“לִי נָקָם וְשִׁלֵם”

 

ספר ראשון    🔗

חלק ראשון    🔗

א.

כל הבתים הברוכים דומים זה לזה, וכל בית שאין הברכה שורה בו צרותיו משוּנות משל חברו. בבית האובלונסקים רבה העזובה והמבוכה. לאם הבנים נודע, כי בעלה התנה אהבים עם הצרפתית, שהיתה קודם לזה מורה־אומנת בביתם, ואז הודיעה האשה לבעלה, כי לא תוכל עוד לשבת אתו בבית אחד. אותו המצב נמשך זה היום השלישי ויהי לדאבון נפש מורגש מאד גם לו ולה בעצמם, גם לכל בני הבית ומשרתיו. כל בני הבית ומשרתיו הרגישו, כי אין טעם בישיבה זו שהם יושבים יחדיו, וכי האורחים המזדמנים לאחד הפונדקאות המצוים בכל מקום, קשורים זה בזה יותר מהם, מבני ביתם ומשרתיהם של האובלונסקים. היא לא יצאה מחדריה; הוא לא היה בביתו זה היום השלישי; הילדים רצו הנה והנה בכל הבית כתועים בדרך; המורה האנגלית התקוטטה עם הממונה על הכלכלה ותכתוב פּתקה לרעותה ותבקש מאתה למצוא לה מקום אחר; הטבח הלך לו עוד אתמול בשעת סעודת הצהרים; המבשלת הפשוטה והרכב בקשו את פטוריהם. ביום השלישי אחרי התגלע הריב הקיץ הנסיך סטיפן ארקדיביץ אובלונסקי – המכונה בספירות הגבוהות שלו סטיבה – בשעה שהיה דרכו להקיץ, בשמונה שעות בבוקר, לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו, על דרגש סאַפיאַי. הוא הפך את עורו הבריא והמפונק על נוצות הנחושת שבדרגש, כאילו רצה לשוב להרדם לזמן רב, ויחבק בּחזקה את הכר מצדו השני וילחץ אליו בלחיו; אך פתאום נתּר ממקומו וישב על הדרגש ויפקח את עיניו.“כן, כן, איך היתה זאת? שאל בלבו, בזכרו את חלומו. איך היתה זאת? כן הוא, אַלבין עשה משתה בדרמשטדט; לא, לא בדרמשטדט, כי אם באחד המקומות שבאמריקה. כן הוא, אַלבין עשה משתה על שולחנות של זכוכית, כן, והשולחנות שרו: Il mio Tesoro, גם לא Il mio Tesoro, כי אם נגון טוב מזה, ואיזו בקבוּקים קטנים, שהיו באותה שעה גם נשים”, ככה זכר את חלומו מעט מעט.

עיני סטיפן ארקדיביץ התחילו נוצצות באור שמחה, וידבר עם לבבו בצחוק קל: "כן, טוב היה, טוב מאד. עוד הרבה מן המובחר היה שם, אך אין להגיד במלים וברעיונות, גם להביע זאת באיזה אופן בּהקיץ אי אפשר. ולמראה רצועת האור הבוקעת מאצל אחד ממסכי החלון העשויים ארג־צמר, הוריד רגליו בטוב־לבב מעל הדרגש, וימשש בהן וימצא את סנדליו המחופים סאַפיאַן מוזהב מעשה ידי אשתו שרקמה לו (לתשורה ליום הולדתו בשנה שעברה), ובלי עמוד על רגליו, הושיט ידו, כמו שהיה רגיל זה תשע שנים, אל המקום שמעילו הביתי היה תלוי שם בחדר משכבו. וברגע ההוא זכר פתאום כיצד ומפני מה הוא ישן לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו; ומיד סרה בדיחתו מעל פניו ומצחו נתקמט.

“אַח, אַח, אַח! אַאַ!” געה באנחה, בזכרו כל אשר קרהו ובדמיונו חזרו ונשנו לפניו כל פּרטי הריב עם אשתו, כל קשי מצבו שאין עצה לנגדו, והכרת אשמתו הציקה לו יותר מכל.

"כן הוא! היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. וביותר נורא הדבר, שבאשמתי כל זאת, באשמתי זאת, ואשם אינני. זאת כל הדרמה שבאותו המאורע ­­­­ – הרהר בלבו. ­– אַח, אַח, אַח! בטא בשפתיו ביאוּש ויזכור את הרשמים היותר קשים, שנעשו עליו במריבה הזאת.

רע מכל היה הרגע הראשון, כאשר בא שמח וטוב לב מהתיאטרון, ואגס גדול שבגדולים בידו בעד אשתו, ולא מצא אותה בחדר האורחים וגם בחדר עבודתו לא מצאה, ויהי לפלא בעינו, ולאחרונה ראה אותה בחדר המשכב, והפתקה הארורה, שגלתה את כל הסוד, בידה.

והיא, דולי אשתו, העסוקה והטרודה כל היום, שדעתה קצרה בעיניו, ישבה בלי נוע והחזיקה את הפתקה והביטה אליו בפני פחדים ויאוּש וחמה.

מה זאת? – שאלה אשתו וַתור על הפתקה.

ולזכר הדבר הזה הצטער סטיפן ארקדיביץ ביותר, כמו שיקרה בחיים פּעמים רבות, לא על עצם המאורע, כי אם על דרך התשובה שהשיב על דברי אשתו אלה.

באותו הרגע קרהו כמקרה כל האנשים, בּזמן שמעידים בפניהם פּתאום שעשו דבר מכוער מאד. הוא לא השכיל להעמיד פניו כראוי למצבו זה נגד אשתו כשנגלה עונו. תחת אשר היה לו לעשות עצמו כמי שנעלב חנם, לכחש, להצטדק, לבקש סליחה או לשתוק שתיקת בוז – כל זה היה נאוה לו יותר ממה שעשה – עברה על פניו פתאום שלא ברצונו (“ריפליקסי המוח שבראש” אמר בלבו סטיפן ארקדיביץ, שהיה מאוהבי הפיזיולוגיה), שלא ברצונו כלל, בדיחתו המצויה אצלו, אותה הבדיחה הטובה, שבגלל זה היא גם טפשית. על הבדיחה הטפּשית הזאת לא יכול לסלוח לעצמו. דולי ראתה אותה ותרעד כמו ממכאוב בשר, ובחום לבבה המיוּחד לה המטירה עליו מלים קשות הרבה מאד ותנס מן החדר. מאותה שעה מאנה לראות את אישה.

“בדיחה נבערה זאת היא שעכרתני”, אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו.

אך מה עלי לעשות? מה לעשות? דבר עם לבבו בּיאוש ולא מצא מענה.

ב.

סטיפן ארקדיביץ היה איש אמת בדברים שבינו לבין עצמו. הוא לא יכול להתכחש ולאמור לנפשו, שהוא מתחרט על מעשהו. הוא לא יכול להתחרט, על אשר, בהיותו בן שלשים וארבע שנה, טוב רואי ונוח לאהוב, לא דבקה נפשו באשתו, שהיתה אז אם לחמישה ילדים חיים ולשנים מתים וצעירה ממנו אך שנה אחת. הוא התחרט רק על כי לא השכיל יותר להסתיר את הדבר מאשתו. אבל הַרְגֵש הרגיש את כל כובד מצבו, וצר היה לו על אשתו, על בניו ועל עצמו. אולי עלתה בידו יותר להסתיר את חטאותיו מאשתו, אילו שער, שהידיעה הזאת תעשה עליה רושם כזה. כראוי לא ברר לעצמו מעולם את השאלה הזאת, אך במקצת נדמה לו, כי אשתו מבינה מכבר, כי איננו נאמן לה, והיא עושה את עצמה כאינה יודעת. ולא עוד אלא שנדמה לו, שבשביל שתשש כחה וקפצה עליה זקנה וסר יפי מראה, והיא כיום אשה פשוטה, שאינה מצוינת בשום דבר, רק אֵם טובה לילדיה, מן היושר הוא, שתכנס עמו לפנים משורת הדין. והנה הוא להפך.

"נורא הדבר! אַי, אַי, אַי! נורא מאד! – שנן סטיפן ארקדיביץ לעצמו ולא יכול למצוא כל עצה. – ומה טוב היה כל זה קודם לאותו המאורע, מה טובו חיינו יחדו! היא היתה שמחה, מאושרת בילדים, ואני לא הפרעתיה מכל מעשה ואתן לה לטפל בילדים ובהנהגת הבית ככל אַוַת נפשה. אמנם לא טוב הדבר, שהיא היתה מורה בביתנו. לא טוב הוא! מדרכי הדיוטים ומגונים הוא לעגוב על המורה שבבית. אבל מה נחמדה מורה זו! (הוא זכר היטב את עיניה השחורות והמביעות ערמומיות ואת גיחוכה של מדמואזיל רולאנד). אך הן כל הימים אשר ישבה אתנו בבית לא הרשיתי לעצמי מאומה. ורע מכל – מה שהיא כבר… כמו בכוונה נהיה כל זה! אבל מה עתה, מה יש לי עשות?

תשובה לא נמצאה, חוץ מהתשובה הכללית שהחיים משיבים על כל השאלות המסובכות שאין לפתרן. התשובה הזאת היא: יש לעסוק בצרכי היום. כלומר: להסיח את הדעת, על ידי שֵׁנָה אי אפשר לו עוד להסיח דעתו, לפחות או אפשר עד הלילה; אין לשוב עוד אל הנגינות אשר נגנו הבקבוקים־הנשים; על כן צריך הוא להסיח דעתו ע"י תרדמת עניני החיים.

“אחרי כן יתברר”, אמר סטיפן ארקדיביץ, ויקם וילבש את מעיל־ביתו האפור, שתּוֹכו משי כחול ויענב את פתילי ציציותיו וישאף רוח כנפשו שבעו אל חלל חזהו הרחב ויקרב אל החלון בצעדי און, כדרכו, על רגליו המעוקמות שהיו קלות כל כך לשאת את גופו הבריא, וירם את המסך ויצלצל בקול רם, לקול צלצולו נכנס מיד אוהבו הישן מטווי, משרת־החדר שלו, ויבא לו בגדים ונעלים וטלגרמה. אחריו נכנס גם הגלב ותשמישי מלאכתו בידו.

הֲנתקבלו ניירות מבית הועד? שאל סטיפן ארקדיביץ ויקח את הטלגרמה וישב נוכח הראי.

על השלחן, ענה מטווי ויבט אל אדוניו דרך שאלה והשתתפות בצער וימתן מעט ויוסף בבדיחת ערמה: – מהאדון־העגלון באו הנה.

סטיפן ארקדיביץ לא ענה מאומה ואך דרך הראי הביט אל מטווי; בהבטה זו שנפגשו בה שניהם שם נראה, עד כמה מבינים הם איש את הרהורי רעהו. סטיפן ארקדיביץ כמו שאל בעיניו: למה תאמר זאת? הידוע לא תדע?

מטווי שם ידיו בכיסי הז’קיטקה שלו ויזז רגל ויבט אל אדוניו בשתיקה, בהטית חסד, ובחיוך דק מאד.

אני צויתי אותם, שיבואו ביום הראשון הבא ושעד היום הזה לא יטרידוך ולא יטרידו את עצמם. חנם אמר את הדברים, ששנן לעצמו בודאי מראש.

סטיפן ארקדיביץ הבין, שרצונו של מטווי ללוץ קצת ולהסב אליו לב אדוניו בזה. אחרי פתחו את הטלגרמה קרא אותה בתקון השבושים שעלו בה, כנהוג, ופניו נהרו.

מטווי, אחותי אנה ארקדיבנה באה מחר, אמר בּעצרו רגע אחד בידו הנוצצת והמסובלת־בשר של הגלב, שהיה עסוק באותה שעה בסלילת המסלה שבין פאות הזקן הארוכות והעבותות.

תודות לאל, אמר מטווי, כדי להראות, שגם הוא מבין היטב כאדוניו, כמה חשובה ביאה זו, שיכולה היא אנה ארקדיבנה, אחות סטיפן ארקדיביץ האהובה לו, לעזור בדבר השלום בינו לבין אשתו.

לבדה או עם אישה? – שאל מטווי.

סטיפן ארקדיביץ לא יכול דבר, כי הגלב עסק בעשית שפמו, וירם אצבע אחת לתשובה, מטווי הניע ראש אל מול הראי.

לבדה. האכין מושבה במדור העליון?

הגד לדריה אלכסנדר ובנה, ועשית כאשר תצוה.

לדריה אלכסנדרובנה? – שנה אחריו מטווי כמפקפק בדבר.

כן, הגידה לה. קח את הטלגרמה, מסָר לה, וכאשר תאמר…

“לכסות אתה רוצה”, אמר אליו מטווי בלבו, אך בשפתיו לא הוציא אלא: – שומע עבדך.

סטיפן ארקדיביץ הספיק לרחוץ ולסרוק והיה נכון ללבוש את בגדיו. והנה מטווי שב החדרה בפסיעות מתונות בנעליו החורקות קצת, והטלגרמה בידו. הגלב לא היה עוד בחדר.

דריה אלכסנדרובנה צותה להגיד, כי היא נוסעת מזה, יעש כטוב בעיניו, כלומר, כטוב בעיניך, אדוני, אמר בצחוק, אשר נראה רק בעיניו בלבד, וישם ידיו בכיסיו ויט ראשו הצדה ויבט ויתבונן באדוניו. סטיפן ארקדיביץ החריש. אחרי כן נראה על פניו היפים צחוק קל של חסד וקצת בושה.

ומה? מטווי? אמר וינע בראשו.

אין דבר, אדוני, יעבור, – אמר מטווי.

יעבור?

כן, אדוני.

כך דעתך? מי שם? שאל סטיפן ארקדיביץ, בשמעו שאון שמלת אשה מאחרי הדלת.

אָני, עני קול אשה חזק ונעים, ובעד הדלת הציצו פניה הזעומים והמנוקדים של מטרינה פילימיבנה האומנת.ומה תאמרי? מטריושה? שאל סטיפן ארקדיביץ בצאתו אליה בפתח.

אף על פי שסטיפן ארקדיביץ חטא חטאה גדולה לאשתו והרגיש זאת בעצמו, היו כמעט כל אנשי הבית, ובתוכם גם האומנת, המקורבת לדריה אלכסנדרובנה יותר מכולם, נוטים אחריו.

ומה? – אמר בעצבון.

לך נא, אדוני, ובקש סליחה עוד. אולי יעזור אלוה. מצטערת היא מאד, צער הוא גם לראות זאת, גם כל אשר בבית היה למהפכה. צריך לחוס על הילדים, אדוני. בקש סליחה, אדוני. מה לעשות? פטור בלא כלום…

הן לא תקבל…

ואתה עשה את שלך. האל ירחם, התפלל נא לאל, אדוני, לאל התפלל.

טוב, לכי לך, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתאדם פתאום. ועתה תנה את בגדי, פנה אל מטווי ויסר במהירות את מעילו הביתי.

ומטווי כבר אחז בידו את הכותנת הגלויה בדמות טבעת גדולה ורחבה וינשוף עליה, כמו להסיר איזה דבר, ובקורת רוח גלויה העטה בה את גוית אדוניו המפונקת.

ג.

סטיפן ארקדיביץ זרק על עצמו מי־בושם, אחרי לבשו את בגדיו, ויישר את שרוולי הכותנת וישם בכיסיו בידים מורגלות לכך את הפפירוסים ואת הארנק ואת הגפרורים ואת השעון עם השרשרת הכפולה ותכשיטיה, וינער את מטפחתו, ובכל תוקף הצרה הבאה עליו הרגיש בעצמו שהוא מנוקה, מבושם, בריא ושמח על בריאות גופו, ויצא ברגלים רועדות קצת אל חדר האוכל, ששם היה קהוה מוכן לפניו ועל יד הקהוה מכתבים וניירות מבית הועד. הוא קרא את המכתבים. אחד מהם היה לו למורת רוח – הוא בא מהסוחר, אשר היה נכון לקנות יער באחוזת אשתו. את היער הזה היו מוכרחים למכור. אבל עתה, בטרם ישלים עם אשתו, לא יכול לדבר בזה כלל. וקשה מכל היה לו מה שעל ידי זה נתערב דבר שבממון בענין השלום שהוא עתיד לעשות עם אשתו. והרעיון, שהעסק הזה יכול להיות לו לקו, שבשביל מכירת היער יבקש להשלים עם אשתו – הרעיון הזה לעלבון לו.

ככלותו לקרא את המכתבים הגיש אליו את ניירות בית הפקידות, ויעבר במהירות על דפי שתי חוברות וירשום רשימות אחדות בעט עופרת גדול, ויסלק את החוברות הצדה וישלח ידו אל הקהוה; אחרי שתותו פתח את גליון הבוקר, אשר עוד לא הספיק להתיבש, ויחל לעיין בו.

סטיפן ארקדיביץ היה מקבל וקורא עתון ליבּרלי, לא מן הקיצוניים כי אם מן הרצוים לרוב הצבור. ואף על פי שלא העסיקו אותו ביחוד לא מדעים ולא אמנות ולא פוליטיקה, היה דבק בחזקה באותן ההשקפות על כל הדברים האלה, שהיו הרוב והעתון שלו מחזיקים בהן, ולא שנה את השקפותיו עד שנשתנו גם דעות הרוב, או מה שנכון יותר, הוא לא שנה אותן לעולם, כי אם מאליהן היו משתנות בקרבו, והוא לא התבונן.

סטיפן ארקדיביץ לא בחר לו לא דרך עיונית ולא השקפות, אך מאליהן באו אליו דרכיו והשקפותיו, כשם שלא בחר לו תבנית כובע או מעיל, כי אם לקח לו מן המינים המקובלים בזמניהם, ובהיותו בן חבורה ידועה וגם זקוק קצת לפעולת כח העיון, שדרכו להתפתח באדם בשנות הבגרות, היו השקפות נחוצות לו ככובע לראשו. אם היתה איזו סבה, שבשבילה בחר בדרך הליבּרלית מהקונסרבטיבית, שגם בה אחזו רבים מבני חבורתו, היתה זאת לא מאשר חשב את הדרך הליבּרלית לנכונה יותר, כי אם מאשר היא התאימה יותר לארחות חייו. המפלגה הליברלית אמרה, כי הכל רע ברוסיה, – ובאמת היו לו לסטיפן ארקדיביץ חובות לפרוע לרוב, וכסף היה חסר תמיד. המפלגה הליבּרלית אמרה, כי הנשואים הם מוסד שעבר זמנו, ובאמת המציאו לו חיי נשואיו אך עונג מעט והזקיקוהו לשקר ולהתכחש, וזאת שנאה נפשו בטבעו. המפלגה הליבּרלית אמרה, או, מה שהכון יותר, סברה, בלי הגד בפרוש, שהאמונה אינה אלא רסן לפראים שבחברת בני האדם, ובאמת לא יכול סטיפן ארקדיביץ לעמוד גם בתפלה קצרה בלי כאב רגלים ולא יכול להבין, מה חפץ בכל המלים הנוראות והנשגבות על אודות העולם הבא, בשעה שאפשר לחיות ולשמוח הרבה גם בעולם הזה. מלבד זאת נעם לו לפעמים לסטיפן ארקדיביץ, שהיה אוהב להתלוצץ, להרגיז איש תם באמרו שהרוצה להתגאות ביחוס אבות, אין לו להתחיל בריוריק ולהתכחש, לאביו הראשון, שהיה קוף, ובכן היתה הדרך הליבּרלית רגילות לסטיפן ארקדיביץ, ויהי אוהב את עתונו, כמו שאהב את הסיגרה שאחרי הצהרים, בגלל האד הקל שהולידה במוחו. הוא קרא את המאמר הראשי שהוסבר בו, שבימינו צווחים לשוא, שהרדיקליסמוס פוער את פיו לבלוע את כל היסודות הקונסרבטיביים, ושהממשלה חייבת לאחוז בתחבולות הראויות כדי לדכא את ההידרה הרבולוציונית, – כי, להפך, “על פי דעתנו טמונה הסכנה לא בנחש הרבולוציוני המדומה, כי אם בעקשות האדיקות בישנות, העוצרת מהלך הפרוגרס”, וכיוצא בזה. הוא קרא מאמר אחר בעניני הפיננסים, שהוזכרו בו בּנתּם ומיל והובעו בו עקיצות למיניסטריום. בתפיסתו המהירה הבין פירושה הנכון של כל עקיצה: למי היא ואל מי כוננה ובשביל איזה מעשה, וכנהוג מצא בזה קצת עונג לנפשו. אבל ביום הזה ערבה קורת רוחו לזכר עצותיה של מטריונה פילימובנה ועניני הבית שאינם כתקונם. הוא קרא עוד, שהגרף בייסט נסע לפי הנשמע לוויסבדן, שיש תרופה בדוקה לשער לבן, שמרכבה קלה נמכרת באחד המקומות, שאשה צעירה מבקשת משמרת בבית; אך הידיעות האלה לא המציאו לו את עונג הלצון הקל כבראשונה.

ככלותו לקרוא את העתון ולשתות את כוס הקהוה השנית ולאכול את עוגתו המשוחה בחמאה, קם וינער את פירורי העוגה מעל הז’יליט – ויזקוף את חזהו הרחב, ובדיחת שמחה עברה על שפתיו,לא מפני שהיה שבע עונג ביותר, – קיבתו הבריאה בעיכולה היא שגרמה את הבדיחה זאת.

אבל אותה הבדיחה של שמחה הזכירה לו מיד הכל ויחל להרהר.

שני קולות ילדים (הוא הכיר את קולות גרישה קטן בניו וטניה, הילדה הבכורה) נשמעו מאחרי הדלת. הם סחבו והפילו איזה דבר.

הלא אמרתי לך, שאין מושיבים פּסז’ירים על הגג, צעקה הילדה אנגלית; – עתה לך ולקוט!"

אך מהומה ומבוכה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו, – הנה הילדים רצים לבדם". ויקרב אל הדלת ויקרא אליהם. הם עזבו את התבה הקטנה, אשר היתה להם לרכבת במשחקם ויבואו אל אביהם.

הילדה, אהובת אביה, רצה אליו באומץ לבב ותחבקהו, ותלפּות את צואריו וַתִתָּלֶה בו ותצחק כדרכה תמיד, ותשמח על ריח הבושם הנודע לה, הנודף מפאות זקנו. אחרי נשקה אותו בפניו, אשר האדימו בעמדו כפוף וינהרו מרגשי חבתו לה, הסירה את ידיה מעליו ותכון לרוץ משם, אך אביה עצר אותה.

השלום לאם? – שאל אותה ויעבר את ידו על חלקת צוארה הרך. שלום, אמר אל הנער בפנים צוחקים בּתשובה על ברכתו.

הוא ידע, כי הנער אהוב לו פחות מבתו, והיה משתדל תמיד שלא להבדיל ביניהם, אבל הנער הרגיש זאת ולא ענה בבדיחת חבה על בדיחת אביו הקרה.

האם? היא קמה, ענתה הנערה.

סטיפן ארקדיביץ נאנח.

“זאת אומרת, גם הפעם נעורה כל הלילה”, אמר בלבו.

ומה לה, השמחה היא?

הנערה ידעה, כי ריב בין אביה ובין אמה, וכי לא יכלה אמה להיות שמחה, וכי אביה יודע זאת בודאי, וכי מתכחש הוא בשאלו זאת כדבר של מה בכך, ובושת כסתה פניה בגלל. הוא הבין זאת מיד ויתאדם גם הוא.

לא ידעתי – ענתה על שאלתו, – היא לא צותה אותנו ללמוד, אך צותה ללכת לטייל עם מיס גוּל אל זקנתנו.

לכי לך אפוא, בתי. אבל המתיני נא, – אמר ויוסף לעצרה ולהעביר ידו על ידה הרכה.

הוא לקח קופסת תופיני־ממתקים מעל האָח, מן המקום אשר העמידה בו אתמול, ויתן לה שנים מהם, אחד שוקולדי ואחד נגר, מדעתו, כי אלה אהובים לה.

לגרישה? אמרה הנערה ותור על השוקולדי.

כן, כן. ואחרי העבירו את ידו על כתפה נשק לה על ראשה ועל צוארה וישלחה.

המרכבה נכונה, – אמר מטווי ויוסף: – גם אשה מבקשת!

זה זמן רב? – שאל סטיפן ארקדיביץ.

כחצי שעה קטנה.

כמה פּעמים צויתיך להודיע לי מיד!

הלא צריך לתת לך לפחות לשתות קהוה, אמר מטווי בסגנון חבה גס, שלא היה אפשר לכעוס בגללו.

תּבוא נא מהר – אמר אובלונסקי ויקמט גוו בתרעומות.

המבקשת קַלינינה, אשת שטבס־קפּיטן, בקשה דבר שאי אפשר ואין טעם בו; אך סטיפן ארקדיביץ הושיב אותה ושמע את בקשתה, כדרכו, בשום לב ובלי הכנס לתוך דבריה, וייעץ אותה עצה מפורטת, אל מי לפנות ומה לעשות. וגם כתב לה בלשון עזה ומתוקנה בכתב ידו, כתב יפה וברור של אותיות גדולות וממושכות, פתקה אל האיש, אשר היה בידו לעזור לה. אחרי שלחו אותה לקח את כובעו ויעמד מעט, לעיין אם לא שכח דבר. והנה לא שכח מאומה, חוץ ממה שרצה לשכוח, כלומר: חוץ מאשתו.

“אמנם כן” הוא הוריד ראשו, ופניו היפים התחילו מביעים דאגה. “האלך אם לא אלך?” דבר עם לבבו. וקול מקרבו אמר אליו, כי אין לו ללכת, כי חוץ מהתכחשות לא יוכל לצאת מזה מאומה, כי להיטיב, לתקן את היחס שביניהם אי אפשר, על כי אי אפשר לחזור ולעשותה נעימה ומעוררת אהבה או לעשותו לזקן שאינו מוכשר לאהוב. חוץ מהתכחשות ושקר לא יכול עוד לצאת דבר; והתכחשות ושקר היו שנואים לו על פי טבעו.

“אבל אם לא עכשיו, לאחר זמן; הלא אי אפשר שיהי כן לעד” אמר ויאמץ להרבות לו עצמת רוח. ויזקוף את חזהו ויצא פפירוס ויקטר ויעל עשנו במהירות שתי פעמים וישלך אותו אל ספסל האפר, העשוי קליפת מרגלית, ויעבור בפסיעות מהירות דרך חדר־האורחים ויפתח את הדלת השניה המובילה אל חדר משכב אשתו.

ד.

דריה אלכסנדרובנה עמדה בתוך חפצים פזורים על קרקע החדר לפני ארון ארגזים פתוח והוציאה מתוכו איזה דבר, ומעיל קצר על כתפיה, ומקלעותיה הדקות, שלפנים היו מלאות ויפות, פרופות על קדקדה, ופניה רעים ורזים, ועיניה גדולות, בולטות מפני רזון הפנים ומביעות בהלה. בשמעה את קול צעדי אישה עמדה והביטה אל הדלת והתאמצה, אך לא עלתה בידה, להעמיד פנים של זעם ושאט נפש. היא הרגישה, שהיא יראה מפני הפגישה הקרובה. זה עתה נסתה לעשות מה שנסתה זו הפעם העשירית בשלשת הימים ההם: לקחת לה את חפצי ילדיה ואת חפציה ולהביא אל אמה, וגם הפעם לא מלאה לבה להקים את מחשבתה; אבל גם באותה שעה אמרה עם לבבה כבפעמים הראשונות כי אי אפשר שיהי כבראשונה, כי עליה לעשות איזה דבר, לענשו, לביישו, להנקם ממנו לפחות כשעור חלק מהמכאוב אשר גרם לה. היא לא חדלה לאמר, כי תסע ותלך ממנו, אבל הרגישה, שזה אי אפשר; זה היה אי אפשר, לפי שהורגלה מאד לחשבו לבעל נעוריה ולאהבו, ולא יכלה לסור ממנהגה זה. מלבד זאת הרגישה, שאם פה בביתה כמעט לא הספּיקה להשגיח על חמשת ילדיה כראוי, בודאי ירע להם עוד יותר שם, במקום שהיא עתידה לבוא עם כולם יחד. הן גם פה חלה קטן בניה בשלשת הימים האחרונים, על כי האכילו אותו מרק לא טוב, ושאר ילדיה כמעט לא סעדו אתמול כלל בצהרים. היא הרגישה, שלנסוע מזה אי אפשר; אך בכל זאת כחשה לעצמה ולקחה את חפציה כנכונה לנסוע.

כראותה את אישה הורידה את ידיה על אחד מארגזי הארון כמחפשת דבר, ולא שמה עיניה עליו עד גשתו אליה. אך פניה, אשר נתכוונה להביע בהם זעם ואומץ לבב, הביעו אך אבדן עצות וצרות לבב.

– דולי! אמר בקול שפל ורפה. הוא השקיע ראשו בין כתפיו ורצה להראות כנכה רוח ונכנע, אך בכל זאת נגה עליו אור עלומים ובריאות. היא התבוננה בו מראשו ועד כף רגלו בהבטה מהירה אחת וראתה היטב, שכולו נוהר בהוד עלומיו ובריאוּתו. "כן הוא, הוא מאושר ושמח, – אמרה בלבה, – ואני?… וטוב־לבו הנתעב, שבכל אוהבים ומהללים אותו בגללו: אני שונאה את טוב־לבו, אמרה בלבה עוד. פיה נקפץ, ואחד משרירי לחיה הימנית התחיל רותת על פניה החורים והקפדניים. מה אדוני מבקש? אמרה בקול נחפז יוצא החלל הלב ולא בקולה הרגיל.

– דולי! שנה בקצת רעד בקולו – אַנה באה היום.

– ומה לי ולה? אני אינני יכולה לקבלה! צעקה דריה אלכסנדרובנה.

– אבל אף על פי כן, דולי…

– סור לך, סורה, סורה! – צעקה בלי הבט אליו, כצועקת מכאב בשר.

סטיפן אַרקדיביץ היה יכול לשקוט ברוחו בשעה שהגה באשתו, יכול היה לקוות, שהכל יעבור, כמו שאמר מטווי, ולקרוא במנוחה את עתונו ולשתות את הקהוה שלו; אבל בראותו את פניה העיפים מצרה וממכאובים, בשמעו את צלצוּל־קולה זה של קבלת יסורים ויאוש, הרגיש מחנק בנשימתו, איזה דבר חדר לגרונו, ובעיניו הבריקו דמעות.

– אוי, מה זאת עשיתי! דולי! למען אלהים… הן… – הוא לא יכול דבר עוד, בכי סתם את גרונו. היא סגרה את החלון בדפיקה עזה ותּסתּכל באישה.

– דולי, מה אוכל לאמור?… רק דבר אחד: סלחי… זכרי נא, האין תשע שנים בחיים יכולות לכפר על רגע, רגע…

היא הורידה את עיניה ותקשב ותחכה לדבריו, כמו התחננה אליו, כי יבטיחנה באיזה אופן, שטעות היא בידה.

– רגע התפּתּוּת… אמר ויהי נכון להוסיף, אך הדבר יצא מפיו, ושפתיה חזקו ונלחצו זו לזו כמו מכאב בשר, ושריר לחיה חזר ונתר על עבר פניה הימני.

– – סור לך, סור מזה! – צעקה בקול חודר, – ואל תדבר אלי אודות התפּתּוּתך ותועבותיך.

היא חפצה ללכת משם, אבל כשלה בלא כח ותאחז בגב הכסא להשען עליו. פניו רחבו, שפתיו התנפחו, ועיניו מלאו דמעה.

דולי! – דבר אליה בבכי־ילל – למען האלהים, זכרי את הילדים, הם אינם אשמים! אני האשם, יסרי נא אותי, צוי אותי לכפר עוני בכל אשר תמצא ידי, אני נכון לכל! אני אשם, אין מלים די באר, עד כמה אני אשם. אבל, דולי, סלחי נא.

היא ישבה. הוא שמע את נשימתה הכבדה והסוערת, וצר היה לו עליה עד מאד. פעמים אחדות רצתה להחל דבּר, אך לא יכלה. הוא המתּין.

– אַתּה זוכר את הילדים כדי לשחק עמהם, ואני זוכרת ויודעת, כי אָבדו עתה, – השמיעה כנראה את אחת המליצות, אשר אָמרה לנפשה לא אחת ולא שתּים בשלשת הימים האלה.היא פנתה אליו הפּעם בלשון יחיד, והוא הביט אליה בתודה וינס לאחוז בידה, אבל היא נטתה מפניו בגועל נפש.

אני זוכרת את הילדים ועל כן אני נכונה לעשות כל אשר תמצא ידי, כדי להצילם; אך אינני יודעת בעצמי, במה אצילם: אם בהוליכי אותם מבית אביהם, אם בהניחי אותם עם אב רודף זנונים… כן הוא, עם אב רודף זנונים… אמר נא, אדוני, אחרי כל… מה שהיה, האם אפשר לנו לשבת יחדו? – אפשר הדבר? אמר־נא האפשר? שנתה בהרמת קול: – אחרי אשר אישי, אבי ילדי, מתנה אהבים עם מורת ילדי…

אבל מה לעשות? מה לעשות? אמר בקול מעורר רחמים בלי דעת בעצמו, מה הוא אומר, ובהשפילו את ראשו יותר ויותר.

נתעב אַתּה לי, אדוני, משוקץ! – צעקה והתלהבה יותר ויותר – דמעותיך – מים! מעולם לא אהבת אותי; אין בך לא לב ולא רוח נדיבה! שקץ אתה לי, תועבה, זר, כן, איש זר לגמרי! – בטאה בשפתיה את המלה הנוראה לה “זר” במכאוב ובחמה.

הוא הביט אליה והחמה אשר נגלתה על פניה הפחידה והפליאה אותו יחד. הוא לא הבין, כי חמלתו שחמל עליה הרגיזה את לבבה. היא ראתה בו חמלה עליה, אך לא אהבה אליה.

“לא, היא שונאה אותי. היא לא תסלח”, אמר בלבו.

נורא הדבר, נורא! – אמר בקול.

בחדר הסמוך התחיל צועק אחד הילדים, שלפי הנראה, נפל שם ברגע ההוא. דריה אַלכסנדרובנה הטתה אָזניה, ופניה נעשו נוחים לרצות פתאום.

ברור היה, שסיקונדות אחדות חשבה את דרכיה, כמו בבלי דעת איפה היא ומה עליה לעשות, ואחרי כן קמה מהר ותשם פעמיה אל הדלת.

"הלא אוהבת היא את בני – אמר בלבו בראותו את השתנות פניה לקול צעקת הילד – את **בני; ** ואיך תוכל לשנוא אותי?

דולי, עוד מלה אחת, – אמר וילך אחריה.

אם תלך אחרי, אקרא לאנשים, לילדים! ידעו נא הכל, כי נבל אתה! אני נוסעת היום. ואתה לך שב לך פה עם פלגשך!

כה אמרה ותצא ותסגור את הדלת אחריה ברעש.

סטיפן אַרקדיביץ נאנח וימח פניו ויצא מן החדר בלאט.

“מטוויי אומר: “יעבור”; אך כיצד? אני אינני רואה גם אפשרות. אַח, אַח, מה נורא! ומה מגונה היה קולה בצעקה, דבר עם לבבו בזכרו את צעקתה ואת דבריה: נבל ופלגש. – ואפשר שהנערות שמעו זאת! מגונה מאד” סטיפן ארקדיביץ עמד לבדו סיקונדות אחדות וימח עיניו ויאנח ויזקוף חלל חזהו ויצא מן החדר.

יום ששי היה וחרש־שעונים כונן את השעון בחדר האוכל. סטיפן ארקדיביץ זכר מה שאמר על אותו החרש הקרח, השומר תפקידו תמיד בשעתו, שהאשכנזי הזה “כונן בעצמו מראש לכונן שעונים כל ימיו”, ויחייך. סטיפן ארקדיביץ היה אוהב הלצה יפה. "ואולי “יעבור” באמת גם זו מלה יפה. זה ראוי לספר.

מטוויי! קרא סטיפן ארקדיביץ, – הכן שם הכל, אתה עם מריה; בחדר הדרגש, לאַנה ארקדיבנה, – אמר אל מטוויי הבא לפניו.

שומע עבדך.

סטיפן ארקדיביץ לבש את אדרת החורף ויצא אל מבוא הפתח.

בבית לא תאכל? – אמר מטוויי בלכתו אחרי אדוניו.

כפי שיזדמן לידי. הנה קח לך להוצאות, – אמר אליו ויתן לו עשרה רובלים מארנקו. – היספיק? אם יספיק, אם לא יספיק, נראה שיש לאמור די, – אמר מטוויי בסגרו את דלתי המרכבה ובהסוגו אחור אל מבוא הפתח.

בין כח הרגיעה דריה אלכסנדרובנה את הילד, וכאשר הבינה על פי קול המרכבה, כי נסע לו, שבה אל חדר המשכב. החדר ההוא היה מקום מקלטה האחד מדאגות הנהגת הבית אשר סבבוה מיד בצאתה משם. גם עתה ברגעים המעטים אשר יצאה אל חדר הילדים הספיקו האנגלית ומטריונה פילימובנה לשאלה שאלות אחדות שאי אפשר לדחותן, ושרק היא לבדה יכלה להשיב עליהן, והן:מה ילבשו הילדים בשעת טיולם? היש לתת להם חלב? אם אין צורך לקרוא לטבח אחר?

הרפינה ממני, הרפינה! – השיבה להן ותשב אל חדר המשכב ותשב במקום דברה בו עם אישה ותקפוץ את ידיה הצנומות עם הטבעות, שהיו יורדות מאליהן מעל אצבעותיה הדקות, ותחל לחזור בזכרונה את כל השיחה ההיא. "הנה נסע! אך מה גמר בדברים שבינו לבינה? אמרה עם לבבה. האומנם הוא רואה אותה?מדוע לא שאלתי אותו?לא, לא, להתפשר לא נוכל. גם אם נוסיף לשבת בבית אחד – זרים אנחנו זה לזה. זרים לנצח! שנתה בהדגשה מיוחדת את המלה הנוראה לה. ומה אהבתיו, אלי, מה מאד אהבתי אותו!… מה אהבתיו! ועתה כלום אינני אוהבת אותו? האם לא יותר מבראשונה אני אוהבת אותו? נורא ביחוד… "התחילה ולא גמרה את רעיונה, כי מטריונה פילימובנה הכניסה ראשה ורובה מאחרי הדלת.

צוי נא לקרוא לאחי, – אמרה האומנת – הוא יכין סעודה על כל פנים; ולא יהי כביום אתמול, שלא אכלו הילדים עד שש שעות.

טוב, אני אצא מיד ואעשה הכל. השלחו להביא חלב חי?

ובזה צללה דריה אלכסנדרובנה בדאגות היום והטביעה בהן לפי שעה את צרת לבבה.

ה.

סטיפן ארקדיביץ למד בבית הספר היטב, כי כשרונות טובים היו לו, אך עצל והולל היה, ועל כן גמר כאחד האחרונים במעלה; אבל אף על פי שהתנהג תמיד כמרדף תענוגים, ותארי כבודו לא גדלו ועוד לא הגיע לימי זקנה, נתנה לו משמרת נכבדה ששכרה מרובה, ויהי ראש באחד מבתי הועד המוסקבאיים. המשמרת הזאת נתנה לו על ידי אלקסיי אלכסנדרוביץ קרינין, בעל אַנה אחותו, שהיה אחד השרים החשובים ביותר באותו המיניסטריום, שבית הועד המוסקבאי ההוא נמצא ברשותו; אך אילו לא הפקיד קרינין את גיסו על המשמרת הזאת, היה סטיבה אובלונסקי מוּפקד על ידי מאה אנשים אחרים, אחים, אחיות, מבטן ושלא מבטן, דודים או דודות, על משמרת זאת או על אחרת דומה לה, ששכרה כששת אלפים, כי הוּצרך לאותו השכר, כי, אף על פי שהיתה אשתו בעלת עושר מספיק, היו עסקיו מקולקלים.

חצי אנשי מוסקבה ופטרבּורג היו קרובים ורעים לסטיפּן ארקדיביץ. הוא נולד בספירת האנשים שהיו ונעשו לתקיפי העולם הזה. שלישית גדולי הממלכה מקרב הזקנים היו רעים לאביו ואותו ידעו בעודנו בכותנת ילדים; שלישיתם השניה היו מדברים אתו בלשון יחיד, והשלישית הנותרת היו מיודעיו ומכיריו; ככה היו משפיעי טוּב העולם הזה בדמוּת משמרות פקודה וחכירות וזכויות, וכיוצא בהן, כולם מבקשי טובתו ולא יכלוּ לדלוג עליו; ולא הוּצרך אובלונסקי להשתּדל ביותר, כדי שתנתן לו פקודה טובה; די היה לו שלא ימנע מקבל, שלא יקנא, שלא יריב, שלא יהי נוח להעלב, וכל זה היה נגד טוּב מזגו הטבעי. כשחוק היה בעיניו, אילו אמרו לו, שלא תנתן לו פקודה שהוא צריך למתּן שכרה; והוּא הן גם לא דרש לו יותר על המדה; הוא לא בקש לו אלא מה שנתּן לבני גילו, ולמלא משמרת כזאת היה מוכשר לא פחות מכל איש אחר. כל יודעיו אהבו אותו לא רק בגלל טוב מזגו וצהלת רוחו וישרת לבו הבּרוּרה לכל. בו, במראהו היפה והמבהיק, בעיניו הנוצצות, בגבּות עיניו השחורות, בשערו, בזיו פניו ובאודם לחייו היה איזה כח חמרי מעורר ידידוּת ושמחה בקרב הנקרים לפניו. “אַהאַ! סטיבה! אובלונסקי! הנה גם הוא!” קרא בשמחה כמעט כל מי שפגש אותו. גם אם קרה לפעמים, שהוברר אחרי השיחה עמו, שלא נהיה כל דבר משמח ביותר, – שמחו לקראתו לא פחות מזה כל פוגשיו גם ביום השני, גם ביום השלישי.

בהיותו זו השנה השלישית ראש לאחד מבתי הועד במוסקבה קנה לו לא רק אהבה, כי אם גם יחס של כיבוד אליו בתוך חבריו ובתוך המשועבדים לו והממונים עליו ובתוך כל אותם שהיה להם דבר אליו, מדותיו הראשיות שהמציאו לו את הכיבוד הכללי הזה בין חבריו העובדים אתו היו ראשונה, כניסה מרובה עם אנשים לפנים משורת הדין, ומדתו זו נוסדה על הכרתו את חסרונותיו; השנית – ליבּרליותו הגמורה, לא זו שקרא על אודותיהן בעתונים, כי אם זו שהיתה בטבעו מלידה ושברוחה היה מתיחס באופן אחד ממש אל כל האנשים בלי הבדל מצב וכנוי; והשלישית, והיא העיקר, קרירות דעתו הגמורה בענין שעסק בו, שבגלל זה לא התלהב מעולם ולא נכשל בשבושים.

בבואו אל מקום משמרתו עבר אל הקבּינט הקטן שלו וחפיסת כתביו בידו, ושומר הסף הלך אחריו ביראת הכבוד; וילבש את מעיל השרד ויבוא אל הועד. כל הלבלרים והפקידים הקטנים קמו ויקדו בּשמחה וּבדרך כיבוד. סטיפן ארקדיביץ הלך ובא בחפזון כדרכו אל מקום שבתו וילחץ ידי חברי הועד וישב. הוא פתח בדברי בדיחה וידבר כשיעור הנאוה ויגש אל העבודה. איש לא השכיל יותר מסטיפן ארקדיביץ למצוא את גבול החירות והפשיטות ושמירת הסדר הנחוצות לנועם העבודה. המזכיר קרב בשמחה ובדרך כבוד, כמנהג כל האנשים במעמד סטיפן ארקדיביץ, וניירות בידו, ויאמר בסגנון האחוה והליבּרליות שהונהג שם על ידי סטיפן ארקדיביץ: אכן עלתה בידינו לקבל תשובה מההנהגה הפלכית הפינזאית. הנה, הטוב בעיניך…

סוף סוף נתקבלה? – אמר סטיפן ארקדיביץ בשימו את אצבעו על הנייר. – עתה, אדוני…

והועד החל לעשות את שלו.

“אילו ידעו, – אמר בלבו, אחרי הטותו את ראשו בהכרת חשיבותו לשמוע את ההרצאה, – עד כמה היה היושב בראשם נער חוטא ונכנע לפני חצי שעה אחת!” ועיניו צחקו בשעת קריאת ההרצאה. עד שתי שעות אחרי הצהרים נהגו לעבוד בלי הפסק, ובשתי שעות נקבעה הפסקה לפת שחרית.

עוד לא מלאו שתי שעות, ודלתות הזכוכית הגדולות נפתחו פּתאום, ואיזה איש נכנס. כל החברים שמתחת לתמונת הקיסר ומאחרי המראה שמחו על המקרה המבדח את הדעת ויביטו אל הדלת; אבל שומר הסף גרש מהר את הנכנס ויסגור את הדלת אחריו.

כאשר נגמרה קריאת ההרצאה קם סטיפן ארקדיביץ ויתמתח ובעוז רוח הליברליות השוררת בזמן הזה הוציא פּפּירוס מכיסו בּעודו בחדר הועד וילך אל חדר עבודתו שני חבריו, הפקיד הזקן ניקיטין והקמר־יונקר גריניביץ, יצאו עמו.

אחרי הלחם נספיק לגמור, אמר סטיפן ארקדיביץ.

כלום אפשר שלא נספיק! – אמר ניקיטין.

ופומין זה הוא לפי הנראה רמאי מצוין – אמר גריניביץ על אחד מהמשתתפים בענין שדנו עליו. סטיפן ארקדיביץ קמט פניו קצת על דברי גריניביץ אלה, ובזה הביע מה שבלבו, שלא נאוה להוציא משפּט לפני זמנו, ולא השיב לו מאומה.

מי זה נסה להכנס? – שאל את השומר.

איזה איש, אדוני המרומם, דחק ולא בקש רשות, כמעט שנטיתי משם. אותך אדוני דרש. אני אמרתי: לכשיצאו החברים או…

איפה הוא?

אפשר שיצא אל הפרוזדור החיצון, אך כל היום התהלך פה. זהו בעצמו, – אמר השומר וירמוז על איש בריא רחב כתפים ומסולסל זקן, שעלה במרוצה וברגלים קלות במעלות האבן שנשופו מרב ימים, ומצנפתו, מצנפת עור כבשים, על ראשו. אחד הפקידים, איש דל בשר, שירד במעלות באותה שעה וחפיסת ניירותיו בידו, עמד מלכת ויבט בעיני תרעומות אל רגלי העולה במרוצה ואחרי כן הסב עיניו דרך שאלה אל אובלונסקי.

סטיפן ארקדיביץ עמד ממעל. פניו המאירים באור רצון מתוך צוארון מעיל המרוקם, נהרוּ עוד יותר, כאשר הכיר את הנחפז לעלות אליו.

אמנם כן! לווין, סוף סוף! – אמר בבדיחת ידידות ויתבונן בלווין הקרב אליו – איך לא בזית בעיניך לבקש אותי במערת פראים זאת? – אמר סטיפּן ארקדיביץ וישק לרעהו בלי הסתפק בלחיצת־יד לבד.

הזה זמן רב?

זה עתּה באתי, ונפשי חשקה לראותך, – ענה לווין ויבט כה וכה בביישנות, אבל גם בכעס ובדאגה. הבה נלך לנו אל הקבינט, – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע את ביישנותו של רעו, שיש בה גם התכבדות ורגזנות, ויאחז בידו וימשכהו אחריו, כאילו העבירו במקומות מסוכנים.

סטיפן ארקדיביץ היה משתעה “בלשון יחיד” כמעט עם כל מכיריו: גם עם זקנים בני ששים שנה, גם עם נערים בני עשרים, גם עם אקטורים, גם עם מיניסטרים, גם עם סוחרים, גם עם גנרל־אַדיוטנטים, ובין כל מקורביו אלה נמצאו רבים מאד בשתי הקצוות של הסולם הצבורי, והקיצונים ההם היו תמהים הרבה, אילו נודע להם, שיש בהם איזה צד שוה על ידי אובלונסקי. הוא היה משתעה בלשון יחיד עם כל אשר שתה אתו יין שמפּן, ויין שמפּן היה שותה עם כל מכיריו, ועל כן, כאשר נקרו לפניו במעמד הפקידים המשועבדים לו בעלי לשון יחיד מחפירים כאלה – כן קרא לרבים מרעיו דרך הלצה – היה מתחכם בטכסיסיותו המיוחדת לו להקל מעל הפקידים ההם את קשי הרושם הזה. לווין לא היה מן המחפירים בתור משתעה בלשון יחיד, אך אובלונסקי הרגיש בטכסיסיותו, כי לווין חושב עליו, שלעיני הפקידים הקטנים ממנו אפשר לו שלא ירצה להראות עד כמה הוא מקורב אליו, ועל כן מהר להביאו אל הקבינט.

לווין היה כמעט בן־גילו של אובלונסקי ועמו השתעה בלשון יחיד לא בגלל היין השמפני בלבד. לווין היה רעו וידידו מראשית ימי נעוריו. הם אהבו זה את זה, בלי שים לב לשנויי אפים וטעמם, אהבת רעים שנתקרבו בראשית ימי נעוריהם. אבל עם זה היה כל אחד מהם בוזה בלבו את עסקי רעהו, כמנהג המצוּי בין אנשים שבחרו להם מיני עסקנות שונים זה מזה, אף על פי שבשיחת חברים למדו סניגוריה איש על עסקנות רעהו. לכל אחד היה נדמה, שהוא חי חיים ממש, וחיי רעהו אינם אלא דמיון מתעה. אובלונסקי לא יכול לעצור בצחוק לעג קל למראה לווין. זה כמה פעמים ראה אותו בא למוסקבה מן הכפר, שהיו לו בו איזו מעשים, אבל מה היו מעשיו, לא יכול סטיפן ארקדיביץ להבין היטב, גם לא כוון לבו לזה מעולם. דואג, נחפז, מתבייש קצת ורוגז בגלל ביישנותו היה לווין בכל פעם בבואו למוסקבה, ועל פי רוב הביא עמו גם השקפה חדשה לגמרי על עניני העולם. סטיפן ארקדיביץ צחק לזה, אבל גם נעים היה הדבר לו. ולווין גם הוא בזה בלבו את חיי רעו העירוניים ואת פקודתו, שנחשבה בעיניו לדבר ריק, והיה צוחק לכל זה. אולם אובלונסקי, שהיה עושה מה שאחרים עושים, צחק בבטחה ובטוב לב, ולווין צחק לא בבטחה ולפעמים גם רגז בצחקו.

אנחנו חכינו לך זה זמן רב, – אמר סטיפן ארקדיביץ בכניסתו לקבינט ובהוציאו את יד לווין מידו, כמו הראה בזה, שבמקום שבאו לשם אין סכנה עוד. – שמח אני, שמח לראותך, – הוסיף ויאמר: – ומה אתה? מה? מתי באת?

לווין החריש בהביטו אל פניהם הזרים לו של שני חברי אובלונסקי, וביחוד אל ידו של גריניביץ ההדור בלבושו אשר לו אצבעות ארוכות לבנות כל כך וצפרנים ארוכות, צהובות וכפופות בקצותיהן כל כך, וכפתורים גדולים ונוצצים כל כך על כותנתו, שבודאי מלאו הידים ההן את כללבו בלי תת מקום בו לחופש הרעיון. אובלונסקי התבונן בזה ויבדח קצת.

אכן אציגה נא אתכם, – אמר להם. – רעי פיליפ איבנוביץ ניקיטין, מיכאיל סטניסלביץ גריניביץ, וזה – הוסיף בפנותו אל לווין: עסקן בזמסטבה, איש זמסטבה חדש, גימנסט, מרים חמשה פודים ביד אחת, איש מקנה וציד וידיד לי, קונסטנטין דימיטריביץ לווין, אחי סרגיי איבנוביץ קוזנישוב.

נעים מאד, – אמר הזקן.

אני מתכבד לדעת את סרגיי איבנוביץ אחיך, – אמר גריניביץ בהושיטו את ידו הדקה וארוכת האצבעות.

לווין הרעים פנים וילחץ את היד הנתונה בלי התלהבות ויפן מיד אל אובלונסקי. הוא כבד בלבו כבוד גדול את אחיו מאמו, שהיה סופר נודע בכל רוסיה, עם זה לא יכול נשוא, אם פנו אליו לא באשר הוא קונסטנטין לווין, כי אם באשר הוא אחי קוזנישיב המפורסם.

לא, לא עסקן בזמסטבה אהי עוד. כבר היו לי ריבות עם כל העסקנים ואינני נוסע עוד אל האספות, – אמר בּפנותו אל אובלונסקי.

מה מהרת! – אמר אובלונסקי בצחוק קל. – אבל איככה? על מה?

היסטוריה ארוכה היא. באחד הימים אספר, – אמר לווין, והתחיל מספר מיד. – בלשון קצרה אגיד, הוברר לי, שאין כל עסקנות זמסטבה בעולם וגם אי אפשר שתהיה, – הוא דבר כאילו הקניטו איש באותה שעה – מצד אחד הוא משחק, אנשים בפרלמנט, ואני אינני לא צעיר ולא זקן למדי לשעשע את נפשי במשחק; ומצד אחר (פה גמגם קצת), הוא תחבולה לצבור כסף בידי תקיפי המחוז. לפנים היו בעדם מוסדי אפוטרופסות, בתי דינים, ועתה יש זמסטבה; לא בתמונת־שוחד, כי אם בתמונת שכר קבוע, – אמר בהתלהבות מרובה, כאילו נחלק עליו אחד מן הנמצאים באותו מעמד.

כן הדבר! רואה אני, כי אתה עוד הפעם בתקופה חדשה, בתקופה קונסרבטיבית – אמר סטיפן ארקדיביץ.

אבל בזאת נדבר אחרי כן.

כן, אחרי כן. אך הוצרכתי לראותך, – אמר לווין ויסתכל בשנאה ביד גרינביץ.

סטיפן ארקדיביץ בדח בדיחה קלה מאד.

הלא אמרת, כי לא תלבש עוד בגד אירופה עד עולם, – אמר ויסתכל בבגדו החדש, שנראה בו בבירור, שהוא מלאכת חייט צרפתי, – כן הוא! רואה אני שתקופה חדשה היא לך.

לווין התאדם פתאום, אך לא כמו שגדולים מתאדמים, – במקצת ובלי הרגש בעצמם, אך כמו שמתאדמים נערים קטנים שהם מרגישים שמגוחכים הם בביישנותם ובגלל זה הם מתביישים ומסתמקים עוד יותר, כמעט עד הורדת דמעות. ומשונה היה מראה הפנים האלה, פני חכמה וגבורה, במצב ילדותי כזה כל כך, שחדל אובלונסקי להביט אליו.

ואיפה נראה איש את אחיו?הלא צריך אני מאד מאד לראותך, – אמר לווין.

אובלונסקי כמו התחיל מעיין בדבר.

זאת נעשה: אנחנו נסע לסעוד פת שחרית אצל גוּרין ושם נדבר. עד שלוש שעות אני פנוי מעבודה.

לא, – ענה לווין, אחרי הרהרו קצת – עלי עוד לעשות בקורים.

אם כן נסעד יחדיו בצהרים.

בצהרים?הלא באמת אין לי ענין חשוב ביחוד, רק שתי מלים יש לי לאמור לך, לשאול, ואחר נשוחח.

אם כן אמור את שתי המלים, ובשעת הסעודה נשיח.

שתי המלים האלה הן, – אמר לווין, – ואמנם אין לי דבר מיוחד. פניו נעשו זעומים פתאום מרב השתדלות לכבוש את ביישנותו.

מה שלומם של השצרבצקים? הכל כבראשונה? אמר לווין.

סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע מכבר, כי לווין אוהב את קיטי גיסתו, גחך גיחוך דק מאד, ועיניו צהלו ויבריקו.

אתה אמרת שתי מלים, ואני אינני יכול להשיב בשתי מלים, כי… סלח נא רגע קטן…

המזכיר נכנס, ובדרך כבוד של מקורב לאדוניו ובענותנות המיוחדת המשותפת לכל המזכירים והקשורה בהכרת יתרונם על אדוניהם לענין ידיעת העסקים, קרב אל אובלונסקי וניירות בּידו ויחל להסביר לו בסגנון של שאלה איזה דבר מוקשה. סטיפן ארקדיביץ לא גמר לשמוע את דבריו וישם ידו בחבה על שרוולו של המזכיר.

לא, תעשה נא כאשר אמרתי אני – אמר אליו ויבדח כדי להמתיק את הנזיפה הקלה ויפרש בלשון קצרה, מה דעתו באותו ענין, ויסלק את הניירות הצדה ויאמר: – ככה תעשה נא, בבקשה ממך עשה נא כך, זחר ניקיטיץ.

המזכיר יצא נכלם. לווין הספיק בין כה להבליג לגמרי על מבוכתו ויעמוד נשען בשתי זרועותיו על הכסא ועל פניו שימת־לב של התקלסות.

איננני מבין, אינני מכין, – אמר אליו.

מה אינך מבין? – אמר אובלונסקי אך הוא בבדיחה של שמחה ויצא פפירוס מכיסו. הוא היה נכון לשמוע איזו קריאה משונה מפי לווין.

אינני מבין, מה אתם עושים, – אמר לווין וינע כתפיו. – איך תוכלו לעסוק בזה בשים לב?

על מה?

על כי… אין מה לעשות.

אתה חושב כן, אבל אנחנו טרודים בעסקים רבים.

בעסקי ניירות כן הוא, לך כשרון לזה, – הוסיף לווין.

כלומר חושב אתה, שיש לי איזה חסרון?

אולי כן הוא, – אמר לווין. – אך בּכל זאת אני מביט בתאות נפש אל גדלך ומתגאה, שיש לי בין אוהבי אדם גדול כזה. אף על פי כן לא השיבות לי עוד על שאלתי – הוסיף ויתאמץ בכל כחו להישיר עיניו נגד עיני אובלונסקי.

טוב, טוב. המתינה עוד ותבוא עד הלום. טוב לך, כי שלשת אלפי דיאסטינות אדמה לך במחוז קרזין, ושרירים חזקים כאלה, ולחך כלח ילדה בת שתים עשרה שנה, – ועם זה תבוא אלינו גם אתה. על אודות הדבר אשר שאלת:אין שנוי, אבל יש להצטער, שלא היית שם זה ימים רבים. ומה?– שאל לווין בבהלה.

אין דבר – ענה אובלונסקי. – עוד נדבר. אך בשביל מה באת הנה?

גם בזאת נדבר אחרי כן, – אמר לווין וכל פניו אדמו גם הפעם.

טוב אפוא. מובן, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – ראה נא, הנה רצוני לקרוא לך לבוא אלי, אבל אשתי חולה קצת. זאת נעשה: אם חפץ אתה לראותם, הנה הם היום בודאי בגן הזואולוגי מארבע שעות עד חמש. קיטי מחליקה שם על שדה הקרח בנעלי ברזל. נסע שמה וגם אני אבואה אחריך, ויחד נסע לאכול באחד המקומות.

טוב מאד; להתראות!

השמר לך, הלא ידעתי אותך, שכוח תשכח או תסע פתאום אל הכפר! קרא סטיפן אַרקדיביץ בצחוק.

לא, כן אעשה.

לווין יצא מן הקבינט, ואך כשכבר עמד בפתח זכר, כי שכח להתפטר מחברי אובלונסקי.

אין זה כי אם איש אנירגי מאד, – אמר גריניביץ, אחרי אשר יצא לווין משם.

כן הוא, – אמר סטיפן ארקדיביץ וינע בראשו, – אך זה מאושר! שלשת אלפי דיאסטינות במחוז קרזין, הכל נכון בידו לעתיד, ומה רב לחו! לא כאחד מאתנו.

ואתה על מה תתאונן, סטיפן ארקדיביץ?

קשה, רע, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויאנח במרירות.

ו.

כאשר שאל אובלונסקי את לווין, בשביל מה בא, נסתמק לווין ויכעס על עצמו על דבר אשר נסתמק, מבלי יכולת להשיב לו: “באתי לבקש לי את גיסתך”, אף על פי שרק בשביל כך בא. בתי הלווינים והשצרבצקים היוּ בתי־אצילים מוסקבאיים ישנים, ובכל עת היתה חבה וידידות ביניהם. הקשר הזה התחזק עוד יותר בימי תלמודו של לווין. הוא התכונן וגם נכנס לאוניברסיטה יחד עם הנסיך שצרבצקי הצעיר, אחי דולי וקיטי. בעת ההיא בא לווין לעתים קרובות לבית השצרבצקים ויאהב את ביתם. משונה הוא, אבל כך היה מעשה: קונסטנטין לווין דבק בבית, במשפחה, ביחוד בנשי משפחת השצרבצקים. לווין בעצמו לא זכר את אמו, ואחותו היחידה היתה גדולה ממנו, ובבית השצרבצקים ראה בפעם הראשונה את חיי המשפחה הנהוגים בקרב האצילים המשכילים והישרים שבימים הקודמים, הם החיים אשר נמנעוּ ממנו במות עליו אביו ואמו. כל בני הבית הזה, ביחוד הנשים שבהם, נראו לפניו כמכוסים במסוה נעלם, במסוה פיוטי, ולא רק לא ראה כל חסרון בהם, כי אם עוד חזה לו, מתחת למסוה הפיוטי הנתון עליהם, רגשות רמים ונשגבים וכל מיני מעלות טובות. בשביל מה הוצרכו שלש הנערות האלה לדבר תמיד ביום אחד צרפתית וביום שלאחריו אנגלית; בשביל מה נגנו זו אחר זו בשעות ידועות עלי פורטופיאנו שנשמעו קולותיו למעלה בחדר אחיהן, שהסטודנטים למדו בו; בשביל מה נסעו אליהן מורי הספרות הצרפתית והמוסיקה והשרטוט והמחולות, בשביל מה נסעו במרכבה בשעות ידועות עם מדמואזיל לינון אל הטבירסקוי בּולבר שלש העלמות האלה באדרות האטלס שלהן – דולי בארוכה, נטלי בארוכה למחצה וקיטי בקצרה, שנראו תחתיה רגליה הקטנות והישרות בּכל תארן בפוזמקאותיהן האדוּמות המתוחות יפה יפה עליהן; בשביל מה הוצרכו להתהלך על פני הטבירסקוי בּולבר בלוית משרת שקוקרדה של זהב על כובעו, – כל זה ועוד הרבה ממנהגי עולם המלא סוד לא היה מובן לו, אבל ידוע ידע, שכל מה שנעשה שם היה נהדר ובחביון־המעשים ההוא דבקה נפשו לאהבה אותו.

בימי תלמודו נטה לאהוב את הבכירה, את דולי, אבל מהר נתּנה לאובלונסקי. אחרי כן התחיל אוהב את השניה. הוא כמו הרגיש שיש לו לאהוב את אחת מהאחיות האלה, אלא שלא יכול לברר לעצמו את מי משלשתן. אבל גם נטלי נשאה, כמעט שנראתה בעולם, להדיפלומט לבוב. קיטי היתה עוד ילדה בשעה שיצא לווין מהאוניברסיטה. שצרבצקי הצעיר נכנס לצבא האניות ויטבע בים הבלטי, ולווין היה ממעט לבוא אל השצרבצקים מן העת ההיא, אף על פי שהיה רע לאובלונסקי. אבל בבואו בשנה הזאת בראשית ימי החורף למוסקבה, אחרי שבתו שנה אחת בכפר, ובראותו את השצרבצקים, הבין את מי משלשתן היה עתיד לאהוב באמת.

לכאורה לא היה דבר פשוט מזה, שהוא בעצמו, באשר הוא ממשפחה מיוחסת וראוי להתחשב בעשירים יותר מבעניים, וימי חייו שלשים ושתים שנה, ישים את בקשתו לפני שצרבצקיה בת הנסיכים בעצמה. בודאי היו מכירים אותו מיד לשדוך טוב. אך לווין אהב את קיטי, ובאהבתו נדמה לו, שהיא כלילת כל המעלות, יצור מרומם על כל אשר על פני האדמה והוא בן־אדמה ויצור שפל כל כך, שלא היה אפשר גם להעלות על הדעת ששאר בני הבית והיא בעצמה יכירוהו להוגן לה.

אחרי שבתו מלא שכרון־אהבה שני חדשים, שהיה רואה בהם כמעט בכל יום ויום את קיטי בחברת מרום עם הארץ, שהתחיל לבקר שמה בשבילה, כדי לפגשה, החליט פתאום, כי לא תהיה זאת ויסע אל הכפר.

החלטת לווין, שזה אי אפשר, נוסדה על ההשערה, שבעיני הקרובים הוא שדוך שאינו הגון ואינו לפי ערכה של קיטי הנחמדה, וקיטי איננה יכולה לאהוב אותו. בעיני קרוביה לא היתה לו עסקנות קבועה וברורה ומצב נכון, בשעה שחבריו בכר היו בעת הזאת, בשנת שלשים ושתים לימי חייו, זה ראש גדוּד ופליגל־אדיוטנט, זה פרופיסור, זה מנהל בנק ומסלות־ברזל, או ראש ועד כאובלונסקי; והוא (נפשו ידעה מאד, כמה יוכל להחשב בעיני אחרים) בעל אחוזה עוסק בגדול פרות, בירית חרטמונים גדולים ובבנינים שונים, כלומר איש בלי כשרון, שלא הגיע לכל מטרה, ושלפי הדעות המקובלות בצבור הוא עושה מה שהאנשים אשר לא יצלחו למאומה עושים.

וקיטי הנפלאה והנחמדה בעלמות לא יכלה בודאי לאהוב אדם בלי תאר והדר כמו שהיד הוא בעיניו, וביחוד אדם פשוט כמוהו, שאינו מצוין בשום דבר. מלבד זאת נדמתה לו התיחסותו הקודמת אל קיטי – התיחסות גדול אל ילדה בשביל ידידות לאחיה – כגדר חדשה בדרך אהבתו. הוא חשב, כי איש כעור וטוב, כמו שהיה הוא בעיניו, אפשר שיאהבוהו כידיד ורע, אך כדי שיאהבוהו כאהבתו את קיטי, צריך שיהיה יפה מראה, והעיקר – איש מיוחד במעלותיו.

אף אמנם שמע, כי דבר מצוי הוא, שתאהבנה נשים גם רעי מראה ופשוטים, אך לא האמין לשמועה זאת, כי שפט על פי רוחו והוא היה מוכשר לאהוב רק נשים יפות, מפליאות ומיוחדות במינן.

אבל אחרי שבתו בדד שני חדשים בכפר, הוברר לו, כי לא היתה אהבתו זאת ממין הרהורי האהבה שהעסיקוהו בימי בחרותו הראשונים, כי הרגש הזה לא נתן לו מרגוע אפילו שעה קטנה אחת, כי לא יכול עוד לחיות בלי פתור את השאלה: התהיה לו לאשה אם אין, וכי יאושו הוא אך פרי דמיונו ואין בידו כל הוכחה, שישיבו את פניו. ועתה בא למוסקבה בהחלטה גמורה להביע את בקשתו ולקחת את קיטי לאשה, אם יאותו לו. או… הוא לא יכול להרהר במה שיהיה לו, אם ישיבו את פּניו.

ז.

לווין בא למוסקבה בבוקר ויסר אל קוזנישיב אחיו מאמו, הגדול ממנו בשנים, ויחלף שמלותיו ויבא אליו אל חדר עבודתו, ובלבבו היה לספר לו מיד, מה הדבר אשר הביאהו הנה, ולבקש עצה מפיו; אך לא את אחיו לבד מצא שם. עמו ישב פרופיסור לפילוסופיה מפורסם, אשר בא מחרקוב לשאת ולתת עמו בדבר המחלוקת הקטנה שנפלה ביניהם בשאלה פילוסופית חשובה מאד. הפרופיסור הזה נלחם מלחמת סופרים בחמת רוחו עם המטריאליסטים, וסרגיי קוזנישיב התבונן היטב בכל מהלך הפולמוס הזה, ואחרי קראו את מאמרו האחרון של הפרופיסור כתב לו באגרת את השגותיו. באגרתו הוכיח את הפרוסיסור על ויתורים יתרים שהוא מוותר למטריאליסטים. והפרופיסור מהר ויבא אליו, למען יתבררו הדברים ביניהם. הם דנו בשאלה זו, שדשו בה רבים: היש גבול בין החזיונות הפסיחיים ובין הפיזיולוגיים בפעולת האדם, ואיפה הוא הגבול הזה? סרגיי איבנוביץ קדם פני אחיו בצחוק־החבה הקר, שהיה מקבל כל אדם בו, ויציגהו לפני הפרופסור ויסף לדבר בענין שדנו בו.

הפרופסור, איש קטן־תואר, בעל משקפים וצר־מצח, הפסיק רגע קטן לנתינת שלום ויוסף לדבר בלי שים לבו ללווין. לווין ישב והמתין, עד שיצא הפרופסור, אבל ענין השיחה התחיל מעסיק אותו במהרה.

לווין ראה בז’ורנלים את המאמרים, אשר דברו המדיינים על אודותיהם, וקרא אותם בשים לב, כי מצא בהם את התפתחות יסודי חכמת הטבע הידועים לו – כי תלמיד מחלוקת הטבע היה באוניברסיטה – אך מעולם לא צרף את המסקנות המדעיות האלה על אודות מוצא האדם, שהוא דומה בו לשאר בעלי החיים, על אודות הריפליקסים, על אודות הביולוגיה והסוציולוגיה – אל השאלות בענין מהות החיים והמות לו בעצמו, שהיו עולות על לבבו בימים האחרונים לעתים קרובות יותר ויותר.

בשמעו את שיחת אחיו והפרופסור התבונן, שהם צרפו בדבריהם שאלות מדעיות ממין זה אל השאלות הנוגעות בנפש האדם, ופעמים אחדות כמעט החלו לדבר בשאלות ההן בעצמן, אלא שבכל פעם שקרבו אל אותו הענין, שהיה עיקר לו, מהרו להתרחק מהן וחזרו והעמיקו בתחום החלוקים הדקים והמיעוטים והציטטות והרמזים ושמות בני סמכא, ואז הבין בכבדות, במה הם מדברים.

אני אינני יכול לשער, – אמר סרגיי איבנוביץ בלשון הברורה שהיה רגיל בה ובדבורו המדוקדק ובהברתו היפה, אינני יכול להסכים בשום אופן לדעתו של קייס, שכל מה שאני חושב על אודות העולם החיצון יצא לי מרשמים חושיים. גם המושג היסודי על דבר ההויה בא אלי לא על ידי חוש, כי על כן אין לנו גם אבר מיוחד למסירת המושג הזה.

כן, אבל הם – וואורסט וקנויסט ופריפאסוב – ישיבו לך, שהכרת ההויה שאתה מכיר, יוצאת מסכום כל רשמי החושים, שהכרת־הויה זו היא פרי ההרגשות הגופניות. וואורסט אומר גם בפירוש, כי אם אין הרגשות גופניות, אין מוּשג הויה.

אני אומר להפך, – התחיל סרגיי איבנוביץ.

אך פּה נדמה עוד הפעם ללווין, שקרבו אל השאלה העיקרית והנם חוזרים ומתרחקים, וימצא את לבבו לפנות בשאלה זו אל הפרופסור:

אם כן, בכלות חוּשי, במות גויתי, אי אפשר לכל הויה שלי עוד? – שאל לווין.

הפרופסור הביט בתרעומות וכמו מתוך מכאוב רוּחני אל השואל המשונה, הדומה במראהו לאחד הבורלאַקים, מושכי הספינות, יותר מלאחד הפילוסופים, ויסב עיניו אל סרגיי איבנוביץ כשואל את פיו: מה יש לאמור לו? אך סרגיי איבנוביץ, שדבר לא בהתלהבותו המרובה ולא בקטנות מוחו של הפרופסור, ושבגלל זה לא היה מעצור לו גם להשיב לפרופסור גם להבין את נקודת ההשקפה הפשוטה והטבעית, ששאלת לווין נשאלה על פיה, צחק צחוק קל ויאמר:

שאלה זו עוד אין לנו רשות לפתרה…

אין לנו נדונים, – ענה אחריו הפרופסור לקיים דבריו – ויוסף לטעון בענינו: – לא, – אמר עוד – אני מעיר, שגם אם יסוד ההרגשה הוא הרושם, כמו שאומר פריפאסוב בפירוש, עלינו להבדיל בדיוק בין שני המושגים האלה.

לווין לא הטה אזניו עוד לדבריהם ויחכה ליציאת הפרופסור.

ח.

כאשר יצא הפרופסור פנה סרגיי איבנוביץ אל אחיו:

שמח אני מאד כי באת. הלימים רבים? ומה עסקי האחוזה?

לווין ידע, כי עניני האחוזה מעסיקים אך מעט את אחיו הגדול ממנו בשנים, וכי מעביר הוא על מדותיו בשבילו בשאלו כזאת, ועל כן ענהו רק על דבר מכירת החטים ועל דבר הכסף.

לווין רצה להגיד לאחיו את מחשבתו על דבר נשואים ולשאול בעצתו; אך כאשר ראה את אחיו והקשיב את שיחתו עם הפרופסור וכאשר שמע אחרי כן את קול מדברו אליו, שנגד רצונו היה קול גונן ומיטיב, בשאלו אותו על עסקי האחוזה (שותפים היו באחוּזה שירשו מאמם, ולווין היה המנהל בעדו ובעד אחיו), הרגיש, שמאיזו סבה אינו יכול להכנס בדברים עם אחיו על אודות החלטתו. הוא הרגיש, כי אחיו יתיחס אליה, אל החלטתו, לא כמו שרצוי לו.

ומה הזמסטבה שלכם? – שאל סרגיי איבנוביץ, שהיה מכבד את הזמסטבה וערכה גדל בעיניו.אמנם אינני יודע…

מה זאת?… הלא חבר ההנהגה אתה?

לא חבר אני עוד; אני יצאתי, – ענה לווין, – ואינני נוסע עוד אל האספות.

חבל! – אמר סרגיי איבנוביץ ופניו רעמו.

לווין החל לספר, בחפצו להצטדק, מה שנעשה באספות שבמחוזו.

כן הוא בכל עת! – נכנס לתוך דבריו סרגיי איבנוביץ. – אנחנו הרוסים זה דרכנו תמיד. אפשר שזו גם מדה טובה – כשרון אדם לראות נזקי עצמו, אבל מפריזים אנחנו, אנחנו מתנחמים בשפת לצון הנכונה בפינו תמיד. אני אך אומר לך, שאם יתנו זכויות בדמוּת מוסדות הזמסטבה שלנו, לעם אירופאי אחר… אשכנזים או אנגלים, למשל, היו מגיעים לחרות על ידן, ואנחנו אך מלגלגים.

ומה אעשה? – אמר לווין כאשם. – זה היה נסיוני האחרון. בכל נפשי נסיתי. אינני יכול, אינני מוכשר.

לא אינך מוכשר, – אמר סרגיי איבנוביץ, – אינך מתיחס אל הדבר כראוי.

אולי כן הוא, – השיב לווין בעגמת נפש.

הידעת, כי ניקולי אחינו חזר ובא הנה.

ניקולי היה אחיו הגדול של קונסטנטין לווין מאביו ומאמו ואחיו מאמו של סרגיי איבנוביץ, איש אשר פזר חלק גדול מהונו והתחבר אל אנשים משונים וסוררים והיה מתקוטט עם אחיו. מה אתה אומר? – קרא לווין בפחד. – איך ידעת זאת?

פרוקופי ראה אותו בחוץ.

פה במוסקבה? איפה הוא? הידעת? לווין קם מכסאו כנכון ללכת מיד.

צר לי, כי הגדתי לך זאת, – אמר סרגיי איבנוביץ וינע בראשו על צערו של אחיו הצעיר. – אני חקרתי ויודע לי, איפה הוא יושב, ואשלח לו את שטר החוב שלו על שם טרובין, אשר פרעתי בעדו וזה הדבר אשר השיב לי.

סרגיי איבנוביץ נתן לאחיו פתקה שהוציא מכבש הניירות שעל השולחן.

לווין קרא בכתב המשונה והנודע לו את הדברים האלה: "אני מבקש בכבוד הראוי שינתן לי לנוח. זה הדבר האחד, שאני דורש מאַחי הנעימים . ניקולי לווין.

לווין קרא זאת ובלי הרים ראשו עמד לפני סרגיי איבנוביץ והפתקה בידו.

בקרבו נלחמו החשק לשכוח לפי שעה את אחיו וההכרה שדבר רע היא שכחה כזאת.

רוצה הוא, כנראה בברור, לעלוב אותי, – הוסיף סרגיי איבנוביץ, – אך זאת לא יוכל, ואני חפוץ אחפוץ בכל נפשי לעזור לו, אך יודע אני, שזה אי אפשר.

כן, כן, – שנה לווין. – אני מבין ומעריך כראוי דרכיך עמו, אבל אני אסע אליו.

עשה כן, אם חפץ אתה, אך אני לא איעצך לנסוע אליו, אמר סרגיי איבנוביץ. – ולא לי אני דואג: הוא לא יטה את לבבך מאחרי, אך למענך אני יועץ אותך, טוב אשר לא תסע. לעזור אי אפשר. אולם עשה כטוב בעיניך.

אפשר שבאמת אין לעזור לו, אך אני מרגיש ביחוד ברגע זה כן, אבל זה ענין אחר – אני מרגיש, כי לא אוכל לנוח.

אכן זאת לא אבין, – אמר סרגיי איבנוביץ –. דבר אחד אני מבין, – הוסיף לאמור, – זה סייג לשפלות רוח. אני החלותי להביט בעינים אחרות ובנטיה גדולה מבראשונה כלפי זכות על כל מה שנקרא נבלה, מאז נהיה אחינו ניקולי למה שנהיה… הלא ידעת מה שעשה…

הה, נורא הוא, נורא! – שנה לווין אחריו.

לווין לקח מידי משרתו של סרגיי איבנוביץ את האדריסה של אחיו ורצה לנסוע אליו מיד, אך כחשבו את דרכיו גמר לדחות את נסיעתו זו עד הערב: קודם כל דבר היה לו, כדי שתנוח דעתו, לגמור את הענין, שהוא בא בשבילו למוסקבה. מבית אחיו נסע אל בית הועד אשר אובלונסקי בו, וכשנודע לו מה שהוצרך לדעת על אודות השצירבצקים, נסע אל המקום, אשר אמרו לו, כי שם יוכל למצוא את קיטי.

ט.

בארבע שעות ירד לווין מעל מרכבה שכוּרה אצל הגן הזואולוגי בלב פועם בחזקה, כמו שהרגיש היטב, וילך במסלה הפונה אל ההרים ואל שדה הקרח, וכבר ידע באותה שעה בברור, שימצא אותה שם כי ראה את מרכבת השצירבצקים אצל המבוא.

יום קרח בהיר היה היום ההוא. אצל השער עמדו שורות שורות של מרכבות כבודות, עגלות חורף, מרכבות שכורות, וז’נדרמים לובשי מלבוש נקי, שכובעיהם בראשיהם התנוססו לנוגה אור השמש, עמדו צפופים במבוא הגן ובמסלות המנוקות שבין הבתים הקטנים “הרוסיים” המקושטים בכלונסאות מפותחים. עצי הלבנים הענפים הזקנים, שכל ענפיהם נכפו מפני השלג, נראו כעוטי שמלות־חג חדשות. ולווין הלך במסלה הפונה אל שדה הקרח, הלוך ודבר עם לבבו: “לא אירא ולא אֵחת עלי אך להרגע. מה לך? מה זאת? החרש, פותה!” דבר אל לבו תוכחות. אך כאשר התאמץ להרגיע את רוחו, כן כבדה עליו נשימתו. אחד ממיודעיו נקרה לפניו ויקרא אליו, והוא לא הכיר את מיודעו. מהרה נגש אל ההרים, ועליהם צלצלו שלשלאות העגלות הקטנות היורדות והעולות, והעגלות השטות שקקו, וקולות צהלה נשמעו. בצעדו עוד צעדים אחדים, נגלה שדה הקרח לפניו, ומיד הכיר אותה בתוך כל המחליקים.

לווין הבין, כי היא פה, על פי השמחה והפחד אשר תקפוהו. היא עמדה ודברה עם אשה אחת בקצהו השני של שדה הקרח. לא נראה כל דבר מיוחד לא בלבושה ולא בעמידתה; אך לו נקל היה להכירה בתוך ההמון הזה, כי נראתה לו כשיח שושנים בין חרוּלים. היא אָצלה מאורה על הכל. היא היתה צחוק נעים, מגיה על כל אשר מסביב. “האמנם יכול אני לרדת שמה על הקרח, לגשת אליה?” שאל בלבו. המקום אשר עמדה עליו היה בעיניו קדש, אשר אין לנגוע בו. וכרגע אחד היתה יראתה על פניו כל־כך, שעוד מעט והלך לו משם. הוא הוצרך להתחזק ולהסביר לנפשו, שאנשים מכל המינים הולכים סביבה, שגם הוא בעצמו היה יכול לבוא שמה לשוט בנעלי שיט. הוא ירד וזמן רב נמנע מהביט אליה, כמו שנמנעים מהביט אל השמש, אבל גם בלי הבט ראה אותה, כמו שרואים את השמש בלי הסתכל בו.

ביום זה ובשעה זו בכל שבוע היו נאספים על הקרח אנשים בני חבורה אחת, שכולם ידעו זה את זה. בהם היו גם שייטי־קרח מהירים, מתכברים ומתגאים באמנותם, גם מתלמדים מאחזים בכסאות, שתנועותיהם במורך ובכבדות, גם נערים קטנים, גם זקנים, שנתכוונו בזה לשם בריאות הגוף; כל אלה היו בחירים ומאושרים בעיני לווין, על כי נמצאו במקום הזה והיו קרובים אליה. כל השטים על פני הקרח העבירוה, השיגוה גם דברו עמה ובלי השתעבדות לה התעלסו ויתענגו על הקרח החזק ומזג האויר הטוב. ניקולי שצירבצקי, “שני בשני” של קיטי, ישב מלובש בז’וקיטקה קצרה ובמכנסים צרים ובנעלי הברזל שעל כפות רגליו על אחד הספסלים, ובראותו את לווין, קרא אליו: הנה שייט הקרח הראשון שברוסיה! הזה ימים רבים? הקרח טוב מאד, שים נעליך על רגליך.

גם נעלים אין אתי, – ענה לווין ויתפלא בעצמו על עז רוחו וחופש מדברו במעמדה ולא חדל מהגות בה גם רגע קטן אחד, אף על פי שלא הסתכל בה. הוא הרגיש, כי השמש הולך וקרוב אליו. היא נמצאה בפנה, וברגליה הדקות, המתוחות בנעלים גבוהות, שטה אליו, וקצת מורך נראה בתנועותיה. נער בלבוש רוסי, מנופף ידיו בכל עז כחו ומשתוחח מאד בשוטו רדף אחריה. היא שטה ברגלים בלתי בטוחות כל צרכן; ידיה המוצאות מתוך המוּפה הקטנה התלויה לה על תקות־חוט, היו מזומנות לנתינת שלום, והיא הכירה את לווין ותבט אליו ותצחק לו ולפחדה יחד. כשנגמר הסבוּב דחקה ברגלה הקטנה והקלה ותשט אל מול שצירבצקי ותחזק בידו ותרכן לו בראשה בצחוק קל. היא יפתה בעיניו יותר מאשר נראתה לו בדמיונו. בהגותו בה היה יכול לשוותה נגד עיניו בכל פרטי מראה, ביחוד את הוד ראשה הקטן והצהוב החפשי כל כך בתנועותיו על כתפיה, כתפות עלמה מעוגלות, והמביע תומת ילדות וטוב לבב. הילדות הנסוכה על פניה ויפעת גזרתה הנחמדה, היו יסודי היופי המיוחד לה והמובן לו היטב; אבל בכל פעם היה משתומם כעל חזיון חדש, אשר לא שער מראש, על מבט עיניה הטובות, השוקטות והמביעות אהבת אמת, וביחוד על נועם צחוקה, אשר היה מעבירו מדי פעם בפעם אל עולם- קסמים, ששם הרגיש בעצמו, שנתמלא תום ורוך ונעשה כמו שהיה, על פי זכרונו, בימי קדמת ילדותו המעטים.

הזה זמן רב אתה פה? – אמרה אליו בהושיטה לו את ידה. תודות לך, הוסיפה, כאשר הרים את המטפחת שנפלה מתוך המוּפה שלה.

אני? זה מעט, אתמול… כלומר… היום… באתי, – ענה לווין, אשר בסערת לבו הבין את שאלתה בקושי, – אני אמרתי לנסוע אליך, – אמר עוד, ובזכרו כרגע, בשביל מה בקש לראותה, נבוך ויתאדם. – אני לא ידעתי, כי יודעת־שיט את ומיטיבה לשוט.

היא הביטה אליו בשים לב, כמו נתכוונה להבין, על מה הוא נבוך.

תהלה מאתך יש להוקיר. פה מסורות בידינו, כי אתה הגדול שבשייטים, – אמרה קיטי בבדיחה. – מה חפצה אני לראותך בשוּטך על הקרח! נעל נא נא נעלי- שיט ונשוטה נא יחדו.

“לשוט יחד! האמנם אפשר הדבר?” אמר לווין בלבו, בהביטו אליה.

כרגע אנעל, – אמר וילך לשים נעלי- שיט על רגליו.

זה ימים רבים לא היית אצלנו, אדוני, – אמר המשרת בתמכו את רגל לווין ובהדקו עליה את עקב הברזל. – ואחריך לא נמצא עוד מפליא לעשות כמוך בין האדונים. – הטוב יהיה כן? – הוסיף במתחו את הרצועה.

טוב, טוב, מהר נא, – ענה לווין, וביגיעה עצר ברוחו שלא יחזק צחוק השמחה שנראה על פניו שלא בכוונתו. “כן הוא– אמר בלבו, – אך אלה חיים. אך זה אושר! יחדו, אמרה, נשוטה נא יחדו. האומר לה עתה? אבל הן בגלל זה אני ירא לאמור, בגלל אשר עתה אני מאושר, מאושר לפחות על ידי התקוה… אך אז… אבל הגיעה העת! מן הצורך הוא! צריך, צריך! סור ממנו, רפיון!”

לווין עמד על רגליו ויפשוט את אדרתו, ואחרי מרוצת התרגלות על הקרח הרך, שעל יד הבית הקטן קפץ ובא אל הקרח החלק וישט בלי יגיעה, וכמו ברצונו לבד עלתה בידו להחיש, לקצר ולכונן מרוצתו. הוא קרב אליה בחלישות דעת, אך גם הפעם הרגיעתהו בנועם צחוקה.

היא נתנה לו את ידה וילכו יחד הלוך והחש מהלכם, ובמדה שמהרו ללכת הרבתה ללחוץ בחזקה את ידו.

עמך הייתי ממהרת יותר להשתלם בדבר, בך אני בוטחת, בלי דעת מדוע, – אמרה אליו.

ואני בוטח בעצמי, בשעה שאת נשענת עלי, – אמר הוא אליה, אבל נבהל מיד על אמרו זאת ויתאדם. ובאמת, כאשר אך יצאו הדברים מפיו, חלפה פתאום כל החבה שהיתה על פניה, כחמה בהסתתרה מאחרי העבים, ולווין הכיר את משחק פניה הידועים לו, שהיה מעיד בכל פעם על עיון מרובה; על מצחה הקטן עלה קמט קטן.

לא קרה אותך כל מקרה לא טוב? אולם, אין לי רשות לשאול, – אמר במהירות.

מפני מה?… לא שום דבר לא טוב לא קרני, – ענתה בשפה קרה ותוסף מיד: – האם לא ראית את מדמואזיל לינון?

לא ראיתיה עוד.

לך נא אליה, היא אוהבת אותך כל כך.

“מה זאת? אני העצבתיה. הושיעני נא, אלי!” אמר לווין בלבו וירץ אל הצרפתית הזקנה שישבה על אחד הספסלים ושערותיה היו סדורות לה תלתלים לבנים. היא קבלה אותו בבדיחה ובגלוי שניה התותבות, כמו שמקבלים ידיד ישן.

אמנם גדֵלים אנחנו, – אמרה אליו ורמזה בעיניה על קיטי, – הדוב הקטן היה לגדול! – הוסיפה הצרפתית בצחוק והזכירה לו את הלצתו על אודות שלש העלמות, שהיה מכנה אותן שלשה דוּבים על פי אגדה אנגלית לילדים. – הלא תזכור, שהיית אומר כן?

הוא לא זכר כלל וכלל, אך היא צחקה לזכר הלצה זו ואהבה אותה זה כעשר שנים.

לך לך, לך לשוט. ןקיטי מיטיבה לשוט עתה, האין זאת?

כאשר שב לווין במרוצה אל קיטי, לא היו לה פניה הנזעמים עוד. עיניה הביטו באהבת אמת ובחבה כבראשונה, אך לו נדמה, שמסבר הפנים היפות שלה נשקפת מנוחה מיוחדת שיש בה כוונה. והדבר הזה העציב את רוחו. היא דברה במורתה הזקנה ובמנהגיה המשונים, ואחרי כן שאלה אותו על אודות ארחות חייו.

האמנם לא תרגיש עצבות בחורף בכפר? – אמרה אליו.

לא, אין בי עצבות, עסוק אני מאד, – אמר אליה, ובדבּרו הרגיש, שהיא גוררת אותו אחרי רוח המנוחה השוררת בדבריה, ולא יעמוד בו כח לסור מאחרי הרוח הזה, כשם שלא יכול לסור מאחריו בתחלת החורף.

הלימים רבים באת הנה? – שאלה אותו קיטי.

אינני יודע – ענה בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו. הרעיון, שאם יוסיף להגרר אחרי הידידות השוקטת הזאת ישוב גם הפעם בדרך אשר בא, בלי הועיל מאומה, עלה על רוחו ויגמור להתקומם לה.

איך לא תדע?

אינני יודע, זה תלוי בך, – אמר ויבהל מפני דבריו.

אם לא שמעה את דבריו, אם לא חפצה לשמעם, אך היא כמו נכשלה ותדפוק פעמים ברגלה הקטנה ותסב מאצלו מהר. היא שטה ובאה אל מדמוּאזיל לינון ותאמר לה איזו דברים ותשם פעמיה אל הבית הקטן, אשר הסירו בו הנשים את נעלי השיט מעליהן.

"אלי, מה עשיתי! ה' אלהי! עזרני נא, למדני נא! אמר לווין, ובשעה שנשא תפלה זו הרגיש צורך בתנועה עזה וישט בה בכח בסבוּבים חיצוניים ופנימיים.

באותה שעה יצא מבית הקהוה אחר הצעירים, המעולים שבשייטי הקרח החדשים, ופפירוס בפיו, ונעלי שיט ברגליו, ואחרי מרוצת התרגלות רץ בשקשוקים ובקפיצות דרך המעלות למטה. הוא עף למטה ובלי שנות גם את מצב ידיו התחיל משוטט על פני הקרח.

אכן, זה מופת חדש! – אמר לווין וימהר וירץ למעלה לעשות כדבר הזה.השמר לך, הרי זה דורש רגילות! – קרא אליו ניקולי שצירבצקי.

לווין עלה על המישור שלפני המעלות וירץ הנה והנה ככל אשר היה בידו, וירץ למטה, ובתנופות ידים גנן על שווי המשקל הנחוץ בתנועה זו, שלא היה רגיל בה. במעלה התחתונה נתקל, אך כמעט שנגעה ידו בקרח נטה ויזקוף ויצחק וישט הלאה.

"בן חיל, נעים, – אמרה קיטי בלבה באותה שעה, בצאתה מן הבית הקטן עם לינון ובהביטה אליו בצחוק־חבה פנימית כמו אל אח אהוב. – האמנם אני אשמה, האמנם עשיתי איזה דבר רע? הם אומרים: התיפות היא, ידעתי, כי לא אותו אני אוהבת; אבל עם זה נעים לי עמו, והוא בן חיל כל כך. אך למה אמר זאת?… כראות לווין את קיטי בצאתה ואת אמה אשר פגש אותה על המעלות, והוא היה אדום מרוב תנועה מהירה, עמד וישקע בהרהורים. הוא הסיר את נעלי השיט וישג את האם עם הבת אצל שער היציאה.

שמחה אני לראותך, – אמרה הנסיכה. – בליל חמישי אנו מקבלים כדרכנו תמיד.

אם כן היום הוא?

שמוח נשמח מאד לראותך, – אמרה הנסיכה בקרירות מגולה. קרירות זו הדאיבה את קיטי, ועל כן לא יכלה לכבוש את רצונה להרך את הרושם הקשה שעשתה אמה, ותסב ראשה ותאמר בצחוק קל:

להתראות.

באותה השעה נכנס סטיפן ארקדיביץ אל הגן, וכובעו היה מוטה הצדה, ופניו נהרו, וכולו מראה מנצח מלא שמחה. אך בקרבו אל חותנתו ענה על שאלותיה לשלום דולי בפני חוטא נעצב. אחרי דברו בלחש ובעוצב עם חותנתו, זקף את חזהו ויאחז את לווין בזרועו.ומה אפוא, נוסעים אנחנו? – שאל את לווין – כל הימים האלה הגיתי בך, ומאד מאד אשמח, כי באת, – אמר ויבט אל עיניו בפנים מביעים מחשבות עמוקות.

נוסעים אנחנו, נוסעים, – ענה לווין בשמחה: הוא לא חדל לשמוע את צלצול הקול שאמר אליו “להתראות”, ולראות את הצחוק הנעים, שנאמרה בו מלה זאת.

“לאנגליה” או לארמיטאז'?

אין חלוק לי.

ל“אנגליה” אפוא, – אמר סטיפן ארקדיביץ, לפי שלבית המלון הזה היה חייב יותר, ועל כן חשב לדבר שאינו הגון להתרחק ממנו. היש לך רכב? טוב מאד, כי את מרכבתי שלחתי הביתה. שניהם החרישו בכל שעת הנסיעה. לווין הרהר בהערכת השנוי שנראה על פני קיטי: פעם הבטיח את נפשו, כי יש תקוה, ופעם הוברר לו, כי תוחלתו נכזבה, ובכל זאת הרגיש בעצמו, שנהפך לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה לפני צחקה ולפני אמרה: “להתראות”.

בדרך סדר לו סטיפן ארקדיביץ את סדר הסעודה.

הלא אוהב טירבה אתה? – אמר ללווין בגשתם במרכבתם אל בית המלון.

מה? – שאל לווין אחריו: – טירבה? כן, מאד מאד אני אוהב.

י.

כשנכנס לווין עם אובלונסקי אל בית המלון, לא יכול לבלתי התבונן, שיש בפניו ובכל תארו של סטיפן ארקדיביץ איזה רישום מיוחד, כמין צהלה מסותרת. אובלונסקי הסיר את אדרתו ובכובע מּטה הצדה עבר אל חדר האוכל, ובעברו נתן פקודות למשרתים טטרים לבושי פרק ומחזיקי מפות לבנות, אשר דבקו בו כולם, הוא נתן שלום והחזיר שלום ימינה ושמאלה, כי גם פה נמצאו לו מודעים שקדמו פניו בשמחה כבכל מקום, ויגש אל הבוּפיט וישת כוס יין־דגן ויקח לו דג קטן ויאמר לצרפתית המפורכסת, העדויה קשורים מעשי סריגה דקה וסלסולי שער, שעמדה מבפנים לקאַסה, דברים שהביאו גם אותה לידי צחוק מקרב לב. ולווין לא שתה הפעם, ודוקא בגלל אשר געלה נפשו בצרפתית הזאת, שהיתה כולה כמין הרכבת שערות נכריות ואבקת־אורז ומי־בושם. הוא אך שם עיניו עליה ויט מפניה מהר כמו ממקום מטונף כל נפשו מלאה זכרונות על אודות קיטי, וצחוק נצחון ואושר נגה בעיניו.

הֵנה, הוד נסיכות, גשה נא, לא יטרידו את הוד נסיכותך, אמר אחד הטטרים אשר החזיק בו ביחוד, איש זקן שכולו לבן וירכיו רחבות וכנפי הפרק שלו נפרדות עליהן. – גשה נא, הוד נסיכות, אמר אל לווין בכוונה לשמש בשקידה, מפני כבודו של סטיפן ארקדיביץ, גם את האורח הבא עמו.

כרגע פרש מפה מצוחצחת על שולחן עגול מכוסה במפה מכבר, שמנורת ברונזה ממעל לו, ויקרב אליו כסאות של קטיפה ויעמוד לפני סטיפן ארקדיביץ, ומפה קטנה וכרטיס המטעמים בידו, ויחכה למצוותיו.

אם יצוה הוד נסיכותו לתת לו חדר מיוחד, יפָנה חדר בעדו מהר: הנסיך גליצין שם עם גבירה אחת. צדפות חיות נתקבלו.

אַ! צדפות.

סטיפן ארקדיביץ התחיל מהרהר.

אולי נשנה את הסדר, לווין? – אמר וישם את אצבעו על הכרטיס, ופניו הביעו עיון גדול. אך, הטובות הן הצדפות?

פלֶינסבורגיות הן, הוד נסיכות, אוסטֶינדיות אין.

לו תהיינה פלינסבורגיות, אבל החיות הן?

תמול נתקבלו.

אולי נתחיל בצדפות, ואחר נשנה את כל הסדר? מה תענה על זה?

לי אין חלוק בדבר, לי ציר ומקפה נבחר מכל; אך כזאת הלא אין בזה.מקפה א לאַ־ריס, הטוב בעיניך? – אמר הטטרי ויגחן אל לווין כאומנת אל ילד.

לא, לא משטה אני, כל מה שתבחר ייטב בעיני. אני שטתי על הקרח ורעב אני. ואל תדמה, – הוסיף בראותו אותות־תרעומות על פני אובלונסקי, – כי לא הערכתי כראוי את טוב טעמך. בעונג אוֹכל מטעמים.

