_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אודיסיאה: אחרית דבר

שאול טשרניחובסקי

לתוכן הענינים

 

באחרית דברי לתרגום האיליאדה ראיתי להביא בקיצור שבקיצור הערכה על הצד הפיוטי, האסטתי-הספרותי, של יצירת הומרוס, תיארתי חשיבותהּ בחיי היוָנים הקדמונים, הראיתי על הצד השוֶה שבין חיי היהודי הקדמוני והיוָני הקדמוני, והארכתי במקצת במסיבות המחקר על-אודות הומרוס עצמו, ואגב כך הבלטתי ביותר השקפותיה ודעותיה של אסכולה אחת מסוימת.  מטעם זה אין אני רואה כל צורך לשוב ולהפוך כאן באותם הדברים.  אלא אעלה דווקא מסקנותיה של אסכולה אחרת.  לא היה כל צורך במבוא לאודיסיה, לולא באתנו בענין זה אפתעה – מסקנותיו של אחדהחוקרים הגדולים של הומרוס, מר וִיקטוֹר בֶּרַאר (Victor  Bérard), שהקדיש 41 שנה לחקירת מספר שירים באודיסיה. 

הוא מזכיר את תפקידם של הכנענים בתרבותהּ של יוָןהעתיקה ואומר (La Résurrection d‛Homère ערך Homère et la Bible): "מעין אנטישמיות מדעית שררה בשנים 1910-1890, שבראשהּ עמד מר שלמה רינך, וגירשה מיוָן הקדומה את רוכליה ומוריה, גם ירדה לחייהם.  במשיכת קולמוס אחת השמידם מר איזידור לוי מתוך תחומו של ים התיכון.  ופוֹגרוֹם ממש נערך בהם ובכל הקדמונים והחדשים שגוננו עליהם ובכל המצבות שהיה בהן כדי להפריע את זעמם של הפיניקוֹפוֹבּים.  "

מזה בלבד אנו למדים, עד כמה צריכה דווקא ה"אודיסיה" לעניין אותנו היהודים. 

פרי עבודתו של בּראר – שנים-עשר כרכים.  הייתי מתרגם בפשיטות את הערך האחרון שבספרו הנ"ל "תחיית הומרוס" ונותנו במקום הקדמה לתרגומי, אלא שיארכו הדברים, ולפיכך אני מביא בזה אך קיצור ענינו:

"הכנענים מילאו תפקיד גדול בתחומו של ים התיכון קודם זמנם של היוָנים: הן בבחינת נתינים, הן בבחינת בעלי-ברית, הן בתור רוכלי מצרים ובבל; אותם שֵמיים מצוֹר, צידוֹן ובּיבּלוֹס, נטעו לשכות עסקיהם ומושבותיהם לאָרכם של חופי האיים האגיאיים ומדינותיהם.  עקבות השפעתם יש למצוא עוד באלף הרביעי וגם השלישי קודם לספירת הנוצרים.  השפעה זו הגיעה למרום פסגתהּ באלף השני, בין השנים 1600 ל- 1200 .  אין להבין את מנהגיהם של יוָנים-אכיים, את אומנותם ואת ידיעותיהם בתחום החיים והלשון אם לא נלמד תחילה להכיר את חלקם של מוריהם ומחנכיהם אלה בכל דבר ודבר.  " ואולי יבוא זמן ונדע באופן ברור למדי גם את חלקנו אנו "בני זבולון לחוף ימים ישכון" – וכיצד השתתפנו אנו בתהליך היסטורי זה.  בראר עצמו מודה, כי אולי הרחיק לכת במסקנותיו, אלא שבשנים-עשר הכרכים שלו השתדל להעלות את ההוכחות המפורטות ביותר לכל מסקנה ומסקנה שלו. 

אודיסיה זו שאנו קוראים אותה עכשיו, אינהּ אלא בנין מלאכותי וחדש.  "שירת" הומרוס זו (כך קראו להּ הקדמונים) נאספה חלקים-חלקים, שניתנו זה בצד זה, ובמידה ידועה נאחדו בה שלוש פואמות מקוריות ובלתי-תלויות שבאו מזמן קדום, מידים שונות ומערך שונה זה מזה מאוֹד:

מסעי טלמכוֹס,

אשר סוּפר לאַלקינוֹאוֹס,

נקמתו של אוֹדיסס. 

