רשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.

 

א.    🔗

1. אב בחכמה ורך בשנים (ספרי דברים, א; ב"ד צ', ג.).

זה מדרש השם “אברך” שנאמר ביוסף (בראשית מ"א, מג), וכן תרגמוהו הירושלמי והמיוחס ליונתן בן־עוזיאל. והובא גם בפרש"י (שם), ומתוך כך היה למליצה שגורה בספרות הרבנות. ביחוד הוא תואר־כבוד קבוע לחכמים צעירים בספרי שאלות־ותשובות.

2. אַבָּכ חַנְוָאתָא נפִישֵי אַחֵי ומרַחמי: אבכ בִּזיונֵי לא אחי ולא מרֵחמי (שבת לב).

פרש"י: לפתח החנות, שמחלקים בה מזונות – הרבה אחים והרבה אוהבים; אך במקום שיש הפסד ועוני – לא אחי ולא מרחמי. וזה משל עממי (כמו שאומר רש"י על כל המימרות שהובאו שם בשם אמוראים שונים: “כל הני משל הדיוט נינהו”). אבל איננו שגור אלא בפי הלמדנים מפני קושי לשונו הארמית; ובפרט שרעיונו נמצא במשלי־שלמה המפורסמים: “הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד”, וכיוצא בזה.

3. אַבּוּכ לְהָרֵי זְמָר, לגַרדאי לא קבלוה מיניה (יומא כ').

פרש“י: “חליל שהוא חשוב לפני בני־הורים זמר נאה וערב, בא אצל גרדיים (אורגים) לשורר ולחלל להם, ולא הוכשר בעיניהם”. זהו, כמובן, משל עממי (כמו שאומר גם רש"י בפירושו שם), אעפ”י שהובא בשם רב. משל זה לא נתפרסם אצלנו כמעט כלל (מפני לשונו הקשה ביותר), אעפ"י שרעיונו חשוב, ואין דוגמתו במשלים העברים.

4. אבות אכלו בֹּסר, ושני בנים תקהינה (ירמיה ל“א כח; יחזקאל י”ח א).

משל עתיק ושגור מאד. יחזקאל קורא לו בפירוש “משל”; וירמיה אומר עליו "לא יאמרו עוד – “. שני הנביאים מוחים נגדו, ובכ”ז נתקבל באומה, מפני אמתתו. בפי הבריות הוא שגור בנוסח של ירמיה; וביחזקאל משונה נוסחתו קצת.

5. אבותינו אמרו נָשִינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו. (נדרים נז).

מאמר מפורסם. ושם בגמרא הוא מיוחס לרבי; אך כנראה היה פתגם עתיק, ורבי השתמש בו לענינו בדרך הלצה קצת (ע"ש). ו“נשינו טובה” רומז אל הכתוב “נשותי טובה” (איכה ג', יז).

6.. אבל אשמים אנחנו (בראשית מ"ב, כא).

דבור שגור.

7. אָבֵל וחפוי ראש. (אסתר ו' יב).

משתמשים בו עפ"י רוב בהלצה (ויש עושים בו גם קלמבור גס).

8. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה. (תהלים קי"ח, כב).

9. אבן מקיר תזעק. (חבקוק ב', יא).

מליצה חביבה (שהתאזרחה גם בלשונות הגוים) ומשתמשים בה גם ב“מצבות”.

10. אבנים שחקו מים. (איוב י"ד, יט).

משל על כחה של עבודה מתמידה (כמו שהמים – מי גשמים – שנופלים טפות־טפות על האבן, סוף־סוף שוחקים אותה). ואומות־העולם הכניסוהו לאוצר־משליהם.

11. אבק לשון־הרע (ב"ב קסד, קסה).

מליצה יפה, שנתחבבה על הבריות. ויש גם “א ב ק – רבית” וגם “אבקה של שביעית” (סוכה מ: ועוד).

12. אבר קטן יש באדם, משביעו – רָעֵב, מרעיבו – שָׂבע. (סוכה נב; סנהדרין קז.; ירושלמי כתובות פ“ה, ה”ח).

המאמר המפורסם והשגור הזה מיוחס במס' סוכה לר' יוחנן, ובסנהדרין נקרא סתם “הלכה”, ובירושלמי כתובות הוא מובא בשם רב נחמן בר יעקב הבבלי. ומזה נראה, כי כבר בימי התלמוד לא ידעו עוד מי אביו.

אגב חורפא – ר' "לפום חורפא – "

13. אַגרא דכלה דוּחקא. (ברכות ו).

“כלה”, שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל. והכונה היא, שגם אותם מן הנאספים שלא יכלו לשמוע או להבין את הדרשה, יקבלו שכרם בשביל הלחץ והדחק שנדחקו בין הקהל. ובהוראה מעין זו משתמשים במאמר זה בדרך הלצה (וגם יש שמכניסים בו כונה גסה). בעל המאמר הוא אביי.

14. אַגרא דתעניתא - צדקתא. (שם).

עיקר השכר של המתענים הוא בשביל הצדקה שהם נותנים אז לעניים. ובפי הבריות קבל מאמר זה הוראה אחרת: מי שאינו מתענה (ביום צום), צריך לפדות את התענית ע"י צדקה. בעל המאמר הוא מר זוטרא.

15. אַדאָזַל איזדַבן. (גטין גו.).

דבור שגור, על “יקרות”, סחורה חריפה, וכדומה. ומקורו בספור התלמוד על הרעב והיוקר שהיו בימי החורבן: עד אשר הלך ושב (העבד לשאול את גברתו), נמכר הקמח, וכו' (ע"ש).

16.אדַברה ויִרוַח לי. (איוב ל"ב, כ).

מליצה רגילה בספרות.

17.אַדְחַלָא אכַרעָך, זבִינך זַבֵּין. (פסחים קיג).

בעוד שהחול (מן הדרך) על רגלך, מכור את הסחורה שהבאת (כדי שתחזור מהרה ותקנה ותבוא ותמכור עוד). רומז על חשיבותו של “מחזור גדול” (אוּמואַץ). וזהו מ“מילי דעלמא” שהורה רב לבנו.

18. אַדלָא אבִידנא בחִישנא. (שבת קנכ.).

פרש“י: אחד (מה) שלא אבד ממני אני מפשפש: מרוב זִקנה אני הולך שחוח ומנענע (במקלי), ונראה כמי שמבקש דינר שאבד לו”. פתגם יפה זה על הזקנה, נמסר בתלמוד בלשון “כי רב אמרי”; והוא מפורסם.

19. אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קהלת ז, כה).

20.. אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. (שם כ. ובתפלת שלמה – מ“א ה', מו, ודה”ב ו', ל"ו: “כי אין אדם אשר לא יחטא”).

21. אדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר (= כאומר): כל העולם כולו שלי הוא; ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר: לא נטלתי מן העולם הזה כלום. (קה"ר, ה', ד.).

מאמר מוסרי יפה ומחודד מאד.

22. אדם בהול על ממונו. (שבת קיז:, קב:; פסחים יא:).

23. אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו; [ דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים ].

חרוזים מוסריים שגורים. ונתפרסמו ע"י הספר הפופולארי “מענה לשון”.

24. אדם ובהמה תושיע ה'! (תהלים ל"ו, ז.).

דבור שגור, שמשתמשים בו על פי רוב בהלצה.

25. אדם להבל דמה [ ימיו כצל עובר ] (תהלים קמ"ד, ד).

בפי הבריות שגור ביחוד חציו הראשון של הפסוק.

26. אדם לעמל יוּלָד (איוב ה', ז).

27. אדם מוּעד לעולם (ב"ק כו. במשנה ועוד).

כלומר: אינו יכול לפטור את עצמו באמתלא, שלא ראה או לא ידע, וכדומה (כך הוראתו בפי הבריות).

28. אדם מן השוק (במשנה סוף שבועות וריש פרק ה' דנדרים, ובכמה מקומות בגמרא).

כך הוא שגור בפי הבריות, וגם בספרות. אך במשנה ובגמרא (הנ"ל) נוסחתו תמיד: “אחד מן השוק”. וכן גם במדרשים ובפסוקים. ולפעמים יאָמר בגמרא, במקום זה, “אינש דאתי מעלמא” (עי, למשל, ב"מ סד.), ויש גם “שנים מן השוק” (כתובות כא,).

29. אדם עשוי למַשמש בכיסו בכל שעה (ב“ק קיה:; ב”מ כא:).

מאמר מפורסם, והוא מיוחס לר' יצחק.

30. אדם קרוב לעצמו (סנהדרין ט; וש"נ).

כך שגור בפי הבריות, והוראתו כמו משלי הגוים בנדון זה. ובתלמוד, בכל המקומות, הוא מאמרו של רבא, ונוסחתו “אדם קרוב אצל עצמו”, ופירושו שם: שהאדם נחשב כ“קרוב” אצל עצמו, ולכן הוא פסול לעדות על עצמו (כ“קרוב” הפסול לעדות), לעשות עצמו רשע.

31. אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו (ב"מ לח).

פרש“י: קב שלו חביביה עליו ע”י שעמל בה - -. והמאמר מיוחס לרב כהנא.

32. אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו (סנהדרין צכ).

מאמר מפורסם. וגם מצטטים אותו בקיצור: זה “אסור לרחם”. ובתלמוד הובא בשם ר' אלעזר, ובאסמכתא על הכתוב (ישעיה כ"ז) כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו“. ושם בתלמוד יש הרבה מאמרים ודרשות על ערך ה”דעה".

33. אַדמוֹקדך יְקִיד קוֹץ קָרָך וצְלי (סנהדרין לג:).

בעוד מוקדך (האש) יוקד, קצוץ את הדלעת שלך וצלֵה אותה. בתלמוד הובא בתור תשובה של ר' יוחנן על שאלה בדיני נפשות. וכמובן, זה משל עממי, ור' יוחנן השתמש בו יפה לענינו (ע"ש). ובמשלי הגוים אומרים בנדון זה: חשל את הברזל בעודנו רותח.

34. אדנָי הוא יודע וישראל הוא יֵדָע (יהושע כ"ב, כב).

מליצה רגילה.

35. אדני הוא הטוב בעיניו יעשה (ש"א ג', יח).

ובש“ב י‘, יב: "וה’ יעשה הטוב בעיניו”.

36.אדוני ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד, יד).

37. אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? (תהלים קי"ח, א').

38. אדני נתן ואדני לקח (איוב א', כא).

דבור שגור שעבר גם אל אומות־העולם ומשתמשים בו ביחוד במת המת.

39. אדני רועי, לא אחסר (תהלים כ"ג, א).

גם דבור זה מתקבל באוצר הפתגמים של אמה"ע.

40. אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א', י).

41. אהבה דוחקת את הבשר (ב"מ פד).

42.אהבה התלויה בדבר (אבות ה', יט).

43. אהבה מקלקלת השורה (סנהדרין קה:; ב“ד נ”ה; מכילתא בשלה פ"א).

כך שגור בפי הבריות, בנוסח שבפרש“י עה”ת, בראשית כ"ב, ג, ובסנהדרין (שם) בשנוי קצת: אהבה מבטלת את השורה של גדולה. בפי הבריות הוראת הפתגם מעין “על כל פשעים תכסה אהבה”. ובתלמוד ובמדרשים הוראתו אחרת קצת.

44. אוגר בקיץ בן משכיל [נרדם בקציר בן מביש ] (משלי י', ה).

45. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קי"ח, כא).

גם בהלצה: “אנוסה מה אומרת? אודך כי עניתני וגו'”.

46. אוהב יין ושמן, לא יעשיר (משלי כ"א, יז).

47. אוהב כסף, לא ישבע כסף (קהלת ה', ט).

48. אוהבי עשיר רבים (משלי י"ד, ב).

49. או חברותא או מיתותא (תענית כג,).

“אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות”. פרש“י. ובמס' ב”ב (טז:) “או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא”. ובשני המקומות הובא בלשון “היינו דאמרי אינשי”.

50. אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יֵעָנה (משלי כ"א, יג).

51. אוי לאזנים שכך שומעות! (מדרש תהלים י"ז, ועוד במדרשים).

52.אוי לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חשׁך (שמו“ר י”ד, ותנחומא שם).

מיסרא יפה, שכדאי להשתמש בה בענינים נאותים.

53.אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה.).

שם בגמרא נראה שזה היה דבור שגור (ע"ש) כמו שהוא גם עתה.

54. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם! (ברכות ג.).

55. אוי לו לדור שאבד מנהיגו, [ ו ] אוי לה לספינה שאבד קְבַרניטה (ב"ב צא:).

כל אחד משני חלקי המאמר הוא פתגם שגור. “קברניט” = מנהיג הספינה. (בגמרא הגירסא “אוי לו לעולם –” והדברים אמורים על מיתת אברהם).

56.אוי לי אם אוֹמַר, אוי לי אם לא אוֹמַר (כלים י“ז, טז; ב”ב פטו).

זו קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי על מיני רמאות שונים, שצריך להודיעם, ועם זה הוא חושש, שמא ילמדו הרמאים מדבריו.

57. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיִצרִי (ברכות סא.; עירובין יח.).

פתגם נפלא, ומפורסם מאד (גם בהלצה). ובתלמוד נמסר בתור דרשה של ר' שמעון בר פזי על הכתוב “וייצר – את האדם” בשני יודי"ן (תחת אשר “ויצר – כל חית השדה”, ביו"ד א'); ועל זה דרש כמו “וי יצר” (וע' במבוא).

58. אוי לי שראיתיך בכך! (שבת לג:).

קריאת ר' פינחס בן יאיר לר' שמעון בן יוחאי חותנו. ונעשה לדבור שגור.

59. אוי לרשע, אוי לשכנו! (נגעים י"ב, ו,; סוף מס' סוכה).

פתגם שגור (שדוגמתו בכל הלשונות). בסוף סוכה הובא בשם אביי; ובמשנת נגעים: מכאן אמרו: אוי לרשע וכו'. וכמובן היה פתגם עתיק.

60. אויבי איש אנשי ביתו (מיכה ז', ו).

שגור בפי הבריות.

61. אוירא דארץ־ישראל מחכים (ב,ב קנה:).

כך אמר ר' זירא הבבלי לאחרי שעלה לארץ־ישראל (ע"ש).

62. אוכל לחמי הִגדיל עלַי עקב (תהלים מ"א, י).

63. אִוֶּלת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, ג).

זה אחד מן המשלים היותר יפים שבאוצרנו העתיק.

64. אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כ"ב, טו).

65. אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים (מגילה טז.).

מאמר יפה ומפורסם (ביחוד ע“י פרש”י לאסתר ו', יג); ונמסר בתלמוד בתור דרשה של ר' יהודה בר אלעאי) והכונה היא, כי לפעמים נאמר בתורה: ושמתי זרעך “כעפר הארץ” ולפעמים – “ככוכבי השמים”).

66.אומנא כד מָליל, באומנותיה מָליל (זוהר, משפטים).

כל אומן אוהב לדבר בעניני אומנתו. ויש כזה גם במשלי הגוים.

76. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו (עירובין יח:; כ“ד ל”ב).

מאמר זה נתפרסם ע“י פרש”י עה“ת (בראשית ז', א, ובמדבר י"ב, ח). ובעל המאמר, ר' ירמיה בן אלעזר, מוצא לו סמוכין בתורה: בפניו של נח אמר לו הקב”ה: “כי אותך ראיתי צדיק לפני”; ושלא בפניו – “נח איש צדיק תמים”. אך, כנראה, זה פתגם עתיק.

68. אוצרות קרח

כך שגור בפי הבריות (וגם “ממון קרח”, בהלצה). ובפסחים קיט. וסנהדרין קי.: "עושרו של קרח ". (ובמד“ר י”ח, יב, מדובר הרבה על עשרו של קרח).

69. אוּקי ממונא בחזקת מָרֵיה (קדושין מה: וש"נ).

העמד את הממון בחזקת בעליו. כלומר: כשהדבר מסופק מניחים את הכסף בידי המוחזק. וזה טרמין קבוע בדיני ממונות.

70. אורחא רחִיקא, צֵוותא מסִימא (סוכה נב).

כשהדרך רחוקה נעים ללכת בחברותא. וזה היה פתגם עתיק (ע"ש). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

71. אורייתא היא דָקא מרַתחא לֵיה (תענית ד.).

דבור שגור ולרוב בהלצה. ובתלמוד כך צורתו: אמר רבא: האי צורבא מרבנן (בחור חריף) דרתח (שכועס ורותח), אורייתא היא וכו‘. ופרש“י: “שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם”, ולכן צריך לדונו לכף זכות. ובפי הבריות הוראתו עפי”ד מעין “כונתו לשם־שמים”, או: "קנאת ה’ צבאות".

72. אותו ואת בנו (ויקרא כ"ה, כח. והוא שֵם פרק בחולין).

דבור הלצי.

73. אותיות מחכימות.

פתגם מפורסם; וכנראה הוא “עתיק” לפי הערך. כי כבר נזכר בהקדמת “יוסף לקח” (לר' אלעזר אשכנזי) על מגלת אסתר, שנתחבר לערך בשנת ש"ל.

74. אז ירַננו כל עצי יער (תהלים צ“ו, יב. וע' דה”א ט“ז, ל”ג).

הלצה ידועה על חזנים.

75.אזִיל סוּמקא ואָתי חִיורא (ב"מ נה:).

האדמומית חולפת והלבנונית באה. זהו פירוש וראיה למאמר: "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים ". והוא דבור שגור (גם בהלצות).

76. אַזלת לקַרתּא הלֵך בנימוסה (ב“ר מ”ה; שמו“ר ט”ז).

באת לעיר, לֵך בחוקותיה; כלומר: אל ישנה אדם ממנהג המקום.

77. אזן מלים תבחן (איוב י“ב, יא; ל”ד, ג).

78. אזנים להם ולא ישמעו (ירמיה ה', כא; תהלים קט“ו, ו. וקל”ה, י"ז “ולא יאזינו”).

דבור שגור.

79. אזנים לכותל (ויק“ר ל”ב, כ; קה"ר י', כא).

פתגם מפורסם (גם במשלי הגוים). במדרש הובא בשם ר' לוי. ורש“י במס' ברכות ח: ד”ה אלא בשדה, כותב: “דאמרי אינשי אזנים לכותל”. (וע' במבוא).

80. אח לצרה יִוָלד (משלי י"ז, יז).

בפי הבריות יש לו הוראות שונות.

81. אחד בפה ואחד בלב (פסחים קיג: ועוד).

דבור זה נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י עה"ת (בראשית ל"ז, ד).

82.אחד המרבה ואחד הממעיט [ובלבד שיכַוון לבו לשמים] (משנה סוף מנחות, וש"ג).

עפ"י רוב מצַטטים רק את חציו הראשון של המאמר.

83.אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה [כולה] (שבת קו.).

הובא גם ברמב“ם הלכות אבלות, וביו”ד שצ"ד, ה'; ומכאן פרסומו.

84. אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג', יד).

בפי הבריות (וגם בספרות) נוסחתו: “אחד בעיר ושנים במשפחה " או גם " – ושנים במדינה”.

85.אחז את החבל בשני ראשיו (ב“ר לט, ו.; דב”ר ז.).

86. אחורי הרי חֹשך (תמיד לב:).

דבור שגור ובדרך הלצה. ובתלמוד: לאחורי –

87.אחיו אני ברמאות (מגילה יג:; ב"ב קכג.).

כן ענה יעקב לרחל, כשאמרה לו שאביה רמאי. והוא דבור שגור.

88. אחרון אחרון חביב (ב"ר עח, יא).

הוא גם בפרש"י (בראשית ל"ג, ב), ולכן נתפרסם כל־כך.

89.אחרי ארי ולא אחרי אשה (ברכות סא. בשם ר' יוחנן).

90. אחרי בִצעם לָכם הולך (יחזקאל ל"ג, לא).

91. אחרי דרגא - תביר (תחכמוני שער ג').

מליצה זו של החריזי פירושה כמו “לפני שבר גאון”, והיא שגורה בפי רבים.

92. אחרי מאריך – טרחא.

מיוחס לר' שלמה אלמולי; ונמצא גם בסוף הס' “תולדות יצחק” לר' יצחק קארו (דודו של בעל ה“שלחן ערוך”). ובכל אלה הפתגמים יש חדוד בשמות ה“טעמים”: דרגא, תכיר, מאריך וכו'.

93. אחרי מות קדושים [אמור].

לציטאט מהודר זה איני יודע מקור. ב“מחברות עמנואל” ע' קמ“ז (דפוס לבוב) יש חרוז כזה, אבל בהוראה אחרת מזו שבדבור השגור. הרעיון שבציטאָט זה נמצא גם במשלי הגוים; וב”מוסרי הפילוסופים" יש פתגם כזה: “המת, ימעטו מקנאיו וירבו המכזבים עליו”.

94. אחרי רבים להטות (שמות כ"ג, ב).

שגור בפי הבריות כמדרשו בתלמוד (שצריך ללכת אחרי הרוב). ואולם פשוטו של מקרא אינו כך (ע"ש במפרשים).

95. אחרית קטטה - חרטה (“מבחר הפנינים”, שער הענוה).

96. אחרית שמחה תוגה (משלי י"ד, יג).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). ובמקרא כתוב: ואחריתה שמחה –"

97. אחרית רשעים נִכרתה (תהלים ל"ז, לח).

כך היו החסידים אומרים בהלצה על “החפשים” הלובשים בגד שיש בו סדק מאחוריו.

98. אחת דתו להמית (אסתר ד', יא).

דבור הלצי (בענין כעס, וכדומה).

99.אחת לאחת נמצא חשבון (קהלת ז', כז).

שגור בפי הסוחרים, בהוראת: אם נצרף הכל יֵצא החשבון צדק. ובקרא נאמר " – למצא חשבון", ומזה אמרו בתלמוד (סוטה ט.) “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”.

100. אטוּ בשוּפטָנֵי עסקינן (ב"ב קכב. ועוד).

דבור מפורסם. שפטני=טפשני, טפשים.

101. אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל? (גטין לג. וש"נ).

האם כרוכל יחַשב וילך? זה דבור שגור, ויפה מאד בדמיונו לרוכל, ההולך ומכריז כל הסחורות שיש לו.

102.אטו כיפי תלה לה (כתובות פא.; ערובין צו:).

וכי תלה לה נזמים לאותה הלכה, כדי שתתיפח ותתקבל על השומע? כנראה, היה זה דבור מליצי שגור בימי התלמוד; כי בכתובות משתמש בו אביי, ובערובין – רבא, וכל אחד לענין אחר.

103. אטו כל דלא ידע הא – לאו גברא רבא הוא? (גטין ו:).

לשון הגמרא “אמר ליה אביי: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא־” וכו'. ויש מעין זה גם במועד־קטן טז:, וכנראה היה זה סגנון קבוע.

104.אטו מלתא זוטרתא היא? (ברכות לג:).

וכי דבר קטן הוא? – כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובתלמוד היא תמיהה על הכתוב “ועתה ישראל מה ה' שואל ממך כי־אם ליראה” וגו' – "אטו יראת־שמים מילתא זוטרתא היא? ובמגלה כה. “אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא”.

105. אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ב"ב ג:; ערבין ו.).

אם יאמר המושל: אעקור הרים, יעקור הרים ולא יחזור מדבריו. זו מימרא של שמואל.

106.אי איישר חילי, אבטליניה (גטין לו:).

אם אחזיק כח, אבטלו (את ה“פרוזבול”). כך אמר שמואל. ולשון זו היתה למליצה קבועה בספרות הרבנית.

107. אי אפשר לבר בלא תבן (ברכות נה.; נדרים ח.).

108. אי אפשר לעולם בלא בַסָם ובלא בוּרסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו למי שאומנתי בורסי (פסחים סה. וש"נ).

מאמר מפורסם זה מיוחס בתלמוד בשני מקומות לרבי ופעם לרבנן, ופעם הובא בלשון “תניא”. בסם = בַשׂם, מוכר בשמים. בורסי (בורסקי) – מעַבד עורות.

109. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו מי שבניו נקבות (שם).

זה המשך המאמר הקודם.

110. אי הוו יהבי ליה כל הללא דעלמא (ב"מ מט.; סנהרין צז.).

זה מבטא שגור (ביחוד הדבור “כל חללא דעלמא” = כל מלוא העולם). וסוף הדבור בגמרא היא " – לא הוה משַני בדבוריה" (לא היה משנה את דבריו).

111. אי חזיא לך, לא אזלא מינך (מו"ק יח:).

“אם היא נועדה לך (להיות בת־זוגך), לא תחלוף ממך”. ויש כפתגם הזה בהרבה לשונות.

112. אי חַקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצַואריה לא נחית (מגילה ז:).

גם אם יהיה האכר למלך, לא יוריד מעל צוארו את הסל (שהיה מאכיל ממנו את בהמתו), כי גדול כח ההרגל.

113. אי לאו דִרְלָאִי לך חספא, לא מַשְכְּחַת מַרגניתא תותיה (ב“מ יז: וש”ג).

“לולי הרימותי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו”. כלומר: לולי אמרתי את דברי הפשוטים, לא היה עולה על דעתך להעמיק יותר ולמצוא את האמת. זה היה פתגם שגור, ביחוד בין חכמי ארץ־ישראל (ר' ינאי, ר' יוחנן) וגם נמצא, בקצת שנוי, במקומות שונים בירושלמי.

114.אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים מח:).

כך היה רב יוסף אומר על יום מתן־תורה (חג־השבועות), והוא ציטאט מפורסם.

115. אי משום הא לא איריא (קידושין ה. ועוד הרבה).

אם משום זה, אין בכך כלום. כלומר: קושיא זו אינה חשובה כל־כך. דבור קבוע בטרמינולוגיה התלמודית, ושגור בספרות הרבנית וגם בפי הבריות.

116. אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (ע"ז יז:).

“תופש־חרב איננו סופר (מורה), וסופר איננו תופש חרב”. זו תשובה שהשיב ר' אלעזר בן פרמא כשנתפש למלכות ושאלו אותו, למה לִמד תורה ולמה גנב. ובפי הבריות הוא דבור שגור בהוראת: אם סופר אזי לא סוחר, ולהפך.

117. אִידלי יומא, אודלי קצירא (ב"ב טז:).

הוגבה השמש (כשהיא זורחת), הוגבה (הוקל) החולי. זה נמסר בתלמוד בלשון היינו דאמרי אינשי.

118.איה סופר, איה שוקל (ישעיה ל"ג, יח).

דבור חביב ל“מליצים”.

119. איהו בי קרי, ואתתיה בי בוציני (מגילה יב.; סוטה מ.).

הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. פתגם עממי (“היינו דאמרי אינשי”) בהוראת: אם האיש רודף זמה, גם אשתו פרוצה.

120. איהו הוא דאפסיד אנפשיה (כתובות גו: ועוד).

הוא בעצמו גרם לעצמו הפסד, מבטא רגיל בדיני ממונות.

121. איהו רקיד, ואודניה להספדא (זוהר, שלח).

הוא מרקד, ואזנו אל ההספד. כלומר: לבו בל עִמו.

122. איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות, ריש פרק ד').

123. איזהו גבור? העושה [ את ] שונאו אוהבו (אדר“נ פב”ג).

פתגם מצוין, הראוי ליתר פרסום.

124. איזהו חכם? הלומד מכל אדם (אבות, ריש פרק ד).

ממאמריו של בן־זומא, שהסמיכם על מקראות, וכאן: שנאמר “מכל מלמדי השכלתי”: הוא מוציא את המקרא מפשוטו, כי המ“ם היא מ”ם היתרון, ו“מכל” פירושו כאן יותר מכל מלמדי – ".

125. איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב. ובמדרשים).

מתשובותיהם של זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון.

126. איזהו מכובד? המכבד את הבריות (אבות רפ"ד).

127. איזהו עשיר? השמח בחלקו (שם).

128. איזהו עשיר? כל שיש לו בית־הכסא סמוך לשלחנו (שבת כח:).

שגור בפי הבריות (ביחוד בהלצה). ושם בברייתא עונים הרבה חכמים על השאלה: “איזהו עשיר”, והתשובה הנ“ל היא זו של ר' יוסי. ובב”מ קז, אמר ר' יוחנן: “ברוך אתה בעיר”, שיהא בה"כ סמוך לשלחנך.

129. איידי דזוּטר מירכַס (ב"ב יד:).

מתוך שהוא קטן הוא נוח לאבוד (על ספר הושע, ולכן חברו אותו ביחד עם “תרי־עשר”). והוא דבור שגור.

130. איידי דטרח למיבלע לא פליט

מתוך שהוא טורח ועסוק לבלוע, אינו פולט. כך אומרים על מי ש“מאסף ממון”, ועל חכמים המרבים ללמוד ואינם כותבים וכדומה, והדבור לקוח מהלכות תערובות, אלא ששם הוא להפך: “איידי דטרח למפלטו, לא בלע” (ועי' רש"י חולין קעא. בראש העמוד).

131. איך יכול החי להכחיש את החי! (ברכות כז:; בכורות לו.).

כך קרא ר' יהושע בשני ענינים שונים (ע"ש בשני המקומות). בתלמוד נאמר “היאך” ובפי הבריות “איך”.

132. אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו (ברכות טז, ועוד).

ויש גם: “אילו לא באתי – דַיי”. זה היה דבור רגיל וכן הוא גם עתה.

133. אילני סרק קולם הולך.

פתגם שגור (ודוגמתו בכמה לשונות) ומקורו בב“ר (ט"ו): “אומרים לאילני סרק, למה קולכם הולך”, וכו'. ודבור זה נמצא גם ברש”י לישעיה ז', ב.

134. אימת יתוש על הפיל (שבת עז:).

135. אימת מפגיע על ארי (שם).

פרש"י: מפגיע – היה קטנה וקולה גדול. וזה דבור שגור, לענין אימת קטן על גדול, וכדומה.

136. אין אדם דן גזרה־שוה מעצמו (פסחים סו.: נדה יט:).

בפי הבריות ובספרות הוּצא מפשוטו להוראה אחרת: אין אדם יכול להַקיש מעצמו על אחרים.

137. אין אדם דר עם נחש בכפיפה (אחת) (יבמות קיב: וש"נ).

בתלמוד הכונה על אשה רעה; וזה היה דבור שגור. וכעת הוא משמש גם לענינים אחרים (בתלמוד ליתא מלת “אחת”; אך בפי הבריות ובספרות – “בכפיפה אחת”).

138. אין אדם חוטא ולא לו (ב“מ ה: וש”נ).

כלומר: אם אין ההנאה לו בעצמו, אלא לאחרים. פתגם מפורסם זה מסומן בתלמוד בלשון: חזקה אין אדם וכו'.

139. אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (יבמות קז. וש"נ).

בכל המקומות בתלמוד הוא מובא בשם רבא ובלשון: חזקה אין אדם וכו' ופשוטו כמשמעו. ובתור דבור שגור הושאל לענינים שונים.

140. אין אדם יודע כמה (הוא) משתכר (פסחים נד:; ב"ר סה.).

בברייתא בלשון “תנו רבנן”.

141. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ (ע"ז יט.).

142. אין אדם מעיז פניו בפני בעל־חובו (כתובות יח. וש"נ).

מאמרו של רבה בלשון “חזקה”. וזה פתגם שגור מאד, ככל המאמרים הנוגעים לעניני מסחר והלואה וכו'.

143. אין אדם מֵשים עצמו רשע (יבמות כה: וש"נ).

פרש"י: כלומר, על עדות עצמו אינו נעשה רשע (בבית־דין), שהרי התורה פסלה קרוב לעדות, ואדם קרוב אצל עצמו. ובפי הבריות הורחבה כונת המאמר.

144. אין אדם מת וחצי־תאותו בידו (קח"ר א, לד).

כך שגור בפי הבריות. ובמקורו במדרש: “אין אדם יוצא מן העולם”.

145. אין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח: ובמדרשים).

פתגם מפורסם (מיוחס לבן־עזאי). כלומר: אל ידאג אדם, שמא יקפח אחר את פרנסתו, כי הכל נקצב מראש.

146. אין אדם נוקף אצבעו למטה. אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:).

מאמר מפורסם של ר' חנינא, ונסמך על מקראות.

147. אין אדם נחשד בדבר, אלא אם כן עשאו (מו"ק יח:).

" – ואם לא עשאו כולו עשה מקצתו, וכו'."

148. אין אדם נתפס על צערו (ב"ב טז:).

כך היא הנוסחה השגורה. ובתלמוד " – בשעת צערו"; כלומר, אין לחייב אדם על שהוא מדבר קשות מחמת צער. ובכונה זו, בקירוב, משתמשים במאמר זה.

149. אין אדם עובר עבירה, אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג. ובמדרשים).

דרשה של ריש לקיש מן הכתוב "איש כי תשטה אשתו (מלשון שטות ).

150. אין אדם עומד על דברי תורה, אא"כ נכשל בהם (גטין מג.).

אינו עומד על אמתתם עד שיכשל להודות טעות ויכלימוהו, ואז יתעמק להבין: מפרש"י. והרעיון שבמאמר זה נמצא גם במשלי הגוים.

151. אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט.; כתובות קה.:).

“אין דעתו מתקרבת לצד החובה לחייב את עצמו, ואפילו כשהוא מתכוין לדין אמת”; פרש"י. וזה מן כללים המשפטיים העתיקים שלנו, שיסודם בפסיחולוגיה.

152. אין אדם שותה בכוס, אלא אם כן בודקו (כתובות עח:).

בתלמוד הוא בהשאלה על אשה, ובלשון: חזקה אין אדם וכו'.

153. אין אדם שליט ברוח [ לכלוא את הרוח ] (קהלת ח', ח).

154. אין אומן בלי כלים.

דבור שגור. ובאדר"נ (פכ"ב) בשם ר' יוחנן בן זכאי: חכם וירא חטא, הרי זה אומן וכלי אומנתו בידו. חכם ואינו ירא־חטא, הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו. וכנראה זהו מקור הציטאט.

155. אין אומר ואין דברים (תהלים י"ט, ד).

דבור רגיל.

156. אין אומרים בַקרו גמל, בַקרו חזיר, אלא – בַקרו טלה (חגיגה ט:; ובמד"ר).

פרש"י: “בקרו טלה זה לקרבן, שמא נפל בו מום ונתקלקל; כך לשון קלקול נופל באדם שהיה טוב מתחלה”. זה מאמר של ר' שמעון בן יוחאי. ומשתמשים בו גם לעניני בקורת: אין מבקרים ספר שהוא למטה מכל בקורת, וכדומה.

157. אין אונס (אסתר א', ה).

158. אין אורח מכניס אורח (ע' ב"ב צח:).

כך שגור בפי הבריות. ובמקורו בתלמוד הובא בשם בן־סירא בלשון זו: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין; וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו; וקל מחתן – אורח מכניס אורח.

159. אין אחר מעשה בית־דין כלום

כך שגור בפי הבריות ובתלמוד (ב"ב קנב: וסנהדרין סד:): " אין אחד קנין כלום“. ובב”מ (יז.) “הטוען אחר מעשה בית־דין לא אמר כלום”. ומשני אלה הורכב הדבור השגור.

160. לבעלה (סנהדרין כב:; רות רבה פ"ב).

16. אין אלה אלא דברי תימה (פסחים עכ:).

בנוסח זה הוא מצוי בספרות. ובמקורו בברייתא שם אמר ר' גמליאל לר' טרפון: “כל דבריך אינם אלא דברי תימה”.

162. אין אלו אלא דברי נביאות (עירובין ס:; ב"ב יב.)

כלומר: בלי טעם ונמוק. בב"ב אומר כן התנא ר' יוסי, ובערובין – האמורא רב אידי; ומזה נראה שזה היה דבור שגור, וכן הוא גם עתה.

163. אין אנו אחראין לרמאים (דמאי ג, ה).

164. אין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה.).

בתלמוד הכונה על הקב"ה ובעל־גאוה. וכעת הוא דבור שגור בכלל.

165. אין אפיטרופוס לעריות (כתובות יג: וש"נ).

בכתובות מיוחס פתגם זה לר' יהושע; אך בשאר המקומות הוא מובא סתם. ובודאי הוא פתגם קדמון.

166. אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן [ אלא מתוך קופה של בשר ] (ברכות לב. וש"נ).

כלומר: אין משתגעים ומשתובבים אלא מרוב טובה (והגירסה הנכונה היא: אין ארי דורס ונוהם – כמו שהובא בסנהדרין קב.). המאמר הובא בלשון “אמרי רבי ר' ינאי” וכנראה הוא משל עממי. ויש דוגמתו במשלי הגוים. והבריות מצטטים עפ"י רוב רק את חציו הראשון.

167. אין ארץ־ישראל חסרה כלום (ברכות לו:; סוכה לה.).

“ארץ־אשר לא תחסר כל בה”.

168. אין אשה אלא לבנים (כתובות נט: (תני ר' חייא); סוף תענית (סתם).

169. אין אשה אלא ליופי (שם).

170. אין אשה אלא לתכשיטי־נשים (שם).

המאמר מוּשם בפי מרדכי; וכנראה הי הפתגם מפורסם.

172. אין בודקין מן המזבח ולמעלה (קדושין עו., במשנה; פסחים ג:).

כך שגור בפי הבריות, וכן הגירסא בפסחים. ובמשנה קדושין: אין בודקין (לענין יוחסין לקחת אשה) לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן וכו' וכו' (אם שימש במזבח אין צריך עוד לבדוק באבותיו, כי בודאי מיוחס הוא). ובפי הבריות משַמש הציטאט לענינים שונים, הדומים לעיקר כונתו.

173. אין בוּר ירא חטא (אבות ב, ה).

174. אין בית אשר אין שם מת (שמות י"ב, ל).

בהלצה על שמיטת־כספים גדולה, וגם על “אפיקורסות”.

170. אין בית–דין שָקוּל (סנהדרין גז, יג:).

אין עושים ב"ד זוגות, כי צריך שיהיה אחד מכריע.

176. אין בן־דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס (סנהדרין צז).

מכל המאמרים שהובאו שם בלשון “אין בן־דוד בא –” נתפשט ונתחבב על הקהל רק זה.

177. אין בעל הנס מכיר בנִסו (נדה לא.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד: אמר ר' אלעזר מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו " (רק הקב"ה לבדו יודע שזה נס), אפילו בעל הנס אינו מכיר בנִסו ".

178. אין בשר המת מרגיש באזמל שבת יג: וירושלמי תענית פ“ג, ה”ח).

איזמל = סכין של רופא. ובתור דבור שגור משתמשים בו על אדם מחוסר־הרגשה, שאינו נפגע בכבודו, וכדומה.

179. אין גוזרים גזרה על הצבור, אא"כ רוב הצבור יוכלים לעמוד בה (כ“ק עט: וש”ג).

180. אין דבר עומד נגד הזמן*

פתגם מפורסם, וכבר הזכירו יש"ר מקגדיא בהקדמת ספרו “נובלות החכמה”: והוא לקוח ממשלי הגוים.

181. אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה (שמו“ר פ”ל).

182. אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (ברכת סג: וש"ג).

דרשתו של ריש־לקיש מן הכתוב: “זאת התורה אדם כי ימות באהל”.

183. אין דבריו של אחד במקום שנַים (יבמות פח: וש"ג).

184. אין האור נִכר אלא מתוך החושך

פתגם מפורסם; ונזכר בסוף הספר “בן המלך והנזיר”. ובזוהר (תזריע ותצוח) הובא בלשון “אלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא”.

185. אין הבור מתמלא מחוליָתו (ברכות ג: וש"ג).

משל עממי עתיק (וע"ש במפרשים). ובפי הבריות הוראתו בפרש“י: העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו, אינו מתמלא בכך”. וזה נגד העֵצה: “לכו והתפרנסו זה מזה”.

186. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ה: וש“ג; ב”ר פס"ד).

מאמר מפורסם. והובא בתור דרשה של ר' יצחק על המקרא "יצו ה' את הברכה באסמיך ".

187. אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של אדם (תוספתא ברכות פ"ו).

הרעיון נמצא גם במשלי הגוים.

188. אין הדעת סובלתו (פסחים קיג:).

דבור רגיל, שנתפשט בקהל ע“י פרש”י במדבר כ"א, יד.

189. אין הולכים בממון אחר הרוב (ב“ק כז: וש”ג).

מן הכללים המשפטיים העתיקים שלנו.

190. אין החוטא נשכר (שביעית ט, ט).

כלומר: צריך להשתדל שלא יהא החוטא נשכר.

191. אין היֵצר תאב אלא דבר שאסור לו (ירושלמי יומא, ו, ד ונדרים רפ"ט).

192. אין המקרא אומר אלא דָרשני (רש"י, פסוק בראשית ברא).

193. אין הנָדון דומה לראיה (פסחים טו. ובתוספתא שם).

דבר ר' יוסי, והוא מצוין בקצורו המדויק (הראיה שאתה מביא אינה דומה להדבר שאתה לומד ממנה). והוא שגור מאד בדבור ובספרות.

194. אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קיט:).

בשביל הכל הנשימה היוצא מפיהם בלמדם. מאמר שגור מאד.

195. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע“ז ג.; מדרש תהלים קמ”ט).

בטרוניא=בעריצות, כלומר: בעלילות דברים ובתביעות קשות.

196. אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה (נזיר בג:; הוריות י:).

והמבטא “אינו מקפח שכר שיחה נאה” הוא דבור שגור.

197. אין הקומץ משביע את הארי (ברכות ג.).

משל עממי עתיק ומפורסם מאד..

198. אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (ירושלמי שבת ב, ו; ב"ר צא, ט, ועוד במדרשים).

בפי הבריות הוא שגור בלשון “השטן מקטרג –” או “שטן מקטרג־”.

199. אין ודאי שאין בו ספק.

נמצא ב“תשבי” ערך ודאי.

200. אין ולאו ורפיא בידיה (שבת קיג, וש"ג).

הן ולאו, ורפוי בידו (על המפקפק בדבר). ובפי הבריות: " הן ולאו־".

201. אין זווגו של איש אלא מן הקב"ה (ב"ר סח, ג).

יש דוגמתו גם במשלי הגוים (והרבה כמותו באוצר־משלינו)

202. אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים (ברכות ה: וש"ג).

מאמר סתמי, והוא משל עתיק ומפורסם מאד.

203. אין חָבים לאדם שלא בפניו (עירובין פא: במשנה, וש"ג).

כלל משפטי עתיק (כלומר: אין מטילים חובות על אדם שלא בפניו).

204. אין חזן נפרץ (ש"א ג', א).

מליצה רגילה:“אין זה חזון נפרץ”=אין זה דבר מצוי. (ובמקרא: חזון=נבואה).

205. אין חכם כבעל הנסיון.

הרעיון לקוח ממשלי הגוים, אבל צורתו מקורית.

206. אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כ"א, ל).

שגור מאד. וגם בשנוים הלציים (“אין חכמה ואין תבונה, לנגד פרוי פאָרטונא” – המזל – או: “לנגד שלעכטע קאָראען”, ועוד).

207. אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא סו:; ירוש' סוטה ג, ד., ובמדרשים).

מיוחס לר' אליעזר באסמכתא מהורדה על הכתוב “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו” (שמות ל"ה, כה). אך זה פתגם עתיק. וע' במבוא.

208. אין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נה.; נדרים ח.).

כך שגור בפי הבריות כנוסח שבפרש“י בראשית ל”ז, י. ובתלמוד: “כשם שאי־אפשר לבר בלי תבן, כך אי־אפשר לחלום בלא דברים בטלים”. בברכות הוא דרשה של ר"ש בן יוחאי. ובנדרים היא תשובתו של רב אשי. ומזה נראה שהיה מאמר מפורסם.

209. אין יוצא ואין בא (יהושע א', א).

דבור שגור.

210. אין ישראל יכולים לקבל רוב טובה (ע' יבמות מז:).

כך מצטטים. ובמקורו, ביבמות, כך נוסחתו: “גר שבא להתגייר אומרים לו: - הוי יודע – וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות”.

211. אין כחו אלא בפה.

דבור שגור. ומקורו בפרש“י ורד”ק ו“מצודת־דוד” על הכתוב (ישעיה מ"א, יד) “אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת זו אין כחה אלא בפה, כך ישראל. וע' בילקוט־שמעוני על הפסוק הנ”ל.

212. אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט).

פתגם זה הוכנס אל אוצר־המשלים של רוב העמים.

213. אין כסף לאדון זה (קדושין ג:).

בפי הבריות הוא דברו הלצי. ובתלמוד הוא דרש על הכתוב (שמות כ"א, יא): “ויצאה חנם אין כסף” – אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? – האב".

214. אין לאדני מעצור להושיע ברב או במעט. (ש“א י”ד, ו).

215. אין להם זה על זה אלא תרעומות (ב"מ, במשנה ריש “השוכר את האומנין” ).

דבור רגיל. ושם במשנה אחרת (נד.): “אין לו עליו אלא תרעומת”.

216. אין לו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.).

בתלמוד נאמר: מיום שחרב בהמ“ק אין לו להקב”ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ובפי הבריות הכונה על מי שמצטמצם רק בעניני תורה או חכמה, ואינו מתערב ואינו יודע בהויות העולם.

217. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קלא.).

כלל משפטי עתיק. ומצטטים אותו בסתם. לא רק על דיין.

218. אין לו שמירה אלא סכין (ב"ק מח: במשנה).

דברי ר' אליעזר על שור המועד, ובפי הבריות בהלצה.

219. אין לך אדם בלא יסורים (ב“ר צ”ב, א).

הרעיון נמצא גם במשלי הגוים (וגם במשלי התנ"ך).

220.אין לך אדם שאין לו שעה (אבות ד, ג).

לפתגם שגור זה יש חברים ברוב הלשונות.

221. אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות ו, ב).

יש בזה גם הרעיון של “אצילות רוחנית”, כלומר: זה אציל רוחני.

222. אין לך דבר העומד בפני הרצון.

דבור שגור, שרעיונו לקוח ממשלי הגוים.

223. אין לך דבר שאין לו מקום (אבות ד, ג).

224. אין לך יום, שאין קללתו מרובה משל חברו (סוטה מט,).

כך מצטטים. ובתלמוד: "כל יום ויום קללתו מרובה – ".

225. אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום (סוף מס' עוקצין).

226. אין לך צרה באה על אדם שאין לאחרים בה דיוח (ב“ר ל”ח, א).

רעיון זה נמצא גם במשלי הגוים.

227. אין לך שבוש גדול מזה! (ר"ה ל:).

דבור שגור.

228. אין למֵדים מן הכללות [ ואפילו במקום שנאמר בו “חוץ” ] (עירובין כז.; קדושין לד). מאמרו של ר' יוחנן. ועפ"י רוב מצטטים רק חציו הראשון.

229. אין לנו עסק בנסתרות (חגיגה יג, שם בירושלמי; ובמדרשים).

דבור שגור זה מובא בתלמוד בשם בן־סירא ובלשון "אין לך עסק – ".

230. אין מביאים ראיה מן השוטים (שבת קד: וש"ג).

מכל המקומות שבתלמוד נראה שזה היה פתגם מפורסם.

231. אין מגַלים אלא לצנועים (קדושין עא).

כך מצַטטים. ושם בתלמוד: “אין מוסרים אלא למי שהוא צנוע”. וע"ש.

232. אין מדרש בלי חִדוש (חגיגה ג.).

כך מצַטטים. ובתלמוד: “אי־אפשר לבית־המדרש בלא חידוש”. אבל כבר הקדמונים היו מצטטים כמונו. וכן הוא בסוף ההקדמה לספר “ראשית –חכמה” המפורסם (שנתחבר שנת של"ד).

233. אין מזל לישראל (שבת קגו. וש"ג).

כפי הבריות הוראתו: “אין הצלחה לישראל”. אך בתלמוד הכונה, שישראל אינם תלויים בהשפעת המזלות (איצטגנינות).

234. אין מלאך אחד עושה שתי שליחות (כ"ד גק, ב).

נתפרסם ונתפשט ע“י פרש”י (בראשית י"ח, ב), ומשתמשים בו כהלצה.

</a235. אין מלך בישראל [ איש הישר בעיניו יעשה ] (שופטים י"ז, ו, וגם בסוף הספר).

עפ"י רוב מצַטטים רק חציו הראשון (ובהלצה).

236. אין מלכות נוגעת בחברתה [ אפילו כמלוא נימא ] (ברכות מ“ח: וש”ג).

ציטט לעניני גבאות, וכדומה. וזה היה בימי התלמוד מאמר מפורסם.

237. אין מסיחים בסעודה (תענית ה:).

מאמר מפורסם זה נמסר בתלמוד בשם ר' יוחנן.

238. אין מסָרבים לגדול (פסחים פו:; ב"מ פז.).

נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י (בראשית י"ט, ב). ובב"ר (פ"נ) הובא בלשון “אין ממאנים לגדול”. אך, כמובן, זה רק תרגום “צח”. וכנראה מן התלמוד, זהו מכללי דרך־ארץ העתיקים שלנו.

239. אין מִעוט אחר מִעוּט אלא לרבות (יומא מג. וש"ג).

משַמש ציטאט מעין “לפני כבוד ענוה” וכדומה.

240. אין מעמידים פרנס על הצבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו (יומא כב:).

מפורסם מאד. בעל המאמר הוא ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, ומסיים: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: חזור לאחוריך! וכל המאמר הוא יותר הלצי.

241. אין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח:, ובירושלמי שם).

242. אין מצויים תלמידי חכמים לצאת ת"ח מבניהם (נדרים פא.).

בתלמוד בשאלה: מפני מה אין מצויים – וע"ש תשובות יפות.

243. אין מֻקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו: ועוד הרבה, ירושלמי מגילה, א', א, ועוד).

הובא גם בפרש“י בראשית ו', ג, ועוד בכמה מקומות, ומכאן פרסומו. משתמשים בו גם בדרך הלצה: ב”עליות" וב“הקפות” (לפני “הקפות” מכריז השַמש“: “אין מוקדם " וכו', כדי שלא יתקנא האחד ב”הקפת” חברו).

244. אין מקום פנוי בארץ מן השכינה (מאמר מצוין (כביכול “פַנתיאיסטי” ).

ובלשון המקובלים: “לית אתר פנוי מיניה”. והוא, באמת, פירוש הכתוב “מלוא כל הארץ כבודו”.

245.. אין מַקשין באגדה

מאמר מפורסם. ונמצא סוף פתיחת “מורה הנבוכים” להרמב"ם, בלשון “ולזה אמרו: אין מקשין באגדה”.

246. אין מקרא יוצא מדי פשוטו (שבת סג, וש"ג).

כלל עתיק. וביחוד נתפרסם ע“י פרש”י בראשית ט"ו, י, ועוד.

247. אין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה: ).

כלומר: בחלום. והדבור “ראה (בדבר) מהרהורי לבו” וגם הוא מליצה רגילה בספרות.

248. אין מרַחמים בדין: (כתובות פד. במשנה ).

דברי ר' עקיבא. ובפי הבריות לפעמים: “אין רחמים בדין”.

249. אין משיבים את הארי לאחר מיתה (גטין פג. ושם בירושלמי ).

דברי ר' יהושע (לחכמים, שהשיגו על דברי ר' אליעזר לאחרי פטירתו), כי אם היה בחיים אולי היה מוצא תשובה.

250. אין משיבין לאחר מעשה(ר"ה כט: ).

ומזה: “הנעשה אין להשיב”. והרבה כמותו במשלי הגוים.

251. אין משַנים ממנהג המדינה (תוספתא כתובות פ"ו, ועוד הרבה ).

יש כמותו הרבה בתלמוד, וגם במשלי הגוים.

252. אין משַנים מצדקה לצדקה

דבור שגור. ומקורו בערכין ו.: “סלע זה לצדקה - - אסור לשנותה” (ע"ש). וע' גם “יורה דעה” רנ“ח, רנ”ט.

253. אין מתחילין בבַ"ד (ע' זוהר, עקב ).

כך שגור בפי הבריות. ולשון הזוהר: “אין מתחילים ביום ב' ואין מסיימים ביום ד', דהיינו ב”ד“. והמתנגדים לאמונה טפלה זו, מצַטטים כנגדה: כתונת בד ילבש”.

254. אין נביא בעירו

פתגם שגור בספרות; והובא כבר בתור משל בספר הרבני “אהבת עולם” להגאון הספרדי ר“ש אלגאזי (מסוף המאה הרביעית). ומקורו באבן־גליון, מַתי י”ג נז (ע"ש).

255. אין סומכים על הנס (פסחים מד:; קדושין לט: ).

כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובשני המקומות כבתלמוד הובא בלשון ארמית: “לא ממכונן אניסא”.

256. אין ספק מוציא מידי ודאי (יבמות יט: וש"נ ).

כלל עתיק.

257. אין עֵד נעשה דַיין (ר“ה כו. וש”נ ).

כלל זה מיוחס במס' ר"ה לר' עקיבא; אך ברוב המקומות הוא מובא סתם.

258. אין עבירה מבכה תורה (סוטה בא. ).

מאמר מפורסם.

259. אין עונשים אלא אם כן מזהירים (ע' יומא פא. ועוד ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “לא ענש אא”כ הזהיר". ובספרי, פ' שופטים: “אין עונשים את האדם עד שמזהירים אותו”.

260. אין עורו מחזיק בשרו (כתובות קיב. ).

זה נאמר על הצבי. ובהלצה על “הקופץ מעורו” מרוב טובה או מהתפעלות וכדומה.

261. אין עושים נפשות (=מצבות) לצדיקים (ירוש' שקלים ב, ז; ב“ד פ”ב ).

כי “דבריהם הם המה זכרונם”.

262. אין על עפר מָשלו (איוב מ"א, כה ).

מליצה שגורה.

263. אין עני אלא בדעת (נדרים מא. ).

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים. ובתלמוד הובא בשם אביו בלשון “נקטינן”=מסורת מאבותינו.

264. אין עניות במקום עשירות (שבת קב: וש"נ ).

שם בשבת הובא בשם אמורא; אך ברוב המקומות – סתם. ובודאי הוא פתגם עתיק.

265. אין עשן בלי אש.

שגור בספרות החדשה, והוא תרגום מלועזית. אך הוא נמצא גם בזוהר (פ' נה), בארמית “לית תנגא בלא אשא”.

266. אין פרץ ואין צוָחה (תהלים קמ"ד, יד ).

מליצה שגורה. ולשון הכתוב: “אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה”.

267. אין פני הארץ אלא עשירים (ב“ר צ”א, ה ).

זה מדרש הכתוב (בראשית מ"א, נו) “והרעב היה על פני כל־הארץ”. והובא שם גם בפרש"י; ולכן בדבור הז/רגוני אומרים “די פנֵי”, כלומר: עשירי העדה.

268. אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג. ).

מאמרו של ר' אלעזר, והוא מפורסם מאד. ובמס' שבת (קלט.): "אין פורענות וכו' אלא בשביל דייני ישראל “. ובב”ב (ח.) אמר רבי: “אין פורענות וכו' אלא בשביל עמי הארץ!”

269. אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי־הארץ (ב"ב ח. ).

מאמרו של רבי. ואינו מפורסם – אבל הוא ראוי לפרסום…

270. אין צבור עני.

דבור שגור: ונמצא גם בהקדמה למחזור רומניא. ובירושלמי גטין (פ“ג, סה”ז): “לית צבור כוליה מיעני”. אולי זה מקור הפתגם?

271. אין קול ואין עונה (מ“א י”ח, כן, כט ).

מבטא שגור.

272. אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, וש"נ ).

נמצא גם בפירש“י ויקרא ט”ז ד, ועוד. ולכן הוא מפורסם מאד.

273. אין קטורת בלי הלבונה.

פתגם מפורסם, וכַונתו, כי אי־אפשר וגם לא נכון שיהא הכל טוב בהחלט ויפה בהחלט; צריך גם מעט מן הרע, כדי שתצא התמזגות יפה. ומקור הפתגם הוא בפרש"י שמות ל‘, לד (ע"ש). וע’ מס' כריתות ו: “כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית; שהרי הלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת”.

274. אין רבוי אחר רבוי אלא למעט (פסחים כג, ועוד ).

משתמשים בו גם מעין “לפני שבר גאון”.

275. אין רגע בלי פגע.

פתגם שגור בפי כל; וכנראה הוא עתיק מאד, כי גם באחד משירי ר' יהודה הלוי נמצא החרוז “ואין רגע בלי נגע”.

276. אין רע שאין בו טוב.

פתגם מפורסם, שיש דוגמתו בכל הלשונות. וכבר הובא בס' “צרור המור” (דף כד:) לר' אברהם סבע (מגולי ספרד) בתור "משל הדיוט ".

277. אין שוטה מרגיש.

פתגם מפורסם. וב“מבחר הפנינים”, שער המוסר: “השוטה אינו מרגיש בבזיון”. וע' בפתגם הסמוך.

278. אין שוטה נפגע (שבת יג:; ירושלמי תענית ג' ח ).

פרש“י: אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו”. וכנראה, מזה נולד הפתגם הקודם.

279. אין שומר לנשים אלא כיעור־פנים (“מחברות עמנואל” 14 ).

פתגם חריף זה לקוח מלועזית.

280. אין שטן ואין פגע רע (מ"א ה', יח ).

281. אין שלום לרשעים (ישעיה מ“ח, כב: נ”ז, כא ).

פעם נאמר “אין שלום – אמר אלהי – לרשעים”; ופעם – “אמר אדוני”. וכפי הבריות שגורות שתי הנוסחאות.

282. אין שליח לדבר־עבירה (קדושין מב: וש"נ ).

כלל עתיק ומפורסם מאד. והדוגמא היותר בהירה לכלל זה היא ההלכה הקדומה: האומר לחברו צא והרוג את הנפש, המשַלח פטור והשליח חייב, כי אין שליח לדבר עבירה (ואם יצטדק השליח: “עשיתי רק מִצוַת שולחי”, אומרים לו: “דברי הרב (התורה) ודברי התלמיד (השולח) – דברי מי שומעים?”

283. אין שמחה אלא בבשר (פסחים קט. ).

מאמר מפורסם. ובתלמוד נאמר זה רק בזמן שבהמ“ק קיים, “שנאמר: וזבחת שלמים וכלת ושמחת לפני ה' אלהיך; ועכשיו שאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישַמח ללב אנוש”.

284. אין שני זרזירים ישֵנים בדף אחד (ב“ר ע”ה, ד ).

זרזירים – מיני עורבים או תרנגולים. ופתגם מפורסם זה כונתו מעין “שני חתולים בשק אחד”.

285. אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד (ע' חולין ס: ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד?”.

286. אין שני נביאים מתנבאים בסנון אחד (סנהדרין פט. ).

287. אינה דומה שמיעה לראִיה.

כך שגור בפי הבריות. ובר"ה כה: “לא תהא שמיעה גדולה מראיה!” ובמכילתא פ' יתרו: “לא דומה שומע לרואה”.

288. אינהו אכלי ואנן מברכין (ברכות מד. ).

על חתימת הברכה – “על הארץ ועל פירותיה” – מתקיף לה רב נחמן בר' יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין! (הם, בני ארץ־ישראל אוכלים את הפירות, ואנחנו, בני בבל, נברך – הרי לנו אין פירות הללו). וע"ש ומימרא זו היתה לציטאט הלצי.

289. אינו אלא מן המתמיהין (מנחות מ. ).

מבטא שגור. והוא מדברי ר' אליעזר ב"ר צדוק שם כברייתא “והלא כל המטיל תכלת (בסדין) בירושלים אינו אלא מן המתמיהין” (ופרש"י: מתמיה את כל הרואים, שאומרים כלאים הוא לבוש).

290. אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא יח: וש"נ ).

פתגם מפורסם (ובתלמוד הובא סתם, ורק בהוראה, שהנשוי אשה אינו מתאוה כמי שאין לו אשה).

291. אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת (חגיגה ט: ).

מאמר מפורסם זה מיוחס שָם להִלל.

292. אינו מגיע עד קרסוליו.

מליצה שגורה, שיש דוגמתה גם בלועזית. ובב“ד פל”ב, כפשוטו “הגיעו המים עד קרסוליו”.

293. אינו מן היִשוב (קדושין ט: במשנה ).

זה נאמר במשנה על “מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך־ארץ”

294. אינו מעלה ואינו מוריד

מליצה שגורה. בהוראת “אין לו שום ערך”. ובאותה הוראה הובאה בתלמוד כמה פעמים, כמו: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין " (גטין נב. וש"נ), ועוד.

295. איני יודע מה אתה סח (שבועות מט. במשנה ).

“היכן שורי?” אמר לו: איני יודע מה אתה סח. והוא דבור שגור.

296. אינו עִמי כתמול שלשום (ע' בראשית ל"א, ב, ה ).

כך שגור בפי הבריות. ולשון הכתוב: " וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום“, ואח”כ: “רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום”).

297. איש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף (במדבר ט"ז, כב ).

ציטאט שגור. ולשון הכתוב: “האיש אחד –”.

298. איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג', כ ).

דבור שגור.

299. איש זרוע לו הארץ (איוב כ"ב, ח ).

300. איש כמתנת ידו (דברים ט"ז, יז ).

301. איש לאוהליו, ישראל! (ש"ב כ, א ).

דבור שגור לענינים שונים, ובמ"א (י"ב, טז) “לאהליך ישראל!” ובדברי–הימים באותו ענין (דה"ב י', טז) “איש לאוהליך, ישראל!”

301*. איש אלהים קדוש עובר "עלינו" תמיד (מ"ב ד', ט ).

הלצה יפה על “צדיקי” החסידים, שמאחרים להתפלל ובאים לבית־הכנסת אחרי “עלינו”.

302. איש לבִצעו מקצהו (ישעיה נ"ו, יא ).

מליצה רגילה.

303. איש ריב ואיש מדון לכל הארץ (ירמיה ט"ו, י ).

304. איש תחת גפנו [ ותחת תאנתו ] (מיכה ד', ד ).

בפי הבריות שגור ביחוד “איש תחת גפנו”.

305. אית תחומין במֵעַיָא? (ב“ר ל”ט, יב, ועוד ).

“וכי יש תחומים במֵעַיִם.” – כך שאל אברהם את הקב“ה כשאמר לו “את בנך אשר אהבת”; וכי יש במֵעַיִם תחומין: עד כאן אהבָתי לישמעאל, ועד כאן – ליצחק? ולכן הוכרח הקב”ה להוסיף: את יצחק (ע"ש).

306. אך זה הלִי ואֶשָׂאֶנו! (ירמיה י', יט ).

מליצה רגילה בספרות.

307. אכוֹל בָּצֵל ושֵב בַּצֵל [ ואל תאכל אווזים ותרנגלולים ויהא לבך רודף עליך (פסחים קיד. ).

כלומר: טוב שתאכל רק ירקות ובצלים ואז תשב לבטח בצל־קורתך (ולא תצטרך למכור ביתך). המאמר מובא בשם התנא ר' יהודה בר אילעאי; אך בודאי היה פתגם שגור.

308. אָכוֹל ושתה כי מחר נמות (ישעיה כ"ב, יג ).

זה מעין הדבור הצרפתי המפורסם: “אחרינו המַבול!”

309. אָכלה ומחתה פיה [ ואמרה לא פעלתי און ] (משלי ל', כ ).

עפ"י רוב מצטטים רק את חציו.

310. אַכֵיף יַמא אַסנא ברָאתָא (פסחים ד. ).

סנאים שלעל שפת־הים ברושים הם במקומות אחרים; פרש"י: כלומר, דבר קל־ערך שמובא ממרחקים נחשב כיקר־ערך. ופתגם זה איננו מפורסם (ושם בתלמוד נמסר בלשון “ההוא דהוה קא אזיל ואמר”).

311. אכלית, אשקית, לוית (ב“ר מ”ח ).

הֶאכלת, השקית, לוֵית. שלש אלה תעשה לאורח. במדרש הובא בלשון “בדאמרי אינשי”.

312. אכן חציר העם! (ישעיה מ', ז).

מליצה ידועה.

313. אכן נודע הדבר! (שמות ב', יד ).

314. אכשור דרי?: (יבמות לט:; חולין צג: ).

פרש"י: “בתמיה, וכי נתבשורו הדורות”. בשני המקומות בתלמוד הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה נראה שהיה דבור שגור. וכן הוא בספרות הרבנית.

315. אֶל בינתך אַל תשען! (משלי ג', ח ).

316. אֵל גמולות אַדוני [ שַלם ישַלם! ] (ירמיה נ"א, נו ).

317. אֶל הנער הזה התפללתי (ש"א א', כז ).

דבור הלצי, ביחוד בשחוק הקלפים (כש“קונים” מה שנצרך – או מה שלא נצרך).

אַל (מאמרים שאינם נמצאים כאן ב“אַל”, צריך לבקש ב“לא”).

318. אַל יוציא אדם דבר מגונה מפיו (פסחים ג. ).

מאמרו של ר' יהושע בן לוי, והִסמיכו על המקרא: “מן הבהמה אשר איננה טהורה” (ולא “טמאה”). וע"ש.

319. אל יחסר המזג (שיר־השירים ז', ג ).

דבור שגור; ו“מזג” בהוראה מעין “שווי־המדה”. ובהוראה מעין זו כבר היה ציטאַט אצל חכמי התלמוד. ע' סנהדרין יד: ובתוס' שם.

320. אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גטין ו: ).

מיוחס שם לאמוראים שונים; ומז הנראה שהיה מפורסם מכבר.

321. אל יכנס אדם פתאום לבית חברו (מס' דרך־ארץ רבה פ"ה. וע' פסחים קיב. ונדה טז:).

במס' נדה בשם בן־סירא: שלשה שנאתי - - והנכנס לבית־חברו פתאום. אמר ר' יוחנן: ואפילו לביתו. ובפסחים (קיב.), בין הדברים שצוה ר' עקיבא את בנו, - “ואל תכנס לביתך פתאום, כל–שכן לבית חברתך”. כך היו מתיחסים מאמרי עתיקים לחכמים שונים.

322. אל יעמוד אדם במקום סכנה (שבת לב.; תענית כ:).

323. אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה (ברכות לא.; עירובין סד.).

דבור שגור (ועפ"י רוב בדרך הלצה). והתלמוד מוסיף, “שמתוך כך זוכרהו”.

324. אל אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. וש"נ).

עפ"י רוב מצטטים בלשון “אל תפתח פה לשטן”. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

325. אל ישַנה אדם בנו מן הבנים (שבת י:; מגילה טז:).

המאמר הובא בשם רב, ונסמך על מעשה יעקב ויוסף ואחיו.

326. אל ישַנה אדם מן המנהג (כ"מ פו:; תוספתא שם, ובמדרשים).

והראיה: “שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, והמלאכים ירדו למטה ואכלו לחם” (אצל אברהם). המאמר הובא גם בפרש“י בראשית י”ח, ח.

327. אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר (נדרים כ:).

בשעה שנזקק עם אשתו לא יהרהר באחרת. מאמר מליצי זה מיוחס לרבי. אך מן הלשון “מכאן אמר רבי” נראה, שהמאמר היה מפורסם קודם –לכן (ע"ש).

328. אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ', יא).

דברי אחאב. אך אפשר מאד שזה היה משל עממי מימי קדם (וע' במבוא). ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים, אך ביפיו אין דומה לו.

329. אֶל כֶליך לא תתן! (דברים כ"ג, כה).

דבור שגור (בהלצות).

330. אֶל עקרבים אתה יושב (יחזקאל כ', ו).

מליצה רגילה (“הוא יושב אל עקרבים”, וכדומה).

331. אל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב', ד).

מיוחס להלל (ויש דוגמתו במשלי הגוים הקדמונים). ובברכות (סט.) הובאה ראיה לזה “שהרי יוחנן כהן־גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי”.

322. אל תאמינו ברֵעַ… (מיכה ז', ה).

333. אל תאמר לרעך: לך ושוב (ומחר אתן, ויש אתך) (משלי ג', כה).

עפ"י רוב מצטטים רק חֶציו.

334. אל תאהב שֵנה, פן תִוָרש (משלי ב', יג).

335. אל תבטחו בנדיבים! (תהלים קמ"ו, ג).

שגור גם בפי ההמון.

336. אל תביאנו לידי נסיון (ברכות ס:).

מנוסח התפלות (ונמצא גם בתפלת הנוצרים “אבינו שבשמים”). ובסנהדרין קז. אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון; ומביא ראיה מדוד המלך (ע"ש).

337. אל תבשל בקדרה שבִשל בה חברך (פסחים קיב.).

נמנה בין הדברים שצוה ר' עקיבא את רשב"י. ומפרש בגמרא: זו גרושה בחיי בעלה, דאמר מר: גרוש שנשא גרושה, ארבע דעות במטה (זה – לבו לאשתו הראשונה, וזאת – לבעלה הראשון).

338. אל תגידו בגת! (ש"ב א‘, כ; מיכה א’, י).

במיכה “בגת אל תגידו”; ושתי הנוסחאות הן דבורים שגורים. (ו“בגת” היא קלמבו רבפי הבריות=“גאַס”, באשכנזית).

339. אל תגעו במשיחָי (תהלים ק“ה, טו; דה”א ט"ז, כב).

ובמס' שבת (קיט:) אמר רב: אלו תינוקות של בית רבן. ובהוראה זו מצַטטים אותו.

340. אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב', ד).

המאמר המצוין הזה (השגור בפי כל) מיוחס להלל.

341. אל תדור בעיר שראשיה תלמידי־חכמים (פסחים קיג.).

כי הם שקועים בתורתם וחכמתם ואין להם פנאי לעניני הצבור. וזה מן הדברים שצוה ר' עקיבא את בנו, ונמצא גם במשלי בן־סירא (אך אפשר מאד שהוא מאמר עממי). ושם (קיג.) אמר רב לרב אסי: אל תדור בעיר דריש – מתא אמיא (שראש העיר הוא רופא. ג“כ מטעם הנ”ל).

342. אל תהי בז לכל אדם (אבות ד', ג).

מיוחס לבן־עזאי.

343. אל תהי ברכת הדיוט קל בעיניך (ברכות ז.; מגילה טו.).

במגילה היא דרשתו של ר' חנינא ממעשה דוד ודניאל (ע"ש), ובברכות הובא סתם. ובפי הבריות הוא מאמר הלצי.

344. אל תהי בתוקעי כף!… (משלי כ"ב, כו).

אזהרה נגד ה“ערבות”.

345. אל תהי דן יחידי (אבות ד'. ח).

346. אל תהי חכם בעיניך (משלי ג', ז).

347. אל תהי מתוק ותִמָצץ

פתגם ידוע. ונמצא ב“מחברות עמנואל” (143) וב“מבחר הפנינים”, ועוד. ויש בזה נוסחאות שונות.

348. אל תהי עֵד חנם (משלי כ"ד, כח).

349. אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז', טז).

שגור בפי כל.

350. אל תהי רשע בפני עצמך (אבות ב', יג).

מיוחס לר' שמעון. והרבה פירושים נאמרו כן. ואפשר שכונתו האמתית היא, שלא יחזיק האדם את עצמו לרשע שאין לו עוד תקנה; כי גם רשעים יכולים להיטב מעשיהם ולחזור למוטב.

351. אל תהי שוטה בחרוזים (חולין צה:).

דבור שגור (כנגד החרזנים). ובתלמוד היא תשובתו של רב לרב הונא, ששאל אותו, אם בשר שניתן בחרוזין (במחרוזות) ונתעלם מן העין, נחזשב כסימן, או לא. ועל זה ענהו רב: אל תהי וכו'. וקשה לעמוד על פירושו האמתי (רש“י מביא שני פירושים, ע”ש); וכמובן אין לזה דבר עם חרוזים שבשיר (החרוז הוא המצאה מאוחרת, אחרי חתימת התלמוד).

352. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (אבות א', ג).

מאמר מוסרי מצוין, המיוחס לאנטיגנוס איש סוכו שקבל משמעון הצדיק.

353. אל תזכר לנו עונות ראשונים! (תהלים ע"ט, ח).

דבור שגור, בדרך־הלצה.

354. אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך (משלי ג', כט).

355. אל תיגע להעשיר (מבינתה חדל) (שם כ"ג, ד).

356. אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מ"א, יד).

מליצה רגילה.

357. אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות (משלי ג', כז).

358. אל תסג גבול עולם [ אשר עשו אבותיך ] (שם כ"ב, כח).

359. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (אבות ד', כ).

מיוחס לרבי, אך קרוב לשער, שהוא פתגם עממי עתיק.

360. אל תעמוד בדבר רע (קהלת ח', ג).

הפוסקים הקדמונים הסמיכו על פסוק זה (בדרך דרש מחודד) את המנהג שלא לסיים ושלא להפסיק בקריאת־התורה בדבר רע. וכן הוא נדרש בילקוט (ע“ש רמז תתקע”ח).

361. אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (פסחים קיב:).

דמים=מעות. זה מן הדברים שצוה ר' ישמעאל ב“ד יוסי את רבי. אך בב”מ (נח:) בברייתא: ר' יהודה אומר: לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים (כי כל זה נחשב כאונאת־דברים). ושם במשנה: לא יאמר לו: בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח (לקנות).

362. אל תען כסיל כאולתו [ פן תשוה לו גם אתה ] (משלי כ"ו, ד).

363. אל תפרוש מן הצבור (אבות ב‘, ד. וע’ במבוא).

364. אל תצריכנו למתנת בשר־ודם:

מאמר שגור והוא מנוסח ברכות־המזון.

365. אל תצר צרות מחר (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

בתלמוד הובא בשם בן־סירא; והוא שגור מאד.

366. אל תקנא בעושי עַולה (תהלים ל"ז, א).

367. אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א', ה).

מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים (מן ה"זוגות " הראשונים); ובכל אופן הוא מאמר עתיק.

368. אל תרגזו בדרך (בראשית ס"ה, כד).

דבור הלצי שגור.

369. אל תריב עם אדם חנם (משלי ג', ל).

370. אל תרצה את חברך בשעת כעסו (אבות ד', יח).

מיוחס לר' שמעון בן אלעזר.

371. אל תשאל את הרופא, שאַל את החולה!

פתגם זה שגור בז’רגון; אבל מקורו בתלמוד (יומא פנ.): “חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך, שומעים לחולה”. ושם בירושלמי קרוב המאמר עוד יותר לפתגם הנ"ל.

372. אל תַּשכן באהָליך עַולה(איוב י"א, יד).

בכתובות (יט) דרשו ממקרא זה, שאסור לאדם להשהות שטר פרוע בתוך ביתו. ובכוונה זו מצַטטיים, עפ“י רוב, את הפסוק הנ”ל.

373. אל תשליכֵנו לעת זקנה (תהלים ע"א, ט).

כך מצַטטים עפ"י התפלה “שמע קולנו” (שאומרים ביום הכפורים). ובמקרא כתוב: אל תשליכני - -

374. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט', מג).

375. אל תשַקצו את נפשותיכם (בויקרא י"א, מג).

ומזה הדבור השגור (עפ"י התלמוד) "עובר על בל תשקצו " (וביקרא כ‘, כה, ולא תשקצו וגו’, וכן תמיד בתלמוד).

376. אל תָּשֶׁת ידך עם רשע (שמות כ"ג, א).

377. אל תתהלל ביום מחר [ כי לא תדע מה יֵלד יום ] (משלי כ"ז, א).

עפ"י רוב מצַטטים רק חצי־הפסוק.

378. אל תתחכם יותר (קהלת ז', טו).

379. אל תתיאש מן הפורענות (אבות א', ז).

במאמר זה יש כונה כפולה: ברוב טובה אל תשכח שהפורענות תבוא: וברוב רעה אל תתיאש מן הישועה. ובשתי ההוראות מצטטים אותו.

380. אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס (סוטה כב:).

זו צַוָאת ינאי המלך לאשתו. והוא ציטאט מפורסם (ובתלמוד נוסחתו משונה קצת מזו שבפי הבריות ובספרות; ע"ש).

381. אל תתמה על החפץ (קהלת ה', ז).

מליצה רגילה.

382. אלה אלהיך, ישראל! (שמות ל"ב, ד).

בהשאלה ובלעג (כלומר, אלה הם אותם שאַתם מעריצים!)

383. אלהים יבקש את נרדף (קהלת ג', טו. "והאלהים – ").

384. אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה, ח).

385. אלו הן הנשרפים! (סנהדרין ריש פרק תשיעי).

דבור הלצי, אצל המשחקים בקלפים, על המפסידים.

386. אלו ואלו דברי אלהים חיים [ הן ] (עירובין יג:; גטין ו:).

בתלמוד על מחלוקת שבין החכמים. ובפי הבריות עפ“י רוב בהלצה. (ראוי להעיר, כי המליצה “דברי אלהים חיים” לקוחה מירמיה כ”ג, לו.

387. אֵלַי דבר יגֻנב (איוב ד', יב).

מבטא רגיל בספרות.

388. אַליה וקוץ בה (ר"ה יז.).

משל מפורסם (בהוראת: זה טוב, אבל יש בו צד לא נעים; וכדומה). בתלמוד הוא מיוחס לאחד האמוראים, אך בודאי הוא משל עממי עתיק.

389. אלמלא קנאה אין העולם עומד (מדרש תהלים ל"ז, א).

ובדברי הקהלת (ד', ד): “כל כשרון המעשה – היא קנאת איש מרעהו”

390. אלף ספינות בים, וכנגדן אלף עיירות ביבשה (עירובין פו.).

בגמרא שם על איזה עשיר, שיש לו אלף וכו‘. והוא דבור שגור בפי הסוחרים, והליצנים מפרשים אותו כך: - וכנגדן אלף עיירות ביבשה – שהוא חייב בהן ממון (על הספינות). וצריך להעיר, כי אותו דבור היה בכללל מליצה קבוע בימי התלמוד, כי גם במקום אחר (יומא לה:) נאמר כן על ר’ אלעזר בן חרסוס, ורק בסדר מהופך: אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים.

391. אַלקפתא נָקטָן, רֵיחא אָתי לה ליד (זבחים צו:).

פרש"י: הדוכס אחזני [ בידו ] וריח [ המלוכה ] נקלט לתוך ידי (זה משל על גסי רוח שמשתדלים לעמוד במקום גדולים). וכמובן הוא משל עממי, ורמי בר חמא (שהוא האומרו שם) השתמש בו יפה לענינו (הוא אמר זאת לאמורא אחד שהיה רגיל תמיד אצלו ואח"כ עזבהו וילך לבית־מדרשו של רב ששת; וכאשר פגש בו במקרה, אמר לו משל זה).

392. אם אדני לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו! (תהלים קכ"ז, א).

393. אם אדני לא ישמר עיר, שוא שקד שומר! (שם).

במשלי הרומים נקבע פתגם זה בחרוזים.

394. אם אין אני לי, מי לי? (אבות א', יד).

מיוחס להלל; וקרוב לשער, שזה היה פתגם עממי.

395. אם אין גדיים, אין תיישים (ירושלמי סנהדרין י, ב; ב“ר מ”ב, ועוד).

פתגם עממי עתיק (ושם בירושלמי הוא נותן לו תיכף ביאור: אם אין תלמידים אין חכמים). והובא גם בפרש"י לישעיה (ח', יז) ומכאן פרסומו.

396. אם אין דעה, הבדלה מִנַין? (ירושלמי ברכות ה', ב).

397. אם אין דרך־ארץ אין תורה (אבות ג', יז).

מיוחס לר' אלעזר בן עזריה. והוא פתגם שגור מאד. פחות ממנו שגור פתגמו השני: “אם אין תורה, אין דרך־ארץ”.

398. אם אין קמח, אין תורה (שם).

מיוחס ג“כ להנ”ל. ואפשר שהוא פתגם עממי.

399. אם אינו לָמוּד לקרות ולִשנות, מה יעשה ויחיה? ילך ויִעָשה פרנס על הצבור ונבאי צדקה, והוא חי(ויק"ר ריש פרק כה)

במדרש הכונה, כי בזכות זה יחיה. אך אפשר להכניס בו גם כונה הלצית.

400. אם אינו ענין לכאן, תנהו ענין למקום אחר.

דבור רגיל מאד בתלמוד, והוא מן המדות שהתורה נדרשת בהן (ע' לדוגמא פסחים כד, ריש עמוד א, ופרש"י שם). ועי' ירושלמי ר"ה סוף פרק א ובקדושין מב.: “אם אינו ענין להוכא דשייך, תנהו ענין להוכא דלא שייך”.

401. אם אינם נביאים, בני נביאים הם (פסחים סו:).

דבור שגור (וגם בהלצה). ובתלמוד: "הנח להם לישראל, אם אין – ".

402. אם אלהים הוא, יָרֶב לו! (שופטים ו', לא).

403. אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך (שִניך), אמר לו טול קורה מבין עיניך (ב"ב טו:; ערכין יז:).

בערכין בברייתא: אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם וכו'. אך משני המקומות בתלמוד נראה שזה היה פתגם שגור. והוא נמצא גם באבן־גליון. (בעין־יעקב ובאלפסי הגירסא: טול קיסם מבין שניך. אך באבן־גליון – “עניך”.

404. אם אמר לך הד: אוּדניך דחַמר – לא תֵיחוש: תרֵין – עבִּיד לך פרוּבי (ב“ר מ”ה, ו).

פתגם עממי חריף, ופירושו: אם אמר לך אחד": אזניך של חמור – אל תשים לבך (לדבריו); שנַים (אם אמרו לך זאת) – עשֵה לך רסן.

405. אם אמרתי מָטה רגלי, חסדך, אדני, יסעדני (תהלים צ"ד, יח).

כמו שאומרים במשלי הגוים: כשהצרה גדולה ביותר, הישועה קרובה ביותר.

406. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני (שם קל"ז, ה).

407. אם באנו לכתוב, אין אנו מספיקים (שבת יג:).

אם באנו לכתוב את הצרות. וזו מליצה רגילה בספרות.

408. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?! (מו"ק כח?:).

בנוסח זה אמר הספדן בר־קיפוק לרב אשי שיספידו. והוא פתגם שגור (וגם בהלצה בשעת שמיטת כספים).

409. אם בגפו יבוא, בגפו יֵצא (שמות כ"א, ג).

דבור הלצי רגיל.

410. אם בנערותך לא חפצתָּם, איך תשיגם בזִקנותך? (אדר"ג כד:).

זה נאמר שם על דברי—תורה, ויש כזה במשלי הגוים.

411. אם בִקַשת להֵחָנק, הִתָלה באילן גדול (פסחים קיב).

מן הדברים שצוה ר' עקיבא את רשב“י. ופירשו רש”י ורשב"ם: אם רצונך לאמר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך, אמור בשם אדם גדול, ובהוראה זו הוא ציטאט שגור בספרות הרבנית (אעפ"י שהפרוש אינו מתאים היטב אל הפתגם).

412. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו (חגיגה טו:; מו"ק יז.).

זו דרשתו של ר' יוחנן על הכתוב (מלאכי ב', ז) “כי שפת כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא”. והיא מימרא שגורה בין ה“חסידים” ).

413. אם הדבור כסף, השתיקה זהב.

זה פתגם מתורגם מלועזית. והוא נמצא כבר בס' “כד הקמח” לרבנו בחיי (תלמידו של הרמב"ן, במאה הראשונה לאלף זה).

414. אם היה בעל־תשובה, לא יאמרו לו: זכור מעשיך הראשונים (ב"מ נח: במשנה).

זו היא דוגמה של אונאת־דברים.

415. אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני־אדם; ואם הראשונים כבני־אדם, אנו כחמורים [ ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר ] (שבת קיב: וירוש' דמאי א, ג ועוד, ובמדרשים).

כך מצטטים. ובמס' שבת הגירסא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רפב"י, אל כשאר חמורים. ובירושלמי כל המאמר בארמית. בבבלי הוא מובא בלשון: אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא; ובירושלמי להפך: אמר ר' אבא בן זימנא אמר ר' זעירא.

416. אם השמאל ואימינה, ואם היָמין ואַשמאילה (בראשית י"ג, ט).

מליצה רגילה.

417. אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן? (ברכות לט.; ירושלמי שם).

דברי בר־קפרא אל המלגלג עליו; וכונתו: הרי זקן אני לכל הפחות. וזה נעשה דבור שגור.

418. אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן; לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן; יגעתי ומצאתי - תאמין (מגילה ו:).

מאמר מפורסם זה מיוחס לר' יצחק, אך כנראה הי פתגם שגור. (עפ"י רוב מצטטים רק “יגעתי ולא מצאתי” וכו' או גם: “יגעתי – מצאתי”). והתלמוד מוסיף: הני מילי בדברי־תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא.

419. אם יאמרו לך ילדים: בְּנֵה, וזקנים: סחור, סחור ואל תבנה; שבנין ילדים סתירה, ותסירת זקנים בנין (מגילה לא: ועוד).

וראיה לדבר: רחבעם בן שלמה (מ“א י”ב)..

420. אם יגזור הקדוש־ברוך־הוא לחיים.

