_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אוצר המשלים והפתגמים

ישראל חיים טביוב

רשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.

א.

1.    אב בחכמה ורך בשנים  (ספרי דברים, א; ב"ד צ', ג.).

זה מדרש השם "אברך" שנאמר ביוסף (בראשית מ"א, מג), וכן תרגמוהו הירושלמי והמיוחס ליונתן בן-עוזיאל. והובא גם בפרש"י (שם), ומתוך כך היה למליצה שגורה בספרות הרבנות.  ביחוד הוא תואר-כבוד קבוע לחכמים צעירים בספרי שאלות-ותשובות.

2. אַבָּכ חַנְוָאתָא נפִישֵי אַחֵי ומרַחמי:  אבכ בִּזיונֵי לא אחי ולא מרֵחמי (שבת לב).

                   פרש"י : לפתח החנות, שמחלקים בה מזונות – הרבה אחים והרבה אוהבים; אך במקום שיש הפסד ועוני – לא אחי ולא מרחמי.  וזה משל עממי (כמו שאומר רש"י על כל המימרות שהובאו שם בשם אמוראים שונים: "כל הני משל הדיוט נינהו").  אבל איננו שגור אלא בפי הלמדנים מפני קושי לשונו הארמית; ובפרט שרעיונו נמצא במשלי-שלמה המפורסמים : "הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד", וכיוצא בזה.

 

3. אַבּוּכ לְהָרֵי זְמָר, לגַרדאי לא קבלוה מיניה  (יומא כז).

          פרש"י: "חליל שהוא חשוב לפני בני-הורים זמר נאה וערב, בא אצל גרדיים (אורגים) לשורר ולחלל להם, ולא הוכשר בעיניהם". זהו, כמובן, משל עממי (כמו שאומר גם רש"י בפירושו שם), אעפ"י שהובא בשם רב.  משל זה לא נתפרסם אצלנו כמעט כלל (מפני לשונו הקשה ביותר), אעפ"י שרעיונו חשוב, ואין דוגמתו במשלים העברים.

4. אבות אכלו בֹּסר, ושני בנים תקהינה  (ירמיה ל"א כח; יחזקאל י"ח א).

          משל עתיק ושגור מאד. יחזקאל קורא לו בפירוש "משל"; וירמיה אומר עליו "לא יאמרו עוד – ".  שני הנביאים מוחים נגדו, ובכ"ז נתקבל באומה, מפני אמתתו. בפי הבריות הוא שגור בנוסח של ירמיה; וביחזקאל משונה נוסחתו קצת.

 

5. אבותינו אמרו נָשִינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו. (נדרים נז).

          מאמר מפורסם. ושם בגמרא הוא מיוחס לרבי; אך כנראה היה פתגם עתיק, ורבי השתמש בו לענינו בדרך הלצה קצת (ע"ש).  ו"נשינו טובה" רומז אל הכתוב "נשותי טובה" (איכה ג', יז).

 

6. אבל אשמים אנחנו  (בראשית מ"ב, כא).

          דבור שגור.

 

7. אָבֵל וחפוי ראש. (אסתר ו' יב).

          משתמשים בו עפ"י רוב בהלצה (ויש עושים בו גם קלמבור גס).

 

8. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה.  (תהלים קי"ח, כב).

9. אבן מקיר תזעק. (חבקוק ב', יא).

          מליצה חביבה (שהתאזרחה גם בלשונות הגוים) ומשתמשים בה גם ב"מצבות".

10. אבנים שׂחקו מים. (איוב י"ד, יט).

          משל על כחה של עבודה מתמידה (כמו שהמים – מי גשמים – שנופלים טפות-טפות על האבן, סוף-סוף שוחקים אותה). ואומות-העולם הכניסוהו לאוצר-משליהם.

                  

11. אבק לשון-הרע (ב"ב קסד,קסה,).

          מליצה יפה, שנתחבבה על הבריות. ויש גם "א ב ק – רבית" וגם "אבקה של שביעית" (סוכה מ: ועוד).

 

12. אבר קטן יש באדם, משביעו – רָעֵב, מרעיבו – שָׂבע. (סוכה נב:; סנהדרין קז.; ירושלמי כתובות פ"ה, ה"ח).

          המאמר המפורסם והשגור הזה מיוחס במס' סוכה לר' יוחנן, ובסנהדרין נקרא סתם "הלכה", ובירושלמי כתובות הוא מובא בשם רב נחמן בר יעקב הבבלי.  ומזה נראה, כי כבר בימי התלמוד לא ידעו עוד מי אביו.

          אגב חורפא – ר' "לפום חורפא – "

 

13. אַנרא דכלה דוּחקא. (ברכות ו.).

          "כלה", שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל.  והכונה היא, שגם אותם מן הנאספים שלא יכלו לשמוע או להבין את הדרשה, יקבלו שכרם בשביל הלחץ והדחק שנדחקו בין הקהל.  ובהוראה מעין זו משתמשים במאמר זה בדרך הלצה (וגם יש שמכניסים בו כונה גסה). בעל המאמר הוא אביי.

 

14. אַנרא דתעניתא - צדקתא.  (שם).

          עיקר השכר של המתענים הוא בשביל הצדקה שהם נותנים אז לעניים.  ובפי הבריות קבל מאמר זה הוראה אחרת: מי שאינו מתענה (ביום צום), צריך לפדות את התענית ע"י צדקה.  בעל המאמר הוא מר זוטרא.

 

15. אַדאָזַל איזדַבן. (גטין גו.).

          דבור שגור, על "יקרות", סחורה חריפה, וכדומה.  ומקורו בספור התלמוד על הרעב והיוקר שהיו בימי החורבן: עד אשר הלך ושב (העבד לשאול את גברתו), נמכר הקמח, וכו' (ע"ש).

 

16. אדַברה ויִרוַח לי. (איוב ל"ב, כ.).

          מליצה רגילה בספרות.

 

17. אַדְחַלָא אכַרעָך, זבִינך זַבֵּין.  (פסחים קיג.).

          בעוד שהחול (מן הדרך) על רגלך, מכור את הסחורה שהבאת (כדי שתחזור מהרה ותקנה ותבוא ותמכור עוד). רומז על חשיבותו של "מחזור גדול" (אוּמואַץ).  וזהו מ"מילי דעלמא" שהורה רב לבנו.

 

18. אַדלָא אבִידנא בחִישנא.  (שבת קנכ.).

          פרש"י: אחד (מה) שלא אבד ממני אני מפשפש: מרוב זִקנה אני הולך שחוח ומנענע (במקלי), ונראה כמי שמבקש דינר שאבד לו".  פתגם יפה זה על הזקנה, נמסר בתלמוד בלשון "כי רב אמרי"; והוא מפורסם.

 

19. אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קהלת ז, כה).

20. אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. (שם כ.  ובתפלת שלמה – מ"א ה', מו, ודה"ב ו', ל"ו: "כי אין אדם אשר לא יחטא").

 

21. אדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר (= כאומר): כל העולם כולו שלי הוא; ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר: לא נטלתי מן העולם הזה כלום. (קה"ר, ה', ד.).

          מאמר מוסרי יפה ומחודד מאד.

 

22. אדם בהול על ממונו. (שבת קיז:, קב:; פסחים יא:).

 

23. אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו; [ דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים ].

          חרוזים מוסריים שגורים. ונתפרסמו ע"י הספר הפופולארי "מענה לשון".

 

24. אדם ובהמה תושיע ה'!   (תהלים ל"ו, ז.).

          דבור שגור, שמשתמשים בו על פי רוב בהלצה.

 

25. אדם להבל דמה [ ימיו כצל עובר ]   (תהלים קמ"ד, ד.).

          בפי הבריות שגור ביחוד חציו הראשון של הפסוק.

 

26. אדם לעמל יוּלָד   (איוב ה', ז).

27. אדם מוּעד לעולם   (ב"ק כו. במשנה ועוד).

          כלומר : אינו יכול לפטור את עצמו באמתלא, שלא ראה או לא ידע, וכדומה (כך הוראתו בפי הבריות).

 

28. אדם מן השוק   (במשנה סוף שבועות וריש פרק ה' דנדרים, ובכמה מקומות בגמרא).

          כך הוא שגור בפי הבריות, וגם בספרות. אך במשנה ובגמרא (הנ"ל) נוסחתו תמיד:  "אחד מן השוק".  וכן גם במדרשים ובפסוקים.  ולפעמים יאָמר בגמרא, במקום זה, "אינש דאתי מעלמא" (עי, למשל, ב"מ סד.), ויש גם "שנים מן השוק" (כתובות כא,).

 

29. אדם עשוי למַשמש בכיסו בכל שעה   (ב"ק קיה:; ב"מ כא:).

          מאמר מפורסם, והוא מיוחס לר' יצחק.

 

30. אדם קרוב לעצמו   (סנהדרין ט; וש"נ).

          כך שגור בפי הבריות, והוראתו כמו משלי הגוים בנדון זה. ובתלמוד, בכל המקומות, הוא מאמרו של רבא, ונוסחתו "אדם קרוב אצל עצמו", ופירושו שם: שהאדם נחשב כ"קרוב" אצל עצמו, ולכן הוא פסול לעדות על עצמו (כ"קרוב" הפסול לעדות), לעשות עצמו רשע.

 

31. אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו   (ב"מ לח.).

          פרש"י: קב שלו חביביה עליו ע"י שעמל בה - -. והמאמר מיוחס לרב כהנא.

 

32. אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו   (סנהדרין צכ.).

          מאמר מפורסם. וגם מצטטים אותו בקיצור : זה "אסור לרחם". ובתלמוד הובא בשם ר' אלעזר, ובאסמכתא על הכתוב (ישעיה כ"ז) כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו". ושם בתלמוד יש הרבה מאמרים ודרשות על ערך ה"דעה".

 

33. אַדמוֹקדך יְקִיד קוֹץ קָרָך וצְלי (סנהדרין לג:).

          בעוד מוקדך (האש) יוקד, קצוץ את הדלעת שלך וצלֵה אותה.  בתלמוד הובא בתור תשובה של ר' יוחנן על שאלה בדיני נפשות. וכמובן, זה משל עממי, ור' יוחנן השתמש בו יפה לענינו (ע"ש). ובמשלי הגוים אומרים בנדון זה: חשל את הברזל בעודנו רותח.

 

34. אדנָי הוא יודע וישראל הוא יֵדָע (יהושע כ"ב, כב).

          מליצה רגילה.

 

35. אדני הוא הטוב בעיניו יעשה (ש"א ג', יח).

          ובש"ב י', יב : "וה' יעשה הטוב בעיניו".

 

36. אדוני ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד, יד).

37. אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? (תהלים קי"ח, א').

38. אדני נתן ואדני לקח (איוב א', כא).

          דבור שגור שעבר גם אל אומות-העולם ומשתמשים בו ביחוד במת המת.

39. אדני רועי, לא אחסר (תהלים כ"ג, א).

          גם דבור זה מתקבל באוצר הפתגמים של אמה"ע.

40. אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א', י).

                  

41. אהבה דוחקת את הבשר   (ב"מ פד).

42. אהבה התלויה בדבר   (אבות ה', יט).

 

43. אהבה מקלקלת השורה   (סנהדרין קה:; ב"ד נ"ה; מכילתא בשלה פ"א).

          כך שגור בפי הבריות, בנוסח שבפרש"י עה"ת, בראשית כ"ב, ג, ובסנהדרין (שם) בשנוי קצת: אהבה מבטלת את השורה של גדולה. בפי הבריות הוראת הפתגם מעין "על כל פשעים תכסה אהבה".  ובתלמוד ובמדרשים הוראתו אחרת קצת. 

 

44. אוגר בקיץ בן משכיל [ נרדם בקציר בן מביש ]   (משלי י', ה).

45. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה   (תהלים קי"ח, כא).

          גם בהלצה : "אנוסה מה אומרת?  אודך כי עניתני וגו'".

46. אוהב יין ושמן, לא יעשיר (משלי כ"א, יז).

47. אוהב כסף, לא ישבע כסף (קהלת ה', ט).

48. אוהבי עשיר רבים (משלי י"ד, ב).

49. או חברותא או מיתותא (תענית כג,).

"אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות".  פרש"י. ובמס' ב"ב (טז :) "או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא".  ובשני המקומות הובא בלשון "היינו דאמרי אינשי".

50. אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יֵעָנה   (משלי כ"א, יג).

51. אוי לאזנים שכך שומעות! (מדרש תהלים י"ז, ועוד במדרשים).

52. אוי לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חשׁך (שמו"ר י"ד, ותנחומא שם).

          מיסרא יפה, שכדאי להשתמש בה בענינים נאותים.

53. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה.).

          שם בגמרא נראה שזה היה דבור שגור (ע"ש) כמו שהוא גם עתה.

54. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם! (ברכות ג.).

55. אוי לו לדור שאבד מנהיגו, [ ו ] אוי לה לספינה שאבד קְבַרניטה (ב"ב צא:).

          כל אחד משני חלקי המאמר הוא פתגם שגור.  "קברניט" = מנהיג הספינה. (בגמרא הגירסא "אוי לו לעולם –" והדברים אמורים על מיתת אברהם).

 

56. אוי לי אם אוֹמַר, אוי לי אם לא אוֹמַר (כלים י"ז, טז; ב"ב פטו).

          זו קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי על מיני רמאות שונים, שצריך להודיעם, ועם זה הוא חושש, שמא ילמדו הרמאים מדבריו.

 

57. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיִצרִי   (ברכות סא.; עירובין יח.).

          פתגם נפלא, ומפורסם מאד (גם בהלצה). ובתלמוד נמסר בתור דרשה של ר' שמעון בר פזי על הכתוב "וייצר – את האדם" בשני יודי"ן (תחת אשר "ויצר – כל חית השדה", ביו"ד א'); ועל זה דרש כמו "וי יצר" (וע' במבוא).

 

58. אוי לי שראיתיך בכך!   (שבת לג:).

          קריאת ר' פינחס בן יאיר לר' שמעון בן יוחאי חותנו.  ונעשה לדבור שגור.

 

59. אוי לרשע, אוי לשכנו!   (נגעים י"ב, ו,; סוף מס' סוכה).

          פתגם שגור (שדוגמתו בכל הלשונות). בסוף סוכה הובא בשם אביי; ובמשנת נגעים: מכאן אמרו: אוי לרשע וכו' . וכמובן היה פתגם עתיק.

 

60. אויבי איש אנשי ביתו   (מיכה ז', ו).

          שגור בפי הבריות.

 

61. אוירא דארץ-ישראל מחכים   (ב,ב קנה:).

          כך אמר ר' זירא הבבלי לאחרי שעלה לארץ-ישראל (ע"ש).

 

62. אוכל לחמי הִגדיל עלַי עקב   (תהלים מ"א, י).

63. אִוֶּלת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, ג).

          זה אחד מן המשלים היותר יפים שבאוצרנו העתיק.

 

64. אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו    (שם כ"ב, טו).

65. אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים םעד לכוכבים (מגילה טז.).

          מאמר יפה ומפורסם (ביחוד ע"י פרש"י לאסתר ו', יג);  ונמסר בתלמוד בתור דרשה של ר' יהודה בר אלעאי) והכונה היא, כי לפעמים נאמר בתורה : ושמתי זרעך "כעפר הארץ" ולפעמים – "ככוכבי השמים").

 

66. אומנא כד מָליל, באומנותיה מָליל   (זוהר, משפטים).

          כל אומן אוהב לדבר בעניני אומנתו. ויש כזה גם במשלי הגוים.

 

67. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו (עירובין יח:; כ"ד ל"ב).

          מאמר זה נתפרסם ע"י פרש"י עה"ת (בראשית ז', א, ובמדבר י"ב, ח). ובעל המאמר, ר' ירמיה בן אלעזר, מוצא לו סמוכין בתורה: בפניו של נח אמר לו הקב"ה: "כי אותך ראיתי צדיק לפני"; ושלא בפניו – "נח איש צדיק תמים".  אך, כנראה, זה פתגם עתיק.

 

68. אוצרות קרח    

          כך שגור בפי הבריות (וגם "ממון קרח", בהלצה). ובפסחים קיט. וסנהדרין קי.:  "עושרו של קרח ".  (ובמד"ר י"ח, יב, מדובר הרבה על עשרו של קרח).

 

69. אוּקי ממונא בחזקת מָרֵיה   (קדושין מה: וש"נ).

          העמד את הממון בחזקת בעליו. כלומר: כשהדבר מסופק מניחים את הכסף בידי המוחזק. וזה טרמין קבוע בדיני ממונות.

 

70. אורחא רחִיקא, צֵוותא מסִימא (סוכה נב.).

          כשהדרך רחוקה נעים ללכת בחברותא. וזה היה פתגם עתיק (ע"ש). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

71. אורייתא היא דָקא מרַתחא לֵיה (תענית ד.).

          דבור שגור ולרוב בהלצה. ובתלמוד כך צורתו: אמר רבא: האי צורבא מרבנן (בחור חריף) דרתח (שכועס ורותח), אורייתא היא וכו'.  ופרש"י: "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם", ולכן צריך לדונו לכף זכות.  ובפי הבריות הוראתו עפי"ד מעין "כונתו לשם-שמים", או: "קנאת ה' צבאות".

 

72. אותו ואת בנו  (ויקרא כ"ה, כח.  והוא שֵם פרק בחולין).

          דבור הלצי.

 

73. אותיות מחכימות.

          פתגם מפורסם; וכנראה הוא "עתיק" לפי הערך. כי כבר נזכר בהקדמת "יוסף לקח" (לר' אלעזר אשכנזי) על מגלת אסתר, שנתחבר לערך בשנת ש"ל.

 

74. אז ירַננו כל עצי יער (תהלים צ"ו, יב. וע' דה"א ט"ז, ל"ג).

          הלצה ידועה על חזנים.

 

75. אזִיל סוּמקא ואָתי חִיורא (ב"מ נה:).

          האדמומית חולפת והלבנונית באה. זהו פירוש וראיה למאמר : "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". והוא דבור שגור (גם בהלצות).

 

76. אַזלת לקַרתּא הלֵך בנימוסה (ב"ר מ"ה; שמו"ר ט"ז).

          באת לעיר, לֵך בחוקותיה; כלומר: אל ישנה אדם ממנהג המקום.

 

77. אזן מלים תבחן  (איוב י"ב, יא;  ל"ד, ג.).

 

78. אזנים להם ולא ישמעו (ירמיה ה', כא; תהלים קט"ו, ו. וקל"ה, י"ז "ולא יאזינו").

          דבור שגור.

 

79. אזנים לכותל  (ויק"ר ל"ב, כ; קה"ר י', כא).

          פתגם מפורסם (גם במשלי הגוים). במדרש הובא בשם ר' לוי. ורש"י במס' ברכות ח: ד"ה אלא בשדה, כותב: "דאמרי אינשי אזנים לכותל". (וע' במבוא).

 

80. אח לצרה יִוָלד (משלי י"ז, יז).

          בפי הבריות יש לו הוראות שונות.

 

 

81. אחד בפה ואחד בלב (פסחים קיג: ועוד).

          דבור זה נתפרסם ביחוד ע"י פרש"י עה"ת (בראשית ל"ז, ד).

 

82. אחד המרבה ואחד הממעיט [ ובלבד שיכַוון לבו לשמים ] (משנה סוף מנחות, וש"ג).

עפ"י רוב מצַטטים רק את חציו הראשון של המאמר.

 

83. אחד מבני החבורה שמח, תדאג כל החבורה [ כולה ]   (שבת קו.).

          הובא גם ברמב"ם הלכות אבלות, וביו"ד שצ"ד, ה';  ומכאן פרסומו.

 

84. אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג', יד).

          בפי הבריות (וגם בספרות) נוסחתו: "אחד בעיר ושנים במשפחה" או גם " – ושנים במדינה".

 

85. אחז את החבל בשני ראשיו (ב"ר לט, ו.; דב"ר ז.).

86. אחורי הרי חֹשך (תמיד לב:).

          דבור שגור ובדרך הלצה. ובתלמוד: לאחורי

 

87. אחיו אני ברמאות (מגילה יג:; ב"ב קכג.).

          כן ענה יעקב לרחל, כשאמרה לו שאביה רמאי. והוא דבור שגור.

 

88. אחרון אחרון חביב (ב"ר עח, יא).

          הוא גם בפרש"י (בראשית ל"ג, ב), ולכן נתפרסם כל-כך.

 

89. אחרי ארי ולא אחרי אשה (ברכות סא. בשם ר' יוחנן).

90. אחרי בִצעם לָכם הולך (יחזקאל ל"ג, לא).

91. אחרי דרגא - תביר (תחכמוני שער ג').

          מליצה זו של החריזי פירושה כמו "לפני שבר גאון", והיא שגורה בפי רבים.

 

92. אחרי מאריך – טרחא.

          מיוחס לר' שלמה אלמולי; ונמצא גם בסוף הס' "תולדות יצחק" לר' יצחק קארו (דודו של בעל ה"שלחן ערוך"). ובכל אלה הפתגמים יש חדוד בשמות ה"טעמים":  דרגא, תכיר, מאריך וכו'.

 

93. אחרי מות קדושים [ אמור ].

          לציטאט מהודר זה איני יודע מקור. ב"מחברות עמנואל" ע' קמ"ז (דפוס לבוב) יש חרוז כזה, אבל בהוראה אחרת מזו שבדבור השגור. הרעיון שבציטאָט זה נמצא גם במשלי הגוים; וב"מוסרי הפילוסופים" יש פתגם כזה:  "המת, ימעטו מקנאיו וירבו המכזבים עליו".

 

94. אחרי רבים להטות (שמות כ"ג, ב).

          שגור בפי הבריות כמדרשו בתלמוד (שצריך ללכת אחרי הרוב).  ואולם פשוטו של מקרא אינו כך (ע"ש במפרשים).

 

95. אחרית קטטה - חרטה ("מבחר הפנינים", שער הענוה).

         

96. אחרית שמחה תוגה (משלי י"ד, יג).

          כך שגור בפי הבריות (ובספרות). ובמקרא כתוב: ואחריתה שמחה –"

97. אחרית רשעים נִכרתה (תהלים ל"ז, לח).

          כך היו החסידים אומרים בהלצה על "החפשים" הלובשים בגד שיש בו סדק מאחוריו.

 

98. אחת דתו להמית  (אסתר ד', יא).

          דבור הלצי (בענין כעס, וכדומה).

 

99. אחת לאחת נמצא חשבון (קהלת ז', כז).

          שגור בפי הסוחרים, בהוראת: אם נצרף הכל יֵצא החשבון צדק. ובקרא נאמר " – למצא חשבון", ומזה אמרו בתלמוד (סוטה ט.) "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

 

100. אטוּ בשוּפטָנֵי עסקינן (ב"ב קכב. ועוד).

          דבור מפורסם. שפטני=טפשני, טפשים.

 

101. אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל? (גטין לג. וש"נ).

          האם כרוכל יחַשב וילך? זה דבור שגור, ויפה מאד בדמיונו לרוכל, ההולך ומכריז כל הסחורות שיש לו.

 

102. אטו כיפי תלה לה (כתובות פא.; ערובין צו:).

          וכי תלה לה נזמים לאותה הלכה, כדי שתתיפח ותתקבל על השומע?  כנראה, היה זה דבור מליצי שגור בימי התלמוד; כי בכתובות משתמש בו אביי, ובערובין – רבא, וכל אחד לענין אחר.

 

103. אטו כל דלא ידע הא – לאו גברא רבא הוא?   (גטין ו:).

          לשון הגמרא "אמר ליה אביי: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא-" וכו'.  ויש מעין זה גם במועד-קטן טז:, וכנראה היה זה סגנון קבוע.

 

104. אטו מלתא זוטרתא היא? (ברכות לג:).

          וכי דבר קטן הוא? – כך שגור בפי הבריות ובספרות.  ובתלמוד היא תמיהה על הכתוב "ועתה ישראל מה ה' שואל ממך כי-אם ליראה" וגו' – "אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? ובמגלה כה.  "אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא".

 

105. אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ב"ב ג:; ערבין ו.).

          אם יאמר המושל: אעקור הרים, יעקור הרים ולא יחזור מדבריו. זו מימרא של שמואל.

 

106. אי איישר חילי, אבטליניה (גטין לו:).

          אם אחזיק כח, אבטלו (את ה"פרוזבול").  כך אמר שמואל.  ולשון זו היתה למליצה קבועה בספרות הרבנית.

 

107. אי אפשר לבר בלא תבן (ברכות נה.; נדרים ח.).

         

108. אי אפשר לעולם בלא בַסָם ובלא בוּרסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו למי שאומנתי בורסי (פסחים סה. וש"נ).

          מאמר מפורסם זה מיוחס בתלמוד בשני מקומות לרבי ופעם לרבנן, ופעם הובא בלשון "תניא". בסם = בַשׂם, מוכר בשמים. בורסי (בורסקי) – מעַבד עורות.

 

109. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו מי שבניו נקבות (שם).

          זה המשך המאמר הקודם.

 

110. אי הוו יהבי ליה כל הללא דעלמא (ב"מ מט.; סנהרין צז.).

          זה מבטא שגור (ביחוד הדבור "כל חללא דעלמא" = כל מלוא העולם). וסוף הדבור בגמרא היא " – לא הוה משַני בדבוריה" (לא היה משנה את דבריו).

 

111. אי חזיא לך, לא אזלא מינך (מו"ק יח:).

          "אם היא נועדה לך (להיות בת-זוגך), לא תחלוף ממך".  ויש כפתגם הזה בהרבה לשונות.

 

112. אי חַקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצַואריה לא נחית (מגילה ז:).

          גם אם יהיה האכר למלך, לא יוריד מעל צוארו את הסל (שהיה מאכיל ממנו את בהמתו), כי גדול כח ההרגל.

 

113. אי לאו דִרְלָאִי לך חספא, לא מַשְכְּחַת מַרגניתא תותיה (ב"מ יז: וש"ג).

          "לולי הרימותי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו". כלומר:  לולי אמרתי את דברי הפשוטים, לא היה עולה על דעתך להעמיק יותר ולמצוא את האמת. זה היה פתגם שגור, ביחוד בין חכמי ארץ-ישראל (ר' ינאי, ר' יוחנן) וגם נמצא, בקצת שנוי, במקומות שונים בירושלמי.

 

114. אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים מח:).

          כך היה רב יוסף אומר על יום מתן-תורה (חג-השבועות), והוא ציטאט מפורסם.

 

115. אי משום הא לא איריא (קידושין ה. ועוד הרבה).

          אם משום זה, אין בכך כלום. כלומר: קושיא זו אינה חשובה כל-כך. דבור קבוע בטרמינולוגיה התלמודית, ושגור בספרות הרבנית וגם בפי הבריות.

 

116. אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (ע"ז יז:).

          "תופש-הרב איננו סופר (מורה), וסופר איננו תופש הרב".  זו תשובה שהשיב ר' אלעזר בן פרמא כשנתפש למלכות ושאלו אותו, למה לִמד תורה ולמה גנב. ובפי הבריות הוא דבור שגור בהוראת: אם סופר אזי לא סוחר, ולהפך.

117. אִידלי יומא, אודלי קצירא (ב"ב טז:).

          הוגבה השמש (כשהיא זורחת), הוגבה (הוקל) החולי.  זה נמסר בתלמוד בלשון היינו דאמרי אינשי.

 

118. איה סופר, איה שוקל (ישעיה ל"ג, יח).

          דבור חביב ל"מליצים".

 

119. איהו בי קרי, ואתתיה בי בוציני (מגילה יב.; סוטה מ.).

          הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים.  פתגם עממי ("היינו דאמרי אינשי") בהוראת: אם האיש רודף זמה, גם אשתו פרוצה.

 

120. איהו הוא דאפסיד אנפשיה (כתובות גו: ועוד).

          הוא בעצמו גרם לעצמו הפסד, מבטא רגיל בדיני ממונות.

 

121. איהו רקיד, ואודניה להספדא (זוהר, שלח).

          הוא מרקד, ואזנו אל ההספד. כלומר: לבו בל עִמו.

 

122. איזהו גבור?  הכובש את יצרו (אבות, ריש פרק ד').

 

 

123. איזהו גבור?  העושה [ את ] שונאו אוהבו  (אדר"נ פב"ג).

          פתגם מצוין, הראוי ליתר פרסום.

 

124. איזהו חכם?  הלומד מכל אדם (אבות, ריש פרק ד).

          ממאמריו של בן-זומא, שהסמיכם על מקראות, וכאן:  שנאמר "מכל מלמדי השכלתי":  הוא מוציא את המקרא מפשוטו, כי המ"ם היא מ"ם היתרון, ו"מכל" פירושו כאן יותר מכל מלמדי – ".

 

125. איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב. ובמדרשים).

          מתשובותיהם של זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון.

 

126. איזהו מכובד?  המכבד את הבריות  (אבות רפ"ד).

         

127. איזהו עשיר?  השמח בחלקו (שם).

         

128 איזהו עשיר? כל שיש לו בית-הכסא סמוך לשלחנו  (שבת כח:).

          שגור בפי הבריות (ביחוד בהלצה). ושם בברייתא עונים הרבה חכמים על השאלה: "איזהו עשיר", והתשובה הנ"ל היא זו של ר' יוסי.  ובב"מ קז, אמר ר' יוחנן: "ברוך אתה בעיר", שיהא בה"כ סמוך לשלחנך.

 

129. איידי דזוּטר מירכַס (ב"ב יד:).

          מתוך שהוא קטן הוא נוח לאבוד (על ספר הושע, ולכן חברו אותו ביחד עם "תרי-עשר"). והוא דבור שגור.

 

130. איידי דטרח למיבלע לא פליט

          מתוך שהוא טורח ועסוק לבלוע, אינו פולט.  כך אומרים על מי ש"מאסף ממון", ועל חכמים המרבים ללמוד ואינם כותבים וכדומה, והדבור לקוח מהלכות תערובות, אלא ששם הוא להפך: "איידי דטרח למפלטו, לא בלע" (ועי' רש"י חולין קעא. בראש העמוד).

 

131. איך יכול החי להכחיש את החי! (ברכות כז:; בכורות לו.).

          כך קרא ר' יהושע בשני ענינים שונים (ע"ש בשני המקומות). בתלמוד נאמר "היאך" ובפי הבריות "איך".

 

132. אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו (ברכות טז,  ועוד).

          ויש גם: "אילו לא באתי – דַיי".  זה היה דבור רגיל וכן הוא גם עתה.

 

133. אילני סרק קולם הולך.

          פתגם שגור (ודוגמתו בכמה לשונות) ומקורו בב"ר (ט"ו): "אומרים לאילני סרק, למה קולכם הולך", וכו'.  ודבור זה נמצא גם ברש"י לישעיה ז', ב.

 

134. אימת יתוש על הפיל  (שבת עז:).   

         

135. אימת מפגיע על ארי (שם).

פרש"י: מפגיע – היה קטנה וקולה גדול. וזה דבור שגור, לענין אימת קטן על גדול, וכדומה.

136. אין אדם דן גזרה-שוה מעצמו (פסחים סו.: נדה יט:).   

          בפי הבריות ובספרות הוּצא מפשוטו להוראה אחרת: אין אדם יכול להַקיש מעצמו על אחרים.

137. אין אדם דר עם נחש בכפיפה (אחת) (יבמות קיב: וש"נ).   

          בתלמוד הכונה על אשה רעה;  וזה היה דבור שגור. וכעת הוא משמש גם לענינים אחרים (בתלמוד ליתא מלת "אחת"; אך בפי הבריות ובספרות – "בכפיפה אחת").

138. אין אדם חוטא ולא לו  (ב"מ ה: וש"נ).   

          כלומר: אם אין ההנאה לו בעצמו, אלא לאחרים. פתגם מפורסם זה מסומן בתלמוד בלשון: חזקה אין אדם וכו'.

 

139. אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (יבמות קז. וש"נ).    

          בכל המקומות בתלמוד הוא מובא בשם רבא ובלשון:  חזקה אין אדם וכו' ופשוטו כמשמעו. ובתור דבור שגור הושאל לענינים שונים.

 

140. אין אדם יודע כמה (הוא) משתכר (פסחים נד:; ב"ר סה.).   

          בברייתא בלשון "תנו רבנן".

 

141. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ (ע"ז יט.).   

    

142. אין אדם מעיז פניו בפני בעל-חובו (כתובות יח. וש"נ).   

          מאמרו של רבה בלשון "חזקה".  וזה פתגם שגור מאד, ככל המאמרים הנוגעים לעניני מסחר והלואה וכו'.

 

143. אין אדם מֵשים עצמו רשע (יבמות כה: וש"נ).   

          פרש"י: כלומר, על עדות עצמו אינו נעשה רשע (בבית-דין), שהרי התורה פסלה קרוב לעדות, ואדם קרוב אצל עצמו. ובפי הבריות הורחבה כונת המאמר.

 

144. אין אדם מת וחצי-תאותו בידו (קח"ר א, לד).   

          כך שגור בפי הבריות. ובמקורו במדרש: "אין אדם יוצא מן העולם".

 

145. אין אדם נוגע במוכן לחברו   (יומא לח: ובמדרשים).   

          פתגם מפורסם (מיוחס לבן-עזאי). כלומר: אל ידאג אדם, שמא יקפח אחר את פרנסתו, כי הכל נקצב מראש.

 

146. אין אדם נוקף אצבעו למטה. אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה  (חולין ז:).   

          מאמר מפורסם של ר' חנינא, ונסמך על מקראות.

 

147. אין אדם נחשד בדבר, אלא אם כן עשאו (מו"ק יח:).   

          " – ואם לא עשאו כולו עשה מקצתו, וכו'."

 

148. אין אדם נתפס על צערו  (ב"ב טז:).   

          כך היא הנוסחה השגורה. ובתלמוד " – בשעת צערו"; כלומר, אין לחייב אדם על שהוא מדבר קשות מחמת צער.  ובכונה זו, בקירוב, משתמשים במאמר זה. 

 

149. אין אדם עובר עבירה, אא"כ נכנס בו רוח שטות  (סוטה ג.  ובמדרשים).   

          דרשה של ריש לקיש מן הכתוב "איש כי תשטה אשתו (מלשון שטות).

 

150. אין אדם עומד על דברי תורה, אא"כ נכשל בהם (גטין מג.).   

          אינו עומד על אמתתם עד שיכשל להודות טעות ויכלימוהו, ואז יתעמק להבין: מפרש"י.  והרעיון שבמאמר זה נמצא גם במשלי הגוים.

 

151. אין אדם רואה חובה לעצמו  (שבת קיט.; כתובות קה.:).   

          "אין דעתו מתקרבת לצד החובה לחייב את עצמו, ואפילו כשהוא מתכוין לדין אמת"; פרש"י.  וזה מן כללים המשפטיים העתיקים שלנו, שיסודם בפסיחולוגיה.

152. אין אדם שותה בכוס, אלא אם כן בודקו  (כתובות עח:).   

          בתלמוד הוא בהשאלה על אשה, ובלשון: חזקה אין אדם וכו'.

 

153. אין אדם שליט ברוח [ לכלוא את הרוח ]  (קהלת ח', ח).   

    

154. אין אומן בלי כלים.  

          דבור שגור. ובאדר"נ (פכ"ב) בשם ר' יוחנן בן זכאי: חכם וירא חטא, הרי זה אומן וכלי אומנתו בידו.  חכם ואינו ירא-חטא, הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו. וכנראה זהו מקור הציטאט.  

 

155. אין אומר ואין דברים  (תהלים י"ט, ד).   

          דבור רגיל.

 

156. אין אומרים בַקרו גמל, בַקרו חזיר, אלא – בַקרו טלה (חגיגה ט:;  ובמד"ר).   

          פרש"י: "בקרו טלה זה לקרבן, שמא נפל בו מום ונתקלקל;  כך לשון קלקול נופל באדם שהיה טוב מתחלה". זה מאמר של ר' שמעון בן יוחאי. ומשתמשים בו גם לעניני בקורת : אין מבקרים ספר שהוא למטה מכל בקורת, וכדומה.

 

157. אין אונס  (אסתר א', ה).   

         

158. אין אורח מכניס אורח  (ע' ב"ב צח:).   

          כך שגור בפי הבריות. ובמקורו בתלמוד הובא בשם בן-סירא בלשון זו: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין;  וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו;  וקל מחתן – אורח מכניס אורח.

 

159. אין אחר מעשה בית-דין כלום  

          כך שגור בפי הבריות ובתלמוד (ב"ב קנב: וסנהדרין סד:): " אין אחד קנין כלום".  ובב"מ (יז.) "הטוען אחר מעשה בית-דין לא אמר כלום". ומשני אלה הורכב הדבור השגור.

 

160. אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:;  רות רבה פ"ב).   

         

161. אין אלה אלא דברי תימה  (פסחים עכ:).   

          בנוסח זה הוא מצוי בספרות. ובמקורו בברייתא שם אמר ר' גמליאל לר' טרפון : "כל דבריך אינם אלא דברי תימה".

 

162. אין אלו אלא דברי נביאות  (עירובין ס:;  ב"ב יב.)

          כלומר: בלי טעם ונמוק. בב"ב אומר כן התנא ר' יוסי, ובערובין – האמורא רב אידי; ומזה נראה שזה היה דבור שגור, וכן הוא גם עתה.

 

163. אין אנו אחראין לרמאים  (דמאי ג, ה).   

         

164. אין אני והוא יכולים לדור בעולם  (סוטה ה.).   

          בתלמוד הכונה על הקב"ה ובעל-גאוה.  וכעת הוא דבור שגור בכלל.

 

165. אין אפיטרופוס לעריות  (כתובות יג: וש"נ).   

          בכתובות מיוחס פתגם זה לר' יהושע; אך בשאר המקומות הוא מובא סתם. ובודאי הוא פתגם קדמון.

 

166. אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן [ אלא מתוך קופה של בשר ] (ברכות לב. וש"נ).    

          כלומר: אין משתגעים ומשתובבים אלא מרוב טובה (והגירסה הנכונה היא : אין ארי דורס ונוהם – כמו שהובא בסנהדרין קב.).  המאמר הובא בלשון "אמרי רבי ר' ינאי" וכנראה הוא משל עממי. ויש דוגמתו במשלי הגוים. והבריות מצטטים עפ"י רוב רק את חציו הראשון.

 

167. אין ארץ-ישראל חסרה כלום  (ברכות לו:; סוכה לה.).   

          "ארץ-אשר לא תחסר כל בה".

 

168. אין אשה אלא לבנים  (כתובות נט: (תני ר' חייא); סוף תענית (סתם).   

 

169. אין אשה אלא ליופי  (שם).    

 

170. אין אשה אלא לתכשיטי-נשים  (שם).   

          המאמר מוּשם בפי מרדכי; וכנראה הי הפתגם מפורסם.

 

172. אין בודקין מן המזבח ולמעלה  (קדושין עו., במשנה; פסחים ג:).   

          כך שגור בפי הבריות, וכן הגירסא בפסחים. ובמשנה קדושין: אין בודקין (לענין יוחסין לקחת אשה) לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן וכו' וכו' (אם שימש במזבח אין צריך עוד לבדוק באבותיו, כי בודאי מיוחס הוא).  ובפי הבריות משַמש הציטאט לענינים שונים, הדומים לעיקר כונתו.

 

173. אין בוּר ירא חטא  (אבות ב, ה).   

         

174. אין בית אשר אין שם מת  (שמות י"ב, ל).   

          בהלצה על שמיטת-כספים גדולה, וגם על "אפיקורסות".

 

175. אין בית–דין שָקוּל  (סנהדרין גז, יג:).   

          אין עושים ב"ד זוגות, כי צריך שיהיה אחד מכריע.

 

176. אין בן-דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס  (סנהדרין צז).   

          מכל המאמרים שהובאו שם בלשון "אין בן-דוד בא –" נתפשט ונתחבב על הקהל רק זה.

 

177 אין בעל הנס מכיר בנִסו  (נדה לא.).   

          כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד: אמר ר' אלעזר מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו" (רק הקב"ה לבדו יודע שזה נס), אפילו בעל הנס אינו מכיר בנִסו".

 

178 אין בשר המת מרגיש באזמל  שבת יג: וירושלמי תענית פ"ג, ה"ח).   

          איזמל = סכין של רופא. ובתור דבור שגור משתמשים בו על אדם מחוסר-הרגשה, שאינו נפגע בכבודו, וכדומה.

 

179 אין גוזרים גזרה על הצבור, אא"כ רוב הצבור יוכלים לעמוד בה (כ"ק עט:  וש"ג).   

180 אין דבר עומד נגד הזמן     

          פתגם מפורסם, וכבר הזכירו יש"ר מקגדיא בהקדמת ספרו "נובלות החכמה": והוא לקוח ממשלי הגוים.

 

181 אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה (שמו"ר פ"ל).   

182 אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה   (ברכת סג: וש"ג).      

          דרשתו של ריש-לקיש מן הכתוב: "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

 

183 אין דבריו של אחד במקום שנַים (יבמות פח: וש"ג).

 

184 אין האור נִכר אלא מתוך החושך      

          פתגם מפורסם; ונזכר בסוף הספר "בן המלך והנזיר". ובזוהר (תזריע ותצוח) הובא בלשון "אלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא".

 

185 אין הבור מתמלא מחוליָתו   (ברכות ג:  וש"ג).      

          משל עממי עתיק (וע"ש במפרשים). ובפי הבריות הוראתו בפרש"י: העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו, אינו מתמלא בכך".  וזה נגד העֵצה: "לכו והתפרנסו זה מזה".

 

186 אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין   (תענית ה: וש"ג; ב"ר פס"ד).      

          מאמר מפורסם. והובא בתור דרשה של ר' יצחק על המקרא "יצו ה' את הברכה באסמיך".

 

187 אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של אדם   (תוספתא ברכות פ"ו).      

          הרעיון נמצא גם במשלי הגוים.

 

188 אין הדעת סובלתו   (פסחים קיג:).      

          דבור רגיל, שנתפשט בקהל ע"י פרש"י במדבר כ"א, יד.

 

189 אין הולכים בממון אחר הרוב   (ב"ק כז:  וש"ג).      

          מן הכללים המשפטיים העתיקים שלנו.      

 

190 אין החוטא נשכר   (שביעית ט, ט).      

          כלומר : צריך להשתדל שלא יהא החוטא נשכר.

 

191 אין היֵצר תאב אלא דבר שאסור לו   (ירושלמי יומא, ו, ד ונדרים רפ"ט).      

192 אין המקרא אומר אלא דָרשני   (רש"י, פסוק בראשית ברא).      

193 אין הנָדון דומה לראיה   (פסחים טו.  ובתוספתא שם).      

          דבר ר' יוסי, והוא מצוין בקצורו המדויק (הראיה שאתה מביא אינה דומה להדבר שאתה לומד ממנה). והוא שגור מאד בדבור ובספרות.

 

194 אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן   (שבת קיט:).       

          בשביל הכל הנשימה היוצא מפיהם בלמדם.  מאמר שגור מאד.

 

195 אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו   (ע"ז ג.;  מדרש תהלים קמ"ט).      

          בטרוניא=בעריצות, כלומר: בעלילות דברים ובתביעות קשות.

 

196 אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה   (נזיר בג:;  הוריות י:).      

          והמבטא "אינו מקפח שכר שיחה נאה" הוא דבור שגור.

 

197 אין הקומץ משביע את הארי   (ברכות ג.).       

          משל עממי עתיק ומפורסם מאד..

198 אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה  (ירושלמי שבת ב, ו; ב"ר צא, ט, ועוד במדרשים).      

          בפי הבריות הוא שגור בלשון "השטן מקטרג –" או "שטן מקטרג-".

 

199 אין ודאי שאין בו ספק.   

          נמצא ב"תשבי" ערך ודאי.

 

200 אין ולאו ורפיא בידיה   (שבת קיג, וש"ג).       

          הן ולאו, ורפוי בידו (על המפקפק בדבר). ובפי הבריות : " הן ולאו-".

 

201 אין זווגו של איש אלא מן הקב"ה   (ב"ר סח, ג).      

          יש דוגמתו גם במשלי הגוים (והרבה כמותו באוצר-משלינו)

 

202 אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים   (ברכות ה: וש"ג).      

          מאמר סתמי, והוא משל עתיק ומפורסם מאד.

 

203 אין חָבים לאדם שלא בפניו   (עירובין פא:  במשנה, וש"ג).       

          כלל משפטי עתיק (כלומר : אין מטילים חובות על אדם שלא בפניו).

 

204 אין חזן נפרץ   (ש"א ג', א).       

          מליצה רגילה :"אין זה חזון נפרץ"=אין זה דבר מצוי.  (ובמקרא:  חזון=נבואה).

 

205 אין חכם כבעל הנסיון.   

          הרעיון לקוח ממשלי הגוים, אבל צורתו מקורית.

 

206 אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'   (משלי כ"א, ל).      

          שגור מאד. וגם בשנוים הלציים ("אין חכמה ואין תבונה, לנגד פרוי פאָרטונא" – המזל – או: "לנגד שלעכטע קאָראען", ועוד).

