך הרבה יותר ממַכּר פשוט.

– והרבה פחות מידיד.  מעין אח, לא כך?

– הנח להם לאחים!  אין נפשי אליהם.  אחי הגדול אינו רוצה למות בשום אֹפן, ואחי הצעירים נראים כאלו אין בדעתם לעשׂות אחרת.

– הארי! – קרא האלוּאַרד בפנים נזעמים.

– יקירי, הן אינני מדבר בכֹבד-ראש גמור.  אבל אי-אפשר לי, שלא לתעב את קרובי.  חושב אני, שזהו מפני שאין אנו יכולים לכלכל אנשים, שחסרונותיהם הם אותם בעצמם שלנו.  אני יכול להשתּתּף בהתמַרמרותם של הדֵימוֹקרטים האנגלים, כנגד מה שהם קוראים חטאת מרום עם-הארץ.  המוני-העם מרגישים, כי שכרות, טפשות ופריצות צריכות להיות חבל נחלתם הם, וכי כשאחד משֶׁלנו עושׂה את עצמו לבהמה, הריהו משׂיג את גבולם.  כשאותו סֻתֻּאוֹרק העלוב בא לבית-דין על עסקי-גֵרושין, התלקחה חמת ההמונים בכֹח ובהדר.  ובכל זאת איני מאמין, שאפילו החלק העשׂירי של הפרוֹליטריון חי חיי-משפחה כשֵׁרים.

– אינני מסכים אף לדבר אחד מכל מה שאמרת, ולא עוד אלא שאני בטוח, שגם אתה, הארי, בעצמך, אינך מסכים.

לורד הֶנרי החליק את זקנו השחרחר המחֻדד, וינַקש על חרטֹם נעליו דקות-העור במקל-הַהָבְנֶה המקֻשט בציצים, ויאמר: הנך איש אנגלי אמִתּי, בֶּזִיל!  זו הפעם השנית, שאתה מעיר עלי הערה שכזו.  כשאתה מציע איזה רעיון לפני איש אנגלי – מה שאינה כלל מן המלאכות הקלות ביותר  – לא ישׂים לב כלל לעצם הרעיון, הטוב ונכון הוא אם לא.  אותו מעניֶנת רק השאלה האחת: המאמין אתה בעצמך באותו רעיון.  ואולם הלא ערכו של רעיון אינו תלוי כלל באמונתו של המביע אותו.  אדרבה, הדעת נותנת, כי במדה שהאיש הוא מקטני-אמנה ביותר, במדה זו יהיה הרעיון כֻּלו שִׂכלי ביותר, נקי ממחשבות זרות;  שהרי לא ישתּקפו בו לא צרכיו ולא מאוייו ולא דעותיו הקדומות של בעליו.  אך הלא אין בדעתי כלל להכּנס אתך בוִכּוּחים ובפלפוּלים על ענינים מדיניים, סוֹציוֹלוֹגיים או מֵיטַפִיסיים.  אני אוהב אישים יותר מעִקרים, ואישים בלי עִקרים לגמרי חביבים עלי יותר מכֹל.  ספר-נא לי עוד על-אוֹדות מר דוֹריַאן גרֵי, הרואה אתה אותו לעתים תכופות?

– בכל יום ויום.  לא אוכל להיות מאֻשר, אם לא אראהו בכל יום.  הוא נחוץ לי בהחלט.

– מוזר הדבר!  ואני דמיתי, כי מלבד אמנותך אין שום דבר נוגע לך.

– הוא לי מעתה כל אמנותי – אמר הצַיר בכֹבד-ראש – יש שאני חושב, הארי, כי בקורות העולם והאנושות יש רק שתי תקופות, שהן מאורעות חשובים במקצת: האחת היא זו של התגלות אמצעי חדש לצֹרך האמנות, והשנית היא זו של התגלות אישיות חדשה, גם-כן לצֹרך האמנות.  מה שהיתה המצאת צבעי-השמן לציָרות הוֵינֵיציָנית, זה היה תארו של אַנטינָאוּס למלאכת-החִטוב של הדורות המאֻחרים ביָון, וזה יהיה פרצופו של דוֹריַאן גרֵי בשבילי בזמן מן הזמנים.  לא זה העִקר, שאני צר את צורתו, שאני רושׁם ומשׂרטט לפי תמונתו, שאני עושׂה ציורים חטופים, אֶסקִיזות, לפי תמונתו.  כמובן, עשׂיתי גם כל זה.  אבל הוא אצלי הרבה יותר מטופס, ממוֹדֵיל מ"יושֵׁב".  לא אֹמר לך, כי מה שעשׂיתי עד עתה אינו מניח את דעתי, או כי יפיו הוא ממין מיֻחד, שאינו יכול להיות נמסר כל-צרכו על-ידי האמנות.  מן האמנות לא יבָּצר כל דבר, וגם יודע אני, כי המלאכה שעשׂיתי מעת הפגשי עם דוֹריַאן גרֵי היא מלאכה חשובה, מִבחר יצירותי בכל ימי-חיי.  אבל בדרך נפלא – ומסֻפָּקני, אם יהיו דברי אלה מָחוָרים לך – השפיעה עלי אישיותו אֹפן-בטוי אמנותי חדש לגמרי, סִגנון חדש לגמרי.  אני רואה עתה את הדברים באֹפן אחר, אני חושב עליהם באֹפן אחר.  אני יכול עתה לחדש את החיים ולהלבישם צורה, שעד עתה נסתרה ממני.  "צורה שאתה חולם בימי הגות ומחשבה": – מי אמר זאת? אינני זוכר עוד;  אבל זה הוא מה שהיה לי דוֹריַאן גרֵי.  מציאותו המוחשית של הנער הזה כשהיא לעצמה – ובעיני עודנו כמעט נער, אף שבאמת הוא כבר למעלה מעשׂרים – מציאותו גרידא – אה! מסֻפָּקני, אם תוכל להשׂיג, מה זאת אומרת.  שלא מדעתו הוא מסמן לי את הקוֹנטוּרות של אסכּוֹלה העתידה לבוא, אסכּוֹלה, אשר בה יהיה מקום לכל סערת-היצר של הרוח הרומנטי ולכל שכלולו ושלֵמותו של הרוח היוָני.  הַרמוֹניה של הרוח והבּשׂר – מה כבירה היא אחדות שכזו!  אנחנו בשגעוננו הפרדנו בין שני אלה ובדינו לנו רֵיאַליסמוּס שהוא המוני ואִידֵיאַליסמוּס שהוא ריק.  הארי, לו אך ידעת מה הוא דוֹריַאן גרֵי לי!  הזוכר אתה את ציור הנוף שלי, אשר אַניוּ רצה לתת לי במחירו סכום עצום כל-כך, ואני לא חפצתי להפָּרד ממנו?  זהו אחד מן הדברים היותר מתֻקנים שהוצאתי מתחת ידי.  ומדוע עלה בידי כל-כך?  יען כי בעת צַירי אותו היה דוֹריַאן גרֵי יושב על ידי.  איזו השפעה מֻפלאה עברה ממנו אלי, ובפעם הראשונה בחיי גליתי בקבוצת-אילנות פשוטה את הפלא שבקשתי כל ימי ולא מצאתי.

– בֶּזִיל!  הוא נפלא.  אני מחֻיב לראות את דוֹריַאן גרֵי.

האלוּארד קם ממושבו ויתהלך בגן, הלוך ושוב, מן הקצה אל הקצה.  אחרי שעה קלה שב ואמר:

– הארי, דוֹריַאן גרֵי הוא בשביל אמנותי, פשׁוט, כֹח מניע.  אפשר שאתה לא תמצא בו כלום, ואני רואה בו הכל.  הוא מתגלה דוקא באותן מיצירותי, שבהן אין כל זֵכר לתמונתו.  הוא משפיע עלי, כמו שאמרתי לך, סִגנון חדש באמנות.  אני מוצא אותו בנטיה מיֻחדת של קוים ידועים, בנעימותם ובדקותם של גַוָנים ידועים.  וזה הכל.

– אם-כן, מדוע זה אינך רוצה להציג את תמונתו בתערוכה? שאל לורד הֶנרי.

– יען אשר שלא במתכַּון הכנסתי בה איזה בטוי של אותה "עבודת-אלילים", של אותה ההערצה האמָנית, שאמנם, כמובן, לא דברתי עמו עליה מעולם.  הוא אינו יודע כלום מזה.  הוא לא יֵדע לעולם כלום מזה.  אבל "העולם" הלא יוכל לגלות את הדבר, ואני איני רוצה לחשׂף את נשמתי לנֹכח מבָּטם השׁטחי-הסקרני.  לבי לא יהא מונח לעולם תחת המִיקרוֹסקוֹפּ שלהם.  באותה תמונה יש יותר מדי משלי, הארי, יותר מדי מן ה"אני" שלי.

– המשוררים אינם מדקדקים כל-כך ואינם מחמירים כמוך.  הם יודעים היטב, כמה מועיל פרסומה של סערת-היֵצר להפצתו של הספר.  בזמן הזה, לב נשבר זוכה למהדורות רבות.

– ואני שׂונא אותם בשביל כך – קרא האלוּארד – האמן צריך ליצֹר דברים יפים, אבל אַל לו להכניס בהם אף שמץ מחייו הוא.  בדורנו זה מביטים  על האמנות כעל מין אַבטוֹבּיוֹגרפיה.  לנו אבד הרגש המָפשט של היֹפי.  יבוא יום והראיתי לעולם מה זה;  ומפני טעם זה אל יֵרא הקהל, עד עולם, את תמונת דוריַאן גרֵי שצִיַרתי.

– לפי דעתי, טעות היא בידך;  אך איני רוצה לדון אתך.  רק אנשים, שאינם יכולים להשען על בינתם, אוהבים לדון ולהתוַכּח.  הגידה-נא לי, האוהב דוֹריַאן גרֵי אותך מאד?

הצַיר הרהר קצת ואחרי שתיקה קצרה ענה: – הוא מחבב אותי.  אני יודע, שהוא מחבב אותי.  ואמנם אני מפנק אותו ומחניף לו בחלקות ונעימות.  אני מוצא תענוג משֻׁנה בדַבּרי אליו דברים, שאני מרגיש, כי אתחרט אחרי-כן על אשר הוצאתים מפי.  והוא, בדרך כלל, מנהגו אתי בחבה ובנעימות רבה, ואנחנו יושבים לנו בחדר מלאכתי ומסיחים על אלפי ענינים.  אך יש שהוא קל-דעת עד להחריד ונראה כאלו הוא נהנה הנאה עצומה בהכעיסוֹ אותי ובהעציבו אותי.  ואז, הארי, אני מרגיש, שנתתי את כל נשמתי לאדם, שמביט עליה כאלו היתה איזה פרח לתחֹב בפי בגדו, או איזו מטלית של פתיל-כבוד לתת ספוק לשחצנותו, או איזה קִשוט בן-יומו לאחד מימי הקיץ.

– ימי הקיץ נוטים להתארך – הוציא הלורד הֶנרי מפיו – אפשר, שהוא יהיה לך לזרא קֹדם שתהיה אתה לו לטֹרח.  אמנם מחשבה זו מביאה לידי עצבות, אך אין כל ספק, שהרוח מאריך ימים יותר מן היֹפי.  וזהו טעם הדבר, שאנו מתאמצים ומתיגעים כל-כך להשכּיל ולהוסיף דעת עד בלי-קץ.  במלחמת-החיים הפראית נחוץ לנו דבר קַים ומתמיד, ולכן אנו צוברים במוחנו תלי-תלים של אשפה ומספָּרים ועובדות, בתקותנו האוילית להחזיק מעמד.  האדם שידיעותיו מרֻבּוֹת, זהו האידיאל של הדור הזה.  ואולם מוחו של בעל הידיעות המרֻבּות – נורא למראה.  הרי זה מין חנות של עַתּיקות, כֻּלה מלאה כלים שונים ומשֻׁנים ואבק וגלי-אשפה, והכל מָערך במחיר למעלה משָׁויו עד מאד.  ועם כל זה אני חושב, שאתה תקוץ בו ראשונה.  באחד הימים תסתכל בפני ידידך, והנה "אינם כתמול-שלשום", גוני צבעו אינם עוד לפי טעמך, ובכלל אינו עושׂה עוד רֹשם כל-כך.  בסתר לבך תדבר אליו תוכחות קשות, ותאמין באמת ובתמים, שהתנהג אתך שלא כהוגן.  ובבואו אליך שוב, תתיחס אליו בקרירות ובשִׁויון-רוח גמור.  ועל זה צר מאד, שהרי על-ידי כך יבוא שנוי ברוחך.  מה שספרת לי, הריהו רוֹמן גמור, אפשר לאמר: רוֹמן של אמנות, וזו רעה גדולה, כי כל רוֹמן, מאיזה מין שיארע לו לאדם, עושׂה אותו לבסוף אי-רוֹמנטי כל-כך.

– הארי, אל נא תדבר כזאת.  כל הימים אשר אחיה תשלוט בי אישיותו של דוֹריַאן גרֵי.  אתה אינך יכול להרגיש מה שאני חש.  אתה משתנה לעִתִּים תכופות כל-כך.

– ודוקא משום כך אוכל להרגיש זאת, בֶּזִיל יקירי.  מי שהוא נאמן בלי-חליפות, יודע רק את הצד הטרִיויאלי שבאהבה.  רק מי שאינו נאמן, הוא יודע את הטרגֵידיות שבּהּ. – ולורד הֶנרי הִתּיז ניצוצות מקֻפסת-כסף קטנה ומהֻדרה, והתחיל מקטר סיגריטה מתּוֹך הכרת-ערכו ושׂביעת-רצון מעצמו, כאלו עלתה בידו לסַכּם את חשבונו של עולם בפרַזה אחת.

כנופיה של צפרים מצפצפות התעופפו בין עפאי הקִסוֹס הירֻקים ונוצצים כמגהצים.  צללי-עבים כחֻלים רדפו זה אחרי זה כעדת סוסים.  מה יפה שעה זו בגן!  ומה נחמדה היא התרגשותם של אנשים אחרים! – נחמדה יותר מרעיונותיהם כך נראה לו ללורד הֶנרי.  הנשמה של עצמו והתאוות של חבריו – אלה הם הדברים היותר מרהיבים שבחיים.  הוא שִׁוה לנגדו, בצחוק חרישי, את סעוּדת-הבֹּקר המשעמֶמת, שאִחר על-ידי מה שהאריך ישיבתו אצל בֶּזִיל האלוּארד.  אלו הלך אל דודתו היה מוצא אצלה בודאי את לורד גוּדבּוֹדִי, והשיחה היתה סובבת על כּלכּלת העניים ועל נחיצותם של בתי-מופת לדירות בזול.  הוא היה שומע שם דרשות יפות של כּתּות אנשים שונות, וכל כַּת היתה דורשת נאה על חשיבותם של המעשׂים הטובים, שהיא בעצמה אינה נזקקת להם.  העשירים היו דורשים בשבחו של החסכון, והעצלנים והולכי-בטל היו מדברים רמות על ההוד שבעבודה.  מה-טוב ומה-נעים שעלתה לו הפעם להפּטר מכל אלה! ובּזכרו את דודתו נִצנץ רעיון במוחו, הוא פנה אל האלוּארד ויאמר:

– ידידי היקר, זה עתה נזכרתי.

– נזכרת במה, הארי?

– באיזה מקום שמעתי את שמו של דוֹריַאן גרֵי.

– איפה זה? – שאל האלוּארד ופניו נתכַּרכּמו קצת.

– אל-נא תבט עלי בעינים מזרות אימה כל-כך, בֶּזִיל.  זה היה בבית דודתי, לֵידי אַגַתָּה.  היא ספרה לי, שגלתה צעיר נפלא, שקִבל על עצמו ללווֹתהּ בבקוריה בבתי-העניים באִיסט-ענד, וכי שמו הוא דוֹריַאן גרֵי.  אני מחֻיב להודות, שמעולם לא אמרה לי, כי הוא יפה-מראה.  הנשים אינן יודעות להעריך פרצוף יפה, לכל-הפחות נשים העוסקות בצדקה.  היא אמרה לי, שהוא איש סֶריוֹזי ובעל נשמה יפה.  ומיד שִׁויתי לנגדי בריה עם משקפים ושׂערות חלקות מדֻלדָלות, עם כתמי-קיץ איֻמים ורגלים ארֻכּות.  חבל, שלא ידעתי, שזה ידידך.

– ואני שׂמח, שלא ידעת.

– ומדוע?

– אינני רוצה, שתתוַדע אליו.

– אינך רוצה, שאתוַדע אליו?

– לא.

– מר דוֹריַאן גרֵי בחדר-המלאכה, סיר – הודיע המשרת בבואו הגַנה.

– עתה הרי תהיה מֻכרח להציגני לפניו – קרא לורד הֶנרי בצחוק.

הצַיר פנה אל משרתו, שעמד ומצמץ בעיניו מאור-השמש, ויאמר: "חַלה את פני מר גרֵי לחכות מעט, פַּארקֶר;  אני אבוא בעוד רגעי-מספר".

המשרת השתחוה ויָשב בדרך אשר בא.

אחרי-כן הביט הצַיר אל לורד הֶנרי, ויאמר: "דוֹריַאן גרֵי הוא ידידי היקר לי מכל.  הוא נפש יפה ותמה.  דודתך צדקה מאד במשפטה עליו.  אנא, אל תשחיתהו.  אל תנסה להשפיע עליו.  השפעתך תָּרע לו.  זה העולם גדול ורחב-ידים, ובו אנשים נפלאים לא מעט.  אל-נא תקח ממני את היצור האחד, המכניס לאמנותי כל אותו החן והיֹפי, שביכלתּהּ למסֹר;  כל חיי, בתור אמן, תלוים בו.  זכור, הארי, אני בוטח בך.

הוא דבר במתינות ובקול נמוך, וכל מלה ומלה כאלו התפרצה מפיו נגד רצונו.

– מה אתה דובר אִוֶלת! אמר לורד הֶנרי בחיוך, ובשׂימו ידו תחת זרוע האלוּארד הוליכו כמעט בעל כרחו לתוך הבית.

 

ב

כאשר באו החַדרה מצאו את דוֹריַאן גרֵי יושב אל הפּיַאנוֹ ומדפדף במחברת תוי-זמרה של שוּמַן,  הידועה בשם "מחזות-יער".

– אתה תתן לי מחברת זו לקחתּהּ אתי לביתי, בֶּזִיל – קרא, בלי הסב פניו אל הנכנסים – אני רוצה ללמד ולשנן תוי-זמרה אלה.  הם נפלאים, לוקחי-לב.

– זה תלוי באֹפן התנהגותך ב"ישיבה" של היום, דוֹריַאן.

– אח, כבר היו לי לטרֹח כל הישיבות הללו, וגם אין לי צֹרך כלל בתמונה במלוא-כל-קומתי – ענה העלם במשובת-מרי, בַּהֲסִבּוֹ עצמו על שרפרף הפּיַאנו.  אך אז ראה את לורד הֶנרי וַיִתּר ממקומו במבוכה ופניו האדימו רגע קטן.

– סלח נא לי, בֶּזִיל – אמר אל הצַיר – לא ידעתי, כי יש אתך איש.

– זהוּ לורד הֶנרי ווטון, ידידי וחברי עוד מימי אוֹכּספוֹרד.  זה עתה הִלַלתּיך אליו, שאין כמוך "יושב" מצֻין, והנה עשׂית מעשׂה לסתֹּר ותקלקל הכל.

– אבל לא קלקלת לי את תענוג הפגישה אתך, מר גרֵי – אמר לורד הֶנרי, בגשתו אליו ובהושיטו לו את ידו – דודתי סחה לי פעמים רבות על-אודותיך.  הנך אחד מחביביה, וחושֵׁשני – גם אחד מקרבנותיה.

– לפי שעה אינני זכור לטוב בפנקסה של לידי אַגַתָּה – ענה דוֹריָאן, ובהלצה העמיד פניו כבעל-תשובה – אני הבטחתי לה ללכת עמה ביום השלישי שעבר אל אחד הקלֻבּים בוייטצ'יפל, והדבר נשכח מלבי לגמרי.  צריכים היינו לנגן על הפּיַאנוֹ בארבע ידים, ולא פעם אחת, אלא שלש פעמים, כמדֻמה לי.  אינני יודע, מה תאמר לי, כשארָאה אליה.  אני ירא, ממש, לבוא ולהתיצב לפניה.

– אה, אני אשלים את דודתי אתך.  הן היא כֻלהּ שלך.  וגם מסֻפּק אני, אם בכלל היה "חסרונך" מֻרגש.  הקהל חשב בודאי, שהוא שומע מנגינות של ארבע ידים.  כשדודתי אַגַתָּה יושבת אל הפּיַאנו, היא עושׂה רעש די והותר לשנַים.

– דברים אלה קשים לדודתך ואינם אומרים כבוד גדול גם לי – ענה דוֹריַאן בצחוק.

לורד הֶנרי הביט אליו.  אכן, הוא היה יפה להפליא בשׂפתותיו-שָׁני, המתֹארות בקוים מדֻקדקים, בעיניו-תכלת, המפיקות חֹפש ושלוה ובקווּצוֹת תּלתּלי-זהב.  בפניו היה דבר-מה, שהכריח את כל אדם לבטֹח ולהאמין בו: כאן היה כל תֹּם-הנעורים וגם כל טהרת התאוה הסוערת של הנעורים.  מֻרגש היה, שעדין לא זִהמוּהוּ חיי העולם.  ומה יש עוד לתמֹהּ, כי בֶּזִיל האלוּארד העריץ אותו ככה.

– הנך מלבב יותר מדי מלהשתַּקע בעסקי-צדקה, מר גרֵי – מלבּב יותר מדי. – ולורד הֶנרי התנפל על הרפידה ויפתח את קֻפסת-הסיגריטות שלו.

הצַיר היה עסוק בערבוב סממנים ובהכשרת מכחולים.  פניו הביעו דאגה ורֹגז, וכאשר שמע את הערתו האחרונה של לורד הֶנרי, הסב ראשו אליו ונתן עיניו בו, ואחרי שפקפק קצת אמר

– הארי, יש ברצוני לגמֹר היום את מלאכת התמונה הזאת.  התחשבני לפרא-אדם, אם אבקשך ללכת מזה?

הלורד הֶנרי צחק וישקף אל דוֹריַאן גרֵי:

– האלך, מר גרֵי? – שאל אותו.

– אנא, אַל נא, לורד הֶנרי! רואה אני, כי לבו של בֶּזִיל לא טוב עליו היום, ואני אינני יכֹל לשֵׂאתו, כשהוא סר וזעף.  ומלבד זה הייתי חפץ, שתבאר לי, מדוע אין לי להשתקע בעסקי-צדקה.

– אינני יודע, אם אוכל להגיד לך זאת, מר גרֵי.  זהוּ חֹמר משעמם כל-כך, שעלי לדבר עליו בכֹבד-ראש.  אך כמובן, לא יעלה על דעתי לברֹח מזה, אחרי שבקשת ממני להתעכב עוד.  וגם לך, בֶּזִיל, הלא באמת לא אִכפּת לך כלל, אם אוסיף לשבת עמכם? הלא כמה פעמים אמרת לי, כי נוח לך, שיהא אצלך מי שיפטפט עם ה"יושבים" לפניך.

האלוּארד נשך שׂפתו בשִׁניו. – "מכיון שכך רצונו של דוֹריַאן, הרי כמובן, מחֻיב אתה להשָׁאר פה.  קַפּרִיסאוֹתיו של דוֹריַאן הם חֻקים לכל אדם, מלבד לו לעצמו".

לורד הֶנרי קם ויקח את מגבעתו ונעלי-ידיו.

– אמנם אתה מפגיע בי מאד, בֶּזִיל, אך לדאבון-לבי מחֻיב אני ללכת מזה.  אני הוֹעַדתי איש לראָיוֹן בקלובּ האורליאני.  שלום לך, מר גרֵי.  סורה-נא אלי באחד הימים אחרי-הצהרים ברחוב-קֵרזוֹן.  אני כמעט תמיד בביתי בשעה החמשית.  הודיעני-נא בפתקה את דבר בקורך העתיד לבא, ואחכה לך, כי היטב יחרה לי, אם תבוא ולא תמצאני.

– בֶּזִיל! – קרא דוֹריַאן גרֵי – אם לורד הֶנרי הולך מזה, אלכה לי גם אני.  אתה אינך פוצה פה בעת צַירך, ושעמום נורא הוא להיות מָעמד על הדוּכן ולהשתדל להראות פנים שׂוחקות.  בקש-נא ממנו להשָׁאר.  אני דורש זאת.

– עמֹד נא אתנו, הארי, והחזקנו טובה לך, גם דוריאן, גם אני – אמר האלוּארד, בהסתכלו בעיון בתמונתו – אמנם כן הוא, אינני מוציא הגה מפי בשעה שאני עוסק במלאכתי, וגם אינני שומע, וזה בודאי משעמם מאד את "יושבַי" האֻמללים.  אני מפגיע בך להשָׁאר פה.

– ומה יהיה בסופו של אותו האיש בקלובּ האורליאני?

הצַיר נתן בצחוק קולו: – מֻבטחני, שאחריתו לא תהיה מרה. הבה, שבה נא עמנו שוב, הארי.  ועתה, דוֹריאן, עלֵה לדוכן, ואל תנוע יותר מדי, וגם אל תשׂים לב לדברים אשר ידבר לורד הֶנרי.  הוא משפיע לרעה על כל רֵעיו, חוץ ממני.

דוֹריאן גרֵי עלה על הדוכן ופניו כפני יוָני צעיר, העולה לגרדום על קִדוש אמונתו, ובהתיצבו על מקומו עשׂה העוית-חן של חֹסר-רצון וישקף אל לורד הֶנרי, שאליו התחיל מרגיש חבה.  הוא, הלורד, היה שונה כל-כך מבֶּזֵיל.  הם היו שני הפכים מלבבים.  ולו היה קול יפה כל-כך.  כעבֹר רגעים אחדים פנה דוֹריאן אליו:

– האמנם רעה השפעתך על רעיך? רעה כל-כך כדבר בֶּזִיל?

– השפעה טובה אינה כלל במציאות, מר גרֵי.  כל השפעה אי-מוסרית היא – אי-מוסרית מנקודת השקפה מדעית.

– ומדוע?

– יען כי להשפיע על איש, זאת אומרת להכניס בו את נשמת זולתו.  הוא לא יהגה עוד דעותיו הטבעיות שלו, לא ילהט עוד בתאוותיו שלו.  צדקותיו אינן עוד צדקותיו הוא.  חטאותיו – אם בכלל יש חטאים במציאות – שאולות הן אתו.  הוא נעשה הד לנגינת זר, ממלא תפקיד במחזה, שלא נכתב בשבילו.  תכלית החיים היא התפתחות עצמו.  להוציא אל הפּעל את מהוּתו בכל מלואה – לכך נוצר כל אחד ממנו.  ואולם בדורנו מפחדים הבריות מפני עצמם.  הם שכחו את החובה הגבוהה מעל גבוהה – מה שאדם חַיב לו לעצמו.  אמנם הם רחמנים ובעלי-צדקה: נותנים לחם לרעב וכסות לאביון.  אבל נשמותיהם שלהם בעצמם רעֵבות וערטילאות.  פַּסה גבורה מבני-אדם.  ואלי באמת לא היתה גבורה בקרבנו מעולם.  הפחד מפני החברה, שזה יסוד המוסר, הפחד מפני אלהים, שזה יסוד הדת, – שני אלה מושלים ונוהגים בנו, ועם כל זה...

– היֵה נער חכם, דוֹריאן, ואת ראשך הטה-נא מעט יותר לצד ימין – אמר הצַיר, שהיה שקוע כֻּלו במלאכתו ורק הרגש הרגיש, כי בפניו של העלם נצנצה איזו הבָּעה, שלא היתה בהם עד עתה.

– ועם כל זה – הוסיף לורד הֶנרי בשפל קולו המוסיקלי ובאותה תנועת-היד האָפְיָנית והמלאה חן, שהיתה מיֻחדת לו עוד בימי למדו באִיטן – חושב אני, כי אלו חי איש את חייו בכל מלואם ובכל שלמותם, בתתו צורה לכל אחת מהרגשותיו, הבעה לכל אחת ממחשבותיו, הגשמה ממשית לכל אחד מחלומותיו, – אזי היה עובר על הארץ רוח מטהר, היה מֻרגש בעולם רוח-שׂשׂון רענן, שהיה משכיח אותנו את כל מדוי ימי-הבינים ומשיב אותנו אל האידיאל היוני – ואולי אל מה שהוא יפה ומדֻקדק ומהֻדר עוד יותר מן האידיאל היוני.  אבל גם הגבור שבגבורים בינינו מפחד מפני עצמו.  מנהגם של הפראים הקדמונים, לשחת את בשׂרם ולהטיל מום בעצמם, עודנו חי בקרבנו בצורה המעציבה של כּבּוּש התאוות והמָתת החֹמר.  וזה מקלקל ומזַיף את כל חיינו.  ואיך אנחנו נענשים על "בטול היש" שלנו!  כל תאוה, שאנחנו מתאמצים להחניקה ולהשקיעה בקרבנו, הרי היא תוססת במוחנו ומרעילה אותנו.  הגוף חוטא פעם אחת, והחטא תם ונשלם, כי המעשׂה בעצמו הוא מין מֵרוק וצֵרוף.  מאום לא ישאר אחרי זה, מלבד זכרון התענוג או הלוּקסוּס של חרטה.  התחבולה האחת להשתחרר מנסיון היצר היא – להשָׁמע לו.  עמד בפניו, ונפשך תֶחלה ותכלה בהִנהות אחרי הדברים, שאסרה על עצמה, ובתשוקה אל זה, שחֻקיה האיֻמים עשׂוהוּ לאיֹם וחדל-חֹק.  אומרים, כי המאורעות הכּבּירים שבעולם אֵרעו במוח.  ובמוח, ורק במוח, מתרגשים ובאים החטאים הכבירים שבעולם.  לְךָ בעצמך, מר גרֵי, בעלומיך הוַרדיים-אדֻמים ובנערותך הוַרדית-לבָנה, לך היו תאוות שהפחידוך, מחשבות שהפילו עליך אימה, חלומות בהקיץ וחלומות בשֵׁנה, אשר זכרם לכשעצמו עשׂוי לכסות את לחייך באֹדם-הבּוּשה...

– הרף! – גמגם דוֹריאן גרֵי – הרף! אתה מכניס בי מהומה.  אינני יודע מה אומר.  יש איזו תשובה בשבילך, אבל איני יכול למצאהּ.  אל תוסף דַבּר.  תן לי לחשֹׁב.  או, מוטב, תן לי להשתדל שלא לחשֹׁב.

במשך עשׂרה רגעים עמד בלי-נוע, בשׂפתים פתוחות למחצה ובעינים מאירות באש זרה.  הוא הכיר בהרגשה מדֻמדמת, כי השפעות חדשות לגמרי מתחילות לפעֹל פעֻלתן בקרבו, אלא שנדמה לו, כי מוצאן מתוכו בעצמו.  הדברים המעטים, אשר דבר אליו רעהו של בֶּזִיל – דברים, שנאמרו בודאי במקרה, בדרך אגב, ושהיו מֻגזמים בכווּן – נגעו בקרבו בנימה נסתרה, אשר לא ידעה עד עתה כל מגע, ואשר עתה – כך הרגיש – התחילה רועדת ורוטטת בפזיזות עד להנָתק.