דבור רגיל בספרות הרבנית, במקום “אם ירצה השם”. ומקורו, כנראה, בדברים רבה ה' ב: “שמא יגזור עלי הקב”ה חיים".

421. אם יהיו כל היַמים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים יריעות ובני־אדם לבלברים – אין מספיקין לכתוב… (שבת יא.).

בתלמוד הובא בשם רב על “חללה של רָשות”. אך כנראה היתה זאת מליצה שגורה (ובאמת יש כמותה במדרש שה"ש על “דברי תורה שלמדתי”), כמו שהיא גם עתה.

422. אם יום תעזבֵהָ, יומַים תעזבך (ירושלמי סוף ברכות)..

על למוד התורה. וברש"י דברים (י"א, יג) הובא בלשון “אם תעזבני יום, יומיים אעזבך”; וכך הוא שגור בפי הבריות.

423. אם יפַתוך חטאים, אל תֹבַא (= תֹאבה) (משלי א', י).

423 a. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו (שה"ש ח', ז).

424. אם יתמהמה, חכה לו (חבקוק ב', ג).

בפי הבריות: “אעפ”י שיתמהמה –" (כאמור ב“אני מאמין”).

425. אם יִתָּקע שופר בעיר ועָם לא יחרדו?! (עמוס ג', ו).

מליצה שגורה (על חודש אלול, שמתחילים בו לתקוע שופר).

426. אם כן, אין לדבר סוף: (ריש יומא במשנה; ועוד הרבה).

שגור בפי כל (כלומר: אם נחשוש גם לזאת -!).

427. אם כן לא שַבקת חַיי לכל בריה! (ע' ב"ק צא: ועוד).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). וכן היו מצטטים כבר הקדמונים (ראה, למשל, בתוספות ב“מ לט: ד”ה שיצא ). אך בתלמוד בקצת שנוי: בב“ק הנ”ל: " א“כ לא שבקת חיי לברייתא " (קריאתו של רב). ובברכות (סא:) אמר אביי לרבא: “לא שביק מר חיי לכל בריה!” ובב”מ (צב.) אומר רב על דברי איסי בן יהודה“:” לא שביק איסי חיי לכל בריה". ומכל זה נראה שזו היתה מליצה קבועה על תביעות מוסריות קשות. וכדומה.

428. אם כן, למה זה אנכי! (בראשית כ"ח, כב).

429. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? (כתובות י.: ב"מ יז:, ועוד).

דבור שגור, וגם בהלצה. וגם מן התלמוד נראה שזה היה דבור קבוע. (ובגטין יז: מה הועילו וכו', בלי “אם כן”).

430. אם כן נתת דבריך לשעורין! (שבת לה: וש"נ).

כלומר: פעמים כך, ופעמים כך. וזה מבטא קבוע בתלמוד, ואח"כ גם בספרות הרבנית.

431. אם לא יגיד [ ונשא עונו ] (ויקרא ה', א).

דבור קבוע הוא בתלמוד (ומזה גם בפי הבריות): הריהו כ“אם לא יגיד”.

432. אם לא יועיל, לא יזיק.

דבור שגור בפי כל. ואפשר שהוא תרגום, כי יש דוגמתו באשכנזית. אך בכל אופן הוא מפורסם באומה זה כמה מאות שנים; כי מצאתיו גם אצל הרמ“א בהקדמת ספורו “מחיר יין” (על מגלת אסתר), שנתחבר בשנת שי”ח, וזו לשונו: ואם לא יועילו, לא יזיקו דברַי".

433. אם לא עכשיו, אימתי? (אבות א', יד).

מבטא רגיל.

434. אם לא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד', ח).

מליצה רגילה. ולשון הכתוב: "אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול – "

435. אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך (אבות ב', ט).

מאמרו של רבן יוחנן בן זכאי.

436. אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! (נדרים נ:; סוף מכות).

דבור מפורסם. במכות הוא מיוחס לר' עקיבא; ובנדרים – לבר־קפרא (וזה השתמש בו בלעג על רבי, על שלא הזמינו לחתונת בנו שהוציא עליה כ"ד אלף רבוא דינרין (!)

437. אם מחוּט ועד שרוך־נעל - (בראשית י"ד, כג).

מליצה רגילה.

438. אם עונות תשמר יה, אדנָי מי יעמוד! (תהלים ק"ל, ג).

439. אם פגע בך מנוּול זה. מָשכהו לבית־המדרש (סוכה נ"ב:: קדושין ל:).

מנוול־זה יצר הרע. המאמר המפורסם הזה (שמשתמשים בו גם בדרך הלצה) מובא בלשון “תנא רבי ר' ישמעאל”.

440. אם קבָּלה היא נקבל (ואם לדין יש תשובה) (יבמות עו: במשנה; בריתות טו: במשנה).

בשתי המשניות הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה מוכח שהיה דבור קבוע. ונוסח המשנה הוא: “אם הלכה נקבל –” אבל כבר האבן־עזרא בפירושו על התורה, סוף פרשת לך־לך, כותב: “ואם קבלה – נקבל”. וכך שגור כפי כל.

441. אם ראית תלמיד־חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום; [ שמא עשה תשובה ] (ברכות יט. ובמדרש).

442. אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו (ברכות ח.).

443. אם רעב שונאך האכילהו לחם… (משלי כ"ה, כא).

אם תעזבני יום וכו' -

ראה: “אם יום תעזבה –”.

444. אם תכתוש את האויל במַכתש בתוך חריפות בֶּעֱלִי, לא תסור מעליו אִוַלתו (משלי כ"ו, כב).

והליצנים מבארים: כי האויל יאמר, שמתכוונים בכתישה זו לחריפות ולא לו (ולכן נאמר “בתוך חריפות”).

445. אמור מעט ועשה הרבה (אבות א', טו).

מיוחס לשמאי.

446. אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (קדושין כה: במשנה וש"נ).

במשנה: “אמירתו לגבוה כמסירתו –” (ומפרש בברייתא: "האומר שור זה עולָה, בית זה הקדש, אפילו [ הוא ] בסוף העולם, קנה; ובהדיוט לא קנה עד שימשוך וכו'). ובפי הבריות הכונה: שאמירה ברמז לגבוה (לרָשות, לפקיד עליון), היא כ“מסירה” (כמלשינות) פשוטה לפקיד נמוך.

447. אִמָלאה החרָבה (יחזקאל כ"ו, כ).

דרשת התלמוד: לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ובכונה מעין זו מצטטים אותו.

448. אמסר עלמא בידי טפשאי! (סנהדרין מו:).

בתלמוד " – בידא דטפשאי". וזו קריאתו של רב אחא בר יעקב על רב חמא, שלא ידע מה להשיב על שאלתו של שבור מלכא. ובפי הבריות כונתו, שהטפשים מצליחים (וכזה יש במשלי הגוים).

449. אמר עצל ארי בחוץ… (משלי כ"ב, יג).

450. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז', כג).

דבור רגיל.

451. אמת מארץ תצמח (תהלים פ"ה, יב).

מצטטים אותו בכונה, שסוף האמת להגלות (כמו שאומרים גם במשלי הגויים).

452. אֱמֶת אמת תפסֵיה להאי! (ברכות יד:).

כך אמר רבה על חזן שָשנה “ה' אלהיכם אמת, אמת ויציב”. ובהלצה מצטטים על מי שמטעים תמיד, כי הוא מתכוין לשם האמת.

453. אן חכמתך, אן סוכלתנותך! (שבת ל.).

סוכלתנותך = שכלך. וזה נאמר על שלמה (ע"ש). והוא דבור שגור.

454. אֲנָא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא (חולין יט).

כך ענה רב נחמן, כששאלו אותו אם הלכה כר' יוסי או כרבנן: אנא - - אלא שמעתא ידענא. ונראה, כי “חילק ובילק” הוא כמו שאומרים הלועזים “כרתי ופלתי” (וגם בסנהדרין צח: אטו חילק ובילק אכלי להו XX ע"ש) וכל המאמר היה לדבור שגור. (וע' ברכות ל"ג: אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל ידענא וכו').

455. אנדרולומוסיא באה לעולם ( “ר כ”ו, ה).

הובא ברש"י ריש פרשת נח. ומזה נעשה לדבור שגור בהוראת ערבוביא, מהפכה, באה לעולם (תחת אשר באמת הוראת אנדרומוסיא היא “מיתת אנשים”).

456. אנוס רחמנא פַטריה (נדרים כז. וש"נ).

כלל עתיק ושגור בפי הבריות.

457. אנחה שוברת חצי גופו של אדם (ברכות נח: ועוד).

458. אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו: (ע"ז יח.).

דבור חריף (שאמר ר' יוסי בן קוסטא לר' חנינא בן תרדיון), והוא שגור מאד.

459. אני היום "סַמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (ביצה כא.; חולין קכד:).

בפי הבריות הוראתו: אני עיף, קצת־חולה, וכדומה. ומעין זה כונתו בתלמוד. וכנראה היתה מליצת הכתוב “סמכוני וכו'” (שה"ש ב', ה) דבור שגור בימי התלמוד להוראות הנ"ל.

460. אני ואַפסי עוד! (ישעיה מ"ז, ח, י.; צפניה כ', טו).

דבור שגור מאד. ומכיון שהוא משותף לשני נביאים, אות הוא שהיה עוד בדורות הקדמונים דבור קבוע.

461. אני רץ והם רצים (ברכות כח:).

אלא שאני רץ לחיי עולם הבא, והם (יושבי קרנות) לבאר שחת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

462. אנוש כחציר ימיו (תהלים ק"ג, טו).

463. אנן בדידן, ואינהו בדידהו (ברכות ח.).

רב ששת היה רגיל ללמוד בשעת קריאת התורה, והיה אומר: אנן בדידן וכו' (אנחנו בשלנו, והם בשלהם). וזה דבור שגור מאד.

464. אנן מה נַענֵי בַתרֵיה (ע' ברכות לא.).

אנחנו מה נענה אחריו! אם הוא אומר כך, מה נוכל עוד להגיד ולהוסיף! בהוראה כזו מצטטים דבור זה. ובתלמיוד:"אנן מה נעני בַתרך ", והכונה שם אחרת לגמרה, כי כן אמרו למר זוטרא ששר לפניהם שיר בחתונת בנו, ושאלו אותו המסובים: מה נענה אנחנו? (כלומר: איזה פזמון גומר אנחנו אחריך).

465. אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (להלים נ"ה, כד).

כדרשת התלמוד, שהם מתים בחצי שנותיהם (ע' סנהדרין קו:).

466. אנשים אחים אנחנו (בראשית י"ג, ח).

דבור רגיל.

467. אנשים של צורה (מו"ק ט.).

מליצה שגורה, בהוראת אנשים חשובים (ורש"י פורש שם “חכמים”). ובתענית (טז.): אם יש זקן אומר זקן (דברי כבושין בתענית). ואם לאו אומר חכם, ואם לאו אומר אדם של צורה (ופרש"י: בעל קומה).

468. אָסָא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרוֹ ליה (סנהדרין מד.).

הדס גם אם הוא עומד בין קוצים, בכל־זאת הדס שמו. הובא שם בלשון “היינו דאמרי אינשי”.

469. אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה (קדושין מא.).

מאמרו של רב. ובפי הבריות: “אסור לקדש אשה עד –”.

470. אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע (מגילה כח.).

471. אַסיא, אסֵי חגורתך! (ב"ר כג, ועוד במדרשים).

רופא, רפָא את צליעתך! זה היה משל עממי, והובא גם באבן־גליון בלשון “רופא, רפָא את עצמך!”

472. אסור לספר אחרי מטתו של מת.

פתגם שגור (ויש דוגמתו במשלי הגוים). ובתלמוד (ברכות יט.): “כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן”; “כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם”. וכנראה זהו מקור הפתגם.

473. אַסיא דמַגָן, מגָן שוה (ב"ק פה.).

רופא המרפא בחנם, גם רפואתו אינה שוה כלום. זה משל עממי, ומפורסם מאד.

474. אַסיא דהִיקא, עינא עֲויִרא (שם.).

רופא מרחוק, עַיִן עִוֶרֶת (כלומר: אינו יכול לראות ולדעת כרופא מקרוב). וגם זה משל עממי.

475. אסמכתא בעלמא (מו"ג נ. ועוד הרבה).

476. אספקלריא המאירה (- שאינה מאירה) (יבמות מט: ועוד, ובמדרשים).

מליצה שגורה, ומקורה בתלמוד (שם): “כל הנביאים נסתכלו באספקריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה”. והובא גם ברש"י (במדבר י"ב, ז), ומכאן פרסומו.

477. אסקופה הנדרסת.

אסקופה = מִפתן. וזו מליצה שגורה בספרות (הישנה והחדשה). והרבנים הקדמונים (והמאוחרים) היו חותמים כן מתוך עניוות יתרה (רבנו מאיר מרוטנבורג – בראשית האלף השישי – חותם כן על רוב תשובותיו. והמליצה לקוחה ממדרש תהלים, שהובא ברש“י (משלי ו', ג): " כאסקופה הנרפסת ונדרסת “. ובאדר”נ פכ”ו: “כאסקופה התחתונה שהכל דשין”.

478. אִסתירא בלגינא, קיש־קיש קָרְיָא (ב"מ פה:).

סלע (חצי שקל) אחד כבד משמיע קול (ואם היה מלא סלעים, לא היה משמיע קול; פרש"י). משל מפורסם. ובתלמוד מביאו עולא בלשון “היינו דאמרי אינשי”, ומבאר בו יפה את הכתוב (משלי י"ד, לג): “בלב חכמים תנוח חכמה, ובקרב כסילים תודע” (וגם רש“י במשלי שם מביא את המשל הנ”ל).

479. אענה אף אני חלקי (איוב ל"ב, יז).

מליצה רגילה.

480. אערקתא דמסאנא (סנהדרין עד:).

בשעת השמד יהָרג ואל יעבור “אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא” (שרוך הנעל). והמבטא “אערקתא דמסאנא” היה לדבור שגור בהלצה על מי ש“נהרג” (נלחם ומתעקש) על דבר קטן, וכדומה.

481. אף־על־גב דאיהו לא חָזי, מַזליה חזי (מגילה ג.).

האי מאן דמבעית (מי שנבהל פתאום), אף־על־גב ראיהו וכו' (כלומר: “מזלו” רואה את ה“מזיקים”, השֵדים). ובפי הבריות הוא דבור שגור כבהלצה על מי שאינו חכם גדול, ובכ"ז הרגיש בעסק רע או בעסק טוב, ובדומה (אגב אעיר, כי שם בתלמוד הוא מוסיף: “ומאי תקנתיה? (של ה“נבעת”) ליקרי קריאת –שמע!” ומזה נולד הדבור ההלצי: “אם ירא אתה, קרָא קריאת־שמע!”

482. אף־על־פי שאין ראיה לדבר. זכר לדבר (שבת פב. במשנה, ועוד).

והמבטא “זכר לדבר” שגור גם לעצמו.

483. אף־על־פי שחָטא, ישראל הוא (סנהדרין מד:).

זה דרש על הכתוב במעשה עכן (יהושע ז', יא): “חָטָא ישראל”. ומצטטים אותו על מומרים, וכדומה.

484. אפילו באלף לא בטל.

דבור שגור על זריז ועֵר. והוא לקוח מהלכות תערובות (וע' חולין ק. בתוספות ד"ה בריה).

485. אפילו דבר־עבירה יפה בעתו (קה"ר גק, ב).

486. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י.).

487. אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו (אבות ג', יז; יומא כא., ועוד).

מליצה שגורה. וגם בימי התלמוד היה זה דבור מליצי לעננינים שונים, כנראה מהמקומות הרשומים.

488. אפילו פרוטות קטנות מצטרפות לחשבון גדול (תוספתא; סוטה פ"ג).

ובגמרא (ב"ב ט: ועוד): “[צדקה ] כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. וכך מצטטים.

489. אפילו שיחת־חולין של תלמידי־חכמים צריכה לִמוּד (סוטה כא:; ע"ז יט:).

הובא בשם רב, ונסמך על הכתוב (תהלים א') “ועלהו לא יבול”.

490. איפכא מסתברא (ב“ק פד:; ב”מ כח, מ; חולין כ: ועוד).

בכל המקומות הוא בא בלשון “אדרבא, איפכא מסתברא” (= הסברה נותנת להפך). רק בב"מ כח. בלא “אדרבא”. וכן הוא שגור בפי כל.

491. אפּלה־נא ביד ה' כי רבים רחמיו. וביד אדם אל אפֹּלה (ש“ב כ”ד, יד.; דה“א כ”א, יג).

בש“ב: נִפְּלָה־נא וגו' . ובדה”א: אֶפלה־נא - - - כי רבים רחמיו מאד, וביד אדם אל אֶפּוֹל.

492. אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם (ביצה ו:).

בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט – בהשאלה על צעירים “ירוקים”.

493. אַפִריון גַמטייה ל [ רבי שמעון ] (סוף ב"מ).

פרש"י: "הן שלנו נביא ל – ". ובהוראה זו של תודה וקילוס הוא דבור שגור בספרות הרבנית: “ואפריון נמטי לר' פלוני”.

494. אפשר, אש בנעורת ואינה מהבהבת?! (סנהדרין לז.).

על הסכנה של קרבת איש לאשה. והדבור מיוחס ל“ההוא צדוקי”. אך כנראה זה פתגם עתיק.

495. אצבע אלהים היא! (שמות ח', טו).

496. אקמצא ובר קמצא הריב ירושלים (גטין נה:).

דבור שגור נגד מחלוקת, קנאה ושנאה, וכדומה. וכן “אשקא דריספק הריב ביתר” (שם), כלומר: בשביל דבר מועט.

497. אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים [ ונשבה ארון הקודש ] (כתובות קד. וירושלמי שם).

אראלים ומצוקים = מלאכים וצדיקים מצוקי־ארץ. כך אמר בר־קפרא על פטירתו של רבי. ובציטאט הושאל לריב מפלגות, וכדומה.

498. אראה בנחמה, אם לא - (חגיגה טז:; שבועות לד, ועוד).

זה סגנון של שבועה אצל הקדמונים (ורגיל הרבה בספרות), והכונה היא: לא אראה בנחמה, אם לא היה כך וכך (אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם וכו'. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי).

499. ארֻבות השמים נפתחו (בראשית ז', יא).

מליצה רגילה. ובישעיה כ"ד, יח: ארובות ממרום נפתחו.

500. ארבע מאות שקל בינך וביני מה הוא! (בראשית כ"ג, טו).

דבור רגיל (בהשאלה לענינים שונים).

501. אָרחי פָרחי (כתובות סא.).

פרש"י: אורחים המשתהים שבת או חודש, ועוברי דרך (מלשון “פָרח לו”). ובפי הבריות הוא כנוי בו: (ויש בזה קלמבור במלת “פרחי”).

502. ארחץ בנקיון כפי (תהלים כ“ו, י., ע”ג, יג).

ציטאט בהוראת: אני אינני אשם בזה.

503. ארי שאמרת, נעשה שועל (ב"ק קיז.).

כשבא רב כהנא מבבל לארץ־ישראל אמר ריש־לקיש לר' יוחנן: “ארי עלה מבבל”. ואח“כ כאשר ראה ר”י שר“כ אינו מַקשה על דבריו, אמר לר”ל: ארי שאמרת, נעשה שועל! ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

504. ארי שבחבורה (שבת קיא. וש"נ).

תואר לאדם גדול; ודגול בספרות.

505. אריה רבי עילאי (חולין נט:).

בתלמוד הוראתו כפשיטות: אריה מיער ששמו “עילאי”. ובספרות הרבנית הוא תואר־כבוד (ו“עילאי” מלשון “עליון”) לחכמים, ביחוד לאותם ששמם אריה־ליב (או יהודה־ליב). ובפרט מכַנים כך את המהר"ל מפראג.

506. אריה שאג, מי לא יירא?! (עמוס גק, ח).

מליצה שהושאלה לענינים שונים.

507. אַרכבֵיה אתרי רכשי (כתובות נה:; ב"ב קנב. וירוש' שם).

הִרכיבו על שני סוסים דוהרים (מלשון רוכבי הרכש), שהאחד מושך לכאן והשני - לכאן. כך הוא בפירוש בירושלמי. ובהוראה מעין זו הוא דבור שגור בספרות הרבנית (אך בתלמוד בבלי אין פירושו כך; ע“ש ברש”י וברשב"ם.

508. ארֻכה מארץ מִדָּה (איוב י"א, ט).

דבור שגור (ביחוד על התורה).

509. אַרכובתיה דא לדא נקשן (דניאל ה', ו).

ברכיו מתדפקות זו לזו (מפחד והתרגשות). מליצה רגילה.

510. ארץ אוכלת יושביה (במדבר י"ג, לב).

511. ארץ זבת חלב ודבש (שמות גק, ח., ועוד הרבה).

512. ארץ שנער הרתה ויָלדה: ארץ צבי גִדלה שעשועיה; אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה (מגילה ו.; מו"ק כה.).

הספר על פטירת ר' זירא (שעהל מבבל לא"י, ושם מת בטבריא – זו “רקת”). ומצטטים אותו בהשאלה לענינים הדומים לו.

513. אש אוכֵלה הוא (דברים ד', כד).

בהלצה על כעסן.

514. אש יצאה מחשבון (במדבר כ"א, כח).

קלמבור יפה, שרגיל בפי הסוחרים (הכונה: כשעושים חשבון מתחילות הקטטות).

515. אשה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר (מדרש רות ו', ב).

516. אשה כלי־זיינה עליה (יבמות קטו.; ע"ז כה:).

פתגם חריף: והוא מיוחס לרב אידי, אך כנראה היה שגור ומפורסם.

517. אשה כשֵרה – שעושה רצון בעלה (תד"א רבה, ט).

1. אשה מגַלה את הקדֵרה, לראות מה חברתה מבשלת (תוספתא טהרות ספ“ח ובמשנה ספ”ז).

לשון המשנה: שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה, לידע מה היא מבשלת.

519. אשה מַכרת באורחים יותר מן האיש. (ברכות י:).

על הכתוב בשונמית (מ"ב ד', ט): “ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא”, אמר ר' יוסי ב“ר חנינא: מכאן שהאשה מַכרת וכו'. ומלשון זו משמע שזה היה פתגם עתיק מפורסם, וריב”ח מצא לו סמוכים במקרא זה.

520. אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם (ברכות נז:).

כך מצטטים. ולשון התלמוד: שלשה [ דברים ] מרחיבים דעתו של אדם, ואלו הן: אשה נאה, וכו'.

521. אשה רעה צרעת לבעלה (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן־סירא.

522. אשר ברא אלהים - לעשות (בראשית ב', ג).

שגור בפי הזקנים, בהוראת: כל מה שברא הקב“ה, צריך עוד תקון בידי אדם (למשל: דגן טעון טחינה ואפִיה, וכדומה). וכך נדדרש הכתוב בב”ר פרק י"א, ז.

523. אשר הֻכיתי בית מאַהבי (זכריה י"ג, ו).

מליצה רגילה.

524. אשר טִפחתי ורִביתי אויבי כלם (איכה ב', כב).

דבור שגור (וגם בהלצה, אצל המשחקים בקלפים).

525. אשר לא יתן על פיהם – וקדשו עליו מלחמה (מיכה ג', ה).

מליצה רגילה, נגד “שאַנטאז’יסטים” וכדומה.

526. אשר לא עלה עליה עוֹל (במדבר י"ט, ב).

דבור הלצי.

527. אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך (שמות י', ו).

528. אשרי אדם מפַחד תמיד (משלי כ"ח, יד).

529. אשרי אדם מצא חכמה (שס ג', יג).

530. אשרי אדם שאשתו מעירו, ותורתומעירו, ופרנסתו מעירו (מדרש משלי פ"ה).

531. אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים (ר"ה כה:).

532. אשרי המאמין.

דבור שגור. ובסוף דניאל: “אשרי המחכה”. אך, כנראה, הדבור השגור מתורגם מלועזית, ובמקורו באבן־גליון.

533. אשרי יושבי ביתך (תהלים פ"ד, ה).

שגור בפי הבריות, והוראתו כמאמר הנ"ל: “אשרי – מי שפרנסתו מעירו”.

534. אשרי ילדותנו שלא בִיישה את זקנותנו (סוכה נג., וירושלמי שם).

כך היו הזקנים אומרים בשמחת בית־השואבה. והוא מאמר שגור.

535. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים ג. וש"נ).

לכאן – כלומר: לעולם הבא. ובציטאט – כפשוטו.

אשרי מי שבניו זכרים (ע' אי אפשר לעולם -).

536. אשרי מי שחטאיו סְפורים

כך מצטטים. ובכוזרי מאמר א', לג: "והגדול, מי שחטאיו – ".

537. אשרי משכיל אל דל (תהלים מ"א, ב).

פתגם שגור, בכונה אל דרשת התלמוד (ירושלמי שקלים ה' ד: ויק“ר פל”ד) זה שהוא מסתכל במצוה (בצדקה) היאך לעשותה (שלא לבייש את המקבל).

538. אשרי עין ראתה כל אלה.

מליצה שגורה. ומקורה בסדר ה“עבודה” ליום־הכפורים.

539. אשת חבר הרי היא כחבר (שבועות ל:; ע"ז לט.).

הכונה אשת לתמיד־חכם. וכן בפי הבריות.

540. אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב, ד).

541. אשת חיל מי ימצא (שם ל"א, י).

542. אשתו כגופו [ דַמיא ] (ברכות כד, וש"נ).

543. אשתומם כשעה חדא (דניאל ד', טז).

בתלמוד הוא דבור שגור. ע' שבת מז. (וש"נ): ר' זירא הקשה לר' אסי. "אישתומם (ר' אסי) בשעה חדא ואמר – ".

544. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכ"ח, ג).

ציטאט הלצי בפי החסידים, בכונה, שהאשה צריכה לשבת בירכתי הבית, ולא אצל השלחן עם הגברים.

545. אִשתרִי חד חבל, אשתרֵי תרין חבלים (ויק“ר י”ד, ג).

כלומר: כששני הכלים קשורים זה בזה, אם הותר האחד, הרי הותרו שניהם. וזה משל עממי.

546. את אשר יאהב אדוני, יוכיח (משלי גק, יב).

547. אַת בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים (פסחים ג:).

כך שלחו לר' יהודה בן בתירה (שישב בנציבין). והוא ציטאט רגיל בהשאלה לענין הדומה לו.

548. את בתי נתתי לאיש (דברים כ"ב, וז).

כלומר: לאיש זריז ונשכר, או בכלל: לאדם כדאיבעי. בהוראה זו הוא דבור שגור.

549. את חטָאי אני מזכיר היום (בראשית מ"א, ט).

דבור שגור.

550. את כלם ישא רוח! (ישעיה נ"ז, יג).

מליצה רגילה.

551. את נשף חִשקי שָׂם לי לחרדה (שם כ"א, ד).

552. את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ (משלי י"ז, כד).

המבין מוצא את החכמה לפניו (הוא לומד מכל איש ומכל דבר), והכסיל מבקש אותה במרחקים.

553. את צל ההרים אתה רואה כאנשים (שופטים ט', לו).

דבור שגור נגד ההפלגה וההפרזה וכדומה. (במקרא הוא כפשוטו).

554. את רַגלים רַצתָּה וילאוך, ואיך תתַחרה את הסוסים! (ירמיה י"ב, ה).

משל, שהנמשל (שס) בצדו.

555. אתָא חמרא ובָטש לשרַגא (שבת קטו:).

“בא החמור ודחף לארץ את הנר” (או המנורה). מקורו בספור, הלועג לנוצרים הראשונים. בשכונתו של רבן גמליאל היה שופט (מאותם הנוצרים), שהוציא על עצמו שֵם שאינו לוקח שוחד (ובסתר היה לוקח). וכדי לגלות נבלותו, הלכה אחות ר“ג (אשת ר' אליעזר) אליו והביאה לו מנורת זהב, ואמרה לו שהיא רוצה לחַלק עם אחִיה בירושת אביהם. אמר לה: חלקו. אמרה לו: אבל בתורתנו כתוב כי בת לא תירש עם הבן. אמר לה: כבר בטלה תורת משה וניתנה תורה אחרת (אבן־גליון), ובה כתוב כי הבן והבת יורשים יחדו. למחר הביא לו ר”ג חמור. אז אמר להם השופט: עיינתי בסוף הספר ומצאתי כתוב בו: אני לא באתי לגרוע מתורת משה או להוסיף עליה (כן נאמר באמת באבן־גליון בשם ישו), ועוד כתוב בו, כי הבת לא תירש עם הבן. אמרה לו: האר אורך כמנורה! אמר לה ר“ג: אתא חמרא וכו' (ובירוש' יומא א, א ישנו גם בעברית “כפה סייה את המנורה”). ובדבור הנ”ל משתמשים בהשאלה לענינים שונים.

556. אַתה הוא (עקיבא בן יוסף) ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו (יבמות טז.).

כך אמר ר' דוסא בן הרבינס על ר' עקיבא. והוא ציטאַט רגיל.

557. אתחוּלי בפורענותא לא מתחלינן (ב"ב יד:; קח.).

אין מתחילים בפורענות (בדבר רע). ולכן נאמר במשנה: האב מנחיל את הבנים והבנים את האב; ולא התחיל מן הבנים.

558. אתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה (בראש' ג', כ).

559. אתם מאין ופָעלכם מֵאָפע (ישעיה מ"א, כד).

מליצה ידועה.

560. אתמול אפרוח, עכשיו ביצה! (ב“ד ל”ז, ד).

כלומר: תחת ללכת לפנים, הנך הולך לאחור.

561. אִתתא בהדי שוּתא פַלכא (מגילה יד:).

האשה, גם בשעת פטפוטה היא טוה [ בפלך ]. כלומר: אינה מסיחה דעתה מעסקיה שלה, גם כשהיא משוחחת בענינים אחרים. וזה משל עממי (“היינו דאמרי אינשי”) והובא בדרך דרשה מחודדת על גמר דברי אביגיל לדוד: “והיטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך”.

562. אִתתך גוּצא, גחין ולחיש לה (ב"מ נט).

אם אשתך קטנה, הִכוף ולחש לה באזניה (כדי להִוָעץ אִתה). והובא בלשון “אמרי אינשי”,

 

ב.    🔗

563. בא אחיך (במרמה) ויקח את ברכתך (בראשית כ"ז, לה).

כך מצטטים (בלי “במרמה”) כשאומרים לאיש שחברו הִקדימו.

564. בא הרוג ברגליו (ב"ק עד:; כריתות כד.).

לענין הכחשת עדים, כלומר: אותו שהעידו עליו שנהרג, בא חי ברגליו. בדבור זה יש הבלטה יפה, והוא עושה רושם של מבטא עממי. אך בשני המקומות בתלמוד, ובשני ענינים שונים, אומרו הוא אביי.

565. בא זכר לעולם, בא כִכרו בידו (גדה לא:).

מאמרו של ר' אמי (הוא דורש “זכר” = זה כר ככר). והוא שגור ביחוד בפי הזקנים.

566. בא לִיטָמא פותחים לו, בא ליטהר מסייעים אותו (שבת קד. וש"נ).

מאמר מפורסם של ריש לקיש,שהסמיכו על המקרא (משלי ג', לד): “אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן”. והוא דומה בעיקרו להמאמר: “בדרך שאדם רוצה, כה מוליכים אותו” (ע' להלן).

567. בא לכלל כעס, בא לכלל טעות (ספרי, מטות, קנ"ז).

הובא גם ברש"י שם (במדבר ל"א, כא), ומכאן פרסומו.

בא להרגך - - - (ראה "הבא – ").).

568. בא מלאך וסטרו על פיו (מגילה טז:; נדה ל;).

בנִדה – על התינוק כשנולד, והסטירה היא כדי להשכיחו כל מה שלמד בהיותו בבטן אמו. ובהוראה מעין זו מצטטים אותו. ובמגילה על אסתר, שבאמרה " איש צר ואויב" וגו' היתה מראה על אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן".

569. בא [ ה ] שבת בא [ ה ] מנוחה (נמצא בתוספ' סנהדרין לח. ד"ה חצבה).

570. באבוד רשעים רִנה (משלי י"א, י).

571. באו בנים עד משבר [ וכח אין ללֵדה ] (מ“ב י”ט, ג; ישעיה ל"ז, ג).

מליצה רגילה (ולפעמים רק חצי הפסוק).

572. באו ימי הפקודה [ באו ימי השִׂלוּם ] (הושע ט, ז).

573. באו מים עד נפש! (תהלים ס"ט, כ).

דבור שגור.

574. באזני כסיל אל תדבר [ יכ יבוז לשכל מליך ] (משלי כ"ג, ט).

575. באף ובחֵמה ובקצף גדול (דברים כ“ט, כז; ירמיה כ”א, ה).

מבטא רגיל (ודבר הִמָצאו בשני מקומות שונים ובענינים שונים, מוכיח שזו מליצה עברית קבועה).

576. באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון (משלי כ"ו, כ).

מן המשלים המצוינים ביותר שבאוצרנו העתיק.

577. באשר הוא שם (בראשית כ"א, יז).

בפי הבריות הוראתו כפי שנדרש בתלמוד (ר"ה טז:): “אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה”.

באתרא דליעול ירקא -.

ראה: “היכא דליעול –”.

578. באתר דמָרי ביתא תלי זיינא, כולבא רַעיא קולתיה תלי (כ"מ פד:; סנהדרין קג.).

“במקום אשר אדון הבית תולה כלי־זיינו, הרועה הנקלה תולה את בדו”. משל עממי. (בסנהדרין – “היינו דאמרי אינשי”: ובכ"מ – “תמן אמרי”, כלומר בארץ־ישראל).

579. בבית־אלהים נהלך ברגש (תהלים נ"ה, טו).

בפי הזקנים הוא דבור שגור, ו“ברג”ש" נוטריקון: “בר וח, ג שם, ש לג”, כלומר: מזג־האויר, איזה שיהיה, אינו יכול למנוע מלכת לבהב"נ.

580. בבוּאה דבבואה (יבמות קכב. וש"נ).

צל של צל. והוא מבטא רגיל בספרות החדשה.

581. בבוקר תאמר מי יתן ערב [ ובערב תאמר מי יתן בוקר ] (דברים כ"ח, סו).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

582. בגדול החל ובקטן כִלה (בראשית מ"ד, יב).

583. בנזרת עִירין פתגמא (דניאל ד', יד).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

584. בַּדָאי אפילו אמר אמת אין שומעים לו (סנהדרין פט:; אדר"נ, ל').

בתלמוד: כך ענשו של בדאי וכו'. ונראה שם שזה היה פתגם מפורסם (והוא נמצא, כמעט מלה מלה במשלי הגוים).

585. בדברים לא יִוָסר עבד (משלי כ"ט, יט).

586. בדוּק ומנוּסה

דבור שגור; והוא לקוח מספרי הרפואה (וביחוד מספרי ה“סגולות”, כגון “ספר זכירה”, וכדומה). והוא תרגום מלאטינית Probatum est (“וזה בדוק ומנוסה”).

587. בדורותיו, ולא בדורות אחרים (סנהדרין קח.).

דרשה על הכתוב בנח: "צדיק תמים היה בדורותיו “. והובא שם בפרש”י, ומתוך כך היה לדבור שגור בהשאלה.

588. בדידי הַוה עובדא (ערובין ו:; סוכה יא:; מו“ק כו.; ב”מ מט.; חולין נט.).

שגור בפי כל. וכבר היה דבור חביב אצל הקדמונים. ולמשל כך מַתחלת תשובה של ר“י בעל התוספות (במאה האחרונה לאלף החמישי); ע' “הגהות מימוניות” בתשובות דשייכי ל”משפטים" סימן ל'. (רשמתי למעלה את כל המקומות בתלמוד שמצאתיו בהם, מפני שבמסורת הש"ס לא נסמן; ובספרים המאספים מאמרים ופתגמים שבתלמוד, לא נזכר כלל).

589. בדליכא שאני. בדליכא כולא עלמא לא פליגי.

דבורים הלציים, בסגננון התלמודי. (“לא פליגי” הוא קלמבור, כי פתרונו בז’רגון; “קריגט מען נישט”ז והכונה: כשאין להלוה – המשַמט - - כלום, אין בעלי־חובותיו מקבלים כלום.

590. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו (מכות יג; ב"ר פ' בלק).

הובא גם בפרש"י (במדבר כ"ב, לח); ומכאן פרסומו. ובתלמוד נסמך על שלשה מקראות שונים; וכנראה שם היה פתגם מפורסם.

591. בהֵן צִדקי

שבועה רגילה. והיא מלשון התלמוד (ב"מ מט.): “שיהא הן שלך צדק”.

592. בהא נחתינן ובהא סלקינן (פסחים פז:).

כלומר: במחשבה זו אנחנו עסוקים תמיד. והוא מבטא רגיל.

593. בהאי גיסא הלולי וחִנגי, ובאידך גיסא קטלי (ע' גטין נז.).

כך מצטטים לפעמים, בהוראת: בצד זה שמחה וששון ומעֵבר מזה – צרה ויגון. ושם בתלמוד (בספור מימי החורבן): שלש מאות אלף שולפי חרב באו להר־המלך וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא והוו ידעי הני בהני (והרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות; ובצד שני שמחה ומחולות, ולא ידעו אלה מאלה).

594. בַהדי הוּצא לקי כרַבא (ב"ק צב.).

יחד עם הקוץ לוקח הכרוב (ירק, “קאָהל” בל"א): כשמנכשים את השדה נעקר לפעמים יחד עם הקוץ גם הכרוב הגדל אצלו. וזה משל עממי (“דאמרי אנשי”). והנמשל מוכן: מעין “אוי לרשע ואוי לשכנו”.

595. בהדי כבשי דרהמנא למה לך! (ברכות י.).

מה לך ולמסתריו של הקב"ה? וזה דבור מפורסם.

596. בהיטיב לך הזמן, תמצא כל איש רֵעַ נאמן.

משל חרוזי יפה, ונמצא בספר “צל המעלות” סימן ס"ב.

597. בהמה בצורת אדם.

דבור הלצי שגור. וכבר נמצא ב“מורה הנבוכים” בלשון “בהמה בתאר אדם” (אבל שם אין הכונה הלצית). ואצל עמנואל (44): בהמה על צורת איש".

598. בהמה המקַשה לילד (חולין ריש פרק ד').

הלצה שגורה על מי ש“מתישב” זמן ארוך, וכדומה.

599. בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן (כתובות כח: וש"נ).

רומז על המסופר (בחולין ז: ועוד) על חמורו של ר' פינחס בן יאיר שלא אכל שעורים שלא נפרש מהן מעשר, ובפי הבריות הוא, עפ"י רוב, דבור הלצי.

600. בהתהפך הזמן יוָדע הרֵעַ הנאמן.

משל חרוזי שנמצא בס' “פניני המליצות”, כח.

601. בואו ונחזיק טובה לרמאים (כתובות סה.; ירוש' פאה ח', ט).

" – שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום" (שאנו מעלימים עין מן העניים; אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו; פרש"י). והוא מאמר מפורסם.

602. בואו ונחשוב חשבונו של עולם (ב"כ עח.).

מימרא ידועה. והיא דרשה (משונה) על הכתוב: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון " (ע"ש).

603. בודקים לכסות ואין בודקים למזונות (ב"ב ט. וירוש' פאה ח, ז).

כלל יפה בעניני צדקה. ופירושו כאמור שם: אמר כַסוּני, בודקין אחריו (שמא הוא רמאי); [ אמר ] פרנסוני – אין בודקין אחריו. ובירושלמי הלשון: "מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפשות ".

604. בוטח בעשרו הוא יפול (ב"ב ט. וירוש' פאה ח, ז).

605. בונה עולמות ומחריבם (ב"ר ג', ט, ועוד).

מליצה שגורה. ובמדרש: “הקב”ה היה בורא עולמות ומחריבם".

606. בוּצין בוּצין מִקְטָפיה ידִיע (ברכות מה.).

בוצין = דלעת. קטף = שרָף האילן. “בשעה שהוא (הדלעת) חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב” – פרש“י. זה משל עממי (" היינו דאמרי אינשי"); ורעיונו נמצא בכמה משלי הגוים, וגם במשלי התנ”ך.

607. בוצע בֵרך נִאָץ אדונָי (תהלים י', ג).

מליצה ידועה על “מצוה הבאה בעבירה” (כמו לולב הגזול).

608. בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב', יא).

מליצה שגורה, על מהומה וכדומה.

609. בוֹר סוּד שאינו מאַבד טפה (אבות ב', ח).

כך מצטטים על זַכרן. ומליצה יפה זו אמר ר' יוחנן בן זכאי על תלמידו ר' אליעזר בן הורקנוס.

610. בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן (במד"ר כב, ועוד).

זה תרגומו העברי של המשל העממי: בירא דשתית - - (ע' לקמן).

611. בז לרעהו חסר לב (משלי י"א, יב).

612. בזכות הזהוב נתלקטו המעות (דב“ר פ”ב).

כשמחפשים את המטבעה הגדולה מלקטים ומרימים עמה יחד גם את הפרוטות הקטנות. וזה היה משל מפורסם.

613. בזכות זה ובא לציון גואל.

דבור הלצי (כשאחד מסַפר איזה דבר וכדומה), ולקוח מסדר התפלה.

614. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל (סוטה יא:; שמו"ר, א).

זה נאמר על יציאת מצרים. והוא מאמר מפורסם.

615. בזכות שלא שִנו את שמם ולשונם (ויק"ר לב, ח, ועוד).

גם זה נאמר על יציאת מצרים ומצטטים אותו הרבה.

616. בזמן שהרועה תועה. הצאן תועין אחריו (פדר"א, מב).

617. בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על־ידי אחרים (ברכות לה:).

מאמר שגור.

618. בזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג', יט).

619. בחַרבי ובקַשתי (שם מ"ח, כב).

דבור רגיל בהשאלה.

620. בחבורתו נרפא לנו (ישעיה נ"ג, ה).

בהוראת: ע"י צרתו הוטב לנו.

621. בחדא מחתא מחתינהו (ברכות כד. וש"נ ).

באריגה אחת ארגת אותם? כלומר: וכי צריך (או אפשר) להכניס כולם לכלל אחד? בתלמוד הוא שאלה ובציטאט הוא בניחותא, ובאותה הוראה בעצמה.

622. בחנוני נא בזאת (מלאכיי ג', י ).

623. בחקותיהם לא תלכו (ויקרא י"ח, ג ).

624. בטוב צדיקים תעלוץ קִריה (משלי י"א, י ).

625. בטל בששים.

דבור הלצי (ולקוח מהלכות תערובות).

626. בָטלה דעתו אצל כל אדם (ברכות לה: וש"נ ).

כלומר: אין משגיחים בו (בדעתו הפרטית או בטעמו הפרטי). וזה דבור רגיל בתלמוד ובספרות.

627. בטָלה מביאה לידי שִעמום (כתובות נט: במשנה ).

שעמום – שגעון (פרש"י). ובציטאט הורחבה הוראתו; ויש דוגמתו בכמה לשונות.

628. בטן רשעים תחסר (משלי י"ג, כה ).

בהלצה על רעבתן.

629. ביודעים ובלא יודעים.

דבור רגיל: הוא לוקח ביודעים וכו'. ולקוח מסדר “על חטא”.

630. ביום פקדי ופקדתי (שמות ל"ב, לד ).

דבור שגור.

631. בין נברא לנברא (ברכות ה. ).

בתלמוד הכונה על העולים לתורה. ובפי הבריות גם בדרך הלצה.

632. בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא (ב"ר ס', ג ).

בין המילדת (שהתרשלה בעזרתה) ובין היולדת (שאחרה לבקש עזרה) אבד בן העלובה. וזה משל עממי.

633. בין כך וכך ספת האי עלובתא (קה"ר פסוק “עמל הכסילים” ).

בין כה וכה אבדה עלובה זו.

634. בין מלכא למלכא (חולין נז: ).

שם בתלמוד הכונה על הנמלים (ע"ש). ובפי הבריות בהוראה מעין “אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה” (שהובא גם בתלמוד שם), כלומר כשאין משגיח על הסדרים וכדומה.

635. בינה יתרה נִתנה באשה מבאיש (נדה מה: ).

דרשתו של רב חסדא על הכתוב (בראשית ב', כב): " ויבן ה' את הצלע" מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש. וכנראה היה מאמר מפורסם.

636. בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא (ב"ק צב: ).

בור ששתית ממנו, אל תשלח בו טיט (גוש עפר). זה משל עממי (“אמרי אינשי”). וע' במבוא.

637. בישישים חכמה (איוב י"ב, יב ).

פתגם שגור.

638. בית והון נחלת אבות, ומאדוני אשה מַשכלת (משלי י"ט, יד ).

639. ביתא מִיתבא יתיב (ב"ק כא. צז. ).

בית מיושב (שגרים בו אנשים) יִשוּבוֹ קיים: כי הדרים בו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו – פרש"י.

640. ביתו – זו אשתו (יומא במשנה ראשונה ).

דבור שגור.

641. ביֶתר שאֵת וביתר עז (בראשית מ"ט, ג ).

מליצה שגורה. ולשון הכתוב: “יתר שאת ויתר עז”.

642. בכדי ספדו ספדיא (תענית ה: ).

על המימרא הידועה: “יעקב אבינו לא מת”, שואל רב נחמן: וכי בכדי וכו', כלומר: וכי לחנם הספידו אותו? (שהרי נאמר במקרא ויספדו וגו'). ובציטאט הוא בניחותא: לחנם ספדו הסופדים (כלומר: הדבר לא היה נורא כל־כך, וכדומה).

643. בכוּ בָכה להולך (ירמיה כ"ב, י ).

על הנודדים.

644. בכו לאבלים ולא לאבֵדה, שהוא למנוחה ואנחנו לאנחה (מו"ק כה: ).

מנוסחאות ההספדים השונים אשר שם. וזו מליצה שגורה.

645. בכי טוב (פסחים ב. וש"נ ).

בתלמוד זה מאמרו של רב: “לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב”. כלומר: כשהחמה זורחת (מלשון הכתוב: וירא אלהים את האור כי טוב ). ובפי הבריות יש לו גם הוראת “במזל טוב”; וגם כמו “ביום שהוכפל בו כי טוב” (= יום ג').

646. בכיה לדורות (תענית כט. וש"נ ).

דבור שגור. ומקורו במדרש ר' יוחנן על הכתוב במעשה המרגלים (במדבר י"ד, א) “ויבכו העם בלילה ההוא” אותו לילה ליל תשעה באב היה; אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות ".

בכיסו בכוסו ובכעסו (ראה: "בשלשה דברים – " ).

647. בָכֹּל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה: ).

פתגם שגור. מיוחס לרב יוסי בר חוגי שהסמיכו על מקראות; אך כנראה היה מפורסם מכבר.

648. בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, ז ).

מליצה רגילה.

649. בכל דרכיך רָעַהוּ (משלי ג', ו ).

שגור בפי הירֵאים.

650. בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה (ישעיה ה', כה, ועוד ).

מליצה רגילה.

651. בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל (סוטה ה. ).

מימרא שגורה (לקוחה מ“ברכת המזון”). ומקורה במאמר התלמוד: "כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל " ((באברהם כתיב: " וה' ברך את אברהם בכל " ( בראשית כ"ד, א); ביעקב – “ואוכל מכל” (שס כ"ז, לג); ביצחק – “יש לי כל” (שס ל"ג, יא). ובפי הבריות הוא גם דבור הלצי.

652. בכל עצב יהיה מותר (משלי י"ד, כג ).

בפי הבריות הוראתו מעין “אין רע בלי טוב”. אבל במקרא יש לו כונה אחרת.

653. בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט', ח ).

שגור כמו שנדרש בתלמוד (שבת קנג,) שישתדל אדם שנשמתו תהיה בכל עת טהורה ונקיה ומוכן ומזומן למות. (ועמנואל הרומי הכניס בפסוק זה כונה הלצית: זה הכלל של הקמצנים, לעשות מבגדי האב הישנים בגדים לבניהם (“לבנים” – בשביל הבנים).

654. בכל צרתם לו צר (ישעיה ס"ג, ט ).

כדרשת התלמוד, שהקב"ה משתתף בצרתם של ישראל (ע' תענית טז.).

655. בלי טִבול ובלי ברכה. (ישעיה ה', כה, ועוד ).

דבור שגור, וכונתו: בלי שום הבנות, וכדומה. והוא לקוח מהלכות “סדר” ליל פסח.

655 a. בלא חופה ובלא קדושין.

דבור הלצי ידוע. ובתלמוד יש: “בלא כתובה ובלא קדושין” (סנהדרין כא.).

656. בִלע המות לנצח (ישעיה כ"ה, ח ).

דבור שגור (כשמדברים על מות אדם).

657. בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו (בראשית מ"א, מד ).

מבטא שגור (ולפי הענין אומרים “בלעדו” או “בלעדיו”).

658. בלשון סגי־נהור.

דבור הלצי, כלומר: ממש ההפך ממה שאומרים; כמו שקוראים לסומא – סגי־נהור.

659. במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. (סוטה ה: במשנה ).

פתגם מפורסם (ונמצא גם באבן־גליון).

660. כמה יתרצה זה אל אדוניו, הלא בראשי האנשים האלה! (ש“א כ”ט, ד ).

מצטטים אותו לפעמים בענינים הנאותים. ובמקום “הלא” אומרים “אם לא”).

661. במופלא ממך אל תדרוש (חגיגה יג. ).

כך שגור בפי הבריות; ובלשון זו הובא בתלמוד בשם בן־סירא. ובירושלמי (שס) ובמדרשים נמצא בנוסחאות שונות (וג"כ בשם בן־סירא).

662. במזונותי אתה מסתכל, ובמצודתי אי אתה מסתכל (קה"ר יא, יג; וילקוט שם).

דברי הצפור בכלוב אל חברתה החפשית המקַנאה במזונותיה.

663. “במחשכים הושיבני” (איכה ג',ו ) זה תלמודה של בבל (סנהדרין כז.).

זה מאמר מפורסם של ר' ירמיה (שכידוע עלה מבבל לארץ־ישראל ושם היה לועג לחכמי בבל). אגב ראוי להעיר, כי לשון הפסוק באיכה היא “במחשכים הושיבני כמתי עולם”. ובתהלים (קמ"ג, ג) יש פסוק “הושיבני במחשכים כמתי עולם”.

במלתא דעבידא לאנלוייא וכו'.

(ראה: “כל מילתא” וכו').

664. במים חרישים אל תאמן.

משל מפורסם, שכנראה לקוּח מלועזית. והח' דוקעם מצא ואתו בכתב־יד עברי עתיק באוכספורד.

“במפתח בבי מטרא –”

(ראה: "כד מפתח בבי – ").

665. במקום גדולים על תעמוד (משלי כ"ה, ו ).

666. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:; יומא ד: ).

דרשתו של רב על הכתוב “וגילו ברעדה”. והיא מימרא מפורסמת.

667. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב', ה ).

מיוחס להִלל. (ובז’רגון הרכיבו אותו עם פתגם אשכנזי לחרוז הלצי: “במקום שאין איש, איז הערינג אויך אַ פיש”).

668. במקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא. ).

כך מצטטים על גדולים המתנהגים בענוה. ובתלמוד נאמר על הקב"ה, והנוסח: "כל מקום – ".

669. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:; סנהדרין צט. ).

מאמר מפורסם (ומשתמשים בו גם בדרך־הלצה).

670. במקום שהלסטים מקַפח, שם הוא נתלה (תנחומא תצוה ).

מקפח = מלַסטם. ובמדרשים אחרים נמצא פתגם זה בארמית: וכנראה היה פתגם עממי.

671. במקום שיש חלול־השם, אין חולקים כבוד לרב (ברכות יט: וש"נ ).

מאמר מפורסם. והוא דרשה מחודדת על הכתוב: "אין חכמה ואין תכונה לנגד ה'. בברכות הוא מיוחס לרב, אך ביתר המקומות הובא סתם.

672. במקלו ובתרמילו (שבת לא. ועוד ).

דבור רגיל. (“בא אליו במקלו ובתרמילו”, זה נוסח קבוע בתלמוד).

673. במקלי עברתי את הירדן (בראשית ל"ב, יא ).

מליצה רגילה.

674. במָתָא שמָאי, בלא מתא תותבאי (שבת קמה: ).

משל עממי (“דאמרי אינשי”) ופירושו: בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי (שאני ניכר בה); ובמקום שאינו עירי כבודי תלוי בשמלתי (פרש"י). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

675. בן חכם ישמח לב אב [ ובן כסיל תוגת אמו ] (משלי י', א ).

676. בִן־לילה היה ובִן־לילה אבד (יונה ד', יא ).

דבור שגור.

בן־נח (ראה: "נהרג – ").

677. בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניוּת מנוולתן (נדרים סוף פרק א במשנה ).

קריאתו הלאומית של ר' ישמעאל.

678. בנה במה לעצמו (חגיגה כב. ).

בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט הושאל לענין יסוּד מפלגה מיוחדת, או פרישה מן הצבור, ועוד.

679. בני־אדם דומים לעשבי השדה: הלָלו נוצצים והללו נובלים (ערובין נד. ).

בתלמוד הוא מיוחס לרב; ובאמת הוא מבן־סירא. והוא פתגם מפורסם.

680. בני־בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:, ושם בירושלמי ובתוספתא ).

הובא גם ברש"י (בראשית כ', יב) ומכאן פרסומו.

681. בני קורח לא מתו (במדבר כ"ו, יא ).

דבור הלצי, בהוראת; שונאי־ישראל אינם כלים.

682. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר (דברים כ"ח, לב ).

דבור שגור.

683. בנין ילדים־סתירה, וסתירת זקנים־בנין (מגילה לא: וש"נ ).

פתגם שגור (וע' "אם יאמרו לך ילדים – ".

684. בנערינו בזקנינו נלך (שמות י', ט ).

685. בנפול אויבך אל תשמח [ ובכָּשלו אל יגל לבך ] (משלי כ"ד, יז ).

עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

686. בסודם אל תבוא נפשי! (בראשית מ"ט, ו ).

מליצה רגילה.

687. בסופה ובסערה דרכו (נחום א', ג ).

על “מבוהל” או כעסן, וכדומה.

688. בעד החיים אל המתים (ישעיה ח', יט ).

על המתפללים על הקברים.

689. בעִידן רִתחא ( ב"ק ס,; כתובות קו., ועוד ).

בתלמוד פירושו בשעת מגפה. ובפי הבריות: בשעת גזרה, כעס וכדומה.

690. בעוד הברזל חם, הלמוֹ!

בלשון זו מובא המשל המפורסם הלועזי בס' “יוסף לקח” (על מגלת אסתר) לר"א אשכנזי (לערך שנת ש“ל – ש”ם).

691. בעוד שהחבל בידך משוך פרתך:

משל זה מביא ר' יצחק עראמה (בעל ה“עקדה”, מגולי ספרד) בפירושו לקהלת.

692. בעודה בכפו יבלענה (ישעיה כ"ח, ד ).

מליצה שגורה.

693. בעוֹר שִני (איוב י"ט, כ ).

מליצה רגילה (כלומר: הציל רק את גוו הערום).

694. בעֶטיוֹ של נחש (שבת נה:; ב"ב יז ).

ד' מתו בעטיו של נחש (בעצתו של נחש הקדמוני, כלומר: לא היו ראוים למיתה, אלא רק בשביל שנגזרה גזרה במעשה הנחש). ובציטאט גם כמליצה על מלשינים, וכדומה.

695. בעל אבדה מחַזר על אבדתו (קדושין ב:; נדה לא: ).

ולכן דרכו של איש לחזר על אשה (שהוא מבקש את ה“צלע” שאבדה לו), ולא להפך.

696. בעל בעמיו (ויקרא כ"א, ד ).

כנוי לאדם חשוב ונכבד בעדתו.

697. בעל הקורה נכנס בעובי הקורה (ע' ברכות סד.; ב“ר מ”ב ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “מאי דכתיב יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (ולא אלהי אברהם ויצחק), מכאן לבעל הקורה שיכנס בעוביָה של קורה (פרש"י: שיאחז [ בעצמו ] בעובי הקורה אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין, כלומר: יעקב, שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים). ובבראשית (י"ד, ד) פרש”י: לפי שהיה (כדרלעומר) בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה ומזה נתפרסם הפתגם בנוסח הנ"ל.

698. בעלי תריסין (ברכות כז: ועוד ).

תריס = מגן, כלומר: הנלחמים במלחמתה של תורה. והוא מבטא שגור (גם על עשירים, וכדומה).

699. בעצַלתַים ימך המקָרה, ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י', יח ).

700. בעקבתא דמשיחא חוּצפא יִסגא (סוטה מט: סנהדרין צז, ).

מימרא מפורסמת (ואומרים גם בקיצור: “עקבתא דמשיחא = חוצפא”). ובסנהדרין בעברית “העזות תרבה”.

701. בערב ילין בכי ולבוקר רנה (תהלים ל', ו ).

702. בעת הצורך נִכר האוהב.

פתגם ידוע. וב“מבחר הפנינים” שער מ"ג: “בעת צרה יֻכר האוהב”.

703. בפיו ובשפתיו כִבדוני, ולבו רָחק ממני (ישעיה כ"ט, יג ).

704. בפיו שלום ידבר, ובקרבו ישים אָרבו (ירמיה ט, ז ).

בירמיה: בפיו שלום את רעהו ידבר -.

705. בפַלגות פומך או בכל פומך? (ירוש' פסחים ה', ח ).

בחצי פיך (אתה אומר זאת) או בכל פיך?

706. בצל החכמה, בצל הכסף (קהלת ז', יב ).

פתגם שגור. בהוראת: העשיר הוא חכם.

707. בקהלם אל תחד כבודי! (בראשית מ"ט, ו ).

מליצה רגילה.

708. בקי בחדרי תורה (קדושין י: ).

בספרות הרבנית הוא תואר־כבוד קבוע.

709. בקעה מצא ונָדר בה נדר (ערובין ו, וש"נ ).

פרש"י: “מזלזלים במצוות היו, והחמיר עליהם לעשות סייג, להרחיקם מן העברה”.

710. בקרובַי אָקדש (ויקרא י', ג ).

מלבד בדרשתו (ע“ש ברש”י) מצטטים אותו (ביחוד הסוחרים) גם בהלצה, בהוראת: ע"י קרובי אני נעשה “קדוש” (כלומר: “קרוב” המשמש במסחרי, מחריב ומהרס אותי).

711. בקש להפוך קערה על פיה (ב"ב טז. ).

על איוב. ומליצה זו התאזרחה בספרוּת וגם בדבור.

712. בקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של -. (ויקרא י', ג ).

מליצה רגילה. והיא לקוחה מפרש“י ריש וישב: “בקש יעקב אבינו לישב וכו' רוגזו של יוסף”. ובב”ר (שם) הגירסא: " - - נזדווג לו שטנו של יוסף".

713. בר בֵּי רב דחד יוֹמא (חגיגה ה: ).

תלמיד של יום אחד (כלומר: שלא למד עדיין אלא מעט). כך הוראתו בדבור ובספרות. ושם בתלמוד נאסר בהלצה על אמורא אחד שהיה עושה בדרך שלשה ירחים ויום אחד היה בא לבית־המדרש

“בר הכי” (ראה: "לאו בר הכי – ").

714. ברָא כַרעא דאבוה (ע' עירובין ע: ).

בתלמוד נאמר: “יורש כרעיה דאבוה הוא”; ומזה נתהוה הדבור השגור: "ברא – ".

715. ברב עם הדרת מלך (משלי י"ד, כח).

פתגם שגור, בהוראת: יפה [ הדור־מצוה ] הוא לעשות כזאת וכזאת ברב עם. ובאותה הוראה בעצמה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד.

716. ברב דברים לא יחדל פשע (שם י', יט ).

717. ברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ח', י ).

718. ברוגז רחם תזכור! (חבקוק ג', כ ).

719. ברגע שנחרב בית־המקדש נולד המשיח.

מאמר מפורסם, ומקורו באיבה רבתי פרשה א', סימן נ"ז (ע"ש).

720. ברוך אדוני יום־יום (תהלים כ"ח, כ).

שגור בפי הבריות. וע' מס' ביצה טז. שמאי היה מתחיל כבר מיום א' להכין ליום השבת: אבל חלל היה אומר: ברוך ה' יום יום (יעמס־לנו צרכינו ועזרתנו). ובהוראה זו התאזרח בפי הבריות.

721. ברוך אתה בבואך. (דברים כ"ח, ה).

722. ברוך אתה בצאתך.

723. ברוך המקום שהרגו! (שבת יג:; כת' קיא.).

בפי הבריות גם בהלצה.

724. ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים (ע"ז סוף פרק ב').

כך אמר רבי כשמצאו אצל נכרי יין־תפוחים של ע' שנה שנצרך לרבי לרפואתו, ויש ב“ברכה” זו ריח של הלצה, ביחוד במלת “לשומרים”.

725. ברוך מזכיר נשכחות!

דבור שגור (הלצי).

726. ברוך נותן ליעף כח (ולאין אונים עצמה ירבה).

פסוק הוא (בלי מלת “ברוך” בישעיה מ', כט). והמעתיקים הקדמונים, ואחר־כך המדפיסים, נהגו לכתוב פסוק זה (גם בראש“י תבות: בנל”ך ואע"י), ועפ“י רוב רק חציו הראשון, בסיום כל ספר שהעתיקו או שהדפיסו. ומנהג זה עתיק יומין; כי הראב”ע בסוף ספר א' של תהלים (מזמור מ"א) מביא בשם ר' יהודה הלוי, שמעין זה הוא סיומו של כל ספר וספר בתהלים (ע"ש).

727. ברוך משַנה הבריות! (ברכות נח:).

דבור הלצי.

728. ברוך שפטרני [ מענשו של זה ].

כך אומר האב כשנעשה בנו “בר־מצוה”. וברכה זו נזכרה כבר בב“ר פס”ג, יד. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (בקיצור: “ברוך שפטרני”) כשנפטרים מאורח טרחן, וכדומה.

729. ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו (משלי כ"ז, יז).

שגור בדרשת התלמוד על תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה (תענית ז.).

730. ברחל בתך הקטנה (בראשית כ"ט, יח).

דבור שגור. כלומר: דברים ברורים; תנאי כפול שמונה.

731. בָרי ושֶמא, ברי עדיף (כתובות יב: וש"נ).

פתגם משפטי מפורסם מאד. והדוגמא לכלל זה: ראובן אומר לשמעון: השב לי סאה כסף שהלויתיך; ושמעון אומר: איני יודע (אם לויתי ממך), - חיב שמעון לשַלם, כי ראובן טוען טענת ברי ( בודאי, הדבר ברור לי) ושמעון טוען שמא (אולי, אינני זוכר), וברי ושמא וכו'.

בֶּריה, אפילו באלף לא בטל.

(ראה: “אפילו באלף –”).

732. בריה בפני עצמה (שבת כח:; יומא עד: וש"נ).

במס' שבת נאמר על תַּחַש שהיה בימי משה; ובשאר המקומות בתלמוד על “כוי”. ובפי הבריות הוא דבור שגור על הפורש מן הצבור, וכדומה.

733. ברוך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא (ברכות נד:).

ברוך ה' שנתנך לנו ולא נתנך לעפר. כן אומרים למי שנרפא ממחלה קשה.

734. ברֵיש כל אַסוון אנא חמַר (ב"ב נח:).

בראש כל הרפואות – אני היין (כי היין משובב נפש. וזה פתגם של הקדמונים).

735. ברית כרותה לשפתים (מו"ק יח.; סנהדרין קב. ובמדרשים).

שיתקיים מה שמוצא אדם מפיו. וזה היה פתגם עתיק ושגור, כדמוכח שם. (ודומה לו: “הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט”, ו“אל תפתח פה לשטן”).

736. ברכה לְבַטָלָה.

דבור הלצי (ביחוד על השתדלות והתרפסות לחנם); ולקוח מהלכות ברכות.

737. ברכת אדני היא תעשיר [ ולא יוסיף עצב עמה ] (משלי י', כ).

עצב – עבודה; כלומר: אז אין צורך בעבודה קשה. ומצטטים רק חציו.

738. ברכת הבית ברובו (כתבוות קג.; ב"ב קמד:).

כלומר: כשבני הבית רבים הם, כי הם עוזרים זה את זה ומשתכרים. בתלמוד הוא מיוחס לרב הונא. אך בתוספתא כתובות שם הוא ברייתא עתיקה; ובודאי היה פתגם שגור (וכן היה תמיד).

739. ברַם זכוּר אותו האיש לטוב (ויהושע בן גמלא שמו) (ב"ב כא. ועוד).

דבור שגור בתלמוד (וכמובן, לא רק על יהושע בן גמלא, אלא על כל מי שראוי להזכר לטוב 9. והוא גם מבטא קבוע בספרות.

740. ברעת השונא ימצא איש חצי־נחמה.

פתגם שנמצא כבר ב“יוסיפון” פרק פ'. ויש דוגמתו בלועזית.

741. ברצות אדני דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז).

כלומר: כשהשעה משחקת לאדם –

742. בשביל שאני זָכר הפסדתי?

במשנה כפשוטו: "מי שמת והניח אחריו בנים ובנות ונכסיו מועטים, הבנות יזכו, והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי? וקריאתו זו של אדמון היתה לדבור הלצי.

743. בשוּק סמָאֵי צָווחין לעֳוִירא סגי נהור (ב“ר, פ”ל).

בשוק של סוּמים קוראים למי שהוא עִור בעין אחת “סגי נהור” (רב אור־עינים). וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלשונות הגוים. (ואולם בלשון התלמוד ובפי הבריות קוראים “סגי נהור” לעִור מוחלט ).

744. בשֶלי הסער הגדול הזה (יונה א', יב).

מליצה רגילה.

745. בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין סה:. וע' מס' דרך־ארץ זוטא פרק ה').

פרש“י: אדם ניכר, אם הגון הוא, בכוסו, אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו, כשהוא נושא ונותן עם בני־אדם, אם באמונה הוא עושה; בכעסו, שאינו קפדן ביותר. – המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בערובין לר' אילעי ובד”א זוטא הובא סתם (ושם נאמר: בארבע הדברים תלמידי -חכמים ניכרים: בכיסם, בכוסם, בכעסם ובעטיפתם). אך בודאי זה פתגם עתיק (וע' במבוא). ובתלמוד מוסיף: "ואמרי לה: אף בשחקו " (והבריות מצַטטים גם בקיצור: בכיסו, בכוסו ובכעסו").

746. בשן ועין.

דבור הלצי: “הוא יצא (מאיזה עסק בשן ועין”, כלומר: הפסיד, אבל התפטר מעסק ביש. והדבור לקוח מלשון התלמוד, שהובא בפרש"י (שמות כ"א, כז), על העבד היוצא לחפשי כשאדונו הכהו והפיל את שִנו או סימא את עינו.

747. בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחין, הוא מציית מה אינון אמרין (ב“ר סוף פנ”ט).

כלומר: הוא מרבה אז לחקור ולדרש עד שאפילו כשכלבים נובחים, הוא מטה אוזן לשמוע. וזו הפרזה המצויה במשלים עממיים.

748. בשעה שאינה לא יום ולא לילה (מנחות צמ:).

דבור הלצי שגור. ומקורו שם בתלמוד: שאל בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוָנית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה; צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (כלומר: שאינה במציאות) ולמוד בה חכמה יונית. (אגב יש להעיר, כי המבטא “לא יום ולא לילה” לקוח מן המקרא (זכריה י"ד, ז): “והיה יום אחד הוא יוָדע לאדוני לא יום ולא לילה”.

749. בשעת חירום שאני (ע' כתובות יז:; ב"ב לח.).

דבור שגור (בהוראת: אין מביאים ראיה משעת מלחמה, או משעת מהומה בכלל). והדבור נוסד על טעות־הזכרון (כמו שקרה להרבה דבורים שגורים שלנו) כי בשני המקומות בתלמוד הנ“ל (ובשני ענינים שונים) נאמר: “משנתנו בשעת חרום שנו (=למדו), (ובפי הבריות נעשה “שנו” ל”שאני”.

750. בשעת עָקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא (ב“ר פפ”א ועוד).

בעת צרה [ הוא נודר ] נדר, ובהיות הרוָחה [ הוא חוזר ] להרגלו. וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלועזית.

751. בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל (ירושלמי שביעית י'.ז).

על ההלכה במשנה: המחזיר חוב בשביעית אומר המלוה ללוה: “משפט אני”. על זה אמר רב הונא: [ המלוה אומר זאת ] “בשפה רפה, והימין [ של המלוה ] פשוטה לקבל” [ את החוב ]. מאמר זה היה לדבור מליצי־הלצי בענינים הנאותים לו (וביחוד שגור המבטא “בשפה רפה”).

752. בשפל קול הטַחנה (קהלת י"ב, ד).

דבור מפורסם (ומשתמשים בו גם בהלצה גסה).

753. בשפַל גנים גנו, ובמרום הרים כַרמו: מִמטר גנים לגנו, ומעפַר כרמו לכרמים (כתובות קי: וש"נ).

הובא בשם בן־סירא: “כל ימי עני רעים”, בן־סירא אומר: אף הלילות; בשפל גנים וכו' וזה המשל היותר חריף שבמשלי בן־סירא; ואפשר שהוא משל עממי.

754. בשַר חמורים בשָרם (יחזקאל כ"ג, כ).

משתמשים בו בהוראה מעין “אין שוטה מרגיש”.

755. בָת דינא, בטל דינא (סנהדרין צח.).

לָן הריב, בטל הריב (מכוון שעבר על הריב לילה, ניטלה חריפותו ונחלש כחו). וזה משל עממי (הד"א) יפה.

756. בשר שנתעלם מן העין (חולין צח: ועוד).

דבור מפורסם (וגם בהלצות).

757. בשרא דתורא.

בשר־שור. בפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי מליצי לדברי תורה (או חכמה) חשובים. ובתלמוד הוא רק כפשוטו (למשל, נדרים מא:); אבל נמצא בב"ב (כב.): "אדמגרמיתו גרמי כי אביי, תו אכלו בשרא שמינא כי רבא (ופרש"י: “בואו ולמדו הלכות צהובות ומרוּוחות”).

758. בת פלוני לפלוני (סוטה ב. ועוד).

כך מכרזת בת־קול ארבעים יום קודם ליצירת הולד. וזה דבור רגיל.

759. בת שתין כבת שית, לקל טַבלא רָהֲטא (מו"ק ט:).

בת ששים כבת שש רצה לקול כלי־זמר (כלומר, אין בזה = וגם באהבת תכשיטים – הבדל בין נשים זקנות ובין ילדות קטנות). וזה משל עממי (“דאמרי אינשי”).

760. בת תחלה – סימן יפה לבנים (ב"ב קמא.).

מימרא שגורה (ובעל המאמר הוא רב חסדא).

761. בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא שם (עם עוד פתגמים) בשם בן־סירא.

762. בתחלה " הֵלך", אח"כ "אורח", ולבסוף "איש" (סוכה גכ:).

דרשה יפה של רבא על הכתוב בספור המשלי של נתן הנביא לדוד (ש“ב י”ב): "ויבוא הֵלך וגו' – לעשות לאורח – ויעשה לאיש ": בתחלה הוא (יצר־הרע) רק “הלך " (עובר דרך ואינו מתאכסן אצלו). אח”כ – “אורח” (קבוע). ובלבסוף – איש (בעל־הבית). וזה היה לפתגם שגור.

763. בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה (פס' ריג.).

בתלמוּד הוא מאמרו של ר' יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים. אך הוא נמצא כבר במשלי בן־סירא.

764. בתחלה תלמיד־חכם דומה לפני עם־הארץ לקיתון של זהב; סיפר (שוחח) עמו, דומה לו לקיתון של כסף; נהנה ממנו, דומה לו לקיתון של חרס (סנהדרין נב:).

מאמר יפה של ר' אלעזר, והא מפורסם ושגור.

765. בָּתַר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה:).

פרש"י: הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה והוא משל עממי (הד"א).

766. בתר מָרי נכסֵי ציבא משוך (ב"ק צג).

משל עממי (“דאמרי אינשי”): אחרי בעל נכסים נמשך שומן (כן פירש מהרש"א), כלומר: טוב להתחבר לעשירים. ובהוראה זו הוא מפורסם.

767. בתר עַניא אזלא עניוּתא (שם צב. וש"נ).

גם זה מן המשלים דאמרי אינשי; והוא היותר שגור בפי הבריות עד היום. והרעיון

שבו (שהעניות נגררת ורודפת אחרי העני) מצוי גם במשלי הגוים.

768. בתר רישא גופא אזיל (ערובין מא.; תוספתא תענית פ"ב).

בתלמוד הוא מיוחס להתנא הקדמון ר' יוחנן בן נורי (והכונה שם, שצריכים לעשות כדברי הראשונים ); אך מסגנון הלשון שם ניכר, שזה הי הפתגם עממי.

769. בתֻפים ובמחולות (שמות ט"ו, כ).

דבור שגור מאד (בראשית ל"א, כז: "ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור ").

 

ג.    🔗

770. גאוַת אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כג).

771. גֶבה טוּרא בינייהו (חולין ז:).

התרומם הר ביניהם. שם בתלמוד נאמר זה במעשה של רבי ור' פינחס בן יאיר, וקשה לדעת אם הוא כפשוטו, או מליצה היא (ע"ש). ובספרות הוא דבור מליצי, בהוראת: רוח רעה עברה ביניהם, נתרחקו, וכדומה.

772. גבוה מֵעַל גבוה שומר [ וגבוהים עליהם ] (קהלת ה', ז).

ולכן תראה עושק רש וגזל משפט במדינה (כאמור בראש הפסןק): ובכונה זו מצטטים אותו.

773. גבַר בגוברין (ברכות לא.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד “גברא בגוברין”, כך מפרש רב את בקשת הנה "ונתת לאמתך זרע אנשים ". (ובסנהדרין סה: מה גבר מגוברין? כלומר: איזה יתרון לך משאר אנשים? ע"ש).

774. גַברא אגַברא קא רמית? (סנהדרין ו. ועוד).

אתה מַקשה מדברי חכם אחד על דבריו של חכם אחר? וזה דבור רגיל בתלמוד וגם בספרות הרבנית.

775. גברא דנשי קטלוהו – לא דינא ולא דיינא! (ב"מ צז.).

איש שנשים הרגוהו – אין דין ואין דיין! פתגם מצוין זה הוא בודאי משל עממי, אעפ"י שהוא מובא בשם רבא. וע' במבוא.

776. גברא קא חזינא, תיובתא לא קא חזינא (ב"מ טז).

רב ששח הקשה קושיא, ועל זה אמר רמי בר חמא: “הא גברא והא תיובתא” (הנה אדם גדול, וכמוהו קושיתו); אז אמר רבא: "גברא קא חזינא – " (אני רואה אדם [ גדול ], אבל את הקושיא אינני רואה [ לחשובה ].

777. גַברא קטִילא (סנהדרין פא. ועוד).

אדם הרוּג (כלומר: ההולך למות). וזה דבור שגור בפי הבריות, ודם בהוראת: אדם שאין כדאי לדבר עליו, מפני שאין לו עוד שום ערך (בחמריות או ברוחניות).

778. גברא רבה אמר מילתא. לא תחַייכו עֲלָהּ! (ברכות יט: וש"נ).

אדם גדול אמר דבר, לא־נא תצחקו עליו [ על הדבר ]. דבור זה נמצא בתלמוד בשלשה מקומות: פעם הוא מיוחס לרב כהנא, פעם לרבא ופעם – לאביי. ומזה מוכח שהיה דבור קבוע ומפורסם.

779. גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט.).

ה“מעשה” (הפעיל), הגורם ומעורר אחרים לעשות (צדקה). זה מאמר יפה של ר' אלעזר. והוא שגור בפי כל (ולא רק בענין צדקה).

780. גדול המצֻוֶּה ועושה, ממי שאינו מצוות ועושה (קדושין לא. וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' חנינא.

781. גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא־שמים (ברכות ח.).

מיגיעו= מיגיע כפיו. זה מאמרו של עולא, שהסמיכו על מקרא. והוא מפורסם.

782. גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה (סוטה לא.).

הובא בברייתא בשם ר' שמעון בן אלעזר (ונסמך על מקראות). ומאמר יפה זה מפורסם.

783. גדול מרבן שמו (תוספתא עדיות פ"ג, ד).

שם בתוספתא מעריכים את החכמים לפי ערך תוארי־הכבוד, שנתן להם (במשנה). “רבן” (למשל: רבן גמליאל) גדול מ“רבי”; אך גדול מ“רבן” – שמו (מי שנקרא בשמו לבד, בלי שום תאר־כבוד הוא גדול עוד מ“רבן”). והדבור “גדול מרבן שמו” נעשה בעצמו תואר־כבוד בספרות הרבנית (ב“שאלות ותשובות”: להגאון האמתי, גדול מרבן שמו, וכו' וכו').

784. גדולה הכנסת־אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.; שבועות לה:).

מאמרו של רב (ונדרש מן הכתוב). והוא מפורסם.

785. גדולה לגימה [ שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ] (סנהדרין קג:).

לגימה - אכילה, שמאכילים לאורחים. ובפי הבריות הוא שגור בקיצור: “גדולה לגימה!” (ובהוראה מורחבת).

786. גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה (נדרים מט:).

מאמר חשוב ומפורסם זה מובא שָם בשם תנאים שונים: וזו ראיה על קדמותו ופרסומו.

787. גדולה עבירא לשמה [ ממצוה שלא לשמה ] (נזיר כג:; הוריות י:).

עבירה לשמה, כלומר: לשם מצוה. ובפי הבריות שגור רק חציו (וגם בהוראה הלצית).

788. גדול [ ה ] שמושה (של תורה) יותר מלמודה (ברכות ז.).

מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי. והוא מפורסם.

789. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם (חולין ז:).

מאמר מפורסם, ונסמך שם על המסופר על אלישע (מ“ב י”ג, כא) שהמת שנגע בעצמותיו חי ויקם על רגליו. ומשתמשים בו בכונה מליצית.

790. גדָיים נעשו תיָשים (ברכות פג, ותוספתא וירושלמי שם).

דבור מליצי־הלצי שגור. ובתלמוד הושם בפי תנאים קדמונים, בלשון: “גדיים שהִנַחת, נעשו תישים בעלי קרנים” (ע"ש).

791. גדר מזה וגדר מזה (במדבר כ"ב, כד).

מליצה רגילה, בהוראת: בין המצָרים, אין ברירה, וכדומה.

792. גדש את הסאה (שבת קנג:; תוספתא שם פ"א, וירוש' א, ד).

מליצה רגילה בהוראת: ה7פרז על המדה. והיא מושמה שם בפי התנא הקדמון ר' אליעזר (וחברו, ר' יהושע, משתמש שם במליצה: " מחק את הסאה" – ההפך מהנ"ל).

793. גוּד או אגוּד (ב"ב יג.).

דבור שגור בפי הסוהרים והוראתו: קנֵה אתה את חלקי, או אקנה אני את חלקך (כשיש לשני שותפים קרקע – וכדומה – והאחד רוצה לחלוק והשני ממאן, אז אומר כן האחד אל השני).

794. גוּזמא קָתָּנִי (ביצה ג. ועוד).

דבור הלצי שגור (ובתלמוד הכונה, שבמִשנה יש הגזמה).

795. גופא דעוּבדא הֵיכי הוה (כתובות סט:; ב“ק כז: ב”מ ע.; ב"ב לב:).

היאך היה עצם המעשה? (רשמתי את כל המקומות שמצאתי בתלמוד, מפני שבמסורת הש"ס לא נסמן, ומאספי פתגמי התלמוד לא זכרוהו).

796. גור טב מכלב ביש לא תַרבי (ויק“ד פי”ט).

גור (כלב־ילד, כמו “גור אריה”). מכלב רע לא תוכל לגַדל ולחַנך גור טוב. זה משל עממי (שיש דוגמתו בלועזית) בהוראה מעין “מי יתן טהור מטמא”.

797. גזֵרה לגזֵרה (ביצה ג. וש"נ).

כלומר: סייג לסייג וכדומה. והוא דבור מפורסם.

798. גזרה עבידא דבָטלא (כתובות ג:).

גזרה [ של המלכות ] עשויה להִבטל. מימרא שגורה.

799. גט לעולם־הזה, קדושין לעולם־הבא.

מליצה, שנמצאה ב“מחברות עמנואל”.

800. גיוּרא עד עשרה דָרֵי לא תבזה ארַמָאה קָמֵיה (סנהדרין צד.).

משל עממי (הד"א): “גר (שנתגייר) עד עשרה דורות לא תבַזה נכרי בפניו” (כי אפילו בדור עשירי עודנו קשור קצת באומתו הראשונה). ובמשל זה משתמשים לענינים שונים.

801. גירא בעֵינא דשטן (סוכה לח. וש"נ).

חץ בעיניו של השטן (כלומר: אני יכול להתגרות בשטן, כי הוא לא יכשילנו בדבר עבירה). זה היה דבור שגור (כי בשלשה מקומות שהובא בתלמוד משתמשים בו חכמים שונים). והבריות משתמשים בו בדרך הלצה.

802. גיראה בגִיריה מיקטל (פסחים כח.).

עושה חִצים נהרג בחִצו. זה משל עממי (הד"א), והנמשל מובן.

803. גירסא דיַנקותא (שבת כא:).

מבטא שגור. והכונה: מה שלומד האדם בילדותו משתמר בלבו ומתקיים יותר משל זקנה.

804. גל על אדוני דרכך (תהלים ל"ז, ג).

ובמשלי (ט"ז, ג): “גל אל אדוני מעשיך” (זה היה, אפוא, פתגם מפורסן, בקצת שנויים).

805. גַל של עצמות (ברכות נח. וש"נ).

דבור רגיל הוא בתלמוד: נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. והמבטא "גל – " שגור בפי הבריות (גם על דל־בשר).

806. גלגל החוזר [ בעולם ] (שבת קנא: ובמדרשים).

כך שגור בפי הבריות, ועפ“י רוב לבלי מלת “בעולם”. (וגם בקלמבור: "גלגל הַחֲזִיר ") והוא בנוסח שבפרש”י (בראשית כ"ה ל). ובתלמוד ובמדרשים: “גלגל הוא שחוזר בעולם”. והוא דרש יפה [ בשם תנא רבי ר' ישמעאל ] על הכתוב (דברים ט"ו, י): “כי בגלל הדבר הזה –”.

807. גָלה כבוד מישראל (ש"א ד', כא־כב).

מליצה רגילה.

808. גלה סודך לאחד מאלף (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן־סירא.

809. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם (קדושין ל: ועוד).

מליצה רגילה בתלמוד ובספרות.

810. גלוסקאות וכלי־מילת (שבת ל:; כת' קיא:).

“עתידה ארץ־ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי־מילת” (מאמר זה מיוחס בשבת להתנא הקדמון רבן גמליאל, ובכתובות – להאמורא ר' חייא בר יוסף). והמבטא " גלוסקאות וכלי־מילת" נעשה לדבור הלצי שגור.

811. גִלגול מחִילות (כתובות קיא.).

דבור שגור (לרוב בדרך הלצה), שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י על הפסוק “ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם” (בראשית מ"ז, ל).

812. גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי י"ז, כח.).

813. גם אני בחלומי (בראישת מ', טז.).

כך שגור בפי הבריות (ובדרך הלצה). ולשון הכתוב: “אף אני”.

814. גם אתה חֻלֵית כמונו… (ישעיה י"ד, י).

815. גם בדרך כשהסכל הולך, לבו חסר ואמר לכֹּל סכל הוא (קהלת י', ג).

על המשל המפורסם הזה יש פירוש יפה שם במדרש רבה: הסכל אומר על כל מי שהוא פוגש: סכל הוא, אבל את עצמו איננו חושב לסכל.

816. גם בוש לא יבושו: (ירמיה ו', טו).

1. גם במעלליו יתנכר נער (משלי כ', יא).

מצטטים אותו בהוראת: בילדותו כבר ניכר מה יהיה בסופו.

818. גם בשחוק יכאב לב (משלי י"ד, יג).

819. גם זו לטובה! (תענית כא.; סנהדרין קח:).

דבור שגור. והאגדה התלמודית מספרת, שכך היה רגיל לאמר על כל מה שקרהו (גם על רעה) נחום איש גם זו; ועל שם פתגמו זה נקרא “איש גם זו” (אך באמת הוא נקרא כן על שם העיר “גמזו” שבארץ־ישראל).

820. גם חרבונה זכור לטוב (ירושלמי מגילה ג‘, ז’ ואסתר רבה ומס' סופרים).

כלומר: אעפ"י שכוָנתו לא היתה רצויה. ובהוראה זו הוא פתגם שגור בענינים הדומים לו. וע' במבוא.

