_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עמנואל הרומי

שאול טשרניחובסקי

לתוכן הענינים

 

עִמָּנוּאֵל וּזְמַנּוֹ

 

אִם אָמוּת – לֹא יָמוּתוּ סְפָרַי –

וּמִשָׁם יִתְּנוּ רֵיחָם, נִרְדַי וּכְפָרַי...

(מחברות עמנואל, מחב' א')

 

כשאני מסיים בקריאתו של אחד ממשוררינו ה"ספרדים", הריני תמיד עצב.  עוצם אני את עיני, ורוצה לתאר לי:  מהיכן בא המשורר?  מתי חי?  באיזו סביבה בלה את חייו?  ומי היו העפרות, הצביות החשוקות שעליהן שר?  – ואין אני יכול לתאר לי מאומה.

קול דברים אני שומע, מליצה דולקת מליצה, גוזמא באה בעקב גוזמא, מלים יפות, ניבים חריפים – ואולם אין תואר ואין הדר ואין מראה.

תלושים, עומדים מעל למקומות וזמנים, נראים הם לי.  תאמר, שחיו בזמן זה או זה – אין סמן לזמנים.  נקדים מאתים שנה, מאחר שלש מאות – אחת היא.  הקורא הרגיל, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, ודקדוקי חוקרים אינו יודע, ובהשערות דקות כשערה אינו תולה עצמו – מעולם לא יבחין הן במקום הן בזמן:  כך אפשר היה לאמר בַסַלַמְנָקה, וכך אפשר היה לכתוב בדמשק.

ומי המה בני הדור?

שירי ידידות וקינות על מותם ארוכים כאורך הגלות לפניך, וכל הנפשות אינן נפשות סתם בני אדם – אלא אריות וכפירים...  העמוד הימיני...  הפטיש החזק...  רכב ישראל ופרשיו...  אדירי איומה...  שרים... לא שערום ראשונים...

וככלות הכל – אינני יודע, מה עשו, מה גדולתם ובמה זכו לאותם תיאורים?  ואולם אם אקח איזו אנצקלופדיה ואמצא שם חמש שש שורות מכוונות כלפי איזה פרופסור, לא מן הגדולים שבגדולים, איזה מלֻמד בינוני במקצוע שלו – ומחַסֵר את אשר עשה הוא מתוך המדע, מתוך הספרות או התרבות האברופית – ואני רואה קרע בתמונה הגדולה, אני רואה בעיני ממש את גדולתו ואת מעשיו של האיש. 

והיה בצאתנו מארץ מחוסרת קרקע זו ושמים אין לה, ואנשיה ללא כל גון וצבע, מה נגול רגע קט "לשירות הים" של יהודה הלוי.

שומעים אנחנו את קולו:  "הפשט הזמן בגדי חרדות ולבש בגדיו החמודות".  וגם אנחנו רוצים לקרא קריאתם של בני לויתו של קולומבוס בשעתו:  ארץ!  ארץ!

המשורר האומלל מתבוסס בדמיו.  שבע ביום ימות מאהבה, אהובתו אין על עפר משלה.

"תתגל בתוך אהלי והנה אור – תתכס ותתעלף היום רַד".

מה יפים עיניה!  נודעה זה כבר חבתם של ישראל לעינים יפות:  כלה שעיניה נאות אינה צריכה בדיקה.  ועיניה של העפרה?

"אל יעלת החן שתי עינים הקורעים לב חושקים לשנים".

ובכלל מה יש להוסיף על יפיה של יַעֲלה, אם –

"ראו יעלה אשר שמש וההר שחוח הולכות נגדה וקודרות".

אבל יבאו נא המון גדולי צירים, אם ימצאו ידיהם ורגליהם לתאר "עפרה" זו ע"פ מליצות אלה ולו גם להעביר קו אחד.

אֲנַקְרֵיאוֹן אינו אומר כי יפתו נאה;  מבקש הוא את הציר לתאר אותה – והוא נותן בהן סמנים:  אסתפּק בעיניה...  וגַבּוֹתֶיהָ –

אַל תַּרְחִיקֵן  וְאַל תְּאַחֵן

שְׁתֵּי הַקְּשָׁתוֹת לָהּ תִהְיֶינָה

כְּמוֹ שֶהֵן, – וְרַכּוֹת רַכּוֹת

עַד בְּלִי חוּשִׁי בָּהֶן תִּכְלֶינָה,

וְצִיַּרְתָּ אֶת  עֵינֶיהָ

מְלֵאוֹת זִיו וּמְפִיקוֹת אוֹרָה,

וּמַכְּחִילוֹת כְּעֵין אַתֵּינֵי

וּמָרְטָבוֹת כּעֵין קִיתֵּירָה..."

ובתוך אותו טשטוש-הגונים, ומפלצת הגוזמה הערבית, חסרת כל רגש בלתי מזויף, בתוך אותה הריטוריקה הנפוחה והמליצה הקרה, שריח של זיעה נודף ממנה – נבלעת אישיותו של המשורר עד בלי להכיר בה כלל:  דברים אחדים ומליצות אחדות ופרצוף אחד לכלם.

כיוצא מן הכלל בתוך הערב רב האפור הזה, מוצא אני את עמנואל הרומי.  אישיותו בולטת מתוך שירתו, למרות כל סבל הירושה, שקבל מבית מדרשו הספרדי, אישיות בולטת ורבת גונים, טפוסית בכל פרטיה לאותה התקופה שחי בה, לארץ אשר גר בה;  כל חיי זמנו משתקפים בה כבראי נאמן.  ואילו באנו ללמד על זמנו רק מתוך מחברותיו, היינו יכולים לתת תמונה יפה מאד.

בכלל ראוי הוא עמנואל הרומי לתשומת לב מרובה.

הרי לפנינו אחד ממשוררינו הגדולים בכלל, והמשורר היותר גדול שהקימה לנו כנסת ישראל בְאִטַלִּיָּה, כלומר אותה היהדות, שהיתה נתונה בתחום הנצרות;  כי יתר משוררינו הספרדים כלם על קרקע ספרד המשלמית גדלו, והתפתחו תחת השפעת הערבים, השפעה בלתי אמצעית.  והוא הוא גם המשורר היחידי שלנו מתקופת הרֵינֶסַנס, ולו רק מבראשיתה – ועמד תחת השפעתו של אחד מגדולי משוררי העולם, גם כן השפעה בלתי אמצעית.  אם לא היה עמנואל בעצמו מיוצרי התקופה, אפשר שהקיפוהו כבר יהודים לוקחי חלק באותה התסיסה הגדולה, שעבודתם הנכּרת והבולטת התגלתה אך אחרי מותו של עמנואל.  "פעולתם הספרותית של יהודי-איטליה היתה רבה ביותר, והשפעה יתרה היתה לה על האיטלקים – ואין לזלזל בה", אמר בּוּרְקַרְט, עבודתם זו מצאה את הערכתה בכמה ספרים, ביחוד במאמריו של מ. שטינשניידר.

אפשר מאד שהשפעתם התחילה עוד כמה דורות, טרום שהתגלתה תקופת התחיה;  והם העבירו לאטליה את ירושת יון ושמרוה באטליה התחתונה בימי הבינים, כי סגלו להם את שפת יון, ואף לכתובות על גבי מצבותיהם בבתי הקברות השתמשו ביונית ורומית ולא בעברית;  התרבות היונית היתה השלטת באטליה התחתונה בכלל עד שכבושה המשלמים.  יש לשער שאת ידיעת השפה היונית הביאו היהודים מארץ ישראל עוד בבואם לאטליה אחרי חרבן הבית, וכנראה עוד השתמשו בה גם לצרכי המדע – כי מלומדים רבים היו ביניהם אז, ומשום זה אפשר מאד שהיו גם למורים באוניברסיטאות.

באותה תקופה שבה חי עמנואל יש לראות סמני התקרבות גדולה בין היהודים ובין הנוצרים שכניהם בתחום המדע.  כנראה ישר הדבר גם בעיניהם של המלך פרידריך השני ובנו מַאנְפְרֶד,  בימיו למד האיטלקי Nicolo di giorinazzo  ביחד עם היהודים משה בן שלמה את "המורה-נבוכים" בתרגום העברי והוא, גם קרא את Anatoli, ששמו העברי היה יעקב בן אבא מורי מפרבינציא, בכדי שיתרגם לעברית את כתבי אֵוירוֹאֵש.  בימים ההם תרגם הלל בן שמואל כמה דברים מרומית לעברית וגם את האפוריזמים של הִפוקרַטֶס (שנדפסו בשנת 1647).  בימיו של עמנואל גדלה ההתקרבות עוד יותר.  בין חכמי היהודים, שהיו בה בעת גם נושאי דגל הרינסנס, יש להזכיר את דודו של עמנואל – יהודה הרומי (Giudo Romano), אשר כתביו טרם ראו אור עד היום.

ועמנואל חי את חיי תקופתו – חיי תקופה סוערת ומענינת מאד.

תולדותיו של עמנואל – כמעט שאין אנו יודעים אותן;  ידוע לנו ששם אביו שלמה ושם אמו יוּסטה.  בן דודו היה חכם מפורסם בזמנו, יהודה הרומי.  הוא מזכיר ב"תופת ועדן" את שם אחיו ואת שם חותנתו.  משערים שנולד בשנת 1270, ואולם כנראה טעות היא (עיין פרק "תופת ועדן"), והוא נולד בשנת 1260 ומת בשנת 1330.  ובאמת אי אפשר להוסיף דבר על תולדותיו כמו שהם נתנו ב"מחברותיו", הוצאת פראנקפורט.

עמנואל מעיד על עצמו, שידע את חכמת הדקדוק, ויד היתה לו בכל "הארבעה ועשרים", חבר ספרים ועשה פרושים.  הבין את "חכמת המליצות והחרוזים", "בחכמת הכוכבים והמזלות", "חכמת הניגון", חכמת המספר והתשבורת" ובא "בסוד החשבון מולדות ותקופות".  כל זה הוא טפוסי ואופיי לתקופתו:  רב גוניות של אישיות תקיפה בדעתה, תפיסת מקום בחברה, מאורעות בלתי רגילים, נדודים, השר המגין על המשורר והמקבל ממנו אורו, יראת שמים, נבול פה, התענינות בחכמה (מתמטיקה, אסטרולוגיה), בלשנות, ידיעה עמוקה בספרות הקדש, ליצנות שאיננה יודעת גבול, חבור פירושים לתורה, שירי זמה, – יודע חכמת האצטגנינות ומשורר כותב שירים בִּשְׁתֵּי שפות.

אם לא היו רבים כמותו בספרותנו, רבים היו כמותו אז באטליה, והם הם היו בניה האופיים לה ביותר בזמן ההוא.

 כי מה היתה אז אטליה?

רומא השלטת זה כבר עברה ובטלה מן העולם, ואולם תרבותה עוד טרם בטלה, תרבות עתיקה זו – כמה וכמה ממוסדותיה וכמה מצורות השכלתה עברו בירושה להדורות האחרונים, ומקרן הקימת להשכלתה עוד היה הרבה בידי היורשים, בני בניהם של הרומאים מנצחי העולם לשעבר, ונשארו לפליטה.  והנה התחילה תקופה ארוכה של השרָשַת יסודות חדשים וזרים, שהכניסו עמהם אותם העמים הצעירים ששטפו ועברו קרקעה של רומא.  זה אחרי זה נהרו ונכנסו אל הארץ הַהֶרולּים, הגוֹתּים, הלונגובַרְדִים, פְרַאנקים וְגֶרְמַנִים, וכל עם ועם הביא והכניס משלו בחזקת היד את צורות חייו החברותיים והפוליטיים, וגם במאה הי"ג עוד לא פסקו אותם הזרמים הזרים.  באו נוֹרמאנים, באו שרצינים והתנחלו בנגבה של אטליה, באפוליה וסיציליאה;  אחרי כן נכנסו הצרפתים ובני פרובינציה;  השפעה ידועה היתה בודאי גם לאשכנזים, כי קיסר אשכנז המושל העליון.

והתסיסה גדולה מאד.  יש להכיר בכלל סמנים שהעם האטלקי רוצה להתגבר על היסודות הזרים ולפולטם, הן אלה שהכבידו עליו בעל כרחו הן אלו שקבל עליו מרצונו.  ועוד:  רצון לפתח את כל הכשרונות הלאומיים שאי אפשר היה להם להתפתח עד כאן, והם הם תכנן האמתי של כל המלחמות והמהומות הממלאות רובה של ההסטוריה של המאה הי"ג, לפי דעתו של וֶגֶלֶה.

כל הארץ התפוררה לכמה מדינות קטנות צוררות זו את זו ומתחרות זו בזו:  ערים בבחינת מלכיות קטנות עומדות ברשות עצמן, רספובליקות, ממשלות עריצים, מדינת האפּפיור.  באטליה היה כבר הכל מוכן למלחמת האזרחים שתפרץ, והנגודים שבין הקיסר והאפפיור הים אך שמשו דחיפה, והשמות גבלפים ובלינים שמשו ססמה לכחות צוררים זה לזה מכבר, וצורה להגלותה, כשפרצה המלחמה בין הַגְבֶלפים וְהַגִבֶלִינִים והארץ נמלאה מעשי אלמות איומים, אכזריות איומה, כנופיות של שודדים ופריצים.

אטליה היתה מעין קלחת רותחת, מעלה בועות בועות.  כל שבטי האדם הרבים, שהספיקו לה מדמיהם, כבר באו לידי התמזגות, לידי התגבשות.  אולם מסורבלים היו באנרגיה עודפת מתוך התגבשות הגזע, והצורות הפוליטיות שבסדרי החיים עוד היו בעצם רתיחתן, ואופי מוצק לא היה להן.

בתוך סביבה כזו הלכה והתפתחה צורת האישיות החזקה, זו שלא היה לה בעולמה אלא היא לבדה על כל תאוותיה הסוערות והעזות.  אישיות זו השתחררה מן החברה מנמוסיה ומוסרה, מבלי שום לב לכל דִין וְדַיָן.  "בסוף המאה הי"ג מלאה ארץ אטליה בעלי עצמיות לאין במספר.  הכבלים שבהם היתה האישיות נתונה נשברו כולם, בעלי עצמיות לאלפים הולכים ומתבלטים בלי מעצור וגבול...  אטליה אינה יודעת הרבה שקר וצביעות;  אין איש מתירא להראות לפחת ולהופיע לא כאחרים".

המצב הפוליטי, כלומר המהוּמות והמלחמות התכופות, היה רצוי מאד גם לשודד עלי אורח, גם לעריץ התקיף, גם לאזרח העיר השואף לגדולות, גם לפקיד הרודף אחרי השררה, גם לַקוֹנדוטְיֶרי השואף לבצע, לאמן וגם למשורר שאליו היו זקוקים כל אוהבי הפרסום ובכלל בני דורו אוהבי ההדור החיצוני.  המשורר היה אהוב על העריץ, שרצה בשירי תהלה והערצה, בשם נודע למרחקים, וחביב היה לעירונים בתהלוכות הפאר בקרנַוַלים.  הוא חבר את הכתובות לבנינים המפוארים, לשערי הנצחון למנצחים, שירים לכל מאורע חשוב.

בתוך החיים הסוערים האלה אי אפשר היה לו לאדם שלא יהיה בא במגע ומשא עם כמה וכמה הופעות בחיים, לקחת חלק, אם ברצונו אם בעל כרחו, בצרכי הצבור, ורשות היחיד שלו היתה מצומצמת ביותר;  אי אפשר היה "להיות נחבא אל הכלים".  ומשום זה היו באים לידי התפתחות כמה וכמה ניצוצות, שבמקום אחר ובזמן אחר היו כבים.  החיים הסוערים ומרובי הגונים האצילו מכחם על בני הדור והקימו את האדם מרובה הגונים – l'uomo universale  – שידו רב לו בכמה וכמה מקצעות.

הסוחר הפלורנטי הוא גם סוחר גם חכם, איש מדינה, יודע שתי השפות הקלאסיות, וטובי ההומאניסטים מטיפים לו ולבניו את האטיקה והפוליטיקה של אריסטו.  גם בנותיו מקבלות חנוך נעלה.  ההומאניסטן אנוס להיות בבת אחת גם בלשן, גם קוסמוגראף, הסטוריון, מנצח על המשחקים ונוסף לזה שופט, יועץ סתרים, דיפלומאט.

אדם כזה – בן נאמן לאותה התקופה רבת הכחות, היה דַנֱטִי המשורר הנשגב וגדל האופק.  בחוג ידיעותיו נכנסים מדעי התיאולוגיה, אסכולסטיקה, פילוסופיה, מֵטַפִיסיקה;  הוא מְצַיֵר, מבין במוסיקה, חבר לראשי העיר (Priori ), עוסק בעניני פוליטיקה.

עת הרת ענקים ואישיות כבירה!

הרי ליאון בַיטוסטוֹ אַלְבֶרטִי ראשון בכל מימי ילדותו, (1472 – 1404).  בכח וגבורה, בוֹלם פראי סוסים, ראש וראשון בהליכה, רכיבה ודבור, מחבר נגינות אף כי את המוסיקה למד בלי עזרת מורה.  המקצוע שלו היתה האמנות וערכו גדול בתולדות הארכיטקטורה.  הוא למד את תורת המשפט, את הפיסיקה ואת המתמטיקה, וכל מני מלאכה שבעולם עד שירד לעומקי אמנוטם[i] גם של סנדלרים.   וכן היה חכם, אמן ובעל מלאכה מושלם.  יד לו בציור ובהכנת טופסים, המציא ארגז נפלא שהיו יכולים לראות בו מראות ככבים וְיָרֵחַ עולה וצי מפליג בים.  כתב שירים, נובילות חדודים, נאומים, אלגיות;  מאמרים בפילוסופיה מוסרית והסטוריה , וגם את כתב הַסְתרים שבו השתמשו האפפורים המציא הוא, ועוד יש ויש לספר בשבחו.  האמינו כי יודע הוא את חכמת הפרצוף, ונבא כמה וכמה דברים ונבואתו נתקימה.

הרי לֵיאֹנרדוֹ דֵה וינְצי (1519 – 1452), שלפי דברי בוקרט, ההבדל לבינו ובין אַלְבֶרְטי הנ"ל, הוא זה שבין האמן ובין החובב, בין הגומר ובין המתחיל".

הוא בבת אחת צַיָּר פַּסָּל.  ארדכל[ii], אינג'נר, בונה מבצרים.  כתביו שהשאיר אחריו מראים כי היה כחו גדול בארכיטקטורה, אנטומיה, אסטרונומיה, גיאוגראפיה פיסיקאלית, מיכַנִיקָה ועוד.  וגם מן הספרות היפה לא הניח את ידיו;  בין כתביו נשארו משלים, "נבואות" הומוריסטיות ועוד, ובמסקנותיו במדע הקדים בכמה מרגליות את בני דורנו אנו.

והצעיר ממנו בשנים מיכאל אנגי'לו (Bnonarotti Michel Angello 1564 – 1475).  שהיה מוכתר בכתר צַיָר, כתר פַּסָל, כתר ארכיטקטון וכתר משוררים.  כתב לא יותר משתי שורות, אבל תוכן ציור פריסקוֹ שעל גבי מכסה הַקֶפֶּלָה הַסִיקסְטִינִית, פסל המוֹנומנטים שֶבְסַן  לורְנצו בפירנצה, כִּפַת סַן פֶּטרוּס – גם שירים נשגבים המתאימים לרוחו הנעלה המרחף על יתר יצירותיו.

אי אפשר לנו כאן לתאר עד כמה היו חיי היהודים דומים אז לחיי שכניהם האטלקים.  אך מכמה וכמה סמנים ותמונות חטופות בתוך מחברותיו של עמנואל יש  לשפוט, כי היה דמיון גדול מאד בין שני אלה, עד כמה שהגיעה האפשרות למרות ההבדל שבדת ובמוסר.  כנראה לא היה גם הרוח השורר בחיים הרוחניים מוזר ביותר לבני עמנו, כי הלא רואים אנו שאפשר היה לו ליהודי שביהודים, אדוק ותמים עד כדי כתוב פירושים לתורה, לחיות בתוך אטמוספירה זו של בני ארצו הרומנים, ולחיות את חייהם שלהם על פי דרכו הוא, אם אפשר לומר כך, לחיות חיים פַּרַלֶלִילִיים.   הוא ידע את שאיפות המתוקנים שבהם, והעמיד תחת נושא עניניהם נושא ענינים משלו;  נשא את מכאוביהם כדי לרפא מכאובו שלו;  כיון לחלומותיהם להגשימם על שדה חייו שלו – ובקסם תקוותיהם הליט תקות נפשו הוא.

 

*       *

*

בגאוה היה פונה האטלקי את פניו כלפי אחור,  כלפי עֲבָרוֹ המזהיר שלו הרחוק ממנו עתה, בהיות ארצו פרועה לשמצה, תחת שבט זרים, כי גם האפפיור – זה הסמל האחרון והיחיד שנשאר לו מממשלת עולם שהיתה לו – היה בגלות, שבוי בְאַבִנְיוֹן.

ימי גדלו של עם עמנואל גם כן היו בעבר הרחוק, ועל אלה הימים היתה גאותו, והם היו נחמתו בעת צרה.

רומא שרתי בגויים לפנים, היתה תל חרבות, ושרידי מחמדיה מלפנים נתצו ביחד עם מצודות אצילי הגבלינים האחרונים.  עליה קוננו קינות, עליה חלמו חופשי מטמונות, היתה חומר לחוזי חזיונות העולים לראות חרבותיה, ולמאמינים באמנות הבל.  מפלתה היתה כל כך גדולה, עד כי לא העירה כל צער ואיבה בלב היהודי, ששער נצחונו של טיטוס היה מזכיר לו בכל יום ויום את אשר עוללה לו רומי בשעתה.

ואולם גם לו "לתלמיד החרזנים" "המתפאר שעמו הם הרומנים", היו חרבות קדש על אדמת קדש.  וגם הוא ידע הרבה קינות על חרבן העיר, וגם היתה לו תפלה "והשיבנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך".

לאחר שהשתחררה השכלת אטליה מעולם הפנטסיה של ימי הבינים, צריכה היתה, לדעת בורקרט, למורה דרך, כי לא יכלה הלבקיע אל הכרת העולם הנפשני והרוחני על ידי האִמפֶּריה;  "ואותו מורה דרך שמשו לה השנים הקדמוניות הקלאסיות בכל מקצועותיה של הרוח...  ברגש כבוד ויקר לקחו לעצמם חומר וצורה מימים עברו, וירושת העבר היתה לפי שעה עיקר תכנה של כל השכלה".   וכי לא זו היתה גם תעודתה של כל הספרות העברית, החל מכתבי הקדש ועד גמירא ואח"כ?  מורה דרך בחיים, בדת, במוסר, בנימוס, ממנה שאב היהודי כחו ואונו, בה מצא נחמתו, מזונו הרוחני, יסודות חזיונותיו וחומר לצורתו בשירה.

הפטריוט האטלקי ראה בעני ארצו ושפלותה, לבו כאב למולדתו והיה מצפה ומקוה לימים טובים מאלה, ובסתר נפשו האמין כי עוד תשוב לקדמותה ושוב תכונן לרבתי בגויים ושרתי במדינות;  ועוד יצא שלום מרומא – pax Romana – כבימים מקדם.  ועוד בימיו של עמנואל התחילה רוח הקלאסיות לפעם את העלם קוֹלַה דִי רִאֶנְצִי (נולד בשנת 1313)  בין חרבות העיר העולמית.

ובאותה רומי, בגיטו אשר ליד הטיברוס, חכה יום יום לבא משיחו גם החולם היהודי.  יום יום צפה לביאת גואל ציון, אשר ישיב לה כל חמודותיה מקדם, יבנה העיר וימלוך על כל הגויים.  ובקוצר אפים, ובסערת יצרוֹ לא יכול להסתפק בתפלתו יום יום וקרא מנהמת לבו.

"חושָׁה מְשִׁיחַ אֵל, וְלָמָה תַעֲמוֹד?"

שם בשערי רומי צריך המשיח להולד...  אבל ידע המשורר את באי שער רומי, הוא ראה את ענים ואת לחצם, את עניותם המנולת אותם, ולא צרה לראות את משיחו בתבנית "עני ורוכב על חמור". הוא אשר עמו הרומנים הסכינו לראות את עריציהם בכל הדרת תפארתם וצבי תהלוכות, לו אי אפשר היה אחרת:

אִם עַל חֲמוֹר תִּרְכָּב, אֲדוֹנִי שׁוּב וְשֵׁב

אִיעָצְךָ הַשַּׂר מְשִׁיחֵנוּ, בְתוֹךְ

לִבִּי, סְתוֹם הַקֵּץ וְהֶחָזוֹן חֲתוֹם.

 

*      *

*

אך שורות מספר מספרות לנו תולדותיו של הרומי, אבל יש להכיר מתוכם את כל חיי התהלוכות של בני דורו.  כשרונות מצוינים ומרובי גונים, אישיות חזקה בארץ חסרת כל שלטון קים, בארץ "שרובן של השררות שהיה להן תוקף באמת נוסדו בכח הזרוע " (בורקט).  כל דאלים גבר, והגבר התקיף הוציא מזה את כל מסקנותיו לעשות כישר בעיניו, להתיר לעצמו הרצועה.  וכמה מהם, אלו שתאוותיהם סערו ביותר היו נתונים בכף הקלע, בין שרירות לבם ליראת שמים, בין תפלה זכה לנבול פה;  בין יראת שמים ופריצות "בין תופת לעדן".  אחד מאלה היה כנראה גם עמנואל.

 

הַמְּשׁוֹרֵר

כמה שהסכנו כבר לאותה "ההִפֶּרטרופִיָה", אם מותר לאמר כך, בשירתם של קדמונינו, הן שבאה להם מחמת השימוש במליצה, הן מחמת שעמדו תחת השפעתם של המזרחים, שאינם חוששים כלל לקצת הגזמה אם הניב היפה בצדה, בכל זאת אי אפשר לנו שלא יעבור שחוק קל על שפתינו, כשאנו נתקלים באותן ההפרזות בכח מליצתו של עמנואל, שהוא בעצמו מספר עליה, או כשהוא בא לספּר על גודל ההתפעלות של אחרים בשמעם מליצתו, ועל הכבוד והרחש שהם מביעים לדברי שירה בכלל.

ואולם גם פה צריך קודם כל להתבונן אל אותו המעמד שתפס הפיטן בחברה ועל עמידתה של השירה בימים ההם.  צריך לזכור אותו יחס הכבוד שרחשו לכל סופרי הספרות הקלאסית של רומא בכלל, לוֶרגיל ולְקִיקרו בפרט.

ככל חושיו של בן דורו שהיו מפותחים עד קצה הגבול האפשר, היה מפותח גם חוש הכבוד, הרצון ליצירת איזה דבר מפליא ומסמא עיני בני דורו ובני הדור הבא, להעיר תשומת לב, להיות חי בזכרונם עד כמה שאפשר ולבלי רדת לתהום נשיה.  ובתוך אותה קלחת סוערת שקראוה אטליה, אי אפשר היה לשום איש לקוות, שיהיה פעלו וזכרו קים לדורות, אם לא יעלה זכרונו איש תופש בקסת סופרים ובמצבת-עד, מצבת עולמים.  בארץ מלאה חרבות עולמים על חרבות עולמות חלפו, אי אפשר היה להאמין בעץ, באבן וגם במתכת, ואולם הספר נשאר לפליטה לדורות.  באטליה, ודוקא באטליה אפשר היה להוכח עד כמה צדק המשורר הרומי שאמר :

Jamque opus exegi quod Jovis irae nec ignis

Nec poterit ferrum, nec edax abolere verustas.

אחרי דורות של שכחה, שוב קמו לתחיה והיו נזכרים אלה שמשכו בקסת סופרים וכל אלה שאת שמם הזכירו הם ובזכותם ידעום גם דורות אחרונים.  הם האצילו מֵחִנָּם והודם על בני דורם ובידיהם המפתח של האלמות.  הם המחלקים את השם ואת התהלה בארץ, וגם הם בעצמם נוחלים את הכבוד ואת התהלה מאת בני דורם.

ועד היכן היו הדברים מגיעים?

דַנֱטֵי יודע כבר לספר גם על אי-הנעימות הכרוכה בעקב הפּרסום הגדול.

אחד מבני דורו של דַנְטֵי – אַלְבֶרטינוֹ מַוּסַטוֹ בפדובה – נכתר בתור משורר, ופרסומו גדל כל כּך עד שהיו מעריצים אותו כהעריץ את אלהים.  הוא זכה להערצה המגיעה כמעט עד לידי הַאֲלָהָה, אומר בורקסט.

מדי שנה בשנה, "ביום נִיטְל", היו מתכנסים הדוקטורים והאסכולרים (כלומר החכמים והתלמדים) של האוניברסיטא בבגדי פאר ובחצוצרות ונרות דולקים בידיהם לפני ביתו בפדובה לקבל פניו ולהביא לו תשורות.

גם פטררקה בשעתו היה נהנה מן הכבוד והלבונה שקודם לכך היתה מקוטרת אך לשם הגבורים והקדושים.  וכשהלך בשנת 1370 לארץ מולדתו, הובילוהו ידידיו לביתו אשר בנולד ובקשו אותו שישאר הבית כמו שהוא.  ממש מה שעשׂו קודם אך לבתים שבהם נולדו הקדושים אשר בארץ, כגון תומס מאקוינה או פְרַאנציסקוּס מֵאַסִיזִי.

היו הערים מתגאות שבהן יש קברים של המפורסמים בעולם, הן שמבני דורם והן של הקדמונים.  נפוֹלי היתה מתפארת בקברו של וֶרגיל, פדוּבָה בעצמותיו של אַנְטֵנוּר איש טריה, מיסדה לפי דבר המסורה, ובעצמותיו של טיטוס ליויוס ההיסטוריון, פַּרְמֵא שמחה כי קסיוס "ישן בחומותיה", במנטובה יצקו מוניטין עם תמונתו של וֶרגיל (1257).