בשירה הנמצאת בידינו תופס ה"מסע של טלמכוס" את השירים ב, ג, ד, ואת תחילת השיר ט"ו; "מה שסופר לאלקינואוס" –הם השירים ה-י"ב, ותחילת השיר י"ג; "נקמת אודיסס" –מחציתו השניה של שיר י"ג, השירים י"ד- כ"ג ותחילת שיר כ"ד.  הקדמונים לא פיקפקו מעולם בזה שהחרוז 296 שבשיר כ"ג הוא גמר האודיסיה; וכל השאר, החל ב-297 ועד 372 שבשיר כ"ג וכל שיר כ"ד כולו, אינו אלא יצירה מוּספת, שנכנסה בחינת אֶפּילוג ל"שירה"; אחרי-כן נכנסו בהּכמה וכמה הוספות גסות.  החדשים גילו והראו, כי השיר א' נספח בשעתו לשמש פרוֹלוֹג לבנין המאוחד. 

לדידו, הסיפורים הם השֶדֶבר המורכב ביותר, שהנחילו ההֶלנים לדורות; המסע הוא יצירת משורר שני במעלה, יצירה עליזה, הדוּרה, מלאה שאר-רוח, שמחברהּ ידע להשתמש יפה בכל כלי המקצוע; הנקמה אינהּ אלא מעשה חרזן, תלמיד זריז של רבותיו, אבל חסר מקוריות גדולה.  אותן שלוש יצירות, אם נשמיט את ההוספות הרבות שנכנסו לתוכן, נראות כמפעל של לשון אחת, של מולדת אחת, ואם גם לא מזמן אחד, לפחות – של תקופה אחת.  כולן נוצרו באסיה הקטנה, על חופיה שנתיַוונו, במאה התשיעית או השמינית קודם לספירת הנוצרים.  הרוֹדוֹטוֹסאומר:"הומרוס קידמני ארבע מאות שנה, לא יותר.  " אותן שלוש יצירות ספרותיות נוצרו בידי אנשים בעלי-מקצוע, סופרים באמת, והיו כתובות מתחילת ברייתן באותהּ אלפא-ביתא שקיבלנו בירושה מאת ההלנים, ובה השתמשו עוד, לפחות למן המאה הי"ג או הי"ד לפני ספירת הנוצרים, עמי המזרח הקרוב. 

"אין אנו יודעים שום פואמה אחרת שקדמה לה, " אומר אריסטוטלס, "אבל אפשר שהיו כאלה, וגם רבות למספר.  "

חקירותיו של בראר מכוּונות כולן לגבי הסיפורים, שהם עיקר כל השירה, לדעתו.  המסע הוא מעין סיפורי "הילדות" של כמה מגיבורי Les chansons de geste , ואין ספק שמחברו – היו לפניו הסיפורים הללו, וכמה פעמים הוא מחקה מאורע זה או אחר, או לוקח מן הנוסחה חרוזים או טפסים שלמים, מהם העתיק בלא לשנות, מהם סיגל, פעמים בהצלחה ופעמים בלקוי, ויש שגם תיקן אותם בצורה בלתי-מוצלחת ביותר אוהשתמש בהם לא במקומם.  הוא חסר גאוניותו של הקודם לו, אבל בדרך-כלל הלך בדרכו.  משוררם הגדול של הסיפורים קיבל מספרויות נָכרים מקורות לרוח-הקודש שבו, כמה וכמה מוטיבים ודוגמאות; כן עשה גם מחברו של המסע, שקיבל את מעשה פרוֹטס הקוסם, כוהן מצרים, שהוא העתק טוב, אבל על-כָרחך אתה מרגיש בו את מוצאו המצרי, את פרוּטי, גיבור הסיפור המצרי היודע מעשי להטים; בזה אולי קדמו לו אחרים, שכּן סופרים מעין אמני יוֹניה זה היה דרכם להצטרף לאסכולה או לאָפנה של אמני המזרח וסופריו. 

