מבוא    🔗

פנינה זו, שהספרות הרוסית יכולה להתגנדר בה, מצא הגרף מוסין-פושקין בשנת 1795 בקובץ אחד (“כרונוגרף”) מונח באחד המנזרים. הידיעה הראשונה על שיר זה באה בירחון הצרפתי Spectateur du Nord שנדפס בהאמבורג (אוקטובר שנת 1797), ושם נאמר: “השירה על גיבוריו של אִיגוֹר יש להשוותה למקומות היותר יפים של אוסיאן”. (אז עדיין לא עמדו על הזיוף של שיר זה.) ברוסיה הדפיסו אותו בפעם הראשונה במוסקבה, בשנת 1800, ומאז לא היתה עוד יצירה רוסית קדומה שהרבו כל-כך לחקור בה הבלשנים והחוקרים. מספר התרגומים המלאים לרוסית המדוברת מגיע עתה, לפי דברי נ' גודזי, עד שלושים בשיר, והקטעים מרובים מאוד, ביחוד הקטע “יָרוֹסְלַבְנָה בוכה”. (עיין הספר Советский писатсль. Слово о Пълку Игоревь 1938 ). יש תרגומים לפולנית, צרפתית, גרמנית, סרבית ועוד.

תוכן הסיפור השירי פשוט מאד. בשנת 1185 פשט בגדוד בערבות פּוֹלוֹבְצִים (בדרומה של רוסיה עכשיו), על גדות הדון, אחד הנסיכים – אִיגוֹר, נסיך נובגורוד-סֶבֶרְסק. בקרב הראשון ניצחו הרוסים את נודדי-הערבה, נהגו שבי וחילקו שלל. אבל כעבור ימים מועטים שבו הפולובצים עם שני כאנים בראשם, ולאחר קרב של שלושה ימים גברו הפולובצים, והנסיך ובנו הלכו בשבי. בעזרתו של פולובצי אחד נמלט אִיגוֹר ושב למולדתו. בנו, שנשאר בשביה, לקח לו לאשה את בתו של הכאן קונטשאק.

המשורר הגדול והפטריוט המסור פונה אל הנסיכים ומוכיח אותם על פניהם על שלא באו לעזרתו של אִיגוֹר. הוא קורא אליהם שיתאחדו ויחדיו יצאו נגד ה“שדה”, שממנו צפויה להם הסכנה. נראה שהוא הבין בכל-זאת, שעדיין לא הגיעה השעה “לקצץ בערבה”. במשך הסיפור הוא נותן תיאורים נפלאים, קצרים ומרוכזים של כל נסיך ונסיך, תמונה של החיים הפוליטיים של זמנו. הוא מצייר את הערבה הגדולה על אנשיה והחיה אשר בתוכה בשלל צבעים ובכוח של משורר ממדרגה ראשונה.

מי היה המשורר הגדול, בעל הרגש העז, בעל העינים המוקסמות מהדר השדה הגדול, המֵצר כל-כך בצרת עמו? – אין איש יודע. בנידון זה לא באו עד היום לכלל דעה אחת. אלא שמתוך השיר גופא יש לראות, שהיה אדם מעורב עם הבריות, בעל השכלה גדולה במידתם של הימים ההם, פיקח, יודע שירת הקדמונים ומבין בהם עד כדי לעמוד על קוויהם היסודיים, בקי בדברי הימים של עמו (מימי ולאדימיר מוֹנוֹמך), מכיר יפה את הארץ. ולפי התיאורים של הערבה וכל אשר בה – אין כל ספק, שהיה בן הדרום (אולי אוקראיני?). ההשכלה של אז היתה השכלה של כמרים, או מוטב נאמר, של מנזרים, וכבר היו שתי אקדמיות, אחת בלבוֹב ואחת בקִיּוֹב. ואפשר שהיה אחד מעמיתיו-החיילים של אִיגוֹר, תלמיד מנזר או אקדמיה לשעבר. על-כל-פנים, ידע את הסלבית של הכנסייה, וידע יפה את המיתולוגיה הרוסית במקורה, שעדיין בוודאי לא נמחו עקבותיה כליל מלב העם, כי הלא רק מאתיים שנה עברו מיום קבלם עליהם את הנצרות. את המלה “נוצרי” הוא מזכיר רק פעם אחת, ואף פעם לא נזכר שמו של קדוש נוצרי וכדומה. הוא ידע גם את כתבי-הקודש – עד כדי להיות מושפע מהם. כל היודע את התנ"ך אי אפשר לו שלא ירגיש בזה.

היו אז ימי מצוקה גדולה לרוסים, ימי המדנים בין הנסיכים הרבים, שקודם-לכן היתה עליהם מרותו של הנסיך הגדול האחד היושב בקִיּוֹב. הארץ נחלשה מאוד וסבלה מן המחלוקת, ומן השבטים הנודדים בדרום, ביחוד מן הפולובצים, ומן הליטאים במערב, וסבלה גם ממלחמות הנסיכים זה בזה, שהרבו להשחית בעם. והנה באה גם המפלה הגדולה “בשדה בלתי ידוע בקרב ערבות הפולובצים”, על הדון. הנסיכים הקושרים, “הנוגדים את המרד”, לא יצאו לעזרתו של אִיגוֹר. ורצה המשורר לשפוך את לבו בשיר. קדמו לו משוררים אחרים, ביניהם אחד מפורסם - בּוֹיאן “נעים זמירי רוסיה” ובוודאי עוד אחרים, פחות מפורסמים. היתה לו אפשרות לצאת בעקבותיהם בשירת-גיבורים דמיונית ומציצית; אלא שצעקת החיים ההוֹוים עלתה מאוד, והוא הבין שאין לו דרך אלא לבור מאורעות חייו דווקא, בכל עצם תוקפם, כפי שהיו בעוד הפצעים שותתים דם. היה זקוק לדוגמה. ודוגמה זו מצא לו (לדעתי) בכתבי-הקודש. הימים ההם ברוסיה דומים היו מאוד לימות שמגר בן-ענת בארץ-ישראל. “לפלגות נסיכים גדולים חקרי לב”, שבט-שבט לבדו, אין תומך זה בזה בצר לו, ומסביב שוסים, תמיד “מלחמה בשער”. ושירת דבורה מאליה נגלתה לו. ותחת השפעתה כתב את שירו שלו. מתחיל הוא בתיאור המפלה הגדולה שנחלו גדודי הרוסים, נזכר מתוך כך “לפלגות ראובן”, “גלעד בעבר הירדן”, ו“דן למה יגור אניות”, “אשר לחוף ימים”. הוא פונה לנסיכים, קורא לכל אחד בשמו, מונה אחד-אחד את אלה שלא באו לעזרת הנסיך בגיבורים. ושוב עושה כמעשה דבורה, נותן כרקטריסטיקות קצרות, קולעות אל השׂערה – לכולם. מתוך תוכחותיה עוברת הנביאה לדברי קללה: “אורו מרוז”. כך פונה גם הוא אל שני הנסיכים אינגוואר וּוְסֶבוֹלוֹד:

מלכם קסדות-הכתם

מגינים ורמחי פולניה?

תמונתה של אם-סיסרא “בעד החלון נשקפה ותיַבב”… נותנת לו דחיפה להכניס לשירתו גם הוא תמונתה של אשה –מחכה לבעלה – היא יָרוֹסְלַבְנָה, אשתו השנייה של אִיגוֹר. ועוד כמה סמוּכות אנו מוצאים כאן, למשך גלגולו של “הלא ימצאו יחלקו שלל”, “צבע רקמתיים” – ישנו בתיאור שלל אִיגוֹר (עיין שם). “נחל קדומים נחל קישון” – הדו נשמע בכל השיר, בכל שמות הנהרים הנזכרים בו: הדון, הדּוֹנְיֶץ, הדונאי, הסוּלה, הנמיגה. ובכלל, כמה מוטיבים מן התנ“ך. אִיגוֹר רוצה לשתות ממי הדון, דוגמתו של דוד המלך, הרוצה לשתות דווקא ממי הבאר אשר בבית-לחם. וְסֶבוֹלוֹד – (תאו-הרהב) – БУЙ-ТУР. כלום אין זה מעין כינויו של יוסף בברכת השבטים של משה רבנו:”בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו“. “חלום רע חז סביאטוסלב”, ממש אותם הדברים בדניאל: חלם נבוכדנצר חלומות. “קול נשמע, קול יָרוֹסְלַבְנָה”, בתחילת קינתה של יָרוֹסְלַבְנָה: “קול ברמה נשמע”. היא מתייפחת על החומות “על שוּר פוטיבל” – “בנות צעדו עלי שוּר”. ורק מתוך ידיעה זו של השפעת התנ”ך עליו אפשר להבין כמה מקומות סתומים בשיר. בתיאור הנסיך וסיסלאבל אומר המשורר, שזה היה חוצה כזאב דרכו של חורס הגדול. סוברים החוקרים, שחורס זה הוא אלוהות המהירות: אלא שיש לשאול, מדוע דווקא אלוהות זו (שניה למדרגה) זכתה אך היא לכינוי: הגדול, ואולי יש לומר, שהמשורר התכוון לשמש, לחרס? רצה לומר, שהוא כל-כך מהיר עד שהור עובר את החרס. בהוצאה משנת 1938 כבר ניתן התרגום שמש.

ועוד מקום שכולו מוקשה, שעדיין לא באו לידי שום פתרון לו, המה שני החרוזים: “Нъ рози нося имъ хоботы лашутъ”

שאותם תרגם גרבל: “כאותם השוורים שרתמום למחרשה, שמרכינים ראשיהם תחת עולם השנוא עליהם”. שישקוב: “הנושאים אותם על קרניהם וחורשים את האדמה”. פוז’ארסקי: “שנעשו תקיפים וחורשים את האדמה במגפיים”. גראמאטין: “אבל שונאיהם הרתומים למחרשה חורשים בשבילם במקומם של שוורים”. דובנסקי:“אלא שגם הם נושאים חצוצרות (מלחמה) הדגלים מתנוססים”. מכסימוביץ: “כשהם נושאים קרניים הזנבות חורשים להם(?)”. מיכאל דה-לה-רי: “Роги носяшим, хвосты чешут”. ז’וקובסקי: “Нося на рогах их, волы нынѣ землю пашут”. שטוֹרם: "ודגליו שלו עכשיו אלה לריוריק ואלה לדוד, “но врозь у них полотнища плешут?”. שרוינסקי: ודגליו שלו עכשיו אלה לריוריק ואלה לדוד, “но розно у них бунчуки ломавают”. בּאסוֹב ורחוֹיאנציב: “ועכשיו דגליו בידיים אחרות – אלה בידי ריוריק, אלה בידי דוד, ונפרדים זה מזה הם מתנוססים”, וכו'.

