_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החריפות והחידוד שבתנ"ך

ישראל חיים טביוב

לתוכן הענינים

 

חפץ אני לשיח אתכם בענין הידוע לכלכם, ושבכל-זאת מסופקני אם שמתם לבכם אליו כראוי. רצוני להעירכם על ה"הלצות ובדיחות" שבתנ"ך, ובכלל על החריפות העברית, על רוח-ההתול הדק המיוחד לעברים הקדמונים, ושעבר בירושה ליהודים שבכל הדורות עד היום הזה.

כלכם בודאי בקיאים בתנ"ך, אם מעט או הרבה. כלכם התענגתם על הספורים היפים והנעימים שב"ספר הספרים" הזה; רוחכם התלהב ונפשכם התנשאה במליצות הנשגבות של הנביאים, במוסרם הנעלה, בחזיונותיהם הכבירים; לבכם התחמם בתפלות המעוררות והמעודדות ובזמירות המרוממות שבספר התהלים; שכלכם התחדד במשלים המחוכמים ועמקי הבינה וההסתכלות הפסיכולוגית שבספרי "משלי" ו"קהלת". ואולם, השמתם לבכם על אוצרות החריפות, הבדיחה, החדוד, הלצון, הלעג, ההתולים, הצחוק, השנינה, הגנוזים בספרי הקדש?

ראו נא, הנה קראתי לפניכם בשמות רבים לדבר אחד, ועוד לא הריקותי את כל אוצר השמות העברים שנתנו לאותו הדבר. ההלצה הדקה והשאננה, והלעג המר והדוקר, מכונים גם שניהם בלשוננו הלאומית בשמות נרדפים רבים. אות הוא, כי ה"הומאר" וה"אירוניה" (כמו שקוראים לשניהם בלשונות הגוים) היו מצויים מאד באומתנו העתיקה. אות הוא, כי העברים הקדמונים היו אמנים גדולים במקצועות ההלצה והלעג, והיו מטפחים ומפתחים אותם בחבה יתרה ובבינה יתרה, עד כי "נתחו" אותם לחלקיהם הדקים מן הדקים, ויקראו שמות לכל גווניהם ובני-גווניהם.

התנ"ך הוא הספר היותר עתיק שבעולם. לשום אומה ובשום לשון אין ספר אשר יוכל להתחרות בזקנה אפילו עם ספרי הנביאים המאוחרים. אבל, אף שהתנ"ך הוא "קדמון" מאד, בכל-זאת יש בלשונו ובסגנונו (על תכנו אינני מדבר כלל) רוח-חיים, הרבה יותר מבספרים שנכתבו בלשונות-הגוים מאות שנים אחריו. וביחוד נראה זאת במקצוע "החדוד", ההלצה והלעג. לצון חריף כזה שבתנ"ך לא נמצא בשום ספרות עתיקה. אות הוא, כי העברים הקדמונים היו עם חריף ושנון מאין כמוהו; ואף שהם היו באמת "גוי קדוש", לעומת הגוים עובדי-האלילים שבימיהם, בכל-זאת הגדילו לעשות גם בצחוק ובהתולים ובלעג. כי על כן היתה הלשון העברית ללשון חדה מאד.

ואמנם החדוד והלצון הם סגולה מיוחדת לכל בני שם. אבל, כנראה, הצטיינו העברים בסגולה זו שכם אחד על כל העמים שכניהם; כמו שגם לשפה העברית יתר-עז ויתר-חריפות מאשר לשאר הלשונות השמיות הקדמוניות. ואולם סגולותיה הנפלאות של לשוננו הלאומית אינן עתה מעניני. הפעם אני רוצה רק להעיר בזכרונכם ולהאיר לפניכם את ניצוצות הלצון והלעג שבתנ"ך, הידועים לכם היטב, אלא שאפשר לא השגחתם בהם עד הנה.

הבה, נטייל נא בין ה"הלצות והבדיחות" שבספרי הקדש.

ה"לץ" הראשון שהיה בעולם, הוא, בלי ספק, קין. תשובתו המפורסמת "השומר אחי אנכי?" מעידה על "הרוצח הראשון", כי לעג והתולים לא זרו לרוחו.

ואולם בתורה אין דברי לעג ושנינה מצויים כל-כך. ואלה היותר יפים שבהם: 

קריאתם של אחי-יוסף: "הנה בעל החלומות הלזה בא!"

לעג מר וחריף מאד צפון בקריאת בני ישראל אל משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!" הלעג מובן יותר בזכרנו, כי מצרים היתה באמת "ארץ קברים", כמו שמעידות גם הפירמידות (הן קברות המלכים).

גם הקריאה של דתן ואבירם: "העיני האנשים ההם תנקר?" היא לעג מר המתלבש בציור מליצי נפרז

(דראסטי): כאילו רוצה משה לנקר את עיני האנשים, לבל יראו דברים כהויתם.

מליצות מחודדות בתמונה נפרזה אנו מוצאים עוד במקומות אחדים בתורה. למשל, על ישמעאל:  "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".  זוהי מליצה הלצית-נפרזה, המורגשת ביחוד לקטנים.

ציור מליצי עוד יתר מחודד ויתר בולט נמצא בקללת ה"תוכחה": "ורדף אותם קול עלה נדף". מה יפה ומה דק הוא הציור המליצי למרות הפרזתו! אנשים גדולים נסים מפני אושה קלה של עלה שהרוח נדף אותו. החריפות היא ביחוד בלעג המר "ורדף אותם": קול של עלה נדף רודף את האנשים הנפחדים!

ציור מליצי-הלצי דק מאד בולט גם מתוך המאמר: "השחד יעור עיני פקחים". מליצות נפלאות ומחודדות כאלה דַיָּן לעשות את הלשון העברית לגברת הלשונות.

ואולם ה"הלצות והבדיחות" היותר מצוינות אנחנו מוצאים בספרי הנביאים הראשונים והאחרונים, וגם בספר איוב (על "משלי שלמה" אין צורך לדבר, שהרי הם כלם פתגמים מחודדים).

עשירים במבטאים הלציים ובלעג ושנינה הם הספורים שבספר שופטים, שמואל ומלכים.  תכף בשירת דבורה אנו פוגשים מליצות של לעג שנון, המכוון כלפי השבטים שלא השתתפו במלחמה על סיסרא. "לפלגות ראובן גדולים חקרי לב! למה ישבת בין המשפתים? לשמוע שריקות עדרים?" כלומר:  תחת ללכת למלחמה, במקום סכנה, אתה מוצא יתר-חפץ לשבת לבטח בין הצאן והבקר ולשמוע שריקות עדרים. זהו לעג דוקר. גם שבט דן מקבל "מנה יפה" מאת הנביאה המתלוצצת: "ודן למה יגור אניות?"  למה הוא מתכנס ומסתתר באניותיו?  (כי נחלת דן היתה על שפת הים).

בלעג עוקץ, המתמזג יפה עם טבעיות פרימיטיבית, מתארת שירת-דבורה גם את השיחה הדמיונית שבין אם-סיסרא ובין "חכמות שרותיה", על אשר "בושש רכבו לבוא": "הלא ימצאו יחלקו שלל!  רחם רחמתים לראש גבר!  שלל צבעים לסיסרא! . . ."

גם בתשובתה של דבורה לברק, יש לעג גלוי: "הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" (מה נאות כאן שתי מלות-השמוש "אפס כי"!  הן הָעמדו כאן כשני סילונות של צונן...)