והיו גם מעמידים מצבות תבנית איקונין עוד בחייהם של בני הדור על מרומי שוקים ורחבות.

ואין להתפלא כלל וכלל אם הפיטן של אותה תקופה ידע את כחו "להנחיל אויביו יש", את הכבוד ואת הקלון.  כמה וכמה מהם אמרו, אם בנוסח זה או בנוסח אחר:

אָרִים עַל עָב כִּלְבָבִי,

אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִישׁ חֶרְמִי.

פֶּטְרַרְקָה מביע באחת מסונטותיו, כי חיי אלמות נכונים לו וללאורה האהובה שבשיריו.  בוקַצִיָה אומר, שיפה אחת תקשה אליו לבה, אך בכדי שיוסיף וכתוב שירים עליה, ומתוך זה תזכה לפרסום בארץ.

אנְגֶלו פוֹלִיציאַנוֹ כותב ליוחנָן מלך פוּרטוּגַאל אחרי התגליות הגדולות באפריקה, שיוטל על המלך לדאוג בעוד מועד לתהלה ואלמות שלא יאבד שמו במשאון, ולכן ישלח לו לפיטן חומר בשביל שירתו.  והמלך (או מזכירו) הבטיח למשורר שישלח לו לפירנצו את החומר בתרגום רומי.

כך עשו אלה שהיה ביכלתם להגשים בחיים את רצונם לחיות חיי אלמות לדורות, ומה יעשו בני עמנו?  כלום לא דבקה גם בהם אז מדה זו?  היהודים חבבו מאז ומעולם כל דבר שבכתב, קדשו את כל היוצא מתחת הקולמוס.

אם אלה שאפשר היה להם לבנות ציונים והעמיד להם מצבות היו יותר בטוחים במצבות כתובות בדיו על ניר מבציונים חרותים על גבי ברונזה, נדיבינו ושועינו אלה שנשאו נפשם לפרסום על אחת כמה וכמה.  תהלות בן אטליה נשארו בארצו שלו, ותהלות כתבות בידי פיטן עברי להן היו מהלכים בכל קצוי ארץ, בכל אתר ואתר יהודי היה שם.

על כן אפשר ואפשר מאד שלא הפריז עמנואל על מדת החבה למליצה, ועל כל הכבוד הרב שפזרו לו בשעתו.  ואם לא פזרו אותה לו, היתה הכרתו הפנימית, כי כדאי וכדאי הוא לאותו כבוד, וידע והכיר שהוא הוא הגדול בדורו, כיהודה הלוי בדורו ואלחריזי בדורו – אלה השנים שהיו לו לעינים.  והיתה לו הרשות לאמר על נפשו ושירתו:

קוּמִי, שִׁירָתִי יָפָתִי, לְכִי

עַל כָּל שִׁירוֹת מָלְכִי;

עִם כָּל עוֹבֵר אוֹ מִתְעַבֵּר

אוֹ מִתְגַבֵּר מִשְׁפָּט עַרְכִי;

וּפְחִי עַל הַמֵּתִים יִחְיוּ.

עַל בָּמֳתֵי חַיִם דִּרְכִי,

לִירוֹת חִצִּים צִדָּה חַכִּי

לִתְמָך בַקֶּשֶׁת מָשְׁכִי.

יַעֲרוֹף לִקְחֵךְ יִזַּל כַּטַל,

עַל כָּל בָּשָׂר רוּחֵךְ שִׂפְכִי;

אִמְרִי לַכָּל: עִמָּנוֹ אֵל,

עֶבֶד אֵל שַׁדַי אָנֹכִי.

שׁוּבִי, נַפְשִׁי, לִמְנוּחָיְכִי

כִי הָאֵל גָּמַל עָלָיְכִי.

לא רק הוא האמין בדבריו כשהוא אומר:

אָרִים עַל עָב אִיש כִּלְבָבִי

אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִישׁ חֶרְמִי.

כי בזה האמינו כל בני דורו ואין בה כל התפארות כלל.  אולם איזו בת קול עגומה נשמעת כנגד זה מתוך שני הטורים הבאים אחריהם :

נִמְשַׁלְתִּי לַעֲרוּגוֹת בּוֹשֶׂם:

מִיַּד נָדִיב אוחִיל גִּשְׁמִי.

באותו זמן שפיטנים-בלשנים כמוהו מאומות העולם היו נכתרים בכליל דְפָנִים ברב פאר והדר – למשל אַלְבֶרטינו מוּסַטו, שהָכתר על ידי הביסקוף והריקטור שבאוניברסיטא בפדוֹבָה, פֶּטְרַרקה שהכתר בַקַפִטוליום הרומאי, זַנולֵי דֶלַה סטְרַדֵה שנעטר על-ידי המלך קַרְל השביעי בפיזה – הרי את המשורר העברי לא עטר איש, והוא בעצמו צריך היה לשים על ראשו את עלי הדפני שלו:

לִי הוֹד הַשִּׁיר, לִי הַמִשְׂרָה,

לֹא יִתְעָרָב אִישׁ זָר עִמִּי!

בִּקֵש הַשִּׁיר אִיש כִּלְבָבוֹ

וִּמֶּבֶטן קָרָא בִּשְׁמִי.

אֶמְשׁוֹך לֵב רָאשֵׁי עַם אֶרֶץ,      

וּלְאַהֲבָתָם אַטֶּה שִׁכְמִי.

אָרִים עַל עָב אִישׁ כִּלְבָבִי,

אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִיש חֶרְמִי.

נִמְשַׁחְתִּי לַעֲרֻגַּת בוֹשֶׂם

מִיַּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי;

אִם הֶעָנָן הוּא יַשְׁקֵנִי,

אוֹדֶה חַסְדוֹ בִלְשׁוֹן בָּשְׂמִי.

 

הַשַּׂר

נִמְשַׁלְתִּי לִעֲרֻגַּת בוֹשֶׂם, מִיַּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי;

אִם הֶעָנָן הוּא – יַשְׁקֵנִי, אוֹדֶה חַסְדוֹ בִלְשׁוֹן בָּשְׂמִי.

(מן השיר: "לי הוד השיר לי המשרה")

 

גדול תפקידו של הַשַּׂר במחברות עמנואל.  לפי דבריו, לא נתעורר לאסוף את שיריו עד שעוררהו השר הנדיב לכך: "עשה לך שם תפארת אסוף שיריך אלה מחברת, למען יהיה הגונב מהם כגנב נמצא במחתרת".

אך בין כך ובין כך לא שכח השר גם הנאתו שלו.  רוצה הוא שיעשה עמנואל כדרך שעשה החריזי "שעלה בשיריו שהוא מחבבם, על שם חבר הַקֵינִי ואיתן האזרחי חברם".  על כן יעשה גם המשורר עמנואל גם הוא : "שים אותו לחברתך בשירים, ויחש אלי קצת ממשליך ושיריך, ואף כי תפארתי בשירים ובמעשים, אשר יהיו על שמי מתיחשים, בחרתי היות לך לריע ולעמית, ולהיות שמי חרות על לוח ספרך עולמית".

היה משוררנו "כצפור נודדת מן קנה"  "בפורי'מא העיר אשר במרקוא המדינה", וכנראה שם היה ביתו של השר.  מסביב לשר הנדיב נקבצו אנשים רבים תמיד, ביחוד בימי חג, עמנואל מזכיר פעמים רבות את ימי הפורים;  האנשים היו "אנשי חסד ואנשי אמונה, היושבים ראשונה, במלכות הדעת והתבונה".  כלומר היה שם מעין מרכז רוחני, ואנשים שאהבו דברי ספרות, שהיו נכונים לדבר גם "מאודות השירים והמליצות", היו מתאספים לשם;  במקרים ידועים היו נכנסים לשם גם "חברת משוררים באו מארץ מרחק, ולבם לכל מבצר ישחק".

מתוך סגנונו המליצי של עמנואל אפשר ואפשר לעשות לנו תמונה של החיים, אף כי הרמזים המליציים מכבידים על הדבר.  "היו לנו ימי צהלה ושמחה, ונסו יגון ואנחה, היינו חשר ואנו רוכבים צמדים, ולנו שני פרדים". יש שכל החבורה היתה יוצאת את העיר "הלכנו בכח האכילה והיין והצפרים, ונאספנו לחיה (?) בכר נרחב ויאריכו הספורים".  כנראה היו אלה דברים בעלמא, "היינו פעם בדבר חכמות נדבר, לחילים נגבר, ופעם על ריב לא לנו נתעבר, נדבר על כל דור ודור, משפחה ומשפחה כפי הרצון, פעם בדברים אחדים, ופעם בדברי לצון, ונחשוב גדולים ממנו לרועי צאן";  "פעם נדבר דברי אהבות, ופעם בשירים נחמדים ובמליצות ערבות, ופעם נקומה נשתובבה בעיר בשוקים וברחובות, ופעם נדרוש ארמוני המלכים הראשונים, חדשים וגם ישנים". 

כך היו עמנואל ו"השר המערבי" כשהיו בינם לבין עצמם.  אולם כשהיו עמהם "עדת נכבדים ושרים", "זקנים וקצינים", תמיד היו מתחילים לדבר "מאודות המליצות" הנערצות והשירים, מנצחים זה את זה בשירים.

ולמרות מה שהשר אומר על עצמו: "עולם שירים לא חברתי, ומליצה בשרד השכל לא תארתי", יש שגם הוא לוקח חלק, מתלבש אצטלא של "חרזנים", יוצא "לעשות לו שם" ומתחרה עם המשורר, כך הוא יוצא לעמתו, זה ל"הלל היפה וזה לגנות הכעורה" (מחברת ב').  או ביום פורים כשיצאו, על פי הצעתו של השר, לדבר "פעם בענין העצל ופעם בענין השיכור, ופעם בענין בעל הקרנים, ופעם בענין הקדֵשה היא בעינים, פעם בענין האורך ופעם בענין הצורך וכו' וכו",  "בענינים שונים – זה מדבר בנחלה ודברי זה לדבריו עונים" (מחברת החמישית).

לפעמים השר בעצמו נותן לו תימה, מציע לו איזה "ענין", בין שהוא מעוררהו לזה באופן אמצעי ובין באופן בלתי אמצעי, "ויהי היום ויאמר לי השר שמעתי אומרים כי ר' שלמה גבירול חבר שיר ממאתים טורים" (מחברת השמינית).  או, למשל מספר עמנואל:  "שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לו סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו" (מחברת תשיעית).  בהכנסם לארמון נוצרים ובראותם כתבות על גבי הקברים מעוררהו השר:  "מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים אשר לא נכתוב קינות ומוסרים בבית תפילתינו או במקומות הקברים" (מחברת האחד ועשרים), ויש שהוא אומר מפורש: "ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן העברים – – – וחפצתי לראות כמהו בלשון עברית" (מחברת ט').

יש שהשר ה"מאושר" לבו "כתנור בוערה" בהמון רשפיה, רשפי האהבה של איזו "גבירה", והוא רוצה לקחת שבי את לבה שלה, ואין לו דרך אחרת להגיע אליה אלא על ידי השיר, שהוא כידוע "סולם" בין האוהב והחשוקה.  אז יפנה אל המשורר בבקשה לכתוב בשבילו שירים, "ולחבר שיר על אהבתו אלי ישא פניו". (מחברת  י"ז).

אינו מכסה מרעו יסורי אהבתו, אינו מכסה ממנו דבר, הוא מציע גם לו "ללכת אל בית הגבירה שניהם", והמשורר הולך לעזור לו במלחמת השירים שהם נלחמים על האשה היפה עם בעלה.

אמנם, גם השר מתענין בנגעי לב המשורר הפצוע מאהבה ומדבר אתו על דבר אהבתו, "כשנלכד הלז במצודותיה" (מחברת ג', מגלת החש"ק).  והוא מורה לו אחרת, מהיות כי זו אינה משיבה לו אהבה, הוא מספר לו על דבר "נערה טובה, ואיש לא ידעה, נחמדה להשכל ולעינים תאוה – – קצה בחושקים ובבני הבליעל, ולה הברכים אשר לא כרעו לבעל, והפה אשר לו נשק לו, ותשכון באהלה מבלי לו".

לפעמים רוח רעה שורה על הנדיב וכל הנצבים אליו אין ביכלתם לגרשה עד בא המשורר "אל השר החדרה לנהלהו על מי מנוחות, את היגונים חונים עליו אשר על דגלו באותות".  בא המשורר ומספר לו מעשה יפה, ומבדח את דעתו במעשה באיש אחד ברומא, "ושם אשתו רושולָיו, אשר עליה ירד אבל שאולה".  והשר פוער פיו בצחוק (מחברת י"ד).  ובשכר זה נהיה השר לאותו הגשם המשקה את המשורר הנמשל לערגת הבושם.

ההיה שר כזה באמת ובמציאות, או אך משל היה בפי עמנואל?  כמובן, "לצפור נודדת מן קנה", או "אחרי אשר לקח האל יתברך ממנו ההון אשר בידו הפקיד" אי אפשר היה לו בלי נדיב. אלמלא כן, האם יכול היה אז המשורר הבלשן והתורני לחיות על תורתו?

מחוץ לרחוב היהודים היה אותו השר במציאות, אי אפשר הוא שלא יהיה לכל משורר, לכל בלשן, לכל חכם אותו "הענן" המשקהו והמורה לו את הדרך בחיים.  מתוך שרטוטיו של עמנואל אנו רואים את פני הדור ההוא.  את חיי אטליא הנוצרית והיהודית גם יחד.

לא רק מאהבתם את הכבוד, משאיפתם אל זכרון "עולמית" קמו למשוררים תומכים בידיהם, מֶצֶנַטִים.  היו ביניהם גם כאלה, אבל היו גם אנשים שבאמת מתוך אהבה לספרות עשו מה שעשו.  ולולא הם לא היתה להומניסטים כל יכולת לעולל את אשר עוללו.  ביחוד גדל מספרם כמאה שנה אחרי עמנואל, אך שכמובן היו גם בימיו.

בין דורשי החכמה וחובביה קודמים בזמן ותופסים מקום בראש אחדים מאזרחי פלורנץ, מהם היו אנשים מלומדים בעצמם, מהם אך חובבים.  כמאה שנה אחרי מותו של עמנואל היו לנגידים בפלורנץ בית מֶדִיצי, והם עמדו גם בראש ההשכלה שבימיהם, האירו פניהם למלומדים.  סוד חכמי פלורנץ היה מהולל ונודע לשם בימי לורנצו המפואר.

ולא רק בעיר זו, כי גם בהרבה ערים אחרות נמצאו גואלים יחידים ואגודות תומכות בימין החכמים.  חצרות האפיפיורים – גם הן נעשו מקום מחסה למשוררים ולומניסטים, והיו ימים שרומא נעשית למרכז הרינסנס.  יוליוס השני עטר אחדים מן המשוררים בכלילים, קבוצה שלמה של משוררים ובלשנים התאספה סביב לְלֵיאוֹ העשירי שלא קפח כלל וכלל את חלקם.

אלפוֹנסו הגדול מאַרַגון מלך נַפוֹלִי, חובב קדמוניות, לו עלו חכמיו ומשורריו שהיו במסבו בעשרים אלף דוקאט מדי שנה בשנה.  פֶדָרִיגוֹ מֵאוּרבֵינו – בשבילו ובשביל ניקלאוס החמשי  נעשו רובם של התרגומים מיונית ומפרשיהם.  בית ספוֹרצָה גם הוא יחשב על הַמֶצֶנַטִים.  ואולם גם המושלים הקטנים וגם הקטנים שבעריצים אי אפשר היה להם ולחצריהם בלי חכמים ומשוררים, אחד המרבה אחד הממעיט, אבל איש לא חסר.  וגם עליהם שרו המשוררים, וגם בשבילם כתבו סונטות ששגרו הם ליפותיהם.  סֵיגיזְמוֹנדוֹ מַלַטֶסְטָה היה בעצמו מחבר שירים מסוּג זה לגבירות ברְימִיני, סביב לו היו כמה משוררים ובלשנים מאוכלי שלחנו ומשכירי כספו.  לעתים היו הפילולוגים מנצחים זה את זה בפניו בארמונו;  וכלם פארוהו בשיריהם אתו ואת אהבתו לְאִיזוטָה היפה.

ובכל דור ודור קמו נדיבים לישראל, וספרות ישראל יודעת גם היא שמות אחדים מהם שתמכו בידי הסופרים והמשוררים.  ודאי שבימיו של עמנואל היו – ובודאי היה האחד מהם גם "הענן להשקות את ערגת הבושם" הזו בספרותנו.

 

הַמְּשׁוֹרר הַבִּלְשָּׁן

בנוגע לשפתו ולסגנונו – הרי עמנואל הרומי משורר טפוסי לזמנו, לאמר משורר-בלשן, לא פיטן-צַיָר, לא משורר יוצר.  ובהסכם לכך צריך לשפוט על כל סגנונו וגם על רבים מנושאי שיריו, משום שלא נבראו כלל בשביל משורר- צַיָר;  אבל משורר בלשן בא ויוצרם – כדי להראות בם כל כחו בשפה ובסלסולה.

החומר הבלשני שהיה ביד עמנואל, שאול מכל כתבי-הקודש.  על כן הקפו אי אפשר שיהיה גדול מִשֶל אחרים "בעלי זכרון" טוב כמותו.  אך יש תחום אחד, שבו כחו גדול מכח יתר כל המשוררים בני אַסכָלתו, הלא הוא:  עקימת הכתוב וסרוסו, הכנסת כונות זרות וחדשות לתוך הכתובים, צרופי-פסוקים מפתיעים, – ומשום כך נראה כאילו אוצר שפתו עשיר מאוצרם של אחרים.

המשורר-הבלשן, שסלסול השפה אצלו עיקר, ובו הוא רואה גולת כותרת אמנותו – אינו חושש לכמה וכמה דברים שבטעם וציור, ומשום זה גם כמה מדרכי השירה והמליצה חביבים עליו ביותר, כגון החדוד, ההתול, האנטיתֵזה, וכדומה.  כי על כן אדון המחשבה הוא ולא בעל הרגש.  לא לעומק רגשו הוא דואג – אך לצורת הבטוי.

על כשרונו של עמנואל באותם אפני הבטוי שהזכרתי לעיל אין מן הצורך לדבר הרבה.  מוניטין אלה יצאו לו כבר בעולם, וכל מחברותיו מלאות דוגמאות אין מספר.

לעתים קרובות ערמומיותיו אלה ומעשי חריצותו עוברים גבול הַמותָּר:

"לפלוני שָכֵן שוכן באהלו, וקרנים מידיו לו".

"פלוני בן חמשים ולא יעבוד, ואשתו דרשה קרנו תרים בכבוד".

"פלונית מדושתי ובן גרני, ובעלה גנב משירת חנה רמה קרני".

 

"שוּר! מַרְאִיתֵךְ גַם חֶלְאָתֵךְ שִׁיר הֵקֵאתָ אִישׁ הָאֶבְיוֹן,

כִּי תַחַת צֵאתוֹ מִתָּחַת יָצָא מִבֵּית חוֹרוֹן עֶלְיוֹן".

 

"הַבִיאִינִּי אֶל גַּן עֶדְנֶךְ, הַגְמִיאִינִי רֹקַח מִרְקַחַת

מִמֶּגֶד שָׁדַיִם מֵעָל וּמִתְּהוֹם רוֹבֶצֶת תַּחַת".

 

"רַעְיָתִי אַל תַּעַצְרִי לִי לִרְכּוֹב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ".

 

מספר המלים והפסוקים שהשאיל לו עמנואל מן הספרות המאוחרה איננו גדול בערך למליצות התנ"כיות, ואפשר לאמר עליו, שהוא היה ה"מליץ" בין יתר המשוררים העבריים מאותה התקופה.  ידע גם את הספרות המאוחרת לא פחות משידע זו העתיקה, ולגבי אופן הבטוי החביב עליו, הלא יכול להשתמש גם בה לצרעו זה.  ומשום מה לא עשה כך?

למרות היותו נתון בתוך תרבות אֵיברופִּית, נשאר שקוע בתרבות הָאַסִיַטִית, המזרחית, כמו כן נשאר נאמן בתאוריו גם לאסכולה הערבית.  בזה היה גורלו כגורל משוררינו הספרדיים.

שירתו של עמנואל טבועה בסימני ההשפעה של השירה העברית הספרדית.  מדבריו עצמו די לנו להוכח, כמה פעלו עליו ביחוד יהודה הלוי, אלחריזי ובן גבירול.  בכמה מקומות הוא עצמו אומר, כי שירו של זה או של זה הוא שהעירו לכתוב כמתכנתו.  עיין המחב' השמינית:  "ויהי היום ויאמר לי שמעתי אומרים, כי ר' שלמה בן גבירול חבר שיר ממאתים טורים...  ואען ואומר:  חייך, השר, ראיתי ועשיתי כתבניתם וכמתכונתם".  המחברת התשיעית:  "אמר המחבר, שאלני השר ירום הודו, אם ראיתי שירי יהודה חריזי ונגלה לי סודו, ואם לא נאצל עלי מהודו...  אם ראית שירותיו אשר חבר על חדשי השנה, ואומר דע איש שלומי, כי ראיתים וכהנה רבות עמי".

מרובה עליו השפעתם בטכניקה שבשיר, למרות כל התקרבותו הגדולה אל התרבות האטלקית.  ואותו התאור והשמוש בגוזמא, בציור הערפלי והמטושטש הערבי חֲסַר הנצוץ הַרֵאַלי, העומד בנגוד גמור אל היסוד היוני הפלאסטי ביותר, ההרמוני והציורי בְּטִבעו, דבק גם בו.

האמנם זוּ היא שאלת הגזע?  האמנם המזרחי מטבע ברייתו אנוס להיות נוטה כלפי משוררים בלשנים, או אולי במדרגת התפתחות ידועה הדבר תלוי?

על שאלה זו קשה לענות.

אבל עובדא היא, שרבים מן המשוררים האטלקים בעת ההיא היו בו בזמן גם צַיָרִים, פַּסָלִים, או שאיזו אמנות מְצַיֶרֶת כל-שהיא היתה בידם.  וכן להפך.  כמה מן האמנים, אמני הציור והפסול, כתבו גם שירים. דַנְטֵי היה גם צַיָר, מיכאל אנגֵילו כתב שירים, והרבה כיוצא בהם.  ואם לא היו המשוררים צַיָרִים הם בעצמם, נמצא תמיד בצדם גואל לשירתם להגשימה הן במכחול-צַיָרִים, הן בפטיש-פַּסָלִים.  גם הָאַלֶגוריות, שהיו כל כך חביבות על המושלים ועל שלטונות הערים, גם היותר מָרְכָּבות והיותר עָזְמִיות שבהן, אי אפשר היה להן לעבור גבול ידוע.  שאלמלי כן לא היו נתוּנות להתפס ביד להעשות בידי חרש אמן.

מכיון שלא עמדה האוזן לכַון אם ישנה הרמוניה במה שיצא מן הפה, באה העין ועושה בדיקה היא.  לא כן המזרחי-המושלמי, שאמונתו אוסרת עליו את הציור ואת הפסול, והרי הוא הולך ונמשך אחרי הצלצול והפרַזָה וצרופי המילים, שאינם חוששים לערפליות וחוסר ההרמוֹניה בתמונה.  ואם אמנם שונה מזה קצת דרך השירה הפרסית, שהיא יותר נוטה אל הציור ואל הפלאסטיקה, אפשר שאין זה אלא משום שיש לה קורטוב כל-שהוא מן האמנות המצירת, כגון המיניאטורה המפורסמת.

כמובן, אין זה אומר שבכלל לא היה הדבר תלוי גם במשורר עצמו, שחוש הציור וחוש הגונים שלו לא התפתח בו במדה שהתפתח חוש-השמיעה המוסיקאלי.  על כן כל שיריו שקולים וחרוזים, החרוזים רובם חרוזים חדשים ורעננים, לא מאלה שכבר דשו בהם עד כדי הקאה.  ותמונות שיריו גם כן עשירות, ולפעמים מרכבות מאד.  ומחמת חוש המוסיקה שבו אחז גם בסונט הָאִטַלְקי.

צא וראה, עד כמה "מליצי" היה עמנואל, הוא הרודה בשפה במדה שרק מעטים היו כמותו.  אפשר שאיש מן המשוררים לפניו ואחריו לא היה כל כך מרבה במליצות מן המוכן, "בפסוק".  בכמה שירים ניכר גם לעין בלתי מבחנת, שעיקרם לא בא אלא כדי לתת מקום להשתמש בפסוק ידוע.

אולם הוא הרבה להשתמש במליצה עוד מטעם אחד, שאותו לא ידעו משוררי ספרד כלל.

אחד מסימניה של תקופת הרינסַנס, היא התשובה אל הספרות הקלאסית של היונים והרומים, שעד אז היו אך לנחלה למלומדים:  לחכמים, לבלשנים ופילוסופים.  והנה אם פֶֹטְרַרְקָה וּבוֹקַצְיוֹ שבו והכניסו אל הספרות האטלקית את הספרות היונית, וגם הכריזו על זה, היתה פעולתו הצנועה של דַנְטֵי מכוונת כלפי הספרות הרומית.  וֶרְגִיל היה לו לעינים בהרבה, ולא לחנם קורא הוא לו:  מורי ורבי.  הד"ר פְריץ כס.  וֶגֶלֶה מראה על כמה וכמה מקומות, משָלים ורעיונות מן הָאֶנֶאִידה, שעברו ונכנסו אל הקומדיה האלוהית אך בשינוי מעט.  ואם לא במדה זו נהג גם כן לגבי לוּקאנוּס סטאַטִיוּס, יובֶנאַל, קיקרוֹ, הוראץ ואוֹביד.

אותה תשובה אל הקדמונים, אל ספרות ימי גדולתם, שהיתה אז למוֹדה אצל האטלקים, היתה מִדָה ידועה מכבר שאחזו בה משוררינו, אלא שבעיניו של עמנואל צריכה היתה לקבל ערך אחר וחשיבות מיוחדה.  בגלל "הספרות הקלאסית", "ספרות כתבי הקדש", וִתֵּר על שפת הספרות המאוחרה בשירתו. 

נִתָּן היה בין שני עולמות, רגלו האחת בתחום תרבות גדולה, תרבות אִטַלְיָה, ורגלו השניה שקועה בתוך תרבות רחוב היהודים הצר.  לא רצה לותר על עולמו שרכש לו מחוץ לחומות, ובכדי שיהיה כולו שלו הלך ובנהו מִשֶׁלוֹ:  אריחים כשרים בתכלית הכשרות, אמנם שכרו יצא בהפסדו:  גרמה מסגרתו הצרה, שיהיה קולו נשמע אך לעמו.

את נטיתו זו אין עמנואל מסתיר כלל.  הנה דבריו במחברת השמינית:  "ויאמר אלי השר, ראיתי בין שירי הנוצרים, שיר לא ראיתי לאחד מן העברים...  וחפצתי לראות כמוהו בלשון עברית..."

וכן אנו מוצאים במחברת האחד ועשרים:  "ויהי היום נכנסנו בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים, והסגנים והחורים, כתוב על כל אחד מהם מליצות צחות וקינות ערבות, מצור השכל חצובות...  הדברים מאודות בעליהם מוסרות לב רואיהם ומחרידות שומעיהם...  מה מאד נחטא אנחנו קהל העברים, אשר לא נכתוב קינות ומוסרים, בבית תפלתינו או במקומות הקברים..."

מטעם זה הלך עמנואל וְסִגֵּל לו את הסונט, את שיר הזהב, שלא יחסר מין זה גם בספרות העברית.  מטעם זה הלך וחבר כדוגמת דַנְטי את ה"תופת והעדן".

מדה זו, כמדומני, יש למצא גם אצל המשכילים הראשונים, שנתעוררו לא רק לעשות מה שעשו בספרות כדי להראות את העמים את יפיה של שפתם, שאינה נופלת מיתר השפות.  ובאשר הלך לבם אחרי החדש, לא חפצו להבטל בפניו אלא הכניסוהו אליהם, עשוהו לשלהם.

דנטי הכניס לתוך שירו הנשגב את כל ההיסטוריה הקדומה ואת הַמִתּוֹלוֹגִיָה כלה.  ובנוגע לאֶנֶאִידָה אפשר לאמר, שאין לך בה אדם או שם שלא הכניס אותה ל"קומדיה האלוהית" ולא שמשו לו חומר לשירה, – "והרוצה להבין את דבריו עד תכליתם צריך לדעת את אלה", מוסיף ואומר וֶגֶלֶה.

מה שהיה לדנטי וֶרגיל ויתר משוררי רומא, היו לעמנואל הנביאים.  רק מי שיודע את כתבי הקדש על בורים, יוכל לרדת לעומק כל דבריו ולהתענג עליהם ועל יפים המוזר לנו. 

ואולם בזה נבדלו דרכיו של משורר עברי מדרכיהם של משוררי תקופתו וארצו.  הללו כשפנו כלפי ירושת הדמוניהם, הרומים והיונים, השתחררו בה בעת משעבוד הנצרות של ימי הבינים, מעול האמונה השלטת ומכל חשכת התקופה שבה חיו.  וכשהכניסו אל ספרותם את המתולוגיה, את הקדמוניות, הן בציור, הן בפסול, הן בבנין, הן בשירה – נתוספו אלה על היסודות ההוים, והעשירו את החיים בתוספת גונים חדשים.  לא כן עמנואל הרומי.  קדמוניותיו שלו היו כתבי הקדש, כל מה שנשאר לנו לפלטה מן "הימים ההם";  על כן בבואו לציר איזה ענין מעניני החיים, הוא הולך ומחפש לו איזה סמך, דוגמא מאותו העבר המזהיר הקלאסי שלו, ואינו נותן לנו מה שרצה באמת לתת.  אלא מעין המאורע, מעין התאור, מעין מה שרצה באמת לאמר.  לא דברים, כי אם צל דברים הוא נותן.  וזה גורלם של כל "המליצים".

