_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אנה קרנינה

לב טולסטוי

תרגם יוסף אליהו טריווש

לתוכן הענינים

 

"לִי נָקָם וְשִׁלֵם"

 

ספר ראשון

חלק ראשון

א. 

כל הבתים הברוכים דומים זה לזה, וכל בית שאין הברכה שורה בו צרותיו משוּנות משל חברו.  בבית האובלונסקים רבה העזובה והמבוכה.  לאם הבנים נודע, כי בעלה התנה אהבים עם הצרפתית, שהיתה קודם לזה מורה-אומנת בביתם, ואז הודיעה האשה לבעלה, כי לא תוכל עוד לשבת אתו בבית אחד.  אותו המצב נמשך זה היום השלישי ויהי לדאבון נפש מורגש מאד גם לו ולה בעצמם, גם לכל בני הבית ומשרתיו.  כל בני הבית ומשרתיו הרגישו, כי אין טעם בישיבה זו שהם יושבים יחדיו, וכי האורחים המזדמנים לאחד הפונדקאות המצוים בכל מקום, קשורים זה בזה יותר מהם, מבני ביתם ומשרתיהם של האובלונסקים.  היא לא יצאה מחדריה; הוא לא היה בביתו זה היום השלישי; הילדים רצו הנה והנה בכל הבית כתועים בדרך; המורה האנגלית התקוטטה עם הממונה על הכלכלה ותכתוב פּתקה לרעותה ותבקש מאתה למצוא לה מקום אחר; הטבח הלך לו עוד אתמול בשעת סעודת הצהרים; המבשלת הפשוטה והרכב בקשו את פטוריהם.  ביום השלישי אחרי התגלע הריב הקיץ הנסיך סטיפן ארקדיביץ אובלונסקי – המכונה בספירות הגבוהות שלו סטיבה – בשעה שהיה דרכו להקיץ, בשמונה שעות בבוקר, לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו, על דרגש סאַפיאַי.  הוא הפך את עורו הבריא והמפונק על נוצות הנחושת שבדרגש, כאילו רצה לשוב להרדם לזמן רב, ויחבק בּחזקה את הכר מצדו השני וילחץ אליו בלחיו; אך פתאום נתּר ממקומו וישב על הדרגש ויפקח את עיניו."כן, כן, איך היתה זאת? שאל בלבו, בזכרו את חלומו.  איך היתה זאת?  כן הוא, אַלבין עשה משתה בדרמשטדט; לא,  לא בדרמשטדט,  כי אם באחד המקומות שבאמריקה.  כן הוא, אַלבין עשה משתה על שולחנות של זכוכית, כן, והשולחנות שרו:Il mio Tesoro, גם לא Il mio Tesoro, כי אם נגון טוב מזה, ואיזו בקבוּקים קטנים, שהיו באותה שעה גם נשים", ככה זכר את חלומו מעט מעט.

עיני סטיפן ארקדיביץ התחילו נוצצות באור שמחה, וידבר עם לבבו בצחוק קל:  "כן, טוב היה, טוב מאד.  עוד הרבה מן המובחר היה שם, אך אין להגיד במלים וברעיונות, גם להביע זאת באיזה אופן בּהקיץ אי אפשר.  ולמראה רצועת האור הבוקעת מאצל אחד ממסכי החלון העשויים ארג-צמר, הוריד רגליו בטוב-לבב מעל הדרגש, וימשש בהן וימצא את סנדליו המחופים סאַפיאַן מוזהב מעשה ידי אשתו שרקמה לו (לתשורה ליום הולדתו בשנה שעברה), ובלי עמוד על רגליו, הושיט ידו, כמו שהיה רגיל זה תשע שנים, אל המקום שמעילו הביתי היה תלוי שם בחדר משכבו.  וברגע ההוא זכר פתאום כיצד ומפני מה הוא ישן לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו; ומיד סרה בדיחתו מעל פניו ומצחו נתקמט.

"אַח, אַח, אַח!  אַאַ!" געה באנחה, בזכרו כל אשר קרהו ובדמיונו חזרו ונשנו לפניו כל פּרטי הריב עם אשתו, כל קשי מצבו שאין עצה לנגדו, והכרת אשמתו הציקה לו יותר מכל. 

"כן הוא!  היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח.  וביותר נורא הדבר, שבאשמתי כל זאת, באשמתי זאת, ואשם אינני.  זאת כל הדרמה שבאותו המאורע ­­­­ – הרהר בלבו. ­– אַח, אַח, אַח!בטא בשפתיו ביאוּש ויזכור את הרשמים היותר קשים, שנעשו עליו במריבה הזאת.

רע מכל היה הרגע הראשון, כאשר בא שמח וטוב לב מהתיאטרון, ואגס גדול שבגדולים בידו בעד אשתו, ולא מצא אותה בחדר האורחים וגם בחדר עבודתו לא מצאה, ויהי לפלא בעינו, ולאחרונה ראה אותה בחדר המשכב, והפתקה הארורה, שגלתה את כל הסוד, בידה.

והיא, דולי אשתו, העסוקה והטרודה כל היום, שדעתה קצרה בעיניו, ישבה בלי נוע והחזיקה את הפתקה והביטה אליו בפני פחדים ויאוּש וחמה. 

 מה זאת? – שאלה אשתו וַתור על הפתקה. 

ולזכר הדבר הזה הצטער סטיפן ארקדיביץ ביותר, כמו שיקרה בחיים פּעמים רבות, לא על עצם המאורע, כי אם על דרך התשובה שהשיב על דברי אשתו אלה. 

באותו הרגע קרהו כמקרה כל האנשים, בּזמן שמעידים בפניהם פּתאום שעשו דבר מכוער מאד.  הוא לא השכיל להעמיד פניו כראוי למצבו זה נגד אשתו כשנגלה עונו.  תחת אשר היה לו לעשות עצמו כמי שנעלב חנם, לכחש, להצטדק, לבקש סליחה או לשתוק שתיקת בוז – כל זה היה נאוה לו יותר ממה שעשה – עברה על פניו פתאום שלא ברצונו ("ריפליקסי המוח שבראש" אמר בלבו סטיפן ארקדיביץ, שהיה מאוהבי הפיזיולוגיה), שלא ברצונו כלל, בדיחתו המצויה אצלו, אותה הבדיחה הטובה, שבגלל זה היא גם טפשית. על הבדיחה הטפּשית הזאת לא יכול לסלוח לעצמו.  דולי ראתה אותה ותרעד כמו ממכאוב בשר, ובחום לבבה המיוּחד לה המטירה עליו מלים קשות הרבה מאד ותנס מן החדר.  מאותה שעה מאנה לראות את אישה.

"בדיחה נבערה זאת היא שעכרתני", אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו.

אך מה עלי לעשות? מה לעשות? דבר עם לבבו בּיאוש ולא מצא מענה. 

 

ב.

סטיפן ארקדיביץ היה איש אמת בדברים שבינו לבין עצמו.  הוא לא יכול להתכחש ולאמור לנפשו, שהוא מתחרט על מעשהו.  הוא לא יכול להתחרט, על אשר, בהיותו בן שלשים וארבע שנה, טוב רואי ונוח לאהוב, לא דבקה נפשו באשתו, שהיתה אז אם לחמישה ילדים חיים ולשנים מתים וצעירה ממנו אך שנה אחת.  הוא התחרט רק על כי לא השכיל יותר להסתיר את הדבר מאשתו.  אבל הַרְגֵש הרגיש את כל כובד מצבו, וצר היה לו על אשתו, על בניו ועל עצמו.  אולי עלתה בידו יותר להסתיר את חטאותיו מאשתו, אילו שער, שהידיעה הזאת תעשה עליה רושם כזה.  כראוי לא ברר לעצמו מעולם את השאלה הזאת, אך במקצת נדמה לו, כי אשתו מבינה מכבר, כי איננו נאמן לה, והיא עושה את עצמה כאינה יודעת.  ולא עוד אלא שנדמה לו, שבשביל שתשש כחה וקפצה עליה זקנה וסר יפי מראה, והיא כיום אשה פשוטה, שאינה מצוינת בשום דבר, רק אֵם טובה לילדיה, מן היושר הוא, שתכנס עמו לפנים משורת הדין.  והנה הוא להפך. 

 "נורא הדבר!אַי, אַי, אַי!נורא מאד!  – שנן סטיפן ארקדיביץ לעצמו ולא יכול למצוא כל עצה.  – ומה טוב היה כל זה קודם לאותו המאורע,  מה טובו חיינו יחדו!  היא היתה שמחה, מאושרת בילדים, ואני לא הפרעתיה מכל מעשה ואתן לה לטפל בילדים ובהנהגת הבית ככל אַוַת נפשה.  אמנם לא טוב הדבר, שהיא היתה מורה בביתנו.  לא טוב הוא!מדרכי הדיוטים ומגונים הוא לעגוב על המורה שבבית.  אבל מה נחמדה מורה זו!(הוא זכר היטב את עיניה השחורות והמביעות ערמומיות ואת גיחוכה של מדמואזיל רולאנד).  אך הן כל הימים אשר ישבה אתנו בבית לא הרשיתי לעצמי מאומה.  ורע מכל – מה שהיא כבר... כמו בכוונה נהיה כל זה!אבל מה עתה, מה יש לי עשות?

תשובה לא נמצאה, חוץ מהתשובה הכללית שהחיים משיבים על כל השאלות המסובכות שאין לפתרן.  התשובה הזאת היא:  יש לעסוק בצרכי היום.  כלומר:  להסיח את הדעת, על ידי שֵׁנָה אי אפשר לו עוד להסיח דעתו, לפחות או אפשר עד הלילה;  אין לשוב עוד אל הנגינות אשר נגנו הבקבוקים-הנשים;  על כן צריך הוא להסיח דעתו ע"י תרדמת עניני החיים. 

 "אחרי כן יתברר", אמר סטיפן ארקדיביץ, ויקם וילבש את מעיל-ביתו האפור, שתּוֹכו משי כחול ויענב את פתילי ציציותיו וישאף רוח כנפשו שבעו אל חלל חזהו הרחב ויקרב אל החלון בצעדי און, כדרכו, על רגליו המעוקמות שהיו קלות כל כך לשאת את גופו הבריא, וירם את המסך ויצלצל בקול רם, לקול צלצולו נכנס מיד אוהבו הישן מטווי, משרת-החדר שלו, ויבא לו בגדים ונעלים וטלגרמה.  אחריו נכנס גם הגלב ותשמישי מלאכתו בידו.

הֲנתקבלו ניירות מבית הועד?  שאל סטיפן ארקדיביץ ויקח את הטלגרמה וישב נוכח הראי.

על השלחן, ענה מטווי ויבט אל אדוניו דרך שאלה והשתתפות בצער וימתן מעט ויוסף בבדיחת ערמה: – מהאדון-העגלון באו הנה. 

סטיפן ארקדיביץ לא ענה מאומה ואך דרך הראי הביט אל מטווי; בהבטה זו שנפגשו בה שניהם שם נראה, עד כמה מבינים הם איש את הרהורי רעהו.  סטיפן ארקדיביץ כמו שאל בעיניו:  למה תאמר זאת?  הידוע לא תדע?

מטווי שם ידיו בכיסי הז'קיטקה שלו ויזז רגל ויבט אל אדוניו בשתיקה, בהטית חסד, ובחיוך דק מאד. 

אני צויתי אותם, שיבואו ביום הראשון הבא ושעד היום הזה לא יטרידוך ולא יטרידו את עצמם חנם  אמר את הדברים, ששנן לעצמו בודאי מראש. 

סטיפן ארקדיביץ הבין, שרצונו של מטווי ללוץ קצת ולהסב אליו לב אדוניו בזה.  אחרי פתחו את הטלגרמה קרא אותה בתקון השבושים שעלו בה, כנהוג, ופניו נהרו.

מטווי, אחותי אנה ארקדיבנה באה מחר, אמר בּעצרו רגע אחד בידו הנוצצת והמסובלת-בשר של הגלב, שהיה עסוק באותה שעה בסלילת המסלה שבין פאות הזקן הארוכות והעבותות. 

  תודות לאל, אמר מטווי, כדי להראות, שגם הוא מבין היטב כאדוניו, כמה חשובה ביאה זו, שיכולה היא אנה ארקדיבנה, אחות סטיפן ארקדיביץ האהובה לו, לעזור בדבר השלום בינו לבין אשתו.

לבדה או עם אישה? – שאל מטווי. 

סטיפן ארקדיביץ לא יכול דבר, כי הגלב עסק בעשית שפמו, וירם אצבע אחת לתשובה, מטווי הניע ראש אל מול הראי. 

לבדה.  האכין מושבה במדור העליון?

הגד לדריה אלכסנדר ובנה, ועשית כאשר תצוה.

לדריה אלכסנדרובנה? – שנה אחריו מטווי כמפקפק בדבר.

כן, הגידה לה.  קח את הטלגרמה, מסָר לה, וכאשר תאמר... 

"לכסות אתה רוצה", אמר אליו מטווי בלבו, אך בשפתיו לא הוציא אלא: – שומע עבדך. 

סטיפן ארקדיביץ הספיק לרחוץ ולסרוק והיה נכון ללבוש את בגדיו.  והנה מטווי שב החדרה בפסיעות מתונות בנעליו החורקות קצת, והטלגרמה בידו.  הגלב לא היה עוד בחדר. 

דריה אלכסנדרובנה צותה להגיד, כי היא נוסעת מזה, יעש כטוב בעיניו, כלומר, כטוב בעיניך, אדוני, אמר בצחוק, אשר נראה רק בעיניו בלבד, וישם ידיו בכיסיו ויט ראשו הצדה ויבט ויתבונן באדוניו.  סטיפן ארקדיביץ החריש.  אחרי כן נראה על פניו היפים צחוק קל של חסד וקצת בושה.

ומה?  מטווי?  אמר וינע בראשו.

אין דבר, אדוני, יעבור, – אמר מטווי.

יעבור?

כן, אדוני.

כך דעתך? מי שם? שאל סטיפן ארקדיביץ, בשמעו שאון שמלת אשה מאחרי הדלת.

אָני, עני קול אשה חזק ונעים, ובעד הדלת הציצו פניה הזעומים והמנוקדים של מטרינה פילימיבנה האומנת.ומה תאמרי?  מטריושה?  שאל סטיפן ארקדיביץ בצאתו אליה בפתח. 

אף על פי שסטיפן ארקדיביץ חטא חטאה גדולה לאשתו והרגיש זאת בעצמו, היו כמעט כל אנשי הבית, ובתוכם גם האומנת, המקורבת לדריה אלכסנדרובנה יותר מכולם, נוטים אחריו. 

ומה?  – אמר בעצבון. 

לך נא, אדוני, ובקש סליחה עוד.  אולי יעזור אלוה.  מצטערת היא מאד, צער הוא גם לראות זאת, גם כל אשר בבית היה למהפכה.  צריך לחוס על הילדים, אדוני.  בקש סליחה, אדוני.  מה לעשות?  פטור בלא כלום...

הן לא תקבל... 

ואתה עשה את שלך.  האל ירחם, התפלל נא לאל, אדוני, לאל התפלל.

טוב, לכי לך,  – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתאדם פתאום.  ועתה תנה את בגדי, פנה אל מטווי ויסר במהירות את מעילו הביתי. 

ומטווי כבר אחז בידו את הכותנת הגלויה בדמות טבעת גדולה ורחבה וינשוף עליה, כמו להסיר איזה דבר, ובקורת רוח גלויה העטה בה את גוית אדוניו המפונקת. 

 

ג.

 סטיפן ארקדיביץ זרק על עצמו מי-בושם, אחרי לבשו את בגדיו, ויישר את שרוולי הכותנת וישם בכיסיו בידים מורגלות לכך את הפפירוסים ואת הארנק ואת הגפרורים ואת השעון עם השרשרת הכפולה ותכשיטיה, וינער את מטפחתו, ובכל תוקף הצרה הבאה עליו הרגיש בעצמו שהוא מנוקה, מבושם, בריא ושמח על בריאות גופו, ויצא ברגלים רועדות קצת אל חדר האוכל, ששם היה קהוה מוכן לפניו ועל יד הקהוה מכתבים וניירות מבית הועד.  הוא קרא את המכתבים.  אחד מהם היה לו למורת רוח – הוא בא מהסוחר, אשר היה נכון לקנות יער באחוזת אשתו.  את היער הזה היו מוכרחים למכור.  אבל עתה, בטרם ישלים עם אשתו, לא יכול לדבר בזה כלל.  וקשה מכל היה לו מה שעל ידי זה נתערב דבר שבממון בענין השלום שהוא עתיד לעשות עם אשתו.  והרעיון, שהעסק הזה יכול להיות לו לקו, שבשביל מכירת היער יבקש להשלים עם אשתו – הרעיון הזה לעלבון לו. 

 ככלותו לקרא את המכתבים הגיש אליו את ניירות בית הפקידות, ויעבר במהירות על דפי שתי חוברות וירשום רשימות אחדות בעט עופרת גדול, ויסלק את החוברות הצדה וישלח ידו אל הקהוה;  אחרי שתותו פתח את גליון הבוקר, אשר עוד לא הספיק להתיבש, ויחל לעיין בו. 

 סטיפן ארקדיביץ היה מקבל וקורא עתון ליבּרלי, לא מן הקיצוניים כי אם מן הרצוים לרוב הצבור.  ואף על פי שלא העסיקו אותו ביחוד לא מדעים ולא אמנות ולא פוליטיקה, היה דבק בחזקה באותן ההשקפות על כל הדברים האלה, שהיו הרוב והעתון שלו מחזיקים בהן, ולא שנה את השקפותיו עד שנשתנו גם דעות הרוב, או מה שנכון יותר, הוא לא שנה אותן לעולם, כי אם מאליהן היו משתנות בקרבו, והוא לא התבונן. 

סטיפן ארקדיביץ לא בחר לו לא דרך עיונית ולא השקפות, אך מאליהן באו אליו דרכיו והשקפותיו, כשם שלא בחר לו תבנית כובע או מעיל, כי אם לקח לו מן המינים המקובלים בזמניהם, ובהיותו בן חבורה ידועה וגם זקוק קצת לפעולת כח העיון, שדרכו להתפתח באדם בשנות הבגרות, היו השקפות נחוצות לו ככובע לראשו.  אם היתה איזו סבה, שבשבילה בחר בדרך הליבּרלית מהקונסרבטיבית, שגם בה אחזו רבים מבני חבורתו, היתה זאת לא מאשר חשב את הדרך הליבּרלית לנכונה יותר, כי אם מאשר היא התאימה יותר לארחות חייו.  המפלגה הליברלית אמרה, כי הכל רע ברוסיה,  – ובאמת היו לו לסטיפן ארקדיביץ חובות לפרוע לרוב, וכסף היה חסר תמיד.  המפלגה הליבּרלית אמרה, כי הנשואים הם מוסד שעבר זמנו, ובאמת המציאו לו חיי נשואיו אך עונג מעט והזקיקוהו לשקר ולהתכחש, וזאת שנאה נפשו בטבעו.  המפלגה הליבּרלית אמרה, או, מה שהכון יותר, סברה, בלי הגד בפרוש, שהאמונה אינה אלא רסן לפראים שבחברת בני האדם, ובאמת לא יכול סטיפן ארקדיביץ לעמוד גם בתפלה קצרה בלי כאב רגלים ולא יכול להבין, מה חפץ בכל המלים הנוראות והנשגבות על אודות העולם הבא, בשעה שאפשר לחיות ולשמוח הרבה גם בעולם הזה.  מלבד זאת נעם לו לפעמים לסטיפן ארקדיביץ, שהיה אוהב להתלוצץ, להרגיז איש תם באמרו שהרוצה להתגאות ביחוס אבות, אין לו להתחיל בריוריק ולהתכחש, לאביו הראשון, שהיה קוף, ובכן היתה הדרך הליבּרלית רגילות לסטיפן ארקדיביץ, ויהי אוהב את עתונו, כמו שאהב את הסיגרה שאחרי הצהרים, בגלל האד הקל שהולידה במוחו.  הוא קרא את המאמר הראשי שהוסבר בו, שבימינו צווחים לשוא, שהרדיקליסמוס פוער את פיו לבלוע את כל היסודות הקונסרבטיביים, ושהממשלה חייבת לאחוז בתחבולות הראויות כדי לדכא את ההידרה הרבולוציונית, – כי, להפך, "על פי דעתנו טמונה הסכנה לא בנחש הרבולוציוני המדומה, כי אם בעקשות האדיקות בישנות, העוצרת מהלך הפרוגרס", וכיוצא בזה.  הוא קרא מאמר אחר בעניני הפיננסים, שהוזכרו בו בּנתּם ומיל והובעו בו עקיצות למיניסטריום.  בתפיסתו המהירה הבין פירושה הנכון של כל עקיצה:  למי היא ואל מי כוננה ובשביל איזה מעשה, וכנהוג מצא בזה קצת עונג לנפשו.  אבל ביום הזה ערבה קורת רוחו לזכר עצותיה של מטריונה פילימובנה ועניני הבית שאינם כתקונם.  הוא קרא עוד, שהגרף בייסט נסע לפי הנשמע לוויסבדן, שיש תרופה בדוקה לשער לבן, שמרכבה קלה נמכרת באחד המקומות, שאשה צעירה מבקשת משמרת בבית;  אך הידיעות האלה לא המציאו לו את עונג הלצון הקל כבראשונה. 

ככלותו לקרוא את העתון ולשתות את כוס הקהוה  השנית ולאכול את עוגתו המשוחה בחמאה, קם וינער את פירורי העוגה מעל הז'יליט – ויזקוף את חזהו הרחב, ובדיחת שמחה עברה על שפתיו,לא  מפני שהיה שבע עונג ביותר, – קיבתו הבריאה בעיכולה היא שגרמה את הבדיחה זאת.           

אבל אותה הבדיחה של שמחה הזכירה לו מיד הכל ויחל להרהר. 

שני קולות ילדים (הוא הכיר את קולות גרישה קטן בניו וטניה, הילדה הבכורה) נשמעו מאחרי הדלת.  הם סחבו והפילו איזה דבר.

הלא אמרתי לך, שאין מושיבים פּסז'ירים על הגג, צעקה הילדה אנגלית; – עתה לך ולקוט!" 

אך מהומה ומבוכה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו, – הנה הילדים רצים לבדם".  ויקרב אל הדלת ויקרא אליהם.  הם עזבו את התבה הקטנה, אשר היתה להם לרכבת במשחקם ויבואו אל אביהם.

הילדה, אהובת אביה, רצה אליו באומץ לבב ותחבקהו, ותלפּות את צואריו וַתִתָּלֶה בו ותצחק כדרכה תמיד, ותשמח על ריח הבושם הנודע לה, הנודף מפאות זקנו.  אחרי נשקה אותו בפניו, אשר האדימו בעמדו כפוף וינהרו מרגשי חבתו לה, הסירה את ידיה מעליו ותכון לרוץ משם, אך אביה עצר אותה.

השלום לאם?  – שאל אותה ויעבר את ידו על חלקת צוארה הרך.  שלום, אמר אל הנער בפנים צוחקים בּתשובה על ברכתו. 

הוא ידע, כי הנער אהוב לו פחות מבתו, והיה משתדל תמיד שלא להבדיל ביניהם, אבל הנער הרגיש זאת ולא ענה בבדיחת חבה על בדיחת אביו הקרה. 

האם?  היא קמה, ענתה הנערה. 

סטיפן ארקדיביץ נאנח.

"זאת אומרת, גם הפעם נעורה כל הלילה", אמר בלבו. 

ומה לה, השמחה היא? 

הנערה ידעה, כי ריב בין אביה ובין אמה, וכי לא יכלה אמה להיות שמחה, וכי אביה יודע זאת בודאי, וכי מתכחש הוא בשאלו זאת כדבר של מה בכך, ובושת כסתה פניה בגלל.  הוא הבין זאת מיד ויתאדם גם הוא.

לא ידעתי – ענתה על שאלתו,  – היא לא צותה אותנו ללמוד, אך צותה ללכת לטייל עם מיס גוּל אל זקנתנו.

לכי לך אפוא, בתי.  אבל המתיני נא,  – אמר ויוסף לעצרה ולהעביר ידו על ידה הרכה.

הוא לקח קופסת תופיני-ממתקים מעל האָח, מן המקום אשר העמידה בו אתמול, ויתן לה שנים מהם, אחד שוקולדי ואחד נגר, מדעתו, כי אלה אהובים לה. 

לגרישה?  אמרה הנערה ותור על השוקולדי. 

כן, כן.  ואחרי העבירו את ידו על כתפה נשק לה על ראשה ועל צוארה וישלחה. 

המרכבה נכונה,  – אמר מטווי ויוסף:  – גם אשה מבקשת! 

זה זמן רב?  – שאל סטיפן ארקדיביץ.

כחצי שעה קטנה.

כמה פּעמים צויתיך להודיע לי מיד!

הלא צריך לתת לך לפחות לשתות קהוה, אמר מטווי בסגנון חבה גס, שלא היה אפשר לכעוס בגללו.

תּבוא נא מהר – אמר אובלונסקי ויקמט גוו בתרעומות.

המבקשת קַלינינה, אשת שטבס-קפּיטן, בקשה דבר שאי אפשר ואין טעם בו;  אך סטיפן ארקדיביץ הושיב אותה ושמע את בקשתה, כדרכו, בשום לב ובלי הכנס לתוך דבריה, וייעץ אותה עצה מפורטת, אל מי לפנות ומה לעשות.  וגם כתב לה בלשון עזה ומתוקנה בכתב ידו, כתב יפה וברור של אותיות גדולות וממושכות, פתקה אל האיש, אשר היה בידו לעזור לה.  אחרי שלחו אותה לקח את כובעו ויעמד מעט, לעיין אם לא שכח דבר.  והנה לא שכח מאומה, חוץ ממה שרצה לשכוח, כלומר: חוץ מאשתו.

"אמנם כן" הוא הוריד ראשו, ופניו היפים התחילו מביעים דאגה.  "האלך אם לא אלך?"  דבר עם לבבו.  וקול מקרבו אמר אליו, כי אין לו ללכת, כי חוץ מהתכחשות לא יוכל לצאת מזה מאומה, כי להיטיב, לתקן את היחס שביניהם אי אפשר, על כי אי אפשר לחזור ולעשותה נעימה ומעוררת אהבה או לעשותו לזקן שאינו מוכשר לאהוב.  חוץ מהתכחשות ושקר לא יכול עוד לצאת דבר;  והתכחשות ושקר היו  שנואים לו על פי טבעו.

"אבל אם לא עכשיו, לאחר זמן;  הלא אי אפשר שיהי כן לעד"  אמר ויאמץ להרבות לו עצמת רוח.  ויזקוף את חזהו ויצא פפירוס ויקטר ויעל עשנו במהירות שתי פעמים וישלך אותו אל ספסל האפר, העשוי קליפת מרגלית, ויעבור בפסיעות מהירות דרך חדר-האורחים ויפתח את הדלת השניה המובילה אל חדר משכב אשתו. 

 

ד.

דריה אלכסנדרובנה עמדה בתוך חפצים פזורים על קרקע החדר לפני ארון ארגזים פתוח והוציאה מתוכו איזה דבר, ומעיל קצר על כתפיה, ומקלעותיה הדקות, שלפנים היו מלאות ויפות, פרופות על קדקדה, ופניה רעים ורזים, ועיניה גדולות, בולטות מפני רזון הפנים ומביעות בהלה.  בשמעה את קול צעדי אישה עמדה והביטה אל הדלת והתאמצה, אך לא עלתה בידה, להעמיד פנים של זעם ושאט נפש.  היא הרגישה, שהיא יראה מפני הפגישה הקרובה.  זה עתה נסתה לעשות מה שנסתה זו הפעם העשירית בשלשת הימים ההם:  לקחת לה את חפצי ילדיה ואת חפציה ולהביא אל אמה, וגם הפעם לא מלאה לבה להקים את מחשבתה;  אבל גם באותה שעה אמרה עם לבבה כבפעמים הראשונות כי אי אפשר שיהי כבראשונה, כי עליה לעשות איזה דבר, לענשו, לביישו, להנקם ממנו לפחות כשעור חלק מהמכאוב אשר גרם לה.  היא לא חדלה לאמר, כי תסע ותלך ממנו, אבל הרגישה, שזה אי אפשר ; זה היה אי אפשר, לפי שהורגלה מאד לחשבו לבעל נעוריה ולאהבו, ולא יכלה לסור ממנהגה זה.  מלבד זאת הרגישה, שאם פה בביתה כמעט לא הספּיקה להשגיח על חמשת ילדיה כראוי, בודאי ירע להם עוד יותר שם, במקום שהיא עתידה לבוא עם כולם יחד.  הן גם פה חלה קטן בניה בשלשת הימים האחרונים, על כי האכילו אותו מרק לא טוב, ושאר ילדיה כמעט לא סעדו אתמול כלל בצהרים.  היא הרגישה, שלנסוע מזה אי אפשר;  אך בכל זאת כחשה לעצמה ולקחה את חפציה כנכונה לנסוע. 

כראותה את אישה הורידה את ידיה על אחד מארגזי הארון כמחפשת דבר, ולא שמה עיניה עליו עד גשתו אליה.  אך פניה, אשר נתכוונה להביע בהם זעם ואומץ לבב, הביעו אך אבדן עצות וצרות לבב.

דולי!  אמר בקול שפל ורפה.  הוא השקיע ראשו בין כתפיו ורצה להראות כנכה רוח ונכנע, אך בכל זאת נגה עליו אור עלומים ובריאות.  היא התבוננה בו מראשו ועד כף רגלו בהבטה מהירה אחת וראתה היטב,  שכולו נוהר בהוד עלומיו ובריאוּתו.  "כן הוא, הוא מאושר ושמח,  – אמרה בלבה,  – ואני?... וטוב-לבו הנתעב, שבכל אוהבים ומהללים אותו בגללו:  אני שונאה את טוב-לבו, אמרה בלבה עוד.  פיה נקפץ, ואחד משרירי לחיה הימנית התחיל רותת על פניה החורים והקפדניים.  מה אדוני מבקש? אמרה בקול נחפז יוצא החלל הלב ולא בקולה הרגיל.

דולי!  שנה בקצת רעד בקולו – אַנה באה היום.

ומה לי ולה?  אני אינני יכולה לקבלה!  צעקה דריה אלכסנדרובנה.

אבל אף על פי כן, דולי...

סור לך, סורה, סורה!  – צעקה בלי הבט אליו, כצועקת מכאב בשר. 

סטיפן אַרקדיביץ היה יכול לשקוט ברוחו בשעה שהגה באשתו, יכול היה לקוות, שהכל יעבור, כמו שאמר מטווי, ולקרוא במנוחה את עתונו ולשתות את הקהוה שלו;  אבל בראותו את פניה העיפים מצרה וממכאובים, בשמעו את צלצוּל-קולה זה של קבלת יסורים ויאוש, הרגיש מחנק בנשימתו, איזה דבר חדר לגרונו, ובעיניו הבריקו דמעות. 

אוי, מה זאת עשיתי!  דולי!  למען אלהים...  הן... – הוא לא יכול דבר עוד, בכי סתם את גרונו.  היא סגרה את החלון בדפיקה עזה ותּסתּכל באישה.

דולי,  מה אוכל לאמור?...  רק דבר אחד:  סלחי...  זכרי נא, האין תשע שנים בחיים יכולות לכפר על רגע, רגע...

היא הורידה את עיניה ותקשב ותחכה לדבריו, כמו התחננה אליו, כי יבטיחנה באיזה אופן, שטעות היא בידה.

רגע התפּתּוּת... אמר ויהי נכון להוסיף, אך הדבר יצא מפיו, ושפתיה חזקו ונלחצו זו לזו כמו מכאב בשר, ושריר לחיה חזר ונתר על עבר פניה הימני.

סור לך, סור מזה!  – צעקה בקול חודר,  – ואל תדבר אלי אודות התפּתּוּתך ותועבותיך. 

היא חפצה ללכת משם, אבל כשלה בלא כח ותאחז בגב הכסא להשען עליו.  פניו רחבו, שפתיו התנפחו, ועיניו מלאו דמעה.

דולי!  – דבר אליה בבכי-ילל – למען האלהים, זכרי את הילדים, הם אינם אשמים!  אני האשם, יסרי נא אותי, צוי אותי לכפר עוני בכל אשר תמצא ידי, אני נכון לכל!  אני אשם, אין מלים די באר, עד כמה אני אשם.  אבל, דולי, סלחי נא. 

היא ישבה.  הוא שמע את נשימתה הכבדה והסוערת, וצר היה לו עליה עד מאד.  פעמים אחדות רצתה להחל דבּר, אך לא יכלה.  הוא המתּין.

אַתּה זוכר את הילדים כדי לשחק עמהם, ואני זוכרת ויודעת, כי אָבדו עתה,  – השמיעה כנראה את אחת המליצות, אשר אָמרה לנפשה לא אחת ולא שתּים בשלשת הימים האלה.היא פנתה אליו הפּעם בלשון יחיד, והוא הביט אליה בתודה וינס לאחוז בידה, אבל היא נטתה מפניו בגועל נפש.

אני זוכרת את הילדים ועל כן אני נכונה לעשות כל אשר תמצא ידי, כדי להצילם;  אך אינני יודעת בעצמי, במה אצילם:  אם בהוליכי אותם מבית אביהם, אם בהניחי אותם עם אב רודף זנונים...  כן הוא, עם אב רודף זנונים...  אמר נא, אדוני, אחרי כל...  מה שהיה, האם אפשר לנו לשבת יחדו? – אפשר הדבר?  אמר-נא האפשר? שנתה בהרמת קול: – אחרי אשר אישי, אבי ילדי, מתנה אהבים עם מורת ילדי...

אבל מה לעשות?  מה לעשות?  אמר בקול מעורר רחמים בלי דעת בעצמו, מה הוא אומר, ובהשפילו את ראשו יותר ויותר.

נתעב אַתּה לי, אדוני, משוקץ!  – צעקה והתלהבה יותר ויותר – דמעותיך – מים!  מעולם לא אהבת אותי;  אין בך לא לב ולא רוח נדיבה!  שקץ אתה לי, תועבה, זר, כן, איש זר לגמרי!  – בטאה בשפתיה את המלה הנוראה לה "זר" במכאוב ובחמה.

הוא הביט אליה והחמה אשר נגלתה על פניה הפחידה והפליאה אותו יחד.  הוא לא הבין, כי חמלתו שחמל עליה הרגיזה את לבבה.  היא ראתה בו חמלה עליה, אך לא אהבה אליה.

"לא, היא שונאה אותי.  היא לא תסלח", אמר בלבו.

נורא הדבר, נורא!  – אמר בקול.

בחדר הסמוך התחיל צועק אחד הילדים, שלפי הנראה, נפל שם ברגע ההוא.  דריה אַלכסנדרובנה הטתה אָזניה, ופניה נעשו נוחים לרצות פתאום.

ברור היה, שסיקונדות אחדות חשבה את דרכיה, כמו בבלי דעת איפה היא ומה עליה לעשות, ואחרי כן קמה מהר ותשם פעמיה אל הדלת.

"הלא אוהבת היא את בני – אמר בלבו בראותו את השתנות פניה לקול צעקת הילד – את בני;  ואיך תוכל לשנוא אותי?

דולי, עוד מלה אחת, – אמר וילך אחריה. 

אם תלך אחרי, אקרא לאנשים, לילדים!  ידעו נא הכל, כי נבל אתה!  אני נוסעת היום.  ואתה לך שב לך פה עם פלגשך!

כה אמרה ותצא ותסגור את הדלת אחריה ברעש.

סטיפן אַרקדיביץ נאנח וימח פניו ויצא מן החדר בלאט. 

"מטוויי אומר: "יעבור";  אך כיצד?  אני אינני רואה גם אפשרות.  אַח, אַח, מה נורא!  ומה מגונה היה קולה בצעקה,  דבר עם לבבו בזכרו את צעקתה ואת דבריה:  נבל ופלגש.  – ואפשר שהנערות שמעו זאת!מגונה מאד"  סטיפן ארקדיביץ עמד לבדו סיקונדות אחדות וימח עיניו ויאנח ויזקוף חלל חזהו ויצא מן החדר.

יום ששי היה וחרש-שעונים כונן את השעון בחדר האוכל.  סטיפן ארקדיביץ זכר מה שאמר על אותו החרש הקרח, השומר תפקידו תמיד בשעתו, שהאשכנזי הזה "כונן בעצמו מראש לכונן שעונים כל ימיו", ויחייך.  סטיפן ארקדיביץ היה אוהב הלצה יפה.  "ואולי "יעבור" באמת גם זו מלה יפה.  זה ראוי לספר.

מטוויי!  קרא סטיפן ארקדיביץ,  – הכן שם הכל, אתה עם מריה;  בחדר הדרגש, לאַנה ארקדיבנה,  – אמר אל מטוויי הבא לפניו.

שומע עבדך. 

סטיפן ארקדיביץ לבש את אדרת החורף ויצא אל מבוא הפתח.

בבית לא תאכל? – אמר מטוויי בלכתו אחרי אדוניו.

כפי שיזדמן לידי.  הנה קח לך להוצאות,  – אמר אליו ויתן לו עשרה רובלים מארנקו.  – היספיק?  אם יספיק, אם לא יספיק, נראה שיש לאמור די,  – אמר מטוויי בסגרו את דלתי המרכבה ובהסוגו אחור אל מבוא הפתח. 

בין כח הרגיעה דריה אלכסנדרובנה את הילד, וכאשר הבינה על פי קול המרכבה, כי נסע לו, שבה אל חדר המשכב.  החדר ההוא היה מקום מקלטה האחד מדאגות הנהגת הבית אשר סבבוה מיד בצאתה משם.  גם עתה ברגעים המעטים אשר יצאה אל חדר הילדים הספיקו האנגלית ומטריונה פילימובנה לשאלה שאלות אחדות שאי אפשר לדחותן, ושרק היא לבדה יכלה להשיב עליהן, והן:מה ילבשו הילדים בשעת טיולם?  היש לתת להם חלב?  אם אין צורך לקרוא לטבח אחר?

הרפינה ממני, הרפינה!  – השיבה להן ותשב אל חדר המשכב ותשב במקום דברה בו עם אישה ותקפוץ את ידיה הצנומות עם הטבעות, שהיו יורדות מאליהן מעל אצבעותיה הדקות, ותחל לחזור בזכרונה את כל השיחה ההיא.  "הנה נסע!  אך מה גמר בדברים שבינו לבינה?אמרה עם לבבה.  האומנם הוא רואה אותה?מדוע לא שאלתי אותו?לא,  לא, להתפשר לא נוכל.  גם אם נוסיף לשבת בבית אחד – זרים אנחנו זה לזה.  זרים לנצח!שנתה בהדגשה מיוחדת את המלה הנוראה לה.  ומה אהבתיו, אלי, מה מאד אהבתי אותו! ...  מה אהבתיו!ועתה כלום אינני אוהבת אותו?  האם לא יותר מבראשונה אני אוהבת אותו?  נורא ביחוד...  "התחילה ולא גמרה את רעיונה, כי מטריונה פילימובנה הכניסה ראשה ורובה מאחרי הדלת.

צוי נא לקרוא לאחי,  – אמרה האומנת – הוא יכין סעודה על כל פנים;  ולא יהי כביום אתמול, שלא אכלו הילדים עד שש שעות.

טוב, אני אצא מיד ואעשה הכל.  השלחו להביא חלב חי?

ובזה צללה דריה אלכסנדרובנה בדאגות היום והטביעה בהן לפי שעה את צרת לבבה. 

 

ה.

סטיפן ארקדיביץ למד בבית הספר היטב, כי כשרונות טובים היו לו, אך עצל והולל היה, ועל כן גמר כאחד האחרונים במעלה;  אבל אף על פי שהתנהג תמיד כמרדף תענוגים, ותארי כבודו לא גדלו ועוד לא הגיע לימי זקנה, נתנה לו משמרת נכבדה ששכרה מרובה, ויהי ראש באחד מבתי הועד המוסקבאיים.  המשמרת הזאת נתנה לו על ידי אלקסיי אלכסנדרוביץ קרינין, בעל אַנה אחותו, שהיה אחד השרים החשובים ביותר באותו המיניסטריום, שבית הועד המוסקבאי ההוא נמצא ברשותו;  אך אילו לא הפקיד קרינין את גיסו על המשמרת הזאת, היה סטיבה אובלונסקי מוּפקד על ידי מאה אנשים אחרים, אחים, אחיות, מבטן ושלא מבטן, דודים או דודות, על משמרת זאת או על אחרת דומה לה, ששכרה כששת אלפים, כי הוּצרך לאותו השכר, כי, אף על פי שהיתה אשתו בעלת עושר מספיק, היו עסקיו מקולקלים.

חצי אנשי מוסקבה ופטרבּורג היו קרובים ורעים לסטיפּן ארקדיביץ.  הוא נולד בספירת האנשים שהיו ונעשו לתקיפי העולם הזה.  שלישית גדולי הממלכה מקרב הזקנים היו רעים לאביו ואותו ידעו בעודנו בכותנת ילדים ; שלישיתם השניה היו מדברים אתו בלשון יחיד, והשלישית הנותרת היו מיודעיו ומכיריו;  ככה היו משפיעי טוּב העולם הזה בדמוּת משמרות פקודה וחכירות וזכויות, וכיוצא בהן, כולם מבקשי טובתו ולא יכלוּ לדלוג עליו; ולא הוּצרך אובלונסקי להשתּדל ביותר, כדי שתנתן לו פקודה טובה;  די היה לו שלא ימנע מקבל, שלא יקנא, שלא יריב, שלא יהי נוח להעלב, וכל זה היה נגד טוּב מזגו הטבעי.  כשחוק היה בעיניו, אילו אמרו לו, שלא תנתן לו פקודה שהוא צריך למתּן שכרה;  והוּא הן גם לא דרש לו יותר על המדה;  הוא לא בקש לו אלא מה שנתּן לבני גילו, ולמלא משמרת כזאת היה מוכשר לא פחות מכל איש אחר.  כל יודעיו אהבו אותו לא רק בגלל טוב מזגו וצהלת רוחו וישרת לבו הבּרוּרה לכל.  בו, במראהו היפה והמבהיק, בעיניו הנוצצות, בגבּות עיניו השחורות, בשערו, בזיו פניו ובאודם לחייו היה איזה כח חמרי מעורר ידידוּת ושמחה בקרב הנקרים לפניו.  "אַהאַ!  סטיבה!  אובלונסקי!  הנה גם הוא!" קרא בשמחה כמעט כל מי שפגש אותו.  גם אם קרה לפעמים, שהוברר אחרי השיחה עמו, שלא נהיה כל דבר משמח ביותר,  – שמחו לקראתו לא פחות מזה כל פוגשיו גם ביום השני, גם ביום השלישי.

 בהיותו זו השנה השלישית ראש לאחד מבתי הועד במוסקבה קנה לו לא רק אהבה, כי אם גם יחס של כיבוד אליו בתוך חבריו ובתוך המשועבדים לו והממונים עליו ובתוך כל אותם שהיה להם דבר אליו, מדותיו הראשיות שהמציאו לו את הכיבוד הכללי הזה בין חבריו העובדים אתו היו ראשונה, כניסה מרובה עם אנשים לפנים משורת הדין, ומדתו זו נוסדה על הכרתו את חסרונותיו;  השנית – ליבּרליותו הגמורה, לא זו שקרא על אודותיהן בעתונים, כי אם זו שהיתה בטבעו מלידה ושברוחה היה מתיחס באופן אחד ממש אל כל האנשים בלי הבדל מצב וכנוי; והשלישית, והיא העיקר, קרירות דעתו הגמורה בענין שעסק בו, שבגלל זה לא התלהב מעולם ולא נכשל בשבושים.

בבואו אל מקום משמרתו עבר אל הקבּינט הקטן שלו וחפיסת כתביו בידו, ושומר הסף הלך אחריו ביראת הכבוד;  וילבש את מעיל השרד ויבוא אל הועד.  כל הלבלרים והפקידים הקטנים קמו ויקדו בּשמחה וּבדרך כיבוד.  סטיפן ארקדיביץ הלך ובא בחפזון כדרכו אל מקום שבתו וילחץ ידי חברי הועד וישב.  הוא פתח בדברי בדיחה וידבר כשיעור הנאוה ויגש אל העבודה.  איש לא השכיל יותר מסטיפן ארקדיביץ למצוא את גבול החירות והפשיטות ושמירת הסדר הנחוצות לנועם העבודה.  המזכיר קרב בשמחה ובדרך כבוד, כמנהג כל האנשים במעמד סטיפן ארקדיביץ, וניירות בידו, ויאמר בסגנון האחוה והליבּרליות שהונהג שם על ידי סטיפן ארקדיביץ: אכן עלתה בידינו לקבל תשובה מההנהגה הפלכית הפינזאית.  הנה, הטוב בעיניך... 

סוף סוף נתקבלה?  – אמר סטיפן ארקדיביץ בשימו את אצבעו על הנייר.  – עתה, אדוני...

והועד החל לעשות את שלו.

"אילו ידעו,  – אמר בלבו, אחרי הטותו את ראשו בהכרת חשיבותו לשמוע את ההרצאה,  – עד כמה היה היושב בראשם נער חוטא ונכנע לפני חצי שעה אחת!"  ועיניו צחקו בשעת קריאת ההרצאה.  עד שתי שעות אחרי הצהרים נהגו לעבוד בלי הפסק, ובשתי שעות נקבעה הפסקה לפת שחרית.

עוד לא מלאו שתי שעות, ודלתות הזכוכית הגדולות נפתחו פּתאום, ואיזה איש נכנס.  כל החברים שמתחת לתמונת הקיסר ומאחרי המראה שמחו על המקרה המבדח את הדעת ויביטו אל הדלת;  אבל שומר הסף גרש מהר את הנכנס ויסגור את הדלת אחריו.

כאשר נגמרה קריאת ההרצאה קם סטיפן ארקדיביץ ויתמתח ובעוז רוח הליברליות השוררת בזמן הזה הוציא פּפּירוס מכיסו בּעודו בחדר הועד וילך אל חדר עבודתו שני חבריו, הפקיד הזקן  ניקיטין והקמר-יונקר גריניביץ, יצאו עמו.

אחרי הלחם נספיק לגמור, אמר סטיפן ארקדיביץ.

כלום אפשר שלא נספיק!  – אמר ניקיטין.

ופומין זה הוא לפי הנראה רמאי מצוין – אמר גריניביץ על אחד מהמשתתפים בענין שדנו עליו.  סטיפן ארקדיביץ קמט פניו קצת על דברי גריניביץ אלה, ובזה הביע מה שבלבו, שלא נאוה להוציא משפּט לפני זמנו, ולא השיב לו מאומה.

מי זה נסה להכנס? – שאל את השומר.

איזה איש, אדוני המרומם, דחק ולא בקש רשות, כמעט שנטיתי משם.  אותך אדוני דרש.  אני אמרתי:  לכשיצאו החברים או...

איפה הוא? 

אפשר שיצא אל הפרוזדור החיצון, אך כל היום התהלך פה.  זהו בעצמו,  – אמר השומר וירמוז על איש בריא רחב כתפים ומסולסל זקן, שעלה במרוצה וברגלים קלות במעלות האבן שנשופו מרב ימים, ומצנפתו, מצנפת עור כבשים, על ראשו.  אחד הפקידים, איש דל בשר, שירד במעלות באותה שעה וחפיסת ניירותיו בידו, עמד מלכת ויבט בעיני תרעומות אל רגלי העולה במרוצה ואחרי כן הסב עיניו דרך שאלה אל אובלונסקי.

סטיפן ארקדיביץ עמד ממעל.  פניו המאירים באור רצון מתוך צוארון מעיל המרוקם, נהרוּ עוד יותר, כאשר הכיר את הנחפז לעלות אליו. 

אמנם כן!  לווין, סוף סוף!  – אמר בבדיחת ידידות ויתבונן בלווין הקרב אליו – איך לא בזית בעיניך לבקש אותי במערת פראים זאת? – אמר סטיפּן ארקדיביץ וישק לרעהו בלי הסתפק בלחיצת-יד לבד.

הזה זמן רב?

זה עתּה באתי, ונפשי חשקה לראותך,  – ענה לווין ויבט כה וכה בביישנות, אבל גם בכעס ובדאגה.  הבה נלך לנו אל הקבינט,  – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע את ביישנותו של רעו, שיש בה גם התכבדות ורגזנות, ויאחז בידו וימשכהו אחריו, כאילו העבירו במקומות מסוכנים. 

סטיפן ארקדיביץ היה משתעה "בלשון יחיד" כמעט עם כל מכיריו:  גם עם זקנים בני ששים שנה, גם עם נערים בני עשרים, גם עם אקטורים, גם עם מיניסטרים, גם עם סוחרים, גם עם גנרל-אַדיוטנטים,  ובין כל מקורביו אלה נמצאו רבים מאד בשתי הקצוות של הסולם הצבורי, והקיצונים ההם היו תמהים הרבה, אילו נודע להם, שיש בהם איזה צד שוה על ידי אובלונסקי.  הוא היה משתעה בלשון יחיד עם כל אשר שתה אתו יין שמפּן, ויין שמפּן היה שותה עם כל מכיריו,  ועל כן,  כאשר נקרו לפניו במעמד הפקידים המשועבדים לו בעלי לשון יחיד מחפירים כאלה – כן קרא לרבים מרעיו דרך הלצה – היה מתחכם בטכסיסיותו המיוחדת לו להקל מעל הפקידים ההם את קשי הרושם הזה.  לווין לא היה מן המחפירים בתור משתעה בלשון יחיד, אך אובלונסקי הרגיש בטכסיסיותו,  כי לווין חושב עליו, שלעיני הפקידים הקטנים ממנו אפשר לו שלא ירצה להראות עד כמה הוא מקורב אליו, ועל כן מהר להביאו אל הקבינט. 

לווין היה כמעט בן-גילו של אובלונסקי ועמו השתעה בלשון יחיד לא בגלל היין השמפני בלבד.  לווין היה רעו וידידו מראשית ימי נעוריו.  הם אהבו זה את זה, בלי שים לב לשנויי אפים וטעמם, אהבת רעים שנתקרבו בראשית ימי נעוריהם.  אבל עם זה היה כל אחד מהם בוזה בלבו את עסקי רעהו,  כמנהג המצוּי בין אנשים שבחרו להם מיני עסקנות שונים זה מזה, אף על פי שבשיחת חברים למדו סניגוריה איש על עסקנות רעהו.  לכל אחד היה נדמה,  שהוא חי חיים ממש,  וחיי רעהו אינם אלא דמיון מתעה.  אובלונסקי לא יכול לעצור בצחוק לעג קל למראה לווין.  זה כמה פעמים ראה אותו בא למוסקבה מן הכפר,  שהיו לו בו איזו מעשים,  אבל מה היו מעשיו,  לא יכול סטיפן ארקדיביץ להבין היטב,  גם לא כוון לבו לזה מעולם.  דואג,  נחפז,  מתבייש קצת ורוגז בגלל ביישנותו היה לווין בכל פעם בבואו למוסקבה,  ועל פי רוב הביא עמו גם השקפה חדשה לגמרי על עניני העולם.  סטיפן ארקדיביץ צחק לזה,  אבל גם נעים היה הדבר לו.  ולווין גם הוא בזה בלבו את חיי רעו העירוניים ואת פקודתו,  שנחשבה בעיניו לדבר ריק, והיה צוחק לכל זה.  אולם אובלונסקי,  שהיה עושה מה שאחרים עושים, צחק בבטחה ובטוב לב,  ולווין צחק לא בבטחה ולפעמים גם רגז בצחקו.

אנחנו חכינו לך זה זמן רב,  – אמר סטיפן ארקדיביץ בכניסתו לקבינט ובהוציאו את יד לווין מידו,  כמו הראה בזה,  שבמקום שבאו לשם אין סכנה עוד.  – שמח אני,  שמח לראותך,  – הוסיף ויאמר:  – ומה אתה? מה?  מתי באת?

לווין החריש בהביטו אל פניהם הזרים לו של שני חברי אובלונסקי,  וביחוד אל ידו של גריניביץ ההדור בלבושו אשר לו אצבעות ארוכות לבנות כל כך וצפרנים  ארוכות, צהובות וכפופות בקצותיהן כל כך,  וכפתורים גדולים ונוצצים כל כך על כותנתו,  שבודאי מלאו הידים ההן את  כללבו בלי תת מקום בו לחופש הרעיון.  אובלונסקי התבונן בזה ויבדח קצת.

אכן אציגה נא אתכם,  – אמר להם.  – רעי פיליפ איבנוביץ ניקיטין,  מיכאיל סטניסלביץ גריניביץ,  וזה – הוסיף בפנותו אל לווין :  עסקן בזמסטבה, איש זמסטבה חדש,  גימנסט,  מרים חמשה פודים ביד אחת, איש מקנה וציד וידיד לי, קונסטנטין דימיטריביץ לווין,  אחי סרגיי איבנוביץ קוזנישוב.

נעים מאד,  – אמר הזקן.

אני מתכבד לדעת את סרגיי איבנוביץ אחיך,  – אמר גריניביץ בהושיטו את ידו הדקה וארוכת האצבעות.

לווין הרעים פנים וילחץ את היד הנתונה בלי התלהבות ויפן מיד אל אובלונסקי.  הוא כבד בלבו כבוד גדול את אחיו מאמו, שהיה סופר נודע בכל רוסיה, עם זה לא יכול נשוא, אם פנו אליו לא באשר הוא קונסטנטין לווין, כי אם באשר הוא אחי קוזנישיב המפורסם. 

לא, לא עסקן בזמסטבה אהי עוד.  כבר היו לי ריבות עם כל העסקנים ואינני נוסע עוד אל האספות,  – אמר בּפנותו אל אובלונסקי.

מה מהרת!  – אמר אובלונסקי בצחוק קל.  – אבל איככה? על מה? 

היסטוריה ארוכה היא.  באחד הימים אספר,  – אמר לווין, והתחיל מספר מיד. – בלשון קצרה אגיד, הוברר לי, שאין כל עסקנות זמסטבה בעולם וגם אי אפשר שתהיה,  – הוא דבר כאילו הקניטו איש באותה שעה – מצד אחד הוא משחק, אנשים בפרלמנט, ואני אינני לא צעיר ולא זקן למדי לשעשע את נפשי במשחק ; ומצד אחר (פה גמגם קצת), הוא תחבולה לצבור כסף בידי תקיפי המחוז.  לפנים היו בעדם מוסדי אפוטרופסות, בתי דינים, ועתה יש זמסטבה;  לא בתמונת-שוחד, כי אם בתמונת שכר קבוע,  – אמר בהתלהבות מרובה, כאילו נחלק עליו אחד מן הנמצאים באותו מעמד.

כן הדבר!  רואה אני, כי אתה עוד הפעם בתקופה חדשה, בתקופה קונסרבטיבית – אמר סטיפן ארקדיביץ.

אבל בזאת נדבר אחרי כן.

כן, אחרי כן.  אך הוצרכתי לראותך,  – אמר לווין ויסתכל בשנאה ביד גרינביץ.

סטיפן ארקדיביץ בדח בדיחה קלה מאד.

הלא אמרת, כי לא תלבש עוד בגד אירופה עד עולם,  – אמר ויסתכל בבגדו החדש, שנראה בו בבירור, שהוא מלאכת חייט צרפתי,  – כן הוא!  רואה אני שתקופה חדשה היא לך.

לווין התאדם פתאום, אך לא כמו שגדולים מתאדמים,  – במקצת ובלי הרגש בעצמם, אך כמו שמתאדמים נערים קטנים שהם מרגישים שמגוחכים הם בביישנותם ובגלל זה הם מתביישים ומסתמקים עוד יותר, כמעט עד הורדת דמעות.  ומשונה היה מראה הפנים האלה, פני חכמה וגבורה, במצב ילדותי כזה כל כך, שחדל אובלונסקי להביט אליו.

ואיפה נראה איש את אחיו?הלא צריך אני מאד מאד לראותך,  – אמר לווין.

אובלונסקי כמו התחיל מעיין בדבר. 

זאת נעשה:  אנחנו נסע לסעוד פת שחרית אצל גוּרין ושם נדבר.  עד שלוש שעות אני פנוי מעבודה.

לא,  – ענה לווין, אחרי הרהרו קצת – עלי עוד לעשות בקורים.

אם כן נסעד יחדיו בצהרים.

בצהרים?הלא באמת אין לי ענין חשוב ביחוד, רק שתי מלים יש לי לאמור לך, לשאול, ואחר נשוחח.

אם כן אמור את שתי המלים, ובשעת הסעודה נשיח. 

שתי המלים האלה הן,  – אמר לווין,  – ואמנם אין לי דבר מיוחד.  פניו נעשו זעומים פתאום מרב השתדלות לכבוש את ביישנותו.

מה שלומם של השצרבצקים?  הכל כבראשונה? אמר לווין. 

סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע מכבר, כי לווין אוהב את קיטי גיסתו, גחך גיחוך דק מאד, ועיניו צהלו ויבריקו.

אתה אמרת שתי מלים,  ואני אינני יכול להשיב בשתי מלים, כי...  סלח נא רגע קטן... 

המזכיר נכנס, ובדרך כבוד של מקורב לאדוניו ובענותנות המיוחדת המשותפת לכל המזכירים והקשורה בהכרת יתרונם על אדוניהם לענין ידיעת העסקים, קרב אל אובלונסקי וניירות בּידו ויחל להסביר לו בסגנון של שאלה איזה דבר מוקשה.  סטיפן ארקדיביץ לא גמר לשמוע את דבריו וישם ידו בחבה על שרוולו של המזכיר. 

לא,  תעשה נא כאשר אמרתי אני – אמר אליו ויבדח כדי להמתיק את הנזיפה הקלה ויפרש בלשון קצרה,  מה דעתו באותו ענין, ויסלק את הניירות הצדה ויאמר:  – ככה תעשה נא, בבקשה ממך עשה נא כך, זחר ניקיטיץ. 

המזכיר יצא נכלם.  לווין הספיק בין כה להבליג לגמרי על מבוכתו ויעמוד נשען בשתי זרועותיו על הכסא ועל פניו שימת-לב של התקלסות. 

איננני מבין, אינני מכין, – אמר אליו. 

מה אינך מבין? – אמר אובלונסקי אך הוא בבדיחה של שמחה ויצא פפירוס מכיסו.  הוא היה נכון לשמוע איזו קריאה משונה מפי לווין.

אינני מבין, מה אתם עושים,  – אמר לווין וינע כתפיו.  – איך תוכלו לעסוק בזה בשים לב?

על מה?

על כי...  אין מה לעשות.

אתה חושב כן, אבל אנחנו טרודים בעסקים רבים. 

 בעסקי ניירות כן הוא, לך כשרון לזה,  – הוסיף לווין.

כלומר חושב אתה, שיש לי איזה חסרון?

 אולי כן הוא,  – אמר לווין.  – אך בּכל זאת אני מביט בתאות נפש אל גדלך ומתגאה, שיש לי בין אוהבי אדם גדול כזה.  אף על פי כן לא השיבות לי עוד על שאלתי – הוסיף ויתאמץ בכל כחו להישיר עיניו נגד עיני אובלונסקי. 

טוב, טוב.  המתינה עוד ותבוא עד הלום.  טוב לך, כי שלשת אלפי דיאסטינות אדמה לך במחוז קרזין, ושרירים חזקים כאלה, ולחך כלח ילדה בת שתים עשרה שנה,  – ועם זה תבוא אלינו גם אתה.  על אודות הדבר אשר שאלת:אין שנוי, אבל יש להצטער, שלא היית שם זה ימים רבים.  ומה?– שאל לווין בבהלה.

אין דבר – ענה אובלונסקי.  – עוד נדבר.  אך בשביל מה באת הנה?

גם בזאת נדבר אחרי כן,  – אמר לווין וכל פניו אדמו גם הפעם.

טוב אפוא.  מובן,  – אמר סטיפן ארקדיביץ.  – ראה נא, הנה רצוני לקרוא לך לבוא אלי, אבל אשתי חולה קצת.  זאת נעשה:  אם חפץ אתה לראותם,  הנה הם היום בודאי בגן הזואולוגי מארבע שעות עד חמש.  קיטי מחליקה שם על שדה הקרח בנעלי ברזל.  נסע שמה וגם אני אבואה אחריך, ויחד נסע לאכול באחד המקומות.

טוב מאד;  להתראות!

השמר לך, הלא ידעתי אותך, שכוח תשכח או תסע פתאום אל הכפר!  קרא סטיפן אַרקדיביץ בצחוק.

לא, כן אעשה.

לווין יצא מן הקבינט, ואך כשכבר עמד בפתח זכר, כי שכח להתפטר מחברי אובלונסקי.

 אין זה כי אם איש אנירגי מאד,  – אמר גריניביץ, אחרי אשר יצא לווין משם.

כן הוא, – אמר סטיפן ארקדיביץ וינע בראשו, – אך זה מאושר!  שלשת אלפי דיאסטינות במחוז קרזין, הכל נכון בידו לעתיד, ומה רב לחו !  לא כאחד מאתנו.

ואתה על מה תתאונן, סטיפן ארקדיביץ? 

קשה,  רע,  – אמר סטיפן ארקדיביץ ויאנח במרירות. 

 

ו.

כאשר שאל אובלונסקי את לווין, בשביל מה בא, נסתמק לווין ויכעס על עצמו על דבר אשר נסתמק, מבלי יכולת להשיב לו:  "באתי לבקש לי את גיסתך", אף על פי שרק בשביל כך בא.  בתי הלווינים והשצרבצקים היוּ בתי-אצילים מוסקבאיים ישנים, ובכל עת היתה חבה וידידות ביניהם.  הקשר הזה התחזק עוד יותר בימי תלמודו של לווין.  הוא התכונן וגם נכנס לאוניברסיטה יחד עם הנסיך שצרבצקי הצעיר, אחי דולי וקיטי.  בעת ההיא בא לווין לעתים קרובות לבית השצרבצקים ויאהב את ביתם.  משונה הוא, אבל כך היה מעשה:  קונסטנטין לווין דבק בבית, במשפחה, ביחוד בנשי משפחת השצרבצקים.  לווין בעצמו לא זכר את אמו, ואחותו היחידה היתה גדולה ממנו, ובבית השצרבצקים ראה בפעם הראשונה את חיי המשפחה  הנהוגים בקרב האצילים המשכילים והישרים שבימים הקודמים, הם החיים אשר נמנעוּ ממנו במות עליו אביו ואמו.  כל בני הבית הזה, ביחוד הנשים שבהם, נראו לפניו כמכוסים במסוה נעלם, במסוה פיוטי, ולא רק לא ראה כל חסרון בהם, כי אם עוד חזה לו, מתחת למסוה הפיוטי הנתון עליהם, רגשות רמים ונשגבים וכל מיני מעלות טובות.  בשביל מה הוצרכו שלש הנערות האלה לדבר תמיד ביום אחד צרפתית וביום שלאחריו אנגלית;  בשביל מה נגנו זו אחר זו בשעות ידועות עלי פורטופיאנו שנשמעו קולותיו למעלה בחדר אחיהן, שהסטודנטים למדו בו;  בשביל מה נסעו אליהן מורי הספרות הצרפתית והמוסיקה והשרטוט והמחולות, בשביל מה נסעו במרכבה בשעות ידועות עם מדמואזיל לינון אל הטבירסקוי בּולבר שלש העלמות האלה באדרות האטלס שלהן – דולי בארוכה, נטלי בארוכה למחצה וקיטי בקצרה, שנראו תחתיה רגליה הקטנות והישרות בּכל תארן בפוזמקאותיהן  האדוּמות המתוחות יפה יפה עליהן ; בשביל מה הוצרכו להתהלך על פני הטבירסקוי בּולבר בלוית משרת שקוקרדה של זהב על כובעו,  – כל זה ועוד הרבה ממנהגי עולם המלא סוד לא היה מובן לו, אבל ידוע ידע, שכל מה שנעשה שם היה נהדר ובחביון-המעשים ההוא דבקה נפשו לאהבה אותו. 

בימי תלמודו נטה לאהוב את הבכירה, את דולי, אבל מהר נתּנה לאובלונסקי.  אחרי כן התחיל אוהב את השניה.  הוא כמו הרגיש שיש לו לאהוב את אחת מהאחיות האלה, אלא שלא יכול לברר לעצמו את מי משלשתן.  אבל גם נטלי נשאה, כמעט שנראתה בעולם, להדיפלומט לבוב.  קיטי היתה עוד ילדה בשעה שיצא לווין מהאוניברסיטה.  שצרבצקי הצעיר נכנס לצבא האניות ויטבע בים הבלטי, ולווין היה ממעט לבוא אל השצרבצקים מן העת ההיא, אף על פי שהיה רע לאובלונסקי.  אבל בבואו בשנה הזאת בראשית ימי החורף למוסקבה, אחרי שבתו שנה אחת בכפר, ובראותו את השצרבצקים, הבין את מי משלשתן היה עתיד לאהוב באמת.

לכאורה לא היה דבר פשוט מזה, שהוא בעצמו, באשר הוא ממשפחה מיוחסת וראוי להתחשב בעשירים יותר מבעניים, וימי חייו שלשים ושתים שנה, ישים את בקשתו לפני שצרבצקיה בת הנסיכים בעצמה.  בודאי היו מכירים  אותו מיד לשדוך טוב.  אך לווין אהב את קיטי, ובאהבתו נדמה לו, שהיא כלילת כל המעלות, יצור מרומם על כל אשר על פני האדמה והוא בן-אדמה ויצור שפל כל כך, שלא היה אפשר גם להעלות על הדעת ששאר בני הבית והיא בעצמה יכירוהו להוגן לה.

אחרי שבתו מלא שכרון-אהבה שני חדשים, שהיה רואה בהם כמעט בכל יום ויום את קיטי בחברת מרום עם הארץ, שהתחיל לבקר שמה בשבילה, כדי לפגשה, החליט פתאום, כי לא תהיה זאת ויסע אל הכפר.

החלטת לווין, שזה אי אפשר, נוסדה על ההשערה, שבעיני הקרובים הוא שדוך שאינו הגון ואינו לפי ערכה של קיטי הנחמדה, וקיטי איננה יכולה לאהוב אותו.  בעיני קרוביה לא היתה לו עסקנות קבועה וברורה ומצב נכון, בשעה שחבריו בכר היו בעת הזאת, בשנת שלשים ושתים לימי חייו, זה ראש גדוּד ופליגל-אדיוטנט, זה פרופיסור, זה מנהל בנק ומסלות-ברזל, או ראש ועד כאובלונסקי;  והוא (נפשו ידעה מאד, כמה יוכל להחשב בעיני אחרים) בעל אחוזה עוסק בגדול פרות, בירית חרטמונים גדולים ובבנינים שונים, כלומר איש בלי כשרון, שלא הגיע לכל מטרה, ושלפי הדעות המקובלות בצבור הוא עושה מה שהאנשים אשר לא יצלחו למאומה עושים.

וקיטי הנפלאה והנחמדה בעלמות לא יכלה בודאי לאהוב אדם בלי תאר והדר כמו שהיד הוא בעיניו, וביחוד אדם פשוט כמוהו, שאינו מצוין בשום דבר.  מלבד זאת נדמתה לו התיחסותו הקודמת אל קיטי – התיחסות גדול אל ילדה בשביל ידידות לאחיה – כגדר חדשה בדרך אהבתו.  הוא חשב, כי איש כעור וטוב, כמו שהיה הוא בעיניו, אפשר שיאהבוהו כידיד ורע, אך כדי שיאהבוהו כאהבתו את קיטי, צריך שיהיה יפה מראה, והעיקר – איש מיוחד במעלותיו.

אף אמנם שמע, כי דבר מצוי הוא, שתאהבנה נשים גם רעי מראה ופשוטים, אך לא האמין לשמועה זאת, כי שפט על פי רוחו והוא היה מוכשר לאהוב רק נשים יפות, מפליאות ומיוחדות במינן.

אבל אחרי שבתו בדד שני חדשים בכפר, הוברר לו, כי לא היתה אהבתו זאת ממין הרהורי האהבה שהעסיקוהו בימי בחרותו הראשונים, כי הרגש הזה לא נתן לו מרגוע אפילו שעה קטנה אחת, כי לא יכול עוד לחיות בלי פתור את השאלה:  התהיה לו לאשה אם אין, וכי יאושו הוא אך פרי דמיונו ואין בידו כל הוכחה, שישיבו את פניו.  ועתה בא למוסקבה בהחלטה גמורה להביע את בקשתו ולקחת את קיטי לאשה, אם יאותו לו.  או...  הוא לא יכול להרהר במה שיהיה לו, אם ישיבו את פּניו.

 

ז.

לווין בא למוסקבה בבוקר ויסר אל קוזנישיב אחיו מאמו, הגדול ממנו בשנים, ויחלף שמלותיו ויבא אליו אל חדר עבודתו, ובלבבו היה לספר לו מיד, מה הדבר אשר הביאהו הנה, ולבקש עצה מפיו;  אך לא את אחיו לבד מצא שם.  עמו ישב פרופיסור לפילוסופיה מפורסם, אשר בא מחרקוב לשאת ולתת עמו בדבר המחלוקת הקטנה שנפלה ביניהם בשאלה פילוסופית חשובה מאד.  הפרופיסור הזה נלחם מלחמת סופרים בחמת רוחו עם המטריאליסטים, וסרגיי קוזנישיב התבונן היטב בכל מהלך הפולמוס הזה, ואחרי קראו את מאמרו האחרון של הפרופיסור כתב לו באגרת את השגותיו.  באגרתו הוכיח את הפרוסיסור על ויתורים יתרים שהוא מוותר למטריאליסטים.  והפרופיסור מהר ויבא אליו, למען יתבררו הדברים ביניהם.  הם דנו בשאלה זו, שדשו בה רבים:  היש גבול בין החזיונות הפסיחיים ובין הפיזיולוגיים בפעולת האדם, ואיפה הוא הגבול הזה?  סרגיי איבנוביץ קדם פני אחיו בצחוק-החבה הקר, שהיה מקבל כל אדם בו, ויציגהו לפני הפרופסור ויסף לדבר בענין שדנו בו. 

הפרופסור, איש קטן-תואר, בעל משקפים וצר-מצח, הפסיק רגע קטן לנתינת שלום ויוסף לדבר בלי שים לבו ללווין.  לווין ישב והמתין, עד שיצא הפרופסור, אבל ענין השיחה התחיל מעסיק אותו במהרה.

לווין ראה בז'ורנלים את המאמרים, אשר דברו המדיינים על אודותיהם, וקרא אותם בשים לב, כי מצא בהם את התפתחות יסודי חכמת הטבע הידועים לו – כי תלמיד מחלוקת הטבע היה באוניברסיטה – אך מעולם לא צרף את המסקנות המדעיות האלה על אודות מוצא האדם, שהוא דומה בו לשאר בעלי החיים, על אודות הריפליקסים, על אודות הביולוגיה והסוציולוגיה – אל השאלות בענין מהות החיים והמות לו בעצמו, שהיו עולות על לבבו בימים האחרונים לעתים קרובות יותר ויותר.

בשמעו את שיחת אחיו והפרופסור התבונן, שהם צרפו בדבריהם שאלות מדעיות ממין זה אל השאלות הנוגעות בנפש האדם, ופעמים אחדות כמעט החלו לדבר בשאלות ההן בעצמן, אלא שבכל פעם שקרבו אל אותו הענין, שהיה עיקר לו, מהרו להתרחק מהן וחזרו והעמיקו בתחום החלוקים הדקים והמיעוטים והציטטות והרמזים ושמות בני סמכא, ואז הבין בכבדות, במה הם מדברים. 

אני אינני יכול לשער,  – אמר סרגיי איבנוביץ בלשון הברורה שהיה רגיל בה ובדבורו המדוקדק ובהברתו היפה,  אינני יכול להסכים בשום אופן לדעתו של קייס, שכל מה שאני חושב על אודות העולם החיצון יצא לי מרשמים חושיים.  גם המושג היסודי על דבר ההויה בא אלי לא על ידי חוש, כי על כן אין לנו גם אבר מיוחד למסירת המושג הזה.