 

207 אין חכמה לאשה אלא בפלך  (יומא סו:; ירוש' סוטה ג, ד., ובמדרשים).       

          מיוחס לר' אליעזר באסמכתא מהורדה על הכתוב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות ל"ה, כה). אך זה פתגם עתיק. וע' במבוא.

 

208 אין חלום בלא דברים בטלים   (ברכות נה.;  נדרים ח.).      

          כך שגור בפי הבריות כנוסח שבפרש"י בראשית ל"ז, י.  ובתלמוד: "כשם שאי-אפשר לבר בלי תבן, כך אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים". בברכות הוא דרשה של ר"ש בן יוחאי. ובנדרים היא תשובתו של רב אשי. ומזה נראה שהיה מאמר מפורסם.

 

209 אין יוצא ואין בא   (יהושע א', א).      

          דבור שגור.                 

 

210 אין ישראל יכולים לקבל רוב טובה   (ע' יבמות מז:).      

          כך מצטטים. ובמקורו, ביבמות, כך נוסחתו: "גר שבא להתגייר אומרים לו: - הוי יודע – וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות".

 

211 אין כחו אלא בפה.  

          דבור שגור. ומקורו בפרש"י ורד"ק ו"מצודת-דוד" על הכתוב (ישעיה מ"א, יד) "אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת זו אין כחה אלא בפה, כך ישראל.  וע' בילקוט-שמעוני על הפסוק הנ"ל.

 

212 אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט).

          פתגם זה הוכנס אל אוצר-המשלים של רוב העמים.

 

213 אין כסף לאדון זה  (קדושין ג:).

          בפי הבריות הוא דברו הלצי. ובתלמוד הוא דרש על הכתוב (שמות כ"א, יא) : "ויצאה חנם אין כסף" – אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר , ומאן ניהו? – האב".

 

214 אין לאדני מעצור להושיע ברב או במעט.  (ש"א י"ד, ו).

215 אין להם זה על זה אלא תרעומות  (ב"מ, במשנה ריש "השוכר את האומנין" ).

          דבור רגיל. ושם במשנה אחרת (נד.): "אין לו עליו אלא תרעומת".

 

216 אין לו אלא ארבע אמות של הלכה  (ברכות ח.).

          בתלמוד נאמר: מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד.  ובפי הבריות הכונה על מי שמצטמצם רק בעניני תורה או חכמה, ואינו מתערב ואינו יודע בהויות העולם.

 

217 אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות    (ב"ב קלא.).

          כלל משפטי עתיק. ומצטטים אותו בסתם. לא רק על דיין.

 

218 אין לו שמירה אלא סכין  (ב"ק מח: במשנה).

          דברי ר' אליעזר על שור המועד, ובפי הבריות בהלצה.

 

219 אין לך אדם בלא יסורים  (ב"ר צ"ב, א).

          הרעיון נמצא גם במשלי הגוים (וגם במשלי התנ"ך).

 

220 אין לך אדם שאין לו שעה  (אבות ד, ג).

          לפתגם שגור זה יש חברים ברוב הלשונות.

 

221 אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה  (אבות ו, ב).

          יש בזה גם הרעיון של "אצילות רוחנית", כלומר :  זה אציל רוחני.

 

222 אין לך דבר העומד בפני הרצון.

          דבור שגור, שרעיונו לקוח ממשלי הגוים.

 

223 אין לך דבר שאין לו מקום  (אבות ד, ג).

224 אין לך יום, שאין קללתו מרובה משל חברו  (סוטה מט,).

          כך מצטטים. ובתלמוד : "כל יום ויום קללתו מרובה – ".

 

225 אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום  (סוף מס' עוקצין).

226 אין לך צרה באה על אדם שאין לאחרים בה דיוח  (ב"ר ל"ח, א).

          רעיון זה נמצא גם במשלי הגוים.

 

227 אין לך שבוש גדול מזה!  (ר"ה ל:).

          דבור שגור.

 

228 אין למֵדים מן הכללות [ ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ" ] (עירובין כז.; קדושין לד).                מאמרו של ר' יוחנן. ועפ"י רוב מצטטים רק חציו הראשון.

 

229 אין לנו עסק בנסתרות  (חגיגה יג, שם בירושלמי; ובמדרשים).

          דבור שגור זה מובא בתלמוד בשם בן-סירא ובלשון "אין לך עסק – ".

 

230 אין מביאים ראיה מן השוטים (שבת קד: וש"ג).                   

מכל המקומות שבתלמוד נראה שזה היה פתגם מפורסם.

 

231 אין מגַלים אלא לצנועים (קדושין עא).              

כך מצַטטים. ושם בתלמוד: "אין מוסרים אלא למי שהוא צנוע". וע"ש.

 

232 אין מדרש בלי חִדוש (חגיגה ג.).           

כך מצַטטים. ובתלמוד: "אי-אפשר לבית-המדרש בלא חידוש". אבל כבר הקדמונים היו מצטטים כמונו. וכן הוא בסוף ההקדמה לספר "ראשית –חכמה" המפורסם (שנתחבר שנת של"ד).

 

233 אין מזל לישראל (שבת קגו. וש"ג).                  

כפי הבריות הוראתו: "אין הצלחה לישראל". אך בתלמוד הכונה, שישראל אינם תלויים בהשפעת המזלות (איצטגנינות).

 

234 אין מלאך אחד עושה שתי שליחות (כ"ד גק, ב).                 

נתפרסם ונתפשט ע"י פרש"י (בראשית י"ח, ב), ומשתמשים בו כהלצה.

 

235 אין מלך בישראל [ איש הישר בעיניו יעשה ] (שופטים י"ז, ו, וגם בסוף הספר).             

עפ"י רוב מצַטטים רק חציו הראשון (ובהלצה).

 

236 אין מלכות נוגעת בחברתה [ אפילו כמלוא נימא ] (ברכות מ"ח: וש"ג).              

ציטט לעניני גבאות, וכדומה. וזה היה בימי התלמוד מאמר מפורסם.

 

237 אין מסיחים בסעודה (תענית ה:).                    

מאמר מפורסם זה נמסר בתלמוד בשם ר' יוחנן.

 

238 אין מסָרבים לגדול (פסחים פו:; ב"מ פז.).                  

נתפרסם ביחוד ע"י פרש"י (בראשית י"ט, ב).  ובב"ר (פ"נ) הובא בלשון "אין ממאנים לגדול". אך, כמובן, זה רק תרגום "צח". וכנראה מן התלמוד, זהו מכללי דרך-ארץ העתיקים שלנו.

 

239 אין מִעוט אחר מִעוּט אלא לרבות (יומא מג.  וש"ג).              

משַמש ציטאט מעין "לפני כבוד ענוה" וכדומה.

 

240 אין מעמידים פרנס על הצבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו (יומא כב:).      מפורסם מאד.  בעל המאמר הוא ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, ומסיים: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: חזור לאחוריך! וכל המאמר הוא יותר הלצי.

 

241 אין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח:, ובירושלמי שם).        

 

242 אין מצויים תלמידי חכמים לצאת ת"ח מבניהם (נדרים פא.).                                                בתלמוד בשאלה: מפני מה אין מצויים – וע"ש תשובות יפות.

 

243 אין מֻקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו: ועוד הרבה, ירושלמי מגילה, א', א, ועוד).      

הובא גם בפרש"י בראשית ו', ג, ועוד בכמה מקומות, ומכאן פרסומו.  משתמשים בו גם בדרך הלצה: ב"עליות" וב"הקפות" (לפני "הקפות" מכריז השַמש": "אין מוקדם " וכו', כדי שלא יתקנא האחד ב"הקפת" חברו).

 

244 אין מקום פנוי בארץ מן השכינה (מאמר מצוין (כביכול "פַנתיאיסטי" ).        

ובלשון המקובלים: "לית אתר פנוי מיניה". והוא, באמת, פירוש הכתוב "מלוא כל הארץ כבודו".

 

245 אין מַקשין באגדה   

מאמר מפורסם. ונמצא סוף פתיחת "מורה הנבוכים" להרמב"ם, בלשון "ולזה אמרו: אין מקשין באגדה".

 

246 אין מקרא יוצא מדי פשוטו (שבת סג, וש"ג).      

          כלל עתיק. וביחוד נתפרסם ע"י פרש"י בראשית ט"ו, י, ועוד.

 

247 אין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה: ).     

כלומר: בחלום.  והדבור "ראה (בדבר) מהרהורי לבו" וגם הוא מליצה רגילה בספרות.

 

248 אין מרַחמים בדין: (כתובות פד. במשנה ).       

דברי ר' עקיבא. ובפי הבריות לפעמים: "אין רחמים בדין".

 

249 אין משיבים את הארי לאחר מיתה (גטין פג. ושם בירושלמי ).        

דברי ר' יהושע (לחכמים, שהשיגו על דברי ר' אליעזר לאחרי פטירתו), כי אם היה בחיים אולי היה מוצא תשובה.

 

250 אין משיבין לאחר מעשה (ר"ה כט: ).     

ומזה: "הנעשה אין להשיב". והרבה כמותו במשלי הגוים.

 

251 אין משַנים ממנהג המדינה  (תוספתא כתובות פ"ו, ועוד הרבה ).     

יש כמותו הרבה בתלמוד, וגם במשלי הגוים.

 

252 אין משַנים מצדקה לצדקה 

דבור שגור. ומקורו בערכין ו.: "סלע זה לצדקה - - אסור לשנותה" (ע"ש). וע' גם "יורה דעה" רנ"ח, רנ"ט.

 

253 אין מתחילין בבַ"ד (ע' זוהר, עקב ).       

כך שגור בפי הבריות. ולשון הזוהר: "אין מתחילים ביום ב' ואין מסיימים ביום ד', דהיינו ב"ד". והמתנגדים לאמונה טפלה זו, מצַטטים כנגדה: כתונת בד ילבש".

 

254 אין נביא בעירו        

פתגם שגור בספרות; והובא כבר בתור משל בספר הרבני "אהבת עולם" להגאון הספרדי ר"ש אלגאזי (מסוף המאה הרביעית). ומקורו באבן-גליון, מַתי י"ג נז (ע"ש).

 

255 אין סומכים על הנס (פסחים מד:; קדושין לט: ).          

כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובשני המקומות כבתלמוד הובא בלשון ארמית: "לא ממכונן אניסא".

 

256 אין ספק מוציא מידי ודאי (יבמות יט: וש"נ ).    

כלל עתיק.

 

257 אין עֵד נעשה דַיין (ר"ה כו. וש"נ ).         

כלל זה מיוחס במס' ר"ה לר' עקיבא; אך ברוב המקומות הוא מובא סתם.

 

258 אין עבירה מבכה תורה (סוטה בא. ).     

מאמר מפורסם.

 

259 אין עונשים אלא אם כן מזהירים (ע' יומא פא.  ועוד ).  

כך מצטטים. ובתלמוד: "לא ענש אא"כ הזהיר". ובספרי, פ' שופטים: "אין עונשים את האדם עד שמזהירים אותו".

 

260 אין עורו מחזיק בשרו (כתובות קיב. ).    

זה נאמר על הצבי. ובהלצה על "הקופץ מעורו" מרוב טובה או מהתפעלות וכדומה.

 

261 אין עושים נפשות (=מצבות) לצדיקים (ירוש' שקלים ב, ז;  ב"ד פ"ב ).       

כי "דבריהם הםה םה זכרונם".

 

262 אין על עפר מָשלו (איוב מ"א, כה ).        

מליצה שגורה.

 

263 אין עני אלא בדעת (נדרים מא. ).           

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים. ובתלמוד הובא בשם אביו בלשון "נקטינן"=מסורת מאבותינו.

 

264 אין עניות במקום עשירות (שבת קב: וש"נ ).     

שם בשבת הובא בשם אמורא; אך ברוב המקומות – סתם. ובודאי הוא פתגם עתיק.

 

265 אין עשן בלי אש.     

שגור בספרות החדשה, והוא תרגום מלועזית. אך הוא נמצא גם בזוהר (פ' נה), בארמית "לית תנגא בלא אשא".

 

266 אין פרץ ואין צוָחה (תהלים קמ"ד, יד ).   

          מליצה שגורה. ולשון הכתוב: "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה".

 

267 אין פני הארץ אלא עשירים (ב"ר צ"א, ה ).       

          זה מדרש הכתוב (בראשית מ"א, נו) "והרעב היה על פני כל-הארץ". והובא שם גם בפרש"י; ולכן בדבור הז/רגוני אומרים "די פנֵי" , כלומר : עשירי העדה.

 

268 אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג. ). 

מאמרו של ר' אלעזר, והוא מפורסם מאד. ובמס' שבת (קלט.): "אין פורענות וכו' אלא בשביל דייני ישראל". ובב"ב (ח.) אמר רבי: "אין פורענות וכו' אלא בשביל עמי הארץ!"

 

269 אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי-הארץ (ב"ב ח. ). 

מאמרו של רבי. ואינו מפורסם – אבל הוא ראוי לפרסום...

 

270 אין צבור עני.

דבור שגור: ונמצא גם בהקדמה למחזור רומניא. ובירושלמי גטין (פ"ג, סה"ז): "לית צבור כוליה מיעני". אולי זה מקור הפתגם?

 

271 אין קול ואין עונה (מ"א י"ח, כן, כט ).      

מבטא שגור.

 

272 אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, וש"נ ).    

נמצא גם בפירש"י ויקרא ט"ז ד, ועוד. ולכן הוא מפורסם מאד.

 

273 אין קטורת בלי הלבונה.     

פתגם מפורסם, וכַונתו, כי אי-אפשר וגם לא נכון שיהא הכל טוב בהחלט ויפה בהחלט;  צריך גם מעט מן הרע, כדי שתצא התמזגות יפה. ומקור הפתגם הוא בפרש"י שמות ל', לד (ע"ש). וע' מס' כריתות ו: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית;  שהרי הלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת".

 

274 אין רבוי אחר רבוי אלא למעט (פסחים כג, ועוד ).       

משתמשים בו גם מעין "לפני שבר גאון".

 

275 אין רגע בלי פגע.     

פתגם שגור בפי כל; וכנראה הוא עתיק מאד, כי גם באחד משירי ר' יהודה הלוי נמצא החרוז "ואין רגע בלי נגע".

 

276 אין רע שאין בו טוב. 

פתגם מפורסם, שיש דוגמתו בכל הלשונות. וכבר הובא בס' "צרור המור" (דף כד:) לר' אברהם סבע (מגולי ספרד) בתור "משל הדיוט".

 

277 אין שוטה מרגיש.    

פתגם מפורסם. וב"מבחר הפנינים", שער המוסר: "השוטה אינו מרגיש בבזיון".  וע' בפתגם הסמוך.

 

278 אין שוטה נפגע (שבת יג:; ירושלמי תענית ג' ח ).       

פרש"י: אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו". וכנראה, מזה נולד הפתגם הקודם.

 

279 אין שומר לנשים אלא כיעור-פנים ("מחברותעמנואל" 14 ).  

פתגם חריף זה לקוח מלועזית.

 

280 אין שטן ואין פגע רע (מ"א ה', יח ).        

 

281 אין שלום לרשעים  (ישעיה מ"ח, כב: נ"ז, כא ).          

פעם נאמר "אין שלום – אמר אלהי – לרשעים"; ופעם – "אמר אדוני". וכפי הבריות שגורות שתי הנוסחאות.

 

282 אין שליח לדבר-עבירה  (קדושין מב: וש"נ ).     

כלל עתיק ומפורסם מאד. והדוגמא היותר בהירה לכלל זה היא ההלכה הקדומה: האומר לחברו צא והרוג את הנפש, המשַלח פטור והשליח חייב, כי אין שליח לדבר עבירה (ואם יצטדק השליח : "עשיתי רק מִצוַת שולחי", אומרים לו: "דברי הרב (התורה) ודברי התלמיד (השולח) – דברי מי שומעים?"        

 

283 אין שמחה אלא בבשר  (פסחים קט. ).   

מאמר מפורסם. ובתלמוד נאמר זה רק בזמן שבהמ"ק קיים, "שנאמר: וזבחת שלמים וכלת ושמחת לפני ה' אלהיך; ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישַמח ללב אנוש".

 

284 אין שני זרזירים ישֵנים בדף אחד  (ב"ר ע"ה, ד ).      

זרזירים – מיני עורבים או תרנגולים. ופתגם מפורסם זה כונתו מעין "שני חתולים בשק אחד".

 

285 אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד (ע' חולין ס: ).           

כך מצטטים. ובתלמוד : "אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד?".

 

286 אין שני נביאים מתנבאים בסנון אחד  (סנהדרין פט. ).         

 

287 אינה דומה שמיעה לראִיה.          

כך שגור בפי הבריות. ובר"ה כה: "לא תהא שמיעה גדולה מראיה!" ובמכילתא פ' יתרו: "לא דומה שומע לרואה".

288 אינהו אכלי ואנן מברכין  (ברכות מד. ).  

על חתימת הברכה – "על הארץ ועל פירותיה" – מתקיף לה רב נחמן בר' יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין! (הם, בני ארץ-ישראל אוכלים את הפירות, ואנחנו, בני בבל, נברך – הרי לנו אין פירות הללו). וע"ש ומימרא זו היתה לציטאט הלצי.

 

289 אינו אלא מן המתמיהין  (מנחות מ. ).     

מבטא שגור. והוא מדברי ר' אליעזר ב"ר צדוק שם כברייתא "והלא כל המטיל תכלת (בסדין) בירושלים אינו אלא מן המתמיהין" (ופרש"י : מתמיה את כל הרואים, שאומרים כלאים הוא לבוש).

 

290 אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא יח: וש"נ ).    

פתגם מפורסם (ובתלמוד הובא סתם, ורק בהוראה, שהנשוי אשה אינו מתאוה כמי שאין לו אשה).

 

291 אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת (חגיגה ט: ).         

מאמר מפורסם זה מיוחס שָם להִלל.

 

292 אינו מגיע עד קרסוליו.

מליצה שגורה, שיש דוגמתה גם בלועזית. ובב"ד פל"ב, כפשוטו "הגיעו המים עד קרסוליו".

 

293 אינו מן היִשוב  (קדושין ט: במשנה ).     

זה נאמר במשנה על "מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך-ארץ"

 

294 אינו מעלה ואינו מוריד 

מליצה שגורה. בהוראת "אין לו שום ערך". ובאותה הוראה הובאה בתלמוד כמה פעמים, כמו: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (גטין נב. וש"נ), ועוד.

 

295 איני יודע מה אתה סח  (שבועות מט. במשנה ).          

"היכן שורי?" אמר לו:  איני יודע מה אתה סח.  והוא דבור שגור.

 

 

296 אינו עִמי כתמול שלשום  (ע' בראשית ל"א, ב, ה ).     

כך שגור בפי הבריות. ולשון הכתוב : " וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום", ואח"כ:  "רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום").

 

297 איש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף  (במדבר ט"ז, כב ).      

ציטאט שגור. ולשון הכתוב: "האיש אחד –".

 

298 איש את רעהו חיים בלעו  (אבות ג', כ ).          

דבור שגור.

 

299 איש זרוע לו הארץ  (איוב כ"ב, ח ).        

 

300 איש כמתנת ידו (דברים ט"ז, יז ).          

 

301 איש לאוהליו, ישראל! (ש"ב כ, א ).         

          דבור שגור לענינים שונים, ובמ"א (י"ב, טז) "לאהליך ישראל!" ובדברי–הימים באותו ענין (דה"ב י', טז) "איש לאוהליך, ישראל!"

 

301* איש אלהים קדוש עובר "עלינו" תמיד (מ"ב ד', ט ).            

          הלצה יפה על "צדיקי" החסידים, שמאחרים להתפלל ובאים לבית-הכנסת אחרי "עלינו".

 

302 איש לבִצעו מקצהו (ישעיה נ"ו, יא ).        

          מליצה רגילה.

 

303 איש ריב ואיש מדון לכל הארץ (ירמיה ט"ו, י ).            

304 איש תחת גפנו [ ותחת תאנתו ] (מיכה ד', ד ).           

          בפי הבריות שגור ביחוד "איש תחת גפנו".

 

305 אית תחומין במֵעַיָא? (ב"ר ל"ט, יב, ועוד ).        

          "וכי יש תחומים במֵעַיִם ." – כך שאל אברהם את הקב"ה כשאמר לו "את בנך אשר אהבת"; וכי יש במֵעַיִם תחומין: עד כאן אהבָתי לישמעאל, ועד כאן – ליצחק? ולכן הוכרח הקב"ה להוסיף : את יצחק (ע"ש).

 

306 אך זה הלִי ואֶשָׂאֶנו! (ירמיה י', יט ).         

          מליצה רגילה בספרות.

 

307 אכוֹל בָּצֵל ושֵב בַּצֵל [ ואל תאכל אווזים ותרנגלולים ויהא לבך רודף עליך (פסחים קיד. ).          כלומר: טוב שתאכל רק ירקות ובצלים ואז תשב לבטח בצל-קורתך (ולא תצטרך למכור ביתך).  המאמר מובא בשם התנא ר' יהודה בר אילעאי;  אך בודאי היה פתגם שגור.

308 אָכוֹל ושתה כי מחר נמות (ישעיה כ"ב, יג ).       

          זה מעין הדבור הצרפתי המפורסם: "אחרינו המַבול!"

 

309 אָכלה ומחתה פיה [ ואמרה לא פעלתי און ] (משלי ל', כ ). 

          עפ"י רוב מצטטים רק את חציו.

 

 

 

310. אַכֵיף יַמא אַסנא ברָאתָא (פסחים ד. ).            

          סנאים שלעל שפת-הים ברושים הם במקומות אחרים;  פרש"י: כלומר, דבר קל-ערך שמובא ממרחקים נחשב כיקר-ערך.  ופתגם זה איננו מפורסם (ושם בתלמוד נמסר בלשון "ההוא דהוה קא אזיל ואמר").

 

311. אכלית, אשקית, לוית  (ב"ר מ"ח ).        

          הֶאכלת, השקית, לוֵית. שלש אלה תעשה לאורח. במדרש הובא בלשון "בדאמרי אינשי".

 

312. אכן חציר העם!  (ישעיה מ', ז).     

          מליצה ידועה.

 

313. אכן נודע הדבר!  (שמות ב', יד ).            

314. אכשור דרי?:  (יבמות לט:;  חולין צג: ).            

          פרש"י: "בתמיה, וכי נתבשורו הדורות". בשני המקומות בתלמוד הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה נראה שהיה דבור שגור.  וכן הוא בספרות הרבנית.

 

315. אֶל בינתך אַל תשען!  (משלי ג', ח ).      

316. אֵל גמולות אַדוני [ שַלם ישַלם ! ] (ירמיה נ"א, נו ).    

317. אֶל הנער הזה התפללתי   (ש"א א', כז ).         

          דבור הלצי, ביחוד בשחוק הקלפים (כש"קונים" מה שנצרך – או מה שלא נצרך).

          אַל (מאמרים שאינם נמצאים כאן ב"אַל", צריך לבקש ב"לא").

 

318.  אַל יוציא אדם דבר מגונה מפיו  (פסחים ג. ).             

          מאמרו של ר' יהושע בן לוי, והִסמיכו על המקרא: "מן הבהמה אשר איננה טהורה" (ולא "טמאה"). וע"ש.

 

319. אל יחסר המזג  (שיר-השירים ז', ג ).     

          דבור שגור; ו"מזג" בהוראה מעין "שווי-המדה". ובהוראה מעין זו כבר היה ציטאַט אצל חכמי התלמוד.  ע' סנהדרין יד: ובתוס' שם.

 

320. אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גטין ו: ).         

          מיוחס שם לאמוראים שונים; ומז הנראה שהיה מפורסם מכבר.

 

321. אל יכנס אדם פתאום לבית חברו (מס' דרך-ארץ רבה פ"ה . וע' פסחים קיב. ונדה טז:).

          במס' נדה בשם בן-סירא: שלשה שנאתי - - והנכנס לבית-חברו פתאום. אמר ר' יוחנן: ואפילו לביתו.  ובפסחים (קיב.) , בין הדברים שצוה ר' עקיבא את בנו, - "ואל תכנס לביתך פתאום, כל–שכן לבית חברתך".  כך היו מתיחסים מאמרי עתיקים לחכמים שונים.

 

322. אל יעמוד אדם במקום סכנה  (שבת לב.;  תענית כ:).

323. אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה (ברכות לא.; עירובין סד.).

          דבור שגור (ועפ"י רוב בדרך הלצה).  והתלמוד מוסיף, "שמתוך כך זוכרהו".  

324. אל אל יפתח אדם פיו לשטן  (ברכות יט.  וש"נ).

          עפ"י רוב מצטטים בלשון "אל תפתח פה לשטן".  ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

325. אל ישַנה אדם בנו מן הבנים (שבת י:; מגילה טז:).

          המאמר הובא בשם רב, ונסמך על מעשה יעקב ויוסף ואחיו.  

 

326. אל ישַנה אדם מן המנהג  (כ"מ פו:; תוספתא שם, ובמדרשים).

          והראיה : "שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, והמלאכים ירדו למטה ואכלו לחם" (אצל אברהם). המאמר הובא גם בפרש"י בראשית י"ח, ח.

 

327. אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר (נדרים כ:).

          בשעה שנזקק עם אשתו לא יהרהר באחרת . מאמר מליצי זה מיוחס לרבי. אך מן הלשון "מכאן אמר רבי" נראה, שהמאמר היה מפורסם קודם –לכן (ע"ש).

 

328. אל יתהלל חוגר כמפתח  (מ"א כ', יא).

          דברי אחאב. אך אפשר מאד שזה היה משל עממי מימי קדם (וע' במבוא). ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים, אך ביפיו אין דומה לו.

 

329. אֶל כֶליך לא תתן!  (דברים כ"ג, כה).

          דבור שגור (בהלצות).

  

330. אֶל עקרבים אתה יושב  (יחזקאל כ', ו).

          מליצה רגילה ("הוא יושב אל עקרבים", וכדומה).

 

331. אל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב', ד).

          מיוחס להלל (ויש דוגמתו במשלי הגוים הקדמונים).  ובברכות (סט.) הובאה ראיה לזה "שהרי יוחנן כהן-גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי".

 

322. אל תאמינו ברֵעַ...  (מיכה ז', ה).

333. אל תאמר לרעך: לך ושוב (ומחר אתן, ויש אתך) (משלי ג', כה).

          עפ"י רוב מצטטים רק חֶציו.

 

334. אל תאהב שֵנה, פן תִוָרש  (משלי ב', יג).

335. אל תבטחו בנדיבים!  (תהלים קמ"ו, ג).

          שגור גם בפי ההמון.

 

336. אל תביאנו לידי נסיון  (ברכות ס:).

          מנוסח התפלות (ונמצא גם בתפלת הנוצרים "אבינו שבשמים").  ובסנהדרין קז.  אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון; ומביא ראיה מדוד המלך (ע"ש).

 

337. אל תבשל בקדרה שבִשל בה חברך (פסחים קיב.).

          נמנה בין הדברים שצוה ר' עקיבא את  רשב"י. ומפרש בגמרא: זו גרושה בחיי בעלה, דאמר מר : גרוש שנשא גרושה, ארבע דעות במטה (זה – לבו לאשתו הראשונה, וזאת – לבעלה הראשון).

 

338. אל תגידו בגת!  (ש"ב א', כ; מיכה א', י).

          במיכה "בגת אל תגידו"; ושתי הנוסחאות הן דבורים שגורים.  (ו"בגת" היא קלמבו רבפי הבריות="גאַס", באשכנזית).           

 

 

339. אל תגעו במשיחָי  (תהלים ק"ה, טו; דה"א ט"ז, כב).

          ובמס' שבת (קיט:) אמר רב: אלו תינוקות של בית רבן. ובהוראה זו מצַטטים אותו.

340. אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב', ד).

          המאמר המצוין הזה (השגור בפי כל) מיוחס להלל.

341. אל תדור בעיר שראשיה תלמידי-חכמים (פסחים קיג.).

       כי הם שקועים בתורתם וחכמתם ואין להם פנאי לעניני הצבור. וזה מן הדברים שצוה ר' עקיבא את בנו, ונמצא גם במשלי בן-סירא (אך אפשר מאד שהוא מאמר עממי). ושם (קיג.) אמר רב לרב אסי: אל תדור בעיר דריש – מתא אמיא (שראש העיר הוא רופא. ג"כ מטעם הנ"ל).

342. אל תהי בז לכל אדם  (אבות ד', ג).

          מיוחס לבן-עזאי.

343. אל תהי ברכת הדיוט קל בעיניך (ברכות ז.; מגילה טו.).

          במגילה היא דרשתו של ר' חנינא ממעשה דוד ודניאל (ע"ש), ובברכות הובא סתם. ובפי הבריות הוא מאמר הלצי.

344. אל תהי בתוקעי כף!...  (משלי כ"ב, כו).

          אזהרה נגד ה"ערבות".

345 אל תהי דן יחידי  (אבות ד'. ח).

         

346. אל תהי חכם בעיניך  (משלי ג', ז).

         

347. אל תהי מתוק ותִמָצץ  

פתגם ידוע. ונמצא ב"מחברות עמנואל" (143) וב"מבחר הפנינים", ועוד.  ויש בזה נוסחאות שונות.

 

348. אל תהי עֵד חנם  (משלי כ"ד, כח).

         

349. אל תהי צדיק הרבה  (קהלת ז', טז).

          שגור בפי כל.

350. אל תהי רשע בפני עצמך  (אבות ב', יג).

          מיוחס לר' שמעון. והרבה פירושים נאמרו כן. ואפשר שכונתו האמתית היא, שלא יחזיק האדם את עצמו לרשע שאין לו עוד תקנה; כי גם רשעים יכולים להיטב מעשיהם ולחזור למוטב.

351. אל תהי שוטה בחרוזים  (חולין צה:).

          דבור שגור (כנגד החרזנים). ובתלמוד היא תשובתו של רב לרב הונא, ששאל אותו, אם בשר שניתן בחרוזין (במחרוזות) ונתעלם מן העין, נחזשב כסימן, או לא. ועל זה ענהו רב: אל תהי וכו'. וקשה לעמוד על פירושו האמתי (רש"י מביא שני פירושים, ע"ש);  וכמובן אין לזה דבר עם חרוזים שבשיר (החרוז הוא המצאה מאוחרת, אחרי חתימת התלמוד).

 

352. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (אבות א', ג).

          מאמר מוסרי מצוין, המיוחס לאנטיגנוס איש סוכו שקבל משמעון הצדיק.

353. אל תזכר לנו עונות ראשונים! (תהלים ע"ט, ח).

          דבור שגור, בדרך-הלצה.

354. אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך  (משלי ג', כט).

         

355. אל תיגע להעשיר (מבינתה חדל) (שם כ"ג, ד).

         

356. אל תיראי תולעת יעקב  (ישעיה מ"א, יד).

          מליצה רגילה.

357. אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות (משלי ג', כז).

         

358. אל תסג גבול עולם [ אשר עשו אבותיך ] (שם כ"ב, כח).

         

359. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (אבות ד', כ).

          מיוחס לרבי, אך קרוב לשער, שהוא פתגם עממי עתיק.

360. אל תעמוד בדבר רע (קהלת ח', ג).          

הפוסקים הקדמונים הסמיכו על פסוק זה (בדרך דרש מחודד) את המנהג שלא לסיים ושלא להפסיק בקריאת-התורה בדבר רע. וכן הוא נדרש בילקוט (ע"ש רמז תתקע"ח).

         

361. אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (פסחים קיב:).

          דמים=מעות. זה מן הדברים שצוה ר' ישמעאל ב"ד יוסי את רבי. אך בב"מ (נח:) בברייתא: ר' יהודה אומר: לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים (כי כל זה נחשב כאונאת-דברים).  ושם במשנה : לא יאמר לו:  בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח (לקנות).

 

362. אל תען כסיל כאולתו [ פן תשוה לו גם אתה ] (משלי כ"ו, ד).

         

363. אל תפרוש מן הצבור  (אבות ב', ד.  וע' במבוא).

                  

364. אל תצריכנו למתנת בשר-ודם:  

          מאמר שגור והוא מנוסח ברכות-המזון.

365. אל תצר צרות מחר  (יבמות סג:;  סנהדרין ק:).

          בתלמוד הובא בשם בן-סירא; והוא שגור מאד.

 

366. אל תקנא בעושי עַולה   (תהלים ל"ז, א).

         

367. אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א', ה).

       מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים (מן ה"זוגות " הראשונים);  ובכל אופן הוא מאמר עתיק.

368. אל תרגזו בדרך  (בראשית ס"ה, כד).

          דבור הלצי שגור.

369. אל תריב עם אדם חנם  (משלי ג', ל).

         

370. אל תרצה את חברך בשעת כעסו (אבות ד', יח).

          מיוחס לר' שמעון בן אלעזר.

371. אל תשאל את הרופא, שאַל את החולה!

          פתגם זה שגור בז'רגון; אבל מקורו בתלמוד (יומא פנ.): "חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך, שומעים לחולה". ושם בירושלמי קרוב המאמר עוד יותר לפתגם הנ"ל.

 

372. אל תַּשכן באהָליך עַולה  (איוב י"א, יד).

  בכתובות (יט) דרשו ממקרא זה, שאסור לאדם להשהות שטר פרוע בתוך ביתו. ובכוונה זו מצַטטיים, עפ"י רוב, את הפסוק הנ"ל.

373. אל תשליכֵנו לעת זקנה  (תהלים ע"א, ט).

כך מצַטטים עפ"י התפלה "שמע קולנו" (שאומרים ביום הכפורים).  ובמקרא כתוב: אל תשליכני - -

 

374. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט', מג).

375. אל תשַקצו את נפשותיכם  (בויקרא י"א, מג).

          ומזה הדבור השגור (עפ"י התלמוד)  "עובר על בל תשקצו" (וביקרא כ', כה, ולא תשקצו וגו', וכן תמיד בתלמוד).

 

376. אל תָּשֶׁת ידך עם רשע  (שמות כ"ג, א).

377. אל תתהלל ביום מחר [ כי לא תדע מה יֵלד יום ] (משלי כ"ז, א).

עפ"י רוב מצַטטים רק חצי-הפסוק.

 

378. אל תתחכם יותר  (קהלת ז', טו).

 

379.  אל תתיאש מן הפורענות  (אבות א', ז).

במאמר זה יש כונה כפולה: ברוב טובה אל תשכח שהפורענות תבוא: וברוב רעה אל תתיאש מן הישועה. ובשתי ההוראות מצטטים אותו.

 

380.  אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס  (סוטה כב:).

זו צַוָאת ינאי המלך לאשתו. והוא ציטאט מופורסם (ובתלמוד נוסחתו משונה קצת מזו שבפי הבריות ובספרות;  ע"ש).

 

381. אל תתמה על החפץ  (קהלת ה', ז).

מליצה רגילה.            

 

382. אלה אלהיך, ישראל!  (שמות ל"ב, ד).

בהשאלה ובלעג (כלומר, אלה הם אותם שאַתם מעריצים!)

 

383. אלהים יבקש את נרדף  (קהלת ג', טו.  "והאלהים – ").

 

384. אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה, ח).

 

385. אלו הן הנשרפים!  (סנהדרין ריש פרק תשיעי).

דבור הלצי, אצל המשחקים בקלפים, על המפסידים.

 

 

 

386. אלו ואלו דברי אלהים חיים [ הן ] (עירובין יג:; גטין ו:).

בתלמוד על מחלוקת שבין החכמים. ובפי הבריות עפ"י רוב בהלצה. (ראוי להעיר, כי המליצה "דברי אלהים חיים" לקוחה מירמיה כ"ג, לו.

 

387. אֵלַי דבר יגֻנב  (איוב ד', יב).

מבטא רגיל בספרות.

 

388. אַליה וקוץ בה  (ר"ה יז.).

משל מפורסם (בהוראת: זה טוב, אבל יש בו צד לא נעים; וכדומה).  בתלמוד הוא מיוחס לאחד האמוראים, אך בודאי הוא משל עממי עתיק.

 

389. אלמלא קנאה אין העולם עומד (מדרש תהלים ל"ז, א).

ובדברי הקהלת (ד', ד): "כל כשרון המעשה – היא קנאת איש מרעהו"

 

390. אלף ספינות בים, וכנגדן אלף עיירות ביבשה (עירובין פו.).

בגמרא שם על איזה עשיר, שיש לו אלף וכו'. והוא דבור שגור בפי הסוחרים, והליצנים מפרשים אותו כך : -  וכנגדן אלף עיירות ביבשה – שהוא חייב בהן ממון (על הספינות). וצריך להעיר, כי אותו דבור היה בכללל מליצה קבוע בימי התלמוד, כי גם במקום אחר (יומא לה:) נאמר כן על ר' אלעזר בן חרסוס, ורק בסדר מהופך: אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים.

 

391. אַלקפתא נָקטָן, רֵיחא אָתי לה ליד (זבחים צו:).

פרש"י: הדוכס אחזני [ בידו ] וריח [ המלוכה ] נקלט לתוך ידי (זה משל על גסי רוח שמשתדלים לעמוד במקום גדולים). וכמובן הוא משל עממי, ורמי בר חמא (שהוא האומרו שם) השתמש בו יפה לענינו (הוא אמר זאת לאמורא אחד שהיה רגיל תמיד אצלו ואח"כ עזבהו וילך לבית-מדרשו של רב ששת;  וכאשר פגש בו במקרה, אמר  לו משל זה).

 

392. אם אדני לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו! (תהלים קכ"ז, א).

393. אם אדני לא ישמר עיר, שוא שקד שומר! (שם).

במשלי הרומים נקבע פתגם זה בחרוזים.

 

394. אם אין אני לי, מי לי?  (אבות א', יד).

מיוחס להלל; וקרוב לשער, שזה היה פתגם עממי.

 

395. אם אין גדיים, אין תיישים (ירושלמי סנהדרין י, ב; ב"ר מ"ב, ועוד).

פתגם עממי עתיק (ושם בירושלמי הוא נותן לו תיכף ביאור: אם אין תלמידים אין חכמים).  והובא גם בפרש"י לישעיה (ח', יז) ומכאן פרסומו.

 

396. אם אין דעה, הבדלה מִנַין?  (ירושלמי ברכות ה', ב).

397. אם אין דרך-ארץ אין תורה  (אבות ג', יז).

מיוחס לר' אלעזר בן עזריה. והוא פתגם שגור מאד. פחות ממנו שגור פתגמו השני: "אם אין תורה, אין דרך-ארץ".

398. אם אין קמח, אין תורה  (שם).

מיוחס ג"כ להנ"ל. ואפשר שהוא פתגם עממי.

 

399.     אם אינו לָמוּד לקרות ולִשנות, מה יעשה ויחיה? ילך ויִעָשה פרנס על  הצבור ונבאי צדקה, והוא חי (ויק"ר ריש פרק כה)   במדרש הכונה, כי בזכות זה יחיה. אך אפשר להכניס בו גם כונה הלצית.

 

400. אם אינו ענין לכאן, תנהו ענין למקום אחר.

דבור רגיל מאד בתלמוד, והוא מן המדות שהתורה נדרשת בהן (ע' לדוגמא פסחים כד, ריש עמוד א, ופרש"י שם). ועי' ירושלמי ר"ה סוף פרק א ובקדושין מב.: "אם אינו ענין להוכא דשייך, תנהו ענין להוכא דלא שייך".

 

401. אם אינם נביאים, בני נביאים הם (פסחים סו:).

דבור שגור (וגם בהלצה). ובתלמוד:  "הנח להם לישראל, אם אין – ".

 

402. אם אלהים הוא, יָרֶב לו!  (שופטים ו', לא).

 

403.  אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך (שִניך), אמר לו טול קרוה מבין עיניך (ב"ב טו:; ערכין יז:).

בערכין בברייתא: אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם וכו'. אך משני המקומות בתלמוד נראה שזה היה פתגם שגור. והוא נמצא גם באבן-גליון. (בעין-יעקב ובאלפסי הגירסא: טול קיסם מבין שניך. אך באבן-גליון – "עניך".

404. אם אמר לך הד: אוּדניך דחַמר – לא תֵיחוש: תרֵין – עבִּיד לך פרוּבי (ב"ר מ"ה, ו).

פתגם עממי חריף, ופירושו: אם אמר לך אחד": אזניך של חמור – אל תשים לבך (לדבריו);  שנַים (אם אמרו לך זאת) – עשֵה לך רסן.

405. אם אמרתי מָטה רגלי, חסדך, אדני, יסעדני (תהלים צ"ד, יח).

כמו שאומרים במשלי הגוים: כשהצרה גדולה ביותר, הישועה קרובה ביותר.

406. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני (שם קל"ז, ה).

407. אם באנו לכתוב, אין אנו מספיקים (שבת יג:).

אם באנו לכתוב את הצרות. וזו מליצה רגילה בספרות.

 

408. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?! (מו"ק כח?:).

בנוסח זה אמר הספדן בר-קיפוק לרב אשי שיספידו. והוא פתגם שגור (וגם בהלצה בשעת שמיטת כספים).

 

409. אם בגפו יבוא, בגפו יֵצא  (שמות כ"א, ג).

דבור הלצי רגיל.

 

410. אם בנערותך לא חפצתָּם, איך תשיגם בזִקנותך? (אדר"ג כד:).

זה נאמר שם על דברי—תורה, ויש כזה במשלי הגוים.

 

411. אם בִקַשת להֵחָנק, הִתָלה באילן גדול (פסחים קיב).

מן הדברים שצוה ר' עקיבא את רשב"י. ופירשו רש"י ורשב"ם: אם רצונך לאמר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך, אמור בשם אדם גדול, ובהוראה זו הוא ציטאט שגור בספרות הרבנית (אעפ"י שהפרוש אינו מתאים היטב אל הפתגם).

 

412.  אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו;  ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו  (חגיגה טו:;  מו"ק יז.).

 

זו דרשתו של ר' יוחנן על הכתוב (מלאכי ב', ז) "כי שפת כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". והיא מימרא שגורה בין ה"חסידים" ).

 

413. אם הדבור כסף, השתיקה זהב.

זה פתגם מתורגם מלועזית. והוא נמצא כבר בס' "כד הקמח" לרבנו בחיי (תלמידו של הרמב"ן, במאה הראשונה לאלף זה).

 

414. אם היה בעל-תשובה, לא יאמרו לו: זכור מעשיך הראשונים (ב"מ נח: במשנה).

זו היא דוגמה של אונאת-דברים.      

 

415.  אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני-אדם; ואם הראשונים כבני-אדם, אנו כחמורים [ ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר ] (שבת קיב: וירוש' דמאי א, ג ועוד, ובמדרשים).

כך מצטטים.  ובמס' שבת הגירסא:  אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים;  ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רפב"י, אל כשאר חמורים.  ובירושלמי כל המאמר בארמית.  בבבלי הוא מובא בלשון: אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא;  ובירושלמי להפך: אמר ר' אבא בן זימנא אמר ר' זעירא.     

 

416. אם השמאל ואימינה, ואם היָמין ואַשמאילה (בראשית י"ג, ט).

מליצה רגילה.

 

417. אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן? (ברכות לט.; ירושלמי שם).

דברי בר-קפרא אל המלגלג עליו; וכונתו:  הרי זקן אני לכל הפחות.  וזה נעשה דבור שגור.

 

418. אם יאמר לך אדם:  יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן;  לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן;  יגעתי ומצאתי - תאמין  (מגילה ו:).

מאמר מפורסם זה מיוחס לר' יצחק, אך כנראה הי פתגם שגור. (עפ"י רוב מצטטים רק "יגעתי ולא מצאתי" וכו' או גם: "יגעתי – מצאתי"). והתלמוד מוסיף: הני מילי בדברי-תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא.

419.  אם יאמרו לך ילדים: בְּנֵה, וזקנים: סחור, סחור ואל תבנה; שבנין ילדים סתירה, ותסירת זקנים בנין (מגילה לא: ועוד).

וראיה לדבר: רחבעם בן שלמה (מ"א י"ב)..

420. אם יגזור הקדוש-ברוך-הוא לחיים.

דבור רגיל בספרות הרבנית, במקום "אם ירצה השם".  ומקורו, כנראה, בדברים רבה ה' ב: "שמא יגזור עלי הקב"ה חיים".

 

421.  אם יהיו כל היַמים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים יריעות ובני-אדם לבלברים – אין מספיקין לכתוב... (שבת יא.).

בתלמוד הובא בשם רב על "חללה של רָשות". אך כנראה היתה זאת מליצה שגורה (ובאמת יש כמותה במדרש שה"ש על "דברי תורה שלמדתי"), כמו שהיא גם עתה.

 

422. אם יום תעזבֵהָ, יומַים תעזבך  (ירושלמי סוף ברכות)..

על למוד התורה. וברש"י דברים (י"א, יג) הובא בלשון "אם תעזבני יום, יומרים אעזבך";  וכך הוא שגור בפי ההבריות.

 

423. אם יפַתוך חטאים, אל תֹבַא (= תֹאבה)   (משלי א', י).