יואש, אביו של גדעון, היה גם הוא לץ גדול;  זאת אנו רואים מתשובתו לאנשי עירו, שאמרו להמית את בנו (גדעון) על אשר נתץ את מזבח הבעל. המצב היה מסוכן מאד: אנשים קשים ומרי-נפש מרעימים על יואש: "הוֹצא את בנך וימוֹת!" אבל יואש הלץ-הפקח מרגיע את הקהל הקנא ונוקם, ומֵסב את הסכּנה הנשקפת לבנו רק בדברי לעג דק: "האתם תריבון לבעל?   אם אלהים הוא, ירב לו!" ואנשי העיר הבינו, כנראה, את הלצון החד, ואולי גם נהנו ממנו (שהרי עברים הם המחבבים ומוקירים הלצה יפה), ולכן הרפו מגדעון. והעם העברי, שאינו מקפח שכר שיחה נאה, קרא לגדעון "ירבעל", לאמר: ירב בו הבעל...

גם גדעון בעצמו, אף כי היה איש-מלחמה, הבין גם הוא להמנע משפיכות-דמים, על-ידי שיחה נאה.  כאשר נקהלו עליו אנשי אפרים, אנשי ריב ומדון כל הימים, "ויריבון אתו בחזקה" על אשר לא קרא להם בלכתו למלחמה על מדין, אז השכיל לפייסם במליצה היפה: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר!"

מרגלית יקרה במקצוע הסטירה הוא המשל המפורסם של יותם בן גדעון ("הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך").  זהו המשל הראשון, המשל היותר עתיק בספרות העולמית; וכמו בסגנונו המשוכלל ובציוריו המלאים חיים, כן גם בלעגו השנון והדוקר, אין דומה לו במשלים של עמי-קדם.

הספור על דבר אבימלך, באותה הפרשה (שופטים ט), מצטיין בכלל בסגנון עתיק, וגם בהלצות יפות.  געל, המורד באבימלך, מתפאר בגבורתו ובאמץ-לבו, בשעת משתה ושכרון; אך ממחרת היום, כאשר התפכח ובראותו מרחוק את גדודי אבימלך הולכים על העיר,  נָשתה גבורתו, והוא מגמגם בחרדה אל זבול שר העיר (פקידו של אבימלך): "הנה – עם יורד – מראשי – ההרים".  וזבול הלץ עונה בצחוק:  "את צל ההרים אתה רואה כאנשים!" ולאחרונה, כאשר נוכח געל, כי לא "צל ההרים" הוא רואה אלא אנשים ממש, אז קורא אליו זבול בלעג: "איה אפוא פיך אשר תאמר, מי אבימלך כי נעבדנו? הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והלחם בו!"   כמה חיים, כמה התרגשות, וכמה התולים יש בשיחה הקצרה הזאת שבין געל ובין זבול!

הלא תזכרו את דברי-יפתח הארוכים, אשר שלח ביד מלאכיו אל מלך בני עמון? אותם הדברים כשהם לעצמם, מצוינים בגלל ה"השקפה ההיסטורית" שבהם על כבוש ארץ האמורי בידי ישראל בימי משה.  ואולם למרות הסגנון הרציני שבכל ה"סקירה" הזאת, נמצא בה גם התול דק. יפתח אומר אל מלך בני-עמון בהמשך דבריו: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש אדני אלהינו מפנינו אותו נירש". הוא לועג כאן לאלילי בני-עמון, מבלי שהמלך הנכרי מרגיש בכך.

שמשון הגבור, החביב כל-כך על כל קוראי התנ"ך, הקטנים והגדולים, הוא לא רק כביר כח-ידים, אלא גם כביר כח-שפתים, כי הוא גם לץ מצוין. הוא בעל-חידות ובעל-הלצות גם יחד. החידה המפורסמת שלו, היא הראשונה ב"ספרות החידות":  סגנונה נפלא בקצורו ובדיוקו   אבל באמת אי-אפשר כלל למצא פתרונה, שהרי היא רומזת על מעשה שהיה, ומי שלא ידע את המעשה, איך יוכל להגיד את החידה?

אבל, אם חידתו אינה מוצלחת כל-כך, הנה הלצותיו מוצלחות כל-צרכן. את כעסו על מעשה התרמית שעשו לו "מגידי-החידה", הביע באירוניה יפה: "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". זה לעג עטוי במשל ציורי. הלצה יתר חריפה היא קריאתו: "בלחי החמור חמור חמורתים!" (בלחי החמור הכיתי חמורים רבים). אגב אעיר על המליצה ההלצית-הבולטת שבספורי שמשון: "ויך אותם שוק על ירך".  מליצה זו נמצאת רק פעם אחת בתנ"ך, והיא מחודדת מאד בציורה המשאל. 

פרשה י"ח בספר שופטים היא מן היותר מצוינות  בחלק הספורי שבכל התנ"ך.  שם מסופר על אדות "האכספדיציה הצבאית" ששלח שבט הדני אל העיר ליש, היא דן, ועל גזלת פסל-מיכה. המאורע האחרון הזה מתואר בסגנון חי וטבעי עד מאד; והשיחות בין בני דן ובין "הנער הלוי-הכהן" ומיכה, מלאות התרגשות ובדיחה ולצון גם יחד. בני דן מתנהגים בכל המאורע הזה כ"גזלנים ליצנים". כאדם העושה בתוך שלו הם באים ביתה מיכה, ולוקחים להם "את הפסל ואת האפוד ואת התרפים ואת המסכה". הנער הלוי, בעל היחש המסובך (בפרשה י"ז נאמר עליו "ממשפחת יהודה והוא לוי"), הממלא בבית מיכה תפקידו של "כהן" בשכר עצום: "עשרת כסף לימים (לשנה) וערך בגדים ומחיה",     הנער הזה, שכנראה היה "בחור יפה", מתרגש קצת למראה הגזלה, והוא קורא אל ה"גזלנים": "מה אתם עושים!?" אבל הדנים הליצנים משתיקים אותו: "החרש!  שים ידך על פיך ולך עמנו";  הם מציעים לו עסק יפה: להיות לכהן לשבט הדני, והם מדברים על לבו בשפתי-לעג: "הטוב היותך כהן לאיש אחד, או היותך כהן לשבט ולמשפחה בישראל?".

הדברים האלה מתקבלים על לבו של "הלוי ממשפחת יהודה", הוא מסכים אל העסק והולך עם "הגזלנים". אבל מיכה, שהוא מ"הר אפרים", אפרתי כעסן ככל בני שבטו, אינו מקבל במנוחה אל דבר הגזלה. הוא מזעיק את שכניו, וכלם רודפים אחרי הגזלנים. אך בני דן אינם מתפעלים מ"האויב" הרודף אחריהם; הם הופכים פניהם אל מיכה ושואלים בתמימות הלצית: "מה לך כי נזעקת?"     כאילו אין הם יודעים  כלל את הסִבה!

השאלה המהתלת הזאת הרתיחה את דמו של מיכה הכעסן. מרוב כעסו והתרגשותו יוצאים הדברים מפיו "מבוהלים ודחופים", בסגנון קטוע. הוא צועק בנשימה אחת: "את אלהי אשר עשיתי לקחתם   ואת הכהן   ותלכו   ומה לי עוד? (כלומר: מה נשאר לי עוד?)   ומה זה תאמרו אלי: מה לך?".

מכל מלה ומלה שבפסוק זה, נראה, כי הדברים נאמרים  בחפזון ובכעס ובהתרגשות עצומה, ולכן הם פועלים פעולה מבדחת. אין כל ספק, שגם ה"גזלנים הדנים" לא יכלו להתאפק מצחוק לשֵמע הטענות הבלולות, התכופות והדחופות של מיכה המתרגש.  הם משתיקים אותו באיום הנשמע כלעג: אל תַשמע קולך עמנו, פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש..." כך מאיימים על התינוקות: אל תצעק, פן יבוא הדוב...

וכותב הספור מסיים את המאורע המרעיש-המבדח, במלים מעטות שגם בהם יש מעין לעג: "וירא מיכה כי חזקים הם ממנו ויפן ויָשב אל ביתו". 