בימי עמנואל בראו להם הָאִטַלקים גם ניב שפתים חדש – את השפה האטלקית הלאומית והכתירוה כתר מלכות שלטת.  דנטי היה ראש בוניה.

לעשות כמעשיהם אי אפשר היה לו לעמנואל, שהרי "בכבלי" השפה נלכד.  אמנם הוא הטה אותה לכל אשר חפץ, אבל משעבודה של המליצה אי אפשר היה לו להשתחרר.  יין חדש הכניס, אך קנקניו היו ישנים.

הללו בנו בנינים חדשים וחדש חדש לקחו להם;  ועמנואל לא בנה בנין חדש.  אבני גזית, אבני קודש מהוקצעות זה כבר היו, והם שמשו לו לבנינו והיה עושה בהם כעושה בתוך שלו:  מעקם כתובים, מסרסם, מכניס לתוכם כונות זרות ומגמות חדשות, משנה צורה, מצרף פסוקים – אבל לקח מן המוכן, וזה פעל לרעה על הציורים לטשטש אותם, למרות כל ערמתו ואמנותו לא תמיד נמצאו לו דקי הגונים שהיו נצרכים לו.  חולשה גדולה נודעת לו כשהוא בא ומשתמש אך בסממנים אלה – סממנים מן הנמצא, שאולים.

צאו וראו מה כהה התמונה, מה עניים צבעיה, ואינה מוכיחה כלום, למרות או אולי דוקא משום זה, שאנו יודעים מאין כלם באים.

– – – אַל תּחֲשוֹבְנָה, כִּי גַּם לִי אֵשֶׁת מְדָנִים,

כִּי לִי יִפְעָה בָרָה בֵּין שַׂרִים וּקְצִינִים.

צַוָּארָהּ מִגְדָּל הַשֵּׁן, עֵינֶיהָ יוֹנִים,

פִּיהָ נוֹפֶת צוּף שִׂפְתוֹתֶיהָ שׁוֹשַׁנִים,

הִיא גַן נָעוּל מַעֲיָן חָתוּם מַעֲיָן גַנִּים,

שִׁנֶּיה כִּבְדוֹלַח מַתְאִימִים וּלְבָנִים,

גַּם רַקָּתָה כִּדְמוּת פֶּלַח הָרִמּוֹנִים,

לֹא תִּירָא מִשֶּׁלֶג, בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים.

 

אין אנו יכולים להאמין לו אף רגע!  יודעים אנו למי היתה יפיפיה זו.  שמא מצא עמנואל אחותה בת-תְאוֹמִים?  הלא גם אז היינו רוצים לשמוע איזה דבר מקורי ולא להסתפק במה שכבר שמענו – ואנו יודעים איפה למצא את התמונה.  דבר מקורי!  רק ממי שיש לו בידיו סממנים משלו אפשר לדרוש זאת.

דוקא באותו השׁיר, אנו מוצאים פנינים:

"אִם תִשְׂחַק יֵרָאוּ עַל פָּנֶיהָ נִצָּנִים – – –

וּלְכָל צַד שֶׁתִּפְנֶה שָׂם רַעְיוֹנַי פּוֹנִים:

וּבְחֵיקָהּ סֵרְעַפַּי נִרְדָמִים וִישֵׁנִים..."

בשיר אחר הוא אומר:

חֲיַי תְלוּאִים בַּעֲגִיל אָזְנַיךְ.

כמה רוך, כמה אהבה והתלהבות!

ואותן פנינים אנו מוצאים לרוב בכל מקום שעמנואל מופיע בתור יוצר על דעת עצמו.  מה גדול אז כשרונו, ומה יפה מליצתו!

כאן אתם מוצאים תאורים נחמדים בקצור-הקצור, המתרוממים עד לידי שלמות של תמונה נהדרה;  מעוף-דמיון עז, הקש קולע, מפתיע.

וְדָמִיתִי זְמַנִּי אֵשׁ וּמִקְרָיו לְעֵצִים וַאֲנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה.

וְלוּ אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹת יוֹבִישוּן דְּמָעַי כָּל יְאוֹר מָצוֹר וְצוּלָה

יְנִיסֵנִי עָלֶה נִדָּף בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי מֵנִיס קְהִלָּה.

וְלוֹ אָרִיב עִם נְמָלִים וּנְשָׂאתַנִי בְּפִיָּה הַנְּמָלָה.

או:

נִמְשַׁלְתִּי לַעֲרֻגוֹת בּוֹשֶׂם, מִיָּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי,

אִם הֶעָנָן הוּא יַשְׁקֵנִי – אוֹדֶה חַסְדּוֹ בְּלָשׁוֹן בָּשְׁמִי.

למרות כבלי המשקל הערבי, ברצונו ישעבדהו עד כדי להביע על ידו את הַטֶמְפּוֹ המהיר והנחפז במקביל לדבריו:

לִבּוֹ כְּגִבּוֹר, וְרִכְבּוֹ יֶאֱסוֹר,

יַהֲפֹךְ, וְאִם הַיּוֹם מְאֹד קָדַר וְרַד,

עֵמֶק פְּגָרֵינוּ לְנַחַל הַבְּשׂוֹר.

כחו גדול בכל תחבולותיהם של הקדמונים, בצרופי הקולות לפי טעמם.  עולה הוא עליהם בעשרו ויכלתו.  הרי דוגמאות אחדות:

עַל מָה עַלְמָה עַל מַעַל מָה עַל מָה עֵת יִשְׁקוֹט עֵת יִדּוֹד,

אוֹ בוֹ תַּחְפּוֹץ אוֹ יַד תִּקְפּוֹץ וַתְּצַו לוֹ:  לִין דּוֹד אוֹ לִנְדּוֹד.

 

אֶשְׂחַק אֶל שׁוֹד עַד אִינַק שׁוֹד תַּנְחוּמֶיהָ לִבִּי יִסְעַד,

יִקְחוּ רֵעַי מִצְפֶּה גִלְעָד, לִי מֵעָפְרָה מִיץ פֶה גִיל עַד.

 

אֱלֹהִים בְּעֻזְךָ נְחַה אֶל מְחוֹזְךָ עֲנִיָּה שְׁבִיָּה גְהַר צַר בְּזָאָה,

אֲכָלָה הֲמָמָה זְמַן עַד לְכַמָּה תְּלוּאוֹת תְּלָאָה טְלָאָה תְּלָאָה.

וְעֵת הִיא רְמוּסָה בְרַגְלָיו תּהַלֵךְ לְמוּלֶךְ לְדִמְיוֹן זְנַב הַלְטָאָה,

וְלֹא חָלְתָה יוֹם זְמַן רֵע הֲרָגָה וְשָׁבָה בְמוֹתָה בְּרִיאָה בְּרִיאָה

כְּבוּדָה אֲשֶׁר נֶחֱלְתָה וְשָׁבָה תְּמוּרַת רְפָאָה רְפָאָה רְפָאָה.

 

דרכי שירתו

הַבִּטוּי החיצוני אשר לשירתו של עמנואל הוא כח הבטוי הקלאסי שבימים ההם, הן לשבח והן לגנאי.  היה "תלמיד החרזנים" הספרדים, תלמיד מובהק, מהם למד וכן עשה, הצורה הערבית היתה השלטת.  וכל יצירותיו – מַקאמות, גַזֶלִים וקאסידות, וכן גם המכתמים – צורת השירה הערבית להם.  ואם כי פנה גם אל השירה הָאִטלקית לקבל ממנה אחת מצורותיה היפות, לאמר את "שירת הזהב", נשאר נאמן לאסכולה הספרדית גם בסונט, במשקל השיר המיוסד על היתד ועל התנועה.  כן נשאר נאמן ל"חרזנים" באפני היצירה ובמנהגי החרוז.

אי אפשר לומר שהמציא הוא בעצמו איזה אופנים חדשים מקוריים ביותר, שהיה משתמש בהם;  אבל עלינו להודות כי קבל מאת הקודמים לו כל מה שהמציאו הם, יש שהיו חביבות עליו ביותר צורות-בטוי מיוחדות, ובהן הרבה להשתמש.  אבל בעיקר השתמש בכל כלי בית-נשקם, שבאו לו בירושה. 

אהובות לו הקבלות מעין:

יְנִיסֵנִי עָלֶה נִדָף בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי תְּמוֹל מֵנִיס קְהִלָה.

"מְשַׂנְאַי הֵם כְּהַר צִיוֹן – וַאֲנִי כְּהַר עֵיבָל".

"נְתָנַנִּי בּמִפְתַּן הַחֲצֵרִים – וְהָייתִי לַעֲמוּדִים לְגוֹלָה".

אף בבנין החרוז הריהו תלמידם הנאמן של הספרדים.  מדיק הוא מאד בלטוש חרוזיו, ואת הרשלנות אינו יודע.  אפס אך לעתים רחוקות מאד יבא משום זה לְאַנֵס את השפה או לקלקלאת המלה הן בצורתה הדקדוקית, הן ברִשומה הקורע אותה לשנים.  צרוּפי חרוזיו אינם מרובים כל כך, חבריו עולים עליו ברבוי צירופיהם.  אצלם יש למצא כמה תמונות יותר מרכבות ויותר מסֻלסלות, אבל עמנואל נותן משפט הבכורה למליצות המצלצלות ביותר ולצרופים מרובי הנגינה ואם גם יותר פשוטים.  בכלל סגנונו שקוף ובהיר, שפתו שוטפת ומובנת בנקל וביחוד בצורות השיר הערביות.  לפעמים רחוקות יאפילוה העדיים הדברניים בגדר הבלשנות ואותם אמצעי הציוריות השניים במעלה, בשעה שהוא משתמש בהם.

בסונטות סגנונו בכלל יותר קשה כי אותם (כמובן לא תמיד) נהג במדה ידועה בכבדות, כמו שיאמר עליו חכם איטלקי אחד.

ביחוד חביבים על עמנואל החרוזים הפנימיים.  אם אך באה לידו הזדמנות להשתמש בהם לא יחמיצנה.

"קוּמִי, שִׁירָתִי יָפָתִי,                            לְכִי עַל כָּל שִׁרוֹת מָלְכִי,

עִם כָּל עוֹבֵר אוֹ מִתְעַבֵּר אוֹ מִתְגַבֵּר מִשְׁפָּט עִרְכִי."

(מתוך השיר: "קומי שירתי").

"לֹא הִבְחַנְתִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי יוֹם

הָיָה אֶל כּוֹס פִּי כָּסְפִּי

זוֹקֶן אֶרְדוֹף וּבְצַד אֶהֱדוֹף

עַל כִּי לָקַח הוֹדְפִי הָדְפִי."

(מן השיר "דר")

הוּא בֵּן פּוֹרָת תּוֹךְ פִּיו יֵעֲרַת

נוֹפֶת צוּף אַךְ לִבּוֹ נַחְתּוֹם

כְּפִּנַּת יִקְרַת לְבֵין פִטְרַת

רֶחֶם נִקְרָא בִּשְׁמוֹ נַחְתּוֹם."

(מן השיר "הוא בן פורת").

 

"בִּי יִתְהַלֵּל כָּל מִתְהַלֵּל

עַל כָּל תַּעֲנוּגוֹת אֻשַּׁרְתִּי

מִלֵּב אַסִּיר תּוּגָה אָסִיר

שִׂמְחָה וְגִיל לוֹ עוֹרַרְתִּי

מִן לֵידָתִי טַל יַלְדּוּתִי

אַזְקִין אָז תִּגְדַל תִּפְאַרְתִּי."

(מן השיר "יאמר יין").

 

ויש אשר שירים שלמים:  גַזֶל וקסידה בנויים כלם בדלת, כלומר הטור שאינו מחורז יש לו חרוז פנימי.  כן למשל השירים:  "הוי השוכב על מטת שן" (אני הייתי מציע לקררא:  "הוי הישן על מטת שן – כי אז יתאים גם הטור הזה למשקל השיר, שכלו חרוזים פנימיים, ויוצא מן הכלל הטור הראשון), "יְהוּדָה אַתְּ חִשְׁקִי" (בו שלושה טורים חרוז אחד להם), "קְחָה דוד הַנַּעֲלָה".

ובכלל יש לומר עליו על עמנואל, שהרבה מסודותיה הנפלאים של שפתנו היפה נגולו לפניו ובשירתו נתגלתה בהדרה ובתקפה, וכדאי הוא עמנואל שישמש למורה למשוררים גם עתה.

 

המשורר הלֵּצן

אין לנו בספרותנו משורר, שיהא דומה לעמנואל הרומי במדת הליצנות, ואין זו ליצנות סתם, אלא מעין מובע של חדודים, הלצות, דברי הוללות והתול, גדופים וחרפות ואף נבול פה בכלל.  יש שהם דקים מאד ואינם מעוררים אלא חיוך קל, ויש שהם גסים ביותר.  ומה שמפליאנו ביותר, שתלמיד חכם הכותב פירושים לכתבי הקדש, אינו חושש להשמיענו דברים כאלה.

ומה רב כחו במקצוע זה, מה רבו הדרכים שאחז בהן, האמצעים שהשתמש בהם כדי להגיע למטרתו.

הפיטן-הציר הכניס לתוך שירתו כל מה שקלט מאותם החיים מרובי הגונים, תאר את כל המגוחך שבהם, והעיז להכריז על כל מה שהעיר בלבו התקוממות כלפי המציאות. 

בא הפיטן-הבלשן והראה כל כחו בעקימת הפסוקים, בסרוסיהם, בהכנסת כונות זרות ובהטעמת ההיפוך שבהם.

בא הפיטן-התלמיד חכם והוכיח עד כמה הוא בקי בכל ספרי הקדש, בספרות הקדמונים, כדי להרכיב פסוק על גבי פסוק, והראה כמה חומר גנוז בזכרונו ומוזמן לשמש הקבלה בכל שעת הצורך;  ואף כשהיא כולה מסופקת הרי היא נאה להיותה באה בהסח הדעת.  וכשהיה צורך בכך היה משתמש גם בשפת נכר כדי להגיע אל מטרתו, אל החדוד המפתיע. 

משוררי אומות העולם כשתפסו דרך החדוד, לא היה בידיהם אלא איזמל חד, ועמנואל, כשתפס דרך החדוד מתובל בדברי תורה, חרב פיפיות היתה בידו.  וקשה היה לו לעצור ברוחו כשבא לידו החדוד הכרוך בעקב הפסוק אם רק שמש זה לצרכיו, – ולא הרגיש כלל שהוא מחלל את הקדש.

החדוד נעשה נשק חד בידי התיאולוגים כשהיו מנצחים זה את זה בהלכה.  הסטירה שפשטה בחיים זה כבר לא היתה תחלה מכוונת אלא כלפי החברה ומעמדותיה, ועדיין לא למדה לזרוק מרה ביחיד.  אמנם סמוך לְיָמָיו של עמנואל ביחד עם התפתחות האישיות היה נעשה גם היחיד מטרה לחציה של הסטירה, כאילו באה בתור סם-שכנגד לאותו הכבוד הנפרז שזכו לו כמה מבני דורו.  ואולם עד ימיו של דנטי לא חדר החדוד אל הנובילות, ובאותן "מאת הנובילות העתיקות" המפורסמות, שלפי דעתו של בורקרט נתחברו לפני סוף המאה הי"ג, אין זכר לחדוד;  ובכלל לא באה הנובילה אלא לגלות לנו דברי חכמה, משל או מוסר השכל, בהרצאה נאה.  דנטי הוא שפתח בחדוד ופֶטררקה זִכָּה את דורו במאספים של חדודים.  אך בנובילות של עמנואל תופס החדוד מקום חשוב ביותר, יש שכל הספור לא נברא אלא לשם החדוד שבו.  והמחברות החמשית והששית, שהן מעין מאספים של חדודים, לא נערכו אלא בשביל יהודים תלמידי חכמים, שיהיו נהנים הנאה משונה גם מן החדוד כשהוא בפני עצמו, גם בדברי תורה הנשמעים לכמה וכמה פנים.

פְּלוֹנִית יִשְׁאֲלוּ בַעֲדָהּ:  אֲיֵה הַקְּדֵשָׁה הִיא בַעֵינַיִם.

וּבַעֲלָהּ הוּא הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַעַל הַקַּרְנַיִם.

נדיבות פלונית על כל נדיבות עדפה,

כי תתנדב לכל בנפשה ובגופה.

פלונית אספה כל מדה מגונה – ואחר יהלא זונה.

איך פלונית מחשק תתיאש – ותחתיה נהפך כמו אש.

פלוני לו היה מנגח בקרניו – כל חיות לא יעמדו לפניו.

פלוני ידענוהו מתמל שלשם שור נגח – וקרני ראם קרניו בהם עמי ינגח.

הפַרודיה, שעקבותיה אנו מוצאים בכמה וכמה משיריו של עמנואל, וביחוד בשנויי פסוקים הבאים להכניס כונות זרות, גם היא פרחה מאד בימיו ודבר לא היה קדוש לה.  החדוד מצא לו גואלים בין בעלי העיון, שהעמידו אותו על אפיו הראוי והעמיקו לחדור אל אפני שמושו בחיים ובחברה, והגיעו הדברים לבסוף שנעשית איטליה "מוֹשב לצים", אסכולה של תְּהֳלָה, שלא היתה דוגמתה בעולם עד ימי וָלְטֵר ועד בכלל, כדברי בורקרט:  לאמתו של דבר היתה אז איטליה אסכולה של תפלות שלא היתה כמוה אף בצרפת".  ואולם סמניה המובהקים התגלו כבר בימיו של עמנואל;  ואם הקדים קצת בדבר את שאר סופרי דורו, הרי אין זה אלא בעטיו של מזגו הלוהט.  ובמקצת גרמה לכך גם השתמשותו בשפה שאינה מדוברת, שמטעם זה היו חדודיו היותר גסים מאבדים הרבה את עוקצם.  אין ספק שרבים מחדודיו היו מכוונים כלפי אנשים ידועים, ומובנים היו לבני דורו, אבל אנחנו אין לנו אותה הנאה יתרה, שנהנו מהם הללו.  ואין אנו רשאים להתרעם על כמה וכמה מבטואיו החריפים של עמנואל, הכל היה ברוח זמנו, שלא היה איסטנִיס לגבי כמה דברים שאנחנו נפגעים בהם היום.

והוא הדין בדבר כנויי הבוז והגדופים המצויים בשיריו, ואין לקבל על משוררנו שהוא מכנה את בעלה של אשה "חרפת אדם ובזוי עם".  והרי אף טִיצִיו משתמש בלשון זו לגבי מתנגדיו:  את האחד היא מכנה בשם "מפלצת" (Tugendloses Ungeheuer) ואת השני – "ממזר בעל מנהגים מכוערים" Bastardonschlechtesten Manieren), את השלישי – "טפש דוֹבר רע" (Uebelredender Narr) ואת הרביעי:  גולם (Verschuldeter Tölpel).

ובנידון זה אופית גם שירתו הבאה למטה עם כל נבול הפה האיום שבה:

 

                         קוּם, הַשַּׂר, קַח לְךָ גִּלָּיוֹן          וּכְתוֹב בּוֹ שִׁיר מִשִּׁיר צִיּוֹן,

                         שִיר חִבַּרְתִּי עֵת נָתַתִּי               אֶל יוֹסֵף מַשְׁקֶה אֵיזוֹבְיוֹן.

                         חָשַׁבְתִּי, כִּי יָרִיק מֵיעָיו,           יִפְדֶּנוּ מִיַד כִּלָּיוֹן;

                         אָמַרְתִּי לוֹ:  דוֹד, הֵחָבֵא,         וּסְגוֹר דֶּלֶת הָאַפִּרְיוֹן,

                         הִשָּׁמֵר מִצִּנִים פַּחִים,               כִּי זֶה לְךָ מִפִּוד יוֹם פִּדְיוֹן.

                         הַבֹּקֶר אוֹר שִׁחַרְתִּהוּ                לִרְאוֹת אִם יָרַד לְטִמְיוֹן;

                         וּמְצָאתִהוּ;  וּבְיָדוֹ שִׁיר             מָלֵא סִיגִים עִם שִׁגָּיוֹן,

                         שִׁיר מָלֵא חֶרְפָּה וּכְלִימָה,         אֵין שִׁיעוּר אֶל הַבִּזָּיוֹן,

                         כַּאֲשֶׁר אֵין שִׁיעוּר לַפֵּאָה,          לַבִּכּוּרִים לְרֵאָיוֹן.

                         וּלְחֶרְפַּת סִכְלוּתוֹ קָרָא              בִשְׁמוֹ:  "מַשָׁא גֵא חִזָיוֹן".

                         יַעַן חֲשָׁבוֹ, כִּי עַל תֵּבֵל               אֵין עֲרֹךְ אֵלָיו אוֹ דִּמְיוֹן.

                         אָמַרְתִּי:  שָׂמַחְתָּ עַל שִׁיר          תַּחֲרִיד צוּרָתוֹ כָּל רַעְיוֹן,

                         כִּשְׂמוֹחַ יוֹנָה הַנָּבִיא                 עֵת שָׂמַח עַל הַקִּיקָיוֹן.

                         וָאֶשְׁאַל הָאִישׁ וָאוֹמַר:             מָה פָּעַל הַדְיָאה פִינְדֵיוּן?

                         וְיֹאמַר לִי:  "חַיֶּיךָ, לֹא  פָּעַל      דָּבָר הַדְיָאה פִינְיוֹן."

                        הֶחֱלִיף אֶת שֵׁם הַמִּרֲקַחַת,        כִּקְרֹא אֶל הַר חֶרְמוֹן-שִׂרְיוֹן.

                        וָאַעַן:  "אַל תֹּאמַר, כִּי לֹא         פָּעַל דָּבָר הַנִּקָיוֹן,

                        כִּי בִּלְתּוֹ הָיִיתָ אָח אוֹ                רֵיעַ אֶל מַחֲלוֹן אוֹ כְלְיוֹן.

                       שׁוּר מֻרְאָתְךָ גַם חֶלְאָתְךָ:          שִׁיר הֵיקֵאתָ, אִישׁ הָאֶבְיוֹן,

                        כִּי תַּחַת צֵאתוֹ מִתַּחַת, –          יָצָא מִבֵּית חוֹרוֹן עֶלְיוֹן."

 

שירי אהבה

לא הִרבה איש ממשוררינו הקדמונים בשירי אהבה כעמנואל.  שירי האהבה שלו עולים על שלהם באש היוקדת בהם, בתוקף המליצה ובטוי התאוה.  והפסוק השאול, שהוא מאפיל פעמים על הגלוי, אינו בא אלא כדי להוסיף משהו מן הַפִּקַנְטִיוּת.  אי אפשר היה לה לשירתו של עמנואל בלי שירי אהבה, בין שאהב באמת ומיסורי נפשו ודכדוכי לבו הוא ניזון, בין שהיה "כותב" שירי אהבה להראות כח בלשנותו גם בתחום זה, שהרי תפסה אז האהבה מקום כל כך חשוב בשירת בני ארצו ודורו.  לאיטליה חרדה שירת הַפְּרוֹבֶנְצַלִים וְהַמִינֵזֶנְגֶּרִים, אלה שקדמו בכך לאיטלקים – וידוע הוא הדבר כמה היתה ניזונה שירתם של אלה מאהבה;  ואולי קבל עמנואל יסוד-שירה גם זה ממוריו הספרדים.

ומדה אחת היתה לשירת אהבה זו, שלא היתה אהבה נובעת מן הלב, אלא מדה מוסכמה בנוסח מקובל, בטוי החשק הגס, התאוה אל ה"עפרה" אל ה"תשוקה".  אכן, בשירת בני דורו של עמנואל נראה שנוי מה בבטוי-האהבה שבשירה.  נימה חדשה התחילה הומה בכנור האהבה.  בשירתו של Guido Guiniceili  ובשיריו של דנטי הגאון נשמעה נימה זו.  קודם לכן היתה האהבה חול, באו הם ועשוה לקדש קדשים.  קשורה היתה זו בקרקע, ומסביב לה שושנים ונגינות הזמיר, בא דנטי והעלה אותה למלכות שמים, הושיב אותה ליד "האם הקדושה" במקהלת המלאכים.  האהבה, שהיתה קודם לכן ארסו של החטא, היא שדרכה להחטיא את הרבים, נעשית לדבר שבמסתורין.  מכאן ואילך לבשה האהבה צורת געגועים וכליון נפש המרומם אותה לעבודת הקדש.  דנטי רואה את ביאטריצה שלו בסוד שרפי מרום בעודה בחיים.  הוא בעצמו נשא אשה, ראה עמה חיים, והוליד בנים.  גם ביאטריצה היתה כאחת הנשים בחייה, ואולם לה בלבד שמר דנטי אהבתו, אותה האהבה הנשׁאה.  ועמנואל דלה את סוד האהבה מלבו הוא.  שירי האהבה שכתב הם שירים, שנבעו מקרב לב חומד, לב סוער בסער החשק, מתלקח על נקלה.  לא היתה זו ה"אהבה" הגדולה והמיוחדה, על נְקלה עלתה זו בלבו להטה אותו כלו והוא לא הבחין "אם את חשקה הוא את נפשו ילהיבנה – או ממרום שֻלח בו אש על עצמותי וירדנה".  ולאחר זמן, בין שבאה תאותו זו ואם לא – היה לבו נכון לקבל "שוד תנחומיה" של אחרת.

ואולם דים היו רגעים אלה להמציא לו ניב שפתים לוהט, ברק הבטוי ותפארת המליצה, מעוף דמיון נעלה.  ובשטף התלהבותו הוא מפיק מרגליות מפיו.  בציור היופי, בתיאור החושים, כשהוא לוקח מן ה"יפה המסכם", מן ה"מוכן" – כמה חלש כחו וחסר כל סימן של אישיות!  אין עצם כחו מתגלה אלא באותם נצוצות-חשקו שלו, השם בפיו את הבטוי המתאים, ההכרחי.

"נַפְשִׁי תְּלוּיַה בַעֲגִיל אָזְנַיִךְ" –

הלא שירה קטנה זו – תמונה שלמה ונהדרת היא מאין כמוה, שיר נאה להינריך הינה.

איננו יודע כל מעצור ללשונו ולדמיונו בבואו לציר יפי ה"עפרה".

"יוֹם צִיֵר חוֹנֵן הַצוּרוֹת אוֹתַהּ מִכָּל עֵסֶק פָּנָה,

לֹא הוֹלִיד עַל תֵּבֵל כִּדְמוּתָה וּבְצַלְמָהּ עוֹד לֹא שָׁנָה".

הוא מאזין לרטט לבו בחשקו, הוא שומע ומבחין בכל הזעזועים הדקים שבו.

"שם ראית עפרה ברה ומקוטרת מור ולבונה"

    "עֵינֶיהָ הֵם לַהַט חֶרֶב תִּתְהַפֵּכְנָה אֶל כָּל פִּנָה.

            עֶשְׁתֹּנוֹתַי וּמְזִימוֹתַי גַּם עֵינַי בָּהֵן תַּבֵּטְנָה.

מִשְׁתָּאוֹת מַחֲשׁוֹת לָדַעַת:  אִם תִּגְרַשְׁנָה אוֹ תִּקְרְאֶינָה,

          לֹא הִבְחַנְתִּי אַךְ הֶאֱמַנְתִּי, כִּי הֵן אוֹמְרוֹת:  לֵכְנָה שׁוֹבְנָה".

אלה בצד אלה:

               "רֹאשָׁהּ עָלֶיהָ כַכַּרֱמֶל וּשְׂפָתֶיהָ מוֹר תִּטוֹפנָה,

               שָׁרְרָהּ אֲגַן סַהַר, לֹא יֶחֱסַר וַעֲרֵימַת חִיטִים בִּטְנָהּ,

               וּלְחָיֶיהָ כָּל הָאֹרוֹת בָּם תִּזְרַחְנָה בָּם תַּעֲרֹבְנָה."

בשירתנו, העניה בסונטות ובשירי אהבה, שירי האהבה הללו של עמנואל הם הברקות היותר נאות.  נאים הם בין שיש להם צורת הסונט – למשל, השיר הבא להלן ("מי האמין עפרה אשר עמים") – בין צורת הַגַזֶל הערבי האופי (כגון, "לא יאמרו שוא עמלו בוניך") או איזו צורה שתהיה.

 

                             מָה רַב טוּבִי, כִּי עָפְרַת חֵן                קָרְאָה אוֹתִי אֶל יוֹם נוֹעָד,

                             הִבְטִיחַתְנִי מִצִּוּף יַעֲרָהּ –                 אֵיכָה לִבִּי כַּיוֹם יִרְעָד!

                             אִם רַגְלִי עַל רִצְפַּת חִשְׁקָהּ                יַעֲמֹד, אֵיכָה רַגְלִי יִמְעָד?

                             אִם לִי נוֹעַם צוּף אַהֲבָתָהּ,                מַה לִי וּלְךָ זַעַם תִּצְעָד?

                             הִיא גוֹרָלִי וּמְנָת חֶבְלִי,                     וּזְמַנִּי לִי אוֹתָהּ יָעָד.

                             הִיא חֶמְדָתִי רֹאש שִׂמְחָתִי               וּלְכָל שַׁעֲשׁוּעַי בֵּית וַעַד.

                             אֶשְׂחַק אֶל שׁוֹד עַד אִינַק שׁוֹד          תַּנְחוּמֶיהָ, לִבִּי יִסְעָד.

                             יִקְחוּ רֵעַי מִצְפֵּה גִלְעָד!                     לִי מֵעָפְרָה מִיץ פֶּה גִיל עַד.

 

 

לֹא יֹאמְרוּ:  שָוְא עָמְלוּ בּוֹנַיִך!

הַחוֹשְׁקִים עֵת יֶחֱזוּ פָנַיִךְ!

בָּרוּךְ אֲשֶׁר כָּכָה בְעוֹלָמוֹ, אֲשֶׁר

אָצַר סְגוּלוֹתָיו בְּמַכְמוֹנָיִךְ.