עד עתה היתה רק המוסיקה מביאה אותו לידי התרגשות כזו.  לא אחת ולא שתים הכניסה בו מהומה.  אך שׂפת המוסיקה לא ברור מִלֵלה.  לא עולם חדש, אלא מעין תהו-ובֹהו חדש היא בוראת בקרבנו.  מלים!  רק מלים!  אך מה נוראות היו!  מה ברורות ומה בהירות ומה אכזריות!  אי-אפשר להמלט מהן.  ואיזה קסם דק מן הדק צפון בהן!  נראה, כאלו היה ביכלתן להלביש צורה מוחשית ולקרֹם עור על צללים נמוגים, וכאלו היתה להן מוסיקה משלהן, מתוקה כנעימוֹת כנור ועוגב.  רק מלים!  אך היש דבר ממשי כל-כך כמלים?

כן; היה היו בנערותו דברים, שלא הבין אותם.  עכשיו הוא מבין אותם.  החיים נראו לעיניו פתאם בצבעי-אש.  הוא ראה את עצמו הולך במו-אש.  מדוע לא הרגיש בזה קדם-לכן?

לורד הֶנרי התבונן אליו בצחוקו הדק.  הוא ידע לכַוֵּן בדיוק את הרגע הפסיחולוגִי שבּוֹ יפה שתיקה.  הדבר העסיק אותו מאד.  הוא השתומם על הרשֶׁם הפתאומי, שעשׂו דבריו, ויזכֹּר את הספר, אשר קרא בהיותו בן שש-עשרה ואשר גִלה לו דברים רבים, שלא ידע קדם לזה, והנהו שואל את נפשו: הגם דוֹריאן גרֵי מרגיש עתה ככל אשר הרגיש הוא אז?  הן הוא רק ירה חץ באויר.  האמנם פגע במטרה?  מה נחמד הוא הנער!

והלוּארד הוסיף לצַיר באותה המשיחה הנפלאה של תַּקיפות המיֻחדת לו, שיש בה הדקות האמִתּית והרֹך המצֻין אשר באמנות, לכל-הפחות, הם רק תולדות הכֹּח.  הוא לא הרגיש כלל בדממה שקמה בחדר.

– בֶּזִיל, יגעתי בעמידתי – קרא דוֹריאן גרֵי פתאם – אני אצא לשבת בגן.  פה האויר מחניק.

– צר לי מאד, יקירי.  אבל כשאני עוסק בציור, אני מסיח דעתי מכֹּל.  ואמנם מעולם לא היטבת "לשבת" כבפעם הזאת.  לא נַעתָּ ולא זַעתָּ, ובידי עלה לתפֹּשׂ את הרֹשם שבקשתי – השׂפתים הפתוחות למחצה והעינים הבהירות והמאירות.  אינני יודע, מה דִבּר אליך הארי, אך בודאי הוא הוא שגרם לאותה ההבּעה המפליאה שבפניך.  משער אני, שהוא דִבּר אליך חלקות.  אל-נא תאמין אף לדבר אחד מדבריו.

– באמת לא דִבּר אלי חלקות כל-עִקר.  אפשר שמשום-כך אינני מאמין לשום דבר מדבריו.

– נפשך יודעת מאד, שאתה מאמין לכל הדברים שאמרתי – אמר לורד הֶנרי, בהביטו אליו בעיניו החולמות, העיֵפות – אלך אתך הגנה.  פה בחדר-היוצר גדול החֹם מנשׂא.  בֶּזִיל, צו לתת לנו איזה משקה מצַנן עם גרגרי-אדמה בתוכו.

– בודאי, בודאי, הארי.  צלצל נא בפעמון, וכאשר יבוא פארקר אצוהו עליכם.  אני רוצה לעבור עוד מעט בציור ירכתי התמונה, ואחרי כן אצא אליכם.  אל נא תעצור את דוריאן יותר מדי.  מעולם לא עבדתי בחשק גדול כביום הזה.  תמונה זו תהיה מלאכת המופת שלי.  גם כמו שהיא היא כבר מלאכת מופת.

לורד הנרי יצא הגנה וימצא את דוריאן כובש פניו באשכלות הלילך הגדולים והמצַננים ושואף אל קרבו בתאוה עזה את ריחם המשיב נפש, כשותה יין לצמאו.  אז נגש אליו וישׂם את ידו על כתפו:

– יפה אתה עושׂה – אמר בלחישה – אין לך מרפא לנפש כחושים, כמו שאין לך מרפא לחושים כנפש.

העלם נרתע לאחוריו.  ראשו היה מגֻלה, והעלים פרעו את קוֻצותיו המורָדות וסִכסכו את כל נימי-זהבן.  עיניו הפיקו בהלה, כאיש שהעירוהו משנתו פתאם.  נחיריו הדקים, המהֻקצעים יפה, רטטו, ואיזה עורק נסתר נגע בשׂפתותיו-שני וירעידן.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זה אחד מסודות החיים הגדולים: לרפא את הנשמה על-ידי החושים ואת החושים על ידי-הנשמה.  הנך יצור נפלא.  הנך יודע יותר ממה שאתה מדמה לדעת, ממש כמו שהנך יודע פחות ממה שהיית צריך לדעת.

דוֹריאן גרֵי העמיד פנים נזעמים ויסב את ראשו מנגדו.  אי-אפשר היה, שלא ימצא חן בעיניו זה האיש הצעיר, המהֻדר, רם-הקומה, העומד על ידו.  פניו הרומנטיים, השחוּמים-כֵּהים כעין הזַית, המביעים לֵאות אצילית, העסיקו אותו.  בקולו השפל והעיף היה איזה קסם מיֻחד.  גם על ידיו הקרירות, הלבָנות, הדומות לפרחים, היה שפוך חן מיֻחד במינו.  הן נעו בדַבּרו כקולות מוסיקה, ונדמה היה, כאלו יש להן לשון שלהן.  אך דוֹריאן הרגיש, שהוא ירא את האיש הזה ושהוא מתבַּיש מפני פחדו זה.  למה היה צריך לבוא איש זר לגלות אותו לו לעצמו?  הוא ידע את בֶּזֵיל האלוּארד זה ימים וחדשים, והידידות שביניהם לא חוללה בו כל שנוי.  והנה פתאם נפגש על מסלת חייו באדם, שנראה כאלו חשׂף לפניו את מסתרי-החיים.  ובכל-זאת, מה יש כאן לירֹא?  הן לא תינוק של בית רבן הוא ולא נערה הוא.  הלא אין כל טעם לפחד שכזה.

– נלכה ונשב בצל – אמר הלורד הֶנרי – פארקר הביא כבר את השקוי, ואם תוסיף לעמֹד במוקד-שמש זה תשחית את מראֶך, ולא יֹאבה עוד בֶּזִיל לצַיר את תמונתך.  באמת, אל תתן לשמש לשָׁזפך.  זה לא יהיה נאה לך.

– וזה נוגע לי? – קרא דוֹריאן גרֵי בצחוק וישב על ספסל בקצה הגן.

– כל דבר מעין זה צריך שיהיה נוגע לך, מר גרֵי.

– מדוע זה?

– יען כי נפלו לך לחבל עלומים יפים להפליא, וזוהי נחלה המאַשֶׁרת את בעליה.

– אני אינני מרגיש זאת.

– כן, עתה אינך מרגיש זאת.  אך יבוא יום ואתה זקן ומקֻמט ומכֹער, והמחשבות חרשו תלמים על מצחך, ושפתיך נצרבו מאש התאוות המלַחֶכת, – אז תרגיש זאת, תרגיש נוראות.  עתה, אל כל מקום שאתה הולך, קסם לפניך יהלך וימשֹׁך כל הלבבות אליך.  אך הלעולם יהיה כן? הנך יפה-מראה עד מאד, מר גרֵי.  אל-נא בזעם!  כן הוא.  והיֹפי הוא אחת מצורותיה של הגאוניות – ועוד למעלה מזו, כי אין הוא צריך באור כגאוניות.  הוא אחד מן החזיונות הגדולים, מן העובדות הקבועות שבעולם, כמו אור-השמש או עת-האביב, או כהשתקפות זו במים האפלים של אותו צדף-הכסף, שאנו קוראים לו ירֵח.  הוא מן המפֻרסמות, שאינם נופלים בגדר השאלה והספק.  זכות עליונה לשלטון בלי-מצרים לו, והוא עושׂה את בעליו לנסיכים.  הנך שׂוחק?  אה, לכשיאבד לך לא תצחק עוד... לפעמים אומרים, כי היֹפי הוא שטחי.  יוכל היות.  אך בכל אֹפן הוא פחות שטחי מן המחשבה.  לפי דעתי, היֹפי הוא פלא-הפלאים.  רק קטני-המוח אינם שופטים לפי החיצוניות.  סוד העולם הוא דוקא הנגלה ולא הנסתר... כן, מר גרֵי, האלהים הפליאו חסדם אליך.  אבל מה שהאלים נותנים, הם חוזרים ונוטלים חיש-מהר.  יש לך עוד רק שנים מעַטות לחיים אמתּיים, שלמים ומלאים.  כאשר יחלפו ימי-עלומיך, יחלֹף גם יָפיך עמהם, ואז תראה פתאם, שאין לך עוד כל נצחונות, או שעליך יהיה להסתפק באותם הנצחונות הדלים, אשר לזכרון העבר שלך ימֵרו לך יותר ממפָלות.  כל חֹדש שכָלה מקָרב אותך אל מה שהוא איֹם ונורא...  הזמן מקנא בך, והוא יֵצא למלחמה על חבצלותיך ושושניך.  פניך יוריקו, לחייך תפֹּלנה, עיניך תכהֶינה.  אתה תסבֹּל נוראות...  אה, ראה חיים בימי עלומיך, כל עוד לא פנו ולא נגוזו, אל תבזבז את זהב-ימיך, בהאזינך לאנשי-שעמום ובהשתדלך לתקן מעֻוָת שאין לתקֹן, או במסרך את חייך לנבער, לנקלה, להמוני.  כאלה הן השאיפות החולניות.  האידיאלים הכוזבים של בני-דורנו.  חיֵה! חיה את החיים הנפלאים החבוים בך!  אל יאבד לך מאומה.  רדֹף ובקש בלי-הרף הרגשות חדשות, אל תפחד ואל תדאג... הֵידונימוס חדש – זהו מה שנדרש לדורנו.  אתה תוכל להיות הסִמבּוֹל המוחשי שלו.  איש, שמראהו כשלך, לא יפלא ממנו דבר.  כל העולם לך הוא –– לעונה מסֻיֶמת...

"באותו רגע שפגשתיך ראיתי בהשקפה הראשונה, שאינך יודע כלל, מה אתה ומה שבידך להיות.  מצאתי  בך קסם מרֻבּה כל-כך, שהרגשתי הכרח פנימי לספר לך מעט על-אוֹדוֹתיך.  חשבתי בלבי, מה טרַגי הוא, אם יכלו ימיך באֶפס.  כי הלא עלומיך ימשכו זמן מועט כל-כך – ימים מעַטים כל-כך.

"הפרחים הפשוטים נובלים, אך הם חוזרים וצצים.  עץ-העדשה יַצהיב בקיץ הבא, כמו שהוא מצהיב עתה.  בעוד ירח ימים ינוצצו כוכבי-הארגמן של גפן-היער, ומשנה לשנה יאירו כוכבי-הארגמן הללו את הלילה הירֹק של עלֶיהָ.  ואולם ימי עלומנו לא ישובו אלינו עד עולם.  דֹפק העליצות, המפַכּה בקרבנו בשנת העשׂרים לחיינו, הולך ונחלש.  אברינו מתרופפים, חושינו מִטַּמטמים.  אנחנו הולכים ומתנַונים ונהפכים לגלמים, נרדפים מזכרונות של התאווֹת, שירֵאנו מפניהן יותר מדי ושל המַדּוּחים הנחמדים, אשר לא היה בנו די-אֹמץ להשָׁמע להם.  עלומים! עלומים! אין עוד מלבדכם בעולם!

דוֹריאן גרֵי הקשיב לדברי לורד הֶנרי, והוא כֻלו משתומם ועינו פתוחות לרוָחה.  זמורת-הלילך נפלה מידו על אבני-החצץ.  טסה אליה דבורה שׂעירה ותזַמזם סביבה רגע קטן; אחר התחילה מטַפֶּסת על גבי כדור זה, המָארך וזרוע כוכבי-נצנים זעירים.  העלם התבונן אליה באותה ההתבוננות המשֻׁנה, שאנו מתאמצים לעורר בקרבנו לדברים של מה-בכך, בשעה שענינים רבי-ערך מפחידים אותנו, או כשאנחנו נרעשים מהרגשה חדשה, שעדַין לא מצאנו לה בטוי נכון, או כשאיזה רעיון נורא שָׂם פתאם מצור על מוחנו ושׂכלנו ודורש ממנו בחזקה להכָּנע.  כעבֹר זמן מועט התעופפה לה הדבורה.  הוא ראה אותה זוחלת לתוך הגביע הבָּרֹד של לפָפה צוֹרית.  הפרח נרתע תחִלה ואחר התנועע בנעימות הֵנה והֵנה.

פתאם נראה הצַיר בפתח חדר-המלאכה והתחיל רומז להם ברמזים נמרצים לשוב החדרה.  הם פנו איש אל רעהו ויצחקו.

– אני מחכה – קרא האלוארד – בואו-נא.  האור הוא עתה מן המֻבחר, ואתם יכולים לקחת אִתּכם את השקוי שלכם.

הם קמו ויתנהלו לאִטם זה בצד זה בנתיב העולה אל הבית.  שני פרפָרים ירֹקים-לבָנים פרחו לפניהם, ועל עץ-האגס, בקצה הגן, פצח הקִיכלי רנה.

– הלא שׂמח אתה כי נפגשנו, מר גרֵי?  אמר לורד הֶנרי בהביטו אליו.

– כן, אני שׂמח עתה.  ותאב אני לדעת, אם אהיה תמיד שׂמח על זה.

– תמיד!  זו מלה איֻמה.  אני מזדעזע בשמעי אותה.  הנשים אוהבות כל-כך להשתּמש בה.  הן מקלקלות כל רוֹמן, בהתאַמצן להאריך ימיו עד עולם.  וחוץ מזה, הלא מלה ריקה היא, אינה אומרת כלום.  ההבדל היחידי שבין קַפּריסה ובין "אהבת-עולם", הוא, שהקַפּריסה נמשכת קצת יותר.

כאשר נכנסו לחדר-היוצר שָׂם דוֹריאן גרֵי את ידו על זרועו של לורד הֶנרי:

– אם-כן תהי נא ידידותנו רק קַפּריסה – אמר בלחישה, ותוך-כדי-דבור התאדם, כי נבוך מ"חֻצפָתו".  ואחרי-כן עלה על הדוכן ויעמד בעמידתו הדרושה. 

לורד הנרי ישב ברוָחה על כסא גדול, העשׂוי מקלעת נצרים ויבט אליו בשׂים-לב.  בחדר שׂררה דומיה נצחת, שהָפרעה לפרקים רק על-ידי העברת המכחול על-פני הבד או כשנסוג הצַיר צעדים אחדים לאחור, כדי להתבונן במלאכתו ממרחק ידוע.  בקרני-השמש, ששפעו באלכסון בעד הפתח הפתוח, פזז האבק כמראה הזהב.  בָּשׂמן הכבד של השושנים כאלו היה תוסס בכל אשר בחדר.

כעבֹר רבע שעה חדל האלוּארד ממלאכתו, הסתכל זמן רב בדוֹריַאן גרֵי ואחרי-כן בתמונה, כשהיה לועס בשִׁניו את קצהו של אחד ממכחוליו הגדולים עד מאד והיה מרעים פניו.

– תם ונשלם לגמרי! – קרא לבסוף, ויִכֹּף ויחתֹם את שמו בקצה הבד משׂמאל באותיות אדֻמות דקות וארֻכּות.

לורד הֶנרי קם ממושבו ויגש אל התמונה ויבחן אותה בעין-בִּקֹרת.  זו היתה, בלי שום ספק, יצירת-אמנות מפליאה, וגם דמיונה למצֻיר היה מפליא.

– ידידי היקר, אני מברך אותך מעֹמק-לבי למפעלך הכביר הזה.  זהו המֻבחר שבציורי-תמונה בעת החדשה.  מר גרֵי, קרַב הנה, הסתּכל בך בעצמך.

העלם התחלחל, כאלו העירוהו פתאם מחלום.

– האמנם כבר נגמר? – רטן ברדתּו מעל הדוכן.

– נשלם בתכלית השלמות – אמר הצַיר – ו"עמידתך" היתה היום נפלאה במינה.  לבי מלא תודה לך על כל גדותיו.

– על-זה אתה צריך להודות לי – התערב לורד הֶנרי ביניהם – האין זאת מר גרֵי?

דוֹריאן לא ענה דבר, וילך במנוחה אל עבר התמונה ויסב פניו אליה.  כאשר נגלתה דמות-דיוֹקָנו לנגד עיניו, נרתע לאחוריו מתוך הפתעה ואדמומית של תענוג פרחה לרגע בלחייו.  השׂמחה נצנצה בעיניו, כאלו ראה את דמותו בפעם הראשונה.  הוא עמד בלי-נוע, משתומם, מתפעל, מרגיש הרגשה מדֻמדמת, שהאלוּארד מדבר אליו, אך לא יכול לתפֹשׂ את כוָנת הדברים.  הכרת יָפיו באה לו פתאום כהתגלות נפלאה.  עד עתה לא הרגיש בזה כלל.  את החלקות, שהיה בֶּזֵיל האלוּארד מדבר באזניו, חשב רק להפרזות נעימות, הבאות מתוך ידידות.  הוא היה שומע, שׂוחק ושומע אותן.  הן לא עשׂו כל רֹשם עליו.  אחרי-כן בא לורד הֶנרי ווֹטון עם שירי-תהלתו המשֻׁנים על העלומים ועם אזהרותיו האיֻמות על קצור ימיהם.  הדברים האלה הביאו אותו לידי התרגשות בלתי-ברורה, ועתה כאשר עמד מתפלא לפני בבואת יפיותו, עתה הֻבררה לו פתאם כל כוָנתם וכל אמִתּתם של תֵאורי הלורד.  אמנם כן, יבוא יום ופניו יקמטו ויבֹּלו, עיניו תכהֶינה ותחוַרנה, קומתו המלאה חן והוד, תּכֹּף ותתגַבּן;  ארגמַּן-שׂפתותיו יחלֹף וזהב-שׂערו יועם.  החיים, שיפַתּחו את נשמתו, יקלקלו ויעַותו את גוו, הוא יהיה נתעב, מכֹער, מסֻרבּל.

ובחשבו כזאת חלף אותו כאב דוקר כמדקרת סכין, שהרעיד את נימי-נפשו הדקים שבדקים.  עיניו חשכו כעין האחלָמה ואד-דמעות עלה עליהן.  הוא חש, כאלו יד של קרח נחה על לבו.

– האין היא מוצאת חן בעיניך? – שאל לבסוף האלוּארד, נעלב קצת על-ידי שתיקתו של העלם, שלא ידע פֵּרושהּ.

– כמובן היא מוצאת חן בעיניו – אמר הלורד הֶנרי – כלום אפשר, שלא תמצא חן?  הלא היא אחת היצירות היותר כבירות שבאמנות החדשה.  אני אתן לך במחירה ככל אשר תשאל ממני.  נחוצה לי תמונה זו, מן המחֻיב הוא, שתהיה שלי.

– אין היא קניני הפרטי, הארי.

– קנינו של מי היא אפוא?

– של דוֹריאן, כמובן – ענה הצַיר.

– מה מאֻשר הוא!

– מה מעציב הדבר! – הוציא דוֹריאן מפיו בלחישה ועיניו תלויות עוד בדמות-דיוֹקָנו – מה מעציב הדבר!  אני אהיה זקן ומכֹער ונורא למראה, ואולם התמונה הזאת תהיה צעירה לנצח.  היא לא תזקין לעולם יותר משהיתה ביום-סיון זה...  הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך! לוּ היה אפשר, שאני אשָׁאר תמיד בעלומי ושהתמונה הזאת תזקין!  במחיר-זה – בעד-זה – הייתי נותן כל אשר לי, כל אשר בעולם!  גם את נשמתי הייתי נותן במחירו.

– לך בודאי לא יכשר עסק-חליפין שכזה, בֶּזִיל – קרא לורד הֶנרי בצחוק – כי אז היתה אמנותך לא קלה כל-עִקר.

– אני הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹּקף, הארי – אמר האלוּארד.

– דוֹריַאן גרֵי הסב פניו מתמונתו ויבט אל הצַיר ויאמר:

– מאמין אני, שכֵּן היית עושׂה.  אתה חובב את אמנותך יותר מידידיך.  אני אינני בעיניך יותר מאיזו צורת-ברונזה ירֻקה.  ואולי עוד פחות מזו.

הצַיר הביט אליו בתמהון.  דבּוּרים כאלה לא היו כלל ממדָתו של דוריאן.  מה-זה היה לו? הוא נראה כמתמַרמר ומתקַצף.  פּניו היו אדֻמים ולחייו להטו.

– כן-הוא – הוסיף דוריאן – הינני בעיניך פחות מפסל-השֵׁן של הוֹרמיז שלך או הפוֹין של כסף.  הם יהיו חביבים לך תמיד.  ועד מתי תחבב אותי?  אני משער: עד קמטי הראשון.  אני יודע עתה, כי כשתּאבד לאדם חיצוניותו המלבֶבת, אבד לו הכל.  תמונה זו שצִירת, היא הורתני זאת.  לורד הֶנרי ווֹטון צדק מאד: העלומים הם הקנין היחידי, שיש לו ערך.  כשארגיש, שאני מזקין, אוציא את עצמי מן העולם.

פני האלוּארד חָורו מאד.  הוא תפש בידי העלם ויקרא:

– דוֹריאן, דוריאן!  אל תדבר כדברים האלה.  מעולם לא היה לי ידיד כמוך ולעולם לא יהיה.  כלום מקנא אתה בדברים שאין בהם רוח-חיים?  אתה העולה ביפיך על כֻּלם!

– אני מקנא בכל דבר, אשר יפיו לא יחלֹף ולא יסוף.  אני מקנא בתמונה, אשר צִירת לי.  מדוע יעמד בה מה שממני ילך ולא ישוב?  כל רגע שעובר נוטל קצת ממני ומוסיף קצת לה.  הה, לוּ היה אפשר לעשות ההפך!  לוּ היתה התמונה משתּנית, ואני נשארתי תמיד כמו שהנני עתה!  למה צִירת אותה?  היא תלעג לי באחד הימים – תתעולל בי באכזריות!

דמעות רותחות מלאו את עיניו.  פתאום התעורר ויוצא את ידו מיד האלוּארד ויתנפל על הרפידה ויכבֹּש פניו בכרים, כאלו השתקע בתפלה.

– זאת עוללת אתה, הארי – אמר הצַיר במרירות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– זהו דוֹריאן גרֵי האמתי – וזה הכל.

– לא-כן הוא.

– אם לא כן הוא, מה הדבר נוגע אלי?

– עליך היה ללכת מזה כאשר בקשתי ממך – התאונן הצַיר.

– אני נשארתי פה כאשר בקשת ממני – השיב לורד הֶנרי.

– הארי, אינני יכול להתקוטט בשני ידידי הנבחרים בבת-אחת;  אבל אתם שניכם משׂניאים עלי את המלאכה היותר יפה שיצרתי מימי, ואני אַבּד אאבד אותה.  ומה בכך?  הלא הוא רק בד וצבעים.  אינני רוצה לתת לה להפריע את חיי שלשתּנו ולקלקל את היחס הטוב שבינינו.

דוריאן גרֵי הרים את ראשו הזהַבהב מעל גבי הכר ובפנים חִורים ובעינים דומעות השקיף על הצַיר, אשר כונן צעדיו אל שלחן תשמישי הצַיָרות, שמתחת לחלון הגדול, המכֻסה בוילון.  מה הוא אומר לעשׂות שם?  אצבעותיו פִשפשו ומִשמשו בין המון השפופָרות הזעירות והמכחולים היבשים, עד אשר מצא את אשר בקש.  כן, זה הסכּין הארֹך עם להב-העשת הדק והגמיש.  כן, זהו מה שבקש, והוא הנה הולך לקרֹע ולאבד את ההתמונה.

באנקה כבושה קפץ העלם מעל משכבו וירץ אל האלוּארד ויחטֹף מידו את הסכין וישליכהו אל ירכתי החדר, ויקרא:  אל תעשׂה את הדבר הזה, בֶּזִיל!  אל תעשׂה!  זה יהיה רצח!

– שׂמח אני לראות, כי סוף סוף הערכת את מלאכתי כראוי, דוריאן – אומר הצַיר בקרירות, לאחרי שנרגע מתמהונו – ואני אמרתי, כי לא תוקירֶנה עוד.

– להוקירה?  אני מעריץ אותה, בֶּזִיל.  היא חלק מנפשי.  אני מרגיש זאת.

– טוב מאד.  תֵּכף לאחרי שתִּיבש ותגהץ ויֻתּן לה ברק, תּוּשׂם במסגרת ותשָׁלח הביתה.  שם תוכל לעשׂות בה כטוב בעיניך.

והצַיר עבר את החדר ויצלצל למשרתו להביא טֵה:

– בודאי תשתה טֵה, דוריאן?  וגם אתה, הארי? או אולי אין נפשך לתענוגים פשוטים כאלה?

– אני מעריץ תענוגים פשוטים – ענה לורד הֶנרי – הם המפלט האחרון לבעלי תאווֹת מָרכָּבות.  אבל אינני אוהב סצֵינות, מלבד על בימת-התיאטרון.  הנכם סרי-טעם גם שניכם!  מי-זה הגדיר את האדם לחשבו כבהמה בעלת-שׂכל?  זוהי ההגדרה היותר נמהרה, היותר מֻקדמת, מיום היות מתפּלספים בעולם.  האדם הוא כל מה שתרצו, רק לא בר-דעת.  וסוף סוף שׂמח אני, שאין הוא כן;  אלא שהייתי חפץ, כי אתם, בחורים נאים, לא תנָצו על-אוֹדות התמונה.  מוטב שתתנהָּ לי, בֶּזִיל.  הנער השוטה הזה אינו רוצה בה כלל, ואני חפץ בה מאד.

– אם תתן אותה לאחרים חוץ ממני, לא אסלח לך עד-עולם, בֶּזִיל!  – קרא דוֹריַאן גרֵי – ואני איני מרשה לשום אדם לקרֹא לי נער שוטה.

– הלא ידעת, כי התמונה שלך היא, דוֹריאן, אני נתתיה לך במתנה עוד קֹדם שנוצרה.

– וכן אתה יודע, שהיית קצת שוטה, מר גרֵי.  וכי על-פי האמת אינך מתרעם כלל על שמזכירים לך, כי עודך צעיר-לימים מאד.

– היום בבֹקר הייתי מוחה כנגד זה בכל תֹקף, לורד הֶנרי!

– אה, היום בבֹקר! אבל מאז הלא חיית הרבה!

קול דופק בדלת, נכנס המשרת עם מערכת כל-הטֵה והתחיל מסדר אותם על-גבי שלחן יַפוֹני קטן.  נשמע קול שקשוק הכוסות והבזיכים ושריקת פּעפּועי המֵחם.  משרת-נער הביא שׁתי קערות, אשר תבנית כדורים להן.  דוֹריאן גרֵי נגש אל השלחן וימזֹג את הכוסות.  ושני האנשים קרבו לאטם וירימו את כסויי הכלים לראות מה בהם.

– נלכה היום בערב אל התיאטרון – אמר לורד הֶנרי – בודאי מַעלים איזה דבר מעַנין באיזה מקום.  אמנם הבטחתי לסעֹד בצהרים אצל וַיט, אך זהו רק מכּר ישן, כי על-כן יכול אני לטַלגרף לו שחליתי, או שהזמנה מאֻחרת לבית אחר מנעַתני מבוא אליו.  כמדֻמני, זו תהיה התנצלות נאה מאד: היא תפסיע בתמימותה.

– מה-משעמם הוא להתלבש בפרַק – רטן הלוּארד – ומה-מכֹער הוא לאחר שלבשוהו.

– כן – ענה לורד הֶנרי מתוך הרהור – המלבוש של המאה הי"ט נתעב ונורא.  הוא קודר כל-כך ומדכא כל-כך.  היסוד הצבעוני היחידי שנשאר עוד בחיי דורנו – זהו החטא.

– באמת אין לך לדבּר כדברים האלה בפני דוריאן, הארי –

– בפני איזה דוריאן?  זה שמוזג לנו את הטֵה, או זה שבתמונה?

– בפני שניהם.

– מאד חפצתי ללכת אתך, לורד הֶנרי, אל התּיאטרון – אמר העלם.

– אם-כן תלך; וגם אתה, בֶּזִיל, הלא תבוא אתנו?

– באמת אינני יכול.  מוטב שלא אלך.  עוד עבודה רבה לפני.

– אם-כן, נלך שנינו לבדנו, מר גרֵי.

– אני אשׂמח על זה מאד.

הצַיר נשך שׂפתו בשִׁניו, ויקם ויגש אל התמונה, וכוס הטֵה בידו.

– אני אשאר עם דוריאן האמתי – אמר בעצב.

– האמנם זהו דוריאן האמתי? – קרא האוריגינל של התמונה בגשתו אליו – ההנני באמת כזה?

– כן, הנך בדיוק כך.

– זה מפליא, בֶּזִיל!

– הנך דומה לו, לפחות, למראית-עין.  ואמנם אותו שבתמונה לא ישתנה לעולם – נאנח הלוּארד – וזה חשוב מאד.

– מה רוגשים ומתוַכּחים בני-האדם על-דבר רגש-האמוּנים – קרא לורד הֶנרי – והרי אפילו באהבה אין רגש-האמוּנים ענין, אלא לפיזיולוגיה.  אין לו שום דבר עם הרצון שלנו.  הצעירים רוצים להיות נאמנים, ואינם; הזקנים רוצים להיות אי-נאמנים, ואינם יכולים.  זה כל מה שיש להגיד בענין זה.

– אל-נא תלך היום בערב אל התּיאטרון, דוריאן – אמר הלוּארד – שֵב אתי ונסעד יחד.

– אינני יכול, בֶּזִיל.

– מדוע?

– יען כי הבטחתי ללורד הֶנרי ווֹטון ללכת אתו.

– הוא לא יחבבך יותר על שמרך את הבטחתך.  זוּ שלו אין הוא מקַים מעולם.  אני מבקשך שלא תלך.

דוריאן גרֵי נתן בצחוק קולו ויָנע בראשו.

– אני מפגיע בך.

העלם התחיל מפַקפק, וישקף אל לורד הֶנרי, שיַשב אל שלחן-הטֵה והתבונן בהם בחיוך עלז.

– אני מחֻיב ללכת, בֶּזִיל – ענה.

– טוב מאד – אמר הלוּארד, ויגש אל השלחן ויעמד את כוסו על הטס – השעה כמעט מאֻחרת, ועליכם הרי עוד לחַלף בגדיכם, על-כן אין לכם לאַבד זמן.  היה שלום, הארי.  היה שלום, דוריאן.  בוא-נא לבקרני בקרוב.  בואה מחר.

