_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מניפהּ של לידי וינדרמיר

מעשה באשה הגונה

מאת אוסקר ויילד

מאנגלית: י.ח. טביוב[1]


 

לתוכן הענינים

 

הנפשות:

לוֹרְד וִינְדֶרְמִיר                                        הדוכסית לבית בֶּרְוִיק

לוֹרְד דַּרְלִינְגְטוֹן                                      לֵידִי אַגַּתָּה קַרְלֵיל

לוֹרְד אוֹגוּסְטוּס לוֹרְטוֹן                        לֵידִי פְּלִימְדֶל                                      

מִיסְטֶר דּוֹמְבִּי                                         לֵידִי סְטוֹטְפִילְד 

מִיסְטֶר סֵיסִיל גְרֶהֶם                              לֵידִי דְזֶ'דְבּוֹרְג

מִיסְטֶר הוֹפֶּר                                           מרת קוֹפֶּר-קוֹפֶּר

פּאַרְקֶר, סוכן שעל בית וינדרמיר.      מרת אֵירְלִין

לֵידִי וִינְדֶרְמִיר                                        רוֹזַלְיַה, אָמה

 

 

הזמן: ההֹוה.

המקום: לוֹנדוֹן. 

המחזה מתחיל ביום ג' בשעה החמישית אחרי הצהרים וגומר ביום המחרת בשעה וחצי אחרי הצהרים. 

 

מערכה ראשׁונה.

חדר בבית הלורד וינדרמיר.  דלתות באמצע ומימין.  שלחן-כתיבה עם ספרים וניָרות – מימין.  ספה ושלחן-טֵה קטן – משמאל.  דלת-חלון אל האכסדרה – משמאל.  עוד שלחן מימין. 

לֵידי וינדרמיר ליד השלחן מימין, מסדרת שושנים באגן כָּחֹל

נכנס פארקר. 

 

פארקר

התקבל מעלתך אורחים בשעה זו? 

 

לידי וינדרמיר

הן – מי בא? 

 

פארקר

לורד דרלינגטון, גברתי. 

 

לידי וינדרמיר  מפקפקת רגע קטן

הכניסהו – ואני מקבלת היום את כל מי שיבוא.

 

פארקר

שומע אני, גברתי.  יוצא בפתח האמצעי.

 

לידי וינדרמיר

מוטב שאראהו לפני הערב.  שמֵחה אני, כי בא. 

 

נכנס פארקר בפתח האמצעי. 

 

פארקר  מכריז

לורד דרלינגטון. 

 

נכנס הלורד ופאַרקר יוצא. 

 

לורד דרלינגטון

מה שלומך, לידי וינדרמיר? 

 

לידי וינדרמיר

מה שלומך, לורד דרלינגטון?  לא, אינני יכולה לתת לך שלום.  ידי רטבו מהשושנים הללו.  נחמדות הן, מה?  הן הובאו בבֹקר מסילבי. 

 

לורד דרלינגטון

הן יפות עד-מאד.  רואה מניף מונח על השלחן  ואיזה מניף נפלא.  מֻתּר להתבונן בו? 

 

לידי וינדרמיר

בבקשה.  נחמד הוא, האין זאת?  שמי חרות עליו.  ועוד כתֹבת ארֻכּה.  זה עתה הרגשתי בו גם-אני.  זו מתנה היא מאת בעלי ליום-הולדתי.  הלא ידעת, כי היום יום הולדת אותי? 

 

לורד דרלינגטון

לא.  האמנם? 

 

לידי וינדרמיר

כן, היום הגעתי לשנות בגרוּת.  יום רב-הערך בחיי, האין זאת?  כי על-כן אני עושה משתה-מחולות בערב הזה.  בבקשה, שבה-נא.  מוסיפה לסדר את הפרחים. 

 

לורד דרלינגטון  בשבתו

חבל, שלא ידעתי כי היום יום-הולדתך.  לוּ ידעתי, הייתי מרפּד לכבודך בפרחים את כל הרחוב לפני ביתך, שתדרוכנה רגליך עליהם.  הם נאים לך.  הפסקה קצרה. 

 

לידי וינדרמיר 

לורד דרלינגטון, אתה הכעסתני אמש במשתה שר-החיצון.  ולדאבוני, רואה אני, שאתה אומר שוב להכעיסני. 

 

לורד דרלינגטון

אני, לידי וינדרמיר? 

 

נכנסים פארקר ומשרת עם טס ומערכת כלי-טֵה. 

 

לידי וינדרמיר

הַעמד על השלחן הזה, פארקר.  טוב.  מנגבת את ידיה במטפחתה, הולכת אל שלחן-הטֵה, אשר משמאל, ויושבת אליו  אולי תקרב הלו­ם, לורד דרלינגטון? 

 

פארקר יוצא.

 

לורד דרלינגטון  לוקח כסא והולך אל השלחן.

אני מיצר ומצטער מאד, לידי וינדרמיר.  הגידי-נא לי, מה עשיתי.  יושב אל השלחן. 

 

לידי וינדרמיר

זאת עשית: כל הערב לא חדלת מלפזר לי קומפּלימנטים. 

 

לורד דרלינגטון  בבת-צחוק 

בצוק העתים הללו זוהי הפזרנות היחידה, שאנו יכולים להתיר לעצמנו.  הקומפּלימנטים, לפחות, אינם למעלה מכחותינו. 

 

לידי וינדרמיר  מניעה בראשה

לא, אני מדבּרת בכֹבד-ראש.  אל-נא תצחק, אני סריוזית מאד.  אינני רוהבת קומפלימנטים, ואינני יודעת, מדוע יחשבו הגברים, שהם עושים נחת-רוח גדולה לאשה, באמרם אליה המון דברים שאינם יוצאים כלל מלבם. 

 

לורד דרלינגטון

אבל אני פי ולבּי שָׁוים.  לוקח מידה את כוס הטה, שהיא מגישה לו. 

 

לידי וינדרמיר  בחשיבות

אקוה, כי לא כן.  ומאד יֵצר לי, אם אצטרך להתקוטט בך, לורד דרלינגטון.  אתה חביב לי מאד, ואתה יודע זאת.  אבל אני לא חבבתי אותך כלל, אלו חשבתי, שהנך כרֹב הגברים.  האמינה לי, אתה טוב מרֻבּם של הגברים, ולפעמים נראה לי, שאתה משתדל, שיחשבוך לרע מהם. 

 

לורד דרלינגטון

לכל אחד מאתנו יש שחצנות קטנה שלו, לידי וינדרמיר. 

 

לידי וינדרמיר

אך מדוע בחרת דוקא בשחצנות זו? 

 

לורד דרלינגטון

אה, בזמן הזה שָׁרצו בחברה המונים המונים של מתהדרים ומתנפחים, הנוֹטלים לעצמם את השם "טובים", עד שלפי דעתי, עניוות נעימה היא להשתדל להתראות כאיש רע.  ועוד זאת: אם אתה רודף אחרי הכבוד להחשב כאיש טוב, יתיחסו אליך הבריות בכבד-ראש ובעֹמק העיון; אך אם שואף אתה להתראות כאיש רע, יתיחסו אליך בקלות-ראש ולא יאמינו ברעתך.  כל-כך טפשית היא אומפטימיותן של הבריות! 

 

לידי וינדרמיר

וכי אין רצונך, שיתיחס אליך העולם בכֹבד-ראש, לורד דרלינגטון? 

 

לורד דרלינגטון

העולם?  לא.  אל מי מתיחס העולם בכֹבד-רֹאש?  רק אל האנשים המשעממים ביותר, הָחל בבישופים וכַלֵּה בסתם חסרי-מוח.  אולם אני רוצה, כי אַתּ תתיחסי אלי בכֹבד-ראש, את, לידי וינדרמיר, יותר מכל באי-עולם. 

 

לידי וינדרמיר

מדוע דוקא אני? 

 

לורד דרלינגטון  אחרי פקפּוק מועט 

יען כי, דומה אני, אנחנו יכולנו להיות ידידים נאמנים.  נהיה-נא ידידים ורעים.  אפשר, שתהיי זקוקה לידיד, באחד הימים. 

 

לידי וינדרמיר

מדוע אתה אומר כזאת? 

 

לורד דרלינגטון

אָה! – כל אדם זקוק לפעמים לידיד. 

 

לידי וינדרמיר

כמדומני, שאנחנו ידידים טובים זה מכבר, לורד דרלינגטון.  ידידותנו תוכל להתקַים גם להבא, כל-זמן שאתה – 

 

לורד דרלינגטון

כל-זמן שאני – מה? 

 

לידי וינדרמיר

כל-זמן שלא תקלקלֶנה באמירת דברים משֻׁנים וזרים לרוחי.  אפשר, שאתה חושב אותי ל"צדקנית"?  אמנם כן, יש בי מקצת של צדקנית.  כך היה חנוּכי – ועל זה איני מצטערת כל-עיקר.  אמי מתה עלי, כשהייתי תנוקת קטנה.  אני גֻדלתי בביתה של הלידי י'וּליה, אחותו הבכירה של אבי, כפי שידעת.  היא היתה קשה ומחמירה עלי, אבל היא לִמדתני מה שרגילים לשכוח בזמננו: להבדיל בין טוב לרע.  היא לא סבלה שום פשרות.  גם אני איני סובלתן. 

 

לורד דרלינגטון

לידי וינדרמיר יקירתי! 

 

לידי וינדרמיר  נשענת על גב הספה

אני נחשבת בעיניך כנחשלת אחרי דורי?  באמת כן אני.  לא לכבוד הוא בעיני ללכת בדרכי דור אשר כזה. 

 

לורד דרלינגטון

דורנו הוא, אפוא, רע בעיניך מאד? 

 

לידי וינדרמיר

כן.  בני דורנו מביטים על החיים כעל ספיקולַציה.  אבל החיים אינם ספיקולציה.  הם עבודת-הקֹדש.  שאיפתם – אהבה.  כפרתם – קרבן. 

 

לורד דרלינגטון  בבת-צחוק 

אָה.  יש דברים יותר נעימים מהיות קרבן! 

 

לידי וינדרמיר  גוחנת לפנים

אל-נא תאמר כדבר הזה.

 

לורד דרלינגטון

אֹמַר ואֹמַר.  אני מרגיש כך.  אני יודע, כי כן-הוא. 

 

נכנס פרקר בפתח האמצעי. 

 

פארקר

האנשים שואלים את גבִרתי, הישטחו את המרבדים באכסדרה, אם לא? 

 

לידי וינדרמיר

מה דעתך לורד דרלינגטון, היֵרד גשם היום? 

 

לורד דרלינגטון

אין דעתי סובלת כלל את האפשרות, שירד גשם ביום הולדת אותך! 

 

לידי וינדרמיר

אמור לאנשיך, פארקר, כי ישטחום מיד.

 

פארקר יוצא. 

 

לורד דרלינגטון  עודנו יושב על מקומו. 

רוצה אני לשמוע את דעתך בענין שכזה: נניח כי זוג צעיר – שכמובן לא היה ולא נברא, אלא משל הוא – זוג צעיר, כשנתים אחרי החתונה, והבעל התרועע פתאם, בידידות יתרה, אל אשה ש...  אֹמַר: שֶׁטִּיבָהּ מוטל בספק; והוא שוהה אצלה בתמידות, סועד אִתה פת-שחרית, ואל-נכון פורע גם את חובותיה.  מה דעתך?  רשאית היא אשתו של זה לבקש לה תנחומים? 

 

לידי וינדרמיר  בפנים מעֻננים

לבקש לה תנחומים? 

 

לורד דרלינגטון

כן, לפי דעתי, היא רשאית – יש לה הזכות –

 

לידי וינדרמיר

וכי בשביל שהבעל עשה נבָלה צריכה גם אשתו לעשות נבָלה? 

 

לורד דרלינגטון

נבָלה – זו מלה נוראה, לידי וינדרמיר. 

 

לידי וינדרמיר

זו פעולה נוראה, לורד דרלינגטון. 

 

לורד דרלינגטון

יודעת את?  כמדומני, שהאנשים הטובים גורמים הרבה נזקים לעולמנו.  והנזק היותר גדול הוא, בלי-ספק, זה, שהם מגדילים יתר מדַּי את ערכו של הרָע.  אך אִולת היא לחלק את בני-האדם לטובים וּלרָעים.  הבריות הן או מלַבבוֹת או משעממוֹת.  אני נוטה לצד המלבּבים, וגם אַת, לידי וינדרמיר, שַׁיכת להם, אם תֹאבי ואם תמאני. 

 

לידי וינדרמיר 

שוּב, לורד דרלינגטון?  קמה והולכת אל שלחן-הפרחים  בבקשה, אל תשַׁנה מקומך, רצוני רק לגמור את סדור הפרחים. 

 

לורד דרלינגטון  קם ומעתיק את כסאו

ואני מחֻיב לאמר, כי לפי דעתי, הנך חורצת משפט קשה יתר מדַּי על בני דורנו, לידי וינדרמיר.  אף שגם אני מודה, כי יש הרבה חזיונות מכוערים בחיי דורנו.  למשל, רֹב הנשים בזמננו עומדות למכירה. 

 

לידי וינדרמיר

אל-נא תדבר על שכּמותן! 

 

לורד דרלינגטון

יהי כן, נסלק לצדדין את הנשים הנמכרות, שכמובן הן נבזות וּמתועבות.  אבל, כלום חושבת אַת באמת ובתמים, כי אשה, שעשתה מה שקוראים "מִדְחֶה", אין לה סליחה עולמית? 

 

לידי וינדרמיר  בעמדה ליד השלחן

כן; אני חושבת, שאין לסלוח לה עד עולם. 

 

לורד דרלינגטון

והאיש?  החושבת אַת, כי צריך להיות משפט אחד ומוּסר אחד לאיש ולאשה? 

 

לידי וינדרמיר

בוַדאי! 

 

לורד דרלינגטון

ואני חושב, כי החיים הם ענין מסֻבּך עד-מאד, ואי-אפשר לבלום אותם בחֻקים חמוּרים כאלה.  

 

לידי וינדרמיר

לוּ שררו אצלנו "חֻקים חמוּרים כאלה", אזי היו החיים פשוטים הרבה יותר. 

 

לורד דרלינגטון

ואינך מתּירה שום יוצא מן הכלל? 

 

לידי וינדרמיר

בלי שום יוצא מן הכלל! 

 

לורד דרלינגטון

אָה, איזו צדקנית נחמדה את, לידי וינדרמיר! 

 

לידי וינדרמיר

התֹאַר מיֻתּר לגמרי, לורד דרלינגטון.

 

לורד דרלינגטון

הוא התפּרץ מפי ולא יכולתי לעצרו.  אני יכול לעמוד בפני כל רק לא בפני נסיון. 

 

לידי וינדרמיר

מתהדר אתה בחולשה, כמנהג בני דורנו. 

 

לורד דרלינגטון  מביט אליה 

זוהי רק התהדרות, לידי וינדרמיר. 

 

נכנס פארקר

 

פארקר  מכריז

הדוכסית בְּרוֹוִיק ולֵידי אַגַּתָּה קַרלֵיל. 

 

נכנסות הדוכסית ברוויק ולידי אגתה קרלֵיל. – פארקר יוצא. 

 

דוכסית ברוויק  באה מן הפתח האמצעי ותוקעת כפה לבעלת הבית 

מרגריטה יקירתי, מה-מאד שמִחה אני לראותך!  העודך זוכרת את אגתה – האין זאת?  קרֵבה אל שלחן-הטה  מה שלומך, לורד דרלינגטון?  לא אֹבה כי תתוַדע אל בתי: רשע גדול אתה. 

 

לורד דרלינגטון

אל תאמרי כדבר הזה, דוכסית.  אין לי כל תקוה להחשב כרשע.  ולא עוד, אלא שיש הרבה אנשים המחליטים, שלא עברתי שום עברה בכל ימי חיי.  כמובן, אין הם מעזים לאמר כזאת אלא שלא בפָני. 

 

דוכסית ברוויק

הרי לכם! – וכי אין הוא נורא?  אגתה, זהו הלורד דרלינגטון.  השמרי לך מהאמין אף לדבר אחד מדבריו.  לורד דרלינגטון עובר לצד ימין.  לא, תודה, יקירתי, לא נשתה טֵה.  הולכת אל הספה ויושבת עליה.  זה עתה שתינו טה אצל הלידי מרקבי.  וגרוע שבגרועים!  פשוט, אי-אפשר היה לשתותו.  ואמנם לא תמהתי על זה כלל.  הלא חתנה, בעל בתה, הוא המספיק לה.    אגתה מצַפה בכליוֹן-עינים למשתה-המחולות של הערב, יקירתי.

 

לידי וינדרמיר

אל-נא תקראי לזה משתה-מחולות, דוכסית.  זה יהיה רִקוד פשוט, לכבוד יום-הולדתי.  נשף צנוע ולא יאריך. 

 

לורד דרלינגטון  עומד משמאל  

צנוע מאד, מוקדם מאד, וליחידי-סגֻלה, דוכסית. 

 

דוכסית ברוויק

כמובן, הקרואים יהיו מן המובחרים.  הלא בביתך אי-אפשר כלל באֹפן אחר, מרגריטה יקירתי.  זהו באמת אחד מן הבתים המעטים, שאני יכולה להכניס בו את אגתה ואינני צריכה לדאוג לברוויק שלי.  קצרה בינתי מהבין מה שנעשה עתה בחברתנו.  הבריות היותר חשודות נדחקות ונכנסות לכל בית.  הן נמצאות גם בנשפים שלי – שהרי הבעלים יוצאים מדעתם ממש אם לא נזמין אותן.  באמת, כבר הגיע הזמן להתקומם כנגד זה. 

 

לידי וינדרמיר

אני אתקומם, דוכסית.  אני לא אכניס לביתי שום אדם שמרננים אחריו. 

 

לורד דרלינגטון

אל-נא באפך, לידי וינדרמיר.  כי אם כן, הרי אתּ נועלת דלת בפָני.  יושב. 

 

דוכסית ברוויק

הגברים אינם ענין לכאן.  אנו מתכַּונות לנשים.  אנחנו כֻּלנו נשים כשרות, – על-כל-פנים אחדות מאִתנו.  אבל אנחנו נלחצות ממש אל הקיר, נדחפות לקרן-זוית.  בעלינו היו שוכחים כבר את מציאותנוּ, לוּלא היינו מתקוטטות בהם מזמן לזמן, פשוט, כדי להראותם שיש לנו זכות על זאת. 

 

לורד דרלינגטון

דבר נפלא הוא, דוכסית, באותו הַמִשחק המכֻנה חיי-נשואים – בדרך-אגב, משחק שעובר ובטל מן המודה – הנה בידי האשה נמצאים כל קלפי-הנצחון, ובכל-זאת היא מפסידה תמיד את הלקוחה האחרונה. 

 

דוכסית בּרוויק

הלקוחה האחרונה?  כַּוָּנתך אל הבעל, לורד דרלינגטון? 

 

לורד דרלינגטון

זה כנוּי נאה מאד לבעל בזמננו. 

 

דוכסית ברוויק

לורד דרלינגטון, מה-גדולה רִשעתך! 

 

לידי וינדרמיר

לורד דרלינגטון נוהג קלות-ראש בעצמו. 

 

לורד דרלינגטון

איך תאמרי כזאת, לידי וינדרמיר!  

 

לידי וינדרמיר

ולמה אתה מדבר בקלות-ראש כזו על החיים? 

 

לורד דרלינגטון

יען כי אני חושב, שהחיים חשובים יתר מדַּי שידברוּ עליהם בכֹבד-ראש. 

 

דוכסית ברוויק

מה פֵּרוש המלים הללו?  אנא, לורד דרלינגטון, רחם-נא על עניות דעתי והסבֵּר לי את כונת דבריך. 

 

לורד דרלינגטון  שב אל השלחן

מוטב שלא אעשה זאת, דוכסית.  בימינוּ אלה – להיות מובן, זאת אומרת להיות נחשף.  שלום לך.  תוקע כפו לדוכסית  ועתה, עובר אל שפת הבימה  לידי וינדרמיר, שלום לך.  רשאי אני לבוא בערב?  אנא תני לי רשות. 

 

לידי וינדרמיר  עומדת עם הלורד דרלינגטון, קרוב לשפת הבימה

בוַדאי.  בוא-נא.  רק אל תדבר לשום אדם דברי-שטות, דברים שאינם יוצאים מלבך. 

 

לורד דרלינגטון  בבת-צחוק 

אַה, הנך מַתחילה לתקנֵני ולשַׁנות אותי לטוב.  עסק מסֻכּן הוא, לידי וינדרמיר, לשַנות אדם.  משתחוה ויוצא בפתח האמצעי.

 

דוכסית ברוויק  קמה וקרֵבה לאמצע הבימה

מה נחמד ונעים חוטא זה!  הוא חביב לי מאד.  ומה שמֵחה אני, שהלך לו!  הנך היום תאוה לעינים!  מי תופר לך את שַׂלמותיך?  ועתה אני מחֻיבת להגיד לך, כמה אני מצטערת עליך, מרגריטה היקרה.  עוברת אל הספה ויושבת יחד עם לידי וינדרמיר  אגתה, מחמדי! 