ו.  ב.  בא לידי מסקנה, כי מקור ראשון לסיפורים שימש יומן האניה, או קטעי יומן שכזה, כלומר, תיאורי הים וחופיו כתובים בידי "יורדי-ים" לצרכי הספנות, ובהם נשקפים הרגליהם, חזיונותיהם, ביטוייהם והאידיאוֹמיזמים שלהם.  מובטח לו לבראר שאין בסיפורים שום דבר מן הדמיון בלבד, ושכל דבריהם אמת, כשם שהאמין בימיו סטראבון, כי אם נכניס את הכוונה האמיתית בכל מלה שבנוסחה, נשמיט כל מה שיש בהּ מן המליצה, נוכל למצוא ולהיוָכח על-ידי Instructions nautiques ודברי הספנים על המפה באמיתות דבריו.  ועוד הוא אומר, שאין לשכוח כי התיאורים לא ניתנו בידי "גיאוגרפים של יבשת", אלא בידי יורדי-ים ומתוך אופן ראייתם שלהם את המציאות, ומכאן כמה מן הטעויות, שכן יש הבדל יסודי בין הראִיה מצד הים וסקירה מעל היבשה.  ורק מכאן יש להבין את תיאור חוף הקיקלופים שעל-יד ניאפול ואת המפרץ שבין סיקיליה ומסינה, וכדומה. 

וכאן באה השאלה: מאין היומן הזה?

היו שהאמינו, כי היה בעולם הומרוס-אודיסס, אדם אחד, הוא גיבור הסיפור והוא מחברו.  דעתו של ב.  : הפואמה היא יצירתו של הלני, אבל הדוגמה שלו – כל סימניו של אמן שמי בהּ, ודוגמה זו שימשה מקור ראשון למשורר היוָני.  אמור מעתה שהיומן היה יומן יוָני, אבל כשנקבל סברה זו לא נוכל להסביר לא את ידיעות הספנות בכללן ולא את פרטיהן, לא ביטויים טכניים מסוימים ולא כמה וכמה מן השמות הפרטיים.  יש באודיסיה תיאור מקומות שמעולם לא דרכה עליהם רגל יוָני, חופים שהיוָנים לא ראו אותם.  יש הבדל עצום בין הנוף של האודיסיה ובין הנוף היוָני –יאה לעולם לפלחים ולסוחרים, היושבים ישיבת קבע בתחום ארצם של בעלי-ברית או של ארץ כבושה; הנוף של האודיסיה הוא תמיד מעין מעבר, הפסקה, מקום להצטייד בו במים, חניה בארץ פראים לא ידועה. 

הסיפורים כבר היו בעולם בצורתם זו שבידינו זמן רב קודם שירדו הכובשים היוָנים לעבר סיקיליה ואיטליה לכבשן, והיו בידיהם אותן הידיעות מן הגיאוגרפיה ואותם השמות שמצאו באודיסיה, והם השתדלו למצוא אותם במקום שבאו לשם.  הם חיפשו את ארץ הקיקלופים או את אי קליפסו, את מימי הסירינותוהיכליה של קירקי.  הם ביקשו למצוא את הארצות שהאודיסיה מזכירה אותן.  יש שהצליחו ויש שלא הצליחו.  המשורר ליוָה אותם בדרכו.  ודי היה להם ברמז כלשהו.  מן האודיסיה למדו שהקיקלופ היה זורק סלעים, והוא עצמו דומה לאחד מראשי ההרים, ולכן כשהגיעו עד הר-הגעש אֶטנה גילו לרגליו את סלעי פוֹליפֶם וכולי. 