821. גם לי גם לך לא יהיה! (מ"א ג', כו).

822. גם לי לבב כמוכם [ לא נופל אנכי מכם ] (איוב י"ב, ג).

823. גם לרעהו ישָׂנא רש
(משלי י"ד, כ).

824. גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך (ירמיה ב', לו).

בציטאט אומרים בלשון זכר “תצא –”.

גם שברי לוחות - (ראה: “לוחות ושברי לוחות –”).).

825. גם עליך תעבר כוס!
(איכה ד', כא).

כך אומרים על השמח־לאיד (וכמובן בלשון זכר).

826. גמלא אזַל למִבעי קרנֵי, אדנֵי דהוו ליה גַזיין מיניה (סנהדרין קו.: תנחומא, מטות).

הגמל הלך לשאול ולבקש לו קרנים,[ והנה גם ] האזנים שהיו לו נכרתו ממנו. זה משל עממי (הד"א), ונמצא גם במשלי היונים והרומאים (ונוסד על הספור המשָלי הידוע של איזופוס היוני “הגמל וציאוס”). וכנראה הכניסו היונים את המשל הזה לארץ־ישראל.

827. גמלא במָדַי אקַבא רקדא (הא קַבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא! ] (יבמות מה.).

חציו הראשון הוא משל עממי (אמרי אינשי): גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בארבע רגליו במלכות מדי (והיא גוזמא הלצית). והובא שם בתלמוד בענין זה: איש אחד, בן נכרי מישראלית, בא אל האמורא רב ושאל אותו: נברי הבא על ישראלית, מהו? אמר לו רב: “הולַד כשר”. “אם כן – אמר האיש – תן לי את בתך לאשה”. “לא אתן” – ענה רב. אז אמר שימי בר חייא לרב: “אמרי אינשי: גמלא במדי וכו' (כנ"ל), הא קבא והא גמלא” וכו' (כנ"ל): הנה הקב והנה הגמל והנה מדי – ואינו מרקד; כלומר: אתה, שהִתַרת דבר חידוש כזה, הַאמֵת דבריך ותן לו את בתך! (פרש"י).

828. גמרא גמוֹר, זמירתא תהא? (ע“ז לב: וש”נ).

וכי הלִמוד יהיה כזמר בעלמא, בלי הכנה? כך אומר פעמים רבות אביי לרבו רב יוסף כשהוא דוחה את שאלתו בלשון "מאי נפקא לך מינה? (ע"ש). והוא דבור רגיל.

829. גַנבא אַפום מַהתַּרתא רחמנא קרי (סוף ברכות).

הגנב על פי המחתרת קורא לאלהים. משל עממי (הד"א) מצוין ומפורסם זה חסר בש“ס שלנו, ונמצא רק ב”עין יעקב“; אבל לפני הקדמונים היה בש”ס שלהם; ולמשל הרד“ק מביא משל זה בשם רז”ל בפירושו לזכריה (י"א, ה).

830. געו (כל העם) בבכיה
(ברכות סג: ועוד).

מבטא רגיל.

831. גער בנזיפה (ע' שבת לא. וסנהדרין סח.).

דבור שגור: ובתלמוד הלשון “גער בו והוציאו בנזיפה”, או “גער בו ויצא בנזיפה”.

832. גרגרת מכַלה את הזהב (ויק“ר ריש פי”ח).

כלומר: ע"י זוללות וסבאות אדם מאבד את הונו. והוא פתגם עממי.

833. גֵרה איננה מעלה.

הלצה קלמבורית יפה של עמנואל ("מחברות צד 9): “הפרוטה איננה תהלה, וגרה (מלשון “עשרים גרה השקל”) איננה מעלה” (=יתרון. הקלמבור הוא על “מעלה גרה”). ובהלצה זו השתמשו סופרים בדורות האחרונים (גם המשורר יל"ג בכללם), בלי הביא גאולה לעולם…

 

ד.    🔗

834. דא עקא (סנהדרין כו.).

זוהי הדעה. מבטא שגור (אומרו הוא ר' יוחנן, אבל כנראה שם בתלמוד היה זה דבור רגיל).

835. דאגה בלב איש יַשחנה (משלי י"ב, כה).

וכדרשת התלמוד: ישיחנה (יספרה) לאחרים (יומא מה.; ויש אומר שם: יסיחנה מדעתו).

836. דאכיל אַלְיָתָא טָשי בעיליתא; דאכיל קִקולי, אַקיקלי דמתא שכיב (פסחים קיד.).

מי שהסכין לאכול אליה (מעדנים ומשמנים), יהיה אנוס להסתר בעלִיַת הגג (מפני נושיו); אבל המסתפק במאכלי ירקות, ישכב וינוח על תלוליות־הדשאים שבתוך העיר לעין כל, בלי פחד ודאגה. וזה נאמר בתלמוד בפירוש בתור משל של בני ארץ־ישראל (מתלא מתלין במערבא ).

837. דְבִיש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא (ב"מ עה:).

“מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת” – הוא מן הצועקים ואינם נענים (וזהו המקור לפתגם השגור: משַנה מקום, משנה מזל).

838. דַבר אל ישראל וְיִסָעו!
(שמות י"ד, טו).

רגיל לענין אמיגרציה.

839. דַבר אל העצים ואל האבנים!

דבור שגור בפי כל (בהוראת: דבר על אזן לא שומעת, או אל מי שאינו רוצה או אינו יכול להבין, וכדומה). והורכב משני ענינים שונים: מן “וידבר על העצים”, האמור בשלמה (מ"א ח', יג) ומן המליצה התלמודית הרגילה "שפוך חמתך על עצים ואבנים ".

840. דבר – אשר כל שומעו תצִלֶינה שתי אזניו (ש"א ק', יא).

מליצה שגורה (והיא מליצה קבועה בתנ“ך; למשל, מ”ב כ“א, יב: “הנני מביא רעה – אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו” ובירמיה (י"ט, ג): " – רעה, אשר כל שומעה תצלנה אזניו”).

841. דַבר בליעל יצוק בו
(תהלים מ"א, ט). מליצה רגילה.

842. דָבר בעִתו מה טוב
(משלי ט"ו, כג).

843. דבר גדול נתלה בדבר קטן (ברייתא דל"ב מדות).

מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ובציטאט בהשאלה, כפתגם המפורסם במשלי הגוים: סבות קטנות ותולדותיהן גדולות.

844. דבר דָבוּר על אָפניו(משלי כ"ה, יא).

845. דבר השָוה לכל נפש (כתובות ז.).

שגור בפי כל. ושם בתלמוד על מלאכה המותרת ביום־טוב: "אך אשר יאכל לכל נפש " (שמות י"ב, טז) – דבר השוה לכל נפש, (כלומר: ולא למפונקים).

846. דבר שלא בא לעולם
(קדושין סב: וש"נ).

847. דַבר שפתים אך למחסור(משלי י"ד, כג).

מצטטים בהוראת: אין צריך להרבות דברים בענין זה, וכדומה (וזה שלא כפשוטו של מקרא).

848. דִברה תורה כלשון בני־אדם (ברכות לא: וש"נ).

כן נאמר בתלמוד ביחוד על כפל מלים שבמקרא (“איש איש”, “שלח תשלח”, וכדומה), שמהכפלות כאלה אין ל“דייק” ו“לדרוש” כלום. והוא נמצא בתלמוד כעשרים פעמים.

849. דִברו חכמים לשון הבָאי (חולין צ: ועוד).

הבאי = גוזמא, הפרזה.

850. דברי הרב ודברי התלמיד, - דברי מי שומעים? (קדושין מב: וש"נ).

זהו הטעם להכלל “אין שליח לדבר עברה” (ע"ש). והובא גם בפרש"י (בראשית ג',

יד. ומכאן פרסומו (ומשתמשים בו בהשאלה לענינים שונים).

851. דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט', יז).

בפי הבריות הוראתו: החכמים מדברים במתינות ובלי התרגשות (ופשוטו של מקרא קרוב לזה).

852. דברי חכמים כדָרבונות (שם י"ב, יא).

כלומר: כללים מוצקים וקבועים (כמו שהוא מוסיף: “ובמסמרות נטועים”).

853. דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים (גטין נב. וש"נ).

זה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד (כדמוכח בכל המקומות שהובא).

854. דברי פי חכם חן (קהלת י', יב).

מליצה קבועה בספרות (ביחוד הרבנית), כשמביאים דברי חכם המתקבלים על הלב, מסיימים “ודברי פי חכם חן” (ועפ“י רוב בר”ת: ודפח"ח). וזה שמוש עתיק, כי כבר הרמב“ן כותב כך על דברי הראב”ע (בפרשת האזינו, פסוק “שאל אביך”. ע“ש ברמב”ן). וע' במבוא.

855. דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ברייתא דל“ב מדות. ירושלמי ר”ה ג', ה).

כך מצטטים. ובמקורו: " – עניים במקומם – ".

856. דברים בגו (כתובות קיא. וירושלמי שם).

דבור שגור (והכונה בפרש"י: “יש כאן דברים מסותרים כדבר זה וצריך לשים להם לב”). ובירושלמי: “דברים בגב”. ובהלצה אומרים: דברים בגוי.

857. דברים בטלים (ברכות לא. ועוד הרבה).

858. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

פתגם שגור. וכנראה הוא תרגום (כי הוא נמצא מלה במלה במשלי האשכנזים, וגם בשאר לשונות יש דוגמתו).

859. דברים המתקבלים אל הלב (מגילה טז:).

דבור שגור (שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית ג', כא). ובתלמוד: דברים שמתקבלים־.

860. דברים ככתָבן (פסחים כא: וש"נ).

הובא גם ברש"י (שמות כ"ז, א). ומזה היה לדבור שגור.

861. דברים שאדם עושה בילדותו, משחירים פניו לעת זקנוהו (שבת קנכ.).

מיוחס לר' יצחק בדרשה על הכתוב (קהלת י"א, י): “כי הילדות והשחרות הכל”. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

862. דברים שבלב אינם דברים (קדושין מט: וש"נ).

כי הולכים אחרי המעשה. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

863. דברים שבצִנעה [ נוהג ]
(מו"ק כד.; כתבוות ד.).

בתלמוד הכונה, שבצנעה (באין רואה) יכולים לנהוג מנהגי אבלות גם בשבת ויו"ט. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (וגם לכוונה אירוטית).

864. דברים שהם כבשונו של עולם
(חגיגה יג.).

כבשונו – סִתרו שלעולם.

865. דברים של מה בכך
(ע' שבת קנ:).

מבטא שגור. ובתלמוד שם “חשבונות של מה בכך”.

866. דברים שעומדים ברומו של עולם
(ברכות ו:).

דבור שגור.

867. דבש וחלב תחת לשונו
(שה"ש ד', יא).

שבח על דברן וכדומה (במקרא נאמר: " – תחת לשונך").

868. דבש מצאת אכול דַיֶך [ פן תשבענו והקֵאותו ] (משלי כ"ה, טז).

מצטטים עפ"י רוב רק חציו.

869. דוחק רגלי השכינה
(ברכות מג:).

מליצה מפורסמת. ושם בתלמוד: המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב “מלוא כל הארץ כבודו”.

870. דוק בכָכֵי ותִשכח בנגַרֵי (שבת קנכ:).

הָדֵק היטב בשיניך (אכול הרבה) ותמצא (את האכילה) בפסיעותיך ( כלומר: שיחזק כחך). וזה בודאי משל עממי, אעפ"י שהובא שם בשם רבי מאיר.

871. דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו
(סנהדרין לח:; ע"ז ה.).

דבור שגור. ובתלמוד: “הראה הקב”ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'" (ובע"ז שם גם: “דור דור ופרנסיו”).

872. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת (קהלת א', ד).

873. דור לפי פרנס - - פרנס לפי דור (ערכין יז.).

פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן; חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר: פרנס לפי דור (ומפרש לקמן: זה סובר, שאם הדור טוב, גם הפרנס טוב; וזה סובר, שאם הפרנס טוב גם הדור טוב. – ושניהם פתגמים מפורסמים.

874. דזקיף ליה זקיפא בדִיוּתקיה, לא נימא ליה לחבריה: זקיף ביניתא
(ב"מ נט:).

פרש"י: מי שיש לו תלוי במשפחתו, לא יאמר לעבדו או לבן־ביתו: תלֵה לי דג זה (כי כל שם תלייה גנאי הוא לו). והוא משל עממי (הד"א), ויש דוגמתו בכמה לשונות.

875. דחה אבן אחר הנופל
(קדושין כ:; ערכין ל:).

מליצה יפה על מדה מגונה (לדחות אבן אחרי הנופל, כדי שלא תהא לו שום תקומה).

876. דחה בקַש (חולין כז.).

מליצה יפה על תשובה קלושה שמספיקה רק להדיוטים ולא לחכמים, וכדומה. ובירוש' (ברכות ט, א) ובמדרשים: דחה בקנה (ומליצת הבבלי חריפה יותר).

877. די לחכימא ברמיזא.

דבור שגור. והוא מורכב מן הפתגם “לחכימא ברמיזא” וכו' (ע' אות ל'), ומן המבטא “ודי לחכימא” (וד"ל), שהוא תרגום מלאטינית “Sapienti sat”

878. דיה לצרה בשעתה (ברכות ט:).

פתגם שגור (כלומר: די להצטער עליה כשתבוא, ולא לדאוג מקודם). ונמצא גם באבן־גליון.

879. דַיוֹ לבא מן הדין להיות כנִדון (ב“ק כד: במשנה וש”נ).

כלל מפורסם בשִמוש של מדת “קל” וחומר“. למשל: במעשה מרים (במדבר י"ב, יד): “ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים”, א”כ, לכאורה, קל־וחומר לשכינה י“ד יום; - אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה באביה ז‘, אף לשכינה רק ז’ ימים. ובכלל הנ”ל משמתמשים הרבה לענינים שונים (גם מעין “תפשת מורובה לא תפשת”).

880. דיו לעבד שיהא כרבו (ברכות נח:).

רב = אדון. בתלמוד שם נראה שזה היה פתגם מפורסם. והוא נמצא גם באבן־גליון.

881. דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (ויק“ר פ”נ).

מי שלוה ברִבית, מאבד (ממון) שלו ושאינו שלו. פתגם עממי.

882. דֵין גרמא דעשיראה ביר
(ברכות ה:; ב"ב קטז:).

זה שֵן של הבן העשירי (כך אמר ר' יוחנן בהראותו את השן של בנו האחרון – כי כל בניו מתו – והוא שמר לזכרון את השן. כדי להראות ולנחם אבות אחרים שמתו עליהם בניהם). ומשתמשים בדבור זה לענינים שונים (גם בהלצה בשחוק־הקלפים, על המטבע האחרונה).

883. דַין הַניין לי, יתרון לא הניין לי (ב"ר ג, ז. ועוד).

אלה טובים בעיני, אותם אינם טובים בעיני (כך אמר הקב"ה במעשה בראשית, כשהיה בורא עולמות ומחריבם). וזה מבטא שגור בספרות.

884. דֵין עסק ביש (ב"ק צט:).

זה עסק רע. והוא דבור שגור. ומקורו בעובדה זו: אשה אחת הראתה לר' חייא דינר, ושאלה אותו אם הוא טוב ועובר לסוחר (אם היא יכולה לקבלו בכסף). אמר לה: טוב. למחר באה אליו והודיעתהו, כי אין לוקחים מידה את הדינר (שקבלה מאחר עפ"י עצתו של ר' חייא), כי הוא מטבע שנפסלה. אז אמר ר"ח לרב (בן־אחותו ונהל עסקיו): החלף לה בדינר טוב, וכתוב על פנקסי: דין עסק ביש (כלומר: אני מפסיד לחנם, כי לא היה לי לחוות דעת על דינרה).

885. דִין פרוטה כדין מאה
(סנהדרין ח.).

כך מצטטים (בהוראת: צריך להתנהג בצדק כשהדבר נוגע לפרוטה אחת כמו למאה). ובתלמוד שם על הכתוב (דברים א', יז): “כקטן כגדול תשמעון”, אמר ריש לקיש: "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה ".

886. דינא דמלכותא דינא
(נדרים כח. וש"נ).

פתגמו המפורסם של שמואל.

887. דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בוִר על הצבור.

פתגם מפורסם, והובא במ' “לקט הקמח” לר"מ חאגיז (דף ק"ג).

888. דכָאִיב ליה כאֵיבא, אזיל לבי אַסיא (ב"ק מו:).

מי שיש לו מכאוב, הולך אל הרופא. בתלמוד אומר זאת רב אשי, אך ניכר שם שזה היה פתגם שגור. ונמצא גם באבן־גליון.

889. דכִירנא כד הוִינא טליא (ע' מגילה ה:).

“זכורני כשהייתי ילד”. מבטא רגיל בספרות הרבנית. ובתלמוד שם: אמר ר' יוחנן: “כי הוינא טליא” וכו' ( וזהו, כנראה, מקור המבטא). ויש בב“ב (צא:) “נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא”. וע”ש.

890. דלא מוסיף יסיף (אבות א', יג).

פתגם המיוחס להלל. ומצטטים אותו בהוראה מעין: מי שאינו הולך לפנים, הולך לאחור.

891. דל גאה [ אין הדעת סובלתו ]
(פסחים קיג:).

892. דלף טורד ביום סגריר, ואשת מִדיָנִים נִשתָּוה (משלי כ"ז, טו).

893. דלת הנִנעלת לא במהרה תפָתח (ב"ק פ:).

הוראתו כמו: “כל המריעין לו, לא במהרה מטיבין לו”.

894. דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא (עירובין טו. וש"נ).

דומה חכם זה כמי שלא למד מעולם הלכה. דבור רגיל בתלמוד ובספרות הרבנית (בעירובין: " – כמאן דלא פרשי אינשי –". ובשאר המקומות בתלמוד – כרשום למעלה).

895. דמים בדָמים נָגעו
(הושע ד', כ).

896. דמים תַרתי מַשמע
(מגילה יד:).

בתלמוד זה דרש על דברי דוד לאביגיל (ש“א כ”ה, לג): “וברוכה את אשר כליתני מבוא בדמים” – דמים תרתי משמע (דם נידה ושפיכות דמים: ע"ש). ובפי הבריות ובספרות הוראתו: דמים פירושו גם דם וגם ממון; ומשתמשים בו הרבה.

897. דן לפניהם בקרקע
(סנהדרין יז:).

כלומר: תלמיד שישב לרגליהם.

898. דנָכית ליה היויא, חַבלא מדחיל ליה (שחש“ר פ”א ועוד במדרשים).

מי שנשכו נחש, גם חבל מַפחידו. משל, שנמצא בכמה לשונות (ובמשלי האשכנזים יֶשנו מלה במלה ).

899. דנָפח בכָסיה, לא צָחֵי (סנהדרין ק:).

מי שנופח אופיא (שוים בל"א) שבכוסו, בידוע שאינו צמא. פתגם זה הובא שם בשם בן־סירא.

900. דנפיק מינך טעמא מַלפך (יבמות סג.).

היוצא ממעיך ואַלֶפך חכמה. משל עממי (הד"א); ושם בתלמוד הוא כניחותא (בפרש"י: “פעמים שהבן מחכים את אביו”), אך כונתו האמתית היא בתמיה.

901. דסַייר נכסיה, כל יומא משכה אסתירא (חולין קה.).

המבקר ובודק בעצמו את נכסיו תמיד, מוצא בכל יום חצי־השקל (כלומר: השגחת בעל־הבית מכניסה הרבה). פתגם יפה זה (שיש דוגמתו בכמה לשונות) מיוחס בפירוש לשמואל.

902. דע מה שתשיב לאפיקורס!

מאמרו של ר' אליעזר.

903. דעליך סני, לחברך לא תַעביד
(שבת לא.).

מה ששנוא לך, לא תעשה לרעך. בפתגם המצוין והמפורסם הזה ענה הלל ל ־—- שבקש ממנו ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת: “זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור!” (לך ולמד). ופתגם זה נמצא גם באבן־גליון; וכנראה היה מפורסם בין היהודים עוד קודם להלל.

904. דעה קנית, מה חסרת?

דעה חסרת, מה קנית? (ויק“ד פ”א; קה"ר, ז, מא. ועוד).

ובמס' נדרים (מא.): דא קני, מה חסר? דא חסר, מה קני?

905. דקדוקי עניות (ערובין מא:).

בתלמוד פשוטו כמשמעו: יסורים של עניות. ובפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי הלצי לקושיות דחוקות ולנקדנוּת יתרה. ובהוראה זו כבר השתמש בו הראב"ע בפירושו לקהלת (י"ב, ה): “וזהו דקדוק עניות” (ע"ש).

906. דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (שם).

רעיונו של מאמר זה נמצא גם במשלי הגוים. ובמשלי שלמה הוא נאמר בקיצור: “על פת לחם יפשע גבר”.

907. דקפיד, קַפדי בַהדיה
(פסחים קי:).

בתלמוד נאמר זה על האמונה הטפלה של סכנת “זוגות”: מי שמקפיד על “זוגות”, מקפידים גם השדים להזיקו. ובציאטא פירושו: מי שהוא מקפיד על כל דבר, גם הבריות מקפידים ביחוסם אליו (תביעותיהם מרובות).

908. דרוֹש וקַבל שכר!
(סוטה מד. וש"נ).

דבור הלצי שגור (וגם בתלמוד יש בו כעין התול דק; למשל, בסנהדרין נא. (ועוד) “הלכתא למשיחא? דרוש וקבל שכר!” (ע"ש). ובסנהדרין עא בברייתא: “עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות; ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר!”

909. דרהים ולא קשור עִמיה קנאה, לאו רהימותיה רחימותא (זוהר, ויהי).

כלומר: אהבה שאין עמה קנאה אינה אהבה. וכנראה הוא לקוח ממשלי הגוים.

910. דרך אויל ישר בעיניו [ ושומע לעצה חכם ] (משלי י"ב, טו).

911. דרך־ארץ קָדמה לתורה
(ויק“ד פ”ט, ועוד במדרשים).

מאמר מפורסם, ומשתמשים בו גם בדרך הלצה.

912. דרך התגרים [ מַראים את הפסולת תחלה ואח"כ – את השבח (המעולה) ]
(במדבר פט"ז ותנחומא שם).

הובא גם ברש"י (במדבר י"ג, יז), ולכן היה לדבור שגור (ועפ"י רוב מצטטים רק: “דרך התגרים” או “כדרך –”).

913. דָרך כוכב מיעקב
(במדבר כ"ד, יז).

במליצה על גלוי בעל־כשרון חדש, וכדומה.

914. דרך רשעים באפלה, לא יָדעו במה יכשלו (משלי דק, יט).

915. דרכיה דרכי נועם
(משלי ג', יז).

על התורה, וכדרשת התלמוד.

916. דרָקק לעיל על אפוי נפל
(קה“ר פ”ז).

הרוקק למעלה ממנו, הרוק חוזר ונופל על פניו, משל יפה שיש דוגמתו בכמה לשונות (כמעט מלה במלה).

917. דררא דממנונא (ב"מ ב: ועוד).

חסרון ממון, או: שנוגע לממון. והוא דבור שגור.

918. דרוש כמין חומר (סוטה טו.; קדושין כב:).

“רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר”. “אמר רבן גמליאל לחכמים: הניחו לי ואדרשנה כמין חומר”. מזה נראה שהוא מליצה קבועה (ורש"י פירש: חוסר, צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט). ובספרות הוא מבטא שגור. (ו“חומר”=תֵּימה בלע"ז).

919. דשומשמנא גברא, כוּרסה בי חרתא רמי לה (יבמות קיח.; כתובות עה.).

פרש“י: “משל הדיוט הוא: מי שבעלה קטן כנמלה, כסאה בן השרות כנוה־חורין מושיבה. כלומר: גם לי בעל כמובן”. בשני המקומות בתלמוד הובא בשם אביי; אך כמובן צדק רש”י באמרו: “משל הדיוט הוא” (ואינו שגור כלל, משום לשונו הקשה).

 

ה.    🔗

920. הא אילפא, אַייתי נַהרא! (ירושלמי גטין ז', ו).

איש אחד עשה חוזה עם סַפָּן, שיעבירהו את הנהר עם סחורתו לאחר זמן ידוע. בינתים יבש הנהר. תבע האיש את הספן לדין, שישלם לו דמי נזקו. אמר לו הספן: הא אילפא וכו' – הנה הספינה לפניך, הָבֵא אתה את הנהר (ואז אעבירך). וזה דבור חריף, שאפשר להשתמש בו בענינים הנאותים.

921. הא בהא תליא (שבת קלה: וש"נ).

דבור שגור.

922. הא גברא והא דיסקא (קדושין ע:).

הנה האיש והנה כתב־ההזמנה! (כך אמר רב יהודה לרב נחמן שהזמינו לדין לפניו בטעות, ור“נ בעצמו תמה על זה, ואז הוציא רב יהודה את כתב־ההזמנה והראהו; ע”ש באריכות). ונפלא הוא, שהדבור הזה שגור בפי כל (אעפ“י שנמצא רק פעם אחת בתלמוד בעובדא הנ”ל), עד שגם ההמון מצטט אותו בקלמבור: הא גברא והא טאַצקע (או: צאַצקע).

923. הא נברא והא תיובתא! (ב"מ טז.).

הנה אדם גדול וכאיש קושיתו. וע' “נברא קא חזינא”.

924. הא לחוד והא לחוד.

דבור שגור (כלומר: ענין זה לבד, וענין זה לבד). והוא לקוח מן הסגנון התלמודי (ע', למשל, ב"ב סז.: “הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד”. ועוד הרבה כאלה).

925. הא לן והא להו (ברכות מד. וש"נ).

זה לנו (לבני בבל), וזה להם (לבני ארץ־ישראל). נמצא פעמים רבות בתלמוד, ומתוך כך היה לדבור שגור בהוראה מורחבה.

926. הא קבא והא גמלא והא מדי – ולא רקדא! (יבמות מה.).

ע' "גמלא במדי וכו‘. וענין זה מזכיר לנו את המשל הרומי: Hie Rhodus’ hie saita “כאן האי רודוס, כאן קפוץ!” שאמרו לשקרן שהתפאר, כי על אי רודוס קפץ קפיצה מפליאה).

927. הא שקא, הא סלעא, והא סאתא, קום כול! (ירושלמי סנהדרין י', א ובמדרשים).

מי שמבקש תיכף שכר על המצוה שעשה, הריהו כאדם האומר לחנוני: " הנה השק והנה הסלע (מעות) והנה הסאה (מדה), קום מוד!" וזה היה כנראה דבור הלצי שגור.

928. האדם בן־שעַתו.

נמצא בס' השעשועים לר' יוסף זברא (בסוף האלף החמישי).

929. האדם יראה לעינים, ואדני יראה ללבב (ש"א טז, ז).

930. האדם מדיני בטבעו.

זה מאמרו הידוע של אריסטו, שנתפרסם אצלנו ביחוד ע“י הרמב”ם שהביאו ב“מורה הנבוכים” (חלק ב‘, ריש פרק מ’). ולשונו של אריסטו ביוָנית היא: האדם הוא חיה חברתית (כלומר, שאוהב לחיות בקבוץ חברתי־מדיני).

931. האוכל בשוק דומה לכלב (קדושין מ:).

מאמר שגור (וההמון עשה מזה חרוז קלמבורי: "האוכל בשוק, דומה לפארשוק " - כנוי גנאי ברוסית מן????). בתלמוד הובא בלשון “תנו רבנן” ובמס' דרך ארץ רבה פ"י – בשם ר', שמעון בן גמליאל. וכנראה הוא פתגם עתיק.

932. האוכל ממה שאכל עכבר שוכח תלמודו (הוריות י"ג:).

מאמר מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: חמשה דברים משבחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר, וכו' (ע"ש).

933. האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. (אבות ו', ז, ועוד).

שגור מאד (ובהלצות רבות).

934. האונס שותה בעציצו
(כתובות לט. במשנה).

שותה בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ"ב, יט) “לא יוכל לשלחה”, אפילו היא סומא או מוכת־שחין. וזהו כנראה דבור משָלי.

935. האורב יושב לו בחדר (שופטים ט"ז, ט).

מליצה שגורה (ובמקרא – "יושב לה " -).

936. הֶאח, חמוֹתי ראיתי אוּר (ישעיה מ"ד, טז).

מליצה רגילה.

937. האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט! (בראשית י"ט, ט).

938. האי נברא בהאי פהדא נמי יתיב (סנהדרין צח:).

כלומר: גם אני מפחד ודואג לאותו הדבר בעצמו. וכנראה שם היה זה דבור שגור (וגם עתה הוא מפורסם מאד).

939. האי דישנא להאי פרדשנא (סנהדר' צד:).

מתנה כזו לאדון כזה! (בתמיה). פתגם עממי, והובא שם על הכתוב (דברי־הימים כ', ל) ביחזקיהו, ש“עשה הטוב והישר והאמת לפני ה' אלהיו” – ו“אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב (שם ל"ב, א) וגו'”, וע"ו מתפלא התלמוד: וכי זה הגמול בעד מעשיו הטובים?

940. האי עלמא אושפיזא (מו"ק ט:).

העולם הזה הוא מלון־אורחים. פתגם מוסרי זה יש דוגמתו בכמה לשונות.

941. האי עלמא כבֵי־הלוּלא דמי (ערובין נד. ע"ש).

כך מצטטים. ובתלמוד: “אמר שמואל לרב יהודה: חטוף ואכול, חטוף ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי” (כי העולם שאנחנו הולכים ממנו, דומה לסעודת־חתונה: היום ישנו ומחר איננו).

942. האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתי (דברים כ', ח).

דבור שגור.

943. האיש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה.

דבור מפורסם, לקוח מתפלות “הרחמן” לברית־מילה. (והליצנים מכוונים כו לנבול־פה בקלמבור ז’רגוני: עבודתו פסולה – בלייבט זיין דינסט אַ בתולה…).

944. האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז', כו).

זה מן הפתגמים היותר מצוינים שבספר קהלת (במקרא: "אשר עשה האלהים את – ") ובפתגם מעין זה מתחיל רוּסוֹ את ספרו המפורסם “אמיל”.

945. האם תמנו לגוֹע (במדבר י"ז, כח).

מליצה רגילה.

946. האמת אהוב[ ה ] יותר.

זה מאמרו המפורסם של אריסטו (“אני אוהב את סוקרטוס, אני אוהב את אפלטון, אך האמת אהובה לי יותר”). ואצלנו נתפרסם ע“י ה”ר זרחיה הלוי (הרז"ה, במאה האחרונה לאלף החמישי) שהביאו בהקדמת ספרו “המאור” (השגות על האלפסי) בשם ר' יונה אבן גנאח.

947. האמת יורה דרכו.

דבור שגור. ונמצא כבר בפירוש למשלי (ט', א) המיוחס להראב"ע (והוא באמת לר' משה קמחי, אחיו של הרד"ק).

948. האמת כבֵדה, על־כן נושאיה מעטים. (דברים כ', ח).

משל מפורסם (מתורגם מלועזית) ונמצא כבר בס' “מדרש שמואל” (על פרקי אבות) לר' שמואל די אוזידה (לערך שנת של"ה).

949. האמת לא בַיישנית.

פתגם שנמצא בתשובות הרשב"ץ (סימן תק"ט). ובתשובות “חוט השני”: האמת לא בישנית ולא פחדנית.

950. האמת עֵד לעצמו (דברים כ', ח).

מבטא שגור. ונמצא כבר בפירוש הנרבוני על “מורה נבוכים”.

951. האף תִספה צדיק עם רשע?
( בראשית י"ח, כג).

952. הבא להרגך הַשכם להרגו (ברכות נח. וש"נ).

זה נסמך על הכתוב (שמות כ"ב, א): אם במחתרת ימצא וגו'. ושם הובא גם ברש"י, ומזה פרסומו.

הבא… (ראה “בא”…).

953. הבאים אחריך בהמות יִרעו? (מגילה כח.).

ר' יהושע בן קרחה (שהאריך ימים), בשעת פטירתו ברך את רבי: יהי רצון שתגיע לחצי ימי; וכאשר שאל רבי בתמהון: ולכלהו לא? ענהו: הבאים אחריך וכו' ופרש“י: אם תאריך ימים כמוני ותהיה נשיא, ובניך לא יחלקו בגדולתך ויהיו כל ימיהם הדיוטים. והתשובה החריפה הנ”ל היא מימרא שגורה בהוראות הדומות לכונתה העקרית.

954. הִבָּדלו מתוך העדה הזאת! (במדבר ט"ז, כא).

955. הבה נתכחמה! (שמות א', י).

956. הָבו דלא לוסיף עלה! (שבועות מח:).

פרש"י: הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה (מהלכה זו) במקום אחר. וכהוראה כזו הוא מליצה שגורה בספרות הרבנית.

957. הבונה כמה יבנה ויהא חייב (התחלת פרק י"ב במס' שבת).

דבור שגור בהלצה: העוסק בבנין, כמה שיבנה (גם אם יבנה מעט) יהיה תמיד חייב (בעל חוב). והוא מעין הפתגם “כל העוסק בבנין מתמסכן”.

958. הבושה מביאה לידי יראת חטא (נדרים כ.).

מובא שם בברייתא ונסמך על מקרא. וכנראה היה פתגם שגור. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

959. הַביטו אל צור הֻצבתם! (ישעיה נ"א, א).

מליצה רגילה.

960. הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו (בראשית מ"ג, לג).

961. הבל הבלים הכל הבל:
(קהלת א', ב).

וע' במבוא.

962. הַבלא מַפיק הבלא
(דברים כ', ח).

הבל המרחץ (הנכנס דרך הפה) מוציא הבל הזיעה. והוא דבור מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

963. הבעלים מטַפלים בנבֵלה
(ב“ק י. וש”נ).

דבור שגור בהוראה הלצית. ובתלמוד הכונה, שהבעלים של השור הניזק נוטלים את הנבלה, דכתיב: והמת יהיה לו (שמות כ"א, לד).

964. הבריא אינו מאמין בצער החולה.

פתגם מפורסם. ונזכר כבר בהאגרון העברי ( Eputolaria ) לבוקסטורף, מכתב כ"ז.

965. הבשר עודנו בין שִנֵיהם… (במדבר י"א, לג).

מבטא רגיל, בהוראת: עודם באמצע תענוגם, והנה…

966. הגונב מן הגנב פטור.

כך שגור בפי הבריות (ובהלצה). והכונה אל המשנה בב"ק (פרק א‘, משנה א’): אין הגונב אחר הגנב משַלם תשלומי כפל.

967. הגיעה לפִרקה
(תוספתא יבמות ספ"ו).

968. הגם שאול בנביאים?
(ש“א י', יב; י”ט, כד).

“על־כן היתה למשל: -” (או: “על־כן יאמרו –”).

969. הגרים והעבדים והעורבים אוהבים זה את זה (פסחים קיג:).

ברייתא. ונמצא כבר במשלי בן־סירא.

970. הדבק לשחוור וישתחוו לך (ספרי, דברים).

שחוור = אציל, שר. ופתגם זה הובא בפרש“י בראשית ט”ו, יח, ומכאן פרסומו. ויש דוגמתו עוד באוצר משלינו, וגם במשלי הגוים.

971. הדוחק את השעה, השעה דוחקתו
(ברכות סד.; ערובין יג:).

כלומר: המתאמץ לכבוש את ההצלחה בחָזקה. זה היה פתגם מפורסם (כדמוכח בערובין) והמבטא “דוחק את השעה” נהיה גם לעצמו דבור שגור.

972. הדיוט קוֹפץ בראש
(מגילה יב:).

פתגם מצוין ושגור. (בתלמוד הוא דרשה מחודדת על הכתוב במגלת־אסתר: “ויאמר ממוכן:” שהרי ממוכן הוא האחרון בין שבעת השרים ואיך ענה הוא ראשונה? אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש; כלומר מכאן יש להביא ראיה להפתגם המפורסם).

973. הדיוט שבָּנו נצַחתם
(סנהדרין צא.).

אמר גביה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואָדוּן עמהם (עם בני אפריקי); אם ינצחוני, אמרו: הדיוט שבנו נצחתם (ע"ש). והוא דבור מפורסם.

974. הדַר בני־אדם כסוּתם
(מס' דרך־ארץ זוטא, בסוף).

פתגם שיש דוגמתו בכמה לשונות (גם באוצר משלינו).

975. הַדרא קושיא לדוכתיה
(פסחים פ.; כתובות ע:).

חזרה הקושיא למקומה (כלומר: בזה אין היא מתורצת). והוא דבור שגור.

976. הדלת תִּסוב על צירה, ועצל על מטתו (משלי כ"ו, יד).

977. הדרת־פנים זָקֵן (שבת קנב.).

ובפי הבריות “הדרת־פנים” סתם הוא כנוי לזקן. וכן גם בתלמוד; למשל, ב“מ פד. על ר' יוחנן:” הדרת־פנים לא הוה ליה".

978. ההיטב חרה לך? (יונה ד', ד, ט).

979. ההכרח לא יגונה.

פתגם מפורסם, שנמצא בספרי הפילוסופיה שלנו מימי־הבינים. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

980. ההלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה.

פתגם שנמצא בתחכמוני להחריזי, שער מ"ד.

981. ההרגל טבע שני.

982. ההרגל נעשה טבע.

הפתגמים המפורסמים הללו נמצאים בספרי הפילוסופים שלנו (צונץ ודוקעס גִלו מקורם), והם לקוחים מלועזית.

983. הוא אָכיל ואנא מָשֵינא: (חולין קז:).

האמורא שמואל, בהיותו ילד, שב מבית־הספר בבכי, כי רבו הכהו, על שלא רחץ את ידיו כשהאכיל את בנו (של רבו). וכששאלהו אביו: ומדוע לא רחצת ידיך? ענה שמואל בבכי: הוא אכיל ואנא משינא! (הוא אוכל, ואני ארחוץ ידי! בתמיה). וזה נעשה לדבור הלצי.

984. הוא הדיין, הוא הָעֵד, הוא בעל־דין…
(אבות דק, כב).

דבור שגור בהלצה.

985. הוא המשביר לכל עם־הארץ (בראשית מ"ב, ו).

על חכם או על עשיר ועל מנהיג, וכדומה.

986. הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך־המות (ב"ב מז.).

מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות).

987. הוא כמות ולא ישבע (חבקוק ב', ה).

מליצה רגילה.

988. הוא מותיב לה והוא מפרק לה (גטין ו. ועוד הרבה).

הוא מַקשה והוא בעצמו מתרץ. דבור שגור בתלמוד ובספרות.

989. הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים (יומא יח: במשנה).

במשנה נאמר על הכהן הגדול בעבודת יום־הכפורים (זקני כהונה אומרים לו: משביעים אנו עליך, שלא תשַנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה - - שחשדוהו בצדוקי; והם – מפני שהחושד בכשרים לוקה בגופו). והוא דבור מפורסם, ומשמש גם בהלצות.

990. הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו (חבקוק ב', יט).

מליצה רגילה (על עשיר הדיוט, וכדומה).

991. הואיל ואתא לידן, נֵימא בה מילתא (יבמות כב. ועוד).

מכיון שבא ענין זה לידינו, נאמר בו איזה דבר (חידוש פירוש וכדומה). והוא דבור שגור בתלמוד (מיוחס לחכמים שונים) ורגיל בספרות ובפי הבריות.

992. הוֹדאת בעל־דין כמאה עדים דמי (גטין מ: וש"נ).

כלל משפטי עתיק, והפורסם מאד.

993. הוֹדה ולא בוש (זבחים קא.).

שם נאמר על משה, על הכתוב “וישמע משה וייטב בעיניו” (ויקרא י', כ) “הודה ולא בוש לאמר לא שמעתי” וכו' והובא שם גם בפרש"י. ומכאן פרסומו (ומזה גם המבטא הרגיל בספרות: “אודה ולא אבוש”).

994. הוָה לֵיה למידרש ביה מַרגניתא, ודרש ביה חֵספא (יבמות צד.).

כך אמר רב על דרשתו של התנא ר' אלעזר בן מתיא: היה יכול לדרוש בענין זה מרגלית (דבר יפה) ודרש בו חרס (דרוש גרוע). וזו מליצה מפורסמת. (“מרגניתא” ו“חספא” לעניני תורה מצויים הרבה בתלמוד, כגון, למשל: "אי לאו דדלאי לך חספא וכו' (ע"ש).

995. הוֵה דן את כל אדם לכף זכות (אבות א', ו).

פתגם עתיק, שנמסר בשם יהושע בן פרחיה.

996. הוֵה דן את דבריך, עד שלא תוציאם מפיך (מס' כלה רבתי רפ"ח; דרך־ארץ זוטא ג').

997. הוֵה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים (אבות ד, טו).

(מיוחס לר' מתיא בן חרש. ובירושלמי סנהדרין (ד, ח): “מתלא אמר: הוה ראש לשועלים ולא זנב לאריות”. וע' במבוא.

998. הוֵה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות (אבות א, טו).

מיוחס לשמאי. ובפרק ג' (יב) בשם ר' ישמעאל: הוה מקבל את כל האדם בשמחה. וע' במבוא.

999. הוֵה משתדל עם מי שהשעה משַחקת לו (פסחים קיב. קיג.).

השתדל להתקרב לאיש מצליח. פתגם זה (שיש דוגמתו הרבה באוצר משלינו וגם בלשונות הגוים) נמסר פעם בשם ר' עקיבא ופעם בשם “אנשי ירושלים”, ומזה מוכח שהוא עתיק ומפורסם.

1000. הוֵה פִקח ושׁתוֹק
(יומא ז.; מנחות עב.; ירושלמי מגליה ב, ז' ותוספתא מנחות פ"נ ועוד).

וזו לשון התלמוד: היה (הכהן) עומד ומקריב מנחת- העומר ונטמאת, אומר ומביאים אחרת תחתיה; ואם אין שם אלא היא, אומרים לו (חבריו הכהנים): הוה פקח ושתוק! וזה דבור שגור.

1001. הויוֹת דאביי ורבא
(סוכה כח. ועוד).

פלפוליהם (וזה נקרא שם “דבר קטן”). והוא דבור רגיל. ויש גם “הויות דרב ושמואל” (ברכות ב. ועוד).

1002. הוכח תוֹכיח את עמיתך [ ולא תשא עליו חטא ] (ויקרא י"ט, יז).

1003. הולך את חכמים יחכם (משלי י"ק, כ).

יש דוגמתו כמעט בכל הלשונות.

1004. הולך לשיטתו.

דבור שגור. והוא מלשון התלמוד: ואזדא ר' פלוני לטעמיה.

1005. הולך רכיל מגלה סוד (משלי י"א, יג).

המגלה סוד הולך רכיל.

1006. הון יוסיף רעים רבים (שם י"ט, ד).

1007. הון מהבל ימעט (שם י"ג, יא).

עושר שלא בצדק, והכדומה.

1008. הון עשיר קרית עֻזו (שם י"ח, יא).

1009. הוסיף נופך מִשֶלוֹ
(קדושין מה:; ב"ק צט:).

נופך – פרוטה, דבר מועט. והוא שגור מאד בפי הבריות (ביחוד על מוסר דבר בשם אחרים ומוסיף מִשֶלוֹ, באופן שאין הדבר אמת לאמִתו). ובמלת “נופך” עושים גם קלמבור גס.

1010. הוצאה – הכנסה קרי לה.

כך שגור בפי הבריות, בהוראת: ההוצאה על דבר פלוני תכניס הרבה. והדבור הושאל כשנוי מלשון התלמוד (שבת ב:): “תַנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה” (לעניון הוצאה מרשות לרשות בשבת. ע"ש).

1011. הוקר רגלך מבית רעך [ פן ישבעך ושנאך ] (משלי כ"ה, יז).

1012. הושיט לו בקָנה (ב“ר פ”ע, ועוד).

מבטא שגור. ובמקומו במדרש: “דבר שנתחבט עליו אותו זקן, בא זה והושיטו לו בקנה” (כלומר: על נקַלה, בלי שום עמל ויגיעת מוח).

1013. הוראת שעה [ היתה ] (יומא סט: ועוד).

דבור שגור (ועפ"י רוב בלי “היתה”) ובהוראת: כך עשו רק מפני שהשעה צריכה לכך, משום סבה מיוחדת, וכדומה.

1014. הותרה הרצועה
(ירושלמי בכורים א, ה: ויק“ר פכ”ה, ועוד במדרשים).

מליצה שגורה, מעין: “איש הישר בעיניו יעשה!” ובזוהר (מקץ) בפירוש: “וכי הותרה רצועה למעבר בר נש כל מה דיכול?”

1015. הזאב מחליף שערו ולא טבעו.

משל מפורסם (שלוּקח מלועזית). והוא נמצא כבר ב“מבחר הפנינים” וב“מחברות עמנואל”.

1016. הִזָהר בגוי קטן!

שגור מאד בפי הבריות. ומקורו, כנראה בפסחים (קיג.): “שלושה אין מתקנאין בהם (לא טוב להתגרות בהם). ואלו הם: גוי קטן ונחש קטן ותלמיד קטן. מאי טעמא? דמלכותיירי אחורי אודנייהו קאי (כי מלכותם עומדת מאחרי אזנם, כלומר: הם עתידים לגדל ותגדל אימתם וינקמו ממך). ובירושלמי תרומות (סוף פרק ח'): “לא תכסי ברומי זעיר” (לא תתקוטט ברומאי קטן), ע”ש.

1017. הזהר מאד בשיטה אחרונה.

דבור מפורסם (שיטה = שורה), והכוונה: הזהר שלא תחתום הרבה על שטרי־חובות. (דוקעס מצא פתגם זה בכתב־יד ישן).

1018. הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה (נדרים פא.).

מאמר מפורסם, והובא בלשון "שלחו מִתַם. (כלומר: מארץ־ישראל).

1019. הזהרו בזקן ששכח תלמודו! (ברכות ח; סנהדרין צו.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד " – ששכח תלמודו מחמת אנסו". (כלומר: כַבדוּ אותו אף ששכח את תלמודו, מכיון ששכח מאונס). המאמר מיוחס בברכות לר' יהושע בן לוי, ובסנהדרין להתנא הקדמון ר' יהודה בן בתורה.

1020. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו (תהלים קכ"ו, ה).

משל הוא בפי כל.

1021. הזמן ישַלח חפשי הזבוב, ויתן (את) הנשר בכלוב.

פתגם עתיק, שהיה לפנים מפורסם מאד: כי נמצא ב“אבן בחן” לר' קלונימוס, ו“במחברת עמנואל” (149), וב“משל הקדמוני”.

1022. החוט המשֻלש לא במהרה ינָתק (קהלת ז', כ).

משל שגור (על האחדות, וכדומה).

1023. החושד בכשרים לוֹקה בגופו (שבת צז. יומא יט:).

מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות). בשבת הובא בשם ר' לקיש (ובאסמכתא על מקרא), וביומא – בשם ר' יהושע בן לוי. (ובלי אסמכתא).

1024. החי יתן אל לבו
(קהלת ז', ב).

דבור שגור (בהלוית־המת, וכדומה). והוא סופו של הפסוק: טוב ללכת אל בתי אֵבל – באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן…

1025. החי נושא את עצמו (שבת צד. וש"נ).

דבור שגור, שהושאל למפעל שיש בו רוח חיים (צרך ונחיצות) ומתוך כך הוא נושא את עצמו (ואינו נזקק לתמיכה) ובתלמוד הוא כפשוטו, לענין הוצאה בשבת, שהמוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים,פטור, שהחי נושא א"ע. וזו דעתו של ר' נתן (והובא תמיד בשמו בכל הש"ס).

1026. החכם נכבד ואם משפחתו בזויה.

ואם – גם אם. פתגם זה, שיש דוגמתו במשלי הגוים, נמצא כבר בתחכמוני (שער מ") להחריזי.

1027. החכם עיניו בראשו
(קהלת כ' יד).

1028. החכמה מאין תמצא. (איוב כ"ח, יב).

“החסידים” דורשים אותו בניחותא: החכמה תמצא רק מאַין, מבטול היש (כלומר: אצל מי שמשים עצמו כאין) וכן, בקירוב, היא דרשת התלמוד על פסוק זה (ע' סוטה כא:).

1029. החכמה תחיה בעליה (קהלת ז', ב).

פתגם זה היה דבור שגור כבר אצל חכמי התלמוד. ופעמים רבות נמצא בתלמוד שאמורא אומר: עשיתי כך וכך, וקִימתי בעצמי: החכמה תחַיה בעליה (ע‘, לדוגמא,, חולין נט. דברי ר’ אבהו).

1030. החָלוק נוגע אלַי, (יותר) משאר מלבושי וכלַי.

פתגם שנזכר בתשובות הריב“ש סימן תמ”ד. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

1031. החלש יאמר גבור אני (יואל ד', י).

1032. החתול יודע זקן־מי לוֹחך.

נמצא “במשלי שועלים” (משל י"ז) לר' ברכיה הנקדן (בראשית האלף הששי).

1033. הָטבעו בבֹץ רגליך – נסוגו אחור
(ירמיה ל"ח, יב).

מליצה יפה על ה“אוהבים” העוזבים את האדם כשהוא בצרה גדולה.

1034. הטוב שבסוסים צריך לרסן, והפִקח שבאנשים צריך לעצה.

משל יפה, שנמצא כבר ב“מבחר הפנינים”, וגם בפירוש אבות לר' מנחם המאירי.

1035. הטובע יחזיק בקוֹץ.

פתגם זה, שיש דוגמתו בכמה לשונות, נמצא כבר במחברות עמנואל (87) ובספרותנו החדשה נתפשט המשל החרוזי: “הטובע בשבלת, יאחז בראש שבלת”, שהוא תרגום מוצלח מלועזית.

1036. הטַיָלים – בכל יום
(כתובות סא. במשנה).

"עונה האמורה בתורה, הטיילים וכו'. והוא מאמר שגור.

1037. היא הנותנת (בכורות נט: ועוד).

מבטא שגור (כלומר: דוקא מטעם שאמרת מוכרה ההפך).

1038. היד אדנָי תקצר?
(קהלת ז', כ).

1039. היה אדם בצאתך ויהודי באהלך.

פסוק זה שבאחד משירי י. ל. גורדון נעשה לפתגם שגור ולמטרה לחצי הסופרים הלאומיים.

1040. היהפוך כושי עורו? (ירמיה יג, כג).

שגור מאד; וכנראה הוא משל מעיקרא.

1041. היוּחל ארץ ביום אחד, אם יוָלד גוי פעם אחת?
(ישעיה ס"ו ח).

מליצה קבועה בספרות ובדבור.

1042. היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה, ז).

ובדרשת התלמוד, על ביאת המשיח (היום, כלומר תכף, אם בקול ה' תשמעו).

1043. היום כאן ומחר בקבר (ברכות כה:).

דבור שגור. ובירושלמי סנהדרין (סוף פ"ז): “בשר ודם היום עודנו ומחר איננו”.

1044. היום כאן ומחר וַיברח

דבור הלצי שגור. ונמצא גם בתשובות “נחלת שבעה” (סימן א') שמחַברו חַי במאה החמישית.

1045. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ערובין כב. וש"נ).

זה מדרשו של ר' יהושע בן לוי על הכתוב (דברים ז', יא): ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך "היום לעשותם ". והוא נעשה לפתגם שגור, לענינים שונים.

1046. היום קצר והמלאכה מרובה [ והפועלים עצלים ] (אבות ב', ט"ו).

הפתגם המצוין הזה, המיוחס לר' טרפון היה לדבור שגור, המשמש לענינים שונים.

1047. היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו (ש“א כ”ה, י).

דבורו הארסי של נבל על דוד. ויש לו צור הפתגמית.

1048. היַחתה איש אֵש בחיקו, ובגדיו לא תשָרפנה?!
(משלי ו', כז).

מתאים לזה המשל הלועזי: “אל תשחק באש!”.

1049. היינו הך (ר"ה כה: ועוד).

מבטא שגור בפי כל.

1050. היכא דעייל ירקא, לֵיעול בשרא וכוורי (שבת קמ:).

בתלמוד הדברים כפשוטם: רב חסדא אמר שהוא לא אכל ירק לא כשהיה עני ולא כשהיה עשיר; בעניותו – מפני שהירק מגרה את התיאבון, ובעשירותו – דאמינא היכא דעייל וכו' (במקום שנכנס ירק, יכנס בשר ודגים). והמאמר היה לדבור שגור ובהוראה מושאלת לעניני חכמה וספרות, וכדומה. (ומצטטים: באתרא דליעול ירקא וכו').

1051. הֵיכמה דאתא בחליטין, כן הוא אזיל בחליטין (ב“ר פמ”ב; קה"ר ה').

כמו שהממון בא ליד האדם בחטיפה וגזל, כן ילך מידו. והוא פתגם עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות.

1052. היכמא דקומקומא גליש, על ניסיה שפיך (קה"ר ז).

מה שהקומקום (יורה, פארור) מעלה מתוכו ברתיחתו, הוא שופך על צדו (על עצמו). משל על הכעסן, שברגזנותו הוא רק מבזה את עצמו.

1053. הילד איננו!
(בראשית ל"ז, ל).

דבור שגור בהלצה (והליצנים מתרגמים בז’רגון: “דער בחור איז דאָ”).

1054. הילכו שנים יחדו, בלתי אם נועדו!
(עמוס ג', ג).

דבור רגיל.

1055. הים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה! (מכלתא בשלה. שמו“ר פכ”א, ועוד).

כך אמר הקב"ה למשה (וזה מדרש הכתוב, שמות י"ד, טו: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו'). ומשתמשים במאמר יפה זה לכמה ענינים הנאותים לו.

1056. היִפָלא מאדנָי דבר? (בראשית י"ח, יד).

1057. היציאה יתירה על השבח (ב“ק, ק: במשנה; ב”מ וט').

כלומר: השבח שהשביח הדבר אינו שוה בהוצאות שהוציאו עליו. דבר שמשתמשים בו הרבה לענינים שונים. (ויש שם בתלמוד גם להפך: “השבח יותר על היציאה”).

1058. היתה רוח אחרת עמו
(במדבר י"ד, כד).

מבטא רגיל.

1059. היתפאר הגרזן על החוצב בו?
(ישעיה י', טו).

מליצה יפה, שצורתה משלית. והיא מפורסמת ושגורה מאד.

1060. הך הכפתור וירעשו הספים
(עמוס ט', א).

מליצה חביבה לסופרים מהדורות המאוחרים (והוראתה בקירוב: געַר בגדולים וישמעו כל העם, וכדומה).

1061. הִכָּבד ושב בביתך!
(מ“ב י”ד, י).

תשובתו האירונית של יואש מלך ישראל, היתה לדבור שגור כבר בימי התלמוד. ראה, לדוגמא, מו"ק יז.: "באושא התקינו אב־בית־דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך ". ושם בירושלמי: “זקן שאירע בו דבר, אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך”.

1062. הכוכבים ממסלותם נלחמו (שופטים ה', כ).

כלומר: עמל אנוש היה לשוא; כי כחות שהם למעלה מן הטבע נלחמו [ בעד או כנגד ].

1063. הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה (נדרים כה. וש"נ).

מאמר מפורסם. והיא ברייתא עתיקה. ובמגילה (יג.): “הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”.

1064. הכי והכי הוה מעשה (כתובות מט:).

כך וכך היה המעשה (המסופר קודם־לכן) וזו תשובה על השאלה: גופא דעובדא היכי הוה? (ע"ש).

1065. הכל בידי שמים, חוץ מיראת־שמים (ברכות לג: וש"נ).

המאמר המפורסם הזה הובא בכל מקום בתלמוד בשם ר' חנינא.

1066. הכל הולך אל מקום אחד (קהלת ג', כ).

דבור שגור בענינים שונים.

1067. הכל הולכים לבית האבל, וכל אחד בוכה על צערו.

פתגם שהובא מס' “עולת שבת” (ג"ג).

1068. הכל יודעים כלה למה נכנסה לחוּפה… (שבת לג.; כתובות ח:).

הבריות מצטטים רק עד כאן וסופו של המאמר הוא: אלא כל המנבל פיו, אפילו נחתם לו גזר־דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה (וע“ש ברש”י).

1069. הכל כמנהג המדינה (סוכה לז: במשנה. ועוד הרבה).

1070. הכל לפי המבייש והמתבייש (כתובות לט: במשנה; ב"ק פג: במשנה).

הובא גם בפרש“י דברים כ”ח, יב; והוא שגור מאד.

1071. הכל מן האשה (ב“ר פי”ז).

כלומר: האשה עושה את האיש לצדיק או לרשע.

1072. הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג', טו).

פתגמו המצוין של ר' עקיבא (על ידיעה ובחירה).

1073. הכל צריכים למרא דחִטי (סוף ברכות.; ב"ב קמה:; הודיות יד.).

הכל נזקקים לבעל אוצרות־חִטים בתלמוד הכונה לבקי, ובפי הבריות בכלל לאיש שרַבים דורשי פניו. בתלמוד הגירסא: - “למרי הטיא”; וכנראה היה פתגם עממי.

הכל שריר… ראה “והכל שריר”…

1074. הכל תלוי במזל [ אפילו ספר תורה שבהיכל ] (זהר, נשא).

פתגם שגור ועפ"י רוב רק חציו.

1075. הכן בחוץ מלאכתך ועַתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך (משלי כ"ד, כז).

בציטאט מתכוונים לדרשת הברייתא (סוטה מז.): יבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה (וע"ש עוד דרשות במקרא זה).

1076. הכסף יענה את הכל (קהלת י', יט).

1077. הכפן והרעב תבלין לכל תבשיל.

משל מפורסם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס' “מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ (במאה החמשית).

1078. הכרת פניהם ענתה בם (ישעיה ג', ט).

מבטא שגור.

1079. הכשר שבטבחים שותפו של עמלק (משנה סוף קדושין).

פרש"י: “ספיקי טרפות באות לידו והם על ממונו ומאכילו”. ובפי הבריות הוא ציטט הלצי.

1080. הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד ברָאנו [ מדוע נבגד איש באחיו ] (מלאכי ב', י).

1081. הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והלחם בו! (שופטים ט', לח).

בפסוק זה השתמתש כבר התנא הקדמון ר' יהושע, כמין ציטַאט. בירושלמי פסחים (ר', א) מסוופר, כי ר' אליעזר לא השגיח כלל בתלמידו ר' עקיבא, כל י“ג שנה שלמד בבית מדרשו,ואח”כ כאשר פעם אחת השיב ר“ע על דבריו תשובה נצחת, ור' אליעזר השתומם ונבוך, אמר לו ר' יהושע פסוק הנ”ל.

1082. הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו.; ירוש' שביעית ד', א).

ריש לקיש הלך עם חכמים אחדים בדרך וראו איש זומר כרמו בשביעית, והחכמים למדו עליו זכות: יכול הוא לאמר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם ריש לקיש: הלב יודע אם לעקל אם לקלקלות (לעבור על דת). וזה היה לפתגם שגור, עד שבמדרש איכה רבתי (א', לב) הושם בפי ר' יוחנן בן זכאי כמשל עממי! וגם רש“י בב”מ נח: ד"ה שהרי, מביאו כפתגם ידוע; וכן הוא גם עתה.

1082 A. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע
(תהלים קכ"ו, ה).

הלצה גסה חריפה על מחלת עגבים ידועה (זכ).

1083. הלב תלוי בכיס (ירושלמי תרומות ה', ד).

פתלם שגור (ובירושלמי כפשוטו).

1084. הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו! (ירוש' חגיגה א‘, ז’; פתחיתא דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. וזו דרשה על המקרא (ירמיה ט"ז, יא): ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו.

1085. הִלך החבל אחר הדלי (תנחומא, סוף מקץ; ועוד).

משל שיש דוגמתו אצל אומות אחרות.

1086. הלָכה ואין מורין כן (ביצה כח: ועוד).

כן הוא הדין, אבל אין מורים כן ברבים, כדי שלא יזלזלו בדבר. ובפי הבריות הוא שגור הרבה, בדרך־הלצה.

1087. הָלכה חמורך, טרפון! (בכורות כח: במשנה).

ר' טרפון הטריף פרה בטעות ויצו להשליכה לכלבים; אח"כ נודע לו כי טעה בהוראתו, ואז קרא: הלכה חמורך, טרפון! כלומר: הפסדת את חמורך,שאתה צריך למכרה כדי לשלם לבעל הפרה. ובדבור זה משתמשים הרבה, בדרך־הלצה, וגם (בלי שום דמיון לכונתו האמתית) מעין: “הרחקת ללכת”, נטית מן המסלה, וכדומה.

1088. הלכה למעשה (ברכות כד. וש"נ).

מבטא שגור.

1089. הלכתא למשיחא (סנהדרין נא:; זבחים מה.).

הלכה שצריכה לנו לימות המשיח (לכשיבנה בהמ"ק) ועתה אין לנו כל צרך בה. זה דבור הלצי שגור.

1090. הלָלו נוצצין והללו נוֹבלין (ערובין נד.).

מליצה שגורה.

1091. הלנו אתה, אם לצרינו?
(יהושע ח' יג).

דבור רגיל.

1092. הלנצח תאכל חרב?
(ש“ב כ, כ”ו).

על ריבות ומחלוקת.

1093. הלעולמים יזנח אדנָי?
(תהלים ע"ז, ח).

1094. הַלעיטהו לרשע ויָמוּת! (מעשר שני ח', א).

שם במשנה נאמר,שבכרמים (בשני־ערלה ובשביעית) היו עושים סימנים, כדי שידעו העוברים ושבים שאין לאכול מפירותיהם. ועל זה אמר ר' שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בשביעית (שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול) אבל בשאר שני שבוע (שהם באים לגזול) הלעיטהו לרשע וימות! (כלומר: יניחם בלי סימנים ויאכלו דבר האסור). מליצתו זו של רשב"ג (שלוקחה מלשון הכתוב – בראשית כ"ה, ל – לב – הלעיטני נא… אנכי הולך למות ) היתה לדבור שגור בהשאלה ובהלצות.

1095. הלשון קולמוס הלב.

פתגם שנמצא ב“חובת הלבבות” (שער הענוה פ"ה). וכמובן הוא מתורגם.

1096. המאור שבה (שבתורה) מחזיר למוטב (ירוש' חגיגה א', ז,; פתיחה דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. (והוא סיומו של הדרש “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”, “שתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב”. ובירוש' שם: שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, האור שבה היה מקרבן אצלי).

1097. המאכל מביא את השֵינה (יומא יח. במשנה).

ולכן לא היו מניחים לכהן־הגדול לאכול הרבה ערב יוהכ"פ עם חשיכה.

1098. המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.

מאמר שגור. ונמצא ב“שבט מוסר” (פכ"ב) בלשון: וכבר ידוע שהמאבד… (מקור יתר קדום לא נמצא).

1099. המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! (שמות י"ד, יא).

דבור המשמש בהשאלה לענינים שונים. וכבר בימי התלמוד היה זה דבור חביב. בירושלמי פסחים (ג, ז) מסופר, כי ר' אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא, ללמוד שם תורה; והנה נודע לו, שהבן עוסק שם הרבה בגמילות־חסדים (בקבורת מתים), אז שלח ר"א מכתב אל בנו בזו הלשון: “המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא?”.

1100. המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו (נדרים לט:).

"אחד מששים הוא, כמובן, דרך־מליצה (אעפ“י שבגמרא הבינו אותו כפשוטו; ואביי שואל: אם כן ליעלון שיתין ולוקמוהו; כלומר: א”כ יבואו ששים לבקרו ויקימוהו מחליו!).

1101. המגביה ידו על חברו (אעפ"י שלא הכהו) נקרא רשע (סנהדרין נח:; שמו“ר פ”א ועוד במדרשים).

מאמר מפורסם; והובא בשם ריש לקיש. שהסמכיו על הכתוב.

1102. המגדל נקרא אב, ולא המוליד (שמו“ר סוף פמ”ו).

מאמר יפה, שאינו מפורסם כראוי לו.

1103. המגרש אשתו הראשונה, [ אפילו ] מזבח מוריד עליו דמעות
(סוף גטין; סנהדרין כב.).

מאמר מפורסם (בפי הבריות בלי “אפילו”), והוא לר' אלעזר, שהסמיכו על המקרא (מלאכי ב, יג – יד).

1104. המוציא מחברו, עליו הראָיה (ב"ק ל. במשנה. ועוד הרבה).

פתגם משפטי מפורסם, מצוין בצורתו. וזו לשון המשנה בב"ק: שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק (הנרדף), זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה – המוציא מחברו, עליו הראיה (הוא צריך להביא ראיה ועדים לדבריו).

1105. המחובר לטמא טמא, ולטהור- טהור (כלים פי"ב).

שם במשנה הוא כפשוטו (לעניון טומאה וטהרה); אך כבר בגמרא (ב"ק צב:) השתמשו בו בהשאלה לענין התחברות בני אדם.

1106. המכַסה אני מאברהם אשר אני עושה (בראשית י"ח, יז).

דברו רגיל.

1107. המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים (ב"מ נח:).

מאמר מפורסם, והוא בברייתא.

1108. המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תִפלוֹת (סוטה כ. במשנה).

מאמר מפורסם של התנא ר' אליעזר.

1109. הממַהר באהבה, ממַהר בשנאה.

פתגם שנמצא כבר בס' “שבט יהודה” (דף ק"כ).

1110. הממון מכַסה הבוֹשת.

פתגם שנמצא בס' “מעבר יבוק” (יד) הידוע.

1111. המִן הגֹרן או מן היקב? (מ"ב ו, כז).

דבור שגור בהלצה.

1112. המן הסלע הזה נוציא [ לכם ] מים? (במדבר כ', י).

בהלצה על קבלת נדבה מעשִיר קמצן; וגם בעניני ספרות.

1113. המנהג כמנהג יהוא
(מ"ב ט, כ).

על חוסר־סדרים (והכונה אל סוף הפסוק: “כי בשגעון ינהג”).

1114. המפורסמות אינם צריכים ראיה.

זו מימרא של אריסטו, ונתפרסם אצלנו ע“י הרמב”ם בספרו “מלות הגיון” (פרק ח'). וע' במבוא.

1115. המצַפה לשלחן אחרים, עולם חשׁך בעדו (ביצה לב:).

מאמר מפורסם של רב. ורב חסדא אמר: - חייו אינם חיים. והמליצה “עולם חשך בעדו” (שהיא שגורה מאד) פרש"י: “בעדו, כנגדו, כמו שבַת בעַדו (איוב א), כלומר חשך פרוש לפניו, הכל עליו בחשך” מזה נראה שצריך לאמר “חושך” ולא חָשך).

1116. המקום גורם (סוטה מה. ועוד).

והובא גם בפרש"י ויקרא (י"ד, כח) ומכאן פרסומו.

1117. המקום ימלא חסרונך (ברכות טז:).

דבור שגור. ובתלמוד נוסחתו: “המקום ימלא לך חסרונך” (כך מנחמים את האדון על מות עבדו). אך בויק"ר (ח, ד) בלי “לך”.

1118. המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז. במשנה; ב"ב לא).

כך מצטטים, וכך נוסחתו בגמרא ב"ב. ובמשנה סנהדרין: המקיים – מעלה עליו הכתוב כאילו – (וע"ש).

1119. המקרא אומר דרשני
(רש“י בראשית כ”ה, כב; ועוד).

1120. המקרה לא יתמיד.

דברי אריסטו בספרו “השמע” (מאמר ב', פרק ח). ונתפרסם אצלנו ע"י מפרשי “מורה הנבוכים”, שהביאוהו.

1121. המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (ביצה לב:).

מאמר מפורסם. וכנראה שם בגמרא היה פתגם שגור.

1122. המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קיא:).

מובא בשם ר' גמליאל ברבי, והוא מדרש הכתוב (דברים יג)" ונתן לך רחמים ורחמך".

1123. המשיא בתו לעם־הארץ, כאילו כוֹפתה ונותנה לפני ארי (פסחים מט:).

מאמר מפורסם, והובא בשם ר' מאיר.

1124. המשכיל בעת ההיא יִדוֹם (עמוס ה', יג).

דבור שגור (ומתכוונים לזמן ההוה).

1125. המשתכר משתכר אל צרור נקוּב (חגי א', ו).

מליצה יפה, והיא שגורה.

1126. המתבייש, לא במהרה הוא חוטא (נדרים כ.).

1127. המתחיל במצוה אומריםלו: גמוֹר!

כך מצַטטים. ובמדרש רבה פרשת מטות ובתנחומא שם): “מי שהתחיל במצוה, הוא גומר”. ותנחומא, עקב: “אם התחלת במצוה, הוֵה גומר אותה”. ובירושלמי (פסחים ז', ה, ועוד) "כיון שהתחיל במצוה, אומרים לו מרק ".

1128. הַמתּן ותנצל; מַהר ותתחרט.

פתגם שהובא ב“מבחר הפנינים” (שער ח').

1129. המתעסק בצרכי צבור, משַכח תלמודו (שמו"ר ו', ב).

ולעומת זה בירושלמי ברכות (ריש פרק ח'): “העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה”.

1130. המתעצל בשליחותו, שקרן בנבואתו.

פתגם שנמצא בכתב־יד ישן (ע' יאהרב. פ. יוד, געל. שנה ז'). ובאמת הוא צורה מאוחרה של משלי־שלמה: “אמר עצל ארי בחוץ”, וכדומה.

1131. המתפלל על חברו, הוא נענה תחִלה (ע' ב"ק צב.).

כך מצטטים (ור' יצחק בֶר לוינזון - - ריב“ל – הִמליץ אותו יפה על ה”צדיקים" המקבלים “פדיונות” בעד תפלתם: המתפלל על חברו, הוא נהנה תחלה"). ובמקורו בב“ק הנוסח: " המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה”. אך כבר אצל הקדמונים היה שגור בנוסח הרשום למעלה (ע' לדוגמא, “מגן אברהם” סוף סימן ר“ל, שהביא כך בשם מהרש”ל בספרו “ים של שלמה”).

1132. הן הן גבורותיו (ע' יומא סט:).

דבור שגור (עפ"י רוב בהלצה). ובמקומו ביומא נוסחתו: “אדרבא זוהי גבורת גבורתו (של הקב"ה) שכובש את יצרו ונותן ארך־אפים לרשעים ואלה הון נוראותיו”. אך בילקוט (נחמיה, רמז אלף ע"א) הובא מאמר זה בלשון “הן הן גבורותיו”, וכך צטטו הקדמונים. והסגנון "הן הן – " נמצא הרבה בתלמוד, והוא מלשון המקרא (ישעיה, נ"ז ו) “הם הם גורלך”.

“הן ולאו” – ראה “אין ולאו” –

“הן שלך צדק” – ראֵה “יהי חן שלך” -

1133. הנגע עמד בעיניו
(ויקרא י"ג, ה).

דבור מליצה רגיל בהוראת: המצב הרע לא נשנתנה, וכדומה.

1134. הנה אדנָי עושה ארֻבות בשמים היהיה הדבר הזה? (מ"ב ז', ב).

על דבר שאי אפשר.

1135. הנה זה עומד אחר כָתלנו (שה"ש כ, ט).

דבור מליצי בהוראת: הוא ממשמש ובא.

1136. הנושכים בשִניהם וקָראו שלום (מיכה ג', ה).

מליצה יפה.

1137. הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו (שבת י:).

מאמר מפורסם המיוחס לרב, ונסמך על מקרא (וע“ש ברש”י). ושם יש גם מאמר מתנגד: הנותן ורו' אין צריך להודיעו (וע"ש).

1138. הנותן פת לתינוק, צריך להודיע לאמו (שם. וביצה טז.).

הובא בברייתא בלשון “מכאן אמר ר' שמעון בן גמליאל הנותן וכו'. ובמדרש במד”ר (פי"ט) “משל הדיוט אומר: " נתת פת לתינוק, הודיע לאמו”. וע' במבוא.

1139. הנזק והסכנה מולידים הבָנה.

פתגם מתורגם מלועזית (והובא בספר “השהם”). ואומרים גם בקיצור: נזק מַחכים".

1140. הנס מקול הפחד, יפול אל הפַחת [ והעוֹלה מתוך הפחת, ילכד בפח ] (ישעיה כ“ד, יח; ירמיה מ”ח, מד.).

כנראה היה זה משל שגור, והוא מצוין גם " בלשון נופל על לשון“. בירמיה, בקצת שנוי: “הנס מפני הפחד – והעולה מן הפחת”. עפ”י רוב מצטטים רק חציו.

1141. הַנֵי עכברֵי רשיעֵי נינהו… (ע' ירוש' ב"מ, ג', ח).

בלשון זו מצטטים לפעמים בדבור ובספרות. והנוסח בירושלמי כך הוא: אילין עכברייא רשיעייא, כד המיין פירין סגין, קריין לחבריהון ואכלין עמהון (העכברים רשעים, כשהם רואים פירות הרבה, הם קוראים לחבריהם ואוכלים עמהם).

1142. הנִסָה דבר אליך תלאה? (איוב ד' ב).

מליצה רגילה.

1143. הנסתרות לאדנָי אלהינו! (דברים כ"ט, כח).

כלומרף אין לנו עסק בנסתרות.

1144. הנעשה אין להשיב.

דבור שגור. וכנראה, צורתו לקוחה מן הכתוב במגלת אסתר (ח', ז): “כי כתב אשר נכתב – אין להשיב”; ובעיקרו הוא הפתגם “אין משיבים לאחר מעשה” (ע"ש).

1145. הס מפניו כל הארץ! (חבקוק ב, כ).

דבור הלצי על בעל־גאוה, וכדומה.

1146. הסנה איננו אֻכּל
(שמות ג', כ).

מליצה יפה של ר' ידעיה הבדרשי בספרו המפורסם “בחינת עולם”. והכונה: הרָע אינו כָלה, אלא עוד מצליח ופורח.

1147. הספקות עשו את האנשים חכמים.

פתגם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס' “מדרש שמואל” על “פרקי אבות” לר' שמואל אוזידה. ור' יצחק סטנוב צמצם אותו הרעיון בפתגם מליצי קצר: “ראשית מחקר פליאה” (ע"ש).

1148. הסר ממך עקשות־פה, ולזות שפתים הַרחק ממך (משלי דק, כד).

עפ"י רוב מצטטים “הסר ממך לזות שפתים” והכונה: אל תתן מקום לחשוד בך; וכדומה.

1149. העוֹלה על רוחכם, היה לא תהיה (יחזקאל כ', לב).

מליצה חביבה.

1150. העולם דומה לסולם, זה עולה וזה יורד.

פתגמו של עמנואל הרומי במחברותיו (140); ומקורו במדרשים (תנחומא, מטות; ושם גם בבמד"ר): הקב"ה עושה סולמות, מעשיר לזה ומוריש לזה (ובז’רגון תורגם פתגמו של עמנואל בחרוזים:“די וועלט איז ווי א לייטער: ארוֹיף געהט איינער, אַראָב דער צווייטער”. ויש כזה גם בלועזית).

1151. העוני והזִקנה רוכבים צמָדים.

גם זה מפתגמי עמנואל (3). ויש דוגמתו בלועזית.

1152. העוסק בבנין מתמסכן (יבמות מג,; סוטה יא. ובמדרשים).

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים.

1153. העוסק במצוה, פטור מן המצוה (סוכה כה.; סוטה מ:).

מאמר סתמי, והוא מפורסם ושגור (כונה כשהוא עוסק במצוה, הוא פטור ממצוה אחרת).

1154. העיני האנשים (ההם) תנקר? (במדבר ט"ז, יד).

דבור שגור (ובלי “ההם”) באותה הכונה שבכתוב.

1155. העינים הן לפנים ולא לאחור.

פתגם יפה, והוא באגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא.

1156. הענק – לפעמים בזבוב נחנָק.

פתגם חרוזי של עמנואל (87), ונמצא גם אצל מליצים קדמונים אחרים.

1157. העשיר לא יַרבה והדל לא ימעיט (שמות ל',טו).

דבור שגור.

1158. העשן מרובה על הצלי.

פתגם שלוקח מלועזית.

1159. הפה שאסר, הוא הפה שהתיר (דמאי ו', יא, ועוד הרבה).

מפורסם ושגור מאד.

1160. הפוֹך בה והפוך בה [ דכולא בה ] (אבות ה', כב).

פתגמו של בן בג־בג (והכונה על התורה: עסוק בה בתמידות וכו'). ומצטטים אותו לענינים שונים.

“הפך קערה על פיה” ע' “בקש להפוך”.

1161. הפוכי מטרתא למה לי? (כתובות קי.).

זו לשון הגמרא: שנים שהוציאו שטר־חוב זה על זה, רב נחמן אמר:" זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? ופרש"י: "הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה, מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין? ובהוראה כזו שמתמשים בו בספרות הרבנית.

1162. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהלים קכ"ד, ז).

פתגם שגור (על בטול גזירה, וכדומה).

1163. הפרוץ מרובה על העומד (כלאים ד', ד, ועוד בגמרא).

משמש בהשאלה לענינים שונים.

1164. הפרי יִדמה לגזעו והגזע לפריו. (יבמות מג,; סוטה יא. ובמדרשים).

הובא בס' הקדמון “פענח רזא” בשם “משל”. ויש כמוהו הרבה בלועזית וגם באוצר משלינו.

1165. הצאן ובקר ישחט (להם) ומצא להם? (במדבר י"א, כב).

דבור שגור בהשאלה.

1166. הצועק לשעבר, הרי זו תפלת־שוא (ברכות נד. במשנה).

מאמר מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

1167. הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו (בראשית ל"ב, יב).

שגור מאד. והסופר י. קאמינר גורם בהלצה: "מיד יעקב ".

1168. הֵצִיץ ונִפגע (חגיגה יד:).

על בן־זומא (מארבעה שנכנסו “לפרדס”) נאמר כך; ופרש“י “הציץ לצד השכינה ונטרפה דעתו”. ובפי הבריות בהלצה על מי שעִיין בספרי השכלה ו”נתחמץ".

1169. הציקתני רוח בטני
(איוב ל"ב, יח).

מליצה הלצית על סופרים או נואמים.

1170. הצלה פורתא (גטין נו.).

מבטא שגור (הצלה מועטת, כל־שהיא).

1171. הצנועים מושׁכים את ידיהם (יומא לט. וש"נ).

מבטא שגור.

1172. הצפור לא בשר.

קלמבור מפורסם על הכתוב (בראשית ט"ו, י) ואת הצפור לא בתר. והכונה: בשר עוף אינו שוה הרבה.

1173. הצרה משביעה את האדם (מדרש תהלים על הפסוק “היתה לי דמעתי לחם”).

1174. הצרי אין בגלעד?
(ירמיה ח', כב).

1175. הקדיח תבשילו ברבים
(ברכות יז:; סנהדרין קג:).

“שלא יהא לנו (בסנהד': לך) בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים” (העובר עבירות בפרהסיא, וכדומה). ובהוראה מליצית מעין זו הוא דבור שגור (וגם בהלצה). וראוי להעיר, שהלשון “הקדיח את תבשילו” נמצא בתלמוד גם כפשוטו; לדוגמא, במס' ביצה (סט.): "הנחתום מודד תבלין (ביו"ט) ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח תבשילו ". וע' ברכות (לד.) “אם הוא מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח”.

1176. הַקדים נעשה לנשמע
(ע' שבת פח.).

“בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע” (ככתוב (שמות כ"ד, ז); ויאמרו כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע ). והמבטא הנ"ל הוא דבור שגור (ובהלצה על נבהל להשיב).

1177. הקדרה הולכת למים עד כי תִּשָבר.

הראב"ע במכתמיו (סימן נ"ח). וזה משל לקוח מלועזית.

1178. הקהה את שיניו.

דבור שגור, לקוח מ“ההגדה” לליל פסח.

1179. הקול קול יעקב, והידים ידי עשו (בראש' כ"ז, כב).

שגור מאד. ובפי הבריות הם שני דבורים מיוחדים.

1180. הקולמוס מליץ הלב.

פתגם שנמצא בס' “נובלות חכמה” להח' וש"ר מקנדיא.

1181. הקולר תלוי בצואר - (סנהדרין ז: ועוד).

דבור מליצי מענין אחריות מוסרית, וכדומה. והוא שגור מאד.

1182. הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. (קדושין כ. וש"נ).

1183. הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד', כא).

מיוחס לר' אלעזר הקפר.

1184. הקץ לדברי רוח? (איוב ט"ז, ג).

דבור רגיל (בהלצות).

1185. הקרובים אל החלל (דברים כ"א, ז).

מבטא רגיל (בהלצות).

1186. הקריבהו נא לפֶחָתך… (מלאכי אד, ח).

שגור בהוראה: נס נא להתנהג ככה עם פקיד נכרי… וזה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד. ע‘, לדוגמא, כ"ב צז: יין מגולה אין אומרים עליו קידוש היום, “ואע”ג דעבריה במסננת, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך, הֲיִרצך וגו’.

1187. הִקשה אדם קשה כברזל (מנחות צה:).

כך אמר רבה על רב ששת וקושיתו (וע"ש בתוספות).

1188. הרב דברים לא יֵעָנה? [ ואם איש שפתים יצדק? ] (איוב י"א, ב).

1189. הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול (קדושין לב.).

כך אמר רב יוסף. ורב חסדא אמר: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול; הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. וכל המאמרים האלה מפורסמים ושגורים.

1190. רבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידַי יותר מכולם (תענית ז,; מכות ו.).

המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בתענית לר' חנינא, ובמכות – לרבי. ומזה נראה שהוא פתגם עתיק.

1191. הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן (סנהד' סה.).

כלומר: הרבה שאלות יש לי לשאל ואין למי לשאול (להרצותן־להחליפן) – כך אמר ר' עקיבא כשמת רבו ר' אליעזר. והיא מליצה מפורסמת.

1192. הרבה נושאים נשים ומצליחים, ויחידים נכשלים (במד"ר ט, ד).

1193. הרבה סייחים מתו, ונעשו עורותיהם שטיחים על גבי אמוֹתיהם (ב“ר פס”ז, ועוד במדרשים).

משל עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות. ונמצא בקצת שנוי גם בארמית: נפישי גמלי סבי וכו' (ע' אות נ').

1194. הרבה עשו כ- ולא עלתה בידם (ברכות לה:).

דבור רגיל (בתלמוד נאמר: כר' שמעון בן יוחאי. וע"ש כל הענין).

1195. הרבה שחוק עושה; הרבה יין עושה; הרבה ילדות עושה; הרבה שכנים רעים עושים (סוטה ז. במשנה).

כך היו מדברים בבית־דין־הגדול על לבה של הסוטה, כדי שתודה על חטאתה. ורוב הדבורים הללו נהיו (או גם היו מעיקרא) פתגמים שגורים; ביחוד שני האחרונים.

1196. הרבה שלוחים למקום.

פתגם שגור, שלוקח מפרש“י שמות ט”ז, לב. ובמקורו הראשון, במס' תענית (יח:): הרבה הורגים יש ביד המקום, הרבה דובים יש, וכו' (ע"ש). ובתורת־כהנים פ' אמור ובמדרשים־בקצת שנוי.

1197. הרבנות מקברת את בעליה (פסחים פז:).

פתגם מפורסם (שהובא בשם ר' יוחנן). ובמס' יומא (פו:) מאמר סתמי: הרשות מקברת בעליה" (ופרש"י הרבנות ). והכונה בשני המקומות לשררה ושלטון, ומקברת כפשוטו (שנאמר: וימת יוסף, תחלה, ואח"כ כל אחיו). ובדבור ובספרות מכוונים אל “הרבנות” ממש, ו“מקברת” דרך־מליצה.

1198. הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט.).

מאמר מפורסם,שהובא בשם רב נחמן.

1199. הרואה אומר: ברקאי (שם כח. במשנה).

"אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (של התמיד, כלומר אם האיר המזרח); אם הגיע, [ אז ] הרואה (זה שעלה לגג לראות) אומר ברקאי (לשון צחר, כמו “למען היה לה ברק”). והוא דבור שגור בהוראה מעין: “האח, ראיתי אור”.

1200. הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו; והבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו (ע' ערובין יג:).

כך מצַטטים; וכך הוא בקירוב בילקוט שמואל רמז קי"א בשם תנחומא. ובמקורו הראשון (בערובין הנ"ל) נוסחתו: המחַזר על הגדוּלה, גדולה בורחת ממנו; והבורח הן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו. והרעיון שבפתגם זה נמצא גם במשלי הגוים (ובלאטינית, אצל פלוטארך, הוא כמעט מלה במלה כנ"ל).

1201. הרוצה לאבד מעותיו ישתמש בכלי־זכוכית. (ע' ב"מ כט: וחולין פד:).

1202. הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם. (ע' ב“מ כ”ט: וחולין פד:).

שניהם פתגמים שגורים (ביחוד הראשון). ובתלמוד נוסחתם כך: “אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ולא ישב עמהם”.