 

לידי אגתה

כן, אמא.  קמה ממושבה.

 

דוכסית ברוויק

אולי תהפכי באלבום-התמונות אשר שם על השלחן? 

 

לידי אגתה

כן, אמא.  עוברת אל השלחן אשר משמאל. 

 

דוכסית ברוויק

ילדה נעימה!  היא מחבבת כל-כך את מראות שוֵיץ.  טעם טהור ומזֻקק, האין זאת?  אבל באמת ובתמים אני מצטערת עליך, מרגריטה. 

 

לידי וינדרמיר  בבת-צחוק 

מדוע זה, דוכסית? 

 

דוכסית ברוויק 

אָה, על-דבר אותה האשה האיֻמה.  ותלבָּשתה יפה ומהֻדרה כל-כך, וזה רע עוד יותר ושָׂם אותה למופת לאחרות.  אוגוסטוס – הלא ידעת את אחי הפוחז – ממש מוּסר- אלהים לכל בני משפחתנו – ובכן, זה אוגוסטוס דעתו נטרפה לגמרי בגללה.  זוהי שערוריה מאין כמוה!  שהרי אי-אפשר לקבלה בחברה.  רבות הן הנשים, שיש להן איזה עָבר, אך לה יש, כפי שהֻגד לי, לא פחות מתריסר, וכֻלם מעשים שהיו. 

 

לידי וינדרמיר

על מי-זה יסֹבו דבריך, דוכסית? 

 

דוכסית ברוויק

על מרת אַירלין.

 

לידי וינדרמיר

מרת אַירלין?  מעולם לא שמעתי את שמה!  ומה לי ולה? 

 

דוכסית ברוויק

הוי, יונתי העלובה! – אגתה, מחמדי! 

 

לידי אגתה

כן, אמא.

 

דוכסית ברוויק

אולי תצאי אל האכסדרה לראות בשקיעת החמה? 

 

לידי אגתה

כן, אמא.  יוצאת אל האכסדרה. 

 

דוכסית ברוויק

ילדה נעימה!  היא מחבבת כל כך את שקיעת החמה!  זה סימן להרגשה מדוקדקת, האין זאת?  סוף-כל-סוף אין לך יפה מן הטבע, האין זאת? 

 

לידי וינדרמיר

אבל מה זה, דוכסית?  מדוע אַת מרבה שיחה אתי על אותה האשה? 

 

דוכסית ברוויק

האמנם אינך יודעת כלום?  אני מבטיחתך, כי כלנו מצטערים על-זה מאד.  עוד אמש, בנשף של חביבתנו לידי דזֶ'נסין, השתוממו הכל, כי דוקא וינדרמיר השתחית דרכו מכל הגברים שבלונדון. 

 

לידי וינדרמיר

בעלי? – מה לו ולאשה ממין כזה?

 

דוכסית ברוויק

מה לו?  הלא כך שואלים כלנו!  הוא מבקר אותה בהתמדה ושוהה אצלה שעות מרֻבּות, ובזמן שהוא יושב אצלה אין היא מקבלת שום אדם.  מן הנשים שלנו רק מעטות מאד באות אליה, אבל יש לה ידידים רבים בין הגברים ההוללים – ובהם מצטין ביחוד אחי הפוחז, כמו שכבר אמרתי לך – וזה נורא מאד בזכרנו את וינדרמיר.  אנחנו חשבנו אותו תמיד לבעל-מופת, אך, הָהּ, כי שגינו במשפטנו.  בנות-אחותי היקרות – הלא ידעת את העלמות סֵיביל? – יושבות-אהל נעימות – פשוטות, משעממות עד לזוָעה, אבל טובות וכשרות – ובכן הן יושבות להן תמיד ליד החלון ועוסקות במלאכת-כפים – מכינות איזו חפָצים מכוערים בשביל העניים, ובזה הן מביאות, לפי דעתי, תועלת רבה בעתים הסוציאליסטיות האיֻמוֹת הללו.  והנה אותה האשה הנוראה שכרה לה בית-דירה ברחוב קורזין, ממש ממוּלן – דוקא ברחוב הגון כזה!  אינני יודעת, באמת, אנה אנחנו הולכים! – והנן מספרות לי, כי וינדרמיר הולך שמה ארבע וחמש פעמים בשבוע – הן רואות אותו – שהרי אינן יכולות לעצום את עיניהן מֵראות.  ואף-על-פי שמטבען אינן אוהבות ללכת רכיל, – אך בדרך-אגב, שלא במתכֵּון, הן מספרות זאת לכל הרוצה לשמוע.  ורע מכל זה הוא מה ששמעתי, כי אותה האשה מקבלת סכומי-ממון גדולים ממי-שהוא; שהרי לפני ששה חדשים באה לונדונה בחֹסר-כל, ועכשיו היא דרה באותו הבית הנהדר במיפיר, מטַילת לה בכל יום בהַיד-פארק במרכבתה הרתומה לפוֹניות נחמדות – וכהנה וכהנה – וכל-זה מעת שהתוַדעה לוינדרמיר העלוב שלנו – 

 

לידי וינדרמיר

לא אוכל להאמין לדבר הזה! 

 

דוכסית ברוויק

אבל זה אמת לאמתו, חביבתי העלובה.  לונדון כֻּלה יודעת זאת.  כי על-כן נמלכתי לבוא ולשיח אתך בענין זה, ולעוץ אותך לקחת את אישך תכף ומיד ולהובילו להומבורג או לאיקס, ששם ימצא לו שעשועים, ואת תוכלי להשגיח עליו כל היום כלו.  אני מבטיחתך, יקירתי, כי בשנים הראשונות אחרי חתונתי הוכרחתי כמה פעמים להִתחלות ולשתות את המים המרים והנתעבים ביותר, רק כדי להוציא את ברוויק שלי מן העיר.  הוא היה נוח להתלהב כל-כך!  אף שעלי להודות, כי הוא לא פזר מעולם ממון רב על שום בריה.  בבחינה זו יש לו פרינציפים מוצקים –

 

לידי וינדרמיר  מפסיקה אותה

דוכסית, דוכסית, זה דבר שאי-אפשר!  קמה ומתהלכת על-פני הבימה אל עבר הפתח האמצעי  הלא זה רק שנָתַים אחרי חתונתנו.  הילד שלנו הוא רק בן ששה חדשים.  יושבת על כסא ליד שלחן-הטה. 

 

דוכסית ברוויק

אה, הקטן המתוק!  מה שלומו של התינוק?  נער או נערה?  אקוה שהוא נערה – אך לא, נזכרתי: הלא נער הוא.  צר לי מאד.  הנערים כלם מקולקלים.  בני שלי הוא רשע גמור.  לא תוכלי לשער, באיזו שעות הוא שב הביתה!  והן רק זה ירחים מועטים, אשר כִּלה את למודיו באוכספורד – באמת אינני יודעת, מה מלמדים הם שם את בנינו 

 

לידי וינדרמיר

האם כל הגברים רעים וחטאים? 

 

דוכסית ברוויק

כלם, יקירתי, כלם, אין טוב בהם גם-אחד.  ועד עולם לא ייטיבו את מעלליהם.  הגברים מזקינים, אבל אינם חוזרים למוטב. 

 

לידי וינדרמיר 

אבל אני ואישי – זה היה זווג מאהבה. 

 

דוכסית ברוויק

כן, כך מתחיל הדבר תמיד.  הלא אני הסכמתי להנשא לברוויק אך ורק מפני שנבהלתי מאִיומיו, אשר אִיֵּם בלי-חָשָׂך, כי ישלח יד בנפשו, אם אסרב לו.  ולא עברה שנה אחרי חתונתנו והנה הוא רודף אחרי כל סינר מאיזה גון ומאיזו צורה ומאיזה חֹמר שיהיה.  באמת, עוד בטרם ימלא יֶרח-הדבש כבר תפסתיו כשהוא קורץ בעיניו אל אמָתי, ריבה נאה והגונה.  מיד פטרתי אותה בלי תעודה.  אך לא!  נזכרתי, שמסרתי אותה לאחותי: בעלה, סיר ג'יורג' היקר, הרי הוא קצר-ראות כל-כך – אמרתי: אין סכנה.  אבל היתה סכנה – הדבר כָּלה ביגון.  קמה  ועתה, יקירתי, הגיעה שעתי ללכת, כי אנחנו סועדים היום מחוץ לביתנו.  ראי-נא, אל תתעצבי יתר מדַּי על כשלונו הקל של וינדרמיר.  רק הובילי אותו לחוץ-לארץ, אז ישוב אליך והכל יהיה כלא-היה. 

 

לידי וינדרמיר

ישוב אלי?

 

דוכסית ברוויק

כן, יקירתי, אותן הנשים הסוררות נוטלות את בעלינו מאתנו.  אך לבסוף הם שבים אלינו, אם גם פגומים קצת, כמובן.  והעיקר, אל-נא תערכי סצינות!  הגברים שונאים זאת תכלית שנאה. 

 

לידי וינדרמיר

הִגדלת חסדך עמדי, דוכסית, לבוא ולהגיד לי את-כל-זאת.  אבל לא אוכל להאמין, שבעלי מָעל בי. 

 

דוכסית ברוויק

פעוטה נעימה!  גם אני דִמיתי כך לפנים.  ואולם עתה יודעת אני, כי כל הגברים בני-בליעל הם.  לידי וינדרמיר מצלצלת בפעמון.  ואנו אין לנו אלא להלעיט את הרשעים הללו, לפטמם יפה.  מבשל אָמָן עושה נפלאות, ולך הלא יש כזה, כפי שידוע לי.  מרגריטה יקירתי.  הן לא תאמרי לבכות? 

 

לידי וינדרמיר

אל-נא תדאגי, דוכסית, אין דרכי לבכות. 

 

דוכסית ברוויק

כך נאה לך.  הדמעות הן מִפלטן של הנשים המכוערות ונזק גדול לַיָפות.  אגתה, מחמדי! 

 

לידי אגתה  באה מן האכסדרה

כן, אמא.

 

דוכסית ברוויק

לכי והִפטרי מלידי וינדרמיר והודי לה על שיחתה הנעימה.  פונה אל לידי וינדרמיר  אגב אני מודה לך, על שהזמנת את מ"ר הופיר – זהו הצעיר העשיר מאוסטרליה, שמרבים לטפל בו עכשיו.  אביו אסף הון עצום על-ידי מכירת מיני מאכל בקופסות-פחים עגולות  – הלא ידעת מה אלה – ערֵבים לחֵך מאד – כמדומני, שהם אותם הדברים, שהמשרתים מסרבים תמיד לאכול.  אבל בנו הוא צעיר מעַנין מאד.  כפי שנראה לי, מלבבת אותו אגתה בשיחתה המחֻכּמה.  כמובן, קשה תהיה עלינו פרידתה; אבל, לפי דעתי, כל אֵם שאינה נפרדת בכל סיזון מאחת מבנותיה, איננה אם רחמניה.  אנחנו נבוא אליכם הערב, יקירתי.  פארקר פותח את הדלת האמצעית.  וזכרי-נא את עצתי: הוצא את העלוב מן העיר בלי-אֵחוּר, – תחבולה אחרת אין.  להתראות – עוד פעם; נלכה, אגתה.  יוצאות בפתח האמצעי. 

 

לידי וינדרמיר

מה נורא הדבר!  עתה מבינה אני, אל מה רמז הלורד דרלינגטון במשָׁלו על הזוג, שעוד לא עברו שתי שנים אחרי חתונתו.  לא, זה דבר שאי-אפשר!  היא דבּרה על-אודות סכומים עצומים שקבּלה אותה האשה.  אני יודעת איפה מונח קונטרס-הצ'יקים של ארתור – באחד הַתִּיקים של השלחן הזה.  על-פיו אכיר את האמת.  כן, אני רוצה לגלות את האמת.  פותחת את התיק  לא, זוהי טעות נבזה.  קמה ועוברת לאמצע הבימה  איזו רכילות טפשית!  הוא אוהב אותי!  הוא אוהב אותי!  אך למה לא אציץ בו?  הרי אני אשתו ויש לי רשות לכך.  שבה אל שלחן-הכתיבה, מוציאה את קונטרס-הצ'יקים ובודקת כל דף ודף, מחַיכת ומתאנחת אנחה של רוָחה  מראשית כזאת ידעתי!  אין אף קורטוב של אמת בכל אותו הספור הטפשי.  מחזירה את הקונטרס אל התיק.  פתאם נרתעה לאחור, כי נגלה לה קונטרס שני  עוד קונטרס?  פרטי – וחתוּם!  מנסה לפתחו ואינה יכולה.  מוצאה סכין על השלחן ופותחת בו את הקונטרס.  תכף למראה הדף הראשון היא מזדעזעת  "למרת אירלין – שש מאות ליטרא; למרת אירלין – שבע מאות; למרת אירלין – ארבע מאות".  אהה!  אמת נכון הדבר!  מה-נורא!  משליכה את הקונטרס ארצה. 

 

לורד וינדרמיר  נכנס בפתח האמצעי

ומה, יקירתי?  כבר קבלת את המניף?  קרֵב אל שלחן-הכּתיבה, רואה את הקונטרס על הקרקע  מרגריטה, אַתּ פתחת את קונטרס-הצ'יקים שלי.  אינך רשאית לעשות כדבר הזה! 

 

לידי וינדרמיר

לא טוב הדבר בעיניך, מפני שגִּליתי את מצפוניך – האין זאת? 

 

לורד וינדרמיר

לא טוב הדבר בעיני, שהאשה תרַגל את בעלה. 

 

לידי וינדרמיר

אני לא רִגלתי אותך.  עד לפני חצי שעה לא ידעתי כלל את מציאותה של אותה אשה.  נמצאה נפש רחמניה, שחמלה עלי וספּרה לי, מה שידוע לכל אדם בלונדון – את בקוריך יום-יום ברחוב קורזין, נטית-לבך ההוללה, הסכומים העצומים, שאתה מבזבז לאשה נתעבה זו.  פונה לשמאל.

 

לורד וינדרמיר 

מרגריטה!  אל תדברי ככה במרת אירלין.  אינך יודעת, כמה עָוֶל את עוֹשה לה בדבריך. 

 

לידי וינדרמיר  פונה אליו

אתה מֵגֵן על כבודה של מרת אירלין בקנאה יתרה.  הלואי שֶׁקִּנֵּאתָ ככה גם לכבודי אני! 

 

לורד וינדרמיר

כבודך לא נפגע אף כל-שהוא, מרגריטה.  וכי עלתה על דעתך, ש...  מחזיר את הקונטרס לתיק השלחן. 

 

לידי וינדרמיר

על דעתי עולה, שאתה מוציא את כספך בדרך משֻׁנה.  וזה הכל.  אה, אל תחשוב, כי דואגת אני על אבּוד הממון.  הרשות בידך לבזבז את כל רכושנו.  אני מצטערת רק על זה, כי אתה, אשר אהבת אותי ואשר לִמַּדתני לאהוב אותך, אתה מחליף אהבה נתּנת באהבה נמכּרת.  זה נורא מאד!  יושבת על הספה  ואת כל הבזיון והחרפה מרגישה אני.  אתה אינך חש ומרגיש כלום.  אני מרגישה עצמי נכתמה, מזֻהמת.  לא תוכל לשער, מה נבזים ונמאסים בעיני עתה ששת הירחים האחרונים – כל נשיקה ונשיקה שלך מגֹאָלה ומחֻללה בזכרוני. 

 

לורד וינדרמיר  נגש אליה

אל תדברי כדברים האלה, מרגריטה!  מעולם לא אהבתי שום נפש-אדם חוץ ממך. 

 

לידי וינדרמיר  קמה

ומי היא אפוא אותה האשה?  מדוע שכרת לה בית-דירה? 

 

לורד וינדרמיר

לא שכרתי לה כל בית. 

 

לידי וינדרמיר

אתה נתת לה את הכסף לצֹרך זה – האם לא אחת היא? 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, כפי שיודע אני את מרת אירלין –

 

לידי וינדרמיר

היש גם מ"ר אירלין, או לא היה ולא נברא, אלא משל הוא? 

 

לורד וינדרמיר

בעלה מת זה שנים רבות.  היא גלמודה בעולם. 

 

לידי וינדרמיר

גם קרובים אין לה?   הפסקה

 

לורד וינדרמיר

אין לה. 

 

לידי וינדרמיר

מוזר הדבר – האין זאת? 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אני חפצתי להגיד לך – וכבר החלותי לדבּר – ואני מבקש ממך לשמוע את דברי עד תֻּמם – כי כפי שאני יודע את מרת אירלין, היא מתנהגת כהוגן וכשורה.  ואם לפני כמה שנים – 

 

לידי וינדרמיר

אָה!  עוברת לימין  אינני תאֵבה כלל לדעת את פרטי חייה. 

 

לורד וינדרמיר

לא עלתה על דעתי כלל להודיעך פרטים מקורות חייה.  רצוני להגיד לך רק את זאת.  מרת אירלין היתה לפנים אשה כבוּדה, אהובה, חשובה.  היא ממשפחה מיֻחֶסת, ומצבה בחברה היה איתן ונכבד – וכל זה אבד לה, או, אם תרצי, אבּדה בידים, ברצון ולא מאונס.  ועל-כן רע ומר לה שבעתים.  פגעים, אסונות, אפשר לשאת ולסבול – הם באים מן החוץ, הם דברים שבמקרה.  אבל לסבול בשביל אשמת-עצמו, זה ממרר ומרעיל את החיים.  ועוד זאת, כי הדבר היה לפני עשרים שנה.  היא היתה אז כמעת נערה קטנה – ובנשואיה היתה צעירה עוד ממך – 

 

לידי וינדרמיר

אין אני מתענינת בה כלל – וגם – לא נאה לך להזכיר אותה אשה ואותי בנשימה אחת.  זהו – חֹסר טעם ונימוס.  יושבת אל שלחן-הכתיבה. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, את תוכלי להציל אשה זו.  היא רוצה לשוב אל החברה, והיא מבקשת, שאַת תהיי לה לעזר.  קרֵב אליה. 

 

לידי וינדרמיר

אני?

 

לורד וינדרמיר

כן, את. 

 

לידי וינדרמיר

מה-גדולה חוצפתה!    הפסקה 

 

לורד וינדרמיר

אני באתי לבקש ממך חסד גדול, ועודני מבקשו ממך, אף שגִּלית מה שאמרתי להסתּיר ממך עד עולם: זה דבר הכּסף אשר נתתי למרת אירלין.  בַּקשתי היא, שתשלחי אליה הזמנה לערב הזה. 

 

לידי וינדרמיר

היצאת מדעתך?  קמה. 

 

לורד וינדרמיר

אני מפגיע בך.  יפטפטו עליה הבריות מה שיפטפטו, אבל שום איש או אשה לא מצאו בה דבר רע בבֵרור.  היא כבר נתקבלה בבתים אחדים – בבתים אשר אמנם אַת לא תלכי שמה, אבל הרבה מאותן הנקראות עכשיו "נשים מן החברה" מבַקרות שָׁם בלי פקפוק.  ואולם היא איננה מסתפקת בזה.  היא רוצה, שגם אַת תקבלי אותה בביתך. 

 

לידי וינדרמיר

כדי שיהיה נצחונה שלם – האין זאת? 

 

לורד וינדרמיר

לא, אלא מפני שהיא יודעת, כי אַת אשה כשרה וטהורה, והיא מקַוה, כי לאחרי שתתקבל בביתך תהיה לה האפשרות לכונן את חייה על יסודות מאֻשרים ובטוחים יותר משהו.  היא לא תוסיף אחרי-כן לבקש קרבתך.  התאבי לבוא לעזרתה של אשה המתאמצת לחזור למוטב? 

 

לידי וינדרמיר

לא!  אשה האומרת באמת ובתמים לעשות תשובה, לא תחפוץ לשוב לאותה החברה, שראתה אותה בקלקלתה או שהביאה אותה לידי-כך. 

 

לורד וינדרמיר

אבל אני מבקש זאת ממך. 

 

לידי וינדרמיר  הולכת אל הפתח השמאלי 

אני הולכת להחליף שמלותי לסעֻדת-הצהרים, ואל-נא תוסיף לדבּר אלי בענין זה הערב.  קרֵבה אליו  ארתור, אתה חושב, כי מפני שאין לי אב ואם ואני גלמודה בעולם, לפיכך רשאי אתה לעשות בי כטוב בעיניך.  אבל שגית: יש לי ידידים, ידידים רבים. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אַת מדברת דברי-שטות, בלי חשבון ודעת.  אין ברצוני להתוַכח ולריב אתך, אבל אני מבקש ומפגיע, שתזמיני את מרת אירלין לערב הזה.

 

לידי וינדרמיר

חלילה לי מעשות כדבר הזה!  עוברת לשמאל.

 

לורד וינדרמיר

אַת מסרבת? 

 

לידי וינדרמיר

בהחלט גמור! 

 

לורד וינדרמיר

הָה, מרגריטה, עשי זאת למעני; זוהי האפשרות האחרונה להצלתה. 

 

לידי וינדרמיר

וכי מה זה נוגע לי?

 

לורד וינדרמיר

מה-קשוֹת הן הנשים ההגונות! 