423a. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו (שה"ש ח', ז).

424. אם יתמהמה, חכה לו   (חבקוק ב', ג).

בפי הבריות : "אעפ"י שיתמהמה –" (כאמור ב"אני מאמין").

 

425. אם יִתָּקע שופר בעיר ועָם לא יחרדו?!   (עמוס ג', ו).

מליצה שגורה (על חודש אלול, שמתחילים בו לתקוע שופר).

 

426. אם כן, אין לדבר סוף:  (ריש יומא במשנה; ועוד הרבה).

שגור בפי כל (כלומר: אם נחשוש גם לזאת - !).

 

427. אם כן לא שַבקת חַיי לכל בריה!   (ע' ב"ק צא: ועוד).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). וכן היו מצטטים כבר הקדמונים (ראה, למשל, בתוספות ב"מ לט:  ד"ה שיצא ). אך בתלמוד בקצת שנוי : בב"ק הנ"ל: " א"כ לא שבקת חיי לברייתא" (קריאתו של רב). ובברכות (סא:) אמר אביי לרבא: "לא שביק מר חיי לכל בריה!"  ובב"מ (צב.) אומר רב על דברי איסי בן יהודה":" לא שביק איסי חיי לכל בריה".           ומכל זה נראה שזו היתה מליצה קבועה על תביעות מוסריות קשות.  וכדומה.

 

428. אם כן, למה זה אנכי!   (בראשית כ"ח, כב).

 

429. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? (כתובות י.:  ב"מ יז:, ועוד).

דבור שגור, וגם בהלצה. וגם מן התלמוד נראה שזה היה דבור קבוע. (ובגטין יז: מה הועילו וכו', בלי "אם כן").

 

430. אם כן נתת דבריך לשעורין!   (שבת לה: וש"נ).

כלומר: פעמים כך, ופעמים כך. וזה מבטא קבוע בתלמוד, ואח"כ גם בספרות הרבנית.

 

431. אם לא יגיד [ ונשא עונו ]    (ויקרא ה', א).

דבור קבוע הוא בתלמוד (ומזה גם בפי הבריות): הריהו כ"אם לא יגיד".

 

432. אם לא יועיל, לא יזיק.  

דבור שגור בפי כל. ואפשר שהוא תרגום, כי יש דוגמתו באשכנזית. אך בכל אופן הוא מפורסם באומה זה כמה מאות שנים; כי מצאתיו גם אצל הרמ"א בהקדמת ספורו "מחיר יין" (על מגלת אסתר), שנתחבר בשנת שי"ח, וזו לשונו: ואם לא יועילו, לא יזיקו דברַי".

 

433. אם לא עכשיו, אימתי?   (אבות א', יד).

מבטא רגיל.

 

434. אם לא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון   (שמות ד', ח).

מליצה רגילה. ולשון הכתוב: "אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול – "

 

435. אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך   (אבות ב', ט).

מאמרו של רבן יוחנן בן זכאי.

 

436. אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!   (נדרים נ:; סוף מכות).

דבור מפורסם. במכות הוא מיוחס לר' עקיבא; ובנדרים – לבר-קפרא (וזה השתמש בו בלעג על רבי, על שלא הזמינו לחתונת בנו שהוציא עליה כ"ד אלף רבוא דינרין (!)

 

437. אם מחוּט ועד שרוך-נעל -   (בראשית י"ד, כג).

מליצה רגילה.

 

438. אם עונות תשמר יה, אדנָי מי יעמוד!   (תהלים ק"ל, ג).

 

439. אם פגע בך מנוּול זה.  מָשכהו לבית-המדרש   (סוכה נ"ב::  קדושין ל:).

מנוול-זה יצר הרע. המאמר המפורסם הזה (שמשתמשים בו גם בדרך הלצה) מובא בלשון "תנא רבי ר' ישמעאל".

 

440. אם קבָּלה היא נקבל (ואם לדין יש תשובה)   (יבמות עו:  במשנה; בריתות טו: במשנה).

בשתי המשניות הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה מוכח שהיה דבור קבוע. ונוסח המשנה הוא: "אם הלכה נקבל –" אבל כבר האבן-עזרא בפירושו על התורה, סוף פרשת לך-לך, כותב: "ואם קבלה – נקבל". וכך שגור כפי כל.

 

441.  אם ראית תלמיד-חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום; [ שמא עשה תשובה ]   (ברכות יט. ובמדרש).

 

442. אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו   (ברכות ח.).

 

443. אם רעב שונאך האכילהו לחם...   (משלי כ"ה, כא).

 

אם תעזבני יום וכו' - 

ראה: "אם יום תעזבה –".

 

444. אם תכתוש את האויל במַכתש בתוך חריפות בֶּעֱלִי, לא תסור מעליו אִוַלתו (משלי כ"ו, כב).

והליצנים מבארים: כי האויל יאמר, שמתכוונים בכתישה זו לחריפות ולא לו (ולכן נאמר "בתוך חריפות"). 

 

445. אמור מעט ועשה הרבה  (אבות א', טו).

מיוחס לשמאי.

 

446. אמירה לגבוה כמסירה להדיוט  (קדושין כה: במשנה וש"נ).

במשנה: "אמירתו לגבוה כמסירתו –" (ומפרש בברייתא: "האומר שור זה עולָה, בית זה הקדש, אפילו [ הוא ] בסוף העולם, קנה; ובהדיוט לא קנה עד שימשוך וכו'). ובפי הבריות הכונה: שאמירה ברמז לגבוה (לרָשות, לפקיד עליון), היא כ"מסירה" (כמלשינות) פשוטה לפקיד נמוך.

 

447. אִמָלאה החרָבה   (יחזקאל כ"ו, כ).

דרשת התלמוד : לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ובכונה מעין זו מצטטים אותו.

 

448. אמסר עלמא בידי טפשאי!  (סנהדרין מו:).

בתלמוד " – בידא דטפשאי". וזו קריאתו של רב אחא בר יעקב על רב חמא, שלא ידע מה להשיב על שאלתו של שבור מלכא. ובפי הבריות כונתו, שהטפשים מצליחים (וכזה יש במשלי הגוים).

 

449. אמר עצל ארי בחוץ...  (משלי כ"ב, יג).

 

450. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני  (קהלת ז', כג).

דבור רגיל.

 

451. אמת מארץ תצמח (תהלים פ"ה, יב).

מצטטים אותו בכונה, שסוף האמת להגלות (כמו שאומרים גם במשלי הגויים).

 

452. אֱמֶת אמת תפסֵיה להאי!  (ברכות יד:).

כך אמר רבה על חזן שָשנה "ה' אלהיכם אמת, אמת ויציב".  ובהלצה מצטטים על מי שמטעים תמיד, כי הוא מתכוין לשם האמת.

 

453. אן חכמתך, אן סוכלתנותך!  (שבת ל.).

סוכלתנותך = שכלך. וזה נאמר על שלמה (ע"ש). והוא דבור שגור.

 

454. אֲנָא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא (חולין יט).

כך ענה רב נחמן, כששאלו אותו אם הלכה כר' יוסי או כרבנן: אנא - - אלא שמעתא ידענא. ונראה, כי "חילק ובילק" הוא כמו שאומרים הלועזים "כרתי ופלתי" (וגם בסנהדרין צח: אטו חילק ובילק אכלי להוXX ע"ש) וכל המאמר היה לדבור שגור. (וע' ברכות ל"ג: אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל ידענא וכו').

 

455. אנדרולומוסיא באה לעולם  ( "ר כ"ו, ה).

הובא ברש"י ריש פרשת נח. ומזה נעשה לדבור שגור בהוראת ערבוביא, מהפכה, באה לעולם (תחת אשר באמת הוראת אנדרומוסיא היא "מיתת אנשים").

 

456. אנוס רחמנא פַטריה  (נדרים כז. וש"נ).

כלל עתיק ושגור בפי הבריות.

 

457. אנחה שוברת חצי נופו של אדם  (ברכות נח: ועוד).

 

458. אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו: (ע"ז יח.).

דבור חריף (שאמר ר' יוסי בן קוסטא לר' חנינא בן תרדיון), והוא שגור מאד.

 

459. אני היום "סַמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (ביצה כא.; חולין קכד:).

בפי הבריות הוראתו: אני עיף, קצת-חולה, וכדומה. ומעין זה כונתו בתלמוד. וכנראה היתה מליצת הכתוב "סמכוני וכו'" (שה"ש ב', ה) דבור שגור בימי התלמוד להוראות הנ"ל.

 

460. אני ואַפסי עוד!  (ישעיה מ"ז, ח, י.; צפניה כ', טו).

דבור שגור מאד. ומכיון שהוא משותף לשני נביאים, אות הוא שהיה עוד בדורות הקדמונים דבור קבוע.

 

461. אני רץ והם רצים  (ברכות כח:).

אלא שאני רץ לחיי עולם הבא, והם (יושבי קרנות) לבאר שחת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.  

 

462. אנוש כחציר ימיו  (תהלים ק"ג, טו).

 

463. אנן בדידן, ואינהו בדידהו  (ברכות ח.).

רב ששת היה רגיל ללמוד בשעת קריאת התורה, והיה אומר: אנן בדידן וכו' (אנחנו בשלנו, והם בשלהם).   וזה דבור שגור מאד.

 

464. אנן מה נַענֵי בַתרֵיה  (ע' ברכות לא.).

אנחנו מה נענה אחריו! אם הוא אומר כך, מה נוכל עוד להגיד ולהוסיף ! בהוראה כזו מצטטים דבור זה. ובתלמיוד :"אנן מה נעני בַתרך", והכונה שם אחרת לגמרה, כי כן אמרו למר זוטרא ששר לפניהם שיר בחתונת בנו, ושאלו אותו המסובים:  מה נענה אנחנו? (כלומר: איזה פזמון גומר אנחנו אחריך).

 

465. אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם  (להלים נ"ה, כד).

כדרשת התלמוד, שהם מתים בחצי שנותיהם (ע' סנהדרין קו:).

 

466. אנשים אחים אנחנו  (בראשית י"ג, ח).

דבור רגיל.

 

467. אנשים של צורה (מו"ק ט.).

מליצה שגורה, בהוראת אנשים חשובים (ורש"י פורש שם "חכמים").  ובתענית (טז.):  אם יש זקן אומר זקן (דברי כבושין בתענית).  ואם לאו אומר חכם, ואם לאו אומר אדם של צורה (ופרש"י : בעל קומה).

 

468. אָסָא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרוֹ ליה (סנהדרין מד.).

הדס גם אם הוא עומד בין קוצים, בכל-זאת הדס שמו. הובא שם בלשון "היינו דאמרי אינשי".

 

469. אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה  (קדושין מא.).

מאמרו של רב. ובפי הבריות: "אסור לקדש אשה עד –".

 

470.     אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע  (מגילה כח.).

471. אַסיא, אסֵי חגורתך!  (ב"ר כג, ועוד במדרשים).

רופא, רפָא את צליעתך! זה היה משל עממי, והובא גם באבן-גליון בלשון "רופא, רפָא את עצמך!"

 

472. אסור לספר אחרי מטתו של מת. 

פתגם שגור (ויש דוגמתו במשלי הגוים). ובתלמוד (ברכות יט.) : "כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן";  "כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם". וכנראה זהו מקור הפתגם.

 

473. אַסיא דמַגָן, מגָן שוה  (ב"ק פה.).

רופא המרפא בחנם, גם רפואתו אינה שוה כלום. זה משל עממי, ומפורסם מאד.

 

474. אַסיא דהִיקא, עינא עֲויִרא  (שם.).

רופא מרחוק, עַיִן עִוֶרֶת (כלומר: אינו יכול לראות ולדעת כרופא מקרוב). וגם זה משל עממי.

 

475. אסמכתא בעלמא (מו"ג נ.  ועוד הרבה).

 

476. אספקלריא המאירה (- שאינה מאירה)  (יבמות מט: ועוד, ובמדרשים).

מליצה שגורה, ומקורה בתלמוד (שם): "כל הנביאים נסתכלו באספקריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה". והובא גם ברש"י (במדבר י"ב, ז), ומכאן פרסומו.

 

 

 

477. אסקופה הנדרסת. 

אסקופה = מִפתן. וזו מליצה שגורה בספרות (הישנה והחדשה). והרבנים הקדמונים (והמאוחרים) היו חותמים כן מתוך עניוות יתרה (רבנו מאיר מרוטנבורג – בראשית האלף השישי – חותם כן על רוב תשובותיו. והמליצה לקוחה ממדרש תהלים, שהובא ברש"י (משלי ו', ג) : " כאסקופה הנרפסת ונדרסת".  ובאדר"נ פכ"ו:  "כאסקופה התחתונה שהכל דשין".

 

478. אִסתירא בלגינא, קיש-קיש קָרְיָא  (ב"מ פה:).   

סלע (חצי שקל) אחד כבד משמיע קול (ואם היה מלא סלעים, לא היה משמיע קול;  פרש"י). משל מפורסם. ובתלמוד מביאו עולא בלשון "היינו דאמרי אינשי", ומבאר בו יפה את הכתוב (משלי י"ד, לג) : "בלב חכמים תנוח חכמה, ובקרב כסילים תודע" (וגם רש"י במשלי שם מביא את המשל הנ"ל).

 

479. אענה אף אני חלקי   (איוב ל"ב, יז).

מליצה רגילה.

 

480. אערקתא דמסאנא (סנהדרין עד:).

בשעת השמד יהָרג ואל יעבור "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (שרוך הנעל).  והמבטא "אערקתא דמסאנא" היה לדבור שגור בהלצה על מי ש"נהרג" (נלחם ומתעקש) על דבר קטן, וכדומה.

 

481. אף-על-גב דאיהו לא חָזי, מַזליה חזי (מגילה ג.).

האי מאן דמבעית (מי שנבהל פתאום), אף-על-גב ראיהו וכו' (כלומר : "מזלו" רואה את ה"מזיקים", השֵדים). ובפי הבריות הוא דבור שגור כבהלצה על מי שאינו חכם גדול, ובכ"ז הרגיש בעסק רע או בעסק טוב, ובדומה (אגב אעיר, כי שם בתלמוד הוא מוסיף: "ומאי תקנתיה?  (של ה"נבעת") ליקרי קריאת –שמע!"  ומזה נולד הדבור ההלצי: "אם ירא אתה, קרָא קריאת-שמע!"

 

482. אף-על-פי שאין ראיה לדבר.  זכר לדבר (שבת פב.  במשנה, ועוד).

והמבטא "זכר לדבר" שגור גם לעצמו.

 

483. אף-על-פי שחָטא, ישראל הוא  (סנהדרין מד:).

זה דרש על הכתוב במעשה עכן (יהושע ז', יא): "חָטָא ישראל". ומצטטים אותו על מומרים, וכדומה.

 

484. אפילו באלף לא בטל. 

דבור שגור על זריז ועֵר.  והוא לקוח מהלכות תערובות (וע' חולין ק. בתוספות ד"ה בריה).

 

485. אפילו דבר-עבירה יפה בעתו  (קה"ר גק, ב).

 

486. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י.).

 

487.  אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו  (אבות ג', יז; יומא כא., ועוד).

מליצה שגורה. וגם בימי התלמוד היה זה דבור מליצי לעננינים שונים, כנראה מהמקומות הרשומים.

488. אפילו פרוטות קטנות מצטרפות לחשבון גדול (תוספתא; סוטה פ"ג).

ובגמרא (ב"ב ט: ועוד): "[צדקה ] כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". וכך מצטטים.

 

489. אפילו שיחת-חולין של תלמידי-חכמים צריכה לִמוּד (סוטה כא:; ע"ז יט:).

הובא בשם רב, ונסמך על הכתוב (תהלים א') "ועלהו לא יבול".

 

490. איפכא מסתברא (ב"ק פד:;  ב"מ כח, מ; חולין כ: ועוד).

בכל המקומות הוא בא בלשון "אדרבא, איפכא מסתברא" (= הסברה נותנת להפך). רק בב"מ כח. בלא "אדרבא". וכן הוא שגור בפי כל.

 

491. אפּלה-נא ביד ה' כי רבים רחמיו. וביד אדם אל אפֹּלה (ש"ב כ"ד, יד.; דה"א כ"א, יג).

בש"ב : נִפְּלָה-נא וגו' . ובדה"א: אֶפלה-נא - - - כי רבים רחמיו מאד, וביד אדם אל אֶפּוֹל.

 

492. אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם   (ביצה ו:).

בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט – בהשאלה על צעירים "ירוקים".

 

493. אַפִריון גַמטייה ל [ רבי שמעון ]   (סוף ב"מ).

פרש"י: "הן שלנו נביא ל – ". ובהוראה זו של תודה וקילוס הוא דבור שגור בספרות הרבנית: "ואפריון נמטי לר' פלוני".            

 

494. אפשר, אש בנעורת ואינה מהבהבת?!   (סנהדרין לז.).

על הסכנה של קרבת איש לאשה. והדבור מיוחס ל"ההוא צדוקי". אך כנראה זה פתגם עתיק.

 

495. אצבע אלהים היא!   (שמות ח', טו).

 

496. אקמצא ובר קמצא הריב ירושלים   (גטין נה:).

דבור שגור נגד מחלוקת, קנאה ושנאה, וכדומה. וכן "אשקא דריספק הריב ביתר" (שם), כלומר:  בשביל דבר מועט.

 

497.  אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים [ ונשבה ארון הקודש ]    (כתובות קד.  וירושלמי שם).

אראלים ומצוקים = מלאכים וצדיקים מצוקי-ארץ. כך אמר בר-קפרא על פטירתו של רבי. ובציטאט הושאל לריב מפלגות, וכדומה.

 

498. אראה בנחמה, אם לא -   (חגיגה טז:; שבועות לד, ועוד).

זה סגנון של שבועה אצל הקדמונים (ורגיל הרבה בספרות), והכונה היא:  לא אראה בנחמה, אם לא היה כך וכך (אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם וכו'. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי).

 

499. ארֻבות השמים נפתחו   (בראשית ז', יא).

מליצה רגילה. ובישעיה כ"ד, יח: ארובות ממרום נפתחו.

 

500. ארבע מאות שקל בינך וביני מה הוא!   (בראשית כ"ג, טו).

דבור רגיל (בהשאלה לענינים שונים).

 

 

 

501. אָרחי פָרחי   (כתובות סא.).

פרש"י : אורחים המשתהים שבת או חודש, ועוברי דרך (מלשון "פָרח לו").  ובפי הבריות הוא כנוי בו: (ויש בזה קלמבור במלת "פרחי").

 

502. ארחץ בנקיון כפי   (תהלים כ"ו, י., ע"ג, יג).

ציטאט בהוראת: אני אינני אשם בזה.

 

503. ארי שאמרת, נעשה שועל   (ב"ק קיז.).

כשבא רב כהנא מבבל לארץ-ישראל אמר ריש-לקיש לר' יוחנן: "ארי עלה מבבל". ואח"כ כאשר ראה ר"י שר"כ אינו מַקשה על דבריו, אמר לר"ל: ארי שאמרת, נעשה שועל! ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

 

504. ארי שבחבורה   (שבת קיא.  וש"נ).

תואר לאדם גדול; ודגול בספרות.

 

505. אריה רבי עילאי   (חולין נט:).

בתלמוד הוראתו כפשיטות : אריה מיער ששמו "עילאי". ובספרות הרבנית הוא תואר-כבוד (ו"עילאי" מלשון "עליון") לחכמים, ביחוד לאותם ששמם אריה-ליב (או יהודה-ליב). ובפרט מכַנים כך את המהר"ל מפראג.

 

506. אריה שאג, מי לא יירא?!   (עמוס גק, ח).

מליצה שהושאלה לענינים שונים.

 

507. אַרכבֵיה אתרי רכשי   (כתובות נה:; ב"ב קנב.  וירוש' שם).

הִרכיבו על שני סוסים דוהרים (מלשון רוכבי הרכש), שהאחד מושך לכאן והשני -  לכאן. כך הוא בפירוש בירושלמי. ובהוראה מעין זו הוא דבור שגור בספרות הרבנית (אך בתלמוד בבלי אין פירושו כך; ע"ש ברש"י וברשב"ם.

 

508. ארֻכה מארץ מִדָּה   (איוב י"א, ט).

דבור שגור (ביחוד על התורה).

 

509. אַרכובתיה דא לדא נקשן   (דניאל ה', ו).

ברכיו מתדפקות זו לזו (מפחד והתרגשות). מליצה רגילה.

 

510. ארץ אוכלת יושביה   (במדבר י"ג, לב).

 

511. ארץ זבת חלב ודבש    (שמות גק, ח., ועוד הרבה).

512.  ארץ שנער הרתה ויָלדה: ארץ צבי גִדלה שעשועיה; אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה   (מגילה ו.;  מו"ק כה.).   

          הספר על פטירת ר' זירא (שעהל מבבל לא"י, ושם מת בטבריא – זו "רקת"). ומצטטים אותו בהשאלה לענינים הדומים לו.

 

513. אש אוכֵלה הוא   (דברים ד', כד).

בהלצה על כעסן.

 

514. אש יצאה מחשבון   (במדבר כ"א, כח).

קלמבור יפה, שרגיל בפי הסוחרים (הכונה: כשעושים חשבון מתחילות הקטטות).

 

515. אשה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר   (מדרש רות ו', ב).

 

516. אשה כלי-זיינה עליה   (יבמות קטו.; ע"ז כה:).

פתגם חריף: והוא מיוחס לרב אידי, אך כנראה היה שגור ומפורסם.

 

517. אשה כשֵרה – שעושה רצון בעלה   (תד"א רבה, ט).

 

518.  אשה מגַלה את הקדֵרה, לראות מה חברתה מבשלת (תוספתא טהרות ספ"ח ובמשנה ספ"ז).

לשון המשנה: שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה, לידע מה היא מבשלת.

 

519. אשה מַכרת באורחים יותר מן האיש.   (ברכות י:).

על הכתוב בשונמית (מ"ב ד', ט): "ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא", אמר ר' יוסי ב"ר חנינא:  מכאן שהאשה מַכרת וכו'.  ומלשון זו משמע שזה היה פתגם עתיק מפורסם, וריב"ח מצא לו סמוכים במקרא זה.

 

520. אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם   (ברכות נז:).

כך מצטטים. ולשון התלמוד:  שלשה [ דברים ] מרחיבים דעתו של אדם, ואלו הן: אשה נאה, וכו'.

 

521. אשה רעה צרעת לבעלה   (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן-סירא.

 

522. אשר ברא אלהים - לעשות   (בראשית ב', ג).

שגור בפי הזקנים, בהוראת: כל מה שברא הקב"ה, צריך עוד תקון בידי אדם (למשל: דגן טעון טחינה ואפִיה, וכדומה). וכך נדדרש הכתוב בב"ר פרק י"א, ז.

 

523. אשר הֻכיתי בית מאַהבי   (זכריה י"ג, ו).

מליצה רגילה.

 

524. אשר טִפחתי ורִביתי אויבי כלם   (איכה ב', כב).

דבור שגור (וגם בהלצה, אצל המשחקים בקלפים).

 

525. אשר לא יתן על פיהם – וקדשו עליו מלחמה (מיכה ג', ה).

מליצה רגילה, נגד "שאַנטאז'יסטים" וכדומה.

 

526. אשר לא עלה עליה עוֹל   (במדבר י"ט, ב).

דבור הלצי.

 

527. אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך   (שמות י', ו).

 

528. אשרי אדם מפַחד תמיד   (משלי כ"ח, יד).

 

529. אשרי אדם מצא חכמה   (שס ג', יג).

 

530. אשרי אדם שאשתו מעירו,  ותורתו מעירו, ופרנסתו מעירו  (מדרש משלי פ"ה).

 

531. אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים   (ר"ה כח:).

 

532. אשרי המאמין.  

דבור שגור. ובסוף דניאל: "אשרי המחכה". אך, כנראה, הדבור השגור מתורגם מלועזית, ובמקורו באבן-גליון.

 

533. אשרי יושבי ביתך   (תהלים פ"ד, ה).

שגור בפי הבריות, והוראתו כמאמר הנ"ל: "אשרי – מי שפרנסתו מעירו".

 

534. אשרי ילדותנו שלא בִיישה את זקנותנו   (סוכה נג., וירושלמי שם).

כך היו הזקנים אומרים בשמחת בית-השואבה. והוא מאמר שגור.

 

535. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו   (פסחים ג. וש"נ).

לכאן – כלומר: לעולם הבא.  ובציטאט – כפשוטו.

 

אשרי מי שבניו זכרים  (ע' אי אפשר לעולם -).

 

536. אשרי מי שחטאיו סְפורים  

כך מצטטים. ובכוזרי מאמר א', לג: "והגדול, מי שחטאיו – ".

 

537. אשרי משכיל אל דל   (תהלים מ"א, ב).

פתגם שגור, בכונה אל דרשת התלמוד (ירושלמי שקלים ה' ד: ויק"ר פל"ד) זה שהוא מסתכל במצוה (בצדקה) היאך לעשותה (שלא לבייש את המקבל).

 

538. אשרי עין ראתה כל אלה.  

מליצה שגורה. ומקורה בסדר ה"עבודה" ליום-הכפורים.

 

539. אשת חבר הרי היא כחבר   (שבועות ל:; ע"ז לט.).

הכונה אשת לתמיד-חכם. וכן בפי הבריות.

 

540. אשת חיל עטרת בעלה   (משלי י"ב, ד).

 

541. אשת חיל מי ימצא   (שם ל"א, י).

 

542. אשתו כנופו [ דַמיא ]    (ברכות כד, וש"נ).

 

543. אשתומם כשעה חדא   (דניאל ד', טז).

בתלמוד הוא דבור שגור. ע' שבת מז. (וש"נ): ר' זירא הקשה לר' אסי. "אישתומם (ר' אסי) בשעה חדא ואמר – ".

 

544. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך   (תהלים קכ"ח, ג).

ציטאט הלצי בפי החסידים, בכונה, שהאשה צריכה לשבת בירכתי הבית, ולא אצל השלחן עם הגברים.

 

545. אִשתרִי חד חבל, אשתרֵי תרין חבלים   (ויק"ר י"ד, ג).

כלומר: כששני הכלים קשורים זה בזה, אם הותר האחד, הרי הותרו שניהם. וזה משל עממי.

 

546. את אשר יאהב אדוני, יוכיח   (משלי גק, יב).

 

547. אַת בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים   (פסחים ג:).

כך שלחו לר' יהודה בן בתירה (שישב בנציבין). והוא ציטאט רגיל בהשאלה לענין הדומה לו.

 

548. את בתי נתתי לאיש   (דברים כ"ב, וז).

כלומר: לאיש זריז ונשכר, או בכלל : לאדם כדאיבעי.  בהוראה זו הוא דבור שגור.

 

549. את חטָאי אני מזכיר היום   (בראשית מ"א, ט).

דבור שגור.

 

550. את כלם ישא רוח!   (ישעיה נ"ז, יג).

מליצה רגילה.

 

551. את נשף חִשקי שָׂם לי לחרדה   (שם כ"א, ד).

 

552. את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ   (משלי י"ז, כד).

המבין מוצא את החכמה לפניו (הוא לומד מכל איש ומכל דבר), והכסיל מבקש אותה במרחקים.

 

553. את צל ההרים אתה רואה כאנשים   (שופטים ט', לו).

דבור שגור נגד ההפלגה וההפרזה וכדומה. (במקרא הוא כפשוטו).

 

554. את רַגלים רַצתָּה וילאוך, ואיך תתַחרה את הסוסים!   (ירמיה י"ב, ה).

משל, שהנמשל (שס) בצדו.

 

555. אתָא חמרא ובָטש לשרַגא   (שבת קטו:).

"בא החמור ודחף לארץ את הנר" (או המנורה). מקורו בספור, הלועג לנוצרים הראשונים.  בשכונתו של רבן גמליאל היה שופט (מאותם הנוצרים), שהוציא על עצמו שֵם שאינו לוקח שוחד (ובסתר היה לוקח). וכדי לגלות נבלותו, הלכה אחות ר"ג (אשת ר' אליעזר) אליו והביאה לו מנורת זהב, ואמרה לו שהיא רוצה לחַלק עם אחִיה בירושת  אביהם. אמר לה : חלקו. אמרה לו:  אבל בתורתנו כתוב כי בת לא תירש עם הבן. אמר לה:  כבר בטלה תורת משה וניתנה תורה אחרת (אבן-גליון), ובה כתוב כי הבן והבת יורשים יחדו. למחר הביא לו ר"ג חמור. אז אמר להם השופט: עיינתי בסוף הספר ומצאתי כתוב בו: אני לא באתי לגרוע מתורת משה או להוסיף עליה (כן נאמר באמת באבן-גליון בשם ישו),  ועוד כתוב בו, כי הבת לא תירש עם הבן. אמרה לו:  האר אורך כמנורה!  אמר לה ר"ג:  אתא חמרא וכו' (ובירוש' יומא א, א ישנו גם בעברית "כפה סייה את המנורה"). ובדבור הנ"ל משתמשים בהשאלה לענינים שונים.

 

556. אַתה הוא (עקיבא בן יוסף) ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו   (יבמות טז.).

כך אמר ר' דוסא בן הרבינס על ר' עקיבא. והוא ציטאַט רגיל.

557. אתחוּלי בפורענותא לא מתחלינן   (ב"ב יד:; קח.).

אין מתחילים בפורענות (בדבר רע). ולכן נאמר במשנה: האב מנחיל את הבנים והבנים את האב; ולא התחיל מן הבנים.

 

558. אתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה   (בראש' ג', כ).

 

559. אתם מאין ופָעלכם מֵאָפע   (ישעיה מ"א, כד).

מליצה ידועה.

 

560. אתמול אפרוח, עכשיו ביצה!   (ב"ד ל"ז, ד).

כלומר: תחת ללכת לפנים, הנך הולך לאחור.

 

561. אִתתא בהדי שוּתא פַלכא   (מגילה יד:).

האשה, גם בשעת פטפוטה היא טוה [ בפלך ]. כלומר: אינה מסיחה דעתה מעסקיה שלה, גם כשהיא משוחחת בענינים אחרים. וזה משל עממי ("היינו דאמרי אינשי") והובא בדרך דרשה מחודדת על גמר דברי אביגיל לדוד: "והיטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך".

 

562. אִתתך נוּצא, נחין ולחיש לה   (ב"מ נט).

אם אשתך קטנה, הִכוף ולחש לה באזניה (כדי להִוָעץ אִתה). והובא בלשון "אמרי אינשי",

 

 

 

 

 

 

ב.

 

 

 

563. בא אחיך (במרמה) ויקח את ברכתך   (בראשית כ"ז, לה).

כך מצטטים (בלי "במרמה") כשאומרים לאיש שחברו הִקדימו.

 

564. בא הרוג ברגליו  (ב"ק עד:;  כריתות כד.).

לענין הכחשת עדים, כלומר: אותו שהעידו עליו שנהרג, בא חי ברגליו. בדבור זה יש הבלטה יפה, והוא עושה רושם של מבטא עממי. אך בשני המקומות בתלמוד, ובשני ענינים שונים, אומרו הוא אביי.

 

565. בא זכר לעולם, בא כִכרו בידו   (גדה לא:).

מאמרו של ר' אמי (הוא דורש "זכר" = זה כר ככר). והוא שגור ביחוד בפי הזקנים.

 

566. בא לִיטָמא פותחים לו, בא ליטהר מסייעים אותו   (שבת קד. וש"נ).

מאמר מפורסם של ריש לקיש,שהסמיכו על המקרא (משלי ג', לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". והוא דומה בעיקרו להמאמר: "בדרך שאדם רוצה, כה מוליכים אותו" (ע' להלן).

 

567. בא לכלל כעס, בא לכלל טעות   (ספרי, מטות, קנ"ז).

הובא גם ברש"י שם (במדבר ל"א, כא), ומכאן פרסומו.

 

  בא להרגך - - -    (ראה "הבא – ").).

 

568. בא מלאך וסטרו על פיו   (מגילה טז:; נדה ל;).

בנִדה – על התינוק כשנולד, והסטירה היא כדי להשכיחו כל מה שלמד בהיותו בבטן אמו.  ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.  ובמגילה על אסתר, שבאמרה " איש צר ואויב" וגו' היתה מראה על אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן".

 

569. בא [ ה ] שבת בא [ ה ] מנוחה    (נמצא בתוספ' סנהדרין לח. ד"ה חצבה).

 

570. באבוד רשעים רִנה   (משלי י"א, י).

 

571. באו בנים עד משבר [ וכח אין ללֵדה ]   (מ"ב י"ט, ג;  ישעיה ל"ז, ג).

מליצה רגילה (ולפעמים רק חצי הפסוק).

 

572. באו ימי הפקודה [ באו ימי השִׂלוּם ]   (הושע ט, ז).

 

573. באו מים עד נפש!   (תהלים ס"ט, כ).

דבור שגור.

 

574. באזני כסיל אל תדבר [ יכ יבוז לשכל מליך ]   (משלי כ"ג, ט).

 

575. באף ובחֵמה ובקצף גדול   (דברים כ"ט, כז; ירמיה כ"א, ה).

מבטא רגיל (ודבר הִמָצאו בשני מקומות שונים ובענינים שונים, מוכיח שזו מליצה עברית קבועה).

 

576. באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון   (משלי כ"ו, כ).

מן המשלים המצוינים ביותר שבאוצרנו העתיק.

 

577. באשר הוא שם   (בראשית כ"א, יז).

בפי הבריות הוראתו כפי שנדרש בתלמוד (ר"ה טז:) : "אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה".

 

  באתרא דליעול ירקא -.  

ראה: "היכא דליעול –".

 

578. באתר דמָרי ביתא תלי זיינא, כולבא רַעיא קולתיה תלי   (כ"מ פד:;  סנהדרין קג.).

"במקום אשר אדון הבית תולה כלי-זיינו, הרועה הנקלה תולה את בדו".  משל עממי. (בסנהדרין – "היינו דאמרי אינשי": ובכ"מ – "תמן אמרי", כלומר בארץ-ישראל).

 

579. בבית-אלהים נהלך ברגש   (תהלים נ"ה, טו).

בפי הזקנים הוא דבור שגור, ו"ברג"ש" נוטריקון: "ברוח, גשם, שלג", כלומר: מזג-האויר, איזה שיהיה, אינו יכול למנוע מלכת לבהב"נ.

 

580. בבוּאה דבבואה   (יבמות קכב. וש"נ).

צל של צל. והוא מבטא רגיל בספרות החדשה.

 

581. בבוקר תאמר מי יתן ערב [ ובערב תאמר מי יתן בוקר ]    (דברים כ"ח, סו).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

 

582. בגדול החל ובקטן כִלה   (בראשית מ"ד, יב).

 

583. בנזרת עִירין פתגמא    (דניאל ד', יד).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

 

584. בַּדָאי אפילו אמר אמת אין שומעים לו    (סנהדרין פט:;  אדר"נ, ל').

בתלמוד: כך ענשו של בדאי וכו'. ונראה שם שזה היה פתגם מפורסם (והוא נמצא, כמעט מלה מלה במשלי הגוים).

 

585. בדברים לא יִיָסר עבד    (משלי כ"ט, יט).

 

586. בדוּק ומנוּסה    

דבור שגור; והוא לקוח מספרי הרפואה (וביחוד מספרי ה"סגולות", כגון "ספר זכירה", וכדומה). והוא תרגום מלאטינית Probatum est ("וזה בדוק ומנוסה").

 

587. בדורותיו, ולא בדורות אחרים    (סנהדרין קח.).

דרשה על הכתוב בנח: "צדיק תמים היה בדורותיו".  והובא שם בפרש"י, ומתוך כך היה לדבור שגור בהשאלה.

 

588. בדידי הַוה עובדא    (ערובין ו:; סוכה יא:; מו"ק כו.; ב"מ מט.; חולין נט.).

שגור בפי כל. וכבר היה דבור חביב אצל הקדמונים. ולמשל כך מַתחלת תשובה של ר"י בעל התוספות (במאה האחרונה לאלף  החמישי); ע' "הגהות מימוניות" בתשובות דשייכי ל"משפטים" סימן ל'. (רשמתי למעלה את כל המקומות בתלמוד שמצאתיו בהם, מפני שבמסורת הש"ס לא נסמן;  ובספרים המאספים מאמרים ופתגמים שבתלמוד, לא נזכר כלל).

 

589. בדליכא שאני.  בדליכא כולא עלמא לא פליגי.     

דבורים הלציים, בסגננון התלמודי.  ("לא פליגי" הוא קלמבור, כי פתרונו בז'רגון; "קריגט מען נישט"ז והכונה : כשאין להלוה – המשַמט - - כלום, אין בעלי-חובותיו מקבלים כלום.

 

590. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו    (מכות יג;  ב"ר פ' בלק).

הובא גם בפרש"י (במדבר כ"ב, לח);  ומכאן פרסומו.  ובתלמוד נסמך על שלשה מקראות שונים;  וכנראה שם היה פתגם מפורסם.

 

591. בהֵן צִדקי    

שבועה רגילה. והיא מלשון התלמוד (ב"מ מט.): "שיהא הן שלך צדק".

 

592. בהא נחתינן ובהא סלקינן   (פסחים פז:).

כלומר : במחשבה זו אנחנו עסוקים תמיד. והוא מבטא רגיל.

 

593. בהאי גיסא הלולי וחִנגי, ובאידך גיסא קטלי    (ע' גטין נז.).

כך מצטטים לפעמים, בהוראת: בצד זה שמחה וששון ומעֵבר מזה – צרה ויגון. ושם בתלמוד (בספור מימי החורבן): שלש מאות אלף שולפי חרב באו להר-המלך וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא והוו ידעי הני בהני (והרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות; ובצד שני שמחה ומחולות, ולא ידעו אלה מאלה).

 

594. בַהדי הוּצא לקי כרַבא     (ב"ק צב.).

יחד עם הקוץ לוקח הכרוב (ירק, "קאָהל" בל"א):  כשמנכשים את השדה נעקר לפעמים יחד עם הקוץ גם הכרוב הגדל אצלו. וזה משל עממי ("דאמרי אנשי"). והנמשל מוכן:  מעין "אוי לרשע ואוי לשכנו".

 

 

595. בהדי כבשי דרהמנא למה לך!    (ברכות י.).

מה לך ולמסתריו של הקב"ה? וזה דבור מפורסם.

 

596. בהיטיב לך הזמן, תמצא כל איש רֵעַ נאמן.    

משל חרוזי יפה, ונמצא בספר "צל המעלות" סימן ס"ב.

 

597. בהמה בצורת אדם.

דבור הלצי שגור. וכבר נמצא ב"מורה הנבוכים" בלשון "בהמה בתאר אדם" (אבל שם אין הכונה הלצית). ואצל עמנואל (44): בהמה על צורת איש".

 

598. בהמה המקַשה לילד   (חולין ריש פרק ד').

הלצה שגורה על מי ש"מתישב" זמן ארוך, וכדומה.

 

599. בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן    (כתובות כח: וש"נ).

רומז על המסופר (בחולין ז: ועוד) על חמורו של ר' פינחס בן יאיר שלא אכל שעורים שלא נפרש מהן מעשר, ובפי הבריות הוא, עפ"י רוב, דבור הלצי.

 

600. בהתהפך הזמן יוָדע הרֵעַ הנאמן.    

משל חרוזי שנמצא בס' "פניני המליצות", כח.

 

601. בואו ונחזיק טובה לרמאים  (כתובות סה.;  ירוש' פאה ח', ט).

" – שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום" (שאנו מעלימים עין מן העניים;  אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו;  פרש"י). והוא מאמר מפורסם.

 

602. בואו ונחשוב חשבונו של עולם   (ב"כ עח.).

מימרא ידועה. והיא דרשה (משונה) על הכתוב: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (ע"ש).

 

603. בודקים לכסות ואין בודקים למזונות   (ב"ב ט. וירוש' פאה ח, ז).

 כלל יפה בעניני צדקה.  ופירושו כאמור שם: אמר כַסוּני, בודקין אחריו (שמא הוא רמאי);  [ אמר ] פרנסוני – אין בודקין אחריו.  ובירושלמי הלשון : "מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפשות".      

604. בוטח בעשרו הוא יפול   (ב"ב ט. וירוש' פאה ח, ז).

        

605. בונה עולמות ומחריבם   (ב"ר ג', ט, ועוד).

         מליצה שגורה. ובמדרש: "הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם".

 

606. בוּצין בוּצין מִקְטָפיה ידִיע   (ברכות מה.).

   בוצין = דלעת.  קטף = שרָף האילן.  "בשעה שהוא (הדלעת) חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב" – פרש"י. זה משל עממי (" היינו דאמרי אינשי"); ורעיונו נמצא בכמה משלי הגוים, וגם במשלי התנ"ך.

 

607. בוצע בֵרך נִאָץ אדונָי   (תהלים י', ג).

   מליצה ידועה על "מצוה הבאה בעבירה" (כמו לולב הגזול).

 

608. בוקה ומבוקה ומבולקה   (נחום ב', יא).

   מליצה שגורה, על מהומה וכדומה.

 

609. בוֹר סוּד שאינו מאַבד טפה   (אבות ב', ח).

   כך מצטטים על זַכרן.  ומליצה יפה זו אמר ר' יוחנן בן זכאי על תלמידו ר' אליעזר בן הורקנוס.

 

610. בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן   (במד"ר כב, ועוד).

   זה תרגומו העברי של המשל העממי: בירא דשתית - - (ע' לקמן).

 

611. בז לרעהו חסר לב   (משלי י"א, יב).

  

612. בזכות הזהוב נתלקטו המעות   (דב"ר פ"ב).

   כשמחפשים את המטבעה הגדולה מלקטים ומרימים עמה יחד גם את הפרוטות הקטנות. וזה היה משל מפורסם.

 

613. בזכות זה ובא לציון גואל.  

   דבור הלצי  (כשאחד מסַפר איזה דבר וכדומה), ולקוח מסדר התפלה.

 

614. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל  (סוטה יא:; שמו"ר, א).

   זה נאמר על יציאת מצרים.  והוא מאמר מפורסם.

 

615. בזכות שלא שִנו את שמם ולשונם   (ויק"ר לב, ח, ועוד).

   גם זה נאמר על יציאת מצרים ומצטטים אותו הרבה.

 

616. בזמן שהרועה תועה.  הצאן תועין אחריו   (פדר"א, מב).

  

617.  בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים   (ברכות לה:).

   מאמר שגור.

 

618. בזעת אפיך תאכל לחם   (בראשית ג', יט).

  

619. בחַרבי ובקַשתי   (שם מ"ח, כב).

דבור רגיל בהשאלה.

 

620. בחבורתו נרפא לנו   (ישעיה נ"ג, ה).

   בהוראת: ע"י צרתו הוטב לנו.

 

 

621. בחדא מחתא מחתינהו   (ברכות כד. וש"נ ).

   באריגה אחת ארגת אותם?  כלומר: וכי צריך (או אפשר) להכניס כולם לכלל אחד?  בתלמוד הוא שאלה ובציטאט הוא בניחותא, ובאותה הוראה בעצמה.

 

622. בחנוני נא בזאת   (מלאכיי ג', י ).

  

623. בחקותיהם לא תלכו   (ויקרא י"ח, ג ).

  

624. בטוב צדיקים תעלוץ קִריה   (משלי י"א, י ).

  

625. בטל בששים.  

   דבור הלצי (ולקוח מהלכות תערובות).

 

626. בָטלה דעתו אצל כל אדם   (ברכות לה: וש"נ ).

   כלומר: אין משגיחים בו (בדעתו הפרטית או בטעמו הפרטי). וזה דבור רגיל בתלמוד ובספרות.

 

627. בטָלה מביאה לידי שִעמום   (כתובות נט: במשנה ).

   שעמום – שגעון (פרש"י).  ובציטאט הורחבה הוראתו;  ויש דוגמתו בכמה לשונות.

   

 

628. בטן רשעים תחסר  (משלי י"ג, כה ).

   בהלצה על רעבתן. 

 

629. ביודעים ובלא יודעים.

   דבור רגיל: הוא לוקח ביודעים וכו'. ולקוח מסדר "על חטא".

 

630. ביום פקדי ופקדתי   (שמות ל"ב, לד ).

   דבור שגור.

 

631. בין נברא לנברא   (ברכות ה. ).

   בתלמוד הכונה על העולים לתורה. ובפי הבריות גם בדרך הלצה.

 

632. בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא   (ב"ר ס', ג ).

   בין המילדת (שהתרשלה בעזרתה) ובין היולדת (שאחרה לבקש עזרה) אבד בן העלובה. וזה משל עממי.

 

633. בין כך וכך ספת האי עלובתא   (קה"ר פסוק "עמל הכסילים" ).

   בין כה וכה אבדה עלובה זו.

 

634. בין מלכא למלכא  (חולין נז: ).

   שם בתלמוד הכונה על הנמלים (ע"ש). ובפי הבריות בהוראה מעין "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שהובא גם בתלמוד שם), כלומר כשאין משגיח על הסדרים וכדומה.