– כן אעשה.

– לא תשכח?

– לא, בודאי לא – קרא דוריאן

– ואתה... הארי!

– מה, בֶּזִיל?

– זכֹר מה שבקשתי ממך, כשהיינו בגן היום בבֹּקר.

– כבר שכחתי.

– אני בוטח בך.

– הלוַאי שיכלתי בעצמי לבטֹח בי! – אמר לורד הֶנרי בצחוק – נלכה-נא, מר גרֵי, מרכבתי עומדת ליד השער ואני אוכל להובילך לביתך.  שלום, בֶּזִיל.  זה היה יום מלא ענין מאד.

כאשר נסגרה הדלת אחריהם התנפל הצַיר על הרפידה ואותות-צער נראו בפניו.

 

ג

ביום המחרת, בחצי השעה הראשונה, התנהל לורד הֶנרי ווֹטוֹן לאִטו מרחוב קוֹרזן לאלבַּני, לבקר בבית דודו, לורד פֵירמוֹר.  זה היה רַוק זקן, פקח, אף-על-פי שהיה גס קצת בנמוסיו;  אנשים מן החוץ קראו לו אֵיגוֹאיסטן, מפני שלא הפיקו ממנו כל תועלת לעצמם, אבל בחברה העליונה נחשב לנדיב-לב, כי פטם יפה את האנשים אשר שעשעו אותו.  אביו היה ציר ממלכת-בריטניה במַדריד, בימים שאִזַבֶּלה היתה עדַין צעירה ואת פְרִים לא ידע עוד איש;  אבל ברגע של קַפּריסה עזב לנצח את הקַריֵירה המדינית, מתוך קפידה על שלא מִנו אותו לציר בפאריז, – התמנות, שלפי דעתו היה ראוי לה ביותר, בגלל יחשׂ מולדתו, בגלל עצלותו האצילית, בגלל הסגנון האנגלי היפה שבהודעותיו הדיפלומטיות ובגלל תאותו בלי-מצָרים לתענוגות.  ובנו, שהיה מזכיר בבית-המלאכות, התפטר יחד עם אדוניו-אביו – התפטרות, שנחשבה בשעתה לקצת סכלות וקלות-דעת – וחדשים אחדים אחרי-כן, לאחרי שקבל את הלוֹרדוּת בירושה, התחיל לומד בשקידה עצומה ובעֹמק העיון את האמנות האריסטוקרטית הגדולה של הליכת-בטל לגמרי.

לאותו הלורד היו שני בתים גדולים בעיר, אך הוא בחר לדוּר בחדרים שׂכורים, כדי להפָּטר מטִרחה יתרה, והיה סועד על-פי-רֹב בקלוב.  הוא השגיח קצת על מִכרות-הפחמים, שהיו לו בפנים המדינה.  ועל נטיתו זו לעסקי-תעשׂיה היה מתנצל, באמרו, כי כל ההנאה שיש לו מפחמיו היא זו, שהם נותנים לו היכֹלת להבעיר עצים על הכירה שלו, כראוי לגֶ'נטלמן הגון.  בפוליטיקה היה מן הטוֹריים, המשַׁמרים, מלבד באותם הזמנים, שהטוֹריים עמדו בראש הממשלה, שאז היה מחרף ומגדף אותם בגלוי וקורא להם "אספסוף של רדיקלים".  הוא היה גבור ארך-אפים למשרתו, אשר רדה בו בעריצות ומחִתּה לרֹב קרוביו, אשר רדה הוא בהם.  רק ארץ כאנגליה מסֻגלת לגדל אדם שכזה, והוא היה אומר תמיד, כי ארץ זו יורדת מטה מטה.  העִקרים שלו נתיַשנו קצת, אבל להפך בזכותן של הדעות הקדומות שלו היה אפשר ואפשר.

כשנכנס לורד הֶנרי לחדר דודו מצא אותו מלֻבּש בגד-ציר עב, מקַטר סיגרה מַנִילית, ונוהם וזועם מתוך קריאה ב"טימס".

– אה, הארי – אמר הגֶ'נטלמן הזקן – מה זה הביאך אלי בשעה מֻקדמת כזו?  ואני דמיתי, כי אתם הדֶנדים אינכם קמים ממטתכם לפני השעה השנית ואינכם יוצאים לפני השעה החמישית.

– אני מבטיחך, דודי ג'אורג', כי רק רגשי קרבת-משפחה טהורים הניעוני לבוא אליך.  דרוש לי דבר-מה מעמך.

– מסתמא כסף – אמר לורד פֵירמוֹר ויעוה את פניו – ובכן שב והגד לי עִקרו של דבר.  הצעירים בדורנו חושבים, כי הכסף יענה את הכל.

– כן – ענה לורד הֶנרי, ברכסו את לולאות בגדו – וכשהם באים בימים הם נוכחים, כי כן הוא באמת.  אך אני אינני נצרך כלל לכסף.  רק אנשים המשלמים את חובותיהם נצרכים לכסף, ואני, דודי היקר, איני משלם לעולם את שלי.  ההקפה – זוהי הונם של צעירי-הדור, ועל הון זה יחיו חיים טובים.  וחוץ מכל זה יש לי עסקים רק עם תגרניו של דארטמוּר, הם מספיקים לי כל צרכי, ולכן אין הם מציקים לי.  מה שאני דורש ממך, זוהי רק ידיעה קטנה, וכמובן לא ידיעה שיש בה תועלת, אלא ללא שום תועלת.

– טוב, אני יכול להודיעך כל מה שכתוב ב"ספר כחֹל" אנגלי, אף-על-פי שהמחברים עתה מכניסים לתוכו הרבה דברי-שטות.  כשהייתי אני מן הדיפּלוֹמטים היה מצב הדברים טוב הרבה יותר.  ואולם כפי ששמעתי, אין ממנים עכשו לאותה משׂרה אלא מי שעמד בבחינה.  כלום יש תוחלת מזאת?  הבחינות, אדוני הנכבד, הן רמאות גמורה מרֹאשן ועד סופן.  מי שהוא גֶ'נטלמן, הריהו יודע ככל צרכו;  ומי שאינו גֶ'נטלמן, כל מה שהוא יודע לא יועיל לו, אלא יזיק.

– מר דוריאן גרֵי לא נזכר בשום "ספר כחֹל", דודי ג'אורג' – אמר לורד הֶנרי בעצלתים.

– מר דוריאן גרֵי? בריה זו מי היא? – שאל לורד פֵירמוֹר, בקמטו את גבות עיניו הלבָנות והכּותשות.

– זהו מה שבאתי לשמֹע מפיך אתה, דודי ג'אורג'.  או, ביתר דיוּק, אני יודע, מי הוא.  הוא נכדו של לורד קֶלסוֹ האחרון.  אמו היתה מבית דֵיבֵירֵי – מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי.  אני רוצה שתספר לי על-דבר אמו.  מה היה טיבה? למי נִשׂאה?  אתה ידעת כמעט את כל בני-דורך, אם-כן אפשר, שידעת גם אותה.  אני מתענין מאד במר גרֵי, לפי שעה.  זה עתה התוַעדתי עמו.

– נכדו של קֶלסוֹ! – שנה בהד הגֶ'נטלמן הזקן – נכדו של קֶלסוֹ!... כמובן... אני ידעתי את אמו היטב.  היא היתה נערה יפה מאד, אותה מַרְגָרִט דֵיבֵירֵי, והביאה את כל הגברים לידי שגעון, כשברחה עם בחור עני, עם "אפס" גמור, אדוני הנכבד, עם איזה פקיד נמוך בגדוד-רַגלים או כדומה לזה.  בודאי.  אני זוכר את כל הדבר, כאלה קרה זה ביום אתמול.  האֻמלל נהרג בדוּאֶל בעיר ספַּא ירחים אחדים אחרי חתוּנתו.  זה היה מעשה נורא.  אמרו, כי קֶלסוֹ שׂכר איזה רועה-רוח, איזה נבל בֶּלגי, שיעליב את חתנו ברבים – הוא שִׁלם לו בעד זה ביד רחבה, אדוני הנכבד, שלם לו – והלה שִׁפד את איש-מצוּתו כשַׁפד את היוֹנה.  הדבר נשתקע, אבל, חי נפשי, עוד ימים רבים אחרי-כן היה קֶלסוֹ אוכל את הצלי שלו בקלוב בבדידות גמורה.  הוא הביא אתו את בתו בחזרה, כפי ששמעתי, אבל היא לא יספה עוד לדבּר אתו אף מלה אחת.  כן, כן, זה היה עסק מכֹער.  הבת מתה גם היא לאחרי שנה.  ובכן עזבה אחריה בן?  זאת שכחתי לגמרי.  מה טיבו של עֻבּר זה?  אם הוא דומה לאמו, אז בודאי הוא יפה מאד.

– הוא יפה מאד – קִיֵם לורד הֶנרי.

– אקוה, כי יבוא לידי אנשים הגונים – הוסיף הזקן – צפונה לו נחלה הראויה להתכבד, אם רק התנהג קֶלסוֹ אתו כהוגן.  גם לאמו היה רכוש גדול: כל אחוזת סֶלבִּי נפלה לה בירושה מצד אביה זקנה.  זה שׂנא מאד את קלסו, חשב אותו ככלב נבזה.  וכן גם היה.  בא פעם אחת למדריד, בימי היותי שם.  חי נפשי, בושתי ונכלמתי ממעשׂיו.  המלכה שאלתני פעמים אחדות לאותו האציל האנגלי, המתקוטט תמיד עם הרכבים על-אוֹדות שׂכרם.  ירח תמים לא נועזתי להרָאות בחצר המלכה.  אקוה, כי התנהג עם נכדו יפה יותר מאשר עם בעלי-העגלות.

– אינני יודע – ענה לורד הֶנרי – אדַמה, כי מצבו החמרי יהיה איתן.  הוא לא הגיע עדַין לשנות-בגרות.  אחוזת סֶלבִּי היא שלו, זאת יודע אני.  הוא בעצמו הגיד לי,  ו... אמו היתה יפה מאד?

– מַרְגָרִיט דֵיבֵירֵי היתה הבריה היותר נחמדה שראיתי מימי, הארי.  מה הכריח אותה לעשׂות מה שעשׂתה, זאת נשׂגבה מבינתי.  היא יכלה לבחֹר לה איש ככל אַות-נפשה.  קַרלינגטוֹן יצא מדעתו בגללה.  אמנם היא היתה רוֹמנטית.  כל בנות משפתה הן כך.  הגברים שבאותה משפחה לא היו שוים פרוטה, אך הנשים, חי נפשי, הפלא ופלא.  קַרלינגטון כרע על ברכיו לפניה – כך ספר לי בעצמו.  והיא לעגה לו – אף-על-פי שבאותו זמן לא היתה בלונדון אף נערה אחת, שלא רצה אחריו.  אגב, הארי, מדי דברי בזווּגים נלעגים: מה זו השטות, שסָח לי אביך על-אוֹדות דארטמוּר, שרוצה לִשׂא לו איזו אמריקנית?  האין בנות-אנגליה טובות לו למדי?

– דבר שבמוֹדה הוא עכשו להתחתן דוקא באמריקניות, דודי ג'אורג'.

– אני אתערב בעד האנגליות כנגד כל העולם כֻּלו – אמר לורד פֵירמוֹר ויַך באגרופו על השלחן.

– המתעָרבים הם עכשו על צד האמריקניות –

– שמעתי שאין להן סבלנות הרבה – נהם דודו.

– רכיבה ארֻכָּה מוגיעה אותן, אבל ערכן גדול במרוץ-תחרות עם מעצורים.  הן עוברות עליהם במעוף.  ואמנם אינני חושב, שיש לו לדארטמוּר תקוה מרֻבּה.

– מי הם אבותיה? – נהם הלורד הזקן – הבת-משפחה היא?

לורד הֶנרי הניע בראשו:

– העלמות האמריקניות חרוצות בהעלמת אבותיהן, כנשים האנגליות בהעלמת העבר שלהן – אמר בקומו ללכת.

– מסתמא הם בעלי בֵית-נחירת-חזירים?

– לטובתו של דארטמוּר אני רוצה לקווֹת, כי כן הדבר, דודי ג'אורג'.  שמעתי, כי אין באמריקה עסק טוב מנחירת-חזירים – מלבד הפוליטיקה, כמובן.

– היפה היא?

– היא עושׂה את עצמה כאלו היתה יפת-תֹּאר.  רֹב האמריקניות נוֹהגות כן.  זה סוד הקסם המיֻחד שבהן.

– מדוע אין האמריקניות הללו יכֹלות לשבת בארצן?  הלא הן מספרות לנו תמיד, כי שם גן-העדן של הנשים.

– וכן הוא.  כי על-כן הן משתדלות, כחוה אמנו, לצאת ממנו – אמר לורד הֶנרי – שלום לך, הדוד ג'אורג'.  לא אוכל לשהות עוד אצלך, פן אאַחר את ארוחת-הבֹּקר.  תודה מרֻבּה לך על הידיעות שמסרת לי.  אני תאב תמיד לדעת הכל על-אוֹדות ידידי החדשים ולא-כלום על-אוֹדות הישָנים.

– איפה תאכל היום פת-שחרית, הארי?

– אצל הדודה אגַתָּה.  אני הזמנתי את עצמי אליה, אותי ואת מר גרֵי.  הוא בן-חסוּתה היותר חדש.

– המ... אמר-נא לדודתך אגַתָּה, שלא תוסיף עוד להטרידני בעסקי-צדקה שלה.  כבר היו לי לזרא.  כלום חושבת האשה הצדקנית הזאת, שאין לי עסק אחר, אלא להיות יושב וכותב צֶ'קים לטובת חלומות-שטות שלה?

– טוב מאד, הדוד ג'אורג', אני אגיד לה, אך בטוח אני, שהדברים לא יעשׂו עליה שום רֹשם.  עסקני הפִילַנתּרוֹפּיה אינם יודעים רחמים.  אבד רגש אהבת-הבריות מלבם, זהו הקו הבולט באֹפי שלהם.

הגֶ'נטלמן הזקן נהם לאות הסכמה ויצלצל למשָׁרתו.  לורד הֶנרי עבר את המִפלש הסמוך אל רחוב בֵּרלינגטון, וישׂם פעמיו אל כּכּר בֶּרקלֵי.

אלה הן אפוא תולדות דוריאן גרֵי ומשפחתו!  ואף-על-פי שנמסרו ללורד הֶנרי בצורה גסה, בלי כחל ויפוי, לקחו את לבו ברומנטיותן המוּזרה, המודרנית כמעט.  אשה יפה, המעמידה את הכל בסכנה בשביל אהבה של שגעון.  שבועות מוּעטים של אֹשר נלהב כלים ביגון על-ידי רצח גס של בוגד.  ירחי גסיסה דוממה, ואחרי-כן בן שנולד בצער.  האם נקטפת באִבּה, והילד נעזב לבדידותו ולעריצותו של זקן קשה-לב.  כן;  זוהי מסגרת יפה, המבליטה ביותר את תמונת העלם ומיַפה אותו יותר ממה שהוא.  מאחרי כל דבר נחמד מסתּתּרת תמיד איזו טרגֵדיה.  עולמות צריכים להתענות בחבלי-לֵדה, כדי שינץ פרח קטן שבקטנים... ומה נחמד היה אמש בקלוב בשעת הסעוּדה, כאשר ישב ממולו ועיניו תמהות ושׂפתיו פתוחות למחצה מתוך מבוכת-הנאה, ואדמומיתו של סכך המנורות פִּתּחה עוד יותר את שושני-לחייו הנפלאות.  לשׂוחח אתו הרי זה כמו לנגן בכנור מצֻין.  הוא עונה בהד לכל מגע ולכל רטט קל של הקֶשת...  יש מעין שעבוד נורא ומלבב ביכֹלת השפעה זו;  שום פעוּלה אחרת לא תוכל להדַמות לה.  לצֶקת את נשמתך לתוך חרט רב-החן והיֹפי ולהניחה לשהות שם זמן-מה;  לשמֹע את דעותיך המיֻשבות מושָׁבות אליך על-פי הד עם הוספת-המוסיקה של סערת הנעורים;  להקליט לאחר את הטֶמפּרמֶנט שלך, כאלו היה מין נוזל דק או בֹשׂם יקר: – זהו תענוג אמתי, אולי התענוג היותר שלם, שנשאר לנו בדור מֻגבּל והמוני זה, בדור גס כבהמה בתענוגותיו וגס-המוני בשאיפותיו...

העלם הזה, שפגש אותו על-ידי מקרה מוזר כל-כך בחדר היוצר של בֶּזִיל, היה טִפּוּס אנושי נפלא, ובכל אֹפן אפשר לעַצבו לטִפּוּס שכזה.  לוֹ החן ולבנת-טֹהר הנעורים, וגם היֹפי, כאותו שגנזו לנו היוָנים העתּיקים בפסלי-השיש.  הכל אפשר לעשׂות ממנו.  הוא יוכל להיות נעשׂה טיטַן או צעצוע.  חבל, חבל, שעל יֹפי כזה נגזר לנבֹּל ולכמֹש!...

ובֶזִיל? מנקוּדת השקפה פסיחוֹלוֹגית הרי הוא מענין מאד.  דרך האמנות החדשה, האֹפן החדש לראות ולהרגיש את החיים, כל זה נתעורר אצלו, רק על-ידי מעמדו המוחשי של איש, שהוא בעצמו לא ידע מזה כלום.  הרוח השתקנית, ששכנה ביערות והתהלכה כרואה ואינו נראה בשׂדות ובכרים, מתגלה אליו פתאם בלי פחד, כדריַאדה, מפני שבנפשו של זה, שבקש אותה כל הימים, נתעורר אותו רגש החזון, אשר רק לו נגלות תעלומות ונפלאות.  הצורות והטופסים של הדברים כשהם לעצמם נעשׂים מדֻקדקים ומשֻׁכללים יותר ומקבלים מעין ערך סימבוֹלי, כאלו היו בבואה או נֹגהּ-זהרן של צורות עוד יותר משֻׁכללות, – מה מוזר כל זה!  הוא נזכר בדבר הדומה לכך, שכבר היה בעולם.  האם לא אפלטון, זה אמן-המחשבה, היה הראשון, שנתח את היחוסים שבין הצורה והחֹמר?  האם לא היה זה בוּנארוֹטִי, שחטב אותם בשיש צבעוני של מחרֹזת סוֹנֵיטות?  ואולם בדור זה מוזר הדבר...

כן, הוא יתאמץ להיות לדוריאן גרֵי את אשר היה העלם הזה, שלא מדעתו, לַצַיר, שיצר את התמונה הנפלאה.  הוא ישתדל למשֹׁל בו – ולמחצה כבר הוא מושל בו.  הוא ישעבד לעצמו את הרוח הנפלא הלז.  יש קסם מיֻחד בבן זה של האהבה והמות.

פתאם עצר לורד הֶנרי בלכתו ויַבט אל הבתים.  הוא בדק ומצא, כי הרחיק ללכת וכבר עבר על בית דודתו, ובשׂחקו לנפשו שב על עקביו.  כאשר נכנס אל המסדרון האפל קצת, הגיד לו המַשקה, כי כבר ישבו לסעֹד.  הוא מסר לאחד המשרתים את מגבעתו ומקלו, ויכנס לטרקלין.

– אֵחַרתָּ, כדרכך תמיד, הארי – קראה דודתו, בהניעה ראשה אליו.

הוא בדה מלבו איזו התנצלות קלה ויֵשׁב על הכסא הפנוי סמוך לדודתו ויסקֹר את המסֻבּים.  דוריאן, שישב בקצה השלחן ממולו, נענע לו בענות-בישנות ופניו אדמו מעֹנג.  לנֹכח לורד הֶנרי ישבה הדֻכּסית לבית הארלֵי, גבירה טובת-לב ורוח-נדיבה, שהיתה חביבה על כל יודעיה והיתה מאותו הבנין הכבד, שאצל סתם נשים, שאינן דֻכּסיות, הוא נקרא בפי חוקרי-ההיסטוריה בפשטות "בריאוּת בשׂר".  לימינה ישב סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, חבֵר-הפרלמט מן המפלגה הרדיקלית, אשר בחיים המדיניים הלך אחרי מנהיג המפלגה, ובחייו הפרטיים – אחרי המבַשׁלים המֻבחרים, באחזו בכלל המחֻכּם והמפֻרסם:  סעַד עם הטוֹרים וחשֹׁב עם הליברלים.  לשׂמאלה תפשׂ מקום מר אֶרסקַיף מטרֵידלֵי, גֶ'נטלמן זקן, נעים בהליכותיו ובעל-השׂכּלה, אלא שהיתה בו מדה מגֻנה אחת, זו השתיקה;  יען כי, כפי שבאר פעם אחת ללידי אגַתָּה, כבר אמר כל-מה שהיה לו להגיד עוד לפני מלאת לו שלשים שנה.  שכנתו של לורד הֶנרי היתה מרת וַנדֵלוֹר, אחת מידידות-נעוריה  של דודתו, אשה קדושה ממש, אלא שהיתה מלֻבּשה בחֹסר-טעם רב כל-כך, שמבלי-משׂים נזכרו רואיה בסדר-תפלה בכריכה גרועה.  לאשרו ישב לצדה השני לורד פוֹדֵיל, איש בחצי ימיו, בינוני מצֻין, קֵרֵח ונבוב כבאורו של מיניסטר בבית התחתון;  אליו דברה מרת וַנדֵלוֹר באותו כֹבד-ראש, שהוא – לפי דעתו של לורד הֶנרי – המִשגה היחידי של אנשים טובים באמת, שאין עליו כפרה, ואשר אף אחד מהם אינו יכול להמָלט ממנו.

– אנחנו מדברים פה בדארטמוּר המִסכּן, לורד הֶנרי – קראה הדֻכּסית ותנענע לו בראשה בּחבּה – מה דעתך? הישׂא באמת אותה העלמה המלבֶבת?

– כמדֻמני, שהיא גמרה בלבה לבוא אליו בהצעה כזו, דֻכּסית –

– מה נורא הדבר! – קראה לֵידי אגַתָּה – באמת, פה היה מן הראוי להתערב!

– ממקור נאמן נודע לי, כי אביה הוא בעל חנות גדולה למעשי-ארג באמריקה – אמר סיר תּוֹמַס בֵּרדַן, בהביטו על סביבותיו בגאוה.

– ודודי כבר שָׁער, שהוא בעל בּית-נחירת-חזירים, סיר תּוֹמַס –

– מעשי-ארג!  מה הם מעשי-ארג אמריקנים? – שאלה הדֻכּסית בהדגשה מיֻחדת ותרם בתמהון את ידיה הכבדות.

– נובֵילות אמריקניות – ענה לורד הֶנרי, ויקח לו צלי-שַׂלוים.

הדֻכּסית נבוכה מאד.

– אל תשגיחי בו – לחשה לה לידי אגַתָּה – הוא בעצמו אינו משגיח בדבריו –

– כאשר נגלתה אמריקה... פתח החבר הרדיקלי והתחיל מספר עובדות משַׁעממות.  ככל האנשים המשתדלים לברר דבר עד תֻּמו, הוגיע את סבלנותם של שומעיו עד תֻּמהּ.  הדֻכּסית נאנחה ותשתמש בזכותה המיֻחדת להפסיק את המדברים.

– הלואי שלא נגלתה אמריקה עד עולם! – קראה – הלא באמת אין עתה כל אחרית ותקוה לבנותינו וזה אינו מן הישׁר.

– אפשר שבאמת לא גלו כלל את אמריקה – העיר מ"ר אֶרסקַין – כשאני לעצמי הייתי אומר: רק בַּלש בִּלשו אותה.

– אה, ואולם בעיני ראיתי דֻגמאות למופת מתושביה – ענתה הדֻכּסית – ואני מחֻיבת להודות, כי רֻבּן בריות נאות מאד.  ויש טעם יפה גם בלבושן.  הן מביאות את כל בגדיהן מפאריז.  הלואי שהשׂיגה גם ידי לעשׂות כן!

– אומרים, כי האמריקנים הטובים, כשמגיעה שעתּם לצאת מן העולם, הם יוצאים לפאריז – חִיך סיר תומס, שהיה לו אוצר גדול של חדודים ישָׁנים-בּלואים.

– האֻמנם?  ולאן הולכים האמריקנים הרעים, כשהם הולכים למות – חקרה הדֻכּסית.

– הם נוסעים לאמריקה – ענה לורד הֶנרי.

סיר תּומס קמט את מצחו מתוך תרעֹמת ויפן אל לידי אגַתָּה ויאמר: רואה אני לצערי, כי יש בלבו של בן-אחותך דעות קדומות על הארץ הגדולה הזאת.  אני עברתי בה לארכּה ולרָחבּה בעגלות מסלות-הברזל מן המֻבחרות, שהדִירֶקטוֹרים שלהן פִּנו לי בחבּה יתרה ובתנאים נוחים מאד.  אני מבטיח אותך, כי מסע באמריקה יש לו ערך גדול לחנוך ולהשׂכּלה.

– וכי באמת מחֻיבים אנו לראות את צ'יקַגוֹ, כדי להיות למשׂכילים בעלי-תרבּוּת? – שאל מ"ר אֶרסקַין בקול עצב – ואני אין לבי כלל לנסיעה כזו.

סיר תּוֹמס הניע בידו:

– מ"ר אֶרסקַין רואה את כל העולם כֻּלו באִצטבּאוֹת הספרים שלו.  ואולם אנחנו, אנשי-מעשׂה, אוהבים לראות את הדברים בעַין ולא לקרֹא על-אוֹדותיהם.  האמריקנים הם עם רב-ענין עד מאד.  בינה יתרה יש בהם.  לפי דעתי, מצֻיָנים הם ביחוד במדה זו.  כן, מר אֶרסקַין, זהו עם נבון שבנבונים.  אני מבטיחכם, כי באמריקה אין יודעים מה זו טִפשות.

– מה נורא! – קרא לורד הֶנרי – אני יכול לסבֹּל כֹח חמרי גס, אבל כח שׂכלי גס לא אוכל נשׂא.  לא נאה – כמעט שהייתי אומר לא מן היֹשר הוא – להשתּמש בו.

– אינני יודע, מה אתה סח – אמר סיר תּוֹמס ופניו האדימו.

– ואני יודע. לורד הֶנרי – אמר מר אֶרסקַין בצחוק קל.

– גם הפַּרדוֹכּסים יפים בשעתם... הוסיף הבַּרוניט.

– כלום היה זה פּרדוֹכּס – שאל מר אֶרסקַין – לפי דעתי, לא. ואפשר כי כן.  ואמנם דרך הפַּרדוֹכּסים הוא דרך האמת.  כדי להבחין ולהכיר את המציאות, צריכים אנו לראותה על חבל מתוח.  כשהאמתּיות עושׂות מעשׂי-אקרוֹבַּטים, אז נוכל לשפֹט עליהן.

– רבונו של עולם! – קראה לידי אגַתָּה – איזה דרכי-וִכּוּחים יש לכם, הגברים!  אודה ולא אבוש, שאינני מבינה כלום מכל פלפוליכם.  הוי, הארי, אני קוצפת עליך מאד.  מדוע אתה משיא את מ"ר דוריאן גרֵי חביבנו לנטֹש את דבר אִיסט-ענד?  אני מבטיחתך, שהוא היה מביא לעניננו תועלת עצומה.  מנגינתו היתה מוצאת חן בעיני כֻלם.

– אני רוצה, שינגן לי – קרא לורד הֶנרי בצחוק וישקף אל קצה השלחן ממולו ויקבל משם מבט של שׂמחה לתשובה.

– אבל עָנים גדול כל-כך בוַיטצ'יפּל! – הוסיפה לידי אגַתָּה.

– אני יכֹל להראות חבה לכל, מלבד לעֹני וצרה – אמר לורד הֶנרי, בהניעו בכתפיו – אין ביכלתי לחבב יסורים.  העֹני הוא מכֹער כל-כך, מדַכּא כל-כך.  יש מעין חולניוּת איֻמה ב"רחמנותם" של בני-דורנו, בהשתּתּפותם בצרת האֻמללים.  עלינו לחבב את הצבעים, את היֹפי, את חֶדות החיים.  ככל אשר נמעט לדבר על פגעי החיים, כן ייטב.

– ובכל-זאת, ענין אִיסט-ענד הוא פּרוֹבּלֵימה קשה מאד – העיר סיר תּוֹמס וינע ראשו בחשיבות.

– בודאי ובודאי – ענה הלורד הצעיר – זוהי שאלת העבדות, ואנחנו משתדלים לפתרה על-ידי המצאת שעשועים לעבדים.

הפוליטיקן הביט עליו בעין חודרת.

– ואיזה תקון היית רוצה אתה להציע? – שאל אותו.

הלורד הֶנרי צחק ויען:  אני אינני רוצה לתקן באנגליה כלום, מלבד מזג-האויר, כשאני לעצמי אני מוצא ספוקי בשלמות בהשקפה פילוסופית על עניני-העולם.  אך יען כי המאה הי"ט פשטה את הרגל, משום שבִּזבזה כֹחה על רחמנות יתר מדי, לכן הייתי מציע לפנות אל המדע, שיעמידֵנו הוא על רגלינו.  יתרון הרגשנות בזה, שהיא מַשלה אותנו;  ויתרון המדע בזה, שאין בו מקום לרגשנות.

– אבל הלא אחריות גדולה מֻטלת עלינו – העירה מרת וַנדלוֹר בקצת פחד של בישנות.

– אחריות גדולה וקשה מאד – שנתה לידי אגַתָּה בהד.

לורד הֶנרי הביט על מ"ר אֶרסקַין ויאמר:

– האנושות מתיחסת אל עצמה בכֹבד-ראש יתר מדי.  זאת ראשית חטאת לבני-האדם.  אלמלי ידעו שוכני-המערות כיצד מצחקים, היתה ההיסטוריה מקבלת צורה אחרת לגמרי.

– הנך באמת בעל-תנחומות – צפצפה הדֻכּסית – תמיד הרגשתי את עצמי כחיֶבת בפני דודתך היקרה, על שאינני מתעסקת בענין אִיסט-ענד.  ואולם מעתה אוכל להרים פני אליה מבלי התאדם.

– ההתאדמות יאה מאד – העיר לורד הֶנרי.

– רק לצעירות.  אך כשאשׁה זקנה כמוני מתאדמת, הרי זה סִמן רע.  הוי, לורד הֶנרי, לו יכֹלת להורותנו, איך לשוב לימי נעורי.

הוא הרהר בלבו רגע קטן.

– התוכלי לזכֹּר חטא גדול, שחטאת בימי עלומיך, דֻכּסית? – שאל אותה בהביטו אל עבר פניה.

– לדאבוני, לא רק אחד – קראה.

– אם-כן, שְׁנִי אותם שוב – ענה בכבד-ראש – מי שרוצה להשיב לו את עלומיו, אין לו אלא לשנות באוַלתּו.

– תורה נחמדה! – קראה הדֻכּסית – הנני נכונה להוציאה אל הפֹעל.