כָּל כֹּכְבֵי שַׁחַק וְחֵילָם נָתְנוּ

הַחֵן וְהַיוֹפִי בְּעִזְבוֹנָיִךְ,

נוֹגַהּ וְכוֹכָב אֶת הֲדָרֵךְ נָתְנוּ

שָנִי בְקָשְׁרָם עַל בְּרַד שִׁנָיִךְ

אַשְרֵי אֱנוֹש יַבִּיט לְהוֹדֵךְ, יַעֲלָה!

אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יֹאחֵז בְסַנְסִנָיִךְ!

יוֹאֵל אֱלֹהִים חַי וְיוֹסִיף מַחֲצִית

מִסְפַּר שְׁנוֹת חַיַּי עֲלֵי שָׁנַיִךְ...

מִי לִמְדֵךְ קֶשֶׁת, יְפֵהפִיָּה, אֲשֶׁר

 מָחַצְתְּ סְגוֹר לִבִּי בְחֵץ עֵינַיִךְ?

אִם תִּקְטְלִנִי לָךְ אֲיַחֵל, יַעֲלָה,

אֶצְעַק וְלוּ אַתְּ אוֹטְמָה אָזְנַיִךְ.

אִם אֶשְׁכְּחָה חִשְׁקֵךְ צְבִיַת חֵן, וְאִם

לֹא אֶזְכְּרָה עַצְמוֹת בְנֵי חוֹנָיִךְ

תִּשְׁכַּח יְמִינִי עוֹד לְחַבֵּק יַעֲלָה

אוֹ תַּחְשְׁבִנִי מִכְּלַל מוֹנָיִךְ.

עָפְרָה, וְאִלִוּ תִּרְצְחִי כָּל הַיְּקוּם,

לֹא יֹאמְרוּ: שָוְא עָמְלוּ בּוֹנָיִךְ...

 

אֶפְקֹד צְבָא מָרוֹם וְאֶרְאֶה, כִי

 נִפְקַד מְקוֹם צֶדֶק וְאוֹר נוֹגַהּ,

וָאֶשְׁאֲלָה כָל הוֹבְרֵי שַׁחַק:

מִי זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר שָׁגָה

לִגְנוֹב כְּהַיוֹם כֹּכְבֵי מָרוֹם,

אֶרֶץ לְהַעְמִידָה עֲלֵי תּוּגָה?

וַיֹאמְרוּ לִי:  דּוֹד, שְׁאֵלָתָךְ

לִמְאֹד חֲקַרְנוּהָ לְהַשִׂיגָה.

לֹא נֶעְדְרוּ צֶדֶק וְנוֹגַהּ, כִּי

עַל חוּג אֲדָמָה זָהֳרָם יִּגַהּ;

אַךְ יָרְדוּ הֵמָה וְשָכֻנוּ רֹאשׁ

עָפְרָה בְשׁוּשַׁן הַיְפִי סוּגָה.

שׁוּר עֵין יְמִינָהּ – תֶחֱזֶה צֶדֶק,

שׁוּר עֵין שְׂמֹאלָהּ – תֶחֱזֶה נוֹגַהּ.

 

מִי הֶאֱמִין עָפְרָה אֲשֶׁר עֵינַיִךְ

הֵם יַעֲלוּ בַּסָעֳרָה שָׁמַיִם!

כִּי אֶחֱזֶה שַׁחַק בְּבֵין עְַרבַּיִם,

וָאֶחֱזֶה יוֹמָם בְאוֹר פָּנַיִךְ.

 

חַיַי תְּלוּאִים בַּעֲגִיל אָזְנַיִך,

כִּי אֶחֱזֶה בּוֹ מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם.

עוֹד אֶחֱזֶה בָּךְ תַּאֲוַת עֵינַיִם

עַל כּכְבֵי שַׁחְרֵך בְּרַד שִׁנַיִך.

 

אֶשְׁאַל צְבִיַת חֵן:  הֲאִם עֵינַיִךְ

הֵם כֹּכְבֵי שַׁחַק לְקֻחִים בַּשְׁבִי

יוֹמָם וְלַיְלָה יַעֲלוּ בַּשַּׁחַק?

 

אוֹ הֵם דְמוֹת כֹּכָב, וְאוֹר פָּנַיִך

דִמְיוֹן גְּלִילֵי רוּם, אֲשֶׁר כָּל הַצְבִי - [iii]

יוֹת לָך כְּמוֹ – מַר מִדְלִי וּכְשַׁחַק?

 

קינות

לא לעולם שיר!  ועתים אף עמנואל נפשו עגומה עליו ולבו מלא צער.  לפי טבעו הוא הולך ומטלטל מן הקצה האחד אל הקצה השני.  אחרי שכרון התאוה באה החרטה, יפוג היין, – האמונה גוברת, והמשורר בא ועושה חשבון נפשו.  וגם לא לעולם חוסן ונוער.  ימי הזקנה מתקרבים, ימים שאין בהם חפץ, ואף מקרי הזמן יש מהם שפגיעתם רעה – וכלם נותנים חומר לקינה.

המחברת עשרים ואחת היא מחברת הקינות.  עמנואל והשר שלו נכנסים "בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים – – – כתוב על אודותיהם מליצות צחות וקינות ערבות – – – ".  ונתעורר עמנואל לדברי השר האומר "כי חטאים אנו העברים".  ומראה לו שתי קינות שחבר "כמו עשרים שנה".  נראה הדבר שאלה היו משיריו הראשונים שכתב, שהרי אין בהם כמה וכמה מסמניה של שירת עמנואל.

מעין קינה זו – או יותר נכון "הספד" גם הבאה אחריהן – כתובת שכתב על עַצמו "על דרך כאילו איש קרוב או גבר עמיתו – אמרם על דרך הפלגה אחר מותו".  זה הוא דוקומֶנט מיוחד במינו, קינה טפוסית לאותו זמן, קינת "אחרי מות":  "אמרת מעלות נכבדות – יותר על מה שיש בי עשר ידות – כי כן דרך המשוררים בכל האמונות – להפליג בשבח וגנות".

ממנה ומדבריו על עצמו ב"תפת ועדן" – וגם מהמחברת העשירית – אנו למדים קצת על אישיותו של עמנואל ועל המעלות שבהן היה מתפאר.

"אי שירך הנערב – הנחמד מזהב ומפז רב – אמור קהל רומי מי יאיר ככב נשפך – אי ים השכל מי ישכון בחפיך – אי עדן גן אלהים מי יארה מורך וצופך – אי חכמת הנגון מי יבין מלאת נקביך ותופיך – אי ספר דברי הימים מי יפריש דבריך החתומים – אי ספר משלי מי יקשור פסוקיך הנעימים, אי ספר איוב מי יבאר סודותיך הסתומים – אי ספר תהלות מי יגלה סודותיך הנעלמים – אי דניאל מי יגלה סוד קץ הימים – – – – מי יכתוב אגרותיך אל האיים הרחוקים – – – אלי כבתולה חכמת הדקדוק והפעולה – – – מי יתן ביתו בית ועד לחכמים – – – ".

ועתים הקינה מלאה מליצות "נערצות" "מפניני המאמרים מקובצות", שאין ביניהם כל יחס ישר – בלתי החרוז.  מעין:  "הניח אריסטו את הפילוסופיה – ותמר אחות אבשלום את יופיה – – –  הניח שלמה הבית אשר בנה – ורבקה את בנה – – –  ושלמה את האפיריון – ואת בית חורון תחתון ואת בית חורון עליון – הניח יונה הקקיון – וגליאנוס חכמת הרפואה וההגיון – הניחו ערפה ורות את מחלון ואת כליון"–, – – "ומי יענה אל מליצות חכמי ספרד – מי ישיב לשירי פרובינצא המפוארים – ושבת דגן שמים ולחם אבירים – אפס אביר הרועים ומורה המורים – היה לו יד בכל ארבעה ועשרים – ומי ישיב דבר דבור על אופניו לחכמי אשכנז – – – " וגו'.

עולות על הקינות הללו הקינות על הזקנה.  באחדות מהן אין עדיין מן הטראגיקה הגדולה שבזקנה.  כנראה נכתבו הללו עם ראשית הגלותה של זו, כשנראו "הלבנים עלות יאפילו".  ואם גם "זקנו מזהב כסף שנה", אפשר לו עדיין להתאונן על מה שעשה הזמן באחרים, או יותר נכון לאמר – בּ"צביות".  כחו עוד אתו ועלאחת כמה וכמה כחות הנפש, והלעג השנון וההתול לספר בגנות "החשוקות – ישבו מיד הזוקן עשוקות" אותן העפרות היפות אשר "יזכור חשקו בבחורותיו יום קנאיתי אל פרעושן".  

 

אוֹיָה עַל כִּי פָרוֹת בָּשָׁן               הוֹרִידוּ לַאָרֶץ רֹאשָׁן.

עָלַזְנוּ בָם בִּנְעוּרֵנוּ –                   הַיּוֹם נֹאכַל יָשָׁן נוֹשָׁן.

אֵיךְ שָׂב אָמַל רֹאש כַּכַּרְמֶל        דַּלוּת רּאשׁ נִשְׁאַרוּ חָמְשָׁן!

עֵינֵי יוֹנֵי הַגֵּיאָיוֹת                      יַמְטִירוּ כַיּוֹם מַלְקוֹשָׁן.

אַיֵּה הָאַף בּוֹ מוֹר אֶשְׁאַף           כִּי יַעַל פִּיחַ הַכִּבְשָׁן?

אוֹי לִבְרַד הַשִּׁנַֹיִם                      אֵיכָה נֶהְפַּךְ לִהְיוֹת כּוּשָׁן!

אֵי הַצַּוָּאר מִגְדַּל הַשֵּׁן                וּשְׂפוֹת שָנִי פֶרַח שׁוֹשָׁן?

 

אֶזְכּוֹר חִשְׁקִי בְּבַחוּרוֹתַי           יוֹם קִנְאֵתִי בְּפַרְעוֹשָׁן,

עֵת הִתְנַדֵּב לִבִּי בִימֵי                  חָרְפִי לִהְיוֹת כּוֹפֶר נַפְשָׁן...

מִי חָשַׁב אָז כִּי אֶחְמוֹדָה           תַּחַת יוֹפְיָן אֶת מַלְבּוּשָׁן!

 

אֶתְנַחֵם אִם הִזְקִינוּ, כִּי            מֵאָז שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁן,

לִבּוֹת הָיוּ בָם כִּשְׁבוּיוֹת             הַיּוֹם נִתַּן לָהֶם חָפְשָׁן.

הֵם הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים;              מִי פֶתִי יָסוּר וְלוֹבְשָׁן?

חַי אֲנִי לוּ תַזְקִין אֶסְתֵּר,           לֹא יִהְיֶה עַל חִשְׁקָהּ בִלְשָׁן.

 

אין צער-זקנה זה גדול עליו ביותר, אם אפשר לו לפתוח בקריאה מרה:  "הה לזמני כתב שטנה – עלי, לא השאיר לי עדנה!" וללכת ולספר ספור מתובל בכל סממניה של השירה העמנואלית, בסגנון מלא חיים והתול, גם בקורטוב של נבול פה, כדרכו.

הוא מספר, שבבחרותו  בהיותו בדרך – נכנס לגן ונפגש ב"עפרה", אשר "יום ציר חונן הצורות – אותה מכל עסק פנה", לא צריך היה להרבות בדברים רבים:  "אמרתי:

מה יפית עפרה – יפי הודך מה זה מנה – ואם עדניך לי תמחצנה – ידיך תרפאנה – חוסי עלי ותני נא לי – מדודאי חשקך יונה.

כשמוע עפרה שש לבה – אמרה בשחוק, תתחתן בו היום נזר הבינה – אחלוק גופי לשני מנות – ובחר לך אחת מהנה – האזור הוא יגביל אותם בין העליונה לתחתונה – העמק שאלה או הגבה – כי מנות לא לך אתנה".

ומשוררנו "נזר הבינה" נצב ממש כחמורו של בורידאן בין שתי הערמות, אך הן לא לשוא קראה לו החשוקה נזר הבינה.  חשב ויגזור אומר:  "לכבוד עפרה אקח לי המנה העליונה".

אך נבונה היתה גם העפרה, – היא מצאה את המוצא הנכון ותשבע:  "יען היתה זאת עם לבך כי לנדיבות לבך פנה – חי אני:  האזור תחת כפות רגלי לך אכינה – ומשלת בכל ושתי הממלכות לך תהיינה".

לא כל הקינות עליזות כקינות הללו:  גם דנטי הכיר "את מרירות לחם זרים ומה תלולים סולמי נכרים", כנראה ידע זאת גם עמנואל. מתוך הקינות, שבהן הוא קובל על פגעי הזמן אנו למדים כי קודם תפס מקום נכבד בעדתו, אך "האופן לו התנכר" – ואחרי כן נשאר "בתבל נכאב ואין לו אב ואם, אין אח ואין חומל ואין רע". דבריו נובעים מן הלב, מתוך רגש שנעלב.  השירים האלה הם מן היפים ביותר ואין דוגמתם רבים לבטוי הרגש הלירי ולעומק הצער, המפעפע בהם.

שורה שלמה של ציורים, ציור מציור יפה, באים זה אחר זה, משלים ודמויות שאולים מכל המקצועות:

"מְשַׂנְאַי יִהְיוּ כְהַר צִיּוֹן וַאֲנִי כְהַר עֵיבָל מְעֻתָּד לִקְלָלָה

"בְּבֵין עָמָל וּבֵינוֹת הַיְּגוֹנִים אֲנִי נִמְשַׁל כְּקוֹטֶר הָעֲגָלָה

"אֲבוֹי, עוֹלָם רְחַב הַיָּד וְתָכִיל לְרִבְבוֹתָם וְנַפְשִׁי לֹא תְכִילָה

"נְתָנַנִּי כְמִפְתַּן הַחֲצֵרִים וְהָייִתִי לְעַמּוּדִים לְגוֹלָה".

השירים מעין "הברכת זמן אחת" או "אראה זמני יום ליום נוסע", הם תפארת שירתנו מימי הבינים.

אֶרְאֶה זְמַנִי יוֹם לְיוֹם נוֹסֵע, וְלֹא

אֶרְאֶה הֲדַר שִׁמְשִׁי וְהוּא שׁוֹקֵעַ.

אֶרְאֶה אֲנִי נִדְחָק, וְיוֹמִי רַד מְאֹד,

אֶרְאֶה יָתֵד אָהֳלִי וְיִתְרוֹעֵעַ

אֶרְאֶה אֲנִי תֵבֵל וְיָדוֹ תַחֲזִיק

בִּכְנַף מְעִיל הוֹדִי – וְיִקָּרֵעַ.

מִן גֵּו יְגַרְשׁוּנִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה

אֵלַי כְּעַל גַנָּב יְרִיעוּן רֵיעַ.

יַד הַזְּמָן אִתָּם וְעִמָּם אַחֲרָי

עִם שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים תּוֹקֵעַ.

יֹאמַר זְמַן עָלַי אֲשֶׁר הֵם יֹאמְרוּ:

הֵם יֹאמְרוּ  – קָדֵשׁ, וְהוּא – בַּרְנֵעַ.

אַיֵּה תְבוּנָתִי רְחַב-הַיָּד וְאֵי

שִׂכְלִי, אֲשֶׁר הָיָה תְּמוֹל שׁוֹפֵעַ?

מִי הֶאֱמִין, כִּי מֵי תְּהוֹמָךְ יַעֲבוֹר

עִלֵּג וּפִסֵּחַ וְקַב קִטֵּעַ!

מַה אוֹמְרָה נִכְאָב, וְאֵין לִי אָב וְאֵם,

אֵין אָח וְאֵין חוֹמֵל וְאֵין לִי רֵע...

אֶזְעַק בְּלֵב נִשְׁבָּר וְאַכֶּה כַּף לְכָף,

אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹתַי וְאֵין שׁוֹמֵע...

 

אָרוּר זְמַן בּוֹגֵד, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה

בַּעֲבוּרִי וְאָרוּר מַרְצֵעַ!

 

אוֹיָה זְמַן, אֶל מִי כְבוֹדָךְ תַחֲלוֹק

כַּיּוֹם לְכָל סָכָל וּמִשְׁתַּגַּעַ?

תָּשִׂים לְךָ נֶזֶם זְהָבָךְ אַף בְאַף

חֲזִיר אֲשֶׁר בַּבּוֹץ וְטִיט טוֹבֵעַ.

 

יִתְפָּאֲרוּ עָלַי אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ

מַה בֵין לְמֵנִיעַ וּלְמִתְנוֹעֵעַ;

לֹ­א יֵדְעוּ בֵין יַד יְמִינָם אֶל שְׂמֹאל

הָאוֹמְרִים אֵלַי: חֲדָל הָרֵעַ!

 

אֶתְמֹל לְבָבִי עַד שְחָקִים יַעֲלֶה

שִׂיאוֹ וְרֹאשוֹ הַזְּבוּל נוֹגֵעַ, –

הַיוֹם עֲלֵי נַפְשִׁי יְגוֹנוֹת צָבְאוּ,

הַיּוֹם לְבָבִי מִמְּרוֹר שָׂבֵעַ.

עמוקים מהם הם השירים בקינות, שבהם אנו רואים אותו והוא משוקע בתוגה עמוקה, עושה חשבון נפשו, רואה את העולם מסביבו, והנה סופו המות, אימת המות, אימת הכליון תופסת אותו בכל מוראותיה.  אימת המות נוסכת עליו מיגונה להשבית ששונו וגילו (עיין הסונט: "מי בזמן ישלו").  מסוג זה הוא גם השיר:  "יְדֵי זוֹקֶן וְשֵׂיבָה עִצְבוּנִי"זה האחרון נתּן במסגרת הצורה הערבית (עיין 47). 

ויש שהוא נִכנע לגורל:  סוף כל החיים – המות, ולנגד עיניו עוברים ימי חייו והוא נבעת מאימת הדין הבא.  כל חטאיו לפניו ואינו מוצא לו כל זכות שתעמד לו בדין.  הרגשות אלו בטא בצורת הסונטות:  "אוֹי לְנַפְשִׁי מַה מְאֹד יָרֵאתִי" ו"אִלּוּ אֲנָשִׁים יֵלְכוּ אֶל עֵבֶר יָם".

לסוג השירים הללו יש לצרף גם את השיר הקטן והיפה הפותח "הוֹי השוכב על מטת שן, הקיצה אם אתה ישן!", שהוא פרח נאה בכליל שירי עמנואל ושירתנו מימי הבינים בכלל, על פי הטכניקה הנהדרה:  ההתחלה קדרה ומלאה אנרגיה – "הוי השוכבים על מטת שן" – ואין אנו צריכים לכל ביאורם, בכדי לדעת כלפי מי מכוונים הדברים;  השורות קצרות בנות ב' בתים, ואף שסדר השיר במחברת הוא שיר בן ד' בתים – אין השיר בעיקרו אלא גַזֶּל טפוּסי.  החרוזים הפנימים שבו מוסיפים עליו לוית חן בצלצולם החדש, המשכיחים את צלצולו המונוטוני הטבוע בטבע הַגַּזֶּל.  והסוף הנחמד, הקדר, שהולכים ונשנים בו צלצולי הטור השני שכבר שמענו אותם, אולם כאן באו אחוזים זה בזה ובהם תמצית כל השיר:  "הקיצה אם אתה ישן!"

ויש שהמשורר נכנע לגורלו, רואה כל מרירותו ואינו מוצא כל מפלט לנפשו, והאמונה באה ומשפיעה עליו תנחומים, הוא מאמין בתחית המתים, הוא מאמין כי "נכון לעם קדשו מנוחה בגן-עדן". הוא מצפה בלב בטוח לקראת המות הנכון לו, עתידו אינו מאיים עליו "ולא אדאג לקורות הזמנים, ולא אחוש בְּהִבּוֹז  בית נכותוֹ" ואז תפלה זכה נובעת מפיו, תפלה מלאה התמכרות לקונה ואמונה רבה בצדקתו.  סרה ממנו כל אימת הדין.  אדני לא יעזבנו ועליו ישליך יהבו בתפלה:

 

"אֱלֹהִים, נָפְלוּ פָנַי בְּזָכְרִי,                     בְּיוֹם אָמִיר בְּשִׁפְלוּת גַּאֲוָתִי,

בְּיוֹם יִתְנַכְּרוּ אֵלַי יְדִידַי,                       בְּיוֹם אֶהֱיֶה מְגוֹרָשׁ מִגְּוִיָתִי,

בְּיוֹם אַחַי וּמְתֵי סוֹדִי וְרֵעַי                    רְכוּשִׁי יַחְלְקוּ בִּימֵי בְכִיָתִי,

בְּיוֹם אֶכְלֶה כְרָקָב אוֹ כְבֶגֶד                   אֲכָלוּ עָשׁ וְרִמָּה עַד בְּלוֹתִי,

בְּיוֹם אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי – וְאֶשָׂא                  וְאֶשְׁתֹּק עֵת יְסֻפַּר מִגְּנוּתִי,

בְּיוֹם אוּרַד שְׁאוֹל אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר –       וּמִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יֵדַע עֲלוֹתִי?

בְּיוֹם יַעֲלוּ בְמֹאזְנַיִם פְּשָׁעַי                    וְלֹא אוֹעיִל בְּהַסְתִּירִי עֲצָתִי,

בְּיוֹם הַמָוְתָה תִּשּׁוֹךְ וְתַפְרִיש,               בְּיוֹם אַחֲרִיש וְלֹא מִמַעֲלָתִי,

בְלֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וְקֹדֶש                    אֶהִי שׁוֹבֵת וְנָח מִכָּל מְלַאכְתִּי.

וְעָלֶיךָ, אֱלֹהָי, אֶת יְהָבִי                         אֲנִי מַשְׁלִיך לְהָשִׁיב אֶת שְׁבוּתִי.

וְאַתָּה הוּא מְנָת חֶלְקִי, וְכוֹסִי,              וְצוּר מַחֲסִי וּמַשְׁקִיט סַעֲרָתִי;

לְךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה מַלְכִּי וְאַפְקִיד                   בְּיָדָךְ, גוֹאֲלִי, חַיַּי וּמוֹתִי.

בְךָ אֶבְטַח לְרַפֵּא אֶת מְזוֹרִי                   וְלִשְׁמוֹעַ לְדִבְרֵי שַׁאֲגָתִי,

וְלֹא אֶדְאַג לְקוֹרוֹת הַזְמַנִּים                  וְלֹא אָחוּשׁ בְּהִבּוּז בֵּית נְכוֹתִי.

וְאִם לִי רַחֲמֶיךָ אֵל לְחֶבְרָה                    וְהֶמָּה יִשְׁמְרוּ בוֹאִי וְצֵאתִי.

וּמַה אוֹסִיף אֲנִי עַבְדּךְ לְדַבֵּר                 אֲדוֹנִי נֶגְדְּךָ כָּל תַּאֲוָתִי!

 

ידֵי זוֹקֶן וְשֵׂיבָה עִצְבוּניִ,                       לְחָיַי חָוְרוּ, אָרִיד בְּשִׂיחָי,

וְכִלָה הַזְּמַן רַע אֶת בְּשָׂרִי                       וְנִתַּח לִנְתָחִים אֶת נְתָחַי.

וְהַמָּוֶת בְּחַדְרֵי הַחֲדָרִים –                    וּמַה בֶּצַע וְאִם אֶסְגּוֹר בְּרִיחִי!

וְלִבִּי יֶהֱמֶה עָלַי בְּזֹכְרִי                           תְּמוֹל פִּתְּחוּ בְעֵדֶן גַּן פְּרָחָי,

נְבוֹנִים יִחֲלוּ אֵלַי כְּמָטָר                        וְשָׂרִים שָׁקְדוּ לִשְׁמֹר פְּתָחָי – – –

 

וּמַה אוֹמַר בְּזָכְרִי הַתְּמוּתָה                  אֲשֶׁר תִּשְׁטוֹף בְּיוֹם מָחָר סְפִיחָי,

וּמִנֶּגֶד לְנִגְעִי יַעֲמוֹדוּ                               מְיוּדָעַי וְגַם רֵעַי וְאֶחָי,

וְיַפְשִׁיטוּ מְעִילַי הַיְּקָרִים                       וְהַלְבֵּשׁ מִבְּלוֹיִים מִמְלָחַי;

וְאֵיך אֶעֳלוֹז אֲנִי נִכְאָב, וּמָוֶת                תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי!

 

מְגִלַּת הַחֵשֶׁק

בכמה ממחברותיו של עמנואל מצויות נובילות קצרות, כתובות בנוסחה המקובלת בזמנו.  נובילה זו אינה אלא ספור קצר, הבא לבדח דעתו של הקורא.  רבים הם גלגוליה של הנובילה.  ראשיתה ספור עובר מפה לפה עד שנתגלגלה ובאה לתוך הספר, קבלה צורה נאה ומשוכללת, אבל נושאה ותעודתה לא נשתנו כלל.  מן המאה הי"א לערך באו "מאת הנובילות העתיקית" ולידי צורתה השלמה הגיעה אחר כך בסיפור בוֹקַצִיוֹ:  ספרו ה"דיקַמרון" עשה רושם כביר, ורבים יצאו בעקבותיו.  מה שמש חמר לנובילות אלה?  מעשי קונדס, ספורי עגבים ואהבים, מעשה בשודדים, לפעמים מעשים-שהיו;  ועתים לא באה הנובילה אלא לשם חדודה.

הנובילה במחברות עמנואל עודה בראשית התפתחותה, תמימה בעיקרה.  קשה הוא למצא בה "מוסר-השכל" או הסתכלות פסיכולוגית.  נובילה כזו אתה מוצא במחברת ג' ("מגלת החשק").  ראה השר את המשורר וזה נלכד במצודת "גבורה", אך דבר הגבורה "מך מערכו", ומספר הוא לו על דבר נערה אחת "יפה כשמש וכלבנה בהירה, ובמלאכת השיר והמליצה מהירה, נערה צנועה –נזירה, ולא לקחה מהזמן מחוט ועד שרוך נעל, רק לחם לאכל ובגד ללבוש, ותשם בלבה את רסן התאוה לכבוש".  די היה לו למשורר לשמוע זאת ולבו בוער ביקוד אש, הוא נלכד במצודת אהבה חדשה "ונהפך ששונו לאנחה".  אומר לו השר, שאי אפשר להגיע אליה, "חדל לך ממנה פן נתבזה".  עונה הלה, שהוא מאמין בכח שיריו והוא מובטח, "כי אם תשים ממעל לכוכבים כסאה, משם תורידנה ידו" – כי לו השיר ומליצות נערצות:

"לוּ הַמְלָכוֹת שָמְעוּ מִפִּי זְמִיר,

כִּי אָז נָפְלוּ תַחְתָּי וְלא יִבְצָעוּ."

יצא המשורר למקום בית תפלתה וראה יללתה, והנה – לא הוגד לו גם החצי מ"עדניה".  ויהי משוגע ממראה עיניו;  אולם הנערה הנזירה בזתה לו בלבה.  הלך המשורר וחבר שיר ושלח לה "ביד נעיר צעיר לימים, מזרע המלוכה הפרתמים– ותגיד לה, כי ראש משוררי הזמן חבר את המגלה על אהבתה – הוא שר צבא החושקים – עמנואל בן שלמה".  שלח לה מגלה ושיר זהב – ככה יֵעָשֶה בימים ההם.

הגבירה קצפה עליו ועל אגרתו, אבל ענתה לו גם היא באגרת, לא "מאשר בעיני יקרת אשיבך מלים, רק פן תתפאר עלי לאמור חזקתיה פתיתיה גם יכלתיה, ובעבור תדע גם לי חן תבונה".  וסוף דבריה: "לכן מבינתך חדל, כי היא לא תצלח".

ושלח לה שוב אגרת "וְהגבירה" משיבה מעין תשובה זו:

"עַל מָאֲסִי חֵשֶׁק בְּיַד פּרְחָח

יֹאמַר, אֲשֶר חִשְקי מְאֹד כִּילַי,

מִי הֶאֳמִין כִּי הַזְמַן צִוָה

הַצֹּאן וְהַבָּקָר עֲלוֹת עָלַי

שלח לה המשורר שוב אגרת ושיר, "ונשבע לה בחי החושקים כלם, כי לא תשקוט מלחמתי עד עולם – – – חילים אגבר, דלתות נחושה אשבר, ובאשר תמות שם אִקָבֵר, כי פי ה' דבר".

כשקראה הגבירה אגרתו האחרוֹנה, "לא קם עוד רוח בה, ותבער אש החשק בקרבה", ובסער חשקה היא כותבת לו אגרת.  היא נכנעת, וקוראת אליו:

"אני תמה בינותי בספרים, שלוחים אלי מאת בני הנעורים, שמעתי את שועתם.  ראיתי את דמעתם, אם אחריש יחשב אלי לאשמה;  אשמור אותם ותהי לי לנחמה, ולו הואלתי ודברים כאלה ערכתי, בטרם דמים רבים שפכתי.  חושו ובאו כל החושקים מסביב, וכבו מלבי אש ושביב, כי הסערה אביב.  חנוני, חנוני כי מנשׂא נלאיתי, ותנו לי צרי אהבתכם כי החליתי, מהרו והראוני נפלאות החשק אשר אמרתם, והחמודות אשר בעדן ספרתם, כי לבי בוער באור אשכם ובזיקות בערתם, ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם.  מי נתן ימי לבוזזים ממני למשסה, אעצום עיני מראות חשק וראשי החמה כסה, ויואל ללכת כי לא אנסה.  פנו ימי בעברת הזמן, ולא טעמתי טעם מן, מי ישובב גבולות הימים, מי ישלם לי ניחומים, מאין אבקש לי מנחמים בעד ימי עולמים.  – – – לא ידעתי חשק ואותו הודעתני באוני ניצוצי השבעתיו, הכרע הכרעתני בכל ימי צבאי בשמך אתברך, ורעיוני יקראו אלייך אברך – – – מי הורני גאוה וגאון, לתת החשק לדראון, מי יובילני בבית, העפרים, מי ינחני בין בני הנזירים, לא ידעו דרך אהבה, ולא יצילו את נפשם מיד להבה, ישכבון למעצבה.  זה לי ביניהם עשרים שנה, לא לקטו מלחיי שושנה, ולא הייתה לי עדנה – – – פרחוּ גפני ואין לוקט.  הבשילו אשכלות עדני ואין סוחט, הנצוּ רימוני, ואין אוחז בסנסני – – – דודי צפנתי לך חשק נאמן, ולב חומל ורחמן, טמן חשקך בחובו, ולהבת אהבתך בקרבו, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, יבוא דודי לגנו יאכל פרי מגדי, שם אתן לך את דודי.  לא אשאל ולא אנסה, כטוֹב וכישר בעינֶיךָ לעשות עשה, וחיתה נפשי בגללך, ותגזוֹר אמר ויקום לך וכל דרכיך יַגיה אור בנפש חולה אהבתך, צמאה אל מי ידידותך, תיקוד ותשאף ותהמה ותסער, עד יצא כנוֹגה צדקה ותשועתה כלפיד יבער".