 

635. בינה יתרה נִתנה באשה מבאיש   (נדה מה: ).

   דרשתו של רב חסדא על הכתוב (בראשית ב', כב): " ויבן ה' את הצלע" מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש. וכנראה היה מאמר מפורסם.

 

636. בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא   (ב"ק צב: ).

   בור ששתית ממנו, אל תשלח בו טיט (גוש עפר). זה משל עממי ("אמרי אינשי"). וע' במבוא.

 

637. בישישים חכמה    (איוב י"ב, יב ).

   פתגם שגור.

 

638. בית והון נחלת אבות, ומאדוני אשה מַשכלת   (משלי י"ט, יד ).

 

639. ביתא מִיתבא יתיב   (ב"ק כא. צז. ).

בית מיושב (שגרים בו אנשים) יִשוּבוֹ קיים: כי הדרים בו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו – פרש"י.

 

640. ביתו – זו אשתו   (יומא במשנה ראשונה ).

   דבור שגור.

 

641. ביֶתר שאֵת וביתר עז   (בראשית מ"ט, ג ).

   מליצה שגורה. ולשון הכתוב: "יתר שאת ויתר עז".

 

642. בכדי ספדו ספדיא   (תענית ה: ).

   על המימרא הידועה: "יעקב אבינו לא מת", שואל רב נחמן: וכי בכדי וכו', כלומר: וכי לחנם הספידו אותו? (שהרי נאמר במקרא ויספדו וגו'). ובציטאט הוא בניחותא : לחנם ספדו הסופדים (כלומר : הדבר לא היה נורא כל-כך, וכדומה).

 

643. בכוּ בָכה להולך   (ירמיה כ"ב, י ).

   על הנודדים.

 

644. בכו לאבלים ולא לאבֵדה, שהוא למנוחה ואנחנו לאנחה   (מו"ק כה: ).

   מנוסחאות ההספדים השונים אשר שם. וזו מליצה שגורה.

 

645. בכי טוב   (פסחים ב. וש"נ ).

   בתלמוד זה מאמרו של רב:  "לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב". כלומר: כשהחמה זורחת (מלשון הכתוב: וירא אלהים את האור כי טוב). ובפי הבריות יש לו גם הוראת "במזל טוב"; וגם כמו "ביום שהוכפל בו כי טוב" (= יום ג').

 

646. בכיה לדורות   (תענית כט. וש"נ ).

   דבור שגור.  ומקורו במדרש ר' יוחנן על הכתוב במעשה המרגלים (במדבר י"ד, א) "ויבכו העם בלילה ההוא" אותו לילה ליל תשעה באב היה; אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". 

 

        בכיסו בכוסו ובכעסו   (ראה: "בשלשה דברים – " ).

 

647. בָכֹּל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו   (סנהדרין קה: ).

   פתגם  שגור. מיוחס לרב יוסי בר חוגי שהסמיכו על מקראות; אך כנראה היה מפורסם מכבר.

 

648. בכל ביתי נאמן הוא   (במדבר י"ב, ז ).

   מליצה רגילה.

 

649. בכל דרכיך רָעַהוּ   (משלי ג', ו ).

   שגור בפי הירֵאים.

 

650. בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה   (ישעיה ה', כה, ועוד ).

   מליצה רגילה.

 

651. בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל   (סוטה ה. ).

   מימרא שגורה (לקוחה מ"ברכת המזון"). ומקורה במאמר התלמוד: "כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל" ((באברהם כתיב: " וה' ברך את אברהם בכל" ( בראשית כ"ד, א); ביעקב – "ואוכל מכל" (שס כ"ז, לג); ביצחק – "יש לי כל" (שס ל"ג, יא).  ובפי הבריות הוא גם דבור הלצי.

 

652. בכל עצב יהיה מותר   (משלי י"ד, כג ).

   בפי הבריות הוראתו מעין "אין רע בלי טוב". אבל במקרא יש לו כונה אחרת.

 

653. בכל עת יהיו בגדיך לבנים   (קהלת ט', ח ).

   שגור כמו שנדרש בתלמוד (שבת קנג,) שישתדל אדם שנשמתו תהיה בכל עת טהורה ונקיה ומוכן ומזומן למות.  (ועמנואל הרומי הכניס בפסוק זה כונה הלצית: זה הכלל של הקמצנים, לעשות מבגדי האב הישנים בגדים לבניהם ("לבנים" – בשביל הבנים).

 

654. בכל צרתם לו צר   (ישעיה ס"ג, ט ).

   כדרשת התלמוד, שהקב"ה משתתף בצרתם של ישראל (ע' תענית טז.).

 

655. בלי טִבול ובלי ברכה.   (ישעיה ה', כה, ועוד ).

   דבור שגור, וכונתו:  בלי שום הבנות, וכדומה.  והוא לקוח מהלכות "סדר" ליל פסח.

 

655a. בלא חופה ובלא קדושין.  

   דבור הלצי ידוע.  ובתלמוד יש: "בלא כתובה ובלא קדושין" (סנהדרין כא.).

 

656. בִלע המות לנצח   (ישעיה כ"ה, ח ).

   דבור שגור (כשמדברים על מות אדם).

 

657. בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו   (בראשית מ"א, מד ).

   מבטא שגור (ולפי הענין אומרים "בלעדו" או "בלעדיו").

 

658. בלשון סגי-נהור.  

   דבור הלצי, כלומר: ממש ההפך ממה שאומרים; כמו שקוראים לסומא – סגי-נהור.

 

659. במדה שאדם מודד, בה מודדים לו.   (סוטה ה: במשנה ).

   פתגם מפורסם (ונמצא גם באבן-גליון).

 

660. כמה יתרצה זה אל אדוניו, הלא בראשי האנשים האלה!   (ש"א כ"ט, ד ).

   מצטטים אותו לפעמים בענינים הנאותים. ובמקום "הלא" אומרים "אם לא").

 

661. במופלא ממך אל תדרוש  (חגיגה יג. ).

   כך שגור בפי הבריות;  ובלשון זו הובא בתלמוד בשם בן-סירא.  ובירושלמי (שס) ובמדרשים נמצא בנוסחאות שונות (וג"כ בשם בן-סירא).

 

662. במזונותי אתה מסתכל, ובמצודתי אי אתה מסתכל (קה"ר יא, יג; וילקוט שם).

   דברי הצפור בכלוב אל חברתה החפשית המקַנאה במזונותיה.

 

663. "במחשכים הושיבני"  (איכה ג',ו ) זה תלמודה של בבל  (סנהדרין כז.).

   זה מאמר מפורסם של ר' ירמיה (שכידוע עלה מבבל לארץ-ישראל ושם היה לועג לחכמי בבל). אגב ראוי להעיר, כי לשון הפסוק באיכה היא "במחשכים הושיבני כמתי עולם". ובתהלים (קמ"ג, ג) יש פסוק "הושיבני במחשכים כמתי עולם".

 

        במלתא דעבידא לאנלוייא וכו'.

   (ראה : "כל מילתא" וכו').

 

664. במים חרישים אל תאמן. 

   משל מפורסם, שכנראה לקוּח מלועזית. והח' דוקעם מצא ואתו בכתב-יד עברי עתיק באוכספורד.

        "במפתח בבי מטרא –"   

   (ראה : "כד מפתח בבי – ").

 

665. במקום גדולים על תעמוד    (משלי כ"ה, ו ).

666. במקום גילה שם תהא רעדה  (ברכות ל:; יומא ד: ).

          דרשתו של רב על הכתוב "וגילו ברעדה".  והיא מימרא מפורסמת.

667. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש  (אבות ב', ה ).

מיוחס להִלל. (ובז'רגון הרכיבו אותו עם פתגם אשכנזי לחרוז הלצי: "במקום שאין איש, איז הערינג אויך אַ פיש").

 

668. במקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענוותנותו   (מגילה לא. ).

          כך מצטטים על גדולים המתנהגים בענוה. ובתלמוד נאמר על הקב"ה, והנוסח: "כל מקום – ".

 

669.  במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד   (ברכות לד:; סנהדרין צט. ).

          מאמר מפורסם (ומשתמשים בו גם בדרך-הלצה).

670. במקום שהלסטים מקַפח, שם הוא נתלה (תנחומא תצוה ).

   מקפח = מלַסטם. ובמדרשים אחרים נמצא פתגם זה בארמית: וכנראה היה פתגם עממי.

671. במקום שיש חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב (ברכות יט: וש"נ ).

          מאמר מפורסם. והוא דרשה מחודדת על הכתוב: "אין חכמה ואין תכונה לנגד ה'.  בברכות הוא מיוחס לרב, אך ביתר המקומות הובא סתם.

 

672. במקלו ובתרמילו  (שבת לא. ועוד ).

   דבור רגיל. ("בא אליו במקלו ובתרמילו", זה נוסח קבוע בתלמוד).

 

673. בקלי עברתי את הירדן  (בראשית ל"ב, יא ).

   מליצה רגילה.

 

674. במָתָא שמָאי, בלא מתא תותבאי  (שבת קמה: ).

   משל עממי ("דאמרי אינשי") ופירושו: בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי (שאני ניכר בה);  ובמקום שאינו עירי כבודי תלוי בשמלתי (פרש"י). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

675.  בן חכם ישמח לב אב [ ובן כסיל תוגת אמו ] (משלי י', א ).

  

676. בִן-לילה היה ובִן-לילה אבד  (יונה ד', יא ).

   דבור שגור.

 

        בן-נח  (ראה: "נהרג – ").

 

677. בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניוּת מנוולתן   (נדרים סוף פרק א במשנה ).

   קריאתו הלאומית של ר' ישמעאל.

 

 

678. בנה במה לעצמו   (חגיגה כב. ).

   בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט הושאל לענין יסוּד מפלגה מיוחדת, או פרישה מן הצבור, ועוד.

 

679. בני-אדם דומים לעשבי השדה:  הלָלו נוצצים והללו נובלים  (ערובין נד. ).

   בתלמוד הוא מיוחס לרב; ובאמת הוא מבן-סירא. והוא פתגם מפורסם.

 

680. בני-בנים הרי הם כבנים  (יבמות סב:, ושם בירושלמי ובתוספתא ).

   הובא גם ברש"י (בראשית כ', יב) ומכאן פרסומו.

 

681. בני קורח לא מתו  (במדבר כ"ו, יא ).

   דבור הלצי, בהוראת; שונאי-ישראל אינם כלים.

 

682. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר  (דברים כ"ח, לב ).

 דבור שגור.

 

683. בנין ילדים-סתירה, וסתירת זקנים-בנין (מגילה לא: וש"נ ).

   פתגם  שגור (וע' "אם יאמרו לך ילדים – ".

 

684. בנערינו בזקנינו נלך   (שמות י', ט ).

  

685. בנפול אויבך אל תשמח [ ובכָּשלו אל יגל לבך ]   (משלי כ"ד, יז ).

   עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

 

686. בסודם אל תבוא נפשי!  (בראשית מ"ט, ו ).

   מליצה רגילה.

 

687. בסופה ובסערה דרכו  (נחום א', ג ).

   על "מבוהל" או כעסן, וכדומה.

 

688. בעד החיים אל המתים  (ישעיה ח', יט ).

   על המתפללים על הקברים.

 

689. בעִידן רִתחא (ב"ק ס,;  כתובות קו., ועוד ).

   בתלמוד פירושו בשעת מגפה. ובפי הבריות:  בשעת גזרה, כעס וכדומה.

 

690. בעוד הברזל חם, הלמוֹ! 

   בלשון זו מובא המשל המפורסם הלועזי בס' "יוסף לקח" (על מגלת  אסתר) לר"א אשכנזי (לערך שנת ש"ל – ש"ם).

 

691. בעוד שהחבל בידך משוך פרתך: 

   משל זה מביא ר' יצחק עראמה (בעל ה"עקדה", מגולי ספרד) בפירושו לקהלת.

 

 

692. בעודה בכפו יבלענה  (ישעיה כ"ח, ד ).

   מליצה שגורה.

 

693. בעוֹר שִני (איוב י"ט, כ ).

   מליצה רגילה (כלומר: הציל רק את גוו הערום).

 

694. בעֶטיוֹ של נחש  (שבת נה:;  ב"ב יז ).

   ד' מתו בעטיו של נחש (בעצתו של נחש הקדמוני, כלומר: לא היו ראוים למיתה, אלא רק בשביל שנגזרה גזרה במעשה הנחש). ובציטאט גם כמליצה על מלשינים, וכדומה.

 

695. בעל אבדה מחַזר על אבדתו   (קדושין ב:; נדה לא: ).

   ולכן דרכו של איש לחזר על אשה (שהוא מבקש את ה"צלע" שאבדה לו), ולא להפך. 

 

696. בעל בעמיו   (ויקרא כ"א, ד ).

   כנוי לאדם חשוב ונכבד בעדתו.

 

697. בעל הקורה נכנס בעובי הקורה  (ע' ברכות סד.; ב"ר מ"ב ).

   כך מצטטים. ובתלמוד: "מאי דכתיב יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (ולא אלהי אברהם ויצחק), מכאן לבעל הקורה שיכנס בעוביָה של קורה (פרש"י: שיאחז [ בעצמו ] בעובי הקורה אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין, כלומר: יעקב, שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים). ובבראשית (י"ד, ד) פרש"י : לפי שהיה (כדרלעומר) בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה ומזה נתפרסם הפתגם בנוסח הנ"ל.

 

698. בעלי תריסין (ברכות כז: ועוד ).

   תריס = מגן, כלומר: הנלחמים במלחמתה של תורה. והוא מבטא שגור (גם על עשירים, וכדומה).

 

699. בעצַלתַים ימך המקָרה, ובשפלות ידים ידלוף הבית   (קהלת י', יח ).

  

700. בעקבתא דמשיחא חוּצפא יִסגא  (סוטה מט: סנהדרין צז, ).

   מימרא מפורסמת (ואומרים גם בקיצור: "עקבתא דמשיחא = חוצפא").  ובסנהדרין בעברית "העזות תרבה".

 

701. בערב ילין בכי ולבוקר רנה  (תהלים ל', ו ).

  

702. בעת הצורך נִכר האוהב. 

   פתגם ידוע. וב"מבחר הפנינים" שער מ"ג: "בעת צרה יֻכר האוהב".

 

703. בפיו ובשפתיו כִבדוני, ולבו רָחק ממני (ישעיה כ"ט, יג ).

  

704. בפיו שלום ידבר, ובקרבו ישים אָרבו  (ירמיה ט, ז ).

   בירמיה:  בפיו שלום את רעהו ידבר - .  

 

705. בפַלגות פומך או בכל פומך?  (ירוש' פסחים ה', ח ).

   בחצי פיך (אתה אומר זאת) או בכל פיך?

 

706. בצל החכמה, בצל הכסף  (קהלת ז', יב ).

   פתגם שגור. בהוראת:  העשיר הוא חכם.

 

707. בקהלם אל תחד כבודי!  (בראשית מ"ט, ו ).

   מליצה רגילה.

 

708. בקי בחדרי תורה  (קדושין י: ).

   בספרות הרבנית הוא תואר-כבוד קבוע.

 

709. בקעה מצא ונָדר בה נדר  (ערובין ו, וש"נ ).

   פרש"י: "מזלזלים במצוות היו, והחמיר עליהם לעשות סייג, להרחיקם מן העברה".

 

710. בקרובַי אָקדש (ויקרא י', ג ).

   מלבד בדרשתו (ע"ש ברש"י) מצטטים אותו (ביחוד הסוחרים) גם בהלצה, בהוראת:  ע"י קרובי אני נעשה "קדוש" (כלומר: "קרוב" המשמש במסחרי, מחריב ומהרס אותי).

 

711. בקש להפוך קערה על פיה  (ב"ב טז. ).

   על איוב. ומליצה זו התאזרחה בספרוּת וגם בדבור.

 

712. בקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של -. (ויקרא י', ג ).

   מליצה רגילה. והיא לקוחה מפרש"י ריש וישב : "בקש יעקב אבינו לישב וכו' רוגזו של יוסף".  ובב"ר (שם) הגירסא: " - - נזדווג לו שטנו של יוסף".

713. בר בֵּי רב דחד יוֹמא  (חגיגה ה: ).

   תלמיד של יום אחד (כלומר: שלא למד עדיין אלא מעט). כך הוראתו בדבור ובספרות.  ושם בתלמוד נאסר בהלצה על אמורא אחד שהיה עושה בדרך שלשה ירחים ויום אחד היה בא לבית-המדרש

 

" בר הכי" (ראה : "לאו בר הכי – ").

 

714. ברָא כַרעא דאבוה  (ע' עירובין ע: ).

   בתלמוד נאמר : "יורש כרעיה דאבוה הוא"; ומזה נתהוה הדבור השגור: "ברא – ".

 

715. ברב עם הדרת מלך  (משלי י"ד, כח).

   פתגם שגור, בהוראת:  יפה [ הדור-מצוה ] הוא לעשות כזאת וכזאת ברב עם. ובאותה הוראה בעצמה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד.

 

 

716. ברב דברים לא יחדל פשע  (שם י', יט ).

  

717. ברבות הטובה רבו אוכליה  (קהלת ח', י ).

 

718.  ברוגז רחם תזכור! (חבקוק ג', כ ).

 

719.  ברגע שנחרב בית-המקדש נולד המשיח.

          מאמר מפורסם, ומקורו באיבה רבתי פרשה א', סימן נ"ז (ע"ש).

 

 720. ברוך אדוני יום-יום  (תהלים כ"ח, כ).

          שגור בפי הבריות. וע' מס' ביצה טז. שמאי היה מתחיל כבר מיום א' להכין ליום השבת: אבל חלל היה אומר: ברוך ה' יום יום (יעמס-לנו צרכינו ועזרתנו). ובהוראה זו התאזרח בפי הבריות.

 

721. ברוך אתה בבואך. 

                                      }        (דברים כ"ח, ה).

722. ברוך אתה בצאתך. 

723.  ברוך המקום שהרגו!   (שבת יג:; כת' קיא.).

          בפי הבריות גם בהלצה.

724.  ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים   (ע"ז סוף פרק ב').

כך אמר רבי כשמצאו אצל נכרי יין-תפוחים של ע' שנה שנצרך לרבי לרפואתו, ויש ב"ברכה" זו ריח של הלצה, ביחוד במלת "לשומרים".

725.  ברוך מזכיר נשכחות!  

          דבור שגור (הלצי).

726.  ברוך נותן ליעף כח (ולאין אונים עצמה ירבה).  

          פסוק הוא (בלי מלת "ברוך" בישעיה מ', כט).  והמעתיקים הקדמונים, ואחר-כך המדפיסים, נהגו לכתוב פסוק זה (גם בראש"י תבות : בנל"ך ואע"י),  ועפ"י רוב רק חציו הראשון, בסיום כל ספר שהעתיקו או שהדפיסו. ומנהג זה עתיק יומין; כי הראב"ע בסוף ספר א' של תהלים (מזמור מ"א) מביא בשם ר' יהודה הלוי, שמעין זה הוא סיומו של כל ספר וספר בתהלים (ע"ש).

 

727.  ברוך משַנה הבריות! (ברכות נח:).    

          דבור הלצי.

728.  ברוך שפטרני [ מענשו של זה ].

          כך אומר האב כשנעשה בנו "בר-מצוה".  וברכה זו נזכרה כבר בב"ר פס"ג, יד.  ובפי הבריות הוא דבור הלצי (בקיצור: "ברוך שפטרני") כשנפטרים מאורח טרחן, וכדומה.

 

 

729.  ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו (משלי כ"ז, יז).  

          שגור בדרשת התלמוד על תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה (תענית ז.).

 

730.  ברחל בתך הקטנה (בראשית כ"ט, יח).  

          דבור שגור. כלומר: דברים ברורים;  תנאי כפול שמונה.

 

731.  בָרי ושֶמא, ברי עדיף (כתובות יב:  וש"נ).    

          פתגם משפטי מפורסם מאד. והדוגמא לכלל זה: ראובן אומר לשמעון: השב לי סאה כסף שהלויתיך; ושמעון אומר:  איני יודע (אם לויתי ממך), - חיב שמעון לשַלם, כי ראובן טוען טענת ברי ( בודאי, הדבר ברור לי) ושמעון טוען שמא (אולי, אינני זוכר), וברי ושמא וכו'.

 

          בֶּריה, אפילו באלף לא בטל.

          (ראה: "אפילו באלף –").

 

732.  בריה בפני עצמה   (שבת כח:; יומא עד: וש"נ).  

          במס' שבת נאמר על תַּחַש שהיה בימי משה;  ובשאר המקומות בתלמוד על "כוי".  ובפי הבריות הוא דבור שגור על הפורש מן הצבור, וכדומה.

 

733.  ברוך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא   (ברכות נד:).  

          ברוך ה' שנתנך לנו ולא נתנך לעפר. כן אומרים למי שנרפא ממחלה קשה.

 

734.  ברֵיש כל אַסוון אנא חמַר (ב"ב נח:).  

          בראש כל הרפואות – אני היין (כי היין משובב נפש.  וזה פתגם של הקדמונים).

 

735.  ברית כרותה לשפתים   (מו"ק יח.;  סנהדרין קב. ובמדרשים).  

          שיתקיים מה שמוצא אדם מפיו. וזה היה פתגם עתיק ושגור, כדמוכח שם. (ודומה לו: "הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט", ו"אל תפתח פה לשטן").

 

736.  ברכה לְבַטָלָה.

          דבור הלצי (ביחוד על השתדלות והתרפסות לחנם);  ולקוח מהלכות ברכות.

 

737.  ברכת אדני היא תעשיר [ ולא יוסיף עצב עמה ] (משלי י', כ).  

          עצב – עבודה; כלומר: אז אין צורך בעבודה קשה. ומצטטים רק חציו.

 

738.  ברכת הבית ברובו (כתבוות קג.;  ב"ב קמד:).    

          כלומר: כשבני הבית רבים הם, כי הם עוזרים זה את זה ומשתכרים. בתלמוד הוא מיוחס לרב הונא. אך בתוספתא כתובות שם הוא ברייתא עתיקה; ובודאי היה פתגם שגור (וכן היה תמיד).

 

739.  ברַם זכוּר אותו האיש לטוב (ויהושע בן גמלא שמו)  (ב"ב כא. ועוד).  

          דבור שגור בתלמוד (וכמובן, לא רק על יהושע בן גמלא, אלא על כל מי שראוי להזכר לטוב 9. והוא גם מבטא קבוע בספרות.

 

740.  ברעת השונא ימצא איש חצי-נחמה.

          פתגם שנמצא כבר ב"יוסיפון" פרק פ'.  ויש דוגמתו בלועזית.

 

741.  ברצות אדני דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז).  

          כלומר: כשהשעה משחקת לאדם –

 

742.  בשביל שאני זָכר הפסדתי?

          במשנה כפשוטו: "מי שמת והניח אחריו בנים ובנות ונכסיו מועטים, הבנות יזכו, והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי? וקריאתו זו של אדמון היתה לדבור הלצי.

 

743.  בשוּק סמָאֵי צָווחין לעֳוִירא סגי נהור (ב"ר, פ"ל).  

          בשוק של סוּמים קוראים למי שהוא עִור בעין אחת "סגי נהור" (רב אור-עינים). וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלשונות הגוים. (ואולם בלשון התלמוד ובפי הבריות קוראים "סגי נהור" לעִור מוחלט).

 

744.  בשֶלי הסער הגדול הזה (יונה א', יב).  

          מליצה רגילה.

 

745.  בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו   (עירובין סה:. וע' מס' דרך-ארץ זוטא פרק ה').    

          פרש"י: אדם ניכר, אם הגון הוא, בכוסו, אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו, כשהוא נושא ונותן עם בני-אדם, אם באמונה הוא עושה;  בכעסו, שאינו קפדן ביותר.  – המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בערובין לר' אילעי ובד"א זוטא הובא סתם (ושם נאמר:  בארבע הדברים תלמידי-חכמים ניכרים: בכיסם, בכוסם, בכעסם ובעטיפתם). אך בודאי זה פתגם עתיק (וע' במבוא). ובתלמוד מוסיף: "ואמרי לה: אף בשחקו" (והבריות מצַטטים גם בקיצור: בכיסו, בכוסו ובכעסו").

 

746.  בשן ועין.

          דבור הלצי: "הוא יצא (מאיזה עסק בשן ועין",  כלומר: הפסיד, אבל התפטר מעסק ביש. והדבור לקוח מלשון התלמוד, שהובא בפרש"י (שמות כ"א, כז), על העבד היוצא לחפשי כשאדונו הכהו והפיל את שִנו או סימא את עינו.

 

747.  בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחין, הוא מציית מה אינון אמרין   (ב"ר סוף פנ"ט).  

          כלומר: הוא מרבה אז לחקור ולדרש עד שאפילו כשכלבים נובחים, הוא מטה אוזן לשמוע. וזו הפרזה המצויה במשלים עממיים.

 

748.  בשעה שאינה לא יום ולא לילה (מנחות צמ:).  

          דבור הלצי שגור. ומקורו שם בתלמוד: שאל בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוָנית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה;  צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (כלומר: שאינה במציאות) ולמוד בה חכמה יונית. (אגב יש להעיר, כי המבטא "לא יום ולא לילה" לקוח מן המקרא (זכריה י"ד, ז): "והיה יום אחד הוא יוָדע לאדוני לא יום ולא לילה".

 

749.  בשעת חירום שאני (ע' כתובות יז:;  ב"ב לח.).    

          דבור שגור (בהוראת : אין מביאים ראיה משעת מלחמה, או משעת מהומה בכלל). והדבור נוסד על טעות-הזכרון (כמו שקרה להרבה דבורים שגורים שלנו) כי בשני המקומות בתלמוד הנ"ל (ובשני ענינים שונים) נאמר: "משנתנו בשעת חרום שנו (=למדו), (ובפי הבריות נעשה "שנו" ל"שאני".

 

750.  בשעת עָקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא (ב"ר פפ"א ועוד).  

          בעת צרה [ הוא נודר ] נדר, ובהיות הרוָחה [ הוא חוזר ] להרגלו.  וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלועזית.

 

751.  בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל (ירושלמי שביעית י'.ז).  

          על ההלכה במשנה: המחזיר חוב בשביעית אומר המלוה ללוה: "משפט אני".  על זה אמר רב הונא: [ המלוה אומר זאת ] "בשפה רפה, והימין [ של המלוה ] פשוטה לקבל" [ את החוב ].  מאמר זה היה לדבור מליצי-הלצי בענינים הנאותים לו (וביחוד שגור המבטא "בשפה רפה").

 

752.  בשפל קול הטַחנה (קהלת י"ב, ד).  

          דבור מפורסם (ומשתמשים בו גם בהלצה גסה).       

 

753.  בשפַל גנים גנו, ובמרום הרים כַרמו: מִמטר גנים לגנו, ומעפַר כרמו לכרמים (כתובות קי: וש"נ).  

          הובא בשם בן-סירא: "כל ימי עני רעים", בן-סירא אומר:  אף הלילות; בשפל גנים וכו' וזה המשל היותר חריף שבמשלי בן-סירא; ואפשר שהוא משל עממי.

 

754.  בשַר חמורים בשָרם (יחזקאל כ"ג, כ).  

          משתמשים בו בהוראה מעין "אין שוטה מרגיש".

 

755.  בָת דינא, בטל דינא (סנהדרין צח.).  

          לָן הריב , בטל הריב (מכוון שעבר על הריב לילה, ניטלה חריפותו ונחלש כחו). וזה משל עממי (הד"א) יפה.

 

756.  בשר שנתעלם מן העין (חולין צח:  ועוד).    

          דבור מפורסם (וגם בהלצות).

 

757.  בשרא דתורא.

          בשר-שור. בפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי מליצי לדברי תורה (או חכמה) חשובים.  ובתלמוד הוא רק כפשוטו (למשל, נדרים מא:);  אבל נמצא בב"ב (כב.): "אדמגרמיתו גרמי כי אביי, תו אכלו בשרא שמינא כי רבא (ופרש"י: "בואו ולמדו הלכות צהובות ומרוּוחות").

 

758.  בת פלוני לפלוני (סוטה ב. ועוד).  

          כך מכרזת בת-קול ארבעים יום קודם ליצירת הולד.  וזה דבור רגיל.

 

759.  בת שתין כבת שית, לקל טַבלא רָהֲטא (מו"ק ט:).  

          בת ששים כבת שש רצה לקול כלי-זמר (כלומר, אין בזה = וגם באהבת תכשיטים – הבדל בין נשים זקנות ובין ילדות קטנות). וזה משל עממי ("דאמרי אינשי").

 

760.  בת תחלה – סימן יפה לבנים (ב"ב קמא.).  

          מימרא שגורה (ובעל המאמר הוא רב חסדא).

 

761.  בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג:;  סנהדרין ק:).    

          הובא שם (עם עוד פתגמים) בשם בן-סירא.

 

762.  בתחלה " הֵלך", אח"כ "אורח", ולבסוף "איש" (סוכה גכ:).  

          דרשה יפה של רבא על הכתוב בספור המשלי של נתן הנביא לדוד (ש"ב י"ב): "ויבוא הֵלך וגו' – לעשות לאורח – ויעשה לאיש":  בתחלה הוא (יצר-הרע) רק "הלך " (עובר דרך ואינו מתאכסן אצלו). אח"כ – "אורח" (קבוע).  ובלבסוף – איש (בעל-הבית).  וזה היה לפתגם שגור.

 

763.  בתך בנדה – שחרר עבדך ותן לה (פס' ריג.).  

          בתלמוּד הוא מאמרו של ר' יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים.  אך הוא נמצא כבר במשלי בן-סירא.

 

764.  בתחלה תלמיד-חכם דומה לפני עם-הארץ לקיתון של זהב;  סיפר (שוחח) עמו, דומה לו לקיתון של כסף; נהנה ממנו, דומה לו לקיתון של חרס (סנהדרין נב:).    

          מאמר יפה של ר' אלעזר, והא מפורסם ושגור.

 

765.  בָּתַר גנבא גנוב וטעמא טעים   (ברכות ה:).  

          פרש"י: הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה והוא משל עממי (הד"א).

 

766.  בתר מָרי נכסֵי ציבא משוך (ב"ק צג).  

          משל עממי ("דאמרי אינשי"): אחרי בעל נכסים נמשך שומן (כן פירש מהרש"א), כלומר: טוב להתחבר לעשירים. ובהוראה זו הוא מפורסם.

 

767.  בתר עַניא אזלא עניוּתא (שם צב.  וש"נ).    

          גם זה מן המשלים דאמרי אינשי; והוא היותר שגור בפי הבריות עד היום. והרעיון

          שבו (שהעניות נגררת ורודפת אחרי העני) מצוי גם במשלי הגוים.

 

768.  בתר רישא גופא אזיל (ערובין מא.;  תוספתא תענית פ"ב).  

          בתלמוד הוא מיוחס להתנא הקדמון ר' יוחנן בן נורי (והכונה שם, שצריכים לעשות כדברי הראשונים); אך מסגנון הלשון שם ניכר, שזה הי הפתגם עממי.

 

769.  בתֻפים ובמחולות (שמות ט"ו, כ).  

          דבור שגור מאד (בראשית ל"א, כז: "ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור").

           

 

 

 

 

ג.

 

 

 

770. גאוַת אדם תשפילנו   (משלי כ"ט, כג).

 

771. גֶבה טוּרא בינייהו   (חולין ז:).

התרומם הר ביניהם. שם בתלמוד נאמר זה במעשה של רבי ור' פינחס בן יאיר, וקשה לדעת אם הוא כפשוטו, או מליצה היא (ע"ש). ובספרות הוא דבור מליצי, בהוראת : רוח רעה עברה ביניהם, נתרחקו, וכדומה.

 

772. גבוה מֵעַל גבוה שומר [ וגבוהים עליהם ]   (קהלת ה', ז).

ולכן תראה עושק רש וגזל משפט במדינה (כאמור בראש הפסןק): ובכונה זו מצטטים אותו.

 

773. גבַר בגוברין   (ברכות לא.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד "גברא בגוברין", כך מפרש רב את בקשת הנה "ונתת לאמתך זרע אנשים". (ובסנהדרין סה: מה גבר מגוברין? כלומר:  איזה יתרון לך משאר אנשים?  ע"ש).

 

774. גַברא אגַברא קא רמית?   (סנהדרין ו. ועוד).

אתה מַקשה מדברי חכם אחד על דבריו של חכם אחר? וזה דבור רגיל בתלמוד וגם בספרות הרבנית.

 

775. גברא דנשי קטלוהו – לא דינא ולא דיינא!    (ב"מ צז.).

איש שנשים הרגוהו – אין דין ואין דיין! פתגם מצוין זה הוא בודאי משל עממי, אעפ"י שהוא מובא בשם רבא.  וע' במבוא.

 

776. גברא קא חזינא, תיובתא לא קא חזינא   (ב"מ טז).

רב ששח הקשה קושיא, ועל זה אמר רמי בר חמא: "הא גברא והא תיובתא" (הנה אדם גדול, וכמוהו קושיתו); אז אמר רבא: "גברא קא חזינא – " (אני רואה אדם [ גדול ], אבל את הקושיא אינני רואה [ לחשובה ].

 

777. גַברא קטִילא   (סנהדרין פא. ועוד).

אדם הרוּג (כלומר: ההולך למות).  וזה דבור שגור בפי הבריות, ודם בהוראת : אדם שאין כדאי לדבר עליו, מפני שאין לו עוד שום ערך (בחמריות או ברוחניות).

 

778. גברא רבה אמר מילתא.  לא תחַייכו עֲלָהּ!   (ברכות יט: וש"נ).

אדם גדול אמר דבר, לא-נא תצחקו עליו [ על הדבר ]. דבור זה נמצא בתלמוד בשלשה מקומות: פעם הוא מיוחס לרב כהנא, פעם לרבא ופעם – לאביי. ומזה מוכח שהיה דבור קבוע ומפורסם.

 

779. גדול המעשה יותר מן העושה   (ב"ב ט.).

ה"מעשה" (הפעיל), הגורם ומעורר אחרים לעשות (צדקה). זה מאמר יפה של ר' אלעזר. והוא שגור בפי כל (ולא רק בענין צדקה).

 

780. גדול המצֻוֶּה ועושה, ממי שאינו מצוות ועושה    (קדושין לא.  וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' חנינא.

 

781. גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא-שמים    (ברכות ח.).

מיגיעו= מיגיע כפיו. זה מאמרו של עולא, שהסמיכו על מקרא. והוא מפורסם.

 

782. גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה    (סוטה לא.).

הובא בברייתא בשם ר' שמעון בן אלעזר (ונסמך על מקראות). ומאמר יפה זה מפורסם.

 

783. גדול מרבן שמו    (תוספתא עדיות פ"ג, ד).

שם בתוספתא מעריכים את החכמים לפי ערך תוארי-הכבוד, שנתן להם (במשנה).  "רבן" (למשל: רבן גמליאל) גדול מ"רבי"; אך גדול מ"רבן" – שמו (מי שנקרא בשמו לבד, בלי שום תאר-כבוד הוא גדול עוד מ"רבן"). והדבור "גדול מרבן שמו" נעשה בעצמו תואר-כבוד בספרות הרבנית (ב"שאלות ותשובות":  להגאון האמתי, גדול מרבן שמו, וכו' וכו').      

 

784. גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה    (שבת קכז.;  שבועות לה:).

מאמרו של רב (ונדרש מן הכתוב). והוא מפורסם.

 

785. גדולה לגימה [ שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ]    (סנהדרין קג:).

לגימה -  אכילה, שמאכילים לאורחים.  ובפי הבריות הוא שגור בקיצור: "גדולה לגימה!" (ובהוראה מורחבת).

 

786. גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה   (נדרים מט:).

מאמר חשוב ומפורסם זה מובא שָם בשם תנאים שונים: וזו ראיה על קדמותו ופרסומו.

 

787. גדולה עבירא לשמה [ ממצוה שלא לשמה ]    (נזיר כג:;  הוריות י:).

עבירה לשמה, כלומר: לשם מצוה.  ובפי הבריות שגור רק חציו (וגם בהוראה הלצית).

 

788. גדול [ ה ] שמושה (של תורה) יותר מלמודה    (ברכות ז.).

מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי. והוא מפורסם.

 

789. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם    (חולין ז:).

מאמר מפורסם, ונסמך שם על המסופר על אלישע (מ"ב י"ג, כא) שהמת שנגע בעצמותיו חי ויקם על רגליו.  ומשתמשים בו בכונה מליצית.

 

790. גדָיים נעשו תיָשים    (ברכות פג, ותוספתא וירושלמי שם).

דבור מליצי-הלצי שגור. ובתלמוד הושם בפי תנאים קדמונים, בלשון: "גדיים שהִנַחת, נעשו תישים בעלי קרנים" (ע"ש).

 

791. גדר מזה וגדר מזה   (במדבר כ"ב, כד).

מליצה רגילה, בהוראת : בין המצָרים, אין ברירה, וכדומה.

 

792. גדש את הסאה   (שבת קנג:; תוספתא שם פ"א, וירוש' א, ד).

מליצה רגילה בהוראת: ה7פרז על המדה. והיא מושמה שם בפי התנא הקדמון ר' אליעזר (וחברו, ר' יהושע, משתמש שם במליצה : " מחק את הסאה" – ההפך מהנ"ל).

 

793. גוּד או אגוּד   (ב"ב יג.).

דבור שגור בפי הסוהרים והוראתו: קנֵה אתה את חלקי, או אקנה אני את חלקך (כשיש לשני שותפים קרקע – וכדומה – והאחד רוצה לחלוק והשני ממאן, אז אומר כן האחד אל השני).

 

794. גוּזמא קָתָּנִי   (ביצה ג. ועוד).

דבור הלצי שגור (ובתלמוד הכונה, שבמִשנה יש הגזמה).

 

795. גופא דעוּבדא הֵיכי הוה   (כתובות סט:; ב"ק כז: ב"מ ע.; ב"ב לב:).

היאך היה עצם המעשה? (רשמתי את כל המקומות שמצאתי בתלמוד, מפני שבמסורת הש"ס לא נסמן, ומאספי פתגמי התלמוד לא זכרוהו).

 

796. גור טב מכלב ביש לא תַרבי   (ויק"ד פי"ט).

גור (כלב-ילד, כמו "גור אריה"). מכלב רע לא תוכל לגַדל ולחַנך גור טוב. זה משל עממי (שיש דוגמתו בלועזית) בהוראה מעין "מי יתן טהור מטמא".

 

797. גזֵרה לגזֵרה   (ביצה ג. וש"נ).

כלומר:  סייג לסייג וכדומה.  והוא דבור מפורסם.

 

798. גזרה עבידא דבָטלא    (כתובות ג:).

גזרה [ של המלכות ] עשויה להִבטל. מימרא שגורה.

 

 

799. גט לעולם-הזה, קדושין לעולם-הבא.  

מליצה, שנמצאה ב"מחברות עמנואל".

 

800. גיוּרא עד עשרה דָרֵי לא תבזה ארַמָאה קָמֵיה   (סנהדרין צד.).

משל עממי (הד"א): "גר (שנתגייר) עד עשרה דורות לא תבַזה נכרי בפניו"  (כי אפילו בדור עשירי עודנו קשור קצת באומתו הראשונה). ובמשל זה משתמשים לענינים שונים.

 

801. גירא בעֵינא דשטן  (סוכה לח. וש"נ).

חץ בעיניו של השטן (כלומר: אני יכול להתגרות בשטן, כי הוא לא יכשילנו בדבר עבירה).  זה היה דבור שגור (כי בשלשה מקומות שהובא בתלמוד משתמשים בו חכמים שונים). והבריות משתמשים בו בדרך הלצה.

 

802. גיראה בגִיריה מיקטל  (פסחים כח.).

עושה חִצים נהרג בחִצו. זה משל עממי (הד"א), והנמשל מובן.

 

803. גירסא דיַנקותא  (שבת כא:).

מבטא שגור.  והכונה: מה שלומד האדם בילדותו משתמר בלבו ומתקיים יותר משל זקנה.

 

804. גל על אדוני דרכך  (תהלים ל"ז, ג).

ובמשלי (ט"ז, ג): "גל אל אדוני מעשיך" (זה היה, אפוא, פתגם מפורסן, בקצת שנויים).

 

805. גַל של עצמות (ברכות נח. וש"נ).

דבור רגיל הוא בתלמוד: נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. והמבטא "גל – " שגור בפי הבריות (גם על דל-בשר).

 

806. גלגל החוזר [ בעולם ]   (שבת קנא: ובמדרשים).

כך שגור בפי הבריות, ועפ"י רוב לבלי מלת "בעולם". (וגם בקלמבור: "גלגל הַחֲזִיר") והוא בנוסח שבפרש"י (בראשית כ"ה ל). ובתלמוד ובמדרשים: "גלגל הוא שחוזר בעולם". והוא דרש יפה [ בשם תנא רבי ר' ישמעאל ] על הכתוב (דברים ט"ו, י): "כי בגלל הדבר הזה –".

 

807.  גָלה כבוד מישראל (ש"א ד', כא-כב).

מליצה רגילה.

 

808. גלה סודך לאחד מאלף  (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן-סירא.

 

809. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם (קדושין ל: ועוד).

מליצה רגילה בתלמוד ובספרות.

 

810. גלוסקאות וכלי-מילת  (שבת ל:; כת' קיא:).

"עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי-מילת" (מאמר זה מיוחס בשבת להתנא הקדמון רבן גמליאל, ובכתובות – להאמורא ר' חייא בר יוסף).  והמבטא " גלוסקאות וכלי-מילת" נעשה לדבור הלצי שגור.

 

811. גִלגול מחִילות  (כתובות קיא.).

דבור שגור (לרוב בדרך הלצה), שנתפרסם ביחוד ע"י פרש"י על הפסוק "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מ"ז, ל).

 

812. גם אויל מחרישי חכם יחשב  (משלי י"ז, כח.).

 

813.  גם אני בחלומי (בראישת מ', טז.).

כך שגור בפי הבריות (ובדרך הלצה). ולשון הכתוב: "אף אני".

 

814. גם אתה חֻלֵית כמונו...  (ישעיה י"ד, י).

815. גם בדרך כשהסכל הולך, לבו חסר ואמר לכֹּל סכל הוא (קהלת י', ג).

על המשל המפורסם הזה יש פירוש יפה שם במדרש רבה: הסכל אומר על כל מי שהוא פוגש: סכל הוא, אבל את עצמו איננו חושב לסכל.

 

816. גם בוש לא יבושו:  (ירמיה ו', טו).

 

817.  גם במעלליו יתנכר נער (משלי כ', יא).

מצטטים אותו בהוראת: בילדותו כבר ניכר מה יהיה בסופו.

 

818. גם בשחוק יכאב לב  (משלי י"ד, יג).

 

819.  גם זו לטובה!   (תענית כא.; סנהדרין קח:).

דבור שגור.  והאגדה התלמודית מספרת, שכך היה רגיל לאמר על כל מה שקרהו (גם על רעה) נחום איש גם זו; ועל שם פתגמו זה נקרא "איש גם זו" (אך באמת הוא נקרא כן על שם העיר "גמזו" שבארץ-ישראל).

 

820. גם חרבונה זכור לטוב  (ירושלמי מגילה ג', ז' ואסתר רבה ומס' סופרים).     

כלומר: אעפ"י שכוָנתו לא היתה רצויה. ובהוראה זו הוא פתגם שגור בענינים הדומים לו. וע' במבוא.

821. גם ל גם לך לא יהיה!  (מ"א ג', כו).    

822. גם לי לבב כמוכם [ לא נופל אנכי מכם ] (איוב י"ב, ג).     

         

823.     גם לרעהו ישָׂנא רש  (משלי י"ד, כ).

 

 

824.     גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך  (ירמיה ב', לו).

    בציטאט אומרים בלשון זכר "תצא –".    

   

   גם שברי לוחות - (ראה: "לוחות ושברי לוחות –").).

   

825.     גם עליך תעבר כוס!  (איכה ד', כא).

    כך אומרים על השמח-לאיד (וכמובן בלשון זכר).

826.     גמלא אזַל למִבעי קרנֵי, אדנֵי דהוו ליה גַזיין מיניה (סנהדרין קו.: תנחומא, מטות).

    הגמל הלך לשאול ולבקש לו קרנים,[ והנה גם ] האזנים שהיו לו נכרתו ממנו.  זה משל עממי (הד"א), ונמצא גם במשלי היונים והרומאים (ונוסד על הספור המשָלי הידוע של איזופוס היוני "הגמל וציאוס"). וכנראה הכניסו היונים את המשל הזה לארץ-ישראל.

827.     גמלא במָדַי אקַבא רקדא (הא קַבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא! ] (יבמות מה.).