 

לידי וינדרמיר

מה-רכים הם האנשים שאינם מהוגנים! 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אפשר שאפילו אחד מן הגברים אינו כדאי וראוי לאשה שהוא נושא.  זה בוַדאי אמת.  אבל כלום תעלה על דעתך, שאני יכול – –  לא, זה חשד שגעוֹני! 

 

לידי וינדרמיר

מדוע תהיה אתה שונה מכל הגברים?  הֻגד לי, כי אין בלונדון כמעט בעל אחד, אשר לא יקדיח את חייו באיזו תאוה בזויה. 

 

לורד וינדרמיר

אני אינני נמנה עליהם.

 

לידי וינדרמיר

אינני בטוחה בזה כלל. 

 

לורד וינדרמיר

לבך סמוך ובטוח.  אבל אל-נא תִכרי תהום אחר תהום בינינו.  אלהים יודע, עד-כמה כבר התרחקנו זה מזה ברגעים האחרונים האלה.  שבי אל השלחן וכתבי את פתקת-ההזמנה. 

 

לידי וינדרמיר

בשום אֹפן לא אעשה זאת! 

 

לורד וינדרמיר  נגש אל שלחן-הכתיבה

אם-כן אעשה זאת אני.  מצלצל בפעמון, יושב וכותב פתקה.  

 

לידי וינדרמיר

אתה מזמין אל ביתנו אותה האשה?  קרֵבה אליו.

 

לורד וינדרמיר

כן.    הפסקה.  נכנס פארקר.  פארקר! 

 

פארקר

הנני, אדוני.  קרֵב אל השלחן.

 

לורד וינדרמיר

שלֵח את הפתקה הזאת אל מרת אירלין, רחוב קורזין, מספר 84.  נגש אל פארקר ומוסר לו את הפתקה.  לתשובה אין צריך לחכות.  פארקר יוצא.  

 

לידי וינדרמיר

ארתור, אם תבוא אותה האשה לכאן, אעליב אותה בפני כֹל. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, למה תאמרי כזאת! 

 

לידי וינדרמיר

כאשר אמרתי, כן אעשה. 

 

לורד וינדרמיר

דעי, יַלדה, כי אם תעשי כדבר הזה, אין אשה בלונדון אשר לא תניע ראש אחריך. 

 

לידי וינדרמיר

אין אשה הגונה בלונדון אשר לא תתן צדק לי.  אנחנו היינו וַתרניות יתר מדי.  צריכות אנו להראות יתר תקיפות.  אני נכונה להתחיל בכך עוד בערב זה.  נוטלת את המניף  כן, אתה נתת לי היום את המניף הזה: זה היה תשורתך ליום-הולדתי.  אם תעבור אותה האשה את מפתן ביתי, אַכה בו על פניה. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, אי-אפשר שתעשי כזאת. 

 

לידי וינדרמיר

אין אתה מכיר בי!   נכנס פארקר.  פארקר! 

 

פארקר

הנני, גברתי. 

 

לידי וינדרמיר 

אני אֹכַל את לחם-הצהרים בחדרי.  באמת אינני מתאַוה כלל לאכול.  השגַּח שיהיה הכל נכון לחצי השעה העשירית.  ועוד זאת, פארקר: הכרז היום בערב את שמות האורחים בשפה ברורה.  לפעמים אתה מוציא את השם מפיך במהירות כזו, שאינני יכולה לבררו.  והיום צריכה אני ביותר לדַיֵּק בשמות, כדי שלא לבוא לידי-טעות.  ההבינות, פארקר? 

 

פארקר 

הבינותי, גברתי. 

 

לידי וינדרמיר

טוב.  זה הכל.  פארקר יוצא.  ארתור, אם תבוא אותה האשה – הריני מזהירתך –

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, הלא תעכרי אותנו! 

 

לידי וינדרמיר

אותנו!  מן הרגע הזה נפרדים חיי מעל חייך.  ואולם אם רצונך למנוע מביתנו בזיון פומבי, כתוֹב מיד אל אותה האשה ואמור לה, כי אני אוסרת עליה לדרוך על מפתן ביתי.

 

לורד וינדרמיר

אינני רוצה – אינני יכול – היא צריכה לבוא – 

 

לידי וינדרמיר

אם כן, אעשה בדיוק כאשר אמרתי.  הולכת אל הפתח הימני  אינך מניח לי ברֵרה אחרת.  יוצאה. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, מרגריטה!  הפסקה  אֵלִי, אֵלִי!  מה אעשה?  הלא אינני רשאי להגיד לה מי היא אותה האשה.  החרפה תמית אותה.  נופל על הכסא וכובש את פניו בכפות ידיו. 

 

המסך

 

 

 

מערכה שנית

אולם גדול בבית הלורד וינדרמיר.  מימין – פתח פתוח אל אולם-המחול, ששם מנגנים כלי-זמר.  משמאל – פתח אשר בו נכנסים הקרואים, ועוד פתח פתוח אל אכסדרה מוארה.  עצי-תמר, פרחים ואורות מרֻבִּים.  האולם מלא אורחים.  לידי וינדרמיר מקבלת אותם. 

 

דוכסית ברוויק  בירכתי הבימה

מוזר הדבר, שהלורד וינדרמיר עצמו איננו פה.  גם מ"ר הופיר מאַחר לבוא.  הלא שמרת לו אותם חמשת המחולות, אגתה? 

 

לידי אגתה

כן, אמא.

 

דוכסית ברוויק  יושבת על הספה 

הראיני-נא את רשימת-המחולות שלך.  יפה עשתה לידי וינדרמיר, שהנהיגה שוב את מנהג הרשימות.  הלא הן מָגן-יִשען היחיד של האִמות.  הו אַת פעוטה פשוטה, תמימה!  מוחקת שני שמות  שום עלמה הגונה לא תחול עם בחורים ירוקים כאלה, היושבים עוד בבית-הוריהם.  זה מקלקל את כל הענין!  בשעת שני המחולות האחרונים תוכלי לצאת עם מר הופיר אל האכסדרה. 

 

מאולם-המחולות באים מ"ר דומבי ולידי פלימדיל. 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק  מנפנפת במניף

מה-נעים האויר פה! 

 

פארקר  מכריז

מרת קוֹפר-קוֹפר.  לידי סטוטפילד.  סיר דז'ימס רויסטון.  מ"ר גי.  בירקלי. 

 

נכנסים כל הנקובים בשמות. 

 

דומבי

שלום עליך, לידי סטוֹטפילד.  אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו? 

 

לידי סטוטפילד

גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי.  זו היתה עונה נעימה, האין זאת? 

 

דומבי

נעימה ונחמדה!  שלום עליך, דוכסית.  אדַמה, כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו? 

 

דוכסית ברוויק

גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי.  זו היתה עונה משעממת מאד, האין זאת? 

 

דומבי

משעממת עד לזַעוה!  עד לזעוה! 

 

מרת קוֹפר-קוֹפר

שלום עליך, מר דומבי.  אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון בעונה זו? 

 

דומבי 

אה, לא כן אדַמה אני.  אל-נכון יהיו עוד שנַים.  שב אל לידי פלימדיל.  

 

פארקר  מכריז

מ"ר רופורד.  לידי דז'ידבורג ומיס גרֶהֶם.  מ"ר הופיר. 

 

נכנסים הנקובים בשמות. 

 

הופיר

מה שלומך, לידי וינדרמיר?  מה שלומך, דוכסית?  משתחווה אל לידי אגתה. 

 

דוכסית ברוויק

מ"ר הופיר היקר, מה-טוב ומה-נעים, שהקדמת ככה לבוא.  הלא כלנו יודעים, כמה עסוק אתה ומה-רבים הקופצים עליך בלונדון. 

 

הופיר

מקום נַעלה לונדון!  פה אין הבריות מתגדרות בחשיבותן אף החצי מאשר אצלנו בסידני. 

 

דוכסית ברוויק

אה, אנחנו יודעים את ערכך, מ"ר הופיר.  אִלו רבו כמותך בתוכנו, כי אז היו החיים יפים וערֵבים הרבה יותר.  יודע אתה, מ"ר הופיר?  אגתה היקרה ואנכי מתעַנינות מאד במדינת אוסטרליה.  זוהי בוַדאי ארץ-חמדה, עם כל אותן הקנגוּרוֹת הקטנות הנחמדות, המעופפות בה מסביב.  אגתה מצאה אותה על-פני מפת-העולם.  מה-משֻׁנה צורתה!  ממש ארגז גדול.  ואולם מדינתכם צעירה לימים מאד, האין זאת? 

 

הופיר

האם לא נבראה גם היא בעת אחת יחד עם האחרות, דוכסית? 

 

דוכסית ברוויק

מה-מחֻדד אתה, מר הוֹפיר!  חד לך חריפות משלך, מיוחדת במינה.  ואולם לא אעצרך עוד. 

 

הופיר

אבל חפצתי לחול עם לידי אגתה, דוכסית. 

 

דוכסית ברוויק

מדוע לא?  אקוה, שיש לה עוד מחול מופנה.  היש לך מחול מופנה, אגתה? 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק

המחול הקרוב? 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

הופיר

רשאי אני להזמינך? 

 

לידי אגתה מנענעת בראשה להסכמה. 

 

דוכסית ברוויק

אנא, מר הוֹפיר, השגַּח יפה על הפטפטנית הקטנה שלי. 

 

לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל אולם-המחולות.    לורד וינדרמיר נכנס בפתח השמאלי. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, דבר לי אליך! 

 

לידי וינדרמיר

כרגע. 

 

כלי-הזמר משתתקים. 

 

פארקר  מכריז

לורד אוגוסטוס לורטון. 

 

הלורד נכנס. 

 

לורד אוגוסטוס

ערב טוב, לידי וינדרמיר! 

 

דוכסית ברוויק

סיר דז'ימס, הוליכני-נא אל אולם-המחולות.  אוגוסטוס סעד היום, ולפי-שעה שׂבֵעה אני מחברתו. 

 

סיר דז'ימס רוסטון הולך אִתה שלוב-זרוע אל אולם-המחולות. 

 

פארקר  מכריז

מ"ר ומרת ארתור בוֹדן.  לורד ולידי פיזלי.  לורד דרלינגטון. 

 

הם נכנסים. 

 

לורד אוגוסטוס  נגש אל לורד וינדרמיר

צריך אני לשיח אתך ביחידות, נערי הטוב.  אני נֶהלך כצל.  יודע אני, כי הכּרת פני לא תענה בי.  אבל כן אנחנו הגברים: חזותנו אינה מוכיחה עלינו.  זהו מנהג ארור-יפה.  וזה הדבר, שאני רוצה לדעת: מי היא?  מאין באה?  מדוע אין לה שום קרובים?  אמנם הקרובים מביאים לידי שעמום ארור.  אבל הם משַׁוים על האדם איזו חשיבות ארורה. 

 

לורד וינדרמיר

הנך מתכַּון, כפי הנראה, למרת אירלין?  אני התוַדעתי אליה אך זה ששה חדשים.  עד העת ההיא לא ידעתי כלל ממציאותה. 

 

לורד אוגוסטוס

ואולם למן העת ההיא ראית אותה הרבה פעמים למדי. 

 

לורד וינדרמיר  בקרירות

כן, למן העת ההיא ראיתי אותה כמה פעמים.  גם זה עתה ראיתיה. 

 

לורד אוגוסטוס

הנשים ממטירות עליה אש וגפרית.  בחיי ראשי!  היום סעדתי אצל אֹרַבילה.  חי יופיטר!  לוּ שמעת, מה שֶׁטָּפלה על מרת אירלין!  היא לא השאירה בה אף עצם קלה...  בהשפילו קולו  ברוֹויק ואנכי אמרנו לה, שזה אינו נוגע לנו כלל, והעיקר הוא, שֶׁגִּזרתה של אותה גבירה היא, כפי הנראה, נפלאה במינה.  לוּ ראית אז את פרצופה של ארַבילה!...  אבל שמע-נא, נער יקר.  אינני יודע, מה אעשה למרת אירלין.  בחיי ראשי!  אני רוצה לקחתה לאשה; אך היא מתיחסת אלי בשויוֹן-רוח ארור כל-כך!  גם פקחית היא כל-כך, השד יקחני!  לכל דבר יש לה בֵּאור ופשר.  בחיי ראשי!  גם את יחוסה אליך היא מבארת – לזה יש לה תלי-תלים של פתרונים, וכל אחד משֻׁנֶה מחברו. 

 

לורד וינדרמיר

רֵעוּתי עם מרת אירלין אינה זקוּקה לשום באור ופשר-דבר. 

 

לורד אוגוסטוס

המ...  טוב מאד.  שמע-נא, זקן נכבד.  מה דעתך?  היקבלו אותה בזמן מן הזמנים אל אותה הבריאה הארורה המכֻנה "חֶברה"?  התֹאבה אתה לְיַדְּעָה לאשתך?  בלי עקיפים ועקמוֹמיות: התאבה לעשות זאת? 

 

לורד וינדרמיר

מרת אירלין תבוא אלינו היום. 

 

לורד אוגוסטוס

אשתך שלחה אליה פתקת-הזמנה? 

 

לורד וינדרמיר

מרת אירלין קבלה הזמנה. 

 

לורד אוגוסטוס

אם-כן הרי הוא בכי-טוב.  נער יקר!  אבל מדוע לא הגדת לי זאת קודם לכן?  כי עתה חָשַׂכת ממני המון וכּוחים ופלפולים של הבל! 

 

לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל האכסדרה. 

 

פארקר  מכריז  

מ"ר סֵיסיל גרֶהֶם

 

נכנס סיסיל גרהם

 

סיסיל גרהם  משתחוה אל לידי וינדרמיר, ואחר הוא נגש אל לורד וינדרמיר ותוקע לו כפו. 

ערב טוב, ארתור.  מדוע אינך שואל לשלומי?  אני אוהב לשמוע שאלה כזו.  היא מוכיחה לי, שהבריות מתענינות מאד במצב בריאותי.  ואף אמנם הערב אינני מרגיש את-עצמי כלל על צד היותר טוב.  סעדתי אצל בני משפחתי.  פליאה היא!  מפני-מה קרוביו של אדם משעממים ככה?  אבי אוהב להטיף מוסר אחרי הסעֻדה.  אני אמרתי לו, כי לפי שנוֹתיו ראוי הוא להיות פקח יותר.  אבל נסיתי ואמצא, כי כשהבריות מגיעות לאותן השנים, שבהן היו צריכות להחכּים יותר, הן נעשות טפשות לגמרי.  הוֹ, טופּי!  שלום!  מרַננים אחריך, שאתה אומר שוב לשאת אשה.  וכי עדַין לא היה לך לזרא מִשחק זה? 

 

לורד אוגוסטוס

הנך המוני עד לבלי-חק, נערי הטוב, עד לבלי-חק! 

 

סיסיל גרהם

באמת ובתמים, טופּי, איזהו למזל טוב?  הנשאת אשה שתי פעמים וגֵרשת פעם אחת, או גרשת פעמַים ונשאת פעם אחת?  כמדומני, שגרשת שתי פעמים ונשאת פעם אחת.  זה מתקבל יותר על הלב. 

 

לורד אוגוסטוס

באמת אינני זוכר, איזהו.  כח זכרוני רפה מאד.  פורש לימין. 

 

לידי פלימדיל 

לורד וינדרמיר, רצוני לשאלך דבר ביחידוּת. 

 

לורד וינדרמיר

צר לי מאד – אנא סלחי לי – אבל עלי לדבּר תכף עם אשתי. 

 

לידי פלימדיל

אה, חלילה לך מעשות כדבר הזה!  בזמן הזה סכנה היא לבעל לטפּל באשתו בקהל-עם.  הבריות יחשבו, שהוא מכה אותה כשהם לבדם.  העולם מתיַחס בחשד גדול לכל מה שנראה כזווג מבורך.  ואולם אני אחשׂך את שאלתי אליך לשעת הסעֻדה. 

 

הולכת אל פתח אולם-המחולות. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה!  דבר נחוץ לי אליך. 

 

לידי וינדרמיר

הואילה-נא לשמור את מניפי, לורד דרלינגטון.  תודה.  הולכת לקראת בעלה.  

 

לורד וינדרמיר  נגש אליה

מרגריטה, מה שאמרת לפני סעֻדת-הצהרים, כמובן, לא יקום ולא יהיה? 

 

לידי וינדרמיר

אותה האשה לא תבוא הלום! 

 

לורד וינדרמיר

מרת אירלין תבוא הלום, ואם תעליבי אותה או תפגעי בה באיזה אֹפן שיהיה, תמיטי חרפה ויגון על שנינו.  זכרי זאת!  הה, מרגריטה, האמיני-נא לי!  אשה צריכה להאמין בבעלה. 

 

לידי וינדרמיר

לונדון מלאה נשים המאמינות בבעליהן.  נקל מאד להכיר בהן: מראה פניהן אומלל כל-כך.  אינני רוצה, שיהיה חלקי עמהן.  פורשת ממנו.  לורד דרלינגטון, הואילה-נא להשיב לי את מניפי.  תודה...  דבר מועיל הוא מניף שכזה, האין זאת? – בערב הזה אני זקוקה לידיד, לורד דרלינגטון; לא יכולתי לשער, שאצטרך לו כל-כך מהרה. 

 

לורד דרלינגטון

לידי וינדרמיר!  אני ידעתי, כי בוא תבוא שעה כזו; אבל מדוע דוקא בערב הזה? 

 

לורד וינדרמיר

אני אגיד לה הכל.  מחֻיב אני להגיד.  הלא שערוריה תהיה, אם יבוא הדבר לידי-כך...  מרגריטה – – 

 

פארקר  מכריז

מרת אירלין! 

 

לורד וינדרמיר מתפלץ.  נכנסת מרת אירלין בתלבֹשׁת מהֻדרה ובחשיבות יתרה.  לידי וינדרמיר לוחצת בחזקה את מניפה ולבסוף היא שומטתוֹ על הרצפה.  היא מנענעת ראשה בקרירות למרת אירלין, וזוּ עונה בהרכנת-ראש מלאה חן ונעימות ושָׁטה בהדר אל תוך האולם. 

 

לורד דרלינגטון

אַת הִפלת מידך את המניף, לידי וינדרמיר.  מרימו ומוסרו לה. 

 

מרת אירלין

שלום לך שנית, לורד וינדרמיר!  מה נאוה מראה אשתך הנעימה!  ממש ציור מעשה ידי אמן! 

 

לורד וינדרמיר  בשפל קולו

קלות-דעת היתה בך לבוא אלינו! 

 

מרת אירלין  בבת-צחוק

אדרבא, מימי לא עשיתי מעשה מחֻכּם כזה.  אגב אעירך, כי עליך לטפל בי בשימת-לב מיוחדת בערב הזה.  אני ירֵאה מפני הנשים.  עליך להציגני לפני אחדות מהן.  עם הגברים יודעת אני להתהלך בעצמי.  אה, מה שלומך, לורד אוגוסטוס?  אתה הזנחתני בעת האחרונה.  אני לא ראיתיך מיום אתמול.  חוששת אני, שאין אֶמוּן בך.  ואמנם הכל אומרים כך עליך. 

 

לורד אוגוסטוס

אבל באמת, מרת אירלין, תניני-נא לבָאר –

 

מרת אירלין

לא, לורד אוגוסטוס היקר, אתה אינך יכול לבאר כלום.  וזה בך המלַבב ביותר. 

 

לורד אוגוסטוס

אַה!  מכיון את מוצאה בי דברים מלַבבים, מרת אירלין – – 

 

הם מוסיפים לשוחח.  לורד וינדרמיר מתהלך באולם נרגש וצופה בדאגה למרת אירלין. 

 

לורד דרלינגטון  אל לידי וינדרמיר

מה חָורו פניך! 

 

לידי וינדרמיר

רכי-לב חִורים תמיד! 

 

לורד דרלינגטון

פניך כפני חולה.  נצא אל האכסדרה. 

 

לידי וינדרמיר

כן.  אל פארקר  שלח לי את אדרתי. 

 

מרת אירלין  קרֵבה אליה

לידי וינדרמיר, מה-יפה מוארה האכסדרה שלכם!  היא מזכירה לי את זו של הנסיך דוריא ברומא.  לידי וינדרמיר מנענעת לה בראשה בקרירות ופורשת עם לורד דרלינגטון.  אה, מה שלומך, מ"ר גרֶהם?  האין זו דודתך לידי דז'ידבורג?  ינעם לי מאד להתוַדע אליה. 

 

סיסיל גרהם  אחרי פקפוק מועט, במבוכה

בוַדאי, אם רצונך בכך.  דודתי קארולינה, הרשיני-נא להציג לפניך את מרת אירלין. 

 

מרת אירלין

מה-שמֵחה אני לראותך, לידי דז'דבורג.  יושבת אצלה על הספה  בן-אחותך ואנכי הננו רֵעים טובים.  אני מתעַנינת מאד בקריֶרה הפוליטית שלו.  מובטחת אני, שהוא יצליח מאד על הדרך שהתיצב עליה.  הוא חושב כטוֹרי ומדבּר כרַדיקלי – וזה חשוב מאד בימינוּ אלה.  ונוסף על זה הוא גם בעל שיחה נאה.  ואמנם כלנו יודעים, ממי נָחל כשרון זה.  עוד אתמול אמר לי לורד אלינדיל בהֵיד-פארק, כי מ"ר גרהם מֵשִׂיח יפה, ממש כדודתו. 