1203. הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

פתגם מצוין בצורתו ובתכנו, והביאו כבר הרא“ש בהלכותיו, שבועות פרק ו', סימן י”ג, בלשון: "כי יאמרו העולם, הרוצה לשקר ירחיק עדיו ". (והרעיון שבפתגם זה ישנו גם במשלי הגוים).

1204. הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות (ב"ב קעה: במשנה).

מאמר מפורסם, והוא לר' ישמעאל.

1205. הרחב פיך ואמַלאהו! (תהלים פ"א, יא).

דבור שגור בהלצה.

1206. הרחמנים, הרתחנים ואניני הדעת, חייהם אינם חיים. (פסחים קיג:).

פתגם מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: תנו רבנן: שלשה חייהם אינם חיים – הרחמנים וכו' (ופי' הרשב"ם: הרחמנים יותר מדאי; והני שלשה מילי, דבר התדיר בהן כל שעה, וכיון שהוא מקפיד עליהם אין חייו חיים, שאין לו מנוחה).

1207. הַרחק כמִטַחוי קשת (בראשית כ"א, טז).

דבור רגיל (ולרוב בהלצה).

1208. הַרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד: ותוספתא שם, ואדר“נ פ”ב.).

פתגם שגור; וגם בתלמוד נמסר בלשון: "אמרו חכמים ", וכונתו: שיתרחק האדם גם מדבר הדומה, או שיש לו איזה יחס, למעשה מכוער, כדי שלא לתת מקום לחשד; ובענינים כאלה מצטטים אותו.

1209. הרחק משכן רע (אבות א', ז).

מיוחס לנתאי הארבלי. ויש דוגמתו עוד הרבה באוצר משלינו וגם במשלי הגוים.

1210. הרי שלך לפניך (ב"ק צו: במשנה, ועוד הרבה).

דבור שגור.

1211. הרים וגבעות.

"הבטיח הרים וגבעות ". זה דבור שגור. בלועזית אומרים: "הבטיח הרי זהב "; ואם־כן אין זה ענין לפתגמנו. ונראה לי, שהכונה אל האמור בפסוקי דזמרא (תהלים קמ"ח): "ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף וכו' וכו' “. ומתוך ש”רשימה " זו היתה שגורה בפי כל (מסדר התפלה), לכן כשהיה איש רוצה להבטיח לחברו שיעשה למענו כל מה שיחפוץ, היה אומר לו “הרים וגבעות”, כלומר: הרבה, הרבה דברים, ככתוב שם. ועוד אפשר, שהכונה אל ההבטחה האמורה בישעיה (נ"ד, י) “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'” (ופסוק זה היה מפורסם, מפני שהוא בהפטורה לפ' נח ולפ' תצא).

1212. הרכיב חיגר על גבי סומא (סנהדרין צא: ובמדרשים).

מליצה שגורה, מענין ערבוביא ובלבול. ובתלמוד הוא כפשוטו, ומקורו במשל המפורסם: שני שומרים היו בפרדס, אחד חיגר (פִסֵח) ואחד סומא; רכב חיגר על גבי סומא וקטף את הפירות ואכלום שניהם. לימים בא בעל הפרדס ושל: מי לקח הפירות? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד.

1213. הררים התלוים בשערה (חגיגה י. במשנה).

כלומר: הלכות גדולות התלויות ברמז של מקרא מועט. וציור מליצי יפה זה הובא גם ברש“י דברים ל”כ, מו, ומכאן היה דבור שגור לענינים שונים.

1214. הרשעים ברשות לבם; הצדיקים לבם ברשותם. (ב“ר פל”ד, ועוד במדרשים).

1215. השָׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון (קהלת ה', יא).

מן המשלים היפים שבקהלת.

1216. השבת מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה. (יומא פה:; מכילתא ריש כי תצא).

זו דרשה על הכתוב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם: היא מסורה בידכם וכו'. ובמכילתא הגירסא: “לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורים לשבת”. וכנראה זה מאמאר עתיק, כי הוא נמצא גם באבן־גליון.

1217. הִשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מג. וש"נ).

זה מדרש הכתוב (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו וגו'. ובקדושין (לה. ועוד) “השוה – לכל דינים שבתורה”, וגם זה מסמך על מקרא.

1218. השומע ישמע, והחָדל יחדל (יחזקאל ג', כז).

דבור שגור.

1219. השומר אחי אנכי? (בראשית ד', י).

זהו הדבור השגור היותר קדמון (ובמקום “אחי” אומרים, כמובן, השם הנצרך לענין).

1220. השופט כל הארץ לא יעשה משפט? (שם י"ח, כה).

משמש להרבה ענינים נאותים.

1221. השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן (פסחים פו: וש"נ).

מאמר מפורסם, וברייתא היא (וסיומה: שנים – דרך ארץ; שלשה – מגסי הרוח).

1222. השֹׁחד יעַור עיני פקחים [ ויסלף דברי צדיקים ]. (שמות כ“ג, ה; דברים ט”ז, יט).

בשמות נאמר: השחד יעור פקחים (בלי “עיני”). אך בפי הבריות שגור בלשון הכתוב בדברים.

1223. השיאוֹ לדבר אחר (ע"ז כט:; תוספתא דפרה א', ועוד).

מבטא מפורסם. (והליצנים מתרגמים: ער האט איהם חתונה געמאכט מיט א חזיר).

1224. השטן מקטרג בשעת הסכנה.

ראֵה: אין השטן מקטרג וכו'.

1225. השמים שמים לאדני, והארץ נתן לבני אדם. (תהלים קט"ו, טז).

1226. השמר לך פן! (דברים י"ב יט).

קלמבור מפורסם: פן – “פען” בז’רגון (עט, קולמוס); והכונה: השמר לך מלחתום על שטרי־חובות הרבה; הזהר בחתימה על כתבי־התחייבות.

1227. השעה משחקת לו (ברכות ז: ועוד).

מליצה שגורה.

1228. השעה צריכה לכך (יבמות צ: ועוד).

בעין: הוראת שעה היתה.

1229. השתדל להבא, ולא תדאג לשעבר.

פתגם שמצא דוקעס בכתב־יד יש,.

1230. התורה חסה על ממונם של ישראל (יומא לט. וש"נ; ירוש' תרומות ח', ט ועוד).

התורה מונחת – ראֵה “תורה מונחת־”

1231. התִחיינה, העצמות האלה? (יחזקאל ל"ז, ג).

1232. הִתחֵלתְּ - גמוֹר (ב“ר פ”ס, ב).

1233. התחת אלהים אנכי? (בראשית ל', ב).

דבור רגיל.

1234. התכבדו מכובדים… (ברכות ס:).

"הנכנס לבית־הכסא אומר: התכבדו וכו' (אל המלאכים המלַוים אותו; כמו שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך). והוא דבור הלצי שגור.

1235. התשכח אשה עולָה (ישעיה מ"ט, טו).

 

ו.    🔗

1236. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, יח).

והליצנים מוסיפים “ברור לו מיתה יפה” (כמו שהוא נדרש בתלמוד בכמה מקומות; ע' פסחים עה. וש"נ).

1237. ואהבתם את הגר(דברים ו' יט).

1238. וא"ו דכתיב אאופתא קאמר (חולין טז).

1239. וא"ו אאופתא כתיבי לך (זבחים יט).

כלומר: טעם שאינו נכון, כמו שכותב וי“ו על הבקעת, וכולה מנותחת לפרקים מפני שני הבקעת, שהיא עשוה חריצין חריצין ואינה חלקה (פרש"י). והמבטא “וא”ו אאופתא” היה אז דבור שגור; כי בחולין משתמש בו ר' חייא, ובזבחים ר' יוחנן. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

1240. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף אדנָי (ויקרא י', ו).

משתמשים בו בענינים שונים (ביחוד בהספדים).

1241. ואידך פירושא הוא (שבת לא.).

דבור רגיל (וע' למעלה אות ד' “דעלך פני וכו'”).

1242. ואכלת את שלל אויבך (דברים כ', יד).

בהלצה על חתן הסמוך על שלחן חותנו (או שבא לבקר בבית חותנו).

1243. ואלה הצאן מה עשו! (ש"ב כד, יז).

מליצה רגילה.

1244. ואם לָחשך אדם לאמר - (ברכות ז:).

כלומר: ואם יקשה לך איש קושיא זו וזו, אמוֹר לו -. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

1245. ואם תאמר: מה נאכל?

דבור הלצי שגור. והוא לקוח מלשון הכתוב (ויקרא כ"ה, כ): "וכי תאמרו מה נאכל וגו': אלא שבמקום “וכי תאמרו” בא “ואם תאמר”, שהוא סגנון־הקושיא הקבוע בתוספות.

1246. ואנכי היודע וָעַד (ירמיה כ"ט, כג).

מבטא רגיל.

1247. ואת מי אין כמו אלה! (איוב י"ב, ג).

1248. ואתה (את) נפשך הצלת (יחזקאל ל"ג, ט).

1249. ובִעַרת הרע מקרבך (דברים י"ז, ז).

1250. וגר זאב עם כבש (ישעיה י"א, ו).

גם בהלצה.

1251. והביטו אחרי משה (שמות ל"ג, ח).

דבור שגור בהוראת: אעפ“י שהוא אדם גדול, מבקרים את מעשיו; או שחושדים אותו. ומתכוונים בזה לדרשת התלמוד (קדושין לג: ומקורו בירוש' שקלים ה', ב) על הפסוק הנ”ל, שהיו בני ישראל מביטים אחרי משה ואומרים: ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שָמן, אוכל משלנו ושותה משלנו, הכל משלנו (ע"ש בירושלמי בלשון ארמית בסגנון של “פולקלור” אמתי).

1252. והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח).

דבור שגור (ובמס' מנחות צט: אמר ר' יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה ליהושע (ע"ש).

1253. והדברים עתיקים (דה"א ד', כב).

דבור שגור, בהוראה מעין “ודי לחכימא”; או: כן היה וכן הוה; וכדומה.

1254. והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כ"א, יג).

על חכם מתעקש.

1255. והוא ימשל בך (בראשית ג', טז).

ובז’רגון עשו מזה פתגם חרוגי הלצי: “והוא ימשל בך, און וואס זי וויל טוּט זי דאָך”.

1256. והוא רחום יכפר עון (תהלים ע"ח, לח).

1257. והחזיקו שבע נשים באיש אחד (ישעיה ד', א).

דבור הלצי מפורסם.

1258. והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י"ד, ז).

מליצה שגורה בהוראה מעין: כשהצרה תתגבר, תבוא הישועה. וגם על זִקנה מאושרת.

1259. והיה ראשיתך מצער, ואחריתך יִשנה מאד (איוב ח', ז).

פתגם שגור.

1260. וִהייתם נקִיים מאדֹנָי ומישראל (במדבר ל"ב, כב).

דבור שגור; וגם בקיצור: והייתם נקיים! ומתכוונים לדברי המשנה (שקלים פ"ג, משנה ב'): “אדם צריך לצאת ידי הבריות, בדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל”. (כלומר:" לא די שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק, אלא שישתדל שלא לתת מקום לבריות לחשוד אותו).

1261. והכל שָריר וקיים.

דבור שגור, לקוח מנוסח “הכתובה”. ובמס' ב"ב (קס:): "דכתיב ביה (בסוף השטר) "שריר וקיים “. ובירושלמי גטין (ט', ח): קיים שריר וברור”. ומזה נראה שכל שטרותיהם היו מסיימים בלשון זו.

1262. וזה מה שרצינו לבאר.

דבור קבוע בסוף כל ענין בספרי הפילוסופיה (או בחכמת הנדסה וכדומה) מימי הבינים. וכן הוא גם בלאטינית quod erat demonstrandum.

1263. וזרח השמש ובא השמש (קהלת א', ה).

וכדרשת התלמוד עד שלא שקעה שמשו של [ חכם ] זה, זרחה שמשו של זה (ביום שמת ר' עקיבא נולד רבי, וכו'). וכמו שאומרים, בצרפתית: “המלך מת – יחי המלך!”

1264. וחזר הדין (קדושין ה: וש"נ). מבטא שגור.

1265. וחי אחיך עִמך (ויקרא ב"ה, כה).

וחי בהם, ולא שימות בהם(יומא פה: וש"נ).

זה מדרש הכתוב (ויקרא י"ח, ה): “ושמרתם את הקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם “. והדרש היפה הנ”ל מיוחס פעם להתנא ר' ישמעאל, פעם להאמורא שמואל, ועפ”י רוב הוא מובא סתם. ומזה מוכח שהיה פתגם שגור; וכן הוא גם עתה. (אגב אעיר, שעיקר הפסוק הנ"ל נמצא גם ביחזקאל (כ', יא): "- - בהקותי לא הלכו - - - אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ", ובנחמיה (ט' כט): "ולא שמעו למצותיך - - אשר יעשה אדם והיה בהם ).

1267. וחם השמש ונמס (שמות ט"ז, כא).

מליצה על דבר ומעשה שיכול להתקיים רק בחושך ובבערות; וכדומה.

וי להאי שופרא דבָלי בעפרא! (ברכות ה:; ע"ז כ.).

(שופרא- יופי). כך מצטטים. ובברכות: אמאי קא בכית? להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. ובע"ז (בענין אחר): “כָכה דהאי שופרא בָלי בעפרא”. וכנראה היה זה מבטא שגור.

1269. וי לחסרון כיס! (ב"מ כג.).

כלל באבדה: כיון שאמר וי לה מעין זו הוא דבור שגור (ובלי “לה”).

1270. ויבוא דם השטן בתוכם (איוב א', ו).

על מחלוקת, פירוד דעות, וכדומה.

1271. ויבואו האנשים על הנשים (שמות לה,ה, כב).

על דוחק גדול באספה.

1272. ויבוקש הדבר וימָצא (אסתר ב', כג).

רגיל בדבור.

1273. ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה (עזרא ט', ב).

משתמשים בו כמו בפתגם (כלומר: ה“גדולים” עוברים את העבירה בראשונה). וכבר היה דבור שגור בימי התלמוד; כי כך מסופר בב"מ (קח.); רבה בר נחמן ראה אילנות על שפת הנהר (מה שאסור עפ"י דין), שאל: למי הם? ענוהו: לרבה בר הונא; אמר: ויד השרים והסגנים וגו'.

1274. "ויהי" אינו אלא צרה (ע' מגילה י:; ב“ר פמ”ב ועוד במדרשים).

כך שגור בפי הבריות. ושם בתלמוד: כל מקום שנאמר “ויהי” אינו אלא לשון צער.

1275. "ויהי" ערב ויהי בֹקר (בראשית א).

כך רגילים לאמר בספורים.

1276. וינַצלו את מצרים (שמות י"ב, לו).

דבור הלצי.

1277. ויסעו ממָתקה ויחנו במָרה.

מליצה של החריזי בתחכמוני (שער י"ז). ונמצאה דם אצל מליצים קדמונים אחרים.

1278. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש (שמות ב', יב).

משמש בהוראה מעין “במקום שאין אנשים וכו'”.

1279. ויפתח אדני את פי האתון (במדבר כ"ב, כח).

כהלצה על נואמים.

1280. ויצא העגל הזה (שמות ל"ב, כד).

על ערבוביא.

1281. ויקם מלך חדש! (שמות ט"ז, ח).

1282. וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל"ד, ח).

את עצמם. על פרנסים ה“מתפרנסים” מקופת הקהל, וכדומה.

1283. וישכח ישראל את עוֹשהו, וַיִבן היכלות. (הושע ה', יד).

בציטאט זה השתמש כבר ר' מנא (ירושלמי סוף פ"ה דשקלים) על הקהלות הבונות להן בתי־כנסיות נהדרים (“היכלות”), בעת שהן מזניחות את התורה והמצוות. וכך מצטטים אותו גם עכשיו.

1284. וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, טו).

שגור מאד.

1285. ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ר, לח).

1286. ויתרוצצו הבנים בקרבו (בראשית כ"ה, כב).

על הפוסח על שתי השעיפים וכדומה (במקרא נאמר, כמובן, בקרבה ).

1287. וכאן הבן שואל (פסחים קטז. במשנה).

דבור שגור (כלומר: כאן יש לשאול). ונתפרסם ע“י ה”הגדה".

1288. וכדי בזיון וקצף (אסתר א', יח).

מבטא רגיל.

1289. וכי אומרים לאדם: חטא בשביל שיזכה חברך! (שבת ד. וש"נ).

מפורסם מאד. ובמקומות אחדים בתלמוד יש גם כזה: "וכי אומרים לאדם עמוד וחטָא, בשביל שתזכה ". וכנראה, אותו המאמר בכל נוסחותיו היה פתגם שגור.

1290. וכי דרכו של בוֹעז לשאול בנשים? (שבת קיג:).

כך מצטטים בהלצה (עפ“י פרש”י רות ב', ה). ושם בתלמוד – “לשאול בנערה” (כי זו שאלה על הכתוב שם " ויאמר בֹעז לנערו: למי הנערה הזאת?) וע' במבוא.

1291. וכי כך עושים לבני לוָיה. (חולין ז.).

דבור שגור. ושם בגמרא בלי “וכי” (דלא לימא: כך עושים - - ).

1292. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים? (קדושין כא. וש"נ).

גואלים – קרובים. מאמר מפורסם. (והוא תמיה על הכתוב (ויקרא כ"ה, כו) “ואיש כי לא יהיה לו גואל”).

1293. וכי כעורה זו…? (קדושין ט: וש"נ).

בתלמוד בלי “וכי”; "כעורה זו ששנה רבי? (כלומר: כלום גרועה היא אותה מִשנה, ולמה אינך מביא ראיה ממנה). ובהוראה מעין זו הוא מבטא רגיל.

1294. וכי מפני שאתה דורש בת ובת, נוציא (את) זו לשריפה? (סנהדרין נא:).

כך אמר ר' ישמעאל לר' עקיבא. והוא דבור "מפורסם, ומשמש לענינים שונים. (ויש מצטטים: “וכי בשביל שאתה דורש וי”ו – " והיינו הך).

1295. וכי משוֹא־פנים יש בדבר? (יבמות עט. ועוד).

1296. וכי עולם של הפקר ראית? (איכה רבתי א', ג).

1297. וכך היה אומר וכך היה מונה (מסדר העבודה ליוה"כ; ומקורו במס' יומא).

הלצה מפורסמת היא: מן וכך היה אומר עד וכך היה מונה – רחוק הדרך (או: נופלים “כורעים” כמה פעמים); כלומר: הבטחה לתת אינה עדיין נתינה.

1298. וכל מעשיך יהיו לשֵם שמים (אבות ב', יב).

מיוחס לר' יוסי הכהן.

1299. וכִפר בעדו… (ויקרא ט"ז, יז).

הלצה שגורה, שהוראתה מעין “שלך קודם לשל כל אדם”; כי בראשונה “וכפר בעדו “, וח”כ,בעד כל קהל ישראל”.

1300. וכשל עוזר ונפל עזור (ישעיה ל"א, ג).

1301. וכתתו חרבותם לאתים (שם ב‘, ד; מיכה ד’, ג).

1302. ולא אֵחר הנער לעשות הדבר (בראשית ל"ד, יט).

דבור הלצי.

1303. ולא ידע בשכבו ובקומו (שם י"ט, לג, לו).

כלומר: לא ידע ולא הבין, לא בראשונה ולא באחרונה (לשון הכתוב: “בשכבה ובקומה”).

1304. ולא נודע כי באו אל קִרבֶנה (שם מ"א, כא).

על מי שמכניס הרבה ומוציא הרבה;

1305. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו (שם י"ג, ו).

על שנים שמריבים תמיד; וכדומה.

1306. ולא תאמר: אני העשרתי את אברם (שם י"ד, כג).

כלומר: אי אפשי ב“טובותיך”, כדי שלא תתפאר עלי.

“ומשמע ודומה –” ראה אות מ': “משמע –”.

1307. ונהי בעינינו כחגבים (במדבר י"ג, לג).

בפני “גדולים”.

1308. ונחנו מה כי תלינו עלינו! (שמות ט"ז, ז).

1309. ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י).

1310. ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד', טו).

1311. ופקדתי על כל לוחציו (ירמיה ל') – ואפילו על גבאי צדקה (ב"ב ח:).

דרשה יפה של רב. והיא מפורסמת ושגורה.

1312. ופרשו השמלה (דברים כ"ב, יז).

כלומר: דברים ברורים (כמו שפרש"י: דברים המחוורים כשמלה).

1313. ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, ט).

דבור שגור, המתכוין ל“צער בעלי חיים” כמו שגם רבי הביא פסוק זה לאותו ענין (ע' ב"מ פה.).

1314. ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (שם ק"ט, יח).

הנאהו מאד; או: הדבר נקלט אצלו היטב.

1315. ותבקע הארץ לקולם (מ"א א', מ).

על קול המולה. (במקרא נאמר – “בקולם”).

1316. ותהי האמת נעדרת (ישעיה נ"ט, טו).

וכדרשה היפה שבתלמוד: שנעשתה עדרים עדרים (שכל כתה ומפלגה מתעקשת להאמין ולפתות כי בה האמת).

1317. ותהי לחרדת אלהים (ש“א י”ד, טו).

1318. ותו לא מידי (סוכה לו: וש"נ).

שגור מאד (כפשוטו: ולא עוד כלום). ונמצא פעמים רבות בתלמוד בהוראת: אין להקשות עוד כלום; אין לדון עוד אחר הדבר; וכדומה.

1319. ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', ו).

מליצה נהדרה, והיא שגורה.

1320. ותעבור הרִנה במחנה (מ"א כב, לו).

כלומר: השמועה עברה בכל העיר. (במקרא – “ויעבור”).

 

ז.    🔗

1321. זאת נחמתי בעניי (תהלים קי"ט, נ').

1322. זבחי אלהים רוח נשברה (שם נ"א, יט).

1323. זבן וזבין תגרא איקרי? (ב“מ מ: וש”נ).

משל מפורסם: קנֵה ומכוֹר (בלי ריוח) רק כדי להקרא סוחר; כלום אפשר הדבר?

1324. זה אומר בכֹה, וזה - בכֹה (מ“א כ”ב, כ; דה“ב י”ח, יט).

כך מצטטים. ובמ"א נוסחתו: "ויאמרזה בכה וזה אומר בכה" ובד"ה: ויאמר זה אומר ככה וזה אומר ככה".

1325. זה בא ללַמד ונמצא לָמד (פסחים כה: וש"נ).

משתמשים בו בדרך־הלצה. ובתלמוד הוא דבור קבוע, ופירושו מתבאר מן הדוגמא הזאת: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כ"ב, כו); וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מַקיש (מַשוה, מדַמה) רוצח לנערה המאורסה - - ונערה המאורסה לרוצח…“. והדבור הנ”ל הובא גם בפרש“י דברים כ”ב, כו, ומכאן פרסומו.

1326. זה הקטן גדול יהיה

דבור הלצי, לקוח מסדר ברית־מילה.

1327. זה חומס וזה רומס.

שגור ביחוד בפי הסוחרים (על עוזריהם ו“משולחיהם”); ומקורו בסליחה.

1328. זה חליפתי, זה כפרתי!

דבור הלצי (לקוח מ“סדר כפרות”).

1329. זה חלקי מכל עמלי (קהלת ב', י).

כך מצטטים. ובמקרא: “וזה היה חלקי –”.

1330. זה לעֻמת זה עשה אלהים (שם ז', יד).

משַמש לענינים שונים.

1331. זה מושך לכאן, וזה־לכאן (זבים ג', ב).

שם במשנה הנוסח: זה מושך הילך וזה מושך הילך.

1332. זה נהנה וזה לא חסר (ב"ק כ:).

דבור שגור (אעפ“י שנמצא רק פעם אחת בכל הש”ס).

1333. זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא? (שבחים ה.).

כך אמר ריש לקיש לר' אלעזר בתמיה של לעג.

1334. זו אינה צריכה לפנים (ב"מ טז.).

כלומר: “זו אינה קושיא חמורה כל־כך, ואין צורך להכניסה לפני בני הישיבה” (כך אמר ר' אבא. ועל זה אומר רבא: “זו צריכה לפנים ולפני־לפנים”). ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

1335. זו תורה וזה שכרה! (ברכות סא:; מנחות כט:).

בלעג מר. ובברכות היא קריאת־תמיה של המלאכים אל הקב“ה כשנהרג ר' עקיבא בענויים איומים ובמנחות זו קריאתו של משה כשהראהו הקב”ה את אחריתו של ר' עקיבא.

1336. זו ואין־צריך־לאמר זו [ קתני ] (ערובין עו: וש"נ).

כך מתרצת הגמרא במקומות רבים את המשנה, כשיש בה שני ענינים, שהשני היה אפשר ללמוד מן הראשון בקל־וחומר. ולהפך אומרים: לא זו אף זו [ קתני ], כשהענין השני חָמור מהראשון.

1337. זו מִנַיִן לך? (סנהדרין צז:, קא.).

מבטא רגיל (ושם בתלמוד; פעם כפשוטו: מאין לקחת מגילה זו? ופעם: מאין אתה יודע זאת? ובהוראה השנית מצטטים אותו).

1338. זובחי אדם עגָלים ישָקון (הושע י"ג, ב).

לעג חריף על בני אפרים: הורגים אנשים, שנושקים לעגלי הזהב. ומשתמשים בו על “צבועים” וכדומה.

1339. זוודאי קלילי, ואורחא רחיקתא (כתובות סז:).

(הצידה קלה, והדרך רחוקה).

פרש"י: “צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה”. כך אמר מר עוקבא כשבדק לפני מותו את חשבונות הצדקה שלו ומצא שפיזר לעניים שבעת אלפים דינרים. וכנראה, זה היה פתגם מפורסם מכבר (ואולי פתגם עממי וכפשוטו).

1340. זוזא לעללא לא שכיח, לתליתא שכיח (חגיגה ה.).

מעות לקנות תבואה (לצרכי הבית) לא נמצא, אבל להפסד ולאיבוד – נמצא (כן פרש"י). והוא משל עממי (חד"א).

1341. זוּזים – שזָזים מזה ונִנים לזה (במד“ר כ”ב, ז

לכן נקראו המעות “זוזים”, שזָזים ונודדים מזה לזה. זה פתגם הלצי. ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים.

1342. זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל־שכן! (שבת לד.).

מפרכסות – מתַקנות שער ראשה שיהא נאה (פרש"י). וזו תוכחה לחכמים המריבים ומתקוטטים. ומשתמשים בו הרבה.

1343. זורע עַולה, יקצר אָון (משלי כ"ב, ח).

משל שעבר גם אל לשונות הגוים (בקצת שנויים).

1344. זיל בתר רובא (יבמות קיט. ועוד הרבה).

לך אחר הרוב (ויש בזה הבדל יפה בין רוב דאיתא קמן ובין רוב דליתא קמן, ע"ש).

1345. זיל הכא קא מַדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה (מו"ק טו:).

הולך לכאן – מַדחים אותו, הולך לשם – מַדחים אותו.

1346. זיל קרי בי־רב הוא! (סנהדרין לג: ועוד).

כלומר: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים זאת. והוא דבור שגור.

1347. זילה ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה (גטין יג.).

זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו, מצויה היא לו, ומתנהגת עמו בפריצות (פרש"י). והוא דבור שגור, לענינים שונים.

1348. זָכה נעשית לו סם־חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה (יומא עב:).

על התורה. וזו דרשתו של ר' יהושע בן לוי על הכתוב “וזאת התורה אשר שׂם משה” (שׂם = סם).

1349. זָכה “עזר”, לא זכה "כנגדו" (ע' יבמות סג).

כך מצטטים עפ“י פרש”י (בראשית ב' יח) על הכתוב “אעשה לו עזר כנגדו " (וכן הוא בב"ר שם). וביבמות הנ”ל: “זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו” (והיא דרשת ר' אלעזר).

1350. זכו "אחישנה", לא זכו "בעִתה" (סנהדרין צח.).

זו דרשת ר' יהושע בן לוי על הכתוב (ישעיה ס', כב) "אני ה' בעִתה אחישנה " (על הגאולה). והוא מאמר מפורסם.

1351. זכוֹר תורתו, ואל תזכור מעשיו! (חגיגה טו:).

כך אמרה בתו של “אחר” (אלישע בן אבויה) לרבי, שסירב לפַרנסה בגלל חטאות אביה. ובירושלמי שם: “אל תבט במעשיו, הבט בתורתו”.

1352. זכותו יגן עלינו!

דבור שגור.

1353. זָכין לאדם שלא בפניו (ערובין פא: במשנה, וש"נ).

כלל עתיק, שהיה לדבור שגור (בהוראת: זכוּת גורמים לאדם גם שלא בפניו.

1354. זֵכר לחורבן (ע' ב"ב ס:).

מבטא שגור (וגם בהלצה). ובפירוש לא נאמר כן בתלמוד, אבל מכללא נלמד (וברש"י שם: אין מסיידין בית משום אֵבל בית המקדש ").

1355. זֵכר לטיט (פסחים קטז.).

על חרוסת. והוא כעת דבור הלצי שגור.

1356. זכר צדיק לברכה (משלי י', ז).

1357. זכרונו לברכה לחיי העולם הבא (קדושין לא:).

כך צריך הבן לאמר על אביו המת. והוא נעשה לדבור קבוע על חכמים שמתו (ובר“ת: זללה”ה. וכן זצ"ל: זכר צדק לברכה).

1358. זכרנו את הדגה! (במדבר י"א, ה).

בלעג על מחבבי הגלות, וכדומה.

1359. זִמן שחורים ומצא לבנים (ביצה י: במשנה).

על יוֹנים בשוֹבך (ביום־טוב). וזה ציטאט שגור מאד (ובפי הבריות בשבוש " לבֵנים“, הבי”ת בצירה) ומשמש לענינים שונים, וביחוד בהשאלה למשַמרים ולחפשים.

1360. זקן אַשמאי (קדושין לב:).

זקן רשע ועם־הארץ. ניב מפורסם.

1361. זקן ואינו לפי כבודו (ב"מ ל: ועוד).

בתלמוד לענין השבת־אבידה. והוא דבור שגור בכלל.

1362. זקן ויושב בישיבה (יומא כח:).

תאר־כבוד רגיל (בספרות הרבנית).

1363. זקן שקנה חכמה (קדושין לב:).

זקן נדרש כנוטריקון. והוא בנוי רגיל.

1364. זקני תלמידי־חכמים, כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם (משנה סוף קנים; שבת קנב.).

1365. זקני עם־הארץ, כל־זמן שמזקינים טפשות נתוספת בהם (שם ושם).

כך מצטטים שני המאמרים הנ"ל. ובתלמוד יש קצת שנויים בנוסחתם (ובשני המקומות הם מיוחסים לתנאים שונים).

1366. זקף עצמו כמקל (סנהדרין קח.).

" – ועמד לפני הקב"ה ואמר וכו'. וכנראה היה זה דבור מליצי שגור.

1367. זרוק הוטרא לאוירא, אעיקריה נפיל (ב“ד פפ”ז; תנחומא בלק).

הובא גם ברש“י בראשית כ”א, כא; ומכאן פרסומו. ובמד“ר (כ', כב) נמסר בעברית: " זרוק מטה לאויר,לעיקרו נופל”. וע' במבוא (וכונת המשל היא, כי כל איש נמשך ונוהה לעמו ולגזעו).

1368. זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג:).

פרש"י: מרה, אימה, שתהא אימתך עליהם. ובהוראה כזו מצטטים אותו (ולאו דוקא בתלמידים).

1369. זריזים מקדימים [ למצות ] (פסחים ד.; ר"ה לב:).

פתגם עתיק. ומצטטים אותו גם בלי “למצות”.

1369 A . זרעא די לא יפסוק.

הלצה גסה־חריפה (על זב). והדבור לקוח מ“יקום פורקן”.

 

ח.    🔗

1370. חבל על דאבדין [ ולא משתכחין ] (סנהדרין קיא. ובמדרשים).

הובא גם ברש“י שמות ו', ט; ועפ”י רוב מצטטים רק חציו.

1371. חבַל על דלית ליה דַרתא, ותַרעא לדרתא עביד (שבת לא:; יומא עב:).

כך היה מכריז ר' ינאי על מי שעוסק בתורה ואין בו יראת־שמים. (דַרתא־חצר. תרעא –שער. “שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת־שמים”; פרש"י). ומשמתשים בו לענינים שונים.

1372. חברך חַברא אית ליה [ וחברא דחברך חברא אית ליה ] (כתובות קט: וש"נ).

לחברך יש חבר [ ולחבור של חברך יש חבר ]: כלומר: כשיֵדע האחד, יוָדע הדבר לַכל. וזה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד.

1373. חברך מית־אַשר; איתעַשר־לא תאַשר (גטין ל:).

משל עממי יפה (הד"א): אם שמעת שחברך מת – האמן; שנתעשר – אל תאמן (כי “מיתה שכיחא, עשירות לא שכיחא”, כאמור שם קודם מזה). ובפי הבריות שגור: "מית חברך, תאמן וכו'.

1374. חברך תכיר בצֹרך.

ממשלי עמנואל (מחברות ע' 87). והכונה, כי בעת שתצטרך לו אז תכיר אם אהבתו נאמנה. ויש דוגמתו הרבה, גם אצל עמנואל גופא.

1375. חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש (ב"ק צב:).

אם חברך קורא לך חמוֹר, שִים על גבך אוּכף. זה משל עממי (הד"א).

1376. חד בדרא (כתובות יז.).

יחיד בדורו. זה כנוי־כבוד רגיל (ואומרים בהלצה: תרי חד בדרא).

1377. חדא היא לך, או חַדת היא לך? (ברכות כח.).

יחידה היא לך, או חדשה היא לך? (יש בזה שעשוע־מלים בכונה. וע"ש).

1378. חדא ועוד קאמר (שבת כו. ועוד).

דבור קבוע בתלמוד (כלומר: באותו הדבר האחד שאמר, הוא מכוון לשני דברים).

1379. חִידוּדה קודם ללִיבונה (חולין ח.).

דבור מפורסם, והכונה: הדבר מחודד יותר משהוא אמת וברור. ובתלמוד כפשוטו, על סכין שליבנו באש ושחט בה (ע"ש).

1380. חדשים מקרוב באו (דברים ל"ב, יז).

בקצה “בטוּל” כלפי החדשים".

1381. חובשי בית־המדרש (חגיגה יד. וע' שבת קיט:).

בטוּי רגיל. והוא דרש על הכתוב בישעיה (ג') “לא אהיה חובש”: לא הייתי מחובשי בהמד“ר (וכן הוא שם בישעיה בפרש"י; ומזה פרסומו). ושם בשבת: לא אהיה מחובשי עצמן כבהמ”ד.

1382. חוט של חסד (חגיגה יב: מגילה יג.).

בטוי שגור. ובשני המקומות בתלמוד נראה, שזו היתה מליצה קבועה.

1383. חוֹטא אחד יאַבד טובה הרבה (קהלת ט', יח).

מצטטים כפשוטו, וגם בדרשת התלמוד (קדושין מ:) בשביל חטא יחידי שחטא, איבד ממנו טובות הרבה (ע"ש).

חוכא ואיטלולא (ע' כהובא -).

1384. חולין הוא לך! (ברכות לב.; ע"ז ד.).

בברכות הוא מדרש הדבור “ויחל משה” (שמות ל"ב): אמר משה להקב“ה: חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ובע”ז נדרש כך הדבור (בראשית י"ח): חלילה לך מעשות וגו' (ושם הובא גם בפרש"י; ומכאן פרסומו).

1385. חונה מלאך אדני סביב ליראיו ויחלצם (תהלים ל"ד, ח).

1386. חוצפא אפילו כלפי שמַיא מהַני (סנהדרין קח.).

חוצפא מועילה אפילו נגד השמים (אלהים). מאמר מיוחס לרב נחמן (ונסמך על מקראות). והוא פתגם שגור.

1387. חוצפא מלכותא בלא תאנא היא (שם).

כלומר: שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות (פרש"י). וגם זה פתגם מפורסם (ובתלמוד הוא מיוחס לרב ששת).

1388. חוֹשך שבטו שונא בנו (משלי י"ג, כד).

1389. חוֹתמוֹ של הקדוש־ברוך־הוא - אמת (שבת נח. וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' חנינא (ובשבת פרש"י: א’מ’ת', אמצעית לאותיות וראשונה ואחרונה, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא).

1390. חזוֹר חזוֹר, ולא תצטרך לבלזוֹר.

חזור הרבה על למודך ולא תצטרך לסגולות לזכרון. פתגם מפורסם, שנמצא כבר בספר הקנה.

1391. חזוּתו מוֹכיחה עליו (כ"ט כא:).

דבור שהתאזרח בספרות.

1392. חזי מאן גברא רבה קא מַסהיד עלֵיה! (ברכות ל:; חולין ז.).

ראֵה איזה אדם גדול מֵעיד על־זה! כך אמר ר' זירא בשני המקומות בתלמוד (בענינים שונים); והוא דבור רגיל.

1393. חזיר פוֹשט טלפיו, כאומר: ראו שאני טהור! (ב“ר ס”ה, א, ועוד במדר').

משל שגור (ובמדרש הנוסח: חזיר, בשעה שהוא רובץ, פושט וכו').

1394. חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו (משלי כ"ט, כ).

1395. חזָקה על הבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (ערובין לב.; פסחים ט.).

מימרא מפורסמת ושגורה. (בתלמוד: _ שאין מוציא וכו'. ושם הכונה רק לענין תרומה ומעשרות).

1396. חזָקה: שליח עושה שליחותו (ערובין לא: וש"נ).

כלל עתיק, והוא שגור מאד.

1397. חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב (משלי כ"ב, כט).

גם הבטוי “לפני מלכים יתיצב” הוא דבור שגור בפני עצמו.

1398. חזרו הדברים ליוֹשנם (ירוש' ברכות ק‘, ב.; וסנהדרין ב’, כ).

ובבבלי נדה (ז:) “לאחר פטירתו של ר' אליעזר, החזיר ר' יהושע את הדבר ליושניו”.

1399. חַטאת עמי יאכלו ואל עוֹנם ישאו נפשו (הושע ד', ח).

לעג שנון על הקרבנות והכהנים (הכהנים מתפרנסים מחטאות העם – הקרבנות – ולכן הם מחכים ומצפים לעונותיהם). והוא משמש לענינים שונים הקרובים לכונתו.

1400. חטוֹף ואכול, חטוף ושתֵה [ דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי ] (ערובין נד.).

כך אמר שמואל לרב יהודה (וע' אות ה': “האי עלמא כבי הלולא”).

1401. חִטַיא דקרתך זונין, זרַע מינהון (ב“ר פנ”ט).

גם אם החטים שבמקומך מלאות עשבים רעים, בכל־זאת זרַע מהן. זה משל עממי, והכונה על לקיחת אשה (וכדומה).

1402. חיב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה (ברכות סד. במשנה, וש"נ).

1403. חיויא דרבנן דלית לית אסותא (שבת קי.; ע"ז כז:).

נחש (שנושך למי שעבר על נדוי חכמים), שאין לו רפואה. ובספרות הרבנית הוא כנוי מליצי לנִדוי (“לחרם”).

1404. חיי, בני ומזוֹני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא בטולא תליא מילתא (מו"ק כח.).

מאמר מפורסם של רבא.

1405. חיי־שעה – חיי עולם (שבת י. וש"נ).

בטויים מפורסמים ושגורים. ומקורם בדבור השגור בתלמוד: “מניחים חיי עולם ועוסקים בחי שעה” (המשמש בתלמוד לענינים שונים).

1406. חייך קודמים לחיי חבֵרך (ב"מ סב.; ספרא, בהר).

כך דורש ר' עקיבא את הכתוב (ויקרא ל"ה), “וחי אחיך עמך”. ויש דוגמתו בכמה לשונות (ובאוצר משלינו יש גם פתגמים כנגדו).

1407. חייך תלואים לך מנגד (דברים כ"ח, סו).

מליצה שגורה.

1408. חילך לאורייתא… שופרך לנָשֵי (כ"מ פד.).

ר' יוחנן אמר לריש לקיש (שהיה, לפי האגדה, ליסטים) כשרחצו שניהם בירדן: הילך לאורייתא (כמה כחך יפה לסבול עול תורה, פרש"י). וריש לקיש ענהו: שוֹפרך לנשי (יפיך ראוי לנשים). ושניהם דבורים שגורים.

1409. חִכו מַמתקים וכלו מחמדים (שה"ש ה', טז).

על נואם, וכדומה.

1410. חַכּים יִתקָרי ורבי לא יתקרי (א).

זה נאמר על האמורא שמואל, ומשתמשים בו הרבה (ביחוד לענין הרבנות החילונית).

1411. חכם בלַילה

דבור הלצי שגור בפי כל. והכונה, כי רק בלילה, כשהוא ישן, יוכל להחשב לחכם, אבל לא בהקיץ.

1412. חכם בעיניו איש עשיר (משלי כ"ח, יא).

1413. חכם לכשירצה (גטין סז.).

כך נאמר על התנא ר' יהודה. ופרש"י: כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. והוא שגור בהוראה זו.

1414. חכם עדיף מנביא (כ"ב יב.).

דבור שגור. ובתלמוד הוא מאמרו של אמימר, שמביא לו ראיה קלמבורית מן הכתוב (תהלים צ') “ונביא לבב חכמה”. ונפלא הדבר, שגם הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ב', סוף פרק ל"ח) מביא דרש משונה זה!

1415. חכם שמת הכל קרוביו (שבת קה: וש"נ).

כלומר: הכל צריכים להתאבל עליו כאילו הם קרוביו. והוא מאמר מפורסם (ומקורו בברייתא).

1416. חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית ז.; נדרים נ:).

כך אמרה בת־קיסר להתנא ר' יהושע (שהיה אדם מכוער); ובנדרים: תורה מפוארה וכו'. והוא דבור שגור (ביחוד על חכם שמעשיו אינם נאים).

1417. חכמים, הזהרו בדבריכם! (אבות א', יא).

שגור מאד (והוא מיוחס לאבטליון).

1418. חכמים המה להרע [ ולהיטיב לא ידעו ] (ירמיה ד', כב).

ומזה הבטוי השגור " חכם להרע“. וכל הפסוק הנ”ל היה בימי התלמוד דבור התולי שגור בפי העם (בבבל ובארץ־ישראל) נגד האמוראים (שנקראים “חכמים”). (ע' ערובין כו. וירושלמי יבמות סא. וע' מאמרי “פסוקי המקרא שבתלמוד” ב“השלח”, תרע"ד).

1419. חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח', א).

1420. חכמת המסכן בזויה (שם ט', טז).

פתגם זה עבר גם אל משלי הגוים.

1421. חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות אחת היא (ב“ר פפ”ג).

לא החיצוניות היא העיקר.

1422. חלום – אחד מששים לנבואה (ברכות נז:).

מימרא מפורסמת (ומקורה בברייתא).

1423. חלומות השוא ידברו (זכריה י', כ).

במס' ברכות (נה:) שמואל, כשהיה חולם חלום רע, אמר: חלומות השוא ידברו! וכשהיה חולם חלום טוב, אמר: וכי החלומות השוא ידברו?

1424. חלי השוטים לא יֵרָפא כי־אם בשוטים. (א).

פתגם, שנמצא ב“קובץ על יד”. (קל"ג).

1425. דבור הלצי שגור (חלום טוב ראית!). ובתלמוד שם " – הזאי".

1426. חָם חָטא וכנען נתקלל? (ב“ר ל”ו, ז.; תנחומא, נח).

נח קלל את כנען על אשר עשה לו חם. וזה היה לדבור הלצי, כמו: טוביה חטא וכו', והדומיים לו.

1427. חמוֹר נושא ספרים.

דבור הלצי מפורסם, שנמצא כבר ב“חובות הלבבות” (שער עבודת אלהים) ו“תחכמוני” (438). ומקורו במשלי היונים והרומאים, ומהם עבר אל כמה אומות חדשות.

1428. חַמסן יהיב דמי (ב"ק סב.).

בזה נבדל ה“חמסן” מן ה“גזלן”: החמסן לוקח גם הוא את הדבר בעל־כרחו של בעליו, אבל הוא נותן לו דמיו (מחירו).

1429. חוֹמץ בן יין (ב"מ פג:).

כן קרא ר' יהושע בן קרחה לר' אלעזר בר' שמעון; כלומר: בן רע לאב טוב (ע"ש). ובחולין (קה.) נמצא דבור זה בארמית: אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא הלא בר חמרא לגבי אבא (ופרש"י: לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין). וכנראה היה זה כנוי רגיל ומפורסם (בשתי הלשונות).

1430. חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י.).

חמוּר דבר שיש בו סכנה, מדבר שאסור עפ"י דין. דבור מפורסם.

1431. חמרא אפילו בתקופת־תמוז קרירא ליה (שבת נג.).

חמוֹר אפילו בתקופת־תמוז קר לו. זה משל עממי (הד"א). ומשתמשים בו הרבה בהלצות.

1432. חַמָר־גַמָל (ערובין לח. במשנה).

“הרי זה חמר־גמל”; ופרש“י: “באדם המנהיג חמור־וגמל, שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו, והגמל הוא מושך” וצריך לפנות לפניו ולאחריו”. וכנראה היה זה דבור שגור. ובפי הבריות הוא משמש גם לענין ערבוביא, וכדומה. (והדבור דומה להמשל של קרילוב “הברבור, הדג והסרטן”).

1433. חמרא למָרֵיה וטיבותא לשַקייה (ב"ק צב:).

משל עממי (הד"א) שגור: היין הוא של האדון. ושותיו מחזיקים טובה (נותנים תורה) להמשרת המשקה. והוא משמש לענינים שונים.

1434. חמשין דעבדין, טבין מן מאתן דלא עבדין. (ירוש' פאה ח', ט).

חמשים (שקל) שעובדים (שמביאים פרי), טובים ממאתים שאינם עובדים. משל עממי.

1435. חֵמֶת מָלא צוֹאה – [ והכל רצים אחריה ] (שבת קנכ).

על האשה והוא פתגם עתיק (“תָנא”) ושגור. ומשמש בהלצה גם לענינים אחרים.

1436. חמתה מרובה מצִלתה (סוכה במשנה ראשונה).

1437. צִלתה מרובה מחמתה (שם כב. במִשנה).

שניהם לענין סוכה נאמרו. ושניהם ציטאטים מליציים לענינים שונים (“צלתה” במקום “צִלה”, כדי להשוות עם “חמתה”).

1438. חן מקום על יושביו (סוטה מז.; ירוש' יומא ד', א).

1439. חן אשה על בעלה (שם ושם).

1440. חן מקח על לוֹקחוֹ (שם ושם).

חן אשה – אפילו היא מכוערת, היא נושאת חן בעיני בעלה. וכן כלם. (מקח על לוקחו – סחורה על הקונה אותה). וכלם דבורים שגורים.

1441. חנוֹך לנער על פי דרכו [ גם כי יזקין לא יסור ממנה ] (משלי כ"ב, ו).

1442. חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל! (ב"מ פה:; סנהד' יא).

הובא בתלמוד בענינים שונים ובשם חכמים שונים. ומזה מוכח שזה היה דבור שגור.

1443. חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו', ו).

1444. חסדכם כענן בֹקר [ וכטל משכים הולך ] (הושע ו', ד).

כלומר: אין לו קיום וערך.

1445. חסורי מחסרא והכי קתָני (ביצה כד. ועוד, ועוד).

כך מבארת הגמרא בהרבה מקומות את דברי המשנה. ודון יצחק אברבנאל, אחרי גרוש ספרד, קרא על עצמו בהלצה את הדבור הנ"ל: כלומר, אחרי שנשארתי בחוסר כל, צריך לעסוק בלימוד (ע' בהקדמה לפירושו עה"ת).

1446. חסיד בחסיד.

בטוי שגור. והכונה: באותה“האינטימיוּת” והידידות, כמו “חסיד” עם “חסיד”.

1447. חסידים ואנשי מעשה (סוכה נא. במשנה).

בטוי רגיל.

1448. חסידי אומות־העולם יש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהד' פי"ג ובמדרשים).

מאמר מפורסם.

1449. חסַל סדר פסח! (מסדר ה“הגדה”).

דבור הלצי שגור (כלומר: עברה השמחה! וכדומה).

1450. חספא בעלמא הוא (ב"ב לב: ועוד).

חספא־הרם. כלומר, אין לו שום ערך (בתלמוד נאמר על שטר). והוא ניב שגור.

1451. חַסֵר מבִּטנך ותן על גַבך.

פתגם מצוואת ר' יהודה אבן תבון. והכונה: קמַץ מאכילתך ולבַש בגדים הגונים. ויש דוגמתו במשלי התלמוד: עשיק לגבך - - (ע"ש).

1452. חסַר משוגעים אני? (ש“א כ”א, טז).

1453. חסרון לא יוכל להִמָנות (קהלת א', טו).

בטוי שגור.

1454. חסרֵיה לגנבא, נַפשיה לשלמא נקיט (סנהדרין כב.).

משל עממי נחמד, שהושם בפי אבישג השונמית; היא אמרה לדוד: קחני לאשה; אמר לה: אסורה את לי (כי כבר נשאתי י"ח נשים, ויותר לא הותר למלך); אמרה לו: "חסריה לגנבא וכו' (פרש"י: כשהגנב אינו מוצא מקום (יכוֹלֶת) לגנוב, הוא מחזיק עצמו בענוה כאיש־שלום; כלומר: מפני שזקנת ותשש כחך, אתה אומר שאני אסורה לך).

1455. חַצבי לנהרא, כגַני לַייא (ברכות נח.).

הכדים השלמים [ הולכים ] לנהר [ לשאוב מים ], [ אך ] השבוּרים להיכן [ הולכים ]? כך שאל “צדוקי” את רב ששת (שהיה סגי־נהור) למה הוא הולך אחרי הקהל, שיצא לקבל פני המלך. וזה בודאי משל עממי, המשמש לענינים שונים.

1456. חציו לה' וחציוֹ לכם (ביצה טו:; פסחים סח:).

דברי ר' יהושע על חלוקת היום ביום. טוב (כלומר: חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית־המדרש). והוא דבור שגור לענינים שונים.

1457. חק ולא יעבור (תהלים קמ"ה, ו).

במקרא כתוב: חק נתן ולא יעבור. אך הבריות מצטטים בלי “נתן”. ובלשון זו נמצא כבר ציטאט זה בהקדמת “תוספות יום־טוב” (על משניות), שעפ“י המר”ל מפראג הנהיגו ללמוד משניות – "חק ולא יעבור ".

1458. חרב איש ברעהו (ש“א י”ד, כ).

מליצה רגילה על מלחמת אזרחים (או ריבות במפלגה, וכדומה).

1459. חרפה לא נשא על קרובו (תהלים ט"ו, ג).

שגור מאד, וגם בהלצה.

1460. חרש, שוטה וקטן פגיעתם רעה (ב"ק פז. במשנה).

כי החובל בהם חייב, והם שחבלו באחדים פטורים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (ומתכוונים לשוטה ).

1461. חש בראשו יעסוק בתורה (ערובין נד).

מאמר מפורסם (והליצנים נותנים טעם לזה: כי כשיעסוק בתורה, יראה שאין לו ראש כלל, ולמה הוא חש?).

1462. חתיכה הראויה להתכבד (חולין ק.).

כך מצטטים (ביחוד בהלצות). ובתלמוד, בענין תערובות: “שאני חתיכה הואיל ורואיה להתכבד בה לפני האורחים”.

1463. חתן דומה למלך (פדר“א פט”ו).

שגור בפי כל. ונתפרסם, כנראה, ע"י “הבדחנים”, שהיו מתחילים את “נאומיהם” במימרא זו.

 

ט.    🔗

1464. טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטי לך (ב“ר כ”ב, ח ועוד במדרשים).

אל תעשה טובה לאיש רע, ולא תבוא עליך רעה. משל עממי.

1465. טב למיתב טן־דו מלמיתב אַמרלו (יבמות קיח: וש"נ).

טוב לשבת בשנַים (כלומר: אשה ובעלה, יהי מי שיהיה) מלשבת באלמנוּת. משל זה (על שאיפת האשה לחיות בזווג, איזה שהוא), מובא תמיד בשם ריש לקיש; אך בודאי הוא משל עממי.

1466. טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלֵי צנא קרי (יומא פה: וש"נ).

טובה פלפלת חריפה אחת מסל מלא דלועים. והוא משל עממי (הד"א), ויש כאן שעשוע מלין: “פלפלא חריפא” שהוראתו “פלפלין” וגם “פלפול חריף” (וכך היא גם כונתו ושמושו).

1467. טבא חדא ציפרא כפותא, ממאה פרחיין (קה"ר ד', ו).

טובה צפור אחת כפוּתה ממאה הפורחים באויר. משל עממי שיש דגמתו בכמה לשונות, וגם באוצר־משלינו.

1468. טבא לשַתָּא דטֵבת אַרמַלתא (תענית ו:).

אשרי השנה שחודש טבת הוא אלמנה; כלומר, שאין גשמים יורדים בו על הארץ להולידה ולהצמיחה. (המטר הוא בעלה של האדמה, ע"ש).

1469. טבא לשַתא דטֵבת מנוולתא (שם).

אשרי השנה שבחודש טבת הדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים. ושני הפתגמים הנ“ל הם ממשלי -האכרים, אעפ”י שהובאו בשם חכמים.

1470. טבא תרי מתלת (שבת קנב.; דרך ארץ זוטא, פ"י).

טובים שתי הרגלים של ימי בחרות, משלש של ימי־זקנה [ שצריך משענת לרגליו ]; פרש"י. זה משל עתיק, שנמסר בברייתא בשם ר' יוסי בן קיסמא.

1471. טבין ותקילין (ב"מ מד:).

דינרים טובים וכבדי־משקל; זה מעין “כסף עובר לסוחר”.

1472. טביעות־עין של תלמיד חכם (ע' שבת קיד.).

דבור שגור בפי הבריות. ושם בשבת: “איזהו תלמיד־חכם שמחזירים לו אבידה בטביעות העין וכו'. ובב”מ (יט.) “משום טביעות־עינא אחדרות ניהלי ודוקא צורבא מדרבנן”. ושם (כג:) “נפקא מינה לאחדורי לצורכא מדרבנן בטביעות עינא”.

1473. טוב ארוחת־ירק ואהבה שם, משור אָבוס ושנאה בו (משלי ט', יז).

1474. טוב ארך־אפים מגבור [ ומושל ברוחו מלוכד עיר ] (שם ט"ז, לב).

1475. טוב אשר לא תִדוֹר, מִשֶתִּדוֹר ולא תשַלם (קהלת ה' ד).

1476. טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך (שם זק, יח).

שגור מאד, ובכונה אל ההליכה ב“שביל הזהב”.

1477. טוב לחסות באדני, מִבּטוֹח באדם (תהלים קי"ה, ח).

1478. טוב ללכת אל בית־אֵבל, מִלכת אל בית־משתה (קהלת ז', ב).

1479. טוב לגבר כי ישא עוֹל מנעוריו (איכה ג', כז).

1480. טוב לסבול שוטה מחצי־שוטה.

פתגם יפה שנמצא ב“מבחר הפנינים” (שער המוסר).

1481. טוב לשבת על פנת־גג, מאשת מדנים ובית־חָבר (משלי כ“א, ט; כ”ה, כד).

1482. טוב לשמוע גערת חכם, מאיש שומע שיר־כסילים (קהלת ז', ה).

כלומר: מלשמוע שיר־תהלה ותשבחות של כסיל.

1483. טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב (קדושין מ.).

זה דרש על הכתוב (ישעיה ג') “אמרו צדיק כי טוב”: וכי יש צדיק טוב, [ ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צידק טוב; טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב. וזה מפורסם ושגור.

1484. "טוב מאד", זה יצר־הרע (ב"ר ט', י).

מאמר נפלא. והוא דרש על הכתוב (בראשית א', לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד " (והכונה, כי בלי יצר הרע, בלי תאוות סוערות, לא היה העולם מתקדם).

1485. "טוב מאוד", זה המות (שם ט', ה).

גם זה מאמר מצוין. ובפי הבריות הוא שגור בהלצות.

1486. טוב מעט ביראת־אדני, מאוצר רב ומהומה בו (משלי ט"ו, טז).

1487. טוב מעט בכַונה מהַרבות בלא כונה.

פתגם שגור, ומקורו בטור אורח חיים סימן א' (ומז השם ב“שלחן ערוך”).

1488. טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט (משלי ט,ז, ח).

תבואות – הכנסות.

1489. טוב מעתיק דברים מועילים ממחבר דברים בטלים.

פתגם (מתורגם) של הסופר מרדכי אהרון גינצבורג; ונתאזרח בספרות.

1490. טוב־מראה עינים מֵהלָך־נפש (קהלת ו', ט).

מצטטים בניגוד המציאוּת להזיה, וכדומה.

1491. טוב עוללות אפרים מִבציר אביעזר (שופטים ח', ב).

כך ענה גדעון בענוה לאנשי אפרים. וכנראה היה הדבור “טוב עוללות… מבציר..” מליצה עממית שגורה.

1492. טוב פת חרֵבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ש, א).

1493. טוב שבנחשים רצוֹץ את מוֹחוֹ (מכילתא, בשלה; תנחומא שם).

יש דוגמתו במשלי הגוים.

1494. טוב שברופאים לגיהנם (משנה סוף קדושין).

נאמרו בו פירושים רבים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

1495. טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי ח', יא).

1496. טוב שם משמן טוֹב (קהלת ז', א).

1497. טובה חכמה מגבורה (קהלת ט', טז).

1498. טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח', יא).

1499. טובה חכמה עם נחלה (קהלת ז, יא).

כפשוטו. ובתלמוד (בכורות נב:) נראה, שזה היה פתגם שגור בהוראה מושאלת: טובה חריפות עם בקיאות; כי בלי בקיאות, תצא החריפות לבטלה (ע"ש).

1500. טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות (ברכות ז.).

מרדות, פרש"י: לשון רִדוי והכנעה, שאדם שָם על לבו מאליו. ובהוראה זו מצטטים אותו. בעל המאמר הוא ר' יוחנן משום ר' יוסי. וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקות, שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (וע“ש ברש”י).

1501. טובה צִפרנם של ראשונים מכריסם של אחרונים (יומא ט:; ב“ר פמ”ה).

דבור מפורסם. בעל המאמר – ר' יוחנן.

1502. טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כ"ז, ח).

מצטטים אותו בשתי הוראות: כפשוטו, וגם: התוכחת המגולה טובה כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.

1503. טוביה חָטא וזינוד מינגד! (פסחים קיג:; מכות יא.).

מינגד – לוֹקה (ע' כל הענין במבוא). ויש הרבה מעין זה במשלי הגוים וגם באוצר־משלינו.

1504. טובים השנַים מן האחד (קהלת ד', ט).

1505. טובל ושרץ בידו (ע' תענית טז,; ותוספתא וירושלמי שם).

כך מצטטים, כי כן הלשון בפרש"י איכה (ג', מא), ושם בילקוט משלי (סוף רמז תתקס"א). ושם בתלמוד הובא בלשון ארוכה: “אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, דומה למי שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה; זרקו מידו, כיון שטבל במ' סאה מיד עלתה לו טבילה”.

1506. טוחן הרבה ומוציא קמעא(גטין סז.).

למד הרבה ושוכח מעט. כך נאמר שם על ר' שמעון. ומצטטים אותו בהוראות הקרובות לזו, וגם בהלצה.

1507. טוט אסר, טוט שרי (מו"ק טז.).

זה נאמר שם לענין נִדוי (שַמתא, ש“מחרימים” ע"י תקיעת שופר). טוט – קול השופר – הוא אסר, והוא בעצמו יכול להתיר לו (ע"ש). מימרא זו הובאה בשם שמואל; ומורגש בה ריח הלצה.

1508. טוּל וצא, טוּל וצא!(יומא סה: במשנה).

"הבבליים (או האלכסנדריים) היו מתלשים בשערו (של שעיר המשתלה) ואומרים לו: טול וצא, טול וצא! (טול מהר וצא, ואל תַשהה עונותינו אצלנו עוד; פרש"י). וזהו בכלל בטוי קבוע; כגון בפסחים (פט:) בענין אחר: טול חלקך וצא.

1509. טועה כמַקל של סומא (ירוש' תרומות ה', א).

“כל ימינו היינו טועים בה (באותה הלכה) במקל הזה של סומא” (שהוא מגשש בו מבלי הדעת). והוא דבור רגיל.

1510. טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע.

הר בהר אינו נפגש, אך אדם באדם נפגש. משל שגור (שנמצא מלה במלה בלשונות הגוים) ואין לו מקור. וע' במבוא.

1511. טינא היתה בלבם (חגיגה טו:).

פרש"י: רשעים היו מימיהם. ועכשיו משתמשים בבטוי זה בהוראה: תרעומות, נטירה וכדומה.

1512. טלאי על־גבי טלאי (ברכות מנ: ועוד).

משמש גם בהלצות.

1513. טלטולא דגברא קשה מדאיתתא (כתובות כח.; סנהד' כו.).

טלטולים ונדודים קשים לאיש יותר מלאשה. מאמר מפורסם של רב, ונסמך על הכתוב בשבנא (ישעיה כ"ב) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר

1514. טלית שכולה תכלת (ירוש' סנהד' י', א.; במד"ר ותנחומא פרשת קרח).

בתלמוד ובמדרשים בענין ציצית (אם טלית כזו חייבת או פטורה מן הציצית). והובא גם ברש“י במדבר ט”ז, כ: ומזה היה לדבור מליצי־הלצי (על אדם שהוא כולו טוב, וכדומה).

1515. טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה (משלי י"ט, כד).

1516. טמן עצל ידו בצלחת, נִלאה להשיבה אל פיו (שם כ"ו, טו).

ע' במבוא.

1517. טעות נוי- (ב"ק קיג:).

בפי הבריות הוא דבור הלצי (וע“ש בגמרא, ביחוד “בחסרונות הש”ס, דברים שראוים לשימת־לב; גם ע”ד הבלעה בחשבון־).

1518. טעות לעולם חוזר.

דבור שגור (והוא נוסח קבוע בחשבונות); ולקוּח מלשון ה“חושן משפט (רל"ב, א) ומקורו בהרמב”ם הלכות מכירה (ריש פט"ו).

1519. טעם לפנס (ע"ז לו. ועוד).

בתלמוד לענין תערובות. והושאל לענינים רוחניים.

1520. טעמו ונימוקו עמו (ע' גטין סז. וש"נ).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד (שם ובכמה מקומות): “ר' יוסי נימוקו עמו " ופרש”י: “טעמו וראיתו”. ומז ההורכב בפי הבריות “טעמו ונמוקו”.

1521. טענו- חטים והודה לו בשעורים (שבועות לח:; במשנה, וש"נ).

הלכה מפורסמת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי בכלל, על המודה שלא ממין הטענה. והליצנים אומרים: טענו חטים והודה לו בשור הנסקל; או – “בפריה ורביה”; וכדומה.

1522. טפה זו מה תהא עליה?(נדה טז:).

“המלאך הממונה עלההריון נוטל טפה ומעמידה לפני הקב”ה ושואל: טפה זו מה תהא עליה? חלש או גבור, וכו'. ובציטאט הושאל לעניני ספרות (טפת־דיו), וגם לענינים אחרים.

1523. טפה של מרה תלויה בה (ע"ז כ:).

בחרבו של מלאך המות. ובציטאט בהשאָלה, מֵעין “אַליה וקוץ בה”, וכדומה.

1524. טַפלי תלו בֵיה (חולין יח:).

בנים קטנים תלויים עליו לזון (פרש"י). והוא בטוי שגור.

 

י.    🔗

1525. יאה עניותא לישראל (חגיגה ט:; ובמדרשים ).

משל עממי עתיק. “חזר הקב”ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות; היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" (כשמיכה אדומה לסוס לבן). ובמדרשים (ויק“ר י”ג; לה; ושהש"ר א) הנוסח משונה קצת ובילקוט תהלים (רמז תרמ"ח) אמר ר' יוחנן… שאין עניות וזה מהם (מישראל) משחרב בית־המקדש. ע"ש.

1526. יאוש שלא מדעת (ב"מ כא.).

בציטאט פירושו: יאוש בלי חשבון ודעת. ובתלמוד (לענין אבידה) הוא בטוי משפטי.

ופרש"י: “דבר שסתמו יאוש, לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם”.

1527. יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו [ ובניו ] יותר ממה שיש לו (חולין פד:).

פחות ממה שיש לו – פחות מכדי היכולת (וכן בכולם). ויש עוד פתגמים מעין זה באוצר־משלינו. (ושם בחולין הוא דרש יפה, בשם ר' אמי או ר' אבי, על הכתוב (תהלים קי"ב) “טוב איש הוגן ומלוה יכלכל דבריו במשפט”.

1528. יאמרו: כל הסריקין. אסורים וסריקי בייתום מותרים (פסחים לז. וש"נ).

“שאל” בייתום בן זוגין לחכמים: מפני מה אסרו לעשות סריקין (מַצות) המצוירין בפסח - - אמרו לו - - אמר להם: אפשר יעשנה בדפוס…? אמרו לו: יאמרו כל הסריקין וכו'. כלומר: אי אפשר להתיר לאחד (אעפ"י שהוא יכול לעשות זה באופן המותר), מה שאחרים לא יוכלו לעשות כמוהו בהיתר. ומעין הוראה זו הוא ציטאט.

1529. יארוד יָלדה ואבני־מתא שדיא (כתובות מט:).

התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתם על בני העיר; פרש"י. כך היה רב יהודה אומר לאבות שלא רצו לזון את בניהם (אלא את בנותיהם). וכמובן הוא משל עממי (על אב אכזרי), שרב יהודה השתמש בו בענינים כאלה.

1530. יבוא בעל הכרם וִיכַלה את קוציו (ב"מ פג:; ירוש' מעשרות גק, ד).

ר' אלעזר בר' שמעון הוכרח עפ“י השלטון הרומי לתפוס גנבים ולמסרם למלכות. ועל תוכחת ר' יהושע בן קרהא, ענהו: “קוצים אני מכלה מן הכרם”. שלח לו ריב”ק: יבוא בעל הכרם וכו' (הקב"ה, כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ויטול את קוציו של הכרם). וזה פתגם מפורסם.

1531. יבוא בעל השור וְיעמוד על שורו (ב"ק קיב:; סנהד' יט.).

שנאמר (שמות ב"א) "והועד בבעליו “; והכונה לא רק בשוֹר, אלא בכל דבר צריך לדון בפני בעליו, כדי שיוכל לעמוד ולהצטדק. (לכן אמר ר' יוחנן: אין מקיימים את השטר שלא בפני בעל־דין; וכדומה). והוא ציטאט הלצי, בהוראה מעין הנ”ל.

1532. יבוא הנס מכל מקום (מעילה יז:).

מאיזה מקום שיבוא. והוא דבור הלצי שגור.

1533. יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב, כא).

כבר בתלמוד היה זה דבור שגור בהוראה הלצית קצת, כשמושו אצלנו. לדוגמא, במס' חולין (סו:) ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר? אמר ר' אבהו וכן תנא רבי ר' ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר. (וע' כ"ק ה:, בתוספות דבור המתחיל "לתודותיהן ").

1534. יגיד עליו רֵעו (איבו ל"ר, לג).

בהוראת: יעיד עליו חברו (פסוק שני או הלכה הדומה לו) היה דבור שגור כבר בתלמוד (בבבלי ובירושלמי, כמו שהוכחתי במאמרי “פסוקי המקרא שבתלמוד” ב“השלח” וכן הוא בספרות הרבנית.

1535. יניח ירדן אל פיהו (איוב מ', כג).

בהלצה על סוכא.

1536. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח, ב).

יגעתי ומצאתי –" ראֵה: “אם יאמר לך אדם יגעתי –”.

1537. יד העדים תהיה בו בראשונה(דברים י"ז, ז).

זה קלמבור: עדים= אֵידים בז’רגון; כלומר חתן. והוא פתגם הלצי על היחס הרע שבין חתן וחותנו.

1538. יד חרוצים תמשול (משלי י"ב, כד).

1539. יד ישראל באמצע.

בטוי שגור. ובב"מ (ע:) “יד נכרי באמצע”.

1540. יד ישראל תקיפה (ב"ק צז:).

דבור הלצי שגור. ובתלמוד: כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם.

1541. ידו בכֹל ויד כֹל בו (בראשית ט"ז, כ).

דבור הלצי (על “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”, וכדומה).

1542. ידו על העליונה… ידו על התחתונה (שקלים פ“ד ופ”ח במשנה; ב"מ עו. במשנה ועוד).

בשקלים: “יד הקדש על העליונה”. ובמשנה ב"מ: “ידו (ידם) על התחתונה”. והוא בטוי שגור.

1543. ידי מסולקות מ - (כתובות פג. וש"נ).

בטוי שגור. ובתלמוד: “אין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה” (על שדה).

1544. ידים מוכיחות (נדרים ח: וש"נ).

בתלמוד הוראתו מעין “דברים ברורים”. ובפי הבריות הוא מעין “רגלים לדבר”.

1545. ידים עסקניות הן (סוכה כו:).

מימרא מפורסמת; ומשמשת בהלצות.

1546. ידינו לא שפכו את הדם הזה(דברים כ"א, ז).

שגור גם בהלצות.

1547. ידע שור קונהו (ישעיה א', ג).

1548. יהא רַעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה לח.).

יהי רצון, שאומר דבר שיתקבל (לחכמי המקום, שלא אבוש). כן אמר ר' אבא כשעלה לארץ־ישראל. וזה מאמר מורגל בספרות הרבנית.

1549. יָהֵב חכמתא לחכימין ומֶנדעא לידעי־בינה (דניאל כ', כא).

ועל זה דרש ר' יוחנן (ברכות נה.) “אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". וזה קרוב להלצה.

1550. יהודה ועוד לקרא? (קדושין ו.).

וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה? (פרש"י). ובספרות הרבנות, וגם בפי הלמדנים, הוא דבור שגור בניחותא: “כיהודה ועוד לקרא”, בהוראה מעין “כאופן החמישי לעגלה”.

1551. יהי אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (ב"ק צג.).

מאמר מפורסם של ר' אבהו. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

1552. יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז (תענית כ.).

מובא בלשון תנו רבנן. והוא מפורסם.

1553. יהי ביתך פתוח לרוָחה ויהיו עניים בני־ביתך (אבות א', ח).

מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים. והליצנים מפרשים פתגם זה כך: אם יהיה ביתך פתחו לרוחה, סוף בני ביתך להיות עניים, כי כל הונך יתבזבז או יגונב).

1554. יהי הן שלך צדק ולאו שלך צדק (ב"מ מט.; ירוש' שביעית י', ט).

זה דרש יפה של ר' יוסי בר' יהודה על הכתוב (ויקרא י"ט, לו) “הין צדק יהיה לכם”. והוא מפורסם ושגור.

1555. יהי חלקי עם מי שחושדים אותו [בדבר ] ואין בו (שבת קיח:; מו"ק יח:).

מאמר מפורסם של ר' יוסי, ומזה נתפשט הבטוי “חשוֹד איש במה שאין בו”.

1556. יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך (אבות ב', י).

מיוחס לר' אליעזר. (ו“החסידים” מפרשים אותו בדרך מחודד: הכבוד שחבריך נותנים לך, יהי בעיניך כאילו אתה בעצמך נותן לך כבוד: כלומר, לא תתפעל ממנו ולא ירום לבבך כו).

1557. יהי לך אשר לך! (בראשית ל"ג, ט).

דבור רגיל.

1558. יהי מורא־שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח:).

מאמר מצוין של רבן יוחנן בן זכאי; כך ברך את תלמידיו לפני מותו: יהי רצון שיהא מורא שמים וכו'. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? (לא יותר ממורא בשר ודם?) אמר להם: ולואי! תדעו, שכשאדם עובר עבירה (בסתר) הוא אומר: שלא יראני אדם! (ומפני הקב"ה, שהכל גלוי לפניו, אינו ירא כלל).

1559. יהי ממון חברך חביב עליך כשלך (אבות ב, יב).

מיוחס לר' יוסי הכהן. והליצנים מגַלים בו פנים שלא כהלכה).

1560. יהללך זר ולא פיך (משלי ב"ז, ב).

והליצנים מבארים: ולא (אם אין אחרים מהללים אותך), אזי פיך (תהלל את עצמך).

1561. יֵהָרג ואל יעבור (פסחים כח: וש"נ).

“אם אמר נכרי לישראל: הרוֹג או תיהרג, יֵהרג ואל יעבור עבירה זו”; פרש"י. (וכן בעבודה זה וגלוי־עריות). ובפי הבריות הוא דבור שגור על עקשן, וכדומה. (ובהלצה, על סוס שאינו זז ממקומו, למרות הכאות השוט).

1562. יודע את האמת ומכוין למרוד בה.

דבור שגור. והוא נעשה במתכונת דברי רש"י (בראש' י', יט): “יודע את רבונו ומכוין למרד בו”.

1563. יודע צדיק נפש בהמתו (משלי י"ב, י).

משתמשים בו בהלצות שונות, ושמושו בהשאלה הוא עתיק־יומין; כי בתלמוד (נדרים נ.) הוא מושם בפי אשת ר' עקיבא, בהוראה, שבעלה יודע כמה נצטערה בשבילו (ע"ש).

1564. יום טוב שני לגבי ראשון כחול שַויותו רבנן (ביצה ו.).

כך מצַטטים. ושם בתלמוד: יו“ט שני לגבי מת (לענין קבורת מת) כחול וכו, אך כבר הקדמונים צִטטו כנ”ל; כי ב“שלשלת הקבלה” מסופרת אגדה, שאחרי מות הריטב"א (ר' יום טוב בן אשבילי), רצה ר' יום טוב אחר לקחת את אלמנתו לאשה, והאלמנה השיבה פניו בציטאט חריף זה: יום טוב שני לגבי ראשון, כחול שויוהו רבנן (אך אפשר שגם היא אמרה: לגבי מת, וגם אז עולה החדוד יפה).

1565. יום ראשון – אורח, יום שני - טוֹרח, יום שלישי – סוֹרח.

פתגם חרוזי של בן־זאב (בספרו “מסלת הלמוד”) על יחס שבין אורח ובעה“ב, והוא תרגום מוצלח מאשכנזית (“ערשטען טאַג גאַסט, צווייטען לאסט, דריטטען שטינקט ער פאסט”). וקרוב לז היש בבמד”ר סוף פ' פינחס, ע"ש.

1566. יוסיף דעת, יוסיף מַכאוב (קהלת א', יח).

על הפתגם המצוין הזה (השגור בפי כל) באה דרשה גסה במס' סוכה (מב); ע"ש.

1567. יוצא דופן (בכורות יט. במשנה).

בפי הבריות הוא בטוי ההלצי, מעין “סרח העודף”, וכדומה.

1568. יוצק זהב רותח לתוך פיו (סנהדרין צב:).

כך אמר ר' יצחק על דברי נבוכדנאצר (דניאל ג') “אתוהי כמה רברבין וגו‘. והדבור "יוצק זהב רותח וכו’” היתה אחרי כן למליצה שגורה (לגַנות אדם גדול); וביחוד השתמש בה הרמב“ן בפירושו על התורה, כלפי הראב”ע, וע' במבוא.

1569. יורד לטמיון (סוכה כט: ובמדרשים).

בטוי שגור. ובתלמוד: בשביל ד' דברים נכסי בעלי־בתים יוצאים לטמיון (ופרש"י: שנטממים וכָלים מאליהם). אך כבר ברש“י ב”מ סט: ד"ה בלו זוזי, הוא מצטט “ירדו לטמיון”.

1570. יורד עמו לחייו (יומא עה.; קדושין כח. ועוד).

בטוי שגור (וכפרש"י: בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד).

1571. יורה יורה, ידין ידין (סנהדרין ח.).

נוסח מקובל של “סמיכות” (התרת הוראה). ובתלמוד ענינו כך: כשירד רב לבבל, אמר ר' חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יוֹרה? (כלומר, נותן אתה לו רשות להורות באיסור והיתר?) יורה! (כלומר, כך ענה רבי בהסכמה). ידין? (דיני ממונות) ידין! (תשובת רבי). יתיר בכורות? אל יתיר!

1572. יותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא (יבמות קיג. וש"נ).

פתגם עתיק.

1573. יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק (פסחים קיכ.).

כך ענה ר' עקיבא (כשהיה חבוש בבית האסורים) לר' שמעון בן יוחאי, שבקש ממנו ללמדו תורה. וזה משל עממי. ע' במבוא.

1574. יחיד ורבים, הלכה כרבים (ברכות ט. וש"נ).

1575. יין המשומר (ברכות לד:).

“מאי: עין לא ראתה (ישעיה ס"ד)? אמר ריב”ל זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והוא דבור שגור (ובהלצה).

1576. יין ושֵנה לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין עא: במשנה).

פרש"י: כל זמן שהם שותים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות. והוא פתגם שגור.

1577. יין ישַמח לבב אנוש (תהלים ק"ד, טו).

1578. יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (מגילה טז:).

הובא גם ברש"י בראשית (מה, כג); ומכאן פרסומו.

1579. יין למרי־נפש (משלי ל"א, ו).

1580. יישר כחך ששברת (שבת פז. וש"נ).

דרשה מפורסמת של ריש לקיש על הכתוב (שמות ל"ד) “אשר שברת” (את הלוחות). ובציטאט הוא משמש לענינים שונים.

1581. ייתי ולא איחניניה (סנהדרין צח:).

יבוא (בן דוד, משיח) ואל־נא אראהו! (כן אמרו שם חכמים אחדים משום חבלי משיח) והוא דבור שגור לענינים הקרובים לו.

1582. יכה יוסי את יוסי (סנהדרין נו. במשנה).

שם במשנה הוא כנוי לגידוף השם (במקום יכה הוי“ה את הוי”ה). ומצטטים אותו לענין קטטות בין היהודים בהוראת: יכה יהודי את יהודי.

1583. יכין־וצדיק ילבש (איוב כ"ז, יז).

הרשע יכין, והצדיק יירשנו וישתמש בעזבונו. כן מצטטים אותו בתלמוד ( למשל, ב"ק קיט.). ובהוראה מעין זו הוא דבור הלצי שגור (גם אצל המשחקים בקלפים).

1584. ילדוּת היתה בי [ והעזתי פני ב - ] (כ"ב קלא.).

דברי רבי " - - - והעזתי פני בנתן הבבלי". והוא ציטאט (גם חציו והראשון לבד).

1585. ילפון מקלקלתא, ומתקנתא לא ילפון (ירוש' מו"ק ב', ב).

“לומדים מקלקלה, ומתקנה אין לומדים”. זה פתגם על קלות דעת האדם, שהוא לומד מאחרים את הרע ולא את הטוב. ויש דוגמתו בלשונות הגוים, וגם באוצר משלינו (“כמקולקלים שבהם עשיתם וכו'”).

1586. יָמים ידברו (איוב ל"ב, ז).

בציטאט הוראתו מעין: נחיה ונראה עם מי הצדק. וכונת הפסוק היא – כאמור שם אחרי כן: “אמרתי ימים ידברו ורוב שָנים יודיעו חכמה”; זהו אפוא מעין “בישישים חכמה”.

1587. ינוח בשלום על משכבו.

דבור שגור (על מת), לקוח מנוסה “אל מלא רחמים”, ועיקרו בישעיה (נ"ז, כ) “יבוא שלום ינוחו בשלום על משכבותם”.

1588. ינוחו לו (לך) ברכות על ראשו (ראשך)! (ברכות לג. וש"נ).

1589. יַנקותא כלילא דורדי, סַבותא כלילא דחילפי (שבת קנכ.).

הילדות היא עטרת־שושנים, הזִקנה – עטרת קוצים. כנראה שם בתלמוד הוא משל עממי שהביא רב דימי מארץ־ישראל (כי אתא רב דימי אמר: -).

1590. יסורים של אהבה (ברכות ה:).

בתלמוד הוראתו: יסורים שהקב"ה מייסר את הצדיק בעולם הזה, בלי שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא; כדכתיב “את אשר יאהב ה' יוכיח”. ובציטאט הכונה: יסורים מתוך אהבה (אהבת־נשים). ובהלצה, על מחלות ויניריות.

1591. יעבור עלי מה! (איוב י"ג, יג).

מליצה שגורה.

1592. יעלו עשבים בלחייך, ועדין בן־דוד לא יבוא! (ירוש' תענית ד', ה. ועוד).

בן נער ר' יוסי בן תורתא ברבי עקיבא, אשר חשב את בר־כוכבא למשיח. והדבור יעלה עשבים בלחייו הוא בטוי שגור.

1593. יעלו שמים ירדו תהומות (תהלים ק"ז, כו).

מליצה זו על אניות הים בשעת סערה, היתה שגורה בפי הבריות בזמן התלמוד; כמו שנראה מספור של רבה בר בר חנה (ב"מ עג:) “ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה”.

1594. יערב עליו המקח! (ירוש' כתובות פ"א).

דבור הלצי. וע' “לך זבח במקחך”.

1595. יערב לכם ויִבָשם לכם!(שהש“ר ריש פ”ה).

דברי בעל־הבית לאורחיו.

1596. יפה כח הבן מכח האב (שבועות מח. וש"נ).

שהבן גובה (בשטר מן היתומים) בשבועה ושלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה (ע"ש). אך ביתר המקומות בתלמוד נראה שזה היה דבור שגור, כמעט הלצי. וכן הוא גם עכשיו.

1597. יפה שתיקה לחכמים, קל־וחומר לטפשים! (פסחים צט. וירושלמי ותוספתא שם).

1598. יפה תלמוד תורה עם דרך־ארץ (אבות ב', ב).

מיוחס לרבי גמליאל ברבי.

1599. יפוּצו מעינותיך חוצה(משלי ח', טז).

מצטטים בהוראת: פרבם דברי־תורתך (או חכמתך) ברבים (בדפוס).

1600. יפיותו של יפת באהלי שֵם (מגילה ט: וירוש' שם).

דבור מפורסם ושגור. והוא דרש של ר' חייא בר אבא על הכתוב (בראש' ט') “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם”. ורש"י פירש שם בתלמוד: “זו לשון יון, לשונו יפה משֶל כל בני יפת”. וכן הוא שם בירושלמי. ובציטאט הכונה ליפיה של הקולטורה הכללית.

1601. יפת־תאר מנוולת.

דבור הלצי; ולקוח מן הקינה “אז כהלוך ירמיה”.

1602. יפתח בדורו כשמואל בדורו(ר"ה כה:).

פתגם שגור (שהובא בפרש“י דברים י”ט, יז. ומכאן פרסומו) ומקורו שם בברייתא, בדרשה על המקרא (ש“א י”ב) " וישלח ה'… את יפתח ואת שמואל" - - לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים".

1603. יצא טבעו בעולם (מגילה יד:).

כלומר: נתפרסם שמו. “אמרה אביגיל לדוד: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם”. וזה בטוי שגור.

1604. יצא לתרבות רעה (חגיגה טו. ועוד).

1605. "כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו“. והובא גם בפרש”י שמות (כ"א, כח), ומזה נתפרסם.

1606. יצא שכרו בהפסדו (אבות ה', יא, יב).

1607. יצא הפסדו בשכרו (שם).

1608. יצאו לו מוניטין בעולם (ב“ר פל”ט, ועוד).

כמו “יצא טבעו בעולם” (ושניהם מענין “מטבע” – כי מוניטון “מטבע” בלאטינית, והכונה לפרסום השם).

1609. יַציבא בארעא וגיוּרא בשמֵי שמַיא! (ערובין ט. וש"נ; ירוש' חגיגה א', א).

“האזרח למטה בארץ, והגר בשמי־השמים!” זה משל עממי על עולם הפוך וסדר הפוך.

1610. יציצו מעיר כעשב הארץ (תהלים ע"ב, טז).

מליצה רגילה על דבר המתרבה במהירות יתרה ובכמות עצומה; וכדומה.

1611. יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח', כא).

1612. יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוֹחה וימין מקרבת (א).

ברייתא בשם ר' שמעון בן אלעזר. ופרש"י: “יצר, תַאוָתו, אם ירחיקה ממנו לגמרי, ממַעט ישוב העולם; תינוק ואשה, דעתן קלה, ואם ידחה אותם יטרדם מן העולם”; וזה מאמר מצוין,ומפורסם ושגור.

1613. יקבלו הרוֹבים את תשובתם! (חולין כ.).

הרובים- הנערים. כך אמר ר' ינאי על דברי בני ר' חייא.

1614. יקוֹב הדין את ההר! (יבמות צב.; סנהד' ו:).

פתגם מפורסם של התנא ר' אליעזר. ויש דוגמתו בלועזית.