    חציו הראשון הוא משל עממי (אמרי אינשי): גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בארבע רגליו במלכות מדי (והיא גוזמא הלצית). והובא שם בתלמוד בענין זה: איש אחד, בן נכרי מישראלית, בא אל האמורא רב ושאל אותו: נברי הבא על ישראלית, מהו?  אמר לו רב: "הולַד כשר". "אם כן – אמר האיש – תן לי את בתך לאשה". "לא אתן" – ענה רב. אז אמר שימי בר חייא לרב: "אמרי אינשי: גמלא במדי וכו' (כנ"ל), הא קבא והא גמלא" וכו' (כנ"ל): הנה הקב והנה הגמל והנה מדי – ואינו מרקד; כלומר: אתה, שהִתַרת דבר חידוש כזה, הַאמֵת דבריך ותן לו את בתך! (פרש"י).

 

828.     גמרא גמוֹר, זמירתא תהא?  (ע"ז לב: וש"נ).

    וכי הלִמוד יהיה כזמר בעלמא, בלי הכנה? כך אומר פעמים רבות אביי לרבו רב יוסף כשהוא דוחה את שאלתו בלשון "מאי נפקא לך מינה? (ע"ש). והוא דבור רגיל.

829.     גַנבא אַפום מַהתַּרתא רחמנא קרי  (סוף ברכות).

    הגנב על פי המחתרת קורא לאלהים. משל עממי (הד"א) מצוין ומפורסם זה חסר בש"ס שלנו, ונמצא רק ב"עין יעקב"; אבל לפני הקדמונים היה בש"ס שלהם; ולמשל הרד"ק מביא משל זה בשם רז"ל בפירושו לזכריה (י"א, ה).

 

830.     געו (כל העם) בבכיה  (ברכות סג: ועוד).

    מבטא רגיל.

 

831.     גער בנזיפה   (ע' שבת לא.  וסנהדרין סח.).

    דבור שגור: ובתלמוד הלשון "גער בו והוציאו בנזיפה", או "גער בו ויצא בנזיפה".

    

832.     גרגרת מכַלה את הזהב (ויק"ר ריש פי"ח).

    כלומר : ע"י זוללות וסבאות אדם מאבד את הונו. והוא פתגם עממי.

 

 

 

833.     גֵרה איננה מעלה. 

הלצה קלמבורית יפה של עמנואל ("מחברות צד 9): "הפרוטה איננה תהלה , וגרה (מלשון "עשרים גרה השקל") איננה מעלה" (=יתרון.  הקלמבור הוא על "מעלה גרה").  ובהלצה זו השתמשו סופרים בדורות האחרונים (גם המשורר יל"ג בכללם), בלי הביא גאולה לעולם...         

 

 

 

ד.

 

 

 

834.     דא עקא (סנהדרין כו.).

    זוהי הדעה. מבטא שגור (אומרו הוא ר' יוחנן, אבל כנראה שם בתלמוד היה זה דבור רגיל).

 

835.     דאגה בלב איש יַשהנה  (משלי י"ב, כה).

    וכדרשת התלמוד: ישיחנה (יספרה) לאחרים (יומא מה.; ויש אומר שם:  יסיחנה מדעתו).

 

836.     דאכיל אַלְיָתָא טָשי בעיליתא;  דאכיל קִקולי, אַקיקלי דמתא שכיב  (פסחים קיד.).

    מי שהסכין לאכול אליה (מעדנים ומשמנים), יהיה אנוס להסתר בעלִיַת הגג (מפני נושיו); אבל המסתפק במאכלי ירקות, ישכב וינוח על תלוליות-הדשאים שבתוך העיר לעין כל, בלי פחד ודאגה.  וזה נאמר בתלמוד בפירוש בתור משל של בני ארץ-ישראל (מתלא מתלין במערבא).

 

837.     דְבִיש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא (ב"מ עה:).

    "מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת" – הוא מן הצועקים ואינם נענים (וזהו המקור לפתגם השגור: משַנה מקום, משנה מזל).

 

838.     דַבר אל ישראל וְיִסָעו!  (שמות י"ד, טו).

    רגיל לענין אמיגרציה.

 

839.     דַבר אל העצים ואל האבנים! 

 דבור שגור בפי כל (בהוראת: דבר על אזן לא שומעת, או אל מי שאינו רוצה או אינו יכול להבין, וכדומה).  והורכב משני ענינים שונים:  מן "וידבר על העצים", האמור בשלמה (מ"א ח', יג) ומן המליצה התלמודית הרגילה "שפוך חמתך על עצים ואבנים".

 

 

 

 

840.     דבר – אשר כל שומעו תצִלֶינה שתי אזניו (ש"א ק', יא).

    מליצה שגורה (והיא מליצה קבועה בתנ"ך; למשל, מ"ב כ"א, יב: "הנני מביא רעה – אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו" ובירמיה (י"ט, ג): " – רעה, אשר כל שומעה תצלנה אזניו").

 

841.     דַבר בליעל יצוק בו  (תהלים מ"א, ט).

    מליצה רגילה.

 

842.     דָבר בעִתו מה טוב  (משלי ט"ו, כג).

   

843.     דבר גדול נתלה בדבר קטן  (ברייתא דל"ב מדות).

    מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ובציטאט בהשאלה, כפתגם המפורסם במשלי הגוים: סבות קטנות ותולדותיהן גדולות.

 

844.     דבר דָבוּר על אָפניו  (משלי כ"ה, יא).

   

845.     דבר השָוה לכל נפש  (כתובות ז.).

    שגור בפי כל. ושם בתלמוד על מלאכה המותרת ביום-טוב: "אך אשר יאכל לכל נפש" (שמות י"ב, טז) – דבר השוה לכל נפש, (כלומר: ולא למפונקים).

 

846.     דבר שלא בא לעולם  (קדושין סב: וש"נ).

 

847.     דַבר שפתים אך למחסור  (משלי י"ד, כג).

    מצטטים בהוראת: אין צריך להרבות דברים בענין זה, וכדומה (וזה שלא כפשוטו של מקרא).

 

848.     דִברה תורה כלשון בני-אדם  (ברכות לא: וש"נ).

    כן נאמר בתלמוד ביחוד על כפל מלים שבמקרא ("איש איש", "שלח תשלח", וכדומה), שמהכפלות כאלה אין ל"דייק" ו"לדרוש" כלום.  והוא נמצא בתלמוד כעשרים פעמים.

 

849.     דִברו חכמים לשון הבָאי  (חולין צ: ועוד).

    הבאי = גוזמא, הפרזה.

 

850.     דברי הרב ודברי התלמיד, - דברי מי שומעים?    (קדושין מב: וש"נ).

    זהו הטעם להכלל "אין שליח לדבר עברה" (ע"ש).  והובא גם בפרש"י (בראשית ג',  

יד.  ומכאן פרסומו (ומשתמשים בו בהשאלה לענינים שונים).

 

851.     דברי חכמים בנחת נשמעים  (קהלת ט', יז).

    בפי הבריות הוראתו: החכמים מדברים במתינות ובלי התרגשות (ופשוטו של מקרא קרוב לזה).

 

852.     דברי חכמים כדָרבונות  (שם י"ב, יא).

    כלומר: כללים מוצקים וקבועים (כמו שהוא מוסיף : "ובמסמרות נטועים").

 

853.     דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים  (גטין נב. וש"נ).

    זה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד (כדמוכח בכל המקומות שהובא).

 

854.     דברי פי חכם חן (קהלת י', יב).

    מליצה קבועה בספרות (ביחוד הרבנית), כשמביאים דברי חכם המתקבלים על הלב, מסיימים "ודברי פי חכם חן" (ועפ"י רוב בר"ת: ודפת"ח). וזה שמוש עתיק, כי כבר הרמב"ן כותב כך על דברי הראב"ע (בפרשת האזינו, פסוק "שאל אביך". ע"ש ברמב"ן). וע' במבוא.

 

855.     דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ברייתא דל"ב מדות. ירושלמי ר"ה ג', ה).

    כך מצטטים. ובמקורו: " – עניים במקומם – ".

 

856.     דברים בנו (כתובות קיא. וירושלמי שם ).

    דבור שגור (והכונה בפרש"י: "יש כאן דברים מסותרים כדבר זה וצריך לשים להם לב"). ובירושלמי: "דברים בגב". ובהלצה אומרים: דברים בגוי.

 

857.     דברים בטלים (ברכות לא. ועוד הרבה).

   

858.     דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.  

    פתגם שגור. וכנראה הוא תרגום (כי הוא נמצא מלה במלה במשלי האשכנזים, וגם בשאר לשונות יש דוגמתו).

 

859.     דברים המתקבלים אל הלב  (מגילה טז:).

    דבור שגור (שנתפרסם ע"י פרש"י בראשית ג', כא). ובתלמוד : דברים שמתקבלים-.

 

860.     דברים ככתָבן (פסחים כא: וש"נ).

    הובא גם ברש"י (שמות כ"ז, א). ומזה היה לדבור שגור.

 

861.     דברים שאדם עושה בילדותו, משחירים פניו לעת זקנוהו (שבת קנכ.).

    מיוחס לר' יצחק בדרשה על הכתוב (קהלת י"א, י): "כי הילדות והשחרות הכל". ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

862.     דברים שבלב אינם דברים  (קדושין מט: וש"נ).

    כי הולכים אחרי המעשה. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

863.     דברים שבצִנעה [ נוהג ]   (מו"ק כד.; כתבוות ד.).

    בתלמוד הכונה, שבצנעה (באין רואה) יכולים לנהוג מנהגי אבלות גם בשבת ויו"ט.  ובפי הבריות הוא דבור הלצי (וגם לכוונה אירוטית).

 

864.     דברים שהם כבשונו של עולם  (חגיגה יג.).

    כבשונו – סִתרו שלעולם.

 

865.     דברים של מה בכך  (ע' שבת קנ:).

    מבטא שגור. ובתלמוד שם "חשבונות של מה בכך".

 

866.     דברים שעומדים ברומו של עולם  (ברכות ו:).

    דבור שגור.

 

867.     דבש וחלב תחת לשונו  (שה"ש ד', יא).

    שבח על דברן וכדומה (במקרא נאמר: " – תחת לשונך").

 

868.     דבש מצאת אכול דַיֶך [ פן תשבענו והקֵאותו ]   (משלי כ"ה, טז).

    מצטטים עפ"י רוב רק חציו.

 

869.     דוחק רגלי השכינה  (ברכות מג:).   

מליצה מפורסמת. ושם בתלמוד: המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב "מלוא כל הארץ כבודו".

 

870.      דוק בכָכֵי ותִשכח בנגַרֵי (שבת קנכ:).

    הָדֵק היטב בשיניך (אכול הרבה) ותמצא (את האכילה) בפסיעותיך ( כלומר:  שיחזק כחך). וזה בודאי משל עממי, אעפ"י שהובא שם בשם רבי מאיר.

 

871.     דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו  (סנהדרין לח:;  ע"ז ה.).

    דבור שגור. ובתלמוד : "הראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'" (ובע"ז שם גם:  "דור דור ופרנסיו").

 

872.     דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת (קהלת א', ד).

   

873.     דור לפי פרנס - - פרנס לפי דור  (ערכין יז.).

    פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן; חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר: פרנס לפי דור (ומפרש לקמן : זה סובר, שאם הדור טוב, גם הפרנס טוב;  וזה סובר, שאם הפרנס טוב גם הדור טוב. – ושניהם פתגמים מפורסמים.

 

874.     דזקיף ליה זקיפא בדִיוּתקיה, לא נימא ליה לחבריה: זקיף ביניתא  (ב"מ נט:).

    פרש"י: מי שיש לו תלוי במשפחתו, לא יאמר לעבדו או לבן-ביתו: תלֵה לי דג זה (כי כל שם תלייה גנאי הוא לו). והוא משל עממי (הד"א), ויש דוגמתו בכמה לשונות.

 

875.     דחה אבן אחר הנופל  (קדושין כ:; ערכין ל:).

    מליצה יפה על מדה מגונה (לדחות אבן אחרי הנופל, כדי שלא תהא לו שום תקומה).

 

876.     דחה בקַש (חולין כז.).

    מליצה יפה על תשובה קלושה שמספיקה רק להדיוטים ולא לחכמים, וכדומה.  ובירוש' (ברכות ט, א) ובמדרשים:  דחה בקנה (ומליצת הבבלי חריפה יותר).

 

 

877.     די לחכימא ברמיזא. 

דבור שגור.  והוא מורכב מן הפתגם "לחכימא ברמיזא" וכו' (ע' אות ל'), ומן המבטא "ודי לחכימא" (וד"ל), שהוא תרגום מלאטינית "Sapienti sat".

 

878.     דיה לצרה בשעתה (ברכות ט:).

    פתגם שגור (כלומר: די להצטער עליה כשתבוא, ולא לדאוג מקודם).  ונמצא גם באבן-גליון.

 

879.     דַיוֹ לבא מן הדין להיות כנִדון  (ב"ק כד: במשנה וש"נ).

    כלל מפורסם בשִמוש של מדת "קל" וחומר". למשל: במעשה מרים (במדבר י"ב, יד):  "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", א"כ, לכאורה, קל-וחומר לשכינה י"ד יום; - אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה באביה ז', אף לשכינה רק ז' ימים. ובכלל הנ"ל משמתמשים הרבה לענינים שונים (גם מעין "תפשת מורובה לא תפשת").

 

880.     דיו לעבד שיהא כרבו  (ברכות נח:).

    רב = אדון. בתלמוד שם נראה שזה היה פתגם מפורסם. והוא נמצא גם באבן-גליון.

 

881.     דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (ויק"ר פ"נ).

    מי שלוה ברִבית, מאבד (ממון) שלו ושאינו שלו. פתגם עממי.

 

882.     דֵין גרמא דעשיראה ביר  (ברכות ה:; ב"ב קטז:).

    זה שֵן של הבן העשירי (כך אמר ר' יוחנן בהראותו את השן של בנו האחרון – כי כל בניו מתו – והוא שמר לזכרון את השן. כדי להראות ולנחם אבות אחרים שמתו עליהם בניהם).  ומשתמשים בדבור זה לענינים שונים (גם בהלצה בשחוק-הקלפים, על המטבע האחרונה).

 

883.     דַין הַניין לי, יתרון לא הניין לי  (ב"ר ג, ז. ועוד).       אלה טובים בעיני, אותם אינם טובים בעיני (כך אמר הקב"ה במעשה בראשית, כשהיה בורא עולמות ומחריבם). וזה מבטא שגור בספרות.

 

884.     דֵין עסק ביש (ב"ק צט:).

    זה עסק רע. והוא דבור שגור. ומקורו בעובדה זו: אשה אחת הראתה לר' חייא דינר, ושאלה אותו אם הוא טוב ועובר לסוחר (אם היא יכולה לקבלו בכסף). אמר לה : טוב.  למחר באה אליו והודיעתהו, כי אין לוקחים מידה את הדינר (שקבלה מאחר עפ"י עצתו של ר' חייא), כי הוא מטבע שנפסלה.  אז אמר ר"ח לרב (בן-אחותו ונהל עסקיו): החלף לה בדינר טוב, וכתוב על פנקסי: דין עסק ביש (כלומר: אני מפסיד לחנם, כי לא היה לי לחוות דעת על דינרה).

 

885.     דִין פרוטה כדין מאה   (סנהדרין ח.).

    כך מצטטים (בהוראת: צריך להתנהג בצדק כשהדבר נוגע לפרוטה אחת כמו למאה). ובתלמוד שם על הכתוב (דברים א', יז): "כקטן כגדול תשמעון", אמר ריש לקיש: "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה".

 

886.     דינא דמלכותא דינא  (נדרים כח.  וש"נ).

    פתגמו המפורסם של שמואל.

 

887.     דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בוִר על הצבור.     

פתגם מפורסם, והובא במ' "לקט הקמח" לר"מ חאגיז (דף ק"ג).

 

888.     דכָאִיב ליה כאֵיבא, אזיל לבי אַסיא  (ב"ק מו:).

    מי שיש לו מכאוב, הולך אל הרופא. בתלמוד אומר זאת רב אשי, אך ניכר שם שזה היה פתגם שגור. ונמצא גם באבן-גליון.

 

889.     דכִירנא כד הוִינא טליא  (ע' מגילה ה:).

    "זכורני כשהייתי ילד". מבטא רגיל בספרות הרבנית. ובתלמוד שם: אמר ר' יוחנן: "כי הוינא טליא" וכו' ( וזהו, כנראה, מקור המבטא).  ויש בב"ב (צא:) "נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא". וע"ש.

 

890.     דלא מוסיף יסיף (אבות א', יג).

    פתגם המיוחס להלל. ומצטטים אותו בהוראה מעין: מי שאינו הולך לפנים, הולך לאחור.

 

891.     דל נאה [ אין הדעת סובלתו ]  (פסחים קיג:).

   

892.     דלף טורד ביום סגריר, ואשת מִדיָנִים נִשתָּוה (משלי כ"ז, טו).

   

893.     דלת הנִנעלת לא במהרה תפָתח  (ב"ק פ:).

    הוראתו כמו: "כל המריעין לו, לא במהרה מטיבין לו".

 

894.     דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא (עירובין טו. וש"נ).

    דומה חכם זה כמי שלא למד מעולם הלכה. דבור רגיל בתלמוד ובספרות הרבנית (בעירובין: " – כמאן דלא פרשי אינשי –". ובשאר המקומות בתלמוד – כרשום למעלה).

 

895.     דמים בדָמים נָגעו  (הושע ד', כ).

   

896.     דמים תַרתי מַשמע  (מגילה יד:).

    בתלמוד זה דרש על דברי דוד לאביגיל (ש"א כ"ה, לג):  "וברוכה את אשר כליתני מבוא בדמים" – דמים תרתי משמע (דם נידה ושפיכות דמים: ע"ש). ובפי הבריות ובספרות הוראתו: דמים פירושו גם דם וגם ממון; ומשתמשים בו הרבה.

 

897.     דן לפניהם בקרקע  (סנהדרין יז:).

    כלומר: תלמיד שישב לרגליהם.

 

898.     דנָכית ליה היויא, חַבלא מדחיל ליה  (שחש"ר פ"א ועוד במדרשים).

    מי שנשכו נחש, גם חבל מַפחידו. משל, שנמצא בכמה לשונות (ובמשלי האשכנזים יֶשנו מלה במלה).

 

899.     דנָפח בכָסיה, לא צָחֵי  (סנהדרין ק:).

מי שנופח אופיא (שוים בל"א) שבכוסו, בידוע שאינו צמא.  פתגם זה הובא שם בשם בן-סירא.

 

900.     דנפיק מינך טעמא מַלפך  (יבמות סג.).

    היוצא ממעיך ואַלֶפך חכמה. משל עממי (הד"א); ושם בתלמוד הוא כניחותא (בפרש"י: "פעמים שהבן מחכים את אביו"), אך כונתו האמתית היא בתמיה.

 

901.     דסַייר נכסיה, כל יומא משכה אסתירא  (חולין קה.).

    המבקר ובודק בעצמו את נכסיו תמיד, מוצא בכל יום חצי-השקל (כלומר: השגחת בעל-הבית מכניסה הרבה). פתגם יפה זה (שיש דוגמתו בכמה לשונות) מיוחס בפירוש לשמואל.

 

902.     דע מה שתשיב לאפיקורס! 

מאמרו של ר' אליעזר.

 

903.     דעליך סני, לחברך לא תַעביד  (שבת לא.).

    מה ששנוא לך, לא תעשה לרעך. בפתגם המצוין והמפורסם הזה ענה הלל ל-----  שבקש ממנו ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת: "זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור!" (לך ולמד). ופתגם זה נמצא גם באבן-גליון; וכנראה היה מפורסם בין היהודים עוד קודם להלל.

 

904.     דעה קנית, מה חסרת?

דעה חסרת, מה קנית? (ויק"ד פ"א; קה"ר, ז, מא. ועוד).

    ובמס' נדרים (מא.): דא קני, מה חסר? דא חסר, מה קני?

 

905.     דקדוקי עניות (ערובין מא:).

    בתלמוד פשוטו כמשמעו: יסורים של עניות. ובפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי הלצי לקושיות דחוקות ולנקדנוּת יתרה.  ובהוראה זו כבר השתמש בו הראב"ע בפירושו לקהלת (י"ב, ה): "וזהו דקדוק עניות" (ע"ש).

 

906.     דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (שם).

    רעיונו של מאמר זה נמצא גם במשלי הגוים. ובמשלי שלמה הוא נאמר בקיצור: "על פת לחם יפשע גבר".

 

907.     דקפיד, קַפדי בַהדיה  (פסחים קי:).

    בתלמוד נאמר זה על האמונה הטפלה של סכנת "זוגות":  מי שמקפיד על "זוגות", מקפידים גם השדים להזיקו. ובציאטא פירושו: מי שהוא מקפיד על כל דבר, גם הבריות מקפידים ביחוסם אליו (תביעותיהם מרובות).

 

 

 

908.     דרוֹש וקַבל שכר!  (סוטה מד. וש"נ).

    דבור הלצי שגור (וגם בתלמוד יש בו כעין התול דק; למשל, בסנהדרין נא. (ועוד) "הלכתא למשיחא? דרוש וקבל שכר!" (ע"ש). ובסנהדרין עא בברייתא: "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות; ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר!"

 

909.     דרהים ולא קשור עִמיה קנאה, לאו רהימותיה רחימותא (זוהר, ויהי).

    כלומר : אהבה שאין עמה קנאה אינה אהבה. וכנראה הוא לקוח ממשלי הגוים.

 

910.     דרך אויל ישר בעיניו [ ושומע לעצה חכם ] (משלי י"ב, טו).

   

911.     דרך-ארץ קָדמה לתורה  (ויק"ד פ"ט, ועוד במדרשים).

    מאמר מפורסם, ומשתמשים בו גם בדרך הלצה.

 

912.     דרך התגרים [ מַראים את הפסולת תחלה ואח"כ – את השבח (המעולה) ]  (במדבר פט"ז ותנחומא שם).

    הובא גם ברש"י (במדבר י"ג, יז), ולכן היה לדבור שגור (ועפ"י רוב מצטטים רק: "דרך התגרים" או "כדרך –").

 

913.     דָרך כוכב מיעקב  (במדבר כ"ד, יז).

    במליצה על גלוי בעל-כשרון חדש, וכדומה.  

 

914.     דרך רשעים באפלה, לא יָדעו במה יכשלו (משלי דק, יט).

   

915.     דרכיה דרכי נועם  (משלי ג', יז).

    על התורה, וכדרשת התלמוד.

 

916.     דרָקק לעיל על אפוי נפל  (קה"ר פ"ז).

    הרוקק למעלה ממנו, הרוק חוזר ונופל על פניו, משל יפה שיש דוגמתו בכמה לשונות (כמעט מלה במלה).

 

917.     דררא דממנונא (ב"מ ב: ועוד).

    חסרון ממון, או : שנוגע לממון.  והוא דבור שגור.

 

918.     דרוש כמין חומר (סוטה טו.; קדושין כב:).

    "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר".  "אמר רבן גמליאל לחכמים:  הניחו לי ואדרשנה כמין חומר".  מזה נראה שהוא מליצה קבועה (ורש"י פירש: חוסר, צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט). ובספרות הוא מבטא שגור.  (ו"חומר"=תֵּימה בלע"ז).

 

919.     דשומשמנא גברא, כוּרסה בי חרתא רמי לה (יבמות קיח.; כתובות עה.).

    פרש"י: "משל הדיוט הוא: מי שבעלה קטן כנמלה, כסאה בן השרות כנוה-חורין מושיבה. כלומר: גם לי בעל כמובן". בשני המקומות בתלמוד הובא בשם אביי; אך כמובן צדק רש"י באמרו: "משל הדיוט הוא" (ואינו שגור כלל, משום לשונו הקשה).

 

 

 

ה.

 

 

 

920.     הא אילפא, אַייתי נַהרא!  (ירושלמי גטין ז', ו).

    איש אחד עשה חוזה עם סַפָּן, שיעבירהו את הנהר עם סחורתו לאחר זמן ידוע.  בינתים יבש הנהר. תבע האיש את הספן לדין, שישלם לו דמי נזקו.  אמר לו הספן: הא אילפא וכו' – הנה הספינה לפניך, הָבֵא אתה את הנהר (ואז אעבירך).  וזה דבור חריף, שאפשר להשתמש בו בענינים הנאותים.

 

921.     הא בהא תליא (שבת קלה: וש"נ).

    דבור שגור.

 

922.     הא גברא והא דיסקא  (קדושין ע:).

    הנה האיש והנה כתב-ההזמנה! (כך אמר רב יהודה לרב נחמן שהזמינו לדין לפניו בטעות, ור"נ בעצמו תמה על זה, ואז הוציא רב יהודה את כתב-ההזמנה והראהו; ע"ש באריכות).  ונפלא הוא , שהדבור הזה שגור בפי כל (אעפ"י שנמצא רק פעם אחת בתלמוד בעובדא הנ"ל), עד שגם ההמון מצטט אותו בקלמבור:  הא גברא והא טאַצקע (או : צאַצקע).

 

923.     הא נברא והא תיובתא!   (ב"מ טז.).

    הנה אדם גדול וכאיש קושיתו. וע' "נברא קא חזינא".

 

924.     הא לחוד והא לחוד. 

דבור שגור (כלומר: ענין זה לבד, וענין זה לבד). והוא לקוח מן הסגנון התלמודי (ע', למשל, ב"ב סז.: "הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד". ועוד הרבה כאלה).

 

925.     הא לן והא להו (ברכות מד. וש"נ).

    זה לנו (לבני בבל), וזה להם (לבני ארץ-ישראל). נמצא פעמים רבות בתלמוד, ומתוך כך היה לדבור שגור בהוראה מורחבה.

 

926.     הא קבא והא גמלא והא מדי – ולא רקדא! (יבמות מה.).

    ע' "גמלא במדי וכו'. וענין זה מזכיר לנו את המשל הרומי: Hie Rhodus' hie saita "כאן האי רודוס, כאן קפוץ!" שאמרו לשקרן שהתפאר, כי על אי רודוס קפץ קפיצה מפליאה).

 

927.     הא שקא, הא סלעא, והא סאתא, קום כול!   (ירושלמי סנהדרין י', א ובמדרשים).                

      מי שמבקש תיכף שכר על המצוה שעשה, הריהו כאדם האומר לחנוני:  " הנה השק והנה הסלע (מעות) והנה הסאה (מדה), קום מוד!" וזה היה כנראה דבור הלצי שגור.                   

928.     האדם בן-שעַתו.   

 נמצא בס' השעשועים לר' יוסף זברא (בסוף האלף החמישי).

 

929.     האדם יראה לעינים, ואדני יראה ללבב   (ש"א טז, ז).

   

930.     האדם מדיני בטבעו.   

זה מאמרו הידוע של אריסטו, שנתפרסם אצלנו ביחוד ע"י הרמב"ם שהביאו ב"מורה הנבוכים" (חלק ב', ריש פרק מ'). ולשונו של אריסטו ביוָנית היא: האדם הוא חיה חברתית (כלומר, שאוהב לחיות בקבוץ חברתי-מדיני).

 

931.     האוכל בשוק דומה לכלב   (קדושין מ:).

    מאמר שגור (וההמון עשה מזה חרוז קלמבורי: "האוכל בשוק, דומה לפארשוק" - כנוי גנאי ברוסית מן ????). בתלמוד הובא בלשון "תנו רבנן" ובמס' דרך ארץ רבה פ"י – בשם ר', שמעון בן גמליאל. וכנראה הוא פתגם עתיק.

 

932.     האוכל ממה שאכל עכבר שוכח תלמודו   (הוריות י"ג:).

    מאמר מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: חמשה דברים משבחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר, וכו' (ע"ש).

 

933.     האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.   (אבות ו', ז, ועוד).

    שגור מאד (ובהלצות רבות).

 

934.     האונס שותה בעציצו   (כתובות לט. במשנה).

    שותה בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ"ב, יט) "לא יוכל לשלחה", אפילו היא סומא או מוכת-שחין. וזהו כנראה דבור משָלי.

 

935.     האורב יושב לו בחדר    (שופטים ט"ז, ט).

    מליצה שגורה (ובמקרא – "יושב לה" -).

 

936.     הֶאח, חמוֹתי ראיתי אוּר    (ישעיה מ"ד, טז).

    מליצה רגילה.

 

937.     האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט!    (בראשית י"ט, ט).

   

938.     האי נברא בהאי פהדא נמי יתיב    (סנהדרין צח:).

    כלומר: גם אני מפחד ודואג לאותו הדבר בעצמו. וכנראה שם היה זה דבור שגור (וגם עתה הוא מפורסם מאד).

 

 

939.     האי דישנא להאי פרדשנא    (סנהדר' צד:).

    מתנה כזו לאדון כזה! (בתמיה).  פתגם עממי, והובא שם על הכתוב (דברי-הימים כ', ל) ביחזקיהו, ש"עשה הטוב והישר והאמת לפני ה' אלהיו" – ו"אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב (שם ל"ב, א) וגו'", וע"ו מתפלא התלמוד: וכי זה הגמול בעד מעשיו הטובים?

 

940.     האי עלמא אושפיזא    (מו"ק ט:).

    העולם הזה הוא מלון-אורחים. פתגם מוסרי זה יש דוגמתו בכמה לשונות.

 

941.     האי עלמא כבֵי-הלוּלא דמי    (ערובין נד. ע"ש).

    כך מצטטים. ובתלמוד: "אמר שמואל לרב יהודה: חטוף ואכול, חטוף ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי" (כי העולם שאנחנו הולכים ממנו, דומה לסעודת-חתונה: היום ישנו ומחר איננו).

 

942.     האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתי   (דברים כ', ח).

    דבור שגור.

 

943.     האיש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה.    

דבור מפורסם, לקוח מתפלות "הרחמן" לברית-מילה.  (והליצנים מכוונים כו לנבול-פה בקלמבור ז'רגוני: עבודתו פסולה – בלייבט זיין דינסט אַ בתולה...).

 

944.     האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים   (קהלת ז', כו).

    זה מן הפתגמים היותר מצוינים שבספר קהלת (במקרא: "אשר עשה האלהים את – ") ובפתגם מעין זה מתחיל רוּסוֹ את ספרו המפורסם "אמיל".  

 

945.     האם תמנו לגוֹע   (במדבר י"ז, כח).

    מליצה רגילה.

 

946.     האמת אהוב[ ה ] יותר.        

זה מאמרו המפורסם של אריסטו ("אני אוהב את סוקרטוס, אני אוהב את אפלטון, אך האמת אהובה לי יותר"). ואצלנו נתפרסם ע"י ה"ר זרחיה הלוי (הרז"ה, במאה האחרונה לאלף החמישי) שהביאו בהקדמת ספרו "המאור" (השגות על האלפסי) בשם ר' יונה אבן גנאח.

 

947.     האמת יורה דרכו.    

דבור שגור. ונמצא כבר בפירוש למשלי (ט', א) המיוחס להראב"ע (והוא באמת לר' משה קמחי, אחיו של הרד"ק).

 

948.     האמת כבֵדה, על-כן נושאיה מעטים.    (דברים כ', ח).

    משל מפורסם (מתורגם מלועזית) ונמצא כבר בס' "מדרש שמואל" (על פרקי אבות) לר' שמואל די אוזידה (לערך שנת של"ה).

 

949.     האמת לא בַיישנית.   

פתגם שנמצא בתשובות הרשב"ץ (סימן תק"ט).  ובתשובות "חוט השני":  האמת לא   בישנית ולא פחדנית.

 

950.     האמת עֵד לעצמו   (דברים כ', ח).

    מבטא שגור. ונמצא כבר בפירוש הנרבוני על "מורה נבוכים".

 

951.     האף תִספה צדיק עם רשע?    ( בראשית י"ח, כג).

   

952.     הבא להרגך הַשכם להרגו    (ברכות נח. וש"נ).

    זה נסמך על הכתוב (שמות כ"ב, א): אם במחתרת ימצא וגו'.  ושם הובא גם ברש"י, ומזה פרסומו.

 

     הבא ... (ראה "בא"...).

 

953.     הבאים אחריך בהמות יִרעו?    (מגילה כח.).

    ר' יהושע בן קרחה (שהאריך ימים), בשעת פטירתו ברך את רבי: יהי רצון שתגיע לחצי ימי; וכאשר שאל רבי בתמהון: ולכלהו לא? ענהו:  הבאים אחריך וכו' ופרש"י: אם תאריך ימים כמוני ותהיה נשיא, ובניך לא יחלקו בגדולתך ויהיו כל ימיהם הדיוטים.  והתשובה החריפה הנ"ל היא מימרא שגורה בהוראות הדומות לכונתה העקרית.

 

954.     הִבָּדלו מתוך העדה הזאת!    (במדבר ט"ז, כא).

   

955.     הבה נתכחמה!   (שמות א', י).

   

956.     הָבו דלא לוסיף עלה!    (שבועות מח:).

    פרש"י : הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה (מהלכה זו) במקום אחר.  וכהוראה כזו הוא מליצה שגורה בספרות הרבנית.

 

957.     הבונה כמה יבנה ויהא חייב    (התחלת פרק י"ב במס' שבת).

    דבור שגור בהלצה: העוסק בבנין, כמה שיבנה (גם אם יבנה מעט) יהיה תמיד חייב (בעל חוב). והוא מעין הפתגם "כל העוסק בבנין מתמסכן".

 

958.     הבושה מביאה לידי יראת חטא    (נדרים כ.).

    מובא שם בברייתא ונסמך על מקרא. וכנראה היה פתגם שגור. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

959.     הַביטו אל צור הֻצבתם!    (ישעיה נ"א, א).

    מליצה רגילה.

 

960.     הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו    (בראשית מ"ג, לג).

   

961.     הבל הבלים הכל הבל:    (קהלת א', ב).

    וע' במבוא.

 

 

 

962.     הַבלא מַפיק הבלא    (דברים כ', ח).

    הבל המרחץ (הנכנס דרך הפה) מוציא הבל הזיעה. והוא דבור מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

 

963.     הבעלים מטַפלים בנבֵלה    (ב"ק י. וש"נ).

    דבור שגור בהוראה הלצית. ובתלמוד הכונה, שהבעלים של השור הניזק נוטלים את הנבלה, דכתיב:  והמת יהיה לו (שמות כ"א, לד).  

 

964.     הבריא אינו מאמין בצער החולה.    

 פתגם מפורסם.  ונזכר כבר בהאגרון העברי (Eputolaria) לבוקסטורף, מכתב כ"ז.

 

965.     הבשר עודנו בין שִנֵיהם...    (במדבר י"א, לג).

    מבטא רגיל, בהוראת: עודם באמצע תענוגם, והנה...

 

966.     הגונב מן הגנב פטור.    

כך שגור בפי הבריות (ובהלצה). והכונה אל המשנה בב"ק (פרק א', משנה א'): אין הגונב אחר הגנב משַלם תשלומי כפל.

 

967.     הגיעה לפִרקה   (תוספתא יבמות ספ"ו).

   

968.     הגם שאול בנביאים?    (ש"א י', יב; י"ט, כד).

    "על-כן היתה למשל: -" (או: "על-כן יאמרו –").

 

969.     הגרים והעבדיםוהעורבים אוהבים זה את זה   (פסחים קיג:).

    ברייתא. ונמצא כבר במשלי בן-סירא.

 

970.     הדבק לשחוור וישתחוו לך    (ספרי, דברים).

    שחוור = אציל, שר. ופתגם זה הובא בפרש"י בראשית ט"ו, יח, ומכאן פרסומו.  ויש דוגמתו עוד באוצר משלינו, וגם במשלי הגוים.

 

971.     הדוחק את השעה, השעה דוחקתו    (ברכות סד.; ערובין יג:).

    כלומר: המתאמץ לכבוש את ההצלחה בחָזקה. זה היה פתגם מפורסם (כדמוכח בערובין) והמבטא "דוחק את השעה" נהיה גם לעצמו דבור שגור.

 

972.     הדיוט קוֹפץ בראש    (מגילה יב:).

    פתגם מצוין ושגור. (בתלמוד הוא דרשה מחודדת על הכתוב במגלת-אסתר: "ויאמר ממוכן:"  שהרי ממוכן הוא האחרון בין שבעת השרים ואיך ענה הוא ראשונה? אמר רב כהנא:  מכאן שההדיוט קופץ בראש;  כלומר מכאן יש להביא ראיה להפתגם המפורסם).

 

973.     הדיוט שבָּנו נצַחתם    (סנהדרין צא.).

    אמר גביה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואָדוּן עמהם (עם בני אפריקי);  אם ינצחוני, אמרו: הדיוט שבנו נצחתם (ע"ש). והוא דבור מפורסם.

 

974.     הדַר בני-אדם כסוּתם    (מס' דרך-ארץ זוטא, בסוף).

    פתגם שיש דוגמתו בכמה לשונות (גם באוצר משלינו).

 

975.     הַדרא קושיא לדוכתיה    (פסחים פ.; כתובות ע:).

    חזרה הקושיא למקומה (כלומר: בזה אין היא מתורצת). והוא דבור שגור.

 

976.     הדלת תִּסוב על צירה, ועצל על מטתו  (משלי כ"ו, יד).

   

977.     הדרת-פנים זָקֵן    (שבת קנב.).

    ובפי הבריות "הדרת-פנים" סתם הוא כנוי לזקן.  וכן גם בתלמוד; למשל, ב"מ פד. על ר' יוחנן:" הדרת-פנים לא הוה ליה".

 

978.     ההיטב חרה לך?   (יונה ד', ד, ט).

   

979.     ההכרח לא יגונה.    

 פתגם מפורסם, שנמצא בספרי הפילוסופיה שלנו מימי-הבינים. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

 

980.     ההלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה.    

    פתגם שנמצא בתחכמוני להחריזי, שער מ"ד.

 

981.     ההרגל טבע שני.   

   

982.     ההרגל נעשה טבע.    

הפתגמים המפורסמים הללו נמצאים בספרי הפילוסופים שלנו (צונץ ודוקעס גִלו מקורם), והם לקוחים מלועזית.

 

983.     הוא אָכיל ואנא מָשֵינא:  (חולין קז:).

    האמורא שמואל, בהיותו ילד, שב מבית-הספר בבכי, כי רבו הכהו, על שלא רחץ את ידיו כשהאכיל את בנו (של רבו). וכששאלהו אביו: ומדוע לא רחצת ידיך? ענה שמואל בבכי: הוא אכיל ואנא משינא! (הוא אוכל, ואני ארחוץ ידי! בתמיה).  וזה נעשה לדבור הלצי.       

 

984.     הוא הדיין, הוא הָעֵד, הוא בעל-דין...   (אבות דק, כב).

    דבור שגור בהלצה.

 

985.     הוא המשביר לכל עם-הארץ    (בראשית מ"ב, ו).

    על חכם או על עשיר ועל מנהיג, וכדומה.

 

986.     הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך-המות   (ב"ב מז.).

    מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות).

 

 

987.     הוא כמות ולא ישבע    (חבקוק ב', ה).

    מליצה רגילה.

 

988.     הוא מותיב לה והוא מפרק לה    (גטין ו. ועוד הרבה).

    הוא מַקשה והוא בעצמו מתרץ. דבור שגור בתלמוד ובספרות.

 

989.     הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים    (יומא יח: במשנה).

    במשנה נאמר על הכהן הגדול בעבודת יום-הכפורים (זקני כהונה אומרים לו: משביעים אנו עליך, שלא תשַנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה - - שחשדוהו בצדוקי; והם – מפני שהחושד בכשרים לוקה בגופו). והוא דבור מפורסם, ומשמש גם בהלצות.

 

990.     הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו   (חבקוק ב', יט).

    מליצה רגילה (על עשיר הדיוט, וכדומה).

 

991.     הואיל ואתא לידן, נֵימא בה מילתא    (יבמות כב. ועוד).

    מכיון שבא ענין זה לידינו, נאמר בו איזה דבר (חידוש פירוש וכדומה).  והוא דבור שגור בתלמוד (מיוחס לחכמים שונים) ורגיל בספרות ובפי הבריות.

 

992.     הוֹדאת בעל-דין כמאה עדים דמי    (גטין מ: וש"נ).

    כלל משפטי עתיק, והפורסם מאד.

 

993.     הוֹדה ולא בוש   (זבחים קא.).

    שם נאמר על משה, על הכתוב "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י', כ) "הודה ולא בוש לאמר לא שמעתי" וכו' והובא שם גם בפרש"י.  ומכאן פרסומו (ומזה גם המבטא הרגיל בספרות : "אודה ולא אבוש").

 

994.     הוָה לֵיה למידרש ביה מַרגניתא, ודרש ביה חֵספא   (יבמות צד.).

    כך אמר רב על דרשתו של התנא ר' אלעזר בן מתיא: היה יכול לדרוש בענין זה מרגלית (דבר יפה) ודרש בו חרס (דרוש גרוע). וזו מליצה מופורסמת. ("מרגניתא" ו"חספא" לעניני תורה מצויים הרבה בתלמוד, כגון, למשל: "אי לאו דדלאי לך חספא וכו' (ע"ש).

 

995.     הוֵה דן את כל אדם לכף זכות    (אבות א', ו).

    פתגם עתיק, שנמסר בשם יהושע בן פרחיה.

 

996.     הוֵה דן את דבריך, עד שלא תוציאם מפיך   (מס' כלה רבתי רפ"ח; דרך-ארץ זוטא ג').

   

997.     הוֵה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים   (אבות ד, טו).

    (מיוחס לר' מתיא בן חרש. ובירושלמי סנהדרין (ד, ח): "מתלא אמר: הוה ראש לשועלים ולא זנב לאריות". וע' במבוא.

 

 

998.     הוֵה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות    (אבות א, טו).

    מיוחס לשמאי. ובפרק ג' (יב) בשם ר' ישמעאל : הוה מקבל את כל האדם בשמחה. וע' במבוא.

 

999.     הוֵה משתדל עם מי שהשעה משַחקת לו    (פסחים קיב. קיג.).

    השתדל להתקרב לאיש מצליח. פתגם זה (שיש דוגמתו הרבה באוצר משלינו וגם בלשונות הגוים) נמסר פעם בשם ר' עקיבא ופעם בשם "אנשי ירושלים", ומזה מוכח שהוא עתיק ומפורסם.

 

1000.           הוֵה פִקח ושׁתוֹק    (יומא ז.; מנחות עב.; ירושלמי מגליה ב, ז' ותוספתא מנחות פ"נ ועוד).

    וזו לשון התלמוד: היה (הכהן) עומד ומקריב מנחת- העומר ונטמאת, אומר ומביאים אחרת תחתיה; ואם אין שם אלא היא, אומרים לו (חבריו הכהנים): הוה פקח ושתוק! וזה דבור שגור.

 

1001.           הויוֹת דאביי ורבא    (סוכה כח. ועוד).

    פלפוליהם (וזה נקרא שם "דבר קטן"). והוא דבור רגיל. ויש גם "הויות דרב ושמואל" (ברכות ב. ועוד).

 

1002.           הוכח תוֹכיח את עמיתך [ ולא תשא עליו חטא ]   (ויקרא י"ט, יז).

   

1003.           הולך את חכמים יחכם    (משלי י"ק, כ).

    יש דוגמתו כמעט בכל הלשונות.

 

1004.           הולך לשיטתו.   

    דבור שגור. והוא מלשון התלמוד: ואזדא ר' פלוני לטעמיה.

 

1005.           הולך רכיל מגלה סוד    (משלי י"א, יג).

    המגלה סוד הולך רכיל.

 

1006.           הון יוסיף רעים רבים    (שם י"ט, ד).

   

1007.           הון מהבל ימעט   (שם י"ג, יא).

    עושר שלא בצדק, והכדומה.

 

1008.           הון עשיר קרית עֻזו    (שם י"ח, יא).

   

1009.           הוסיף נופך מִשֶלוֹ    (קדושין מה:; ב"ק צט:).

    נופך – פרוטה, דבר מועט. והוא שגור מאד בפי הבריות (ביחוד על מוסר דבר בשם אחרים ומוסיף מִשֶלוֹ, באופן שאין הדבר אמת לאמִתו). ובמלת "נופך" עושים גם קלמבור גס.

 

 

1010.           הוצאה – הכנסה קרי לה.    

    כך שגור בפי הבריות, בהוראת: ההוצאה על דבר פלוני תכניס הרבה. והדבור הושאל כשנוי מלשון התלמוד (שבת ב:): "תַנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה" (לעניון הוצאה מרשות לרשות בשבת. ע"ש).

 

1011.           הוקר רגלך מבית רעך [ פן ישבעך ושנאך ]     (משלי כ"ה, יז).

   

1012.           הושיט לו בקָנה   (ב"ר פ"ע, ועוד).

    מבטא שגור. ובמקומו במדרש: "דבר שנתחבט עליו אותו זקן, בא זה והושיטו לו בקנה" (כלומר:  על נקַלה, בלי שום עמל ויגיעת מוח).

 

1013.           הוראת שעה [ היתה ]   (יומא סט: ועוד).

    דבור שגור (ועפ"י רוב בלי "היתה") ובהוראת: כך עשו רק מפני שהשעה צריכה לכך, משום סבה מיוחדת, וכדומה.