כן, אבל הם – וואורסט וקנויסט ופריפאסוב – ישיבו לך, שהכרת ההויה שאתה מכיר, יוצאת מסכום כל רשמי החושים, שהכרת-הויה זו היא פרי ההרגשות הגופניות.  וואורסט אומר גם בפירוש, כי אם אין הרגשות גופניות, אין מוּשג הויה.

אני אומר להפך,  – התחיל סרגיי איבנוביץ.

אך פּה נדמה עוד הפעם ללווין, שקרבו אל השאלה העיקרית והנם חוזרים ומתרחקים, וימצא את לבבו לפנות בשאלה זו אל הפרופסור: 

אם כן, בכלות חוּשי, במות גויתי, אי אפשר לכל הויה שלי עוד? – שאל לווין. 

הפרופסור הביט בתרעומות וכמו מתוך מכאוב רוּחני אל השואל המשונה, הדומה במראהו לאחד הבורלאַקים, מושכי הספינות, יותר מלאחד הפילוסופים, ויסב עיניו אל סרגיי איבנוביץ כשואל את פיו:  מה יש לאמור לו?  אך סרגיי איבנוביץ,  שדבר לא בהתלהבותו המרובה ולא בקטנות מוחו של הפרופסור, ושבגלל זה לא היה מעצור לו גם להשיב לפרופסור גם להבין את נקודת ההשקפה הפשוטה והטבעית, ששאלת לווין נשאלה על פיה, צחק צחוק קל ויאמר:

שאלה זו עוד אין לנו רשות לפתרה...  

אין לנו נדונים, – ענה אחריו הפרופסור לקיים דבריו – ויוסף לטעון בענינו: – לא, – אמר עוד – אני מעיר, שגם אם יסוד ההרגשה הוא הרושם, כמו שאומר פריפאסוב בפירוש, עלינו להבדיל בדיוק בין שני המושגים האלה.

לווין לא הטה אזניו עוד לדבריהם ויחכה ליציאת הפרופסור. 

 

ח.

כאשר יצא הפרופסור פנה סרגיי איבנוביץ אל אחיו:

שמח אני מאד כי באת.  הלימים רבים?  ומה עסקי האחוזה? 

לווין ידע, כי עניני האחוזה מעסיקים אך מעט את אחיו הגדול ממנו בשנים, וכי מעביר הוא על מדותיו בשבילו בשאלו כזאת, ועל כן ענהו רק על דבר מכירת החטים ועל דבר הכסף. 

לווין רצה להגיד לאחיו את מחשבתו על דבר נשואים ולשאול בעצתו;  אך כאשר ראה את אחיו והקשיב את שיחתו עם הפרופסור וכאשר שמע אחרי כן את קול מדברו אליו, שנגד רצונו היה קול גונן ומיטיב, בשאלו אותו על עסקי האחוזה (שותפים היו באחוּזה שירשו מאמם, ולווין היה המנהל בעדו ובעד אחיו), הרגיש, שמאיזו סבה אינו יכול להכנס בדברים עם אחיו על אודות החלטתו.  הוא הרגיש, כי אחיו יתיחס אליה, אל החלטתו, לא כמו שרצוי לו. 

ומה הזמסטבה שלכם?  – שאל סרגיי איבנוביץ, שהיה מכבד את הזמסטבה וערכה גדל בעיניו.אמנם אינני יודע...

מה זאת?...  הלא חבר ההנהגה אתה?

לא חבר אני עוד;  אני יצאתי, – ענה לווין, – ואינני נוסע עוד אל האספות.

חבל!  – אמר סרגיי איבנוביץ ופניו רעמו.

לווין החל לספר, בחפצו להצטדק, מה שנעשה באספות שבמחוזו.

כן הוא בכל עת!  – נכנס לתוך דבריו סרגיי איבנוביץ.  – אנחנו הרוסים זה דרכנו תמיד.  אפשר שזו גם מדה טובה – כשרון אדם לראות נזקי עצמו, אבל מפריזים אנחנו, אנחנו מתנחמים בשפת לצון הנכונה בפינו תמיד.  אני אך אומר לך, שאם יתנו זכויות בדמוּת מוסדות הזמסטבה שלנו, לעם אירופאי אחר...  אשכנזים או אנגלים, למשל, היו מגיעים לחרות על ידן, ואנחנו אך מלגלגים.

ומה אעשה?  – אמר לווין כאשם.  – זה היה נסיוני האחרון.  בכל נפשי נסיתי.  אינני יכול, אינני מוכשר.

לא אינך מוכשר,  – אמר סרגיי איבנוביץ,  – אינך מתיחס אל הדבר כראוי. 

אולי כן הוא,  – השיב לווין בעגמת נפש.

הידעת, כי ניקולי אחינו חזר ובא הנה. 

ניקולי היה אחיו הגדול של קונסטנטין לווין מאביו ומאמו ואחיו מאמו של סרגיי איבנוביץ, איש אשר פזר חלק גדול מהונו והתחבר אל אנשים משונים וסוררים והיה מתקוטט עם אחיו.  מה אתה אומר? – קרא לווין בפחד.  – איך ידעת זאת? 

פרוקופי ראה אותו בחוץ.

פה במוסקבה? איפה הוא?  הידעת?  לווין קם מכסאו כנכון ללכת מיד.

צר לי, כי הגדתי לך זאת,  – אמר סרגיי איבנוביץ וינע בראשו על צערו של אחיו הצעיר.  – אני חקרתי ויודע לי, איפה הוא יושב, ואשלח לו את שטר החוב שלו על שם טרובין, אשר פרעתי בעדו וזה הדבר אשר השיב לי.

רגיי איבנוביץ נתן לאחיו פתקה שהוציא מכבש הניירות שעל השולחן.

לווין קרא בכתב המשונה והנודע לו את הדברים האלה: "אני מבקש בכבוד הראוי שינתן לי לנוח.  זה הדבר האחד, שאני דורש מאַחי הנעימים .  ניקולי לווין.

לווין קרא זאת ובלי הרים ראשו עמד לפני סרגיי איבנוביץ והפתקה בידו. 

בקרבו נלחמו החשק לשכוח לפי שעה את אחיו וההכרה שדבר רע היא שכחה כזאת.

רוצה הוא, כנראה בברור, לעלוב אותי,  – הוסיף סרגיי איבנוביץ,  – אך זאת לא יוכל, ואני חפוץ אחפוץ בכל נפשי לעזור לו, אך יודע אני, שזה אי אפשר.

כן, כן, – שנה לווין. – אני מבין ומעריך כראוי דרכיך עמו, אבל אני אסע אליו.

עשה כן, אם חפץ אתה, אך אני לא איעצך לנסוע אליו, אמר סרגיי איבנוביץ. – ולא לי אני דואג:  הוא לא יטה את לבבך מאחרי, אך למענך אני יועץ אותך, טוב אשר לא תסע.  לעזור אי אפשר.  אולם עשה כטוב בעיניך.

אפשר שבאמת אין לעזור לו, אך אני מרגיש ביחוד ברגע זה  כן, אבל זה ענין אחר – אני מרגיש, כי לא אוכל לנוח.

אכן זאת לא אבין, – אמר סרגיי איבנוביץ –.  דבר אחד אני מבין, – הוסיף לאמור, – זה סייג לשפלות רוח.  אני החלותי להביט בעינים אחרות ובנטיה גדולה מבראשונה כלפי זכות על כל מה שנקרא נבלה, מאז נהיה אחינו ניקולי למה שנהיה...  הלא ידעת מה שעשה...

הה, נורא הוא, נורא!  – שנה לווין אחריו.

לווין לקח מידי משרתו של סרגיי איבנוביץ את האדריסה של אחיו ורצה לנסוע אליו מיד, אך כחשבו את דרכיו גמר לדחות את נסיעתו זו עד הערב:  קודם כל דבר היה לו, כדי שתנוח דעתו, לגמור את הענין, שהוא בא בשבילו למוסקבה.  מבית אחיו נסע אל בית הועד אשר אובלונסקי בו,  וכשנודע לו מה שהוצרך לדעת על אודות השצירבצקים, נסע אל המקום, אשר אמרו לו, כי שם יוכל למצוא את קיטי. 

 

ט.

בארבע שעות ירד לווין מעל מרכבה שכוּרה אצל הגן הזואולוגי בלב פועם בחזקה,  כמו שהרגיש היטב, וילך במסלה הפונה אל ההרים ואל שדה הקרח, וכבר ידע באותה שעה בברור, שימצא אותה שם כי ראה את מרכבת השצירבצקים אצל המבוא. 

יום קרח בהיר היה היום ההוא.  אצל השער עמדו שורות שורות של מרכבות כבודות, עגלות חורף, מרכבות שכורות, וז'נדרמים לובשי מלבוש נקי, שכובעיהם בראשיהם התנוססו לנוגה אור השמש, עמדו צפופים במבוא הגן ובמסלות המנוקות שבין הבתים הקטנים "הרוסיים" המקושטים בכלונסאות מפותחים.  עצי הלבנים הענפים הזקנים, שכל ענפיהם נכפו מפני השלג, נראו כעוטי שמלות-חג חדשות.  ולווין הלך במסלה הפונה אל שדה הקרח, הלוך ודבר עם לבבו: "לא אירא ולא אֵחת עלי אך להרגע.  מה לך?  מה זאת?  החרש, פותה!"  דבר אל לבו תוכחות.  אך כאשר התאמץ להרגיע את רוחו, כן כבדה עליו נשימתו.  אחד ממיודעיו נקרה לפניו ויקרא אליו,  והוא לא הכיר את מיודעו.  מהרה נגש אל ההרים, ועליהם צלצלו שלשלאות העגלות הקטנות היורדות והעולות, והעגלות השטות שקקו, וקולות צהלה נשמעו.  בצעדו עוד צעדים אחדים, נגלה שדה הקרח לפניו, ומיד הכיר אותה בתוך כל המחליקים.

לווין הבין, כי היא פה,  על פי השמחה והפחד אשר תקפוהו.  היא עמדה ודברה עם אשה אחת בקצהו השני של שדה הקרח.  לא נראה כל דבר מיוחד לא בלבושה ולא בעמידתה;  אך לו נקל היה להכירה בתוך ההמון הזה,  כי נראתה לו כשיח שושנים בין חרוּלים.  היא אָצלה מאורה על הכל.  היא היתה צחוק נעים,  מגיה על כל אשר מסביב.  "האמנם יכול אני לרדת שמה על הקרח, לגשת אליה?" שאל בלבו.  המקום אשר עמדה עליו היה בעיניו קדש, אשר אין לנגוע בו.  וכרגע אחד היתה יראתה על פניו כל-כך, שעוד מעט והלך לו משם.  הוא הוצרך להתחזק ולהסביר לנפשו, שאנשים מכל המינים הולכים סביבה, שגם הוא בעצמו היה יכול לבוא שמה לשוט בנעלי שיט.  הוא ירד וזמן רב נמנע מהביט אליה, כמו שנמנעים מהביט אל השמש, אבל גם בלי הבט ראה  אותה, כמו שרואים את השמש בלי הסתכל בו.

ביום זה ובשעה זו בכל שבוע היו נאספים על הקרח אנשים בני חבורה אחת, שכולם ידעו זה את זה.  בהם היו גם שייטי-קרח מהירים, מתכברים ומתגאים באמנותם, גם מתלמדים מאחזים בכסאות, שתנועותיהם במורך ובכבדות, גם נערים קטנים, גם זקנים, שנתכוונו בזה לשם בריאות הגוף;  כל אלה היו בחירים ומאושרים בעיני לווין, על כי נמצאו במקום הזה והיו קרובים אליה.  כל השטים על פני הקרח העבירוה, השיגוה גם דברו עמה ובלי השתעבדות לה התעלסו ויתענגו על הקרח החזק ומזג האויר הטוב.  ניקולי שצירבצקי,  "שני בשני"  של קיטי, ישב מלובש בז'וקיטקה קצרה ובמכנסים צרים ובנעלי הברזל שעל כפות רגליו על אחד הספסלים, ובראותו את לווין, קרא אליו: הנה שייט הקרח הראשון  שברוסיה!  הזה ימים רבים?  הקרח טוב מאד, שים נעליך על רגליך. 

גם נעלים אין אתי,  – ענה לווין ויתפלא בעצמו על עז רוחו וחופש מדברו במעמדה ולא חדל מהגות בה גם רגע קטן אחד, אף על פי שלא הסתכל בה.  הוא הרגיש, כי השמש הולך וקרוב אליו.  היא נמצאה בפנה, וברגליה הדקות, המתוחות בנעלים גבוהות, שטה אליו, וקצת מורך נראה בתנועותיה.  נער בלבוש רוסי, מנופף ידיו בכל עז כחו ומשתוחח מאד בשוטו רדף אחריה.  היא שטה ברגלים בלתי בטוחות כל צרכן;  ידיה המוצאות מתוך המוּפה הקטנה התלויה לה על תקות-חוט, היו מזומנות לנתינת שלום, והיא הכירה את לווין ותבט אליו ותצחק לו ולפחדה יחד.  כשנגמר הסבוּב דחקה ברגלה הקטנה והקלה ותשט אל מול שצירבצקי ותחזק בידו ותרכן לו בראשה בצחוק קל.  היא יפתה בעיניו יותר מאשר נראתה לו בדמיונו. בהגותו בה היה יכול לשוותה נגד עיניו בכל פרטי מראה, ביחוד את הוד ראשה הקטן והצהוב החפשי כל כך בתנועותיו על כתפיה, כתפות עלמה מעוגלות, והמביע תומת ילדות וטוב לבב.  הילדות הנסוכה על פניה ויפעת גזרתה הנחמדה, היו יסודי היופי המיוחד לה והמובן לו היטב;  אבל בכל פעם היה משתומם כעל חזיון חדש, אשר לא שער מראש, על מבט עיניה הטובות, השוקטות והמביעות אהבת אמת, וביחוד על נועם צחוקה, אשר היה מעבירו מדי פעם בפעם אל עולם- קסמים, ששם הרגיש בעצמו, שנתמלא תום ורוך ונעשה כמו שהיה, על פי זכרונו, בימי קדמת ילדותו המעטים.

הזה זמן רב אתה פה? – אמרה אליו בהושיטה לו את ידה.  תודות לך, הוסיפה, כאשר הרים את המטפחת שנפלה מתוך המוּפה שלה.

אני?  זה מעט, אתמול...  כלומר...  היום...  באתי, – ענה לווין, אשר בסערת לבו הבין את שאלתה בקושי, – אני אמרתי לנסוע אליך, – אמר עוד, ובזכרו כרגע, בשביל מה בקש לראותה, נבוך ויתאדם. – אני לא ידעתי, כי יודעת-שיט את ומיטיבה לשוט.

היא הביטה אליו בשים לב, כמו נתכוונה להבין, על מה הוא נבוך.

תהלה מאתך יש להוקיר.  פה מסורות בידינו,  כי אתה הגדול שבשייטים, – אמרה קיטי בבדיחה. – מה חפצה אני לראותך בשוּטך על הקרח!נעל נא נא נעלי- שיט ונשוטה נא יחדו.

"לשוט יחד! האמנם אפשר הדבר?" אמר לווין בלבו, בהביטו אליה.

כרגע אנעל, – אמר וילך לשים נעלי- שיט על רגליו.

זה ימים רבים לא היית אצלנו, אדוני, – אמר המשרת בתמכו את רגל לווין ובהדקו עליה את עקב הברזל. – ואחריך לא נמצא עוד מפליא לעשות כמוך בין האדונים. – הטוב יהיה כן?  – הוסיף במתחו את הרצועה.

טוב, טוב, מהר נא, – ענה לווין, וביגיעה עצר ברוחו שלא יחזק צחוק השמחה שנראה על פניו שלא בכוונתו.  "כן הוא– אמר בלבו, – אך אלה חיים.  אך זה אושר!  יחדו, אמרה,  נשוטה נא יחדו.  האומר לה עתה? אבל הן בגלל זה אני ירא לאמור, בגלל אשר עתה אני מאושר, מאושר לפחות על ידי התקוה...  אך אז...  אבל הגיעה העת!מן הצורך הוא!צריך,  צריך!  סור ממנו,  רפיון!"

לווין עמד על רגליו ויפשוט את אדרתו, ואחרי מרוצת התרגלות על הקרח הרך, שעל יד הבית הקטן קפץ ובא אל הקרח החלק וישט בלי יגיעה, וכמו ברצונו לבד עלתה בידו להחיש, לקצר ולכונן מרוצתו.  הוא קרב אליה בחלישות דעת, אך גם הפעם הרגיעתהו בנועם צחוקה.

היא נתנה לו את ידה וילכו יחד הלוך והחש מהלכם, ובמדה שמהרו ללכת הרבתה ללחוץ בחזקה את ידו.

עמך הייתי ממהרת יותר להשתלם בדבר, בך אני בוטחת, בלי דעת מדוע,  – אמרה אליו.

ואני בוטח בעצמי, בשעה שאת נשענת עלי,  – אמר הוא אליה, אבל נבהל מיד על אמרו זאת ויתאדם.  ובאמת, כאשר אך יצאו הדברים מפיו, חלפה פתאום כל החבה שהיתה על פניה, כחמה בהסתתרה מאחרי העבים, ולווין הכיר את משחק פניה הידועים לו, שהיה מעיד בכל פעם על עיון מרובה;  על מצחה הקטן עלה קמט קטן.

לא קרה אותך כל מקרה לא טוב?  אולם, אין לי רשות לשאול, – אמר במהירות.

מפני מה?...  לא שום דבר לא טוב לא קרני, – ענתה בשפה קרה ותוסף מיד: – האם לא ראית את מדמואזיל לינון?

לא ראיתיה עוד.

לך נא אליה, היא אוהבת אותך כל כך.

"מה זאת?  אני העצבתיה.  הושיעני נא, אלי!" אמר לווין בלבו וירץ אל הצרפתית הזקנה שישבה על אחד הספסלים ושערותיה היו סדורות לה תלתלים לבנים.  היא קבלה אותו בבדיחה ובגלוי שניה התותבות, כמו שמקבלים ידיד ישן.

אמנם גדֵלים אנחנו, – אמרה אליו ורמזה בעיניה על קיטי,  – הדוב הקטן היה לגדול! – הוסיפה הצרפתית בצחוק והזכירה לו את הלצתו על אודות שלש העלמות, שהיה מכנה אותן שלשה דוּבים על פי אגדה אנגלית לילדים.  – הלא תזכור, שהיית אומר כן?

הוא לא זכר כלל וכלל,  אך היא צחקה לזכר הלצה זו ואהבה אותה זה כעשר שנים.

לך לך,  לך לשוט.  ןקיטי מיטיבה לשוט עתה, האין זאת?

כאשר שב לווין במרוצה אל קיטי, לא היו לה פניה הנזעמים עוד.  עיניה הביטו באהבת אמת ובחבה כבראשונה, אך לו נדמה, שמסבר הפנים היפות שלה נשקפת מנוחה מיוחדת שיש בה כוונה.  והדבר הזה העציב את רוחו.  היא דברה במורתה הזקנה ובמנהגיה המשונים, ואחרי כן שאלה אותו על אודות ארחות חייו.

האמנם לא תרגיש עצבות בחורף בכפר? – אמרה אליו.

לא,  אין בי עצבות, עסוק אני מאד,  – אמר אליה, ובדבּרו הרגיש, שהיא גוררת אותו אחרי רוח המנוחה השוררת בדבריה, ולא יעמוד בו כח לסור מאחרי הרוח הזה, כשם שלא יכול לסור מאחריו בתחלת החורף.

הלימים רבים באת הנה? – שאלה אותו קיטי.

אינני יודע – ענה בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו.  הרעיון, שאם יוסיף להגרר אחרי הידידות השוקטת הזאת ישוב גם הפעם בדרך אשר בא, בלי הועיל מאומה, עלה על רוחו ויגמור להתקומם לה.

איך לא תדע?

אינני יודע,  זה תלוי בך,  – אמר ויבהל מפני דבריו.

אם לא שמעה את דבריו, אם לא חפצה לשמעם, אך היא כמו נכשלה ותדפוק פעמים ברגלה הקטנה ותסב מאצלו מהר.  היא שטה ובאה אל מדמוּאזיל לינון ותאמר לה איזו דברים ותשם פעמיה אל הבית הקטן, אשר הסירו בו הנשים את נעלי השיט מעליהן.

"אלי, מה עשיתי! ה' אלהי! עזרני נא, למדני נא! אמר לווין, ובשעה שנשא תפלה זו הרגיש צורך בתנועה עזה וישט בה בכח בסבוּבים חיצוניים ופנימיים. 

באותה שעה יצא מבית הקהוה אחר הצעירים, המעולים  שבשייטי הקרח החדשים, ופפירוס בפיו, ונעלי שיט ברגליו, ואחרי מרוצת התרגלות רץ בשקשוקים ובקפיצות דרך המעלות למטה.  הוא עף למטה ובלי שנות גם את מצב ידיו התחיל משוטט על פני הקרח.

אכן, זה מופת חדש!  – אמר לווין וימהר וירץ למעלה לעשות כדבר הזה.השמר לך, הרי זה דורש רגילות!  – קרא אליו ניקולי שצירבצקי.

לווין עלה על המישור שלפני המעלות וירץ הנה והנה ככל אשר היה בידו, וירץ למטה, ובתנופות ידים גנן על שווי המשקל הנחוץ בתנועה זו, שלא היה רגיל בה.  במעלה התחתונה נתקל, אך כמעט שנגעה ידו בקרח נטה ויזקוף ויצחק וישט הלאה.

"בן חיל, נעים,  – אמרה קיטי בלבה באותה שעה, בצאתה מן הבית הקטן עם לינון ובהביטה אליו בצחוק-חבה פנימית כמו אל אח אהוב.  – האמנם אני אשמה, האמנם עשיתי איזה דבר רע?  הם אומרים:  התיפות היא, ידעתי, כי לא אותו אני אוהבת;  אבל עם זה נעים לי עמו, והוא בן חיל כל כך.  אך למה אמר זאת?...  כראות לווין את קיטי בצאתה ואת אמה אשר פגש אותה על המעלות, והוא היה אדום מרוב תנועה מהירה, עמד וישקע בהרהורים.  הוא הסיר את נעלי השיט וישג את האם עם הבת אצל שער היציאה.

 שמחה אני לראותך,  – אמרה הנסיכה.  – בליל חמישי אנו מקבלים כדרכנו תמיד.

אם כן היום הוא?

שמוח נשמח מאד לראותך,  – אמרה הנסיכה בקרירות מגולה.  קרירות זו הדאיבה את קיטי, ועל כן לא יכלה לכבוש את רצונה להרך את הרושם הקשה שעשתה אמה, ותסב ראשה ותאמר בצחוק קל:

להתראות.

באותה השעה נכנס סטיפן ארקדיביץ אל הגן, וכובעו היה מוטה הצדה, ופניו נהרו, וכולו מראה מנצח מלא שמחה.  אך בקרבו אל חותנתו ענה על שאלותיה לשלום דולי בפני חוטא נעצב.  אחרי דברו בלחש ובעוצב עם חותנתו, זקף את חזהו ויאחז את לווין בזרועו.ומה אפוא, נוסעים אנחנו? – שאל את לווין – כל הימים האלה הגיתי בך, ומאד מאד אשמח, כי באת,  – אמר ויבט אל עיניו בפנים מביעים מחשבות עמוקות.

נוסעים אנחנו, נוסעים,  – ענה לווין בשמחה:  הוא לא חדל לשמוע את צלצול הקול שאמר אליו "להתראות", ולראות את הצחוק הנעים, שנאמרה בו מלה זאת.

"לאנגליה" או לארמיטאז'? 

אין חלוק לי. 

ל"אנגליה" אפוא,  – אמר סטיפן ארקדיביץ, לפי שלבית המלון הזה היה חייב יותר, ועל כן חשב לדבר שאינו הגון להתרחק ממנו.  היש לך רכב?  טוב מאד, כי את מרכבתי שלחתי הביתה.  שניהם החרישו בכל שעת הנסיעה.  לווין הרהר בהערכת השנוי שנראה על פני קיטי:  פעם הבטיח את נפשו, כי יש תקוה, ופעם הוברר לו, כי תוחלתו נכזבה, ובכל זאת הרגיש בעצמו, שנהפך לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה לפני צחקה ולפני אמרה:  "להתראות".

בדרך סדר לו סטיפן ארקדיביץ את סדר הסעודה.

הלא אוהב טירבה אתה? – אמר ללווין בגשתם במרכבתם אל בית המלון.

מה?  – שאל לווין אחריו: – טירבה?  כן, מאד מאד אני אוהב. 

 

י.

כשנכנס לווין עם אובלונסקי אל בית המלון, לא יכול לבלתי התבונן, שיש בפניו ובכל תארו של סטיפן ארקדיביץ איזה רישום מיוחד, כמין צהלה מסותרת.  אובלונסקי הסיר את אדרתו ובכובע מּטה הצדה עבר אל חדר האוכל, ובעברו נתן פקודות למשרתים טטרים לבושי פרק ומחזיקי מפות לבנות, אשר דבקו בו כולם, הוא נתן שלום והחזיר שלום ימינה ושמאלה, כי גם פה נמצאו לו מודעים שקדמו פניו בשמחה כבכל מקום, ויגש אל הבוּפיט וישת כוס יין-דגן ויקח לו דג קטן ויאמר לצרפתית המפורכסת, העדויה קשורים מעשי סריגה דקה וסלסולי שער, שעמדה מבפנים לקאַסה, דברים שהביאו גם אותה לידי צחוק מקרב לב.  ולווין לא שתה הפעם, ודוקא בגלל אשר געלה נפשו בצרפתית הזאת, שהיתה כולה כמין הרכבת שערות נכריות ואבקת-אורז ומי-בושם.  הוא אך שם עיניו עליה ויט מפניה מהר כמו ממקום מטונף כל נפשו מלאה זכרונות על אודות קיטי, וצחוק נצחון ואושר נגה בעיניו.

הֵנה, הוד נסיכות, גשה נא, לא יטרידו את הוד נסיכותך,  אמר אחד הטטרים אשר החזיק בו ביחוד, איש זקן שכולו לבן וירכיו רחבות וכנפי הפרק שלו נפרדות עליהן.  – גשה נא, הוד נסיכות,  אמר אל לווין בכוונה לשמש בשקידה, מפני כבודו של סטיפן ארקדיביץ, גם את האורח הבא עמו. 

כרגע פרש מפה מצוחצחת על שולחן עגול מכוסה במפה מכבר, שמנורת ברונזה ממעל לו, ויקרב אליו כסאות של קטיפה ויעמוד לפני סטיפן ארקדיביץ, ומפה קטנה וכרטיס המטעמים בידו, ויחכה למצוותיו.

אם יצוה הוד נסיכותו לתת לו חדר מיוחד, יפָנה חדר בעדו מהר:  הנסיך גליצין שם עם גבירה אחת.  צדפות חיות נתקבלו.

אַ!  צדפות.

סטיפן ארקדיביץ התחיל מהרהר.

אולי נשנה את הסדר, לווין? – אמר וישם את אצבעו על הכרטיס, ופניו הביעו עיון גדול.  אך, הטובות הן הצדפות?

פלֶינסבורגיות הן, הוד נסיכות, אוסטֶינדיות אין.

לו תהיינה פלינסבורגיות, אבל החיות הן?

תמול נתקבלו.

אולי נתחיל בצדפות, ואחר נשנה את כל הסדר? מה תענה על זה?

לי אין חלוק בדבר, לי ציר ומקפה נבחר מכל;  אך כזאת הלא אין בזה.מקפה א לאַ-ריס,  הטוב בעיניך?  – אמר הטטרי ויגחן אל לווין כאומנת אל ילד.

לא, לא משטה אני, כל מה שתבחר ייטב בעיני.  אני שטתי על הקרח ורעב אני.  ואל תדמה, – הוסיף בראותו אותות-תרעומות על פני אובלונסקי, – כי לא הערכתי כראוי את טוב טעמך.  בעונג אוֹכל מטעמים.

פשיטא!  אמור מה שתאמר, אבל זה אחד מתענוגי החיים,  – אמר סטיפן ארקדיביץ.  – תנה אפוא, אחי, עשרים או, זה ימעט, שלשים צדפות;  נזיד עם קלחים...

פרֶנטַניֶיר, – נענה הטטרי אחריו.  אך, לפי הנראה, לא רצה סטיפן ארקדיביץ לעשות לו נחת רוח ולקרא את המטעמים בשמותיהם הצרפתיים.

עם קלחים, הידעת? אחרי כן טירבה עם ציר שבלילתו עבה, אחרי כן...  רוסטביף;  אך השתדל, שיהי יפה.  נוסיף על זה תרנגולי-בר, ועל זה, כמובן, כבוּשים. 

הטטרי זכר, שאין דרכו של סטיפן ארקדיביץ לקרוא את המטעמים בשמותיהם הרשומים צרפתית בכרטיס, ועל כן לא שנה אחריו כבראשונה, אך אחרי כן המציא לנפשו את העונג הזה ושנה את כל המטעמים שהוזמנו יחד זה אחר זה על פי הכרטיס:  מרק פרטנייר, טירבה סוֹס בומרשה, פולרד אַ ליסטרגון, מסידואַן די פריאי...  וּמַהֵר, כמכונה של נוצות-מתכווצות, הניח את הכרטיס המכורך האחד ויחטוף את השני ויושט לסטיפן ארקדיביץ.

ומה נשתה?

אני – מה שייטב בעיניך, אך לא הרבה...  שמפני – אמר לווין.

מה? בזה נתחיל? ואולם גם זה אפשר.  אתה אוהב את החתום בחותם לבן? 

קַשֶׁה בלֵן – מלא הטטרי את דבריו במהירות.

אם כן תתן יין זה עם הצדפות, ואחר נראה.

שומע אני.  ויין סעודה מאיזה מין תצוה להביא?

ניאי תביא.  לא, טוב ממנו יין שבלי שדעת הכל נוחה הימנו. 

שומע אני.  וגבינה תצוה להביא משלך?

כן, כן, פּארמֶיזאַן.  אולי אתה אוהב מין אחר של גבינה?

לא, לי אין כל חלוק בדבר, – אמר לווין בבלי יכולת לעצור שפתיו מצחוק קל.

והטטרי רץ בכנפים – כנפי פרק – פרושות, ואחרי חמשה רגעים נכנס במעופו זה, ובידו קערות צדפות פתוחות ומוטלות על קליפותיהן, קליפות מרגליות, ובקבוּק בין אצבעותיו.

סטיפן ארקדיביץ מָלַל את המפה הקטנה המגוהצת וידביקה מתחת לז'ילט וישם את ידיו על השולחן במנוחה ויחל לאכול את הצדפות.

אכן לא רעות הן, אמר, בהסירו במזלג-הכסף הקטן את הצדפות המפרכסות מעל קליפותיהן המבהיקות ויתחיל בולע אותן בתאות נפש זו אחר זו.  – לא רעות,  – חזר ואמר בהפנותו את עיניו הלחות והנוצצות פעם אל לווין ופעם אל הטטרי. 

לווין אכל גם מן הצדפות, אף על פי שפת מלופתת בגבינה ערבה לו יותר.  אך הוא התבונן בנחת אל אובלונסקי.  גם הטטרי הביט, אחרי הוציאו את הפקק ומסכו את היין היפה אל הכוסות הדקות המצופות זהב, בצחוק של קורת רוח אל סטיפן ארקדיביץ ויתקן את ענקו הלבן.

ואתה אינך מאוהבי צדפות? – אמר סטיפן ארקדיביץ בשתותו את כוסו, – או שרוי בצער אתה?  האין זאת?

הוא רצה, שייטיב לווין את לבו.  ולווין אמנם לא היה עצב, אך המקום היה צר לו.  קשה וצר היה לו על פי רעיוני רוחו לשבת בעת ההיא בבית המשתה בין החדרים, שסעדו בהם עם נשים, בתוך המרוצה וההשתדלות המרובה  לעשות כרצון איש ואיש;  אותה ההתקשטות בברונזה, במראות, בגז, בטטרים – כל זאת היתה דרך עלבון לו.  ירא היה, פן ישקץ את הרגש הקדוש הממלא את נפשו.אני?  כן, דואג אני;  אך מלבד זאת מורת רוח לי כל אשר אראה פה,  – אמר לווין. – אתה לא תוכל לשער, עד כמה משונה כל זה בעיני, באשר אני בן כפר, עד כמה צפרניו של אותו האדון, שראיתי אצלך...

כן ראיתי, שצפרני גריניביץ האומלל משכו את עיניך עליהן, אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

אינני יכול, – ענה לווין. – אתה השתדל נא, ראה את לבי, עמוד על דעתך של בן כפר.  אנחנו מתאמצים להכשיר את ידינו כפי האפשר לעשות בהן מלאכה;  בעבור זה אנחנו קוצצים את צפרנינו ומפשילים לפעמים את שרוולינו.  ופה אנשים מגדלים בכוונה את צפרניהם, עד כמה שאפשר להן להתקיים, ומרתּקים את כפיהם בכפתורים רחבים כקערות, כדי שלא יוכלו לעשות דבר בהן. 

סטיפּן ארקדיביץ צחק צחוק שמחה.

הרי זה אות, שידידי זה אינו צריך לעבודה גסה.  בינתו עובדת לו...

אולי כן הוא.  אך בכל זאת משונה הדבר בעיני, כשם שמשונה בעיני עתה מה שאנו, בני הכפרים, משתדלים לאכול ולשבוע מהר, למען תספיק לנו השעה לעשות את שלנו, ואני ואתה משתדלים אנו בּאכלנו, שלא לשבוע זמן רב כפי האפשר, ובשביל זה אנו אוכלים צדפות...

מובן הוא, – מלא סטיפן ארקדיביץ את דבריו במהירות.  – אבל זאת מטרת ההשכלה:  להפוך כל דבר לתענוג.

 אם זאת היא המטרה, אני נכון לי להיות פרא.

גם פרא אתה בלעדי זאת.  כולכם, כל הלווינים, פראים אתם.

לווין נאנח.  הוא זכר את ניקולי אחיו, ולבו הכהו ויצר לוויפלו פּניו;  אך אובלונסקי החל לדברבענין, אשר השכיחו את עצבו כרגע.

ומה, התסע היום בערב אל קרובינו, אל השצירבצקים?    אמר ויסלק מלפניו את הקליפות הריקות האוושניות ויקרב אליו את הגבינה, ויברק בעיניו דרך רמיזה עמוקה.כן, נסוע אסע,  – ענה לווין.  – אף על פי שנדמה לי, שהנסיכה האם קראה אותי לא ברצון.

מה לך?  הבל וריק!  כך דרכה...  עתה תנה נא אחי, נזיד!...  כך דרכה, גרַנד דַם,  – אמר סטיפן ארקדיביץ.  – גם אני אבוא, אבל צריך אני לנסוע אל הגרפינה בונינה לזמרת-הכנה.  ולא פרא אתה?  באיזה טעם אחר אפשר להסביר מה שברחת פתאום ממוסקבה?  השצירבצקים שאלו אותי תמיד עליך, כאילו חייב אני לדעת.  ואני יודע אך דבר אחד:  כל הימים אתה עושה, מה שלא יעשה איש זולתך.

כן הוא, – אמר לווין בגמגום ובצער מגולה: – צדקת, פרא אני.  אך פראותי נגלתה לא ביציאתי מזה, כי אם בחזירתי שחזרתי עכשיו...

אבל מה מאושר אתה! – קרא סטיפן ארקדיביץ פתאום בהביטו לתוך עיני לווין.

במה?

אני מכיר סוסים אבירים על פי החותמות החרותים עליהם וצעירים אוהבים – על פי עיניהם,  – אמר סטיפן ארקדיביץ כקורא ברגש מתוך ספר. – הנה הכל עודנו עתיד לך.

ולך האמנם כבר עבר הכל? 

לא, אמנם לא עבר, אך לך עתיד, ולי הוה, ואתו ההוה אינו תדיר כלל.ומה אפוא?

הוא אינו טוב.  אך על אודותי אינני רוצה לדבר, ולא עוד אלא שלהסביר הכל אי אפשר, – אמר סטיפן ארקדיביץ.  – ואתה בשביל מה באת למוסקבה?...  הסירה את הקערות, קרא אל הטטרי.  אתה מבין  מעצמך? – השיב לווין, בלי גרוע עיניו הנוצצות מעל סטיפן ארקדיביץ.

מבין אני, אך אינני יכול להחל דבר בזה.  גם על פי זה תוכל לראות, המצאתי אם לא מצאתי את חידתך. – אמר סטיפן ארקדיביץ ויבט אליו בצחוק דק.

ומה תאמר לי? – אמר לווין בקול רועד וירגש בבירור, שכל שרירי פניו מזדעזעים.  – מה דעתך על זה?

סטיפן ארקדיביץ שתה במתינות את כוסו, כוס יין שאבלי ובלי גרוע עיניו מלווין.

אני?...  אמר סטיפן ארקדיביץ, – אין לי דבר שאני רוצה בו יותר מזה, אין דבר!  זהו המעולה מכל מה שהיה אפשר.

אבל שמא טועה אתה?  הידעת במה אנו מדברים? – אמר לווין ויעמק עיניו בדובר עמו. – החושב אתה, שאפשר הדבר?

אני חושב, שהוא אפשר.  מפני מה אי אפשר?

לא, הבאמת תחשוב, שהוא אפשר?  לא, אמור כל מה שאתה חושב!  ומה אם ישיבו את פני?...

ואני גם ברי לי...

ולמה תחשוב כן? – אמר סטיפן ארקדיביץ בבדיחה על סערת רוחו.

כן נראה לי לפעמים.  הלא זה יהיה נורא גם לי גם לה.

על כל פּנים אין כל דבר נורא בזה לעלמה.  כל עלמה מתגאה שמבקשים את ידה.כן, כל עלמה, אך לא היא.

סטיפן ארקדיביץ חייך קצת.  הוא ידע מראש את הרגש הזה שבלווין, הוא ידע, שעל פי השקפתו נחלקות כל העלמות שבעולם לשני מינים:  האחד הוא – כל העלמות שבעולם, חוץ ממנה, בהן כל דרכי היצר המשותפים לכל בני האדם, והן מצויות מאד;  והמין השני – היא לבדה, שאין בה כל מדה שאינה הגונה, וגבוהה היא מכל מין האדם.

ראה נא, קח לך מן הציר, – אמר ויעצור ביד לווין, אשר סלק מאצלו את הציר.

לווין שמע אליו וישם ציר על קערתו.  אך לא הניח לסטיפן ארקדיביץ לאכול.

לא, ראה נא, אתה, אמר אליו – בינה נא, כי שאלת החיים והמות זאת לי.  מעולם לא דברתי עם איש אודות זאת.  הן אני ואתה זרים אנחנו זה לזה בכל דבר:  טעמים שונים, השקפות שונות, שונים בכל אשר נפנה;  אבל יודע אני, שאתה אוהב אותי ומבין דרכי, ובגלל זה אני אוהב אותך אהבה נוראה.  אך למען ה', דבר אלי את אשר בלבבך באמת.

אני אומר אליך מה שאני חושב, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק קל. – אך גדולה מזו אומר לך:  אשתי – אשה נפלאה מאד...  הוא נאנח בזכרו את הדברים שבינו לבין אשתו, ויוסף, אחרי החרישו רגע אחד: – בה רוח נבואה.  היא בוחנת לבבות, אך לא זאת בלבד,  – היא יודעת מה שיהיה.  וביחוד בעניני שדוכים.  היא נבאה, למשל, כי שחובסקיה תנשא לברינטילן.  איש לא רצה להאמין, אבל דברה בא.  והיא נוטה אחריך.

 ובמה היא אחרי?

בזה שהיא לא אוהבת אותך, כי אם גם אומרת, כי עתידה קיטי להיות לך ולא לאחר.

לדברים האלה נהרו פני לווין פתאום בצחוק קל, בצחוק קרוב לדמעות גיל.כן היא אומרת? – קרא לווין – אני אמרתי תמיד, כי אך מחמדים היא אשתך.  ורב לנו, רב לדבר בזאת, – אמר בקומו ממקומו.

טוב, אבל שב נא.

אך לווין לא יכול לשבת.  הוא עבר פעמים בצעדי אונו בחדר הקטן, הדומה לכלוב ויקרוץ בעיניו, כדי שלא תראה דמעה בהן, ואחרי כן חזר וישב אצל השולחן. 

בינה נא,  – אמר בשבתו,  – שאין זו אהבה.  כבר אהבתי, אך זה ענין אחר, לא רגשי הפנימי הוא, כי אם כח חיצוני הכניעני.  הן יצאתי מפה, על כי החלטתי, שלא תהיה כזאת לעולם,  התבין, כשם שאין אושר בארץ;  אך אני נלחמתי עם נפשי, ורואה אני, כי בלעדי זאת אין חיים לי.  ויש לגמור...  ולמה יצאת?

חכה נא!כמה רעיונות בלבי! כמה שאלות לי! שמע נא.  הן אחת לא תוכל לשער, מה הגדלת לעשות עמדי, כשאמרת לי מה שאמרת.  אני מאושר כל כך, שהייתי לאסיר-לב נתעב;  שכחתי הכל.  היום נודע לי, כי אחי ניקולי...  הלא ידעת, נמצא פה...  וגם אותו שכחתי כמדומה לי, שגם הוא מאושר.  הרי זה כמין שגעון.  אבל ענין נורא הוא...  הנה אתה בעל אשה, אתה יודע רגש זה...  נורא הוא, שאנו – אנשים זקנים, אנשים שכבר טעמו...  לא טעם אהבה, כי אם טעם חטאים...  מתקרבים פתאום אל יצור זך ונקי מעוון;  הלא תועבה היא, ועל כן אי אפשר לאיש כמוני שלא ירגיש את עצמו לבלתי ראוי. אבל אתה חטאיך מעטים.

אך בכל זאת, – אמר לווין, – בכל זאת אני חוזר בגועל נפש על ספר דברי יְמי ומרעיד ומקלל ומתאונן במרירות...  כן.

ומה נעשה?  כך דרכו של עולם, – אמר סטיפן ארקדיביץ. 

כל נחמתי בנוסחת התפלה האהובה לי מאז, "כי לא על צדקותי, כי אם ברחמיך הרבים סלח נא לי", גם היא יכולה אך לסלוח. 

 

יא.

 לווין שתה את כוסו, ושניהם החרישו.

עוד דבר אחד עלי לאמר לך.  הידעת את וורונסקי? – שאל סטיפן ארקדיביץ את לווין.

לא, לא ידעתיו.  למה אתה שואל זאת?עוד בקבוק,  – אמר סטיפן ארקדיביץ אל הטטרי, אשר מלא את כוסותיהם והשתדל לשמשם דוקא ברגעים שלא הוצרכו לו. 

עליך לדעת את ורונסקי, על כי הוא אחד מאנשי תחרותך. 

מה הוא וורונסקי? – אמר לווין, ופניו, אשר זה עתה היו שעשועים לאובלונסקי בצהלה הילדותית המובעת בהם, נהפכו פּתאום למלאי זעם ורעי מראה.

וורונסקי הוא אחד מבני הגרף קיריל איבנוביץ וורוֹנסקי ואחד מן הטפוסים היותר משוכללים שבצעירי מרום עם הארץ הפטרבורגי.  לי נודע בטוויֶר, בימים אשר עבדתי שם, והוא בא שמה לזמן לקיחת אנשי צבא.  הוא עשיר מאד, יפה, מתהלך עם גדולי הארץ, פליגל-אדיוטנט ויחד עם זה איש חמודות, טוב ונעים מאד.  אך לא טוב ונעים בלבד.  כפי מה שהכרתי אותו פה הוא גם בעל השכלה ונכון דבר.  על כל פנים הוא עתיד להצליח ולגדל. 

לווין הרעים פניו והחריש. 

והוא בא הנה ימים מעטים אחרי יציאתך, ולפי מה שאני רואה, הוא אוהב אותה אהבה עזה, ואתה מבין, כי האם...

סלח נא לי, אבל אני אינני מבין מאומה, –  אמר לווין ופניו מלאו רגזה ודאגה.  ומיד זכר את ניקולי אחיו ועד כמה נתעב הוא בעצמו בשכחו את אחיו זה.

המתינה נא, המתינה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויצחק ויגע בידו.  – אני אמרתי לך מה שידעתי, ואני שונה, שבענין הזה נראה לי, כפי מה שאפשר לראות מראש, שאתה עתיד לנצח. 

 לווין נרתע לאחוריו על כסאו, פניו היו חורים.

אבל אני איעצך למהר כפי האפשר לגמור את הדבר,  – הוסיף אובלונסקי וימלא את הכוס.

לא, תודה לך,  אינני יכול לשתות יותר,  – אמר לווין, בסלקו את כוסו מלפניו.  פן אֶשכר...  ומה שלומך? – הוסיף לווין, וברור היה, שרצונו לעבור אל ענין אחר.

 עוד מלה אחת:  על כל פנים איעצך למהר לפתור את השאלה.  ביום הזה לא איעצך לדבר. 

  אמר סטיפן ארקדיביץ. – בא מחר בבקר להשתדך כמנהג המקובל, ויברכך אלהים...

הלא חפצת כל הימים לבוא אלי לצוד ציד? בוא נא באביב הזה – אמר לווין. 

עתה נחם מאד, כי התחיל בשיחה זו עם סטיפן ארקדיביץ.  הרגש המיוחד שלו נטמא בשיחה זו

על אודות תחרותו של איזה אופיציר פטרבורגי ובהשערותיו ובמועצותיו של סטיפן ארקדיביץ. סטיפן ארקדיביץ צחק קצת.  הוא הבין את הדברים שבלב לווין. 

אני אבוא באחד הימים, – אמר אל לווין. – כן הוא, אחי, הנשים הן הציר, שהכל סובב עליו.

הנה גם לי רע, רע מאד.  וכל זה בשביל הנשים.  הגידה נא לי בלי כחד, – הוסיף בקחתו סיגרה ובהחזיקו בידו האחת בכוס, – הבה נא עצה לי.

 אך באיזה דבר?

זה הדבר.  נשער נא, שאתה בעל אשה, ואוהב אתה אותה, אך נפתית אחרי אשה אחרת...

סלח נא, אבל אינני מבין זאת כלל, כיצד...  כשם שאינני מבין, כיצד אעבור עכשיו, אחרי אכלי לשבוע, לפני חנות של נחתום ואגנוב עוגה משם. 

עיני סטיפן ארקדיביץ הבריקו יותר מהרגיל.

ומדוע לא? יש אשר יערב ריח העוגה כל כך, שאין לעמוד נגדו. 

היממליש איזט'ס, ווענן איך בעצוואוּנגען

מיינע אירדישע בעגיער;

אָבּער דאָך וועננ'ס ניכט געלוּנגען,

האָטט איך אויך רעכס היבש פלאזיר!

באמרו זאת צחק צחוק דק.  גם לווין לא יכול להתאַפּק  מצחוק רגע קטן.

אַך בלי דברי לצון,  – הוסיף אובלונסקי – בינה נא, כי האשה הזאת – נפש נעימה, טובה, מלאה אהבה, אשה אומללה, בודדת, שוויתרה על כל.  עתה כשכבר נעשה מעשה, בינה נא זאת, כלום אפשר לעזבה?  גם כי נאמר שיש להפרד, כדי שלא להרוס את האושר הביתי, אך האומנם אין לחוּס עליה, אין לכוננה, אין להקל על מצבה?

לענין זה סלח נא.  הלא ידעת, על פי רוחי נחלקות כל הנשים לשני מינים...  כלומר לא...  נכון יותר:  יש נשים ויש...  אני לא ראיתי ולא אראה בנות-חמד נדחות, ונשים כאותה הצרפתית, המפורכסת שמבפנים לקאַסה, בעלת התּלתּלים, שקץ הן לי, וכל הנדחות דומות לה.והאמוּרה באבן-גליון? 

חדל נא!  המשיח לא היה אומר מעולם את הדברים האלה, אילו נודע לו, עד כמה ילמדו מתוכם להרע.  אבל אני מדבר לא מה שאני חושב, כי אם מה שאני מרגיש.  תועבת נפשי הן הנשים הנדחות.  אתה ירא מפני עכבישים, ואני מפני השקוצים האלה.  הן בודאי לא למדת את טבע העכבישים ואינך יודע את דרכיהם, והיא הדין לי.

נקל לך לדבר כן;  הרי זה דומה לאותו האדון שבספּורו של דיקנס, שבידו השמאלית הוא משליך אחרי כתפו הימנית את כל השאלות  הקשות.  אבל הכחשת המעשה לא תשובה היא.  מה לעשות אפוא, הגידה לי מה לעשות.  הנה אשתך נעשית זקנה, ואתה מלא חיים.  בטרם תפן כה וכה, אתה רואה, שאינך יכול לאהוב את אשתך, גם כי תכבד אותה מאד.  ופתאום תבוא אהבה בלבך, ואתה אבדתּ, אָבדת!  – אמר סטיפּן ארקדיביץ בעצבון וּביאוּש.

לווין צחק.

כן הוּא, אָבדתּ,  – הוסיף אובלונסקי – ומה לעשות?

אין לגנוב עוּגות.

 סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק גדול.

הוי, מטיף מוסר!  אבל בינה נא זאת:  הנה שתיּ נשים לך: האחת תובעת את זכוּיותיה, ואותן הזכוּיות הן אהבה מאתּך, מה שאין בידך לתת לה;  והשנית מקרבת לך את כל נפשה ואינה דורשת לה מאומה.  מה לך לעשות?  איך תנהג?  הרי זו דראַמה נוראה!

אם חפץ אתה לשמוע את אשר בלבבי בענין זה, אומר לך, כי אינני מאמין, שיש בזה דרמה.  וזה טעמי.  האהבה על פי דעתי...  שתי האהבות, שאַפּלטון מברר ערכן, כמו שתזכור, בספר "המשתּה" שלו – שתי האהבות אבן בוחן הן לאנשים.  יש יודעים אך את האחת, ויש יודעים אך את השנית – והאנשים היודעים רק את האהבה שאינה אַפּלטונית, אין להם להזכיר דרמה בדברם בה.  באהבה כזאת אי אפשר לשוּם דרמה.  "תודה רבה לך על הנאה זוּ, חיי בשלום" – וזאת כל הדרמה.  ובאהבה אַפּלטונית אי אפשר שתהי דרמה, כי באהבה כזאת הכל ברור וטהור, כי...

ברגע ההוא זכר לווין את חטאותיו ואת המלחמה הפנימית אשר נלחם ויוסף פתאום:

ובכל זאת אפשר שצדקת, אפשר מאד...  אך אני אינני יודע, אינני יודע לגמרי.

זה הדבר,  – אמר סטיפן ארקדיביץ,  – אתה אדם שלם מאד.  זה יתרונך וגם זה חסרונך.  אתּה שלם באָפיך וחפץ אתה, שיהיוּ כל החיים הרכבת חזיונות שלמים, ואין הדבר כן.  הנה אתה בוזה את העבודה בעניני הצבּוּר, על כי רצונך, שתהי העבודה מתאמת תּמיד למטרתה, ואין זה ממנהגו של עולם.  רוצה אתה עוד, שעסקנוּתו של היחיד תהי מכוּונת למטרה, שהאהבה והחיים הבּיתיים יהיוּ תמיד ענין אחד, – וגם זה אינו ממנהגו של עולם.  כל שנוּי הגוונים, כל ההוד, כל ההדר שבחיים הוא הרכבת צל ואור.

 לווין נאנח ולא ענה מאוּמה.  הוא הרהר בענינו ולא שמע את דברי אובלונסקי.

ופתאום הרגישו שניהם, שאף על פי שהם רעים, אף על פי שסעדו יחדו ושתוּ יין, שהיה לו לקרבם זה לזה יותר, מהרהר כל אחד מהם אך בענינו ואין איש מהם דואג לרעהו כלל.  אובלונסקי כבר הכיר לא אחת ולא שתּים את ההתחלקוּת הגדולה הזאת, הבאה אחרי סעוּדה תחת התקרבות, וידע מה שיש לעשות במקרים האלה.

חשבון!  – קרא בקול ויצא אל החדר הסמוּך ושם פגש כרגע אַדיוּטנט נודע לו ויכנס בדברים עמו על אודות אַקטריסה אחת ומפרנסה.  ומשהתחיל מדבר עם האַדיוּטנט ההוּא הרגיש רוח ומנוּחה מעמל השיחה עם לווין, אשר בכל פעם היה מביאו לידי יגיעת מוח ונפש רבה מאד.

כאשר בא הטטרי והביא חשבון בסכוּם עשרים וששה רוּבל עם קופּיקות והוספה ליין דגן בעדו, לא שת לווין את לבו לסכוּם אַרבּעה עשר רוּבל שהוּטל עליו, אף על פּי שבזמן אחר היה משתומם על זה ככל בן כפר, וישלם ויסע לביתו על מנת לחלף את בגדיו ולנסוע אל השצירבצקים, ששם היה גורלו עתיד להתברר. 

 

יב.

בת-הנסיכים קיטי שצירבּצקיה היתה בת שמונה עשרה שנה.  היא החלה להראות ב"עולם" אך בחורף ההוּא.  בדרכיה ב"עולם" הצליחה יותר משתי אחיותיה הגדולות, וגם יותר מאשר קותה אמה הנסיכה.  מלבד אשר הצעירים המחוללים בנשפי מוסקבה אהבו כוּלם כאחד את קיטי, נזדמנוּ עוד החורף הראשון ההוא שני שדוּכים חשוּבים באמת.  ראשונה:  לווין, ומיד אחרי יציאתו ממוסקבה – הגרף וורונסקי. 

כניסת לווין לביתם בתחלת החורף, בּקוריו המרובים ואהבתו המגוּלה לקיטי גררוּ אחריהם את השיחות הראשונות בין הנסיך והנסיכה על אודות עתידות קיטי בתם וגם העירו דברי ריבות ביניהם.  הנסיך טען ללווין ויאמר, כי איננו מבקש לו טוב ממנו לקיטי.  והנסיכה אמרה, על פי דרכן של נשים לנטות מעיקרה של השאלה, כי קיטי עודנה צעירה מאד, כי לווין אינו מראה לדעת בשוּם דבר, שהוא נכון באמת להשתּדך, כי קיטי איננה דבקה אחריו, וכיוצא בזה;  אך לא אמרה עיקרו של דבר, שהיא מחכה לשדוּך טוב מזה לבתה, שאין לבּה נוטה אחרי לווין ושאינה מבינה את דרכיו.  וכאשר יצא לווין פתאום ממוסקבה, שמחה הנסיכה ואמרה לאישה בגילת נצחון:"הלא תראה, כי צדקתי".  וכאשר נראה וורונסקי, שמחה עוד יותר, כי מצאה בזה חזוק לדעתּה, שעתידה קיטי לא לשידוּך טוב סתּם, כי אם לשידוּך נפלא בטובו. 

אמה של קיטי לא יכלה גם לדמות את וורונסקי ואת לווין זה אל זה.  לא ישרו בעיניה גם סברותיו וחוּמרותיו המשוּנות של לווין, גם כבדות תנוּעותיו בצבוּר, שהיתה לפי דעתה מדרכי הגאוה שלו, גם חייו בכפר – חיי פרא לפי טעמה – ועסקנוּתו בעניני המקנה והאכרים;  גם מלבד זאת חרה לה מאד, על כי בּאהבו את בתּה היה נוסע אל ביתם חודש וחצי ונראה כמחכה לאיזה דבר, כבוחן ובודק, וכמו היה מתירא, שמא יגדל הכבוד יותר מדי, אם ישתּדך, ולא הבין, כי בנסעו אל בית אשר בו עלמה-כלה הוטל עליו להגיד את אשר בלבבו.  ופתאום יצא מן העיר בלי דבר דבר.  "טוב שהוא רע-מראה כל כך, שלא אהבה אותו קיטי", אמרה הנסיכה בלבה. 

 וורונסקי התאים לכל מאויי היום:  הוּא היה עשיר מאד, נבון, יחסן, עולה למדרגה גבוהה בעבודת הצבא והחצר, וכולו מחמדים.  היא לא יכלה לבקש טוב ממנו. 

בנשפי מחול היה וורונסקי מבקש קרבתה של קיטי בגלוּי.  הוא היה מחולל עמה ונוסע לביתם, ולא יכלוּ להסתּפּק בדבר, שהוא חושב באמת לקחתּה.  אך אף על פי כן דאגה וחרדה אמה מאד כל ימי החורף ההוא. 

 הנסיכה בעצמה היתה לאיש לפני שלשים שנה בשדכנוּתה של דודה אחת.  החתן בא לראות ולהראות, לאחר שכבר נודע הכל על אודותיו;  הדודה השדכנית שאלה וידעה והודיעה את הרושם שנעשה בשעת הראיון;  הרושם היה טוב;  אחרי כן השתּדך לפני האב והאם ביום שנועד לזה מראש, וההשתּדכוּת שחכו לה מקודם נתקבּלה ברצון.  הכל נעשה קל ופשוט מאד.  לפחות, נדמה כן לנסיכה.  אך בבנותיה נסתה וראתה, עד כמה לא קל ולא פשוט הוא ענין השאַת הבנות הנראה כנעשה מאליו.  כמה יראות יראה, כמה מחשבות חשבה, כמה כסף הוציאה כמה מריבות קלות היו בינה לבין אישה על דבר נשוּאי שתי בנותיהם הגדולות, דריה ונטליה!  ועתּה כשהתחילו "מוציאים" את הצעירה, שבו אליה הדאגות והספקות ההם, והמריבות עם אישה גדלוּ בפעם הזאת יותר מעל אודות בנותיה הראשונות.  הנסיך הזקן היה, ככל האבות, מדקדק ביחוד בכבוד בנותיו וּבשמן הטוב ; הוא היה מקנא לבנותיו בלי גבוּל, וביחוּד לקיטי, האהובה לו יותר מכולן, ועל כל פסיעה ופסיעה היה גוער בנסיכה, באמרו, שהיא משפלת את כבוד בתּה.  הנסיכה היתה רגילה בזה עוד בימי טיפּוּליה בבנותיה הראשונות, אבל עתּה הרגישה, כי חששנותו היתרה של הנסיך יש לה יסודות יותר מבראשונה.  היא ראתה, שבנות גילה של קיטי יסדוּ איזו חברות, נסעוּ לאיזו שעורים, התהלכו עם גברים בלי חשש, נסעוּ יחידות ברחובות,  חדלוּ לָקר.  והעיקר הוא, שהיו כוּלן מוּבטחות, שהן בעצמן צריכות לבחור להן בעלים ולא אבותיהן.  "בימים האלה אין משיאים עוד כבראשונה", חשבו ואמרו כל העלמות הצעירות האלה, וגם כל הזקנים עמהן.  אך כיצד משיאים בימים האלה, לא הגיד איש לנסיכה.  המנהג הצרפתּי – שהאבות משיאים כטוב בעיניהם את הילדים – לא נתקבל, הוא נחשב למגוּנה.  המנהג האַנגלי, – שהעלמה חפשית לגמרי – גם הוא לא נתקבל, ואי אפשר לקבלו בצבור הרוסי.  המנהג הרוסי, מנהג השדכנוּת, נחשב לדבר מכוער, עליו לעגו הכל וגם הנסיכה בעצמה, אבל איך ראוי להנשא ולהשיא – לא ידע כל איש.  כל האנשים, שדברה הנסיכה עמהם במקרה על אודות זאת, אמרו אליו, פה אחד:  "חדלי נא, בימינוּ אלה עת לעזוב את המנהג הנושן הזה.  הלא הצעירים הם הבאים בנשוּאים ולא אבותיהם, על כן יש לתת לצעירים לכונן את חייהם על פי בינתם."אך נקל היה הדבר כן למי שאין לו בנות, והנסיכה הבינה שבתה יכלה לקרב ולאהוב במקרה גם איש, אשר לא יאבה לקחתּה או אשר לא יוכשר להיות לה לאיש.  ואחרי כל הדברים אשר שננו לנסיכה, שבימינו ראוּי לצעירים בעצמם לכונן את חייהם, לא יכלה להאמין לזה, כשם שלא יכלה להאמין, שבזמן מן הזמנים יש לחשוב רובים ממוּלאים לכלי-שעשוּעים טובים בידי ילדים בני חמש שנים.  ובגלל זה דאגה הנסיכה לקיטי יותר ממה שדאגה לבנותיה הראשונות בשעתּן. 

עתה יראה, פן יסתּפק וורונסקי בבקשות ידידות לבד.  היא ראתה, כי בתה אוהבת אותו, אך נחמה את נפשה באמרה, שהוא איש ישר ועל כן לא יעשה זאת.  אבל יחד עם זה ידעה, מה נקל הוא להעביר עלמה על דעתה, על פי מנהגי החופש המקוּבלים בימים האלה, ומה קלה דעתּם של גברים בכלל בדבר העון הזה".  בשבוּע הקודם ספרה קיטי לאמה מה שדברה עם וורונסקי בשעת מאַזוּרקה.  השיחה ההיא הרגיעה קצת את הנסיכה;  אך לשקוט לגמרי לא יכלה גם אחריה.  וורונסקי אמר לקיטי, כי הוּא ואחיו רגילים כל כך לשמוע בקול אמם בכל דבר, שאינם מחליטים להתחיל בשום דבר חשוּב בלי הועץ אתּה "ועתּה אני מחכה ליום שתּבוא אמי מפּטרבּוּרג, כמו שמחכים לאושר מיוּחד", אמר לה בשיחה ההיא. 

 קיטי ספרה זאת, בלי מצוא חשיבוּת מיוחדה בדברים האלה.  אך אמה הבינה אותם באופן אחר.  היא ידעה, כי מחכים שם לזקנה מיום ליום, גם ידעה, כי שמוח תשמח הזקנה על בחירה זו שבחר בנה לעצמו, ומשונה היה בעיניה דרכו זה, שאינו משתדך, מיראה, שמא יעזוב את אמו בזה;  אבל נפשה חשקה כל כך בשידוך זה ועוד יותר במנוּחה שהוא עתיד להביא לה מדאגותיה, שהאמינה לדבריו של וורונסקי, אף על פי שהיה תמוּה בעיניה מאד.  מר מאד היה לנסיכה לראות בצרת בתה הבּכירה דולי, אשר היתה נכונה לעזוב את אישה, אבל דאגתה הרבּה לגורל בּתּה הצעירה , כבשה תחתיה את כל שאר רגשותיה.  והיום הזה, בבוא לווין, נוספה עוד דאגה חדשה:  היא יראה, פן תחמיר בתה על עצמה, באשר כבר נטתה קצת זמן קצר, לפי מה שנדמה לה, אחרי לווין, ותשיב את פני וורונסקי, ובכלל, פן תהי שיבת לווין למכשול ולמעצור בדבר הזה, הקרוב כל כך להגמר.

מה לו, הזה זמן רב בּא הנה? – אמרה הנסיכה על אודות לווין, בשוּבן הביתה.

היום, אמי.

דבר אחד יש את נפשי לאמור...  החלה הנסיכה , וקיטי ראתה את פניה,  כי מלאוּ שימת-לב והתעוררות, ותּבן, במה היא נכונה לדבר.אמי, אמרה בחרי אף ותּסב אליה במהירוּת, – אַל נא, אַל נא תאמרי מאוּמה בזה.  ידעתי,  ידעתי הכל. 

גם היא רצתה במה שרצתה אמה, אבל בטעמים, אשר נכונה אמה לתת לדבר,  ראתה עלבון לה.אני אך רוצה לאמר, שנתינת תקוה לאחד...אמי, אַל נא, למען אלהים, אַל נא תדברי.  מה נורא מאד לדבר בזה. 

לא אדבּר, – אמרה האם, בראותה דמעות בעיני בתה;  – אבל דבר אחד, בתי היקרה:  הנה אַת הבטחתּיני, שלא יהי לך דבר נסתּר ממני.  לא יהיה?

לעולם לא יהיה, אמי, דבר לא אַסתּיר, ענתה קיטי ותּתאַדם ותּבט בּעינים מישירות אל פני אמה. – על דעתי אין חפץ לדבר בזה עתּה.  אני...  אני...  אילוּ רציתי, אינני יודע מה להגיד ואיככה...  אינני יודעת. 

"לא שקר לא תוכל לדבר בעיניה אלה" אמרה אמה בלבּה ותּצחק לסערת רוּחה ולשמחתה הגדולה של קיטי.  הנסיכה צחקה, על כי בעיני התּמימה הזאת גדול וחשוּב כל כך מה שמתחולל בקרבה בשעה זו. 

 

יג.

בין סעוּדת הצהרים ובין תחלת הנשף הרגישה קיטי ממין רגשותיו של איש חיל צעיר לפני תגרת מלחמה.  לבה פעם בקרבּה בחזקה, ורעיוניה תעוּ בבלי יכולת להתרכז בענין אחד. 

היא הרגישה, כי בנשף הזה, ששני אוהבים יזדמנו בו בפעם הראשונה במקום אחד, תלוּי גורלה לכל ימי חייה.  בלי הפסק רגע שותה לנגד עיניה את שני אלה, פעם את כל אחד מהם בפני עצמו ופעם שהם נועדים יחד.  בהעלותה על לבה את דברי הימים שעברו עליה, היה זכר דרכיה עם לווין יקר ונעים לה מאד.  זכרונות ימי ילדוּתה, שהם היו ימי הידידות בין לווין ובין אחיה המת, שווּ הוד מיוחד, הוד פיוּטי, על דרכיה עמו.  אהבת לווין אליה – ונפשה ידעה מאד שהוא אוהב אותה – היתה לה לכבוד ולשמחת לבב.  בּגלל כל זה היה זכרו אך טוב ונעים לה.  לא כן היו זיכרונותיה על אודות וורונסקי.  אליהם נלוה איזה רגש קשה, אף על פי שהיה וורונסקי איש נמוסי ומתון עד מאד: כמין הערמה נראה לה בדרכיה עמו, ולא בו ראתה כזאת – בו בטחה, שתּמים הוא עמה – כי אם בה בעצמה: היא כמו הערימה קצת בעודו לנגדה, בשעה שעם לווין התנהגה בלי כל שמץ התחכמוּת.  אבל במחשבותיה על אודות הימים הבאים נשקפו לה החיים עם וורונסקי בדמוּת יום שכוּלו הוד והדר ונעימוּת, והחיים עם לווין – בדמות יום מעונן. 

 בעלותה ללבוש את שמלותיה לנשף הסתּכלה במראה וראתה לשמחת לבבה, שהיום ההוא היה מן הימים הטובים שלה, שפניה טובים כראוי וכל כחה אתּה, מה שהיה נחוץ לה אז ביחוד;  את המנוחה החיצונית ואת חופש התֹנוּעה הרגישה בעצמה במלוּאָם. 

בחצי השעה השמינית ירדה אל חדר האורחים, וכרדתּה שמה, קרא המשרת בשם "קונסטנין דמיטריץ לווין".  אמה הנסיכה היתה עוד בחדרה, גם הנסיך עוד לא יצא לקבּל את הבאים.  "באה שעת מגוּרתי", אמרה קיטי, וכל דמיה פּרצו אל לבה, ותּבּט אל המראה ותבהל מראות, מה חורוּ פניה. 

ברוּר היה לה, כי בכוונה הקדים לבוא, לבעבוּר ימצא אותה לבדה ויגיד לה את כל לבו, ובפעם הראשונה נגלה לה כל הענין הזה מצד אחר, מצד חדש לה לגמרי:  באותו הרגע שמה אל לבה בפעם הראשונה, כי השאלה נוגעת לא בה לבד, כי לא שאלות מי ייטב לה ואת מי היא אוהבת הן העיקר האחד בדבר, וכי עליה לעלוב עלבון כבד מנשוא את האיש האהוב לה...  ועל מה?  על כי האיש הישר והטוב הזה אוהב אותה, על כי דבקה נפשו בה.  אך אין דרך אחרת, והדבר נחוץ. 

"אהה אלי!  האומנם עלי להגיד לו זאת בעצמי? – שאלה בלבה. – האמנם אומר לו, כי לא אהבתּיו?  הלא שקר יהיה דברי זה.  מה אפוא אומר לו?כי אהבתּי איש אחר?  לא, זאת לא אוּכל.  אָסוּרה נא מזה"... 

  היא נגשה אל הדלת, וקול צעדיו בא באזניה.  "לא, חלילה לי.  מה אירא?  כל רע לא עשיתי.  יעבור עלי מה!  את האמת אַגיד!  ובודאַי לא יציק לי בדברי אליו אמת.  הנהו", אמרה אל לבה, בראותה את תארו המלא חוסן ומורך יחד ואת ברק עיניו המכוּננות אליה, ותּבּט אליו בעינים נשוּאות אל פניו וכמו בקשה רחמים ממנו, ותּתּן יד לו.

באתי ולא עת, כמדוּמה לי שהקדמתי, אמר ויתבּונן בחדר הריק.  בראותו, כי כאשר דמה כן היה, כי אין מעצור לפניו לדבר ככל אשר עם לבבו, נפלוּ פניו מרוב מבוּכתו.לא,  לא, – אמרה קיטי ותשב אצל השוּלחן.

אבל מראש חפצתי בזאת, למצוא אותך לבדי חפצתּי, – אמר בלי שבת ובלי הבט אליה, למען יעמוד רוחו בו.

  אמי תצא הנה מהר.  תמול עיפה מאד.  תמול... 

בדברה לא ידעה בעצמה, מה שהיא מבטאה בשפתיה ולא גרעה מעליו את עיניה המבקשות רחמים והמביעות חבּה. 

 הוא אך שם עינו עליה,  ופניה אָדמוּ, ומליה נעתקו.

הנה אמרתי לך, כי אינני יודע, אם לימים רבים באתי...  כי זה תלוי בך. 

בדברו השפּילה ראשה יותר ויותר, מבלי דעת, מה תענה על הדבר אשר יאמר עוד מעט.

כי זה תלוּי בך, שנה לווין. – רצוני לאמר...  רצוני לאמר... בעבוּר זה באתי...  בעבוּר...  היי נא לי לאשה!  – בטא לבסוף בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו;  אבל כאשר הכיר וידע, כי הדבר האיום והנורא כבר יצא מפיו, עצר במלים ויבט אליה. 

היא שאפה רוח בכבדות ואליו לא הביטה.  שמחה גדולה שמחה בקרבה.  נפשה מלאה עונג.  לא עלה על רוחה מראש, כי הודאתו תעשה עליה רושם חזק כזה.  אבל רק רגע קטן התענגה על נצחונה, כי זכרה את וורונסקי, ותּשם את עיניה הבּהירות לנכח פני לווין המלאים יאוּש, ותּען בשפתים מהירות:

זה אי אפשר...  סלח נא לי. 

 מה קרובה היתה אליו לפני רגע אחד, מה גדל ערכה בחייו!  ומה זרה לו ורחקה ממנו עתה!  זה היה לי לדעת מראש, – אמר וישעה עיניו ממנה ויכון ללכת. 

 

יד.

אך ברגע ההוא יצאה הנסיכה הזקנה מחדרה.  פניה לבשו חרדות במצאה אותם לבדם ובהתבוננה אל המבוכה שעל פניהם.  לווין קדד לפניה ולא אמר דבר.  קיטי החרישה ולא הרימה עיניה.  "תודות לאל, רואה אני, שהשיבה את פניו", אמרה הנסיכה בלבה, ועל שפתיה נראה צחוק החבה, שהיתה רגילה לקבל בו את באי ביתה בכל יום חמישי בשבוע.  הנסיכה ישבה והתחילה שואלת את לווין על דבר עסקי הכפר.  גם הוא חזר וישב, ויהי את לבבו להמתין, עד שירבו הבאים, ויוכל לצאת משם באין מתבונן אליו.

בעוד חמשה רגעים נכנסה הגרפינה נורדסטון, רעותה של קיטי, שנשאה לאיש בחורף הקודם.