– תורה מסֻכּנת! – פלטו שׂפתותיו הקפוצות של סיר תּוֹמס.  לידי אגַתָּה הניעה ראש, ובכל-זאת לא יכלה להתאפק מצחוק.  מ"ר אֶרסקַין עשׂה אזנו כאפרכֶּסת.

– כן – הוסיף לורד הֶנרי – זהו אחד מסודות-החיים הגדולים.  בזמן הזה מתים רֹב בני-האדם במחלת השׂכל הישר, ורק לאחרי שכבר אחרו את המועד, הם רואים, שהדבר האחד שהאדם אינו מתחרט עליו, הוא – השגיאות שלו.

כל המסֻבּים נתנו בצחוק קולם.

אז יחל הלורד הֶנרי לשַׂחק ברעיונו זה בשרירות-לב:  זרק אותו באויר ושנה את פניו ויהפכהו, נתן לו להתעופף ושוב תפשׂ אותו, שפך עליו שפע-צבעים של הדמיון ועשׂה לו כנפים של פּרדוֹכּסים, תהלת הסכלות התרוממה בכֹח-הדבור שלו לשיטה פילוסופית, והפילוסופיה בעצמה שבה לימי-נעוריה ותחטף לה את המנגינה ההוללה של התאוה המתעלֶסת ואת מחלצותיה כתֻמות-היין ואת זֵר-הקיסוס שלה ותצא במחולות, כּבַקכַנטה, על במת החיים, ותלעג לסילֵן כֶּבד-התנועה בגלל פכחותו.  העובדות נסו מפניה, כרוחות יער נבהלים.  רגליה הלבנות דרכו את הענבים בגת הכּבּירה, אשר עומַר החכם יושב עליה, עד אשר רחצו פעמיה בגלי-ארגמן של עסיסם וקצפם האדֹם נֻפץ אל דפנות הגיגית השחורים וזקופים...

זאת היתה אִמפּרוֹביזציה משֻׁנה ומפליאה.  לורד הֶנרי הרגיש, כי עיניו של דוריאן גרֵי נטויות אליו, וההכּרה, שבין המסֻבּים יש אחד, שׁהוא מבקש לאחז את חושיו וללַבּבו, חִדדה את שׂכלו והגבּירה את כֹח-דמיונו.  דבריו היו נוצצים, מלאי דמיון ובלי שום רגש אחריות.  בקסם שעל שׂפתיו צד את נפשות שומעיו, והן רצו בשׂחוק אחרי החליל שלו.  דוריאן גרֵי לא גרע עיניו ממנו;  הוא ישב כמכֻשף, סלסולי-צחוק התרוצצו על שׂפתיו בלי מעצור, ופלא גדול קפא בעיניו המאפילות.

סוף-כל-סוף נכנסה המציאות אל הטרקלין במלבושי דורֵנו בצורת המשָׁרת, אשר בא להודיע לדֻכּסית, כי מרכבתה עומדת מוּכנת ומזֻמנת לה.

הדֻכּסית פֵּרשׂה בידיה ביאוש של שׂחוק.

– חבל! – קראה – חבל, שאני מחֻיֶבת ללכת מזה.  עלי לקחת את בעלי מתוך הקלוּבּ ולהובילו לאספה משַׁעממת, שהוא יֵשב בה בראש.  אם אאחר לבוא, יהיה מלא חמה, ואני אינני יכֹלה עתה להכניס ראשי במחלֹקת, משום מגבּעתי החדשה הזאת.  היא דקה מן הדקה, עומדת בנס.  מלה גסה אחת תוכל להביא עליה כליה.  לא, אני מָכרחת ללכת, אגַתָּה היקרה.  שלום לך, לורד הֶנרי, הנך נחמד ונעים ומַדּיח ומחטיא.  איני יודעת באמת, מה לאמר על דעותיך.  עליך לבוא אלינו ולסעֹד אתנו באחד הערבים.  ביום השלישי, פנוי אתה באותו יום?

– בעבורך אשליך הכל אחרי גוי – אמר לורד הֶנרי בהשתחווֹתו.

– זה יפה מאד ושלא כהוגן כלל – קראה הדֻכּסית – אם-כן, זכֹר ואל תשכח לבוא!  והיא הפליגה מן האולם בלוית לידי אגַתָּה ויתר הגבירות.

אחרי אשר ישב לורד הֶנרי על מקומו, קם מ"ר אֶרסקַין ויסֹב את השלחן ויקח כסא פנוי ויֵשׁב אצל לורד הֶנרי וישׂם ידו על זרועו ויאמר:

– אתה מדבר ספרים שלֵמים, מדוע אינך כותב אף אחד? –

– אני אוהב יותר מדי לקרֹא בספרים, ולכן אין בחפצי לכתבם, מר אֶרסקַין.  אמנם הייתי רוצה לכתֹב רומן, שיהיה יפה ונעים כשטיח פרסי ואי-ריאלי כמוֹהו.  אבל אין באנגליה קהל-קוראים מלבד לעתונים, לספרי אלפא-ביתא ולאֶנצִיקלוֹפֶּדיות.  מכל העמים אשר על פני האדמה מצטַינים ביחוד האנגלים במִּעוט הרגשה ביֹפי שבספרות.

– כמדֻמה לי שצדקת, לדאבוני – ענה מר אֶרסקִין – היו ימים, שגם אני רדפתי אחרי כבוד-סופרים, אך כבר נואשתי ממנו זה ימים רבים.  ועתה, ידידי יקירי הצעיר – אם רשאי אני לכנותך כך – אשאלך והודיעני: האמנם מאמין אתה בכל אותם הדברים, שדברת אלינו בשעת-הסעודה.

– כבר שכחתי מה שאמרתי – צחק לורד הֶנרי – האם היו הדברים רעים עד מאד?

– רעים וחטאים מאד.  אני חושב אותך לאדם מסֻכּן מאד, ואם יִקרה, חס ושלום, את הדֻכּסית הטובה שלנו מקרה לא-טהור, נחשֹׁב כֻּלנו בצדק, שאתה הִכשַׁרת את נִזקהּ.  ואולם תאב הייתי מאד לשׂיח אתך בעניני-החיים.  בני דורי וגילי הם אנשים משעממים.  באחד הימים, כשתהיה לך לונדון לזרא, רד-נא אלי לטרֶדלֵי ובארת לי היטב את הפילוסופיה שלך על-דבר התענוּגות על כוס בּוּרגוּנדי מצֻין, שנמצא ברשותי, לאשרי.

– על זאת אשׂמח מאד.  בקור בטרֶדלֵי הוא עֹנג מִשנה:  יש שם בעל-בית יקר-ערך ואוצר-ספרים יקר-ערך – שאתה תשלים אותו – ענה הגֶ'נטלמן הזקן בהשתחוותו בנמוס – ועתה הנני לאמר שלום לדודתך היקרה.  עלי ללכת אל קלוּב-אַתּינֵיאוּס.  זו לנו עתה שם שעת-תנומה.

– לכֻלכם, מר אֶרסקַין? –

– ארבעים אנחנו, בארבעים כֻּרסאות.  אנחנו מתלמדים ועושׂים הכנות לאקדֵמיה ספרותית אנגלית –

לורד הֶנרי צחק ויקם ממקומו. – אני הולך הגנה – קרא.

כאשר עמד בפתח נגע דוריאן גרֵי בזרועו:

– הרשני-נא ללכת אתך – אמר בלחישה.

– אך כמדֻמה לי, שהבטחת לבֶזִיל האלוארד לבקרו – ענה לורד הֶנרי.

– לי ינעם יותר ללכת עמך.  כן, אני מרגיש, שאני מחֻיב ללכת עמך.  אנא, קחני-נא.  הלא תבטיחני לשׂיח אתי כל העת?  אין נאה מֵשׂיח כמוך.

– אה, כבר שׂוחחתי היום עד-בלי-די – ענה לורד הֶנרי בצחוק – עתה רוצה אני להשקיף על החיים.  יכֹל אתה ללכת עמדי ולהשקיף אתי יחד, אם רצונך בכך.

 

ד

כירח ימים אחרי-כן, באחד הימים אחרי-הצהרים, ישב דוריאן גרֵי בכסא-מִסעד מהֻדר בחדר-הספרים הקטן בביתו של לורד הֶנרי במֵיפֵיר.  זה היה חדר נפלא במינו עם קירותיו המצֻפּים צַלעות-אלונים רמות, צבועות כעין הזיתים, עם משקופו המֻצהב והצורות הבולטות שבתקרתו.  על-השטיח האדמדם, הפרושׂ על-פני הרצפה, היו מפֻזרים כרי-משי פרסים ארֻכי-ציציות.  על שלחן ממֹרק קטן עמדה אנדַרטה קטנה מעשה-ידי קלוֹדיוֹן, ועל-ידה מונח ספר "מאה נוֹבֵילות" מכֹרך על-ידי קלוֹביס אֶב בעד מַרגרִיטה לבית וַלוּאַ ומקֻשט במרגָניות של זהב, שבחרה אותה המלכה לדֵיויז שלה.  על כּרכֹּב הכירה עמדו צנצנות-פּוֹרצֵילַן כּחֻלות וגדולות עם פרחי-צבעונים בתוכן, ובעד זכוכיות החלון הקטנות, המשֻׁבּצות בעֹפרת, היה שופע אור יום-קיץ לונדוני, שמראהו כעין האפַרסקים.

לורד הֶנרי עוד לא שב הביתה.  הוא היה תמיד מאחר לבוא מתוך פּרינציפּון, כי כלל גדול היה לו, שהדַיקנות גוזלת עִתּו של אדם.  ולכן הפיקו פני העלם מֹרת-רוח, כשהיה הופך בנפש פּזורה את דפי הספור "מַנון לֶסקוֹ" במהדורה מצֻירת להפליא, שמצא באחד מארונות-הספרים.  הטיקטיק המוֹנוֹטוֹני של השעון בנוסח לוּאִי הי"ד הביא אותו לידי שעמום, ופעמים רבות כבר אמר ללכת לביתו.

סוף סוף שמע קול-צעדים והדלת נפתחה.

– מה מאחר אתה, הארי! – אמר בתלונה קלה.

– צר לי מאד, אבל אין אני הארי, מ"ר גרֵי – ענה קול דק וחודר.

העלם קפץ ממושבו ויבט כנפתע ויאמר:  אני מבקש סליחה.  דימיתי – –

– דמית, כי זה אישי, והנה רק אשׁתו.  הרשני-נא להציג עצמי לפניך.  אני מכירה אותך היטב על-פי הפוֹטוֹגרפיות שלך.  אצל בעלי יש מהן, כמדֻמה לי, שבע-עשׂרה.

– האמנם שבע-עשׂרה, לידי הֶנרי?

– אכן שמנה-עשׂרה.  וגם ראיתיך אתּו באחד הערבים בבית-האוֹפּירה.

היא שׂחקה מתוך זעזוע עצבים בדַבּרה והביטה בו בעיני "זִכְרִיָה" שלה התועות.  אשה משֻׁנה היתה, שבגדיה נראו תמיד כאלו נעשׂו בשעת שגעון ונלבשו בסערה.  כל ימיה תמיד היתה אחוּזת אהבה למי-שהוא, אך יען כי אהבתה לא מצאה מעולם הֵד בצד השני, לכן נשארו כל האילוּזיות שלה שמורות וחתומות בלבה.  היא השתדלה להֵראות ציורית ולא עלתה בידה אלא להֵרָאות מרֻשָׁלה ואי-נקיה.  שמָהּ היה וִיקטוֹריה, ומין בֻּלמוֹס היה לה להרבות ללכת לבית התפלה.

– הלא זה היה בשעת "לוהֶנגרין", לידי הֶנרי?

– כן, בשעת "לוהֶנגרין", מחמד-נפשי, אני אוהבת את המוסיקה של וַגנר יותר משל אחרים.  היא קולנית כל-כך, שאפשר לך לשׂוחח בבטחה בשעת-מעשׂה, מבלי שישמעו שכניך מה שאתה סח.  זה יתרון גדול;  הגם דעתך כך, מר גרֵי?

אותו הצחוק הקטוע, שבע מתוך זעזוע-העצבים, נתק שוב משׂפתיה הדקות, ואצבעותיה התחילו משׂחקות בּאוֹלר ארֹך המצֻפה קלִפּת-צב.

– צר לי מאד, אבל דעתי לא כך, לידי הֶנרי – ענה דוריאן וינע ראשו בצחוק – אני אינני מסיח כלל במוסיקה – על-כל-פנים במוסיקה יפה.  אך כששומעים מוסיקה גרועה, מצוה וחובה היא להשקיעה בשׂיחה.

– אה, זוהי מדעותיו של הארי, האין זאת, מר גרֵי?  אני שומעת תמיד את דעותיו של הארי מפי רֵעיו.  רק בדרך כזה הן נודעות לי.  ואולם אל-נא תחשֹׁב, שאין אני אוהבת מוסיקה יפה.  אני מוקירה אותה, אבל אני ירֵאה מפניה.  היא נוסכת עלי רוח רוֹמנטית יתר מדי.  אני מעריצה תמיד את הפּיַניסטים – לפעמים שגיתי באהבתם של שנַים בבת אחת, כפי שמחליט הארי.  אינני יודעת בעצמי משום מה.  אולי מפני שהם מחוץ-לארץ.  הלא כֻלם כַּך, האין זאת? אפילו אותם שנולדו באנגליה נעשׂים לאחר זמן בני-חוץ-לארץ,  האין זאת?  דרך-חכמה היא מצדם ומוסיפים על-ידי זה חן לאמנותם.  היא נעשׂית על-ידי כך קוֹסמוֹפּוֹליטית לגמרי, האין זאת?  אתה לא בקרת עדַין אף אחד מן הנשפים שלי, האין זאת, מר גרֵי?  אנא, בוא-נא בקרוב.  אין ידי משׂגת להנות את אורחי באֹורכִידֵיאות, אבל אינני מקמצת בהוצאות לטובת בני חוץ-לארץ.  הם מכניסים אל הטרקלין איזו ציוריות מיֻחדת.  אך הנה גם הארי!  הארי, אני נכנסתי לחדרך, כדי לשאלך דבר – איני זוכרת עוד מה – והנה מצאתי כאן את מר גרֵי.  היתה לנו שׂיחה נעימה על-אוֹדוֹת המוסיקה.  דעותינו שווֹת לגמרי בנדון זה.  אך לא! דעותינו שונות מאד.  אבל הוא היה נעים מאד.  ואני שׂמחה מאד, שהתוַדעתי אליו.

– אני מלא שׂמחה, יקירתי, מלא שׂמחה – אמר לורד הֶנרי וירם את ריסי-עיניו הכהים, אשר תבנית חצי-עִגול להם, ויתבונן בשניהם בצחוק-הלצה – לדאבוני אחרתי מאד, דוריאן.  אבל עלי היה לראות חתיכת רקמת-זהב עתּיקה ברחוב וַרדוֹר, והָכרחתי לשׂאת-ולתת עם התגר שעות אחדות.  בימינו אלה יודעות הבריות את מחירו של כל-דבר.  אך לא את ערכו.

– צר לי מאד, אבל עלי לעזֹב אתכם – קראה לידי הֶנרי והפסיקה שתיקה לא-נעימה בצחוקה החָסר טעם – אני הבטחתי את הדֻכּסית לנסֹע אִתּה לשם טיול.  שלום, מר גרֵי.  שלום, הארי.  הלא תסעד מחוץ לבית?  גם אני כן.  אולי אראך בבית לידי תּוֹרנבּוֹרי.

– אפשר מאד, חביבתי – אמר לורד הֶנרי, בנעלו את הדלת אחריה.  היא פרחה לה מן החדר ככרום זה, שירד עליו הגשם כל הלילה, ובצאתה השאירה אחריה ריח קל של יַסמין.

לורד הֶנרי הצית אש בסיגריטה שלו ויתנפל על הרפידה.

– אל תקח אשר ששׂעָרהּ כעין-התּבן, דוריאן – אמר אחרי ששאף את עשן הסיגריטה פעמים אחדות.

– ומדוע, הארי?

– מפני שהן סֶנטימנטַליות מאד.

– אבל אני אוהב בני-אדם סֶנטימנטַלים.

– אל תשׂא אשה כלל, דוריאן.  הגברים נושׂאים מתוך עיפות, הנשים נִשׂאות מתוך סקרנות, ותוחלת שניהם נכזבת עד-מהרה.

– מסֻפּקני, אם אקח לי אשה.  אני שׁקוע באהבה יתר מדי.  זה אחד מפתגמיך.  אני מוציא אותו אל הפֹּעל, כמו שאני עושׂה בכלל כל-מה שאתה אומר.

– באהבתה של מי אתה שוגה? – שאל לורד הֶנרי אחרי הפסקה קצרה.

– במשׂחקת על הבימה – ענה דוריאן גרֵי ויתאדם.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו ויאמר: – זוהי התחלה המונית מאד –

– לוּ ראית אותה, כי אתה לא אמרת כזאת, הארי

– מי היא?

– שמה סִבִּילה וֵין.

– לא שמעתי עד היום.

– שום איש לא שמע.  אך יבוא יום ושִׁמעהּ ילך בכל הארץ.  היא ממש גֶניוּס.

– נערי הטוב, אין גֶניוּס בין הנשים.  הנשים הם מין דֵיקוֹרַטִיבי.  מה שהן אומרות הוא תמיד ריק, אבל הן אומרות זה בחן.  הנשים מגשימות את נצחון החֹמר על הרוח, כמו שהגברים מגשימים את נצחון הרוח על המוסר.

– הארי, מה אתה סח!

– זו אמת לאמִתּהּ, דוריאן חביבי.  אני עוסק עתה באַנַלִיזות של האשה, ולכן אני מכיר בדבר.  זה אינו כלל חֹמר קשה כל-כך, כמו שדמיתי מראש.  סוף סוף יש רק שני מיני נשים:  כחולות ובלי כֹחל.  אותן שאינן כּחולות מועילות לנו מאד.  רצונך לעשׂות לך שם של אדם הגון, אין לך אלא לסעֹד בערב עם אחת מהן.  הכחולות נחמדות ונעימות, אבל הן עושׂות שגיאה אחת:  הן כּוחלות כדי שתהיינה נראות כצעירות.  אמותינו הזקנות היו כּוֹחלות, כדי להיות מזהירות בשׂיחה.  "כֹּחל וחִדוד" היו הולכים צמודים בימים ההם.  עכשו נשתנו הדברים.  כל-זמן שאשה יכֹלה להיות נראית צעירה מבּתּה עשׂר שנים, הרי היא שׂבֵעת-רצון עד מאד.  ואשר לשׂיחות נאות, אין לך בלונדון אלא חמש נשים, שכדאי לשׂיח אִתּן, ושתים מהן אינן מתקבלות בחברה מהֻגנת.  אך איך שהוא, ספר-נא לי מעט על-אודות הגֶניוּס שלך.  מאימתי התוַדעת אליה?

– הוי, הארי, דבריך מפחידים אותי.

– אל תשׂים לב להם, מאימתי התודעת אליה?

– זה כשלשה שבועות.

– ואיפה פגשת אותה?

– אני אספר לך הכל, רק אל-נא בלעג לשונך!  סוף-כל-סוף לא היה הדבר בא, אלמלא התוַדעתי אליך תחלה.  אתה נתת בקרבי תשוקה סוערה ללמֹד לדעת את החיים עד היסוד.  תֵכף אחרי פגישתנו התחיל דבר-מה להתגעש ולרתֹח בכל אברי וגידי.  כשהייתי מטַיֵל בגן הֵידפַּרק או מתהלך ברחובות פִּיקַדִילי הייתי מסתכל בפני כל מי שפגשתי, והתאויתי תאות-שגעון לדעת, כיצד חי כל אחד מאותם העוברים על פני.  אחדים מהם לִבבוני מאד, אחרים הפילו עלי אימה.  האויר היה ספוג אֶרֶס מתוק.  צמאה נפשי להרגשות סוערות...  ובכן, באחד הערבים, בשעה השביעית, גמרתי בלבי לצאת ולבקש הַרפַּתקאות, מאורעות שאינם מצוים.  אני חשתי, כי זו לונדון שלנו האפורה, הגדולה, האימתנית, עם רבבות אלפי אנשיה, עם חוטאיה החשֻכּים וחטאיה המזהירים – כאשר אמרת פעם אחת – צפנה בודאי גם לי דבר-מה.  צִיַרתי לי בדמיוני אלפי דברים.  האפשרות של סכנה כשהיא לעצמה כבר מלאה אותי רגשי חדוה ועֹנג.  אני זכרתי את הדבר, שאמרת לי באותו הערב הנפלא, כשסעדנו בפעם הראשונה יחדו, כי חפּוש היֹפי הוא סוד החיים ותכליתם האמִתּית.  אינני יודע מה קויתי למצֹא, אבל יצאתי והתחלתי מהלך למזרחה של לונדון.  ועד-מהרה אבד לי הדרך בתוך לַבִּירִינט של רחובות אפלים ומבואות מטֻנפים וּסְקְבֵרים שחורים, שאין בהם אף זכר לדשא.  בשבע וחצי, לערך, הגעתי אל תּיאטרון קטן ודל, המקֻשט באורות-גז כּבּירים, המסמאים את העינים, ובמודעות צעקניות ורבות הגוָנים.  יהודי מלֻכלך במלבוש משֻׁנה, שלא ראיתי כמוהו מימי, עמד ליד המבוא וקִטר סִיגַרה נתעבה.  פאותיו הצהירו משֹׁמן ובאמצע אפודתו המזֻהמה נוצץ שמיר ענקי.  "רצונך בלוֹג'ה, אדוני הלורד?" פנה אלי ויסר את מגבעתו מעל ראשו בתנועת-הכנעה מהֻדרה.  היה בו באותו היהודי דבר-מה, ששִׁעשע אותי עד-מאד.  הוא היה ממש מפלצת.  אתה בודאי תצחק לי, אך כן היה, ואני נכנסתי לפנים ושלמתי גִיניאה שלמה בעד לוֹג'ה, הסמוכה אל הבימה.  עד היום הזה לא אוכל להבין, מדוע עשׂיתי זאת;  ואולם לולא עשׂיתי זאת, הארי חביבי, אלמלא עשׂיתי זאת, הייתי חסר את הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי.  רואה אני, שאתה מצחק, – זה נורא!

– אינני מצחק, דוריאן;  על-כל-פנים לא צחקתי לך.  ואתה אל-נא תאמר: הרוֹמן היותר גדול שבימי-חיי.  אמֹר: הרוֹמן הראשון שלי.  אותך יאהבו תמיד, ואתה תהיה שקוע תמיד באהבת האהבה.  גרַנד פַּסיון – זהו הפרִיבִילֵיגִיון של אנשים שאינם עוסקים בשום דבר.  זהו עסקם היחידי של אותם המעמדות במדינה, שאוכלים ואינם עושׂים.  אל תדאג, לך נצפנו עתידות נחמדות, זו היתה רק התחלה.

– האמנם תחשבני לטבע שטחי כל-כך? – קרא דוריאן גרֵי בכעס.

– לא, אני חושב אותך לטבע עמֹק מאד.

– מה פֵּרוש הדברים?

– נערי החביב, האנשים האוהבים רק פעם אחת בימי-חייהם הם הם השטחיים.  מה שהם קוראים תֹּם ואֵמון, הוא לפי דעתי רק עצלות ההרגל ודלות הדמיון.  האמון הוא בחיי-הרגש, מה שהקביעות היא בחיים השׂכליים – פשוט הודאת הרפיון.  אמון! עוד אקח לי מועד ואחקרהו ואבררהו לכל פרטיו.  יש בזה קנאת אדם לקנינו.  הרבה דברים היינו משליכים מעל פנינו, לולא יראנו פן ירימום אחרים.  ואלם אינני רוצה להפסיק את ספורך.  הוסף-נא לספר.

– בקצור, הושיבוני בתא צר ונתעב, שהמסך הגס שלו נפל ממש על חטמי, השקפתי מאחרי המסך ואסקֹר את הבית.  הבנין היה בנין מנֻמר, מלא צורות של קֻפּידוֹן וקרני-שפע, כעוגת-חתֻנה מן המדרגה השלישית.  הגַלֵיריה והפַּרטֵר היו מלאים אנשים למדי, אבל שתי השורות הראשונות של הכסאות המזֹהָמים היו ריקות מאד, ובאותו המקום שקראו לו בַּלקוֹן, כביכול, לא היתה כמדֻמני, אף נפש אחת.  נשים תגרניות עברו בתוך הבית והציעו לקהל הנכבד תפוחי-זהב ושֵׁכר של זַנגבִיל, גם אגוזים נשמדו חמרים חמרים.

– זה היה ממש כבמי ההפרחה של הדרמה הבריטית.

– ממש כך, כמדֻמה לי, וזה עשׂה עלי רֹשם קשה מאד.  אך כל-זה לא כלום;  העִקר הוא המודעה של התּיאַטרוֹן – פלצות אחזתני כאשר החלותי לקראה.  מה אתה חושב, הארי, איזה מחזה העלו על הבימה?

– בודאי "הנער השוטה", או "אִלֵּם והוא תם".  הלא אבותינו היו מחבבבים מחזות ממין זה.  כל-מה שאני מוסיף לחיות, דוריאן, אני בא יותר ויותר לידי הכרה, כי מה שהיה טוב למדי לאבותינו, אינו טוב למדי לנו.  באמנות כמו בפוליטיקה יש לנו רק כלל אחד: "אשמים תמיד הזקנים".

– ואולם אותו המחזה היה טוב למדי גם לנו, הארי.  זה היה "רומֵיאוֹ ויוּליה".  בתחלה היה נורא לי הרעיון, לראות, כיצד יעלו את שֶׁקספִּיר לגרדֹם-בימה כזו.  ובכל-זאת העסיק הדבר את לבי בבחינה ידועה, ואגמֹר בלבי לשׂאת ולסבֹּל עד סוף המערכה הראשונה.  היתה שם מקהלת-מנגנים איֻמה, והמנצח עליה, איש יהודי, ישב ונגן בפּיַנוֹ מקֻלקל.  מנגינה זו כמעט שגרשתני מן התּיאַטרוֹן, אך סוף סוף הורם המסך והמִשׂחק החל.  רוֹמֵיאוֹ היה איש בריא בא-בימים, עם גבּות-עינים שהֻשחרו בפקק קלוי, עם קול טרַגי צרוד ותבנית של חבית-שֵׁכר.  מֶרקוּטיוֹ גם הוא היה גרוע כמוהו.  זה היה קומידיַנטן, שהוסיף הרבה משלו, וכנראה היה מיֻדעם הטוב של יושבי הפַּרטֵר.  שני המשׂחקים האלה היו משֻׁנים ונלעגים ככל הדֵקוֹרַציה, שנראתה כאלו לֻקחה מאיזו מאוּרה שבכפר.  ואולם יוּליָה!  שוה-נא לנגדך, הארי, נערה שעוד לא מלאו לה שבע-עשׂרה שנה עם פנים זעירים ורכים, ממש פרח, עם ראש יוָני צר וקוֻצות תלתלים כעין ערמון כהה; עיניה מעינות-תכלת מפכּים תאוה, ושׂפתיה – עֲלֵי-שושנה.  היא היתה הבריאה היותר נעימה ונחמדה שראיתי עד-כה.  אתה אמרת לי פעם אחת, כי הפַּתּוֹס איננו עושׂה עליך רֹשם, ורק היֹפי, היֹפי לבדו, יש בכֹחו למלא עיניך דמעות.  אני אומר לך, הארי: אני כמעט לא יכלתי להסתכל בנערה הזאת, מפני הדמעות שפרשׂו ענן על עיני.  וקולה – מעולם לא שמעה אזני קול כזה.  בתחלה היה נמוך מאד עם נעימות עמֻקות ורכות, שנכנסו אל אזני כמתלטפות.  אחרי-כן הלך ורם, ונשמע כחליל או כאוֹבֵּיה רחוקה.  ובסצֵנה שבגן נשמע בקול הזה כל אותו רטט הדבֵקות וההתפעלות, שמגיע לאזנינו עם דמדומי-שחר, כשהזמירים אומרים שירה.  ואחרי-כן היו רגעים, שנשמעה בהם משובת הסערה של הכנורים.  אתה יודע, עד כמה יש בכֹחו של קול להביא לידי התרגשות.  את קולך ואת קולה של סִבִּילה וֵין לא אוכל לשכֹּח לנצח.  כשאני עוצם את עיני, אשמע אותם, וכל אחד מהם אומר לי דבר ביחוד.  אינני יודע.  לי מהם אשָׁמע.  – מדוע לא אֹהב אותה? הארי, אני אוהב אותה!  היא לי הכל בחיים.  בכל ערב וערב אני הולך אל התּיאטרון ההוא לראות, איך היא משׂחקת.  פעם היא רוֹזאלִינדה, ופעם אִימוֹגֵינה.  אני ראיתיה גֹוַעת באפלת מערת-קבר איטלקית, לאחר שינקה את הרעל משׂפתי אהובה.  אני התבוננתי בה, כשהיא מהלכת ביערי האַרדֵינים, מתחפשׂת בלבוש נער יפה, במכנסַים ובחֻלצה ובכובע מהֻדר.  היא יצאה מדעתה ותבוא לפני המלך כֶּבד-העון ותתן לו פִּיגם וצמחי-רוש.  היא היתה תמה ונקיה, והידים השחורות של הקנאה חנקו את צוארה הרך כקנה.  אני ראיתיה בכל הדורות ובכל המלבושים.  נשים פשוטות אינן יכולות לעורר את דמיוננו;  הן מֻגבּלות בתחומי דורן.  כל קסם לא יצלח עליהן לשנותן ולהפכן.  הכל מכירים על נקלה את רוחן ונשמתן, כמו שמכירים את מגבעותיהן.  הן נודעות בכל מקום.  אין כל סוד וכל מסתּוֹרין בשום אחת מהן.  בבֹקר הן רוכבות לטַיל בגן הֵידפַרק, ואחרי הצהרים הן מפטפטות במסִבּת שותות-טֵה.  יש להן צחוקן הקבוע ונמוסי-חברה קבועים.  לִבּן ערֹם נגדך וכֻלן גלויות וידועות לפניך.  ואולם אַקטרִיסה!  כמה שונה מהן האַקטרִיסה!  הארי, מדוע לא אמרת לי, כי הנפש האחת הראויה לאהבה, זו האַקטרִיסה?

– יען כי אהבתי רבות מהן, דוֹריאן –

– אה, כן, אותן המפלָצות עם השׂערות הצבועות והפרצוּפים הכחוּלים –

– אל תזלזל בשׂערות הצבועות ובפרצוּפים הכחוּלים.  יש בהם לפעמים חן מיֻחד – אמר לורד הֶנרי.

– עתה אני מצטער על שספרתי לך בדבר סִבִּילה וֵין –

– אי-אפשר היה לך, שלא לספר לי, דוֹריאן.  כל ימי חייך תגיד לי את כל אשר תעשׂה –

– כן, הארי, כמדֻמה לי, כי כן הדבר.  אי-אפשר שלא להגיד לך כל הקורות אותי.  יש לך השפעה משֻׁנה עלי.  גם אם אחטא חטאה גדולה, אבוא אליך ואתוַדה לפניך.  אתה תבין לי.