כל-כך חיים, כל-כך בדיחות נחמדה, כבפסוקים המספרים את "גזלת פסל מיכה"   קשה למצא במקומות אחרים בתנ"ך,

בספר שמואל אין מקומות הלציים רבים. ראויים להזכר דברי הלעג או הכעס הדראַסטי, שנמסרו בשם הפלשתים. למשל, קריאת-הלעג של הפלשתים, בראותם מרחוק את יונתן ונושא-כליו: "הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם". או קריאת הכעס של גלית אל דוד: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?" וכן גם קריאתו של אכיש מלך גת: "חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי?"  – מצוינים בלעגם המר ובכעסם הדראסטי גם יחד הם דברי שרי-פלשתים אל אכיש, אשר חפץ לקחת אתו את דוד במלחמה על ישראל: "ובמה יתרצה זה אל אדוניו (אל שאול)? הלא בראשי האנשים ההם (כלומר:  הפלשתים)!".

עוקץ מכאיב בולט מדברי נבל אל עבדי דוד: "מי דוד ומי בן-ישי? היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו!"

לעג אָיוֹם ומקפיא את הדם מורגש בדברי יואב אל האיש שמֵאֵן להמית את אבשלום בהיותו תלוי "בין השמים ובין הארץ". יואב מתקצף על "פחדנותו" של האיש, וקורא: "לא כן אוחילה לפניך!" כלומר: אני לא אַמתין הרבה ולא אעשה "צרמניות" רבות. וכאשר אמר, כן עשה...

בספר המלכים (א) נמשכות עינינו ראשונה אל פרשה י"ב, המספרת בסגנון עתיק אבל חי מאד, את דבר קריעת הממלכה לשתים. מן התשובה הגאיונה שיעצו "הילדים" לרחבעם לענות את העם, ראוי להזכיר את הלעג במשל-ציורי: "קטני עבה ממתני אבי". ואמנם ראוי להעיר, כי את הדבור הגס הזה לא שָנה רחבעם בתשובתו אל העם (שם, פסוק י"ד); רגש המוסר, רגש כִּבוּד-אב, מנע אותו מהוציא מפיו על אביו המלך המת דבור מלעיב כזה (שאולי היה בכלל פתגם המוני ידוע). הוא הסתפק רק לאמר לעם:  "אבי הכביד את עולכם אני אוסיף על עולכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים" (בדברים האחרונים האלה יש גם-כן לעג במשל ציורי).

בקריאת המרד של העם, מובא הכעס וההתרגשות בלעג מר: "לאהליך ישראל!  עתה ראה ביתך דוד!"  דברי הכעס הללו יכולים להתבאר בפנים שונים, אך בכל ביאור הם מזעזעים בלעגם הצוֹרב.

בספר המלכים אנו שומעים בפעם הראשונה את סגנון הלעג של הנביאים. הנביאים היו האמנים הכי-גדולים במקצוע ההתולים. בהתעוררם על חנפים ועריצים, בהִסָער לבם על רֶשע ועָול, על עשק-רש ועל גזל-משפט, בהתמרמרם על רֶשע-כסל, על כל שקר ותרמית, על עבודת-אלילים ועל עבודה זרה המתנגדת לרגש המוסר או לשכל הבריא,   אזי לשונם כחרב חדה ולעגם נוקב ויורד עד התהום. מי יעמוד לפני זעם לשונם ולפני שוט לצונם!

הנביא הראשון המשתמש בנשק הלעג ביד רחבה ובאמנות גדולה, הוא אליהו התשבי, זה הנביא שהיה לחביבה של האומה הישראלית. הוא עלה בסערה השמימה, ברכב-אש ובסוסי-אש; אבל גם בחייו עלי-אדמות היה בלול מאש וסערה. הוא מלא אש-קנאה לאלהיו, לאלהי האמת והצדק; ולשֵמע כל דבר עָול ורשעה, הוא משתער כרוח-סערה על המעַוֵל-הרשע, ובלשון לוהטת הוא מגיד למלכים פשעם, בלי חת.

ואיזה מהַתל הוא הנביא הנעים-האיום הזה! הלא תזכרו את דברי-לעגו אל נביאי הבעל, אשר קראו "בשם הבעל מהבֹקר ועד הצהרים לאמר: הבעל עננו! ואין קול ואין עונה" (שימו לבכם אל דברי המסַפר:  "ואין קול ואין עונה"; מרגישים אתם את הלעג הקר שבמלים המעטות הללו? ואמנם כל המעשה מסופר שם בסגנון הלצי חריף) "ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו, ויאמר: קראו בקול גדול! כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו (הוא שקוע ברעיוניו או בשיחה, או שיצא החוצה), וכי דרך לו (אפשר שנסע לדרכו), אולי ישן הוא וְיִקץ!" כמה לעג, כמה אירוניה קודחת בכל מלה ומלה!  ונביאי הבעל הטפשים שמעו לעצת אליהו, "ויקראו בקול גדול... ואין קול ואין עונה ואין קשב!"    כך מסיים כותב הספור "בשַלוה אֶפית", המבליטה עוד יותר את הסיטואציה המגוחכה.

יפה היא בציורה המליצי גם הקריאה הגדולה של אליהו אל העם: "עד מתי את פוסחים על שתי הסעפים!" כלומר: עד מתי אתם מדלגים ומקפצים ותועים הנה והנה בין שתי דעות, או, כמו שיֵאָמר עתה, בין שתי "מפלגות".

אחאב מלך ישראל, שהוא היה כלי-הקבוּל לחִצי-זעמו ולמוסרו המפוצץ של אליהו, מתואר בספר המלכים כאיש טוב-לב בטבעו, אלא שאשתו המרשעת, איזבל הצידונית, משלה בו, והיא עשתה בשמו את כל התועבות ואף כי בביתו, בפני אשתו, היה רפה-רוח מאד, אך במלחמה היה גבור אמיץ, כמו שמעידה עליו מיתתו, מוֹת-גבורים (כאשר נפצע פצע-מות, עמד בכל-זאת במרכבה כל יום-המלחמה, לבל יפול רוחם של אנשי-הצבא). וכפי הנראה היה גם "בעל-לשון"; תשובתו לבן-הדד מלך ארם: "אל יתהלל חוגר כמפַתח!" נפלאה מאד בסגנונה השנון. אך קרוב יותר לשער, כי הפתגם הזה היה משל עתיק בישראל, ואחאב צוה רק להזכירו למלך ארם היהיר-המתפאר. ואמנם גם בדברי-התפארותו של בן-הדד יש ציור התולי: "אם ישפק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי (יש מפרשים "לשעלים"    לכפות רגליהם, ויש מבארים    למלוא חפניהם; אך בכל אופן בולט הלעג והבוז מדבור זה).

ומדי דברי באחאב, ראוי לזכור את לעגה של איזבל אשתו על אשר התעצב כל-כך למיאונו של נבות למכור לו את כרמו:  "אתה!  עתה  תעשה מלוכה על ישראל?" כלומר: פחדן "ויַשְרָן" כמוך חפץ לעשות מלוכה על ישראל? (ואולי במקום "עתה" צריך לאמר גם כן "אתה", ואז יתגבר הרושם יותר על ידי הִשָנות מלת-הגוף). "קום אכל לחם וייטב לבך    אני אתן לך את כרם נבות!" והיא נתנה לו, אבל באיזו נכלי-דמים!...

הפרשה האחרונה של ספר-המלכים הראשון היא מרגלית יקרה בחלק הספורי שבתנ"ך. בקורו של יהושפט מלך יהודה אצל "מחותנו", אחאב מלך ישראל; המועצה "בגרן פתח שער שמרון" על דבר רמת-גלעד;  נביאי השקר המתנבאים לפני שני המלכים כי יצליחו במלחמה; הסכסוך בין צדקיהו בן כנענה ובין מיכיהו בן ימלה; המלחמה ברמות-גלעד ומיתתו הטראַגית של אחאב:   כל זה מתואר בדרמתיות מצוינה, בתמונות חיות מאד, בסגנון מלא עז וקצור מגיע-לב, כמו שאפשר רק בלשוננו העברית הנפלאה.