המשורר המאושר מהר אל השר להראות לו את המכתב ולספר לו אשרו.  והנה אהה "יהמה השר כאשר יהגה הארי והכפיר על טרפו." הנזירה הייתה בת אביו אבל לא בת אמוֹ, והוא דורש במפגיע מאת המשורר שיכתוב לה, כי אך "לבעבור נסותה באו זמירותיו." וכן כתב.  והגבורה "לחם לא אכלה ומים לא שתתה עד אשר כוח ספתה.  ארור אפה כי עז ועברתה כי קשתה".

הנה לפנינו נובילה איטלקית טיפוסית:  ספור באהבתה של נערה שעד כה היתה נזירה והתרחקה מן "החושקים". האוהב מתאהב "בגבוֹרה" אך לשמע אזניו, ואותה לא ראה.  הוא מושך אותה אחריו בכח שירתו.  בכדי שתגדל הַפִּיקַנְטִיות שבדבר היא נזירה, ואף היא מושכת בשבט סופרים.  קבלה זו שנים, שלשה מכתבים ושירים, וסער החשק מכה גלים גם בלבה.

את כל סער התשוקה בת אותה התקופה מוצאים אנו בספור הקטן הזה:  המזג האיטלקי ומליצת המזרח מוסיפים עליו לוית חן.  הגבורה הצעירה אינה שמה עליה את מסוה הצניעות, ואינה עושה עצמה כאילו אינה מבינה מה החושק מבקש ממנה, וכשנעורו האהבה והחשׁק גם בה, אינה בוֹשה מלהגיד בלב מלא שהיא אוהבת אותו, והיא כותבת מכתב מליצותיה ושיר "עליצותה". האשה נשתחררה במדה זו, שאינה בושה להיות לעיני כל מה שהיא באהלה כשהיא לעצמה.

אם ירבו ימי שבתה בבתוליה, אין אנו תמהים לשמוע מפיה דברים ברורים – קינה על מצבה:  "שָׁדַי נְכוֹנִים, שַׂעֲרִי צִמֵּח – וְאֵשְבָה עָרוֹם וְעֶרְיָה בּוֹשֶׁת".  ומה גם אם היא נשואה "ואין לה נועם".

זֶה לִי שְׁנָתַיִם אֲשֶׁר נָשָׂאתִי

בַעַל, וְעוֹדֶוֹ חַי, וְאִין לִי נוֹעַם.

יָמוּת בְּחֵץ בָּרָק וּמִקּוֹל רַעַם –

אָז בֵּין בְּנוֹת הַחֵן אֱהִי שָׂרָתִי.

  

הַמָּוְתָה יוֹם יוֹם אֲנִי קָרָאתִי,

כִּי נִכְסְפָה נַפְשִי לְשַנּוֹת טַעַם.

לֹא אֵדְעָה מָה אַחֲרִית הַזַּעַם.

יוּאַר וְיֹאבַד יוֹם בְּבֵיתוֹ בָאתִי!

  

אֶרְאֶה שְׁכֶנְתִּי – בֵין שְׁלֹשִׁים חוֹדֶש

שָׁלֹש פְעָמִים הִיא בְעָלִים קָבָרָה

כָּל הַשְּׁכֵנוֹת אוֹמְרוֹת:  אַשְׁרֶיהָ.

 

הִיא חִלְלָה אֵלִים וְשָׂרֵי קוֹדֶש,

הִיא כַלְבִיאָה בֵין אֲרָיוֹת גָּרָה,

וּבְתוֹך כְּפִירִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ.

 

בכלל משקיף עמנואל על האשה מגבוה;  הרבה אינו דורש ממנה.  חובתה של האשה – להיות יפה.  יתר המעלות הן מסגרת זהב לאבן-חן.  ישנן מדות נאות לגבר והן מכוערות לאשה, ישנן נאות לאשה ומכוערות לגבר:

"מְעַט קָט פְתַיּוּת וּמוֹרֶךְ וּכְסִילוּת

לְאִשָׁה לְמַעֲלָה – וְלָאִישׁ לְשִׁפְלוּת;

יְבוֹאוּן בְּעָרְמָה וְאוֹמֶץ גְּבוּרָה

אֲנָשִׁים לְמַעֲלָה וְנָשִׁים לְנִבְלוּת;

וְרוּחַ נְדִיבִים בְּאִישִׁים פְּאֵר הוֹד,

וְנֶחֱשַׁב נְדִיבוּת לְאִשָּׁה לְסִכְלוּת".

מוסרה של האשה – בנובילה – שונה ממוסר המקובל בכלל.  עומדת זו ברשות עצמה בכל, ומה גם אם אישה "בהמה עם צורת איש", או "לא יעבוד" או "מלך אל קום עמוֹ".

לעומת זה גדלה שנאתו של עמנואל למכוערה;  אין לך בטוי קשה וחריף, שלא ישתמש בו כדי לגנותה, כאלו אין כיעורה אלא כיעור להכעיס.

"בריעה (הכעורה) תהרֹג האפעה בעיניה, ולו ראה אוֹתה השטן ברח מפניה;

בריעה לו היו כמוה כל הצביוֹת, לא הוצרך להצטוות על העריות.

בריעה חרפת כל אומתה, ותמיה אם יזכרו השם לעומתה.

חי אני לא נולדה בריעה מאישה ואשה, כי מפרעוש וצנחה באושה,

בריעה היא מקום שבר, ושִניה מצבות אבן עלי קבר.

בריעה רואָה ילך נמוג והלום, מפחד לבבו פן יִראנה בחלום."

מה שאין כן היפות...  דעתו של עמנואל היא כדעתו של השר.  "תמיה אנִי אם תמלט אשה מן היפות, אשר שפתותיה שושנים מור נוטפות, שלא תהיינה רוח החושקים שואפות..." והוא הולך ומונה כמה סוגים בנשים.  אוֹמר הוא כי "קצת היפות תהיינה בטבע נואפות", וכראיה לדבריו הוא מספר לשר מעשה שהיה:  אכן הפעם "נמלט הצייד", כי "בעלה היה הולך עמה מיד ליד".

מעשה באויל מרודך "המדקדק הגדול מארץ חדרך", אשר "דקדק" בשיריו של המשורר, יצא להתוכח עמו, הרבה בפלפוליו, היה מקשה ומפרק ומרחיב פיו, לא השתדל הרבה המשורר להיות המנצח בריב, כי אשתוֹ של המדקדק, שהיה בבחינת "בהמה עם צורת איש" – יפת מראה ויפת תואר, והיו דיניו נשואות בחיק העפרה.  המדקדק לא השגיח בכך עד שלא אמר, כי בדניאל לבדו נמצא "שדרך".  ועל כך השיב לו המשורר, אשר "מסערת תשוקתו לבו מאד הורך:  דוֹק וְתִשְכַּח, כּי בְחֵיק עָפְרָתְךָ שַׁד רַךְ!"

"והצביה?" בהיותו רץ אל ביתו, שמע אחריו איך תקרא:  הידד, ודמה כי "אָהֳלוֹ שֻׁדַּד".  אך נשא עיניו וראה לגודל ששונו, והִנה ידה אל תוך חיקה "תתנדב לו בשד רך אשר שבח".

וישא משלו ויאמר:

"נָסוֹג אָחוֹר לִבִּי בִרְאוֹת עָפְרֲה תִקְרָא אַחֲרַי:  הֵידָד!

עַד בִּראוֹתִי יָדָהּ אָל תּוֹךְ חֵיקָהּ, תֹאמַר לִי:  דוֹד, הֵא דַד".

(מחברת ז')

 

מלחמת-בינים והפרס – אשה.  פרס יפה מאד, המעיד על עצמו:  שמעוני הנעימים – – – בעלי בא בימים, בחשך בא ובחשך יתעלם, ויצוריו כצל כלם, חלפו עם אניות אבה, ולחשק לא ישמע ולא יאבה, ולי סחרות יפות ונמרצוֹת, צבי הם לכל הארצוֹת, גולות עיליות וגולות תחתיות, עברוּ משכיות" למרות הדבורים שנפלו בין אישה ובין השר, אין הללו מרפים ממנה.  אז בראותו, כי היא בעצמה תתנדב להם בגופה, קורא הוא להם למלחמה:  "יחבר כל אחד ממנו שירה, על אודות הגבירה, והיה האיש אשר במלאכת השיר תגבר ידו, נניח הגבירה לו לבדו".

והם מתחילים לחבר זה אחר זה שירים לשבחה של הנאה.  ולא עמדה לשר שריתו ושירת עמנוּאל, גבר עליהם האיש וירע עליהם תרועה גדוֹלה.  נקהלו עליהם קהלה, ותהי הצרה כפולה, כי אמרו השכנים לרגום אותם באבנים, והגבורה אשר היתה בחלון נשקפה, "כסוּפות בנגב חלפה" (מחברת י"ז).

ויש שתוכן הספור מעשה קונדס סתם, וריח ההתול מרחף על כל הספור הנַאיבי ביותר.

עמנואל, שהיה מוחזר לרופא מצוין, והיו באים אליו חולים רבים להתרפא, מספר, שפעם קראוהו אל נערה יפה "צביה חלתה".  רצה למשש בדפקה, ולא נתנה לו את זרועה, כי שמה עליה סות, כדי להיות עצמה צנועה.  אז התחיל הרופא מהתל בה.  מצוה הוא להניח לה לבֵנה, שתהיה חוצצת בינו ובין הצביה, והוא ממשש בדפקה במחתה.  דיאגנוזה המקבילה למישוש זה גוררת אחריה רפואה נאה:  מקרני הזאבים משקולת, ומחלב התרנגולת, ומיץ השמש וזוהר הלבנה, ומצל הבור, וריח הלבונה, והזנב מן הצפרדע –.

"וְהַרְתַּח עַל כְּלִי דוֹנַג וּבַשֵּׁל בְתוֹכָם תָּאֳמֵי פְרֵדָה שְמֵנָה

וְתִשְטָחֵם עֲלֵי עֹור הַנְּמָלָה וְלָעֶרֶב חֲבֹש אוֹתָם בְּבִטְנָהּ".

ודאי.  רפואה בדוקה ומנוּסה כזו קבל

"מִטַּעַם אֲבֵן זֹהַר וְרָאֲזִי וְאִפּוֹקְרָט וְרָאשֵׁי הָאָבות" (מחברת י"א).

ושוב מעשה בטעם הזמן ההוא.

"היה בארץ רומא איש ומשה שמו, ושם אשתו רוּשוּלָה, אשר ירד עָליה אבל שאולה, ושם בנו דניאל אויל שפתים, חמור גרם רובץ בין המשפתים".  וילך האיש מפני אשתו ובנו ויהי יושב ביָון. ויהי שם כעשרים שנה, ויגדל ויעש עושר גדול ועצום.  ויהי כי קרבו ימיו למות, ויאסוף אליו מאנשי המקום ויספר להם כי ברומא יש לו בן ושמו דניאל, ויפקוד בידיהם את כל הונו, וצוה להם שיודיעו לבנו את מיתתו באגרת, כדי שיבא לרשת את נחלתו.  וכן עשו אחרי מותו.  כאשר באה הידיעה לרומא, נמצא שם איש אחד "אפרים רועה רוח ורועה קדים ולבו חורש און ומרמה" וילך מרומא ויבא לעיר אשר בה מת האיש.  עשה את עצמו מתאבל.  שלח לקרא לעשרה איש מחשובי העיר, וילך אתם ויעורר תאניה ואניה על הקבר, מרט את שערות ראשוֹ וזקנו, קרע בגדו להראות גודל כאבו, "וישלח ויזבח צאן ובקר, לעשות לעניי העיר ששון שמחה ויקר – – – וישלח למחלקי הצדקה אל האמללים כסף שלושה שקלים".  קרא לחרשים ובונים להעמיד מצבה יקרה על הקבר.  ועל ירושת אביו לא שאל, אך הרבה להתפלל בציצית ותפילין עד שבטחו בו ולא דרשו ממנו כל תעודה, שלחו וקראו לו, ומסרו לידו את כל אשר השאיר אחריו האיש.  והאיש אפרים מוסיף ומתחסד, מבקש הוא כי ישלחו לקרא לכל אשר אביו נתחייב לו ממון, או טפל בו במחלתו או התעסק בקבורתו, –  יבא על שכרו.  "ואחרי כן רתם פרדי הפרידה, ויקח הנסיעה לו לצידה".

מקץ שנתיים נזכר היורש האמתי בירושתו, ויבא גם הוא ובידיו תעודות וחתומים עליהן כל זקני רומא.  וכשבא שאל תכף ומיד ביד מי מונח הונו, לאביו לא שאל "אם נקבר בקבר ישראל או באשפה, ואם עשו לו כבוד במותו או חרפה, לא בכה ולא התאבל".  כמובן, למרות תעודותיו, שהיו בידו, שב דניאל הבן בידיים ריקות, ותהי נחמתו כי התאבל על אביו במותו, ו"אמו הסירה מעליה בגדי אלמנותה".

השר מצא כי "אף יש לשחוח על זה המאורע, הוא ענין רע".  גם אפרים "נשאר במקלו ותרמילו, והון זרים לא הועיל לו.  (מחברת י"ד).

בן דורו של עמנואל נעים היה לו לשמוע איך נענש בן מביש, ואפשר שהיה גם כן נהנה מחכמת הערום.  חוץ מזה היה נהנה גם מן החדוד, מן המענה המחכם המוצלח.  נוֹבילות מסוג זה ישנן גם אצל בוֹקצִיוֹ.

יפה ונחמדה היא המחברת החמש עשרה. בה נערמו הרבה תמונות קטנות, ציורים פעוטים מחיי הזמן, מלאה הסתכלות-חיים מרובה וגם אבק של פילוסופיה אינו חסר בהם.  הגבורים הם אנשים ונשים מכל ה"מעמדות", יהודים ונוצרים.

ויהי היום ויאמר לו השר:  "השמת לבך הדוד הנאמן, על מעלות האל הרחמן – – – עד אשר כל אחד עם חסרונו משתפק, ובמה שגזר עליו מסתפק, ולא תמצא איש בזמן, ולו היה הדל באלפו, יחליף ברצונו כל מעמדו לאיש מכל אשר נשמת רוח חיה באפו".  והוא שואל את המשורר אם רוצה הוא להחליף את מעמדו במעמדו של השר, והוא אינו רוצה.  והם מחליטים לצאת לרחוֹב העיר לשאל את הנפגש בדרכם וה"נסיון יוכיח ביניהם".  פגשים הם בסבל, ועליו משא צמד פרדים והוא לבוש בגדי עדים, שואל אותו השר, במעמדו של מי היא רוצה?  וזה עונה לו:  במעמדו של פשחור הסוחר.  אומר לו השר:  "הידעת כי אשתו תטחון לאחר, ואתה התחליף אשתך לאשתו, ותמיר כבודך בבשׁתו, ובניך בממזרות בניו, ועניותך בקרן חזות בין עיניו"...  והסבל אינו רוֹצה בחילוף המעמדות.  וכך איש פרוץ, יחף ערום, המצפה כל הימים לנדיב שיעניק לו, – אינו רוצה במעמד השר חלקיה, כי הלז "ישא מכתו חלושה, לא ישתה יין חדש ימים, וכל שבוע יעשה הקזה שני פעמים, ולא יאכל כי אם פעם אחת ביום"...

גם הכסיל אינו רוצה להחליף מעמדו, כמו כן לא רצו בחילוף זה חרש ברזל מסכן, עִוֵּר ועוד עִוֵּר "אשר שופטי הארץ עורוהו."

מענינים ביותר הם דברי הזונה, שאינה רוצה להחליף מעמדה ל"אחת מן המלכות או לאחת השרות":  "ותאמר האשה הנני נשבעת באשר בראני, ועד הלום הביאני, כי המעוגנה בכלם אני, כי אין שרית ואין מלכה, ולא גבירה ולא נסיכה, תשיג תאותיה כמוני לעת צרכה, כי היא תרעב ותצמא ותחריש החשק בלבה ותשבע ריש, והעצב בלבה יפריש, תשכון בחדרי חדרים, ולה שומרים מכל עברים, ולמען ענותה ישימו לה שרי מסים, שנים שלושה סריסים, וצרות כמים לים מכסים, ואני אוכלת בכל אות נפשי, ואשת ואשכח רישי, והחושקים מכל עברים, יבואו אלי כאיש אחד חברים, עדרים יעלו אבר כנשרים, יתענגו בי על רוב שלום, ובמתג ורסן חשקם אבלום, יחשקוני ואחשקם, אמצאם בחוץ ולא יבוזו לי." "והנה בשמים עדי, ובמרומים סהדי, כי לא ראיתי אשה מעודי, אחליף לה ברצוני את מעמדי..."

כפי שידוע, היה בימים ההם מספר הזונות רב ומבהיל ביותר.  כנראה, היה מצבן נאה, כמו שספרה הזונה לשר, היו שרות לעצמן.  לבסוף נעשו כמה מבן מעין הֵיטֵירוֹת אתוּנה.

היו ביניהן מפורסמות, ששמן נשאר לזכרון, והיו ביניהן ממשפחות מיוחסות. על מַצבן בחברה של אותן העתידות ל"להבה" יש לשפוט למשל ממה שֶאַנְרִי מלך צרפת ופוליי בקר את בירוניקה פראנקו, שהיתה גם משוררת, ולכמה וכמה מהן היה משא ומתן עם גדולי זמנן ואני הרוח המפורסמים.

 

מכתמים

חביבה הייתה על בני דורו של עמנואל, וגם על אלה שבאו אחריו, האֶפִּיגרַמָה בצוּרת "דִיסְטִיכוֹן", שיר קצר בן שני טורים.  לאותה מסגרת קטנה אפשר היה להכניס רעיון חשוב, חדוד, שיר תודה, חלקות ל"צביה", עקיצה ממארת, מחמאות לנגידים, לעג לשונאים, מכוונים כלפי מאורע שבדמיון.

בעולם האיטַלקי היה לה לָאֶפִּיגְרמה כר נרחב:  כל היכלי התפארת ומצבות הזכרון;  אלה שלא הוחקו בשיש ומתכת נכתבו על הניר, היו נמסרים מפה לפה והיו מתפשטים במדינה.

עד כמה העריצו את האפיגרמה, יש לראות מתוך עובדה זו:  העיר וֶנֶציָה שלמה לסַאַנאַצארו בעד שלשה דיסטיכונים מספרים בשבחה – שש מאות דוקטים.

ואפשר היה למִכְתָּם גם להיות לכלי-זין מְסֻכָּן.  כנראה רבים היו המתחרים במקצוע זה.

עמנואל קבל את האפיגרמה מידי הספרדים, ובאמת הרי זו כאלו נבראה אך ורק בשביל עמנואל.

הוא משתמש במכתם לצרכי מַדרִיגַל:

לוּ יַד שְׂמֹאלִי תִהְיֶה תַחַת רֹאשֵׁךְ צְבִיַת חֵן וּפִי אֶל דַּד

אֶשְׂחַק, וְאִם שׂנְאִי יְבוֹאֵנִי לֹא אוֹמְרָה כִּי אָהֳלִי שֻדָּד.

בו יבטא לפרקים רעיון מבריק:

שְׁאָלוּנִי:  "וּמַה זֶּה טוֹב בְּשִירִים?"

הֲשִיבוֹתִים:  אֲשֶׁר הוא רַךְ בְּשָׁנָיו,

"וּמַה הוּא הַמְגֻנֶּה בָם?" עֲנִיתִים –

אֲשֶׁר יָמוּת בְּטֶרֶם מוֹת אֲדוֹנָיו.

הַחֹלִי הוּא זֹקֶן מִקְרִי                אַך הַזֹּקֶן חֹלִי טִבְעִי.

ִמי שֶיִזְקַן הוּא נוֹסֵעַ                  מִיָטְבָתָה אֶל אֶדְרֶעִי.

וכשהוא רוצה להשליך שקוצים על מי שהוא, הוא שר:

מִמִּי הָרִית, שִׁפְחָה מִצְרִית:      אוֹ מִמְּצוֹרָע אוֹ מִגִּבֵּן?

 כָּעֵת חַיָּה, לָךְ כָּל בִּרְיָה             תֹאמַר:  חַיָּה חוֹבֶקֶת בֵּן.

 

יוֹם בְּהִנָשֵׂא עָפְרָה לֶחָסִיל,        אָמְרוּ:  מָה אֶל כִּימָה וּכְסִיל?

אָמַרְתִּי כֵּן:  "הָאֵל עוֹשֶׂה          פֶלֶא, עוֹשֶׂה כִּימָה וּכְסִיל."

 

אַל תִּתְמַהּ דּוֹד אֶל אִישׁ חֵיקִי,  אִם לֹא קָרָאתִי בִּשְלוֹמוֹ

שוֹנֶה טַעְמוֹ, נִגְלֶה מוּמוֹ,           יַעַן מֶלֶךְ אַל קוּם עִמּוֹ.

שיר זה הבא להלן, לא נברא אלא לסלסול השפה, להראות את כח המשורר הַבִּלְשן – את כּחו של הַחַרְזָן:

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵר, בְּתַחְבּוּלוֹת זְמַן סוֹעֵר, וְתֹם לִבִּי כְאֵשׁ בּוֹעֵר. 

מְאֹד עָצוּר בְּעַצְמוֹתַי, בְּיוֹם זָכְרִי מְזִמּוֹתַי, תְּבוּנָתִי וְעָרְמוֹתַי וְקֹרוֹתַי וְחָכְמוֹתַי.  וְאֶזְכּוֹר בֹּא חֲלִיפָתִי, ְוֵאיך אָמוּת כְּמוֹ פֶתִי.  ומַה בֶּצַע בְּחָכְמָתִי וְאֶשָּׁכַח בְּיוֹם מוֹתִי בְתוֹךְ קִבְרִי וּבִמְנוּחַי (וּמְנוּחָתִי?) וְאָמַרְתִּי אֲנִי חַי חַי, וְלִי יִתְרוֹן בְּטוּב שִׂיחָי, שְׁכֶם אֶחָד עֲלֵי אֶחָי, וְשָׁלֵם מִבְּלִי חֶסְרוֹן, בְּזֹאת יֵאוֹת וְלִי יִתְרוֹן, לְהַשְׁאִיר שֵם וְזִכָּרוֹן, וְאוֹדִיעַ לְדוֹר אַחֲרוֹן, וְעַם נוֹלָד צְפוּן לִבִּי.  אֲנִי חָכָם אֲנִי נָבִיא, כְבֶן עַמְרָם וְאִיש תִּשְׁבִּי.  אֲנִי גִּבּוֹר כְּמוֹ לָבִיא, וְקַל כַּצְּבִי וְכָעֹפֶר, אֲנִי אוֹרֵג, אֲנִי תוֹפֵר, אֲנִי בַּנָּאי, אֲנִי חוֹפֵר, אֲנִי שוֹקֵל, אֲנִי סוֹפֵר, וְלַלֵּצִים אֲנִי אָלִיץ.  אֲנִי חַרְזָן, אֲנִי מֵלִיץ. – – – – – אֲנִי סַפָּן, אֲנִי תַּגָּר, אֲנִי חָרָשׁ, אֲנִי נַגָּר, וּבַחַחִים וְּבַסּוֹגַר, אֲנִי עָרוּם אֲנִי מַשְׂכִּיל, אֲנִי אֶת בּוֹעֲרִים אַשְׂכִּיל – – – – – – – – – – אֲנִי חָכָם בְּתִשְבֹּרֶת, וְלָצוּד דָּג בְּמִכְמֹרֶת, וְעַל גָפֵּי מְרוֹם קָרֶת, אֲנִי עוֹמֵד לְנֵס עֵמִּים, אֲנִי חָסִיד וְאִישׁ תָּמִים, בְּלִיַּעַל וְאִישׁ דָמִים, אֲנִי זָקֵן מְלֵא יָמִים – – – – וְאָבִינָה בְנִגּוּנִים, וְסוֹד חַיוֹת וְאוֹפַנִּים, וסוֹד אָחוֹר וְסוֹד פָּנִים, וְאַשְׂכִּילָה בְכָל חִידוֹת, אֲנִי בָקִי בְכָל סוֹדוֹת – – – – – – אֲנִי שַׁקְרָן אֲנִי כַּזְבָן, אֲנִי תַלְמִיד אֲנִי רַבָּן, אֲנִי כוֹבֵס אֲִנִי לַבָּן – – – – – לְשׁוֹנִי הִיא לְשׁוֹן עִבְרִי, וְאָבִיָנה לְשׁוֹן מִצְרִי, וְטִיב לָשוֹן יְרוּשַׁלְמִי, לְשׁוֹן כַּשְׂדִּי וַאֲרַמִּי – – – וְאַשְׂכִּילָה בְּכָל חָכְמָה, וּמוֹלַדְתִּי בְעִיר רוֹמָה, וְחָיִיתִי בְתוֹגַרְמָה, בְּמִצְרַיִם וְכוּשׁ עָצְמָה, וּבִסְפָרַד וְעִיר רִמּוֹן, וְהָיִיתִי בְנוֹא אָמוֹן, וְסָבַבְתִּי בְִנֵי עַמּוֹן, גְּבוּל מוֹאָב וְהַר חֶרְמוֹן, בֶּנֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל וְהָיִיתִי בְּמַגְדִּיאֵל, בְּעִיר חֶצְרוֹן וּמִגְדַּל אֵל – – – – – – – לְבֹא חֲמָת וְהַר חֶבְרוֹן, וְהַר תָּבוֹר וְעִיר זִפְרוֹן, וְהַגִּלְגָּל וְעִיר חֶצְרוֹן – – – וּבֵית עָפְרָה וֹמֵי נִמְרִים, וְהִנֵּה שָׁלְמוּ שִׁירִים, בְּשֶׂרֶד בִּין מְפֹאָרִים, וּבַמְחוּגָה מְתֹאָרִים, חֲקַקְתִּימוֹ לְשַׁעְשׁוּעִים, אֲנִי אָצִיל וּבֶן שׁוֹעִים, שְׁמִי שִׁבְעִים וְאַרְבָּעִים וְנוּן עִם וָיו מְמֻצָּעִים.  וְחוֹתֶמֶת שְׁמִי הוּא אֵל[1]."

                                                                                              (מחברת ט').

שיר זה נכתב, לדברי עמנואל, כדי להראות לשר, שאפשר לכתוב גם עברית שיר מעין זה שהוא מצוי אצל הנוצרים, "והוא שיר יזמרו בו כל הארצות והממלכות, והלשונות והחכמות, הכל בשיר אחד ערוכות." כדי שיוכל להזכיר את כל החכמות, ואת כל הארצות ואת כל הממלכות, הוא אומר שרוצה היה "בתחבולות זמן סוער" "להשאיר לדור אחרון את שמו לז".

שיר זה, שאין לו מאומה עם עולמו הפנימי של המשורר, ושלא בא אלא להראות לנו על כחו הרב בשיר ובמליצה, – אין אנו צריכים לדרוש ממנו בלתי חדוד, הַקְבָלָה מפתיעה, העושה אותו חטיבה אחת והמאחה את כל גלי האבן הצבורים.  – המליצה, ההתול, הידענות המרובה, הנמסרת בקלות נחמדה ועושר השפה – עושים שירו זה נחמד ביותר.

 

שירים בגנות האשה

איטליה קדמה לכל הארצות בשחרורה של האשה.  על פי רב היו הבנות אף הן מקבלות אותו החינוך שקבלו הבנים, ולאחר נשואיה היתה האשה משתתפת בחיים כבעלה.  לא כן הבנות, שהיו מרחיקים אותן מעל חיי החברה, שאמנם לא תמיד היו דבריה והנהגותיה יאים והוגנים.

דורשים היו באותם הימים מן הנשים, שיהיה רוחן עז, רוח גברים;  ובמחצית השניה של ימי הריניסנס הצטינו כמה וכמה נשים;  וביחד עם זה היה הדבר שנוי במחלקת, אם יש להעמיד את האשה במעלה אחת עם הגבר.

דעות קדומות, השפעת הדת וכיוצא בהן גרמו לכך, וקמה אותה מחיצה מבדילה בין שני המינים מאז ומעולם. חדודים, מימרות וספורים, המדברים בגנותה של האשה, היו חיים בפי העם, בדרשות המטיפים, בבטויי פילוסופים, בחבורי אבות הכנֵסיה ובפי מחברים ופיטנים סתם. זה מהלל וזה מחלל. וספרות שמה עמדה לנו במאה ט"ו וט"ז בעניין זה[2].

חדשות לא גלו המאספים והסופרים הללו ורוב תורתם היה ידוע, ולא היה זה אלא בחינת קמח טחון.  שונאי נשים היו בכל אומה ולשון, ומה גם באומה זו, שגבריה מברכים יום יום:  "שלא עשני אשה".