ידוע המקום שתפס הומרוס בקרב היוָנים, כולם ידעו את נדודי אודיסס, וכשנכנסו חוקריהם הראשונים בים המערבי (הים הגדול) היו שמחים למצוא "עדוּת" כל שהיא לדבריו של המשורר בתיאורו את הים.  וכשלא מצאו את מבוקשם, לא נטשו את שמותיו שלו אלא קבעום למקומות אחרים, שלא כפי האודיסיה, והמשורר לא תיאר אותם מעולם.  מהם לא למד המשורר ולא כולם; להיפך, הוא היה להם למורה-דרך.  בימים ההם עוד לא הכירו הספנים היוָנים את הים אשר מעבר לתחנת המרגוע של איתּקה, ומשם ואילך נתמשכו לדידם הימים הפראים, המאוכלסים אֵלים ואֵלים למחצה, מפלצות ואוכלי-אדם.  ואותהּ מסקנה, שהמשורר לא למד מתוך יומן יוָני, אנו באים אליה שוב בהשווֹתינו את האוֹנוֹמַסטיקוֹן של אודיסס לזה של היוָנים.  הספנים היוָנים הקדמונים השתמשו בשמותיהם הראשוניים של הומרוס, שהכיר אותם במקורם, אלא שהעתיקם באופן אחר, ויש שהשמות המצויים אצלם ואצלו נראים כשני תרגומים או כּטרַנסקריפּציה כפולה של אותו שם ממש.  ואולם תרגומהּ  של האודיסיה והטרַנסקריפּציה שלהּ הם בבחינת מעשה תלמיד-חכם מ"דברים שבכתב", בעוד שבידי ההלנים – הם בבחינת מעשה המוני, מ"דברים שבעל-פה".  השֵמים כינו את ארץ ה"עינים העגולות" (עין עטר) באותהּ צורה שקיבלנו אותהּ מן הקדמונים Oinotria; תרגום מדויק ליוָנית נתן לה משוררהּ של האודיסיה Kuklopia ;אבל ההלנים בשנותם אותו לOpikia-, מסרו רק את המושג בכללו.  וכך יש לנו שני תרגומים של אותו שם ממש Kuklopia, Opikia.  כלום אין אנו רשאים לומר שהשם הראשון  –ריח יוצרו נודף ממנו, ריחו של תלמיד-חכם, בעוד שהשם השני מבליט רק את מקורו העממי.  המון העם זה דרכו תמיד לקצץ קצת, לפשט קצת, הוא תופס את הענין בכללותו ורק את בעיקר, ומוַתר על השאר.  הוא אומר "ארץ העינים" ולא "ארץ העינים העגולות". 

הוא הדין לגבי "אי אניית-המרוֹץ השחורה" Korkyra, Scheria וכולי.  לאחר עמל שלושים שנה עלה בידי ויקטור בראר לשכנע את קהל הקוראים, כי הכנענים היו באמת, ולא רק באגדה אנו עוסקים, וכי כל הים הארכיפֶלַגי מלא שמות וכפל שמות – יוָנים-שמיים. 

על אותם השמות הכפולים, הרבים ביחס, עיין בכרך Les Phéniciens et l'Odyssée בערכים Noms de lieux

ו-Commerce des Iles. 

כל אחת מהרפתקאותיו של אודיסס נותנת לנו שם מקום מאותם השמות הכפולים, לפעמים בצירוף מלה זרה, ורק אחרי חקירות מרובות במלונים ובספרי מדע שֵמיים ובאלה של מוריהם המצרים, אפשר להבין את המטפורות שבנוסחה שלנו.  לפעמים הקפיד החבר גופו ואמר, שהוא משתמש במלה זרה – "שאינהּ של בני-אדם": πλαγχταί , Μωλυ וכולי.  והוא מתרגם את המלים הללו "מלשון האלים"; ורק המלון השמי יש בו להסביר לנו את הוראותיהן. 