ואולם אני חפץ כאן להעירכם רק על דברי-החזיון הנעלים של הנביא מיכיהו, המצטיינים גם ברוח שירה רוממה גם בסטירה נפלאה. אין אנחנו יודעים מאומה על אדות הנביא הזה; הוא נזכר רק באותה הפרשה, ולא יותר, אבל דבריו המעטים שהוא מדבר אל אחאב, דַים לעשותו לאחד מגדולי החוזים ולאחד מראשי ממַשלי משלים סטיריים בציורי-דמיון נאדרים. אחאב שונא אותו, "כי לא יתנבא עלי טוב, כי אם רע". ומיכיהו יודע זאת, ולכן כאשר הובא לפני המלכים, הוא עונה על שאלת אחאב, בלצון:  "עלה והצלח, ונתן אדנָי ביד המלך!" מלה במלה כדברי נביאי-השקר. ואולם אחאב הבין, כי אך מהַתל הוא בו ובנביאיו, ולכן הוא דורש ממנו לדבר אליו "רק אמת בשם אדנָי". אז יגיד לו מיכיהו חזות קשה, במליצה ציורית מרעישה: "ראיתי את כל ישראל נפוצים על[1] ההרים, כצאן אשר אין להן[2]  רועה, ויאמר אדני:  לא אדונים לאלה! ישובו איש לביתו בשלום!" אחאב נפעם ומתרגש מאד מהנבואה הקצרה הזאת, המודיעה ברמז של משל קצר ומרעיש, את אחריתו המרה של אחאב במלחמה העתידה לבוא.  אחאב מתרעם עליו אל יהושפט: "הלא אמרתי אליך: לא יתנבא עלי טוב, כי אם רע!"

אז ידבר אליו מיכיהו בחזון שירי-סטירי נעלה, שכמעט אין דוגמתו בעומק רעיונו ובקצורו המפוצץ.  הוא מצַייר תמונה נאדרה: "ראיתי את ה' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו[3],  ויאמר ה': מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד? ויאמר זה בכֹה וזה [אומר] בכֹה. ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר: אני אפתנו! ויאמר ה' אליו: במה? ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו.  ויאמר:  תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן!". 

הלעג הנמרץ שבמשל העמוק הזה, הכעיס מאד את צדקיהו בן כנענה, ראש נביאי השקר. וכדי לבטל את הרושם העז שעלה חזון מיכיהו, הוא מכה אותו על הלחי וקורא אליו בשפת-התולים: "אי-זה הדרך[4] עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך?" זוהי הלצה לא גרועה, כשהיא לעצמה; אך בבואה בלִוית מכת-לחי, היא עושה רושם גס.

אחאב מת מות-גבורים, ובנו, יהורם, מלך אחריו. גם הוא מתואר בספר המלכים לא כרַע-לב, וגם היה נכנע מאד לפני אלישע הנביא שפָּעל בימיו.

בעת הרעב הגדול בשומרון (כאשר צר מלך ארם על העיר), התנהג יהורם כאיש בעל לב רַגָש, הוא אמנם התקצף על האשה שצעקה אליו "הושיעה, אדוני המלך!" ובהתרגשותו קרא:  מאין אושיעך? המן הגרן או מן היקב?" (דבור ציורי זה היה למשל עד היום הזה); אך כאשר סִפרה לו את מִקרֶהָ הנורא, קרע את בגדיו ומתוך התרגשות והתמרמרות קרא: "כה יעלה לי אלהים וכה יוסיף, אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום!" (שימו לבכם אל המליצה "אם יעמוד ראשו עליו"), שהרי אלישע הוא הנביא, איש האלהים, ולמה-זה לא יתפלל שיחדל הרעב? 

ראוי לזכור כאן גם את לעגו של השליש על נבואתו של אלישע, כי "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון". "ויען השליש אשר המלך נשען על ידו, את איש האלהים, ויאמר:  והנה ה' עושה ארובות בשמים,  היהיה הדבר הזה?!"  ואולם הנביא הקפדן ענהו בקללה:  "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל!"

יהואש מלך  ישראל היה לץ חריף מאד.  כאשר שלח אליו אמציהו מלך יהודה לאמר: "לכה, נתראה פנים!" ענהו יהואש במשל יפה, מלא לעג ושנינה "החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר:  תנה את בתך לבני לאשה!  ותעבור חית-השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח". הנמשל מובן מאליו; אך כדי "לבטל" עוד יותר את אמציהו, הוסיף יהואש עוד לעג דוקר: "הכבד ושב בביתך!"...

לעג וקלסה ושנינה מרובים מאד, נמצאו בדברי רבשקה, שר צבא אשור, אל שליחיו של המלך חזקיה.  כנוי-הלעג "משענת הקנה הרצוץ" (על פרעה): אפשר שאיננו המצאתו הפרטית של רבשקה; אפשר שכך היו מכַנים גם העברים את מצרים (ובאמת היה הכנוי הזה על מצרים מפורסם בישראל כמה דורות אחרי כן, כמו שנראה ביחזקאל כ"ט, ו – ז) אך כמה לעג דוקר נשמע בקריאתו: "התערב נא את אדוני, את מלך אשור, ואתנה לך אלפים סוסים, אם תוכל לתת [לך] רוכבים עליהם!" וכאשר בקשו ממנו שליחי חזקיהו לדבר אליהם ארמית (שבעת ההיא עוד לא הבינו אותה המוני העברים) ואל ידבר עמהם יהודית (עברית) באזני העם אשר על החומה,   ענה אותם רבשקה דוקא עברית ובנאצה גסה מאד כראוי לעובד-אלילים.  ההלצות והשנינות של העברים, הן לא רק יותר דקות ומחודדות, אלא גם יותר מנומסות.

האוצר היותר גדול והיותר עשיר של החריפות העברית העתיקה ושל לעג שנון בכלל, נמצא בדברי הנביאים. בחזיונות הנביאים מתגלה לפנינו הלשון העברית בכל עוזה ותפארתה, בכל עמקה ורוממותה, בכל גדלותה וחשיבותה, וגם בכל רַכותה ונעימותה. החוזים הקדושים, המטיפים הנלהבים למוסר רם ולאנושיות אידיאלית, הם גאוני השירה והמליצה העברית, והם גם אמני הלעג והשנינה העברית.

הבה, נטייל נא ארוכות וקצרות בגן-הקסמים של הנבואה העברית, ונקטוף זעיר-שם, זעיר-שם, פרחי מליצה חריפה והתולים מחודדים, כפי הדרוש לעניננו.

הגדול שבנביאים הוא ישעיהו בן-אמוץ; כי על כן קבעו לו מסַדרי התנ"ך מקום בראש ספרי הנבואה,  אף כי הוא איננו הראשון בזמן (שהרי הנביא עמוס קדם לו). גם אנחנו נתחיל את "טיולנו" בחזיונותיו הוא.

תיכף בפרשה הראשונה חושף לנו החוזה הנשגב הזה את כל גאוניותו השירית מרובת-הצדדים. אנחנו רואים את עז-לשונו, את שיא-דמיונו, את ציוריו הנפלאים בקצורם, את מוסרו הלוהט   וגם את לעגו השנון. ככל הנביאים הוא לועג במרירות לאלה האומרים לכפר על כל עונותיהם בקרבנות: "למה לי רוב זבחיכם!   יאמר ה'   שבעתי עולות אילים...!" "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי!" הפסוקים המעטים האלה נותנים לנו כבר מושג מֵעוֹז סגנונו הסַטירי. 

ומה דוקר לעגו המר על הממשלה הפרועה, על אשר "נערים (הם) שריהם, ותעלולים ימשלו בם". אין עוד סדרים, ואין עוד מנהיגים וכל הקופץ בראש הרי הוא מנהיג ורוכב על העם: "שמלה לך  ––  קצין תהיה לנו!"