 

1014.           הותרה הרצועה     (ירושלמי בכורים א, ה: ויק"ר פכ"ה, ועוד במדרשים).

    מליצה שגורה, מעין: "איש הישר בעיניו יעשה!" ובזוהר (מקץ) בפירוש: "וכי הותרה רצועה למעבר בר נש כל מה דיכול?"

 

1015.           הזאב מחליף שערו ולא טבעו.    .

    משל מפורסם (שלוּקח מלועזית). והוא נמצא כבר ב"מבחר הפנינים" וב"מחברות עמנואל".

 

1016.           הִזָהר בגוי קטן!    

    שגור מאד בפי הבריות. ומקורו, כנראה בפסחים (קיג.): "שלושה אין מתקנאין בהם (לא טוב להתגרות בהם).  ואלו הם: גוי קטן ונחש קטן ותלמיד קטן. מאי טעמא?  דמלכותיירי אחורי אודנייהו קאי (כי מלכותם עומדת מאחרי אזנם, כלומר: הם עתידים לגדל ותגדל אימתם וינקמו ממך).  ובירושלמי תרומות (סוף פרק ח'): "לא תכסי ברומי זעיר" (לא תתקוטט ברומאי קטן), ע"ש.

 

1017.           הזהר מאד בשיטה אחרונה.    

    דבור מפורסם (שיטה = שורה), והכוונה: הזהר שלא תחתום הרבה על שטרי-חובות.  (דוקעס מצא פתגם זה בכתב-יד ישן).

 

1018.           הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה    (נדרים פא.).

    מאמר מפורסם, והובא בלשון "שלחו מִתַם. (כלומר : מארץ-ישראל).

 

1019.           הזהרו בזקן ששכח תלמודו!    (ברכות ח; סנהדרין צו.).

    כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד " – ששכח תלמודו מחמת אנסו". (כלומר: כַבדוּ אותו אף ששכח את תלמודו, מכיון ששכח מאונס). המאמר מיוחס בברכות לר' יהושע בן לוי, ובסנהדרין להתנא הקדמון ר' יהודה בן בתורה.  

 

 

1020.           הזורעים בדמעה ברנה יקצורו   (תהלים קכ"ו, ה).

משל הוא בפי כל.

 

1021.           הזמן ישַלח חפשי הזבוב, ויתן (את) הנשר בכלוב.   

פתגם עתיק, שהיה לפנים מפורסם מאד: כי נמצא ב"אבן בחן" לר' קלונימוס, ו"במחברת עמנואל" (149), וב"משל הקדמוני".

 

1022.           החוט המשֻלש לא במהרה ינָתק     (קהלת ז', כ).

משל שגור (על האחדות, וכדומה).

 

1023.           החושד בכשרים לוֹקה בגופו     (שבת צז. יומא יט:).

מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות). בשבת הובא בשם ר' לקיש (ובאסמכתא על מקרא), וביומא – בשם ר' יהושע בן לוי.  (ובלי אסמכתא).

 

1024.           החי יתן אל לבו     (קהלת ז', ב).

דבור שגור (בהלוית-המת, וכדומה). והוא סופו של הפסוק: טוב ללכת אל בתי אֵבל – באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן...

 

1025.           החי נושא את עצמו      (שבת צד. וש"נ).

דבור שגור, שהושאל למפעל שיש בו רוח חיים (צרך ונחיצות) ומתוך כך הוא נושא את עצמו (ואינו נזקק לתמיכה) ובתלמוד הוא כפשוטו, לענין הוצאה בשבת, שהמוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים,פטור, שהחי נושא א"ע. וזו דעתו של ר' נתן (והובא תמיד בשמו בכל הש"ס).

 

1026.           החכם נכבד ואם משפחתו בזויה.     

ואם – גם אם. פתגם זה, שיש דוגמתו במשלי הגוים, נמצא כבר בתחכמוני (שער מ") להחריזי.

 

1027.           החכם עיניו בראשו     (קהלת כ' יד).

 

1028.           החכמה מאין תמצא.      (איוב כ"ח, יב).

"החסידים" דורשים אותו בניחותא: החכמה תמצא רק מאַין, מבטול היש (כלומר: אצל מי שמשים עצמו כאין) וכן, בקירוב, היא דרשת התלמוד על פסוק זה (ע' סוטה כא:).

 

1029.           החכמה תחיה בעליה     (קהלת ז', ב).

פתגם זה היה דבור שגור כבר אצל חכמי התלמוד. ופעמים רבות נמצא בתלמוד שאמורא אומר: עשיתי כך וכך, וקִימתי בעצמי: החכמה תחַיה בעליה (ע', לדוגמא,, חולין נט. דברי ר' אבהו).

 

1030.           החָלוק נוגע אלַי, (יותר) משאר מלבושי וכלַי.     

פתגם שנזכר בתשובות הריב"ש סימן תמ"ד. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

 

1031.           החלש יאמר גבור אני     (יואל ד', י).

 

1032.           החתול יודע זקן-מי לוֹחך.     

נמצא "במשלי שועלים" (משל י"ז) לר' ברכיה הנקדן (בראשית האלף הששי).

 

1033.           הָטבעו בבֹץ רגליך – נסוגו אחור     (ירמיה ל"ח, יב).

מליצה יפה על ה"אוהבים" העוזבים את האדם כשהוא בצרה גדולה.

 

1034.           הטוב שבסוסים צריך לרסן, והפִקח שבאנשים צריך לעצה.     

משל יפה, שנמצא כבר ב"מבחר הפנינים", וגם בפירוש אבות לר' מנחם המאירי.

 

1035.           הטובע יחזיק בקוֹץ.     

פתגם זה, שיש דוגמתו בכמה לשונות, נמצא כבר במחברות עמנואל (87) ובספרותנו החדשה נתפשט המשל החרוזי: "הטובע בשבלת, יאחז בראש שבלת", שהוא תרגום מוצלח מלועזית.

 

1036.           הטַיָלים – בכל יום     (כתובות סא. במשנה).

"עונה האמורה בתורה, הטיילים וכו'. והוא מאמר שגור.   

 

1037.           היא הנותנת      (בכורות נט: ועוד).

מבטא שגור (כלומר: דוקא מטעם שאמרת מוכרה ההפך).

 

1038.           היד אדנָי תקצר?     (קהלת ז', כ).

 

1039.           היה אדם בצאתך ויהודי באהלך.     

פסוק זה שבאחד משירי י. ל. גורדון נעשה לפתגם שגור ולמטרה לחצי הסופרים הלאומיים.

 

1040.           היהפוך כושי עורו?     (ירמיה יג, כג).

שגור מאד;  וכנראה הוא משל מעיקרא.

 

1041.           היוּחל ארץ ביום אחד, אם יוָלד גוי פעם אחת?     (ישעיה ס"ו ח).

מליצה קבועה בספרות ובדבור.

 

1042.           היום אם בקולו תשמעו    (תהלים צ"ה, ז).

ובדרשת התלמוד, על ביאת המשיח (היום, כלומר תכף, אם בקול ה' תשמעו).

 

1043.           היום כאן ומחר בקבר    (ברכות כה:).

דבור שגור.  ובירושלמי סנהדרין (סוף פ"ז): "בשר ודם היום עודנו ומחר איננו".

 

1044.           היום כאן ומחר וַיברח     

דבור הלצי שגור. ונמצא גם בתשובות "נחלת שבעה" (סימן א') שמחַברו חַי במאה החמישית.

 

1045.           היום לעשותם ומחר לקבל שכרם     (ערובין כב. וש"נ).

זה מדרשו של ר' יהושע בן לוי על הכתוב (דברים ז', יא): ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך "היום לעשותם". והוא נעשה לפתגם שגור, לענינים שונים.

 

1046.           היום קצר והמלאכה מרובה [ והפועלים עצלים ]     (אבות ב', ט"ו).

הפתגם המצוין הזה, המיוחס לר' טרפון היה לדבור שגור, המשמש לענינים שונים.

 

1047.           היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו     (ש"א כ"ה, י).

דבורו הארסי של נבל על דוד. ויש לו צור הפתגמית.

 

1048.           היַחתה איש אֵש בחיקו, ובגדיו לא תשָרפנה?!     (משלי ו', כז).

מתאים לזה המשל הלועזי: "אל תשחק באש!".

 

1049.           היינו הך     (ר"ה כה: ועוד).

מבטא שגור בפי כל.

 

1050.           היכא דעייל ירקא, לֵיעול בשרא וכוורי     (שבת קמ:).

בתלמוד הדברים כפשוטם: רב חסדא אמר שהוא לא אכל ירק לא כשהיה עני ולא כשהיה עשיר;  בעניותו – מפני שהירק מגרה את התיאבון, ובעשירותו – דאמינא היכא דעייל וכו' (במקום שנכנס ירק, יכנס בשר ודגים). והמאמר היה לדבור שגור ובהוראה מושאלת לעניני חכמה וספרות, וכדומה.  (ומצטטים: באתרא דליעול ירקא וכו').

 

1051.           הֵיכמה דאתא בחליטין, כן הוא אזיל בחליטין     (ב"ר פמ"ב; קה"ר ה').

כמו שהממון בא ליד האדם בחטיפה וגזל, כן ילך מידו. והוא פתגם עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות.

 

1052.           היכמא דקומקומא גליש, על ניסיה שפיך     (קה"ר ז).

מה שהקומקום (יורה, פארור) מעלה מתוכו ברתיחתו, הוא שופך על צדו (על עצמו). משל על הכעסן, שברגזנותו הוא רק מבזה את עצמו.

 

1053.           הילד איננו!     (בראשית ל"ז, ל).

דבור שגור בהלצה (והליצנים מתרגמים בז'רגון: "דער בחור איז דאָ").

 

1054.           הילכו שנים יחדו, בלתי אם נועדו!     (עמוס ג', ג).

דבור רגיל.

 

1055.           הים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה!   (מכלתא בשלה. שמו"ר פכ"א, ועוד).   כך אמר הקב"ה למשה (וזה מדרש הכתוב, שמות י"ד, טו: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו'). ומשתמשים במאמר יפה זה לכמה ענינים הנאותים לו.

 

1056.           היִפָלא מאדנָי דבר?     (בראשית י"ח, יד).

 

1057.           היציאה יתירה על השבח     (ב"ק, ק: במשנה; ב"מ וט').

כלומר: השבח שהשביח הדבר אינו שוה בהוצאות שהוציאו עליו. דבר שמשתמשים בו הרבה לענינים שונים. (ויש שם בתלמוד גם להפך: "השבח יותר על היציאה").

1058.           היתה רוח אחרת עמו    (במדבר י"ד, כד).

מבטא רגיל.

 

1059.           היתפאר הגרזן על החוצב בו?    (ישעיה י', טו).

מליצה יפה, שצורתה משלית. והיא מפורסמת ושגורה מאד.

 

1060.           הך הכפתור וירעשו הספים    (עמוס ט', א).

מליצה חביבה לסופרים מהדורות המאוחרים (והוראתה בקירוב: געַר בגדולים וישמעו כל העם, וכדומה).

 

1061.           הִכָּבד ושב בביתך!    (מ"ב י"ד, י).

תשובתו האירונית של יואש מלך ישראל, היתה לדבור שגור כבר בימי התלמוד.  ראה, לדוגמא, מו"ק יז.: "באושא התקינו אב-בית-דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך".  ושם בירושלמי: "זקן שאירע בו דבר, אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך".

 

1062.           הכוכבים ממסלותם נלחמו    (שופטים ה', כ).

כלומר: עמל אנוש היה לשוא; כי כחות שהם למעלה מן הטבע נלחמו [ בעד או כנגד ].

 

1063.           הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה   (נדרים כה. וש"נ).

מאמר מפורסם. והיא ברייתא עתיקה. ובמגילה (יג.): "הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

 

1064.           הכי והכי הוה מעשה     (כתובות מט:).

כך וכך היה המעשה (המסופר קודם-לכן) וזו תשובה על השאלה: גופא דעובדא היכי הוה? (ע"ש).

 

1065.           הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים    (ברכות לג: וש"נ).

המאמר המופורסם הזה הובא בכל מקום בתלמוד בשם ר' חנינא.

 

1066.           הכל הולך אל מקום אחד    (קהלת ג', כ).

דבור שגור בענינים שונים.

 

1067.           הכל הולכים לבית האבל, וכל אחד בוכה על צערו.    

פתגם שהובא מס' "עולת שבת" (ג"ג).

 

1068.           הכל יודעים כלה למה נכנסה לחוּפה...    (שבת לג.; כתובות ח:).

הבריות מצטטים רק עד כאן וסופו של המאמר הוא: אלא כל המנבל פיו, אפילו נחתם לו גזר-דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה (וע"ש ברש"י).

 

1069.           הכל כמנהג המדינה  (סוכה לז: במשנה. ועוד הרבה).

 

1070.           הכל לפי המבייש והמתבייש    (כתובות לט: במשנה; ב"ק פג: במשנה).

הובא גם בפרש"י דברים כ"ח, יב;   והוא שגור מאד.

 

1071.           הכל מן האשה   (ב"ר פי"ז).

כלומר:  האשה עושה את האיש לצדיק או לרשע.

 

1072.           הכל צפוי והרשות נתונה    (אבות ג', טו).

פתגמו המצוין של ר' עקיבא (על ידיעה ובחירה).

 

1073.           הכל צריכים למרא דחִטי    (סוף ברכות.; ב"ב קמה:; הודיות יד.).

הכל נזקקים לבעל אוצרות-חִטים בתלמוד הכונה לבקי, ובפי הבריות בכלל לאיש    שרַבים דורשי פניו.  בתלמוד הגירסא: - "למרי הטיא"; וכנראה היה פתגם עממי.    

 

הכל שריר... ראה "והכל שריר"...   

 

1074.           הכל תלוי במזל [ אפילו ספר תורה שבהיכל ]     (זהר, נשא).

פתגם שגור ועפ"י רוב רק חציו.

 

1075.           הכן בחוץ מלאכתך ועַתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך   (משלי כ"ד, כז).

בציטאט מתכוונים לדרשת הברייתא (סוטה מז.): יבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה (וע"ש עוד דרשות במקרא זה).

 

1076.           הכסף יענה את הכל     (קהלת י', יט).

 

1077.           הכפן והרעב תבלין לכל תבשיל.    

משל מפורסם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס' "מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ (במאה החמשית).

 

1078.           הכרת פניהם ענתה בם    (ישעיה ג', ט).

מבטא שגור.

 

1079.           הכשר שבטבחים שותפו של עמלק    (משנה סוף קדושין).

פרש"י: "ספיקי טרפות באות לידו והם על ממונו ומאכילו".  ובפי הבריות הוא ציטט הלצי.

 

 

1080.           הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד ברָאנו [ מדוע נבגד איש באחיו ]   (מלאכי ב', י).

 

1081.           הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והלחם בו!   (שופטים ט', לח).

בפסוק זה השתמתש כבר התנא הקדמון ר' יהושע, כמין ציטַאט. בירושלמי פסחים (ר', א) מסוופר, כי ר' אליעזר לא השגיח כלל בתלמידו ר' עקיבא, כל י"ג שנה שלמד בבית מדרשו,ואח"כ כאשר פעם אחת השיב ר"ע על דבריו תשובה נצחת, ור' אליעזר השתומם ונבוך, אמר לו ר' יהושע פסוק הנ"ל.

 

1082.           הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות    (סנהדרין כו.; ירוש' שביעית ד', א).

ריש לקיש הלך עם חכמים אחדים בדרך וראו איש זומר כרמו בשביעית, והחכמים למדו עליו זכות:  יכול הוא לאמר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם ריש לקיש: הלב יודע אם לעקל אם לקלקלות (לעבור על דת).  וזה היה לפתגם שגור, עד שבמדרש איכה רבתי (א', לב) הושם בפי ר' יוחנן בן זכאי כמשל עממי! וגם רש"י בב"מ נח: ד"ה שהרי, מביאו כפתגם ידוע;  וכן הוא גם עתה.

 

1082A.הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע   (תהלים קכ"ו, ה).

הלצה גסה חריפה על מחלת עגבים ידועה (זכ).

 

1083.           הלב תלוי בכיס   (ירושלמי תרומות ה', ד).

פתלם שגור (ובירושלמי כפשוטו).

 

1084.           הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו!    (ירוש' חגיגה א', ז'; פתחיתא דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. וזו דרשה על המקרא (ירמיה ט"ז, יא): ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו.

 

1085.           הִלך החבל אחר הדלי    (תנחומא, סוף מקץ; ועוד).

משל שיש דוגמתו אצל אומות אחרות.

 

1086.           הלָכה ואין מורין כן    (ביצה כח: ועוד).

כן הוא הדין, אבל אין מורים כן ברבים, כדי שלא יזלזלו בדבר.  ובפי הבריות הוא שגור הרבה, בדדרך-הלצה.

 

1087.           הָלכה חמורך, טרפון!    (בכורות כח: במשנה).

ר' טרפון הטריף פרה בטעות ויצו להשליכה לכלבים; אח"כ נודע לו כי טעה בהוראתו, ואז קרא: הלכה חמורך, טרפון!  כלומר: הפסדת את חמורך,שאתה צריך למכרה כדי לשלם לבעל הפרה. ובדבור זה משתמשים הרבה, בדרך-הלצה, וגם (בלי שום דמיון לכונתו האמתית) מעין: "הרחקת ללכת", נטית מן המסלה, וכדומה.

 

1088.           הלכה למעשה   (ברכות כד. וש"נ).

מבטא שגור.  

 

 

1089.           הלכתא למשיחא   (סנהדרין נא:; זבחים מה.).

הלכה שצריכה לנו לימות המשיח (לכשיבנה בהמ"ק) ועתה אין לנו כל צרך בה.  זה דבור הלצי שגור.

 

1090.           הלָלו נוצצין והללו נוֹבלין    (ערובין נד.).

מליצה שגורה.

 

1091.           הלנו אתה, אם לצרינו?    (יהושע ח' יג).

דבור רגיל.

 

1092.           הלנצח תאכל חרב?    (ש"ב כ, כ"ו).

על ריבות ומחלוקת.

 

1093.           הלעולמים יזנח אדנָי?    (תהלים ע"ז, ח).

 

1094.           הַלעיטהו לרשע ויָמוּת!    (מעשר שני ח', א).

שם במשנה נאמר,שבכרמים (בשני-ערלה ובשביעית) היו עושים סימנים, כדי שידעו העוברים ושבים שאין לאכול מפירותיהם. ועל זה אמר ר' שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בשביעית (שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול) אבל בשאר שני שבוע (שהם באים לגזול) הלעיטהו לרשע וימות!  (כלומר: יניחם בלי סימנים ויאכלו דבר האסור).  מליצתו זו של רשב"ג (שלוקחה מלשון הכתוב – בראשית כ"ה, ל – לב – הלעיטני נא... אנכי הולך למות) היתה לדבור שגור בהשאלה ובהלצות.

 

1095.           הלשון קולמוס הלב.    

פתגם שנמצא ב"חובת הלבבות" (שער הענוה פ"ה). וכמובן הוא מתורגם.

 

1096.           המאור שבה (שבתורה) מחזיר למוטב  (ירוש' חגיגה א', ז,; פתיחה דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. (והוא סיומו של הדרש "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", "שתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב". ובירוש' שם: שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, האור שבה היה מקרבן אצלי).

 

1097.           המאכל מביא את השֵינה    (יומא יח. במשנה).

ולכן לא היו מניחים לכהן-הגדול לאכול הרבה ערב יוהכ"פ עם חשיכה.    

 

1098.           המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.   

מאמר שגור.  ונמצא ב"שבט מוסר" (פכ"ב) בלשון: וכבר ידוע שהמאבד... (מקור יתר קדום לא נמצא). 

 

1099.           המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!   (שמות י"ד, יא).

דבור המשמש בהשאלה לענינים שונים. וכבר בימי התלמוד היה זה דבור חביב. בירושלמי פסחים (ג, ז) מסופר, כי ר' אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא, ללמוד שם תורה; והנה נודע לו, שהבן עוסק שם הרבה בגמילות-חסדים (בקבורת מתים), אז שלח ר"א מכתב אל בנו בזו הלשון: "המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא?".

1100.           המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו     (נדרים לט:).

"אחד מששים הוא, כמובן, דרך-מליצה (אעפ"י שבגמרא הבינו אותו כפשוטו; ואביי שואל: אם כן ליעלון שיתין ולוקמוהו; כלומר: א"כ יבואו ששים לבקרו ויקימוהו מחליו!).

 

1101.           המגביה ידו על חברו (אעפ"י שלא הכהו) נקרא רשע     (סנהדרין נח:; שמו"ר פ"א ועוד במדרשים).

מאמר מפורסם; והובא בשם ריש לקיש. שהסמכיו על הכתוב.

 

1102.           המגדל נקרא אב, ולא המוליד  (שמו"ר סוף פמ"ו).

מאמר יפה, שאינו מפורסם כראוי לו.

 

1103.           המגרש אשתו הראשונה, [ אפילו ] מזבח מוריד עליו דמעות   (סוף גטין; סנהדרין כב.).

מאמר מפורסם (בפי הבריות בלי "אפילו"), והוא לר' אלעזר, שהסמיכו על המקרא (מלאכי ב, יג – יד).

1104.           המוציא מחברו, עליו הראָיה  (ב"ק ל.  במשנה. ועוד הרבה).

פתגם משפטי מפורסם, מצוין בצורתו. וזו לשון המשנה בב"ק: שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק (הנרדף), זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה – המוציא מחברו, עליו הראיה (הוא צריך להביא ראיה ועדים לדבריו).

 

1105.           המחובר לטמא טמא, ולטהור- טהור   (כלים פי"ב).

שם במשנה הוא כפשוטו (לעניון טומאה וטהרה); אך כבר בגמרא (ב"ק צב:) השתמשו בו בהשאלה לענין התחברות בני אדם.

 

1106.           המכַסה אני מאברהם אשר אני עושה   (בראשית י"ח, יז).

דברו רגיל.

 

1107.           המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים (ב"מ נח:).

מאמר מפורסם, והוא בברייתא.

 

1108.           המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תִפלוֹת (סוטה כ. במשנה).

מאמר מפורסם של התנא ר' אליעזר.

 

1109.           הממַהר באהבה, ממַהר בשנאה. 

פתגם שנמצא כבר בס' "שבט יהודה" (דף ק"כ).

 

1110.           הממון מכַסה הבוֹשת. 

פתגם שנמצא בס' "מעבר יבוק" (יד) הידוע.

 

1111.           המִן הגֹרן או מן היקב?  (מ"ב ו, כז).

דבור שגור בהלצה.

 

1112.           המן הסלע הזה נוציא [ לכם ] מים?   (במדבר כ', י).

בהלצה על קבלת נדבה מעשִיר קמצן; וגם בעניני ספרות.

 

1113.           המנהג כמנהג יהוא  (מ"ב ט, כ).

על חוסר-סדרים (והכונה אל סוף הפסוק: "כי בשגעון ינהג").

 

1114.           המפורסמות אינם צריכים ראיה.  

זו מימרא של אריסטו, ונתפרסם אצלנו ע"י הרמב"ם בספרו "מלות הגיון" (פרק ח'). וע' במבוא.

 

1115.           המצַפה לשלחן אחרים, עולם חשׁך בעדו (ביצה לב:).

מאמר מפורסם של רב. ורב חסדא אמר: - חייו אינם חיים. והמליצה "עולם חשך בעדו" (שהיא שגורה מאד) פרש"י: "בעדו, כנגדו, כמו שבַת בעַדו (איוב א), כלומר חשך פרוש לפניו, הכל עליו בחשך" מזה נראה שצריך לאמר "חושך" ולא חָשך).

 

1116.           המקום גורם (סוטה מה. ועוד).

והובא גם בפרש"י ויקרא (י"ד, כח) ומכאן פרסומו.

 

1117.           המקום ימלא חסרונך  (ברכות טז:).

דבור שגור.  ובתלמוד נוסחתו: "המקום ימלא לך חסרונך" (כך מנחמים את האדון על מות עבדו). אך בויק"ר (ח, ד) בלי "לך".

 

1118.           המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז. במשנה; ב"ב לא).

כך מצטטים, וכך נוסחתו בגמרא ב"ב. ובמשנה סנהדרין: המקיים – מעלה עליו הכתוב כאילו – (וע"ש).

 

1119.           המקרא אומר דרשני  (רש"י בראשית כ"ה, כב; ועוד).

1120.           המקרה לא יתמיד. 

דברי אריסטו בספרו "השמע" (מאמר ב', פרק ח). ונתפרסם אצלנו ע"י מפרשי "מורה הנבוכים", שהביאוהו.

 

1121.           המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (ביצה לב:).

מאמר מפורסם. וכנראה שם בגמרא היה פתגם שגור.

 

1122.           המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קיא:).

מובא בשם ר' גמליאל ברבי, והוא מדרש הכתוב (דברים יג)" ונתן לך רחמים ורחמך".

 

1123.           המשיא בתו לעם-הארץ, כאילו כוֹפתה ונותנה לפני ארי (פסחים מט:).

מאמר מפורסם, והובא בשם ר' מאיר.

 

1124.           המשכיל בעת ההיא יִדוֹם  (עמוס ה' , יג).

דבור שגור (ומתכוונים לזמן ההוה).

 

1125.           המשתכר משתכר אל צרור נקוּב  (חגי א', ו).

מליצה יפה, והיא שגורה.

 

1126.           המתבייש, לא במהרה הוא חוטא  (נדרים כ.).

1127.           המתחיל במצוה אומריםלו: גמוֹר! 

כך מצַטטים. ובמדרש רבה פרשת מטות ובתנחומא שם): "מי שהתחיל במצוה, הוא גומר".  ותנחומא, עקב: "אם התחלת במצוה, הוֵה גומר אותה". ובירושלמי  (פסחים ז', ה, ועוד) "כיון שהתחיל במצוה, אומרים לו מרק".

 

1128.           הַמתּן ותנצל;  מַהר ותתחרט.

פתגם שהובא ב"מבחר הפנינים" (שער ח').

 

1129.           המתעסק בצרכי צבור, משַכח תלמודו  (שמו"ר ו', ב).

ולעומת זה בירושלמי ברכות (ריש פרק ח'): "העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה".

 

1130.           המתעצל בשליחותו, שקרן בנבואתו. 

פתגם שנמצא בכתב-יד ישן (ע' יאהרב. פ. יוד, געל. שנה ז'). ובאמת הוא צורה מאוחרה של משלי-שלמה: "אמר עצל ארי בחוץ", וכדומה.

 

1131.           המתפלל על חברו, הוא נענה תחִלה  (ע' ב"ק צב.).

כך מצטטים (ור' יצחק בֶר לוינזון - - ריב"ל – הִמליץ אותו יפה על ה"צדיקים" המקבלים "פדיונות" בעד תפלתם: המתפלל על חברו, הוא נהנה תחלה"). ובמקורו בב"ק הנוסח: " המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה". אך כבר אצל הקדמונים היה שגור בנוסח הרשום למעלה (ע' לדוגמא, "מגן אברהם" סוף סימן ר"ל, שהביא כך בשם מהרש"ל בספרו "ים של שלמה").

 

1132.           הן הן גבורותיו (ע' יומא סט:).

דבור שגור (עפ"י רוב בהלצה). ובמקומו ביומא נוסחתו: "אדרבא זוהי גבורת גבורתו (של הקב"ה) שכובש את יצרו ונותן ארך-אפים לרשעים ואלה הון נוראותיו". אך בילקוט (נחמיה, רמז אלף ע"א) הובא מאמר זה בלשון "הן הן גבורותיו", וכך צטטו הקדמונים. והסגנון "הן הן – " נמצא הרבה בתלמוד, והוא מלשון המקרא (ישעיה, נ"ז ו) "הם הם גורלך".

"הן ולאו" – ראה "אין ולאו" –

"הן שלך צדק" – ראֵה "יהי חן שלך" -

 

1133.           הנגע עמד בעיניו  (ויקרא י"ג, ה).

דבור מליצה רגיל בהוראת: המצב הרע לא נשנתנה, וכדומה.

 

 

1134.           הנה אדנָי עושה ארֻבות בשמים היהיה הדבר הזה? (מ"ב ז', ב).

על דבר שאי אפשר.

 

1135.           הנה זה עומד אחר כָתלנו  (שה"ש כ, ט).

דבור מליצי בהוראת: הוא ממשמש ובא.

 

1136.           הנושכים בשִניהם וקָראו שלום  (מיכה ג', ה).

מליצה יפה.

 

1137.           הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו  (שבת י:).

מאמר מפורסם המיוחס לרב, ונסמך על מקרא (וע"ש ברש"י). ושם יש גם מאמר מתנגד: הנותן ורו' אין צריך להודיעו (וע"ש).

 

1138.           הנותן פת לתינוק, צריך להודיע לאמו  (שם. וביצה טז.).

הובא בברייתא בלשון "מכאן אמר ר' שמעון בן גמליאל הנותן וכו'. ובמדרש במד"ר (פי"ט) "משל הדיוט אומר: " נתת פת לתינוק, הודיע לאמו".  וע' במבוא.

 

1139.           הנזק והסכנה מולידים הבָנה. 

פתגם מתורגם מלועזית (והובא בספר "השהם"). ואומרים גם בקיצור: נזק מַחכים".

 

1140.           הנס מקול הפחד, יפול אל הפַחת [ והעוֹלה מתוך הפחת, ילכד בפח ]   (ישעיה כ"ד, יח; ירמיה מ"ח, מד.).

כנראה היה זה משל שגור, והוא מצוין גם " בלשון נופל על לשון".  בירמיה, בקצת שנוי: "הנס מפני הפחד – והעולה מן הפחת". עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

 

1141.           הַנֵי עכברֵי רשיעֵי נינהו... (ע' ירוש' ב"מ, ג', ח).

בלשון זו מצטטים לפעמים בדבור ובספרות. והנוסח בירושלמי כך הוא: אילין עכברייא רשיעייא, כד המיין פירין סגין, קריין לחבריהון ואכלין עמהון (העכברים רשעים, כשהם רואים פירות הרבה, הם קוראים לחבריהם ואוכלים עמהם).

 

1142.           הנִסָה דבר אליך תלאה?  (איוב ד' ב).

מליצה רגילה.

 

1143.           הנסתרות לאדנָי אלהינו!   (דברים כ"ט, כח).

כלומרף אין לנו עסק בנסתרות.

 

1144.           הנעשה אין להשיב. 

דבור שגור.  וכנראה, צורתו לקוחה מן הכתוב במגלת אסתר (ח', ז): "כי כתב אשר נכתב – אין להשיב";  ובעיקרו הוא הפתגם "אין משיבים לאחר מעשה" (ע"ש).

 

1145.           הס מפניו כל הארץ!  (חבקוק ב, כ).

דבור הלצי על בעל-גאוה, וכדומה.

 

1146.           הסנה איננו אֻכּל  (שמות ג', כ).

מליצה יפה של ר' ידעיה הבדרשי בספרו המפורסם "בחינת עולם".  והכונה: הרָע אינו כָלה, אלא עוד מצליח ופורח.

 

1147.           הספקות עשו את האנשים חכמים.  

פתגם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס' "מדרש שמואל" על "פרקי אבות" לר' שמואל אוזידה. ור' יצחק סטנוב צמצם אותו הרעיון בפתגם מליצי קצר: "ראשית מחקר פליאה" (ע"ש).

 

1148.           הסר ממך עקשות-פה, ולזות שפתים הַרחק ממך (משלי דק, כד).

עפ"י רוב מצטטים "הסר ממך לזות שפתים" והכונה: אל תתן מקום לחשוד בך;  וכדומה.

 

1149.           העוֹלה על רוחכם, היה לא תהיה  (יחזקאל כ', לב).

מליצה חביבה.

 

1150.           העולם דומה לסולם, זה עולה וזה יורד.

פתגמו של עמנואל הרומי במחברותיו (140);  ומקורו במדרשים (תנחומא, מטות;  ושם גם בבמד"ר): הקב"ה עושה סולמות, מעשיר לזה ומוריש לזה (ובז'רגון תורגם פתגמו של עמנואל בחרוזים:"די וועלט איז ווי א לייטער: ארוֹיף געהט איינער, אַראָב דער צווייטער". ויש כזה גם בלועזית).

 

1151.           העוני והזִקנה רוכבים צמָדים. 

גם זה מפתגמי עמנואל (3). ויש דוגמתו בלועזית.

 

1152.           העוסק בבנין מתמסכן  (יבמות מג,; סוטה יא. ובמדרשים).

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

1153.           העוסק במצוה, פטור מן המצוה  (סוכה כה.; סוטה מ:).

מאמר סתמי, והוא מפורסם ושגור (כונה כשהוא עוסק במצוה, הוא פטור ממצוה אחרת).

 

1154.           העיני האנשים (ההם) תנקר? (במדבר ט"ז, יד).   

דבור שגור (ובלי "ההם") באותה הכונה שבכתוב.

 

1155.           העינים הן לפנים ולא לאחור. 

פתגם יפה, והוא באגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא.

 

1156.           הענק – לפעמים בזבוב נחנָק. 

פתגם חרוזי של עמנואל (87), ונמצא גם אצל מליצים קדמונים אחרים.

 

1157.           העשיר לא יַרבה והדל לא ימעיט  (שמות ל',טו).

דבור שגור.

 

1158.           העשן מרובה על הצלי. 

פתגם שלוקח מלועזית.

 

1159.           הפה שאסר, הוא הפה שהתיר  (דמאי ו', יא, ועוד הרבה).

מפורסם ושגור מאד.

 

1160.           הפוֹך בה והפוך בה [ דכולא בה ]  (אבות ה', כב).

פתגמו של בן בג-בג (והכונה על התורה: עסוק בה בתמידות וכו'). ומצטטים אותו לענינים שונים.

"הפך קערה על פיה" ע' "בקש להפוך".

 

1161.           הפוכי מטרתא למה לי?   (כתובות קי.).

זו לשון הגמרא: שנים שהוציאו שטר-חוב זה על זה, רב נחמן אמר:" זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר:  הפוכי מטרתא למה לי?  ופרש"י: "הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה, מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין?  ובהוראה כזו שמתמשים בו בספרות הרבנית.

 

1162.           הפח נשבר ואנחנו נמלטנו  (תהלים קכ"ד, ז).

פתגם שגור (על בטול גזירה, וכדומה).

 

1163.           הפרוץ מרובה על העומד  (כלאים ד', ד, ועוד בגמרא).

משמש בהשאלה לענינים שונים.

 

1164.           הפרי יִדמה לגזעו והגזע לפריו.  (יבמות מג,;  סוטה יא. ובמדרשים).

הובא בס' הקדמון "פענח רזא" בשם "משל". ויש כמוהו הרבה בלועזית וגם באוצר משלינו.

 

1165.           הצאן ובקר ישחט (להם) ומצא להם?  (במדבר י"א, כב).

דבור שגור בהשאלה.

 

1166.           הצועק לשעבר, הרי זו תפלת-שוא  (ברכות נד.  במשנה).

מאמר מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

 

1167.           הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו (בראשית ל"ב, יב).

שגור מאד.  והסופר י. קאמינר גורם בהלצה: "מיד יעקב".

 

1168.           הֵצִיץ ונִפגע (חגיגה יד:).

על בן-זומא (מארבעה שנכנסו "לפרדס") נאמר כך;  ופרש"י "הציץ לצד השכינה ונטרפה דעתו". ובפי הבריות בהלצה על מי שעִיין בספרי השכלה ו"נתחמץ".

 

1169.           הציקתני רוח בטני  (איוב ל"ב, יח).

מליצה הלצית על סופרים או נואמים.

 

1170.           הצלה פורתא (גטין נו.).

מבטא שגור (הצלה מועטת, כל-שהיא).

 

1171.           הצנועים מושׁכים את ידיהם  (יומא לט.  וש"נ).

מבטא שגור.

 

1172.           הצפור לא בשר.

קלמבור מפורסם על הכתוב (בראשית ט"ו, י) ואת הצפור לא בתר.  והכונה: בשר עוף אינו שוה הרבה.

 

1173.           הצרה משביעה את האדם  (מדרש תהלים על הפסוק "היתה לי דמעתי לחם").

1174.           הצרי אין בגלעד?  (ירמיה ח', כב).

1175.           הקדיח תבשילו ברבים  (ברכות יז:; סנהדרין קג:).

"שלא יהא לנו (בסנהד': לך) בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים" (העובר עבירות בפרהסיא, וכדומה). ובהוראה מליצית מעין זו הוא דבור שגור (וגם בהלצה). וראוי להעיר, שהלשון "הקדיח את תבשילו" נמצא בתלמוד גם כפשוטו;  לדוגמא, במס' ביצה (סט.): "הנחתום מודד תבלין (ביו"ט) ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח תבשילו".  וע' ברכות (לד.) "אם הוא מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח".

 

1176.           הַקדים נעשה לנשמע   (ע' שבת פח.).

"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע" (ככתוב (שמות כ"ד, ז); ויאמרו כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע). והמבטא הנ"ל הוא דבור שגור (ובהלצה על נבהל להשיב).

 

1177.           הקדרה הולכת למים עד כי תִּשָבר. 

הראב"ע במכתמיו (סימן נ"ח). וזה משל לקוח מלועזית.

 

1178.           הקהה את שיניו.   

דבור שגור, לקוח מ"ההגדה" לליל פסח.

 

1179.           הקול קול יעקב, והידים ידי עשו   (בראש' כ"ז, כב).

שגור מאד.  ובפי הבריות הם שני דבורים מיוחדים.

 

1180.           הקולמוס מליץ הלב.   

פתגם שנמצא בס' "נובלות חכמה" להח' וש"ר מקנדיא.

 

1181.           הקולר תלוי בצואר -   (סנהדרין ז: ועוד).

דבור מליצי מענין אחריות מוסרית, וכדומה. והוא שגור מאד.

 

 

1182.           הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.   (קדושין כ. וש"נ).

1183.           הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם   (אבות ד', כא).

מיוחס לר' אלעזר הקפר.

 

1184.           הקץ לדברי רוח?   (איוב ט"ז, ג). 

דבור רגיל (בהלצות).

 

1185.           הקרובים אל החלל   (דברים כ"א, ז). 

מבטא רגיל (בהלצות).

 

1186.           הקריבהו נא לפֶחָתך...   (מלאכי אד, ח).

שגור בהוראה: נס נא להתנהג ככה עם פקיד נכרי... וזה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד. ע', לדוגמא, כ"ב צז: יין מגולה אין אומרים עליו קידוש היום, "ואע"ג דעבריה במסננת, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך, הֲיִרצך וגו'.

 

1187.           הִקשה אדם קשה כברזל   (מנחות צה:).

כך אמר רבה על רב ששת וקושיתו (וע"ש בתוספות).

 

1188.           הרב דברים לא יֵעָנה? [ ואם איש שפתים יצדק? ]   (איוב י"א, ב).

1189.           הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול   (קדושין לב.).

כך אמר רב יוסף. ורב חסדא אמר:  האב שמחל על כבודו, כבודו מחול;  הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.  וכל המאמרים האלה מפורסמים ושגורים.

 

1190.           הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידַי יותר מכולם   (תענית ז,; מכות ו.).

המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בתענית לר' חנינא, ובמכות – לרבי.  ומזה נראה שהוא פתגם עתיק.

 

1191.           הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן   (סנהד' סה.).

כלומר:  הרבה שאלות יש לי לשאל ואין למי לשאול (להרצותן-להחליפן) – כך אמר ר' עקיבא כשמת רבו ר' אליעזר.  והיא מליצה מפורסמת.

 

1192.           הרבה נושאים נשים ומצליחים, ויחידים נכשלים   (במד"ר ט, ד).

1193.           הרבה סייחים מתו, ונעשו עורותיהם שטיחים על גבי אמוֹתיהם   (ב"ר פס"ז, ועוד במדרשים).

משל עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות. ונמצא בקצת שנוי גם בארמית: נפישי גמלי סבי וכו' (ע' אות נ').

 

1194.           הרבה עשו כ- ולא עלתה בידם   (ברכות לה:).

דבור רגיל (בתלמוד נאמר: כר' שמעון בן יוחאי. וע"ש כל הענין).

 

1195.           הרבה שחוק עושה;  הרבה יין עושה; הרבה ילדות עושה;  הרבה שכנים רעים עושים   (סוטה ז.  במשנה).

כך היו מדברים בבית-דין-הגדול על לבה של הסוטה, כדי שתודה על חטאתה. ורוב הדבורים הללו נהיו (או גם היו מעיקרא) פתגמים שגורים;  ביחוד שני האחרונים.

 

1196.           הרבה שלוחים למקום.     

פתגם שגור, שלוקח מפרש"י שמות ט"ז, לב. ובמקורו הראשון, במס' תענית (יח:): הרבה הורגים יש ביד המקום, הרבה דובים יש, וכו' (ע"ש). ובתורת-כהנים פ' אמור ובמדרשים-בקצת שנוי.

 

1197.           הרבנות מקברת את בעליה   (פסחים פז:).

פתגם מפורסם (שהובא בשם ר' יוחנן). ובמס' יומא (פו:) מאמר סתמי: הרשות מקברת בעליה" (ופרש"י הרבנות).  והכונה בשני המקומות לשררה ושלטון, ומקברת כפשוטו (שנאמר: וימת יוסף, תחלה, ואח"כ כל אחיו). ובדבור ובספרות מכוונים אל "הרבנות" ממש, ו"מקברת" דרך-מליצה.

 

1198.           הרהורי עבירה קשים מעבירה   (יומא כט.).

מאמר מפורסם,שהובא בשם רב נחמן.

 

1199.           הרואה אומר:  ברקאי   (שם כח. במשנה).

"אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (של התמיד, כלומר אם האיר המזרח);  אם הגיע, [ אז ] הרואה (זה שעלה לגג לראות) אומר ברקאי (לשון צחר, כמו "למען היה לה ברק"). והוא דבור שגור בהוראה מעין: "האח, ראיתי אור".

 

1200.           הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו;  והבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו   (ע' ערובין יג:).

כך מצַטטים; וכך הוא בקירוב בילקוט שמואל רמז קי"א בשם תנחומא. ובמקורו הראשון (בערובין הנ"ל) נוסחתו: המחַזר על הגדוּלה, גדולה בורחת ממנו;  והבורח הן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו.  והרעיון שבפתגם זה נמצא גם במשלי הגוים (ובלאטינית, אצל פלוטארך, הוא כמעט מלה במלה כנ"ל).

 

1201.           הרוצה לאבד מעותיו ישתמש בכלי-זכוכית.   (ע' ב"מ כט: וחולין פד:).

1202.           הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם.   (ע' ב"מ כ"ט: וחולין פד:).

שניהם פתגמים שגורים (ביחוד הראשון). ובתלמוד נוסחתם כך: "אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ולא ישב עמהם".

 

1203.           הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.   

פתגם מצוין בצורתו ובתכנו, והביאו כבר הרא"ש בהלכותיו, שבועות פרק ו', סימן י"ג, בלשון: "כי יאמרו העולם, הרוצה לשקר ירחיק עדיו".  (והרעיון שבפתגם זה ישנו גם במשלי הגוים).

 

1204.           הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות   (ב"ב קעה: במשנה).

מאמר מפורסם, והוא לר' ישמעאל.

 

1205.           הרחב פיך ואמַלאהו!   (תהלים פ"א, יא).

דבור שגור בהלצה.

 

1206.           הרחמנים, הרתחנים ואניני הדעת, חייהם אינם חיים.   (פסחים קיג:).

פתגם מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: תנו רבנן: שלשה חייהם אינם חיים – הרחמנים וכו' (ופי' הרשב"ם: הרחמנים יותר מדאי; והני שלשה מילי, דבר התדיר בהן כל שעה, וכיון שהוא מקפיד עליהם אין חייו חיים, שאין לו מנוחה). 

 

1207.           הַרחק כמִטַחוי קשת   (בראשית כ"א, טז).

דבור רגיל (ולרוב בהלצה).

 

1208.           הַרחק מן הכיעור ומן הדומה לו   (חולין מד: ותוספתא שם, ואדר"נ פ"ב.).

פתגם שגור;  וגם בתלמוד נמסר בלשון:  "אמרו חכמים", וכונתו:  שיתרחק האדם גם מדבר הדומה, או שיש לו איזה יחס, למעשה מכוער, כדי שלא לתת מקום לחשד; ובענינים כאלה מצטטים אותו.

 

1209.           הרחק משכן רע   (אבות א', ז). 

מיוחס לנתאי הארבלי. ויש דוגמתו עוד הרבה באוצר משלינו וגם במשלי הגוים.

 

1210.           הרי שלך לפניך   (ב"ק צו:  במשנה, ועוד הרבה).

דבור שגור.

 

1211.           הרים וגבעות.     