ונורדסטון אשה חולנית, רגשנית, צנומה ומכורכמת, ועיניה שחורות נוצצות.  היא אהבה את קיטי, וכדרך כל הנשואות עם העלמות החביבות להן, רצתה שתנשא קיטי לאיש, אשר תמצא בו היא, נורדסטון, את המעלות החשובות בעיניה; היא, על פי רוחה, בחרה בעדה את וורונסקי.  ולווין, אשר בראשית ימי החורף ראתה אותו לעתים קרובות בבית השצירבצקים, לא מצא חן בעיניה מעולם.  בכל פעם אשר נקרו יחד, אהבה להתקלס בו בלי הרפות ממנו.

  נעים לי, כשהוא מביט אלי בגודל לבבו, או כשהוא מפסיק משיחת חכמה שלו בדברו אתי, מאשר נבערתי מאד, או כשהוא מעביר על מדותיו בשבילי.  אהבתי מאד את וותרנותו זאת.  שמחה אני בכל לב, כי לא יוכל שאתי, – דברה עליו תמיד.

ולא טעות היו דבריה אלה בידה, כי באמת לא יכול לווין לשאת את דרכיה, ויבז לה על כל מה שחשבה לה לכבוד ולתהלה – על רגשנותה ועל הבוז אשר בזה לכל ענין פשוט וטבעי בחיי האדם.

בּינה ובּינו הונהג החזיון המצוי בחבוּרת בני מרום עם הארץ, ששני אנשים, מן הנראים כאוהבים על פי הנמוסים החיצונים,  בזים זה לזה בלבם כל כך, שאינם יכולים לדבר זה עם זה לשלום כראוי וגם לעלוב זה את זה אין בידם.

הגרפינה נורדסטון כמעט שראתה אותו החלה להעתיר דבריה עליו.

  אה! קונסטנטין דמיטריץ! –  קראה בתתה לו את ידה הקטנה והמכורכמת –  הנה שבת ובאת לבבל הסוררת שלנו –  רמז למה שאמר פעם אחת על מוסקבה, שהיא דומה לבבל –  מה זאת, השבה בבל מרשעתה, אם אתה שבת מצדקתך?  – הוסיפה בעיני לעג ותפן אל קיטי.

  לכבוד גדול אחשבה לי, גרפינה, שאת זוכרת היטב את דברי, –  ענה לווין, שבין כה הספיק להתחזק אחרי תשובת קיטי, ומיד עבר אל סגנון הלעג והשנאה, שהיה רגיל בו בדברו עם נורדסטון –  הלא זה אות, שהם עושים עליך רושם חזק.

  אמנם כן הוא!  גם כתוב אכתוב את כולם על ספר.  ואת קיטי החלקת על הקרח גם היום? ...

ככה עברה אל דברי שיחה עם קיטי.

קשה היה לו לצאת באותה שעה, אבל נבחרה לו זאת משבת שם כל הלילה ומראות את קיטי, כשהיא ממעטת להביט אליו ונמנעת מפגוש את מבט עיניו.  אך כשרצה לקום, ראתה הנסיכה בעלת הבית, שהוא מחריש, ונכנסה בדברים עמו.

  הלימים רבים באת למוסקבה?  הלא, כמדומה לי, אתה עוסק בעניני הזמסטבה ולצאת ממקומך לזמן רב לא תוכל.

  לא, גברתי, אינני עוסק עוד בעניני הזמסטבה.  באתי הנה לימים אחדים.

"איזה מקרה מיוחד קרהו, –  אמרה הגרפינה נורדסטון בלבה, בהביטה על פניו הזועפים והקרים.    משתמט הוא משיחותינו.  אך אני אמשכהו אחרינו.  אהבתי מאד לשימו לצחוק במעמדה של קיטי וזאת אעשה גם הפעם.

  קונסטנטין דמיטריץ, –  אמרה אליו; –  אמר נא לי, פשר הדבר –  הלא אתה יודע זה –  בכפר הקאלוּגאי שלנו נתנו האכרים והאכרות את כל אשר להם ביין-דגן, ועתה אינם משלמים מה שיש לנו בידם.  מה זאת?  ואתה משבח תמיד את האכרים.

באותה שעה נכנסה עוד אשה אחת, ולווין קם.

  סלחי נא לי, גרפינה, אבל אינני יודע בכל זאת דבר ואינני יכול להשיב על שאלתך, –  אמר ויסתכל בפקיד הצבא, שנכנס מאחרי האשה ההיא.

"אין זה כי אם וורונסקי", אמר לווין בלבו, וכדי לברר את הדבר לעצמו הביט אל קיטי.  בין כה הספיקה גם היא לראות את וורונסקי ולשים עינה אחרי כן על לווין.  ועל פי ברק עיניה הבין, כי אוהבת היא את האיש הזה, והדבר הוברר לו, כאילו הגידה לו בפירוש.  אבל מה טיבו של אדם זה?

לווין ראה, כי איננו יכול עוד למהר לצאת משם, כי מתאוה הוא –  אם מחכמה ואם לא מחכמה –  לדעת, אדם זה שאהבה נפשה מה טיבו.

יש אנשים, אשר אם איש תחרותם יגבר עליהם, הם נכונים להסב עיניהם מכל דבר טוב שנמצא בו ולראות בו אך את הרע;  אבל יש גם אנשים, שרצונם למצוא באיש אשר כזה אך את המעלות הטובות שעמדו לו במלחמה עמהם, ובלב פצוע וכואב הם מבקשים בו אך את הטוב, ולווין היה מהמין האחרון הזה.  אף אמנם לא קשה היה לו למצוא את הטוב והנעים שבוורונסקי, כי נמשכו עיניו עליהם כרגע.  וורונסקי היה שחרחר, קומתו לא גבוהה, אך מבנה גויתו היה של איש בריא, ּ ופניו יפו ונעמו והביעו הרבה מתינות ועוז.  בפניו ובכל תארו, משער ראשו השחור והקצר ומזקנו המגולח עד מעילו הרחב, מעיל חדש בן יומו, נראו אך טוב טעם ויופי.  בבואו נתן ידים לאשה אחת, שנקרתה עמו בפתח, להכנס ראשונה, ויגש אל בעלת הבית ואחרי כן אל קיטי.

בגשתו אל קיטי, הזהירו עיניו היפות בזוהר מיוחד, ובצחוק-חן מביע גיל ונצחון (כך נדמה ללווין) פשט לו[1] את ידו הקטנה והרחבה.

אחרי כן נתן שלום ודבר דברים אחדים לכל הנמצאים שם, וישב בלי שים עינו על לווין אפילו פעם אחת, ולווין לא גרע עיניו ממנו.

  אקרא נא בשמותיכם, –  אמרה הנסיכה הזקנה ותור בידה על לווין: –  קונסטנטין דמיטריביץ לווין, גרף אלקסיי קירילוביץ וורונסקי.

וורונסקי קם ויבט במנוחה לתוך עיני לווין ויחזק בכף ידו.

  כמדומה לי שהיינו נכונים לסעוד יחד באחד הימים בחורף הזה, –  אמר וורונסקי ויצחק כדרכו בלי כל תנוּעה מיוחדת, – אלא שיצאת פתאום אל הכפר.

  קונסטנטין דמיטריץ בוזה וּמתעב את הערים וגם אותנו, בני הערים, עמהן, –  אמרה הגרפינה נורדסטון.

  אכן רושם חזק עושים דברי עליך, שאת זוכרת אותם כל כך –  אמר לווין וכרגע זכר שכבר אמר כזאת פעם אחת, ויתאדם.

 וורונסקי הביט אליו ואל הגרפינה נורדסטון, ויצחק צחוק קל.

   ואתה יושב תמיד בכפר? –  שאל את לווין –  הלא בחורף שולטת שם עצבות.

  אם יש עבודה אין עצבות, גם לשבת בדד אפשר בלי עצבות   ענה לווין כקורא תגר.

  אני אוהב את הכפר, –  אמר וורונסקי ועשה את עצמו כמי שאינו מרגיש, שמדברים אליו בסגנון שאינו לפי כבודו.

  אקוה, כי אתה הגרף לא תסכים לשבת תמיד בכפר –  אמרה הגרפינה נורדסטון.

  אינני יודע, לשבת ימים רבים בכפר לא ניסיתי, אבל זה דבר פלא שמצאתי בי, –  הוסיף הגרף. –  בשום מקום שבעולם לא היו לי געגועים עזים על הכפר הרוסי עם האכרים שבו וסנדליהם המיוחדים כמו בעיר ניצה, שישבתי בה חורף אחד עם אמי.  בניצה שוררת עצבות, כאשר ידעת.  גם ניאפול וסורינטו נעימות אך לימים מעטים.  ודוקא במקומות האלה עולה רוסיה על הלב.  ובפרט הכפר הרוסי.  הרי זה...

בדברו פנה גם אל קיטי גם אל לווין, ועיניו –  עיני מנוחה ובקשת טובה –  נסבו לרגעים פעם עליה ופעם עליו; בכלל נראה, שדבּר מה שעלה על רוחו במקרה.

בראותו, כי הגרפינה נורדסטון רוצה לאמר דבר, הפסיק ולא גמר מה שהתחיל ויקשב לדבריה.

השיחה לא נפסקה אפילו רגע אחד, והנסיכה הזקנה, שבכל עת היו מוכנים אתה שני ענינים גדולים להעסיק בהם את אורחיה בשעת הדחק, והם שאלת ההשכלה הקלסית והריאלית וערכה של חובת עבודת הצבא הכללית, לא הוצרכה להוציא את כלי זיינה אלה, והגרפינה נורדסטון לא הוצרכה להקניט את לווין.

לווין רצה להשתתף בשיחה הכללית הזאת ולא עלתה בידו; בכל רגע ורגע אמר לנפשו "עתה אצא", אך לא יצא משם ויהי כמחכה לאיזה דבר.

והנה התחילו מדברים על אודות השולחנות המשיבים לשואליהם בדפיקות ובסבובים והרוחות המספרות בהשבעת הספיריטים, והגרפינה שהאמינה במעשים כאלה ספרה נפלאות שראתה בעיניה.

  נהגיני נא, גרפינה, בשם ה', נהגיני נא אליהם! –  אמר וורונסקי בצחוק.    מעודי לא ראיתי כל מעשה ניסים, אף על פי שאני מבקש פלאות בכל מקום.

  הנני, בשבת הבאה, –  ענתה הגרפינה נורדסטון. –  ואתה, קונסטנטין דמיטריץ, התאמין בזה? –  שאלה את לווין.

  למה זה תשאליני? הלא ידעת מה שאשיב.

  אבל חפצה אני לשמוע מה שתאמר על זה.

  על פי דעתי, – ענה לווין, – מעידים השולחנות הסובבים האלה, שהצבור הנקרא אינטליגנטי, אינו עולה בחכמה על האנשים הפשוטים.  המה מאמינים בעין רעה, במעשי כשפים ובמזיקים, ואנחנו...

  אינך מאמין אפוא?

  לא אוכל האמין, גברתי הגרפינה.

  ואם ראיתי בעיני?

  גם הזקנות שבכפר מספרות שראו "שדי-בית" בעיניהן.

  אם כן אתה חושב, שאני משקרת?   אמרה הגרפינה בצחוק שאין עמו נחת לבעליו.

  לא כן, מַשַׁא, קונסטנטין דמיטריץ אומר, שאינו יכול להאמין, –  אמרה קיטי, ופניה כסתה בושה על גסות מבטאיו של לווין, והוא ראה ויבן וירגז עוד יותר ויאמר להשיב על זה, אך וורונסקי עמד בפרץ, ובפניו הצוהלים לא נתן למשיחים לבוא לידי ריבות שפתים.

  האומנם לא תוכל להעלות על דעתך שיש בזה איזו אפשרות?    שאל את לווין. –  מדוע?  הלא מאמינים אנחנו במציאות האלקטריות, אף על פי שאין אנו יודעים מה היא; ומדוע אין להאמין, כי ישנו עוד כח אחד לא נודע לנו, אשר...

  כשנתגלתה האלקטריות – נכנס לווין לתוך דבריו, –  נגלה אך החזיון ראשונה, ולא נודעו אז מוצאו ופעולתו של החזיון הזה, ועד שהתחילו להשתמש בו עברו מאות שנים.  לא כן דרך הספיריטים, בתחלת מעשיהם נמצאו שולחנות כותבים להם מכתבים ורוּחות מספרות עמהם, ואחרי כן התחילו אומרים, שכח נעלם הוא.

וורונסקי שמע את דברי לווין בשום לב, זה היה דרכו תמיד –  ונראה שדבריו העסיקו אותו.

  כן הוא, אבל הספיריטים אומרים עתה: אין אנחנו יודעים, כח זה מה הוא, אך ידוע לנו שישנו במציאות, ואלה התנאים שהוּא מתגלה בהם.  ועתה יבואו נא החוקרים ויגלו, מה הוא הכח הזה.  לא, אני אינני מבין, מאיזה טעם אי אפשר לאמר, שהוא כח חדש, אם הוא...

  זה טעמו של דבר, –  נכנס לווין שנית לתוך דברי וורונסקי, –  הנה חזיון אלקטרי ידוע נראה בכל פעם שנשפשף זפת בצמר, מה שאין כן בענין זה, שלא בכל פעם יראה החזיון, אות שאינו טבעי.

וורונסקי הרגיש בודאי, שהשיחה מדעית יותר מהראוי לחדר אורחים, ועל כן לא השיב עוד, כי אם נתן לב לנטות ממנה ויאמר אל הנשים בפנים צוהלים:

  הבה ננסה נא מיד; אך לווין רצה לפרש דבריו.

  אני אומר, –  הוסיף לווין, –  כי רצונם של הספיריטים לבאר את מעשי נפלאותיהם במציאת כח טבעי חדש, הוּא נסיון אשר לא יוכל הועיל.  הלא בפירוש הם אומרים, שכח רוחני לפניהם, ואיך יבחנוהו בחינה חמרית?

כל בני החבורה רצו שיגמור מהר, והוא הרגיש בדבר.

  ואני אדמה, כי עתיד אתה להיות מידיום מצוין, –  אמרה הגרפינה נורדסטון,–  כי יש בך מאותה ההתרגשות.

לווין פתח שפתיו להשיב, אך התאדם ולא אמר דבר.

  הבו נא, –  פנה וורונסקי אל קיטי, –  ננסה נא בשולחנות, –  הטוב בעיניך?    שאל את הנסיכה הזקנה, ויקם מכסאו ויחפש בעיניו בחפצו לקחת לו שולחן קטן.

קיטי הלכה להביא שולחן, ועיניה נפגשו בעיני לווין בעברה לפניו.  צר היה לה עליו מאד, וביחוד נדה לו בזכרה את הצרה הגדולה אשר הביאה עליו היא בעצמה.  "סלח נא לי, אם יכול אתה, – דברו עיניה אליו–מאושרה אני מאד".

"שונא אני לכל, גם אותך גם את נפשי אשנא", ענו עיניו על זה, וישלח יד לקחת את כובעו.  אך עוד לא הגיע זמנו לצאת.  כאשר נכונו כולם לעשות מעשי בחינתם מסביב לשולחן, ולווין נכון לצאת, עבר הנסיך הזקן על פניהם ויתן שלום לנשים ויפן אל לווין.

  אה!    קרא בשמחה – הזה ימים רבים שבת אלינו?  ואני לא ידעתי, כי אתה פה.  שמח אני מאד לראותך.

הנסיך הזקן היה מדבר אל לווין פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים.  בחבקו את לווין ובדברו עמו אחרי כן, לא שם עינו על וורונסקי, אשר קם ויחכה במנוחה, עד שיפנה הנסיך אליו.

קיטי הבינה היטב, עד כמה קשתה לו ללווין חבה זו, שהראה לו אביה, אחרי כל הדברים האלה.  אחרי כן ראתה כי אביה החזיר שלום לוורונסקי בּקרירות מגולה, והוא הביט אל אביה בידידות ובתמהון יחד, מבלי יכולת להבין כיצד ומפני מה אפשר להתרעם עליו, –  ובושת כסתה פניה.

  אדוני הנסיך, –  אמרה הגרפינה נורדסטון, –  תנה את קונסטנטין דמיטריץ לגשת אלינו.  רוצים אנו לעשות נסיון.

  איזה נסיון?  לסבב שולחנות?  סלחו נא לי, גבירותי ואלופי, על דעתי טוב מזה לשחק בזריקת גלגלים, –  אמר הנסיך הזקן בעינים מוסבות אל וורונסקי –  והנסיך הכיר בו, שהוא היה המתחיל בדבר הזה    במשחק הגלגלים עוד אפשר למצוא איזה טעם.

וורונסקי הביט בתמהון אל הנסיך בעיניו המעידות על עז רוחו, וּצחוק דק מאד נראה על שפתיו, וכרגע נכנס בדברים עם הגרפינה נורדסטון על דבר המחול הגדול, שהיה עתיד להערך בשבוע הבא.

  אקוה, כי גם תהיי את שם?    אמר אל קיטי.

כמעט שנטה הנסיך הזקן מאצלו, חמק לווין ויצא משם, והרושם האחרון מכל מה שנרשם בזכרונו בנשף ההוא היה מראה פני קיטי המלאות נחת וגיל, בהשיבה לוורונסקי על שאלתו בדבר המחול.

 

טו.

אחרי צאת האורחים ספרה קיטי לאמה את דבר השיחה שבינה ובין לווין, ובכל השתתפותה בצערו של לווין, שמחה על כי התחילו משתדכים לה.  כל  ספק  לא היה בלבה, שכּהוגן עשתה מה שעשתה.  אך זמן רב נדדה שנתה בלילה ההוא.  תמונה אחת עמדה לנגדה ולא הניחה לה לישון: תמונת לווין כשהוא עומד לפני אביה והמדבר אליו, וגבות עיניו מפיקות עוצב[2], ועיניו המביעות אך טוב מביטות מתחתיו אליה ואל וורונסקי, ורחמיה נכמרו עליו, ובעיניה גל דמעות.  אבל מהר זכרה את האיש, אשר בחרה בו תחת לווין, את פניו המלאים גבורה ועז רוח, את מנוחתו המעידה על רוח נדיבה ואת לבו המבקש טובה לכל.  ובזכרה את אהבתו של אהוב נפשה זה אליה, שב ששון רוחה אליה ותשכב בצחוק שמחה על הכר שמתחת לראשה.  "צר לי עליו, צר לי מאד, אבל מה אעשה?  לא פשעי[3] ולא חטאתי" דברה עם לבבה; אבל קול מקרבה דבר אליה ברוח אחרת.  לא הוברר לה, אם על כי משכה אחריה את לווין היא מתחרטת, אם על כי השיבה את פניו, אבל שמחתה ערבה על ידי הרהורי חרטה.  "אל נא, רחם נא, רחם נא"!  אמרה בלבה בנוסחת התפלה המקובלת בכנסיתה עד שנרדמה.

ובמדור התחתון בחדר עבודתו הקטן של הנסיך נדונו אביה ואמה על אודותיה בדברים שנאמרו ונשנו ביניהם בימים ההם פעמים רבות.

  זה הדבר אשר אמרתי! –  קרא הנסיך ויפרוש ידיו, וכרגע חזר ועטה את אדרתו הביתית התפורה על עורות סנאים, –  אין בך גאות, אין רגש כבוד, את נותנת לחרפה את בתנו בהשתדלותך על דבר השדוך הזה, שהוא אך גנות ואולת.

  אבל השיבה נא אל לבך...  נסיך.  אני מה?  מה עשיתי?

אחרי שמעה את דרכי בתה באה שמחה וטובת לב אל אישה להתפטר מאתו כדרכה, ולא רצתה להגיד לו, כי לווין השתדך, וקיטי השיבה את פניו, אבל רמזה לו, שוורונסקי חפץ בה, לפי מה שנראה לה, ושהענין יגמר בבוא אמו למוסקבה.  לדברים האלה עלתה חמת הנסיך והתחיל צווח ומחרף.

  מה עשית?  זאת עשית: ראשונה את מושכת חתנים אל ביתך, בזה תהיי למלה בכל העיר, ומידך זאת לך.  אם נשפים בביתך, קראי לכל מיודעינו, ולא לחתנים נבחרים בלבד.  קראי לכל הכלבים הקטנים האלה (כן כנה הנסיך את צעירי מוסקבה), הזמיני מנגן למחולות, ויכרכרו להם ככל אשר תאוה נפשם, אך היום קראת אך לחתנים, ואין זו אלא בקשת אהבה לשם שדוּך.  תועבת נפשי מראה כזה, תועבה הוא לי, –  ואת עשית וגם עלתה בידך, וכבר הטית את הנערה מני דרך.  לווין איש טוב ממנו אלף פעמים.  הלא זה אחד השחצנים הפטרבורגים, שכולם טבועים בחותם אחד, כולם דומים זה לזה, וכולם לא יצלחו למאוּמה.  גם אילו היה מזרע המלוכה, אין חפץ לבתי לבקש אהבה מאיש.

  אבל מה עשיתי?

  עשית...  קרא הנסיך בזעם.

  ידעתי, כי אם אשמע בקולך, – נכנסה הנסיכה לתוך דבריו, – לא נתן את בתנו לאיש לעולם.  אם כן, עלינו לצאת אל הכפר.

  גם טוב לנו לצאת.

  אבל בינה נא, האם אני משדלתו בדברים.  חלילה לי לשדל.  אך איש צעיר נקרה, והאיש טוב מאד, אוהב אותה, וגם היא כמדומה לי...

  כמדומה לך!  ומה תעשי, אם תאהבהו באמת, והוא אינו חושב לשאת לו אשה יותר ממני?    מי יתן ולא תראינה עיני כזאת.  אה ספיריטיזם!  אה ניצה!  אַה אותו הנשף!    הנסיך קרא את הקריאות האלה בקידות ובהשתחויות, ונדמה לו, שהוא מחקה את אשתו –  ומה אם נביא רעה על קיטי הנחמדה, אם תגלה את נפשה באמת? 

  ולמה תחשוב עליו כזאת?

  לא חושב אני, כי אם רואה, כי על כן לנו עינים ולא לנשים.  מצד אחד אני רואה לפני איש, אשר לבו תמים עמנו, והוא לווין, ופה אני רואה צפור שעשועים, שאין עיניו ולבו כי אם אל חיי רגע.

  זה דרכך תמיד, כי יעלה על לבך דבר...

  עוד תזכירי את דברי, אך לאחר זמן, כמו שהיה בדשינקה[4].

  טוב, טוב, אל נא נדבר בזה, –  שתקה אותו הנסיכה לזכר בתם האמללה.

  טוב מאד, ושלום לך!

הזקן והזקנה צלבו זה את זה וישקו זה לזה וילכו לחדריהם, אבל שניהם הרגישו בהפרדם, שכל אחד מהם מחזיק בדעתּו.

אולם רק בראשונה היתה הנסיכה מובטחת, שבלילה ההוא הוברר גורלה של קיטי, ושאין לפקפק במחשבותיו של וורונסקי עליה, ודברי בעלה על אודותיו הפריעו את מנוחתה.  ובשובה אל חדרה שנתה גם היא בלבה, ברב חרדתה על הצפון בחיק העתיד, קריאת "אל נא, רחם נא!"  פעמים אחדות.

 

טז.

וורונסקי לא ראה חיי נשואים מימיו.  אמו היתה בימי עלומיה אשה גדולה ידועה בין מרום עם הארץ, ובימי נשואיה, וביחוד אחרי כן, היו לה מאהבים רבים זה אחר זה, וכל בני חבורתה ידעו זאת.  את אביו לא זכר כמעט לגמרי, והוא נחנך בקורפוס לפאז'ים.

מבית מדרשו זה יצא בתור אופיציר צעיר ומכובד מאד, ומהרה הורגל היטב בכל מנהגי האופיצירים העשירים שבפטרבורג.  גם לעולמם של אזרחי מרום עם הארץ הפטרבורגי נכנס לפעמים, אך כל הענינים הנוגעים בדברים שבצנעה שלו היו מחוץ לעולם ההוא.

במוסקבה קרהו בפעם הראשונה, אחרי חיי-העונג הגסים שראה בפטרבורג, מקרה נעים זה, שעלמה כבודה טובת מראה וברת לבב התקרבה אליו ותאהבהו.  ולא עלתה על דעתו כלל, שאפשר למצוא שמץ דבר רע בדרכיו עם קיטי.  בנשפי מחול הרבה לחול עמה ביחוד, וגם נהיה מבאי ביתם הקבועים.  בשבתו עמה דבר אליה מה שנוהגים לדבר בחבורתה: דברים בטלים מכל המינים, אלא ששיחה בטלה זו בינו ובינה קבלה בפיו שלא בכוונה הוראה מיוחדת לה.  אף על פי שלא אמר לה אפילו דבר אחד, שלא היה יכול לאמרו בפרהסיה, הרגיש בה, שהיא הולכת ומשתעבדת לו ובמדה שהרבה להרגיש זאת, בה במדה נעמה לו ונתחבבה עליו יותר.  והוא לא ידע, כי דרכו עם קיטי הוא דבר שיש לו שם מיוחד בעולם, שכל אשר כזה הוא דרך פתוי שלא על מנת לשאת, וכי הוא מן העבירות, שצעירים כמוהו מבני מינו דשים אותן ברגליהם.  לו נדמה, שהוא מצא ראשונה את העונג הזה וישמח על מציאתו.

אילו שמעו אזניו מה שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, אילו היה בידו לעמוד קצת על דעתם של אבות-בית, אילו הוגד לו, שעל פי רוחם הוא מביא רעה גדולה על קיטי, אם לא יקח אותה לו לאשה, היה אך משתומם ולא מאמין לשמועה.  אי אפשר היה לו להאמין, שמה שממציא עונג גדול ונעים כזה לא רק לו, כי אם גם לה, לא אך טוב וישר הוא.  ועוד פחות מזה היה יכול להאמין, שהוא חייב לשאת לו אשה.

מעולם לא נחשב קשר הנשואים בעיניו לדבר שיוכל לנהוג גם בו.  מלבד אשר לא רצה בחיי נשואין, נחשבו החיים האלה בעיניו, ובפרט מצבו של בעל אשה, על פי השקפת כל בני חבר הבחורים שלו, לאיזה דבר משונה, מעורר משטמה ומגוחך עד מאד.  אך בלי דעת וגם בלי העלות על לבו שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, הרגיש וורונסקי בצאתו מבית השצירבצקים, שהקשר הרוחני הנעלם שבינו ובין קיטי נתחזק בנשף ההוא כל כך, שהוא דורש מאתו איזו מעשים.  אך מה הוא יכול ומה הוא חייב לעשות, לא יכול להבין. 

"אכן זה יפה מאד, –  אמר בלבו בשובו מבית השצירבצקים, שיצא משם כבכל פעם ברגש נעים מיוחד של נקיון והתעודדות, –  במקצת מאשר לא קטר כל הלילה –  ובפעם הזאת נוסף עוד רגש חדש של קורת רוח על אהבתה אליו, –  אכן זה יפה מאד, שלא אמרנו דבר, לא אני ולא היא, ואף על פי כן שמענו גם שנינו בשיחה סתומה זו של הבטות והדגשות מלים, שהיום הגידה לי בלשון ברורה מבכל פעם אחרת שהיא אוהבת אותי.  ומה נעימה ופשוטה היא בדרכיה, והעיקר, מה תמימה היא עמדי!  גם בי אני מרגיש, שנעשיתי ישר וטוב מבראשונה.  אני מרגיש, שיש בי לב ויש בי הרבה מדות טובות.  מה נחמדו עיניה המלאות אהבה!  כאשר אמרה: "נכונה מאד..."

"ומה בכך?  אין דבר.  גם לי גם לה אך טוב", גמר הרהוריו אלה והתחיל מעיין בשאלה באיזה מקום יבלה את שארית הלילה הזה.

כל המקומות שהיה יכול לנסוע שמה עברו כרגע לנגד עיניו, "אולי אל הקלוב?  לשחק בביזיק ולשתות יין שמפן עם איגנטוב? לא, שמה לא אסע.  אולי אל "היכל הפרחים", ששם אמצא את אובלונסקי, וחרוזים יושרו שם, וקוניאק? –  לא, קצתי בכל זה, הלא על כן אהבתי את השצירבצקים שאני מיטהר בביתם.  אסעה נא הביתה."  בבואו אל בית מלונו עבר מיד אל חדרו, ושמה צוה להביא לו את סעודת הערב, ויאכל ויתפשט את בגדיו וישכב, וכמעט שהניח ראשו על הכר, נרדם תרדמה עזה.

 

יז.

ממחרת נסע וורונסקי באחת עשרה שעות בבוקר אל בית הנתיבות הפטרבורגי לקראת אמו, והראשון אשר נקרה לפניו על המעלות, היה אובלונסקי, כי יצא לקראת אחותו, שגם היא היתה עתידה לבוא ברכבת ההיא.

  אה!  אדוני הגרף!    קרא אובלונסקי –  למי תחכה פה?

  לאמי, –  ענה וורונסקי בצחוק, ככל מי שנקרה אובלונסקי לפניו, ויחזק בכף ידו באהבה ויעל עמו יחד במעלות. –  הנה היא עתידה לבוא היום מפטרבורג.

  ואני חכיתי לך אתמול עד שתי שעות.  אנה נסעת מבית השצירבצקים?

  לבית מלוני, –  ענה וורונסקי.    בצאתי אתמול מלפני השצירבצקים נעם לי כל כך, שלא רצתה נפשי לנסוע לשום מקום אחר.

  אני מכיר סוסים אבירים על פּי החותמות החרותים עליהם, וצעירים אוהבים על פי עיניהם, קראו עליו סטיפן ארקדיביץ מה שקרא גם על לווין באותו ענין ממש.

וורונסקי צחק צחוק הודאה, אבל השיאו לדבר אחר.

  ואתה, לקראת מי אתה יוצא?

  אני? לקראת אשה יפה, –  אמר אובלונסקי.

  האמנם גם אתה?...

  בוז וקלון למי שחושד בכשרים!  לקראת אַנה אחותי.

  לקרינינה!    אמר וורונסקי.

  הידעת אותה?

  כמדומה לי, שידעתי.  אך לא...  אינני זוכר, באמת –  ענה בגמגום, ולזכר שם קרנינה שוה לנגד עיניו תמונת אשה מקושטת וחסרת טעם. 

  אך את גיסי המפורסם אלקסיי אלכסנדרוביץ הלא ידעת בודאי?  הן כל העולם יודע אותו.

  ידעתיו בשמו ובמראהו.  ידעתי, שהוא איש חכם, מלומד, גם מתנהג בחסידות קצת...  אך הלא תבין היטב, כי כל זה הוא לא לפי טעמי, –  אמר וורונסקי.

  אכן גבר נעלה הוא;  קונסרבטור במקצת, אבל אדם הגון מאד, –  העיר סטיפן ארקדיביץ, –  הגון מאד.

  אשריו וטוב לו, –  אמר וורונסקי דרך בדיחה –  הנך פה, –  פנה אל משרת אמו, איש זקן רם קומה, שעמד אצל הדלת; – בוא הנה.

בימים האחרונים דבק וורונסקי ביחוד בסטיפן ארקדיביץ, –  אשר היה אהוב לבני חבורתו בכלל –, בגלל קרבת המשפחה שבינו ובין קיטי.

  וביום הראשון נעשה משתה ערב לכבוד מזמרת? –  אמר אליו וורונסקי ויחזק בזרועו.

  עשה נעשה.  אני אאסוף חתימות.  ההתודעת אתמול אל ידידי לווין?    שאל סטיפן ארקדיביץ.

  התודענו, אך הוא מהר מאד לצאת.

  בן חיל הוא, –  הוסיף אובלונסקי. –  האין זאת?

  אינני יודע, –  ענה וורונסקי, –  מפני מה יש בכל המוסקבאים (חוץ מהאנשים שאני מדבר עמהם, כמובן, –  העיר בלצון) איזו קפדנות יתרה.  רגזנים הם, נוחים לכעוס בכל עת, כמו רוצים הם תמיד להזכיר איזה דבר.

  אכן יש בהם ממדה זו...  אמר סטיפן ארקדיביץ בצהלת צחוק.

  ומתי תבוא הרכבת? –  פנה וורונסקי אל אחד מפקידי המסלה.

  הרכבת יצאה, –  ענה הפקיד.

התקרבות הרכבת הורגשה יותר ויותר, כי גברה התנועה בבית הנתיבות, הסבלים רצו בחפזה, וז'נדרמים ופקידים נצבו על משמרותיהם, והבאים לקדם פנים נתרבו.  מתוך האד שבאויר הקרח נשקפו פועלים עוברים על שריגי המסלה באדרות-חורף קצרות ובנעלי לבד.  מעל ענפי המסלה הרחוקים נשמעו שרקת עגלת קיטור וקול המון עגלות מרובות בנסען.

  לא, –  אמר סטיפן ארקדיביץ, ונפשו נכספה מאד להגיד לוורונסקי את מחשבות לווין על קיטי.    לא, לא הערכת כראוי את לווין ידידי.  אמנם רגזן הוא, ויש אשר יכבד על הנושאים ונותנים אתו, אד לפעמים נעים הוא מאד, כי תמים הוא, איש אמת ובעל רוח נדיבה.  אולם אתמול היו סבות מיוחדות, –  הוסיף סטיפן ארקדיביץ בצחוק של רמזים עמוקים וישכח מה מאד השתתף אתמול בצערו של ידידו זה, אף השתתף הפעם במדה זו ממש במצבו של וורונסקי.    כן הוא, יש דבר, אשר בגללו אפשר שהיה אתמול מאושר ביחוד או אומלל ביחוד.

וורונסקי עמד מלכת וישאלהו:

  מה פשוטו של דבר?  האומנם השתדך אתמול לגיסתך?

  אפשר הדבר, –  אמר סטיפן ארקדיביץ, –  כזאת נראה לי אתמול...  כן הוא, אם הקדים לצאת ופניו נפלו, בודאי כך היה מעשה.  הוא אוהב אותה זה ימים רבים, וצר לי מאד.

  זה הוא פשר הדבר!...  אולם אני אדמה כי יכולה היא לבקש לה שדוך טוב מזה, –  אמר וורונסקי ויזקוף קומתו ויוסף ללכת.    אבל אינני יודע אותו, –  הוסיף לדבר דרך הלוכו.    אכן מצב קשה הוא!  על כן בוחרים להם רב האנשים להתקרב אל קלות-הדעת.  אם לא תצליח את דרכיך אתן, אין זה אלא אות, שלא היה לך כסף למדי, לא כן פה שכבודך בסכנה.  אך הנה הרכבת באה.

שריקת עגלת הקיטור נשמעה באמת ברגע ההוא מרחוק.  בעוד רגעים אחדים נזדעזעה הפלטפורמה, ועגלת הקיטור עברה לפניהם עבור ונשום באד לבן שוקע למטה מפני הקור העז, והמוט המבריח שבאופן האמצעי התקפל והתפשט במתינות ובסדר, ומנהל המכונה העטוף בבגדיו והמחופה כפור הרכין בראשו אל הנצבים; ומאחורי עגלת-השמוש הלכה עגלת-הבגז, הלוך והמעט במרוצתה, הלוך והרעד עוד יותר את האדמה מסביב, וקול יללת כלם עלה מתוך העגלה ההיא, ולאחרונה קרבו, נרתעו ועמדוּ מרכבות הנוסעים.

הקונדוקטור השחצני חלל בחלילו, עוד בטרם עמדו המרכבות, ויקפוץ וירד, ואחריו התחילו נוסעים קצרי-רוח יוצאים אחד אחד: אופיציר גוורדיי זקוף קומה ומתבונן בפנים קפדניים על סביביו, סוחר קל בתנועותיו צוחק מטוב לב ותרמילו בידו, ואכר בשק מופשל על שכמו.

וורונסקי עמד אצל אובלונסקי ויתבונן במרכבות וביוצאים מתוכן ואת אמו שכח באותה שעה.  השמועה על אודות קיטי היתה לו לששון ולעונג רב;  עיניו הבריקו שלא מדעתו, כי עלץ לבו בנצחונו.

  הגרפינה וורונסקיה במחלקה ההיא –  אמר הקונדוקטור השחצני בגשתו אל וורונסקי.

הדברים האלה העירו את וורונסקי מהרהוריו ויזכור, כי אמו באה, והוא הולך לקראת.  בלבו לא כבד את אמו וגם לא אהב אותה, אלא שלא הוברר לו דבר זה בשלמותו אך על פי מנהגי החברה שגדל בה ועל פי חנוכו לא יוכל גם להעלות על לבו, שאפשר לו להתנהג עם אמו לא בכבוד ובהכנעה מרובה ובדקדוק מיוחד בּדבר למראה עין, במדה שאין הכבוד והאהבה יוצאים מן הלב.

 

יח.

וורונסקי הלך אחרי הקונדוקטור אל המרכבה, ובהגיעו אל פתחה של המחלקה, שישבה בה אמו, עמד ויתן ידים לאשה אחת לצאת משם.

כדרך איש נמוסי רגיל במנהגיו הכיר בה וורונסקי באשה ההיא, שמבנות מרום הארץ היא, ויבקש סליחה מאתה ויכונן פעמיו לתוך המרכבה, אך בטרם יכנס חזר והביט עליה בתאות נפש, –  ולא מאשר יפתה מאד, לא בגלל הודה וטוב טעמה שנראו בכל תארה, כי אם בגלל אשר הביעו פניה הנעימים, בעברה אצלו, איזו חבה ונדבת-רוח מיוחדות.  כאשר פנה אחריו להסתכל בה שנית הסבה פניה גם היא אחריה.  עיניה האפורות הנוצצות, שנראו כשחורות מתחת לגבותיה המרובות בשיער, כוננו אליו בידידות ובשימת-לב, כמו על מנת להכירו, ואחרי כן נסבו אל המון העוברים, וכמו חפשה איש ביניהם.  בהבטה הקצרה ההיא הספיק וורונסקי להתבונן אל ההתעוררות וההתאפקות שנראו יחד על פניה ועברו במעוף בין ברק עיניה ובין הצחוק הדק שהופיע על אודם שפתיה.  איזה כח אדיר, שמלא את כל קרביה עד אפס מקום עוד, הובע על כרחה פעם בזיו עיניה ופעם בצחוק שפתיה.  את ברק עיניה התאמצה להמעיט, אך נגד רצונה נראתה פעולתו בדמות הצחוק הדק ההוא.

וורונסקי נכנס לתוך המרכבה.  אמו –  אשה זקנה וצנומה, שעיניה וקווצותיה שחורות, הסתכלה בו בעינים קורצות ובצחוק קל על שפתיה הדקות ותקם מעל הדרגש הקטן ותמסור לאמתה את הילקוט אשר היה אתה, ותתן לבנה את ידה הדקה והיבשה לנשיקה, ואחרי נשיקתו הרימה את ראשו מעל ידה ותשק לו על פניו.

  את הטלגרמה קבּלת?  שלום לך?  תודות לאל.

  הבשלום באת?    אמר וורונסקי וישב אצלה ושלא בכוונה הטה אזנו לקול אשה מאחרי הדלת, ןידע, כי הוא קול האשה שנקרתה לפניו בפתח.

  ובכל זאת לא אסכים לך, –  אמרה האשה.

  מדעות הפטרבורגיים הוא, גברתי.

  לא מדעות הפטרבורגיים, כי אם דעת נשים בכלל, –  אמרה האשה.

  עתה, אשקה נא את ידך.

  שלום, איבן פטרוביץ.  ראה נא, אם אחי פה, שלחהו נא אלי, –  אמרה האשה אצל הפתח וחזרה ונכנסה לתוך המחלקה.

  המצאת את אחיך?  שאלה וורונסקיה את האשה שנכנסה.  לשאלה זאת זכר וורונסקי, כי היא קרינינה.

  אחיך פה, –  אמר אליה ויקם. –  סלחי נא לי, כי לא הכרתיך, אבל התודעותנו היתה קצרה מאד, –  הוסיף בקידה – ובודאי לא תזכריני עוד. 

  לא, לא, לא יכולתי לשכוח אותך, כי בכל שעת נסיעתנו דברנו אני ואמך, כמדומה לי, רק בך לבד, –  אמרה קרינינה, ובאותה שעה לא עצרה עוד בתנועת החיים העזה בקרבה מלהראות על שפתה בדמות צחוק קל, –  אבל אחי עוד איננו לפני. 

  קרא נא לו, בני, –  אמרה הזקנה.

וורונסקי יצא ויקרא:

  אובלונסקי!  פה!

אך קרינינה לא המתינה עד שיקרב אחיה אליה, כי, בראותה אותו, יצאה מתוך המרכבה בצעדות און ומהירות.  וכאשר נגש אליה אחיה, חבקה בשמאלה את צוארו בתנועה עזה ויפה, שהשתומם עליה וורונסקי, ותמשכהו אליה במהירות ותשקהו באהבה רבה.  וורונסקי הביט אליה בלי גרוע עיניו ממנה, ויצחק בבלי דעת על מה.  אך בזכרו, כי אמו מחכה לו, שב אל המרכבה.

  נחמדה היא, האין זאת?    אמרה הגרפינה על קרינינה.    אישה הושיב אותה עמי, ואני שמחתי מאד, כל שעת נסיעתנו שוחחנו אני והיא.  ואתה, אומרים עליך...  כי אוהב אתה זה ימים רבים, –  הוסיפה בלשון צרפת –  זה מוטב, יקירי, זה מוטב.

  אינני יודע רמז זה מה הוא, אמי, –  ענה בתרעומות, –  נלכה נא, אמי.

וקרינינה חזרה ונכנסה אל המרכבה להתפטר מהגרפינה.

  את, גרפינה, פגשת את בנך, ואני את אחי, –  אמרה בפנים שמחים. –  גם כל ספורי תמו.  אילו הוספנו לנסוע, לא היה לי מה לספר עוד.

  לא כן הדבר, –  אמרה הגרפינה ותחזק בידה, –  גם כי אקיף את כל הארץ עמך, לא תקוץ נפשי בדרך.  את אחת מהנשים החביבּות, אשר ינעם גם לדבר גם לחשות בחברתן.  ולבנך אל נא תשימי את לבך:  אי אפשר להיות כל הימים יחדו.

קרינינה עמדה בלי נוע בקומה זקופה יותר הרבה מהראוי, ועיניה מלאו צחוק.

  לאנה ארקדיבנה בן, –  הסבירה הגרפינה לבנה, –  הוא, כמדומה לי, בן שמונה שנים, ומימיו לא נפרדה מאתו, ועתה היא מצטערת, על כי עזבה אותו.

  כן הוא, שתינו דברנו אך בבנינו, אני בבני, והגרפינה בבנה, –  אמרה קרינינה, ועוד הפעם הופיעה בדיחתה על פניה, בדיחת חבה מכוונת אל וורונסקי.

  ובוודאי קצה נפשך בשיחה זו, –  ענה וורונסקי על דברי הגירוי שלה במהירות גבור משכיל במצחק תחרות, אך היא מאנה, לפי הנראה, להוסיף דבר בסגנון זה, ותפן אל הגרפינה.

  אני מודה לך מאד, –  אמרה אל הזקנה. –  כשעה אחת קצרה עבר לי יום אתמול בשבתי עמך.  ברכת שלום לך, גרפינה.

  שלום, שלום, ידידתי, –  ענתה הזקנה, –  אשקה נא את פניך היפים.  אגידה נא לך בפשיטות, כדרך אשה זקנה, כי אהבתיך מאד.

קרינינה האמינה, לפי הנראה, בכל לבבה לדברים האלה, שאינם אלא מן המליצות השגורות בפי רבים, וגם שמחה עליהם, כי על כן התאדמה ותכף מעט ותגש את פניה אל שפתי הזקנה ואחרי כן חזרה וזקפה קומתה ותתן ידה לוורונסקי, והצחוק הדק עבר עוד הפעם בין עיניה ושפתיה.  כאשר החזיק ביד הקטנה הנתונה לו שמח שמחה גדולה על הלחיצה העזה, שלחצה את ידו בהניעה אותה בחזקה ובאומץ לב.  בהליכה דומה למרוצה יצאה משם, אף על פי שהיתה לא דלת בשר.

  נחמדה היא    אמרה הזקנה;  וכדבר הזה אמר עליה בלבו גם בנה.  הוא לא גרע עיניו מתּארה היפה עד אשר נתעלמה משם, וצחקו לא סר מעל פּניו.  בעד החלון ראה כי נגשה אל אחיה והניחה את ידה על ידו והתחילה מדברת אליו בהתעוררות מרובה בענין, שבלי כל ספק לא נגע כלל וּכלל בו, בוורונסקי, ועל זה הרגיש כמין צער.

  השלום לך באמת, אמי? –  שאל את הזקנה שנית.

  אך טוב ושלום.  אלכסנדר התנהג בחבה.  ומריה יפה עתה מאד למראה!  היא לוקחת נפשות.

היא הוסיפה לםפּר דברים, שמשכו את לבה ביותר: על אודות טבילת נכדה, שבשבילה נסעה לפטרבּוּרג, ועל החסדים שהקיסר עושה לבנה הגדול.

  הנה פה גם לוורינטי, –  אמר וורונסקי בהשקיפו בעד החלון. –  נצאה נא עתה.

המשרת הזקן, שנסע עם הגרפינה בא אל המרכבה להגיד, שהכל נכון, והגרפינה קמה ללכת.

  נלכה נא, עתה נמוג ההמון, –  אמר וורונסקי. 

הנערה המשרתת לקחה את הילקוּט ואת הכלב, והמשרת הזקן והסבל לקחו את שאר החבילות.  וורונסקי החזיק בזרוע אמו;  אך אחרי צאתם מתוך המרכבה רצו ועברוּ על פניהם אנשים אחדים בבהלה.  גם ראש התּחנה עבר במרוּצה במצנפתו המצוינת בצבעה.  בּרוּר היה, כי מקרה שאינו מצוי קרה שם.  המון היוצאים מן המרכבות שבוּ ורצוּ אליהן.

מה?...  מה?...  איפה?...  התנפּל!  ..  הודק!  נשמע בין העוברים ושבים.

גם סטיפּן אַרקדיביץ ואחותו האחוּזה בזרועו שבוּ בפנים נבהלים ויעמדוּ, בחפצם להבדל מתוך ההמון, אצל פתח המרכבה שירדו וורונסקי ואמו מעליה.

קרינינה והגרפינה נכנסוּ למרכבה, וּוורנסקי ואובלונסקי הלכו אחרי ההמון לחקור ולדעת את פּרטי האסון.

אחד השומרים לא שמע –  אם מחמת שכרוּת אם מאשר נתעטף מאד מפני הקור –  שהרכבת התחילה ללכת אחורנית, והוּדק תחתיה.

הפרטים האלה נודעו לאַנה ולגרפינה מפי המשרת הזקן עוד בטרם שבוּ וורונסקי ואובלונסקי אליהן.

שניהם ראוּ את גוית ההרוּג הסחוּפה והמבוּססה.  אובלונסקי היה מלא סער.  פניו התכווצו, ונראה, שהוא נכון לבכות.

  אוי, מה נורא הדבר!  אוי, אַנה, אילו ראית!  מה נורא המראה!    אמר אובלונסקי פעמים הרבּה.

וורונסקי החריש, וּפניו היפים מלאוּ מחשבות, אבל מנוּחה שלמה שכנה עליהם.

  אילו ראית, גרפינה, –  אמר סטיפּן ארקדיביץ.    גם אשתו פה...  מראה איום...  היא התנפּלה על הגויה.  שמעתּי

אומרים, כי בני ביתו רבים והוא היה המפרנס האחד.  זה מקרה נורא.

  האין לעשות למענה דבר?    אמרה קרינינה בלחישה מתוך דאגה וצער.

וורונסקי הביט אליה ויצא מן המרכבה.

  עוד מעט ואבוא, אמי, –  אמר בפתח בהסבו את פניו.

בשובו בעוד רגעים אחדים, כבר דבר סטיפן ארקדיביץ עם הזקנה על אודות המזמרת החדשה, והזקנה הביטה לרגעים אל הפתח וחכתה לבנה.

  עתה נלך, –  אמר וורונסקי בבואו.  בצאתם הלכו הוא ואמו ראשונה, וקרינינה ואחיה אחריהם.  אך ראש התּחנה רץ אחריהם ויקרב אל וורונסקי.

  הנה מסרת לסגני מאתים רוּבּל.  הגידה נא, למי הם נתוּנים מאתך?    שאל אותו ראש התחנה.

  לאלמנה, –  אמר וורונסקי בתנודת כתפים, –  תמה אני על שאלה זאת.

  נדבת כסף נתת? –  קרא אליו אובלונסקי מאחריו וילחץ זרוע אחותו ויוסף: –  יפה מאד!  יפה מאד!  אכן בן חיל הוא.  ברכת שלום לך מאתי, גרפינה.

אובלונסקי עמד עם אחותו ויחפש בעיניו את הנערה המשרתת.

בצאתם מבית הנתיבות לא מצאו עוד את מרכבת הוורונסקים.  השיחות על דבר האסון לא פסקו עוד.

  זו היא מיתה נוראה    אמר אדון אחד בעברו על פניהם –  יש אומרים, שנגזר לחצי.

  ואני אומר, להפך, אין לך מיתה קלה מזו, בהרף עין, –  אמר איש אחר.

  מדוע לא יתקנו תקנות, –  אמר עוד אחד.

קרינינה ישבה במרכבה, וסטיפן ארקדיביץ ראה לתמהון לבבו, ששפתיה רועדות וקשה לה לעצור בדמעות שבעיניה.

  מה לך, אַנה?    שאל אותה כשכבר הרחיקו ממקום המעשה הרבה מאות אמה.

  סימן רע הוא, אמרה אַנה.

  הבלים!    אמר סטיפן ארקדיביץ.    היטבת, כי באת, זהו העיקר.  לא תוכלי לשער, עד כמה אני מקוה לעזרתך.

  הזה ימים רבים אתה יודע את וורונסקי?    שאלה אַנה.

  כן הוא.  דעי לך, כי אנחנו מקוים, שהוא ישא את קיטי.

  האומנם ?    שאלה בקול שפל.    עתה נדברה נא בּך, –  הוסיפה ותנע את ראשה תנועה מהירה, כאילו נתכוונה להסיר מעליו איזה דבר מיותר ומפריע אותה מעבודתה.  נדבּרה נא בענינך.  הנה קבלתי את מכתבך ואבואה.

  כן הוא, בך כל תוחלתי.

  ספּר לי הכל.

סטיפּן ארקדיביץ התחיל מספּר.  כאשר נגשה המרכבה אל הבית, הוריד אובלונסקי את אחותו ויאנח וילחץ את ידה וילך לו אל בית ועדו.

 

יט.

כשנכנסה אַנה, ישבה דולי בחדר האורחים הקטן עם נער לבן-ראש ומסובל בשר, שכבר דמה בתארו לאביו, והנער חזר לפניה על שעורו הצרפתי.  בקראו דלדל בידו בלי  הפסק את אחד מכפתורי מעילו, אשר לא היה מוּדבק למדי, והנער התאמץ לעקרו.  אמו סלקה את ידו פעמים אחדות, אך היד העסקנית הקטנה והמעוגלה שבה ואחזה בכפתור מדי פעם בפעם.  דולי עקרה את הכפתור ותשימהו בכיס שמלתה.

  חדל לך, אסוף ידיך, גרישה, –  גערה בו אמו ותוסף לסרוג את השמיכה, אשר החלה לסרגה לפני ימים רבים ובכל שעת צרה היה דרכה לשוב ולעשות במלאכה הזאת, והפעם סרגה וספרה את העניבות בהתרגזות מיוחדת.  אמנם צותה לאמר בשמה לאישה, שאם תבוא אַנה ואם לא תבוא לא תשית לב לזה.  אך עם זה הכינה את כל הנצרך ותחכה לגיסתה בסערת לב.

ודולי התאַבּלה מאד ולא שכחה אף רגע אחד את צרת לבבה.  בכל זאת זכרה, כי אַנה גיסתה היא אשתו של אחד מנכבדי פּטרבּורג ואשה גדולה היא שם.  על כן לא שמרה מוצא שפתיה ולא עשתה את עצמה כאינה יודעת, שגיסתה נכונה לבוא."וסוף סוף, –  אמרה בלבה, –  נקיה היא אַנה ממני.  הן היא לא חטאה לי, עליה אני יודעת אך טובות, אתּי הלכה תמיד בידידוּת ובאהבה".  אמנם, לפי מה שיכלה לזכור שאת הרושם, שנעשה עליה, בבואה אל הקרינינים בפטרבוּרג, לא ישר ביתם בעיניה בעת ההיא: כמין ערמומית נראה לה בכל דרכיהם זה עם זה. "אך אני למה לא אקבלה בבואה אלי?  ובלבד שלא תאמר לנחם אותי!"  – אמרה דולי בלבה עוד: "התּנחומים ודברי הפּיוּסים וחובות-המחילה הנוצריות    הלא כל אלה דברים, אשר השיבותים אל לבי אלף פּעמים, וכוּלם כאחד לא יצלחו לי".

בכל הימים ההם ישבה דולי לבדה עם ילדיה.  לדבר על אודות מכאובה מאנה נפשה ולדבר בענין אחר בעוד מכאובה נגדה לא עצרה כח.  נפשה ידעה מאד, כי הגד תגיד לאַנה את אשר קרה אותה, אבל פעם שמחה, על כי תוכל עוד מעט להגיד את כל זה, ופעם חרה לה, על כי היא זקוּקה להשפיל כבודה לפני אחותו ולשמוע מפיה את הדברים הנחומים המוּכנים אתּה.

מרגע לרגע הביטה אל השעון וחכתה לגיסתה, אך דוקא באותו הרגע שבאה בו אַנה נטרדוּ רעיוניה, –  מקרה מצוּי למדי – ולא שמעה את קול הפּעמון.

ובשמעה פתאום רשרוּש שמלה וקול צעדים קלים מאצל הפתח נשאה עיניה, ועל פניה, פני אשה קשת רוח, נראה תמהון, ותקם ותחבק את גיסתה.

  האומנם ככה מהרת לבוא?    אמרה דולי בנשקה לה.

  מה מאד אשמח לראותך, דולי.

  גם אני שמחה, –  אמרה דולי בבדיחה קלה ותתאמץ להבין על פי מראה פני אַנה, אם יודעת היא את אשר נעשה.  "בודאי היא יודעת", החליטה בלבה, בראותה על פניה סימני השתּּתּפוּת בצערה.    נלכה נא ואנהגך אל חדרך, –  הוסיפה בּחפצה לדחות כפי האפשר את הרגע הקשה של התגלות הלב.

  הזה גרישה?  מה גדל הנער!    קראה אַנה ותשקהו בלי גרוע עיניה מדולי, ואחרי כן אמרה באודם פּנים: לא, אל נא נלך מזה;  ותסר את מטּפחתּה ואת צניפה ותנער את ראשה, כדי להסיר מעל הצניף את אחת מקווצותיה השחורות והמסתּלסלות, שנאחזה בו.

  ואַתּ פורחת ומלאה זיו!    אמרה דולי כמעט בקנאה.

  אני?...  כן הוא, –  אמרה אַנה.    ראי נא, הלא טניה היא, בת גילו של סיריוז'ה בני, –  הוסיפה, בפנותה אל הנערה הקטנה שקפצה ונכנסה, ותקחנה על זרועותיה ותשק לה.    ילדה נחמדה היא, כולה מחמדים!  הראיני נא את כולם.

אַנה קראה לכולם בשמותיהם וגם הזכירה את שנותיהם וחדשיהם של כל אחד מהם ואת אפייהם ואת תחלוּאיהם –  לא שכחה דבר, ודולי שמה  לבה אל כל זה.

  נלכה נא אפוא אליהם, –  אמרה דולי –  רק ווסיה ישן עתה. 

אחרי ראותן את הילדים ישבו לבדן בחדר האורחים לפני כוסות קהוה.  אַנה נגעה בטס ותסלקהו מאצלה מהר.

  דולי, –  אמרה אַנה אל גיסתה, –  הוא הגיד לי.

דולי הביטה אליה בפנים זועפים, בחשבה לשמוע מפיה דברי השתתפות מלוּמדים, שאינם יוצאים מן הלב;  אבל אַנה לא השמיעה כאלה.

  דולי היקרה!    אמרה אליה, אין את לבבי לא להמליץ עליו לפניך ולא לנחמך;  זה אי אפשר.  אבל צר לי עליך, מחמד נפשי, ממעמקי לבי אנוּד לך.

מבעד ריסי עיניה הנוצצות נראוּ דמעות פתאום.  אחרי דבריה אלה קמה ממושבה ותקרב ותשב אצל גיסתה, ותאחז את ידה בימינה הקטנה והמהירה.  דולי לא השתמטה ממנה, אך פניה הזועפים לא סרו מעליה.

  לנחמני אי אפשר, –  אמרה דולי    הכל היה לאין אחרי כל אלה.  הכל אבד ולא ישוּב עוד.

הדברים יצאו מפיה, ופניה נעשו נוחים מבראשונה.  אַנה הגישה את ידה היבשה והצנוּמה של דולי אל שפתיה ותשקה,

ותאמר:

   אבל מה לעשות, מה לעשות?  איזה דרך יכשר יותר במצב הנורא הזה?    זה הדבר שיש לנו לעיין בו.

  הכל אבד, אמרתי, ואין לי מה להוסיף על זה, –  אמרה דולי –  ורע מכל, ביני נא זאת, מה שאיני יכולה לעזבו: למוש מזה אי אפשר לי בגלל הילדים, וגם לשבת עמו לא אוכל, כי חבלים יאחזוני למראהו.

  שמעי נא דולי.  אמנם כבר הגיד לי, אבל רוצה אני לשמוע מפיך.  ספרי נא לי הכל.

דולי הביטה אליה דרך שאלה.

פני אַנה הפיקו השתתפות בצער ואהבה נאמנה.

  הנני, – אמרה דולי פתאום – אבל אָחלה נא מראש.  הלא ידעת אותי בּשעת נשואי.  בתורת אמי הלכתי ואהי לא רק ילדה תמה, כי אם גם חסרת דע.  לא ידעתי מאומה.  שמעתי אומרים, שהגברים מספרים לנשיהם את דרכיהם שלפני הנשואים.  אבל סטיבה –  סטיפּן ארקדיביץ תקנה את לשונה תוך כדי דבּור –  לא ספר לי דבר.  הן לא תאמיני לי, ואני חשבתי עד כה, כי לא ידע אשה זולתי מעולם.  כה עברו עלי שמונה שנים.  עתה הלא תביני, כי לא רק חשדתיו מאשה אחרת, כי אם גם חשבתּי זאת לדבר שאי אפשר, ופתאום בעודני ילדה תמה כזאת נגלתה לי כל הנבלה, כל התועבה ההיא...  ביני נא זאת.  אחרי בטחון גמור כזה פתאום...  הוסיפה ותתאפק... בא לידי מכתב...  מכתב מאתו אל אהובתו, אל האומנת שהיתה בביתי.  לא, זה נורא מאד!–  פה הוציאה את מטפחתה במהירות ותכה בה את פניה.  אני מבינה שאפשר להתפתות, – הוסיפה אחרי החרישה קצת, –  אך פה מעל מסודר בתחבולות מרמה....  ועם מי?  גם בעלי היה וגם אחריה הלך...  זה דבר נורא!  אתּ לא תוכלי הבין...

  לא, לא, מבינה אני!  מבינה אני היטב, דולי היקרה, –  אמרה אנה ותחזק בידה.

  שמא תאמרי, מבין הוא מה נורא מצבי?    הוסיפה דולי –  אינו מבין ואינו מרגיש מאומה!  הוא מאושר ושמח.

  בזאת לא צדקת!    מהרה אַנה להשיב –  הוא מר נפש, חרטה תשבר לבו...

  כלום בר חרטה הוא?    נכנסה דולי לתוך דבריה ותבט בפניה בשום לב.

  כן הוא, אני ידעתי אותו.  רחמי נכמרו בהביטי אליו.  הנה שתינו יודעות אותו, הוא איש טוב, אבל גא בטבעו, ועתה הוא מושפל כל כך.  ומה שנגע בלבי ביחוד...  (כאן מצאה אַנה במה לפייסה) הנה שני דברים מדאיבים את נפשו: הוא בוש מפני הילדים ולבו דוי על כי בכל אהבתו הרבה שהוא אוהב אותך...  כן, כן, –  מהרה להפריע את דולי שרצתה להכנס לתוך דבריה –  כי אף על פי שהוא אוהב אותך יותר מכל אשר בארץ –  הצר לך במעשהו זה ויהי בעוכריך.  "לא, לא, היא לא תסלח", הוא אומר בלי הפוגות.

דולי הסבה עיניה קצת מגיסתה כמהרהרת בענין ושמעה את דבריה.

  כן הוא, בין אבין, כי נורא מצבו: קשה צערו של חוטא, בזמן שהוא מרגיש, שהביא רעה באשמתו.  אבל איך אסלח לו? איך אוכל לשוב ולהיות לו לאשה אחריה?  לכאב אָנוּש יהי לי לשבת עמו מעתה, וביחוד מאשר יקרה לי האהבה שאהבתיו עד כה...

ומליה נעתקו מבכי.

אך בכל פעם אשר שככה חמתה שבה לדבר כמו בכוונה במה שהרגיז את רוחה.

  הן צעירה היא, הן יפה היא, –  הוסיפה דולי. –  הלא תביני, אַנה, כי עלומי ויפיי היו למשסה...  לו ולילדיו.  אני מלאתי צבא עבודתי לו, וכל כחי כלה בעבודתי זאת, ועתה, כמובן, נעימה לו הסוררת הצעירה יותר ממני.  בודאי שוחחו שניהם על אודותי, או, מה שקשה מזה עוד, לא נשאו את שמי על שפתיהם אפילו פעם אחת ...  התביני?

ועוד הפעם בערה אש עברתה בעיניה.

  ואחרי כל אלה יאמר לי...  אך כלום אאמין לו?  לעולם לא אאמין.  לא.  כבר עבר ובטל כל מה שהיה בו כדי לנחמני, להיות שכר לפעולתי, לעבודתי הקשה...  האמיני נא לי: הנה למדתי את גרישה לפני בואך;  בראשונה היתה לי העבודה הזאת לששון ולשמחת לבב, ועתה אין לי בה אלא מכאובים.  למה זה הבל איגע?  למה לי ילדים?  זה שברי, כי נהפך לי פתאום לב אחר, ותחת אהבתי הרבה שאהבתיו לפנים, מלאה אני חמה עליו, כן הוא, חמה בוערת.  אני נכונה עתה להרגו  ו...

  דולי, מחמדי, ברור לי כל זה, אך אל נא תדאיבי את נפשך.  עלובה אתּ מאד ובנהמת לבך אתּ  רואה דברים רבים שלא כהויתם.

דולי לא ענתה על זה מאומה, ושני רגעים החרישו שתיהן.

  ומה לעשות, –  אמרה דולי אחרי כן, –  הבי עצה, עזרי נא.  אני עיינתי בדבר מכל צד, ואינני יודעת מה אעשה.

אַנה לא יכלה גם היא למצוא עצה, אך לבה התעורר לכל מלה מדברי דולי ולכל אחת מתנועות פניה.

  דבר אחד אומר לך –  אמרה אַנה, –  אחותו אני וידעתי את אופיו, שהוא מוכשר לשכוח הכל, כל אשר בעולם (היא הניעה בידה לפני מצחה), להתלהב בלי גבול, אבל גם להתחרט חרטה גמורה.  הנה עתה איננו מאמין, איננו מבין כלל, איך יכול לעשות מה שעשה.

  לא, מבין הוא, הוא הבין!    קראה דולי.    אבל אני...  זכרי נא אותי...  היקל בזה לי?

  שמעי נא את דברי.  כאשר דבר אתי הוא בזה, עוד לא הבינותי למדי מה רע ומר לך.  אני אך אליו התבוננתי, גם ראיתי, ששלום הבית נהרס, ויצר לי עליו;  אבל אחרי דברי עמך, אני רואה, באשר גם אני אשה כמוך, מה שלא ראיתי בראשונה;  אני רואה את מכאוביך.  אין מלים בפי די הביע לך מה צר לי עליך.  אולם, מחמד נפשי, את מכאוביך אני יודעת מאד, אבל דבר אחד לא ידעתי עוד: לא ידעתי...  אינני יודעת, עד כמה עוד יש בלבך אהבה אליו.  רק את יודעת, אם יש בך אהבה אליו די סלוח לו, –  אך אם יש, אין טוב לך מסלוח.

  לא, –  החלה דולי להשיב לה;  אבל אנה נשקה את ידה ולא נתנה לה לגמור.

  אני יודעת מנהגו של עולם יותר ממך, –  אמרה אנה אליה. –  ידעתי את השקפת האנשים מבני מינו של סטיבה על ענין זה.  הנה אמרת, כי דבר עמה על אודותיך, וטעות היא בידך.  האנשים האלה אף על פי שאינם נאמנים לנשיהם כראוי, בתיהם ונשיהם קודש בעיניהם.  הנשים האחרות ההן לבוז בעיניהן בכל עת ואינן מסירות את לבם באמת מאחרי בתיהם.  כמין גבול אשר לא יעבר יש להם בין שלום הבית ובין עניניהם אלה.  אני לא אבין זאת, אבל כן הדבר.

  הלא נשק לה ...

  שמעי נא, דולי יקירתי.  אני ראיתי את סטיבה בימי אהבתו אותך.  זכור אזכור, כי בבואו אלי היה בוכה מדי דברו בך, יצוּר פיוטי רם ונשגב היית בעיניו, ואני ידעתי, כי כאשר הוסיף לשבת עמך, כן הוסיף לכבדך ולרוממך בלבו.  הן רגילים היינו לצחוק לו על כי היה אומר בכל רגע "דולי אשה נפלאה".  בת אלהים היית לפי דבריו תמיד, וכן אתּ בעיניו עד היום הזה.  וחטאתו זאת לא פרי רגש היא...

  ואם יחטא וישנה?

  לא תהיה כזאת על פי דעתי.

  ואתּ סלחת על זה, לו יש נפשך תחת נפשי?

  אינני יודעת, אינני יכולה לשער...  לא, יכולה אני לשער, –  קראה אחרי הרהורים קצרים, וכאשר הספיקה לברר לעצמה את מצבו של דבר ולשקלו במאזני שכלה הוסיפה: – יכולה אני, יכולה אני.  בודאי סלחתי.  על פי טבעי לא היה אפשר לי שלא אסלח, ומחילה גמורה הייתי מוחלת לו, כאילו לא היו דברים מעולם...

  זה מובן מאליו, –  מהרה דולי להכנס לתוך דבריה, ונראה שאמרה בזה דבר, שכבר הרהרה בו אחת ולא שתים –  בלי תנאי זה אין זו מחילה.  אין מחילה אלא גמורה בלי כל השארת זכר.  עתה נלכה נא ואנהגך אל חדרך, –  אמרה בקומה ותחבק את אנה בלכתה עמה –  מה מאד אשמח, מחמד נפשי, כי באת הנה.  בבואך רוח לי, הרבה מאד רוח לי מבּראשונה.

 

כ.

כל היום ההוא ישבה אנה בבית ולא נתנה לאיש לבוא לפניה.  וכבר שמעו ביום ההוא אחדים ממכיריה את דבר בואה וימהרו לשחר פניה.  כל שעות הבוקר ישבה עם דולי ועם הילדים.  ואל אחיה שלחה פתקה שיבוא הביתה ללחם הצהרים.  "בוא, ואלהים ירחם". כתבה לו.

אובלונסקי עשה כדברה; השיחה שבשעת הסעודה היתה כללית, גם אשתו דברה אליו והשתּמשה בלשון יחיד ולא רבים כימים הקודמים האחרונים.  עוד נראתה התנכרות בּיניהם, אך כל מחשבת התפרדות לא הורגשה עוד, וסטיפן ארקדיביץ ראה, כי מעתה יוכלו להשפט יחד ולהגיע לידי שלום.

הם אך גמרו לאכול, וקיטי באָה שמה.  אך מרחוק ידעה קיטי את אנה עד כה, ובנסעה לשחר פניה דאגה קצת, אולי לא תפיק רצון מהאשה הגדולה הפטרבורגית הזאת, המהוללה בפי כל יודעיה, אבל באמת מצאה חן בעיניה –  זאת ראתה קיטי ברגעים הראשונים.  אנה הביטה ותתבונן ביפיה ובזיו עלומיה, וקיטי בטרם פנתה כה וכה הרגישה בעצמה, כי לא רק נגררה מהר אחרי אנה, כי אם דבקה בה ותאהבנה אהבה עזה, כדרכן של עלמות לדבוק מהר בנשואות וּבגדולות מהן בכלל.  אנה לא דמתה במראה לרוב הנשים מבנות חבורתה או לאשה שיש לה בן שמלאו לו שמונה שנים, כי כמעט כעלמה בת עשרים היתה בתנועותיה המהירות, בעדן מראה וברוח החיים הנסוכה על פניה, שהופיעה פעם בדמות צחוק נעים ופעם בהבטה מיוחדת;  אבל עיניה הביעו הסתכלות, ולפעמים נשקפה עצבת מתוכן, ואחריהן נמשכה קיטי בכח גדול.  על פיהן הכירה, כי אנה מדברת דברים כמשמעם ואינה מכחדת דבר, אלא שיש בזה איזה עולם אחר של ענינים גבוהים מורכבים ונשגבים מבינתה.

אחרי הלחם יצאה דולי אל חדרה, ואנה קמה ותקרב מהר אל אחיה אשר הצית אש בסיגרה.

  סטיבה, –  אמרה אנה אליו ותקרוץ בעיניה בשמחה ותור בה[5] על הדלת: –  לך, ואלהים יהי בעזרך.

אובלובסקי הבין את כוונתה וישלך את הסיגרה וילך ויסגור את הדלת מאחוריו.

ואנה שבה אל הדרגש, אשר ישבה עליו קודם לזה בתוך הילדים, אשר סבבוה מיד.  אם התבוננו מהר, כי אמם אוהבת את הדודה הזאת, אם הרגישו מעצמם חבה יתרה אליה, אבל עוד לפני הלחם דבקו שני הילדים הגדולים בדודתם החדשה, ואחריהם גם הקטנים, כדרך הילדים תמיד, ולא סרו ממנה רגע.  וכמין משחק מיוחד נערך ביניהם, שכל אחד מהם השתדל בו לשבת אצלה בקרוב, כפי האפשר, לנגוע בה, להחזיק את כפה הקטנה, לנשק לה, להשתעשע בטבעתה או, לפחות, לנגוע בכפל שמלתה.

  טוב, טוב, כמו שישבנו בראשונה, –  אמרה אנה ארקדיבנה, בחזירתה.

ושוב הכניס גרישה את ראשו תחת ידה ויסמוך ראשו על שמלתה ופניו נהרו מגאוה ומעונג.

  ומתי יהיה נשף המחול?    שאלה את קיטי.

  בשבוע הבא, ונשף יפה יהיה אחד מהנשפים ששמחים בהם בכל פעם.

  האמנם יש נשפים, ששמחים בהם בכל פעם?    שאלה אנַה דרך הלצה קלה.

  פלא הוא, אבל יש נשפים כאלה.  בבית הבוברישציבים שמחים תמיד וכן בבית הניקיטינים, ובבית המיז'קובים שוררת עצבת.  האם לא התבוננת?

  לא, מחמד נפשי, לי לא אמצא עוד נשפים, ששמחה שוררת בהם –  אמרה אַנה, וקיטי שבה וראתה בתוך עיניה לדבריה אלה את העולם המיוחד הסגור לפניה.    אני אין לי עוד אלא נשפים שאינם קשים ואינם מעציבים הרבה מאד...

  וכי אפשר הדבר, שאַתּ תהי עצובה בנשף מחול?

  ומפני מה אי אפשר שאהיה אני עצובה בנשף מחול? –  שאלה אַנה.

קיטי הבינה, כי יודעתּ אַנה, מה שתענה על שאלתה.