נפלא הוא משָלו המפורסם: "שירת דודי לכרמו". המשל הזה מרעיש את הקורא בעומק ההרגשה שבו:  "ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי! מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים?" ובעל-הכרם הולך ומתקצף. הוא הולך ומונה את ה"עונשין" אשר ישית על כרמו כפוי-הטובה; ובכעסו הוא קורא במליצה דראסטית: "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר!"  בעל-הכרם (שבמשל הוא אדם ולא אֵל) מצַוה על העבים לבל ימטירו על הכרם הממרה. כמה עוז והתרגשות מביאה התמונה הנפרזה הזאת!

ובנמשל למשל הקצר הזה משתמש הנביא ב"שעשועי מלים", שגם זה מדרכי המליצה המחודדה ב"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה   והנה צעקה!" 

ומה יפה הוא לעגו באותה הפרשה (ה'): הוי גבורים לשתות יין, ואנשי חיל למסוך שכר!"

חריף מאד הוא לעגו על רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל: "אל תירא ולבבך אל יֵרַך משני זנבות האודים העשנים האלה בחרי אף". הציור האירוני הזה הוא ברוח המליצה העברית האמיתית;  כשהאדם קוצף אזי "יצא עשן מֵאַפו", והנביא אומר בקלסה: אל תירא כי יעשן אפם של שני המלכים המתפארים הללו;  העשן אינו אלא זה של קצות אודים!

יפה הוא גם לעגו על הקוסמים, האובות והידעונים, "המצפצפים והמהגים". ועל הדורשים אל המתים הוא קורא בשנינה: "בעד החיים אל המתים?".

פתגמו המחודד "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" היה למשל עד היום הזה. 

ה"הספד" הסטירי על מלך-בבל המת (פרשה י"ד) הוא אחד החזיונות היותר נשגבים שבספר ישעיהו.  הציור, איך "שאול מתחת רגזה לקראת בואו" של מלך-בבל, ואיך נתעוררו כל "הרפאים, כל עתודי ארץ" (המושלים המתים השוכנים בשאול) לקבל את פני מלך בבל ברדתו שאולה,    זה ציור שלא רבים כמוהו גם בחזיונותיו של ישעיהו, העשיר כל-כך בציורים מליציים. כל מלכי גוים, "שוכני עפר", קמו מכסאותם (בארץ תחתית) לקבל את פני המלך הגדול, והם קוראים אליו בתמהון ובלעג גם יחד: גם אתה חֻלית כמונו?...  איך נפלת משמים הילל בן שחר!...  הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות?"...  כל זה בשאול מתחת. ואולם על פני האדמה שוררת שמחה על מות הכובש הגדול:  נחה שקטה כל הארץ, פצחו רנה; גם ברושים שמחו לך (על מותך), ארזי לבנון:     מאז שכבת לא יעלה  הכורת עלינו".  זה ציור מהודר מאד בעוז לצונו.

פרשה כ"ח היא סטירה יפה על "שכורי אפרים". שם הוא מדבר תוכחות גם עם "אנשי לצון" אשר בירושלים, האומרים: "כרתנו ברית את מות, ועם שאול עשינו חוזה;  שוט שוטף כי יעבור, לא יבואנו, כי שַמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו". זהו באמת לצון מחודד, ובו נראה את הסגנון ההלצי של העברים העתיקים (כי הנביא מוסר את הדברים בשם "מושלי העם הזה", כלומר: הממַשלים משלים).

חריף מאד הוא חדודו של גאון המליצה העברית הזה: "פִסחים בזזו בז".  אפילו הפִסחים שבודאי לא יצלחו למלחמה, גם הם בזזו בז!

החלק השני של ספר ישעיהו (מפרשה מ' והלאה) הוא מזמן מאוחר, מאת נביא שלא נודע בשמו.  סגנונו אחר, ונושא-עניניו אחר. החלק השני כולל נבואות של שיבת ציון (הגאולה מגלות-בבל), דברי נחמה לישראל, וגם דברי וכוחים עם עובדי האלילים והתולים יפים על הפסילים, על אלהי כסף וזהב.  אצל שום נביא אין אנו מוצאים לעג נמרץ על האלילים והפסילים, כזה של "ישעיהו השני". הוא מתאר בלצון נחמד, כיצד "יוצרים אֵל". התאור ההלצי מוסר את כל הפרטים שבחרושת הפסילים. ביחוד הוא מעורר צחוק, בתארו איך עושים אֵל מִבוּל-עץ, "שחציו היה לבָער". להשיק את התנור. "ויקח מהם (מעצי היער) וַיחָם, אף יַשיק ואפה לחם, אף יפעל אל וישתחו..." שימו לבכם אל הִשָנות מלת "אף" בשני שמושיו של העץ; בהשנות המלה בולט הלעג יותר, בולטות יותר אִוַלתם של "יוצרי האל". ואחרי כן מרחיב הנביא את התולו:  "חציוֹ (של העץ) שרף במוֹ אל, על חציו בשר יאכל, יצלה צלי וישבע, אף יחֹם ויאמר: האח, חמותי, ראיתי אור! ושאריתו לאל עשה, לפסלו, יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר:  הצילני, כי אלי אתה!" הנגוד שבין שני שמושיו של אותו העץ בעצמו, מבואר בלעג שנון ובציור בולט, המנקר ממש את העינים.

מליצה חריפה, בציורים בולטים, אנו מוצאים גם בפרשה ס"ג, בחזון נקמת אלהים באדום: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה?...  מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת? פורה דרכתי לבדי... ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ויז נצחם על בגדי...!" הציור המליצי הזה נוסד, כנראה, על הדמיון שבין "אֱדום" ו"אָדֹם"; אך באיזו אמנות משתמש הנביא בלשון-נופל-על-לשון זו!

יפה הוא גם לעגו המר של הנביא על אותם האומרים לכפר על עונותיהם בצומות, בתעניות. "הכזה יהיה צום אבחרהו?...  הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?..."  ––

עשיר במליצות שנונות ובלעג חד, הוא הנביא ירמיהו. הנביא הזה הוא כולו רגש: כל מלה ומלה שבנבואותיו ותוכחותיו, יוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב. סגנונו איננו שוה:  פעם הוא מדבר במליצות רמות ונאדרות, ופעם     בסגנון פשוט מאד, בלי שום יפוי וקשוט. אך בכל מיני סגנונו עושים דבריו רשם כביר: הם מזעזעים את נפשנו כשהוא משמיע תוכחות, הם מלטפים את נפשנו כשהוא משמיע תנחומות.

גם לעגו איננו תמיד מקושט בעדי-המליצה, אבל פעולתו עצומה. מהיותו נביא הרגש, גם לעגו מלא רגש, כלומר:  הפרזה והפלגה: הנה הוא קורא בזעם-לצונו: "כי מספר עריך היו אלהיך, יהודה!"  זוהי, כמובן,  הפרזה גדולה, אבל היא עושה רשם. וכן גם קריאתו המפורסמת: "הצרי אין בגלעד? אם רופא אין שם? כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי!" המשל ב"צרי גלעד" חביב בכלל לנביאנו זה; הנהו קורא בשנינה אל מצרים: "עלי גלעד וקחי צרי בתולת בת מצרים!" ועל מפלת בבל: "קחו צרי למכאובה, אולי תרפא!"

הוא מניע לִבֵּנו בתארו לנו את גורלו המר, להיות "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ". בהלצה מלאה מרירות הוא מתאונן: "לא נשיתי ולא נשו בי   כֻּלֹה מקללַוני!" כלומר: לא תבעתי מאחרים ולא תבעו ממני חוב, ובכל-זאת הכל שונאים אותי!