 

לידי דז'ידבורג

מה הִרבית לדבּר עלי דברים טובים!  מרת אירלין מחַיכת ומוסיפה לשוחח עמה. 

 

דומבי  אל סיסיל גרהם

האתה הצגת את מרת אירלין לפני לידי דז'ידבורג?

 

סיסיל גרהם

הוכרחתי, חברי היקר.  אי-אפשר היה להשתמט!  אשה זו, כל העולה על לבה עשׂה יֵעשה.  כאלו היא מכריחה למַלאות חפצה.  בַּמה כחה גדול – איני יודע גם-אני. 

 

דומבי

מדת-הרחמים עלי התגלגלי ותני בלבה, שלא לפנות אלי ושלא לדבּר אתי במקום הזה!  נודד אל לידי פלימדיל. 

 

מרת אירלין  אל לידי דז'ידבורג

ביום החמישי?  בעֹנג רב.  קמה ונגשת אל לורד וינדרמיר ומדבּרת אליו בצחוק.  מה-גדול השעמום לדבּר חלקות אל האלמנות הזקנות הללו!  אבל הן תובעות ממש בפה! 

 

לידי פלימדיל

מי היא האשה ההדורה בלבושה, המשוחחת עם וינדרמיר? 

 

דומבי

אין לי אף ידיעה כל-שהיא.  היא נראית כמהדורה מהֻדרת של רומן צרפתי גרוע, שנועד במחשבה תחלה לשוּק האנגלי. 

 

מרת אירלין

הלא שָׁם דומבי הַמִסכן עם לידי פלימדיל?  שמעתי, שהיא מקַנאה אותו עד לחרדה.  כפי הנראה, אין הוא מתכַּון כלל לדבּר אתי בערב הזה.  אל-נכון פַּחדה ומוראה עליו.  אותן הנשים, ששערותיהן כעין התבן, הטמפֶּרמנט שלהן ממש סכנת-נפשות.  יודע אתה וינדרמיר?  את המחול הראשון אחול אתך.  הלורד וינדרמיר נושך את שפתיו ופניו מתכרכמים.  בזה אעיר את קנאתו של הלורד אוגוסטוס.  לורד אוגוסטוס!  הוא קרֵב אליה.  הלורד וינדרמיר מאיץ בי לחול אתו בראשונה, ואחרי שהוא בעל-הבית לא אוכל לסרב לו.  ואולם הלא יודע אתה, כי מאד מאד הייתי חפצה לחול אתך. 

 

לורד אוגוסטוס  בקידה עמֻקה

מי יתן ויכולתי לחשֹׁב כך, מרת אירלין! 

 

מרת אירלין

נפשך יודעת מאד, כי כן-הוא.  יכולה אני לשוות לנגדי, מה-טוב ומה-נעים היה לבלות אתך במחולות את כל ימי חיי. 

 

לורד אוגוסטוס  מניח את ידו על אפודתו הלבנה. 

אָה, תודה לך, תודה לך.  אַת הנעלה והנפלאה מכל הגבירות! 

 

מרת אירלין

מה-נאים הדברים!  כל-כך פשוטים ויוצאים מן הלב!  זהו הסגנון החביב עלי ביותר.  ועל-כן אני מוסרת לידך את צרור-הפרחים שלי, לשמרו בכל עת צאתי במחולות, והיה זה שכרך.  הולכת אל אולם-המחולות שלובת-זרוע עם הלורד וינדרמיר.  אַה, מ"ר דומבי, מה שלומך?  צר לי מאד, שלא הייתי בביתי כל שלש הפעמים האחרונות, שסרת לבקרני.  בוא-נא לסעוד אצלי בבֹקר  ביום הששי. 

 

דומבי  במנוחה שלמה

בעֹנג רב! 

 

לידי פלימדיל מביטה בזעם על דומבי.  הלורד אוגוסטוס מלַוה את מרת אירלין והלורד וינדרמיר לאולם-המחולות בהחזיקו צרור-פרחים בידו. 

 

לידי פלימדיל  אל דומבי

איזו בהמה גסה אתה!  לא אוכל להאמין אף לדבר אחד מדבריך!  ולמה אמרת לי, שאינך יודע כלל מי היא?  ומה פֵּרושה של ריצה זו, שלש פעמים תכופות, אל ביתה?  לסעֻדת הבֹקר, כמובן, לא תלך אליה – אקוה, כי זאת תבין גם בעצמך – 

 

דומבי

לורה יקירתי, הן לא עלתה על דעתי כלל ללכת! 

 

לידי פלימדיל

ועדין לא הגדת לי את שמה!  מי היא? 

 

דומבי  משתעל בחשאי ומחליק את שערות ראשו.

היא – איזו מרת אירלין. 

 

לידי פלימדיל

אותה האשה! 

 

דומבי

כן; כך קוראים לה הכל. 

 

לידי פלימדיל

אך זה מענין!  מעַנין עד עמקה של נפש!  צריכה אני להסתכל בה יפה.  הולכת אל פתח האולם ומביטה לתוכו  שמעתי על-אודותיה מעשים נוראים.  אומרים, שהיא מרוֹששת את וינדרמיר העלוב.  והלידי וינדרמיר, זו היונה הזכּה, מזמינה אותה לחבורתה!  זה באמת מעשה יפה!  אשה טובה בכל הבחינות עושה שטות גדולה כזו!  אתה תלך לסעוד אצל אותה האשה ביום הששי! 

 

דומבי

למה-זה? 

 

לידי פלימדיל

כדי שתוליך שָׁמה את בעלי.  בעת האחרונה התחיל מפקח עלי ומטפל בי עד לזרא.  ואשה זו תחלצני מהשגחתו הטרחנית.  הוא ירקד כנגדה ויחזר עליה, עד אשר יֵצא מאפה – ובינתים יתן מנוח לי.  האמינה לי, הנשים ממין זה מביאות תועלת מרֻבּה.  הן מבססות את חיי-הזווג של אחרים. 

 

דומבי

חידה פליאה את!  

 

לידי פלימדיל  בהביטה אליו

הלואי שהיית אתה זאת! 

 

דומבי

אני חידה לי לעצמי.  אני הנפש היחידה בעולם, שהייתי תאב לדעתה על-בוריה; אך לפי-שעה אינני רואה שום אפשרות לכך. 

 

הם עוברים אל אולם-המחולות, לידי וינדרמיר ולורד דרלינגטון באים מן האכסדרה. 

 

לידי וינדרמיר

כן.  דבַר בואה הלום הוא ממש נורא, לא יאֻמן כי יסֻפר.  עתה יודעת אני, אל-מה רמזו מליך היום בשעת הטה.  מדוע לא הגדת לי דברים ברורים?  זאת היתה חובתך! 

 

לורד דרלינגטון

לא יכולתי!  אין גבר רשאי לספר דברים כאלה על גבר אחר.  אך לוּ ידעתי, כי הוא יכריחך להזמינה הלום לערב הזה, אז אפשר, שהייתי מגיד לך את הדבר.  על-כל-פנים לא היית באה לידי עלבון זה. 

 

לידי וינדרמיר

אני לא הזמנתי אותה.  הוא עמד על דעתו שתבוא, למרות כל תחנוני וכל אִיומי.  אָה, הבית הזה מחֻלל, מגֹאָל הוא לי!  אני מרגישה, כי כל אחת מן הקרואות לועגת לי בכל פעם שאותה אשה יוצאת במחול עם בעלי.  מה פשעי ומה חטאתי, כי גמל עלי כזאת?  אני נתתי לו את כל חיי.  הוא לקח אותם – בלה אותם – הרביב אותם!  בזוּיה אני בעיני עצמי; וּרפת-ידים אני – רכת-לב אני.  יושבת על הספה. 

 

לורד דרלינגטון

כפי שאני יודע אותך, לא תוכלי לחיות עם איש המתנהג אתך ככה.  כי איזו חיים יהיו לך מעתה עמו?  בכל שעה ובכל רגע תרגישי, שהוא מכזב לך, שהוא מרַמה אותך.  את תחושי, כי מבט-עיניו מזֻיף, כי קולו מזֻיף, מגעו מזֻיף, ותשוקתו אליך – מזֻיפת.  הוא יבוא אליך לאחר שייעף ויִואש מן האחרות: עליך יהיה לנחמו ולעודדו.  הוא יבוא אליך כשלבו נתון לאחרות: עליך יהיה לשובבו.  את תהיי לו מסכה הנסוכה על חייו האמתיים, מסוֶה להסתיר את סודו. 

 

לידי וינדרמיר

צדקו דבריך – צדקו עד לזַעוה.  אך אנה אפנה?  אתה אמרת, כי רצונך להיות לי לרֵע, לידיד, לורד דרלינגטון – אמר-נא לי אפוא, מה אעשה עתה?  היֵה לי עתה לידיד. 

 

לורד דרלינגטון

אי-אפשר לרֵעוּת בין גבר ובין אשה.  יש כאן מקום לתאוה, לשנאה, להערצה, לאהבה, אך לא לרֵעוּת.  אני אוהב אותך – 

 

לידי וינדרמיר

לא, לא!  קמה. 

 

לורד דרלינגטון

כן, אני אוהב אותך!  אַת יקרה לי מכל אשר על-פני האדמה.  מה נותן לך בעלך?  לא-כלום.  כל מה שיש בו הוא מעניק לאותה המרשעת, שהכניס לחבורתך, לתוך ביתך, כדי להעליבך ולהכלימך לעיני כל.  אני מגיש לך את חיי   

 

לידי וינדרמיר

לורד דרלינגטון! 

 

לורד דרלינגטון

את חיי – את כל חיי.  קחי אותם ועשי בהם כטוב בעינייך...  אני אוהב אותך – אוהב כאשר לא אהבתי מעולם שום נפש חיה.  מן הרגע הראשון שראיתיך אהבתי אותך, אהבתיך בעִורון, בהערצה, בשגעון!  אז לא ידעת זאת – עתה הנך יודעת!  עזבי את הבית הזה עוד היום.  לא אֹמַר לך, כי אין להשגיח בדעת-הקהל, במה שיאמרו הבריות, במה שתאמר החברה שלנו.  לא!  לכל זה יש ערך גדול ואין לזלזל בו.  אבל יש רגעים, שאנחנו מוכרחים לבחור בין שני אלה: אם לחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים, או להמשיך חיים מזֻיפים, ריקנים, שפלים ונבזים, כפי שדורש העולם בצביעותו.  לך הגיע עתה רגע כזה.  בַּחרי!  הו, אהובתי, בחרי-נא! 

 

לידי וינדרמיר

נסוגה לאט מאחריו ומביטה אליו בעינים נפחדות.

אין בי די אֹמך-לב. 

 

לורד דרלינגטון  הולך אחריה

לא!  יש בך אֹמץ-הלב.  אמנם, הירחים הראשונים יהיו ירחי עמל ויסורים, ואולי גם חרפה, אבל כאשר לא יִקָּרא עוד שמו עליך, כאשר תִּקָּראי בשמי שלי, הכל יהיה טוב ויפה.  מרגריטה, אהובתי, אשתי לעתיד לבוא. – כן, אשתי!  נפשך יודעת זאת מאד!  מה אַת עכשיו?  אותה האשה תפסה את המקום שהוא, על-פי דין, כֻּלו שלך.  אָה, צאי – צאי מן הבית הזה, צאי בראש זקוף, בבת-צחוק על שפתיך, בעינים מפיקות אֹמץ.  לונדון כֻּלה תדע ותבין, מדוע עשית כזאת; – ומי זה יערוב לבו לדין אותך לכף-חובה?  לא אחד.  ואם גם יגַנו אותך, מה בכך?  את עשית שלא כדת?  שלא כדת עושה האיש המזניח את אשתו בשביל אשה חצופה.  שלא כדת עושה האשה המוסיפה לשבת בבית בעלה, שהעטה עליה קלון וכלִמה.  הלא אמרתי פעם, שאַת אינך יודעת פשרות.  אל-נא תתפשרי גם עתה!  חזקי ואמצי!  בטחי בך בעצמך! 

 

לידי וינדרמיר

ירֵאה אני לבטוח בי בעצמי.  תן לי להתבונן בדבר.  אחכה-נא.  הן אפשר, שאישי ישוב עוד אלי.  יושבת על הספה.

 

לורד דרלינגטון 

ואת תקבלי אותו!  לא, לא אַת האשה אשר אמרתי.  את הנך ככל הנשים אר סביבותיך.  את תשאי ותסבלי הכל, ובלבד שלא יגַנו אותך ב"חֶברה", באותה החברה, אשר אַת בָּזָה לה ולמַהללה.  בעוד שבוע תטַילי במרכבה עם אותה האשה בַּפַּארק.  היא תהיה בביתך אורח תמידי – ידידתך היקרה.  טוב לך לשאת חרפה ויסורים מלבטל בבת-אחת את הקשר הנורא הזה.  אכן צדקת: אין בך אֹמץ-לב.  אף לא כל-שהוא! 

 

לידי וינדרמיר

תן לי זמן לחַשב את דרכי.  אינני יכולה לענותך בשעה זו.  מעבירה את ידה על גבות עיניה מתוך זעזוע-עצבים. 

 

לורד דרלינגטון

או עכשיו או לא-כלל! 

 

לידי וינדרמיר  קמה ממושבה

אם כן – לא-כלל!    הפסקה.

 

לורד דרלינגטון

אַת משברת את לבי! 

 

לידי וינדרמיר

שלי כבר נשבר!    הפסקה. 

 

לורד דרלינגטון

מחר אני עוזב את אנגליה.  זוהי הפעם האחרונה, שאני מביט בך.  מעתה לא תוסיפי עוד לראות את פני.  רגע אחד נפגשו חיינו – נגעו נשמותינו זו בזו.  מעתה לא תהיה להן עוד כל פגישה וכל מגע.  היי שלום, מרגריטה.  יוצא.  

 

לידי וינדרמיר

מה-גלמודה אני בעולם!  גלמודה עד לחרדה! 

 

כלי-הזמר משתתקים.  נכנסים הדוכסית ברוויק עם הלורד פיזלי כשהם צוחקים ומשוחחים.  באים עוד אורחים לאולם-המחולות.

 

דוכסית ברוויק

מרגריטה היקרה, זה-עתה היתה לי שיחה נעימה וערֵבה מאד עם מרת אירלין.  עתה אני מצטערת מאד על הדברים, שדברתי עליה לפניך היום אחרי הצהרים.  ואמנם מובן מאליו, כי מכיון שאַת הזמנת אותה לחבורתך, הרי היא בוַדאי ראויה לכך.  אשה מעַנינת מאד, והשקפותיה על החיים בריאות ומחֻכּמות כל-כך!  אמרה לי, שהיא מגַנה בהחלט את האנשים הבאים בברית-הנשואים יותר מפעם אחת, – אם-כן בטוחה אני ולא אפחד עוד בדבַר אוגוסטוס העלוב.  לא אבין, מדוע מוציאות הבריות לעז עליה.  כל זה מעשה בנות-אחותי הנתעבות – הנערות של בית סיביל – הן מספּרות תמיד לשון-הרע.  ובכל-זאת לוּ הייתי אני במקומך, יקירתי, כי עתה נסעתי להומבורג.  הייתי נוסעת בלי דחוי.  היא מענינת קצת יתר מדי.  ואולם איה אגתה?  אה, הִנֶּהָ.  לידי אגתה ומר הופיר שבים מן האכסדרה.  מ"ר הופיר, אני קוצפת עליך מאד מאד.  אתה הוצאת את אגתה אל האכסדרה והיא אסטניסית וחלושה כל-כך. 

 

הופיר

צר לי מאד, דוכסית.  אנחנו יצאנו רק לרגע והשתקענו בשיחה. 

 

דוכסית ברוויק

אַה, בוַדאי על-אודות אוסטרליה החביבה? 

 

הופיר

הן! 

 

דוכסית ברוויק

אגתה, מחמדי!  רומזת לה בנדנוד-ראש לגשת. 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק  בלחישה

האִם – מר הופיר בשפה ברורה – – ? 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק

ומה היתה תשובתך, ילדתי היקרה? 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק  בחבה יתרה

מחמד-לבבי!  אַת אומרת תמיד את המלה הנכונה.  מ"ר הופיר?  דז'ימס!  אגתה הגידה לי הכל.  איך התחַכַּמתם שניכם להסתיר את סודכם! 

 

הופיר

ובכן לא תתנגדי, דוכסית, אם אקח מכם את אגתה להובילה לאוסטרליה? 

 

דוכסית ברוויק  בהתמרמרות

לאוסטרליה?  אה, אל-נא תזכיר את שם המדינה ההמונית האיֻמה הזאת! 

 

הופיר

ואולם היא אמרה, כי טוב בעיניה לנסוע עמדי שָׁמה. 

 

דוכסית ברוויק  ברגזה

את אמרת כזאת, אגתה? 

 

לידי אגתה

כן, אמא. 

 

דוכסית ברוויק

אגתה, את מדבּרת דברי-שטות מאין כמוהם.  לפי דעתי, ככר גרוֹסוִינר הוא מקום-משכן יפה יותר לבריאוּת.  אמנם, בככר גרוסוִינר יושבים המוני אנשים, שאינם לפי כבודנו ולפי רוחנו, אבל על-כל-פנים אין רוחשות שם סביבותיך אותן הַקֶנקורוֹת המתועבות.  ואולם על-כל-זה נדַבר מחר.  דז'ימס, תוכל להוליך את אגתה למַטה.  כמובן, תבוא מחר לסעֻדת-שחרית, דז'ימס.  בחצי השנית, ולא בשתי שעות.  הדוכס יחפוץ בודאי לשיח אתך קצת. 

 

הופיר

ינעם לי מאד לשוחח עם הדוכס.  עד עתה לא אמר לי אף מלה אחת. 

 

דוכסית ברוויק

מובטחת אני, כי מחר תשמע מפיו מלים רבות.  לידי אגתה ומר הופיר יוצאים.  ועתה לילה טוב, מרגריטה.  רואה אני, כי זהו אותו המעשה הישן בעצמו, יקירתי.  האהבה – אבל לא אהבה במעוף-עין ראשון, אלא אהבה מקץ הסיזון – זה בריא ומוצק יותר. 

 

לידי וינדרמיר

לילה טוב דוכסית

 

הדוכסית יוצאת שלובת-זרוע עם לורד פיזלי. 

 

לידי פלימדיל

מרגריטה היקרה, איזו אשה יפה בחר אישך לחול אִתה!  לוּ הייתי אני במקומך, אז קִנֵאתי קנאה עזה.  אַתן שתיכן ידידות נאמנות? 

 

לידי וינדרמיר

לא-כלל! 

 

לידי פלימדיל

האמנם?  לילה טוב, יקירתי.  מעיפה עין במר דומבי ויוצאת. 

 

דומבי

נמוסים איֻמים יש-לו לאותו הופיר הצעיר! 

 

סיסיל גרהם

הופיר הוא אחד מאצילי ה"טבע", זה המין היותר גרוע שבאצילים. 

 

דומבי

חֲכָמה מחֻכָּמה היא לידי וינדרמיר.  נשים אחרות במקומה היו מעמידות קול-זוָעות לביאתה של מרת אירלין.  ואמנם יש-לה ללידי וינדרמיר אותה הסגֻלה שאינה מצויה, המכֻנה השכל הפשוט. 

 

סיסיל גרהם

וידידנו וינדרמיר יודע היטב, שאין לך מדה, הנראית דומה כל-כך לתמימות, כחוצפה. 

 

דומבי

כן.  וינדרמיר הנחמד הולך ונעשה מודרני יותר ויותר.  מעולם לא דמיתי, שיתחדש ככה.  משתחוה אל לידי וינדרמיר ויוצא. 

 

לידי דז'ידבורג

לילה טוב, לידי וינדרמיר.  מה נחמדה ונעימה היא מרת אירלין!  היא תבוא אלי ביום החמישי לסעֻדת-הבֹקר.  אולי תבואי גם אַת?  אני הזמנתי גם את הבישוף ואת לידי מירטון החביבה. 

 

לידי וינדרמיר

צר לי מאד, אבל אינני מופנָה באותו יום. 

 

לידי דז'ידבורג

חבל!  נלכה, יקירתי.  יוצאת עם מיס גרהם.  

 

נכנסת מרת אירלין עם לורד וינדרמיר. 

 

מרת אירלין

זה היה ערב-מחולות נפלא!  הוא הזכיר לי ימים ראשונים.  יושבת על הספה.  ואני רואה, כי בחברה של זמננו יש שוטים באותה הכמות ובאותה האיכות, שהיו לפנים.  נעים לי לראות, ששום דבר לא נשתנה.  חוץ ממרגריטה.  היא גדלה ותיף במאד מאד.  כאשר ראיתיה בפעם האחרונה – זה עשרים שנה – היתה מפלצת קטנה בכתונת פלַנֶל.  ממש מפלצת, בלי הגזמה.  אה, זו הדוכסית היקרה ואגתה המתוקה שלה!  זוהי נערה כלבבי!  באמת, וינדרמיר, אם אהיה גיסתה של הדוכסית –

 

לורד וינדרמיר  יושב לשמאלה

וכי אַת – – ? 