מעין דוגמה יוכל לשמש לנו, למשל, השם השני בשם הכפול של האי Аιαίη.  Nésos Kirkés, המפיץ אור על הדרך המחוּכּמה שבהּ השתמש המשורר או קודמיו.  המקורהיוָני היה צריך להיות בלי כל ספק Nésos Kirkou (אי האַיה) יען כי היוָנים משתמשים בשם צפור זו רק בזכר, אבל המקור השמי Аιαίη היה יכול להיות בנקבה (השם אַיה בעברית רק נקבה).  אבל יומן אנייה אינו אלא רשימה אחת של שמות פרטיים, והפואמה שלנו– גלריה של אישים, כי כל השמות הפרטיים של היומן הפכו להיות אישים של שיר: העין העגולה (עין עטר) – הוא הענק, האַיה – נהפכה לאֵלה, המחבא –לנימפה, העמוד – תומך הרקיע, ואותם השמות שהוגשמו קנו להם את מנהגיהם, את שפתם ואת חייהם של בני-אדם סתם או של גיבורים כמעט אלוהיים: הם אוכלים ושותים, מדברים ומתנועעים, קופצים או נחים מכעסם, מתוַכּחים ומגדפים.  הם גם למדו יתר דרכי האדם ונפרדו למשפחותיהם: המחבא (המטמורה) נעשׂית בתו של העמוד, אַטלס הוא אביה של קליפּסו; העיט נעשה אחיה של האַיה; קירקי היא אחותו של Aietés . 

ו.  ב.  מוכיח כמהפעמים שכל מאורע בנדודיו של אודיסס מקורו בשם מקום או בנוסח.  אודיסס נשאר פליט ושריד בארץ הסרדים(סרדיניה), ארץ השרידים; הוא ראה עוני ושכול בארץ הסיקלים, הארץ המשכלת (ארץ-יתומים, לפי בראר), עם הסירנות הכופתות הוא כפות; הוא נעלם מעין כל במשך שבע שנים באי המחבא במערתה של קליפסוֹ.  פעמיִם הוא בא לאי איאוֹליה (האי הרם, אי עוֹלה) רק כדי להתנסות בהסברת פנים של איאוֹלוס על-ידי רוח צפונית, ובחרון-אפו על-ידי רוח דרומית.  בסופהּ של כל הרפתקה, אומר בראר, רציתי, ומאמין אני כי גם הצלחתי, להעמיד זה מול זה את הנוסח המתקבל על הדעת של אותו יומן האניה ואת הסתגלויותיה של הפואמה לנוסח ההוא, ולהראות שאף אמצאה אחת לא באה אלא לשם הוצאת הדינמיקה של הסיפורים מתוך הסטטיקה של היומן; וכל מה שנתן יומן זה בבחינת תיאור גיאוגרפי הפכוֹ המשורר לפעלי אנוש.  ואותו כוח פועל ומחַיֶה אתה מוצא בכל מקום ב"שירה", והוא מביא לידי תנועה ורגש את כל הנמצא בעולם, אף האבנים בכלל זה.  הנה צף ועולה לנגד עיניך "סלע האנייה המהירה" מתוך הים.  מאז ומעולם נמצאה בצפוֹנוֹ של אי קורפו אותהּ אניית-האבן, שממנהּ קיבל האי את שמו: "האנייה (המהירה) השחורה" Kerkyra Schéria .  גם המשורר מזכיר לנו את השם סכֶריה(שחורה) קודם שהתאבנה האניה הפיאַקית;ואולם אותו סלע קבוע ומשריש –אותו הוא עושה קודם, כדרכו תמיד, כמעט לנפש חיה, כדי להשרישו אחרי-כן ולאַבּנו בכוח ידיו של שר של ים. 

הוא הדין באותו ההר הארוך, שהיה עומד מאז ומעולם בחוֹפם של הפיאַקים. 

הקיקלוֹפ לא התחרר לגמרי מטבעו ההררי; אחרי ככלות הכּוֹל הרי הוא דומה לראשהּ של אטנה, הר-הגעש, הנעטר יערות. 

חוט היומן בולט לפעמים לעינים מתוך רקמת המאורע המסופר.  בסיפורים המסופרים לאלקינוֹאוֹס הולכים זה אחרי זה מדרום כלפי צפון, מקומם הטוֹפוֹגרפי של הנהר, העיר ואניית-האבן, ובזה מסתבר כל מעשה נבסיקַיה, אודיססואלקינוֹאוֹס: כל המעשה מתחיל על הנהר, נמשך והולך בעיר וגומר באניית-האבן.  נראה, כאילו הלך המשורר בעקבות היומן, סימן בתר סימן. 