יפה מאד בציורה המליצי המשאל היא קריאתו המתמרמרת:  "נהר מפוח מאש, תם עפרת, לשוא צרף צורף   ורעים לא נִתָּקו!"  זוהי תמונה יפה הלקוחה ממלאכת הצורף. בכלל אוהב ירמיהו, בלעגו, את הציורים המליציים הלקוחים מן החיים הפשוטים. למשל, תוכחת מוסרו: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל

קוצים!"  או קריאתו המרגשת:  "את רגלִים רַצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים!" וכן גם הלצותיו שהיו למשל עד היום הזה: "היהפוך כושי עורו?"   "מה לתבן את הבר!" וגם משלו היפה הלקוח  מתולדות הטבע: "קורא דגר ולא יָלד   עושה עושר ולא במשפט"; כלומר:  הונו בלא משפט, דומה לעוף "הקורא" שרבץ בקן זר על ביצים שלא ילד,   הרי עד מהרה יגרשוהו  משם.

חריפה היא גם קריאתו על בבל: "איך נגדע ויִשבר פטיש כל הארץ!" זוהי מליצה-שנינה כבירה מאד.

יפה מאד הוא לעגו על המרבים להקריב קרבנות. הוא קורא בלעג חריף: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר!" העולות הן הקרבנות הנשרפים כָּליל, והזבחים הם קרבנות שגם בעליהם אוכלים מהם; לכן אומר הנביא בלצון: הוסיפו את עולותיכם על זבחיכם ואכלו את הבשר, ולמה תשרפו אותו לחנם? 

הנביא יחזקאל עולה כמעט על כל הנביאים בשיא דמיונו ובעושר ציוריו, אבל הלצות ולעג שנון אין אנו מוצאים הרבה בחזיונותיו הכבירים. הוא מוסר לנו איזו משלים ופתגמים שהיו שגורים בימיו בפי העברים, בגלות בבל ועל אדמת ישראל. לדוגמא: "היא (ירושלים) הסיר ואנחנו הבשר"; "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה" (את המשל החריף הזה מזכיר גם ירמיהו, שהיה בן-דורו של יחזקאל, אלא שהאחד נבא בארץ-ישראל, והשני   בבבל, ועוד אחדים). אך גם הוא בעצמו אוהב לדבר בחידות ובמשלים, כי על כן אמרו עליו בני ישראל: "הלא ממשל משלים הוא". ומשליו, ציוריו המליציים, נפלאים בסגנונם ובעושר צבעיהם. הנעלה והנכבד שבהם הוא חזיונו הדמיוני על "העצמות היבשות" (בפרשה ל"ז). בין שאר "משליו" הגדולים, מקסימים בהדר-צבעיהם הציורים המליציים על מלך בבל ("הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה, בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז"), ועל פרעה מלך מצרים ("התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו"), וביחוד על צור ומלך צור.

לעג מר צפון בתוכחתו הנמרצה אל רועי ישראל "הרועים אותם" (את עצמם). דבורים מפוצצים הוא משמיע גם על "הנביאים הנבָלים", נביאי השקר: "כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו!" (כמו שהשועלים חופרים להם באדמה או בחרבות מאורות ומחבואים שונים להמלט מרודפיהם, כן עושים נביאי השקר: הם מצודדים נפשות בערמה ומשתמטים מידי מוכיחיהם). הם, נביאי השקר, "טחים תפל", "והנה נפל הקיר, הלא יאָמר אליכם: איה הטיח אשר טחתם?"

כבירה היא גם תמונתו המליצית הזאת: "אמוֹר לצפור כל כנף ולכל חית השדה: הקבצו ובואו, האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם, זבח גדול, על הרי ישראל!"

ואולם אך למותר הוא לבקש תמונות יפות בספר יחזקאל:  הוא מלא ציורים נאדרים בכל פרשה.

הנביא הראשון בין הנביאים "הקטנים" ("תרי עשר"), הושע בן בארי, הוא בעל לשון חַדה מאד (אבל גם קצרה ומקוטעת מאד, ולכן איננה קלה להבין). ארבע עשרה הפרשיות הקטנות שבספרו הן כלן דברי מוסר ותוכחות לבני יהודה ולבני אפרים. מוסרו מתובל בלעג שנון מאד. הוא נצב לריב עם הכהנים וקורא עליהם: "חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו". זוהי שנינה יפה מאד: הכהנים אוכלים את הקרבנות, את "חטאת העם", ולכן הם מחַכים לעוונות העם: כל מה שירבה העם לחטוא, הרי ירבה להביא קרבנות לכפרה. לעג חריף על הקרבנות צפון גם בקריאתו: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה', ולא ימצאו!"  כלומר: הם מבקשים קרבת-אלהים רק בקרבנות, ולכן לא ימצאוהו. ואמנם הוא מגַלה את דעתו על הקרבנות גם בדברים ברורים: "כי חסד חפצתי ולא זבח!" 

על בני אפרים השוגים בעבודת עגלי הזהב (של ירבעם) ובאלילים ובמעשה קסמים וניחוש, הוא קורא בזעם לצונו: "זובחי אדם עגלים ישקון!" "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו!" ועל תאותו של אפרים להתבולל בגויים, להתקרב אל העמים הפונים לו ערף, קורא הנביא בשפתי-לעג: "אפרים בעמים הוא יתבולל; אפרים היה עָגה בלי הפוכה"; כלומר: עוגה שלא נהפכה על פניה בתנור להֵאָפות היטב. זה חדוד יפה מאד. הוא "מכבד" את אפרים גם בכנוי ההלצי: "אפרים רועה רוח ורודף קדים".

קריאתו המליצית:  "רוח יזרעו וסופתה יקצרו" היתה למשל עד היום הזה בכל לשונות הגויים. יפה הוא גם חדודו בשעשועי-מלים: "צמח בלי יעשה קמח".

בכלל יש לו לנביא "הקטן" הזה ציורים מליציים חריפים, שאין דוגמתם בספרי הנביאים "הגדולים".  למשל, תוכחתו הנמרצה: "מה אעשה לך, אפרים? מה אעשה לך, יהודה? וחסדכם כענן-בקר וכטל משכים הולך!" כלומר: מעשיכם הטובים אין להם ערך ואין להם ארך-ימים; הם חולפים ועוברים עד מהרה כאֵדים וטללים של בקר. התמונה המליצית היפה הזאת נשנית בספר הושע גם במקום אחר, בדברו על עצביהם של בני אפרים: "לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הולך"; ושם הוא מוסיף עוד ציורים מליציים: "כמוץ יסוער מגֹרן וכעשן מארובה". תמונות דומות לאלה נמצאות גם במקומות אחרים בתנ"ך, אבל לא באותו הסגנון המיוחד של הושע. יפה היא גם תמונתו המליצית: "נדמה (אבד וכלה) שומרון מלכה כקצף על פני מים".

גם בחזיונותיהם של שאר הנביאים "הקטנים" אנו מוצאים מליצות חריפות ודברים מחודדים.  למשל, קריאתו של יואל "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם!"  גם קריאתו למלחמה: "כתו אִתֵיכם לחרבות ומַזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גבור אני!" (ראשיתו של פסוק זה נשמעת כפַרוֹדיה על חזון ישעיהו ומיכה לאחרית הימים: וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למַזמרות")  יפה גם ציורו המליצי: "שִלחו מגל כי בשל קציר!" כלומר:  בא יום השִלוּם בחרב-מלחמה, "כי רבה רעתם" (כמו שמבאר הנביא בעצמו).