  על כי בכל מקום אַתּ היא היפה מכל הנאספות.

אַנה לא היתה קשה להתאדם.  גם הפעם התאדמה בהשיבה על תשובה זאת:

  ראשונה, אין הדבר כן;  והשנית, גם לו היה כן, מה חפץ לי בזה?

  התבואי אל הנשף הזה?    שאלה קיטי.

  כמדומה לי, שלא אוכל להמנע מבוא.  זאת קחי לך, –  אמרה אל טניה, אשר הסירה באותה שעה מעל אחת מאצבעותיה של אַנה הלבנות ההולכות ודקות בקצותיהן, טבעת נוחה לעבור משם.

  אני אשמח מאד, אם תבואי.  נפשי נכספת לראותך בנשף הזה. 

  אם אצטרך לבוא, תהי זאת נחמתי, שאמציא לך עונג בזה...  גרישה, חדל לך, אל נא תתלוש בשערי, גם בלעדי זאת כבר נפרע כולו.    אמרה אל הנער, בתקנה את אחת מקווּצותיה, שהוצאה מחוץ לתחומה והיתה למשחק בידי גרישה.

  אדמה כי תבואי בשמלה סיגלית.

  מפני מה בשמלה סיגלית?    שאלה אנה בבדיחה. –  עתה לכו לכם ילדים.  הנה מיס הוּל קוראת לכם לשתות חמים, – אמרה אל הילדים ותסירם מעליה ותּשלחם אל חדר האוכל.

  ואני ידעתי מפני מה אַתּ קוראה לי לבוא אל הנשף, אַתּ מחכה לגדולות בנשף הזה.  ורצונך, שהכל יהיו שם והכל ישתתפו בו.

  במה ידעת זאת?  כן הוא באמת.

  מה טובו ימיך אלה, הוסיפה אַנה –  אני זוכרת ויודעת את אד התכלת הזה, הדומה למעטה האד שעל הרי שוויץ.  הכל מכוסה באד הזה בתקופה היפה הזאת, שהילדות מגעת בה עד קצה, והמרחב הגדול המלא אושר ושמחה, נהפך למסלה הולכת וצרה, והכניסה לתוך המסלה הזאת משמחת ומפחדת יחד, אף על פי שאור ויופי נראים בה...  מי לא עבר בדרך הזה?

קיטי צחקה והחרישה.  "אבל איך עברה היא בדרך הזה?  מה מאד אחפוץ לדעת את כל הרומן שלה", אמרה קיטי בלבה, בזכרה את מראהו של אַלקסיי אַלכסנדרוביץ, שלא היה בו כל הדר פיוטי.

  הוגד הוגד לי.  סטיבה אמר לי, ואני מברכך, הנה הוא טוב בעיני מאד, –  הוסיפה אַנה, –  אני פגשתי את וורונסקי במסלת הברזל.

  הוא היה שם?    שאלה קיטי ותתאדם. –  ומה אמר לך סטיבה?

  סטיבה גלה לי את כל הסוד.  ואני שמחתי מאד, אילו...  הנה נסעתי ובאתי עם אמו של וורונסקי יחד, –  הוסיפה אַנה לפרש דבריה, – ואמי[6] דברה עמי אך על אודותיו, אותו היא אוהבת מכל אשר לה;  אמנם ידעתי, כי אין אם מעידה על בנה, אך...

  ומה ספרה לך אמו?

  הרבה הרבה ספרה!  אף אמנם ידעתי, כי אהובה הוא, בכל זאת נראה, שהוא בעל רוח נדיבה...  בין שאר הדברים ספרה לי, שרצה לתת את כל רכושו לאחיו, שבימי ילדותו הגדיל עשה פעם אחת, שהציל אשה טובעת.  כללו של דבר, מן המצוינים הוא, –  לדבריה אלה זכרה את מאתים הרובל, אשר נתן בתחנת מסלת הברזל.

אך לא ספרה לקיטי את דבר המאתים ההם.  מאיזו סבה היה קשה לה קצת לדבר בזה.  היא הרגישה, כי היה בזה דבר נוגע בה, וכי שלא כהוגן היה הדבר ההוא.

  היא בקשה מאתי מאד, כי אבוא אליה –  הוסיפה אנה, –  ואני אשמח לראותה, ומחר אסע אליה.  אבל, תודות לאל, זה זמן רב יושב סטיבה בחדרה של דולי –  עברה אַנה פתאום אל ענין אחר ותקם ממקומה כמתרעמת על דבר, –  כן נדמה לקיטי.

  לא, אני ראשונה!  לא, אני, אני!  – קראו הילדים ברוצם אל דודתם אחרי שתותם.

  כולכם יחד!    אמרה אַנה ותצחק ותרץ לקראתם ותחבקם ותפילם זה על זה, והם התלכדו וידחקו זה את זה ויצהלו בכל כחם וישמחו שמחה גדולה.

 

כא.

לשתית החמים, שנערכה אחרי כן לגדולים לבדם, יצאה דולי מחדרה.  סטיפּן ארקדיביץ לא יצא עמה, ונראה שיצא מחדר אשתו דרך פתח אחר.

  יראה אני, פן יקר לך שם בחדר העליון, –  אמרה דולי אל אַנה, –  אני רוצה להעבירך אל המדור התחתון, והיינו קרובים אליך.

  לי אל נא תדאגי, –  ענתה אַנה ותבט אל פני דולי, בחפצה להבין, אם השלימו ביניהם אם לא.

  פה יהיה אור לך, אמרה דולי.

  ואני אומרת לך כי, ישנה אני בכל מקום ובכל עת כמרמטה.

  במה אתן נחלקות?    שאל סטיפּן ארקדיביץ את דולי, בצאתו אליהן מחדר עבודתו.

על פי קול מדברו הכירו קיטי ואנה כרגע, כי השלימה עמו.

  אני חפצה להעביר את אנה אל המדור התחתון, אך יש לתלות את יריעות החלונות.  זאת לא יוכל איש לעשות בלעדי, – ענתה דולי בפנותה אל אישה.

"אין לדעת, אם שלום גמור הוא", אמרה אנה בלבה, בשמעה את קול מדברה הקר והמתון.

  רב לך, דולי, למצוא מעצורים בכל דבר, –  ענה אובלונסקי.    אני אעשה זאת, אם טוב בעיניך...

"לפי הנראה, שלום גמור הוא", אמרה אנה בלבה.

  ידעתי את כל אשר תעשה, –  ענתה דולי: –  אתה תצוה את מטוויי לעשות מה שאי אפשר כלל ותשב לך במרכבה ותסע לדרכך, והוא ישחית הכל, –  קצות שפתי דולי נקמטו באמרה זאת כבכל פעם שדברה בבדיחה.

"שלום גמור בלי שום פקפוק", החליטה אנה בלבה, ובשמחתה, על כי השלום נעשה על ידה, קרבה אל דולי ותשק לה.

  לא כן הדבר;  על מה ככה תבוזי לי ולמטוויי?    אמר סטיפּן ארקדיביץ ויפן אל אשתו בצחוק קל מאד.

בכל הערב ההוא דברה דולי אל אישה דרך בדיחה קלה, כמו שהיתה רגילה תמיד, והוא היה שמח וטוב לב, אבל במדה, שלא יראה על פיה, שכיון שנמחל עונו, נשכח הדבר מלבו לגמרי.

בחצי השעה העשירית, כשהיו בני הבית יושבים ושותים חמים ומשוחחים ושמחים, נשבתו שיחתם ושמחתם על ידי מקרה שמצד עצמו הוא מצוי מאד, אלא שנדמה מכל המסובים כחזיון משונה.  הם דברו על אודות מיודעיהם הפטרבורגיים, ופתאום קמה אנה ותאמר על אחד מהם: –

  הנה תמונתו באלבום שלי, ואגב אורחא אראה אתכם את סיריוז'ה בני, –  גמרה בצחוק-גאות-אם.

בשעה העשירית היתה רגילה לברך את בנה בשכבו ולפעמים השכיבה אותו בעצמה לפני נסעה אל נשף מחול, ועל כן התעצבה בשעה הזאת, על כי היא רחוקה ממנו, ומכל ענין שדברו בו עברו רעיוניה אליו.  נפשה חשקה לראות את תמונתו ולדבר על אודותיו, ובשביל זה השתמשה באמתלה ראשונה שנזדמנה לה ותקם ותלך בצעדי אונה הקלים להביא את האלבום שלה.  המעלות אל חדרה שבמדור העליון יצאו אל הפרוזדור החיצון הגדול והחם שבמדור התחתון.

בשעת יציאתה מחדר האורחים נשמע צליל הפעמון בפרוזדור.

  מי זה יבוא עתה?    אמרה דולי.

  להוליך אותי הביתה לא עת עוד, –  אמרה קיטי, –  ולאיש זר היא שעה מאוחרת.

  בודאי הובאו ניירות לי, –  אמר סטיפן ארקדיביץ; כשעברה אנה לפני המעלות, רץ המשרת למעלה, אל המדור האמצעי, להודיע על דבר האיש הבא, והאיש ההוא עמד אצל הפנס; אנה הביטה למטה ותרא כי וורונסקי הוא, ורגש נפלא של עונג, שנלוה אליו גם פחד מפני איזו סכנה שאינה ברורה  התעורר בלבה פתאום.  האיש עמד מלובש באדרתו והוציא איזה דבר מכיסו.  ברגע שהגיעה אצל המעלות האמצעיות נשא עיניו ויראנה, ועל פניו נראו סימני בושת ובהלה.  היא הרכינה לו בראשה קצת ותלך לדרכה, ומיד שמעה מאחוריה את קול סטיפן ארקדיביץ קורא אליו לעלות ואת שפל קולו הרך והמרגיע של וורונסקי, שלא אבה ללכת אחריו.

בשובה עם האלבום, כבר הלך לו וורונסקי משם, ואובלונסקי ספר עליו, שבא לשאול על דבר המשתה, שהם עושים למחר לכבודה של המזמרת המצוינת, –  ולהכנס לא אבה, מה משונה הוא האיש הזה, –  גמר סטיפן ארקדיביץ.

קיטי התאדמה, בחשבה, שרק היא לבדה הבינה למה זה בא ומאיזה טעם לא אבה להכנס פנימה.  "הוא היה בביתנו, – אמרה בלבה, –  ולא מצאני ויבן, כי פה אני, אך להכנס לא רצה, מפני שהשעה מאוחרת ומדעתו שגם אנה פה".

כל המסובים הביטו זה אל זה ולא אמרו דבר והתחילו מתבוננים בתמונות שבאלבום.

כל דבר נפלא או משונה לא היה באותו מעשה שבא אדם אל רעהו בערב בחצי השעה העשירית לדבר על אודות המשתה, שהם עושים יחד, ולתוך הבית לא נכנס;  אך לכולם נדמה, שהוא דבר משונה.  ומשונה, ורע ביחוד הדבר בעיני אנה.

 

כב.

הנשף אך החל, וקיטי ואמה נכנסו לפרוזדור החיצון הגדול, שהיה מלא אורה ומקושט בפרחים רבים ובמעמד משרתים מצוחצחים בפוך לבן ומלובשים מעילים אדומים.  מתוך החדרים הגיע שמה קול צעדים ותנועות שאינו משתנה ואינו פוסק, כזמזום דבורים בכורתם, ובשעה שתקנו שתיהן לפני המראָה ברחבה שאצל הפתח, בין עציצי העצים, את שערותיהן ואת לבושיהן, נשמעו מבפנים נגינות הכנורים, שהחלו לנגן בזהירות ובדקדוק את הוולס הראשון.  זקן אחד, לבוש בגדי שרד אזרחיים, שתקן לפני מראָה אחרת את מעט שערותיו הלבנות, שנשארו לו לפליטה על רקותיו, והפיץ ריח בשמים מרובה מסביב לו, נקרה אצלן על המעלות ויט מפניהן הצדה ויסתכל בתאות נפש בקיטי, אשר לא ראה אותה עד כה.  ואיש צעיר בלי חתימת זקן, אחד מאותם שהנסיך שצירבצקי קרא להם "כלבים צעירים", מלובש ז'יליט פתוח יותר מהראוי, גחן לפניהם דרך הלוכו, ובאותה שעה תקן את הענק הלבן שעל צוארו, ואחרי עברו אצלן במרוצה חזר לאחוריו ויבקש מקיטי לחול אתו בקדריליה.  אך בקדריליה הראשונה כבר הבטיחה לצאת עם וורונסקי, ועל כן הוּכרחה לאצול את השניה לצעיר ההוא.  אופיציר שרכס אצל הדלת את אחת מנעלי-ידיו, נטה מפניהן, ויחלק שפמו ויתענג על מראה קיטי הבהירה כשושנה.

אף על פי שהרבה יגיעות יגעה על לבישת בגדיה והטבת ראשה, ושאר ההכנות אל הנשף הזה, נכנסה לטרקלין בהליכה פשוטה וחפשית, בלי זהירות יתרה בשמלת הטוּל המתוחה על ארג וורדי, כאלו לא טרחו היא ובני ביתה אפילו רגע אחד על כל אותם השושנות ומעשי-הסריגה הדקים ושאר עניני התלבושת, כאילו יצאה מרחם אמה במעטה הטוּל ופטורי הציצים, במקלעת שערה הגבוהה ובשושנה הדבוקה בשערה בצירוף שני העלים שממעל לשושנה.

כשרצתה אמה לתקן לפני כניסתה לפנים את פתיל חגורתה שנגלם, נטתה קיטי קצת הצדה: ברור היה לה, שהכל טוב ויפה, ואין צורך לתקן דבר עליה,

אחד הימים הטובים שלה היה היום ההוא.  שמלתה לא לחצה אותה בשום מקום, כסוּי-הסריגה שעל כתפיה לא הורד לצד אחד, השושנתות לא נעקרו ולא נמעכו; נעלותיה הוורדיות לא לחצו את רגליה בעקביהן הגבוהים והכפופים, כי אם היו להן לשעשועים ולעונג.  הקווּצות הצהובות הנכריות, רבות השער, דבקו בראשה הקטן, כאילו נמצאו במקום גידולן.  כל שלשת הקרסים שבנעלי-ידיה הגבוהות והמהודקות מלאו את תפקידם ולא נעקרו ולא קלקלו את תבנית הידים הנתונות בהן.  רביד הקטיפה השחור, שהמידליון תלוי עליו, היה ענק יפה לצוארה.  נחמד היה הרביד הזה, וכבר התבוננה במראָה בביתה, כי כמו פה ושפתים נתנו לו כשהיא על צוארה.  אפשר היה להטיל ספק בכל אחד משאר חלקי תלבשתה, אבל הרביד הזה היה נחמד ונעים בלי שום פקפוק וגמגום.  גם פה צחקה מטוב לב בהתבוננה אליו במראָה.  בכתפיה ובזרועותיה החשופות הרגישה קרת אבן שיש, ורגש זה נעם לה ביחוד.  עיניה הבריקו.  ולא יכלה לכלוא שפתיה האדומות מצחוק-נחת על החוט של חסד המשוך עליה.  כשנכנסה לטרקלין כמעט שהספיקה לגשת אל המון הנשים הצעירות המקושטות בכל מיני ארג דק ושקוף ומעשי-סריגה ופתילי צבעונין, שחכו יחדו למקדשים למחול (הרבה לא עמדה קיטי מעולם בתוך ההמון הזה), וכרגע נקראה אל הוולס, ובחיר הקוולרים, הראש והראשון שבממשלת המחולות, הסדרן והמנצח המפורסם בעולם הנשפים, ייגורושקה קורסונסקי שמו –  איש תואר ויפה מראה ובעל אשה –  הוא שקדשה למחול.  אך הוצא הוציא מבין זרועותיו את הגרפינה בונינה, אשר גמר אתה את הסבוב הראשון, וישקף על ממשלת ידו, על הזוגים האחדים שיצאו לכרכר לפניו, וירא, והנה קיטי נכנסת, וירץ אליה מרוצה קלה וחפשית, שרק מנצחים במחולות מסוגלים לה, ואחרי הקידה הנחוצה שלח ידו לחבק את גזרתה הדקה, וגם לא שאל אותה, אם רוצה היא.  היא פנתה כה וכה, לראות, למי תוכל למסור את מניפתה, ובעלת הבית קבלה אותה מידה בבדיחה של חבה.

  מה הטיבות, כי באת בעתך, –  אמר בחבקו את גזרתה, –  מדה מגונה היא לאחר לבוא.

וקיטי שמה את שמאלה על כתפו, ורגליה הקטנות הנתונות בנעלים וורדיות החלו לדלג על חלקת הרצפּה דלוגים קטנים ומסודרים, מתאימים לנגינות.

הרקידה עמך אינה אלא מנוחה לעיף, –  אמר אליה בפסעו את הפסיעות הראשונות המתונות, –  נפלאה היא קלות רגלים זו, –  דבר אליה מה שהיה מדבר כמעט אל כל הנשים הידועות.

קיטי צחקה לדברי התהלה האלה ותוסף להשקיף מאצל כתפו על הנאספים.  היא לא היתה מן הבאות אל נשף כזה בפעם הראשונה, שכל פרצופי הפנים שהן רואות בו מתאחדים בעיניהן ועושים עליהם רושם כללי אחד בלבד, וכן לא היתה גם מן העלמות הרגילות בנשפים זה ימים רבים, שכל אותם הפרצופים ידועים להן מכבר והיו עליהן לטורח;  כי מן הבינוניות היתה.  עוד עשה המחזה הזה עליה רושם חזק ועם זה יכלה גם להתבונן על סביבה בעינים פקוחות.  בפנה השמאלית שבטרקלין נכח הפתח התחברו מבחר בני מרום העם.  שם ראתה את אשת קורסונסקי, שהיתה חשופה יותר הרבה ממה שנהגו להתיר; שם נמצאה בעלת הבית;  שם התנוסס הקרח קריווין, שבכל עת היה בוחר לו לעמוד במקום גדולים; שמה הביטו צעירים, שלא מלאם לבם לגשת אל הנבחרים ההם, ושם חפשה קיטי בעיניה ומצאה את סטיבה ואחרי כן ראתה את תארה הנחמד ואת ראשה המלא חן של אַנה קרינינה, שהיתה לבושה שמלת-קטיפה שחורה.  וגם הוא היה שם.  קיטי לא ראתה אותו עוד מן הערב, אשר השיבה בו את פני לווין.  בעיניה הרואות למרחוק הכירה אותו מיד וגם התבוננה, כי הוא מביט אליה.

  אולי עוד סבוב אחד?  האם עוד לא עיפת?    אמר קורסונסקי וישאף רוח קצת.

  לא, תודות לך, אדוני.

  ואנה תצוי להובילך?

  כמדומה לי, שקרנינה שם...  הובילני אליה.

  כטוב בעיניך, גברתי.

וקורסונסקי רקד רקידה מתונה מבראשונה בפנים מועדות אל החבורה שבפנה השמאלית, ויעבור עבור ורקוד דרך ים של מעשי-סריגה וארג דק ופתילים, עבור ולחש: "פרדון, מאַדאַם, פּרדון, פּרדון, מאַדאַם", ובלי נגוע מדי עברו גם בנוצה קטנה, הפנה ויעמד במהירות את בת זוגו למחול, וכהפנותו אותה, נגלו רגליה הדקות המחופות באנפּילאות שקופות, וסרח שמלתה התרחב כמניפה פתוחה והושם על ברכיה של אשת קריווין.  קורסונסקי קדד וחזר וזקף קומתו ויתן לה יד ימינו להגישה אל אַנה.  בפנים אדומים הסירה קיטי את סרח שמלתה מעל ברכי האשה ההיא ותפן כה וכה לבקש את אַנה, והכל היה הולך וסובב קצת לנגד עיניה עוד אחרי מחולה.  ואנה לבשה בנשף ההוא לא שמלה סיגלית, כאשר יעצה קיטי, כי אם שמלת קטיפה שחורה מקוטעת קטע עמוק בפי צוארה, וכתפיה המלאות וחלקי שדיה הגבוהים וזרועותיה העגולות, שכפות ידים קטנות ודקות בקצותיהן, יצאו חשופים מתוכה, ומראיהם כפסילי שן ישנה מעשה ידי אמן, וכל השמלה מרוקמת מלמעלה רקמת-ציצים וויניצאית.  בשערה השחור, שלא הוכרחה להוסיף עליו כל שער נכרי, התנוסס זר קטן של פרחים כחולים, וזר פרחים כאלה התנוסס גם על הפתיל שעל חגורתה בין מעשי הסריגה הלבנים.  במקלעת שערה לא נראה כל שנוי מן המקלעות המצויות, אך הטבעות הקצרות, טבעת שער מסתלסל, שיצאו לה בכל עת על רקותיה ומצד מפרקתה שתו עליה לוית חן מיוחדת, ועל צוארה הנטוי בעוז הבריק חרוז מרגליות.

קיטי ראתה את אַנה יום יום ותאהבה אהבה נאמנה, ותמונתה עמדה נגד עיניה אך בשמלה סיגלית.  אך בראותה אותה הפעם בשמלה שחורה הרגישה, שעד כה לא העריכה עוד את כל יפיה, כי בפעם הזאת ראתה אותה כמו בריאה חדשה, מה שלא שערה קודם לזה.  עתה הוברר לה, שלא יכלה אַנה לבוא בשמלה ההיא, שכל יפיה היה בה בעצמה ולא במלבושיה, שיפעת לבושיה לא נראתה עליה מעולם.  גם שמלתה השחורה עם כל מעשי הרקמה השונים לא נראו עליה בתור הוספת יופי; כל זה היה אך מסגרת, ורק היא בעצמה נראתה לעין בבירור, היא בפשיטותה, בטבעיותה, בטוב טעמה, בצהלת פניהם[7] וברוח החיים הנסוכה עליה.

אנה עמדה קוממיות כדרכה תמיד, וכשנגשה קיטי אל החבורה ההיא, דברה עם בעלת[8] הבית והסבה את ראשה קצת אליו.

  לא, אני לא אידה אבן באיש, –  ענתה אותו על שאלה, שלא יכלה קיטי לשמעה, –  אף על פי שאיני מבינה, –  הוסיפה בתנודת כתפים ותבט אל קיטי בצחוק אהבה וקצת השתררות.  בהבטה קלה של נשים ראתה את כל לבושיה והביעה הסכמתה בתנועת ראש קטנה מאד, אבל מובנת היטב לקיטי, –  מחוללת את גם בשעת כניסתך לטרקלין, –  הוסיפה אנה.

  היא אחת מעוזרותי הנאמנות, –  אמר קורסונסקי ויקוד לפני אנה ארקדיבנה, אשר לא ראה אותה עד היום ההוא –עוזרת היא לשמח את הלבבות בנשף מחול וליפות את הנשף.  אנה ארקדיבנה, סבוב וולס אחד, – הוסיף בכריעת ברך.

  ואתם מיודעים?    שאל בעל הבית.

  למי איננו מיודעים?  אני ואשתי דומים לזאבים לבנים, הכל יודעים אותנו, –  ענה קורסונסקי.    סבוב אחד, אַנה ארקדיבנה.

  אינני מחוללת, בזמן שאפשר להמנע, ענתה אנה.

  אך היום אי אפשר, –  ענה קורסונסקי,

  אם היום אי אפשר, הנני, –  ענתה אנה, בלי התבונן אל קידת ווורנסקי, ותשם ידה במהירות על כתף קורסונסקי.

"למה זה תתרעם עלי[9]?", אמרה קיטי בלבה בראותה, כי בכוונה נמנעה אנה מהשיב על קידתו של וורונסקי.  והוא נגש אל קיטי ויזכר לה את דבר הקדריליה הראשונה אשר הבטיחה לו, אף הביע צערו, על כי לא נזדמן לו בכל העת הזאת העונג לראותה.  קיטי שמעה את דבריו ובאותה שעה הביטה והתענגה על אנה בחוללה.  היא דמתה, כי וורונסקי יקרא לה למחול הוולס, אך הוא לא קרא, ותשם עיניה עליו בתמהון, ויתאדם ויקרא לה מיד, אך בשימו את ידו עליה ובצעדו את הצעד הראשון, נדמו כלי הנגון  פתאום.  קיטי הביטה אל פניו, שהיו קרובים אליה מאד ברגעים ההם, וימים רבים אחרי כן, אחרי שנים אחדות, נשבר לבה בקרבה מחרפה לזכר ההבטה ההיא, אשר הביטה אליו באהבה רבה ואשר לא השיב לה עליה בעיניו.

  פּרדון.  פּרדון!  ולס, ולס!    קרא קורסונסקי מעברו השני של הטרקלין ויחזק בעלמה שנזדמנה לפניו ראשונה ויחל לכרכר.

 

כג.

סבובים אחדים סבבו וורונסקי וקיטי במחולם.  אחרי הוולס נגשה קיטי אל אמה וכמעט שהספיקה לדבר דברים אחדים עם הגרפינה נורדסטון, והנה קרב אליה וורונסקי לקחתה למחול הקדריליה הראשונה.  בשעת המחול לא דברו דברים חשובים, אך שיחה מקוטעת שחו על אודות קורסונסקי ואשתו, והוא תאר אותם בדברי גיחוך ויאמר עליהם, שהם ילדים טובים בני ארבעים שנה, ועל אודות התיאטרון הצבורי העתיד להכונן, ורק פעם אחת ירד ענין השיחה למעמקי לבה, כי שאל אותה וורונסקי לשלום לווין, ואם הוא במוסקבה, והוסיף, כי לווין מצא חן בעיניו מאד.  אבל ידוע ידעה מראש, כי בשעת קדריליה לא ידובר בשאלות חשובות, ותחכה בקוצר רוח למחול המזוּרקה, כי נדמה לה, שבשעת המחול הזה יגמרו ביניהם את כל ענינם.אף אמנם לא הזמין אותה בשעת הקדריליה אל המזוּרקה, אך הדבר הזה לא הרגיז את רוחה.  מובטחת היתה, שתחול עמו מזוּרקה גם הפעם כבנשפי המחול הקודמים, כבר קראוּה חמשה מחוללים למזורקה, והיא השיבה את פניהם, באמרה, כי הבטיחה לאַחר.  כל הנשף ההוּא עד הקדריליה האחרונה היה לה כחלום נעים ונפלא שכולו מראות מרהיבים ונגינות ותנועות משמחות לבב.  לכל קורא לה נדרשה, ורק כאשר עיפה מאד, בקשה, שינתן לה לנוח.  אך במחול הקדריליה האחרונה, שיצאה בו עם איש צעיר חסר-טעם, אשר לא יכלה להשיב את פניו, רקדו וורונסקי ואנה לקראתה "פנים אל פנים".  ואנה לא נקרתה לפניה בנשף ההוא מפגישתן הראשונה שבשעת כניסתה עד הפגישה הזאת, והנה עוד הפעם מצאה בה קיטי פנים חדשות, אשר לא שערה.  את הסימנים הידועים לה היטב ראתה בה, את סימני השמחה הגדולה על ההצלחה בתוך קהל ועדה.  קיטי ראתה, כי אנה כשכורה מרב החן אשר היא מוצאה.  את הרגש הזה ידעה קיטי עם כל סימניו, ואותם ראתה הפעם באנה, –  בה ראתה את ברק העינים הרועד והמתח ק, את צחוק השמחה וההתלהבות המעוה את השפתים שלא ברצון בעליהן, ואת ההשתדלות בתנועות יפות, מדויקות ומהירות.

"מי הוא הגורם והמעורר?    שאלה קיטי בלבה.    כל הצבור או איזה יחיד?"  ובלי עזור לבן-זוגה שנטפלה אליו לרקידה זו בענין שיחתם שנטה הצעיר האומלל ממנו ולא מצא לו דרך לשוב אליו, השתתפה אך השתתפות חיצונית גם במחול עצמו, אך למראה עין מלאה את מצוות קרסונסקי אשר טלטל ברום קולו את המחוללים ויעמידם פעם בדמות "גלגל גדול" ופעם בדמות "שלשלת", אבל באמת התבוננה אך אל אנה, ולבה השתומם בתוכה.  "לא, לא חנה בעיני ההמון הזה, כי אם חן רב בעיני אחד הוא שהעבירה על דעתה.  ואותו האיש –  האמנם הוּא האחד הזה?"  בכל פעם אשר דבר עם אנה פרץ ברק עליצות מעיניה, ושפתיה האדומות נעוו מצחוק שמחה ואושר.  גם נראה, שהתאמצה למשול ברוחה, לבלתי הראות את שמחתה, אבל האותות האלה גברו ממנה ומאליהם נגלו על פניה.  "אבל הוא מה ידמה?"  קיטי הביטה אליו, ויראה ורעד באוּ בה.

מה שראתה והכירה בפני אנה ראתה גם בּפניו.  אָנה פנו מתינותו ועז תנועותיו והמרגעה הנסוכה על פניו תמיד?  בכל פעם אשר פנה אליה השח ראשו מעט, כמו רצה להשתחוות אפים ארץ לפניה, ועיניו הביעו בּהביטו אך השתעבדות ויראה.  "לא לעלוב חפצי, –  דברוּ עיניו אליה מידי פעם בפעם, –  אך להציל את נפשי, ואינני יודע איככה אנצל".  מעולם לא ראתה אותו קיטי בפנים כאלה.

אך בדברים בטלים דברו בשעת מחולם, דברים של מה בכך על אודות אנשים נודעים לשניהם, אך לקיטי נדמה, שכל אחת מהמלים היוצאות מפיהם היא הטלת גורלם וגורלה.  ומה נפלא הדבר, שגם הם הרגישו, כי דבריהם על אודות הברתו הצרפתית המגוחכת של איבן איבנוביץ ועל אודות העלמה יליניצקיה הנכונה להנשא למי שאינו הוגן לה למדי, יש בהם גם כוונה מיוּחדת בעדם, כשם שהרגישה זאת קיטי בהתבוננה אליהם.  כל הנשף והעולם כולו החתלו פתאום בענני ערפל בעדה.  רק ההרגלות המרובה בחומרות הנמוסיות שנתחנכה בהן מילדותה, היא שעמדה לה והכריחה אותה לעשות מה שדרשו השעה והמקום מאתה, לרקוד, להשיב על כל שאלה וגם לצחוק בּנחת, כאלו לא קרה אותה דבר.  אך לפני תחלת המזורקה, כאשר החלו להעמיד את הכסאות וזוגות אחדים עברו מן החדרים הקטנים אל הטרקלין, אפפוה בלהות רגע אחד במר רוחה.  חמשה מן המחוללים שבו ריקם מלפניה, ועתה לא תשתתף במחול.  גם לא נשקפה לה כל תקוה להקרא, כי נודע היטב שהכל רצים אחריה תמיד, ואיש לא יכול להעלות על לבו, כי עוד לא נקראה עד כה.  ראוי היה לה לאמור לאמה, כי חולה היא ולנסוע הבּיתה, אך לא מצאה עוז בנפשה לעשות כן, ולבה היה חלל בקרבה.

במר נפשה באה אל חדר האורחים הקטן, ותשב ישיבה שיש בה סמיכה, על כסא רך בירכתי החדר.  מחציתה התחתונה של שמלתה הדקה והקלה רחפה כעב מסביב למתניה: אחת מידיה החשופות והדקות, כיד עלמה ענוגה, היתה תלויה בלא כח למטה ומובלעת בּין כפלי שמלתה התחתונה;  וידה השנית החזיקה במניפה ותנפנף בתנועות קצרות ומהירות על פניה הקודחים.  במראיה זה דמתה לצפורת אוחזת בציץ דשא ונכונה בכל רגע לפרוש כנפי צבעונין שלה ולעוף בלי שמץ דאגה, אך לבבה נדכא מיאוש נורא.

"ואפשר שטעות היא בידי, לא נהיתה הרעה הזאת", אמרה בלבה וכרגע זכרה עוד הפעם את כל אשר ראתה.

  מה זאת, קיטי?    אמרה הגרפינה נורדסטון, אשר קרבה אליה בלאט שלא בכוונה, כי נחבא קול רגליה ביריעה הרכה.  – לא ידעתי, מה זה היה לך?

קיטי שמעה, ושפתה התחתונה רעדה, ותקם מעל הכסא במהירות.

  האם לא תחולי במזורקה?

  לא, לא, –  אמרה קיטי בקול רועד מדמעה.

  הוא קרא אותה למזורקה בפני –  אמרה נורדסטון בידיעה ברורה, שתבין קיטי מי הם "הוא" ו"היא" אלה.    ו"היא" אמרה: "האם לא תחול עם שצירבצקיה?"

  רב לך, מה יתן ומה יוסיף לי דבר זה?    ענתה קיטי.

איש בלעדיה לא הבין את מצבה, כי איש לא ידע בלעדיה, כי תמול השיבה פני אחד ממיודעיה, אשר נטה לבה אחריו מעט ואולי גם הרבה, ורק בגלל אשר בטחה באחר השיבה את פניו של זה.

הגרפינה נורדסטון מצאה את קורסונסקי ותחל עמו ותצוהו להזמין את קיטי.

בזוג ראשון יצאו קיטי וקורסונסקי, ולטוב לה לא הוצרכה לדבר עמו בשעת המחול, כי טרוד היה בעבודתו, מרוצץ רצוא ושוב ומפקד צבא מחולליו בלי השקט רגע קטן.  וורונסקי ואנה ישבו כמעט נכחה.  בעיניה המביטות למרחוק ראתה אותם, גם נזדמנה אצלם פעמים אחדות בהתנגשות הזוגות, וכאשר הוסיפה לראותם כן הכירה וידעה שלא  פחד שוא פחדה בלילה ההוא.  בעיניה ראתה, כי שניהם שוכנים לבדד הם בתום ההמון הגדול הזה, ואת פני וורונסקי, שבכל עת מלאו עוז וחופש, ראתה, והנה הם מביעים התרפסות והשתעבדות, כפני כלב פקח בזמן שהוא יודע בעצמו שחטא לאדוניו.

כשצחקה אנה, דבק הצחוק גם בו, ובשקעה במחשבות, הביעו פניו גם הוא עיון ומחַשבות.  איזה כח שלמעלה מן הטבע משך את עיני קיטי אל פני אנה.  ונחמדה היתה אנה בשמלתה השחורה התפורה בלי התחכמות יתרה, נחמדים היו גם זרועותיה המלאות בצמידיהן, גם צוארה העז בחרוז המרגליות, גם שערותיה המסתלסלות, שנסתרה קליעתן, גם תנועותיה הנעימות והקלוּת ברגליה ובידיה הקטנות, גם פניה היפים והמלאים רוח חיים, אבל נמצא איזה יסוד נורא ואכזרי בכל אותו ההוד והיופי.

עוד יותר מבראשונה התפלאה קיטי על נעם תארה ומראיה, ודאבון לבה הלך הלוך וגבור.  הלומה ומדוכאה היתה קיטי בעיני עצמה, ופניה ענו בה, שכן היא.  בהתנגשם במזורקה, ראה אותה וורונסקי ולא הכירה בראשונה, כל כך נפלו פניה.

  נשף יפה!    אמר לה, כדי לצאת ידי חובה.

  כן הוא, –  ענתה ואמרה לו.

בתוך המחול, בהשנות "תמונה" מורכבת אחת, שהמציא קורסונסקי מעצמו, נצבה אנה בפקודתו במרכז העגול, ושני קוולירים הביאה אליה ותקרא לאשה אחת ולקיטי, שתגשנה גם הן ליצירת התמונה המחולית.  קיטי הביטה אל אנה בבהלה בקרבה אליה.  אנה קרצה קצת בעיניה בהביטה אל קיטי, ותצחק צחוק קל ותלחץ את כף ידה.  אך בראותה את קיטי משיבה לה על צחוק זה בפנים מביעים יאוש ותמהון, פנתה מעליה ותבוא בדברים עם האשה האחרת, אשר קראה אליה.

"אכן יש בה איזה יסוד זר של מלאך-חבלה נחמד למראה", אמרה קיטי בלבה עליה.

אנה מאנה להשאר שם ללחם הערב, אבל בעל הבית פצר בה.

  חלילה לך, אנה ארקדיבנה, –  אמר קורסונסקי ויאסף את זרועה החשוף תחת שרוול הפראק שלו.    יש לי רעיון חדש לקוטיליון, רעיון יפה להפליא!

הוא צעד לאט, בחפצו למשכה אחריו, ובעל הבית ראה זאת ויצחק דרך הסכמה וחזוק ידים.

  לא, לא אשאר, –  ענתה אַנה בצחוק, אבל גם קורסונסקי גם בעל הבית הבינו על פי עז מדברה באמרה זאת, כי גמרה שלא לסעוד עמהם, גם כי ירבו לפצור בה.

  לא, הנה רקדתי בנשף הזה במוסקבה יותר ממה שרקדתי בפטרבורג בכל ימי החורף, –  אמרה ותעף עין על וורונסקי שעמד אצלה, –  ועלי לנוח מעט לפני נסעי.

  וכבר גמרת לנסוע מחר בלי התמהמה? –  שאל וורונסקי.

  בודאי לא אתמהמה, –  ענתה אנה וכמו תמהה עליו, כי מלאו לבו לשאול כזאת;  אבל ברק עיניה שהורגש גם בצחוק שהופיע על שפתיה ברגע ההוא היה כאש לוהטת לו.

והיא עשתה כאשר אמרה, ותסע משם בטרם ישבו אל הלחם.

 

כד.

"אכן יש בי בודאי איזה דבר מגונה, מעורר משטמה, –  אמר לווין בלבו בצאתו מבית השצירבצקים ובלכתו משם ברגליו אל אחיו.    אין חפץ בי לאחרים.  יש אומרים, שפרי גאותי הוא.  אך לא כן הדבר, אין בי גם גאוה.  אילו היתה בי גאוה, לא העמדתי את עצמי במצב כזה".  ובהגיגו שוה לנגד עיניו את וורונסקי המשכיל בכל דרכיו, שבטוב לבּו, בתנועותיו ובמתינותו, לא הובא בודאי מעולם במבוכה נוראה כמבוכה שהובא בה הוא בלילה הזה.  "כן הוא, ראוי היה לה לבחור בוורונסקי ממני.  כך יפה לה, ולי אין על מי ועל מה להתאונן.  בי לבד האשם.  מי נתן לי זכות לדמות, כי תאבה להלוות אלי בדרך החיים?  מי אני ומה אני?  אדם בן בלי שם, אשר אין חפץ בו לאיש בארץ.  בהרהוריו אלה זכר את ניקולי אחיו, וזכרו  המציא לו קורת רוח ברגע ההוא.  "ולא יפה אמר ניקולי שכל מה שבארץ רע ונתעב?    הוסיף לדבר עם לבבו, –  גם קרוב מאד, שלא צדקנו ממנו בשפטנו אותו.  אמנם על פי רוחו של פרוקופישראה את ניקולי באדרת חורף בלה ובשעת שכרותו, אך נבזה וחדל אישים הוא; אבל אני יודע אותו ידיעה אחרת.  אני ידעתי את לבו ורואה אני, שאנו דומים לו.  ובכל זאת נסעתי ביום בואי הנה לא אליו לראותו, כי אם לאכול ולשתות נסעתי אל הבית הזה".  לווין קרב אל הפנס ויתבונן באדריסה אל[10] אחיו, שהיתה רשומה אתו ומונחת בארנק-המכתבים שלו ויקרא ויקרא אל רכב.  בכל הדרך הארוכה, שבין בית השצירבצקים ובין בית אחיו, זכר את כל המקרים המיוחדים הנודעים מחיי אחיו האומלל הזה.  הוא זכר, כי אחיו זה היה מתנהג בפרישות בכל ימי היותו בּאוניברסיטה וגם שנה אחת אחרי גמרו את שעורו, מדקדק במנהגי הדת, בכל דיני התפלות והצומות ובורח מכל התענוגים, וביחוד התרחק מנשים, בלי שים לבו לרעיו שלגלגו עליו תמיד בגלל כל זה; וכי אחרי כן נתק מוסרותיו פתאום ויתחבר עם פורקי עול רעים וחטאים וילך שובב בדרכי לבו בלי גבול.  עוד זכר, כי לקח לו אחיו נער בן כפר לגדלו ולחנכו ובקצפו עליו פעם אחת הכהו הכה ופצוע, והדבר הגיע לידי כך, שנתבע על הכאה שיש בה הטלת מום.  עוד זכר מעשה במשחק בקלפים שאין לו אומנות אחרת, שהפסיד אחיו כסף רב במשחק ששחק עמו ונתן לו שטר על חובו זה, ואחרי כן הגיש קובלנה עליו והביא ראיות שבמרמה זכה מה שזכה (זה החוב שפרע סרגיי איבנוביץ בעדו).  עוד זכר, כי לילה אחר לן אחיו במאסר באחד מחלקי הפוליציה בגלל ריב ומצה בחוץ.  עוד זכר, שתבע אחיו זה לדין את אחיהם הגדול מהם סרגיי איבנוביץ, ובא עליו בעלילה שלא נתן לו את חלקו בנחלת אמם; ובימים האחרונים היה עוד מעשה בו, שנסע לעבודת הממשלה בחבל המערבי ושם נתבע לדין על הכותו באגרוף את זקן הכפר שנמצא בו...  כל זה היה מכוער מאד, אר בעיני לווין נחשב למכוער במדה פחותה ממה שיכלו לחשבו אחרים, אשר לא ידעו את ניקולי ואת דברי ימי חייו ואת לבו כמו שהוא.

לווין זכר, כי בימים אשר התנהג בחסידות ובפרישות ועסק תמיד בתפלה ובתעניות, כאשר בקש בדת עזרה ומגן מפני יצרו הרע המתגבר עליו, לא היה איש מרעיו ומקרוביו מתחזק עמו בדבר הזה, כי כולם כאחד, וגם הוא, לווין בעצמו, בתוכם, צחקו לעגו לו ויתגרו בו ויקראו לו "נח" ו"נזיר", ואחרי כן, כאשר פרק עול זה ויתיצב על דרך רע לא נמצא תומך בידו, וכל אוהביו ורעיו סרו מאחריו בבהלה וּבשאט נפש.

לווין שם אל לבו, כי ניקולי אחיו בכל משובותיו לא היה באמת אוהב רע ושונא טוב יותר מהאנשים, אשר בזו לו על רוע מעלליו.  לא באשמתו אין מעצור לרוחו ודעתו קצרה מיום הולדו.  הן בכל עת רצה להיות איש טוב.  "אני אגיד לו הכל ואכריחהוּ להגיד לי את כל לבו ואַראהוּ לדעת, כי אהבתי אותו ועל כן הבינותי את דרכיו", גמר לווין בלבו, בגשתו במרכבה בשעה האחת עשרה בערב אל בית המלון הרשום באדריסה.

  למעלה, בשנים עשר ובשלשה עשר.    ענה שומר הסף על שאלת לווין.

  והוא בבית?

  כנראה, בבית.

דלת החדר השנים עשר היתה פתוּחה למחצה, וברצועת האור שיצאה בעדה מבפנים יצאה גם משאת עשן טבק רע ומבאיש, וקול מוזר לו הגיע לאזניו, אך עם זה ידע שגם אחיו שם, כי שמע את קול שיעולו הנמוך.

הוא נגש אל הדלת, ובעל הקול המוזר אמר:

  הכל תלוי במדה שינהלו את הדבר בהשכל ובדעת.

קונסטנטין לווין הציץ וראה, שהמדבר הוא איש צעיר, שראשו מסובל בשער רב, ולבוש הוא אפודת-אכרים, ואשה צעירה שפניה מכוסים צלקות קטנות, יושבת על הדרגש בלבוש צמר בלי חשוקי-יד ובלי צוארונים.  אחיו לא נראה לעיניו.  קונסטנטין ראה, ולבו נשבר בקרבו, בהתבוננו, מה זרים ומשוּנים הם האנשים האלה, שאחיו יושב בתוכם.  איש מהם לא שמע את קול צעדיו, והוא הקשיב ושמע, בהסירו את ערדליו, מה שדבר האדון בעל האפודה העבה.  האדון ההוא דבר באיזו התחלת עסק. 

  ילכוּ לאבדון כל המורשים, –  אמר אחיו מתוך שיעול.    מאַשא[11], הביאי נא לנו מעט אוכל ותני יין, אם נשאר, או שלחי לקנות.

האשה קמה ותצא מן המחיצה ותרא את קונסטנטין.

  הנה אדון אחד, ניקולי דמיטריץ, –  אמרה האשה.

  אל מי? – שאל ניקולי מבפנים בקול זעף.

  אני הוא, –  ענה קונסטנטין לווין ויגש אל המקום שהאור נגה בו.

  מי הוא ה"אני"?    שאל ניקולי בקול זועף עוד יותר מבראשונה.  וקונסטנטין שמע בקומו בחפזון ובהכשלו קצת בשעת קימתו, ואחרי כן ראה לפניו בפתח את התמונה הנודעה לו היטב והמפלת עליו אימים בכל פעם בפראות ובחולניות הנראות עליה, את תמונת ניקולי אחיו, שהיה איש מדות, דל בשר ומעוקם קצת, ועיניו גדולות ומביעות פחד. 

רזה היה עוד יותר מלפני שלש שנים, כאשר ראה אותו קונסטנטין לווין בפעם האחרונה.  ומעיל קצר היה עליו, וידיו ועצמותיו הרחבות נראו כגדולות עוד יותר מבראשונה.  שערו נתמעט, שפמו היה כבראשונה חפוי שערות ישרות על שפתיו, ועיניו הביטו כדרכן הבטה משונה, שאיננה מביעה מאומה, אל הנכנס אליו.

  אַה, קוסטיה!    קרא פתאום, בהכירו את אחיו, ועיניו האירו באור שמחה.  אך באותו הרגע הסב עיניו אל האיש הצעיר וינע תנועת רעד חולנית בראשו ובצוארו, תנועה ידועה לקונסטנטין מכבר, כמי שנתּן על צוארו ענק צר מאד, ופניו הצנומים נשתנו כרגע ונמלאו חמה, דאבון ואכזריות.

  כבר כתבתי גם לך, –  דבר אל אחיו בלשון רבים, –  גם לסרגיי איבנוביץ, כי אינני יודע אתכם ולא אחפוץ לדעתכם.  מה לי ולך, מה אתה מבקש?

לא כמו שדמה קונסטנטין למצוא את אחיו מצא אותו עומד לפניו; בשעה שהגה בו שכח מה שהיה קשה ורע ביותר במדותיו עם הקרובים אליו; ועתה בראותו את פניו, ובפרט את תנועות ראשו החולנית, זכר כל זאת.

  אינני מבקש דבר, –  ענה ברגש מורך, –  אני אך לראותך באתי.

פחדנותו של קונסטנטין הניחה קצת את דעתו של ניקולי אחיו, –  זה נראה בבירור –  ושפתיו רעדו רעידה קלה.

  לזאת באת אפוא?    אמר אל אחיו, –  בוֹאה נא, שבה אתנו.  רצונך שתסעד עמנו?  מאשה, הביאי נא שלש מנות.  אבל המתיני נא;  הידעת מי זה?    פנה אל אחיו –  ויור על בעל האפודה הגסה –  זה האדון קריצקי מיודעי מימי שבתי בקיוב, אחד המצוינים.  מובן מאליו, שהפוליציה רודפת אותו, על כי איננו נבל.

ובדברו העיף עיניו כדרכו על כל הנמצאים בחדר.  בראותו, כי האשה שעמדה בפתח, שמה פעמיה ללכת, קרא אליה: "הלא אמרתי לך, המתיני!"  ועוד הפעם הביט אל כל הנמצאים בחדר ויספר בגמגום ובלי סדרים בסגנונו הידוע לקונסטנטין מכבר, את דברי ימי קריצקי: כי גורש מהאוּניברסיטה על דבר אשר יסד חברת-תמיכה לסטודנטים עניים ובתי ספר ליום ראשון בשבוע, כי אחרי כן היה למורה בבית ספר לעם ויגורש גם משם, ואחרי כן נתבע לדין על איזה דבר.

  מהאוּניברסיטה הקיובי אתה?    אמר קונסטנטין לווין לקריצקי, בחפצו להפריע את הדומיה הקשה.

  כן, מהקיובי הייתי, –  ענה קריצקי בזעף וגבות עיניו נתכווצו.

  והאשה הזאת, –  נכנם ניקולי לווין לתוך דבריו ויור בידו עליה, –  היא מריה ניקוליובנה, רעותי בחיים.  מאחד הבתים לקחתיה –  באמרו זאת הניע צוארו בתנועה המיוחדת לו.    אבל אוהב ומכבד אני אותה;  ומאת כל הרוצים לדעת אותי, – הוסיף בהרמת קול ובפנים נזעמים –  אני מבקש, שיאהבוה ויכבדוה.  היא אשתי, אשתי ממש.  מעתה הנך יודע אותי ואת דרכי.  ואם תדמה, כי לא לכבוד היא לך, הן הדלת פתוחה לפניך, לך לך בּשם אלהים.

  ועיניו נסבו עוד הפעם דרך שאלה על כל הנמצאים בחדר.

  אינני מבין, במה אשפיל כבודי פה.

  אם כן צוי מאַשה, ויביאו לנו לסעודת הערב שלש מנות, יין דגן ויין גפן...  לא, המתיני נא עוד...  לא. אין צורך...  לכי.

 

כה.

  עתה ראה נא –  הוסיף ניקולי לווין ויקמט מצחו בכבדות ויצורי גוו רעדו לפרקים.

ברור היה, כי כבד לו למצוא במה לדבר ומה לעשות.

  ראה נא...  אמר ורמז בידו על מטילי ברזל אגודים בחבלים ומוטלים בחדר בקרן זוית.    הרואה אתה זאת?    זאת תחלת העסק שאנו מיסדים: אגודת פועלים-שותפים היא...

קונסטנטין לא שמע כמעט את דבריו.  הוא הסתכל בפניו, פני חולה שחפת, ורחמיו נכמרו עליו מרגע לרגע, ועל כן לא יכול למשול ברוחו ולשמוע את הרצאתו על דבר אגודת הפועלים שלו.  לבבו הבין, כי באמת אין לו באגודה זו אלא סגולה מפני הבוז שהוא בז לעצמו על דרכיו ועל מצבו.  וניקולי הוסיף לדבר דבריו:

  הלא ידעת, כי ההון שבידי יחידים מדכא את הפועלים.  האכרים, שהם הפועלים בארצנו, סובלים על שכמם את כל עול העבודה הקשה, ומצבם רע כל כך, שבכל עמלם שיעמלו לא יוכלו להנשא משפל מדרגתם, מדרגת בהמה.  את כל פרי פעולתם, אשר יספיק להיטיב את מצבם, להמציא להם שעות למנוחה וממילא גם לקנית השכלה, –  את כל העודף על תשלומי שכר המלאכה נוטלים בעלי ההון מהם.  והסדר הנהוג גורם, שבמדה שהפועלים ירבו לעבוד, יהיו הסוחרים ובעלי הקרקעות הולכים הלוך וגדול, והפועלים יהיו תמיד לבהמות נושאות בעול.  את הסדר הזה נחוץ לבטל, –  גמר ניקולי ויבט דרך שאלה אל אחיו.

  כן הוא, בודאי, –  אמר קונסטנטין בהביטו אל עצמות לחיי אחיו הבולטות, שמדי דברו נסתמק העור המתוח עליהן.

  ואנחנו מיסדים אגודת חרשי-מסגר, שכל עסקיה, גם הרוח, גם כלי המלאכה, יהיו לה לבד.

  ואיפה יהי בית-מלאכתה של אגודה זאת?    שאל קונסטנטין לווין.

  בכפר ווזדרים, בפלך קזן.

  מאיזה טעם תבחרו כפר לִבית מלאכתכם?  הלא בכפרים יש עבודה רבה גם בלעדי זאת.

  זה טעמו של דבר: האכרים עודם עבדים כמו שהיו עד כה, ועל כן לא טוב בעיניך ובעיני סרגיי איבנוביץ, כי יבואו אנשים לפדותם מעבדותם, –  אמר ניקולי לווין בזעפו על המקשן.

קונסטנטין לווין נאנח, ויתבונן היטב בחדר הכהה והמטונף.  האנחה הזאת הרגיזה, כנראה, עוד יותר את ניקולי.

  ידעתי את ההשקפות האריסטוקרטיות המשותפות לך ולסרגיי איבנוביץ.  ידעתי שהוא יגע בכל כח בינתו ללמד זכות על הרע השורר בארץ.

  לא כן הוא, אך למה תדבר בסרגיי איבנוביץ?    אמר לווין בצחוק קל.

  בסרגיי איבנוביץ?  בשביל כך!    קרא ניקולי פתאום בקול זעם לשמע שם אחיו זה...  בשביל...  אך מה אומר ואדבר?...  הגידה נא לי דבר אחד...  למה באת אלי?  אתה בז לדבר הזה, טוב מאד, לך בשם אלהים, לך –  צעק בקול בקומו מעל הכסא, –  לך, לך!

  חלילה לי לבוז, –  אמר קונסטנטין לווין ברוח נמוכה.    גם אינני חולק על זה כלל.

ברגע ההוא שבה מריה ניקוליובנה.  ניקולי לווין שם עיניו עליה בזעף, והיא קרבה אליו, ותלחש לו איזה דבר.

  חולה אני, נעשיתי נוח לכעוס, –  אמר ניקולי לווין בשוב אפו וינשום בכבדות, –  ואתה מדבר אלי על אודות סרגיי איבנוביץ ומאמרו.  הלא מאמר זה הבל הוא, רעיוני רוח והתכחשות.  מה יוכל לכתוב על דבר אמת וצדק איש אשר איננו יודע מה המה אלה?  הקראת את מאמרו?  – פּנה אל קריצקי וישב שנית אצל השלחן ויסלק מעליו את הפפירוסים הממולאים עד חצים, משום שהיה צריך למקומם.

  לא קראתי, –  ענה קריצקי בפנים עצובים ונראה, שלא רצה להכנס בדברים.

  מפני מה?    פנה הפעם ניקולי לווין בזעף אל קריצקי.

  מפני שאיני רואה צורך לאבד זמן על זה.

  אולם, שמע נא, במה תדע, כי תאבד זמן?  יש אנשים רבים שאין המאמר הזה לפי כחם, שדבריו למעלה מהשגתם.

  אבל אני לא כן עמדי, אני מבין היטב את רעיונותיו ויודע אני במה אינם נכונים.

כל המסובים החרישו.  קריצקי קם במתינות וישלח ידו לקחת את מצנפתו.

  אינך רוצה לסעוד?  לך לשלום.  בוא מחר עם החרש.

אך יצוא יצא קריצקי, וניקולי לווין צחק צחוק קל ויקרוץ בּעיניו.

  גם זה לא יכשר הרבה, –  אמר ניקולי –  הלא עיני רואות...

אך ברגע ההוא קרא אליו קריצקי מתוך הפתח.

  מה לך עוד?    אמר ניקולי ויצא אל הפרוזדור החיצון.  ולווין נשאר לבדו עם מריה ניקוליובנה ויפן אליה וישאלה:

  הזה ימים רבים אַת יושבת עם אחי?

  זו השנה השנית.  לא שלום לו לאדוני, רע לו מאד בימים האחרונים.  מרבה הוא לשתות, –  אמרה מריה.

  שתיה זו מה היא?

  יין דגן שותה אדוני, וזה מזיק לו.

  והרבה הוא שותה?    שאל לווין.

  כן, –  השיבה לו ותבט בפחד אל הפתח, וניקולי נראה בו ברגע ההוא.

  במה דברתם?    שאל בפנים נזעמים ויעבר עיניו בפחד מזה אל זה    במה?

  לא דברנו במאום, –  ענה קונסטנטין במבוכה.

  אם אינכם רוצים להגיד, עשו כטוב בעיניכם.  אבל אין לך לדבר עמה.  היא אָמה, ואתה מן האדונים –  אמר וינע צוארו כדרכו.    הלא רואה אני, כי הבינות אף הערכת הכל, ואתה מביט ומצטער על שגיאות, –  הוסיף לדבר בהרמת קולו.

  ניקולי דמיטרוביץ, ניקולי דמיטרוביץ, – לחשה לו מריה ניקוליובנה בגשתה אליו.

  טוב, טוב!...  אבל הסעודה מה תהא עליה?  אך הנה גם היא, –  אמר בראותו את המשרת בא וטס בידו.    קרב הנה, העמד פה, –  אמר בזעף ויקח וימסוך לו כוס יין דגן וישת בתאות נפש.    שתה נא גם אתה, הטוב בעיניך?    פנה אל אחיו, ופניו צהלו מיד.    עתה רב לנו לדבר בסרגיי איבנוביץ.  בכל זאת אשמח לראותך.  אמור מה שתאמר, סוף סוף לא זרים אנחנו.  שתה נא.  ספר נא לי מה מעשיך, –  הוסיף וילעס בתאות נפש פת לחם וימסוך לו כוס שנית –  מה שלומך?

  אני יושב בדד בכפר, כאשר ישבתי עד כה, ועוסק שם בעניני האחוזה, –  ענה קונסטנטין, ונפשו נבהלה למראה התיאבון המרובה שנראה על אחיו באכלו ובשתותו, ויחד עם זה השתדל שלא יתבונן אחיו שהוא מסתכל בו.

  למה לא תקח לך אשה?

  לא נזדמנה לי, –  ענה קונסטנטין ויתאדם.

  ולמה לא תקח?  לי אי אפשר עוד.  אני כבר השחתי את נפשי.  זאת אמרתי ולא אחדל לאמור, אילו נתנו לי חלקי בשעה שהוצרכתי לו, היו כל חיי חיים אחרים.

קונסטנטין מהר לנטות מענין זה.

  וזאת ידעת, כי וניוּשקה שלך עובד אצלי בלשכה בפוקרובסקויה? 

ניקולי הניע צוארו והתחיל מהרהר.

  ספר נא לי מה נעשה עתה בפוקרובסקויה?  האם הבית עודנו עומד, ועצי הלבנה, וחדר למודנו ישנם עוד בעולם?  והגנן פיליפ האמנם עודנו חי?  מה מאד אני זוכר את הסוכה ואת הדרגש!...  ראה נא, אל תשנה דבר בבית, אך קח אשה מהר וקומם את כל אשר היה שם לפנים, ואני אבוא אליך בעת ההיא, אם תהי אשתך אשה טובה.

  בוא נא עתה אלי, –  אמר לווין –  ואנחנו נכונן מושבנו שם היטב.

  נכון הייתי לבוא אליך!  אילו ידעתי, שלא אמצא שם את סרגיי איבנוביץ.

  לא תמצא אותו.  אני יושב לבדי, ואין לו דבר אלי.

  אך על כל פנים עליך לבחור באחד משנינו, –  אמר ניקולי ויבט בדאגה אל אחיו.

הבטה זו העירה חמלה בלב קונסטנטין.

  אם חפץ אתה לדעת את כל אשר בלבבי בדבר הזה, אגידה נא לך, כי במריבה זו שבינך ובין סרגיי איבנוביץ, אינני נוטה לא אחריו ולא אחריך, כי לא צדיקים גם שניכם.  אתה אינך זכאי ביחוד על פי הפרטים החיצונים, והוא   על פי התוכן הפנימי.

  אֵה , אַה!  ואתה הבינות זאת, אתה הבינות?    קרא ניקולי בקול רם ובשמחה.

  אך אני בעצמי, דע לך, כי אהבתך יקרה לי מאהבתו, על כי...

  על מה, על מה?

קונסטנטין לא יכול לאמור לו, כי יקרה לו אהבת ניקולי, על כי אומלל הוא ואהבה ורעות דרושות לו.  אך ניקולי הבין, כי זאת היה את לבבו לאמור לו, ויפלו פניו וישלח ידו עוד אל יין הדגן.

  רב לך, ניקולי דמיטריץ!    אמרה מריה ניקוליובנה ותשלח ידה המלאה והחשופה אל הבקבוק.

  הניחי לי!  אל תעתירי עלי דבריך!  הכה אכה!    צעק ניקולי.

 מריה ניקוליובנה צחקה צחוק נעים של בקשת טובה, והצחוק הזה עבר גם אל ניקולי, ומיד לקחה לה את הבקבוק מעל השולחן.

  אל תדבר, כי איננה מבינה דבר –  אמר ניקולי –  היא מבינה הכל יותר ממנו.  יש בה איזה רוח טובה ונעימה, האין זאת?

  לפני הימים האלה לא היית מעודך במוסקבה?  – אמר קונסטנטין אליה בלי כוונה מיוחדת.

  אל נא תדבר אליה בלשון רבים.  היא יראה מזה.  איש לא דבר אליה כן חוץ משופט השלום, כאשר נתבעה על דבר אשר גמרה לעזוב את בית-הזמה.  מה משונים דרכי הימים האלה!    קרא פתאום בקול רם, –  המוסדות החדשים האלה, שופטי השלום, הזמסטבה    מה כל ההבלים האלה!

ואחרי הקריאה הזאת החל לספר את המעשים שהיו בינו ובין המוסדות החדשים.

קונסטנטין לווין שמע את דבריו, ואף על פי שגם הוא לא האמין בגודל ערכם של המוסדות החדשים וגלה דעתו נגדם פעמים

רבות, קשה היה לו לשמוע כזאת מפי אחיו.

  בעולם הבא נבין כל זאת, –  השיב לו בבדיחה.

  בעולם הבא?  הה, אינני אוהב את העולם הבא!  אינני אוהב, –  אמר ניקולי ויבט אל אחיו בעיני פחד ושממון.  אמנם נראה, שטוב להסתלק מכל עמל החיים, מכל התועבות וההבלים שאדם רואה בעצמו ובאחרים, ואף על פי כן אני ירא מפני המות, ירא אני מאד, –  אמר וירעד –  אבל שתה נא.  אולי חפץ אתה ביין שמפן?  או נסעה נא אל אחד המקומות.  אל הצוענים נסעה! בימים האחרונים אהבתי את הצוענים ואת השירים הרוסיים.

לשונו נבללה, ובלי כל חבור עבר ודלג מענין לענין.  בעזרת מאַשה הטה אותו קונסטנטין להמנע מנסוע בלילה הזה.  וישכיבהו על מטתו, והוא היה שכור מאד.

מַאשה הבטיחה לקונסטנטין לכתוב לו, כשיהי צורך בדבר, ולפתות את ניקולי לעבור אל בית אחיו, אל בית קונסטנטין, ולשבת עמו יחדו.

 

כו.

בבקר יצא קונסטנטין לווין ממוסקבה ולפנות ערב בא לביתו.  במרכבת מסלת הברזל דבר עם שכניו הזמניים בעניני הפוליטיקה ועל אודות מסלות הברזל החדשות, וגם פה הרגיזו את רוחו ערבוב המושגים הנהוג ברב הצבור, תלונה פנימית על נפשו ואיזה רגש בושה שלא הוברר לו ענינו;  אך כאשר יצא אל התחנה הסמוכה לאחוזתו והכיר את רכבו איגנאט החגר שחכה לו בצורון מורם;  כאשר ראה באור הכהה, שנגה מחלונות בית הנתיבות, את עגלת החורף שלו, המכוסה ביריעות חמות, ואת סוסיו מקושרי הזנבות, המקושטים בטבעות ובזוגים על רסנם, כאשר ספר לו איגנאט עוד בשעת טעינת העגלה את החדשות שנהיו בכפר, כי בא הקבלן השוכר את הפועלים וכי ילדה הפרה המשובחת "פַּוַה", –  הרגיש מיד, שהמושגים מתבררים לו קצת, והבושת והתלונה הפנימית הולכות ועוברות.  זאת הרגיש בשומו עיניו על איגנאט;  אך כאשר לבש את אדרת-הכבשים, שהביא לו איגנאט ויתעטף וישב בּעגלה ויסע ויחשוב מחשבות על אודות המעשים אשר יעשה בכפר ויתבונן אל הסוס הדוני, שלפנים היו רוכבים עליו, ועתה כשכשל כחו מרב עבודה הוא אך נלוה למרכבה רתומה לטוב ממנו, ועם זה עודנו סוס אביר, החל לראות ולהבין בכל המוצאות אותו מה שלא ראה ולא הבין עד כה.  עתה הרגיש כי חזר לבריתו הראשונה ואיננו רוצה להיות לאיש אחר.  הוא אך רוצה להיות ישר וטוב מבראשונה.  מן היום ההוא גמר בלבּו, שלא יקוה לאושר הידוע והמצוי, הראוי לבוא אליו על ידי נשואים, ועל כן לא יבוז עוד הרבה למה שיש בידו.  מלבד זאת גמר, שלעולם לא יתיר לעצמו עוד ללכת אחרי התאוה הנתעבה, אשר דאב לבו מאד לזכרה בימים אשר היה נכון להשתדך.  בזכרו את ניקולי אחיו קבל עליו להשמר כל ימיו משכוח אותו, להשגיח עליו בעינים פקוחות תמיד, כדי להיות נכון בכל עת לחוש לעזרתו, כאשר יצר לו, והוא ראה ויבן כי קרובה צרתו לבוא.  וגם שיחת אחיו על דבר הקומוניזמוס, אשר זלזל בה מאד בדבר אחיו אליו בענין ההוא, העירה בו עתה מחשבות שונות.  את שנוי סדרי החיים הכלכליים חשב לרעיון רוּח;  אך כל ימיו הרגיש כי עול הוא מה שיש לו רב מכל טוב הארץ, והעם דל מאד, ועל כן גמר כי מעתה, יעבוד עוד יותר מבראשונה וגם יהי בורח יותר מן התפנוקים המיותרים, לבעבור יוכל לאמור זכיתי לבי, אף על פי שגם עד כה היה יגע הרבה וממעיט ברדיפת תענוגים.  כל זה נראה לו כדבר נקל מאד ויהי לבו אך טוב עליו בכל שעת נסיעתו זאת.  ברגש תקוה נעימה לחיים חדשים וטובים מהישנים, קרב בעגלתו אל ביתו בשעה התשיעית בלילה.

מחלונות חדרה של אגפיה מיכאילובנה מינקתו הזקנה, שהיתה ממונה על כלכלת הבית, נגה אור על הרחבה שלפני הבית המכוסה שלג.  הזקנה עוד לא ישנה בבואו, והיא העירה את קוזמה משנתו, ויצא מתנמנם ויחף אל היציעה שלפני הפתח.  גם הכלבה "לסקה" קפצה ותצא אליו, ועוד מעט והפילה ארצה את קוזמה בקפצה, ותנבח בקול גדול ותתחכך בברכי אדוניה ותתנשא לשים את רגליה הקדומות על לבו. אך לא נועזה לעשות כן.

  מהרת לשוב, אבי, –  אמרה הזקנה.

  געגועים תקפוני, אגפיה מיכאילובנה.  טוב לאורח וטוב ממנו למי שהוא בביתו, –  השיב לה לווין וילך לו אל חדר עבודתו.

מעט מעט האיר הנר שהודלק את החדר.  החפצים הנודעים לו נראו לעיניו: קרני הצביים, דפי הכותל עם הספרים הנתונים עליהם, המראָה, התנור עם ארובת החום, שהיתה צריכה תקון מכבר, הדרגש שהיה מיוחד לאביו, השולחן הגדול, ועליו ספר פתוח, וצלוחית-לאפר שנשברה מקצתה, ומחברת בכתב ידו.  כראותו את כל אלה נסתפק רגע אחד, אם יוכל לכונן את החיים החדשים, אשר חזה לנפשו בדרך.  כל החפצים האלה, שעקבות מהלך חייו הקודמים עליהם, כמו אחזו בו בחזקה ואמרו לו: "לא, לא תלך מאתנו ולא תהיה לאיש אחר, כי אם כאשר היית עד כה, כן תהיה גם לימים הבאים: בעל ספקות, מתרעם בכל עת על עצמו, מתאמץ לשוא להיטיב דרכיו וחוזר לסורו, מחכה תמיד לאושר ואינו זוכה לו וגם אינו יכול להגיע אליו."

אבל כדברים האלה דברו חפציו ובלבו דבר אליו קול אחר, שאין להכנע מפני העבר ושאפשר לאדם לעשות בעצמו כל אשר ייטב בעיניו.  ובשמעו לקול הזה נגש אל קרן הזוית, שעמדו בה שתי אבני משקל בנות פּוּד אחד, וירם אותן בסדר גימנסטי, בחפצו להשרות רוח שמחה על עצמו.  והנה קול חריקת נעלים נשמע מאחרי הדלת, וימהר וישב את אבני המשקל אל מקומן.

מנהל האחוזה בא ואמר, שהכל עולה יפה, תהלה לאל, אבל יחד עם זה הודיע, כי הכוסמת-היונית נחרכה קצת בגורן-היבּוּש החדש.  הדבר הזה הרגיז את לווין.  הוא בנה את הגורן החדש והוא גם המציא את תכניתו במקצת.  המנהל היה מתנגד תמיד לגורן הזה.  ועתה כשנתקלקלה הכוסמת שמח בלבו על אותו המאורע.  ולווין חשב לדבר ברור, שלא נחרכה הכוסמת אלא מפני שלא שמרו מה שהזהיר מאות פעמים על התחבולות הנחוצות להגן מפני מקרה זה, ויחר לו על זה ויבע נזיפה למנהל.  אבל גם מאורע חשוב ומשמח לב אירע באחוזתו: "פּוה" פרתו הנבחרה והיקרה, שנקנתה מאספת פרות מצוינות, המליטה עגל. 

  קוזמה, הבה את אדרתי.  ואתה צו נא לקחת פנס, ונלכה ונראה, –  אמר אל המנהל.

הרפת המיוחדת לפרות המשובחות היתה קרובה אל הבית בירכתי החצר.  לווין עבר דרך החצר לפני גל השלג, שנערם אצל שיחי הלילך[12], ויבוא אל הרפת.  ריח זבל חם נדף מתוכה, כאשר פתחו את הדלת –  ובקשי נפתחה, כי דבקה במקומה בקרח –  והפרות התחילו מתנודדות על מצע התבן הנקי, כי תמהו על אור הפנס, אשר לא הורגלו בו.  גבה החלק והרחב של הפרה ההולנדית נראה לאור הפנס, בחברבורותיו השחורות.  שור הבר המיועד לקיום המין, רבץ שם גם הוא וחחו בשפתו,  ולמראה האורחים החל לקום: אבל נחם על זאת, ורק נשם פעמים בחזקה, כאשר עברו לפניו.  הפרה האדומה היפהפיה, אשר דמתה בגדלה לסוס-נילוס, הפנתה אחוריה אל הבאים לראותה ותכס בעבי גוה על עגלתה ותריחה.

לווין נכנס לתוך הרפת ויתבונן בפרה וירם את העגלה, האדומה והטלואה בחברבורות שחורות, ברגליה הארוכות והכושלות.  "פוה" רגזה והחלה לגעות, אך שבה למנוחתה, כאשר הגיש לווין את העגלה אליה, ותאנח אנחה ממושכת ותלק את עגלתה בלשונה הגרדנית.  העגלה חפשה בגוית אמה ותדחפה בבטנה בין רגליה האחרונות ותכשכש בזנבה הקטן. 

  הנה, פיאודור, הגישה את הפנס הנה, –  אמר לווין בהתבוננו אל העגלה מכל צד.    כאמה היא!  אף על פי שבמראה שערה היא דומה לאביה.  טוב מאד!  ארוכה ודקת צלעות.  הלא טובה היא, וסילי פיאודורוביץ?    פנה לווין אל המנהל, כי בשמחתו על העגלה השלים עמו ויטוש את דבר הכוסמת.

  ואיך לא תהיה טובה?    ענה המנהל.    אבל שמעון הקבלן בא ביום השני לצאתך.  יש להתנות ולהתפשר עמו, קונסטנטין דמיטריץ.  על דבר המכונה כבר הודעתי לך.

בשאלה האחת הזאת נכללו כל פרטי הנהגת האחוזה, שהיתה עסק גדול בעל מקצועות שונים, ולווין עבר מן הרפת אל לשכת ההנהגה וידבר עם המנהל ועם שמעון הקבלן וישב אל ביתו ויעל מיד על המדור העליון אל חדר האורחים. 

 

כז.