– אנשים כמוך – קרני השמש העליזות שבחיים – אינם עוברים עברות.  אך בכל-זאת אני מודה לך על הקוֹמפּלִימֶנט.  ועתה הגידה-נא לי – אך קֹדם-כל הגישה לי את הגפרוריות, נערי הטוב: תודה! – הגידה-נא לי, מה הם היחוסים שבינך ובין סִבּילה וֵין בשעה זו?

דוֹריאן גרֵי קפץ ממקומו בלחיים לוהטות ובעינים יוקדות:

– הארי!  סִבּילה וֵין קדש היא!

– רק בדברים קדושים כדאי לנגֹע, דוֹריאן – אמר לורד הֶנרי בקצת פַּתּוֹס משֻׁנה – אך מדוע התאנפת ככה?  הלא באחד הימים, בטוח אני, היא תהיה שלך.  כשאדם אוהב, הוא מתחיל בהונאת עצמו וגומר בהונאת אחרים.  זהו מה שהעולם קורא "רוֹמן".  אדַמה, כי התוַדעת אליה, לכל הפחות?

– כמובן, התודעתי אליה.  באותו הערב, כאשר הייתי בתּיאַטרון בפעם הראשונה, בא אלי היהודי הזקן המנֻול אל התא, לאחרי כלות המחזה, ויזמינני ללכת אתו אל אחורי הקלעים ולהציגני לפניה.  אני מלאתי חֵמה, ואֹמר לו, כי יוּליה מתה זה מאות שנים ועצמותיה מֻנחות בקבר-שַׁיש בוֵירוֹנה.  הוא הביט עלי בתמהון, והכרת-פניו ענתה בו, כי הוא חושד אותי ששתיתי יין שמפַּני יותר מכדי-צרכּי, וכיוצא בזה.

– ועל-זה לא אתמה –

– אחרי-כן שאלני, אם כותב אני בעתונים.  אני עניתיו, כי גם קרֹא לא אקרא בהם.  על-זה הצטער מאד, ויגל את אזני, כי כל כותבי-בקרת על התּיאַטראוֹת קשרוּ עליו, וכי כל אחד מהם נמכר בכסף –

– אפשר מאד, כי לא שגה בזה.  אך, מן הצד השני, אם נשפּט לפי חיצוניותם, נראה כי רֻבּם אינם יקרי-המחיר –

– כן; אך הוא, כנראה, חשב שהם למעלה מכֹחות כיסו – ענה דוֹריאן בצחוק – בינתיים כבו המאורות בתּיאַטרון ועלי היה לצאת.  הוא השתדל לפתות אותי לקחת מן הסיגרות שלו, שהלל מאד, אך גם בדבר הזה סרבתי לו.  כמובן בקרתי בתּיאַטרוֹן גם בערב השני.  כאשר ראני, כבדני היהודי בהשתחויה עמֻקה, ויבטיחני, שאני מֵגֵן-נדבן לאמנות.  הוא בהמה גסה מאד, אף שהוא רוחש אהבה עזה וכבוד גדול לשֶקספיר.  פעם אחת הגיד לי בפנים מביעים גאוה, כי בחמשה הבַּנקרוֹטים שלו היה הגורם היחידי בכֻלם ה"בַּרד".  – כך הוא מתעקש לכַנות את שֶׁקספיר.  וכנראה חשב לו זאת לזכות.

– ובאמת זוהי זכות, דוֹריאן יקירי, זכות גדולה.  רֹב הבריות פושטות את הרגל, מפני שהשקיעו יתר מדי בפרוזה של החיים.  אך להתרושש על ידי פּוֹאֵיסיה, זהו כבוד גדול לבעליו.  אבל מתי דברת בפעם הראשונה עם מִיס סִבּילה וֵין?

– בערב השלישי.  היא מִלאה אז את תפקידהּ של רוֹזאלִינדה.  לא משלתי עוד ברוחי ואלך אל אחורי הקלעים.  בתחלה זרקתי לה פרחים על הבימה, והיא נתנה עיניה בי;  לפחות, נדמה לי כך.  היהודי הוסיף להאיץ בי;  הוא החליט, כנראה, למשכני אל אחורי הקלעים בעל-כרחי  וכך הלכתי אחריו.  מה שסרבתי להתודע אליה היה בודאי מוזר מאד, הלא כן?

– לא.  לפי דעתי, כלל וכלל לא –

– ואיך זה לא, הארי יקירי? –

– זאת אבאר לך לעת-מצֹא.  ועתה רוצה אני לשמֹע על-אוֹדות הנערה –

– סִבּילה?  אה, היא היתה בַישנית-פחדנית כל-כך ונעימה ורכה.  יש בה הרבה מן הילדות.  היא פקחה את עיניה לרחבה בתמהון נחמד, כשהגדתי לה את דעתי על האמנות של משׂחקהּ, וכנראה לא ידעה כלל את כֹּחהּ.  כמדֻמה לי, שהיינו שנינו נסערים קצת.  היהודי הזקן עמד בפתח של חדר-התּלבֹּשת המאֻבּק ויעַוה פניו בצחוק של הנאה וישתפך בנאומים מסֻלסלים על-אוֹדות שׁנינו, ואנחנו עמדנו והבטנו איש בפני רעהו כילדים.  הוא התעקש לקרֹא לי "אדוני הלורד", ולכן הייתי מָכרח להבטיח את סִבּילה, שאין אני לא לורד ולא כיוצא בזה.  והיא אמרה אלי בפשטות:  "הנך דומה יותר לפרִינץ".  אני אכַנך "הפּרִינץ היפה".

– בהן-צדקי, דוֹריאן, מִיס סִבּילה יוֹדעת לדבר חלקות –

– אתה, אינך מבין את כוָנתה.  היא רואה בי, פשוט, נפש אחת שבמחזה ידוע.  היא אינה יודעת מאומה מן החיים.  היא חיה עם אמה, אשה כמושה ונלאה, שבערב הראשון מלאה את תפקידה של לידי קַפּוֹלִיט באדרת-ארגמן בלה.  וחזותה מוכיחה, שראתה ימים טובים מאלה.

– אני יודע, מה חזות שכזו אומרת.  זאת עושׂה עלי תמיד רֹשם מדַכּא – אמר לורד הֶנרי בלחישה ועיניו בחנו את טבעותיו.

– היהודי חפץ לספר לי את תולדותיה, אך אני אמרתי לו, כי אין זה מעַנין אותי.

– ובזה צדקת.  בטרגֵידיות של הבריות הללו יש תמיד המוניות מרֻבּה –

– אותי מענינת רק סִבּילה בלבד.  מה לי ולמולַדתּהּ? מראשה הקטן ועד רגליה הקטנות היא כֻלה נפלאה,  ממש בת-אֵלים.  בכל ערב וערב אני הולך לראות את מִשׂחקהּ, ובכל ערב וערב היא מפליאה לעשׂות יותר ויותר.

– זאת היא, איפוא, הסִבּה, שחדלת לסעֹד אתי בערב!  אמנם שִׁערתי, כי יד אשה באמצע, ובכל-זאת לא כאשר דמיתי כן הוא הרוֹמן שלך.

– הארי יקירי.  הלא אנחנו סועדים בבֹּקר או בלילה יחדו בכל יום ויום, וגם בבית האוֹפֵּירה הייתי אתך פעמים רבות – אמר דוריאן ועיניו הכחֻלות הביטו בתמיהה גדולה.

– אבל אתה מאחר לבוא מאד.

– אמנם כן, אבל אי אפשר לי, שלא ללכת לראות במשׂחקה של סִבּילה, ואם גם רק במערכה אחת! – קרא דוריאן גרֵי – אני ממש רעֵב למציאותה; וכשאני מהרהר בנשמה הנפלאה, הצפונה בגוף הזעיר הזה המחֻטב שֵׁן, אמָלא רעד-קֹדש.

– התוכל לסעֹד אתי היום בערב, דוריאן?

העלם הניע בראשו.

– היום היא אִימוֹגֵינה – ענה – ומחר תהיה יוּליה.

– ומתי היא סִבּילה וֵין?

– לעולם לא.

– אני מברך אותך במזל-טוב!

– מה נורא אתה!  היא מאחֶדת בקרבה את כל הגִבּוֹרות הגדולות שבעולם.  היא יותר מפרט אחד.  אתה צוחק, ואולם אני אומר לך:  יש בה גאוניות.  אני אוהב אותה ועלי להעיר בה אהבה אלי.  אתה, היודע את כל סודות החיים, הורני-נא את הקסמים אשר ימשכו אחרי את לב סִבּילה וֵין!  אני רוצה, שתאכל הקנאה את רוֹמֵיאוֹ.  אני רוצה, שכל האוהבים, שהיו בעולם ושכבר מתו, ישמעו את הצחוק שלנו ויתעצבו אל לבם.  אני רוצה, שנשימת תאותנו הסוערת תִּפח רוח-חיים בעצמותיהם ותחדש באֶפרם את יסורי-האהבה.  אהה אלהים, לוּ ידעת, הארי, כמה אני מעריץ אותה!

בּדַבּרו התהלך בחדר הֵנה והֵנה.  אדמומית של קדחת בערה בלחייו והתרגשותו גדלה מאד. 

לורד הֶנרי התבונן אליו ברגש-עֹנג מדֻקדק.  מה שונה היה עתה מאותו העלם הבַּישן, הפחדן, שפגש בחדר-מלאכתו של בֶּזיל האלוּארד!  טבעו התפתח כפרח ויָנץ ציצים של ארגמן לוהט.  נשמתו התגנבה מסֵתר מחבואה והתאוה יצאה לקראתה.

– ומה בדעתך לעשׂות? – שאלה לורד הֶנרי לאחרונה.

– אני רוצה, שאתה ובֶזֵיל תלכו אתי אל התּיאַטרון לראות, איך היא משׂחקת.  אינני ירא כלל מפני מסקנות הבִּקֹרת.  מֻבטחני, שתכירו ותודו בגאוניוּתה.  אחרי-כן עלינו לגאלהּ מיד היהודי.  היא מֻשׂכּרת לו לשלש שנים – בדיוק: שתי שנים ושמֹנה חדשים – מן היום הזה.  כמובן, יהיה עלי לשלם לו סכום ידוע בתור פצוי.  ובכלות כל-זה אקח בחכירה תּיאַטרון במערבהּ של לונדון, ושם תּגָלה בכל הדרה.  היא תביא את העולם כֻּלו לידי התפעלות של שגעון, כמו שהביאה אותי לידי-כך.

– זה אי-אפשר, נערי היקר.

– היא תוכל, היא תעשׂה זאת.  יש בה לא רק אמנות, לא רק חוש-אמנות נעלה, כי היא גם אישיות; ואתה הלא אמרת לי פעמים רבות, כי האישיות ולא הפּרִינצִיפּים מניעים את העולם.

– יהי כן; ובאיזה ערב נלך שמה?

– הבה נראה.  היום יום השלישי, אם-כן למחר;  מחר היא בתפקידה של יוּליה.

– טוב מאד.  אנחנו נפָּגש בבית-המשתה הבּרִיסטוֹלי, בשעה השמינית, ואני אביא את בֶּזֵיל.

– לא בשמינית, הארי, בבקשה ממך.  בשש וחצי.  עלינו להיות בתּיאַטרון לפני עלות המסך!  צריכים אתם לראותהּ במערכה הראשונה בפּגישתה עם רוֹמֵיאוֹ.

– שש וחצי!  זו אינה שעת-הכֹּשר.  הרי זה כאלו באנו לשתות טֵה בסעֻדת-הצהרים או לקרא רוֹמן אנגלי.  לא, רק בשעה השביעית.  שום גֶ'נטלמן אינו אוכל את לחם הצהרים לפני השעה השביעית.  התִראה את בֶּזֵיל בינתים?  או אולי אודיעהו אני במכתב?

– בֶּזִיל הטוב!  עיני לא ראתהו זה שבוע תמים.  אמנם כפוי-טובה אני, כי הן זה לא כבר שלח לי את תמונתי במסגרת נפלאה, שנעשׂתה על-פי התכנית אשר תאר בעצם ידו;  ואף שאני מקנא קצת בתמונתי, כי היא צעירה ממני חדש תמים, אבל מחֻיב אני להודות, שהיא מפליאה את לבי.  מוטב שתכתֹּב אתה אליו.  אינני רוצה  להיות אתו ביחידות.  הוא מדבר אלי דברים שאינם נעימים לי.  הוא נותן לי עצות טובות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– בני-האדם אוהבים מאד לתת לאחרים מה שנחוץ להם בעצמם ביותר.  לזה אני קורא מרום-הנדיבות.

– אה, בֶּזִיל הוא נעים-האנשים, אך כמדֻמה לי, שיש בּו קצת מן "הפּלשתי".  אני גליתי זאת מעת שהתוַדעתי אליך.

– נערי היקר, כל החן והנֹעם המיֻחד, שיש בו בבֶזִיל, הוא משקיע ביצירותיו, על-כן לא נשאר לו לפרנסת חייו רק דעותיו הקדומות, הפּרינציפּים והשׂכל הישר שלו.  יודע אני אמנים, שאישיותם נעימה ומלבבת מאד, אבל הם אמנים גרועים.  אמנים טובים חיים רק באמנותם, ולכן אין הם מעַנינים כלל בחייהם הממשיים.  המשורר הגדול, הגדול באמת, הוא אי-פיוטי מכל היצורים שבעולם.  ואולם המשוררים הפּחותים לוקחים את כל הנפשות באישיותם.  במדה שחרוזיהם גרועים ביותר, חזותם ציורית ביותר.  העובדה כשהיא לבדה של הוצאת קבוצי סונֶטות מן המדרגה השניה, מבקיעה אל מחברם את כל הלבבות.  הוא חי בחייו אותה השירה שאין בכֹחו למסרה בכתב;  ואולם האחרים מעלים על הגליון את השירה, שאינם מוצאים עֹז בנפשם למַמֵש בחיים.

– האמנם כן הוא, הארי? – אמר דוריאן, בהטיפו על מטפחתו רסיסי-בֹשׂם אחדים מצלוחית של פוליטון עם פקק של זהב, שעמדה על השלחן – אל-נכון כן הדבר, אחרי אשר אתה האומרו.  ועתה אני הולך לי;  אִימוֹגֵינה מחכה לי, אל תשכח את יום-המחרת, שלום!

לאחרי שיצא דוריאן נסגרו עפעפי לורד הֶנרי ארֻכּי-הריסים, והוא השתקע בהרהורים.  אמת הדבר, כי רק אנשים מעטים מאד עִנינו אותו במדה מרֻבה כזו כדוריאן גרֵי, ובכל-זאת, אותה ההערצה הנלהבה, שהעלם הזה מעריץ נפש אחרת זולתו, לא עוררה בקרבו לא צער ולא קנאה כל-שהיא.  להפך, הדבר גרם לו הנאה מרֻבּה;  כי על-ידי כך נעשׂה דוריאן מעַנין יותר ויפה יותר לבדיקה פּסיכולוגית.

לורד הֶנרי נמשך תמיד אחרי דרכי המחקר של חכמת-הטבע, אבל חֹמר-החקירה, שׁחכמה זו רגילה לטפל בו, נראה לו מצער ודל-ערך.  ובכן החליט לעסֹק בוִיוִיסֶקציה:  התחיל בנתוח עצמו וגמר בנתוח אחרים.  חיי האדם – הם לכשעצמם כדאים, לפי-דעתו, לחקירה ודרישה.  כל חֹמר-מחקר אחר כאין וכאפס נגדם.  אמנם מי שמסתכל בחיים, במעמקי פנימיותו של אותו הכור המשֻׁנה, אשר תענוג ויסורים נתכים בו בערבוביה, אינו יכֹל לשׂים על פניו מסכת-זכוכית ולדחות מעליו את אדי-הגפרית, שלא יבלבלו את מוחו ולא יעבירו את דמיונו בחזיונות אימתנים ובחלומות-כזב.  יש כאן מיני ארס דקים מן הדקים, שאין אדם עומד על טבעם, אלא אם-כן חלה בהם.  יש כאן מחלות משֻׁנות, שאינך יכול לחקרן קֹדם שנגפת בהן.  ובכל-זאת, מה גדול מתן-שׂכרן של חקירות כאלה!  מה נפלא ומשֻׁנה מראה העולם בהסתכלות כזו!  לתפֹס את ההגיון הקשה  והמשֻׂנה של היצר ואת חיי-השׁכל מלאי-ההתרגשות ומרֻבי-הצבעים, – להתבונן איפה הם מתפרדים, באיזו נקודה הם מתמזגים יחד ומתי מתחילה ההתנגדות ביניהם – כלום יש לך עֹנג גדול מזה!  כלום שואלים כאן, בכמה הוא עולה? כל מחיר לא ייקר בעד הרגשה עמֻקה כזו!

הוא הרגיש והכיר – ועם הרעיון הזה נצנץ זיו מיֻחד של נחת-רוח בעיניו השחומות – כי דברים אחדים שלו, שהטיף בזמירות קולו על אזנו של דוריאן, הם הם שהפנו את נשמתו אל אותה הנערה הזכּה להעריצה ולכרֹע לפניה בהדרת-קֹדש.  במדה מסֻימה הרי היה העלם הזה יצירה שלו.  הוא החיש את התפתחותו, – וזה דבר לא קטן כלל.  אנשים פשוטים ממתינים עד אשר יגלו להם החיים בעצמם את סודותיהם;  אך למועטים, ליחידי סגולה, מתגלים מסתריהם עוד קדם שהוסר הצעיף מעליהם.  לפעמים זוהי פעולתה של האמנות, ביחוד זו של הספרות, הפונה ישר אל היֵצר ואל השׂכל.  אך יש אשר תבוא אישיות מֻרכּבה ותמלא את תפקידה של האמנות והיתה בעצמה ליצירת אמנות אמתית;  כי יש להם גם לחיים יצירות של מופת משֻׁכללות, כאותן שיש לה לפוֹאֵיסיה, לחִטוב ולצַיָרות.

כן, התפתחותו של העלם היתה מֻקדמת.  הוא אסף את קצירו בעוד האביב בחייו.  עוד סערת יצר-הנעורים מתגעשת בקרבו, וכבר החל להכיר ולדעת את עצמו.  ואמנם תענוג גדול הוא להתבונן אליו.  נפלא הוא ביפי-תארו וביפי-נפשו.  לא זה העִקר, מה יהיה בסופו ומה מחֻיבת להיות אחרית כל-זה.  הוא היה כאחת מאותן הנפשות הנחמדות, שאנו רואים בתהלוכה או במחזה על הבימה, אשר שׂמחותיהן נראות לנו כרחוקות מלבנו מאד, אבל יסוריהן מעוררים את חוש-היֹפי שלנו, ופצעיהן נדמים לנו כשושנים אדֻמות.

נשמה וגוף, גוף ונשמה – כמה חידות פליאות בהם!  הנה יש בּהמיות בנשמה, ויש לו לגוף רגעים של רוחניות.  החושים עלולים להזדכך,  והרוח עלול להתנבל.  מי יוכל לדעת, איפה גומרים מאויי הבשׂר ואיפה מתחילים מאויי הנפש?  כמה שטחיות הן ההגדרות המקֻבּלות של הפּסיכוֹלוֹגים האוֹפִיציַליים!  ועם זה כמה קשה להכריע בין דעותיהן של הכנסיות השונות!  האם הנפש היא צל, השוכן בבית עון?  או אם באמת הגוף אחד הוא עם הנפש, כאשר דמה ג'יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ?  הבדלת הרוח מן החֹמר היא חידה פליאה, והתאחדות הרוח עם החֹמר חידה פליאה גם היא.

לורד הֶנרי שאל את נפשו:  האמנם נוכל בזמן מן הזמנים להעלות את הפסיכוֹלוֹגיה למדרגת מדע מֻחלט ומדֻיק כל-כך, שיהיה בכֹחהּ לגלות לנו את קטֹן-הגלגלים הטמירים שבמכונת-החיים?  עד עתה היה הדבר כך:  את עצמנו לא היינו מבינים כלל, ואת אחרים – רק מעט-מזער, לנסיון לא היה כל ערך-מוסרי: זה היה רק שֵׁם, שקראו בני-האדם לשגיאותיהם.  המוסריים חשבו את הנסיון, על-פי רֹב, למין אזהרה ואִיום, יחסו לו כֹח-פעֻלה מוסרי ידוע בחנוך האֹפי, הללוהו אלינו כמורה המלמד אותנו לסור מרע ולרדֹף טוב.  אך סוף-סוף לא היה בו כֹח מניע;  הוא לא דחף אותנו לפעֻלה, כמו שלא עשׂה זאת גם מוסר-הכּליות.  הוא הוכיח לנו באמת רק זאת: כי עתידנו יהיה דומה בכֹל לעברנו, וכי החטא, שחטאנו פעם אחת בגֹעל-נפש, נחזֹר עליו פעמים רבות ובשׂמחה ועֹנג.

ברור היה לו, כי ההבחנה האֶכספרימֶנטית היא הדרך היחידה, אשר בה נוכל להגיע לאיזה נתוח מדעי של התאווֹת;  ודוריאן גרֵי הוא בודאי החֹמר היותר מסֻגל לכך, וכנראה יש תקוה למסקנות חשובות ופוריות ממנו.  אהבתו הנלהבה בפתע-פתאם לסִבּילה וֵין היא חזיון פּסיכוֹלוֹגי חשוב.  אמנם, אין כל ספק, כי באהבה זו תופסת הסקרנות מקום לא קטן, הסקרנות והתשוקה למאורעות חדשים;  אך בכל-אֹפן אין זו תאוה פשוטה, אלא מָרכבת ומסֻבכת עד מאד.  מה שהיה בה מחמדת-בשׂרים הטהורה והטבעית של הנעורים, התהפך בכח-דמיונו למין רגש אידיאלי, שנראה לו כרחוק מאד מן החושיות, ודוקא משום-כך נעשׂה מסֻכּן לו ביותר.  התאוות, שעל אוֹדות מוצאן אנחנו משלים את נפשנו בשוא, הן הן הרודות בנו בכל תֹקף.  תשושי-כח הם אותם המאויים, שטבעם ומקורם ידועים לנו על בֻריָם.  יש שאנחנו חושבים, כי עושׂים אנו נסיונות באחרים, ובאמת אנו עושׂים אותם בנו בעצמנו.

ובעוד לורד הֶנרי יושב וחושב והוזה בענינים הללו, והנה קול דופק על דלת חדרו, ומשרתו בא ויַזכיר לו, כי הגיע השעה להחליף בגדים ולנסֹע לסעֻדת הצהרים.  הלורד קם וישקף על-פני חוץ.  השמש השוקעת צפתה בזהב-ארגמן את החלונות העליונים של הבתים אשר בעֵבר הרחוב.  זכוכיותיהם להטו כפחי-מתכת רותחים.  רקיע השמש דמה בעינו לשושנה נובלת.  לורד הֶנרי נזכר בחיים הצעירים להוטי-הצבעים של ידידו, ונפשו תאבה לדעת מה תהיה אחריתם.

כאשר שב לביתו אחרי חצות הלילה מצא טלגרמה על השלחן במסדרון.  פתח אותה והנה היא מאת דוֹריאן גרֵי, המודיע אותו כי בא בברית-הארושׂין עם סִבּילה וֵין.

 

ה

– אמי, אמי, מה מאֻשרת אני! – לחשה הנערה, בכבשה פניה בחיקה של אשה כמושה ועיפת-מראה, שישבה בכסא-המסעד היחידי שבחדר הדל וערפה מָפנה אל אור-השמש הטורד – מה מאֻשרת אני! – שנתה הנערה – וגם עליך להיות מאֻשרת!

מרת וֵין גחנה ותשׂם את ידיה הצנומות והמלֻבנות על ראש בתה.

– מאֻשרה! – שנתה אף היא – אני מאשֻרה, סִבּילה, רק כשאני רואה אותך משׂחקת על הבימה.  אין לך להרהר בשום דבר מלבד במשׂחקך.  מר אַיזיקס הִרבה להיטיב עמנו ואנו חַיבים לו כסף.

הנערה הרימה את ראשה ותעַוה את שׂפתיה בתלונה קלה.

– כסף, אמי? – קראה – מה ענין כסף לכאן? האהבה עולה על הכסף.

– מר איזיקס נתן לנו חמִשים ליטרה דמי-קדימה, כדי שנוכל לפרֹע את חובותינו ולהספיק לגֵ'ימס את צרכיו לנסיעתו.  אַל-לך לשכֹח זאת, סִבּילה!  חמשים ליטרה – זה סכום עצום.  מר איזיקס היטיב חסדו עמנו.

– הוא איננו גֶ'נטלמן, אמי, ואני שׂונאת את דרכי דבורו אתי – אמרה הנערה ותקם ותגש אל החלון.

– אינני יודעת, איך נוכל לכלכל את ביתנו בלי עזרתו – ענתה האשה כמתאוננת.

סִבּילה וֵין הניעה ראשה ותצחק:

– אין אנו נזקקים עוד לעזרתו, אמי.  הפרינץ היפה ידאג לנו מעתה.

רגע עצרה במלים. דמה הכּה גלים בקרבה ויָנֶץ שושנים בלחייה.  נשימתה המהירה פתחה למחצה את שׂפתיה הורֻדות.  גל של תאוה עבר עליה, כרוח דרומית חמה ועזה, וירעד את קפולי שׂמלתה הרבים. – אני אוהבת אותו – אמרה בפשטות.

– תינוקת פותה!  תינוקת פותה! – עלה אליה קול הזקנה כקול פטפוטו של התֻּכּי.  תנועת אצבעותיה הכפופות, המעֻלפות ספירים מזֻיפים, עשׂתה את דבריה אלה נלעגים מאד.

הנערה צחקה שוב.  בקולה רעדה השׂמחה של צפור בכלוב.  עיניה תפסו את הנעימה שבקול והחזירוה בנֹגה-זהרן;  ואחר נסגרו לרגע קטן, כמו להצפין את סודן.  וכאשר נפקחו, חלף עליהן צל של חלום-הזיה.

מן הכֻּרסה המעוכה הטיפה אליה החכמה דקת-השׂפתים, רמזה לזהירות, פסקה פסוקים מספר-הפחדנות, אשר מחברו מתהדר בשם "השׂכל הישר".  סִבּילה לא הקשיבה.  הוא היתה בת-חורין במאסר אהבתה.  בן-המלך שלה, הפרינץ היפה, היה עמה.  היא קראה לזכרון לשווֹת תמונתו נגדה.  היא שלחה את נשמתה לחפשי.  וזו הביאתהו ותעמידהו לפניה.  נשיקתו יקדה שוב על שׂפתיה.  שמורות עיניה חַמו מנשמת-אפו.

אז שִׁנתה החכמה את תכסיסי מלחמתה ותחל לדבר על-דבר מרגלים ובַלָשׁים.  עול-ימים זה איש עשיר הוא, ובכן טוב לחשֹׁב על-דבר נשׂואים.  אבל אל אזנה של סִבּילה נֻפצו גלי ערמת-עולם זו.  החצים המרעלים עברו ממנה והלאה.  היא ראתה את השׂפתים הדקות רק נעות ותצחק.

פתאם הרגישה את הצֹרך לדַבּר.  הדומיה הדברנית התחילה מפחידה אותה.

– אמי, אמי! – קראה – על-מה הוא אוהב אותי ככה?  אני יודעת, מדוע אהבתיו.  אני אוהבת אותו, מפני שהוא סמל האהבה:  הוא מתהלך בצלם דמותה.  אבל מה הוא רואה בי?  אני אינני ראויה לו.  ובכל-זאת – אינני יודעת בעצמי, מדוע כן-הוא – אף כי יודעת אני, כי הוא רם ונעלה ממני הרבה, אינני מרגישה את עצמי מֻשפלת.  אני מרגישה בי גאות, גאוה עצומה.  אמי, האהבת את אבי כמו שאני אוהבת את הפרינץ היפה?

פני האשה המזקינה חָורו מתחת לשכבת הפוך העבה, שנערמה על לחייה, ושׂפתיה החרבות נעוו מכאב.  סִבּילה חרדה אליה, חבקה את צוארה בזרועותיה ותשק לה.

– סלחי-נא לי, אמי.  אני יודעת, כי צר לך לדבּר על-אוֹדות אבינו, ורק יען כי אהבת אותו מאד.  אל-נא תתעצבי.  אני מאֻשרת היום, כאשר היית אַתּ לפני עשׂרים שנה.  אה, תניני להיות מאֻשרת עד-עולם!

– בתי, עודך צעירה מאד משגות באהבת-איש.  וחוץ-מזה, מה אַתּ יודעת על-דבר הצעיר הזה?  כל הענין הזה איננו עתה דבר בעתו;  ובאמת, בשעה זו, כשג'ימס הולך לנסֹע לאוסטרליה ואני טרודה בדאגות מרֻבּות כל-כך, הייתי רשאית לחשֹׁב, שתהיי מיֻשבת בדעתך יותר.  ואולם, כאשר כבר אמרתי, אם עשיר הוא...

– הוי, אמי, אמי, תניני להיות מאֻשרת! –

מרת וֵין הביטה אליה ותחבק אותה בזרועותיה, באותה התנועה התּיאטרונית המזֻיפה, שנעשׂית על-פי-רֹב טבע שני למשׂחקים על הבימה.

באותו רגע נפתחה הדלת ובחור בעל שׂערות ערמוניות בלתי-מסרקות בא החדרה.  מבנה-גֵוו היה מוצק למדי, וידיו ורגליו גדולות מאד וכבדות קצת בתנועותיהן.  בו לא נראתה כמעט מאומה מן העדינות שבאחותו, וגם אי-אפשר היה לחשֹׁב, שהוא קרוב לה כל-כך.

מרת וֵין שׂמה עיניה עליו והצחוק שעל פניה התרחב והתגבר.  במחשבתה העלתה את בנה למדרגת קהל-צופים.  ברוּר היה לה, ש"התמונה החיה" עלתה יפה.

– הלא יכֹלת לצפֹֹן נשיקות אחדות גם לי, סִבּילה – אמר העלם בתלונה של טוב-לב.

– אה, אבל הלא אתה אינך אוהב כלל להיות נשוק, ג'ימס – קראה הנערה – אתה הנך דֹב זקן נורא – ותרץ אליו לאֹרך כל החדר ותחבקהו.

ג'ימס וֵין הביט בפני אחותו בחִבּה עדינה:

– חפץ אני לטַיּל אתך מעט, סבּילה.  מסֻפּקני, אם אשוב עוד לראות את לונדון האיֻמה הזאת.  וגם אינני מרגיש שום צֹרך בזה.

– בני, אל תדבר כדברים הנוראים האלה – נהמה מרת וֵין ותֵשב באנחה להטליא בגד תּיאטרוני עז בצבעיו.  היא התמרמרה קצת על אשר לא התחבר אל "התמונה", שיצרה ברגע בואו.  זה היה מוסיף לוית-חן ושלל צבעים לאותו המעמד התּיאטרוני!

– ומדוע לא, אמי?  פי ולבי שוים.

– ובזה אתה גורם לי צער, בני.  אני בוטחת בך.  כי תשוב מאוסטרליה כאיש אמיד.  כמדֻמני, שבקולוניות אין חברה הגונה, על-כל-פנים זו, שאני קוראת לה "חברה".  על-כן, כאשר תעשה לך הון, עליך לשוב לונדונה ולתפֹס מקום בחברה.