"הבטיח הרים וגבעות".  זה דבור שגור. בלועזית אומרים: "הבטיח הרי זהב";  ואם-כן אין זה ענין לפתגמנו.  ונראה לי, שהכונה אל האמור בפסוקי דזמרא (תהלים קמ"ח): "ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף וכו' וכו' ".  ומתוך ש"רשימה " זו היתה שגורה בפי כל (מסדר התפלה), לכן כשהיה איש רוצה להבטיח לחברו שיעשה למענו כל מה שיחפוץ, היה אומר לו "הרים וגבעות", כלומר: הרבה, הרבה דברים, ככתוב שם. ועוד אפשר, שהכונה אל ההבטחה האמורה בישעיה (נ"ד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'" (ופסוק זה היה מפורסם, מפני שהוא בהפטורה לפ' נח ולפ' תצא).

 

1212.           הרכיב חיגר על גבי סומא   (סנהדרין צא: ובמדרשים). 

מליצה שגורה, מענין ערבוביא ובלבול. ובתלמוד הוא כפשוטו, ומקורו במשל המפורסם: שני שומרים היו בפרדס, אחד חיגר (פִסֵח) ואחד סומא;  רכב חיגר על גבי סומא וקטף את הפירות ואכלום שניהם. לימים בא בעל הפרדס ושל: מי לקח הפירות? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד.

 

 

1213.           הררים התלוים בשערה   (חגיגה י. במשנה). 

כלומר:  הלכות גדולות התלויות ברמז של מקרא מועט. וציור מליצי יפה זה הובא גם ברש"י דברים ל"כ, מו, ומכאן היה דבור שגור לענינים שונים.

 

1214.           הרשעים ברשות לבם;  הצדיקים לבם ברשותם.   (ב"ר פל"ד, ועוד במדרשים).

 

1215.           השָׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון   (קהלת ה', יא).

מן המשלים היפים שבקהלת.

 

1216.           השבת מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה.   (יומא פה:; מכילתא ריש כי תצא).

זו דרשה על הכתוב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם:  היא מסורה בידכם וכו'.  ובמכילתא הגירסא: "לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורים לשבת". וכנראה זה מאמאר עתיק, כי הוא נמצא גם באבן-גליון.

 

1217.           הִשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה   (פסחים מג. וש"נ).

זה מדרש הכתוב (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו וגו'. ובקדושין (לה. ועוד) "השוה – לכל דינים שבתורה", וגם זה מסמך על מקרא.

 

1218.           השומע ישמע, והחָדל יחדל   (יחזקאל ג', כז).

דבור שגור.

 

1219.           השומר אחי אנכי?   (בראשית ד', י). 

זהו הדבור השגור היותר קדמון (ובמקום "אחי" אומרים, כמובן, השם הנצרך לענין).

 

1220.           השופט כל הארץ לא יעשה משפט?   (שם י"ח, כה).

משמש להרבה ענינים נאותים.  

 

1221.           השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן   (פסחים פו: וש"נ).

מאמר מפורסם, וברייתא היא (וסיומה: שנים – דרך ארץ; שלשה – מגסי הרוח).

 

1222.           השֹׁחד יעַור עיני פקחים [ ויסלף דברי צדיקים ].   (שמות כ"ג, ה; דברים ט"ז, יט).

בשמות נאמר: השחד יעור פקחים (בלי "עיני"). אך בפי הבריות שגור בלשון הכתוב בדברים.

 

1223.           השיאוֹ לדבר אחר   (ע"ז כט:;  תוספתא דפרה א', ועוד).

מבטא מפורסם. (והליצנים מתרגמים: ער האט איהם חתונה געמאכט מיט א חזיר).

 

1224.           השטן מקטרג בשעת הסכנה.     

ראֵה:  אין השטן מקטרג וכו'.

 

1225.           השמים שמים לאדני, והארץ נתן לבני אדם.   (תהלים קט"ו, טז).

1226.           השמר לך פן!   (דברים י"ב יט). 

קלמבור מפורסם: פן – "פען" בז'רגון (עט, קולמוס); והכונה: השמר לך מלחתום על שטרי-חובות הרבה;  הזהר בחתימה על כתבי-התחייבות.

 

1227.           השעה משחקת לו   (ברכות ז: ועוד). 

מליצה שגורה.

 

1228.           השעה צריכה לכך   (יבמות צ:  ועוד).

בעין: הוראת שעה היתה.

 

1229.           השתדל להבא, ולא תדאג לשעבר.   

פתגם שמצא דוקעס בכתב-יד יש,.

 

1230.           התורה חסה על ממונם של ישראל   (יומא לט. וש"נ;  ירוש' תרומות ח', ט ועוד). 

התורה מונחת – ראֵה "תורה מונחת-"

 

1231.           התִחיינה, העצמות האלה?   (יחזקאל ל"ז, ג).

1232.           הִתחֵלתְּ - גמוֹר   (ב"ר פ"ס, ב). 

1233.           התחת אלהים אנכי?   (בראשית ל', ב). 

דבור רגיל.

 

1234.           התכבדו מכובדים...   (ברכות ס:). 

"הנכנס לבית-הכסא אומר: התכבדו וכו' (אל המלאכים המלַוים אותו; כמו שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך).  והוא דבור הלצי שגור.

 

1235.           התשכח אשה עולָה   (ישעיה מ"ט, טו). 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ו.

 

 

 

1236.           ואהבת לרעך כמוך  (ויקרא י"ט, יח).

והליצנים מוסיפים "ברור לו מיתה יפה" (כמו שהוא נדרש בתלמוד בכמה מקומות;  ע' פסחים עה. וש"נ).

 

1237.           ואהבתם את הנר   (דברים ו' יט). 

1238.           וא"ו דכתיב אאופתא קאמר   (חולין טז).

1239.           וא"ו אאופתא כתיבי לך   (זבחים יט).

כלומר:  טעם שאינו נכון, כמו שכותב וי"ו על הבקעת, וכולה מנותחת לפרקים מפני שני הבקעת, שהיא עשוה חריצין חריצין ואינה חלקה (פרש"י). והמבטא "וא"ו אאופתא" היה אז דבור שגור; כי בחולין משתמש בו ר' חייא, ובזבחים ר' יוחנן. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

 

1240.           ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף אדנָי   (ויקרא י', ו).

משתמשים בו בענינים שונים (ביחוד בהספדים).

 

1241.           ואידך פירושא הוא   (שבת לא.). 

דבור רגיל (וע' למעלה אות ד' "דעלך פני וכו'").

 

1242.           ואכלת את שלל אויבך   (דברים כ', יד).        

בהלצה על חתן הסמוך על שלחן חותנו (או שבא לבקר בבית חותנו).

 

1243.           ואלה הצאן מה עשו!   (ש"ב כד, יז). 

מליצה רגילה.

 

1244.           ואם לָחשך אדם לאמר -   (ברכות ז:).

כלומר:  ואם יקשה לך איש קושיא זו וזו, אמוֹר לו -. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

 

1245.           ואם תאמר: מה נאכל?   

דבור הלצי שגור. והוא לקוח מלשון הכתוב (ויקרא כ"ה, כ): "וכי תאמרו מה נאכל וגו':  אלא שבמקום "וכי תאמרו" בא "ואם תאמר", שהוא סגנון-הקושיא הקבוע בתוספות.

 

1246.           ואנכי היודע וָעַד   (ירמיה כ"ט, כג). 

מבטא רגיל.

 

1247.           ואת מי אין כמו אלה!   (איוב י"ב, ג).

1248.           ואתה (את) נפשך הלצת   (יחזקאל ל"ג, ט).

1249.           ובִעַרת הרע מקרבך   (דברים י"ז, ז). 

1250.           וגר זאב עם כבש   (ישעיה י"א, ו). 

גם בהלצה.

 

1251.           והביטו אחרי משה   (שמות ל"ג, ח). 

דבור שגור בהוראת: אעפ"י שהוא אדם גדול, מבקרים את מעשיו; או שחושדים אותו. ומתכוונים בזה לדרשת התלמוד (קדושין לג: ומקורו בירוש' שקלים ה', ב) על הפסוק הנ"ל, שהיו בני ישראל מביטים אחרי משה ואומרים: ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שָמן, אוכל משלנו ושותה משלנו, הכל משלנו (ע"ש בירושלמי בלשון ארמית בסגנון של "פולקלור" אמתי).

 

1252.           והגית בו יומם ולילה   (יהושע א', ח).

דבור שגור (ובמס' מנחות צט: אמר ר' יונתן:  פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה ליהושע (ע"ש).

 

1253.           והדברים עתיקים   (דה"א ד', כב). 

דבור שגור, בהוראה מעין "ודי לחכימא"; או: כן היה וכן הוה; וכדומה.

 

1254.           והוא באחד ומי ישיבנו   (איוב כ"א, יג).

על חכם מתעקש.

 

1255.           והוא ימשל בך   (בראשית ג', טז).

ובז'רגון עשו מזה פתגם חרוגי הלצי: "והוא ימשל בך, און וואס זי וויל טוּט זי דאָך".

 

1256.           והוא רחום יכפר עון   (תהלים ע"ח, לח).

1257.           והחזיקו שבע נשים באיש אחד   (ישעיה ד', א).

דבור הלצי מפורסם.

 

1258.           והיה לעת ערב יהיה אור   (זכריה י"ד, ז).

מליצה שגורה בהוראה מעין: כשהצרה תתגבר, תבוא הישועה. וגם על זִקנה מאושרת.

 

1259.           והיה ראשיתך מצער, ואחריתך יִשנה מאד   (איוב ח', ז).

פתגם שגור.

 

 

1260.           וִהייתם נקִיים מאדֹנָי ומישראל   (במדבר ל"ב, כב).

דבור שגור;  וגם בקיצור:  והייתם נקיים! ומתכוונים לדברי המשנה (שקלים פ"ג, משנה ב'): "אדם צריך לצאת ידי הבריות, בדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל". (כלומר:"  לא די שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק, אלא שישתדל שלא לתת מקום לבריות לחשוד אותו).

 

1261.           והכל שָריר וקיים.   

דבור שגור, לקוח מנוסח "הכתובה". ובמס' ב"ב (קס:): "דכתיב ביה (בסוף השטר) "שריר וקיים". ובירושלמי גטין (ט', ח): קיים שריר וברור". ומזה נראה שכל שטרותיהם היו מסיימים בלשון זו.     

 

1262.           וזה מה שרצינו לבאר.     

דבור קבוע בסוף כל ענין בספרי הפילוסופיה (או בחכמת הנדסה וכדומה) מימי הבינים. וכן הוא גם בלאטינית quod erat demonstrandum.

 

1263.           וזרח השמש ובא השמש   (קהלת א', ה).

וכדרשת התלמוד עד שלא שקעה שמשו של [ חכם ] זה, זרחה שמשו של זה (ביום שמת ר' עקיבא נולד רבי, וכו'). וכמו שאומרים, בצרפתית : "המלך מת – יחי המלך !"

 

1264.           וחזר הדין   (קדושין ה: וש"נ). 

מבטא שגור.

 

1265.           וחי אחיך עִמך   (ויקרא ב"ה, כה). 

1266.           וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה: וש"נ).

זה מדרש הכתוב (ויקרא י"ח, ה): "ושמרתם את הקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".  והדרש היפה הנ"ל מיוחס פעם להתנא ר' ישמעאל, פעם להאמורא שמואל, ועפ"י רוב הוא מובא סתם.  ומזה מוכח שהיה פתגם שגור;  וכן הוא גם עתה. (אגב אעיר, שעיקר הפסוק הנ"ל נמצא גם ביחזקאל (כ', יא): "- - בהקותי לא הלכו - - - אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ובנחמיה (ט' כט): "ולא שמעו למצותיך - - אשר יעשה אדם והיה בהם).

 

1267.           וחם השמש ונמס   (שמות ט"ז, כא). 

מליצה על דבר ומעשה שיכול להתקיים רק בחושך ובבערות; וכדומה.

 

1268.           וי להאי שופרא דבָלי בעפרא!   (ברכות ה: ; ע"ז כ.).

(שופרא- יופי). כך מצטטים. ובברכות: אמאי קא בכית? להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. ובע"ז (בענין אחר): "כָכה דהאי שופרא בָלי בעפרא".  וכנראה היה זה מבטא שגור.

 

1269.           וי לחסרון כיס!   (ב"מ כג.). 

כלל באבדה:  כיון שאמר וי לה מעין זו הוא דבור שגור (ובלי "לה").

 

1270.           ויבוא דם השטן בתוכם   (איוב א', ו).

על מחלוקת, פירוד דעות, וכדומה.

 

1271.           ויבואו האנשים על הנשים   (שמות לה,ה, כב).

על דוחק גדול באספה.

 

1272.           ויבוקש הדבר וימָצא   (אסתר ב', כג).

רגיל בדבור.

 

1273.           ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה   (עזרא ט', ב).

משתמשים בו כמו בפתגם (כלומר: ה"גדולים" עוברים את העבירה בראשונה).  וכבר היה דבור שגור בימי התלמוד;  כי כך מסופר בב"מ (קח.);  רבה בר נחמן ראה אילנות על שפת הנהר (מה שאסור עפ"י דין), שאל: למי הם? ענוהו: לרבה בר הונא;  אמר: ויד השרים והסגנים וגו'.

 

1274.           "ויהי" אינו אלא צרה   (ע' מגילה י:; ב"ר פמ"ב ועוד במדרשים).

כך שגור בפי הבריות. ושם בתלמוד: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער.

 

1275.           "ויהי" ערב ויהי בֹקר   (בראשית א).

כך רגילים לאמר בספורים.

 

1276.           וינַצלו את מצרים   (שמות י"ב, לו). 

דבור הלצי.

 

1277.           ויסעו ממָתקה ויחנו במָרה.   

מליצה של החריזי בתחכמוני (שער י"ז). ונמצאה דם אצל מליצים קדמונים אחרים.

 

1278.           ויפן כה וכה, וירא כי אין איש   (שמות ב', יב).

משמש בהוראה מעין "במקום שאין אנשים וכו'".

 

1279.           ויפתח אדני את פי האתון   (במדבר כ"ב, כח).

כהלצה על נואמים.       

 

1280.           ויצא העגל הזה   (שמות ל"ב, כד). 

על ערבוביא.

 

1281.           ויקם מלך חדש!   (שמות ט"ז, ח). 

1282.           וירעו הרועים אותם   (יחזקאל ל"ד, ח). 

את עצמם.  על פרנסים ה"מתפרנסים" מקופת הקהל, וכדומה.

 

 

 

1283.           וישכח ישראל את עוֹשהו, וַיִבן היכלות.   (הושע ה', יד).

בציטאט זה השתמש כבר ר' מנא (ירושלמי סוף פ"ה דשקלים) על הקהלות הבונות להן בתי-כנסיות נהדרים ("היכלות"), בעת שהן מזניחות את התורה והמצוות. וכך מצטטים אותו גם עכשיו.

 

1284.           וישמן ישורון ויבעט   (דברים ל"ב, טו).

שגור מאד.

 

1285.           ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם   (תהלים ק"ר, לח).

1286.           ויתרוצצו הבנים בקרבו   (בראשית כ"ה, כב).

על הפוסח על שתי השעיפים וכדומה (במקרא נאמר, כמובן, בקרבה).

 

1287.           וכאן הבן שואל   (פסחים קטז.  במשנה).

דבור שגור (כלומר: כאן יש לשאול). ונתפרסם ע"י ה"הגדה".

 

1288.           וכדי בזיון וקצף   (אסתר א', יח). 

מבטא רגיל.

 

1289.           וכי אומרים לאדם:  חטא בשביל שיזכה חברך!   (שבת ד. וש"נ). 

מפורסם מאד. ובמקומות אחדים בתלמוד יש גם כזה: "וכי אומרים לאדם עמוד וחטָא, בשביל שתזכה". וכנראה, אותו המאמר בכל נוסחותיו היה פתגם שגור.

 

1290.           וכי דרכו של בוֹעז לשאול בנשים?   (שבת קיג:).

כך מצטטים בהלצה (עפ"י פרש"י רות ב', ה).   ושם בתלמוד – "לשאול בנערה" (כי זו שאלה על הכתוב שם " ויאמר בֹעז לנערו: למי הנערה הזאת?) וע' במבוא.

 

1291.           וכי כך עושים לבני לוָיה.   (חולין ז.).

דבור שגור.  ושם בגמרא בלי "וכי"  (דלא לימא: כך עושים - - ).

 

1292.           וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים?   (קדושין כא. וש"נ).

גואלים – קרובים. מאמר מפורסם. (והוא תמיה על הכתוב (ויקרא כ"ה, כו) "ואיש כי לא יהיה לו גואל").

 

1293.           וכי כעורה זו...?   (קדושין ט: וש"נ). 

בתלמוד בלי "וכי"; "כעורה זו ששנה רבי? (כלומר: כלום גרועה היא אותה מִשנה, ולמה אינך מביא ראיה ממנה).  ובהוראה מעין זו הוא מבטא רגיל.

 

1294.           וכי מפני שאתה דורש בת ובת, נוציא (את) זו לשריפה?    (סנהדרין נא:).

כך אמר ר' ישמעאל לר' עקיבא. והוא דבור "מפורסם, ומשמש לענינים שונים.  (ויש מצטטים: "וכי בשביל שאתה דורש וי"ו – " והיינו הך).

 

 

1295.           וכי משוֹא-פנים יש בדבר?   (יבמות עט. ועוד). 

1296.           וכי עולם של הפקר ראית?   (איכה רבתי א', ג).

1297.           וכך היה אומר וכך היה מונה   (מסדר העבודה ליוה"כ; ומקורו במס' יומא).

הלצה מפורסמת היא: מן וכך היה אומר עד וכך היה מונה – רחוק הדרך (או: נופלים "כורעים" כמה פעמים); כלומר:  הבטחה לתת אינה עדיין נתינה.

 

1298.           וכל מעשיך יהיו לשֵם שמים   (אבות ב', יב).

מיוחס לר' יוסי הכהן.

 

1299.           וכִפר בעדו...   (ויקרא ט"ז, יז).

הלצה שגורה, שהוראתה מעין "שלך קודם לשל כל אדם"; כי בראשונה "וכפר בעדו", וח"כ ,בעד כל קהל ישראל".

 

1300.           וכשל עוזר ונפל עזור   (ישעיה ל"א, ג).

1301.           וכתתו חרבותם לאתים   (שם ב', ד;  מיכה ד', ג).

1302.           ולא אֵחר הנער לעשות הדבר   (בראשית ל"ד, יט).

דבור הלצי.

 

1303.           ולא ידע בשכבו ובקומו   (שם י"ט, לג, לו).

כלומר:  לא ידע ולא הבין, לא בראשונה ולא באחרונה (לשון הכתוב: "בשכבה ובקומה").

 

1304.           ולא נודע כי באו אל קִרבֶנה   (שם מ"א, כא).

על מי שמכניס הרבה ומוציא הרבה;

 

1305.           ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו   (שם י"ג, ו).

על שנים שמריבים תמיד; וכדומה.

 

1306.           ולא תאמר: אני העשרתי את אברם   (שם י"ד, כג).

כלומר:  אי אפשי ב"טובותיך", כדי שלא תתפאר עלי.

 

"ומשמע ודומה –" ראה אות מ': "משמע –".

 

1307.           ונהי בעינינו כחגבים   (במדבר י"ג, לג).

בפני  "גדולים".

 

1308.           ונחנו מה כי תלינו עלינו!   (שמות ט"ז, ז).

 

 

1309.           ונסו יגון ואנחה   (ישעיה ל"ה, י). 

1310.           ונשמרתם מאד לנפשותיכם   (דברים ד', טו).

1311.           ופקדתי על כל לוחציו   (ירמיה ל') – ואפילו על גבאי צדקה (ב"ב ח:).

דרשה יפה של רב. והיא מפורסמת ושגורה.

 

1312.           ופרשו השמלה   (דברים כ"ב, יז).

כלומר:  דברים ברורים (כמו שפרש"י:  דברים המחוורים כשמלה).

 

1313.           ורחמיו על כל מעשיו   (תהלים קמ"ה, ט). 

דבור שגור, המתכוין ל"צער בעלי חיים" כמו שגם רבי הביא פסוק זה לאותו ענין (ע' ב"מ פה.).

 

1314.           ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו   (שם ק"ט, יח).

הנאהו מאד;  או: הדבר נקלט אצלו היטב.

 

1315.           ותבקע הארץ לקולם   (מ"א א', מ). 

על קול המולה. (במקרא נאמר – "בקולם").

 

1316.           ותהי האמת נעדרת   (ישעיה נ"ט, טו). 

וכדרשה היפה שבתלמוד: שנעשתה עדרים עדרים (שכל כתה ומפלגה מתעקשת להאמין ולפתות כי  בה האמת).

 

1317.           ותהי לחרדת אלהים   (ש"א י"ד, טו). 

1318.           ותו לא מידי   (סוכה לו: וש"נ).

שגור מאד (כפשוטו: ולא עוד כלום). ונמצא פעמים רבות בתלמוד בהוראת: אין להקשות עוד כלום; אין לדון עוד אחר הדבר; וכדומה.

 

1319.           ותחסרהו מעט מאלהים   (תהלים ח', ו). 

מליצה נהדרה, והיא שגורה.

 

1320.           ותעבור הרִנה במחנה   (מ"א כב, לו). 

כלומר:  השמועה עברה בכל העיר.  (במקרא – "ויעבור"). 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ז.

 

 

 

1321.           זאת נחמתי בעניי  (תהלים קי"ט, נ').

 

1322.           זבחי אלהים רוח נשברה   (שם נ"א, יט).

 

1323.           זבן וזבין תגרא איקרי?   (ב"מ מ: וש"נ).

משל מפורסם: קנֵה ומכוֹר (בלי ריוח) רק כדי להקרא סוהר; כלום אפשר הדבר?

 

1324.           זה אומר בכֹה, וזה - בכֹה   (מ"א כ"ב, כ; דה"ב י"ח, יט).

כך מצטטים.  ובמ"א נוסחתו: "ויאמר זה בכה וזה אומר בכה" ובד"ה: ויאמר זה אומר ככה וזה אומר ככה".

 

1325.           זה בא ללַמד ונמצא לָמד   (פסחים כה: וש"נ).

משתמשים בו בדרך-הלצה. ובתלמוד הוא דבור קבוע, ופירושו מתבאר מן הדוגמא הזאת:  כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כ"ב, כו); וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מַקיש (מַשוה, מדַמה) רוצח לנערה המאורסה - - ונערה המאורסה לרוצח...".  והדבור הנ"ל הובא גם בפרש"י דברים כ"ב, כו, ומכאן פרסומו.

 

1326.           זה הקטן גדול יהיה     

דבור הלצי, לקוח מסדר ברית-מילה.

 

1327.           זה חומס וזה רומס. 

שגור ביחוד בפי הסוחרים (על עוזריהם ו"משולחיהם"); ומקורו בסליחה.

 

1328.           זה חליפתי, זה כפרתי!   

דבור הלצי (לקוח מ"סדר כפרות").

 

1329.           זה חלקי מכל עמלי   (קהלת ב', י). 

כך מצטטים.  ובמקרא: "וזה היה חלקי –".

 

1330.           זה לעֻמת זה עשה אלהים   (שם ז', יד).

משַמש לענינים שונים.

 

1331.           זה מושך לכאן, וזה-לכאן   (זבים ג', ב).

שם במשנה הנוסח: זה מושך הילך וזה מושך הילך.

 

 

1332.           זה נהנה וזה לא חסר   (ב"ק כ:). 

דבור שגור (אעפ"י שנמצא רק פעם אחת בכל הש"ס).

 

1333.           זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?   (שבחים ה.).

כך אמר ריש לקיש לר' אלעזר בתמיה של לעג.

 

1334.           זו אינה צריכה לפנים   (ב"מ טז.).

כלומר: "זו אינה קושיא חמורה כל-כך, ואין צורך להכניסה לפני בני הישיבה" (כך אמר ר' אבא. ועל זה אומר רבא: "זו צריכה לפנים ולפני-לפנים"). ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

 

1335.           זו תורה וזה שכרה!   (ברכות סא:;  מנחות כט:).

בלעג מר.  ובברכות היא קריאת-תמיה של המלאכים אל הקב"ה כשנהרג ר' עקיבא בענויים איומים ובמנחות זו קריאתו של משה כשהראהו הקב"ה את אחריתו של ר' עקיבא.

 

1336.           זו ואין-צריך-לאמר זו [ קתני ]   (ערובין עו: וש"נ).

כך מתרצת הגמרא במקומות רבים את המשנה, כשיש בה שני ענינים, שהשני היה אפשר ללמוד מן הראשון בקל-וחומר. ולהפך אומרים:  לא זו אף זו [ קתני ], כשהענין השני חָמור מהראשון.

 

1337.           זו מִנַיִן לך?   (סנהדרין צז:, קא.). 

מבטא רגיל (ושם בתלמוד; פעם כפשוטו:  מאין לקחת מגילה זו?  ופעם: מאין אתה יודע זאת? ובהוראה השנית מצטטים אותו).      

 

1338.           זובחי אדם עגָלים ישָקון   (הושע י"ג, ב).

לעג חריף על בני אפרים: הורגים אנשים, שנושקים לעגלי הזהב. ומשתמשים בו על "צבועים" וכדומה.

 

1339.           זוודאי קלילי, ואורחא רחיקתא   (כתובות סז:).

(הצידה קלה, והדרך רחוקה).

פרש"י: "צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה". כך אמר מר עוקבא כשבדק לפני מותו את חשבונות הצדקה שלו ומצא שפיזר לעניים שבעת אלפים דינרים. וכנראה, זה היה פתגם מפורסם מכבר (ואולי פתגם עממי וכפשוטו).

 

1340.           זוזא לעללא לא שכיח, לתליתא שכיח   (חגיגה ה.).

מעות לקנות תבואה (לצרכי הבית) לא נמצא, אבל להפסד ולאיבוד – נמצא (כן פרש"י).  והוא משל עממי (חד"א).

 

1341.           זוּזים – שזָזים מזה ונִנים לזה   (במד כ"ב, ז

לכן נקראו המעות "זוזים", שזָזים ונודדים מזה לזה. זה פתגם הלצי. ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים.

 

 

1342.            זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל-שכן!   (שבת לד.).

מפרכסות – מתַקנות שער ראשה שיהא נאה (פרש"י). וזו תוכחה לחכמים המריבים ומתקוטטים. ומשתמשים בו הרבה.

 

1343.           זורע עַולה, יקצר אָון   (משלי כ"ב, ח).

משל שעבר גם אל לשונות הגוים (בקצת שנויים).

 

1344.           זיל בתר רובא    (יבמות קיט.  ועוד הרבה).

לך אחר הרוב (ויש בזה הבדל יפה בין רוב דאיתא קמן ובין רוב דליתא קמן, ע"ש).

 

1345.           זיל הכא קא מַדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה   (מו"ק טו:).

הולך לכאן – מַדחים אותו, הולך לשם – מַדחים אותו.

 

1346.           זיל קרי בי-רב הוא!   (סנהדרין לג: ועוד). 

כלומר:  אפילו תינוקות של בית רבן יודעים זאת. והוא דבור שגור.

 

1347.           זילה ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה   (גטין יג.).

זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו, מצויה היא לו, ומתנהגת עמו בפריצות (פרש"י).  והוא דבור שגור, לענינים שונים.

 

1348.           זָכה נעשית לו סם-חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה   (יומא עב:).

על התורה.  וזו דרשתו של ר' יהושע בן לוי על הכתוב "וזאת התורה אשר שׂם משה" (שׂם = סם).

 

1349.           זָכה "עזר", לא זכה "כנגדו"   (ע' יבמות סג).

כך מצטטים עפ"י פרש"י (בראשית ב' יח) על הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו" (וכן הוא בב"ר שם). וביבמות הנ"ל: "זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו"  (והיא דרשת ר' אלעזר).

 

1350.           זכו "אחישנה", לא זכו "בעִתה"   (סנהדרין צח.).

זו דרשת ר' יהושע בן לוי על הכתוב (ישעיה ס', כב) "אני ה' בעִתה אחישנה" (על הגאולה). והוא מאמר מפורסם.

 

1351.           זכוֹר תורתו, ואל תזכור מעשיו!   (חגיגה טו:).  

כך אמרה בתו של "אחר" (אלישע בן אבויה) לרבי, שסירב לפַרנסה בגלל חטאות אביה. ובירושלמי שם: "אל תבט במעשיו, הבט בתורתו".

 

1352.           זכותו יגן עלינו!   

דבור שגור.

 

1353.           זָכין לאדם שלא בפניו   (ערובין פא: במשנה, וש"נ).

כלל עתיק, שהיה לדבור שגור (בהוראת: זכוּת גורמים לאדם גם שלא בפניו.    

 

 

1354.           זֵכר לחורבן    (ע' ב"ב ס:). 

מבטא שגור (וגם בהלצה). ובפירוש לא נאמר כן בתלמוד, אבל מכללא נלמד (וברש"י שם: אין מסיידין בית משום אֵבל בית המקדש").

 

1355.           זֵכר לטיט   (פסחים קטז.).

על חרוסת.  והוא כעת דבור הלצי שגור.

 

1356.           זכר צדיק לברכה   (משלי י', ז). 

1357.           זכרונו לברכה לחיי העולם הבא   (קדושין לא:).

כך צריך הבן לאמר על אביו המת. והוא נעשה לדבור קבוע על חכמים שמתו (ובר"ת: זללה"ה.   וכן זצ"ל: זכר צדק לברכה).

 

1358.           זכרנו את הדגה!   (במדבר י"א, ה). 

בלעג על מחבבי הגלות, וכדומה.

 

1359.           זִמן שחורים ומצא לבנים   (ביצה י: במשנה).

על יוֹנים בשוֹבך (ביום-טוב). וזה ציטאט שגור מאד (ובפי הבריות בשבוש " לבֵנים", הבי"ת בצירה) ומשמש לענינים שונים, וביחוד בהשאלה למשַמרים ולחפשים.

 

1360.           זקן אַשמאי   (קדושין לב:).

זקן רשע ועם-הארץ. ניב מפורסם.

 

1361.           זקן ואינו לפי כבודו   (ב"מ ל: ועוד).

בתלמוד לענין השבת-אבידה. והוא דבור שגור בכלל.

 

1362.           זקן ויושב בישיבה   (יומא כח:). 

תאר-כבוד רגיל (בספרות הרבנית).

 

1363.           זקן שקנה חכמה   (קדושין לב:). 

זקן נדרש כנוטריקון. והוא בנוי רגיל.

 

1364.           זקני תלמידי-חכמים, כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם  (משנה סוף קנים; שבת קנב.). 

1365.           זקני עם-הארץ, כל-זמן שמזקינים טפשות נתוספת בהם (שם ושם).     

כך מצטטים שני המאמרים הנ"ל. ובתלמוד יש קצת שנויים בנוסחתם (ובשני המקומות הם מיוחסים לתנאים שונים).

 

1366.           זקף עצמו כמקל   (סנהדרין קח.).

" – ועמד לפני הקב"ה ואמר וכו'. וכנראה היה זה דבור מליצי שגור.

 

 

1367.           זרוק הוטרא לאוירא, אעיקריה נפיל   (ב"ד פפ"ז; תנחומא בלק).

הובא גם ברש"י בראשית כ"א, כא; ומכאן פרסומו. ובמד"ר (כ', כב) נמסר בעברית: " זרוק מטה לאויר,לעיקרו נופל".  וע' במבוא (וכונת המשל היא, כי כל איש נמשך ונוהה לעמו ולגזעו).

 

1368.           זרוק מרה בתלמידים    (כתובות קג:). 

פרש"י: מרה, אימה, שתהא אימתך עליהם. ובהוראה כזו מצטטים אותו (ולאו דוקא בתלמידים).

 

1369.           זריזים מקדימים [ למצות ]   (פסחים ד.; ר"ה לב:).

פתגם עתיק.  ומצטטים אותו גם בלי "למצות".

1369A . זרעא די לא יפסוק.

          הלצה גסה-חריפה (על זב). והדבור לקוח מ"יקום פורקן".

 

ח.

 

 

 

1370.           חבל על דאבדין [ ולא משתכחין ]    (סנהדרין קיא. ובמדרשים).

הובא גם ברש"י שמות ו', ט; ועפ"י רוב מצטטים רק חציו.

 

1371.           חבַל  על דלית ליה דַרתא, ותַרעא לדרתא עביד   (שבת לא:; יומא עב:).

כך היה מכריז ר' ינאי על מי שעוסק בתורה ואין בו יראת-שמים. (דַרתא-חצר.  תרעא –שער. "שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת-שמים";  פרש"י). ומשמתשים בו לענינים שונים.   

 

1372.           חברך חַברא אית ליה [ וחברא דחברך חברא אית ליה ]    (כתובות קט: וש"נ).

לחברך יש חבר [ ולחבור של חברך יש חבר ]: כלומר: כשיֵדע האחד, יוָדע הדבר לַכל. וזה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד.

 

1373.           חברך מית-אַשר; איתעַשר-לא תאַשר   (גטין ל:).

משל עממי יפה (הד"א): אם שמעת שחברך מת – האמן; שנתעשר – אל תאמן (כי "מיתה שכיחא, עשירות לא שכיחא", כאמור שם קודם מזה).  ובפי הבריות שגור: "מית חברך, תאמן וכו'.

 

1374.           חברך תכיר בצֹרך. 

ממשלי עמנואל (מחברות ע' 87). והכונה, כי בעת שתצטרך לו אז תכיר אם אהבתו נאמנה. ויש דוגמתו הרבה, גם אצל עמנואל גופא.

 

1375.           חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש   (ב"ק צב:).

אם חברך קורא לך חמוֹר, שִים על גבך אוּכף. זה משל עממי (הד"א).

 

1376.           חד בדרא   (כתובות יז.).

יחיד בדורו. זה כנוי-כבוד רגיל (ואומרים בהלצה: תרי חד בדרא).

 

1377.           חדא היא לך, או חַדת היא לך?   (ברכות כח.).

יחידה היא לך, או חדשה היא לך? (יש בזה שעשוע-מלים בכונה. וע"ש).

 

1378.           חדא ועוד קאמר   (שבת כו. ועוד).

דבור קבוע בתלמוד (כלומר: באותו הדבר האחד שאמר, הוא מכוון לשני דברים).

 

1379.           חִידוּדה קודם ללִיבונה   (חולין ח.).

דבור מפורסם, והכונה: הדבר מחודד יותר משהוא אמת וברור. ובתלמוד כפשוטו, על סכין שליבנו באש ושחט בה (ע"ש).

 

1380.           חדשים מקרוב באו   (דברים ל"ב, יז). 

בקצה "בטוּל" כלפי החדשים".

 

1381.           חובשי בית-המדרש   (חגיגה יד.  וע' שבת קיט:).

בטוּי רגיל. והוא דרש על הכתוב בישעיה (ג') "לא אהיה חובש": לא הייתי מחובשי בהמד"ר (וכן הוא שם בישעיה בפרש"י;  ומזה פרסומו).  ושם בשבת: לא אהיה מחובשי עצמן כבהמ"ד.

 

1382.           חוט של חסד   (חגיגה יב: מגילה יג.).

בטוי שגור.  ובשני המקומות בתלמוד נראה, שזו היתה מליצה קבועה.

 

1383.           חוֹטא אחד יאַבד טובה הרבה   (קהלת ט', יח).

מצטטים כפשוטו, וגם בדרשת התלמוד (קדושין מ:) בשביל חטא יחידי שחטא, איבד ממנו טובות הרבה (ע"ש).

 

חוכא ואיטלולא (ע' כהובא -).

 

1384.           חולין הוא לך!   (ברכות לב.; ע"ז ד.).

בברכות הוא מדרש הדבור "ויחל משה" (שמות ל"ב): אמר משה להקב"ה: חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ובע"ז נדרש כך הדבור (בראשית י"ח): חלילה לך מעשות וגו' (ושם הובא גם בפרש"י;  ומכאן פרסומו).

 

 

1385.           חונה מלאך אדני סביב ליראיו ויחלצם   (תהלים ל"ד, ח).

1386.           חוצפא אפילו כלפי שמַיא מהַני   (סנהדרין קח.).

חוצפא מועילה אפילו נגד השמים (אלהים). מאמר מיוחס לרב נחמן (ונסמך על מקראות). והוא פתגם שגור.

 

1387.           חוצפא מלכותא בלא תאנא היא   (שם).

כלומר:  שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות (פרש"י). וגם זה פתגם מפורסם (ובתלמוד הוא מיוחס לרב ששת).   

 

1388.           חוֹשך שבטו שונא בנו   (משלי י"ג, כד).

1389.           חוֹתמוֹ של הקדוש-ברוך-הוא - אמת   (שבת נח. וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' חנינא (ובשבת פרש"י: א'מ'ת', אמצעית לאותיות וראשונה ואחרונה, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא).

 

1390.           חזוֹר חזוֹר, ולא תצטרך לבלזוֹר.   

חזור הרבה על למודך ולא תצטרך לסגולות לזכרון. פתגם מפורסם, שנמצא כבר בספר הקנה.

 

1391.           חזוּתו מוֹכיחה עליו   (כ"ט כא:).

דבור שהתאזרח בספרות.

 

1392.           חזי מאן גברא רבה קא מַסהיד עלֵיה!   (ברכות ל:; חולין ז.). 

ראֵה איזה אדם גדול מֵעיד על-זה! כך אמר ר' זירא בשני המקומות בתלמוד (בענינים שונים); והוא דבור רגיל.

 

1393.           חזיר פוֹשט טלפיו, כאומר:  ראו שאני טהור!    (ב"ר ס"ה, א, ועוד במדר').

משל שגור (ובמדרש הנוסח: חזיר, בשעה שהוא רובץ, פושט וכו').

 

1394.           חזית איש אץ בדבריו,  תקוה לכסיל ממנו   (משלי כ"ט, כ).

1395.           חזָקה על הבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן    (ערובין לב.; פסחים ט.). 

מימרא מפורסמת ושגורה. (בתלמוד: _ שאין מוציא וכו'. ושם הכונה רק לענין תרומה ומעשרות).

 

1396.           חזָקה: שליח עושה שליחותו   (ערובין לא: וש"נ).

כלל עתיק, והוא שגור מאד.

 

1397.           חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב   (משלי כ"ב, כט).

גם הבטוי "לפני מלכים יתיצב" הוא דבור שגור בפני עצמו.

 

1398.           חזרו הדברים ליוֹשנם   (ירוש' ברכות ק', ב.; וסנהדרין ב', כ).

ובבבלי נדה (ז:) "לאחר פטירתו של ר' אליעזר, החזיר ר' יהושע את הדבר ליושניו".

 

1399.           חַטאת עמי יאכלו ואל עוֹנם ישאו נפשו   (הושע ד', ח).

לעג שנון על הקרבנות והכהנים (הכהנים מתפרנסים מחטאות העם – הקרבנות – ולכן הם מחכים ומצפים לעונותיהם). והוא משמש לענינים שונים הקרובים לכונתו.

 

1400.           חטוֹף ואכול, חטוף ושתֵה [ דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי ] (ערובין נד.).

כך אמר שמואל לרב יהודה (וע' אות ה': "האי עלמא כבי הלולא").

 

1401.           חִטַיא דקרתך זונין, זרַע מינהון (ב"ר פנ"ט).

גם אם החטים שבמקומך מלאות עשבים רעים, בכל-זאת זרַע מהן. זה משל עממי, והכונה על לקיחת אשה (וכדומה).

 

1402.           חיב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה   (ברכות סד. במשנה, וש"נ).

1403.           חיויא דרבנן דלית לית אסותא   (שבת קי.; ע"ז כז:).

נחש (שנושך למי שעבר על נדוי חכמים), שאין לו רפואה. ובספרות הרבנית הוא כנוי מליצי לנִדוי ("לחרם").

 

1404.           חיי, בני ומזוֹני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא בטולא תליא מילתא   (מו"ק כח.).

מאמר מפורסם של רבא.

 

1405.           חיי-שעה – חיי עולם   (שבת י.  וש"נ).

בטויים מפורסמים ושגורים. ומקורם בדבור השגור בתלמוד: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחי שעה"  (המשמש בתלמוד לענינים שונים). 

 

1406.           חייך קודמים לחיי חבֵרך   (ב"מ סב.; ספרא, בהר).

כך דורש ר' עקיבא את הכתוב (ויקרא ל"ה), "וחי אחיך עמך".  ויש דוגמתו בכמה לשונות (ובאוצר משלינו יש גם פתגמים כנגדו).

 

1407.           חייך תלואים לך מנגד   (דברים כ"ח, סו).

מליצה שגורה.

 

1408.           חילך לאורייתא...  שופרך לנָשֵי   (כ"מ פד.).

ר' יוחנן אמר לריש לקיש (שהיה, לפי האגדה, ליסטים) כשרחצו שניהם בירדן: הילך לאורייתא (כמה כחך יפה לסבול עול תורה, פרש"י). וריש לקיש ענהו: שוֹפרך לנשי (יפיך ראוי לנשים). ושניהם דבורים שגורים.

 

1409.           חִכו מַמתקים וכלו מחמדים   (שה"ש ה', טז).

על נואם, וכדומה.

 

 

1410.           חַכּים יִתקָרי ורבי לא יתקרי   (א). 

זה נאמר על האמורא שמואל, ומשתמשים בו הרבה (ביחוד לענין הרבנות החילונית).

 

1411.           חכם בלַילה. 

דבור הלצי שגור בפי כל. והכונה, כי רק בלילה, כשהוא ישן, יוכל להחשב לחכם, אבל לא בהקיץ.

 

1412.           חכם בעיניו איש עשיר   (משלי כ"ח, יא).

1413.           חכם לכשירצה   (גטין סז.).

כך נאמר על התנא ר' יהודה. ופרש"י:  כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. והוא שגור בהוראה זו.

 

1414.           חכם עדיף מנביא   (כ"ב יב.). 

דבור שגור.  ובתלמוד הוא מאמרו של אמימר, שמביא לו ראיה קלמבורית מן הכתוב (תהלים צ') "ונביא לבב חכמה".  ונפלא הדבר, שגם הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ב', סוף פרק ל"ח) מבייא דרש משונה זה!

 

1415.           חכם שמת הכל קרוביו   (שבת קה:  וש"נ).

כלומר:  הכל צריכים להתאבל עליו כאילו הם קרוביו. והוא מאמר מפורסם (ומקורו בברייתא).

 

1416.           חכמה מפוארה בכלי מכוער   (תענית ז.; נדרים נ:).

כך אמרה בת-קיסר להתנא ר' יהושע (שהיה אדם מכוער); ובנדרים: תורה מפוארה וכו'. והוא דבור שגור (ביחוד על חכם שמעשיו אינם נאים).

 

1417.           חכמים, הזהרו בדבריכם!    (אבות א', יא).

שגור מאד (והוא מיוחס לאבטליון).

 

1418.           חכמים המה להרע [ ולהיטיב לא ידעו ]    (ירמיה ד', כב).

ומזה הבטוי השגור " חכם להרע". וכל הפסוק הנ"ל היה בימי התלמוד דבור התולי שגור בפי העם (בבבל ובארץ-ישראל) נגד האמוראים (שנקראים "חכמים"). (ע' ערובין כו. וירושלמי יבמות סא. וע' מאמרי "פסוקי המקרא שבתלמוד" ב"השלח", תרע"ד).

 

1419.           חכמת אדם תאיר פניו   (קהלת ח', א). 

1420.           חכמת המסכן בזויה   (שם ט', טז). 

פתגם זה עבר גם אל משלי הגוים.

 

1421.           חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות אחת היא   (ב"ר פפ"ג).

לא החיצוניות היא העיקר.

 

 

1422.           חלום – אחד מששים לנבואה   (ברכות נז:).

מימרא מופורסמת (ומקורה בברייתא).

 

1423.           חלומות השוא ידברו   (זכריה י', כ). 

במס' ברכות (נה:) שמואל, כשהיה חולם חלום רע, אמר: חלומות השוא ידברו! וכשהיה חולם חלום טוב, אמר: וכי החלומות השוא ידברו?

 

1424.           חלי השוטים לא יֵרָפא כי-אם בשוטים.   (א). 

פתגם, שנמצא ב"קובץ על יד". (קל"ג).   

 

1425.           חלמא טבא הזית   (ברכות נה:).

דבור הלצי שגור (חלום טוב ראית!). ובתלמוד שם " – הזאי".

 

1426.           חָם חָטא וכנען נתקלל?   (ב"ר ל"ו, ז.; תנחומא, נח).

נח קלל את כנען על אשר עשה לו חם. וזה היה לדבור הלצי, כמו: טוביה חטא וכו', והדומיים לו.

 

1427.           חמוֹר נושא ספרים. 

דבור הלצי מפורסם, שנמצא כבר ב"חובות הלבבות" (שער עבודת אלהים) ו"תחכמוני" (438). ומקורו במשלי היונים והרומאים, ומהם עבר אל כמה אומות חדשות.

 

1428.           חַמסן יהיב דמי   (ב"ק סב.). 

בזה נבדל ה"חמסן" מן ה"גזלן": החמסן לוקח גם הוא את הדבר בעל-כרחו של בעליו, אבל הוא נותן לו דמיו (מחירו).