הבית היה גדול וישן, ולווין דר בו יחידי, ועם זה היה מסיק בכל החדרים, וכל הבית היה לו למעון, והוא ידע, כי לא מחכמה הוא נוהג כן וכי גם לא טוב הדבר ונגד מחשבותיו החדשות הוא, אבל הבית הזה היה עולם מלא לו.  בעולם הזה חיו ומתו אביו ואמו, וחייהם נדמו לו למרום מדרגת השלמות, אשר קוה להגיע אליו – בימי חלומותיו על אודות חיי נשואים – גם הוא עם אשתו ובני ביתו.

את אמו לא זכר לווין כמעט לגמרי.  זכר תמונתה היה קודש לו, והעתידה להנשא לו הוצרכה על פי מערכי לבו להיות דומה בכל דבר לאשה הנחמדה והמרוממה, שנראתה לעיני רוחו בדמות דיוקנה של אמו.

אהבת אשה בלי נשואים לא יכול גם לשוות לנגדו, ולא זאת בלבד, אלא שחיי בעל אשה ובנים היו קודמים בדמיונו לאשה העתידה להיות חברתו ביסוד החיים ההם.  השקפותיו על הנשואים לא היו אפוא כהשקפות רוב מיודעיו, שהנשואים נחשבו בעיניהם לאחד משאר הענינים הרבים שבחיי האדם, ובעיניו היו התוכן הראשי, שכל טוב החיים תלוי בו.  ועתה הוטל עליו להואש מזה!

כאשר בא אל חדר האורחים הקטן, שהיה שותה בו חמים וישב על כסא וספר בידו, ואגפיה מיכאילובנה הביאה לו את החמים ותאמר לו כדרכה: "ואני אשבה נא לי, אבי" ותשב על כסא אצל החלון -, הרגיש, כי לא נואש עוד באמת מחלומותיו, אף על פי שהדבר תמוה מאד, וכי אי אפשר לו להתקיים בלעדיהם, אם היא אם אשה אחרת תהי עזר כנגדו, אבל היה יהיה הדבר הזה.  בקראו בספר אשר בידו, עיין בדברים שבו ולרגעים עמד מקרוא ויט אזנו לפטפוטי אגפיה מיכאילובנה אשר לא שתקה גם רגע קטן אחד, ובאותה שעה רחפו נגד עיניו גם מראות מעסקי הכפר ומחייו – חיי נשוא לימים הבאים, מראות שונים בלי חבור ביניהם נוצרו זה אחר זה בכח דמיונו, וירגש שבסתר לבו נקבע, נסתדר ונתחזק איזה דבר.

אגפיה דברה אליו על אודות האכר פרוחור, כי אין אלהים בלבו, כי בכסף אשר נתן לו לווין לקנות לו סוס הוא שותה שכור כל היום, ופעם אחת הכה את אשתו מכות רצח; לווין שמע את דבריה וגם קרא בספרו ויתאמץ לזכור את כל מהלך רעיוניו שעלו על רוחו בשעת קריאתו.  הספר היה חבורו של טינדל על החום, ולווין זכר, שהתרעם הרבה על טינדל על כי הוא שמח ומגיס לבו בבחינותיו העולות יפה בידו תמיד, ועל כי הוא מחוסר השקפה פילוסופית.  ופתאום עלה הרעיון המשמח הזה על לבו: "הלא בעוד שתי שנים תהיינה לי בעדרי שתי פרות הולנדיות, גם "פוה" בעצמה אפשר שתחיה עוד, שתים עשרה פרות בנות השור הבר הזה ובראשן עוד שלש אלה – מה טוב ומה יפה!" אחרי הרעיון הזה חזר ושלח ידו אל הספר.  "לו יהי כן, האיליקטריון והחום דבר אחד הם; אך כלום אפשר להעמיד זו תחת זו בהשואה לפתרון שאלה חשבונית? הן זה אי אפשר.  ואם כן, מה הועילו חכמים בבחינותיהם.  את מציאות החבור שבין כל כחות הטבע אנו מרגישים בעצמנו... ביחוד ינעם, שתהיה בתה של "פוה" פרה אדומה ומטולאה, ומה ייף כל העדר הזה, כשתהיינה שלש אלה בראשו! טוב מאד! אז נצא אני ואשתי ואורחים עמנו לקראת העדר... אשתי תאמר: אני וקוסטיה טפחנו ורבינו את העגלה הזאת ותהי לנו כבת.  איככה תוכלי לטפל הרבה בזה? יאמר האורח.  והיא תענהו: כל מה שמעסיק אותו מעסיק גם אותי.  אבל מי היא?" בהגיעו לשאלה זאת זכר את אשר קרהו במוסקבה... ומה אעשה?... לא אני האשם.  אבל מעתה ישונה הכל.  אך הבל הוא הרעיון, כי דברי ימי הקודמים יפריעוני מהקים את מזמות לבי הטובות.  יש להתחזק, להלחם ולהתיצב על דרך טוב בחיים..." לרעיון זה הרים ראשו ויוסף לשקוע במחשבותיו.  הכלבה הזקנה "לסקה" עוד לא הביעה כל שמחתה על שיבת אדוניה מדרכו, ועל כן רצה אל החצר ותנבח שם כראוי למאורה זה, ותשם את ראשה תחת ידו ותיליל בשפל קול ובתלונה, על כי איננו מראה לה סימני חבה.

  רק הדבר אין בה, - אמרה אגפיה מיכאילובנה. – אך זה כלב נפלא... יודעה ומבינה היא, כי אדוניה בא מתוך עצבות.

  למה תאמרי מתוך עצבות?

  האין עינים לי, אבי? עת לי לדעת את אדוני.  מילדותי גדלתי בתוך אדוני.  אין דבר, אבי, ובלבד שתהי שלם בגופך ונקי מעול.

לוין שם עיניו אליה ויתמה, על כי הבינה את אשר בלבו.

  האביא לך עוד כוס חמים? – אמרה הזקנה אליו ותקח את הכוס בידה ותצא.

ו"לסקה" לא חדלה לשים את ראשה תחת ידו, עד שהעביר כף ידו עליה בחבה, ואז נפלה לרגליו ותתפתל בדמות טבעת, ותשם את ראשה על אחת מרגליה האחרונות.  ולאות כי עתה אך טוב ושלום לה פתחה פיה קצת ותשמע קול נשיקה בשפתיה, ואחרי כן אטמה שפתיה המתדבקות זו בזו מסביב לשניה הקהות מזוקן, ותדום במנוחה שלמה.  לווין שם לבו אל תנועתה האחרונה הזאת.

  גם אני כן! – אמר אל לבו, - דומה אני לה בזה.  אין דבר... אך טוב ושלום.

 

כח.

בבוקר השכם אחרי נשף המחול ההוא שלחה אנה ארקדיבנה טלגרמה אל אישה ותודיענו בה, שהיא יוצאה ממוסקבה בעצם היום הזה.

  לא, אני צריכה, צריכה אני לצאת היום, - הסבירה לגיסתה את החלטתה זו, שהחליטה פתאום שלא כמחשבתה הראשונה, ובחפזון דברה דבריה, כאילו זכרה שיש לה בביתה עסקים רבים מספור, - לא, לא, עלי לנסוע מזה עוד היום.

סטיפן ארקדיביץ לא סעד ביום ההוא בצהרים בביתו, אבל הבטיח לבוא בשבע שעות בערב ולנסוע עם אחותו אל בית הנתיבות לשלחה.

גם קיטי לא באה שמה לסעוד בצהרים, כי אם שלחה פתקה שנאמר בה, כי ראשה כואב עליה.  ותסעדנה דולי ואנה לבדן עם הילדים ועם המורה האנגלית. והילדים – אם מאשר כל ילד נוח לשנות דרכו, אם מאשר הרגישו בבינה היתרה הנתונה לילדים בדברים הרבה, כי אנה איננה אתם כביום אשר גברה אהבתם אליה, כי אין עיניה ולבה עליהם עוד, - אבל פתאום חדלו לשחק עם הדודה החדשה, ובטלה אהבתם העזה, ולא שמו לב ליציאתה הנמהרה.  בכל שעות הבוקר עסקה אנה בהכנות לדרך: בכתיבת פתקאות למיודעיה שבמוסקבה, ברשימת חשבונותיה ובחבישת חפציה.  בכלל נדמה לדולי, שמנוחת אנה נפרעה על ידי רגש הדאגה הנעלמה, שעל פי רוב יש ביסודו התחרטות על מעשה שלא כהוגן, ודולי ידעה היטב את הרגש הזה, באשר היה מצוי גם אצלה.  אחרי סעודת הצהרים הלכה אנה אל חדרה ללבוש את בגדיה, ודולי הלכה אחריה.

  מה משונה אתַ היום! – אמרה אליה דולי.

  אני? כן תדמי? – אך לא משונה אני, כי אם רוגזת.  מקרה מצוי הוא בי.  לבכות אני נכונה כל היום הזה.  אולת גדולה היא, אבל דרכה לעבור, - אמרה אנה במהירות ותשח פניה, שנתאדמו בדברה, אל הילקוט הקטן, אשר שמה בו את רדיד הלילה שלה ואת מטפחות הבטיסט.  עיניה הבריקו יותר מבכל עת ודמעות נראו בהן בכל רגע – ככה קשתה עלי היציאה מפטרבורג, ועתה אינני רוצה לצאת מפה.

  בבואך הנה עשית פה דבר טוב, - אמרה דולי ותתבונן בה בשים לב.

אנה הביטה אליה בעינים רטובות בדמעה.

  אל תאמרי זאת, דולי.  לא עשיתי ולא יכלתי עשות פה דבר.  פעמים רבות אני רואה ומתפלאה, שכמו התקשרו עלי אנשים להטות את לבבי מן הדרך הטוב.  מה עשיתי ומה יכלתי עשות? בלבד נמצאה אהבה רבה, די סלוח...

  אלהים יודע מה היה לנו, לולא באת אלינו, אמרה דולי.  – אשריך, אנה, שכולך טובה ותמימה.

  אין איש בלי רוח רעה צפונה במעמקי לבו, אומר האנגלי.

  איזו רוח רעה יש בך? הלא ערום לבך בכל דבר.

  יש ויש! – קראה אנה, ואחרי הדמעות שהיו בעיניה לפני רגע אחד נעוו שפתיה פתאום מצחוק לעג וערמה.

  אם כן לא רוח רעה היא, כי אם רוח מעורר גיחוך, - אמרה דולי בבדיחה.

  לא, כי אם רוח רעה.  הידעת מפני מה אני נוסעת מזה היום ולא למהר? הסוד הזה דכא את לבבי, וחפצי לגלותו לך, - אמרה אנה ותט שכמה לאחור אל גב הכסא ותבטל נכח אל עיני דולי.

ודולי ראתה ותתמה, כי האדימו פני אנה עד אזניה, עד מחלפות ראשה השחורות, היורדות על צוארה.

  כן הוא, - הוסיפה אנה – הידעת, מפני מה לא באה קיטי אל הלחם? – היא מקנאה מפני.  אני הייתי לה למוקש... בשלי היה הנשף לה לכעס ולמכאובים.  אבל באמת אינני אשמה בדבר, או אשמה אך במקצת, ב"במקצת" האריכה בקול דק.

  מה מאד דמית בדברך זה לסטיבה, - אמרה דולי בשחוק.

אנה מצאה עלבון לנפשה בהערה זאת.

  לא, לא! לא סטיבה אני, - אמרה בפנים זועפים קצת. – רק בגלל אשר אני בטוחה בעצמי ואינני יכולה לפקפק באמונתי גם רגע אחד, גליתי לך זאת.

אך ברגע שיצאו הדברים מפיה, הרגישה, שאינם נכונים, כי לא רק הטילה ספק בעצמה, כי אם דאגה ופחד באו בה בזכרה את וורונסקי, וכדי שלא תפגשהו עוד, מהרה באמת לצאת ממוסקבה.

  סטיבה ספר לי, כי יצאת עם וורונסקי במזורקה וכי הוא...

  לא תוכלי לשער, כמה מגוחך היה סוף מעשה זה.  הן לשדך באתי, ופתאום נתגלגל הדבר... אולי שלא מדעתי...

ופתאום התאדמה ומליה נעתקו.

  דבר כזה מורגש כרגע! – אמרה דולי.

  אבל אילו ידעתי, שיש בלבו באמת מחשבות עלי, כי עתה היתה לי זאת לכאב אנוש, - נכנסה אנה לתוך דבריה. – ואני בטוחה, שכל זה ישכח, וקיטי תחדל לשנוא אותי.

  אולם אני לא אכחד ממך, אנה, כי לא טוב בעיני השידוך הזה לקיטי.  ואם באמת יכול וורונסקי לאהוב אותך אהבה עזה ביום אחד, טוב לה, כי יבוטל השידוך לגמרי.

  וזאת היתה בודאי אולת גדולה לו מאד!  – אמרה אנה, וגם הפעם האדימו פניה מנחת, בשמעה מפי דולי את הרעיון אשר היה בלבה, - ועתה אני נוסעת מזה, אחרי אשר הקימותי לאויבת לי את קיטי זו שאהבה נפשי.  מה נעימה היא קיטי!  אבל את, דולי, הלא תתקני זאת? כן?-

דולי יגעה לעצור מצחוק פיה.  בכל אהבתה את אנה נעם לה לראות, שגם היא איננה נקיה מחטאים שבלב.

  לאויבת? זה אי אפשר.

  רוצה אני, שתאהבוני כולכם, כמו שאני אוהבת אתכם; ועתה דבקה נפשי בכם עוד יותר, - אמרה אנה בעינים דומעות. – מה זה ככה נבערו דברי היום!

בידים מהירות מחתה את פניה במטפחת ותחל ללבוש את בגדיה.

סטיפן ארקדיביץ אחר לבוא, עד שהגיעה שעת הנסיעה, ובבואו היו פניו אדומים וצוהלים וריח יין וסיגרות עלה ממנו.

רגשנותה היתרה של אנה דבקה גם בדולי, וכאשר חבקה בפעם האחרונה את גיסתה, לחשה לה:

  זכרי, אנה: את אשר עשית למעני לא אשכח לעולם.  זכרי נא, כי אהבתי אותך ועד עולם לא אחדל לחשבך לטובה שבידידותי!

  ואני לא אבין במה זכיתי לזאת. – אמרה אנה ותשק לה ותתאמץ למנוע עיניה מדמעה.

  בן תביני היטב, שלום לך, מחמד נפשי!

 

כט.

"ככה נגמר הכל, ויהי שם אלהים מבורך!" – זה היה הרעיון הראשון, אשר עלה על לב אנה, כאשר התפטרה בפעם האחרונה מאחיה, אשר עמד במבוא המרכבה ולא נתן לה להכנס לתוכה עד הצלצול השלישי, - ותשב על הדרגש שנתיחד לה, ואנושקה, הנוסעת אתה לשרתה, אצלה, ותבט כה וכה לאור הכהה שבמרכבת המשכב שנסעה בה.  "יהי שם אלהים מבורך, מחר אראה את סיריוז'ה ואת אליקסיי אלכסנדרוביץ, וחיי ישובו למהלכם הקודם הטוב והמסודר".

כבכל היום ההוא לא שקטה רוחה בקרבה גם אחרי כניסתה למרכבה, אך בעניני הנסיעה התעסקה בנחת ובהשתדלות; בידיה הקטנות והמהירות פתחה ותסגור את ילקוטה המאדם ותוציא מתוכו כר קטן ותשם על ברכיה ותלט את רגליה מכל צד ותשב במנוחה.  אשה חולה אחת מן הנוסעות במרכבה ההיא שכבה לישון, שתים מהן החלו להכנס בדברים עם אנה, ואשה זקנה בעלת בשר הליטה את רגליה גם היא והעירה הערות אחדות על דבר ההסקה.  אנה השיבה להן תשובות קצרות, אך מהרה ראתה, כי אין שיחת הנשים האלו מסוגלת להעסיקה ותבקש מאת אנושקה להגיש לה את הפנס הקטן מתוך חפציה, ותדבקהו אל יד הכסא ותוצא מילקוטה סכין לניירות ורומן אנגלי.  בראשונה לא יכלה לקרוא: עד שזזה הרכבת מאצל בית הנתיבות הפריעוה עבודת הסבלים והמולת העוברים והשבים.  אחרי כן משך קול רעש הנסיעה את לבה; אחרי כן הטרידוה פתי השלג שנפלו ודבקו בזכוכית שבחלון השמאלי, מראה הקונדוקטור המכוסה שלג מצדו האחד שעבר לפניה, ושיחות הנשים על דבר השלג והרוח הסוער בחוץ.  אבל אחרי כן היה הכל הולך ונשנה: התנודה, משק הגלגלים, השלג הדופק על החלון, ההשתנות לרגעים מחום לקור ומקור לחום, הפנים האחדים העוברים לפעמים לאור הכהה וקולות הדברים האחדים הנשמעים לפעמים, ואז החלה אנה לקרוא ולהבין מה שקראה.  אנושקה כבר התנמנמה, וידיה הרחבות אחזו את הילקוט האדום על ברכיה, אחת מנעלי ידיה היתה קרועה.  אנה קראה וגם הבינה בדברים, אך כבד היה לה לקרוא, כבר היה לה לעיין היטב בחיים שאינם שלה, כי נכספה נפשה מאד בחיים שלמים ומלאים לעצמה.  בקראה על דבר אשה אהובה שומרת חולה אחד, חפצה ללכת אט בעצמה בחדרו של החולה ההוא; בקראה הרצאת אחד הנואמים בבית מחוקקים, חפצה לשאת בעצמה את הנאום ההוא; בקראה, כי איזו עלמה רכבה על סוס אחרי עדת כלבים והרעימה את גיסתה, וכל רואיה תמהו על אומץ לבה – חפצה לעשות זאת בעצמה.  אך מכל זה לא יכלה עשות מאומה, רק התאמצה לקרוא, וידיה הקטנות החזיקו בסכין החלקה.

כבר החל הגבור שברומן שלה להגיע אל האושר האנגלי, אל מעלת ברון ואל רכישת אחוזה, ואנה חפצה לנסוע עמו אל האחוזה ההיא, ופתאום הכירה וידעה, שראוי לו להתבושש ושגם היא מתבוששת מטעם זה.  אך למה יבוש? "ואני מה אבוש?" שאלה בלבה בתמהון ובעלבון פנימי, ותנח את הספר ותסמוך שכמה על גב הכסא ותלחץ בכח בשתי ידיה את סכין הניירות.  לא היה לה כל יסוד לבוש.  את כל זיכרונותיה משעת שבתה במוסקבה העבירה לפניה בלבה, וכולם היו טובים ונעימים.  היא זכרה את נשף המחול, את וורונסקי ואת פניו המלאים אהבה והתרפסות ואת כל מה שבינה לבינו, ודבר רע לא נמצא בכל אלה.  ובכל זאת התחזק רגש הבושה בקרבה, בהגיעה בזיכרונותיה עד כה, וכמו דבר אליה קול מקרבה ברגע שזכרה את וורונסקי, לאמור: "חם, חם מאד, כדי רתיחה".  "ומה בכך?" – אמרה אל לבה ברוח אמיץ ותיטב לשבת על הכסא. – מה מני יהלוך? האם אירא להסתכל בדבר כמו שהוא באמת? מה בכך? האומנם היו או יכולים להיות ביני ובין הנער-האופיצר הזה איזו דברים מיוחדים חוץ ממנהגי בני אדם עם כל אחד ממכיריהם?" שאלה בלבה ותצחק צחוק בוז, ותשב ותקח את הספר, אך הפעם לא יכלה להבין דבר בו.  היא העבירה את הסכין על פני הזכוכית ואחרי כן הגישה את עברה החלק והקר אל לחיה ותצחק כמעט בקול רם משמחת פתאום, אשר באה בה, בלי כל טעם ברור: היא הרגישה, שעצביה הולכים ונמתחים בקרבה, כמיתרי כנור על יתדותיהם, עד בלי חק.  היא הרגישה, כי עיניה הולכות ומתרחבות, כי אצבעות ידיה ורגליה נעות מאליהן, כי נשימתה נלחצת ונעצרת בקרבה, כי כל מה שהיא רואה ושומעת בממשלת האור הכהה שמסביב לה, עושה עליה רושם גדול וחזק יותר מהראוי.  רגעי ספקות שונים באו עליה תכופים זה אחר זה; הנוסעת המרכבה לפנים אם לאחור, אם אינה זזה ממקומה כלל? היושבת אצלה אנושקה אם נערה אחרת? מה מוטל שם על הכסא: האדרת היא אם חיה? ומה אני פה: האני בעצמי, אם אשה אחרת? יראה ורעד באו בה בנטותה אחרי רעיוני תעתועים אלה, אך איזה כח הטה את לבבנה לאַהבה אותם, והברירה היתה בידה, ברצותה נגררה אחריהם וברצותה יכלה לגרשם כלה.  רגע אחד שבה אליה כל בינתה ותרא בבירור, כי האכר דל הבשר העוטה אדרת בד גרוע, שנעדר בה אחד הכפתורים, אחד המסיקים הוא שנכנס למרכבה ואת הטרמומטר בא לראות, ובבואו נכנסו עמו רוח ושלג; אבל אחרי כן חזרו ונתבלבלו רעיוניה... האכר בעל המתנים הגבוהות התחיל שורט בשניו את הקיר; הזקנה פשטה את רגליה לכל אורך המרכבה ותמלאה ענן קודר; אחרי כן שמעו אזניה קולות חריקה ודפיקה, כאילו שברו וישסעו שם את אחד מבעלי החיים; אחרי כן להטה אש אדומה מעורת עינים במראיה, ואחרי כן חלף הלך כל זה אל אחורי הקיר, והיא בעצמה נפלה למעמקים.  אבל כל זה לא החריד אותה, כי אם נתן שמחה בלבה.  והנה קול איש עטוף ומכוסה שלג קרא דבר באזניה ותקם ותעור מתרדמת בינתה ותבן, כי קרבה הרכבת אל תחנה, והקונדוקטור הוא בעל הקול אשר שמעה.  ותבקש מאת הנערה המשרתת, כי תתן לה את הפילירינה ואת המטפחת, ותשם אותן עליה ותשם פעמיה אל הדלת.

  לצאת רוצה גברתי? – שאלה הנערה.

  כן, לשאוף רוח אני רוצה.  חם פה מאד.

בפתחה אתץ הדלת פרצו השלג והרוח לקראתה וילחמו בה על הדלת והיא מצאה נחת גם בזה ותפתח את הדלת ותצא.  הרוח כמו ארב לה מכבר, ובצאתה שרק לקראתה בשמחה ויכון להחזיק בה ולשאתה משם אך היא אחזה בידה האחת בקנה הברזל הקר שבמבוא המרכבה.  ובידה השנית במטפחתה, שלא תזח מעליה, ותרד אל הרחבה ותסוב אל אחורי המרכבות.  הרוח נשבה בחזקה רק אצל פתחי המרכבות, ומאחריהן שקט האויר הקר.  בעונג רב שאפה אנה את אויר השלג אל קרבה בשאיפות גדולות ועמוקות, ותתבונן אל הרחבה ואל התחנה המלאה אור.

 

ל.

סער נורא נשב מאחרי פנת בית הנתיבות וישרוק בן אופני המרכבות ובין קני הברזל שבמבואיהן.  המרכבות והקנים והאנשים כל מה שנראה לעין, היה מחופה שלג מצדו האחד אשר ממול בית הנתיבות.  והחפוי הלך הלוך ורב.  רגע אחד שתק הסער, אחרי כן התחזק וישא ויהדוף הדוף והשלך, ונדמה, שאין לעמוד לפניו.  אבל בכל זאת רצו האנשים שם הנה והנה וגם באו בדברים זה עם זה, ויצהילו פניהם ברוצם ויצעדו צעדי און אל נסרי הרחבה, והנסרים חרקו תחת רגליהם, ובכל רגע ורגע פתחו וסגרו את הדלתות הגדולות שבפתחי בית הנתיבות.  תחת רגליה חלף צלו הכפוף של אחד העוברים, וקולות הקשה בקורנוס על בדי המסלה נשמעו.  "תנה את הדפשה!" קרא איש בזעם מעבר לחומת השלג היורד.  "בואה נא הנה! נוּמר 28!" קראו עוד קולות שונים, ואנשים עטופים בבגדיהם ומכוסים שלג רצו לקול הקריאות האלה.  שני אדונים מכובדים למראה עברו על פניה, ובפיהם פפירוסות בוערות.  עוד פעם אחת שאפה אל קרבה רוח כנפשה שבעה ותוצא את ידה מתוך המופה לאחוז בקנה= הברזל שבמבוא המרכבה ולהכנס לתוכה, והנה איש באדרת פקיד=הצבא בינה ובין אור הפנס, ותשם עיניה עליו, והנה הוא וורונסקי.  כאשר נפגשו עיניהם, הגיש ידו אל פאת מצנפתו ויקוד לפניה וישאלה, אם אין לה צורך באיזה דבר, אם לא יוכל להועיל לה באיזה מעשה.  זמן רב הביטה אליו בלי השב דבר, ואף על פי שעמד בצל ראתה, או נדמה לה שהיא רואה, מה שפניו ועיניו מביעים לה.  זאת היתה הבעת החן והכבוד, אשר אך אחד ממאות צעירים הדומים זה לזה והמצויים בכל מקום, וכי עד עולם לא תתיר לעצמה גם להעלות זכרו על לבה; אבל עתה, בפגשה אותו פתאום, לא יכלה עמוד בפני רגשי השמחה והגאון אשר תקפוה.  בפגישה זאת לא הוזקקה לשאלו, מה לו פה.  נפשה ידעה מאד, כאילו כבר שמעה מפיו, כי לא בא שמה אלא בשבילה.

  למה אני נוסע? – שנה את שאלתה ויבט אל תוך עיניה.  הלא תדעי לך, כי נוסע אני להמצא במקום אשר תמצאי בו את, - אמר אליה. – אי אפשר לי בלעדי זאת.

רוח הסער כמו פרץ לו דרכים חדשים ברגע ההוא וישלך גלי שלג מעל גגות המרכבות ויקשקש בלוח ברזל מדולדל, וחליל עגלת הקיטור שרק שריקה גסה כמין קריאה לאבל ולמספד.  אבל כל זה נהדר בעיניה עוד יותר מבראשונה.  מה שאמר לה וורונסקי היה משא-נפשה, אלא שגם בינתה עמדה לה ותפחידה. היא לא ענתה דבר, והוא ראה על פניה אותות מלחמה פנימית.

  סלחי נא לי, אם אמרתי דבר שלא כרצונך, - התרפס ויוסף לדבר אליה.

דבריו נאמרו בנמוס ובכבוד, אבל גם באומץ לבב ובקשי עורף, וזמן רב לא יכלה להשיב לו.

  מה שאמרת הוא דבר רע, ואני הנני מבקשת מאתך, אם איש טוב אתה, שכח נא את אשר אמרת, כאשר אשכח גם אני, - השיבה לו לאחרונה.

  גם דבר אחד מדבריך, גם תנועה אחת מתנועותיך לא אשכח ולא אוכל לשכוח לעולם...

  רב לך, רב! – נתנה עליו בקולה, אך לשוא התאמצה להעמיד פניה בזעם.הוא הסתכל בתאות נפש בפניה, אשר לא הביעו כל זעם עליו, והיא אחזה בקנה הברזל הקר ותעל ותבוא במהירות אל פרוזדור המרכבה.  אך בפרוזדור הקטן ההוא עמדה מעט ותשת לבה למה שנהיה.  בלי זכור לא מה שדברה היא ולא מה שדבר הוא אליה, הכירה ותדע בלבה, כי השיחה הקצרה הזאת קרבה אותם זה אל זה קרבה נוראה, ולבבה פחד פחד ורחב לרעיון הזה.  אחרי עמדה רגע קטן נכנסה לתוך המרכבה ותשב על מקומה.  בשבתה לא רק התחדש מצב רוחה הקשה, אשר התענתה בו לפני צאתה, כי אם עוד התחזק יותר, עד אשר החלה לדאוג, פן ינתק בקרבה איזה מיתר מתוח יותר מהאפשר.  כל הלילה לא ראתה שנה בעיניה.  אך לא היה במצבה הקשה ובמשאות השוא אשר חזתה בדמיונה כל דבר מר ומעציב.  להיפך, איזה יסוד משמח, מחמם ומחזק ידים הורגש בו.  לפנות בוקר התנמנמה אנה על כסאה, וכאשר הקיצה, כבר הבוקר, והרכבת קרבה אל תחנת פטרבורג, וכרגע התעוררו בה מחשבות על אודות ביתה ואישה ובנה ודאגות היום והימים הבאים אחריו.

כמעט שנעצרה הרכבת בפטרבורג, ואנה ירדה מתוכה, נמשכו עיניה אל פני אישה, אשר יצא לקראתה.  "אהה אלי! האזנים האלה למה נשתנו עתה?" אמרה בלבה, בהביטה אל תארו הגס והמגושם, וביחוד אל תנוכי אזניו, אשר נגעו בשולי כובעו העגול.  בראותו אותה הלך לקראתה ויעמד שפתיו דרך בדיחה כמנהגו, ויבט אליה הבטה ישרה בעיניו הגדולות והעיפות.  רגש מר לחץ את לבה למראה עיניו העיפות המכוננות אליה, כאילו חשבה, שיראה לפניה בתמונה אחרת.  ביחוד השתוממה על קול תלונה, שעלה אליה מקרבה על עצמה, בראותה אותו לנגדה.  לא חדש היה לה רגש זה של התרעמות על עצמה, שהיה דומה להכרת התכחשות בהליכותיה עם אישה; אבל עד כה לא התבוננה ברגש הזה, ועתה הוברר לה וידאב נפשה בחזקה.

  ראי נא, אלוף נעוריך מלא אהבה כבשנה השנית לחתונתו, הנה כלתה נפשו לך וימהר לבוא לראותך, - אמר אליה בקולו הממושך והדק ובסגנון שהשתמש בו כמעט בכל דבריו אליה, בסגנון מלגלג על כל מי שמדבר כן באמת ובתמים.

  השלום לסיריוז'ה? – שאלה אנה.

  וזה כל שכרי על אש אהבתי? – השיב לה על שאלתה, - שלום לו, שלום...

 

לא.

וורונסקי לא נתן שנת לעיניו כל הלילה ההוא.  על כסאו ישב ויכונן עינו פעם נכחו ופעם אל הנכנסים והיוצאים, ופניו המלאים שקט ועוז.  אשר השתוממו בגללם כל רואיו שלא היו ממיודעיו, לבשו עתה גאות ועוז עוד יותר מבראשונה, ועיניו הביטו אל האנשים שאינם מכירים אותו, כאל דברים שאין בהם רוח חיים.  איש צעיר רגזן, מפקידי בית דין גלילי, שישב ממולו, נמלא חמה עליו בגלל זה.  הצעיר ההוא הבעיר פפירוסה בידי וורונסקי, גם נסה להכנס בדברים עמו, גם דחף אותו בכונה להזכיר לו, שלא אבן דומם הוא, כי אם איש, אך וורונסקי לא הפלה בינו ובין הפנס, והרגזן הצעיר עוה פניו לרגעים והרגיש, כי עוד מעט ולא יוכל התאפק למראה הבוז אשר יבוז לו שכנו חנם.

אך וורונסקי לא ראה ולא ידע מאומה.  גאּוּת מלך היתה בו, ולא על כי האמין, שעשה רושם על אנה – עוד לא האמין בזאת – אך על הרושם, אשר עשתה היא עליו, גבה לבו ושמח בלי גבוּל.

מה תהי אחרית כל זה לא ידע ולא שם לב לדעת.  הוא הרגיש, שכל כוחותיו, שהיו חפשים ומפוזרים עד עתה, התכנסו ויהיו לכח אחד מכוון אל מטרה נעימה אחת ובזה היה לאיש מצליח.  הוא אך ידע, כי אמת דבר באמרו לה, כי נסע אל המקום, אשר היא שם.  כי כל אשרו בחיים, כל תוכן חייו, היה, על פי דעתו בעת ההיא, לראות את מראיה ולשמוע את קולה.  וכאשר יצא ממרכבתו בתחנת בּולוגויה לשתות מי=סילט וראה את אנה שם, היתה מלתו הראשונה האמורה לה מה שאמר בלבו עליה.  ולבו שמח בקרבו, על כי אמר לה זאת, על כי עתה היא יודעת זאת ומהרהרת בזאת.  כל הלילה לא ראה שנה בעיניו.  בשובו אל מרכבתו חזר בלבו בלי הפסק על כל המצבים השונים, שראה בהם את אנה, ועל כל הדברים, ששמע מפיה.  ולפני רוח דמיונו רחפו מראות, אשר ראה בחזון לימים יבואו ואשר נכספה גם כלתה נפשו אליהם.

כאשר יצא מן המרכבה בפטרבורג היה מלא כח ותנועה אחרי הלילה, אשר עבר עליו בלא שנה, כאיש אחרי עלותו מאמבטי של צוננים, ויעמוד לפני מרכבתו ויחכה ליציאתה.  "עוד פעם אחת אראנה, - אמר אל לבו ויצחק שלא בכוונה, - אראה את הליכתה ואת פניה: אולי תאמר דבר, תסב ראשה, תשא עיניה ואולי גם תצחק".  אך עוד בטרם ראה אותה ראה את אישה, מובל בכבוד בידי שר התחנה בין המון הנאספים.  "אַה, כן הוא! זה אישה!" זו הפעם הראשונה הבין וורונסקי בבירור כי כל מה שנוגע בה נוגע גם באישה.  אמנם לא נכחד ממנו, כי אשת איש היא, אך לא האמין במציאותו באמונה שלמה, עד שראהו בעיניו כמו שהוא, בראשו, בכתפיו וברגליו הנתונות במכנסים שחורים; ביחוד האמין בזה, בראותו אותו אוחז במנוחה את ידה, כקנין שהוא שלו.

בראותו את אליקסיי אלכסנדרוביץ בפניו מלאי חיים פטרבורגיים ותארו תואר אדם בוטח בכחו, וכובע עגול על ראשו, וגבו בולט קצת, האמין, כי ישנו לזה בעולם, ובאותה שעה הרגיש, מה שירגיש אדם צמא למים, כשיגיע אל מעין וימצא בו כלב, כבש או חזיר שותה ורופש את המים.  מגונה ביחוד היה בעיני וורונסקי הלוכו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, שנראה כמגלגל חצי גופו התחתון ורגליו הכבדות.  וורונסקי כבר גמר בלבו, שלא ניתנה לאיש זולתו רשות לאהוב את אנה.  והיא לא נשתנתה, ומראיה שמח לבבו ויאמץ רוחו כבראשונה. את משרתו האשכנזי, שיצא אליו במרוצה מהמחלקה השניה, צוה לקחת את חפציו ולהביאם לביתו, והוא נגש אליה.  כבר ראה את הפגישה שפגשה את אישה ובעיניו -  עינים בוחנות של אוהב דבק – הכיר בפניה אות התביישות קלה בדבּרה עם אישה.  "לא, - גמר וורנסקי, - היא איננה אוהבת אותו ואיננה יכולה לאהבו".

בגשתו אל אנה, התבונן לשמחת לבבו, כי הרגישה את קרבתו, בהיותו עוד מאחריה, וגם הסבה עיניה ותראהו, אך בראותה אותו, שבה ותפן אל אישה.

  הבשלום עבר עליך הלילה? – שאל אותה בקידה אחת לפניה ולפני אישה, ויכול היה אליקסיי אלכסנדרוביץ להתיחס את קידה זו כרצונו, לקבלה על חשבונו ולהכיר את וורנסקי, או להמנע מהכירו.

  תודות לך אדוני, שלום לי, אך שלום, - ענתה אנה.

פניה נראו כעיפים, ובאותה שעה לא שרה עליהם ההוד המיוחד, שהיה מופיע פעם בדמות צחוק על שפתיה ופעם בדמות ברק קל בעיניה; אך מבט מבריק אחד העיפה עליו, ואף על פי שחלף הברק הקטן ההוא כהרף עין ממש, מצא בו וורונסקי אושר לנפשו.  והיא הביטה אל אישה, לדעת, היודע הוא את וורונסקי אם אין.  אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אל וורונסקי בתרעומות, ולא זכר בבירור מי הוא.  אך פה התנגשו שני כחות שוים: מתינותו ועוז רוחו של וורונסקי לא סרו מעליו בשביל קרירותו וגאונו של אלקסיי אלכסנדרוביץ.

  הגרף וורונסקי, - אמרה אנה.

  אַה! כמדומה לי, שמיודעים אנחנו, - אמר אלקסיי אלכסנדרוביץ בקרירות דעת ויתן יד לוורונסקי. – ביציאתך נסעת עם האם ובחזירתך – עם הבן – אמר וידקדק באותיותיה של כל תיבה כאדם שמונה מטבעות חשובות ונותנן במתנה. – אתה חוזר בודאי אל משמרתך אחרי ימי חופשה, - פנה אל וורנסקי עוד, אך לא חכה לתשובתו ויאמר אל אשתו בסגנון הבדיחה שלו: - ומה היה שם? הנשפכו דמעות לרוב בשעת הפרידה במוסקבה?

בדבורו זה נתכוון לרמוז לוורונסקי, שהוא רוצה להותר לבדו עם אשתו, ויפן אליו ויגע בכובעו לאות פרידה; אבל וורונסקי פנה אל אנה ארקדיבנה:

  אקוה להכבד ולבוא אל ביתך, - אמר אליה.

אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אליו בעינים עיפות.

  שמח נשמח, - אמר בלי כל אות חבה, - ביום שני בשבוע באים אלינו. – אחרי כן שלח את וורנסקי ויאמר אל אשתו: - ומה טוב, כי בחצי שעה זו נפניתי היום ויכלתי לצאת לקראתך ולהראותך את חבתי, - הוסיף בדרך לגלוג.

  מרבה אתה מאד להדגיש את חבתך, ועל כן לא אוּכל להוקירה ביחוד, - אמרה אנה דרך לגלוג אף היא, ואגב אורחא הטתה אזניה לקול רגלי וורונסקי, שהלך אחריהם.  "אבל מה לי ולו?" השיבה אל לבה ותשאל את אישה, מה עשה סריוז'ה בבדידותו.

  הוא בלה זמנו היטב! מאריאיט אומרת, כי נחמד היה בכל דרכיו וכי... עלי להעציבך... לא התגעגע עליך כאלוף נעוריך.  הנני מודה לך שנית, על כי קדמת לשוב אלי יום אחד.  המוליאר היקר שלנו ישמח שמחה גדולה (בשם "מוליאר" כנה גרפינה נודעה, לידיה איבנובנה שמה, על כי רגזה ורגשה כל היום ועל כל דבר נמלאה חמה).  היא שאלה על אודותיך.  ואם טוב בעיניך איעצך נא לנסוע אליה היום.  הלא על כל צרה יכאב לבה.  עתה נוספו על כל דאגותיה גם הדאגה לשלום ביתם של האובלונסקים.

הגרפינה לידיה איבנובנה היתה ידידה לקרינין ואבן פנה באחת החבורות האריסטוקרטיות הפטרבורגיות, ומבנות החבורה ההיא היתה גם אנה על ידי אשה.

  הלא כתבי להץ

  אבל היא צריכה לדעת את המאורע עם כל הפרטים.  סעי נא אליה, יקירתי, אם לא עיפת.  עתה יגיש אליך קונדרטי את המרכבה, ואני נוסע אל הקומיטט.  גם היום אבוא אל הלחם לא לבדי, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ, ולא בדרך לגלוג, - לא תוכלי האמין, עד כמה הסכנתי...

זמן רב לחץ את ידה ויושיבנה במרכבה בצחוק חבה מיוחד.

 

לב.

הראשון שיצא לקראתה בבואה הביתה היה בנה.  הוא קפץ וירד במעלות אליה, בלי שים לב לגערת אומנתו, ויקרא בצהלה בלי גבול: "אמי, אמי!" וירץ אליה ויתלה בצוארה.

  הלא אמרתי לך, כי אמי באה! – קרא בקול גדול אל האומנת – אני ידעתי!

גם בנה עשה עליה רושם כאילו נשתנה קצת לרעה.  כאשר הרהרה בו, עמד נגד עיניה בתמונה יפה מתמוּנתו האמתית, ועתה הוזקקה לוותר על דמיונה, כדי להתענג עליו כמו שהוא.  אבל גם בתמונתו האמתית היה נחמד למראה, במחלפות ראשו הצהובות, בעיניו הכחולות וברגליו העגולות והישרות, המחופות באנפילאות המתוחות עליהן. אנה מצאה כמעט עונג גשמי בקרבתו ובגפופו של הנער הזה, ולהרגעה מוסרית היו לה מבטי עיניו הפשוטים המביעים אהבה ואמוּן, ובשאלותיו אשר שאל אותה בּתם לבבו.  ותוציא את התשורות, אר שלחו לו בני דולי, ותספר לבנה, מה טובה הנערה טניה היושבת במוסקבה, וכי יודעת היא לקרוא, וגם ילדים אחרים היא מלמדת.

  ואני, גרוע אני ממנה?

  לי טוב אתה מכל הילדים שבעולם.

  הן זאת ידעתי, - אמר סריוז'ה בצחוק קל.

עוד לא הספיקה אנה לגמור את משתה הקהוה, והנה הודיעו לה, כי הגרפינה לידיה איבנובנה באה.  והגרפינה הזאת אשה גבהת קומה ובעלת בשר, ומראה פניה מכורכם וחולני, ועיניה שחורות ויפות ומביעות עבודה עיונית.  אנה אהבה אותה, אך ביום הזה כמו נפקחו עיניה בפעם הראשונה לראות את כל חסרונותיה.

  ומה, יקירתי, ההיית מלאך שלום ביניהם? – שאלה הגרפינה לידיה איבנובנה ברגע כניסתה לחדר אנה.

  כן הוא, הכל נגמר, אך גם בתחלה לא גדלה הרעה כמו שדמינו פה – ענתה אנה – בכלל נמהרה היא גיסתי מאד בגזרותיה.

אך הגרפינה לידיה איבנובנה, אשר כל דבר שאינו נוגע בה העסיק אותה, הורגלה עם זה שלא לשמוע מה שמספרים לה על אודות הדבר שרצתה לדעת את פרטיו, ולא נתנה לאנה לגמור את דבריה.

  אמנם הרבה יגון ורעה בארץ, ואני בלא כח היום.

  ומה? – שאלה אנה ותתאמץ להמנע מצחוק.

  הנה החלותי ליעף ממלחמה זו שאני נלחמת לאמת תמיד בלי הועיל, ויש אשר תרפינה ידי, ולא יעמוד בי כח.  ענין האחיות הקטנות (זה היה מוסד למעשי צדקה ופטריוטיות דתית) כבר החל להעשות יפה, אך עם האדונים האלה אי אפשר לעשות דבר, - הוסיפה הגרפינה לידיה איבנובנה בהכנעה ובלעג. – הם אחזו ברעיון הטוב ויקלקלוהו, ואחרי כן התחילו דנים בו בדקדוקים קלים בקטנות המוח.  אך שנים או שלשה אנשים ואישך בתוכם, מבינים את כל ערך הדבר הזה, והאחרים אך משפילים את כל העבודה.  תמול כתב לי פרבדין... פרבדין הוא פנסלביסטן מפורסם בחוץ לארץ, והגרפינה לידיה איבנובנה ספּרה את פרשת דברי מכתבו.

אחרי כן ספּרה הגרפינה עוד דברים שאינם נעימים, ומעשים רעים שנעשו נגד התאחדות כל הכנסיות הנוצריות. ותצא מן הבית בחפזון, כי ביום ההוא הוזקקה לנסוע עוד אל ישיבת חברה אחת ואל הקומיטט הסלבי.

"הלא כל זה היה גם עד כה; ומפני מה לא התבוננתי בזה עד היום? – שאלה אנה בלבה – אולי הכעיסוה היום כעס גדול? ובאמת מגוחך הדבר: הן מטרתה צדקה, והיא נוצרית, ואף על פי כן היא זועמת תמיד, ושונאים היא רואה בכל מקום, וכל שונאיה שותפים לה בעבודה לדת הנוצרית ולמעשי צדקה".

אחרי הגרפינה לידיה איבנובנה באה אל אנה אחת מידידותיה, אשת דירקטור אחד, ותספר לה את כל החדשות.  בשלש שעות אחרי הצהרים יצאה גם היא, אך הבטיחה לבוא אל סעודת הצהרים.  אלקסיי אלכסנדרוביץ היה עוד במיניסטריום, ואנה, שנותרה לבדה בבית, ראתה את בנה, באכלו את סעודת הצהרים (הוא היה סועד בפני עצמו), גם סדרה את חפציה ותקרא את הפתקאות ואת המכתבים שהיו צבורים על שלחנה ותכתוב תשובות עליהם.

רגש ההתבישות בלי טעם, אשר הכביד עליה בדרך, עבר יחד עם סערת לבבה.  בתנאי החיים התדירים שלה הרגישה בעצמה אומץ לב ונקיון כפים.

את מצבה הרוחני ביום אתמול נזכרה ותתמה.  "מה זה היה לי? הן לא קרני מאומה.  וורונסקי אמר דבר הבל, שאפשר לבטלו על נקלה, ואני עניתיו כהוגן.  להגיד זאת לאיש אין צורך, וגם חלילה לי להגיד לו.  אם אך נדבר בזה, הלא נתן אות, שהוא ענין ראוי לשימת לב, ובאמת אינו ראוי לכך". ועתה זכרה, שכבר היה מעשה וספרה לאישה, שאחד הפקידים המשועבדים לו, איש צעיר לימים, כמעט הודה לה, שהוא אוהב אותה, ואלקסיי אלכסנדרוביץ השיב לה, שעל פי מנהגי העולם שהם נתונים בו, אין אשה מובטחת, שלא יקרנה כמקרה הזה, אך הוא בוטח בטכסיסיותה, ועד עולם לא ישפיל כבודה וכבודו די השליט בעצמו רוח קנאה. "ואם כן, הלא אין צורך להגיד לו.  גם תודות לאל, אין לה מה להגיד", אמרה אנה אל לבה.

 

לג.

אליקסיי אלכסנדרוביץ שב מן המינסטריום בארבע שעות, אך לא הספיקה לו השעה לבוא אל חדרה, וזה היה מן המקרים המצויים במנהגי ביתו.  בבואו עבר מיד אל חדר עבודתו, לקבל את בעלי הבקשות שחכו לו ולחתום על כתבים אחדים, שהביא לו מנהל הענינים.  אל סעודת הצהרים באו (בכל יום סעדו אצלו שלשה או ארבעה אורחים): אשה זקנה קרובה אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, דירקטור לאחד הדפרטמנטים עם אשתו, ואיש צעיר אחד שבקשו עליו מאת אליקסיי אלכסנדרוביץ, שיקבלהו לעבודתו.  אנה יצאה אל חדר האורחים להעסיק בדברי שיחה את הבאים לסעוד.  בחמש שעות בדיוק, בטרם יקיש השעון, המצויר בתמונת פטר הראשון, את ההקשה החמישית, יצא אליקסיי אלכסנדרוביץ מחדר עבודתו, וענק לבן על צוארו, והוא מלובש פרק מעוטר בשני כוכבים, כי אחרי סעודת הצהרים הוצרך לנסוע מיד.  לכל רגע מרגעי חייו נקבעה עבודה או עסק ידוע.  ולמען יספיק לעשות את כל המוטל עליו בכל יום היה מדקדק מאד בזמנים.  "בלי פזיזות ובלי בטלה" היה פתגמו.  הוא נכנס לטרקלין ויתן שלום לכל האורחים וישב בחפזון ויבט אל אשתו בפנים צוחקים.

  עתה בטלה בדידותי.  לא תוכלי לשער עד כמה לא נאה לאדם (הוא הדגיש דבור "לא נאה") לסעוד יחידי בצהרים.

בשעת הסעודה דבר עם אשתו על עניני מוסקבה, ובבדיחת לעג שאל לשלום סטיפן ארקדיביץ; אבל רב דברי השיחה היו כלליים – על אודות עניני עבודת הממשלה וצרכי הצבור הפטרבורגיים.  חצי שעה ישב קרינין עם אורחיו ואחרי כן נתן כף ידו לאשתו גם הפעם בשחוק, ויצא ויסע אל המועצה.  אנה לא נסעה ביום ההוא לא אל הנסיכה בטסי טבירסקיה, אשר ידעה, כי שבה אנה ותקרא לה עוד ביום ההוא לבוא אליה בערב, ולא אל התיאטרון, אף על פי שהיה לה בו תא לערב ההוא. ובעיקרו של דבר מאנה לצאת, על כי לא נגמרה מלאכת השמלה, אשר אמרה לצאת בה.  אחרי צאת האורחים מלפניה התבוננה אל מלבושיה, והיטב חרה לה: לפני נסעה למוסקבה נתנה שלש שמלות למתפרת לשנותן – בכלל התחכמה תמיד לקמץ בהוצאות על מלבושים  השמלות ההן נמסרו על מנת שלא יכירוּ בן אחרי כן שאינן חדשות, וזמן גמר מלאכתך הגיע עוד לפני שלשת ימים.  והנה שתים מהם לא נכונו עוד, והאחת, שנגמרה מלאכתה, נעשתה שלא כרצונה של אנה.  המתפרת באה להצטדק ותשתדל להסביר לה שכך יפה יותר, ואנה התרגזה מאד, ואחרי כן בושה בזכרה, עד כמה התרגזה על זה.  בחפצה לשוב למנוחתה הלכה לה אל חדר הילדים, ותשב עם בנה עד שכבו, ובעצמה השכיבה אותו ותעבר עליו את סימן הצלב ותכסהו בשמיכתו.  לבבה שמח, על כי לא יצאה בערב ההוא, כי אם התנהגה כראוי לבעלת-בית טובה.  שלום ומנוחה שלמה שררו בקרבה, כי ראתה בברור, שכל מה שנדמה לה במסלת הברזל כמעשה נורא, היה באמת אך אחד המאורעות הקטנים המצויים בחיי אשה מבנות חבורתה, ואין לה להכלם לא בפני איש ולא בפני עצמה.  ותשב אצל הקמין, ורומן אנגלי בידה, ותחכה לאישה.  בחצי השעה העשירית בדיוק נשמע קול צלצולו, ויבוא החדרה.

  לאחרונה באת גם אתה! – אמרה ותתן ידה לו.

הוא נשק את ידה וישב אצלה.

  בכלל רואה אני, כי צלחה נסיעתך, - אמר אליה.

  כן הוא, הצלחתי מאד, - ענתה ותספר לו הכל: את דבר נסיעתה עם הגרפינה וורונסקיה וביאתה אל תחנת מוסקבה והאסון שקרה שם במסלת הברזל.  אחרי כן ספרה מה נכמרו רחמיה בראשונה על אחיה ואחרי כן על דולי.

  אני לא אסכים, שאפשר לסלוח לאיש אשר כזה, אף על פי שהוא אחיך, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ברוח משפט.

אנה צחקה קצת, מדעתה, כי אמר זאת אך להראות, שאין דרכו לכחד את אשר בלבבו, גם בזמן שהדבר נוגע בקרוב אליו ממשפחתו.את מדתו זאת ידעה מכבר ותיטב בעיניה.

  שמח אני, כי הכל נגמר בשלום וכי מהרת לשוב, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אבל מה הבריות אומרים שם על אודות החוק החדש אשר הצעתי ונתקבל במועצה בהשתדלותי?

על אודות החוק ההוא לא שמעה אנה מאומה, ומגונה היתה בעיניה שכחה זו ששכחה על נקלה מה שהיה חשוב בעיניו כל כך.

  ופה העיר הדבר רעש גדול, - אמר לה בצחוק נחת.

אנה ראתה, כי חפצו להודיע לה דבר נעים לו בענין זה, ותהי לו לעזר בשאלות שונות, עד שספר לה בצחוק נחת זה על דבר האובציות שנעשו לו, כשנתקבל החוק ההוא.

  ואני שמחתי מאד, מאד.  הלא זה אות, שסוף סוף נוסדת גם אצלנו השקפה נכונה על הענין הזה.

אחרי שתותו את כוס החמים השניה שלו בחמאות ובלחם קם וילך לו אל חדר עבודתו.

  ואת לא יצאת מפתח הבית? הלא בודאי התעצבת פה? – אמר לה.

  לא, לא! – ענתה בקומה אחריו ובלכתה עמו דרך הטרקלין אל חדר עבודתו. – ומה אתה קורא עתה?

  עתה אני קורא Duc de Lille Poesic des cufers – השיב לה. – ספר יקר הוא.

אנה צחקה כדרך שבני אדם צוחקים לחסרונות קלים של אנשים אהובים.  היא ידעה את מנהגו, שהיה לו לדבר נחוץ, לקרוא בערב.  וכן ידעה, שבכל העבודה הרבה העמוסה עליו כל היום חשב לו לחובה להתבונן אל כל החדשות החשובות הנגלות בעולם החכמה והדעת.  גם זאת ידעה, כי באמת העסיקו אותו אך ספרים פוליטיים, פילוסופיים ודתיים, כי מקצועות האמנות זרו לגמרי לרוחו, אלא שאף על פי כן או דוקא בשביל כך לא הניח דבר מכל אשר עורר רעש במקצועות האלה ויחשוב לו לחוב לקרוא הכל.  היא ידעה, שבעניני פוליטיקה, פילוסופיה ודעת אלהים היה מסתפק או מבקש אמת וצדק; אך בשאלות האמנות והפיוט וביחוד במוסיקה, שלא הבין בה מאומה, היו לו השקפות ברורות ומוגבלות היטב.  הוא אהב לדבר על שקספיר, על רפאל, על בטהובן, על ערך השיטות החדשות בפיוט ובמוסיקה, אשר ידע את ערכן ואת ההתיחסות שבן זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר.  את ערכן ואת ההתיחסות שבין זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר.

  ויהי ה' עמך, - אמרה אליו אצל דלת חדר עבודתו שכבר היו מוכנים בו נר ותריס-זכוכית עליו ובקבוק מים לפני כסאו. – ואני אכתוב למוסקבה.

הוא לחץ כף ידה וישק לה שנית.

"סוף סוף איש טוב הוא: איש אמת, נדיב-לב ומצוין במקצועו, - דברה אנה עם לבה בשובה אל חדרה, כאילו טענה לו נגד איש עומד ומלמד חובה עליו ואומר, שאי אפשר לאהבה אותו. – אבל מה האזנים הבולטות האלה המשונות כל כך? אולי גזז ראשו?

בשתים עשרה שעות בדיוק נשמע קול צעדיו המדודים בסנדליו הביתיים.  היא עוד ישבה אצל שולחן כתיבתה עסוקה בגמר מכתבה אל דולי, והוא נגש אליה מרוחץ וסרוק; וספר תחת אציל ידו.

  עת לנוח,עת לנוח, - אמר אליה בצחוק מיוחד ויעבור אל חדר המשכב.

"ומה היתה לו צדקה להביט אליו כן?" – אמרה אנה בלבה, בזכרה פתאום את מראה פני וורונסקי, בשימו עיניו על אליקסיי אלכסנדרוביץ.

אולם בפשטה את שמלותיה ובהכנסה לחדר המשכב לא נראה על פניה מאומה מרוח החיים והעליצות, שהיה מבצבץ וזורם מעיניה ומשפתיה הצוחקות לעיני רואיה במוסקבה; כל זיוה סר מעליה או הסתתר באחד המקומות הרחוקים מרחק רב.

 

לד.

בצאתו מפטרבורג עזב וורונסקי את מעונו הגדול, שהיה לו ברחוב מורסקיה, בידי ידידו ורעו האהוב לו פטריצקי.

ופטריצקי היה לייטיננט צעיר בלי יחד-אבות מרובה ובלי כל רכוש, עד שנושיו רבו מספור, ובכל ערב שב שכור לביתו, ולעתים קרובות נתּן במשמר הצבאי על מעשים שמקצתם מגוחכים ומקצתם מכוערים, אלא שבכל זאת היה אהוב גם לחבריו גם לשרים הממונים עליו ועליהם: כאשר קרב ביום ההוא וורנסקי במרכבתו בשעה השתים עשרה אל בית מעונו ראה מרכבה שכורה ידועה לו אצל פתח הפרוזדור החיצון  ולקול צלצולו שמע מבעד הדלת קול גברים צוחקים ואשה מפטפטת וקול פטריצקי קורא בכח: "אם הוא אחד השודדים אל תפתחו לו!" ויצו וורונסקי לבלתי הודיע, כי הוא בא, ויבוא בלאט אל החדר הראשון.  הברונית שילטון רעותו של פטריצקי ישבה מתנוססת בשמלת אטלס לילאי ובפרצופה הקטן והצהוב לפני השולחן העגול ובשלה קהוה, וחברתה הפריזית מלאה את כל החדר כקול הקנריה.  ולפניה ישבו פּטריצקי באדרתו והרוטמיסטר קומרובסקי בכל בגדי השרד, ולפי הנראה בא שמה מעבודת משמרתו.

  ברוה! וורונסקי! – קרא פטריצקי ויקפץ ויהדוף ברעש את כסאו.

  בעל הבית בעצמו! ברונית, כוס קהוה לו מהמחם החדש! אך זה אורח הגון! אקוה, כי טוב בעיניך כלי חמדה חדש זה שבחדר עבודתך, - אמר וירמוז על הברונית, - הלא מיודעים אתם?

  בודאי, בודאי! – אמר וורונסקי ויצחק צחוק שמחה וילחץ את כף ידה הקטנה של הברונית – מיודעים ישנים.

  הלא מדרך אתה בא אל ביתך, - אמרה הברונית, - בורחת אני.  כרגע אסע מזה, אם צר המקום לאיש בגללי.

  בביתך את, ברונית, - אמר ורונסקי, - בכל מקום אשר תבואי.  שלום לך, קומרובסקי, הוסיף וורונסקי ויחזק בידו של זה בלי חבה מגולה.

  אתה אינך יודע לדבר דברים יפים כאלה, - אמרה הברונית אל פטריצקי.

  יכול אוכל.  אחרי הלחם איטיב לדבר גם אני כמוהו.

  אחרי הלחם תמהר כל לשון לדבר! הנני לתת לך קהוה, לך, רחץ ולבש בגדיך, - אמרה אל וורונסקי ותשב על כסאה אחרי קומה ותהדק היטב את הגליל הקטן שבמחם החדש, - פייר, תנה את הקהוה, - אמרה אל פטריצקי, אשר קראה לו פייר על שם משפחתו פטריצקי, ולא הסתירה מאיש את הדברים שבינו לבינה, - כי יש לי להוסיף.

  הלא תקלקלי את הקהוה!

  לא, לא אקלקל! ואיה אשתך? נכנסה הברונית פתאום לתוך דברי וורונסקי עם רעו.  – אנחנו השאנו אותך פה.  ההבאת עמך את אשתך?

  לא, ברונית.  להיות צועני נוצרתי, וצועני אהיה כל ימי.

  כך יפה לך.  כך יפה יותר.  הבה את ידך.

ובלי הרפות ממנו החלה לספר לו את מחשבותיה האחרונות לימים הבאים.  ובשטף דבריה הביעה מהתלות למכביר ותבקש עצה מפיו.

  הוא אינו רוצה לתת לי פטורים! ומה אעשה? (היא דברה באישה) עתה אני רוצה להשפט אתו על פי החוקים.  מה תיעצני? קומרובסקי, הביטה נא אל הקהוה – הנה הוא פורץ ויוצא; הלא עיניך רואות, כי טרודה אני בעסקים! אני רוצה לתבעו לדין, כי לרכושי אני צריכה, התבין אתּ את האולת הזאת? אני אינני נאמנה לו לפי דבריו, - אמרה בבוז וקלסה, - ובגלל זה הוא מחזיק באחוזתי ורוצה לאכול את פירותיה.

וורונסקי שמע בקורת רוח את פטפוטי האשה היפה והעליזה, ויהי כמסכים לה, וייעץ אותה בדברים שחצים מהתלות, ובכלל דבר אתה בסגנון, שהיה רגיל להשתמש בו במשאו ובמתנו עם נשים ממין זה.  בחבורתו הפטרבורגית נחלקו כל בני האדם לשני מינים מתנגדים זה לזה בכל דבר.  לבני המין האחד, הגרוע – נחשבו האנשים המצויים, הטפשים, המגוחכים – אחרון אחרון עיקר – המאמינים, כי די לבעל אשה באשה האחת, אשר לקח לו ביום חתונתו, כי ראוי לעלמה להתנהג בצניעות, לאשה – להיות ביישנית, לאיש – להיות גבור, מושל ברוחו ונאמן לדעותיו, כי יש לחנך את הילדים שיהיו אוכלים יגיע כפיהם, פורעים חובותיהם; ועוד הבלים כאלה.  כן היו האנשים המגוחכים, בני המהלך הישן הנושן.  אבל נמצא עוד מין אנשים, שכל בני החבורה ההיא היו מהם, מין אנשים ממש, שהעיקר על פיהם להיות הדוּר למראה, גדל-נפש, אמיץ לב ושמח בכל עת, להתמכר לכל תאוה בלי הכלם ולצחוק לכל ענין אחר.

רק ברגע הראשון השתומם וורונסקי למראה עיניו ולמשמע אזניו, אחרי כל מה שראה ושמע בעולם האחר, שנמצא בו בהיותו במוסקבה; אבל בעוד רגע חזר והורגל בעולמו התדירי הזה, שכולו התעלסות ורדיפת תענוגים, כאדם שהוריד רגליו בסנדלי ביתו הישנים.

הקהוה לא נתבשל, אך זורק על כל המסובים ורובו פרץ ויצא, ותעודתו נמלאה, כי העיר רעש ושחוק ויטנף את יריעת הרצפה היקרה ואת שמלת הברונית.

  עתה אלכה נא לי, כי אם אין יהיה בי העון הזה, הגדול שבעונות אדם הגון, והוא הזלזול בנקיון הגוף.  ועצתך היא, אפוא ביד חזקה?

  ביד חזקה דוקא, ועם זה תהי כף ידך הקטנה גם קרובה מאד אל שפתיו.  אז ישק את ידך, והכל יגמר בשלום, - ענה וורונסקי.

  היום אפוא בתיאטרון הצרפתי! – אמרה הברונית ותשקשק בשמלתה ותצא במהירות.

קומרובסקי קם גם הוא, והגרף וורונסקי נתן ידו לי בטרם יצא החוצה, וילך לו אל חדר הרחצה.  בשעת רחיצתו תאר לו פטריצקי בלשון קצרה את מצבו.  כפי מה שנשתנה בימים האחדים שבין יציאתו לשיבתו של וורונסקי, וזה תוכן דבריו: אין לו פרוטה.  אביו אמר, שלא יתן לו מאומה ולא יפרע את חובותיו.  החייט אומר להושיבו בכלא וגם החייט השני מאיים עליו, שיביאהו לידי מאסר.  ראש הגדוד הודיע לו, שאם לא יושם קץ למעשים המכוערים שלו, עליו להתפטר.  הברונית היתה עליו לטורח, וביחוד קצה נפשו בה על כי היא רוצה תמיד לתת לו כסף; אבל יש אשה אחת, והוא יראה אותה לוורונסקי, שהיא יצור נפלא, ואין כמוה ליופי, ובטעם בנות מזרח היא, "ממין שפחת רבקה".  גם עם ברקושיב בא בריב וכבר רצה לשלוח אליו סקונדנטים, אך, כמובן, לא יצא מזה דבר.  ובכלל אך טוב ושלום מסביב לו ושמחת עולם על ראשו ובלי תת לרעו לעיין היטב בפרטי מצבו, החל לספר לו את כל החדשות החשובות שבחבורה.  והספורים הידועים שספר פטריצקי לוורונסקי בבית דירתו, אשר ישב בו זה כשלש שנים בתוך כלי ביתו הידועים לו כל כך, המציאו לו את רגש ההכרה הנעימה, שעתה הוא חוזר לחייו הפטרבורגיים, לחיי השלוה והנעימות שהוא רגיל בהם.

  אי אפשר! – קרא בקול גדול ויעזב את כפתור הכיור, אשר זרק בו מים על צוארו האדום והבריא, - אי אפשר! קרא בשמעו, שהעלמה לורא עברה אל מיליוב ועזבה את פירטנגרף.  – והוא עודנו טפש ושמח בחלקו כבראשונה? ומה שלום בוזולוקוב?

  אה, בו היה מעשה נפלא! קרא פטריצקי, - הן הוא אוהב נשפי מחול, ואין בחצרות משפחת הקיסר נשף אשר לא יבוא בו.  פעם אחת הלך אל נשף גדול, וקסד חדש על ראשו.  הראית את הקסדאות החדשים? הם יפים מאד וקלים מהקודמים.  ויהי הוא עומד... אך שמע נא.

  שומע אני, - אמר וורונסקי בנגבו את פניו באלונטית עבה ורכה.

  והנה נסיכה גדולה באה עם אחד ממלאכי הממלכות, ולרע לו נסבה שיחתם על דבר הקסדאות החדשים.  הנסיכה הגדולה רצתה להראות לו קסד חדש... וחברנו היקר עומד ומחשה (פטריצקי הראה דמות עמידתו בקסד על ראשו). הנסיכה הגדולה בקשה מאתו, כי יתן לה את קסדו, - והוא איננו נותן.  מה זאת? הכל קורצים בעיניהם, מניעים בראשיהם, מביטים עליו בזעף לאמר: תן, תן, והוא איננו נותן, אך עומד כמת.  בינה נא זאת!... והנה זה... פלוני... רוצה לקחת מאתו את הקסד... והוא ממאן לתת!... אותו האיש חטף את הקסד ויתנהו לנסיכה הגדולה.  זה חדש, אמרה הנסיכה הגדולה, ותהפוך את הקסד והנה – שמע נא אגס וממתקי נופש נפלו מתוכו ארצה, שני לטראות ממתקים!... כל זה אסף בקסד!

וורונסקי שחק עד אשר לא היה בו כח לשחוק עוד.  גם זמן רב אחרי כן, כאשר דברו בענינים אחרים, היה חוזר ושוחק בשחוק בריא שלו ומגלה את שניו החזקות והמתלכדות זו בזו, בזכרו את המעשה שהיה בקסד.

אחרי שמעו את כל החדשות לבש את מעיל השרד בעזרת משרתו ויסע להראות לפני השרים הגבוהים מעליו.  אחרי כן אמר לנסוע אל אחיו, אל בטסי, ולבוא עוד אל בתים שונים ולשים פניו אחרי כן אל העולם הגדול, אשר יוכל לפגוש בו את אנה קרינינה.  כמנהגו הפטרבורגי בכל עת, יצא מן הבית על מנת שלא לחזור עד אחרי חצי הלילה.

 

חלק שני

א.

בסוף ימי החורף נועדו שני רופאים בבית השצירבצקים להועץ ולהגיד, מה זה היה לקיטי ומה לעשות לה לחדש כחה ההולך וכושל, כי חלתה קיטי, וכאשר קרבו ימי האביב גברה מחלתה עוד יותר.  רופאָם הקבוע נתן לה שמן דגים, אחרי כן נתן לה סמי ברזל ואחרי הברזל-אבן=תּוֹפת, אך כל אלה לא הועילו וייעץ אותה לנסוע בימי האביב חוצה לארץ, ובגלל זה נקרא אליה דוקטור מפורסם.  אותו הדוקטור המפורסם, אשר עוד לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה.  בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה.  בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם שלא הגיע לימי זקנה ממשש עלמה צעירה כשהיא ערומה, אין לך דבר טבעי מזה.  הוא חשב זאת לדבר טבעי, באשר היה עושה כן יום יום ולא הרגיש מאומה, ולפי מה שנדמה לו לא בא לידי הרהור, ועל כן היתה הביישנות הזאת בעיניו לא רק שארית מדות הפראים, כי אם גם עלבון גדול לנפשו.

קיטי הוּכרחה לקבל עליה את הדין, כי אף על פי שכל הרופאים תלמידי בית מדרש אחד הם ותורה אחת להם בספריהם, ואף על פּי שנמצאו מרננים אחרי הדוקטור המפורסם ההוא, שאמרו עליו שדעתו קצרה במקצוע שלו, גמרו בבית הנסיכה הזקנה ובתוך כל חבורתה, שרק הוא יודע, מה שכל רופא זולתו לא זכה לדאת, והוא לבדו יוכל להציל את קיטי.  אחרי כל הבדיקות והדפיקה מכל צד, שהביאו את החולה לידי שממון ותמהון לבב, רחץ הדוקטור המפורסם את כפיו היטב ויבוא אל חדר האורחים וידבר עם הנסיך אבי החולה.  הנסיך הרעים פניו וישעל קצת בשמעו את דבריו.  ככל זקן בעל נסיון ובעל בינה, בזמן שאינו בעל יסורים, לא האמין בתשועת רופאים ובסתר לבו רגז על כל המשחק הזה, ולא עוד אלא שהוא, ואולי אך הוא לבדו, הבין באמת, מה שורש דברי החלי הזה.  "אך נביחת שוא", אמר בלבו, בסגנון לשון הצידים, על דברי הדוקטור המפורסם, שפטפט באזניו לענין סימני מחלת בתו.  והדוקטור יגע, שלא יכר בו אותו זקן, שהוא הדוקטור, בוזה לו בלבו, ויתאמץ להסביר דעתו בדבורים קלים ומתאימים לקוצר השגתו זה.  הדוקטור הבין, כי אין חפץ לו להכביר מלים עם הזקן, וכי האם שוררת פה בבית.  לפניה היה נכון להביע את כל רוחו הכביר.  באותה שעה נכנסה הזקנה לחדר האורחים ורופאָם הקבוע עמה.  הנסיך נטה משם והשתדל, שלא יכירו בו, שכל הענין אך קומדיה בעיניו.  והנסיכה היתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות.  נפשה ידעה, כי יש בה עון לפני קיטי.

  עתה הגידה נא, דוקטור, מה נעשה, - אמרה הנסיכה – "היש תקוה?" רצתה לשאול, אך שפתיה רעדו, ולא יכלה להשמיע על פיה שאלה זאת. – ומה תענה דוקטור?

  הנני לדבר כרגע עם חברי, ואחרי כן אכבד לחוות דעי לך.

  ועלינו לצאת מפה?

  כטוב בעיניך.

הנסיכה נאנחה ותצא.

כאשר נשארו הדוקטורים לבדם, החל רופאָם הקבוע של השצירבצקים לחוות דעתם בענוה וביראת הרוממות, שיש כאן תחלת נגע טוברוקולוזי, אלא... וכו' וכו'.  הדוקטור המפורסם הקשיב לדברי הרצאתו, ובטרם יגמור נאומו הוציא מכיסו את שעון הזהב הגדול שלו ויבט בו ויאמר: כן הוא. אבל...

הרופא הקבוע עצר במלים מיד מפני כבודו של הגדול ממנו בחכמה.

  להורות בדיוק את תחלת הנגע הטוברקולוזי אין אנו יכולים, כמו שידעת; עד שתוצרנה הגוּמוֹת, אין לנו סימן מובהק.  אך לחשוש נוכל.  ויש רמזים לדבר: מה שאין הגוף נזון כראוי.  התרגזות העצבים ושאר הפרטים.  השאלה היא איפוא: כשחוששים לנגע טוברקולוזי במה אפשר וטוב לסייע לקליטת המזון?

  אך בזה מסתתרות תמיד, כאשר ידעת, סבות רוחניות, מוסריות - ערב הרופא הקבוע את לבבו להעיר בצחוק דק.

  זה מובן מאליו, - השיב הדוקטור המפורסם ויבט שנית אל שעונו – סלח נא, הוקם הגשר, שעל היאוּזא אם עוד עלינו לסב אותו? – שאל בתוך דבריו. – אכן הוקם! אם כן אוכל לבוא בעשרים רגעים.  הנה אמרנו, כי עלינו לסייע לקליטת המזון ולחזק את העצבים, לעשות שני אלה יחד, להשפיע על שני עברי העיגול.