סופרים יהודים לקחו חלק אף הם בספרות זו:  הן באיטלקית הן בעברית.  יעקב בורקט מזכיר שמו של Abr. Sarteano בתור מתנגד לנשים ואת Abigdor Fano בתור סניגור להן;  ואת Eliah מן Genazzano שבא לתוֵך בין שני אלה.  אחריהם באו יהודה בן יצחק Sommi   (קרוי גם Leon) שיצא ללמד סניגוריא על הנשים בשירים עברים ואיטלקים.  וכנגדו כתב עברית יעקב בן יואב אליה די פאנו, באמת צריך היה להזכיר את שמו של עמנואל הרומי, שקדם להם בכך ג' מאות שנה.

בכמה משיריו אנו רואים את עמנואל והוא מתנגדן של נשים בדרך כלל, וכך הוא מעיד על עצמו, שלא מתוך שהוא נוגע בדבר, ונכשל באשה שאינה הגונה בא הוא לדבר בגנותן.  ועמנואל לא הודה הרבה בצניעותן.

עיין הסונטה:

   "זֶה לִי שְׁנָתַיִם אֲשֶׁר נָשָׂאתִי

   בַּעַל, וְעוֹדוֹ חַי וְאֵין לִי נֹעַם"...

ועיין הפתגם הקצר והחריף למדי:

"מוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת הַנָּשִׁים הוֹבִישׁ מֶבָּטָן

נַחְנוּ צֵידָם, הֵם הַמְּצוּדָה פָרַשׂ אוֹתָהּ יַד הַשָּׂטָן".

או השיר הקטן המתחיל:

"לי יאמרו איך תהיי את בת שבע,

צועה עַל כָּל הר ועלי כל גבע".

אף שיר אחד גדול הקדיש לענין זה.  שיר טפוסי לכל השירים המדברים בגנות האשה בכלל, טפוסי הוא גם לשירתו של עמנואל.  נושא ענינו הוא אנושי כללי, אך על ידו שמש יסוד לשיר עברי "על טהרת הקדש, מגבולות התורה", ואין הוא יוצא אף שעל, כאלו רצה לכפר על שבחר בנושא, שאינו על טהרת הקדש.

   מָצָא אִשָּׁה מָצָא לוֹ בֹּשֶת הַפָּנִים,

   חֶרְפָּתוֹ לֹא תִמַּח, יִמְצָא בּוֹז וּקְלוֹנִים.

   הִיא תִשּׁוֹךְ כַּנָּחָשׁ, תַּפְרִישׁ כַּצִּפְעוֹנִים,

   תַּשְׁקִיף מִן הָאֶשְׁנָב, תָּצִיץ מֵחַלּוֹנִים,

   תִּתְרָאֶה כִּבְתוּלָה – הִיא הָרָה לִזְנוּנִים;

   גַּם בִּכְנָפֶיהָ דַּם נַפְשׁוֹת הָאֶבְיוֹנִים.

– – – – – – – – –

– – – – – – – – –

   לֹא יֶחְסַר אָבִיהָ מַכְאוֹבִים וִיגוֹנִים:

   יִדְאַג פֶּן תִּתְפַּתֶּה עֵת הִיא רַכַּת שָנִים;

   הִגְדִּילָה – תֵּאָנֵס מִפַּחוֹת וּסְגָנִים,

   וּבְעֵת הִיא בוֹגֵֶרֶת אַל תָּבִיא סִימָנִים –

   פֶּן תִזְנֶה בִּרְצוֹנָהּ, תִּתְעָרֵב עִם שוֹנִים:

   נִשֵׂאת – פֶּן לֹא תַהַר, תִּתְאַכְזַר כַּיְעֵנִים,

   וּתְנַחֵשׁ וּתְכַשֵּׁף עֵת בּוֹאָהּ לִזְקוּנִים.

– – – – – – – – –

– – – – – – – – –

חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא תָעִיד לִמְבִינִים:

בָּהּ גֹּרַשׁ הָאָדָם מִתּוֹךְ גַּן עֲדָנִים,

בָּהּ צָמְחוּ הַשָּׂדוֹת קוֹצִים גָּם סַלּוֹנִים,

בָּה יָרְדוּ הַדּוֹרוֹת נֶצַח בָּאַשְׁמַנִּים.

זִכְרוּ כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת מִדְיָנִים,

נֶהֶרְגוּ בָהּ כַּמָּה וּנְשִֹיא הַשִּׁמְעוֹנִים.

זִכְרוּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן בִּשְׂדֵה הָעֶקְרוֹנים,

פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה עַם הַבִּנְיָמִינִים.

– – – – – – – – –

– – – – – – – – –

מִרְקוּ אֵת הָרֹמַח, לִבְשׁוּ הַשִּׁרְיוֹנִים!

אַל תַּחְמֹלוּ עַל טַף, – גִּזְרוּ הַסִּמָנִים!

שִמְטוּם מִן הַסֶּלַע, הִרְגוּם אֵם עַל בָּנִים

אֵין לָנוּ בָּם עֵזֶר אַךְ הֵם רִיב וּמְדָנִים.

 

המשורר חושש, שמא יחשדו בו, כי מן הנסיון הוא מספר בגנוּת הנשים, על כן הוא בא ומוסיף:

 

אַל תַּחְשֹׁבְנָה, כִּי גַם לִי אֵשֶׁת מִדְיָנִים,

כִּי לִי יִפְעָה בָרָה בַּת שָׂרִים וּקְצִינִים.

הִיא גַן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם מַעְיַן גַּנִּים.

ודבר זה בא לו בקבלה.

שֵׁם עִירִי הִיא כִּתִּים, עַמִּי הֵם רוֹמָנִים,

וּשְׁמִי עִמָּנוּאֵל תַּלְמִיד הַחַרְזָנִים,

מִתְאַבֵּק אֲנִי בַּעֲפַר רַגְלֵי הָרַבָּנִים,

גַּם סָר אֶל מִשְׁמַעְתָּם לִגְדוֹלִים וּקְטַנִּים.

אךְ מִטַּעְמָם אֶחְתֹּם סוֹף כָּל הָעִנְיָנִים:

אֵין שוֹמֵר לַנָּשִׁים כִּי אִם כִּעוּר פָּנִים!

וכַמה מן השנאה לנשים אנו רואים אף בשירו השני, והוא כתוב בתמונת גַזֶל.

רָאִיתִי אִשָּׁה מִרְשַׁעַת

עַל לֵב הָאֵלָה מוּקָעַת.

כָּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם,

מִשְׁתָּאֶה מַחֲרִישׁ לָדָעַת.

אָמַרְתִּי:  מַה יָּפִית, אֵלָה!

לָךְ יִתְרוֹן עַל עֵץ הַדָּעַת.

רַבּוֹת אֵלוֹת עָשֹוּ חַיִל,

וְאַךְ אַתְּ בַּשַּׁעַר מוּדָעַת.

לוּ עָלִית עִם כָּל הָאַלּוֹת,

תּוֹךְ מֹאזְנַיִם אַתְּ מַכְרָעַת;

וּלְנִגְעֵי הַנָּשִׁים הָיִית

אַתְּ אֵזוֹב וּשְנִי תוֹלָעַת.

מִי יִתֵּן וְהָיָה אֶל יָפְיֵך

כָּל עֵץ יַעַר עַד מֵיפָעַת!

מחברת ה"מזלות"

האמונה "בחכמת האצטגנינות" באה לאברופה מן המזרח.  ממצרים ורומא התפשטה במלכות רומא ואחרי כן בשאר הארצות.

היהדות והנצרות שתיהן היו מתנגדות לחכמה זו מכמה וכמה טעמים.  "מאותות השמים אל תֵּחַתּוּ" גזרה היהדות.  וכל אבות הכנסיה החדשה התמרמרו על חכמה מדומה זו, וביחוד אבגוסטינוס.  אולם לבו של אדם היה תמיד נוטה לדעת את הכמוס ממנו, ובמשך הזמן התפתחה חכמה שלמה, שהחזיקו בה רבים.  על פי מעמדם של הכוכבים, כוכבי הלכת ביחסם זה לזה ומתוך מהלך המזלות, בקשה חכמה זו, האסטרולוגיה, לדעת את הבאות מראש.  לתכלית זו היו מחלקים את הקו המשוה לשנים עשר חלקים קרויים בתים:  בית אחד – "בית החיים", בית שני – "בית האושר" או העושר, בית שלישי – "בית אחים", הבית הרביעי קרוי גם:  "קרקע שמים", "בית הקרובים", בית חמשי – "בית הילדים", בית ששי – "בית בריות גופא" וכן להלן.

בין חוזי הכוכבים הרבים ישנם גם יהודים ושמותיהם של אחדים מהם ידועים, למשל, Calo Calonymos phisico hebreo(מן המאה הט"ז לפי מספרם.) Moise astrologo e medico de Venezia Giudeo filosofo ateo.

מן המאה הששית ועד השלש עשרה למנינם פרחה חכמת האצטגנינות בארצות האישלם ביחוד, ועצם פריחתה באיטליה היה בימיו של עמנואל הרומי.  והגיעו הדברים לידי כך שהאפיפיור אלכסנדר IV (חי בשנת 1260 לערך) היה כופה קרדניל אחד מוסמך לאצטגנינות, שיחזה עתידות הפוליטיקה.  ורבים בן האפיפיורים אינם מסתירים כלל אמונתם בחכמה זו.  אינוקנטיוס VIII שואל באסטרולוג אחד אם יקום מחליו, יוליוס II דורש באצטגנינות לדעת באיזה יום יבחר לשים עטרה בראשו.  ובמאה הי"ד והט"ו הקימו קתדראות באוניברסיטאות לחכמה זו.  הקיסר פרידריק השני חוזה בכוכבים היה מלוה אותו בכל אשר פנה.   Ezzellino da Romano– חבר חוזים בכוכבים וגם מושלמי אחד בתוכן לוהו תמיד.  ביחוד ביו מרבים לדון בדבר, אימתי צריך להתחיל בדברים חשובים, כגון בענין קבלת פנים לאיזה ציר מדינה אחרת, אימתי יש לנסוע לאיזה שליט, או כשהיו מניחים אבן פנה לאיזה בנין גדול שהוא.

אחד החוזים היותר מפורסמים בן דורו של עמנואל היה Guido Benatti, שעל ידי חבורו השיטתי הגדול ומאורעות חייו סייע הרבה להרחבת האצטגנינות ותהלתה, ובצדק יש לראות אותו כמחזיקה של האסטרולוגיה במאה הי"ג.  אי אפשר לנו כעת לשער כמה השפיעה אז חכמה זו על חיי החברה והפרט.  הרי אף טִיכוֹ דֶה בְּרַהֶה וְקֶפְּלֶר היו עוסקים בה, וזה האחרון "העמיד הורוסקופ" בשביל הקיסר רוּדָלף וּוַלֶנְשְׁטֵיין המצביא המפורסם.

ובימיו של עמנואל לא היה דבר, שלא נמצא תחת השפעת אמונה זו.  גם בהתהוות אמונה ראו את ידם של הכוכבים וכך חשבו ומצאו, שצרופם של צֶדֶק ושַׁבְּתַי הביא לעולם את היהדות, זה של צדק ומַאֲדִים – את דת הכשדים, צדק ושמש – את דת המצרים, צדק ונוגה – את דת מחמד, צדק וכוכב את דת הנצרות.  וצרופם של צדק ולבנה עומדים להביא את ימי האנטיכריסטוס.  ולפיכך אין לנו להתפלא, שאנו מוצאים רשומים לחכמה זו גם בשיריו של עמנואל, ואם אמת הדבר שעסק באסטרונומיה, ודאי שידע מה שהוא אף בחכמת האסטרולוגיה.  המחברת העשרים ושמונה היא גם "מחברת המזלות" ובה אנו מוצאים אף את המקום שבו נכתבה.  "אמר המחבר בהיותו עם השר בעיר ווירונה משוטט ברחובותיה, מתבונן בחברת אישים מתנבאים ולא יספו, ויקרב אליהם ויאמר להם:  לא עת לספר חלומות והבלים...  נדבר מן החכמות המהוללות, ונזכור שם שבע מזלות ומסודות האל...  ואומר אל השר משכני אחריך, פתח פיך ויאירו דבריך".

לאחר פתיחה זו הוא מתחיל לספר ראשי פרקים בחכמת האיצגנינות, כלומר, מתאר הוא בדרך קצרה ובפסוקים לקוחים מן המקרא, ועל פי דרכו את טבע המזלות, כמות שהאמינו בהם בני דורו.  כל כוכב מכוכבי הלכת היה ממונה על הופעה מיוחדת בחיים.  "מי כשבתי אל החכמה האלהיה, ומי כצדק שלחיה, ומי כמאדים על התנועה והנטיה, ומי כשמש על המלכות וחיליה, ומי כנוגה על היופי והרויה, ומי ככוכב על הכתב והמכתב ידו הויה, ומי כלבנה זבת חלב ודבש היא וזה פריה."

כל מה שנמצא בעולם יש לו אפיטרופוס במרום.  "מי כשבתי על החמורים, ומי כצדק על הגמלים והכרים, מי כמאדים על העזים והשעירים, ומי כשמש על הסוסים והאבירים, ומי כלבנה על הפרדים האיומים, ומי ככוכב על הצאן והעדרים, ומי כלבנה על השוורים". כל צבא השמים הם מעין מלכות אחת.  הִיֶּרַרְכִיּה נהוגה גם שם, ובראשה – השמש.

"השמש המלך והלבנה גבירתו, נוגה פילגשו ואומנתו, וכוכב סופר מהיר במלאכתו, ושבתי יודע בינה לעתים, וצדק דן דין אמת לאמתו, ומאדים שר הטבחים והמזלות שרי צבאות מלכותו, וכל צבא השמים עמו ונחלתו"– והפסוק דורש שנמלאנו בחרוּז – "יושבים תחת גפנו ותחת תאנתו".

אף הרופא היה זקוק בימים ההם לחכמה זו.  כל אבר ואבר מאברי האדם היה נמצא תחת השפעת הכוכבים, ולפיכך חייב היה הרופא לכון את השעה הראויה לרפואה וזמן הקזת דם ושלשול מעים, כי יש שעה לטובה ויש זמן לרעה.  "ואתן לו הרפואה תוך צלחת, ואבחר לו מן השעות המשבחת, בהיות המעלה בעקרב במעלה צומחת" (המחברת הי"ג).  ואם באמת עסק עמנואל אף ברפואה, הרי מובן מאליו הוא, מדוע היה מתענין בדבר לדעת, כי "טְלֶה על ראש משלו, ושור על הצואר עֹל סבלו, ותאומים ידיו רב לו, וסרטן החזה גבולו, ואריה האיסטומכא בגורלו, והבתולה הטבור כלו, ולמאזנים הבטן וחילו, ולעקרב האשכים ומחי קבלו, ולקשת ירכתי אהלו, גדי הברכים ישכנו בצלו, דלי השוקים לחבלו, ודגים הרגלים יחנו באותות על דגלו."

פתח עמנואל (במחברת זו) בחכמה אלוהית, אולם מסוף דבריו אין להכריע בדבר מפני מה פתח בה:  אם משום שהאמין בחכמה זו, או מפני שעל ידי כך מצא לו מקום להראות את כחו בבאור מקראות וישובם.

הרי לדוגמה מהתלה נאיבית זו:  "לא ידעתי איך העבים ימצאו גשם ויריקו מים, עד ראותי מזל דלי בשמים." "יאמרו בקדרות השמש דברי חלומות והבלים, ולא ידעו כי פני הצבאות אורו גוזלים".  "אחשב היות כוכבי שמים זקנים או סריסים, אם בתולה עמהם ולא עשו לה כתנת פסים".  "אין לתמה אם יש בארץ כסילים למיניהם, אחרי ראותי שוכני שמים וכסיליהם".  נתּן למצא כאן רמזים כלפי אריות שבארץ:  "כי אחשוב כי הכלב בשמים יהיה לשומר טלה וגדי מפני אריה".  הוא פוגע שוב בנשים ואומר:  "לא היה אריה אצל בתולה, רק מדאגה פן תעשה נבלה".  לא טובים מהן גם הגברים.  "אלו איש על הנשים נאמן יהיה, היה אצל בתולה תאומים ולא אריה".

רֻבָּהּ של המחברת אין לו עם האסטרולוגיָה ולא כלום.  באו בני אדם ובקשו את המשורר שיחבר להם שיר, אלו "על שדי עלמה לבושם קרעו" וזה על "שכן ושמו שלמה ומדי דברי בו אזכור מומו....  ואחת דתו להמית, ואשתו שלומית – – –".

 

שירים על יין

אי אפשר היה לו לקובץ שירים בימי הבינים בלי שירים על היין, הללו היו מן השירים שבחובה.  גם המשוררים המושלמים, שנביאם גזר על השתיה, שרו שירים על כדי ענבים.  וכך שרו שירים על היין משוררי ספרד העברית – ועמנואל בתוכם.

כל מה שכתב זה "מאודות היין" נכנס לתוך מחברת אחת (מחברת עשרים וחמש) ובפתיחתה של המחברת אנו מוצאים ציור הרחוב ל"אחרי סעודת פורים", ציור מלא חיים ותנועה, וכך נהגו בימי הקֶרנוָל וקֶרְמֶס.  מחברת זו אינה אלא מאסף של שירים והלצות שנושא עניינם הוא היין.  הימים של פורים ו"שמחת תורה – ושמונים איש הזקנים נאספו בבית נשיא ארצם וינקו משדי הזמורה" – ואיש איש מהם נשא משפטו על היין, בא המשורר אף הוא בדבריו.  התול קל מרחף על פני שיר זה.  פעמים אין להכריע אם בשבחו של היין או בגנותו הוא מספר.

אכן ב"שירו על החדשים", מזכיר עמנואל כמה פעמים את היין.  בתשרי:  "ואשתה עסיס רמון ואשכור דם ענבים".  ובמרחשון:  "מכל חי ילוד אשה אברך אני נח ונטעי נעמניו – – – עלי ישרו אחונן עפרו בתוך קברו וארצה את אבניו".  "על אחת כמה וכמה אהיה באדר יושב ודורש, ואזכור חסדי המן וזרש – והיין מבשם את ימיני בקול קורא וברבור יפרש".  וגם באלול - "ואשית גפני סביב צוארוני לענק ואינק שדי הזמורה".

אבל כאן בסעודת מצוה הכתוב מדבר.  על יחוסו של עמנואל אל היין יש לעמוד מתוך השיר:  "שמעו הרים, שיר השירים, חבר על ראש השכורים", שבו משֻלבים כמה חדודים, שהיו חיים בפי העם, ובו אתה מוצא כמה מיסודות שיריהם של הסטודנטים על היין מימות הבינים ועד היום.  בשיר מחודד זה בא כשרונו של עמנואל לידי בטוי שלם, ולפיכך מן הראוי להעתיק כאן מקצתו:

שִׁמְעוּ, הָרִים, שִׁיר הַשִּירִים      חִבֵּר עַל רֹאשׁ הַשִּׁכּוֹרים

עֶפְרוֹן הַשַּׁר, הוּא שֶׁאָסַר           לִשְׁתּוֹת מַיִם לַבַּחוּרִים!

הַשּוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ                 טֶרֶם יֹאכַל כּוֹסוֹת עֶשְׂרִים,

הוּא הַזּוֹלֵל, הַמִּתְהוֹלֵל,             כִּי יֹאכַל בָּשָׂר כַּנְמֵרִים.

                                                                 

                                                                 

לִבּוֹ יִכְאַב, עַל חֹדֶשׁ אָב,             אַף יִדְאַב עַל יוֹם כִּפּוּרִים;

בּוֹכֶה וּמְבַכֶּה הַתַּמּוּז,                עַל אֵבֶל יִקְרָא אִכָּרִים.

וּבְטֵבֵת, נַפְשׁוֹ נֶעֱצֶבַת                 וּבֶאֱלוּל יִסְפֹּד תַּמְרוּרִים,

אַךְ הוּא שָׁלֵו, עֵת בּוֹא כִּסְלֵו      וּבְכָל חֹדֶשׂ יַעַשׂ פּוּרִים,

וּכְדֵי לִשְׁתּוֹת, אַרְבַּע כּוֹסוֹת       יַעַשׂ כָּל לֵיל לֵיל שִׁמּוּרִים.

                                                                 

                                                                 

עַל כּוֹס נִבְזֶה, יֹאמַר: מַה זֶּה?  הַקְרִיבוּ סֵפֶל אַבִּירִים!

מַדּוּעַ יַעַשׂ הַזַּגָּג                          הַכֹּסוֹת צָרִים וּקְצָרִים?

אִם הָיוּ כִּכְלֵי הַשָׁתֶן –               אָז הָיוּ נָאִים וַהֲדוּרִים.

אַף יִשָּבַע כִּי כָל שׁוֹתֵי                מַיִם הֻכּוּ בַסַּנְוֵרִים.

אוֹמֵר:  הִנֵּה עִם מֵי מֶבּוּל          הִשְׁחִית הָאֵל כָּל הַיְצוּרִים,

הִנֵּה כָל הַבֵּן הַיִּלּוֹד                    הִשְׁלִיכוּ בַיְאוּר הַמִצְרִים,

הִנֵּה פַּרְעֹה עִם כָּל חֵילוֹ              צָלְלוּ בְּמַיִם הָאַדִּירִים,

הִנֵּה מֹשֶׁה עַל הַמַּיִם                  אָמַר:  שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים!

הִנֵּה עֵת הָאִשָּה תִשְׂטֶה,            תַּחַת אִישָּהּ תַּקַּח זָרִים,

לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּיל יָרֵךְ              צִוָּה אֵל לִשְׁתּוֹת מֵי מָרִים.

לוּ עָשָׂה ד' אֶת הַמַּבּוּל               מִזֶּרֶם יֵינוֹת כַּבִּירִים

לֹא עָשָׂה נֹחַ תֵּבַת עֵץ                  גֹּפֶר לִהְיוֹת בָּה נִסְגָּרִים,

אַף לֹא נִדְעָכוּ הַחַיִּים,                אַךְ הָיוּ מִן הַנִּנְעָרִים.

                                                                 

                                                                 

יֹאמַר:  לוּ הָיוּ הֶעָבִים               יַיִן אוֹ שֵׁכָר מַמְטִירִים,

אוֹ הָיוּ הַיַּמִים יֵינוֹת                 לֹא יָרֵאנוּ הַמִּשְׁבָּרִים,

אַף לֹא קִוִּינוּ גַן-עֵדֶן                   רַק לִהְיוֹת בְּיֵינוֹ נִקְבָּרִים.

מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי דָג                     עִם קַשְׂקֶשֶׂת וּסְנַפִּירִים?

וִימֵי חַיַּי יִהְיוּ כִימֵי                   הַיָּם לְנֶצַח וּלְדוֹר דוֹרִים!

וּלְבִלְתִּי רֶדֶת עוֹד גֶּשֶׁם               הָיוּ שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים

אַךְ מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מַ-                 יִם וּתְהוֹם הָיוּ נִסְכָּרִים,

פֶּן יָבוֹאוּ בִגְבוּלֵנוּ                       פֶּן יִהְיוּ לְיָם נִגָּרִים;

אַף לֹא קִנֵּאתִי אֶל שָׂרִים           וּלְמִנְזָרִים אוֹ טַפְסָרִים!

 

סוניטות עמנואל

שפה שפה ומשקל שירה שלה.

אין האדם זוכר כיצד בא לידי שירה, כלומר לידי דבור שָקוּל וּמוסיקַלי;  אולם דרך התפתחותו של המשקל ברור לנו למדי.  הספרות כנסה לתוכה את מיטב חזון האדם ועל ידה אנו יכולים לעמוד על הדרכים שבהם הגענו למדרגה זו שאנו נמצאים בה כעת.  לאחר כמה נסיונות הלכה וסגלה לה שפה ספרותית את הדרך הנאה לה ביותר למשקל שיריה.  דרך זו ראשיתה במשקל היסודי, השמור בפי העם ובשיריו, ושיש לקרא לו המשקל העממי, המשקל הַפְּרִימִיטִיבִי, שהוא אחד לכל האדם, והוא הוא ששִמש יסוד להתפתחותו של המשקל המקובל בכל שפה ושפה.

שפה תרבותית אי אפשר שתהיה כרוכה אחרי הפרימיטיב, כי דרך השיר בימינו אינה זו שבימי בריתו.

מתחילת בריתו לא היה השיר אלא "שירה", שבאה בלוית מנגינה על גבי כלי זמר, תמיד היו מלוים אותו קולו של אדם או נגון כלי.  עקרו של השיר, הָרִתְּמוּס או המשקל שלו (סדוּר הָאַרְסִיס וְהַתֵּסִיס), עמד על הדגשה זו שהיו מדגישים ביותר ערכן של מלים ידועות, על פי רוב שם ופועל, כי הם הם נושאי המחשבה שמצאה בטויה בחרוז, ולפרקים הדגישו גם את תואר הפועל וכדומה.  בימי קדם היטיב האדם להבחין ולדַיֵּק ברוָחִים שבין הקולות המָדְגָּשִׁים.  ואם בצירופי המלים ומספר הברותיהן לא כל הרוָחִים דומים זה לזה, היה ממלא את החסר בסלסולי קולו או כלי זמרו.  ומשום כך לא היה חושש להעדר הברות או לחוסר בתים בשיר.  וערך אחד מוּסיקַלי היה לחרוזים מעין:

   אמר אויב

               ארדף אשיג

                        אחלק שלל

                        תמלאמו נפשי

                        מרכבות-פרעה וחילו

                        ומבחר שלשיו טֻבעוּ בים סוף

הרִתְּמוּס דורש שיהיוּ שנים מדגשים בחרוז אחד.

בחרוז "אמר אויב" אלה הן שתי מלים קצרות שהן נושאי המשפט ונשוּאו, סכום הברותיו של חרוז זה ארבע, שהן שתי רגלים, וכאן יסודות המשפט הדקדוקי ויסודות המשפט ההגיוני נושאים בד בבד.

לא כן בחרוז "ומבחר שלשיו טבעוּ בים-סוּף".  נושא המשפט ההגיוני (שהוא עיקר לִמְשׁוֹרֵר השיר) הוא "מבחר שלשיו" הדורש הדגשה אחת;  ו"טבעו בים-סוף" – היסוד הלוגי השני שבמשפט, ויש לכל שלש המלים ערך שירי והגיוני אחד.  אולם אפשר הוא שיהיה ל"אמר אויב" וגם ל"מבחר שלשיו טבעוּ בים-סוף" אותו אורך-המשפט המוּסיקאַלי, כי את החסר בהברות בחרוז הראשון ימלא הזמר או הַשָׁר בסלסוליו, בקול ובכלי זמר.

לא כן כשיצא השיר מגדר חומר לשיר או לזמרה והתחיל משַׁמֵּש חומר קריאה או דִקלוּם, שבו היו צורמים את אזנו של השומע החסר והיתיר, ומשהתחילו המשוררים הולכים וקובעים את שיריהם בספר, אנוסים היו לחבר מכאן ואילך שירים "מלאים", כלומר, הרתמוּס נקבע לכתחלה על פי צירופי הברות בהתאם עם המשקל היסודי הטבוע בשיר.  וּבכל מקום שאפשר היה לשמור על הפרימיטיב לא היו מזלזלים בו כלל וכלל.  מַקריאי השירה הפינית – קלֶוַלה, ומקריאי הבִילִינוֹת ברוּסית, שהם שרים את השירים הללו, שבו להם בירושה מאבות-אבותיהם, הללו יכולים אף בימינו לשמור על המשקל הקדמוני.  והוא הדין, בכל השירים המוּשרים בפי העם (בשירים העממיים באמת, שלא מתחת העט יצאו אנו מדברים).  אולם אם באים אנו לכתוב את שיריהם על הספר ולקרא אותם כדרך קריאתם של שירים בכלל, הרי הם לקויים וחסרי משקל.

אותו המשקל הפרימיטיבי נשאר גם בשירים, שאנו מוצאים בכתבי הקדש, אולם הטעמים הם הם עיקר "שירתם".

ההכּסַמטר שקבלו משוררי יון מאת המזמרים (Aoidei) הקדמונים, שהיו מלוים את שירתם בנבל או בכנור, שבע עשרה הברות לו, מהן שש ארכות, מטעמות;  ואולם בכל מקום שאנו מוצאים חָסֵר, חסרות ההברות הקצרות, ודין הברה ארֻכּה כדין שתי הברות קצרות.  וארכות ממלאות מקום הברות קצרות וחסרות.

כל שפה ספרותית יכלה למצוא תמורה לפרימיטיב.  יש והיא מוצאת אותו לאחר גלגולים רבים.  למשל השפה הרוסית יצאה ראשונה בעקבות השפה הפולנית ודבקה במשקל הסִילַבִּי (המיוחד לכל השפות שהנגינה בהן קבועה) וקַנטֵמַיר מצא דרך אחרת, ולא עלה להם דבר זה עד שהחזיקו במשקל הטוני-לוגי (הנהוג גם בגרמנית).  והוא הוא המשקל היחידי ההולם את שפתנו, שהרי אין לנו נגינה קבועה, יש לנו מלעיל ומלרע, במשקל זה חיבים היינו לזכות סוף סוף, והיינו זוכים בו אלמלא נפסק חוט התפתחותה הטבעי של שפתנו.  תנאים היסטוריים גרמו בדבר וספרותנו גדלה כמה ימים עַל אדמת-ערב, באתמוספירה שֵמִית קרובה לנו בבחינת-מה.  וכן אחזו משוררינו במשקל הערבי, שלאמתו של דבר זר הוא לרוח שפתנו ביותר.  כיחסם של הערבים אל הקוראן היה גם יחסם של סופרינו אל התנ"ך.  הנוסח המוסאפי שהיה לערבים לא היה לנו רשות אלא חובה.  זה הטיל על הערבי חובה של מדת-בקיאות יתרה בכתבי-קדשו, וליהודי היה דבר זה טבעי ביותר, שהרי הוא קנה את לשון הקדש מתוך ספרים.  רגש האחריות לגבי השפה, הטבעית ליהודי והנטועה בלבו, הוא שאלצהו לשמור על טהרתה, בפרט בשירה, והוא שהמריצהוּ להיות מחזיק בעל-כרחו בנוסח המוסאפי.