– חברה! – נהם העלם – אני אוטם אזני משמֹע דבר על-אוֹדותיה.  רוצה אני לאסֹף קצת ממון, כדי לשחרר אותך ואת סִבּילה מן הבימה.  שׂונא אני את העסק התּיאטרוני!

– אה, ג'ימס! – קראה סִבּילה בצחוק – זה אינו מן הנמוס!  ואולם הבאמת רוצה אתה לטַיֵּל עמדי?  על-זה הייתי שׂמחה מאד.  ואני אמרתי, כי יש בדעתך ללכת לאמר שלום-פטורים לרֵעיך – למשל, לתָם הַרְדִי, אשר נתן לך את המקטֹרת המנֻולת הזאת, או לנֵיד לֶנגטוֹן, אשר לעג לך על שקטרת בה.  זה יפה מאד, שאתה מקדיש לי את היום האחרון שלך.  אנה נלך?  נלכה-נא אל הפַּרק.

– בגדי מעוכים ובלואים יותר מדי – ענה בפנים מעֻננים – אל הפַרק הולכים רק אנשים הדורים בלבושם.

– שטות, ג'ימס! – לחשה בהחליקה את שרוֻל מעילו.

הוא פקפק רגע קטן.

– טוב – ענה לאחרונה – רק אל תאריכי בתלבָּשתך.

היא חשה מן החדר ברגלים מפזזות.  נשמע קול זמרתה בעלותה על המדרגות – עוד מעט ורגליה הקטנות התרוצצו והתדפקו על הספון אשר ממעל לראשם.

ג'ימס התהלך בחדר הֵנה והֵנה, פעמים ושלש, אחר פנה אל הזקנה היושבת דומם בכֻרסה.

– אמי, המוכנים כל חפצי? –

– הכל מוכן – ענתה ולא הרימה ראשה מן הבגד אשר תקנה.

זה ירחים אחדים, שהיא מרגישה איזה מועקה, בהיותה יחידה עם בנה הקשה והנמרץ.  היא השטחית, קלת-הדעת, נבוכה, כשהיה נותן עיניו בה.  אף פחדה, פן התעורר כבר בקרבו איזה חשד עליה.  שתיקתו – כי דַבּר לא דִבּר אִתה כלל – היתה קשה לה מאד.  על-כן התחילה מתאוננת ורוגנת.  הנשים מגִנות על עצמן על-ידי השׂתערות, ממש כשם שהן משׂתערות על-ידי התמַסרות משֻׁנה לפתע-פתאם.

אני מקוה, כי תמצא חפץ בחיי-נדודיך בארחות ימים, ג'ימס – פתחה ואמרה – וזכֹר, כי אתה בעצמך בחרת בחיים האלה.  יכֹלת למצֹא משמרת-פקֻדה גם בלשכתו של פרקליט.  הפרקליטים הם מעמד מכֻבד מאד, ובערי-המדינה מזמינים אותם לסעֻדת-הצהרים בבתים היותר הגונים.

– אני שׂונא את הלשכות ואני שׂונא את פקידיהן – ענה ג'ימס – אבל צדקת מאד: באמת בחרתי לי בעצמי את דרך-החיים.  כל-מה שיש לי עוד לאמר לך הוא: שׂימי עינך על סִבּילה.  שמרי אותה מכל רע.  אמי, השגיחי עליה היטב!

– ג'ימס, דבריך משֻׁנים מאד.  הלא מובן מאליו, שאני משגיחה על סִבּילה.

– שמעתי, כי אדון אחד בא בכל ערב אל התּיאַטרון ומשׂוחח אִתּה מאחורי הקלעים.  הכן הדבר? ומה תאמרי לזאת?

– מדבר אתה בענינים, שאינך מבין בהם דבר.  באָמנות שלנו רגילים אנחנו באותות שונים ומרֻבּים של שׂימת-לב והכרת-טובה.  אני בעצמי הייתי מקבלת לפרקים המון צרורות-פרחים.  זה היה באותם הימים, שהעולם ידע עוד להוקיר ולהכיר את האָמנות התּיאטרונית.  ואשר לסִבּילה, אינני יודעת עדַין, עד כמה נטיתה חזקה או רפויה.  אבל אין כל ספק שאותו הצעיר הוא גֶ'נטלמן גמור.  הוא מתנהג אתי בנמוּסיות מדֻקדקת ומלבד כל-זה הוא נראה כאיש-עשיר, והפרחים, שהוא שולח, הם מן המהֻדרים.

– ובכל-זה אינך יודעת גם את שמוֹ – העיר העלם בקול נמרץ.

– לא – ענתה האם ופניה הביעו שלוה ורֹך – הוא לא גלה לנו עדַין את שמו האמתי.  אני רואה בזה קו רומנטי מיחד.  כנראה, הוא מבני מרום-עם-הארץ.

ג'ימס וֵין נשך שׂפתו בשִניו.

– שמרי את סִבּילה, אמי! – קרא – השגיחי עליה!

– בני, דבריך מצערים אותי מאד.  סִבּילה עומדת תמיד תחת השגחתי הפרטית.  מובן מאליו, כי כשאותו גֶ'נטלמן הוא איש עשיר, אין לי שום סבה למנֹע אותה מבוא אתו בברית הארושׂין.  מֻבטחני בו, שהוא מן הארִיסטוֹקרטים.  כל חזותו מוכיחה על-זאת.  זה יהיה שדוך מצֻיָן לסִבּילה.  הם יהיו זוג נחמד.  יפי-מראהו מושך עליו עיני-כל.

העלם נהם איזה דבר לעצמו ויתופף על זכוכית החלון באצבעותיו הגסות.  ואך הסב ראשו לענות דבר והנה נפתחה הדלת וסִבּילה באה במרוצה החדרה.

– מדוע אתם שניכם סֶריוֹזיים ככה! – קראה – מה קרה? –

– לא כלום – ענה העלם – הלא רשאי אדם להיות לפעמים סריוֹזי.  שלום לך, אמי.  רצוני לסעֹד היום בשעה החמִשית.  כל חפצי צרורים וחבושים, מלבד כתנותי, ולכן אין לך עוד לטרֹח.

– שלום לך, בני – ענתה בהרכינה ראשה בחשיבות מעֻשׂה.

היא היתה נרגזה מאד, כי נפגעה מן הטוֹן, אשר בחר לו בדַברו אתה, וגם ראתה בעינו מבט, שהחריד אותה.

– שקיני, אמי – אמרה הנערה ושׂפתיה הרעננות נגעו בלחי הכמושה ותחִמינה את קרת-הכפור שלה.

– תינוקת, תינוקת שלי! – קראה מרת וֵין ותשׂא עיניה אל התקרה, כמבקשת לה צופים על גַלֵיריה סמויה מן העין.

– נלכה, סִבּילה – אמר אחיה בקֹצר-רוח.  הוא שׁנא את המלאכותיות והזיוף שבמנהגי אמו.

הם יצאו אל אור-השמש, המרתת מרוח היום, וילכו לאֹרך הרחוב השומם.  העוברים-ושבים ראו ותמהו, כי העלם הזועף והכבד הזה, במלבוש גס שאינו הולם אותו כלל, מתהלך עם נערה יפהפיה ורבת-חן והדור כזו.  הוא דמה לגנן פשוט המטַיל עם שושנה.

פני ג'ימס התקדרו מזמן לזמן, כשהרגיש במבט סוקר-חוקר של אחד העוברים.  הוא חש תמיד רגש של אי-רצון כשהסתכלו בו, זה רגש המצוי ב"גאונים" באחרית ימיהם ובבינונים – כל ימי חייהם.  ואולם סִבּילה לא הרגישה כלל ברֹשם, שהיא עושׂה על הנפגשים אתה.  אהבתה היתה מרתתת כצחוק על שׂפתיה.  היא היתה מהרהרת בפרינץ היפה שלה;  וכדי שתוכל להרהר בו יותר, לא דברה על-אוֹדותיו, אלא פטפטה על-דבר האניה, אשר יפליג ג'ימס בה ביָם, על-דבר הזהב, אשר בודאי ימצא חמרים-חמרים ועל היורשת העשירה היפהפיה, אשר יציל מכף השודדים הרשעים אדֻמי הכתנות.  הן הוא לא יהיה כל הימים מַלח או אפילו ממֻנה על מלחים וכיוצא מן הפקידות, שהוא מתעתד להן עתה.  לא, לא!  חיי הסַפָּן איֻמים מאד.  הגע בעצמך: הנך סגור ומגֻפף באניה מנֻולת, שהגלים הגבנונים האימתנים מתפרצים לחדֹר אליה, ורוח-סועה קודר כופף מטה מטה את תרניה וקורע את מפרשׂיה לסחבות ארֻכּות מיַללות!  לא, על ג'ימס לעזֹב את האניה תֵכף בבואו למֵילבּוּרן, לברך ברכת-פרידה מנֻמסת את רב-החובל ולשׂים פעמיו כרגע לשׂדות-הזהב.  ובטרם יעברו שבעת ימים יתָקל בגוש-זהב טהור, גוש גדול, אשר כמוהו לא מצא עוד שום מחפשׂ, ולקח ושׂם אותו בעגלה והוביל אותו אל החוף בלוית שמירה מעֻלה של ששה שוטרים רוכבים על סוסים.  שלש פעמים יתנפלו עליהם שודדים, אך אחרי שפיכת דמים מרֻבּים ינוסו בחרפה.  או לא-כן.  הוא לא ילך כלל אל שׂדות-הזהב.  הלא אלה הם מקומות נוראים, אשר שם האנשים שותים לשכרה והורגים איש את רעהו בבתי-מרזח ומחרפים ומגדפים זה את זה בלשון גסה.  ג'ימס יהיה מגַדל-צאן הגון, ופעם אחת בערב, כאשר ישוב על סוסו לביתו, יראה את היורשת היפהפיה נהוגת-שבי ביד שודד, הרוכב על סוס שחור, אז ידלֹק אחריהם וימלט אותה.  כמובן תדבק נפשה בו וגם נפשו תחשק בה, וחגגו את חתֻנתם ושבו לארצם ויֵשבו בלוֹנדוֹן בבית רם ונשׂא.

כן, לג'ים נצפנו עתידות נפלאות.  ובלבד שיהיה טוב ונבון, ולא יאבד לבו ולא יבזבז את ממנו להבל וריק.  היא היתה גדולה ממנו רק שנה אחת, אבל ידעה את החיים הרבה יותר ממנו.  גם צריך הוא להבטיחה לכתֹב אליה עם כל אנית-פוסטה ולהתפלל בכל ערב לפני שנתו.  כי אל רחום אלהים והוא ישמרה וינצרה.  גם היא תתפלל בעדו, ובעוד שנים מועטות ישוב ברכוש גדול ובאֹשר-רב.

העלם שמע לפטפוטה ולבו בל עמו.  רע ומר לו על עזבו את ארצו ומשפחתו.

אך לא רק על זה בלבד דוה לבו.  בכל מעוט ידיעתו בחיים וחֹסר נסיונותיו הבין והרגיש יפה בסכנה המרחפת על סִבּילה.  זה הדֶנדי הצעיר המחזר אחריה.  ספק גדול הוא, אם מחשבותיו טובות הן.  הוא היה גֶ'נטלמן, ובגלל זה שׂנא אותו ג'ים, שׂנא אותו על-פי חוש טבעי משֻׁנה המֻתנה במולדתו, ודוקא מפני שלא יכול לתת לעצמו דין וחשבון על שׂנאה זו, לפיכך תקפה אותו ביתר-עֹז.

גם את שטחיותה של אמו וקטנות-המוח שלה ידע והכיר היטב, ובמדותיה המגֻנות האלה ראה סכנה גדולה לסִבּילה ולאשרה.  הבנים, כשהם קטנים, הם אוהבים את הוריהם, הגדילו – הם מתחילים שופטים אותם;  לפעמים הם סולחים להם.

אמו!  הנה החליט בלבו לפנות אליה בשאלה, בשאלה המנקרת במוחו זה כמה ירחים של שתיקה.  דבור אחד, ששמע במקרה, מן הצד, בתּיאַטרון, הִתּול אחד, שנאמר בלחישה ושהגיע לאזנו באחד הערבים, כשעמד והמתין ליד מְבוא הבימה – עורר בקרבו המון הרהורים איֻמים.  כשנזכר בדבר, הרגיש כאב, כאלו הכּו בשבט על לחיו.  גבות-עיניו התקמטו ליָתד, וברטט של מכאוב נשך את שׂפתו התחתונה.

– הלא אינך שומע דבר מכל אשר אני מדברת אליך, ג'ים! – קראה סִבּילה – ואני עורכת לפניך את עתידותיך בתכניות היותר מפליאות ומשׂמחות.  אמָר-נא מלה!

– מה את רוצה, שאֹמר לך? –

– אה, שתהיה נער טוב ולא תשכח אותנו – ענתה ותבט אליו בצחוק.

הוא הניע את כתפיו: – כמדֻמני, שאַתּ תמהרי לשכֹּח אותי משאֶשכּח אני אותך, סִבּילה.

היא האדימה: – מה פֵרוש דבריך? – שאלה.

– יש לך ידיד חדש, כפי ששמעתי.  מי הוא? מדוע לא הגדת לי דבר על-אוֹדותיו?  הוא איננו חושב עליך טובות.

– הס, ג'ים! נתנה עליו בקולה – אל תדבר עליו רעות.  אני אוהבת אותו.

– הלא אינך יודעת גם את שמו – ענה העלם – מי הוא? יש לי הצדקה לדעת זאת!

– קוראים לו "הפרינץ היפה".  שֵׁם זה אינו מוצא חן בעיניך?  הוי, נער כסיל!  עליך לזכֹּר עד-עולם את השם הזה.  ולוּ ראית אותו, כי עתה חשבתוֹ למחמד האדם אשר על-פני הארץ.  יבוא יום ואתה תכירהו ותדעהו:  כאשר תשוב מאוסטרליה.  הוא ייטב בעיניך מאד.  הוא מוצא חן בעיני כל, ואני – אוהבת אותו.  אה, לוּ יכֹלת לבוא היום בערב את התּיאטרון.  הוא יבוא, ואני אהיה יוּליה.  אה, מה איטיב לשׂחק היום!  הלא תוכל לצַיר לעצמך?  לאהֹב ולשׂחק בתור יוּליה!  לדעת, כי הוא יושב כאן!  לשׂחק, כדי להשׂביעו עֹנג!  דואגת אני, פן אבעת את הקהל, אבעת או אכבֹּש אותו.  לאהֹב – זאת אומרת לעלות על עצמו.  מר איזיקס הנתעב והעלוב יצעק אל ארחי-ופרחי שלו מאחרי המזנון.  גאוניות, גאוניות!  הוא כבר בִּשׂר אותי ל"עולם" בתור דֻגמה, ובערב הזה יפרסמני כמין גִלוי מן השמים.  אני חשה זאת מראש.  ועל-כל-זה אני חיֶבת להודות רק לו, לפרינץ היפה, לאהובי הנערץ, לאלהי היֹפי והחן שלי.  ואולם אני עניה בהִדַמותי אליו...  עניה?  ומה-בכך?  כשהעניות זוחלת אל פתח החדר, מתעופפת לה האהבה בעד החלון.  המשלים שלנו טעונים תקון ושנוי-נוסחאות.  הם נתחברו בחֹרף, ועתה הלא אנו עומדים בקיץ; ולי אני בא האביב, ממש מחולת פרחים בשמי-תכלת.

– הוא גֶ'נטלמן – אמר העלם בזעם.

– הוא פרינץ! – קראה בקול כמוסיקה – ומה לך עוד?

– הוא מתכּוֵּן לשעבּד אותך.

– הרעיון להיות חפשית מפּיל עלי אימה.

– אני רוצה להזהירך ממנו.

– לראותו – זאת אומרת: להעריצו ולעבדו.  לדעת אותו, זאת אומרת: לבטֹח בו.

– סִבּילה, הוא הוציאך מדעתך.

היא נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה תחת זרועו:

– ג'ים הזקן החביב שלי!  מדבר אתה כאלו היית בן-מאה.  יבוא יום ואתה בעצמך תהיה שוגה באהבה – אז תדע מה-זאת.  אל-נא תקדיר את פניך ככה!  להפך, עליך להיות שׂמח, בראותך, כי למרות הפרדך מעלי הנני מאֻשרת יותר משהייתי עד-כה.  החיים הראו אותנו קשה, גורל שנינו היה רע ומר מאד.  אך מעתה ישתנה הכל לטוב.  אתה הולך לעולם חדש, ואני כבר מצאתיו.  הנה שני כסאות:  נשבה ונביט על הקהל המקֻשט והמהֻדר, העובר על פנינו.

הם ישבו בתוך עדת הולכי-בטל וסקרנים.  שורות הצבעונים אשר מעבר לדרך להטו כטבעות-אש רותתות.  אבק לבן, שדמיונו כאד רועד, העולה משרשי האִירוס, היה תלוי באויר המחניק.  השמשיות בהירות-הצבעים נצנצו ופזזו כפרפרות אימתניות.

סִבּילה השתדלה להוציא מלים מפי אחיה על-אוֹדות עצמו, על תקווֹתיו, על תכניותיו לעתיד לבוא.  הוא דבר לאטו ובקֹשי גדול, הם החליפו זה עם זה דבורים מקֻטעים כמשׂחקים בקֻביה, המודיעים זה לזה את חשבונותיהם בשעת המשׂחק.  שׂיחה זו דכאה מאד את סִבּילה.  היא התאמצה ולא עלתה בידה לשתף את אחיה בשׂמחת לבה.  צחוק כֵּהֶה, שעִוה קצת את פיו הנזעם – זה היה ההד היחידי, שהצליחה להוציא ממנו.  אחרי זמן מוּעט שתקה לגמרי.  פתאם נצנצו לנגד עניה שׂערות-זהב ושׂפתים שׂוחקות – דוריאן גרֵי עם שתי גבירות עבר במרכבה על פניהם.

היא נִתּרה ממקומה ותקרא: הנה הוא!

– מי? – שאל ג'ים וֵין.

– הפרינץ היפה – עתנה ותבט אחרי המרכבה.

ג'ים קפץ ממושבו ויתפשֶׁנה בזרועה בידים גסות.

– הראיני אותו!  מי מהם הוא?  הראי באצבע!  אני מחֻיב לראותו! – קרא בקול רם;  אך באותו רגע עברה ביניהם מרכבתו של הדֻכּס מבֶּרוִיק, הרתומה לארבעה סוסים, ואחרי אשר חלפה, נעלמה כבר מרכבתו של דוריאן גרֵי.

– הוא חלף ועבר – לחשה סִבּילה בעֹצב – ואני חפצתי מאד שתראהו.

– גם אני חפצתי זאת.  כי אם יעשׂה לך רעה, חי אלהים, כי הרג אהרגהו.

היא הביטה אליו אחוזת-אימה, והוא שָׁנה את דבריו;  הדברים גזרו את האויר כמכות-חרב.  הקהל אשר מסביב פער פיו ועיניו בסקרנות.  והגבירה, שעמדה בקרבת סִבּילה, התחילה מגחכת.

– נלכה מזה, ג'ים.  נלכה מזה – אמרה סִבּילה בלחישה.

הוא הלך אחריה קודר וזועף מדי עברה בין ההמון.  ואולם בסתר-לבו שׂמח על הדברים שהוציא מפיו.

כאשר הגיעו אל פסל אחִילוֹס פנתה ותָּשב אחור.  בעיניה נוצץ היגון ועל שׂפתיה פזז הצחוק.  היא הניעה אליו בראשה ותאמר:

– הנך כסיל, ג'ים, שוטה גמור, נער רע-לב.  לא פחות ולא יותר.  איך יכֹלת להעלות על שׂפתיך דברים איֻמים כאלה?  אינך יודע בעצמך, מה אתה סח.  פשוט, הקנאה והשׂנאה מדברות מתוך גרונך.  אה, מה מאד חפצתי, שתתקֹף אותך האהבה.  על-ידי האהבה נעשׂות הבריות טובות ונעימות, ואתה דברת דברי-רשע.

– אני בן שש-עשׂרה – ענה הנער – ואני מבין את הדבר על בֻּריו.  אמנו לא תוכל לעזֹר לך.  היא אינה יודעת, איך להשגיח עליך.  עתה צר לי, שאני נוסע לאוסטרליה.  יש לי חפץ גדול לבטל את כל ענין הנסיעה.  וגם הייתי עושׂה כך לולא חתמתי כבר על החֹזה.

– אנא ג'ים, אל-נא תדבר בכֹבד-ראש כזה.  דומה אתה בעיני לאחד הגבּוֹרים באותן המֵילוֹדרַמות הנבערות, שאמנו אהבה כל-כך לשׂחק בהן.  אין נפשי עתה לריב אתך.  אני ראיתי אותו – וראיה זו היא אֹשר אמתי.  אל-נא נריב.  בטוחה אני, כי לעולם לא תעשׂה רעה למי שאני אוהבת, האף אין זאת?

– בודאי, כל-זמן שתאהבי אותו – באה תשובתו הזעומה.

– אני אהבהו עד-עולם! – קראה בקול.

– והוא?

– וכן גם הוא אותי!

– הוא ימצא לו אחרת.

היא נרתעה לאחוריה מפניו.  אחר נתנה בצחוק קולה ותשׂם ידה על זרועו.  הלא הוא עודנו נער!

אצל קֶשת-השַיש עלו לאוֹמניבּוּס, שהוביל אותם עד סמוך לדירתם הדלה ביוּסטַן-רוֹד.

כבר עברה השעה החמִשית ועל סִבּילה היה לשכב ולנוח כשתי שעות, בטרם תעלה על הבימה.  ג'ים עמד על דרישתו, שתעשׂ גם הפעם כמנהגה.  הוא אמר לה, שהוא בוחר להפטר ממנה שלא במעמד אִמם.  האֵם תערך לו בודאי סצֵינה, והוא שׂונא כל מיני סצינות.

אז נפטר ממנה.  בלב הנער נצתה קנאה ושׂנאה עזה, שׂנאת-מות לאיש הזר שעמד ביניהם, לפי דעתו, והפריד ביניהם.  ואולם כאשר לפתו זרועותיה את צוארו ואצבעותיה עברו בין שׂערות-ראשו, אז נעשׂה רך ונוח וישק לה בכל לבבו.  וברדתו מעל המדרגות מלאו עיניו דמעות.

אמו חכתה לו למַטה.  כאשר נכנס הוכיחה אותו על אי-דַיקנותו.  אך הוא לא ענה על תוכחתה ויֵשב לאכֹל את ארוחתו הדלה.  הזבובים זִמזמו מסביב לשלחן ורחשו על-פני המפה הנכתמה.  מתוך שאון-האוֹמניבּוּסים והשתַּקשקות הקרונות העוברים בחוץ עלה לאזנו קולה המוֹנוֹטוֹני של אמו, שהרעיל את הרגעים המוּעטים, שנשארו לו עוד בביתה.

אחרי-זמן מועט העתּיק את קערתו מלפניו הצִדה ויתמֹך את ראשו בשתי ידיו.  הוא הרגיש, כי יש לו הזכות לדעת הכֹל.  צריכים היו להגיד לו קֹדם לכן, אם יש רגלים לחשדו.  אמו ישבה והתבוננה בו בדאגה ופחד, המלים נשרו משׂפתיה כמעט שלא מדעתה.  אצבעותיה הרועדות קמטו מטפחת-סלסלות קרועה.  כאשר צלצל השעות שש פעמים קם וילך את הפתח.  אבל הוא שב ויעמֹד נִכחהּ ויבט אליה.  עיניהם נפגשו.  הוא ראה במבּטהּ בקשת-חנינה עזה.  על-זאת בערה כאש חמתו.

– אמי, עלי לשאלך דבר – פתח ואמר.  עיניה תעו בחרדה בחדר, והיא לא ענתה דבר.

– אמרי לי דברי-אמת.  לי יש הזכות לדעת הכל.  ההיית אשתו של אבי? –

היא נאנחה מעֹמק-הלב.  זאת היתה אנחה של רוָחה.  הרגע הנורא, הרגע אשר יגרה יום ולילה זה כמה שבועות וירחים, הנה הגיע ובא – וסתה, עתה אין עוד כל פחד לנגדה.  ולא עוד, אלא שהיתה לה תרעֹמת על אשר נכזבה תוחלתה בבחינה ידועה.  השאלה הפשוטה והישרה דרשה גם תשובה פשוטה וישרה.  הסִיטוּאציה לא התפתחה כהוגן, שלא בהדרגה יפה.  כאן היתה מלאכת-גלם.  זה הזכיר לה רֶפֶּטִיציה שלא עלתה יפה.

– לא – ענתה ותשתומם על פשטותם הגסה של החיים.

– אם-כן היה אבי נבל! – קרא הנער ויקפֹּץ את אגרופיו.

היא הניע בראשה:

– אני ידעתי, שאיננו פנוי, אבל אנחנו אהבנו זה את זה מאד.  לוּ נשאר בחיים, אזי היה דואג לנו וממלא חסרוננו.  אל תדבר בו סרה, בני.  הוא היה אביך וגֶ'נטלמן.  באמת, הוא היה מקֹרב לרמי-המעלה.

קללה נתקה משׂפתי ג'ים.

– אין אני דואג לי – קרא בקול רם – אבל חרד אני לסִבּילה.  הלא גם הוא גֶ'נטלמן, אותו האיש שאוהב אותה או שאומר כן בפיו?  ומסתמא מקֹרב גם הוא לרמי-המעלה –

רגע אחד הרגישה האשה את עצמה נבזה ומֻשפלת עד מאד.  היא השַׁחה את ראשה ותָּמח את עיניה בידים רועדות.

– לסִבּילה יש אם – אמרה בלחישה – ואני הייתי יתומה.

לב הנער הורך ורחמיו נכמרו עליה.  הוא נגש אליה, גחן ונשק לה.

– צר-לי מאד, כי הוגיתיך בשאלתי על-אוֹדות אבי – אמר – אבל אי-אפשר היה לי שלא לעשׂות זאת.  ועתה עת לי לנסֹע.  היי שלום.  אל תשכחי, כי מעתה יהיה לך רק ולד אחד, הטעון שמירה והשגחה, והיי בטוחה, כי אם אותו האיש יעלב את אחותי, אחפשׂהו ואמצאהו והמת אמיתהו ככלב, בי נשבעתי!

האִיוּם הנפרז והמבֹהל, שבּא בלִוית תנועת-יד נרגשה, והדבּוּרים המֵילוֹדרַמטיים, שנאמרו בלי חשבון ודעת, כל-זה נתן לחיים גִווּן יתר-עז בעיניה.  אטמוֹספֵירה זו היתה נשמת אפּהּ.  עתה שאפה רוח ברוָחה, ובפעם הראשונה אחרי כמה וכמה ירחים התפעלה מבּנהּ באמת ובתמים.  היא חפצה מאד להמשיך את הסצֵינה באותו הנוסח הרגשני, אך הוא הפסיק אותה תֵּכף-ומיד, עליו להוריד את הארגזים מן העלִיה ולהתקין להם חִפּוּיים.  השוער יוצא ובא בעסקנות יתרה.  אחרי-כן החל המשׂא-ומתן עם בעל-העגלה.  הרגע היפה נבלע בדקדוקי קטנות.  וכאשר נסע הבן משם, והיא עמדה ליד החלון ונפנפה את מטפחת-הסלסלים הקרועה, תקף אותה שוב רגש של תוחלת נכזבה.  היא הרגישה, כי שעת-הכֹּשר ל"דרמַטיות" מאין כמוה, נזדמנה לידה והלכה לאבוד.  אך בזאת התנחמה, שהגידה לסִבּילה, עד כמה היא מרגישה את עצמה שוממה וגלמודה, מאחרי שאין לה אלא ולד אחד, הזקוק לשמירתה ולהשגחתה.  את הפרַזה הזאת זכרה היטב.  היא ישרה בעיניה.  אך על-אוֹדות האיוּם לא הגידה דבר.  זה הֻבּע בדברים עזים ונלהבים ודרַמטיים.  היא חשה, כי יבוא יום וכֻלם יחדו יצחקו על-זה.

 

ו

– בודאי כבר שמעת את החדשה, בֶּזִיל? – אמר לורד הֶנרי באותו הערב, כאשר אך נכנס האלוארד אל החדר המיֻחד ב"בּריסטוֹל" ששָׁם היה ערוך השלחן לשלשה.

– לא, הארי – ענה האמן, במסרו את מגבעתו ואדרתו למשרת המשתחוה והולך – מה החדשה הזאת?  אקוה, שאין זו מעניני הפּוֹליטיקה.  זו אינה מושכת את לבי כל-עִקר.  מסֻפּקני, אם יש בכל הבית התחתון ראש-אדם אחד, שראוי לציור;  אף כי רבים זקוקים מאד לקצת לִבּון.

– דוֹריאן גרֵי אֵרשׂ לו אשה – אמר לורד הֶנרי ויתבונן אליו בעינים חוקרות.

האלוארד נִתּר ממקומו ופניו התקדרו.

– דוֹריאן ארשׂ לו אשה! – קרא – זה דבר שאי-אפשר!

– אמת נכון הדבר –

– את מי? –

– איזו אקטרִיסה קטנה וכיוצא בזה –

– קשה לי להאמין כזאת, דוֹריאן נבון יתר מדי –

– דוֹריאן נבון יתר מדי מהמנע מעשׂות מזמן לזמן דברי-אולת, בֶזִיל יקירי –

– אבל חתונה, כמדֻמני, אינה מן הדברים שעושׂים מזמן לזמן, הארי –

– מלבד באמריקה – העיר לורד הֶנרי כלאחר-יד – ואולם הן לא אמרתי, שכבר נשׂא אשה, אלא שהוא עומד לשׂאת, שהוא ארוּשׂ. וזה ענין אחר לגמרי.  למשל, אני זוכר בבֵרור שנשׂאתי אשה, אבל איני זוכר כּל-עִקר שהייתי ארושׂ.  אני נוטה להאמין, שמעולם לא היו לי אֵרוּשׂין.

– אבל זכר-נא את מולדתו של דוֹריאן, את מעמדו בחברה, את עשרו.  הלא זה חֹסר-טעם מאין כמוהו לרדת מדרגות רבות כל-כך לשׂאת אשה –

– אמֹר לו כדבר הזה, אם רצונך שישׂא את הנערה, אז מֻבטחני, שיעשׂה זאת.  כשאדם עושׂה טפשות גמורה, אין זה אלא משום נמוקים נעלים ונדיבים עד-מאד.

– אקוה, כי זו נערה הגונה.  לי יצר מאד לראותו קשור בבריה פחותה, העלולה להשפיל את נפשו ולאבד את רוחו.

– אה, היא יותר מהגונה:  היא יפהפיה – דובבו שׂפתי לורד הֶנרי, בגמאו מיץ-לענה ותפוחי-זהב מן הכוס – דוֹריאן אומר, שהיא יפהפיה, ובענינים כאלה אין הוא טועה אלא לעתים רחוקות מאד. תמונתו שצִיַרת הועילה לפתח בו את הערכת חיצוניותם של הבריות.  זוהי עוד אחת מפעולותיו הנפלאות של ציורך.  אנחנו נראה את הנערה בערב הזה, אם רק לא שכח את דברו.