  והנסיעה חוצה לארץ מה תהא עליה?-

  שונא אני את הנסיעות האלה.  הלא אם יש כאן תחלת נגע טוברקולוזי, מה שאין אנו יכולים לדעת, לא תועיל הנסיעה הזאת.  נחוצה תחבולה, אשר תועיל להזנת הגוף ולא תזיק מצד אחר.

הדוקטור המפורסם הרצה את שיטתו במאורע זה להשתמש במי סודין, וברור הדבר שבחר במים האלה, רק מאשר אם לא יועילו לא יזיקו.

הדוקטור הקבוע שמע בשום לב ובדרך הכבוד הראוי.

  אך אפשר למצוא בנסיעה חלוף מנהגים, התרחקות מן הדברים המביאים לידי זכרון, ומלבד זאת... רצונה של אמה הוא.

  אם כן יכולים הם לנסוע, אפס כי ירא אנכי, פן יבולע לה על ידי השרלטנים האשכנזים... טוב להם שילכו בעצתנו... אך, אם רצונם לנסוע, יסעו להם.

ועוד הפעם הביט אל שעונו.

  אכן הגיעה העת! – אמר וילך לו אל הדלת.

הדוקטור המפורסם אמר אל הנסיכה הזקנה, שהוא צריך לחזור ולראות את החולה.  כך נראה יפה לו על פי דרכי הנמוס.

  לבדקה שנית! – קראה הזקנה באימה גדולה.

  לא, אך פרטים אחדים עלי לדעת.

  הואל נא ועשה כדברך.

הזקנה באה אל חדר האוכל אל קיטי, והדוקטור אחריה.  קיטי עמדה באמצע החדר, ופניה דלים ואדמונים, ובעיניה ברק מיוחד, פרי הבושה אשר נשאה זה מעט.  כשנכנס הדוקטור, לבשו פניה חמה, ועיניה מלאו דמעה.  את כל חליה ומועצות רופאיה חשבה לדברי הבל ורעות רוח; כאנשים שבאו לחבר שברי קערה מנופצה היו רופאיה בעיניה.  לבה משובר, והם אומרים לרפאה בפלפלי סמיהם ובאבקותיהם! אך לא יכלה לעלוב את אמה, ובפרט בדבר הזה, שהיתה אמה קובלת בלבה על עצמה שהיא האשמה בו.

  הואילי נא ושבי גברתי, - אמר הדוקטור המפורסם.

בצחוק על שפתיו ישב ממולה ויאחז בדפקה ויוסף לשאלה את שאלותיו, אשר היו עליה לטורח.  אף אמנם השיבה לו, אך פתאום קמה בזעף ותאמר אליו:

  סלח נא לי, דוקטור, אבל אין חפץ בזה.  שלש פעמים תשאלני שאלה אחת.

הדוקטור המפורסם לא הקפיד.

  התרגזות מחמת חולי היא זאת, - אמר אל הזקנה, כשיצאה קיטי משם. – אולם גמרתי את שלי.

לפניה הרצה הדוקטור על אודות מצב בתה בסגנון מדעי, לאות, כי יודע הוא, שאשה חכמה מצוינת היא, ויסיים בהוראה מפורטת על אודות מימי המעינות, שהיא צריכה לשתות מהם לרפואתה.  על השאלה – אם יש לה לנסוע חוצה לארץ, צלל הדוקטור במחשבות עמוקות, כיגע לפתור שאלה קשה.  לאחרונה מצא את הפתרון הנכון, והוא: לנסוע, אך בלי האמין לשרלטנים הנמצאים שם, כי עליהן לפנות אליו בכל שאלה שתבוא לידם.

אחרי צאת הדוקטור נתמלא הבית שמחה, כאילו קרה בו מקרה מרנין לב באמת.  הזקנה שבה בפנים צוהלים אל בתה, וקיטי עשתה את עצמה גם היא כשמחה.  בעת ההיא הוזקקה להתכחש לעתים קרובות, כמעט בכל שעה.

  האמיני נא לי, אמי, כי שלום לי.  אך, אם טוב בעיניך לנסוע, הבה נסעה נא, - אמרה קיטי, ובחפצה להראות, שהנסיעה מעסקת אותה כראוי, החלה לדבר בהכנות הנחוצות לדרך.

 

ב.

הדוקטור יצא, ודולי באה.  דולי ידעה, כי קונסיליום נועד ליום ההוא, ואף על פי שזה לפני ימים אחדים ירדה מעל מטתה (בסוף ימי החורף ילדה בת) ודאגות וצרות שונות היו לה בביתה, עזבה את הילדה היונקת וילדה חולה אחת, ותבוא לדעת מה גמרו הרופאים הנועצים על אודות קיטי.

  ומה? – אמרה, בבואה אל חדר האורחים ובלי הסיר את רדידה מעל ראשה. – הנה כולכם שמחים.  סימן טוב הוא.

את דברי הדוקטור אמנם השתדלו להגיד לה, אך אף על פי שדבר הרבה ובסדר נכון מאד, לא יכלו בשום אופן למסור לה מה שקבלו ממנו.  עיקרו של דבר היה, שהוחלט לנסוע חוצה לארץ.

דולי נאנחה שלא בכוונה, כי מרה נפשה, על כי אחותה הטובה לה מכל אוהביה יוצאת מן העיר, וחייה בבית לא נעמו לה כלל.  אחרי השלום שנעשה בינה ובין סטיפן ארקדיביץ, היו דרכיה אתו לא לפי כבודה.  בדבק לא טוב חברה אותם אנה, והפרץ הראשון בשלום הבית חזר ונראה מהר.  בבירור לא נגלה דבר, אך כמעט לא נמצא סטיפן ארקדיביץ אפילו רגע אחד בביתו, גם כסף לא נמצא כמעט בבית אפילו רגע אחד, וכל היום הציקו לה רעיוני חשד, וכבר השתדלה לגרשם ולבטלם בלבה.  כי ראה מפני הקנאה הקשה כשאול, שכבר טעמה וידעה מה היא.אמנם רגש הקנאה בכל עוזו, כפי שתקף אותה בפעם הראשונה, לא יכול עוד לשוב אליה; גם אילו נתגלה, שחזר ומעל בה, לא יכול דבר המעל הזה לגרום לה עוד מכאובים קשים כראשונים.  התגלות כזאת יכלה אך לבטל את סדרי הבית שהסכינה בהם, על כן נתנה לו לרמותה ותבז בלבה לו ועוד יותר לה בעצמה, על שפלות רוחה.  מלבד זאת הציקו לה תמיד הדאגות המרובות המצויות בבית, שנפשות רבות בו: פעם נמצא פסול במינקת, פעם התפטרה האומנת ופעל חלה ילד או ילדה, כמו שקרה בימים ההם.

  ומה בביתך? – שאלה הזקנה.

  הה, אמי, גם בביתי צרות רבות.  לילי חולה, וחוששת אני לה מססגונית.  רק הפעם יצאתי לראות, מה יעשה פה, ואחרי כן לא אצא מפתח ביתי, אם, חס ושלום, ססגונית היא.

הנסיך הזקן שמע, שיצא הדוקטור מעל פניהן ונסע לדרכו, ויצא מחדר עבודתו אליהן ויגש את לחיו לדולי לנשיקה וידבר עמה מעט ויפן אל אשתו וישאלה:

  ומה גמרתם לעשות? הנוסעות אתן? ומה תחשבו עלי?

  לדעתי, עליך, אלכסנדר, להשאר פה, - אמרה אשתו.

  כטוב בעיניכן אעשה.

  מאַמאַן, למה לא יסע אבא עמנו? – אמרה קיטי - הלא זה ינעם יותר גם לו גם לנו.

הנסיך הזקן קם ויחלק בידו את שערה של קיטי, והיא הרימה את ראשה ותבט אליו בצחוק שלא מקרב לב.  תמיד נדמה לה, שהוא מבין יותר מכל בני הבית את מצבה, אף על פי שהיה מדבר אליה מעט.  אותה אהב מכל בנותיו, כמשפט לבת-זקונים, ולה נדמה,כי הוא רואה את לבבה באהבתו אליה.  כאשר נפגשו עיניה הפעם בעיניו הכחולות והמביעות טובה וחסד, אשר הישירו נגדה ונכונו אליה, נדמה לה, שהוא רואה את כל צפונותיה ומתבונן אל כל רעיון לא טוב שבקרבה.  בפנים מסתמקים נטתה לקראת נשיקת פיו אך הוא לא נשק לה, רק דפק דפיקה קלה על שערה ויאמר:

  השיניונים האלה אך לשטן הם! רוצה אני להחליק שער בתי, ובידי שערות נשים שכבר מתו. ואַתּ, דולי, - פנה אל בתו הבכירה, - מה שלום גבּורך בימים האלה?

  שלום לו, אבי – ענתה דולי, אשר הבינה, כי לשלום אישה הוא שואל. – הוא אך נוסע, בביתו לא ישכנו רגליו, - אמרה בצחוק לעג מבלי יכולת להמנע מהוסיף דברים אלה.

  העוד לא נסע אל הכפר למכור את היער?

  לא, עודנו אך נכון לנסוע.

  כן הדבר! – קרא הנסיך – גם עלי אפוא להכון לדרך? הנני, - אמר אל אשתו וישב. – ואַתּ, קטיה, זאת עשי, - הוסיף בפנותו אל קיטי, - התעוררי באחד מן הימים ואמרי אל לבבך: הלא אך שלום לי ולבי טוב עלי, הבה נלכה נא אני ואבי לטייל בים קרח כבראשונה.  מה תעני על זה?

הדברים הפשוטים האלה יצאו מפיו, וקיטי נבוכה והשתוללה, כחוטא שנתפש בכף.  "הוא יודע הכל, - אמרה בלבה, - הוא מבין הכל, ובדברם האלה הוא אומר לי, כי אמנם חרפה היא, אך עלי לשאת לפי שעה את חרפתי", ולא יכלה להתחזק ולמצוא מלים בפיה להשיב.  אך החל החלה לדבר דבר ופתאום נתנה קולה בבכי ותרץ ותצא מן החדר.

  זה פרי מהתלותיך! – התנפלה הנסיכה על אישה. – זה דרכך תמיד... – החלה לדבר אליו תוכחות.

זמן רב שמע הזקן את תוכחותיה ויחרש לה, אך פניו הלכו הלוך וזעף.

  צר לה מאד, בלי גבול צר לה, - אמרה הזקנה אחרי דברים הרבה, - ואתה אינך מרגיש, שכל רמז לסבת מחלתה מדאיב נפשה.  עד כמה אפשר לטעות באנשים!- על פי שנוי הקול הבינו דולי והזקן יחד, שהיא מדברת בוורונסקי – אני לא אבין, מדוע אין חוקים להגן מפני נבלים נתעבים כאלה?

  הה, מאנה נפשי לשמוע כזאת, - אמר הזקן, ופניו קדרו מכעס, ויקם מכסאו כנכון לצאת, אבל בפתח עמד מלכת ויוסף לדבר: - יש חוקים, יש ויש, ואחרי אשר העירותני לענות חלקי אף אני אגידה נא לך, כי אך אַתּ אשמה בדבר, אַת לבדך.  בכל עת היו חוקים נגד שחצנים כאלה, וגם עתה יש חוקים נגדם.  אילו לא נעשה מה שלא היה לנו לעשות, כי עתה הועדתי כיום לקרב את בן-החיל הזה ולא שמתי לב לזקנתי.  כן הוא, אך אתה לכנה בקשנה רופאים לה, ויהיו נא שרלטנים אלה בני ביתנו.

רוצה היה הזקן, לפי הנראה, להכביר מלים עמה, ועוד היה לו הרבה לדבר, אבל היא נכנעה מפניו ותנחם, בשמעה את רוגז קולו, וכן היה דרכה מדי פעם בפעם, בדברם בשאלות חשובות

  אלכסנדר, אלכסנדר, - לחשה דרך תחנונים ותשם פעמיה לגשת אליו ותבך.

כהחלה לבכות, עצר הזקן במלין ויקרב אליה.

  רב לך, רב! מר לך מר גם אַת, ונפשי יודעת מאד.  ומה נעשה? רעה רבה אין בדבר.  אלהים ירחם... תודות לך... הוסיף בלי השמע  לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, לתשובה על הנשיקה, שנשקה לו הזקנה בפנים רטובים מבכי על ידו, ויצא מן החדר.

דולי ראתה את קיטי יוצאת בעינים דומעות ותבן מיד, כאם רגילה ומנוסה בעניני בית, כי נחוצה פה התערבות אשה, ותכון לקבל עליה את העבודה הזאת, ותסר את רדידה ו"תחשוף את זרועותיה" למלא תפקידה זה.  אך בּין כה החלה אמה לדבר קשות אל אביה, ודולי השתדלה לעצור ברוחה כפי מה שאפשר לבת מכבדת אב ואם.  כשבא אביה לכלל כעס, שתקה דולי ונשאה חרפה בלבה על שגיאת אמה, ואהבתה אל אביה גברה ביחוד בשוב אליו טוב לבו מיד; וכאשר יצא הזקן מן החדר קמה לעשות מה שהשעה דרשה מאתה ביחוד: ללכת אל קיטי ולהרגיעה.

  זה מכבר היה את לבבי לאמור לך זאת, אמי: הידעת, כי לווין רצה להשתדך לקיטי, בהיותו פה בפעם האחרונה? כזאת אמר לסטיבה.

  ומה בכך? לא אבין...

  אולי השיבה קיטי את פניו? היא לא אמרה לך דבר.

  לא, לא אמרה מאומה לא על אודות זה ולא על אודות איש אחר; גאה היא מאד.  אך ידעתי, כי כל זה באשמת...

  שערי נא, אם השיבה פני לווין, - ואני ידעתי, כי לולא בא זה, לא השיבה את פניו... ואחרי כן בגד בה בגד נורא כזה.

הנסיכה נבהלה לזכר כל הרעה, אשר הביאה על בתה בשגיאתה ותנאץ.

  אני לא אדע ולא אבין דבר עוד! הכל רוצים היום להתנהג על פי שכלם ולאם לא יוגד מאומה, ואחרי כן...

  לכי לך.  האם אסרתי עליך? – אמרה הזקנה.

 

ג.

כשנכנסה דולי לחדר עבודתה של קיטי, - חדר קטן ויפה, צבוא בצבע ורדי, מקושט בפסלים קטנים בטעם סכסוניה הישנה, ודומה בהדרו ובנעמו וברום החיים השפוך עליו לקיטי בעצמה במראיה לפני שני חדשים – זכרה עד כמה מלאו שתיהן שמחה ואהבה, - כשפארו יחדו את החדר הזה בשנה שעברה.  לבה כמו קפא בקרבה מקור, בראותה את קיטי יושבת על הכסא השפל הסמוך אל הקיר בעינים מכוונות בלי תנועה אל פנת קריעת הרצפה.  קיטי הביטה אל אחותה ופניה היקרים והנזעמים קצת לא שונו בהביטה אליה.

  עתה אסע ואשב בבית ואת לא תוכלי לבוא אלי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה ותשב אצלה. – רוצה אני לדבר עמך.

  במה? שאלה קיטי בשפתים מהירות ותרם ראשה.

  במה אדבר, אם לא בצרתך?

  אין לי כל צרה.

  חדלי נא.  האמנם תדמי כי אפשר לי שלא אדע? ידעתי הכל.  האמיני נא לי, כי הענין קטן כל כך... על כולנו עברה הכוס הזאת.

קיטי החרישה ופנה רגזו.

  הוא אינו כדאי, שתצטערי בגללו, - הוֹסיפה דריה אלכסנדרובנה, בחפצה להתחיל מיד בעיקרו של דבר.

  על כי נטה מאחרי בבוז, - אמרה קיטי בקול רועד – אל נא תדברי אלי! אנא אל נא תדברי!

  אבל מי הגיד לך זאת? איש לא אמר כזאת.  ברי לי, כי אהב אותך ולא חדר לאהבך, אך...

  דברי ההשתתפות נוראים לי מכל! – קראה קיטי ותקצוף פתאום ותסוב על הכסא ותתאדם ותנענע במהירות את אצבעותיה ותלחץ את מנעול החגורה, אשר החזיקה באותה שעה פעם בידה האחת ופעם בידה השנית.  דולי ידעה, שכך דרכה לחטוף דברים בידיה חליפות בשעת התרגשותה; וכן ידעה היטב עד כמה היתה קיטי מוכשרת להתלהב ולדבר קשות שלא לצורך, ורצונה היה להרגיע את רוחה, אבל כבר אחרה בזה.

  מה זה באת להשמיעני, מה? – אמרה קיטי במרירות, - כי אהבתי את האיש, אשר לא חפץ להביט אלי וכי מתה אני מאהבתי אליו? וכזאת אומרת לי אחותי, החושבת בלבבה, כי.. כי... היא משתתפת בצערי! אין חפץ לי בדברי הרחמים וההתכחשות האלה!

  קיטי, דבריך לא ביושר.

  למה זה תציקי לי?

  אני, להפך... רואה אני, כי עצובה...

אך קיטי בחמתה לא שמעה את דבריה.

  אין לי לא על מה להעצב ולא על מה להתנחם.  יש בי גאוה למדי, וחלילה לי לאהוב את האיש אשר לא יאהבני.

  הן לא אמרתי... רק דבר אחד – הגידי נא לי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה וחתזק בידה: - אמרי נא, הדבר אליך לווין?...

לשם לווין קצפה קטי עד בלי כל יכולת להתאפק עוד, ותקפץ מעל כסאה ותשלך לארץ את מנעול החגורה מידה ותנענע נענועים נמהרים בידיה ותאמר.

 מה עוד ענין לווין לכאן? לא אבין, למה לך להציק לי? כבר אמרתי ועתה אני שונה, כי גאה אני, ולעולם, לעולם לא אעשה מה שאת עושה, בשובך אל האיש אשר בגד בך ויאהב אשה אחרת.  אני לא אבין זאת! את יכולה, אני לא אוכלה!

אחרי מבטאיה אלה הביטה אל אחותה ותרא, כי עצובה היא ושותקת, וראשה כפוף, ולא יצאה עוד מן החדר, כאשר חשבה לעשות, כי אם ישבה אצל הדלת ותכס פניה במטפחת ותורד ראשה גם היא.

כשני רגעים נמשכה שתיקה זו.  דולי הרהרה בעניני מצבה.  את עלבונה, אשר היה נגדה תמיד, הרגישה במרירות יתרה, ברגע שהזכירה אחותה את הדבר באזניה.  היא לא יכלה להעלות על דעתה, שאחותה תתאכזר לה כל כך, והיטב חרה לה עליה בגלל זה.  אך פתאום שמעה אושת שמלה וקול בכי בלי מעצור, שפרץ אחרי התאפקות ארוכה, ושתי ידים חבקו את צוארה מאחריה.  קיטי עמדה על ברכים לפניה.

  אומללה אני, דולי יקירתי, אומללה מאד! -  לחשה קיטי כמודה על פשעה ופניה היפים והרטובים בדמעותיה התחבאו בשמלתה של דריה אלכסנדרובנה.

הדמעות ההן היו כשמן משחה נחוץ לגלגלי מכונה נסתרת שעשתה שלום בחשאי בין שתי האחיות, כי מיד החלו לדבר אשה אל אחותה; אמנם לא בענין, אשר העסיק אותן ביחוד נדברו, אבל גם בדברן בענין אחר, הבינו היטב מה שהוצרך להן להבין.  קיטי הבינה, כי במה שאמרה בשעת כעסה אל אחותה על אודות המעל אשר מעל בה אישה, עלבה והקניטה אותה עד מאד, וכי אחרי כן סלחה לה אחותה.  ולדולי נודע כל מה שרצתה לדעת; מדברי השיחה שלא כענין שלהן הוברר לה, כי השערותיה נכונו, כי צרתה הגדולה של קיטי, מכתה האנושה הממאנת להרפא, בדברים שבינה לבין לווין יסודתה, כי באמת השיבה את פניו בבקשו את ידה, ואחרי כן בגד בה וורונסקי, וכי נכונה היא לאהוב את לווין ולשנוא את וורונסקי.  וקיטי לא השמיעה על פיה מכל זה דבר, רק במצב נפשה בכלל דברה עמה.

  אינני מצטערת על שום דבר, - אמרה קיטי בשובה אל מנוחתה, - אך יכולה את להבין, כי הכל נמאס בעיני, נתעב ונבזה בימים האלה, ואת נפשי מאסתי ראשונה.  לא תוכלי לשער איזו רעיונות מגונים בלבי על אודות כל דבר.

  איזו רעיונות מגונים יכולים לעלות על רוחך? – שאלה דולי בצחוק קל.

  רעיונות נתעבים וגסים מאד.  לא אכל להביעם לך.  אין כאן לא געגועים ולא עצבות, כי אם איזה דבר קשה מזה.  כמו הסתתרה כל מדה טובה שהיתה בי, ורק הרע והמכוער לבדו נשאר בקרבי.  מה אומר לך? – הוסיפה בראותה בעיני אחותה שהיא משתוממת. – הנה אבינו פנה אלי זה מעט... כמדומה לי שכל מחשבותיו עלי הן הרעיון האחד, שיש לי להנשא לאיש. כשאמנו מובילה אותי לנשף מחול, נדמה לי שמגמת פניה אך להשיאני במהרה ולהפטר ממני.  ידעתי כי לא כן הדבר באמת, אך איני יכולה לגרש מקרבי את הרעיונות האלה.  אל הבאים על מנת להיות חתנים, לא אוכל הבט.  כמדומה לי שהם מודדים אותי בּאמת מדה.  בראשונה מצאתי עונג בנסעי מלובשת בגדי מחול, על תמונתי במראה שמח לבי.  ועתה בוש אבוש, גנות אני מרגשת בדבר.  ומה לך עוד? ואותו הדוקטור... ועוד...

פה נעתקו מליה; בלבבה היה לאמור עוד, כי מן היום אשר נהיה בה השנוי הזה געלה נפשה מאד בסטיפן ארקדיביץ, ואיננה יכולה לשים עינה עליו, בלי רואת נגד עיניה חזיונות מגונים ומכוערים.

  כן הוא – הוסיפה קיטי אחרי הפסקה קצרה. – הכל מצטייר לפני בצורה גסה ומכוערת.  זה חליי.  אולי אשאנו, ויעבור...

  אין לך להרהר...

  אינני יכולה.  רק בתוך ילדים טוב לי, רק בביתך.

  צר לי, כי לא תוכלי לבוא אלי.

  לא, כי בוא אבוא, כבר עברה עלי מחלת הססגונית, ואני אפצר באמנו, עד שתאות לי.

אף עלתה בידי קיטי להטות את לבב אמה להסכים לזה ותשב בבית אחותה כל ימי מחלת בתה, אשר היתה באמת חולת ססגונית, ותטפל בילדיה.  שתי האחיות יגעו ושמרו את כל ששת הילדים מכל נגע, אך קיטי לא נרפאה, ובאחד מימי "הצום הגדול" נסעו ויצאו השצירבצקים חוצה לארץ.

 

ד.

בני מרום עם הארץ הפטרבורגי חבורה אחת הם בעיקרו של דבר, כולם יודעים זה את זה ונוסעים זה אל זה.  אבל חבורה גדולה זאת יש בתוכה מחלקות כעין חבורות קטנות פנימיות.  לאנה ארקדיבנה קרינינה היו רעים וידידים בשלש חבורות כאלה.  האחת של בעלי פקודות בממשלה, זאת היתה חבורת אישה על פי משמרת פקודתו, ובה חבריו לעבודה ופקידים ומשועבדים לו, אנשים קרובים זה לזה ורחוקים זה מזה במצבם הצבורי באופנים שונים ומשונים.  רק ביגיעה יכלה אנה עתה לזכור עד כמה היתה מכבדת ומוקירה בראשונה את האנשים האלה.  עתה ידעה את כולם, כמו שבני עיר קטנה יודעים זה את זה, גם את מנהגיו וחטאיו הקטנים של כל אחד מהם ידעה, גם את התיחסותם זה אל זה ואל המרכז הראשי מי נסמך על מי, וכיצד ובמה הוא נסמך, מי מסכים למי, ומי חולק על מי, ובמה הם מסכימים או נחלקים.  אבל חבורה זו, המאוחדת על ידי עניני הממשלה, שהם עניני גברים בפרט, לא יכלה מעולם למשוך את לבבה, ונגד כל דברי תוכחותיה של הגרפינה לידיה איבנובנה השתמטה ממנה תמיד.

החבורה השניה מן הקרובות לה היתה של אותם האנשים, שבעזרתם עלה אלקסיי אלכסנדרוביץ לגדולה.  מרכזה של חבורה זו היתה לידיה איבנובנה.  בה נכנסו נשים זקנות, מכוערות, עסקניות וצדקניות, ואנשים פקחים בעלי מדעים ורודפים אחרי הכבוד.  אחד הפקחים מבני החבורה הזאת אמר על חבורתו, שהוא "יצרו הטוב של הצבור הפטרבורגי".  אלקסיי אלכנדרוביץ הוקיר מאד את החבורה הזאת, ואנה, אשר השכילה להתהלך בשלום ובחבה עם כל איש, מצאה לה ידידים ורעים, בימי חייה הראשונים בפטרבורג, גם בחבורה הזאת.  אבל אחרי שובה ממוסקבה לא יכלה נשוא אותה עוד כי נדמה לה, שגם היא, גם כל החבורה מדברים בלב ולב, ונפשה קצה בהם כל כך, שהיתה ממעטת כפי האפשר לשחר פני הגרפינה לידיה איבנובנה.

והחבורה השלישית, שהיו לה, לאנה, מהלכים בה, היתה מרום עם הארץ האמתי המכונה בשם "העולם", - הוא עולם נשפי המחולות והמשתות והמלבושים היקרים, עולם, שידו האחת מחזקת בחצר כדי שלא לרדת למדרגת "העולם האמצעי", שבני העולם הגבוה ההוא התברכו בלבבם, שהם בזים לו, ושבאמת דמו לו גם היו כמוהו בכל דרכיהם המוסריים.  הקשר בינה ובין העולם הגבוה ההוא התקיים על ידי הנסיכה בּטסי טברסקיה, אשתו של אחד מבני דודיה, אשר הכנסתה היתה מאה ועשרים אלף כסף לשנה ואשר אהבה מאד את אנה מן היום אשר נראתה לפניה, ותנחה במועצותיה ותמשכה אל חבורתה ותצחק באזניה לחבורת הגרפינה לידיה איבנובנה.

  כאשר אזקן ואתנוול, אהיה כאחת מאתן – אמרה בּטסי, - ולך, אשה צעירה ויפה, לא עת ללכת אל בת-מושב-הזקנים הלזה.

בראשונה היתה בורחת כפי יכלתה מעולמה זה של הנסיכה טברסקיה, כי אותו העולם דרש מאתה הוצאה יתרה מכדי הכנסתה, גם ברוחה היתה קרובה יותר אל החבורה הראשונה.  אבל אחרי שובה ממוסקבה נהפך לבה, ומן היום ההוא התרחקה מאהוביה הקודמים המישרים ארחותם ותתקרב אל "העולם הגדול". שם נקרה וורונסקי לפניה, ובכל פעם פחד ורחב לבבה בהפגשם.  לעתים קרובות ביחוד נקרו יחדו בבית בּטסי, כי בת אחי אביו היתה בּטסי, והוא היה מצוי בכל מקום אשר יכול למצוא את אנה, ובכל שעה דבר אליה על אודות אהבתו.  פתחון פה לא נתנה לו, אבל בכל פעם שנקרו יחדו, התלקח בקרבה הרגש העז, אשר תקפה במרכבת מסלת הברזל ביום אשר ראתהו בפעם הראשונה.  בעצמה הרגישה, כי למראהו הבריקו עיניה וצחוק הופיע על שפתיה משמחת לבה, ולהסתיר את אותות שמחתה לא עמד בה כח.

בימים הראשונים האמינה בכל לבה, שהיא מתרעמת עליו, על כי יערוב את לבבו להציק לה בדברי אהבתו; אבל בבואה, ימים מעטים אחרי שובה ממוסקבה, אל נשף אחד, אשר חשבה למצאו שם ולא מצאתהו, הכירה על פי עצבונה, כי השלתה את נפשה עד כה, וכי רדיפה זו, שהוא רודף אחריה, לא רק אינה קשה לה, כי אם כל משאת נפשה ותוכן חייה היא.

 

המזמרת המפורסמת הופיעה על הבמה בפעם השנית, וכל בני מרום העם הפטרבורגי היו בערב ההוא בתיאטרון.  וורונסקי נשא עיניו מעל כסאו שבשורה הראשונה, וירא את בטסי בת דודו באחד התאים וימהר אליה שמה ולא חכה לשעת ההפסקה.

  ולמה לא באת לסעוד? – אמרה בטסי. – מה נפלאה רוח הנבואה שבנאהבים – הוסיפה בצחוק קל על שפתיה ובקול אשר לא ישמע לאיש בלעדיו – היא לא באה היום. אך בוא נא אחרי האופירה.

וורונסקי הביט אליה בעיני שאלה, והיא כפפה ראשה קצת.  וורונסקי הבּיע תודה לה וישב אצלה.

  זכור אזכור את המהתלות, אשר היו שגורות בפיך לפנים, - הוסיפה הנסיכה ביטסי, אשר מצאה עונג לנפשה, בהסתכלה יום יום בנצחונותיה של תאוה זו. – אנה פנו כל אלה! נתפשת, ידידי.

  זה כל חפצי, להתפש איני חפץ, - ענה וורונסקי בבדיחת המנוחה והנדיבות המיוחדה לו, - רק על זאת אתאונן, על כי באמת אך מעט מאד נתפשתי, עוד מעט ואיאש את לבי מכל תקוה.

  תקוה זו אינני יודעת מה היא – אמרה בטסי כמתרעמת על עלבונה של רעותה: - נתאפקה נא... אך בעיניה התרוצצו רשפי אש, והם העידו בה, שיודעת היא לא פחות ממנו, מה תקותו.

  אין כל תקוה, - אמר וורונסקי ויצחק, וטורי שניו המתלכדות זו בזו נגלו בצחוקו. – סלחי נא, - הוסיף ויקח מידה את הבינוקל ויסתכל בו מבעד אחת מכתפיה החשופות בטור התאים אשר ממולו. – ירא אנכי פן אהיה לצחוק.

והוא ידע היטב, כי בעיני ביטסי וכל בני חבורתה לא יכול במצבו זה להיות לצחוק.  הוא יודע בבירור, כי האנשים האלה נכונים לצחוק למי שאוהב עלמה או אשה פנויה בכלל, בזמן שאינו מצליח באהבתו, אך לא לחומד אשת רעהו, המתאמץ בכל התחבולות שבידו ומחרף נפשו למשכה אחריו ולפתותה – מעשים כאלה יפים ונשגבים הם בעיני בני החבורה הזאת, והעושה אותם לא יהיה לצחוק להם לעולם; על כן הוריד את הבינוקל בצחוק של גאוה ועליצות על שפתיו, ויבט במנוחה שלמה אל בת דודו.

  ולמה לא באת לסעוד? – שאלה ותבט אליו בחבה.

  זאת יש  לי לספר לך.  טרוד הייתי, - ובמה? נתערבה נא, מאה נגד אחד, אלף נגד אחד אתן... אם תגידי זאת.  אני השלמתי בין איש אשר נעלבה אשתו ובין העולב.  כן הוא.  זאת עשיתי.

  ועלתה בידך?

  כמעט.

  עליך לספר לי זאת, - אמרה ותקם. – בוא נא בשעת ההפסקה השניה.

  לא אוכל: אל התיאטרון הצרפתי אני נוסע.

  בשעה שנילסון פה? שאלה ביטסי כמשתוממת למשמע אזניה, אף על פי שלא יכלה להכיר באמת בין קולו של נילסון ובין קול אחת המזמרות המצוינות בכל מקהלה.

  ומה אעשה? עלי להועד שם בדבר השלום הזה אשר אמרתי.

  אשרי רודפי השלום, הם ינצלו, - אמרה בטסי, בזכרה איזה פתגם דומה לזה ששמעה פעם אחת.  אם כן שבה נא וספר לי מה זה ועל מה, - הוסיפה ותשב אחרי קומה.

 

ה.

 אמנם יש בזה משום גלוי סוד, אבל המעשה יפה כל כך, שאני מתאוה מאד לספרו לך, - אמר וורונסקי ויבט אליה בעינים מלאות שחוק. – בשמות אנשים לא אקרא.

  אך אני אמצא את החידה, וזה ינעם עוד יותר.

  שמעי נא אפוא: שני אנשים צעירים, שלבּם טוב עליהם, נוסעים...

  כמובן, הם אופיצרים עובדים בגדודך?

  אופיצרים לא אמרתי, אך שני אנשים צעירים שאכלו פת שחרית.

  כלומר: ושתו לשכרה.

  זה אפשר.  נוסעים הם לסעוד אל אחד מחבריהם, ולבם טוב עליהם מאד.  והנה אשה יפה עוברת עליהם במרכבה שכוּרה ומסבה פניה עליהם וקורצת בעיניה – על כל פנים נדמה להם כן – וצוחקת להם כמבקשת אהבה.  כמובן רדפו אחרי מרכבתה וירעישו את הסוסים כדי להשיגה.  והנה האשה היפה עומדת מנסוע אצל הבית והפרוזדור החיצון שנסעו שמה גם הם.  היא רצה ועלתה אל המדור העליון, והם ראו אך את שפתיה הקטנות והאדומות מתחת לצעיפה הקצר ואת רגליה הקטנות והיפות.

  על פי התרגשותך בדברך אלי עתה, נדמה לי, שאתה בעצמך – אחד מהאנשים האלה.

  ומה אמרת לי לפני רגע אחד? הצעירים האלה באו אל חברם הדר בבית ההוא אל המשתה אשר עשה, משתה פרידה היה בביתו.  ואפשר שבאמת שתו כוסות יתרות, כמו שנוהגים תמיד במשתאות הפרידה.  בשעת הסעודה התחילו חוקרים ודורשים, מי דר בבית הזה במדור העליון.  איש לא ידע להשיב על שאלה זו, רק המשרת השיב על השאלה – אם יש במדור העליון נערות שדעתן קלה? – יש פה כאלה הרבה מאד.  אחרי המשתה הלכו הצעירים ההם אל חדר עבודתו של בעל הבית ויערכו שם מכתב אל האשה האלמונית.  המכתב נערך ברוח אהבה בוערת שאין בעליה יכולים לשלוט ברוחם, והכותבים נשאו בעצמם את מכתבם אל בית האשה, על מנת למלא על פה מה שאי אפשר להעלות על הכתב.

  למה זה תספר לי דברי נבלה כאלה? ומה נהיה? –

  הם צלצלו, ונערה יצאה אליהם, ויתנו לה האנשים את המכתב וידברו אליה ויסבירו לה, שחולי אהבה הם , ועוד מעט ויפלו שניהם מתים לפני הדלת.  הנערה נשאה ונתנה אתם, בלי הבין מה חפצם.  ופתאום יצא אליהם איש בעל פאות-זקן עגולות ככרכשות ממולאות ופנים אדומים כמראה סרטן מבושל ויאמר להם, כי רק אשתו לבד דרה עמו בביתו, ויגרש את שניהם כאחד.

  ובמה תדע, כי פאות זקנו דומות לכרכשאות, כאשר אמרת?

  שמעי נא.  היום באתי אליו לעשות שלום ביניהם.

  ומה סוף דבר?

  פה כל תקפו של אותו המאורע.  בעל האשה הוא "יועץ מכוּנה", ממילא גם אשתו יועצת.  היועץ הזה מגיש קובלנה על עולביה, ואני בא לפשר ביניהם.  אבל פשרן נפלא אני! האמיני נא לי, טליירן כאין נגדי.

  במה תכבד העבודה הזאת?

  שמעי נא וידעת... אנחנו בקשנו סליחה כראוי, לאמר: מר לנו מאד, מתחננים אנו, שיסלחו לנו על "השגיאה הנוראה"... היועץ בעל הכרכשאות קרוב להתפייס, אבל גם הוא רוצה להביע רגשותיו, כמעט יפתח שפתיו הוא מתלהב ומגדף בלשון גסה, ואני אנוס לחזור להשתמש בכל כשרוני הדיפלומטי.  "גם אני מודה, שלא טוב עשו, אבל אני מבקש מאתך לשים לב, שבשגגה עשו כן, וצעירים הם, והצעירים האלה באו ממשתה.  הלא תבין.  מתחרטים הם בכל לב ומבקשים סליחה על חטאתם".  היועץ מתרצה ומתפייס עוד הפעם ואומר: "כדברך, הגרף, נכון אני לסלוח, אך הלא תבין, כי אשתי, אשתי, אשה ישרה, נרדפת ושומעת דברי נבלה וחרפות מפי נערים עזי נפש..." ואחד הנערים האלה באותו מעמד, ועלי לעשות שלום ביניהם.  עוד הפעם אני מתחכם ומדבר דיפלומטית, והיועץ מתלהב ומתאדם עוד הפעם בשעה שראוי לגמור את הדבר, ופאות זקנו מתנשאות, ואני מוסיף להביע סברות דיפלומטיות דקות.

  זאת עלי לספר לך! – קראה ביטסי בקול צחוק אל אשה אחת שנכנסה אל התא. – הוא בדחני מאד... לך אפוא והצלח, - הוסיפה ותתן לו את האצבע החפשית האחת שבּידה המחזקת במניפה ובתנועת כתפים הורידה את אפודת שמלתה, אשר הורמה מעט, למען תהי גויתה חשופה למדי בעמדה אצל המעקה לאור הגז ולעיני כל העדה.

וורונסקי נסע אל התיאטרון הצרפתי, ששם הוצרך באמת לראות את ראש הגדוד, אשר היה זהיר במחזות התיאטרון הצרפתי ולא דלג מימיו גם על אחד מהם, ולדבר עמו בעניני פשרנותו, אשר העסיקוהו וישעשעו את נפשו זה היום השלישי.  אחד מהנכשלים בּדבר עבירה זו היה פטריצקי אוהב נפשו, והשני צעיר שנכנס לעבודת הצבא זה מעט ונתחבב על חבריו מאד, ושמו קידרוב.  ועקרו של דבר הוא, שהיה הענין נוגע בכבוד הגדוד.

שניהם היו באיסקדרונו של וורונסקי.  ואל ראש הגדוד בא היועץ המכוּנה ווינדין בקובלנה, שהאופיצרים שלו עלבו את אשתו.  אשתו הצעירה, אשר לקח לו לפני חצי שנה, היתה – לפי דבריו – בבית תפלה עם אמה, ומפני סבה ידועה, מן המצויות, כשל כחה שם פתאום ולא יכלה עמוד על רגליה ותסע הביתה במרכבתה שנזדמנה לפניה ראשונה, והנה אופיצרים רודפים אחריה ותצר לה עוד יותר ותעל במעלות ביתה במרוצה.  הוא, ווינדין, שב מן מעשהו בבית פקידותו וישמע את קול פעמונו וקולות אנשים זרים לו, ויצא וירא, והנה אופיצרים שכורים ומכתב בידם ויהדפם ויגרשם, ועתה הוא מבקש שיענשו כדי רשעתם.

  אמור מה שתאמר, - אמר ראש הגדוד לוורונסקי, אשר קרא לו לבוא אליו בגלל זה – ואני נלאתי נשוא את פטריצקי.  אין שבוע בלי איזה מעשה מכוער.  הן הפקיד הזה לא ישקוט ולא ייעף, גם לפני גבוהים ממנו יביא את דברו.

וורונסקי ראה, כי ענין קשה הוא, וכי לערוך דוּאיל אי אפשר, ונחוץ לפייס את הפקיד הנעלב בלי שוב מפני כל, ולבטל את תביעתו בעודה בראשיתה.  וראש הגדוד בחר בגלל זה בוורונסקי ולא באיש אחר, כי אותו חשב לנדיב רוח ונבון דבר וחרד על כבוד גדודו.  הם נועצו יחד וגמרו, שחייבים פטריצקי וקידרוב לנסוע עם וורונסקי אל הפקיד ההוא ולבקש מחילה מאתו.  ראש הגדוד ווורונסקי הבינו שניהם, כי שם וורונסקי ורקמת הפליגל אדיוּטנט שעל מעילו יועילו הרבה לרצות את הפקיד.  ובאמת הועילו שני הדברים האלה במקצת, אבל עוד לא יצא הדבר מכלל ספק, כמו שספר וורונסקי לביטסי.

כאשר בא וורונסקי אל התיאטרון הצרפתי נטה עם ראש הגדוד אל המסדרון, ויספר לו עד כמה הצליח במלאַכותו ועד כמה לא הצליח.  ראש הגדוד עיין בדבר ויגמור להעלים עין מן הקובלנה, ואחרי כן חקר ודרש את וורונסקי להנאתו בלבד על אודות פרטי פגישתם, וזמן רב לא יכול להתאפק מצחוק בשמעו את הרצאת וורונסקי על אודות היועץ ההוא, שעבר מדי פעם בפעם ממנוחה לרוגז גדול לזכר פרטי המעשה, ועל אודות מזמותיו ותחבולותיו של וורנסקי, שברגע שהיו קרובים להתפשר עבר הצדה ויעמד את פטריצקי בעצמו לפני בעל הדין הקשה.

  מאורע מגונה הוא, אבל מגוחך מאד.  הלא אי אפשר לו לקידרוב לצאת לקרב עם האדון הזה! כה הרבה להתרגז? – שאל ראש הגדוד עוד ויוסף לצחוק. – ומה תאמר על קליר היום? הפלא ופלא! – אמר על אקטריסה צרפתית חדשה.  – גם כי נרבה לראותה מאד, היא כחדשה בכל יום.  רק צרפתים מסגלים לזה.

 

ו.

בּיטסי יצאה מן התיאטרון לפני סוף המחזה האחרון.  כמעט שהספיקה להכנס לחדר-הלבישה לפזר פוך לבן על פניה הארוכים והחורים, למחות את הפוך, להתחזק אחרי העבודה הזאת ולצוות להביא חמים אל חדר האורחים הגדול, וכבר החלו מרכבות לגשת זו אחר זו אל ביתה הגדול שברחוב "בולשיה מורסקיה,.  הבאים יצאו ממרכבותיהם אל המבוא הרחב, ושומר הסף, איש בריא שהיה קורא בעתונים בבוקר בבוקר לפני דלת הזכוכית כמו בכוונה לעורר את העוברים ושבים לעשות כמוהו, פתח בלי רעש את הדלת הגדולה ויתן לאורחים להכנס ולעבור לפניו.

כמעט ברגע אחד נכנסו – בעלת-הבית במקלעות שער מחודשות ובפנים מפורכסים מחודשים בפתחו אחד, והאורחים בפתח אחר, אל החדר הגדול, שקירותיו היו כהים, ויריעות שעירות – על רצפתו, ואור גדול נגה על שולחנו הנוצץ בלובן מטפחתו, במחם הכסף ובכלי הפורצלאן היקר, מתחת לאבוקות הנרות.

בעלת הבית ישבה אצל המחם ותסר את נעלי ידיה.  כל העדה ישבה על כסאות, שהוגשו להם בלאט בידי משרתים, שכמעט לא נראו לעינים, ונחלקה לשני מחנות, - האחד לפני המחם ובעלת הבית, והשני בקצה החדר ממולה אצל אשת אחד ממלאכי הממלכות, אשה יפה מלובשת שמלת קטיפה שחורה ומצוינת בגבות-עינים שחורים עושים רושם על רואיהם. בשני המרכזים האלה היתה השיחה, כנהוג תמיד ברגעים הראשונים, רופפת ונפסקת על ידי פגישת פנים חדשות וברכות שלום והגשות כוסות הטה, וכמו בקשה לה ענין הגון להבנות ממנו.

  יפה היא מאד בתור אקטריסה, נראה שקנתה לה תורת קוילבך, - אמר דיפלומט אחד, שישב אצל אשת המלאך. – ההתבוננתם אליה בנפלה...

  אל נא נדבר בנילסון! על אודותיה אין להשמיע כל חדש, - אמרה אשה בריאה ואדומה, צהובת שער, בלי גבות עינים ובלי שיניון.  ומלובשת שמלת משי ישנה.  זאת היתה הנסיכה מיאכקיה, הנודעת במדותיה הפשוטות ובמנהגיה הגסים, שהיו קוראים לה בגללם enfant terr Ble. הנסיכה מיכקיה ישבה בן שתי החבורות בּתוך ותקשב ותשתתף פעם בזו ופעם בזו. – שלשה אנשים אמרו לי היום מליצה זו על אודות קוילבך, כמו התנו ביניהם מראש על זה.  ואני לא אדע, במה מצאה המליצה הזאת חן רב כזה בעיניהם.

השיחה נפסקה על ידי ההערה הזאת, והוצרכו להמציא ענין אחר.

  ספר נא לנו דבר גיחוך, אך בלי לשון הרע, - אמרה אשת המלאך, אשה מובהקת בשיחה הקלה שהאנגלים קוראים לה Small talk, אל הדיפלומט, אשר לא ידע גם הוא במה לפתוח.

  יש אומרים, שזה דבר קשה מאד, שאין גיחוך בלי לשון הרע, - פתח הדיפלומט בצחוק קל. – אף על פי כן אנסה נא.  אבל הבו לי ענין.  זהו העיקר.  אם יש ענין, נקל הוא לעשותו מטעמים.  פעמים רבות עלה על דעתי, שהמשוחחים המפורסמים בני המאה שעברה, לא היו יכולים לדבר על נקלה דברי חכמה בימינו.  כל דברי החכמה כבר היו לטורח על שומעיהם.

  גם זה כבר נאמר, נכנסה אשת המלאך לתוך דבריו.

תחלת השיחה היתה בשפת רצון ואהבת הבריות, אבל בגלל זה, בגלל אשר היתה אך תורת חסד, חזרה ונפסקה.  סוף סוף הוצרכו להשתמש בתחבולה הנאמנה, אשר לא יבושו לעולם כל הבוטחים בה, - בלשון הרע.

האין דעתכם, שיש בטושקביץ מעין דמיון ללואי החמשה עשר? – אמר הדיפלומט, ועיניו רמזו על איש צעיר צהוב-שער, שעמד אצל השולחן.

  כן הוא! הנה טעמו כטעם חדר האורחים הזה, על כן הוא מצוי פה מאד.

שיחה זו מצאה לה מחזיקים באשר היו בה רמזים לדברים שלא יכלו לאמרם בפירוש בחדר האורחים הזה, לדברים שבין טושקביץ ובין בעלת הבית.

גם בחבורה שעל יד המוליאר ובעלת הבית נקבעה השיחה – אחרי תעוֹתה זמן מעט בין שלשת הענינים שאי אפשר בלעדיהם, והם: המאורע הצבורי, התיאטרון ולמודי חובה על רעים – על הענין האחרון הזה, על לשון הרע.

  השמעתן, גם מלטישצבה – הא ולא בתה – תופרת לה שמלת liable----![13]

  האמנם?  אכן זה נאה מאד!

  תּמהה אני, איך לא תבין בפקחותה – הן לא סכלה היא – עד כמה היא מגוחכת.

כל אחד מצא מלים בפיו לקטרג ולשפוך לעג על מלטישצבה האומללה והקולות היו הולכים וחזקים, כקול מדורת אש לוהטת.

בעלה של בּיטסי, איש בריא וטוב לב, שהיה מאסף ומחבב מאד כל מיני ציורי פתּוחים, שמע, כי אורחים בחדר אשתו, ויבוא שמה לפני לכתו אל הקלוב ויקרב אל הנסיכה מיאכקיה, וקולו לא נשמע בלכתו על היריעה הרכה.

  מה תאמרי על נילסון? אמר אליה.

  מי זה כה יתגנב לגשת? מה מאד הבהלתני! – השיבה לו. – אל נא תדבר עמי על אודות האופירה כי אינך יודע מאומה במוסיקה.  טוב לנו, כי אשפיל אני לדבר עמך על אודות מעשי פתוחים.  איזה אוצר יקר קנית זה מעט בשוק של סחורה בזול?

  רצונך שאראה לך? אך לא תדעי להבחין בזה.

  הראני נא ואראה.  למדתי זאת אצל... מה שמותיהם... אצל הבנקירים... יש להם פתוחים יפים.  הם הראונו.

  האומנם היית בבית שיצבורג? – שאלה בעלת הבית מאצל המוליאר.

  כן יקירתי.  הם קראו לי ולאישי לסעוד אצלם, ושמעתי, שהציר, שנעשה לסעודה ההיא, עלה להם באלף רובל, - אמרה הנסיכה מיאכקיה בקול רם, מדעתה, שכל האזנים קשובות לדבריה, - והציר היה חסר טעם מאד, איזה נזיד ירוק.  אחרי כן הוצרכתי לקרוא להם ועשיתי ציר בשמונים וחמש קופיקות, וכל אוכליו שבחוהו מאד.  אני לא אוכל להוציא אלפי רובלים על מיני ציר.

  אין כמוה! – אמרה בעלת הבית.

  נפלאה היא! – אמר אחד האורחים.

בכל פעם הצליחה מיאכקיה בשיחתה במדה אחת, וסוד הצלחתה המרובה הזאת נמצא בתוכן דבריה, שהיו תמיד פשוטים למבין, אם גם לא כענין, כמו שלא היו כענין גם בפעם הזאת.  בתוך החבורה שלה היו דברי שיחה כאלה מתקבלים כמהתלות חדות שבחדות.  הנסיכה מיאכקיה לא יכלה להבין מה יסודה של הפעולה העזה הזאת שבדבריה, אבל ידעה, שיש בהם כח זה, והשתמשה בו.

מאשר הטו כל הנאספים את דבריהם לדברי הנסיכה מיאכקיה, והשיחה שעל יד אשת המלאך נפסקה, רצתה בעלת הבית לחבר את שני המחנות לעדה אחת, ותפן אל אשת המלאך:

  בשום אופן אין רצונך לשתות טה? הואילי נא ועברי אלינו.

  לא, טוב לנו פה מאד, - ענתה אשת המלאך בצחוק קל, ותוסף לדבר במה שדברה קודם לזה.

ושיחתה נעמה לה מאד.  בּה דברו רע על הקרינינים, גם על אנה גם על אשה.

  אנה נשתנתה מאד מיום שובה ממוסקבה.  איזה דבר משונה מורגש בה, - אמרה אחת מרעותיה של אנה.

  השנוי העיקרי הוא, שהביאה אתה משם את צלו של אליקסיי וורונסקי, - אמרה אשת המלאך.

  ומה בכך? אחת מאגדות גרים היא "איש בלי צל", אדם שאין לו צל.  עונש הוא לו על דבר חטא.  מעולם לא יכולתי להבין, איזה עונש יש כאן.  אבל אשה, כנראה, קשה לה בלי צל.

  כן הוא, אבל נשים שיש להן צל, אחריתן רעה על פי רוב, - אמרה רעותה של אנה.

  אל תפתחי פה לשטן! – גערה בה הנסיכה מיאכקיה פתאום, בשמעה את הדברים האלה.  – קרינינה אשה נחמדה.  את בעלה אינני אוהבת , ואותה אוהבת מאד.

  ומפני מה תשנאי את בעלה? הלא איש מצוין הוא, - אמרה אשת המלאך. – אישי אמר, כי אנשים מדיניים כמוהו מעטים הם באירופה.

  גם אישי אמר לי כן, ואני לא אאמין, - אמרה הנסיכה מיאכקיה – אילו לא היו בעלינו מגלים דעתם לנו, היינו רואים בעינינו דברים כמו שהם; ואלקסיי אלכסנרוביץ טפש הוא על פי דעתו.  בלחישה אני אומרת זאת... האם אין הכל מתברר על פי זה? בראשונה כאשר הייתי מצווה ועומדת לחשבו לפקח, בקשתי ומצאתי, כי סכלה אני, כי על כן לא ראיתי את פקחותו, וכמעט שאמרתי בלחישה: "טפש הוא", התברר הכל, האין זאת?

  מה רע לבבך היום!

  לא כן הדבר.  אך אין לי דרך אחרת.  אחד משנינו טפש.  ואתן ידעתם, כי איש לא יאמר כזאת על עצמו.

  איש בעולם איננו שמח בחלקו, וכל איש שמח בשכלו, - קרא הדיפלומט את החרוז הצרפתי.

  כן, כן הוא באמת, - פנתה אליו מיאכקיה בשפתים מהירות, ואמנם עיקרו של דבר הוא, שלא אתן לכם לדבר תועה על אַנה.  היא אשת חמודות.  ומה תעשה, אם הכל אוהבים אותה ורצים אחריה כצללים?

  גם אני אין את לבבי לדבר עליה רעות, - הצטדקה רעותה של אנה.

  אם אחרינו אין איש הולך תמיד כצל, אין זה מוכיח, שיש לנו רשות ללמד חובה על אחרים.

ואחרי דברי קנאתה לאנה אל רעותה קמה הנסיכה מיאכקיה, ויחד עם אשת המלאך התחברה אל היושבים אצל השולחן, שכולם השתתפו בשיחה אחת על אודות מלך פרוסיה.

  במי דברתם שם רעות? – שאלה בּיטסי.

  בקרינינים.  הנסיכה הסבירה לנו מהו אופיוֹ של אַלקסיי אלכסנדרוביץ, - ענתה אשת המלאך ותשב בצחוק על שפתיה אצל השולחן.

  צר לי, כי לא שמענו זאת, - אמרה בעלת הבית ותבט אב הפתח שמצד המבוא.  – לאחרונה באת גם אתה! – קראה בבדיחה על שפתיה אל וורונסקי שנכנס ברגע ההוא.

וורונסקי לא רק ידע את כל הנמצאים בחדר האורחים, כי אם גם ראה את כל אחד מהם בכל יום ויום, ועל כן היו דרכיו בשעת כניסתו במנוחה השלמה שאדם מתנהג בה בהכנסו אל חדר, שכל היושבים בו היו עמו זה מעט.

  אי מזה באתי? – השיב לאשת המלאך על שאלתה – עלי להודות, כי אני בא מתיאטרון-בוּף, ומה אעשה? כמדומה לי, שהייתי שם זה מאה פעמים ומתענג אני תמיד כבפעם הראשונה.  יפה ונחמד! ידעתי, כי חרפה היא; אבל בבית האופירה אני מנמנם, ושם אני ער עד הרגע האחרון, ונעים לי שם, היום...

  הוא קרא בשם אקטריסה אחת ורצה לספר דבר על אודותיה, אבל אשת המלאך שתקה ורגזה ונכנסה לתוך דבריו.

  אל נא תספר לנו נוראות כאלה.

  אם כן לא אספר, גם אין חפץ לספר דברים נוראים, שהכל יודעים אותם.

  והכל היו נוסעים שמה, אילו היה העולם נוהג לנסוע שמה, כמו שנוהגים לנסוע לבית האופירה, - מלאה הנסיכה מיאכקיה את דבריו.

 

ז.

מאחרי הדלת שמצד הפרוזדור נשמע קול צעדים והנסיכה ביטסי ידעה, כי קול רגלי קרינינה הוא, ותבט אל וורונסקי, והוא השקיף אל הדלת בפנים משונים קצת.  בשמחה, בעז פנים, אבל גם באותות פחדנות הביט אל האשה הנכנסת ויקם מעל כסאו מעט מעט.  בקומה זקופה מאד, כדרך הלוכה בכל עת, נכנסה אנה לחדר האורחים, ובלי הבט הצדה, עברה בצעדי אונה המהירים והקלים, שהצטינה בהם בין שאר בנות מרום עם הארץ, את הרוח המצער, שהיה בינה ובין בעלת הבית, ותלחץ את כף ידה ותצחק צחוֹק קל, ובצחקה שמה עיניה גם על וורונסקי.  וורונסקי ענה בהשתחויה עמוקה ויתקן בעדה את אחד הכסאות הקרובים לו.

על זה השיבה בהרכנת ראש ופניה האדימו ויזעפו.  אך כרגע התחזקה ותרכן ראשה אל מיודעיה ותלחץ את הכפים, שנפרשו אליה מכל צד, ותאמר אל בעלת הבית:

  בבית הגרפינה לידיה הייתי, ובשעה מוקדמת מזו אמרתי לבוא הנה, אבל התמהמהתי שם.  סיר דז'ון היה אצלה.  הוא מעסיק את הלבבות.

  זה הוא המיסיונר?

  כן.  הוא ספר דברים מושכים את הלב על אודות חיי הודו.

השיחה שנפסקה, בבוא אנה אל החדר, חזרה והתלקחה, כאבוקת מנורה, בשעה שמנשבים עליה לכבותה.

  סיר דז'ון! כן סיר דז'ון.  אני ראיתיו. הוא מיטיב לדבר.  וולסיובה מלאה אהבה אליו.

  האמת הדבר, שוולסיובה הצעירה נשאת לטופוב?

  כן, שמעתי, שכבר נגמר הדבר.

  תמהה אני על אבותיה.  שמעתי, שנשואי אהבה הם הנשואים האלה.

  נשואי אהבה? מה הרעיונות הנושנים האלה לך? מי זה ידבר בימים האלה באהבה? – אמרה אשת המלאך.

  ומה נעשה? עוד לא בטל המנהג הישן הזה – אמר וורונסקי.

  אבל מכשול הוא לכל המחזיקים בו.  כל הזווגים, שידעתי עליהם שעלו יפה, נשואי חשבון הם.

  אבל גם מעשים בכל יום הם, שהצלחת זווגים כאלה נדפת ונזרה כאבק דק מפני אהבה זו, שכחשו בה בעליה בראשונה – אמר וורונסקי.

  אך נשואי חשבון אנחנו קוראים לאותם, שבעליהם כבר נרפאו שניהם ממשוגתם: הרי זו דומה למחלת הססגונית, שיש לשאתה ולהרפא ממנה.

  אם כן יש למצוא עצה להרכיב אהבה, כמו שמרכיבים אבעבועות.

  אני בנעורי דבקה נפשי באחד מפרחי כהונה, אמרה הנסיכה מיאכקיה; - אך אינני יודעת, אם היתה לי זאת לישועה.

  ואני חושבת באמת.  – אמרה ביטסי, - כי לא ידע אהבה אלא מי שטעה בה ושב מטעותו.

  גם אחרי הנשואים? – שאלה אשת המלאך דרך בדיחה.

  להנחם אין מאחרים לעולם, - אמר הדיפלומט, והוא משל אנגלי.

  זה הוא אשר אמרתי, אמרה ביטסי למלא את דבריו, - יש לטעות ויש לתקן.  מה דעתך על זה? – פנתה אל אנה, אשר הקשיבה לשיחה זאת בצחוק עצור מאד על שפתיה, אשר כמעט לא נראה לעין.

  לדעתי, - אמרה אנה ותשחק בנעלי=ידה השלופה,  - לדעתי... אם כל איש ואיש שכל מיוחד לו, גם מיני האהבה שונים הם, ומין מיוחד לכל אדם.

וורונסקי הביט אל אנה ויחכה לתשובתה על שאלה זאת בלב חרד. 

אנה פנתה אליו פתאום ותאמר:

  מכתב בא אלי ממוסקבה.  כותבים לי, כי קיטי שצירבצקיה חולה מאד.

  האמנם? אמר וורונסקי, ופניו נפלו.

אנה הביטה אליו בפנים מביעים תוכחות.

  אן זה מעסיק אותך?

  להפך, מעסיק מאד.  מה כותבים לך, אם נתנה רשות לדעת זאת? שאל את אנה.

אנה קמה ותגש אל ביטסי.

  הבי נא לי כוס טה, - אמרה אליה אנה מאחורי כסאה.

בשעה שמסרה לה ביטסי טה, נגש וורונסקי אל אנה.

  ומה כותבים לך? – שאל אותה שנית.

  פעמים רבות עלה על לבי, כי הגברים אינם מבינים מה הוא דבר מגונה, אף על פי שהם מדברים בזה תמיד, - אמרה אנה, בלי השיב לו על שאלתו, - עוד לפני ימים רבים חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותצעד צעדים אחדים ותשב בקרן זוית אצל שלחן קטן, שאלבומים אחדים היו מונחים עליו.

  אינני מבין היטב, מה כונתּ בדבריך, - אמר לאיה, בהגישו לה את כוס הטה.

אנה הביטה אל הדרגש הסמוך לה, והוא ישב מיד.

  כונתי למסור לך, - אמרה אנה, בלי הביט אליו, - כי הרעות לעשות, הרעות מאד.

  הידוע לא אדע , כי הרעותי לעשות? אבל מי גרם לי שאעשה כן?

  למה אתה אומר לי זאת? – אמרה ותבט אליו כמדברת משפטים אתו.

  יודעת אַתּ, למה אמרתי לך, - ענה באומץ לבב ובשמחה ויבט אליה, בלי גרוע עיניו ממול עיניה.

ולא הוא נבוך, כי אם היא נבוכה.

  אין זה כי אם אות, כי אין לב רגש בך, - אמרה אנה.  אבל מבט עיניה העיד בה, כי יודעת היא, שיש לו לב, ובגלל זה היא יראה מפניו.

  הדבר שדברת בו ברגע זה היה לא אהבה, כי אם משגה.

  זכור נא כי צויתי עליך, אשר לא תשמע על פיך מלה זאת, מלה נתעבה זאת, - אמרה אנה ברעדה; וכרגע הרגישה, כי במלת "צויתי" העידה על עצמה, שיש לה זכויות עליו לאסור ולהתיר, ובזה חזקה את ידיו לדבר אליה אהבה.  מכבר חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותסתכל בעיניו באומץ לב, ופניה היו פני להבים, - והיום באתי הנה בכוונה, מדעתי, כי אפגשך פה.  באתי להגיד לך, כי עלינו לשים קץ לכל זה.  מעולם לא האדימו פני לפני איש, ואתה גורם לי, שאהיה בעיני, כאילו נכשלתי באיזה חטאה.

הוא התבונן בה וישתומם על יפיה הרוחני שנראה לעיניו הפעם על פניה.

  מה אַתּ דורשת ממני? – שאל אותה שאלה קצרה וברורה.

  חפצה אני, כי תסע למוסקבה ותבקש סליחה מקיטי, - אמרה אליו.

  לא תוכלי לדרוש כזאת, - השיב לה.

ובעיניו ראה, כי היא אומרת לו מה שהיא חושבת לה לחובה ולא מה שהיא רוצה לאמר, ופניו נהרו.

  הטרם תדעי, כי אַתּ כל חיי? אבל השקט לא אוּכל וגם לך לא אתן להשקיט.  את כל נפשי, את אהבתי אתן... זאת אוכלה.  לא אוכל לשוות נגדי אותך ואותי כנפרדים לשנים. אַתּ ואני – אחד בעיני.  וגם לימים הבאים אינני רואה אפשרות מנוחה לא לי ולא לך.  אפשר שנמצא צרה ויגון... או אור גדול לבלי חק... האמנם זה אי אפשר? – הוסיף בּלחישה דקה מאד, אשר עם זה הגיע לאזניה.

היא התאזרה בכל מזמותיה למצוא מענה כהלכה וכענין; אך לא ענתה דבר, ורק הביטה ותתבונן בו בעינים מלאות אהבה.

"זה הדבר שקויתי לו! אמר וורונסקי בּלבו בעליצות. – כשכבר נואשתי, כשנדמה לי, שאין כל תקוה עוד, - באה תקותי ונהיתה! היא אוהבת אותי, ומודה היא בזה."

  עשה זאת אפוא למעני ואַל תוסיף לדבר אלי כדברים האלה עוד, ואז נהיה שלמים זה את זה – אמרה בשפתיה; ועיניה הביעו גם הפעם דברים אחרים.

  רק שלמים לא נוכל להיות, זאת ידעתּ גם אַתּ. אבל יכולים אנו להיות או מאושרים מכל בני הארץ או אומללים מכולם, וזה תלוי בך.

היא רצתה להשיב לו דבר, אך הוא לא נתן לה לפתוח שפתיה אתו הפעם.

  הלא אך דבר אחד אני שואל מאתך: אני מבקש לי רשות לקוות, להתענות, כמו שאני מקוה ומתענה עתה; אך אם גם זה אי אפשר, צוי נא אותי לסור מלפניך, ואסורה מהר.  לא תוסיפי לראות את פני, אם אני עליך למשא.

  אין את נפשי לגרשך.

  רק אַל תשני דבר.  יהי כל זה כמו שהוא עתה, - אמר בקול רועד. – הנה בעלך.

ברגע ההוא נכנס אלקסיי אלכסנדרוביץ אל החדר, ומהלכו – מתון וכבד כבּכל עת, וישם עינו על אשתו ועל וורונסקי ויקרב אל בעלת הבית וישב אל כוס טה וידבר בקולו המתון, שהיה נשמע למרחוק, ובסגנון לגלוגו שהיה שגור בפיו.

  הנה אספתך שלמה, - אמר ויסתכל בכל החבורה: - הגרציות והמוזות.

אבל ביטסי לא יכלה נשוא את סגנונו זה, שקראה לו sneering, וכראוי לבעלת בית נבונת דבר השיאה אותו מהר לענין חשוב, לחובת עבודת הצבא הכללית.  אלקסיי אלכסנדרוביץ נגרר מהר אחרי העניק הזה וירב להפוך בזכותו של החוק החדש, אשר ערערה עליו בעלת הבית.

וורונסקי ואנה ישבו אצל השולחן הקטן כבראשונה.

  הרי זה מגיע למדרגת מגונה, - לחשה אשה אחת ותרמוז בעיניה על וורונסקי ועל קרינינה ועל אישה.

  ומה אמרתי לך? – ענתה רעותה של אנה.

אך לא שתי הנשים האלה לבדן, כי אם כמעט כל הנאספים וגם הנסיכה מיאכקיה ובּיטסי בעצמה השקיפו פעמים אחדות אל השנים האלה, אשר פרשו עצמם מן הצבור שבבית הזה, כאילו היתה זאת להם למכשול.  רק אלקסיי אלכסנדרוביץ לא הביט אל העבר ההוא אפילו פעם אחת ולא הפסיק את השיחה המעסקת אותו.

הנסיכה ביטסי ראתה, כי הדבר עושה רושם קשה על כל הנאספים, ותושב איש אחר תחתיה על יד אלקסיי אלכסנדרוביץ לשמוע את סברותיו, והיא נגשה אל אנה.

  אני מתפלא תמיד על שפתו הברורה ודבוריו המדויקים של בעלך, - אמרה אל אנה. – גם המושגים הדקים שבדקים מובנים לי, כשהוא מדבר אלי.

  כן הוא, כן, - אמרה אנה, בלי הבין דבר מדברי ביטסי, וצחוק שמחת אושר נגה על פניה, ותקרב אל השולחן הגדול ותחל להשתתף בשיחה הכללית.

אלקסיי אלכסנדרוביץ ישב כחצי שעה ויגש אל אשתו וישאלה, אם נכונה היא לנסוע עמו יחדו הביתה; אך היא ענתהו, בלי הבט אליו, כי עוד תאכל שם את לחם הערב; ויתפטר ויצא לבדו.

רכבה של אנה, טטרי זקן ובריא בשר בלבוש עור נוצץ, עצר אך ביגיעה את הסוס השמאלי, אשר קפץ ויתפתל מקוצר רוח ומקור ממול המבוא החיצון.  משרת עמד ופתח את דלת המרכבה.  שומר הסף עמד והחזיק את דלת המבוא.  אנה ארקדיבנה הסירה בידה הקטנה והמהירה את סריגת אחד משרווליה שנאחזה בקרס אדרתה ותכף ראשה ותקשב בעונג רב לדברים אשר דבר אליה וורונסקי, שיצא אתה לשלחה.

  אמנם לא אמרת מאומה; גם דרוש לא אדרוש מאומה, - אמר אליה, - אך כבר ידעת, כי לא רעוּת אבקש לי, כי רק דרך=אושר אחד יש לי בחיים, והוא מה שאין רצונך לשמוע... כן הוא... האהבה...

  האהבה... שנתה אחריו אנה במתינות בקול מקרב לבה, וככלותה להסיר את הסריגה, שנאחזה בקרס, הוסיפה פתאום: - מלה זאת שנואה לי, על כי גדולה הוראתה בעיני מאד, גדולה יותר הרבה ממה שאתה יכול להבין, - לדברים האלה הביטה בפניו. – להתראות!

ואחרי תתה יד לו עברה בצעדים קלים וחזקים לפני שומר הסף ותשב בתוך מרכבתה.

מבטה ונגיעת כפה היו לו כאש צרבת, וישק את כפו במקום אשר נגעה בו ויסע לביתו שמח וטוב לב מאד, בדעתו כי בערב האחד הזה קרב אל מטרתו יותר מבכל שני החדשים האחרונים.

 

ח.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא מצא כל דבר פלא או כיעור בישיבה זו שישבה אשתו אצל שולחן מיוחד עם וורונסקי ושחה עמו בענין שמשך את לבם; אבל התבונן היטב, כי שאר הנאספים חשבו זאת לדבר משונה ומגונה, ועל כן נדמה גם לו, שהוא מגונה ויגמור להגיד זאת לאשתו.

בשובו הביתה עבר אל חדר עבודתו כדרכו, וישב על כסאו ויפתח את הספר, אשר קרא בעת ההיא – חבור על אודות האפיפיורים – במקום אשר הונח בו תער הגלבים לציון, ויקרא עד שעה אחת אחרי חצי הלילה כמעשהו בכל הלילות; רק לפרקים מחה את רום מצחו וינע ראשו וכמו נערו להסיר דבר מעליו.  בשעה הנהוגה קם וילבש כסות לילה ואנה עוד לא באה, ויקח את הספר תחת אציל ידו ויעל אל המדור העליון; אבל בלילה ההוא הגה לא בעניני משמרתו כפעם בפעם, כי אם באשתו היו כל מחשבותיו, ובאיזה מקרה לא טוב שקרה אותה.  על מטתו לא עלה הפעם בזמן שכיבה שלו, אך הפשיל ידיו לאחוריו וילך הנה והנה בחדריו, כי לא יכול לשכב, עד שיעיין בדבר החדש הזה שנהיה בחייו.

כאשר גמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, שיש לו לדבר עם אשתו, דמה שאין לו דבר קל ופשוט מזה; אבל כאשר החל לעיין בענין החדש הזה ראה, שהוא מסובך וקשה מאד.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא היה קנא.  ברור היה לו, שהקנאה היא עלבון לאשה ושחייב אדם להאמין באשתו.  מפני מה הוא חייב להאמין בה, במה עליו לבטוח בכל לבו, כי אשתו הצעירה תאהבהו כל ימיה, לא שאל את נפשו; אך הוא לא דאג ויאמן ויאמר לנפשו, שחייב אדם להאמין.  גם עתה לא חזר בו ולא חדל לחשוב, שהקנאה היא חרפה לבעליה ושראוי לאיש להאמין באשתו, אבל עם זה הרגיש, שקרה אותו מקרה משונה ומוקשה ולא ידע מה לעשות.  את החיים בעצמם ראה הפעם לפניו, את האפשרות לאשתו לאהוב איש אחר זולתו, וזאת היתה חידה סתומה בעיניו, באשר היא מקורות החיים בעצמם.  כל ימיו גדל ועבד בין פקידי הממשלה, בין אנשים, שעסקיהם אך עם זהרורי החיים, ובכל פעם שפגעו בו החיים בעצמם היה נוטה מהם הצדה.  בלילה ההוא היה דומה לאדם שהלך במנוחה על גשר, שמצולה עמוקה תחתיו, וראה פתאום שהגשר הרוס, ותהום רבה מסביב לו.  תהומות החיים בעצמם נצפנו מלפניו על כי גשר החיים המקוטעים, אשר גדל ועבד בהם היה נטוי עליהם.  עתה התעוררה בו בפעם הראשונה השאלה, אם אפשר, שתאהב אשתו איש אחר תחתיו, וחרד לבו מאד.

בלי פשוט את בגדיו התהלך הנה והנה בפסיעותיו המדודות: מחדר האוכל, שמנורה אחת האירה בו, מעל הרצפה היפה, שהשמיעה קול הברה בלכתו, עבר אל הרצועה הרכה שבחדר האורחים הכהה, שקרני אור חוזר נראו בו רק על התמונה החדשה, תמונת בעל הבית, התלויה ממעל לדרגש, ודרך חדר עבודת אשתו, ששני נרות דלקו בו והאירו על תמונות קרוביה ורעותיה ומעשי הצעצועים שעל שולחן כתיבתה, הנודעים לו היטב מכבר, בא עד לפני דלת חדר משכבו, ומשם חזר והלך אל חדר האוכל.