 

מ"ר סיסיל גרהם יוצא עם יתר האורחים.  לידי וינדרמיר צופה בעינים מביעות התמרמרות וצער למרת אירלין ולבעלה.  הללו אינם מרגישים במציאותה כאן. 

 

מרת אירלין

אָה, בוַדאי.  הוא יבוא אלי מחר בשתים-עשרה.  הוא חפץ לגלות לי את לבבו עוד היום.  ובעיקרו של דבר כבר עשה זאת: התוַדה לפני והשתדך לפי כל הכללים.  אוגוסטוס העלוב – אמר וחזר ואמר, כמנהגו הידוע.  מנהג לא נאה שכזה!  ואולם אני אמרתי לו, שלא אוכל לתת לו תשובה ברורה לפני יום מחר.  כמובן, אֵאוֹת לו.  ואיני ירֵאה להחליט, שאני אהיה לו אשה נפלאה – ככל אשר אפשר לאשה להיות.  ואמנם יש-בו בלורד אוגוסטוס הרבה דברים טובים.  ולאָשרי הם כלם על-פני השטח.  בדיוק באותו המקום, שהמדות הטובות צריכות להמצא.  ואולם אני זקוקה לעזרתך בענין הזה. 

 

לורד וינדרמיר

אקוה, כי לא תדרשי ממני להמריץ ולזרז את לורד אוגוסטוס? 

 

מרת אירלין

אָה, לא!  את ההמרצה והַזֵרוז אני מקבלת עלי.  ואולם אתה תתן לי נדוניה הגונה; האין זאת? 

 

לורד וינדרמיר  בפנים מכֻרכמים

הזה הוא הדבר הנחוץ, שעליו חפצת לשיח אתי בערב הזה? 

 

מרת אירלין

כן, הוא הדבר. 

 

לורד וינדרמיר  בתנועה של קֹצר-רוח

אינני רוצה לדבר בענין זה כאן.

 

מרת אירלין  בצחוק

אם-כן, נדבּר עליו באכסדרה.  סביבה יפה תתן לִוית-חן גם לדברי-עסקים.  האין זאת, וינדרמיר?  בסביבה נאותה לא יבּצר מאשה כל-דבר. 

 

לורד וינדרמיר

האם אי-אפשר לדחות את הדבר ליום מחר?

 

מרת אירלין

לא.  הלא שמעת, כי מחר אתן לו את הסכמתי.  ולא רע היה, לוּ יכולתי להגיד לו באותו מעמד, כי יש לי הכנסה בסך – נוּ, כמה? – נאמר: שני אלפים ליטרא לשנה, שנפל לי בירֻשה משארת-בשר שלישית בשלישית, או מבעל של זווג שני, או מאיזה קרוב-רחוק אחר כיוצא בזה.  זאת תהיה הוספת-נופך ללִבּובי, האין זאת?  הרי לפניך עתה, וינדרמיר, שעת-הכשֶׁר להשמיעני קומפלימנט.  ואולם אין אתה מצטַין במקצוע זה.  חבל, שמרגריטה אינה מרגילה אותך במנהג המשֻׁבּח של השמעת קומפלימנטים.  זוהי שגיאה גדולה מצדה.  כשהאנשים פוסקים לאמר דברים מלבּבים, הם פוסקים גם להרהר בדברים מלבבים.  ואולם, באמת ובתמים, מה דעתך על שני אלפים ליטרא?  או, מוטב שנֹמר, אלפַּים וחמש מאות?  בימינוּ אלה, הדיוק והשכלול – לכֹל לראש.  וינדרמיר, האינך מוצא גם אתה, שהעולם הוא מקום מעַנין עד-מאד?  אני חושבת כך!  יוצאת אל האכסדרה עם לורד וינדרמיר.  כלי-הזמר מתחילים שוב מנגנים באולם-המחולות. 

 

לידי וינדרמיר

לא, אי-אפשר עוד להִשאר בבית הזה.  היום הציע לפָני איש, האוהב אותי, לתת לי את כל חייו.  אני סרבתי לו.  רוח שטות נכנסה בי.  עתה אציע לו אני את חיי שלי.  הנני ואלך אליו!  לובשת את אדרתה ושָׂמה פעמיה אל הפתח; אך תכף שבה על עקבותיה.  היא יושבת אל השלחן וכותבת מכתב, שָׂמה אותו במעטפה ומניחה על השלחן.  ארתור לא הבין לנפשי מעולם.  לכשיקרא את מכתבי – יבין.  יעש עתה בחייו כטוב בעיניו.  אני עשיתי בשלי כטוב וכישר, לפי-דעתי.  הוא הוא אשר נִתק את מוסרות-נשוּאינו – לא אני.  אני מנתקת רק את מוסרות העבדות שבהם.  יוצאת.

 

פארקר נכנס משמאל ומכונן צעדיו אל אולם-המחולות.  נכנסת מרת אירלין. 

 

מרת אירלין

איה לידי וינדרמיר?  הבאולם-המחולות היא? 

 

פארקר

מעלתה יצאה זה-עתה.

 

מרת אירלין

יצאה?  אולי אל האכסדרה? 

 

פארקר

לא, גברתי.  מעלתה יצאה זה-עתה מן הבית. 

 

מרת אירלין  מתפלצת ומבטת אל המשרת בתמהון ופחד.

מן הבית? 

 

פארקר

כן, גברתי – ומעלתה אמרה לי, שעזבה על השלחן מכתב למעלתו. 

 

מרת אירלין

מכתב אל הלורד וינדרמיר? 

 

פארקר

כן, גברתי. 

 

מרת אירלין

תודה לך.  פארקר יוצא.  כלי-הזמר משתתקים.  יצאה מביתה!  עזבה מכתב לבעלה!  נגשת אל שלחן-הכתיבה ורואה את המכתב; לוקחת אותו בידה ומניחה אותו שוב ברטט-אימה  לא, לא!  זה אי-אפשר!  לא תקום פעמים צרה!  הוי, למה-זה עלתה על דעתי מחשבה מבהילה זו?  מדוע-זה חזר ונעור עתה בזכרוני אותו הרגע האחד בחיי, שאני מתאמצת לשכחו יותר מכל?  האמנם יִשְׁנוּ החיים את הטרגידיות שלהם?  פותחת את המעטפה וקוראה את המכתב; אחַר היא נופלת על הכסא בתנועת-יאוש.  הוי, מה-נורא!  ממש אותם הדברים עצמם, שכתבתי לפני עשרים שנה לאביה!  ומה-קשה היה ענשי על זה!  אך לא! – רק בערב הזה הושב לי גמולי, רק עתה נפרעו ממני באכזריות איֻמה! 

 

נכנס לורד וינדרמיר  

 

לורד וינדרמיר

הכבר נפטרת מאשתי?  עובר לאמצע הבימה. 

 

מרת אירלין  במעכה את המכתב בכפה 

הן. 

 

לורד וינדרמיר

וְאַיֶּהָ? 

 

מרת אירלין

היא עיֵפה מאד.  הלכה לישון.  אמרה, כי ראשה כואב עליה. 

 

לורד וינדרמיר

אם-כן, עלי ללכת אליה.  הלא תסלחי לי? 

 

מרת אירלין  קמה בחפזון

לא, לא!  אין כל סכנה.  רק עיפה היא – ולא יותר.  ומלבד זה הנה נשארו עוד אורחים בחדר-האֹכל.  היא בקשה, שתתנצל לפניהם בעדה.  היא אמרה, שאיננה רוצה, כי יפריעוה עתה.  המכתב נשמט מידה  היא בקשתני לאמר לך זאת. 

 

לורד וינדרמיר  מרים את המכתב מעל הרצפה

אַת הִפַּלת דבר ארצה. 

 

מרת אירלין

אה, כן.  תודה.  זה שלי.  שולחת ידה לקחת את המכתב. 

 

לורד וינדרמיר  מביט אל המכתב

אבל הלא זה כתב-ידה של אשתי!  האין זאת? 

 

מרת אירלין  לוקחת מידו את המכתב בחפזון

כן; זוהי – אדריסה בלבד.  אולי תואיל לצוות להגיש את מרכבתי?  אנא! 

 

לורד וינדרמיר 

בודאי, כרגע.  יוצא בפתח השמאלי. 

 

מרת אירלין

תודה.  – מה אעשה אפוא?  מה אעשה?  אני חשה, שמתעוררת בקרבי הרגשה, שלא הכרתי בה עד עתה.  מה זאת?  לא, צריך לדאֹג, שלא תהי הבת כאִמה – שהרי נורא יהיה הדבר!  אבל איך אוכל להצילה?  איך אציל את בתי?  יש מאבד עולמו ברגע אחד.  מי כמוני יודע זאת!  צריך להרחיק את וינדרמיר מן הבית לפי-שעה – זה נחוץ עד-מאד.  אבל כיצד?  באיזו תחבולה?  וזוהי נחיצות הכרחית!  אַה! 

 

נכנס לורד אוגוסטוס ובידו צרור-פרחים. 

 

לורד אוגוסטוס 

גברתי היקרה, אני נבוך ככה, מוטל בספק!  האם לא אוכל לקבל עתה תשובה על בקשתי? 

 

מרת אירלין

לורד אוגוסטוס, האזינה לדברי.  עליך לקחת מיד את לורד וינדרמיר ולהוליכו אל הקלוב שלכם ולאַחֵר לשֶׁבת אתו ככל אשר תוכל.  ההבינות? 

 

לורד אוגוסטוס

אבל הלא אמרת לי, כי לא טוב בעיניך, שאני מאחר לשבת בקלוב! 

 

מרת אירלין  מתוך התרגשות

עשֵׂה כאשר אמרתי לך עתה.  עשֵׂה כדברי. 

 

לורד אוגוסטוס

ובשכר זה? 

 

מרת אירלין

שכרך?  שכרך?  אָה, אותו תבקש ממני מחר.  אבל בלילה הזה אל תגרע עין מוינדרמיר.  ואִם לא תעשה את מצוָתי זו בשים-לב, לא אסלח לך עד-עולם.  לא אוסיף לדבר אליך.  לא יהיה לי עוד שום עסק עמך.  זכוֹר, כי עליך להחזיק את וינדרמיר בקלוב, ואל תתנהו ללכת לביתו כל הלילה!

 

לורד אוגוסטוס

כן, כן.  כאִלו אני כבר בעלה שלה!  ממש כך!  הולך אחריה כמבֻלבל.  

 

המסך. 

 

 

 

מערכה שלישית

חדר בבית הלורד דרלינגטון.  מימין – ספה גדולה לפני האח.  בירכתי הבימה חלון ומסך פרוש עליו.  דלתות מימין ומשמאל.  מימין – שלחן עם תשמישי-כתיבה.  במרכז – שלחן ועליו סיפונות, כוסות ומסגרת לבקבוקים.  משמאל – שלחן עם קופסות של סיגַריות וסיגַרטות.  מנורות דולקות. 

 

לידי וינדרמיר  עומדת ליד האח

מדוע אין הוא בא?  הַמְתנה זו איֻמה היא לי.  הוא היה צריך להיות פה.  מדוע אין הוא בא, להצית בקרבּי מעט אש בדבריו הנלהבים-הסוערים?  ואני קרה – קרה כנפש אין אהבה בה.  ארתור כבר קרא בודאי את מכתבי.  אם לבו אלַי, הלא היה רודף אחרי ומשיבני הביתה בחזקת-היד.  אבל אין לבו אלי.  אותה האשה לקחה את לבבו, צדה אותו בכשפיה, שִׁעבדה אותו.  כשאשה רוצה לשלוט באיש, אין לה אלא לעורר את נטיותיו היותר רעות.  אנחנו מתיחסות אל בעלינו כאֶל אֵלים, והם עוזבים אותנו.  באות אחרות ומתיחסות אליהם כאֶל בהמות, והם לוחכים עפר רגליהן ודבקים בהן באמונה עזה.  מה-מנֻוָּלים הם החיים!...  הוי, איזה רוח-שגעון המריצני לבוא הֵנה!  איזה שגעון נורא!  ובכל-זאת, קשה לי להכריע, מה רע יותר: אם להיות מסורה בידי איש האוהב אותי, או להיות אשתו של איש הנותן אותי לחרפה בביתי?  מי האשה היודעת פשר דבר?  ואולם, היאהבני תמיד אותו האיש, שאני מגישה לו את חיי?  ומה אני מביאה לו?  שפתים, שכבר נשוּ צלילי השמחה, עינים, שכָּהו מדמעה, ידים קרות ולב קפוא.  אינני יכולה לתת לו כלום.  צריכה אני לשוב, – אך לא!  אי-אפשר לי עוד לשוב: מכתבי חתך את גזר-דיני – ארתור לא יאבה עוד לקבלני!  הוי, אותו מכתב של פגעים!  לא!  לורד דרלינגטון עוזב מחר את אנגליה.  אסע אתו יחד – אין לי ברֵרה אחרת.  יושבת על הספה רגעים מועטים; אחרי-כן קופצת ממקומה ומתעטפת באדרתה  לא, לא!  אני אשוב לביתי – יעש ארתור אתי כטוב בעיניו!  אינני יכולה לשבת ולחכות פה.  שגעון גמור היה דבַר בואי הֵנה.  עלי ללכת מזה מיד.  ואשר ללורד דרלינגטון – הוי, הִנה הוא בא!  מה אעשה?  מה אֹמַר לו?  היתנני לצאת מזה?  שמעתי אומרים, שהגברים גסים, פריצי חיות...  אוי לי!  כובשת פניה בכפיה. 

 

נכנסת מרת אירלין משמאל. 

 

מרת אירלין

לידי וינדרמיר!  לידי וינדרמיר מזדעזעת ומרימה את ראשה; ומיד היא נסוגה אחורה בבוז.  תהלה לאל, שבאתי בעוד מועד.  מחֻיבת אַת לשוב תכף לביתך ולאישך. 

 

לידי וינדרמיר

מחֻיבת? 

 

מרת אירלין  בקול מצַוה

כן, אַת מחֻיבת!  אין לאבד אף רגע.  לורד דרלינגטון יכול לשוב תוך-כדי-דבור.

 

לידי וינדרמיר

אל תקרבי אלי! 

 

מרת אירלין

הוי, אַת עומדת על עברי פי-פחת, על-פי תהום איֻמה!  עליך לעזוב את הבית הזה כרגע – מרכבתי עומדת וממתינה בקרן הרחוב – בואי אתי ונסעה יחדו לביתך.  לידי וינדרמיר מסירה את אדרתה מעליה ומשליכה אותה על הספה.  מה אַת עושה? 

 

לידי וינדרמיר

מרת אירלין – אִלו לא באת לכאן, הייתי שבה הביתה.  ואולם עתה, שאני רואה אותך, חשה אני, כי שום כח שבעולם לא יוכל להכריחני לחיות תחת גג אחד עם לורד וינדרמיר.  אַת ממַלאה אותנו זוָעה.  יש בך דבר-מה המעורר בקרבּי חמת-שגעון.  ואני יודעת, למה באת הֵנה.  בעלי שלח אותך לפתות אותי ולמשכני הביתה.  להיות כסות-עינים לַיחס אשר בינו ובינך. 

 

מרת אירלין

אָה!  אי-אפשר שתחשבי כזאת באמת!  אי-אפשר! 

 

לידי וינדרמיר

שובי אל אישי, מרת אירלין.  הוא שַׁיך לך ולא לי.  כפי הנראה, יָרֵא הוא מפני סקַנדל.  הגברים הם מוּגי-לב כל-כך.  הם מפירים כל חֻקי העולם, ועִם-זה הם יראים את לשונו הרעה.  אבל יהי-נא בעלי בטוח: הסקנדל בוא יבוא.  סקנדל גדול ונורא, אשר כמוהו לא היה בלונדון זה שנים רבות.  הוא יזכה לראות את שמו בכל עתון מנֻוָּל ואת שמי בכל מודעה מסואבה. 

 

מרת אירלין

לא – לא –

 

לידי וינדרמיר

הן, הן – כן יהיה.  לוּ בא הוא לקחת אותי הביתה, אז, מודה אני, הייתי שבה אל חיי-הקלון, שהכינותם לי שניכם יחד – ואמנם כבר הייתי נכונה ללכת – אבל להשאר בעצמו בביתו ולשלוח אותך במַלאכוּתוֹ – אָה, זוהי נבָלה, נבָלה. 

 

מרת אירלין  בירכתי הבימה

לידי וינדרמיר, הנך מבַזה ומעליבה אותי חִנם – הנך שופכת בוז על בעלך חנם.  הוא אינו יודע כלל, כי אַת פה – הוא חושב, כי את ישֵׁנה במנוחה שלמה בחדרך בביתך.  הוא לא קרא כלל את מכתב-השגעון, אשר כתבת אליו! 

 

לידי וינדרמיר  הולכת לימין

לא קרא כלל! 

 

מרת אירלין

לא – הוא אינו יודע כלל ממציאותו. 

 

לידי וינדרמיר

כיוֹנה פותה אני בעיניך!  קרֵבה אליה  אַת משַׁקרת לי! 

 

מרת אירלין  מתאפקת

לא.  אני אומרת לך דברי-אמת. 

 

לידי וינדרמיר

אם אישי לא קרא את מכתבי, מה-זה הביא אותך לכאן?  מי הגיד לך אפוא, שעזבתי את הבית, אשר אַת חדרת אליו בעזות-מצח כזו?  מי הגיד לך, לאן הלכתי?  הלא רק אישי הגיד לך זאת והוא שלח אותך למָשכני בחלקת לשונך הביתה הביתה.  עוברת לשמאל. 

 

מרת אירלין

בעלך לא ראה כלל את מכתבך.  אני ראיתיו – אני פתחתיו.  אני קראתיו. 

 

לידי וינדרמיר  פונה אליה

אַת פתחת את מכתבי אשר כתבתי לבעלי?  איך נועַזת? 

 

מרת אירלין

איך נועזתי!  אין דבר בעולם, שלא הייתי מעִזה לעשות כדי להצילך, כדי למנעך מנפול בשוחה העמֻקה שעמדת על שפתה.  הנה מכתבך.  בעלך לא קרא אותו –  והוא לא יקרא אותו לעולם.  נגשת אל האח  מכתב כזה לא היה צריך להכתב.  קוֹרעת את המכתב ומשליכה אותו אל האש. 

 

לידי וינדרמיר  בבוז אין-קץ בקולה ובמבט-עיניה

במה אדע עתה, כי מכתב זה שלי הוא?  כנראה, חושבת את, שאפשר לרַמותני גם בתחבולה היותר גסה. 

 

מרת אירלין

הה, מדוע אינך מאמינה בשום דבר, שאני אומרת לך?  וכי מה-זה היה יכול להביאני הֵנה, אם לא החֵפץ להצילך מאבדון, להצילך מתוצאותיה הקשות של שגיאה איֻמה?  המכתב, שנשרף זה עתה, היה שלך.  אני נשבעת לך! 

 

לידי וינדרמיר  במתינות

אַת השתדלת לשרפו בטרם בדקתי אותו.  אינני יכולה להאמין לך.  אַת, אשר כל חייך הם מַסֶּכת כזבים, איך תוכלי להוציא דבר-אמת מפיך?  יושבת על הספה. 

 

מרת אירלין  בחפזוֹן

חשבי עלַי מה שתחשבי – דבּרי עלי כטוב בעיניך – אבל שובי, שובי אל אישך שאַת אוהבת. 

 

לידי וינדרמיר  במרי

אינני אוהבת אותו! 

 

מרת אירלין

אַת אוהבת אותו, ונפשך יודעת מאד, שהוא אוהב אותך. 

 

לידי וינדרמיר

הוא אינו יודע כלל, מה זו אהבה.  הוא אינו מבין זאת, כמו שאַת אינך מבינה.  ואולם אני יודעת את כַּונתכם.  תשובתי הביתה תהיה לכם לתועלת גדולה.  אֵל אלהים!  איזה חיים הייתי רואה מעתה בביתי!  להיות תלויה בחסדי אשה, שאינה יודעת חסד וחנינה, אשה, אשר חרפה היא לפגשה, אשר קלון הוא להכירה, אשה נבָלה, אשה, שנדחקה והתיצבה בין בעל ואשתו! 

 

מרת אירלין  בתנועת-יאוש

לידי וינדרמיר, לידי וינדרמיר, אל תדברי דברים איֻמים כאלה!  אַת לא תוכלי לשער, מה איֻמים הם, מה איֻמים ובלתי-צודקים!  שמעי נא, האזיני לי!  שׁוּבי אל אישך, ואני מבטיחה אותך, שלא אוסיף עוד לבוֹא אתוֹ בדברים – שלא אראהו עוד – שלא אתערב כל-שהוא בחייו או בחייך.  הכסף, אשר קבלתי ממנו, נתן לי לא מתוך אהבה, אלא מתוך שנאה, לא מתוך הערצה, אלא מתוך בוז.  השליטה, שיש לי עליו – – 

 

לידי וינדרמיר  קמה

אַה!  הנך מודה, שיש לך שליטה עליו! 