1615. יקומו נא הנערים וִישַחקו לפנינו! (ש"ב ב', יד).

מצטטים בענינים שונים.

1616. יָקוֹשתי לך וגם נִלכדת!(ירמיה ג', כד).

1617. יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י', יא).

בהלצה ובלעג.

1618. יקרא דחיי. יקרא דשכבי (סנהדרין מו:).

כבוד החיים; כבוד המתים. בטויים רגילים.

1619. ירא אלהים יצא את כלם (קהלת ר',יח).

יוצא ידי כל הדעות. ציטאט הלצי.

1620. יראת אדנָי ראשית דעת (משלי א', ז).

1621. יראת אדני תוסיף ימים (משלי י', כז).

1622. ירהבו הנער בזקן (ישעיה ג', ח).

1623. ירך מתוכה מסרחת (סנהדרין לט:).

משל שהביא רב דימי מארץ־ישראל.

1624. ירעה עד שיסתאב (פסחים צו: במשנה ועוד).

עד שיסתאב, עד שיִמָאס, עד שיפסל ע"י מום (בענין קרבנות). ובציטאט הוא דבור הלצי: הנח לו עד שימאס בעצמו בעיני הבריות; וכדומה.

1625. יֵרָפאו פצעים ולא דברים רעים.

פתגם חרוזי שנמצא בפירוש למשלי המיוחס להראב"ע והוא לר' יוסף קמחי.

1626. יש אוהב דבק מאח (משלי י"ח, כד).

1627. יש בוטה כמדקרות חרב (שם י"ב, יח).

תמיד פוגע ופוצע אחרים בדבריו.

1628. יש בכלל מאתים מָנה (ב“ב מא: וש”נ).

זה דבור שגור בהוראת: המועט נכלל במרובה, ומקורו בענין זה: שתי כתי עדים, שאחת אומרת מנה [ מאה זוז לוה פלוני מפלוני ] ואחת אומרת מאתים [ זוז לוה ], אין חושבים עדותה של השני כהכחשה של הראשונה, שהרי יש בכלל מאתים מנה, וא"כ היא רק מוסיפה על דברי כת ראשונה.

1629. יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי -מות (משלי י“ד, יב; ט”ז, כה).

כלומר: שנראה לו כדרך ישר.

1630. יש זריז ונשבר, ויש זריז ונפסד (פסחים נ:; תוספתא יבמות פ"ד).

הובא בלשון “תנו רבנן”. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

1631. יש לו מנה, רוצה מאתים.

דבור שגור בפי כל. ובמדרש קהלת רבה (א', לד): אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אם אית ליה מאדף בעי דיעבדון תרתי מאה. ו“בנפש יהודה” (פירוש על “מנורת המאור”) בהקדמה לגר ראשון, מובא דבור זה בעברית: יש לו מנה, רוצה מאתים.

1632. יש לישב בדוחק.

דבור הלצי. ולקוח מלשון המהרש"א, שהוא אצלו נוסח קבוע.

1633. יש מפזר ונוֹסף עוד (משלי י"א, כד).

על מתן צדקה.

1634. יש מקום לבעל־דין להשיב (לחלוק)(ב"ב י.).

כך רגילים לאמר ולכתוב. ובתלמוד: יש לו לבעל־דין להשיבך ולומר לך –".

1635. יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב (משלי י"ג, ז).

1636. יש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז י: ועוד).

קריאתו של רבי (והכונה: קונה עולם הבא ע"י מעשה בשעה מועטת) והוא דבור שגור בהוראות שונות.

1637. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה (חולין ז:).

דברי רבי. והוא שגור, ומשמש לענינים שונים.

1638. ישובו רשעים לשאוֹלה!(תהלים ט', יח).

כן קוראים מלאכי־חבלה לרשעים, במוצאי שבת, לשוב לגיהנם. ובהלצה על התחדשות עבודה־קשה לאחרי מנוחה קצרה.

1639. ישוטטו רבים ותרבה הדעת (דניאל י"ב, ד).

מליצה רגילה (בהוראת: יתעסקו בזה רבים, אז יתברר הדבר).

1640. ישועת ה' כהרף עין.

פתגם שגור. וכן מתחיל פיוט בס' “שפתי רננות”.

1641. ישיבת כרכים קשה (כתובות קי:).

מימרא מפורסמת של ר' יוסי בר חנינא (ומביא ראיה, שנאמר: (נחמיה י"א) ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים ).

1642. ישמעאל כַּהנא מסייע כַהני (חולין מט.).

זה “סימן” שמוסר התלמוד בדברי התנא ר' ישמעאל (שהיה כהן): "וסימנך ישמעאל וכו'; כלומר: מפני שהוא בעצמו כהן, הוא עוזר תמיד לכהנים ומיקל להם (בהלכותיו). ובהוראה מעין זו מצטטים אותו בענינים שונים.

1643. ישן כאן ורואה חלום באספמיא (נדה ל.).

בתלמוד כפשוטו: שהרי אדם ישן כאן וכו'. ובציטאט הוא דבור הלצי על בעל דמיון, וכדומה.

1644. ישן מפני חדש תוֹציאו (ויקרא כ"ו, י).

מליצה חביבה כלפי האדוקים־המשמרים. (ולהפך אומרים: “ישן מפני חדש אל תוציאו”).

1645. ישנתי אז ינוח לי (איוב ג', יג).

דבור שגור בפי הזקנים, על מִספר השעות שצריך אדם לישן במעת־לעת. יש אומרים: ישנתי אז (ח' שעות, בגימטריא אז) ינוח לי (זוהי מנוחתי במעל"ע). ויש אומרים: ישנתי אז (ח' שעות) ינוח לי (זאת תהיה מנוחתי לארבעים שעות האחרות – לי בגימטריא ארבעים – ובכן די ארבע שעות שינה במעל"ע).

1646. ישען על ביתו ולא יעמוד [ יחזיק בו ולא יקום ] (איוב ח', טו).

הלצה חריפה־גסה על מי שמחוּסר גבוּרת־אנשים. וזה היה כנוי קבוע אצל הקדמונים, והובא כבר בתשובה של רבנו תם, ב“התנהגות מיימוניות”, בתשובות דשייכי לנשים, סימן ו‘, ועוד שם. וע’ במבוא.

1647. ישראל – אחד חוטא וכולם נענשים (מכילתא יתרו; ויק“ר פ”ד, ועוד).

1648. ישראל אין חוזרים למוטב אלא על־ידי יסורים (מנחות נג,; שהש“ר פ”א).

מאמר מפורסם של ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרים וכו'.

1649. ישראל – לקה אחד מהם, כולם מרגישים (שהש"ר ו', יז).

1650. ישראל – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים (ירש' קדושין ד', א ועוד).

1651. ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים! (ירוש' סוטה ג', ד).

קריאתו הקנאית של התנא הקפדן ר' אליעזר. וע' במבוא.

1652. יתד במקום נאמן (ישעיה כ"ב, כג).

מליצה שגורה. ובתלמוד (גטין יז.) אמר ר' יוחנן לר' אסי: “יתד היא שלא תמוט” (כלומר: כך היא ההלכה, כמו שאמרתי לך באחרונה, ולא כבראשונה. ע"ש).

1653. יתד תהיה לך על אזנך(דבריםכ"ג, יד).

כדרשתו המצוינה של בר־קפרא (כתובות ח.) שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו (וע"ש עוד דבי ר' ישמעאל).

1654. יתוּש קדמך (סנהרין לח.; ב"ר ח, א. ועוד).

"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת (לאחרי שנבראו כל בעלי־חיים) - - - שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. וזה מאמר מפורסם. ובספרות הרבנית זה לשון של עניוות יתירה: יתוש קדמך (או: קדמו); כלומר: אני היתוש, “הקטן”, כבר קדמתי להגד זאת בספרי, קודם שאמר זאת ר' פלוני.

1655. יתמו חטאים כתיב (תהלים ק"ד, לה ) ולא חוטאים (ברכות י. ).

דרשה יפה של ברוריה אשת ר' מאיר: כיון דיתמו חטאים (כאילו החי"ת בחטף), [ אז ] ורשעים עוד אינם. וזה דבור שגור.

1656. יתרון לחכמה מן הסכלות, כּיתרון האוֹר מן החשך (קהלת ב', יג).

 

כ.    🔗

1657. כאָבל בין חתנים (שבת קיד.; נדה כ.).

1658. כחתן בין אבלים (שם ושם).

אמר ר' ינאי לבניו: אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים; לבנים – שמא לא אזכה (וארד לגיהנם) ואהיה כחתן בין אבלים; שחורים – שמא אזכה (לשבת בגן־עדן) ואהיה כאבל בין חתנים. ושני הדבורים שגורים.

1659. כאבן דומם (סנהדרין צא:).

מבטא שגור (ושם בתלמוד “הריני מוטל באבן דומם בקבר”). והמליצה לקוחה מלשון המקרא (חבקוק ב', יט) "הוי אומר - - עורי לאבן דוּמם ".

1660. כאבן שאין לה הופכים (סנהדרין יד.; ע"ז ח:).

1661. כאדם העושה בתוך שלו.

מדבור שגור. ובב"ב (כא.): אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי.

1662. כאוּד מֻצל מֵאש (ע' זכריה ג', כ).

כך מצטטים. ושם בזכריה: הלא זה אוד מוצל מאש. ובעמוס (ד', יא): "ותהיו כאוד מוצל משרפה ".

1663. כאיש - גבורתו (שופטים ח', כא).

1664. כאכילתכם כך תורתכם.

דבור מפורסם (ואני שמעתיו בילדותי מפי שד"ר ירושלמי ספרדי).

1665. כאִמה - בִתה (יחזקאל ט"ז, מד).

“הנה כל המושל עליך ימשל לאמר: כאמה בתה” (הה“א ב”כאמה" בלי מפיק).

1666. כאן מצא בעל־חוב מקום לגבות חובו (ב"ר ה', ב ועוד).

דבור שגור (בהשאלה) שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית מ"ד, טו. (ושם בלי “כאן”. וגם במדרשים בלי “כאן” והנוסח " – לגבות שטר חובו").

1667. כאן נמצאו וכאן היו (כתובות עה:).

מכיון שכאן נמצאו, יש מקום לאמר שהיו כאן גם קודם לכן (ע"ש). והוא דבור מצוי הרבה בספרות הרבנית.

1668. כאסוֹף ביצים עזובות (ישעיה י', ד).

כלומר: בלי עמל וטורח.

1669. כאשר אבדתי, אבדתי!(אסתר ד', טז).

דבור שגור בפי כל. (וגם בהלצה. ומוספים לו תרגום הלצי: ווי איך בּין געוועזען א בּעל־הבּית, וועל איך בלייבען אַ בעה"ב).

1670. כאשר יבער הגלל [ עד תֻמו ] (מ“א י”ד, י).

1671. כאשר זמם (דבריםי"ט, יט).

1672. כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוֹב (עמוס ה', יט).

1673. כאשר ינוד הקנה במים (מ“א י”ד, טו).

1674. כאשר יעַנו אותו, כן ירבה (שמות א', יב).

פתגם רגיל על עם ישראל.

1675. כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו (ויקרא כ"ד, כ).

מצטטים אותו בהוראות שונות (מעין “כל הפוסל, במומו פוסל”; וגם כמשל הלועזי: כמו שתקרא לתוך היער כך תֵענה; ועוד).

1676. כאשר עשית, יֵעָשה לך (עובדיה א', טו).

ובויקרא הנ"ל: “כאשר עשה, כן יעשה לו”.

1677. כאשר עשיתי, כן שלם לי אלהים (שופטים א', ז).

1678. כַבד את אדנָי מהונך (משלי ג', ט).

ושם בפרש“י: אל תיקרי מהונך אלא מגרוֹנך (וזו הוספה מאוחרת). וכך שגור בפי הבריות ("כבד את ה' מגרונך ", על בעל־תפלה שיש לו קול יפה). וע' בילקוט בפסוק הנ”ל (וע' ב“עטרת זקנים” על “אורח חיים” סימן נ“ג ס”ק ב', ו“בבאר היטב” שם).

1679. כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו (שמו“ר כ”א ועוד).

ובירושלמי (תענית ג', ו) הובא בלשון ארמית: “אוקיר לאסייך עד דלא תצטריך ליה”. ובכל המקומות נמסר כמשל. ובאמת הוא לקוח ממשלי בן־סירא.

1680. כבדהו וחשדהו

דבור שגור (ביחס אל אורח זר). ומקורו במס' דרך־ארץ רבה (פרק ה'): “יהיו בני־אדם חשודים בעיניך בלסטים והוי מכבדם ברבן גמליאל”.

1681. כבוד־אלוהים הסתר דבר (משלי כ"ה, ב).

ובמדרשו: שלא לחקור בעיני אלהות.

1682. כבוד חכמים ינחלו (משלי כ"ה, ב).

1683. כבוד לאיש שֶבת מֵריב (וכל אויל יתגלע) (שם כ', ג).

1684. כבוֹדוֹ במקומו מונח.

בטוי רגיל. ומקורו בתלמוד (בכורות ל:) אמר ר' יוסי (לר' יהודה): “כבוד זקן יהא מונח במקומו” (ע"ש).

1685. כבוֹלעוֹ כך פולטו (פסחים ל:; ע"ז בסוף המס').

בתלמוד בעניני איסור והיתר. ובציטאט לענין למוד ושכחה וגם לענין הכנסה והוצאה, וכיוצא בזה.

1686. כבִכּוּרה בטרם קיץ (ישעיה כ"ח, ד).

וכאמור בסוף הפסוק “בעודה בכפו יבלענה”.

1687. כבר דשו בה (בו) רבים (ע' שבת קכט:).

שגור בהוראת: כבר דברו (וכתבו) הרבה בענין זה. ושם בתלמוד: “ביון דרשו ביה רבים – שומר פתאים ה'”.

1688. כבר הוֹרה זקן (סנהדרין כד. וש"נ).

משתמשים בו ביחוד בהלצה.

1689. כבר היה לעולמים (קהלת א', י).

1690. כבר נשמע בין החיים (ברכות יח:; אדר“נ פ”ג).

דבור שגור. (ובתלמוד הוא כפשוטו; כך אמרה ילדה מתה אחת לחברתה, “רוחות מספרות זו עם זו”: הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים).

1691. כבר צווחו קמא דקמך (ב"מ צג).

דבור שגור. ובתלמוד הוא ג“כ סגנון קבוע; למשל, ב”ב מו: “כבר שמוה קמאי דקמך”. ובמנחות מג. הכי עבוד קמאי דקמך. ובמנחות מג. הכי עבוד קמאי דקמך.

1692. כבר קדמוך רבנן (שתב יט. וש"נ).

החכמים הגידו זאת לפני אשר אמרת אתה.

1693. כָבשו פניהם בקרקע (שבת קיט:; סנהדרין יט:).

מליצה זו (שהיא כמו “הורידו לארץ ראשם”) נמצאת בתלמוד בענינים שונים, ועל כן היתה לדבור שגור “כבש פניו בקרקע”.

1694. כבשׁת גנב [ כי ימָצא ] (ירמיה כר, כו).

1695. כנו־ן דא צריכה רבה (כ"מ קא.).

דבר זה צריך אדם גדול לבאר ולברר. וכן מצטטים אותו.

1696. כנון זה "פתח פיך לאלם" הוא! (כתובות לו. וש"נ).

כלומר: כמובן צריך לטעון למי שאינו יודע. וזה דבור קבוע בש"ס (ואח"כ גם בספרות הרבנית). ומזה נראה שהפסוק (משלי ל"א, ח) “פתח פיך לאלם” היה אז פתגם שגור.

1697. כגנתא כן גננא (ירוש' סנהדרין סוף פ"ב, ובמדרשים).

כגן כן הגנן. משלים כאלה יש הרבה בתלמוד ובמדרשים, וגם בלשונות הגוים.

1698. כגרוגרת דרבי צדוק (ע' גטין נו).

בהלצה על דל־בשר וצנום. (הכונה אל המסופר שם בתלמוד, כי ר' צדוק התענה ארבעים שנה שלא תחרב ירושלים, וכשגמר תעניותיו היה מוצץ גרוגרות (תאנים יבשות) ומשליכן. וזהו “כגרוגרת דר”צ", שנמצץ עסיסה.

1699. כד הוינן זוטרי – לגברי; השתא דקשישנן - לדרדקי (ב"ק צב:).

משל עממי הוא (הד"א); ופירושו: כשהיינו קטנים נחשבנו כאנשים, עכשיו שהזקננו הננו כילדים.

1700. כד לא תיעול מילא כולא, תיעול פלגא (ב“ר ב”ו, ד).

כלומר: [ דַבר לשון הרע ], ואם אינה נכנסת כולה [ ללב המקבלה ], נכנס חציה. וכמעט מלה במלה יש משל כזה בלאַטינית.

1701. כד מפתח בכי מטרא, בר\־חמרא מוך שקך וגני! (ברכות נט.; תענית ו,).

זה משל עממי (אמרי אינשי) מסוג הפתגמים החקלאיים. ופרש"י: אם כשתפתח דלתיך בבקר ירד מטר, [ אזי ] אתה החמר [ ההולך ממקום למקום להביא תבואה ] קפל שקך תחתיך וישן עליו (ולא תלך אנה ואנה להביא תבואה), כי חטִים יהיו בזול בשביל הגשם.

1702. כד מִשלם שערי מִכַּדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא (ב"מ נט:).

“ככלות השעורים מן הכד, מקשקש [ הכד ] ובא הריב בבית”. זה משל עממי (הד"א) מצוין. ומצטטים אותו גם בהשאלה לענינים שונים.

1703. כד ניים ושכיב [ רב ] אמר להאי שמעתתא (יבמות כד: וש"נ).

כששכב וישן [ רב ] אמר הלכה זו. דבור הלצי שגור, בתלמוד נאמר: כי ניים…

1704. כד רגיז רעיא על ענא, עביר לנגידא סמייתא (ב"ק נב.).

כשקוצף. הרועה על הצאל, ישים בראש העדר תיש סומא (כך כשהמקום נפרע משונאי־ישראל- כלומר מישראל- ממַנה להם פרנסים שאינם מהוגנים; פרש"י). משל זה (שיש דוגמתו בלשונות הגוים) הובא בשם “ההוא גלילאה”, ומזה משמע שמוצאו מארץ־ישראל.

1705. כד תמוֹט בירה, בירה שמה; וכד תרום קיקלא, קיקלא שמה (פסיקתא דרב כהנא פי“ד.; ילקוט ירמיה רמז רס”ד).

אם יתמוטט אדמון, [ תמיד ] ארמון שמוֹ; ואם יתרומם גל־אשפה, [ תמיד ] אשפה שמוֹ. (יש דוגמתו במשלי הגוים).

1706. כדאי הוא [ ר' פלוני ] לסמוך עליו בשעת־הדחק (ברכות ט. וש"נ).

דבור שגור (וגם בהלצה).

1707. כדברי הספר החתום (ישעיה כ"ט, יא).

1708. כדי לעשות פומבי לדבר(ירוש' סוכה ד', ו).

פומבי – פרסום. והוא מבטא רגיל.

1709. כדי לשבר את האזן.

מבטא שגור בהוראת: כדי להסביר, וכדומה. והוא לקוח מפרש"י שמות (י“ד, יח. י”ט, יט). ובעיקרו צריך להיות: כדי לשכך וכו' (ע' “ערוך השלם”, ערך “שכך”).

1710. כדי שלא להוציא את הגליון חָלק.

דבור מצוי הרבה בספרות (הרבנית והכללית). ויש מעין זה במדרשים (ב“ר פי”א, ורות רבה ד', ח): להוציאך חלק אי אפשר (ע"ש).

1711. כדי שלא תנעל דלת בפני לָוין
(ב"מ מח. ועוד).

דבור רגיל בתלמוד ובספרות הרבנית (ובב"ק ז: אם־כן, נעלת דלת בפני לוין!).

1712. כהלכתא בלא טעמא (גטין יד.; ב"ב קמד.).

פרש"י: “כאילו קבלה משה הלכה מסיני, שאין צריך לתת בה טעם”. ומזה מתברר שמושו.

1713. כהן המסייע בבית־הגרנות (קדושין ו: וש"נ).

כדי שיתנו לו התרומה. דבור משָלי יפה.

1714. כולי האי ואולי?! (חגיגה ד:).

ר' אמי כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה (איכה ג') “יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה”, אמר: כולי האי ואולי! (פרש"י: כל היסודין האלה יקבל, ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה!) ושם הובאו עוד פסוקים שקראו עליהם קריאה זו. והוא דבור שגור. (ובתענית כה. “כולי האי ואפשר?!” בענין אחר – ומזה נראה שזה היה מבטא רגיל).

1715. כולא עלמא כיילי להו בקבא זוטא, והאי מרבנן כיילי ליה בקבא רבא (קדושין עט:).

לכל העולם נמדדה להם [ חכמה ] בקב קטן, ולאותו התלמיד מדדו בקב גדול? כך אמר שמואל בקפידה על תלמיד־חכם שהורה הלכה כרב.

1716. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (יבמות קו. וש"נ).

דבור מלצי מפורסם.

1717. כוֹפין על מדת־סדום (ערובין מט. וש"נ).

אם אינו רוצה להנות את חברו אפילו כשהוא בעצמו אינו חסר ע"י כך.

1718. כורה שחת בה יפול (וגולל אבן אליו תשוב) (משלי כ"ו, כז).

משל שנתאזרח בכל הלשונות.

1719. כותב בדמע (ב"ב טו.).

על הכתוב בסוף התורה “וימת שם משה וגו'”: הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. ומצטטים אותו בדרך־הלצה.

1720. כותבי ספרים אינם רואים סימן ברכה לעולם (פסחים נ:; תוספתא בכורים ספ"ב).

כך מצטטים בהלצה. ובתלמוד: כותבי ספרים, תפילין ומזוזות, הן ותגריהם ותגרי־תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים (לאיתויי מוכרי־תכלת) אינם רואים… ואם עוסקים לשמה- רואים". (וקודם לכן בגמרא: "שאלמלי מתעשרים אין כותבים).

1721. כזבי בת נשיא־מדין (במדבר כ"ה, יח).

פתגם קלמבורי מפורסם, וכונתו: הכזב הוא ראש מדון וריב.

1722. כזה וכזה תאכל החרב!(ש“ב י”א, כה).

בהשאלה: אין להצטער על ההוצאות המרובות הדרושות לכך; וכדומה.

1723. כזה ראֵה וקַדש! (ר"ה כ.).

בתלמוד לענין קידוש החדש. ובפי הבריות בהוראה מעין: דבר כזה (או אדם כזה) צריך לבחור. (ופרסומו בא ע“י פרש”י (שמות י"ב, כ).

1724. כזורק אבן לחמת (שבת י.).

שגור בהוראת: לא מעלה ולא מוריד. ושם בתלמוד: תנו רבנן: שעה ראשונה מאכל לודים… חמשית, מאכל פועלים; ששית, מאכל תלמידי חכמים; מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (וכפירש השל"ה: כגון חמת־יין שהוא חסר, וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד, וטוב היה שימלאהו יין).

1725. כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג.; תוספתא דע“ז פ”ז).

כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן וכו'. ומעין זה שמושו בציטאט.

1726. כזנב הלטאה (פסחים ג:).

כלומר: חלק קטן מאד. וזה דבור שגור (אעפ"י שבהוראה זו נמצא בתלמוד רק פעם אחת, באותו מקום).

1727. כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח', יז).

1728. כחמץ לשִנים וכעשן לעינים [ כן העצל לשולחיו ] (משלי יק, כו).

ביחוד שגור חציו במשל ודמיון; וכן היה כבר בימי התלמוד. ע' תענית ד: אמר עולא: "האי דרב חסדא כחומץ לשנים וכעשן לעינים ". ובקדושין מה: אמר עולא, האי דרב הונא כחומץ לשנים וגו'.

1729. כח דהתירא עדיף [ ליה ] (ברכות ס. וש"נ).

דבור מפורסם. פרש"י: טוב לו להשמיענו כח דברי המהיר… אבל כח האוסרים אינה ראיה, שהכל יכולים להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

1730. כחוכא ואטלולא (ערובין סח:).

“כי היכי דלא להוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא” (כשהוק). וזזה מבטא שגור.

1731. כחוֹל הים (בראשית ל"ב, יג. ועוד ועוד).

שגור בפי כל, בהוראת: הרבה מאד.

1732. כחמר ביד היוצר(ירמיה י"ח, ד).

שהיוצר עושה בו כרצונו. והוא שגור בפי כל (ונתפרסם ע"י הפזמון “כי הנה כחומר וכו'” שאומרים בליל יום־הכפורים).

1733. כחמרא על דורדייא (מגילה יב:).

כיין על שמריו, כלומר: בשלוה ושקט (כמו שנאמר – ירמיה מ"ה – ושוקט הוא אל שמריו). והוא דבור שגור (אעפ"י שנמצא רק פעם אחת בתלמוד) ודוקא בארמית. וכנראה היא מליצה עתיקה.

1734. כחרשׂ הנשבר.

דמיון שהתפשט ביחוד ע"י תפלת “ונתנה תוקף”.

1735. כחִצים ביד גבור, כן בני הנעורים (תהלים קב"ז, ד).

1736. כטפה מן הים.

שגור בפי כל.

1737. כי אשב בחשך, אדני אור לי (מיכה ז', ח).

1738. כי אָפס כסף (בראשית מ"ו, טז).

תרגומו: שלים.

הלצה ז’רגונית מפורסמת: " – מאַכט דער תרגום שלים (“ארי שלים כספא”). “שלים” – רע באשכנזית.

1739. כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים (משלי כ"ג, לא).

ובמדרשו (יומא עה.) אז כל העולם דומה בעיניו כמישור.

1740. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב (ויק“ר פי”ב).

ובדמפרש שם במדרש: השכור נותן עינו בכוס, והחנוני (המוזג) נותן עינו בכיס (של הסובא). והוא מאמר שגור.

1741. כי לוֹ נאה כי לו יאה.

דבור שגור, ולקוח מ“ההגדה”.

1742. כי סלקת לאיגרא, שֵירותך בהדך (פסחים קיג.).

גם כשאתה עולה על הגג, [ יהיו ] מזונותיך עמך. כלומר: כשתצא אפילו לדרך קרובה מאד, הִצטַיד לזמן רב. כך אמר רב לרב כהנא. אך כנראה זה משל עממי (ויש דוגמתו במשלי הגוים).

1743. כי קאי רבי בהאי מסִכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי (שבת ג:).

כשעומד רבי במסכתא זו, אל תשאלהו דבר שבמסכתא אחרת. ומצטטים אותו בדרך הלצה.

1744. כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן; השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שִתין נרמידי לא סני לן (סנהדרין ז.).

“כשאהבתנו היתה עזה (ביני לאשתי), על רוחב הסייף היינו שוכבים [ שנינו ]; עכשיו, שאין אהבתנו עזה,[ גם ] מטה בת ששים אמה לא דיה לנו”. משל עממי יפה (שהובא בלשון “ההוא דהוה קאמר ואזיל”). ומצטטים אותו על אהבה וכריעות בכלל.

1745. כיון דדש דש (גטין מו:).

על היתוש של טיטוס; כלומר: משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס, הכיר בו ולא הניח ניקורו (ע"ש). ובציטאט הוראתו: כיון שכבר התרגל בזה, הוא מוסיף והולך; וכדומה.

1746. כיון דדשו בה רבים, שומר פתאים ה' (שבת קכט.).

וע' “כבר דשו בו רבים”.

1747. כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד (כתובות יח: וש"נ).

כלל משפטי עתיק (לאחרי שהעיד העד אינו יכול עוד לשנות עדותו). והוא דבור שגור.

1748. כיון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום (ברכות ו:).

כלומר: לכמה גוונים. וזו דרשה של ר' יוחנן ור' אלעזר על המקרא (תהלים י"ב) “כרום זלות לבני אדם”.

1749. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור, מתעשר (יומא כב:).

דרש יפה של שמואל: דמעיקרא כתיב (בשאול) "ויפקדם “בבזק” (בשברי חרסים) ולבסוף כתיב “ויפקדם בטלאים”.

1750. כיון שנִתנה רשות למשחית, אינו מבחין [ בין צדיקים לרשעים ] (ב"ק ס.; מכילתא, כא).

שגור ביחוד בהלצות.

1751. כיון שעבר אדם עבירה ושָנה בה, נעשית לו כהיתר (יומא פו: וש"נ).

מאמר מפורסם (שמיוחס פעם לרב הונא ופעם לרב).

1752. כיס אחד יהיה לכלנו (משלי א', יד).

1753. ככחי אז וככחי עתה (יהושע י"ד, יא).

1754. ככלב המלקק מן הים (סנהדדרין סח:).

כך אמר ר' אליעזר לפני מותו: הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים (כלומר, לא למדתי מחכמתם אלא מעט).

1755. ככלב שב אל קאו, כסיל שונה באולתו (משלי כ"ו, יא).

1756. ככלי מלא בושה וכלימה (ברכות יז.; יומא פז:).

מליצה מפורסמת (לקוחה מן התפלה “אלהי עד שלא נוצרתי” שאומרים ביוהכ"פ, ובתלמוד היא מיוחסת לחכמים שונים, וכנראה עתיקה היא.

1757. כל אדם (או: אומן) שונא בן־אומנותו (ב“ר י”ט, ועוד במדרשים).

פתגם שגור, שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית ג', ה.

1758. כל אח עקוֹב יעקוֹב (ירמיה ט', ג).

1759. כל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניו (ברכות מג:).

אומנותו של כל אדם מוצאת חן בעיניו, ואפילו אומנות מנוולת.

1760. כל אחד ואחד מלך בתוך ביתו (אדר“נ פב”ח).

יש דוגמתו במשלי הגוים.

1761. כל איש שורר בביתו (אסתר א', כב).

1762. כל אָץ אך למחסור (משלי כ"א, ה).

1763. כל אשר יעלה המזלג (ש"א ב', יד).

במקרא כפשוטו. ובציטאט הוראתו מעין “מכל הבא בידו”.

1764. כל בָאֶיה לא ישובון (משלי ב', יט).

בתלמוד נדרש על “מינות”. ומעין זה מצטטים אותו בהלצה, על התוקע עצמו לעסק מסוכן, וכדומה.

1765. כל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי (יבמות קכא.).

“ועבר על גבי והלך לו”; פרש“י. דבור זה הוא שם כפשוטו, על איש שנפל בים. אך תכף אח”כ נאמר שם: מכאן אמרו חכמים, אם יבואו רשעים על אדם, ינענע להם ראשו (לא יתגרה בהם). ובהוראה זו היה הדבור הנ"ל לציטאט.

1766. כל בעלי השיר יוצאים בשיר (שבת נא: במשנה).

דבור הלצי שגור (ובמשנה הכונה על כלבים וכדומה, שקושרים על צוארם “שיר” (מין אצעדה).

1767. כל דאָלים גבר (גטין ס:; כ"ב לד:).

דבור שגור, בהוראת: “איש זרוע לו הארץ” (ובתלמוד פירושו: בדבר שעל־פי דין אין לאחד זכות עליו יותר מן השני, כל המתגבר ומחזיק בו – זכה).

1768. כל דכפין [ ייתי ויאכל ](ב“הגדה” של פסח).

דבור הלצי.

1769. כל דעביד רחמנא - לטב (ברכות ס: וש"נ).

כל מה שעושה הקב"ה – לטוב (הוא). כך היה ר' עקיבא רגיל לאמר על כל מה שקרהו. והוא שגור בפי כל.

1770. כל דרך איש, ישר בעיניו (משלי כ"א, ב).

1771. כל דפריש, מרובא פריש (ברכות כח. וש"נ).

כלל עתיק ומפורסם (והוראתו מעין “זיל בתר רובא”. ע"ש) וכונתו תתברר ע"י דוגמא זו: “בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית־המדרש ושאל: מה אני לבוא בקהל? אמר לו ר' גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל (שנאמר “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”). אמר ר' יהושע לר”ג; וכי עמון ומואב במקומם יושבים? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות, וכן דפריש מרובא פריש (וצריך לחשוב שאותו הגר הוא חלק מן הרוב הגדול שאינם עמונים).

"כל ה – " (מה שלא יִמָצא כאן יבוקש באות ה"א "ה – ").

1772. כל האדם כוזב (תהלים קמ"ז, יא).

1773. כל הבשר חציר (ישעיה מ', ו).

1774. כל הגדול מחבירו, בולע את חברו (ע"ז ד.).

זה מדרש הכתוב (חבקוק א) "ותעשה אדם בדגי הים ": מה דגים שבים כל הגדול… אף בני אדם…

1775. כל הגדול מחברו, יצרוֹ גדול הימנו (סוכה נב.).

פתגם מצוין ועתיק (מובא כברייתא) ויש דוגמתו בלועזית.

1776. כל הדרכים בחזקת־סכנה (ירוש' ברכות ד‘, א; קה"ר ג’, ב).

1777. כל החוזר בו, ידו על התחתונה(ב“מ עו. במשנה וש”נ).

כלל משפטי עתיק בדיני ממונות (בשכירות פועלים, וכדומה).

1778. כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נח:).

שנאמר “ויהי כאשר פתר לנו, כן היה” (בראשית מ"א).

1779. כל הכועס, חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים מו:).

כך מצטטים. ובתלמוד: אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו' (ונסמך על מקראות בדרך דרש יפה, ע"ש).

1780. כל המוֹסיף, גורע (סנהדרין כט.).

בתלמוד הוא כלל עתיק (הובא בלשון “מנין שכל המוסיף”, בעניני עדות, וכדומה, ומשמש כפתגם כללי (ויש דוגמתו במשלי הגוים).

1781. כל המיצר לישראל נעשה ראש (גטין נח:; סנהד' קד:).

שנאמר (איכה א) “היו צריח לראש”. וזה היה מאמר שגור כבר בימי התלמוד, כי בסנהדרין הובא בשם ר' יוחנן, ובגטין הושם בפי טיטוס המת!

1782. כל המציק לישראל אינו עיף (סנהדרין קד:).

מובא בשם ר' יוחנן ונסמך בדרשה משונה על הכתוב “כי לא מועף לאשר מוצק לה”.

1783. כל המריעים לו, לא במהרה מטיבים לו (ב“ק פ:; ב”ב יב:).

מאמר מפורסם זה (הובא בב“ק בשם רב אשי, אך בב”ב נראה שזה היה פתגם שגור (ויש דוגמתו בלועזית). ובב"ב מוסיף: "וכל המטיבים לו, לא במהרה מריעים לו ".

1784. כל המשַנה, ידו על התחתונה (ב“מ עו. במשנה וש”נ).

כלל משפטי עתיק.

1785. כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו (נגעים ב', וש"נ).

במשנה (ובכמה מקומות בגמרא ובמדרשים) פשוטו כמשמעו (שהכהן רשאי לראות רק נגעי אחרים, ולא נגעי עצמו). אך כבר בדורות קדמונים הכניסו בו כונה משלית, שהאדם רואה רק את החסרונות והמגרעות שבאחרים, ולא שבו בעצמו. (ויש שמכניסים עוד כונה אחרת במשנה זו: כל הנגעים אדם רואה חוץ (כלומר: אצל אחרים), מנגעי עצמו (מתוך חסרונותיו הוא). ואז דומה פתגם זה להפתגם “כל הפוסל, במומו פוסל”).

1786. כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א', ז).

כלומר: למי שיש הרבה, מוסיפים עוד.

1787. כל העדה כלם קדושים (במדבר ט"ז, ג).

דבור שגור, (והכונה לסוף הפסוק: ומדוע תתנשאו [ אַתם ]?

1788. כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו:; שבת ל:).

זה דרש של ר' אלעזר על הכתוב (סוף קהלת) “כי זה כל אדם” והוא דבור הלצי שגור (על איגואיסט, וכדומה).

1789. כל העומד לגבות, כגבוי דמי (סוטה כד. וש"נ).

בכל המקומות בש"ס: שטר העומד לגבות וכו‘. אך כבר הקדמונים צטטו: כל העומד וכו’ (ע', למשל, “הגהות מיימוניות”, בתשובות דשייכי ל“משפטים”, סימן ל“ב, בתשובה של ר”י בעל התוספות) – ומצטטים אותו גם בהלצה.

1790. כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם אדני אלהינו… (מיכה ד', ה).

1791. כל הפוסל, במומו פוסל (ע' קדושין ע.).

פתגם שגור (והוראתו: כל אחד מגַנה אחרים באותה גנות שבו בעצמו). ובתלמוד הלשון: “כל הפוסל, פסול (המגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו פסול), ואמר שמואל: במומו פוסל”.

1792. כל הפורש ממך כפורש מן החיים (קדושין מו:; זבחים יג.).

כך אמר ר' טרפון לר' עקיבא (ובזבחים “כפורש מחייו”).

1793. כל הקודם זכה (כתובות פא. במשנה; ב"ק ל. במשנה ועוד).

דבור שגור (ובמשנה ובגמרא תמיד – "זכה ב – ").

1794. כל הראוי לבִילה, אין בִילה מעכבת בו (מנחות קג: וש"נ).

מאמר זה (של ר' זירא) נמצא בתלמוד עשר פעמים, בענינים שונים, ולכן היה לדבור שגור (ועיקרו שם במנחות בענין “מנחה בלולה”, ובילה־בלילה; וסיום המאמר הוא וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו, וע"ש).

1795. כל הַתחלות קשות (מכלתא יתרו, וילקוט שם).

פתגם זה (שנמצא מלה מלה במשלי הגוים) הובא גם ברש“י שמות י”ט, ה, ומזה נתפרסם אצלנו.

1796. כל זמן שאדם חי, יש לו תקוה (ירוש' ברכות ט', א).

יש דוגמתו גם בלועזית.

1797. כל חללא דעלמא (ב"מ סט.; סנהדרין צז.).

כל חללו של עולם. מבטא שגור (“אי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא, לא הוי משנה בדבורו”).

1798. כל ימי עני רעים (וטוב לב משתה תמיד) (משלי ט"ו, טו).

1799. כל ישראל – אחיהם.

ציטאט הלצי שהיו יהודי אשכנז אומרים על ה“קבצנים” הפולנים,שהשתדלו לפתותם שהם קרוביהם (והדבור לקוח מנוסח “מי שברך”).

1800. כל ישראל בני־מלכים הם (שבת קיא: במשנה).

מאמרו של ר' שמעון (לענין שבת). והוא שגור, ביחוד בהלצות (והסופר מרדכי אהרן גינצבורג חִבר מכתם בענין זה:

זדים טפלו שקר על אמנו שרה

לאמר: מאבימלך היא נתעבָרה;

וחכמינו עשו לדבריהם סמוכים

באמרם: כל ישראל בני־מלכים ).

1801. כל ישראל ערֵבים זה בזה (שבועות לט.; סנהדרן כז:).

מימרא עתיקה ושגורה בפי כל (ונסמכת על הכתוב (ויקרא א"ו) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל -).

1802. כל ישראל חברים (ירוש' חגיגה ג', ו).

כך שגור בפי כל (וכן הוא גם בסוף “מורה הנבוכים”. ובנוסח ברכת־החדש “מי שעשה נסים”: “חברים כל ישראל”.) ובבבלי חגיגה (כו.) “ויאסף כל ישראל אל העיר כאיש אחד חברים” (שופטים ב') הכתוב עשאן כולם חברים (ושם, וכן גם בירושלמי הנ“ל, הכונה על “חברים” בניגוד לעמי־הארץ, בנאמנות על טומאה וטהרה, ע”ש.

1803. כל יתר כנטול דמי (חולין נה:; בכורות מ.).

“בהמה בעלת ה' רגלים. או שאין לה אלא ג', הרי זה מום”, כי “כל יתר כנטול דמי”. והוא ציטאט כמו “כל המוסיף גורע”).

1804. כל כבודה בת־מלך פנימה (תהלים מ"ה, יד).

שגור בהוראת: בת־ישראל (כל ישראל בני מלכים הם) צנועה היא, וכבודה לשבת בבית ולא לסובב בעיר. ובהוראה זו היה הפסוק הנ"ל פתגם שגור כבר בתלמוד: ע', למשל, גטין יב. “מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה” (וברש"י שם).

1805. כל כי האי ריתחא (לידתה רחמנא עלן ולפרוקינן) (ראש השנה לב:; סנהדרין קה.).

כך אמר ר' נחמן על הכתוב (יחזקאל כ') “חי אני… אם לא ביד חזקה – אמלוך עליכם”, כל כי האי ריתחא (פרש"י: מי יתן ויבוא לנו זה הכעס… שיגאלנו בעל כרחנו וימלוך עלינו). והדבור “כל כי האי ריתחא” שגור בהלצה (כלומר: כעס כזה, או “צרה” כזו, אפשר לקבל ולסבול).

1806. כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה ג"ד, יז).

מליצה רגילה (ובמקום עליך אומרים “עליו”, וכדומה).

1807. כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה־זרה (סגילה כה:; סנהד' סג:).

מימרא שגורה.

1808. כל מה שאומר בעל־הבית עשֵה, חוץ מִ"צֵא" (פסחים פו:).

פתגם הלצי שגור (ובתלמוד: כל מה שיאמר לך בעה“ב… והסוף ההלצי “חוץ מצא” אינו בכל הספרים; וע”ש במהרש"א).

1809. כל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי (ברכות נה. וירוש' שם).

דבור רגיל (ובתלמוד אומר כן אורח טוב על בעה"ב).

1810. כל מום־רע (דברים ט"ו, כא).

פתגם המוני מפורסם (כלומר: כל בעל־מום הוא אדם רע). וע' במבוא.

1811. כל מי שאין לו בשת־פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (נהרים כ.).

ברייתא מפורסמת (וע“ש בר”ן).

1812. כל מוצאיהם אכָלוּם (ירמיה ג', ז).

1813. כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא (ערבין טז.; ב"ב לט.).

בפי הבריות הוראתו: כל דבר גנאי שאומרים (על איש) בפני שלשה, אין בזה משום “לשון הרע” (כי חברך חברא אית ליה).

1814. כל מלתא דעבידא לאגלויי, לא משקרי בה אינשי (ר“ה כב. וש”נ).

כל דבר שסופו להִגָלות, אין הבריות משַקרים בו. זו מימרא שגורה.

1815. כל מן דֵין סמוֹכוּ לנו (כתובות יז.; סנהדרין יד.).

כל כמו אלו וכיוצא בהם הוו סומכים לנו (למנותם דיינים, כי הם ראויים לסמיכה). כך אמרו כ“שסמכו” לר' אמי ולר' אמסי. והוא דבור שגור, בהוראת: בזה (או באלה) חפַצנו.

1816. כל מצוה שהחזיקו בה כותים (הם) מדקדקים בה יותר מישראל (ברכות מז: וש"נ).

מאמר מפורסם, ומשתמשים בו בהשאלה לענינים שונים.

1817. כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור (שבת סד: וש"נ).

מאמר מפורסם של רב.

“כל מקום –”. ראה “במקום –”.

1818. כל משבריך וגליך עלי עברו (יונה ב', ד; תהלים מ"ב, ח).

כלומר: הרבה צרות באו עלי (או: הרבה סבלתי ממך).

1819. כל סתוּם לא עממוּך (יחזקאל נ"ח, ג).

מצַטטים כפשוטו במקרא.

1820. כל עוף למינו ישכון, ובן־אדם לדומה לו (ב"ק צב:).

הובא בשם בן־סירא, ויש דוגמתו הרבה (וגם במשלי הגוים).

1821. כל עורב למינו (ויקרא י"א, טו).

ציטאט מהודר, והוראתו כהקודם לזה. וכבר במדרש בראשית רבה (ס"ה, ב) הוא נמצא בשמוש כזה: על הכתוב (בראשית כ"ו, לד) ויהי עשו… ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי וגו', אומר המדרש “כל עורב למינו”.

1822. כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו', ז).

בשביל מזונותיו.

1823. כל עצמותי תאמרנה- (תהלים ל"ה, י).

בהלצה על תנועות הגוף מתוך התפעלות יתירה.

1824. כל פנות שאתה פונה - לימין (יומא טו: וש"נ).

מימרא מפורסמת ושגורה.

1825. כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט:).

בתלמוד לענין צדקה. ובפי הבריות בדרך כלל.

1826. כל צרוע וכול זב (במדבר ה', כ).

דבור של “בטול”.

1827. כל קבוע כמחצה על מחצה רמי (יומא פד: ועוד).

כלל מפורסם בעניני איסור והיתר. ופירושו ושמושו מתבררים ע“י דוגמא זו: תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - - ספיקו אסור (דכל קבוע, שנטלו ממקום קבועו, אין הולכים בו אחר הרוב, אלא הרי הוא כמחצה על מחצה, וספק איסורא לחומרא) ובנמצא (בשר שנמצא על הארץ בין החנויות) הלך אחר הרוב” (ד“כל דפריש מרובא פריש”, דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע).

1828. כל קבל די רוח יַתִירא ביה (דניאל ו', ד).

על חכם גדול (וגם על בעל־גאוה).

1829. כל רוחו יוציא כסיל (משלי).

על כעסן שאינו נזהר בדבריו.

1830. כל רז לא אנס לך (דניאל ד', ו).

כלומר: אין דבר נעלם ממך. וזה ציטאט רגיל אצל חכמי התלמוד.

1831. כל רעה, ולא אשה רעה (שבת יא.).

מאמר מפורסם של רב.

1832. כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות (קדושין כט.; תוספתא שם, ומבילתא, בא).

מאמר מפורסם של ר' יהודה.

1833. כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו (ברכות מד:).

כל מאכל ששיעורו כביצה, הרי ביצה בעצמה טובה לגוף ממנו. זה מאמר שהביא רב דימי מארץ־ישראל. ומצטטים אותו בהשאלה (בהוראת: הדבר בעצמו, טוב מן הדוגמא שלו; וכדומה).

1834. כל שהכסף בידו, ידו על העליונה (ב"מ מד. במשנה, ועוד).

דברי ר' שמעון (וכונתו, שרק המוכר יכול לחזור בו, ע"ש). והוא ציטאט הלצי.

1835. כל שיש ביבשה, יש בים [ חוץ מחולדה ] (חולין קכז.).

שגור בהלצות.

1836. כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת (אבות ג', ט).

מיוחס לר' חנינא בן דוסא.

1837. כל שקר שאין בתחלתו אמת אינו מתקיים.

כלומר: אין מאמינים בו. ע' פרש“י במדבר י”ג, כז.

1838. כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו (אבות ג', י).

מיוחס להנ"ל.

1839. כלאחר יד (שבת קנג: ועוד).

מבטא מפורסם (ושם בשבת: דזריק ליה כלאחר יד; ופרש"י: שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו).

1840. כלבא בלא מתייה, שב שנין לא נבח (ערובין סא.).

כלב שלא במקומו (בעירו, בכפרו), שבע שנים אינו נובח. משל עממי יפה על נפש הגֵר.

1841. כלבים בוכים, מלאך המות בא לעיר (ב"ק ס:).

1842. כלבים משחקים, אליהו הנביא בא לעיר (שם).

ברייתא מפורסמת. ומשתמשים בשני המאמרים כהלצות.

1843. כַּלָה כמוֹת שהיא (כתובות טז:).

להפך מן “כלה נאה וחמודה”. והוא דבור הלצי מושאל לענינים שונים.

1844. כַּלֵּה נבואתך וצא! (ברכות י.).

כך אמר (בספור־אגדה) המלך חזקיה בדרך “בטול” לישעיה הנביא.

1845. כָלה ענן וילך, כן ירד שאול לא יעלה (איוב ז', ט).

פסוק זה אמר רב סעדיה גאון על ענן (ראש כת הקראים) ותלמידו שאוּל.

1846. כַלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד.; שהש“ר פ”ד).

משל זה נאמר שם על עיני העדה (כשהפרנס טוב, גם הקהלה טובה, ולהפך).

1847. כָּלוּ כל הקִצים (סנהדרין צז:).

דבור שגור, בהוראה מעין “אבדה כל תקוה”. ובתלמוד הוא מאמרו של רב: "כלו כל הקיצין (חשבונות של ה“קץ”, של ביאת משיח), ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.

1848. כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה (שהש"ר, א).

כלומר: הרי אין האשה וכו'.

1849. כלום מתקנא אלא חכם בחכם [ גבור בגבור ועשיר בעשיר ] (ע"ז נח.).

1850. כלחוֹך השור (במדבר כ"ב, ד).

גם בהלצה המונית במקום “בעלות השחר”.

1851. כלי חמ"ס מכרותיהם (בראשית מ"ט, ה).

בתנחומא (מבוא דף ע.) חמ"ס ראשי־תיבות: 'חזנים 'מלמדים 'סוֹפרים (כל אלה משבטי לוי ושמעון).

1852. כלי מחזיק ברכה (סוף עוקצין).

מבטא שגור.

1853. כלים ריקים אל תמעיטי (מ"ב ד', ג).

כך אומר (בהלצה) בעל־הבית לאשתו, כשהיא עורכת השולחן לקבלת אורחים.

1854. כלך אצל שכמותך! (יבמות מד.).

לך־לך אצל הדומה לך (לענין לקיחת אשה). והוא דבור שגור בכלל.

1855. כלפי לייא! (שבת צג. ועוד הרבה).

כנגד איפוא הדבר הזה סובב (כך פרש"י בכתובות טו.). והכונה: הרי איפכא מסתברא! וכן הוראתו בציטאט.

1856. כמאכל בן־דרוסאי (שבת כ.).

“ליסטים היה ומבשל בשולו שליש” (פרש"י). והוא מבטא שגור.

1857. כמדומה הייתי שאתם נִכוִים בפושרים ואי אתם נכוים אפילו בחמי־חמים (ברכות טז:).

כלומר: סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט (פרש"י). כך אמר ר' אליעזר (ע"ש).

ומזה נראה שהיה פתגם שגור.

1858. כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדוֹ (יבמות ט.; מנחות פ:).

כך אמר רבי ללוי (ובמנחות: כמדומה אני ש־).

1859. כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם (הוריות י.).

כך אמר ר' גמליאל לשני תלמידים כשנתן להם התמנות בעניני צבור.

1860. כמה גדולים דברי חכמים (שבת יב:; יבמות קנא.).

הובא בתלמוד בענינים שונים, ומזה נראה שהיה מבטא שגור.

1861. כמה לא חלי ולא מרגיש נברא דמריה סייעיה! (יומא כב: ב"ק כ:).

כמה סמוך ומובטח ואינו מרגיש כל רע, איש שאלהיו בעזרו! זה היה פתגם שגור אצל התלמודיים, ובב“ק משתמש בו רבא בדרך הלצה (בשמוש אצלנו) ובלעג על דמי בר חטא, שהביא ראיה ממשנה שאינה דומה כלל להנדון. ובכ”ז קבלה רב חסדא ממנו, בלי להקשות.

1862. כמה קולמוסים נשתברו וכמה דיו נשפך - (תנחומא, שופטים).

דבור שגור בספרות (ובתנחומא: כמה קולמוסים משתברים וכמה דיו משתפך לכתוב דברים שלא היו מעולם וכו ').

1863. כמהו כאַין (חגי ב', ג).

מבטא רגיל.

1864. כמו פתן חֵרש יֵאטם אזנו (תהלים נ"ח, ח).

מליצה שגורה.

1865. כמונח בקופסא (יומא עח:).

מבטא שגור, שנתפשט ע“י פרש”י שמות (טז, ז); ושם בתלמוד נאמר על “מן”: "טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא. ובפי הבריות הוראתו ביחוד: בטוח כאילו מונח בקופסתי, אצלי.

1866. כמוצא שלל רב (תהלים קי"ט, קסב).

שגור בפי כל (להבליט שמחה גדולה, כמו בפסוק).

1867. כמוֹתך ירבו בישראל (יבמות טז. ועוד).

ויש גם להפך: לא ירבו כמותך בישראל (שבת לא.).

1868. כמחט בבשר החי (ברכות חי: ש"נ).

דמיון שגור (וגם בתלמוד הובא בענינים שונים).

כמטחוי קשת – ראה: “הרחק כמטחוי קשת”.

1869. כמי שכפאו שד (נדרים כ:).

בלי חמדה; עפ"י הכרח, וכדומה. כך הוראתו בציטאט.

1870. כמים הפנים לפנים [ כן לב האדם לאדם ] (משלי כ"ז, יט).

עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

1871. כמכחול בשפופרת (ב"מ צא.; מכות ז).

נתפרסם ע“י פרש”י ויקרא כ', יג.

1872. כמלך בגדוד (איוב כ"ט, כה).

“ואשב ראש… כמלך בגדוד”. ובאותה הוראה מצטטים. (ויש בזה הרבה הלצות המוניות בז’רגון).

1873. כמלקט שבלים בעמק רפאים (ישעיה י"ז, ח).

סימן דלות; מבקש דבר במקום שאין הוא מצוי; וכדומה.

“כמעין הנובע”. ראה "מעין – ".

1874. כמעשה אבות יעשו בנים.

פתגם עתיק, שהביא הראב"ע (בראשית ט', יח). ויש דוגמתו הרבה.

1875. כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:; פסחים קיט.).

זה מדרש הכתוב “וינצלו את מצרים”, ופרש"י: דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבואו עופות, ונלכדים; וכשאין בה דגן, אין עוף פונה אליה; כך ריקנו המצרים מכל ממונם.

1876. כמצולה, שאין בה דגים (שם ושם).

גם זה מדרש הכתוב הנ“ל. ופרש”י: כלומר, בתוך התהום אין מצויים דגים, אלא על שפת הים, שיש שם מזון. ושני הדמיונות היו לדבורים שגורים.

1877. כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם (סנהדרין לט:).

דרשה מפורסמת של ר' יהושע בן לוי על שני המקראות שביחזקאל “וכמשפטי הגוים… לא עשיתם” (ה) "וכמשפטי הגוים… עשיתם (יא).

1878. כמר מדלי (ישעיה מ', טו).

ציטאט מעין: כטפה מן הים.

1879. כמשוש חתן על כלה (ע' ישעיה ס"ב, ה).

בישעיה נאמר "ומשוש – ". והדבור לקוח מן הפזמון “לכה דוד”: “והיו למשיסה… ישיש עליך אלהים כמשוש…”

1880. כמַשחל ביניתא מֵחלבא (ברכות ח. ועוד).

כמושך נימת־שער מתוך החלב. וזה דבור מליצי שגור על מלאכה קלה מאד. (ובתלמוד על מיתת “נשיקה”).

1881. כמשק גבים שוקק בו (ישעיה ל"ג, ד).

מליצה רגילה על קול המולה מתוך עסקנות יתירה.

1882. כן יאבדו (כל אויביך, ה'!)(שופטים ה', לא).

מצטטים רק חציו, ועפ"י רוב בהלצה.

1883. כן ירבו! (שמות א', יא “ירבה” ).

1884. כנגע נראה לי [ בבית ] (ויקרא י"ד, לה).

מליצה שגורה בהוראת: אין כאן הדבר כתקונו; וכדומה.

1885. כִּנוּס לרשעים, רע להם ורע לעולם (סנהדרין עא: במשנה).

כי כשהם מתאספים, הם מתיעצים ומסייעים זה את זה לעשות רעות.

1886. כנוגע בבבת עינו (זכריה ב', יב).

כך מצטטים. ובמקרא: “כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו”. ומליצה זו עברה אלי רוב הלשונות.

1887. כנוֹע עצי יער מפני רוח (ישעיה ז', כ).

“וינע לבבו ולבבב עמו כנוע…” וכך שמושו.

1888. כננס על גבי ענק.

מליצה שגורה (כלומר: הדורות האחרונים הם ננסים לגבי הראשונים, אבל ידיעתם גדולה יותר, מפני שהם עומדים על כתפיהם של החכמים הקדמונים, שאצרו בשבילם אוצרות- מדע). וכבר השתמשו בה קדמונינו; ובראש ספר “שבלי הלקט” הביאה ר' ישעיה מטראני (סוף האלף החמישי) כשם פילוסוף נכרי (וע' הקדמת “מגלת אסתר” על ספר המצות להרמב"ם – לר' יצחק די ליאון).

1889. כסומא בארובה (ב"ב יב:; נדה כ:).

שגור בפי כל (כלומר: כסומא שכוון לירד בארובה במקרה בעלמא). וזה היה גם בימי התלמוד פתגם שגור; ומס' נדה הושם בפי שבור מלבא!

1890. כסף מטהר ממזרים (קדושין עא.).

פתגם הלצי מפורסם. (ובתלמוד הוא מאמרו של ר' יהושע בן לוי, וכונתו אינה ברורה; ע“ש ברש”י ובאלפם ובר"ן).

1891. כסף מנלן? (קדושין ב:).

בתלמוד היא שאלה על האמור במשנה: האשה נקנית בשלשה דרכים: בכסף… ושואלת הגמרא: כסף מנלן? (מאיזה פסוק נלמד זה?). ובפי הבריות היה לדבור הלצי: כלום יש לנו כסף? מאין נקח כסף?

1892. כסף סינים מצפה על חרש (שפתים דולקים ולב רע) (משלי כ"ו, כג).

גם המשל בלי הנמשל הוא דמיון מליצי רגיל (על זיוף מוסרי רוחני, וכדומה).

1893. כספינה המטורפת בים (תענית יט. במשנה).

דמיון מליצי שגור (ובמשנה: על אלו מתריעין בשבת… ועל הספינה המטורפת בים; ופרש"י: שהולכת ונָדה ועתידה להטבע במים).

1894. כסעודת שלמה בשעתו (ערובין מא. ועוד הרבה).

1895. כעבד כאדוניו (ישעיה כ"ד, כ).

1896. כעבדא קמי מָרֵיה (שבת י.).

כעבד העומד לפני אדוניו (בהכנעה ודאגה). זה נאמר שם במנהגי תפלה, והובא בלשון זו גם “בשולחן ערוך”, או“ה צ”א, ו, בהגה; ומכאן פרסומו.

1897. כענבים במדבר (הושע ט' י).

על יקר־מציאות; על דבר שלא פִלל איש למצאו שם; וכדומה.

1898. כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז', ט).

1899. כעפרא דארעא.

בהוראת בטול וביזוי “כעפר הארץ”. והמבטא לקוח מנוסח “ביעור חמץ”.

1900. כערער בערבה (ירמיה י"ז, ו).

בודד, גלמוד.

1901. כעצמים בבטן המלאה (קהלת י"א, ה).

מליצה רגילה (וסתומה קצת).

1902. כפה הר כגיגית (שבת פח. ע"ז ב;).

דבור שגור בענין כפִיה ואונס. והמליצה לקוחה מן הדרשה המפורסמת של ר' אבדימי על הכתוב (שמות י"ט, יז) “ויתיצבו בתחתית ההר”, מלמד שכפה הקב“ה על ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - - מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם!”

1903. כפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג, כט).

על נאומים ונואמים (כהוראתו במקרא).

1904. כפי, כן לבי (מגילה טז:).

זה פירוש דברי יוסף לאחיו “כי פי המדבר אליכם”.

1905. כפיטורי בפי ושט (ברכות ח.; מו"ק כט.).

כחבלי־ספינה בנקב צר של התורן (ע' רש"י בברכות באריכות). וזה משל על קושי יצירת הנשמה מן הגוף. ובפי הבריות הוראתו מעין “כעצם בגרון”.

1906. כפשע ביני ובין המות (ש"א כ', ג).

דבור שגור בהשאלה.

1907. כפתור ופרח! (שמות כ"ח, לג).

מליצה שגורה בדבור וגם בספרות, ביחוד בספרות הרבנית בהוראת “זה טוב ויפה מאד”. ומקור שמושו הוא בב"ר (פצ"א): בשעה שהיו אומרים לפני ר' טרפון דבר מתוקן, היה אומר: כפתור ופרח! וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה, היה אומר: לא ירד בני עמכם!

1908. כפִתחו של אולם (ערובין נג.).

מליצה שגורה. אמר ר' יחנן: לבם של ראשונים כפתחו של אולם (רחבו כ' אמה), ושל אחרונים כפתחו של היכל (י' אמה), ואנו כמלא נקב מחט סדקית (מחט שתופרים בה סדקי בגדים, והוא דק ביותר).

1909. כצפיחית בדבש (שמות ט"ס, לא).

דבור הלצי מפורסם.

1910. כצאן בלי רועה (במדבר כ"ז, יז).

כך שגור בפי כל. ולשון הכתוב “כשצאן אשר אין להם רועה”.

1911. כקאקי חיורי (ברכות כ.).

רב גידל היה רגיל לשבת בשערי טבילה (מִקוה) והיה מורה לנשים כיצד לטבול. וכאשר שאלוהו החכמים: לא מסתפי מר (האינך ירא) מיצר־הרע? אמר להם: דמיין כאפאי כקאקי חיורי (הן נראות בעיני כאווזים לבנים) וזה מבטא הלצי שגור.

1912. כקול הסירים תחת הסיר (קהלת ז', ו).

“לשון נופל על לשון” יפה (על “שחוק הכסילים”); ומצטטים אותו גם על שירים גרועים, וכדומה.

1913. כקוף בפני אדם (ב"ב נח.).

1914. כקורת בית הבד (נדרים כד: במשנה).

“אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד”, וזו גוזמא. ובציטאט הוראתו: גדול עד מאד.

1915. כקטן שנולד דמי (יבמות כב, וש"נ).

בהלצה (כלומר: כאילו נולד זה עתה ואינו יודע כלום). ובתלמוד הוא מאמר עתיק: “גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי”.

1916. כקליפת השוּם (ברכות נח.).

מבטא של בטוּל. “בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן הקֵרֵח הזה” (ר' עקיבא).

1917. קצף על פני המים (הושע י', ז).

שעובר מהרה.

1918. כרחוק מזרח ממערב (תהלים ק"ג, יב).

דמיון שגור בפי כל (וכבר בימי התלמוד היה זה מבטא שגור; למשל: ספרי פ' בלק: הרבה פרשיות… רחוקות זו מזו כרחוק ממזרח ממערב.

1919. כרַחם אב על בנים (שם, יג).

1920. כרַבא דכולא ביה (חולין נו:).

כרך שהכל בו (על כנסת־ישראל נאמר: ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו). ומצטטים אותו בהשאלה, בענינים שונים.

1921. כרֵיסא טענא רגלַיא (ב"ר ע', ח).

הכרס נושא את הרגלים (האכילה נותנת כח לרגלים). משל עממי.

1922. כריסה בין שניה (ר"ה כח. במשנה ועוד).

מבטא ציורי בולט על אשה מעוברת. ולשון המשנה: אמר ר' דוסא בן הרכינם; עדי שקר הם, היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריס הבין שניה?! ובברייתא (כתובות יג:) אמר להם ר' יהושע: “אף לזו יש עדים (שנבעלה) שהרי כריסה בין שניה”.

1923. כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא (סנהדרין קה.).

זה משל עממי (הד"א) :חולדה וחתול (שאין ביניהם שלום מעולם) עשו סעודת־חתונה מחלבו של רע־מזל (אומלל). והנמשל שם הוא: מדין ומואב לא היה ביניהם שלום מעולם, אך כדי להתגבר על ישראל התחברו “וילכו זקני מואב וזקני מדין” (בפרשה בלק). ומזה יוצא שמושו של המשל הנ"ל.

1924. כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א', ו).

ציטאט רגיל על היהודים המשעבדים כחותיהם לאידיאלים זרים, ושלהם הם מזניחים או שוכחים.

1925. כשאדם נער אומר דברי זמר, הִזקין אומר דברי הבלים (שהש"ר א', י).

במדרש נאמר על שלמה (שיר־השירים וקהלת).

1926. כשגגה שיוצא מלפני השליט (קהלת י', ח).

זה דבור שגור בתלמוד (מו“ק יח. וש”נ) הוה כשגגה שיוצא וכו'; כלומר, חכם אחד הוציא מפיו דבר רע, ותכף נתקיים בו. ובהוראה זו מצטטים אותו (והוא אפוא מעין “אל תפתח פה לשטן”, “ברית כרותה לשפתים”, ועוד).

1927. כשה לטבח יובל (ישעיהו נ"ג, ז).

1928. כשהם יורדים, יורדים עד עפר; וכשהם עולים, עולים עד לרקיע (מגילה טז.).

בתלמוד נאמר על ישראל, ומצַטטים אותו גם בכלל. וע' "אומה זו – ".

1929. כשהשנים יפות, הבריות נעשים אחרים זה לזה. (ב“ר פ”ט, ה).

מאמר יפה ונכון.

1930. כשולי קדרה (מגילה יא. ועוד).

“הושחרו פניהם כשולי קדרה”. וזה מבטא שגור.

1931. כשושנה בין החוחים (שה"ש ב', כ).

1932. כשיריבו הגנבים, תִגָלה הגנבה.

נמצא ב“מראה מוסר”, מ"ב. והוא לקוח מלועזית.

1933. כשיריבו האוהבים ישקטו האויבים.

נמצא ב“מראה מוסר”, מ"ב. והוא לקוח מלועזית.

1934. כשל כח הסבל (נחמיה ד', ד).

מליצה שגורה.

1935. כשלג בקיץ וּכמטר בקציר (כן לא נאוה לכסיל כבוד) (משלי כו, א).

מצטטים חציו כמשל לנמשלים ושנים מאותו הענין.

1936. כשלה ברחוב אמת (ישעיה נ"ט, יד).

1937. כשם שאין פרצופי בני אדם דומים, כך אין דעותהים דומות(במדב“ר כ”א,ב).

מאמר מפורסם (שישי דוגמתו במשלי הגוים). ובמס' ברכות (נח. ובירוש' שם): הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצפיהם דומים זל"ז.

1938. כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה (פסחים כב: וש"נ).

מימרא שגורה, (כך אמר שמעון העממוני שהיה דורש כל“את” ו“את” שבתורה, וכיון שהגיע ל“את ה' אלהים תירא” פירש (ולא דרש, שהרי כאן אי אפשר ל“רבות”), ואמר כשם שקבלתי וכו'.).

1939. כת ליצנים (סוטה מב.; סנהדרין קג.).

מבטא הלצי, ובתלמוד: ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים וכת חנפים וכו'.

1940. כתפוח בעצי היער (שה"ש ב, ג).

1941. כַתּר לי זעיר ואחַוֶך (איוב ל"ו, ב).

דבור רגיל.

1942. כתֹרן על ראש ההר (ישעיה ל', יז).

בודד, נפרד.

1943. כתרנגולים של בית בוקיא (יבמות פד.).

“אמר רבי, כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא (פרש"י: בקיאים וחריפים ואין מניחים תרנגול נכרי ביניהם) ולא הניחונו ללמוד וכו'”. וכך שמושו של דבור שגור זה.

 

ל.    🔗

1944. לא איברי ליליא אלא לגירסא (ערובין סח.).

מאמר מפורסם של ריש לקיש. ובתלמוד לא איברי סוהרא – סחר, לבנה. (והליצנים מפרשים ל“גירסא” על שחוק הקלפים, כלומר: ללמוד ב“ש”ס קטן").

1945. לא איברי ליליא אלא לשינתא (שם).

לשינה. זה מאמרו של רב יהודה.

1946. לא איברו סהדי אלא לשַקָרֵי(קדושין סה:).

דברי רב אשי (“לא נבראו עדים אלא בשביל שקרנים”). וזה פתגם מפורסם.

1947. לא אלמן ישראל! (ירמיה נ"א, ה).

שגור בפי כל, בהוראת: עוד יש בינינו גדולים וחכמים וכו'.

1948. לא אכל ההוא אינש פיתא דחיטי מן יומוי (ב“ר פט”ו).

לא אכל אותו האיש לחם־חטים מימיו (כלומר: לא בינת אדם לו).

1949. לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה (פסחים פו: ירוש' מעשרות ג', ד).

ר' ישמעאל בר' יוסי (שהיה בעל בטן) התארח אצל ר' שמעון בן לקוניא, נתנו לו כוס ושתה אותו בבת אחת; אמרו לו: לא סבר מר השותה כוסו בבת־אחת הרי זה גרגרן? אמר להם: לא אמרו (חכמים)בכוסך קטן וכו'.

1950. לא בא כבוֹשם הזה (מ"א י', י).

מליצה קבועה ב“הסכמות”, ודבור שגור בכלל. (במקרא: "כבושם ההוא ").

1951. לא בדָרא דאונא!

דבור שגור (לקוח מהלכות טרפות) ומשתמשים בו בהוראת: אין כל דמיון בין זה לזה! או: לא היה ולא נברא! וכדומה.

1952. לא בחיל ולא בכח, כי־אם ברוח (זכריה ד', ו).

פתגם שגור. ובמקרא נאמר: - כי אם ברוחי.

1953. לא בכח יגבַר איש (ש"א ב', ט).

1954. לא במותו יקח הכל (תהלים מ"ט, יח).

על נבהל להון.

1955. לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה (שבח פט:).

לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה. בתלמוד הושם בפי הקב"ה (על אברהם ועל יעקב); ובודאי היה משל מפורסם.

1956. לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר (ברכות ט. וש"נ).

לא בפירוש נאמר (דבר־הלכה זו של חכם פלוני), אלא מתוך איזה מעשה שהיה, ובדרך־אגב נלמד הדבר. וזה דבור רגיל.

1957. לאו בעל־דברים דידי אֵת (ב"ק ח: ועוד).

דבור שגור, כלומר: בטענותיך ותביעותיך אַל תפנה אלי, אלא לפלוני ופלוני. והמבטא “בעל־דברים” לקוח מן התורה (שמות כ"ד, יד, מי בעל־דברים יגש אליהם) ולכן הובא בעברית,כלשונו במקורו. (ובישעיה ג', ח: מי בעל־משפטי יגש אלהים). ויש בתלמוד גם לאשה: לאו בעלת־דברים דידי אֵת! (כתובות פא:).

1958. לא ברעש אדנָי (מ“א י”ט, יא).

מליצה מפורסמת.

1959. לאו בר־הכי הוא (סוטה כו:).

אינו מסוגל לכך (בתלמוד, שם, על סריס, ע"ש).

1960. לא בשָמַים היא (דברים ל', יב).

שגור מאד. (כלומר: אין זה קשה כל־כך ואין כאן חכמה גדולה כ"כ; וכדומה 9.

1961. לא דובים ולא יער! (ע' סוטה מז.).

דבור הלצי שגור, בהוראת: לא היה ולא נברא. ובתלמוד, על הכתוב במעשה אלישע והנערים שהתקלסו בו (מ"ב ב', כד) “ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם מ”ב ילדים", על־זה באה מחלוקת בין רב ובין שמואל: חד אמר: גם, כי יער הוה ודובים לא הוו (שם קדם־לכן); וחד אמר; נס בתוך נס, כי לא יער הוה ולא דובים הוו (שם מקודם, ובכ"ז קרה מה שקרה).

1962. לא דבר רֵיק הוא מכם (דברים ל"ב, מז).

כלומר: לא דבר קטן הוא, וכמו שהוא מסיים: “כי הוא חייכם”.

1963. לא הבישן למד (אבות ב',ו).

מיוחס להלל.

1964. לא היה ולא נברא (אלא משל היה) (כ“ב טו.; ירושלמי סוטה סוף פ”ח).

דבור הלצי שגור (ביחוד חציו). ובתלמוד נאמר על איוב (בירושלמי הוא מאמרו של ריש לקיש; ובבבלי “הד מרבנן”).

1965. לא היה [ נוֹדד כנף ו ] פוצה פה ומצפצף (ישעיה י, יד).

שגור הרבה בהוראת: איש לא מיחה כנגד זה. וכבר השתמשו הקדמונים בציטאט זה. ראה, למשל, ב“בית־יוסף” על טור “יורה דעה” סימן שצ"ג: "וכן פשט המנהג, ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף "

1966. לא היו דברים מעולם (ערובין מז, וש"נ, ועוד,ועוד).

שגור גם בראשי־תבות: להד"ם.

1967. לא היתה קִריה אשר שָגבה ממנו (דברים ב', לו).

מליצה שגורה, בהשאלה לענינים שונים.

1968. לא הלכתי בגדולות ובנפלאות [ ממני ] (תהלים קל"א, א).

1969. לא המדרש עיקר, אלא המעשה (אבות א', יז).

מיוחס לר' שמעון בן גמליאל (המדרש – למוד ומדרש הכתובים).

1970. לא המקום מכבד את האדם, אלא אדם מכבד את מקומו (תענית כא:; מכלתא, יתרו).

פתגם יפה ומפורסם של ר' יוסי בברייתא. ושם הגירסא: לא מקומו של אדם מכבדוֹ, אלא וכו'

1971. לא הן ולא שכרן! (ברכות ה:).

זו תשובתו של ר' יוחנן (כשהיה חולה) על השאלה: חביבים עליך יסורים? ושם הושם גם בפי חכם אחר. וכנראה היה זה דבור שגור, וכן הוא גם עתה (בעניניים שונים, ובהלצה).

1972. לא הקפדן מלמד (אבות כ', ו).

מן הפתגמים המצוינים המיוחסים להלל.

1973. לא זה הדרך (ולא זה העיר)! (מ"ב ו', יט).

שגור הרבה.

1974. לא זו הדרך מוציאתוֹ מידי עבירה (יבמות קיח: במשנה; ב"מ לז:).

דברי ר' עקיבא (במשנה יבמות הלשון: אין זה הדרך מוציא וכו',ובגמרא ב"מ: לא זו הדרך מוציאתו. וניכרת כאן השפעת לשון המקרא שבסימן הקודם).

1975. לא זו, אף זו (הוריות ב. וש"נ).

ההפך מן “זו ואין צריך לאמר זו” (ע' אות ז').

1976. לא זזה ידי מתוך ידו (כתובות כז: במשנה).

מבטא שגור. ובמשנה הלשון: “לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו נכרים לירושלים ועד שיצאו”.

1977. לא זזו משם עד ש \־ (סנהדרין יד.; ע"ז ח:).

מבטא רגיל.

1978. לא חדש ולא שבת (מ"ב ד', כג).

שמושו כמשמעותו במקרא.

“לא חילק ידענא –”. ראה "אנא לא חילק – ".

1979. לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין־תורה (ב"מ ל:).

מאמר מפורסם של ר' יוחנן (בפי הבריות: שהעמידו דבריהם ), וכסיומו: ולא עשו לפנים משורת הדין.

1980. לא חש לקמחיה (פסחים פד. וש"נ).

כלומר: מי שאמר כך וכך לא חש לקמח שהוא טוחן, אם הוא חטים או פסולת; כלומר: לדברים שהוא מוצא מפיו. ודבור זה נמצא בתלמוד במקומות שונים ובענינים שונים וחכמים רבים השתמשו בו; ומזה נראה שהוא משל עממי.

1981. לא טוב היות האדם לבדוֹ (בראשית ב', יח).

1982. לא טעם ולא ריח (ויק"ר ל', יא).

מליצה שגורה. וכבר השתמש בה, בציטאט, הרמב“ן בפרשה בראשית; בפסוק “כשגם הוא בשר” הוא אומר על פירושו של רש”י: ואין בפירוש זה טעם או ריח. וע' במבוא.

1983. לא יאֻמן כי יסֻפר (ע' חבקוק א', ח).

כך מצטטים (כדי להשוות שני הפעלים בבנין ובמנין). ולשון הכתבו הוא: לא תאמינו כי יסופר.

1984. לא יאמר אדם אהַב את החכמים ואשנא את עמי־הארץ, אלא אֳהַב את כלם (אדר“נ פט”ז).

1985. לא יאֻנה לצדיק כל אָון (משלי י"ב, כא).

נמצא בתלמוד כמה פעמים כדבור שגור. (ומצטטים אותו הרבה בהלצות).

1986. לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב (משלי ו', ל).

1987. לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכ"ז, ח).

דבור רגיל, בענינים שונים.

1988. לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו (כתובות מא: וש"נ).

מצטטים בהלצה.

1989. לא ידע איש את קבורתו (דברים ל"ד, ו).

בהלצה, בלשון הסוחרים: אי אפשר לדעת כמה הפסיד; וכדומה.

1990. לא ידע בין ימינו לשמאלו (סוף יונה).

1991. לא ידע מאי קאמרי האחשתרנים.

דבור הלצי שהורכבם משתי מימרות: “לא ידע מאי קאמרי רבנן” (כתובות עה.; וע"ז סה.) ומן “אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן?”. והרכבות הלציות כאלה יש הרב בדבורים השגורים שלנו.

1992. לא ידע עול בֹשת (צפניה ג', ה).

דבור שגור (ובמקרא: “לא יוֹדע –”).

1993. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני! (בעשרת הדברות).

בהלצה על חכם או סופר או מנהיג, שרוצה להיות מושל יחידי.

1994. לא יכול לדין עם שֶתַּקיף ממנו (קהלת ו',י).

שגור כפתגם.

1995. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ"ד, טז).

כלומר: אין לתבוע מאבות דין וחשבון על מעשי־בניהם, ולהפך.

1996. לא יועיל הון ביום עברה (משלי י"א, ד).

1997. לא יועילו אוצרות רֶשע (שם י', ב).

1998. לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט"ו, יא).

1999. לא יחרץ כלב לשונו (שמות י"א, ז).

בהלצות שונות. (ומזה "דמי לא יחרץ ").

2000. לא יחרוך רמיה צידו (משלי י"ב, כז).

לא יתנו לרמאי ליהנות מתרמיתו.

2001. לא יכלו לעמוד על סוף דעתו (ערובין יג: נג.).

מבטא שגור. (בתלמוד נאמר כך על ר' מאיר ועל ר' אושעיא).

2002. לא יכירנו [ עוד ] מקומו (תהלים ק"ג, טז; איוב ז', י).

מליצה רגילה.

2003. לא ימַלט רֶשע את בעליו (קהלת ח', ח).

2004. לא יִמָלט מהיות…

שגור בפי הבריות: “לא ימלט”, כלומר: אי אפשר שלא יהיה כך וכך. והוא לקוח מהספרות הפילוסופית שלנו; ביחוד הוא נמצא ב“מורה הנבוכים” (ע' למשל, ח“א פס”ג: “לא ימלט הדבר מהיות”).

2005. לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ"א, ד).

2006. לא יסַקל אדם מרשותו לרשות־הרבים (ב"ק נ:).

ברייתא מפורסמת. וזה ציטאט בענינים שונים.

2007. לא יעלה ולא יבוא!

שגור בפי הבריות (כמו: חלילה! אל תפתח פה לשטן) וכנראה הוא ההפך של “יעלה ויבוא ויגיע וכו'”.

2008. לא יֵעָשה כן בישראל! (ש“ב י”ג, יב).

2009. לא יעשה כן במקומנו (בראשית כ"ט, כו).

2010. לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמ"ג, ב).

בהלצה (ומעין: “אם כן, לא שבקת חיי לכל בריה”. ע"ש).

2011. לא ירד בני עמכם! (בראשית מ"ב, לח).

כלומר: איני מסכים לכך; לא טוב הדבר בעיני. ע' אות כ', “כפתור ופרח”.

2012. לא ישמח אדם בין הבוכים, ולא יבכה בין השמחים (דא“ר פ”ז).

2013. לא ישנה אדם מאומנות אבותיו (ערכין טז:).

מאמר מפורסם של ר' יוחנן (ובתלמוד “לא ישנה מאומנותו ומאומנות אבותיו”).

2014. לא ישפוך אדם מי־בורו, ואחרים צריכים להם (יבמות יא: ועוד).

אעפ"י שהוא אינו צריך להם, אבל אחרים צריכים להם. ושם בתלמוד הוא משל על נמשל אחר (ע"ש).

2015. לא כחל ולא שרק ולא פירכוס \– ויעלת חן (כתובות יז.; סנהד' יד.).

כך היו מזמרים לפני הכלה בארץ־ישראל (כלומר: בלי כחל לעינים ובלי צבע להאדים הפנים ובלי קליעת השער, ובכ"ז היא יעלת־חן). וכך שרו גם לפני ר' זירא כאשר “סמכו” אותו להורות הוראה. וזו מליצה שגורה.

2016. לא כל אדם זוכה לשני שלחנות (ברכות ה:).

לחכמה ולעושר.

2017. לא כל האצבעות שוות (פסחים קיב:; נדה סו.).

בהלצות שונות.

2018. לא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות ב', ח).

מיוחס להלל.

2019. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול (ברכות טז: במשנה; פסחים נח.).

דברי ר' שמעון בן גמליאל. והוא דבור שגור (הוראתו: לא כל הרוצה להתראות כחסיד ופרוש, וכדומה, יוכל לעשות זאת).

2020. לאו כל יומא מתרחיש ניסא (פסחים נ:; מגילה ז:).

לא בכל יום יקרה נס. פתגם שגור.

2021. לא כמה דאמרה אמה, אלא כמה דאמרין מגיריה (מדרש שמואל מ"ח).

לא כמו שאומרת אמה (על הבת). אלא כמו שאומרות שכנותיה. זה משל הדיוט.

2022. לא לחכמים לחם (ולא לנבונים עושר) (קהלת ט', יא).

פתגם שגור.

2023. לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו (ב"ג צב:; חולין סה.)

מאמר ר' אליעזר בברייתא (כפשוטו, להוכיח שהזרזיר עוף טמא). וכבר בב"ק הוא מובא בפתגם משלי, בהוראת: כל אחד מתחבר אל הדומה לו. והוא שגור מאד, ורעיונו נמצא בכמה משלי הגוים.

2024. לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא (מגילה ג.: תענית כ.).

הובא בתלמוד בענינים שונים ומפי חכמים שונים; ומזה נראה שזה היה דבור רגיל.

2025. לא לסתור אינש בי־כנישתא, עד דבני בי־כנישתא אחריתי (ב"ב ג:).

מאמר מפורסם של רב חסדא (אל יהרוס איש בית־הכנסת, בטרם יבנה בית־כנסת אחר). ומשמש בהשאלה לענינים שונים.

2026. לא לעולם חסן (משלי כ"ז, כד).

והליצנים אומרים: לא לעולם חותן על אברך הסומך יתר מדאי על חותנו).

2027. לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן (ע' מגילה טז.).

כך מצטטים בהשאלה. ובמקורו בתלמוד, על הכתוב במגלת־אסתר (ר', ג) “ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר”, אמר רבא: לא מפני שאוהבים את מרדכי, אלא מפני ששונאים את המן.

2028. לא מדִבשך ולא מעוקצך! (במד"ר כ', י; תנחומא, בלק).

משל הוא שאומרים לדבוֹרה. ונתפרסם ע“י פרש”י במדבר כ"ב, יב.

2029. לא מחכמה שאלת על זה (קהלת ז', י).

מליצה רגילה.

2030. לא מכל אוֹרן יֵעָשה תוֹרן…

פתגם חרוזי שנמצא במכתב של ר' יהודה הלוי (מכתב קמ"ט הוצ' אחיאסף).

2031. לא מן השם הוא זה (יומא מב: וש“נ; סנהדרין סג. וש”נ).

כלומר: טעם זה אינו עיקר (פרש"י). וזה מבטא עתיק (במשניות ובברייתות) בפי חכמים שונים.

2032. לא מינה ולא מקצתה! (סוטה ה.).

לא ממנה כולה ולא מקצת (על גאוה). ובפי הבריות שגור בהוראת: אף מעט מן המעט מזה אינו אמת; וכדומה.

2033. לא מסתייה דלא נמיר, מימחי נמי מחי (חולין קז.).

האמורא שמואל בילדותו שב פעם אחת מבית־רבו בבכי, ויספר לאביו שרבו הכה אותו על שהאכיל לילד אחר בלי נטילת ידים (ובאמת אין המאכיל צריך לרחוץ ידיו). אז אמר אביו: לא מסתייה וכו' כלומר: לא די לו שאינו בקי (בהלכות נטילה) אלא שהוא עוד מכה! – ומשמשים בהלצה זו בענינים הנאותים.

2034. לא מסתייעא מילתא (ברכות כה: ועוד הרבה).

מבטא רגיל בתלמוד, ושגור בפי הבריות (בהוראת: לא יצא הדבר אל הפועל, לא הצליח, וכדומה). ובחולין (ז:) יש גם: לא מסתייעא מילתיך (הדבר לא יעלה בידך).

2035. לא מעבר לים היא! (דברים ל', יג).

שגור כמו “לא בשמים היא” (ע"ש).

“לא מעלין ולא מורידין” – ראֵה “אינו מעלה –”.

2036. לא מפיה אנו חיים (כתובות יב: במשנה).

דברי ר' יהושע, והכונה: אין לסמוך על דבריה. והוא דבור שגור.

2037. לא מצא ידיו ורגליו [ בבית המדרש ] (יבמות עז:; גטין מח.).