– באמת ובתמים? –

– באמת ובתמים, בֶזִיל.  האמינה לי, כי מעולם לא דברתי באמת ובתמים כבשעה זו –

– ואתה מסכים לזה, הארי? – שאל הצַיר בהתהלכו בחדר הֵנה והֵנה ובנשכו את שׂפתיו  הן אי-אפשר לך להסכים לזה?  זוהי סמיות-עינים וסמיות-הלב.

– אני אינני מסכים עוד לשום דבר ואינני מגנה עוד שום דבר.  זוהי שטות גדולה לחוות דעה בעניני החיים.  אנחנו לא נשלחנו על-פני האדמה כדי להפליט אל-תוך האויר את הדעות המוסריות הקדומות שלנו.  אינני שׂם לב לעולם לדבריהם של המוני העם, ואינני מתערב לעולם במעשׂיהם של אנשים מלבבים.  מכיון שלבבַתני אישיותו של אדם, הרי כל-דבר וכל-מעשׂה, שהוא מביע בו את אישיותו, מביא אותי לידי התפעלות.  דוֹריאן גרֵי חשק לאהבה נערה יפה, המשׂחקת על הבימה בתור יוּליה, והוא אומר לקחתּה לאשה.  מדוע לא?  גם אם היה נושׂא את מֵיסַלִינה, לא היה לִבּוּבו נפחת על-ידי כך.  הלא ידעת, כי אני אינני נלחם לנשׂואין.  החסרון היותר גדול שבחיי-הנשׂואין הוא זה, שהם אינם מניחים לאדם להיות אֵיגוֹאִיסט.  ואנשים שאינם אֵיגוֹאִסטים הם מטֻשטשי-הצבע;  חסרים הם את המהות המיַחֶדת.  ואולם יש אנשים בעלי-אֹפי, שחיי-הנשׂואין עושׂים את אָפיָם מָרכּב ומרֻבּה-צבעים עוד יותר.  הם שומרים את "אנכיותם"  שלהם, ועוד מוסיפים עליה הרבה "אנכיות" של אחרים, הם מָכרחים לחיות יותר מחיי אדם אחד.  הם נעשׂים על-ידי-כך בעלי אורגניזציה מתֻקנה ומשֻׁכללה יותר – וזוהי, לפי דעתי, תכלית חיי-אדם.  ומלבד זה, הנה לכל נסיון יש ערך ידוע, וגם המתנגד היותר-עז לחיי-הנשׂואין אינו יכֹל להכחיש שהם נסיון.  מֻבטחני, שדוֹריאן גרֵי יקח את הנערה לאשה, יעריצנה בהתלהבות ששה ירחים תמימים, ואחרי-כן תתלקח בו פתאם אהבה לבריה אחרת.  הוא יהיה חֹמר יקר לחקירה.

– הרי אינך מאמין אף במלה אחת מכל מה שאמרת, הארי;  ואתה בעצמך יודע זאת.  אם יחרבו חיי ושל דוריאן גרֵי, הרי תתעצב אתה על זה יותר מכֹל.  ואמנם לבך טוב הרבה יותר מכפי שאתה רוצה להתראות.

לורד הֶנרי צחק ויאמר:

– אנחנו אוהבים ליחס לאחרים מחשבות טובות, משום שאנו מפחדים מפני עצמנו.  יסוד האוֹפטִימיות הוא הפחד.  אנחנו חושבים את עצמנו לנדיבים, מפני שאנו תולים בחברֵנו אותן המדות הטובות, העלולות להביא תועלת לנו בעצמנו.  אנחנו מהללים את השֻׁלחני, כדי שיגדיל הלוָאותיו על אמונתנו, ומספרים בשבח מדותיו של לסטים מזֻין, בתקוה שלא יגע לרעה בכיסנו.  אני פי ולבי שוים.  אני מתעב את האוֹפטימיות מעֹמק הלב.  ואשר לחֻרבּנם של החיים, הנה נחרבים רק אותם החיים, שנפסקה התפתחותם באמצע.  רצונך לקלקל את טבעו של אדם, התחל בתקונו.  ואשר לענין הנשׂואין, בודאי זה יהיה שטות גדולה, אבל יש עוד קשרים אחרים, יותר מעַנינים, המחבּרים את האיש והאשה.  ולהם בודאי אסַיע.  ויש להם חן מיֻחד, כי הם מן המוֹדה.  אך הנה דוריאן בעצמו.  הוא יגיד לך יותר ממה שאוּכל אני.

– הארי יקירי, בֶּזִיל יקירי, עליכם שניכם לברכני במזל-טוב – אמר העלם, בהשליכו מעליו את אדרתו המרֻפּדה משי ובחבקו את ידי כל אחד מהם בזה אחר זה – מימי לא הייתי מאֻשר כל-כך.  זה בא, כמובן, לפתע-פתאם – כדרכו של כל דבר נחמד ונעים באמת.  ובכל-זאת נדמה לי, שהוא הדבר האחד אשר בקשתי ואויתי כל הימים.

פניו אדמו משׂמחה ומהתרגשות, ובאותה שעה היה יפה למראה עד-מאד.

–אקוה שתהיה תמיד מאֻשר מאד, דוריאן – אמר האלוארד – אבל לא אוכל לסלֹח לך, שלא הודעתני את דבר ארושׂיך.  להארי הגדת.

– ואני לא אוכל לסלֹח לך, שאחַרת כל-כך לבוא לסעֻדת-הערב – הפסיקו לורד הֶנרי בצחוק וישׂם ידו על שכם העלם – ועתה הבה נשב אל השלחן ונבדֹק את אמנותו של "שׂר-הטבחים" החדש, ואחר תספר לנו איך נקרו ויאתיו כל אותם הדברים.

– באמת, אין כאן לספר הרבה – קרא דוריאן לאחר שתפסו שלשתם מקום אל השלחן העגֹל הקטן – הדבר היה פשוט כך: לאחר שעזבתיך, הארי, אתמול בערב, לבשתי בגדים אחרים והלכתי לסעֹד קצת באותו בית-המשתה האיטלקי הקטן ברחוב רֻפֶּרט, שהראיתני זה לא כבר, ובשעה השמינית באתי אל התּיאטרון.  סִבִּילה שׂחקה בתור רוֹזאלִינדה.  כמובן היתה עריכת המחזה איֻמה, ואוֹרלַנדוֹ היה נלעג ממש.  אבל סִבִּילה – לוּ ראיתם אותה!  כאשר נראתה במלבוש של נער, הפליאה את כל הלבבות.  היא היתה לבושה מעיל של קטיפה ירֻקה-כהה עם שרוֻלים כעין הקִנמון, מכנסַים צרים ועֵינם גם כן קִנמון עז, עם פתילים משֻׁלבים על הבּרכַּים, על ראשה מצנפת ירֻקה קטנה עם נוצת נץ, המהֻדקה באבן טובה ועל כתפיה אדרת רחבה עם רִפוד אדמדם-כהה.  מעולם לא היתה יפה כל-כך בעיני.  היה שפוך בה כל אותו החן והעדינות של הפסל הטַנַגרי הקטן, העומד בחדר-היוצר שלך, בֶּזִיל.  שׂערותיה התעַבתו סביב לפניה כעלים כהים סביב לשושנה חִוֶרת.  ואשר למשׂחָקה – הלא תראו אותה היום בערב.  היא פשוט ארטיסטה מלֵדה ומבטן.  אני ישבתי בתא המזֹהם וכֻלי אחוז ברשת קסמיה.  שכחתי, שהנני בלוֹנדוֹן ובמאה התשע-עשׂרה.  אני הייתי עם אהובת-נפשי הרחק הרחק מזה, ביער אשר לא שזפַתּוּ עין-אנוש.  אחרי כלות המחזה הלכתי אל מאחרי הקלעים ואשׂיח אִתּהּ.  ובשבתנו יחד, סמוכים זה לזה, נגה פתאם אור חדש בעיניה, אשר לא הרגשתי בו עד-כה.  שׂפתותי התקרבו אל שׂפתותיה.  אנחנו נשקנו איש את רעהו.  לא אוכל לתאר לכם את אשר חשתי באותו רגע.  לי נדמה, כי כל חיי נצטמצמו ברגע נעלה אחד של עֹנג וַרדי-מזהיר.  היא היתה כֻלהּ רועדת, ורתתה כנַרקִיסה לבנה.  אחרי-כן כרעה לפני על ברכיה ותשק את שתי ידי.  מרגיש אני, שלא הייתי צריך לספר לכם כל-זאת, אבל אינני יכֹל להתאפק.  מובן מאליו, כי האֵרוּשׂין שלנו הם בסודי-סודות.  היא לא הגידה את הדבר אף לאִמהּ.  אינני יודע, מה יאמרו אפּיטרוֹפסַי לזאת.  לורד רַדלֵי בודאי יתהולל מקצף.  אך אני לא אשׂים לב לזה.  בטרם תעבֹר שנה ימלאו ימי-בגרותי, ואז אוכל לעשׂות מה שלבי חפץ.  האם לא היטבתי לעשׂות, בֶּזִיל, כי שאבתי את אהבתי ממעין השירה ומצאתי לי אשה במחזות שֶׁקספּיר?  השׂפתים, אשר שֶׁקספיר לִמד אותן לדַבּר, לחשו לי באזני את סודן.  זרועות רוֹזאלִינדה חבקוני ואני נשקתי למו-פיה של יוּליה.

– כן, דוריאן, לפי-דעתי יפה עשׂית – הוציא האלוארד מפיו דברים במתינות.

– הראית אותה היום? – שאל לורד הֶנרי.

דוֹריאן גרֵי הניע בראשו:

– אני עזבתיה ביערי האַרדֵינים ומצֹא אמצאנה בפרדסי וֵירוֹנה.

לורד הֶנרי גמא את יינו בעֹמק העיון:

– באיזה רגע הוצאת מפיך את המלה "חתֻנה", דוריאן? ומה ענתה היא על-זאת? או אולי שכחת דבר זה כליל?

– הארי יקירי, אני לא הבטתי על-זאת כעל דבר-עסק, וגם לא באתי אליה בהצעה על-פי הנוסח הקבוע.  אני אמרתי לה, שאהבתי אותה, והיא ענתה, שאין היא כדאית!  הלא כל העולם כֻּלו כאין נגדה בעיני.

– הנשים מִצטַינות במעשׂיותן – דובב-לו לורד הֶנרי – הן מעשׂיות הרבה יותר ממנו הגברים.  במעמד גדול ממין זה אנחנו שוכחים על-פי-רֹב לדבר על-אוֹדות חתֻנה, אך הן מזכירות לנו תמיד.

האלוארד שׂם ידו על זרועו:

– אל-נא, הארי!  הן דבריך מצערים את דוֹריאן.  הוא איננו ככל הגברים.  הוא לא ימיט לעולם רעה על אחרים.  כי על-כן הוא נפש עדינה מאד.

– דוריאן איננו כועס עלי לעולם – ענה לורד הֶנרי – אני שאלתי את השאלה מתוך הנִמוק היותר רצוי, מתוך הנִמוק היחידי באמת, שבשבילו סולחים לאיש על שאלו שאלות, – פשוט מתוך סקרנות.  אני מחזיק בדעה, כי הנשים הן המציעות לנו את הצעת הנשׂואין, ולא אנחנו להן.  יוצא מן הכלל הזה, כמובן, המעמד הבינוני.  אבל המעמד הזה נחשל תמיד בענינים הנוגעים למוֹדה.

דוריאן גרי נתן בצחוק קולו וינע בראשו:

– אתה אין לך תקנה הארי;  אך אין בכך כלום.  אי-אפשר לכעֹס עליך.  לכשתראה את סִבִּילה וֵין, תרגיש ותודה, כי האיש אשר ימלאהו לבו לעלבהּ ולצערהּ אינו אלא חיה בצורת אדם, חיה ערלת-לב.  אינני יכֹל להבין, איך יאבה איש לנַבּל את אשר הוא אוהב.  אני אוהב את סִבִּילה וֵין.  אני הייתי רוצה להעמידה על כֵּן של זהב ולראות את העולם כֻּלו כורע ומשתחוה לרגלי האשה אשר לי.  מה הם נשׂואין? נדר אשר אין להפר.  משום-כך אתה לועג לחתונה.  אל-נא תלעג!  אני רוצה לנדֹר נדר, שאין לו הפרה עולמית.  בטחונה מכריחני להיות טוב.  כשאני יושב אצלה, אני נכלם מכל התורות אשר הוריתני;  אני נהפך לאיש אחר, עד שלא תכירני עוד, ומגע-ידהּ של סִבִּילה וֵין דַיו להשכיחני אותך ואת כל תורותיך המזֻיפות, המלבבות, הארסיות, הנחמדות...

– והן...? – שאל לורד הֶנרי בקחתו לו מעט מן החזֶרת.

– אה, דעותיך על החיים, דעותיך על האהבה, דעותיך על התענוגות, בקִצור, כל תורותיך הארי.

– התענוג הוא הדבר האחד הראוי לתורה מיֻחדת – ענה הלז בקולו המתון והנעים – אך אני מָכרח להודות, שהתורה הזאת אינה שלי, אלא של הטבע בכבודו ובעצמו.  התענוג זהו אבן-בֹּחן של הטבע,  זהו אות-ההסכמה שלו.  כשאנחנו מאֻשרים, הננו טובים תמיד, אך כשאנחנו טובים, אין אנו תמיד מאֻשרים.

– אבל מהו פֵרושו של "טוב" לפי-דעתך? – קרא בֶּזִיל האלוארד.

– כן – שנה דוריאן ויט ראשו לאחור וישען על-גב הכסא וישקף על לורד הֶנרי בעד השׂיח העבות של אִירוסֵי-הארגמן, שעמד באמצע השלחן  מהו ה"טוב" לפי-דעתך, הארי?

– להיות טוב, זאת אומרת להיות בהסכם ובאחדות עם עצמו – ענה, בנגעו באצבעותיו המהֻקצעות והחִורות ברגל הדקה של הגביע אשר לפניו – המחלֹקת הפנימית מתחילה, כשמכריחים את האדם להיות בהסכם ובאחדות עם אחרים.  חייו של עצמו – הם העִקר.  ואשר לחיי חברינו, הנה מי שרוצה להיות חצוף או חסיד, רשאי להתפאר עליהם בדעותיו המוסריות, אבל הן אינן נוגעות לשום אדם.  ומלבד זה, הנה לאִינדִיבִידוּאַלִיסמוס יש מטרה יתר רמה.  המוסריות בימינו דורשת מן האדם השתַּעבּדות לאַמת-המִדה הממֻצעת של דורו.  ואני חושב, כי השתעבדות כזו היא אי-מוסריות היותר גסה לאיש משׂכיל בעל-תרבות.

– אבל אם האדם חי רק לעצמו, הארי, הריהו משלם בעד זה מחיר גדול מאד – העיר הצַיר.

– כן.  הלא בזמן הזה פושטים את עורנו מעלינו במחיר כל דבר.  כמדֻמה לי, שהטרגֵידיה הממשית של העניים היא זו, שאין הם יכֹלים לספק לעצמם כלום, חוץ מבטול-היש שלהם.  החטאים היפים, ככל הדברים היפים, הם זכותם הפרטית של העשירים.

– אפשר לשלם בדרכים אחרים, לא רק בכסף.

– באיזו דרכים, בֶּזֵיל? –

– למשל:  במוסר-כליות, ביסורים, – בכלל:  בהרגשת השפלות.

לורד הֶנרי הניע בכתפיו:

– נערי הטוב, האמנות של ימי-הבּינַים מפליאה אותנו, אבל ההרגשות של ימי-הבּינַים כבר עבר זמנן.  כמובן, אפשר להשתּמש בהן בספרות היפה.  בכלל:  דבר, שתשמישו בספרות, בידוע שכבר עבר ובטל מן העולם.  האמינו לי, שום אדם בעל-תרבות לא יתחרט לעולם על תענוג שהתענג, ושום אדם חסַר-תרבות אינו יודע בכלל, מה זה תענוג.

– אני יודע, מה זה תענוג – קרא דוריאן גרֵי – זאת אומרת להעריץ את מי שהוא.

– בודאי זה טוב מהיות נערץ – ענה לורד הֶנרי בהשתעשעו בפֵרות – אין לך דבר המשעמם יותר מהיות חֹמר להערצה.  הנשים מתנהגות אתנו כמנהג הבריות עם אלהיהן.  הן מעריצות אותנו, ועם זה הן מציקות לנו בבקשות לעשׂות דבר בשבילן.

– אני הייתי אומר, כי מה שהן מבקשות ממנו, כבר נתנו הן לנו קֹדם-לכן – העיר העלם בכֹבד-ראש – הן מחוללות בקרבנו את האהבה, ולכן יש להן הרשות לבקשהּ מאתנו בחזרה.

– זה נכון מאד, דוריאן – קרא האלוארד.

– שום דבר איננו נכון מאד – אמר לורד הֶנרי.

– אבל זה נכון – הפסיקו דוריאן – הלא תודה, הארי, כי הנשים נותנות לאנשים את זהַב-חייהן.

– אפשר – נאנח הלז – אבל הן דורשות אותו תמיד בחזרה בפרוטות קטנות.  הנשים – כמו שאומר סופר צרפתי חריף – מעוררות אותנו למפעלים כבירים, ותמיד הן מפריעות אותנו מהוציאם אל הפֹּעל.

– הארי, איֹם ונורא אתה!  ואינני יודע, מדוע אני מחבב אותך כל-כך.

– ואתה תחבב אותי תמיד, דוריאן – ענה לורד הֶנרי – רבּוֹתי, רצונכם לשתות קהוה?  משָׁרת, הָבא קהוה, קוֹניַק וסִיגַריטות.  אך לא: בסיגריטות אין לנו צֹרך, יש לי משלי.  בֶּזִיל, אינני יכֹל להרשות לך לקטר סיגרות, קח לך סיגריטה.  סיגריטה – זהו הטִפּוּס המשֻׁכלל של תענוג משֻׁכלל.  היא נפלאה, ואיננה נותנת לנו ספּוק.  כלום אפשר לדרֹש עוד יותר? – כן, דוריאן, אני אהיה חביב עליך תמיד.  אני מגשים לך את כל החטאים, אשר לא מצאת עֹז בנפשך לחטֹא.

– מה זה תדבר שוב דברי-שטות, הארי! – קרא העלם בהציתו את הסיגריטה שלו בדרַקוֹן-הכסף היורק אש, שהעמיד המשָׁרת על השלחן – נלכה אל התּיאטרון.  כאשר תצא סִבּילה על הבימה, יגָלה לך אידיאל חדש בחיים.  היא תגַלה לך מה שלא ידעת ולא ראית עד-עתה.

– אני ידעתי וראיתי הכל – אמר לורד הֶנרי ועיניו הפיקו עיפות – אבל אני נכון תמיד לקראת הרגשות חדשות.  אלא שאני חושש, שאין עוד בשבילי הרגשות חדשות במציאות.  ובכל-זאת אפשר, שהנערה הנפלאה שלך תביאני לידי תנועה והתעוררות.  אני אוהב את התּיאטרון;  הוא קרוב לאמת יותר מן החיים.  הבה, נלכה.  דוריאן, אתה תסע אתי.  צר לי מאד, בֶּזִיל, אבל במרכבתי אין מקום בלתי אם לשנים.  עליך, אפוא לנסֹע אחרינו בעגלה שׂכורה.

הם קמו ממושבותיהם, לבשו את מעיליהם וגמאו את הקהוה בעמידה.  הצַיר עמד דומם, שקוע בהרהורים.  כעין ערפל היה פרושׂ עליו.  הוא לא יכֹל להשלים עם שדוּכו של דוריאן, ובכל-זאת נראה לו, שהדבר היה יכֹל להיות רע הרבה יותר.  רגעים אחדים אחרי-כן ירדו מן המדרגות החוצה.  האלוארד נסע יחידי, כפי שנדברו, ויתבונן במאורות הגדולים של המרכבה הקטנה העוברת לפניו.  תקף אותו רגש משֻׁנה של אבדת נפש.  הוא חש, כי דוריאן גרֵי לא יהיה לו עוד לעולם מה שהיה עד כה.  החיים נדחקו והתיצבו בין שניהם...  עיניו חשכו, והרחובות המוארים, המרֻבּים באוכלוסים, נעשׂו מטֻשטשים לפניו.  כאשר עמדה המרכבה לפני התּיאטרון, נדמה לו, שהוא הזקין שנים רבות.

 

ז

מפני סִבּה בלתי-ידועה היה התּיאטרוֹן בערב הזה מלא מפה-אל-פה, והדִירֶקטוֹר היהודי השָׁמן, שקִבּל אותם בַּבִּיאָה, היה מלא שׂמחה, וצחוק רחב ורוטט האיר פניו מאֹזן עד-אֹזן.  הוא לִוה אותם אל התּא שלהם במין הכנעה חוגגת, בנופפו הנה והנה את ידיו השמנות, המעֻלפות טבעות, ובשׂוחחו בקולו הרם.  לדוריאן גרי היה האיש לזרא בערב הזה יותר מכל הימים.  הוא היה בעיניו כאלו בא לראות את מִירַנדה, ולקראתו יצא קַליבַּן.  לעֻמת-זה מצא היהודי חן בעיני לורד הֶנרי – לפחות אמר בפיו כך.  הוא תקע לו כפו ויבטיח אותו, שהוא מלא שׂמחה וגאון להכיר לדעת איש, שגִלה גֶניוס אמתי ופשט את הרגל בגלל משורר.  האלוארד השתּעשע בינתַים בזה, שהתבונן אל פרצופיהם של היושבים בפַּרטֵיר.  החֹם היה כבד מנשׂא והנִברֶשת הכבירה התלויה בתקרה להטה בגֵיאוֹרגִינה ענקית עם עֲלֵי-אש.  הצעירים אשר ב"גן-עדן העליון" פשטו את מִקטָרניהם ואת אפודותיהם ויתלו אותם על-גבי הסיָג.  הם נדברו איש אל רעהו מעבר-אל-עבר על-פני כל התּיאטרוֹן, והתחלקו את תפוחי-הזהב שלהם עם הריבות המקֻשטות בלי חן וטעם, היושבות על-ידם.  מן הפּרטֵיר נשמעו מצהלות-צחוק של נשים אחדות;  הקולות היו צעקנים מאד ומטֹרפים.  מן המזנון עלה קול חליצת פקקים.

– אכן, זה מקום מסֻגל למציאת בת-אֵלים! – אמר לורד הֶנרי.

– כן – ענה דוריאן גרי – פה מצאתיה, והיא בת-אלהים נעלה על-כל הברואים.  כאשר תשׂחק על הבימה תשכחו עולם ומלואו.  כל אלה האנשים ההמוניים, הגסים, עם פניהם העזים ותנועותיהם המטֹרפות, נהפכים לאחרים, כמעט אך תעלה היא על הבימה.  אז הם יושבים דומם ומקשיבים קשב רב.  הם בוכים ושׂוחקים, כפי שהיא דורשת מהם.  הם נענים לה ככנור.  היא שופכת עליהם רוח ומעַדנת אותם, ואנחנו מרגישים, כי הם עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו.

– עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו!  אקוה כי לא כן! – קרא לורד הֶנרי, אשר בחן בעיניו בעד קרן-רֳאִי את הקהל שעל הגַלֵיריה.

– אל תשׂים לבך אליו, דוריאן – אמר הצַיר – אני מבין את כוָנת דבריך ואני מאמין בנערה הזאת.  מי שאתה אוהב, אי-אפשר שלא יהיה יצור נפלא, ונערה שעושׂה אותו הרֹשם, שתארת לנו, אי-אפשר שלא תהיה זכה ונדיבה.  לשפֹּך רוח על בני-דורו – זוהי עבודה השוה בעמלה.  אִם הנערה הזאת יכֹלה לתת נשמה לאלה, שעד עתה חיו בלעדיה, אם בכֹחה להעיר ולעורר את רגש-היֹפי בקרב אלה, אשר חייהם היו מסֹאבים ומכֹערים, אם יש לאֵל-ידה להפשיטם את "אנכיותם" ולהוציא מעיניהם דמעות על צרות שאינן שלהן, – אז ראויה היא להערצתך ולהערצתו של כל העולם.  היטבת לעשׂות בקחתך אותה לך לאשה.  בתחלה לא היתה דעתי כך, אך עתה אני מסכים לזה.  האלהים יצרו את סִבִּילה וֵין בעדך.  בלעדיה לא היית שלם כל-צרכך.

– תודתי לך, בֶּזִיל! – ענה דוריאן גרֵי ויחבק את ידו – אני ידעתי, כי אתה תבין אותי.  הארי הוא צִינִיקן גדול כל-כך, הוא מפיל עלי אימה... ואולם הנה כבר התאספו חברי האוֹרכֶּסטרוֹן.  מנגינותיהם איֻמות מאד, אבל הם אינם מאריכים, מנגנים רק כחמשה רגעים.  אחרי-כן יורם המסך ואתם תחזו את הנערה, אשר אני נכון להקדיש לה כל חיי ואשר כבר נתתי לה כל הטוב אשר בי.

כרבע שעה אחרי-כן יצאה סִבִּילה וֵין על הבימה לקול רעם של מחיאות-כפים, המחרישות את האזנים.  כן, היא היתה באמת יפת-מראה עד מאד – אחת הבריות היותר נחמדות, שראה מימיו, כן אמר לורד הֶנרי בלבו.  בחִנהּ הצנוע ובעיניה התוהות ותמהות היה הרבה מן האיָלה.  למראה הקהל הגדול, המקדם פניה בהתפעלות, נוססה בלחייה אדמומית קלה, כצִלה של שושנה בראי של כסף.  היא נסוגה אחור צעדים אחדים, ושׂפתיה היו כמרתתות.  בֶּזִיל האלוארד קפץ ועמד על רגליו והתחיל מוחא-כף.  דוריאן גרֵי ישב בלי-נוע כחולם ולא גרע עיניו ממנה.  לורד הֶנרי הסתכל בה בעד קרן-הראי בכוָנה עצומה ושׂפתיו דבבו: "מלבֶבת, מלבבת!".

הסצֵינה היתה במסדרון ביתו של קַפּוּלֶטִּי, ורומֵיאוֹ, לבוש בגדי עולה לרגל, נכנס עם מֶרקוּציוֹ ורֵעיו.  המנגנים נגנו כפי אשר השׂיגה ידם והתחילו המחולות.  בין המון המשׂחקים כִּבדי-התנועה וכעוּרי-המלבוש התנועעה סִבּילה וֵין כיצור נעלה מעולם אחר. בחוּלהּ נָע גֵוהּ הֵנה והֵנה, כאשר ינוד הקנה במים.  כפיפות צוארה דמו לכפיפות חבצלת לבנה.  ידיה נראו כמחֻטבות-שֵׁן.

אבל היא היתה פזורת-נפש.  על פניה לא נראו שום אותות-שׂמחה כשהסתּכּלה ברוֹמֵיאוֹ.  המלים המעטות, שהיה עליה לדַבּר:

נָזִיר חָסִיד, אַל-נָא תַּחֲשֹׁב לִיָדְךָ עָוֹן

עַל תִּתָּהּ שָׁלוֹם לִי בְצֶדֶק וּבַעֲנָוָה,

מַגַּע-יַד קְדוֹשִׁים קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר,

כַּף אֶל כַּף לְנָזִיר זֶה לָהֶם נְשִׁיקָה.

והדיַלוג הקצר שאחריהן, יצאו מפיה באֹפן מעֻשֶׂה מאד.  הקול היה נפלא, אך ה"נגינה" היתה לא נכונה לגמרי.  הגַוָן היה מזֻיף.  מתוך-כך נִטלה נשמתם של החרוזים, וסערת-התאוה היתה מלאכותית.

פני דוריאן גרֵי חָורו לשמע מִדבָּרהּ.  אף אחד מרֵעיו לא מצא עֹז בנפשו לדבר אליו.  היא היתה בעיניהם כמחֻסרת-כשרון לגמרי.  היא שׂמה לאַל את תוחלתם.

אבל הם ידעו, כי אבן-הבֹּחן לכל יוּליה היא הסצינה על המעקה, במערכה השניה.  לכן החליטו להמתין לה.  אם גם זו לא תעלה יפה, אז אין לה כל תקוה.

היא היתה יפה עד להפליא, כשנגלתה לנֹגהּ הירח – זאת אי-אפשר היה לכחד.  אבל מִשׂחקהּ היה תיאטרוֹני עד לבלתּי-נשׂא, והוא הלך ונעשׂה גרוע יותר ויותר – תנועותיה נעשׂו מלאכותיות עד לחֹסר-טעם.  בכל הדברים שהיה עליה לדַבּר הכניסה הפרזה לא יפה, החרוזים המצֻיָנים:

יָדַעְתָּ כִּי צְעִיף הַלַּיְלָה מַסְתִּיר פָּנַי מִמֶּךָ,

לוּלֵא כֵן אָז צִבְּעָה אֶת לֶחְיִי בּשֶׁת בְּתוּלָה

עַל הַדְּבָרִים שֶׁדִּבַּרְתִּי בְאָזְנֶיךָ פֹּה הַנֶּשֶׁף –

את החרוזים האלה דִקְלְמָה בדיוק מְעַנֶּה של תלמידת בית-הספר, אשר למדה את המלאכה מפי מורה הדֶקְלַמַציה מן המדרגה השניה.  וכאשר גחנה על מסעד המעקה והגיעה אל השורות הנפלאות:

אַף כִּי שְׂמֵחָה אֲנִי עָלֶיךָ,

לֹֹא אֶשְׂמַח עַל הַבְּרִית, שֶׁכָּרַתְנוּ פֹה הַלָּיְלָה:

מְבֹהֶלֶת הִיא, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, וּלְפֶתַע-פִתְאֹם בָּאָה

וְדוֹמָה הִיא לְבָרָק אֲשֶר הֵאִיר וַיֵעָלֵם

בְּטֶרֶם יִקְרָא אִישׁ: "הִנֵּה בָרָק!" תֶּעֱרַב שְׁנָתְךָ!

צִיץ אַהֲבָה זֶה הֲלֹא יִגְמַל מִנִּשְׁמַת קַיִץ

וְהָיָה לְפֶרַח חֶמֶד עַד שֵׁנִית עוֹד נִפָּגֵשׁ –

את הדברים האלה פלטה מפיה כאלו אין הם נוגעים אליה כלל.  ולא היה זה מתוך זעזוע-עצבים או משום אימת-הצבור;  אדרבה, היא היתה שלֵוה, בלי שום התרגשות.  אלא, פשוט, זאת היתה אמנות גרועה.  זאת היתה מפלה גמורה.

אפילו הקהל ההמוני, הנבער מדעת, שבגלִריה ובפרטֵיר, לא מצאו עוד חֵפץ במחזה.  הם רגשו ורגזו, התחילו לדבר בקול רם ולשרֹק.  הדירֶקטור היהודי, שעמד בירכתי הפַּרטֵיר, רקע ברגליו כמשתולל ויקלל ויחרף בזעם-אפו.  הנפש האחת בתּיאטרון, שעמדה במנוחה שלמה, היתה הנערה בעצמה.

כאשר תמה המערכה השניה קמה סערה של שריקות, ולורד הֶנרי קם מכסאו וילבש את מעילו:

– היא יפה מאד, דוריאן – אמר – אבל לשַׂחק אין היא יודעת.  נלכה-נא.