פשיטא! אמור מה שתאמר, אבל זה אחד מתענוגי החיים, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – תנה אפוא, אחי, עשרים או, זה ימעט, שלשים צדפות; נזיד עם קלחים…

פרֶנטַניֶיר, – נענה הטטרי אחריו. אך, לפי הנראה, לא רצה סטיפן ארקדיביץ לעשות לו נחת רוח ולקרא את המטעמים בשמותיהם הצרפתיים.

עם קלחים, הידעת? אחרי כן טירבה עם ציר שבלילתו עבה, אחרי כן… רוסטביף; אך השתדל, שיהי יפה. נוסיף על זה תרנגולי־בר, ועל זה, כמובן, כבוּשים.

הטטרי זכר, שאין דרכו של סטיפן ארקדיביץ לקרוא את המטעמים בשמותיהם הרשומים צרפתית בכרטיס, ועל כן לא שנה אחריו כבראשונה, אך אחרי כן המציא לנפשו את העונג הזה ושנה את כל המטעמים שהוזמנו יחד זה אחר זה על פי הכרטיס: מרק פרטנייר, טירבה סוֹס בומרשה, פולרד אַ ליסטרגון, מסידואַן די פריאי… וּמַהֵר, כמכונה של נוצות־מתכווצות, הניח את הכרטיס המכורך האחד ויחטוף את השני ויושט לסטיפן ארקדיביץ.

ומה נשתה?

אני – מה שייטב בעיניך, אך לא הרבה… שמפני – אמר לווין.

מה? בזה נתחיל? ואולם גם זה אפשר. אתה אוהב את החתום בחותם לבן?

קַשֶׁה בלֵן – מלא הטטרי את דבריו במהירות.

אם כן תתן יין זה עם הצדפות, ואחר נראה.

שומע אני. ויין סעודה מאיזה מין תצוה להביא?

ניאי תביא. לא, טוב ממנו יין שבלי שדעת הכל נוחה הימנו.

שומע אני. וגבינה תצוה להביא משלך?

כן, כן, פּארמֶיזאַן. אולי אתה אוהב מין אחר של גבינה?

לא, לי אין כל חלוק בדבר, – אמר לווין בבלי יכולת לעצור שפתיו מצחוק קל.

והטטרי רץ בכנפים – כנפי פרק – פרושות, ואחרי חמשה רגעים נכנס במעופו זה, ובידו קערות צדפות פתוחות ומוטלות על קליפותיהן, קליפות מרגליות, ובקבוּק בין אצבעותיו.

סטיפן ארקדיביץ מָלַל את המפה הקטנה המגוהצת וידביקה מתחת לז’ילט וישם את ידיו על השולחן במנוחה ויחל לאכול את הצדפות.

אכן לא רעות הן, אמר, בהסירו במזלג־הכסף הקטן את הצדפות המפרכסות מעל קליפותיהן המבהיקות ויתחיל בולע אותן בתאות נפש זו אחר זו. – לא רעות, – חזר ואמר בהפנותו את עיניו הלחות והנוצצות פעם אל לווין ופעם אל הטטרי.

לווין אכל גם מן הצדפות, אף על פי שפת מלופתת בגבינה ערבה לו יותר. אך הוא התבונן בנחת אל אובלונסקי. גם הטטרי הביט, אחרי הוציאו את הפקק ומסכו את היין היפה אל הכוסות הדקות המצופות זהב, בצחוק של קורת רוח אל סטיפן ארקדיביץ ויתקן את ענקו הלבן.

ואתה אינך מאוהבי צדפות? – אמר סטיפן ארקדיביץ בשתותו את כוסו, – או שרוי בצער אתה? האין זאת?

הוא רצה, שייטיב לווין את לבו. ולווין אמנם לא היה עצב, אך המקום היה צר לו. קשה וצר היה לו על פי רעיוני רוחו לשבת בעת ההיא בבית המשתה בין החדרים, שסעדו בהם עם נשים, בתוך המרוצה וההשתדלות המרובה לעשות כרצון איש ואיש; אותה ההתקשטות בברונזה, במראות, בגז, בטטרים – כל זאת היתה דרך עלבון לו. ירא היה, פן ישקץ את הרגש הקדוש הממלא את נפשו.אני? כן, דואג אני; אך מלבד זאת מורת רוח לי כל אשר אראה פה, – אמר לווין. – אתה לא תוכל לשער, עד כמה משונה כל זה בעיני, באשר אני בן כפר, עד כמה צפרניו של אותו האדון, שראיתי אצלך…

כן ראיתי, שצפרני גריניביץ האומלל משכו את עיניך עליהן, אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

אינני יכול, – ענה לווין. – אתה השתדל נא, ראה את לבי, עמוד על דעתך של בן כפר. אנחנו מתאמצים להכשיר את ידינו כפי האפשר לעשות בהן מלאכה; בעבור זה אנחנו קוצצים את צפרנינו ומפשילים לפעמים את שרוולינו. ופה אנשים מגדלים בכוונה את צפרניהם, עד כמה שאפשר להן להתקיים, ומרתּקים את כפיהם בכפתורים רחבים כקערות, כדי שלא יוכלו לעשות דבר בהן.

סטיפּן ארקדיביץ צחק צחוק שמחה.

הרי זה אות, שידידי זה אינו צריך לעבודה גסה. בינתו עובדת לו…

אולי כן הוא. אך בכל זאת משונה הדבר בעיני, כשם שמשונה בעיני עתה מה שאנו, בני הכפרים, משתדלים לאכול ולשבוע מהר, למען תספיק לנו השעה לעשות את שלנו, ואני ואתה משתדלים אנו בּאכלנו, שלא לשבוע זמן רב כפי האפשר, ובשביל זה אנו אוכלים צדפות…

מובן הוא, – מלא סטיפן ארקדיביץ את דבריו במהירות. – אבל זאת מטרת ההשכלה: להפוך כל דבר לתענוג.

אם זאת היא המטרה, אני נכון לי להיות פרא.

גם פרא אתה בלעדי זאת. כולכם, כל הלווינים, פראים אתם.

לווין נאנח. הוא זכר את ניקולי אחיו, ולבו הכהו ויצר לוויפלו פּניו; אך אובלונסקי החל לדברבענין, אשר השכיחו את עצבו כרגע.

ומה, התסע היום בערב אל קרובינו, אל השצירבצקים? – אמר ויסלק מלפניו את הקליפות הריקות האוושניות ויקרב אליו את הגבינה, ויברק בעיניו דרך רמיזה עמוקה.כן, נסוע אסע, – ענה לווין. – אף על פי שנדמה לי, שהנסיכה האם קראה אותי לא ברצון.

מה לך? הבל וריק! כך דרכה… עתה תנה נא אחי, נזיד!… כך דרכה, גרַנד דַם, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – גם אני אבוא, אבל צריך אני לנסוע אל הגרפינה בונינה לזמרת־הכנה. ולא פרא אתה? באיזה טעם אחר אפשר להסביר מה שברחת פתאום ממוסקבה? השצירבצקים שאלו אותי תמיד עליך, כאילו חייב אני לדעת. ואני יודע אך דבר אחד: כל הימים אתה עושה, מה שלא יעשה איש זולתך.

כן הוא, – אמר לווין בגמגום ובצער מגולה: – צדקת, פרא אני. אך פראותי נגלתה לא ביציאתי מזה, כי אם בחזירתי שחזרתי עכשיו…

אבל מה מאושר אתה! – קרא סטיפן ארקדיביץ פתאום בהביטו לתוך עיני לווין.

במה?

אני מכיר סוסים אבירים על פי החותמות החרותים עליהם וצעירים אוהבים – על פי עיניהם, – אמר סטיפן ארקדיביץ כקורא ברגש מתוך ספר. – הנה הכל עודנו עתיד לך.

ולך האמנם כבר עבר הכל?

לא, אמנם לא עבר, אך לך עתיד, ולי הוה, ואתו ההוה אינו תדיר כלל.ומה אפוא?

הוא אינו טוב. אך על אודותי אינני רוצה לדבר, ולא עוד אלא שלהסביר הכל אי אפשר, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – ואתה בשביל מה באת למוסקבה?… הסירה את הקערות, קרא אל הטטרי. אתה מבין מעצמך? – השיב לווין, בלי גרוע עיניו הנוצצות מעל סטיפן ארקדיביץ.

מבין אני, אך אינני יכול להחל דבר בזה. גם על פי זה תוכל לראות, המצאתי אם לא מצאתי את חידתך. – אמר סטיפן ארקדיביץ ויבט אליו בצחוק דק.

ומה תאמר לי? – אמר לווין בקול רועד וירגש בבירור, שכל שרירי פניו מזדעזעים. – מה דעתך על זה?

סטיפן ארקדיביץ שתה במתינות את כוסו, כוס יין שאבלי ובלי גרוע עיניו מלווין.

אני?… אמר סטיפן ארקדיביץ, – אין לי דבר שאני רוצה בו יותר מזה, אין דבר! זהו המעולה מכל מה שהיה אפשר.

אבל שמא טועה אתה? הידעת במה אנו מדברים? – אמר לווין ויעמק עיניו בדובר עמו. – החושב אתה, שאפשר הדבר?

אני חושב, שהוא אפשר. מפני מה אי אפשר?

לא, הבאמת תחשוב, שהוא אפשר? לא, אמור כל מה שאתה חושב! ומה אם ישיבו את פני?…

ואני גם ברי לי…

ולמה תחשוב כן? – אמר סטיפן ארקדיביץ בבדיחה על סערת רוחו.

כן נראה לי לפעמים. הלא זה יהיה נורא גם לי גם לה.

על כל פּנים אין כל דבר נורא בזה לעלמה. כל עלמה מתגאה שמבקשים את ידה.כן, כל עלמה, אך לא היא.

סטיפן ארקדיביץ חייך קצת. הוא ידע מראש את הרגש הזה שבלווין, הוא ידע, שעל פי השקפתו נחלקות כל העלמות שבעולם לשני מינים: האחד הוא – כל העלמות שבעולם, חוץ ממנה, בהן כל דרכי היצר המשותפים לכל בני האדם, והן מצויות מאד; והמין השני – היא לבדה, שאין בה כל מדה שאינה הגונה, וגבוהה היא מכל מין האדם.

ראה נא, קח לך מן הציר, – אמר ויעצור ביד לווין, אשר סלק מאצלו את הציר.

לווין שמע אליו וישם ציר על קערתו. אך לא הניח לסטיפן ארקדיביץ לאכול.

לא, ראה נא, אתה, אמר אליו – בינה נא, כי שאלת החיים והמות זאת לי. מעולם לא דברתי עם איש אודות זאת. הן אני ואתה זרים אנחנו זה לזה בכל דבר: טעמים שונים, השקפות שונות, שונים בכל אשר נפנה; אבל יודע אני, שאתה אוהב אותי ומבין דרכי, ובגלל זה אני אוהב אותך אהבה נוראה. אך למען ה', דבר אלי את אשר בלבבך באמת.

אני אומר אליך מה שאני חושב, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק קל. – אך גדולה מזו אומר לך: אשתי – אשה נפלאה מאד… הוא נאנח בזכרו את הדברים שבינו לבין אשתו, ויוסף, אחרי החרישו רגע אחד: – בה רוח נבואה. היא בוחנת לבבות, אך לא זאת בלבד, – היא יודעת מה שיהיה. וביחוד בעניני שדוכים. היא נבאה, למשל, כי שחובסקיה תנשא לברינטילן. איש לא רצה להאמין, אבל דברה בא. והיא נוטה אחריך.

ובמה היא אחרי?

בזה שהיא לא אוהבת אותך, כי אם גם אומרת, כי עתידה קיטי להיות לך ולא לאחר.

לדברים האלה נהרו פני לווין פתאום בצחוק קל, בצחוק קרוב לדמעות גיל.כן היא אומרת? – קרא לווין – אני אמרתי תמיד, כי אך מחמדים היא אשתך. ורב לנו, רב לדבר בזאת, – אמר בקומו ממקומו.

טוב, אבל שב נא.

אך לווין לא יכול לשבת. הוא עבר פעמים בצעדי אונו בחדר הקטן, הדומה לכלוב ויקרוץ בעיניו, כדי שלא תראה דמעה בהן, ואחרי כן חזר וישב אצל השולחן.

בינה נא, – אמר בשבתו, – שאין זו אהבה. כבר אהבתי, אך זה ענין אחר, לא רגשי הפנימי הוא, כי אם כח חיצוני הכניעני. הן יצאתי מפה, על כי החלטתי, שלא תהיה כזאת לעולם, התבין, כשם שאין אושר בארץ; אך אני נלחמתי עם נפשי, ורואה אני, כי בלעדי זאת אין חיים לי. ויש לגמור… ולמה יצאת?

חכה נא! כמה רעיונות בלבי! כמה שאלות לי! שמע נא. הן אחת לא תוכל לשער, מה הגדלת לעשות עמדי, כשאמרת לי מה שאמרת. אני מאושר כל כך, שהייתי לאסיר־לב נתעב; שכחתי הכל. היום נודע לי, כי אחי ניקולי… הלא ידעת, נמצא פה… וגם אותו שכחתי כמדומה לי, שגם הוא מאושר. הרי זה כמין שגעון. אבל ענין נורא הוא… הנה אתה בעל אשה, אתה יודע רגש זה… נורא הוא, שאנו – אנשים זקנים, אנשים שכבר טעמו… לא טעם אהבה, כי אם טעם חטאים… מתקרבים פתאום אל יצור זך ונקי מעוון; הלא תועבה היא, ועל כן אי אפשר לאיש כמוני שלא ירגיש את עצמו לבלתי ראוי. אבל אתה חטאיך מעטים.

אך בכל זאת, – אמר לווין, – בכל זאת אני חוזר בגועל נפש על ספר דברי יְמי ומרעיד ומקלל ומתאונן במרירות… כן.

ומה נעשה? כך דרכו של עולם, – אמר סטיפן ארקדיביץ.

כל נחמתי בנוסחת התפלה האהובה לי מאז, “כי לא על צדקותי, כי אם ברחמיך הרבים סלח נא לי”, גם היא יכולה אך לסלוח.

יא.

לווין שתה את כוסו, ושניהם החרישו.

עוד דבר אחד עלי לאמר לך. הידעת את וורונסקי? – שאל סטיפן ארקדיביץ את לווין.

לא, לא ידעתיו. למה אתה שואל זאת?עוד בקבוק, – אמר סטיפן ארקדיביץ אל הטטרי, אשר מלא את כוסותיהם והשתדל לשמשם דוקא ברגעים שלא הוצרכו לו.

עליך לדעת את ורונסקי, על כי הוא אחד מאנשי תחרותך.

מה הוא וורונסקי? – אמר לווין, ופניו, אשר זה עתה היו שעשועים לאובלונסקי בצהלה הילדותית המובעת בהם, נהפכו פּתאום למלאי זעם ורעי מראה.

וורונסקי הוא אחד מבני הגרף קיריל איבנוביץ וורוֹנסקי ואחד מן הטפוסים היותר משוכללים שבצעירי מרום עם הארץ הפטרבורגי. לי נודע בטוויֶר, בימים אשר עבדתי שם, והוא בא שמה לזמן לקיחת אנשי צבא. הוא עשיר מאד, יפה, מתהלך עם גדולי הארץ, פליגל־אדיוטנט ויחד עם זה איש חמודות, טוב ונעים מאד. אך לא טוב ונעים בלבד. כפי מה שהכרתי אותו פה הוא גם בעל השכלה ונכון דבר. על כל פנים הוא עתיד להצליח ולגדל.

לווין הרעים פניו והחריש.

והוא בא הנה ימים מעטים אחרי יציאתך, ולפי מה שאני רואה, הוא אוהב אותה אהבה עזה, ואתה מבין, כי האם…

סלח נא לי, אבל אני אינני מבין מאומה, – אמר לווין ופניו מלאו רגזה ודאגה. ומיד זכר את ניקולי אחיו ועד כמה נתעב הוא בעצמו בשכחו את אחיו זה.

המתינה נא, המתינה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויצחק ויגע בידו. – אני אמרתי לך מה שידעתי, ואני שונה, שבענין הזה נראה לי, כפי מה שאפשר לראות מראש, שאתה עתיד לנצח.

לווין נרתע לאחוריו על כסאו, פניו היו חורים.

אבל אני איעצך למהר כפי האפשר לגמור את הדבר, – הוסיף אובלונסקי וימלא את הכוס.

לא, תודה לך, אינני יכול לשתות יותר, – אמר לווין, בסלקו את כוסו מלפניו. פן אֶשכר… ומה שלומך? – הוסיף לווין, וברור היה, שרצונו לעבור אל ענין אחר.

עוד מלה אחת: על כל פנים איעצך למהר לפתור את השאלה. ביום הזה לא איעצך לדבר.

– אמר סטיפן ארקדיביץ. – בא מחר בבקר להשתדך כמנהג המקובל, ויברכך אלהים…

הלא חפצת כל הימים לבוא אלי לצוד ציד? בוא נא באביב הזה – אמר לווין.

עתה נחם מאד, כי התחיל בשיחה זו עם סטיפן ארקדיביץ. הרגש המיוחד שלו נטמא בשיחה זו

על אודות תחרותו של איזה אופיציר פטרבורגי ובהשערותיו ובמועצותיו של סטיפן ארקדיביץ. סטיפן ארקדיביץ צחק קצת. הוא הבין את הדברים שבלב לווין.

אני אבוא באחד הימים, – אמר אל לווין. – כן הוא, אחי, הנשים הן הציר, שהכל סובב עליו.

הנה גם לי רע, רע מאד. וכל זה בשביל הנשים. הגידה נא לי בלי כחד, – הוסיף בקחתו סיגרה ובהחזיקו בידו האחת בכוס, – הבה נא עצה לי.

אך באיזה דבר?

זה הדבר. נשער נא, שאתה בעל אשה, ואוהב אתה אותה, אך נפתית אחרי אשה אחרת…

סלח נא, אבל אינני מבין זאת כלל, כיצד… כשם שאינני מבין, כיצד אעבור עכשיו, אחרי אכלי לשבוע, לפני חנות של נחתום ואגנוב עוגה משם.

עיני סטיפן ארקדיביץ הבריקו יותר מהרגיל.

ומדוע לא? יש אשר יערב ריח העוגה כל כך, שאין לעמוד נגדו.

היממליש איזט’ס, ווענן איך בעצוואוּנגען

מיינע אירדישע בעגיער;

אָבּער דאָך וועננ’ס ניכט געלוּנגען,

האָטט איך אויך רעכס היבש פלאזיר!

באמרו זאת צחק צחוק דק. גם לווין לא יכול להתאַפּק מצחוק רגע קטן.

אַך בלי דברי לצון, – הוסיף אובלונסקי – בינה נא, כי האשה הזאת – נפש נעימה, טובה, מלאה אהבה, אשה אומללה, בודדת, שוויתרה על כל. עתה כשכבר נעשה מעשה, בינה נא זאת, כלום אפשר לעזבה? גם כי נאמר שיש להפרד, כדי שלא להרוס את האושר הביתי, אך האומנם אין לחוּס עליה, אין לכוננה, אין להקל על מצבה?

לענין זה סלח נא. הלא ידעת, על פי רוחי נחלקות כל הנשים לשני מינים… כלומר לא… נכון יותר: יש נשים ויש… אני לא ראיתי ולא אראה בנות־חמד נדחות, ונשים כאותה הצרפתית, המפורכסת שמבפנים לקאַסה, בעלת התּלתּלים, שקץ הן לי, וכל הנדחות דומות לה.והאמוּרה באבן־גליון?

חדל נא! המשיח לא היה אומר מעולם את הדברים האלה, אילו נודע לו, עד כמה ילמדו מתוכם להרע. אבל אני מדבר לא מה שאני חושב, כי אם מה שאני מרגיש. תועבת נפשי הן הנשים הנדחות. אתה ירא מפני עכבישים, ואני מפני השקוצים האלה. הן בודאי לא למדת את טבע העכבישים ואינך יודע את דרכיהם, והיא הדין לי.

נקל לך לדבר כן; הרי זה דומה לאותו האדון שבספּורו של דיקנס, שבידו השמאלית הוא משליך אחרי כתפו הימנית את כל השאלות הקשות. אבל הכחשת המעשה לא תשובה היא. מה לעשות אפוא, הגידה לי מה לעשות. הנה אשתך נעשית זקנה, ואתה מלא חיים. בטרם תפן כה וכה, אתה רואה, שאינך יכול לאהוב את אשתך, גם כי תכבד אותה מאד. ופתאום תבוא אהבה בלבך, ואתה אבדתּ, אָבדת! – אמר סטיפּן ארקדיביץ בעצבון וּביאוּש.

לווין צחק.

כן הוּא, אָבדתּ, – הוסיף אובלונסקי – ומה לעשות?

אין לגנוב עוּגות.

סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק גדול.

הוי, מטיף מוסר! אבל בינה נא זאת: הנה שתיּ נשים לך: האחת תובעת את זכוּיותיה, ואותן הזכוּיות הן אהבה מאתּך, מה שאין בידך לתת לה; והשנית מקרבת לך את כל נפשה ואינה דורשת לה מאומה. מה לך לעשות? איך תנהג? הרי זו דראַמה נוראה!

אם חפץ אתה לשמוע את אשר בלבבי בענין זה, אומר לך, כי אינני מאמין, שיש בזה דרמה. וזה טעמי. האהבה על פי דעתי… שתי האהבות, שאַפּלטון מברר ערכן, כמו שתזכור, בספר “המשתּה” שלו – שתי האהבות אבן בוחן הן לאנשים. יש יודעים אך את האחת, ויש יודעים אך את השנית – והאנשים היודעים רק את האהבה שאינה אַפּלטונית, אין להם להזכיר דרמה בדברם בה. באהבה כזאת אי אפשר לשוּם דרמה. “תודה רבה לך על הנאה זוּ, חיי בשלום” – וזאת כל הדרמה. ובאהבה אַפּלטונית אי אפשר שתהי דרמה, כי באהבה כזאת הכל ברור וטהור, כי…

ברגע ההוא זכר לווין את חטאותיו ואת המלחמה הפנימית אשר נלחם ויוסף פתאום:

ובכל זאת אפשר שצדקת, אפשר מאד… אך אני אינני יודע, אינני יודע לגמרי.

זה הדבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ, – אתה אדם שלם מאד. זה יתרונך וגם זה חסרונך. אתּה שלם באָפיך וחפץ אתה, שיהיוּ כל החיים הרכבת חזיונות שלמים, ואין הדבר כן. הנה אתה בוזה את העבודה בעניני הצבּוּר, על כי רצונך, שתהי העבודה מתאמת תּמיד למטרתה, ואין זה ממנהגו של עולם. רוצה אתה עוד, שעסקנוּתו של היחיד תהי מכוּונת למטרה, שהאהבה והחיים הבּיתיים יהיוּ תמיד ענין אחד, – וגם זה אינו ממנהגו של עולם. כל שנוּי הגוונים, כל ההוד, כל ההדר שבחיים הוא הרכבת צל ואור.

לווין נאנח ולא ענה מאוּמה. הוא הרהר בענינו ולא שמע את דברי אובלונסקי.

ופתאום הרגישו שניהם, שאף על פי שהם רעים, אף על פי שסעדו יחדו ושתוּ יין, שהיה לו לקרבם זה לזה יותר, מהרהר כל אחד מהם אך בענינו ואין איש מהם דואג לרעהו כלל. אובלונסקי כבר הכיר לא אחת ולא שתּים את ההתחלקוּת הגדולה הזאת, הבאה אחרי סעוּדה תחת התקרבות, וידע מה שיש לעשות במקרים האלה.

חשבון! – קרא בקול ויצא אל החדר הסמוּך ושם פגש כרגע אַדיוּטנט נודע לו ויכנס בדברים עמו על אודות אַקטריסה אחת ומפרנסה. ומשהתחיל מדבר עם האַדיוּטנט ההוּא הרגיש רוח ומנוּחה מעמל השיחה עם לווין, אשר בכל פעם היה מביאו לידי יגיעת מוח ונפש רבה מאד.

כאשר בא הטטרי והביא חשבון בסכוּם עשרים וששה רוּבל עם קופּיקות והוספה ליין דגן בעדו, לא שת לווין את לבו לסכוּם אַרבּעה עשר רוּבל שהוּטל עליו, אף על פּי שבזמן אחר היה משתומם על זה ככל בן כפר, וישלם ויסע לביתו על מנת לחלף את בגדיו ולנסוע אל השצירבצקים, ששם היה גורלו עתיד להתברר.

יב.

בת־הנסיכים קיטי שצירבּצקיה היתה בת שמונה עשרה שנה. היא החלה להראות ב“עולם” אך בחורף ההוּא. בדרכיה ב“עולם” הצליחה יותר משתי אחיותיה הגדולות, וגם יותר מאשר קותה אמה הנסיכה. מלבד אשר הצעירים המחוללים בנשפי מוסקבה אהבו כוּלם כאחד את קיטי, נזדמנוּ עוד החורף הראשון ההוא שני שדוּכים חשוּבים באמת. ראשונה: לווין, ומיד אחרי יציאתו ממוסקבה – הגרף וורונסקי.

כניסת לווין לביתם בתחלת החורף, בּקוריו המרובים ואהבתו המגוּלה לקיטי גררוּ אחריהם את השיחות הראשונות בין הנסיך והנסיכה על אודות עתידות קיטי בתם וגם העירו דברי ריבות ביניהם. הנסיך טען ללווין ויאמר, כי איננו מבקש לו טוב ממנו לקיטי. והנסיכה אמרה, על פי דרכן של נשים לנטות מעיקרה של השאלה, כי קיטי עודנה צעירה מאד, כי לווין אינו מראה לדעת בשוּם דבר, שהוא נכון באמת להשתּדך, כי קיטי איננה דבקה אחריו, וכיוצא בזה; אך לא אמרה עיקרו של דבר, שהיא מחכה לשדוּך טוב מזה לבתה, שאין לבּה נוטה אחרי לווין ושאינה מבינה את דרכיו. וכאשר יצא לווין פתאום ממוסקבה, שמחה הנסיכה ואמרה לאישה בגילת נצחון:“הלא תראה, כי צדקתי”. וכאשר נראה וורונסקי, שמחה עוד יותר, כי מצאה בזה חזוק לדעתּה, שעתידה קיטי לא לשידוּך טוב סתּם, כי אם לשידוּך נפלא בטובו.

אמה של קיטי לא יכלה גם לדמות את וורונסקי ואת לווין זה אל זה. לא ישרו בעיניה גם סברותיו וחוּמרותיו המשוּנות של לווין, גם כבדות תנוּעותיו בצבוּר, שהיתה לפי דעתה מדרכי הגאוה שלו, גם חייו בכפר – חיי פרא לפי טעמה – ועסקנוּתו בעניני המקנה והאכרים; גם מלבד זאת חרה לה מאד, על כי בּאהבו את בתּה היה נוסע אל ביתם חודש וחצי ונראה כמחכה לאיזה דבר, כבוחן ובודק, וכמו היה מתירא, שמא יגדל הכבוד יותר מדי, אם ישתּדך, ולא הבין, כי בנסעו אל בית אשר בו עלמה־כלה הוטל עליו להגיד את אשר בלבבו. ופתאום יצא מן העיר בלי דבר דבר. “טוב שהוא רע־מראה כל כך, שלא אהבה אותו קיטי”, אמרה הנסיכה בלבה.

וורונסקי התאים לכל מאויי היום: הוּא היה עשיר מאד, נבון, יחסן, עולה למדרגה גבוהה בעבודת הצבא והחצר, וכולו מחמדים. היא לא יכלה לבקש טוב ממנו.

בנשפי מחול היה וורונסקי מבקש קרבתה של קיטי בגלוּי. הוא היה מחולל עמה ונוסע לביתם, ולא יכלוּ להסתּפּק בדבר, שהוא חושב באמת לקחתּה. אך אף על פי כן דאגה וחרדה אמה מאד כל ימי החורף ההוא.

הנסיכה בעצמה היתה לאיש לפני שלשים שנה בשדכנוּתה של דודה אחת. החתן בא לראות ולהראות, לאחר שכבר נודע הכל על אודותיו; הדודה השדכנית שאלה וידעה והודיעה את הרושם שנעשה בשעת הראיון; הרושם היה טוב; אחרי כן השתּדך לפני האב והאם ביום שנועד לזה מראש, וההשתּדכוּת שחכו לה מקודם נתקבּלה ברצון. הכל נעשה קל ופשוט מאד. לפחות, נדמה כן לנסיכה. אך בבנותיה נסתה וראתה, עד כמה לא קל ולא פשוט הוא ענין השאַת הבנות הנראה כנעשה מאליו. כמה יראות יראה, כמה מחשבות חשבה, כמה כסף הוציאה כמה מריבות קלות היו בינה לבין אישה על דבר נשוּאי שתי בנותיהם הגדולות, דריה ונטליה! ועתּה כשהתחילו “מוציאים” את הצעירה, שבו אליה הדאגות והספקות ההם, והמריבות עם אישה גדלוּ בפעם הזאת יותר מעל אודות בנותיה הראשונות. הנסיך הזקן היה, ככל האבות, מדקדק ביחוד בכבוד בנותיו וּבשמן הטוב; הוא היה מקנא לבנותיו בלי גבוּל, וביחוּד לקיטי, האהובה לו יותר מכולן, ועל כל פסיעה ופסיעה היה גוער בנסיכה, באמרו, שהיא משפלת את כבוד בתּה. הנסיכה היתה רגילה בזה עוד בימי טיפּוּליה בבנותיה הראשונות, אבל עתּה הרגישה, כי חששנותו היתרה של הנסיך יש לה יסודות יותר מבראשונה. היא ראתה, שבנות גילה של קיטי יסדוּ איזו חברות, נסעוּ לאיזו שעורים, התהלכו עם גברים בלי חשש, נסעוּ יחידות ברחובות, חדלוּ לָקר. והעיקר הוא, שהיו כוּלן מוּבטחות, שהן בעצמן צריכות לבחור להן בעלים ולא אבותיהן. “בימים האלה אין משיאים עוד כבראשונה”, חשבו ואמרו כל העלמות הצעירות האלה, וגם כל הזקנים עמהן. אך כיצד משיאים בימים האלה, לא הגיד איש לנסיכה. המנהג הצרפתּי – שהאבות משיאים כטוב בעיניהם את הילדים – לא נתקבל, הוא נחשב למגוּנה. המנהג האַנגלי, – שהעלמה חפשית לגמרי – גם הוא לא נתקבל, ואי אפשר לקבלו בצבור הרוסי. המנהג הרוסי, מנהג השדכנוּת, נחשב לדבר מכוער, עליו לעגו הכל וגם הנסיכה בעצמה, אבל איך ראוי להנשא ולהשיא – לא ידע כל איש. כל האנשים, שדברה הנסיכה עמהם במקרה על אודות זאת, אמרו אליו, פה אחד: “חדלי נא, בימינוּ אלה עת לעזוב את המנהג הנושן הזה. הלא הצעירים הם הבאים בנשוּאים ולא אבותיהם, על כן יש לתת לצעירים לכונן את חייהם על פי בינתם.”אך נקל היה הדבר כן למי שאין לו בנות, והנסיכה הבינה שבתה יכלה לקרב ולאהוב במקרה גם איש, אשר לא יאבה לקחתּה או אשר לא יוכשר להיות לה לאיש. ואחרי כל הדברים אשר שננו לנסיכה, שבימינו ראוּי לצעירים בעצמם לכונן את חייהם, לא יכלה להאמין לזה, כשם שלא יכלה להאמין, שבזמן מן הזמנים יש לחשוב רובים ממוּלאים לכלי־שעשוּעים טובים בידי ילדים בני חמש שנים. ובגלל זה דאגה הנסיכה לקיטי יותר ממה שדאגה לבנותיה הראשונות בשעתּן.

עתה יראה, פן יסתּפק וורונסקי בבקשות ידידות לבד. היא ראתה, כי בתה אוהבת אותו, אך נחמה את נפשה באמרה, שהוא איש ישר ועל כן לא יעשה זאת. אבל יחד עם זה ידעה, מה נקל הוא להעביר עלמה על דעתה, על פי מנהגי החופש המקוּבלים בימים האלה, ומה קלה דעתּם של גברים בכלל בדבר העון הזה". בשבוּע הקודם ספרה קיטי לאמה מה שדברה עם וורונסקי בשעת מאַזוּרקה. השיחה ההיא הרגיעה קצת את הנסיכה; אך לשקוט לגמרי לא יכלה גם אחריה. וורונסקי אמר לקיטי, כי הוּא ואחיו רגילים כל כך לשמוע בקול אמם בכל דבר, שאינם מחליטים להתחיל בשום דבר חשוּב בלי הועץ אתּה “ועתּה אני מחכה ליום שתּבוא אמי מפּטרבּוּרג, כמו שמחכים לאושר מיוּחד”, אמר לה בשיחה ההיא.

קיטי ספרה זאת, בלי מצוא חשיבוּת מיוחדה בדברים האלה. אך אמה הבינה אותם באופן אחר. היא ידעה, כי מחכים שם לזקנה מיום ליום, גם ידעה, כי שמוח תשמח הזקנה על בחירה זו שבחר בנה לעצמו, ומשונה היה בעיניה דרכו זה, שאינו משתדך, מיראה, שמא יעזוב את אמו בזה; אבל נפשה חשקה כל כך בשידוך זה ועוד יותר במנוּחה שהוא עתיד להביא לה מדאגותיה, שהאמינה לדבריו של וורונסקי, אף על פי שהיה תמוּה בעיניה מאד. מר מאד היה לנסיכה לראות בצרת בתה הבּכירה דולי, אשר היתה נכונה לעזוב את אישה, אבל דאגתה הרבּה לגורל בּתּה הצעירה, כבשה תחתיה את כל שאר רגשותיה. והיום הזה, בבוא לווין, נוספה עוד דאגה חדשה: היא יראה, פן תחמיר בתה על עצמה, באשר כבר נטתה קצת זמן קצר, לפי מה שנדמה לה, אחרי לווין, ותשיב את פני וורונסקי, ובכלל, פן תהי שיבת לווין למכשול ולמעצור בדבר הזה, הקרוב כל כך להגמר.

מה לו, הזה זמן רב בּא הנה? – אמרה הנסיכה על אודות לווין, בשוּבן הביתה.

היום, אמי.

דבר אחד יש את נפשי לאמור… החלה הנסיכה, וקיטי ראתה את פניה, כי מלאוּ שימת־לב והתעוררות, ותּבן, במה היא נכונה לדבר.אמי, אמרה בחרי אף ותּסב אליה במהירוּת, – אַל נא, אַל נא תאמרי מאוּמה בזה. ידעתי, ידעתי הכל.

גם היא רצתה במה שרצתה אמה, אבל בטעמים, אשר נכונה אמה לתת לדבר, ראתה עלבון לה.אני אך רוצה לאמר, שנתינת תקוה לאחד…אמי, אַל נא, למען אלהים, אַל נא תדברי. מה נורא מאד לדבר בזה.

לא אדבּר, – אמרה האם, בראותה דמעות בעיני בתה; – אבל דבר אחד, בתי היקרה: הנה אַת הבטחתּיני, שלא יהי לך דבר נסתּר ממני. לא יהיה?

לעולם לא יהיה, אמי, דבר לא אַסתּיר, ענתה קיטי ותּתאַדם ותּבט בּעינים מישירות אל פני אמה. – על דעתי אין חפץ לדבר בזה עתּה. אני… אני… אילוּ רציתי, אינני יודע מה להגיד ואיככה… אינני יודעת.

“לא שקר לא תוכל לדבר בעיניה אלה” אמרה אמה בלבּה ותּצחק לסערת רוּחה ולשמחתה הגדולה של קיטי. הנסיכה צחקה, על כי בעיני התּמימה הזאת גדול וחשוּב כל כך מה שמתחולל בקרבה בשעה זו.

יג.

בין סעוּדת הצהרים ובין תחלת הנשף הרגישה קיטי ממין רגשותיו של איש חיל צעיר לפני תגרת מלחמה. לבה פעם בקרבּה בחזקה, ורעיוניה תעוּ בבלי יכולת להתרכז בענין אחד.

היא הרגישה, כי בנשף הזה, ששני אוהבים יזדמנו בו בפעם הראשונה במקום אחד, תלוּי גורלה לכל ימי חייה. בלי הפסק רגע שותה לנגד עיניה את שני אלה, פעם את כל אחד מהם בפני עצמו ופעם שהם נועדים יחד. בהעלותה על לבה את דברי הימים שעברו עליה, היה זכר דרכיה עם לווין יקר ונעים לה מאד. זכרונות ימי ילדוּתה, שהם היו ימי הידידות בין לווין ובין אחיה המת, שווּ הוד מיוחד, הוד פיוּטי, על דרכיה עמו. אהבת לווין אליה – ונפשה ידעה מאד שהוא אוהב אותה – היתה לה לכבוד ולשמחת לבב. בּגלל כל זה היה זכרו אך טוב ונעים לה. לא כן היו זיכרונותיה על אודות וורונסקי. אליהם נלוה איזה רגש קשה, אף על פי שהיה וורונסקי איש נמוסי ומתון עד מאד: כמין הערמה נראה לה בדרכיה עמו, ולא בו ראתה כזאת – בו בטחה, שתּמים הוא עמה – כי אם בה בעצמה: היא כמו הערימה קצת בעודו לנגדה, בשעה שעם לווין התנהגה בלי כל שמץ התחכמוּת. אבל במחשבותיה על אודות הימים הבאים נשקפו לה החיים עם וורונסקי בדמוּת יום שכוּלו הוד והדר ונעימוּת, והחיים עם לווין – בדמות יום מעונן.

בעלותה ללבוש את שמלותיה לנשף הסתּכלה במראה וראתה לשמחת לבבה, שהיום ההוא היה מן הימים הטובים שלה, שפניה טובים כראוי וכל כחה אתּה, מה שהיה נחוץ לה אז ביחוד; את המנוחה החיצונית ואת חופש התֹנוּעה הרגישה בעצמה במלוּאָם.

בחצי השעה השמינית ירדה אל חדר האורחים, וכרדתּה שמה, קרא המשרת בשם “קונסטנין דמיטריץ לווין”. אמה הנסיכה היתה עוד בחדרה, גם הנסיך עוד לא יצא לקבּל את הבאים. “באה שעת מגוּרתי”, אמרה קיטי, וכל דמיה פּרצו אל לבה, ותּבּט אל המראה ותבהל מראות, מה חורוּ פניה.

ברוּר היה לה, כי בכוונה הקדים לבוא, לבעבוּר ימצא אותה לבדה ויגיד לה את כל לבו, ובפעם הראשונה נגלה לה כל הענין הזה מצד אחר, מצד חדש לה לגמרי: באותו הרגע שמה אל לבה בפעם הראשונה, כי השאלה נוגעת לא בה לבד, כי לא שאלות מי ייטב לה ואת מי היא אוהבת הן העיקר האחד בדבר, וכי עליה לעלוב עלבון כבד מנשוא את האיש האהוב לה… ועל מה? על כי האיש הישר והטוב הזה אוהב אותה, על כי דבקה נפשו בה. אך אין דרך אחרת, והדבר נחוץ.

“אהה אלי! האומנם עלי להגיד לו זאת בעצמי? – שאלה בלבה. – האמנם אומר לו, כי לא אהבתּיו? הלא שקר יהיה דברי זה. מה אפוא אומר לו?כי אהבתּי איש אחר? לא, זאת לא אוּכל. אָסוּרה נא מזה”…

היא נגשה אל הדלת, וקול צעדיו בא באזניה. “לא, חלילה לי. מה אירא? כל רע לא עשיתי. יעבור עלי מה! את האמת אַגיד! ובודאַי לא יציק לי בדברי אליו אמת. הנהו”, אמרה אל לבה, בראותה את תארו המלא חוסן ומורך יחד ואת ברק עיניו המכוּננות אליה, ותּבּט אליו בעינים נשוּאות אל פניו וכמו בקשה רחמים ממנו, ותּתּן יד לו.

באתי ולא עת, כמדוּמה לי שהקדמתי, אמר ויתבּונן בחדר הריק. בראותו, כי כאשר דמה כן היה, כי אין מעצור לפניו לדבר ככל אשר עם לבבו, נפלוּ פניו מרוב מבוּכתו.לא, לא, – אמרה קיטי ותשב אצל השוּלחן.

אבל מראש חפצתי בזאת, למצוא אותך לבדי חפצתּי, – אמר בלי שבת ובלי הבט אליה, למען יעמוד רוחו בו.

אמי תצא הנה מהר. תמול עיפה מאד. תמול…

בדברה לא ידעה בעצמה, מה שהיא מבטאה בשפתיה ולא גרעה מעליו את עיניה המבקשות רחמים והמביעות חבּה.

הוא אך שם עינו עליה, ופניה אָדמוּ, ומליה נעתקו.

הנה אמרתי לך, כי אינני יודע, אם לימים רבים באתי… כי זה תלוי בך.

בדברו השפּילה ראשה יותר ויותר, מבלי דעת, מה תענה על הדבר אשר יאמר עוד מעט.

כי זה תלוּי בך, שנה לווין. – רצוני לאמר… רצוני לאמר… בעבוּר זה באתי… בעבוּר… היי נא לי לאשה! – בטא לבסוף בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו; אבל כאשר הכיר וידע, כי הדבר האיום והנורא כבר יצא מפיו, עצר במלים ויבט אליה.

היא שאפה רוח בכבדות ואליו לא הביטה. שמחה גדולה שמחה בקרבה. נפשה מלאה עונג. לא עלה על רוחה מראש, כי הודאתו תעשה עליה רושם חזק כזה. אבל רק רגע קטן התענגה על נצחונה, כי זכרה את וורונסקי, ותּשם את עיניה הבּהירות לנכח פני לווין המלאים יאוּש, ותּען בשפתים מהירות:

זה אי אפשר… סלח נא לי.

מה קרובה היתה אליו לפני רגע אחד, מה גדל ערכה בחייו! ומה זרה לו ורחקה ממנו עתה! זה היה לי לדעת מראש, – אמר וישעה עיניו ממנה ויכון ללכת.

יד.

אך ברגע ההוא יצאה הנסיכה הזקנה מחדרה. פניה לבשו חרדות במצאה אותם לבדם ובהתבוננה אל המבוכה שעל פניהם. לווין קדד לפניה ולא אמר דבר. קיטי החרישה ולא הרימה עיניה. “תודות לאל, רואה אני, שהשיבה את פניו”, אמרה הנסיכה בלבה, ועל שפתיה נראה צחוק החבה, שהיתה רגילה לקבל בו את באי ביתה בכל יום חמישי בשבוע. הנסיכה ישבה והתחילה שואלת את לווין על דבר עסקי הכפר. גם הוא חזר וישב, ויהי את לבבו להמתין, עד שירבו הבאים, ויוכל לצאת משם באין מתבונן אליו.

בעוד חמשה רגעים נכנסה הגרפינה נורדסטון, רעותה של קיטי, שנשאה לאיש בחורף הקודם.

ונורדסטון אשה חולנית, רגשנית, צנומה ומכורכמת, ועיניה שחורות נוצצות. היא אהבה את קיטי, וכדרך כל הנשואות עם העלמות החביבות להן, רצתה שתנשא קיטי לאיש, אשר תמצא בו היא, נורדסטון, את המעלות החשובות בעיניה; היא, על פי רוחה, בחרה בעדה את וורונסקי. ולווין, אשר בראשית ימי החורף ראתה אותו לעתים קרובות בבית השצירבצקים, לא מצא חן בעיניה מעולם. בכל פעם אשר נקרו יחד, אהבה להתקלס בו בלי הרפות ממנו.

– נעים לי, כשהוא מביט אלי בגודל לבבו, או כשהוא מפסיק משיחת חכמה שלו בדברו אתי, מאשר נבערתי מאד, או כשהוא מעביר על מדותיו בשבילי. אהבתי מאד את וותרנותו זאת. שמחה אני בכל לב, כי לא יוכל שאתי, – דברה עליו תמיד.

ולא טעות היו דבריה אלה בידה, כי באמת לא יכול לווין לשאת את דרכיה, ויבז לה על כל מה שחשבה לה לכבוד ולתהלה – על רגשנותה ועל הבוז אשר בזה לכל ענין פשוט וטבעי בחיי האדם.

בּינה ובּינו הונהג החזיון המצוי בחבוּרת בני מרום עם הארץ, ששני אנשים, מן הנראים כאוהבים על פי הנמוסים החיצונים, בזים זה לזה בלבם כל כך, שאינם יכולים לדבר זה עם זה לשלום כראוי וגם לעלוב זה את זה אין בידם.

הגרפינה נורדסטון כמעט שראתה אותו החלה להעתיר דבריה עליו.

– אה! קונסטנטין דמיטריץ! – קראה בתתה לו את ידה הקטנה והמכורכמת – הנה שבת ובאת לבבל הסוררת שלנו – רמז למה שאמר פעם אחת על מוסקבה, שהיא דומה לבבל – מה זאת, השבה בבל מרשעתה, אם אתה שבת מצדקתך? – הוסיפה בעיני לעג ותפן אל קיטי.

– לכבוד גדול אחשבה לי, גרפינה, שאת זוכרת היטב את דברי, – ענה לווין, שבין כה הספיק להתחזק אחרי תשובת קיטי, ומיד עבר אל סגנון הלעג והשנאה, שהיה רגיל בו בדברו עם נורדסטון – הלא זה אות, שהם עושים עליך רושם חזק.

– אמנם כן הוא! גם כתוב אכתוב את כולם על ספר. ואת קיטי החלקת על הקרח גם היום?…

ככה עברה אל דברי שיחה עם קיטי.

קשה היה לו לצאת באותה שעה, אבל נבחרה לו זאת משבת שם כל הלילה ומראות את קיטי, כשהיא ממעטת להביט אליו ונמנעת מפגוש את מבט עיניו. אך כשרצה לקום, ראתה הנסיכה בעלת הבית, שהוא מחריש, ונכנסה בדברים עמו.

– הלימים רבים באת למוסקבה? הלא, כמדומה לי, אתה עוסק בעניני הזמסטבה ולצאת ממקומך לזמן רב לא תוכל.

– לא, גברתי, אינני עוסק עוד בעניני הזמסטבה. באתי הנה לימים אחדים.

"איזה מקרה מיוחד קרהו, – אמרה הגרפינה נורדסטון בלבה, בהביטה על פניו הזועפים והקרים. – משתמט הוא משיחותינו. אך אני אמשכהו אחרינו. אהבתי מאד לשימו לצחוק במעמדה של קיטי וזאת אעשה גם הפעם.

– קונסטנטין דמיטריץ, – אמרה אליו; – אמר נא לי, פשר הדבר – הלא אתה יודע זה – בכפר הקאלוּגאי שלנו נתנו האכרים והאכרות את כל אשר להם ביין־דגן, ועתה אינם משלמים מה שיש לנו בידם. מה זאת? ואתה משבח תמיד את האכרים.

באותה שעה נכנסה עוד אשה אחת, ולווין קם.

– סלחי נא לי, גרפינה, אבל אינני יודע בכל זאת דבר ואינני יכול להשיב על שאלתך, – אמר ויסתכל בפקיד הצבא, שנכנס מאחרי האשה ההיא.

“אין זה כי אם וורונסקי”, אמר לווין בלבו, וכדי לברר את הדבר לעצמו הביט אל קיטי. בין כה הספיקה גם היא לראות את וורונסקי ולשים עינה אחרי כן על לווין. ועל פי ברק עיניה הבין, כי אוהבת היא את האיש הזה, והדבר הוברר לו, כאילו הגידה לו בפירוש. אבל מה טיבו של אדם זה?

לווין ראה, כי איננו יכול עוד למהר לצאת משם, כי מתאוה הוא – אם מחכמה ואם לא מחכמה – לדעת, אדם זה שאהבה נפשה מה טיבו.

יש אנשים, אשר אם איש תחרותם יגבר עליהם, הם נכונים להסב עיניהם מכל דבר טוב שנמצא בו ולראות בו אך את הרע; אבל יש גם אנשים, שרצונם למצוא באיש אשר כזה אך את המעלות הטובות שעמדו לו במלחמה עמהם, ובלב פצוע וכואב הם מבקשים בו אך את הטוב, ולווין היה מהמין האחרון הזה. אף אמנם לא קשה היה לו למצוא את הטוב והנעים שבוורונסקי, כי נמשכו עיניו עליהם כרגע. וורונסקי היה שחרחר, קומתו לא גבוהה, אך מבנה גויתו היה של איש בריא, ּ ופניו יפו ונעמו והביעו הרבה מתינות ועוז. בפניו ובכל תארו, משער ראשו השחור והקצר ומזקנו המגולח עד מעילו הרחב, מעיל חדש בן יומו, נראו אך טוב טעם ויופי. בבואו נתן ידים לאשה אחת, שנקרתה עמו בפתח, להכנס ראשונה, ויגש אל בעלת הבית ואחרי כן אל קיטי.

בגשתו אל קיטי, הזהירו עיניו היפות בזוהר מיוחד, ובצחוק־חן מביע גיל ונצחון (כך נדמה ללווין) פשט לה את ידו הקטנה והרחבה.

אחרי כן נתן שלום ודבר דברים אחדים לכל הנמצאים שם, וישב בלי שים עינו על לווין אפילו פעם אחת, ולווין לא גרע עיניו ממנו.

– אקרא נא בשמותיכם, – אמרה הנסיכה הזקנה ותור בידה על לווין: – קונסטנטין דמיטריביץ לווין, גרף אלקסיי קירילוביץ וורונסקי.

וורונסקי קם ויבט במנוחה לתוך עיני לווין ויחזק בכף ידו.

– כמדומה לי שהיינו נכונים לסעוד יחד באחד הימים בחורף הזה, – אמר וורונסקי ויצחק כדרכו בלי כל תנוּעה מיוחדת, – אלא שיצאת פתאום אל הכפר.

– קונסטנטין דמיטריץ בוזה וּמתעב את הערים וגם אותנו, בני הערים, עמהן, – אמרה הגרפינה נורדסטון.

– אכן רושם חזק עושים דברי עליך, שאת זוכרת אותם כל כך – אמר לווין וכרגע זכר שכבר אמר כזאת פעם אחת, ויתאדם.

וורונסקי הביט אליו ואל הגרפינה נורדסטון, ויצחק צחוק קל.

– ואתה יושב תמיד בכפר? – שאל את לווין – הלא בחורף שולטת שם עצבות.

– אם יש עבודה אין עצבות, גם לשבת בדד אפשר בלי עצבות – ענה לווין כקורא תגר.

– אני אוהב את הכפר, – אמר וורונסקי ועשה את עצמו כמי שאינו מרגיש, שמדברים אליו בסגנון שאינו לפי כבודו.

– אקוה, כי אתה הגרף לא תסכים לשבת תמיד בכפר – אמרה הגרפינה נורדסטון.

– אינני יודע, לשבת ימים רבים בכפר לא ניסיתי, אבל זה דבר פלא שמצאתי בי, – הוסיף הגרף. – בשום מקום שבעולם לא היו לי געגועים עזים על הכפר הרוסי עם האכרים שבו וסנדליהם המיוחדים כמו בעיר ניצה, שישבתי בה חורף אחד עם אמי. בניצה שוררת עצבות, כאשר ידעת. גם ניאפול וסורינטו נעימות אך לימים מעטים. ודוקא במקומות האלה עולה רוסיה על הלב. ובפרט הכפר הרוסי. הרי זה…

בדברו פנה גם אל קיטי גם אל לווין, ועיניו – עיני מנוחה ובקשת טובה – נסבו לרגעים פעם עליה ופעם עליו; בכלל נראה, שדבּר מה שעלה על רוחו במקרה.

בראותו, כי הגרפינה נורדסטון רוצה לאמר דבר, הפסיק ולא גמר מה שהתחיל ויקשב לדבריה.

השיחה לא נפסקה אפילו רגע אחד, והנסיכה הזקנה, שבכל עת היו מוכנים אתה שני ענינים גדולים להעסיק בהם את אורחיה בשעת הדחק, והם שאלת ההשכלה הקלסית והריאלית וערכה של חובת עבודת הצבא הכללית, לא הוצרכה להוציא את כלי זיינה אלה, והגרפינה נורדסטון לא הוצרכה להקניט את לווין.

לווין רצה להשתתף בשיחה הכללית הזאת ולא עלתה בידו; בכל רגע ורגע אמר לנפשו “עתה אצא”, אך לא יצא משם ויהי כמחכה לאיזה דבר.

והנה התחילו מדברים על אודות השולחנות המשיבים לשואליהם בדפיקות ובסבובים והרוחות המספרות בהשבעת הספיריטים, והגרפינה שהאמינה במעשים כאלה ספרה נפלאות שראתה בעיניה.

– נהגיני נא, גרפינה, בשם ה', נהגיני נא אליהם! – אמר וורונסקי בצחוק. – מעודי לא ראיתי כל מעשה ניסים, אף על פי שאני מבקש פלאות בכל מקום.

– הנני, בשבת הבאה, – ענתה הגרפינה נורדסטון. – ואתה, קונסטנטין דמיטריץ, התאמין בזה? – שאלה את לווין.

– למה זה תשאליני? הלא ידעת מה שאשיב.

– אבל חפצה אני לשמוע מה שתאמר על זה.

– על פי דעתי, – ענה לווין, – מעידים השולחנות הסובבים האלה, שהצבור הנקרא אינטליגנטי, אינו עולה בחכמה על האנשים הפשוטים. המה מאמינים בעין רעה, במעשי כשפים ובמזיקים, ואנחנו…

– אינך מאמין אפוא?

– לא אוכל האמין, גברתי הגרפינה.

– ואם ראיתי בעיני?

– גם הזקנות שבכפר מספרות שראו “שדי־בית” בעיניהן.

– אם כן אתה חושב, שאני משקרת? – אמרה הגרפינה בצחוק שאין עמו נחת לבעליו.

– לא כן, מַשַׁא, קונסטנטין דמיטריץ אומר, שאינו יכול להאמין, – אמרה קיטי, ופניה כסתה בושה על גסות מבטאיו של לווין, והוא ראה ויבן וירגז עוד יותר ויאמר להשיב על זה, אך וורונסקי עמד בפרץ, ובפניו הצוהלים לא נתן למשיחים לבוא לידי ריבות שפתים.

– האומנם לא תוכל להעלות על דעתך שיש בזה איזו אפשרות? – שאל את לווין. – מדוע? הלא מאמינים אנחנו במציאות האלקטריות, אף על פי שאין אנו יודעים מה היא; ומדוע אין להאמין, כי ישנו עוד כח אחד לא נודע לנו, אשר…

– כשנתגלתה האלקטריות – נכנס לווין לתוך דבריו, – נגלה אך החזיון ראשונה, ולא נודעו אז מוצאו ופעולתו של החזיון הזה, ועד שהתחילו להשתמש בו עברו מאות שנים. לא כן דרך הספיריטים, בתחלת מעשיהם נמצאו שולחנות כותבים להם מכתבים ורוּחות מספרות עמהם, ואחרי כן התחילו אומרים, שכח נעלם הוא.

וורונסקי שמע את דברי לווין בשום לב, זה היה דרכו תמיד – ונראה שדבריו העסיקו אותו.

– כן הוא, אבל הספיריטים אומרים עתה: אין אנחנו יודעים, כח זה מה הוא, אך ידוע לנו שישנו במציאות, ואלה התנאים שהוּא מתגלה בהם. ועתה יבואו נא החוקרים ויגלו, מה הוא הכח הזה. לא, אני אינני מבין, מאיזה טעם אי אפשר לאמר, שהוא כח חדש, אם הוא…

– זה טעמו של דבר, – נכנס לווין שנית לתוך דברי וורונסקי, – הנה חזיון אלקטרי ידוע נראה בכל פעם שנשפשף זפת בצמר, מה שאין כן בענין זה, שלא בכל פעם יראה החזיון, אות שאינו טבעי.

וורונסקי הרגיש בודאי, שהשיחה מדעית יותר מהראוי לחדר אורחים, ועל כן לא השיב עוד, כי אם נתן לב לנטות ממנה ויאמר אל הנשים בפנים צוהלים:

– הבה ננסה נא מיד; אך לווין רצה לפרש דבריו.

– אני אומר, – הוסיף לווין, – כי רצונם של הספיריטים לבאר את מעשי נפלאותיהם במציאת כח טבעי חדש, הוּא נסיון אשר לא יוכל הועיל. הלא בפירוש הם אומרים, שכח רוחני לפניהם, ואיך יבחנוהו בחינה חמרית?

כל בני החבורה רצו שיגמור מהר, והוא הרגיש בדבר.

– ואני אדמה, כי עתיד אתה להיות מידיום מצוין, – אמרה הגרפינה נורדסטון,– כי יש בך מאותה ההתרגשות.

לווין פתח שפתיו להשיב, אך התאדם ולא אמר דבר.

– הבו נא, – פנה וורונסקי אל קיטי, – ננסה נא בשולחנות, – הטוב בעיניך? – שאל את הנסיכה הזקנה, ויקם מכסאו ויחפש בעיניו בחפצו לקחת לו שולחן קטן.

קיטי הלכה להביא שולחן, ועיניה נפגשו בעיני לווין בעברה לפניו. צר היה לה עליו מאד, וביחוד נדה לו בזכרה את הצרה הגדולה אשר הביאה עליו היא בעצמה. “סלח נא לי, אם יכול אתה, – דברו עיניה אליו–מאושרה אני מאד”.

“שונא אני לכל, גם אותך גם את נפשי אשנא”, ענו עיניו על זה, וישלח יד לקחת את כובעו. אך עוד לא הגיע זמנו לצאת. כאשר נכונו כולם לעשות מעשי בחינתם מסביב לשולחן, ולווין נכון לצאת, עבר הנסיך הזקן על פניהם ויתן שלום לנשים ויפן אל לווין.

– אה! – קרא בשמחה – הזה ימים רבים שבת אלינו? ואני לא ידעתי, כי אתה פה. שמח אני מאד לראותך.

הנסיך הזקן היה מדבר אל לווין פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים. בחבקו את לווין ובדברו עמו אחרי כן, לא שם עינו על וורונסקי, אשר קם ויחכה במנוחה, עד שיפנה הנסיך אליו.

קיטי הבינה היטב, עד כמה קשתה לו ללווין חבה זו, שהראה לו אביה, אחרי כל הדברים האלה. אחרי כן ראתה כי אביה החזיר שלום לוורונסקי בּקרירות מגולה, והוא הביט אל אביה בידידות ובתמהון יחד, מבלי יכולת להבין כיצד ומפני מה אפשר להתרעם עליו, – ובושת כסתה פניה.

– אדוני הנסיך, – אמרה הגרפינה נורדסטון, – תנה את קונסטנטין דמיטריץ לגשת אלינו. רוצים אנו לעשות נסיון.

– איזה נסיון? לסבב שולחנות? סלחו נא לי, גבירותי ואלופי, על דעתי טוב מזה לשחק בזריקת גלגלים, – אמר הנסיך הזקן בעינים מוסבות אל וורונסקי – והנסיך הכיר בו, שהוא היה המתחיל בדבר הזה – במשחק הגלגלים עוד אפשר למצוא איזה טעם.

וורונסקי הביט בתמהון אל הנסיך בעיניו המעידות על עז רוחו, וּצחוק דק מאד נראה על שפתיו, וכרגע נכנס בדברים עם הגרפינה נורדסטון על דבר המחול הגדול, שהיה עתיד להערך בשבוע הבא.

– אקוה, כי גם תהיי את שם? – אמר אל קיטי.

כמעט שנטה הנסיך הזקן מאצלו, חמק לווין ויצא משם, והרושם האחרון מכל מה שנרשם בזכרונו בנשף ההוא היה מראה פני קיטי המלאות נחת וגיל, בהשיבה לוורונסקי על שאלתו בדבר המחול.

טו.

אחרי צאת האורחים ספרה קיטי לאמה את דבר השיחה שבינה ובין לווין, ובכל השתתפותה בצערו של לווין, שמחה על כי התחילו משתדכים לה. כל ספק לא היה בלבה, שכּהוגן עשתה מה שעשתה. אך זמן רב נדדה שנתה בלילה ההוא. תמונה אחת עמדה לנגדה ולא הניחה לה לישון: תמונת לווין כשהוא עומד לפני אביה והמדבר אליו, וגבות עיניו מפיקות עוצב, ועיניו המביעות אך טוב מביטות מתחתיו אליה ואל וורונסקי, ורחמיה נכמרו עליו, ובעיניה גל דמעות. אבל מהר זכרה את האיש, אשר בחרה בו תחת לווין, את פניו המלאים גבורה ועז רוח, את מנוחתו המעידה על רוח נדיבה ואת לבו המבקש טובה לכל. ובזכרה את אהבתו של אהוב נפשה זה אליה, שב ששון רוחה אליה ותשכב בצחוק שמחה על הכר שמתחת לראשה. “צר לי עליו, צר לי מאד, אבל מה אעשה? לא פשעי ולא חטאתי” דברה עם לבבה; אבל קול מקרבה דבר אליה ברוח אחרת. לא הוברר לה, אם על כי משכה אחריה את לווין היא מתחרטת, אם על כי השיבה את פניו, אבל שמחתה ערבה על ידי הרהורי חרטה. “אל נא, רחם נא, רחם נא”! אמרה בלבה בנוסחת התפלה המקובלת בכנסיתה עד שנרדמה.

ובמדור התחתון בחדר עבודתו הקטן של הנסיך נדונו אביה ואמה על אודותיה בדברים שנאמרו ונשנו ביניהם בימים ההם פעמים רבות.

– זה הדבר אשר אמרתי! – קרא הנסיך ויפרוש ידיו, וכרגע חזר ועטה את אדרתו הביתית התפורה על עורות סנאים, – אין בך גאות, אין רגש כבוד, את נותנת לחרפה את בתנו בהשתדלותך על דבר השדוך הזה, שהוא אך גנות ואולת.

– אבל השיבה נא אל לבך… נסיך. אני מה? מה עשיתי?

אחרי שמעה את דרכי בתה באה שמחה וטובת לב אל אישה להתפטר מאתו כדרכה, ולא רצתה להגיד לו, כי לווין השתדך, וקיטי השיבה את פניו, אבל רמזה לו, שוורונסקי חפץ בה, לפי מה שנראה לה, ושהענין יגמר בבוא אמו למוסקבה. לדברים האלה עלתה חמת הנסיך והתחיל צווח ומחרף.

– מה עשית? זאת עשית: ראשונה את מושכת חתנים אל ביתך, בזה תהיי למלה בכל העיר, ומידך זאת לך. אם נשפים בביתך, קראי לכל מיודעינו, ולא לחתנים נבחרים בלבד. קראי לכל הכלבים הקטנים האלה (כן כנה הנסיך את צעירי מוסקבה), הזמיני מנגן למחולות, ויכרכרו להם ככל אשר תאוה נפשם, אך היום קראת אך לחתנים, ואין זו אלא בקשת אהבה לשם שדוּך. תועבת נפשי מראה כזה, תועבה הוא לי, – ואת עשית וגם עלתה בידך, וכבר הטית את הנערה מני דרך. לווין איש טוב ממנו אלף פעמים. הלא זה אחד השחצנים הפטרבורגים, שכולם טבועים בחותם אחד, כולם דומים זה לזה, וכולם לא יצלחו למאוּמה. גם אילו היה מזרע המלוכה, אין חפץ לבתי לבקש אהבה מאיש.

– אבל מה עשיתי?

– עשית… קרא הנסיך בזעם.

– ידעתי, כי אם אשמע בקולך, – נכנסה הנסיכה לתוך דבריו, – לא נתן את בתנו לאיש לעולם. אם כן, עלינו לצאת אל הכפר.

– גם טוב לנו לצאת.

– אבל בינה נא, האם אני משדלתו בדברים. חלילה לי לשדל. אך איש צעיר נקרה, והאיש טוב מאד, אוהב אותה, וגם היא כמדומה לי…

– כמדומה לך! ומה תעשי, אם תאהבהו באמת, והוא אינו חושב לשאת לו אשה יותר ממני? – מי יתן ולא תראינה עיני כזאת. אה ספיריטיזם! אה ניצה! אַה אותו הנשף! – הנסיך קרא את הקריאות האלה בקידות ובהשתחויות, ונדמה לו, שהוא מחקה את אשתו – ומה אם נביא רעה על קיטי הנחמדה, אם תגלה את נפשה באמת? –

– ולמה תחשוב עליו כזאת?

– לא חושב אני, כי אם רואה, כי על כן לנו עינים ולא לנשים. מצד אחד אני רואה לפני איש, אשר לבו תמים עמנו, והוא לווין, ופה אני רואה צפור שעשועים, שאין עיניו ולבו כי אם אל חיי רגע.

– זה דרכך תמיד, כי יעלה על לבך דבר…

– עוד תזכירי את דברי, אך לאחר זמן, כמו שהיה בדשינקה¹.

– טוב, טוב, אל נא נדבר בזה, – שתקה אותו הנסיכה לזכר בתם האמללה.

– טוב מאד, ושלום לך!

הזקן והזקנה צלבו זה את זה וישקו זה לזה וילכו לחדריהם, אבל שניהם הרגישו בהפרדם, שכל אחד מהם מחזיק בדעתּו.

אולם רק בראשונה היתה הנסיכה מובטחת, שבלילה ההוא הוברר גורלה של קיטי, ושאין לפקפק במחשבותיו של וורונסקי עליה, ודברי בעלה על אודותיו הפריעו את מנוחתה. ובשובה אל חדרה שנתה גם היא בלבה, ברב חרדתה על הצפון בחיק העתיד, קריאת “אל נא, רחם נא!” פעמים אחדות.

טז.

וורונסקי לא ראה חיי נשואים מימיו. אמו היתה בימי עלומיה אשה גדולה ידועה בין מרום עם הארץ, ובימי נשואיה, וביחוד אחרי כן, היו לה מאהבים רבים זה אחר זה, וכל בני חבורתה ידעו זאת. את אביו לא זכר כמעט לגמרי, והוא נחנך בקורפוס לפאז’ים.

מבית מדרשו זה יצא בתור אופיציר צעיר ומכובד מאד, ומהרה הורגל היטב בכל מנהגי האופיצירים העשירים שבפטרבורג. גם לעולמם של אזרחי מרום עם הארץ הפטרבורגי נכנס לפעמים, אך כל הענינים הנוגעים בדברים שבצנעה שלו היו מחוץ לעולם ההוא.

במוסקבה קרהו בפעם הראשונה, אחרי חיי־העונג הגסים שראה בפטרבורג, מקרה נעים זה, שעלמה כבודה טובת מראה וברת לבב התקרבה אליו ותאהבהו. ולא עלתה על דעתו כלל, שאפשר למצוא שמץ דבר רע בדרכיו עם קיטי. בנשפי מחול הרבה לחול עמה ביחוד, וגם נהיה מבאי ביתם הקבועים. בשבתו עמה דבר אליה מה שנוהגים לדבר בחבורתה: דברים בטלים מכל המינים, אלא ששיחה בטלה זו בינו ובינה קבלה בפיו שלא בכוונה הוראה מיוחדת לה. אף על פי שלא אמר לה אפילו דבר אחד, שלא היה יכול לאמרו בפרהסיה, הרגיש בה, שהיא הולכת ומשתעבדת לו ובמדה שהרבה להרגיש זאת, בה במדה נעמה לו ונתחבבה עליו יותר. והוא לא ידע, כי דרכו עם קיטי הוא דבר שיש לו שם מיוחד בעולם, שכל אשר כזה הוא דרך פתוי שלא על מנת לשאת, וכי הוא מן העבירות, שצעירים כמוהו מבני מינו דשים אותן ברגליהם. לו נדמה, שהוא מצא ראשונה את העונג הזה וישמח על מציאתו.

אילו שמעו אזניו מה שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, אילו היה בידו לעמוד קצת על דעתם של אבות־בית, אילו הוגד לו, שעל פי רוחם הוא מביא רעה גדולה על קיטי, אם לא יקח אותה לו לאשה, היה אך משתומם ולא מאמין לשמועה. אי אפשר היה לו להאמין, שמה שממציא עונג גדול ונעים כזה לא רק לו, כי אם גם לה, לא אך טוב וישר הוא. ועוד פחות מזה היה יכול להאמין, שהוא חייב לשאת לו אשה.

מעולם לא נחשב קשר הנשואים בעיניו לדבר שיוכל לנהוג גם בו. מלבד אשר לא רצה בחיי נשואין, נחשבו החיים האלה בעיניו, ובפרט מצבו של בעל אשה, על פי השקפת כל בני חבר הבחורים שלו, לאיזה דבר משונה, מעורר משטמה ומגוחך עד מאד. אך בלי דעת וגם בלי העלות על לבו שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, הרגיש וורונסקי בצאתו מבית השצירבצקים, שהקשר הרוחני הנעלם שבינו ובין קיטי נתחזק בנשף ההוא כל כך, שהוא דורש מאתו איזו מעשים. אך מה הוא יכול ומה הוא חייב לעשות, לא יכול להבין.

"אכן זה יפה מאד, – אמר בלבו בשובו מבית השצירבצקים, שיצא משם כבכל פעם ברגש נעים מיוחד של נקיון והתעודדות, – במקצת מאשר לא קטר כל הלילה – ובפעם הזאת נוסף עוד רגש חדש של קורת רוח על אהבתה אליו, – אכן זה יפה מאד, שלא אמרנו דבר, לא אני ולא היא, ואף על פי כן שמענו גם שנינו בשיחה סתומה זו של הבטות והדגשות מלים, שהיום הגידה לי בלשון ברורה מבכל פעם אחרת שהיא אוהבת אותי. ומה נעימה ופשוטה היא בדרכיה, והעיקר, מה תמימה היא עמדי! גם בי אני מרגיש, שנעשיתי ישר וטוב מבראשונה. אני מרגיש, שיש בי לב ויש בי הרבה מדות טובות. מה נחמדו עיניה המלאות אהבה! כאשר אמרה: “נכונה מאד…”

“ומה בכך? אין דבר. גם לי גם לה אך טוב”, גמר הרהוריו אלה והתחיל מעיין בשאלה באיזה מקום יבלה את שארית הלילה הזה.

כל המקומות שהיה יכול לנסוע שמה עברו כרגע לנגד עיניו, “אולי אל הקלוב? לשחק בביזיק ולשתות יין שמפן עם איגנטוב? לא, שמה לא אסע. אולי אל “היכל הפרחים”, ששם אמצא את אובלונסקי, וחרוזים יושרו שם, וקוניאק? – לא, קצתי בכל זה, הלא על כן אהבתי את השצירבצקים שאני מיטהר בביתם. אסעה נא הביתה.” בבואו אל בית מלונו עבר מיד אל חדרו, ושמה צוה להביא לו את סעודת הערב, ויאכל ויתפשט את בגדיו וישכב, וכמעט שהניח ראשו על הכר, נרדם תרדמה עזה.

יז.

ממחרת נסע וורונסקי באחת עשרה שעות בבוקר אל בית הנתיבות הפטרבורגי לקראת אמו, והראשון אשר נקרה לפניו על המעלות, היה אובלונסקי, כי יצא לקראת אחותו, שגם היא היתה עתידה לבוא ברכבת ההיא.

– אה! אדוני הגרף! – קרא אובלונסקי – למי תחכה פה?

– לאמי, – ענה וורונסקי בצחוק, ככל מי שנקרה אובלונסקי לפניו, ויחזק בכף ידו באהבה ויעל עמו יחד במעלות. – הנה היא עתידה לבוא היום מפטרבורג.

– ואני חכיתי לך אתמול עד שתי שעות. אנה נסעת מבית השצירבצקים?

– לבית מלוני, – ענה וורונסקי. – בצאתי אתמול מלפני השצירבצקים נעם לי כל כך, שלא רצתה נפשי לנסוע לשום מקום אחר.

– אני מכיר סוסים אבירים על פּי החותמות החרותים עליהם, וצעירים אוהבים על פי עיניהם, קראו עליו סטיפן ארקדיביץ מה שקרא גם על לווין באותו ענין ממש.

וורונסקי צחק צחוק הודאה, אבל השיאו לדבר אחר.

– ואתה, לקראת מי אתה יוצא?

– אני? לקראת אשה יפה, – אמר אובלונסקי.

– האמנם גם אתה?…

– בוז וקלון למי שחושד בכשרים! לקראת אַנה אחותי.

– לקרינינה! – אמר וורונסקי.

– הידעת אותה?

– כמדומה לי, שידעתי. אך לא… אינני זוכר, באמת – ענה בגמגום, ולזכר שם קרנינה שוה לנגד עיניו תמונת אשה מקושטת וחסרת טעם.

– אך את גיסי המפורסם אלקסיי אלכסנדרוביץ הלא ידעת בודאי? הן כל העולם יודע אותו.

– ידעתיו בשמו ובמראהו. ידעתי, שהוא איש חכם, מלומד, גם מתנהג בחסידות קצת… אך הלא תבין היטב, כי כל זה הוא לא לפי טעמי, – אמר וורונסקי.

– אכן גבר נעלה הוא; קונסרבטור במקצת, אבל אדם הגון מאד, – העיר סטיפן ארקדיביץ, – הגון מאד.

– אשריו וטוב לו, – אמר וורונסקי דרך בדיחה – הנך פה, – פנה אל משרת אמו, איש זקן רם קומה, שעמד אצל הדלת; – בוא הנה.

בימים האחרונים דבק וורונסקי ביחוד בסטיפן ארקדיביץ, – אשר היה אהוב לבני חבורתו בכלל –, בגלל קרבת המשפחה שבינו ובין קיטי.

– וביום הראשון נעשה משתה ערב לכבוד מזמרת? – אמר אליו וורונסקי ויחזק בזרועו.

– עשה נעשה. אני אאסוף חתימות. ההתודעת אתמול אל ידידי לווין? – שאל סטיפן ארקדיביץ.

– התודענו, אך הוא מהר מאד לצאת.

– בן חיל הוא, – הוסיף אובלונסקי. – האין זאת?

– אינני יודע, – ענה וורונסקי, – מפני מה יש בכל המוסקבאים (חוץ מהאנשים שאני מדבר עמהם, כמובן, – העיר בלצון) איזו קפדנות יתרה. רגזנים הם, נוחים לכעוס בכל עת, כמו רוצים הם תמיד להזכיר איזה דבר.

– אכן יש בהם ממדה זו… אמר סטיפן ארקדיביץ בצהלת צחוק.

– ומתי תבוא הרכבת? – פנה וורונסקי אל אחד מפקידי המסלה.

– הרכבת יצאה, – ענה הפקיד.

התקרבות הרכבת הורגשה יותר ויותר, כי גברה התנועה בבית הנתיבות, הסבלים רצו בחפזה, וז’נדרמים ופקידים נצבו על משמרותיהם, והבאים לקדם פנים נתרבו. מתוך האד שבאויר הקרח נשקפו פועלים עוברים על שריגי המסלה באדרות־חורף קצרות ובנעלי לבד. מעל ענפי המסלה הרחוקים נשמעו שרקת עגלת קיטור וקול המון עגלות מרובות בנסען.

– לא, – אמר סטיפן ארקדיביץ, ונפשו נכספה מאד להגיד לוורונסקי את מחשבות לווין על קיטי. – לא, לא הערכת כראוי את לווין ידידי. אמנם רגזן הוא, ויש אשר יכבד על הנושאים ונותנים אתו, אד לפעמים נעים הוא מאד, כי תמים הוא, איש אמת ובעל רוח נדיבה. אולם אתמול היו סבות מיוחדות, – הוסיף סטיפן ארקדיביץ בצחוק של רמזים עמוקים וישכח מה מאד השתתף אתמול בצערו של ידידו זה, אף השתתף הפעם במדה זו ממש במצבו של וורונסקי. – כן הוא, יש דבר, אשר בגללו אפשר שהיה אתמול מאושר ביחוד או אומלל ביחוד.

וורונסקי עמד מלכת וישאלהו:

– מה פשוטו של דבר? האומנם השתדך אתמול לגיסתך?

– אפשר הדבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ, – כזאת נראה לי אתמול… כן הוא, אם הקדים לצאת ופניו נפלו, בודאי כך היה מעשה. הוא אוהב אותה זה ימים רבים, וצר לי מאד.

– זה הוא פשר הדבר!… אולם אני אדמה כי יכולה היא לבקש לה שדוך טוב מזה, – אמר וורונסקי ויזקוף קומתו ויוסף ללכת. – אבל אינני יודע אותו, – הוסיף לדבר דרך הלוכו. – אכן מצב קשה הוא! על כן בוחרים להם רב האנשים להתקרב אל קלות־הדעת. אם לא תצליח את דרכיך אתן, אין זה אלא אות, שלא היה לך כסף למדי, לא כן פה שכבודך בסכנה. אך הנה הרכבת באה.

שריקת עגלת הקיטור נשמעה באמת ברגע ההוא מרחוק. בעוד רגעים אחדים נזדעזעה הפלטפורמה, ועגלת הקיטור עברה לפניהם עבור ונשום באד לבן שוקע למטה מפני הקור העז, והמוט המבריח שבאופן האמצעי התקפל והתפשט במתינות ובסדר, ומנהל המכונה העטוף בבגדיו והמחופה כפור הרכין בראשו אל הנצבים; ומאחורי עגלת־השמוש הלכה עגלת־הבגז, הלוך והמעט במרוצתה, הלוך והרעד עוד יותר את האדמה מסביב, וקול יללת כלם עלה מתוך העגלה ההיא, ולאחרונה קרבו, נרתעו ועמדוּ מרכבות הנוסעים.

הקונדוקטור השחצני חלל בחלילו, עוד בטרם עמדו המרכבות, ויקפוץ וירד, ואחריו התחילו נוסעים קצרי־רוח יוצאים אחד אחד: אופיציר גוורדיי זקוף קומה ומתבונן בפנים קפדניים על סביביו, סוחר קל בתנועותיו צוחק מטוב לב ותרמילו בידו, ואכר בשק מופשל על שכמו.

וורונסקי עמד אצל אובלונסקי ויתבונן במרכבות וביוצאים מתוכן ואת אמו שכח באותה שעה. השמועה על אודות קיטי היתה לו לששון ולעונג רב; עיניו הבריקו שלא מדעתו, כי עלץ לבו בנצחונו.

– הגרפינה וורונסקיה במחלקה ההיא – אמר הקונדוקטור השחצני בגשתו אל וורונסקי.

הדברים האלה העירו את וורונסקי מהרהוריו ויזכור, כי אמו באה, והוא הולך לקראת. בלבו לא כבד את אמו וגם לא אהב אותה, אלא שלא הוברר לו דבר זה בשלמותו אך על פי מנהגי החברה שגדל בה ועל פי חנוכו לא יוכל גם להעלות על לבו, שאפשר לו להתנהג עם אמו לא בכבוד ובהכנעה מרובה ובדקדוק מיוחד בּדבר למראה עין, במדה שאין הכבוד והאהבה יוצאים מן הלב.

יח.

וורונסקי הלך אחרי הקונדוקטור אל המרכבה, ובהגיעו אל פתחה של המחלקה, שישבה בה אמו, עמד ויתן ידים לאשה אחת לצאת משם.

כדרך איש נמוסי רגיל במנהגיו הכיר בה וורונסקי באשה ההיא, שמבנות מרום הארץ היא, ויבקש סליחה מאתה ויכונן פעמיו לתוך המרכבה, אך בטרם יכנס חזר והביט עליה בתאות נפש, – ולא מאשר יפתה מאד, לא בגלל הודה וטוב טעמה שנראו בכל תארה, כי אם בגלל אשר הביעו פניה הנעימים, בעברה אצלו, איזו חבה ונדבת־רוח מיוחדות. כאשר פנה אחריו להסתכל בה שנית הסבה פניה גם היא אחריה. עיניה האפורות הנוצצות, שנראו כשחורות מתחת לגבותיה המרובות בשיער, כוננו אליו בידידות ובשימת־לב, כמו על מנת להכירו, ואחרי כן נסבו אל המון העוברים, וכמו חפשה איש ביניהם. בהבטה הקצרה ההיא הספיק וורונסקי להתבונן אל ההתעוררות וההתאפקות שנראו יחד על פניה ועברו במעוף בין ברק עיניה ובין הצחוק הדק שהופיע על אודם שפתיה. איזה כח אדיר, שמלא את כל קרביה עד אפס מקום עוד, הובע על כרחה פעם בזיו עיניה ופעם בצחוק שפתיה. את ברק עיניה התאמצה להמעיט, אך נגד רצונה נראתה פעולתו בדמות הצחוק הדק ההוא.

וורונסקי נכנס לתוך המרכבה. אמו – אשה זקנה וצנומה, שעיניה וקווצותיה שחורות, הסתכלה בו בעינים קורצות ובצחוק קל על שפתיה הדקות ותקם מעל הדרגש הקטן ותמסור לאמתה את הילקוט אשר היה אתה, ותתן לבנה את ידה הדקה והיבשה לנשיקה, ואחרי נשיקתו הרימה את ראשו מעל ידה ותשק לו על פניו.

– את הטלגרמה קבּלת? שלום לך? תודות לאל.

– הבשלום באת? – אמר וורונסקי וישב אצלה ושלא בכוונה הטה אזנו לקול אשה מאחרי הדלת, ןידע, כי הוא קול האשה שנקרתה לפניו בפתח.

– ובכל זאת לא אסכים לך, – אמרה האשה.

– מדעות הפטרבורגיים הוא, גברתי.

– לא מדעות הפטרבורגיים, כי אם דעת נשים בכלל, – אמרה האשה.

– עתה, אשקה נא את ידך.

– שלום, איבן פטרוביץ. ראה נא, אם אחי פה, שלחהו נא אלי, – אמרה האשה אצל הפתח וחזרה ונכנסה לתוך המחלקה.

– המצאת את אחיך? שאלה וורונסקיה את האשה שנכנסה. לשאלה זאת זכר וורונסקי, כי היא קרינינה.

– אחיך פה, – אמר אליה ויקם. – סלחי נא לי, כי לא הכרתיך, אבל התודעותנו היתה קצרה מאד, – הוסיף בקידה – ובודאי לא תזכריני עוד.

– לא, לא, לא יכולתי לשכוח אותך, כי בכל שעת נסיעתנו דברנו אני ואמך, כמדומה לי, רק בך לבד, – אמרה קרינינה, ובאותה שעה לא עצרה עוד בתנועת החיים העזה בקרבה מלהראות על שפתה בדמות צחוק קל, – אבל אחי עוד איננו לפני.

– קרא נא לו, בני, – אמרה הזקנה.

וורונסקי יצא ויקרא:

– אובלונסקי! פה!

אך קרינינה לא המתינה עד שיקרב אחיה אליה, כי, בראותה אותו, יצאה מתוך המרכבה בצעדות און ומהירות. וכאשר נגש אליה אחיה, חבקה בשמאלה את צוארו בתנועה עזה ויפה, שהשתומם עליה וורונסקי, ותמשכהו אליה במהירות ותשקהו באהבה רבה. וורונסקי הביט אליה בלי גרוע עיניו ממנה, ויצחק בבלי דעת על מה. אך בזכרו, כי אמו מחכה לו, שב אל המרכבה.

– נחמדה היא, האין זאת? – אמרה הגרפינה על קרינינה. – אישה הושיב אותה עמי, ואני שמחתי מאד, כל שעת נסיעתנו שוחחנו אני והיא. ואתה, אומרים עליך… כי אוהב אתה זה ימים רבים, – הוסיפה בלשון צרפת – זה מוטב, יקירי, זה מוטב.

– אינני יודע רמז זה מה הוא, אמי, – ענה בתרעומות, – נלכה נא, אמי.

וקרינינה חזרה ונכנסה אל המרכבה להתפטר מהגרפינה.

– את, גרפינה, פגשת את בנך, ואני את אחי, – אמרה בפנים שמחים. – גם כל ספורי תמו. אילו הוספנו לנסוע, לא היה לי מה לספר עוד.

– לא כן הדבר, – אמרה הגרפינה ותחזק בידה, – גם כי אקיף את כל הארץ עמך, לא תקוץ נפשי בדרך. את אחת מהנשים החביבּות, אשר ינעם גם לדבר גם לחשות בחברתן. ולבנך אל נא תשימי את לבך: אי אפשר להיות כל הימים יחדו.

קרינינה עמדה בלי נוע בקומה זקופה יותר הרבה מהראוי, ועיניה מלאו צחוק.

– לאנה ארקדיבנה בן, – הסבירה הגרפינה לבנה, – הוא, כמדומה לי, בן שמונה שנים, ומימיו לא נפרדה מאתו, ועתה היא מצטערת, על כי עזבה אותו.

– כן הוא, שתינו דברנו אך בבנינו, אני בבני, והגרפינה בבנה, – אמרה קרינינה, ועוד הפעם הופיעה בדיחתה על פניה, בדיחת חבה מכוונת אל וורונסקי.

– ובוודאי קצה נפשך בשיחה זו, – ענה וורונסקי על דברי הגירוי שלה במהירות גבור משכיל במצחק תחרות, אך היא מאנה, לפי הנראה, להוסיף דבר בסגנון זה, ותפן אל הגרפינה.

– אני מודה לך מאד, – אמרה אל הזקנה. – כשעה אחת קצרה עבר לי יום אתמול בשבתי עמך. ברכת שלום לך, גרפינה.

– שלום, שלום, ידידתי, – ענתה הזקנה, – אשקה נא את פניך היפים. אגידה נא לך בפשיטות, כדרך אשה זקנה, כי אהבתיך מאד.

קרינינה האמינה, לפי הנראה, בכל לבבה לדברים האלה, שאינם אלא מן המליצות השגורות בפי רבים, וגם שמחה עליהם, כי על כן התאדמה ותכף מעט ותגש את פניה אל שפתי הזקנה ואחרי כן חזרה וזקפה קומתה ותתן ידה לוורונסקי, והצחוק הדק עבר עוד הפעם בין עיניה ושפתיה. כאשר החזיק ביד הקטנה הנתונה לו שמח שמחה גדולה על הלחיצה העזה, שלחצה את ידו בהניעה אותה בחזקה ובאומץ לב. בהליכה דומה למרוצה יצאה משם, אף על פי שהיתה לא דלת בשר.

– נחמדה היא – אמרה הזקנה; וכדבר הזה אמר עליה בלבו גם בנה. הוא לא גרע עיניו מתּארה היפה עד אשר נתעלמה משם, וצחקו לא סר מעל פּניו. בעד החלון ראה כי נגשה אל אחיה והניחה את ידה על ידו והתחילה מדברת אליו בהתעוררות מרובה בענין, שבלי כל ספק לא נגע כלל וּכלל בו, בוורונסקי, ועל זה הרגיש כמין צער.

– השלום לך באמת, אמי? – שאל את הזקנה שנית.

– אך טוב ושלום. אלכסנדר התנהג בחבה. ומריה יפה עתה מאד למראה! היא לוקחת נפשות.

היא הוסיפה לםפּר דברים, שמשכו את לבה ביותר: על אודות טבילת נכדה, שבשבילה נסעה לפטרבּוּרג, ועל החסדים שהקיסר עושה לבנה הגדול.

– הנה פה גם לוורינטי, – אמר וורונסקי בהשקיפו בעד החלון. – נצאה נא עתה.

המשרת הזקן, שנסע עם הגרפינה בא אל המרכבה להגיד, שהכל נכון, והגרפינה קמה ללכת.

– נלכה נא, עתה נמוג ההמון, – אמר וורונסקי.

הנערה המשרתת לקחה את הילקוּט ואת הכלב, והמשרת הזקן והסבל לקחו את שאר החבילות. וורונסקי החזיק בזרוע אמו; אך אחרי צאתם מתוך המרכבה רצו ועברוּ על פניהם אנשים אחדים בבהלה. גם ראש התּחנה עבר במרוּצה במצנפתו המצוינת בצבעה. בּרוּר היה, כי מקרה שאינו מצוי קרה שם. המון היוצאים מן המרכבות שבוּ ורצוּ אליהן.

מה?… מה?… איפה?… התנפּל! .. הודק! נשמע בין העוברים ושבים.

גם סטיפּן אַרקדיביץ ואחותו האחוּזה בזרועו שבוּ בפנים נבהלים ויעמדוּ, בחפצם להבדל מתוך ההמון, אצל פתח המרכבה שירדו וורונסקי ואמו מעליה.

קרינינה והגרפינה נכנסוּ למרכבה, וּוורנסקי ואובלונסקי הלכו אחרי ההמון לחקור ולדעת את פּרטי האסון.

אחד השומרים לא שמע – אם מחמת שכרוּת אם מאשר נתעטף מאד מפני הקור – שהרכבת התחילה ללכת אחורנית, והוּדק תחתיה.

הפרטים האלה נודעו לאַנה ולגרפינה מפי המשרת הזקן עוד בטרם שבוּ וורונסקי ואובלונסקי אליהן.

שניהם ראוּ את גוית ההרוּג הסחוּפה והמבוּססה. אובלונסקי היה מלא סער. פניו התכווצו, ונראה, שהוא נכון לבכות.

– אוי, מה נורא הדבר! אוי, אַנה, אילו ראית! מה נורא המראה! – אמר אובלונסקי פעמים הרבּה.

וורונסקי החריש, וּפניו היפים מלאוּ מחשבות, אבל מנוּחה שלמה שכנה עליהם.

– אילו ראית, גרפינה, – אמר סטיפּן ארקדיביץ. – גם אשתו פה… מראה איום… היא התנפּלה על הגויה. שמעתּי

אומרים, כי בני ביתו רבים והוא היה המפרנס האחד. זה מקרה נורא.

– האין לעשות למענה דבר? – אמרה קרינינה בלחישה מתוך דאגה וצער.

וורונסקי הביט אליה ויצא מן המרכבה.

– עוד מעט ואבוא, אמי, – אמר בפתח בהסבו את פניו.

בשובו בעוד רגעים אחדים, כבר דבר סטיפן ארקדיביץ עם הזקנה על אודות המזמרת החדשה, והזקנה הביטה לרגעים אל הפתח וחכתה לבנה.

– עתה נלך, – אמר וורונסקי בבואו. בצאתם הלכו הוא ואמו ראשונה, וקרינינה ואחיה אחריהם. אך ראש התּחנה רץ אחריהם ויקרב אל וורונסקי.

– הנה מסרת לסגני מאתים רוּבּל. הגידה נא, למי הם נתוּנים מאתך? – שאל אותו ראש התחנה.

– לאלמנה, – אמר וורונסקי בתנודת כתפים, – תמה אני על שאלה זאת.

– נדבת כסף נתת? – קרא אליו אובלונסקי מאחריו וילחץ זרוע אחותו ויוסף: – יפה מאד! יפה מאד! אכן בן חיל הוא. ברכת שלום לך מאתי, גרפינה.

אובלונסקי עמד עם אחותו ויחפש בעיניו את הנערה המשרתת.

בצאתם מבית הנתיבות לא מצאו עוד את מרכבת הוורונסקים. השיחות על דבר האסון לא פסקו עוד.

– זו היא מיתה נוראה – אמר אדון אחד בעברו על פניהם – יש אומרים, שנגזר לחצי.

– ואני אומר, להפך, אין לך מיתה קלה מזו, בהרף עין, – אמר איש אחר.

– מדוע לא יתקנו תקנות, – אמר עוד אחד.

קרינינה ישבה במרכבה, וסטיפן ארקדיביץ ראה לתמהון לבבו, ששפתיה רועדות וקשה לה לעצור בדמעות שבעיניה.

– מה לך, אַנה? – שאל אותה כשכבר הרחיקו ממקום המעשה הרבה מאות אמה.

– סימן רע הוא, אמרה אַנה.

– הבלים! – אמר סטיפן ארקדיביץ. – היטבת, כי באת, זהו העיקר. לא תוכלי לשער, עד כמה אני מקוה לעזרתך.

– הזה ימים רבים אתה יודע את וורונסקי? – שאלה אַנה.

– כן הוא. דעי לך, כי אנחנו מקוים, שהוא ישא את קיטי.

– האומנם? – שאלה בקול שפל. – עתה נדברה נא בּך, – הוסיפה ותנע את ראשה תנועה מהירה, כאילו נתכוונה להסיר מעליו איזה דבר מיותר ומפריע אותה מעבודתה. נדבּרה נא בענינך. הנה קבלתי את מכתבך ואבואה.

– כן הוא, בך כל תוחלתי.

– ספּר לי הכל.

סטיפּן ארקדיביץ התחיל מספּר. כאשר נגשה המרכבה אל הבית, הוריד אובלונסקי את אחותו ויאנח וילחץ את ידה וילך לו אל בית ועדו.

יט.

כשנכנסה אַנה, ישבה דולי בחדר האורחים הקטן עם נער לבן־ראש ומסובל בשר, שכבר דמה בתארו לאביו, והנער חזר לפניה על שעורו הצרפתי. בקראו דלדל בידו בלי הפסק את אחד מכפתורי מעילו, אשר לא היה מוּדבק למדי, והנער התאמץ לעקרו. אמו סלקה את ידו פעמים אחדות, אך היד העסקנית הקטנה והמעוגלה שבה ואחזה בכפתור מדי פעם בפעם. דולי עקרה את הכפתור ותשימהו בכיס שמלתה.

– חדל לך, אסוף ידיך, גרישה, – גערה בו אמו ותוסף לסרוג את השמיכה, אשר החלה לסרגה לפני ימים רבים ובכל שעת צרה היה דרכה לשוב ולעשות במלאכה הזאת, והפעם סרגה וספרה את העניבות בהתרגזות מיוחדת. אמנם צותה לאמר בשמה לאישה, שאם תבוא אַנה ואם לא תבוא לא תשית לב לזה. אך עם זה הכינה את כל הנצרך ותחכה לגיסתה בסערת לב.

ודולי התאַבּלה מאד ולא שכחה אף רגע אחד את צרת לבבה. בכל זאת זכרה, כי אַנה גיסתה היא אשתו של אחד מנכבדי פּטרבּורג ואשה גדולה היא שם. על כן לא שמרה מוצא שפתיה ולא עשתה את עצמה כאינה יודעת, שגיסתה נכונה לבוא.“וסוף סוף, – אמרה בלבה, – נקיה היא אַנה ממני. הן היא לא חטאה לי, עליה אני יודעת אך טובות, אתּי הלכה תמיד בידידוּת ובאהבה”. אמנם, לפי מה שיכלה לזכור שאת הרושם, שנעשה עליה, בבואה אל הקרינינים בפטרבוּרג, לא ישר ביתם בעיניה בעת ההיא: כמין ערמומית נראה לה בכל דרכיהם זה עם זה. “אך אני למה לא אקבלה בבואה אלי? ובלבד שלא תאמר לנחם אותי!” – אמרה דולי בלבה עוד: “התּנחומים ודברי הפּיוּסים וחובות־המחילה הנוצריות – הלא כל אלה דברים, אשר השיבותים אל לבי אלף פּעמים, וכוּלם כאחד לא יצלחו לי”.

בכל הימים ההם ישבה דולי לבדה עם ילדיה. לדבר על אודות מכאובה מאנה נפשה ולדבר בענין אחר בעוד מכאובה נגדה לא עצרה כח. נפשה ידעה מאד, כי הגד תגיד לאַנה את אשר קרה אותה, אבל פעם שמחה, על כי תוכל עוד מעט להגיד את כל זה, ופעם חרה לה, על כי היא זקוּקה להשפיל כבודה לפני אחותו ולשמוע מפיה את הדברים הנחומים המוּכנים אתּה.

מרגע לרגע הביטה אל השעון וחכתה לגיסתה, אך דוקא באותו הרגע שבאה בו אַנה נטרדוּ רעיוניה, – מקרה מצוּי למדי – ולא שמעה את קול הפּעמון.

ובשמעה פתאום רשרוּש שמלה וקול צעדים קלים מאצל הפתח נשאה עיניה, ועל פניה, פני אשה קשת רוח, נראה תמהון, ותקם ותחבק את גיסתה.

– האומנם ככה מהרת לבוא? – אמרה דולי בנשקה לה.

– מה מאד אשמח לראותך, דולי.

– גם אני שמחה, – אמרה דולי בבדיחה קלה ותתאמץ להבין על פי מראה פני אַנה, אם יודעת היא את אשר נעשה. “בודאי היא יודעת”, החליטה בלבה, בראותה על פניה סימני השתּּתּפוּת בצערה. – נלכה נא ואנהגך אל חדרך, – הוסיפה בּחפצה לדחות כפי האפשר את הרגע הקשה של התגלות הלב.

– הזה גרישה? מה גדל הנער! – קראה אַנה ותשקהו בלי גרוע עיניה מדולי, ואחרי כן אמרה באודם פּנים: לא, אל נא נלך מזה; ותסר את מטּפחתּה ואת צניפה ותנער את ראשה, כדי להסיר מעל הצניף את אחת מקווצותיה השחורות והמסתּלסלות, שנאחזה בו.

– ואַתּ פורחת ומלאה זיו! – אמרה דולי כמעט בקנאה.

– אני?… כן הוא, – אמרה אַנה. – ראי נא, הלא טניה היא, בת גילו של סיריוז’ה בני, – הוסיפה, בפנותה אל הנערה הקטנה שקפצה ונכנסה, ותקחנה על זרועותיה ותשק לה. – ילדה נחמדה היא, כולה מחמדים! הראיני נא את כולם.

אַנה קראה לכולם בשמותיהם וגם הזכירה את שנותיהם וחדשיהם של כל אחד מהם ואת אפייהם ואת תחלוּאיהם – לא שכחה דבר, ודולי שמה לבה אל כל זה.

– נלכה נא אפוא אליהם, – אמרה דולי – רק ווסיה ישן עתה.

אחרי ראותן את הילדים ישבו לבדן בחדר האורחים לפני כוסות קהוה. אַנה נגעה בטס ותסלקהו מאצלה מהר.

– דולי, – אמרה אַנה אל גיסתה, – הוא הגיד לי.

דולי הביטה אליה בפנים זועפים, בחשבה לשמוע מפיה דברי השתתפות מלוּמדים, שאינם יוצאים מן הלב; אבל אַנה לא השמיעה כאלה.