בכל הליכה וחזירה, ועל פי רוב בצעדו על רצפת חדר האוכל לאור המנורה שבו, עמד מלכת ואמר לנפשו: "כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה, להגיד לה מה דעתי על זה ומה גמרתי".  כאמרו זאת הסב פניו ויוסף ללכת. "אבל מה אגיד? מה גמרתי?" שאל את נפשו בחדר האורחים ולא מצא מענה. "ואחרי כל אלה, - אמר בשימו את פניו אל חדר עבודתה, - מה קרה פה? מאום לא קרה! היא שחה עמו זמן רב.  ומה בכך? האין דרכה של אשה כבודה לדבר עם איש כטוב בעיניה? והמקנא את אשתו הלא משפיל הוא את עצמו ואותה יחד", השיב אמריו לו בבואו אל חדר עבודתה; אבל סברה אחרונה זו, שקודם לזה היתה חשובה בעיניו מאד, בטלה עתה ולא הובאה בחשבון עוד.  מפתח חדר משכבו נטה ויסוב עוד הפעם אל הטרקלין; אך בשובו אל חדר האורחים הכהה, דבר אליו איזה קול, כי לא אך טוב ושלום לו, כי אם כבר ראו זאת אנשים זולתו, ובודאי יש רגלים לדבר.  ובחדר האוכל חזר ואמר: "כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה ולהגיד לה מה דעתי..." ובחדר האורחים חזר ושאל את נפשו לפני צאתו משם: מה עליו לגמור? ואחרי כן שאל: מה קרה? על שאלה זאת השיב, שלא קרה מאומה, ונזכר הלכה, שהקנאה עלבון לאשה; אבל עוד הפעם הוברר לו שם, שבודאי קרהו דבר.הרהורי לבו חזרו חלילה, כמו שהיה גופו הולך וחוזר, וכל חדש לא נגלה לו.  כאשר התבונן בזה, מחה את מצחו וישב בחדר עבודתה.

שם הביט אל שולחנה ואל המחק של מלחט המונח עליו ממעל עם הפתקה שלא נגמרה כתיבתה, ומהלך רעיונותיו שונה פתאום.  ברגע ההוא החל להתעניין[14] בה ובמחשבותיה וברגשותיה.  בפעם הראשונה שם לבו אל חייה כשהיא לעצמה, אל רעיוני לבה, אל מאויה, והרעיון, שאפשר וראוי שיהיו לה חיים מיוחדים לעצמה, היה נורא מאד בעיניו, ויסירהו מלבו מהר.  זאת היתה המצולה העמוקה, אשר חרד להביט אליה.  להסתכל במחשבותיה וברגשותיה של נפש אחרת לא נסה אליקסיי אלכסנדרוביץ מימיו.  הסתכלות כזאת היתה הזיה מסוכנת בעיניו.

"ונורא מכל, - אמר בלבו, - מה שקפץ עלי הרוגז המשונה הזה בעת הזאת, בימים שמלאכתי עומדת להגמר (הוא כוון בזה להצעת-חק שהכין בימים ההם), ועלי לעבוד במנוחה שלמה ובכל כחות נפשי.  אבל מה אעשה? ואני אינני מן האנשים, אשר, בבוא עליהם דאגה ופחד רעה, לא ימצאו עוז בנפשם לראות את אשר לפניהם בעינים פקוחות.

  עלי לעיין, לגמור ולהסיר מלבי, - הוציא בשפתיו בקול.

"השאלות על אודות רגשותיה, על מה שהיה ושיכול להיות בקרבה לא ענין לי הן, כי אם ליצר לבה, וממקצוע הדת הן", אמר בלבו וירוח לו, במצאו את מחלקת החוקים, שדין כזה נחתך על פיהם.

"ובכן, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו – השאלות על דבר רגשותיה ושאר הדברים ממין זה הן ענין  הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הסכנה שאני רואה להזהיר וגם לכפות... עלי להגיד לה."

ובלבו הוכן ונסדר היטב כל מה שהיה עתיד להגיד לאשתו בלילה ההוא.  כשעיין בדברים אשר עליו לדבר, הצטער, על כי הוא אנוס לבלות זמן ולהשתמש בכח הגיונו לצרכי הבית ובצנעה כזאת, אך אף על פי כן יצר לו את תכנית הנאום, שהיה נכון לנאום באזניה, לחלקיו בכל סדרו, כהרצאה מוגשת לפני בעלי שלטון.  "עלי לאמור ולהגיד את הדברים האלה: ראשונה, בירור ענין דעת הצבור והנימוסיות; השנית, בירור ענין הנשואים על פי הדת; השלישית, אם יהי צורך בדבר, אזהרה מפני הרעה היכולה לבוא על בננו; הרביעית, אזהרה מפני הרעה היכולה לבא עליה".  אליקסיי אלכסנדרוביץ שם את אצבעות ידיו אלה באלה וימשכן, וכפיו מכוונות למטה, ואצבעותיו השמיעו קול חריקה.

תנועה מגונה זאת, שהורגל בה, - הרכבת הידים וחריקת האצבעות – הרגיעה אותו בכל עת והשיבה לו את השלטון ברוחו, שהיה נחוץ לו בשעה ההיא.  מאצל הדלת החיצונה נשמע קול מרכבה נגשת.  אליקסיי אלכסנדרוביץ התיצב באמצע הטרקלין.

קול צעדי אשה נשמע מעל המעלות.  אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד נכון לנאום את נאומו וילחץ את אצבעותיו הנתונות אלה באלה ויחכה לחריקה קטנה אחת ובאמת חרקה אחת מהן.

על פי קול הצעדים הקלים הכיר, כי היא הולכת וקרבה אליו, ויראה באה בו מפני דברי הריב הנכונים לו,אף על פי שנאומו המוכן היה בלבבו.

 

ט.

אנה נכנסה בראש כפוף, וידיה שחקו בציציות רדיד-החורף שלה.  פניה נהרו והבריקו, אך לא בברק שמחה, כי אם בברק בערה באישון לילה ואפלה.  כראותה את אישה, הרימה את ראשה ותצחק צחוק קל, כנעורה משנתה.

  לא על מטתך אתה? זה פלא! – אמרה אליו ותסר מהר את רדידה ותלך בחפזה אל חדר הלבישה. – עת לשכב, אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה מאחרי הדלת.

  אנה, יש לי לדבר עמך.

  עמי? – אמרה בתמהון ותשב משם ותבט אליו. – ומה זאת? במה? – שאלה ותשב. – הבה נדברה נא, אם יש צורך בדבר.  אבל נבחר לי לישון.

אנה דברה ככל אשר עלה על לשונה, ובשמעה באזניה את אמרי פיה, התפלאה בעצמה על כשרונה לדבר שקר.  מה פשוטים וטבעיים היו דבריה ומה נקל היה להאמין לה, כי עיפה נפשה מבלי שנה! היא הרגישה שהיא כמלובשת שריון שקר, אשר לא יראה בעדו מאומה; וכמו כח נעלם עמד לימינה ויתמכה.

  אנה, עלי להזהירך, - אמר אישה אליה.

  להזהירני? מפני מה?

בפנים פשוטים וצוהלים שאלה זאת, ומי שלא ידע את דרכיה כמו שידע אותם אישה, לא היה יכול למצוא כל שמץ התכחשות לא בקולה ולא באמריה.  אבל הוא ידע את כל דרכיה, הוּא ידע, כי בכל פעם שאחר לשכב אך חמשה רגעים, התבוננה ושאלה אותו מה זה ועל מה, וכי מנהגה היה להודיע לו בלי אחור כל דבר שמחה או עצב שבא עליה, על כן לא יוכל לחשוב למקרה קל-ערך מה שמאנה להתבונן אל מצבו בפעם הזאת ולא רצתה להגיד לו דבר על אודותיה.  הוא ראה, כי מעמקי לבה, שהיו גלויים לפניו עד כה, סגורים ומסוגרים עתה.  ולא זאת בלבד, אלא שהכיר בקול דבריה, שאינה מתבוששת בזה וכמו בפירוש היא אומרת לו: כן הוא, סגור לבי, כך יפה לי, ולא יפתח עוד.  עתה היה דמיונו כאדם שבא לביתו מן מעשהו ומצא אותו נעול. "אבל אפשר, שעוד ימצא המפתח", אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו.

  אני חפץ להזהירך, - אמר בקול שפל, - כי מחסרון זהירות ומקלות דעת תוכלי לתת פתחון פה לדבר תועה עליך.  שיחתך הארוכה, בשבתך היום עם הגרף וורונסקי (הוא בטא שם זה בהברה ברורה ובמתינות של מנוחה) משכה את עיני הבריות עליך.

בדברו הביט אל עיניה הצוחקות, אשר נעשו עתה סתומות ונוראות לפניו, וירגש, כי דבריו בטלים ומבוטלים ולא יועילו מאומה.

  זה דרכך תמיד, - השיבה לו אנה וכאילו לא הבינה את כוונתו כלל ומכל מה שדבר באזניה נכנסו אל לבה רק דבריו האחרונים. – פעם קשה עליך עצבתי ופעם קשה עליך עליצותי.  לא הרגשתי עצבות.  היש בה עלבון לך?

אליקסיי אלכסנדרוביץ נזדעזע ויכף ידיו כדי להביאן לידי חריקה.

  חדל נא, אל נא תחרוק, זאת לא אהבתי, - אמרה אנה.

  אנה, האת היא המדברת אלי? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלחש ויתאפק ויעצור בתנועת ידו.

  אבל מה זאת? – אמרה אנה בתמהון יוצא מן הלב ומעורר צחוק – מה אתה מבקש ממני?

אליקסיי אלכסנדרוביץ החריש מעט וימח בידו את מצחו ואת עיניו.  עתה ראה, כי תחת המעשה אשר אמר לעשות, תחת אשר חשב להזהיר את אשתו משגיאות מביאות לידי הוצאת שם רע, דאג מאד, נגד רצונו, למה שנוגע ביצר לבה ונלחם עם איזו חומה דמיונית.

  זה הדבר, אשר אני רוצה לאמור, - הוסיף בלשון קרה ובמנוחה, - ומבקש אני מאתך, כי תשמעי את דברי.  את הקנאה אני חושב, כמו שידעת מכבר,לרגש שיש בו עלבון והשפלת כבוד, ולעולם לא ארשה לנפשי להתנהג על פי הרגש הזה; אבל יש חוקי נמוס ידועים, אשר לא ינקה כל המזלזל בהם.  והיום הזה ראיתי לא בעיני, אך על פי הרושם, אשר נעשה על כל הנאספים, נראה שכולם התבוננו, שלא נזהרת כל צרכך בחוקים האלה.

  אינני מבינה מאומה, - ענתה אנה ותנע בכתפיה, ובלבה אמרה: "הוא בעצמו איננו מקפיד, אך הבריות התבוננו, ועל זה הוא מצטער"- חולה אתה אליקסיי אלכסנדרוביץ, - וסיפה אנה ותקם ללכת דרך הפתח, אבל הוא קדם פניה ויצעד ראשונה, וכמו אמר לעצרה מלכת.

פניו היו כעורים וקודרים במדה שלא ראתה אותם אנה עד היום ההוא.  אנה עמדה מלכת ותט ראה לאחוריה ותסב פניה הצדה, ובידים מהירות החלה להוציא את הפריפות שבשערה.

  הנני לשמוע מה שתדבר עוד, - אמרה במנוחה ובלצון – גם בתאות נפש אשמע, כי רוצה אני לדעת מה זאת.

ובדברה התפלאה בעצמה על הקול המתוק והטבעי והבטוח שדברה בו ועל המלים הנאוות שהשתמשה בהן.

  להכנס בפרטי רגשותיך אין לי רשות, ובכלל אני חושב זאת לדבר אשר לא יועיל וגם יזיק, - פתח אליקסיי אלכסנדרוביץ – כשאנו מעמיקים לחתור בקרב לבנו, אנו מעלים לעתים קרובות דברים, שאילו לא חתרנו אחריהם, היו מונחים שם, בלי הודע לנו לעולם.  רגשותיך לך לבדך הם; אבל חובתי לך ולי ולאלהים היא להורותך את חובותיך.  חיינו נקשרו לא בידי בני אדם, כי אם בידי אלהים. הקשר הזה לא ינתק אלא על ידי חטאה, וחטאה ממין זה גוררת עונש תמיד.

  אינני מבינה מאומה.  אהה אלי, ומה מאד תתקפני שנה היום!- אמרה ותעבר ידיה בשערה במהירות להוציא את הפריפות שנשארו שם.

  אנה, בשם אלהים, אל נא תדברי כן, - אמר אליה בלשון רכה. – אפשר שאני טועה, אבל האמיני נא, שאני מדבר לא אך בעדי, כי אם גם בעדך.  בעלך אני ואהבתי אותך.

רגע קטן אחד נפלו פניה וכבה זיק הלעג שנראה במבט עיניה; אך מלת "אהבתי" הקניטה אותה שנית, כי אמרה אל לבה: "הוא אוהב? האם יכול הוא לאהוב? אילו לא שמע, שיש אהבה בעולם, לא היה מוציא מלה זו מפיו גם פעם אחת.  הוא איננו יודע, מה היא אהבה".

  אליקסיי אלכסנדרוביץ, הן לא אבין באמת, - אמרה אנה, - ברר דבריך, מה ראית...

  הניחי לי, תני לי לכלות את דברי.  הנה אהבתי אותך.  אך לא בי אני מדבר; העיקר בענין הזה הם בננו ואת בעצמך.  אני חוזר ואומר כי אפשר מאד, שדברי יהיו בעיניך עלילות שוא וחסרות טעם; אפשר שיסודם אך טעות היא בידי.  אם כן הוא, אני מבקש סליחה מאתך.  אבל אם מרגשת את בעצמך, שיש להם יסודות, אם גם קטנים שבקטנים, אני מבקש מאתך לעיין בדבר ולהגיד לי, אם יש בלבך מה להגיד...

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא התבונן בעצמו, כי לא מה שהיה נכון לדבר דבר באָזניה.

  אין לי מה לאמור לך.  גם באמת... אמרה פתאום וביגיעה עצרה מצחוק פיה – עת לישון.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח ובלי דבר דבר הלך לו אל חדר המשכב.

כשנכנסה אנה לחדר משכבם, כבר שכב על מטתו.  שפתיו היו אטומות, וזעף נראה עליהן, ועיניו הביטו לא אליה.  אנה עלתה על מטתה ובכל רגע חשבה, כי עוד מעט ישוב וידבר אליה.  היא יראה פן ידבר, וגם רצתה שידבר אליה עוד.  אך הוא החריש.  זמן רב חכתה לו בלי נוע, עד ששכחה אותו.  באיש אחר היו מחשבותיה, האיש ההוא עמד נגד עיניה, ולמראהו הרגישה, כי לבה נמלא סער ושמחה של עבירה.  פתאום שמעה שריקת-נחירים, שריקה מדודה ומתונה.  ברגע הראשון כמו נבהל אליקסיי אלכסנדרוביץ משריקתו ויחדל; אבל אחרי שתי נשימות נתחדשה השריקה המתונה ההיא.

  השעה מאוחרת, מאוחרת, - לחשה בּבדיחה.  זמן רב שכבה בעינים פקוחות, ונדמה לה, שהיא רואה בעצמה את ברק עיניה באפלה.

 

י.

מן העת ההיא באו חיים חדשים לאליקסיי אלכסנדרוביץ ולאשתו.אמנם לא קרה כל מקרה מיוחד בביתם.  אנה יצאה כדרכה אל בתי בני חבורתה, ביחוד הרבתה לבוא לבית ביטסי, ובכל מקום מצאה את וורונסקי.  אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה זאת ולא יכול לעשות מאומה.  על כל נסיונותיו שנסה לדבר עמה ולהביאה לידי בירור דברים ענתה אותו בצחוק תמהון אשר היה כחומה נשגבה בינה ובינו.  למראה עין לא נשתנה דבר, אך בהתיחסותם זה אל זה נהיה שנוי גמור.אליקסיי אלכסנדרוביץ, שהיה גבּור מלחמה בפעולתו המדינית, הרגיש בעצמו שהוא גבר אין איל בדבר הזה.  כשור מובל לטבח עמד נכון בראש כפוף למכת הגרזן, אשר הונף עליו, והוא הכיר וידע זאת.  בכל פעם אשר החל להגות בה, הבין, שיש לו  לנסות עוד, שבלשון רכה, בדרכי חבה ובדברים יוצאים מן הלב עוד יש תקוה להצילה, להזקיקה לשים לבבה על דרכיה, ובכל יום הכין את נפשו לדבּר אליה.  אבל בכל פעם אשר פתח שפתיו אתה, הרגיש, כי רוח הרע והשקר, אשר משל בה, שורה גם עליו, והוא מדבר אליה לא מה שרצה ולא בסגנון שרצה בו; מהתלות דבר עמה, כמלגלג במי שיאמר כדברים האלה, ובסגנון הזה לא יכול לאמור מה שהיה ראוי לאמור לה.

...................................................................................................................................................................................................................

 

יא.

התשוקה אשר כשנה תמימה היתה אחת לוורונסקי תחת כל תשוקותיו הקודמות, ולאנה היתה משאת-שוא, חלום נורא אבל נעים בלי גבול, - התשוקה ההיא יצאה מכלל מחשבה לכלל מעשה.  בפנים לבנים עמד וורונסקי לפני אנה, ולחיו התחתונה רעדה, ויתחנן לה להרגע בבלי דעת בעצמו על דבר מה ובמה עליה להרגע.

  אנה! אנה! – אמר בקול רועד, - אנה, בשם אלהים!

אך  כאשר הרים קולו, כן הורידה את ראשה, אשר לפנים לבש גאות וגיל, ועתה עטה בושה וכלמה, וכולה שחה וחשבה לנפול מעל הדרגש ארצה לרגליו, ואילו לא החזיק בה, היתה נופלת באמת על היריעה שעל הרצפה.

  אלי! סלח נא לי! – אמרה בקול ילל ותלחץ את ידיו אל לבה.

פשעה וחטאתה כבדו על פי רגשותיה כל כך, שהוכרחה להתרפס ולבקש מחילה; אך איש בלעדיו לא היה לה בארץ, ועל כן פנתה אך אליו גם בבקשת מחילתה.  בהביטה אליו הרגישה את חרפתה ולא יכלה להוציא מפיה דבר.  והוא הרגיש מה שמרגיש בודאי רוצח נפש אדם בראותו את גוית האיש הנרצח.  הגויה ההיא, שנטלה נשמתה על ידי וורונסקי, היתה אהבתם, או תקופתם הראשונה של אהבה זו.  איזה יסוד איום ונתעב היה בזכרונות על אודות הדבר אשר ניתן בעדו מחיר נורא כזה, רגשי קלון וחרפה.  חרפת מערומיה הרוחניים דכאה את נפשה, והרגש הזה דבק גם בו.  אבל אנוס היה הרוצח, בכל חרדתו הגדולה מפני גוית הנרצח, לנתח אותה לעצמיה ולהצפינה, יש לו לאכול את השלל אשר מצא בחמס כפיו.

הרוצח מתנפל על הגויה בחמה וכמו בתאות נפש הוא סוחב אותה ומנתחה.  וכן המטיר וורונסקי מנשיקות פיו על פניה ועל כתפיה.  היא החזיקה בידו ולא זזה ממקומה.  "כן הוא, הנשיקות האלה הן הדבר שנקנה במחיר החרפה הזאת, וגם היד הזאת, אשר לי תהיה לעולם, - יד שותפי לדבר העבירה... אף היא הרימה את ידו ותשקה.  הוא כרע על ברכיו ויתאמץ לראות את פניה אך היא הסתירה פניה ולא דברה דבר.  לאחרונה קמה כמושלת ברוחה ביגיעה רבּה ותהדפהו. פניה היו יפים כבכל עת, אבל כרב יפים כן גדלה התוגה שנראתה עליהם.

  הכל היה לאין, - אמרה אליו – אין לי עוד מאום זולתך.  זכור תזכור זאת!

 - אי אפשר לי שלא אזכור את הדבר שהוא כל חיי. בגלל רגע האושר הזה...

  איזה אושר! – אמרה בגועל נפש ובפחד גדול, אשר דבק גם בו שלא ברצונו. – בשם אלהים: אל תזכר זאת עוד, גם לא במלה אחת.

אנה קמה במהירות ותט מפניו.

  גם לא במלה אחת, - חזרה ואמרה לו, ובפנים מביעים יאוש קר, אשר היה תמוה בעיניו, התפטרה ממנו.  לבה ידע, כי לא יכלה ברגע ההוא להביע במלים את רגש הבושה והשמחה והחרדה לפני כניסתה זו שנכנסה לחיים חדשים, ולחלל את הרגש הזה במלים שאינן מדויקות לא ישר בעיניה.  אבל גם אחרי כן, גם ביום השני, גם בּיום השלישי, לא קר לא מצאה מלים להביע בהן את הרגשות המורכבים שהיו בה, כי אם גם רעיונות לא מצאה די ברר בּהם לעצמה את אשר בלבבה.

"לא, - אמרה בלבה, - עתה אינני יכולה להרהר בזה; אחרי כן, כאשר תנוח דעתי מעט".  אבל למנוחה כזאת לא הגיעה לעולם; בכל פעם אשר החלה להרהר במה שעשתה ובמה שעתיד לבוא עליה ובמה שראוי לה לעשות, באו בה יראה ורעד, ותדחה את הרעיונות האלה לאמור:

  אחרי כן, אחרי כן, כאשר תנוח דעתי.

אבל בשנתה, כאשר לא יכלה לשלוט ברעיוניה, נראה מצבה לפניה בכל ניווּלו.  חלום אחד חלמה כמעט בכל לילה.  בחלומה ראתה, והנה שניהם בעלים לה ושניהם מרבים להתנהג עמה בחבה, אליקסיי אלכסנדרוביץ בכה ונשק את ידיה ואמר: מה טוב עתה! וגם אליקסיי וורונסקי היה באותו מעמד וגם הוא היה בעלה. ובכל פעם התפלאה, על כי לפנים דמו, שזה אי אפשר, אף הסבירה להם, כי זה פשוט יותר וכי עתה שניהם שמחים בחלקם ומאושרים.  אבל החלום הזה היה מועקה לה, מדי פעם בפעם נעורה בבהלה גדולה.

 

יב.

עוד בימים הראשונים אחרי שובו ממוסקבה היה לווין משיב אמריו לו, בכל פעם אשר נזדעזעו אבריו ונתאדמו פניו לזכר כלמתו, אשר הכלימה אותו קיטי במאונה: "הלא ככה התאדמתי ונזדעזעתי, כשרשמו לי "אחד" לפיזיקה והשאירוני עוד לשנה אחת במחלקת-השעורים השניה וכן הייתי אובד לנצח בעיני, כאשר קלקלתי את העסק שקבלתי עלי בעד אחותי.  ועתה?  – עתה, כשעברו שנים אחרי המעשים ההם אני זוכר ותמה, כי יכלו להעציב נפשי בעת ההיא.  כן תהיה גם אחרית צרתי זאת.  ימים יעברו ותתגבר דעתי".

אבל שלשה חדשים עברו, ודעתו לא נתקררה.  והזֵכר הזה היה מכאוב לנפשו כבימים הראשונים.  הוא לא יכול השקט, על כי אחרי אשר נכסף ימים רבים לחיי בעל אשה ובנים וידע בבירור, כי עת לו להכנס לחיים כאלה, עוד לא היה נשוא וגם הורחק מנשואים יותר מבכל העתים שעברו עליו.  בלבב דוי הרגיש בעצמו, מה שהרגישו כל מיודעיו, כי לא טוב לאדם בשנותיו להיות לבדו.  לענין זה זכר, כי לפני צאת למוסקבה אמר פעם אחת אל ניקולי צַידו, אכר קצר שכל, שהיה לווין אוהב לשיח אתו: "הידעת, ניקולי, רוצה אני לקחת לי אשה", וניקולי השיב לו במהירות, כדבר שאי אפשר להטיל כל ספק בו: "עת לך, קונסטנטין ניקוליוביץ, מכבר".  אבל עתה רחקו הנשואים ממנו יותר מבכל עת.  המקום המוכן בלבו לאשת נעורים לא היה פנוי, ובחפצו לשים במקום הזה דמות אחת העלמות האחרות הידועות לו, הרגיש כי זה לא היה אפשר כלל.  מלבד זאת דאב לבו מחרפה לזכר המאון ההוא ופרטיו.  לזכר המעשה הזה ולזכרונות אחרים כאלה כסתה פניו בושה וכל עצמותיו רחפו, אף על פי שהיה אומר תמיד לנפשו, שאינו מוצא כל אשם בעצמו.  בדברי ימיו היו גם מעשים לא טובים, אשר ידע בהם, כי לא טובים הם, כמו שיש מעשים כאלה בחיי כל אדם.  וראוי היה לו להתחרט ולהצטער עליהם; אך זכר המעשים הרעים ההם הדאיב את נפשו במדה פחותה הרבה מהזכרונות קלי הערך האלה אשר נעלב בהם.  הפצעים האלה לא הוגלדו עוד, ובתוכם היו מאונה של קיטי ומצבו המגוחך בעיני הבריות בערב ההוא.  אבל הזמן והעבודה עשו את שלהם.  הזכרונות הקשים הלכו הלוך והתכסה במקרים החשובים שבחיי הכפר שלו.  משבוע לשבוע המעיט לזכור את קיטי.  בקוצר רוח חכה לשמועה, שנישאה לאיש או שהיא עתידה להנשא בעוד ימים אחדים ויקו, כי שמועה כזאת תרפאהו רפואה שלמה כעקירת שן רעועה.

בין כה באו ימי האביב, ובשנה ההיא באו בלי הקדמות ארוכות ותקוות נכזבות, כי היה אז אביב יפה ונהדר שמעטים כמוהו, אחד מאותם שצמח האדמה וחית השדה והאדם שמחים עליהם יחד.  האביב היפה ההוא העיר את לווין ויחזק את ידיו במחשבתו אשר חשב להסיר מלבו את כל זכרונות הימים שעברו עליו ולתקן את חיי בדידותו בסדר נכון ובחופש גמור.  אמנם רבות מן המחשבות שהיו בלבו בּשובו אל הכפר לא נמלאו על ידו, אבל ממחשבתו העיקרית להתנהג בטהרה לא נטה וישמר מכל דבר רע, ולא בא עוד לידי החרפה, אשר נשא בלבו בכל פעם אחרי דבר עבירה, ועיניו יכלו להישיר נגדו בפני כל אדם.  עוד בחודש פברואַר בא אליו מכתב ממריה ניקוליובנה, ובו נאמר, כי מחלת ניקולי הולכת וקשה וכי הוא ממאן להתרפא, ובגלל זה נסע קונסטנטין לווין למוסקבה אל אחיו וגם עלתה בידו להטות את לבבו להועץ את רופא ולנסוע אל מחוץ לארץ אל מי מעינות.חפצו זה צלח בידו מאד, כי גם כסף הלוה את אחיו, ואחיו לא רגז, על כן שמח במעשיו אלה.  מלבד הנהגת האחוזה הדורשת שקידה מיוחדה בימי האביב, ומלבד הקריאה בספרים, החל לווין בחורף ההוא לכתוב חבור על אודות עסקי הכפרים, וביסודו של החבור היה הרעיון, שאפיו של הפועל הוא אחד מתנאי מהלך העבודה, ושמן הדין הוא שיהיו החוקרים מחשבים את פרי העבודה לא על פי טיב האדמה והאקלים לבדם, כי אם על פי טיב האדמה והאקלים ואפיו הידוע והמוגבל של הפועל העובד.  ככה היו חייו מלאים ענין גם בשבתו בדד או רק בגלל שבתו בדד; רק לפעמים התאוה להודיע את הרהוריו המדעיים לאיש אחר חוץ מאגפיה מיכאילובנה, אשר דן לעתים גם לפניה בעניני פיזיקה ותורת עסקי הכפרים וביחוד בּעניני פילוסופיה.  את הפילוסופיה אהבה אגפיה מיכאילובנה מאד.

ימים רבו חכו לאביב ולא נראה.  בשבועות האחרונים לימי הצומות היה האויר צח וקר.  יומם נמס השלג לנוגה אור השמש, ובלילה הגיע הקור עד שבע מעלות; קליפת הקרח שעל השלג היתה חזקה כל כך, שנסעו עליה בעגלות אל כל עבר בלי שית לב למסלה.  בפסחא היה עוד השלג על הארץ.  אך ביום השני לשבוע שהפסחא בו נשבו פתאום רוחות חמים, והשמים התקדרו, ומטר סוחף חם נתך שלשה ימים ושלשה לילות.  ביום החמישי לשבוע ההוא שתק הרוח, וערפל רחף באויר, ומראה הערפל מראה אפר, וכמו בא לכסות את סודות השנויים הנעשים בטבע.  בתוך הקדרות זרמו מים ממעל, רגבי קרח התפוצצו וישוטו, הנחלים נרפשו ובקצף על פניהם החישו מהלכם ובערב שלפני היום הראשון נמוג הערפל, העבים התפרדו ויהיו לקרעים מפוזרים, ויטהרו פני השמים, והאביב הופיע בכל עוזו.  בבוקר יצא השמש הבהיר ויאכל מהר את צפּוּי הקרח הדק שנקרם על מקוי המים.  וכל האויר החם רעד בשפעת האדים הדקים, שעלו מן האדמה השבה לתחיה.  מעטה ירק לבשו שרידי העשב הישן ועלי הדשא החדש, שהציצו מן האדמה בדמות גבעולים דקים כמחטים.  כפתורי העצים והשיחים עשתו, והדבורים המוצאות לחפשי זמזמו על הענפים המצופים זהב אור שמש.  חוגות שאינן נראות צפצפו על כרי הדשא הרך ועל שדות הקש המכוסים עוד בקרומי קרח.  הקיביות[15] השמיעו קול יבּוּבן על העמקים, שלא נבלעו עוד מי הרפש שנקוו בהם, ועל הגבאים והבצות המלאים על כל גדותיהם, ועגורים ואוזים הצהילו קול קרקורם ויגביהו עוף בשמחה ובחפזה.  על נאות הדשא געו בקר וצאן, שהחליפו את שערם ורק קרחות מפוזרות נשארו עוד עליהם; כבשים רכים רקדו ברגליהם העקומות מסביב לאמותיהן הגוֹעוֹת, שצמרן הולך וחסר; ילדים קלים ברגליהם רצו במסלות החרבות, שעקבות רגלים יחפות נחרתו עליהן; על שפת הברכה פטפטו בצהלה נשים שורות ומלבנות בּד, ומן החצרות נשמעו מהלומות קרדומי האכרים, המתקנים את מחרשותיהם ואת משדדותיהם.  האביב בא ככל משפטו וחוקתו.

 

יג.

לווין נעל נעלות גדולות וילבש בפעם הראשונה באביב ההוא אדרת צמר תחת אדרת שער, וילך לראות את אחוזתו, ויעבור דרך פלגי מים נוצצים בחזקה לאור החמה, ורגליו דרכו פעם על קרום קרח ופעם ברפש וטיט.

האביב הוא עת מחשבות רבות לבעל אחוזה.  כשם שהעץ הפורח באביב אינו יודע עד כמה יגדלו בדיו ולאיזה עבר ישולח פארותיו העצורים בכפתוריו הממולאים, כך לא ידע לווין היטב בצאתו מביתו באיזו מהעסקים האהובים לו יתחילו מיד, אבל הרגיש, שהוא מלא מחשבות גדולות וטובות.  בראשונה הלך אל מקנהו.  הפרות הוצאו אל הגדרה שאינה מקוּרה, ובזיו שערן החדש והחלק התחממו בקרני השמש ותגעינה בתאותן לצאת למרחב אל השדה.  לווין התבונן בנחת רוח אל פרותיו אשר היו כולן ידועות לו בפרטות בכל סימניהן המובהקים, ויצו לנהגן אל השדה ולהביא תחתיהן את העגלים אל הגדרה.  הרועה שמח וירץ להכון לדרכו זה.  הנשים המפקחות על המקנה הזדיינו בזמורות ארוכות, ובשמלות מופשלות למעלה רצו וטפחו ברפש ברגליהן היחפות והלבנות, שעוד לא שזפתן השמש, אחרי העגלים אשר השתוללו משמחתן ששמחו על האביב, ותנהגנה אותם אל החצר.

לווין היה שבע נחת למראה הולדות שבשנה ההיא – העגלים הצעירים דמו בגדלם לפרות אכרים, ובתה של הפרה המשובחת פּכַה, שהיתה אז בת שלשה חדשים, דמתה לפרה בת שנה – ויצו להוציא להם אבוס ולהמציא להם חשש בשבכות.  אבל כל השבכות שנעשו לגדרה בימי הבציר נשברו בחורף, מאשר אין משתמשים בגדרה בימי החורף.לווין שלח לקרוא לנגר, אשר קבל עליו לתקן מכונת-דישה, אבל הנגר עסק ביום ההוא בתקון המשדדות, שהיה חייב לגמרן עוד לשבעת ימי החמאה.  ויחר ללווין מאד על זה, כי זה שנים רבות נלחם בכל כחו עם פריעת-סדרים זו בעסקי האחוזה, ולא עלתה בידו לבטלה.  השבכות ההן, שאין צורך בהן בחורף, הובאו, כפי שנודע לו, אל אורות הפועלים, ושם נשברו, על כי לא היו חזקות מבתחלה, כי נעשו בעד עגלים.  מלבד זאת נגלה לו בזה, כי המשדדות ושאר כלי עבודת האדמה, אשר צוה לבדקם ולתקנם עוד בחורף וגם שכר לצורך זה שלשה נגרים עוד לא נתקנו, וגם הפעם הוצרכו לתקן את המשדדות, כשהגיעה העת לשדד.  לווין שלח לקרוא לפקידו, ובאותה שעה הלך גם בעצמו לבקשו.  הפקיד בא מן הגורן, ופניו נהרו, כי כל אשר בארץ עטה מעטה אורה ביום ההוא, ואדרת עור כבשים קצרה עליו, ובלכתו מלל קש בידיו.

  מפני מה אין הנגר עוסק בתקון מכונת-הדישה?

  כבר אמרתי להודיע זאת עוד אתמול: יש לתקן את המשדדות.  הלא באו ימי החריש.

  ולמה לא עשו זאת בחורף?

  ומה חפץ לך עתה בנגר?

 אי שבכות גדרת העגלים?

  כבר צויתי להביאן אל מקומן.  מה נעשה לעם הזה? – אמר הפקיד וינופף ידו, כאדם שיגע לריק ואבדה עצה ממנו.

  לא לעם הזה, כי אם לפקיד הזה!  – אמר לווין בזעם – אמר נא, על מה הפקדתי אותך?  – נתן עליו בקולו.  אך בזכרו, כי בזה לא יועיל עוד, עצר ברוחו ויאנח בלי כלות את דבריו, ואחרי שתיקה קצרה שאל: – הנוכל לזרוע? 

  מאחרי ט. נוכל לזרוע מחר או ביום השלישי.

  ואַספֶסת[16]?

  שלחתי את ווסילי ואת מישקה, והם זורעים.  אך אינני יודע, איך יעברו דרך הבוץ הרב.

  לכמה דיסיאַטינות?

  לשש.

  ולמה לא לכל הדיסיאַטינות?

על כי זרעו אַספּסת אך בשש דיסיאַטינוֹת ולא בעשרים הצטער עוד יותר.  האַספּסת נעשתה יפה רק בזמן שמקדימים לזרעה כפי האפשר – זאת ידע לווין גם על פי ספרים גם על פי הנסיון, ומעולם לא זכה שיעשה כן באחוזתו.

  אנשים אין לנו.  מה נעשה לעם הזה?  שלשה מהם לא באו.  הנה גם סימון...

  היה לך לקחת מהפועלים העובדים בתבן.

  כבר לקחתי אחדים מהם.

  ואיה כל שאר הפועלים?

  חמשה מהם מכינים זבל, ארבעה זורים את שבולת השועל.  יש לדאוג שמא תתקלקל.

לווין ידע היטב, כי "שמא תתקלקל" פירושו: כבר נתקלקלה שבולת השועל האנגלית הטובה הקנויה לזריעה, – כי עוד הפעם לא עשו כאשר צוה.

  הלא עוד בימי הצומות אמרתי לכם, בוערים!...  קרא בקול זעמו.

  אַל תדאג, הכל יעשה בעתו.

לווין הניף ידו בזעם וילך אל המגורות לראות את שבולת-השועל וישב אל האורוה.  שבולת השועל עוד לא נשחתה.  אך הפועלים זרו אותה בּמזרות, תחת אשר יכלו לשלשלה אל המגורה התחתונה; ולווין צוה לעשות כן ולקח שני פועלים משם וישלחם לזרוע אספסת, ואז שב אפּו מפקידו.  גם לא היה אפשר לכעוס ביום יפה כזה.

  איגנט!  – קרא אל הרכב, אשר רחץ את המרכבה אצל הבאר בזרועות חשופות, – חבוש נא לי...

  איזה סוס תצוה לחבוש?

  את קולפיק.

  שומע אני.

בשעה שחבשו את הסוס קרא לווין אליו שנית את פקידו, אשר השתדל להיות קרוב אליו, ויחל לדבר אל הפקיד, בחפצו להשלים עמו, על אודות עבודותיהם לימי האביב הזה והמחשבות אשר הוא חושב בעניני האחוזה.

יש להקדים בהובלת הזבל, למען תגמר לפני קציר החציר, גם אם יקדם החציר הזה לבוא בּשנה הזאת.  את האדמה הרחוקה יש לחרוש בלי הפסק, למען תהי שדה בור עוד ימים מעטים.  את החציר יש לאסוף על ידי הפועלים הקבועים ולא על ידי נשכרים לפי שעה.

הפקיד הטה אזניו ונראה שהשתדל ויגע להביע הסכמה למועצות אדוניו; אבל בכל זאת נראו על פניו אותות העצבת והיאוש, אשר הרגיזו את לווין בכל פעם.  פני הפקיד דברו אליו תמיד במקרה כזה: "כל זה טוב, אבל עצת ה' היא תקום".

סגנון זה היה מרגיז את לווין עד מאד.  אבל הסגנון הזה היה הצד השוה שבכל הפקידים שהיו לו.  כולם התיחסו במדה אחת אל כל מחשבה חדשה שלו, ועל כן לא רגז עוד על פקידו בגלל זה, אבל הצטער והתעורר עוד יותר למלחמה עם אותו הכח העז אשר קרא לו: "כמו שירצה השם" ואשר הושם בכל דבר למפגע ולמעצור לו.

  אם אך נספיק, קונסטנטין דמיטריביץ, אמר הפקיד.

  ומפני מה לא נספיק?

  עוד פועלים עלינו לשכור, לכל הפחות עוד חמשה עשר איש.  הנה אין פועלים באים.  היום באו אחדים, והם דורשים שבעים רובל לאיש לימי הקיץ.

לווין שתק.  עוד הפעם התיצב הכח ההוא לקראתו.  כבר ידע, כי בכל יגיעם לא יכלו לשכור יותר מארבעים, משלשים ושבעה, משלשים ושמונה פועלים במחיר הנהוג; ארבעים איש נשכרו, ויותר אין למצוא.  בכל זאת לא יכול לפטור עצמו מן המלחמה.

  שלח לסורי, לציפירובקה, אם לא יבואו להשכר.  יש לבקש.

  שלח אשלח, – אמר ווסילי פיאודורוביץ בפנים עצובים.  – גם הסוסים אינם מלאי כח כראוי.

  אם כן נקנה חדשים ונוסיף על הישנים.  אך הלא ידעתי, – הוסיף בצחוק, – כי דרכך אך בפחות ובגרוע; אבל בשנה הזאת לא אתן לך לעשות כחפצך.  בעצמי אעשה הכל.

  כמדומה לי שגם בלעדי זאת אתה ממעט בשנה.  ולנו ינעם, כשיעשה כל דבר לעיני בעל האחוזה.

  האספסת נזרעת אפוא מאחרי עמק הלבנים?  אסעה נא ואראה, – אמר לווין וישב על הסוס הקטן אשר הגיש אליו רכבו.

  דרך השלולית לא תעבור עתה, קונסטנטין דמיטריץ – קרא הרכב.

  אם כן, נעבור דרך היער.

ולווין עבר ברכיבה על הסוס הקטן והטוב אשר בימי מנוחתו נעשה כבד קצת ברגליו והשמיע קול נחרה קלה בהגיעו אל גבא ויהי כמבקש לו הנחות והקלת עול, – על הרפש, אשר מלא את החצר, דרך השער אל השדה.

בשדה שבע נחת עוד יותר מבגדרות הבקר והצאן.  במתינות התנודד על סוסו הקטן והטוב וישאף את הריח הנעים, שחום ולח נפגשו בו, ריח השלג והאויר, ובעברו דרך היער על שיירי השלג המתפורר, שנמצאו בו עוד זעיר שם זעיר שם, ושכל מדרך פרסה השאיר בהם אחריו מכה טריה, שמח לקראת כל אחד מעציו, שנתחדש החציר הדק שעל סיבו וכפתוריו הסגורים צבו ויפושו.

בצאתו מן היער השתרעו לעיניו כיריעות קטיפה מתוחות ומיושרות על חלקה גדולה בלי גבול, כרי דשא נרחבים, בלי כל קרחת, ומקוה מי שלג, רק כתמים מיוחדים רחוקים זה מזה נראו עליהם והם צחצוחי שאריות השלג ההולך ונמס בבקעות.  באותה שעה לא יכול כל דבר שבעולם להביאו לכלל כעס, על כן לא חרה לו גם בראותו סוס וסייח ממקנה האכרים רומסים על הירק הרך שלו (אך צוה את האכר שנקרה לפניו ראשונה לגרשם), גם לא הקפיד על האכר איפט אשר לגלג עליו, כי כאשר שאל אותו לווין בהפגשם: "מה תאמר, איפט, הבמהרה נזרע?"  השיב לו האכר תשובה נבערה: "בראשונה עלינו לחרוש, קונסטנטין דמיטריץ".  כאשר הרחיק לרכוב, כן רוה נחת רוחו, ומחשבות ממחשבות שונות בעניני האחוזה עלו על רוחו זו אחר זו: על כל גבולי שדותיו בפּאת דרום אמר לנטוע זמורות, למען אשר לא יצבר השלג שם לימים רבּים; את האדמה אמר לחלק לששה שדות מזובלים ולהחזיק שלשה שדות למזרע אספסת, לבנות גדרות בקר וצאן בקצה השדה ולחפור ברכה ולעשות גדרות מטלטלות למקנה לצרכי הזיבול, ואז תהי האדמה שלש מאות דיסיאטינות לחטים, מאה לתפוחי אדמה ומאה וחמשים לאספסת, וגם דיסיאטינה אחת לא תכחש.

ברעיונות כאלה רכב סביב סביב בין המצרים בלי תת לסוסו כל דריסת רגל על מקום ירוק, ויקרב אל פועליו זורעי האספסת.  העגלה המלאה זרע עמדה לא בין המצרים, כי אם על שדה הניר, והאדמה, שנזרעה חטים בימי הבּציר, נדושה בּגלגלים ובפרסות הסוס.  שני הפועלים ישבו על תחום השדה ולפי הנראה קטרו בשותפות משפופרת אחת.  העפר שבּעגלה, שערבו בו גרעיני זרע, היה לא כתוש, כי אם רגבים שנתקשו מרוב ימים או קפאו בימי הקור החזק.  כראותם את אדוני האחוזה פנה ווסילי אל העגלה ומישקה החל לזרוע.  לא טוב היה המעשה הזה, אך על פועלים היה לווין קשה לכעוס.  כאשר קרב אליו ווסילי, צוהו לווין להביא את הסוס בין המצרים.

  אין דבר, אדוני, עוד יחזור ויגדל, – ענה ווסילי.

  אל נא תטען טענות, – אמר לווין, – ועשה מה שאומרים לך.

  שומע עבדך, – ענה ווסילי ויאחז בראש הסוס; – והזרע טוב מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – הוסיף בכוונה גלויה להתחבּב, – מן המובחר הוא.  אבל מה קשה ללכת!  פוד רפש על כל סנדל.

  ומפני מה אין העפר בלול?  – שאל לווין.

  בוללים אנחנו, – ענה ווסילי ויאחז מלוא כף גרעינים ויבל ויפורר בידיו את רגבי העפר.

לא בּאשמת ווסילי נתן לו עפר שאינו בלול בגרעינים כראוי אבל ענין רע היה זה.

לווין השתמש גם הפעם בתחבּולה, אשר הועילה לו פעמים רבות, והיא להתאפק ולתקן בעצמו מה שקולקל בעיניו, ויתבונן אל מעשי מישקה, אשר בכל פסיעה ופסיעה הרים ברגליו רגבי עפר תיחוח גדולים וכבדים שדבקו בסנדליו, וירד מעל סוסו ויקח מידי ווסילי את כברת-הזרע וילך לזרוע תחתיו.

  איפה עמדת מלכת?

  וויסילי הורה לו ברגלו את הציון, ולווין נסה את כחו וילך הלוך וזרוע את העפר הבלול בגרעינים.  האדמה היתה כאגם רפש, וכאשר עבר לווין אך לאורך שורה אחת הזיע כולו ויעמוד וימסור את הכברה לווסילי.

  אבל, אדוני, על שורה זאת אל נא תחרף אותי בקיץ הזה, – אמר ווסילי.

  ומה ראית בה?  – אמר לווין בפנים שמחים, בראותו, כי תחבולתו עושה את שלה.

  ראה תראה בקיץ.  על נקלה יודע.  הביטה נא אל המקום אשר זרעתי בשנה שעברה.  מה מאד הצלחתי.  הלא משתדל אני, קונסטנטין דמיטריץ, בעבודתי לך, כאילו היה אבי בעצמו בעל האחוזה.  אני שנאתי רמיה גם בעבודתי גם בעבודת אחרים.  כשייטב לבעל מלאכתנו ייטב גם לנו.  מה יפה כל זה, – אמר ווסילי וירמוז בידו על השדה, – הלא הוא משמח לבב אנוש.

  אכן אביב יפה הוא, ווסילי!

  גם הזקנים שבדור אינם זוכרים אביב כזה.  הנה שם בביתנו זרע אבי שלש שמיניות חטים; אבל עתה דומה שדה החטים במראהו לשדה שיפון.

  הזה ימים רבים החלותם לזרוע חטים?

  הלא אתה למדתנו בשנה שלפני האחרונה; שתי "מדות" נתת לי אז בנדבת לבך, ונמכור שמינית, ושלש שמיניות זרענו.

  ראה נא אפוא, פורר את הרגבים, – אמר לווין, בגשתו אל הסוס, – וזרז נא גם את מישקה.  והיה אם יעלה הזרע יפה, ונתתי לך חמשים קופיקות לדיסיאטינה.

  מודים אנחנו לך.  גם בלעדי זאת אין לנו על מה להתאונן.

לווין ישב על סוסו וירכב אל השדה, אשר נזרע אספסת בשנה הקודמת ואל השדה אשר נחרש למזרע חטים באביב הזה.

האספסת שבשדה-הקש צמחה יפה עד להפליא.  כבר חזקו הציצים הדקים ויתנוססו בירק מראיהם בין שברי גבעולי החטים שנקצרו בקיץ האחרון.  רגלי הסוס הטבעו בכל פסיעה ופסיעה, וכל אחת מהן השמיעה קול שכשוך בעלותה מן הבוץ המכסה את האדמה.  על השדה שנחרש לא היה אפשר לרכוב כלל; רק במקומות שנשאר עוד קרום קרח דק יכול הסוס לפסוע בכבדות, ובחריצים שנצמת הקרח בהם הטבעו רגליו עד ארכובותיו.  החריש היה יפה מאד,  בעוד שני ימים היתה עת לשדד ולזרוע.  הכל היה אך טוב ויפה ומשמח לבב.  בשובו רכב לווין דרך השלולית, כי לפי השערתו מעטו המים בין כה.  ובאמת עבר את השלולית ובעברו הבהיל שני אוזים.  יש פה בודאי גם וולדשנפים, – אמר בלבו, ואצל המסלה הפונה אל ביתו נזדמן לפניו שומר היער והשיב לו על שאלתו, כי יש ביער גם וולדשנפים.

לווין הרעיש סוסו וירכב מהר הביתה לבעבור תספיק לו השעה לסעוד את סעודת הצהרים ולהכין את רובהו לציד לערב.

 

יד.

שמח וטוב לב מאד קרב לווין אל ביתו, והנה קול זוג מצלצל באזניו מצד המבוא הראשי המוביל אל הבית.

"אין זה כי אם אורח בא ממסלת הברזל, – אמר לווין בלבו, – והשעה שעת הרכבת המוסקבאית,,,  מי זה יבוא אלי?  אולי הוא ניקולי אחי?  הלא הוא אמר: אפשר שאסע אל המעינות ואפשר שאבוא אליך".  ברגע הראשון ירא ויצר לו, על כי בפני אחיו ניקולי תשבת שמחת לבו על האביב הנחמד.  אך על הרגש הזה נקוט בפניו, ומיד נהפך לבו וישמח לקראת אחיו ויחכה לו בקוצר רוח, ויהי כל חפצו, שיהי הוא האורח הבא אליו.  וירכב ויעמוד מאחרי אחד העצים, והנה מרכבה שכירה רתומה לשלשה סוסים נוסעת מבית הנתיבות, ובה איש לבוש אדרת שער והאיש איננו אחיו.  "מי יתן והיה זה גבר נעים, שטוב לשוחח עמו", אמר לווין בלבו.

  אַה, – קרא לווין בשמחה וירם שתי כפות ידיו.  – אך זה אורח טוב!  מה מאד אשמח לקראתך!  – קרא לווין אל האורח, בהכירו בו את סטיפן ארקדיביץ.

"עתה אדע, אם היתה לאיש, או מתי תהיה לאיש", אמר בלבו.

וביום הנחמד ההוא הרגיש, שגם לזכרה לא ידאב לבו כבכל עת.

  בהסח הדעת באתי אליך?  – אמר סטיפן ארקדיביץ בצאתו מעגלת החורף, וממעל לחטמו ועל לחייו וגבות עיניו רגבי רפש, ופניו פני איש בריא שמח בחייו.

  ראשונה, באתי לראותך, – אמר אליו ויחבקהו וישקהו – והשנית, לצוד ציד אתך, והשלישית, למכור את היער שביירגושוב.

  טוב מאד!  ומה נחמד האביב הזה!  איככה יכלת לבוא בעגלת חורף?

  בעגלות-גלגלים יכבד הדרך עוד יותר, קונסטנטין דמיטריץ, – ענה הרכב, שהיה נודע ללווין.

  מאד מאד אשמח עליך, – אמר לווין ויצחק צחוק ילד עלז.

לווין הביא את אובלונסקי אל החדר המיוחד לאכסנאים, ושמה הובאו גם חפצי אובלונסקי: מרצוף, רובה נתון במעטה וילקוט לסיגארות, וינח אותו לווין לרחוץ ולחלף את בגדיו, ובין כה הלך אל לשכת הסופרים שלו להגיד על אודות החריש והאספסת: אגפיה מיכאילובנה, אשר היתה חרדה בכל עת על כבוד הבית, שאלה אותו בפרוזדור שאלות רבות על דבר לחם הצהרים.

  עשי כטוב בעיניך, אך מהרי לעשות, – אמר לווין וילך אל פקידו.

בשובו מצא את סטיפן ארקדיביץ כשהוא יוצא מפתח חדרו, אחרי רחיצת פניו וסריקת שערו, וכולו צהל ושמח.

  מה מאד אשמח, כי סוף סוף באתי אליך!  עתה אבין את הנפלאות אשר אתה עושה פה.  אכן מקנא אני בך באמת.  מה טוב ביתך, ומה נחמד כל אשר בזה!  אורה ושמחה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלי שים על לב, כי לא כל השנה יום אביב ארוך הוא ולא כל הימים יפים ובהירים כיום ההוא.  – ומה נחמדה אומנתך הזקנה!  אמנם טובה ממנה משרתת צעירה יפה וחוגרת סינר; אבל בבית נזיר וטהר עינים כמוך גם זה טוב מאד.

סטיפן ארקדיביץ ספר הרבה חדשות חשובות, וענין גדול ביחוד היה ללווין מה שהגיד לו סטיפן ארקדיביץ, כי אחיו סרגיי איבנוביץ נכון לבוא אליו אל הכפר בקיץ הזה.

על אודות קיטי והשצירבצקים בכלל לא אמר סטיפן ארקדיביץ דבר; אך בשם אשתו הביע לו דרישת שלום.  לווין החזיק טובה לו על זהירותו וישמח באורחו מאד.  בימי בדידותו נאצרו בקרבו גם הפעם כבכל עת רעיונות ורגשות, שלא היה לו לפני מי להרצותם, ועתה הביע לסטיפן ארקדיביץ גם את שמחתו על האביב, גם את הדברים שנכשל בהם, גם את מחשבותיו בעניני האחוזה, גם את רעיוניו הפילוסופיים, גם את הערותיו על הספרים שקרא, ביחוד את דבר חבורו, שהיה בעיקרו בקורת לכל הספרים הישנים על אודות הנהגת אחוזות, אף כל פי שהוא בעצמו לא התבונן, שזה יסוד החבור שהוא כותב.  וסטיפן ארקדיביץ, שהיה נוח לבריות ומבין דבר מתוך דבר בכל שיחה, התנהג בנעימות ביחוד בפעם ההיא, ולווין מצא בו מדה טובה חדשה, אשר נעמה לו בפרט, והיא התיחסות של כבוד ואהבה אליו.

ההשתדלות היתרה, שהשתדלו אגפיה מיכאילובנה והטבח בשביל הסעודה שתהי יפה ביותר, הביאה לידי כך, ששני הרעים האלה עטו ברעבונם אל הפרפראות שלפני הסעודה ויאכלו לשובע לחם בחמאה ובשר-עוף צונן ופטריות כבושות, ולווין צוה לתת את המרק בלי לביבות, בשעה שהטבח אמר להצטיין לפני האורח ביחוד בלביבותיו.  אבל סטיפן ארקדיביץ, אף על פי שהיה רגיל במאכלי תאוה אחרים, משובחים הרבה מאותם שנתנו לו פה, אמר טוב ומשובח על כל אחד מהם: הכל היה טוב אפוא לפי דבריו: גם יין-הירק, גם הלחם, גם החמאה, וביחוד בשר העוף הצונן, גם הפטריות וציר-החרולים, גם התרנגולת במרק לבן ויין-קרים הלבן.

  טוב ומשובח, – אמר אובלונסקי ויקטר פפירוסה עבה אחרי הצלי.  – דמיוני עתה כאדם שעלה מאניה רועשה ומשתקשקת אל חוף שוקט.  אתה אומר אפוא, כי יש לחקור ולדעת את טיבו של הפועל ולבחור על פי זה את דרכי הנהגת הענינים.  הן אני אינני מומחה בדבר הזה כלל; אך נראה לי, כי תוצאות החקירות המדעיות וההשתמשות בהן במעשה עתידות להשפיע גם על הפועל.

  כן הוא, אבל בינה נא: אני מדבר לא באיקונומיה הפוליטית, כי אם בתורת הנהגת האחוזות.  תורה זו צריך שתהיה אחת מתורות חוקי הטבע ותתבונן אל החזיונות ואל תכונת הפועל ומדותיו האיקנומיות, האיתנוגרפיות...

לדברים האלה נכנסה אגפיה מיכאילובנה ומעשי מרקחת בידיה.

  אכן אגפיה מיכאילובנה, – אמר אליה סטיפן ארקדיביץ וישך את קצות אצבעותיו המלאות והרכות, – מה נפלאו העוף ויין-הירק אשר הכינות!...  ומה תאמר, הלא עת עוד לנו?  – הוסיף בפנותו אל לווין.

לווין הביט בעד החלון אל השמש, שהתחילה שוקעת מאחרי ראשי העצים החשופים.

  עת לנו, עת, – קוזמה, רתום את עגלת הציד!  – קרא לווין וירץ ויצא מן הבית.

סטיפן ארקדיביץ יצא אחריו ויסר בזהירות את מכסה בד-הקלע מעל ארגזו הנוצץ ויפתחהו ויוצא מתוכו את חלקי רובהו היקר, שהיה מהמין החדש שבחדשים.  קוזמה הבין, שעתיד הוא לקבל מתנת-יד הגונה, ולא מש מסטיפן ארקדיביץ וילבש אותו את אנפילאותיו ואת נעליו המוכנות לציד, וסטיפן ארקדיביץ הניח לו בנפש חפצה לשמשו.

  צוה נא, קוסטיא, שאם יבוא הנה הסוחר ריאבינין – ואני צויתיו לבוא היום – יקבלוהו ויבקשו מאתו שימתין קצת...

  האם לריאבינין תמכור את היער?

  כן.  הידעת אותו?

  בודאי ידעתיו, כי היו לי עסקים עמו בבירור גמור ולחלוטין.

סטיפן ארקדיביץ צחק: "בבירור גמור" ו"לחלוטין" היו מלים שגורות מאד בפיו של אותו הסוחר.

  כן הוא.  לשונו מגוחכת מאד...  אכן, – הוסיף סטיפן ארקדיביץ ויטפח בידו על הכלב לסקה, אשר נהם בלחישה ויתרוצץ מסביב לרגלי לווין וילקק פעם את ידו, פעם את נעליו ופעם את רובהו – יודע הוא אנה פני אדוניו מועדות!

בצאתם מצאו את העגלה הארוכה עומדת נכונה לקראתם לפני הפתח.

  צויתי לרתום אף על פי שאין הדרך רחוקה; אולי נבחרה לנו ללכת ברגלינו?

  לא, טוב לנסוע, – אמר אובלונסקי ויגש אל המרכבה וישב בה ויעטה את רגליו בשמיכה המנומרת ויצת אש בסיגרה שלו.  – מפני מה אינך מקטר?  הן לא אך עונג היא סיגרה לאיש, כי אם בראש כל התענוגים היא וסימן לחיים טובים בכלל.  אך אלה חיים!  מה יפים הם!  מי יתן לי חיים כאלה!

  ומי מעכב בידך?  – שאל לווין בבדיחה.

  לא, אתה מאושר בארץ.  כל מה שאתה אוהב יש לך.  הנה אתה אוהב סוסים ויש לך, כלבים – ויש לך, עסקי אחוזה – ויש לך.

  אולי הוא מפני שאני שמח במה שיש לי ואיני מצטער על המה שאין לי, – אמר לווין בזכרו את קיטי.

סטיפן ארקדיביץ הבין, מה צפון בדבריו, וישם עיניו עליו, אך לא השיב דבר.

לווין החזיק טובה בלבו לאובלונסקי, על כי בטכסיסיותו המועילה לו בכל עת ראה, שמתירא לווין להזכיר את השצירבצקים ולא דבר על אודותם מאומה; אבל עם זה נכסף לדעת את הדבר אשר הציק לו כל כך, אלא שלא נועז להשמיעו על פיו.

  ומה שלומך אתה?  – אמר לווין וישם אל לבו, כי לא טוב דרכו בהגותו אך בנפשו לבד.

ברק שמחה נראה בעיני סטיפן ארקדיביץ.

  הלא אתה אומר, כי מי שיש לו פת בסלו ותאוה לעוגות יפות אינו אלא חוטא, ואני – חיים שאין בהם אהבה אינם חיים בעיני, – אמר אובלונסקי, אשר פרש לו את שאלת לווין על פי דרכו.  – ומה אעשה, ואני כך נוצרתי.  והנוהגים כמוני גורמים באמת אך מעט צער לאחרים, ולעצמם – עונג הרבה כל כך...

  היש לך גם חדשות בענין זה?  – שאל לווין.

  יש ויש, אחי!  הלא ידעת את הנשים שבשירי אוסיאן, שאתה רואה בחלום חזיון לילה...  הן מצויות גם בחיים...  ואיומות הן הנשים האלה.  האשה היא יצור נפלא, ובכל יגיעותיך שתיגע לבוא עד חקרה, לא תחדל למצא בה חדשות אשר לא שערת.

  אם כן טוב להמנע מחקירה זאת.

  לא.  כבר אמר אחד המהנדסים, כי לא מציאת האמת תשביע עונג, כי אם בקשת האמת.

לווין שמע והחריש, ובכל חפצו ויגיעתו לא יכול לראות את לב רעהו ולהבין את רגשותיו בענין זה ואת העונג שהוא מוצא בחקירת דרכי נשים כאלה.

 

טו.

מקום ציד העוף היה לא רחוק מהם במעלה שפת נחל ביער-צפצפות, שעציו מועטים.  בבואם עד היער יצא לווין מתוך המרכבה ויבא את אובלונסקי אל פנת שדה חציר-דק ובצה, שכבר נצמת השלג שהיה בו, והוא בעצמו שב אל קצה המקום ההוא שבעבר אחר ויעמוד אצל שני עצי לבנה תאומים ויסמוך את רובהו עליהם אצל אחד הענפים היבשים שבתחתיתם, ויסר את מעילו העליון ויחזק את חגורו וינענע בידיו לבחון את מהירותן.

הכלב הזקן לסקה, שהלך אחריו, בלי סור ממנו, ישב ממולו בזהירות ויט אזניו.  החמה שקעה לאחרי היער הגדול הסמוך ולאור דמדומיה התנוסס בתוך הצפצפות עצי הלבנה הצעירים בענפיהם התלויים ובכפתוריהם שכבר גדלו ונכונו להתבקע.

מהיער ההוא, שהיו עציו מרובעים ושלג עוד נשאר בו, שטפו בקול שכשוך דק מאד שלוליות צרות ועקלקלות.  בעלי-כנף קטנים צפצפו בו ולפעמים עופפו מעץ אל עץ.

מתוך הדממה העמוקה נשמעה לפרקים אושת העלים שנשרו בימי הבציר ועתה נעו וילחשו, בהתמוגג האדמה שקפאה תחתיהם ובעלות ציצי העשבים מתוכה.

"מה נפלא כל זה!  האוזן שומעת והעין רואה את צמיחת העשב!" אמר לווין אל לבו, בראותו עלה משוטף במים, שמראהו מראה אבן שמיר, מתנועע אצל גבעול דשא דק, ויט אזניו ויבט פעם למטה אל האדמה הרטובה המכוסה חציר דק, פעם אל כלבו היושב באזנים קשובות, פעם אל היער שבתחתית ההר, המשתרע לעיניו בדמות ים של ראשי עצים חשופים, פעם אל השמים, שעלו עליהם עננים לבנים קלים והקדירו זהרם מעט.  ממעל ליער הרחוק הגביה עוף נץ אחד וינופף כנפיו במתינות ויעלם.  ואחריו נראה עוד אחד וגם הוא עף בדרך הנץ הראשון ויעלם כמוהו.  הצפרים הרימו קולן והרבו לצפצף בפנות הערב.  מרחוק נשמעה אנחת לילית, והכלב רגז ויצעד צעדים אחדים בזהירות ויט ראשו הצדה ויקשב.  מאחרי הנחל נשמעה קריאת קוקיאה.  שתי פעמים קראה כדרכה ומיד נחר גרונה, והתחילה קוראת בפזיזות ובלי סדר.

  גם הקוקיאה התעוררה!  – אמר סטיפן ארקדיביץ, בצאתו מאחרי אחד השיחים.

  כן, שומע אני, – ענה לווין, אבל צר היה לו להפריע את דממת היער בקולו, אשר נמאס בעיניו באותה שעה.  – מעתה אך עוד מעט עלינו לחכות.

סטיפּן ארקדיביץ חזר ונסתר מאחרי השיח, ולווין ראה אך להבת קטנה של גפרורית ואחריה דמות גחלת קטנה של פפירוס ועשן כחול.

קיש, קיש!  השמיעו ידות הרובה שכוננו בידי אובלונסקי.

  ומה הצעקה הזאת?  – שאל אובלונסקי על אודות קול ממושך, כמין נעירת סייח משתובב, שנשמע שם.

  הזאת לא ידעת?  קול זכר של ארנבות הוא.  אך רב לנו לדבר!  הנה כנפים משיקות!  – כמעט צעק לווין ויכונן את ידות הרובה.

כקול-חליל דק ומרוחק נשמע ואחריו בעוד שתי סיקונדות – שני, ואחריו שלישי – כל זה בסדר שנודע לציידים, – ואחרי השריקה השלישית הזאת נשמע קרקור.

לווין הביט לימין ולשמאל והנה על פני השמים הכחולים והעכורים ממעל לזמורות הדקות שבראשי הצפצפות שכמו התלכדו והיו לאגודה גדולה אחת, נראה עוף פורח.  מעופו היה מכונן אל פני לווין; קרקוריו, שנשמעו מקרוב, מאצל אזני לווין, דמו לקולות השריטה הנשמעות בהקרע ארג מתוח, בזמן שהקריעה פוסקת ומתחדשת בסדר אחד ובמדה אחת.  כבר נראו חרטומו הארוך וצוארו, וברגע שלחץ לווין את ידות רובהו, יצא ברק אדום מאחרי השיח, אשר עמד אובלונסקי אצלו, והעוף נחת – כחץ מקשת מלמעלה – אבל חזר ועלה מיד.  והנה יצא עוד ברק מאחרי השיח, וקול יריה נשמע.  העוף נדד כפיו כמתאמץ לרחף עוד באויר ויעמוד מעוף וכהרף עין נפל כמו אבן על האדמה המרוככה כבצה.

  אמנם החטאתי? – קרא סטיפן ארקדיביץ, אשר לא ראה בעד העשן את אחרית יריתו.

  הנהו!  אמר לווין ויורה על כלבו אשר הרים אחת מאזניו ונענע קצה זנבו ובפסיעות קטנות, כמו בכוונה להמשיך את העונג וכמו בצחוק על שפתים, הגיש אל אדוניו את העוף המומת: – שמח אשמח, כי עלתה בידך, – אמר לווין ועם זה גם קנא בו, על כי לא הוא בעצמו הצליח ביריתו.

  בקנה הימני החטאתי מאד, – ענה סטיפן ארקדיביץ וימלא את רובהו שנית.  – הס...  הנה מעוף.

באמת נשמעו שריקות חודרות תכופות.  שני ולדשנפים השתעשעו ורדפו זה אחרי זה, ובלי קרקורים, אך בשריקות לבד, נקרו במעופם ממעל לראשי שני הצידים האורבים להם.  שני קולות יריה נשמעו, והצפרים המשתעשעות ההן נטו ונמלטו במהירות של סנוניות.

................................

הציד עלה יפה.  סטפן המית עוד שנים, ולווין גם הוא שנים, אך מהם אבד אחד ולא נמצא.  בין כה בא השמש ויהי לילה.  הכוכב הבהיר נוגה, שמראהו כעין הכסף, הזהיר מאחרי עצי הלבנה הצעירים בקצה פאת מערב, וברום פאת מזרח נראו גוניו האדומים של ארקטורוס, המביט לארץ בפנים נזעמים; ממעל לראשו ראה לווין את כוכבי העיש בעודם נגלים ומתכסים לרגעים.  צפרים מהמין שארבו לו שני הצידים שלנו חדלו לעופף; אך לווין גמר להמתין, עד אשר יעתק הכוכב נוגה, שנראה לו למטה מענף עץ הלבנה, ויהי למעלה מהענף ההוא, ועד אשר יהיו כוכבי העיש נראים לעין כולם בבירור.  אך גם אחרי כן, כשעלה נוגה למעלה מהענף ומרכבת העיש נראתה כולה על תכלת הרקיע הכהה, לא חדל מהמתין.

  האם לא עת עוד?  – אמר סטיפן ארקדיביץ.

כבר שקט היער כולו, כל צפור לא זזה ממקומה עוד.

  נעמדה נא עוד מעט, – השיב לווין.

  כטוב בעיניך.

כחמשה עשר צעדים היו ביניהם באותה שעה.

  סטיבה!  – אמר לווין פתאום – למה לא תגיד לי, אם היתה גיסתך לאיש או מתי תהיה?

לווין הרגיש בעצמו, שהוא מושל ברוחו ושוקט למדי, וכל דבר שישיבו לו על שאלתו לא יוכל עוד להרגיזו; אך סטיפן ארקדיביץ השיב לו דברים אשר לא יכלו לעלות על דעתו.

  לא היתה כזאת עם לבבה, – השיב לו, – ואין את לבבה גם עתה להיות לאיש, אבל חולה היא, והדוקטורים צוו לנסוע לחוץ לארץ.  גם חולה שיש בה סכנה היא בעיניהם.

  מה אתה אומר!  – קרא לווין בקול צעקה.  – חולה מאד היא?  מה לה אפוא?  ומה...

בעודם מדברים, הטה הכלב את אזניו וירם עיניו ויבט השמימה ואליהם כמדבר אליהם תוכחות.

"בעת כזאת הם עוסקים בדברי שיחה, – התרעם הכלב עליהם בלבו.  – והוא פורח...  הנהו, כן.  והם לא יתבוננו..."

אבל ברגע ההוא שמעו שניהם פתאום שריקה חודרת, אשר כמו הלמה על אזניהם, ושניהם החזיקו פתאום ברוביהם, ושני ברקים יצאו, ושני קולות יריה נשמעו בבת אחת.  ולדשנפּ שהגביה עוף אסף כנפיו אליו כהרף עין ויפול בין סבכי היער ויכף בנפלו את היונקות הדקות.

  טוב מאד!  שותפים אנחנו בו!  קרא לווין וירץ עם הכלב לחפש את הצפור.  "אבל איזה צער היה לי זה עתה?  – זכר לווין.  – כן הוא, קיטי חולה...  ומה אעשה, צר לי מאד", אמר בלבו.

  הנה מצאת!  אכן חיה חכמה את, – אמר לווין ויוצא מפי כלבו את הצפור החמה וישם אותה בילקוט, אשר נמלא כמעט כולו, ויקרא: – מצאתי, סטיבה!

 

טז.

בשובם שאל לווין בפרטות על אודות מחלתה של קיטי ומחשבות השצירבצקים, והדברים שנודעו לו מפי אובלונסקי נעמו לו, אף על פי שבוש להודות בזה.  נעימים היו הדברים לו, על כי נראה מהם, שעוד יש לו תקוה, וגם על כי העלמה שגרמה לו צער גדול כזה, מצטערת אף היא עתה.  אך כאשר החל סטיפן ארקדיביץ לדבר בסבות המחלה והזכיר את שם וורונסקי, נכנס לווין לתוך דבריו ויאמר לו:

  אין לי כל רשות לדעת פרטי עניני משפחה כאלה, וגם אין חפץ לי באמת בידיעה זאת.

סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק דק, שכמעט לא נראה לעין, בראותו את השנוי – הידוע לו מכבר, – שנהיה כהרף עין על פני לווין, אשר נעצב ויזעף במדה שהיה שמח וטוב לב לפני רגע אחד.

  הכבר גמרת את העסק עם ריאבינין על דבר היער?  – שאל לווין.

כן.  גמרתי.  המחיר יפה, שמונה ושלשים אלף.  שמונת אלפים מיד, ושאר הכסף ישולם בשש שנים.  ימים רבים טפּלתי בענין הזה.  איש לא נתן יותר.

  זאת אומרת, חנם נתת לו את היער, – אמר לווין בזעף.

  ובמה הוא חנם?  – אמר אליו סטיפן ארקדיביץ בצחוק מטוב לב, מדעתו, כי עתה יהי כל מה שיאמר אך רע בעיני לווין.

  על כי היער שוה לכל הפחות חמש מאות רובל הדיסיאטינה, – ענה לווין.