תמונות מליציות ולשון חַדה אנו מוצאים גם בעמוס, זה הנביא שקדם בזמן לכל "הנביאים האחרונים".  הוא ערך תוכחותיו ביחוד אל בית-ישראל (אפרים), ודבריו גוללים לפנינו תמונה נוראה מאד מרשעתה וקלקלתה של ממלכת אפרים. התמונה היא בודאי נפרזה מאד, כדרכם של הנביאים המשוררים בתוכחות-מוסרם. בלעג שנון הוא קורא לנשי שרי שומרון "פרות הבשן, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה!" הוא גם אבי המבטא המחודד "נקיון שנים", להוראת רעב וחוסר לחם (כי באין מאכל הרי השנים נקיות). יפה הוא גם ציורו הבולט: "כאשר ינוס מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש".  בולט וחריף הוא גם ציורו: "ואמיץ לבו בגבורים, ערום ינוס ביום ההוא". את מוסרו הקשה הוא מסיים בחזון מליצי המנבא עתידות טובים לעמו: "כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים את בית-ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארצה" (כלומר:  אלַקט מבין הגוים את כל נדחי ישראל). ואת שפע הברכה של תבואת האדמה הוא מתאר כך: "הנה ימים באים, נאום ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (מרוב יין).  מה יפה היא התמונה השירית הנפרזה של פגישת החורש בקוצר ודורך הענבים בנושא משך הזרע! 

הנביא מיכה המורשתי (מעיר "מורשת-גת" בנחלת יהודה או מעיר "מָרֵשה" שגם היא בנחלת יהודה), בן-דורו של ישעיהו, ואשר נבואתו ל"אחרית הימים" (פרשה ד') מקבילה כמעט מלה במלה אל זו של ישעיהו (בפרשה ב'), מתיצב לפנינו בפרשה הראשונה כמליץ המחבב "שעשועי מלים". למשל: "בבית לעפרה     עפר התפלשי"; "לא יצאה יושבת צאנן"; "רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש"; "בתי אכזיב לאכזב"; "עוד היורש אביא לך יושבת מָרֵשה". אך בשאר חזיונותיו הוא ממעט במליצות מחודדות, ומגלה לנו רק את מוסרו העמוק והמזוקק. גם הוא, כרוב הנביאים, "מבטל" את ענין הקרבנות, אם גם לא בשפת לעג. הוא שואל:  "הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?" והוא משיב: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". בדברים המעטים והנעלים האלה מסר לנו את תמציתה של כל תורת ישראל ודת ישראל (כי על-כן אמרו בתלמוד:  בא מיכה והעמידן    את כל המצוות    על שלש).

ואולם יש בתוכחותיו גם הרבה חריפות. למשל, דבוריו המפוצצים על נביאי השקר: "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה". או תוכחתו אל "ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל", השופטים המתעבים משפט "ואת כל הישרה יעקשו": "גוזלי עורם (של העם) מעליהם ושארם מעל  עצמותם". המליצה "גוזלי עורם מעליהם", חריפה יותר מזו הבאה בפסוק השני "ועורם מעליהם הפשיטו" (אף כי האחרונה היתה לדבור קבוע בכל הלשונות).

הנביא נחום שנשארו לנו מחזיונותיו רק שלש פרשיות קטנות, מצטיין בסגנון נאדר ובציורים מליציים מלאים חיים (בתארו את גאון מחנה אשור) וגם בלעג שנון (בתארו את מפלת אשור). הוא מתחיל את נבואתו על נינוה בהקדמה מלאה הוד נורא: "אֵל קנא ונוקם ה'...  נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו...  ה' בסופה ובסערה דרכו, וענן אבק רגליו;  גוער בים וַיבשהו...  הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו... לפני זעמו מי יעמוד, ומי יקום בחרון אפו!"  ואחרי שתאר בצבעים חיים מאד את גאון צבאות אשור, הוא שופך את חמתו ולעגו יחד על "עיר הדמים" (נינוה). השנינה היותר חריפה שלו על מפלת נינוה, היא זו: "כל מבצריך תאנים עם בכורים ואם ינועו ונפלו על פי אוכל". זהו משל סטירי יפה עד מאד.

גם הנביא חבקוק הוא מליץ נשגב, אבל רוב מליצותיו קשות להבין. יש בחזיונותיו הרבה רגש, הרבה חוֹם נפשי. בשלש פרשיותיו יש פסוקים המזכירים לנו את חום רגשותיו של ירמיהו או גם את השתפכות הנפש שבמזמורי תהלים. למשל תיכף בפרשה הראשונה: "עד אנא ה' שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע!...  כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל...  למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו!  ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו!"  כמה הרגשה עמוקה, כמה התמרמרות של הצדיק הנעלב, בוקעת ועולה מתוך הפסוקים הללו!

אבל גם להתלוצץ יודע הנביא רב-הרגש הזה. הוא קורא בלעג אל עובדי האלילים: "הוי אומר לעץ:  הקיצה!  עורה    לאבן דומם; הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח  אין בקרבו"!

עוד פרחי-חריפות מעטים נקטוף בגן-השירה של ספרי "תרי-עשר".

הנה מבטאו המחודד של חגי: "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב". הנה ציורו המליצי של זכריה:  "הלא זה אוד מוצל מאש". גם מליצתו  היפה: "הנוגע  בכם נוגע בבבת עינו" (המליצה הזאת עברה אל כל לשונות העמים). יפה היא גם הלצתו על הנביאים: "מה המכות האלה בין ידיך? ואמר: אשר הוכיתי בית מאהבי". בחזיונותיו  של הנביא הזה (המצטיינים בדמיון עז) יש בכלל הרבה תמונות מליציות וגם סטיריות (למשל בפרשה ה' ובפרשה י"א), אך מפני עומק לשונו קשה להבינן.  (אגב צריך להעיר, כי לפי דעת החוקרים אין ספר זכריה "מעור אחד", אלא הוא קובץ חזיונות של נביאים שונים מדוֹרוֹת שונים).

"הנביא האחרון", מלאכי, הוא היחיד בכל הנביאים, המוכיח את הכהנים, על שאינם מדקדקים בחוקות הקרבנות. סגנונו בענין זה (וכן ברוב דבריו) הוא סגנון של וכוח יותר מדברי-תוכחה. למשל:  "וכי תגישון עוֵר לזבוח, אין רע? וכי תגישו פסֵח וחולה אין רע? הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך?" במלים "הקריבהו נא לפחתך" מורגש לעג מר (מדבריו אלה נראה כי היה בראשית ימי הבית השני, כאשר משלו פחות פרס בארץ-ישראל).

הננו עוברים עתה אל ספר תהלים (–תהלות). בספר הזה שהוא כולו רגש והשתפכות הנפש, תפלות ותחנונים, ותהלות ותשבחות לאלהים,    נמצא לא רק המון ציורים מליציים נפלאים, אלא גם סגנון חריף וגם דברי-שנינה יפים. הגדול במשוררי התהלים הוא בודאי אסף; מזמורי אסף מצוינים ברוך ההרגשה ובעוז המליצה גם יחד. אסף לועג גם הוא על הקרבנות, והוא קורא בשם ה': "לא על זבחיך אוכיחך!...  לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים!  כי לי כל חיתו יער...  ידעתי כל עוף הרים...  אם ארעב, לא אומר לך!"  המלים האחרונות ביחוד הן לעג יפה מאד.

התול דק נשמע גם במליצה זו: "כמו פתן חרש יאטם אזנו, אשר לא ישמע לקול מלחשים, חובר חברים מתוכם", זה מכוון כלפי האמונה הטפלה בפעולת קסם-שפתים של "הלוחש" על הנחשים. (ואמנם גם ירמיהו אומר בציור מליצי: "הנני משלח בכם נחשים צפעוניים אשר אין להם לחש"; כלומר:  אשר לא יועיל נגדם כל קסם-שפתים).

ליצנות של עבודה זרה, חביבה גם על משוררי התהלים. הנה האחד מתלוצץ בעצבי הגוים: "פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון"; וכן הוא הולך ומונה את כל אבריהם ואי-יכלתם (ואולם אריכות ה"ספירה" מַתשת כחה של השנינה).