– אני אמתין עד תֹּם כל המחזה – ענה העלם בקשיות ובמרירות – מצטער אני מאד, שהבאתי אתכם לידי אִבוד ערב.  אני מבקש סליחה משניכם.

– דוריאן יקירי, כמדֻמני שמרת וֵין חולה היום – הפסיקו האלוארד – אנחנו נבוא לראותה בערב אחר.

– מי יתן והיתה חולה! – ענה דוריאן – אך לי נראה, שהיא, פשוט, חסרת-רגש וקרה.  היא נשתנתה לגמרי.  עוד אתמול בערב היתה ארטיסטה גדולה – ובערב הזה אינה אלא משׂחקת בינונית, פשוטה.

– אל תדבר כדברים האלה על הנפש האהובה לך, דוריאן.  האהבה נפלאה מן האמנות.

– שתיהן הן רק צורות של חקוי – העיר לורד הֶנרי – אבל נלכה-נא.  דוריאן, אל תוסיף לשבת פה.  לראות במשׂחק גרוע זה מזיק לרגש המוסר.  ומלבד זה חושב אני, כי אתה לא תאבה כלל שתשׂחק אשתך על הבימה.  ולכן מה לך ולדָבר, אם היא משׂחקת בתור יוּליה כבֻּבּה של עץ?  היא יפה ונעימה מאד, ואם ידיעתה בחיים אינה מרֻבּה מידיעתה באמנות, הרי תהיה חֹמר-נסיון מענין מאד.  יש רק שני סוגי אנשים המלבבים באמת:  אנשים היודעים הכל, ואנשים שאינם יודעים כלום.  אבל, בשם אלהים, אל-נא תלבש צורה טרַגית זו, נערי הטוב!  הרוצה שישָׁאר תמיד בצעירותו, צריך להמנע מכל התרגשות שאינה הוגנת.  בוא אתנו אל הקלובּ, עם בֶּזִיל ועמי.  שם נקטר סיגריטות ונשתה לכבוד יָפיהּ של סִבּילה וֵין.  יפהפיה היא – ומה לך עוד?

– לֵך לֵך, הארי! – קרא העלם – אני רוצה לשבת בדד.  לך גם אתה, בֶּזִיל.  הוי, וכי אין אתם רואים, כי לבי נשבר בקרבי?

דמעות רותחות נִקוו בעיניו; שׂפתותיו רִתתו;  הוא רץ אל ירכתי התא, סמך ראשו אל הקיר ויַסתּר פניו בכפיו.

– נלכה, בֶּזִיל – אמר לורד הֶנרי בקול רך, שלא היה מצוי בו ושניהם יצאו מן התא.

רגעים אחדים אחרי-כן האירו שוב מאורות הָרַמְפָּה והמסך הורם: התחילה המערכה השלישית.  דוריאן גרֵי שב למקומו.  פניו היו חִורים, וכֻלו הפיק גאוה ושויון-רוח.  המִשׂחק נמשך באריכות מיגַעת, כאלו אין קץ למחזה.  רֹב הקהל עזבו את התּיאטרון, בדָפקם על הרצפה בנעלותיהם הכבדות ובצחקם בקול רם.  כל הצגת המחזה היתה מפלה גמורה.  את המערכה האחרונה שׂחקו לפני ספסלים ריקים.  המסך הורד לקול חיוך ושריקה.

מיד אחרי כלות המחזה רץ דוריאן אל מאחרי הקלעים לחדר-התִלבֹּשת.  הנערה עמדה שם יחידה ופניה הביעו שמחת-נצחון.  עיניה נוצצו בזיו מיֻחד וכמו נֹגהּ מסביב לה.  שׂפתיה הפתוחות למחצה שׂחקו מתוך עֹנג על סוד, הידוע רק לה לבדה.

כאשר נכנס דוריאן הציצה בו ורגש של אֹשר אין-קץ האיר את פניה.

– מה הרעותי לשׂחק בערב הזה, דוריאן! – קראה בלכתּהּ לקראתו.

– רע מאד! – ענה ויַבט אליה בתמהון – נורא! רע עד לזועה.  האם חולה אַתּ?  לא תוכלי לצַיר לעצמך, כמה גרוע היה משׂחקך.  לא תוכלי לצַיֵר לעצמך, כמה סבלתי.

הנערה חִיכה.

– דוריאן – ענתה בהמשיכה את שמו בנעם-קולהּ.  כאלו היה מתוק מדבש לשׂפתותיה-שושנים – דוריאן, עליך היה להבין.  ועתה הלא תבין, הלא?

– מה אבין? – שאל בפנים זועמים.

– מפני מה היה משׂחקי גרוע היום.  מפני מה יהיה משׂחקי גרוע תמיד.  מפני מה לא אוסיף עוד לשׂחק יפה עד עולם.

הוא הניע בכתפיו:

– כמדֻמני, שחולה אתּ.  ואם חולה אתּ, לא היה לך לשׂחק.  הלא עשׂית עצמך לשׂחוק.  לרעי היה המשׂחק לזָרא.  וגם לי.

היא, כנראה, לא שמעה כלל את דבריו.  פניה קרנו משׂמחה.  מין דבקות של אֹשר תקפה אותה.

– דוריאן, דוריאן – קראה – קֹדם שידעתיך היה המשׂחק המציאות היחידה בחיי.  רק בתּיאטרון טעמתי טעם חיים.  שם היה לי הכל אמת לאמתּהּ.  בערב אחד הייתי רוֹזַאלִינדה, ובערב השני – פּוֹרציה.  שמחת בֵּיאטרִיסה היתה שׂמחתי, ויסורי קורדֵיליה – יסורי נפשי.  אני האמנתי בכל.  האנשים הפשוטים, ששׂחקו אתי יחד, נדמו לי כבני-אֵלים.  הקוּלִיסות המצֻיָרות היו לי עולם מלא, עולמי שלי.  אני ידעתי רק צללים, והם היו בעיני כדברים של ממש. – והנה באת אתה – האח, אהובי הנעלה! – ותוצא ממסגר נפשי.  אתה למדתני, מה הם חיי-המציאות.  והיום בערב הרגשתי בפעם הראשונה בחיי את כל הנבוּבוֹת, את כל הזיוף, את כל הטפשות שבאותה התפארת הריקה, הנוצצת למראה-עינים, אשר בה שׂחקתי כל הימים.  היום, בפעם הראשונה, נפקחו עיני לראות, כי רומיאו הוא זקן מכֹער וכחֹל.  ונֹגהּ הירח בגן הוא חקוי מזֻיף, והסצינה היא המונית, והדברים שדברתי הם אי-טבעיים, לא שלי הם, אינם אותם שהייתי רוצה אני לאמר.  אתה הבאת לי דבר נעלה יותר, אשר כל האמנות אינה אלא בבואה שלו.  אתה הוריתני לדעת, מה-זאת אהבה באמת ובתמים.  אהובי!  אהוב-נפשי!  הפרינץ היפה!  נסיך-חיי!  עָיפה נפשי לצללים.  אתה הנך לי יותר מכל מה שתוכל האמנות להיות לי.  מה לי ולבֻבּות של משׂחק-התּיאטרון? כאשר עליתי בערב הזה על הבימה, לא יכֹלתי להבין, איך סר וחלף ממני כל-זה.  אני דמיתי, כי אפליא לעשׂות, והנה מצאתי, שאינני יכֹלה עוד כלום.  ופתאם זרח אור חדש על נפשי ואבין הכל.  וידיעה זו מלאה שׂמחה את כל חדרי לבי.  אני שמעתי אותם שורקים, ואגַחך.  וכי מה יודעים הם על-אוֹדוֹת אהבה כשלנו?  קחֵני מזה, דוריאן – קחני אתך אל מקום, אשר נוכל לחיות שנינו לבדֵנו.  שׂונאת אני את התּיאטרון.  יכֹלתי לחקות תאוה שלא הרגשתיה, אבל אינני יכֹלה לחקות זו, הבוערת בי כאש.  אה דוריאן, דוריאן, היודע אתה כעת, מה פשר כל-זה?  לוּ גם יכֹלתי, הייתי חושבת לחלול הקֹדש לחקות את האהבה על הבימה.  אתה פקחת עיני לראות זאת.

העלם התנפל על הרפידה ויסב את פניו.

– אַתּ הֵמַתְּ את אהבתי – דובבו שׂפתיו.

היא הביטה אליו בתמהון ותצחק.  הוא לא ענה דבר.  אז נגשה אליו ותחלק את שׂערות ראשו באצבעותיה הקטנות, ותכרע על בּרכֶּיה ותדבק את ידיו אל שׂפתותיה.  אך הוא השיב את ידיו אחור ורעד זעזע את כל גופו.

אחרי-כן קפץ ממקומו וישׂם פעמיו אל הדלת.

– כן – קרא – אתּ המַתְּ את אהבתי.  עד עתה היית מעוררת את דמיוני.  עכשיו אין את מעירה אפילו את סקרנותי.  פשוט, אינך עושׂה עוד עלי שום רֹשם.  אני אהבתיך, יען אשר היית נפלאה, מצֻינה, יען אשר היה בך רוח וגאוניות, יען אשר הגשמת את חלומות המשוררים הגדולים והלבַּשׁתּ עור ובשׂר את צללי האמנות.  כל-זה השלכת מלפניך.  ועתה הנך ריקה וחסרת-טעם.  אלי!  מה נואלתי לאהבך!  משֻׁגע הייתי!  עתה אינך לי ולא כלום.  איני רוצה עוד לראות פניך.  אינני רוצה עוד לחשֹׁב על-אוֹדותיך.  לא אשׂא עוד את שמך על שׂפתי, אין את יודעת, מה שהיית לי לפנים.  היית לפנים!... הוי, מה נורא לי רעיון זה!  הלואי שלא שׂמתי עיני עליך מעולם!  אַתּ אבדת את לבוב-חיי.  מה דלה השׂגתך על-אוֹדות האהבה, אם אַתּ אומרת שהיא מקלקלת את אמנותך! בלי אמנותך הרי את אפס ואין.  אני אמרתי לעשׂותך מהֻללת, מזהירה, כבירה.  העולם היה מעריץ אותך, ואתּ היית נקראת בשמי.  ומה אתּ עכשיו?  משׂחקת מן המדרגה השלישית עם פַּרצוף נאה.

פני הנערה הלבינו וגֵוה רעד כֻּלו.  היא פֵּרשׂה בידה וקולה כמו נחבא בגרונה.

– אתה אינך מדבר בכֹבד-ראש, דוריאן  – אמרה בלחישה – אתה משׂחק קוֹמֶדיה.

– קוֹמֶדיה!  זאת אני מניח לך, הלא בזאת אַתּ מצטיֶנת – ענה במרירות.

היא קמה מכרֹע על ברכיה, ובפנים מביעים עינויי-נפש קשים נגשה אליו ותעמֹד לפניו, ותשׂם ידה על זרועו ותּסתּכּל בעיניו.  אך הוא הדף אותה אחור.

– אל תגעי בי! – קרא.

אנקה עמומה התפרצה מלבה.  היא התנפלה ארצה ותשכב לרגליו כפרח נרמס.

– דוריאן, דוריאן, אל תעזבני! – אמרה בלחישה – אני מצטערת כל-כך על שלא שׂחקתי יפה.  כי הגיתי רק בך כל העת.  אבל אני אנסה שוב – אנסה באמת ובתמים.  הן אהבתי אליך באה אלי לפתע-פתאם.  דומה אני, שלא הייתי יודעת אותה מעולם, אלמלא נשקתני – אלמלא נשקנו איש את רעהו.  שובה שקה לי, אהוב-נפשי.  אל-נא תלך ממני.  אחי... אך לא, אין דבר.  הוא לא דבר בכֹבד-ראש.  הוא חמד לו לצון... ואולם אתה, הה, האם לא תוכל לסלֹח לי את עוֹן הערב הזה?  אני אתאמץ בכל-כֹחי, אעמֹל ואיגע לתקֹן את עותתי, אל תקשיח לבך ממני, על שאני אוהבת אותך יותר מכל אשר על-פני האדמה.  וסוף-כל-סוף הלא רק זאת הפעם האחת, אשר לא מצאתי חן בעיניך.  ואמנם צדקת מאד, דוריאן.  צריכה הייתי להראות יותר את הארטיסטה שבי.  הסכלתי עשׂה – ובכל-זה לא יכֹלתי לעשׂות אחרת.  הה, אל תעזבני, אל תעזבני...

היא התיַפחה, וקולה נחנק מסערת-רוחה: כנפצעה שכבה לארץ ותתפתל במכאוביה.  ודוריאן גרֵי הביט בה בעיניו היפות, ושׂפתותיו המחֻטבות הסתּלסלו בשׂחוק של קלסה גאיונה:  בהתרגשותם של אותם, שכבר חדלנו לאהֹב, יש תמיד צד נלעג:  סִבּילה וֵין היתה בעיניו מֵילוֹדרמַטית עד לטפשות: דמעותיה ואנקותיה היו עליו לטֹרח:

– אני הולך מזה – אמר לאחרונה בקול צלול ושָׁלו – אינני רוצה להיות אכזר, אבל אינני יכֹל לראות עוד את פניך.  את הובשתִּני משִׂברי.

היא בכתה דומם ולא ענתה דבר, רק זחלה וקרבה אליו.  ידיה הקטנות גששו באויר, כאלו חפשׂו אותו.  והוא סבב על עקבו ויצא מן החדר.  בעוד רגעי-מספר היה כבר מחוץ לתּיאטרון.

אנה הלך – זאת לא ידע אל-נכון.  הוא רק נזכר, שעבר דרך רחובות, שאינם מוארים די-צרכּם, על-פני פתחי-שערים מכֹערים ואפלים ובתים חשודים.  נשים עם קולות צרודים וצחוק גס קראו אליו.  שִׁכּוֹרים מקללים ומחרפים ומשׂוחחים עם עצמם נעו על פניו ברגלים כושלות כקוֹפים אימתנים.  הוא ראה ילדים דלים נערמים על סִפּי הפתחים ושמע צעקות וגדופים מתוך חצרות אפלות.

עם דמדומי-השחר הראשונים נמצא בקרבת קובֶנט-גַרדֶן, החשך הלך ונמוג, והרקיע, זרוע אור חכלילי-כהה, התקמר למרגלית יפה.  קרונות גדולים מלאים חבצלות, מתנענעות על גבעוליהן שקשקו במתינות על המרצפת החלקה של הרחובות, הריקים מאדם.  האויר היה ספוג ריח פרחים, ויפי-מראיהם היה כמרפא למכאובי העלם.  הוא הלך אחרי הקרונות עד השוק, ועמד והביט באנשים הפורקים את עגלותיהם.  אחד מבעלי-העגלות, לבוש כתֹנת לבנה, הושיט לו מעט דֻבדבניות.  העלם הודה לו, תמה על שסרב לקחת כסף במחירם, ובנפש פזורה התחיל אוכל את הגרגרים.  הם נקטפו בחצות-הלילה וספגו לתוכם את קרת הירח.  שורה ארֻכּה של נערים, נושׂאים סלים מלאים צבעונים מנֻמרים ושושנים צהֻבים ואדֻמים עברו על פניו, בפלסם להם נתיב בין תלי-תלים של ירקות.  בין עמודי האִצטּבּה האפורים, מֻכּי-השמש, התשוטטה כנופיה של ריבות מזֻהמות, פרועות-ראש, שהמתינו לקצה של המכירה בפומבּי.  אחרות התגודדו אצל דלתי בית-הקהוה, הסובבות על ציריהן בלי מעצור.  הסוסים הכבדים, האסורים לקרונות המשׂאות, נתקלו לרגעים ושעטו בפרסותיהם על-פני אבני המרצפת הקשות, בקשקשם בזוגיהם ובכל כליהם.  אחדים מבעלי העגלות ישנו על צבורי שׂקים.  יונים מתנוססות בצבעי הקשת התרוצצו אנה ואנה ונקרו זרעונים.

אחרי זמן מועט ישב במרכבה שׂכורה ויסע לביתו.  ליד השער התעכב קצת ויבט סביבותיו על הככר הדומם עם חלונותיו העצובים, נעולי-התריסים וסתומי-הוילאות.  פני הרקיע היו עתה זכים ובהירים כעין הלֶשם, וגגות הבתים נוצצו ככסף לנֹגה-זרחו.  מאיזו ארֻבּה, מעבר הרחוב, עלתה תימרת-עשן דקה, היא הסתּלסלה כפתיל-תכלת באויר, הדומה לצֶדף בעינו.

בעששית הוֵניציַנית הגדולה המֻזהבה, שבֻּזזה לפני מגוֹנדוֹלה של אחד הדוג'ים ועתה היא תלויה בספון של המסדרון רחב-הידים, המצֻפה צלעות-אלונים, דלקו עוד מאורות-הגז המטפטפים:  הם נראו כטרפי-להבה כחֻלים דקים, משֻׁבּצים במסגרת-אש לבנה.  הוא כִּבּה אותם וישלך את אדרתו ואת מגבעתו על השֻׁלחן, ויעבֹר דרך חדר-הספרים אל חדר-משכבו:  חדר בעל שמֹנה קצווֹת ורחב-ידים בקומה הראשונה, אשר זה מקרוב ערך אותו בשביל עצמו בכל יקר תפארת פזרנית ויקשט את קירותיו בטַפּיטים יקרי-מציאות מימי הרֶנֶסַנס, שנמצאו בפנה נשכחה בעלית בית-סֶלבּי.

כאשר נגע בכף-המנעול נמשכו עיניו, מבלי שׂים-לב, אל תמונתו, שצִיֵר בֶּזֵיל האלוארד.  הוא נרתע לאחוריו, כאִלו נפתע ממראה עיניו – וכאשר נכנס לחדרו היה כנבוך.  הוא הוציא את הפרח מלולאת-בגדו ויעמֹד תּחתּיו כמפקפק.  לבסוף פנה וישב אל התמונה ויחל לבחֹן ולבדֹק אותה.  לָאור המדֻמדם, שחדר בעד וילאות החלון הלבנים-כהים, נראתה לו דמות-דיוקָנו כאלו נשתּנתה קצת.  הבּעת הפנים היתה אחרת.  כאלו הֻרגש רֹשם של אכזריות מסביב לפיו.  זה היה מתמיה מאד.

דוריאן נגש אל החלון ויסלק את הוילאות.  אור בהיר השתּפּך בחדר ויָנֶס את הצללים הפַנטַסטיים אל הפנות האפלות, ששם הסתּתּרו ברעדה.  אבל ההבּעה המוזרה, אשר גִלה בדמות-דיוקָנו, לא סרה מעל פני התמונה, ולא עוד אלא שנראתה בהירה ועזה יותר.  קרני-השמש הרותתות הבליטו את רשמי האכזריות סביב לפיו בדיוק בהיר כל-כך, כאלו הסתכל בראי תכף אחרי עשׂותו מעשׂה-רֵשע נורא.

דוריאן התחלחל.  הוא לקח מעל השֻׁלחן ראי קטן במסגרת של קֻפּידוֹנים מחֻטבים-שׁן, – אחת מתשורותיו המרֻבּות של לורד הֶנרי – ויסתּכּל בו בפחד ובעיון עמֹק.  אך שום קו גס לא שחת את יפי שׂפתותיו-שׂני.  מה פשר הדבר הזה?

הוא שפשף יפה את עיניו ויגש שנית אל התמונה ויעמֹד סמוך לה מאד, פנים אל פנים, ויחל שוב לבדקה.  על-פני הבד לא נכר שום שנוי, ובכל-זאת אין כל ספק, כי הבּעת כל הפנים נהפכה לאחרת.  זה לא היה דמיון-שָׁוא.  זו היתה עֻבדה גלויה עד לזועה.

דוריאן התנפל על כסא וישתּקע בהרהורים.  ופִּתאֹם נצנץ במוחו מה שאמר בחדר-מלאכתו של בֶּזִיל האלוארד, ביום כלותו את ציור תמונתו.  כן, הוא זכר את הדברים בדיוק.  הוא הביע אז חפץ-שגעון, שהוא יתמיד בעלומיו ותמונתו תזקן;  שׁיָפיו שלו לא יועם ודמות-דיוקָנו שעל הבד תשׂא את כל סבל תאווֹתיו וחטאותיו;  שהענויים והעיונים יחרשו את חריציהם בתמונה המצֻירת, ובו בעצמו ישתּמר לעד כל הרֹך והנֹעם של נצני הנעורים, שהתפתּחו זה עתה.  האֻמנם נִתּנה לו שאֵלתו?  הלא זה אי-אפשר.  אין להעלות כזאת על הדעת.  ובכל-זאת הנה התמונה לפניו עם רֹשם של אכזריות בזוִית-הפה.

אכזריות!  כלום היה אכזרי?  הנערה עצמה היתה אשֵׁמה, ולא הוא.  הוא שעשע את נפשו בתקוה, כי היה תהיה לארטִיסטה גדולה, וגם נתן לה את אהבתו, כי חשב אותה לגדולה.  והנה הכזיבה את תוחלתו:  היא נמצאת פחותה, ריקה.  ובכל-זאת תקף אותו רגש של חמלה רבה, בזכרו איך שכבה לרגליו והתיפחה כתינוקת.  הוא זכר, איך הביט עליה בגסות-רוח.  מדוע נברא ככה?  מדוע נִתּנה לו נשמה כזו?  אבל הלא גם הוא סבל.  במשך שלש השעות האיֻמות, שנגרר המחזה, סבל דורות של יסורים, נצח-נצחים של ענויים.  חייו הוא אינם שוים פחות מחייה היא.  אם הוא פצע אותה לאֹרך-ימים,  הלא גם היא החריבה אותו לרגע.  ומלבד זה, הנה על-פי טבען נקל לנשים לשׂאת צרה ויגון יותר מן הגברים.  הן חיות על הרגשותיהן;  הן מהרהרות רק בהרגשותיהן.  הן לוקחות להן אוהבים, רק כדי שיהיה להן למי לערֹך "סצינות".  כך אמר לו לורד הֶנרי, ולורד הֶנרי יודע את הנשים על בֻּריָן.  ולמה זה ימרר את רוחו בגלל סִבּילה וֵין?  היא אינה לו עוד כלום.

אבל התמונה?  מה יחשֹׁב על-זאת?  היא מכילה את סוד חייו ומַגידה את מעשׂיו וקורותיו.  היא לִמדה אותו לאהֹב את יָפיו.  האומרת היא ללמדהו עתה לתעב את נשמתו?  היוסיף להביט אליה עוד?

לא;  זה היה רק דמיון-שוא, שֶׁבּא מתוך התרגשות החושים.  הלילה הנורא, שעבר עליו, השאיר אחריו מחזות-תעתועים.  פִּתאֹם נפלה על מוחו אותה טפת-השני הדקה, המטרפת דעתו של אדם, אך התמונה לא שֻׁנתה.  אוֶלת היא לחשֹׁב אחרת.

ואולם התמונה הוסיפה להשקיף עליו עם פרצופה היפה המָשׁחת והצחוק האכזרי שלה.  שׂערותיה הצהֻבּות הזהירו לאור שמש-הבֹּקר.  עיניה הכחֻלות נפגשו בשֶׁלוֹ.  רגש של רחמים רבים – לא על עצמו, אך על תמונתו המצֻירת – תקף אותו.  הנה שֻׁנתה כבר, ועוד תוסיף להשתנות.  זיו-זהבה יהָפך לשֵׂיבה.  שושניה האדֻמות והלבנות תּבֹּלנה.  על כל חטא שיחטא יִכתֹּם וינַבּל אות-קלון את יפעתה.  אך לא, הוא לא יחטא.  התמונה משֻׁנה או בלי שנוי, תהיה לו הסמל המוחש של מוסר-הלב.  הוא יעמֹד בפני נסיון היֵצר, הוא לא יוסיף עוד לראות את לורד הֶנרי – או, לפחות, לא יאזין עוד לאותן התורות האַרסיות, שעוררו בו בראשונה בגַנו של בֶּזיל האלוארד את הצמאון להרגשות אי-אפשריות.  הוא ישוב אל סִבּילה וֵין, יכפר את פניה, יקחנה לאשה וינסה לאהבה שוב.  כן, הוא מחֻיב לעשׂות כך.  תינוקת עלובה!  הוא התנהג אתּה באֵיגוֹאִיסמוס ובאכזריות.  הקסם אשר נסכה עליו שוב ישוב.  הם יהיו מאֻשרים שניהם יחדו.  חייו אִתּהּ יהיו יפים וטהורים.

הוא קם ממושבו ויעמֵד מחיצת יריעות בפני התמונה, ורטט החזיקהו בהשגיחו אליה.  "מה נורא!" דובבו שׂפתיו וילך אל הדלת ויפתּחנה.  וכאשר צעדו רגליו על הדשא בגן שאף רוח ברוָחה.  אויר-הבֹּקר הקריר גרש את כל עצבותיו.  הוא הרהר עוד רק בסִבּילה.  הד רפה של אהבתו שב אליו.  הוא שנה וחזר ושנה את שמה פעמים רבות.  הצפרים, ששוררו בגן הרטֹב מטל-בֹּקר, כאלו ספרו לפרחים על-אוֹדותיה.

 

ח

כבר עברה שעת-הצהרים כאשר קם משנתו.  משרתו החליק בתוך החדר פעמים אחדות על ראשי בהונות רגליו, לראות אם כבר הקיץ, ויתפלא, מדוע זה מאריך אדונו הצעיר הפעם בשנתו.  לבסוף נשמע קול הפעמון מחדר-משכבו, וִיקטוֹר נכנס בצעדים רכים ובידו כוס-טֵה וצרור-מכתבים על טס קטן של פּוֹרצֵילָן סֶורי ישן, ויסלק את יריעות המשי הירֹק, המרֻפדות תכלת-כהה ופרוּשוֹת על שלשת החלונות הגבוהים.

– למוּסיֶה ערבה שנתו בבֹּקר הזה – אמר המשרת בצחוק-קל.

– איזו שעה עתה, ויקטור? – שאל דוריאן גרי אחוז-תנומה.

– שעה ורבע אחרי הצהרים, מוּסיֶה –

מה מאֻחרת השעה!  דוריאן התנער ויֵשב על המטה, גמא מכוס הטה והפך במכתבים.  אחד מהם היה מאת לורד הֶנרי והובא בבֹּקר על-ידי שליח מיֻחד.  רגע קטן נמלך בדעתו, ואחר הניח אותו הצִדה.  את יתר המכתבים פתח וקרא בשויון-רוח.  הם הכילו את הקבוצה הרגילה של כרטיסים, הזמנות לסעודות-הצהרים, פִּתקי-כניסה לפתיחות של תערוכות, פּרוֹגרַמות של קוֹנצֶרטים לטובת העניים, וכיוצא בהם מן "הכתבים", שבאים בשטף על כל עול-ימים מן החברה העליונה בכל בֹּקר במשך ה"סֵיזוֹן".  היה בין הכתבים גם חשבון על סכום הגון בעד מערכת כלֵי-רחיצה יצוקים כסף בסגנון לוּאִי החמשה-עשׂר, שקנה זה מקרוב.  עוד לא ערב את לבו להגיש את החשבון לאֶפִּיטרוֹפּסיו, כי הם היו אנשים מן הדור הישן, שלא ידעו ולא הבינו, כי בדור הזה הדברים המיֻתּרים לגמרי הם הם הנחוצים לנו ביותר.  גם היה בין הכתבים המון הודעות מנֻמסות מאד מאת מַלוים בּרִבּית שׁברחוב יֶ'רמן-סטריט, המציעים לו הלוָאות בכל-עת ובכל סכום שיחפֹץ וברבית ממֻצעת מאד ואינם דורשים כלום, אלא שורות אחדות של כתב-ידו.

כעשׂרה רגעים אחרי-כן ירד מעל מטתו ויעט שמלת-בֹּקר של צמר קַשמִירי עם רִקמת-משי מעשׂה-חושב, וילך אל חדר-הרחצה הרצוף אֲנָךְ.  המים הקרים השיבו את נפשו אחרי השֵׁנה הארֻכּה.  נראה, כאלו שכח כל-מה שעבר עליו אמש.  פעם ושתים נצנץ במוחו זכר כהה של השתתפות באיזו טרגֵידיה מוזרה, אבל בזכרון הזה היה כל אי-הטבעיות של חלום חזיון-לילה.

אחרי לבשו את בגדיו נכנס לחדר-הספרים לאכֹל פת-שחרית קלה, שערכו לו על שלחן עגֹל קטן סמוך לחלון הפתוח.  היה יום-קיץ נפלא.  האויר החם היה ספוג ריחות בשׂמים.  דבורה התעופפה אל תוך החדר ותזמזם מסביב לצנצנת הכחֻלה אשר לפניו, המלאה שושנים צהֻבּים-עזים.  הוא היה מאֻשר מאד.

פתאם נפגשו עיניו בחַיץ, אשר הקים לפני התמונה, ויתחלחל.

– האם קר למוּסיֶה? – שאל המשרת, שהעמיד באותו הרגע ביצה מעשׂה-מחבת על השֻׁלחן – האסגֹר את החלון?

דוריאן גרֵי הניע בראשו:

– לא, לא קר לי – דובבו שׂפתיו.

האמנם אמת הדבר? הבאמת שֻׁנתה התמונה?  או אולי הטעהו דמיונו לראות תָּו של רשעות, במקום שהיה באמת תו של שׂחוק נעים?  הלא בד משוח בצבעים לא יוכל להשתנות!  אולת היא לחשֹׁב כזאת.  זה יהיה מעשׂה יפה לספר לבֶּזֵיל.  זה יביא אותו לידי צחוק.

ובכל-זאת מה חיו בזכרונו כל פרטי הדבר!  בתחלה לאור המדֻמדם ואחר-כך לאור-הבֹּקר הבהיר ראה את תו-האכזריות על השׂפתים הנַעוות.  הוא ירא כמעט את יציאתו של משרתו.  ברור היה לו, כי כאשר ישאר יחידי, יתחיל בבדיקת התמונה – והוא פחד מפני ההכרה הברורה.  לאחרי שהכניס המשרת את הקהוה והסִיגריטות ופנה לצאת, הרגיש דוריאן חפץ עז לצוותו לעמֹד אתו.  ואך נסגרה הדלת אחריו קרא לו לשוב.  המשרת עמד ויחכה למצותו.  העלם התבונן בו רגע קטן ואחר אמר באנחה:

– היום לא אקבל איש, ויקטור, יהי מי שיהיה! –

הוא קם מעל השלחן, הצית לו סיגריטה, ויתנפל על דרגש מרֻפד בכרים מהֻדרים, שעמד ממול החיץ.  החיץ היה ישן נושן, עשׂוי עור ספרדי מֻזהב, כבוש ומקֻשט בציורים בהירים בסגנון לוּאִי הי"ד.  העלם הביט אליו בעינים בוחנות וחוקרות, ומאד השתוקק לדעת, אם כבר נזדמן לו קֹדם לזה להיות סתרה על סוד חייו של אדם.

היסלק אותו אם לא?  ומדוע לא יעמֹד על מקומו?  ומה תועיל לו ידיעתו?  אם אמת הדבר, הלא נורא הוא.  ואם לא אמת הדבר, למה זה ידאג ויתרגש?  אבל מה יהיה, אם בגזרת המזל או במקרה אכזרי תציץ עין-זר לאחורי הפרגוד ותראה את השנוי האיֹם בתמונה?  מה •