– דולי היקרה! – אמרה אליה, אין את לבבי לא להמליץ עליו לפניך ולא לנחמך; זה אי אפשר. אבל צר לי עליך, מחמד נפשי, ממעמקי לבי אנוּד לך.

מבעד ריסי עיניה הנוצצות נראוּ דמעות פתאום. אחרי דבריה אלה קמה ממושבה ותקרב ותשב אצל גיסתה, ותאחז את ידה בימינה הקטנה והמהירה. דולי לא השתמטה ממנה, אך פניה הזועפים לא סרו מעליה.

– לנחמני אי אפשר, – אמרה דולי – הכל היה לאין אחרי כל אלה. הכל אבד ולא ישוּב עוד.

הדברים יצאו מפיה, ופניה נעשו נוחים מבראשונה. אַנה הגישה את ידה היבשה והצנוּמה של דולי אל שפתיה ותשקה,

ותאמר:

– אבל מה לעשות, מה לעשות? איזה דרך יכשר יותר במצב הנורא הזה? – זה הדבר שיש לנו לעיין בו.

– הכל אבד, אמרתי, ואין לי מה להוסיף על זה, – אמרה דולי – ורע מכל, ביני נא זאת, מה שאיני יכולה לעזבו: למוש מזה אי אפשר לי בגלל הילדים, וגם לשבת עמו לא אוכל, כי חבלים יאחזוני למראהו.

– שמעי נא דולי. אמנם כבר הגיד לי, אבל רוצה אני לשמוע מפיך. ספרי נא לי הכל.

דולי הביטה אליה דרך שאלה.

פני אַנה הפיקו השתתפות בצער ואהבה נאמנה.

– הנני, – אמרה דולי פתאום – אבל אָחלה נא מראש. הלא ידעת אותי בּשעת נשואי. בתורת אמי הלכתי ואהי לא רק ילדה תמה, כי אם גם חסרת דע. לא ידעתי מאומה. שמעתי אומרים, שהגברים מספרים לנשיהם את דרכיהם שלפני הנשואים. אבל סטיבה – סטיפּן ארקדיביץ תקנה את לשונה תוך כדי דבּור – לא ספר לי דבר. הן לא תאמיני לי, ואני חשבתי עד כה, כי לא ידע אשה זולתי מעולם. כה עברו עלי שמונה שנים. עתה הלא תביני, כי לא רק חשדתיו מאשה אחרת, כי אם גם חשבתּי זאת לדבר שאי אפשר, ופתאום בעודני ילדה תמה כזאת נגלתה לי כל הנבלה, כל התועבה ההיא… ביני נא זאת. אחרי בטחון גמור כזה פתאום… הוסיפה ותתאפק… בא לידי מכתב… מכתב מאתו אל אהובתו, אל האומנת שהיתה בביתי. לא, זה נורא מאד!– פה הוציאה את מטפחתה במהירות ותכה בה את פניה. אני מבינה שאפשר להתפתות, – הוסיפה אחרי החרישה קצת, – אך פה מעל מסודר בתחבולות מרמה…. ועם מי? גם בעלי היה וגם אחריה הלך… זה דבר נורא! אתּ לא תוכלי הבין…

– לא, לא, מבינה אני! מבינה אני היטב, דולי היקרה, – אמרה אנה ותחזק בידה.

– שמא תאמרי, מבין הוא מה נורא מצבי? – הוסיפה דולי – אינו מבין ואינו מרגיש מאומה! הוא מאושר ושמח.

– בזאת לא צדקת! – מהרה אַנה להשיב – הוא מר נפש, חרטה תשבר לבו…

– כלום בר חרטה הוא? – נכנסה דולי לתוך דבריה ותבט בפניה בשום לב.

– כן הוא, אני ידעתי אותו. רחמי נכמרו בהביטי אליו. הנה שתינו יודעות אותו, הוא איש טוב, אבל גא בטבעו, ועתה הוא מושפל כל כך. ומה שנגע בלבי ביחוד… (כאן מצאה אַנה במה לפייסה) הנה שני דברים מדאיבים את נפשו: הוא בוש מפני הילדים ולבו דוי על כי בכל אהבתו הרבה שהוא אוהב אותך… כן, כן, – מהרה להפריע את דולי שרצתה להכנס לתוך דבריה – כי אף על פי שהוא אוהב אותך יותר מכל אשר בארץ – הצר לך במעשהו זה ויהי בעוכריך. “לא, לא, היא לא תסלח”, הוא אומר בלי הפוגות.

דולי הסבה עיניה קצת מגיסתה כמהרהרת בענין ושמעה את דבריה.

– כן הוא, בין אבין, כי נורא מצבו: קשה צערו של חוטא, בזמן שהוא מרגיש, שהביא רעה באשמתו. אבל איך אסלח לו? איך אוכל לשוב ולהיות לו לאשה אחריה? לכאב אָנוּש יהי לי לשבת עמו מעתה, וביחוד מאשר יקרה לי האהבה שאהבתיו עד כה…

ומליה נעתקו מבכי.

אך בכל פעם אשר שככה חמתה שבה לדבר כמו בכוונה במה שהרגיז את רוחה.

– הן צעירה היא, הן יפה היא, – הוסיפה דולי. – הלא תביני, אַנה, כי עלומי ויפיי היו למשסה… לו ולילדיו. אני מלאתי צבא עבודתי לו, וכל כחי כלה בעבודתי זאת, ועתה, כמובן, נעימה לו הסוררת הצעירה יותר ממני. בודאי שוחחו שניהם על אודותי, או, מה שקשה מזה עוד, לא נשאו את שמי על שפתיהם אפילו פעם אחת… התביני?

ועוד הפעם בערה אש עברתה בעיניה.

– ואחרי כל אלה יאמר לי… אך כלום אאמין לו? לעולם לא אאמין. לא. כבר עבר ובטל כל מה שהיה בו כדי לנחמני, להיות שכר לפעולתי, לעבודתי הקשה… האמיני נא לי: הנה למדתי את גרישה לפני בואך; בראשונה היתה לי העבודה הזאת לששון ולשמחת לבב, ועתה אין לי בה אלא מכאובים. למה זה הבל איגע? למה לי ילדים? זה שברי, כי נהפך לי פתאום לב אחר, ותחת אהבתי הרבה שאהבתיו לפנים, מלאה אני חמה עליו, כן הוא, חמה בוערת. אני נכונה עתה להרגו ו…

– דולי, מחמדי, ברור לי כל זה, אך אל נא תדאיבי את נפשך. עלובה אתּ מאד ובנהמת לבך אתּ רואה דברים רבים שלא כהויתם.

דולי לא ענתה על זה מאומה, ושני רגעים החרישו שתיהן.

– ומה לעשות, – אמרה דולי אחרי כן, – הבי עצה, עזרי נא. אני עיינתי בדבר מכל צד, ואינני יודעת מה אעשה.

אַנה לא יכלה גם היא למצוא עצה, אך לבה התעורר לכל מלה מדברי דולי ולכל אחת מתנועות פניה.

– דבר אחד אומר לך – אמרה אַנה, – אחותו אני וידעתי את אופיו, שהוא מוכשר לשכוח הכל, כל אשר בעולם (היא הניעה בידה לפני מצחה), להתלהב בלי גבול, אבל גם להתחרט חרטה גמורה. הנה עתה איננו מאמין, איננו מבין כלל, איך יכול לעשות מה שעשה.

– לא, מבין הוא, הוא הבין! – קראה דולי. – אבל אני… זכרי נא אותי… היקל בזה לי?

– שמעי נא את דברי. כאשר דבר אתי הוא בזה, עוד לא הבינותי למדי מה רע ומר לך. אני אך אליו התבוננתי, גם ראיתי, ששלום הבית נהרס, ויצר לי עליו; אבל אחרי דברי עמך, אני רואה, באשר גם אני אשה כמוך, מה שלא ראיתי בראשונה; אני רואה את מכאוביך. אין מלים בפי די הביע לך מה צר לי עליך. אולם, מחמד נפשי, את מכאוביך אני יודעת מאד, אבל דבר אחד לא ידעתי עוד: לא ידעתי… אינני יודעת, עד כמה עוד יש בלבך אהבה אליו. רק את יודעת, אם יש בך אהבה אליו די סלוח לו, – אך אם יש, אין טוב לך מסלוח.

– לא, – החלה דולי להשיב לה; אבל אנה נשקה את ידה ולא נתנה לה לגמור.

– אני יודעת מנהגו של עולם יותר ממך, – אמרה אנה אליה. – ידעתי את השקפת האנשים מבני מינו של סטיבה על ענין זה. הנה אמרת, כי דבר עמה על אודותיך, וטעות היא בידך. האנשים האלה אף על פי שאינם נאמנים לנשיהם כראוי, בתיהם ונשיהם קודש בעיניהם. הנשים האחרות ההן לבוז בעיניהן בכל עת ואינן מסירות את לבם באמת מאחרי בתיהם. כמין גבול אשר לא יעבר יש להם בין שלום הבית ובין עניניהם אלה. אני לא אבין זאת, אבל כן הדבר.

– הלא נשק לה…

– שמעי נא, דולי יקירתי. אני ראיתי את סטיבה בימי אהבתו אותך. זכור אזכור, כי בבואו אלי היה בוכה מדי דברו בך, יצוּר פיוטי רם ונשגב היית בעיניו, ואני ידעתי, כי כאשר הוסיף לשבת עמך, כן הוסיף לכבדך ולרוממך בלבו. הן רגילים היינו לצחוק לו על כי היה אומר בכל רגע “דולי אשה נפלאה”. בת אלהים היית לפי דבריו תמיד, וכן אתּ בעיניו עד היום הזה. וחטאתו זאת לא פרי רגש היא…

– ואם יחטא וישנה?

– לא תהיה כזאת על פי דעתי.

– ואתּ סלחת על זה, לו יש נפשך תחת נפשי?

– אינני יודעת, אינני יכולה לשער… לא, יכולה אני לשער, – קראה אחרי הרהורים קצרים, וכאשר הספיקה לברר לעצמה את מצבו של דבר ולשקלו במאזני שכלה הוסיפה: – יכולה אני, יכולה אני. בודאי סלחתי. על פי טבעי לא היה אפשר לי שלא אסלח, ומחילה גמורה הייתי מוחלת לו, כאילו לא היו דברים מעולם…

– זה מובן מאליו, – מהרה דולי להכנס לתוך דבריה, ונראה שאמרה בזה דבר, שכבר הרהרה בו אחת ולא שתים – בלי תנאי זה אין זו מחילה. אין מחילה אלא גמורה בלי כל השארת זכר. עתה נלכה נא ואנהגך אל חדרך, – אמרה בקומה ותחבק את אנה בלכתה עמה – מה מאד אשמח, מחמד נפשי, כי באת הנה. בבואך רוח לי, הרבה מאד רוח לי מבּראשונה.

כ.

כל היום ההוא ישבה אנה בבית ולא נתנה לאיש לבוא לפניה. וכבר שמעו ביום ההוא אחדים ממכיריה את דבר בואה וימהרו לשחר פניה. כל שעות הבוקר ישבה עם דולי ועם הילדים. ואל אחיה שלחה פתקה שיבוא הביתה ללחם הצהרים. “בוא, ואלהים ירחם”. כתבה לו.

אובלונסקי עשה כדברה; השיחה שבשעת הסעודה היתה כללית, גם אשתו דברה אליו והשתּמשה בלשון יחיד ולא רבים כימים הקודמים האחרונים. עוד נראתה התנכרות בּיניהם, אך כל מחשבת התפרדות לא הורגשה עוד, וסטיפן ארקדיביץ ראה, כי מעתה יוכלו להשפט יחד ולהגיע לידי שלום.

הם אך גמרו לאכול, וקיטי באָה שמה. אך מרחוק ידעה קיטי את אנה עד כה, ובנסעה לשחר פניה דאגה קצת, אולי לא תפיק רצון מהאשה הגדולה הפטרבורגית הזאת, המהוללה בפי כל יודעיה, אבל באמת מצאה חן בעיניה – זאת ראתה קיטי ברגעים הראשונים. אנה הביטה ותתבונן ביפיה ובזיו עלומיה, וקיטי בטרם פנתה כה וכה הרגישה בעצמה, כי לא רק נגררה מהר אחרי אנה, כי אם דבקה בה ותאהבנה אהבה עזה, כדרכן של עלמות לדבוק מהר בנשואות וּבגדולות מהן בכלל. אנה לא דמתה במראה לרוב הנשים מבנות חבורתה או לאשה שיש לה בן שמלאו לו שמונה שנים, כי כמעט כעלמה בת עשרים היתה בתנועותיה המהירות, בעדן מראה וברוח החיים הנסוכה על פניה, שהופיעה פעם בדמות צחוק נעים ופעם בהבטה מיוחדת; אבל עיניה הביעו הסתכלות, ולפעמים נשקפה עצבת מתוכן, ואחריהן נמשכה קיטי בכח גדול. על פיהן הכירה, כי אנה מדברת דברים כמשמעם ואינה מכחדת דבר, אלא שיש בזה איזה עולם אחר של ענינים גבוהים מורכבים ונשגבים מבינתה.

אחרי הלחם יצאה דולי אל חדרה, ואנה קמה ותקרב מהר אל אחיה אשר הצית אש בסיגרה.

– סטיבה, – אמרה אנה אליו ותקרוץ בעיניה בשמחה ותור בהן על הדלת: – לך, ואלהים יהי בעזרך.

אובלובסקי הבין את כוונתה וישלך את הסיגרה וילך ויסגור את הדלת מאחוריו.

ואנה שבה אל הדרגש, אשר ישבה עליו קודם לזה בתוך הילדים, אשר סבבוה מיד. אם התבוננו מהר, כי אמם אוהבת את הדודה הזאת, אם הרגישו מעצמם חבה יתרה אליה, אבל עוד לפני הלחם דבקו שני הילדים הגדולים בדודתם החדשה, ואחריהם גם הקטנים, כדרך הילדים תמיד, ולא סרו ממנה רגע. וכמין משחק מיוחד נערך ביניהם, שכל אחד מהם השתדל בו לשבת אצלה בקרוב, כפי האפשר, לנגוע בה, להחזיק את כפה הקטנה, לנשק לה, להשתעשע בטבעתה או, לפחות, לנגוע בכפל שמלתה.

– טוב, טוב, כמו שישבנו בראשונה, – אמרה אנה ארקדיבנה, בחזירתה.

ושוב הכניס גרישה את ראשו תחת ידה ויסמוך ראשו על שמלתה ופניו נהרו מגאוה ומעונג.

– ומתי יהיה נשף המחול? – שאלה את קיטי.

– בשבוע הבא, ונשף יפה יהיה אחד מהנשפים ששמחים בהם בכל פעם.

– האמנם יש נשפים, ששמחים בהם בכל פעם? – שאלה אנַה דרך הלצה קלה.

– פלא הוא, אבל יש נשפים כאלה. בבית הבוברישציבים שמחים תמיד וכן בבית הניקיטינים, ובבית המיז’קובים שוררת עצבת. האם לא התבוננת?

– לא, מחמד נפשי, לי לא אמצא עוד נשפים, ששמחה שוררת בהם – אמרה אַנה, וקיטי שבה וראתה בתוך עיניה לדבריה אלה את העולם המיוחד הסגור לפניה. – אני אין לי עוד אלא נשפים שאינם קשים ואינם מעציבים הרבה מאד…

– וכי אפשר הדבר, שאַתּ תהי עצובה בנשף מחול?

– ומפני מה אי אפשר שאהיה אני עצובה בנשף מחול? – שאלה אַנה.

קיטי הבינה, כי יודעתּ אַנה, מה שתענה על שאלתה.

– על כי בכל מקום אַתּ היא היפה מכל הנאספות.

אַנה לא היתה קשה להתאדם. גם הפעם התאדמה בהשיבה על תשובה זאת:

– ראשונה, אין הדבר כן; והשנית, גם לו היה כן, מה חפץ לי בזה?

– התבואי אל הנשף הזה? – שאלה קיטי.

– כמדומה לי, שלא אוכל להמנע מבוא. זאת קחי לך, – אמרה אל טניה, אשר הסירה באותה שעה מעל אחת מאצבעותיה של אַנה הלבנות ההולכות ודקות בקצותיהן, טבעת נוחה לעבור משם.

– אני אשמח מאד, אם תבואי. נפשי נכספת לראותך בנשף הזה.

– אם אצטרך לבוא, תהי זאת נחמתי, שאמציא לך עונג בזה… גרישה, חדל לך, אל נא תתלוש בשערי, גם בלעדי זאת כבר נפרע כולו. – אמרה אל הנער, בתקנה את אחת מקווּצותיה, שהוצאה מחוץ לתחומה והיתה למשחק בידי גרישה.

– אדמה כי תבואי בשמלה סיגלית.

– מפני מה בשמלה סיגלית? – שאלה אנה בבדיחה. – עתה לכו לכם ילדים. הנה מיס הוּל קוראת לכם לשתות חמים, – אמרה אל הילדים ותסירם מעליה ותּשלחם אל חדר האוכל.

– ואני ידעתי מפני מה אַתּ קוראה לי לבוא אל הנשף, אַתּ מחכה לגדולות בנשף הזה. ורצונך, שהכל יהיו שם והכל ישתתפו בו.

– במה ידעת זאת? כן הוא באמת.

– מה טובו ימיך אלה, הוסיפה אַנה – אני זוכרת ויודעת את אד התכלת הזה, הדומה למעטה האד שעל הרי שוויץ. הכל מכוסה באד הזה בתקופה היפה הזאת, שהילדות מגעת בה עד קצה, והמרחב הגדול המלא אושר ושמחה, נהפך למסלה הולכת וצרה, והכניסה לתוך המסלה הזאת משמחת ומפחדת יחד, אף על פי שאור ויופי נראים בה… מי לא עבר בדרך הזה?

קיטי צחקה והחרישה. “אבל איך עברה היא בדרך הזה? מה מאד אחפוץ לדעת את כל הרומן שלה”, אמרה קיטי בלבה, בזכרה את מראהו של אַלקסיי אַלכסנדרוביץ, שלא היה בו כל הדר פיוטי.

– הוגד הוגד לי. סטיבה אמר לי, ואני מברכך, הנה הוא טוב בעיני מאד, – הוסיפה אַנה, – אני פגשתי את וורונסקי במסלת הברזל.

– הוא היה שם? – שאלה קיטי ותתאדם. – ומה אמר לך סטיבה?

– סטיבה גלה לי את כל הסוד. ואני שמחתי מאד, אילו… הנה נסעתי ובאתי עם אמו של וורונסקי יחד, – הוסיפה אַנה לפרש דבריה, – ואמו דברה עמי אך על אודותיו, אותו היא אוהבת מכל אשר לה; אמנם ידעתי, כי אין אם מעידה על בנה, אך…

– ומה ספרה לך אמו?

– הרבה הרבה ספרה! אף אמנם ידעתי, כי אהובה הוא, בכל זאת נראה, שהוא בעל רוח נדיבה… בין שאר הדברים ספרה לי, שרצה לתת את כל רכושו לאחיו, שבימי ילדותו הגדיל עשה פעם אחת, שהציל אשה טובעת. כללו של דבר, מן המצוינים הוא, – לדבריה אלה זכרה את מאתים הרובל, אשר נתן בתחנת מסלת הברזל.

אך לא ספרה לקיטי את דבר המאתים ההם. מאיזו סבה היה קשה לה קצת לדבר בזה. היא הרגישה, כי היה בזה דבר נוגע בה, וכי שלא כהוגן היה הדבר ההוא.

– היא בקשה מאתי מאד, כי אבוא אליה – הוסיפה אנה, – ואני אשמח לראותה, ומחר אסע אליה. אבל, תודות לאל, זה זמן רב יושב סטיבה בחדרה של דולי – עברה אַנה פתאום אל ענין אחר ותקם ממקומה כמתרעמת על דבר, – כן נדמה לקיטי.

– לא, אני ראשונה! לא, אני, אני! – קראו הילדים ברוצם אל דודתם אחרי שתותם.

– כולכם יחד! – אמרה אַנה ותצחק ותרץ לקראתם ותחבקם ותפילם זה על זה, והם התלכדו וידחקו זה את זה ויצהלו בכל כחם וישמחו שמחה גדולה.

כא.

לשתית החמים, שנערכה אחרי כן לגדולים לבדם, יצאה דולי מחדרה. סטיפּן ארקדיביץ לא יצא עמה, ונראה שיצא מחדר אשתו דרך פתח אחר.

– יראה אני, פן יקר לך שם בחדר העליון, – אמרה דולי אל אַנה, – אני רוצה להעבירך אל המדור התחתון, והיינו קרובים אליך.

– לי אל נא תדאגי, – ענתה אַנה ותבט אל פני דולי, בחפצה להבין, אם השלימו ביניהם אם לא.

– פה יהיה אור לך, אמרה דולי.

– ואני אומרת לך כי, ישנה אני בכל מקום ובכל עת כמרמטה.

– במה אתן נחלקות? – שאל סטיפּן ארקדיביץ את דולי, בצאתו אליהן מחדר עבודתו.

על פי קול מדברו הכירו קיטי ואנה כרגע, כי השלימה עמו.

– אני חפצה להעביר את אנה אל המדור התחתון, אך יש לתלות את יריעות החלונות. זאת לא יוכל איש לעשות בלעדי, – ענתה דולי בפנותה אל אישה.

“אין לדעת, אם שלום גמור הוא”, אמרה אנה בלבה, בשמעה את קול מדברה הקר והמתון.

– רב לך, דולי, למצוא מעצורים בכל דבר, – ענה אובלונסקי. – אני אעשה זאת, אם טוב בעיניך…

“לפי הנראה, שלום גמור הוא”, אמרה אנה בלבה.

– ידעתי את כל אשר תעשה, – ענתה דולי: – אתה תצוה את מטוויי לעשות מה שאי אפשר כלל ותשב לך במרכבה ותסע לדרכך, והוא ישחית הכל, – קצות שפתי דולי נקמטו באמרה זאת כבכל פעם שדברה בבדיחה.

“שלום גמור בלי שום פקפוק”, החליטה אנה בלבה, ובשמחתה, על כי השלום נעשה על ידה, קרבה אל דולי ותשק לה.

– לא כן הדבר; על מה ככה תבוזי לי ולמטוויי? – אמר סטיפּן ארקדיביץ ויפן אל אשתו בצחוק קל מאד.

בכל הערב ההוא דברה דולי אל אישה דרך בדיחה קלה, כמו שהיתה רגילה תמיד, והוא היה שמח וטוב לב, אבל במדה, שלא יראה על פיה, שכיון שנמחל עונו, נשכח הדבר מלבו לגמרי.

בחצי השעה העשירית, כשהיו בני הבית יושבים ושותים חמים ומשוחחים ושמחים, נשבתו שיחתם ושמחתם על ידי מקרה שמצד עצמו הוא מצוי מאד, אלא שנדמה מכל המסובים כחזיון משונה. הם דברו על אודות מיודעיהם הפטרבורגיים, ופתאום קמה אנה ותאמר על אחד מהם: –

– הנה תמונתו באלבום שלי, ואגב אורחא אראה אתכם את סיריוז’ה בני, – גמרה בצחוק־גאות־אם.

בשעה העשירית היתה רגילה לברך את בנה בשכבו ולפעמים השכיבה אותו בעצמה לפני נסעה אל נשף מחול, ועל כן התעצבה בשעה הזאת, על כי היא רחוקה ממנו, ומכל ענין שדברו בו עברו רעיוניה אליו. נפשה חשקה לראות את תמונתו ולדבר על אודותיו, ובשביל זה השתמשה באמתלה ראשונה שנזדמנה לה ותקם ותלך בצעדי אונה הקלים להביא את האלבום שלה. המעלות אל חדרה שבמדור העליון יצאו אל הפרוזדור החיצון הגדול והחם שבמדור התחתון.

בשעת יציאתה מחדר האורחים נשמע צליל הפעמון בפרוזדור.

– מי זה יבוא עתה? – אמרה דולי.

– להוליך אותי הביתה לא עת עוד, – אמרה קיטי, – ולאיש זר היא שעה מאוחרת.

– בודאי הובאו ניירות לי, – אמר סטיפן ארקדיביץ; כשעברה אנה לפני המעלות, רץ המשרת למעלה, אל המדור האמצעי, להודיע על דבר האיש הבא, והאיש ההוא עמד אצל הפנס; אנה הביטה למטה ותרא כי וורונסקי הוא, ורגש נפלא של עונג, שנלוה אליו גם פחד מפני איזו סכנה שאינה ברורה התעורר בלבה פתאום. האיש עמד מלובש באדרתו והוציא איזה דבר מכיסו. ברגע שהגיעה אצל המעלות האמצעיות נשא עיניו ויראנה, ועל פניו נראו סימני בושת ובהלה. היא הרכינה לו בראשה קצת ותלך לדרכה, ומיד שמעה מאחוריה את קול סטיפן ארקדיביץ קורא אליו לעלות ואת שפל קולו הרך והמרגיע של וורונסקי, שלא אבה ללכת אחריו.

בשובה עם האלבום, כבר הלך לו וורונסקי משם, ואובלונסקי ספר עליו, שבא לשאול על דבר המשתה, שהם עושים למחר לכבודה של המזמרת המצוינת, – ולהכנס לא אבה, מה משונה הוא האיש הזה, – גמר סטיפן ארקדיביץ.

קיטי התאדמה, בחשבה, שרק היא לבדה הבינה למה זה בא ומאיזה טעם לא אבה להכנס פנימה. “הוא היה בביתנו, – אמרה בלבה, – ולא מצאני ויבן, כי פה אני, אך להכנס לא רצה, מפני שהשעה מאוחרת ומדעתו שגם אנה פה”.

כל המסובים הביטו זה אל זה ולא אמרו דבר והתחילו מתבוננים בתמונות שבאלבום.

כל דבר נפלא או משונה לא היה באותו מעשה שבא אדם אל רעהו בערב בחצי השעה העשירית לדבר על אודות המשתה, שהם עושים יחד, ולתוך הבית לא נכנס; אך לכולם נדמה, שהוא דבר משונה. ומשונה, ורע ביחוד הדבר בעיני אנה.

כב.

הנשף אך החל, וקיטי ואמה נכנסו לפרוזדור החיצון הגדול, שהיה מלא אורה ומקושט בפרחים רבים ובמעמד משרתים מצוחצחים בפוך לבן ומלובשים מעילים אדומים. מתוך החדרים הגיע שמה קול צעדים ותנועות שאינו משתנה ואינו פוסק, כזמזום דבורים בכורתם, ובשעה שתקנו שתיהן לפני המראָה ברחבה שאצל הפתח, בין עציצי העצים, את שערותיהן ואת לבושיהן, נשמעו מבפנים נגינות הכנורים, שהחלו לנגן בזהירות ובדקדוק את הוולס הראשון. זקן אחד, לבוש בגדי שרד אזרחיים, שתקן לפני מראָה אחרת את מעט שערותיו הלבנות, שנשארו לו לפליטה על רקותיו, והפיץ ריח בשמים מרובה מסביב לו, נקרה אצלן על המעלות ויט מפניהן הצדה ויסתכל בתאות נפש בקיטי, אשר לא ראה אותה עד כה. ואיש צעיר בלי חתימת זקן, אחד מאותם שהנסיך שצירבצקי קרא להם “כלבים צעירים”, מלובש ז’יליט פתוח יותר מהראוי, גחן לפניהם דרך הלוכו, ובאותה שעה תקן את הענק הלבן שעל צוארו, ואחרי עברו אצלן במרוצה חזר לאחוריו ויבקש מקיטי לחול אתו בקדריליה. אך בקדריליה הראשונה כבר הבטיחה לצאת עם וורונסקי, ועל כן הוּכרחה לאצול את השניה לצעיר ההוא. אופיציר שרכס אצל הדלת את אחת מנעלי־ידיו, נטה מפניהן, ויחלק שפמו ויתענג על מראה קיטי הבהירה כשושנה.

אף על פי שהרבה יגיעות יגעה על לבישת בגדיה והטבת ראשה, ושאר ההכנות אל הנשף הזה, נכנסה לטרקלין בהליכה פשוטה וחפשית, בלי זהירות יתרה בשמלת הטוּל המתוחה על ארג וורדי, כאלו לא טרחו היא ובני ביתה אפילו רגע אחד על כל אותם השושנות ומעשי־הסריגה הדקים ושאר עניני התלבושת, כאילו יצאה מרחם אמה במעטה הטוּל ופטורי הציצים, במקלעת שערה הגבוהה ובשושנה הדבוקה בשערה בצירוף שני העלים שממעל לשושנה.

כשרצתה אמה לתקן לפני כניסתה לפנים את פתיל חגורתה שנגלם, נטתה קיטי קצת הצדה: ברור היה לה, שהכל טוב ויפה, ואין צורך לתקן דבר עליה,

אחד הימים הטובים שלה היה היום ההוא. שמלתה לא לחצה אותה בשום מקום, כסוּי־הסריגה שעל כתפיה לא הורד לצד אחד, השושנתות לא נעקרו ולא נמעכו; נעלותיה הוורדיות לא לחצו את רגליה בעקביהן הגבוהים והכפופים, כי אם היו להן לשעשועים ולעונג. הקווּצות הצהובות הנכריות, רבות השער, דבקו בראשה הקטן, כאילו נמצאו במקום גידולן. כל שלשת הקרסים שבנעלי־ידיה הגבוהות והמהודקות מלאו את תפקידם ולא נעקרו ולא קלקלו את תבנית הידים הנתונות בהן. רביד הקטיפה השחור, שהמידליון תלוי עליו, היה ענק יפה לצוארה. נחמד היה הרביד הזה, וכבר התבוננה במראָה בביתה, כי כמו פה ושפתים נתנו לו כשהיא על צוארה. אפשר היה להטיל ספק בכל אחד משאר חלקי תלבשתה, אבל הרביד הזה היה נחמד ונעים בלי שום פקפוק וגמגום. גם פה צחקה מטוב לב בהתבוננה אליו במראָה. בכתפיה ובזרועותיה החשופות הרגישה קרת אבן שיש, ורגש זה נעם לה ביחוד. עיניה הבריקו. ולא יכלה לכלוא שפתיה האדומות מצחוק־נחת על החוט של חסד המשוך עליה. כשנכנסה לטרקלין כמעט שהספיקה לגשת אל המון הנשים הצעירות המקושטות בכל מיני ארג דק ושקוף ומעשי־סריגה ופתילי צבעונין, שחכו יחדו למקדשים למחול (הרבה לא עמדה קיטי מעולם בתוך ההמון הזה), וכרגע נקראה אל הוולס, ובחיר הקוולרים, הראש והראשון שבממשלת המחולות, הסדרן והמנצח המפורסם בעולם הנשפים, ייגורושקה קורסונסקי שמו – איש תואר ויפה מראה ובעל אשה – הוא שקדשה למחול. אך הוצא הוציא מבין זרועותיו את הגרפינה בונינה, אשר גמר אתה את הסבוב הראשון, וישקף על ממשלת ידו, על הזוגים האחדים שיצאו לכרכר לפניו, וירא, והנה קיטי נכנסת, וירץ אליה מרוצה קלה וחפשית, שרק מנצחים במחולות מסוגלים לה, ואחרי הקידה הנחוצה שלח ידו לחבק את גזרתה הדקה, וגם לא שאל אותה, אם רוצה היא. היא פנתה כה וכה, לראות, למי תוכל למסור את מניפתה, ובעלת הבית קבלה אותה מידה בבדיחה של חבה.

– מה הטיבות, כי באת בעתך, – אמר בחבקו את גזרתה, – מדה מגונה היא לאחר לבוא.

וקיטי שמה את שמאלה על כתפו, ורגליה הקטנות הנתונות בנעלים וורדיות החלו לדלג על חלקת הרצפּה דלוגים קטנים ומסודרים, מתאימים לנגינות.

הרקידה עמך אינה אלא מנוחה לעיף, – אמר אליה בפסעו את הפסיעות הראשונות המתונות, – נפלאה היא קלות רגלים זו, – דבר אליה מה שהיה מדבר כמעט אל כל הנשים הידועות.

קיטי צחקה לדברי התהלה האלה ותוסף להשקיף מאצל כתפו על הנאספים. היא לא היתה מן הבאות אל נשף כזה בפעם הראשונה, שכל פרצופי הפנים שהן רואות בו מתאחדים בעיניהן ועושים עליהם רושם כללי אחד בלבד, וכן לא היתה גם מן העלמות הרגילות בנשפים זה ימים רבים, שכל אותם הפרצופים ידועים להן מכבר והיו עליהן לטורח; כי מן הבינוניות היתה. עוד עשה המחזה הזה עליה רושם חזק ועם זה יכלה גם להתבונן על סביבה בעינים פקוחות. בפנה השמאלית שבטרקלין נכח הפתח התחברו מבחר בני מרום העם. שם ראתה את אשת קורסונסקי, שהיתה חשופה יותר הרבה ממה שנהגו להתיר; שם נמצאה בעלת הבית; שם התנוסס הקרח קריווין, שבכל עת היה בוחר לו לעמוד במקום גדולים; שמה הביטו צעירים, שלא מלאם לבם לגשת אל הנבחרים ההם, ושם חפשה קיטי בעיניה ומצאה את סטיבה ואחרי כן ראתה את תארה הנחמד ואת ראשה המלא חן של אַנה קרינינה, שהיתה לבושה שמלת־קטיפה שחורה. וגם הוא היה שם. קיטי לא ראתה אותו עוד מן הערב, אשר השיבה בו את פני לווין. בעיניה הרואות למרחוק הכירה אותו מיד וגם התבוננה, כי הוא מביט אליה.

– אולי עוד סבוב אחד? האם עוד לא עיפת? – אמר קורסונסקי וישאף רוח קצת.

– לא, תודות לך, אדוני.

– ואנה תצוי להובילך?

– כמדומה לי, שקרנינה שם… הובילני אליה.

– כטוב בעיניך, גברתי.

וקורסונסקי רקד רקידה מתונה מבראשונה בפנים מועדות אל החבורה שבפנה השמאלית, ויעבור עבור ורקוד דרך ים של מעשי־סריגה וארג דק ופתילים, עבור ולחש: “פרדון, מאַדאַם, פּרדון, פּרדון, מאַדאַם”, ובלי נגוע מדי עברו גם בנוצה קטנה, הפנה ויעמד במהירות את בת זוגו למחול, וכהפנותו אותה, נגלו רגליה הדקות המחופות באנפּילאות שקופות, וסרח שמלתה התרחב כמניפה פתוחה והושם על ברכיה של אשת קריווין. קורסונסקי קדד וחזר וזקף קומתו ויתן לה יד ימינו להגישה אל אַנה. בפנים אדומים הסירה קיטי את סרח שמלתה מעל ברכי האשה ההיא ותפן כה וכה לבקש את אַנה, והכל היה הולך וסובב קצת לנגד עיניה עוד אחרי מחולה. ואנה לבשה בנשף ההוא לא שמלה סיגלית, כאשר יעצה קיטי, כי אם שמלת קטיפה שחורה מקוטעת קטע עמוק בפי צוארה, וכתפיה המלאות וחלקי שדיה הגבוהים וזרועותיה העגולות, שכפות ידים קטנות ודקות בקצותיהן, יצאו חשופים מתוכה, ומראיהם כפסילי שן ישנה מעשה ידי אמן, וכל השמלה מרוקמת מלמעלה רקמת־ציצים וויניצאית. בשערה השחור, שלא הוכרחה להוסיף עליו כל שער נכרי, התנוסס זר קטן של פרחים כחולים, וזר פרחים כאלה התנוסס גם על הפתיל שעל חגורתה בין מעשי הסריגה הלבנים. במקלעת שערה לא נראה כל שנוי מן המקלעות המצויות, אך הטבעות הקצרות, טבעת שער מסתלסל, שיצאו לה בכל עת על רקותיה ומצד מפרקתה שתו עליה לוית חן מיוחדת, ועל צוארה הנטוי בעוז הבריק חרוז מרגליות.

קיטי ראתה את אַנה יום יום ותאהבה אהבה נאמנה, ותמונתה עמדה נגד עיניה אך בשמלה סיגלית. אך בראותה אותה הפעם בשמלה שחורה הרגישה, שעד כה לא העריכה עוד את כל יפיה, כי בפעם הזאת ראתה אותה כמו בריאה חדשה, מה שלא שערה קודם לזה. עתה הוברר לה, שלא יכלה אַנה לבוא בשמלה ההיא, שכל יפיה היה בה בעצמה ולא במלבושיה, שיפעת לבושיה לא נראתה עליה מעולם. גם שמלתה השחורה עם כל מעשי הרקמה השונים לא נראו עליה בתור הוספת יופי; כל זה היה אך מסגרת, ורק היא בעצמה נראתה לעין בבירור, היא בפשיטותה, בטבעיותה, בטוב טעמה, בצהלת פניה וברוח החיים הנסוכה עליה.

אנה עמדה קוממיות כדרכה תמיד, וכשנגשה קיטי אל החבורה ההיא, דברה עם בעל הבית והסבה את ראשה קצת אליו.

– לא, אני לא אידה אבן באיש, – ענתה אותו על שאלה, שלא יכלה קיטי לשמעה, – אף על פי שאיני מבינה, – הוסיפה בתנודת כתפים ותבט אל קיטי בצחוק אהבה וקצת השתררות. בהבטה קלה של נשים ראתה את כל לבושיה והביעה הסכמתה בתנועת ראש קטנה מאד, אבל מובנת היטב לקיטי, – מחוללת את גם בשעת כניסתך לטרקלין, – הוסיפה אנה.

– היא אחת מעוזרותי הנאמנות, – אמר קורסונסקי ויקוד לפני אנה ארקדיבנה, אשר לא ראה אותה עד היום ההוא –עוזרת היא לשמח את הלבבות בנשף מחול וליפות את הנשף. אנה ארקדיבנה, סבוב וולס אחד, – הוסיף בכריעת ברך.

– ואתם מיודעים? – שאל בעל הבית.

– למי איננו מיודעים? אני ואשתי דומים לזאבים לבנים, הכל יודעים אותנו, – ענה קורסונסקי. – סבוב אחד, אַנה ארקדיבנה.

– אינני מחוללת, בזמן שאפשר להמנע, ענתה אנה.

– אך היום אי אפשר, – ענה קורסונסקי,

– אם היום אי אפשר, הנני, – ענתה אנה, בלי התבונן אל קידת ווורנסקי, ותשם ידה במהירות על כתף קורסונסקי.

“למה זה תתרעם עליו?”, אמרה קיטי בלבה בראותה, כי בכוונה נמנעה אנה מהשיב על קידתו של וורונסקי. והוא נגש אל קיטי ויזכר לה את דבר הקדריליה הראשונה אשר הבטיחה לו, אף הביע צערו, על כי לא נזדמן לו בכל העת הזאת העונג לראותה. קיטי שמעה את דבריו ובאותה שעה הביטה והתענגה על אנה בחוללה. היא דמתה, כי וורונסקי יקרא לה למחול הוולס, אך הוא לא קרא, ותשם עיניה עליו בתמהון, ויתאדם ויקרא לה מיד, אך בשימו את ידו עליה ובצעדו את הצעד הראשון, נדמו כלי הנגון פתאום. קיטי הביטה אל פניו, שהיו קרובים אליה מאד ברגעים ההם, וימים רבים אחרי כן, אחרי שנים אחדות, נשבר לבה בקרבה מחרפה לזכר ההבטה ההיא, אשר הביטה אליו באהבה רבה ואשר לא השיב לה עליה בעיניו.

– פּרדון. פּרדון! ולס, ולס! – קרא קורסונסקי מעברו השני של הטרקלין ויחזק בעלמה שנזדמנה לפניו ראשונה ויחל לכרכר.

כג.

סבובים אחדים סבבו וורונסקי וקיטי במחולם. אחרי הוולס נגשה קיטי אל אמה וכמעט שהספיקה לדבר דברים אחדים עם הגרפינה נורדסטון, והנה קרב אליה וורונסקי לקחתה למחול הקדריליה הראשונה. בשעת המחול לא דברו דברים חשובים, אך שיחה מקוטעת שחו על אודות קורסונסקי ואשתו, והוא תאר אותם בדברי גיחוך ויאמר עליהם, שהם ילדים טובים בני ארבעים שנה, ועל אודות התיאטרון הצבורי העתיד להכונן, ורק פעם אחת ירד ענין השיחה למעמקי לבה, כי שאל אותה וורונסקי לשלום לווין, ואם הוא במוסקבה, והוסיף, כי לווין מצא חן בעיניו מאד. אבל ידוע ידעה מראש, כי בשעת קדריליה לא ידובר בשאלות חשובות, ותחכה בקוצר רוח למחול המזוּרקה, כי נדמה לה, שבשעת המחול הזה יגמרו ביניהם את כל ענינם.אף אמנם לא הזמין אותה בשעת הקדריליה אל המזוּרקה, אך הדבר הזה לא הרגיז את רוחה. מובטחת היתה, שתחול עמו מזוּרקה גם הפעם כבנשפי המחול הקודמים, כבר קראוּה חמשה מחוללים למזורקה, והיא השיבה את פניהם, באמרה, כי הבטיחה לאַחר. כל הנשף ההוּא עד הקדריליה האחרונה היה לה כחלום נעים ונפלא שכולו מראות מרהיבים ונגינות ותנועות משמחות לבב. לכל קורא לה נדרשה, ורק כאשר עיפה מאד, בקשה, שינתן לה לנוח. אך במחול הקדריליה האחרונה, שיצאה בו עם איש צעיר חסר־טעם, אשר לא יכלה להשיב את פניו, רקדו וורונסקי ואנה לקראתה “פנים אל פנים”. ואנה לא נקרתה לפניה בנשף ההוא מפגישתן הראשונה שבשעת כניסתה עד הפגישה הזאת, והנה עוד הפעם מצאה בה קיטי פנים חדשות, אשר לא שערה. את הסימנים הידועים לה היטב ראתה בה, את סימני השמחה הגדולה על ההצלחה בתוך קהל ועדה. קיטי ראתה, כי אנה כשכורה מרב החן אשר היא מוצאה. את הרגש הזה ידעה קיטי עם כל סימניו, ואותם ראתה הפעם באנה, – בה ראתה את ברק העינים הרועד והמתח ק, את צחוק השמחה וההתלהבות המעוה את השפתים שלא ברצון בעליהן, ואת ההשתדלות בתנועות יפות, מדויקות ומהירות.

“מי הוא הגורם והמעורר? – שאלה קיטי בלבה. – כל הצבור או איזה יחיד?” ובלי עזור לבן־זוגה שנטפלה אליו לרקידה זו בענין שיחתם שנטה הצעיר האומלל ממנו ולא מצא לו דרך לשוב אליו, השתתפה אך השתתפות חיצונית גם במחול עצמו, אך למראה עין מלאה את מצוות קרסונסקי אשר טלטל ברום קולו את המחוללים ויעמידם פעם בדמות “גלגל גדול” ופעם בדמות “שלשלת”, אבל באמת התבוננה אך אל אנה, ולבה השתומם בתוכה. “לא, לא חנה בעיני ההמון הזה, כי אם חן רב בעיני אחד הוא שהעבירה על דעתה. ואותו האיש – האמנם הוּא האחד הזה?” בכל פעם אשר דבר עם אנה פרץ ברק עליצות מעיניה, ושפתיה האדומות נעוו מצחוק שמחה ואושר. גם נראה, שהתאמצה למשול ברוחה, לבלתי הראות את שמחתה, אבל האותות האלה גברו ממנה ומאליהם נגלו על פניה. “אבל הוא מה ידמה?” קיטי הביטה אליו, ויראה ורעד באוּ בה.

מה שראתה והכירה בפני אנה ראתה גם בּפניו. אָנה פנו מתינותו ועז תנועותיו והמרגעה הנסוכה על פניו תמיד? בכל פעם אשר פנה אליה השח ראשו מעט, כמו רצה להשתחוות אפים ארץ לפניה, ועיניו הביעו בּהביטו אך השתעבדות ויראה. “לא לעלוב חפצי, – דברוּ עיניו אליה מידי פעם בפעם, – אך להציל את נפשי, ואינני יודע איככה אנצל”. מעולם לא ראתה אותו קיטי בפנים כאלה.

אך בדברים בטלים דברו בשעת מחולם, דברים של מה בכך על אודות אנשים נודעים לשניהם, אך לקיטי נדמה, שכל אחת מהמלים היוצאות מפיהם היא הטלת גורלם וגורלה. ומה נפלא הדבר, שגם הם הרגישו, כי דבריהם על אודות הברתו הצרפתית המגוחכת של איבן איבנוביץ ועל אודות העלמה יליניצקיה הנכונה להנשא למי שאינו הוגן לה למדי, יש בהם גם כוונה מיוּחדת בעדם, כשם שהרגישה זאת קיטי בהתבוננה אליהם. כל הנשף והעולם כולו החתלו פתאום בענני ערפל בעדה. רק ההרגלות המרובה בחומרות הנמוסיות שנתחנכה בהן מילדותה, היא שעמדה לה והכריחה אותה לעשות מה שדרשו השעה והמקום מאתה, לרקוד, להשיב על כל שאלה וגם לצחוק בּנחת, כאלו לא קרה אותה דבר. אך לפני תחלת המזורקה, כאשר החלו להעמיד את הכסאות וזוגות אחדים עברו מן החדרים הקטנים אל הטרקלין, אפפוה בלהות רגע אחד במר רוחה. חמשה מן המחוללים שבו ריקם מלפניה, ועתה לא תשתתף במחול. גם לא נשקפה לה כל תקוה להקרא, כי נודע היטב שהכל רצים אחריה תמיד, ואיש לא יכול להעלות על לבו, כי עוד לא נקראה עד כה. ראוי היה לה לאמור לאמה, כי חולה היא ולנסוע הבּיתה, אך לא מצאה עוז בנפשה לעשות כן, ולבה היה חלל בקרבה.

במר נפשה באה אל חדר האורחים הקטן, ותשב ישיבה שיש בה סמיכה, על כסא רך בירכתי החדר. מחציתה התחתונה של שמלתה הדקה והקלה רחפה כעב מסביב למתניה: אחת מידיה החשופות והדקות, כיד עלמה ענוגה, היתה תלויה בלא כח למטה ומובלעת בּין כפלי שמלתה התחתונה; וידה השנית החזיקה במניפה ותנפנף בתנועות קצרות ומהירות על פניה הקודחים. במראיה זה דמתה לצפורת אוחזת בציץ דשא ונכונה בכל רגע לפרוש כנפי צבעונין שלה ולעוף בלי שמץ דאגה, אך לבבה נדכא מיאוש נורא.

“ואפשר שטעות היא בידי, לא נהיתה הרעה הזאת”, אמרה בלבה וכרגע זכרה עוד הפעם את כל אשר ראתה.

– מה זאת, קיטי? – אמרה הגרפינה נורדסטון, אשר קרבה אליה בלאט שלא בכוונה, כי נחבא קול רגליה ביריעה הרכה. – לא ידעתי, מה זה היה לך?

קיטי שמעה, ושפתה התחתונה רעדה, ותקם מעל הכסא במהירות.

– האם לא תחולי במזורקה?

– לא, לא, – אמרה קיטי בקול רועד מדמעה.

– הוא קרא אותה למזורקה בפני – אמרה נורדסטון בידיעה ברורה, שתבין קיטי מי הם “הוא” ו“היא” אלה. – ו“היא” אמרה: “האם לא תחול עם שצירבצקיה?”

– רב לך, מה יתן ומה יוסיף לי דבר זה? – ענתה קיטי.

איש בלעדיה לא הבין את מצבה, כי איש לא ידע בלעדיה, כי תמול השיבה פני אחד ממיודעיה, אשר נטה לבה אחריו מעט ואולי גם הרבה, ורק בגלל אשר בטחה באחר השיבה את פניו של זה.

הגרפינה נורדסטון מצאה את קורסונסקי ותחל עמו ותצוהו להזמין את קיטי.

בזוג ראשון יצאו קיטי וקורסונסקי, ולטוב לה לא הוצרכה לדבר עמו בשעת המחול, כי טרוד היה בעבודתו, מרוצץ רצוא ושוב ומפקד צבא מחולליו בלי השקט רגע קטן. וורונסקי ואנה ישבו כמעט נכחה. בעיניה המביטות למרחוק ראתה אותם, גם נזדמנה אצלם פעמים אחדות בהתנגשות הזוגות, וכאשר הוסיפה לראותם כן הכירה וידעה שלא פחד שוא פחדה בלילה ההוא. בעיניה ראתה, כי שניהם שוכנים לבדד הם בתום ההמון הגדול הזה, ואת פני וורונסקי, שבכל עת מלאו עוז וחופש, ראתה, והנה הם מביעים התרפסות והשתעבדות, כפני כלב פקח בזמן שהוא יודע בעצמו שחטא לאדוניו.

כשצחקה אנה, דבק הצחוק גם בו, ובשקעה במחשבות, הביעו פניו גם הוא עיון ומחַשבות. איזה כח שלמעלה מן הטבע משך את עיני קיטי אל פני אנה. ונחמדה היתה אנה בשמלתה השחורה התפורה בלי התחכמות יתרה, נחמדים היו גם זרועותיה המלאות בצמידיהן, גם צוארה העז בחרוז המרגליות, גם שערותיה המסתלסלות, שנסתרה קליעתן, גם תנועותיה הנעימות והקלוּת ברגליה ובידיה הקטנות, גם פניה היפים והמלאים רוח חיים, אבל נמצא איזה יסוד נורא ואכזרי בכל אותו ההוד והיופי.

עוד יותר מבראשונה התפלאה קיטי על נעם תארה ומראיה, ודאבון לבה הלך הלוך וגבור. הלומה ומדוכאה היתה קיטי בעיני עצמה, ופניה ענו בה, שכן היא. בהתנגשם במזורקה, ראה אותה וורונסקי ולא הכירה בראשונה, כל כך נפלו פניה.

– נשף יפה! – אמר לה, כדי לצאת ידי חובה.

– כן הוא, – ענתה ואמרה לו.

בתוך המחול, בהשנות “תמונה” מורכבת אחת, שהמציא קורסונסקי מעצמו, נצבה אנה בפקודתו במרכז העגול, ושני קוולירים הביאה אליה ותקרא לאשה אחת ולקיטי, שתגשנה גם הן ליצירת התמונה המחולית. קיטי הביטה אל אנה בבהלה בקרבה אליה. אנה קרצה קצת בעיניה בהביטה אל קיטי, ותצחק צחוק קל ותלחץ את כף ידה. אך בראותה את קיטי משיבה לה על צחוק זה בפנים מביעים יאוש ותמהון, פנתה מעליה ותבוא בדברים עם האשה האחרת, אשר קראה אליה.

“אכן יש בה איזה יסוד זר של מלאך־חבלה נחמד למראה”, אמרה קיטי בלבה עליה.

אנה מאנה להשאר שם ללחם הערב, אבל בעל הבית פצר בה.

– חלילה לך, אנה ארקדיבנה, – אמר קורסונסקי ויאסף את זרועה החשוף תחת שרוול הפראק שלו. – יש לי רעיון חדש לקוטיליון, רעיון יפה להפליא!

הוא צעד לאט, בחפצו למשכה אחריו, ובעל הבית ראה זאת ויצחק דרך הסכמה וחזוק ידים.

– לא, לא אשאר, – ענתה אַנה בצחוק, אבל גם קורסונסקי גם בעל הבית הבינו על פי עז מדברה באמרה זאת, כי גמרה שלא לסעוד עמהם, גם כי ירבו לפצור בה.

– לא, הנה רקדתי בנשף הזה במוסקבה יותר ממה שרקדתי בפטרבורג בכל ימי החורף, – אמרה ותעף עין על וורונסקי שעמד אצלה, – ועלי לנוח מעט לפני נסעי.

– וכבר גמרת לנסוע מחר בלי התמהמה? – שאל וורונסקי.

– בודאי לא אתמהמה, – ענתה אנה וכמו תמהה עליו, כי מלאו לבו לשאול כזאת; אבל ברק עיניה שהורגש גם בצחוק שהופיע על שפתיה ברגע ההוא היה כאש לוהטת לו.

והיא עשתה כאשר אמרה, ותסע משם בטרם ישבו אל הלחם.

כד.

“אכן יש בי בודאי איזה דבר מגונה, מעורר משטמה, – אמר לווין בלבו בצאתו מבית השצירבצקים ובלכתו משם ברגליו אל אחיו. – אין חפץ בי לאחרים. יש אומרים, שפרי גאותי הוא. אך לא כן הדבר, אין בי גם גאוה. אילו היתה בי גאוה, לא העמדתי את עצמי במצב כזה”. ובהגיגו שוה לנגד עיניו את וורונסקי המשכיל בכל דרכיו, שבטוב לבּו, בתנועותיו ובמתינותו, לא הובא בודאי מעולם במבוכה נוראה כמבוכה שהובא בה הוא בלילה הזה. "כן הוא, ראוי היה לה לבחור בוורונסקי ממני. כך יפה לה, ולי אין על מי ועל מה להתאונן. בי לבד האשם. מי נתן לי זכות לדמות, כי תאבה להלוות אלי בדרך החיים? מי אני ומה אני? אדם בן בלי שם, אשר אין חפץ בו לאיש בארץ. בהרהוריו אלה זכר את ניקולי אחיו, וזכרו המציא לו קורת רוח ברגע ההוא. “ולא יפה אמר ניקולי שכל מה שבארץ רע ונתעב? – הוסיף לדבר עם לבבו, – גם קרוב מאד, שלא צדקנו ממנו בשפטנו אותו. אמנם על פי רוחו של פרוקופישראה את ניקולי באדרת חורף בלה ובשעת שכרותו, אך נבזה וחדל אישים הוא; אבל אני יודע אותו ידיעה אחרת. אני ידעתי את לבו ורואה אני, שאנו דומים לו. ובכל זאת נסעתי ביום בואי הנה לא אליו לראותו, כי אם לאכול ולשתות נסעתי אל הבית הזה”. לווין קרב אל הפנס ויתבונן באדריסה של אחיו, שהיתה רשומה אתו ומונחת בארנק־המכתבים שלו ויקרא ויקרא אל רכב. בכל הדרך הארוכה, שבין בית השצירבצקים ובין בית אחיו, זכר את כל המקרים המיוחדים הנודעים מחיי אחיו האומלל הזה. הוא זכר, כי אחיו זה היה מתנהג בפרישות בכל ימי היותו בּאוניברסיטה וגם שנה אחת אחרי גמרו את שעורו, מדקדק במנהגי הדת, בכל דיני התפלות והצומות ובורח מכל התענוגים, וביחוד התרחק מנשים, בלי שים לבו לרעיו שלגלגו עליו תמיד בגלל כל זה; וכי אחרי כן נתק מוסרותיו פתאום ויתחבר עם פורקי עול רעים וחטאים וילך שובב בדרכי לבו בלי גבול. עוד זכר, כי לקח לו אחיו נער בן כפר לגדלו ולחנכו ובקצפו עליו פעם אחת הכהו הכה ופצוע, והדבר הגיע לידי כך, שנתבע על הכאה שיש בה הטלת מום. עוד זכר מעשה במשחק בקלפים שאין לו אומנות אחרת, שהפסיד אחיו כסף רב במשחק ששחק עמו ונתן לו שטר על חובו זה, ואחרי כן הגיש קובלנה עליו והביא ראיות שבמרמה זכה מה שזכה (זה החוב שפרע סרגיי איבנוביץ בעדו). עוד זכר, כי לילה אחר לן אחיו במאסר באחד מחלקי הפוליציה בגלל ריב ומצה בחוץ. עוד זכר, שתבע אחיו זה לדין את אחיהם הגדול מהם סרגיי איבנוביץ, ובא עליו בעלילה שלא נתן לו את חלקו בנחלת אמם; ובימים האחרונים היה עוד מעשה בו, שנסע לעבודת הממשלה בחבל המערבי ושם נתבע לדין על הכותו באגרוף את זקן הכפר שנמצא בו… כל זה היה מכוער מאד, אר בעיני לווין נחשב למכוער במדה פחותה ממה שיכלו לחשבו אחרים, אשר לא ידעו את ניקולי ואת דברי ימי חייו ואת לבו כמו שהוא.

לווין זכר, כי בימים אשר התנהג בחסידות ובפרישות ועסק תמיד בתפלה ובתעניות, כאשר בקש בדת עזרה ומגן מפני יצרו הרע המתגבר עליו, לא היה איש מרעיו ומקרוביו מתחזק עמו בדבר הזה, כי כולם כאחד, וגם הוא, לווין בעצמו, בתוכם, צחקו לעגו לו ויתגרו בו ויקראו לו “נח” ו“נזיר”, ואחרי כן, כאשר פרק עול זה ויתיצב על דרך רע לא נמצא תומך בידו, וכל אוהביו ורעיו סרו מאחריו בבהלה וּבשאט נפש.

לווין שם אל לבו, כי ניקולי אחיו בכל משובותיו לא היה באמת אוהב רע ושונא טוב יותר מהאנשים, אשר בזו לו על רוע מעלליו. לא באשמתו אין מעצור לרוחו ודעתו קצרה מיום הולדו. הן בכל עת רצה להיות איש טוב. “אני אגיד לו הכל ואכריחהוּ להגיד לי את כל לבו ואַראהוּ לדעת, כי אהבתי אותו ועל כן הבינותי את דרכיו”, גמר לווין בלבו, בגשתו במרכבה בשעה האחת עשרה בערב אל בית המלון הרשום באדריסה.

– למעלה, בשנים עשר ובשלשה עשר. – ענה שומר הסף על שאלת לווין.

– והוא בבית?

– כנראה, בבית.

דלת החדר השנים עשר היתה פתוּחה למחצה, וברצועת האור שיצאה בעדה מבפנים יצאה גם משאת עשן טבק רע ומבאיש, וקול מוזר לו הגיע לאזניו, אך עם זה ידע שגם אחיו שם, כי שמע את קול שיעולו הנמוך.

הוא נגש אל הדלת, ובעל הקול המוזר אמר:

– הכל תלוי במדה שינהלו את הדבר בהשכל ובדעת.

קונסטנטין לווין הציץ וראה, שהמדבר הוא איש צעיר, שראשו מסובל בשער רב, ולבוש הוא אפודת־אכרים, ואשה צעירה שפניה מכוסים צלקות קטנות, יושבת על הדרגש בלבוש צמר בלי חשוקי־יד ובלי צוארונים. אחיו לא נראה לעיניו. קונסטנטין ראה, ולבו נשבר בקרבו, בהתבוננו, מה זרים ומשוּנים הם האנשים האלה, שאחיו יושב בתוכם. איש מהם לא שמע את קול צעדיו, והוא הקשיב ושמע, בהסירו את ערדליו, מה שדבר האדון בעל האפודה העבה. האדון ההוא דבר באיזו התחלת עסק.

– ילכוּ לאבדון כל המורשים, – אמר אחיו מתוך שיעול. – מאַשה, הביאי נא לנו מעט אוכל ותני יין, אם נשאר, או שלחי לקנות.

האשה קמה ותצא מן המחיצה ותרא את קונסטנטין.

– הנה אדון אחד, ניקולי דמיטריץ, – אמרה האשה.

– אל מי? – שאל ניקולי מבפנים בקול זעף.

– אני הוא, – ענה קונסטנטין לווין ויגש אל המקום שהאור נגה בו.

– מי הוא ה“אני”? – שאל ניקולי בקול זועף עוד יותר מבראשונה. וקונסטנטין שמע בקומו בחפזון ובהכשלו קצת בשעת קימתו, ואחרי כן ראה לפניו בפתח את התמונה הנודעה לו היטב והמפלת עליו אימים בכל פעם בפראות ובחולניות הנראות עליה, את תמונת ניקולי אחיו, שהיה איש מדות, דל בשר ומעוקם קצת, ועיניו גדולות ומביעות פחד.

רזה היה עוד יותר מלפני שלש שנים, כאשר ראה אותו קונסטנטין לווין בפעם האחרונה. ומעיל קצר היה עליו, וידיו ועצמותיו הרחבות נראו כגדולות עוד יותר מבראשונה. שערו נתמעט, שפמו היה כבראשונה חפוי שערות ישרות על שפתיו, ועיניו הביטו כדרכן הבטה משונה, שאיננה מביעה מאומה, אל הנכנס אליו.

– אַה, קוסטיה! – קרא פתאום, בהכירו את אחיו, ועיניו האירו באור שמחה. אך באותו הרגע הסב עיניו אל האיש הצעיר וינע תנועת רעד חולנית בראשו ובצוארו, תנועה ידועה לקונסטנטין מכבר, כמי שנתּן על צוארו ענק צר מאד, ופניו הצנומים נשתנו כרגע ונמלאו חמה, דאבון ואכזריות.

– כבר כתבתי גם לך, – דבר אל אחיו בלשון רבים, – גם לסרגיי איבנוביץ, כי אינני יודע אתכם ולא אחפוץ לדעתכם. מה לי ולך, מה אתה מבקש?

לא כמו שדמה קונסטנטין למצוא את אחיו מצא אותו עומד לפניו; בשעה שהגה בו שכח מה שהיה קשה ורע ביותר במדותיו עם הקרובים אליו; ועתה בראותו את פניו, ובפרט את תנועות ראשו החולנית, זכר כל זאת.

– אינני מבקש דבר, – ענה ברגש מורך, – אני אך לראותך באתי.

פחדנותו של קונסטנטין הניחה קצת את דעתו של ניקולי אחיו, – זה נראה בבירור – ושפתיו רעדו רעידה קלה.

– לזאת באת אפוא? – אמר אל אחיו, – בוֹאה נא, שבה אתנו. רצונך שתסעד עמנו? מאשה, הביאי נא שלש מנות. אבל המתיני נא; הידעת מי זה? – פנה אל אחיו – ויור על בעל האפודה הגסה – זה האדון קריצקי מיודעי מימי שבתי בקיוב, אחד המצוינים. מובן מאליו, שהפוליציה רודפת אותו, על כי איננו נבל.

ובדברו העיף עיניו כדרכו על כל הנמצאים בחדר. בראותו, כי האשה שעמדה בפתח, שמה פעמיה ללכת, קרא אליה: “הלא אמרתי לך, המתיני!” ועוד הפעם הביט אל כל הנמצאים בחדר ויספר בגמגום ובלי סדרים בסגנונו הידוע לקונסטנטין מכבר, את דברי ימי קריצקי: כי גורש מהאוּניברסיטה על דבר אשר יסד חברת־תמיכה לסטודנטים עניים ובתי ספר ליום ראשון בשבוע, כי אחרי כן היה למורה בבית ספר לעם ויגורש גם משם, ואחרי כן נתבע לדין על איזה דבר.

– מהאוּניברסיטה הקיובי אתה? – אמר קונסטנטין לווין לקריצקי, בחפצו להפריע את הדומיה הקשה.

– כן, מהקיובי הייתי, – ענה קריצקי בזעף וגבות עיניו נתכווצו.

– והאשה הזאת, – נכנם ניקולי לווין לתוך דבריו ויור בידו עליה, – היא מריה ניקוליובנה, רעותי בחיים. מאחד הבתים לקחתיה – באמרו זאת הניע צוארו בתנועה המיוחדת לו. – אבל אוהב ומכבד אני אותה; ומאת כל הרוצים לדעת אותי, – הוסיף בהרמת קול ובפנים נזעמים – אני מבקש, שיאהבוה ויכבדוה. היא אשתי, אשתי ממש. מעתה הנך יודע אותי ואת דרכי. ואם תדמה, כי לא לכבוד היא לך, הן הדלת פתוחה לפניך, לך לך בּשם אלהים.

– ועיניו נסבו עוד הפעם דרך שאלה על כל הנמצאים בחדר.

– אינני מבין, במה אשפיל כבודי פה.

– אם כן צוי מאַשה, ויביאו לנו לסעודת הערב שלש מנות, יין דגן ויין גפן… לא, המתיני נא עוד… לא. אין צורך… לכי.

כה.

– עתה ראה נא – הוסיף ניקולי לווין ויקמט מצחו בכבדות ויצורי גוו רעדו לפרקים.

ברור היה, כי כבד לו למצוא במה לדבר ומה לעשות.

– ראה נא… אמר ורמז בידו על מטילי ברזל אגודים בחבלים ומוטלים בחדר בקרן זוית. – הרואה אתה זאת? – זאת תחלת העסק שאנו מיסדים: אגודת פועלים־שותפים היא…

קונסטנטין לא שמע כמעט את דבריו. הוא הסתכל בפניו, פני חולה שחפת, ורחמיו נכמרו עליו מרגע לרגע, ועל כן לא יכול למשול ברוחו ולשמוע את הרצאתו על דבר אגודת הפועלים שלו. לבבו הבין, כי באמת אין לו באגודה זו אלא סגולה מפני הבוז שהוא בז לעצמו על דרכיו ועל מצבו. וניקולי הוסיף לדבר דבריו:

– הלא ידעת, כי ההון שבידי יחידים מדכא את הפועלים. האכרים, שהם הפועלים בארצנו, סובלים על שכמם את כל עול העבודה הקשה, ומצבם רע כל כך, שבכל עמלם שיעמלו לא יוכלו להנשא משפל מדרגתם, מדרגת בהמה. את כל פרי פעולתם, אשר יספיק להיטיב את מצבם, להמציא להם שעות למנוחה וממילא גם לקנית השכלה, – את כל העודף על תשלומי שכר המלאכה נוטלים בעלי ההון מהם. והסדר הנהוג גורם, שבמדה שהפועלים ירבו לעבוד, יהיו הסוחרים ובעלי הקרקעות הולכים הלוך וגדול, והפועלים יהיו תמיד לבהמות נושאות בעול. את הסדר הזה נחוץ לבטל, – גמר ניקולי ויבט דרך שאלה אל אחיו.

– כן הוא, בודאי, – אמר קונסטנטין בהביטו אל עצמות לחיי אחיו הבולטות, שמדי דברו נסתמק העור המתוח עליהן.

– ואנחנו מיסדים אגודת חרשי־מסגר, שכל עסקיה, גם הרוח, גם כלי המלאכה, יהיו לה לבד.

– ואיפה יהי בית־מלאכתה של אגודה זאת? – שאל קונסטנטין לווין.

– בכפר ווזדרים, בפלך קזן.

– מאיזה טעם תבחרו כפר לִבית מלאכתכם? הלא בכפרים יש עבודה רבה גם בלעדי זאת.

– זה טעמו של דבר: האכרים עודם עבדים כמו שהיו עד כה, ועל כן לא טוב בעיניך ובעיני סרגיי איבנוביץ, כי יבואו אנשים לפדותם מעבדותם, – אמר ניקולי לווין בזעפו על המקשן.

קונסטנטין לווין נאנח, ויתבונן היטב בחדר הכהה והמטונף. האנחה הזאת הרגיזה, כנראה, עוד יותר את ניקולי.

– ידעתי את ההשקפות האריסטוקרטיות המשותפות לך ולסרגיי איבנוביץ. ידעתי שהוא יגע בכל כח בינתו ללמד זכות על הרע השורר בארץ.

– לא כן הוא, אך למה תדבר בסרגיי איבנוביץ? – אמר לווין בצחוק קל.

– בסרגיי איבנוביץ? בשביל כך! – קרא ניקולי פתאום בקול זעם לשמע שם אחיו זה… בשביל… אך מה אומר ואדבר?… הגידה נא לי דבר אחד… למה באת אלי? אתה בז לדבר הזה, טוב מאד, לך בשם אלהים, לך – צעק בקול בקומו מעל הכסא, – לך, לך!

– חלילה לי לבוז, – אמר קונסטנטין לווין ברוח נמוכה. – גם אינני חולק על זה כלל.

ברגע ההוא שבה מריה ניקוליובנה. ניקולי לווין שם עיניו עליה בזעף, והיא קרבה אליו, ותלחש לו איזה דבר.

– חולה אני, נעשיתי נוח לכעוס, – אמר ניקולי לווין בשוב אפו וינשום בכבדות, – ואתה מדבר אלי על אודות סרגיי איבנוביץ ומאמרו. הלא מאמר זה הבל הוא, רעיוני רוח והתכחשות. מה יוכל לכתוב על דבר אמת וצדק איש אשר איננו יודע מה המה אלה? הקראת את מאמרו? – פּנה אל קריצקי וישב שנית אצל השלחן ויסלק מעליו את הפפירוסים הממולאים עד חצים, משום שהיה צריך למקומם.

– לא קראתי, – ענה קריצקי בפנים עצובים ונראה, שלא רצה להכנס בדברים.

– מפני מה? – פנה הפעם ניקולי לווין בזעף אל קריצקי.

– מפני שאיני רואה צורך לאבד זמן על זה.

– אולם, שמע נא, במה תדע, כי תאבד זמן? יש אנשים רבים שאין המאמר הזה לפי כחם, שדבריו למעלה מהשגתם.

– אבל אני לא כן עמדי, אני מבין היטב את רעיונותיו ויודע אני במה אינם נכונים.

כל המסובים החרישו. קריצקי קם במתינות וישלח ידו לקחת את מצנפתו.

– אינך רוצה לסעוד? לך לשלום. בוא מחר עם החרש.

אך יצוא יצא קריצקי, וניקולי לווין צחק צחוק קל ויקרוץ בּעיניו.

– גם זה לא יכשר הרבה, – אמר ניקולי – הלא עיני רואות…

אך ברגע ההוא קרא אליו קריצקי מתוך הפתח.

– מה לך עוד? – אמר ניקולי ויצא אל הפרוזדור החיצון. ולווין נשאר לבדו עם מריה ניקוליובנה ויפן אליה וישאלה:

– הזה ימים רבים אַת יושבת עם אחי?

– זו השנה השנית. לא שלום לו לאדוני, רע לו מאד בימים האחרונים. מרבה הוא לשתות, – אמרה מריה.

– שתיה זו מה היא?

– יין דגן שותה אדוני, וזה מזיק לו.

– והרבה הוא שותה? – שאל לווין.

– כן, – השיבה לו ותבט בפחד אל הפתח, וניקולי נראה בו ברגע ההוא.

– במה דברתם? – שאל בפנים נזעמים ויעבר עיניו בפחד מזה אל זה – במה?

– לא דברנו במאום, – ענה קונסטנטין במבוכה.

– אם אינכם רוצים להגיד, עשו כטוב בעיניכם. אבל אין לך לדבר עמה. היא אָמה, ואתה מן האדונים – אמר וינע צוארו כדרכו. – הלא רואה אני, כי הבינות אף הערכת הכל, ואתה מביט ומצטער על שגיאות, – הוסיף לדבר בהרמת קולו.

– ניקולי דמיטרוביץ, ניקולי דמיטרוביץ, – לחשה לו מריה ניקוליובנה בגשתה אליו.

– טוב, טוב!… אבל הסעודה מה תהא עליה? אך הנה גם היא, – אמר בראותו את המשרת בא וטס בידו. – קרב הנה, העמד פה, – אמר בזעף ויקח וימסוך לו כוס יין דגן וישת בתאות נפש. – שתה נא גם אתה, הטוב בעיניך? – פנה אל אחיו, ופניו צהלו מיד. – עתה רב לנו לדבר בסרגיי איבנוביץ. בכל זאת אשמח לראותך. אמור מה שתאמר, סוף סוף לא זרים אנחנו. שתה נא. ספר נא לי מה מעשיך, – הוסיף וילעס בתאות נפש פת לחם וימסוך לו כוס שנית – מה שלומך?

– אני יושב בדד בכפר, כאשר ישבתי עד כה, ועוסק שם בעניני האחוזה, – ענה קונסטנטין, ונפשו נבהלה למראה התיאבון המרובה שנראה על אחיו באכלו ובשתותו, ויחד עם זה השתדל שלא יתבונן אחיו שהוא מסתכל בו.

– למה לא תקח לך אשה?

– לא נזדמנה לי, – ענה קונסטנטין ויתאדם.

– ולמה לא תקח? לי אי אפשר עוד. אני כבר השחתי את נפשי. זאת אמרתי ולא אחדל לאמור, אילו נתנו לי חלקי בשעה שהוצרכתי לו, היו כל חיי חיים אחרים.

קונסטנטין מהר לנטות מענין זה.

– וזאת ידעת, כי וניוּשקה שלך עובד אצלי בלשכה בפוקרובסקויה?

ניקולי הניע צוארו והתחיל מהרהר.

– ספר נא לי מה נעשה עתה בפוקרובסקויה? האם הבית עודנו עומד, ועצי הלבנה, וחדר למודנו ישנם עוד בעולם? והגנן פיליפ האמנם עודנו חי? מה מאד אני זוכר את הסוכה ואת הדרגש!… ראה נא, אל תשנה דבר בבית, אך קח אשה מהר וקומם את כל אשר היה שם לפנים, ואני אבוא אליך בעת ההיא, אם תהי אשתך אשה טובה.

– בוא נא עתה אלי, – אמר לווין – ואנחנו נכונן מושבנו שם היטב.

– נכון הייתי לבוא אליך! אילו ידעתי, שלא אמצא שם את סרגיי איבנוביץ.

– לא תמצא אותו. אני יושב לבדי, ואין לו דבר אלי.

– אך על כל פנים עליך לבחור באחד משנינו, – אמר ניקולי ויבט בדאגה אל אחיו.

הבטה זו העירה חמלה בלב קונסטנטין.

– אם חפץ אתה לדעת את כל אשר בלבבי בדבר הזה, אגידה נא לך, כי במריבה זו שבינך ובין סרגיי איבנוביץ, אינני נוטה לא אחריו ולא אחריך, כי לא צדיקים גם שניכם. אתה אינך זכאי ביחוד על פי הפרטים החיצונים, והוא – על פי התוכן הפנימי.

– אֵה, אַה! ואתה הבינות זאת, אתה הבינות? – קרא ניקולי בקול רם ובשמחה.

– אך אני בעצמי, דע לך, כי אהבתך יקרה לי מאהבתו, על כי…

– על מה, על מה?

קונסטנטין לא יכול לאמור לו, כי יקרה לו אהבת ניקולי, על כי אומלל הוא ואהבה ורעות דרושות לו. אך ניקולי הבין, כי זאת היה את לבבו לאמור לו, ויפלו פניו וישלח ידו עוד אל יין הדגן.

– רב לך, ניקולי דמיטריץ! – אמרה מריה ניקוליובנה ותשלח ידה המלאה והחשופה אל הבקבוק.

– הניחי לי! אל תעתירי עלי דבריך! הכה אכה! – צעק ניקולי.

מריה ניקוליובנה צחקה צחוק נעים של בקשת טובה, והצחוק הזה עבר גם אל ניקולי, ומיד לקחה לה את הבקבוק מעל השולחן.

– אל תדבר, כי איננה מבינה דבר – אמר ניקולי – היא מבינה הכל יותר ממנו. יש בה איזה רוח טובה ונעימה, האין זאת?

– לפני הימים האלה לא היית מעודך במוסקבה? – אמר קונסטנטין אליה בלי כוונה מיוחדת.

– אל נא תדבר אליה בלשון רבים. היא יראה מזה. איש לא דבר אליה כן חוץ משופט השלום, כאשר נתבעה על דבר אשר גמרה לעזוב את בית־הזמה. מה משונים דרכי הימים האלה! – קרא פתאום בקול רם, – המוסדות החדשים האלה, שופטי השלום, הזמסטבה – מה כל ההבלים האלה!

ואחרי הקריאה הזאת החל לספר את המעשים שהיו בינו ובין המוסדות החדשים.

קונסטנטין לווין שמע את דבריו, ואף על פי שגם הוא לא האמין בגודל ערכם של המוסדות החדשים וגלה דעתו נגדם פעמים

רבות, קשה היה לו לשמוע כזאת מפי אחיו.

– בעולם הבא נבין כל זאת, – השיב לו בבדיחה.

– בעולם הבא? הה, אינני אוהב את העולם הבא! אינני אוהב, – אמר ניקולי ויבט אל אחיו בעיני פחד ושממון. אמנם נראה, שטוב להסתלק מכל עמל החיים, מכל התועבות וההבלים שאדם רואה בעצמו ובאחרים, ואף על פי כן אני ירא מפני המות, ירא אני מאד, – אמר וירעד – אבל שתה נא. אולי חפץ אתה ביין שמפן? או נסעה נא אל אחד המקומות. אל הצוענים נסעה! בימים האחרונים אהבתי את הצוענים ואת השירים הרוסיים.

לשונו נבללה, ובלי כל חבור עבר ודלג מענין לענין. בעזרת מאַשה הטה אותו קונסטנטין להמנע מנסוע בלילה הזה. וישכיבהו על מטתו, והוא היה שכור מאד.

מַאשה הבטיחה לקונסטנטין לכתוב לו, כשיהי צורך בדבר, ולפתות את ניקולי לעבור אל בית אחיו, אל בית קונסטנטין, ולשבת עמו יחדו.

כו.

בבקר יצא קונסטנטין לווין ממוסקבה ולפנות ערב בא לביתו. במרכבת מסלת הברזל דבר עם שכניו הזמניים בעניני הפוליטיקה ועל אודות מסלות הברזל החדשות, וגם פה הרגיזו את רוחו ערבוב המושגים הנהוג ברב הצבור, תלונה פנימית על נפשו ואיזה רגש בושה שלא הוברר לו ענינו; אך כאשר יצא אל התחנה הסמוכה לאחוזתו והכיר את רכבו איגנאט החגר שחכה לו בצורון מורם; כאשר ראה באור הכהה, שנגה מחלונות בית הנתיבות, את עגלת החורף שלו, המכוסה ביריעות חמות, ואת סוסיו מקושרי הזנבות, המקושטים בטבעות ובזוגים על רסנם, כאשר ספר לו איגנאט עוד בשעת טעינת העגלה את החדשות שנהיו בכפר, כי בא הקבלן השוכר את הפועלים וכי ילדה הפרה המשובחת “פַּוַה”, – הרגיש מיד, שהמושגים מתבררים לו קצת, והבושת והתלונה הפנימית הולכות ועוברות. זאת הרגיש בשומו עיניו על איגנאט; אך כאשר לבש את אדרת־הכבשים, שהביא לו איגנאט ויתעטף וישב בּעגלה ויסע ויחשוב מחשבות על אודות המעשים אשר יעשה בכפר ויתבונן אל הסוס הדוני, שלפנים היו רוכבים עליו, ועתה כשכשל כחו מרב עבודה הוא אך נלוה למרכבה רתומה לטוב ממנו, ועם זה עודנו סוס אביר, החל לראות ולהבין בכל המוצאות אותו מה שלא ראה ולא הבין עד כה. עתה הרגיש כי חזר לבריתו הראשונה ואיננו רוצה להיות לאיש אחר. הוא אך רוצה להיות ישר וטוב מבראשונה. מן היום ההוא גמר בלבּו, שלא יקוה לאושר הידוע והמצוי, הראוי לבוא אליו על ידי נשואים, ועל כן לא יבוז עוד הרבה למה שיש בידו. מלבד זאת גמר, שלעולם לא יתיר לעצמו עוד ללכת אחרי התאוה הנתעבה, אשר דאב לבו מאד לזכרה בימים אשר היה נכון להשתדך. בזכרו את ניקולי אחיו קבל עליו להשמר כל ימיו משכוח אותו, להשגיח עליו בעינים פקוחות תמיד, כדי להיות נכון בכל עת לחוש לעזרתו, כאשר יצר לו, והוא ראה ויבן כי קרובה צרתו לבוא. וגם שיחת אחיו על דבר הקומוניזמוס, אשר זלזל בה מאד בדבר אחיו אליו בענין ההוא, העירה בו עתה מחשבות שונות. את שנוי סדרי החיים הכלכליים חשב לרעיון רוּח; אך כל ימיו הרגיש כי עול הוא מה שיש לו רב מכל טוב הארץ, והעם דל מאד, ועל כן גמר כי מעתה, יעבוד עוד יותר מבראשונה וגם יהי בורח יותר מן התפנוקים המיותרים, לבעבור יוכל לאמור זכיתי לבי, אף על פי שגם עד כה היה יגע הרבה וממעיט ברדיפת תענוגים. כל זה נראה לו כדבר נקל מאד ויהי לבו אך טוב עליו בכל שעת נסיעתו זאת. ברגש תקוה נעימה לחיים חדשים וטובים מהישנים, קרב בעגלתו אל ביתו בשעה התשיעית בלילה.

מחלונות חדרה של אגפיה מיכאילובנה מינקתו הזקנה, שהיתה ממונה על כלכלת הבית, נגה אור על הרחבה שלפני הבית המכוסה שלג. הזקנה עוד לא ישנה בבואו, והיא העירה את קוזמה משנתו, ויצא מתנמנם ויחף אל היציעה שלפני הפתח. גם הכלבה “לסקה” קפצה ותצא אליו, ועוד מעט והפילה ארצה את קוזמה בקפצה, ותנבח בקול גדול ותתחכך בברכי אדוניה ותתנשא לשים את רגליה הקדומות על לבו. אך לא נועזה לעשות כן.

– מהרת לשוב, אבי, – אמרה הזקנה.

– געגועים תקפוני, אגפיה מיכאילובנה. טוב לאורח וטוב ממנו למי שהוא בביתו, – השיב לה לווין וילך לו אל חדר עבודתו.

מעט מעט האיר הנר שהודלק את החדר. החפצים הנודעים לו נראו לעיניו: קרני הצביים, דפי הכותל עם הספרים הנתונים עליהם, המראָה, התנור עם ארובת החום, שהיתה צריכה תקון מכבר, הדרגש שהיה מיוחד לאביו, השולחן הגדול, ועליו ספר פתוח, וצלוחית־לאפר שנשברה מקצתה, ומחברת בכתב ידו. כראותו את כל אלה נסתפק רגע אחד, אם יוכל לכונן את החיים החדשים, אשר חזה לנפשו בדרך. כל החפצים האלה, שעקבות מהלך חייו הקודמים עליהם, כמו אחזו בו בחזקה ואמרו לו: “לא, לא תלך מאתנו ולא תהיה לאיש אחר, כי אם כאשר היית עד כה, כן תהיה גם לימים הבאים: בעל ספקות, מתרעם בכל עת על עצמו, מתאמץ לשוא להיטיב דרכיו וחוזר לסורו, מחכה תמיד לאושר ואינו זוכה לו וגם אינו יכול להגיע אליו.”

אבל כדברים האלה דברו חפציו ובלבו דבר אליו קול אחר, שאין להכנע מפני העבר ושאפשר לאדם לעשות בעצמו כל אשר ייטב בעיניו. ובשמעו לקול הזה נגש אל קרן הזוית, שעמדו בה שתי אבני משקל בנות פּוּד אחד, וירם אותן בסדר גימנסטי, בחפצו להשרות רוח שמחה על עצמו. והנה קול חריקת נעלים נשמע מאחרי הדלת, וימהר וישב את אבני המשקל אל מקומן.

מנהל האחוזה בא ואמר, שהכל עולה יפה, תהלה לאל, אבל יחד עם זה הודיע, כי הכוסמת־היונית נחרכה קצת בגורן־היבּוּש החדש. הדבר הזה הרגיז את לווין. הוא בנה את הגורן החדש והוא גם המציא את תכניתו במקצת. המנהל היה מתנגד תמיד לגורן הזה. ועתה כשנתקלקלה הכוסמת שמח בלבו על אותו המאורע. ולווין חשב לדבר ברור, שלא נחרכה הכוסמת אלא מפני שלא שמרו מה שהזהיר מאות פעמים על התחבולות הנחוצות להגן מפני מקרה זה, ויחר לו על זה ויבע נזיפה למנהל. אבל גם מאורע חשוב ומשמח לב אירע באחוזתו: “פּוה” פרתו הנבחרה והיקרה, שנקנתה מאספת פרות מצוינות, המליטה עגל.

– קוזמה, הבה את אדרתי. ואתה צו נא לקחת פנס, ונלכה ונראה, – אמר אל המנהל.

הרפת המיוחדת לפרות המשובחות היתה קרובה אל הבית בירכתי החצר. לווין עבר דרך החצר לפני גל השלג, שנערם אצל שיחי הלילך², ויבוא אל הרפת. ריח זבל חם נדף מתוכה, כאשר פתחו את הדלת – ובקשי נפתחה, כי דבקה במקומה בקרח – והפרות התחילו מתנודדות על מצע התבן הנקי, כי תמהו על אור הפנס, אשר לא הורגלו בו. גבה החלק והרחב של הפרה ההולנדית נראה לאור הפנס, בחברבורותיו השחורות. שור הבר המיועד לקיום המין, רבץ שם גם הוא וחחו בשפתו, ולמראה האורחים החל לקום: אבל נחם על זאת, ורק נשם פעמים בחזקה, כאשר עברו לפניו. הפרה האדומה היפהפיה, אשר דמתה בגדלה לסוס־נילוס, הפנתה אחוריה אל הבאים לראותה ותכס בעבי גוה על עגלתה ותריחה.

לווין נכנס לתוך הרפת ויתבונן בפרה וירם את העגלה, האדומה והטלואה בחברבורות שחורות, ברגליה הארוכות והכושלות. “פוה” רגזה והחלה לגעות, אך שבה למנוחתה, כאשר הגיש לווין את העגלה אליה, ותאנח אנחה ממושכת ותלק את עגלתה בלשונה הגרדנית. העגלה חפשה בגוית אמה ותדחפה בבטנה בין רגליה האחרונות ותכשכש בזנבה הקטן.

– הנה, פיאודור, הגישה את הפנס הנה, – אמר לווין בהתבוננו אל העגלה מכל צד. – כאמה היא! אף על פי שבמראה שערה היא דומה לאביה. טוב מאד! ארוכה ודקת צלעות. הלא טובה היא, וסילי פיאודורוביץ? – פנה לווין אל המנהל, כי בשמחתו על העגלה השלים עמו ויטוש את דבר הכוסמת.

– ואיך לא תהיה טובה? – ענה המנהל. – אבל שמעון הקבלן בא ביום השני לצאתך. יש להתנות ולהתפשר עמו, קונסטנטין דמיטריץ. על דבר המכונה כבר הודעתי לך.

בשאלה האחת הזאת נכללו כל פרטי הנהגת האחוזה, שהיתה עסק גדול בעל מקצועות שונים, ולווין עבר מן הרפת אל לשכת ההנהגה וידבר עם המנהל ועם שמעון הקבלן וישב אל ביתו ויעל מיד על המדור העליון אל חדר האורחים.

כז.

הבית היה גדול וישן, ולווין דר בו יחידי, ועם זה היה מסיק בכל החדרים, וכל הבית היה לו למעון, והוא ידע, כי לא מחכמה הוא נוהג כן וכי גם לא טוב הדבר ונגד מחשבותיו החדשות הוא, אבל הבית הזה היה עולם מלא לו. בעולם הזה חיו ומתו אביו ואמו, וחייהם נדמו לו למרום מדרגת השלמות, אשר קוה להגיע אליו – בימי חלומותיו על אודות חיי נשואים – גם הוא עם אשתו ובני ביתו.

את אמו לא זכר לווין כמעט לגמרי. זכר תמונתה היה קודש לו, והעתידה להנשא לו הוצרכה על פי מערכי לבו להיות דומה בכל דבר לאשה הנחמדה והמרוממה, שנראתה לעיני רוחו בדמות דיוקנה של אמו.

אהבת אשה בלי נשואים לא יכול גם לשוות לנגדו, ולא זאת בלבד, אלא שחיי בעל אשה ובנים היו קודמים בדמיונו לאשה העתידה להיות חברתו ביסוד החיים ההם. השקפותיו על הנשואים לא היו אפוא כהשקפות רוב מיודעיו, שהנשואים נחשבו בעיניהם לאחד משאר הענינים הרבים שבחיי האדם, ובעיניו היו התוכן הראשי, שכל טוב החיים תלוי בו. ועתה הוטל עליו להואש מזה!

כאשר בא אל חדר האורחים הקטן, שהיה שותה בו חמים וישב על כסא וספר בידו, ואגפיה מיכאילובנה הביאה לו את החמים ותאמר לו כדרכה: “ואני אשבה נא לי, אבי” ותשב על כסא אצל החלון -, הרגיש, כי לא נואש עוד באמת מחלומותיו, אף על פי שהדבר תמוה מאד, וכי אי אפשר לו להתקיים בלעדיהם, אם היא אם אשה אחרת תהי עזר כנגדו, אבל היה יהיה הדבר הזה. בקראו בספר אשר בידו, עיין בדברים שבו ולרגעים עמד מקרוא ויט אזנו לפטפוטי אגפיה מיכאילובנה אשר לא שתקה גם רגע קטן אחד, ובאותה שעה רחפו נגד עיניו גם מראות מעסקי הכפר ומחייו – חיי נשוא לימים הבאים, מראות שונים בלי חבור ביניהם נוצרו זה אחר זה בכח דמיונו, וירגש שבסתר לבו נקבע, נסתדר ונתחזק איזה דבר.

אגפיה דברה אליו על אודות האכר פרוחור, כי אין אלהים בלבו, כי בכסף אשר נתן לו לווין לקנות לו סוס הוא שותה שכור כל היום, ופעם אחת הכה את אשתו מכות רצח; לווין שמע את דבריה וגם קרא בספרו ויתאמץ לזכור את כל מהלך רעיוניו שעלו על רוחו בשעת קריאתו. הספר היה חבורו של טינדל על החום, ולווין זכר, שהתרעם הרבה על טינדל על כי הוא שמח ומגיס לבו בבחינותיו העולות יפה בידו תמיד, ועל כי הוא מחוסר השקפה פילוסופית. ופתאום עלה הרעיון המשמח הזה על לבו: “הלא בעוד שתי שנים תהיינה לי בעדרי שתי פרות הולנדיות, גם “פוה” בעצמה אפשר שתחיה עוד, שתים עשרה פרות בנות השור הבר הזה ובראשן עוד שלש אלה – מה טוב ומה יפה!” אחרי הרעיון הזה חזר ושלח ידו אל הספר. “לו יהי כן, האיליקטריון והחום דבר אחד הם; אך כלום אפשר להעמיד זו תחת זו בהשואה לפתרון שאלה חשבונית? הן זה אי אפשר. ואם כן, מה הועילו חכמים בבחינותיהם. את מציאות החבור שבין כל כחות הטבע אנו מרגישים בעצמנו… ביחוד ינעם, שתהיה בתה של “פוה” פרה אדומה ומטולאה, ומה ייף כל העדר הזה, כשתהיינה שלש אלה בראשו! טוב מאד! אז נצא אני ואשתי ואורחים עמנו לקראת העדר… אשתי תאמר: אני וקוסטיה טפחנו ורבינו את העגלה הזאת ותהי לנו כבת. איככה תוכלי לטפל הרבה בזה? יאמר האורח. והיא תענהו: כל מה שמעסיק אותו מעסיק גם אותי. אבל מי היא?” בהגיעו לשאלה זאת זכר את אשר קרהו במוסקבה… ומה אעשה?… לא אני האשם. אבל מעתה ישונה הכל. אך הבל הוא הרעיון, כי דברי ימי הקודמים יפריעוני מהקים את מזמות לבי הטובות. יש להתחזק, להלחם ולהתיצב על דרך טוב בחיים…" לרעיון זה הרים ראשו ויוסף לשקוע במחשבותיו. הכלבה הזקנה “לסקה” עוד לא הביעה כל שמחתה על שיבת אדוניה מדרכו, ועל כן רצה אל החצר ותנבח שם כראוי למאורה זה, ותשם את ראשה תחת ידו ותיליל בשפל קול ובתלונה, על כי איננו מראה לה סימני חבה.

– רק הדבר אין בה, - אמרה אגפיה מיכאילובנה. – אך זה כלב נפלא… יודעה ומבינה היא, כי אדוניה בא מתוך עצבות.

– למה תאמרי מתוך עצבות?

– האין עינים לי, אבי? עת לי לדעת את אדוני. מילדותי גדלתי בתוך אדוני. אין דבר, אבי, ובלבד שתהי שלם בגופך ונקי מעול.

לוין שם עיניו אליה ויתמה, על כי הבינה את אשר בלבו.

– האביא לך עוד כוס חמים? – אמרה הזקנה אליו ותקח את הכוס בידה ותצא.

ו“לסקה” לא חדלה לשים את ראשה תחת ידו, עד שהעביר כף ידו עליה בחבה, ואז נפלה לרגליו ותתפתל בדמות טבעת, ותשם את ראשה על אחת מרגליה האחרונות. ולאות כי עתה אך טוב ושלום לה פתחה פיה קצת ותשמע קול נשיקה בשפתיה, ואחרי כן אטמה שפתיה המתדבקות זו בזו מסביב לשניה הקהות מזוקן, ותדום במנוחה שלמה. לווין שם לבו אל תנועתה האחרונה הזאת.

– גם אני כן! – אמר אל לבו, - דומה אני לה בזה. אין דבר… אך טוב ושלום.

כח.

בבוקר השכם אחרי נשף המחול ההוא שלחה אנה ארקדיבנה טלגרמה אל אישה ותודיענו בה, שהיא יוצאה ממוסקבה בעצם היום הזה.

– לא, אני צריכה, צריכה אני לצאת היום, - הסבירה לגיסתה את החלטתה זו, שהחליטה פתאום שלא כמחשבתה הראשונה, ובחפזון דברה דבריה, כאילו זכרה שיש לה בביתה עסקים רבים מספור, - לא, לא, עלי לנסוע מזה עוד היום.

סטיפן ארקדיביץ לא סעד ביום ההוא בצהרים בביתו, אבל הבטיח לבוא בשבע שעות בערב ולנסוע עם אחותו אל בית הנתיבות לשלחה.

גם קיטי לא באה שמה לסעוד בצהרים, כי אם שלחה פתקה שנאמר בה, כי ראשה כואב עליה. ותסעדנה דולי ואנה לבדן עם הילדים ועם המורה האנגלית. והילדים – אם מאשר כל ילד נוח לשנות דרכו, אם מאשר הרגישו בבינה היתרה הנתונה לילדים בדברים הרבה, כי אנה איננה אתם כביום אשר גברה אהבתם אליה, כי אין עיניה ולבה עליהם עוד, - אבל פתאום חדלו לשחק עם הדודה החדשה, ובטלה אהבתם העזה, ולא שמו לב ליציאתה הנמהרה. בכל שעות הבוקר עסקה אנה בהכנות לדרך: בכתיבת פתקאות למיודעיה שבמוסקבה, ברשימת חשבונותיה ובחבישת חפציה. בכלל נדמה לדולי, שמנוחת אנה נפרעה על ידי רגש הדאגה הנעלמה, שעל פי רוב יש ביסודו התחרטות על מעשה שלא כהוגן, ודולי ידעה היטב את הרגש הזה, באשר היה מצוי גם אצלה. אחרי סעודת הצהרים הלכה אנה אל חדרה ללבוש את בגדיה, ודולי הלכה אחריה.

– מה משונה אתַ היום! – אמרה אליה דולי.

– אני? כן תדמי? – אך לא משונה אני, כי אם רוגזת. מקרה מצוי הוא בי. לבכות אני נכונה כל היום הזה. אולת גדולה היא, אבל דרכה לעבור, - אמרה אנה במהירות ותשח פניה, שנתאדמו בדברה, אל הילקוט הקטן, אשר שמה בו את רדיד הלילה שלה ואת מטפחות הבטיסט. עיניה הבריקו יותר מבכל עת ודמעות נראו בהן בכל רגע – ככה קשתה עלי היציאה מפטרבורג, ועתה אינני רוצה לצאת מפה.

– בבואך הנה עשית פה דבר טוב, - אמרה דולי ותתבונן בה בשים לב.

אנה הביטה אליה בעינים רטובות בדמעה.

– אל תאמרי זאת, דולי. לא עשיתי ולא יכלתי עשות פה דבר. פעמים רבות אני רואה ומתפלאה, שכמו התקשרו עלי אנשים להטות את לבבי מן הדרך הטוב. מה עשיתי ומה יכלתי עשות? בלבד נמצאה אהבה רבה, די סלוח…

– אלהים יודע מה היה לנו, לולא באת אלינו, אמרה דולי. – אשריך, אנה, שכולך טובה ותמימה.

– אין איש בלי רוח רעה צפונה במעמקי לבו, אומר האנגלי.

– איזו רוח רעה יש בך? הלא ערום לבך בכל דבר.

– יש ויש! – קראה אנה, ואחרי הדמעות שהיו בעיניה לפני רגע אחד נעוו שפתיה פתאום מצחוק לעג וערמה.

– אם כן לא רוח רעה היא, כי אם רוח מעורר גיחוך, - אמרה דולי בבדיחה.

– לא, כי אם רוח רעה. הידעת מפני מה אני נוסעת מזה היום ולא למהר? הסוד הזה דכא את לבבי, וחפצי לגלותו לך, - אמרה אנה ותט שכמה לאחור אל גב הכסא ותבטל נכח אל עיני דולי.

ודולי ראתה ותתמה, כי האדימו פני אנה עד אזניה, עד מחלפות ראשה השחורות, היורדות על צוארה.

– כן הוא, - הוסיפה אנה – הידעת, מפני מה לא באה קיטי אל הלחם? – היא מקנאה מפני. אני הייתי לה למוקש… בשלי היה הנשף לה לכעס ולמכאובים. אבל באמת אינני אשמה בדבר, או אשמה אך במקצת, ב“במקצת” האריכה בקול דק.

– מה מאד דמית בדברך זה לסטיבה, - אמרה דולי בשחוק.

אנה מצאה עלבון לנפשה בהערה זאת.

– לא, לא! לא סטיבה אני, - אמרה בפנים זועפים קצת. – רק בגלל אשר אני בטוחה בעצמי ואינני יכולה לפקפק באמונתי גם רגע אחד, גליתי לך זאת.

אך ברגע שיצאו הדברים מפיה, הרגישה, שאינם נכונים, כי לא רק הטילה ספק בעצמה, כי אם דאגה ופחד באו בה בזכרה את וורונסקי, וכדי שלא תפגשהו עוד, מהרה באמת לצאת ממוסקבה.

– סטיבה ספר לי, כי יצאת עם וורונסקי במזורקה וכי הוא…

– לא תוכלי לשער, כמה מגוחך היה סוף מעשה זה. הן לשדך באתי, ופתאום נתגלגל הדבר… אולי שלא מדעתי…

ופתאום התאדמה ומליה נעתקו.