 

1429.           חוֹמץ בן יין   (ב"מ פג:).

כן קרא ר' יהושע בן קרחה לר' אלעזר בר' שמעון; כלומר: בן רע לאב טוב (ע"ש). ובחולין (קה.) נמצא דבור זה בארמית:  אמר מר עוקבא:  אנא להא מילתא הלא בר חמרא לגבי אבא (ופרש"י: לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין). וכנראה היה זה כנוי רגיל ומפורסם (בשתי הלשונות).

 

1430.           חמירא סכנתא מאיסורא   (חולין י.).

חמוּר דבר שיש בו סכנה, מדבר שאסור עפ"י דין. דבור מפורסם.

 

1431.           חמרא אפילו בתקופת-תמוז קרירא ליה   (שבת נג.).

חמוֹר אפילו בתקופת-תמוז קר לו. זה משל עממי (הד"א). ומשתמשים בו הרבה בהלצות.

 

1432.           חַמָר-גַמָל   (ערובין לח. במשנה).

"הרי זה חמר-גמל"; ופרש"י: "באדם המנהיג חמור-וגמל, שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו, והגמל הוא מושך" וצריך לפנות לפניו ולאחריו". וכנראה היה זה דבור שגור. ובפי הבריות הוא משמש גם לענין ערבוביא, וכדומה. (והדבור דומה להמשל של קרילוב "הברבור, הדג והסרטן").

 

1433.           חמרא למָרֵיה וטיבותא לשַקייה   (ב"ק צב:).

משל עממי (הד"א) שגור: היין הוא של האדון. ושותיו מחזיקים טובה (נותנים תורה) להמשרת המשקה. והוא משמש לענינים שונים.

 

1434.           חמשין דעבדין, טבין מן מאתן דלא עבדין.   (ירוש' פאה ח', ט).

חמשים (שקל) שעובדים (שמביאים פרי), טובים ממאתים שאינם עובדים. משל עממי.

 

1435.           חֵמֶת מָלא צוֹאה – [ והכל רצים אחריה ] (שבת קנכ). 

על האשה והוא פתגם עתיק ("תָנא") ושגור. ומשמש בהלצה גם לענינים אחרים.

 

1436.           חמתה מרובה מצִלתה   (סוכה במשנה ראשונה). 

1437.           צִלתה מרובה מחמתה   (שם כב.  במִשנה).

שניהם לענין סוכה נאמרו. ושניהם ציטאטים מליציים לענינים שונים ("צלתה" במקום "צִלה",  כדי להשוות עם "חמתה").

 

1438.           חן מקום על יושביו   (סוטה מז.;  ירוש' יומא ד', א).

1439.           חן אשה על בעלה    (שם ושם). 

1440.           חן מקח על לוֹקחוֹ   (שם ושם). 

חן אשה – אפילו היא מכוערת, היא נושאת חן בעיני בעלה. וכן כלם. (מקח על לוקחו – סחורה על הקונה אותה). וכלם דבורים שגורים.

 

1441.           חנוֹך לנער על פי דרכו [ גם כי יזקין לא יסור ממנה ] (משלי כ"ב, ו).

1442.           חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל!   (ב"מ פה: ; סנהד' יא). 

הובא בתלמוד בענינים שונים ובשם חכמים שונים. ומזה מוכח שזה היה דבור שגור.

 

1443.           חסד חפצתי ולא זבח   (הושע ו', ו). 

1444.           חסדכם כענן בֹקר [ וכטל משכים הולך ]   (הושע ו', ד).

כלומר: אין לו קיום וערך.

 

1445.           חסורי מחסרא והכי קתָני   (ביצה כד. ועוד, ועוד).

כך מבארת הגמרא בהרבה מקומות את דברי המשנה. ודון יצחק אברבנאל, אחרי גרוש ספרד, קרא על עצמו בהלצה את הדבור הנ"ל: כלומר, אחרי שנשארתי בחוסר כל, צריך לעסוק בלימוד (ע' בהקדמה לפירושו עה"ת).

 

1446.           חסיד בחסיד.

בטוי שגור.  והכונה: באותה"האינטימיוּת" והידידות, כמו "חסיד" עם "חסיד".

 

1447.           חסידים ואנשי מעשה   (סוכה נא.  במשנה).

בטוי רגיל.

 

1448.           חסידי אומות-העולם יש להם חלק לעולם הבא   (תוספתא סנהד' פי"ג ובמדרשים).

מאמר מפורסם.

 

1449.           חסַל סדר פסח!  (מסדר ה"הגדה"). 

דבור הלצי שגור (כלומר: עברה השמחה! וכדומה).

 

1450.           חספא בעלמא הוא   (ב"ב לב:  ועוד).

חספא-הרם.  כלומר, אין לו שום ערך (בתלמוד נאמר על שטר). והוא ניב שגור.

 

1451.           חַסֵר מבִּטנך ותן על גַבך. 

פתגם מצוואת ר' יהודה אבן תבון. והכונה:  קמַץ מאכילתך ולבַש בגדים הגונים.  ויש דוגמתו במשלי התלמוד:  עשיק לגבך - - (ע"ש).

 

1452.           חסַר משוגעים אני?   (ש"א כ"א, טז). 

1453.           חסרון לא יוכל להִמָנות    (קהלת א', טו). 

בטוי שגור.

 

1454.           חסרֵיה לגנבא, נַפשיה לשלמא נקיט   (סנהדרין כב.).

משל עממי נחמד, שהושם בפי אבישג השונמית; היא אמרה לדוד: קחני לאשה; אמר לה: אסורה את לי (כי כבר נשאתי י"ח נשים, ויותר לא הותר למלך);  אמרה לו: "חסריה לגנבא וכו' (פרש"י: כשהגנב אינו מוצא מקום (יכוֹלֶת) לגנוב, הוא מחזיק עצמו בענוה כאיש-שלום;  כלומר: מפני שזקנת ותשש כחך, אתה אומר שאני אסורה לך).

 

1455.           חַצבי לנהרא, כגַני לַייא   (ברכות נח.).

הכדים השלמים [ הולכים ] לנהר [ לשאוב מים ], [ אך ] השבוּרים להיכן [ הולכים ]? כך שאל "צדוקי" את רב ששת (שהיה סגי-נהור) למה הוא הולך אחרי הקהל, שיצא לקבל פני המלך. וזה בודאי משל עממי, המשמש לענינים שונים.

 

1456.           חציו לה' וחציוֹ לכם   (ביצה טו:; פסחים סח:).

דברי ר' יהושע על חלוקת היום ביום. טוב (כלומר: חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית-המדרש). והוא דבור שגור לענינים שונים.

 

1457.           חק ולא יעבור   (תהלים קמ"ה, ו). 

במקרא כתוב: חק נתן ולא יעבור. אך הבריות מצטטים בלי "נתן". ובלשון זו נמצא כבר ציטאט זה בהקדמת "תוספות יום-טוב"  (על משניות), שעפ"י המר"ל מפראג הנהיגו ללמוד משניות – "חק ולא יעבור".

 

 

1458.           חלב איש ברעהו   (ש"א י"ד, כ). 

מליצה רגילה על מלחמת אזרחים (או ריבות במפלגה, וכדומה).

 

1459.           חרפה לא נשא על קרובו   (תהלים ט"ו, ג).

שגור מאד, וגם בהלצה.      

 

1460.           חרש, שוטה וקטן  פגיעתם רעה  (ב"ק פז. במשנה).

כי החובל בהם חייב, והם שחבלו באחדים פטורים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (ומתכוונים לשוטה).

 

1461.           חש בראשו יעסוק בתורה   (ערובין נד).

מאמר מפורסם (והליצנים נותנים טעם לזה: כי כשיעסוק בתורה, יראה שאין לו ראש כלל, ולמה הוא חש?).

 

1462.           חתיכה הראויה להתכבד   (חולין ק.).

כך מצטטים (ביחוד בהלצות). ובתלמוד, בענין תערובות: "שאני חתיכה הואיל ורואיה להתכבד בה לפני האורחים".

 

1463.           חתן דומה למלך   (פדר"א פט"ו).

שגור בפי כל. ונתפרסם, כנראה, ע"י "הבדחנים", שהיו מתחילים את "נאומיהם" במימרא זו.

 

 

ט.

 

 

 

1464.           טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטי לך   (ב"ר כ"ב, ח ועוד במדרשים).

אל תעשה טובה לאיש רע, ולא תבוא עליך רעה. משל עממי.

 

1465.           טב למיתב טן-דו מלמיתב אַמרלו   (יבמות קיח: וש"נ).

טוב לשבת בשנַים (כלומר: אשה ובעלה, יהי מי שיהיה) מלשבת באלמנוּת. משל זה (על שאיפת האשה לחיות בזווג, איזה שהוא), מובא תמיד בשם ריש לקיש; אך בודאי הוא משל עממי.

 

1466.           טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלֵי צנא קרי   (יומא פה: וש"נ).

טובה פלפלת חריפה אחת מסל מלא דלועים. והוא משל עממי (הד"א), ויש כאן שעשוע מלין: "פלפלא חריפא" שהוראתו "פלפלין" וגם "פלפול חריף" (וכך היא גם כונתו ושמושו).

 

1467.           טבא חדא ציפרא כפותא, ממאה פרחיין   (קה"ר ד', ו).

טובה צפור אחת כפוּתה ממאה הפורחים באויר. משל עממי שיש דגמתו בכמה לשונות, וגם באוצר-משלינו.

 

1468.           טבא לשַתָּא דטֵבת אַרמַלתא (תענית ו:).

אשרי השנה שחודש טבת הוא אלמנה; כלומר, שאין גשמים יורדים בו על הארץ להולידה ולהצמיחה. (המטר הוא בעלה של האדמה, ע"ש).

 

1469.           טבא לשַתא דטֵבת מנוולתא (שם). 

אשרי השנה שבחודש טבת הדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים. ושני הפתגמים הנ"ל הם ממשלי-האכרים, אעפ"י שהובאו בשם חכמים.

 

1470.           טבא תרי מתלת  (שבת קנב.; דרך ארץ זוטא, פ"י).

טובים שתי הרגלים של ימי בחרות, משלש של ימי-זקנה [ שצריך משענת לרגליו ];  פרש"י. זה משל עתיק, שנמסר בברייתא בשם ר' יוסי בן קיסמא.

 

1471.           טבין ותקילין  (ב"מ מד:).

דינרים טובים וכבדי-משקל; זה מעין "כסף עובר לסוחר".

 

1472.           טביעות-עין של תלמיד חכם (ע' שבת קיד.).

דבור שגור בפי הבריות. ושם בשבת:  "איזהו תלמיד-חכם שמחזירים לו אבידה בטביעות העין וכו'. ובב"מ (יט.) "משום טביעות-עינא אחדרות ניהלי ודוקא צורבא מדרבנן".  ושם (כג:) "נפקא מינה לאחדורי לצורכא מדרבנן בטביעות עינא".

 

1473.           טוב ארוחת-ירק ואהבה שם, משור אָבוס ושנאה בו (משלי ט', יז).

1474.           טוב ארך-אפים מגבור [ ומושל ברוחו מלוכד עיר ] (שם ט"ז, לב).

1475.           טוב אשר לא תִדוֹר, מִשֶתִּדוֹר ולא תשַלם (קהלת ה' ד).

1476.           טוב אש רתאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך (שם זק, יח).

שגור מאד, ובכונה אל ההליכה ב"שביל הזהב".

 

1477.           טוב לחסות באדני, מִבּטוֹח באדם (תהלים קי"ה, ח).

1478.           טוב ללכת אל בית-אֵבל, מִלכת אל בית-משתה (קהלת ז', ב).

1479.           טוב לגבר כי ישא עוֹל מנעוריו (איכה ג', כז).

1480.           טוב לסבול שוטה מחצי-שוטה. 

פתגם יפה שנמצא ב"מבחר הפנינים" (שער המוסר).

 

1481.           טוב לשבת על פנת-גג, מאשת מדנים ובית-חָבר (משלי כ"א, ט; כ"ה, כד).

1482.           טוב לשמוע גערת חכם, מאיש שומע שיר-כסילים  (קהלת ז', ה).

כלומר:  מלשמוע שיר-תהלה ותשבחות של כסיל.

 

1483.           טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב (קדושין מ.).

זה דרש על הכתוב (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב": וכי יש צדיק טוב, [ ויש צדיק שאינו טוב?  אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צידק טוב;  טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב. וזה מפורסם ושגור.

 

1484.           "טוב מאד", זה יצר-הרע (ב"ר ט', י).

מאמר נפלא.  והוא דרש על הכתוב (בראשית א', לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (והכונה, כי בלי יצר הרע, בלי תאוות סוערות, לא היה העולם מתקדם).

 

1485.           "טוב מאוד", זה המות  (שם ט', ה). 

גם זה מאמר מצוין. ובפי הבריות הוא שגור בהלצות.

 

1486.           טוב מעט ביראת-אדני, מאוצר רב ומהומה בו (משלי ט"ו, טז).

1487.           טוב מעט בכַונה מהַרבות בלא כונה. 

פתגם שגור, ומקורו בטור אורח חיים סימן א' (ומז השם ב"שלחן ערוך").

 

1488.           טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט (משלי ט,ז, ח).

תבואות – הכנסות.

 

1489.           טוב מעתיק דברים מועילים ממחבר דברים בטלים.

פתגם (מתורגם) של הסופר מרדכי אהרון גינצבורג; ונתאזרח בספרות.

 

1490.           טוב-מראה עינים מֵהלָך-נפש (קהלת ו', ט).

מצטטים בניגוד המציאוּת להזיה, וכדומה.

 

1491.           טוב עוללות אפרים מִבציר אביעזר (שופטים ח', ב).

כך ענה גדעון בענוה לאנשי אפרים. וכנראה היה הדבור "טוב עוללות... מבציר.." מליצה עממית שגורה.

 

1492.           טוב פת חרֵבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ש, א).

1493.           טוב שבנחשים רצוֹץ את מוֹחוֹ (מכילתא, בשלה; תנחומא שם).

יש דוגמתו במשלי הגוים.

 

1494.           טוב שברופאים לגיהנם (משנה סוף קדושין).

נאמרו בו פירושים רבים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

 

1495.           טוב שכן קרוב מאה רחוק (משלי ח', יא).

1496.           טוב שם משמן טוֹב  (קהלת ז', א).      

1497.           טובה חכמה מגבורה  (קהלת ט', טז).

1498.           טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח', יא).

1499.           טובה חכמה עם נחלה  (קהלת ז, יא).

כפשוטו.  ובתלמוד (בכורות נב:) נראה, שזה היה פתגם שגור בהוראה מושאלת: טובה חריפות עם בקיאות; כי בלי בקיאות, תצא החריפות לבטלה (ע"ש).

 

1500.           טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות (ברכות ז.).

מרדות, פרש"י: לשון רִדוי והכנעה, שאדם שָם על לבו מאליו. ובהוראה זו מצטטים אותו. בעל המאמר הוא ר' יוחנן משום ר' יוסי. וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקות, שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (וע"ש ברש"י).

 

1501.           טובה צִפרנם של ראשונים מכריסם של אחרונים (יומא ט:;  ב"ר פמ"ה). 

דבור מפורסם. בעל המאמר – ר' יוחנן.

 

1502.           טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כ"ז, ח).

מצטטים אותו בשתי הוראות: כפשוטו, וגם:  התוכחת המגולה טובה כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.

 

1503.           טוביה חָטא וזינוד מינגד!  (פסחים קיג:;  מכות יא.).

מינגד – לוֹקה (ע' כל הענין במבוא). ויש הרבה מעין זה במשלי הגוים וגם באוצר-משלינו.

1504.           טובים השנַים מן האחד (קהלת ד', ט).

1505.           טובל ושרץ בידו  (ע' תענית טז,; ותוספתא וירושלמי שם).

כך מצטטים, כי כן הלשון בפרש"י איכה (ג', מא), ושם בילקוט משלי (סוף רמז תתקס"א).  ושם בתלמוד הובא בלשון ארוכה:  "אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, דומה למי שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה; זרקו מידו, כיון שטבל במ' סאה מיד עלתה לו טבילה".

 

1506.           טוחן הרבה ומוציא קמעא (גטין סז.).

למד הרבה ושוכח מעט. כך נאמר שם על ר' שמעון.  ומצטטים אותו בהוראות הקרובות לזו, וגם בהלצה.

 

1507.           טוט אסר, טוט שרי  (מו"ק טז.).

זה נאמר שם לענין נִדוי (שַמתא, ש"מחרימים" ע"י תקיעת שופר).  טוט – קול השופר – הוא אסר, והוא בעצמו יכול להתיר לו (ע"ש). מימרא זו הובאה בשם שמואל; ומורגש בה ריח הלצה.

 

1508.           טוּל וצא, טוּל וצא! (יומא סה:  במשנה).

"הבבליים (או האלכסנדריים) היו מתלשים בשערו (של שעיר המשתלה) ואומרים לו: טול וצא, טול וצא! (טול מהר וצא, ואל תַשהה עונותינו אצלנו עוד; פרש"י). וזהו בכלל בטוי קבוע; כגון בפסחים (פט:) בענין אחר: טול חלקך וצא.

 

1509.           טועה כמַקל של סומא  (ירוש' תרומות ה', א).

"כל ימינו היינו טועים בה (באותה הלכה) במקל הזה של סומא" (שהוא מגשש בו מבלי הדעת). והוא דבור רגיל.

 

1510.           טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע.   

הר בהר אינו נפגש, אך אדם באדם נפגש. משל שגור (שנמצא מלה במלה בלשונות הגוים) ואין לו מקור. וע' במבוא.

 

1511.           טינא היתה בלבם  (חגיגה טו:).

פרש"י: רשעים היו מימיהם. ועכשיו משתמשים בבטוי זה בהוראה: תרעומות, נטירה וכדומה.    

 

1512.           טלאי על-גבי טלאי  (ברכות מנ: ועוד).

משמש גם בהלצות.

 

1513.           טלטולא דגברא קשה מדאיתתא (כתובות כח.;  סנהד' כו.).

טלטולים ונדודים קשים לאיש יותר מלאשה. מאמר מפורסם של רב, ונסמך על הכתוב בשבנא (ישעיה כ"ב) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר

1514.           טלית שכולה תכלת  (ירוש' סנהד' י', א.;  במד"ר ותנחומא פרשת קרח). 

בתלמוד ובמדרשים בענין ציצית (אם טלית כזו חייבת או פטורה מן הציצית).  והובא גם ברש"י במדבר ט"ז, כ:  ומזה היה לדבור מליצי-הלצי (על אדם שהוא כולו טוב, וכדומה).

 

1515.           טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה (משלי י"ט, כד).

1516.           טמן עצל ידו בצלחת, נִלאה להשיבה אל פיו (שם כ"ו, טו).

ע' במבוא.

 

1517.           טעות נוי -  (ב"ק קיג:).

בפי הבריות הוא דבור הלצי (וע"ש בגמרא, ביחוד "בחסרונות הש"ס, דברים שראוים לשימת-לב; גם ע"ד הבלעה בחשבון-).

 

1518.           טעות לעולם חוזר. 

דבור שגור (והוא נוסח קבוע בחשבונות); ולקוּח מלשון ה"חושן משפט (רל"ב, א) ומקורו בהרמב"ם הלכות מכירה (ריש פט"ו).

 

1519.           טעם לפנס  (ע"ז לו. ועוד).

בתלמוד לענין תערובות. והושאל לענינים רוחניים.

 

1520.           טעמו ונימוקו עמו  (ע' גטין סז. וש"נ).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד (שם ובכמה מקומות): "ר' יוסי נימוקו עמו" ופרש"י:  "טעמו וראיתו".  ומז ההורכב בפי הבריות "טעמו ונמוקו".

 

1521.           טענו- חטים והודה לו בשעורים (שבועות לח:;  במשנה, וש"נ). 

הלכה מפורסמת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי בכלל, על המודה שלא ממין הטענה. והליצנים אומרים: טענו חטים והודה לו בשור הנסקל; או – "בפריה ורביה"; וכדומה.

 

1522.           טפה זו מה תהא עליה? (נדה טז:). 

"המלאך הממונה עלההריון נוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ושואל: טפה זו מה תהא עליה? חלש או גבור, וכו'. ובציטאט הושאל לעניני ספרות (טפת-דיו), וגם לענינים אחרים.

 

1523.           טפה של מרה תלויה בה (ע"ז כ:).

בחרבו של מלאך המות. ובציטאט בהשאָלה, מֵעין "אַליה וקוץ בה", וכדומה.

 

1524.           טַפלי תלו בֵיה  (חולין יח:).

בנים קטנים תלויים עליו לזון (פרש"י). והוא בטוי שגור.

 

 

 

י.

 

 

 

 

1525.           יאה עניותא לישראל  (חגיגה ט:; ובמדרשים ).

משל עממי עתיק. "חזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות;  היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" (כשמיכה אדומה לסוס לבן). ובמדרשים (ויק"ר י"ג; לה; ושהש"ר א) הנוסח משונה קצת ובילקוט תהלים (רמז תרמ"ח) אמר ר' יוחנן... שאין עניות וזה מהם (מישראל) משחרב בית-המקדש. ע"ש.

 

1526.           יאוש שלא מדעת  (ב"מ כא.).

בציטאט פירושו: יאוש בלי חשבון ודעת. ובתלמוד (לענין אבידה) הוא בטוי משפטי.

ופרש"י: "דבר שסתמו יאוש, לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם".   

 

1527.           יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו [ ובניו ] יותר ממה שיש לו  (חולין פד:).

פחות ממה שיש לו – פחות מכדי היכולת (וכן בכולם). ויש עוד פתגמים מעין זה באוצר-משלינו. (ושם בחולין הוא דרש יפה, בשם ר' אמי או ר' אבי, על הכתוב (תהלים קי"ב) "טוב איש הוגן ומלוה יכלכל דבריו במשפט".

 

1528.           יאמרו: כל הסריקין.  אסורים וסריקי בייתום מותרים  (פסחים לז. וש"נ).

"שאל" בייתום בן זוגין לחכמים: מפני מה אסרו לעשות סריקין (מַצות) המצוירין בפסח - -  אמרו לו - - אמר להם:  אפשר יעשנה בדפוס...? אמרו לו: יאמרו כל הסריקין וכו'. כלומר:  אי אפשר להתיר לאחד (אעפ"י שהוא יכול לעשות זה באופן המותר), מה שאחרים לא יוכלו לעשות כמוהו בהיתר. ומעין הוראה זו הוא ציטאט.

 

1529.           יארוד יָלדה ואבני-מתא שדיא (כתובות מט:).

התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתם על בני העיר; פרש"י. כך היה רב יהודה אומר לאבות שלא רצו לזון את בניהם (אלא את בנותיהם). וכמובן הוא משל עממי (על אב אכזרי), שרב יהודה השתמש בו בענינים כאלה.

 

1530.           יבוא בעל הכרם וִיכַלה את קוציו (ב"מ פג:; ירוש' מעשרות גק, ד).

ר' אלעזר בר' שמעון הוכרח עפ"י השלטון הרומי לתפוס גנבים ולמסרם למלכות.  ועל תוכחת ר' יהושע בן קרהא, ענהו:  "קוצים אני מכלה מן הכרם".  שלח לו ריב"ק:  יבוא בעל הכרם וכו' (הקב"ה, כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ויטול את קוציו של הכרם). וזה פתגם מפורסם.

 

1531.           יבוא בעל השור וְיעמוד על שורו (ב"ק קיב:; סנהד' יט.).

שנאמר (שמות ב"א) "והועד בבעליו"; והכונה לא רק בשוֹר, אלא בכל דבר צריך לדון בפני בעליו, כדי שיוכל לעמוד ולהצטדק.  (לכן אמר ר' יוחנן: אין מקיימים את השטר שלא בפני בעל-דין;  וכדומה). והוא ציטאט הלצי, בהוראה מעין הנ"ל.

 

1532.           יבוא הנס מכל מקום  (מעילה יז:).

מאיזה מקום שיבוא. והוא דבור הלצי שגור.

 

1533.           יגדיל תורה ויאדיר  (ישעיה מ"ב, כא).

כבר בתלמוד היה זה דבור שגור בהוראה הלצית קצת, כשמושו אצלנו. לדוגמא, במס' חולין (סו:) ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר?  אמר ר' אבהו וכן תנא רבי ר' ישמעאל:  יגדיל תורה ויאדיר.  (וע' כ"ק ה:, בתוספות דבור המתחיל "לתודותיהן ").

 

1534.           יגיד עליו רֵעו  (איבו ל"ר, לג).

בהוראת:  יעיד עליו חברו (פסוק שני או הלכה הדומה לו) היה דבור שגור כבר בתלמוד (בבבלי ובירושלמי, כמו שהוכחתי במאמרי "פסוקי המקרא שבתלמוד" ב"השלח" וכן הוא בספרות הרבנית.

 

1535.           יניח ירדן אל פיהו  (איוב מ', כג).

בהלצה על סוכא.

 

 

1536.           יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח, ב).

יגעתי ומצאתי –" ראֵה: "אם יאמר לך אדם יגעתי –".

 

1537.           יד העדים תהיה בו בראשונה (דברים י"ז, ז).

זה קלמבור:  עדים= אֵידים בז'רגון;  כלומר חתן.  והוא פתגם הלצי על היחס הרע שבין חתן וחותנו.      

 

1538.           יד חרוצים תמשול  (משלי י"ב, כד).

1539.           יד ישראל באמצע. 

בטוי שגור.  ובב"מ (ע:) "יד נכרי באמצע".

 

1540.           יד ישראל תקיפה  (ב"ק צז:).

דבור הלצי שגור. ובתלמוד:  כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם.

 

1541.           ידו בכֹל ויד כֹל בו (בראשית ט"ז, כ).

דבור הלצי (על "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ", וכדומה).

 

1542.           ידו על העליונה...  ידו על התחתונה (שקלים פ"ד ופ"ח במשנה; ב"מ עו.  במשנה ועוד).

בשקלים: "יד הקדש על העליונה". ובמשנה ב"מ: "ידו (ידם) על התחתונה".  והוא בטוי שגור.

 

1543.           ידי מסולקות מ -  (כתובות פג. וש"נ).

בטוי שגור.  ובתלמוד:  "אין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה" (על שדה).

 

1544.           ידים מוכיחות   (נדרים ח: וש"נ). 

בתלמוד הוראתו מעין "דברים ברורים". ובפי הבריות הוא מעין "רגלים לדבר".

 

1545.           ידים עסקניות הן  (סוכה כו:).

מימרא מפורסמת; ומשמשת בהלצות.

 

1546.           ידינו לא שפכו את הדם הזה (דברים כ"א, ז).

שגור גם בהלצות.

 

1547.           ידע שור קונהו  (ישעיה א', ג).

1548.           יהא רַעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה לח.).

יהי רצון, שאומר דבר שיתקבל (לחכמי המקום, שלא אבוש). כן אמר ר' אבא כשעלה לארץ-ישראל. וזה מאמר מורגל בספרות הרבנית.

 

 

1549.           יָהֵב חכמתא לחכימין ומֶנדעא לידעי-בינה (דניאל כ', כא).

ועל זה דרש ר' יוחנן (ברכות נה.) "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". וזה קרוב להלצה.

 

1550.           יהודה ועוד לקרא?  (קדושין ו.).

וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה? (פרש"י). ובספרות הרבנות, וגם בפי הלמדנים, הוא דבור שגור בניחותא: "כיהודה ועוד לקרא", בהוראה מעין "כאופן החמישי לעגלה".

 

1551.           יהי אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (ב"ק צג.).

מאמר מפורסם של ר' אבהו. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

 

1552.           יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז (תענית כ.).

מובא בלשון תנו רבנן. והוא מפורסם.

 

1553.           יהי ביתך פתוח לרוָחה ויהיו עניים בני-ביתך (אבות א', ח).

מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים. והליצנים מפרשים פתגם זה כך: אם יהיה ביתך פתחו לרוחה, סוף בני ביתך להיות עניים, כי כל הונך יתבזבז או יגונב).

 

1554.           יהי הן שלך צדק ולאו שלך צדק (ב"מ מט.; ירוש' שביעית י', ט).

זה דרש יפה של ר' יוסי בר' יהודה על הכתוב (ויקרא י"ט, לו) "הין צדק יהיה לכם". והוא מפורסם ושגור.

 

1555.           יהי חלקי עם מי שחושדים אותו [בדבר ] ואין בו (שבת קיח:;  מו"ק יח:). 

מאמר מפורסם של ר' יוסי, ומזה נתפשט הבטוי "חשוֹד איש במה שאיןבו".

 

1556.           יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך (אבות ב', י).

מיוחס לר' אליעזר. (ו"החסידים" מפרשים אותו בדרך מחודד:  הכבוד שחבריך נותנים לך, יהי בעיניך כאילו אתה בעצמך נותן לך כבוד: כלומר, לא תתפעל ממנו ולא ירום לבבך כו).           

 

1557.           יהי לך אשר לך!   (בראשית ל"ג, ט). 

דבור רגיל.

 

1558.           יהי מורא-שמים עליכם כמורא בשר ודם   (ברכות כח:).

מאמר מצוין של רבן יוחנן בן זכאי; כך ברך את תלמידיו לפני מותו: יהי רצון שיהא מורא שמים וכו'. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?  (לא יותר ממורא בשר ודם?) אמר להם:  ולואי! תדעו, שכשאדם עובר עבירה (בסתר) הוא אומר:  שלא יראני אדם! (ומפני הקב"ה, שהכל גלוי לפניו, אינו ירא כלל).

 

1559.           יהי ממון חברך חביב עליך כשלך (אבות ב, יב).

מיוחס לר' יוסי הכהן. והליצנים מגַלים בו פנים שלא כהלכה).

 

1560.           יהללך זר ולא פיך  (משלי ב"ז, ב).

והליצנים מבארים: ולא (אם אין אחרים מהללים אותך), אזי פיך (תהלל את עצמך).

 

1561.           יֵהָרג ואל יעבור  (פסחים כח: וש"נ).

"אם אמר נכרי לישראל: הרוֹג או תיהרג, יֵהרג ואל יעבור עבירה זו";  פרש"י. (וכן בעבודה זה וגלוי-עריות). ובפי הבריות הוא דבור שגור על עקשן, וכדומה. (ובהלצה, על סוס שאינו זז ממקומו, למרות הכאות השוט).

 

1562.           יודע את האמת ומכוין למרוד בה.

דבור שגור.  והוא נעשה במתכונת דברי רש"י (בראש' י', יט): "יודע את רבונו ומכוין למרד בו".

 

1563.           יודע צדיק נפש בהמתו (משלי י"ב, י).

משתמשים בו בהלצות שונות, ושמושו בהשאלה הוא עתיק-יומין; כי בתלמוד (נדרים נ.) הוא מושם בפי אשת ר' עקיבא, בהוראה, שבעלה יודע כמה נצטערה בשבילו (ע"ש).

 

1564.           יום טוב שני לגבי ראשון כחול שַויותו רבנן (ביצה ו.). 

כך מצַטטים. ושם בתלמוד:  יו"ט שני לגבי מת (לענין קבורת מת) כחול וכו, אך כבר הקדמונים צִטטו כנ"ל; כי ב"שלשלת הקבלה" מסופרת אגדה, שאחרי מות הריטב"א (ר' יום טוב בן אשבילי), רצה ר' יום טוב אחר לקחת את אלמנתו לאשה, והאלמנה השיבה פניו בציטאט חריף זה: יום טוב שני לגבי ראשון, כחול שויוהו רבנן (אך אפשר שגם היא אמרה: לגבי מת, וגם אז עולה החדוד יפה).

 

1565.           יום ראשון – אורח, יום שני - טוֹרח, יום שלישי – סוֹרח.

פתגם חרוזי של בן-זאב (בספרו "מסלת הלמוד") על יחס שבין אורח ובעה"ב, והוא תרגום מוצלח מאשכנזית ("ערשטען טאַג גאַסט, צווייטען לאסט, דריטטען שטינקט ער פאסט"). וקרוב לז היש בבמד"ר סוף פ' פינחס, ע"ש.

 

1566.           יוסיף דעת, יוסיף מַכאוב (קהלת א', יח).

על הפתגם המצוין הזה (השגור בפי כל) באה דרשה גסה במס' סוכה (מב);  ע"ש.

 

1567.           יוצא דופן  (בכורות יט. במשנה).

בפי הבריות הוא בטוי ההלצי, מעין "סרח העודף", וכדומה.

 

1568.           יוצק זהב רותח לתוך פיו (סנהדרין צב:).

כך אמר ר' יצחק על דברי נבוכדנאצר (דניאל ג') "אתוהי כמה רברבין וגו'.  והדבור "יוצק זהב רותח וכו'"  היתה אחרי בן למליצה שגורה (לגַנות אדם גדול); וביחוד השתמש בה הרמב"ן בפירושו על התורה, כלפי הראב"ע, וע' במבוא.

 

1569.           יורד לטמיון  (סוכה כט: ובמדרשים).

בטוי שגור.  ובתלמוד: בשביל ד' דברים נכסי בעלי-בתים יוצאים לטמיון (ופרש"י: שנטממים וכָלים מאליהם). אך כבר ברש"י ב"מ סט: ד"ה בלו זוזי, הוא מצטט "ירדו לטמיון".             

 

1570.           יורד עמו לחייו  (יומא עה.; קדושין כח. ועוד).

בטוי שגור (וכפרש"י: בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד).

 

1571.           יורה יורה, ידין ידין (סנהדרין ח.).

נוסח מקובל של "סמיכות" (התרת הוראה). ובתלמוד ענינו כך: כשירד רב לבבל, אמר ר' חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יוֹרה? (כלומר, נותן אתה לו רשות להורות באיסור והיתר?) יורה! (כלומר, כך ענה רבי בהסכמה). ידין? (דיני ממונות) ידין! (תשובת רבי).  יתיר בכורות? אל יתיר!

 

1572.           יותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא (יבמות קיג. וש"נ).

פתגם עתיק.

 

1573.           יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק (פסחים קיכ.).

כך ענה ר' עקיבא (כשהיה חבוש בבית האסורים) לר' שמעון בן יוחאי, שבקש ממנו ללמדו תורה.  וזה משל עממי. ע' במבוא.

 

1574.           יחיד ורבים, הלכה כרבים (ברכות ט. וש"נ).

1575.           יין המשומר  (ברכות לד:).

"מאי: עין לא ראתה (ישעיה ס"ד)? אמר ריב"ל זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והוא דבור שגור (ובהלצה).

 

1576.           יין ושֵנה לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין עא:  במשנה).

פרש"י: כל זמן שהם שותים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות. והוא פתגם שגור.

 

1577.           יין ישַמח לבב אנוש  (תהלים ק"ד, טו).

1578.           יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (מגילה טז:).

הובא גם ברש"י בראשית (מה, כג); ומכאן פרסומו.

 

1579.           יין למרי-נפש  (משלי ל"א, ו).

1580.           יישר כחך ששברת  (שבת פז. וש"נ).

דרשה מפורסמת של ריש לקיש על הכתוב (שמות ל"ד) "אשר שברת" (את הלוחות). ובציטאט הוא משמש לענינים שונים.

 

1581.           ייתי ולא איחניניה  (סנהדרין צח:).

יבוא (בן דוד, משיח) ואל-נא אראהו! (כן אמרו שם חכמים אחדים משום חבלי משיח) והוא דבור שגור לענינים הקרובים לו.

 

1582.           יכה יוסי את יוסי  (סנהדרין נו. במשנה).

שם במשנה הוא כנוי לגידוף השם (במקום יכה הוי"ה את הוי"ה).  ומצטטים אותו לענין קטטות בין היהודים בהוראת:  יכה יהודי את יהודי.

 

1583.           יכין-וצדיק ילבש   (איוב כ"ז, יז). 

הרשע יכין, והצדיק יירשנו וישתמש בעזבונו. כן מצטטים אותו בתלמוד ( למשל, ב"ק קיט.). ובהוראה מעין זו הוא דבור הלצי שגור (גם אצל המשחקים בקלפים).

 

1584.           ילדוּת היתה בי [ והעזתי פני ב - ] (כ"ב קלא.).

דברי רבי " - - - והעזתי פני בנתן הבבלי". והוא ציטאט (גם חציו והראשון לבד).

 

1585.           ילפון מקלקלתא, ומתקנתא לא ילפון (ירוש' מו"ק ב', ב).

"לומדים מקלקלה, ומתקנה אין לומדים".  זה פתגם על קלות דעת האדם, שהוא לומד מאחרים את הרע ולא את הטוב. ויש דוגמתו בלשונות הגוים, וגם באוצר משלינו ("כמקולקלים שבהם עשיתם וכו'").

 

1586.           יָמים ידברו  (איוב ל"ב, ז).

בציטאט הוראתו מעין: נחיה ונראה עם מי הצדק. וכונת הפסוק היא – כאמור שם אחרי כן: "אמרתי ימים ידברו ורוב שָנים יודיעו חכמה";  זהו אפוא מעין "בישישים חכמה".

 

1587.           ינוח בשלום על משכבו.   

דבור שגור (על מת), לקוח מנוסה "אל מלא רחמים", ועיקרו בישעיה (נ"ז, כ) "יבוא שלום ינוחו בשלום על משכבותם".  

 

1588.           ינוחו לו (לך) ברכות על ראשו (ראשך) !   (ברכות לג. וש"נ).

1589.           יַנקותא כלילא דורדי, סַבותא כלילא דחילפי (שבת קנכ.).

הילדות היא עטרת-שושנים, הזִקנה – עטרת קוצים. כנראה שם בתלמוד הוא משל עממי שהביא רב דימי מארץ-ישראל (כי אתא רב דימי אמר: -).

 

1590.           יסורים של אהבה   (ברכות ה:). 

בתלמוד הוראתו: יסורים שהקב"ה מייסר את הצדיק בעולם הזה, בלי שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא;  כדכתיב "את אשר יאהב ה' יוכיח". ובציטאט הכונה: יסורים מתוך אהבה (אהבת-נשים). ובהלצה, על מחלות ויניריות.

 

1591.           יעבור עלי מה!  (איוב י"ג, יג).

מליצה שגורה.

 

1592.           יעלו עשבים בלחייך, ועדין בן-דוד לא יבוא! (ירוש' תענית ד', ה. ועוד).

בן נער ר' יוסי בן תורתא ברבי עקיבא, אשר חשב את בר-כוכבא למשיח. והדבור יעלה עשבים בלחייו הוא בטוי שגור.

 

1593.           יעלו שמים ירדו תהומות (תהלים ק"ז, כו).

מליצה זו על אניות הים בשעת סערה, היתה שגורה בפי הבריות בזמן התלמוד;  כמו שנראה מספור של רבה בר בר חנה (ב"מ עג:) "ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה".

 

1594.           יערב עליו המקח!  (ירוש' כתובות פ"א). 

דבור הלצי.  וע' "לך זבח במקחך".

 

1595.           יערב לכם ויִבָשם לכם! (שהש"ר ריש פ"ה).

דברי בעל-הבית לאורחיו.

 

1596.           יפה כח הבן מכח האב  (שבועות מח. וש"נ).

שהבן גובה (בשטר מן היתומים) בשבועה ושלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה (ע"ש).  אך ביתר המקומות בתלמוד נראה שזה היה דבור שגור, כמעט הלצי. וכן הוא גם עכשיו.

 

1597.           יפה שתיקה לחכמים, קל-וחומר לטפשים! (פסחים צט.  וירושלמי ותוספתא שם). 

1598.           יפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ (אבות ב', ב).

מיוחס לרבי גמליאל ברבי.

 

1599.           יפוּצו מעינותיך חוצה (משלי ח', טז).

מצטטים בהוראת: פרבם דברי-תורתך (או חכמתך) ברבים (בדפוס).

 

1600.           יפיותו של יפת באהלי שֵם (מגילה ט:  וירוש' שם).

דבור מפורסם ושגור. והוא דרש של ר' חייא בר אבא על הכתוב (בראש' ט') "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם". ורש"י פירש שם בתלמוד: "זו לשון יון , לשונו יפה משֶל כל בני יפת". וכן הוא שם בירושלמי.  ובציטאט הכונה ליפיה של הקולטורה הכללית.

 

1601.           יפת-תאר מנוולת. 

דבור הלצי;  ולקוח מן הקינה "אז כהלוך ירמיה".

 

1602.           יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כה:).

פתגם שגור (שהובא בפרש"י דברים י"ט, יז. ומכאן פרסומו) ומקורו שם בברייתא, בדרשה על המקרא (ש"א י"ב) " וישלח ה'...  את יפתח ואת שמואל" - - לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים".

 

1603.           יצא טבעו בעולם  (מגילה יד:).

כלומר:  נתפרסם שמו.  "אמרה אביגיל לדוד:  עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם".  וזה בטוי שגור.      

 

1604.           יצא לתרבות רעה   (חגיגה טו. ועוד). 

1605.           יצא נקי מנכסיו  (קדושין נו:).

"כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו".  והובא גם בפרש"י שמות (כ"א, כח), ומזה נתפרסם.

 

1606.           יצא שכרו בהפסדו  (אבות ה', יא, יב).

1607.           יצא הפסדו בשכרו  (שם).

1608.           יצאו לו מוניטין בעולם (ב"ר פל"ט, ועוד).

כמו "יצא טבעו בעולם" (ושניהם מענין "מטבע" – כי מוניטון "מטבע" בלאטינית, והכונה לפרסום השם).

 

1609.           יַציבא בארעא וגיוּרא בשמֵי שמַיא! (ערובין ט.  וש"נ;  ירוש' חגיגה א', א).

"האזרח למטה בארץ, והגר בשמי-השמים!" זה משל עממי על עולם הפוך וסדר הפוך.

 

1610.           יציצו מעיר כעשב הארץ (תהלים ע"ב, טז).

מליצה רגילה על דבר המתרבה במהירות יתרה ובכמות עצומה; וכדומה.

 

1611.           יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח', כא).

1612.           יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוֹחה וימין מקרבת (א). 

ברייתא בשם ר' שמעון בן אלעזר. ופרש"י: "יצר, תַאוָתו, אם ירחיקה ממנו לגמרי, ממַעט ישוב העולם; תינוק ואשה, דעתן קלה, ואם ידחה אותם יטרדם מן העולם"; וזה מאמר מצוין,ומפורסם ושגור.

 

1613.           יקבלו הרוֹבים את תשובתם! (חולין כ.).

הרובים- הנערים. כך אמר ר' ינאי על דברי בני ר' חייא.

 

1614.           יקוֹב הדין את ההר!  (יבמות צב.; סנהד' ו:).

פתגם מפורסם של התנא ר' אליעזר. ויש דוגמתו בלועזית.

 

1615.           יקומו נא הנערים וִישַחקו לפנינו! (ש"ב ב', יד).

מצטטים בענינים שונים.

 

1616.           יָקוֹשתי לך וגם נִלכדת! (ירמיה ג', כד).

1617.           יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י', יא).

בהלצה ובלעג.

 

 

1618.           יקרא דחיי. יקרא דשכבי (סנהדרין מו:).

כבוד החיים; כבוד המתים.  בטויים רגילים.

 

1619.           ירא אלהים יצא את כלם (קהלת ר',יח).

יוצא ידי כל הדעות. ציטאט הלצי.

 

1620.           יראת אדנָי ראשית דעת (משלי א', ז).

1621.           יראת אדני תוסיף ימים (משלי י', כז).

1622.           ירהבו הנער בזקן  (ישעיה ג', ח).

1623.           ירך מתוכה מסרחת  (סנהדרין לט:).

משל שהביא רב דימי מארץ-ישראל.

 

1624.           ירעה עד שיסתאב  (פסחים צו: במשנה ועוד).

עד שיסתאב, עד שיִמָאס, עד שיפסל ע"י מום (בענין קרבנות).  ובציטאט הוא דבור הלצי: הנח לו עד שימאס בעצו בעיני הבריות; וכדומה.

 

1625.           יֵרָפאו פצעים ולא דברים רעים.

פתגם חרוזי שנמצא בפירוש למשלי המיוחס להראב"ע והוא לר' יוסף קמחי.

 

1626.           יש אוהב דבק מאח   (משלי י"ח, כד). 

1627.           יש בוטה כמדקרות חרב (שם י"ב, יח).

תמיד פוגע ופוצע אחרים בדבריו.

 

1628.           יש בכלל מאתים מָנה  (ב"ב מא: וש"נ). 

זה דבור שגור בהוראת: המועט נכלל במרובה, ומקורו בענין זה: שתי כתי עדים, שאחת אומרת מנה [ מאה זוז לוה פלוני מפלוני ] ואחת אומרת מאתים [ זוז לוה ], אין חושבים עדותה של השני כהכחשה של הראשונה, שהרי יש בכלל מאתים מנה, וא"כ היא רק מוסיפה על דברי כת ראשונה.     

 

1629.           יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי -מות (משלי י"ד, יב; ט"ז, כה).

כלומר: שנראה לו כדרך ישר.

1630.           יש זריז ונשבר, ויש זריז