בכתבי-הקודש משמשות הקרניים סמל לכוח וממשל, וכך גם אצל כמה אומות במזרח. המשורר רצה לאמור, שלאחר שעברה הממשלה מאביהם לבניו (“זה לקח דגל וזה לקח דגל”, והם לקחו להם קרניים (כלומר, משלו על הרוסים), אלא שהיו אנוסים להרכין ראשיהם לפני זרים, ובדרך מליצה: “היו להם קרניים, אבל בחוטמיהם היו חורשים את האדמה”, “עולל בעפר קרנם”, ועוד.

המשורר הנעלם מזכיר משורר אחר גדול בדורו – בּוֹיאן, ומספר שכך היה אומר, וכך היה אומר גם משורר שני (כנראה גם הוא מן המפורסמים) ששמן קַגַן. נראה שהיה משורר-חצרו של אולג. איך לכתוב את שמו בעברית" קוגן או כהן? הכתיב הרוסי אינו נותן פירוש לכך. כלום אין כאן סימן או רמז לאותה השפעה גדולה של הכוזרים, שגרו קודם באותה הערבה הגדולה, שאחר-כך תפסו אותה הפולובצים בימים ההם, השפעה על התרבות הרוסית, הרבה יותר גדולה משמשערים ויודעים, ושכמה מן ההיסטוריונים הרוסים לא רצו לגלותה.

אחד מאבות הספרות הרוסית הקדומה היה גם לוּקה ז’ידיַאטָה. כלום לא מעיד השם על שום דבר?

מעניינת דעתו של וֹוסטקוף: “ואולי כדאי היה, ולוּ רק בשביל הדיוק הטוֹפּוֹגרפי בלבד, כדי להקל על הקורא למצוא את המקום הנחוץ לו, לחלק את הפואימה הקדומה הזאת לחרוזים מעין אלה שבכתבי-הקודש”.

כדאי היה לעמוד על היופי הארכיטקטוני שבשיר ועל כל סימני היופי הציורי שבו, אלא שיארכו הדברים.

יש עוד לציין כמה עומד בשיר הטבע בקשר עמוק עם האדם (על זה עמד ביחוד נ' גודזי): הוא כואב בכאבו של האדם, שמח בשמחתו, ודואג לו, עוזר לו, או מאיים עליו באותות ובמופתים.

"טבע זה ש’במשא' ", אומר גודזי, “אינו טבע אילם, חסר דיבורים, אלא מצלצל וגם מדבר: העמקים מדברים בלשונם, הדּוֹנְיֶץ מספר עם אִיגוֹר, ובכלל מלא ‘המשא’ קולות, צלילים ושירים: צורחות כרכרות, משׂיחים דגלי הקרב, מצלצלת התהילה, קול צלצול בא מן הקרב, כידונים אומרים שירה”.

עתה מלאו 750 שנה לשיר גיבורים זה, ויצאו מחקרים חדשים, כמה הוצאות חדשות ותרגומים חדשים. ברוסיה חגגו הופעתו בפומביות גדולה.

המתרגם

P.S. מיד לאחר שנדפס השיר נשמעו קולות יחידי, שאינו אלא זיוף ספרותי. פושקין יצא בכל תוקף נגד דעה זו. ובורב הימים נשתתקו הקולות. כולם הודו בעתיקותו, ואת השיר Задоншина הכירו כחיקוי לו. עכשיו יצא חוקר צרפתי ואומר, שהשיר הנ“ל דווקא הוא הקודם, ו”משא אִיגוֹר" הוא חיקוי לו, אבל כל החוקרים החדשים הרוסים כולם דעתם שאין הדבר כך.

נ.ב. ובזה הנני מביע תודתי להמדקדק החשוב מר א' אברונין על עצותיו הנאמנות.

הנ"ל

כְּלוּם אָחִי, לֹא יָאֶה לָנוּ,

שֶׁנִּפְתַּח בְּאִמְרֵי-קֶדֶם

סִפּוּרֵי תּוּגָה וָצַעַר

עַל אוֹדוֹת מִלְחֶמֶת אִיגוֹר,

אִיגוֹר בְּנוֹ שֶׁל סְבְיָטוֹסְלַבְל?

אֶפֶס אֶת הַשִּׁיר נָעִירָה

אַךְ בַּעֲלִילוֹת יָמֵינוּ,

וְלֹא כְּשִׁיר בּוֹיַן בָּדָהוּ.

כִּי בֹּויַן, זֶה הַחוֹזֶה, הוּא

עֵת הָיָה רוֹצֶה הַשְׁמִיעַ

שִׁירָתוֹ שֶׁלּוֹ עַל גָּבֶר,

הוּא הָיָה אָז מִשְׁתַּטֵּח

כִּסְנָאִי עַל-גַּבֵּי גֶּזַע,

כִּזְאֵב-עֶרֶב עַל פְּנֵי אָרֶץ,

כְּנֶשֶׁר-תְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם.

וְאוֹמְרִים עָלָיו: מִלְחֶמֶת

הַמְּדָנִים זָכַר מִקֶּדֶם.

הוּא הָיָה מֵעִיף-שׁוֹלֵחַ

עֲשָׂרָה גַּזִּים בְּקֶרֶב

חֶבֶר בַּרְבּוּרֵי הַצַּחַר,

וַאֲשֶׁר גַּז יַדְבִּיקֵהוּ –

הָרִאשׁוֹן – יִפְתַּח בְּזָמֶר

לוֹ לַסָּב, לְיָרוֹסְלַבְל,

לְאַמְסְטִיסְלַב גִּבּוֹר הֶחָיִל,

שֶׁשָּׁחַט אָז אֶת-רֶדֶדְיָה

נֹכַח מַעַרְכוֹת קָסוֹגִים,

אוֹי לוֹ לְרוֹמָן הַגֶּבֶר

הַנָּאֶה – בֶּן סְבְיָטוֹסְלַבְל.

לֹא הָיָה בֹּויַן שׁוֹלֵחַ

כָּל בֶּן-גַּז בְּבַרְבּוּרֵי-צָחַר,

כִּי אֶת אֶצְבְּעוֹת-הַקֶּסֶם

הָיָה שָׂם עַל מֵיתְרֵי-רֶנֶן,

וְלַדֻּכָּסִים שִׁיר שֶׁבַח

הֵם עַצְמָם הֵרִיעוּ רֵעַ.

הָבָה, אַחַי, וְנַתְחִילָה

הַסִּפּוּר מִימוֹת וְלָדִימִיר

הָעַתִּיק, אַךְ נְסַיְמֶנּוּ

בִּימֵי-אִיגוֹר בֶּן-דּוֹרֵנוּ,

שֶׁעִדֵּד שִׂכְלוֹ בְּעֹצֶם,

וּלְבָבוֹ חִדֵּד בְּאֹמֶץ,

רוּחַ מִלְחָמָה מִלְאָהוּ,

וּגְדוּדָיו גִּבּוֹרֵי-חָיִל,

וַיַּנְחֵם בִּשְׂדֵה-פּוֹלוֹבְצִים,

כִּי עָלָה בְּעַד אֶרֶץ רוּסְיָה.

אִיגוֹר הִתְבּוֹנֵן בַּשֶּׁמֶשׁ

הַבְּהִירָה – וְהִיא עוֹמָמֶת,

וְהִנֵּה מִמֶּנָּה אֹפֶל

מְכַסֶּה אֶת עֵין הֶחָיִל.

לִגְדוּדָיו עָנָה אָז אִיגוֹר:

"הוֹי, אַחַי עֲמִיתֵי-חָיִל!

הֵן מוּטָב נִפּוֹל בֶּחָרֶב,

מִשֶּׁנִּלָּקַח בַּשֶּׁבִי!

הַב נִרְכָּבָה עַל סוּסֵינוּ

הַמְּהִירִים, וְנֶחֱזֶנּוּ

אֶת-הַדּוֹן זֶה נְהַר הַתְּכֵלֶת."

הִתְאַוָּה מְאֹד הַדֻּכָּס,

גַּם עַל-אַף אוֹתוֹ אוֹת-שֶׁבֶר,

וַיִּצְמָא מְאֹד לִגְמוֹעַ

מִן-הַדּוֹן כַּבִּיר הַמָּיִם.

אָז אָמַר: "נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת

לְפוֹצֵץ פֹּה אֶת הָרֹמַח

עַל-גְּבוּל עַרְבוֹת-פּוֹלוֹבְצִים,

בִּרְצוֹנִי פֹּה לְהַנִּיחַ

אֶת רֹאשִׁי אִתְּכֶם, הָרוּסִים,

אוֹ לִשְׁתּוֹת מֵי-דוֹן בַּקּוֹבַע!"

הוֹי, בּוֹיַן, זְמִיר יְמֵי קֶדֶם!

לוּ אַתָּה הִנְעַמְתָּ זָמֶר

עַל קְרָב זֶה וְעַל הַקָּטֶל,

מְנַתֵּר כְּזָמִיר עַל גֶּזַע,

בְּחָכְמָה שְׁחָקִים מַרְקִיעַ,

מְאַחֵד הֹוֶה וָקֶדֶם,

מְשׁוֹטֵט בִּשְׁבִיל טְרוֹיָנוֹס.