– דבר כזה מורגש כרגע! – אמרה דולי.

– אבל אילו ידעתי, שיש בלבו באמת מחשבות עלי, כי עתה היתה לי זאת לכאב אנוש, - נכנסה אנה לתוך דבריה. – ואני בטוחה, שכל זה ישכח, וקיטי תחדל לשנוא אותי.

– אולם אני לא אכחד ממך, אנה, כי לא טוב בעיני השידוך הזה לקיטי. ואם באמת יכול וורונסקי לאהוב אותך אהבה עזה ביום אחד, טוב לה, כי יבוטל השידוך לגמרי.

– וזאת היתה בודאי אולת גדולה לו מאד! – אמרה אנה, וגם הפעם האדימו פניה מנחת, בשמעה מפי דולי את הרעיון אשר היה בלבה, - ועתה אני נוסעת מזה, אחרי אשר הקימותי לאויבת לי את קיטי זו שאהבה נפשי. מה נעימה היא קיטי! אבל את, דולי, הלא תתקני זאת? כן?-

דולי יגעה לעצור מצחוק פיה. בכל אהבתה את אנה נעם לה לראות, שגם היא איננה נקיה מחטאים שבלב.

– לאויבת? זה אי אפשר.

– רוצה אני, שתאהבוני כולכם, כמו שאני אוהבת אתכם; ועתה דבקה נפשי בכם עוד יותר, - אמרה אנה בעינים דומעות. – מה זה ככה נבערו דברי היום!

בידים מהירות מחתה את פניה במטפחת ותחל ללבוש את בגדיה.

סטיפן ארקדיביץ אחר לבוא, עד שהגיעה שעת הנסיעה, ובבואו היו פניו אדומים וצוהלים וריח יין וסיגרות עלה ממנו.

רגשנותה היתרה של אנה דבקה גם בדולי, וכאשר חבקה בפעם האחרונה את גיסתה, לחשה לה:

– זכרי, אנה: את אשר עשית למעני לא אשכח לעולם. זכרי נא, כי אהבתי אותך ועד עולם לא אחדל לחשבך לטובה שבידידותי!

– ואני לא אבין במה זכיתי לזאת. – אמרה אנה ותשק לה ותתאמץ למנוע עיניה מדמעה.

– בן תביני היטב, שלום לך, מחמד נפשי!

כט.

“ככה נגמר הכל, ויהי שם אלהים מבורך!” – זה היה הרעיון הראשון, אשר עלה על לב אנה, כאשר התפטרה בפעם האחרונה מאחיה, אשר עמד במבוא המרכבה ולא נתן לה להכנס לתוכה עד הצלצול השלישי, - ותשב על הדרגש שנתיחד לה, ואנושקה, הנוסעת אתה לשרתה, אצלה, ותבט כה וכה לאור הכהה שבמרכבת המשכב שנסעה בה. “יהי שם אלהים מבורך, מחר אראה את סיריוז’ה ואת אליקסיי אלכסנדרוביץ, וחיי ישובו למהלכם הקודם הטוב והמסודר”.

כבכל היום ההוא לא שקטה רוחה בקרבה גם אחרי כניסתה למרכבה, אך בעניני הנסיעה התעסקה בנחת ובהשתדלות; בידיה הקטנות והמהירות פתחה ותסגור את ילקוטה המאדם ותוציא מתוכו כר קטן ותשם על ברכיה ותלט את רגליה מכל צד ותשב במנוחה. אשה חולה אחת מן הנוסעות במרכבה ההיא שכבה לישון, שתים מהן החלו להכנס בדברים עם אנה, ואשה זקנה בעלת בשר הליטה את רגליה גם היא והעירה הערות אחדות על דבר ההסקה. אנה השיבה להן תשובות קצרות, אך מהרה ראתה, כי אין שיחת הנשים האלו מסוגלת להעסיקה ותבקש מאת אנושקה להגיש לה את הפנס הקטן מתוך חפציה, ותדבקהו אל יד הכסא ותוצא מילקוטה סכין לניירות ורומן אנגלי. בראשונה לא יכלה לקרוא: עד שזזה הרכבת מאצל בית הנתיבות הפריעוה עבודת הסבלים והמולת העוברים והשבים. אחרי כן משך קול רעש הנסיעה את לבה; אחרי כן הטרידוה פתי השלג שנפלו ודבקו בזכוכית שבחלון השמאלי, מראה הקונדוקטור המכוסה שלג מצדו האחד שעבר לפניה, ושיחות הנשים על דבר השלג והרוח הסוער בחוץ. אבל אחרי כן היה הכל הולך ונשנה: התנודה, משק הגלגלים, השלג הדופק על החלון, ההשתנות לרגעים מחום לקור ומקור לחום, הפנים האחדים העוברים לפעמים לאור הכהה וקולות הדברים האחדים הנשמעים לפעמים, ואז החלה אנה לקרוא ולהבין מה שקראה. אנושקה כבר התנמנמה, וידיה הרחבות אחזו את הילקוט האדום על ברכיה, אחת מנעלי ידיה היתה קרועה. אנה קראה וגם הבינה בדברים, אך כבד היה לה לקרוא, כבר היה לה לעיין היטב בחיים שאינם שלה, כי נכספה נפשה מאד בחיים שלמים ומלאים לעצמה. בקראה על דבר אשה אהובה שומרת חולה אחד, חפצה ללכת אט בעצמה בחדרו של החולה ההוא; בקראה הרצאת אחד הנואמים בבית מחוקקים, חפצה לשאת בעצמה את הנאום ההוא; בקראה, כי איזו עלמה רכבה על סוס אחרי עדת כלבים והרעימה את גיסתה, וכל רואיה תמהו על אומץ לבה – חפצה לעשות זאת בעצמה. אך מכל זה לא יכלה עשות מאומה, רק התאמצה לקרוא, וידיה הקטנות החזיקו בסכין החלקה.

כבר החל הגבור שברומן שלה להגיע אל האושר האנגלי, אל מעלת ברון ואל רכישת אחוזה, ואנה חפצה לנסוע עמו אל האחוזה ההיא, ופתאום הכירה וידעה, שראוי לו להתבושש ושגם היא מתבוששת מטעם זה. אך למה יבוש? “ואני מה אבוש?” שאלה בלבה בתמהון ובעלבון פנימי, ותנח את הספר ותסמוך שכמה על גב הכסא ותלחץ בכח בשתי ידיה את סכין הניירות. לא היה לה כל יסוד לבוש. את כל זיכרונותיה משעת שבתה במוסקבה העבירה לפניה בלבה, וכולם היו טובים ונעימים. היא זכרה את נשף המחול, את וורונסקי ואת פניו המלאים אהבה והתרפסות ואת כל מה שבינה לבינו, ודבר רע לא נמצא בכל אלה. ובכל זאת התחזק רגש הבושה בקרבה, בהגיעה בזיכרונותיה עד כה, וכמו דבר אליה קול מקרבה ברגע שזכרה את וורונסקי, לאמור: “חם, חם מאד, כדי רתיחה”. “ומה בכך?” – אמרה אל לבה ברוח אמיץ ותיטב לשבת על הכסא. – מה מני יהלוך? האם אירא להסתכל בדבר כמו שהוא באמת? מה בכך? האומנם היו או יכולים להיות ביני ובין הנער־האופיצר הזה איזו דברים מיוחדים חוץ ממנהגי בני אדם עם כל אחד ממכיריהם?" שאלה בלבה ותצחק צחוק בוז, ותשב ותקח את הספר, אך הפעם לא יכלה להבין דבר בו. היא העבירה את הסכין על פני הזכוכית ואחרי כן הגישה את עברה החלק והקר אל לחיה ותצחק כמעט בקול רם משמחת פתאום, אשר באה בה, בלי כל טעם ברור: היא הרגישה, שעצביה הולכים ונמתחים בקרבה, כמיתרי כנור על יתדותיהם, עד בלי חק. היא הרגישה, כי עיניה הולכות ומתרחבות, כי אצבעות ידיה ורגליה נעות מאליהן, כי נשימתה נלחצת ונעצרת בקרבה, כי כל מה שהיא רואה ושומעת בממשלת האור הכהה שמסביב לה, עושה עליה רושם גדול וחזק יותר מהראוי. רגעי ספקות שונים באו עליה תכופים זה אחר זה; הנוסעת המרכבה לפנים אם לאחור, אם אינה זזה ממקומה כלל? היושבת אצלה אנושקה אם נערה אחרת? מה מוטל שם על הכסא: האדרת היא אם חיה? ומה אני פה: האני בעצמי, אם אשה אחרת? יראה ורעד באו בה בנטותה אחרי רעיוני תעתועים אלה, אך איזה כח הטה את לבבנה לאַהבה אותם, והברירה היתה בידה, ברצותה נגררה אחריהם וברצותה יכלה לגרשם כלה. רגע אחד שבה אליה כל בינתה ותרא בבירור, כי האכר דל הבשר העוטה אדרת בד גרוע, שנעדר בה אחד הכפתורים, אחד המסיקים הוא שנכנס למרכבה ואת הטרמומטר בא לראות, ובבואו נכנסו עמו רוח ושלג; אבל אחרי כן חזרו ונתבלבלו רעיוניה… האכר בעל המתנים הגבוהות התחיל שורט בשניו את הקיר; הזקנה פשטה את רגליה לכל אורך המרכבה ותמלאה ענן קודר; אחרי כן שמעו אזניה קולות חריקה ודפיקה, כאילו שברו וישסעו שם את אחד מבעלי החיים; אחרי כן להטה אש אדומה מעורת עינים במראיה, ואחרי כן חלף הלך כל זה אל אחורי הקיר, והיא בעצמה נפלה למעמקים. אבל כל זה לא החריד אותה, כי אם נתן שמחה בלבה. והנה קול איש עטוף ומכוסה שלג קרא דבר באזניה ותקם ותעור מתרדמת בינתה ותבן, כי קרבה הרכבת אל תחנה, והקונדוקטור הוא בעל הקול אשר שמעה. ותבקש מאת הנערה המשרתת, כי תתן לה את הפילירינה ואת המטפחת, ותשם אותן עליה ותשם פעמיה אל הדלת.

– לצאת רוצה גברתי? – שאלה הנערה.

– כן, לשאוף רוח אני רוצה. חם פה מאד.

בפתחה אתץ הדלת פרצו השלג והרוח לקראתה וילחמו בה על הדלת והיא מצאה נחת גם בזה ותפתח את הדלת ותצא. הרוח כמו ארב לה מכבר, ובצאתה שרק לקראתה בשמחה ויכון להחזיק בה ולשאתה משם אך היא אחזה בידה האחת בקנה הברזל הקר שבמבוא המרכבה. ובידה השנית במטפחתה, שלא תזח מעליה, ותרד אל הרחבה ותסוב אל אחורי המרכבות. הרוח נשבה בחזקה רק אצל פתחי המרכבות, ומאחריהן שקט האויר הקר. בעונג רב שאפה אנה את אויר השלג אל קרבה בשאיפות גדולות ועמוקות, ותתבונן אל הרחבה ואל התחנה המלאה אור.

ל.

סער נורא נשב מאחרי פנת בית הנתיבות וישרוק בן אופני המרכבות ובין קני הברזל שבמבואיהן. המרכבות והקנים והאנשים כל מה שנראה לעין, היה מחופה שלג מצדו האחד אשר ממול בית הנתיבות. והחפוי הלך הלוך ורב. רגע אחד שתק הסער, אחרי כן התחזק וישא ויהדוף הדוף והשלך, ונדמה, שאין לעמוד לפניו. אבל בכל זאת רצו האנשים שם הנה והנה וגם באו בדברים זה עם זה, ויצהילו פניהם ברוצם ויצעדו צעדי און אל נסרי הרחבה, והנסרים חרקו תחת רגליהם, ובכל רגע ורגע פתחו וסגרו את הדלתות הגדולות שבפתחי בית הנתיבות. תחת רגליה חלף צלו הכפוף של אחד העוברים, וקולות הקשה בקורנוס על בדי המסלה נשמעו. “תנה את הדפשה!” קרא איש בזעם מעבר לחומת השלג היורד. “בואה נא הנה! נוּמר 28!” קראו עוד קולות שונים, ואנשים עטופים בבגדיהם ומכוסים שלג רצו לקול הקריאות האלה. שני אדונים מכובדים למראה עברו על פניה, ובפיהם פפירוסות בוערות. עוד פעם אחת שאפה אל קרבה רוח כנפשה שבעה ותוצא את ידה מתוך המופה לאחוז בקנה־הברזל שבמבוא המרכבה ולהכנס לתוכה, והנה איש באדרת פקיד־הצבא בינה ובין אור הפנס, ותשם עיניה עליו, והנה הוא וורונסקי. כאשר נפגשו עיניהם, הגיש ידו אל פאת מצנפתו ויקוד לפניה וישאלה, אם אין לה צורך באיזה דבר, אם לא יוכל להועיל לה באיזה מעשה. זמן רב הביטה אליו בלי השב דבר, ואף על פי שעמד בצל ראתה, או נדמה לה שהיא רואה, מה שפניו ועיניו מביעים לה. זאת היתה הבעת החן והכבוד, אשר אך אחד ממאות צעירים הדומים זה לזה והמצויים בכל מקום, וכי עד עולם לא תתיר לעצמה גם להעלות זכרו על לבה; אבל עתה, בפגשה אותו פתאום, לא יכלה עמוד בפני רגשי השמחה והגאון אשר תקפוה. בפגישה זאת לא הוזקקה לשאלו, מה לו פה. נפשה ידעה מאד, כאילו כבר שמעה מפיו, כי לא בא שמה אלא בשבילה.

– למה אני נוסע? – שנה את שאלתה ויבט אל תוך עיניה. הלא תדעי לך, כי נוסע אני להמצא במקום אשר תמצאי בו את, - אמר אליה. – אי אפשר לי בלעדי זאת.

רוח הסער כמו פרץ לו דרכים חדשים ברגע ההוא וישלך גלי שלג מעל גגות המרכבות ויקשקש בלוח ברזל מדולדל, וחליל עגלת הקיטור שרק שריקה גסה כמין קריאה לאבל ולמספד. אבל כל זה נהדר בעיניה עוד יותר מבראשונה. מה שאמר לה וורונסקי היה משא־נפשה, אלא שגם בינתה עמדה לה ותפחידה. היא לא ענתה דבר, והוא ראה על פניה אותות מלחמה פנימית.

– סלחי נא לי, אם אמרתי דבר שלא כרצונך, - התרפס ויוסף לדבר אליה.

דבריו נאמרו בנמוס ובכבוד, אבל גם באומץ לבב ובקשי עורף, וזמן רב לא יכלה להשיב לו.

– מה שאמרת הוא דבר רע, ואני הנני מבקשת מאתך, אם איש טוב אתה, שכח נא את אשר אמרת, כאשר אשכח גם אני, - השיבה לו לאחרונה.

– גם דבר אחד מדבריך, גם תנועה אחת מתנועותיך לא אשכח ולא אוכל לשכוח לעולם…

– רב לך, רב! – נתנה עליו בקולה, אך לשוא התאמצה להעמיד פניה בזעם.הוא הסתכל בתאות נפש בפניה, אשר לא הביעו כל זעם עליו, והיא אחזה בקנה הברזל הקר ותעל ותבוא במהירות אל פרוזדור המרכבה. אך בפרוזדור הקטן ההוא עמדה מעט ותשת לבה למה שנהיה. בלי זכור לא מה שדברה היא ולא מה שדבר הוא אליה, הכירה ותדע בלבה, כי השיחה הקצרה הזאת קרבה אותם זה אל זה קרבה נוראה, ולבבה פחד פחד ורחב לרעיון הזה. אחרי עמדה רגע קטן נכנסה לתוך המרכבה ותשב על מקומה. בשבתה לא רק התחדש מצב רוחה הקשה, אשר התענתה בו לפני צאתה, כי אם עוד התחזק יותר, עד אשר החלה לדאוג, פן ינתק בקרבה איזה מיתר מתוח יותר מהאפשר. כל הלילה לא ראתה שנה בעיניה. אך לא היה במצבה הקשה ובמשאות השוא אשר חזתה בדמיונה כל דבר מר ומעציב. להיפך, איזה יסוד משמח, מחמם ומחזק ידים הורגש בו. לפנות בוקר התנמנמה אנה על כסאה, וכאשר הקיצה, כבר הבוקר, והרכבת קרבה אל תחנת פטרבורג, וכרגע התעוררו בה מחשבות על אודות ביתה ואישה ובנה ודאגות היום והימים הבאים אחריו.

כמעט שנעצרה הרכבת בפטרבורג, ואנה ירדה מתוכה, נמשכו עיניה אל פני אישה, אשר יצא לקראתה. “אהה אלי! האזנים האלה למה נשתנו עתה?” אמרה בלבה, בהביטה אל תארו הגס והמגושם, וביחוד אל תנוכי אזניו, אשר נגעו בשולי כובעו העגול. בראותו אותה הלך לקראתה ויעמד שפתיו דרך בדיחה כמנהגו, ויבט אליה הבטה ישרה בעיניו הגדולות והעיפות. רגש מר לחץ את לבה למראה עיניו העיפות המכוננות אליה, כאילו חשבה, שיראה לפניה בתמונה אחרת. ביחוד השתוממה על קול תלונה, שעלה אליה מקרבה על עצמה, בראותה אותו לנגדה. לא חדש היה לה רגש זה של התרעמות על עצמה, שהיה דומה להכרת התכחשות בהליכותיה עם אישה; אבל עד כה לא התבוננה ברגש הזה, ועתה הוברר לה וידאב נפשה בחזקה.

– ראי נא, אלוף נעוריך מלא אהבה כבשנה השנית לחתונתו, הנה כלתה נפשו לך וימהר לבוא לראותך, - אמר אליה בקולו הממושך והדק ובסגנון שהשתמש בו כמעט בכל דבריו אליה, בסגנון מלגלג על כל מי שמדבר כן באמת ובתמים.

– השלום לסיריוז’ה? – שאלה אנה.

– וזה כל שכרי על אש אהבתי? – השיב לה על שאלתה, - שלום לו, שלום…

לא.

וורונסקי לא נתן שנת לעיניו כל הלילה ההוא. על כסאו ישב ויכונן עינו פעם נכחו ופעם אל הנכנסים והיוצאים, ופניו המלאים שקט ועוז. אשר השתוממו בגללם כל רואיו שלא היו ממיודעיו, לבשו עתה גאות ועוז עוד יותר מבראשונה, ועיניו הביטו אל האנשים שאינם מכירים אותו, כאל דברים שאין בהם רוח חיים. איש צעיר רגזן, מפקידי בית דין גלילי, שישב ממולו, נמלא חמה עליו בגלל זה. הצעיר ההוא הבעיר פפירוסה בידי וורונסקי, גם נסה להכנס בדברים עמו, גם דחף אותו בכונה להזכיר לו, שלא אבן דומם הוא, כי אם איש, אך וורונסקי לא הפלה בינו ובין הפנס, והרגזן הצעיר עוה פניו לרגעים והרגיש, כי עוד מעט ולא יוכל התאפק למראה הבוז אשר יבוז לו שכנו חנם.

אך וורונסקי לא ראה ולא ידע מאומה. גאּוּת מלך היתה בו, ולא על כי האמין, שעשה רושם על אנה – עוד לא האמין בזאת – אך על הרושם, אשר עשתה היא עליו, גבה לבו ושמח בלי גבוּל.

מה תהי אחרית כל זה לא ידע ולא שם לב לדעת. הוא הרגיש, שכל כוחותיו, שהיו חפשים ומפוזרים עד עתה, התכנסו ויהיו לכח אחד מכוון אל מטרה נעימה אחת ובזה היה לאיש מצליח. הוא אך ידע, כי אמת דבר באמרו לה, כי נסע אל המקום, אשר היא שם. כי כל אשרו בחיים, כל תוכן חייו, היה, על פי דעתו בעת ההיא, לראות את מראיה ולשמוע את קולה. וכאשר יצא ממרכבתו בתחנת בּולוגויה לשתות מי־סילט וראה את אנה שם, היתה מלתו הראשונה האמורה לה מה שאמר בלבו עליה. ולבו שמח בקרבו, על כי אמר לה זאת, על כי עתה היא יודעת זאת ומהרהרת בזאת. כל הלילה לא ראה שנה בעיניו. בשובו אל מרכבתו חזר בלבו בלי הפסק על כל המצבים השונים, שראה בהם את אנה, ועל כל הדברים, ששמע מפיה. ולפני רוח דמיונו רחפו מראות, אשר ראה בחזון לימים יבואו ואשר נכספה גם כלתה נפשו אליהם.

כאשר יצא מן המרכבה בפטרבורג היה מלא כח ותנועה אחרי הלילה, אשר עבר עליו בלא שנה, כאיש אחרי עלותו מאמבטי של צוננים, ויעמוד לפני מרכבתו ויחכה ליציאתה. “עוד פעם אחת אראנה, - אמר אל לבו ויצחק שלא בכוונה, - אראה את הליכתה ואת פניה: אולי תאמר דבר, תסב ראשה, תשא עיניה ואולי גם תצחק”. אך עוד בטרם ראה אותה ראה את אישה, מובל בכבוד בידי שר התחנה בין המון הנאספים. “אַה, כן הוא! זה אישה!” זו הפעם הראשונה הבין וורונסקי בבירור כי כל מה שנוגע בה נוגע גם באישה. אמנם לא נכחד ממנו, כי אשת איש היא, אך לא האמין במציאותו באמונה שלמה, עד שראהו בעיניו כמו שהוא, בראשו, בכתפיו וברגליו הנתונות במכנסים שחורים; ביחוד האמין בזה, בראותו אותו אוחז במנוחה את ידה, כקנין שהוא שלו.

בראותו את אליקסיי אלכסנדרוביץ בפניו מלאי חיים פטרבורגיים ותארו תואר אדם בוטח בכחו, וכובע עגול על ראשו, וגבו בולט קצת, האמין, כי ישנו לזה בעולם, ובאותה שעה הרגיש, מה שירגיש אדם צמא למים, כשיגיע אל מעין וימצא בו כלב, כבש או חזיר שותה ורופש את המים. מגונה ביחוד היה בעיני וורונסקי הלוכו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, שנראה כמגלגל חצי גופו התחתון ורגליו הכבדות. וורונסקי כבר גמר בלבו, שלא ניתנה לאיש זולתו רשות לאהוב את אנה. והיא לא נשתנתה, ומראיה שמח לבבו ויאמץ רוחו כבראשונה. את משרתו האשכנזי, שיצא אליו במרוצה מהמחלקה השניה, צוה לקחת את חפציו ולהביאם לביתו, והוא נגש אליה. כבר ראה את הפגישה שפגשה את אישה ובעיניו - עינים בוחנות של אוהב דבק – הכיר בפניה אות התביישות קלה בדבּרה עם אישה. “לא, - גמר וורנסקי, - היא איננה אוהבת אותו ואיננה יכולה לאהבו”.

בגשתו אל אנה, התבונן לשמחת לבבו, כי הרגישה את קרבתו, בהיותו עוד מאחריה, וגם הסבה עיניה ותראהו, אך בראותה אותו, שבה ותפן אל אישה.

– הבשלום עבר עליך הלילה? – שאל אותה בקידה אחת לפניה ולפני אישה, ויכול היה אליקסיי אלכסנדרוביץ להתיחס את קידה זו כרצונו, לקבלה על חשבונו ולהכיר את וורנסקי, או להמנע מהכירו.

– תודות לך אדוני, שלום לי, אך שלום, - ענתה אנה.

פניה נראו כעיפים, ובאותה שעה לא שרה עליהם ההוד המיוחד, שהיה מופיע פעם בדמות צחוק על שפתיה ופעם בדמות ברק קל בעיניה; אך מבט מבריק אחד העיפה עליו, ואף על פי שחלף הברק הקטן ההוא כהרף עין ממש, מצא בו וורונסקי אושר לנפשו. והיא הביטה אל אישה, לדעת, היודע הוא את וורונסקי אם אין. אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אל וורונסקי בתרעומות, ולא זכר בבירור מי הוא. אך פה התנגשו שני כחות שוים: מתינותו ועוז רוחו של וורונסקי לא סרו מעליו בשביל קרירותו וגאונו של אלקסיי אלכסנדרוביץ.

– הגרף וורונסקי, - אמרה אנה.

– אַה! כמדומה לי, שמיודעים אנחנו, - אמר אלקסיי אלכסנדרוביץ בקרירות דעת ויתן יד לוורונסקי. – ביציאתך נסעת עם האם ובחזירתך – עם הבן – אמר וידקדק באותיותיה של כל תיבה כאדם שמונה מטבעות חשובות ונותנן במתנה. – אתה חוזר בודאי אל משמרתך אחרי ימי חופשה, - פנה אל וורנסקי עוד, אך לא חכה לתשובתו ויאמר אל אשתו בסגנון הבדיחה שלו: - ומה היה שם? הנשפכו דמעות לרוב בשעת הפרידה במוסקבה?

בדבורו זה נתכוון לרמוז לוורונסקי, שהוא רוצה להותר לבדו עם אשתו, ויפן אליו ויגע בכובעו לאות פרידה; אבל וורונסקי פנה אל אנה ארקדיבנה:

– אקוה להכבד ולבוא אל ביתך, - אמר אליה.

אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אליו בעינים עיפות.

– שמח נשמח, - אמר בלי כל אות חבה, - ביום שני בשבוע באים אלינו. – אחרי כן שלח את וורנסקי ויאמר אל אשתו: - ומה טוב, כי בחצי שעה זו נפניתי היום ויכלתי לצאת לקראתך ולהראותך את חבתי, - הוסיף בדרך לגלוג.

– מרבה אתה מאד להדגיש את חבתך, ועל כן לא אוּכל להוקירה ביחוד, - אמרה אנה דרך לגלוג אף היא, ואגב אורחא הטתה אזניה לקול רגלי וורונסקי, שהלך אחריהם. “אבל מה לי ולו?” השיבה אל לבה ותשאל את אישה, מה עשה סריוז’ה בבדידותו.

– הוא בלה זמנו היטב! מאריאיט אומרת, כי נחמד היה בכל דרכיו וכי… עלי להעציבך… לא התגעגע עליך כאלוף נעוריך. הנני מודה לך שנית, על כי קדמת לשוב אלי יום אחד. המוליאר היקר שלנו ישמח שמחה גדולה (בשם “מוליאר” כנה גרפינה נודעה, לידיה איבנובנה שמה, על כי רגזה ורגשה כל היום ועל כל דבר נמלאה חמה). היא שאלה על אודותיך. ואם טוב בעיניך איעצך נא לנסוע אליה היום. הלא על כל צרה יכאב לבה. עתה נוספו על כל דאגותיה גם הדאגה לשלום ביתם של האובלונסקים.

הגרפינה לידיה איבנובנה היתה ידידה לקרינין ואבן פנה באחת החבורות האריסטוקרטיות הפטרבורגיות, ומבנות החבורה ההיא היתה גם אנה על ידי אשה.

– הלא כתבי להץ

– אבל היא צריכה לדעת את המאורע עם כל הפרטים. סעי נא אליה, יקירתי, אם לא עיפת. עתה יגיש אליך קונדרטי את המרכבה, ואני נוסע אל הקומיטט. גם היום אבוא אל הלחם לא לבדי, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ, ולא בדרך לגלוג, - לא תוכלי האמין, עד כמה הסכנתי…

זמן רב לחץ את ידה ויושיבנה במרכבה בצחוק חבה מיוחד.

לב.

הראשון שיצא לקראתה בבואה הביתה היה בנה. הוא קפץ וירד במעלות אליה, בלי שים לב לגערת אומנתו, ויקרא בצהלה בלי גבול: “אמי, אמי!” וירץ אליה ויתלה בצוארה.

– הלא אמרתי לך, כי אמי באה! – קרא בקול גדול אל האומנת – אני ידעתי!

גם בנה עשה עליה רושם כאילו נשתנה קצת לרעה. כאשר הרהרה בו, עמד נגד עיניה בתמונה יפה מתמוּנתו האמתית, ועתה הוזקקה לוותר על דמיונה, כדי להתענג עליו כמו שהוא. אבל גם בתמונתו האמתית היה נחמד למראה, במחלפות ראשו הצהובות, בעיניו הכחולות וברגליו העגולות והישרות, המחופות באנפילאות המתוחות עליהן. אנה מצאה כמעט עונג גשמי בקרבתו ובגפופו של הנער הזה, ולהרגעה מוסרית היו לה מבטי עיניו הפשוטים המביעים אהבה ואמוּן, ובשאלותיו אשר שאל אותה בּתם לבבו. ותוציא את התשורות, אר שלחו לו בני דולי, ותספר לבנה, מה טובה הנערה טניה היושבת במוסקבה, וכי יודעת היא לקרוא, וגם ילדים אחרים היא מלמדת.

– ואני, גרוע אני ממנה?

– לי טוב אתה מכל הילדים שבעולם.

– הן זאת ידעתי, - אמר סריוז’ה בצחוק קל.

עוד לא הספיקה אנה לגמור את משתה הקהוה, והנה הודיעו לה, כי הגרפינה לידיה איבנובנה באה. והגרפינה הזאת אשה גבהת קומה ובעלת בשר, ומראה פניה מכורכם וחולני, ועיניה שחורות ויפות ומביעות עבודה עיונית. אנה אהבה אותה, אך ביום הזה כמו נפקחו עיניה בפעם הראשונה לראות את כל חסרונותיה.

– ומה, יקירתי, ההיית מלאך שלום ביניהם? – שאלה הגרפינה לידיה איבנובנה ברגע כניסתה לחדר אנה.

– כן הוא, הכל נגמר, אך גם בתחלה לא גדלה הרעה כמו שדמינו פה – ענתה אנה – בכלל נמהרה היא גיסתי מאד בגזרותיה.

אך הגרפינה לידיה איבנובנה, אשר כל דבר שאינו נוגע בה העסיק אותה, הורגלה עם זה שלא לשמוע מה שמספרים לה על אודות הדבר שרצתה לדעת את פרטיו, ולא נתנה לאנה לגמור את דבריה.

– אמנם הרבה יגון ורעה בארץ, ואני בלא כח היום.

– ומה? – שאלה אנה ותתאמץ להמנע מצחוק.

– הנה החלותי ליעף ממלחמה זו שאני נלחמת לאמת תמיד בלי הועיל, ויש אשר תרפינה ידי, ולא יעמוד בי כח. ענין האחיות הקטנות (זה היה מוסד למעשי צדקה ופטריוטיות דתית) כבר החל להעשות יפה, אך עם האדונים האלה אי אפשר לעשות דבר, - הוסיפה הגרפינה לידיה איבנובנה בהכנעה ובלעג. – הם אחזו ברעיון הטוב ויקלקלוהו, ואחרי כן התחילו דנים בו בדקדוקים קלים בקטנות המוח. אך שנים או שלשה אנשים ואישך בתוכם, מבינים את כל ערך הדבר הזה, והאחרים אך משפילים את כל העבודה. תמול כתב לי פרבדין… פרבדין הוא פנסלביסטן מפורסם בחוץ לארץ, והגרפינה לידיה איבנובנה ספּרה את פרשת דברי מכתבו.

אחרי כן ספּרה הגרפינה עוד דברים שאינם נעימים, ומעשים רעים שנעשו נגד התאחדות כל הכנסיות הנוצריות. ותצא מן הבית בחפזון, כי ביום ההוא הוזקקה לנסוע עוד אל ישיבת חברה אחת ואל הקומיטט הסלבי.

“הלא כל זה היה גם עד כה; ומפני מה לא התבוננתי בזה עד היום? – שאלה אנה בלבה – אולי הכעיסוה היום כעס גדול? ובאמת מגוחך הדבר: הן מטרתה צדקה, והיא נוצרית, ואף על פי כן היא זועמת תמיד, ושונאים היא רואה בכל מקום, וכל שונאיה שותפים לה בעבודה לדת הנוצרית ולמעשי צדקה”.

אחרי הגרפינה לידיה איבנובנה באה אל אנה אחת מידידותיה, אשת דירקטור אחד, ותספר לה את כל החדשות. בשלש שעות אחרי הצהרים יצאה גם היא, אך הבטיחה לבוא אל סעודת הצהרים. אלקסיי אלכסנדרוביץ היה עוד במיניסטריום, ואנה, שנותרה לבדה בבית, ראתה את בנה, באכלו את סעודת הצהרים (הוא היה סועד בפני עצמו), גם סדרה את חפציה ותקרא את הפתקאות ואת המכתבים שהיו צבורים על שלחנה ותכתוב תשובות עליהם.

רגש ההתבישות בלי טעם, אשר הכביד עליה בדרך, עבר יחד עם סערת לבבה. בתנאי החיים התדירים שלה הרגישה בעצמה אומץ לב ונקיון כפים.

את מצבה הרוחני ביום אתמול נזכרה ותתמה. “מה זה היה לי? הן לא קרני מאומה. וורונסקי אמר דבר הבל, שאפשר לבטלו על נקלה, ואני עניתיו כהוגן. להגיד זאת לאיש אין צורך, וגם חלילה לי להגיד לו. אם אך נדבר בזה, הלא נתן אות, שהוא ענין ראוי לשימת לב, ובאמת אינו ראוי לכך”. ועתה זכרה, שכבר היה מעשה וספרה לאישה, שאחד הפקידים המשועבדים לו, איש צעיר לימים, כמעט הודה לה, שהוא אוהב אותה, ואלקסיי אלכסנדרוביץ השיב לה, שעל פי מנהגי העולם שהם נתונים בו, אין אשה מובטחת, שלא יקרנה כמקרה הזה, אך הוא בוטח בטכסיסיותה, ועד עולם לא ישפיל כבודה וכבודו די השליט בעצמו רוח קנאה. “ואם כן, הלא אין צורך להגיד לו. גם תודות לאל, אין לה מה להגיד”, אמרה אנה אל לבה.

לג.

אליקסיי אלכסנדרוביץ שב מן המינסטריום בארבע שעות, אך לא הספיקה לו השעה לבוא אל חדרה, וזה היה מן המקרים המצויים במנהגי ביתו. בבואו עבר מיד אל חדר עבודתו, לקבל את בעלי הבקשות שחכו לו ולחתום על כתבים אחדים, שהביא לו מנהל הענינים. אל סעודת הצהרים באו (בכל יום סעדו אצלו שלשה או ארבעה אורחים): אשה זקנה קרובה אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, דירקטור לאחד הדפרטמנטים עם אשתו, ואיש צעיר אחד שבקשו עליו מאת אליקסיי אלכסנדרוביץ, שיקבלהו לעבודתו. אנה יצאה אל חדר האורחים להעסיק בדברי שיחה את הבאים לסעוד. בחמש שעות בדיוק, בטרם יקיש השעון, המצויר בתמונת פטר הראשון, את ההקשה החמישית, יצא אליקסיי אלכסנדרוביץ מחדר עבודתו, וענק לבן על צוארו, והוא מלובש פרק מעוטר בשני כוכבים, כי אחרי סעודת הצהרים הוצרך לנסוע מיד. לכל רגע מרגעי חייו נקבעה עבודה או עסק ידוע. ולמען יספיק לעשות את כל המוטל עליו בכל יום היה מדקדק מאד בזמנים. “בלי פזיזות ובלי בטלה” היה פתגמו. הוא נכנס לטרקלין ויתן שלום לכל האורחים וישב בחפזון ויבט אל אשתו בפנים צוחקים.

– עתה בטלה בדידותי. לא תוכלי לשער עד כמה לא נאה לאדם (הוא הדגיש דבור “לא נאה”) לסעוד יחידי בצהרים.

בשעת הסעודה דבר עם אשתו על עניני מוסקבה, ובבדיחת לעג שאל לשלום סטיפן ארקדיביץ; אבל רב דברי השיחה היו כלליים – על אודות עניני עבודת הממשלה וצרכי הצבור הפטרבורגיים. חצי שעה ישב קרינין עם אורחיו ואחרי כן נתן כף ידו לאשתו גם הפעם בשחוק, ויצא ויסע אל המועצה. אנה לא נסעה ביום ההוא לא אל הנסיכה בטסי טבירסקיה, אשר ידעה, כי שבה אנה ותקרא לה עוד ביום ההוא לבוא אליה בערב, ולא אל התיאטרון, אף על פי שהיה לה בו תא לערב ההוא. ובעיקרו של דבר מאנה לצאת, על כי לא נגמרה מלאכת השמלה, אשר אמרה לצאת בה. אחרי צאת האורחים מלפניה התבוננה אל מלבושיה, והיטב חרה לה: לפני נסעה למוסקבה נתנה שלש שמלות למתפרת לשנותן – בכלל התחכמה תמיד לקמץ בהוצאות על מלבושים השמלות ההן נמסרו על מנת שלא יכירוּ בן אחרי כן שאינן חדשות, וזמן גמר מלאכתך הגיע עוד לפני שלשת ימים. והנה שתים מהם לא נכונו עוד, והאחת, שנגמרה מלאכתה, נעשתה שלא כרצונה של אנה. המתפרת באה להצטדק ותשתדל להסביר לה שכך יפה יותר, ואנה התרגזה מאד, ואחרי כן בושה בזכרה, עד כמה התרגזה על זה. בחפצה לשוב למנוחתה הלכה לה אל חדר הילדים, ותשב עם בנה עד שכבו, ובעצמה השכיבה אותו ותעבר עליו את סימן הצלב ותכסהו בשמיכתו. לבבה שמח, על כי לא יצאה בערב ההוא, כי אם התנהגה כראוי לבעלת־בית טובה. שלום ומנוחה שלמה שררו בקרבה, כי ראתה בברור, שכל מה שנדמה לה במסלת הברזל כמעשה נורא, היה באמת אך אחד המאורעות הקטנים המצויים בחיי אשה מבנות חבורתה, ואין לה להכלם לא בפני איש ולא בפני עצמה. ותשב אצל הקמין, ורומן אנגלי בידה, ותחכה לאישה. בחצי השעה העשירית בדיוק נשמע קול צלצולו, ויבוא החדרה.

– לאחרונה באת גם אתה! – אמרה ותתן ידה לו.

הוא נשק את ידה וישב אצלה.

– בכלל רואה אני, כי צלחה נסיעתך, - אמר אליה.

– כן הוא, הצלחתי מאד, - ענתה ותספר לו הכל: את דבר נסיעתה עם הגרפינה וורונסקיה וביאתה אל תחנת מוסקבה והאסון שקרה שם במסלת הברזל. אחרי כן ספרה מה נכמרו רחמיה בראשונה על אחיה ואחרי כן על דולי.

– אני לא אסכים, שאפשר לסלוח לאיש אשר כזה, אף על פי שהוא אחיך, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ברוח משפט.

אנה צחקה קצת, מדעתה, כי אמר זאת אך להראות, שאין דרכו לכחד את אשר בלבבו, גם בזמן שהדבר נוגע בקרוב אליו ממשפחתו.את מדתו זאת ידעה מכבר ותיטב בעיניה.

– שמח אני, כי הכל נגמר בשלום וכי מהרת לשוב, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אבל מה הבריות אומרים שם על אודות החוק החדש אשר הצעתי ונתקבל במועצה בהשתדלותי?

על אודות החוק ההוא לא שמעה אנה מאומה, ומגונה היתה בעיניה שכחה זו ששכחה על נקלה מה שהיה חשוב בעיניו כל כך.

– ופה העיר הדבר רעש גדול, - אמר לה בצחוק נחת.

אנה ראתה, כי חפצו להודיע לה דבר נעים לו בענין זה, ותהי לו לעזר בשאלות שונות, עד שספר לה בצחוק נחת זה על דבר האובציות שנעשו לו, כשנתקבל החוק ההוא.

– ואני שמחתי מאד, מאד. הלא זה אות, שסוף סוף נוסדת גם אצלנו השקפה נכונה על הענין הזה.

אחרי שתותו את כוס החמים השניה שלו בחמאות ובלחם קם וילך לו אל חדר עבודתו.

– ואת לא יצאת מפתח הבית? הלא בודאי התעצבת פה? – אמר לה.

– לא, לא! – ענתה בקומה אחריו ובלכתה עמו דרך הטרקלין אל חדר עבודתו. – ומה אתה קורא עתה?

– עתה אני קורא Duc de Lille Poesic des cufers – השיב לה. – ספר יקר הוא.

אנה צחקה כדרך שבני אדם צוחקים לחסרונות קלים של אנשים אהובים. היא ידעה את מנהגו, שהיה לו לדבר נחוץ, לקרוא בערב. וכן ידעה, שבכל העבודה הרבה העמוסה עליו כל היום חשב לו לחובה להתבונן אל כל החדשות החשובות הנגלות בעולם החכמה והדעת. גם זאת ידעה, כי באמת העסיקו אותו אך ספרים פוליטיים, פילוסופיים ודתיים, כי מקצועות האמנות זרו לגמרי לרוחו, אלא שאף על פי כן או דוקא בשביל כך לא הניח דבר מכל אשר עורר רעש במקצועות האלה ויחשוב לו לחוב לקרוא הכל. היא ידעה, שבעניני פוליטיקה, פילוסופיה ודעת אלהים היה מסתפק או מבקש אמת וצדק; אך בשאלות האמנות והפיוט וביחוד במוסיקה, שלא הבין בה מאומה, היו לו השקפות ברורות ומוגבלות היטב. הוא אהב לדבר על שקספיר, על רפאל, על בטהובן, על ערך השיטות החדשות בפיוט ובמוסיקה, אשר ידע את ערכן ואת ההתיחסות שבן זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר. את ערכן ואת ההתיחסות שבין זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר.

– ויהי ה' עמך, - אמרה אליו אצל דלת חדר עבודתו שכבר היו מוכנים בו נר ותריס־זכוכית עליו ובקבוק מים לפני כסאו. – ואני אכתוב למוסקבה.

הוא לחץ כף ידה וישק לה שנית.

"סוף סוף איש טוב הוא: איש אמת, נדיב־לב ומצוין במקצועו, - דברה אנה עם לבה בשובה אל חדרה, כאילו טענה לו נגד איש עומד ומלמד חובה עליו ואומר, שאי אפשר לאהבה אותו. – אבל מה האזנים הבולטות האלה המשונות כל כך? אולי גזז ראשו?

בשתים עשרה שעות בדיוק נשמע קול צעדיו המדודים בסנדליו הביתיים. היא עוד ישבה אצל שולחן כתיבתה עסוקה בגמר מכתבה אל דולי, והוא נגש אליה מרוחץ וסרוק; וספר תחת אציל ידו.

– עת לנוח,עת לנוח, - אמר אליה בצחוק מיוחד ויעבור אל חדר המשכב.

“ומה היתה לו צדקה להביט אליו כן?” – אמרה אנה בלבה, בזכרה פתאום את מראה פני וורונסקי, בשימו עיניו על אליקסיי אלכסנדרוביץ.

אולם בפשטה את שמלותיה ובהכנסה לחדר המשכב לא נראה על פניה מאומה מרוח החיים והעליצות, שהיה מבצבץ וזורם מעיניה ומשפתיה הצוחקות לעיני רואיה במוסקבה; כל זיוה סר מעליה או הסתתר באחד המקומות הרחוקים מרחק רב.

לד.

בצאתו מפטרבורג עזב וורונסקי את מעונו הגדול, שהיה לו ברחוב מורסקיה, בידי ידידו ורעו האהוב לו פטריצקי.

ופטריצקי היה לייטיננט צעיר בלי יחד־אבות מרובה ובלי כל רכוש, עד שנושיו רבו מספור, ובכל ערב שב שכור לביתו, ולעתים קרובות נתּן במשמר הצבאי על מעשים שמקצתם מגוחכים ומקצתם מכוערים, אלא שבכל זאת היה אהוב גם לחבריו גם לשרים הממונים עליו ועליהם: כאשר קרב ביום ההוא וורנסקי במרכבתו בשעה השתים עשרה אל בית מעונו ראה מרכבה שכורה ידועה לו אצל פתח הפרוזדור החיצון ולקול צלצולו שמע מבעד הדלת קול גברים צוחקים ואשה מפטפטת וקול פטריצקי קורא בכח: “אם הוא אחד השודדים אל תפתחו לו!” ויצו וורונסקי לבלתי הודיע, כי הוא בא, ויבוא בלאט אל החדר הראשון. הברונית שילטון רעותו של פטריצקי ישבה מתנוססת בשמלת אטלס לילאי ובפרצופה הקטן והצהוב לפני השולחן העגול ובשלה קהוה, וחברתה הפריזית מלאה את כל החדר כקול הקנריה. ולפניה ישבו פּטריצקי באדרתו והרוטמיסטר קומרובסקי בכל בגדי השרד, ולפי הנראה בא שמה מעבודת משמרתו.

– ברוה! וורונסקי! – קרא פטריצקי ויקפץ ויהדוף ברעש את כסאו.

– בעל הבית בעצמו! ברונית, כוס קהוה לו מהמחם החדש! אך זה אורח הגון! אקוה, כי טוב בעיניך כלי חמדה חדש זה שבחדר עבודתך, - אמר וירמוז על הברונית, - הלא מיודעים אתם?

– בודאי, בודאי! – אמר וורונסקי ויצחק צחוק שמחה וילחץ את כף ידה הקטנה של הברונית – מיודעים ישנים.

– הלא מדרך אתה בא אל ביתך, - אמרה הברונית, - בורחת אני. כרגע אסע מזה, אם צר המקום לאיש בגללי.

– בביתך את, ברונית, - אמר ורונסקי, - בכל מקום אשר תבואי. שלום לך, קומרובסקי, הוסיף וורונסקי ויחזק בידו של זה בלי חבה מגולה.

– אתה אינך יודע לדבר דברים יפים כאלה, - אמרה הברונית אל פטריצקי.

– יכול אוכל. אחרי הלחם איטיב לדבר גם אני כמוהו.

– אחרי הלחם תמהר כל לשון לדבר! הנני לתת לך קהוה, לך, רחץ ולבש בגדיך, - אמרה אל וורונסקי ותשב על כסאה אחרי קומה ותהדק היטב את הגליל הקטן שבמחם החדש, - פייר, תנה את הקהוה, - אמרה אל פטריצקי, אשר קראה לו פייר על שם משפחתו פטריצקי, ולא הסתירה מאיש את הדברים שבינו לבינה, - כי יש לי להוסיף.

– הלא תקלקלי את הקהוה!

– לא, לא אקלקל! ואיה אשתך? נכנסה הברונית פתאום לתוך דברי וורונסקי עם רעו. – אנחנו השאנו אותך פה. ההבאת עמך את אשתך?

– לא, ברונית. להיות צועני נוצרתי, וצועני אהיה כל ימי.

– כך יפה לך. כך יפה יותר. הבה את ידך.

ובלי הרפות ממנו החלה לספר לו את מחשבותיה האחרונות לימים הבאים. ובשטף דבריה הביעה מהתלות למכביר ותבקש עצה מפיו.

– הוא אינו רוצה לתת לי פטורים! ומה אעשה? (היא דברה באישה) עתה אני רוצה להשפט אתו על פי החוקים. מה תיעצני? קומרובסקי, הביטה נא אל הקהוה – הנה הוא פורץ ויוצא; הלא עיניך רואות, כי טרודה אני בעסקים! אני רוצה לתבעו לדין, כי לרכושי אני צריכה, התבין אתּ את האולת הזאת? אני אינני נאמנה לו לפי דבריו, - אמרה בבוז וקלסה, - ובגלל זה הוא מחזיק באחוזתי ורוצה לאכול את פירותיה.

וורונסקי שמע בקורת רוח את פטפוטי האשה היפה והעליזה, ויהי כמסכים לה, וייעץ אותה בדברים שחצים מהתלות, ובכלל דבר אתה בסגנון, שהיה רגיל להשתמש בו במשאו ובמתנו עם נשים ממין זה. בחבורתו הפטרבורגית נחלקו כל בני האדם לשני מינים מתנגדים זה לזה בכל דבר. לבני המין האחד, הגרוע – נחשבו האנשים המצויים, הטפשים, המגוחכים – אחרון אחרון עיקר – המאמינים, כי די לבעל אשה באשה האחת, אשר לקח לו ביום חתונתו, כי ראוי לעלמה להתנהג בצניעות, לאשה – להיות ביישנית, לאיש – להיות גבור, מושל ברוחו ונאמן לדעותיו, כי יש לחנך את הילדים שיהיו אוכלים יגיע כפיהם, פורעים חובותיהם; ועוד הבלים כאלה. כן היו האנשים המגוחכים, בני המהלך הישן הנושן. אבל נמצא עוד מין אנשים, שכל בני החבורה ההיא היו מהם, מין אנשים ממש, שהעיקר על פיהם להיות הדוּר למראה, גדל־נפש, אמיץ לב ושמח בכל עת, להתמכר לכל תאוה בלי הכלם ולצחוק לכל ענין אחר.

רק ברגע הראשון השתומם וורונסקי למראה עיניו ולמשמע אזניו, אחרי כל מה שראה ושמע בעולם האחר, שנמצא בו בהיותו במוסקבה; אבל בעוד רגע חזר והורגל בעולמו התדירי הזה, שכולו התעלסות ורדיפת תענוגים, כאדם שהוריד רגליו בסנדלי ביתו הישנים.

הקהוה לא נתבשל, אך זורק על כל המסובים ורובו פרץ ויצא, ותעודתו נמלאה, כי העיר רעש ושחוק ויטנף את יריעת הרצפה היקרה ואת שמלת הברונית.

– עתה אלכה נא לי, כי אם אין יהיה בי העון הזה, הגדול שבעונות אדם הגון, והוא הזלזול בנקיון הגוף. ועצתך היא, אפוא ביד חזקה?

– ביד חזקה דוקא, ועם זה תהי כף ידך הקטנה גם קרובה מאד אל שפתיו. אז ישק את ידך, והכל יגמר בשלום, - ענה וורונסקי.

– היום אפוא בתיאטרון הצרפתי! – אמרה הברונית ותשקשק בשמלתה ותצא במהירות.

קומרובסקי קם גם הוא, והגרף וורונסקי נתן ידו לי בטרם יצא החוצה, וילך לו אל חדר הרחצה. בשעת רחיצתו תאר לו פטריצקי בלשון קצרה את מצבו. כפי מה שנשתנה בימים האחדים שבין יציאתו לשיבתו של וורונסקי, וזה תוכן דבריו: אין לו פרוטה. אביו אמר, שלא יתן לו מאומה ולא יפרע את חובותיו. החייט אומר להושיבו בכלא וגם החייט השני מאיים עליו, שיביאהו לידי מאסר. ראש הגדוד הודיע לו, שאם לא יושם קץ למעשים המכוערים שלו, עליו להתפטר. הברונית היתה עליו לטורח, וביחוד קצה נפשו בה על כי היא רוצה תמיד לתת לו כסף; אבל יש אשה אחת, והוא יראה אותה לוורונסקי, שהיא יצור נפלא, ואין כמוה ליופי, ובטעם בנות מזרח היא, “ממין שפחת רבקה”. גם עם ברקושיב בא בריב וכבר רצה לשלוח אליו סקונדנטים, אך, כמובן, לא יצא מזה דבר. ובכלל אך טוב ושלום מסביב לו ושמחת עולם על ראשו ובלי תת לרעו לעיין היטב בפרטי מצבו, החל לספר לו את כל החדשות החשובות שבחבורה. והספורים הידועים שספר פטריצקי לוורונסקי בבית דירתו, אשר ישב בו זה כשלש שנים בתוך כלי ביתו הידועים לו כל כך, המציאו לו את רגש ההכרה הנעימה, שעתה הוא חוזר לחייו הפטרבורגיים, לחיי השלוה והנעימות שהוא רגיל בהם.

– אי אפשר! – קרא בקול גדול ויעזב את כפתור הכיור, אשר זרק בו מים על צוארו האדום והבריא, - אי אפשר! קרא בשמעו, שהעלמה לורא עברה אל מיליוב ועזבה את פירטנגרף. – והוא עודנו טפש ושמח בחלקו כבראשונה? ומה שלום בוזולוקוב?

– אה, בו היה מעשה נפלא! קרא פטריצקי, - הן הוא אוהב נשפי מחול, ואין בחצרות משפחת הקיסר נשף אשר לא יבוא בו. פעם אחת הלך אל נשף גדול, וקסד חדש על ראשו. הראית את הקסדאות החדשים? הם יפים מאד וקלים מהקודמים. ויהי הוא עומד… אך שמע נא.

– שומע אני, - אמר וורונסקי בנגבו את פניו באלונטית עבה ורכה.

– והנה נסיכה גדולה באה עם אחד ממלאכי הממלכות, ולרע לו נסבה שיחתם על דבר הקסדאות החדשים. הנסיכה הגדולה רצתה להראות לו קסד חדש… וחברנו היקר עומד ומחשה (פטריצקי הראה דמות עמידתו בקסד על ראשו). הנסיכה הגדולה בקשה מאתו, כי יתן לה את קסדו, - והוא איננו נותן. מה זאת? הכל קורצים בעיניהם, מניעים בראשיהם, מביטים עליו בזעף לאמר: תן, תן, והוא איננו נותן, אך עומד כמת. בינה נא זאת!… והנה זה… פלוני… רוצה לקחת מאתו את הקסד… והוא ממאן לתת!… אותו האיש חטף את הקסד ויתנהו לנסיכה הגדולה. זה חדש, אמרה הנסיכה הגדולה, ותהפוך את הקסד והנה – שמע נא אגס וממתקי נופש נפלו מתוכו ארצה, שני לטראות ממתקים!… כל זה אסף בקסד!

וורונסקי שחק עד אשר לא היה בו כח לשחוק עוד. גם זמן רב אחרי כן, כאשר דברו בענינים אחרים, היה חוזר ושוחק בשחוק בריא שלו ומגלה את שניו החזקות והמתלכדות זו בזו, בזכרו את המעשה שהיה בקסד.

אחרי שמעו את כל החדשות לבש את מעיל השרד בעזרת משרתו ויסע להראות לפני השרים הגבוהים מעליו. אחרי כן אמר לנסוע אל אחיו, אל בטסי, ולבוא עוד אל בתים שונים ולשים פניו אחרי כן אל העולם הגדול, אשר יוכל לפגוש בו את אנה קרינינה. כמנהגו הפטרבורגי בכל עת, יצא מן הבית על מנת שלא לחזור עד אחרי חצי הלילה.

חלק שני    🔗

א.

בסוף ימי החורף נועדו שני רופאים בבית השצירבצקים להועץ ולהגיד, מה זה היה לקיטי ומה לעשות לה לחדש כחה ההולך וכושל, כי חלתה קיטי, וכאשר קרבו ימי האביב גברה מחלתה עוד יותר. רופאָם הקבוע נתן לה שמן דגים, אחרי כן נתן לה סמי ברזל ואחרי הברזל־אבן־תּוֹפת, אך כל אלה לא הועילו וייעץ אותה לנסוע בימי האביב חוצה לארץ, ובגלל זה נקרא אליה דוקטור מפורסם. אותו הדוקטור המפורסם, אשר עוד לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה. בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה. בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם שלא הגיע לימי זקנה ממשש עלמה צעירה כשהיא ערומה, אין לך דבר טבעי מזה. הוא חשב זאת לדבר טבעי, באשר היה עושה כן יום יום ולא הרגיש מאומה, ולפי מה שנדמה לו לא בא לידי הרהור, ועל כן היתה הביישנות הזאת בעיניו לא רק שארית מדות הפראים, כי אם גם עלבון גדול לנפשו.

קיטי הוּכרחה לקבל עליה את הדין, כי אף על פי שכל הרופאים תלמידי בית מדרש אחד הם ותורה אחת להם בספריהם, ואף על פּי שנמצאו מרננים אחרי הדוקטור המפורסם ההוא, שאמרו עליו שדעתו קצרה במקצוע שלו, גמרו בבית הנסיכה הזקנה ובתוך כל חבורתה, שרק הוא יודע, מה שכל רופא זולתו לא זכה לדאת, והוא לבדו יוכל להציל את קיטי. אחרי כל הבדיקות והדפיקה מכל צד, שהביאו את החולה לידי שממון ותמהון לבב, רחץ הדוקטור המפורסם את כפיו היטב ויבוא אל חדר האורחים וידבר עם הנסיך אבי החולה. הנסיך הרעים פניו וישעל קצת בשמעו את דבריו. ככל זקן בעל נסיון ובעל בינה, בזמן שאינו בעל יסורים, לא האמין בתשועת רופאים ובסתר לבו רגז על כל המשחק הזה, ולא עוד אלא שהוא, ואולי אך הוא לבדו, הבין באמת, מה שורש דברי החלי הזה. “אך נביחת שוא”, אמר בלבו, בסגנון לשון הצידים, על דברי הדוקטור המפורסם, שפטפט באזניו לענין סימני מחלת בתו. והדוקטור יגע, שלא יכר בו אותו זקן, שהוא הדוקטור, בוזה לו בלבו, ויתאמץ להסביר דעתו בדבורים קלים ומתאימים לקוצר השגתו זה. הדוקטור הבין, כי אין חפץ לו להכביר מלים עם הזקן, וכי האם שוררת פה בבית. לפניה היה נכון להביע את כל רוחו הכביר. באותה שעה נכנסה הזקנה לחדר האורחים ורופאָם הקבוע עמה. הנסיך נטה משם והשתדל, שלא יכירו בו, שכל הענין אך קומדיה בעיניו. והנסיכה היתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות. נפשה ידעה, כי יש בה עון לפני קיטי.

– עתה הגידה נא, דוקטור, מה נעשה, - אמרה הנסיכה – “היש תקוה?” רצתה לשאול, אך שפתיה רעדו, ולא יכלה להשמיע על פיה שאלה זאת. – ומה תענה דוקטור?

– הנני לדבר כרגע עם חברי, ואחרי כן אכבד לחוות דעי לך.

– ועלינו לצאת מפה?

– כטוב בעיניך.

הנסיכה נאנחה ותצא.

כאשר נשארו הדוקטורים לבדם, החל רופאָם הקבוע של השצירבצקים לחוות דעתם בענוה וביראת הרוממות, שיש כאן תחלת נגע טוברוקולוזי, אלא… וכו' וכו'. הדוקטור המפורסם הקשיב לדברי הרצאתו, ובטרם יגמור נאומו הוציא מכיסו את שעון הזהב הגדול שלו ויבט בו ויאמר: כן הוא. אבל…

הרופא הקבוע עצר במלים מיד מפני כבודו של הגדול ממנו בחכמה.

– להורות בדיוק את תחלת הנגע הטוברקולוזי אין אנו יכולים, כמו שידעת; עד שתוצרנה הגוּמוֹת, אין לנו סימן מובהק. אך לחשוש נוכל. ויש רמזים לדבר: מה שאין הגוף נזון כראוי. התרגזות העצבים ושאר הפרטים. השאלה היא איפוא: כשחוששים לנגע טוברקולוזי במה אפשר וטוב לסייע לקליטת המזון?

– אך בזה מסתתרות תמיד, כאשר ידעת, סבות רוחניות, מוסריות - ערב הרופא הקבוע את לבבו להעיר בצחוק דק.

– זה מובן מאליו, - השיב הדוקטור המפורסם ויבט שנית אל שעונו – סלח נא, הוקם הגשר, שעל היאוּזא אם עוד עלינו לסב אותו? – שאל בתוך דבריו. – אכן הוקם! אם כן אוכל לבוא בעשרים רגעים. הנה אמרנו, כי עלינו לסייע לקליטת המזון ולחזק את העצבים, לעשות שני אלה יחד, להשפיע על שני עברי העיגול.

– והנסיעה חוצה לארץ מה תהא עליה?-

– שונא אני את הנסיעות האלה. הלא אם יש כאן תחלת נגע טוברקולוזי, מה שאין אנו יכולים לדעת, לא תועיל הנסיעה הזאת. נחוצה תחבולה, אשר תועיל להזנת הגוף ולא תזיק מצד אחר.

הדוקטור המפורסם הרצה את שיטתו במאורע זה להשתמש במי סודין, וברור הדבר שבחר במים האלה, רק מאשר אם לא יועילו לא יזיקו.

הדוקטור הקבוע שמע בשום לב ובדרך הכבוד הראוי.

– אך אפשר למצוא בנסיעה חלוף מנהגים, התרחקות מן הדברים המביאים לידי זכרון, ומלבד זאת… רצונה של אמה הוא.

– אם כן יכולים הם לנסוע, אפס כי ירא אנכי, פן יבולע לה על ידי השרלטנים האשכנזים… טוב להם שילכו בעצתנו… אך, אם רצונם לנסוע, יסעו להם.

ועוד הפעם הביט אל שעונו.

– אכן הגיעה העת! – אמר וילך לו אל הדלת.

הדוקטור המפורסם אמר אל הנסיכה הזקנה, שהוא צריך לחזור ולראות את החולה. כך נראה יפה לו על פי דרכי הנמוס.

– לבדקה שנית! – קראה הזקנה באימה גדולה.

– לא, אך פרטים אחדים עלי לדעת.

– הואל נא ועשה כדברך.

הזקנה באה אל חדר האוכל אל קיטי, והדוקטור אחריה. קיטי עמדה באמצע החדר, ופניה דלים ואדמונים, ובעיניה ברק מיוחד, פרי הבושה אשר נשאה זה מעט. כשנכנס הדוקטור, לבשו פניה חמה, ועיניה מלאו דמעה. את כל חליה ומועצות רופאיה חשבה לדברי הבל ורעות רוח; כאנשים שבאו לחבר שברי קערה מנופצה היו רופאיה בעיניה. לבה משובר, והם אומרים לרפאה בפלפלי סמיהם ובאבקותיהם! אך לא יכלה לעלוב את אמה, ובפרט בדבר הזה, שהיתה אמה קובלת בלבה על עצמה שהיא האשמה בו.

– הואילי נא ושבי גברתי, - אמר הדוקטור המפורסם.

בצחוק על שפתיו ישב ממולה ויאחז בדפקה ויוסף לשאלה את שאלותיו, אשר היו עליה לטורח. אף אמנם השיבה לו, אך פתאום קמה בזעף ותאמר אליו:

– סלח נא לי, דוקטור, אבל אין חפץ בזה. שלש פעמים תשאלני שאלה אחת.

הדוקטור המפורסם לא הקפיד.

– התרגזות מחמת חולי היא זאת, - אמר אל הזקנה, כשיצאה קיטי משם. – אולם גמרתי את שלי.

לפניה הרצה הדוקטור על אודות מצב בתה בסגנון מדעי, לאות, כי יודע הוא, שאשה חכמה מצוינת היא, ויסיים בהוראה מפורטת על אודות מימי המעינות, שהיא צריכה לשתות מהם לרפואתה. על השאלה – אם יש לה לנסוע חוצה לארץ, צלל הדוקטור במחשבות עמוקות, כיגע לפתור שאלה קשה. לאחרונה מצא את הפתרון הנכון, והוא: לנסוע, אך בלי האמין לשרלטנים הנמצאים שם, כי עליהן לפנות אליו בכל שאלה שתבוא לידם.

אחרי צאת הדוקטור נתמלא הבית שמחה, כאילו קרה בו מקרה מרנין לב באמת. הזקנה שבה בפנים צוהלים אל בתה, וקיטי עשתה את עצמה גם היא כשמחה. בעת ההיא הוזקקה להתכחש לעתים קרובות, כמעט בכל שעה.

– האמיני נא לי, אמי, כי שלום לי. אך, אם טוב בעיניך לנסוע, הבה נסעה נא, - אמרה קיטי, ובחפצה להראות, שהנסיעה מעסקת אותה כראוי, החלה לדבר בהכנות הנחוצות לדרך.

ב.

הדוקטור יצא, ודולי באה. דולי ידעה, כי קונסיליום נועד ליום ההוא, ואף על פי שזה לפני ימים אחדים ירדה מעל מטתה (בסוף ימי החורף ילדה בת) ודאגות וצרות שונות היו לה בביתה, עזבה את הילדה היונקת וילדה חולה אחת, ותבוא לדעת מה גמרו הרופאים הנועצים על אודות קיטי.

– ומה? – אמרה, בבואה אל חדר האורחים ובלי הסיר את רדידה מעל ראשה. – הנה כולכם שמחים. סימן טוב הוא.

את דברי הדוקטור אמנם השתדלו להגיד לה, אך אף על פי שדבר הרבה ובסדר נכון מאד, לא יכלו בשום אופן למסור לה מה שקבלו ממנו. עיקרו של דבר היה, שהוחלט לנסוע חוצה לארץ.

דולי נאנחה שלא בכוונה, כי מרה נפשה, על כי אחותה הטובה לה מכל אוהביה יוצאת מן העיר, וחייה בבית לא נעמו לה כלל. אחרי השלום שנעשה בינה ובין סטיפן ארקדיביץ, היו דרכיה אתו לא לפי כבודה. בדבק לא טוב חברה אותם אנה, והפרץ הראשון בשלום הבית חזר ונראה מהר. בבירור לא נגלה דבר, אך כמעט לא נמצא סטיפן ארקדיביץ אפילו רגע אחד בביתו, גם כסף לא נמצא כמעט בבית אפילו רגע אחד, וכל היום הציקו לה רעיוני חשד, וכבר השתדלה לגרשם ולבטלם בלבה. כי ראה מפני הקנאה הקשה כשאול, שכבר טעמה וידעה מה היא.אמנם רגש הקנאה בכל עוזו, כפי שתקף אותה בפעם הראשונה, לא יכול עוד לשוב אליה; גם אילו נתגלה, שחזר ומעל בה, לא יכול דבר המעל הזה לגרום לה עוד מכאובים קשים כראשונים. התגלות כזאת יכלה אך לבטל את סדרי הבית שהסכינה בהם, על כן נתנה לו לרמותה ותבז בלבה לו ועוד יותר לה בעצמה, על שפלות רוחה. מלבד זאת הציקו לה תמיד הדאגות המרובות המצויות בבית, שנפשות רבות בו: פעם נמצא פסול במינקת, פעם התפטרה האומנת ופעל חלה ילד או ילדה, כמו שקרה בימים ההם.

– ומה בביתך? – שאלה הזקנה.

– הה, אמי, גם בביתי צרות רבות. לילי חולה, וחוששת אני לה מססגונית. רק הפעם יצאתי לראות, מה יעשה פה, ואחרי כן לא אצא מפתח ביתי, אם, חס ושלום, ססגונית היא.

הנסיך הזקן שמע, שיצא הדוקטור מעל פניהן ונסע לדרכו, ויצא מחדר עבודתו אליהן ויגש את לחיו לדולי לנשיקה וידבר עמה מעט ויפן אל אשתו וישאלה:

– ומה גמרתם לעשות? הנוסעות אתן? ומה תחשבו עלי?

– לדעתי, עליך, אלכסנדר, להשאר פה, - אמרה אשתו.

– כטוב בעיניכן אעשה.

– מאַמאַן, למה לא יסע אבא עמנו? – אמרה קיטי - הלא זה ינעם יותר גם לו גם לנו.

הנסיך הזקן קם ויחלק בידו את שערה של קיטי, והיא הרימה את ראשה ותבט אליו בצחוק שלא מקרב לב. תמיד נדמה לה, שהוא מבין יותר מכל בני הבית את מצבה, אף על פי שהיה מדבר אליה מעט. אותה אהב מכל בנותיו, כמשפט לבת־זקונים, ולה נדמה,כי הוא רואה את לבבה באהבתו אליה. כאשר נפגשו עיניה הפעם בעיניו הכחולות והמביעות טובה וחסד, אשר הישירו נגדה ונכונו אליה, נדמה לה, שהוא רואה את כל צפונותיה ומתבונן אל כל רעיון לא טוב שבקרבה. בפנים מסתמקים נטתה לקראת נשיקת פיו אך הוא לא נשק לה, רק דפק דפיקה קלה על שערה ויאמר:

– השיניונים האלה אך לשטן הם! רוצה אני להחליק שער בתי, ובידי שערות נשים שכבר מתו. ואַתּ, דולי, - פנה אל בתו הבכירה, - מה שלום גבּורך בימים האלה?

– שלום לו, אבי – ענתה דולי, אשר הבינה, כי לשלום אישה הוא שואל. – הוא אך נוסע, בביתו לא ישכנו רגליו, - אמרה בצחוק לעג מבלי יכולת להמנע מהוסיף דברים אלה.

– העוד לא נסע אל הכפר למכור את היער?

– לא, עודנו אך נכון לנסוע.

– כן הדבר! – קרא הנסיך – גם עלי אפוא להכון לדרך? הנני, - אמר אל אשתו וישב. – ואַתּ, קטיה, זאת עשי, - הוסיף בפנותו אל קיטי, - התעוררי באחד מן הימים ואמרי אל לבבך: הלא אך שלום לי ולבי טוב עלי, הבה נלכה נא אני ואבי לטייל בים קרח כבראשונה. מה תעני על זה?

הדברים הפשוטים האלה יצאו מפיו, וקיטי נבוכה והשתוללה, כחוטא שנתפש בכף. “הוא יודע הכל, - אמרה בלבה, - הוא מבין הכל, ובדברם האלה הוא אומר לי, כי אמנם חרפה היא, אך עלי לשאת לפי שעה את חרפתי”, ולא יכלה להתחזק ולמצוא מלים בפיה להשיב. אך החל החלה לדבר דבר ופתאום נתנה קולה בבכי ותרץ ותצא מן החדר.

– זה פרי מהתלותיך! – התנפלה הנסיכה על אישה. – זה דרכך תמיד… – החלה לדבר אליו תוכחות.

זמן רב שמע הזקן את תוכחותיה ויחרש לה, אך פניו הלכו הלוך וזעף.

– צר לה מאד, בלי גבול צר לה, - אמרה הזקנה אחרי דברים הרבה, - ואתה אינך מרגיש, שכל רמז לסבת מחלתה מדאיב נפשה. עד כמה אפשר לטעות באנשים!- על פי שנוי הקול הבינו דולי והזקן יחד, שהיא מדברת בוורונסקי – אני לא אבין, מדוע אין חוקים להגן מפני נבלים נתעבים כאלה?

– הה, מאנה נפשי לשמוע כזאת, - אמר הזקן, ופניו קדרו מכעס, ויקם מכסאו כנכון לצאת, אבל בפתח עמד מלכת ויוסף לדבר: - יש חוקים, יש ויש, ואחרי אשר העירותני לענות חלקי אף אני אגידה נא לך, כי אך אַתּ אשמה בדבר, אַת לבדך. בכל עת היו חוקים נגד שחצנים כאלה, וגם עתה יש חוקים נגדם. אילו לא נעשה מה שלא היה לנו לעשות, כי עתה הועדתי כיום לקרב את בן־החיל הזה ולא שמתי לב לזקנתי. כן הוא, אך אתה לכנה בקשנה רופאים לה, ויהיו נא שרלטנים אלה בני ביתנו.

רוצה היה הזקן, לפי הנראה, להכביר מלים עמה, ועוד היה לו הרבה לדבר, אבל היא נכנעה מפניו ותנחם, בשמעה את רוגז קולו, וכן היה דרכה מדי פעם בפעם, בדברם בשאלות חשובות

– אלכסנדר, אלכסנדר, - לחשה דרך תחנונים ותשם פעמיה לגשת אליו ותבך.

כהחלה לבכות, עצר הזקן במלין ויקרב אליה.

– רב לך, רב! מר לך מר גם אַת, ונפשי יודעת מאד. ומה נעשה? רעה רבה אין בדבר. אלהים ירחם… תודות לך… הוסיף בלי השמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, לתשובה על הנשיקה, שנשקה לו הזקנה בפנים רטובים מבכי על ידו, ויצא מן החדר.

דולי ראתה את קיטי יוצאת בעינים דומעות ותבן מיד, כאם רגילה ומנוסה בעניני בית, כי נחוצה פה התערבות אשה, ותכון לקבל עליה את העבודה הזאת, ותסר את רדידה ו“תחשוף את זרועותיה” למלא תפקידה זה. אך בּין כה החלה אמה לדבר קשות אל אביה, ודולי השתדלה לעצור ברוחה כפי מה שאפשר לבת מכבדת אב ואם. כשבא אביה לכלל כעס, שתקה דולי ונשאה חרפה בלבה על שגיאת אמה, ואהבתה אל אביה גברה ביחוד בשוב אליו טוב לבו מיד; וכאשר יצא הזקן מן החדר קמה לעשות מה שהשעה דרשה מאתה ביחוד: ללכת אל קיטי ולהרגיעה.

– זה מכבר היה את לבבי לאמור לך זאת, אמי: הידעת, כי לווין רצה להשתדך לקיטי, בהיותו פה בפעם האחרונה? כזאת אמר לסטיבה.

– ומה בכך? לא אבין…

– אולי השיבה קיטי את פניו? היא לא אמרה לך דבר.

– לא, לא אמרה מאומה לא על אודות זה ולא על אודות איש אחר; גאה היא מאד. אך ידעתי, כי כל זה באשמת…

– שערי נא, אם השיבה פני לווין, - ואני ידעתי, כי לולא בא זה, לא השיבה את פניו… ואחרי כן בגד בה בגד נורא כזה.

הנסיכה נבהלה לזכר כל הרעה, אשר הביאה על בתה בשגיאתה ותנאץ.

– אני לא אדע ולא אבין דבר עוד! הכל רוצים היום להתנהג על פי שכלם ולאם לא יוגד מאומה, ואחרי כן…

– לכי לך. האם אסרתי עליך? – אמרה הזקנה.

ג.

כשנכנסה דולי לחדר עבודתה של קיטי, - חדר קטן ויפה, צבוא בצבע ורדי, מקושט בפסלים קטנים בטעם סכסוניה הישנה, ודומה בהדרו ובנעמו וברום החיים השפוך עליו לקיטי בעצמה במראיה לפני שני חדשים – זכרה עד כמה מלאו שתיהן שמחה ואהבה, - כשפארו יחדו את החדר הזה בשנה שעברה. לבה כמו קפא בקרבה מקור, בראותה את קיטי יושבת על הכסא השפל הסמוך אל הקיר בעינים מכוונות בלי תנועה אל פנת קריעת הרצפה. קיטי הביטה אל אחותה ופניה היקרים והנזעמים קצת לא שונו בהביטה אליה.

– עתה אסע ואשב בבית ואת לא תוכלי לבוא אלי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה ותשב אצלה. – רוצה אני לדבר עמך.

– במה? שאלה קיטי בשפתים מהירות ותרם ראשה.

– במה אדבר, אם לא בצרתך?

– אין לי כל צרה.

– חדלי נא. האמנם תדמי כי אפשר לי שלא אדע? ידעתי הכל. האמיני נא לי, כי הענין קטן כל כך… על כולנו עברה הכוס הזאת.

קיטי החרישה ופנה רגזו.

– הוא אינו כדאי, שתצטערי בגללו, - הוֹסיפה דריה אלכסנדרובנה, בחפצה להתחיל מיד בעיקרו של דבר.

– על כי נטה מאחרי בבוז, - אמרה קיטי בקול רועד – אל נא תדברי אלי! אנא אל נא תדברי!

– אבל מי הגיד לך זאת? איש לא אמר כזאת. ברי לי, כי אהב אותך ולא חדר לאהבך, אך…

– דברי ההשתתפות נוראים לי מכל! – קראה קיטי ותקצוף פתאום ותסוב על הכסא ותתאדם ותנענע במהירות את אצבעותיה ותלחץ את מנעול החגורה, אשר החזיקה באותה שעה פעם בידה האחת ופעם בידה השנית. דולי ידעה, שכך דרכה לחטוף דברים בידיה חליפות בשעת התרגשותה; וכן ידעה היטב עד כמה היתה קיטי מוכשרת להתלהב ולדבר קשות שלא לצורך, ורצונה היה להרגיע את רוחה, אבל כבר אחרה בזה.

– מה זה באת להשמיעני, מה? – אמרה קיטי במרירות, - כי אהבתי את האיש, אשר לא חפץ להביט אלי וכי מתה אני מאהבתי אליו? וכזאת אומרת לי אחותי, החושבת בלבבה, כי.. כי… היא משתתפת בצערי! אין חפץ לי בדברי הרחמים וההתכחשות האלה!

– קיטי, דבריך לא ביושר.

– למה זה תציקי לי?

– אני, להפך… רואה אני, כי עצובה…

אך קיטי בחמתה לא שמעה את דבריה.

– אין לי לא על מה להעצב ולא על מה להתנחם. יש בי גאוה למדי, וחלילה לי לאהוב את האיש אשר לא יאהבני.

– הן לא אמרתי… רק דבר אחד – הגידי נא לי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה וחתזק בידה: - אמרי נא, הדבר אליך לווין?…

לשם לווין קצפה קטי עד בלי כל יכולת להתאפק עוד, ותקפץ מעל כסאה ותשלך לארץ את מנעול החגורה מידה ותנענע נענועים נמהרים בידיה ותאמר.

– מה עוד ענין לווין לכאן? לא אבין, למה לך להציק לי? כבר אמרתי ועתה אני שונה, כי גאה אני, ולעולם, לעולם לא אעשה מה שאת עושה, בשובך אל האיש אשר בגד בך ויאהב אשה אחרת. אני לא אבין זאת! את יכולה, אני לא אוכלה!

אחרי מבטאיה אלה הביטה אל אחותה ותרא, כי עצובה היא ושותקת, וראשה כפוף, ולא יצאה עוד מן החדר, כאשר חשבה לעשות, כי אם ישבה אצל הדלת ותכס פניה במטפחת ותורד ראשה גם היא.

כשני רגעים נמשכה שתיקה זו. דולי הרהרה בעניני מצבה. את עלבונה, אשר היה נגדה תמיד, הרגישה במרירות יתרה, ברגע שהזכירה אחותה את הדבר באזניה. היא לא יכלה להעלות על דעתה, שאחותה תתאכזר לה כל כך, והיטב חרה לה עליה בגלל זה. אך פתאום שמעה אושת שמלה וקול בכי בלי מעצור, שפרץ אחרי התאפקות ארוכה, ושתי ידים חבקו את צוארה מאחריה. קיטי עמדה על ברכים לפניה.

– אומללה אני, דולי יקירתי, אומללה מאד! - לחשה קיטי כמודה על פשעה ופניה היפים והרטובים בדמעותיה התחבאו בשמלתה של דריה אלכסנדרובנה.

הדמעות ההן היו כשמן משחה נחוץ לגלגלי מכונה נסתרת שעשתה שלום בחשאי בין שתי האחיות, כי מיד החלו לדבר אשה אל אחותה; אמנם לא בענין, אשר העסיק אותן ביחוד נדברו, אבל גם בדברן בענין אחר, הבינו היטב מה שהוצרך להן להבין. קיטי הבינה, כי במה שאמרה בשעת כעסה אל אחותה על אודות המעל אשר מעל בה אישה, עלבה והקניטה אותה עד מאד, וכי אחרי כן סלחה לה אחותה. ולדולי נודע כל מה שרצתה לדעת; מדברי השיחה שלא כענין שלהן הוברר לה, כי השערותיה נכונו, כי צרתה הגדולה של קיטי, מכתה האנושה הממאנת להרפא, בדברים שבינה לבין לווין יסודתה, כי באמת השיבה את פניו בבקשו את ידה, ואחרי כן בגד בה וורונסקי, וכי נכונה היא לאהוב את לווין ולשנוא את וורונסקי. וקיטי לא השמיעה על פיה מכל זה דבר, רק במצב נפשה בכלל דברה עמה.

– אינני מצטערת על שום דבר, - אמרה קיטי בשובה אל מנוחתה, - אך יכולה את להבין, כי הכל נמאס בעיני, נתעב ונבזה בימים האלה, ואת נפשי מאסתי ראשונה. לא תוכלי לשער איזו רעיונות מגונים בלבי על אודות כל דבר.

– איזו רעיונות מגונים יכולים לעלות על רוחך? – שאלה דולי בצחוק קל.

– רעיונות נתעבים וגסים מאד. לא אכל להביעם לך. אין כאן לא געגועים ולא עצבות, כי אם איזה דבר קשה מזה. כמו הסתתרה כל מדה טובה שהיתה בי, ורק הרע והמכוער לבדו נשאר בקרבי. מה אומר לך? – הוסיפה בראותה בעיני אחותה שהיא משתוממת. – הנה אבינו פנה אלי זה מעט… כמדומה לי שכל מחשבותיו עלי הן הרעיון האחד, שיש לי להנשא לאיש. כשאמנו מובילה אותי לנשף מחול, נדמה לי שמגמת פניה אך להשיאני במהרה ולהפטר ממני. ידעתי כי לא כן הדבר באמת, אך איני יכולה לגרש מקרבי את הרעיונות האלה. אל הבאים על מנת להיות חתנים, לא אוכל הבט. כמדומה לי שהם מודדים אותי בּאמת מדה. בראשונה מצאתי עונג בנסעי מלובשת בגדי מחול, על תמונתי במראה שמח לבי. ועתה בוש אבוש, גנות אני מרגשת בדבר. ומה לך עוד? ואותו הדוקטור… ועוד…

פה נעתקו מליה; בלבבה היה לאמור עוד, כי מן היום אשר נהיה בה השנוי הזה געלה נפשה מאד בסטיפן ארקדיביץ, ואיננה יכולה לשים עינה עליו, בלי רואת נגד עיניה חזיונות מגונים ומכוערים.

– כן הוא – הוסיפה קיטי אחרי הפסקה קצרה. – הכל מצטייר לפני בצורה גסה ומכוערת. זה חליי. אולי אשאנו, ויעבור…

– אין לך להרהר…

– אינני יכולה. רק בתוך ילדים טוב לי, רק בביתך.

– צר לי, כי לא תוכלי לבוא אלי.

– לא, כי בוא אבוא, כבר עברה עלי מחלת הססגונית, ואני אפצר באמנו, עד שתאות לי.

אף עלתה בידי קיטי להטות את לבב אמה להסכים לזה ותשב בבית אחותה כל ימי מחלת בתה, אשר היתה באמת חולת ססגונית, ותטפל בילדיה. שתי האחיות יגעו ושמרו את כל ששת הילדים מכל נגע, אך קיטי לא נרפאה, ובאחד מימי “הצום הגדול” נסעו ויצאו השצירבצקים חוצה לארץ.

ד.

בני מרום עם הארץ הפטרבורגי חבורה אחת הם בעיקרו של דבר, כולם יודעים זה את זה ונוסעים זה אל זה. אבל חבורה גדולה זאת יש בתוכה מחלקות כעין חבורות קטנות פנימיות. לאנה ארקדיבנה קרינינה היו רעים וידידים בשלש חבורות כאלה. האחת של בעלי פקודות בממשלה, זאת היתה חבורת אישה על פי משמרת פקודתו, ובה חבריו לעבודה ופקידים ומשועבדים לו, אנשים קרובים זה לזה ורחוקים זה מזה במצבם הצבורי באופנים שונים ומשונים. רק ביגיעה יכלה אנה עתה לזכור עד כמה היתה מכבדת ומוקירה בראשונה את האנשים האלה. עתה ידעה את כולם, כמו שבני עיר קטנה יודעים זה את זה, גם את מנהגיו וחטאיו הקטנים של כל אחד מהם ידעה, גם את התיחסותם זה אל זה ואל המרכז הראשי מי נסמך על מי, וכיצד ובמה הוא נסמך, מי מסכים למי, ומי חולק על מי, ובמה הם מסכימים או נחלקים. אבל חבורה זו, המאוחדת על ידי עניני הממשלה, שהם עניני גברים בפרט, לא יכלה מעולם למשוך את לבבה, ונגד כל דברי תוכחותיה של הגרפינה לידיה איבנובנה השתמטה ממנה תמיד.

החבורה השניה מן הקרובות לה היתה של אותם האנשים, שבעזרתם עלה אלקסיי אלכסנדרוביץ לגדולה. מרכזה של חבורה זו היתה לידיה איבנובנה. בה נכנסו נשים זקנות, מכוערות, עסקניות וצדקניות, ואנשים פקחים בעלי מדעים ורודפים אחרי הכבוד. אחד הפקחים מבני החבורה הזאת אמר על חבורתו, שהוא “יצרו הטוב של הצבור הפטרבורגי”. אלקסיי אלכנדרוביץ הוקיר מאד את החבורה הזאת, ואנה, אשר השכילה להתהלך בשלום ובחבה עם כל איש, מצאה לה ידידים ורעים, בימי חייה הראשונים בפטרבורג, גם בחבורה הזאת. אבל אחרי שובה ממוסקבה לא יכלה נשוא אותה עוד כי נדמה לה, שגם היא, גם כל החבורה מדברים בלב ולב, ונפשה קצה בהם כל כך, שהיתה ממעטת כפי האפשר לשחר פני הגרפינה לידיה איבנובנה.

והחבורה השלישית, שהיו לה, לאנה, מהלכים בה, היתה מרום עם הארץ האמתי המכונה בשם “העולם”, - הוא עולם נשפי המחולות והמשתות והמלבושים היקרים, עולם, שידו האחת מחזקת בחצר כדי שלא לרדת למדרגת “העולם האמצעי”, שבני העולם הגבוה ההוא התברכו בלבבם, שהם בזים לו, ושבאמת דמו לו גם היו כמוהו בכל דרכיהם המוסריים. הקשר בינה ובין העולם הגבוה ההוא התקיים על ידי הנסיכה בּטסי טברסקיה, אשתו של אחד מבני דודיה, אשר הכנסתה היתה מאה ועשרים אלף כסף לשנה ואשר אהבה מאד את אנה מן היום אשר נראתה לפניה, ותנחה במועצותיה ותמשכה אל חבורתה ותצחק באזניה לחבורת הגרפינה לידיה איבנובנה.

– כאשר אזקן ואתנוול, אהיה כאחת מאתן – אמרה בּטסי, - ולך, אשה צעירה ויפה, לא עת ללכת אל בת־מושב־הזקנים הלזה.

בראשונה היתה בורחת כפי יכלתה מעולמה זה של הנסיכה טברסקיה, כי אותו העולם דרש מאתה הוצאה יתרה מכדי הכנסתה, גם ברוחה היתה קרובה יותר אל החבורה הראשונה. אבל אחרי שובה ממוסקבה נהפך לבה, ומן היום ההוא התרחקה מאהוביה הקודמים המישרים ארחותם ותתקרב אל “העולם הגדול”. שם נקרה וורונסקי לפניה, ובכל פעם פחד ורחב לבבה בהפגשם. לעתים קרובות ביחוד נקרו יחדו בבית בּטסי, כי בת אחי אביו היתה בּטסי, והוא היה מצוי בכל מקום אשר יכול למצוא את אנה, ובכל שעה דבר אליה על אודות אהבתו. פתחון פה לא נתנה לו, אבל בכל פעם שנקרו יחדו, התלקח בקרבה הרגש העז, אשר תקפה במרכבת מסלת הברזל ביום אשר ראתהו בפעם הראשונה. בעצמה הרגישה, כי למראהו הבריקו עיניה וצחוק הופיע על שפתיה משמחת לבה, ולהסתיר את אותות שמחתה לא עמד בה כח.

בימים הראשונים האמינה בכל לבה, שהיא מתרעמת עליו, על כי יערוב את לבבו להציק לה בדברי אהבתו; אבל בבואה, ימים מעטים אחרי שובה ממוסקבה, אל נשף אחד, אשר חשבה למצאו שם ולא מצאתהו, הכירה על פי עצבונה, כי השלתה את נפשה עד כה, וכי רדיפה זו, שהוא רודף אחריה, לא רק אינה קשה לה, כי אם כל משאת נפשה ותוכן חייה היא.

המזמרת המפורסמת הופיעה על הבמה בפעם השנית, וכל בני מרום העם הפטרבורגי היו בערב ההוא בתיאטרון. וורונסקי נשא עיניו מעל כסאו שבשורה הראשונה, וירא את בטסי בת דודו באחד התאים וימהר אליה שמה ולא חכה לשעת ההפסקה.

– ולמה לא באת לסעוד? – אמרה בטסי. – מה נפלאה רוח הנבואה שבנאהבים – הוסיפה בצחוק קל על שפתיה ובקול אשר לא ישמע לאיש בלעדיו – היא לא באה היום. אך בוא נא אחרי האופירה.

וורונסקי הביט אליה בעיני שאלה, והיא כפפה ראשה קצת. וורונסקי הבּיע תודה לה וישב אצלה.

– זכור אזכור את המהתלות, אשר היו שגורות בפיך לפנים, - הוסיפה הנסיכה ביטסי, אשר מצאה עונג לנפשה, בהסתכלה יום יום בנצחונותיה של תאוה זו. – אנה פנו כל אלה! נתפשת, ידידי.

– זה כל חפצי, להתפש איני חפץ, - ענה וורונסקי בבדיחת המנוחה והנדיבות המיוחדה לו, - רק על זאת אתאונן, על כי באמת אך מעט מאד נתפשתי, עוד מעט ואיאש את לבי מכל תקוה.

– תקוה זו אינני יודעת מה היא – אמרה בטסי כמתרעמת על עלבונה של רעותה: - נתאפקה נא… אך בעיניה התרוצצו רשפי אש, והם העידו בה, שיודעת היא לא פחות ממנו, מה תקותו.

– אין כל תקוה, - אמר וורונסקי ויצחק, וטורי שניו המתלכדות זו בזו נגלו בצחוקו. – סלחי נא, - הוסיף ויקח מידה את הבינוקל ויסתכל בו מבעד אחת מכתפיה החשופות בטור התאים אשר ממולו. – ירא אנכי פן אהיה לצחוק.

והוא ידע היטב, כי בעיני ביטסי וכל בני חבורתה לא יכול במצבו זה להיות לצחוק. הוא יודע בבירור, כי האנשים האלה נכונים לצחוק למי שאוהב עלמה או אשה פנויה בכלל, בזמן שאינו מצליח באהבתו, אך לא לחומד אשת רעהו, המתאמץ בכל התחבולות שבידו ומחרף נפשו למשכה אחריו ולפתותה – מעשים כאלה יפים ונשגבים הם בעיני בני החבורה הזאת, והעושה אותם לא יהיה לצחוק להם לעולם; על כן הוריד את הבינוקל בצחוק של גאוה ועליצות על שפתיו, ויבט במנוחה שלמה אל בת דודו.

– ולמה לא באת לסעוד? – שאלה ותבט אליו בחבה.

– זאת יש לי לספר לך. טרוד הייתי, - ובמה? נתערבה נא, מאה נגד אחד, אלף נגד אחד אתן… אם תגידי זאת. אני השלמתי בין איש אשר נעלבה אשתו ובין העולב. כן הוא. זאת עשיתי.

– ועלתה בידך?

– כמעט.

– עליך לספר לי זאת, - אמרה ותקם. – בוא נא בשעת ההפסקה השניה.

– לא אוכל: אל התיאטרון הצרפתי אני נוסע.

– בשעה שנילסון פה? שאלה ביטסי כמשתוממת למשמע אזניה, אף על פי שלא יכלה להכיר באמת בין קולו של נילסון ובין קול אחת המזמרות המצוינות בכל מקהלה.

– ומה אעשה? עלי להועד שם בדבר השלום הזה אשר אמרתי.

– אשרי רודפי השלום, הם ינצלו, - אמרה בטסי, בזכרה איזה פתגם דומה לזה ששמעה פעם אחת. אם כן שבה נא וספר לי מה זה ועל מה, - הוסיפה ותשב אחרי קומה.

ה.

– אמנם יש בזה משום גלוי סוד, אבל המעשה יפה כל כך, שאני מתאוה מאד לספרו לך, - אמר וורונסקי ויבט אליה בעינים מלאות שחוק. – בשמות אנשים לא אקרא.

– אך אני אמצא את החידה, וזה ינעם עוד יותר.

– שמעי נא אפוא: שני אנשים צעירים, שלבּם טוב עליהם, נוסעים…

– כמובן, הם אופיצרים עובדים בגדודך?

– אופיצרים לא אמרתי, אך שני אנשים צעירים שאכלו פת שחרית.

– כלומר: ושתו לשכרה.

– זה אפשר. נוסעים הם לסעוד אל אחד מחבריהם, ולבם טוב עליהם מאד. והנה אשה יפה עוברת עליהם במרכבה שכוּרה ומסבה פניה עליהם וקורצת בעיניה – על כל פנים נדמה להם כן – וצוחקת להם כמבקשת אהבה. כמובן רדפו אחרי מרכבתה וירעישו את הסוסים כדי להשיגה. והנה האשה היפה עומדת מנסוע אצל הבית והפרוזדור החיצון שנסעו שמה גם הם. היא רצה ועלתה אל המדור העליון, והם ראו אך את שפתיה הקטנות והאדומות מתחת לצעיפה הקצר ואת רגליה הקטנות והיפות.

– על פי התרגשותך בדברך אלי עתה, נדמה לי, שאתה בעצמך – אחד מהאנשים האלה.

– ומה אמרת לי לפני רגע אחד? הצעירים האלה באו אל חברם הדר בבית ההוא אל המשתה אשר עשה, משתה פרידה היה בביתו. ואפשר שבאמת שתו כוסות יתרות, כמו שנוהגים תמיד במשתאות הפרידה. בשעת הסעודה התחילו חוקרים ודורשים, מי דר בבית הזה במדור העליון. איש לא ידע להשיב על שאלה זו, רק המשרת השיב על השאלה – אם יש במדור העליון נערות שדעתן קלה? – יש פה כאלה הרבה מאד. אחרי המשתה הלכו הצעירים ההם אל חדר עבודתו של בעל הבית ויערכו שם מכתב אל האשה האלמונית. המכתב נערך ברוח אהבה בוערת שאין בעליה יכולים לשלוט ברוחם, והכותבים נשאו בעצמם את מכתבם אל בית האשה, על מנת למלא על פה מה שאי אפשר להעלות על הכתב.

– למה זה תספר לי דברי נבלה כאלה? ומה נהיה? –

– הם צלצלו, ונערה יצאה אליהם, ויתנו לה האנשים את המכתב וידברו אליה ויסבירו לה, שחולי אהבה הם, ועוד מעט ויפלו שניהם מתים לפני הדלת. הנערה נשאה ונתנה אתם, בלי הבין מה חפצם. ופתאום יצא אליהם איש בעל פאות־זקן עגולות ככרכשות ממולאות ופנים אדומים כמראה סרטן מבושל ויאמר להם, כי רק אשתו לבד דרה עמו בביתו, ויגרש את שניהם כאחד.

– ובמה תדע, כי פאות זקנו דומות לכרכשאות, כאשר אמרת?

– שמעי נא. היום באתי אליו לעשות שלום ביניהם.

– ומה סוף דבר?

– פה כל תקפו של אותו המאורע. בעל האשה הוא “יועץ מכוּנה”, ממילא גם אשתו יועצת. היועץ הזה מגיש קובלנה על עולביה, ואני בא לפשר ביניהם. אבל פשרן נפלא אני! האמיני נא לי, טליירן כאין נגדי.

– במה תכבד העבודה הזאת?

– שמעי נא וידעת… אנחנו בקשנו סליחה כראוי, לאמר: מר לנו מאד, מתחננים אנו, שיסלחו לנו על “השגיאה הנוראה”… היועץ בעל הכרכשאות קרוב להתפייס, אבל גם הוא רוצה להביע רגשותיו, כמעט יפתח שפתיו הוא מתלהב ומגדף בלשון גסה, ואני אנוס לחזור להשתמש בכל כשרוני הדיפלומטי. “גם אני מודה, שלא טוב עשו, אבל אני מבקש מאתך לשים לב, שבשגגה עשו כן, וצעירים הם, והצעירים האלה באו ממשתה. הלא תבין. מתחרטים הם בכל לב ומבקשים סליחה על חטאתם”. היועץ מתרצה ומתפייס עוד הפעם ואומר: “כדברך, הגרף, נכון אני לסלוח, אך הלא תבין, כי אשתי, אשתי, אשה ישרה, נרדפת ושומעת דברי נבלה וחרפות מפי נערים עזי נפש…” ואחד הנערים האלה באותו מעמד, ועלי לעשות שלום ביניהם. עוד הפעם אני מתחכם ומדבר דיפלומטית, והיועץ מתלהב ומתאדם עוד הפעם בשעה שראוי לגמור את הדבר, ופאות זקנו מתנשאות, ואני מוסיף להביע סברות דיפלומטיות דקות.

– זאת עלי לספר לך! – קראה ביטסי בקול צחוק אל אשה אחת שנכנסה אל התא. – הוא בדחני מאד… לך אפוא והצלח, - הוסיפה ותתן לו את האצבע החפשית האחת שבּידה המחזקת במניפה ובתנועת כתפים הורידה את אפודת שמלתה, אשר הורמה מעט, למען תהי גויתה חשופה למדי בעמדה אצל המעקה לאור הגז ולעיני כל העדה.

וורונסקי נסע אל התיאטרון הצרפתי, ששם הוצרך באמת לראות את ראש הגדוד, אשר היה זהיר במחזות התיאטרון הצרפתי ולא דלג מימיו גם על אחד מהם, ולדבר עמו בעניני פשרנותו, אשר העסיקוהו וישעשעו את נפשו זה היום השלישי. אחד מהנכשלים בּדבר עבירה זו היה פטריצקי אוהב נפשו, והשני צעיר שנכנס לעבודת הצבא זה מעט ונתחבב על חבריו מאד, ושמו קידרוב. ועקרו של דבר הוא, שהיה הענין נוגע בכבוד הגדוד.

שניהם היו באיסקדרונו של וורונסקי. ואל ראש הגדוד בא היועץ המכוּנה ווינדין בקובלנה, שהאופיצרים שלו עלבו את אשתו. אשתו הצעירה, אשר לקח לו לפני חצי שנה, היתה – לפי דבריו – בבית תפלה עם אמה, ומפני סבה ידועה, מן המצויות, כשל כחה שם פתאום ולא יכלה עמוד על רגליה ותסע הביתה במרכבתה שנזדמנה לפניה ראשונה, והנה אופיצרים רודפים אחריה ותצר לה עוד יותר ותעל במעלות ביתה במרוצה. הוא, ווינדין, שב מן מעשהו בבית פקידותו וישמע את קול פעמונו וקולות אנשים זרים לו, ויצא וירא, והנה אופיצרים שכורים ומכתב בידם ויהדפם ויגרשם, ועתה הוא מבקש שיענשו כדי רשעתם.