ודומה שנקל להבין את מהלך היצירה:יומן אנייה שֵמי מכאן ופואמה יוָנית מכאן: ובינתים כל אותם סיפורי האנתרופּוֹמוֹרפיזם, החביבים כל-כך על ההלֶני.  השמי נתן את הגוש, והיוָני חצב מתוכו את הפסל. 

וכאן נשאלת שוב השאלה: אותו יומן, ההיה יומן שלם או קטעים של יומן אחד, או כמה קטעים שונים שקיבל האמן היוָני מן המקור השמי? לדעתו של ב.  לא היו כאן אלא קטעי יומן, שהמשורר היה אנוס לאחותם ולחברם זה לזה.  והוא הידק אותם זה לזה ללא יתדות יתרות, אלא על-ידי החרוז האחד החדגוני:

ἐνθεν δέ προτέρο πλέομεν   "אנו הפלגנו משם".  .  . 

ביומן האנייה של הקרתגאי חנוּן אנו מוצאים חיבור בדומה לזה: "יצאנו משם והפלגנו ל.  .  .  "

ב.  עומד ומנתח מה בין יומנו של חנוּן הנ"ל לשירתו של הומרוס.  "ההבדל (סימן 4) הוא, שגם חנוּן ביומנו מדבר על הסכנות שבדרכיםומספר על בני-אדם פראים, לבושים עורות חיוֹת, הרוצים לפוצץ אניות בכוח אבנים נזרקות על"אשוֹת-לילה הממלאות את המישור" ועל "קול שאגה עם קול חלילים ותופים" ו"זרמי אש, ואין לעלות ביבשה" – אבל הוא מתאר גם מקומות אושר, חופי שלום מכניסי אורחים, הרפתקאות שאין עמהן יסורים.  לעומת זאת בסיפורים –הכּוֹל אימים וזוָעות, ואם נוציא מן הכלל את הלוֹטוֹפאגים, יש לך הרג וקטל וטביעה, אכילת אדם, מאגיה שחורה, לועות של מפלצות, חדרי מוות, טביעתהּ של שייטת, שאך קברניטהּ נמלט ממוות.  החרוז הגומר שבכל הסיפורים כמעט אחד הוא:

הָלְאָה הִפְלַגְנוּ מִשָּׁם, בְּלֵב דָּוֶה עַל-עֲמִיתֵנוּ,

עַל-מַחְמַדֵּינוּ, אַךְ שְׂמֵחִים, כִּי אָנוּ נִמְלַטְנוּ מִמָּוֶת. 

ואולי קיבל המשוֹרר את סיפורי הזוָעה הללו, ולא הוא בירר מה שבירר מתוכם?

מעולם לא היו "החולשים על הימים" (Thalassocratie) נוהגים לפרסם יומן אנייה מדוּיק, ותמיד היו מכסים על אי-אלה ידיעות שבספנות, מתוך אימת המתחרים בהם – עד ימינו אנו:כך נהגו אנשי וֶנציה, כך נהגו אחרי-כן הפוֹרטוּגזים וההוֹלנדים, שלא רצו לגלות את הדרך מזרחה קדמה, למזרח הרחוק. 

אשר לאנשי קרתגא אומר כן סטראבון בפירוש, וגם זאת הוא מספר: הקרתגאים היו מטביעים כל אניה זרה שהיו פוגשים בדרך אצל סרדיניה או אצל העמודים, ומטעם זה אין לנו הידיעות הנכונות על-אודות המערב. 

ואפשר שלא היה בידיו של המשורר שום יומן, אלא רומן או פואמה.  שש מאות ושבע מאות שנה קודם הומרוס היו למצרים, שגם הם השתמשו ביומנים, אשר שימשו להם חומר לסיפורים, וכן גם לבבלים ולאשורים, אלה בעלי האפופיות ה"יבשתיות" –גם להם היו סיפורי מסעות, למשל, על עשתורת "העוברת דרך שבעה פתחים",[1] "תשובתו" של גלגמשדרך העולם המערבי, גם לכנענים היו "תשובתהּ של העשתורת", שעברה את הארץ וראש שור-פר להּ ו"תשובתו" של מלקרת.  יומנו הנפלא של הרקלס ידוע לנו מתוך המיתוס היוָני ואגדותיו; אבל הקדמונים ידעו כי אותו הרקלס עובר-אוֹרח, חוקר חופי ים, מכניע מפלצות בים המערבי, אינו אלא הרקלס של צוֹר. 