בַּשָּׂדוֹת בָּא וּבַהֶרֶר,

כִּי לְךָ יָאֶה לָרִיעַ

בְּשִׁירָה מִלְחֶמֶת אִיגוֹר,

נֶכֶד לְאוֹתוֹ טְרוֹיָנוֹס:

"לֹא סוּפָה הִיא בִּכְנָפֶיהָ

צָרְרָה אֶת בְּנֵי-הַפֶּרֶס

אֶל שָׂדֶה רְחַב-יָדָיִם.

לַהֲקוֹת קְאָקִים תָּרֹצְנָה

אֶל הַדּוֹן זֶה רַב-הַמָּיִם."

וְאוּלַי נִפְתַּח כָּמוֹךָ,

הוֹי, בּוֹיַן נִינוֹ-שֶׁל-וֶלֶס,

הַחוֹזֶה וּבְעִקְּבוֹתֶיךָ:

יִצְנְפוּ סוּסִים, מֵעֵבֶר

לַסּוּלָה יִצְהָלוּ, בְּקִיּוֹב

הַתְּהִלָּה רַנָּה מְצַלְצֶלֶת,

בְּנוֹבְגוֹרוֹד חֲצוֹצְרוֹת-תֵּקַע,

נֵס וָדֶגֶל עַל פּוּטִיבְל."

לוֹ לִוְסֶבוֹלוֹד אָחִיהוּ

אֲהוּבוֹ מַמְתִּין שָׁם אִיגוֹר.

וְסֶבוֹלוֹד – סָח – תּוֹא-הָרָהַב:

"יְחִידִי – אָחִי, הוֹי, אִיגוֹר,

הֵן אַתָּה לִי אוֹר וָנֹגַהּ,

כִּי בְּנֵי-סְבְיָטוֹסְלַב גַּם שְׁנֵינוּ.

קוּם, אֶחָא, חֲבוֹש סוּסֶיךָ,

הַסּוּסִים קַלֵּי-הָרָגֶל,

כִּי סוּסַי כֻּלָּם נָכוֹנוּ

חֲבוּשִׁים מוּל קוּרְסְק הַקָּרֶת.

אַנְשֵׁי-קוּרְסְק שֶׁלִּי יָדָעְתָּ,

גִּבּוֹרִים תּוֹפְשֵׂי-מִלְחֶמֶת,

לְתֵקַע חֲצוֹצְרוֹת חֻתָּלוּ,

תַּחַת הַקְּסָדוֹת פֻּטָּמוּ,

בְּעֹקֶץ הַחֲנִית נִזּוֹנוּ.

נְהִירָה לָהֶם כָּל דֶּרֶךְ,

וַעֲרוּץ כָּל-גַּיְא יָדוּעַ,

לְעוֹלָם דְּרוּכָה הַקֶּשֶׁת,

אַשְׁפָּתָם פָּתוּחַ פִּיהָ,

לֻטָּשָׁה תָּמִיד הֶחָרֶב;

הֵמָּה בָּשָׂדֶה יָשׁוּטוּ,

מְשׁוֹטְטִים כִּזְאֵבֵי-עָרֶב,

שׁוֹחֲרִים לְהֶדֶר לָמוֹ,

לַנְּסִיכִים הוֹד וְתִפְאָרֶת."

אָז יַכְנִיס הַדֻּכָּס אִיגוֹר

אֶת-רַגְלוֹ בְּאַרְכּוֹף-הַכָּתֶם.

וְאֶל הָעֲרָבָה גַּם יִפֶן.

אַךְ בָּעֲרָפֶל וָאָמֶשׁ

לוֹ דַּרְכּוֹ גָּדַר הַשָּׁמֶשׁ.

קָם הַלַּיְלָה, יֵאָנֵחַ,

אֶת-הָעוֹף הֵעִיר בַּסָּעַר,

קוֹל חַיָּה עָלָה, קוֹל נָהַם,

כּוֹס קוֹרְאָה מֵרֹאשׁ הַגֶּזַע,

הָאוֹמֶרֶת: הַאֲזִינוּ,

כַּנְפֵי אֶרֶץ לֹא נוֹדָעַת

עַל הַוּוֹלְגָה וְהַשּׁוֹכֶנֶת

לְחוֹף יָם וְאֵצֶל סוּרָז',

עַל גְּדוֹת סוּלָה וּבְקוֹרְסוּן

וְאַתְּ, אֱלִיל טְמוּטָרָקָנִי!

וַיָּנוּסוּ הַפּוֹלוֹבְצִים

אֶל הַדּוֹן אַבִּיר-הַמָּיִם

בִּדְרָכִים עוֹד לֹא סוֹלָלוּ.

כִּרְכָּרוֹת צֹרְחוֹת בְּצֶרַח,

בַּחֲצוֹת, בִּדְמִי-הַלַּיְלָה,

כְּבַרְבּוּרִים שֶׁנִּתְבֶּהָלוּ.

אֶל הַדּוֹן חֵילוֹ יַט אִיגוֹר.

כְּבָר עַל אַלּוֹנֵי-הַחֹרֶשׁ

לְפִידוֹ צִפּוֹר אוֹרָבֶת,

מַסְעִירִים זְאֵבִים בַּנָּחַל,

מַזְעִיקִים נְשָׁרִים בְּצֶרַח

הַחַיָּה לְטֶרֶף-גֶּרֶם;

הַשּׁוּעָל צוֹעֵק-נוֹבֵחַ

עַל מָגֵן מְתֻלָּע וָשֶלֶט.

הוֹי הוֹי, אֶרֶץ-רוּסְיָה, כִּי אַתְּ

כְּבָר מֵעֵבֶר תֵּל הַקּוֹבַע!

בְּחָשְׂכּוֹ עוֹמֵד הַלַּיְלָה,

שַׁחַר-אוֹר עָלָה בְּלַהַב,

הַשָּׂדֶה עָנָן כִּסָּהוּ,

תְּרוּעַת זְמִירִים נִרְדָּמָה,

הַקָּאָק נֵעוֹר-מֵשִׂיחַ.

הַשָּׂדֶה רְחַב-הַיָּדַיִם

הָרוּסִים חָצוּ בְּגֶדֶר-

מָגִנֵּי-תּוֹלָע וָשֶׁלֶט,

שׁוֹחֲרִים לְהֶדֶר לָמוֹ,

לַנְּסִיכִים הוֹד וְתִפְאָרֶת.

וּבַחֲמִישִׁי בַּבֹּקֶר

כְּבָר רָמְסוּ אֶת הַפּוֹלוֹבְצִים,

אֶת-כָּל-מַעַרְכוֹת הַשָּׁקֶץ.

וּבָעֲרָבָה נָפוֹצוּ

כְּחִצִּים עָפִים מִקָּשֶׁת;

נָהֲגוּ אִתָּם בַּשֶּׁבִי

בְּנוֹת-פּוֹלוֹבְצִים יְפוֹת-תֹּאַר

וְאִתָּן זָהָב וָמֶשִׁי,

וּקְטִיפָה יִקְרַת-הָעֵרֶךְ.

בִּרְדִידִים, פַּרְוָה וְאַדֶּרֶת,

וּבְכָל-מִין רִקְמוֹת-פּוֹלוֹבְצִים

סָלְלוּ, גָּשְׁרוּ הַגֶּשֶׁר

עַל בִּצּוֹת וְאַגְמֵי-רָפֶשׁ.

דֶּגֶל מְתֻלָּע, נֵס-צַחַר

וְצִיצִית-סוּס מְאָדָּמֶת,

עֵץ חֲנִית עָשׂוּי בְּכָסֶף –

לַגִּבּוֹר בֶּן-סְבְיָטוֹסְלַבְל!

בַּשָׂדֶה יִישַׁן-יָנוּחַ

קַן-אוֹלֶג, זֶה קַן-הֶחָיִל:

מַה מְּאֹד לָעוּף הִרְחָקְתָּ!

כִּי אַתָּה הוּלֵד הוּלַדְתָּ

לֹא לִהְיוֹת לְעַוְלָה, לְטֶרֶף,

לֹא לַגַּז וְלֹא לַפֶּרֶס,

וְלֹא לְךָ, עוֹרֵב שְׁחוֹר-אֵבֶר,

בֶּן-פּוֹלוֹבְצִים עַם הַתַּעַב!

גְּזַק בָּא-רָץ כִּזְאֵב הָעָרֶב,

חָשׁ קוֹנְטְשַׁק מוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ

אֶל הַדּוֹן אַדִּיר-הַמָּיִם.

עוֹד הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם, וְשַׁחַר

טְעוּן דָּמִים מַכְרִיז עַל בֹּקֶר,

עָב שָׁחוֹר מִיָּם הֵגִיחַ

לְהַקְדִּיר אַרְבַּע שְׁמָשׁוֹת בָּא,

אֵשׁ תְּכֻלָּה בּוֹ מִתְחַלְחֶלֶת,

רַעַם עַז יַרְעֵם פֹּה רָעַם!

לְהַמְטִיר חִצִּים בְּנֵי-קֶשֶׁת

מִן הַדּוֹן זֶה רַב-הַמָּיִם!

חֲנִיתוֹת פֹּה תִּתְפּוֹצֵצְנָה,

חֲרָבוֹת פֹּה תַּהֲלֹמְנָה

קוֹבָעִים עַל ראש פּוֹלוֹבְצִים.

עַל הַיְאוֹר, עַל הַקָּיָלָה

לְיַד הַדּוֹן אַדִּיר-הַמָּיִם.

הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ רוּסְיָה, כִּי אַתְּ

כְּבָר מֵעֵבֶר תֵּל וָשֶׁפִי!

מִן הַיָּם נוֹשְׁבִים בְּזַעַם

הָרוּחוֹת – נִינָיו שֶׁל סְטְרִיבּוֹג,

מַשִּׂיאוֹת חִצִּים בְּנֵי קֶשֶׁת

עַל גְּדוּד גִּבּוֹרֵי אִיגוֹר.