יפות מאד הן התמונות השיריות הבולטות והנפרזות שבתהלים. הנה, למשל, המזמור היפה על יציאת מצרים: "הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים, גבעות–כבני צאן". והשאלה התמימה:  "מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור?...  והתשובה הנאדרה: "מלפני אדון, חולי ארץ!"...

נאדרה וכבירה בקצורה היא התמונה הבולטת: "המביט לארץ   ותרעד, יגע בהרים    ויעשנו!"  כך מתאר ומבאר המשורר בקצור מלא הוד נורא, את רעד האדמה ואת המהפכות הוולקַנית. ואמנם כל אותו המזמור (ק"ד) מהולל בספרות העולמית בהודו והדרו.

גם הציור של "יורדי הים באניות" בשעת רוח סערה, יפה מאד בקצורו ועוזו:  "יעלו שמים, ירדו תהומות... יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע".        

יפה היא גם מליצת "הבטול": "מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי!"

מרעישה היא התמונה המלאה הרגש והפלגת המליצה: "יגעתי באנחתי, אשהה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה".  ברוב הדמעות שוחה המטה, כאניה בים, והיא גם מתמוגגת! זה ציור מליצי נפרז, אבל הוא עושה רשם כביר.

אנחנו באים עתה אל ספר, העשיר מאד במליצות רמות וגם בדברי שנינה ולעג חריף,   זהו ספר איוב.  בשתי הפרשיות הראשונות, שהן החלק הספורי של הספר, אנחנו מכירים לדעת את השטן, ואנחנו שומעים איך הוא מתקלס בכל בלעג "שטני". על שאלת ה': "השמת לבך אל עבדי איוב?" עונה השטן בשפתי לעג: החנם ירא (את) אלהים? הלא אתה שַכת בעדו!..  ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך". ואחרי אשר נתן ה' ביד השטן את כל אשר לאיוב, לעשות כטוב בעיניו, בתנאי כי אל איוב בעצמו לא ישלח ידו לרעה, והשטן לוקח מאיוב את כל אשר לו, את בניו ואת כל רכושו, ו"בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תִפלה לאלהים",    גם אז עוד עושה השטן את עצמו כאילו אינו מאמין בצדקתו ובתומתו של איוב, ועל שאלת ה' בפעם השנית "השמת לבך אל עבדי איוב?" עונה השטן בקלסה:  "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". כפי הנראה הושם כאן בפי השטן מאמר אשר היה משל-עם בימי קדם אצל העברים.

ואולם הלעג היותר חריף והיותר מר נמצא בויכוחים שבין איוב ושלשת רעיו. זה לעג מתוך כעס וקוצר-רוח. איוב בא בתלונות קשות, שאי אפשר ל"בטלן" או להשיב עליהן תשובות מספיקות. רעיו מתאמצים לבטל ולסתור את טענותיו, אך דבריהם אינם מתקבלים על לבו של איוב, "הנקי האובד";  ומשום כך מתמרמר איוב וגוער בם בלעג מר. ממילא מתקצפים גם רעיו, וגם הם עונים בשנינה. אבל יען כי צערו של איוב קשה יותר, לכן גם לעגו חריף יותר.

הנה אחד מרעיו, צופר הנעמתי, מתקצף על רבוי טענותיו של איוב, והוא קורא: "הרוב דברים לא יֵעָנֶה? ואם איש שפתים לא יצדק?" אבל קריאה זו אינה אלא לעג-של-מבוכה; כי באמת אין צופר יודע מה להשיב על תלונותיו הצודקות של איוב, והוא עונה רק ב"מליצות"; וכן עושים כל רעיו. כי על-כן קורא איוב בלעג מרירי: "הלהוכח מלים תחשובו?" כלומר: האם מלים ריקות אתם חושבים לתשובה והוכחה?  וכאשר קצרה רוחו במליצותיהם, הוא שופך עליהם זעם לצונו

בדברים החריפים האלה: "אמנם כי אתם עם, ועמכם תמות חכמה!" כלומר: אתם הנכם (בעיניכם) כל העם כולו, דעתכם היא (בעיניכם) דעת כל העם כולו, והחכמה תמצא רק אצלכם, ובמותכם הרי תמות גם החכמה ותעבור מן העולם! מה נמרצה, מה חריפה היא השנינה הנפלאה בקצורה: "עמכם תמות חכמה!" שלש המלים  הללו שקולות כנגד אלפי חִצים של אירוניה. לעג שנון כזה של שלש המלים הללו, אין למצוא בשום ספרות עתיקה, ואף לא בתנ"ך גופא.

ואיוב אינו פוסק לירות חצי-לעגו. הוא קורא אל רעיו בלשונו החדה: "רופאי אליל כלכם! מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה!" או: "שמעתם כאלה רבותי! מנחמי עמל כלכם!" או: "שמעו שמוע מלתי ותהי זאת תנחומותיכם!" כלומר: אם אינכם יודעים במה לנחמני שמעו לפחות את דברי אני, ובזה תצאו ידי חובת תנחומין. יפה מאד הוא לעגו המר על תשובת אליפז: "הקץ לדברי רוח? או מה ימריצך כי תענה? גם אנכי ככם אדברה לו יש נפשכם תחת נפשי: אחבירה עליכם במלים ואניעה עליכם  במו ראשי"... כלומר: לו הייתם אתם האומללים ואני הבא לנחמכם, אזי הייתי עושה גם אני כמוכם: הייתי מנחם אתכם במלים ריקות ובמנוד-ראש (או, כמו שאומרים: לא אוכל לעזרכם אלא באנחה גרידא).

את כל לעגו והתמרמרותו שופך איוב על בלדר השוחי: "מה עזרת ללא-כח?..  מה יעצת ללא-חכמה?  ותושיה לרוב הודעת! (כלומר באירוניה: חכמה גדולה השמעת!)  את מי הגדת מלין ? ונשמת מי יצאה ממך?" המלים האחרונות הן שנונות וגם מעליבות מאד; כלומר: מי שם את הדברים בפיך? רוחו של מי מדבר מתוך גרונך?

ודברי-חדודים כאלה יוצאים מפי איוב בלי הרף, מרוב כעשׂוֹ והַוָּתוֹ. בכלל אין בכל התנ"ך ספר שנאצר בו כל-כך הרבה לעג ושנינה כבספר איוב...

הנה העברתי על פניכם דוגמאות מעטות מיפיה ועוזה של החריפות העברית הקדמונית. החריפות הזאת מונחת בטבעו של העם העברי; אבל הרבה הועיל להתפתחותה ולשכלולה ולהבלטתה גם קצורה של הלשון העברית בסגנונה הטהור, האמִתי. ואולם גם בדורות מאוחרים, בתקופת התלמוד, עוד השתמרה החריפות העברית בכל עוזה, אף שהלשון לא היתה עוד עברית טהורה. החריפות, ההלצה היפה, היא נחלת היהודים בכל הדורות, ואפילו בז'רגון האשכנזי (ואין צורך לאמר בלשון האשכנזית שהרבו לכתוב בה) יצרו היהודים הרבה מבטאים מחודדים, הרבה הלצות חריפות. אבל רק בחדוד העברי בלשון העברית נפגשו חן ושכל טוב, טעם מדוקדק וחריפות מדוקדקת.

 

נדפס ראשונה ב"החבר" היומי (תרס"ח) בשם "לצון ולעג בספרי הקדש".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כן הוא בדברי הימים;  ובמלכים נאמר "אל".

[2] כן בדברי  הימים;  וכן נכון, כי צאן הוא שם-קבוץ נקבה.  ובמלכים    "להם" (וכן גם באותה המליצה בעצמה בבמדבר כ"ז, י"ז).

[3] בדברי הימים יש כאן שנוי קטן, אבל לא לטוב.

[4] כן הוא בדה"י;  ובמלכים חסרה מלת "הדרך".