דבר זה שהספרדים סגלו להם את המשקל הערבי ואת הצורות הערביות, גרר אחריו התקדמות מרובה;  ואלמלא הוא היינו משועבדים לצורות הפרימיטיביות שבכתבי הקדש.  לפיכך באו ונחזיק להם טובה על הכניסם את המשקל ואת החרוז לתוך ספרותנו, כי הם הם הביאו את חומר שפתנו לידי תסיסה, שהיה בה משום הפראה רבה.

ברכה מרובה היתה אף בדבר זה, שכל הסופרים ידעו את השפה ולמדו אותה מתוך אותו מקור.  כולם ידעו את הספרות העברית במקורה, שלשלת הקבלה לא נפסקה וההערצה היתרה לספרות הדורות שמרה הרבה על טהרת השפה.

אולם בעקב הברכה היתה גם הקללה.  לא היה הסופר אמן חפשי.  הכל נטל מן המוכן, שפה מלוטשה ומעובדה קבל מִשֶׁל אחרים, ומקורות השפה היו משותפים לכל משפחת הסופרים.  ומטעם זה רוח מונוטונית נוראה שורה על כל יצירותיהם, בעמל רב נמלטו מרשתה "האריות שבחבורה".  ורובם של הסופרים, כשאתה מעיין במחצית הפסוּק הראשון, אתה יודע למפרע איזה שבר פסוק יגרר זה אחריו.  מי שקורא הדלת יודע את הסוגר.  אני יודע למפרע, מה יאמר המחבר בכל מצוא שהיא.  בבקר – "נבקעוּ עפעפי שחר", אם אני ישֵן הלא "לבי עֵר", חיה אוכלת – ולא "נודע כי באו אל קרבנה".  כלומר, לפנינו כל סגולותיו של הנוסח המליצי וכל הַזִּיּוּף הכרוך בו;  זִּיּוּף  המחשבה וזיוף הרגש.  אדם מבטא רגשותיו ואין אני יודע למי הוא רגש זה, משֶלו או משֶל חברו;  המלים אינן אלא מסוֶה שאול, שהוא בא להאפיל על עוני שפתו ועל דלות רגשותיו.  האישיות מטושטשת, אין להכיר בה, שהרי מכוסה היא אבק רגשי זרים ודורות קדומים.  ריח עבשה ורקבון נודף מכל היצירות הללו ואף זכר אין בהם לחיים כמות שהם.  לא הוסיפו הללו ולא כלום על רכושם של הדורות שקדמו להם.  ואף הצורות החדשות הולכות ונפסלות זמן מה לאחר חדושן.  הכל שואבים ממקור אחד, המשורר הולך וחוזר על חרוזיו והכל חוזרים על אותם החרוזים.  וּמלבד כל אלה, נתעכבה התפתחותה של הלשון העברית על ידי קדושתה היתרה.  קדושה זו וחוסר הדבור החי הם הביאו לידי השלטת המסורה והערצת העבר באופן מבהיל, שאין למצא דוגמתו בשום ספרות אחרת.  הכל היו נתונים בידי העבר.  שלטון המות בחיים גדול בישראל ביותר, ובספרותנו סבל הירושה הגדול מוטל על כל יוצרינו ומדלדל את כחם ביותר.  כמה יצירות גאוניות מן המוכן לפנינו, והללו שִמשו ומשמשות לנו סמל יופי, קנה מדה.

ואף כיום אנו באים ומשקיעים עצמנו בספרות העבר.  מכאן באה הלמדנות והספרותיות, שהיא היא הקללה הרובצת על ספרותנו;  ואין לְהבדיל אצלנו בין המשורר היוצר "בחסד עליון" ובין המשורר הלמדן הגדול "בחסד הזכרון".  המליצה התנ"כית אבדה חנה, באה המליצה התלמודית במקומה.

ואותה למדנות שולטת בכל ספרות ימי הבינים, ואף בשירתו של עמנואל, אם כי לא במדה המצויה.  ויש שמוצאים אנו בשיריו כמה חרוזים סתומים שהם בבחינת חידות, ולאחר שאנו זוכים ועומדים על כונתו של המשורר, אנו נהנים אותה הנאה משונה, שנהנה כל הפותר שאלה חמורה באלגברה.  מסופקני אם זו היא ההנאה, שצריך אדם ליהנות מיצירה פִּיּוּטית.

מסקנות חוקרים, דקדוקי מדקדקים, עקימת פסוקים וכיוצא בהם, משחיתים כל חלקה טובה וכל בטוי של רגש אמתי ולא מזויף.

זקוקה היתה ספרותנו לכחות מחדשים, שיהיו הולכים ומשחררים אותה מהלמדנות, החרזנות וכיוצא בהן.  בתעודה זו זכתה איטליה: אותנו הכניס לתחום אברופּה רמח"ל, ואת הפרץ הראשון בחומת הספרדים פרץ עמנואל הרומי, הראשון שהתחיל מכניס לספרותנוּ צורות ספרותיות מִשֶל אברופּה.  וראה זה פלא!  זה, שלא ידע בשיריו מדה ולא היה מעצור לשטף אמרותיו, הכניס לספרותנו את הצורה היותר מדויקה ומעובדה שישנה באברופה – הסוניטה.[iv]  צאו וראו מה בין הפרוזה של עמנואל ובין שיריו, ומה בין שיריו החרוזיים בצורות הערביות ובין "שירי הזהב" שלו.  רק הצורה המשוכללת, שכלה סְיָגִים שאין לעבור עליהם, יכלה היתה להציל את רגשותיו של המשורר העברי מהמון גוזמות והפרזות של אנשי המזרח בכלל והערבי בפרט.  ואלו נשארה ספרותנו עומדת תחת השפעתה של הספרות הערבית, לא היינו זוכים ליצור ספרות ראויה לשמה.

צורתו של "שיר הזהב" אנו מוצאים אצל כמה משוררים שקדמו לדנטי, למשל אצל Piere delle Vigne  שמת בשנת 1249 לערך, או Buonagiunta Urbicciani  שמת קרוב לשנת 1250, ואחרים.  אולם דנטי הוא שקבע לשיר את צורתו המקובלת.  בין סוניטותיו של דנטי 25 נכונות (שתים יוצאות מן הכלל).  ניכר המשבר שבין הקבַרטֶטות והטֶרצֶטות וחרוזי הקבַרטֶטות בשבע עשרה סוניטות בסדר אבבא אבבא (חרוז משולב) Rima chiusa וחמש פעמים בסדר אבאב אבאב = Rima alternata  חרוז לסירוגין.[v]

במחברותיו של עמנואל אנו מוצאים ל"ד (עיין הערה עמוד 79) שירי זהב, מהם במחברת הרביעית – ששה, במחברת החמש עשרה – חמשה.  מכאן אנו למדים כמה חביבה עליו צורה זו.  ב"מחברות עמנואל" שהיו תחת ידי (ברלין, 1796), נִדפסו הסוניטות בהרבה שנויי צורות עד שאי אפשר להבחין בהן את צורתן האמתית.

קבל עליו עמנואל כל חומרי החוקים, הן בחתוך אברי השיר, הן בסדור החרוזים, מספרם וחלופיהם, וגם ברתמוס הפנימי במהלך רעיונותיו – כשרים הם השירים הללו בתכלית הכשרות וחרוזיהם "משולבים".  המשקל נשאר נאמן למשקל הערבי, רוב הסוניטות שלו נכתבו ב' תנועות ויתד וב' תנועות ויתד וג' תנועות "בדלת וכן בסוגר", אלה הם כל השירים שחרוזיהם מלעיל.  השירים שחרוזיהם מלרע משקלם:  ב' תנועות ויתר וב' תנועות ויתר וב' תנועות "בדלת וכן בסוגר".  ההברות שבראשונות הן י"א ובאחרונות י"ב.  החרוזים שבכל שיר הם או כלם מלעיל או כלם מלרע.

משוררי איטליה שבאו אחרי עמנואל הכירו בדבר, כי עמנואל הכניס את הסוניטה לספרות העברית, אלא שמצאו, כי "נהג את שיריו בכבדות";  וכל הרוצה לדעת בטיבם של שירי זהב יקרא "שירי אדום".

כמובן, הבאים אחריו הטיבו להביע את רעיונותיהם בבהירות יתרה, אך לא כל שיריו "נהג עמנואל בכבדות".  רבים מהם יפים, יש בהם מכל הסימנים שמנינו בשירתו בכלל.

ומלבד אלה תמצית כל השיר נתונה בשורה הראשונה או בשורה האחרונה.  עוד בימיו של דנטי היו מונים כמה מיני סוניטות שונות זה מזה ברב או במעט, ומקור כולן בצורה היותר קדומה: abba abba .  משקל הסונֵיטה הקלַסית – חמשה ימבים לשורה, ומספר כל הברותיה קנ"ד.

הסוניטה "נפשי בקרבי חשבה מחשבת" אופית מאד לרוח יצירותיו של עמנואל: אותו ההתול הקל בכל הקדוש, והמוזר כל כך בנפשו של מי שכתב פירושים לספרי קודש, מרחף עליו.  דיו לו לעמנואל שיהא מצוי בין זקנות שחורות משׁחור או זפת, ועדן יהפך לו לֹתֹפת;  ואיפכא לו, למתאר את כל ענוייו של התופת, כאין וכאפס כלם אם יהיה במושב צביות חן.

ואולם כנראה זה היה חומר ידוע מכבר, וכבר דרשו בו אחרים;  וכמהו אנו מוצאים בספור הצרפתי מן המאה הי"ב Nicolette et Aucassin כתוב גם הוא באותו אופן שכתובים המחברות, שיר מביע ממש אותו הרעיון.  השם הצרפתי Aucassin מעיד על שייכות ידועה להערבי  Al Cassimומי יודע איזה הדרך נתגלגל ובא לצרפת ואיפה שמע אותו עמנואל.

 

סגנון הסוניטות על פי רוב שוטף.  דבריו מלאים מרץ, רעיונותיו מרוכזים; בטויים חריפים, קוי מספר נותנים תמונה שלמה ומבריקה, ובמקצת אתה מוצא בהם אף אותו ברק "הפסוק מן המוכן", הקולע בידי אמן שכמותו אל השערה.  צרוף היופי האברופי והרוח העברי-הערבי מוסיפים להם לוית חן מיוחדה.  השורה האחרונה, המסימת, היא תדיר מלאת כח, ולמרות מקצת הקושי, שישנו באחדים משיריו אלה, הרי הם יצירות נעלות שבספרות העולם בכלל.  הללו משמשים סַפִּירִים בנזרו של המשורר.  ואלו לא כתב אלא אותן שלשים וארבע סוניטות בלבד, היה תופס אותה עמדה חשובה שזכה לה בתוך אחיו המשוררים הספרדים.

 

מספרן הרב של הסוניטות[vi] מוכיח עד כמה נתחבבה עליו צורה זו.  כאן רואים אנו את האמן האמתי שבו, והוא נהנה מנצחונו על חומר יצירתו;  וככל שיגדל הקושי כן תגדל הנאתו בנצחונו.

עמנואל חָבַב וחִבֵּב את שיר הזהב על האיטלקים, שכן אנחנו מוצאים כמה ממשוררינו מחזיקים לאחר כך בצורה זו:  עמנואל פראנשיס, ואחיו יעקב, טוביה הרופא והבאים אחריהם:  רחל מורפורגו וכו'.  והשערתי ששערתי "במחברת הסוניטות", שישנן עוד כמה סוניטות נעלמות בגנזי ביבליותיקאות, נתקימה.  בידיו של המשורר יוסף פַּטַאי, הכותב הונגַרית, נמצאות ט"ז סוניטות מאת דוד עונקירא (דמשק וערב), שטרם נתפרסמו.  ואותן העתיק מכתב יד בגנזי אוכספורד.

שני "שירי זהב" של עמנואל פותחים בחושה משיח אל והן נראות כעין וַריַציה לנושא אחד, אולם הנה הראשון בא "לרמוז אל יהודה גור אריה, אשר אמנו בצלו נחיה" ואינו אלא אודה קטנה בתמונת סוניטה.  לא כן השני שיש בו כמה מן ההתמרמרות כנגד אותה השפלות, שהיו נתונים בה יושבי הגיטו, עד כי גם גואלם אי אפשר לו שלא יבא בתבנית עני ורוכב על חמור.  שירה זו אופית מאד לגבי איש, שהיה רגיל לראות את מושליו וחשמניו בהדרת עם ובכל ברקו החיצוני של זמנו.

כשתסתכל היטב במחברת השניה אל השיר המתחיל "שִׂכֵּל מְצַיֵּר יום", שיר בן ד' טורים, ואל השיר השני הבא אחריו המתחיל "הַגֵּד כְּרוּב מִמְשַׁח", שאינו אלא בן ג' טורים, נמצא כעין מלואים לראשון, ואם נקרא תחת הִכְלְמָה – הִכְלַמְתָּ, נראה, שיש לנו כאן סונט באותה צורה, שנתן לנו כמה וכמה פעמים מדפיס הספר.  כל הלך הרעיונות, ההקש אל מאורות שמים, המקום ששני השירים נפרדו, הוא מקום המשבר שבסונט;  כל הסונטה אינה אלא מחזה מול מחזה לשיר הקודם המתחיל: "כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ" ומדבר בפאר היפה, ושגם הוא אינו אלא סונט מסורס על ידי המסדר.  אין בכל שיריו של עמנואל צורה שירית מתאימה לצורת השירה:  "הַגֵּד כְּרוּב מִמְשַׁח" ואין בכלל צורה כזו בצורות הספרות הספרדית.  ואולם בסדור שתי הַטֶּרְצֶטוֹת בכמה וכמה סוניטות העולות על כל ספק, אנו מוצאים צורה זו.  השיר "כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ" גם הוא סוניט, אלא שמשונה צורתו מאד:  תחת כל היעלות מן הרקק נבראו – בין השמשות על ידי הדחק – על כן כמר מדלי וכשחק הם – המה במחתרת זמן נמצאו – אך מעשה עפרה – אמת יצא אור – עם כל צבא מרום ואלי שחק – מכתם אלהים הוא ולא על מחק – על כן פליאות יעלה נפלאו – אני מציע לקרא:

כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ

בֵּין הַשְּׁמָשׁות עַל יְדֵי הַדֹּחַק;

עַל כֵּן כְּמַר מִדְּלִי וְכַשַֹׁחַק

הֵמָּה בְּמַחְתֶּרֶת זְמַן נִמְצָאוּ.

 

אַךְ מַעֲשֵׂה עָפְרָה אֱמֶת אוֹר יָצָאוּ

עִם כָּל צְבָא מָרוֹם וְאֵלֵי שַׁחַק,

מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וְלֹא עַל מַחַק, -

עַל כֵּן פְּלִיאוֹת יַעֲלָה נִפְלָאוּ.

 

לֹא אֶקְרָא עַצְמוּת צְבִיָה חֹמֶר,

כִּי לֹא כְחֹמֶר יַעֲלוֹת הָאָרֶץ

הוּא; אַךְ שְׁמוֹ נוֹשֵׂא לְצוּרָה רָמָה

 

קֹרָא בְשֵׁם חָדָשׁ.  וְאֶגְזֹר אֹמֶר,

כִּי בַגְּבוּלִים פָּרְצָה הִיא פֶּרֶץ

כי מעלתה מאנוש היא רמה.

 

והסוניט הקודם, כלומר אם נאחה את שני השירים הנ"ל:

שִׂכֵּל מְצַיֵּר יוֹם אֲשֶׁר צוּרַת

בַּת נִרְשַׁם כָּל הַיְקוּם הִכְלַמְתְּ,[vii]

יַעַן בְּגִשְׁמָהּ כָּל גְּנוּת הִשְׁלַמְתְּ

כִּי בָא חֲלוֹם הַבּוּז וְאַתְּ פָּתַרְתְּ.

 

אוּלַי לְקַבֵּץ כָּל גְּנוּת נָדַרְתָּ,

אוֹ לַעֲשׂוֹת יַנְשׁוּף וְקוֹף יָזַמְתָּ?

מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלַמְתָּ

אִם רוּחֲךָ סָרָה וְאִם  שָׁכַרְתָּ.

 

הַגֵּד, כְּרוּב מִמְשַׁח, הֲאִם הַשֶׂרֶד

אוֹ הַמְּחוּגָה מִמְּךָ גֻּנָּבוּ,

וַתַּעֲשֶׂה בַּת נִרְשׁוֹם בָּרַחַת?

 

אוֹ פָעֲלוּ בָהּ כּוֹכְבֵי רוּם מֶרֶד,

סַרְטָן וְעַקְרָב אִם אֲזַי נִצָּבוּ:

בִּזְנַב דְּלִי בַּמַעֲלָה צוֹמַחַת.

 

ואז יצא לנו עוד נוספים על ל"ד הסוניטות.

נַפְשִׁי בְקִרְבִּי תַּחֲשֹׁב מַחְשֶׁבֶת

לָקוּץ בְּעֵדֶן גַּן וְלִרְצוֹת תֹּפֶת!

כִּי אֶמְצְאָה שָׁמָּה דְּבַשׁ עִם נֹפֶת,

שָׁם כָּל צְבִיַּת חֵן וְכָל עוֹגֶבֶת.

 

מַה לִּי בְּעֵדֶן גַּן וְאֵין אוֹהֶבֶת!

שָׁם רַק שְׁחֹרוֹת מִשְּׁחוֹר אוֹ זֶפֶת

שָׁמָּה זְקֵנוֹת בַּעֲלוֹת יַלֶּפֶת, -

נַפְשִׁי בְּחֶבְרָתָם תְּהִי נֶעְצֶבֶת.

 

מַה לִּי וְלָךְ עֵדֶן, וְאַתְּ אָסַפְתְּ

כָּל בַּעֲלוֹת מוּמִים וְכָל אִישׁ בּשֶׁת!

עַל כֵּן חֲשַׁבְתִּיךָ בְּעֵינַי אָיִן.

 

תֹּפֶת, בְּעֵינַי חֵן וְהוֹד יָסַפְתָּ,

בָּך כָּל צְבִיָּה הַיְקָר לוֹבֶשֶׁת

וַתֶּאֱסֹף כָּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.

 

חוּשָׁה, מְשִׁיחַ אֵל, וְלָמָּה תַּעֲמֹד!

הִנֵּה מְחַכִּים לָךְ דְּמָעוֹת נוֹטְפִים,

הָיוּ דְמֵי דִמְעָם נְחָלִים שׁוֹטְפִים,

כָּל לֵב וְכָל לָשׁוֹן לְךָ, שַׂר, יַחֲמֹד.

 

קָחָה פְּתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדְךָ וּמֹד

צִיּוֹן כְּלִיל יֹפִי וּבָנָיו עוֹדְפִים

יִהְיוּ בְכָל חֵן טוֹב וְצָרִים שׁוֹאֲפִים,

יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד!

 

עוּרָה, מְשִׁיחֵנוּ, צְלַח כַּיּוֹם, רְכַב

עַל סוּס אֲשֶׁר דּוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה רְתֹם,

כִּי כָל עֲצָמַי נִפְזְרוּ אֵין בִּי מְתֹם.

 

אִם עַל חֲמוֹר תִּרְכַּב אֲדוֹנִי, שׁוּב וְשֵׁב;

אִיעָצְךָ, הַשָּׂר מְשִׁיחֵנוּ, בְתֹם

לִבִּי: סְתֹם הַקֵּץ וְהֶחָזוֹי חֲתֹם!

 

תופת ועדן

את מחברתו העשרים ושמונה והיא מחברת "התופת והעדן" מתחיל עמנואל בזו הלשון:

"אמר המחבר עמנואל ב"ר שלמה ז"ל אחרי אשר עברו שנותי ששים, וצירי התמותה היו באים לקראתי חשים, והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים, והיה צעיר ממני לימים, ובראותי נפלו עלי אימים, ואומרה אוי לי הסכל המתעלם, איך לא אבוש ולא אכלם, ואנכי רשעתי וחטאתי".

קשה לנו מאד לעמוד על אפין של מחברות עמנואל ולדעת מתי חִבֵר מחברת זוּ או מחברת זו, וכן גם לדעת מה היתה הסבה האמתית שגרמה לחבורן, ומה הוא החומר הָאַבטוביאוגראפִי הטמון בחיקם נסתר מעין קורא, או לברר את הזמן מתי נכתבו.  אי אפשר כעת להבין מה הן הסבות החיצוניות שהביאוהו לידי כך, או להכיר בהן עקבות התנאים שהכשירו את יצירתן.

כיוצאת מן הכלל מחברת כ"ח, שבה נתן המחבר גם את הסבה, שהביאה אותו לידי כתיבה, וגם את הזמן, שנכתבה בו.  והדברים נמסרו באופן פשוט מאד, בשתים שלש שורות, בלי כל כחל מליצי, שהיה יכול להוסיף עליהם מחן הספרותיות, ושלא לגרוע מן האמת ולא כלום.  אופן כתיבתו של עמנואל הרומי הלא נתן לו אפשרות מרובה כל כך להפריז ולא להבדיל בין תחומי חזון ואמת, ומצד שני, כל מה שהיה מרשה לעצמו "לתפארת המליצה", לא נגע הפעם לרעה בעבודתו.  ויכולים אנו להוציא כמה דברי אמת מתוך שתים השורות הללו שנִתנו בראש המחברת.

והנה הוא אומר בפירוש, כי את המחברת כתב אחר שעברו משנותיו ששים.  והפעם לא לתפארת הלשון אמר.  אי אפשר היה לו לכתוב את מחברתו זו טרם שעברו עליו הששים.

"התפת והעדן" נכתבו כמובן אחרי שנתפרסמה בעולם הַ Commedia divina  של דַנְטֵי, ששמשה לו נושא חקוי, או יותר נכון מניע לכתוב מחברת זו.

מתי חבר דנטי שירתו הגדולה?  לפי דברי Boccacio  התחיל דנטי שירו זה בשנת 1300, תחלה בשפת רומי, ואחרי כן בשפת העם.  שבעת השירים הראשונים היו מוכנים בידיו כשגורש מעירו ויצא הגולה.  Marchese Marcello Malaspina  הוא שהעיר אותו להמשיך עבודתו אחרי הפסקה של חמש שנים.  ומאז היה עסוק בעבודתו זו בהפסקות ארכות במשך כל ימי חייו.  וכשמת חסרו שלשה עשר שירים, ונמצאו כנראה רק כעבור שמונה חדשים אחרי מותו.  ויש מקום להניח כמעט בדיוק, שאת שירו הראשון Inferno   (התופת) גמר קודם 1314 ואת Purgatorio  (המצרף) קודם 1318;  ובכן יוצא כדברי Dionisi, שאת השיר כלו סיים בשנת 1320.

דנטי מת בשנת 1321 (י"ד ספטמבר), ובכן יכול היה שירו כלו להתפרסם אך בשנת 1322 ולא קודם, ואז רק אז היה יכול עמנואל לגשת אל העבודה, או לכל הפחות לגמרה, אם הסתפק תחלה אך "בתופת".  עמנואל נולד בשנת 1260 ובכן לאחר 1320 עברו עליו משנותיו ששים.

פרסום שירו של דנטי היה גדול מאד עוד בימי חייו, והשיר עשה רושם כביר על בני דורו.  מספרים עליו, שכשהיה עובר בחוצות, היו מראים עליו ואומרים:  הנה האיש שראה בחייו את התופת.

ואפשר לנו לשער את הרושם העז, שעשתה השמועה על דבר מותו בעיר רָבֶנָּה.  אותו האיש שהכניס כמה אנשים בחייהם למדורי גיהנום שונים, הנה נתק חוט חיתו, והוא בעצמו הלך לעולמו, ועתיד לראות כל מה שתאר בכשרון נמרץ ואמונה רבה.

רושם כזה צריך היה לפעול גם על אחיו הקטן ממנו בכשרון והקרוב אליו קרבת רוח משוררים.

ואפשר מאד שעל שמועה זו מוסבים דברי עמנואל "והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים והוא צעיר ממני לימים", כי אמנם דנטי היה צעיר לימים ממנו, הוא נולד בשנת 1265.

לעמנואל אי אפשר היה להזכירו מלא, אף כי לְדידוֹ אחיו המשורר מחסידי אומות העולם היה, אבל לבני דורו זה היה יותר מדי, די להם במה שהוא נותן מקום לחסידי אומות העולם סתם מימים קדמונים, אך לתת מקום כזה לבן דורם, או לקרא להם זרע קדושים – לא היו מרשים לו מעולם.

וגם זה אפשר, כי אותו האיש שעליו התגעגע אז עמנואל אותו דניאל איש חמודות – איננו אחר, אלא דנטי אַליגְיֶרי.  לעשותו למלוֵהו לא היה יכול אז, כדי שלא יהיה למורת רוח לבני דורו.  משורר ממשוררי עכו"ם מלוה את דנטי, מדוע לא יהיה למורה דרך לעמנואל משורר נוצרי?  לפי דרכי המליצה, שהיו אהובים על בני דורו וטעמם, די היה לו לעמנואל שישתמש בשם דניאל ברמיזה דנטי, ודי היה לו בדלית ונון שבשני השמות.

רבים משערים כי "התפת והעדן" אינו אלא חקוי של "הקומדיה האלהית", וממילא מובן שמענין מאד לדעת את היחס שבין זה ובין זה;  ולכן אני מרשה לעצמי לדבר קצת על שירו של דנטי.

התופת, כמו שמציר אותו דנטי, הוא בנין ענק, בנוי בארכיטקטוניקה מדויקת ובמחשבה תחלה כל כך מסוימת, עד כי המשורר אפשר היה לו לתת קצב ומדה, ולהגיד כמה ימים עשה בדרכו באותו בנין, שאך אדריכל מומחה אפשר לו לבנותו.

שמונה ימים עשה בדרכו: יומים שהה בתופת, יום אחד בדרך מלוּצִיפֶר (מלך התופת) ועד ההר Purgatorio, ארבעה יום בהר הנ"ל ויום אחד בעדן.

ונמצאו אנשים, שרצו לתת בדיוק את כל מדות הבנין הנפלא הזה,  Girol. Benevieri בספרו Discorso di Ant. Manetti circa il cito, la forma e la misure dell' Inferno di Dante.  (פלורנציה, 1506); Giammbullari: Del cito, forma e misure dell' Inferno di Dante  (פלורנציה, 1544).

כי אמנם בנין אמן הוא.

התֹּפֶת (Inferno) לה עזרה ותשעה עגולים, הַמַּצְרֵף (Purgatorio) גם לו עזרה ושבעה עגולים, והעדן התחתון (Paradiso) לו שבעה רקיעים כנגד שבעה כוכבי לכת, ממעל להם שמי הכוכבים הנחים, ולמעלה מהם ה-Primum mobile אשר למעלה ממנו מרחף Empyreum, מעונה אלהים.

התופת – מקומו בעמקי האדמה ותבנית משפך לו וראשו במרכזו של הארץ.  כתליו מתרוממים כעין מדרגה על גבי מדרגה וביניהן מעלות בנויות.  קלפת הארץ סוגרת על כל החלל הגדול ובאמצע בניָן זה ירושלים או "הר ציון", מאוּנָך על גבי לוציפֶר, היושב, כנאמר לעיל, במרכזו של כדור הארץ, בנקודה היותר עמוקה שבתופת.

נפשות החוטאים הן על אותן המדרגות ההולכות וצרות, וכשם שתגדל חטאתן כן תעמקנה לשבת.

המדור הראשון – שוכניו כל אלה שחיו על אדמות ולא ידעו בושת וכבוד.  נהר אכֵירון שוטף ומפריד בין העזרה ועגולי התופת.

בעגול הראשון  שם גם הומירוס, וירגיל, הורַציוס, אובידיוס, וכל אלה שלא הזו עליהם מי קדש לנצרות, כל גדולי אמות העולם משנות קדם.

עגול שני – שומר שערו מִינוֹס, ושם נמצאים כל אלה שהיו שקועים בתאות בשׂרים, כגון המלכה דִידוֹנָה מקרת חדשה, קליאופטרה, שמירמית, הֶלֶנֵי, פַּרִיס וכו'.

עגול שלישי מדור לזוללים וסובאים, ושם שלג וברד.

עגול רביעי נועד בשביל כילאים ופזרנים.

עגול חמשי מדור לכל אלה שֶעֲבָרָם חרון אפם, והם חצי גופם טובע בבצה, ומתחת במים כל נוקם ונוטר.

בעגול הששי אפיקורסים, מינים וכופרים נתונים בתוך ארונות יוקדים, ביניהם גם פרידריך השני לבית הוֹהֶנְשטוֹפֶּן.

משם יש לעבור דרך תהום נורא, ושומר אותו מִנוֹתַּבְרוס, אל העגול השביעי, שהוא בפני עצמו שלשה עגולים.  אחד ללסטים, גזלנים, מכי נפש ועריצים, כגון נֵירון קיסר, אַטִילָה מלך הוּנים – כלם נידונים בדמים רותחים.

עגול ב' – יער עב, ועציו סוגרים על נפשות אלה שטרפו נפשם בכפם, מהם ניזונות הַהַרְפִיות.

עגול ג' – מדבר חול ובו תועות ערֻמות הנפשות שברכו אל – ואלה שמעשי סדום בידיהן, והללו שלקחו נשך שוכנות בו, וגשם אש לא תכבה יורד עליהן.

עגול שמיני בן עשרה עמקים.

עמק ראשון מדור לרמאים, מדיחים ומתעים, שֵדִים בעלי קרנים דולקים אחריהם ומלקים אותם בשבטים, עמק ב' – מחניפים, מתפלשים בצוֹאת אדם.  עמק ד' מקום הקוסמים, והחרטומים וראשיהם מסבים כלפי ערפם;  עמק ה' משמש מדור, למשתמשים בתגא להנאתם.  עמק ו' – צבוּעים וחנפים.  עמק ז' מקום של פורענויות לגזלנים וגנבים, הן בתמונת אדם, הן בתמונת נחשים ושאר מפלצות, עמק ח' ליועצים עצות שקר, אש עוטפת אותם.  ביניהם גם אודיסֵיוס שבעצתו נלכדה טרוֹיָה.