אֶרֶץ קוֹל נָתְנָה בְּרַעַשׁ,

כָּל-הַנַּחַל זָב דָּלוּחַ,

הַשָּׂדוֹת אָבָק כִּסָּמוֹ,

נֵס וָדֶגֶל שִׂיג יַבִּיעַ:

בָּאוּ מַעַרְכוֹת פּוֹלוֹבְצִים

מִן הַדּוֹן, מִיַּמֵּי-מָיִם,

וּמִכָּל-כַּנְפוֹת הָאָרֶץ,

עַל גְּדוּדֵי הָרוּסִים שָׁתוּ.

וּבְקוֹלֵי קֹלוֹת הִקִּיפוּ

אֶת הָעֲרָבָה בְּנֵי-תֹפֶת,

בְּמָגִנֵּימוֹ שֶׁתֻּלָּעוּ

הִתְגַּדְּרוּ גִּבּוֹרֵי-רוּסְיָה.

וְסֶבוֹלוֹד, תְּאוֹ-הָרָהַב!

בְּרֹאשׁ מִשְׁמַר-מָגֵן עָמְדֶךָ,

בְּנֵי-אַשְׁפָּה מַזֶּה בְּשֶׁפַע

וּמַרְעִים בְּחַרְבוֹת-פֶּלֶד

עַל קַסְדוֹת הַקְרָב בְּכֹחַ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ, תּוֹא, תּוֹפִיעַ,

בּוֹ קַסְדַּת-פַּזְּךָ תַּגִּיהַּ,

שָׁם מִתְגַּלְגְּלִים רָאשֵׁימוֹ

שֶׁל פּוֹלוֹבְצִים בְּנֵי-הַשֶּׁקֶץ,

שָׁם מְבֻקָּעוֹת בְּסַיִף

מְנֻגָּד קַסְדוֹת-אָוָרִים,

בְּיָדְךָ, תְּאוֹ-הָרָהַב.

כִּי יִבְזֶה, אַחַי, כָּל פֶּצַע,

הוּא שָׁכַח כָּבוֹד וָשֶׁפַע,

הוּא שָׁכַח הָעִיר טְשֶׁרְנִיגוֹב,

גַּם כִּסֵּא אָבִיו בַּכֶּתֶם,

נִימוּסֶיהָ, הֶרְגֵּלֶיהָ

שֶׁל בַּת-גְּלֶבּ יְפַת-הַתֹּאַר,

רַעְיָתוֹ זוֹ הַנֶּחְמֶדֶת.

כְּבָר עָבְרוּ יוֹבְלוֹת טְרוֹיָנוֹס,

כְּבָר חָלְפוּ שְׁנוֹת יָרוֹסְלַבְל,

מִלְחֲמוֹת אוֹלֶג חָדֵלוּ,

הוּא אוֹלֶג בֶּן-סְבְיָטוֹסְלַבְל

הוּא אוֹלֶג נוֹגֵד בֶּחָרֶב

אֶת הַמֶּרֶד וְהַזּוֹרֵעַ

אֶת חִצָּיו עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

הוּא נִכְנַס בְּאַרְכּוֹף-הַכֶּתֶם,

בִּטְמוּטָרָקַן הַקָּרֶת,

צִלְצוּלוֹ כְּבָר יִשְׁמָעֶנּוּ

וְסֶבוֹלוֹד עֲמוּס-הַזֹּקֶן

וְהָרָם בֶּן-יָרוֹסְלַבְל;

וְאֶת אָזְנָיו אָטַם וְלָדִימִיר

בֹּקֶר בֹּקֶר בִּטְשֶׁרְנִיגוֹב.

וְאֶת-בּוֹרִיס בֶּן וְיַטְשִׁיסְלַבְל

הִתְפָּאֲרוּתוֹ הֵבִיאָה

אֶל מִשְׁפָּט אוֹתוֹ לַשָּׁפֶט,

לְיַד קָנִינָה עַל אַדֶּרֶת

יְרֻקָּה שָׁם לוֹ הִצִּיעָה

בְּעַד עֶלְבּוֹן אוֹלֶג, הַדֻּכָּס

הַצָּעִיר וְרַב-הֶחָיִל.

סְבְיָטוֹפּוֹלְק צִוָּה לַסִּיעַ

מֵאוֹתוֹ נָהָר קָיָלָה,

בֵּין סוּסִים הֻגְרִים קִיּוֹבָה

אֶת אָבִיו אֶל כְּנֶסֶת סוֹפְיָה.

אָז, בִּימֵי בֶּן-גּוֹרִיסְלַבְל

קְטָטָה זָרְעוּ וַתָּעַל,

וְחַיֵּי נִין-דַּז'-בֹּוג תַּמּוּ

בִּמְרִיבוֹת נְסִיכֵי-רוּסְיָה.

שְׁנוֹת כָּל-בֶּן-אָדָם קָצָרוּ.

פָּחֲתוּ קוֹלוֹת זוֹרֵעַ

אָז בְּאֶרֶץ רוּסְיָה, תַּמּוּ;

אֶפֶס רַב בָּהּ קוֹל עוֹרְבֶיהָ,

הַקּוֹרְאִים בְּחַלְּקָם הַפֶּגֶר;

אַךְ קָאָק לְקָאָק יָשִׂיחַ

טֶרֶם אֶל שָׁלָל יָעוּפוּ,

מִלְחָמוֹת הָיוּ וָקָטֶל,

אַךְ כָּזוֹ עוֹד לֹא הָיָתָה.

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב,

מִן-הָעֶרֶב עַד אוֹר-שָׁחַר

מוּעָפִים חִצִּים בְּנֵי-קָשֶׁת,

חֶרֶב עַל קְסָדוֹת רוֹעָמֶת,

מִתְנַפֵּץ בְּקוֹל הָרֹמַח

בְּשָׂדֶה זֶה לֹא יָדוּעַ,

בְּקֶרֶב אֶרֶץ הַפּוֹלוֹבְצִים.

כָּל הָאֲדָמָה עוֹמֶמֶת

תַּחַת פַּרְסוֹת-סוּס וָרֶכֶב,

נִזְרְעָה כֻּלָּהּ רָב עֶצֶם,

בְּדָמִים חַמִּים הָשְׁקָתָה;

הֶעֱלָה נִצָּהּ הַזָּרַע:

צַעַר רַב לְאֶרֶץ רוּסְיָה.

מַה הָרַעַשׁ, מַה הַגַּעַשׁ

בָּא אֵלַי עִם טֶרֶם שַׁחַר?

אִיגוֹר הוּא הוֹפֵךְ הֶחָיִל.

כִּי לוֹ צַר עָלַי אָחִיהוּ

וְסֶבוֹלוֹד, זֶה תּוֹר-הָרָהַב.

יוֹם אֶחָד שָׁם נֶאֶבָקוּ,

יוֹם שֵׁנִי שָׁם נֶאֶבָקוּ;

אֶפֶס בַּשְּׁלִישִׁי כְּבָר שַׁחוּ

דִּגְלֵי אִיגוֹר בַּצָּהֳרַיִם.

הָאַחִים שָׁם אָז נִפְרָדוּ,

שָׁם עַל גְּדוֹת הַיְאוֹר קָיָלָה.

אֶפֶס לֹא הִסְפִּיק שָׁם יַיִן,

יֵין דָּמִים הָיָה בְּשֶׁפַע.

שָׁם סִיְּמוּ מִשְׁתֵּה-הַיַּיִן

גִּבּוֹרִים, כִּלְאַנְשֵׁי-רוּסְיָה,

אֶת הַמְּחֻתָּנִים הִשְׁכִּירוּ,

וּבְעַצְמָם חָלָל נָפָלוּ,

בְּעַד מוֹלַדְתָּם, בְּעַד רוּסְיָה.

מֵחֶמְלָה וּמֵרֹב צַעַר

אֶת-רֹאשׁוֹ מַרְכִּין הַדֶּשֶׁא,

וּמוֹרִיד בַּדָּיו מִשֶּׁבֶר

הָאִילָן עַד פְּנֵי הָאָרֶץ.

כִּי הִנֵּה, אַחַי, הִגִּיעוּ

יְמֵי-צַעַר יְמֵי-עֶצֶב,

הַמִּדְבָּר כִּסָּה חֵילֵנוּ,

קָמָה הַצָּרָה עָלָתָה,

בְּחֵיל צֶאֱצָאָיו שֶׁל דַּז'-בּוֹג.

דְּמוּת תַּבְנִית עַלְמָה פָּנֶיהָ

בְּבוֹאָהּ לְנוֹף טְרוֹיָנֹוס,

וּבְכַנְפֵי-בַרְבּוּר מָחָאָה

עַל הַיָּם, זֶה יָם-הַתְּכֵלֶת,

עַל הַדּוֹן מָחְאָה כְּנָפַיִם,

וּשְׁנוֹת הַטּוֹבָה הוֹרִישָׁה,

כִּי מִקְּרָב רוֹזְנִים חָדֵלוּ

עִם הַמְתֹעָבִים בַּקָּטֶל,

יַעַן אָח לְאָח הִבִּיעַ:

“זֶה שֶׁלִּי, וְגַם זֶה שֶׁלִּי הוּא!”

נְסִיכִים פָּתְחוּ בְּמַחְלֹקֶת

בְּשֶׁל קְטַנּוֹת כִּבְשֶׁל רָב-עֵרֶךְ,

הֵם יָדָם חִשְּׁלָה הַמֶּרֶד,

וּבֵין כֹּה וָכֹה וְאֶת-רוּסְיָה

בְּנֵי-הַמְתֹעָבִים כָּבָשׁוּ,

בָּאוּ מִכָּל כַּנְפֵי-אֶרֶץ.

הוֹי, כִּי מְאֹד רָחַק הַפֶּרֶס –

הַמַּכֶּה בָּעוֹף – הַיָּמָּה!

אַךְ גְּדוּד אִיגוֹר אִישׁ-הֶחָיִל

לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יָקוּמוּ.

אַחֲרָיו קָרְאָה בְּקוֹל קַרְנָה,

זֶ’לְיָה הִזְדָּרְזָה דּוֹהָרֶת

בְּאֶרֶץ רוּסְיָה וְזוֹרֶקֶת

אֵשׁ בָּעָם מִקֶּרֶן-לָהַב.