 

מרת אירלין

כן, ואני אגיד לך, מה טיבה.  היא באה לי מאהבתו, שהוא אוהב אותך, לידי וינדרמיר. 

 

לידי וינדרמיר

ואַת רוצה, שאאמין לך? 

 

מרת אירלין

אַת מחֻיבת להאמין!  דבר-אמת הוא.  רק מאהבתו אליך השתעבד ל–, אָה!  קראי לזאת בכל שֵׁם שתקראי! – לעריצותי, לאִיומַי, או ככל אשר תחפצי.  אבל רק מאהבתו אליך ומהיותו חרד לחשֹך ממך – חרפה, כן, חרפה וקלון. 

 

לידי וינדרמיר

אל מה רומזות מליך?  זוהי חוצפה גדולה!  מה לי ולך? 

 

מרת אירלין  בהכנעה

כמובן, לא-כלום.  אני יודעת זאת – אלא שחפצתי לאמר לך, כי בעלך אוהב אותך – כי אהבה כזו לא תמצאי עוד בכל ימי-חייך – לא תמצאי עוד – ואם תשליכנה עתה מלפניך, אפשר, שיבוא יום ואַת תצמאי לאהבה ולא תנתן לך, תתחנני לאהבה ותִמָּנע ממך – אָה, ארתור אוהב אותך! 

 

לידי וינדרמיר

ארתור?  ואַת עודך מבטיחה אותה, כי אין כל יחס ביניכם! 

 

מרת אירלין

לידי וינדרמיר, אני נשבעת לך באלהים, כי בעלך נקי ואין בו כל עון וחֵטא נגדך!  ואני – אני מבטיחה אותך, כי לוּ עלתה על דעתי, שיתעורר בלבך חשד נורא כזה, אז הייתי בוחרת במות מהתערב בחייך ובחייו, – כן, הייתי בוחרת במות, ומַתי בשמחה.  עוברת אל הספה לימין. 

 

לידי וינדרמיר

הנך מדברת כאִלו היה בך לב.  נשים שכמותך אין להן לב.  אין לכֶן צֹרך בלב.  אַתן נקנות ונמכּרות.  יושבת משמאל, בירכתי הבימה. 

 

מרת אירלין  נתּרת ממקומה באותות צער ויסורים; מתאפקת והולכת וקרֵבה אל מקום שִׁבתה של לידי וינדרמיר.  בדבּרה היא פורשת כפיה אליה, אך אינה מעִזה לנגוע בה 

חִשבי עלי מה שתחשבי.  אינני כדאית, שתהיי מצֵרה עלי אפילו רגע אחד.  אבל אל-נא תחַבלי בשבילי את חיי-עלומיך הפורחים!  אַת אינך יודעת, מה שעתיד לבוא עליך, אם לא תעזבי כרגע את הבית הזה.  אין אַת יודעת, מה זאת אומרת לנפול בשוחה עמֻקה, להיות לחרפה ולשנינה, להיות בזויה, עזובה, מנֻדה!  למצֹא את הדלת נעולה תמיד בפניך, להיות מוכרחת להתגנב דרך עקיפים איֻמים ולפחוד בכל רגע, פן יקרעו את המסוֶה מעל פניך, ולשמוע בלי-חשָׂך את הצחוק, הצחוק הנורא של העולם, שהוא טרַגי יותר מכל הדמעות אשר שפך.  אַת אינך יודעת, עד היכן הדברים מגיעים.  נפרעים ממך על עֲוֹנך וחוזרים ונפרעים ואין לו כפרה עולמית.  לא לך לבוא לידי-כך!  ואשר לי, – אם יסורים הם כַּפָּרה, הנה בשעה זו בודאי נתכפרו לי כל עֲוֹנותי; כי בערב הזה נתת לב לאשר לב אין לו, אָת נתת אותו ואַת שברת אותו.  – אך יהי כן!  אני, אפשר, אבדתי את חיי בידים, אבל אותך לא אתן לחבּל את שלך.  אַת – הלא אַת עודך תינוקת, אַת אבוד תאבדי.  אַת אין לך אותו האֹפי, הנותן לאשה כח לקום אחרי נפלה.  אין לך לא הערמומית ולא אֹמץ-הלב לצֹרך זה.  אָת לא תוכלי לשאת קלון!  לא!  שובי, לידי וינדרמיר, אל אישך האוהב אותך ואשר אַת אוהבת אותו.  יש לך ילד, לידי וינדרמיר.  שובי אל ילדך, אשר אולי בשעה זו הוא קורא לך מתוך חֶדוה או מתוך כאב.  לידי וינדרמיר קמה.  אלהים נתן לך את הילד.  והוא ידרֹש ממך, שתעַדני את חייו, שתהיינה עיניך פקוחות עליו.  ומה תעני לאלהים, אם באשמתך יעֻוְּתו ויקֻלקלו חייו?  שובי לביתך, לידי וינדרמיר – בעלך אוהב אותך!  הוא לא חדל לאהוב אותך אף רגע אחד.  אבל לוּ גם היו לו אלף אהובות, מחֻיֶבת את להשאר על-יד ילדך.  גם אם התנהג אתך בגסות, מחֻיבת את להשאר על-יד ילדך.  גם אם יעזוב אותך, מקומך הוא ליד ילדך.  לידי וינדרמיר מתפרצת בבכי וכובשת פניה בכפּיה.  מרת אירלין חשה אליה  לידי וינדרמיר! 

 

לידי וינדרמיר  פורשת כפיה אליה כילד אין-אונים

קחיני הביתה!  קחיני הביתה!

 

מרת אירלין  אומרת לחבקה, אבל היא מתאפקת.  פניה מפיקים זיו של שמחה 

בואי!  איה אדרתך?  לוקחת אותה מעל הספה  הִנֶּהָ.  התעטפי ונלכה כרגע! 

 

הן הולכות אל הפתח. 

 

לידי וינדרמיר

עֲמֹדִי!  האינך שומעת קולות אנשים? 

 

מרת אירלין

לא, לא!  אין כל קול! 

 

לידי וינדרמיר

יש, יש!  הקשיבי!  הוי, זה קול בעלי!  הוא בא הֵנה!  הציליני!  אָה, יש כאן איזו קנוניה!  אַת שלחת לקראו.

 

קולות נשמעים מבחוץ. 

 

מרת אירלין

הסי!  אני אתך להצילך, אם רק הצלה אפשרית.  אבל חוששת אני, שכבר אחרנו.  פה!  מוֹרה על מסך-החלון  הסתתרי מאחריו, ותכף בשעת הכשֶׁר תמלטי – אם רק תהיה אפשרות כזו. 

 

לידי וינדרמיר

ואַת? 

 

מרת אירלין

אני?  אל תדאגי לי.  אני אוכל לעמוד בפניהם. 

 

לידי וינדרמיר מסתתרת מאחרי המסך. 

 

לורד אוגוסטוס  מבחוץ

הבלים וינדרמיר יקירי!  לא תעזבני! 

 

מרת אירלין

זה לורד אוגוסטוס!  אם כן, אבדתי אָני!  מפקפקת רגע קטן; אחר היא מבטת סביבותיה, רואה פתח מימין ויוצאת בו. 

 

נכנסים לורד דרלינגטון, מ"ר דומבי, לורד וינדרמיר, לורד אוגוסטוס  ומ"ר סיסיל גרהם. 

 

דומבי

כמה מכעיס הדבר, שדחפו אותנו מן הקלוב בשעה קדומה כזו.  הלא עתה רק שתים אחרי חצות.  שוקע בכורסא  החלק המעַניֵן והמלא-חיים שבנשף הלא יתחיל רק עתה.  מפהק ועוצם את עיניו. 

 

לורד וינדרמיר

לך נאה לשַׁבּח, לורד דרלינגטון, שהרשית לאוגוסטוס להעמיס עליך את כל החבורה שלנו; אך, לצערי, לא אוּכל להאריך שֶׁבת עמכם. 

 

לורד דרלינגטון

האמנם?  צר לי מאד!  אבל סיגַרה הלא תקח? 

 

לורד וינדרמיר

 תודה.  יושב. 

 

לורד אוגוסטוס  אל לורד וינדרמיר

נערי הטוב, הֶרף מחלומותיך על-דבר הליכה הביתה!  לי יש תלי-תלים של דברים חשובים-ארורים לדבּר אתך.  יושב אתו יחדו אל השלחן משמאל. 

 

סיסיל גרהם

אָה, כלנו יודעים את עניניך החשובים.  לטופי יש רק חֹמר-שיחה אחד – מרת אירלין. 

 

לורד וינדרמיר

ומה בכך?  הלא דבר זה אינו נוגע לך? 

 

סיסיל גרהם

לא-כלל.  ועל-כן הוא מעַניֵן אותי.  עסקַי שלי משעממים אותי תמיד עד למות.  לכן אני מתעַניֵן בשל אחרים. 

 

לורד דרלינגטון

רבותי, נשתה מעט.  סיסיל, רצונך בוִיסקי עם סודה?

 

סיסיל גרהם

תודה.  נגש עם לורד דרלינגטון אל שלחן-המשקאות  חזותה של מרת אירלין היתה יפה מאד בערב הזה – האין זאת? 

 

לורד דרלינגטון

אני אינני ממעריציה.

 

סיסיל גרהם

גם אני לא נמניתי בין אלה, אבל עכשיו, כנראה, יהיה חלקי עמהם.  הלא היא הביאה אותי לידי-כך, להציגה לפני דודתי היקרה קַרולינה העלובה!  כמדומני, היא כבר נקראה אליה לסעֻדת-הבקר. 

 

לורד דרלינגטון  בתמהון

באמת? 

 

סיסיל גרהם

היא הוזמנה, בפֹעל-ממש. 

 

לורד דרלינגטון

סִלחו לי, רבותי.  אני נוסע מזה מחר, ועלי לכתוב מכתבים אחדים.  נגש ויושב אל שלחן-הכתיבה. 

 

דומבי

אשה פקחית היא אותה מרת אירלין. 

 

סיסיל גרהם

אֳהָא, דומבי!  ואני אמרתי, כי יָשֵן אתה. 

 

דומבי

וכן-הוא באמת – אני ישן תמיד.

 

לורד אוגוסטוס

אשה חכמה מאד.  היא יודעת עד להפליא, כי שוטה ארור אני – יודעת זאת ממש כמוני. 

 

סיסיל גרהם  נגש אליו בצחוק 

תוכל להתלוצץ כחפצך; ואולם אני אומר לך, כי דבר גדול הוא למצֹא אשה, היודעת את האיש על בוריוֹ, בתוך-תוכו. 

 

דומבי

זהו דבר מסֻכּן מאד.  סוף אשה שכזו לנשואים. 

 

סיסיל גרהם

ואולם אני דמיתי, טופי, כי לא יהיה לך עוד דבר עמה.  הלא בעצמך אמרת לי כן אמש בקלוב.  הלא אמרת לי, כי הֻגד לך –  לוחש לו. 

 

לורד אוגוסטוס

היא נתנה לי בֵאוּר מספיק לזה. 

 

סיסיל גרהם

ומעשה וִיסבַּאדן? 

 

לורד אוגוסטוס

גם את-זה בֵארה לי.

 

דומבי

ומקוֹר הכנסותיה, טופי?  הגם את-זה בארה לך? 

 

לורד אוגוסטוס  בכֹבד-ראש גמור

זאת תבאר לי מחר. 

 

סיסיל גרהם שב אל שלחן-המשקאות. 

 

דומבי

הנשים בזמננו הן מעשיות, "מסחריות"  מאד.  הסבתות שלנו, לבן היה נפתה על-נקלה.  ואולם הנכדות שלהן נפתות גם הן, אבל רק אחרי הבצע והחשבון. 

 

לורד אוגוסטוס

הנכם משתדלים לתת אותה כאשה קלת-דעת.  אבל היא אינה כך! 

 

סיסיל גרהם

נשים קלות-דעת מוציאות את האדם מן העולם, ונשים צדקניות מוציאות אותו מסבלנותו.  זה כל ההבדל שביניהן. 

 

לורד אוגוסטוס  מעלה עשן בסיגַרה שלו

למרת אירילין יש עתידות. 

 

דומבי

למרת אירלין יש עָבר. 

 

לורד אוגוסטוס

אני מבַכֵּר נשים, שיש להן עָבר.  מעַנין הוא תמיד לשיח אִתן. 

 

סיסיל גרהם

אָה, טופי, עִמה יהיו לך חָמרי-שיחה לרֹב, לרֹב!  קם והולך אליו. 

 

לורד אוגוסטוס

אתה מתחיל להיות לי לזרא, נערי הטוב; אתה יוצא מאפי. 

 

סיסיל גרהם  מניח ידיו על כתפיו

שמע-נא, טופי; כבר אבדת את צורתך החשובה ואת שמך הטוב.  אל-נא תאבד גם את התאפקותך; – כי אין לך שִׁיור אלא מדה זו. 

 

לורד אוגוסטוס

נערי הטוב אלמלא הייתי העַנְותן היותר גדול שבלונדון –

 

סיסיל גרהם

אז היינו נוהגים בך כבוד יתר גדול – האין זאת, טופי?  הולך מעליו במתינות.  

 

דומבי

הצעירים בזמננו הם עַם לא-היה.  אינם חולקים כבוד כל-שהוא לשערות צבועות. 

 

לורד אוגוסטוס מביט סביבותיו ברֹגז.

 

סיסיל גרהם

ואולם מרת אירלין מכבדת מאד את טופי חביבנו. 

 

דומבי

אם כן, תוכל היא להיות למופת לשאר בנות-מינה.  כי רֹב הנשים בזמננו מתנהגות ממש בגסוּת עם כל הגברים שאינם בעליהן. 

 

לורד וינדרמיר

דומבי, אתה נותן את-עצמך לצחוק, ואתה, סיסיל, שִׁלחת רסן מעל לשונך יתר מן השעוּר.  הנח-לה למרת אירלין!  אין אתה יודע דבר ברור על-אודותיה, ופיך אינו פוסק מהוציא עליה דבּה רעה. 

 

סיסיל גרהם  קרֵב אליו

ארתור יקירי, אין אני מוציא דבּה רעה לעולם.  אני מדבּר רק רכילות. 

 

לורד וינדרמיר

מה בין דבּה לרכילות? 

 

סיסיל גרהם

אה!  רכילות מלבבת עד-מאד.  הלא כל ההיסטוריה אינה אלא רכילות.  ואולם "דבּה", זוהי רכילות מהולה במוּסר עד לגֹעל-נפש.  ואני אינני מטיף מוסר לעולם.  איש המטיף מוסר הוא על-פי-רֹב חנף וצבוע; ואשה המטיפה מוסר היא תמיד מכוערת.  אין לך דבר פחות הולם את האשה מחסידוּת.  ואמנם רֹב הנשים יודעות זאת, לשמחתנו. 

 

לורד אוגוסטוס

כן היא דעתי גם-אני, נערי היקר, ממש כך. 

 

סיסיל גרהם

ועל-זה צר לי מאד, טופי.  כשהבריות מסכימות לדעתי, חושש אני, שהיא דעה משֻבשת. 

 

לורד אוגוסטוס

נערי הטוב, כשהייתי אני בשנותיך – 

 

סיסיל גרהם

מעולם לא היית, טופי, ולעולם לא תהיה.  עובר לאמצע הבימה.  שמָעֵני, דרלינגטון, נשַׂחק בקלפים.  הלא תשַׂחק, ארתור? 

 

לורד וינדרמיר

לא, סיסיל, תודה. 

 

דומבי  מתאנח

אבינו שבשמים!  עד-כמה מקלקלים הנשואים את האדם!  הם משחיתים את המדות לא פחות מעִשון-סיגריטוֹת, אלא שהם עולים בדמים מרֻבים יותר. 

 

סיסיל גרהם

אתה, טופי, כמובן, תשתתף במשחק? 

 

לורד אוגוסטוס  יושב אל השלחן ומוזג לו יין-שרף עם סודה

לא, נערי החביב, לא אוכל.  הבטחתי למרת אירלין, שלא אשַׂחק עוד ולא אשתה עוד.

 

סיסיל גרהם

אנא, טופי יקירי, אל נא תתן להדחך אל דרך-צדיקים.  במהדורה מתֻקנה תהיה משעמם עד לבלי נשֹא.  זוהי מדה רעה בנשים.  הן רוצות, שנהיה כשֵׁרים וצדיקים.  ואולם כשהן מוצאות אותנו בפגישה הראשונה טובים וכשרים, אין הן אוהבות אותנו כל-עיקר.  אדיר חפצן, שנהיה בשעת הפגישה רעים וחטאים עד לאין-מרפא, ובשעת הפרידה – צדיקים וכשרים עד לשעמום. 

 

לורד דרלינגטון  קם מאת השלחן הימני, שכתב שָׁם מכתבים

הן מוצאות אותנו תמיד רָעים ומקֻלקלים! 

 

דומבי

כמדומני, שאין אנחנו רעים כלל.  לפי דעתי, אנחנו כלנו טובים וכשרים, מלבד טופי. 

 

לורד דרלינגטון

לא; אנחנו שקועים כלנו בביב של שופכים, אלא שאחדים מאִתנו מביטים אל הכוכבים.  יושב אל השלחן שבאמצע הבימה. 

 

דומבי

אנחנו שקועים כלנו בביב, אלא שאחדים ממנו מביטים אל הכוכבים?  בהֵן צדקי, הנך רומנטי עד-מאד, דרלינגטון. 

 

סיסיל גרהם

רומנטי יתר מדי!  אין זאת, כי האהבה מדברת מתוך גרונך.  מי היא הנערה? 

 

לורד דרלינגטון

האשה, שאני אוהב, איננה חופשית, או כן היא בעיניה.  בדברו הוא מביט מבלי-משים אל לורד וינדרמיר.  

 

סיסיל גרהם

ובכן, זו אשת-איש!  טוב מאד!  אין אהבה נאמנה ונלהבה כזו של נשים נשואות.  אלא שהאנשים הנשואים אינם יודעים מזה כלום. 

 

לורד דרלינגטון

אבל היא אינה אוהבת אותי.  היא אשה כשרה.  היא האשה ההגונה היחידה, שפגשתי בימי חיי. 

 

סיסיל גרהם

האשה ההגונה היחידה, שפגשת בימי חייך? 

 

לורד דרלינגטון

כן. 

 

סיסיל גרהם  מצית אש בסיגריטה

אם כן, הנך בעל-הצלחה.  אני פגשתי מאות נשים הגונות.  אני פוגש רק הגונות.  העולם מלא וגדוש נשים הגונות.  כל אדם מחֻיב לדעת אותן – זוהי ממש השכלה בינונית.

 

לורד דרלינגטון

באותה אשה יש תֹם וטהרה.  יש לה כל מה שאבד לנו הגברים. 

 

סיסיל גרהם

ידידי היקר, מה נוכל אנחנו הגברים לעשות בתֹם וטֹהר פֹּה עלי אדמות?  פרח מהֻדר משֻׁלב יפה בלולאת-הכפתור עושה רֹשֶׁם שלא בערך יותר. 

 

דומבי

ובאמת איננה אוהבת אותך?

 

לורד דרלינגטון

לא, איננה אוהבת. 

 

דומבי

אם כן, אני מברך אותך במזל טוב.  בעולם הזה יש רק שני מיני טרַגדיות.  אותן  – כשאין האדם משיג את חפצו, ואותן – כשהוא משיגן.  המין השני הוא הרע ביותר; זהו טרגדיה ממש!  ואולם אותי מעַנינת העובדה, שאין היא אוֹהבת אותך.  הגידה-נא, סיסיל, עד-מתי היית יכול לאהוב אשה, שאינה אוהבת אותך? 

 

סיסיל גרהם

אשה, שאינה אוהבת אותי?  אָה, כל ימי חיי! 

 

דומבי

וגם אני כן.  אבל קשה מאד למצֹא אשה שכּזו. 

 

לורד דרלינגטון

איך תוכל להיות שַׁחצן כל-כך, דומבי? 

 

דומבי

לא אמרתי זאת מתוך שחצנות, אלא מתוך צער.  אני הייתי אהוב אהבה עזה, עד לשגעון.  ועל זה אני מצטער.  זה היה שעמום נורא.  מוטב, שירפו ממני, שיעזבו אותי לנפשי מזמן לזמן.

 

לורד אוגוסטוס  מביט על סביבותיו

כדי שיהיה לך פנאי לשכלל את השכלתך – האין זאת? 

 

דומבי

לא, אלא כדי שיהא לי פנאי לשכּוח את כל מה שלמדתי.  זה חשוב יותר, טופּי יקירי.

 

לורד אוגוסטוס מתנועע בלי-מנוחה על כסאו.

 

לורד דרלינגטון

איזה ציניקנים אתם, רבותי!

 

סיסיל גרהם   

מה-זה ציניקן?  יושב על גבה של הספה. 

 

לורד דרלינגטון

זה איש היודע את מחירו של כל דבר ולא את ערכו של שום דבר. 

 

סיסיל גרהם

וסנטימנטליסט, דרלינגטון יקירי, הוא איש הרואה ערך נפרז בכל דבר ואינו יודע את מחיר-השוק של שום דבר. 