– אמור מה שתאמר, - אמר ראש הגדוד לוורונסקי, אשר קרא לו לבוא אליו בגלל זה – ואני נלאתי נשוא את פטריצקי. אין שבוע בלי איזה מעשה מכוער. הן הפקיד הזה לא ישקוט ולא ייעף, גם לפני גבוהים ממנו יביא את דברו.

וורונסקי ראה, כי ענין קשה הוא, וכי לערוך דוּאיל אי אפשר, ונחוץ לפייס את הפקיד הנעלב בלי שוב מפני כל, ולבטל את תביעתו בעודה בראשיתה. וראש הגדוד בחר בגלל זה בוורונסקי ולא באיש אחר, כי אותו חשב לנדיב רוח ונבון דבר וחרד על כבוד גדודו. הם נועצו יחד וגמרו, שחייבים פטריצקי וקידרוב לנסוע עם וורונסקי אל הפקיד ההוא ולבקש מחילה מאתו. ראש הגדוד ווורונסקי הבינו שניהם, כי שם וורונסקי ורקמת הפליגל אדיוּטנט שעל מעילו יועילו הרבה לרצות את הפקיד. ובאמת הועילו שני הדברים האלה במקצת, אבל עוד לא יצא הדבר מכלל ספק, כמו שספר וורונסקי לביטסי.

כאשר בא וורונסקי אל התיאטרון הצרפתי נטה עם ראש הגדוד אל המסדרון, ויספר לו עד כמה הצליח במלאַכותו ועד כמה לא הצליח. ראש הגדוד עיין בדבר ויגמור להעלים עין מן הקובלנה, ואחרי כן חקר ודרש את וורונסקי להנאתו בלבד על אודות פרטי פגישתם, וזמן רב לא יכול להתאפק מצחוק בשמעו את הרצאת וורונסקי על אודות היועץ ההוא, שעבר מדי פעם בפעם ממנוחה לרוגז גדול לזכר פרטי המעשה, ועל אודות מזמותיו ותחבולותיו של וורנסקי, שברגע שהיו קרובים להתפשר עבר הצדה ויעמד את פטריצקי בעצמו לפני בעל הדין הקשה.

– מאורע מגונה הוא, אבל מגוחך מאד. הלא אי אפשר לו לקידרוב לצאת לקרב עם האדון הזה! כה הרבה להתרגז? – שאל ראש הגדוד עוד ויוסף לצחוק. – ומה תאמר על קליר היום? הפלא ופלא! – אמר על אקטריסה צרפתית חדשה. – גם כי נרבה לראותה מאד, היא כחדשה בכל יום. רק צרפתים מסגלים לזה.

ו.

בּיטסי יצאה מן התיאטרון לפני סוף המחזה האחרון. כמעט שהספיקה להכנס לחדר־הלבישה לפזר פוך לבן על פניה הארוכים והחורים, למחות את הפוך, להתחזק אחרי העבודה הזאת ולצוות להביא חמים אל חדר האורחים הגדול, וכבר החלו מרכבות לגשת זו אחר זו אל ביתה הגדול שברחוב "בולשיה מורסקיה,. הבאים יצאו ממרכבותיהם אל המבוא הרחב, ושומר הסף, איש בריא שהיה קורא בעתונים בבוקר בבוקר לפני דלת הזכוכית כמו בכוונה לעורר את העוברים ושבים לעשות כמוהו, פתח בלי רעש את הדלת הגדולה ויתן לאורחים להכנס ולעבור לפניו.

כמעט ברגע אחד נכנסו – בעלת־הבית במקלעות שער מחודשות ובפנים מפורכסים מחודשים בפתחו אחד, והאורחים בפתח אחר, אל החדר הגדול, שקירותיו היו כהים, ויריעות שעירות – על רצפתו, ואור גדול נגה על שולחנו הנוצץ בלובן מטפחתו, במחם הכסף ובכלי הפורצלאן היקר, מתחת לאבוקות הנרות.

בעלת הבית ישבה אצל המחם ותסר את נעלי ידיה. כל העדה ישבה על כסאות, שהוגשו להם בלאט בידי משרתים, שכמעט לא נראו לעינים, ונחלקה לשני מחנות, - האחד לפני המחם ובעלת הבית, והשני בקצה החדר ממולה אצל אשת אחד ממלאכי הממלכות, אשה יפה מלובשת שמלת קטיפה שחורה ומצוינת בגבות־עינים שחורים עושים רושם על רואיהם. בשני המרכזים האלה היתה השיחה, כנהוג תמיד ברגעים הראשונים, רופפת ונפסקת על ידי פגישת פנים חדשות וברכות שלום והגשות כוסות הטה, וכמו בקשה לה ענין הגון להבנות ממנו.

– יפה היא מאד בתור אקטריסה, נראה שקנתה לה תורת קוילבך, - אמר דיפלומט אחד, שישב אצל אשת המלאך. – ההתבוננתם אליה בנפלה…

– אל נא נדבר בנילסון! על אודותיה אין להשמיע כל חדש, - אמרה אשה בריאה ואדומה, צהובת שער, בלי גבות עינים ובלי שיניון. ומלובשת שמלת משי ישנה. זאת היתה הנסיכה מיאכקיה, הנודעת במדותיה הפשוטות ובמנהגיה הגסים, שהיו קוראים לה בגללם enfant terr Ble. הנסיכה מיכקיה ישבה בן שתי החבורות בּתוך ותקשב ותשתתף פעם בזו ופעם בזו. – שלשה אנשים אמרו לי היום מליצה זו על אודות קוילבך, כמו התנו ביניהם מראש על זה. ואני לא אדע, במה מצאה המליצה הזאת חן רב כזה בעיניהם.

השיחה נפסקה על ידי ההערה הזאת, והוצרכו להמציא ענין אחר.

– ספר נא לנו דבר גיחוך, אך בלי לשון הרע, - אמרה אשת המלאך, אשה מובהקת בשיחה הקלה שהאנגלים קוראים לה Small talk, אל הדיפלומט, אשר לא ידע גם הוא במה לפתוח.

– יש אומרים, שזה דבר קשה מאד, שאין גיחוך בלי לשון הרע, - פתח הדיפלומט בצחוק קל. – אף על פי כן אנסה נא. אבל הבו לי ענין. זהו העיקר. אם יש ענין, נקל הוא לעשותו מטעמים. פעמים רבות עלה על דעתי, שהמשוחחים המפורסמים בני המאה שעברה, לא היו יכולים לדבר על נקלה דברי חכמה בימינו. כל דברי החכמה כבר היו לטורח על שומעיהם.

– גם זה כבר נאמר, נכנסה אשת המלאך לתוך דבריו.

תחלת השיחה היתה בשפת רצון ואהבת הבריות, אבל בגלל זה, בגלל אשר היתה אך תורת חסד, חזרה ונפסקה. סוף סוף הוצרכו להשתמש בתחבולה הנאמנה, אשר לא יבושו לעולם כל הבוטחים בה, - בלשון הרע.

האין דעתכם, שיש בטושקביץ מעין דמיון ללואי החמשה עשר? – אמר הדיפלומט, ועיניו רמזו על איש צעיר צהוב־שער, שעמד אצל השולחן.

– כן הוא! הנה טעמו כטעם חדר האורחים הזה, על כן הוא מצוי פה מאד.

שיחה זו מצאה לה מחזיקים באשר היו בה רמזים לדברים שלא יכלו לאמרם בפירוש בחדר האורחים הזה, לדברים שבין טושקביץ ובין בעלת הבית.

גם בחבורה שעל יד המוליאר ובעלת הבית נקבעה השיחה – אחרי תעוֹתה זמן מעט בין שלשת הענינים שאי אפשר בלעדיהם, והם: המאורע הצבורי, התיאטרון ולמודי חובה על רעים – על הענין האחרון הזה, על לשון הרע.

– השמעתן, גם מלטישצבה – הא ולא בתה – תופרת לה שמלת diable rose.

– האמנם? אכן זה נאה מאד!

– תּמהה אני, איך לא תבין בפקחותה – הן לא סכלה היא – עד כמה היא מגוחכת.

כל אחד מצא מלים בפיו לקטרג ולשפוך לעג על מלטישצבה האומללה והקולות היו הולכים וחזקים, כקול מדורת אש לוהטת.

בעלה של בּיטסי, איש בריא וטוב לב, שהיה מאסף ומחבב מאד כל מיני ציורי פתּוחים, שמע, כי אורחים בחדר אשתו, ויבוא שמה לפני לכתו אל הקלוב ויקרב אל הנסיכה מיאכקיה, וקולו לא נשמע בלכתו על היריעה הרכה.

– מה תאמרי על נילסון? אמר אליה.

– מי זה כה יתגנב לגשת? מה מאד הבהלתני! – השיבה לו. – אל נא תדבר עמי על אודות האופירה כי אינך יודע מאומה במוסיקה. טוב לנו, כי אשפיל אני לדבר עמך על אודות מעשי פתוחים. איזה אוצר יקר קנית זה מעט בשוק של סחורה בזול?

– רצונך שאראה לך? אך לא תדעי להבחין בזה.

– הראני נא ואראה. למדתי זאת אצל… מה שמותיהם… אצל הבנקירים… יש להם פתוחים יפים. הם הראונו.

– האומנם היית בבית שיצבורג? – שאלה בעלת הבית מאצל המוליאר.

– כן יקירתי. הם קראו לי ולאישי לסעוד אצלם, ושמעתי, שהציר, שנעשה לסעודה ההיא, עלה להם באלף רובל, - אמרה הנסיכה מיאכקיה בקול רם, מדעתה, שכל האזנים קשובות לדבריה, - והציר היה חסר טעם מאד, איזה נזיד ירוק. אחרי כן הוצרכתי לקרוא להם ועשיתי ציר בשמונים וחמש קופיקות, וכל אוכליו שבחוהו מאד. אני לא אוכל להוציא אלפי רובלים על מיני ציר.

– אין כמוה! – אמרה בעלת הבית.

– נפלאה היא! – אמר אחד האורחים.

בכל פעם הצליחה מיאכקיה בשיחתה במדה אחת, וסוד הצלחתה המרובה הזאת נמצא בתוכן דבריה, שהיו תמיד פשוטים למבין, אם גם לא כענין, כמו שלא היו כענין גם בפעם הזאת. בתוך החבורה שלה היו דברי שיחה כאלה מתקבלים כמהתלות חדות שבחדות. הנסיכה מיאכקיה לא יכלה להבין מה יסודה של הפעולה העזה הזאת שבדבריה, אבל ידעה, שיש בהם כח זה, והשתמשה בו.

מאשר הטו כל הנאספים את דבריהם לדברי הנסיכה מיאכקיה, והשיחה שעל יד אשת המלאך נפסקה, רצתה בעלת הבית לחבר את שני המחנות לעדה אחת, ותפן אל אשת המלאך:

– בשום אופן אין רצונך לשתות טה? הואילי נא ועברי אלינו.

– לא, טוב לנו פה מאד, - ענתה אשת המלאך בצחוק קל, ותוסף לדבר במה שדברה קודם לזה.

ושיחתה נעמה לה מאד. בּה דברו רע על הקרינינים, גם על אנה גם על אשה.

– אנה נשתנתה מאד מיום שובה ממוסקבה. איזה דבר משונה מורגש בה, - אמרה אחת מרעותיה של אנה.

– השנוי העיקרי הוא, שהביאה אתה משם את צלו של אליקסיי וורונסקי, - אמרה אשת המלאך.

– ומה בכך? אחת מאגדות גרים היא “איש בלי צל”, אדם שאין לו צל. עונש הוא לו על דבר חטא. מעולם לא יכולתי להבין, איזה עונש יש כאן. אבל אשה, כנראה, קשה לה בלי צל.

– כן הוא, אבל נשים שיש להן צל, אחריתן רעה על פי רוב, - אמרה רעותה של אנה.

– אל תפתחי פה לשטן! – גערה בה הנסיכה מיאכקיה פתאום, בשמעה את הדברים האלה. – קרינינה אשה נחמדה. את בעלה אינני אוהבת, ואותה אוהבת מאד.

– ומפני מה תשנאי את בעלה? הלא איש מצוין הוא, - אמרה אשת המלאך. – אישי אמר, כי אנשים מדיניים כמוהו מעטים הם באירופה.

– גם אישי אמר לי כן, ואני לא אאמין, - אמרה הנסיכה מיאכקיה – אילו לא היו בעלינו מגלים דעתם לנו, היינו רואים בעינינו דברים כמו שהם; ואלקסיי אלכסנרוביץ טפש הוא על פי דעתו. בלחישה אני אומרת זאת… האם אין הכל מתברר על פי זה? בראשונה כאשר הייתי מצווה ועומדת לחשבו לפקח, בקשתי ומצאתי, כי סכלה אני, כי על כן לא ראיתי את פקחותו, וכמעט שאמרתי בלחישה: “טפש הוא”, התברר הכל, האין זאת?

– מה רע לבבך היום!

– לא כן הדבר. אך אין לי דרך אחרת. אחד משנינו טפש. ואתן ידעתם, כי איש לא יאמר כזאת על עצמו.

– איש בעולם איננו שמח בחלקו, וכל איש שמח בשכלו, - קרא הדיפלומט את החרוז הצרפתי.

– כן, כן הוא באמת, - פנתה אליו מיאכקיה בשפתים מהירות, ואמנם עיקרו של דבר הוא, שלא אתן לכם לדבר תועה על אַנה. היא אשת חמודות. ומה תעשה, אם הכל אוהבים אותה ורצים אחריה כצללים?

– גם אני אין את לבבי לדבר עליה רעות, - הצטדקה רעותה של אנה.

– אם אחרינו אין איש הולך תמיד כצל, אין זה מוכיח, שיש לנו רשות ללמד חובה על אחרים.

ואחרי דברי קנאתה לאנה אל רעותה קמה הנסיכה מיאכקיה, ויחד עם אשת המלאך התחברה אל היושבים אצל השולחן, שכולם השתתפו בשיחה אחת על אודות מלך פרוסיה.

– במי דברתם שם רעות? – שאלה בּיטסי.

– בקרינינים. הנסיכה הסבירה לנו מהו אופיוֹ של אַלקסיי אלכסנדרוביץ, - ענתה אשת המלאך ותשב בצחוק על שפתיה אצל השולחן.

– צר לי, כי לא שמענו זאת, - אמרה בעלת הבית ותבט אב הפתח שמצד המבוא. – לאחרונה באת גם אתה! – קראה בבדיחה על שפתיה אל וורונסקי שנכנס ברגע ההוא.

וורונסקי לא רק ידע את כל הנמצאים בחדר האורחים, כי אם גם ראה את כל אחד מהם בכל יום ויום, ועל כן היו דרכיו בשעת כניסתו במנוחה השלמה שאדם מתנהג בה בהכנסו אל חדר, שכל היושבים בו היו עמו זה מעט.

– אי מזה באתי? – השיב לאשת המלאך על שאלתה – עלי להודות, כי אני בא מתיאטרון־בוּף, ומה אעשה? כמדומה לי, שהייתי שם זה מאה פעמים ומתענג אני תמיד כבפעם הראשונה. יפה ונחמד! ידעתי, כי חרפה היא; אבל בבית האופירה אני מנמנם, ושם אני ער עד הרגע האחרון, ונעים לי שם, היום…

– הוא קרא בשם אקטריסה אחת ורצה לספר דבר על אודותיה, אבל אשת המלאך שתקה ורגזה ונכנסה לתוך דבריו.

– אל נא תספר לנו נוראות כאלה.

– אם כן לא אספר, גם אין חפץ לספר דברים נוראים, שהכל יודעים אותם.

– והכל היו נוסעים שמה, אילו היה העולם נוהג לנסוע שמה, כמו שנוהגים לנסוע לבית האופירה, - מלאה הנסיכה מיאכקיה את דבריו.

ז.

מאחרי הדלת שמצד הפרוזדור נשמע קול צעדים והנסיכה ביטסי ידעה, כי קול רגלי קרינינה הוא, ותבט אל וורונסקי, והוא השקיף אל הדלת בפנים משונים קצת. בשמחה, בעז פנים, אבל גם באותות פחדנות הביט אל האשה הנכנסת ויקם מעל כסאו מעט מעט. בקומה זקופה מאד, כדרך הלוכה בכל עת, נכנסה אנה לחדר האורחים, ובלי הבט הצדה, עברה בצעדי אונה המהירים והקלים, שהצטינה בהם בין שאר בנות מרום עם הארץ, את הרוח המצער, שהיה בינה ובין בעלת הבית, ותלחץ את כף ידה ותצחק צחוֹק קל, ובצחקה שמה עיניה גם על וורונסקי. וורונסקי ענה בהשתחויה עמוקה ויתקן בעדה את אחד הכסאות הקרובים לו.

על זה השיבה בהרכנת ראש ופניה האדימו ויזעפו. אך כרגע התחזקה ותרכן ראשה אל מיודעיה ותלחץ את הכפים, שנפרשו אליה מכל צד, ותאמר אל בעלת הבית:

– בבית הגרפינה לידיה הייתי, ובשעה מוקדמת מזו אמרתי לבוא הנה, אבל התמהמהתי שם. סיר דז’ון היה אצלה. הוא מעסיק את הלבבות.

– זה הוא המיסיונר?

– כן. הוא ספר דברים מושכים את הלב על אודות חיי הודו.

השיחה שנפסקה, בבוא אנה אל החדר, חזרה והתלקחה, כאבוקת מנורה, בשעה שמנשבים עליה לכבותה.

– סיר דז’ון! כן סיר דז’ון. אני ראיתיו. הוא מיטיב לדבר. וולסיובה מלאה אהבה אליו.

– האמת הדבר, שוולסיובה הצעירה נשאת לטופוב?

– כן, שמעתי, שכבר נגמר הדבר.

– תמהה אני על אבותיה. שמעתי, שנשואי אהבה הם הנשואים האלה.

– נשואי אהבה? מה הרעיונות הנושנים האלה לך? מי זה ידבר בימים האלה באהבה? – אמרה אשת המלאך.

– ומה נעשה? עוד לא בטל המנהג הישן הזה – אמר וורונסקי.

– אבל מכשול הוא לכל המחזיקים בו. כל הזווגים, שידעתי עליהם שעלו יפה, נשואי חשבון הם.

– אבל גם מעשים בכל יום הם, שהצלחת זווגים כאלה נדפת ונזרה כאבק דק מפני אהבה זו, שכחשו בה בעליה בראשונה – אמר וורונסקי.

– אך נשואי חשבון אנחנו קוראים לאותם, שבעליהם כבר נרפאו שניהם ממשוגתם: הרי זו דומה למחלת הססגונית, שיש לשאתה ולהרפא ממנה.

– אם כן יש למצוא עצה להרכיב אהבה, כמו שמרכיבים אבעבועות.

– אני בנעורי דבקה נפשי באחד מפרחי כהונה, אמרה הנסיכה מיאכקיה; - אך אינני יודעת, אם היתה לי זאת לישועה.

– ואני חושבת באמת. – אמרה ביטסי, - כי לא ידע אהבה אלא מי שטעה בה ושב מטעותו.

– גם אחרי הנשואים? – שאלה אשת המלאך דרך בדיחה.

– להנחם אין מאחרים לעולם, - אמר הדיפלומט, והוא משל אנגלי.

– זה הוא אשר אמרתי, אמרה ביטסי למלא את דבריו, - יש לטעות ויש לתקן. מה דעתך על זה? – פנתה אל אנה, אשר הקשיבה לשיחה זאת בצחוק עצור מאד על שפתיה, אשר כמעט לא נראה לעין.

– לדעתי, - אמרה אנה ותשחק בנעלי־ידה השלופה, - לדעתי… אם כל איש ואיש שכל מיוחד לו, גם מיני האהבה שונים הם, ומין מיוחד לכל אדם.

וורונסקי הביט אל אנה ויחכה לתשובתה על שאלה זאת בלב חרד.

אנה פנתה אליו פתאום ותאמר:

– מכתב בא אלי ממוסקבה. כותבים לי, כי קיטי שצירבצקיה חולה מאד.

– האמנם? אמר וורונסקי, ופניו נפלו.

אנה הביטה אליו בפנים מביעים תוכחות.

– אן זה מעסיק אותך?

– להפך, מעסיק מאד. מה כותבים לך, אם נתנה רשות לדעת זאת? שאל את אנה.

אנה קמה ותגש אל ביטסי.

– הבי נא לי כוס טה, - אמרה אליה אנה מאחורי כסאה.

בשעה שמסרה לה ביטסי טה, נגש וורונסקי אל אנה.

– ומה כותבים לך? – שאל אותה שנית.

– פעמים רבות עלה על לבי, כי הגברים אינם מבינים מה הוא דבר מגונה, אף על פי שהם מדברים בזה תמיד, - אמרה אנה, בלי השיב לו על שאלתו, - עוד לפני ימים רבים חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותצעד צעדים אחדים ותשב בקרן זוית אצל שלחן קטן, שאלבומים אחדים היו מונחים עליו.

– אינני מבין היטב, מה כונתּ בדבריך, - אמר לאיה, בהגישו לה את כוס הטה.

אנה הביטה אל הדרגש הסמוך לה, והוא ישב מיד.

– כונתי למסור לך, - אמרה אנה, בלי הביט אליו, - כי הרעות לעשות, הרעות מאד.

– הידוע לא אדע, כי הרעותי לעשות? אבל מי גרם לי שאעשה כן?

– למה אתה אומר לי זאת? – אמרה ותבט אליו כמדברת משפטים אתו.

– יודעת אַתּ, למה אמרתי לך, - ענה באומץ לבב ובשמחה ויבט אליה, בלי גרוע עיניו ממול עיניה.

ולא הוא נבוך, כי אם היא נבוכה.

– אין זה כי אם אות, כי אין לב רגש בך, - אמרה אנה. אבל מבט עיניה העיד בה, כי יודעת היא, שיש לו לב, ובגלל זה היא יראה מפניו.

– הדבר שדברת בו ברגע זה היה לא אהבה, כי אם משגה.

– זכור נא כי צויתי עליך, אשר לא תשמע על פיך מלה זאת, מלה נתעבה זאת, - אמרה אנה ברעדה; וכרגע הרגישה, כי במלת “צויתי” העידה על עצמה, שיש לה זכויות עליו לאסור ולהתיר, ובזה חזקה את ידיו לדבר אליה אהבה. מכבר חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותסתכל בעיניו באומץ לב, ופניה היו פני להבים, - והיום באתי הנה בכוונה, מדעתי, כי אפגשך פה. באתי להגיד לך, כי עלינו לשים קץ לכל זה. מעולם לא האדימו פני לפני איש, ואתה גורם לי, שאהיה בעיני, כאילו נכשלתי באיזה חטאה.

הוא התבונן בה וישתומם על יפיה הרוחני שנראה לעיניו הפעם על פניה.

– מה אַתּ דורשת ממני? – שאל אותה שאלה קצרה וברורה.

– חפצה אני, כי תסע למוסקבה ותבקש סליחה מקיטי, - אמרה אליו.

– לא תוכלי לדרוש כזאת, - השיב לה.

ובעיניו ראה, כי היא אומרת לו מה שהיא חושבת לה לחובה ולא מה שהיא רוצה לאמר, ופניו נהרו.

– הטרם תדעי, כי אַתּ כל חיי? אבל השקט לא אוּכל וגם לך לא אתן להשקיט. את כל נפשי, את אהבתי אתן… זאת אוכלה. לא אוכל לשוות נגדי אותך ואותי כנפרדים לשנים. אַתּ ואני – אחד בעיני. וגם לימים הבאים אינני רואה אפשרות מנוחה לא לי ולא לך. אפשר שנמצא צרה ויגון… או אור גדול לבלי חק… האמנם זה אי אפשר? – הוסיף בּלחישה דקה מאד, אשר עם זה הגיע לאזניה.

היא התאזרה בכל מזמותיה למצוא מענה כהלכה וכענין; אך לא ענתה דבר, ורק הביטה ותתבונן בו בעינים מלאות אהבה.

“זה הדבר שקויתי לו! אמר וורונסקי בּלבו בעליצות. – כשכבר נואשתי, כשנדמה לי, שאין כל תקוה עוד, - באה תקותי ונהיתה! היא אוהבת אותי, ומודה היא בזה.”

– עשה זאת אפוא למעני ואַל תוסיף לדבר אלי כדברים האלה עוד, ואז נהיה שלמים זה את זה – אמרה בשפתיה; ועיניה הביעו גם הפעם דברים אחרים.

– רק שלמים לא נוכל להיות, זאת ידעתּ גם אַתּ. אבל יכולים אנו להיות או מאושרים מכל בני הארץ או אומללים מכולם, וזה תלוי בך.

היא רצתה להשיב לו דבר, אך הוא לא נתן לה לפתוח שפתיה אתו הפעם.

– הלא אך דבר אחד אני שואל מאתך: אני מבקש לי רשות לקוות, להתענות, כמו שאני מקוה ומתענה עתה; אך אם גם זה אי אפשר, צוי נא אותי לסור מלפניך, ואסורה מהר. לא תוסיפי לראות את פני, אם אני עליך למשא.

– אין את נפשי לגרשך.

– רק אַל תשני דבר. יהי כל זה כמו שהוא עתה, - אמר בקול רועד. – הנה בעלך.

ברגע ההוא נכנס אלקסיי אלכסנדרוביץ אל החדר, ומהלכו – מתון וכבד כבּכל עת, וישם עינו על אשתו ועל וורונסקי ויקרב אל בעלת הבית וישב אל כוס טה וידבר בקולו המתון, שהיה נשמע למרחוק, ובסגנון לגלוגו שהיה שגור בפיו.

– הנה אספתך שלמה, - אמר ויסתכל בכל החבורה: - הגרציות והמוזות.

אבל ביטסי לא יכלה נשוא את סגנונו זה, שקראה לו sneering, וכראוי לבעלת בית נבונת דבר השיאה אותו מהר לענין חשוב, לחובת עבודת הצבא הכללית. אלקסיי אלכסנדרוביץ נגרר מהר אחרי העניק הזה וירב להפוך בזכותו של החוק החדש, אשר ערערה עליו בעלת הבית.

וורונסקי ואנה ישבו אצל השולחן הקטן כבראשונה.

– הרי זה מגיע למדרגת מגונה, - לחשה אשה אחת ותרמוז בעיניה על וורונסקי ועל קרינינה ועל אישה.

– ומה אמרתי לך? – ענתה רעותה של אנה.

אך לא שתי הנשים האלה לבדן, כי אם כמעט כל הנאספים וגם הנסיכה מיאכקיה ובּיטסי בעצמה השקיפו פעמים אחדות אל השנים האלה, אשר פרשו עצמם מן הצבור שבבית הזה, כאילו היתה זאת להם למכשול. רק אלקסיי אלכסנדרוביץ לא הביט אל העבר ההוא אפילו פעם אחת ולא הפסיק את השיחה המעסקת אותו.

הנסיכה ביטסי ראתה, כי הדבר עושה רושם קשה על כל הנאספים, ותושב איש אחר תחתיה על יד אלקסיי אלכסנדרוביץ לשמוע את סברותיו, והיא נגשה אל אנה.

– אני מתפלא תמיד על שפתו הברורה ודבוריו המדויקים של בעלך, - אמרה אל אנה. – גם המושגים הדקים שבדקים מובנים לי, כשהוא מדבר אלי.

– כן הוא, כן, - אמרה אנה, בלי הבין דבר מדברי ביטסי, וצחוק שמחת אושר נגה על פניה, ותקרב אל השולחן הגדול ותחל להשתתף בשיחה הכללית.

אלקסיי אלכסנדרוביץ ישב כחצי שעה ויגש אל אשתו וישאלה, אם נכונה היא לנסוע עמו יחדו הביתה; אך היא ענתהו, בלי הבט אליו, כי עוד תאכל שם את לחם הערב; ויתפטר ויצא לבדו.

רכבה של אנה, טטרי זקן ובריא בשר בלבוש עור נוצץ, עצר אך ביגיעה את הסוס השמאלי, אשר קפץ ויתפתל מקוצר רוח ומקור ממול המבוא החיצון. משרת עמד ופתח את דלת המרכבה. שומר הסף עמד והחזיק את דלת המבוא. אנה ארקדיבנה הסירה בידה הקטנה והמהירה את סריגת אחד משרווליה שנאחזה בקרס אדרתה ותכף ראשה ותקשב בעונג רב לדברים אשר דבר אליה וורונסקי, שיצא אתה לשלחה.

– אמנם לא אמרת מאומה; גם דרוש לא אדרוש מאומה, - אמר אליה, - אך כבר ידעת, כי לא רעוּת אבקש לי, כי רק דרך־אושר אחד יש לי בחיים, והוא מה שאין רצונך לשמוע… כן הוא… האהבה…

– האהבה… שנתה אחריו אנה במתינות בקול מקרב לבה, וככלותה להסיר את הסריגה, שנאחזה בקרס, הוסיפה פתאום: - מלה זאת שנואה לי, על כי גדולה הוראתה בעיני מאד, גדולה יותר הרבה ממה שאתה יכול להבין, - לדברים האלה הביטה בפניו. – להתראות!

ואחרי תתה יד לו עברה בצעדים קלים וחזקים לפני שומר הסף ותשב בתוך מרכבתה.

מבטה ונגיעת כפה היו לו כאש צרבת, וישק את כפו במקום אשר נגעה בו ויסע לביתו שמח וטוב לב מאד, בדעתו כי בערב האחד הזה קרב אל מטרתו יותר מבכל שני החדשים האחרונים.

ח.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא מצא כל דבר פלא או כיעור בישיבה זו שישבה אשתו אצל שולחן מיוחד עם וורונסקי ושחה עמו בענין שמשך את לבם; אבל התבונן היטב, כי שאר הנאספים חשבו זאת לדבר משונה ומגונה, ועל כן נדמה גם לו, שהוא מגונה ויגמור להגיד זאת לאשתו.

בשובו הביתה עבר אל חדר עבודתו כדרכו, וישב על כסאו ויפתח את הספר, אשר קרא בעת ההיא – חבור על אודות האפיפיורים – במקום אשר הונח בו תער הגלבים לציון, ויקרא עד שעה אחת אחרי חצי הלילה כמעשהו בכל הלילות; רק לפרקים מחה את רום מצחו וינע ראשו וכמו נערו להסיר דבר מעליו. בשעה הנהוגה קם וילבש כסות לילה ואנה עוד לא באה, ויקח את הספר תחת אציל ידו ויעל אל המדור העליון; אבל בלילה ההוא הגה לא בעניני משמרתו כפעם בפעם, כי אם באשתו היו כל מחשבותיו, ובאיזה מקרה לא טוב שקרה אותה. על מטתו לא עלה הפעם בזמן שכיבה שלו, אך הפשיל ידיו לאחוריו וילך הנה והנה בחדריו, כי לא יכול לשכב, עד שיעיין בדבר החדש הזה שנהיה בחייו.

כאשר גמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, שיש לו לדבר עם אשתו, דמה שאין לו דבר קל ופשוט מזה; אבל כאשר החל לעיין בענין החדש הזה ראה, שהוא מסובך וקשה מאד.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא היה קנא. ברור היה לו, שהקנאה היא עלבון לאשה ושחייב אדם להאמין באשתו. מפני מה הוא חייב להאמין בה, במה עליו לבטוח בכל לבו, כי אשתו הצעירה תאהבהו כל ימיה, לא שאל את נפשו; אך הוא לא דאג ויאמן ויאמר לנפשו, שחייב אדם להאמין. גם עתה לא חזר בו ולא חדל לחשוב, שהקנאה היא חרפה לבעליה ושראוי לאיש להאמין באשתו, אבל עם זה הרגיש, שקרה אותו מקרה משונה ומוקשה ולא ידע מה לעשות. את החיים בעצמם ראה הפעם לפניו, את האפשרות לאשתו לאהוב איש אחר זולתו, וזאת היתה חידה סתומה בעיניו, באשר היא מקורות החיים בעצמם. כל ימיו גדל ועבד בין פקידי הממשלה, בין אנשים, שעסקיהם אך עם זהרורי החיים, ובכל פעם שפגעו בו החיים בעצמם היה נוטה מהם הצדה. בלילה ההוא היה דומה לאדם שהלך במנוחה על גשר, שמצולה עמוקה תחתיו, וראה פתאום שהגשר הרוס, ותהום רבה מסביב לו. תהומות החיים בעצמם נצפנו מלפניו על כי גשר החיים המקוטעים, אשר גדל ועבד בהם היה נטוי עליהם. עתה התעוררה בו בפעם הראשונה השאלה, אם אפשר, שתאהב אשתו איש אחר תחתיו, וחרד לבו מאד.

בלי פשוט את בגדיו התהלך הנה והנה בפסיעותיו המדודות: מחדר האוכל, שמנורה אחת האירה בו, מעל הרצפה היפה, שהשמיעה קול הברה בלכתו, עבר אל הרצועה הרכה שבחדר האורחים הכהה, שקרני אור חוזר נראו בו רק על התמונה החדשה, תמונת בעל הבית, התלויה ממעל לדרגש, ודרך חדר עבודת אשתו, ששני נרות דלקו בו והאירו על תמונות קרוביה ורעותיה ומעשי הצעצועים שעל שולחן כתיבתה, הנודעים לו היטב מכבר, בא עד לפני דלת חדר משכבו, ומשם חזר והלך אל חדר האוכל.

בכל הליכה וחזירה, ועל פי רוב בצעדו על רצפת חדר האוכל לאור המנורה שבו, עמד מלכת ואמר לנפשו: “כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה, להגיד לה מה דעתי על זה ומה גמרתי”. כאמרו זאת הסב פניו ויוסף ללכת. “אבל מה אגיד? מה גמרתי?” שאל את נפשו בחדר האורחים ולא מצא מענה. “ואחרי כל אלה, - אמר בשימו את פניו אל חדר עבודתה, - מה קרה פה? מאום לא קרה! היא שחה עמו זמן רב. ומה בכך? האין דרכה של אשה כבודה לדבר עם איש כטוב בעיניה? והמקנא את אשתו הלא משפיל הוא את עצמו ואותה יחד”, השיב אמריו לו בבואו אל חדר עבודתה; אבל סברה אחרונה זו, שקודם לזה היתה חשובה בעיניו מאד, בטלה עתה ולא הובאה בחשבון עוד. מפתח חדר משכבו נטה ויסוב עוד הפעם אל הטרקלין; אך בשובו אל חדר האורחים הכהה, דבר אליו איזה קול, כי לא אך טוב ושלום לו, כי אם כבר ראו זאת אנשים זולתו, ובודאי יש רגלים לדבר. ובחדר האוכל חזר ואמר: “כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה ולהגיד לה מה דעתי…” ובחדר האורחים חזר ושאל את נפשו לפני צאתו משם: מה עליו לגמור? ואחרי כן שאל: מה קרה? על שאלה זאת השיב, שלא קרה מאומה, ונזכר הלכה, שהקנאה עלבון לאשה; אבל עוד הפעם הוברר לו שם, שבודאי קרהו דבר.הרהורי לבו חזרו חלילה, כמו שהיה גופו הולך וחוזר, וכל חדש לא נגלה לו. כאשר התבונן בזה, מחה את מצחו וישב בחדר עבודתה.

שם הביט אל שולחנה ואל המחק של מלחט המונח עליו ממעל עם הפתקה שלא נגמרה כתיבתה, ומהלך רעיונותיו שונה פתאום. ברגע ההוא החל להתעניין בה ובמחשבותיה וברגשותיה. בפעם הראשונה שם לבו אל חייה כשהיא לעצמה, אל רעיוני לבה, אל מאויה, והרעיון, שאפשר וראוי שיהיו לה חיים מיוחדים לעצמה, היה נורא מאד בעיניו, ויסירהו מלבו מהר. זאת היתה המצולה העמוקה, אשר חרד להביט אליה. להסתכל במחשבותיה וברגשותיה של נפש אחרת לא נסה אליקסיי אלכסנדרוביץ מימיו. הסתכלות כזאת היתה הזיה מסוכנת בעיניו.

"ונורא מכל, - אמר בלבו, - מה שקפץ עלי הרוגז המשונה הזה בעת הזאת, בימים שמלאכתי עומדת להגמר (הוא כוון בזה להצעת־חק שהכין בימים ההם), ועלי לעבוד במנוחה שלמה ובכל כחות נפשי. אבל מה אעשה? ואני אינני מן האנשים, אשר, בבוא עליהם דאגה ופחד רעה, לא ימצאו עוז בנפשם לראות את אשר לפניהם בעינים פקוחות.

– עלי לעיין, לגמור ולהסיר מלבי, - הוציא בשפתיו בקול.

“השאלות על אודות רגשותיה, על מה שהיה ושיכול להיות בקרבה לא ענין לי הן, כי אם ליצר לבה, וממקצוע הדת הן”, אמר בלבו וירוח לו, במצאו את מחלקת החוקים, שדין כזה נחתך על פיהם.

“ובכן, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו – השאלות על דבר רגשותיה ושאר הדברים ממין זה הן ענין הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הסכנה שאני רואה להזהיר וגם לכפות… עלי להגיד לה.”

ובלבו הוכן ונסדר היטב כל מה שהיה עתיד להגיד לאשתו בלילה ההוא. כשעיין בדברים אשר עליו לדבר, הצטער, על כי הוא אנוס לבלות זמן ולהשתמש בכח הגיונו לצרכי הבית ובצנעה כזאת, אך אף על פי כן יצר לו את תכנית הנאום, שהיה נכון לנאום באזניה, לחלקיו בכל סדרו, כהרצאה מוגשת לפני בעלי שלטון. “עלי לאמור ולהגיד את הדברים האלה: ראשונה, בירור ענין דעת הצבור והנימוסיות; השנית, בירור ענין הנשואים על פי הדת; השלישית, אם יהי צורך בדבר, אזהרה מפני הרעה היכולה לבוא על בננו; הרביעית, אזהרה מפני הרעה היכולה לבא עליה”. אליקסיי אלכסנדרוביץ שם את אצבעות ידיו אלה באלה וימשכן, וכפיו מכוונות למטה, ואצבעותיו השמיעו קול חריקה.

תנועה מגונה זאת, שהורגל בה, - הרכבת הידים וחריקת האצבעות – הרגיעה אותו בכל עת והשיבה לו את השלטון ברוחו, שהיה נחוץ לו בשעה ההיא. מאצל הדלת החיצונה נשמע קול מרכבה נגשת. אליקסיי אלכסנדרוביץ התיצב באמצע הטרקלין.

קול צעדי אשה נשמע מעל המעלות. אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד נכון לנאום את נאומו וילחץ את אצבעותיו הנתונות אלה באלה ויחכה לחריקה קטנה אחת ובאמת חרקה אחת מהן.

על פי קול הצעדים הקלים הכיר, כי היא הולכת וקרבה אליו, ויראה באה בו מפני דברי הריב הנכונים לו,אף על פי שנאומו המוכן היה בלבבו.

ט.

אנה נכנסה בראש כפוף, וידיה שחקו בציציות רדיד־החורף שלה. פניה נהרו והבריקו, אך לא בברק שמחה, כי אם בברק בערה באישון לילה ואפלה. כראותה את אישה, הרימה את ראשה ותצחק צחוק קל, כנעורה משנתה.

– לא על מטתך אתה? זה פלא! – אמרה אליו ותסר מהר את רדידה ותלך בחפזה אל חדר הלבישה. – עת לשכב, אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה מאחרי הדלת.

– אנה, יש לי לדבר עמך.

– עמי? – אמרה בתמהון ותשב משם ותבט אליו. – ומה זאת? במה? – שאלה ותשב. – הבה נדברה נא, אם יש צורך בדבר. אבל נבחר לי לישון.

אנה דברה ככל אשר עלה על לשונה, ובשמעה באזניה את אמרי פיה, התפלאה בעצמה על כשרונה לדבר שקר. מה פשוטים וטבעיים היו דבריה ומה נקל היה להאמין לה, כי עיפה נפשה מבלי שנה! היא הרגישה שהיא כמלובשת שריון שקר, אשר לא יראה בעדו מאומה; וכמו כח נעלם עמד לימינה ויתמכה.

– אנה, עלי להזהירך, - אמר אישה אליה.

– להזהירני? מפני מה?

בפנים פשוטים וצוהלים שאלה זאת, ומי שלא ידע את דרכיה כמו שידע אותם אישה, לא היה יכול למצוא כל שמץ התכחשות לא בקולה ולא באמריה. אבל הוא ידע את כל דרכיה, הוּא ידע, כי בכל פעם שאחר לשכב אך חמשה רגעים, התבוננה ושאלה אותו מה זה ועל מה, וכי מנהגה היה להודיע לו בלי אחור כל דבר שמחה או עצב שבא עליה, על כן לא יוכל לחשוב למקרה קל־ערך מה שמאנה להתבונן אל מצבו בפעם הזאת ולא רצתה להגיד לו דבר על אודותיה. הוא ראה, כי מעמקי לבה, שהיו גלויים לפניו עד כה, סגורים ומסוגרים עתה. ולא זאת בלבד, אלא שהכיר בקול דבריה, שאינה מתבוששת בזה וכמו בפירוש היא אומרת לו: כן הוא, סגור לבי, כך יפה לי, ולא יפתח עוד. עתה היה דמיונו כאדם שבא לביתו מן מעשהו ומצא אותו נעול. “אבל אפשר, שעוד ימצא המפתח”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו.

– אני חפץ להזהירך, - אמר בקול שפל, - כי מחסרון זהירות ומקלות דעת תוכלי לתת פתחון פה לדבר תועה עליך. שיחתך הארוכה, בשבתך היום עם הגרף וורונסקי (הוא בטא שם זה בהברה ברורה ובמתינות של מנוחה) משכה את עיני הבריות עליך.

בדברו הביט אל עיניה הצוחקות, אשר נעשו עתה סתומות ונוראות לפניו, וירגש, כי דבריו בטלים ומבוטלים ולא יועילו מאומה.

– זה דרכך תמיד, - השיבה לו אנה וכאילו לא הבינה את כוונתו כלל ומכל מה שדבר באזניה נכנסו אל לבה רק דבריו האחרונים. – פעם קשה עליך עצבתי ופעם קשה עליך עליצותי. לא הרגשתי עצבות. היש בה עלבון לך?

אליקסיי אלכסנדרוביץ נזדעזע ויכף ידיו כדי להביאן לידי חריקה.

– חדל נא, אל נא תחרוק, זאת לא אהבתי, - אמרה אנה.

– אנה, האת היא המדברת אלי? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלחש ויתאפק ויעצור בתנועת ידו.

– אבל מה זאת? – אמרה אנה בתמהון יוצא מן הלב ומעורר צחוק – מה אתה מבקש ממני?

אליקסיי אלכסנדרוביץ החריש מעט וימח בידו את מצחו ואת עיניו. עתה ראה, כי תחת המעשה אשר אמר לעשות, תחת אשר חשב להזהיר את אשתו משגיאות מביאות לידי הוצאת שם רע, דאג מאד, נגד רצונו, למה שנוגע ביצר לבה ונלחם עם איזו חומה דמיונית.

– זה הדבר, אשר אני רוצה לאמור, - הוסיף בלשון קרה ובמנוחה, - ומבקש אני מאתך, כי תשמעי את דברי. את הקנאה אני חושב, כמו שידעת מכבר,לרגש שיש בו עלבון והשפלת כבוד, ולעולם לא ארשה לנפשי להתנהג על פי הרגש הזה; אבל יש חוקי נמוס ידועים, אשר לא ינקה כל המזלזל בהם. והיום הזה ראיתי לא בעיני, אך על פי הרושם, אשר נעשה על כל הנאספים, נראה שכולם התבוננו, שלא נזהרת כל צרכך בחוקים האלה.

– אינני מבינה מאומה, - ענתה אנה ותנע בכתפיה, ובלבה אמרה: “הוא בעצמו איננו מקפיד, אך הבריות התבוננו, ועל זה הוא מצטער”- חולה אתה אליקסיי אלכסנדרוביץ, - וסיפה אנה ותקם ללכת דרך הפתח, אבל הוא קדם פניה ויצעד ראשונה, וכמו אמר לעצרה מלכת.

פניו היו כעורים וקודרים במדה שלא ראתה אותם אנה עד היום ההוא. אנה עמדה מלכת ותט ראה לאחוריה ותסב פניה הצדה, ובידים מהירות החלה להוציא את הפריפות שבשערה.

– הנני לשמוע מה שתדבר עוד, - אמרה במנוחה ובלצון – גם בתאות נפש אשמע, כי רוצה אני לדעת מה זאת.

ובדברה התפלאה בעצמה על הקול המתוק והטבעי והבטוח שדברה בו ועל המלים הנאוות שהשתמשה בהן.

– להכנס בפרטי רגשותיך אין לי רשות, ובכלל אני חושב זאת לדבר אשר לא יועיל וגם יזיק, - פתח אליקסיי אלכסנדרוביץ – כשאנו מעמיקים לחתור בקרב לבנו, אנו מעלים לעתים קרובות דברים, שאילו לא חתרנו אחריהם, היו מונחים שם, בלי הודע לנו לעולם. רגשותיך לך לבדך הם; אבל חובתי לך ולי ולאלהים היא להורותך את חובותיך. חיינו נקשרו לא בידי בני אדם, כי אם בידי אלהים. הקשר הזה לא ינתק אלא על ידי חטאה, וחטאה ממין זה גוררת עונש תמיד.

– אינני מבינה מאומה. אהה אלי, ומה מאד תתקפני שנה היום!- אמרה ותעבר ידיה בשערה במהירות להוציא את הפריפות שנשארו שם.

– אנה, בשם אלהים, אל נא תדברי כן, - אמר אליה בלשון רכה. – אפשר שאני טועה, אבל האמיני נא, שאני מדבר לא אך בעדי, כי אם גם בעדך. בעלך אני ואהבתי אותך.

רגע קטן אחד נפלו פניה וכבה זיק הלעג שנראה במבט עיניה; אך מלת “אהבתי” הקניטה אותה שנית, כי אמרה אל לבה: “הוא אוהב? האם יכול הוא לאהוב? אילו לא שמע, שיש אהבה בעולם, לא היה מוציא מלה זו מפיו גם פעם אחת. הוא איננו יודע, מה היא אהבה”.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, הן לא אבין באמת, - אמרה אנה, - ברר דבריך, מה ראית…

– הניחי לי, תני לי לכלות את דברי. הנה אהבתי אותך. אך לא בי אני מדבר; העיקר בענין הזה הם בננו ואת בעצמך. אני חוזר ואומר כי אפשר מאד, שדברי יהיו בעיניך עלילות שוא וחסרות טעם; אפשר שיסודם אך טעות היא בידי. אם כן הוא, אני מבקש סליחה מאתך. אבל אם מרגשת את בעצמך, שיש להם יסודות, אם גם קטנים שבקטנים, אני מבקש מאתך לעיין בדבר ולהגיד לי, אם יש בלבך מה להגיד…

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא התבונן בעצמו, כי לא מה שהיה נכון לדבר דבר באָזניה.

– אין לי מה לאמור לך. גם באמת… אמרה פתאום וביגיעה עצרה מצחוק פיה – עת לישון.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח ובלי דבר דבר הלך לו אל חדר המשכב.

כשנכנסה אנה לחדר משכבם, כבר שכב על מטתו. שפתיו היו אטומות, וזעף נראה עליהן, ועיניו הביטו לא אליה. אנה עלתה על מטתה ובכל רגע חשבה, כי עוד מעט ישוב וידבר אליה. היא יראה פן ידבר, וגם רצתה שידבר אליה עוד. אך הוא החריש. זמן רב חכתה לו בלי נוע, עד ששכחה אותו. באיש אחר היו מחשבותיה, האיש ההוא עמד נגד עיניה, ולמראהו הרגישה, כי לבה נמלא סער ושמחה של עבירה. פתאום שמעה שריקת־נחירים, שריקה מדודה ומתונה. ברגע הראשון כמו נבהל אליקסיי אלכסנדרוביץ משריקתו ויחדל; אבל אחרי שתי נשימות נתחדשה השריקה המתונה ההיא.

– השעה מאוחרת, מאוחרת, - לחשה בּבדיחה. זמן רב שכבה בעינים פקוחות, ונדמה לה, שהיא רואה בעצמה את ברק עיניה באפלה.

י.

מן העת ההיא באו חיים חדשים לאליקסיי אלכסנדרוביץ ולאשתו.אמנם לא קרה כל מקרה מיוחד בביתם. אנה יצאה כדרכה אל בתי בני חבורתה, ביחוד הרבתה לבוא לבית ביטסי, ובכל מקום מצאה את וורונסקי. אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה זאת ולא יכול לעשות מאומה. על כל נסיונותיו שנסה לדבר עמה ולהביאה לידי בירור דברים ענתה אותו בצחוק תמהון אשר היה כחומה נשגבה בינה ובינו. למראה עין לא נשתנה דבר, אך בהתיחסותם זה אל זה נהיה שנוי גמור.אליקסיי אלכסנדרוביץ, שהיה גבּור מלחמה בפעולתו המדינית, הרגיש בעצמו שהוא גבר אין איל בדבר הזה. כשור מובל לטבח עמד נכון בראש כפוף למכת הגרזן, אשר הונף עליו, והוא הכיר וידע זאת. בכל פעם אשר החל להגות בה, הבין, שיש לו לנסות עוד, שבלשון רכה, בדרכי חבה ובדברים יוצאים מן הלב עוד יש תקוה להצילה, להזקיקה לשים לבבה על דרכיה, ובכל יום הכין את נפשו לדבּר אליה. אבל בכל פעם אשר פתח שפתיו אתה, הרגיש, כי רוח הרע והשקר, אשר משל בה, שורה גם עליו, והוא מדבר אליה לא מה שרצה ולא בסגנון שרצה בו; מהתלות דבר עמה, כמלגלג במי שיאמר כדברים האלה, ובסגנון הזה לא יכול לאמור מה שהיה ראוי לאמור לה.

………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………….

יא.

התשוקה אשר כשנה תמימה היתה אחת לוורונסקי תחת כל תשוקותיו הקודמות, ולאנה היתה משאת־שוא, חלום נורא אבל נעים בלי גבול, - התשוקה ההיא יצאה מכלל מחשבה לכלל מעשה. בפנים לבנים עמד וורונסקי לפני אנה, ולחיו התחתונה רעדה, ויתחנן לה להרגע בבלי דעת בעצמו על דבר מה ובמה עליה להרגע.

– אנה! אנה! – אמר בקול רועד, - אנה, בשם אלהים!

אך כאשר הרים קולו, כן הורידה את ראשה, אשר לפנים לבש גאות וגיל, ועתה עטה בושה וכלמה, וכולה שחה וחשבה לנפול מעל הדרגש ארצה לרגליו, ואילו לא החזיק בה, היתה נופלת באמת על היריעה שעל הרצפה.

– אלי! סלח נא לי! – אמרה בקול ילל ותלחץ את ידיו אל לבה.

פשעה וחטאתה כבדו על פי רגשותיה כל כך, שהוכרחה להתרפס ולבקש מחילה; אך איש בלעדיו לא היה לה בארץ, ועל כן פנתה אך אליו גם בבקשת מחילתה. בהביטה אליו הרגישה את חרפתה ולא יכלה להוציא מפיה דבר. והוא הרגיש מה שמרגיש בודאי רוצח נפש אדם בראותו את גוית האיש הנרצח. הגויה ההיא, שנטלה נשמתה על ידי וורונסקי, היתה אהבתם, או תקופתם הראשונה של אהבה זו. איזה יסוד איום ונתעב היה בזכרונות על אודות הדבר אשר ניתן בעדו מחיר נורא כזה, רגשי קלון וחרפה. חרפת מערומיה הרוחניים דכאה את נפשה, והרגש הזה דבק גם בו. אבל אנוס היה הרוצח, בכל חרדתו הגדולה מפני גוית הנרצח, לנתח אותה לעצמיה ולהצפינה, יש לו לאכול את השלל אשר מצא בחמס כפיו.

הרוצח מתנפל על הגויה בחמה וכמו בתאות נפש הוא סוחב אותה ומנתחה. וכן המטיר וורונסקי מנשיקות פיו על פניה ועל כתפיה. היא החזיקה בידו ולא זזה ממקומה. "כן הוא, הנשיקות האלה הן הדבר שנקנה במחיר החרפה הזאת, וגם היד הזאת, אשר לי תהיה לעולם, - יד שותפי לדבר העבירה… אף היא הרימה את ידו ותשקה. הוא כרע על ברכיו ויתאמץ לראות את פניה אך היא הסתירה פניה ולא דברה דבר. לאחרונה קמה כמושלת ברוחה ביגיעה רבּה ותהדפהו. פניה היו יפים כבכל עת, אבל כרב יפים כן גדלה התוגה שנראתה עליהם.

– הכל היה לאין, - אמרה אליו – אין לי עוד מאום זולתך. זכור תזכור זאת!

• אי אפשר לי שלא אזכור את הדבר שהוא כל חיי. בגלל רגע האושר הזה…

– איזה אושר! – אמרה בגועל נפש ובפחד גדול, אשר דבק גם בו שלא ברצונו. – בשם אלהים: אל תזכר זאת עוד, גם לא במלה אחת.

אנה קמה במהירות ותט מפניו.

– גם לא במלה אחת, - חזרה ואמרה לו, ובפנים מביעים יאוש קר, אשר היה תמוה בעיניו, התפטרה ממנו. לבה ידע, כי לא יכלה ברגע ההוא להביע במלים את רגש הבושה והשמחה והחרדה לפני כניסתה זו שנכנסה לחיים חדשים, ולחלל את הרגש הזה במלים שאינן מדויקות לא ישר בעיניה. אבל גם אחרי כן, גם ביום השני, גם בּיום השלישי, לא קר לא מצאה מלים להביע בהן את הרגשות המורכבים שהיו בה, כי אם גם רעיונות לא מצאה די ברר בּהם לעצמה את אשר בלבבה.

“לא, - אמרה בלבה, - עתה אינני יכולה להרהר בזה; אחרי כן, כאשר תנוח דעתי מעט”. אבל למנוחה כזאת לא הגיעה לעולם; בכל פעם אשר החלה להרהר במה שעשתה ובמה שעתיד לבוא עליה ובמה שראוי לה לעשות, באו בה יראה ורעד, ותדחה את הרעיונות האלה לאמור:

– אחרי כן, אחרי כן, כאשר תנוח דעתי.

אבל בשנתה, כאשר לא יכלה לשלוט ברעיוניה, נראה מצבה לפניה בכל ניווּלו. חלום אחד חלמה כמעט בכל לילה. בחלומה ראתה, והנה שניהם בעלים לה ושניהם מרבים להתנהג עמה בחבה, אליקסיי אלכסנדרוביץ בכה ונשק את ידיה ואמר: מה טוב עתה! וגם אליקסיי וורונסקי היה באותו מעמד וגם הוא היה בעלה. ובכל פעם התפלאה, על כי לפנים דמו, שזה אי אפשר, אף הסבירה להם, כי זה פשוט יותר וכי עתה שניהם שמחים בחלקם ומאושרים. אבל החלום הזה היה מועקה לה, מדי פעם בפעם נעורה בבהלה גדולה.

יב.

עוד בימים הראשונים אחרי שובו ממוסקבה היה לווין משיב אמריו לו, בכל פעם אשר נזדעזעו אבריו ונתאדמו פניו לזכר כלמתו, אשר הכלימה אותו קיטי במאונה: “הלא ככה התאדמתי ונזדעזעתי, כשרשמו לי “אחד” לפיזיקה והשאירוני עוד לשנה אחת במחלקת־השעורים השניה וכן הייתי אובד לנצח בעיני, כאשר קלקלתי את העסק שקבלתי עלי בעד אחותי. ועתה? – עתה, כשעברו שנים אחרי המעשים ההם אני זוכר ותמה, כי יכלו להעציב נפשי בעת ההיא. כן תהיה גם אחרית צרתי זאת. ימים יעברו ותתגבר דעתי”.

אבל שלשה חדשים עברו, ודעתו לא נתקררה. והזֵכר הזה היה מכאוב לנפשו כבימים הראשונים. הוא לא יכול השקט, על כי אחרי אשר נכסף ימים רבים לחיי בעל אשה ובנים וידע בבירור, כי עת לו להכנס לחיים כאלה, עוד לא היה נשוא וגם הורחק מנשואים יותר מבכל העתים שעברו עליו. בלבב דוי הרגיש בעצמו, מה שהרגישו כל מיודעיו, כי לא טוב לאדם בשנותיו להיות לבדו. לענין זה זכר, כי לפני צאת למוסקבה אמר פעם אחת אל ניקולי צַידו, אכר קצר שכל, שהיה לווין אוהב לשיח אתו: “הידעת, ניקולי, רוצה אני לקחת לי אשה”, וניקולי השיב לו במהירות, כדבר שאי אפשר להטיל כל ספק בו: “עת לך, קונסטנטין ניקוליוביץ, מכבר”. אבל עתה רחקו הנשואים ממנו יותר מבכל עת. המקום המוכן בלבו לאשת נעורים לא היה פנוי, ובחפצו לשים במקום הזה דמות אחת העלמות האחרות הידועות לו, הרגיש כי זה לא היה אפשר כלל. מלבד זאת דאב לבו מחרפה לזכר המאון ההוא ופרטיו. לזכר המעשה הזה ולזכרונות אחרים כאלה כסתה פניו בושה וכל עצמותיו רחפו, אף על פי שהיה אומר תמיד לנפשו, שאינו מוצא כל אשם בעצמו. בדברי ימיו היו גם מעשים לא טובים, אשר ידע בהם, כי לא טובים הם, כמו שיש מעשים כאלה בחיי כל אדם. וראוי היה לו להתחרט ולהצטער עליהם; אך זכר המעשים הרעים ההם הדאיב את נפשו במדה פחותה הרבה מהזכרונות קלי הערך האלה אשר נעלב בהם. הפצעים האלה לא הוגלדו עוד, ובתוכם היו מאונה של קיטי ומצבו המגוחך בעיני הבריות בערב ההוא. אבל הזמן והעבודה עשו את שלהם. הזכרונות הקשים הלכו הלוך והתכסה במקרים החשובים שבחיי הכפר שלו. משבוע לשבוע המעיט לזכור את קיטי. בקוצר רוח חכה לשמועה, שנישאה לאיש או שהיא עתידה להנשא בעוד ימים אחדים ויקו, כי שמועה כזאת תרפאהו רפואה שלמה כעקירת שן רעועה.

בין כה באו ימי האביב, ובשנה ההיא באו בלי הקדמות ארוכות ותקוות נכזבות, כי היה אז אביב יפה ונהדר שמעטים כמוהו, אחד מאותם שצמח האדמה וחית השדה והאדם שמחים עליהם יחד. האביב היפה ההוא העיר את לווין ויחזק את ידיו במחשבתו אשר חשב להסיר מלבו את כל זכרונות הימים שעברו עליו ולתקן את חיי בדידותו בסדר נכון ובחופש גמור. אמנם רבות מן המחשבות שהיו בלבו בּשובו אל הכפר לא נמלאו על ידו, אבל ממחשבתו העיקרית להתנהג בטהרה לא נטה וישמר מכל דבר רע, ולא בא עוד לידי החרפה, אשר נשא בלבו בכל פעם אחרי דבר עבירה, ועיניו יכלו להישיר נגדו בפני כל אדם. עוד בחודש פברואַר בא אליו מכתב ממריה ניקוליובנה, ובו נאמר, כי מחלת ניקולי הולכת וקשה וכי הוא ממאן להתרפא, ובגלל זה נסע קונסטנטין לווין למוסקבה אל אחיו וגם עלתה בידו להטות את לבבו להועץ את רופא ולנסוע אל מחוץ לארץ אל מי מעינות.חפצו זה צלח בידו מאד, כי גם כסף הלוה את אחיו, ואחיו לא רגז, על כן שמח במעשיו אלה. מלבד הנהגת האחוזה הדורשת שקידה מיוחדה בימי האביב, ומלבד הקריאה בספרים, החל לווין בחורף ההוא לכתוב חבור על אודות עסקי הכפרים, וביסודו של החבור היה הרעיון, שאפיו של הפועל הוא אחד מתנאי מהלך העבודה, ושמן הדין הוא שיהיו החוקרים מחשבים את פרי העבודה לא על פי טיב האדמה והאקלים לבדם, כי אם על פי טיב האדמה והאקלים ואפיו הידוע והמוגבל של הפועל העובד. ככה היו חייו מלאים ענין גם בשבתו בדד או רק בגלל שבתו בדד; רק לפעמים התאוה להודיע את הרהוריו המדעיים לאיש אחר חוץ מאגפיה מיכאילובנה, אשר דן לעתים גם לפניה בעניני פיזיקה ותורת עסקי הכפרים וביחוד בּעניני פילוסופיה. את הפילוסופיה אהבה אגפיה מיכאילובנה מאד.

ימים רבו חכו לאביב ולא נראה. בשבועות האחרונים לימי הצומות היה האויר צח וקר. יומם נמס השלג לנוגה אור השמש, ובלילה הגיע הקור עד שבע מעלות; קליפת הקרח שעל השלג היתה חזקה כל כך, שנסעו עליה בעגלות אל כל עבר בלי שית לב למסלה. בפסחא היה עוד השלג על הארץ. אך ביום השני לשבוע שהפסחא בו נשבו פתאום רוחות חמים, והשמים התקדרו, ומטר סוחף חם נתך שלשה ימים ושלשה לילות. ביום החמישי לשבוע ההוא שתק הרוח, וערפל רחף באויר, ומראה הערפל מראה אפר, וכמו בא לכסות את סודות השנויים הנעשים בטבע. בתוך הקדרות זרמו מים ממעל, רגבי קרח התפוצצו וישוטו, הנחלים נרפשו ובקצף על פניהם החישו מהלכם ובערב שלפני היום הראשון נמוג הערפל, העבים התפרדו ויהיו לקרעים מפוזרים, ויטהרו פני השמים, והאביב הופיע בכל עוזו. בבוקר יצא השמש הבהיר ויאכל מהר את צפּוּי הקרח הדק שנקרם על מקוי המים. וכל האויר החם רעד בשפעת האדים הדקים, שעלו מן האדמה השבה לתחיה. מעטה ירק לבשו שרידי העשב הישן ועלי הדשא החדש, שהציצו מן האדמה בדמות גבעולים דקים כמחטים. כפתורי העצים והשיחים עשתו, והדבורים המוצאות לחפשי זמזמו על הענפים המצופים זהב אור שמש. חוגות שאינן נראות צפצפו על כרי הדשא הרך ועל שדות הקש המכוסים עוד בקרומי קרח. הקיביות³ השמיעו קול יבּוּבן על העמקים, שלא נבלעו עוד מי הרפש שנקוו בהם, ועל הגבאים והבצות המלאים על כל גדותיהם, ועגורים ואוזים הצהילו קול קרקורם ויגביהו עוף בשמחה ובחפזה. על נאות הדשא געו בקר וצאן, שהחליפו את שערם ורק קרחות מפוזרות נשארו עוד עליהם; כבשים רכים רקדו ברגליהם העקומות מסביב לאמותיהן הגוֹעוֹת, שצמרן הולך וחסר; ילדים קלים ברגליהם רצו במסלות החרבות, שעקבות רגלים יחפות נחרתו עליהן; על שפת הברכה פטפטו בצהלה נשים שורות ומלבנות בּד, ומן החצרות נשמעו מהלומות קרדומי האכרים, המתקנים את מחרשותיהם ואת משדדותיהם. האביב בא ככל משפטו וחוקתו.

יג.

לווין נעל נעלות גדולות וילבש בפעם הראשונה באביב ההוא אדרת צמר תחת אדרת שער, וילך לראות את אחוזתו, ויעבור דרך פלגי מים נוצצים בחזקה לאור החמה, ורגליו דרכו פעם על קרום קרח ופעם ברפש וטיט.

האביב הוא עת מחשבות רבות לבעל אחוזה. כשם שהעץ הפורח באביב אינו יודע עד כמה יגדלו בדיו ולאיזה עבר ישולח פארותיו העצורים בכפתוריו הממולאים, כך לא ידע לווין היטב בצאתו מביתו באיזו מהעסקים האהובים לו יתחילו מיד, אבל הרגיש, שהוא מלא מחשבות גדולות וטובות. בראשונה הלך אל מקנהו. הפרות הוצאו אל הגדרה שאינה מקוּרה, ובזיו שערן החדש והחלק התחממו בקרני השמש ותגעינה בתאותן לצאת למרחב אל השדה. לווין התבונן בנחת רוח אל פרותיו אשר היו כולן ידועות לו בפרטות בכל סימניהן המובהקים, ויצו לנהגן אל השדה ולהביא תחתיהן את העגלים אל הגדרה. הרועה שמח וירץ להכון לדרכו זה. הנשים המפקחות על המקנה הזדיינו בזמורות ארוכות, ובשמלות מופשלות למעלה רצו וטפחו ברפש ברגליהן היחפות והלבנות, שעוד לא שזפתן השמש, אחרי העגלים אשר השתוללו משמחתן ששמחו על האביב, ותנהגנה אותם אל החצר.

לווין היה שבע נחת למראה הולדות שבשנה ההיא – העגלים הצעירים דמו בגדלם לפרות אכרים, ובתה של הפרה המשובחת פּכַה, שהיתה אז בת שלשה חדשים, דמתה לפרה בת שנה – ויצו להוציא להם אבוס ולהמציא להם חשש בשבכות. אבל כל השבכות שנעשו לגדרה בימי הבציר נשברו בחורף, מאשר אין משתמשים בגדרה בימי החורף.לווין שלח לקרוא לנגר, אשר קבל עליו לתקן מכונת־דישה, אבל הנגר עסק ביום ההוא בתקון המשדדות, שהיה חייב לגמרן עוד לשבעת ימי החמאה. ויחר ללווין מאד על זה, כי זה שנים רבות נלחם בכל כחו עם פריעת־סדרים זו בעסקי האחוזה, ולא עלתה בידו לבטלה. השבכות ההן, שאין צורך בהן בחורף, הובאו, כפי שנודע לו, אל אורות הפועלים, ושם נשברו, על כי לא היו חזקות מבתחלה, כי נעשו בעד עגלים. מלבד זאת נגלה לו בזה, כי המשדדות ושאר כלי עבודת האדמה, אשר צוה לבדקם ולתקנם עוד בחורף וגם שכר לצורך זה שלשה נגרים עוד לא נתקנו, וגם הפעם הוצרכו לתקן את המשדדות, כשהגיעה העת לשדד. לווין שלח לקרוא לפקידו, ובאותה שעה הלך גם בעצמו לבקשו. הפקיד בא מן הגורן, ופניו נהרו, כי כל אשר בארץ עטה מעטה אורה ביום ההוא, ואדרת עור כבשים קצרה עליו, ובלכתו מלל קש בידיו.

– מפני מה אין הנגר עוסק בתקון מכונת־הדישה?

– כבר אמרתי להודיע זאת עוד אתמול: יש לתקן את המשדדות. הלא באו ימי החריש.

– ולמה לא עשו זאת בחורף?

– ומה חפץ לך עתה בנגר?

– אי שבכות גדרת העגלים?

– כבר צויתי להביאן אל מקומן. מה נעשה לעם הזה? – אמר הפקיד וינופף ידו, כאדם שיגע לריק ואבדה עצה ממנו.

– לא לעם הזה, כי אם לפקיד הזה! – אמר לווין בזעם – אמר נא, על מה הפקדתי אותך? – נתן עליו בקולו. אך בזכרו, כי בזה לא יועיל עוד, עצר ברוחו ויאנח בלי כלות את דבריו, ואחרי שתיקה קצרה שאל: – הנוכל לזרוע? –

– מאחרי ט. נוכל לזרוע מחר או ביום השלישי.

– ואַספֶסת⁴?

– שלחתי את ווסילי ואת מישקה, והם זורעים. אך אינני יודע, איך יעברו דרך הבוץ הרב.

– לכמה דיסיאַטינות?

– לשש.

– ולמה לא לכל הדיסיאַטינות?

על כי זרעו אַספּסת אך בשש דיסיאַטינוֹת ולא בעשרים הצטער עוד יותר. האַספּסת נעשתה יפה רק בזמן שמקדימים לזרעה כפי האפשר – זאת ידע לווין גם על פי ספרים גם על פי הנסיון, ומעולם לא זכה שיעשה כן באחוזתו.

– אנשים אין לנו. מה נעשה לעם הזה? שלשה מהם לא באו. הנה גם סימון…

– היה לך לקחת מהפועלים העובדים בתבן.

– כבר לקחתי אחדים מהם.

– ואיה כל שאר הפועלים?

– חמשה מהם מכינים זבל, ארבעה זורים את שבולת השועל. יש לדאוג שמא תתקלקל.

לווין ידע היטב, כי “שמא תתקלקל” פירושו: כבר נתקלקלה שבולת השועל האנגלית הטובה הקנויה לזריעה, – כי עוד הפעם לא עשו כאשר צוה.

– הלא עוד בימי הצומות אמרתי לכם, בוערים!… קרא בקול זעמו.

– אַל תדאג, הכל יעשה בעתו.

לווין הניף ידו בזעם וילך אל המגורות לראות את שבולת־השועל וישב אל האורוה. שבולת השועל עוד לא נשחתה. אך הפועלים זרו אותה בּמזרות, תחת אשר יכלו לשלשלה אל המגורה התחתונה; ולווין צוה לעשות כן ולקח שני פועלים משם וישלחם לזרוע אספסת, ואז שב אפּו מפקידו. גם לא היה אפשר לכעוס ביום יפה כזה.

– איגנט! – קרא אל הרכב, אשר רחץ את המרכבה אצל הבאר בזרועות חשופות, – חבוש נא לי…

– איזה סוס תצוה לחבוש?

– את קולפיק.

– שומע אני.

בשעה שחבשו את הסוס קרא לווין אליו שנית את פקידו, אשר השתדל להיות קרוב אליו, ויחל לדבר אל הפקיד, בחפצו להשלים עמו, על אודות עבודותיהם לימי האביב הזה והמחשבות אשר הוא חושב בעניני האחוזה.

יש להקדים בהובלת הזבל, למען תגמר לפני קציר החציר, גם אם יקדם החציר הזה לבוא בּשנה הזאת. את האדמה הרחוקה יש לחרוש בלי הפסק, למען תהי שדה בור עוד ימים מעטים. את החציר יש לאסוף על ידי הפועלים הקבועים ולא על ידי נשכרים לפי שעה.

הפקיד הטה אזניו ונראה שהשתדל ויגע להביע הסכמה למועצות אדוניו; אבל בכל זאת נראו על פניו אותות העצבת והיאוש, אשר הרגיזו את לווין בכל פעם. פני הפקיד דברו אליו תמיד במקרה כזה: “כל זה טוב, אבל עצת ה' היא תקום”.

סגנון זה היה מרגיז את לווין עד מאד. אבל הסגנון הזה היה הצד השוה שבכל הפקידים שהיו לו. כולם התיחסו במדה אחת אל כל מחשבה חדשה שלו, ועל כן לא רגז עוד על פקידו בגלל זה, אבל הצטער והתעורר עוד יותר למלחמה עם אותו הכח העז אשר קרא לו: “כמו שירצה השם” ואשר הושם בכל דבר למפגע ולמעצור לו.

– אם אך נספיק, קונסטנטין דמיטריביץ, אמר הפקיד.

– ומפני מה לא נספיק?

– עוד פועלים עלינו לשכור, לכל הפחות עוד חמשה עשר איש. הנה אין פועלים באים. היום באו אחדים, והם דורשים שבעים רובל לאיש לימי הקיץ.

לווין שתק. עוד הפעם התיצב הכח ההוא לקראתו. כבר ידע, כי בכל יגיעם לא יכלו לשכור יותר מארבעים, משלשים ושבעה, משלשים ושמונה פועלים במחיר הנהוג; ארבעים איש נשכרו, ויותר אין למצוא. בכל זאת לא יכול לפטור עצמו מן המלחמה.

– שלח לסורי, לציפירובקה, אם לא יבואו להשכר. יש לבקש.

– שלח אשלח, – אמר ווסילי פיאודורוביץ בפנים עצובים. – גם הסוסים אינם מלאי כח כראוי.

– אם כן נקנה חדשים ונוסיף על הישנים. אך הלא ידעתי, – הוסיף בצחוק, – כי דרכך אך בפחות ובגרוע; אבל בשנה הזאת לא אתן לך לעשות כחפצך. בעצמי אעשה הכל.

– כמדומה לי שגם בלעדי זאת אתה ממעט בשנה. ולנו ינעם, כשיעשה כל דבר לעיני בעל האחוזה.

– האספסת נזרעת אפוא מאחרי עמק הלבנים? אסעה נא ואראה, – אמר לווין וישב על הסוס הקטן אשר הגיש אליו רכבו.

– דרך השלולית לא תעבור עתה, קונסטנטין דמיטריץ – קרא הרכב.

– אם כן, נעבור דרך היער.

ולווין עבר ברכיבה על הסוס הקטן והטוב אשר בימי מנוחתו נעשה כבד קצת ברגליו והשמיע קול נחרה קלה בהגיעו אל גבא ויהי כמבקש לו הנחות והקלת עול, – על הרפש, אשר מלא את החצר, דרך השער אל השדה.

בשדה שבע נחת עוד יותר מבגדרות הבקר והצאן. במתינות התנודד על סוסו הקטן והטוב וישאף את הריח הנעים, שחום ולח נפגשו בו, ריח השלג והאויר, ובעברו דרך היער על שיירי השלג המתפורר, שנמצאו בו עוד זעיר שם זעיר שם, ושכל מדרך פרסה השאיר בהם אחריו מכה טריה, שמח לקראת כל אחד מעציו, שנתחדש החציר הדק שעל סיבו וכפתוריו הסגורים צבו ויפושו.

בצאתו מן היער השתרעו לעיניו כיריעות קטיפה מתוחות ומיושרות על חלקה גדולה בלי גבול, כרי דשא נרחבים, בלי כל קרחת, ומקוה מי שלג, רק כתמים מיוחדים רחוקים זה מזה נראו עליהם והם צחצוחי שאריות השלג ההולך ונמס בבקעות. באותה שעה לא יכול כל דבר שבעולם להביאו לכלל כעס, על כן לא חרה לו גם בראותו סוס וסייח ממקנה האכרים רומסים על הירק הרך שלו (אך צוה את האכר שנקרה לפניו ראשונה לגרשם), גם לא הקפיד על האכר איפט אשר לגלג עליו, כי כאשר שאל אותו לווין בהפגשם: “מה תאמר, איפט, הבמהרה נזרע?” השיב לו האכר תשובה נבערה: “בראשונה עלינו לחרוש, קונסטנטין דמיטריץ”. כאשר הרחיק לרכוב, כן רוה נחת רוחו, ומחשבות ממחשבות שונות בעניני האחוזה עלו על רוחו זו אחר זו: על כל גבולי שדותיו בפּאת דרום אמר לנטוע זמורות, למען אשר לא יצבר השלג שם לימים רבּים; את האדמה אמר לחלק לששה שדות מזובלים ולהחזיק שלשה שדות למזרע אספסת, לבנות גדרות בקר וצאן בקצה השדה ולחפור ברכה ולעשות גדרות מטלטלות למקנה לצרכי הזיבול, ואז תהי האדמה שלש מאות דיסיאטינות לחטים, מאה לתפוחי אדמה ומאה וחמשים לאספסת, וגם דיסיאטינה אחת לא תכחש.

ברעיונות כאלה רכב סביב סביב בין המצרים בלי תת לסוסו כל דריסת רגל על מקום ירוק, ויקרב אל פועליו זורעי האספסת. העגלה המלאה זרע עמדה לא בין המצרים, כי אם על שדה הניר, והאדמה, שנזרעה חטים בימי הבּציר, נדושה בּגלגלים ובפרסות הסוס. שני הפועלים ישבו על תחום השדה ולפי הנראה קטרו בשותפות משפופרת אחת. העפר שבּעגלה, שערבו בו גרעיני זרע, היה לא כתוש, כי אם רגבים שנתקשו מרוב ימים או קפאו בימי הקור החזק. כראותם את אדוני האחוזה פנה ווסילי אל העגלה ומישקה החל לזרוע. לא טוב היה המעשה הזה, אך על פועלים היה לווין קשה לכעוס. כאשר קרב אליו ווסילי, צוהו לווין להביא את הסוס בין המצרים.

– אין דבר, אדוני, עוד יחזור ויגדל, – ענה ווסילי.

– אל נא תטען טענות, – אמר לווין, – ועשה מה שאומרים לך.

– שומע עבדך, – ענה ווסילי ויאחז בראש הסוס; – והזרע טוב מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – הוסיף בכוונה גלויה להתחבּב, – מן המובחר הוא. אבל מה קשה ללכת! פוד רפש על כל סנדל.

– ומפני מה אין העפר בלול? – שאל לווין.

– בוללים אנחנו, – ענה ווסילי ויאחז מלוא כף גרעינים ויבל ויפורר בידיו את רגבי העפר.

לא בּאשמת ווסילי נתן לו עפר שאינו בלול בגרעינים כראוי אבל ענין רע היה זה.

לווין השתמש גם הפעם בתחבּולה, אשר הועילה לו פעמים רבות, והיא להתאפק ולתקן בעצמו מה שקולקל בעיניו, ויתבונן אל מעשי מישקה, אשר בכל פסיעה ופסיעה הרים ברגליו רגבי עפר תיחוח גדולים וכבדים שדבקו בסנדליו, וירד מעל סוסו ויקח מידי ווסילי את כברת־הזרע וילך לזרוע תחתיו.

– איפה עמדת מלכת?

– וויסילי הורה לו ברגלו את הציון, ולווין נסה את כחו וילך הלוך וזרוע את העפר הבלול בגרעינים. האדמה היתה כאגם רפש, וכאשר עבר לווין אך לאורך שורה אחת הזיע כולו ויעמוד וימסור את הכברה לווסילי.

– אבל, אדוני, על שורה זאת אל נא תחרף אותי בקיץ הזה, – אמר ווסילי.

– ומה ראית בה? – אמר לווין בפנים שמחים, בראותו, כי תחבולתו עושה את שלה.

– ראה תראה בקיץ. על נקלה יודע. הביטה נא אל המקום אשר זרעתי בשנה שעברה. מה מאד הצלחתי. הלא משתדל אני, קונסטנטין דמיטריץ, בעבודתי לך, כאילו היה אבי בעצמו בעל האחוזה. אני שנאתי רמיה גם בעבודתי גם בעבודת אחרים. כשייטב לבעל מלאכתנו ייטב גם לנו. מה יפה כל זה, – אמר ווסילי וירמוז בידו על השדה, – הלא הוא משמח לבב אנוש.

– אכן אביב יפה הוא, ווסילי!

– גם הזקנים שבדור אינם זוכרים אביב כזה. הנה שם בביתנו זרע אבי שלש שמיניות חטים; אבל עתה דומה שדה החטים במראהו לשדה שיפון.

– הזה ימים רבים החלותם לזרוע חטים?

– הלא אתה למדתנו בשנה שלפני האחרונה; שתי “מדות” נתת לי אז בנדבת לבך, ונמכור שמינית, ושלש שמיניות זרענו.

– ראה נא אפוא, פורר את הרגבים, – אמר לווין, בגשתו אל הסוס, – וזרז נא גם את מישקה. והיה אם יעלה הזרע יפה, ונתתי לך חמשים קופיקות לדיסיאטינה.

– מודים אנחנו לך. גם בלעדי זאת אין לנו על מה להתאונן.

לווין ישב על סוסו וירכב אל השדה, אשר נזרע אספסת בשנה הקודמת ואל השדה אשר נחרש למזרע חטים באביב הזה.

האספסת שבשדה־הקש צמחה יפה עד להפליא. כבר חזקו הציצים הדקים ויתנוססו בירק מראיהם בין שברי גבעולי החטים שנקצרו בקיץ האחרון. רגלי הסוס הטבעו בכל פסיעה ופסיעה, וכל אחת מהן השמיעה קול שכשוך בעלותה מן הבוץ המכסה את האדמה. על השדה שנחרש לא היה אפשר לרכוב כלל; רק במקומות שנשאר עוד קרום קרח דק יכול הסוס לפסוע בכבדות, ובחריצים שנצמת הקרח בהם הטבעו רגליו עד ארכובותיו. החריש היה יפה מאד, בעוד שני ימים היתה עת לשדד ולזרוע. הכל היה אך טוב ויפה ומשמח לבב. בשובו רכב לווין דרך השלולית, כי לפי השערתו מעטו המים בין כה. ובאמת עבר את השלולית ובעברו הבהיל שני אוזים. יש פה בודאי גם וולדשנפים, – אמר בלבו, ואצל המסלה הפונה אל ביתו נזדמן לפניו שומר היער והשיב לו על שאלתו, כי יש ביער גם וולדשנפים.

לווין הרעיש סוסו וירכב מהר הביתה לבעבור תספיק לו השעה לסעוד את סעודת הצהרים ולהכין את רובהו לציד לערב.

יד.

שמח וטוב לב מאד קרב לווין אל ביתו, והנה קול זוג מצלצל באזניו מצד המבוא הראשי המוביל אל הבית.

“אין זה כי אם אורח בא ממסלת הברזל, – אמר לווין בלבו, – והשעה שעת הרכבת המוסקבאית,,, מי זה יבוא אלי? אולי הוא ניקולי אחי? הלא הוא אמר: אפשר שאסע אל המעינות ואפשר שאבוא אליך”. ברגע הראשון ירא ויצר לו, על כי בפני אחיו ניקולי תשבת שמחת לבו על האביב הנחמד. אך על הרגש הזה נקוט בפניו, ומיד נהפך לבו וישמח לקראת אחיו ויחכה לו בקוצר רוח, ויהי כל חפצו, שיהי הוא האורח הבא אליו. וירכב ויעמוד מאחרי אחד העצים, והנה מרכבה שכירה רתומה לשלשה סוסים נוסעת מבית הנתיבות, ובה איש לבוש אדרת שער והאיש איננו אחיו. “מי יתן והיה זה גבר נעים, שטוב לשוחח עמו”, אמר לווין בלבו.

– אַה, – קרא לווין בשמחה וירם שתי כפות ידיו. – אך זה אורח טוב! מה מאד אשמח לקראתך! – קרא לווין אל האורח, בהכירו בו את סטיפן ארקדיביץ.

“עתה אדע, אם היתה לאיש, או מתי תהיה לאיש”, אמר בלבו.

וביום הנחמד ההוא הרגיש, שגם לזכרה לא ידאב לבו כבכל עת.

– בהסח הדעת באתי אליך? – אמר סטיפן ארקדיביץ בצאתו מעגלת החורף, וממעל לחטמו ועל לחייו וגבות עיניו רגבי רפש, ופניו פני איש בריא שמח בחייו.

– ראשונה, באתי לראותך, – אמר אליו ויחבקהו וישקהו – והשנית, לצוד ציד אתך, והשלישית, למכור את היער שביירגושוב.

– טוב מאד! ומה נחמד האביב הזה! איככה יכלת לבוא בעגלת חורף?

– בעגלות־גלגלים יכבד הדרך עוד יותר, קונסטנטין דמיטריץ, – ענה הרכב, שהיה נודע ללווין.

– מאד מאד אשמח עליך, – אמר לווין ויצחק צחוק ילד עלז.

לווין הביא את אובלונסקי אל החדר המיוחד לאכסנאים, ושמה הובאו גם חפצי אובלונסקי: מרצוף, רובה נתון במעטה וילקוט לסיגארות, וינח אותו לווין לרחוץ ולחלף את בגדיו, ובין כה הלך אל לשכת הסופרים שלו להגיד על אודות החריש והאספסת: אגפיה מיכאילובנה, אשר היתה חרדה בכל עת על כבוד הבית, שאלה אותו בפרוזדור שאלות רבות על דבר לחם הצהרים.

– עשי כטוב בעיניך, אך מהרי לעשות, – אמר לווין וילך אל פקידו.

בשובו מצא את סטיפן ארקדיביץ כשהוא יוצא מפתח חדרו, אחרי רחיצת פניו וסריקת שערו, וכולו צהל ושמח.

– מה מאד אשמח, כי סוף סוף באתי אליך! עתה אבין את הנפלאות אשר אתה עושה פה. אכן מקנא אני בך באמת. מה טוב ביתך, ומה נחמד כל אשר בזה! אורה ושמחה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלי שים על לב, כי לא כל השנה יום אביב ארוך הוא ולא כל הימים יפים ובהירים כיום ההוא. – ומה נחמדה אומנתך הזקנה! אמנם טובה ממנה משרתת צעירה יפה וחוגרת סינר; אבל בבית נזיר וטהר עינים כמוך גם זה טוב מאד.

סטיפן ארקדיביץ ספר הרבה חדשות חשובות, וענין גדול ביחוד היה ללווין מה שהגיד לו סטיפן ארקדיביץ, כי אחיו סרגיי איבנוביץ נכון לבוא אליו אל הכפר בקיץ הזה.

על אודות קיטי והשצירבצקים בכלל לא אמר סטיפן ארקדיביץ דבר; אך בשם אשתו הביע לו דרישת שלום. לווין החזיק טובה לו על זהירותו וישמח באורחו מאד. בימי בדידותו נאצרו בקרבו גם הפעם כבכל עת רעיונות ורגשות, שלא היה לו לפני מי להרצותם, ועתה הביע לסטיפן ארקדיביץ גם את שמחתו על האביב, גם את הדברים שנכשל בהם, גם את מחשבותיו בעניני האחוזה, גם את רעיוניו הפילוסופיים, גם את הערותיו על הספרים שקרא, ביחוד את דבר חבורו, שהיה בעיקרו בקורת לכל הספרים הישנים על אודות הנהגת אחוזות, אף כל פי שהוא בעצמו לא התבונן, שזה יסוד החבור שהוא כותב. וסטיפן ארקדיביץ, שהיה נוח לבריות ומבין דבר מתוך דבר בכל שיחה, התנהג בנעימות ביחוד בפעם ההיא, ולווין מצא בו מדה טובה חדשה, אשר נעמה לו בפרט, והיא התיחסות של כבוד ואהבה אליו.

ההשתדלות היתרה, שהשתדלו אגפיה מיכאילובנה והטבח בשביל הסעודה שתהי יפה ביותר, הביאה לידי כך, ששני הרעים האלה עטו ברעבונם אל הפרפראות שלפני הסעודה ויאכלו לשובע לחם בחמאה ובשר־עוף צונן ופטריות כבושות, ולווין צוה לתת את המרק בלי לביבות, בשעה שהטבח אמר להצטיין לפני האורח ביחוד בלביבותיו. אבל סטיפן ארקדיביץ, אף על פי שהיה רגיל במאכלי תאוה אחרים, משובחים הרבה מאותם שנתנו לו פה, אמר טוב ומשובח על כל אחד מהם: הכל היה טוב אפוא לפי דבריו: גם יין־הירק, גם הלחם, גם החמאה, וביחוד בשר העוף הצונן, גם הפטריות וציר־החרולים, גם התרנגולת במרק לבן ויין־קרים הלבן.

– טוב ומשובח, – אמר אובלונסקי ויקטר פפירוסה עבה אחרי הצלי. – דמיוני עתה כאדם שעלה מאניה רועשה ומשתקשקת אל חוף שוקט. אתה אומר אפוא, כי יש לחקור ולדעת את טיבו של הפועל ולבחור על פי זה את דרכי הנהגת הענינים. הן אני אינני מומחה בדבר הזה כלל; אך נראה לי, כי תוצאות החקירות המדעיות וההשתמשות בהן במעשה עתידות להשפיע גם על הפועל.

– כן הוא, אבל בינה נא: אני מדבר לא באיקונומיה הפוליטית, כי אם בתורת הנהגת האחוזות. תורה זו צריך שתהיה אחת מתורות חוקי הטבע ותתבונן אל החזיונות ואל תכונת הפועל ומדותיו האיקנומיות, האיתנוגרפיות…

לדברים האלה נכנסה אגפיה מיכאילובנה ומעשי מרקחת בידיה.

– אכן אגפיה מיכאילובנה, – אמר אליה סטיפן ארקדיביץ וישך את קצות אצבעותיו המלאות והרכות, – מה נפלאו העוף ויין־הירק אשר הכינות!… ומה תאמר, הלא עת עוד לנו? – הוסיף בפנותו אל לווין.

לווין הביט בעד החלון אל השמש, שהתחילה שוקעת מאחרי ראשי העצים החשופים.

– עת לנו, עת, – קוזמה, רתום את עגלת הציד! – קרא לווין וירץ ויצא מן הבית.

סטיפן ארקדיביץ יצא אחריו ויסר בזהירות את מכסה בד־הקלע מעל ארגזו הנוצץ ויפתחהו ויוצא מתוכו את חלקי רובהו היקר, שהיה מהמין החדש שבחדשים. קוזמה הבין, שעתיד הוא לקבל מתנת־יד הגונה, ולא מש מסטיפן ארקדיביץ וילבש אותו את אנפילאותיו ואת נעליו המוכנות לציד, וסטיפן ארקדיביץ הניח לו בנפש חפצה לשמשו.

– צוה נא, קוסטיא, שאם יבוא הנה הסוחר ריאבינין – ואני צויתיו לבוא היום – יקבלוהו ויבקשו מאתו שימתין קצת…

– האם לריאבינין תמכור את היער?

– כן. הידעת אותו?

– בודאי ידעתיו, כי היו לי עסקים עמו בבירור גמור ולחלוטין.

סטיפן ארקדיביץ צחק: “בבירור גמור” ו“לחלוטין” היו מלים שגורות מאד בפיו של אותו הסוחר.

– כן הוא. לשונו מגוחכת מאד… אכן, – הוסיף סטיפן ארקדיביץ ויטפח בידו על הכלב לסקה, אשר נהם בלחישה ויתרוצץ מסביב לרגלי לווין וילקק פעם את ידו, פעם את נעליו ופעם את רובהו – יודע הוא אנה פני אדוניו מועדות!

בצאתם מצאו את העגלה הארוכה עומדת נכונה לקראתם לפני הפתח.

– צויתי לרתום אף על פי שאין הדרך רחוקה; אולי נבחרה לנו ללכת ברגלינו?

– לא, טוב לנסוע, – אמר אובלונסקי ויגש אל המרכבה וישב בה ויעטה את רגליו בשמיכה המנומרת ויצת אש בסיגרה שלו. – מפני מה אינך מקטר? הן לא אך עונג היא סיגרה לאיש, כי אם בראש כל התענוגים היא וסימן לחיים טובים בכלל. אך אלה חיים! מה יפים הם! מי יתן לי חיים כאלה!

– ומי מעכב בידך? – שאל לווין בבדיחה.

– לא, אתה מאושר בארץ. כל מה שאתה אוהב יש לך. הנה אתה אוהב סוסים ויש לך, כלבים – ויש לך, עסקי אחוזה – ויש לך.

– אולי הוא מפני שאני שמח במה שיש לי ואיני מצטער על המה שאין לי, – אמר לווין בזכרו את קיטי.

סטיפן ארקדיביץ הבין, מה צפון בדבריו, וישם עיניו עליו, אך לא השיב דבר.

לווין החזיק טובה בלבו לאובלונסקי, על כי בטכסיסיותו המועילה לו בכל עת ראה, שמתירא לווין להזכיר את השצירבצקים ולא דבר על אודותם מאומה; אבל עם זה נכסף לדעת את הדבר אשר הציק לו כל כך, אלא שלא נועז להשמיעו על פיו.

– ומה שלומך אתה? – אמר לווין וישם אל לבו, כי לא טוב דרכו בהגותו אך בנפשו לבד.

ברק שמחה נראה בעיני סטיפן ארקדיביץ.

– הלא אתה אומר, כי מי שיש לו פת בסלו ותאוה לעוגות יפות אינו אלא חוטא, ואני – חיים שאין בהם אהבה אינם חיים בעיני, – אמר אובלונסקי, אשר פרש לו את שאלת לווין על פי דרכו. – ומה אעשה, ואני כך נוצרתי. והנוהגים כמוני גורמים באמת אך מעט צער לאחרים, ולעצמם – עונג הרבה כל כך…

– היש לך גם חדשות בענין זה? – שאל לווין.

– יש ויש, אחי! הלא ידעת את הנשים שבשירי אוסיאן, שאתה רואה בחלום חזיון לילה… הן מצויות גם בחיים… ואיומות הן הנשים האלה. האשה היא יצור נפלא, ובכל יגיעותיך שתיגע לבוא עד חקרה, לא תחדל למצא בה חדשות אשר לא שערת.

– אם כן טוב להמנע מחקירה זאת.

– לא. כבר אמר אחד המהנדסים, כי לא מציאת האמת תשביע עונג, כי אם בקשת האמת.

לווין שמע והחריש, ובכל חפצו ויגיעתו לא יכול לראות את לב רעהו ולהבין את רגשותיו בענין זה ואת העונג שהוא מוצא בחקירת דרכי נשים כאלה.

טו.

מקום ציד העוף היה לא רחוק מהם במעלה שפת נחל ביער־צפצפות, שעציו מועטים. בבואם עד היער יצא לווין מתוך המרכבה ויבא את אובלונסקי אל פנת שדה חציר־דק ובצה, שכבר נצמת השלג שהיה בו, והוא בעצמו שב אל קצה המקום ההוא שבעבר אחר ויעמוד אצל שני עצי לבנה תאומים ויסמוך את רובהו עליהם אצל אחד הענפים היבשים שבתחתיתם, ויסר את מעילו העליון ויחזק את חגורו וינענע בידיו לבחון את מהירותן.

הכלב הזקן לסקה, שהלך אחריו, בלי סור ממנו, ישב ממולו בזהירות ויט אזניו. החמה שקעה לאחרי היער הגדול הסמוך ולאור דמדומיה התנוסס בתוך הצפצפות עצי הלבנה הצעירים בענפיהם התלויים ובכפתוריהם שכבר גדלו ונכונו להתבקע.

מהיער ההוא, שהיו עציו מרובעים ושלג עוד נשאר בו, שטפו בקול שכשוך דק מאד שלוליות צרות ועקלקלות. בעלי־כנף קטנים צפצפו בו ולפעמים עופפו מעץ אל עץ.

מתוך הדממה העמוקה נשמעה לפרקים אושת העלים שנשרו בימי הבציר ועתה נעו וילחשו, בהתמוגג האדמה שקפאה תחתיהם ובעלות ציצי העשבים מתוכה.

“מה נפלא כל זה! האוזן שומעת והעין רואה את צמיחת העשב!” אמר לווין אל לבו, בראותו עלה משוטף במים, שמראהו מראה אבן שמיר, מתנועע אצל גבעול דשא דק, ויט אזניו ויבט פעם למטה אל האדמה הרטובה המכוסה חציר דק, פעם אל כלבו היושב באזנים קשובות, פעם אל היער שבתחתית ההר, המשתרע לעיניו בדמות ים של ראשי עצים חשופים, פעם אל השמים, שעלו עליהם עננים לבנים קלים והקדירו זהרם מעט. ממעל ליער הרחוק הגביה עוף נץ אחד וינופף כנפיו במתינות ויעלם. ואחריו נראה עוד אחד וגם הוא עף בדרך הנץ הראשון ויעלם כמוהו. הצפרים הרימו קולן והרבו לצפצף בפנות הערב. מרחוק נשמעה אנחת לילית, והכלב רגז ויצעד צעדים אחדים בזהירות ויט ראשו הצדה ויקשב. מאחרי הנחל נשמעה קריאת קוקיאה. שתי פעמים קראה כדרכה ומיד נחר גרונה, והתחילה קוראת בפזיזות ובלי סדר.

– גם הקוקיאה התעוררה! – אמר סטיפן ארקדיביץ, בצאתו מאחרי אחד השיחים.

– כן, שומע אני, – ענה לווין, אבל צר היה לו להפריע את דממת היער בקולו, אשר נמאס בעיניו באותה שעה. – מעתה אך עוד מעט עלינו לחכות.

סטיפּן ארקדיביץ חזר ונסתר מאחרי השיח, ולווין ראה אך להבת קטנה של גפרורית ואחריה דמות גחלת קטנה של פפירוס ועשן כחול.

קיש, קיש! השמיעו ידות הרובה שכוננו בידי אובלונסקי.

– ומה הצעקה הזאת? – שאל אובלונסקי על אודות קול ממושך, כמין נעירת סייח משתובב, שנשמע שם.

– הזאת לא ידעת? קול זכר של ארנבות הוא. אך רב לנו לדבר! הנה כנפים משיקות! – כמעט צעק לווין ויכונן את ידות הרובה.

כקול־חליל דק ומרוחק נשמע ואחריו בעוד שתי סיקונדות – שני, ואחריו שלישי – כל זה בסדר שנודע לציידים, – ואחרי השריקה השלישית הזאת נשמע קרקור.

לווין הביט לימין ולשמאל והנה על פני השמים הכחולים והעכורים ממעל לזמורות הדקות שבראשי הצפצפות שכמו התלכדו והיו לאגודה גדולה אחת, נראה עוף פורח. מעופו היה מכונן אל פני לווין; קרקוריו, שנשמעו מקרוב, מאצל אזני לווין, דמו לקולות השריטה הנשמעות בהקרע ארג מתוח, בזמן שהקריעה פוסקת ומתחדשת בסדר אחד ובמדה אחת. כבר נראו חרטומו הארוך וצוארו, וברגע שלחץ לווין את ידות רובהו, יצא ברק אדום מאחרי השיח, אשר עמד אובלונסקי אצלו, והעוף נחת – כחץ מקשת מלמעלה – אבל חזר ועלה מיד. והנה יצא עוד ברק מאחרי השיח, וקול יריה נשמע. העוף נדד כפיו כמתאמץ לרחף עוד באויר ויעמוד מעוף וכהרף עין נפל כמו אבן על האדמה המרוככה כבצה.

– אמנם החטאתי? – קרא סטיפן ארקדיביץ, אשר לא ראה בעד העשן את אחרית יריתו.