קוֹל נָשְׂאוּ אָז וַתִּבְכֶּינָה

נְשֵׁי-רוּסְיָה וַתֹּאמַרְנָה:

"אוֹיָה לָנוּ, אֲנָשֵׁינוּ,

מַחְמַדֵּינוּ שֶׁאָהַבְנוּ,

לֹא נוֹסִיף לִרְאוֹת בְּעֵינֵינוּ,

לֹא נַחְשְׁבֵם בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ,

לֹא נְדַמֵּם בְּדִמְיוֹנֵנוּ,

לֹא עוֹד הִתְקַשֵּׁט נוֹסִיפָה

בַּזָהָב הַטּוֹב וָכָסֶף."

אַחַי, קִיּוֹב נֶאֱנָחָה,

עִיר טְשֶׁרְנִיגוֹב מִן הַנֶּכֶר,

רוּסְיָה עֶצֶב יִשְׁטְפֶנָּה,

רַב יָגוֹן נִגָּר בְּרוּסְיָה.

עַד שֶׁהַנְּסִיכִים בָּאָרֶץ

עַל עַצְמָם חִשְּׁלוּ הַמֶּרֶד,

עַם הַמְתֹעָבִים מְנַצֵּחַ,

וּפוֹשֵׁט בְּאֶרֶץ רוּסְיָה,

שָׂם הַמַּס: סְנָאִית כָּל-בָּיִת

שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל סְבְיָטוֹסְלַבְל:

וְסֶבוֹלוֹד וְאָחִיהוּ אִיגוֹר

שׁוּב פָּטְרוּ מְדוֹן-הַפֶּשַׁע,

הַמָּדוֹן אֲשֶׁר יִשְּׁנָהוּ

אֲבִיהֶם אַדִּיר-הַכֹּחַ

סְבְיָטוֹסְלַב אַלּוּף עִיר קִיּוֹב,

כִּי הִכָּה הָלַם כַּסַּעַר

בַּהֲמוֹן גְּדוּדֵי-הַכֹּחַ

וַהֲמוֹן חַרְבוֹת-הַפֶּלֶד.

כִּי עָלָה בִּשְׂדֵה-פּוֹלוֹבְצִים,

שָׁם הִכְפִּישׁ גִּבְעָה וָשֶׁפִי,

וַיִּרְפֹּשׁ אֲגַם וָנָחַל

אַף הוֹבִישׁ בִּצָּה וָזֶרֶם,

וְאֶת-קוֹבְּיָק יוֹשֵׁב לָבֶטַח

עַל שְׂפַת-יָם וַעֲקַלְקַלּוֹתֶיהָ

תְּלִישָׁה תָּלַשׁ כְּסַּעַר,

וּמִקֶּרֶב חֵיל-פּוֹלוֹבְצִים,

צְבָא-בַּרְזֶל וַהֲמוֹן גָּבֶר;

וַיִּפֹּל קוֹבְּיָק בְּקִיּוֹב,

בְּאַרְמוֹנוֹ שֶׁל סְבְיָטוֹסְלַבְל.

גֶּרְמָנִים וּוֶנֶצְיָנִים,

יְוָנִים וּבְנֵי-מוֹרַבְיָה

תְּהִלָּה שָׁרִים וָשֶׁבַח

לַנָּסִיךְ לִסְבְיָטוֹסְלַבְל,

מְנָאֲצִים שְׁמוֹ שֶׁל אִיגוֹר,

כִּי טִבַּע רָב-טוּב, הִשְׁקִיעַ

בְּקַרְקַע הַיְאוֹר קָיָלָה,

בְּזֶרֶם נַחַל-הַפּוֹלוֹבְצִים,

וְזָרַק בָּהּ אֶת-זְהַב רוּסְיָה,

אוֹתוֹ אִיגוֹר דֻּכָּס-רוּסְיָה,

שֶׁעָבַר מֵאֹכֶף-כֶּתֶם

וְיָשַׁב בְּאֹכֶף-עָבֶד;

אַךְ אָבְלוּ חוֹמוֹת כָּל-קָרֶת,

כִּי שִׂמְחָה וָגִיל נֶאֱסָפוּ

חֲלוֹם רַע חָז סְבְיָטוֹסְלַבְל

עַל הָרִים בְּקֶרֶב קִיּוֹב.

כֹּה אָמַר: "בַּלֵּיל וְאָמֶשׁ

עַל מִטַּת-טַכְּסוּס אַדֶּרֶת

מַשְׁחִירָה יֶדְכֶם עָטָתְנִי.

שְׁאַבְתֶּם לִי יֵין הַתְּכֵלֶת

לִצְמָאִי מָהוּל בְּצַעַר,¹

וּפְנִינִים גְּדוֹלוֹת בְּשֶׁפַע

בְחֵיקִי שְׁפַכְתֶּם מִתֶּלִי,

מִתְּלִי רֵיק שֶׁל הַפֹּולוֹבְצִים,

בְּפִנּוּק כִּי פִּנַּקְתּוּנִי,

בִּדְבִירִי, זֶה סְפוּן הַכֶּתֶם,

כְּבָר נֶעְדַּר כָּפִיס מִקָּרֶשׁ.

כָּל-הַלַּיְלָה מֵאָז עֶרֶב

קוֹל צָרְחוּ עוֹרְבֵי הַתֹּפֶת

עַל הַחוֹף שֶׁאֵצֶל פְּלֶסְנֶסְק,

נַחֲשֵׁי הַיַּעַר בָּאוּ

וְנִסְחֲפוּ עַד יָם הַתְּכֵלֶת."

הַשָּׂרִים עֲנוּ לַדֻּכָּס:

"צַעַר כְּבָר שָׁבָה שְׂעִפֵּינוּ;

שְׁנֵי בְּנֵי-גַז, הֲלֹא הֵם אֵלֶּה,

שֶׁגָּלוּ מִכֵּס הַכֶּתֶם,

מִכִּסֵּא הוֹרָם, לָרֶשֶׁת

אֶת טְמוּטָרָקַן הַקָּרֶת,

אוֹ לִשְׁתּוֹת מֵי-דּוֹן בַּקּוֹבַע.

אַךְ כְּבָר קִצְּצוּ כְּנָפַיִם

הַפּוֹלוֹבְצִים בְּסַיִף לָמוֹ,

וְאוֹתָם בְּכֶבֶל שָׂמוּ,

עִרְסְלוּם בְּבַרְזֶל-עֶשֶׁת.

כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – אֹפֶל,

שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת קָדְרוּ, וּשְׁנַיִם

עַמּוּדֵי פּוֹרְפִיר דָּעָכוּ,

וִירֵחִים עוּלִים עוֹד שְׁנָיִם:

הֵם אוֹלֶג וסְבְיָטוֹסְלַבְל

שֶׁבַּחֲשֵׁכָה הָחְבָּאוּ,

וּבִתְהֹם הַיָּם שָׁקָעוּ,

אַךְ גָּבַר זְדוֹן בְּנֵי-הַשָּׁקֶץ.

עַל הַיְאוֹר עַל הַקָּיָלָה

אֶת הָאוֹר כִּסָּה הָאָמֶשׁ,

וְעַל כָּל-פְּנֵי-אֶרֶץ רוּסְיָה

חֵיל פּוֹלוֹבְצִים מִשְׂתָּרֵעַ,

כְּאוֹתוֹ קֵן בַּרְדְּלָס רַב.

כְּבָר גָּבַר קָלוֹן עַל שֶׁבַח,

כְּבָר הִתְקִיף חָמָס הַחֹפֶשׁ,

כְּבָר רִדָּה דִּיב עַל הָאָרֶץ.

בְּנוֹת-הַגּוֹתִים פָּצְחוּ רֶנֶן,

הַיָּפוֹת עַל יָם-הַתְּכֵלֶת,

מְקַשְׁקְשׁוֹת בִּזְהַב הָרוּסִים,

עַל יְמֵי בּוּס תְּרַנֵּנָה,

נְקַם שַׁארְקוּן הֵן תְּרוֹמֵמְנָה;

וַאֲנַחְנוּ אֲנָשֶׁיךָ,

לְשִׂמְחָה נִצְמָא רָחָקָה."

סְבְיָטוֹסְלַב הָרָם נִיב-כֶּתֶם

אָז הִפִּיל מָהוּל בְּדֶמַע:

"אוֹי, בְּנִי וְסֶבוֹלוֹד, בְּנִי אִיגוֹר!

קִדַּמְתֶּם קַצֵּץ בֶּחָרֶב

בְּאֶרֶץ-הַפּוֹלוֹבְצִים טֶרֶם

זְמַן, וּרְכוֹשׁ לָכֶם הַשֶּׁבַח.

כִּי גְּבַרְתֶּם – וְאֵין תִּפְאֶרֶת,

כִּי שְׁפַכְתֶּם לְאֵין תּוֹעֶלֶת

דְּמֵי הַמְתֹעָבִים בַּקָּטֶל.

זֶה לִבְּכֶם הָעַז עָשׂוּהוּ

מִבַּרְזֶל-עָשׁוֹת,מִפֶּלֶד,

וּבָרַהַב גַּם חִשְּׁלוּהוּ.

לָמָּה לִי עוֹלַלְתֶּם כָּכָה,

וַאֲנִי – לִי שֵׂיבַת-כָּסֶף!

כְּבָר אֵינִי רוֹאֶה בֵּינֵינוּ

אֶת-אָחִי, אֶת יָרוֹסְלַבְל

שַׂר הֲמוֹן גִּבּוֹרֵי-חָיִל,

כֶּבֶד עֲבֻדָּה וָשָׁבֶט,

אֲשֶׁר לוֹ רוֹזְנֵי טְשֶׁרְנִיגוֹב,

הַמּוֹגוּטִים וְהַטַּטְרָנִים,

הַשֶּׁלְבִּירִים וְהַטּוֹפְּטְשָׁקִים,

הָרֶבוּגִים וְהָאוֹלְבֶּרִים,

שֶׁהָיוּ יוֹרְדִים לַשָּׁעַר

בְּלֹא מָגֵן אַךְ בְּמַאֲכֶלֶת,

עַל אוֹיְבִים גָּבְרוּ בְּקוֹל-רַעַם,

בְּקוֹל תְּהִלַּת אָבוֹת-מִקֶּדֶם.