  כך דרכם של בעלי האחוזות!  – אמר סטיפן ארקדיביץ דרך לגלוג.  – בדבר שפתים אתם בזים לנו, לבני הערים, ובמעשה אנחנו מצליחים יותר מכם.  האמינה לי, כי חשבתי דרכי היטב ומכרתי את היער במחיר יפה מאד.  וגם דואג אני, שמא יחזור בו הקונה.  הן היער הזה לא עידית הוא – הוסיף אובלונסקי ונתכוון להראות במלת עידית בקיאות בעסקים כאלה – כי אם בינוני ברובו וערכו לא יותר משלשים סז'ין לדיסיאטינה.  והוא נתן לי מאתים רובל לדיסיאטינה.

לווין צחק צחוק בוז.  "ידעתי", – אמר בלבו – את דרכי האנשים האלה היושבים בעריהם.  פעמים בעשר שנים הם באים אל כפר וקונים להם שם ידיעת שתים או שלש מלים מן השגורות בפי עסקן כפרי, ומשתמשים בהן במקומן וחוץ למקומן, ומתברכים בלבבם, שהם יודעים הכל, בשעה שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

  אני לא אבוא להורותך דעה בדברים שאתה כותב בבית הפקידות, – אמר לווין – ובשעת צורך אשאל בעצתך.  ואתה מובטח, שבקי אתה בכל תורת עסקי היערים, והיא תורה קשה.  הספרת את העצים?

  מי זה ימנה מספר לעצים?  – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר לא חדל להתאמץ לבדח דעת רעהו.  – אמנם איזה בעל מוח גדול יוכל לספור גם את עפר הארץ גם את קרני אור השמש...

  ובעל המוח הגדול ריאבּינין יכול.  וגם סוחר אחד לא יקנה בטרם ימנה, אם לא יתן לו איש יער חנם, כאשר עשית אתה.  את יערך ידעתי.  בכל שנה אני בא אליו לצוד ציד, ואני אומר לך, כי הוא שוה חמש מאות לדיסיאטינה במזומנים, והתגר הזה נתן לך מאתים בתשלומים לחלקים.  נמצא, שנתת לו במתנה שלשים אלף.

  חדל לך להפריז, – אמר סטיפן ארקדיביץ כמתחנן: – ומפני מה לא נתן איש זולתו מחיר כזה?

  מפני שעשה קנוניה עם הסוחרים; הוא נתן להם דמי הסתלקות.  כבר היו לי עסקים עם כולם וידעתי אותם.  הן לא סוחרים הם, כי אם חמסנים בדמות סוחרים.  הוא לא יתחיל בדבר עסק, שאין לו בו אלא עשרה או חמשה עשר למאה, כי מחכה הוא לקנות רובל בעשרים קופיקות.

  חדל נא!  זעף אתה היום.

  חלילה לי, – אמר לווין בפנים נזעמים, בגשתם במרכבה אל ביתו.

אצל המבוא כבר עמדה מרכבת אכרים מחופה כסויי עור ומחושקת ברזל רתומה לסוס בריא בחבלים רחבים מתוחים בחזקה.  בתוכה ישב איש אדמוני חגור בחגורה מהודקת – הוא פקידו ורכבו של ריאבינין.  וריאבינין בעצמו כבר היה בביתו ויצא לקראת שני הרעים אל הפרוזדור.  הוא היה איש בחצי ימיו, רם קומה, דל בשר, מגודל שפם ומגולח זקן, בעל סנטר כפוף לפנים ועינים עכורות ובולטות.  עליו היה מעיל כחול ארוך, שכפתוריו מאחוריו תפורים למטה מאצל מתניו, ונעליו הגבוהות מקומטות מצד הברכים ומתוחות מצד אחורי הרגלים, וערדלים גדולים על נעליו.  הוא מחה את כל פרצוף פניו במטפחת אפו ויתקן את מעילו, אשר היה מתוח עליו היטב גם קודם לזה, ויקדם פניהם בצחוק קל, ויתן יד לסטיפן ארקדיביץ, כאדם שרצונו לתפוש דבר.

  הנה באת גם אתה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתן ידו לו.  – טוב ויפה.

  לא נועזתי לעבור את מצוותיך, הוד נסיכות, אף על פי שהדרך מקולקלת מאד.  ברגלי הלכתי בכל הדרך הזה בבירור גמור, אבל באתי בזמני.  שלום לאדוני קונסטנטין דמיטריץ, – פנה ריאבינין אל לווין ויתאמץ לאחוז גם את ידו.  אך לווין הרעים פניו, ויעש את עצמו כאינו רואה את היד הפשוטה, ויוצא את הצפרים.  – לצוד ציד יצאתם, אדוני?  עוף זה מה שמו?  – הוסיף ריאבינין במבט בוז אל הצפרים המומתות: – מאכל תאוה הוא אדוני, – אמר במנוד ראש כקובל על כל הענין הזה ומפקפק הרבה בתועלתו.

  רצונך שתעבור אל חדר עבודתי?  – שאל לווין את אובלונסקי בפנים זועפים צרפתית.  עברו לכם אל חדר עבודתי ושם תדברו דבריכם.

  אפשר מאד, בכל מקום אשר ייטב בעיני אדוני, – אמר ריאבינין בקלות ראש של אדם חשוב בעיניו, כמו בקש להגיד, כי אחרים יכולים להוקש מבלי דעת איך להתנהג עם אנשים שונים, אך לפניו אין כל מעצור, ודבר לא יפלא ממנו.

כשנכנס לחדר העבודה פנה כה וכה כמבקש איקונין, אך כאשר מצא, לא העביר צלב על עצמו.  אחרי כן התבונן גם בארונות הספרים ובדפי הקירות הטעונים ספרים, בפקפוק ובצחוק של בוז ובמנוד ראש, כמו שהתבונן קודם לזה בצפרים המומתות ונראה שעל ענין זה לא יכול להסכים בשום אופן, שיש בו איזו תועלת.

  ומה תאמר, ההבאת את הכסף?  – שאל אובלונסקי.  – שבה נא.

  הכסף לא יהי לנו למעצור.  אך להתראות ולדבר באתי.

  במה עלינו לדבר?  אבל שבה נא.

  זה אפשר, – אמר ריאבינין וישב ויסמך בגבו על גב הכסא, אף על פי שסמיכה זו קשתה לו מאד.  – יש להוזיל, אדוני הנסיך.  עון הוא זה.  וכל הכסף אתי לחלוטין, עד הפרוטה האחרונה. בגלל הכסף לא יהי כל עכוב.

לווין העמיד בין כה את רובהו בארונו וישם פעמיו לצאת מן החדר, אך בשמעו את דברי הסוחר האלה עמד מלכת.

  גם בלעדי זאת לקחת את היער חנם, אמר אליו לווין.  – הוא אחר לבוא אלי, ואילו לא אחר, הייתי אני קוצב את המחיר.

ריאבינין קם ויבט למעלה, אל פני לווין, בצחוק קל.

  קמצני אדוני מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – אמר ריאבינין ויפן בבדיחה אל סטיפן ארקדיביץ, – לחלוטין אין לקנות דבר מידו.  חטים היו לו, ואני אמרתי לתת מחיר הגון.

  למה זה אתן לך את שלי חנם?  הן לא בחוץ מצאתי ולא גנבתי.

  בימים האלה אי אפשר לגנוב, בבירור גמור אי אפשר, בית הדין הגלוי בכל דבר לחלוטין, הכל בנמוס היום, ולא רק לגנוב אי אפשר.  אנחנו דברנו על פי היושר.  רב מאד מחיר היער, לא אוכל נשוא את כל החשבון.  הפחת נא מעט.

  העסק נגמר אם אין?  אם נגמר, אין לעמוד על המקח עוד, ואם לא נגמר, – אמר לווין, – קונה אני את היער.

הצחוק חלף פתאום מעל פני ריאבינין, ורישום קשה ואכזרי של פני נץ נקבע עליהם.  באצבעות דקות ומהירות פתח את מעילו ויגלה את כותנתו ואת כפתורי הז'יליט ואת שרשרת השעון אשר לו, ויוצא מהר ארנק ישן ומעובה.

  הא לך, היער לי הוא, – אמר ויעבר את אות הצלב על פניו במהירות ויפשוט ידו.  – קח לך את הכסף והיער לי.  ככה עוסק ריאבינין בפרקמטיה, ואין דרכו להסתכל בּפרוטות, – הוסיף בפנים נזעמים וינופף את ארנקו.

  לו היתה נפשי תחת נפשך, לא הייתי ממהר למכור, – אמר לווין.

  מה זה תדבר!  – אמר אובלונסקי בתמהון, – הלא כבר הבטחתי.

לווין יצא מן החדר ויסגור את הדלת אחריו ברעש.  ריאבינין הביט אל הדלת וינד ראשו בצחוק קל.

  כל זה דרך צעירים, ילדות לחלוטין.  הלא קונה אני, האמינה נא לי, רק לכבודי, למען יאמרו: ריאבינין קנה את יערו של אובלונסקי ולא אחר.  ועוד אינני יודע, מה אַעלה בידי.  האמינה לי.  הואילה נא לכתוב את השטר.

בעוד שעה אחת יצא ריאבינין משם עטוף באדרתו הפשוטה ומעילו מהודק עליו בכל קרסיו ושטר תנאי המכירה בכיסו וישב בעגלתו המחושקת בּרזל ויסע לביתו.

  אוי לי מבעלי האחוזות האלה, – אמר אל פקידו, – כולם דומים זה לזה.

  זה נכון, – ענה פקידו וימסר לו את עבותות העגלה וירכוס את מכסה העור.  – אבל עתה אוכל לברכך לקנין היער, מיכאיל איגנטיץ?

  המ, המ...

 

יז.

סטיפן ארקדיביץ עלה אל המדור העליון בכיסים ממולאים ניירות-כסף שונים, אשר נתן לו הסוחר על חשבון פרעונו שלאחר שלשה חדשים.  לבּו שמח בקרבו, על כי נגמרה מכירת היער, והכסף צרור בכיסו וגם הציד עלה יפה, בגלל כל זה גדלה תשוקתו עוד יותר מבתחלה להסיר את רוח העוצב, אשר נחה על לווין.  נפשו אותה לאכול בשמחה גם את לחם הערב ולבלות בּנעימים את סוף היום ההוא, כמו שבלה את תחלתו.

ולווין התעצב באמת, ובכל חפזו להיות בעל בית טוב ומתנהג בחבה עם אורחו ההגון לא יכול למשול ברוחו הנכאה.  השמועה ששמע פתאום, כי לא היתה קיטי לאיש, הרגיזה את רוחו הלוך והרגז.

קיטי איננה נשואה וגם חולה היא, חולת האהבה שהיא אוהבת את האיש אשר מאס בה.  עלבון זה פגע גם בו: וורונסקי מאס בה, והיא מאסה בלווין; בזה נתנה רשות לוורונסקי לבוז לו, וממילא היה לו וורונסקי גם לאויב.  בפרטות לא עיין בכל זה.  הוא אך הרגיש, כי יש עלבון בדבר לנפשו, ובין כה קצף לא על המעשה, אשר הרגיזו באמת בסתר לבו, כי אם על כל מה שנזדמן לפניו.  ככה היתה על אפו ועל חמתו גם מכירת היער בדרך אולת, אותה האונאה שנתאנה אובלונסקי בביתו לעיניו.

  הגמרת? – אמר אל סטיפן ארקדיביץ – החפץ אתה לסעוד?

  לא אסרב.  מה גדול תאבוני פה בּכפר, נפלא הדבר!  למה לא קראת גם לריאבינין לסעוד עמנו?

  ילך לו אל השטן!

  אבל מה זרו דרכיך עמו!  – אמר אובלונסקי.  – גם יד לא נתת לו.  מדוע לא נתן יד לו?

  על כי אין דרכי לתת יד לשוער, ושוער טוב ממנו מאה פעמים.

  אבל ריטרוגרד אתה אפוא!  והתאחדות המעמדים מה תהא עליה?  – אמר אובלונסקי.

  הרוצה להתאחד יבוא ויתאחד, ואני לא אוכל נשוא זאת.

  רואה אני שריטרוגרד גמור אתה.

  באמת לא שמתי לב מעודי לדעת מה אני.  אני אך קונסטנטין לווין ולא יותר.

  קונסטנטין לווין בשעת כעסו אתה היום, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

  כן הוא, כועס אני, ורצונך לדעת על מה אני כועס?  סלח נא לי, על העסק הנבער הזה, על המכירה שמכרת...

סטיפן ארקדיביץ קמט פניו בענותנות של אדם סבלן, בזמן שעולבים ומרגיזים אותו חנם.

  חדל לך, – אמר אל לווין.  – כלום ראינו, שיהי אדם מוכר דבר ולא יאמרו לו מיד אחרי מכרו שהתאנה בכסף רב?  ובשעה שמוכרים, אין איש נותן...  לא, רואה אנכי, שיש לך טינא בּלבך על ריאבינין העלוב.

  אפשר שגם יש לי טינא.  ורצונך לדעת טינא זו מה היא?  אמור תאמר שנית כי אני ריטרוגרד או דבר קשה מזה; אבל בכל זאת רע עלי המעשה, שאני רואה מסביב לי, מה שהאצילים הולכים ודלים, – ואני הלא מהם אני ובלי שים לב להתאחדות המעמדים, אשמח מאד, כי מהם אני... וההתרוששות הזאת לא פרי תפנוקים היא.  אילו היה כן, לא גדלה הרעה בזה; חיי עונג וכבוד נאים לאצילים, ורק הם יודעים לרדוף ולמצוא חיים כאלה.  עתה התחילו האכרים הקרובים אלינו קונים קרקעות, – ואני לא אראה עלבון לי בזה.  האדון איננו עושה מאוּמה, והאכר עושה את מלאכתו ודוחה את ההולך בּטל.  מן הדין הוא שיעשה כן, ואני שמח לראות בטובת האכרים.  אבל בוש אבוש בראותי את ההתרוששות הבאה על ידי איזו...  תמימות, שאינני מוצא שם נאה לה.  פה קנה חוכר פולני אחוזה נפלאה בחצי מחירה מאשה כבודה אחת, שמושבה בעיר ניצה.  פה מחכירים קרקע לסוחר ברובל אחד לדיסיאטינה, בשעה שהשכר הראוי הוא עשרה רובּלים.  פה נתת בלי כל טעם שלשים אלף רובל במתנה לנוכל הזה.

  ומה אפוא נעשה?  הנספור את העצים?

  בודאי אנו חייבים לספור.  הנה אתה לא ספרת, וריאבּינין ספר.  בני ריאבּינין יוכלו לראות חיים טובים ולקנות להם השכלה, ובניך אפשר שלא יוכלו!

  סלח נא לי, אבל יש איזו קטנות בספירת-עצים זו.  אנחנו יש לנו עבודות מיוחדות, ולהם עבודות מיוחדות.  ועל כל פנים כבר נעשה מעשה, ורב לנו לדבר בו.  הנה מרקחת ביצים מהמין אשר אהבתי.  ואגפיה מיכאילובנה תתן לנו מיין-הירק הנפלא שלה...

סטיפן ארקדיביץ ישב אצל השולחן וידבר מהתלות אל אגפיה מיכאילובנה ויאמר אליה, כי זה ימים רבים לא אכל כמטעמים שנתנו לו בבית הזה.

  הנה אתה נכון לפחות להלל, – אמרה אגפיה מיכאילובנה, – וקונסטנטין דמיטריץ אינו כן, גם פּת לחם חרבה כי יתנו לו יאכל וילך לדרכו.

בכל היגיעות שיגע לווין, לא עלתה בידו לכבוש את עצבונו ולעסוק בדברי שיחה כראוי למכניס אורח.  רוצה היה לשאול שאלה אחת את סטיפן ארקדיביץ, אך לא מצא לא עוז בנפשו ולא את הנוסחה ואת השעה הטובות לשאלה זו.  כבר ירד סטיפן ארקדיביץ אל החדר שיחדו לו ויפשט את בגדיו וירחץ שנית וישם עליו את כתונת הלילה המרוקמת שהביא אתו וישכב על מטתו, ולווין עוד יצא מן החדר ההוא וידבר דברים בטלים שונים, ועוד לא ערב את לבבו לשאול את שאלתו.

  מה נפלא מעשה הבורית, – אמר ויגל את מעטפת הבורית המבוסמת, אשר הכינה אגפיה מיכאילובנה לאורח ואשר לא נגע בה אובלונסקי, ויתבונן היטב בחתיכת הבורית.  – ראה נא, הלא מעשה אמנות הוא.

  כן הוא, ההשתלמות הגיעה לרום המדרגה בכל דבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויפהק ברוך ובנחת: – התיאטרונות למשל, ובתי השעשועים...  אַ-אַ-אַ-!  – הוסיף לפהק.  – המאור האלקטרי בכל מקום...  אַ-אַ!

  כן, המאור האלקטרי.  – אמר לווין.  כן הוא.  ואיפה וורונסקי בעת הזאת?  – שאל וינח פתאום את הבורית.

  וורונסקי? – אמר סטיפן ארקדיביץ ויחדל לפהק: – הוא בפטרבורג.  אחרי צאתך יצא גם הוא במהרה ממוסקבה, ומן העת ההיא לא בא שמה עוד אפילו פעם אחת.  ואת האמת אגיד לך, אחי, – הוסיף אובלונסקי וישען בזרועו על השולחן וישם על כף ידו את פניו האדמונים והיפים, אשר הזהירו עליהם ככוכבים שתי עיניו המלאות רוך והדורשות תנומה; – בך לבד היה האשם כּי נבהלת מפני איש תחרותך, ואני אינני יודע, כמו שאמרתי לך כבר, מי היה עתיד להדחות מפני מי.  למה לא הלכת למלחמה ברוח גבורה?  ואני אמרתי לך ביום ההוא, כי...  הפעם פהק בלחייו לבד, בלי פתוח את פיו.

"היודע הוא, – אמר לווין בלבו בהביטו אליו, – כי דברתי עמה והשתדכתי לה, אם אין?  כן הוא, יש בפנים האלה אותות ערמה, ותות מחשבות דיפלומטיות".  לווין הביט נכחו אל עיני סטיפן ארקדיביץ וירגש בעצמו כי פניו מתאדמים.

  אם נטתה אחריו מעט בעת ההיא, – הוסיף אובלונסקי, נטתה רק אחרי היתרון החיצוני.  אריסטוקרטיותו הגמורה ורום מצבו לעתיד לבוא הם שמשכו אחריו לא את לבה, כי אם את לב אמה.

לווין הרעים פניו.  העלבון שנעלב בעת ההיא חזר והיה לפצע חדש שהכאיב לבו כאש יוקדת.  אבל הפעם היה לווין בביתו, וכתלי ביתו של אדם מחזקים את ידיו.

  החרישה נא רגע אחד, – אמר אל אובלונסקי ולא נתנו להוסיף דבר.  – אריסטוקרטיותו אתה אומר.  אבל אשאלך נא, מה היא אריסטוקרטיותו של וורונסקי או של מי שיהיה, ובמה יפה כחה, שיכלו לדחות אותי בגללה?  אתה חושב את וורונסקי לאריסטוקרט, ואני לא כן אדמה.  איש אשר אביו הורם מעפר במעשי תרמית, ואמו פזרה דרכיה למאהבים שונים, אשר אין יודע מי הם וכמה מספרם...  לא, סלח נא לי, אבל אני חושב לאריסטוקרט את עצמי ואת הדומים לי, את האנשים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם עד דור רביעי למעלה היו ישרי לב, בעלי השכלה מרום המדרגה (רוח יתרה ושכל מצוין אינם מעניננו), אשר לא החניפו לאיש מעולם ולא בקשו עזרה מאיש – הלא אבי ואבי-אבי היו אנשים כאלה.  ואני ידעתי רבים כמוהם.  בעיניך לא נאוה לי לספור את העצים שביער, ואתה נותן שלשים אלף רובל במתנה לריאבינין; אך אתה מקבל דמי חכירה ועוד מיני שכר שאינם ידועים לי, ואני לא אקבל מאומה, על כן אוקיר את נחלת אבותי ופרי יגיעי...  אנחנו אריסטוקרטים, ולא האנשים שאינם יכולים להתקיים בלי מתנות מידי תקיפי עולם ושאפשר לקנותם במטבע של עשרים קופיקות.

  אבל במי תדבר כן?  אני מסכים לך, – אמר סטיפן ארקדיביץ בכל לבבו ובפנים שמחים, אף על פי שהבין, שבין האנשים, שאפשר לקנותם בעשרים קופיקות, יחשוב לווין גם אותו.  התלהבות לווין ישרה בעיניו באמת.  – במי?  אמנם לא כל מה שאתה אומר על וורונסקי אמת טהורה היא, אך אני לא בזה אדבר, אני אומר לך בלי התחכם: לו יש נפשי תחת נפשך, כי עתה נסעתי עוד ביום הזה למוסקבה...

  לא.  אינני יודע אם ידעת, אם אין, אך לי אין חלוק בדבר.  אני אומר לך, כי השתדכתי והשיבו את פני, וקטרינה אלכסנדרובנה לי עתה אך זכר מר ומחפיר.

  במה?  הבלים!

  אך אל נא נדבר בּזה.  סלח נא לי, אם דברתי עליך בלשון גסה, – אמר לווין.  אחרי הביעו את כל רוחו נהפך עליו לבו ויהי נוח לבריות כבעת הבוקר.  הן לא תזעף עלי, סטיבה?  אנא אל נא יחר לך, – אמר אליו ויחזק בידו בצחוק על שפתיו.

  לא, לא, חלילה לי, גם אין לי על מה להקפיד.  שמח אשמח, כי גלינו דעותינו זה לזה.  אבל שמע נא, הן ציד הבוקר עולה יפה על פי רוב, אולי נסע לצוד?  נכון אני למנוע שנה מעיני הלילה ולנסוע אחרי כן מן הציד אל בית הנתיבות.

  טוב מאד.

 

יח.

אף על פי שהאהבה מלאה את כל חייו הפנימיים של וורונסקי, לא נטו חייו החיצוניים ממסלותיהם הקודמות הקבועות, מדרכי החבורות האריסטוקרטיות ועניני הגדוד אשר עבד בו.  את עניני הגדוד הוקיר מאד, לפי שאהב את גדודו, ועוד יותר – לפי שהיה אהוב בגדודו.  בני הגדוד לא רק אהבו את וורונסקי, כי אם גם כבדוהו ויתגאו בו, לכבוד ולגאון חשבו להם, שהאיש הזה בעל העושר הכביר וההשכלה המרובה, המצוין גם בכשרונותיו, שכל שערי הכבוד והגדולה והמשרה פתוחים לפניו, דוחה את כל הסגולות האלה ועוסק ביחוד ובחבה יתרה בעניני גדודו וחבריו.  וורונסקי ידע, שכך דעתם של חבריו עליו, ועל כן חשב לו לחובה – לבד מאהבתו שאהב את חיים האלה – להשתדל ולהזהר, שלא יוציאו אותו מחזקתו.

מובן מאליו, שלא דבר עם איש מחבריו על אודות אהבתו לאנה, גם במשתות גדולים, כטוב לבו ביין מאד (אולם מעולם לא השתכר עד לבלי יכולת לשלוט ברוחו), לא התמלט מפיו דבר על אודותיה ואם נמצאו בחבריו קלי דעת, אשר נסו להשמיע באזניו רמזים על הדבר הזה, היה וורונסקי משתק אותם.  אבל אף על פי כן נודע הדבר בכל העיר: כל מכיריו הבינו מעט או הרבה את אשר בינו לבין קרינינה; רב הצעירים שבחבורה קנאו בו לא רק בגלל עיקרו של דבר, כי אם ביחוד בגלל הפרטים הקשים שבו, – בגלל רום מצבו של קרינין בעל האשה, בגלל הרעש הגדול שהמעשה הזה יעורר בעולם.

ורב הנשים הצעירות, שעד כה היו מקנאות באנה קרינינה, שזה ימים רבים קצה נפשן לשמוע מהלליה בתור אשה ישרת לב, ששו על ההשערה, ששערו עליה בימים ההם, ורק חכו ליום, אשר תשונה דעת כל הצבור עליה בגלוי מטובה לרעה, למען תוכלנה לבוז לה בכל תקפן ולהניח חמתן בה.  הן הכינו אתן את רגבי הרפש, שהיו עתידות להשליך עליה כשתבוא השעה הרצויה לזה.  אבל רב האנשים שקרבו לימי זקנה ונכבדי העדה הצטערו על המעשה המכוער הזה, העתיד להרעיש עוד מעט את עולמם.

ואמו של וורונסקי שמעה ותשמח בראשונה, כי על פי רוחה לא היה דבר נחוץ לצעיר מצוין, כדי להגיע לרום מדרגת השתלמותו, יותר מסכסוך של אהבה באחד מבתי מרום עם הארץ; מלבד זאת מצאה קורת רוח מיוחדת, בהודע לה בזה אגב אורחא, כי קרינינה זו, שנשאה חן בעיניה ושהכבירה מלים על אודות בנה הקטן, – כאשה שאין לה בעולמה אלא עניני ביתה, – נהגה עם זה גם היא כמו שנהגו לפי דעתה של הגרפינה וורונסקיה, כל הנשים היפות והכבודות.  אך בימים האחרונים נודע לה, שכבר היה מעשה שרצו לתת לבנה משרה נכבדה לו בערכה לימים הבאים, והוא לא קבל ויבחר לו להשאר בגדודו על כי בעבדו בגדוד הזה יכול לראות את קרינינה, ועוד נודע לה, שתקיפי הארץ מתרעמים עליו בגלל מאונו, ויהפך עליה לבה ורוח אחרת היתה אתה.  גם לא ישר בעיניה מה שהאהבה הזאת היתה, כפי שספרו לה, לא סכסוך יפה מלבב מהמין המצוי בספירות הגבוהות, כי אם תאוה עזה כמות ומסוגלת להביאו לידי שגיאות גדולות.  היא לא ראתה את בנה מן היום אשר יצא פתאום ממוסקבה, ובגלל השמועות האלה דרשה מאתו על ידי בנה הגדול שיבוא למוסקבה.

אחיו הגדול גם הוא התרעם עליו.  אחיו זה לא עיין בשאלה על דבר אהבתו בעצמה: הגדולה היא אם קטנה, העזה היא אם רפה, היש חטא בדבר אם אין (הוא היה בעל אשה ובנים, ועם זה כלכל גם את אחת המחוללות, ועל כן לא היה נוטה להחמיר בענין זה גם לאחרים), אבל בדעתו, כי לא טובה אהבה זו בעיני אותם האנשים, שראוי להפיק רצון מהם, חרה לו על אחיו ההולך בדרכי לבו.

מלבד חובות משמרתו והליכותיו בחבורות בני-מרום עם-הארץ, העסיק עוד דבר אחד את וורונסקי, והוא מקצוע הבינה בסוסים, כי היה אוהב סוסים מאד.

ובשנה ההיא נועדה רכיבת תחרות לאופיצירים, רכיבה שיש בה מעצורים.  וורונסקי נרשם בין המתחרים ויקן לו סוסה אנגלית רבת-דם, ובכל עז אהבתו את אנה התעסק הרבה – ואך בלי התלהבות מגולה, – גם בּתחרות העתידה לו.

ושני מיני האהבה האלה לא פגמו בו זה את זה.  להפך, עבודה וענין מלבב מחוץ לאהבת אנה היו נחוצים לו.  בהם מצא מרגוע ויחלף כח לשאת את סערת רגשותיו.

 

יט.

ביום תחרות הסוסים שבקרסנויה סילה הקדים וורונסקי לבוא לאכול את הביפשטיקס בטרקלין הכללי שבבית חבורת האופיצירים שבגדודו.  לדקדק הרבה בהמעטת אכילה לפני התחרות לא הוצרך, כי משקלו היה כשעור ששערו חכמים: ארבעה פודים וחצי; אך ראוי היה לו להזהר שלא ישמן, ועל כן נמנע ממאכלי קמח וממיני מתיקה.  במעיל פתוח לרוחה על הז'יליט הלבן שלו ישב ויחכה לביפשטיקס אשר דרש, ובשתי זרועותיו נשען על השולחן, ועיניו הביטו אל הרומן הצרפתי, שהיה פתוח לפניו אל הקערה.  אך כל חפצו בהביטו אל הספר היה, שלא להכנס בשיחה עם האופיצירים היוצאים והנכנסים, בעודו טרוד בהרהורי לבבו.

ומהרהר היה בהבטחה, שהבטיחה אותו אנה להראות לפניו ביום ההוא אחרי התחרות.  אך זה שלשת ימים לא ראה אותה, ולפי שבעת ההיא שב אישה מחוץ לארץ, לא ידע וורונסקי, אם יוכלו להפגש היום אם אין, וגם לא ידע, איך יחקר זאת.

הדבר פשוט, אני אומר, כי ביטסי שלחה אותי לשאול את אנה, אם תבוא אל התחרות.  בודאי אוכל לנסוע שמה", גמר בלבו וירם ראשו מעל הספר, ופניו נהרו, כי שוה לנגד עיניו את הפגישה הנעימה הזאת.

  שלח לביתי וצו לרתום את המרכבה לשלשה סוסים, – אמר אל המשרת, אשר הגיש לו את הביפשטיקס בקערת כסף חמה, ויקרב אליו את הקערה ויחל לאכול.

מחדר הביליאַרד הסמוך נשמעו קשקושי כדורים וקולות משוחחים וצוחקים.  בפתח שמצד החוץ באו שני אופיצירים: אחד – צעיר בעל פנים דלים ודקים, שנכנס לגדוד ההוא לפני ימים מעטים מן הקורפּוס לחניכת פז'ים, והשני אופיציר זקן מסובל בבשר, ואצעדה על זרועו, ועיניו קטנות ושקועות בחוריהן.

וורונסקי שם עיניו על שני אלה ויזעף ויסב פניו אל הספר ויחל לאכול ולקרוא יחד וכמו לא ראה ולא התבונן אליהם.

  אתה סועד לבך לאסוף כח לעבודה?  – אמר האופיציר בעל הבשר וישב אצלו.

  הלא תראה, – אמר וורונסקי בפניו הזועפים וימח פיו בלי שים עין על הדובר אליו.

  ואינך דואג פן תשמן?  – אמר האופיציר הזקן ויתקן כסא לחברו הצעיר שבא אתו.

  מה?  – אמר וורונסקי בחרי-אף, ופניו הביעו שאט-נפש, ושניו המתאימות נגלו ברגע ההוא.

  יין חרס!  – קרא וורונסקי אל המשרת, בלי השיב דבר על השאלה ויסלק את ספרו אל העבר השני ויוסף לקרוא בו.

האופיציר בעל הבשר לקח את רשימת היינות ויפן אל חברו הצעיר:

  בחר לך אתה, מה נשתה.  – אמר אליו ויתן לו את הרשימה ויחכה למוצא פיו.

  נבקשה נא הפעם "יין-רהיין", – אמר הצעיר ויבט אל וורונסקי ברוח נכאה ויתאמץ לאחוז באצבעותיו את שפמו, אשר אך החל לצמח.  בראותו, כי אין וורונסקי פונה אליהם, קם הצעיר ההוא ממקומו.

  נלכה נא אל חדר הביליארד, – אמר אל הזקן.

האופיציר בעל הבשר לא שנה אחרי דברי חברו ויקם גם הוא וילכו שניהם אל הדלת.

ובאותה שעה נכנס הרוטמיסטר ישבין, איש בריא וגבה קומה, וירכן בראשו לשני האופיצירים האלה הרכנה שיש בה גאוה ובוז, ויגש אל וורונסקי.

  אה!  הנהו!  – קרא ישבין ויטפח לו על פתיל-כתפו בנחת ידו הגדולה.  וורונסקי פנה אליו בזעם, אבל כרגע צהלו פניו, ומנוחה וחבה ואומץ לבב שבו ונראו עליהם כבכל עת.

  השכלת עשה, אלישה – קרא הרוטמיסטר בקול בּאַריטוֹן עז – עתה אכול ושבע ושתה כוס אחת.

  אבל אינני רעב.

  הנה גם הצמד הנעים פה, – הוסיף ישבין ויבט בלעג אל שני האופיצירים, אשר יצאו ברגע ההוא אל חדר הבּיליאַרד, וישב אצל וורונסקי, ורגליו החבושות במכנסי מרכבו הצרים נכפו בשבתו בדמות זוית חדה, כי ארכו רגליו מגובה הכסאות – ולמה לא באת אתמול אל התיאַטרון שבקרסנויה?  נומירובה מלאה את תפקידה יפה למדי.  איפה היית? 

  אחרתי שבת בבית הטווירסקים – אמר וורונסקי.

  אה!  – ענה על זה ישבין.

ישבין היה משחק בכרטיסים, רודף זמה ולא רק פורע מוסר, כי אם גם שונא מוסר, ובכל זאת אהב אותו וורונסקי יותר מכל חבריו שבגדוד.  וורונסקי אהב אותו על גבורתו הרבה, אשר נראתה ביחוד בשתי, ביכלתו למלא בטנו יין כחבית, ובמעוט שנה, כי היה מבלה לילות בלי שנה, ופניו והליכותיו לא נשתנו לרעה; אך מלבד זאת אהבו גם על רב כחו המוסרי, אשר הראה בדרכיו עם השרים הגבוהים ממנו ועם חבריו, שבגלל זה היו כל יודעיו מכבדים אותו יראים מפניו, וגם במשחקו נראה כחו זה, כי בהיותו קרוב בכל עת להרויח או להפסיד עשרות אלפי רובלים, התנהג עם זה תמיד בטעם ובדעת, גם אחרי שתותו יין למכביר, וכבר נחשב לראשון למשחקים בקלוב האנגלי.

אבל ביחוד היה אוהבו ומוקירו מטעם אחר, מדעתו, כי ישבין אוהב אותו גם הוא אהבה שאינה תלויה בכבודו ובגדולתו; רק עמו לבד רצה וורונסקי לדבר על אודות אהבתו לאנה, בו בחר לזה מכל מיודעיו, כי ראה או דמה, שרק ישבין לבד, הנראה כבז לכל רגש, מסוגל להעריך את כל תוקף התשוקה הממלאה את נפשו עד אפס מקום לרגש אחר ממין זה.  ומלבד זאת בטח אך בו לבד, שלא ימצא עונג לנפשו בדבה ובהוצאת שם רע, כי אם יבין את רגש אהבתו כראוי, כי בודאי יודע ומאמין הוא, כי לא צחוק ולא שעשוע ריק היא האהבה, כי אם ענין גדול ונכבד מזה הרבה.

עוד לא דבּר וורונסקי עמו על אודות אהבתו, אבל כבר ידע, שהוא יודע ומבין את פרטי הדבר כראוי ונעים היה לו להכיר בעיניו, שכן הוא, שיודע הוא את סודו.

  אה, כן!  – ענה ישבין, בשמעו מפי וורונסקי, כי ישב בבית הטווירסקים, ועיניו השחורות הבריקו, וידו אחזה בקצה שפמו השמאלי והחלה להביאו אל פיו – כמנהג המכוער, שנשתרש בו האופיציר הזה.

  ומה עשית אתה אתמול?  ההרוחת?  – שאל וורונסקי.

  שמונת אלפים.  אבל שלשה מהם אינם מובטחים; לא אאמין, כי ישולמו לי.

  אבל אפשר, שאתה עתיד להפסיד על ידי, – אמר וורונסקי בצחוק (ישבין התערב בסכום רב, שוורונסקי יזכה בתחרות).

  לא, לא אוכל להפסיד.  רק מחוטין לבדו איש-תחרות מסוכן לך.

ובזה נסבה שיחתם על דבר התחרות, אשר נועדה ליום ההוא ואשר לא יכול וורונסקי להסיח דעתו ממנה בימים האחרונים ההם.

  נלכה נא, רב לי, – אמר וורונסקי ויקם וילך אל הפּתח, ויקם גם ישבין עמו וימתח את רגליו הגדולות ואת גבו הארוך.

  אני עוד לא עת לי לאכול את לחם הצהרים, אך בלי כוס יין אי אפשר.  עוד מעט ואבוא.  יין!  הרעים בקולו הרחב והעז, שכבר נתפרסם בו, בפקדו את מחלקתו, ואמרו עליו, שהיו לוחות הזכוכית שבחלונות מזדעזעים בתתו קולו לפני חילו.  – לא, אין צורך, – חזר וקרא תוך כדי דבור – הן אתה הולך לביתך, הנני גם אני ללכת עמך.

וילכו שניהם יחדו.

 

כ.

וורונסקי דר לפי שעה, בגלל התחרות, בבית אכר פיני, והבּית – חדר אחד מרוּוח ונקי, שנחלק במחיצה לשנים.  פטריצקי נטפל אליו גם בדירת עראי זו.  כשנכנסו וורונסקי וישבין היה פּטריצקי ישן עוד.

  קום, רב לך נרדם, אמר ישבין ויכנס למחיצתו של פּטריצקי, והוא שוכב, וחטמו שקוע בכר אשר למראשותיו, ויגע ישבין בשכמו וינידהו.

פּטריצקי קפץ ויעמוד על ברכיו ויפן כה וכה.

  אחיך היה פה, – אמר פטריצקי לוורונסקי – הוא בא ויעירני, יקחהו השטן, ויאמר, כי עוד יבוא הנה שנית.

פטריצקי חזר ונפל על הכר ונתכסה בּשמיכה.  – חדל לך, ישבין, – קרא בחרי אף, כי משך ישבין את השמיכה להסירה מעליו – חדל לך!  – וכרגע הפך פניו ויפקח עיניו ויוסף – טוב אשר תאמר לי, מה אשתה: הנה זוהמה בפי, ואינני יודע...

  יין-דגן נבחר מכל, – נכנס ישבין לתוך דבריו – טרשצנקה!  יין-דגן לאדוניך וקשואים, – קרא אל המשרת, ונראה, שהיה אוהב להשמיע ולשמוע את עז קולו.

  יין דגן אתה אומר?  כן?  – שאל פּטריצקי ויקמט פניו וימח עיניו, – ואתה תשתה עמי?  נשתה נא יחדו!  וורונסקי, התשתה?  – אמר פטריצקי ויקם ויתעטף בשמיכה המנומרת מתחת לאצילי ידיו, ויצא בידים מורמות בפתח המחיצה ויחל לשיר בלשון צרפת: "מלך היה בטולי" – התשתה וורונסקי?  – שנה פטריצקי.

  הרף ממני, – אמר וורונסקי, בלבשו את המעיל, אשר הגיש לו משרתו.

  אנה אתה הולך?  – שאל ישבין – הנה גם מרכבת השלשה – הוסיף בראותו את המרכבה קרבה אל הבית.

  אל האורוה, גם עוד דבר לי אל בּריאַנסקי על אודות הסוסים, – אמר וורונסקי.

באמת הבטיח וורונסקי לבוא אל בריאַנסקי ולשלם לו בעד הסוסים, ובלבבו היה לבוא גם שמה ביום ההוא, ובית בריאַנסקי היה רחוק ארבע וירסטאות מפטרהוף – אבל חבריו הבינו מיד, כי לא אך שמה הוא נוסע.

פטריצקי הוסיף לשיר את שירו, ואגב אורחא קרץ בעיניו וינפח שפתיו דרך גלוי דעת, לאמר: ידענו, מה ענין בריאנסקי לכאן.

  השמר לך, פן תאחר!  – אמר ישבין, ובחפצו לנטות מענין השיחה הזאת שאל: וסוסי האדמוני הכהה עובד באמונה?  – וישקף בעד החלון אל הסוס האמצעי שבשלשה, הוא הסוס שמכר לוורונסקי ושדבר בו עתה.

  עמוד!  – קרא פטריצקי אל וורונסקי, כשנגש וורונסקי אל הדלת.  – אחיך הניח פה מכתב אליך ופתקה.  עמד נא, אַים?

וורונסקי עמד מלכת.

  ואים?

  אים? זאת אשאל גם אני!  – אמר פּטריצקי ברגש ויעבר באצבעו הימנית ממעל לחטמו.

  אמר נא אפוא, הלא דרך אולת היא!  – אמר וורונסקי בצחוק קל.

  את התנור לא הסקתי.  פה באחד המקומות הם.

  חדל לך לפטפט!  איה המכתב?

  לא משחק אני, כי שכחתי באמת.  אולי חלום חלמתי?  המתן לי, המתן!  ומה חרי האף הזה!  אילו שתית אתמול כמוני ארבעה בקבוקים לאיש, כי אתה שכחת, איפה אתה שוכב.  המתן לי, זכור אזכור כרגע.

פטריצקי חזר לפנים ממחיצתו וישכב על מטתו.

  עמד-נא!  ככה שכבתי, והוא ככה עמד.  כן-כן-כן-כן...  הנהו לפניך!  – פטריצקי הוציא את המכתב מתחת מצעו, כי שם הצפינו.

וורונסקי לקח את המכתב ואת פתקת אחיו.  בהם מצא מה ששער מראש, – מכתב אמו היה תוכחות על אשר חדל לנסוע אליה, ובפתקת אחיו נאמר, שאחיו צריך לדבר עמו.  אבל וורונסקי ידע, כי כל זה באותו ענין."מה לי ולהם בדבר הזה!" אמר בלבו ויגלום את המכתבים בחפזה וישימם בין כפתורי מעילו, על מנת לקראם בשום לב אחרי כן, בדרך.

בפרוזדור פגעו בו שני אופיצירים, אחד היה מגדודו, ואחד – מגדוד אחר.

דירת וורונסקי היתה בית ועד לאופיצירים בכל עת.

  אנה?

  לפטרהוף אני צריך.

  והסוס בא מצרסקויה?

  בא, אך אני עוד לא ראיתיו.

  יש אומרים, ש"גלדיאַטוֹר" סוסו של מחוטין, נפסח.

  שקר גמור!  אבל איככה תרכבו ברפש כזה?  – אמר השני.

  שלום לכם מצילי נפשי!  – קרא פטריצקי בראותו את שני האופיצירים הנכנסים, וכבר עמד לפניו משרתו היומי, וטס בידו, ועל הטס יין דגן וקשוא כבוש – הנה ישבין מצוה אותי לשתות ולהחליף כח.

  אמנם הרבה עוללת לנו אתמול, – אמר אחד משני האופיצירים, – כל הלילה לא הנחת לנו לישון.

  אבל מה נחמד סופו של מעשה!  – ספר פטריצקי – וולקוב טפס ועלה על הגג ואמר על עצמו כי עצב הוא.  אני נעניתי אחריו: – הבה ננגנה, נגינת קבורה!  ולקול נגינת הקבורה נרדם על הגג.

  שתה יין-דגן, שתה, ואחר תשתה מי סלטר ועסיס-לימונים הרבה, – אמר ישבין ויעמוד על פטריצקי, כאם הכופה את בנה לשתות סם מרפא, – ואחרי כן מעט יין שמפן, מעט מאד, אך בקבוק אחד קטן.

  בהשכל תדבר.  המתן לי, וורונסקי, נשתה נא.

  לא, שלום לכם, אדוני, היום אינני שותה.

 ירא אתה, פן תכבד?  אם כן נשתה לבדנו.  הביאה מי סלטר ולימונים.

  וורונסקי!  – קרא אחד מן החבורה, בשעה שוורונסקי עבר דרך הפרוזדור החיצון.

  מה?

  יש לך להתגלח, שערך כבד מאד, ביחוד במקום הקרחת.

באמת התחילו שערותיו נושרות ללא עת.  הוא השיב בצחוק מטוב לב על המהתלות האלה, ושניו המתאימות נראו בצחקו.  ומיד הוריד את מצנפתו על קרחתו ויצא וישב במרכבתו.

  אל האורוה!  – קרא וורונסקי אל רכבו ויוצא את מכתביו לקראם, אבל השיב אל לבו, כי, בטרם יראה את סוּסו, אין לו להסיח דעתו מענין התחרות.  "אחרי כן!"...  גמר בלבו.

 

כא.

האורוה העשויה לדבר התחרות היתה בנין עראי של נסרים על יד המישור המיוחד למרוץ הסוסים, ושמה הוצרכו להביא את סוסו של וורונסקי ביום שלפני היום ההוא.  את הסוס ההוא עוד לא ראה וורונסקי בעיניו, כי לא הוא הרגילו ברכיבה, כמשפט הימים האחרונים שלפני תחרות כזאת, כי אם "המנהיג" שהעמיד לו (trainer), ועל כן לא ידע ביום המעשה מאומה על אודות סוסו, לא מה שהיה לו בבואו ולא עד כמה נשתנה אחרי כן.  הוא אך ירד ממרכבתו, ונערו, שומר סוסיו, שכבר הכיר מרחוק את מרכבת אדוניו, קרא למנהיג, ואנגלי צנום, שנעלות גבוהות על רגליו ומעיל קצר עליו וכל זקנו כמין צרור-שערות קטן מאד, יצא וילך לקראתו הלוך והתנודד ברגלים כושלות קצת, כדרך האנשים שאומנותם ברכיבה, ובזרועות פרושות.

  ומה שלומו של פרוּ-פרוּ?  – שאל וורונסקי אנגלית.

  אָל רייט, סיר, – הכל כתקונו, אדוני, – ענה האנגלי בקול שיצא כמתגנב מגרונו, כי לא נפתחו שפתיו בדברו.  – טוב אשר לא תקרב אליו, – הוסיף האנגלי וירם את מצנפתו – אני חסמתי אותו, והוא מלא רוגז.  טוב אשר לא תקרב אליו ולא תרגיזהו.

  לא, הלוך אלך אליו.  רוצה אני לשים עיני עליו.

  הבה נלכה, – אמר האנגלי בפנים זועפים ובלי פתוח פיו גם הפעם, וילך לפני וורונסקי הלוך ונופף בידיו, הלוך והתנודד כדרכו.

הם באו אל החצר הקטנה שלפני גדרות הסוסים, והמשרת, שעמד על משמרתו שם ביום ההוא, נער בן-חיל מקושט, לבוש מעיל נקי, ומטאטא בידו, קדם פניהם וילך אחריהם.

בגדרות עמדו חמשה סוסים, כל אחד בדיר מיוחד לו; וכבר ידע וורונסקי, כי ביום ההוא הובא שמה גם הסוס המסוכן לו ביחוד, הוא "גלדיאַטור" האדום, סוסו האדום, סוסו האביר והגבוה של מחוטין.  אותו חשקה נפשו לראות עוד יותר ממה שרצה לראות את סוסו, אבל גם זאת ידע, כי על פי הנמוס הנהוג בעניני התחרות לא רק אין לו רשות לראותו, כי אם גם לשאול על אודותיו לא נאוה לו.  אך מדי עברו במסדרון, פתח הנער המשרת את דלת הדיר השני משמאלו, ולעיניו נראה סוס אדום גדול לבן-רגלים; ברור היה לו כי גלדיאַטור לפניו, אבל כמו שאדם הגון מסב פניו מהביט במכתב זר, שמצא פתוח לפניו, כן הפנה שכמו וילך אל הדיר המוקצה לפרוּ-פרוּ.

  פה סוסו של מ–ק...  מק...  לעולם לא אוכל לבטא את השם הזה, – אמר האנגלי אליו ממעל לשכמו ויורה באצבע אגודל שלו, שצפרנה היתה מגואלה, על מחיצתו של "גלדיאַטוֹר".

  של מחוטין?  כן, זה בן-תחרותי האחד, שיש לי להתחזק לפניו.

  אילו רכבת עליו אתה, היית מתערב עליך, שתנצח, – אמר האנגלי.

  בתחרות שיש בה מעצורים הכל תלוי בכשרון הרכיבה ב"פליק".

לענין "פליק", שהוראתו אנרגיה ואומץ לבב, ידע וורונסקי, שלא רק אין מחסור לו בו, כי אם גם היה מובטח, שאין דומה לו בדבר הזה, ובטחון כזה מדה גדולה מאד.

  וברי לך, שלא היה צורך בדבר להביא את הסוס לידי הזעה מרובה?

  אין כל צורך, – ענה האנגלי – אך אל נא תדבר בקול רם.  הסוס מתרגז, – הוסיף וינע בראשו אל מול הדיר הנעול, אשר עמדו לפניו ואשר נשמע קול פרסות דורכות על תבן.

האנגלי פתח את הדלת, ו'וורונסקי נכנס לדיר הקטן והכהה, שרק חלון קטן אחד היה למאור בו.  שם עמדה סוסה אדומה-שחרחרת, ועל פיה מחסום, ורגליה דרכו על התבן הלח.  גם הפעם, בתוך האור הכהה, סקר וורונסקי בסקירה אחת את כל מבנה גויתה.  פרוּ-פרוּ היתה בעלת קומה ממוצעה, ובמבנה גויתה נמצאו חסרונות.  עצמותיה היו קטנות; בשר חזותיה היה בולט, אבל כתליהן צרו.  אחוריה היו תלויים קצת, וברגליה נראתה עקמימות מורגשת היטב לעין, ביחוד ברגליה האחרונות.  שרירי רגליה, האחרונות והקדומות יחד, לא היו מצוינים בגדלם, אבל במקום המרכב רחבה גויתה מאד, והרוחב המרובה הזה הורגש ביחוד בימים ההם, בימי ההדרכה וההכשרה לתחרות, כי צמקה בטנה בעת ההיא.  עצמות שוקיה מתחת לברכיה, היו, למראה עיני המביט אליהן מצד ראשה, דקות כאצבעות, אך בעבריהן רחבו מאד.  כולה חוץ מצלעותיה, היתה כמכווצת משני עבריה, כמצומצמת ומכונסת לתוך כלל גויתה.  אבל יתרון גדול, שקול כנגד כל החסרונות האלה, נמצא בה במדרגה גבוהה מאד; היתרון הזה היה "הדם", הוא הדם, אשר יאמר עליו בלשון האנגלית, שדרכו להתגלות בשעת צורך.  שרירי גוה, שהיו בולטים מתחת לרשת הגידים המתוחה בעורה הדק, המתפשט והחלק כאטלס, דמו למראה עין לעצמות בּחזקן.  ראשה היה רזה מלמעלה, אבל רחב למטה, מתחת לעיניה הבולטות ונוצצות בנחת רוח; והעור הדק שבנחיריה הרחבים היה ממולא דם.  כל צורי גוה, וראשה ביחוד, הביעו כח ועוז ויחד עם זה גם איזו רוח נדיבה; כי היתה מאותם הפקחים שבבעלי החיים, שאפשר לחשוב עליהם, שרק מאשר אין כלי מבטא הגון בפיהם, אינם מדברים בלשון בני אדם.

לוורונסקי נדמה על כל פנים, שהיא מבינה כל מה שהוא מרגיש, בשעה שהוא מביט אליה.

וורונסקי אך נכנס לדיר, והיא שאפה רוח בכח ותסב עיניה הבּולטות הצדה כפי יכלתה, עד שהלבן שבהם נמלא דם, ותבט אל הנכנסים מקצות עיניה המופנים אל העבר השני ותנענע בזמם שעל פיה ותדרוך בכח פעם ברגל זו ופעם ברגל זו.

  הנך רואה, שהיא רוגזת, – אמר האנגלי.

  סוסתי הנעימה!  – דבר אליה וורונסקי חלקות וישם פעמיו אליה.

אך כאשר קרב, כן הוסיפה לרגוז.  רק בגשתו אל ראשה שתקה פתאום, ושריריה נזדעזעו תחת שערה הדק והרך.  וורונסקי העביר ידו על צוארה העז וישב למקומו את אחד מתלתלי רעמתה, שהוטל אל צדה השני של המפרקת החדה, ויקרב פניו אל נחיריה הנטויים, אשר דקו ככנפי עטלף.  היא שאפה ונשמה בקול, ונחיריה נמתחו בכל עוזן, ותרעד ותלחץ את תּנוּך אזנה החד אל ראשה, ותשלח את שפתה השחורה והחזקה אל וורונסקי, ונראה שנתכוונה לאחזו בשרוולו.  אך בזכרה את המחסום שעל פיה הניעה בו ותוסף לרמוס ברגליה המחוטבות פעם בזו ופעם בזו כבראשונה.

  הרגעי, סוסתי, הרגעי!  – אמר וורונסקי ויעבר ידו על אחוריה ויצא מן הדיר בלב שמח, אחרי ראותו, כי סוסתו מסוגלת ומוכנת לעבודתה כראוי.

התרגזות סוסתו דבקה גם בו וירגש כי דמו רותח וכי גם הוא כמוה שואף לנוע, לתפוש דבר בשניו, ולבו פחד ורחב.

  ובכן אני בוטח בך, – אמר אל האנגלי – בשש שעות וחצי עלינו להועד במקום ההוא.

  הכל כתקונו, – אמר האנגלי – ואתה אנה אתה נוסע, מילורד?  – שאל פתאום את וורונסקי בכנוי זה – מילורד –, שכמעט לא השתמש בו עד כה בדברו אליו.

וורונסקי הרים ראשו בתמהון, ויבט אליו כדרך שהיה מביט אך לפעמים, כשהיתה השעה צריכה לכך, לא אל עיניו, כי אם אל מצחו, כי תמה על העזות שבשאלה זאת; אך כהשיבו אל לבו, כי האנגלי הלז רואה בו באותה שעה לא אדון ששכר אותו בכסף, כי אם אדם שאין לו בעולמו אלא רכיבה ותחרות, ענהו בניחותא:

  דבר לי אל בּריאַנסקי, ובעוד שעה אחת אהיה בביתי.

"זה כמה פעמים שאלוני היום שאלה זאת!" אמר וורונסקי בלבו, ופניו האדימו, וזה היה מקרה שאינו מצוי בו כלל.  האנגלי הביט אליו בשום לב ויוסף, כאילו ידע, אנה הוא נוסע באמת:

  העיקר הוא, שלפני רכיבה זו נחוצה מנוחה, אל תרגז ואל תשים לב לכל דבר עצב.

  אָל רייט, – ענה וורונסקי בצחוק קל ויקפוץ ויעל על מרכבתו ויצו את רכבו לנסוע לפטרהוף.

הוא אך הרחיק כשעור פסיעות אחדות, והעבים, שנראו מרחוק עוד בבוקר, כסו את פני השמים, ויהי גשם שוטף.

"זהו ענין רע", אמר וורונסקי בּלבו וירם את מכסה המרכבה, "עד כה היה הרבה רפש על הארץ, ועתה יהי כל המישור לאגם בצה".  בשבתו בדד במרכבה המכוסה, הוציא את מכתב אמו ואת פתקת אחיו ויקראם.

כאשר דמה כן היה: כזאת וכזאת מצא גם במכתבים האלה.  גם אמו, גם אחיו, גם כל יודעיו חשבו לדבר נחוץ להתערב בדברים המסורים אל לבו.  ההתערבות הזאת העירה בו קצף, והוא היה קשה לכעוס בטבעו.  "מה לי ולהם?  – אמר בלבו, – למה זה יחשוב כל אחד לו לחובה לדאוג לי?  ולמה זה ילאוני כולם יחד?  על כי רואים הם, כי יש בזה דבר שאינו מובן להם.  אילו היה זה סכסוך פשוט מן המצויים בעולמם היו מניחים לי ללכת בדרך לבי.  אבל מרגישים הם, שענין אחר פה, שלא שעשוע ריק הוא, וכי האשה הזאת יקרה לי מהחיים.  הדבר הזה אינו מובן להם, ועל כן הוא להם למורת רוח.  יהי גורלנו מה שיהיה, אנחנו – מלה זו הדגיש בלבו לשם יחודו עם אנה – בחרנו בו מדעת, ואין אנו מתאוננים עליו.  לא הם חייבים להורותנו את דרך החיים.  והם אינם יכולים להבין מה הוא האושר, הם אינם יודעים, כי בלעדי אהבה זאת אין לנו לא אושר ולא צרות, – אין כל חיים בלעדיה".

בעיקרו של דבר קצף על כל המתערבים מטעם אחר, מאשר ידע לבבו, כי הם, הקמים עליו, צדקו כולם כאחד.  לבבו ידע, כי האהבה, שנקשרה בה נפשו בנפש אנה, היתה לא התלהבות לרגע, כי אין אהבה זו עתידה לעבור, כמו שעוברים כל הסכסוכים בחבורות הגבוהות, שאינם משאירים אחריהם בחיי הנאהבים אלא זכרונות נעימים או קשים ולא יותר.  לבבו ידע את כל הצרות והמצוקות שבמצבו ובמצבה; הוא ידע, עד כמה קשה בפרט לאנשים כמוהם, – באשר הם נראים וגלויים תמיד לעיני בני חבורתם בכל דרכיהם ומעשיהם – להסתיר את אהבתם, לשקר, לכחש, להתהלך במרמה, להגות בכל עת במה שיאמרו הבריות, בשעה שהאהבה שביניהם היתה עזה כל כך, שכל מה שנחוץ לה היו שוכחים גם שניהם.

בבירור ובפרטות זכר את כל המקרים המרובים והמצויים, שהיה מוכרח בהם לשקר ולרמות, נגד רוחו וטבעו.  ביחוד זכר היטב, כי לא אחת ולא שתים ראה אותה מתבוששת על דרכי המרמה והשקר, שהם אנוסים ללכת בהם.  ורגש משונה התעורר בו, רגש גועל נפש, אשר היה מפעמו לעתים רק מן היום אשר דבקה נפשו באנה.  אף אמנם לא ידע בעצמו רגש זה מה הוא: את מי הוא מתעב, את אלקסיי אלכסנדרוביץ, את עצמו, את כל העולם – כל זה לא הוברר לו.  אבל בכל פעם גרש מקרבו את הרגש הזה.  וגם עתה התחזק ויוסף להגות במה שהתחיל.

"בראשונה היתה אומללה, אבל כבודה ומנוחתה היו אתה; עתה איננה יכולה עוד לשקוט ולהכבד בעיניה, אף על פי שהיא מסתרת זאת מעיני כל, אבל יש לשים קץ לזה", גמר וורונסקי בלבו.

ובפעם הראשונה עלה על לבו הרעיון הברור, כי חייב הוא לשים קץ לשקר הזה, ובלי התמהמה.  "עלינו לעזוב הכל ולהסתתר באחד המקומות עם אהבתנו יחד" – אמר אל לבו הפעם.

 

כב.

הגשם חדל מהר, וכאשר קרבה מרכבת וורונסקי אל פטרהוף בעז מרוצת הסוס האמצעי, אשר משך בכחו גם את שני חבריו, שדלגו אחריו בלי האחז עוד במושכותיהם, חזר השמש והציץ, והגגות המשוטפים שעל בתי הקיץ ועצי התרזה הזקנים שבגנים המשתרעים משני צדי הרחוב הראשי, הבריקו לנוגה זרחו על שיירי המים המכסים אותם, והמים נטפו מענפי העצים ושטפו מעל הגגות בקול משמח לבב.  וורונסקי לא יסף עוד להרהר בדבר הקלקול, שהגשם הזה יכול לקלקל את המישור המוקצה למרוץ הסוסים, כי שמח לבו על הגשם שהיה, מדעתו, כי בשעת גשם כזה ימצא את אנה בודאי בבית, ולבדה ימצא אותה, כי על אודות אלקסיי אלכסנדרוביץ ידע, שלא יצא מפטרבורג, אחרי שובו זה ימים מעטים ממעיני המרפא.

בתקותו למצוא אותה לבדה ירד ממרכבתו, בלי עבור בה את הגשר הקטן, ומשם והלאה הלך רגלי, כדי שלא למשוך עליו עיני מתבוננים, וככה היה עושה מדי פעם בפעם.  ולא אל המבוא שמצד הרחוב שם פעמיו, כי אם אל החצר בא.

  הבא השר?  – שאל את הגנן.

  עוד לא בא.  הגבירה בבית.  הואל נא ובוא דרך המבוא החיצון.  הלא משרתים שם ויפתחו לך – ענה הגנן.

  לא, כי דרך הגן אלך.

ובהודע לו, כי אמנם לבדה היא בבית, ובחפצו להראות לפניה פתאום, – כי לא הבטיח אותה לבוא ביום ההוא, ובודאי לא שערה שיסע אליה לפני התחרות, – הלך לו בלאט, הלוך והחזק בחרבו, שלא תקשקש, על החול שבמסלה הצרה, המעוטרת במטעי פרחים משני צדיה, אל הגבעה הקטנה שעל יד הגן.  באותה שעה שכח וורונסקי את כל מה שהרהר בדרך על אודות מצבו הקשה.  רק הרעיון האחד הזה היה בלבבו, כי בעוד רגע אחד יראה אותה לא ברוח דמיונו, כי אם אותה ממש, בקומתה ובדמיונה כמו שהיא באמת.  כבר החל להכנס וידרוך על מדרגות-הגבעה הרחבות במלוא עקביו, כדי שלא ישמע קולו בלכתו, ופתאום זכר את הדבר אשר היה שוכח תמיד, את המכשול הגדול מכל המכשולים שבינו לבינה, – את בנה המסתכל בו תמיד בעיני שאלה ואיבה, לפי מה שנדמה לו לוורונסקי.

הנער הזה הפריע אותם יותר מכל איש.  כשהיה עמהם לא רק לא הרשו לנפשם, לא הוא ולא היא, לדבר מה שלא יכלו לדבר באזני כל, כי אם גם להביע ברמזים דברים, שלא היה הנער מוכשר להבינם.  הם לא התנו ביניהם תנאי כזה, אבל כך נהגו, והמנהג נוסד מאליו.  אילו באו לרמות את הילד הזה, היו חושבים זאת לעלבון גדול לעצמם.  בפניו דברו זה אל זה כמיודעים פשוטים.  אבל אף על פי שנזהרו כל כך, ראה וורונסקי פעמים רבות, כי הנער מביט ומתבונן בו בעיון ובתמהון ומתנהג עמו בזהירות משונה ובלי דרך קבועה, פעם יראה סימני חבה ופעם יתחמק ויתבושש.  כמו הרגיש הילד שיש בין האיש הזה ובין אמו איזה יחס גדול בערכו, שהוא איננו יכול להבינו.

ובאמת הרגיש הילד, שלא יוכל דעת את היחס הזה, ובכל יגיעותיו לא יברר לנפשו, איך ראוי לו להתיחס אל האיש הזה.  בבינה היתרה הנתונה לילדים, לראות דברים שבלב, הכיר וידע, כי אביו ומורתו ואומנתו כולם כאחד לא רק לא אהבו את וורונסקי, כי אם גם הביטו אליו בשאט נפש ובדאגה רבה, אף על פי שלא דברו עליו מאומה, וכי אמו הוקירה אותו מכל באי ביתם.

"מה זאת אפוא?  מה טיבו של אדם זה?  עד כמה עלי לאהוב אותו?  אם אינני מבין זאת, הלא בי העון, הלא זה אות, כי אני נער נבער או רע", אמר הילד בלבו; זה מקור החשדנות והתמהון וסימני האיבה, שנראו על פניו, ויסוד ביישנותו ותהפוכות דרכיו, שהיו מרגיזים את וורונסקי.  מעמדו של ילד זה היה מעורר בלב וורונסקי בכל פעם את הרגש המשונה של גועל נפש בלי טעם ברור, שהיה מצוי בו בימים האחרונים.  במעמדו התחילו מרגישים שניהם, וורונסקי ואנה יחד, מה שמרגיש בודאי רב חובל, בראותו על פי הקומפס, כי אניתו השטה במהירות נוטה נטיה מרובה מן הדרך הנחוצה לה, ואין לאל ידו לעצרה, כי בכל רגע ורגע היא הולכת ומתרחקת, וכי הכרת הרעה הזאת היא גם הודאה, שאין כל תקוה להנצל מאבדון.

הילד הזה, בדעתו הקצרה בדרכי החיים, היה להם לקומפס מורה ומזכיר מה שידעו ולא רצו לזכור: באין אומר ודברים הורה להם, עד כמה נטו מן האורח הסלולה.

בפעם הזאת לא היה סריוז'ה בבית, והיא היתה לבדה.  בדד ישבה על הגבעה ותחכה לבנה, כי הלך לטייל, ויתקפהו הגשם, ותשלח משרת אחד ונערה משרתת לבקשו, והיא ישבה ותחכה לו.  מלובשת שמלה לבנה, שרקמה רחבה עליה, ישבה באחת מפנות הגבעה מאחרי הפרחים, ולא שמעה את קול וורונסקי.  ראשה המכוסה שער מסולסל שחור היה כפוף, את מצחה לחצה אל דלי-המשפך הקר, שעמד על המעקה, ובשתי ידיה היפות, העדויות בטבעות הנודעות לו היטב, החזיקה בדלי, שלא יזח ממקומו.  כל תארה היפה, ראשה וצוארה וידיה, שהיו כולם מחמדים, היו חביבים לו בכל פעם כחזיונות חדשים, ויעמוד מלכתו, ויבט אליה בעונג רב.  אך כרצותו לצעוד צעד אחד ולגשת אליה, הרגישה, כי הוא הולך וקרב, ותסלק את הדלי ותסב אליו את פּניה המחוממים.

  מה לך גברתי?  החולה אַתּ – אמר אליה צרפתית בגשתו.  רצונו היה לרוץ ולנפול על צוארה, אך בזכרו, כי אפשר שעוד אנשים שם, הביט אל המרפסת, ופניו האדימו, כבכל פעם שהוזקק להזהר ולפנות כה וכה.

  לא, שלום לי, – אמרה אנה ותקם ותלחץ בחזקה את ידו השלוחה אליה.  – לא חכיתי עתה...  לך.

  אלי!  מה קרות ידיך היום!  – אמר וורונסקי.

  הבהלתני בבואך, – אמרה אליו.  – לבדי אני יושבת ומחכה לסריוז'ה, הוא הלך לטייל; הם יבואו מצד זה.

אבל אף על פי שהתאמצה לדבר במנוחה, רעדו שפתיה.

  סלחי נא לי, כי באתי, אך לא יכולתי לבלות יום זה בלי ראות פניך, – הוסיף בלשון צרפתית, כבכל פעם שלא היה יכול לדבר עמה בלשון יחיד מפני הסכנה, כי להשתמש בלשון רבים יכלו רק בלשון צרפת, לפי שבלשון הרוסית הוא מוזר מאד בין אנשים, שנתקרבו זה אל זה כל כך.

  מה אסלח לך?  – ואני שמחה מאד.

  אבל חולה אַתּ או עצובת רוח, – הוסיף לדבר אליה, בלי הרפות ידיו מידיה, ויכף עליה.  – במה הרהרת?

  רק בדבר האחד הזה, – אמרה אנה בצחוק קל.

ואמת דברה בזה.  בכל עת ובכל שעה יכלה להשיב, אילו שאלו אותה, במה היא מהרהרת: רק בדבר האחד הזה, רק באשרה וברעתה.  במצאו אותה הפעם, שאלה בלבה: מדוע כל זה נקל הוא לנשים אחרות, כמו לבּיטסי (היא ידעה את דרכיה עם טישקביץ, אשר לא נגלו לבני חבורתה), ורק היא בצרה גדולה.  ביום ההוא הציק לה הרעיון הזה ביחוד מפני טעמים אחדים.  אך לו לא הגידה זאת, כי אם שאלה אותו על אודות התחרות, והוא, בראותו כי עצובה היא, ובחפצו להשכיחה את עצבונה, ספר לה דברים מפרטי ההכנות, אך לא נתן לה לעמוד על כוונתו האמתית בהרצאת הדברים ההם.

"האגיד לו אם לא אגיד?  – שאלה אנה בלבה, בהביטה אל עיניו המלאות שקט וחבה.  מאושר הוא עתה וטרוד בתחרותו כל כך, שלא יבין את הדבר כראוי, לא יבין את כל ערכו של מקרה זה לנו."

  אך עוד לא אמרת לי, במה הרהרת בבואי לפניך, – הפסיק וורונסקי את הרצאת ספוריו ואמר לה, – אנא, הגידי נא.

בלי השיב לו דבר, הורידה מעט את ראשה ותבט אליו בעפעפים מוסבים למעלה ותבחנהו בעיניה הנוצצות מבעד לגבותיהן השחורות.  בידה התעסקה בעלה קטוף, אך ידה רעדה; הוא ראה זאת, ופניו הביעו אמונה והכנעת עבד, ופניו אלה משכו את לבה אחריו בכל עת בכח גדול.

  רואה אני, כי קרה אותך דבר לא טוב.  איך אשקוט רגע אחד בדעתי, כי באה עליך צרה שלא נודעה לי.  הגידי נא, בשם אלהים!  – שנה את בקשתו בקול תחנונים.

"אני לא אסלח לו, אם לא יבין כל ערכו של דבר זה.  הלא טוב אשר לא אגיד לו, למה זה אנסנו?"  אמרה בלבה, בעודה מבטת אליו כבראשונה ומרגשת, כי ידה המחזקת את העלה, רועדת יותר ויותר.

  בשם אלהים!  – שנה וורונסקי ויאחז בידה.

  האגיד?

  כן, כן, כן...

  הרה אני, – אמרה בקול שפל וממושך קצת.

העלה שבידה נזדעזע עוד יותר, אך היא לא גרעה עיניה מוורונסקי, בחפצה לראות, איך יקבל בשורה זאת.  הוא שמע, ויחורו פניו, ויאמר להשיב דבר, אך מליו נעתקו, וינח את ידה ויורד ראשו.  "כן, הוא הבין את כל ערכו של דבר זה", אמרה בלבה ותלחץ את ידו להבעת תודה.

אבל טעות היתה בידה, בחשבה, כי וורונסקי הביט אל הענין הזה כמוה, בעיני אשה.  הדבר יצא מפיה, ומיד התעורר בקרבו בכח גדול, עשר פעמים מבכל מקרה אחר, אותו הרגש של גועל נפש בלי דעת במי ובמה; אבל עם זה הבין, כי המשבר, אשר חכה לו, הגיע עתה, כי לא יוכלו עוד להסתיר דרכם מאישה, ועליהם לשים קץ באיזה אופן למצב המשונה הזה.  ומלבד זאת דבקה בו גם סערת רוחה, ויבט אליה בעיני רחמים והכנעה וישק את ידה ויקם וילך הנה והנה על הגבעה הלוך והחרש.

  כן הוא, – אמר ויגש אליה באומץ לבב.  – שנינו לא חשבנו את היחס שבינינו לשעשוע ריק, ועתה הוברר גורלנו.  עלינו לשים קץ, – אמר ויפן כה וכה, – לשקר הזה, שאנו מחזיקים בו.

  לשים קץ?  – איככה נשים קץ, אלקסיי?  – אמרה אנה בקול שפל.

עתה עברה סערת רוחה, וצחוק חבה נגה על פניה.

  עליך לעזוב את בעלך, ולאחד את חיינו.

  מאוחדים הם גם עתה, – ענתה אנה בקול שפל, אשר לא נשמע כמעט לאוזן.

  כן הוא, אבל יש לגמור, לגמור.

  אבל איככה, אלקסיי, למדני נא מה לעשות, – אמרה בצחוק-תוגה על קשי מצבה, שאין להחלץ ממנו.  – היש לנו רוח והצלה?  האם לא אשת איש אני?

  אין מצב קשה שאי אפשר להחלץ ממנו.  נחוץ להתחזק, – אמר וורונסקי.  – כל מה שיהיה, טוב לך ממצבך זה.  הלא רואה אני, מה רבו צרות לבבך בשבתך בתוך חבורתך, עם בנך, עם בעלך, שכולם כמזכירי עון לך.

  רק לא בעלי, – אמרה בלעג גמור.  – אותו לא אדע, בו לא אהגה.  כמוהו כאין.

  לא בכל לבך תאמרי זאת.  אני יודע אותך.  מתענה אַתּ גם בגללו.

  הן הוא איננו יודע מאומה, – אמרה אנה, ובושה כסתה פניה פתאום: לחייה, מצחה וצוארה האדימו, ודמעות נקוו בעיניה מכלמה.  – אל נא נדבר בו.

 

כג.

וורונסקי כבר נסה פעמים אחדות, אם גם לא בשפה ברורה כזאת, לעוררה לשים לבבה על מצבה, ובכל פעם ענתה אותו אמרים דלים כאלה ובקלות דעת כזאת, כמו נמצא בזה דבר, אשר לא יכלה או לא רצתה לבררו לעצמה; בשעה שהתחילה לדון בענין זה, כמו חמקה עברה