– הנהו! אמר לווין ויורה על כלבו אשר הרים אחת מאזניו ונענע קצה זנבו ובפסיעות קטנות, כמו בכוונה להמשיך את העונג וכמו בצחוק על שפתים, הגיש אל אדוניו את העוף המומת: – שמח אשמח, כי עלתה בידך, – אמר לווין ועם זה גם קנא בו, על כי לא הוא בעצמו הצליח ביריתו.

– בקנה הימני החטאתי מאד, – ענה סטיפן ארקדיביץ וימלא את רובהו שנית. – הס… הנה מעוף.

באמת נשמעו שריקות חודרות תכופות. שני ולדשנפים השתעשעו ורדפו זה אחרי זה, ובלי קרקורים, אך בשריקות לבד, נקרו במעופם ממעל לראשי שני הצידים האורבים להם. שני קולות יריה נשמעו, והצפרים המשתעשעות ההן נטו ונמלטו במהירות של סנוניות.

…………………………..

הציד עלה יפה. סטפן המית עוד שנים, ולווין גם הוא שנים, אך מהם אבד אחד ולא נמצא. בין כה בא השמש ויהי לילה. הכוכב הבהיר נוגה, שמראהו כעין הכסף, הזהיר מאחרי עצי הלבנה הצעירים בקצה פאת מערב, וברום פאת מזרח נראו גוניו האדומים של ארקטורוס, המביט לארץ בפנים נזעמים; ממעל לראשו ראה לווין את כוכבי העיש בעודם נגלים ומתכסים לרגעים. צפרים מהמין שארבו לו שני הצידים שלנו חדלו לעופף; אך לווין גמר להמתין, עד אשר יעתק הכוכב נוגה, שנראה לו למטה מענף עץ הלבנה, ויהי למעלה מהענף ההוא, ועד אשר יהיו כוכבי העיש נראים לעין כולם בבירור. אך גם אחרי כן, כשעלה נוגה למעלה מהענף ומרכבת העיש נראתה כולה על תכלת הרקיע הכהה, לא חדל מהמתין.

– האם לא עת עוד? – אמר סטיפן ארקדיביץ.

כבר שקט היער כולו, כל צפור לא זזה ממקומה עוד.

– נעמדה נא עוד מעט, – השיב לווין.

– כטוב בעיניך.

כחמשה עשר צעדים היו ביניהם באותה שעה.

– סטיבה! – אמר לווין פתאום – למה לא תגיד לי, אם היתה גיסתך לאיש או מתי תהיה?

לווין הרגיש בעצמו, שהוא מושל ברוחו ושוקט למדי, וכל דבר שישיבו לו על שאלתו לא יוכל עוד להרגיזו; אך סטיפן ארקדיביץ השיב לו דברים אשר לא יכלו לעלות על דעתו.

– לא היתה כזאת עם לבבה, – השיב לו, – ואין את לבבה גם עתה להיות לאיש, אבל חולה היא, והדוקטורים צוו לנסוע לחוץ לארץ. גם חולה שיש בה סכנה היא בעיניהם.

– מה אתה אומר! – קרא לווין בקול צעקה. – חולה מאד היא? מה לה אפוא? ומה…

בעודם מדברים, הטה הכלב את אזניו וירם עיניו ויבט השמימה ואליהם כמדבר אליהם תוכחות.

“בעת כזאת הם עוסקים בדברי שיחה, – התרעם הכלב עליהם בלבו. – והוא פורח… הנהו, כן. והם לא יתבוננו…”

אבל ברגע ההוא שמעו שניהם פתאום שריקה חודרת, אשר כמו הלמה על אזניהם, ושניהם החזיקו פתאום ברוביהם, ושני ברקים יצאו, ושני קולות יריה נשמעו בבת אחת. ולדשנפּ שהגביה עוף אסף כנפיו אליו כהרף עין ויפול בין סבכי היער ויכף בנפלו את היונקות הדקות.

– טוב מאד! שותפים אנחנו בו! קרא לווין וירץ עם הכלב לחפש את הצפור. “אבל איזה צער היה לי זה עתה? – זכר לווין. – כן הוא, קיטי חולה… ומה אעשה, צר לי מאד”, אמר בלבו.

– הנה מצאת! אכן חיה חכמה את, – אמר לווין ויוצא מפי כלבו את הצפור החמה וישם אותה בילקוט, אשר נמלא כמעט כולו, ויקרא: – מצאתי, סטיבה!

טז.

בשובם שאל לווין בפרטות על אודות מחלתה של קיטי ומחשבות השצירבצקים, והדברים שנודעו לו מפי אובלונסקי נעמו לו, אף על פי שבוש להודות בזה. נעימים היו הדברים לו, על כי נראה מהם, שעוד יש לו תקוה, וגם על כי העלמה שגרמה לו צער גדול כזה, מצטערת אף היא עתה. אך כאשר החל סטיפן ארקדיביץ לדבר בסבות המחלה והזכיר את שם וורונסקי, נכנס לווין לתוך דבריו ויאמר לו:

– אין לי כל רשות לדעת פרטי עניני משפחה כאלה, וגם אין חפץ לי באמת בידיעה זאת.

סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק דק, שכמעט לא נראה לעין, בראותו את השנוי – הידוע לו מכבר, – שנהיה כהרף עין על פני לווין, אשר נעצב ויזעף במדה שהיה שמח וטוב לב לפני רגע אחד.

– הכבר גמרת את העסק עם ריאבינין על דבר היער? – שאל לווין.

כן. גמרתי. המחיר יפה, שמונה ושלשים אלף. שמונת אלפים מיד, ושאר הכסף ישולם בשש שנים. ימים רבים טפּלתי בענין הזה. איש לא נתן יותר.

– זאת אומרת, חנם נתת לו את היער, – אמר לווין בזעף.

– ובמה הוא חנם? – אמר אליו סטיפן ארקדיביץ בצחוק מטוב לב, מדעתו, כי עתה יהי כל מה שיאמר אך רע בעיני לווין.

– על כי היער שוה לכל הפחות חמש מאות רובל הדיסיאטינה, – ענה לווין.

– כך דרכם של בעלי האחוזות! – אמר סטיפן ארקדיביץ דרך לגלוג. – בדבר שפתים אתם בזים לנו, לבני הערים, ובמעשה אנחנו מצליחים יותר מכם. האמינה לי, כי חשבתי דרכי היטב ומכרתי את היער במחיר יפה מאד. וגם דואג אני, שמא יחזור בו הקונה. הן היער הזה לא עידית הוא – הוסיף אובלונסקי ונתכוון להראות במלת עידית בקיאות בעסקים כאלה – כי אם בינוני ברובו וערכו לא יותר משלשים סז’ין לדיסיאטינה. והוא נתן לי מאתים רובל לדיסיאטינה.

לווין צחק צחוק בוז. “ידעתי”, – אמר בלבו – את דרכי האנשים האלה היושבים בעריהם. פעמים בעשר שנים הם באים אל כפר וקונים להם שם ידיעת שתים או שלש מלים מן השגורות בפי עסקן כפרי, ומשתמשים בהן במקומן וחוץ למקומן, ומתברכים בלבבם, שהם יודעים הכל, בשעה שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

– אני לא אבוא להורותך דעה בדברים שאתה כותב בבית הפקידות, – אמר לווין – ובשעת צורך אשאל בעצתך. ואתה מובטח, שבקי אתה בכל תורת עסקי היערים, והיא תורה קשה. הספרת את העצים?

– מי זה ימנה מספר לעצים? – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר לא חדל להתאמץ לבדח דעת רעהו. – אמנם איזה בעל מוח גדול יוכל לספור גם את עפר הארץ גם את קרני אור השמש…

– ובעל המוח הגדול ריאבּינין יכול. וגם סוחר אחד לא יקנה בטרם ימנה, אם לא יתן לו איש יער חנם, כאשר עשית אתה. את יערך ידעתי. בכל שנה אני בא אליו לצוד ציד, ואני אומר לך, כי הוא שוה חמש מאות לדיסיאטינה במזומנים, והתגר הזה נתן לך מאתים בתשלומים לחלקים. נמצא, שנתת לו במתנה שלשים אלף.

– חדל לך להפריז, – אמר סטיפן ארקדיביץ כמתחנן: – ומפני מה לא נתן איש זולתו מחיר כזה?

– מפני שעשה קנוניה עם הסוחרים; הוא נתן להם דמי הסתלקות. כבר היו לי עסקים עם כולם וידעתי אותם. הן לא סוחרים הם, כי אם חמסנים בדמות סוחרים. הוא לא יתחיל בדבר עסק, שאין לו בו אלא עשרה או חמשה עשר למאה, כי מחכה הוא לקנות רובל בעשרים קופיקות.

– חדל נא! זעף אתה היום.

– חלילה לי, – אמר לווין בפנים נזעמים, בגשתם במרכבה אל ביתו.

אצל המבוא כבר עמדה מרכבת אכרים מחופה כסויי עור ומחושקת ברזל רתומה לסוס בריא בחבלים רחבים מתוחים בחזקה. בתוכה ישב איש אדמוני חגור בחגורה מהודקת – הוא פקידו ורכבו של ריאבינין. וריאבינין בעצמו כבר היה בביתו ויצא לקראת שני הרעים אל הפרוזדור. הוא היה איש בחצי ימיו, רם קומה, דל בשר, מגודל שפם ומגולח זקן, בעל סנטר כפוף לפנים ועינים עכורות ובולטות. עליו היה מעיל כחול ארוך, שכפתוריו מאחוריו תפורים למטה מאצל מתניו, ונעליו הגבוהות מקומטות מצד הברכים ומתוחות מצד אחורי הרגלים, וערדלים גדולים על נעליו. הוא מחה את כל פרצוף פניו במטפחת אפו ויתקן את מעילו, אשר היה מתוח עליו היטב גם קודם לזה, ויקדם פניהם בצחוק קל, ויתן יד לסטיפן ארקדיביץ, כאדם שרצונו לתפוש דבר.

– הנה באת גם אתה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתן ידו לו. – טוב ויפה.

– לא נועזתי לעבור את מצוותיך, הוד נסיכות, אף על פי שהדרך מקולקלת מאד. ברגלי הלכתי בכל הדרך הזה בבירור גמור, אבל באתי בזמני. שלום לאדוני קונסטנטין דמיטריץ, – פנה ריאבינין אל לווין ויתאמץ לאחוז גם את ידו. אך לווין הרעים פניו, ויעש את עצמו כאינו רואה את היד הפשוטה, ויוצא את הצפרים. – לצוד ציד יצאתם, אדוני? עוף זה מה שמו? – הוסיף ריאבינין במבט בוז אל הצפרים המומתות: – מאכל תאוה הוא אדוני, – אמר במנוד ראש כקובל על כל הענין הזה ומפקפק הרבה בתועלתו.

– רצונך שתעבור אל חדר עבודתי? – שאל לווין את אובלונסקי בפנים זועפים צרפתית. עברו לכם אל חדר עבודתי ושם תדברו דבריכם.

– אפשר מאד, בכל מקום אשר ייטב בעיני אדוני, – אמר ריאבינין בקלות ראש של אדם חשוב בעיניו, כמו בקש להגיד, כי אחרים יכולים להוקש מבלי דעת איך להתנהג עם אנשים שונים, אך לפניו אין כל מעצור, ודבר לא יפלא ממנו.

כשנכנס לחדר העבודה פנה כה וכה כמבקש איקונין, אך כאשר מצא, לא העביר צלב על עצמו. אחרי כן התבונן גם בארונות הספרים ובדפי הקירות הטעונים ספרים, בפקפוק ובצחוק של בוז ובמנוד ראש, כמו שהתבונן קודם לזה בצפרים המומתות ונראה שעל ענין זה לא יכול להסכים בשום אופן, שיש בו איזו תועלת.

– ומה תאמר, ההבאת את הכסף? – שאל אובלונסקי. – שבה נא.

– הכסף לא יהי לנו למעצור. אך להתראות ולדבר באתי.

– במה עלינו לדבר? אבל שבה נא.

– זה אפשר, – אמר ריאבינין וישב ויסמך בגבו על גב הכסא, אף על פי שסמיכה זו קשתה לו מאד. – יש להוזיל, אדוני הנסיך. עון הוא זה. וכל הכסף אתי לחלוטין, עד הפרוטה האחרונה. בגלל הכסף לא יהי כל עכוב.

לווין העמיד בין כה את רובהו בארונו וישם פעמיו לצאת מן החדר, אך בשמעו את דברי הסוחר האלה עמד מלכת.

– גם בלעדי זאת לקחת את היער חנם, אמר אליו לווין. – הוא אחר לבוא אלי, ואילו לא אחר, הייתי אני קוצב את המחיר.

ריאבינין קם ויבט למעלה, אל פני לווין, בצחוק קל.

– קמצני אדוני מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – אמר ריאבינין ויפן בבדיחה אל סטיפן ארקדיביץ, – לחלוטין אין לקנות דבר מידו. חטים היו לו, ואני אמרתי לתת מחיר הגון.

– למה זה אתן לך את שלי חנם? הן לא בחוץ מצאתי ולא גנבתי.

– בימים האלה אי אפשר לגנוב, בבירור גמור אי אפשר, בית הדין הגלוי בכל דבר לחלוטין, הכל בנמוס היום, ולא רק לגנוב אי אפשר. אנחנו דברנו על פי היושר. רב מאד מחיר היער, לא אוכל נשוא את כל החשבון. הפחת נא מעט.

– העסק נגמר אם אין? אם נגמר, אין לעמוד על המקח עוד, ואם לא נגמר, – אמר לווין, – קונה אני את היער.

הצחוק חלף פתאום מעל פני ריאבינין, ורישום קשה ואכזרי של פני נץ נקבע עליהם. באצבעות דקות ומהירות פתח את מעילו ויגלה את כותנתו ואת כפתורי הז’יליט ואת שרשרת השעון אשר לו, ויוצא מהר ארנק ישן ומעובה.

– הא לך, היער לי הוא, – אמר ויעבר את אות הצלב על פניו במהירות ויפשוט ידו. – קח לך את הכסף והיער לי. ככה עוסק ריאבינין בפרקמטיה, ואין דרכו להסתכל בּפרוטות, – הוסיף בפנים נזעמים וינופף את ארנקו.

– לו היתה נפשי תחת נפשך, לא הייתי ממהר למכור, – אמר לווין.

– מה זה תדבר! – אמר אובלונסקי בתמהון, – הלא כבר הבטחתי.

לווין יצא מן החדר ויסגור את הדלת אחריו ברעש. ריאבינין הביט אל הדלת וינד ראשו בצחוק קל.

– כל זה דרך צעירים, ילדות לחלוטין. הלא קונה אני, האמינה נא לי, רק לכבודי, למען יאמרו: ריאבינין קנה את יערו של אובלונסקי ולא אחר. ועוד אינני יודע, מה אַעלה בידי. האמינה לי. הואילה נא לכתוב את השטר.

בעוד שעה אחת יצא ריאבינין משם עטוף באדרתו הפשוטה ומעילו מהודק עליו בכל קרסיו ושטר תנאי המכירה בכיסו וישב בעגלתו המחושקת בּרזל ויסע לביתו.

– אוי לי מבעלי האחוזות האלה, – אמר אל פקידו, – כולם דומים זה לזה.

– זה נכון, – ענה פקידו וימסר לו את עבותות העגלה וירכוס את מכסה העור. – אבל עתה אוכל לברכך לקנין היער, מיכאיל איגנטיץ?

– המ, המ…

יז.

סטיפן ארקדיביץ עלה אל המדור העליון בכיסים ממולאים ניירות־כסף שונים, אשר נתן לו הסוחר על חשבון פרעונו שלאחר שלשה חדשים. לבּו שמח בקרבו, על כי נגמרה מכירת היער, והכסף צרור בכיסו וגם הציד עלה יפה, בגלל כל זה גדלה תשוקתו עוד יותר מבתחלה להסיר את רוח העוצב, אשר נחה על לווין. נפשו אותה לאכול בשמחה גם את לחם הערב ולבלות בּנעימים את סוף היום ההוא, כמו שבלה את תחלתו.

ולווין התעצב באמת, ובכל חפזו להיות בעל בית טוב ומתנהג בחבה עם אורחו ההגון לא יכול למשול ברוחו הנכאה. השמועה ששמע פתאום, כי לא היתה קיטי לאיש, הרגיזה את רוחו הלוך והרגז.

קיטי איננה נשואה וגם חולה היא, חולת האהבה שהיא אוהבת את האיש אשר מאס בה. עלבון זה פגע גם בו: וורונסקי מאס בה, והיא מאסה בלווין; בזה נתנה רשות לוורונסקי לבוז לו, וממילא היה לו וורונסקי גם לאויב. בפרטות לא עיין בכל זה. הוא אך הרגיש, כי יש עלבון בדבר לנפשו, ובין כה קצף לא על המעשה, אשר הרגיזו באמת בסתר לבו, כי אם על כל מה שנזדמן לפניו. ככה היתה על אפו ועל חמתו גם מכירת היער בדרך אולת, אותה האונאה שנתאנה אובלונסקי בביתו לעיניו.

– הגמרת? – אמר אל סטיפן ארקדיביץ – החפץ אתה לסעוד?

– לא אסרב. מה גדול תאבוני פה בּכפר, נפלא הדבר! למה לא קראת גם לריאבינין לסעוד עמנו?

– ילך לו אל השטן!

– אבל מה זרו דרכיך עמו! – אמר אובלונסקי. – גם יד לא נתת לו. מדוע לא נתן יד לו?

– על כי אין דרכי לתת יד לשוער, ושוער טוב ממנו מאה פעמים.

– אבל ריטרוגרד אתה אפוא! והתאחדות המעמדים מה תהא עליה? – אמר אובלונסקי.

– הרוצה להתאחד יבוא ויתאחד, ואני לא אוכל נשוא זאת.

– רואה אני שריטרוגרד גמור אתה.

– באמת לא שמתי לב מעודי לדעת מה אני. אני אך קונסטנטין לווין ולא יותר.

– קונסטנטין לווין בשעת כעסו אתה היום, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

– כן הוא, כועס אני, ורצונך לדעת על מה אני כועס? סלח נא לי, על העסק הנבער הזה, על המכירה שמכרת…

סטיפן ארקדיביץ קמט פניו בענותנות של אדם סבלן, בזמן שעולבים ומרגיזים אותו חנם.

– חדל לך, – אמר אל לווין. – כלום ראינו, שיהי אדם מוכר דבר ולא יאמרו לו מיד אחרי מכרו שהתאנה בכסף רב? ובשעה שמוכרים, אין איש נותן… לא, רואה אנכי, שיש לך טינא בּלבך על ריאבינין העלוב.

– אפשר שגם יש לי טינא. ורצונך לדעת טינא זו מה היא? אמור תאמר שנית כי אני ריטרוגרד או דבר קשה מזה; אבל בכל זאת רע עלי המעשה, שאני רואה מסביב לי, מה שהאצילים הולכים ודלים, – ואני הלא מהם אני ובלי שים לב להתאחדות המעמדים, אשמח מאד, כי מהם אני… וההתרוששות הזאת לא פרי תפנוקים היא. אילו היה כן, לא גדלה הרעה בזה; חיי עונג וכבוד נאים לאצילים, ורק הם יודעים לרדוף ולמצוא חיים כאלה. עתה התחילו האכרים הקרובים אלינו קונים קרקעות, – ואני לא אראה עלבון לי בזה. האדון איננו עושה מאוּמה, והאכר עושה את מלאכתו ודוחה את ההולך בּטל. מן הדין הוא שיעשה כן, ואני שמח לראות בטובת האכרים. אבל בוש אבוש בראותי את ההתרוששות הבאה על ידי איזו… תמימות, שאינני מוצא שם נאה לה. פה קנה חוכר פולני אחוזה נפלאה בחצי מחירה מאשה כבודה אחת, שמושבה בעיר ניצה. פה מחכירים קרקע לסוחר ברובל אחד לדיסיאטינה, בשעה שהשכר הראוי הוא עשרה רובּלים. פה נתת בלי כל טעם שלשים אלף רובל במתנה לנוכל הזה.

– ומה אפוא נעשה? הנספור את העצים?

– בודאי אנו חייבים לספור. הנה אתה לא ספרת, וריאבּינין ספר. בני ריאבּינין יוכלו לראות חיים טובים ולקנות להם השכלה, ובניך אפשר שלא יוכלו!

– סלח נא לי, אבל יש איזו קטנות בספירת־עצים זו. אנחנו יש לנו עבודות מיוחדות, ולהם עבודות מיוחדות. ועל כל פנים כבר נעשה מעשה, ורב לנו לדבר בו. הנה מרקחת ביצים מהמין אשר אהבתי. ואגפיה מיכאילובנה תתן לנו מיין־הירק הנפלא שלה…

סטיפן ארקדיביץ ישב אצל השולחן וידבר מהתלות אל אגפיה מיכאילובנה ויאמר אליה, כי זה ימים רבים לא אכל כמטעמים שנתנו לו בבית הזה.

– הנה אתה נכון לפחות להלל, – אמרה אגפיה מיכאילובנה, – וקונסטנטין דמיטריץ אינו כן, גם פּת לחם חרבה כי יתנו לו יאכל וילך לדרכו.

בכל היגיעות שיגע לווין, לא עלתה בידו לכבוש את עצבונו ולעסוק בדברי שיחה כראוי למכניס אורח. רוצה היה לשאול שאלה אחת את סטיפן ארקדיביץ, אך לא מצא לא עוז בנפשו ולא את הנוסחה ואת השעה הטובות לשאלה זו. כבר ירד סטיפן ארקדיביץ אל החדר שיחדו לו ויפשט את בגדיו וירחץ שנית וישם עליו את כתונת הלילה המרוקמת שהביא אתו וישכב על מטתו, ולווין עוד יצא מן החדר ההוא וידבר דברים בטלים שונים, ועוד לא ערב את לבבו לשאול את שאלתו.

– מה נפלא מעשה הבורית, – אמר ויגל את מעטפת הבורית המבוסמת, אשר הכינה אגפיה מיכאילובנה לאורח ואשר לא נגע בה אובלונסקי, ויתבונן היטב בחתיכת הבורית. – ראה נא, הלא מעשה אמנות הוא.

– כן הוא, ההשתלמות הגיעה לרום המדרגה בכל דבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויפהק ברוך ובנחת: – התיאטרונות למשל, ובתי השעשועים… אַ־אַ־אַ־! – הוסיף לפהק. – המאור האלקטרי בכל מקום… אַ־אַ!

– כן, המאור האלקטרי. – אמר לווין. כן הוא. ואיפה וורונסקי בעת הזאת? – שאל וינח פתאום את הבורית.

– וורונסקי? – אמר סטיפן ארקדיביץ ויחדל לפהק: – הוא בפטרבורג. אחרי צאתך יצא גם הוא במהרה ממוסקבה, ומן העת ההיא לא בא שמה עוד אפילו פעם אחת. ואת האמת אגיד לך, אחי, – הוסיף אובלונסקי וישען בזרועו על השולחן וישם על כף ידו את פניו האדמונים והיפים, אשר הזהירו עליהם ככוכבים שתי עיניו המלאות רוך והדורשות תנומה; – בך לבד היה האשם כּי נבהלת מפני איש תחרותך, ואני אינני יודע, כמו שאמרתי לך כבר, מי היה עתיד להדחות מפני מי. למה לא הלכת למלחמה ברוח גבורה? ואני אמרתי לך ביום ההוא, כי… הפעם פהק בלחייו לבד, בלי פתוח את פיו.

“היודע הוא, – אמר לווין בלבו בהביטו אליו, – כי דברתי עמה והשתדכתי לה, אם אין? כן הוא, יש בפנים האלה אותות ערמה, ותות מחשבות דיפלומטיות”. לווין הביט נכחו אל עיני סטיפן ארקדיביץ וירגש בעצמו כי פניו מתאדמים.

– אם נטתה אחריו מעט בעת ההיא, – הוסיף אובלונסקי, נטתה רק אחרי היתרון החיצוני. אריסטוקרטיותו הגמורה ורום מצבו לעתיד לבוא הם שמשכו אחריו לא את לבה, כי אם את לב אמה.

לווין הרעים פניו. העלבון שנעלב בעת ההיא חזר והיה לפצע חדש שהכאיב לבו כאש יוקדת. אבל הפעם היה לווין בביתו, וכתלי ביתו של אדם מחזקים את ידיו.

– החרישה נא רגע אחד, – אמר אל אובלונסקי ולא נתנו להוסיף דבר. – אריסטוקרטיותו אתה אומר. אבל אשאלך נא, מה היא אריסטוקרטיותו של וורונסקי או של מי שיהיה, ובמה יפה כחה, שיכלו לדחות אותי בגללה? אתה חושב את וורונסקי לאריסטוקרט, ואני לא כן אדמה. איש אשר אביו הורם מעפר במעשי תרמית, ואמו פזרה דרכיה למאהבים שונים, אשר אין יודע מי הם וכמה מספרם… לא, סלח נא לי, אבל אני חושב לאריסטוקרט את עצמי ואת הדומים לי, את האנשים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם עד דור רביעי למעלה היו ישרי לב, בעלי השכלה מרום המדרגה (רוח יתרה ושכל מצוין אינם מעניננו), אשר לא החניפו לאיש מעולם ולא בקשו עזרה מאיש – הלא אבי ואבי־אבי היו אנשים כאלה. ואני ידעתי רבים כמוהם. בעיניך לא נאוה לי לספור את העצים שביער, ואתה נותן שלשים אלף רובל במתנה לריאבינין; אך אתה מקבל דמי חכירה ועוד מיני שכר שאינם ידועים לי, ואני לא אקבל מאומה, על כן אוקיר את נחלת אבותי ופרי יגיעי… אנחנו אריסטוקרטים, ולא האנשים שאינם יכולים להתקיים בלי מתנות מידי תקיפי עולם ושאפשר לקנותם במטבע של עשרים קופיקות.

– אבל במי תדבר כן? אני מסכים לך, – אמר סטיפן ארקדיביץ בכל לבבו ובפנים שמחים, אף על פי שהבין, שבין האנשים, שאפשר לקנותם בעשרים קופיקות, יחשוב לווין גם אותו. התלהבות לווין ישרה בעיניו באמת. – במי? אמנם לא כל מה שאתה אומר על וורונסקי אמת טהורה היא, אך אני לא בזה אדבר, אני אומר לך בלי התחכם: לו יש נפשי תחת נפשך, כי עתה נסעתי עוד ביום הזה למוסקבה…

– לא. אינני יודע אם ידעת, אם אין, אך לי אין חלוק בדבר. אני אומר לך, כי השתדכתי והשיבו את פני, וקטרינה אלכסנדרובנה לי עתה אך זכר מר ומחפיר.

– במה? הבלים!

– אך אל נא נדבר בּזה. סלח נא לי, אם דברתי עליך בלשון גסה, – אמר לווין. אחרי הביעו את כל רוחו נהפך עליו לבו ויהי נוח לבריות כבעת הבוקר. הן לא תזעף עלי, סטיבה? אנא אל נא יחר לך, – אמר אליו ויחזק בידו בצחוק על שפתיו.

– לא, לא, חלילה לי, גם אין לי על מה להקפיד. שמח אשמח, כי גלינו דעותינו זה לזה. אבל שמע נא, הן ציד הבוקר עולה יפה על פי רוב, אולי נסע לצוד? נכון אני למנוע שנה מעיני הלילה ולנסוע אחרי כן מן הציד אל בית הנתיבות.

– טוב מאד.

יח.

אף על פי שהאהבה מלאה את כל חייו הפנימיים של וורונסקי, לא נטו חייו החיצוניים ממסלותיהם הקודמות הקבועות, מדרכי החבורות האריסטוקרטיות ועניני הגדוד אשר עבד בו. את עניני הגדוד הוקיר מאד, לפי שאהב את גדודו, ועוד יותר – לפי שהיה אהוב בגדודו. בני הגדוד לא רק אהבו את וורונסקי, כי אם גם כבדוהו ויתגאו בו, לכבוד ולגאון חשבו להם, שהאיש הזה בעל העושר הכביר וההשכלה המרובה, המצוין גם בכשרונותיו, שכל שערי הכבוד והגדולה והמשרה פתוחים לפניו, דוחה את כל הסגולות האלה ועוסק ביחוד ובחבה יתרה בעניני גדודו וחבריו. וורונסקי ידע, שכך דעתם של חבריו עליו, ועל כן חשב לו לחובה – לבד מאהבתו שאהב את חיים האלה – להשתדל ולהזהר, שלא יוציאו אותו מחזקתו.

מובן מאליו, שלא דבר עם איש מחבריו על אודות אהבתו לאנה, גם במשתות גדולים, כטוב לבו ביין מאד (אולם מעולם לא השתכר עד לבלי יכולת לשלוט ברוחו), לא התמלט מפיו דבר על אודותיה ואם נמצאו בחבריו קלי דעת, אשר נסו להשמיע באזניו רמזים על הדבר הזה, היה וורונסקי משתק אותם. אבל אף על פי כן נודע הדבר בכל העיר: כל מכיריו הבינו מעט או הרבה את אשר בינו לבין קרינינה; רב הצעירים שבחבורה קנאו בו לא רק בגלל עיקרו של דבר, כי אם ביחוד בגלל הפרטים הקשים שבו, – בגלל רום מצבו של קרינין בעל האשה, בגלל הרעש הגדול שהמעשה הזה יעורר בעולם.

ורב הנשים הצעירות, שעד כה היו מקנאות באנה קרינינה, שזה ימים רבים קצה נפשן לשמוע מהלליה בתור אשה ישרת לב, ששו על ההשערה, ששערו עליה בימים ההם, ורק חכו ליום, אשר תשונה דעת כל הצבור עליה בגלוי מטובה לרעה, למען תוכלנה לבוז לה בכל תקפן ולהניח חמתן בה. הן הכינו אתן את רגבי הרפש, שהיו עתידות להשליך עליה כשתבוא השעה הרצויה לזה. אבל רב האנשים שקרבו לימי זקנה ונכבדי העדה הצטערו על המעשה המכוער הזה, העתיד להרעיש עוד מעט את עולמם.

ואמו של וורונסקי שמעה ותשמח בראשונה, כי על פי רוחה לא היה דבר נחוץ לצעיר מצוין, כדי להגיע לרום מדרגת השתלמותו, יותר מסכסוך של אהבה באחד מבתי מרום עם הארץ; מלבד זאת מצאה קורת רוח מיוחדת, בהודע לה בזה אגב אורחא, כי קרינינה זו, שנשאה חן בעיניה ושהכבירה מלים על אודות בנה הקטן, – כאשה שאין לה בעולמה אלא עניני ביתה, – נהגה עם זה גם היא כמו שנהגו לפי דעתה של הגרפינה וורונסקיה, כל הנשים היפות והכבודות. אך בימים האחרונים נודע לה, שכבר היה מעשה שרצו לתת לבנה משרה נכבדה לו בערכה לימים הבאים, והוא לא קבל ויבחר לו להשאר בגדודו על כי בעבדו בגדוד הזה יכול לראות את קרינינה, ועוד נודע לה, שתקיפי הארץ מתרעמים עליו בגלל מאונו, ויהפך עליה לבה ורוח אחרת היתה אתה. גם לא ישר בעיניה מה שהאהבה הזאת היתה, כפי שספרו לה, לא סכסוך יפה מלבב מהמין המצוי בספירות הגבוהות, כי אם תאוה עזה כמות ומסוגלת להביאו לידי שגיאות גדולות. היא לא ראתה את בנה מן היום אשר יצא פתאום ממוסקבה, ובגלל השמועות האלה דרשה מאתו על ידי בנה הגדול שיבוא למוסקבה.

אחיו הגדול גם הוא התרעם עליו. אחיו זה לא עיין בשאלה על דבר אהבתו בעצמה: הגדולה היא אם קטנה, העזה היא אם רפה, היש חטא בדבר אם אין (הוא היה בעל אשה ובנים, ועם זה כלכל גם את אחת המחוללות, ועל כן לא היה נוטה להחמיר בענין זה גם לאחרים), אבל בדעתו, כי לא טובה אהבה זו בעיני אותם האנשים, שראוי להפיק רצון מהם, חרה לו על אחיו ההולך בדרכי לבו.

מלבד חובות משמרתו והליכותיו בחבורות בני־מרום עם־הארץ, העסיק עוד דבר אחד את וורונסקי, והוא מקצוע הבינה בסוסים, כי היה אוהב סוסים מאד.

ובשנה ההיא נועדה רכיבת תחרות לאופיצירים, רכיבה שיש בה מעצורים. וורונסקי נרשם בין המתחרים ויקן לו סוסה אנגלית רבת־דם, ובכל עז אהבתו את אנה התעסק הרבה – ואך בלי התלהבות מגולה, – גם בּתחרות העתידה לו.

ושני מיני האהבה האלה לא פגמו בו זה את זה. להפך, עבודה וענין מלבב מחוץ לאהבת אנה היו נחוצים לו. בהם מצא מרגוע ויחלף כח לשאת את סערת רגשותיו.

יט.

ביום תחרות הסוסים שבקרסנויה סילה הקדים וורונסקי לבוא לאכול את הביפשטיקס בטרקלין הכללי שבבית חבורת האופיצירים שבגדודו. לדקדק הרבה בהמעטת אכילה לפני התחרות לא הוצרך, כי משקלו היה כשעור ששערו חכמים: ארבעה פודים וחצי; אך ראוי היה לו להזהר שלא ישמן, ועל כן נמנע ממאכלי קמח וממיני מתיקה. במעיל פתוח לרוחה על הז’יליט הלבן שלו ישב ויחכה לביפשטיקס אשר דרש, ובשתי זרועותיו נשען על השולחן, ועיניו הביטו אל הרומן הצרפתי, שהיה פתוח לפניו אל הקערה. אך כל חפצו בהביטו אל הספר היה, שלא להכנס בשיחה עם האופיצירים היוצאים והנכנסים, בעודו טרוד בהרהורי לבבו.

ומהרהר היה בהבטחה, שהבטיחה אותו אנה להראות לפניו ביום ההוא אחרי התחרות. אך זה שלשת ימים לא ראה אותה, ולפי שבעת ההיא שב אישה מחוץ לארץ, לא ידע וורונסקי, אם יוכלו להפגש היום אם אין, וגם לא ידע, איך יחקר זאת.

“הדבר פשוט, אני אומר, כי ביטסי שלחה אותי לשאול את אנה, אם תבוא אל התחרות. בודאי אוכל לנסוע שמה", גמר בלבו וירם ראשו מעל הספר, ופניו נהרו, כי שוה לנגד עיניו את הפגישה הנעימה הזאת.

– שלח לביתי וצו לרתום את המרכבה לשלשה סוסים, – אמר אל המשרת, אשר הגיש לו את הביפשטיקס בקערת כסף חמה, ויקרב אליו את הקערה ויחל לאכול.

מחדר הביליאַרד הסמוך נשמעו קשקושי כדורים וקולות משוחחים וצוחקים. בפתח שמצד החוץ באו שני אופיצירים: אחד – צעיר בעל פנים דלים ודקים, שנכנס לגדוד ההוא לפני ימים מעטים מן הקורפּוס לחניכת פז’ים, והשני אופיציר זקן מסובל בבשר, ואצעדה על זרועו, ועיניו קטנות ושקועות בחוריהן.

וורונסקי שם עיניו על שני אלה ויזעף ויסב פניו אל הספר ויחל לאכול ולקרוא יחד וכמו לא ראה ולא התבונן אליהם.

– אתה סועד לבך לאסוף כח לעבודה? – אמר האופיציר בעל הבשר וישב אצלו.

– הלא תראה, – אמר וורונסקי בפניו הזועפים וימח פיו בלי שים עין על הדובר אליו.

– ואינך דואג פן תשמן? – אמר האופיציר הזקן ויתקן כסא לחברו הצעיר שבא אתו.

– מה? – אמר וורונסקי בחרי־אף, ופניו הביעו שאט־נפש, ושניו המתאימות נגלו ברגע ההוא.

– יין חרס! – קרא וורונסקי אל המשרת, בלי השיב דבר על השאלה ויסלק את ספרו אל העבר השני ויוסף לקרוא בו.

האופיציר בעל הבשר לקח את רשימת היינות ויפן אל חברו הצעיר:

– בחר לך אתה, מה נשתה. – אמר אליו ויתן לו את הרשימה ויחכה למוצא פיו.

– נבקשה נא הפעם “יין־רהיין”, – אמר הצעיר ויבט אל וורונסקי ברוח נכאה ויתאמץ לאחוז באצבעותיו את שפמו, אשר אך החל לצמח. בראותו, כי אין וורונסקי פונה אליהם, קם הצעיר ההוא ממקומו.

– נלכה נא אל חדר הביליארד, – אמר אל הזקן.

האופיציר בעל הבשר לא שנה אחרי דברי חברו ויקם גם הוא וילכו שניהם אל הדלת.

ובאותה שעה נכנס הרוטמיסטר ישבין, איש בריא וגבה קומה, וירכן בראשו לשני האופיצירים האלה הרכנה שיש בה גאוה ובוז, ויגש אל וורונסקי.

– אה! הנהו! – קרא ישבין ויטפח לו על פתיל־כתפו בנחת ידו הגדולה. וורונסקי פנה אליו בזעם, אבל כרגע צהלו פניו, ומנוחה וחבה ואומץ לבב שבו ונראו עליהם כבכל עת.

– השכלת עשה, אלישה – קרא הרוטמיסטר בקול בּאַריטוֹן עז – עתה אכול ושבע ושתה כוס אחת.

– אבל אינני רעב.

– הנה גם הצמד הנעים פה, – הוסיף ישבין ויבט בלעג אל שני האופיצירים, אשר יצאו ברגע ההוא אל חדר הבּיליאַרד, וישב אצל וורונסקי, ורגליו החבושות במכנסי מרכבו הצרים נכפו בשבתו בדמות זוית חדה, כי ארכו רגליו מגובה הכסאות – ולמה לא באת אתמול אל התיאַטרון שבקרסנויה? נומירובה מלאה את תפקידה יפה למדי. איפה היית? –

– אחרתי שבת בבית הטווירסקים – אמר וורונסקי.

– אה! – ענה על זה ישבין.

ישבין היה משחק בכרטיסים, רודף זמה ולא רק פורע מוסר, כי אם גם שונא מוסר, ובכל זאת אהב אותו וורונסקי יותר מכל חבריו שבגדוד. וורונסקי אהב אותו על גבורתו הרבה, אשר נראתה ביחוד בשתי, ביכלתו למלא בטנו יין כחבית, ובמעוט שנה, כי היה מבלה לילות בלי שנה, ופניו והליכותיו לא נשתנו לרעה; אך מלבד זאת אהבו גם על רב כחו המוסרי, אשר הראה בדרכיו עם השרים הגבוהים ממנו ועם חבריו, שבגלל זה היו כל יודעיו מכבדים אותו יראים מפניו, וגם במשחקו נראה כחו זה, כי בהיותו קרוב בכל עת להרויח או להפסיד עשרות אלפי רובלים, התנהג עם זה תמיד בטעם ובדעת, גם אחרי שתותו יין למכביר, וכבר נחשב לראשון למשחקים בקלוב האנגלי.

אבל ביחוד היה אוהבו ומוקירו מטעם אחר, מדעתו, כי ישבין אוהב אותו גם הוא אהבה שאינה תלויה בכבודו ובגדולתו; רק עמו לבד רצה וורונסקי לדבר על אודות אהבתו לאנה, בו בחר לזה מכל מיודעיו, כי ראה או דמה, שרק ישבין לבד, הנראה כבז לכל רגש, מסוגל להעריך את כל תוקף התשוקה הממלאה את נפשו עד אפס מקום לרגש אחר ממין זה. ומלבד זאת בטח אך בו לבד, שלא ימצא עונג לנפשו בדבה ובהוצאת שם רע, כי אם יבין את רגש אהבתו כראוי, כי בודאי יודע ומאמין הוא, כי לא צחוק ולא שעשוע ריק היא האהבה, כי אם ענין גדול ונכבד מזה הרבה.

עוד לא דבּר וורונסקי עמו על אודות אהבתו, אבל כבר ידע, שהוא יודע ומבין את פרטי הדבר כראוי ונעים היה לו להכיר בעיניו, שכן הוא, שיודע הוא את סודו.

– אה, כן! – ענה ישבין, בשמעו מפי וורונסקי, כי ישב בבית הטווירסקים, ועיניו השחורות הבריקו, וידו אחזה בקצה שפמו השמאלי והחלה להביאו אל פיו – כמנהג המכוער, שנשתרש בו האופיציר הזה.

– ומה עשית אתה אתמול? ההרוחת? – שאל וורונסקי.

– שמונת אלפים. אבל שלשה מהם אינם מובטחים; לא אאמין, כי ישולמו לי.

– אבל אפשר, שאתה עתיד להפסיד על ידי, – אמר וורונסקי בצחוק (ישבין התערב בסכום רב, שוורונסקי יזכה בתחרות).

– לא, לא אוכל להפסיד. רק מחוטין לבדו איש־תחרות מסוכן לך.

ובזה נסבה שיחתם על דבר התחרות, אשר נועדה ליום ההוא ואשר לא יכול וורונסקי להסיח דעתו ממנה בימים האחרונים ההם.

– נלכה נא, רב לי, – אמר וורונסקי ויקם וילך אל הפּתח, ויקם גם ישבין עמו וימתח את רגליו הגדולות ואת גבו הארוך.

– אני עוד לא עת לי לאכול את לחם הצהרים, אך בלי כוס יין אי אפשר. עוד מעט ואבוא. יין! הרעים בקולו הרחב והעז, שכבר נתפרסם בו, בפקדו את מחלקתו, ואמרו עליו, שהיו לוחות הזכוכית שבחלונות מזדעזעים בתתו קולו לפני חילו. – לא, אין צורך, – חזר וקרא תוך כדי דבור – הן אתה הולך לביתך, הנני גם אני ללכת עמך.

וילכו שניהם יחדו.

כ.

וורונסקי דר לפי שעה, בגלל התחרות, בבית אכר פיני, והבּית – חדר אחד מרוּוח ונקי, שנחלק במחיצה לשנים. פטריצקי נטפל אליו גם בדירת עראי זו. כשנכנסו וורונסקי וישבין היה פּטריצקי ישן עוד.

– קום, רב לך נרדם, אמר ישבין ויכנס למחיצתו של פּטריצקי, והוא שוכב, וחטמו שקוע בכר אשר למראשותיו, ויגע ישבין בשכמו וינידהו.

פּטריצקי קפץ ויעמוד על ברכיו ויפן כה וכה.

– אחיך היה פה, – אמר פטריצקי לוורונסקי – הוא בא ויעירני, יקחהו השטן, ויאמר, כי עוד יבוא הנה שנית.

פטריצקי חזר ונפל על הכר ונתכסה בּשמיכה. – חדל לך, ישבין, – קרא בחרי אף, כי משך ישבין את השמיכה להסירה מעליו – חדל לך! – וכרגע הפך פניו ויפקח עיניו ויוסף – טוב אשר תאמר לי, מה אשתה: הנה זוהמה בפי, ואינני יודע…

– יין־דגן נבחר מכל, – נכנס ישבין לתוך דבריו – טרשצנקה! יין־דגן לאדוניך וקשואים, – קרא אל המשרת, ונראה, שהיה אוהב להשמיע ולשמוע את עז קולו.

– יין דגן אתה אומר? כן? – שאל פּטריצקי ויקמט פניו וימח עיניו, – ואתה תשתה עמי? נשתה נא יחדו! וורונסקי, התשתה? – אמר פטריצקי ויקם ויתעטף בשמיכה המנומרת מתחת לאצילי ידיו, ויצא בידים מורמות בפתח המחיצה ויחל לשיר בלשון צרפת: “מלך היה בטולי” – התשתה וורונסקי? – שנה פטריצקי.

– הרף ממני, – אמר וורונסקי, בלבשו את המעיל, אשר הגיש לו משרתו.

– אנה אתה הולך? – שאל ישבין – הנה גם מרכבת השלשה – הוסיף בראותו את המרכבה קרבה אל הבית.

– אל האורוה, גם עוד דבר לי אל בּריאַנסקי על אודות הסוסים, – אמר וורונסקי.

באמת הבטיח וורונסקי לבוא אל בריאַנסקי ולשלם לו בעד הסוסים, ובלבבו היה לבוא גם שמה ביום ההוא, ובית בריאַנסקי היה רחוק ארבע וירסטאות מפטרהוף – אבל חבריו הבינו מיד, כי לא אך שמה הוא נוסע.

פטריצקי הוסיף לשיר את שירו, ואגב אורחא קרץ בעיניו וינפח שפתיו דרך גלוי דעת, לאמר: ידענו, מה ענין בריאנסקי לכאן.

– השמר לך, פן תאחר! – אמר ישבין, ובחפצו לנטות מענין השיחה הזאת שאל: וסוסי האדמוני הכהה עובד באמונה? – וישקף בעד החלון אל הסוס האמצעי שבשלשה, הוא הסוס שמכר לוורונסקי ושדבר בו עתה.

– עמוד! – קרא פטריצקי אל וורונסקי, כשנגש וורונסקי אל הדלת. – אחיך הניח פה מכתב אליך ופתקה. עמד נא, אַים?

וורונסקי עמד מלכת.

– ואים?

– אים? זאת אשאל גם אני! – אמר פּטריצקי ברגש ויעבר באצבעו הימנית ממעל לחטמו.

– אמר נא אפוא, הלא דרך אולת היא! – אמר וורונסקי בצחוק קל.

– את התנור לא הסקתי. פה באחד המקומות הם.

– חדל לך לפטפט! איה המכתב?

– לא משחק אני, כי שכחתי באמת. אולי חלום חלמתי? המתן לי, המתן! ומה חרי האף הזה! אילו שתית אתמול כמוני ארבעה בקבוקים לאיש, כי אתה שכחת, איפה אתה שוכב. המתן לי, זכור אזכור כרגע.

פטריצקי חזר לפנים ממחיצתו וישכב על מטתו.

– עמד־נא! ככה שכבתי, והוא ככה עמד. כן־כן־כן־כן… הנהו לפניך! – פטריצקי הוציא את המכתב מתחת מצעו, כי שם הצפינו.

וורונסקי לקח את המכתב ואת פתקת אחיו. בהם מצא מה ששער מראש, – מכתב אמו היה תוכחות על אשר חדל לנסוע אליה, ובפתקת אחיו נאמר, שאחיו צריך לדבר עמו. אבל וורונסקי ידע, כי כל זה באותו ענין.“מה לי ולהם בדבר הזה!” אמר בלבו ויגלום את המכתבים בחפזה וישימם בין כפתורי מעילו, על מנת לקראם בשום לב אחרי כן, בדרך.

בפרוזדור פגעו בו שני אופיצירים, אחד היה מגדודו, ואחד – מגדוד אחר.

דירת וורונסקי היתה בית ועד לאופיצירים בכל עת.

– אנה?

– לפטרהוף אני צריך.

– והסוס בא מצרסקויה?

– בא, אך אני עוד לא ראיתיו.

– יש אומרים, ש“גלדיאַטוֹר” סוסו של מחוטין, נפסח.

– שקר גמור! אבל איככה תרכבו ברפש כזה? – אמר השני.

– שלום לכם מצילי נפשי! – קרא פטריצקי בראותו את שני האופיצירים הנכנסים, וכבר עמד לפניו משרתו היומי, וטס בידו, ועל הטס יין דגן וקשוא כבוש – הנה ישבין מצוה אותי לשתות ולהחליף כח.

– אמנם הרבה עוללת לנו אתמול, – אמר אחד משני האופיצירים, – כל הלילה לא הנחת לנו לישון.

– אבל מה נחמד סופו של מעשה! – ספר פטריצקי – וולקוב טפס ועלה על הגג ואמר על עצמו כי עצב הוא. אני נעניתי אחריו: – הבה ננגנה, נגינת קבורה! ולקול נגינת הקבורה נרדם על הגג.

– שתה יין־דגן, שתה, ואחר תשתה מי סלטר ועסיס־לימונים הרבה, – אמר ישבין ויעמוד על פטריצקי, כאם הכופה את בנה לשתות סם מרפא, – ואחרי כן מעט יין שמפן, מעט מאד, אך בקבוק אחד קטן.

– בהשכל תדבר. המתן לי, וורונסקי, נשתה נא.

– לא, שלום לכם, אדוני, היום אינני שותה.

– ירא אתה, פן תכבד? אם כן נשתה לבדנו. הביאה מי סלטר ולימונים.

– וורונסקי! – קרא אחד מן החבורה, בשעה שוורונסקי עבר דרך הפרוזדור החיצון.

– מה?

– יש לך להתגלח, שערך כבד מאד, ביחוד במקום הקרחת.

באמת התחילו שערותיו נושרות ללא עת. הוא השיב בצחוק מטוב לב על המהתלות האלה, ושניו המתאימות נראו בצחקו. ומיד הוריד את מצנפתו על קרחתו ויצא וישב במרכבתו.

– אל האורוה! – קרא וורונסקי אל רכבו ויוצא את מכתביו לקראם, אבל השיב אל לבו, כי, בטרם יראה את סוּסו, אין לו להסיח דעתו מענין התחרות. “אחרי כן!”… גמר בלבו.

כא.

האורוה העשויה לדבר התחרות היתה בנין עראי של נסרים על יד המישור המיוחד למרוץ הסוסים, ושמה הוצרכו להביא את סוסו של וורונסקי ביום שלפני היום ההוא. את הסוס ההוא עוד לא ראה וורונסקי בעיניו, כי לא הוא הרגילו ברכיבה, כמשפט הימים האחרונים שלפני תחרות כזאת, כי אם “המנהיג” שהעמיד לו ( trainer ), ועל כן לא ידע ביום המעשה מאומה על אודות סוסו, לא מה שהיה לו בבואו ולא עד כמה נשתנה אחרי כן. הוא אך ירד ממרכבתו, ונערו, שומר סוסיו, שכבר הכיר מרחוק את מרכבת אדוניו, קרא למנהיג, ואנגלי צנום, שנעלות גבוהות על רגליו ומעיל קצר עליו וכל זקנו כמין צרור־שערות קטן מאד, יצא וילך לקראתו הלוך והתנודד ברגלים כושלות קצת, כדרך האנשים שאומנותם ברכיבה, ובזרועות פרושות.

– ומה שלומו של פרוּ־פרוּ? – שאל וורונסקי אנגלית.

– אָל רייט, סיר, – הכל כתקונו, אדוני, – ענה האנגלי בקול שיצא כמתגנב מגרונו, כי לא נפתחו שפתיו בדברו. – טוב אשר לא תקרב אליו, – הוסיף האנגלי וירם את מצנפתו – אני חסמתי אותו, והוא מלא רוגז. טוב אשר לא תקרב אליו ולא תרגיזהו.

– לא, הלוך אלך אליו. רוצה אני לשים עיני עליו.

– הבה נלכה, – אמר האנגלי בפנים זועפים ובלי פתוח פיו גם הפעם, וילך לפני וורונסקי הלוך ונופף בידיו, הלוך והתנודד כדרכו.

הם באו אל החצר הקטנה שלפני גדרות הסוסים, והמשרת, שעמד על משמרתו שם ביום ההוא, נער בן־חיל מקושט, לבוש מעיל נקי, ומטאטא בידו, קדם פניהם וילך אחריהם.

בגדרות עמדו חמשה סוסים, כל אחד בדיר מיוחד לו; וכבר ידע וורונסקי, כי ביום ההוא הובא שמה גם הסוס המסוכן לו ביחוד, הוא “גלדיאַטור” האדום, סוסו האדום, סוסו האביר והגבוה של מחוטין. אותו חשקה נפשו לראות עוד יותר ממה שרצה לראות את סוסו, אבל גם זאת ידע, כי על פי הנמוס הנהוג בעניני התחרות לא רק אין לו רשות לראותו, כי אם גם לשאול על אודותיו לא נאוה לו. אך מדי עברו במסדרון, פתח הנער המשרת את דלת הדיר השני משמאלו, ולעיניו נראה סוס אדום גדול לבן־רגלים; ברור היה לו כי גלדיאַטור לפניו, אבל כמו שאדם הגון מסב פניו מהביט במכתב זר, שמצא פתוח לפניו, כן הפנה שכמו וילך אל הדיר המוקצה לפרוּ־פרוּ.

– פה סוסו של מ–ק… מק… לעולם לא אוכל לבטא את השם הזה, – אמר האנגלי אליו ממעל לשכמו ויורה באצבע אגודל שלו, שצפרנה היתה מגואלה, על מחיצתו של “גלדיאַטוֹר”.

– של מחוטין? כן, זה בן־תחרותי האחד, שיש לי להתחזק לפניו.

– אילו רכבת עליו אתה, היית מתערב עליך, שתנצח, – אמר האנגלי.

– בתחרות שיש בה מעצורים הכל תלוי בכשרון הרכיבה ב“פליק”.

לענין “פליק”, שהוראתו אנרגיה ואומץ לבב, ידע וורונסקי, שלא רק אין מחסור לו בו, כי אם גם היה מובטח, שאין דומה לו בדבר הזה, ובטחון כזה מדה גדולה מאד.

– וברי לך, שלא היה צורך בדבר להביא את הסוס לידי הזעה מרובה?

– אין כל צורך, – ענה האנגלי – אך אל נא תדבר בקול רם. הסוס מתרגז, – הוסיף וינע בראשו אל מול הדיר הנעול, אשר עמדו לפניו ואשר נשמע קול פרסות דורכות על תבן.

האנגלי פתח את הדלת, ו’וורונסקי נכנס לדיר הקטן והכהה, שרק חלון קטן אחד היה למאור בו. שם עמדה סוסה אדומה־שחרחרת, ועל פיה מחסום, ורגליה דרכו על התבן הלח. גם הפעם, בתוך האור הכהה, סקר וורונסקי בסקירה אחת את כל מבנה גויתה. פרוּ־פרוּ היתה בעלת קומה ממוצעה, ובמבנה גויתה נמצאו חסרונות. עצמותיה היו קטנות; בשר חזותיה היה בולט, אבל כתליהן צרו. אחוריה היו תלויים קצת, וברגליה נראתה עקמימות מורגשת היטב לעין, ביחוד ברגליה האחרונות. שרירי רגליה, האחרונות והקדומות יחד, לא היו מצוינים בגדלם, אבל במקום המרכב רחבה גויתה מאד, והרוחב המרובה הזה הורגש ביחוד בימים ההם, בימי ההדרכה וההכשרה לתחרות, כי צמקה בטנה בעת ההיא. עצמות שוקיה מתחת לברכיה, היו, למראה עיני המביט אליהן מצד ראשה, דקות כאצבעות, אך בעבריהן רחבו מאד. כולה חוץ מצלעותיה, היתה כמכווצת משני עבריה, כמצומצמת ומכונסת לתוך כלל גויתה. אבל יתרון גדול, שקול כנגד כל החסרונות האלה, נמצא בה במדרגה גבוהה מאד; היתרון הזה היה “הדם”, הוא הדם, אשר יאמר עליו בלשון האנגלית, שדרכו להתגלות בשעת צורך. שרירי גוה, שהיו בולטים מתחת לרשת הגידים המתוחה בעורה הדק, המתפשט והחלק כאטלס, דמו למראה עין לעצמות בּחזקן. ראשה היה רזה מלמעלה, אבל רחב למטה, מתחת לעיניה הבולטות ונוצצות בנחת רוח; והעור הדק שבנחיריה הרחבים היה ממולא דם. כל צורי גוה, וראשה ביחוד, הביעו כח ועוז ויחד עם זה גם איזו רוח נדיבה; כי היתה מאותם הפקחים שבבעלי החיים, שאפשר לחשוב עליהם, שרק מאשר אין כלי מבטא הגון בפיהם, אינם מדברים בלשון בני אדם.

לוורונסקי נדמה על כל פנים, שהיא מבינה כל מה שהוא מרגיש, בשעה שהוא מביט אליה.

וורונסקי אך נכנס לדיר, והיא שאפה רוח בכח ותסב עיניה הבּולטות הצדה כפי יכלתה, עד שהלבן שבהם נמלא דם, ותבט אל הנכנסים מקצות עיניה המופנים אל העבר השני ותנענע בזמם שעל פיה ותדרוך בכח פעם ברגל זו ופעם ברגל זו.

– הנך רואה, שהיא רוגזת, – אמר האנגלי.

– סוסתי הנעימה! – דבר אליה וורונסקי חלקות וישם פעמיו אליה.

אך כאשר קרב, כן הוסיפה לרגוז. רק בגשתו אל ראשה שתקה פתאום, ושריריה נזדעזעו תחת שערה הדק והרך. וורונסקי העביר ידו על צוארה העז וישב למקומו את אחד מתלתלי רעמתה, שהוטל אל צדה השני של המפרקת החדה, ויקרב פניו אל נחיריה הנטויים, אשר דקו ככנפי עטלף. היא שאפה ונשמה בקול, ונחיריה נמתחו בכל עוזן, ותרעד ותלחץ את תּנוּך אזנה החד אל ראשה, ותשלח את שפתה השחורה והחזקה אל וורונסקי, ונראה שנתכוונה לאחזו בשרוולו. אך בזכרה את המחסום שעל פיה הניעה בו ותוסף לרמוס ברגליה המחוטבות פעם בזו ופעם בזו כבראשונה.

– הרגעי, סוסתי, הרגעי! – אמר וורונסקי ויעבר ידו על אחוריה ויצא מן הדיר בלב שמח, אחרי ראותו, כי סוסתו מסוגלת ומוכנת לעבודתה כראוי.

התרגזות סוסתו דבקה גם בו וירגש כי דמו רותח וכי גם הוא כמוה שואף לנוע, לתפוש דבר בשניו, ולבו פחד ורחב.

– ובכן אני בוטח בך, – אמר אל האנגלי – בשש שעות וחצי עלינו להועד במקום ההוא.

– הכל כתקונו, – אמר האנגלי – ואתה אנה אתה נוסע, מילורד? – שאל פתאום את וורונסקי בכנוי זה – מילורד –, שכמעט לא השתמש בו עד כה בדברו אליו.

וורונסקי הרים ראשו בתמהון, ויבט אליו כדרך שהיה מביט אך לפעמים, כשהיתה השעה צריכה לכך, לא אל עיניו, כי אם אל מצחו, כי תמה על העזות שבשאלה זאת; אך כהשיבו אל לבו, כי האנגלי הלז רואה בו באותה שעה לא אדון ששכר אותו בכסף, כי אם אדם שאין לו בעולמו אלא רכיבה ותחרות, ענהו בניחותא:

– דבר לי אל בּריאַנסקי, ובעוד שעה אחת אהיה בביתי.

“זה כמה פעמים שאלוני היום שאלה זאת!” אמר וורונסקי בלבו, ופניו האדימו, וזה היה מקרה שאינו מצוי בו כלל. האנגלי הביט אליו בשום לב ויוסף, כאילו ידע, אנה הוא נוסע באמת:

– העיקר הוא, שלפני רכיבה זו נחוצה מנוחה, אל תרגז ואל תשים לב לכל דבר עצב.

– אָל רייט, – ענה וורונסקי בצחוק קל ויקפוץ ויעל על מרכבתו ויצו את רכבו לנסוע לפטרהוף.

הוא אך הרחיק כשעור פסיעות אחדות, והעבים, שנראו מרחוק עוד בבוקר, כסו את פני השמים, ויהי גשם שוטף.

“זהו ענין רע”, אמר וורונסקי בּלבו וירם את מכסה המרכבה, “עד כה היה הרבה רפש על הארץ, ועתה יהי כל המישור לאגם בצה”. בשבתו בדד במרכבה המכוסה, הוציא את מכתב אמו ואת פתקת אחיו ויקראם.

כאשר דמה כן היה: כזאת וכזאת מצא גם במכתבים האלה. גם אמו, גם אחיו, גם כל יודעיו חשבו לדבר נחוץ להתערב בדברים המסורים אל לבו. ההתערבות הזאת העירה בו קצף, והוא היה קשה לכעוס בטבעו. “מה לי ולהם? – אמר בלבו, – למה זה יחשוב כל אחד לו לחובה לדאוג לי? ולמה זה ילאוני כולם יחד? על כי רואים הם, כי יש בזה דבר שאינו מובן להם. אילו היה זה סכסוך פשוט מן המצויים בעולמם היו מניחים לי ללכת בדרך לבי. אבל מרגישים הם, שענין אחר פה, שלא שעשוע ריק הוא, וכי האשה הזאת יקרה לי מהחיים. הדבר הזה אינו מובן להם, ועל כן הוא להם למורת רוח. יהי גורלנו מה שיהיה, אנחנו – מלה זו הדגיש בלבו לשם יחודו עם אנה – בחרנו בו מדעת, ואין אנו מתאוננים עליו. לא הם חייבים להורותנו את דרך החיים. והם אינם יכולים להבין מה הוא האושר, הם אינם יודעים, כי בלעדי אהבה זאת אין לנו לא אושר ולא צרות, – אין כל חיים בלעדיה”.

בעיקרו של דבר קצף על כל המתערבים מטעם אחר, מאשר ידע לבבו, כי הם, הקמים עליו, צדקו כולם כאחד. לבבו ידע, כי האהבה, שנקשרה בה נפשו בנפש אנה, היתה לא התלהבות לרגע, כי אין אהבה זו עתידה לעבור, כמו שעוברים כל הסכסוכים בחבורות הגבוהות, שאינם משאירים אחריהם בחיי הנאהבים אלא זכרונות נעימים או קשים ולא יותר. לבבו ידע את כל הצרות והמצוקות שבמצבו ובמצבה; הוא ידע, עד כמה קשה בפרט לאנשים כמוהם, – באשר הם נראים וגלויים תמיד לעיני בני חבורתם בכל דרכיהם ומעשיהם – להסתיר את אהבתם, לשקר, לכחש, להתהלך במרמה, להגות בכל עת במה שיאמרו הבריות, בשעה שהאהבה שביניהם היתה עזה כל כך, שכל מה שנחוץ לה היו שוכחים גם שניהם.

בבירור ובפרטות זכר את כל המקרים המרובים והמצויים, שהיה מוכרח בהם לשקר ולרמות, נגד רוחו וטבעו. ביחוד זכר היטב, כי לא אחת ולא שתים ראה אותה מתבוששת על דרכי המרמה והשקר, שהם אנוסים ללכת בהם. ורגש משונה התעורר בו, רגש גועל נפש, אשר היה מפעמו לעתים רק מן היום אשר דבקה נפשו באנה. אף אמנם לא ידע בעצמו רגש זה מה הוא: את מי הוא מתעב, את אלקסיי אלכסנדרוביץ, את עצמו, את כל העולם – כל זה לא הוברר לו. אבל בכל פעם גרש מקרבו את הרגש הזה. וגם עתה התחזק ויוסף להגות במה שהתחיל.

“בראשונה היתה אומללה, אבל כבודה ומנוחתה היו אתה; עתה איננה יכולה עוד לשקוט ולהכבד בעיניה, אף על פי שהיא מסתרת זאת מעיני כל, אבל יש לשים קץ לזה”, גמר וורונסקי בלבו.

ובפעם הראשונה עלה על לבו הרעיון הברור, כי חייב הוא לשים קץ לשקר הזה, ובלי התמהמה. “עלינו לעזוב הכל ולהסתתר באחד המקומות עם אהבתנו יחד” – אמר אל לבו הפעם.

כב.

הגשם חדל מהר, וכאשר קרבה מרכבת וורונסקי אל פטרהוף בעז מרוצת הסוס האמצעי, אשר משך בכחו גם את שני חבריו, שדלגו אחריו בלי האחז עוד במושכותיהם, חזר השמש והציץ, והגגות המשוטפים שעל בתי הקיץ ועצי התרזה הזקנים שבגנים המשתרעים משני צדי הרחוב הראשי, הבריקו לנוגה זרחו על שיירי המים המכסים אותם, והמים נטפו מענפי העצים ושטפו מעל הגגות בקול משמח לבב. וורונסקי לא יסף עוד להרהר בדבר הקלקול, שהגשם הזה יכול לקלקל את המישור המוקצה למרוץ הסוסים, כי שמח לבו על הגשם שהיה, מדעתו, כי בשעת גשם כזה ימצא את אנה בודאי בבית, ולבדה ימצא אותה, כי על אודות אלקסיי אלכסנדרוביץ ידע, שלא יצא מפטרבורג, אחרי שובו זה ימים מעטים ממעיני המרפא.

בתקותו למצוא אותה לבדה ירד ממרכבתו, בלי עבור בה את הגשר הקטן, ומשם והלאה הלך רגלי, כדי שלא למשוך עליו עיני מתבוננים, וככה היה עושה מדי פעם בפעם. ולא אל המבוא שמצד הרחוב שם פעמיו, כי אם אל החצר בא.

– הבא השר? – שאל את הגנן.

– עוד לא בא. הגבירה בבית. הואל נא ובוא דרך המבוא החיצון. הלא משרתים שם ויפתחו לך – ענה הגנן.

– לא, כי דרך הגן אלך.

ובהודע לו, כי אמנם לבדה היא בבית, ובחפצו להראות לפניה פתאום, – כי לא הבטיח אותה לבוא ביום ההוא, ובודאי לא שערה שיסע אליה לפני התחרות, – הלך לו בלאט, הלוך והחזק בחרבו, שלא תקשקש, על החול שבמסלה הצרה, המעוטרת במטעי פרחים משני צדיה, אל הגבעה הקטנה שעל יד הגן. באותה שעה שכח וורונסקי את כל מה שהרהר בדרך על אודות מצבו הקשה. רק הרעיון האחד הזה היה בלבבו, כי בעוד רגע אחד יראה אותה לא ברוח דמיונו, כי אם אותה ממש, בקומתה ובדמיונה כמו שהיא באמת. כבר החל להכנס וידרוך על מדרגות־הגבעה הרחבות במלוא עקביו, כדי שלא ישמע קולו בלכתו, ופתאום זכר את הדבר אשר היה שוכח תמיד, את המכשול הגדול מכל המכשולים שבינו לבינה, – את בנה המסתכל בו תמיד בעיני שאלה ואיבה, לפי מה שנדמה לו לוורונסקי.

הנער הזה הפריע אותם יותר מכל איש. כשהיה עמהם לא רק לא הרשו לנפשם, לא הוא ולא היא, לדבר מה שלא יכלו לדבר באזני כל, כי אם גם להביע ברמזים דברים, שלא היה הנער מוכשר להבינם. הם לא התנו ביניהם תנאי כזה, אבל כך נהגו, והמנהג נוסד מאליו. אילו באו לרמות את הילד הזה, היו חושבים זאת לעלבון גדול לעצמם. בפניו דברו זה אל זה כמיודעים פשוטים. אבל אף על פי שנזהרו כל כך, ראה וורונסקי פעמים רבות, כי הנער מביט ומתבונן בו בעיון ובתמהון ומתנהג עמו בזהירות משונה ובלי דרך קבועה, פעם יראה סימני חבה ופעם יתחמק ויתבושש. כמו הרגיש הילד שיש בין האיש הזה ובין אמו איזה יחס גדול בערכו, שהוא איננו יכול להבינו.

ובאמת הרגיש הילד, שלא יוכל דעת את היחס הזה, ובכל יגיעותיו לא יברר לנפשו, איך ראוי לו להתיחס אל האיש הזה. בבינה היתרה הנתונה לילדים, לראות דברים שבלב, הכיר וידע, כי אביו ומורתו ואומנתו כולם כאחד לא רק לא אהבו את וורונסקי, כי אם גם הביטו אליו בשאט נפש ובדאגה רבה, אף על פי שלא דברו עליו מאומה, וכי אמו הוקירה אותו מכל באי ביתם.

“מה זאת אפוא? מה טיבו של אדם זה? עד כמה עלי לאהוב אותו? אם אינני מבין זאת, הלא בי העון, הלא זה אות, כי אני נער נבער או רע”, אמר הילד בלבו; זה מקור החשדנות והתמהון וסימני האיבה, שנראו על פניו, ויסוד ביישנותו ותהפוכות דרכיו, שהיו מרגיזים את וורונסקי. מעמדו של ילד זה היה מעורר בלב וורונסקי בכל פעם את הרגש המשונה של גועל נפש בלי טעם ברור, שהיה מצוי בו בימים האחרונים. במעמדו התחילו מרגישים שניהם, וורונסקי ואנה יחד, מה שמרגיש בודאי רב חובל, בראותו על פי הקומפס, כי אניתו השטה במהירות נוטה נטיה מרובה מן הדרך הנחוצה לה, ואין לאל ידו לעצרה, כי בכל רגע ורגע היא הולכת ומתרחקת, וכי הכרת הרעה הזאת היא גם הודאה, שאין כל תקוה להנצל מאבדון.

הילד הזה, בדעתו הקצרה בדרכי החיים, היה להם לקומפס מורה ומזכיר מה שידעו ולא רצו לזכור: באין אומר ודברים הורה להם, עד כמה נטו מן האורח הסלולה.

בפעם הזאת לא היה סריוז’ה בבית, והיא היתה לבדה. בדד ישבה על הגבעה ותחכה לבנה, כי הלך לטייל, ויתקפהו הגשם, ותשלח משרת אחד ונערה משרתת לבקשו, והיא ישבה ותחכה לו. מלובשת שמלה לבנה, שרקמה רחבה עליה, ישבה באחת מפנות הגבעה מאחרי הפרחים, ולא שמעה את קול וורונסקי. ראשה המכוסה שער מסולסל שחור היה כפוף, את מצחה לחצה אל דלי־המשפך הקר, שעמד על המעקה, ובשתי ידיה היפות, העדויות בטבעות הנודעות לו היטב, החזיקה בדלי, שלא יזח ממקומו. כל תארה היפה, ראשה וצוארה וידיה, שהיו כולם מחמדים, היו חביבים לו בכל פעם כחזיונות חדשים, ויעמוד מלכתו, ויבט אליה בעונג רב. אך כרצותו לצעוד צעד אחד ולגשת אליה, הרגישה, כי הוא הולך וקרב, ותסלק את הדלי ותסב אליו את פּניה המחוממים.

– מה לך גברתי? החולה אַתּ – אמר אליה צרפתית בגשתו. רצונו היה לרוץ ולנפול על צוארה, אך בזכרו, כי אפשר שעוד אנשים שם, הביט אל המרפסת, ופניו האדימו, כבכל פעם שהוזקק להזהר ולפנות כה וכה.

– לא, שלום לי, – אמרה אנה ותקם ותלחץ בחזקה את ידו השלוחה אליה. – לא חכיתי עתה… לך.

– אלי! מה קרות ידיך היום! – אמר וורונסקי.

– הבהלתני בבואך, – אמרה אליו. – לבדי אני יושבת ומחכה לסריוז’ה, הוא הלך לטייל; הם יבואו מצד זה.

אבל אף על פי שהתאמצה לדבר במנוחה, רעדו שפתיה.

– סלחי נא לי, כי באתי, אך לא יכולתי לבלות יום זה בלי ראות פניך, – הוסיף בלשון צרפתית, כבכל פעם שלא היה יכול לדבר עמה בלשון יחיד מפני הסכנה, כי להשתמש בלשון רבים יכלו רק בלשון צרפת, לפי שבלשון הרוסית הוא מוזר מאד בין אנשים, שנתקרבו זה אל זה כל כך.

– מה אסלח לך? – ואני שמחה מאד.

– אבל חולה אַתּ או עצובת רוח, – הוסיף לדבר אליה, בלי הרפות ידיו מידיה, ויכף עליה. – במה הרהרת?

– רק בדבר האחד הזה, – אמרה אנה בצחוק קל.

ואמת דברה בזה. בכל עת ובכל שעה יכלה להשיב, אילו שאלו אותה, במה היא מהרהרת: רק בדבר האחד הזה, רק באשרה וברעתה. במצאו אותה הפעם, שאלה בלבה: מדוע כל זה נקל הוא לנשים אחרות, כמו לבּיטסי (היא ידעה את דרכיה עם טישקביץ, אשר לא נגלו לבני חבורתה), ורק היא בצרה גדולה. ביום ההוא הציק לה הרעיון הזה ביחוד מפני טעמים אחדים. אך לו לא הגידה זאת, כי אם שאלה אותו על אודות התחרות, והוא, בראותו כי עצובה היא, ובחפצו להשכיחה את עצבונה, ספר לה דברים מפרטי ההכנות, אך לא נתן לה לעמוד על כוונתו האמתית בהרצאת הדברים ההם.

“האגיד לו אם לא אגיד? – שאלה אנה בלבה, בהביטה אל עיניו המלאות שקט וחבה. מאושר הוא עתה וטרוד בתחרותו כל כך, שלא יבין את הדבר כראוי, לא יבין את כל ערכו של מקרה זה לנו.”

– אך עוד לא אמרת לי, במה הרהרת בבואי לפניך, – הפסיק וורונסקי את הרצאת ספוריו ואמר לה, – אנא, הגידי נא.

בלי השיב לו דבר, הורידה מעט את ראשה ותבט אליו בעפעפים מוסבים למעלה ותבחנהו בעיניה הנוצצות מבעד לגבותיהן השחורות. בידה התעסקה בעלה קטוף, אך ידה רעדה; הוא ראה זאת, ופניו הביעו אמונה והכנעת עבד, ופניו אלה משכו את לבה אחריו בכל עת בכח גדול.

– רואה אני, כי קרה אותך דבר לא טוב. איך אשקוט רגע אחד בדעתי, כי באה עליך צרה שלא נודעה לי. הגידי נא, בשם אלהים! – שנה את בקשתו בקול תחנונים.

“אני לא אסלח לו, אם לא יבין כל ערכו של דבר זה. הלא טוב אשר לא אגיד לו, למה זה אנסנו?” אמרה בלבה, בעודה מבטת אליו כבראשונה ומרגשת, כי ידה המחזקת את העלה, רועדת יותר ויותר.

– בשם אלהים! – שנה וורונסקי ויאחז בידה.

– האגיד?

– כן, כן, כן…

– הרה אני, – אמרה בקול שפל וממושך קצת.

העלה שבידה נזדעזע עוד יותר, אך היא לא גרעה עיניה מוורונסקי, בחפצה לראות, איך יקבל בשורה זאת. הוא שמע, ויחורו פניו, ויאמר להשיב דבר, אך מליו נעתקו, וינח את ידה ויורד ראשו. “כן, הוא הבין את כל ערכו של דבר זה”, אמרה בלבה ותלחץ את ידו להבעת תודה.

אבל טעות היתה בידה, בחשבה, כי וורונסקי הביט אל הענין הזה כמוה, בעיני אשה. הדבר יצא מפיה, ומיד התעורר בקרבו בכח גדול, עשר פעמים מבכל מקרה אחר, אותו הרגש של גועל נפש בלי דעת במי ובמה; אבל עם זה הבין, כי המשבר, אשר חכה לו, הגיע עתה, כי לא יוכלו עוד להסתיר דרכם מאישה, ועליהם לשים קץ באיזה אופן למצב המשונה הזה. ומלבד זאת דבקה בו גם סערת רוחה, ויבט אליה בעיני רחמים והכנעה וישק את ידה ויקם וילך הנה והנה על הגבעה הלוך והחרש.

– כן הוא, – אמר ויגש אליה באומץ לבב. – שנינו לא חשבנו את היחס שבינינו לשעשוע ריק, ועתה הוברר גורלנו. עלינו לשים קץ, – אמר ויפן כה וכה, – לשקר הזה, שאנו מחזיקים בו.

– לשים קץ? – איככה נשים קץ, אלקסיי? – אמרה אנה בקול שפל.

עתה עברה סערת רוחה, וצחוק חבה נגה על פניה.

– עליך לעזוב את בעלך, ולאחד את חיינו.

– מאוחדים הם גם עתה, – ענתה אנה בקול שפל, אשר לא נשמע כמעט לאוזן.

– כן הוא, אבל יש לגמור, לגמור.

– אבל איככה, אלקסיי, למדני נא מה לעשות, – אמרה בצחוק־תוגה על קשי מצבה, שאין להחלץ ממנו. – היש לנו רוח והצלה? האם לא אשת איש אני?

– אין מצב קשה שאי אפשר להחלץ ממנו. נחוץ להתחזק, – אמר וורונסקי. – כל מה שיהיה, טוב לך ממצבך זה. הלא רואה אני, מה רבו צרות לבבך בשבתך בתוך חבורתך, עם בנך, עם בעלך, שכולם כמזכירי עון לך.

– רק לא בעלי, – אמרה בלעג גמור. – אותו לא אדע, בו לא אהגה. כמוהו כאין.

– לא בכל לבך תאמרי זאת. אני יודע אותך. מתענה אַתּ גם בגללו.

– הן הוא איננו יודע מאומה, – אמרה אנה, ובושה כסתה פניה פתאום: לחייה, מצחה וצוארה האדימו, ודמעות נקוו בעיניה מכלמה. – אל נא נדבר בו.

כג.

וורונסקי כבר נסה פעמים אחדות, אם גם לא בשפה ברורה כזאת, לעוררה לשים לבבה על מצבה, ובכל פעם ענתה אותו אמרים דלים כאלה ובקלות דעת כזאת, כמו נמצא בזה דבר, אשר לא יכלה או לא רצתה לבררו לעצמה; בשעה שהתחילה לדון בענין זה, כמו חמקה עברה ממנה מדי פעם בפעם אל אחד המחבואים הרוחניים שבה, ותחתיה, תחת אנה האמתית שאהבה נפשו, באה לפניו אשה אחרת זרה לו ומשונה, אשר לא אהב אותה, כי אם ירא מפניה, והכבירה עליו במלים. אך ביום הזה הואיל להביע לה את כל רוחו בשאלה זאת.

– אם יודע הוא, אם איננו יודע, – אמר וורונסקי בקולו העז והמתון – אין לנו עסק בזה. אנחנו איננו יכולים… אַתּ לא תוכלי להוסיף לכת בדרך הזה, ביחוד בעת הזאת.

– ומה נעשה על פי דעתך? – שאלה בלעגה הקל, אשר דברה בו עד כה. בראשונה דאגה, פן יהי דבר הריונה קל בעיניו, ועתה הצטערה, על כי בא בגללו לידי מסקנה, שנחוץ לעשות איזו חדשות בחייהם.

– יש להודיע לו הכל ולעזבו.

– טוב מאד; נשערה נא, שאעשה כן. הידעת, מה נעלה בידנו? הנני לספר לך הכל מראש, – אמרה אנה, ואש חמה נצתה בעיניה, אשר עוד לפני רגע אחד מלאו חבה. – “כן הוא, איש אחר אהבת ותוקשי אחריו בדרך חטאים? (בדבריה אלה חקתה את בעלה וגם הדגישה מלים מיוחדות בטעמו וברוחו). אני הזהרתיך על דבר תוצאות דרכך לענין מצבנו המדיני והאזרחי והביתי, ואת לא שמעת בקולי. עתה אינני יכול לתת לחלל את שמי… ואת שם בני, היה את לבבה לאמור, אך לא יכלה לשתף שם בנה במהתלותיה… לא אוּכל לתת לחרפה את שמי” ועוד איזה דבר כיוצא בזה. בכלל יאמר בכל סגנונו המדיני, בבירור ובדיוק, כי לא יוכל לתת לי לעזבו, כי אם יעשה כאשר תמצא ידו להגן על כבוד ביתו. וכאשר יאמר, כן יעשה במנוחה ובדיוק גמור. זה הדבר אשר יהיה. לא איש הוא זה, כי אם מכונה, ובשעת כעסו הוא כלי משחית, – הוסיפה ותזכור את אליקסיי אלכסנדרוביץ בכל תארו לפרטיו ובדרכי מדברו; וכל מדה שאינה נאה, שיכלה למצוא בו, זכרה לו וחשבה לו לעון, בלי סלוח לו גם על דבר אחד, בגלל החטאה הנוראה, אשר חטאה לו היא.

– אבל אנה, – אמר וורונסקי בקול רך, מרגיע ונכנס אל הלב – בכל זאת נחוץ להגיד לו; ואז נראה דרכיו ונדע מה לעשות.

– מה נוכל לעשות, לברוח?

– יכול נוכל גם לברוח. אני לא אדע, איך נוכל להוסיף לעמוד במצבנו זה. ולא לי אני דואג. – רואה אני בצרת נפשך.

– לברוח ולהיות לך לפלגש אהובה, – אמרה אנה בחרי אף.

– אנה, – אמר אליה בקול תוכחה וחבה.

– כן הוא, להיות לך לפלגש ולהשחית הכל.

גם הפעם היה את לבבה לאמור “את בני”, אך לא יכלה לבטא מלה זאת.

וורונסקי לא יכול להבין, איך יכלה האשה הזאת, באומץ לבה ובישרת רוחה, לשאת חיי שקר ותרמית כאלה, בלי בקש לה חיים אחרים; אך לא הבין כי פשר דבר החידה הזאת צפון במלת “בני”, אשר לא יכלה להשמיע על פיה. בזכרה את בנה ואת הגות לבו בימים הבאים על אודות אמו, העוזבת את אביו, באו בה יראה ורעד על המעשה אשר עשתה, ואז חדלה לעיין בדבר, כי אם התאמצה להרגיע את נפשה, כדרך הנשים, בסברות כוזבות ובדברי רוח, למען לא ישונה דבר במצבה, ותוכל להשכיח את השאלה הנוראה, מה תעשה לבנה.

– אני מבקשת אותך, אני מתחננת לך, – אמרה פתאום בקול אחר, בקול מלא חבה ויוצא מן הלב, ותחזק בידו – אַל נא תוסיף לדבר עמי עוד בדבר הזה עד עולם.

– אבל, אנה…

– עד עולם. הניחה לי לדאוג לזה. נפשי יודעת את כל שפל מצבי, את כל הכעור הנורא שבו; אך להחלץ ממנו לא נקל הוא כמו שתדמה. הניחה נא לי לבקש עצה ושמע בקולי. אַל תוסיף לדבר אלי בזה עד עולם. התבטיחני?… לא, לא, הבטיחה נא!…

– מבטיח אני כל מה שתבקשי, אבל אינני יכול לשקוט, ביחוד אחרי אשר הגדת לי את הדבר הזה. לא אוּכל לנוח, אם לא תנוחי אָתּ.

– אני? – שנתה אחריו. – כן, לבי דוה לפעמים; אבל זה יעבור, אם לא תוסיף דבר אלי כאשר אמרתי. רק בדברך עמי בענין זה, ידוה לבי על מצבי.

– זאת לא אבין, – אמר וורונסקי.

– ידעתי, – נכנסה אנה לתוך דבריו, – מה קשה לישר רוח כמוך לשקר, וצר לי עליך. פעמים רבות אשים על לבי, כי אבדת חייך למעני.

– כזאת אמרתי בלבי ברגע הזה גם אני עליך, – אמר וורונסקי, – איך יכלת לוותר על כל בגללי? לא אוכל לסלוח לנפשי, על כי אומללה אָתּ.

– אני אומללה? – אמרה ותקרב ותבט אליו בצחוק שמחה ואהבה, – אני – דמיוני כאיש רעב שנתנו לו לאכול. אפשר שקר לו, ובגדו קרוע, והוא מתבייש, אך אומלל איננו. אני אומללה? – לא, זה אשרי…

ברגע ההוא שמעה את קול רגלי בנה, ותשקף במהירות אל כל עברי הגבעה ותקם פתאום, כמו נתרה ממקומה. בעיניה נראה הברק הנעים הנודע לוורונסקי מכבר, והיא הרימה במהירות נמרצה את ידיה היפות, המעולפות טבעות, ותאחזהו בראשו ותבט אליו הבטה ממושכה ואחרי כן קרבה אליו את פניה בצחוק קל על שפתיה הפתוחות ותשקהו במהירות על פיו ועל שתי עיניו ותהדפהו ותכון ללכת, אך הוא עצר אותה.

– מתי? – לחש לה ויבט אליה בפנים צוהלים.

– היום בקצה השעה הראשונה, – לחשה לו באזנו ותאנח ממעמקי לבה ותלך בצעדיה הקלים והמהירים לקראת בנה.

הגשם חדל לרדת, בשעה שהיה הנער בגן הגדול, וישב שם עם אומנתו עד כלות הגשם באחת הסוכות.

– ושלום לך, – אמרה אליו. – עתה עלינו למהר אל התחרות. ביטסי הבטיחה לבוא אלי ולקחת אותי במרכבתה.

וורונסקי שם עיניו על השעון ויצא מעל פניה מהר.

כד.

כאשר שם וורונסקי עיניו על השעון על גבעת המרפסת היה מלא דאגה וטרוד ברעיוני לבבו כל כך, שראה ולא ידע מה ראה, ראה את ציוני השעות ולא ידע איזו שעה היא. בצאתו אל מסלת החצץ דרך בזהירות ברפש וילך אל מקום מרכבתו. ברב רגשותיו לא שם לבו להתבונן, איזו שעה היא ואם עוד יספיק לנסוע אל בריאנסקי. מכח זכרונו לא נשאר לו ברגעים ההם אלא הכשרון לזכור ראשי פרקים, שאחרי עשותו זאת עליו לעשות כזאת וכזאת, ולא יותר. זכרון מרפרף כזה הוא מן המקרים המצויים בחיי האדם. בגשתו אל מרכבתו מצא את רכבו נרדם על מושבו בצל תרזה ענפה, שכבר התחילה נוטה הצדה, ויתבונן אל עדות היתושים, אשר התאבכו כתמרות עשן ממעל לסוסים המכוסים זעה, ויער את רכבו ויקפוץ ויעל על המרכבה ויצוהו לנסוע אל בריאנסקי. רק אחרי נסעו כשבע וירסטאות שב אליו כל כח זכרונו וירא בשעון וידע, כי חצי השעה הששית הגיע וכי אֵחר לנסוע.

ביום ההוא היו מרוצי־תחרות שונים: מרוץ בני־לויה, מרוץ אופיצירים למרחק שתי וירסטאות ואחריו אותוד המרוץ שהשתתף בו וורונסקי. אל המרוץ האחרון הזה היה יכול עוד להספיק לבוא, אבל ידע, כי, אם יסע אל בריאנסקי, יבוא שמה בכבדות ובשעה ש“אנשי החצר” כבר יועדו שם, וכן לא יעשה. אך כבר הבטיח לבריאנסקי לבוא אליו ביום ההוא, ועל כן גמר לעשות הלאה דרכו ויצו את הרכב להריץ את הסוסים בלי חמלה.

בבית בריאנסקי שהה אך חמשה רגעים וישב ויסע בדרך אשר בה אליו. הנסיעה המהירה הזאת הרגיעה אותו. כל קשי מצבו בדברים שבינו לבין אנה, כל השאלות והספקות שנשארו אחרי שיחתם נשכחו מלבו לגמרי; רק במרוץ תחרותו היו כל מחשבותיו, בעונג רב ובלב סוער הגה בזה וישעשע את נפשו בבטחונו, כי בכל זאת בוא יבוא שמה בעתו, ורק לרגעים התעוררה בקרבו עליצותו על נועם הפגישה, שהוא עתיד לפגוש בלילה את אנה.

ובמדה שנכנס בנסיעתו לגבול שדה־התחרות, במדה שהוסיף להשיג ולעבור את מרכבות הנוסעים שמה מבתי הקיץ ומפטרבורג, בה במדה חזקו עליו רגשותיו על אודות התחרות הזאת, שהתעתד להשתתף בה.

בבית דירתו לא נותר איש מחבריו, – כולם כבר היו שם ומשרתו חכה לו על יד השער. בעודו מחלף שמלותיו, הגיד לו משרתו, כי הוחל המרוץ השני, כי אדונים רבים באו לשאול על אודותיו וכי הנער שבאורוה רץ ובא גם הוא לשאול עליו פעמים.

וורונסקי חלף שמלותיו בלי חפזון (מעולם לא נחפז ולא חדל למשול ברוחו) ויסע אל חצר האורוה. משם כבר נשקפו לעיניו המוני מרכבות ורגלים ואנשי צבא, אשר כתרו את שדה המרוץ, ואוהלים מלאים אדם. לפי הנראה עוד לא עברה שעת המרוץ השני, כי בהכנסו אל חצר האורוה שמע קול פעמון. בגשתו אל האורוה פגש את “גלדיאטור”, סוסו האדום ולבן־הרגלים של מחוטין, כי הובילו אותו אל המערכה, ועליו כסוי בגד צהוב־אדמדם, שרצועות כחולות מרוקמות עליו, ואזניו נראו כגדולות מאד, תחת הרקמות הכחולות המכסות עליהן.

– איה קורד? – שאל וורונסקי את משרתו אשר על הסוסים.

– באורוה, חובש הוא.

פרוּ־פרוּ עמד חבוש בדירו, והדיר היה פתוח, כי כבר נכונו להוציא את הסוס לעבודתו.

– לא אחרתי?

– אָל רייט! אָל רייט! הכל כתקונו, הכל כתקונו, – אמר האנגלי – רק השמר והשקט.

וורונסקי שם עיניו עוד הפעם על יפי תארו וכל אבריו של סוסו האהוב לו, אשר כל עצמותיו רעדו, ובקושי הפנה עיניו מהמראה הזה ויצא מן האורוה. אל האוהלים קרב במרכבתו בשעה טובה לו מאד, בשעה שלא יכול איש לשים לב אליו. המרוץ למרחק שתי הוירסטאות כמעט נגמר לפני רגעי מספר, וכל העינים נסבו על ה“קַוַלרגרד” שרכב ראשונה ועל ה“לייב־הוּזר” שרכב אחריו, ששניהם הריצו את סוסיהם בשארית כחם וקרבו אל עמוד המטרה. מתוך העגול וגם מחוץ לו נאספו כל הנצבים ודחקו זה את זה על יד העמוד, וחבורות אנשי צבא פשוטים ואופיצירים מחיל פרשי־הגאַרדה הביעו שמחתם בקריאות בקול רם על נצחון שר חילם וחברם הקרוב לבוא. וורונסקי נכנס לתוך ההמון הזה, בלי משוך עין עליו, כמעט באותו רגע שנשמע קול הפעמון המבשר, כי נגמר המרוץ, והקולר־גרד רם הקומה, המכוסה רגבי רפש, שעלתה בידו לגשת ראשונה אל העמוד, נחת על המרדעת וירף ידו מסייחו האָפוּר, שכהה מראהו מזעה ונשימתו כבדה עליו מרוב עמלו.

הסיח רמס בפרסותיו בכח ויתאמץ לעצור בזה במהלך גויתו הגדולה, והאופיציר המנצח פנה כה וכה, כמי שנעור מחלום קשה, וביגיעה עלתה בידו להראות צחוק קל על שפתיו. המון אנשים מבני חבורתו ושלא מבני חבורתו סביב שתו עליו.

וורונסקי התחמק בכוונה מהמון בני מרום עם הארץ, אשר התנהגו בכובד ראש וישוחחו ויתהלכו ברחבה לפני האוהלים. ידוע ידע, כי גם אנה קרינינה שם, גם ביטסי, גם אשת אחיו, ובכל זאת נמנע מגשת אליהן, כדי שלא יסיח דעתו מענין התחרות. אבל מכיריו הרבים, שפגשו אותו בכל רגע, עצרוהו ויספרו לו דברים מפרטי המרוצים הקודמים וישאלוהו, מפני מה אחר לבוא.

בעת אשר נקראו המתחרים אל האוהל המיוחד לקבלת הפרסים, וכל הנאספים מהרו שמה, קרב אליו אחיו הגדול ממנו אלכסנדר, ראש גדוד מעוטר בפתילים על כתפיו, שפל קומה, רחב עצמות כאליקסיי, אבל יפה ואדמוני ממנו ובעל אף אדום ופנים צוהלים מיין.

– הקבלת את פתקתי? – אמר אליו אלכסנדר. – הן בביתך לא ימצא אותך איש לעולם.

הכל ידעו, שאלכסנדר וורונסקי הוא איש הולך שובב, וביחוד הוא שוגה ביין, אך עם זה היה גם חצרני גמור.

בדברו עם אחיו בענין רע מאד, מלאו פניו בדיחה, ויהי למראה עין כמדבר מהתלות ודברים של מה בכך, – מדעתו, כי אפשר, שעיני רבים מוסבות עליהם.

– קבלתי ולא אוכל הבין, מה הדאגה הזאת, שאתה דואג לי, – אמר אליקסיי.

– דואג אני, על כי נאמר לי לפני רגעים אחדים, כי אינך פה וכי ביום השני ראו אותך בפטרהוף.

– יש דברים, שרק מי שהם נוגעים בו בעצמו יש לו רשות לדון בהם, והדבר שאתה דואג בגללו הוא ממין זה.

– אבל אם כן אין לעבוד בצבא, אין…

– אני מבקש מאתך, שלא תתערב בדבר, ולא יותר.

פני אליקסיי הנזעמים חורו באמרו זאת, ולחיו התחתון הבולט רעד, וזה היה מן המקרים שאינם מצויים אצלו. ככל איש, אשר לב טוב לו, היה קשה לכעוס, אך בשעת כעסו, בשעה שלחיו התחתון התחיל רועד, היה מסוכן למרגיזיו; זאת ידע גם אלכסנדר אחיו וישב לו בצחוק קל ובפנים שמחים:

– אני אך באתי למסור לך את מכתב אמנו. השיבה נא לי דבר ואל תרגיזנה לפני נסעה. לך והצלח, – סיים דבריו בברכה לענין התחרות בפניו הצוחקים ויט מעליו.

אך נסב אחיו מאצלו, וידיד אחר קדם פניו בברכת שלום.

– אינך רוצה להכיר את רעיך! שלום לך, יקירי! – אמר אליו סטיפן ארקדיביץ, אשר גם פה, בתוך תפארת בני פטרבורג, התנוסס בפניו האדמונים ובפאות זקנו הסרוקות והמצוחצחות. – תמול באתי ושמח אשמח מאד, כי אראה בנצחונך. מתי נראה איש את אחיו?

– בוא נא מחר אל הקלוב שלנו, – אמר וורונסקי וילחץ שרוול מעילו ויבקש סליחה מאתו וילך מאצלו אל תוך שדה המרוץ שכבר הובלו שמה הסוסים המוכנים למרוץ הגדול, שהושמו מעצורים בו.

הסוסים המכוסים זעה, שגמרו לעשות את שלהם, וכשל כחם, אחרי העבודה הקשה אשר עובדה בהם, הושבו למקומותיהם בלוית שומריהם, ואחרים הובאו תחתיהם זה אחר זה אל המרוץ החדש, סוסים צעירים מלאי כח, רובם אנגליים, ובעמדם כבוּנים ודקי בטן דמו לעופות גדולים ומשונים. מימין הובאה פרוּ־פרוּ ביפי תארה, אשר דרכה בפרקי שוקיה התחתונים הגמישים והארוכים למדי, כהולכת על נוצות של מתכת. לא רחוק ממנה עמד “גלדיאטור” באזניו המרופטות, ובאותה שעה הפשיטוהו את כבינתו. עיני וורונסקי נמשכו שלא מדעתו על אברי הסייח הזה, שהיו גדולים ויפים וכולם מתאימים לתארו הכללי, ואחוריו כמוצקים ומחוטבים בטעם נפלא, ופרקי שוקיו התחתונים קצרים במדה שאינה מצויה, ונראה כמיוסדים על פרסותיו בעצמן. וורונסקי שם פניו לגשת את סוסתו, אבל עוד הפעם עצר אותו אחד ממכיריו.

– הנה קרינין, – אמר אליו האיש ההוא בדברם זה עם זה. – הוא מבקש את אשתו, והיא באוהל, בתּוך. האם לא ראית אותה?

– לא, לא ראיתיה, – ענה וורונסקי, ובלי שים עין גם על האוהל, אשר הראהו בו האיש ההוא את קרינינה, נגש אל סוסתו.

עוד לא הספיק וורונסקי לבדוק את מרדעתו, כדי לתקן בו דבר, והנה נקראו המתחרים אל האוהל לנטול גורלות ולהכון להתחלת התחרות. שבעה עשר אופיצירים נועדו באוהל בפנים מלאים עיון וכובד ראש, ורבים מהם בפנים חורים, ויקחו להם איש גורלו. לוורונסקי יצא הגורל השביעי, וקול ההכרזה נשמע: “שבו לכם!”.

וורונסקי הרגיש, כי הוא ושאר הרוכבים המתחרים היו למרכז, שכל העינים מכוננות אליו, ויקרב אל סוסו בלב סוער, וכדרכו במצב כזה היה מתון ושוקט בתנועותיו.

קורד לבש לכבוד התחרות את בגדי החגיגה שלו, והם: מעיל שחור רכוס בכל כפתוריו, צוארונים מגוהצים קשים, שהיו מגיעים עד לחייו, כובע שחור ונעלות גבוהות. הוא היה מתכבד ובוטח כבכל עת, ובעצמו החזיק את הסוסה בשתי מושכותיה ועמד אצלה. והיא הוסיפה לרעוד כאילו אחזתה קדחת. עינה הבוערת הביטה מן הצד אל וורונסקי בגשתו אליה. וורונסקי שם את אצבעו מתחת לאזור המרדעת. היא עותה עינה עוד יותר ותגל את שניה ותורד את אזנה. האנגלי העוה שפתיו, בחפצו להראות דמות צחוק, על בדיקה יתרה זו, שבודקים אחרי חבישתו של מומחה כמוהו.

– שב נא, ולא יסער לבבך כל כך.

וורונסקי הביט בפעם האחרונה אל אנשי תחרותו, בדעתו שבשעת הרכיבה לא יוסיף לראותם. שנים כבר רכבו להם אל המקום המיועד להתחלתם. גלצין, אחד מרעי וורונסקי ומאנשי תחרותו המסוכנים לו, התרוצץ מסביב לסייחו האדמדם, אשר מאן לתתו לשבת עליו. “לייבהוזר” קטן קומה, מלובש במכנסי־מרכב צרים, ישב כפוף כחתול על סוסו וירעישהו בחפצו לחקות את האנגלים. הנסיך קוזובליב ישב בפנים לבנים על סוסתו רבת הדמים, שיצאה מבית גידוליו של גרבוב, ואנגלי נהג אותה ברסנה. וורונסקי וכל חבריו ידעו את קוזובליב “בעצביו הרפים” ובתאותו המרובה להכבד. הם ידעו, כי היה מפחד מכל דבר, גם לרכוב על אחד מסוסי הצבא היה ירא; אבל דוקא ברכיבה זו, שהיתה נוראה באמת, שמפרקות יכלו להשבר בה על נקלה, שאצל כל אחד מן המכשולים שהוכנו בה עמדו דוקטור ועגלת בית חולים ברקמת צלב ואחות רחמניה, ערב את לבבו להשתתף. כשנפגשו עיניהם קרץ אליו וורונסקי בחבה ובהבעת הסכמה ותהלה. רק את אחד מהרוכבים, את איש תחרותו הקשה לו מכולם, את מחוטין ברכבו על “גלדיאטור” לא ראה.