וְאַתֶּם שַׂחְתֶּם, "יָדֵנוּ

תִּתְגַּבָּר; תְּהִלָּה-מִקֶּדֶם

אָנוּ נְחַלְּקָה, בְּעַצְמֵנוּ

אֶת-הָעֲתִידָה נִגְזֹלָה!"

כְּלוּם אֵין מִתְרַחֵשׁ הַפֶּלֶא

שֶׁזָּקֵן יָעִיר שׁוּב חָיִל,

גַּז מַשִּׁיר-נוֹצוֹת כִּי יַעַל

בַּמְּרוֹמִים, יַכֶּה עוֹף-טֶרֶף,

לֹא יִתֵּן קִנּוֹ לִפְגּוֹעַ.

אֶפֶס זוֹ רָעָה: לֹא לְעֵזֶר

הַנְּסִיכִים לִי, כִּי יָמֵינוּ

נִשְׁתַּנּוּ: הָיוּ לְאֶפֶס.

קוֹל מֵרִימוֹב צַעֲקוֹת-שָׁבֶר

תַּחַת סֵיפֵי הַפּולוֹבְצִים,

וּוְלָדִימִיר כְּסוּי הַפֶּצַע,

אֵיד לִבְנוֹ שֶׁל גְּלֶבּ וָצָעַר!

וְסֶבוֹלוֹד, אַתָּה הַדֻּכָּס

הַגָּדוֹל, כְּלוּם לֹא חָשַׁבְתָּ

בֹּא בִּיעָף מִמֶּרְחַקֶּיךָ

וְתִטֹּר כִּסֵּא אָבִיךָ?

לוּ רָצִיתָ, הֵן יָכֹלְתָּ

לְהַתִּיז בְּמִשּׁוֹטֶיךָ

לִרְסִיסִים כֻּלָּהּ הַוּוֹלְגָה,

לְגַמֵּא בְּקַסְדוֹתֶיךָ

אֶת-הַדּוֹן כֻּלּוֹ עַד נֵטֶף.

אִלּוּ פֹּה אַתָּה הָיִיתָ,

מְחִיר שְׁבוּיָה הָיָה נוֹגָטָה,

מְחִיר הָעֶבֶד אַךְ רֵיזָנָה.

כִּי אַתָּה לְאֵל יָדֶיךָ

לְהָטִיל עַל הַיַּבֶּשֶׁת

כִּידוֹנִים חַיִּים, הֵן הֵמָּה

כָּל בְּנֵי-גְלֶבּ אַנְשֵׁי-הֶחָיִל.

וְאַתָּה, דָּוִד וּרְיוּרִיק!

כְּלוּם קַסְדוֹתֵיכֶם מִכֶּתֶם

לֹא צָפוּ עַל פְּנֵי דַּם-פֶּגֶר?

כְּלוּם לֹא אַנְשֵׁיכֶם בֶּחָיִל

שְׁאָגָה לָהֶם וָנָהַם

כְּמוֹ לְתוֹא פְּצוּעַ-סַיִף

בְּשָׂדֶה בְּלִי יָדוּעַ?

אֲדוֹנִי, יָקוּם וְיַעַל

בִּרְכֻבָּה עֲשׂוּיָה כֶּתֶם

עֵקֶב כָּל-עֶלְבּוֹן יָמֵינוּ,

עֵקֶב בֹּשֶׁת אֶרֶץ רוּסְיָה,

עֵקֶב פְּצָעָיו שֶׁל אִיגוֹר,

הַגִּבּוֹר בֶּן-סְבְיָטוֹסְלַבְל.

יָרוֹסְלַב, חֲכַם נוֹף גָּלִיטְשׁ!

הֵן אַתָּה מָרוֹם כִּסְאֶךָ,

כֵּס-זָהָב נֻגַּד בַּכֶּתֶם,

בְּמַעַרְכוֹת בַּרְזֶל סִיַּגְתָּ

בְּחֵילְךָ הָרֵי-הוּנְגַרְיָה,

שְׁבִיל גָּדַרְתָּ בְּעַד הַמֶּלֶךְ,

שַׁעֲרֵי דּוּנַי סָגַרְתָּ.

בְּעַד עָבִים תִּירֶה רָב אֶכֶף,

עַד דּוּנַי בָּא מִשְׁפָּטֶךָ,

עַל פְּנֵי מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ

נִגָּרוֹת סַעֲרוֹתֶיךָ,

שַׁעַר קִיּוֹב אַתְּ תִּפְתָּחָה.

הֵן אַתָּה זוֹרֵק חִצֶּיךָ

בְּשֻׂלְטָנִים מֵעֵבֶר אֶרֶץ

מִכִּסֵּא הַפָּז יָרָשְׁתָּ.

אָנָּא, אֲדוֹנִי, חִצֶּיךָ

שְׁלָחָה בְּקוֹנְטְשַׁק הָעֶבֶד

הַמְתֹעָב, בְּנֵי-אַשְׁפּוֹתֶיךָ,

עֵקֶב בֹּשֶׁת אֶרֶץ רוּסְיָה,

עֵקֶב פְּצָעָיו שֶׁל אִיגוֹר,

הַגִּבּוֹר בֶּן-סְבְיָטוֹסְלַבְל.

אַמְסְטִיסְלַב וְרוֹמַן! אַתֵּמָה

לְבַבְכֶם זֶה רַב-הַכֹּחַ

לִגְדוֹלוֹת אֶתְכֶם יַשִּׂיאָה,

כִּי מָרוֹם אַתֶּם תַּמְרִיאוּ,

שׁוֹאֲפִים עֲלִילוֹת רֹהַב,

דְּמוּת הַגַּז עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

מִתְגַּבֵּר עַל עוֹף שָׁמָיִם;

לִשְׁנֵיכֶם שִׁרְיוֹן שֶׁל פֶּלֶד

תַּחַת קוֹבְעֵי-הַלָּטִינִים.

מִפְּנֵיהֶם חָרְדָה הָאָרֶץ

וּמְדִינוֹת רַבּוֹת שֶׁל כַאנִים

דֶּרֶמֶלִים וְלִיטָאִים

וּפּוֹלוֹבְצִים וְיַטְבָגִים,

רָמְחֵיהֶם מִגְּרוּ לָאָרֶץ;

אַךְ אֶת רָאשֵׁיהֶם הִרְכִּינוּ

תַּחַת חֲרָבוֹת שֶׁל פֶּלֶד.

וְאוּלָם כָּבְתָה הַשֶּׁמֶשׁ,

חַמָּתוֹ שֶׁל דֻּכָּס אִיגוֹר;

אַף נָשְׁרוּ עֲלֵי עֵץ-יָעַר,

כְּסִימַן צָרָה וָפֶגַע!

כִּי חָלְקוּ עָרִים וָקָרֶת

עַל גְּדוֹת-רוֹס וְסוּלָה הַנַּחַל,

אַךְ מַעַרְכוֹתָיו שֶׁל אִיגוֹר

לְעוֹלָם הֵן לֹא יָקוּמוּ.

דֻּכָּס, קוֹל הַדּוֹן אֵלֶיךָ,

לַנְּסִיכִים קוֹל – לְנַצֵּחַ.

בְּנֵי-אוֹלֶג, נְסִיכֵי-חָיִל,

הֵם לַקְרָב וָקֶטֶל בָּאוּ.

וְסֶבוֹלוֹד וְאִינְגְוַאר, אַתֵּמָה

אַף כָּל שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי מְסְטִיסְלַבְל,

קַן-טוֹבִים נֻקַּרְתֶּם מֶנּוּ,

בַּעֲלֵי שֵׁשׁ הַכְּנָפַיִם!

כְּלוּם לֹא בְּגוֹרַל מִלְחֶמֶת

מְחוֹזִים לָכֶם נָפָלוּ?

מַלָּכֶם קַסְדוֹת-הַכֶּתֶם

מָגִנִּים וְרָמְחֵי פּוֹלַנְיָה?

לַשָּׂדֶה סִגְרוּ כָּל שַׁעַר

בְּחִצִּים חַדִּים, בְּנֵי קֶשֶׁת,

עֵקֶב בֹּשֶׁת אֶרֶץ רוּסְיָה,

עֵקֶב פְּצָעָיו שֶׁל אִיגוֹר

הַגִּבּוֹר בֶּן-סְבְיָטוֹסְלַבְל.

כְּבָר אֵין הַסּוּלָה גּוֹרֶפֶת

זִרְמֵי כֶּסֶף לָהּ, מוֹשֶׁכֶת

אֶל הָעִיר אֶל פֶּרֶיַסְלַב;

הַדְּבִינָה עוֹלָה כְּרֶקֶק

אֶל גְּדוּדֵי-אוֹן הַפּוֹלוֹבְצִים

לִקְרִיאוֹת גּוֹי זֶה בֶּן-תַּעַב.

אִיזְיַסְלַב רַק הוּא לְבַדֵּהוּ

שֶׁצִּלְצֵל בְּחֹד הַסַּיִף

עַל גַּבֵּי קַסְדוֹת לִיטָאִים

וְעָמַּם תְּהִלַּת שָׂבֵהוּ,

הוּא הִכְהָה אֶת שֵׁם וְסֶסְלַבְל.

אֶפֶס כִּי נָפַל פָּצוּעַ

תַּחַת מָגִנֵּי-הָאֹדֶם

עַל הַדֶּשֶׁא, דָּם גְּאָלָהוּ,

בְּחַרְבוֹת לִיטָאִים שָׁמָּה.

וּבְקָרְסוֹ עַל הַיָּצוּעַ,

כֹּה אָמַר וְכֹה הִבִּיעַ:

"דֻּכָּס, שׁוּר: הִנֵּה מְתֶיךָ

הִלְבִּישָׁם הָעוֹף כְּנָפָיִם,

וּדְמֵיהֶם לָקַק כָּל-פֶּרֶא."