“אי לאו דאמר ר' פלוני – לא מצא וכו'”, כלומר: לא היה יכול לעמוד בדבריו (פרש"י). וזו היתה מליצה שגורה; כי ביבמות אומר כך ר' יוחנן על ר' יהודה, ובגטין אומר זאת ר' יוסף על ר' יוחנן, וכעת משתתשים במליצה זו (בלי “בבית המדרש”) גם בהוראת: אין הוא בקי כלל בענין זה, וכדומה.

2038. לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם (תהלים ע"ו, ו).

בירושלמי (כתובות סוף פ"א) מצטט רב חסדא פסוק זה בהוראת “לא מצא ידיו ורגליו” הנ"ל ועוד הוא משמש בהוראת "לא יכלו לברר ולתרץ את הדבר, וכדומה.

2039. לאו מר בר רב אשי חתום עלֵיה (ע' יבמות כב.).

כך מצטטים בהוראת: אין הדבר מקובל עדיין, ולא מר בר רב אשי חתום עליו שנקבל בלי פקפוק וערעור. ושם בתלמוד: “לאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו”, ובהוראה אחרת קצת. ע"ש.

2040. לא נביא אנכי ולא בן־נביא [ אנכי ]
(עמוס ז', יד).

דבור רגיל.

2041. לא נחש ביעקב (ולא קסם בישראל) (במדבר כ"ג, כג).

2042. לא נכּר שוע לפני דל (איוב ל"ד, יט).

מליצה רגילה, כלומר: בלי הבדל המעמדות.

2043. לא נָס לֵחו (דברים ל"ד, ז).

על זקנים בריאים בגופם וברוחם; וכדומה.

2044. לא נפלאת היא ממך [ ולא רחוקה היא ] (דברים ל', יא).

2045. לא נִתנה תורה (לדרוֹש) אלא לאוכלי הַמָן (מכילתא, בשלח).

מאמר מפורסם. ופירושו: בדאגות־פרנסה אי־אפשר לעסוק בתורה. וסיומו של המאמר: - “ושניים להם אוכלי תרומה”.

2046. לא נתנה תורה למלאכי־השרת (ברכות מח: וש"נ).

כלומר: שאין להם שום צרכים ושום תאוות. המאמר המצוין הזה הובא תמיד סתם, וכנראה הוא פתגם עתיק.

2047. לא סגי בלאו הכי.

שגור בפי הבריות, בהוראת: בלי זה אי־אפשר. ובב"מ (ע:) מעין זה “לא סגיא דלאו הכי” (ע"ש) ובנדה ועוד “הא בלא הא לא סגי”.

2048. לא עכברא גנב, אלא חורא גנב (גטין מה. וש"נ).

משל עממי מפורסם (ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים). ופרש"י: “אלמלא חור, שהעכבר מצניע גניבתו שם, לא היה גונב”.

2049. לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח', ג).

ציטאט מפורסם (שהוכנס גם אל משלי הגוים), וכונתו: ענינים חָמריים לבדם אינם נותנים ספוק לאדם: נשמתו דורשת ענינים רוחניים.

2050. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה (אבות ב', טז).

מיוחס לר' טרפון.

2051. לא עם־הארץ חסיד (שם, ה).

מיוחס להלל.

2052. לא פלוּג [ רבנו) (יבמות סז. וש"נ).

לא הבדילו (מכיון שגזרו). וזה מבטא שגור.

2053. לא (\הוה) פסק פוּמֵיה מגירסא (שבת ל:; ב"מ פו. ועוד).

לא חדל פיו מלמוד. מבטא שגור בתלמוד, ובפי הבריות.

2054. לא קם כמוהו (מ“ב כ”ג, כה).

מבטא רגיל.

2055. לא קרב זה אל זה (שמות י"ד, כ).

כלומר: אין כל דמיון ביניהם.

2056. לא ראִי זה כראִי זה (קדושין ה: וש"נ).

מן הטרמינולוגיה העתיקה של התלמוד (כלומר: עניניו ופרטיו של זה אינם דומים לאותם של זה). ושגור מאד.

2057. "לא ראינו" אינה ראָיה (כתובות כג).

פתגם עתיק ושגור בפי כל (בהוראת: מה שלא ראינו, מזה אין עדיין ראיה שהדבר אינו במציאות). ויש כאן לשון נופל על לשון בכיוון. ובמשניות עתיקות (עדיות פ“ב מ”ב וזבחים קג.). "אמר ר' חנינא סגן־הכהנים: מִיָמי לא ראיתי עוד שיוצא לבית השריפה… וחכמים אומרים: אין לא ראינו ראָיה ".

2058. לא שביק אינש היתירא ועביד איסורא (תמורה כז.).

אם איש יוכל לעשות דבר בהיתר, לא יעשה (להכעיס) אותו הדבר באיסור. והוא דבור שגור בספרות הרבנית.

2059. לא שדי אינש זוזי בכדי (כתובות לו:).

איש אינו משליך (מוציא) כספו לחנם. דבור שגור.

2060. לא שמיע לי; כלומר: לא סבירא לי (ערובין קב: וש"נ).

דבור שגור בתלמוד ובספרות ובפי הבריות (ופירושו: “לא שמעתי זאת, כלומר: אינני סובר כך”).

2061. לא תֹאר לו ולא הדר (ישעיה נ"ג, כ).

מליצה רגילה.

2062. לא תהא כהנת כפונדקית? (יבמות קכב. במשנה).

פונדקית – בעלת־אכסניא. שם במשנה, על דברי ר' עקיבא: אין משיאים את האשה (שאבד בעלה) עפ“י עדותה של אשה (אחרת, המעידה שאותו האיש מת); - על זה אמרו לו חכמים: מעשה היה והשיאו אשה עפ”י עדותה של איזו פונדקית; ואם־כן הם שואלים: ולא תהא כהנת (כלומר בת־ישראל או כהנת מיוחסת, נאמנת) לדבור שגור; וכך שמושו כבר בפתיחתא דאיכה רבתי, סימן י' (ע"ש).

2063. לא תהא תורה שלֵמה שלנו כשיחה בטלה שלכם? (מנחות סה:).

כך אמר רבן יוחנן בן זכאי לצדוקי אחד (ע"ש): וכי לא תהא…? והוא דבור שגור (ובמקום “שלכם” אומרים “שלהם”, במקום שצריך).

2064. לא תֹהו ברָאָה, לשָבת יְצָרה (ישעיה מ"ה, יח).

וכדרשת התלמוד נגד הרווקים (ע' יבמות סב.).

2065. לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך (שופטים ד', ט).

מליצה רגילה.

2066. לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, א).

שגור בענינים שונים. (ומזה המבטא הרגיל “עובר על כל תוסיף”).

2067. לא תחסום שור בדִישו (דברים כ"ה, ד).

הושאל בהלצה לענינים שונים (על פקידים ועוזרי־מסחר, וכדומה).

2068. לא תחרוש בשור וחמור יחדָו (שם כ"ב, י).

בהשאלה למין בשאינו מינו, וכדומה. והראב"ע עשה מזה הלצה כלפי החרזנים: “לא תחרוז בשור וחמור, אלא העלה את החמור על הר חמור, ואת השור שים בארץ המישור”

2069. לא תחתי אני קודח? (ויק“ר פ”ד, ועוד במדרשים).

"משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח (נוקב) תחתיו; אמרו לו חבריו: מה אתה עושה! אמר להם: מה איכפת לכם? לא תחתי אני קודח?… וזה דבור שהושאל לבכמה ענינים הנאותים לו (ובמדרש הובא המשל, לבאר את הפתגם “כל ישראל ערבים זה בזה”).

2070. לא תיתיב על כרעך, עד דאמרת לי - (ערובין נד. וש"נ).

זה היה מבטא שגור בימי התלמודים, וחכמים שונים משתמשים בו (“- עד דאמרת לי " – עד דמפרשת לי”).

2071. לא תירתו תרתי גיהנם! (יומא עב:).

כך אמר רבא לרבנן: במטותא מינייכו (בבקשה מכם), לא תירתו וכו', (אל־נא תירשו שני גיהנם). ורפש"י: להיות יגעים ועמלים בתורה, ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם, ומעין זה אפשר להשתמש בו.

2072. לא תסיג גבול רעך (דברים י"א, יד).

שגור בענינים שונים.

2073. לא תלין פעולת שכיר (ויקרא י"ט, יג).

משמש גם בהשאלה.

2074. לא תסלה בכתם אופיר (איוב כ"ח, טז).

במקרא – על החכמה. והיא מליצה רגילה בכלל.

2075. לא תעמוד על דם רעך (ויקרא י"א, יג).

משמש בענינים שונים (וגם בהלצה במשחק הקלפים).

2076. לא תעשה את הגדר יתר על העיקר (ב“ר י”ט, ד).

וסיומו: שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. וזה פתגם יפה נגד הגוזריםגזרות קשות שאי אפשר לעמוד בהן.

2077. לא תקום פעמים צרה (נחום א' ט).

דבור חביב אצל הזקנים.

2078. לא תקלל חרש (ויקרא י"ט, יד).

במליצה: אל תגַנה אדם שלא בפניו (כי אולי היה יכול להצטדק ולהוכיח ישרו כשתוכיחהו בפניו).

2079. לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (דברים ט"ו, ז).

2080. לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט:).

לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא ידי חטא (פרש"י).

2081. לא תשָאר פרסה (שמות י', כו).

דבור שגור.

2082. לא תשבע עין לראות, ולא תמָלא אזן משמוע (קהלת א', ח).

2083. לאחורי הרי־חשך (תמיד לב:).

דבור הלצי, כלומר: רחוק מאד (ובתלמוד: גיהנם – לאחורי הרי חשך).

2084. לאחר יאוש (דטין לז:; ב"ק קיא:).

דבור שגור בהוראת: אין עוד כל תקוה.

2085. לאַט לי לנער! (ש“ב י”ח, ה).

דבור הלצי.

2086. לב אדם יחַשב דרכו ואדנָי יכין צערו (משלי ט"ז, ט).

משל שעבר כמעט אל כל הלשונות.

2087. לב אדם ישַנה פניו בין לטוב ובין לרע (ב“ר סוף פע”ג).

הובא בשם בן־סירא. ויש דוגמתו במשלי הגויים.

2088. לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י',יב).

מצטטים בהוראה הלצית: החכם, המתמיד, מביט בספר לימינו: כמה דפים למד; והכסיל,העצל, מביט בספר לשמאלו: כמה דפים צריך ללמוד עוד.

2089. לב יודע מרת נפשו (משלי י"ד, י).

כל אחד יודע נגעי־לבבו שאינו מגלה (ושאינו יכל לגלות) לאיש. ובהוראה זו כבר צטטו אותו במדרשים הקדמונים: בויק“ר (כ"ו, ז) על דברי שאול לשמואל המת (ש“א כ”ח, ט) “ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך”, שואל המדרש: ולמה לא אמר: גם באורים ותומים? אמר ר”י ב"ר חייא: לב יודע מרת נפשו (שהרי שאול הרג את הכהנים). ובהוראתו הכללית הוא דבור שגור בתלמוד. למשל, יומא (פג.): חולה אומר צריך (לאכול ביוהכ"פ) ורופא אומר אינו צריך – שומעים להחולה; מאי טעמא? לב יודע מרת נפשו.

2090. לב שמח ייטיב פנים (שם ט"ו, יג).

2091. ליבא ועינא תרי סרסורין דחטאה (ירושלמי ברכות א', ח; במד“ר פ”ז).

הלב והעין הם שני סרסורים לחטא. ובבמד"ר בעברית: “הלב והעינים הם סרסורים לגוף”.

2092. ליבא לפומא לא גלי (קה“ר פי”ב ועוד במדרשים).

הלב אינו מגַלה לפה. (על סוד נורא, וכדומה). המבטא המצוין הזה שגור מאד בדבור ובספרות.

2093. לבֵנים נפלו וגזית נבנה (ישעיה ט', ט).

כמשמעו שם במקרא (וזה היה משל של בני אפרים 9.

2094. לדידן הוה מומא, ודידתו לאו מומא הוא (גטין נו.).

שם בתלמוד על מום בקרבן. ובציטאט הוראתו בכלל: לנו נחשב הדבר כחסרון (מום), ולהם אין זה חסרון.

2095. להג הרבה יגיעת בשר (קהלת י"ב, יב).

מליצה רגילה (על פטפטנים, וכדומה).

2096. להנחיל אוהבַי יש (משלי ח', כא).

מבטא שגור (כלומר: בשביל אוהבי ימצא אצלי תמיד…).

2097. להראות העמים והשרים את יפיה (אסתר א', וא).

על הדואגים תמיד: למה יאמרו הגוים? ומשתדלים להתנאות בעיני אוה"ע.

2098. לוּ ישמעאל יהיה! (בראשית י"ז, יח).

בהלצה אל המבטיח לעשות יותר ממה שמבקשים ממנו; וכדומה.

2099. לֹוה רשע ולא ישַלם (תהלים ל"ז, כא).

זה היה דבור שגור כבר אצל התלמודיים. ע', למשל, ב"ב (מה.): לא ניחא דליהוי “לוה רשע ולא ישלם”.

2100. לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק! (מו"ק כו.).

נוסח של הספד. ומצטטים גם בהלצה (ביחוד על שמיטת־כספים).

2101. לוחות ושברי־לוחות מונחים בארון (ברכות ח: וש"נ).

בתלמוד הוא גם כפשוטו (דכתיב “אשר שברת ושמתם בארון” אף השברים תשים בארון) וגם בהשאלה לענינים שונים; כמו שם בברכות: הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות וכו'. וכן הוא גם בפי הבריות, ועפ"י רוב מצטטים: גם שברי לוחות מונחים בארון. והמבטא “שברי־לוחות” הוא בכלל מליצה שגורה על מי שירד מנכסיו (החמריים או הרוחניים). וכדומה.

2102. לולי המשתגעים נשאר העולם חרב

פתגם שהביא הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (בהעתקת ר' יהודה אלחריזי).

2103. לולא חרַשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי (שופטים י"ד, יח).

משל מפורסם.

2104. לוֹעג לרש [ חֵרף עושהו ] (משלי י"ז, ח).

שגור הרבה בהשאלה ובהלצות (ורק “לועג לרש”). וגם בתלמוד הובא כמה פעמים בציטאט מליצי. למשל ברכות (יח.) "הרואה מה ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש (ועוד שם ענינים אחרים).

2105. לזכרון דברים בעלמא (ב"מ מט.; שבועות מד:).

2106. לחדודא בעלמא (ע' ברכות לג: וש"נ).

כך מצטטים בהלצה. ובתלמוד בכמה מקומות: ר' פלוני לא אמר זאת אלא כדי לחדד את התלמידים.

2107. לחכימא ברמיזא, לשטיא בכורמיזא (מדרש משלי ב"ב).

לחכם די ברמז, לשוטה – באגרוף. פתגם חרוזי יפה.

2108. לחם צר ומים לחץ (ישעיה ל', כ).

מבטא שגור. ובמלכים א', כב, כז “לחם לחץ ומים לחץ”. ומזה נראה שזה היה באותה התקופה דבור שגור. ונמצא גם במשנה (סנהדרין פא:) מכניסין אותו לכיפה ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ.

2109. לחש על המכה (סנהדרין צ. במשנה).

“הלוחש על המכה” במשנה זו רפואה ע"י לחש של כשוף. וזו מליצה שגורה,מעין הכתוב “וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום – ואין שלום”.

2110. לטובתי נשברה רגל פרתי (ירוש' הוריות ג', ד, ובמדרשים).

זה מענין “כל דעביד רחמנא לטב”, “גם זו לטובה”.

2111. ליכא מידא דלא רמיזא באורייתא (ע' תענית ט.).

כך מצטטים (אין דבר שלא גרמו עליו בתורה), וגם בדרך־הלצה. ומקורו שם בגמרא: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי (ב“כתובים”) דלא רמיזי באורייתא?

2112. לין בלי סעוד, והשכם בלי חוב.

פתגם יפה שנמצא בצוואת ר' יהודה אבן תבון.

2113. לישנא מעליא נקט (פסחים ג. וש"נ).

מעין “לעולם ידבר אדם בלשון נקיה”. והוא מבטא שגור בתלמוד ובספרות.

2114. לית דין בר נש (שבת קיכ: וש"נ).

אין זה בן־אדם (אלא מלאך; כך קרא חזקיה על ר' יוחנן; ובמקום אחר כפשוטו בשאלה). והוא שגור גם בהלצה. (בתלמוד “- בר אינש”).

2115. לית דין ולית דיין! (ויק“ר ריש פכ”ח ועוד במדרשים).

“וכי הותרה הרצועה? לית דין ולית דיין?” והוא דבור שגור (והובא גם בפרש"י תהלים י, ד). וע' אות ג' “נברא דנשי –”.

2116. לית דין צריך בוֹשש (ברכות מ.).

“אין זה צריך עכוב”. מבטא רגיל (אעפ“י שנמצא בתלמוד רק פעם אחת. וע”ש).

2117. לית כתובה בלא תִגרה (ע' שבת קל.).

כך מצטטים (ובהלצה “אין חתונה בלי דברי־ריבות”. כי המחותנים מתקוטטים ע"ד הנדוניא, וכדומה). ובתלמוד הלשון “ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא”.

2118. לית נַנר ולא בר ננר דיפרקיניה (ע"ז,נז).

"אין אמָן (חכם) ובן־אמן שיוכל להרצה (לברר ולבאר את הברייתא). והוא דבור שגור (אעפ“י שנמצא בש”ס רק פעם אחת).

2119. לית סַפָּר דמסַפר לגרמיה (ויק“ר י”ד, ט).

אין גלב שיוכל לגלח את עצמו. זה משל עממי, מעין “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”.

2120. לית עתיר מחזירא (שבת קנה:).

אין עשיר מֵחזיר (כי כל מאכל ראוי לו). וכנראה שם הוא משל עממי. והוא שגור בהלצות.

2121. לך אל נמלה, עצל! (ראֵה דרכיה וחכם) (משלי ו', ו).

2122. לך בכחך זה! (שופטים ו', יד).

מבטא רגיל.

2123. לך דומיה תהלה (תהלים ס"ה ב).

מליצה חביבה. (ובמקום “לך” – גם “לו” וכו').

2124. לֵך זכֵה במקחך! (כתובות י:).

מצטטים בהלצה (על מי שנכשל בקניה, או בשדוך, וכדומה). וכך אמר רבן גמליאל לאיש שבא בטענה על אשתו החדשה. ע"ש.

2125. לך, לך, אמרינן לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב! (שבת יג. וש"נ).

כן אומרים לנזיר: אפילו בסביבות הכרם לא תקרב! וזה משל עתיק, עוד מימי הבית. ומצטטים אותו לענינים שונים (ובתלמוד לענין גזרות וסייגים, כדי להרחיק את האדם מן העבירה).

2126. לך מנגד לאיש כסיל (משלי י"ד, ז).

הזהר מלעמוד אפילו בארבע אמות של כסיל.

2127. לֵך מעִמָנו, כי עצַמת ממנו מאד (בראשית כ"ו, טז).

כך אמר אבימלך ליצחק. ומה שאירע לאבות, סימן לבנים… ובהוראה שכזו מצטטים אותו.

2128. לכו והתפרנסו זה מזה (ברכות ג:).

כך ענה דוד המלך (לפי האגדה כשאמרו לו: עמך ישראל צריכים פרנסה. והוא דבור שגור.

2129. לכי תֵיכול עלָה כורא דמִלחא (שבת ד. וש"נ).

כשתמדוד לי על זאת כור של מלח בשכרי, אומר לך טעמו של דבר. כך היה רב נחמן רגיל לענות לאותם ששאלוהו דבר בעניני הלכה. וכנראה היתה זאת מליצה מפורסמת.

2130. לכל דבר שבקדושה (מו“ק כח: וש”נ).

בפי הבריות הוא דבור הלצי.

2131. לַכּל זמן (ועת לכל חפץ) (קהלת ג', א).

ובהלצה קלמבורית אומרים הסוחרים: "לכל אש" (במקום “עת”) ומתרגמים בז’רגון “אויף אַלץ איז אַפייער”, כלומר: מקחי כל הסחורות יורדים מַטה מטה.

2132. לכֹּל יש תמורה, חוץ מאשת־נעורים (סנהדרין כב.).

מאמר מצוין (בצורתו ובתכנו) של ר' שמואל בר נחמני.

2133. לכלב חי טוב מן האריה המת (קהלת ט', ד).

2134. לכלב תשליכון אותו! (שמות כ"ב, ל).

בהלצה.

2135. לכשיִבָּנה בית־המקדש אביא חטאת שמֵנה (שבת יב:).

כך כתב ר' ישמעאל על פנקסו (מפני שחלל שבת בשגגה). והוא ציטאט הלצי.

2136. לַמד לשונך לאמר "איני יודע" (ברכות ד.; ד“א זוטא פ”ג).

וכדמסיים: שמא התבדה ותֵאָחז (תהא נאחז ונכשל בדבריך). והוא פתגם שגור; וכנראה מלשון התלמוד “דאמר מר” – הוא עתיק יומין.

2137. למד סתוּם מן המפורש (יומא נט. ועוד).

ממדות־המדרש העתיקות. והוא דבור רגיל בספרות.

2138. למה זה הבל איגע? (איוב ט', כט).

2139. למה זה הבל תהבלו (שם כז, יב).

2140. למה יאמרו הגוים (תהלים ע"ט, י.; קטו, ב).

בהלצה על הדואגים תמיד, שמא לא ימצא הדבר חן בעיני הגוים.

2141. למה לי קרָא? סבָרא היא! (כתובות כב, ועוד ועוד).

למה לי להביא ראיה מן הכתוב? הלא סהרא היא, השכל מחיב זאת. דבור שגור בתלמוד. ומשתמשים בו גם בהלצה.

2142. למה רגשו גוים? (תהלים ב', א).

בהלצה על המתרגשים וכועסים

2143. למה תתגרה ברעה? (מ“ב י”ד, י).

דבור רגיל.

2144. למה תתראו? (בראשית מ"ב, א).

דבור שגור, בהוראה: למה אתם קופצים ל“תוך העינים”, למה אתם מבליטים יתר מדי את עשרכם, וכדומה.

2145. למוּד מביא לידי מעשה (קדושין מ: וש"נ).

2146. למחר יהיה האות הזה (שמות ח', יט).

דבור חביב (כלומר: מחר נראה איך יפול דבר).

2147. למי כל חמדת ישראל, הלא לך! (ש"א ט, כ).

מליצה רגילה (וביחוד בהלצות).

2148. למֵיחש מיבָּעי (פסחים קי:; נדה סא.).

לחשוש לזאת צריך בכל־זאת (גם אם אין אנו מאמינים הזה). וזה מבטא רגיל.

2149. למען ירוץ קורא בו (חבקוק ב', כ).

מליצה רגילה (על שער הספרים ובהקדמות).

2150. למען ישמעו וייראו.

כך מצטטים. ולשון הכתוב (דברים י"ג, יב) “וכל ישראל ישמעו וייראון”. ושם (י"ז, יג) “וכל העם ישמעו וייראו”.

2151. למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי (סוכה גנ.; שם תוספתא פ"ד).

פתגם של הלל.

2152. למָתא יַרקא, ירקא שקוֹל (מנחות פה; שמו“ר פ”ט).

לעיר שגדל שם ירק הרבה, הָבֵא ירק שלך למכור (לפי שמתקבצים שם הכל לקנות). זה משל עממי (אמרי אינשי). וכך ענה משה (לפי האגדה) לחרטומים שתמהו עליו: תבן אתה מכניס לעפריים (כלומר: אתה בא לעשות כשפים בארץ־מצרים, שהיא ארץ מלאה כשפים!).

2153. לנכרי תשיך, ולאריך לא תשיך (דברים כ"ג, כא).

בהלצה לכלב נובח.

2154. לסטאה בלסטיותיה ידע (ב"מ פד.).

לסטים בקי בעניני לסטיות ובכלי־אומנותם. כך אמר ר' יוחנן לריש לקיש (ע"ש). ומשתמשים בו לענינים שונים.

2155. לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו.

מימרא של הרמב"ם באגרתו לחכמי מרשיליא.

2156. לעולם ידבק אדם בטובים (ב"ב קט:).

מאמר מופרסם של ר' אלעזר (בעניני זווגים).

“לעולם יהי –” ראֵה “יהי –”.

2157. לעולם יהי אדם ירא שמים בסתר (תדא“ר פכ”א).

מפורסם מ“סדר התפלה”. והליצנים מדגישים מלת בסתר. והליצנים ביותר מצטטים כך: לעולם יהא אדם (העיקר הוא תוכל להיות בסתר. ויש בזה גם קלמבור לועזי גס).

2158. לעולם יהי כספו של אדם מָצוי בידו (ב"מ מכ.).

מאמר מפורסם של ר' יצחק. ופרש"י: כדי שאם תזדמן לו סחורה לשׁבר יהא מזומן לו.

2159. לעולם תהי דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות יז.).

לעשות לאיש ואיש כרצונו (פרש"י). ומעין זה מצטטים אותו. והוא פתגם עתיק (“מכאן אמרו חכמים”). ומזה המבטא: “מעורב עם הבריות”.

2160. לעולם תקח.

דבור הלצי שגור.

2161. לערבב את השטן (ר"ה טז:).

ע“י ה”תקיעות". והוא מבטא הלצי שגור.

2162. לעשות נקמה בגוים (תהלים קמ"ט, ז).

בהלצה על הפושט את הרגל לנכרי, או על המפתה נכרית; וכדומה.

2163. לפום גנלא שיחנא (כתובות סז. וש"נ).

לפי כח הגמל [ יטעינוהו ] משא; פרש"י. והוא משל עממי (“כדאמרי אינשי”). ויש מעין זה במשלי הגוים.

2164. לפום זוזי רקוד (מדרש תהלים ט"ז).

לפי הזוזים (המעות שקבלת) רקוד! פתגם עממי.

2165. לפום חורפא שַבשתא (ב“מ צו: וש”נ).

לפי החריפות [ יגדל גם ] השבוש. ולפעמים נאמר: אגב חורפיה לא עיין (או " – שבשתא"); מתוך חריפותו היתרה נשתבש ולא דק. וכל הדבורים הללו שגורים מאד. ויש דוגמתם בלשונות הגוים.

2166. לפום צערא אגרא (אבות סוף פרק ה').

לפי הצער (העמל והטורח) כן גם השכר. מיוחס לבן הא־הא; אך כבר רש"י בפירושו אומר "שהוא משל הדיוט " ולכן נמסר בלשון ארמית. ויש כמוהו (כמעט מלה במלה) במשלי הרומאים, ועוד.

2167. לפי שִכלו יהֻלל איש (משלי י"ב, ח).

2168. לפלַגות ראובן גדולים חקרי לב! (שופטים ה', טז).

מליצה רגילה בהשאלה לענינים הדומים לה.

2169. לפני כבוד ענוה (משלי י"ח, יב).

משל מפורסם נתקבל כמעט בכל הלשונות.

2170. לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט, יד).

שגור כמשל על המחטיא את חברו (שאינו מרגיש בחטא), וכמדרשו שהובא שם בפרש"י.

2171. לפני שֶבר גאון (משלי ט"ז, יח).

שגור בפי כל, והוכנס אל אוצר־המשלים של רוב העמים.

2172. לפנים משורת הדין (ברכות ז. וש"נ).

2173. לפשוט עקמומיות שבלב (שם נט).

מליצה מפורסמת. ובתלמוד: אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומיות שבלב.

2174. לפתח חטאת רובץ (בראשית ד', ז).

כפשוטו וכפרש"י שם.

2175. לצואר לבן אין צרך בענָק.

ענק־מלשון “ענקים לגרגרותיך”. פתגם זה נמצא במחברות עמנואל (109), והוא מתורגם מלועזית.

2176. לצור על פי צלוחיתו (ב“ק מט: וש”נ).

מבטא שגור הוא בתלמוד: וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? כלומר מה יעשה בשטר שאין לו שום ערך? כלום צריך הוא לו לקשרו על פי צלוחיתו?). ובענינים כאלה משתמשים במבטא הנ"ל.

2177. לקבל תורא טבחא (שהש"ר ב', טו, ועוד במדרשים).

משל עממי שגור: לפי השור, כן הטַבח. ובמדרש הגירסא: " לפום – ".

2178. לקיש לסטים בכיר לצלובים (קה“ר פ”ז).

האחרון שבליסטים הוא הראשון לנצלבים (לנתלים). וזה משל עממי.

2179. לראות בבנות הארץ(בראשית ל"ד, א).

דבור הלצי שגור.

2180. לרווחא דמילתא (ב"ק קטז. ועוד).

כדי שיהא הדבר מרווח יותר (כלומר: שלא יהא שום מקום לערעור ולפקפוקים; וכדומה). והוא מבטא רגיל.

“לשבר את אזן”. ראֵה "כדי לשבר – ".

2181. לשוא צרף צרוֹף, ורָעים בל נִתָּקו! (ירמיה ו', כט).

מליצה יפה ראויה לשִמוש.

2182. לשון חכמים מרפא (משלי י"ב, יח).

2183. לשמחה מה זה עושה? (קהלת ב', ב).

דבור שגור.

2184. לתפלה, לדורון ולמלחמה (קה"ר ט', כה).

שגור בפי כל (גם בהלצות), ונתפרסם ע“י פרש”י בראשית (ל"ב, ט) התקין עצמו (יעקב כשהלך אל עשו) לתפלה וכו'.

2185. לשתמש אינש יומא הדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר (ברכות כח.).

פרש"י: “כסא דמוקרא, כוס זכוכית יקרה; ואומרים במשל הדיוט: יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו, ואם ישבר – ישבר”.

כך ענה ר' אליעזר בן עזריה לאשתו, כשרצו לבחרו לנשיא, ואשתו פקפקה, שמא יורידוהו אח"כ מנשיאותו בשביל אחר.

2186. לתקן שקר, צריך לאמר כמה שקרים.

פתגם מפורסם, שנמצא ב“שבט יהודה” (ק"י) וגם ב“מוסרי הפילוסופים”.

2187. לתקוּנִי שדרתיך ולא לעוותי (קדושין מב: וש"נ).

כך אומר השולח לשליחו: לתקוני (לטובתי ולתקנתי) שלחתיך, ולא לקלקלתי (ולכן אם עשה השליח דבר לרעת שולחו, יכול השולח להפקיע עצמו מקיום הדבר) וזה דבור שגור בענינים כאלה.

 

מ.    🔗

2188. מאדני יצא הדבר(בראשית כ"ד, ג).

דבור שגור בשדוכים. ובמו“ק יח: “מה' אשה לאיש”, ונדרש מהכתוב הנ”ל ומעוד מקראות.

2189. מאה זוזי בעסקא, כל יומא בשרא וחמרא (יבמות סג.).

מאמר מפורסם של רבא,על יתרון המסחר מן החקלאות: מי שהניח בעסק־מסחר מאה זוז, יש לו בכל יום בשר ויין. (ולעומת זה: מאה זוזי בארעא (בקרקע) – מלחא וחפורה (אוכל עשבים במלח).

2190. מאה מיתות, ולא קנאה אחת (דב"ר סוף וילך).

מימרא יפה (במדרש נאמר על קנאת משה ביהושע היורש את מקומו).

2191. מאחורי הפרגוד -(ברכות יח: הגינה טו. ועוד).

“כך שמעתי מאחורי הפרגוד”, זה מבטא שגור בתלמוד (ו“פרגוד” פרש"י: מחיצה המבדלת בין מקום השכינה). ובפי הבריות הוא דבור הלצי (מעין “מאחורי הקלעים”).

2192. מאַי דהַוה הוה (חגיגה טז. ועוד).

מה שהיה היה. וזה דבור שגור.

2193. מאי האי דקמן? (פסחים ג:).

מה הדבר הזה שבא לפנינו? (פרש"י). והוא מבטא רגיל.

2194. מאי הוה עלה [ ד - ](ברכות כד:; ב"מ ז. ועוד).

כלומר: מה אחרית הדבר? כיצד נגמר אותו הענין? וכדומה.

2195. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא נברא סומק טפי (פסחים כה; וש"נ).

“מה ראית (לחשוב) שהדם שלך אדום יותר? אולי הדם של אותו האיש אדום יותר”. כך אמר רבא לאיש, ששאל אותו איך לעשות, כי השר צוהו להרוג איש אחר, ואם לא, יהרוג אותו. ואז אמר לו רבא: תֵיהרג ולא תהרוג, מאי חזית וכו'. והמאמר החריף הזה היה לדבור שגור בענינים הנאותים לו.

2196. מאי קא משמע לן?

מה הוא משמיע אותנו? איזה חידוש יש בזה? דבור שגור בפי כל, והוא לקוח מהטרמינולוגיה התלמודית.

2197. מאיגרא רָם לבירא עמיקתא (חגיגה ה:).

מגג רם לבור עמוק. כלומר מַפָלה איומה. דבור שגור, שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י איכה (ב', א).

2198. מאַין ולאין? (חגיגה טו.; תוספתא שם).

"מעשה בר' יהושע שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו; אמר לו (ר"י): מאין לאין, בן־זומא? והוא דבור שגור מאד.

2199. מאין הרגלים? (ב"ר ב', ו).

כן נמסרה במדרש שאלתו של ר' יהושע (שבדבור הקודם).

2200. מאל"ף ועד תי"ו(שבת נח.).

מבטא שגור. ובתלמוד: “בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו”.

“מאן ד־” (מה שלא ימצא כאן, יבוקש באות ד' "ד – ").

2201. מאן דיהיב חיי, יהיב מזונא.

מי שנותן חיים, נותן מזון (פרנסה). פתגם שגור. ומקורו, כנראה, בתענית (ח:): כי יהיב רחמנא שובע, לחיי יהיב. ע"ש.

2202. מאן דכר שמיה (שבת נז. ועוד הרבה).

בטוי שגור: כלומר מה ענין זה לכאן? מי מדבר על אדות זה? (או גם: זה אי אפשר להזכיר כלל! וכדומה). ובתלמוד יש שיבוא בענין שכזה המבטא “מאי עבידתיה? למשל ב”ק כא. “ר' יעקב משלם”, “ר' יעקב מאי עבידתיה”?

2203. מאמינים בני מאמינים (שבת צז.; שמו"ר ג', טו).

כך נקראים ישראל. “מאמינים, דכתיב (שמות ד') ויאמן העם, בני מאמינים, בני אברהם שנאמר בו “והאמין בה'”) בראש' ט”ו).

2204. מאן דלביש מדא ילבש מדא (ברכות כח.).

הרגיל ללבוש המעיל, ילבש; כלומר, הרגיל בנשיאות יהיה נשיא (פרש"י). כך שלח ר' יהושע לבית־המדרש, כשרצו להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו. והוא דבור שגור בעניני בחירות. וכדומה.

2205. מאן הויא ליומא (יומא יח:; יבמות לז:).

כך היה מכריז רב (ורב נחמן) כשבא לעיר לזמן מועט: מי חפצה להנשא לי ליום או לימים, שאתעכב כאן. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

2206. מאן חולים? רבנן (דברים מט.).

שהתורה מתשת בהם. וזו מימרא שגורה.

2207. מאן מלכַּי? רבנן (ע' גטין סב.).

כך מצטטים. ומקורו שם בתלמוד:… אמר להו: שלמא עלייכו, מלכי! אמרו לו: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב (משלי ח) כי מלכים ימלוכו.

2208. מאני מכבדותי (שבת קיג: וש"נ).

פתגם שגור. ובתלמוד הלשון: ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי (היה קורא לבגדיו "מכבדותי ") כי בשביל בגדי נותנים לי כבוד. וכך הכונה בנוסח הפתגם השגור. והסופר יצחר סטנוב (במאה הששית) בספרו המצוין “משלי אסף” אומר: “לפי בגדו יחולל איש בבואו, ולפי שכלו – בצאתו”. ופתגמים מעין אלה יש הרבה במשלי הגוים.

2209. מאפיל בטליתו (שבת פו. וש"נ).

“תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר” (ע"ש). והוא דבור הלצי.

2210. מבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד. ועוד).

“נכון, זה המבין דבר מתוך דבר”. והוא מבטא שגור.

2211. מבין ריסי עיניך ניכר (שבן אלמנה אתה) (קדושין לא.).

בתלמוד הכונה: ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי (בפרש"י). ובמבטא “מבין ריסי עיניך (או: עיניו) ניכר”, משתמשים בדבור ובספרות בהוראה מעין “חברת פניו ענתה בו”, וכדומה.

2212. מבישותין אמרי קמייהו, מטיבותין לא אמרי קמייהו (מנוחות נב.).

מן הדברים הרעים שאנו אומרים, מוסרים להם (לבני ארץ־ישראל), ומן הדברים הטובים שלנו, אין מוסרים להם. כך אמר רבא בקצת הלצה ובקצת צער על העולים מבבל לארץ־ישראל ומוסרים שמה לחכמי א"י רק דברי־תורה גרועים ששמעו בבבל ושבשבילם קורא ר' ירמיה תמיד לחכמי בבל: “בבלאי טפשאי, משום דיתכו בארעא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן”.

2213. מבית הָסוּרים יצא למלוֹך (קהלת ד', יד).

כך שגור בפי הבריות על אדם משפל המדרגה שהתנשא לראש.

2214. מבית לבית – חלוק; מאתר לאתר - נפש (ב“ר פל”ט).

בחלוף דירה יאבד חלוק (כתונת); ובשנוי מקום תאבד נפש. משל עממי על הקושי ש“בטלטול”.

2215. מבכור פרעה – עד בכור השפחה (שמות י"א, ה).

דבור רגיל. כלומר: בלי הבדל המעמדות.

2216. מבליע בנעימה (קדושין עא.).

מבטא הלצי שגור. ומקורו שם בתלמוד: “שֵם בן י”ב אותיות… הצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים" (נעימה – מילודיה).

2217. מבריח ארי מנכסי חברו (ב“ק נח. וש”נ).

דבור מליצה מפורסם (על הצלה מסכנה, מהפסד).

2218. מברך רעהו בקול גדול - - קללה תחשב לו (משלי כ"ז, יד).

כלומר: אותה ברכה תוכל להתהפך לקללה לחברו; וכמו שפירש יפה רב דימי (ערכין טז.): כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר: רחמנא נברכיה לפלגיא, דהכי טרח קמאי; ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה (שמתאכסנים אצלו הרבה עד שמכלים ממונו).

2219. מִבּשָרי אֶחזה אלוה (איוב י"ט, כו).

פתגם שגור מאד בפי החסידים. והמבטא “מבשרי אחזה”, בהוראת מנסיוני. ממה שקרה לי בעצמי – רגיל מאד, בדבור ובספרות.

2220. מבשרך לא תתעלם (ישעיה נ"ח, ז).

כלומר: מקרובך, והוא דבור שגור.

2221. מגדלים הפורחים באויר (ע' סנהדרין קו:; אהלות ד', א).

מליצה שגורה בהוראת: מחשבות ותכניות דמיוניות, וכדומה. ובתלמוד ובמשנה בעניני טומאה וטהרה (ע"ש)

2222. מגו דחשיד אממונא, חשיד אשבועתא (ב"מ ה: ועוד ועוד).

מאמר שגור: מכיון שהוא חשוד על ממון, הריהו חשוד גם על שבועה (ואין להאמין גם אם ישבע על כך).

2223. מגיד בעלטה (ערובין נג:).

בפי הבריות בהלצה על “מגיד” חשוך וקנאי. ובתלמוד הוא כנוי מליצי לתרנגול (המודיע שעות הלילה).

2224. מגלגלים זכות על־ידי זכאי, וחובה־ע"י חיב (שבת לב. וש"נ).

פתגם עתיק ושגור מאד (ע“י פרש”י במדבר ט', ז, ועוד).

2225. מגַלה טפח ומכסה טפָחַים (ברכות כג:).

מליצה שגורה; כלומר: הוא מעלים יותר ממה שהוא מגלה. וע' בנדרים כ: “מגלה טפח ומכסה טפח”.

2226. מגלה פנים [ בתורה ] שלא כהלכה (אבות ג', יא).

שגור גם בכלל (מגלה פנים בדברי או בדבריו, וכו').

2227. מגלימא דעל כתפיה (ב“ק יא: ב”ב קנז:).

אפילו מן הבגד שעל שכמו (גובים את החוב). והוא מבטא שגור, ביחוד אצל הסוחרים.

2228. מוגמר בעתיקתא קשיא מחדתא (יומא כט.).

מימרא מפורסמת, מיוחסת לרב נחמן. ופרש"י: מי שלמד והסיח דעתו ושכח, קשה לחזור וללמוד מה ששכח, יותר ממה שלא למד.

2229. מגַנים את החמה ביָפיָם (סנהדרין צב:).

מליצה שגורה. “היו בהם בחורים שהיו מגנים את החמה ביפים” (כי הם היו יפים מן השמש).

2230. מדבר שקר תרחק (שמות כ,ג, ז).

2231. מדה כנגד מדה (נדרים לב.; סנהדרין צ.; ב“ר פ”ט ועוד).

הובא גם בפרש"י בראשית ז', יא. ומכאן פרסומו.

2232. מדחא לא ידע מר, איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר. (ר"ח כ:).

כך אמר אביו של ר' שמלאי לשמואל: מכיון שאינך יודע דבר זה (ששאלתיך), מסתמא יש עוד דברים שאינך יודע. וזה בודאי התכוון ללעוג לו.

2233. מדהא ליתא, הא נמי ליתא (ע"ז יז:).

מכיון שזה לא אמת, גם הדבר השני לא אמת. כך ענה ר' אלעזר כן; פרטא על שתי האשמות שהאשימוהו (ע"ש).

2234. מדחציף כולא האי, שמע־מינה רשיעא הוא (ב"מ פג:).

מכיון שהוא חצוף כל־כך, אות הוא שזה רשע. ובפי הבריות שגור " – שמע־מינה ממזר הוא.

2235. מדמה מילתא למילתא (ברכות יט, ועוד).

מדמה דבר לדבר. בטוי שגור.

2236. מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא: ועוד; ירוש' שקלים ה', א ועוד).

זו דרשה עתיקה על הכתוב (תהלים ג') "וסביביו נשערה מאד “, מלמד שהקב”ה מדקדק עם סביביו (עם הצדיקים הקרובים לו) כחוט השערה, שגורה מאד, בהוראת נקרנות וקפדנות, ודייקנות יתרה.

2237. מה אנוש כי תזכרנו!(תהלים ח', ה).

2238. מה אני בחנם, אף אַתם בחנם (נדרים לז.; בכורות כט.).

זו דרשה על הכתוב (דברים ד') ראֵה למדתי אתכם חוקים וגו'. ולכן אסור ללמד תורה בשכר (ע"ש). ובציטאט הוא משמש לענינים שונים.

2239. מה בין בני לבן־חמי!(ברכות ז:).

כך אמרה לאה (והכונה שם: ראו את ההבדל שבין בני ובין עשו, שהוא בן חמיה). ושגור דבור זה אצל הסופרים בהוראת: ראו, מה בינינו ובין הגוים (ועפ"י רוב כדי להראות עד כמה הם מיטיבים לעשות ממנו).

2240. מה החלום הזה אשר חלמת! (בראשית ל"ז, י).

דבור הלצי שגור.

2241. מה היהודים האמללים עושים? (נחמיה ג', לד).

דבור רגיל.

2242. מה העבודה הזאת לכם?(שמות י"ב, כו).

2243. מה זה עשה אלהים לנו!(בראשית מ"ב, כח).

2244. מה הרי האף הגדול הזה?(דברים כ"ט, כג).

בהלצה.

2245. מה טוב ומה נעים שֶבת אחים גם יחד! (תהלים קל"ג, א).

2246. מה טוב אהליך יעקב!(במדבר כ"ד, ח).

כלומר: חיי המשפחה.

2247. מה טיבו של עובר זה?(כתובות יג. במשנה. וש"נ).

בהלצה (כלומר: מי הוא זה אותו בן־אדם?) ושם במשנה כפשוטו: “היתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה?”

2248. מה ידעת ולא נדע? [ תבין ולא עמנו הוא ] (איוב ט"ו, ט).

בציטאט זה השתמש כבר האמורא ר' אבא, כשראה שר' זעירא מסתכל בו בתמהון (על ההלכה שאמר בשם רב יהודה). אמר לו ר' אבא: מה אתה מסתכל בי? מה ידעת ולא נדע וגו' (ירושלמי מגלה פ"ג).

2249. מה יום מיומים? (ב“מ נט:; סנהדרין סה:; פתיחתא דאיכ”ר כ"ד).

כלומר: איזה חידוש נתהוה היום; וכדומה. ובכל המקומות הרשומים למעלה הוא נאמר בפי אנשים שונים ובענינים שונים, ומזה מוכח שזה היה מבטא שגור. והובא גם בפרש"י שמות (ט"ז, כב, "מה היום – "), ומכאן פרסומו.

2250. מה יעשה הבן שלא יחטא? (ברכות לב.).

“משל לאדם שהיה לו בן, הרחיצוֹ וסכוֹ והאכילוֹ והשקהוֹ ותלה לו כיס על צוארו והושיבוֹ על פתח של [ בית ] זונות; מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?” והובא גם בפרש"י שמות (ל"ב, לא) בלי מלת “אותו”. וכן מצטטים בהלצה, על מי שמצליח בכל מעשיו, ומתוך כך זחחה דעתו עליו; וכדומה.

2251. מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים! (שה"ש ז', ז).

2252. מה יתאונן אדם חי! (איכה ג', לט).

וכמדרשו: די לו שהוא חי.

2253. מה לו לשקר? (כתובות כז: וש"נ).

דבור משפטי שגור מאד בתלמוד. והכונה: הרי אותו האיש יכול לפטור עצמו בטענה אמתית, לכן עלינו להאמין לו גם כשדבריו אינם נראים כאמתים, כי למה לו לשקר. ומעין זה מצטטים אותו.

2254. מה לך כי נִזעָקת? (שופטים י"ח, כג).

מצטטים בהוראת: מה לך כי תצעק? ופשוטו של מקרא: למה הזעקת (הקהלת ע"י זעקה) את אנשיך?

2255. מה יעשה? יהלך באמצע (ירוש' חגיגה ב', א).

על “שביל הזהב”. “התורה דומה לשני שבילים, אחד של אור (אש) ואחד של שלג; הטה בזה מת באור, הטה בזה מת בשלג; מה יעשה? יהלך באמצע”.

2256. מה לך נרדם? (יונה א', ו).

2257. מה לך פה ומי לך פה?(ישעיה כ"ב, טז).

2258. מה לכהן בבית הקברות?(שמו"ר ה', יז).

כך מצטטים בהלצות. ובמדרש הלשון: מי מבקש כהן בבה"ק.

2259. מה לנו ולצרה הזאת:(סנהדרין לז: במשנה).

כשמאיימים על העדים אומרים להם בין יתר הדברים: ושמא תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? (להכניס ראשנו בדאגה, אפילו על האמת; פרש"י) הלא כבר נאמר “והוא עד – אם לא יגיד ונשא עונו”. והוא מבטא שגור.

2260. מה לתבן את הבר?(ירמיה כ"ג, כח).

כנראה היה זה פתגם משָלי כבר בימי ירמיה.

2261. מה נאמר ומה נדבר [ ומה נצטדק ]! (בראש' מ"ד, טז).

כך שגור בפי הבריות. ולשון הכתוב: מה נאמר לאדוני, מה נדבר וגו'.

2262. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? (תורת־כהנים, בהר).

הובא ברש"י בריש פרשת בהר. ומזה היה לדבור הלצי שגור בפי כל, ומשמש לענינים שונים.

2263. מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי־חכמים קטנים מהדרים את הגדולים (תענית ז.).

דרשה של רב נחמן בר יצחק על המקרא (משלי ג): "עץ חיים היא למחזיקים בה: למה נמשלו דברי־תורה לעץ? מה עץ וכו'.

2264. מה פרצת עליך פרץ?(בראש’ל"ח, כט).

דבור הלצי על הנחפז.

2265. מה פשעי, מה חטאתי?(שם ל"א, לו).

דבור רגיל.

2266. מה ראה קרח לשטוּת זו? (במד“ר י”ח, ח; תנחומא שם).

דבור הלצי שגור, על פקח העושה מעשה שטוּת.

2267. מה רבו מעשיך, אדני:(להלים ק"ד, מכ).

בהלצה (כמו: כמה בריות משונות יש בעולם!).

2268. מה שבקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלו ממנו (סוטה ט:).

על “הנותן עיניו במה שאינו שלו”. וזו מימרא מפורסמת.

2269. מה שיעשה הזמן, לא יעשה השכל.

פתגם שגור. וע' במבוא.

2270. מה שֶקָרָם משמיעים, ומה שעשו אינם מודיעים.

מאמר שגור, לקוח מן ה“קינות” (כלומר: הם מתאוננים על הצרות שבאו עליהם, אבל אינם מגידים מה שעשו, מה שגרם לכך).

2271. מה שעבר – חלום. (א).

2272. מה שעבר – עבר.

שני הפתגמים השגורים הללו נמצאים ב“מחברות עמנואל”.

2273. מה שקנה עבד, קנה רבו (פסחים פח: ועוד).

מה ששייך להעבד, שייך לאדוניו. פתגם משפטי עתיק.

2274. מהדרים מן המהדרים(שבת כא:).

2275. מהיות טוב, אל תקרא רע (ברכות ל; ב"ק פא.).

“עליו הכתוב אומר: מהיות טוב… ומי כתיב מהיות טוב…? אין, כתיב בהאי” מנא (משלי ג') אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות“. ומזה מובן פירוש הפתגם הנ”ל.

2276. מהיכן ירק זה חי (ב"מ קיח: במשנה).

דבור הלצי (כלומר: מהיכן מתפרנס בן־אדם שכזה? ובמשנה כפשוטו: “שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים… רואים מהיכן ירק זה חי” (ממקום שהוא יונק וגדל).

2277. מהַעדה מַלכין ומהָקים מַלכין (דניאל ב', כא).

מסיר מלכים ומקים מלכים. בהלצה על “תקיף” בקהלתו, או על מבקר שעושה בסופרים כרצונו, וכדומה.

2278. מהרסיך ומחריביך ממך יצאו (ישעיה מ"ט, יז).

מצטטים בהוראה (שלא כפשוטו): מן היהודים בעצמם קמים המחריבים את היהדות. וע' במבוא.

2279. מובטחני בו שיהיה מורה הוראה [ בישראל ] (פסחים ג:; גטין נח. ועוד).

דבור רגיל (וגם בהלצה).

2280. מובילנא טאניה אבתריה לבי־מסותא (ערובין כז: וש"נ).

[ מי שיבאר לי דבר זה ] אשא את בגדיו אחריו לבית־המרחץ. כך אמר ר' יוחנן בשלשה ענינים שונים. וגם בירושלמי (ב"ק ז', ו) נמצא דבור זה בקצת שגוי. ומזה נראה שהיה דבור שגור.

2281. מוחלפת השיטה (ברכות יז: ועוד הרבה).

דבור רגיל בטרמינולוגיה התלמודית. ומשתמשים בו בהלצות.

2282. מוטב שאהיה שוטה כל ימי, ולא אהיה רשע שעה אחת לפני המקום (עדיות ה', ו).

כך מצטטים. ובמשנה הלשון: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום.

2283. מוטב שיהיו שוגנים ואל יהיו מזידים (ביצה ל. ועוד).

כי מכיון שהרגילו בדבר לא יחזרו בהם גם אם ידעו שהוא אסור, לכן מוטב שלא ידעו אסורוֹ. והוא פתגם שגור.

2284. מוכתר בנימוסו (מגילה יב:).

“מרדכי מוכתר בנימוסו היה” (בשמות נאים והגונים ובאבות מיוחסים). ומשתמשים בו בהוראת מיוחס, וכדומה.

2285. מולך בכיפה (שם יא.).

“שלשה מלכו בכיפה” (תחת כל כיפת הרקיע). והמבטא, “מולך בכיפה” שגור בפי הבריות בהשאלה, על “תקיף” וכדומה.

2286. מום שבך, אל תאמר לחברך (ב"מ נט:; מכילתא משפטים).

פתגם מצוין (כלומר: אל תחרף את רעך במום שבך בעצמך, הובא בברייתא בשם ר' נתן כפירוש נאה על הכתוב (שמות כ"ב, ב). ו“גר לא תונה – כי גרים הייתם בארץ מצרים”. והובא שם גם בפרש"י בשמות שם, ובעוד מקומות); ומכאן פרסומו הגדול.

2287. מונח עד שיבוא אליהו (ב"מ ג. ועוד הרבה).

דבור הלצי שגור. (ובתלמוד, על ממון המוטל בספק: יהא מונח עד וכו'). וע' באות ע': "עד שיהיו – ".

2288. מונע בר. יקבוהו לאֹם (משלי י"א, כו).

ובמדרשו על מי שיכול ואינו רוצה לפרסם דברי תורתו וחכמתו.

2289. מוסיף מחול על הקדש (ר"ה ט.; יומא פא; ירוש' ברכות ד', א).

דבור שגור כפשוטו (לגבי יום־טוב) וגם בהלצות.

2290. מועט המחזיק את המרובה (ב"ר ח', ו).

נתפרסם ע“י פרש”י ויקרא ח', ג.

2291. מוצא שפתיך תשמור!
(דברים כ"ג, כד).

2292. מופת הדור (חולין קג:).

גדול הדור, כמו “כי אנשי מופת המה” (זכריה ג'). כך קרא ר' אלעזר לר' אסי. והוא תאר־כבוד קבוע בספרות הרבנית.

2293. מוציא דבה הוא כסיל (משלי י', יח).

כפשוטו, וגם במדרשו (פסחים ג:) שאין מבשרים בשורה רעה (ביחוד מיתה).

2294. מוציא לעז על - (שבת צו: ועוד).

“אתה מוציא לעז על אותו צדיק” (כך אמר ר' יהודה בן בתורה לר' עקיבא, על שדרש “מקושש זה צלפחד” וע"ש). והוא מבטא עתיק ושגור.

2295. מוציא מכח אל הפוֹעל.

דבור שגור. ולקוח מן הספרות הפילוסופית, ביחוד מ“מורה הנבוכים”; ע“ש ח”א, לד, וריש חלק ב', ועוד.

2296. מוקצה מחמת חסרון־כיס (שבת קנז.; ביצה לט.).

2297. מוקצה מחמת מיאוס (שבת מד.).

שניהם (ביחוד השני) הם דבורים הלציים שגורים. (ובתלמוד, לעניין איסור לטלטול בשבת ויו"ט).

2298. מורא רבך כמורא שמים (אבות ד', יב).

מיוחס לר' אלעזר בן שמוע.

2299. מורה הלכה בפני רבו (ברכות לא:; ערובין סג:).

מבטא שגור (ובהלצה). ובתלמוד הוא מאמר עתיק “כל המורה הלכה בפני רבו חיב מיתה”.

2300. מושבע ועומד [ מהר סיני ] (שבועות כא: וש"נ).

שגור מאד, בהוראת: חוב זה מוטל עליו מכבר; או חושב עצמו למחויב לעשות כך וכך.

2301. מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים (משלי כ"ט, יב).

משל המשמש לענינים שונים.

2302. מושלם בכל המעלות (מס' כלה רבתי פ"ג).

מבטא שגור.

2303. מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח, כא).

2304. מוֹתר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג', יט).

2305. מוּתר לשַנות משום דרכי־שלום (ע' יבמות סה:).

כך מצטטים. וגם בתלמוד בשם ר' אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום (אך כבר בתוספות (ב“מ כג: ד”ה באושפּיזא) הובא המאמר בנוסח שהוא שגור בפינו). וע"ש ביבמות דרשה יפה בענין זה בשם דבי ר' ישמעאל.

2306. מַזה בן מַזה (ברכות כח.; ושם בירושתמי, ועוד).

כהן בן כהן (המזה את דם הקרבנות על המזבח). והוא תאר־כבוד קבוע בספרות הרבנית.

2307. מזַכּה שטרא לבֵי־תרֵי (פסחים עח.).

כך מצטטים. ולשון התלמוד: “שטרא מזכי לבי “תרי הוא”. (כך אמר רב פפא על ר' יוסי) ופרש”י: בתמיה, כלומר: מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת הנתבע (דקאמר ר' יוסי: רואה אני את דברי שניהם). ומזה נראה שהוא דבור משָלי.

2308. מזלא דבי־תרי עדיף (ב"מ קה.).

מזל של שנים טוב יותר. כנראה שם בתלמוד, זה פתגם עתיק. ושם נאמר על שותפים; ומצטטים אותו בכלל.

2309. מזמור לדוד? קינה מיבעי ליה (ברכות ז:).

זו תמיהת התלמוד על הכתוב (תהלים ג') “מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו”. ומצטטים אותו בהלצה. בהוראה מעין “לשמחה מה זה עושה?”.

2310. מזקנים אתבוֹנן (תהלים קי"ט, ק).

דבור רגיל בהוראת: צריך ללמוד מן הזקנים, כי “בישישים חכמה”. ופשוטו של מקרא אינו כך; כי המ"ס היתרון.

2311. מזרה ישראל יקבצנו (ירמיה ל"א, י).

מצטטים אותו גם בסימן לשנת גרוש היהודים מספרד: מזר“ה, בגימטריא רנ”ב. (ובעל הגימטריא הוא דון יצחק אברבנאל שהלך בראש הגולים).

2312. מחדדים זה את זה בהלכה (תענית ז.).

שגור בהלצה. וע' אות ב' “ברזל בברזל יחד –”. ויש גם “תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה” (ב"מ נט:).

2313. מהו לה מאה עוכלי בעוכלא (כתובות נג.; כ"ב פה:).

פרש"י: מכין אותה מאה מכות ברצועה שבראשה ברזל. זה נאמר על סברה רפויה; כלומר: שברו אותה סברה או טעם.

2314. מיחזי כיוהרא (ברכות יז: ועוד).

נראה כגאוה (כשאחד מתהדר להחמיר על עצמו יותר מן הדין, וכדומה). והוא מבטא שגור בענינים שונים. והליצנים אומרים בקלמבור: מיחזי כיוּרע, כיוּרקע?

2315. מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו (משלי כ"ו, יז).

2316. מחזיר עטרה ליוֹשנה (יומא מט:).

למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה (ע"ש). וזו מליצה רגילה (גם בהלצות).

2317. מחַיֵּיב את העשירים…(יומא לח:).

על ר' אלעזר בן חרסוס (שהיה עשיר מופלג, ובכל־זה היה מהלך מעיר לעיר ללמוד תורה). והלל מחייב את העניים (שהיה עני מדוכא, ובכ"ז עסק בתורה בשקידה עצומה). וע"ש בתלמוד. והדבורים הללו שגורים, ומשמשים לענינים שונים.

2318. מחיל אל חיל (תהלים פ"ד, ח).

דבור הלצי על ההולכים מ“אספה” ל“אספה”, וכדומה. וכך הוא מדרשו של הכתוב (שהובא שם בפרש"י וגם בתרגום יונתן) בסוף מס' ברכות: אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה… שנאמר ילכו מחיל אל חיל (ופרש"י מישיבה לישיבה וממדרש למדרש).

2319. מחליף פרה בחמור (ב“מ ק. במשנה וש”נ).

דבור הלצי שגור, בהוראת חלוף דבר גרוע על גרוע ממנו. ובמשנה כפשוטו.

2320. מחלוקת לשם שמים (אבות ה', יז).

מבטא שגור (וגם בהלצה).

2321. מחרף עצל לא יחרוש, ושאל בקציר ואין (משלי כ', ד).

ובמדרש דברים רבה (פ"ח): זה שלא למד בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול.

2322. מחשבה טובה מצרפים למעשה (קדושין מ. תוספתא; וירושלמי פאה פ"א).

כך שגור הדבור. ולשון התלמוד: מחשבה טובה [ הקב“ה ] מצרפה למעשה; מחשבה רעה אין הקב”ה מצרפה למעשה.

2323. מטהר את השרץ בק"ן טעמים (ערובין יג:).

שגור מאד על מי שמוצא “תירוצים” וצידוק לכל מעשה רע. ובתלמוד נאמר כך על תלמיד ותיק אחד ביבנה, שהיה מטהר וכו'.

2324. מטוב אדוני לא טוב לי, ומרעתו רע לי (פתיחתה דאיכה רבתי).

משל עממי.

2325. מטיח דברים כלפי מעלה (ברכות לא:; סוכה נג.).

מטיח – זורק (דברים של גנות ותוכחה).

מליצה שגורה.

2326. מטַייל [ עמו ] ארוכות וקצרות (ירוש' ברכות ב‘, ח; איכ"ר א’, כא; קה"ר ח', יח).

בירושלמי ובמדרשים הוא גם כפשוטו, גם בהוראת: שוֹחח עם איש באריכות ובקיצור.

2327. מטיל קוצים בעיני…(קדושין עא.; סנהדרין לח.).

מתגרד ב… פוגע בכבודו; וכדומה. בלשון זו: “קוצים אתם מטילים בעיני?” (ובקדושין: קוצים אתם משימים לי בין עיני) השתמש רבי בשני ענינים שונים; וכנראה היתה זאת מליצה שגורה.

2328. מטיפה לטיפה נתמלא ההין (במד“ר פי”ש, ג').

משל שיש דוגמתו בכמה לשונות.

2329. מטַל השמים ומשמַני הארץ (בראשית כ"ז, כח).

מליצה שגורה.

2330. מטרא בעלא דארעא הוא (תענית א:).

המטר הוא בעלה של האדמה (כי הוא מולידה ומצמיחה, כאמור בישעיה (נ"ה, י).

2331. מי הִקשה אליו וַיָשלם?(איוב ט', ד).

מליצה שגורה (על תקיף, אַלים, וכדומה).

2332. מֵי השלֹח ההולכים לאט (ישעיה ח', ו).

על מתינות.

2333. מי ומי ההולכים? (שמות י', ח).

דבור רגיל בהלצה.

2334. מי חכם ויבן זאת! (ע' ירמיה ט', יא; וסוף הושע).

כך שגור הדבור. ובירמיה הלשון: “מי האיש החכם ויבן את זאת”. ובהושע:“מי חכם ויבן אלה”.

2335. מי חשיר קודשא־ברוך־הוא דעביד דינא בלא דינא? (ברכות ה: וע"ש).

דומה להכתוב: “השוופט כל הארץ לא יעשה משפט?”.

2336. מי יגַלה עפר מעינך! (סוטה כז: במשנה).

“אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך, ר' יוחנן בן זכאי! שהיית אומר… והלא ר' עקיבא תלמידך מביא ראיה…” ובהוראה מעין זו הוא דבור שגור.

2337. מי ילד לי את אלה! (ישעיה מ"ט, כא).

בהלצה בענינים שונים.

2338. מי יתן החרש תחרישון [ ותהי לכם לחכמה ]! (איוב י"ג, ח).

2339. מי יתן והיה לבכם זה להם… כל הימים! (דברים ה', כו).

דבור רגיל.

2340. מי יתן טהור מטמא? (איוב י"ד, ד).

2341. מי יתן כל עם אדני נביאים! (במדבר י"א, כאט).

2342. מי יתן לי אֵבר כיונה (תהלים נ"ה, ז).

2343. מי כמוך באִלמים! (גטין נו:).

זה דרש מצוין של “דבי ר' ישמעאל” על הכתוב (שמות ט"ו) “מי כמוך באלים ה'” (“באלם” כתיב, חסר יוד, והוא נדרש כמו אִלֵם ). והכונה, שהקב“ה רואה את השערוריות שעושים הרשעים והוא שותק. ובתור ציטאט אומרים אותו גם על אדם שיש בידו למחות ואינו מוחה. – ובענין הנ”ל יש שם בתלמוד עוד דרש מצוין: אבא חנן אומר: מי כמוך חסין יה! (תהלים פ"ט) מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאצות וגדופים – ושותק.

2344. מי לאדני – אלי! (שמות ל"ב, כו).

קריאה רגילה.

2345. מי לנו גדול מ - (סוטה ט: במשנה).

כלומר: ובכל־זה עשה כך וכך. בהוראה שכזו הוא שגור בפי הבריות (ובמשנה יש לו כונה אחרת קצת).

2346. מי נתן לַשֶׂכְוִי בינה? (איוב ל"ח, לו).

בהלצה (כלומר: מאין באה בינה בלבו של פלוני שאינו פקח גדול, לעשות כזה וכזה?).

2347. מי עמד בסוד אדני!(ירמיה כ"ג, יח).

כלומר: מי יוכל לדעת עתידות.

2348. מי פתי, יסור הֵנה! (משלי ט', ד).

2349. מי שאינו יכול להכות את החמור, מכה את האוכּף (תנחומא, פקודי).

אוכף – כר, שעל גב החמור. משל זה יֶשנו מלה במלה גם ברומית.

2350. מי שאין לו בושת־פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר־סיני (נדרים כ.).

מאמר מפורסם, והובא בברייתא בלשון “אחרים אומרים”. וע“ש בר”ן.

2351. מי שאין לו יחס־עצמו, לא יועילנו יחס אבותיו.

פתגם שנמצא כבר בס' “בן המלך והנזיר”. וע' במס' מנחות (נג.) “אי בר־אבהו ולא בר־אוריין, אישא תיכליה”.

2352. מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?! (ברכות נא.; שבת לב:).

• כדי שיסריח עוד יותר? וזה היה, כנראה, משל שגור, כי בשני המקומות בתלמוד הובא בשני ענינים שונים ובשם חכמים שונים. ושמושו מובן (אם רשעת מעט, אל תוסיף על רשעך; וכדומה).

2353. מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק (תענית כח.).

כך אמר ר' חנינא בן דוסא, בפשיטות, לבתו, שהדליקה בטעות נר שבת בכלי של חומץ, ודָאגה פן יכבה הנר. ומצטטים בהלצות.

2354. מי שברא יום, ברא פרנסתו (מכילתא, בשלח).

2355. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת (ע"ז ג.).

משל מפורסם (וגם שם בתלמוד נראה שזה היה משל עממי). וישנו גם באבן־גליון. וסיומו בתלמוד הוא: “מי שלא טרח בערב־שבת, מהיכן יאכל בשבת?”

2356. מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מעולם (ב"ב ד.).

2357. מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו (סוכה נא:).

שניהם מאמרים מפורסמים ושגורים. והמבטא: מי שלא ראה־-לא ראה מעולם (או “מימיו”) הוא בכלל מליצה רגילה.

2358. מי שלבו צר, לשונו רחבה.

פתגם יפה והוא, מ“ממבחר הפנינים” (שער כ"ט).

2359. מי שָׂמְךָ (שמות ב', יד).

דבור מפורסם, וענינו ידוע.

2360. מי שמעמיד פניו בגל, הגל שוטפו (ב“ר מ”ד, טו).

זה הפתגם הידוע, ש“אין לשחות נגד הזרם”, - המצוי ברוב הלשונות.

2361. מי שפָרע [ מאנשי דור המבול, עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו (ב"מ מד. במשנה).

עפ"י רוב אומרים בקיצור “מי שפרע”. ובהלצה: יש לך עליו “מי שפרע”. וכדומה.

2362. מידי בקשישותא לתליא מילתא? בטעמא תליא מילתא!(ב“ב קט”ב).

כלום בזקנה תלוי הדבר? בטוב־טעם תלוי הדבר! כך אמר ר' אבהו לר' ירמיה, שהחליט שההלכה כדבריו וכדברי חבריו, משום שהם זקנים מר' אבהו וחבריו (“דקשישנא מינייכו”).

2363. מיום שחרב בית־המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה (סנהדרין עה.).

מאמר מפורסם של ר' יצחק. ונסמך על הפסוק “מים גנובים ימתקו ולחם סתרים יגעם”.

2364. מיום שחרב בית־המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות.

שגור בפי הבריות. ונמצא בס' הקדמון “פענח רוא” (פרשת כא) בלשון “כדאמרינן—”.

2365. מיום שחרב בהמ"ק ניטלה נבוא ה(מן הנביאים) וניתנה לשוטים (ולתינוקות) (ב"ב יב:).

מאמר מפורסם של ר' יוחנן ומשתמשים בו בהלצה ובהשמטות הנ"ל.

2366. מיטב השיר־כזָבו.

פתגם מפורסם. ונמצא במחברות עמנואל (מד 63). ובעיקרו הוא מימרא של אריסטו.

2367. מילי דעלמא (שבת ל: ועוד הרבה).

“הא בדברי תורה, הא במילי דעלמא”. ובב“מ (נט.) " הא במילי דשמיא, הא במילי דעלמא”. והוא מבטא שגור בפי כל.

“מילתא ד –”. ראה להלן “מילתא –”.

2368. מים חרישים, עמוקים וקשים.

בן־זאב בספרו “מסלת הלמוד”. והוא פתגם מעובד מלועזית.

2369. מים קרים על נפש עיפה, ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כ"ה, כה).

2370. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש ח', ז).

2371. מים שאין להם סוף (יבמות קכא. ועוד).

בהלצה על דרשות ארוכות, או דברי־סופרים המוגיעים באריכותם, וכדומה.

2372. מים שלנו (פסחים מב.).

דבור הלצי. וע' במבוא.

2373. מים גנובים יִמתָּקו (משלי ט', יז).

מן המשלים היותר שגורים (וכן הוא גם בתלמוד). ובמשלי הגוים התאורה חציו השני “לחם סתרי ינעם”.

2374. מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחור (שבת קיח:; ערכין טו:).

• לראות מי עומד אחרי; כי אף בפני הבעלים הייתי אומרו (פרש“י; ויש ברש”י עוד פירוש, אך הראשון עיקר). וזה מאמר מצוין של ר' יוסי; והוא מפורסם ושגור.

2375. מיני ומינך תסתיים שמעתתא (פסחים פח.; מגילה יד).

על ידי ועל ידך תתפרש אמיתו של דבר (פרש"י). והוא דבור רגיל.

2376. מיניה ובי אבא גיזיל בית נרגא (סנהדרין לט:).

משל הדיוט (הד"א) ופרש"י: אבא, יער, מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן [ להיות לו בית־יד, ויקצצו בו את היער ]. ולכן, דוד שיצא מרות המואביה, "ויך את מואב וימדדם בחבל וגו' (ש"ב ח). ומזה יוצא שמושו של המשל.

2377. מיניה וביה (כ“מ קא: ובירושלמי מ”ש פ"ה ועוד כמה פעמים).

מאותו הדבר בעצמו; מאותו הענין בעצמו. כך הוראתו בפי הבריות (וכן הוא גם בתלמוד, ע"ש).

"מית חברך – תאמין – ". ראה אות ח': "חברך מית – ".

2378. מיתה שכיחא, עשירות לא שכיחא (כתובות פג: וש"נ).

כנראה שם בתלמוד, זה היה דבור שגור.

2379. מכה אשר לא כתובה (דברים כ"ה, פא).

כך שגור בפי הבריות (בהלצה). ובמקרא שם: גם כל חלי וכל מכה אשר לו כתוב בספר התורה הזאת וגו'.

2380. מכּת־מדינה (ב"מ קח: במשנה).

מבטא שגור, וגם בהלצה.

2381. מכל הבא בידו (בראשית ל"ב, יד).

כך שגור בפי כל. ולשון הכתוב: מן הבא בידו.

2382. מכלל הן אתה שומע לאו (ע' נדרים יא. וש"נ).

זה דבור שגור בפי הבריות. ובתלמוד להפך: מכלל לאו את השומע הן. וע' גם פרש"י שמות (כ"ח, לה).

2383. מכל מלמדי השכלתי (תהלים קי"ט, צט).

בפי הבריות הוראתו כמו שדרשו בן זומא “איזהו חכם? הלומד מכל אדם”. ופשוטו של מקרא אינו כן (ע' “איזהו חכם –”).

2384. מכניס ראשו בין [ שני ] הרים גדולים (יבמות טו:; תוספתא וירו' שם).

“אמר להם (ר' יהושע): מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים, בין ב' מחלוקות גדולות, בין בית־שמאי ובין בית הלל; ירא אני שמא ירוצו גלגלתי”. ומזה יוצא שמושו. והוא דבור רגיל.

2385. מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם (תהלים כ"ח, יג).

2386. מכותלי ביתך נִיכּר שפַחמי אתה (ברכות כח.).

כך אמר ר' גמליאל לר' יהושע. ושגור הדבור “מכותלי ביתך ניכר שכך וכך אתה”; וכדומה.

2387. מלא וגדוש (תמיד פרק ח‘, משנה ד’).

מבטא שגור, ונתפרסם ע“י פרש”י במדבר כ"ז, כג.

2388. מלא כרִמון (ברכות גז. וש"נ).

דבור שגור; וכן גם כל המאמר: אפילו ריקנים שכך מלאים מצוות כרימון" (והוא דרש על המקרא "כפלח הרמון רקתך " (שה"ש ד', ג).

2389. מלא עינים כמלאך־המות (ע"ז כ:).

דבור הלצי (וגם בתלמוד הוא נראה כהלצי; כי זו לשון הברייתא: לא יסתכל אדם באשה נאה וכו' וכו' ואפילו [ הוא ] מלא עינים כמה"מ).

2390. מלאך המות, מה לו הכא, מה לו התם? (ב"מ לו:).

כנראה שם בתלמוד, זה דבור שגור (והלצי קצת).

2391. מלאך רע בעל־כרחו עונה אמן (שבת קיט).

מליצה שגורה (ובתלמוד כפשוטו: "שני מלאכים מלוים לו לאדם בערב־שבת מבית־הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע; וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן־ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו.

2392. מלאכה – מלוכה.

פתגם מפורסם, ונמצא ב“מחזור ויטרי”.

2393. מלאכי שלום מר יבכּיון (ישעיה ל"ג, ז).

"מלאכתו נעשית ע"י אחרים" ע' “בזמן שישראל –”.

2394. מלה בסלע, משתוקא בתרין (מגילה יח.; קה“ר פ”ה).

אם תרצה לקנות הדבור בסלע, תקנה השתיקה בשתים (פרש"י). משל מפורסם זה הביא רב דימי מארץ־ישראל. ויש דוגמתו בלועזים.

2395. מילא דלא מחוורא, מסמכין לה מןאתרין סנין (ירוש' ברכות ב', ג. ועוד).

דבר שאינו מחוור ומבורר על נכון, מבקשיםלו אסמכתות ממקומות רבים. זו מימרא יפה, המכוונת להלכות שונות.

2396. מלוה אדני, חונן דל (משלי י"ט, יז).

2397. מלומד במכות (סוכה כט.).

מבטא שגור (וגם בהלצה). ולשון התלמוד: "תניא, ר' מאיר אומר: כל זמן שמאורות לוקים, סימן רע לשונאיהם של ישראל (- לישראל), מפני שמלומדים במכותיהם" (ופרש"י: "כל מיני פורעניות הבאים בעולם יש להם לישראל לדאוג ולומר: לא בא סימן זה אלא בשבילנו – יותר משאר אומות, מפני שהם רגילים ללקות יותר מכולם" ).

2398. מלח ממון חֶסר (כתובות סו:).

פרש"י: “הרוצה למלוח ממנו [ כלומר לגרום לו שיתקיים ] יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו”. משל מצוין זה הזכירה בת נקדימון בן גוריון לרבן יוחנן בן זכאי, בלשון "לא כדין מתלין מתלא בירושלים?). ויש שם גם נוסח אחר: "מלח ממון חסד " (והיינו הך); אך בפי הבריות שגור כנוסח הרשום.

2399. מלכך פִינכי (פסחים מט.).

מלקק קערות. כנוי־בוז שגור. ובתלמוד: “בר מלחך פינכי” (כך קוראים לבנו של תלמיד־חכם המרבה סעודתו בכל מקום. וע"ש).

2400. מלחמה לאדני בעמלק! (שמות י"ז, טז).

מליצה מפורסמת.

2401. מלי כריסא, זני בישי (ברכות לב.).

מילוי הכרם גורם להרבה מיני חטאים רעים. משל עממי (הד"א).

2402. מלך והדיוט ומלך (מגילה יא:; גטין סח:).

בתלמוד – על שלמה (במעשה שהיה לו עם אשמדאי; ע"ש). ובפי הבריות, על מי שירד מנכסיו ושוב עלה; וכדומה.

2403. מלכותא דארעא כען מלכותא דרקיעא (ברכות נה.).

מדרי־המלכות בארץ, שבשמים. מאמר מפורסם של רב ששת, ומשתמשים בו לענינים שונים.

2404. מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל"כ, יא).

שגור ביחוד בהלצה.

2405. מלתא אגב־אורחא קא משמע לן (ברכות ב. ועוד ועוד).

דבור שגור, ומצוי הרב בתלמוד. כלומר: בדרך אגב הוא מודיע גם זאת.

2406. מלתא גנאה דאית בך, קדים אמרה! (ב“ק צב:; ב”ב פ"ס).

דבר של גנאי שיש בך, הקדם אתה בעצמך לאמרו. זה משל עממי (“דאמרי אינשי”). וראיה מן הכתוב ( בראשית כ"ד) “ויאמר: עבד אברהם אנכי!”.

2407. מלתא דשַויא לתרוייהו (ב"ק ס:; סנהדרין לט.).

דבר השוה (המועילה והמוצאה חן) לשניהם. בשני המקומות בתלמוד, בשני ענינים שונים, אומרים כן חכמים שונים. וזה אפוא, דבור שגור.

2408. ממהדורֵי מילֵי, ומסמרטוטֵי כַלמֵי (ברוכת נא:).

מהמחזרים בעיירות ירבו תמיד דברים, ומבגדים בלויים ירבו בנים. כך אמרה ילתא אשת רב נחמן על עולא, בקצפה עליו. וזה משל עממי (ע' במבוא).

2409. ממון המוטל בספק…
(ב“ק לה. וש”נ).

"ממון קֹרח – " ראה “אוצרות קרח”.

2410. ממון שאין לו תובעים (ביצה לח:; ב"ק לט. ועוד).

מבטא שגור (ביחוד אצל הסוחרים).

2411. ממונוֹ חביב עליו מגופו (ברכות סא: וש"נ).

2412. ממונו של אדם חביב עליו כנפשו (ירוש' סנהדרין ח', ח).

2413. ממונו של אדם מעמידו על רגליו (פסחים קיט.; סנהדרין קי.).

“ואת כל היקום אשר ברגליהם” (דברים י"א), אמר ר' אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. והוא מאמר מפורסם.

2414. ממופתי העצל היא הנבואה.

פתגם הלצי (נמצא ב“עומד השכחה”, י"ז.). והוא מעין משלי שלמה: “אמר עצל ארי בחוץ” בתוך רחובות ארצח".

2415. ממזר ענָיו, טוב מִכָּשר מֵעיז פניו.

פתגם חרוזי יפה שנמצא ב“ספר השעשועים” בסופו והוא ספר קדמון מראשית האלף הששי).

2416. ממזר תלמיד־חכם קודם לכהן גדול עם־הארץ (הוריות יג: במשנה).

שגור בפי כל.

2417. ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו).

2418. ממנו פִנה, ממנו יתד (זכריה י, ד).

מליצה חביבה.

2419. ממני תראו וכן תעשו (שופטים ז', יז).

2420. ממשמש ובא (משנה סוף שבועות. וש"נ).

“ראה עדים שממשמשים ובאים”. והוא מבטא שגור בפי הבריות ובספרות: ממשמש ובא, וכדומה. ומצוי הרבה גם בירושלמי: למשל, פאה (ריש פרק ח'): “ראה קציעות ממשמשין ובאין”; "ראה דליקה ממשמשמת ובאה ". ועוד.

2421. מן היום ההוא והלאה (יחזקאל ל"ט, כב).

שגור בפי הבריות (וביחוד בקיצור: “מהיום והלאה”). ויש גם “מהיום ההוא ומעלה" ש”א ל', כה).

2422. מן הצד.

בהוראת “כלאחר יד”, ב“דרך אגב” (כשמושו בדבור) נמצא בילקוט (תהלים תתס"ח): “לא פרסמה הכתוב אלא מן הצד”. ע"ש.

2423. מן הקצה אל הקצה (שמות כ"ו, כח).

מליצה שגורה בפי הבריות.

2424. מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל ופַרסין (דניאל ח', כה).

המלים הפורסמות שכתבה “פס־ידא” על קיר היכלו של בלשאצר. והמימרא עברה אל אוצר־המשלים של רוב העמים.

2425. מנאפת בתפוחים ומחלקת לחולים (שמו“ר סוף פל”א ועוד).

כלומר: בשכר תפוחים. ומשל עממי זה הובא במדרשים אחרים (ויק“ר פ”ג; קה“ר פ”ד). בנוסח ארמי.

2426. מנגד נגעי יעמודו (תהלים ל"ח, יב).

מליצה רגילה.

2427. מִנדה בלוֹ והלָך (עזרא ד', יג).

מיני מסים. ובפי הבריות בהלצה (כלומר: הבל, הבל ישלם; וכדומה).

2428. מָנה אחת אַפָּים (ש"א א', ה).

2429. מנה יפה (איכ"ר א', לג).

שניהם שגורים בניחותא ובהלצות.

2430. מנה בן מנה. מנה בן פרס (תענית כא:).

פרס – חצי מנה. וכל אלה כנויים למעלות יוחסין. כך שלח רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: מוטב שיבוא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה (שאביו של ר“נ בר”ח גדול מיצחק אביו של ר“נ ב”י) וכו'.

2431. מנהג אבותיהם בידיהם (ערובין קד:; חולין יג:).

וזה דבור שגור גם בתלמוד, כדמוכח בשני המקומות הרשומים.

2432. מנהג ישראל תורה (הוא).

מימרא שגורה בפי כל. וכבר הובאה ב“פרדס” של רש"י, ובתוספות (מנחות כ:; ד"ה נפסל) בלשון: “מנהג אבותינו תורה”. אבל בפוסקים אחרונים הנוסח תמיד: “מנהג ישראל תורה”.

2433. מנהג מבטל הלכה (ירושלמי יבמות י“ב, א, וב”מ ז‘, א; מס’ סופרים פי"ד).

2434. מנהג עוקר דין (חושן משפט, רל"ב, יט).

שניהם שגורים (ביחוד הנוסח הראשון).

2435. מנוח עם־הארץ היה, שהלך אחר אשתו (ברכות פא.).

דכתיב (שופטים י"ג) וילך מנוח אחרי אשתו (ואסור ללכת אחורי אשה ואפילו אשתו). מאמר זה שגור מאד (ונאמרו בו הלצות שונות); אך שם בתלמוד יוצא שבעל המאמר (רב נחמן) לא דק. ע"ש.

2436. מנעו בניכם מן ההגיון! (ברכות כח:).

מצוואתו של ר' אליעזר. והוא דבור שגור בהוראות שונות.

2437. מנשים באֹהל תבוֹרך (שופטים ה' כד).

כן נוהגים לכתוב על אשה (וגם בר“ת מנב”ת), כמו שכותבים על איש “נרו יאיר”, וכדומה. והכונה אל האמור בתלמוד (סנהדרין קה: והוריות י:) “מאן גינהו נשים באהל? שרה רבקה רחל ולאה”.

2438. מסאנא דרב מכַּרעי, לא בעינא (קדושין מט.).

פרש"י: "מנעל גדול ממדת רגלי איני חפצה בו (שאיני יכולה להלך בו); ומשל הוא ". כך יכולה לאמר האשה בקדושין של טעות: איני רוצה במיוחס גדול ממני, כי הוא יתגאה עלי (ע"ש).

2439. מסיח לפי תומו (יבמות קכא. ועוד).

2440. מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה (משלי כ"ח, ט).

משל זה היה שגור מאד גם אצל חכמי התלמוד.

2441. מסתמך אכתפיה ד -(יבמות מב: ועוד).

בתלמוד כפשוטו: סומך על כתפיו של -. ובציטאט בהשאלה על ה“נתלה באילן גדול”, הנשען ונעזר בדברי חכם גדול, וכדומה.

2442. מעביר על מדותיו (ר“ה יז. וש”נ).

מבטא שגור, וכפרש"י: “שאינו מדקדק למדוד מדה [ כנגד מדה ] למצערים אותו, ומניה מדותיו והולך לו”.

2443. מעֻוָת לא יוכל לִתקוֹן (קהלת אד, טו).

2444. מעות צוּר ישוּעתי.

קלמבור ישן־נושן על הזמר לחנוכה “מעוז צור ישועתי”.

2445. מֵעַז יצא מתוק (שופטים י"ד, יד).

מצטטים בהוראת: מהרע יצא טוב; וכדומה.

2446. מעט מן האור ידחה הרבה מן החֹשך.

פתגם עתיק, והובא גם בס' “צדה לדרך” (פ' יב) מסוף המאה הראשונה לאלף זה.

2447. מעיד אני על שמים וארץ ש־(יבמות טז. ועוד הרבה).

מליצה שגורה.

2448. מעייל פילא בקופא דמחטא (ב"מ לח:).

מכניס פיל בנקב של מחט. הלצה מפורסמת על ה“מתחרפים” יתר מדי. ושם בתלמוד אומר רב ששת לרב עמרם: דילמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא? ובמס' ברכות (נה:) על החלומות “תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא”, (ובאבן גליון נאמר "נקל יותר לכהכניס גמל בנקב של מחט וכו').