המקומות שאודיסס-מלקרת הגיע עדיהם, הגיע אליהם גם הרקלס, ולפעמים השתמש גם באותם כלי הים שהשתמש בהם הלה.  וכל אבן חרותה שיש עליה מסמלי גרמי השמים: כוכב, חצי-ירח וכדור, שימשו סימןהיכּר לתוצרת הכנענים, נותנת לנו צורתו של מלקרת עושה דרכו בים על רפסודה וצידו נתון בכדים, ממש כאותה צידה שנתנה קליפסולאודיסס בקיתונות ונבלים. 

על חופהּ של קליפסו גזל הרקלסהצוֹרי את עדריו של גריוֹן.  אמנם דרכו עשה ביבשה, אבל כמה מתחנותיו נמצאות גם בין תחנותיו של אודיסס; בארץ הקיקלופים בנה את הסוללה של לוּקרין, להיות מעבר לבקריו, וגירש את הענקים מארץ קוּמה. 

ב.  מוצא כמה פעמים לשון נופל על לשון בכל השמות הבאים מלשון זרה, בין שנעתקו מיומן אחד ליומן שני, בין שנתגלגלו מעַם אחד לעַם שני; אבל דבר זה סימן מובהק הוא ללשונות-שֵם. 

ובכן, אפשר מאוד, שהמעבר מן היומן השמי לפואמה היוָנית לא היה פשוט כל-כך, ואפשר מאוד שהיה כאן גם מתווך ואולי – מתווכים רבים, מהם יוָנים ומהם שמִים.  "ואילו אפשר היה להביע את מחשבתי בלי עקיפין, " אומר בראר, "הייתי אומר, כי מחברם של הסיפורים היה לגבי האפּוֹפיות הכנעניות, מה שהיה אחרי-כן מחברהּ של האנאִידה לגבי הומרוס –מעריץ, תלמיד, מחקה – אם לא נאמר מעתיק". 

וסובר מר ו.  ב.  , כי קשה לו לשלול מציאותן של דוגמאות יוָניות שקדמו לאודיסיה.  הואיל והסיפורים הם שֶדֶבר הרי שאינם יכולים להיות פרי נסיון בלבד.  עוד קודם-לכן קיבלו היוָנים ואיקלמו את הפואמות של התשובה, את ה-nostoi – זה סוג ספרותי שהופיע לפני שנוצרה האודיסיה, ולו לשונו שלו, חרוזו שלו, גיבוריו שלו ומאורעותיו העיקריים.  אפשר להראות על כמה מיני קצף, שקדמו לאיליאדה, ואפשר למנות "תשובות" שקדמו לאודיסיה: תשובתו של אגממנון, תשובתו של מֶנֶּלָּאוֹס, תשובתו של נֶסטוֹר. 

בכולן הגיבורים הראשיים הם תמיד אותם האנשים, ויש בין ההרפתקאות כאלו שבלעדיהן אי-אפשר; למשל, הגיבור מתוַדע אל בנו, אל קרוביו, סיפורו של הגיבור עצמו.  יש גם טיפוסים מסוימים, שכמעט אי-אפשר בלעדיהם: האשה הנאמנה (פֵּנֶלוֹפּה), החוטאת (קליטֵימְנֵסְטְרה), החוזרת בתשובה (הלנה); הבן העוזר (טֵלֶמכוֹס), הבן הנוקם (אוֹרֶסטֵס); התובע את הכסא, המצליח (אֵיגיסתוֹס), התובע המגורש (אנטינוֹאוֹס); העבד הנאמן (אֶבמֵיאוֹס), העבד הרע (מֶלַּנתְּיוֹס). 