לֹא הָיָה אִתּוֹ אָחִיהוּ

וְסֶבוֹלוֹד אוֹ בְּרְיַטְשֶׁסְלַבְל.

אֶת נַפְשׁוֹ-פְּנִינָה שָׁמַט אָז,

הוּא אֶחָד, מִגּוּף-רַב-כֹּח,

דֶּרֶךְ הָעֲנָק שֶׁל כֶּתֶם.

הַקּוֹלוֹת עָגְמוּ נֶעֱצָבוּ,

כָּל שִׂמְחָה וָגִיל נֶאֱסָפוּ,

תֵּקַע חֲצוֹצְרוֹת בְּהוֹרוֹדְנָא.

יָרוֹסְלַב וְכָל-בְּנֵי-וְסֶסְלַבְל!

עֵת לַרְכִּין כָּל-נֵס וָדָגֶל!

עֵת לָשִׁיב לִנְדָן כָּל-חֶרֶב

נִפְגְּמָה: נְשַׁרְתֶּם מִשֶּׁבַח

אֲבִיכֶם-שַׂבְכֶם. הַדֶּרֶךְ

הוֹרֵיתֶם לְאֶרֶץ רוּסְיָה,

נַחֲלַת שַׂבְכֶם וְסֶסְלַבְל,

לְהַמְתֹעָבִים, וּבְיַעַן

כִּי אַתֶּם קְשַׁרְתֶּם הַקֶּשֶׁר,

בְּשֶׁל רִיבוֹתֵיכֶם בָּא עֹשֶׁק

וַחֲמַס-גְּלִיל-הַפּוֹלוֹבְצִים!

וּבִשְׁבַע-מֵאוֹת, בְּעֶצֶם

הַשָּׁנָה לְמִנְיָן טְרוֹיָנוֹס

פּוּר הִפִּיל הַשַּׂר וְסֶסְלַבְל

עַל עַלְמָה אֲהוּבַת נֶפֶשׁ.

בַּקַּבַּיִם בָּא מִסְתַּיֵּעַ,

עַל סוּסוֹ רוֹכֵב יִדְהָרָה

אֶל עִירוֹ נֶחְפָּז, אֶל קִיּוֹב;

שָׁם נָגַע בְּעֵץ-הָרֹמַח

בְּכֵס-הַפָּז אֲשֶׁר בְּקִיּוֹב.

בַּחֲצוֹת נֶעְלָם, בַּלַּיְלָה,

מִבֶּל-גּוֹרוֹד, כְּחַיַּת פֶּרֶא,

גָּז – נֶעְלַם בְּעַרְפִלֵּי תְּכֵלֶת,

וּבַמַּגְזֵרוֹת בַּבֹּקֶר

שַׁעַר נוֹבְגוֹרוֹד יַבְקִיעַ

וַיְפַצְפֵּץ הוֹד יָרוֹסְלַבְל.

שׁוּב קָפַץ כִּזְאֵב הָעֶרֶב

מִדּוּדוּטוֹק לְנֶמִיגָה.

צְבָתִים, צִבְתֵי-גֻּלְגֹּלֶת,

מֻצָּעִים עַל נְהַר נֶמִיגָה

בְּמוֹרְגֵי-פְּלָדָה יָדוּשׁוּ,

חַיֵּיהֶם עוֹזְבִים בַּגֹרֶן,

מִגְּוִיּוֹת זוֹרִים הַנֶּפֶשׁ.

דָּם אָדְמוּ גְּדוֹת נֶמִיגָה,

לֹא זָרְעוּ דָּבָר טוֹב שָׁמָּה,

כִּי זָרְעוּ עַצְמוֹת בְּנֵי-רוּסְיָה.

הַגּוֹיִים שָׁפַט וְסֶסְלַבְל,

נְסִיכִים הִמְשִׁיל עַל קָרֶת,

לַיְלָה טָס כִּזְאֵב-הָעֶרֶב,

עַד קְרִיאוֹת שֶׂכְוִי מִקִּיּוֹב,

עַד טְמוּטָרָקַן יַגִּיעַ,

וְכִזְאֵב הַדֶּרֶךְ יַחַץ

לָאֱלִיל הָרָם – לֶחָרֶס.

לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית הֵרִיעַ

פַּעֲמוֹן כְּנִיסַת סוֹפִיָּה

לוֹ בְּפּוֹלוֹצְק טֶרֶם בֹּקֶר,

וְאֶת-הַצְּלִיל שָׁמַע בְּקִיּוֹב.

וְאִם כִּי בְּאוֹתוֹ גּוּף-חָיִל

נֶפֶשׁ הַיּוֹדַעַת נַחַשׁ,

אַךְ גַּם הוּא יָדַע רָב-צָעַר.

וּבּוֹיַן, זֶה רַב-הַשֵּׂכֶל,

הַחוֹזֶה עָלָיו סָח פַּעַם,

עוֹד מִזְּמַן, פִּתְגָּם-הַשֶּׁפֶר:

"גַּם עָרוּם, גַּם גְּדָל-שֵׂכֶל,

גַּם צִפּוֹר קַלַּת-כְּנָפַיִם,

מִמִּשְׁפַּט-אֵל לֹא נִמְלָטוּ."

אֶרֶץ רוּסְיָה תֵּאָנֵחַ

עֵת זוֹכֶרֶת יְמֵי קֶדֶם,

רִאשׁוֹנִים בֵּין נְסִיכֶיהָ!

אִי אֶפְשָׁר וִיהִי קָבוּעַ

עַל מְרוֹם הָרֵי עִיר קִיּוֹב

לְעוֹלָם נְסִיכָהּ וְלָדִימִיר

הַזָּקֵן; בְּיָמֵינוּ אָנוּ

דְּגָלָיו חֻלְּקוּ בֵּין שְׁנַיִם:

זֶה לְדָוִד וְזֶה לִרְיוּרִיק.

הֵם לָקְחוּ לָהֶם קַרְנַיִם,

וְחָטְמֵיהֶם קַרְקַע חָרָשׁוּ.

עַל גְּדוֹת דּוֹנַי קוֹל רֶנֶן,

כִּידֹונִים אוֹמְרִים שָׁם זָמֶר.

קוֹל נִשְׁמַע, קוֹל יָרוֹסְלַבְנָה ,

כְּקוּקַי, זָרָה, נוֹהֶמֶת

עִם אוֹר יוֹם וּבְטֶרֶם שָׁחַר:

"כְּאוֹתוֹ קוּקַי אָעוּפָה

בְּמוֹרָד דּוּנַי הַנָּחַל,

אֶת שַׁרְווּל בִּיבְרִי אַרְטִיבָה

בַּנָּהָר, בְּמֵי-קָיָלָה,

אֲקַנֵּחַ בּוֹ כָּל-פֶּצַע-

הַדָּמִים עַל גּוּף הַדֻּכָּס,

גְּוִיָּתוֹ זוֹ הַכּוֹאָבֶת."

יָרוֹסְלַבְנָה מִתְיַפַּחַת

עִם הָנֵּץ אוֹר יוֹם וָשַׁחַר

עַל חוֹמוֹת הָעִיר פּוּטִיבְל,

בּוֹכִיָּה הִיא, מְקוֹנֶנֶת:

"הוֹי, הָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת!

לָמָּה זֶה תִּפְּחִי בְּכֹחַ,

עַל קַלּוֹת כְּנָפַיךְ לָמָּה

מַסִּיעָה חִצֵּי-הַכַאנִים

עַל אַנְשֵׁי אִישִׁי אָהָבְתִּי?

כִּי הַמְעַט לָךְ שֶׁתָּפִיחִי

תַּחַת עַנְנֵי שָׁמַיִם

בִּמְרוֹמַיִךְ, כִּי תַּסִּיעִי

אֳנִיּוֹת בְּלֵב יַמֵּי-תְּכֵלֶת?

לָמָּה זֶה סֵעַרְתְּ, הַגְּבֶרֶת,

שִׂמְחָתִי עַל פְּנֵי שִׁבֹּלֶת-

הַשָּׂטָן, עַל פְּנֵי הַדֶּשֶׁא?

יָרוֹסְלַבְנָה מִתְיַפַּחַת

עִם הָנֵץ אוֹר יוֹם וָשַׁחַר

עַל חוֹמוֹת הָעִיר פּוּטִיבְל,

בּוֹכִיָּה הִיא, מְקוֹנֶנֶת:

"הוֹי הַדְּנִיפֶּר, נַחַל שֶׁבַח!

הֵן נָתִיב לְךָ בָּקַעְתָּ

בֶּהָרִים בְּהַרְרֵי-אָבֶן

דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַפּוֹלוֹבְצִים,

וְאַתָּה הֲלֹא נָשָׂאתָ

עַל גַּלֶּיךָ סִירוֹתָיו שֶׁל-

סְבְיָטוֹסְלַב גִּבּוֹר-הֶחָיִל

אֶל גְּדוּדֵי קוֹבְּיָק לַקָּטֶל.

אָנָּא, אֲדוֹנִי, הָבִיאָה

לִי אִישִׁי אֲשֶׁר אָהָבְתִּי,

וּדְמָעַי לוֹ לֹא אֶשְׁלָחָה

אֶל הַיָּם עִם טֶרֶם-בֹּקֶר!"

יָרוֹסְלַבְנָה מִתְיַפַּחַת

עִם הָנֵץ אוֹר יוֹם וָשַׁחַר

עַל חוֹמוֹת הָעִיר פּוּטִיבְל,

בּוֹכִיָּה הִיא, מְקוֹנֶנֶת:

"הוֹי, שִׁמְשִׁי זֶה רַב-הַנֹּגַהּ!

חֹם אַתָּה לַכֹּל וָפֶלֶא,

לָמָּה זֶה, מָרִי, שָׁלַחְתָּ

לַהֲבוֹת קַרְנֶיךָ, לָמָּה

בְּאַנְשֵׁי-אִישִׁי אָהָבְתִּי?