– אל נא תאיצה, – אמר קורד אליו; – וזכר נא דברי זה: אצל המעצורים אל תעצרנה ואל תריצנה, תנה לה לעשות, כאשר ייטב בעיניה.

– טוב, טוב, – אמר וורונסקי ויחזק ברסן.

– אם תוכל הריצה אותה; אך עד הרגע האחרון אל תואש, גם אם יקדמוך כולם.

בטרם הספיקה סוסתו לזוז ממקומה, התנשא וורונסקי בתנועה עזה ומהירה ויאחז ברגליו בטבעות המרדעת, טבעות ברזל־קלל בעלות שנים, ויורד את גויתו במהירות ובחזקה על כר־העור שעל המרדעת, ויחרוק העור תחתיו, ומושבו היה איתן. ברגלו הימנית נאחז בטבעת ויחזק בין אצבעותיו את המושכות הכפולות, כרוכב רגיל, וקורד הרפה ידיו מהן. “פרוּ־פרו” נטתה את צוארה הארוך ומתחה את מושכותיה, וכמו מבלי דעת באיזו מרגליה לצעוד ראשונה החלה לזוז ממקומה כהולכת על נוצות של מתכת ותנענע את רוכבה בגבה המתכווץ ומתפשט לרגעים. קורד החיש צעדיו והלך אחריה. בזעפה משכה את חבלי רסנה פעם מצד זה ופעם מצד זה ותתאמץ להוליך רוכבה שולל, ו’וורונסקי התאמץ להרגיעה פעם בקול ופעם בידו, אך כל זה היה לריק.

הם הגיעו אל הנחל הסתום, ופניהם הועדו אל מקום “שלוּחם”. רבים מהרוכבים היו לפניו, ורבים – מאחוריו, ופתאום שמע מאחריו קול שעטת פרסות סוס על הרפש, וירא והנה מחוטין השיגו ויעבר לפניו על “גלדיאטור” בעל הרגלים הלבנות והאזנים המרופטות. מחוטין צחק צחוק קל וגלה את שניו הארוכות, אך וורונסקי הביט אליו בחרי אף; כי לא אהב אותו בכלל, ועתה חשב אותו לאיש־תחרות קשה לו מכל חבריו, ומלבד זאת רע בעיניו, מה שהריץ סוסו בעברו עליו והרגיז בזה את “פרוּ־פרוּ”. היא נשאה את רגלה השמאלית ותקפץ שתי פעמים ובזעפה על חבלי רסנה המתוחים החלה לדהור בלי סדרים לטלטל בדהרותיה את רוכבה. גם קורד הרעים פניו וכמעט רץ ויקפץ גם הוא אחרי וורונסקי.

כה.

כל האופיצירים המתחרים במרוץ ההוא היו שבעה עשר איש. והמרוץ נועד בעגול איליפסי ארוך ארבע וירסטאות, לפני האהל העשוי לדבר. ובעגול הזה נערכו תשעה מעצורים: נחל, גדר קרשים גבוהה שתי אמות רוסיות אצל האוהל, תעלה ריקה, תעלה מלאה מים, צלע גבעה זקופה, חומה אירלנדית והיא (מן המעצורים הקשים ביותר) סוללה, שקנים רבים נטועים בה, ואחריה עוד תעלה – שאינה נראה לעיני הסוס – והסוס הוצרך לדלג על שני המעצורים האלה עוד כדי שלא לנפול ולהשבר; אחרי המעצור הקשה הזה עוד שתי תעלות מים ותעלה ריקה אחת; וגמר רכיבת המתחרים ממול האוהל. אבל תחלת רכיבתם נקבעה לא בתוך העגול, כי אם מצדו, במרחק מאה קני־מדה מקו העגול, ובתוך הדרך החיצונה הזאת נמצא המעצור הראשון, והוא הנחל הסתום, שרחבו שלש אמות רוסיות, ורשות נתנה לרוכבים לעברו בקפיצה או ברכיבה במי־הברכים שבו.

שלש פעמים נצבו המתחרים בשורה אחת, ובכל פעם הוציא אחד הסוסים את ראשו אל מחוץ לשורה, והוצרכו לחזור ולהתיצב. ראש הגדוד סיסטרין, המומחה לאותו דבר, כבר בא לכלל כעס, אך בפעם הרביעית קרא “צאו!” – והאנשים החלו לרכוב לדרכם.

כל העינים וכל הבינוקלים כוננו אל חבורת הרוכבים השונים במראיהם ובמלבושיהם בשעה שעמדו בשורה.

“הם שולחו! התחילו רוכבים!” נשמעו מכל עבר קריאות הנאספים, אחרי הדממה שהיתה בשעת צפיתם.

גם ביחידות גם בחבורות רצו ממקום למקום, כדי להסתכל יפה יפה. עוד ברגעים הראשונים היתה חבורת הרוכבים לשורה ארוכה, ולעיני הנאספים קרבו שנים שנים ושלשה שלשה ואחד אחד אל הנחל. לרואים נדמה, שכולם החלו לרכוב כאיש אחד, אך באמת היו זמני סיקונדות ביניהם, וגם זה לא נחשב לדבר קל בעיניהם.

“פרוּ־פרוּ” ברגזה ובהתלהבותה היתרה אחרה ברגע הראשון, וסוסים אחדים הקדימוה. אך עוד בטרם הגיעו אל הנחל עבר וורונסקי בלי כבדות לפני שלשה מהסוסים אשר הקדימוה, ועם זה עצר בכל כחו ב“פרוּ־פרוּ”, שרצתה והתאמצה לקפץ קפיצות גדולות, ולפניה היה אך “גלדיאטור” האדום, סוסו של מחוטין, אשר הלך לו הליכה קלה ומסודרת ונשא את רגליו האחרונות ממול עיני וורונסקי, וראשונה לכל הסוסים הלכה “דיאנה” סוסתו הנחמדה של קוזובליב, ובעליה עליה בפנים לבנים כפני מת.

ברגעים הראשונים עוד לא משל וורונסקי לא ברוחו ולא בסוסתו. עד הנחל, אשר היה להם למעצור ראשון, לא מצאה ידו להנהיגה כטוב בעיניו.

“גלדיאטור” ו“דיאנה” קרבו יחדו אל הנחל וכמעט בבת אחת התנשאו וידלגו אל עברו השני. בלי התגברות מיוחדת מורגשת לעין דלגה ותעף אחריהם “פרו־פרו” כמו על כנפים, אך כשהרגיש וורונסקי בעצמו, שהוא מרחף באויר, ראה פתאום כמעט תחת רגלי סוסתו את קוזובליב מתגולל עם “דיאנה” מעבר לנחל (אחרי קפיצתה של “דיאנה” הוציא את מושכותיה מידו ותעף ותפול עמו יחד). אך הפרטים האלה נודעו לוורונסקי אחרי כן, ובאותו הרגע ראה רק את המחזה הזה: מתחת לרגליו, במקום שסוסתו “פרוּ־פרוּ” היתה עתידה להציג את פרסותיה, יכלה למצוא את רגלה או את ראשה של “דיאנה”. אך “פרו־פרוּ” הספיקה בשעת קפיצתה גם לנטות בכח ברגליה ובגבּה, כחתול בנפלו ממקום גבוה, ותדא הלאה ולא נגעה ב“דיאנה”.

“מה נעמת לי!” אמר וורונסקי בלבו.

אחרי עברם את הנחל היה וורונסקי לשליט גמור על סוסתו ויחל לעצור את מרוצתה, בחפצו לעבור את הגדר הגדולה אחרי מחוטין ולהשיגו ולהקדימו אחרי כן, בין המעצור הזה ובין המעצור שאחריו, והרחוק ממנו כמאתים קוי־מדה.

הגדר הגדולה עמדה לפני אוהל הקיסר, והקיסר וכל בני החצר והמוני הנאספים הביטו כולם כאחד אליו ואל מחוטין, ומחוטין רכב לפניו, ובינותם היה כמלוא אורך גופו של סוס, בקרבם אל השטן (כן קראו לגדר ההיא). וורונסקי ידע, כי עינים מכוננות אליו מכל עברים, אך לא ראה דבר חוץ מאזני סוסתו וצוארה והארץ, הרצה לקראתן בחפזה ואחוריו ורגליו הלבנות של “גלדיאטור” שרקדו במהירות ובסדר לפניו, בלי שנות את הרוח שביניהם. “גלדיאטור”, התנשא ובלי כל דפיקה קטנה כשכש בזנבו ויעלם מעיני וורונסקי.

– ברווה!– נשמע קול קורא אחד.

כהרף עין אחרי כן נראו קרשי הגדר לעיני וורונסקי. סוסתו דלגה ועברה בלי כל שנוי מורגש בתנועות אבריה. הקרשים נעלמו מעיניו, ואך קול דפיקה קטנה שמע מאחריו; כי התלהבה בראותה את “גלדיאטור” מקפץ לפניה, ותקדם קצת להתנשא, ועל כן דפקה בגדר באחת מפרסותיה האחרונות. אך את מדת מרוצתה לא שנתה, ו’וורונסקי – שברגע ההוא נזרק רגב רפש על פניו – ראה ויתבונן, שלא נשתנה הרוח שבינה ובין “גלדיאטור”. ועוד הפעם היו לנגד עיניו אחורי “גלדיאטור” וזנבו הקצר ורגליו הלבנות הממהרות לרוץ בלי התרחק ממנו.

וכשעלה במחשבתו, שהגיעה העת לו לשים את מחוטין מאחריו, החישה “פרו־פרו” את מהלכה מאליה, כי הבינה את מחשבתו טרם ירמוז לה, ותחל להתקרב אל מחוטין מן הצד הטוב לפניה, מצד החבל. מחוטין לא נתן לה לבוא בינו ובין החבל. ו’וורונסקי אך שם על לבו, כי אפשר להשיגו גם ברכיבה מעבר מזה, ומיד שנתה “פרוּ־פרוּ” את מהלכה ותרדוף בדרך שרצה בו וורונסקי. כתפה של “פרוּ־פרוּ”, שכבר החלה כהה למראה מרב זעה באה בשורה אחת עם אחורי “גלדיאטור”. קפיצות אחדות קפצו בשורה אחת. אך לפני המעצור, אשר קרבו אליו בשעה ההיא, החל וורונסקי להריצה על פי רוחו, כדי שלא תסב הרבה, ובבואם אל צלע הגבעה הקדים מהר את מחוטין. מדי עברו ראה את פניו המלוכלכים ברפש, גם נדמה לו שראה צחוק על פניו. אחרי כן הרגיש מיד, שמחוטין רוכב אחריו אצל גבו ממש, ומשם שמע את דהרותיו המסודרות ואת נשימת נחיריו של “גלדיאטור” הסמוכים לו מאד.

את שני המעצורים שלפני האחרון עברה על נקלה, אבל נשימתו ודהרותיו של גלדיאטור קרבו עוד יותר אל אזני וורונסקי, וירץ את סוסתו, ולשמחת לבבו הרגיש, שהיא ממהרת לרוץ מעט יותר מבראשונה, וקול שעטת פרסות “גלדיאטור” נשמע עוד הפעם מאותו המרחק שנשמעה קודם לזה.

וורונסקי היה לה למנהיג גמור, – זאת חפצה נפשו, וכזאת יעץ אותו קורד, – ועתה היה בטוח, שהוא עתיד לנצח. התרגשותו ועליצותו וחבתו ל “פרוּ־פרוּ” הלכו ועצמו. אף אמנם רצה להביט אחריו, אך לא ערב את לבבו לעשות זאת ויתאמץ להרגיע את עצמו ולהמנע מהריץ את סוסתו, לבעבור יעמד בה כח במדה שלפי דעתו נשאר עוד ב“גלדיאטור”. עוד נשאר המעצור הקשה שבכל המעצורים, אם יקדים לעברו מכל בני תחרותו יקדים מכולם גם לבוא אל מקום גמר התחרות. במחשבותיו אלה הגיע אל הסוללה הזאת עוד מרחוק ושניהם יחד נסתפקו רגע קטן בנצחונם. באזניה הכיר וורונסקי, שהיא כמפקפקת, מסתפקת בכחה, וירם את השוט, אבל ראה מיד, כי פחד שוא הוא: סוסתו ידעה, מה שיש לה לעשות. היא החישה מרוצתה ובמדה הראויה, כפי מה ששער בלבו קודם לזה. קפצה ותדא הרחק בכח־כחה אל מעבר לתעלה שאחרי הסוללה; ובלי התאמצות יתרה הוסיפה לרוץ ולדהור במדה ובסדר שרצה ודהרה לפני הסוללה.

– ברווה, וורונסקי! – הגיעו לאזניו קולות מתוך חבורה קטנה שעמדה אצל המעצור הזה, והוא ידע, כי חבורות מאהביו בני גדוד היא; את קול ישבין הכיר ביחוד בין שאר הקולות אך את פניו לא ראה.

“חמדתי!” קרא בלבו על “פרוּ־פרוּ” ויט אזניו לשמוע, מה שיעשה מאחריו. “גם הוא דלג ויעבור!” אמר בלבו, בשמעו קול דהרות “גלדיאטור”. עוד נשארה תעלת המים האחרונה, הרחבה שתי אמות רוסיות. וורונסקי לא שם גם עינו עליה, ובחפצו להקדים הרבה התחיל מנהיג אותה במושכותיה בתמונת עגולים ועל פי דפיקות פעמיה היה מרים ומשפיל את ראשה. הוא הרגיש, כי היא אוזרת שארית כחה; לא רק צוארה וכתפיה היו רטובים, כי אם גם על מפרקתה, על ראשה ועל אזניה החדות נראו אגלי זעה ונשימתה היתה קשה וקצרה. אבל גם זאת ידע, כי שארית כחה יספיק לדרך, שיש לה עוד לעבור, שהוא אך 200 סז’ין. רק על פי קרבת גופו אל הארץ וקלות תנועתה ידע, עד כמה גדלה מרוצתה מבראשונה. על התעלה דלגה על נקלה, כמו לא שמה לב לה. כעוף פורח קפצה ועברה אל עברה השני; אך באותו הרגע הרגיש וורונסקי, כי לא דקדק לנהוג בה כראוי על פי מהירות מרוצתה, ובאחת מתנועותיו חטא לחוקי ההנהגה חטאה שאין לכפרה, וחרדה נפלה עליו. פתאום נשתנה מצבו ויבן, כי רעה נוראה באה עליו. עוד לא יכול לברר לעצמו, מה הדבר אשר קרהו, והנה רגלים לבנות של סייח אדום הבריקו לעיניו ומחוטין עבר לפניו על סוס דוהר במרוצה רבה. וורונסקי היה נוגע ברגלו האחת בארץ, וסוסתו התגוללה על רגלו זאת. הוא אך הספיק להוציא את רגלו מתחתיה, והיא נפלה על צדה ותנחר בקושי ותיגע בכל כחה בצוארה הדק והמכוסה זעה ולא יכלה לקום, וכעוף נמחץ פרכסה לרגליו. בתנועה אחת שלא כראוי גרם לה וורונסקי שנשבר גבה. אך זאת הבין אחרי כן. ובאותה שעה לא ראה אלא שמחוטין הולך הלוך ורחוק במהירות, והוא עומד ומתנודד על אדמת רפש, ולפניו מוטלת פרוּ־פרוּ ונאנחת בקושי, וראשה נטוי אליו, ובעינה הנחמדה היא מתבוננת בו. בלי הבין עוד מה שנעשה, משך וורונסקי את סוסתו בחבלי רסנה. והיא חזרה ופרפרה בכל כחה כדג קטן שהועלה בחזקה, וכנפי מרדעתה חרקו מפרפוריה; אך, מבלי יכולת להרים את חצי גופה שמצד רגליה האחרונות, נזדעזעה מיד וחזרה נפלה על צדה. בפנים לבנים, שנשחת תארם מנהמת לבו, וברעד עז בלחיו התחתון הכה וורונסקי אותה מכה אחת בעקב נעלו על בטנה ויוסף למשכה בחבלי רסנה. אך היא לא זזה ממקומה, כי אם כבשה פיה בקרקע והביטה אל בעליה בעיניה המסבירות.

– אַ אַ אַ – נהם וורונסקי וישם ידיו על ראשו. – אַ אַ אַ! מה זאת עשיתי! – צעק במרירות – גם תחרותי הפסדתי! ובאשמתי כל זה, באשמתי המחפירה שאין לכפרה; והסוסה הנחמדה והאומללה הזאת גם היא מידי נגזרה! אַ אַ אַ! מה זאת עשיתי!

והעם והדוקטור והחובש ופקידי הצבא מבני גדודו רצו אליו לעזרה. אך לגודל שברו הרגיש, כי שלום בעצמיו. סוסתו נמצאה שבורת גב, ועל כן גמרו לירות עליה ולהמיתה. על השאלות לא יכול וורונסקי להשיב, גם לא יכול לדבר דבר עם איש. בלי הרים את מצנפתו, אשר נפלה מראשו, הפנה שכמו וילך לו, בלי דעת בעצמו אנה ילך. רק אומלל היה בעיניו. בפעם הראשונה בימי חייו מצאתהו רעה גדולה כזאת, שאין לה תקנה ושהוא בעצמו היה האשם בה.

ישבין רדף אחריו וישיגהו ויבא לו את מצנפתו וילך עמו עד ביתו, ובעוד חצי שעה שבה רוח וורונסקי אליו. אבל זכר המרוץ הזה נחרת בלבו לימים רבים כזכר קשה ומכאיב יותר מכל שאר זכרונות ימי חייו.

כו

בדרכי אליקסיי אלכסנדרוביץ עם אשתו לא נהיה כל שנוי חיצוני, רק טרוד היה יותר מבראשונה. גם בשנה הזאת נסע בראשית ימי האביב, כדרכו בשנים הקודמות, אל מעיני המרפא שבחוץ לארץ, להחליף כח אחרי עמל החורף המרובה, שהיה מהרס את בריאותו בכל שנה ושנה. וכדרכו מדי פעם בפעם שב לביתו בחודש יולי, ובלי התמהמה שב גם לעבודתו בשקידה מכופלת. וכדרכם מדי פעם בפעם, עברה אשתו אל בית הקיץ, והוא נשאר בפטרבורג.

אחרי השיחה ששח עם אנה בלילה ההוא, בשובם מבית הנסיכה טברסקיה, לא יסף עוד לדבר עמה על דבר חשדיו וקנאתו, ומנהגו לדבר על פי רוב בסגנון מחקה ומהתל היה טוב לו עד מאד בדרכיו עם אשתו בימים ההם. הוא אך כמו התרעם עליה, כמו חרה לו מעט על דבר השיחה שבלילה ההוא, אשר לא רצתה להכנס בה. רק סימני תרעומות נראו בדרכיו עמה ולא יותר “את לא חפצת להשיב לי בשפת אמת, – כמו דבר אליה בלבו – ורק הפסד תפסידי בזה. עתה עתידה את לבקש מאתי להכנס בבירור דברים, ואני לא אכנס. רק הפסד תפסידי” אמר בלבו, ויהי דמיונו כמי שנפלה דלקה בביתו ונסה לכבות ולא עלתה בידו, ובכעסו על כי יגע לריק, יאמר אל הבית: “דמך בראשך! לשרפה תהיה בגלל זה!”

האיש הזה, שהיה חכם ונבון בעניני משמרתו, לא הבין מה נבערו דרכיו אלה עם אשתו. באמת היה מתירא להבין את הדבר לפרטיו ולתוצאותיו, ועל כן לא הבין אותו. במעמקי לבו הסתיר וינעל ויחתום את הארגז, אשר נמצאו בו רגשותיו לביתו, כלומר לאשתו ולבנו. אב מלא חבה היה לבנו, אך מימי החורף האחרונים שבשנה ההיא התחיל נוהג בו מנהגי תרעומות והיה מדבר גם עמו בסגנון הלגלוג הקל שדבר בו עם אשתו. “שלום, איש צעיר!” היה קורא אליו בבואו לפניו.

כסבור היה אליקסיי אלכסנדרוביץ, וכך היה אומר גם בפירוש, כי מעולם לא היתה לו במשמרתו עבודה מרובה כבשנה הזאת; אפס כי לא התבונן, כי בעצמו בקש ומצא בשנה ההיא עבודה יתרה, כי זאת היתה אחת מתחבולותיו, שהועילו לו להמנע מפתוח את הארגז, אשר רגשותיו ורעיונותיו על אודות אשתו וביתו היו גנוזים בו והיו הולכים הלך וקשה במדה שרבו ימי גניזתם. אילו נתנה רשות לאיש לשאול את אליקסיי אלכסנדרוביץ, מה דעתו על דרכי אשתו, לא היה אליקסיי אלכסנדרוביץ בענותנותו משיב דבר, אך היה כועס על השואל כזאת. על כן הביעו פניו בימים ההם כמין גאות ועוז, בהביטו אל השואלים לשלום אשתו. לא רצה אליקסיי אלכסנדרוביץ להרהר אחרי אשתו, לענין הנהגתה ורגשותיה, וגם לא הרהר אחריה באמת.

בית קיצו הקבוע של אליקסיי אלכסנדרוביץ היה בפטרהוף, ועל פי רוב ישבה שם בקיץ גם הגרפינה לידיה איבנובנה בשכונתה של אנה ובכל עת היו לה לגרפינה דברים אליה. בשנה ההיא מאנה הגרפינה לידיה איבנובנה לשבת בפטרהוף, ואל אנה ארקדיבנה לא באה גם פעם אחת וגם רמזה בדברים לאליקסיי אלכסנדרוביץ, כי התקרבותה של אנה לביטסי ולבית הוורונסקים לא מן המדה היא. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס לתוך דבריה בדרך נזיפה, ואמר כי אשתו איננה מאותן שצריך לשמרן מפני החשד, ומן העת ההיא התחיל להתרחק מהגרפינה לידיה איבנובנה. הוא לא רצה לראות ולא ראה, שרבים מביטים אל אשתו באיבה; לא רצה להבין ולא הבין, מפני מה השתדלה אשתו, שיעברו לשבת בצרסקויה ששם ישבה ביטסי, וביתה היה לא רחוק ממחנה גדודו של וורונסקי. הוא לא התיר לעצמו להרהר אחרי אשתו ולא הרהר אחריה; אבל אף על פי כן ואף על פי שלא הגיד זאת מעולם גם לעצמו ולא היו בידו לא ראיות וגם לא יסודות מספיקים לחשד, ידע בסתר לבו בלי שום פקפוק, שאשתו מועלת בו, ואומלל היה מאד מדעתו זאת.

כמה פעמים דבר אל לבו בשמונת שני חיי האושר, אשר ראה עם אשתו, על אודות מעשים בנשים סוטות ובעלי נשים כאלה: “למה זה נתנו יד לזאת? למה לא יושם קץ למצב נתעב כזה?” אבל עתה, כאשר באה הצרה הזאת עליו, לא רק לא חשב מחשבות לשים קץ למצבו זה, כי אם לא רצה גם לדעתו, ועל מה לא רצה לדעתו, על כי נורא היה מאד, מתנגד מאד למנהגו של עולם.

מיום שובו מחוץ לארץ בא אל בית הקיץ אך שתי פעמים: פעם אחת אל לחם הצהרים, ובפעם השנית ישב שם עם אורחים בערב, אך לא לן בבית קיצו גם לילה אחד, וזה היה לא כמנהגו בשנים הקודמות.

ביום התחרות היה אליקסיי אלכסנדרוביץ עסוק מאד; אך עוד בבקר, בסדרו את עבודת יומו, גמר לנסוע מיד, אחרי סעודת צהרים מוקדמת, אל בית הקיץ אל אשתו, ומשם אל שדה התחרות, כי כל בני החצר יהיו שם, ובשביל זה ראוי גם לו להמצא במקום הזה. אל אשתו אמר לנסוע ביום ההוא, על כי גמר לבוא אל בית קיצו לפחות אחת בשבוע מפני הנמוס. מלבד זאת הוצרך למסר לה את הכסף לצרכי הבית, שהיה נוהג לתת לה בכל יום חמשה עשר בחודש.

וכדרכו להיות שורר במהלך רעיוניו לא נתן למחשבותיו אלה על אודות אשתו לצאת מגדרן שגדר להן.

ביום ההוא היה אליקסיי אלכסנדרוביץ עסוק מאד בשעות הבוקר. הגרפינה לידיה איבנובנה שלחה לו ביום אתמול את מחברתו של עסקן מפורסם בנסיעותיו בחינה, שהיה בעת ההיא בפטרבורג, ובמכתב בקשה מאתו לקבל גם את הנוסע הזה בעצמו, באשר הוא אדם חשוב ומועיל מאד מטעמים שונים. אבל אליקסיי אלכסנדרוביץ לא הספיק לקרוא את כל המחברת בערב, ועל כן הוכרח לגמרה בבוקר. אחרי כן באו בעלי בקשות והגיעה שעת ההרצאות והקבלות, המנויים והפטורים, מסירת התשורות והפרסים, קצבת השכר, חליפת המכתבים, – כל אותה העבודה, עבודת החול בלשונו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, שהוזקק לבלות עליה זמן רב בכל יום ויום. אחרי כן הוטרד בעניניו הפרטיים, – רופאו הדוקטור ומנהל עסקיו באו אליו. המנהל עשה את שלו במהרה, כי אך את הכסף הדרוש מסר לאליקסיי אלכסנדרוביץ וחשבון קצר נתן לו על אודות מצב העסקים, אשר לא נראה בהם סימן ברכה מרובה, כי בשנה ההיא נאכל כסף רב בנסיעות, ותרב ההוצאה מההכנסה. אבל הדוקטור, אחד מהמפורסמים שבפטרבורג, שהיה ידיד ורע לאליקסיי אלכסנדרוביץ, הטרידו זמן רב. אליקסיי אלכסנדרוביץ לא ידע, כי יבוא אליו ביום ההוא ויתמה עליו בבואו ועוד יותר תמה, על כי הרבה הדוקטור לשאלו ולחקרו ויט אזניו אל לבו וידפק וימשש את כבדו; והוא, אליקסיי אלכסנדרוביץ, לא יכול לדעת, כי לידיה איבנובנה רעותו, התבוננה, כי לא טוב מצב בריאותו בשנה הזאת, ותבקש מאת הרופא לבוא אליו לראותו. “עשה זאת למעני”, אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה אל הרופא.

– למען רוסיה אעשה זאת, גברתי הגרפינה, – ענה הדוקטור.

– איש אשר אין דוגמתו! – אמרה לידיה איבנובנה.

הדוקטור הצטער הרבה על אליקסיי אלכסנדרוביץ אחרי בדיקתו, כי נגלה לו שגדל כבדו הרבה ונתמעטה הזנת גופו, ומי המעינות לא הביאו לו אפילו תועלת כל שהיא; ויצוהו הדוקטור להרבות בתנועות הגוף ולמעט כפי יכלתו ביגיעת המוח ולהתרחק מכל דבר עצב. שלא היה אפשר לאליקסיי אלכסנדרוביץ, כשם שאי אפשר לאדם שלא ינשום, ויצא מלפניו אחרי הביאו אותו לידי ההכרה המעצבת, שנמצא בו איזה קלקול שאין לו תקנה.

במבוא הבית פגש הדוקטור, בצאתו מלפני אליקסיי אלכסנדרוביץ, את סליודין מנהל עסקיו של אליקסיי אלכסנדרוביץ. הם היו חברים באוניברסיטה, ואף על פי שאחרי כן נזדמנו יחד אך לעתים רחוקות, היו מכבדים ומחבבים זה את זה, ועל כן היה הדוקטור נכון לגלות לסליודין את דעתו על דבר החולה, במדה שלא היה מגלה לכל איש אחר זולתו.

– מה מאד אשמח, כי היית אצלו, – אמר סליודין. – לא שלום לו, כמדומה לי… ומה מצאת בו?

– זה הדבר אשר אומר לך, – אמר הדוקטור וינופף ידו אל רכבו ממעל לראש סליודין, לרמוז לו, שיגיש את המרכבה, ויאחז בשתי ידיו הלבנות את אחת מאצבעות נעל היד הדקה וימתחה. – מיתר שאינו מתוח בחזקה קשה מאד לקרעו; אך אם תמתחהו בכל כחך ותעמיד עליו אך כובד אצבעך, יקרע מאליו. והוא בשקידתו וביגינותיו שהוא יגע באמונה תמיד דמיונו כמיתר מתוח במדה שאין למעלה הימנה; ולחיצה מן הצד יש, לחיצה כבדה, – סיים הדוקטור וירם גבות עיניו להוספת באור. – התבוא אל המרוץ? – הוסיף בשבתו במרכבה, – כן, כן, מובן מאליו, אכן בלוי זמן רב הוא, – ענה הדוקטור על איזו דברים שאמר לו סליודין ולא הגיעו לאזניו.

אחרי הדוקטור, אשר הטרידו זמן רב בא אותו הנוסע המפורסם, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, שכבר קרא את כל המחברת והענין היה ידוע לו גם מקודם לזה, הפליא את המחבר הנוסע בעומק ידיעתו את הענין וברוחב השקפותיו.

כשהודיעו לו שבא הנוסע אליו הודיעו גם על אודות ראש האצילים הפלכי שבא אליו מעירו גם הוא באותה שעה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ הוצרך לדבר עמו: כשיצא זה מלפניו הוצרך לגמור את “עבודת החול” שלו עם מנהל עניני בית פקידותו ולנסוע אחרי כן אל אחד הגדולים בגלל ענין גדול אחד. אך בחמש שעות לפנות ערב בשעת סעודת הצהרים שלו שב לביתו ויסעד יחד עם מנהל הענינים ויקראהו לנסוע עמו אל בית הקיץ ואל מרוץ התחרות.

בלי ברר לעצמו טעמו של דבר, היה אליקסיי אלכסנדרוביץ משתדל בימים ההם שיהי עמו עוד איש בבואו לפני אשתו.

כז.

אנה עמדה בחדר העליון לפני המראָה והדביקה בעזרת אַנושקה את הפתיל האחרון על שמלתה, והנה באזניה קול גלגלים עלי חצץ.

“לבּיטסי עוד לא הגיעה השעה, - אמרה בלבה ותשקף בעד החלון ותרא את מרכבתו ואת כובעו השחור של אליקסיי אלכסנדרוביץ ואת אזניו הידועות לה ביחוד. – אך זה אורח שלא בזמנו; האמנם נטה ללון?” הוסיפה לאמר בלבה, וכל תוצאות המקרה הזה, שיכלה להעלות אל דעתה, היו נוראות ואיומות בעיניה כל כך, שבּלי חשוב מחשבות הרבה יצאה לקראתן בפנים צהלים ומלאים זיו, כי הרגישה בקרבה את רוח השקר והמרמה, שהיתה מצויה בה בימים ההם, ותט אחריה מיד ותחל לדבּר, בלי דעת, מה שתוציא מפיה.

– מה טוב ומה נעים! – אמרה ותתן יד לאישה ותברך ברכת שלום בצחוק חן את סליודין בן ביתם – הלא תלין פה, כאשר אקוה? – היתה מלתה הראשונה ברוח המרמה אשר צלחה עליה, - ועתה נסע יחד. אבל צר לי, שכבר הבטחתי לבּיטסי. היא תבוא לרחת אותי במרכבתי.

אלקסיי אלכסנדרוביץ קמט פניו לשמע שם בּיטסי.

– חלילה לי להפריד בין רעות אהובות, - אמר בסגנון לגלוגו הקל. – אנחנו נסע עם מיכאיל וסיליביץ. גם הרופאים צווני להרבות בהליכה. בדרך אלכה גם ברגלי ואדמה בנפשי, כי עודני במקומות המרפא.

– אין לנו להחפז, - אמרה אנה. – רצונכם שתשו טה?

בפיה דברה ובידה צלצלה אל המשרתת. –

– הבי טה והגידי לסריוז’ה, כי אלקסיי אלכסנדרוביץ בא. ומה שלומך, מיכאיל וסיליביץ? עוד לא באת הנה אלי עד כה; ראה נא מה טוב לשבת על המרפסת הזאת, - דברה אנה ותפן פעם אל זה ופעם אל זה.

מדברה היה פשוט ובעי, אבל הכבירה במלים ונחפזה מאד בדבריה. גם בעצמה הרגישה זאת, ולא עוד אלא שהכירה בעיני מיכאיל יסוליביץ, שהביט אליה בסקרנות, שהוא מתבונן בה כבוחן ובודק.

מיכאיל וסיליביץ יצא מידאל המרפסת.

היא ישבה אצל בעלה.

– פניך אינם טובים כראוי, - אמרה אליו.

– כן הוא, - השיב לה, היום בא אלי הדוקטור והטרידני שעה תמימה. כמדומה לי, שאחד מאוהבי שלח אותו אלי. כל כך יקרה בריאותי…

– ומה אמר לך?

ככה שאלה וחקרה אותו על אודות בריאותו ועבודתו ודברה על לבו לנוח ולעבור אליה אל בית הקיץ.

כל דברה בפנים שמחים, בלשון מהירה וב ו מיוחד בעיניה; אך אליקסיי אלכסנדרוביץ לא אבה הפעָם לשים לב לקול מדברה. הוא אך שמע את דבריה ופרש אותם כפשוטם, ופשוטות היו גם תשובותיו, אף על פי שהשיב בבדיחות כדרכו. כל דבר מיוחד לא היה בשיחה זו, אבל אחרי כן לא יכלה אנה לזכור את כל המחזה הקצר הזה בלי כאב לב אנוש של בושה וכלמה.

בין כה בא סיריוז’ה ואומנתו לפניו. אילו הרשה אליקסיי אלכסנדרוביץ לעצמו להביט בעינים בוחנות, היה רואה, כי הנער שם עיניו במבוכה ובבושת פנים בראשונה על אביו ואחרי כן על אמו. אבל הוא לא רצה לראות מאומה ולא ראה מאומה.

– אַה, איש צעיר! הנה כבר גדל! באמת היה לאיש. שלום לך, איש צעיר! קרא ויתן ידו לנער הנבוך.

סיריוז’ה היה גם קודם לזה ביישן בדרכיו עם אביו, אך מאז החל אביו לקרוא לו איש צעיר ומאז היתה לו לחידה, אם וורונסקי הוא אוהב או אויב בבית, זרה רוחו לאביו לגמרי. כמבקש מחסה נשא עיניו אל אמו. טוב היה לו אך בהיותו אצל אמו לבד. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס בין כה בדברים עם אומנתו ואת בנו החזיק בשכמו, ומצב זה היה קשה לנער כל כך, שעוד מעט ונתן קולו בבכי, ואנה ראתה זאת.

ברגע שנכנס הנער האדימו פּני אנה, ובראותה אחרי כן, כי צר לו בעמדו לפני אביו, קמה במהירות ותרם מעל שכמו את יד אישה ותשקהו ותביאהו אל המרפסת ותשב החדרה.

– אבל הגיעה העת, - אמרה אנה ותבט אל השעון, - מדוע אחרה בּיטסי?…

– כן הוא, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויקם ויחבוק את ידיו ויחרוק בהן. – גם כסף הבאתי לך, אגב אוּרחא, הן הצרכים מרובים. בודאי תצטרכי לכסף.

– לא, אין צורך… כן, צריכה אני, - השיבה לו בלי הרים עיניה אליו וכל פניה לבשו אודם. – הלא בודאי עוד תסור הנה אחרי התחרות.

– בודאי! – עיהנ אליקסיי אלכסנדרוביץ – הנה גם תפארת בנות פטרהוף, הנסיכה טברסקיה באה, - הוסיף בראותו בעד החלון את המרכבה האנגלית, שמושב הרכב שבה היה קטן וגבוה מאד. – מה יפה כל זה! תאוה לעינים! אם כן נסעה נא D ם אנחנוּ.

הנסיכה טברסקיה לא יצאה מן המרכבה, ורק משרתה, המקושט בנעלות גבוהות, באדרת מכופלת ובכובע שחור, קפץ אצל דלתות הפרוזדור התחתון,

– הנני, שלום לך! – אמרה אנה ותשק לבנה ותגש אל אליקסיי אלכסנדרוביץ ותפשוט את ידה לו. – הטיבות מאד, כי באת.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נשק את ידה.

– שלום אפוא! הלא תבוא לשתות טה, וזה טוב מאד! – אמרה ותצא בפנים שמחים ומבהיקים. אך כמעט שעברה מאצלו, כשנעלמו פניו מעיניה, הרגישה על ידה את מקום נשיקת פיו, ואבריה נזדעזעו מגועל נפש.

כח.

בשעה שבא אלקסיי אלכסנדרוביץ אל שדה המרוץ, כבר ישבה אנה באחת הסוכות אצל בּיטסי, בתא שנאספו שם כל בני מרום עם הארץ, ותרא את אישה מרחוק. שני האנשים האלה, בעלה ומאהבה, היו שני מרכזי חייה, ותהי מרגשת קרבתם גם בלי עזרת חושיה החיצונים. מרחוק הרגישה, כי בּעלה הולך וקרב, ושלא בכוונה הסתכלה בתנועותיו, בלכתו בתוך ההמון הרב. היא ראתה אותו נגש אל הסוכות, והנה הוא פעם משיב בענותנות על קידות והשתחויות של קטנים ממנו, ופעם שואל מפני הכבוד לשלום אנשים דומים לו בּמעלה ומתנהג עמהם כטרוּד בהרהורי לבבי, ופעם הוא מחכה וזוכה להבטת אנשים מתקיפי עולם ומסיר את כובעו העגול הגדול, המהדק את קצות אזניו. את כל הליכותיו אלה ידעה היטב, וכלן היו תועבת נפשה. "רק רדיפת כבוד, רק בקשת הצלחה כל מזמותיו, - אמרה בלבה, - והדעות הנשגבות, אהבת ההשכלה, הדתיות – כל אלה אינן אלא תחבולות לעשות חיל.

על פי עיניו המוסבות אל תא האנשים (הוא הביט אליה, אך לא הכירה בתוך שפעת רקמות המלמלה, הפתילים והנוצות והשמשיות והפרחים) הבינה, כי הוא מחפש אותה; אך עשתה את עצמה כאינה רואה.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ! – קראה אליו הנסיכה בּיטסי, - בודאי אינך רואה את אשתך; הנה לפניך!

הוא צחק צחוק קר כדרכו.

– פה הוד והדר מרובה כל כך, שעיני כהו מראות, - אמר אליה ויקרב אל התא ההוא ויצחק אל אנה כדרכו של איש, בפגשו את אשתו רגעים אחדים אחרי ראותו אותה, ויתן שלום לנסיכה ולשאר הנשים והאנשים שהיו שם ממיודעיו וידבר עם כל אחד על פי הלכות דרך הארץ, מהתלות עם הנשים ובדברי שלום וברכה עם האנשים. אצל התא ההוא מת ת עמד גנרל־אדיוטנט נודע בתבונתו ובהשכלתו ונכבד בעיני אליקסיי אלכסנדרוביץ, ועמו נכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ בדברי שיחה חשובה.

הדבר היה בין מרוץ למרוץ, ועל כן יכלו לשיח בלי מעצור. הגנרל־אדיוטנט גינה את כל ענין המרוץ. אליקסיי אלכסנדרוביץ השיב על טענותיו ולמד זכות על המרוץ. ואנה שמעה את קולו הדק והמתון ותקשב לכל מלה שיצאה מפיו, וכל דבר מדבריו נאמר, כפי מה שנדמה לה, מן השפה לחוץ, ואזניה כאבו בשמעה את טענותיו.

בתחילת המרוּץ דרך ארבעת התחומים עם המעצורים גחנה אנה ותשקף אל וורונסקי, בגשתו אל סוסתו ובעלותו עליה, בלי גרוע עין ממנו, ובאותה שעה שמעה את קול בעלה בדברו, קול נתעב שאינו פוסק לבה כאב בחרדתה על וורונסקי, אך עוד יותר הכאיב לה קולו הדק של בעלה, אשר לא שתק רגע, לפי מה שנדמה לה, והדגשותיו הידועות לה, אשר לא יכלה לנשוא.

"אני אשה רעה, אשה אובדת אני, - אמרה בלבה, - אך לדבר שקרים לא אהבתי. השקר תועבת נפשי, והוא שקר שקר ירדוף. הנה הוא יודע הכל, הוא רואה הכל; ומה אפוא רגשותיו, אם הוא יכול לדבר במנוחה כזאת? אלו הרג אותי, אלו הרג את וורונסקי, כי עתה כבדתיו בלבי. אך לא כן הדבר, לשקר ולנימוסיות הוא נצרך, - דברה אנה עם לבבה בלי דעת ובלי שאול את נפשה, מה היא דורשת מאישה ומה היא חפצה לראות ולמצוא בו. וכן לא הבינה, כי שיחתו המרובה המרגזת אותה היתה פרי עצבו וסערת לבבו. כילד שהתנגף, שדרכו לקפץ ולהניע את שריריו, לבעבור יחשך כאבו, כן הוזקק אליקסיי אלכסנדרוביץ לתנועת כח ההגיון, כדי להשתיק את רעיונותיו על אודות אשתו, אשר חזקו עליו בעודה לנגדו ובעוד וורונסקי לנגדו ושם וורונסקי נשנה באזניו לרגעים. וכשם שדרכו של ילד בקפיצות, כך היה דרכו של אליקסיי אלכסנדרוביץ בדברי מחקר ועיון.

– הסכנה שברכיבת תחרות אנשי צבא רוכבים תנאי נחוץ הוא לתחרות זוּ: אם הצטיינה אנגליה במעשי גבורות פרשיה, ככתוב בדברי ימי המלחמות, לא הגיעה לידי כך אלא על כי עסקה כל ימיה בגדול כח סוסיה ואנשיה יחד. תחרות זו רב ערכה, לפי דעתי, אלא שדרכנו תמיד לראות אך את צדו החיצון של דבר.

– לא צד חיצון הוא, - אמרה הנסיכה טברסקיה. – יש אומרים, שלאחד האופי צירים נשברו שתי צלעות.

אליקסיי אלכסנדרוביץ צחק כדרכו צחוק דק שאין בו אלא גלוי שנים ואינו מביע מאומה.

– נניח, גברתי, אמר אליה, - כי, לא צד חיצון הוא. כי אם פנימי. אך לא זה עיקרו של דבר, - פה חזר ופנה אל הגנרל וידבר עמו בכובד ראש: - אל נא תשכח, כי הרוכבים האלה אנשי צבא הם, אנשים אשר בחרו להם את העבודה הזאת והיא אומנותם, וכל אומנות יש בה גם צד קשה. הלא מחובותיו של איש צבא היא זאת. התחרות הגסה של מלחמת אגרוף או של מלחמת שורי האיצטדין הספרדיים היא מדרכי הפראים, אבל תחרות של בעלי אומנות באומנותם אות התפתחות היא.

– לא, אני לא אסע עוד פעם: המחזה מרגיז אותי מאד. – אמרה הנסיכה ביטסי – הלא כן הוא, אנה?

– מרגיז הוא, אך אי אפשר לגרוע עין ממנו, - אמרה אשה אחרת – אלו הייתי מנשי רומי לא הייתי מדלגת אפילו על מחזה אחד בקרקס.

אנה לא דברה מאומה ותשקף אל מקום אחד, בלי הסיר את הבינוקל מאצל עיניה.

באותה שעה עבר דרך התא ההוא גנרל גבה קומה. אליקסיי אלכסנדרוביץ הפסיק ויקם ויקוד לפניו קידה עמוקה, במהירות אך בלי כל התרפסות.

– ואתה אינך רוכב עמהם? – שאל אותו שר הצבא בבדיחה.

– רכיבתי קשה מרכיבתם, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ.

ואף על פי שבתשובתו זאת לא אמר כלום, העמיד שר הצבא את פניו כאדם, ששמע דבר חכמה מחכם והבין אותו על בוריו בכל עמקו.

– יש שני מיני השתתפות בדבר, חזר אליקסיי אלכסנדרוביץ לענינו: - של המשתתפים בפועל ושל הבאים לראות; אהבת המחזות האלה אינה אלא סימן לאנשים שלא נתפתחו כראוי, בזה אני מודה לך. אבל…

– נתערב נא, גברתי! – נשמע מתחת קול סטיפן ארקידיביץ, בפנותו אל בטסי. – בעד מי תתערבי?

– אני ואנה בעד וורונסקי. בזוג נעלי ידים.

– טוב!

– ומה יפה כל זה, הלא כן הוא?

אליקסיי אלכסנדרוביץ החריש כל עוד דברו העומדים אצלו, אך כשחדלו לדבר חזר לענינו מיד.

– מודה אני, כי לא שעשועי גבורים… – התחיל להוסיף על דבריו הקודמים.

אך ברגע ההוא שולחו הרוכבים, וכל השיחות נפסקו. גם אליקסיי אלכסנדרוביץ עצר במלים, וכל הנאספים קמו איש ממקומו ויפנו אל הנהר. אליקסיי אלכסנדרוביץ לא נגרר אחרי התחרות, ועל כן לא הסתכל ברוכבים, כי אם הביט בעינים תועות ועיפות אל המסתכלים בהם, ועיניו נפגעו בפני אנה.

פניה היו לבנים ונזעמים; ברור היה, שלא ראתה כל דבר וכל איש זולת האיש האחד ההוא. בעלה שם עיניו עליה ויסב מהר ויסתכל בפני שאר הנאספים.

“הנה גם האשה הזאת, גם עוד נשים אחרות מביטות ברגש; הרי זה חזיון טבעי”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו. רוצה היה להמנע מהביט אליה, אבל עיניו נמשכו אחריה על כרחו, ויבט שנית אל הפנים ההם, אך התאמץ שלא לקרוא את הכתוב עליהם בכתב ברור כל כך, ונגד רצונו קרא עליהם בפחד וברעד את אשר לא רצה לדעת.

מפלת קוזובליב על שפת הנחל החרידה את כל הנאספים, אך אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה בבירור על פני אנה הלסנים והשמחים, כי אותו הרוכב, אשר השקיפה עליו היא לא נפל מעל סוסו. אחרי כן, כאשר קפצו מאחוטין ו’וירונסקי אל מעבר לחומה האירלנדית, והאופיצר שרכב אחריהם נפל וימת תחתיו וחרדה אחזה את כל הנאספים, ראה אלקסיי אלכסנדרוביץ כי אנה לא התבוננה על זאת ולא על נקלה הבינה, במה ידובר מסביב לה. מאותו הרגע הרבה להפנות עיניו אליה ולהסתכל בה. והיא, אף על פי שהיו עיניה ולבה אך אל מראה וורונסקי הרוכב ומדלג, הרגישה את מבט עיני בעלה הקרות המכונן אליה.

אך כהרף עין הסבה פניה ותבט אליו דרך שאלה ותרעם פניה קצת ותשב ותסב עיניה ממנו.

“מה מני יהלוך”, כמו אמרה אליו בזה ולא שמה עיניה עליו עוד אפילו פעם אחת.

מרוצי התחרות היו קשים. משבעה עשר המשתתפים בהם נוקשו ונשברו יותר מחצים. לאחרונה התרעמו וירגזו כל הנאספים, והרוגז גדל ביחוד כאשר נודע, כי גם רוח הקיסר אינה נוחה מהליכות התחרות הזאת.

כט.

כולם כאחד הביעו מורת רוחם, כולם שנו את המאמר הזה שנזרק מפי אחד מהם: " עוד לנו אך קרקס עם אריות", וכולם מלאו בלהות, ועל כן לא נחשב לדבר פלא, מה שנאנקה אנה בקול רם על מפלת וורונסקי. אבל מיד נהיה בפניה שנוי יוצא לגמרי מגדר הנמוס, כי נבוכה מאד והתחילה מפרכסת כצפור ביד יקוש: פעם נסתה לקום וללכת ופעם פנתה אל ביטסי.

– נסעה נא, נסעה, - אמרה אל בטסי.

אך ביטסי לא הקשיבה לדבריה, כי השקיפה למטה ודברה עם גנרל אחד שקרב אליה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ קרב אל אנה ויתן ידו לה כמנהג דרך ארץ.

– נלכה נא, אם טוב בעיניך, - אמר אלה צרפתית; אך אנה הטתה אזניה אל דברי הגנרל אשר דבר אל בטסי ולא התבוננה, כל אישה נגד אליה.

– יש אומרים, שגם רגלו נשברה, - אמר הגנרל.- מעשים אשר לא יעשו הם.

אנה הרימה את הבינוקל, ובלי השב דבר לאישה, הביטה אל המקום אשר נפל שם וורונסקי; אבל המקום היה רחוק. ועם רב נאסף שם, ולא יכלה לראות מאומה בבירור, ותורד את הבינוקל ותכון ללכת; אך ברגע ההוא הופיע אופיצר על סוס והרצה איזו דברים לפני הקיסר, ואנה הוציאה ראשה ותקשב.

– סטיבה! סטיבה! – קראה אל אחיה.

אך אחיה לא שמע את קולה, והיא נכונה ללכת כבראשונה.

– עוד הפעם אני נותן יד לך, אם יש את נפשך ללכת, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויגע בידה.

אנה נטתה מפניו בתועבת נפש ותען, בלי הבט אליו:

– לא, לא, הניחה לי, לא אלך עוד.

עתה ראתה, כי ממקום מפלתו של וורונסקי רכב אופיצר דרך העיגול אל התאים.

ביטסי הניפה אליו במטפחת. האופיצר הודיע, כי הרוכב לא נהרג, אך הסוס נשבר בגבו.

כאשר שמעה אנה זאת, ישבה במהירות ותכס פניה במניפה שבידה. אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה, כי היא בוכה, ואיננה יכולה לא רק למנוע עיניה מדמעות, כי אם גם למנוע קולה מיללה ולבה מתרומם לרגעים מאנחותיה. אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד כחומה אצלה, לכסותה מעיני רואים, ויתן לה להתחזק.

– זו הפעם השלישית אני נתן יד לך, - אמר ויפן אליה, אחרי זמן מעט. אנה הביטה אליו ולא ידעה מה להשיב. הנסיכה ביטסי באה לעזרתה.

– לא, אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה אליו, אני הבאתי את אנה והנה אני הבטחתי להשיבה.

– סלחי נא, גברתי, - אמר בצחוק קל נמוסי ויבט אל עיניה בפנים מלאים עוז, - אבל רואה אני, כי אנה חולה קצת, ורצוני שתסע עמדי.

אנה הביטה מסביב לה בבהלה ותקם ברוח נכאה ותשם את ידה תחת זרוע בעלה.

– אני אשלח אליו ואחקרהו ואחר אודיע לך, - לחשה לה ביטסי.

בצאתם מן התא דבר אליקסיי אלכסנדרוביץ עם האנשים שנזדמנו לפניו כדרכו וכסגנונו בכל עת, וגם אנה הוכרחה להשיב ולדבר כענין כבכל עת; אך היא נפוגה ונדכאה וכמו בחזיון לילה הלכה צמודת זרוע עם אישה.

“הנזבר אם אין? האמת הדבר? היבוא אם לא יבוא?” שאלה בלבה בלכתה.

בלי דבר דבר ישבה במרכבתו של אליקסיי אלכסנדרוביץ ויצאה בה מתוך המון המרכבות. גם אחרי כל מה שראה בעיניו, עוד לא התיר אליקסיי אלכסנדרוביץ לעצמו לחשוד את אשתו במה שהיה בה בירור, הן אך סימנים חיצונים ראה בה; בעיניו ראה, שהתנהגה שלא כנמוס. ויחשוב לו לחובה לאמור לה זאת. ומה בכך? אבל קשה היה לו מאד לאמור לה רק זאת לבד ולא יותר. בפתחו את פיו היה את לבבו להעיר באזניה, שהתנהגה שלא כנמוס, אך הוציא בשפתיו דבר אחר לגמרי.

– מה מאד אנחנו נוטים כולנו אחרי מחזות מעשי אכזריות, - אמר לאיה. – רואה אני…

– מה אמרת? אינני מבינה מאומה, - אמרה אנה בבוז.

הוא הרגיש את העלבון ומיד התחיל מדבר מה שהיה ברצונו.

– עלי לאמור לך… פתח ואמר לאחרונה.

“עתה יחל להטיף ולהסביר”, אמרה אנה בלב, ואימה נפלה עליה.

– עלי לאמרךלך, כי התנהגת היום שלא כמנהג דרך ארץ, - דבר אליה צרפתית.

– במה התנהגתי שלא כראוי? – אמרה בקול רם ותסב ראשה אליו ותבט אל מול עיניו, אך לא עוד באותה השמחה המגולה, שדבר סתר הורגש בה, כי אם בפנים מלאים עוז, אשר השתדלה להסתיר בו את רגשי פחדה.

– אל נא תשכח, כי יש אוזן שומעת, - אמר אליה ויור בידו על החלון הפתוח נכח הרכב. ויקם וירם את לוח הזכוכית החוצץ בין תוך המרכבה ובין מושב הרכב.

– מה מצאת בי שלא כדרך הארץ? – שנתה אנה את שאלתה.

– החרדה הגדולה, אשר לא השכלת לכסות, החרדה על מפלתו של אחד הרוכבים.

הוא דמה, כי תשיב על דבריו; אבל היא החרישה, ועיניה הישירו לנגדה.

– כבר בקשתי מאתך, שתהיי זהירה בדרכיך שבפרהסיה, במדה שלא יוכלו גם בעלי לשון רעה לדבר בך מאומה. לפנים דברתי על אודות היחס שבינינו; עתה לא אדבר בזה. עתה אני מדבר במה שמחוץ לנו. הנה התנהגת שלא כנמוס, ואני רוצה, שלא ישנה הדבר הזה.

חצי דבריו לא הגיעו לאזניה; היטב יראה מפניו בשבתה אתו ובאותה שעה הגה לבה על אודות וורונסקי: האמת הדבר, כי לא נפצע בנפלו? העליו, ולא על אחר, אמרו, כי הוא לא הוזק, ורק סוסתו נשברה? בגמרי את דבריו אך צלקה צחוק לעג שאינו יוצא מן הלב ולא השיבה מאומה, כי לא שמעה מה שאמר לה. אליקסיי אלכסנדרוביץ החל באומץ לבב, אך כאשר הורר לו מה שהוא מדבר, התחיל מתירא גם הוא כמוה, ובראותו את צחוק לעגה טעה טעות משונה.

“הנה היא צוחקת לחשדנותי. אמור תאמר מיד מה שאמרה לי בפעם ההיא: כי אין לי יסוד לחשדה, כי מגוחך הדבר”.

עתה, כאשר קרבה האמת להגלות לפניו נכספה וגם כלתה נפשו לתשובת לעג כזאת מפיה, רוצה היה, שתאמר לו גם הפעם, שחשדנתו מגוחכת ואין לה כל יסוד.מה שידע בענין הזה, היה נורא כל כך, שהיה נכון להאמין לכל אשר תאמר לו. אבל פניה המלאים אימה וחשכה ענו בה, שאינה נכונה גם לכחד. הנה אני שומע דבריך והוגה

– אולי טועה אני, - אמר אליה. – אם כן אבקש סליחה.

– לא, לא טעית, - אמרה בקול ממושך ותשם עיניה בחלחלה על פניי הקרים. – בצרה גדולה הייתי וגם עתה עוד לא אוכל להתנחם. הנה אני שומע דבריך והוגה אך בו. אני אוהבת אותו, ואהובתו אני, לא אוכל נשוא, יראה אני, שונאה אני אותך… עשה לי כטוב בעיניך.

אנה נדחפה אל פנת המרכבה ותתכס בכפיה ותבך. ואליקסיי אלכסנדרוביץ לא נע ולא שנה את מבט עיניו אשר הביטו לנוכח. אבל פניו קפאו פתאום ויהיו כפני מת. וככה ישב בכל שעת נסיעתם עד בואם לפני בית הקיץ. כאשר קרבו אל הבית הסב ראשו אליה, ופניו הקופאים לא נשתנו.

– כן הוא! – אמר אליה. – אבל אני דורש זהירות בדרך ארץ למראה עין, עד, - פה רעד קולו, - עד אשר אמצא עצה במה להגן על כבודי ואגיד לך את אשר אעשה.

בבואם ירד ויורידנה מעל המרכבה אף לחץ כף ידה לעיני המשרתים וישב אל המרכבה ויסע לפטרבורג.

הוא נסע, ומשרת בא ויהא פתקה לאנה מביטסי, וכתוב בה:

“שלחתי אל אליקסיי לשאול לשלומו, והוא כותב לי, כי הוא בריא ושלם, אך יגונו גדול מנשוא”.

אם כן בוא יבוא, - אמרה אנה בלבה. – מה היטבתי עשה, כי הגדתי לו הכל."

אנה שמה עיניה על השעון. עוד שלש שעות היה לה לחכות לו, ולזכר פרטי פגישתם האחרונה רתח דמה.

“אבל מה גדול אור הערב! נורא הדבר, אבל אני אהבתי לראות אתפניו ואהבתי את האור הנפלא הזה… ואירי! כן… ברוך אלהים, שהכל נגמר בינינוּ.”

ל.

כבכל המקומות, שרבים נועדים בהם, נפלגה העדה – עדת האורחים הבאים להתרפא – גם בעיירה האשכנזית הקטנה, שהשצירבצקים באו שמה, לחבורות שונות, ובכח ההתפלגות הזאת הוקצה לכל אחד מהאורחים מקום בעדה לפי כבודו. כשם שכל טפת מים לובשת בקרה צורת אגל שלג ידועה, כך נקבעו כרגע כל הפנים החדשות שבאו שמה, איש במקומו הראוי לו בעדתו על פי מנהגו של עולם.

גם “פירסט שטשערבאצקי זאמט געמאהלין אונד טאכטער” נקבעו בעצם יום בואם שמה – על פי הדירה ששכרו להם ועל פי שמם ועל פי מיודעיהם שנמצאו שם – במקום המוכן ועומד לאנשים כמוהם בכל פנה שהם פונים.

בשנה ההיא התרפא שם גם “פירסטין” אמתית אשכנזית, ובגלל זה נפלגה עדת האורחים במהירות נמרצה מבכל שנה אחרת. הנסיכה האשכנזית חשקה מאד להביא את בתה לפני בת־הנסיכה הרוסית וביום השני הקימה את חפצה. קיט יקדדה קידה עמוקה ומהודרת בשמלת הקיץ הפשוטה מאד, כלומר המצוינת בטוב טעם, אשר הובאה למענה מפריז. הפרינצסין אמרה: “אני מקוה, כי מהרה תשבנה השושנים אל הפנים היפים האלה”, ומיד נסללה מסלת חייהם של השצירבצקים במקום ההוא בגבולים שלא היה אפשר לעברם. גם עם בית לידי אנגלית אחת נעשו מקורבים, גם עם גרפינה אשכנזית ועם בנה שנפצע במלחמה האחרונה ועם חכם שווידי צעיר ועם אחותו של שווידי זה. אך שלא ברצונם של השצירבצקים היו צויים אצלם ביחוד אשה מוסקבאית אחת, ששמה מריה יבגניבנה רטישצבה, עם בתה, אשר לא הפיקה רצון מקיטי, על כי היתה גם בעלמה ההיא חולת אהבה כמוה, וראש גדוד מוסקבאי, אשר ידעה אותו קיטי עוד מימי ילדותה וראתה אותו אך במעילו המקושט בפתילי כתפים, ובמקום המרפא היה מגוחך מאד בעיניו הקטנות ובצוארו החשוף ובענקו המנומר, ולא עוד אלא שלא היה אפשר לה להפטר ממנו בבואו או בהזדמנו לפניה. כשכל זה נעשה למנהג קבוע שאין לשנותו, חזקה יד העצבות על קיטי, ביחוד אחרי אשר נסע אביה לקרלסבד והיא נשארה לבדה עם אמה. האנשים הידועים לה מכבר לא משכו את לבה להתבונן בהם, מדעתה, כי לא תגלה בהם כל חדש. אך בתאות נפש מיוחדת התבוננה שם אל דרכיהם והשתדלה לעמוד על אָפים של האורחים שלא היו ממיודעיה. על פי רוחה ומדותיה הביטה תמיד בעין יפה מאד אל האנשים וביחוד אל אותם שלא נודעו לה; ובעת ההיא ובמקום ההוא היו כל השערותיה על אודות האורחים השונים שנמצאו שם והדברים שבין זה לזה נוטות כלפי זכותם ושבחם של אותם האנשים הזרים לה, ובכל בחינותיה למראה עיניה מצאה הוכחות להשערותיה אלה.

בין האנשים ההם משכה את לבה ביחוד עלמה רוסית, אשר באה אל מעיני המרפא עם אשה רוסית חולה, מַדַם שטַל שמה בפי כל אנשי המקום. מדם שטל היתה מבנות מרום עם הארץ, אבל חולה היתה מאד ולא יכלה ללכת מחליה, רק לפעמים, בימי הרוחה המעטים שהיו לה, בּאה אל המעינות במרכבה קטנה של נכי רגלים. האשה הזאת לא התקרבה אל איש מהאורחים הרוסים, ולא מחמת חליה התבודדה כל כך, כי אם, לפי דברי הנסיכה, מגאותה. עלמה רוסית היתה סוכנת לה, וקיטי התבוננה, כי העלמה הזאת מקורבת לכל בעלי החליים הרעים, שנמצאו שם לרוב, ומשמשת אותם בכל אשר תמצא ידה, כאילו נוצרה לכך. עוד התבוננה קיטי, שהעלמה ההיא לא היתה ממשפחתה של מדם שטל וגם לא נשכרה לה בכסף. מדם שטל קראה לה ווארינקה ושאר מכיריה שם קראו לה “מאדמואזיל ווארינקה”. מלבד אשר דרכיה עם שטל ועם שאר אנשי המקום העירו את קיטי להתבונן בּה היטב ולאהבה אותה, עוד דבקה בה נפש קיטי גם באהבה שאינה תלויה בשום דבר, המצויה בין בני האדם, ועל פי מבטי עיניהן שנפגשו פעמים רבות הכירה, שגם היא, ווארינקה, נוטה אחריה.

מדמואזיל ווארינקה לא רק יצאה מכלל עלמה צעירה, כי אם גם כל רושם עלומים לא נראה עליה. אפשר היה לחשבה גם לבת תשע עשרה גם לבת שלשים. על פי תוי פניה היתה כמעט יפה למראה, אף על פי שצבע עורם היה של חולה. גם תארה היה טוב לולא צפד עורה על עצמה ולולא גדל ראשה יותר מהראוי לקרומתה הממוצעת; אך לקחת לב גברים לא היתה מסוגלת. היא דמתה לפרח, אשר אמנם עוד לא נשרו עליו, אבל תוכו נבל וריחו נמר. גם מלבד זאת לא יכלה למשוך גברים אחריה מחסרון שני דברים אלה, שנמצאו בקיטי במדה מרובה, והם רוח החיים העזה, שהיתה כאש עצורה בקיטי, והכרת החן והיופי הנתונים לה.

בכל עת היתה מדמואזיל ווארינקה כעסוקה בדבר שאי אפשר לפקפק בו, ועל כן נדמה, שאינה יכולה לשים לבה לענין אחר זולתו. בשביל מדה זאת, שהיה חלוּפה בקיטי, נמשכה קיטי אחריה ביחוד; כי הכירה וידעה, שבה, בעלמה הזאת, ובאורח חייה תמצא את דוגמת הדבר שהיא מבקשת לעצמה ומצטערת על חסרונו, והוא ענינים חשובים בחיים, ענינים שהם כבוד לחיים ואינם מן הדברים שמאסה בהם בימים ההם, מאותם הדברים שבין עלמה לגברים בחבורות הגבוהות, שכבר נחשבו בעיניה לעסק מחפיר של עלמות עומדות להמכר ומחכות לקונה. כאשר הרבתה קיטי להתבונן אל דרכי העלמה הזרה לה, כן הוברר לה יותר, שהיא באמת נפש טובה ויקרה, כאשר נחשבה בעיניה, וכן חשקה יותר לדעתה.

שתי העלמות האלה נפגשו פעמים אחדות ביום, ובכל פגישה ופגישה דברו עיני קיטי אל העלמה הזרה לה: “מי את? מה את? הלא נחמדה את באמת, כמו שנדמה לי? אך בשם אלהים – הוסיפו עיניה לדבר, - אל נא תדמי, כי רוצה אני להתקרב אליך שלא ברצונך. אך נעימה את לי, ואני אוהבת אותך”. – “גם אני אוהבת אותך ונעמת לי מאד. ואילו היה לי פנאי הייתי אוהבת אותך עוד יותר”, ענה מבט עיניה של העלמה ההיא. ובאמת ראתה קיטי, שעסוקה היא תמיד, פעם תוביל ילדים בני רוסיה ממעני המרפא אל בית דירתם, פעם תביא מטפחת ותשים אותה למעטה על אשה חולה, פעם תתאמץ להפיס דעתו של חולה בשעת כעסו, ופעם תבחר ותקנה מעשי אופה לקהוה בעד אחד החולים.

ימים אחדים אחרי בוא השצירבצקים אל העיירה ההיא נראו שם על יד המעינות בשעות הטיול בבוקר דו־פנים חדשות, איש ואשה, אשר הושם לב אליהם מכל צד ולא בחבה: האיש היה גבה קומה מאד ומעוקם, ואדרתו ישנה וקצרה מהראוי לקומתו, ועיניו שחורות, טפשיות ועם זה גם איומות, והאשה בעלת אבעבועות וטובת רואי בלבוש מכוער וחסר טעם. קיטי הכירה בהם, כי רוסים הם, וכבר נוצר בדמיונה ספור מעשה על אודותם, ספור אהבים יפה ומעורר חמלה. אך אמה ראתה ברשימת האורחים המתרפאים, שהוא ניקולי לווין, והיא מריה ניקוליובנה, ותגד לקיטי, מה מאד השחית לווין זה את דרכו על הארץ, וכל השערותיה הדמיוניות על אודות הזוג הזה היו לאַל. שניהם נמאסו בעיניה פתאום, ולא רק בגלל הדברים אשר אמרה לה אמה עליהם, כי אם ביחוד באשר הוא אחי קונסטנטין. ובמנהגו לנענע תמיד בראשו העיר בה ניקולי לווין גועל נפש, אשר לא יכלה להתגבר עליו.

נדמה לה, כי בעיניו הגדולות והאיומות, אשר הביטו אחריה ולא נסבו ממנה, הובעו שנאה ולעג לה, ועל כן נזהרה שלא לפגשו.

לא.

יום סגריר היה, בכל עת הבוקר ירדו גשמים, והחולים התהלכו באכסדרה הארוכה ומחסיהם בידיהם.

קיטי התהלכה עם אמה ועם ראש הגדוד המוסקבאי, אשר עלץ לבו במעילו האירופאי הקצר, אשר קנה לו בפרנקפורט. הן הלכו באכסדרה מזה ונתכוונו שלא לפגוש את לווין, שהלך באכסדרה מזה. ווארינקה הלכה לאורך האכסדרה עם אשה צרפתית עורת, ושמלתה הכהה עליה, ועל האשה כובע שחור, ושולי הכובע כפופים למטה, ובכל פעם שנפגשו היא וקיטי הביטו אשה אל אחותה בחבה.

– אמי, האוכל להכנס בדברים עמה? – אמרה קיטי, אשר הביטה אחרי העלמה הזרה החביבה לה וראתה, שהיא נגשת אל המעין ושהן יכולות להזדמן שם יחדיו.

– אם חפצה אתּ מאד, אחקרה אחריה בראשונה ואקרב אליה בעצמי, - ענתה הזקנה. – אבל מה מצאת בה? “רעה” היא לפי הנראה בבּית. אם רצונך בכך, אתקרב למדם שטל. אני ידעתי את גיסתה, - הוסיפה הנסיכה ותרם ראשה בגאוה.

קיטי ידעה, כי אמה רואה עלבון לעצמה בדרכי שטל, אשר כמו השתמטה מלהתקרב אליה, ועל כן לא פצרה באמה להקים חפצה.

– מה נעימה היא! – אמרה קיטי ותבט אל ווארינקה, בשעה שהגישה זו כוס לצרפתית העורת. – מה פשו ונעים כל זה.

רעיונות מגוחכים בך, - אמרה הנסיכה; לא, נשובה נא, - הוסיפה, בראותה את לווין, אשר הלך לקראתם עם חברתו ועם דוקטור אשכנזי וידבר עם אותו הדוקטור בקול רם ובזעף.

הן פנו לשוב, ופתאום הגיעה לאזניהן לא שיחה בקול רם, כי אם צעקה. לווין עמד מלכת ויצעק, והדוקטור דבר גם הוא בקול זעם. המון עם נאסף סביבם. הנסיכה וקיטי מהרו ללכת משם, וראש הגדוד נלוה אל ההמון, בחפצו לדעת מה זה ועל מה.

בעוד רגעים אחדים רץ ראש הגדוד אחריהן וישיגן.

– מה היה שם? – שאלה הנסיכה.

– חרפה וכלמה! – ענה ראש הגדוד. – בכל שעה עלינו לדאוג מפגישת איש רוסי בחוץ לארץ. האיש גבה הקומה הלזה דבר קשות אל רופאו ויגדפהו, על כי לפי דעתו איננו מרפא אותו כראוי, וירם עליו מקל. לבושת ולחרפה היא!

– מה מאד יצר לי! – אמרה הנסיכה – ומה היה סופו של דבר?

– בחסד עליון התערבה בדבר אותה… העלמה. שכובעה כפטריה. כמדומה לי שהיא רוסית, - אמר ראש הגדוד.

מדמואזיל ווארינקה? – שאלה קיטי בשמחה.

– כן, כן. היא הבינה ראשונה, מה לעשות: היא אחזה את האדון המגדף תחת זרועו ותלך אתו משם.

– הראית, אמי, - אמרה קיטי אל אמה, - ואת תמהה, כי נעימה היא בעיני.

מהיום השני ומעלה התבוננה קיטי וראתה, כי העלמה החביבה לה מקורבת ללווין ולחברתו במדה שהיא מקורבת לשאר חוליה, כי נגשה אליהם ודברה עמהם והיתה למליצה לחברתו, אשר לא ידעה לדבר בלשון נכריה.

קיטי הוסיפה לפצור באמה לתת לה להתקרב אל ווארינקה. והנסיכה, אף על פי שקשה היה לה מאד להיות כמתחלת בדבר ההתקרבות עם שטל, אשר בחרה לה להתנהג בגאוה, חקרה ודרשה על אודות ווארינקה, וכאשר נודע לה מן הפרטים, שאין סכנה בדבר, אם גם אין לחכות לרב טובה מזה, נגשה ראשונה אל ווארינקה ונכנסה בדברים עמה.

בשעה שהלכה בתה אל המעין, ואותה העלמה עמדה נגד חנותו של נחתום, בחרה הזקנה להים חפצה זה ותגש אליה.

– נתקרבה נא, - אמרה אליה בצחוק קל של אשה כבודה. – בתי אוהבת אותך אהבה עזה. אולי לא תדעי אותי. אני…

– ואני אהבתי אותה בודאי עוד יותר, גברתי הנסיכה, - מהרה וענתה ווארינקה.

– מה היטבת חסדך אתמול לבן ארצנו הדל! – אמרה הנסיכה.

ווארינקה התאדמה.

– אינני זוכרת; כמדומה לי, שלא עשיתי מאומה.

– הלא הצלת את לווין מרעה.

– כן, האשה הנלוה אליו קראה לי, ואני השתדלתי להרגיע את רוחו: חולה הוא מאד ויזעף על הדוקטור. ואני רגילה להיות למשען לחולים האלה.

– הנה שמעתי, כי את יושבת במינטון עם מדם שטל, שהיא דודתך, כמדומה לי. אני ידעתי את גיסתה.

– לא, לא דודה היא לי. אני קורא לה אמה, אך לא מקרוביה אני. היא גדלה אותי, - ענתה ווארינקה ותתאדם שנית.

הדברים נאמרו בלשון פשוטה כל כך, ופניה המביעים - אמת גמורה נעמו כל כך, שהוברר לזקנה מיד, מפני מה נתחבבה על קיטי.

– ומה אומר לווין לעשות? – שאלה הזקנה.

– הוא נוסע מזה, - ענתה ווארינקה.

ברגע ההוא שבה קיטי מן המעין, ופניה נהרו משמחה, על כי התקרבה אמה אל העלמה הזרה הזאת היקרה לה.

– ראי, קיטי, הנה תשוקתך להתרועע עם מדמואזיל…

– “ווארינקה”, - גמרה תחתיה ווארינקה, - כן קוראים לי כל מכירים

קיטי התאדמה משמחה וזמן רב החרישה ולחצה את כף רעותה החדשה, אשר לא השיבה לה בלחיצה, אך לא זזה מתוך ידה. אבל, רק ידה של ווארינקה לא השיבה, אך על פניה הופיע צחוק קל של שמחה שיש בה גם קצת עוצב, ושניה – שנים גדולות אבל יפות – נגלו בצחקה.

– גם אני חפצתי בזאת מכבר, - אמרה ווארינקה.

– אבל טרודה את בכל עת…

– להפך אין לי מה לעשות כלל, - ענתה ווארינקה, אך ברגע ההוא הוזקקה לצאת מלפני מכיריה החדשים, כי שתי נערות רוסיות קטנות, בנות אחד החולים באו אליה במרוצה.

– ווארינקה, אמנו קוראה לך, - קראו הנערות.

והיא קמה ותלך עמהן.

לב.

אלה הפרטים שנודעוּ לנסיכה על אודות ימיה הקודמים של ווארינקה והדברים שבינה לבין מדם שטל ועל אודות מדם שטל בעצמה.

מדם שטל, אשר אמרו עליה, שהציקה לאישה עד מות, ואחרים אמרו, שהוא הציק לה עד מות במשובת דרכיו, היתה תמיד אשה חולה ונוטה להזיה. הילד אשר נולד לה לאחר שנתגרשה, מת מיד, אבל ראשון היה לה הילד ההוא, וקרוביה יראו, פן יבולע לה בשמעה זאת, כי ידעו את רגשנותה, וישימו לפניה את הילדה שנולדה בפטרבורג בלילה ההוא ובבית ההוא לאחד מטבחי החצר, ותהי לה לבת, וזאת היתה ווארינקה. ברבות הימים נודע למדם שטל, כי ווארינקה לא בתה היא, אך הוסיפה לגדלה ולחנכה, וזה היה יפה לווארינקה ביחוד, מאשר מתו מהר כל קרוביה.

זה יותר מעשר שנים ישבה מדם שטל מחוץ לארץ בעיר דרומית ולא ירדה מעל מטתה. עליה אמרו, שהשתדלה להחשב לבעלת צדקה וחרדה מאד על עניני הדת; ואחרים אמרו, שהיתה באמת אוהבת מוסר ורודפת צדקה וחסד בכל להה ובכל נפש. איש לא ידע מה דתה – קתולית, פרוטסטנטית או יונית, אבל גלוי וידוע היה, שעמדה בברית ידיות עם ראשי כל הכנסיות והאמונות, עם הגבוהים מעל גבוהים שבהם.

ווארינקה ישבה עמה תמיד מוץ לארץ רוסיה; וכל יודעי מדם שטל ידעו ואהבו גם את מדמואזיל ווארינקה, וזה היה שמה בפי כולם.

כאשר נודעו לנסיכה כל הפרטים האלה, לא מצאה לבתה כל שמץ דבר רע בהתקרבות זו, גם בתנועותיה ובחנוכה הצטיינה ווארינקה לטובה, כי דברה היטב גם צרפתית גם אנגלית; ובשם מדם שטל אמרה לה – מה שהיה עיקר בעיני הנסיכה – כי היא מצטערת מאד, על כי מפני מחלתה איננה יכולה להמציא לנפשה את העונג להתקרב אל הנסיכה.

אחרי כן גדל חנה של ווארינקה עוד יותר בעיני קיטי ובכל יום ויום גלתה בה קיטי יתרונות חדשים.

והנסיכה שמעה עליה, כי היא מזמרת היטב, ותבקש מאתה לבוא אליהן לזמר בערב.

– קיטי מנגנת, ופורטופיאנוֹ יש לנו, אם גם לא טוב, ואם תבואי, תמציאי לנו עונג רב, - אמרה הזקנה בצחוק שאינו יוצא מן הלב, אשר היתה רגילה בו ואשר בפעם הזאת היה קשה ביחוד בעיני קיטי, כי ראתה שאין רעותה החדשה רוצה לזמר. אף על פי כן באה וורינקה ביום ההוא בערב והביאה עמה מחברת נגינות. הנסיכה קראה גם למריה יבגניבנה עם בתה ולראש הגדוד.

ווארינקה לא התפלאה, לפי הנראה, על כי נמצאו שם גם פנים שאינם ידועים לה, ותקרב מיד אל הפורט ופיאנו. לזמר ולנגן יחד לא יכלה, אך זמרתה על פי הכתב עלתה יפה מאד, וקיטי, שהיתה מיטיבה נגן, נגנה לקולה ביד.

– כשרון שאינו מצוי לך, - אמרה הנסיכה אליה אחרי כלותה את השירה הראשונה, אשר הצליחה בה מאד.

מריה יבגניבנה ובתה הודו לה ושבחוה.

– ראי נא, - אמר ראש הגדוד וישקף בעד החלון, - הנה קהל גדול נאסף לשמוע את שמרתך.

באמת נאסף המון לא מעט אצל החלונות.

– שמח אשמח מאד, כי הוא לעונג לכם, - אמרה ווארינקה דברים כפשוטם.

קיטי הביטה אל רעותה כמתגאה בה. גם כשרונה, גם קולה, גם פניה טובו ויפו בעיניה עד מאד, אך יותר מכל התענגה על תום דרכה, על כי נראה בבירור, שאינה חושבת מאומה על אודות זמרתה ואינה שמחה שמחה גדולה על דברי המהללים; היא אך שאלה בעיניה: היש לה עוד לשיר אם לא?

“לו יש נפשי תחת נפשה, - דבר קיטי עם לבבה, - מה מאד התגאיתי בזה! מה מאד שמחתי למראה ההמון הזה מתחת לחלונות. והיא לא תשית לבה לזה. כל חפצה אך למלא משאלת אמי ולעשות לה נחת רוח. מה זה אפוא צפון בה? מה הדבר הנותן לה כח לבזות בלבה כל רגש דל ושפל ולהיות אך שוקטת ובת חורין? מה מאד תתאוה נפשי לדעת זאת וללמוד זאת ממנה!” אמרה קיטי בלבה בהביטה אל פניה המלאים מנוחה. הנסיכה בקשה מאתה לזמר עוד, והיא שרה גם את השירה השנית במנוחה, בדיוק ובטוב טעם, בעמדה אצל הפורט ופיאנו עמוד ותפוף בכפה הצנומה והכהה על פי קולותיה.

השירה השלישית שבמחברת היתה איטלקית. קיטי נגנה וגמרה את הפתיחה ותשם עיניה על ווארינקה.

– נדלגה נא על זאת, - אמרה ווארינקה, ופניה האדימו.

קיטי הסבה עיניה בבהלה ובתמיהה אל פני ווארינקה.

– אם כן נבחרה לנו אחרת, - אמרה בשפתים מהירות ותחל לחפש בעלי המחברת, כי הבינה, שדברים בגו.

– לא, - אמרה ווארינקה בצחוק על שפתיה ותשם את ידה על כתב הנגינות, - לא, כי זאת נשירה, - ותשר גם את השירה ההיא במנוחה, בקרירות דעת ובטוב טעם כבראשונה.

כאשר גמרה, חזרו והודו לה כל הנאספים בבית וילכו לשתות תה. וקיטי ורעותה הלכו אל הגן הקטן, אשר היה שם על יד הבית.

– בודאי יש לך בשירה הזאת איזה זכר לדבר, - אמרה קיטי. – אל תגידי לי מה שהיה, - מהרה להוסיף, - אך אמרי נא, ההיטבתי לראות אם אין?

– מה לי לכסות ממך, הגד אגיד, - אמרה ווארינקה בתם לבבה ותוסף בלי חכות לתשובה, - כן הדבר, זכר הוא וזכר קשה היה לי זה לפנים. אני אהבתי איש אחר ואשיר לפניו את השירה הזאת.

קיטי הביטה אליה בעינים מורחבות ובהשתתפות בצערה, בלי דבר דבר.

– אני אהבתי אותו, והוא אהב אותי; אך אמו לא הסכימה על ידנו, ויקח לו אשה אחרת. עתה הוא יושב לא רחוק ממנו, ואני רואה אותו לפעמים. ואת לא יכלת להעלות על דעתך, שגם אני אהבתי לפעמים? אמרה ווארינקה, ועל פניה היפים נגה מעט מאד מהאור, אשר, לפי מה שהוברר ברגע ההוא לקיטי, היה יצוק לפנים על כולה.

– איך לא יכלתי לשער? אילו הייתי איש, לא יכלתי לאהוב כל אשה אחרת אחרי הודעך לי. אך לא אבין, איך יכול האיש ההוא לשכוח אותך ולעשותך לאומללה בארץ בגלל אמו, - אכן איש אין לב לו הוא.

– מה טובה את, מה טובה! – קראה קיטי ותעצרה ותשקה – מי יתן ויכלתי לדמות לך מעט!

– למה לך לדמוֹת לאשה אחרת? טובה את בדמותך ובצביונך, - אמרה ווארינקה בצחוק המנוחה והעיפות המיוחד לה.

– לא, לא טובה אני כלל וכלל. אמרי נא… המתיני נא, נשבה פה מעט, - אמרה קיטי ותושב אותה שנית על הספסל אצלה. – האומנם אין עלבון בדבר לעלמה, אם האיש, אשר אהבה אותו, בעט באהבתה ולא חפץ בה?…

– אבל הוא לא בעט באהבתי; אני מאנת, כי אהב אותי, אך בן מקשיב היה…

– ואילו עשה כן לא ברצון אמו, כי אם ברצונו לבד?… אמרה קיטי ובעוד דבריה בפיה הרגישה, כי גלתה את סודה וכי בושת פניה עונה בה.

– אזי הרע לעשות ואזי לא הצטערתי על עזבו אותי, - אמרה ווארינקה, ונראה מדבריה בבירור, שהיא יודעת כי לא בה ידובר עוד, כי אם בקיטי.

– אבל אותו העלבון? – אמרה קיטי. – עלבון זה לא ישכח, אי אפשר לשכחו; - בדברה זכרה את אשר היה בלבה בנשף המחול האחרון בשעת הפסקת הנגינות.

– איזה עלבון יש בדבר? הן לא את הרעות לעשות?

– לא אך הרעותי, כי אם הובשתי.

ווארינקה הניעה בראשה ותשם את ידה על יד קיטי.

– ואיזו בושת יש בדבר? – אמרה אליה. – הן בודאי לא אמרת לאיש, אשר לא יאהבך, כי אהבת אותו?

– בודאי לא אמרתי; מעולם לא שמע כזאת מפי, אבל הוא ידע. לא כן הוא; יש מבטי עין, יש תנועות ידועות. גם אם אחיה מאה שנה לא אשכח זאת.

– אבל מה בכך? לא אבין מאומה. הלא זה עיקרו של דבר, האוהבת את אותו עתה, אם אין, - אמרה ווארינקה דברים כפשוטם כדרכה.

– שנא אשנא אותו עתה; לא אוכל לסלוח לנפשי.ץ

– על מה אפוא?

– על אותה הבושה, על העלבון.

– אילו היו כל העלמות חרדות על כבודן כל כך, - אמרה ווארינקה. – הלא אין עלמה בעולם, אשר לא קרה אותה כמקרה הזה. וכל זה ענינים קלים מאד.

– ואיזה ענין הוא מן החשובים? – אמרה קיטי ותבט אל פניה בתמיהה ובסקרנות.

– הרבה ענינים חשובים בעולם, - אמרה ווארינקה בצחוק.

– ומה הם?

– חשובים הם הרבה מכל אשר כזה, - ענתה ווארינקה, בלי דעת מה לאמור. אך ברגע ההוא נשמע קול הנסיכה מבעד החלון.

– קיטי, קרירות מורגשת! קחי מטפחת או בואי אל החדרים.

– עת היא באמת, - אמרה ווארינקה ותקם, - עלי עוד להכנס אצל מדם בירטי, כי בקשה מאתי.

קיטי החזיקה בה בידה ובעיניה שאלה אותה בתאות נפש: “מה הוא אפוא אותו הענין החשוב הנותן לאדם מנוחה שלמה כזאת? הלא את יודעת, הגידי לי!” אך ווארינקה גם לא הבינה את השאלה שבעיני קיטי. היא אך זכרה, כי בערב ההוא עליה להיות בבית האשה בירטי ולהספיק לבוא עד שתים עשרה שעות למשתה החמים אל ה“מאמאן” שלה, ותבוא אל החדרים ותאסוף את גליונות נגינותיה ותתפטר מכל אנשי הבית ותכון ללכת.

– אלכה נא עמך, - אמר ראש הגדוד.

– וכי תעלה על דעתך לצאת יחידי בלילה? – נענתה אחריו הנסיכה. – לפחות אשלח את פּאַראַשה אתך.

קיטי ראתה, כי ווארינקה מתאפקת, כי הרעיון, שהיא צריכה לבני לויה, מעורר בה צחוק.

– לא, בכל יום אני הולכת לבדי, ומעולם לא קרני דבר, - אמרה ווארינקה ותקח את כובעה ותשק שנית לקיטי, בלי הגד לה עם זה מה הוא אותו “הענין החשוב”, ותלך בצעדי און, וגליונות הנגינות תחת זרועה, וככה נעלמה בתוך האור הכהה שבליל הקיץ הצפוני ולא גלתה את סודה על אודות הענין החשוב מה הוא ומה הדבר הנותן לה את נועם מנוחתה ואת כבודה הפנימי.

לג.

גם עם מדם שטל התקרבה קיטי, וההתקרבות הזאת בצירוף ההתחברות עם וואַרינקה לא רק השפיעה עליה השפעה עזה, כי אם גם נתנה תנחומים לנפשה הנוגה; את התנחומים האלה מצאה בעולם החדש, אשר נגלה לה על ידי ההתקרבות הזאת ואשר לא היה בו מאומה מדברי ימיה הקודמים, - עולם יפה ונעלה היה זה, וממרומיו יכלה להשקיף במנוחה על דברי הימים שעברו עליה. בעולם הזה נגלה לה, שמלבד החיים הגסים, אשר היו עיניה ולבּה אליהם עד העת ההיא, יש גם חיים רוחניים. החיים האלה נפתחו לפניה על ידי הדת; אבל הדת ההיא היתה לא מבנות מינה של התורה שידעה קיטי מילדותה… כי אם דת נשגבה מלאה רעים וקשורה בהרבה רעיונות ורגשות יפים, דת שהיה אפשר לקיטי לא רק להאמין בה כמצוּוה ועומדת על פי המסורת, כי אם גם לאהבה אותה.

כל זה נודע לקיטי לא רק בדברים בעלמא. מדם שטל דבּרה עמה, כדרך שאדם מדבּר עם ילדה אהובה, שהוא מוצא בה זכר ילדותי המשעשע את נפשו, ואך פּעם אחת הזכירה, שרק האהבה והאמונה נותנות תנחומים לאדם בכל צרותיו… ומיד השיאה אותה לדבר אחר. אך בכל אחת מתנועותיה, בכל אחד מדבריה, בכל אחד ממבטי עיניה הנעלות – על פי השקפות קיטי – וביחוד מדברי ימיה, אשר נודעו לה מפי וואַרינקה, בכל אלה הכירה קיטי את “הענין החשוב”, אשר לא נודע לה עד העת ההיא.

אבל בכל רוממותה הרוחנית של שטל, בכל המעשים המיוחדים שהיו בימי חייה ובכל נועם שיחתה הנשגבה ראתה בה קיטי נגד רצונה גם דברים, אשר העירו בה תלונה: כשדרשה מדם שטל לשלום קרוביה של קיטי צחקה קצת בבוז, מה שאינו מתאים לתורת האהבה והמחילה שלה. עוד ראתה, כי כאשר מצאה כהן קתּולי אצל מדם שטל, התאמצה שטל, שיהיו פניה מכוסים בצל הסוכך שעל מנורתה, וצחקה צחוק מיוחד. קטנים היו שני הדברים האלה, אבל קיטי תמהה עליהם, ובגללם היתה האשה שטל מוטלת בּספק בעיניה. לא כן ווארינקה הבדודה, אשר לא היו לה לא קרובים ולא רעים, אשר במר נפשה נואשה מכל ולא בּקשה דבר ולא הצטערה על דבר היא היתה הנפש הטהורה, אשר יכלה קיטי לראות בחזון לבּה. ממנה למדה כי אין לה אלא לשכוח את עניניה הפרטיים ולאהוב את הבריות, וממילא תנוח דעתה, וייטב לה, וכל מעשיה יהיו ובים ובזאת חפצה נפשה. ככה הוברר לה, מה הוא “הענין החשוב מכל” וכשהגיעה לברורו של דבר זה, לא אמרה די בשמחתה ששמחה על טובו ויפיו. כי אם מהרה להתיצב על דרך החיים החדשים, אשר נפתחו לפניה, וללכת בו בכל לבבה ובכל נפשה. על פי מה שספרה לה וואַרינקה על אודות חסדי שטל ונשים אחרות, אשר קראה בשמותיהן, ערכה לה קיטי את תכנית חייה לימים הבאים. את אלינה בת אחיה של מדם שטל, אשר ספרה לה וואַרינקה לקיטי הרבּה על אודותיה, שמה לה למופת ותקבל עליה לעשות כמעשיה בּכל מקום שיהי מושבה, לבקש אומללים ולעזור להם בכל אשר תמצא ידה, להמציא תנחומים לחולים, לחוטאים שנמצא עונם, לגוססים. היחוד ישר בעיניה הרעיון לקרוא בכתבי הקדש לפני חוטאים, כדרך שהיתה אלינה עושה. אך כל אלה רעיונות שהסתירה בקרבה ולא הגידה לא לאמה ולא לוואַרינקה.

אולם בעודה מחכה לימים, אשר תקים את מחשבותיה במדה מרובה, מצאה לה על נקלה גם שם, במקום המרפא, שהרבה חולים ואומללים גרו בו בימות החמה, עבודה הגונה ברוח החוקים החדשים שחקקה לה, ותעש ככל אשר עשתה וואַרינקה.

בראשונה לא ראתה הנסיכה בדרכי קיטי, אלא השתעבדות לשתי הנשים הנושאות חן וחסד לפניה, לשטל ביחוד לוואַרינקה; בעיניה ראתה, שהיא לא רק עושה כמעשי וואַרינקה, כי אם גם מחקה אותה שלא מדעתה בדרך הלוכה ומדברה ובקריצוּת עיניה. אבל אחרי כן התבוננה, כי מלבד נשיאת חן וחסד יש כאן גם מהפכה רוחנית גדולה.

הנסיכה ראתה, כי קיטי קוראה בכל ערב בכתבי הקדש בתרגום הצרפתי שנתנה לה שטל, ועד העת ההיא לא היה דרכה בכך; כי היא מתרחקת מבנות חבורתה ומתהלכת עם החולים, שוואַרינקה תומכת בהם,וביחוד עם בני ביתו הדלים של הצייר החולה פטרוב. ברור היה לה, שבת קיטי מתגאה במלאה תפקידה של אחות רחמניה בבּת הזה. כל זה היה טוב, והנסיכה לא יכלה להתרעם על דברים כאלה, בפרט בנדון זה, כי אשת פטרוב היתה אשה חשובה למדי, והפרינצסין התבוננה בעסקנותה של קיטי ותהללה ותקרא לה מלאך מושיע. טוב מאד היה כל זה, אילו לא הרחיקה ללכת. אבל הנסיכה ראתה, כי היא מתרחקת, וגם אמרה לה זאת.

– אין להפריז על המדה בשום דבר, - אמרה אליה צרפתית.

קיטי לא ענתה אותה, אך בלבה החליטה, כי דבר כזה אין לו שעור, ומצאה חזוק לדעתה בכתבי קדשה… ובעיני הנסיכה לא ישרה ההפרזה הזאת, וביחוד חרה לה, על כי הכירה בקיטי, שלא רצתה להגיד לה את כל לבה. באמת הסתירה קיטי מאמה את רעיוניה ואת רגשותיה החדשים. ולא מאשר לא כבדה או לא אהבה את אמה הסתירה אותם ממנה, כי אם באשר היא אמה: לכל איש אחר חוץ מאמה היתה נכונה יותר לגלותם.

– זה ימים רבים לא באה אלינו אנה פּבלובנה, - אמרה הנסיכה פעם אחת על אודות אשת פטרוב – היה קראתי לה, והיא כמו מתרעמת.

– לא, לא ראיתי זאת, מאַמאַן, - אמרה קיטי, ופניה האדימו.

– זה ימים רבים לא באת אליהם?

– מחר אנחנו נכונים לנסוע על ההרים, - ענתה קיטי.

– טוב הדבר, סעו לכם, - אמרה הזקנה ותבט אל פני בתה, אשר הביעו מבוכה, ונפשה אותה להבין, מה שורש דבר המבוכה הזאת.

וביום ההוא באה וואַרינקה לסעודת הצהרים והגידה, כי נחמה אנה פבלובנה על זאת ולא תסע מחר על ההרים; והזקנה ראתה, כי האדימו פני קיטי שנית.

– הגידי נא קיטי, האם לא היה דבר ריב בינך ובין בני בית פטרוב? – אמרה הזקנה, כאשר נשארו לבדן בבית. – מדוע חדלה לשלוח את בניה ולבוא אלינו בעצמה?

קיטי השיבה, כי לא היה כל דבר ריב ביניהן וכי איננה יודעת, מפני מה אנה פבלובנה נראה כמתרעמת אליה. ואמת דברה קיטי, כי אמנם לא ידעה, מה הדבר אשר הטה את לה אַנה פּבלוֹבנה מאחריה, אבל כבר החלה לשער מה זה ועל מה. את השערתה לא יכלה להגיד לאמה, כי בכלל לא דברה עם אמה בענינים הנוגעים בה; והדבר היה מאותם שאין אשה מגלה גם לעצמה, בהודעם לה, כי השגיאה בהם נוראה ומגונה.

הרבה פשפשה במעשיה ותזכור את כל הדברים שהיו בינה ובין בני הבית הזה: את השמחה הטפּשית קצת, שנראתה מדי פעם בפעם בהפגשן על פני אנה פּבלובנה העגולים והמסיבירם; את שיחותיהן במסתרים על אודות החולה ואת תחבולותיהן להפריע אותו ממלאכתו האסורה לו ולהוליכו לטייל; את אהבת הנער הקטן אליה, אשר היה קורא לה“קיטי שלי” ולא אבה לשכב בערב בטרם תבוא אליהם; מה טוב היה כל זה! אחרי כן זכרה את גופו הדל והצנום של פטרוב, את צוארו הארוך, את מעילו הקנמוני, את שערותיה המועטות והמסתלסלות, את עיניו הכחולות המלאות דאגה, אשר בראשונה היו איומות בעיניה, ואת השתדלותו היתרה להצהיל פניו בעודה לנגדו. עוד זכרה, עד כמה היה קשה לה בראשונה להתגבר על גועל נפשה למראהו, כי לא יכלה להביט אליו ואל כל חולה שחפת בלי גועל נפש, וכמה יגיעות יגעה למצוא דברים בפיה לדבר עמו. ואת מבטו זכרה, מבּט פּחדנוּת וחבּה אליה, ואת הרגש המשונה שהיה בה, באותה שעה, רגש רחמים וביישנות בראשונה והכרת מעשה החסד שהיא עושה – אחרי כן. אכן טוב מאד היה כל זה, אבל רק בימים הראשונים. ועתה, זה ימים אחדים, נשחת הכל פתאום. אנה פבלובנה החלה לקבל את קיטי בחבּה חיצונית ולהבּיט אחריה ואחרי אישה בלי הפסק.

האומנם שמחתו, שהוא שמח מקרב לב בבואה, היא סבת הרוח הרעה שבינה ובין אנה פבלובנה?

"כן הוא, - התחילה זוכרת עוד, - לא בתם לבבה דברה אליה אנה פבלובנה ביום שלשום, ולא נראה בה מאום ממדת טובה באמרה אליה בתרעומות.

– עד כה חכה לך ולא רצה לשתות קהוה בלעדיך, אף על פי שתשש כחו מאד".

“ואפשר שלא טוב היה בעיניה גם לראות בתתי לו את המטפחת להתכסות. כל זה היה פשוט מצד עצמו, אך הוא בקבלו את המטפחת נתבייש והודה זמן רב כל כך, שגם אני נתביישתי קצת. ותמונתי אשר צייר והצליח בה כל כך, וביחוד מבטו המלא בושה וחבה!… כן הוא, - שנתה בלב בבהלה. – לא, לא תהיה כזאת! ומה צר לי עליו!” הוסיפה בלבה מיד.

הרהוריה אלה הקדירו את זהר חייה החדשים.

לד.

הנסיך שצירבצקי, שנסע מקרלסבד לבאדֵן ולקיסינגן אל מיודעיו הרוסיים, כדי לקלוט שם מן הרוח הרוסית לתוכו, לפי דבריו, שב אל בני ביתו אך בקצה ימי המרפא.

הנסיך והנסיכה נחלקוּ לגמרי בהשקפותיהם על חיי חוץ לארץ. בעיניה היה אך טוב ויפה כל מה שראתה שם, ואף על פי שהיה מצבה איתן בתוך הצבּוּר הרוּסי התאמצה בשבתה מחוץ לארצה להיות כאחת הנשים הכבודות האירופאיות, ובהיותה באמת אך גברת רוסית ולא מבנות המערב, הוצרכה להתחכם ולהראות כאחת מהן, ובדרכה זה התביישה קצת. והוא היה אומר רע רע לכל אשר מצא בחוץ לארץ, החיים האירופיים היו עליו למשא, ויחזק במנהגיו הרוסיים ובכוונה התרחק ממנהגי איש אירופּאי יותר ממה שהיה רחוק מהם באמת.