עמק ט' – שם כל מיסדי כתות ומחרחרי ריב ומחלוקת (עַלי ומחמד גם הם שם).  עמק י' מדור לזַיפָנים ושם גם אשת פוטיפרע.

עגול תשיעי ערוך לבוגדים, ובו כמה מדורים, מדור לבוגדים באחיהם, מדור לבוגדים בארצם, ברעיהם וכו".

במרכזו של עגול תשיעי – לוּצִיפֶר ולו שלשה פנים, כנגד הַשִלוש שבנצרות, ובכל אחד מפיותיו בוגד אחד:  יהודה איש קריות, ברוּטוּס וקַסיוּס.

הַמַּצְרֵף (Purgatorium), ששם יסורים ממרקים עונותיהם של בני אדם בטרם שיכנסו לעדן, אינו אלא הר ושומר לו הפילוסוף קַטוֹ מאוּטִיקָה, וכל אלה שאחרו לחזור בתשובה צובאים על שערי הַמַצְרֵף, אם לא תעמוד להם תפלת חסיד להכנס מיד.

וההר לו שבע מרְפָסות, זו על גבי זו.  במעלות עולים ממרפסת אחת לחברתה, ומלאך שומר להן.

מרפסת ראשונה – רמי עין כפופים תחת סֻבָּלָם.

מרפסת שניה – אלה שעיניהם היתה צרה באחיהם, והם בכתנות שֵעָר, עיניהם תפורות בְחוטי ברזל, ומלקים אותם בשבטים.

מרפסת שלישית – קפדנים נתונים בתוך עשן כבד.

מרפסת ה' – כִּילָאִים ופזרנים.

מרפסת ששית – זוללים, עצים כבדים בפירות ועינות מים סמוכים להם, והם נושאים חרפת רעב וצמאים.

מרפסת שביעית – לשטופים בזמה הנידונים באש.

ועל ראש ההר – העדן התחתון.

ממעל לו שבעה רקיעי כוכבי הַלֶּכֶת.

רקיע א – רקיע הלבנה, ששם כל הנפשות ששאפו לחיים רוחניים, אלא לא הגיעו לשלימות.

רקיע ב' – זה של כוכב מַרקוּליס – מדור לצדיקים, שהיה בהם פגם כי שאפו לתהלה בארץ.

רקיע ג' – זה של נוגה (Venus) – משכן כל התמימים ואך ששגו באהבה.

רקיע ד' – רקיע השמש, ששם כל מוֹרֵי הכנסיה.

רקיע ה' של מאֲדים ((Mars, נועד לכל אלה שנלחמו בעד האמונה.

רקיע ו', זה של צֶדֶק ((Jupiter – כל מלכי צדק בו.

רקיע ז' הוא של שבתי (Saturn) – מדור לנזירים וכיוצא בהם.

רקיע ח' – רקיע הכוכבים הנחים.

רקיע ט' – (Primum mobile) – כולל בתוכו כל יתר הספירות, והוא משפיע עליהן שתהיינה מתנועעות בכח קדשו.  ושם תשע מערכות המלאכים למדרגותם הממונים על הספירות הסובבות מסביב לנקודת המאור, המשמשת להן מרכז, והיא האלהות.

הרקיע העשירי, שאינו מתנועע, הוא הנקרא Empyreum, ושָם כל הקדושים.

בחצי ימיו, מתחיל דנטי את ספורו, תעה ביער, ובבקר כשקרב עד הר גבוה (כלומר האמת) עכבו בידיו פַּנְתֵּר (סמל החושיות) ארי (סמל הגאוה) וזאבה (סמל אהבת הבצע), ובהיותו תועה ביער (כלומר שקוע בתאווֹת ושגגות) פגע בו צלו של וֶרגִיל (סמל השכל – או השלטון הַחִלוני).  המשורר עוזר לו ומלוה אותו על דרכו בכל מדורי התופת והמַצרף.

מכאן ואילך אי אפשר לו לוֶרגִיל לארח לו לחברה, ולעזרתו של דנטי באה בֶּאַטרִיצִי (החכמה האלוהית, או שלטון הכנסיה). 

כל התיאור מלא הוד נעלה, יופי פְּלַסטי ושפה נערצה.

בכל מקום שדַנטי בא, הוא פוגע באנשים מגדולי הדור ונכנס עמם בשיחה ומשוחח עמהם, והם נוגעים בשאלות עמוקות וחשובות, העומדות ברומו של עולם הפילוסופיה והתיאולוגיה, במעמד המוסר או בעניני המדינה והכנסיה.  כל התמונה רוממה ומושכת את הלב וכוללת בתוכה כל חיי הדור, והשיחות יש שהן מעוררות אימה, ויש שהן מעוררות תוגה עמוקה או גועל נפש.

ולעמת זה ה"תופת והעדן" של עמנואל עני ודל, המחברת הכ"ח היא החלשה שבכל המחברות, אפשר מאד כי סיים בה את עבודתו הספרותית, ולאחר ששים קפצה עליו זקנה...  בכלל יש בה סמני ירידה והתרשלות מרובה.  גם השפה אינה עשירה כמקודם וחסרה כמה מסמניה מלפנים, אף שורה אחת חרוזה אין בה.  כלה פרוזה חרוזה.  והציור חסר כל צבעים, התמונות הולכות על פי רוב אחרי החרוז, אחרי המליצה השגורה בפיו.  חוגו צר ידים.  העולם היהודי גם הוא אינו העולם היהודי הגדול, כי אם הגיטו היהודי.

העולם היהודי אי אפשר היה לו אז להתקים אם לא היה שקוע בארבע אמותיו שלו.  אי אפשר היה לו אז שתהיה לו שירה לאומית במלא רוחב המלה, אנוס היה להסתפק בשירה עמית, בכדי שלא יחדל להיות יהודי.

בן פלוֹרנציה הקטנה וצירו של מושל פעוט מעין גְוידוֹ דַה פוֹלֵינְטָה, לו אפשר היה להיות חש עצמו בן איטליה הגדולה, בן כל העולם הגדול, להתרומם למדרגת שופט כל הארץ.  ואולם בן הגיטו שברומי אנוס היה להשאר בן גיטו, ובעולמו שלו לא ראה דבר מלבד אחיו בני עמו.

המבוא לשיר ה"תופת והעדן" הוא פשוט, ויש בו מן האמת הפנימית.

אדם בן ששים, ש"צירי המות באים לקראתו חשים", אין לו נחת רוח כשהוא שומע איך בני דורו מסתלקים מן העולם אחד אחד.  והנה באה בשורה פתאם, כי נפטר איש צעיר ממנו לימים, איש שהיה מוסמך אצלו ל"חי רב פעלים זרע קדושים – ונפלו עליו אימים" והוא עושה חשבון נפשו – ו"חזון נראה" אליו.

תכונת נפשו של עמנואל, שהיתה לירית, ואולי גם החומר הלשוני הביאוהו לידי כך, שבמקום שֶדַנטי מרבה בצבעים בתאוריו – הוא מרבה בקולות.

"והנה רוח גדולה וחזק, מרחף ומתגבר, מפרק הרים וסלעים משבר, ואחר הרוח רעש לקולו צללו אזנים – – – – ואחר הרעש אש וקול דממה, ואור שבעתים כאור החמה – – –", ואילך בציור מרבה צבעים לערך – –  "והדרך לא סלולה, מעוף צוקה ואפלה, וארחות עקלקלות, לא ראינו שם אך ברקים וקולות, ולא שמענו רק קול כחולות, וצרות כמכבירות" – – – ושוב קולות: "והנה כסופות, בנגב חלפות, עוטיות ונכלמות ושוממות, וכיונות הגיאיות כלן הומות, ודמעותיהן על לחייהן, ומהגות כקול יונים מתופפות על לבותיהן – – –"

לקול תחנוניו של עמנואל בא דניאל איש חמודות, והולך להראותו את התופת ואת העדן.

הם הולכים.  – ו"באחרית הגענו אל גשר רעוע, ותחתיו נחל שוטף, וכאילו רואיו גוזל וחוטף – – –".

אנו נזכרים בנהר התופת אֲכֵירוֹן.

"ובראש הגשר שער ושם להט החרב המתהפכת".  זה נקרא שער שלכת – – – וכל אשר נפרדו מן העולם ובתופת יהיה מחניהם, דרך הנה פניהם – – –".

והקולות מְרֻבִּים על הצבעים.

"והנה קול כחולה שמענו והבהילנו, קול אומרים אבדה תקותנו נגזרנו לנו, הנכנס נכנס והיוצא אל יצא".

 Lasciate ogni speranza voi qu'entrate כתוב על שערי גיהנום לדנטי.

אין לדעת מפי עמואל איך נבנה התופת, יש בו אמנם איזה מקומות שיש להם שֵם, אבל על פי רוב הוא הולך עד שמגיע ממקום למקום סתם.  לראשונה הוא נמצא בעמק הפגרים, אחרי כן יבא למדור קרוי שחת בלי, ויש עוד מדור מכונה ארץ נשיה או שאול תחתיה.

נראה, כאילו התופת אינו אלא מדבר ישימון אחד גדול.  מראות תופת מעין אלה שהיו לקתולים ולנוצרים בכלל, כגון חזיונו של הנזיר אַלְבֶּריקוּס, לא היו לעמנואל.  דנטי קבל כבר כמה אֲרִיחים מן המוכן, ואולם בחוצות הגיטו לא היו.  לשאול את כל תכנית ה"תופת" ולהכניסה ליהדות לא רצה עמנואל;  בין היה בורא לו תכנית שלו, בין היה נשאר נאמן לזו של דנטי – הרי נשארת חקוי.  לכן הסתפק בזה שסגל לו את רעיונו של דנטי, כמו שסגל לו זה את רעיונו של אַלְבֶּריקוּס[viii], וברא ממנו תופת שלו – של יהודי.

וגם אין אצלו כל חלוקת חוטאים למחלקות, כנופיות מדויקות כמו בתופת של דנטי.  אך לעתים אנו רואים מעין מדור בפני עצמו לבעלי עבירה אחת, למשל "בארץ נשיה" – "והוא שוחה עמוקה, בוקה ומבוקה ומבוּלקה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביא".[ix]

וכן גם המדור השני, שבו נכנס ומצא "והנה סיר נפוח מקצה בחוברת, ובתוכה נחשת ברזל בדיל ועופרת, וקול אומר שפות הסיר שפות, והעמידנה על הגחלים השרפות, והכינו החיות הטורפות – – – בשביל הנשים הנואפות."  – – – – – ואל מקום אחד מהתופת הגענו, ראינו אנשים עבריים בלשונותיהם תלויים, וסובו עליהם אנשים מורים בקשת למען ענותם, יורום וחץ פתאם יהיו מכותם – – – אלה האנשים לא היו כאבותם – – – רק היו שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם." – –

וכן יש כנופיה וענויים אחרים לה, לאלה "אשר שקדו בפתחי בתי טבילה, לראות הנשים המתקדשות מטומאתן, בבואן ובצאתן." – –

ואולם כאשר נסעו משם וראו:  שוחות עמוקות, ושם צרות ומצוקות, ואש אוכלה אש, אשר כל רואיהם מראות עוד טוב יִתְיָאֵש, – – ולא תראה שם רק לב אמל, ולא תשמע שם רק קול בכי ויללה, וצרה כמכבירה, וקול כחולה, וקול נאקת חללים, ולב גווע, ונפש חללים תשוע, צועקים מכאב לב ומשבר רוח יילילו, ומספד מַר יגדילו, לקולם צללו האזנים".  ויהי כששאל אותו עמנואל מי המה אלה, עונה לו דניאל איש חמודות, והולך ומונה לערך דף שלם כל מיני חטאים שבעולם "מהם קצתם לקחו מן החכמות והתורות, מחשבות נכריות זרות – – – וקצתם ערלה אזנם – – – וקצתם לא רצו שיחכם אחר בעולמם – – – וקצתם כוונו להנעים קול בתפלות, להכנס בלב היעלות ותבטנה בו הצבאות – – – וקצתם לא נתנו פרוטה לאמללים ונדכאים – – – וקצתם בשקר נשבעו – – – וקצתם רדפו אחרי השררות." – – –

ואולם כמה וכמה מהם נמצאים במדור אחד לא משום שהחטא גרם, אלא החרוז גרם שימצא בקרבתם זה ולא אחר, ובין חטאיהם אין כל צד שוה.  וגם יש שכל ענשם שלהם בא מסבת אותו החרוז הארור.

"משם נסענו והנה שוחה עמוקה, בוּקה וּמבוקה ומבולקה, לא ישמע בה רק קול בכי וקול צעקה, ובתוכה אריות ונמרים, ועקרבים חברבורים, ויאמר אלי האיש זאת נקראת ארץ נשיה, ובשם אחר שאול תחתיה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביה, אשר אמרו לא יראה יה, ודמן טעון הזיה, ולכן יד ה' הויה, בהם בנפש ובגויה, יען אשר פנו למעלה בשחקם, וברכו אלהים בפיהם ובלבבם כאשר שבו כליהם ריקם, ולכן ימודו פעולתם אל חיקם, ולא יחמלו ביום נקם".[x]

למשל:  "שָם חָפְני ופִנְחָס בני עלי נתונים למחראות, יען אשר שכבו עם הנשים הצבאות".

"שם כנען הארור, צפונה חטאתו ועונו צרור, יטחנוהו בריחים ודכו במדוכה ובשלו בפרור".

סמיכות שכנים שלא לפי חטאיהם נגזרה על אלה למטה:

"שם סיחון מלך האמורי, שם בני שעיר החורי".

"שם עוזיהו מלך יהודה והצרעת במצחו, ושם חיאל בן האלי אשר בנה את יריחו".

"שם עוג מלך הבשן, יעלה עשנו כעשן הכבשן".

"שם פנינה אשר הכעיסה חנה, ושם שכם בן חמור אשר ענה את דינה.

בן רפובליקה קטנה הרהיב בנפשו עוז להניף שוט על כל גדולי ארץ, בין חיים ובין מתים;  להפריד גורלם מי לתופת מי לעדן, לא נשא פנים לאפפיור, לא הדר פני קיסרים, ולדראון עולם שפט חשמנים נסיכים ופני דורו, ובן העם המפוזר והמפורד על פני כל הארץ לא הרהיב בלבו לנגוע במי שהוא, לא קרא בכל שם מושל או עריץ מבני דורו להתנקם בו על דמי בני עמו השפוכים בארצות מחמד ובצל הצלב.

ודאי שהיו והיו לזה טעמים, כי גם בשמותם של בני קהלתו לא הזכיר בפירוש, אלא רמזים רמז.

הזיק היפה שבחזיונו של אָלְבֶּריקוס היה למאור עולם בשירתו של דנטי, ואולם המאור הגדול של דנטי היה שוב לניצוץ קטן כשהגיע לחומת הגיטו הרומי.  אם שפך עמנואל את חמתו על פרעה נכו ועל פרעה חפרע, הלא היה לו לזה היתר מן הקתולים, ואם הזכיר לגנאי את טיטוס, הלא גם ברומא עצמה היו סולחים לו לזה.

לעמת זאת היתה לו קבוצה אחת קטנה, שגם הכנסיה הנוצרית לא הכירה בכשרותה, ואפשר היה גם ליהודי לבעוט בה – בעט.

"שם אריסטוטלס בוש ונאלם, על אשר האמין קדמות עולם, שם גליאנוס ראש הרפאים, על אשר שלח יד לשונו לדבר במשה אדון הנביאים, – – – שם אפלטון ראש למבינים, יען אשר אמר כי ליחשים ולמינים יש חוץ לשכל מציאות, וחשב דבריו דברי נביאות, שם אפוקרט יען אשר היה כילי מחכמתו, והעלים ספרי רפואתו, שם אבן סינא היה ללעג ושחוק, יען אשר אמר כי הוָלד אדם לא מאדם איפשר לזמן רחוק, ואמר כי לידת ההרים היה דרך טבעי" – – – כלם יחד עם "נשות הזימה" וכושר רשעתים ומישא – במדורה אחת גדולה, בארץ מאפליה, רשפיה רשפי אש (כמובן) שלהבת יה, מדורת אש ועצים הרבה, לילה ויום לא תכבה" (ככתוב.).

על פי הרמזים הרבים במחברת כ"א אפשר לומר, כי היה לו לעמנואל הרבה להגיד ולהטיח דברים כלפי "ראשי הקהילה" ו"ראשי אלפי ישראל" ו"תושבי אפרתים" ועוד "אנשים אשר בשכבר הימים חשבתים קדושים".  לא לחנם דן אותם לכף הקלע וברותחים, אותם ואת "גדולי הדור".

וכשם ששימשה פואימה זו לדנטי גם בחינת פַּמפְלֶט וכלי זין בפוליטיקה, כן שמשה במקצת גם לעמנואל.  בני דורו או בני קהילתו בודאי ידעו למי התכון בספורו על אודות "חיאל בן האלי" אותו "בן מנבל אם", ומי הוא אותו ה"חזן" – חנף ומרע, גחזי המצורע, המתפלל לפני אל, איש סובא וזולל, אשר קדש יְיָ חלל, ובהיותו עומד בתפלה בעינו קורץ וברגליו מולל".

שני עמודים שלמים הקדיש (רנ"ב – רנ"ג) לאיש "שהיה לראש בני דורו עטרת יהלום" ושהיה לו בית באַנְקוֹנָא.

בכלל יש ללמוד מתוך התופת על כמה פרטים מענינים בענין החיים בגיטו הרומי או האיטלקי.

אהבת השררות שלא מצאה ספוקה בחיים מחוץ, הלכה וקבלה צורה משונה אופית לגיטאות להתבטא במנויי חזנים מאנשי שלומה, בסכסוכי קהילה, ריב על עליות, עסקי הגבהה וגלילה, וכדומה.  אלה סמנים לחיי קטנות בתוך חומת גיטו.

האם לא אופית היא התמונה הקטנה הזאת?  "אך בשבתות ובחדשים, ובמועדי ה' המקודשים אמרו נחנו נחלץ חושים, כי מי כמונו ומי יועידנוּ,  ומי יעורנוּ, ומי זה רואה אשר יעמוד לפנינו, ובשלש פעמים בשנה, יקומו לחטאת ראשונה וביום הכפורים באשמורת הבקר יקומו, ולריב וּמצה יצומו, יאמרו אין איש יודע שושן עמק אימה כהם, והיא ירושה להם מאבותיהם, יריבו על המקומות ויִקראו בגרון, ואמרו כי הם ראויים לשבת אצל הארון, זה אומר אני אתפלל ביום הכפורים, וזה אומר אני אקרא המגלה בפורים, כי מי ישלים חומש ביום שמחת תורה, רק ראשי העדה והשררה, מי יאמר חזון ישעיהו בן אמוץ – – –".

ציור חי ומלא תנועה, מספר קוים בודדים, אך חדים נתן לנו מדרכי הצבועים בדורו:  "אלה האנשים הארורים, וכאשר התפללו בפני אנשים אחרים, היתה תפלתם כתפלת יום הכפורים, וכריעותיהם והשתחויותיהם היו מאה ועשרים, והם ראו הכונה בכל המלות, והכניעה והרתת מהחל ועד כלות, והכריעה הגמורה, עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ובעת התבודדותם בטירותם" – – –

יש בורות ושיחין מלאים נחשים ושרפים מעופפים למנחשים ולכושפים.

מזכיר הוא בענויי פורעי מוסר "שוקדים בפתחי בתי טבילה לראות הנשים המתקדשות מטמאתן בבואן ובצאתן, והלכו אחרי ההבל ויהבלו, ואיש אל אשת רעהו יצהלו, ינבלו פיהם ועל אודותיהן ישאלו – – – כאשר תאות החשק ענקתם, וכמה מן הנשים הצנועות בסיבתם מלטבול היו נמנעות."

אין ספק שכל אלה "היחידים", הנידונים ביחידות שלא עם כל כנופיות החטאים כחטאותם, הם היו לא סמל חוטאים בכלל, פושעים סתם, כי אם תמונות אנשים חיים ידועים לבני דורם ולא רק עמנואל הרומי לבדו הכירם.

נפחד ונרעד מכל אשר ראה וּמכל אשר שמע, קלל המשורר את יום הולדו;  מובטח היה כי גם לו נכונים כל יסורי גיהנום אלה.  ואולם דניאל איש חמודות מהר לבא בדברי נחומים, כי לא לו ללבוש חרדות, כי בו "ידובר נכבדות", והוא הולך ואומר לו מקצת שבחו בפניו, הולך ומונה אחת אחת כל מדות טובות שישנן בו;  ואולם מבטחו ישים בפירושים שכתב, והם הם יעמדו לו בצר.  כנראה היה מתגאה עמנואל בפירושיו אלה, ואחת משמינית שבשמינית גאוה מתגלית בו בבואו להזכירם.  וגם כמה מן התמימות, ואולי מן האמונה יש בדבריו:

אומר לו דניאל איש חמודות:  "כמה שמח ישעיהו הנביא אשר פירשת ספרו, חי אני בראותו פירוש על מה תוכו נשבע ביוצרו, כי כאשר פירשת כן כוֵן במאמרו.  – – – ולו ידעת כמה עלז שלמה מלך ישראל, כאשר אמר לו מיכאל, פירש ספרך עמנואל – – – רק אותך לבדך משח הזמן שמן משחת קדשו." – – –

וכשהגיעו אל ראש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה "ועלו במעלותיו הגבוהים שם נגלוּ אליהם האלהים", ושם חרד לקראת משוררנו גם יחזקאל הנביא – "שאגה לו כלביא", ויאמר:  "מה מאד כבדתני בפי' ספרי – – – והנה ירמיהו ויושט אלי ידו ויאמר ברוך שחלק לך מכבודו – – – לָאוּ מפרשי הזמן לתת פירושו, ואתה גלית ענפו ושרשו." – – –

באריכות יתירה עומד המשורר וּמספר את כל הכבוד הגדול, אשר נחל מאת שלמה המלך, ישעיהו הנביא, משה רבנו ואסף הצדיק.

בתאור העדן שוב אנו נפגשים באפיסת כחו הדסקריפטיבי של עמנואל, ואולי גם באותה ההתרשלות, שבה מצוינת כל המחברת האחרונה.  ויוכל היות שכל המחברת אינה אלא אֶטוּד, ראשי פרקים, שצריך היה לשמש לשם יצירה יותר גדולה ונאותה לעמנואל.

מתולוגיה יפה יש גם לנו, פזורה זעיר שם זעיר שם, והפַנטסיה היהודית עשירה במדה מספקת כדי לתת חומר משֶלה לציורו של עולם האמת, ציור אדיר גונים ורב-מרץ, לבנין עולמות נהדרים ורוממים, לא פחות גרַנדיוזים מזה שנתנה הכנסיה הקתולית.

ואולם עמנואל מבליע תוך כדי דבור – "מעלות תחתיים, שניים ושלישיים" "וכסאות רמות ונישאות" גם "עשר חופות בגלומי תכלת וארגמן  מחופות" לעשרה הרוגי מלכות.

ונקל מראש לדעת את מי הוא מוצא ואת מי הוא מושיב בעדן:  את האבות, ואת הנביאים ואת התנאים, ואת כל מי שנזכר בכתבי הקדש, אם אך לא נזכר שם בפירוש לגנאי.  ובתוך עדת הקדושים אנחנו מוצאים גם ספק-צדיק, תמימים למחצה, ישרים על תנאי, וכל אלה שזכות חרוזים עמדה להם להכנס לעדן או להיות סמוכים אצל זה או אצל זה:

"שם אשכל וְעָנֵר וְאַבְנֵר בן-נֵר".

"אליהו אשר עלה בסערה השמים, ושם תמר אשר ישבה בפתח עינים".

"עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, ושם יהונתן בהר הגלבוע."

"שם רעוּאל חובב ויתרו, ושם גדעון ופורה נערו".

משדה הספרות העברית הביא לשם את החביבים עליו ביותר:  "את שני יהודה:  רבי יהודה הלוי ורבי יהודה חריזי."

ועוד כמה מידידיו ומכיריו ומבני משפחתו.  בתמימות יתירה ומתוך אהבה הוא מביא לעדן את אחיו, דניאל, את אמו "הצדקת יושטה", ואת "מרת ברוניטה חמותי החסידה".  ויש כמה שאין אנו יודעים מי הם, ונכנסו בהעלם שם:

"המשכיל ר' פלוני מעיר פלונית", "והשלם פלוני מעיר פירוש'א וכו".

ולא צריך לשכח עוד חבורה אחת קטנה, אשר עליה עמדו כבר כל המספרים בשבחו של עמנואל הרומי, והיא נותנת כבוד ולִוְיַת חן על כל מהלך רוחוֹ וגדולת נפשו של משורר עברי במאה י"ג למספרם.

ואלה הם דבריו:

– – – ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, וליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים בעולם המלאכים, ולא הכרתי איש מהם, ואשאלה האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי "אלה הם חסידי אומות העולם אשר גברו בחכמתם ושכלם – – –".

ואך הפעם התעורר משורר הגיטו עד למעלתו של דנטי אחד מאבירי המשוררים בעולם, ואולי גם "למעלה מזה".

שש מאות שנה עברו מעת נכתבו "המחברות."  כמה וכמה תלאות עברו מאז על ישראל, כמה וכמה פעמים חִשְּׁבָה אנית האומה להשבר במים הזידונים ובסערות הזמן.  הרבה מאוצרותיה אבדו לה במשך הזמן הזה, אך לא אבדו שיריו של עמנואל ולא נגנזו גניזה, ואף כי העירו עליהם חמתו של בעל השלחן ערוך.  העם העברי הכיר במרגליות שהיו בידיו, ושמרן לימים טובים מאלה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]שבעים וארבעים = עמ; נון ויו ממוצעים; וחותמת שמי הוא אל = עמנואל

[2]Niccolo Zoppino (1516);  Lodovico Martelli  (1536) Benedetto de Cesena,  De honore muilierum (1500); M Biondo שכתב שיר בין ג' ספרים: Acigostia, deglia e pena וכנגדו le treturie del monde (1536); מאסף ספרותי SilvaeNeptiales, libra ביחוד חריפה מחברת המיוחסת להסופרAcidalio: כולל דעות ומסקנות כלפי הנשים Disputatio nova contra mulieres qua probateirbomines non esse, 1595



[i] "אמנוטם" בטקסט המקורי,  כנראה:  אמנותם – הערת פרויקט בן-יהודה.

[ii] "ארדכל" בטקסט המקורי, כנראה: אדריכל – הערת פרויקט בן-יהודה.

[iii] כך אני מציע לסדר, ולא אֲשֵׁר כָל הַ צְבִיוֹת.

[iv] הסוניטה - בעברית "שיר זהב" - הוא שיר בן י"ד שורות, נחלק לארבעה בתים.  שני הבתים הראשונים בני ארבע שורות (קְבַרְטֶטִים) והאחרונים בני ג' שורות (טֶרְצֶטִים).  הראשונים חרוזיהם שנים בסדר: אבאב אבאב או אבבא אבבא.

[v] בשני הבתים האחרונים אפשר שיהיו שני חרוזים או שלשה חרוזים בסדר גדה גדה או גדד גהה או גגד ההו וכ'ו... שני הבתים האחרונים רעיונותיהם מעין משבר כנגד רעיונותיהם של הראשונים: תֵזִיס ואַנְטִיתֵזיִס.

עיין ספרי "מחברת הסוניטות".

[vi] במקור נדפס: "סיניטות" – הערת פרויקט בן יהודה.

[vii] אולי צריך לקרא הִכְלַמְתָּ, הִשְלַמְתָּ וכו'?  ואז לא יהיה גם ההבדל במשקל, גם בשני החלקים ג' תנועות. ואפשר לקרא צֻיַּרְתּ?

[viii] ובנידון זה אין זה חקוי, אלא עמנואל הכניס בו ממה שהיה כבר מקובל באומה והמתאים בכלל לרוח היהדות שבשעתו, וגם התיר לו להוסיף כמה נוספות על דעת עצמו. -  הנזיר אלבריקוס, שנולד בשנת 1100, היה בילדותו, בהיותו בן תשע, חולה, ויהי בחלומו שנמשך תשעה יום, אחזה יונה בציצית ראשו ותביאנו לפֶטרוס השליח, וזה ועוד שנים מלאכים הובילו את הנער דרך מדורי תופת וגיהנום ועדן וכל שבעת הרקיעים.  כשהתנער הנער הִבְרִיא, ונשאר במנזר Monte Casino.  ספוריו עברו מפה אל פה וברבות הימים נשתבשו, וצוה ההגמון לדיאקונוס פֶטֶר שישב ויכתוב את כל החזיון מפיו של אלבריקוס, כי זה לא ידע כתוב.  ואמנם אופן הנסיעה, וביחוד כל הענויים ומיני היסורים הממרקים עונותיהם של החוטאים, שהם כמה וכמה פרטים לאלה שבשירו של דנטי.

[ix] כמוזכר למעלה אין עמנואל מרבה בתאורי מדורי התופת, על כן אי אפשר שלא לעמוד על תמונה זו, שבה הוא שוהה קצת יותר מבאחרות.

[x] השחוק בקוביה (לא בקלפים, כי אלה חדרו לאטליה אך אחרי מותו של עמנואל), היה למכת מדינה.  רבים היו השוחקים - בשוקים וברחובות, ביום ובלילה בביתם; אף כי זאת אסרו להם איסור חמור, ולא התירו את השחוק בבית אך בליל ניטל ובחג הפסח שלהם.  וכמה דרשנים וסופרים היו קובלים עליהם ועל כל האסון שהם ממיטים על נפשם ועל נפש קרוביהם.  והיו דרשנים שהיו מספרים על קוביוסטים "שברכו אל" מתוך סערת תאותם ובעלי תשובה שבהם שהיו בונים בתי תפלה