בִּישִׁימוֹן עַרְבוֹת לֹא-מָיִם

אֶת קַשְׁתוֹתֵיהֶם הוֹבַשְׁתָּ,

אֶת אַשְׁפּוֹתֵיהֶם בְּעֶצֶב

כִּי אָטַמְתָּ, כִּי סָגָרְתָּ!"

גַּל יִמְחָא הַיָּם בַּלַּיְלָה,

עַרְפִלִּים בָּאִים עִם אֹפֶל,

אֱלֹהִים מוֹרֶה לאִיגוֹר

אֶת דַּרְכּוֹ לְאֶרֶץ רוּסְיָה,

אֶל כִּסֵּא אָבִיו בַּכָּתֶם.

סָר הַיּוֹם, כָּבוּ בַּשַּׁחַק

דִּמְדּוּמֵי בֵּין-הָעַרְבָּים.

אִיגוֹר נִים, יָשֵׁן אֵינֶנּוּ:

מַד הָעֲרָבָה בְּמַחְשֶׁבֶת

מִן הַדּוֹן כַּבִּיר-הַמַּיִם

עַד גְּדוֹת דּוֹנְיֶץ הַנָּחַל.

חֲצוֹת-לֵיל – הַסּוּס הוֹפִיעַ.

וּמֵאַחֲרֵי הַנַּחַל

אָז שָׁרַק אוֹבְלוּר לַדֻּכָּס;

אַךְ הַדֻּכָּס הוּא אֵינֶנּוּ!

שׁוּב שָׁרַק אוֹבְלוּר. הָאָרֶץ

קוֹל נָתְנָה, רִשְׁרֵשׁ הַדֶּשֶׁא,

נָע בַּד אֹהֶל הַפּוֹלוֹבְצִים.

אִיגוֹר חָשׁ כְּחֹלֶד-שֶׁלֶג

אֶל תּוֹךְ מַעֲבִית הָאֵבֶה,

כְּבַרְוָז לָבָן עַל מָיִם.

עָט עַל סוּס מְהִיר-רַגְלָיִם,

קְפֹץ כִּזְאֵב אָפֹר מִמֶּנּוּ,

אֶל כַּר הַדּוֹנְיֶץ הֵגִיחַ,

וְהִמְרִיא כַּגַּז בָּאָמֶשׁ,

בַּרְבּוּרִים יַךְ וְאַוְזֵי-פֶּרֶא

לִסְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם,

לְפַת שַׁחֲרִית וָעֶרֶב.

עַד שֶאִיגוֹר טָס כַּפֶּרֶס,

חָשׁ אוֹבְלוּר כִּזְאֵב, יָגִיחַ

וּמְנַעֵר טַל-קַר מִדֶּשֶׁא.

וּשְׁנֵיהֶם הֶלְאוּ עַד מָוֶת

סוּסֵיהֶם קַלֵּי-הָרֶגֶל.

הַדּוֹנְיֶץ פָּתַח וַיֹּאמֶר:

"אִיגוֹר, דֻּכָּס גִּבּוֹר-חָיִל!

תְּהִלָּה לְךָ וָשֶׁבַח,

וּלְקוֹנְטְשַׁק שִׂנְאָה וָכַעַס,

הַשִּׂמְחָה לְאֶרֶץ רוּסְיָה!"

אִיגוֹר כָּכָה יַעֲנֶנּוּ:

"גַּם לְךָ, דּוֹנְיֶץ, רַב שֶׁבַח,

כִּי נָשָׂאתָ עַל גַּלֶּיךָ

עַל מֵימֶיךָ דֻּכָּס רוּסְיָה,

עֵשֶׂב לוֹ יָרֹק הִצַּעְתָּ

עַל גְּדוֹתֶיךָ, גְּדוֹת-הַכֶּסֶף,

עַרְפִלִּים חַמִּים עָטַתּוּ

תַּחַת אִילָנֵי הַיֶּרֶק.

בְּרַחֲמֶיךָ יִנְצְרֶנוּ

בָּרַוָּז עַל פְּנֵי הַמָּיִם,

טַבְלָנִים עַל פְּנֵי-הַזֶּרֶם,

שְׁחָפִים עַל כַּנְפֵי-רוּחַ.

הֲכָזוֹ סְטוּגְנָה הַנַּחַל:

כִּי דַּלָּה בַּאֲפִיקֶיהָ,

הִיא זְרָמִים זָרִים גּוֹמַעַת

אֶל תּוֹכָהּ, הִיא מְפוֹצֶצֶת

אֳנִיּוֹת-אוֹן בְּקֶרֶב שִׂיחַ,

לְעוֹלָם גָּדְרָה הַדְּנִיפֶּר

לַצָּעִיר לרוֹסְטִיסְלַבְל.

אֵצֶל אוֹתָהּ גְּדַת-הָאֹפֶל

בּוֹכִיָּה אֵם רוֹסְטִיסְלַבְל

עַל הָעֶלֶם רוֹסְטִיסְלַבְל,

מַר תֵּבְךְּ לַנָּסִיךְ-הָעֶלֶם.

הַפְּרָחִים מִצַּעַר שַׁחוּ.

אִילָנוֹת רֹאשָׁם הוֹרִידוּ

מִתּוּגָה וּמֵרָב-צָעַר."

לֹא עוֹרְבֵי-הָעֵמֶק אֵלֶּה

שֶׁפָּצְחוּ קִרְקוּר וָשִׂיחַ,

אַךְ גְּזַק וְקוֹנְטְשַׁק – הַשְּׁנָיִם,

בְּעִקְּבוֹתָיו שֶׁל אִיגוֹר בָּאוּ.

הָעוֹרְבִים לִקְרֹא חָדֵלוּ,

הַקְּאָקִים הֵם הֶחֱרִישׁוּ,

הָעִמְקִים עָמְדוּ מִתְּקוֹעַ,

אֶפֶס זָחֲלוּ עַל נֵצֶר.

אַךְ הַנִּקְרִיָּה תּוֹפֶפֶת,

לוֹ מַרְאָה הַשְּׁבִיל הַמָּיְמָה.

בְּשִׁיר שִׂמְחָה זְמִירִים הוֹדִיעוּ,

כִּי עוֹלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.

גְּזָה לְקוֹנְטְשַׁק יַבִּיעַ אֹמֶר:

אִם הַגַּז עָף אֶל קִנֵּהוּ,

בֶּן-הַגַּז הֵן-נְמִיתֶנּוּ

בְּחִצֵּינוּ מְצֻפִּים כֶּתֶם."

סָח קוֹנְטְשַׁק אֶל גְּזַק וַיֹּאמֶר:

"אִם הַגַּז עָף אֶל קִנֵּהוּ,

בֶּן-הַגַּז נְעַרְסְלֶנּוּ,

בְּעַלְמָה בִּיפַת-הַתֹּאַר."

סָח גְּזָה לְקוֹנְטְשַׁק וַיֹּאמֶר:

וְהָיָה אִם נְעַרְסְלֶנּוּ

בְּעַלְמָה יָפָה, וְחָסַרְנוּ

גַּם בֶּן-גַּז גַּם יְפַת-תֹּאַר.

וְהַצִּפֳּרִים יַתְחִילוּ

לְהַכּוֹת וּלְקַצֵּץ בָּנוּ

פֹּה בְּקֶרֶב שְׂדֵה-פּוֹלוֹבְצִים."

וּבּוֹיַן מְשׁוֹרֵר-הַקֶּסֶם,

מְשׁוֹרְרוֹ שֶׁל יָרוֹסְלַבְל,

עֵת הָיָה מַרְנִין בְּזֶמֶר

עַל מִלְחֶמֶת סְבְיָטוֹסְלַבל

וַעֲלִילוֹתָיו מִקֶּדֶם,

הוּא הָיָה רָגִיל מַבִּיעַ,

[וְחֲבִיב אוֹלֶג – הוּא כַּהַן]:

רֹאשׁ קָשֶׁה לוֹ בְּאֵין שָׁכֶם,

רַע לַגּוּף אִם רֹאשׁ לוֹ אָיִן.

כָּכָה לָהּ לְאֶרֶץ רוּסְיָה,

בְּאֵין לָהּ אִיגוֹר אִישׁ-הֶחָיִל.

יָאֶר שֶׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם,

אִיגוֹר הַנָּסִיךְ בְּרוּסְיָה!

עֲלָמוֹת שָׁרוֹת בְּרֶנֶן,

עַל-גְּדוֹת דּוּנַי תָּרֹנָּה,

הַקּוֹלוֹת בָּאִים מֵעֵבֶר

יָם-הַתְּכֵלֶת עַד עִיר קִיּוֹב.

אִיגוֹר בָּא בְּמוֹרַד בּוֹרִיטְשֶׁב

אֶל מִנְזַר “אֵם פִּירוֹגוֹשְׁצִי”.

יְשֻׂשׂוּם כַּנְפֵי הָאָרֶץ,

יַעַלְצוּ קִרְיָה וָקָרֶת.

כְּשֵׁם שֶׁשַּׁרְנוּ לִזְקֵנֵינוּ,

לַנְּסִיכִים אֲשֶׁר מִקֶּדֶם,

כֵּן נָשִׁיר עַתָּה לַנֹּעַר,

לַנְּסִיכִים לִבְנִי-דוֹרֵנוּ:

הוֹד וָשֶׁבַח לוֹ לאִיגוֹר,

אִיגוֹר בְּנוֹ שֶׁל סְבְיָטוֹסְלַבל!

לוֹ לִוְסֶבוֹלוֹד, תֹּוא-רָהַב!

לִוְלָדִימִיר בְּנוֹ שֶׁל אִיגוֹר!

לַנְּסִיכִים שָׁלוֹם וְלֶחָיִל,

הַמְחָרְפִים נַפְשָׁם בַּקָּטֶל

עִם גְּדוּדֵי-שִׁקּוּץ בַּעֲדֵנוּ!

לַנְּסִיכִים כֻּלָּם הַשֶּׁבַח

וְלִמְתֵיהֶם עָצְמָה וָיֶשַׁע!

אָמֵן!

תל-אביב 1938–1936