2449. מעין המתגבר (אבות ב', ח).

“ר' אלעזר בן עקך כמעין המתגבר” (חריף ומחודד יותר מדי; פרש"י).

2450. מַעין הנובע (נדרים מא:).

בגמרא על מחלת שלשול “שהוא כמעין הנובע”. ובציטאט בהשאלה כמו “מעין המתגבר”.

2451. מעלין בקודש ולא מורידין (ברכות כח. וש"נ).

כלל עתיק, שהושאל בתלמוד גם לענין התמנות (בשמושו בציטאט).

2452. מעלת האב לַבֵּן נוסעת (תשובות הרמב“ם ה”ב, כז).

2453. מענה רך ישיב חֵמה (משלי ט"ו, א).

2454. מעקימת־שפתיך ניכר שתלמיד־חכם אתה (מעילה יז:).

כך אמר ר' שמעון לר' אלעזר בר' יוסי (וע"ש).

2455. מַעניקים חֵמה בקומתם (יומא י.; סוטה לד:).

“ילידי הענק, שמעניקים חמה בקומתם” (דומה שצוארו נוקב ועולה בחלון הרקיע). והובא גם בפרש“י במדבר י”ג, לג. ומזה נתפרסם.

2456. מעיקרא דדינא פירכא (מנהות ו.; חולין קיד.).

דבור שגור, בהוראת: זה לא היה נכון לכתחלה; וכדומה.

2457. מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר? (כתובות נכ: ועוד).

מה חשב בראשונה, ומה חשב באחרונה? דבור רגיל.

2458. מעשה־ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה! (מגילה י:; סנהד' לט:).

כך אמר הקב"ה למלאכים שבקשו לאמר שירה כשטבעו המצרים, והמאמר היפה הזה מפורסם, ונמלץ לענינים שונים.

2459. מעשה לסתור!

כשהמשנה מביאה הלכה, ובצדה מעשה הסותר את ההלכה, אז אומרת הגמרא בתמיה: מעשה לסתור! וכזה נמצא פעמים אין מספר בתלמוד. והוא גם דבור שגור בפי הבריות בענין מעין זה.

2460. מעשה שהיה כך היה (ערובין סה. וש"נ).

בתלמוד מוטעמת מלת “היה” (כלומר: המעשה הנ"ל היה כך, ולכן הובאו כל הפרטים כשהיה) ובציטאט – מלת “כך”, (כלומר: המעשה שיסופר להלן, היה כך וכך.

2461. מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך (עדיות סוף פרק ה').

כך אמר עקביה בן מהללאל לפני מותו לבנו. ומאמר יפה זה שגור מאד (ויש דוגמתו גם בלועזית).

2462. מעשים אשר לא יֵעָשו, עשית [ עמדי ]! (בראשית כ', ט).

מליצה שגורה.

2463. מעשים בכל יום (סוכה מד. וש"נ).

מבטא שגור.

2464. מפּלגא ולעילא דהורמיז; מפלגא ולתתא - דאהורמין (סנהדרין לט.).

אצל הפרסים הקדמונים: הורמיז – אלהי האור והטוב, ואהרימן – אלהי החשך והרע. וכך אמר אמגושי (מאַגוס פרסי) לאמימר: אתה מפלגא ולעילא וכו' וכו'. ומשתמשים בציטאט זה בהוראת: חציו טוב וחציו רע, וכדומה.

2465. מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז, א).

מימרא מפורסמת (ושגורה ביחוד בהספדים).

2466. מפני קוצר המשיג – מפני עומק המושג.

שגור (לרוב בדרך הלצה). והדבורים לקוחים מן הספרות הפילוסופית שלנו. ראה למשל, “מורה הנבוכים” (א, לא) ובפירוש האברבנאל שם. הוא מצוי גם בספרות הרבנית. ראה, למשל, מהרש“א שבת פט. ד”ה בא שטן.

2467. מפני שיבה תקום [ והדרת פני זקן ] (ויקרא י"ט, לב).

ובהלצה בשחוק הקלפים, כשאחד עושה “שגיאה”, עומדים חבריו וקוראים: מפני שיבה תקום, שתרגומו בז’רגון “פאַר א גרייז זאלסטו אויפשטעהן”.

2468. מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל (גטין סא.; ותוספתא וירוש' שם).

ברייתא מפורסמת.

2469. "מצא או "מוצא"?(ברכות ח.; יבמות סג:).

כך היו בני ארץ ישראל שואלים מי שנשא אשה. והכונה: אם נתקיים כך המקרא “מצא אשה מצא טוב " (משלי י"כ, כב) או פסוק אחר ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז', כו). ושאלה הנ”ל היתה לדבור שגור.

2470. מצא מין את מינו וניעור (ערובין ט. וש"נ).

ונתגבר כאיש אשר יעור משנתו (ע“ש ברש”י). ומצטטים אותו באותה הוראה של משלי הגוים דוגמתו.

2471. מצה את עומק הדין.

מליצה שגורה (לקוחה מפיוטים לר“ה וליוהכ”פ). ובתלמוד ובמדרשים יש “מצוי הדין”.

2472. מצהרים יקום חלד (איוב י"א, יז).

שגור בהוראת: עתה יתחילו חיים חדשים, טובים; וכדומה.

2473. מצוה בו יותר מבשלוחוֹ (קדושין מא.).

דבור שגור (ביחוד בהלצה).

2474. מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה (אבות ד', ב).

מיוחס לבן־עזאי.

2475. מצוה הבאה בעבירה (ברכות מז: וש"נ).

מבטא שגור.

2476. מצוה לפרסם את החנפים (ע' יומא פו:).

כך מצטטים. ושם בברייתא: “מפרסמים את החנפים, מפני חלול השם”.

2477. מצוה מן המובחר (פסחים ח. ועוד ועוד).

מבטא שגור בפי כל. והוא מצוי הרבה בתלמוד (ולפעמים גם בהוראה הנוטה קצת מכונתו העקרית).

2478. מצוה, שמתּן־שכרה בצדה (קדושין לט: ועוד).

שגור (ביחוד בהלצה).

2479. מצות־אנשים מלומָדה (ישעיה כ"ט, יג).

מבטא שגור (וכשפשוטו במקרא).

2480. מצות־עשה שהזמן נרמא (קדושין כט. במשנה וש"נ).

בתלמוד הכונה למצוות התלויות בזמן (כמו הנחת־תפלין בתפלת שחרית, וכדומה). ובציטאט הוראתו: מעשה שנחוץ לעשותו תכף, שהזמן גורם לנחיצותו.

2481. מצווֹת אין צריכות כַּוָנה (פסחים קיד:; ר"ה כח:).

מצטטים בהלצה.

2482. מצווֹת לא ליהנות ניתנו (ערובין לא. וש"נ).

מאמר מפורסם של רבא (ומצטטים אותו בהלצות).

2483. מצח אשה זונה (ירמיה ג', נ).

על חצופה (וגם על הצוף).

2484. מצטמק ורע לו (שבת לז:).

בתלמוד כפשוטו, בתבשיל. ובציטאט על דברים רוחניים, ההולכים ופוחתים ומצטמצמים ומתכווצים בחוג צר.

2485. מציון תצא תורה [ ודבר אדני מירושלים ] (ישעיה ב‘, ג; מיכה ד’, ב).

ובסגנון זה היו אומרים (ואומרים עדיין) על ערים אחרות: מקיוב תצא תורה ודבר ה' מסטארודוב; וכיוצא בזה.

2486. מציל מפי ארי

מליצה שגורה; שלוקחה מלשון הכתוב (עמוס ב', יב) “כאשר יציל הרועה מפי הארי־”.

2487. מצרף לכסף וכור לזהב, ובוחן לבות אדני (משלי י"ז, נ).

2488. מקדים רפואה למכה(ע' מגילה יג:).

כך שגור בפי הבריות (וגם בהלצה). ומקורו בתלמוד שם: “אמר ריש לקיש, אין הקב”ה מכה את ישראל אלא־אם־כן בורא להם רפואה תחלה“. ובשהש”ר פ“ד: “הקב”ה מקדים הרטייה ואח”כ הוא מכה".

2489. מקום־המשפט שָמה הרֶשע ( קהלת ג', טז).

פתגם שגור מאד.

2490. מקום הניחו ל –להתגדר בו (חולין ז.).

להתגדר, להתגדל. והוא דבור מפורסם.

2491. מקום יש בראש להניח בו שתי תפלין (ערובין צח:; ע"ז מד.).

הובא גם ב“שלחן ערוך” (אורח־חיים ל"ד, ב). ומכאן פרסומו. ומשתמשים בו בהלצה, לא לענין תפלין.

2492. מקום מוכן לפורענות (סנהדרין קב.).

כך מצטטים עפ“י פרש”י בראשית (ל"ז, יד). ולשון התלמוד “מקום מזומן לפורענות”

(על עיר שכם).

2493. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר – אינו רשאי להאריך (ברכות יא. במשנה).

מכאן המבטא השגור: “מאריך במקום שראוי לקצר” “מקצר במקום שראוי להאריך”.

2494. “מקלו יגד לו” (הושע ד', יב), כל המיקל לו מגיד לו (פסחים נב:).

כך קרא רב יוסף בקלמבור יפה על רב ספרא (שסמך על דברי רב הונא שמסר לו בשם ר' אבהו הלכה שהיתה לטובתו, ולא שם לב לדברי רב כהנא שהגיד לו בשם ר' אבהו להפך. ע"ש). וזה ציטאט מפורסם ושגור (ביחוד בפי הלמדנים).

2495. מקעקע כל הבירה (תענית טז.).

בתלמוד כפשוטו (מהרס את כל הבנין); ומצטטים אותו כמליצה, על דברים רוחניים.

2496. מקוצר רוח ומעבודה קשה (שמות ו', ט).

מבטא שגור.

2497. מקרה לא טהור (ע' ש"א כ', כו).

כך שגור בפי הבריות בהלצה על דבר חשוד, עסק לא נקי, וכדומה. ולשון המקרא: “כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא, כי לא טהור”.

2498. מקרא אני דורש (תענית ח.).

ר' יצחק אמר לרב נחמן בשם ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו ר“נ: וכי בכדי (בחנם) ספדו ספדייא וחנטו חנטייא? אמר לו ר”י: מקרא אני דורש, שנאמר וכו'. ומצטטים אותו בהלצות שונות (כלומר: מה לי ולמציאות? אני אין לי אלא הדרשה, החקירה והעיון; וכדומה).

2499. מקשקש לפניו כזוג(ע' סוטה ט:).

כפעמון. מליצה הלצית (על ריקמה, וכדומה). ובתלמוד, על שמשון, שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (והוא דרש על הכתוב בשמשון "ותחל רוח ה' לפעמו " מלשון “פעמון”).

2500. מר אמר חדא ומר אמר חדא,ולא פליגי (ב"מ יא. ועוד).

כלומר: אין הם חולקים כלל, אלא דבריו של זה מכוונים לענין אחד, ושל זה – לענין אחר. וכך שמושו בציטאט.

2501. מר כי אַתריה, ומר כי אַתריה (פסחים ג, וש"נ).

כל אחד (אומר) כפי שנהוג במקומו (ואינם חולקים כלל).

2502. מרא דעובדא (שבת לז: וש"נ).

בתלמוד פירושו תמיד “מדקדק במעשיו”. ובפי הבריות הוראתו כפשוטו: בעל המעשה (“בעל דבר”).

2503. מרא דשמעתא (כתובות נ. ועוד; ירושלמי ר“ה, פ”ב).

בעל ההלכה. ומצטטים אותו ב“מרא דעובדא”.

2504. מַרבה דברים, מַרבה שטוּת

פתגם שגור. ונמצא גם בתשובות “מאמר מרדכי” (דף מ"ח).

2505. מרבה נכסים, מרבה דאגה (אבות ב', ז).

מן הפתגמים המצוינים המיוחסים להלל. ושגור בפי כל. (ויש דוגמתו – גם מלה במלה – במשלי הגוים).

2506. מרובים צרכי עמך, ודעתם קצרה (ברכות כט:).

דבור שגור, גם בהלצה. והנוסח לקוח מפיוט “לנעילה”. ובתלמוד נוסח התפלה: “צרכי עמך ישראל מרובים, ודעתם קצרה”.

2507. מרגלית, כל מקום שהיא, מרגלית שְמָה (מגילה טו.).

2508. מרחיקים משור תם חמשים אמה (ברכות לג.; פסחים קיב:).

מצטטים בהלצה בהוראה מעין “לֵך מנגד לאיש כסיל”. וכבר השתמש בציטאט זה החריזי בתחכמוני (376).

“מרכיב חגר –” ראֵה אות ה': הרכיב חגר –".

2509. מרַננים אחריו (ע' יבמות לד: וירוש' ברכות פ"ט).

מבטא שגור בהוראה מעין: מתאוננים, חושדים,מגנים, וכדומה. והלשון ביבמות: אמר לה רבא לבת רב חסדא.: קא מרנני רבנן אבתריך (ע“ש וברש”י). ובירושלמי “הכל מרננים אחריו” ובילקוט ישעיה (רמז רצ"ג) “הבריות מרננים אחריו” ושם הכונה לטובה ולא לגנות! (ע"ש).

2510. מרָעה אל רעה יצאו(ירמיה ט', ב).

מליצה רגילה.

2511. מרשעים יצא רשע (ש“א כ”ד, יג).

“כאשר יאמר משַל הקדמוני: מרשעים…”

2512. משוּגע איש הרוח (הושע ט', ז).

שגור בהוראת: כך לועגים ל“אידיאליסט”.

2513. משוכבת חיקך שמוֹר פתחי־פיך (מיכה ז', ח).

2514. משום דרכי האמורי (שבת סז.).

בהלצה (כמו “בחוקות הגוים”).

2515. משום מעשה שהיה (סנהדרין יט. ועוד).

שגור בדרך־הלצה.

2516. משופרא דשופרא (פסחים ג:).

מבטא שגור: מן היפה שביפה. ולשון התלמוד: “משופרי שופרי”

2517. מַשטה אני בך (יבמות קו.; ב"ק קטז.).

כלומר: בהלצה אמרתי זאת, ולא בניחותא, ולכן לא אקיים את דברי. ובהוראה כזו הוא שגור בדבור.

2518. משיב דבר בטרם ישמע, אולת היא לו וכלמה (משלי י"ח יג).

2519. משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו (שם י"ש, יג).

2520. משיח, מציאה ועקרב באים בהיסח־הדעת (סנהד' צז.).

“כך מצטטים (ולרוב בהלצה). ולשון הברייתא: שלשה באים בהיסח הדעת, ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב”.

2521. משכמו ומעלה גבוה [ מכל העם ] (ש"א ט', ב).

מליצה שגורה, על אדם מצוין. (ובמקרא כפשוטו.

2522. משכני־אחריך נרוצה (שה"ש א', ד).

דבור הלצי: משוך בחזקה, כאילו מסרבים לך, אבל באמת נרוץ אחריך ברצון.

2523. משמע ודומה ומשא (שמות כ"ח, יד).

קלמבור עתיק, בהוראת: צריך לשמוע ולדום ולשאת וסבול (וכך תרגם המיוחס ליונתן!). והובא גם באגרת הרמב"ם לבנו. ויש מצטטים אותו בהוראה כזו: לשמוע ולדום – ז המשא כבד. וע' במבוא.

2524. משנה לא זזה ממקומה (יבמות ל וש"נ).

דבור רגיל בתלמוד (כלומר: הואיל ונשנית המשנה, לא זזה ממקומה, לא נעשה בה שנוי, אעפ"י שהיתה צריכה לשנוי). ובציטאט מעֵין: למרות כל זה, ישאר הכלל כשהיה. וכדומה.

2525. משנה ממטבע שטבעו חכמים (ברכות מ:; וירוש' שם).

“כל המשנה ממטבע (מנוסח) שטבעו חכמים בברכות”. וזו מליצה שגורה.

2526. משנה מקום, משנה מזל.

פתגם שגור בפי כל. ובמס' ב“מ (ע"ה:): “דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא”. (הוא מן הצועקים ואינם נענים). ובר”ח (טז:): “אף שנוי מקום (קורע גזר דינו של אדם) דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, והדר (ואחרי־כן) “ואעשך לגוי גדול”. ובירושלמי (שבת ו', ט): “פעמים שנוי המקום גורם”. מכל המקורות הללו נתהוה הפתגם העממי הנ”ל.

2527. משנכנס אב ממעטים בשמחה (תענית כו: במשנה).

הלכה עתיקה ושגורה. והחריזי בתחכמוני (61) מצטט על זה בהלצה: בן חכם ישַמח אב.

2528. משנכנס אדר מרבים בשמחה (שם כט.).

מאמרו של רב.

“משנתנה רשות –”. ע' אות כ': “כיון שנתנה –”.

2529. משענת קָנה רצוץ (מ“ב י”ח, כא; ישעיה ל"ו, ו).

מליצה שגורה. (שם במקרא, על מצרים. וביחזקאל (כט, ו – ז) על מצרים: יען היותם משענת קנה לבית־ישראל, בתפשם בך בכף תֵרוּץ וגו'.

2530. מִשָׂפה לחוּץ (סנהדרין קו:).

“אמר ר' אמי: אין תורתו של דואג (האדומי) אלא משפה ולחוץ”. ושגור בפי הבריות “מן השפה ולחוץ” (וכן הוא גם בילקוט תהלים (תשס"א). – ויש בתלמוד גם “מן השפה ולפנים” (ע"ז כח.), ושם הכונה כפשוטו, על מכה שהיא מן השפתים ולפנים. ע"ש.

2531. משפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז, כ).

דבור המוני, נגד ה“משפטים” בערכאות.

2532. מישקל שַקלי, מיהב לא יהבי.

לקוֹח הם לוֹקחים, אבל נתוֹן לא יתנו (על קמצנים, וכדומה). ר' קלונימוס בספרו “אבן בחן” (ע' 36); והוא ציטאט מחודד מן האמוּר בתלמוד (תענית כח.) להפך על המלאכים: “מיהב יהבי למישקל לא שקלי” (ע"ש). ועי' גם בחולין (ס.) דברי ר' יהושע לבת־קיסר: “אלהא דידן מיהב יהיב וכו'”.

2533. מִשֹרש נחש יֵצא צֶפע (ישעיה י"ד, כט)

2534. מששת ימי בראשית (ברכות לד: ועוד ועוד)

שגור מאד בדבור ובספרות.

2535. מתאבק בעפר רגלי חכמים (אבות א', ד).

מליצה שגורה (כלומר: יושב לרגליהם, כמנהג המזרחיים).

2536. מתאוה ואַין נפשו עצל (משלי י"ג, ד).

נפש עצל מתאוה – ואין.

2537. מתוך שאתה מלמד, אתה למד (מדרש תהלים, י"א).

יש דוגמתו (כמעט מלה במלה) ברומית ובעוד לשונות.

2538. מתוך שבחוֹ בא לידי גנותוֹ (ב“ב קסד.; ערכין טז. וע”ש).

דבור שגור. ולשון התלמוד: אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, ופרש"י: “לידי גנותו, מתוך שמרבים בשבחו מזכירים שם גנות שבו”. ואולם באלפסי הגירסא להדיא (במס' שבח, פ' כמה מדליקין): “אל יספר אדם בשבחו של חברו יתר מדאי, שמתוך שבחו בא לידי גנותו”.

2539. מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ: וש"נ; ירוש' חגיגה א', ז).

מימרא מפורסמת (ומצטטים בענינים שונים). “אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה [ ובמצות ] אעפ”י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה וכו'.

2540. מתון מתון – ארבע מאוֹת זוּזי שויא (ברכות כ.).

רב אדא בר אהבה ראה בשוק אשה מלובשת בגד אדום (שנחשב כפריצות לבת־ישראל). קם וקרע את הבגד ממנה. אז נודע שהאשה היא נכרית, ונתחייב לשלם לה ד' מאה זוז. אמר לה: מה שמך? אמרה לו: מתון. אמר לה: מתון – מתון, ד' מאה זוזי שויא. ופירושו: מתון – מאתן (מאתים), שתי פעמים “מאתן” – ד' מאות. וגם לשון מתינות: אילו הייתי מתון, הייתי משתכר ת' זוז. ומצטטים אותו בהוראת: המתינות שוה הרבה.

2541. מתון נסיב אתתא (יבמות סג.).

היה מתון בלקיחת אשה; “המתן עד שתבדוק מעשיה, שלא תהא רעה וקנטרנית” (פרש"י). וקודם לו: “קפוץ זבון ארעא, מתון נסיב אתתא”. וזה מן הפתגמים המיוחסים שם לרב פפא; אך כנראה כולם משלי עם. ע"ש.

2542. מתוקה שנת העוֹבד (קהלת ה', יא).

2543. מתחיל בפה וגומר בבני מעיים (ע"ז כח).

בתלמוד על המחלה “צפדנא” (מחלת שינים). ובהלצה גסה אומרים כך על נשיקת אשה… (ובשבת לג: על “אסכרה”, להפך: מתחילה בבני מעיים וגומרת בפה).

2544. מתי אעשה גם אנכי לביתי? (בראש' ל', ל).

מליצה שגורה.

2545. מתן אדם ירחיב לו (משלי י"ח, יז).

2546. מתן בסתר יכפה אף (שם כ"א, יד).

והמבטא “מתן בסתר”, בפי העם, גם על צדקה בחשאי וגם על שחד.

2547. מתנה טובה יש לי בבית־גנזי (שבת י:; ביצה טז.).

מליצה רגילה. (ובתלמוד – על שבת).

2548. מתנה על מנת להחזיר (סוכה מא: וש"נ).

מבטא הלצי.

2549. מתנתם מעטה וחרפתם מרובה (ירוש' ברכות ד', ב).

על מתנת בני־אדם.

 

נ.    🔗

2550. נאה דורש ואינו נאה מקיים (חגיגה יד:; יבמות סג:; ירוש' ותוספתא שם ושם).

דבור שגור. ובתלמוד: יש נאה דורש וכו‘. במקום אחר אומר כן ר’ יוחנן בן זכאי, ובמקום אחר אמרו כן חכמים לבן עזאי. ומזה נראה שהוא פתגם עתיק (ויש דוגמתו במשלי הגוים).

2551. נאמנים פצעי אוהב [ ונעתרות נשיקות שונא ] (משלי כ"ז, ו).

2552. נִבָא ולא ידע מה נִבּא

כך שגור כפי הבריות, והוא מפרש“י בראשית (מ"ה, יח). ויש במס' כ”ב (קיט.) “מתנבאים ואינם יודעים מה מתנבאים”.

2553. נבחר שם מעשׁר רב (משלי כ"ב, א).

2554. נבל תּבוֹל! (שמות י"ח, יח).

מליצה שגורה בדבור על מי שמקבל עליו עבודה מרובה (ביחוד בצרכי צבור) וכפשוטו של מקרא.

2555.
נגיד שמא, אבד שמיה (אבות א', יג).

“נגד” בארמית, לשון משיבה. ופירושו: המושך את השם (המתאמץ לעושת לו שם כשם הגדולים), יאבד גם השם שהיה לו. והוא מן הפתגמים המיוחסים להלל (ויש דוגמתו בלועזית, וגם באצר משלינו).

2556. נגעה חרב עד הנפש (ירמיה ד', י).

כמו: באו מים עד נפש.

2557. נגרי דחמרא - שעוֹרי (שבת נא:).

פרש"י: פסיעותיו של החמור [ הן ] לפי השעוֹרים [ שהוא אוכל ]; והובא שם סתם, וכנראה הוא משל עממי.

2558. נידוֹן בצוֹאה רותחת (ערובין כא:).

מפורסם ושגור בהלצות. ובתלמוד: ולהג הרבה יגיעת בשר (סוף קהלת), כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (וזה דרש גם על “יגיעת בשר”).

2559. נדוֹן על שם סופו (סנהדרין עא: במשנה).

מבטא שגור. ובמשנה – על “בן סורר ומורה”.

2560. נהג כשורה (ב"ב קלג: במשנה ועוד ועוד).

מבטא שגור.

2561. נהג נשיאותך ברמים (כתובות קנ:).

כלומר: ביד רמה. וזו מצוואת רבי לבנו. והוא מבטא שגור.

2562. נהג סלסול בעצמו (קדושין עח: בבורות ל:).

“ומשחרב בהמ”ק נהגו כהנים סלסול בעצמם" (כלומר: מעלה יתירה). ובהוראה כזו הוא מליצה שגורה.

2563. נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא (ברכות נח:).

כך אמר האמורא שמואל על עצמו. ובמימרא זו משתמשים (בשנויים הדרושים) לענינים שונים, ובהלצה.

2564. נהנה מזיו… (ע' ברכות יז.).

דבור הלצי מפורסם. ושמוש יוצא ממקורו: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא וכו' וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ".

2565. נהפך בלשונו יפול ברעה (משלי י"ז, כ).

פתגם מצוין ואמתי זה אינו שגור (וכן יש הרבה משלים, ודוקא מן המצוינים, שלא זכו לפרסום ולחבה מצד הקהל).

2566. נהרא נהרא ופשטיה (חולין יח: נז).

כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם; כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו (פרש"י). וזה משל עממי; כי בשני המקומות אמרוהו חכמים שונים. והוא שגור מאד.

2567. נהרג על פחות משוה פרוטה (ערובין סב. וש"נ).

בהלצה על קמצן ומדקדק בפרוטות. ובתלמוד “בן־נח נהרג על פחות וכו'”. ולכן אומרים בהלצה על קמצן־ומדקדק בפרוטות: “בן־נח”.

2568. נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא (ערובין יג:).

נמנו וגמרו (בית־שמאי ובית־הלל) נוח לו לאדם וכו'. והוא פתגם שגור.

2569. נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב (ילקוט ואתחנן תתמ"ה).

פתגם מצוין, והוא מפורסם.

2570. נוטל חלק בראש (סנהדרין כ: במשנה).

מבטא שגור (מפרש"י ויקרא כ', נ). ובמשנה:" כל העם בוזזים ונוהגים לו (למלך) והוא נוטל חלק בראש" (חלק היפה בורר ראשון; רש"י).

"נופך משלו" – ע' אות ה': “הוסיף נופך - -”.

2571. נוצר פיו, שומר נפשו; [ פוֹשק שפתיו, מחתה לו ] (משלי י"ג, ג).

2572. נוקב ויורד עד התהום
(סנהדרין צז:).

מליצה שגורה, ושם בברייתא “מקרא זה נוקב ויורד עד תהום” (ופרש"י: מה תהום אין לו קץ וסוף, כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה) והכונה אל הפסוק כחבקוק: כי עוד חזון למועד… אם יתמהמה חכה לו…

2573. נוקם ונוטר כנחש (שבת סג.; יומא כג.).

מבטא שגור.

2574. נותן טעם לפגם (ע"ז לו. ועוד).

שגור בהשאלה. ובתלמוד כפשוטו, בעניני תערובות.

2575. נותן יד לפושעים.

הדבור לקוח מתפלת “נעילה”, ומצטטים אותו בהוראת: מסייע לדבר עבירה (וזה שלא כפירושו בתפלה).

2576. נזדמנו לפונדק אחד (ע' מכות י:).

מבטא שגור. ובתלמוד: “הקב”ה מזמינם לפונדק אחד“; והובא גם כפרש”י שמות כ"א, יג. ומזה פרסומו.

2577. נזדעזעה ארץ־ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (מגילה ג.; ב"ק פב:).

בשתי ברייתות עתיקות נאמרה לשון זו בענינים שונים, ומזה טובה שהיא מליצה קבועה. ומצטטים כהלצה.

2578. נזם זהב באף חזיר (אשה יפה וסרת טעם) (משלי י"א, כב).

מצטטים את המשל על נמשלים אחרים.

2579. נזק, ריפוי, צער שבת ובושת (כ"ק פנ: במשנה).

בהלצה; כלומר: הכל, הכל ישלם.

2580. נחבא אל הכלים (ש"א י', כב).

מליצה שגורה, על עניו וצנוע. ובמקרא כפשוטו.

2581. נחית דרנא, נסיב אתתא; [ סק דרגא בחר שושבינא ] (יבמות מג.).

רֵד מדרגה וקח לך אשה (כלומר: אל תקח אשה חשובה ממך, שמא לא תתקבל עליה) [ עלה מדרגה ובחר לך שושבין; כדי שיוכל להיות לך לעזרה, כשתצטרך לו ]. ושגור ביחוד הפתגם הראשון. וכולם מובאים שם בשם רב פפא, אך בודאי משלי־עם הם.

2582. נחלה מבהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך (משלי כ', כא).

“נחלה מבוהלת” היא לעצמה ג"כ מבטא שגור.

2583. נחלתנו נהפכה לזרים
(איכה ה', כ).

מצטטים גם בהוראת: חכמי הגוים עוסקים בחכמת־ישראל יותר ממנו.

2584. נִים ולא נים, תִיר ולא תיר (פסחים קכ: וש"נ).

זה תיאור מצבו של “מתנמנם”: לא ישן ולא עֵר. והוא דבור שגור בהוראה זו.

2585. נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים! (ירמיה ד', ג).

התקינו מראש את הקרקע למפעלכם! פתגם מצוין, הראוי לפרסום יתר גדול.

2586. ניתי ספר ונחזי! (ע' קדושין ל.).

דבור שגור (“נביא ספר, ונראה דברי־מי צדקו”) בויכוחים. והוא לקוח בשנוי מלשון התלמוד שם: "ניתי ספר – תורה ואימנינהו " (ונספרו, ונראה אם ואו ד“נתון” הוא תציין של אותיות התורה. ע"ש).

2587. נכוה מחופתו של חברו (כ"ב עה.).

מליצה שגורה מענין קנאה בכבודו של חברו; וכדומה. ומקורה שם בתלמוד: עתיד הקב“ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיה ד') “וברא ה'… ונוגה אש… כי על כל כבוד חופה”… כל אחד ואחד עושה לו הקב”ה חופה לפי כבודו; ואש בחופה למה? אמר ר' חגיגא: מלמד שכל אחד ואחד נִכוה מחופתו של חברו; אוי לה לאותה בושה וכו'.

2588. נכנס בחשאי ויוצא בקוֹלי־קולות (ע' ברכות טו:).

דבור הלצי שגור. ובתלמוד: " – ומה רחם שמכניסים בו בחשאי, מוציאים ממנו בקולי קולות _".

2589. נכנס יין, יצא סוֹד (ערובין סה.; סנהדרין לח.).

פתגם מצוין (ונמצא, מלה במלה, במשלי הצרפתים; ובשאר הלשונות יש רק רעיונו אבל לא כצורתו היפה). ובתלמוד נסמך על גמטריא (“יין” בגימטריא שבעים, וכן גם “סוד”). וע' במבוא.

2590. נכסי־צאן־ברזל (ב"ק פט. ועוד ועוד).

מבטא משפטי מפורסם. ופרש"י: “נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם, בעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת” (ובמשנה יבמות סו. “עבדי צאן ברזל”). ובציטאט נמלץ על הנחות מוצקות וקבועות שאין לפקפק בהן; וכדומה.

2591. נכָסים, שנִכסים מזה ונגלים לזה (במד“ר ב”ב, ז).

ע' גם “זוזים, שזזים –”.

2592. נכָּרים דברי־אמת (סוטה טז:; במד“ר פ”ט).

נמסר בשם רב, אך כנראה הוא פתגם עתיק. והובא גם בפרש"י שופטים (ט"ז, יח), ומכאן פרסומו.

2593. נס בתוך נס (שבת צז. וש"נ).

מבטא עתיק. והובא גם ברש"י שמות (ט', כד), ומזה נעשה לדבור שגור (ועפ"י רוב בהלצה).

2594. נִסתַּחפה שדך (שדהו) (כתובות יב: במשנה).

מליצה מפורסמת (ופרש"י: מזלך גרם; כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה).

2595. נסתּמו טענותיו (ע' סנהדרין לא:).

מבטא שגור. ושם בתלמוד: “עד שיסתתם טענותיו”. וברש"י דברים (ט"ו יט) “מסתתמים טענותיו”. ומכאן פרסומו.

“נעל דלת בפני –” (ע' אות כ', “כדי שלא תנעול –”.

2596. נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים ל"ז, כה).

גם המבטא “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי כך וכך” הוא דבור שגור כשהוא לעצמו.

2597. נער יכתבם (ישעיה י', יט).

מליצה שגורה בהוראת מספר מועט מאד (כפשוטו של מקרא).

2598. ננערים נעוּרים (חגיגה יד.; סוטה מו:).

דבור בוז שגור. ובתלמוד הוא דרשה על ב' פסוקים שנאמר בהם “נערים” – “שמנוערים מן המצות” (וע"ש בב' המקומות).

2599.
נעשה בשרו חדודים חדודים (סנהדרין צד.).

מבטא מפורסם. וזה דרש על הכתוב “ויחד יתרו”- שנעשה בשרו חדודים חדודים (קמטים קמטים; שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים; פרש"י). והובא גם בפרש"י ריש יתרו, ומכאן פרסומו.

2600. נפישי נמלי סבי דטעיני מַשְׁכֵי דהוּנני (סנהדרין נב.).

משל עממי (הד"א): “הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקים שמתו” (פרש"י). וע' אות ה': “הרבה סייחים –”.

2601. נפל מן הגג ונתקע [ באשה ]
(יבמות נד.; ב"ק כז.).

מאמר־הלכה של רבא, ומפורסם מאד, ומצטטים אותו בהלצות שונות (גם שלא “באשה”). ביבמות לא נאמר “באשה”, ובב"ק נאמר.

2602. נפל פתקא מרקיעא (ב"מ פז.).

דבור מליצי־הלצי שגור.

2603. נפל תורא, חדד לסכינא (שבת לב.; איכ“ר פ”א).

נפל השור לארץ, מהר וחדד את הסכין לשחטו, עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו. והוא משל עממי.

2604. נפל תורא, סגין טבחוהי (איכ“ר פ”א).

אחרי שנפל השור לארץ, רבים הטבחים המוכנים לשחטו. וגם זה משל עממי יפה.

2605. נפלה הבָרה בעיר (ירוש' דמאי א', ג; ב“ר פ”י ועוד).

מבטא שגור (כמו: “ותעבור הרבה במחנה”).

2606. נפלה כיפא על קדרה־ויֵ לקדרה, נפלה קדרה על כיפא־וי לקדרה! (אסת“ר פ”ז).

כיפא־אבן. משל עממי מצוין ומפורסם (וסיומו: בין כך ובין כך־וי לקדרה). והנמשל מובן.

2607. נפקא מינה למקח וממכר (פסחים נג. ועוד ועוד).

דבור הלצי שגור.

2608. נפש שבֵעה תבוס נפת, ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז).

2609. נפשו קשורה בנפשו (בראשית מ"ד, ל).

מבטא מליצי שגור.

2610. נפשנו יבשה, אין כל (במדבר י"א, ו).

2611. נפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כ"א, ה).

דבור שגור בהשאלה.

2612. נצחוני בני! (ב"מ נט:).

"מאי עביד קודשא־בריך־הוא בההיא שעתא? (כשהחרימו את) ר' אליעזר, ור' יהושע לא שם לב אל בת־קול משמים ואמר “לא בשמים היא”)… קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני! והוא שגור בפי הבריות בהלצות.

2613. נצנצה בו רוח־הקדש (ב"ר ד', יט).

מבטא מליצי שגור. ונתפרסם ע“י פרש”י בראשית ל"ז, לג.

2614. נקבה תסובב גבר!
(ירמעה ח"א, כא).

בתור חדוּש. וכאמור שם במקרא: כי ברא ה' חדשה בארץ־נקבה תסובב גבר.

2615. נקוֹט האי כללא בידך
(שבת קטז. וש"נ).

אחוֹז כלל זה בידך. והוא מבטא רגיל.

2616. נקיות מביאה לידי טהרה (ירוש' שבת א', ג וע“ז סוף פ”ג).

כלומר: נקיות הגוף מביאה לידי טהרת הנשמה. והוא מן המאמרים המפורסמים של ר' פינחס בן יאיר, שנמסר בבבלי (ע"ז כ. ועוד) בשנויים.

2617. נקרא לנערה ונשאלה את פיה! (בראשית כ"ד, יז).

דבור שגור (ב“לנערה” מתכוונים לבעל הדבר).

2618. נר לאחד, נר למאה (שבת קכב.).

פתגם שגור (והוא עתיק־יומין, אעפ"י שהובא בשם רבא).

2619. נראה מה יהיו חלומותיו (בראשית ל"ש, כ).

דבור שגור על בעל תכניות וזממים.

2620. נראים כאוהבים בשעת הנאתם (אבות ב', ג).

מפורסם ומשמש לענינים שונים.

2621. נרשאה נשקיך, מני בכיך (חולין קכז.).

אם נשקך אחד מיושבי נרש (עיר בבבל), מנה את שנֵיך, אם תמצאם כולם, כי מוחזק גנב הוא (פרש"י). פתגם חריף זה נמסר שם בתלמוד (עם עוד פתגמים ממין זה) בשם רב, אך בודאי היו משלים עממיים ומקומיים

2622. נשיאים ורוח- וגשם אין [ איש מתהלל במתת שקר ] (משלי כ"ה, יד).

גם חציו משמש משללנמשלים שונים.

2623. נשים דברניות הן (ברכות מח:).

פתגם עתיק (וישנו גם במשלי הגוים).

2624. נשים דעתן קלה (שבת לג:; קדושין פ;).

פתגם ישן־נושן, ושגור בפי כל (וגם במשלי הגוים).

2625. נשים המוזרות בלבנה (גטין פט.).

מבטא הלצי מפורסם. ושם בתלמוד: ר' עקיבא אומר: משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ורפש"י: נשים הטוות בשוק לאור הלבנה ודרכן לשיח שיחות בטלות ולדבר בחשודות שבעיר. (ו"מוזרות מלשון “זר”, היושבות במסבה כעין זֵר).

2626. נשים מבקשות לידע הכל (ילקוט אסתר תתרמ"ט).

2627. נשים עם בפני עצמן הו (שבת סב.).

2628. נשים רחמניות הן (מגילה יד:).

2629. נשכחתי כמת מלב (תהלים ל"א, יג).

מבטא רגיל.

2630. נשלמה פרים שפתינו (הושע י"ד, ג).

דבור הלצי, (וכפשוטו של מקרא), כמו: “יהי רצון כאילו –”.

2631. נשמה יתירה (ביצה טז.; תענית כז:).

מליצה שגורה (וגם בהלצה). והוא ממאמרו המפורסם של ריש לקיש “נשמה יתירה נותן הקב”ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלים אותה ממנו; שנאמר “שבת וינפש”, כיון ששבת וי נפש (וי שאבדה נפש)".

2632. נשמָטים אחד אחד (ברכות יט.).

מבטא שגור, שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית ל"ג, טז.

2633. נשמת־מי יצאה ממך? (איוב כ"ו, ג).

כלומר: מי מדבר מתוך גרונך? וזו מן השנינות החדות שבתשובות איוב לרעיו.

2634. נשתנו פניו ככרוּם (ברכות ו:).

מליצה שגורה, וע' אות כ': “כיון שנצטרך אדם לבריות –”.

2635. נשתומם על המראה
(דניאל ח', כז).

כך שגור הדבור. ובדניאל: ואשתומם על המראה.

2636. נשתקע הדבר (ע"ז ז:).

מצטטים בהוראת: נשתכח, או לא יצא אל הפועל, וכדומה. ושם בתלמוד הלשון: נשתקע הדבר ולא נאמר, ופרש"י: לא יצא דבר זה מפי אדם לעולם; לשון אחר: לא יצא דבר זה לחוץ.

2637. נתבעים למשכן ונותנים, לעגל - ונותנים (ירוש' שקלים א', א).

דבור שגור לקוח מן המאמר המפורסם: אין אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה זו: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים.

2638. נתמלאה הסאה (ע' סוטה ט.; ערכין טו.).

מליצה שגורה (שישנה גם בלשונות לועזיות). ולשון התלמוד: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו.

2639. נִתּן הסָכל במרומים (קהלת י', ו).

פתגם מפורסם.

2640. נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ברכות נה. וש"נ).

שגור בהלצות.

2640 a נתנני אדני בידי לא אוכל קום (איכה א', יד).

בהלצה על טרחן ו“פגע”רע, וכדומה. .

2641. נתעשר מפסולתן של לוחות (ע' נדרים לח.; ירוש' שקלים ה', ב).

דבור הלצי שגור, שנתפרסם ע“י פרש”י שמות (ל"ד, א). ובירושלמי הנ"ל: מפסולת של לוחות העשיר משה; דכתיב “פסל לך”, שתהא הפסולת שלך. ובבבלי נדרים שם רק: “פסל לך, פסולתן יהא שלך”.

2642. נתפרדה החבילה (ע"ז י; גטין נט:).

מבטא שגור (גם בהלצה). ושם בע“ז אמר כך רבי כשמת אנטונינוס ורב כשמת ארטבן (ופרש"י: אהבתנו, שנקשרה נפש בנפש). ובגטין משמש המבטא הנ”ל לענין כהן ולוי בקריאת התורה, ע"ש.

 

ס.    🔗

2643. סבא בביתא, פאחא בביתא: סבתא בביתא, סימא בכיתא (ערכין יט.).

פרש"י: פאחא, שבר, שאינו אלא למשא; סימא, מטמון, שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה. וזה משל עממי (אמרי אינשי).

2644. סבור וקביל(ב"מ עו.).

שגור בפי הבריות ( "סבור וקיבל ") כלומר: הסכים וקבל הדבר (בתנאים שאינם נוחים לו) וזה מבטא שגור בתלמוד. למשל, כתובות (מג. ועוד): חייתא דקטרי סברת וקבילת.

2645. סביביו נשערה מאד (תהלים ג', ג).

בהלצה על כעסן וקפדן וע' גם אות מ': "מדקדק עם – ".

2646. סדנא דארעא חד הוא
(קדושין כז:).

גוף הקרקע אחד הוא בכל המקומות. ומשתמשים בו כפתגם משָלי, בהוראת: מנהגי הבריות דומים בכל מקום, וכדומה.

2647. סהדי שקרי אאוגריהו זילי (סנהדרין כט.).

עדי־שקר נבזים גם בעיני שוכריהם. הובא בשם מר־זוטרא שהסמיכו יפה על המקרא (מ“א כ”א) "והושיבו שנים אנשים בני בליעל (יועצי המלך יועצים לשכרם, וקוראים להם בני־בליעל ). אך נראה שזה היה פתגם מפורסם.

2648. סובא וזולל יִוָרש(משלי כ"ג, כא).

2649. סוד אדני ליראיו(תהלים כ"ה, יד).

זה פתגם שגור בתלמוד, בהוראה מעין הוא ידע זאת ברוח־הקדש (ע', למשל, סוטה ד:; נדה כ:).

2650. סודך אסירך, ואם תגלהו תהיה אסירוֹ.

פתגם יפה, והוא ב“מבחר הפנינים”.

2651. סוּמא אין לו שָׂבע (ע' יומא עד: כ“ד ס”ה, ט).

כך מצטטים. ומקורו שם בתלמוד: “מכאן רמז לסומים, שאוכלים ואינם שבעים”. ובב"ר: “מכאן לסומים שאינם שבעים”.

2652. סוס מוכן ליום מלחמה, ולאדני התשועה (משלי כ"א, לא).

2653. סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה (ברכות יז.).

מאמר מפורסם המיוחס לר' יוחנן (או לר' מאיר).

2654. סוף דבר הכל נשמע: את האלהים ירא ואת מצוֹתיו שמוֹר, כי זה כל האדם (קהלת י"ב, יג).

גם ראש פסוק “סוף דבר הכל נשמע” הוא דבור שגור לעצמו.

2655. סוף גנב לתליה.

שגור בפי כל. וע' במבוא.

2656. סוף הכבוד לבוא (נדרים סב.).

בברייתא: למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא. והובא גם בפרש"י דברים (י"א, יג) ומכאן פרסומו. )

2657. סוף מעשה במחשבה תחִלה.

פתגם שגור (לקוח מפזמון “לכה דוד”). ובכוזרי מאמר ג', סימן ע“ג: תחלת המחשבה סוף המעשה. ובירושלמי סוטה סוף פ”ה, וגם קה“ר כ”ב שהחכם עם שהוא בראשו של דבר, יודע מה בסופו. והם דברי קהלת: החכם עיניו בראשו.

2658. סוף־סוף היינו הך (סנהדרין פא.).

2659. סופו מוכיח על תחלתו (גטין סו, ועוד ועוד).

כך שגור הדבור. ובתלמוד בכל המקומות: “הוכיח סופו על תחלתו”.

2660. סופך טוב, כולך טוב (“לקח טוב”, בראשית ט"ז.).

פתגם שיש דוגמתו במשלי־הגוים.

2661. סיָג לחכמה שתיקה (אבות ג', יג)

מיוחס לר' עקיבא.

2662. סיימתינהו לכולהי שבחי דמרך? (ברכות לג:; מגילה כח.).

“ההוא דנחית (ירד לפני התיבה) קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז וכו' וכו'; המתן לו עד דסיים; כשסיים אמר לו ר”ח (בלעג): סיימתינהו לכולהי שבחי דמרך? (סיימת כל שבחיו של אדוניך?).

2663. סיני ועוקר הרים (סוף ברכות והוריות).

“סיני” כנוי לבקי, ו“עוקר הרים” כנוי לחריף. ובספרות הרבנית (“בשאלות ותשובות”) הורכב לתואר־כבוד קבוע.

2664. סיני, שממנו ירדה שנאה לעולם (שבת פט. ועוד).

כך מצטטים בהוראה, שע“י התורה, שהבדילה את ישראל מן האומות, התחילה השנאה אליהם. ובתלמוד נאמר “הר סיני, שירדה עליו שנאה לעכו”ם”.

2665. סכין ביד שוטה־סכנה.

פתגם (בלשון נופל על לשון), שהובא “בתשבי”, ערך “סכין”.

2666. סמן בתוך סמן, ואפילו־הכי "ולא ידע איש את קבורתו" (סוטה יג).

מאמר מפורסם (בשם ר' ברכיה) על הכתוב (סוף דברים) “ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו”. כל־כך הרבה סימנים, ובכ"ז לא ידע איש וכו'! והמבטא “סימן בתוך סימן” שגור גם בפני עצמו.

2667. סמן לגסות־הרוח- עניות (שבת לג. וש"נ).

ברייתא עתיקה. (ובמקומות אחדים מבאר התלמוד, שהכונה לעניות הרוח (“עניות דתורה”). ומצטטים אותו כפשוטו.

“סימנך עשירים מקמצים” – ע' “עשירים מקמצים”.

2668. סמנא, מילתא היא (הוריות יב.; בריתות ה:).

כלומר: צריך לשים לב לסימן; לנחש ע"י סימן, וכדומה. והוא מבטא שגור.

2669. ספג שסופג את הכל (אבות ח', טו).

על חכם ומלומד, וגם בכלל על מי שקולט הכל.

2670. ספי ליה כתורא (כתובות נ.; ב"ב כא.).

שגור בהלצות. הלעיטהו תורה, בשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל (פרש"י). וכך אמר רב למלמד־תינוקות, שיתנהג כך עם בני שש ומעלה.

2671. ספרי־מינים נושרים חיקו (חגיגה טו:).

דבור הלצי שגור על “אפיקורס”. ובתלמוד על “אחר” (ובש"ס שלנו כתוב: אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית־המדרש, הרבה ספרי־טועין נושרים מחיקי).

“סק דרנא סב שושבינא”- ע' אות מ': “נחית דרנא־”.

2672. סר צלם! (במדבר י"ט, כ).

כלומר: ההצלחה פנתה מהם. (ביחוד היא הלצה שגורה בשחוק־הקלפים).

2673. סָרֵס המקרא ודָרשה (ב"ב קיט: ובמדרשים).

הפוך אותו ודרשהו כאילו כתוב למפרע. והוא דבור מפורסם ורגיל. ויש בתלמוד גם “הפוך את התיבה ודורשה” (שבת נח:).

2674. סתם מַקשן – עם הארץ.

פתגם הלצי שגור. ונמצא גם בתשובות “חוות יאיר” (שאלה רי"ט).

 

ע.    🔗

2675. עבד לוה לאיש מלוה (משלי כ"ב, ז).

גם בתלמוד מצטטים אותו הרבה.

2676. עבד מלך כמלך (שבועות מז:; ב“ר פט”ז).

פתגם שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י (בראשית ט“ו, יח; וגם במדבר י”ב, ח).

2677. עבדא בהפקירא ניחא ליה (כתובות יא.; גטין יג.).

עבד רוצה בהפקרות גמורה. נמלץ לענינים שונים.

2678.עבדי בישי בתר דעבדין מתמלכין (ב"ב ד.).

עבדים גרועים, לאחרי שעשו מעשה הם באים לשאול עצה וליטול רשות (כך ענתה מלכות רומי להורדוס, שלאחרי שחידש את בנין המקדש, בקש רשיון לכך). וכנראה היה זה פתגם מפורסם.

2679. עבודה שבלב, זו תפלה (תענית ב.).

מפורסם ושגור מאד.

2680. עבר זמנו בטל קרבנו (ברכות כו.; ספרי, פינחס קמ"ד).

כך מצטטים (בהשאלה לענינים שונים). ובברכות הלשון: “עבר יומו –” וכן גם בפרש"י ויקרא (כ"ג, לז). אך בתוספות שם בברכות (בד"ה טעה) הובא בלשון “עבר זמנו -”, וכן מצטטים כמעט כל הפוסקים.

2681. עֻגה בלי הפוכה (הושע ז', ח).

שמושו כמשמעו במקרא.

2682. עד ארבעין שגִין מֵיכלא מַעלי, מכאן ואילך משתי מעלי (שבת קנב.).

כך אמר שמואל לתלמידו רב יהודה (עד ארבעים שנה יתרון לאכילה, מזה והלאה- יתרון לשתיה). והוא מפורסם מאד.

2683. עד אשר יצא מאפכם (במדבר י"א, כ).

שגור בהלצה.

2684. עד דלא ידע (מגילה ז:).

בהלצה על שכור. והכונה למאמרו המפורסם של רבא: חייב אדם לשתות בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

2685. עד דשמינא עביד קטין, נפשיה דקטינא נפקת (איכ“ר פ”ג, פסוק ז').

עד שהשָמֵן ירזה וידק בשרו, תצא נפשו של דק־הבשר. זה משל עממי, שיש דוגמתו בלועזית.

2686. עד הדיוּטא התחתונה.

מבטא מליצי שגור. ובירושלמי יבמות פ"א (ובמדרשים) על המקרא “ישובו רשעים לשאולה”, לדיוטא התחתונה שבשאול.

2687. עד, ועד בכלל (ברכות כו: וש"נ).

שגורים מאד גם בדבור.

2688. עד, ולא עד בכלל (שם).

שגורים מאד גם בדבור.

2689. עד זיבולא בתרייתא (ברכות ח.).

מבטא שגור; בהוראת עד הקץ האחרון. והוא לקוח מן המשל העממי (הד"א): “ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא”; יתפלל אדם, שיהא לו שלום כל ימי חייו, ואף ביום קבורתו עד השלכת־עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו.

2690. עד חצי המלכות (אסתר ה', ג; ועוד שם).

שגור בהלצה.

2691. עד חָרמה (דברים א', מד).

כלומר: מכה נִצַחת. (ושגור בהלצות).

2692. עד יעבר זעם (ישעיה כ"ו, כ).

דבור רגיל.

2693. עד יערה עלינו רוח ממרום (שם ל"ב, טו).

מליצה חביבה.

2694. עד כאן תחום־שבת (חגיגה טו:).

כך אמר “אחר” לתלמידו ר' מאיר (ע"ש). ובפי הבריות הוא דבור הלצי, כמו “עד כאן הקפה א'”.

2695. עד מקום שידו מגעת (פסחים ח.; ב"מ ז.; ועוד).

מבטא שגור (וגם בהשאלה).

2696. עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים? (ע' ספרי דברים ומדרש תהלים י"ב).

כך מצטטים, עפ“י פרש”י בראשית (מ"א, מג) וכן הלשון בילקוט זכריה (תקע"ה). ובמקורות הרשומים הנוסח משונה קצת; בספרי: למה אתה מעוות וכו'. ובמדרש תהלים: עד מתי אתה עוקם עלינו את המקרא?

2697. עד מתי אתם פוסחים על שתי השעפים? (מ“א י”ח, כא).

מליצה שגורה.

2698. עד פה תבוא ולא תוסיף (איוב ל"ח, יא).

2699. עד צדק ישוב משפט (תהלים צ"ד, טו).

2700. עד שהיתה כל הגולה כמדורת־אש (ע' ר"ה כב: במשנה).

ממליצים על מחלוקת, ריב מפלגות וכדומה. ובמשנה כפשוטו, על המשואות שהיו משיאים על כל ראשי ההרים (להודיע את קידוש החדש) ומצית בהן את האור (אש) "ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת־אש ".

2701. עד שיבלו שפתותיכם מלומר דַי (שבת לב: וש"נ).

דבור הלצי שגור. וזו דרשה חריפה מפורסמת של רב על הכתוב (מלאכי ג') "והריקותי לכם ברכה עד בלי די ".

2702. עד שיהיו מתים; עד שיבוא אליהו (ע' סוטה מח: ותוספתא שם).

“כאדם שאומר לחברו: עד שיחיו מתים וכו'. כלומר: דחיה לאחרית הימים (בתוספתא הנוסח כנ”ל; ובבבלי: “עד שיחיו מתים ויבוא משיח בן דוד”.

2703. עד שיסתם הגולל (שבת קנכ: ועוד).

הגולל – הכיסוי שנותנים על ארונו (של מת). והוא ציטאט מליצי בהוראת: עד שתאבד כל תקוה.

2704. עדיין אנו צריכים מודעי (שבת נח:; מגילה טו:).

כלומר: לדברי ר' אלעזר המודעי (כך אמר ר' גמליאל בשני ענינים שונים). ובספרות הרבנית הוא מבטא מליצי בהוראת: אנו צריכים עוד להודיע,לברר ולבאר, וכדומה.

2705. עובד אדמתו ישבע לחם (משלי י“ב, יא: כ”ח, יט).

וסופו של הפסוק: “ומרדף ריקים ישבע ריש”, ובמקום הראשון: “ומרדף ריקים חסר לב”.

2706. עכו"ם אַנקיותא קפדי(ע' ע"ז ל.).

כך מצטטים (ובהלצה). ושם בתלמוד: “מבי ארמאה שתי (שמואל היה שותה מים של נכרים), נהי דאגילוייא לא קפדי, אמנקרותא (על נקיון) מיהא קפדי”.

2707. עוד היום גדול (בראשית כ"ט, ז).

מצטטים בהוראת: עדיין יש שהות הרבה.

2708. עוד חזון למועד (חבקוק ב', ג).

מליצה שגורה; עוד לא הגיע הזמן לכך; וכדומה.

2709. עוד מעט וסקלוני(שמות יז, ד).

בהלצה.

2710. עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה (יחזקאל ח', טו).

גם בדרך־הלצה.

2711. עולה על שלחן מלכים (יבמות טו. ועוד).

מליצה שגור ה(על מאכלים, וכדומה).

2712. עולם הפוך – עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים נ.; ב"ב י:).

2713. עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג).

ע"י מדת החסד מתקיים בגין העולם.

2714. עולם חשך בעדו (ביצה לב:; ע."ז ח.).

מבטא שגור (וע' באות ח': “המצַפה לשלחן אחרים –”) ובע“ז, בענין אחר:” לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו".

2715. עולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד:; תוספתא וירוש' שם).

דבור שגור. ושם בברייתא: - " יאבד עולם מפני השוטים? (העובדים לשמש ולירח; וכי בשביל השוטים שעובדים להם יאבד הקב"ה את החמה וכו') אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין (כך ענו חכמי ישראל לפילוסופין ברומי).

2716. עוֹמד בנס (שבת קד.; מגילה ב:).

מבטא שגור, ונמלץ לענינים שונים. והוא לקוח מן המאמר המפורסם של רב חסדא: מם וסמ“ך שבלוחות בנס היו עומדים” (שהיתה חקיקתן משני עבריהן, והן תלויות באויר).

2717. עומד על גבו (ע' ע"ז כו.).

מבטא שגור (בהוראת “משגיח עליו”). ובתלמוד: “נכרית מיניקה את בנה של בת ישראל, בזמן שאחרות עומדות על גבה”.

2718. עומד על הפרק.

מבטא חביב לסופרי העתונים והוא לקוח מלשון המקרא (עובדי הי"ד) “ואל תעמוד על הפרק” (אך שם הוראתו אחרת לגמרה).

2719. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים (אבות ה', ה).

2720. עוֹנוֹת שאדם דש בעקבו (ע"ז יח.).

מליצה שגורה. והיא דרשה של ריש לקיש על הכתוב (תהלים מ"ט) “עון עקבי יסובני”, עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, מסובין לו ליום הדין (ופרש"י: דש בעקביו, דורסם ברגליו, שאינם חשובים בעיניו כלום).

2721. עוֹף השמים יוֹליך את הקול (קהלת י',כ).

פתגם זה שגור גם בתלמוד ובמדרשים.

2722. עוקר הרים וטוחנם זה בזה (סנהדרין כד.).

מליצה מפורסמת על חריף ביותר (ושם גם: עוקר הרי הרים וכו'). וע' “סיני ועוקר הרים”.

2723. עוֹר בעד עוֹר [ וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ] (איוב ב',ד).

2724. עורבא פָרח (ביצה כא.; חולין קכד).

כך ענה רב הונא על שאלת חכם אחר, כדי להשתמט מתשובה (ופרש"י: ראֵה, עורב פורח למעלה; השיאו לדבר אחר). והוא דבור שגור בפי כל, ובהוראה מעין: דברי חלומות, הבל וריק, וכדומה.

2725. עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס (סוטה כב:).

דבו רשגור. וע' “אל תתיראי –”.

2726. עַז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן־עדן (אבות ח', כ).

2727. עזה כמות אהבה (שה"ש ח', ו).

2728. עִזא דבי טַבחא שמֵינא מינאי (מגילה נ.; סנהד' צד.).

פתגם הלצי שגור: “העז שבבית הטבח, שמנה ממני”. ובתלמוד: האי מאן דמבעית (מי שנבעת פתאם בלי סבה)- ליקרי קריאת־שמע… או לימא הכי: עיזא דבי וכו' (ופרש"י: לחש הוא, כלומר: לך אצל העזים והניחני). – אגב אעיר, שהענין הנ"ל הוא המקור לדבור ההלצי השגור: “אם ירא אתה, קרָא קריאת־שמע”.

2729. עִזים מאתים ותיָשים עשרים (בראשית ל"ב, טו).

הלצה שגורה; והכונה: בכל אספה, ובכל מקום של פומבי, תמצא נקבות פי־עשרה מזכרים.

2730. עַזים שבאומות - ישראל (ביצה כח:).

כך מצטטים. ובתלמוד: אמר ריש לקיש: שלשה עזים הם (פרש"י: קשים להנצח): ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. (ובפי הבריות הכונה גם שהם חצופים ביותר).

2731. עטרה שאינה הולמתו(ע' סנהדרין כא:).

מליצה מפורסמת (בהוראת: כבוד (או משרה) שאינו ראוי לו) על הכתוב (מ"א א) “ואדוניה… מתנשא לאמר אני אמלוך”, אמר רב, שבקש להולמו ולא הולמתו (ופרש“י: שתשב בראשו כתר מלכות… ואינה מתישבת בראשו. ע”ש).

2732. עין הרע ויצר־הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם (אבות ב', יא).

מיוחס לר' יהושע.

2733. עין לא ראתה (ישעיה ס"ד, ג).

מליצה הלצית שגורה (דבר שעוד לא נראה כמוהו). וזה היה משמש ציטאט כבר בתלמוד (ע' ברכות לד:).

2734. עין תחת עין (שמות כ"א, כג, ועוד).

שגור גם בהלצות.

2735. עיני האדם לא תשבענה (משלי כ"ז, כ).

2736. עיני כל ישראל עליך(מ"א א', כ).

בהלצה למי שאיחר לבוא, וכדומה (וגם בשחוק הקלפים).

2737. עינים להם ולא יראו (ירמיה ח', כא. ועוד; ובתהלים).

2738. עיר ואֵם בישראל (ש"ב כ', יט).

מבטא מליצי שגור בפי כל.

2739. עַיִר פרא אדם יולד (איוב י"א, יב).

2740. עיר פרוצה אין חומה [ איש אשר אין מעצר לרוחו ]. (משלי כ"ה, כח).

גם חציו הראשון משַמש משל בפני עצמו.

2741. עירוב פרשיות (ב"ק קז.; סנהדרין ב:).

שגור בהוראת ערבוב הענינים. ובתלמוד “עירוב פרשיות כתוב כאן”, ופרש"י: “פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינה מקומו”.

2742. עכברא דשכיב אדינרי (סנהדרין כט:).

"ההוא דהוה קרו ליה (היה איש שקראו לו): עכברא דשכיב אדינרי (עשיר שלא נהנה מממונו, כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהם; פרש"י). והוא כנוי הלצי שגור.

2743. על אדני ועל משיחו (תהלים ב', ב).

דבור הלצי: הוא מדבר על ה' ועל משיחו (והליצנים מוסיפים: “ועל ננתק ה”; בהתחלת הפזוק שלאחריו: “ננתקה את מוסרותימו”).

2744. על אלה אני בוכיה (איכה א', טז).

2745. על אפי ועל חמתי (ירמיה ל"ב, לא).

2746. על דא צוחו קמאי דקמאי (ב"מ צג:).

ע' “כבר צוחו –”.

2747. על דא קא בכינא (ע' ברכות ה:).

דבור שגור. ובתלמוד: "- להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא; אמר לו: על דא ודאי קא בבית (ורפש"י: על זה ודאי יש לך לבכות).

2748. על דאטפת אַטפוך [ וסוף מטיפַיך יטופון ] (אבות ב', ו).

פתגמו המפורסם של הלל, על הגולגולת שצפה על פני המים: “על שהטבעת אחרים, הטביעו אותך, וסוף מטביעיך להטבע”. ומצטטים ביחוד את חציו (ועפ"י רוב בהלצה).

2749. על דבר זה ידוו כל הדווים (בזיר כג.; קדושין פא:).

מליצה שגורה. ובתלמוד: איסי בן יהודה אומר: “ולא ידע ואשם ונשא עונו” (ויקרא ה) על דבר זה ידוו כל הדווים, (שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוון ויש כאן נשיאות עון; פרש"י).

2750. על הראשונים אנו מצטערים, ואתה מוסיף עלינו את האחרונים! (מכילתא יתרו וילקוט שם).

כך שגור הדבור עפ“י פרש”י שמות י"ח, ב. וכמקורות הרשומים הלשון משונה קצת.

2751. על חייו לא חס, על חיי־חברו לא כל־שכן! (פסחים מט:.

זו דרשה של ר' אלעזר: “עם־הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל) “כי היא חייך ואורך ימיך”; על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כל־שכן”.

2752. על חרבך תחיה (בראשית כ"ז, ט).

בהלצה, על עֵשו.

2753. על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י' יב).

2754. על כל צרה שלא תבוא (תענית יט. במשנה).

“על כל צרה שלא תבוא על הצבור, מתריעין עליהם” (ופרש"י: שלא תבוא, לישנא מעליא נקט). ושגור בפי כל.

2755. על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (ערובין כא: ועוד).

על קוצו של יוד. והוא דבור הלצי שגור.

2756. על כן באה אלינו הצרה הזאת (בראשית מ"כ כא).

מבטא רגיל.

2757. על כנפי נשרים (שמות י"ט, ד).

מצטטים בהוראת: במהירות, כמו “כאשר ידאה הנשר”.

2758. על כַפַּים חַקוֹתיך (ישעיה מ"ט, טז).

מליצה רגילה (על חבה יתירה).

2759. על כרחך אתה חי (אבות סוף פ"ד).

מיוחס לר' אלעזר הקפר. והוא שגור מאד.

2760. על מה תֻכּו, עוד תוסיפו סרה (ישעיה א', ה).

דבור שגור.

2761. על מדוכה זו ישב- (יבמות טז:; ירוש' שם).

שם בתלמוד כפשוטו. ואצל הסופרים בהוראת: בשאלה קשה זו התחבט-

2762. על מי לא עברה רעתך [ תמיד ]! (סוף נחום).

בציטאט זה השתמש גם העם, כאשר העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו (ע' ירושלמי ברכות פ"ד. ובבבלי לא נזכר ציטאט זה).

2763. על מנת לקבל פרס (אבות א', ג).

2764. על פכים קטנים (חולין צא.).

דבור הלצי, על קמצנים. ומקורו שם בתלמוד: “ויוָתר יעקב לבדו” (בראשית ל"ב), אמר ר' אלעזר, שנשתייר על פכים קטנים; מכאן לצדיקים שהביכ עליהם ממונם יותר מגופם “- לפי שאין פושטים ידיהם בגזל”. והובא גם בפרש“י לפסוק הנ”ל; ומזה נתפרסם.

2765. על פת לחם יפשע גבר (משלי כ"ח, כא).

2766. על (ה)צד היותר טוב.

מבטא שגור.

2767. על קרן הצבי (כתובות קז: במשנה).

מליצה הלצית שגורה. “אמר ר' יוחנן בן זכאי… הניח מעותיו על קרן הצבי”. ובמשלי הטורקים יש: "הניח מעותיו על גב החתול ".

2768. על ראשו ועל כרעיו וקִרבו ופִרשוֹ (ויקרא ד', יא).

בהלצה. כלומר: הכל באשר לכל, יחד עם השגיאות, וכדומה.

2769. על ראשון ראשון, ועל אחרון־אחרון (אבות ה', ז).

מטרותיו של החכם; כך הוא עונה. וזה מבטא שגור.

2770. על רגל אחת (שבת לא.).

כלומר: במהרה, תוך כדי דבור.

2771. על שבכה יתהלך (איוב י"ח, ח).

כלומר: הוא עומד בסכנה.

2772. על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות־חסדים (אבות א', ב).

פתגם קדמון, המיוחס לשמעון הצדיק.

2773. על התורה ועל העבודה (כנ"ל).

דבור רגיל הוא: הוא יושב על התורה ועל העבודה (וגם בהלצות). ופרסומו בא ביחוד מנוסח ההפטורה “על התורה ועל העבודה וכו'”.

2774. עלובה היא העיסה, שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה (ב“ר ל”ד, ט', יב. ועוד).

משל יפה. ומצטטים אותו בנוסח קצר: “עלובה עיסה, שהנחתום מעיד עליה”.

2775. עלי היו כֻלָנָה (בראשית מ"ב, לו).

דבור רגיל.

2776. עלי ועל צוארי! (פסחים ח:; ע"ז ל:).

כלומר: על אחריותי; עשֵה כדברי, ואני מקבל עלי את האחריות. וזה היה דבור שגור, כדמוכח שם בשני המקומות. ומצטטים גם בהלצה.

2777. עלי יניח צדיק זה ראשו (חולין צ"א:).

על הכתוב ביעקב (ריש ויצא) “ויקח מאבני המקום”, אמר ר' יצחק: נתקבצו כל האבנים… וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה ראשו. ומצטטים אותו בענינים שונים (בהלצה), ונתפרסם ע“י פרש”י ריש ויצא.

2778. עלי קללתך, בני!(בראשית כ"ו, יג).

מצטטים בהוראה מעין “עלי ועל צוארי”.

2779. עלימוֹ אבד כלח (איוב ל', ב).

מבטא מליצי, בהוראת: זה ישן־נושן.

“עלת לקרתא –” ע' “אזלת לקרתא־”.

2780. עם הדומה לחמור (יבמות סב. וש"נ).

דרשה עתיקה על הכתוב (בראשית כ"ב) "שבו לכם פה עִם החמור, עַם הדומה לחמור (זה נאמר, איפוא, על עבדים ). והוא ציטאט הלצי שגור.

2781. עם חכם ונכון (דברים ד', ו).

על האומה הישראלית. וגם בלעג.

2782. עִם חסיד תתחסד (ש“ב כ”ב, כו; תהלים י"ח, כו).

שגור מאד (ביחוד בהלצה). והפסוק (שם) “עם גבר תִתָבר ועם עקש תתפל”, היה פתגם שגור בתלמוד (ע' מגלה יג: ועוד).

2783. עם לבדד ישכון (במדבר כ"ג, ט).

על ישראל. ובהלצה גם על הפורש מן הצבור, וכדומה.

2784. עִם לבן גרתי (בראשית ל"ב, ח).

כלומר: אינני “בטלן”; בעל נסיון אני; כבר היו לי עסקים עם רמאים גדולים; וכדומה. (והחסידים הליצנים, כשמגישים להם יין, אומרים בהלצה קלמבורית: “עם לבן גרתי”; כלומר: התרגלתי (געוזאוֹהגט) עם יי"ש פשוט.

2785. עַמא פויזא (שבת פה.; כתובות קיב.).

כך קרא צדוקי אחד לעם ישראל (עַם נמהר ומבוהל), מפני שהקדימו “נעשה” ל“נשמע” (שמות כ"ד, ז). והוא מבטא הלצי ושגור בכלל.

2786. עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א, טו).

ובדרשת התלמוד (תענית טז.) שהקב"ה משתתף בצרתם של ישראל.

2787. עמכם תמות חכמה! (איוב י"ב, ב).

מן השנינות החריפות שבתשובות איוב לרעיו: “אמנם כי אתם עם, ועמכם תמות חכמה!” כלומר: רק אתם הנכם החכמים היחידים בעולם, ובמותכם תמות עמכם גם החכמה, כי לא ישאר עוד חכם בארץ.

2788. עמנו הייתם (מרות ה. במשנה, ועוד).

הנוסח המקובל בהזמת העדים. אמרו (העדים) מעידים אנו כאיש פלוני שהרג את הנפש… אמרו להם (עדים אחרים): היאך אתם מעידים (כזאת)? הרי עמנו הייתם באותו יום במקום פלוני! הרי אלו זוממים ונהרגים וכו'. והוא דבור שגור (בהכחשות, וכדוֹמה).

2789. ענַה כסיל כאִוַלתו, פן יהיה חכם בעיניו (משלי כ"ו, ה).

2790. ענבי־הגפן כענבי הגפן(פסחים מט.).

משל על הנושא בת לתלמיד־חכם (ומסיים: דבר נאה ומתקבל). והנושא בת עם־הארץ: משל לענבי הגפן בענבי הסנה; דבר כעור ואינו מתקבל.

2791. ענוה מביאה לידי יראת־חטא (ע"ז כ: ועוד).

2792. עני המהפך בחרדה (קדושין נט.).

[ “מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר, או שיתננה לו בעל הבית”; פרש“י ] " – ובא אחר ונטלה הימנו… נקרא רשע”. ובהוראה כזו הוא מבטא שגור.

2793. עני ואביון, מי גוזלו?

קלמבור מפורסם (ושגור מאד) על הכתוב (תהלים ל"ה, י) “עני ואביון מגוזלו”. והכונה: העני אינו מפַחד מפני גנבים וזלנים.

2794. עני ורוכב על חמור (זכריה ט', ט).

על ביאת המשיח. ומצטטים בהלצת (ועמנואל הרומי חבר על זה סאטירה יפה כ“שיר־זהב”).

2795. עני חשוב כמת (ע' נדרים סד:; ע"ו ה.).

כך שגור בפי הבריות, עפ“י פרש”י שמות ד', יט. ובתלמוד בברייתא: ארבעה חשובים כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים (וכולם נסמכים שם על מקראות). וגם יש בתלמוד הלשון “עניות כמיתה” (ע' נדרים ז: וע"ז שם).

2796. עניי־עירך קודמים (ב"מ עא.).

קודמים לעניי עיר אחרת. והוא מדרש הכתוב (שמות כ"ב, כד) “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך”; והובא שם בפרש"י ומכאן פרסומו הגדול.

2797. ענין לענות בו (ע' קהלת א', יג).

מליצה שגורה אצל הסופרים, ולקוחה מלשון הכתוב (שם) “ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו”.

2798. עפר אני תחת כפות רגליכם (ויק“ר סוף פ”ב).

מליצה שגורה (ביחוד בהלצה).

2799. עפרא לפומיה! (ב"ב טז.).

עפר לפיו! (מין קללה) כך אומר רבא פעמים אחדות על איוב. למשל על דבריו (איוב, ט') “לוּ יש בינינו מוכיח וגו'; " עפרא לפומיה דאיוב! כלום יש עבד שמוכיח את רבו?”.

2800. עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי גק, יח).

על התורה (וגם בענינים אחרים).

2801. עץ־פרי עושה פרי למינו- (בראשית א', יא).

כלומר: כעץ כן פריו; כאבות כן בניהם; וכדומה.

2802. עצה טובה קא מַשמע לן (כתובות פא: וש"נ).

דבור רגיל (ובהלצה).

2803. עצם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב', כג).

מליצה רגילה.

2804. עקב בצד גודל (שבת סב:; סוכה נב:).

שגור מאד, בהוראת הליכה במתינות ובנחת (עקב רגל אחת בצד גודל של חברתה; פרש"י). ובשני המקומות הרשומים הובא בענינים שונים, ומזה מוכח שהוא דבור עברי עתיק.

2805. עקודים נקודים וברודים (בראשית ל"א, יב).

מבטא הלצי שגור. כלומר: סיגים שונים ובלולים יחד.

2806. עיקר חסר מן הספר.

דבור שגור (אם כן, הלא יהיה העיקר – הדבר שהסופר מכוין אליו לפי דבריך- חסר מן הספר). וכבר נמצא בספר “תולדות יצחק” (לר' יצחק קארו, מגולי ספרד) ריש פרשת ויחי.

2807. ערב לאיש להם שקר(משלי ב',יז).

זהו מעין “מים גנובים ימתקו”.

2808. ערבי קול, חסרי מֹח.

פתגם של עמנואל (במחברותיו צד 159). ומזה נראה שהפתגם השגור כי “החזנים הם טפשים” עתיק הוא.

2809. ערביך ערבא צריך (סוכה כו.; גטין כח:).

הערב שלך צריך להביא ערב אחר שיערב בעדו. זה, כנראה שם, משל עממי; והוא חריף ויפה.

2810. ערום ראה רעה ונסתר [ ופתיים עברו ונענשו ] (משלי כ"ב, כז, יב).

2811. עשה אזניך כאפרכסת (חגיגה ג:; חולין פט.).

כלומר: הטה אזניך להקשיב היטב. מבטא רגיל.

2812. עָשה לה דדים במקום בינה (ברכות י.).

בהלצה על אשה טפשית ובעלת־בשר.

2813. עשֵה שַבַּתך חוֹל ואל תּצטרך לבריות (שבת קיה.; פסחים קיכ.).

פתגם שגור; והוא מן הדברים שצוה ר' עקיבא את בנו.

2814. עשיק לגבך, ושוי לכריסך (כ"מ נב.).

מה שצריך לכסות גופך וגבך, קנֵה ביוקר: ולמאכלך לא תקנה אלא בשויו (פרש"י). והובא בלשון “דאמרי אינשי”.

2815. עשירים מקמצים (מנחות פו.; חולין מז.).

“וסימנך עשירים מקמצים” (בתלמוד סימן הוא לדעת שמות החכמים; ע"ש). וזה מבטא הלצי שגור.

2816. עַשֵׂר בשביל שתתעשר (שבת קיט.; תענית ט.).

זו דרשה יפה (בקלמבור) על הכתוב (דברים י"ד) עַשר תעַשר" – וכנראה היה למין דבור שגור עוד בזמן התלמוד; כי בתענית הובא בשם ר' יוחנן; ובשבת מביאו התנא ר' ישמעאל בר' יוסי כפתגם ידוע.

2817. עֹשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה', יב).

דבור שגור.

2818. עשרה בטלנים (מגילה כא:; ב"ק פכ.).

"בני אדם כשרים, בטלים ממלאכתם לעסוק בצרכי צבור ולבוא קודמים לבית־הכנסת, כדי שיהיו מצוים עשרה לעת התפלה; ומתפרנסים משל צבור (פרש"י). ובפי הבריות הוא מבטא הלצי.

2819. עשרה קבים שיחה ירדו לעולם: תשעה נטלו נשים (קדושין מט.).

פתגם הלצי שגור (והוא מברייתא עתיקה).

2820. עשרה ראשונים (ברכות טז:).

מבטא שגור. ובמקורו: לעולם ישבים אדם לבית־הכנסת, כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים.

2821. עת לחשות, ועת לדבר (קהלת ג', ז).

2822. עת לטעת, ועת לעקור נטוע (שם, ב).

2823. עת לפרוץ, ועת לבנות (שם, ב).

2824. עת לעשות לה' הפרו תוֹרתך (תהלים קי“ט, קכ”ו).

שגור הוא גם בתלמוד (גטין ס. ועוד) בהוראת: אם באה עת לעשות תקנה לשם־שמים, הפרו דברי תורה לשעה הצריכה (פרש"י). ואין זה פשוטו של מקרא.

2825. עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשע (ירמיה ל', ז).

ציטאט שגור (בפי הזקנים), בהטעמת מלת “וממנה”, כלומר: מתוך הצרה בעצמה תבואה הישועה. (וקרוב לזה נדרש הפסוק גם בילקוט, ע"ש במקומו).

2826. עתיד ליתן את הדין (אבות ג', א: שבת צו: ועוד).

מבטא שגור (לפעמים גם בהוראת מעין “חכמים, הזהרו בדבריכם!” וכך ענינו גם בכמה מוקומות בתלמוד).

 

פ.    🔗

2827. פגוֹש דוב שַכול באיש ואל כסיל באולתו (משלי י"ז, יב).

2828. פה אחד (יהושע ט', ב).

מבטא שגור. ויש גם “קול אחד” (שמות כ"ד ג), ומבטא זה עבר אל כל הלשונות.

2829. פה מפיק מרגליות (קדושין לט:; סוף חולין).

מליצה שגורה. ולשון התלמוד: “פה שהפיק מרגליות ילחך עפר!” (על לשונו של ר' חוצפית המתורגמן, מהרוגי מלכות, שגרר אותה חזיר).

2830. פה קדוש יאמר דבר זה? (סנהדרין כג.).

כך תמה ריש לקיש על דברי ר' מאיר. והמבטא רגיל בספרות הרבנית.

2831. פוטר מים ראשית מדון (משלי י"ז, יד).

מן המשלים היותר מצוינים שבאוצרנו.

2832. פולסי דנורא (יומא עז.; חגיגה ט.; ב"מ פה:).

מלקות במקלות קלויות באש. והוא מבטא הלצי. ובתלמוד בכל המקומות הרשומים, הוא בא תמיד בצירוף שם המספר “שיתין” (ששים): "אתיוהו לגבריאל ומחיוהו (והלקוהו) שיתין פולסי דנורא,; אתיוהו למטטרון- “; אתיוהו לאליהו –”. (ובב“מ מז: נמצא “פולסי דניורא” בהוראת שַמתא, נִדוי. ע”ש).

2833. פוּם ממלל רברבן (דניאל ז', ת, כ).

בשבחו של דַברן מצוין, וכדומה. (ופשוטו של מקרא – לגנאי).

2834. פומבדיתאה לוָיך, אשַני אושפיזך (חולין קכז.).

אם אחד מאנשי פומבדיתא נתלַוה עמך בדרך, שנה והחלף את האכסניא שלך, שלא ידע היכן תשכב, כי גנבים מומחים הם. וזה היה, כנראה, משל עממי מקומו.

2835. פונה אני מכל עסקי, ואיני עוסק אלא בו.

דבור שגור. ולקוח מפרש“י ויקרא ב‘, ג’. י”ז, י. ומקורו בתורת־כהנים (בקצת שנוי).

2836. פוסע על ראשי עם קדוש (מגילה כז:; יבמות קה:).

אצל הסופרים היא מליצה (על “המבטל” את העם; וכדומה). ובתלמוד – כפשוטו, וכמו שפירש רש"י: כשהיו התלמידים בבית־המדרש על גבי קרקע, [ אזי ] ההולך על גבי מסיבתם לישב למקומו, נראה כפוסע על ראשי העם.

2837. פוק חזי מאי עַמא דבַר(ברכות מה. וש"נ).

צא וראה היאך הצִבור נוהג (וַעשה כמוהם). דבור שגור בתלמוד ובספרות, וגם בפי הבריות.

2838. פורץ גדר ישכנו נחש(קהלת י', ח).

משל יפה. ובספרות הרבנית מצטטים אותו על העובר על גזירת־חכמים.

2839. פורתא לא דק (סוכה ח.).

בדבר מועט לא דקדק כל־כך (בחשבונות). מבטא שגור (והליצנים אומרים בקַלמבור ז’רגוני: "א גרוֹיסער לאַידאַק – כשההבדל גדול). ובתלמוד הלשון: אימור דאמרינן לא דק – פותא; טובא מי אמרינן?

2840. פִיזור לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין עא: במשנה).

שנפרדים זה מזה ואינם יכולם להועץ עצה רעה ולסייע זה לזה (פרש"י).

2841. פְחַד מן הזמן כאשר ישחק לך.

פתגם שהובא ב“ספר השעשועים” (קדמון). וכנראה הוא לקוח מלועזית.

2842. פחד פחדתי וַיאתָיֵני(איוב ג', כה).

2843. פטומי מילי בעלמא (ב"מ סו.).

אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו (פרש"י). ובהוראה כזו (וגם מעין “פטפוטי מלים סתם”) הוא מבטא שגור.

2844. פטור, אבל אסור (שבת ג. ועוד).

בתלמוד לענין שבת: פטור מחטאת, אבל אסור לכתחלה. והוא דבור רגיל, לענינים שונים.

2845. פטיש כל הארץ (ירמיה נ', כג).

כנוי מליצי (וגם הלצי) לפרנס אַלים, וגם לסופר תקיף, וכדומה.

2846. פי כסיל מחתּה לו (משלי י"כ, ז).

שגור הרבה גם במדרשים, בהוראת “פִּיו הכשילו” (וגם מעין “אל תפתח פה לשטן”).

2847. פיו הכשילוֹ (ע' ע“ז יא:; במד”ר י"ח, ח).

כך שגור עפ“י פרש”י במדבר כ“ב, יט. ושם בבמד”ר “פיהם הכשילם”. ובע"ז, בענין אחר, “הכשילם פיהם”. ובמסוטה (מב:) יש: “לכדו ֹ פיו לאותו רשע”.

2848. פיו ולבו שוים (תרומות גק, א; פסחים סג.).

2849. פיו למהלומות יקרא (משלי י"ח, ו).

2850. פלשתים עליך, שמשון (שופטים ט"ז).

בהלצה, בענינים שונים.

2851. פנה זיוה, פנה הודה (ב“ר פס”ח, ועוד).

דבור שגור, שנתאזרח ע“י פרש”י ריש ויצא.

2852. פַנו מקום לבן מאה מָנה (ערובין פה: פו).

2853. פַנו מקום לבן מאתים מנה (שם).

דברי רבי כשבאו אליו עשירים (כי “רבי מכבד עשירים”).

2854. "פני" הדור כפני הכלב (סוטה מט:; סנהדרין צז.).

דבור שגור בהלצות גם על פרנסים ומנהיגים, ובתלמוד נאמר זה על דור שבן־דוד בא “בעקבתא דמשיחא”).

2855. פני מגדלי־חזירים ומַלוי ברִיבית (ברכות נה.; נדרים מט:).

אמרה מטרוניתא (ובנדרים: אמר צדוקי) לר' יהודה: פניך דומים למגַדלי חזירים ולמלוי ברבית (ופרש"י: שכרם מרובה בלא טורח, ושמחים בחלקם, לכך פניהם צהובים).

2856. פנים חדשות באו לכאן(שבת קיב:; ב"ק צו:).

דבור הלצי שגור. (ובתלמוד הכונה על כלי או בגד שנעשה בו תקון ונתחדשו פניו ).

2857. פַסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ג, ג).

2858. פסחא כזיתא, וחלילא מחבר אגרייא (ירושלמי פסחים ז‘, יב. וע’ בכבלי שם פה:).

משל עממי מזמן הבית: “חתיכת קרבן־הפסח שמגיעה לכל אחד ממנויו, קטנה כזית, וקול חמולת ההמון מקרייות ההלל – משבר את הגגות”. וע' במבוא.

2859. פסחים בזזו בו! (ישעיה ל"ג, כג).

במליצה יפה זו השתמש כבר האמורא שמואל בתור ציטאט מחודד. במס' בכורות (לט.): אחיו של שמואל (שלא היה חכם גדול) שאל ממנו דבר הלכה, ושמואל לא ידע מה להשיב. קרא שמואל על אחיו: פסחים בזזו בז! (ופרש"י: שאין הדעת סובלת שיהיו הגרים בוזזים ביזות; כלומר: אתה אינך מחודד, ושאלת שאלה כזו שאיני יודע תשובה).

