אַךְ לַמַּרְגּוֹעַ יֶעְתַּר לַשָּׁמַיִם

בְּלֶב יָם-אֶגֶיָה¹ יוֹרֵד-יָם בַּסָּעַר,

עַנְנֵי חשֶׁךְ גּוֹנְזִים הַיָּרֵחַ,

בְּרַק כֹּכְבֵי-נֹגַהּ.²

אַךְ לַמַּרְגּוֹעַ תְּקַו חֶרֶב תְּרַקְיָה,

אֶרֶץ מָדַי כָּל נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי תֶלִי:

לֹא יַעַרְכוּהוּ פּוֹרְפִירָה וָכֶתֶם

וְאֶבֶן נִבְחָרֶת.

פַּחַד בַּנֶּפֶשׁ — כְּלוּם מִי יְגָרְשֶׁנּוּ:

גֶּנֶז מַכְלוּל אוֹ לִיקְטוֹרוֹ³ שֶׁל קוֹנְסוּל?⁴

הֵם לֹא יָפִיצוּ דְאָגָה מְרַפְרֶפֶת

בְּצֵל גַּג תִּפְאָרֶת.

טוֹב לוֹ לַגֶּבֶר שֻׁלְחָן לוֹ צָנוּעַ,

בּוֹ אַךְ מִמְלַחַת מוֹרֶשֶׁת-אָב תּוֹפַע,

פַּחַד לֹא יַעַט וְלֹא יֵצֶר פָּרוּעַ

אֶת שְׁנַת הַנֹּעַם.

בְּקֹצֶר יָמֵינוּ מַה נַּרְבֶּה עַל אֹרַח,

מַה נִטַּלְטֵלָה מֵאֶרֶץ אֶל אָרֶץ?

כְּלוּם בְּיַד אָדָם הַגּוֹלָה מִמּוֹלֶדֶת

מֶנּוּ לִבְרֹחַ?

הַדְּאָגָה הָרָעָה הִיא נִכְנֶסֶת

בָּאֳנִיּוֹת מְצֻפּוֹת פַּח נְחשֶׁת,

לְגוֹנְדָה נִטְפֶּלֶת, קַלָּה מִצְּבִי וְקֶדֶם

זֶה עָב יַסִּיעַ.

לֵב-עַלִּיזִים בַּהֹוֶה הוּא שָׁקוּעַ,

הוּא לֹא יִדְאַג לַבָּאוֹת, יַמְתִּיקֶנּוּ

אֶת-הַמָּרוֹר בְּחִיּוּךְ קַל; בָּאָרֶץ

אֵין כֻּלּוֹ אשֶׁר.

רַב-הַתִּפְאֶרֶת וּקְצַר-גִּיל אֲכִילֶס,⁵

אֹרֶךְ יְמֵי-טִיתוֹן⁶ בְּעֹכְרָיו, יְכַוְּצֶנּוּ;

וּמַזָּלִי עוֹד אוּלַי יְחָנֵּנִי

אֶת שֶׁהִשֶּׁךָ.

וַעֲדָרֶיךָ מֵאָה, סְבִיב סִיצִילְיָה

שְׁגַר-פָּרוֹתֶיךָ גּוֹעוֹת, בְּתוֹךְ רֶכֶב-

הָאַרְבָּעָה⁷ תִנָּשֵׂא, כִּי יִצְהָלוּ;

צֶמֶר כְּפוּל פּוּרְפוּר

יַעַט גּוּפְךָ. נַחֲלָה לִי קְטַנְטֹנֶת

אַךְ מַזָּלִי הוּא, אֲשֶׁר לֹא רִמָּנִי,

הוּא גַם חַנַּנִי מֵרֵיחַ שִׁיר הֶלַס,⁸

בּוּז לְצַר-עָיִן.

תל-אביב, 1.3.39