 

לורד דרלינגטון

דבריך מבדחים את דעתי תמיד, סיסיל.  הנך מדבּר כאִלו היית בעל-נסיון. 

 

סיסיל גרהם

וכן אני באמת.  הולך אל האח. 

 

לורד דרלינגטון

צעיר שכמותך! 

 

סיסיל גרהם

זוהי טעות גדולה.  הנסיון בא מתוך חוש-ריח מיוחד לעניני החיים.  לי יש חוש כזה.  לטופּי אין כזה.  נסיון – זה השם אשר טופי קורא לשגיאותיו.  ולא יותר. 

 

לורד אוגוסטוס מביט סביבותיו ברֹגז. 

 

דומבי

נסיון הוא השם, שהכל קוראים לשגיאותיהם. 

 

סיסיל גרהם  פונה עֹרף אל האח. 

אם כן, אין צֹרך לעשותן.  רואה את מניפה של לידי וינדרמיר מונח על הספה. 

 

דומבי

החיים היו חסרי-טעם בלעדיהן. 

 

סיסיל גרהם

כמובן, אתה נאמן מאד לאותה אשה, שדבקה נפשך אחריה, דרלינגטון, לאותה האשה הכשֵׁרה? 

 

לורד דרלינגטון

סיסיל, כשאיש אוהב אשה באמת ובתמים, אין הוא מרגיש כלל במציאותן של נשים אחרות.  האהבה משַׁנה את האדם – אני נשתניתי. 

 

סיסיל גרהם

הוֹ, הוֹ!  זה מעַנין מאד!  טופּי, דבר לי אליך. 

 

לורד אוגוסטוס אינו משגיח בו. 

 

דומבי

מי זה ידבר אל טופי?  הרי זה כמדַבר אל הכֹתל. 

 

סיסיל גרהם

ואני אוהב לדבּר אל הכֹתל.  זה בן-שיחתי האחד, שאינו חולק על דברי.  טופּי!

 

לורד אוגוסטוס

מה-זה?  מה-לך?  קם והולך אל סיסיל גרהם.  

 

סיסיל גרהם

גש הֵנה.  צריך אני לדבר אתך ביחידות.  משפיל קולו  דרלינגטון יושב כל הלילה ודורש נאה על טהרת האהבה וכדומה ממין הבלים כאלה, ובאותה שעה הוא מסתיר איזו אשה בביתו. 

 

לורד אוגוסטוס

מה אתה סח?  האמנם? 

 

סיסיל גרהם  בשפל קולו

כן, כן – והִנה המניף שלה.  מוֹרה על המניף.  

 

לורד אוגוסטוס  מתוך צחוק כבוּש

בחיי ראשי!  בחיי ראשי! 

 

לורד וינדרמיר  אצל הפתח

עתה עת לי ללכת, לורד דרלינגטון.  צר לי מאד, שאתה ממהר ככה לעזוב את אנגליה.  אנא, בקר-נא אותנו כאשר תשוב מדרכך.  אשתי ואנכי נִשמח מאד לראותך! 

 

לורד דרלינגטון  עומד בפתח על-יד לורד וינדרמיר

חוששני, שלא אוכל לשוב אלא לאחרי כמה שנים.  היֵה שלום! 

 

סיסיל גרהם

ארתור! 

 

לורד וינדרמיר

מה? 

 

סיסיל גרהם

דבר לי אליך – לרגע קטן.  לא, בואה-נא! 

 

לורד וינדרמיר  בלבשו את אדרתו

לא אוכל – אני הולך לביתי. 

 

סיסיל גרהם

זה דבר מיוחד במינו.  זה יעַנין אותך עד-מאד. 

 

לורד וינדרמיר  בבת-צחוק

שוב אחת ממהתלותיך, סיסיל? 

 

סיסיל גרהם

לא, לא, באמת ובתמים, לא. 

 

לורד אוגוסטוס  נגש אליו

ידידי היקר, אל-נא תלך מזה.  יש לי תִלי-תִלים של דברים אליך.  וסיסיל יש לו דבר-מה להראותך. 

 

לורד וינדרמיר  שב אליהם

ובכן, מה-זאת?

 

סיסיל גרהם

לדרלינגטון יש פֹּה בביתו אשה חבויה.  הנה המניף שלה.  זה מעַנין, מה?  הפסקה. 

 

לורד וינדרמיר

הה, אֵלי!  חוטף את המניף. 

 

דומבי מתעורר. 

 

סיסיל גרהם

מה-לך?

 

לורד וינדרמיר

לורד דרלינגטון!

 

לורד דרלינגטון  מַפנה שכמו

הנני!

 

לורד וינדרמיר

איזה הדרך בא מניפה של אשתי לביתך?  אסוף ידיך, סיסיל אל תגע בי. 

 

לורד דרלינגטון

מניפה של אשתך?  

 

לורד וינדרמיר

כן, הנהו! 

 

לורד דרלינגטון  קרֵב אליו

אינני יודע! 

 

לורד וינדרמיר

אתה מחֻיב לדעת.  אני דורש ממך פשר-דבר.  בפנותו אל סיסיל גרהם.  אל תַּחזק בי; כלום יצאת מדעתך? 

 

לורד דרלינגטון  אל עצמו

אם כן, פה היא! 

 

לורד וינדרמיר

דַּבֵּר, אדוני!  מה למניפה של אשתי כאן?  הלא תענה!  חַי אלהים, אני אבדוק את כל חדריך, ואם המצא תִמָּצא אשתי פה, אז    עושה תנועה לפנים. 

 

לורד דרלינגטון

אתה לא תבדוק את ביתי.  אין לך רשות.  אני אוסר עליך! 

 

לורד וינדרמיר

בן-בליעל!  לא אצא מזה עד אם חפשתי ובדקתי את כל החדרים וכל קרן-זוית.  מה-זה זָז שם מאחרי המסך הזה?  משתער אל מסך החלון. 

 

מרת אירלין  באה בפתח מימין

לורד וינדרמיר! 

 

לורד וינדרמיר

מרת אירלין! 

 

הכל נדהמים והופכים ראשם אל עֵבר פני מרת אירלין.  בינתים יוצאת לידי וינדרמיר בלאט מאחרי המסך ונשמטת מן החדר דרך הפתח משמאל. 

 

מרת אירלין

צר לי מאד, כי שגיתי ואקח את מניפה של אשתך במקום שלי, כשהלכתי מביתך בערב הזה.  סלח-נא. 

 

לוקחת את המניף מידו.  לורד וינדרמיר מביט אליה בבוז, לורד דרלינגטון – בתמהון וכעס.  לורד אוגוסטוס מסב את פניו.  שאר האורחים מביטים איש אל רעהו בבת-צחוק. 

 

המסך. 

 

 

 

מערכה רביעית

אותה הסצינה שבמערכה הראשונה. 

 

לידי וינדרמיר  שוכבת על הספה 

מה אֹמַר לו?  לא אוּכל לדבּר אליו – מוֹת אמות מחרפה.  מי יודע, מה קרה שם אחרי שנמלטתי מאותו החדר הנורא?  אולי הגידה להם את הסבה האמתית של מציאותה שם ואת דבר הפגע הרע של המניף שלי.  הוי, אם הוּא יודע את הדבר – איך אוכל להרים פָּני אליו?  הוא לא יסלח לי עד-עולם.  מצלצלת בפעמון.  אדם חושב, שחייו בטוחים מנסיון, מחטא, משטוּת.  ופתאם – אי שָׁמַיִם!  איֻמים הם החיים.  הם שולטים בנו, ולא אנחנו בהם. 

 

נכנסת רוזַליה מימין. 

 

רוזליה

מעלתך קראה לי? 

 

לידי וינדרמיר

כן.  הנודע לך באיזו שעה שב אמש לורד וינדרמיר הביתה? 

 

רוזליה

מעלתו שב רק בחמש שעות בבֹקר. 

 

לידי וינדרמיר

בחמש?  דומה אני, שהוא דפק על דלתי היום בבֹקר, האין זאת? 

 

רוזליה

כן, גברתי – בחצי השעה העשירית.  אני אמרתי לו, שמעלתך לא נֵעורה עדַין. 

 

לידי וינדרמיר

והוא לא אמר כלום? 

 

רוזליה

כן, על-דבר המניף של מעלתך.  אני לא הבינותי היטב, אל מה רמזו מליו.  האִם אבד המניף, גברתי?  יגעתי ולא מצאתיו.  ופארקר אומר, שהוא לא ראהו בשום חדר.  הוא חפּש בכל הבית וגם באכסדרה – ואיננו. 

 

לידי וינדרמיר

אין בכך כלום.  אמרי לפארקר, שלא יטרח יותר.  אַת תוכלי ללכת. 

 

רוזליה יוצאת.

 

לידי וינדרמיר  קמה

היא תספר לו בודאי הכל.  הלא אפשר, כי ברגע אחד של תגבֹרת רוח נדיבה יחליט אדם למסור את נפשו בעד אחרים, והוא מתפרץ להוציא את זממוֹ אל הפֹעל בסערה, בלי חשבון ודעת – ופתאם יִמָּלך עליו לבו, כי בדק ומצא, שהדבר עולה לו ביוקר יתר מדי.  כלום תפקפק אותה האשה הַרבה, בעת אשר הבּרֵרה לְפָנֶיהָ: אם לאבּד את-עצמה או לאבּד אותי?  – מה-מוזר הדבר!  אני הייתי נכונה להעליב אותה ברבים בביתי שלי, – והיא מקבלת עליה עלבון ברבים בבית-זר, למען הַצֵל אותי...  יש לעג מר של הגורל בכל מעשינו – יש אירוניה מרה במשפטנו על נשים הגונות ושאינן הגונות...  אָה, איזה לֶקח הוא לי!  וכמה יש להצטער, שהחיים נותנים לנו את לקחי-המוסר שלהם רק לאחר שאין בהם כל מועיל לנו.  שהרי גם אם היא לא הגידה דבר, מחֻיבת אני להגיד.  אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה!  לספר את הדבר, הרי זה לשוב ולחיות את כל הדבר מחדש.  המעשים הם הטרגדיה הראשונה בחיים, והמלים הן השנית.  והטרגדיה של המלים קשה יותר.  המלים אינן יודעות רחמים...  אָה!  מתפלצת לְבוא הלורד וינדרמיר

 

לורד וינדרמיר  נושק אותה

מרגריטה, מה חָורו פניך! 

 

לידי וינדרמיר

שנתי נדדה בלילה הזה. 

 

לורד וינדרמיר  יושב אצלה על הספה

צר לי מאד.  אני אֵחרתי מאד לשוב הביתה ולא חפצתי להעירך.  אך למה-זה תבכי, יקירתי! 

 

לידי וינדרמיר

כן, אני בוכיה – כי יש-לי להגיד לך דבר, ארתור.

 

לורד וינדרמיר

ילדָּתי האהובה, אַת אינך בקַו-הבריאות.  אַת יגעת יתר מדי.  הבה, נִסעה אל הכפר.  בסילבי תשובי מַהר לאיתנך.  הלא העונָה כבר הגיעה לקִצה, ואין כדאי להאריך לשבת בעיר.  יונתי העלובה!  אם תרצי, נִסע עוד היום.  קם.  יש לנו שהות גם לנסוע ברכֶּבת, היוצאת בשלש שעות וארבעים.  אני אשלח מיד טלגרמה אל הסוכן שעל אחֻזתנו.  יושב את השלחן וכותב טלגרמה. 

 

לידי וינדרמיר

כן.  נִסע עוד היום.  לא – היום לא אוּכל.  צריכה אני לראות נפש אחת לפני עזבי את העיר – נפש אחת, אשר עשתה לי טובה. 

 

לורד וינדרמיר  קם וגוֹחן עליה מעל גבּה של הספה

טובה לך? 

 

לידי וינדרמיר

עוד יותר מזוּ  קמה והולכת אליו  אני אגיד לך הכל – רק אֱהַב אותי, אהבֵני, כאשר אהבתַּני קודם לכן.

 

לורד וינדרמיר

קודם לכן?  האמנם עודך מהרהרת באותה האשה המרשעת, שהיתה פה אמש?  יושב אִתּה יחד על הספה  הן לא תעלה עוד על דעתך – לא, אי-אפשר, שתחשבי עוד –

 

לידי וינדרמיר

לא, אינני חושבת עוד.  אני יוֹדעת עתה, כי לא צדקתי וכי נואלתי. 

 

לורד וינדרמיר

אַת עברת על מדותיך וקבלת אותה אמש בביתך – אבל לא תוסיפי עוד לראותה.

 

לידי וינדרמיר

מדוע זה?  הפסקה

 

לורד וינדרמיר  אוחז בידה   

אני דמיתי בתחלה, כי מרת אירלין היא אשה, שחטאו לה יותר ממה שחטאה היא, כמאמר העולם.  אני דמיתי, שהיא רוצה לחזור למוטב, שהיא שואפת להשיב לה את מעמדה הראשון, שאבּדה ברגע של טרוף-הדעת, שהיא אומרת באמת ובתמים להתנהג כהוגן.  אני האמנתי לדבריה – אבל שגיתי.  היא נפש נשחתה – מָשחתה, כפי שאפשר רק לאשה להיות. 

 

לידי וינדרמיר

ארתור, ארתור, אל-נא תחרוֹץ משפט קשה כזה על שום אשה.  כבר חזרתי מדעתי, שאפשר לחלק את הבריות להגוּנים ולמגֻנים, כאִלו היו שני גזעים או שתי משפחות שונות.  אותן נשים, שקוראים להן הגונות, אפשר שיש בהן הרבה כעוּר: קפּריסות, עקשנות, קנאה, חטא.  ואותן הנשים, המכֻנות  "מגֻנות", אפשר שיש בהן עֹצב, חרטה, רחמים, מסירת-נפש.  ואינני חושבת את מרת אירלין לאשה מגֻנה – אני יודעת, שאין היא כך.

 

לורד וינדרמיר

יקירתי, אשה זו היא מן הנמנעות.  גם אם תאַיֵּם עלינו בעלילות, אין לך להרשוֹת לה לדרוך על סף ביתנו.  נשים כאלה אינן מתקבלות בשום בית הגון. 

 

לידי וינדרמיר

אבל אני צריכה לראותה.  אני צריכה, שתבוא הֵנה. 

 

לורד וינדרמיר

לא, בשום אֹפן! 

 

לידי וינדרמיר

היא באה הֵנה פעם אחת כאורח שלך.  עתה היא צריכה לבוא כאורח שלי.  כך מחַיב הנמוס. 

 

לורד וינדרמיר

באמת לא היתה צריכה לבוא הֵנה כלל. 

 

לידי וינדרמיר

עתה כבר עבר הזמן לאמר זאת, ארתור.  פורשת. 

 

לורד וינדרמיר

מרגריטה, לוּ ידעת, לאָן הלכה אמש מרת אירלין לאחרי שיצאה מביתנו, אז לא חפצת לשבת אִתה בחדר אחד אף רגע קל.  מה שעשתה, היתה עזות-מצח מאין כמוה. 

 

לידי וינדרמיר

ארתור, לא אוכל עוד נשׂא.  אני מחֻיבת להגיד לך הכל.  אמש – 

 

נכנס פארקר ובידו טס ועליו מניפה של הלידי וינדרמיר וכרטיס. 

 

פארקר

מרת אירלין באה והחזירה את מניפה של מעלתך, שלקחה אִתה אמש בטעוּת.  היא כתבה דבר-מה על הכרטיס. 

 

לידי וינדרמיר

אָה, בַּקש את מרת אירלין, שתואיל לעלות אלינו.  קוראת את הכרטיס.  אמור לה, כי אשמח מאד לראותה.  פארקר יוצא.  היא חפֵצה לראות אותי, ארתור. 

 

לורד וינדרמיר  לוקח את הכרטיס ומסתכל בו.

מרגריטה, אני מפגיע בך, שלא תעשי זאת.  על-כל-פנים, תניני להִתראות עמה תחִלה.  היא אשה מסֻכּנת מאד.  היא היותר מסֻכנת מכל הנשים שידעתי.  אין אַת יכולה לדעת, מה הוא הדבר, שאַתּ עושה. 

 

לידי וינדרמיר

אבל אני צריכה לראותה. 

 

לורד וינדרמיר

יקירתי, אפשר, שאיזה יגון גדול נשקף לך.  אל נא תַחדרי לקראתו.  מאד מאד נחוץ הוא, שאני אראה אותה קודם לך. 

 

לידי וינדרמיר

מה היא נחיצות זו? 

 

נכנס פארקר

 

פארקר  מכריז

מרת אירלין. 

 

מרת אירלין נכנסת.  פארקר יוצא. 

 

מרת אירלין

שלום לך, לידי וינדרמיר.  אל הלורד וינדרמיר  מה שלומך?  צר לי מאד, לידי וינדרמיר, על ההרפתקאות, שנתגלגלו על-יָדִי על מניפך.  ובאמת אינני מבינה כלל, איך יכולתי לעשות מִשגה כזה.  טפשות היתה בי.  ועתה, בנסעי במרכבתי בסביבה שלכם, אמרתי בלבי להשתמש בהזדמנות זו להשיב לך בעצם-ידי את קנינך, בצרוּף התנצלות מרֻבּה על פזוּר-נפשי, ולקחת מכם, בדרך-אגב, את ברכת-הפּרידה. 

 

לידי וינדרמיר

ברכת-הפּרידה?  הולכת עם מרת אירלין אל הספה ויושבת אצלה.  אם כן, אַת נוסעת מזה, מרת אירלין?

 

מרת אירלין

כן.  אני הולכת לגור שוב בחוץ-לארץ.  האקלים האנגלי אינו עולה לי יפה.  הוא פועל על – לבי, וזה לא טוב בעיני.  אני מבַכֶּרת את הנגב.  לונדון מלאה יתר מדי ערפל וַ–  אֲנָשים סריוזיים; האין זאת, לורד וינדרמיר?  אינני יודעת, אם האנשים הסריוזיים מולידים את הערפל או הערפל מוליד את האנשים הסריוזיים – אבל כל-זה ביחד מזעזע את עצבי.  ועל-כן אני נכונה לנסוע מזה היום אחרי הצהרים. 

 

לידי וינדרמיר

עוד היום?  ואני התאַויתי כל-כך לבוא לבקרך. 

 

מרת אירלין

מה-טוב לבך!  אבל לדאבוני, עלי לנסוע. 

 

לידי וינדרמיר

האמנם לא אֶראך עוד, מרת אירלין? 

 

מרת אירלין

חוששת אני, כי לא.  מסלות חיינו נפרדות ורחוקות זו מזו מאד.  אבל בקשה קטנה לי אליך, לידי וינדרמיר.  אנא, תני-נא לי את הפוטוגרפיה שלך ואודה בכל לבי.  הלא תעשי עמדי את החסד הזה?

 

לידי וינדרמיר

אָה, בנפש חפֵצה.  הנה אחת על השלחן.  תכף אראך.  הולכת אל השלחן. 

 

לורד וינדרמיר  נגש אל מרת אירלין ומדבּר בשפל קולו.

איך מלָאך לבך להתגנב אלינו אחרי המאורע של אמש? 

 

מרת אירלין  בבת-צחוק של ליצנות

וינדרמיר יקירי, נמוסיוּת קודמת למוּסריוּת. 

 

לידי וינדרמיר  שבה

חוששת אני, שהמצַלם החניף לי כאן יתר מדי.  אינני יפה כזאת.  מראה את הפוטוגרפיה. 

 

מרת אירלין

אַת יפה הרבה יותר.  אך אולי יש לך פוטוגרפיה שהצטלמת בה יחד עם התינוק שלך? 

 

לידי וינדרמיר

יש-לי.  רוצה אַת יותר בשכּזו? 

 

מרת אירלין

כן. 

 

לידי וינדרמיר

אם כן, אקח ממך רשות ואלכה ואביאנה לך.  היא מונחת אצלי בחדרי למעלה. 

 

מרת אירלין

צר לי מאד, לידי וינדרמיר, שאני גורמת לך טֹרח מרֻבה כל-כך. 

 

לידי וינדרמיר  הולכת אל הפתח מימין

אין כאן כל טֹרח, מרת אירלין. 

 

מרת אירלין

תודה רבה.  לידי וינדרמיר יוצאת.  כפי הנראה, אין רוחך טובה עליך היום, לורד וינדרמיר.  על-מה-זה?  מרגריטה ואנכי מתרועעות יפה.

 

לורד וינדרמיר

אינני יכול לשאת התחברות זו.  ומלבד זה, לא דבּרת אלי אמת, מרת אילין. 

 

מרת אירלין

רצית לאמר, שלא הגדתי לה את האמת.