בראר מסכים לגבי האודיסיה לכל דבריו של Michel Bréal שנאמרועל-אודות האיליאדה.  כדי להסביר אותו פלא של צורה סיפורית לא די להניח מציאותו יקרת המציאות של גאון שירה; אנו אנוסים להודותגם בצורה קבועה מאז.  מן ההכרח שיהיו בבת-אחת גם המשורר וגם המסורה.  המשורר נתן את המסגרת הגדולה, אמיתותם של סוגי האופי, את הפעולה המעניינת, את ההַרמוֹניה שבכולל (ensemble); המסורה – היא נתנה את קצב החרוז, השפע המלולי, עושר הצורות הדקדוקיות, ידיעת הנימוסים שבכל הופעות החיים, השימוש בתארים קבועים ובהרצאות דברים שנתקדשו.  באין מסורה זו אי-אפשר להשיג יצירה רבת-היקף שכזו, ובאין גאון לא היינו מקבלים אלא חרזנות בנלית של משוררים בעלי אגדות(poètescycliques). 

הומרוס אינהּ ילדותהּ, אלא גמר בגרוּתהּ של תקופת שירה (âgepóetique)מסוימת, ההֶכּסַמאטר המפותח הוא יורשהּ של התפתחות ארוכה. 

"אני מאמין, " אומר בראר, "ביצירתו של משורר גדול, שהסתייע בדוגמאות ויצר באמנות ובחָכמה את כליל היופי שבתשובות, ושהיה לוקח את הנחוץ לו בכל מקום שמצא אותו.  קדמה לו עבודתם הארוכה של ההמונים, עבודה כמעט לא מדעת, ואחרי-כן עבודה שמדעת ברורה של קודמים לו, והם הכינו למענו את מכשירי הביטוי (לשון, חרוז, ריתמוס, גלגולי מאורעות ומחזות), את הטיפוסים ואת המוסכמות שבסוג היצירה, ואיני רואה שמעולם הופיעה יצירה-שֶדֶבר באין אותהּ עבודה קודמת, באין אותם הגישושים, באין אותן ההצלחות למחצה ובאין אותם הנכשלים שבין ההמון והקודמים בזמן.  "

ועוד קודם שסוּפרוּ הסיפורים לאלקינואוס היו קיימים סיפורים על-אודות אודיסס.  עד שבא מיכאל אנגֶ'לו היו לאיטלקים תמונות המשפט והנביאים והסיבּילות, אך כיוָן שמיכאל אנג'לו צר אותם, ניתן טופס הנוסח האחרון – ונתקבל.  איש לא יעז להתחיל מחדש את האודיסיה, איש לא יעז ליצור משה חדש. 

וזה היה מפעלו של משורר האודיסיה, שהוא שיצר את הטיפוס של הגיבור; קדם לו סוג ספרות מעין זו, אבל זו דינהּ היה להיעָלם לאחר יצירתו של הומרוס. 

פסגת יצירה זו הופיעה לאחר "מזיגה מכופלת" (récoupement), אם מוּתר לומר כך, של המסורה היוָנית וההשפעה השֵמית.  וכך הדבר כמעט בכל הזמנים ובכל מקום, שכל היצירות הגדולות אינן אלא תוצרת כפולה של מסורה עממית והשפעה זרה.  היוָנים היו להם ה"נוֹסטוֹי" (תשובות) שלהם; השֵמים היו להם יומני אניות שלהם, ומעשיות, רומנים או פואמות של ספנים; הסיפורים אינם אלא פרי הצטלבות מוצלחת.  ובחפץ-לב הייתי מגדיר אותם: "גמר שכלולו של nostos יוָני בתוך יומן אנייה או פואמה שמית.  "

בחצר המלך אשר במילטוס, בתוך סביבה של מלכים מצאצאי נלס ואצילים בני קדם, לערך בשנת 850 קודם לספירת הנוצרים, הופיעה, לפי השערתו של ויקטור בראר, יצירתו של אמן גדול, סופר חרוץ ומשכיל, שכל הדורות קוראים לו הוֹמרוֹס. 

 

* עיין התרגום העברי: "עשתורת בשאול תחתית", כתבי שאול טשרניחובסקי. 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עיין התרגום העברי: :עשתורת בשאול תחתית", כתבי שאול טשרניחובסקי.