2860. פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם (ברכות מג: וש"נ).

מאמר עתיק ומפורסם. והמבטא “פסיעה גסה” שגור גם לעצמו.

2861. פסיק רישיה ולא ימות!(שבת עח. וש"נ).

כרוֹת את ראשו ולא ימות! כלומר: דבר שאי אפשר. וזה דבור שגור בתלמוד – וגם בפי הבריות.

2862. פקוח נפש דוחה שבת (שם קלב. וש"נ).

שגור בפי כל. והוא מאמר עתיק, כדמוכח בתלמוד.

2863. פרוונקא דמלאכא דמותא (נדרים מא.).

שליחו של מלאך המות. כך קורא רבא ל“אשתא” (קדחת).

2864. פירוקא לסכנתא? (ע"ז ל.).

לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאים! (פרש"י).

2865. פירותיו מעידים עליו (ע' כ“ד ט”ו, ג).

כך שגור בפי הבריות. ובמדרש “פירותינו מעידים עלינו”. והרעיון נמצא גם בהרבה משלים אחרים (וגם בלועזית).

2866. פרצה קוראה לגנב (סוכה כו.; ספרי, תצא).

משל מצוין זה הובא בתלמוד בשם רבא, אבל כבר רש"י אומר עליו "משל הדיוט הוא".

2867. פִרקו נאה וזקנו מגודל.

דבור שגור, ולקוח מלשון התפלה לש"ץ בימים נוראים: “הנני העני ממעש”. ובתלמוד (תענית טז:) “זקן ופרקו נאה”. ובברכות (יא.) “זקנך מגודל”, בעניון אחר.

2868. פרתו של הרב מותרת.

דבור הלצי שגור. וכנראה מקורו במשנה שבת (נד.) “פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאה (בשבת) ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים”.

2869. פשט את הרגל ל- (כתובות קח: ממשנה).

מליצה מפורסמת בענין שמיטת־כספים. ובמשנה: “הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל” (ופרש"י: “לשון בזיון הוא. ואמר נואש, שאינו חש לדבריו, טול טיט שעל גבי רגלי. ואני שמעתי: תלֵה אותי על עץ ואין לי מה ליתן”.

2870. פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות (ע' פסחים קיג.; ב"ב קי.).

כך מצטטים. ובתלמוד נמצא רק בארמית ובשנויים: “אמר רב לרב כהנא: פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבה אנא וסניא בי מילתא”. ונראה, שהנוסח השגור בפי הבריות נסמך קצת על המאמר המפורסם: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות " (ע"ש).

2871. פשוטו כמשמעו.

מבטא שגור. ולקוח מפרש"י על התורה (בראשית ח', ז. ועוד).

2872. פת במלח תאכל (אבות ו', ד).

“כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל וכו'”. והוא דבור שגור.

2873. פָתח בכד וסִיים בחבית (ב"ק כז.).

בתלמוד כפשוטו. וזו תמיה על לשון המשנה: “המניח את הכד ברשות הרבים… בעל החבית חיב”. ועל זה מתמיהה הגמרא: פתח בכד וסים בחבית! ואומרים כך בהלצה על המתחיל בענין אחד וגומר באחר.

2874. פתח פיך ויאירו דבריך! (ברכות כב.).

כך אמר ר' יהודה בן בתירה לתלמידו (ע"ש). וזו מליצה שגורה.

2875. פתי אחד עושה פתיים רבים.

משל שנזכר בס' “מטפחת ספרים” לר' יעקב עמדין.

2876. פתי יאמין לכל דבר(משלי י"ד, טו).

 

צ.    🔗

2877. צא ובַשר לסוסים ולחמורים! (פסחים ג:).

יוחנן חקוקאה שב מן הכפר העירה. שאלו אותו: חטים נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות; אמרו לו: צא ובַשר לסוסים ולחמורים. – וזה דבור הלצי מפורסם.

2878. צא מאיצטגנינות שלך (שבת קנו.; נדרים לב.).

כך אמר הקב"ה לאברהם (ע"ש). ומצטטים בהלצה.

2879. צבת בצבת עשויה (אבות ח', ו).

ועל זה שואלת הגמרא (פסחים נד.) “וצבתא קמייתא (הראשונה) מאן עביד?” – ומצטטים על עסק מסובך.

2880. צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב', ד).

2881. צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא מקַיים.

כך שגור בפי הבריות (ובהלצות). והוא מענין הכתוב (איוב כ"ב, כח) " ותגזר אומר ויקם לך".

2882. צדיק הראשון בריבו [ ובא רעהו וחקרו ] (משלי י"כ, יז).

מצטטים רק חציו. ופתגם רומי אומר בענין זה: “צריך לשמוע גם את הצד השני”.

2883. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו (ע' ברכות ז.).

שם בתלמוד יש דרשות בענין זה. ומשם (וגם ע"י הספרות הפילוסופית שלנו) נתאזרחו הדבורים הנ"ל אצלנו.

2884. צדיק זה בא לבית מללוני, ויפטר בלי לינה?! (סנהד' צח:; חולין צא:).

כך אמר הקב“ה על יעקב. והובא גם ב רש”י בראשית (כ"ח יז) ומכאן היה לציטאט בהלצות.

2885. צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו (משלי י"א, ח).

מצטטים בהלצה גם בשחוק הקלפים.

2886. צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (ב"מ פז.).

2887. צדיקים במיתתם קרואים חיים (ברכות יח.).

הובא גם בפרש"י בראשית (י"ט לב). ומכאן נתפרסם.

2888. צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם (סוף הושע).

2889. צדק לפניו יהלוך (תהלים פ"ה, יד).

מצטטים גם בהלצה.

2890. צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות (פסחים פז:).

מאמר מפורסם של ר' אושעיא (ונסמך על הכתוב “צדקת פרזונו בישראל” – בשירת דבורה).

2891. צדקה תציל ממות (משלי י', ב; י"א, ד).

2892. צדקתו עומדת לעד(תהלים קי“א, ג. וקי”ב).

זה הקונה ספרים ומשאילם לאחרים (ע' כתובות נ.). כך מצטטים ושם בתלמוד: “־זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים”.

2893. צולע על ירכו (בראשית ל"ב, לב).

בהלצה על פלפול מעוקל, על משל שאינו עולה יפה, וכדומה.

2894. צוֹעק ככרוכיא (קדושין מד.).

כעגוּר. כך שגור בפי הבריות. ולשון התלמוד: “חברותא כולה כר' יוחנן, וצווח ריש לקיש כיכרוכיא " ויצאה והיתה” (כך היה צועק הא כתיב ויצאה והיתה (דברים כ"ד) וליכא דאשגח ביה".

2895. צועקים ואינם נענים(ב"מ עה:).

שלשה צועקים ואינם נענים וכו'. (ופרש"י: צועקים בבית־דין של מטה, ואינם נענים, שהרי הם גרמו לעצמם). וזה מבטא שגור: הוא יהיה מן הצועקים ואינם נענים.

2896. צורתא דזוזא (פסחים קד.; ע"ז נ.).

“ואמאי קרו ליה בגן של קדושים? דלא איסתכל בצרותא דזוזא”. ובירושלמי (ע"ז ג', א) “לא הביט בצורת מטבע” (מפני שעל המטבעות והזוזים היו צורות של אלילים). ובפי הבריות על צדיק תמים ובטלן: אינו יודע צורתא דזוזא (או צרות מטבע).

2897. צללת במים אדירים והעלית חרס בידך (ב"ק צא.).

כך אמר ר' עקיבא לאיש שהתחכם לפטור עצמו מקנס, והתחכמותו לא הועילה לו. ע' במבוא.

2898. צמח בלי יעשה קמח (הושע ח', ז).

מליצה רגילה.

2899. צַנא מלא ספרי (מגילה סח:).

סל מלא ספרים. כך אמר ריש לקיש בבוז על שונה הלכות שלא שימש תלמידי חכמים, ואינו יודע ואינו מבין פירושו של ההלכות שהוא בקי בהן (ע“ש ברש”י). ובכל זאת היא המבטא ההלצי הזה לכנוי־כבוד ללמדנים בקיאים (והוא נמצא הרבה בספרי “שאלות ותשובות”, וגם בר"ת (צמ"ס). ושגור מאד בפי הבריות.

2900. צער בעלי־חיים (שבת קכח: ועוד).

שגור ביחוד בהלצות.

2901. צפוּן לצדיק חיל חוטא (משלי י"ג, כב).

בתלמוד הוא ציטאט שגור כמו “יכין וצדיק ילבש”. למשל בב"ק (קיט.) קורא בן רב חסדא על עצמו.

2902. צַפרא דמאיר טכ.

או: צפרא טבא למארי! (ברכת שלום בבקר). שגור מאד בפי הבריות (וגם בהלצה). ולקוח מ“שלחן ערוך” אורח חיים ט‘, ב’.

2903. צרות אחרונות משַכחות את הראשונות (ברכות סוף פרק א‘, וירוש’ ותוספתא שס).

פתגם מפורסם ושגור.

2904. צריך יהודאה לחרובא, עביד תחוָבא (ויק“ר פי”ג, ועוד).

פתגם חרוזי יפה. כשהיהודי נצרך לפרי החרוב (ואין, מפני המחסור והעוני הנורא). רק אז יעשה תשובה. (חרובין הם הפרי היותר זול בארך־ישראל, כמו שיעיר המבטא “די לו בקב של חרובין מערב שבת לערב שבת”).

2905. צרת־רבים חצי־נחמה.

פתגם שגור בפי כל. ונמצא גם בס' “מלאכת מחשבת” (לר' משה חפץ, במאה החמשית) פ' תבוא. ובדברים רבה (ב', יד): “צרה שהיא של רבים, אינה צרה”. וע"ש בילקוט. ודוגמתו של הפתגם יש בכמה לשונות (אבל לא בסגנון משָלי קצר ובולט כזה).

 

ק.    🔗

2906. קאקי חִיורי (כתובות פה.; גטין עג.).

אווזים לבנים. שם בתלמוד הוא כנוי לעג לזקנים. וע' אות כ': “כקאקי חיורי”.

2907. קב ונקי (ערובין סב: וש"נ).

כלומר: מעט, אבל מצוין (כך הוראתו בציטאט). ובתלמוד: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ופרש"י: כלומר, במקומות מועטים מוזכר במשנה, אבל נקי הוא, דהלכה כמותו בכל מקום.

2908. קב של חרוּבין (ערובין סב: וש"נ).

“די לו בק בחרובין מערב שבת לערב שבת”. וזה מבטא שגור על המסתפק במועט.

2909. קבא מארעא ולא כורא מאיגרא (פסחים קיג.).

“קב מן הארץ, ולא כור מן הגג”. (קב – אחד מששים בסאה; כור – שלשים סאה). וזה מ“מילי דעלמא” שהורה רב לבנו, ולכן פירשוהו רש“י והרשב”ם בעניני מסחר: “טוב ללכת למקום קרוב להשתכר מעט, מללכת למקום רחוק להשתכר הרבה”. אך בודאי הוא משל עממי כללי (ויש דוגמתו הרבה אצלנו ואצל הגוים).

2910. קבוֹע מסמרות בדבר (ע' ב"ב ז:).

דברי ר' יוחנן לר' אלעזר תלמידו: “אלעזר בני קבע בה מסמרות!” (בהלכה שאמרתי לך, הזהר לדון – – לא תזוז ממנה; פרש"י). ובירושלמי (פסחים פ"ה, ועוד): “קביעא גבך כמסמרא?” וזו מליצה רגילה.

2911. קַבל (את) האמת ממי שאמרוֹ.

פתגם עתיק, שהובא כבר בשם רב האי גאון. ובמחברות עמנואל (147) “ואמר החכם בספרו: קבל… ו”במבחר הפנינים" (שער החכמה): אל תבוש לקבל האמת מאיזה שיבוא.

2912. קבצם כעמיר גוֹרנה (מיכה ד', יב).

מליצה חביבה.

2913. קדרה רבי־שותפי, לא קרירא ולא חמימא (ערובין ג.; ב"ב כד:).

משל עממי (“דאמרי אינשי”) יפה מאד. קדרה של שותפים, לא חמה ולא קרה (כי כל אחד סומך על חברו). ויש דוגמתו במשלי הגוים, אבל לא בהומָאר יפה כזה.

2914. קדש עצמך במוּתר לך (יבמות כ.).

קדש עצמך, להזהר אף בדבר שמותר לך. והובא גם בפרש"י דברם (י"ד, כא); ומכאן פרסומו.

2915. קובע ברכה לעצמו.

מליצה שגורה; כלומר: זה ראוי לתהלה מיוחדת, וכדומה. והדבור לקוח מהלכות ברכות.

2916. קובץ על־יד ירבה (משלי י"ג, יא).

כלומר: לאט לאט, מעט־מעט. והפכו בראש הפסוק: “הון מהבל ימעט” (ואולי צריך לאמר: “הון מבהל –”; כמו שנאמר “נחלה מבהלת” (שם כ', כא).

2917. קול באשה - ערוה (ברכות כד.; קדושין ע.).

מאמר מפורסם של שמואל.

2918. קול דממה דקה (מא י"ט, יב).

מבטא מליצי שגור.

2919. קול המון כקול שדי.

תרגום מוצלח של המשל הרומי המפורסם: Vox populi, vox Dei.

ונמצא כבר בס' “מדרש שמואל” על פרקי אבות (לר"ש אוזידה, שחי במאה הרביעית). והמליצה נסמכת על לשון הכתוב (יחזקאל א', כד).

2920. קול, מראה וריח, משיבים דעתו של אדם (ברכות גז:).

קול של מיני זמר, או קול ערב

2921. קול עלה נדף (ויקרא כ"ו, לו).

“ורדף אותם קול עלה נדף”. מליצה נפלאה; ומפני יפיה היתה לדבור (הלצי) שגור על פחדנות יתירה.

2922. קול ענוֹת חלוּשה (שמות ל"ב, יח).

מבטא רגיל.

2923. קול קורא במדבר (ישעיה מ', ג).

דבור שגור, בהוראת: קורא ואין שומע לדבריו, כאילו היה קורא במדבר. (וכן הוא בכל הלשונות). ואין זה פשוטו של מקרא.

2924. קולפי טָבי בלעי עלה דהא שמעתא (מנחות ז,; ערכין כב.).

“מכות טובות ונאמנות בלעתי (ממורי) על הלכה זו”. כך אמר רב חסדא. וכנראה היה זה דבור שגור.

“קומקומא דגליש –”. עי' אות ה': היכמה דקומקומא –"

2925. קונה הכל.

בהלצה על העוסק בסחורות שונות (וגם בשחוק הקלפים). והמבטא לקוח מתפלת “שמונה עשרה”.

2926. קופא של שרצים (יומא כב:).

מבטא מליצי־הלצי שגור. (ופרש"י: דופי משפחה). ועי' אות א': “אין מעמידים פרנס –”.

2927. קוצו של יוד (מנחות כט.).

שגור בענין דייקנות ונקדנות יתירה, וכדומה.

2928. קוצים אני מכלה מן הכרם (כ"מ פג:).

בלשון זו הצטדק ר' אלעזר בר' שמעון, על שהיה תופס גנבים ומוסרם למלכות. ועי' אות י': “יבוא בעל הכרם –”.

2929. קורא דנר ולא ילד, עושה עשר ולא במשפט (ירמיה י"ז, יא).

משל מצוין, ברמז יפה על מנהגו של העוף “קורא”.

2930. קוּרי־עכביש יארגו (ישעיה נ"ט, ח).

מליצה יפה ורגילה.

2931. קושטא קאי, שיקרא לא קאי (שבת קד.).

האמת עומדת וקיימת (לכן לכל אות ממלת “אמת” יש ב' רגלים או בסיס רחב) והשקר אינו מתקיים" (לכן עומדות אותיות “שקר” על רגל אחת). ע"ש.

2932. קטוּע מהר –סיני הוא (ירוש' סנהד' ד', א).

לכן אין מוחו תופס יפה את למודו.

2933. קטלי קני באגמא (שבת צח.; סנהדרין לג.).

קוצצים קנים ומלקטי עצים באגם. כלומר: הדיוטים, שאין אומנותם בתורה. וזה היה גם בימי התלמוד דבור הלצי שגור, כדמוכח במקומות הרשומים. ושגור הדבור: אטו אנן קטלי קני באגמא? כלומר: גם אנו איננו הדיוטים.

2934. קָטנִי עבה ממתנֵי [ אבי ] (מ“א י”ב, י).

מליצה רגילה (ובמקום “אבי” אומרים השם הנצרך).

2935. קטַני־אמָנה (ברכות כד.: סוטה מח:).

מבטא שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י בראשית (ז' ז).

2936. קִיֵים זה מה שכתוב בזה (ב"ק יז.).

“הניחו ספר־תורה על מטתו (על ארונו של חזקיה מלך יהודה) ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה”. והוא דבור שגור (וגם בהלצה).

2937. קינים והֶגה והִי (יחזקאל ב', י).

מליצה שגורה.

2938. קל־וחומר בן־בנו של קל־וחומר (זבחים נ.).

דבור הלצי על ק"ו ודאי וברור. (ובתלמוד הכונה, שזה ק“ו שנלמד “בכלי שלישי” מק”ו אחר. ע“ש. ויש שם גם ק”ו בנו של ק"ו).

2939. קל וחומר מצפרדע (ע' פסחים נג:).

דבור הלצי (על ק"ו משונה). והוא רומז אל האמור שם בתלמוד על חנניה מישאל ועזריה: נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים (ע"ש).

2940. קל־וחומר של חשך(ב“ר כ”ג, ה).

כלומר: אי־הגיוני.

2941. קלא־אילן במקום תכלת (ב"מ סא:).

" – תולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (קלא דאילן צבע הדומה לתכלת; ותכלת – של ציצית – דמיו יקרים). וזו מליצה שגורה, מכוונת אל “המתחסדים” הרמאים. ונתפרסמה ע“י פרש”י במדבר ט"ו, מא.

2942. קָלא דלא פסיק (מו"ק יח:; יבמות כח.).

מבטא שגור (קול – שמועה – שאינו פוסק).

2943. קֶלֵני מראשי, קלני מזרועי (סנהדרין מח: במשנה).

"אמר ר' מאיר: בשעה שאדם מצטער (שפורענות באה עליו בעונו), שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי! (כמו שאדם עיף ויגע אומר “ראשי כבד עלי וזרועי כבדה עלי”; פרש"י). ומצטטים בהוראת: הוא גרם לי הרבה צער (או גם הפסד; וכדומה)

2944. קם ליה בדרבה מיניה (גטין נב:; מכות טז.).

הוא חיב עונש יתר חָמוּר (על עון אחר), ולכן הוא פטור מן העונש הקל. זה כלל משפטי (גם בחקות הגוים). והוא דבור שגור בכלל.

2945. קמחא טחינא טחנת (סנהדרין צו:).

קמח טחון טחנת שוב. דבור משָלי שגור. (ובתלמוד הכונה כמו “עמא קטילא קטלת”. ע"ש).

2946. קנאים פוגעים בו (סנהדרין פא: במשנה).

במשנה נאמר על הבועל ארמית, ועוד. והוא דבור הלצי שגור.

2947. קנאת ה' צבאות - (מ“ב י”ט, לא; ישעיה ט', ו ).

בהלצה ובלעג על “צבועים”, וכדומה.

2948. קנאת־סופרים תרבה חכמה (ישעיה ט', ו).

בהלצה ובלעג על “צבועים”, וכדומה.

2949. קנה רצוּץ לא ישבוֹר (ישעיה מ"ב, ג).

על איש טוב ורך וצנוע ונוח לבריות.

2950. קפוץ ובון ארעא[ מתון נסיב אתתא ] (יבמות סג.).

היה מהיר ונחפז לקנות קרקע (כי אין אונאה בקרקעות), אבל היה מתון בלקיחת אשה. פתגם עממי (אעפ"י שמיוחס לרב פפא). וע' אות מ': “מתון נסיב אתתא”.

2951. קצץ בנטיעות (חגיגה יד:).

נאמר על “אחר” והוא מבטא מליצי שגור על הנוגע בעיקרים יסודיים.

2952. קצר המצע מהשתּרע(ישעיה כ"ח, כ).

מליצה רגילה, ומשמשת לענינים שונים.

2953. קראו בשמותם עלי־אדמוֹת (תהלים ס"ט, יב).

וכדברי המדרש (ב“ר ריש פכ”ג): טבריה על שם טבריוס, אלכסנדריא על שם אלכסנדר, וכו'.

2953 a. קצתי בחיי! (בראשית כ"ש, טו).

מבטא שגור. ובתלמוד (ברכות מב. וש"נ): קצת בחיי? שאלה הלצית. ומזה נראה שמבטא זה היה שגור גם אצל התנאים.

2954. קראו למקוננות ותבואינה!(ירמיה ט', טז).

מצטטים גם בהלצה (בשחוק־הקלפים, כשאחד מתאמץ לצאת “מן המיצר” ואינו מצליח).

2955. קרב לגבי דהינא ואידהן (שבועות מז:).

פרש“י: אם נגעת במשוח בשמן, תהא ג”כ משוח בנגיעתו. וזה משל עממי (אעפ"י שהובא שם בשם חכם).

2956. קרדום לחפור בו (אבות ד', ה).

“אל תעשם (דברי־תורה)- קרדום לחפור בו”; כלומר לשם פרנסה. והוא מבטא שגור.

2957. קרוב אדני לכל קוראיו (תהלים קמ"ה, יח).

2958. קרוב אדני לנשברי־לב (שם ל"ד, יט).

2959. קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה י"ב, ב).

כליות ולב – נרדפים כמעט.

2960. קרוב להפסד ורחוק לשכר (ב"מ ע.).

2961. קרוב לשכר ורחוק להפסד (שם, ודף מד:).

שניהם שגורים בפי הבריות (ואומרים “רחוק מ־”).

2962. קרובים נעשו רחוקים, שתים נעשו שלש (שבת קנב.).

על הזקנה: העינים כהות, ומה שקרוב נראה כרחוק; משתי הרגלים נעשו שלש (עם המשענת). וסיום המאמר: ומשים שלום בבית בטל (כלומר: “האביונה”). כך ענה ר' שמעון בן חלפתא לרבי על שאלתו למה לא הקביל פניו ברגל. אך הוא נראה כפתגם שגור.

2963. קרח מכאן (וקרח) מכאן(ב"ק ס:).

"למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו (שערות) לבנות, זקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן ". וכנרא היה זה פתגם משָלי שגור עוד בזמן קדום, כי בברייתא (כ"ב קלב.) נאמר כך אף על אשה: וחכמים אומרים: תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.

2964. קרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו (במד“ר פי”ה.; תנחומא קרח).

הובא גם בפרש"י במדבר (ט"ז, ז), ומזה היה לדבור הלצי שגור בענינים כאלה. ועי' “מה ראה קרה־”.

2965. קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (ב“מ פג: וש”נ).

קורא האגרת, הוא יהי גם השליח. וזה משל עממי (כמו שאומר גם רש"י), ושגור ומפורסם מאד ע“י פרש”י סוף פרשה בלק; ומצטטים בהוראת: מי שמציע את הדבר, יעשנוּ נא הוא בעצמו.

2966. קָרן עוֹר פניו (שמות ל"ד, כט).

על מי שפניו מאירים משמחה ומנחת וטוב־לב.

2967. קרנַים מידו ל - (חבקוק ג', ד).

מליצה חביבה.

2968. קרוֹע כדג (פסחים מט:; חולין כא.).

מבטא שגור (מענין כעס. וכן הוא בפסחים: “עם הארץ מותר לקרעו כדג”. ובחולין כפשוטו).

2969. קִרעו לבבכם ואַל בגדיכם (יואל ב', יג).

2970. קרעים שאינם מתאַחים (מו"ק כו.).

בתלמוד כפשוטו. ומצטטים בהשאלה על התפרדות והתפלגות לכיתות, וכדומה.

2971. קרעים תלביש נוּמה (משלי כ"ג, כא).

מצוין בצורתו; ותכנונמצא במשל אחר “אל תאהב שנה פן תורש”.

2972. קרקפתא דלא מנח תפלין (ר"ה יז.).

קרקפתא – ראש. (אלה נקראים “פושעי ישראל בגופם”) והוא מבטא שגור.

2973. קשה גזל הנאכל (חולין פט.).

מאמר מפורסם של ר' אבא; ופירושו בציטאט: קשה להשיב גזל שכבר אכלהו הגוזל (כלומר: לא על נקלה משלמים דמי גזל שכזה). ובתלמוד מסיים " – שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו, שנאמר (בראשית י"ד) “בלעדי רק אשר אכלו הנערים”.

2974. קשה – כקריעת ים־סוף (פסחים קיח.; סוטה ב. ועוד).

מליצה שגורה. ודמיון הקושי לקריעת ים־סוף מצוי הרבה בתלמוד (בפסחים: “קשים מזונותיו של אדם כקי”ס“. בסוטה “קשה לזווגם (איש ואשה) כקריעת י”ס”. ואמנם תמיד מוצא בעל המאמר סמוכים לדבריו במקרא, אך ניכר שזה היה דבור שגור.

2975. קשה כשאוֹל קנאה (שה"ש ח', ו).

2976. קשה עלי פרידתכם.

דבור רך ונפשי, שנתאזרח ע“י פרש”י ויקרא כ"ג, לו.

2977. קשה לעמוד על אופיא [ של אומה זו ] (ירוש' שקלים א', א).

בירושלמי הלשון: אין אתה יכול לעמוד על אופיא… (ע' אות נ': “נתבעיםלמשכן –”).

2978. קשה עתיקתא מחדתא (ע' יומא כט.).

כך מצטטים. ונוסחתו בתלמוד: “סיגסר בעתיקתא קשיא מחדתא” (ע' במקומו באות מ').

2979. קַשט עצמך, ואחר־כך קשט אחרים (ב“מ קז: וש”נ).

דרש מצוין של ריש לקיש על הכתוב (צפניה כ),התקוששו וקושו. (ואפשר, שזה היה פתגם עתיק, וריש לקיש הסמיכו על המקרא, כנהוג בתלמוד). והוא שגור מאד;

2980. קשים גֵרים לישראל כסַפַּחת (יבמות מז: וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' הלבו, וסיומו: דכתיב (ישעיה י"ד ) “ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב” (“ונספחו” מלשון ספחת ). והמבטא “קשה כספחת” שגור גם לעצמו.

 

ר.    🔗

2981. רָאה את המציאה ונפל עליה (ב"מ י. במשנה).

דבור הלצי שגור (על רעיון או דבר שאין חשיבותו גדולה).

2982. ראה מעשה ונזכר הלכה (פסחים סו.; סנהדרין פכ.; וירושלמי שם ושם).

דבור שגור, שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י סוף פ' בלק. וכנראה בתלמוד היה זה דבור שגור מזמן קדום.

2983. רְאוּ גידולים שגִדלתם (כתובות מה.).

“סוקלים אותה (הנערה המאורשה) על פתח בית אביה, כלומר: ראו גידולים שגדלתם”. והוא דבור שגור.

2984. ראוי לאותה איצטלא (שבת קכח.).

איצטלא – בגד עליון. בתלמוד כפשוטו; ובציטאט הוראתו מעין: ראוי לאותו כבוד, או לאותה מִשרה.

2985. ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו (משלי כ"ו, יב).

2986. ראית גנב ותירוץ עִמו.

קלמבור מפורסם על הכתוב (תהלים ג', יח) “ראית גנב ותרץ עמו”. והכונה: כל גנב, כשתופשים אותו, יש לו תירוץ מן המוכן.

2987. ראיתי בני־עלִיה, והם מועטים (סוכה מה:; סנהד' צז: ).

מאמר מפורסם של ר' שמעון בן יוחאי. ו“בני עליה” בציטאט, פירושו: מעוּלים, אנשים עליונים.

2988. ראש המדברים בכל מקום (ברכות סג: וש"נ).

בתלמוד נאמר על ר' יהודה. ומצטטים על נואם, ובכלל על מי שרגיל לעמוד בראש.

2989. רֵאש ועֹשר אל תתן לי [ הַטריפני לחם חקי ] (משלי ל’ף ח).

וכמו שהוא מפרש והולך: “פן אשבע, ובחשתי ואמרתי מי ה'; ופן אִוָרש, וגנבתי –”.

2990. ראשית חכמה יראת־אדני (תהלים קי"א, י).

גם המבטא “ראשית חכמה”, לעצמו, שגור בהלצה, מעין “קודם־כל”.

2991. ראשית־מחקר – פליאה.

פתגם מצוין של יצחק סטנוב בספרו “משלי אסף”. והוראתו מעין: “הספקות עשו את האנשים לחכמים”.

2992. ראשך והר! (חולין לט:).

פרש"י: הרי ראשך והרי הר, הכה זה על זה [ או קבל בחזרה את הדינר שלך ]. וכנראה היה דבור שגור.

2993. ראתה קוֹלר פנוי, והכניסה ראשה לתוכו (ירוש' נדרים ט', א).

דבור הלצי יפה (והוא מעין מה שאומרים בלועזית “שכוֹב בראש בריא על מטת חולה”).

2994. רבב על בגדו (שבת קיד.).

בתלמוד כפשוטו: "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו- " (כתם של שומן או חלב). והושאל לבתם מוסרי.

2995.רבות בנות עשו חיל, ואַת עלית על כּלנה (משלי ל"א, כט).

2996. רבות מחשבות בלב איש, ועצת אדני היא תקום (שם י"ט, כא).

2997. רב כהנא מסייעא כהני (ערובין קה.).

זה כמו “ישמעאל כהנא מסייעא כהני” (ע' באות י'.).

2998. רבוּתא למבעי בעיי!(סנהדרין קו:).

על האמור קודם לכן “ארבע מאות בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר”; ע"ו אמר רבא: "רבותא למבעי בעיי! כלומר: אין זו אומנות גדולה לשאול.

2999. רבוּתא למיחשב נכרי (יבמות מה.; ב"ב לו:).

על מה שאומר חכם אחד, כי ר' פלוני ור' פלוני ור' פלוני מורים הלכה כך וכך, - על זה אמר רב יוסף (ובמקום אחר, בענין אחר, רב נחמן): רבותא למחשב נכרי! איזו רבותא היא לספור ולמנות אנשים! הרי אני יכול לקרא בשמותם של חכמים אחרים שהורו להפך. ונראה שם בתלמוד, כי זה היה דבור שגור (ובלעג).

3000. רבי דאָתי מדָוד, מהַפך בזכותיה רדָוד (שבת נו.).

מצטטים בהלצה בענינים הקרובים לזה.

3001. רבי יעקב משַלם (ב"ק לט:).

במקום “ר' יעקב אומר: משלם חצי נזק”, נאמר בברייתא: “ר' יעקב משלם…” (ועל זה מתמיהה הגמרא: ר' יעקב מאי עבידתיה?). וזה היה לדבור הלצי שגור (בהוראת: ר' יהודי, שלם תשלם! או: היהודי מחויב תמיד לשלם).

3002. רבי לא שָנאה, ר' חייא מִנַין לו? (ערובין צב. וש"נ).

אם רבי (מסַדר המשנה) לא קבע דבר זה במשנה, מאין ידע ר' חייא (תלמידו של רבי) שזה דבר־הלכה? ומצטטים בהוראת: אם הגדול לא ידע זאת, איך יוכל הקטן ממנו לדעת?

3003. רבי! לך שרי ולי אסור?(ירוש' מגילה ג', ג; ב“ר נ”ה, ג. ועוד).

שרי – מותר. וזו שאלה בלעג למורה־הוראה (וכדומה) שאומר לאחרים ומתיר לעצמו.

3004. רבי מכבד עשירים (ערובין פו.).

מצטטים כהלצה על רב שמרא חבה יתירה לעשירים.

3005. רבים אשר אִתנו מאשר אִתם (מ"ב ו', טז).

3006. רבים הקופצים עליו.

מבטא שגור. ויש כזה בירושלמי (גטין פ"ה) “הכל קופצים עליה לישאנה”. ובבבלי (ב"ק פ.) “וקפצו עליה בני־אדם שאינם מהוגנים”.

3007. רבים יחַלו פני נדיב [ וכל הרֵע לאיש־מתן) (משלי י"ט, ו).

3008. רבים שתו, רבים ישתו (כתובות ח:).

בתלמוד נאמר זאת בניחום אבלים, כלומר: מיתה היא נזרה שאין מי שיוכל להפקיע עצמו ממנה. ומצטטים גם לענינים אחרים.

3009. רַבן דקרו (גטין נז.).

“יאמרו (הרומאים): רבן דקרו”. ושם כפשוטו. והוא דבור שגור בהוראת: אפילו על הגדול שבהם הם מתנפלים.

3010. רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום (ערובין נב:).

בתלמוד הכונה לתחום־שבת. ומצטטים בהלצות (וביחוד לענין “תחום־המושב”). ויש בתלמוד (ב"ב כג:) איבעיא מפורסמת של ר' ירמיה: “רגלו אחת (של עוף) בתוך ג' אמה ורגלו אחת חוץ לחמשים אמה” – ובשביל שאלה משונה זו “אפקוהו (הוציאוהו) לר' ירמיה מבי־מדרשא”. והעולם מחליפים לפעמים את שני הענינים הללו. וחילוף זה אירע כבר להרשב“ם בפירושו למס' ב”ב (קסה: ד"ה על דא) “דהא דאפקוהו (לר' ירמיה) ששאל שלא כהוגן רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום”. וזה דבר נפלא.

3011. רגלוהי דבר־אינש אינון ערבין ביה (סוכה מג.).

פתגם שגור בפי כל: “רגליו של אדם ערבות בעדו” (וסיומו: “לאתר דמתבעי, תמן מובילין יהיה”, למקום שהוא נדרש – שנגזר עליו למות בו- לשם רגליו מוליכות אותו). פתגם זה מיוחס לר' יוחנן. אך ברור כי זה היה מאמר מפורסם; וראיה לדבר, כי שם בסמוך, מושם הפתגם גם בפי שלמה המלך! (והוא נמצא, בקירוב, גם בירוש' כלאים ט', ד. ועוד).

3012. רַגלַים לדבר (סוטה ב: וש"נ).

כלומר: ראיה ויסוד לדבר. והוא מבטא שגור.

3013. רגע כמימריה (ברכות ז.; ע"ז ד:).

מבטא שגור בפי כל (בהוראת: תכף ומיד). ולשון התלמוד: וכמה רגע? אמר רבינא: רגע כמימריה (שעור הזמן כאותו שדרוש להוציאו מפיו).

3014. רואה ואינו נראה (ברכות י.).

על הקב"ה (ועל הנשמה). והוא מבטא שגור בכלל. (ועי' חגיגה ה. דבריו של “מאור־עינים” – סגי־נהור־: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים, תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים"). וכעין זה בירושלמי שקלים (סוף פ"ה ) בלשון ארמית.

3015. רואה עולמו בחייו (ברכות יז.).

“עולמך הראה בחייך” (כל צרכיך תמצא; פרש"י). והוא מבטא שגור, על מי שחי בנחת וברווחה.

3016. רוב בנים הולכים אחר אחי האם (ב"ב קי.; ירוד' קדושין ד', יא).

כך שגור בפי הבריות. וזו ברייתא עתיקה בלשון: רוב בנים דומים לאח־האם.

3017. רוב בנין ורוב מנין (אהלות כ', א).

מבטא שגור. ובמשנה: רוב בנינו ורוב מנינו.

3018. רוב גנבי־ישראל (ע"ז ע.).

דבור הלצי שגור. ובתלמוד נאמר על העיר פומבידיתא, כי שם היו דרים רק מתי־מעט נכרים. ובמס' ביצה (טו.) “רוב לסטים ישראל גינהו”.

3019. רוב הכניס רקב־הממון.

פתגם שהובא “במוסרי הפילוסופים” (שער ב').

3020. רוב ממזרים- פִקחים (מס' סופרים פט"ו.; ירוש' קדושין ד', יא).

ומכאן הדבורים השגורים בז’רגון על פקחותם של הממזרים. (ודעה זו מצויה גם אצל עמים אחדים).

3021. רובם קשה ומעטם יפה (ברכות לד.; גטין ע.).

מבטא שגור. בברכות נמנו ג' דברים שרובם קשה ומיעוטם יפה (שאור, מלח וסרבנות). ובגטין – שמונה דברים.

3022. רוח החיה באופנים (יחזקאל א', ב).

מליצה רגילה, בהוראת מניע ראשי, העסקן העיקרי, וכדומה.

3023. רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד', יד).

כלומר: גם בלעדיך נוכל (או יוכל הדבר להתקיים, כי ימצאו עוזרים ותומכים אחרים.

3024. רוח מצויה. רוח שאינה מצויה (ב"ק, כז. ועוד).

בתלמוד כפשוטו. ונמלץ לענינים שונים.

3025. רוח יזרעו וסופתה יקצרו(הושע ח', ז).

פתגם מליצי שהכניסו כמעט כל העמים לאוצר־משליהם.

3026. רוח עברה בו ואיננו (תהלים ק"ג, טז).

מליצה רגילה.

3027. רוחא לבסימא שכיחא (ערובין פכ:; מגילה ז:).

לדבר מתוק וְעָרֵב יש תמיד ריוח ומקום (במעיים). וזה משל עממי (הד"א) מפורסם.

3028. רוממות־אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמ"ט, ו).

על צבועים רמאים, וגם על קנאים; וכדומה.

3029. רועה רוח ורודף קדים (הושע י"ב, ב).

כנוי רגיל לבטלן או למַהביל.

3030. רופא אומן תקָרא ושכר הרבה תטוֹל (סנהד' צא.).

אם אתה עושה כן -. תשובה הלצית.

3031. רופאי־אליל כלכם! (איוב י"ג, ד).

עצותיהם ותנחומיכם מהבל המה גם יחד.

“רוצה אדם בקב־”. עי' אות א': “אדם רוצה –”.

3032. רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבים ופרישות (סוטה כ. במשנה).

מאמרו של ר' יהושע. והכונה (לפי שמפרשת הגמרא): מסתפקת אשה במזונות מועטים, ובלבד שהתיפלות תהא מצויה לה, - ממזונות מרובים ופרישות מן התיפלות. (במס' כתובות סב: הובא בשם אביי!).

3033. רחָבה (היא) מִנִי ים (איוב י"א, ט).

על התורה, וגם בבהלצות. (במקרא אין מלת “היא”).

3034. רחים בצוארו (קדושין כט:).

על נשוי אשה. וזו מליצה הלצית שגורה (ואומרים “רחיים על צוארו”).

3035. רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו:).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד: “הקב”ה ליבא בעי, דכתיב (ש“א ט”ז) וה' יראה ללבב“. אך כבר ברש”י שם (ד"ה רבותא) “רחמנא –”, וכן גם בראש הקדמת “חובות הלבבות”: “אמרו רז”ל רחמנא לבא בעי".

3036. רחמנא ליצלן מהאי דעתא! (שבת פד: וש"נ).

כך אומר ר' אילעאי (בשלשה מקומות, בענינים שונים) לר' חנינא, ור"ח עונה: אדרבא, רחמנא ליצלן מדעתא דידך! (ולפעמים “ניצלן” במקום ליצלן").

3037. רחמנים בני רחמנים.

כנוי שגור לבני־ישראל (כי “המרחם על הבריות, כידוע שהוא מזרעו של אברהם”). ובכתובות (ח:) “אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים”. וזה, כנראה, מקור המבטא.

3038. ריבך ריב את רעך, וסוד אחר אל תגל (משלי כ"ה, ט).

במס' סנהדרין (מד:) מוסר רב דימי בשם חכמי ארץ־ישראל דרשה יפה על המשל הזה: בשעה שאמר הקב“ה ליחזקאל: לך אמור להם לישראל אביך אמורי ואמך חתית (יחזקאל ט"ז), אמר גבריאל לפני הקב”ה: ריבך ריב וגו' (כלומר: אם יש לך להוכיח את ישראל, הוכיחם בעצמם, אבל סוד של אברהם ושרה למה אתה מגלה ומכלימם?).

3039. רכב ישראל ופרשיו (מ“ב ב', יב; י”ג, יד).

תאר־כבוד קבוע בספרות הרבנית (ב“שאללות ותשובות”).

3040. רכו דבריו משמן, והמה פתיחות (תהלים נ"ה, כב).

והם חרבות. מליצה רגילה.

3041. רמאה ברמאותיה זהיר (ב"ב קמז:).

הרמאי יודע וזהיר ברמאותו.

3042. "רַע רַע" יאמר הקונה [ ואוזל לו אז יתהלל ] (משלי כ', יד).

שגור בפי כל (ביחוד חציו הראשון). וגם בזמן התלמוד היה מן השגורים ביותר. עי' למשל, ב"ב פד:

3043. רץ לקראת רץ [ ירוץ ] ומגיד לקראת מגיד (ירמיה נ"א, לא).

על רבוי ותכיפות המבשרים.

3044. רצוי לרוב אחיו (סוף אסתר).

ובדרשת התלמוד (מגלה טז:) לרוב אחיו, ולא לכל אחיו (על מרדכי “לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה”; פרש"י).

3045. רצונו של אדם הוא כבודו.

פתגם שגור (שיש כמוהו גם במשלי הגויים). ולוקח מלשון הירושלמי (פאה א' א; וקדושין א. ז) והמדרשים (פסיקתא רבתי פכ"ד, ועוד): “הואיל והוא רצונה, הוא כבודה”.

3046. רקב המעות הבנין, ורקב הלחם –הטף.

פתגם עתיק, ונמצא בהרלב"ג על התורה (בראשית מ"ז, יב, “לחם לפי הטף”).¹

3047. רקב עצמות־קנאה (משלי י"ד, ל).

3048. רשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות יח:).

הובא גם בפרש"י בראשית (י"א, לב). ומכאן פרסומו.

3049. רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה (ערובין יט.).

מאמר מפורסם של ריש לקיש. ומשמש גם בהלצות.

 

ש.    🔗

3050. שאוֹר שבעיסה מעכב (ברכות יז.).

“ומי מעכב (לעשות רצונו של הקב"ה)? שאור שבעיסה” (“יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו” פרש"י). וזה דבור מליצי שגור.

3051. שאַל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך (דברים ל"ב, ז).

3052. שאלו נא וראו אם יוֹלד זכר! (ירמיה ל', ו).

וכמו שהוא מבאר והולך: מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וגו' וזה ציור מליצי בולט מאד.

3053. שאלת־חכם חצי־תשובה.

פתגם עתיק שנזכר כבר בספרות הרבנית של הקדמונים (וגם בתשובות ר“מ אלשקר סימן מ”ב). ונמצא גם ב“מבחר הפנינים” בראשו, בלשון “שאלת־חכם חצי־חכמה”.

3054. שארית ישראל לא יעשו עַולה (צפניה ג', יג).

דבור שגור. וגם בתלמוד הוא בא בתור פתגם מפורסם; למשל, פסחים צא. קדושין מה:, ב"ס קו:

3055. שֵב ואל תעשה (ברוכת כ. ועוד).

מן הטרמינולוגיה התלמודית. כלומר: עקירת דבר־תורה בלא מעשה ידים (כגון לא לתקוע שופר ולא ליטול לולב, וכדומה). והפכו: קום ועשה (כלומר: עקירת המצוה בידים, כגון לבישת כלאים. וע“ש ברש”י). והמבטא "שב ואל תעשה שגור, ומשמש לענינים שונים.

3056. שב שנֵי הוה כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף (סנהדרין כט.).

“שבע שנים היה רעב, ועל פתחו של אומן (בעל־מלאכה) לא עבר” זה פתגם עממי (כמו שאומר רש"י: משל הדיוט), ויש כמותו (כמעט מלה במלה) בצרפתית, ובעוד לשונות.

3057. שבוֹר את החבית ושמוֹר את יינה (ב"ב טז.).

כלומר: דבר שאי אפשר. והוא שגור מאד.

3058. שבט לנו כסילים (משלי כ"ר, ג).

3059. שׁבע יפול צדיק וקם (שם כ"ד, טז).

3060. שבע תועבות בלבו (שם כ"ו, כה).

מליצה שגורה.

3061. שבעה דברים בגולם!(אבות ח', ז).

כן מצטטים בהלצה, על מי שעושה אחד מן הדברים שמנו חכמים בגולם (כגון: נבהל להשיב).

3062. שבעה טובי־העיר (מגילה כו.).

כנוי קבוע למנהיגי הקהלה.

3063. שבעה מדורי־גיהנם.

המבטא נתאזרח ע"י מס' גיהנם בס' המפורסם “ראשית חכמה” (ושם לוקח מ“זוהר חדש” רות: “ושבעה מדורות יש בגיהנם”).

3064. שבעים פנים לתורה (במד“ר י”ג טו).

זה המקור היותר קדום לדבור השגור הזה. ובתלמוד יש “מ”ה טעמי טומאה ומ“ה טעמי טהרה” (ערובין יג:). ובירושלמי סנהדרין (ריש פ"ד): “התורה נדרשת מ”ט פנים טמא וטהור".

3065. שבק חיים לכל חי.

דבור מליצי על מת. ואומרים גם: “שבק חיים לנו ולכל ישראל” (ושני הדבורים נמצאים בספרות הרבנית המאוחרת. עי' למשל תשובות “חתם סופר”, חו"מ, ריש תשובה ט'. ויש דוגמתו גם ברוסית.

3066. שבקיה לקרא, ראוהו דחיק ומקים אנפשיה (פסחים נט: וש"נ).

הנח לו להפסוק, הוא ידחק וייטב את עצמו! זה היה דבור שגור (וריח־הלצה לו).

3067. שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל(שבת לב).

הנח לו לשכור (אינך צריך להפילו) הוא יפול מאליו. וזה משל עממי, והוא מפורסם ונתמשל לענינים שונים.

3068. שברירי, ברירי, רירי,רי (פסחים קיב).

לחש. ומצטטים בהלצה על לשון קשה ומשונה וסגנון חסר־טעם.

3069. שבשתא כיון דעל־על (פסחים קיכ.; ב"ב כא.).

שבוש, כיון שנכנס ונשתרש (בלב התינוק המתחיל) שוב לא יצא.

3070. שבשתא ממילא נפקא (ב"ב כא.).

השבוש יֵצא ויאבד מעצמו. וזה ההפך מהקודם. ושניהם שגורים.

3071. שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא (שבת יב: ).

כך אומרים לחולה, כשמבקרים אותו בשבת. והוא דבור שגור בכלל.

3072. שבת של מי היתה? (ברכות כח. חגיגה נ.).

בתלמוד כפשוטו: מי דרש באותה שבת? (ע"ש). והוא מבטא הלצי בהוראת: מי היה ראש המדברים? (וגם בלי “היתה”; כלומר: מי עומד עתה על הפרק? במי מתענינים עכשיו ביותר?).

3073. שה"י פה"י (מגילה יג:).

מ“מסירותו” של המן: ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי לכולא שתא בשה“י פה”י (הם מפקיעים את עצמם מעבודה בכל השנה, באמתלא: 'שבת 'ה’יום, 'פסח 'ה’יום). והוא מבטא רגיל (ביחוד בפי הנשים) כלפי הולכי בטל, המשתמטים מעבודה באמתלאות של חבל.

3074. שגגת־תלמוד עולה זדון (אבות ד', יג).

כלומר: שגגה בהוראה לתלמידים, נחשבת למורה כזדון. כך כונת הציטאט. והוא מעין “חכמים, הזהרו בדבריכם!”.

3075. שגיאוֹת מי יבין! (תהלים י"ט, יב).

דבור שגור של התנצלות. כלומר: מי יוכל להשמר משגיאות?

3076. שדא ביה נרגא (סנהדרין ל:).

השליך בו קרדום; כלומר: בטל והרם את דבריו. והוא מבטא מפורסם.

3077. שׂהדי במרומים! (איוב ט"ז, יט).

שגור בעין שבועה.

3078. שהכל נהיה בדברו.

הלצה מפורסמת, על שקרן (כך צריך לברך עליו; כי הוא בודה הכל מלבו).

3079. שואל בענין ומשיב כהלכה (אבות ח', ז).

ממדותיו של החכם.

3080. שוב יום אחד לפני מיתתך! (אבות ב', י).

פתגמו של ר' אליעזר. ועל זה בא ביאורו בברייתא (פסחים קנג.): “שאלו תלמידיו את ר”א: וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם: וכל שכן! ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה".

3081. שודא דרייני (כתובות פה: וש"נ).

בדברים שקשה להכריע, הרי זה מסור לדיינים לשפוט לפי מה שיראו (ע“ש וברש”י). והוא מבטא שגור.

3082. שוטה, זה המאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד.).

מימרא מפורסמת ושגורה (ומקורה שם בברייתא).

3083. שוטה שבעולם! (איכ"ר, פסוק “על אלה”).

3084. שוטים שבעולם! (ע"ז כ:).

מבטאים שגורים.

3085. שויתי אדני לנגדי תמיד (תהלים ט"ז, ח).

3086. שוכב עם בהמה (דברים כ“ז” כא).

בהלצה על נושא אשה טפשית. (ובתלמוד מצטטים אותו וג"כ בהלצה – על הנושא בת עם־הארץ; ועוד (ע' פסחים מט: וערובין נה:).

3087. שומר מה מלילה? שומר מה מליל? (ישעיה כ"א, יא).

מליצה שגורה (על הגלות).

3088. שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו (משלי כ"א, כג).

3089. שומר פתאים ה' (תהלים קט"ז, ו).

ציטאט הלצי זה היה שגור גם בזמן התלמוד כפתגם הלצי (ע' שבת קמט: ועוד ועוד).

3090. שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצר (קהלת י"א, ד).

משל נחמד על הפחדנות והזהירות היתירה. ועי' במבוא.

3091. שונא מתנות יחיה (משלי ט"ו, כז).

שגור ביחוד בהלצות.

3092. שונא תוכחת - בער(שם י"ב, א).

3093. שוק על ירך (שופטים ט"ו, ח).

מבטא מליצי־הלצי יפה. והוא שגור.

3094. שוקט הוא אל שמריו (ירמיה מ"ח, יא).

ועי' אות כ': “בחמרא על דורדייא”.

3095. שור נגח הוא מתמול שלשום (שמות כ"א, כט).

בהלצה על “הפוגע” בכל אדם.

3096. שוֹרך טבוח לעיניך (דברים כ"ח, לא).

כלומר: זרים אוכלים את יגיעך.

3097. שותא דינוקא [ בשוקא ] או דאבוה או דאימיה (סוף סוכה).

מה שהתינוק מדבר בשוק, [ שמע ] או מאביו או מאמו. זה משל עממי (דאמרי אינשי). ומצטטים בלי “בשוקא”.

“שטרא מובא לבי תרי” – ע' "מוכה שטרא – ".

3098. שטר, ששוברו בצדו.

דבור שגור בהשאלה. ובתלמוד יש “קוֹ­ל ושוברו עמוֹ­­” (גטין פט.); כלומר: אם יצא קול (על פנויה) שהיא מקודשת, וגם שהיא מגורשת, הרי זה “קול ושוברו עמו”. ומעין זה משמש גם הציטאט הרשום למעלה.

3099. שטרך בידי מאי בעי?(ב"ב ע.).

כלומר: אם שלמת לי, איך־זה נשאר שטרך בידי? וזה דבור שגור אצל הסוחרים. ומשמש גם בענינים הדומים לכך.

“שיחת חולין־” ע' אות א': “אפילו שיחת חולין –”.

3100. שינה, אחד מששים למיתה (ברכות נז:).

מאמר מפורסם. ומקורו בברייתא עתיקה.

3101. שינה בשבת תענוג.

דבור שגור בפי כל. והוא נוטריקון של ש' ב' ת‘. ונמצא גם “בילקוט ראובני” פרשה ואתחנן. ו“כפרי מגדים”, אורח־חיים מי’ ר,ץ הובא מס' “אליהו רבה” (ע"ש).

3102. שכל של בת־כהן.

קלמבור עתיק. והכונה להכתוב (ויקרא כ"א, ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות -.

3103. שישו בני מֵעי! (ב"מ פג:).

“הניח (ר' אלעזר ב"ר שמעון) ידו על בני מעיו ואמר: שישו בני מעי, שישו! אם ספיקות שלכם כך, ודאיות שלכם על אחת כמה וכמה!”. – ומצטטים בהלצה, על נחת־רוח מיוחדת, כשמכוונים יפה לדבר.

3104. שכם נסיר ומבגאי גזיר!(מכות יא.; כ“ד פ”פ).

שכם נושא אשה והאכר גמול! (כך היו ממַשלים בארץ־ישראל, במקום “טוביה חטא וזיגוד מינגד” של בני בבל). והוא רומז אל המסופר על שכם בן חמור בפרשת “ותצא דינה”. ועי' במבוא.

3105. שכר הליכה (אבות ח', יד).

ההולך [ לבית המדרש ] ואינו עושה [ שם כלום ], שכר הליכה בידו. והוא מבטא שגור (וגם בהלצות).

3106. שכר פסיעות (סוטה כב.; ב"מ צט.).

בתלמוד, על מי שיש לו בית־הכנסת בשכונתו והוא הולך לבהכ"נ רחוק (על זה הוא מקבל “שכר פסיעות”). ומצטטים גם בהלצה.

3107. שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין לט:; חולין קמב.).

מימרא מפורסמת (והיא נלמדת מדברי ר' יעקב בברייתא).

3108. שכר־מצוה מצוה, ושכר־עבירה - עבירה (אבות ד', ב).

פתגם מצוין, מיוחס לבן־עזאי.

3109. שלא יהא חוטא נשכר (חלה ב', ז; יבמות צב: וש"נ).

דבור שגור.

3110. שלא יהיו תלמידי־חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים (ברכות כב.).

והמבטא “שלא יהיו מצוים כתרנגולים” משַמש גם בענינים אחרים.

3111. שלא לבייש את מי שאין לו (תענית כו. במשנה. וש"נ).

דבור שגור (ביחוד בהלצה).

3112. שלא ליתן פתחון־פה לבעל־דין לחלוֹק (סוף מנחות; חולין סג:).

שגור הרבה. (ובחולין “כדי שלא תתן –”). ועי' אות י': "יש מקום לבעל־דין – ".

3113. שלוחו של אדם במותו (ברכות לד: במשנה וש"נ).

פתגם משפטי שגור. (ועל שליח גרוע מצטטים בהלצה: שלוחו של אדם כמותו, מלשון מות, ומתרגמים בז’רגון “ווי זיין טוֹיט”)

3114. שלוחי מצוה אינם נזוקים (פסחים ח: וש"נ).

מאמר מפורסם של ר' אלעזר ומצטטים גם בהלצות (ביחוד על שד"ר; כלומר: אינו מפסיד בשליחותו).

3115. שלומי אמוני ישראל (ש"ב ב', יט).

מליצה שגורה (והיא נוסח קבוע ב“קולות קוראים” ממין ידוע).

3116. שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו (קהלת י"א, א).

3117. שלח־נא ביד תשלח (שמות ד', יג).

כלומר: קשה עלי שליחות כזו.

3118. שַלח תשַלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כ"ב, ז).

בהלצה על חותנת טרחנית.

3119. שליח ערטילאי וסיים מסאני (כתובות סה:; סוטה ח:).

מופשט ערום ומנעלים ברגליו. דברו הלצי עממי (“דאמרי אינשי”).

3120. שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ח: ועוד).

בתלמוד זה מדרש הכתוב “לא יראה לך חמץ”. וכבר החריזי בתחכמוני עשהו לציטאט מחודד, בהוראת: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”. וע' במבוא.

3121. שלך קודם לשל כל אדם (ב“מ ל. וש”נ).

פתגם שגור. והוא דרש חריף של רב: “אפס כי לא יהיה בך אביון” (דברים ט"ו) שלך קודם לשל כל אדם. אך שם בב"מ לג. אומר רב על דבריו אלה בעצמו: “כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך” (שיצטרך לבריות).

3122. שָלֵם בגופו. שלם בממונו, שלם בתורתו (שבת לג:).

זו דרשה של רב על הכתוב (בראשית ל"ג) " ויבא יעקב שלם". והוא ציטאט שגור (ביחוד בהלצה).

3123. שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי־חסדים (יבמות עט.).

כך אמר דוד על בני ישראל. וזה מאמר מפורסם.

3124. שֵם רשעים ירקב (משלי י',ז).

ובראשי־תבות שר"י (כך כותבים אחרי שמו של רשע). ובמס' יומא (לח:) מבארים את כונת הפסוק “דלא מסקינן בשמייהו” (לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע).

3125. שם תהא קבורתו (מכות יא: במשנה).

על הנס לעיר־מקלט. והוא דבור הלצי שגור אצל הסוחרים (על קונקורנט) וגם בשחוק־הקלפים.

3126. שמא יקדמנו אחר (מו"ק יח:; ירוש' ביצה ח', ב. ועוד).

בתלמוד לעניני זווג. והוא מבטא שגור בכלל.

3127. שמאל דוח הוימין מקרבת (סטוה מז.; סנהדר' קז:).

דבור שגור. ועי' “יצר, אשה ותינוק־”.

3128. שֹׁמו שמים על זאת! (ירמיה ב', יב).

מליצה רגילה (ויש כאן לשון נופל על לשון: "שמו שמים ").

3129. שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי־בחורותיך (קהלת י"א, ט).

לפעמים מתכוונים לסוף הפסוק: “ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”. ויש שמצטטים גם בלי כונה זו.

3130. שמור לי, ואשמור לך(ב"מ פ: במשנה ).

מצטטים בהשאלה לעניני גומלים בכלל.

3131. שמועה טובה תדשן עצם (משלי ט"ו, ל).

גם בהלצה, כפשוטו: משמחת הבשורה מתדשנים האיברים (ולכן אין הבגדים הולמים עוד). וכן אמר ר' יוחנן בן זכאי לאספסינוס (עי' גטין נז:).

3132. שמינית שבשמינית - (סוטה ח.).

מבטא הלצי (כלומר: קצת גאוה); והמתכוונים בו אל מאמרו המפורסם של רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (של גאוה).

3133. שמע בני מוסר־אביך, ואל תטוש תורת־אמך (משלי א', ח).

3134. שמץ־פסוּל (מגילה כה: ועוד).

מבטא שגור.

3135. שמש בשבת, צדקה לעניים (תענית ח:).

צדקה – טובה, חסד, ופרש"י: שהם מתעדנים בה ונוח להם יום בהיר. והוא פתגם שגור (ואומרו: ר' יצחק).

3136. שן רעה ורגל מועדת־מבטח בוגד ביום צרה (משלי כ"ח, יט).

3137. שנאה מקלקלת את השורה (עי' סנהדרין קח:).

כך מצטטים, עפ“י פרש”י במדבר (כ"ב, כא). ובתלמוד: שנאה מבטלת שורה של גדולה (והראיה מבלעם, שמשנאתו לישראל חבש בעצמו את חמורו). וכונת הציטאט בפי הבריות: שנאה מקלקלת את שורת־הדין (וזה שלא בכונתו בתלמוד). ועי' אות א': “אהבה מקלקלת השורה”.

3138. שנאה תעורר מדנים (משלי י', יב).

3139. שָנה ופירש – קשה מכולם (פסחים מט:).

מי שלמד, ופירש אח"כ מן התורה, הוא אפיקורס יותר גדול. כך הוראת הציטאט בפי הבריות. ובתלמוד: גדולה שנאה ששונאים עמי- הארץ לתלמיד־חכם… תָנא: שנה ופירש, יותר מכולם (הוא שונא ת“ח עוד יותר. וע”ש ברש"י).

3140. שִנוי וֵסתּ – תחִלת חולִי־מעים (כתובות קי: וש"נ).

מאמר מפורסם של שמואל. כלומר: כל שנוי בהרגילו של אדם (אפילו שנוי לטובה), מביאה לידי חלי־מעים.

3141. שני הפכים בנושא אחד.

מבטא פילוסופי־הגיוני, שנתאזרח אצלנו ע"י “מורה הנבוכים” (א', עח). והוא עבר גם לספרות הרבנית.

3142. שני כתובים המכחישים זה את זה (ברייתא דר' ישמעאל).

על מאמרים וסופרים.

3143. שניהם כאחד טובים (קהלת י"א, ו ).

בהלצה; כלומר: כזה כן זה, שניהם גרועים.

3144. שניהם לדבר אחד נתכוונו (פסחים נג:).

דבור שגור.

3145. שנים כנגד שנים, ואחד יוצא זנב (כלאים ד', ו).

בפי הבריות הוא דבור הלצי (ביחוד לעניון ישיבה אל השלחן). ובמשנה לענין נטיעות (ושם הלשון: שתים -).

3146. שָנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת י"ב, א).

על הזִקנה.

3147. שעיר על רעהו יקרא (ישעיה ל"ד, יד).

בהלצה: " שד" אחד על חברו.

“שעה שאינה לא יום־” עי' אות ב': “בשעה שאינה –”.

3148. שעירים ירקדו שם (ישעיה י"ג, כא).

בהלצה (על אי־סדרים, וכדומה).

3149. שערי־דמעות לא ננעלו (ברכות לב:; ב"מ נט.).

מאמר מפורסם של ר' אלעזר.

3150. שערים המצוינים בהלכה (ברכות ח.).

מליצה שגורה. וזו דרשה של רב חסדא על הכתוב (תהלים פ"ז, ב) “אוהב ה' שערי ציון מכל שכנות יעקב”, אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות".

3151. שפיל ואזיל בר־אווזא, וענוהי מטייפין (מגילה יד:; ב"ק צב:).

בר־אוז הולך בראש מושפל, אך עיניו משוטטות וצופות למרחוק לתור לו אוכל. משל עממי (הד"א). ועי' במבוא.

3152. שפיל לסיפיה דקרא (ברוכת י.; חולין פז. ועוד).

השפל עצמך לסוף המקרא (כלומר: ראֵה מה כתוב בסופו). והוא דבור שגור, בהשאלה לענינים שונים.

3153. שפך חמתו על עצים ואבנים (איכ"ר ד', ח).

הובא גם בפרש"י תהלים (ע"ט א). ומצטטים גם בהלצה על המשבר כלים בחמתו, ועוד.

3154. שפך לו קיתון על פניו (סוכ הכח: במשנה).

“משל־לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו (רבו) קיתון (של מים) על פניו”. ומצטטים על העלבה, וכדומה.

3155. שפת־אמת תכון לעד [ ועד ארגיעה לשון שקר ] (משלי י"ב, יט).

3156. שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פ"א, ו).

כעין: איני יודע מה אתה סח.

3157. שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צו: וש"נ).

“כל תלמיד־חכם שאומרים דבר־שמועה (הלכה) בשמו, שפתותיו דובבות בקבר”. והוא דבור שגור (ביחוד בהלצות).

3158. שפתים ישק משיב דברים נכחים (משלי כ"ד, כו).

זה היה דבור שגור כבר בימי התנאים. עי' למשל, גטין ט: כשנאמרו דברי ר' שמעון לפני ר' יוסי, קרא עליו: שפתים ישק וגו'. והוא נוסח של קילוס קבוע בספרות הרבנית: ושפתים ישק… וג בר"ת (וש“י מד”ן).

3159. שקילא טובותיך ושריא אחיזרי (שבת סג: וש"נ).

פתגם עממי שגור: “נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים”. כלומר: טובתך איחרה לבוא; וכדומה.

3160. שקליה למטרפסיה (פסחים נז:; יבמות קח:).

קבל שכרו; נטל חלקו (עונשו). זה היה דבור שגור (כדמוכח שם). ומשתמשים בו בהלצה.

3161. שקר אין לו רגלים.

פתגם שגור בפי כל (ויש דוגמתו במשלי הגוים). ונמצא בפרש"י משלי (י"ב, יט). ועי' במבוא.

3162. שקר החן והבל היוֹפי [ אשה יראת ה' היא תתהלל ] (משליל"א, ל).

3163. שָר בשירים על לב רע(שם כ"ח, כא).

3164. שרא ליה מריה! (ברכות כח. ועוד ועוד).

ימחול לו רבונו! כך רגילים חכמי התלמוד לקרא על חכם שהוציא מפיו דבר שלא בדת, וכדומה. וכעין זה הוא מבטא שגור בפי הבריות.

3165. שרגא בטיהרא מאי אהני? (שבת סג.; חולין ס:).

נר בצהרים, איזו תועלת יש בו? וזה היה כנראה פתגם עממי. ובמדרשים נמצא גם בעברית; למשל במכילתא (פ' יתרו): כלום הנר מהנה אלא במקום חשך. ועוד.

3166. שריד ופליט (ירמיה מ"ב, יז).

שגור בפי הבריות (ומשובש מאד בפי הנשים). והוא נוסח קבוע בתלמוד: " אלמלא כך וכך, לא נשתייר שריד ופליט מ –". וראוי להעיר כי בירמיה (מ"ב, יז) נאמר " ולא יהיה לכם שריד ופליט “. ובירמיה מ”ד, יד: "ולא יהיה "פליט ושריד ". וגם באיכה (סוף ה', ב): ולא היה ביום אף ה' “פליט ושריד”.

3167. שריפת נשמה וגוף קיים (פסחים עח. ועוד).

בתלמוד כפשוטו. ומצטטים במליצה על “התבוללות”, וכדומה.

3168. שֹׁרש פורה ראש ולענה (דברים כ"ט, יז).

מליצה רגילה.

3169. שיתּין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך (ב“ק צב:; ב”מ קז:).

ששים רצים רצו ולא הדביקו את האוכל פת־שחרית. זה משל עממי (דאמרי אינשי).

3170. שִיתין תכלי מטייה לבכי דְקָל חבריה שמע ולא אכל (ב"ק צב:).

ששים מכאובים באים על שיניו של השומע קול חברו [ שאוכל ] והוא אינו אוכל. משל עממי (דאמרי אינשי). ועי' במבוא.

3171. שתיקה יפה בשעת התפלה.

מימרא שגורה (וגם בהלצות).

3172. שתיקה כהודאה דמיא (יבמות פז: וש"נ).

פתגם משפטי שגור. הואו שגור ככלל (ויש כמוהו ברוב הלשונות).

3173. שתיקותך יפה מדיבורך (יבמות מה.; גטיןמו: ושם בתוספתא וירושלמי, ועוד).

כך אומרים למי שבא בתביעה, העלולה לעורר את הנתבע לתבוע ממנו עוד יותר. כלומר: מוטב שתעבור בשתיקה על כל הענין, כדי שלא יזכרו את חטאותיך.

3174. שתיתם את היין, החזירו (לפחות את הקנקן למקומו!) (ב“ר פפ”ח, ועוד).

לעג מר של בעל־הבית, שבאו אליו זרים ושתו את יינו והוא בור משָלי.

 

ת.    🔗

3175. תא אחוי לך היכא דנשקי(ב"ב עד.).

בפי הבריות היא הלצה גסה (“ישקני…”). ובתלמוד: - “היכא דנשקא ארעא ורקיעא אחדדי”: בספורי רבה בר בר חנה.

3176. תא חזי, מאי איכא בין תקיפאי קדמאי לענוותני בתראי(סנהדרין יא.).

בוא וראה מה שיש בין “התקיפים” של הדורות הראשונים ובין ה“ענוותנים” של הדורות האחרונים (כי התקיפים הראשונים היו בכל־זה נוחים ומנומסים יותר מן הענוים הצנועים שאחריהם). ושם נאמר זה על ההבדל שבין רבן גמליאל ובנו ר' שמעון (ע"ש).

3177. תא חזי, מה בין גנבי־בבל ולסטים דארץ־ישראל(ע"ז כו.).

סתם לסטים פרוצים וחצופים יותר מגנבים, וכאן הוא ההפך (להודיעך שבחה של ארץ־ישראל; פרש"י). וע"ש.

3178. תּאנִיה וַאנִיה(ישעיה כ"ט, ב.; איכה כ', ה).

מבטא שגור. ומשני המקומות נראה שזו היתה מליצה עברית מפורסמת עתיקה.

3179. תבן אין נִתַּן לעבדיך, ולבֵנים אומרים לנו עשוּ!(שמות ח' טז).

פסוק זה נעשה לדבור משָלי.

3180. תבן אתה מכניס לעפריים (מנחות פה.).

לעפריים, שהוא מקום של הרבה תבואה, אתה מביא תבואה למכור? כך אמרו החרטומים למשה; כלומר: ארץ־מצרים שהיא מלאה כשפים, אתה בא לשם לעסוק בכשפים! (פרש"י). הובא גם בפרש"י שמות (ז', כב), ומזה היה לפתגם שגור בפי כל.

3181. תבוא עליו ברכה! (כתובות יט. ועוד ).

שגור מאד בפי הבריות. (ביחוד על מי שעושים לפנים משורת הדין; וכן גם שמושו בתלמוד).

3182. תברא, מי ששנה זו לא שנה זו (שבת צב: וש"נ).

שבור, חלק את דברי המשנה; מי שאמר זאת, לא אמר זאת. דבור שגור בטרמינולוגיה התלמודית. ונעשה לציטאט.

3183. תגזר אֹמר ויָקם לך (איוב כ"ב, כח).

ועי' אות צ': " צדיק גוזר –".

3184. תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם (ברכות נא: וש"נ).

פתגם שגור.

3185. תהה על הראשונות (קדושין מ:).

התחרט על כל מה שעשה. מבטא רגיל.

3186. תהה על קנקנו (שבת קח.; כ"ב כב:).

“תהי ליה אקנקניה” (או: בקנקניה). ופרש"י הריח בו בקנקנו, אם יין הוא או חומץ; כלומר: בדקהו, אם חכם הוא אם לאו. ובהוראה בעין זו הוא שגור בפי הבריות.

3187. תהום אמר לא כי היא (איוב כ"ח, יד).

על אבדה, וכדומה.

3188. תובע בפה (ערובין ק:).

דבור הלצי. ובתלמוד: “האשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה”.

3189. תוחלת ממֻשכה מחלה לב (משלי י"ג, יב).

גם המבטא “תוחלת ממושכה” לבדו הוא דבור שגור.

3190.
תוך כדי דבור (ב"ק עג. ועוד ועוד).

שגור בפי כל.

3191. תוֹכוֹ אכל, קליפתוֹ זרק (חגיגה טו:).

על השאלה: איך למד ר' מאיר תורה מפי “אחר”? עונה הגמרא: ר' מאיר רמון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק. ובכעין זה הוא פתגם משָלי.

3192. תוכו כברוֹ (ברכות כח.; יומא עכ:).

“תלמיד (חכם) שאין תוכו כברו –”. וזה מבטא שגור.

3193. תולדותיהם כיוצא בהם (ריש ב"ק).

בהשאלה, בהוראת: במעשה אבות יעשו בנים. (ובתלמוד לענין אבות ותולדות בנזיקין ובשבת).

3194. תולה בדעת אחרים (גטין כה.; סנהדרין כד:).

3195. תולה בדעת עצמו (גטין כח.).

3196. תולה בוקי סריקי ב - (ב“ב ז. וש”נ).

“לא תיתלו בוקי סריקי ברב פלוני” (בוקי סריקי, כדים ריקים, כלומר: דברים שאינם); לא תיַחסו לו דברים שלא היה יכול כלל לאמר. וזה מבטא שגור.

3197. תולים את הקלקלה במקולקל (ב"ב קט:; ירושלמי תרומות ד', ח).

לאדם רע מיחסים כל דבר רע. כן הכונה בציטאט (וכן הוא בקירוב גם בתלמוד. ע"ש). והוא פתגם עתיק.

3198. תופס לבעל־חוב במקום שחב לאחרים (כתובות פד: וש"נ).

[ שליח ] התופס מטלטלים של לוח לטובתו של המלוה, בעת שהלוה חייב גם לאחרים (ובתפיסה זו הוא מפסיד לבעלי־החובות האחרים). ובציטאט הושאל גם לענינים אחרים הקרובים לעיקר כונתו.

3199. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר ט"ו, טו).

נשנה שם בבמדבר בלשונות שונות. וגם מצטטים אותו בקצת שנויים.

3200. תורה היא, וללמוד אני צריך (ברכות סב.; מגילה כח.).

“שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: קַצת בחיי? אמר לו (רבי): תורה היא, וללמוד אני צריך”. ומזה יוצא שמושו של דבור זה השגור מאד בפי הבריות.

3201. תורה וגדוּלה במקום אחד (גטין נט.; סנהדרין לו.).

תורה ועושר באיש אחד (בתלמוד נאמר כך על רבי ועל רב אשי). והוא מבטא שגור (וגם בהלצות).

3202. תורה מונחת בקרן־זוית (קדושין מו.).

תורה “הרי ברוכה ומונחת בקרן־זוית (ספר תורה שבהיכל) וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד”. ומצטטים בהוראת: אין רוצה לנגוע בתורה; וכדומה.

3203. תורה מחזרת על אכסניא שלה (ב"מ פה).

“מי שהוא תלמיד־חכם ובנו ת”ח ובן־בנו ת“ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו עד עולם”; כי “מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה”. ובהוראה זו הוא דבור שגור.

3204. תורה מפוארה בכלי מכוער (נדרים נ:).

עי' גם: “חכמה מפוארה –”.

3205. תוֹרך ברשותי מאי בעי (ב"ק יג:).

מה לשורך ברשותי? (כך אומר בעל השור המזיק לבעל השור הניזוק שנכנס לרשותו). ומצטטים בענינים הדומים לכך.

3206. תושיה לרוב הודעת! (איוב כ"ו, ג).

מדבורי־הלעג שבתשובות איוב לרעיו. כלומר: חבטה גדולה הִשמעתני!

3207. תושיה שמַתֶּשת כחו של אדם (סנהדרין כו:).

למה נקרא שמה (של התורה) תושיה. שהיא מתשת וגו'. והוא דבור שגור (וגם בהלצות).

3208. תחלת נפילה - ניסה (סוטה מד:).

במלחמה. פתגם עתיק, והובא גם בפרש"י דברים (כ', ט). ומכאן פרסומו.

3209. תחלתה באונס וסופה ברצון (ירוש' סוטה ד', ד.; במד“ר פ”ט).

מצטטים בהלצה.

3210. תחנונים ידבר רש [ ועשיר יענה עזות ] (משלי י"כ, כג).

3211. תֵּחַת גערה במבין, מהכות כסיל מאה (שם י"ז, י).

3212. תחת כיפת השמים.

דבור רגיל (בשבועה: "ווי איך שטעה תחת כיפת השמים "). ועי' רש"י מגילה (יא מע") “תחת כל כיפת הרקיע”.

3213. תכלית הידיעה – שלא נדע.

פתגם מפורסם. ולקוח מן הספרות הפילוסופית שלנו.

3214. תינוק שנשבה לבין הגויים (שבת מח: ועוד).

מצטטים בהלצה על היהודים שמחוץ ל“תחום המושב”.

3215. תכבד העבודה על האנשים, ואל ישעו בדברי־שקר (שמות ח', ט).

פתגם שגור. ולשון הכתוב: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו וגו'.

3216. תכף לסמיכה שחיטה (ברכות מב.; מנחות צג.).

שגור הרבה בהלצות.

3217. תִכָּתב זאת לדור אחרון (תהלים ק"כ, יט).

מליצה רגילה (לפעמים, מעין “למען ישמעו וייראו”).

3218. תִּל שכּל פִיוֹת פונים אליו (ברכות ל.).

זה מדרש המלה “תלפיות” (שה"ש ד', ד); כלומר: “כל ישראל מכוונים את לבם (בתפלה) למקום אחד” (לבית־המקדש). והוא מבטא שגור שהושאל לענינים שונים (גם על נואמים וסופרים חדשים “חומר” ידוע).

3219. תלויים ועומדים (ר"ה טז:מ).

מוטלים בספק; עדיין לא נחרץ משפטם בהחלט; כך, בקירוב, הוראת המבטא השגור הזה (וכן כונתו שם בתלמוד: “בינונים, תלוים ועומדים מר”ה ועד יוהכ"פ).

3220. תלה לו קורא לדבר־אחר ואיהו דידיה עביד (ברכות מג:).

“קורא” – זה הרך שבראש הדקל. תלֵה אותו לחזיר, והוא עושה את שלו (יגלגלנו באשפה ורפש). זה משל עממי (הד"א), והובא לראיה על מאמרו של רב: “כל אחד ואחד ייפה לו הקב”ה אומנתו בפניו (בעיניו)".

3221. תִילי תילים של הלכות (ערובין כא:; מנחות כט:).

מבטא שגור (ובהלצות).

3222. תלי תניא בדלא תניא! (שבת כב: וש"נ).

הוא תולה דבר שנתקבל להלכה (שבא עליו הסכם), בדבר שאמתתו לא הובררה עדיין! כך, בקירוב, שמוש דבור שגור זה (ובתלמוד נוסחתו תמיד: מריה דאברהם! (רבונו של אברהם) תלי תניא…!"

3223. תליא באשלי רברבי (ביצה כז. וש"נ).

זה תלוי באילנות גבוהים; כלומר: בחכמים גדולים. והיא מבטא משָלי שגור (וגם בהלצה).

3224. תלמוד־תורה כנגד כולם (פאה א', א).

בהלצה: לימוד־תורה הוא “כנגד” לכל אדם; אין איש רוצה ללמוד.

3225. תלמיד המחכים את רבותיו (חגיגה יד.).

3226. תלמידי־חכמים מרבים שלום בעולם (סוף ברכות. וש"נ).

3227. תלמידים שלא שִמשו כל־צרכם (סוטה טז:; סנהדרין פח.).

מבטא שגור. ובתלמוד: “תלמדי שמאי והלל, שלא־”.

3228. תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.

נוסח קבוע בסיומו של ספר (וגם בראשי־תבות; ת’ו’ש’ל’ב’ע'). והוא גם דבור הלצי.

3228 A תמות נפשי עם פלשתים! (שופטים ט"ז, ל)

דבור שגור בפי כל (כלומר: אנקם מאויבי, גם אם אני בעצמי אפסיד בזה), ושמושו נתפשט כבר בימי התלמוד כל־כך, עד שבאגדה אחת (סנהדרין קי:) הושם גם בפי קרח? (ע"ש).

3229. תמוֹתת רשע רעה (תהלים ל"ד, כב).

מעין “שכר עביר ה- עבירה”.

3230. תֻמת ישרים תַנחם, וסלף בוגדים ישָרם (משלי י"א, ג).

3231. תן לוֹ מִשֶלו, שאתה ושלך שלו (אבות ג', ח).

מאמר יפה של ר' אלעזר איש־ברתותא; והכונה לנתינת צדקה; והוא מסיים: “וכן בדוד הוא אומר (דה"א כט): כי ממך הכל ומידך נָתַנו”.

3232. תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט', ט).

זה היה ציטאט שגור גם אצל חכמי התלמוד. (ע', למשל, ערובין מה: ועוד).

3233. תן לי הנפש, והרכוש קח לך (בראש' י"ד, כא).

שגור (ביחוד בהלצות).

3234. תנא הוא ופליג (ערובין נ. וש"נ).

כן נאמר בגמרא פעמים רבות על רב (כשהיה ראש האמוראים, ולכן נחשב עוד כתנא, והוא יכול לחלוק גם על דברי ברייתא).

3235. תנא ושייר (סוכה נד. וש"נ).

כששואלת הגמרא, למה לא הובא גם ענין פלוני ופלוני במשנה? באה התשובה הקבועה: “תנא ושייר”, כלומר: המשנה השאירה אותו דבר ולא הביאה אותו. (ואז שואלת הגמרא: מאי שייר דהאי שייר? כלומר: מה השאיר (החסיר) עוד, שלא הביא?). והוא מבטא שגור בענינים הקרובים.

3236. תנאי כפול [ כתנאי בני גד ובני ראובן ] (קדושין סא. במשנה. וש"נ).

שגור בפי כל.

3237. תנאי קודם למעשה (ב"מ צד.).

מבטא שגור.

3238. תנו שכר לאובד (משלי ל"א, ו).

גם בהלצה (בשחוק־הקלפים נותנים שֵכר ביחוד למי שהמפסיד, ומצטטים פסוק זה).

3239. תנוח דעתך, שהנחת את דעתי! (שבת קנ“ב. וש”נ).

שגור מאד (וגם בהלצה).

3240. תנחומין של הבל (כתובות י:; ב"ב טז:).

זה היה מבטא שגור בזמן התלמוד, כדמוכח משני המקומות הרשומים.

3241. תניא דמסייעא לך (ב"מ ו: ועוד הרבה).

ברייתא המסייעה לך (שיש בה ראיה לדבריך). והוא מבטא שגור (בהלצות).

3242. תסַמר שערת בשָרי (איוב ד', טו).

מליצה שגור ה (על דבר נורא).

3243. תעלא בעידניה סגיד ליה (מגילה טז:).

שועל בשעתו (כששעתו מצלחת), השתחוה לו! (כלומר: אפילו לאדם קטן־הערך־). זה משל עממי (הד"א). והובא גם בפרש"י בראשית (מ"ז, לא), ומכאן פרסומו הגדול.

3244. תפארת בחורים כחם [ והדר זקנים שיבה ] (משלי כ', כט).

3245. תפוחי־זהב במַשכיות כסף, דבר דבור על אפניו (שם כ"ה, יא).

3246. תפוס לשון ראשון (מנחות קג.).

3247. תפוס לשון אחרון (ב"מ קב:).

שניהם דבורים שגורים.

3248. תפלה עושה מחצה (ויק"ר י', ח).

מימרא שגורה (וגם בהלצה). ועי' רש"י ויקרא י', יב.

3249. תפלת־רבים אינה חוזרת ריקם (ילקוט תהלים תת"א).

מאמר שגור. ומקורו הראשון במס' ברכות (חז): "תניא, ר' נתן אומר: מנַין שאין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים, שנאמר (איוב ל"ו) הן אֵל כביר ולא ימאס (- כביר לא ימאס; כביר, תפלת־הרבים; רש"י) וכתיב (תהלים נח): פדה בשלום נפשי… כי ברבים היו עמדי.

3250. תפשת מרובה – לא תפשת (חגיגה יז. וש"נ).

פתגם שגור (שיש דוגמתו בכמה לשונות). וסיומו: “תפשת מועט – תפשת”.

3251. תקלתא במאזניא והשתכּחת הסיר (דניאל ה', כז).

נשקלת במאזנים ונמצאת חסר. דבור משָלי זה הוכנס אל אוצר הפתגמים של הרבה אומות.

3252. תקנתא לתקנתא לא עבדינן (ב“מ ח: וש”נ).

תקנה לתקנה (גזרה לגזרה, גדר לגדר) איננו עושים. פתגם מפורסם.

3253. תרדמת־אדני נפלה עליהם (ש“א כ”ו, יב).

מליצה שגורה.

3254. תרי קטלי לא קטלינן (עי' סנהדרין פא:).

בשתי הריגות אין אנחנו הורגין. כך מצטטים בהלצה. ושם בתלמוד עונה כן רבא לרב אדא (על קושיתו) בהלצה: "אדא ברי (בי), בתרי קטלי קטלית ליה? (וע“ש וברש”י).

3255. תרי קלי לא משתמעי (עי' ר"ה כז).

שני קולות אינם נשמעים. כך שגור הדבור. ושם בתלמוד בשאלה: ותרי קלי מי משתמעי? (ולהלן: תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי וכו'). אך ברש“י מגילה כא: ד”ה ובלבד, בפירוש, “משום דתרי קלי לא משתמעי”; וכן ברמ“א או”ח רפ"ד, ח'. (וכנראה נתפרסם הדבור ע“י הרמ”א).

3256. תריס בפני הפורענות (אבות ד', יא).

מבטא שגור (ביחוד בהלצה).

3257. תרתי דסתרי:

שני דברים הסותרים זה את זה! זו קריאת־חמור רגילה (וגם דבור שגור בכלל). ובתלמוד נמצא בכמה מקומות (קדושין מח. ב“ק כא. ב”ב נא: ועוד) רק בלשון: תרתי?" ומפרש רש“י: “תרתי מילי קאמר דפתרן אהדדי”; ומזה נתהוה הדבור תרתי דסתרי”.

3258. תשוּעה ברב יועץ (משלי י“א, יד; כ”ד, ו).

זה היה פתגם שגור גם בימי התלמוד (עי' למשל, יבמות קכא.).

"תשועת ה' כהרף עין" – עי' אות י' " ישועת ה' – ".

3259. תשש כחו כנקבה (ברכות לב.).

דבור הלצי שגור. ונתפרסם ע“י פרש”י במדבר י"א, טו.

3260. ת’שבי י’תרץ ק’ושיות ו’איבעיות.

זה פתרון־נוטריקון של הטרמין הקבוע “תיקו " (שבא בתלמוד אחרי איבעיות דלא איפשיטו). והוא דבור שגור, והובא גם ב”תוספות יום טוב" סוף מס' עדיות.