 

לורד וינדרמיר  עומד באמצע הבימה

לפעמים אני מצטער על שלא עשית זאת.  אז חשַׂכת ממני את ההתרגשות, הדאגות ואי-הנעימות של ששת החדשים האחרונים.  אבל אני בחרתי להתענות בכל הענויים הללו משתדע אשתי, כי אִמה, שהסכינה לחשבה למתה, שהתאבלה עליה כעל מתה, – כי אמה זו חיה וקַימת, אלא שהיא גרושה מבעלה, מתהלכת בעולם בשֵׁם בדוּי, אשה שאינה מהוגנת, למוּדת-טרף, כפי שאני יודע אותך עתה.  לבלתּי יִודע כל-זה לאשתי, בחרתי להספיק לך כסף ככל אשר תאַוה נפשך, לשלם את חשבונותיך, לבזבז סכומים עצומים על שגעונותיך, וגם לבוא לידֵי מה שאירע לי אתמול: להתקוטט עם אשתי בפעם הראשונה אחרי חתונתנו.  אַת לא תוכלי לדעת, מה זאת אומרת לי.  ואך תביני זאת?  ואולם אני אומר לך, כי הדבּורים הקשים הראשונים, ששמעתי מפיה הנחמד, יצאו בגללך – ועל-כן קשה לי לראותך אצלה.  אַת מטַמאה את תֻּמתה.  עובר לשמאל  ואמנם עד עתה דמיתי, כי בכל חסרונותיך ופגמיך הנך, לפחות, גלוית-לב ונאמנה.  ואולם עתה נוכחתי, כי שגיתי במשפטי זה. 

 

מרת אירלין

במה נוכחת?

 

לורד וינדרמיר

אַת הכרחתּני להמציא לך הזמנה למשתה-המחולות של אשתי. 

 

מרת אירלין

של בתי – כן. 

 

לורד וינדרמיר

אַת באת – וכעבור שעה אחרי צאתך מביתנו נמצֵאת במעונו של איש צעיר – ונגלה קלונך לעיני כל.  קרֵב אל שפת הבימה. 

 

מרת אירלין

כן.

 

לורד וינדרמיר  פונה אליה

כי על-כן רשאי אני לחשֹׁב אותך למַה שאַת באמת: לאשה מָשחתה, פרוצה.  לכן רשאי אנכי לאסור עליך להכּנס אל הבית הזה ולנסות להתקרב אל אשתי – 

 

מרת אירלין

כלומר: אל בתי. 

 

לורד וינדרמיר

אין לך זכות-אֵם עליה.  אַת עזבת אותה בהיותה תינוקת מוטלת בעריסה, עזבת והשלכת אותה למען אהובך, שאחרי-כן עזב והשליך הוא אותך. 

 

מרת אירלין  קמה

אתה חושב זאת לצדקה לו או לי? 

 

לורד וינדרמיר

לו, אחרי שאני יודע אותך. 

 

מרת אירלין

הוה זהיר – הזהר בדבריך. 

 

לורד וינדרמיר

לא תעלה על דעתי כלל לדקדק במלים בשבילך.  אני יודע אותך על בֻּריֵך. 

 

מרת אירלין  נותנת עיניה בו

זה מוטל בספק גדול. 

 

לורד וינדרמיר

אני מכיר ויודע אותך היטב.  עשרים שנה רצופות חיית בלי בתך, בלי שום הרהור על-אודותיה.  והנה באחד הימים קראת בעתונים, שהיא נִּשאה לאיש עשיר.  ומיד הרגשת, שיש כאן מקום לבצוע בצע.  אַת ידעת, כי שום דבר לא יכבד ממני, כדי למנוע ממנה את החרפה לדעת, שאִמה היא אשה שכּמותך.  ואז החלות למצוץ אותי. 

 

מרת אירלין  מניעה בכתפיה

אל תוצֵא מפיך דבּורים גסים כאלה, וינדרמיר.  הם המוניים.  פשוט: נזדמנה לי שעת-הכשֶׁר וָאשתמש בה. 

 

לורד וינדרמיר

כן, השתמשת בה – ואבּדת אותה בידים בלילה שעבר כשנתפַּשת – 

 

מרת אירלין  בבת-צחוק משֻׁנה

צדקת מאד: אני אבּדתי אותה אמש בידים. 

 

לורד וינדרמיר

ואותה קלוּת-דעת, לָקַחַת את מניפה של אשתי ולעזבו בחדרו של דרלינגטון!  כלום אפשר לסלוח זאת?  אני אינני יכול עוד להביט אל מניף זה.  לא אֶתן עוד את אשתי להשתמש בו.  הוא מגֹאָל בעיני.  לוּ החזקת בו ולא השיבותיו לאשתי. 

 

מרת אירלין

באמת, כן אעשה כאשר אמרת.  נגשת אל השלחן  הוא יפה מאד.  לוקחת את המניף  אני אבקש את מרגריטה לתתו לי לתשורה.

 

לורד וינדרמיר

אקוה, כי אשתי לא תמנעהו ממך. 

 

מרת אירלין

אָה, מובטחת אני, שהיא לא תסרב. 

 

לורד וינדרמיר

חפץ הייתי, שתתן לך יחד עם זה גם תמונה-מיניַטורה, שהיא נושקת בכל ערב לפני התפלה – זו תמונה של נערה עם פנים מפיקות תֹם ושערות כהות נפלאות. 

 

מרת אירלין

אה, הן – נזכרתי.  מה רַבּו הַיַּמים!  הולכת אל הספה ויושבת  התמונה נעשתה לפני חתונתי.  שֵׂעָר כהה וארשת-תֹם היו אז דברים שבמודה, וינדרמיר!  הפסקה. 

 

לורד וינדרמיר

מה היא כַונת בקוּרך היום?  למה באת אלינו?  הולך לשמאל ויושב על כסא. 

 

מרת אירלין  בנעימה קלה של לעג

כדי לקחת את ברכת-הפרידה מבתי היקרה, כמובן.  לורד וינדרמיר נושך שפתיו מתוך כעס.  מרת אירלין מביטה אליו, וקולה ומנהגה נעשים סריוזיים.  בדבּורה נשמעת נעימה של טרַגיוּת עמֻקה.  אָה, אין בדעתי כלל לערוך לה סצינה פַּתֵּיטית, לבכות על צוארה ולהגיד לה, מי אני ומה אני, וכיוצא בזה.  אינני רודפת אחרי הכבוד לשַׂחק תפקידה של אֵם.  רק פעם אחת בימי-חיי הִרגשתי הרגשות של אם – זה היה אמש.  הן היו איֻמות – הן גרמו לי יסורים – הן עִנו אותי יתר מדי.  עשרים שנה חייתי, כמו שאמרת, ללא-בת.  אוסיף לחיות כך גם להבּא.  מסתירה את התרגשותה בצחוק מעֻשה  ומלבד זה – הגע בעצמך, וינדרמיר יקירי: כלום יכולה אני להתהדר בתפקידה של אֵם עִם בת מגֻדלת כזו?  מרגריטה היא בת עשרים ואחת, ואני לא הודיתי מעולם, שאני למעלה מעשרים ותשע, או לכל-היותר – שלשים.  עשרים ותשע בסככי-עששיות ורֻדים, ושלשים – כשאינם.  אם כן, הנך רואה, כמה קשה הדבר.  לא!  בנוגע לי, תוסף-נא אשתך להוקיר את זִכרה של אִמה המתה, הטהורה.  מדוע אפיר את האילוּזיוֹת שלה?  די לי להפקיע את שלי.  אמש כבר אבדה לי אילוזיה אחת.  כל ימי דמיתי, שאין לי לב.  והנה מצאתי, שיש לי; – ולב אינו כלל לפי מדתי, וינדרמיר.  אינו עולה יפה עם המלבושים המודרניים.  הוא מזקין את בעליו.  לוקחת מעל השלחן ראי-יד ומסתכלת בו  והוא מקלקל את הַקַּרְיֵּרה ברגעים מכריעים. 

 

לורד וינדרמיר

אַת מביאה אותי לידי זוָעה – ממש לידי זוָעה. 

 

מרת אירלין  קמה

כפי שאני רואה, וינדרמיר, היית חפץ מאד מאד, שאסתלק לאיזה בית-נזירות, או שאהיה לאחות רחמניה, וכדומה מן הדברים שה"גבּורות" רגילות לעשות ברומנים הטפשים בזמננו.  אך לא מחכמה אתה מתאַוה כזאת, ארתור; בחיי המציאוּת אין אנחנו עושות כדברים האלה – על-כל-פנים כל-זמן שיש לנו פרצוף נאה.  לא, בימֵינו מבקשים ומוצאים תנחומים לא בתשובה וחרטה, אלא בתענוגות.  חרטה – זה מנהג שכבר עבר זמנו.  ועוד זאת: אשה שמתחרטת באמת ובתמים, נחוץ, שתהא לה חַיֶּטת גרועה, ואם לאו, לא יאמין איש בתשובתה.  וקָרבן כזה הוא למעלה מכֹּחותי.  לא; מוטב, שאֵעָלם לגמרי מחיי שניכם.  ואמנם עשיתי מִשגה, כי התערבתי ביניכם – בזאת נוכחתי אמש. 

 

לורד וינדרמיר

מִשגה של פגעים. 

 

מרת אירלין

כן, כמעט של פגעים. 

 

לורד וינדרמיר

עכשיו אני מצטער על שלא הגדתי הכל לאשתי תכף בתחִלה. 

 

מרת אירלין

אני מצטערת על מעשַׂי הרָעים.  ואתה – על מעשיך הטובים.  זה ההבדל שבינינו.

 

לורד וינדרמיר

אינני מאמין בך.  אני אגיד לאשתי.  מוטב, שתדע את האמת, ומפי.  אמנם, הדבר יצַער אותה מאד, ידכא אותה מאד – אבל נחוץ, שתדע. 

 

מרת אירלין

אתה אומר לגלות לה את האמת? 

 

לורד וינדרמיר

אני נכון לעשות זאת. 

 

מרת אירלין  נגשת אליו

אם תעשה כזאת, אנַבּל את שמי ככה, שירעיל את כל רגע ורגע של חייה.  זה יחבל אותה ויעשנה אמללה.  אם תערוב את לבך להגיד לה, אז אשקע עד הדיוטה התחתונה של הקלון, אתבוסס ברפש החרפה היותר מסֹאָבה.  לא תגיד לה – אני אוסרת עליך. 

 

לורד וינדרמיר

מדוע זה? 

 

מרת אירלין  אחרי הפסקה

אם אֹמַר לך, כי אני דואגת לה וכי, אפשר, אני גם אוהבת אותה, – הלא תצחק לי?  הלא תלעג לי? 

 

לורד וינדרמיר

אני הייתי מרגיש, שאין זה אמת.  אהבת-אֵם, פֵּרושה: התמכרות, בטול-היש, מסירות-נפש.  כלום יש בך אף מקצת מכל זה? 

 

מרת אירלין

אכן צדקת.  כלום יש בי אף מקצת מהמדות הללו?  אבל אל נוסיף עוד לדבּר בענין זה – ואין אני מרשה להגיד לבתי, מי אני.  זה סודי שלי, ולא שלך.  אם אגמור בלבי להגיד לה – וכנראה, אבוא לידי החלטה כזו – אז אעשה זאת לפני צאתי מזה; ואם לאו, לא יִוָּדע לה הדבר עד-עולם. 

 

לורד וינדרמיר  מתוך כעס

אם כן, הרשיני לבקש ממך לעזוב את ביתנו מיד.  אני אתנצל בעדך לפני מרגריטה. 

 

נכנסת לידי וינדרמיר מימין.  היא הולכת אל מרת אירלין ופוטוגרפיה בידה.  לורד וינדרמיר נשען על גבּה של הספה ושומר בדאגה את הליכותיה של מרת אירלין במשך כל הסצינה. 

 

לידי וינדרמיר

סלחי-נא לי, מרת אירלין, על אשר נתתיך לחכות זמן רב כזה.  אבל לא יכולתי למצֹא את הפוטוגרפיה.  לבסוף גִּליתיה בחדר-הבגדים של בעלי – הוא גנב אותה.

 

מרת אירלין  לוקחת את הפוטוגרפיה ומסתכלת בה

כאשר דמיתי, כן-הוא – נחמד ונעים.  הולכת עם לידי וינדרמיר אל הספה ויושבת על-ידה.  מסתכלת שוב בפוטוגרפיה.  ובכן, זה בנך הקטן!  מה שמו? 

 

לידי וינדרמיר

גֵ'ירַרד, על שם אבי. 

 

מרת אירלין  מניחה את הפוטוגרפיה

האמנם? 

 

לידי וינדרמיר

כן.  אִלו היתה נערה, הייתי קוראת לה בשם אמי.  אמי נקראה גם-היא מרגריטה, כשמי.

 

מרת אירלין

גם שמי שלי הוא מרגריטה. 

 

לידי וינדרמיר

האמנם? 

 

מרת אירלין

כן.  הפסקה.  אַת מוֹקירה מאד את זֵכר אמך, לידי וינדרמיר, כפי שאמר לי בעלך. 

 

לידי וינדרמיר

לכל אחד מאתנו הלא יש-לו אידיאל שלו.  על-כל-פנים, מן הראוי, שיהיה לו.  וזה שלי הוא אמי. 

 

מרת אירלין

אידיאלים הם דברים מסֻכּנים.  המציאות עדיפה מהם.  היא מוֹחצת, אבל היא עדיפה.

 

לידי וינדרמיר  מניעה בראשה

אם יאבדו לי האידיאלים שלי, אבד לי הכל. 

 

מרת אירלין

הכל? 

 

לידי וינדרמיר

כן.  הפסקה

 

מרת אירלין

הֶהָיָה אביך מדבּר אתך הרבה על-אודות אמך? 

 

לידי וינדרמיר

לא.  זה היה קשה לו מאד.  הוא ספר לי, כי אמי מתה ירחים אחדים אחרי הִוָּלדי.  ובדבּרו בענין זה היו עיניו מתמלאות דמעות.  ואחרי-כן בקש ממני, שלא אזכיר עוד את שמה בפניו.  לבו דָוה אף לשֵׁמע שמה.  אבי – אבי מת, באמת, מִשֶׁבר-לב.  חייו היו חרבּן גמור. 

 

מרת אירלין  קמה

צר לי מאד – אבל עתה הגיעה שעתי ללכת, לידי וינדרמיר

 

לידי וינדרמיר  קמה

אנא, אַל-נא! 

 

מרת אירלין

לא, לא, כבר הגיע הזמן.  מרכבתי כבר שבה בודאי.  אני שלחתי על-ידי הרַכָּב פתקה אל הלידי דז'ידבורג. 

 

לידי וינדרמיר

אנא, ארתור, לך-נא וּראה, הכבר שבה מרכבתה של מרת אירלין? 

 

מרת אירלין

אל-נא תטרח, לורד וינדרמיר. 

 

לידי וינדרמיר

לכה-נא, ארתור; בבקשה.  לורד וינדרמיר מפקפק כמעט רגע ומביט אל מרת אירלין.  פניה של זו אינם אומרים כלום.  לבסוף הוא יוצא את החדר.  אָה, במה אוכל להודות לך?  אַת הצלת אותי אמש!  קרֵבה אליה. 

 

מרת אירלין

הסי – אל תוסיפי דבּר בענין זה. 

 

לידי וינדרמיר

אי-אפשר לי לשתוק.  אי-אפשר, שתחשבי, כי נכונה אני לקבל את קרבנך.  לא-כלל.  הקרבן גדול יתר מדי.  אני אומרת לספר לבעלי את כל הדבר.  זאת חובתי. 

 

מרת אירלין

זאת איננה חובתך – בכל-אֹפן יש לך חובות לאחרים חוץ ממנו.  הלא אמרת, כי את חַיבת לי דבר-מה?

 

לידי וינדרמיר

אני חַיבת לך הכל. 

 

מרת אירלין

אם כן, תפרעי את חובך בשתיקה.  רק בדרך כזה תוכלי לשלם לי תודותיך.  אל-נא תקחי ממני את הדבר הטוב האחד, שעשיתי בימי-חיי, בספרך אותו למי-שהוא!  הבטיחי לי, כי המאורע של אמש יהיה סוד כמוס אתנו.  אל-נא תחבלי את חיי בעלך!  למה תאבּדי את אהבתו?  אַל-נא!  האהבה נוחה לֵהַרג.  הוי, מה-קל להמיתה!  הבטיחי לי בהן שלך, לידי וינדרמיר, כי לא תספרי לו עד-עולם.  אני דורשת זאת ממך. 

 

לידי וינדרמיר  בראש מוּרד

זה רצונך – לא שלי. 

 

מרת אירלין

כן, רצוני הוא.  ואל תשכחי לעולם את יַלדך.  אני הייתי רוצה לראותך תמיד בדמיוני בתור אֵם.  אני הייתי רוצה, שתראי את-עצמך תמיד כאֵם.

 

לידי וינדרמיר  מרימה את ראשה

כן אהיה מעתה.  רק פעם בימי-חיי שכחתי את אמי שלי – זה היה אמש.  אָה, לוּ זכרתיה, לא הייתי עושה מעשה-שגעון כזה, מעשה נתעב כזה. 

 

מרת אירלין  בזעזוע קל

הסי – ליל-אתמול חלף ואיננו.

 

נכנס לורד וינדרמיר. 

 

לורד וינדרמיר

מרכבתך לא שבה עדַין, מרת אירלין. 

 

מרת אירלין

אין דבר.  אני אסע בעגלה שכוּרה.  יש להם צורה חשובה כל-כך לקרונות הללו.  ועתה, לידי וינדרמיר היקרה, הנני מחֻיבת סוף-סוף להפּרד ממך.  עוברת לאמצע הבימה  אה, כן.  חוששת אני, שאהיה לצחוק לך, אבל מה אעשה ונפשי חשקה במניפך, שבפּזור-נפשי ברחתי אתו ממשתה-המחולות שלך בליל-אתמול.  ועתה רוצה אני לדעת, התֹאבי לתתו לי במתנה?  לורד וינדרמיר אומה, שתֹאבי.  אני יודעת, כי זו תשורה שלו. 

 

לידי וינדרמיר

אָה, בנפש חפֵצה, אם הוא טוב בעיניך.  אבל שמי חָרוּת עליו  "מרגריטה". 

 

מרת אירלין

הלא גם שמי כשמך. 

 

לידי וינדרמיר

אה, כן, שכחתי.  אם כן, קחיהו-נא.  מה-נפלאה הזדמנות זו, שֶׁשֵׁם אחד לשתינו! 

 

מרת אירלין

באמת, נפלאה.  תודה לך.  הוא יזכירך אלי תמיד.  חובקת את ידה. 

 

נכנס פארקר

 

פארקר

לורד אוגוסטוס לורטון.  מרכבתה של מרת אירלין באה. 

 

נכנס לורד אוגוסטוס. 

 

לורד אוגוסטוס

בֹקר טוב, נערי היקר.  בֹקר טוב, לידי וינדרמיר.  רואה את מרת אירלין.  מרת אירלין! 

 

מרת אירלין

מה שלומך, לורד אוגוסטוס?  מצב בריאותך טוב היום? 

 

לורד אוגוסטוס  בקרירות

טוב מאד, תודה לך, מרת אירלין. 

 

מרת אירלין

אבל פניך לא טובים כלל, לורד אוגוסטוס.  אתה מְאַחֵר לשֶׁבת, וזה רַע לך.  צריך אתה לפַקח על עצמך יותר.  היֵה שלום, לורד וינדרמיר.  הולכת אל הפתח בקידה אל לורד אוגוסטוס.  פתאם היא מסבה ראשה ומבטת אליו בבת-צחוק  לורד אוגוסטוס!  אולי תלַוֵּני עד למרכבתי?  תוכל לשאת את המניף. 

 

לורד וינדרמיר

הרשיני-נא! 

 

מרת אירלין

לא; רוצה אני בלורד אוגוסטוס.  יש-לי למסור לו שליחות מיוחדת אל הדוכסית היקרה.  התואיל לשאת את המניף, לורד אוגוסטוס? 

 

לורד אוגוסטוס

אם באמת רצונך בכך, מרת אירלין.

 

מרת אירלין  בצחוק

כמובן, רוצה אני.  אתה תשא אותו בחֵן מיוחד.  אתה נושא הכל בחן ובהדר, לורד אוגוסטוס היקר.  כשהיא מגיעה אל הפתח, היא מַפנה פניה ומבטת רגע קטן אל לידי וינדרמיר.  עיניהן נפגשות.  אחר היא פונה ויוצאת בפתח האמצעי ואחריה לורד אוגוסטוס. 

 

לידי וינדרמיר

ארתור, אתה לא תדבר עוד רָעות במרת אירלין עד-עולם – האין זאת? 

 

לורד וינדרמיר  שקוע בהרהורים

היא טובה יותר ממה שחשבו עליה. 

 

לידי וינדרמיר

היא טובה ממני.

 

לורד וינדרמיר  מחליק את שערותיה מתוך צחוק קל

ילדָּתי, עולמך אַת שונה מן העולם שלה.  אל-תוך עולמך לא חדר החֵטא מימיך. 

 

לידי וינדרמיר

אל תאמר ככה, ארתור.  יש רק עולם אחד לכֻלנו, והטוב והרע, החטא והתֹּם מתהלכים בו יחד.  ומי שעוצם את עיניו מֵראות במחצית השנית של החיים והוא אומר להיות על-ידי-כך שאנן מפּחד רעה, הנהו כאדם המעַוֵּר את עיניו למען התהלך בבטחה על-פני ככר מלאה פחתים ותהומות.