בשובו היה דל בשר מבראשונה, ועור לחייו התקמט בדמות שקים קטנים, אך לבו היה טוב עליו מאד. וצהלת רוחו גברה עוד יותר, בראותו, כי פני קיטי טובו כבראשונה. השמועות על דבר הידידות שבינה ובין שטל וּ’וואַרינקה והשנוי שנראה בה על פי הסתכלות אמה הביאוהו במבוכה והעירו בו רוח קנאה, כי היה מקנא את בתו בכל פעם שראה אותה נגררת אחרי דבר שאינו ידוע לו ומתירא שמא תצא מתחת השפעתו אל מקצועות זרים לו, אשר לא ימצא בידיו ורגליו בהם. אבל השמועות האלה טבעו במצולות השמחה וקורת הרוח שהצטיין בהן תמיד ושגברו בו ביחוד אחרי התרפאו במי קרלסבּד.

ביום השני לבואו הלך לו עם בתו אל המעינות באדרתו הארוכה, בקמטיו ה“רוסיים” על פניו ובלחייו הנפוחים הנשענים על צוארונים מגוהצים ומוקשים בעמילן, ולבו היה טוב עליו עד מאד.

הבוקר היה נהדר: הבתים הקטנים, הנעימים בנקיון השורר בהם, מראה המשרתות האשכנזיות, שלחייהן וזרועותיהן אדומות, ופניהן צוהלים, וידיהן מלאות עבודה ונוגה אור השמש הבהיר היו מסוגלים מאד לשמח לבב אנוש; אך כאשר הלכו הלוך וקורב אל המעינות, כן רבו החולים שנקרו לפניהם, ומראיהם היה רע ומדאיב נפש ביחוד בתוך הדר החיים הנהוגים באשכנז. קיטי לא השתוממה עוד על הסתירה שבין שני מיני המראות האלה. כבר הסכינה לראות את הפנים השונים הנודעים לה ולהתבונן בשנויי מצבם לטובה ולרעה דוקא לאור השמש הבהיר, למראה הירק הנעים ולקול חוגג של מנגנים; אך לאביה היו אור הבוקר המבהיק באחד מימי יוני ונגינות הוולס הקורא לשמחה וביחוד מראה המשרתות הבריאות דבר מגונה ונתעב, בהצטרפו אל הרפאים האלה, שנאספו מכל קצוי אירופה לנוע פה במר נפשם.

אף על פי שהרגיש גאות ועוז וכעין שיבת ימי עלומיו, בלכתו צמד זרוע עם בתו האהובה, הרגיש באותה שעה גם כמין בושת ויראת חטא על צעדי אונו ועל אבריו הגדולים והשמנים, וכמעט היה דמיונו על פי מצב רוחו כמי שנכנס ערום בין מלובשי בגדים.

– הציגיני נא לפני ידידיך החדשים, - אמר אליה וילחץ את זרועה במרפקו. הנה התחלתי אוהב גם את המקום הנמאס הזה על כי חזק אותך. אבל עוצב שורר פה, עוצב גדול. מי האיש הזה?

קיטי הודיע לו את שמות האנשים אשר פגשו, בין שהיו ממיודעיה בין שלא היו ממיודעיה. אצל מבוא הגן פגעו בבירטי העורת ובאשה המחזקת בידה, והנסיך שמח, בראותו את החבה הגדולה שהובעה על פני הצרפתית הזקנה, בשמעה את קולה של קיטי. בשפת הידידות היתרה השגורה בפי צרפתית דברה העורת אליו ותהללהו על כי לו בת יפה כזאת, ואת קיטי רוממה על שפתיה בפניה ותקרא לה “אוצר”, “מרגלית”, “מלאך תנחומים”.

– אם כן היא המלאך השני, - אמר הנסיך בצחוק, - כי היא קוראה מלאך ראשון למדמואזל ווארינקה.

– מדמואזיל ווארינקה – מלאך ממש, כן הוא, - ריימה מדם בירטי את דבריו.

באכסדרה הארוכה פגשו גם את ווארינקה, והיא מהרה לקראתם, וילקוט קטן מאדם ויפה בידה.

– הנה גם אבי בא! – אמרה אליה קיטי. ווארינקה נעה תנועה פשוטה וטבעית – כדרכה בכל דבר – תנועת קידה בינונית, ומיד נכנסה בדברים עם הזקן בסגנון הטבעי והפשוט שדברה בו עם כל אדם.

– בודאי ידעתי אותך, ידעתי היטב, - אמר אליה הנסיך בצחוק קל, אשר הכירה קיטי על פיו לשמחת לבבה, כי ישרה רעותה בעיני אביה. – ואנה את ממהרת ככה ללכת?

– אמי פה, - אמרה בפנותה אל קיטי. – כל הלילה לא ראתה שנה בעיניה והדוקטור יעץ אותה לנסוע לטיול. אני נושאת לה בזה את צרכי מלאכתה.

– זהו אפוא המלאך הראשון, - אמר הזקן, כאשר הלכה לה ווארינקה.

קיטי ראתה, כי רוצה הוא לצחוק לה לווארינקה ואינו יכול, על כי נשאה חן בעיניו.

– עוד נראה את כל רעיך, - הוסיף הזקן, - גם את מדם שטל אם תיקר נפשי בעיניה להכירני.

– האם ידעת אותה, אבי? שאלה קיטי בדאגה, בראותה ברק לעג בעיניו לזכר שם מדם שטל.

– ידעתי את אישה וגם אותה ידעתי מעט, עוד בּטרם היתה לאשה צדקנית.

– מה הוא “צדקנית”, אבי? – שאלה קיטי, ונפשה נבהלה בשמעה אגב אורחא, כי מה שיקר בעיניה כל כך במדותיה של שטל הוא דבר שיש לו שם מיוחד.

גם אני לא ידעתי היטב, רק זאת ידעתי, כי היא מודה לאלהים על כל פגע רע… גם על כי מת עליה אישה היא מברכת את אלהים. והדבר הזה מביא לידי גיחוך, כי מריבים היו תמיד… ומי האיש הלזה? מה דלו פניו! – אמר על חולה קצר קומה, שישב שם אל אחד הספסלים באדרת קנמונית ובמכנסים לבנים שנקמטו קמטים משונים מחסרון חפוי הבשר על עצמות רגליו. האיש ההוא הרים את כובעו, כובע התבן, מעל שערותיו המועטות והמסתלסלות ויגל את מצחו הרם, אשר האדים מחמת חליו בחלקו שמתחת לכובע.

– הוא פטרוב הצייר, - ענתה קיטי ופניה האדימו, - וזאת אשתו, הוסיפה ותרמוז על אנה פבלובנה, אשר כמו בכוונה נטתה משם, בשעה שקרבו אל המקום ההוא, ותלך אחרי בנה הקטן שרץ לאורך המסלה.

– מה דל הוא למראה, ומה נעימים פניו עם זה! – אמר הנסיך, - למה לא נגשת אליו? כמדומה לי, שרצה לאמור לך דבר.

– אם כן נקרבה נא אליו! – אמרה קיטי ותפן ברוח עוז – מה שלומך היום? – שאלה את פטרוב.

פטרוב קם על משענתו ויבט בקצת ביישנות אל הנסיך.

– בתי היא, - אמר הנסיך. – נודעה נא זה לזה.

הצייר הרכין ראש בצחוק קל, ושניו הלבנות, המשונות בזיו לבנוניתן, נגלו בצחקו.

– הנה חכינו לך אתמול, גברתי, - אמר אל קיטי.

בדברו מעדו רגליו וינד, ומיד חזר וינד, כדי שידמו שגם בפעם הראשונה עשה כן בכוונה.

– אני חשבתי לבוא, אך ווארינקה אמרה לי, כי אנה פבלובנה הודיעה על ידי שליח, כי לא תסעו לטייל.

– איך לא נסע! – אמר פטרוב ויתאדם ומיד תקפו השיעול, ובעיניו חפש את אשתו: - אנה, אנה! – קרא אליה, וגידי צוארו הדק והלבן נמתחו כיתרים עבים.

אנה פבלובנה קרבה אליהם לקול קריאתו.

– מדוע שלחת להגיד לבת הנסיך, כי לא נסע על ההרים? – לחש לה בזעם, מבלי יכולת להשמיע קולו.

– שלום לך, גברתי, - אמרה אנה פבלובנה בצחוק שאינו יוצא מן הלב ושהוא היה מצוי אצלה כלל בראשונה. – מאד אשמח להודע לך, - פנתה ואמרה אל הנסיך. – זה ימים רבים חכו לך אדוני הנסיך.

– מדוע שלחת להגיד לבת הנסיך, כי לא נסע על ההרים? – לחש הצייר בקול צרוד ובזעם מריבה עוד יותר מבראשונה, ונראה שגברה חמתו על כי נחבא קולו ולא יכול להביע רוחו כרצונו.

– ומה בכך? – חשבתי, כי לא נסע, - ענתה אשתו בתלונה.

– איככה, הלא… השעול תקף עליו שנית, והוא הניע בידו תנועת יאוש.

הנסיך הרים את כוֹבעו וילך לו משם עם בתו.

– אויה! – נאנח הזקן, - מה הומללים הם!

– כן הוא, אבי, - השיבה קיטי. – אבל יש לדעת, כי שלשה ילדים להם, ומשרתת אין בבית, וגם במה להתפרנס אין להם. מעט כסף נתן לו מהאקדמיה, - ספרה לאביה על אודותיו ברגש ותתאמץ להשקיט סערת לבבה על דבר הרוח הרעה שבין אשת פטרוב ובינה. – הנה פה גם מדם שטל, אמרה קיטי ותרמוז על המרכבה הקטנה, אשר היה מוטל בה מין דבר מוקף כרים ומכוסה במעטה אפור וכחול, ושמשית ממעל לו. הדבר ההוא היה מדם שטל. מאחריה עמד פועל אשכנזי בריא וזעום פנים, והוא נהג את המרכבה. אצלה עמד גרף שווידי נודע לקיטי בשמו. חולים אחדים עצרו במהלכם בהגיעם עד המרכבה, ויביטו אל האשה הזאת כאל חזיון משונה.

הנסיך קרב אליה, וקיטי ראתה בעיניו מיד את ברק הלעג אשר הרגיז את רוחה. הנסיך קרב אל מדם שטל וידבר אליה בלשון הצרפתית הצחה, שרק מעטים יודעים עוד לדבר בה בימים האלה דברי כבוד וחבה יתרה.

– אינני יודע, אם עודך זוכרת אותי, - אמר בלי השב על ראשו את כובעו אשר הרים לפניה, - אך עלי לעורר את זכרי לפניך, כדי להודות לך על חסדך את בתי.

הנסיך אלכסנדר שצירבצקי, - אמרה מדם שטל ותשא אליו את עיניה הנעלות, וקיטי ראתה בהן כעין סימני זעף. – שמחה אני מאד לראותך. בתך נתחבבה עלי מאד.

– מצבך עוד לא נתשנה לטובה?

– כבר הורגלתי בזה, - אמרה מדם שטל ותצג את הנסיך ואת הגרף השווידי איש לפני רעהו.

– אך אַתּ כמעט לא נשתנית – אמר אליה הנסיך. – אני לא נכבדתי לראותך זה עשר שנים או אחת עשרה שנה.

– כן הוא, אלהים מביא יסורים על האדם והוא נותן בו כח לשאתם. יש אשר אשאל ואתמה בלבי: חיים אלה מה חפץ עוד בהם?… מהעבר השני! קראה אל וואַרינקה, אשר העטתה את המטפחת על רגליה שלא כרצונה.

– בודאי לעשות טוב בהם, - אמר הנסיך, וצחוק נראה על עיניו.

– לא לנו לחקר זאת, - אמרה מדם שטל, אשר לא נצפן מעיניה רושם הבדיחה שעל פני הנסיך. – ובכן תשלח לי את הספר הזה, ידידי הגרף? אני מודה לך מאד, - פנתה שטל אל השווידי הצעיר.

– אַה! – קרא הנסיך, בראותו את ראש הגדוד המוסקבאי, שעמד לא רחוק משם, ויקוד לפני שטל ויסוב מאצלה עם בתו, וראש הגדוד נלוה אליהם.

– זאת היא האריסטוקרטיה שלנו, אדוני הנסיך! – התלוצץ ראש הגדוד המוסקבאי, אשר חרה לו על שטל, על דבר אשר לא התקרבה אליו.

– כאשר היתה מאז כן היא עד היום. –

– הידעת אותה, אדוני הנסיך, עוד לפני חליה, בטרם נפלה למשכב?

– כן, בימי קרבתנו נפלה למשכב, אמר הנסיך.

– אומרים עליה, שאינה יורדת מעל משכבה זה עשר שנים…

– על כי היא קצרת רגלים. מבנה גויתה מכוער מאד.

– אבא, זה אי אפשר! – קראה קיטי.

– כך אומרים ליצני הדור, בתי. אבל לא טוב חלקה של וואַרינקה רעותך. ישמרני הבורא מנשים כבודות כשהן חולות!

– לא כן, אבא! – השיבה קיטי ברגש. – ווארינקה מערצת אותה. ומה רבו חסדיה! שאל נא את אשר תשאל ויגיד לך. הכל יודעים אותה ואת אלינה שטל.

– אפשר שהוא כן, - אמר הנסיך וילחץ ידו במרפקו, - אבל המעולים שבאנשי החסד עושים את לשהם באופן שאין אדם מכיר בהם כלל.

קיטי עצרה במלים, ולא מאשר לא היה לה מה להשיב, כי אם מאשר גם לאביה לא חפצה להגיד את כל לבה. אבל – מה נפלא הדבר – אף על פי שקבלה על עצמה, שלא תגרר אחרי אביה ולא תתן לו כל שליטה במה שקדוש לה, הרגישה, כי התמונה המקודשת, תמונת מדם שטל, שהיתה חרותה על לוח לבה חודש תמים, נמחתה ובטלה לעד, כשם שתמונת בגד מושלך, שנתקמט בשעת נפילתו בדמות איזה דבר, בטלה ומבוטלת כשמסתכלים בה כראוי. לא נותרה אלא אשה קצרת רגלים, שמפני שאין גופה נאה, אינה יורדת מעל משכבה, והיא מצערת את ווארינקה הסבלנית, בזמן שאינה מכסה אותה כראוי. ובכל יגיעותיה לא יכלה עוד לשוות לנגד עיניה את מדם שטל בתמונה הראשונה.

לה.

הנסיך אָצל מרוח שמחתו גם על בני ביתו, גם על מיודעיו וגם על האשכנזי, בעל הבית, אשר דרו בו השצירבצקים.

בשובו עם קיטי מאצל המעינות, קרא אליו אל משתה הקהוה את ראש הגדוד המוסקבאי ואת מריה יבגניבנה ואת ווארינקה ויצו להוציא את השולחן ואת הכסאות אל הגן הקטן אל תחת הערמון ולסעוד שם את סעודת הבוקר. גם בעל הבית גם משרתיו צהלו יחדו עם הנסיך – והם ידעו גם את נדבת רוחו, - ובעוד חצי שעה השקיף הדוקטור ההמבורגי החולה, שהיה דר שם במדור העליון, בעד החלון בקנאה על החבורה הרוסית הזאת, חבורת אנשים בריאים ועליזים, שנאספו תחת הערמון. בצללי עלי הערמון, צללים עגולים רועדים, אצל שלחן מכוסה במטפחת לבנה ומלא כלי קהוה, לחם, חמאה, גבינה וחתיכת בשר, ישבה הנסיכה, ורדיד קטן מקושט בקשורים מראה חבצלות על ראשה, ותגש כוסות קוה ופרוסות לחם משוחות בחמאה. בקצהו השני של השלחן ישב הנסיך ויאכל בתאות נפש וידבר בקול רם ובפנים שמחים. לפניו הניח את כלי השעשועים אשר קנה למכביר במקומות המרפא: קופסאות מעשה פתוחם, פסלי עץ קטנים, אולרים מכל המינים, ויחלקם לכל המסובים, וגם למשרתת “ליעזכען” נתן וגם לבעל הבית, וידבר מהתלות אל בעל הבית בלשון אשכנז נלעגת שלו ויאמר, כי לא מי המעינות רפאו את קיטי, כי אם מאכליו הטובים ובפרט מרק השזיפים שלו. הנסיכה לגלגה רצת על אישה בגלל מנהגיו הרוסיים, אבל גם היא היתה שמחה וטובת לב ביום ההוא יותר מכל ימי שבתה הקודמים במקום המרפא. ראש הגדוד צחק לכל בדיחות הנסיך כדרכו תמיד; אך לענין מנהגי אירופה, אשר חקר אותה לפי דעתו למדי, הסכים לדברי הנסיכה. מריה יבגניבנה צחקה בתם לבבה לכל אחת מבדיחות הנסיך עד אשר לא עמד בה כח עוד, וגם ווארינקה עיפה מרב צחקה על בדיחותיו, אשר העירו בה אך צחוק קל אבל מתדבק וממושך, וקיטי לא ראתה בה כמראה הזה עד היום ההוא.

כל זה הרחיב את דעתה של קיטי, אך באותה שעה מלאה גם דאגה. שאלה, אשר לא יכלה לפתרה, שם אביה לפניה בדברי הבדיחה הקלה שיצאו מפיו על אודות ידידותיה ועל אודות החיים החדשים שנתחבבו עליה. על השאלה הזאת נוסף עוד דבר הרוח הרעה שבינה ובין אשת פטרוב, שנראתה ביום ההוא בבירור ובמדה מרגזת. כל המסובים שמחו, והיא לא יכלה לשמוח, והדבר הזה הדאיב את נפשה עוד יותר. רגשותיה במצבה זה דמו למה שהרגישה בילדותה בכל פעם שסגרו אותה בחדרה על דבר חטא, והיא שמעה שם את קול אחיותיה המשחקות בשמחה.

– ולמה ככה הרבית לקנות כלים אין חפץ בהם כאלה? – אמרה הנסיכה בתתה כוס קהוה לאישה.

– אדם יוצא לטייל ונגש אל חנות קטנה, והללו מבקשים מאתו לקנות דבר וקוראים לפניו: “ערלויכט, עקסעלענץ, דורכלויכט” כשאומרים “דורכלויט” אי אפשר עוד לעמוד לפניהם, ועשה “טאַלערים” הולכים לאיבוד.

– הלא אך מחמת עצבות הוא, - אמרה הזקנה.

– בודאי אין כאן אלא עצבות. וגדולה העצבות כל כך, שאין בעליה יודע אנה הוא בא.

– וכי אפשר לבוא לידי עצבות, אדוני הנסיך? הלא כל כך הרבה דברים מעסיקים בימים האלה בגרמניה, - אמרה מריה יבגניבנה.

– ידעתי את כל הדברים המעסיקים: גם את מרק השזיפים, גם את הכרכשאות הממולאות קטניות. הכל ידוע לי.

– לא, אדוני הנסיך, סוף סוף יש להם מוסדות מדיניים חשובים, - אמר ראש הגדוד.

– איזו חשיבות יש בזה לי? הם שמחים, הם גברו ונצחו את כל בני הארץ. ואני מה אשמח? אני לא גברתי על איש, אבל חייב אני לחלוץ את נעלי בעצמי וגם להעמידן מאחרי הדלת בעצמי. בבוקר עלי להשכים קום, ללבוש את בגדי בלי התמהמה וללכת אל הטרקלין לשתות את הטה הגרוע שלהם. לא כן בביתי! לא בחפזון עלי לקום משנתי, על זה אכעס, על זה ארגן מעט, אחרי כן אתרצה, אתפייס, אשים לבבי על דרכי, והכל בשובה ונחת, ואינני נחפז לעולם.

– והעת היא כסף, זאת שכחת – אמר ראש הגדוד.

– איזו עת? אשר לא ישוה חודש ימים גם חצי שקל כסף, ויש אשר חצי שעה אחת לא תסולא בכל הון. הלא כן הוא, קיטי? על מה את עצובה?

– אין דבר.

– אנה תחפזי ללכת? שבי עוד מעט – אמר אל ווארינקה.

– עלי ללכת הביתה, - אמרה ווארינקה ותקם ותוסף לצחוק בקול. אחרי כן התחזקה ותתפטר ותלך החדרה לקחת את כובעה.

קיטי הלכה אחריה. גם ווארינקה כמו נהפכה לאחרת בעיניה; לא שהיתה לעלמה רעה מבראשונה, אלא שנשתנתה צורתה הרוחנית, על פי מה שנראתה לקיטי עד כה.

– זה ימים רבים לא הרביתי ככה לצחוק! – אמרה ווארינקה בקחתה את שמשיתה ואת ילקוטה הקטן. – מה נעים הוא אביך!

קיטי החרישה.

– ומתי נראה זו את זו? – שאלה ווארינקה.

– אמי רצתה ללכת אל בית פטרוב. הלא תבואי שמה גם את? – אמרה קיטי לנסותה.

– בוא אבוא, - ענתה ווארינקה. – הנה הם נכונים לנסוע מזה, ואני הבטחתי לעזרם בחבישת החפצים.

– גם אני אבוא.

– לא, למה זה תבואי גם אָתּ?

– ולמה לא אבוא? מפני מה? מפני מה? – שאלה קיטי בעינים מורחבות ותאחז בּשמשיתה של ווארינקה לעצרה מלכת. - לא, לא, המתיני נא; מפני מה?

– כן עלתה על דעתי; הלא אביך בא, ומלבד זאת הם מתביישים קצת בעודך בתוכם.

– לא כן הדבר, הגידי לי, מפני מה אין רצונך שאבוא לעתים קרובות אל בית פטרוב? הלא אין רצונך שאבוא שמה. הגידי מפני מה?

– אני לא אמרתי כזאת, - אמרה ווארינקה במנוחה.

– לא, לא, הגידי נא!

– האגיד הכל? – שאלה ווארינקה.

– הכל, הכל, - השיבה קיטי בשפתים מהירות.

– אין כאן באמת כל מאורע מיוחד, אבל מיכאיל אליקסייביץ (זה שם הצייר) רצה בראשונה לנסוע קודם לזה, ועכשיו אינו רוצה לנסוע, - אמרה ווארינקה בצחוק קל.

– ועל כן… ועל כן… זרזה אותה קיטי ותבט אליה בפנים נזעמים.

– ועל כן עלתה על דעתה של אנה פבלובנה, שבשבילך אינו רוצה לנסוע מזה. מובן מאליו, שלא מחכמה אמרה כזאת, אבל בשביל זה, בשבילך, היה ריב ביניהם. הלא ידעת, עד כמה רגזנים הם החולים האלה.

קיטי החרישה, ופניה נזעמו יותר ויותר, ורק ווארינקה לבדה דברה ותתאמץ לפייסה ולהרגיעה, ובראותה, כי אף על פי כן קרובה סערה לבוא, לא ידעה אם במלים אם בדמעות תפרוץ סערה זאת.

– בגלל זה טוב אשר לא תלכי… הלא תביני, ואין לך לראות עלבון בזה…

– כפעלי שולם לי, כפעלי! – התחילה קיטי מדברת במהירות ותחטוף מידי ווארינקה את שמשיתה ותסב מבטה מעיני רעותה הצדה.

ווארינקה היתה נכונה לצחוק מעט למראה החמה הזאת שהיתה כחמת ילדה, אך יראה, פן תעלוב בזה את רעותה.

– מה הוא כפעלך? לא אבין זאת, - אמרה ווארינקה.

– כפעלי, על כי כל זה היה דרך התכחשות, על כי בדוי כל זה, דברים שאינם יוצאים מן הלב. מה לי ולאיש הזר הזה? אך ריב פרץ על ידי, על כי עשיתי את אשר לא שאל איש מאתי, על כי כל זה התכחשות! התכחשות! התכחשות!…

– הן לא יכלת להתכחש, כי מה בצע לך? – אמרה ווארינקה בלחש.

– ומה גדולה שטות זו, מה כעורה היא! הן לא היה לי כל צורך… כל זה התכחשות! – הוסיפה לדבר, וידיה פתחו וחזרו וסגרו את השמשית.

– אבל מה בצע?

– להראות כטובה ומשובחת לפני הבריות, לפני עצמי, לפני אלהים; לרמות את כל באי עולם. לא, מעתה לא אגרר עוד! טוב להיות אשה רעה מהיות שקרנית ורמאית!

– אבל מי היא הרמאית? – אמרה ווארינקה בתרעומות. – לפי דבריך…

אבל קיטי כבר הגיעה לכלל כעס גדול ולא נתנה לה לכלות דבריה.

– לא בך אדבר, לא בך. את כלילת כל המעלות. כן, כן, ידעתי, שכולכן משוכללות בכל מדה ובה, אבל מה אעשה, ואני אשה רעה? אילו לא הייתי רעה, לא קרני כדבר הזה. אך אם כן אהיה נא כמו שנוצרתי, ולא אעשה שקר בנפשי עוד! מה לי ולאנה פבלובנה! יחיו להם כטוב בעיניהם, ואני אחיה כטוב בעיני. אינני יכולה לעשות לי נפש אחרת… וכל זה אינו מה שראוי, לא מה שראוי הוא!…

– אבל מה איננו כראוי? – שאלה ווארינקה בלי הבין דבריה.

– הכל איננו כראוי. אני איני יכולה להתנהג אלא על פי רוחי, ואתן מתנהגות על פי חוקים. אני אהבתי אתכן בחם לבבי, ואתן אהבתן אותי בודאי על מנת להציל את נפשי, להורותני מוסר!

– את חוטאת לנו בשפתיך, - אמרה ווארינקה.

– אינני מדברת באחרים מאומה, בי לבד אדברה.

– קיטי! – נשמע קול הזקנה, - בואי והראי לאבא את תפוחי הזהב האדומים שלך.

בגאוה מגולה ובלי השלים עם רעותה לקחה קיטי את קופבת תפוחי הזהב מעל השולחן ותלך אל אמה.

– מה לך? על מה ככה אדמו פניך? – אמרו אליה אביה ואמה כאיש אחד.

– אין דבר, - ענתה אותם, - שוב אשוב כרדע – הוסיפה ותרץ אל רעותה.

"עודנה פה! – אלי, אלי! מה אומר לה, מה עשיתי לי, מה דברתי באזניה! על מה עלבתי אותה? מה אעשה עתה? מה אומר לה? – אמרה קיטי בלבה ותעמוד אצל הדלת.

ווארינקה ישבה אצל השולחן וכובעה על ראשה, ושמשיתה בידה, ותתבונן בנוצת השמשית, אשר נשברה בידי קיטי בהחזיקה אותה, וכראותה את קיטי, הרימה את ראשה.

– ווארינקה, סלחי נא לי, סלחי! – לחשה קיטי ותגש אליה. – אינני זוכרת מה שדברתי. הנני…

– האמיני לי, כי לא נתכוונתי להרעימך, - אמרה ווארינקה בצחוק קל.

ובכן לא זזו משם עד שעשו שלום ביניהן. ועם זה נשתנו כל סדרי עולמה של קיטי משבר אביה אל המקום ההוא. אמנם לא הסירה מלבה את כל אשר קבלה מרעותיה, אך הבינה, שכחשה לעצמה, בחשבה, שהיא יכולה ללכת בדרך אשר בחרת בה. ביום ההוא כמו נעורה פתאום מתרדמה, ועיניה נפקחו לראות, עד כמה קשה לה להחזיק מעמד על רום המדרגה, אשר העפילה לעלות עליה, בלי עשות שקר בנפשה ובלי התהלל; מלבד זאת הכירה את כל כובד משאו של עולם הצרות והחליים והגוססים אשר באה בו; קשות ומכאיבות היו בעיניה כל אותן היגיעות שיגעה לאהוב את החיים האלה, ונפשה נכספה אל הרוח הצח, אל ארץ רוסיה, אל אחוזתם, שכפי שנודע לה על ידי מכתב, כבר באה שמה אחותה דולי עם ילדיה.

אך לא זזה מלחבב את ווארינקה, ובהפרדה מעמה, פצרה בה לבוא אליהם לרוסיה.

– כשתהיי לאיש אבוא אליכם, - אמרה ווארינקה.

– לעולם לא אהיה לאיש.

– אם כן לא אבוא אליכם לעולם.

– אם כן אנשא לאיש בכוונה זו בלבד. זכרי נא את הבטחתך! – אמרה קיטי.

כאשר אמר הדוקטור כן היה: בריאה ושלמה שבה קיטי הביתה. אמנם שוקטת ושמחה כבראשונה לא היתה עוד, אך דעתה נתקררה, ומאורעותיה במוסקבה היו אך זכרונות בלבד.

 

ספר שני    🔗

חלק שלישי    🔗

א.

סרגי איבנוביץ קוזנישיב רצה לנוח מיגיעותיו המדעיות, אך הפעם לא נסע אל מחוץ לארץ כדרכו בכל שנה, כי אם בא בסוף מאי אל האחוזה אל אחיו. הוא היה אומר, כי אין טוב מישיבת כפרים, ובשנה ההיא בא אל אחיו, על מנת להתענג אצלו בישיבה זו כנפשו שבעו. קונסטנטין לווין שמח לקראתו מאד, וביחוד רבה שמחתו מדעתו, כי ניקולי אחיו לא יבוא אליו בקיץ הזה. אך אף על פי שאהב וכבד בלבו את סרגי איבנוביץ, לא מצא נחת בשבתם יחד באחוזתם. לא נחת, כי אם גם למורת רוח, היתה לו התיחסות אחיו זה אל חיי הכפרים. קונסטנטין לווין ראה בכפר מקום חיי קבע לעצמו, מקום חיים שפוטים, שיש בהם גם נחת, גם צער גם עבודה קבועה; וסרגי ראה בו מצד אחד – מקום מנוחה מעבודתו מצד אחד – סם מרפא להשחתת המדות, מין רעל מפיק רעל, שהיה סרגי בולעו בתאות נפש, מדעתו את תועלתו. קונסטנטין לווין הוקיר את הכפר, באשר הוא מקום עבודה מועילה בלי כל ספק, וסרגי איבנוביץ הוקירו, באשר הוא מקום שאפשר וראוי בו להבטל מכל עבודה. גם התיחסותו של סרגי איבנוביץ אל העם הכפרי הרגיזה קצת את קונסטנטין. אומר היה סרגי איבנוביץ, שהוא אוהב ויודע את העם, ובשבתו שם הרבה שיחה עם האכרים וגם ידע לשיח עמהם, בלי השתנות לפניהם ובלי שפת חלקות, ומכל אחת משיחותיו הוציא מסקנות כלליות לשבחו של העם ולראיה על עצמו, שהוא יודע את העם הזה היטב. והתיחסות כזאת לא ישרה בעיני קונסטנטין לווין. על פי רוחו היה העם אך המשתתף העיקרי בעבודת הצבור; ובכל הכבוד אשר כבד את האכרים בלבו והאהבה הגדולה אשר אהב אותם – אהבה שלפי דבריו באה בקרבו יחד עם חלב מינקתו הזקנה – זכר ולא שכח, שגם הוא שותף להם בעבודה זאת, על כן העריץ בלבו אך לפעמים את כחם וטוב מזגם וישרת רוחם, ולעתים קרובות, כשדרשה העבודה מדות אחרות נמלא חמה על העם הזה על קלות דעתו, על דרכו לזלזל בנקיות, על שכרותו ועל שקרנותו. אילו שאלו את קונסטנטין לווין, אם אוהב הוא את העם לא היה יודע מה ישיב על שאלה זאת, כי באמת מקצתו אהב את העם ומקצתו לא אהב לא את “העם” ולא את בני האדם כולם. איש טוב היה, ומובן מאליו, שהיתה אהבתו לבני האדם וממילא גם להמון העם מרובה מקרירות דעתו זו אך לא יכול לחשוב את העם למין דבר מיוחד, שאפשר לאהבו או שלא לאהבו, כי על כן ישב יחד עם בני העם הזה, וכל עניניו היו קשורים בעניניהם, ולא זאת בלבד, אלא שחשב גם כל דעה ברורה על אודות העם לא היתה לו, אף על פי שימים רבים הרבה לבוא בעסקים עם אכרים בתור בעל אחוזה ו“שופט־פשרן” וביחוד בתור יועץ (האכרים האמינו בו וממרחקי ארבעים תחומים הלכו אליו לבקש עצה מפיו), ואילו שאלוהו, אם הוא יודע את העם, היה קשה לו להשיב על זאת, כשם שהיה קשה לו להשיב על השאלה, אם הוא אוהב את העם. על פי רוחו, אילו אמר, שהוא יודע את העם היה זה דומה, כאילו אמר, שהוא יודע את האדם. כל ימיו הסתכל בבני אדם מכל המינים, - וממילא גם באכרים, - שנחשבו בעיניו לאנשים טובים וראויים לכך שיסתכלו בהם יפה יפה, ובכל יום ויום נגלו לו באנשים ההם שרטוטים חדשים, ושנה את סברותיו הקודמות על אודותם ומצא לו סברות חדשות. ולסרגי איבנוביץ היתה רוח אחרת בכל זה: כשם שבאהבו ובשבחו ישיבת כפרים הוציא בפרטיה ישיבת כרכים, כך אהב גם את “העם” בפרט, ולא את מין האנשים, שאינו בכלל בני אדם סתם. בבינתו המורגלת בהגיון מדעי נצטיירו חיי העם בתמונות ברורות ומוגבלות, שלוקחו אך מקצם מן החיים ההם בעצמם, ורובן – מדוגמאות מתנגדות שראה בחיים אחרים ולעולם לא שנה את דעתו על אודות העם ואת התיחסותו הטובה אליהם.

כשנחלקו שני האחים באיזו סברה על דבר העם והתחילו מדיינים, היה סרגי איבנוביץ מנצח את אחיו בכל פעם בכחו זה, בכח הדעות הקבועות שהיו לו על אודות העם ואָפיו ודרכיו ורגשותיו בענינים התלויים בטעם. ולקונסטנטין לווין לא היתה כל דעה ברורה וקבועה, ועל כן נכשל בוויכוחים ההם בדברים סותרים זה את זה.

סרגי איבנוביץ חשב את אחיו הצעיר לעלם בן־חיל ולאיש “אשר לבו במקומו הראוי לו” (כך היה אומר עליו ברוח הלשון הצרפתית), ובינתו מהירה למדי, אלא שהיא תלויה ברשמים שהרגע עושה עליה, ועל כן דבריו כולם מוקשים. לפעמים הסביר לו ענינים מדעיים, כראוי לאיש גדול בשנים ולהעביר על מדותיו, בדברו עם אחיו הצעיר, אך לא יכול למצוא נחת רוח בהתוכחותו עמו, כי היה סותר את טענותיו בקלות יתרה.

וקונסטנטין לווין חשב את אחיו לבעל שכל גדול ורב מדעים, לאיש נדיב על פי כל הוראתה הגבוהה של מלה זאת ולמסוגל בטבעו לעסקנות צבורית. אך ברבות הימים, כאשר הרבה לדעת את אחיו, כן גבר הרעיון בקרבו לעתים קרובות, שאותו הכשרון לעסקנות צבורית שאינו מוצא בעצמו כל עיקר, לא יתרון הוא, כי אם חסרון, לא חסרון רדיפת צדק, נדיבות וטוב טעם, כי אם חסרון כח החיים, חסרון השאיפה הברורה, המכרחת את האדם לבחור לו דרך אחד מכל הדרכים המזדמנים בחיים לאין מספר ולבקש לו רק את הדרך האחד הזה לבד. במדה שנתברר לו, מה טיבו של אחיו זה, בה במדה ראה ויבן, כי כמוהו כהרבה עסקנים אחרים, העוסקים בצרכי צבור לא מאהבה, כי אם מסברות הגיוניות, כלומר, שרק מפני שחקרו ומצאו, שראוי לדאוג לטובת הכלל, התחילו עוסקים עם הצבור, ולא מרגש פנימי, שאינו תלוי בעיון ובחקירה. השערה זאת נתחזקה בקרבו יותר מבתחלה, בראותו, כי השאלות לענין טובת הכלל ונצחיות הנפש מעסיקות את אחיו לא יותר משאלות שחמטיות ומתורת בנינה של מכונה נפלאה חדשה.

עוד מטעם אחד קשתה על קונסטנטין לווין ישיבת אחיו עמו באחוזה: לווין היה טרוד שם תמיד, ביחוד בימי הקיץ, בעניני הנהגת העבודה והעסקים, ויום הקיץ הארוך לא הספיק לו למלא את כל מה שדרשה השעה מאתו, - וסרגי איבנוביץ לא בא שמה אלא לנוח. אבל גם בשעת מנוחתו, בימים שלא עסק בכתיבת חבורו המדעי, אהב להביע בּלשון יפה וקצרה את הרעיונות העיונים שעלו על רוחו, כי הורגל מאד בעבודה עיונית, והיה מבקש לו שומע לדבר לפניו. אך השומע המצוי אצלו והנאה ביותר לאותו דבר היה, כמובן, קונסטנטין אחיו, ועל כן לא על נקלה יכול קונסטנטין לעזבו לבדו, אף על פי שהתהלכו זה עם זה באחוה גמורה, שאין עמה עול נמוסיות יתרה. סרגי איבנוביץ אהב לשכב סרוח על העשב בחום השמש, בלי שים לב אל החורב הצורב, ולפטפט בּעצלתים.

– לא תוכל לשער, - אמר אל אחיו, - מה מתוקה לי בטלה זו, שאני מוצא פה. אין כל רעיון בקרבי, הכל היה לאין.

אך קונסטנטין לווין בא לידי עצבות בשבתו עמו ובשמעו את השיחה הבטלה שלו, וביחוד התעצב בדעתו, כי שלא בפניו מביאים האכרים את הזבל על שדות שאינם מנוקים מגזעי עצים ומטילים אותו בלי סדרים, אם אין משגיח ואין רואה, ואת שני המחרשות לא יהדקו, ואחרי כן יאמרו, כי המחרשות החדשות לא תצלחנה למאומה, ואין הברכה מצויה אלא בזמן שמתרחקים מכל חדש, והרבה כיוצא בזה.

– רב לך להתהלך בחורב כזה, - אמר אליו סרגי איבנוביץ.

– לא, עלי אך לסוּר רגע אחד אל לשכת הסופרים, - אמר לווין וירץ אל השדה.

ב.

באחד הימים הראשונים לחודש יוני היה מעשה באגפיה מיכאילובנה מינקת קונסטנטין, הממונה על ביתו, שנשאה צלוחית של פטריות, שמלחה ביום ההוא, אל המרתף ונתקלה ונפלה, ונקעה כף ידה, ורופא הזמסטבה, פטפטן צעיר לימים, שגמר שעוריו בשנה ההיא, בא לרפאה. הרופא בדק ומצא, שלא נתקה הכף ממקומה, ובין כה נכנס בדברים עם סרגי איבנוביץ וימצא עונג רב לנפשו בשיחת חולין על חכם מפורסם זה, ובחפצו להתהדר בהשקפותיו המושכלות על עניני העולם, ספר לו כל מה שבעלי לשון הרע שבמחוזו מדברים איש באחיו ויתאונן על רוע מצב עניני הזמסטבה. סרגי איבנוביץ הקשיב וישמע ויחקרהו וימלא את דבריו בהערות חשובות אחדות, שהעיר כענין וכהלכה, כי נפתחו שפתיו, בראותו מקשיב חדש לפניו; הדוקטור הצעיר קבל את סברותיו בּכבוד הראוי לבעליהן, והוא נמלא התרגשות וקורות רוח, כדרכו הידועה מאז לאחיו אחרי שיחה נאה שהצליח בה.

כשנסע הדוקטור לדרכו, רצה סרגי איבנוביץ לנסוע אל הנהר להעלות דגים בחכה, כי אהב לדיג וכמו התהולל במדתו זאת, שהוא מוכשר לחבב דבר של מה בכך כזה. וקונסטנטין לווין, שהוצרך לנסוע באותה שעה אל חרישו ואל כרי דשאו, שמע ויקבל עליו להובילו את הנהר במרכבתו הקטנה.

והימים ימי התקופה, שמצב תבואת השנה אינו מוטל בה עוד בספקות; בימים האלה מתחילים לדאוג לזרע השנה הבאה, וקציר העשב קרוב לבוא; השיפון כולו שבלים ירוקות־אפורות, שעדיין אינן בּמלואן והן נחמרות בדמות גלים, בנוען מפני כל רוח צויה; שבולת־השועל הירוקה גדלה בערבוביה עם שיחי העשב המכורכם המפוזר בתוכה בשדות שזריעתם מאוחרת; הכוסמת היונית המבכרת מכסה בשריגיה התלויים את כל האדמה תחתיה; שדות הבור, שנדושו ברגלי הבהמה והיו לאבן מוצקת יחד עם השבילים שבתוכם, שאין מחרשה פשוטה יכולה להם, כסר נחרשו עד החצי; גלי הזבל המיובשים מלמעלה נותנים ריחם בבוקר בבוקר יחד עם עשבי הדבש, וכרי העשב שבשפלות, שעוד לא נגע בהם המגל, דמיונם כימים מלאים וגבעולי החמיץ המנוכש נערמים בהם בדמות גלים שחורים.

התקופה הזאת היא שעת הפסקה קצרה לאכרים לפני העבודה הקשה המעובדת בהם בכל שנה ושנה, היא עבודת הקציר והאסיף המיגעת את כל העם. הדגן נעשה יפה, הימים היו ימי חורב בהירים והלילות – לילות־טל קצרים.

שני האחים הוצרכו לעבור דרך היער, כדי להגיע אל כרי העשב. סרגי איבנוביץ התענג מאד בכל שעת הנסיעה על יפי היער העוטה עלים כולו, וירמוז לאחיו פעם על תרזה זקנה שקרבה עת פריחתה ובעודה כהה מצדה האחד הנתון בצל היתה מעולפת ציצי עלים חדשים מצדה השני, פעם על יונקות שעלו בשנה ההיא, ומראיהם כעין האסמורגד. קונסטנטין לווין לא אהב לא לדבר ולא לשמוע על יפי הטבע, כי דברי השיחה השביתו בעיניו את המראות שראה מיפעתם, ובדבר אחיו אליו, אמר “הן, הן”, ולבו הגה שלא ברצונו בענין אחר. בצאתם מן היער, היו עניו ולבו אך אל מראה שדה הבור שעל הגבעה, שמקצתו עטה מעטה עשב מכורכם, מקצתו נעדר בדמות תלמים מרובעים, על מקצתו נערמו גלים, וגם מקצתו נחרש. בשדה עברו עגלות רבות זו אחר זו. לווין מנה אותן וישמח, בראותו, שמוציאים כל מה שראוי להוציא, ולמראה הכרים התחיל מהרהר בקציר העשב. הקציר הזה העסיק אותו ביחוד מדי פעם בפעם. כשהגיעו אל אחד הכרים עצר לווין את הסוס.

עוד היה הטל בתחתית גבעולי העשב המרובים והמדובקים זה בזה, וסרגי איבנוביץ בקש מאתו להובילו עוד במרכבה עד השיח, שאקונסים נצודים אצלו, כי ירא מהרטיב רגליו בטל. לווין הוביל אותו דרך הכר, אף על פי שחסה עינו מאד על העשב הנדוש. והעשב הגבוה נאחז ונכרך בגלגלים וברגלי הסוס, וגרעיני הזרע נשארו על בדי הגלגלים וחשוריהם.

סרגי איבנוביץ ישב תחת השיח וינח לפניו את חכותיו, ולווין הוליך משם את הסוס ויאסרהו אל עץ ויכנס לתוך ים־העשב הגדול והירוק והאפור במקצת, שלא הורגש בו באותה שעה כל נדנוד רוח. במקומות הגבוהים הגיע העשב הדק המלא זרע כמעט עד מתניו.

מן הכר יצא, אל חלק המסלה שבעברו השני ויפגוש בזקן שצבתה עינו, והזקן נשא סל מלא דבורים.

– מצאת שלל, פומיץ? – שאל אותו לווין.

– איזה שלל, קונסטנטין דמיטריץ! רב לנו, אם נחזיק במה שיש לנו. זו הפעם השנית יצא הנחיל… הנערים רדפו אחריו והשיגוהו. הנה חורשים לך פה. הם התירו את אחד הסוסים, והם רדפו והצילו…

– ומה דעתך, פומיץ, הנקצור את החציר אם נמתין עוד מעט?

– מה אומר? אנחנו נוהגים להמתין “עד יום פטר”, ואתה מקדים בכל שנה. יצליחך אלהים, העשב טוב. בין כה ירחב המקום למקנה.

– ומה תאמר על מזג האויר?

– הלא ביד אלהים הוא. אפשר שיהי אך טוב.

לווין נגש דרך המסלה אל אחיו.

בחכה לא העלה אחיו מאומה, אך לבו היה טוב עליו מאד. לווין ראה, כי אחרי שיחתו עם הדוקטור גברה בו תשוקת הדבור, אבל הוא רצה למהר הביתה ולצוות לקרוא לקוצרים למחר ולפתור את שאלת זמן הקציר, אשר העסיקה אותו מאד.

– נסעה נא, - אמר לווין אל אחיו.

– אנה אתה נחפז ללכת? נשבה נא עוד מעט. אבל מה רטוב אתה! אמנם אין דגים נצודים פה, אך טוב לדיג. כל ציד ענין טוב הוא, באשר הוא עסק עם הטבע בעצמו. ומה יפו המים האלה, שמראיהם כעין ברזל קלל! והכרים האלה שעל שפת הנהר, הידעת איזו חידה הם מעלים על זכרוני? העשב אומר אל המים: נעים אנחנו, הולכים ונעים.

– אינני יודע את החידה הזאת, - ענה לווין, ופניו נפלו.

ג.

– ואני הגיתי בך פה, - אמר סרגי איבנוביץ. – מעשים אשר לא יעשו נעשים במחוזך, לפי דברי הדוקטור הזה, והוא איש אשר לא צפון לבו משכל. ואני אמרתי אליך ואותו אשנה גם עתה: לא טוב הדבר אשר חדלת לנסוע אל האספות והנך מתעלם מכל ענין הזמסטבה. אנו האנשים החשובים יעמדו מרחוק, מובן מאליו, כי אך תהו ולא סדרים נראה בו. הנה כסף אנחנו נותנים על מנת להעלות שכר, ועם זה אין לנו לא בתי ספר ולא חובשים ולא מילדות ולא בתי מרקחת, אין כל.

– הלא נסיתי, - ענה לווין בקול שפל ושלא ברצון, - אך אינני יכול, ומה אעשה?

– מה אינך יכול? זאת לא אבין באמת. הן קרירות דעת וחסרון בינה אין כאן בשום אופן; מה הוא אפוא, האומנם אך עצלות היא?

– לא אחד משלשה אלה. אני נסיתי וארא, כי אינני יכול לעשות מאומה – אמר לווין.

ואמנם לא עיין בדברים אשר דבר אליו אחיו, כי השקיף אל חרישו אשר מעבר לנהר, ומשם נראה לו דבר שחור, ולא ידע אם סוס הוא, אם פקידו רוכב שם על סוס.

– ומפני מה אינך יכול לעשות מאומה? נסית, ולא עלתה בידך כרצונך, ותלא. האין בך כל רגש התכבדות?

– התכבדות זו, - אמר לווין, אשר דברי אחיו האחרונים ירדו חדרי בטנו, - אינני יודע מה היא. אילו אמרו לי, בהיותי באוניברסיטה, כי אחרים מבינים את תורת החשבון האינטגראלי, ואני אינני מבין, הקי זה ענין לרגש ההתכבדות. אבל בנדון שלפנינו צקיך להאמין בראשונה, שכשרונות ידועים נדרשים לענינים ההם, והעיקר, שכל אותם הענינים חשובים מאד.

– ומה בכך! האין זה דבר חשוב? – אמר סרגי איבנוביץ, והיטב חרה לו, על כי הדבר שהוא עוסק בו לא נחשב למאומה בעיני אחיו, וביחוד על כי נראה בבירור, שכמעט לא שמע אחיו את דבריו.

– אינו חשוב בעיני, אינו מעסיק אותי, ומה אתה מבקש מאתי?… ענה לווין, ובין כה הוברר לו, כי אמנם פקידו רכב שם וכי בודאי פטר פקידו את האכרים מעבודת החרישה, כי ראה לווין אותם הופכים את מחרשותיהם. “האומנם גמרו לחרוש?” שאל בלבו.

– ובכל זאת שמע נא, - אמר אליו אחיו הגדול, ופניו היפים והמביעים בינה רעמו קצת, - אין לך דבר שאין לו שעור. יפה לאדם ללכת בתומו, בלי שים לב למה שיאמרו עליו הבריות, ולהתרחק מכל דרך שקר, - כל זה ידעתי, אבל מה שאמרת לי הוא או דברים בלי טעם או דברים שטעמם גרוע מאד. האומנם לא נחשב בעיניך למאומה, מה שהעם, אותו העם שאתה אוהב לפי דבריך…

“מעולם לא אמרתי זאת”, אמר לווין בלבו.

– מת מבלי עזרת רופא? מילדות גסות שלא למדו מאומה מביאות מות על הילדים, והעם נמק בבערותו, וכל לבלר מושל בו, ובידך לעזור לו בדבר הזה, ואתה אינך עוזר, על כי לפי דעתך לא דבר חשוב הוא.

וסרגי איבנוביץ הסביר לו, כי אך שני פנים לדבר: “או שבינתך קצרה כל כך, שאינך יכול לראות כל מה שיש בידך לעשות, או שאינך רוצה למחול על מנוחתך, על כבודך, אינני יודע בעצמי על מה, בשביל המעשה הטוב הזה”.

קונסטנטין לווין ראה, שאין לו אלא להכנע או להודות, שאינו דואג כראוי לצרכי הצבור. והדבר הזה הרגיז והעציב את רוחו.

– זה וזה נכון, - אמר ברוח עוז, - אינני רואה, כי יש לאל ידנו…

– מה זה תאמר? לא נוכל להמציא עזרת רופאים, אם נשתמש בסכומי הכסף בדעת ובחשבון.

– כמדומה לי, שלא נוכל… במחוזנו זה, שהוא ארבעת אלפי תחומים מרובעים, ברב גבאי מי השלג וסערות השלג שבארץ הזאת, ברב ימי העבודה הקשה שלבני הכפרים שלנו, אינני יודע, כיצד נוכל להמציא עזרת רופאים בכל מקום. ובכלל אינני מאמין בתורת הרפואה.

– אבל בזה לא צדקת… אלפי מעשים לסתור אוכל לספר לך… ועל דבר בתי הספר?

– למה לנו בתי ספר?

– מה זה תדבר? כלום אפשר להטיל ספק בתועלתה של השכלה? אם טובה היא לך, היא טובה לכל אדם.

קונסטנטין לווין ראה, כי נלכד בטענותיו, ועל כן התרגש ושלא בכוונה גלה את הסבה העיקרית, שהרפתה את ידיו מעסוק בצרכי הצבור.

– אפשר שכל זה טוב; אך אני למה אדאג ליסוד מרכזי מרפא, שאינני משתמש בהם לעולם, ובתי ספר, שאינני עתיד לשלוח שמה את בני ושגם האכרים אינם רוצים לשלוח שמה את ילדיהם, ולא עוד אלא שאינני מאמין באמונה שלמה, שיש צורך לשלחם שמה?

סרגי איבנוביץ השתומם רגע אחד על סברה משונה זאת; אך מיד מצא לו תחבולת מלחמה אחרת.

אחרי דומיה קצרה הוציא אחת מחכותיו ויסלקה לצד אחר ויצחק צחוק קל ויפן אל אחיו:

– הקשיבה נא רגע… ראשונה, אותו המרכז הוצרך לנו. הלא קראנו לרופא הזמסטבה בער אגפיה מיכאילובנה.

– ואני חושב, שידה תהי עקומה לעולם.

– זאת לא נדע עוד… אכר עובד ויודע ספר – טוב ויקר גם לך מאכר שאינו יודע ספר.

– לא כן הדבר, שאל את כל אשר ייטב בעיניך ויאמר לך, - ענה קונסטנטין לווין דרך החלטה גמורה, - פועל יודע ספר גרוע מפועל שאינו יודע. לתקן את הדרכים אי אפשר; והגשרים נגנבים מיד אחרי הבנותם.

– אולם, - אמר סרגי איבנוביץ בפנים זועפים, כי לא אהב סתירות לדבריו וביחוד בזמן שהסותר עבר מענין לענין והוסיף טענות על טענות, עד שלא יכול בעל דינו לדעת על איזו מהן עליו להשיב, - אולם לא על זה אנו דנים. סלח נא. התודה לי, כי השכלה טובה היא לעם?

– מודה אני, - אמר לווין בלי התבונן וכרגע השיב אל לבו כי לא כן יחשוב. הוא הבין, כי אחרי הודאתו זאת יוכיח לו אחיו, שהדברים שאמר הבלים הם ואין בהם כל טעם. בבלי דעת, במה יוכיח לו זאת, ידע מראש, שבסברות הגיוניות ינצחהו אחיו בלי כל ספק, ויהי נכון לשמוע את תשובתו הנצחת.

והתשובה היתה פשוטה יותר הרבה ממה ששער.

– אם אתה חושב זאת לטובה, - אמר סרגי איבנוביץ, -לא תוכל, בתור אדם כשר, לעמוד מנגד, אי אפשר לך שלא תאהב ולא תוקיר את הדבר ולא תאבה להשתתף בעבודה שבשבילו.

– אני עוד לא אדע, אם דבר טוב הוא, - אמר לווין ופניי האדימו.

– איך לא תדע? הלא אמרת לפני רגע אחד…

– אינני חושבו לא לדבר טוב ולא לדבר שאפשר.

– זאת לא תוכל לדעת, כל עוד לא יגעת בשבילו.

– נדמה נא, שכן הוא, - אמר לווין, אף על פי שלא דמה כלל שכן הוא, - אבל בכל זאת אינני מבין, למה לי להשתדל בזה.

– מה כוונתך?

– אחרי אשר הואלנו לדבר בזה, הסבירה נא לי על פי יסוד־השקפה פילוסופי… אמר לווין.

– אינני מבין מה ענין פילוסופיה לכאן, - אמר סרגי איבנוביץ ובקול מדברו נדמה לו ללווין, שהוא רוצה לאמור עליו, שלא לאיש כמוהו לדבר על אודות הפילוסופיה. והדבר הזה הרגיז את לווין.

– זה ענינה פה! – אמר בחום לבו. – אני חושב, שסוף סוף אשרו הפרטי של אדם הוא הגורם העיקרי שבכל מעשיו. ואני בתור אחד האצילים אינני רואה עתה במוסדות הזמסטבה כל דבר מועיל להטבת מצבי. הדרכים אינם מתוקנים יותר מבראשונה ואי אפשר שיתוקנו, וסוסי נושאים אותי גם בדרכים המקולקלים. לרופא הזמסטבה ולמרכז המרפא אינני צריך. בשופט השלום אין חפץ לי, אני אינני מביא דברי אליו ולא אביא לעולם. בתי הספר לא רק אינם מועילים לי, כי אם גם גורמים הפסד, כאשר אמרתי לך אני אין לי במוסדות הזמסטבה אלא חובה לשלם שמונה עשרה קופיקות לדיסיאטינה, לנסוע לפרקים העירה, לשכב שם על מטה מלאה פשפשים ולשמוע כל מיני פטפוטי הבל והוללות, ולא דברים מעסיקים אותי בתועלת פרטית לי.

– סלח נא, - נכנס אחיו לתוך דבריו בצחוק קל, - גם בשחרור האכרים לא נשקפה לנו תועלת לנפשנו, ואף על פי כן השתדלנו בדבר.

– אין הנדון דומה לראיה! – קרא קונסטנטין וחום לבו הלך ורב, - שחרור האכרים ענין אחר. בו מצאנו תועלת פרטית. נפשנו חשקה להשליך מעלינו את העול הכבד, אשר דכא אותנו, את כל הישרים בלבותם. אך למה לי להיות חבר להנהגת הזמסטבה; לשאול ולדרוש כמה מנקי מחראות יש להעמיד וכיצד יקבעו הצנורים בעיר שאינני יושב בה; להבחר לשופט מושבע ולשפוט אכר שגנב קדל־חזיר ולשמוע שש שעות רצוּפות את נאומי ההבל של הסניגורים והקטגורים ואת דברי היושב ראש, השואל את הזקן השוטה, שנכשל בדבר העבירה: “המודה אתה, אדוני הנדון, במעשה שהיה בקדל שנגנב?” ואת תשובת “מה?” של אותו שוטה?

קונסטנטין לווין נטה מעיקר דבריו והתחיל מחקה את היושב ראש ואת הנדון, בלי התבונן שאין זה מענינו.

אך סרגי איבנוביץ הניע בכתפיו.

– מה רצונך לאמור בזה?

– רוצה אני אך לאמור, שבעד הזכויות הנוגעות בי… בעסקי הפרטיים, אתחזק ואגן עליהן תמיד בכל כחי; כשחפשו ז’נדרמים בבתינו בדירות הסטודנטים וקראו את מכתבינו, הייתי נכון להגן בכל כחי על זכויות ההשכלה והחרות הראויות להנתן לנו. אני מבין, מה היא חובת עבודת הצבא, באשר היא נוגעת בגורל בני ואחי וגם בגורלי אני; נכון אני לדון בדברים הנוגעים בי; אך לדון מה לעשות בארבעים אלף הרובל שבידי הזמסטבה או לשפטו את הזקן והשוטה אינני יודע ואינני יכול.

דבריו היו כשטף מים, שפרץ דרך סכר. סרגי איבנוביץ הביט אליו ויצחק.

– מחר תעמוד לדין: הטוב לך, כי ישפטוך בבית הדין הישן.

– אני לא אעמוד לדין. נפש אדם לא אכה, ואין חפץ לי בשופטים אכן, - חזר ועבר אל דברים שלכאורה אינם מענין המחלוקת, -. דומים הם מוסדות הזמסטבה שלנו ובכל זה יחד כאילו תקענו אילנות בארץ, כדרך שאנו עושים ליום חג השילוש, על מנת שידמו ליער שצמח מאליו באירופה, ואני אינני יכול לא להשקות את האילנות האלה ולא להאמין בהם בלבי.

סרגי איבנוביץ אך הניע בכתפיו לאות תמיהה על דבר האילנות האלה שאינם נוגעים בדבר השאלה, אף על פי שהבין כרגע, מה רצה אחיו לאמור במשלו זה.

– סלח נא, הלא אי אפשר לדון כך, - העיר סרגי איבנוביץ, אך לווין רצה להצטדק על חטאת נפשו הידועה לו, על חסרון דאגה לטובת הכלל, ויוסף לדבר:

– אני חושה, - הוסיף לווין, - שאי אפשר לעסקנות נאמנה בלי יסוד לה בתועלת פרטית לבעליה. זאת אמת ידועה, פילוסופית. – ובכוונה השתמש שנית במלה זו, כמו רצה להראות, שגם הוא רשאי לדבר על אודות הפילוסופיה ככל אדם.

סרגי איבנוביץ חזר וצחק צחוק קל. “גם הוא מצא לו מין פילוסופיה להסתייע בה, ללכת על פיה בדרכים הטובים בעיניו”, אמר בלבו.

– הנח לה לפילוסופיה, - אמר אליו. – מטרתה העיקרית של הפילוסופיה שבכל הדורות היא למצוא את החבור הנכון שישנו בודאי בין טובת היחיד ובין טובת הכלל. אך אין זה מעניננו, ובדברינו עלי אך לקן את המשל אשר משלת לי: האילנות האלה לא מעוכים הם בארצנו, כי אם מקצם נטועים, ומקצם זרועים, ועלינו להיות זהירים בהם מעט. רק אותם הגוים, שיש בהם רגש להכיר ולהוקיר את הטוב והמועיל שבמוסדותיהם, עתידים לגדול וראויים להקרא בשם גוים היסטוריים.

בדברים האלה העביר סרגי איבנוביץ את השאלה אל המקצוע ההיסטורי־הפילוסופי, שהיה קונסטנטין לווין הדיוט בו, ומשם הביא ראיות להוכיח, עד כמה לא נכונה השקפתו של זה.

– ומה שאין העבודה הזאת ובה בעיניך, אומר לך בבקשת סליחה, כי אין זה כי אם עצלותנו הרוסית ורום לבבנו, ובטוח אני בך, כי טועה אתה אך לפי שעה, וסופך לשוב.

קונסטנטין החריש, הוא הרגיש, שנדחו כל טענותיו, אך גם זאת הרגיש, שלא הבין אחיו מה שהיה ברצונו לאמור; אלא שלא ידע, מפני מה לא הבין אחיו זאת, אם מאשר לא השכיל לפרש דבריו כראוי, אם מאשר לא רצה אחיו להבין ואם מאשר לא יכול לעמוד על סוף דעתו. אך הוא לא העמיק ברעיונות אלה ובלי השיב דבר לאחיו התחיל מהרהר בענין אחר, באחד מעסקיו הפרטיים.

סרגי איבנוביץ כרך את החכה האחרונה ויתר את הסוס ויסעו.

ד.

וזה העסק הפרטי, אשר הרהר בו לווין בדברו עם אחיו: בשנה הקודמת בא פעם אחת אל קציר החציר ובזעפו שם על פקידו לקח מיד אחד האכרים את מגלו ויקצור בעצמו וירוח לו, וזאת היתה תחבולתו תמיד להשיב אפו.

המלאכה הזאת טובה בעיניו מאד ועל כן קצר פעמים אחדות חלקי חצירו, כבר קצר בעצמו את כל הכר שלפני ביתו, ובשנה הזאת גמר בלבו עוד בראשית ימי האביב לקצור ימים תמימים יחד עם האכרים. אך מן היום אשר בא אליו אחיו לא ידע מה יעשה, היקצור אם לא יקצור? לחטא חשב לו לעזוב את אחיו ולתת לו לשבת בדד ימים תמימים, גם דאג, פן יצחק עליו אחיו על זה. אך בעברו על הכר ובזכרו את הרושם הנעים אשר עשתה עליו המלאכה הזאת מדי פעם בפעם, גמר כמעט לקצור, בלי שים לב לישיבת אחיו עמו. ואחרי השיחה המרגזת ההיא זכר עוד הפעם את מחשבתו זאת.

“לתנועה חמרית אני צריך, בּלעדיה אני הולך ומתקלקל”, אמר כלבו ויגמור לקצור בעצמו, גם אם תהי לו זאת לבושת פנים לעיני אחיו ולעיני העם.

לפנות ערב הלך לו אל לשכת סופריו ויצו על אודות העבודות השונות וישלח אל הכפרים הקרובים לקרוא לקוצרים ליום מחר על מנת לקצור את הכר הגדול והמשובח שלו.

– ואת מגלי תשלח נא אל טיטוס, למען ילטשהו ויכינהו למחר. אפשר שגם אני אקצור, - אמר אל פקידו ויתאפק, שלא יראה בו, כי הוא מתבייש.

פקידו צחק צחוק קל ויאמר:

– שומע עבדך.

בערב אמר לווין לאחיו בשעת שתית החמים:

– כמדומה לי, שמזג האויר הטוב לא במהרה ישונה. מחר אחל לקצור את רציק העשב.

– אהבתי מאד את העבודה הזאת, - אמר סרגי איבנוביץ.

– תאות נפשי היא. גם בעצמי קצרתי לפעמים עם האכרים ומחר אני חושב לקצור כל היום.

סרגי איבנוביץ הרים ראשו ויבט אל אחיו בתמיהה קלה.

– הא כיצד? כאחד מהאכרים, כל היום?

– הן הוא, זה נעים מאד, - אמר לווין.

– עבודה חמרית יפה היא לגוף, אך לא אאמין, כי תוכל לשאתה, - אמר סרגי איבנוביץ בלי כל נדנוד לעג.

– כבר נסיתי. כבד הוא בראשונה, אבל אחרי כן מתרגלים מעט מעט. אדמה, כי לא אשאר מאחרי שאר הקוצרים…

– עד כאן? – אבל אמר נא לי, מה האכרים אומרים על זה? בודאי צוחקים הם על האדון המתהולל לפניהם.

– לא אאמין, שהם צוחקים; ואולם העבודה הזאת המשמחת לבב היא גם כבדה כל כך, שאין לבעליה פנאי להרהר בדברים אחרים.

– ואיך תסעד עמהם בצהרים? הן לא נאוה לשלוח לך שמה יין לאפיט ותרנגולת הודיית.

– לא כן, אך בשעת מנוחתם אבוא הביתה.

ממחרת השכים לווין בבוקר, אך עסקי ההנהגה עצרוהו, ובבואו אל הכר, כבר הלכו הקוצרים בשורה השניה.

עוד בהיותו על ראש ההר ראה במורד במקום הצל את חלקת העשב שהספיקו לקצור ואת שורותיה האפורות ואת החבילות השחורות המוטלות בה, הן חבילות ה“קאפטאנים”, שהסירו הקוצרים מעליהם, בגשתם אל מלאכתם, והניחום במקום אשר החלו בו את השורה הראשונה.

במדה שקרב במרכבתו אל מקום הקציר, נגלו לעיניו תמונות האכרים ההולכים בשורה ארוכה זה אחר זה, אלה ב“קאפטאנים” ואלה בכותנות שעל בשרם, ומנופפים איש את מגלו על פי מנהגו המיוחד לו, ומספרם, - כי הספיק למנותם, - ארבעים ושנים איש.

במתינות הלכו בחלקת העשב שבשפלה ההיא, שאדמתה לא היתה ישרה, ומעשה־סכר ישן נמצא בה. אחדים מהקוצרים נודעו לי מכבר. בתוכם הלך הלוך ונופף מגלו הזקן יירמיל בכתונת ארוכה מאד ובגוף כפוף. בהם היה וואסקא הקטן והצעיר, שעבד עבודת רכב ללווין, הוא קצר כל רוחב שורה בתנופת מגל אחת. בהם היה גם טיטוס מורו ורבו של לווין במלאכה הזאת, אכר קטן ודל בשר. הוא הלך בראש בלי כפיפת קומה וכמשתעשע במגלו קצר את שורתו הרחבה.

לווין ירד מעל סוסו ויאסרהו אל אח העצים שעל יד המסלה ויגש אל טיטוס, וטיטוס לקח מגל מתחת אחד השיחים ויתן לו.

– מתוקן הוא אדוני: כתער מלוטש הוא, קוצר מעצמו, - אמר טיטוס וירם את מצנפתו בצחוק בצחוק קל ויושט לו את המגל.

לווין לקח את המגל ויחל לכונן ידיו ואצבעותיו למלאכה. הקוצרים שגמרו את שורותיהם יצאו אל המסלה זה אחר זה מכוסים זעה ושמחים ויברכו את אדוניהם בצחוק על שפתיהם. כולם הביטו אליו, אך איש לא דבר דבר, עד אשר יצא אל המסלה זקן אחד רם קומה, שפניו היו מקומטים וזקנו מגולח, ומעיל עור כבשים קצר עליו, ויאמר אליו:

– זכר נא, אדוני, המתחיל בדבר, אומרים לו גמור! – וקול צחוק עצור הגיע לאזני לווין מתוך חבורת הקוצרים.

– אני אתחזק לעשות כאחד מכם, - אמר לווין ויעמוד מאחרי טיטוס ויחגה לשעת ההתחלה.

– זכר נא, - אמר הזקן.

טיטוס פנה מקום, ולווין הלך אחריו. העשב שלפניו היה שפל, ככל העשב הסמוך לגבול, ולווין, שלא עסק במלאכה הזאת זה ימים רבים וגם התבייש למראה העינים הרבות המכוננות אליו קצר ברגעים הראשונים שלא כראוי, אף על פי שהניף ידו בחזקה. מאחריו נשמעו קריאות כאלה:

– הברזל תקוע שלא כראוי, יד המגל גבוהה, עד כמה עליו לשוח, - אמר אחד.

– השען יותר על עקבך, - אמר עוד אחד.

– אין דבר, טוב, עשה יעשה, - הוסיף אותו זקן. –ראו את פסיעותיו… השורה רחבה מאד, הלא תיעף מהר… הוא בעל האחוזה, למענו הוא יגע! אך מה נתעקמה השורה! אחינו היו לוקים על מלאכה כזאת.

אחרי כן הגיעו אל עשב רך מהקודם, ולווין שמע ולא השיב דבר, אך הלך אחרי טיטוס ויתאמץ לקצור היטב כפי האפשר. כמאה פסיעות פסעו יחדו. טיטוס הלך בלי התעכב ובלי כל סימן עיפות; אך לווין כבר ירא, פן לא יעמד בו כח, כי עיפה נפשו מאד.

הוא הרגיש, כי עוד מעט וכלה כחו, ויואל לבקש מאת טיטוס, כי יעמוד מלכת. אך ברגע ההוא עמד טיטוס מעצמו ויכף וימלא כפו עשב ויקנח את המגל ויחל להשחיזו. לווין עמד לפוש וישאף רוח ויפן כה וכה. מאחריו הלך אכר, ונראה בבירור, שגם הוא עיף, כי על כן עמד מלכת גם הוא מיד, ובלי הגיע עד לווין, החל להשחיז. טיטוס השחיז את מגלו ואת מגל לווין, וילכו שניהם הלאה.

הליכה שניה היתה כראשונה. טיטוס הלך הלוך וקצור ולא עמד ולא יעף. ולווין הלך אחרי ויתאמץ להספיק ללכת כמוהו, אבל העבודה הלכה הלוך וקשה עליו, עד שבא הרגע שהרגיש בו, שאין בו כח עוד, ובאותו הרגע עמד טיטוס בכל פעם מעצמו והתחיל משחיז.

ככה עברו את השוּרה הראשונה, עבודתו בשורה הארוכה ההיא כבדה בעיניו מאד; אבל כאשר הגיע אל קצה, וטיטוס שם את מגלו על כתפו והתחיל לחזור דרך שורתו, ובחזירתו הלך לאט הלוך ופסוע בעקבותיו הקודמים, וממנו ראה וכן עשה גם הוא, עלץ לבו בקרבו, אף על פי שאגלי זעה כרגבי ברד לרוב התגלגלו על פניו ונטפו מעל חטמו, וכל גבו היה כמשוטף במים. ביחוד מלא שמחה, על כי הוברר לו, כי יעצר כח לעשות את המלאכה הזאת.

הוא אך הצטער, על כי שורתו לא נעשתה יפה. “מעתה אמעיט בתנופות־יד וארבה בתנועות הגוף”, אמר בלבו, בהשוותו את שורתו של טיטוס, שהיתה כרצועה מיושרה בדיוק, אל השורה שיצאה מתחת ידו, שמלאה חברבורות ומעקשים.

לווין התבונן, כי בשורה הראשונה מהר טיטוס ביחוד ללכת, ונראה שרצה לנסות את אדוניו, לראות היוכל להחיש אחריו, והשורה היתה ארוכה, השורות שעבדו בהן אחרי כן קלו לו מהראשונה, ואף על פי כן הוצרך לאזור כל כחו שלא להתעכב מאחריו.

הוא לא הרהר בכל דבר אחר ולא בקש מאומה בלתי אם להספיק ללכת עם האכרים ולעשות את מלאכתו יפה כפי האפשר. אזניו שמעו אך את קשקוש המגלים ועיניו ראו אך את קומתו הזקופה של טיטוס ההולך לפניו, את החלקה הקצורה תמונת חצי עיגול כפוף, את העשבים וראשי הפרחים, שקרסו לאט בדמות גלים מסביב לפי מגלו, ואת קצה השורה שמלפניו, שראה בו מקום מנוחה קרובה.

בעודנו עסוק בעבודתו הרגיש פתאום קרירות נעימה על כתפיו המחוממות והמזיעות, ולא ידע מה זאת ומאין; אך בשעת השחזת המגל נשא עיניו וירא והנה חשרת עבים קרובים לארץ וגשם גדול. אכרים אחדים הלכו לקחת את “קאפטאניהם”, והנשארים הניעו כתפיהם וישמחו על נועם צנת הגשם כמוהו.

עוד שורה אחרי שורה עברו, שורות ארוכות וקצרות, ומיני עשב שונים בהן, טובים ורעים. ולווין לא שת לבו למרוצת העת ולא ידע ולא הרהר כלל, אם שעה מאוחרת היא או מוקדמת. שנוי גדול נהיה בעבודתו, והשנוי ההוא המציא לו עונג אין חקר. בשעת עבודתו זו היו רגעים ששכח בהם, במה הוא עסוק, ובאותם הרגעים קלה לו העבודה, והשורה נעשתה יפה וטובה כמעט כשורתו של טיטוס. אך בזכרו מה הוא עושה ובהחלו להתאמץ לשפר את שורתו, הרגיש מיד את כל כובד המלאכה והשורה נתקלקלה.

אחרי גמר שורה אחת, כשרצה לחזור ולהתחיל שורה חדשה, ראה והנה עמד טיטוס מלכת הלאה ויג אל הזקן וילחש לו דברים אחדים, ושניהם שמו עיניהם על השמש. “במה הם מדברים ומדוע לא יגש אל שורה חדשה?” שאל לווין בלבו, בלי התבונן, שכבר קצרו האכרים כארבע שעות בלי הפסק, ועת להם לאכול פת שחרית.

– זמן פת שחרית, אדוני, - אמר הזקן.

– האומנם הגיע הזמן? אם כן, הבה נאכלה.

לווין מסר את מגלו לטיטוס וילך אל סוסו דרך החלקה הקצורה יחד עם האכרים, שהלכו אל “קאפטאניהם” לקחת איש את לחמו. אך עתה התבונן, כי שונה מזג האויר שלא כהשערתו וכי הגשם מרטיב את העשב שנקצר.

– החשש יתקלקל, - אמר לווין.

– לא, אדוני, “קצור בשעת גשמים ואסוף בשעת חורב” – אמר הזקן.

לווין התיר את הסוס וירכב הביתה לשתות קהוה.

סרגי איבנוביץ אך קם משנתו באותה שעה. ולווין שתה קהוה וישב וירכב אל קציר העשב בטרם הספיק אחיו ללבוש את בגדיו ולבוא אל חדר האוכל.

ה.

אחרי אכלו נקרה לווין לא במקום שעבד בו בתחלה, כי אם בין זקן מתלוצץ, אשר קרא ללווין לעבוד אצלו ובין אכר צעיר, אשר לקח לו אשה לפני חצי שנה וזו השנה הראשונה שבא לקצור.

הזקן הלך בראש בקומה זקופה ופסע ברגליו העקומות פסיעות רחבות ושוות זו לזו ובתנועות שוות ומדויקות, שלפי הנראה לא כבדו עליו יותר מתנועות יד איש בדרך הלוכו, קצר וערך על נקלה כמשתעשע שורה גבוהה ומסודרת; אפשר היה לדמות, שלא הוא עושה זאת, כי אם המגל החד בעצמו עובר וגוזר את העשב המלא לח.

מאחרי לווין הלך אכר צעיר ששמו מישקא. קלסתר פניו המלא נועם עלומים והמקושט בזר של עשב לח, שהיה חבוש על שערו, השתתף כולו ביגיעתו הרבה, אך בהביט אליו איש עבר צחוק על פניו. נכר היה בו, שטוב לו למות מהר, מהגיד כי העבודה כבדה עליו.

לווין הלך בין שני אלה. כחום היום לא כבדה העבודה בעיניו כבראשונה. הזעה, אשר כסתה את כל גופו, צננה אותו, והשמש, אשר הכתה על גבו ועל ראשו ועל זרועו החשופה, חזקה את ידיו והגדילה את תשוקתו למלא את אשר נטל עליו; והרגעים הנעימים, שלא הרהר בהם במה שהוא עושה, רבו בשעות ההן, ורגעים העימים מאלה היו לו, בכל פעם אשר נגש הזקן אל הנהר הקרוב, אשר שורות העשב נראו מעונות בו, ויקנח את מגלו בעשב עבות חי וישטפהו במי הנהר הזורמים ובנרתיקה של המשחות שאב תמד ויתן לו.

– קח נא מן התמד שלי! הלא טוב הוא? – אמר ויקרוץ בעיניו.

ובאמת לא שתה לווין מימיו כמשקה הזה של מים פושרים, שירק צף על פניהם וטעמם מעין החלודה שבכלי הפח שנשאבו בו. ומיד התחילו חוזרים למקום עבודתם, וחזירתם היתה טיול בשובה ונחת, איש ידו על מגלו, ולווין הספיק בשעת הטיול הזה למחות את זעתו המרובה, לשאוף רוח בכל רוחב חזהו ולהסתכל בכל חבל הקוצרים ההולכים זה אחר זה ובכל מה שנעשה מסביב ביער ובשדה.

כאשר הוסיף לקצור, כן רבו הרגעים, שחושיו התנמנמו בהם, ומגלו עשה את שלו כמו מעצמו ולא בידי הקוצר בו וגם גרר אחריו את שאר אבריו, את כל גופו, הער והמלא חיים, וכמו במעשה כשפים נעשתה המלאכה כתקונה לכל פרטיה שלא בכוונת בעליה. רגעי אושר נפלא היו לו הרגעים ההם.

העבודה קשתה לו רק בזמן שהוצרך להפסיק את תנועת מגלו, ההולך וקוצר מאליו, ולעיין בדבר; כשהוצרך לקצור מסביב לגבשושית קטנה או לשיח גבעולי חמיץ. הזקן עשה זאת על נקלה. כשהגיע אל גבשושית נטה הצדה את ידו ובהקשות קצרות שהקיש ביד המגל או בקצהו פנה דרך למגלו. ובעשותו כזאת התבונן היטב בכל אשר לפניו; פעם עקר ירק ראוי לאכילה ויביאהו אל פיו או נתן אותו ללווין, פעם סלק זמורה לצדדים בחודו של מגלו, פעם הסתכל בקן־שלו, שפרחה האם מתוכו ברגע שעוד מעט ונגע המגל בגופה, ופעם לכד נחש קטן שנזדמן לפניו וירימהו במגלו, כדרך שמרימים דבר במזלג, לעיני לווין ויטילהו הצדה.

גם ללווין, גם לאכר הצעיר שהלך אחריו, קשו שנויי התנועה האלה. שניהם הורגלו ונשתרשו בתנועה מכוונת לצד אחד ולא יכלו לשנותה בעודם עובדים בשקידה ובהתלהבות ולהסתכל עם זה גם במה שלפניהם בדרך.

לווין לא התבונן במרוצת העת. אילו שאלוהו, כמה שעות קצר היה אומר, כי אך חצי שעה, - ובאמת כבר קרבה שעת סעודת הצהרים. וכשאמרו להתחיל שורה חדשה, רמז לו הזקן על ילדות וילדים קטנים שבקושי היה אפשר לראותם, והם הלכו אל הקוצרים מעברים שונים מקצתם על פני העשב ומקצם במסלה, ובידיהם הקטנות משאות כבדים מהן, צרורות לחם וכדי תמד פקוקים בסמרטוטים.

– הנה החסילים זוחלים! – אמר הזקן וירמוז עליהם ויבט אל השמש מתחת לכף ידו.

הם קצרו עוד שתי שורות, והזקן עמד.

– יש לסעוד, אדוני! – אמר בלשון החלטה. והקוצרים באו עד הנהר וילכו דרך השורות לקחת את בגדיהם, שכבר ישבו אצלם הילדים שהביאו את הלחם וחכו להם. האכרים הרחוקים מן המקום ההוא נאספו תחת העגלות, והקרובים – תחת השיח הגדול שבאחד מקצות הכר, ועל השיח פזרו חפני עשב, כדי שלא תהי חמתו מקובה מצלו.

לווין ישב עמהם גם הוא ולא רצה לנסוע משם.

והם כבר חדלו להתבייש בפני אדוניהם ויכונו לסעודתם כמנהגם. אחרים רחצו פניהם וידיהם, הצעירים שבחבורה רחצו בנהר, ובמקצם הכינו לעצמם מקום להנפש ויתירו את ילקוטי לחים ויסירו את פקקי כדיהם. הזקן פתת לחם בקערה וידק את הפתים בנצב הכף אשר בידו ויתן בו מים מתוך נרתיקה של המשחזת ויגזור עוד גזרי לחם ויפזר עליהם מלח ויפן לצד מזרח ויקרא את התפלה שלפני האכילה.

– עתה קח נא אדוני מן ה“טיורקא”⁵ שלי, - אמר וישב על ברכיו לפני הקערה.

מאכל זה מתק לו ללווין כל כך, שגמר שלא לנסוע הביתה לסעודת הצהרים, ויסעד עם הזקן וידבר עמו בעניני ביתו של זה בהשתתפות מרובה וגם הגיד לו את כל עניניו ואת כל הפרטים, אשר יכלו להעסיק את הזקן. לווין הרגיש בעצמו, שהוא קרוב אל הזקן הזה יותר מאל אחיו, ונגד רצונו צחק לחבה זו שהוא מחבב את האיש הזה. כאשר קם הזקן ויקרא את ברכת המזון שלו וישכב תחת השיח וישם עשב מראשותיו, עשה לווין גם הוא כמוהו ובלי שים לב לזבובים ולחסילים המתדבקים והקשים לגוף מאד בחום השמש, שרחשו על פניו וגופו המכוסים זעה, נרדם מיד ולא הקיץ, עד שעברה השמש אל עברו השני של השיח, וקרניה הגיעו אליו. הזקן הקיץ זה זמן רב ויהי יושב ולוטש את מגלי הצעירים שבקוצרים.

לווין פנה כה וכה ולא הכיר את המקום, כי הכל נשתנה שם. חלקה גדולה מאד נקצרה ולנוגה אור השמש, לקרני הערב הנטויות, עטתה יחד עם שורות עשבה, שהחל לתת ריחו, זיו חדש ומיוחד. גם השיחים שעל שפת הנהר שנקצר כל הדשא מסביב להם, גם הנהר בעצמו, שלא נקראה לעין קודם לזה במקום ההוא, ועתה היה כברזל קלל נוצץ בעקלקלותיו, גם העוברים ושבים, גם נד העשב אשר לא נקצר עוד, גם הנצים המעופפים ממעל לאדמה החשופה – כל זה היה חדש ומחודש. כאשר התעורר כל צרכו, התחיל מחשב, כמה נקצר וכמה עוד אפשר לקצור ביום הזה.

הרבה מאד נעשה בידי ארבעים ושנים הפועלים, הכר הגדול, שבימי עבדות האכרים היה נקצר בידי שלשים איש בשני ימים, נקצר כולו ביום ההוא, ונשארו בו אך קרני זויות שאין בהן אלא שורות קצרות. אך לווין רצה לקצור ביום ההוא עוד הרבה כפי האפשר ויצר לו על כי השמש ממהרת לבוא. כל רגש עיפות לא היה בו, ורצונו היה אך למהר ולהרבות בעבודה.

– מה דעתך, הנקצור עוד את הגבעה הזאת? – אמר אל הזקן.

– אם ירצה אלהים, השמש יורדת. אולי אם ינתן מעט יין דגן לפועלים? –

בשעת המנוחה שאחרי סעודת הצהרים, כשחזרו וישבו כל הפועלים, והמקטרים החלו לקטר, הגיד להם הזקן, כי אם יקצרו את כל הגבעה, ינתן יין דגן.

– איך לא נקצור? קומה ולכה, טיטוס! נהיה נא לבני חיל. בלילה נשבע לחם. נחלה נא! – נשמעו קריאות הפועלים, ובעוד לחמם בין שניהם הלכו לחזור לעבודתם.

– התחזקו, אחי! – אמר טיטוס וילך לפניהם כמעט במרוצה.

– לך, לך, - אמר הזקן בלכתו אחריו וישיגהו על נקלה. – השמר לך מפני מגלי!

כולם נחפזו כאחד, כצעירים כזקנים, וכמו התחרו זה בזה. ובכל זאת לא קלקלו את העשב, והשורות נערמו בסדר יפה ומדויק כבראשונה. מה שנשאר בקרן זוית נקצר בחמשה רגעים. הקוצרים האחרונים טקם יגמרו את שורותיהם, והקדומים כבר הפשילו “קאפטאניהם” לאחוריהם וילכו דרך המסלה אל הגבעה.

החמה היתה בראשי האילנות, והם הלכו הלוך וקשקש בנרתיקי משחזותיהם ובאו אל בקעת היער שלפני הגבעה ההיא. באמצע הבקעה הגיע העשב עד מתניהם, והעשב היה דק ורך ורענן, ופרחי יער התנוססו בו בקצת מקומות.

רגעים מעטים עמדו ונועצו – הלאורך הגבעה אם לרחבה יקצורו – ואחרי כן יצא לפניהם פרוחור יירמולין, אכר שחרחר, גדול כענק, שהיה גם הוא קוצר מפורסם בחבורתו. ראשונה הלך לאורך השורה שעמדו בה, וכהגיעו אל קצה, שב אחור ויחל לקצור, - ומיד החלו כולם לעשות כמוהו ובטור אחד עמו הלכו הלוך וקצור בעמק, ובמורד הגבעה ועל ראשה עד קצה היער. השמש באה אל מעבר ליער; כבר נפל הטל על האדמה; רק על ראש הגבעה זרחה עוד השמש על הקוצרים, ובתחתיתה, במקום שעלה אד משם וכן בעברה השני, הלכו בצל מצונן שנמלא טל. וכולם עבדו בידים מהירות.

העשב הרענן שנתן ריחו הטוב והשמיע כמין לחישה בהקצרו, הוטל בשורות גבוהות. הקוצרים התנגשו מכל העברים בשורותיהם הקצרות ויאיצו זה בזה ויקשקשו בלכתם בנרתיקי משחזותיהם, ולרגעים עלו מתוכם קולות שונים: צלצול התנגשות מגלים, שריקות השחזה וקריאות צהלה והתגברות.

לווין הוסיף ללכת בין הפועל הצעיר ובין הזקן. והזקן שם עליו הפּעם את מעילו הקצר, מעיל עור כבשים, ויהי מתלוצץ וקל בידיו וברגליו כבראשונה. ביער נמצאו הרבה פטריות־לבנה, שבצקו בתוך העשבים המלאים לח, וגם הן היו לקציר למגלים. אך הזקן הזה, בכל פּעם שראה פטריה לפניו, גחן וירימה וישימה בחיקו. “הרי זו תשורה לזקנה שלי”, אמר בכל פעם.

נקל היה לקצור את העשב הלח והרך, אך לא לרדת ולעלות בגבשושיות הזקופות שבבקעה ההיא, ואולם הזקן לא מצא כל מעצור בזה. הוא עורר את מגלו כדרכו וברגליו הנעולות אימפיליות גדולות צעד בצעדי און קצרים ועלה במתינות על כל תלולית שנזדמנה לפניו, ובשעה שרעדו כל יצורי גוו יחד עם מכנסיו, שנשתלשלו עד למטה מכותנתו לא דלג לא על אחד מהציצים הרואיים לאכילה ולא על אחת מהפטריות וכן לא חדל מדבר מהתלות עם האכרים ועם לווין. ולווין הלך אחריו, ופעמים רבות היה ברי לו, בעלותו אזור במגלו אל ראש גבשושית זקופה, שקשה לטפס ולעלות עליה גם בלי מגל, כי נפול יפול, אך עם זה עלה ועשה כל מה שהיה לו לעשות, ונדמה לו, שכח מיוחד מחוץ היה בעזרו ויתמכהו.

ו.

הקוצרים בצעו את כל מעשיהם בגבעה וילבשו את “קאפטאניהם” וילכו שמחים איש לביתו. ולווין עלה על סוסו וברגש געגועים התפטר מהאכרים וירכב הביתה גם הוא. מראש ההר השקיף עליהם, ולא יכול לראותם בתוך האד שעלה מתחתיתו, אך קולותיהם נשמעו, קולות גסים של צהלה וצחוק גדול וקשקוש מגלים.

סרגי איבנוביץ אכל את סעודת הצהרים עוד לפני זמן רב וישת מי משרת לימון וקרח בחדרו ויתבונן בעתונים ובירחונים שהובאו לפני רגעים מעטים מהפוסטה, והנה לווין פרץ ויבוא אל החדר, ושערותיו הפרועות והמלאות זעה דבקו אל מצחו, וגבו וחזהו שחורים ורטובים, ופיו מלא גיל ושמחה.

– את כל קציר העשב גמרנו! מה טוב ומה יפה! ומה שלומך פּה? – אמר לווין ולא זכר מאומה מן השיחה הקשה ששחו אתמול.

– מה זאת? מה משונה מראך! – אמר סרגי איבנוביץ ויבט אל אחיו ברגע הראשון בפנים נזעמים.

– אבל סגר נא, סגור את הדלת! – נתן עליו בקולו. – עשרה הכנסת בלי כל ספק.

הוא היה שונא זבובים מאד ועל כן היה פותח חלונות חדרו בלילה ומדקדק מאד בסגירת הדלת.

– גם לא אחד, חי אלהים. ואם הכנסתי, אלכוד מהר. לא תוכל לשער, מה מאד התענגתי. ובמה בלית אתה פה את היום הזה?

– בטוב, אך האומים קצרת כל היום? הלא בודאי רעב אתה כזאב. קוזמא הכין לך הכל.

– לא, אינני רוצה לאכול כלל. כבר אכלתי שם. אך אלכה נא לרחוץ פני.

– טוב, לך, לך, ואני אבוא אליך כרגע, - אמר סרגי איבנוביץ וינע ראש אחרי אחיו. – לכה אפוא, מהרה ולכה, - הוסיף בצחוק ויאסוף את ספריו ויכון ללכת. גם הוא נמלא שמחה פתאום ולא רצה להפרד מאחיו. – ואיפה היית בשעת הגשם?

– איזה גשם? אך טפות אחדות. כרגע אשוב. ואתה בלית את היום בטוב? שמח אשמח מאד, - אמר לווין וילך לחלף בגדיו.

בעוד חמשה רגעים נועדו שני האחים בחדר האוכל. אמנם נדמה לו ללווין, שאינו רעב כלל ורק כדי שלא לבייש את קוזמא ישב לסעוד, אך כהחלו לאכול, מתקה לו ארוחתו מאד. סרגי איבנוביץ הביט אליו ויצחק.

– אך כמעט שכחתי, הנה מכתב בא אליך, - אמר סרגי. – קוזמא, הביאה נא את המכתב מלמטה. אבל אל תשכח לסגור את הדלת.

המכתב בא מאובלונסקי. לווין קרא אותו בקול. בו נאמר: " קבלתי מכתב מדולי, היא עתה ביירגוש בה, אבל אינה רואה סימן ברכה במעשיה. הואל נא ובוא שמה והיית לה לעזר בעצתך, כי אתה יודע הכל. היא תשמח בכל לב לקראתך, כי בדד היא יושבת, וחתנתי וכל בני ביתה מחוץ לארץ."

– טוב מאד! נסוע אסע אליהם, - אמר לווין. או נסעה נא יחדיו. היא אשה טובת שכל. הלא כן הוא?

– ולא רחוקים הם מפה?

– כשלשים תחומים. אפשר שגם ארבעים תחומים. אך הדרך טובה ומתוקנת. בעונג רב נסעה.

– שמוח אשמח, - אמר סרגי איבנוביץ ועוד לא חדל לצחוק מעט.

מראה אחיו הצעיר הביא אותו לידי בריחה מטוב לב.

– אבל מה עז רעבונך! – אמר בהביטו אל פניו השזופים והמאדמים, הכפופים על הקערה, ואל צוארו.

– טוב מאד! לא תוכל לשער, עד כמה היא סגולה מועילה לכל מיני השתבבות. רוצה אני להוסיף מלה חדשה בתורת הרפואה והיא “ארבייטסקור”.

– אבל אתה, כמדומה לי, אין צורך לך בה.

– כן הוא, אך לחולי עצבים שונים.

– אכן יש לנסות סגולה זאת. ואני אמנם אמרתי לבוא אל קציר העשב ולהסתכל בך שם, אבל החום היה קשה כל כך, שיכולתי ללכת אך עד היער. שם ישבתי קצת ואחרי כן הלכתי דרך היער אל הפרבר ואפגוש את מינקתך והתחכם לה ואחקרה בלשון ערומים, לדעת מה ידברו בני העם בך. ומדבריה למדתי, שאין רוחם נוחה מדרכיך. “לא מעשה אדונים בוא”, אמרה לי. בכלל נדמה לי, שיש לו לעם על פי בינתו תביעות ידועות וברורות מאד לענין עסקנות “של אדונים”. העם אינו מסכים שיצאו האדונים מן הגבול שהושם להם על פי דעתו הקבועה.

– אפשר הדבר; אבל הוא עונג, אשר לא היה לי כמוהו מימי. וסוף סוף אין כל רע בזה. הלא כן הוא? – ענה לווין. – ומה אעשה אם לא טוב הוא בעיניהם? אבל אדמה, שאין בכך כלום.

– בכלל רואה אני, כי שמח אתה בדברי היום הזה.

– שמח שמחה גדולה. את כל הכר קצרו. ומה נפלא הזקן שנודע לי שם! לא תוכל לשער, מה נחמד האיש הזה.

– שמח אתה אפוא בדברי יותך זה, וגם אני שמח כמוך. הנה פתרתי היום שתי שאלות שחמטיות, ואחת מהן פתרונה יפה עד אין חקר, - בו אכר יוצא ראשונה. את הפתרון אראך. ואחרי כן הגיתי בשיחת יום אתמול שלנו.

– מה? בשיחת יום אתמול? – אמר לווין בעינים נוצצות מטוב לב ובנשימה המיוחדת שאחרי סעודה מספקת, אך בבלי כל יכולת לזכור, איזו שיחה שחו אתמול.

– אני חושב, כי צדקת במקצת. הלא בזאת נחלקנו: אתה אומר. שהצורך הפרטי הוא הגורם העיקרי, ואני אומר, שכל מי שהגיע למדרגה ידועה בהשכלה, מן הדין הוא שתהי טובת הכלל מעסקת אותו כשלו. אפשר שצדקת, שעסקנות, שיש בה לבעליה תועלת חמרית, טובה מעסקנות כזאת. בכלל אתה מבקש גדולות. דוחק “פרימי סוטיאיר” יותר מדי בלשון הצרפתים; על פי רצונך או עסקנות עזה ונלהבה או לא גלום.

לווין שמע דברי אחיו ולא הבין או לא רצה להבין בהם מאומה, אך דאג פן ישאלו אחיו דבר, אשר יבורר מתוכו, שלא שמע מאומה.

– כן הוא, ידידי, - אמר סרגי איבנוביץ וינע בכתפו.

– בודאי כן הוא. אבל אני אינני אומר קבל דעתי, - השיב לווין בצחוק ילד שנתפש בדבר עבירה קטנה. “במה נחלקתי עליו? – שאל בלבו. – בודאי צדקנו גם שנינו, והכל טוב ויפה. אך יש ללגת אל הלשכה ולעשות סדרים”. כן גמר ויקם וימתח גופו בצחוק קל.

גם סרגי איבנוביץ צחק עמו.

– החפץ אתה לטייל קצת, נלכה נא יחדיו, - אמר סרגי איבנוביץ, כי קשתה עליו פרידת אחיו המלא שמחה ורוח עוז. – נלכה נא, גם אל הלשכה נבואה, אם יש לך צורך בזה.

– מה זה היה לי! – קרא לווין בקול גדול, אשר הבהיל את אחיו.

– מה לך, מה?

– מה כף ידה של אגפיה מיכאילובנה? – אמר לווין ויספוק בידו על ראשו. – הן שכחתי על אודותיה.

– טוב לה הרבה מבראשונה.

– אף על פי כן אמהרה אליה, ובטרם תספיק לשים כובעך על ראשך, אשוב הנה.

וברעש דפיקות תכופות של מרוצה ירד מעל המעלות.

ז.

סטיפן ארקדיביץ נסע לפטרבורג למלא את החובה הפשוטה והברורה לכל בעלי הפקידות, אף על פי שאינה מובנת למי שאינו מהם, – היא החובה להראות לעתים לפני המיניסטריום, שכל עצמה אינה אלא הזכרה בעלמא, ובלעדיה אי אפשר להם לעמוד על משמרותיהם – ולנסיעתו זאת לקח עמו כמעט את כל הכסף אשר היה בבית ויבלה ימיו בטוב ובנעימים במקומות מרוצי התחרות ובבתי קיץ שונים, ודולי יצאה בין כה עם בניה לשבת בכפר, כדי לקמץ כפי האפשר בהוצאות, ותשב בירגושובה אחוזתה, אשר נתנה לה שלוחים מבית אביה, היא האחוזה אשר נמכר יערה בשנה ההיא באביב, והיא רחוקה חמשים תחומים מפוקרובסקא אחוזת לווין.

הבית הישן הגדול, שהיה שם, כבר נהרס, וכבר תקן והגדיל הנסיך הזקן את אחד מאגפיו תחתיו. לפני עשרים שנה, כאשר היתה דולי עוד ילדה, היה האגף הזה בית מרווח וטוב, אף על פי שנבנה ככל האגפים, לא על יד הרחבה שלפני הבית, וגם עמד בפאת נגב. אבל גם הוא כבר נושן והתחיל מרקיב. כאשר נסע סטיפן ארקדיביץ באביב ההוא למכור את היער, בקשה דולי מאתו, כי יבדוק את הבית ויתקן בו כל מה שטעון תקון. סטיפן ארקדיביץ השתדל בכל עת לעשות רצון אשתו, ככל הבעלים שאינם מנוקים מעון נגד נשיהם, ויבדוק בעצמו את הבית ויצו לעשות בו את כל אשר היה נחוץ בעיניו. על פי דעתו הוצרכו לחפות את כל כלי החדרים בקריטון חדש, לשים וילונות על החלונות, לסקל ולשפר את הגן, לעשות גשר קטן על הברכה ולנטוע פרחים, אבל שכח לשים לב להרבה דברים נחוצים בהליכות בית, ובזה גרם לאשתו צער הרבה אחרי כן.

בכל השתדלותו להיות אב טוב ובעל טוב לא הכין את לבבו מימיו לזכור, כי בעל אשה ובנים הוא. כל דרכיו ורגשותיו היו של רווק, ועל פיהם היה נוהג בכל דבר. בשובו למוסקבה הודיע לאשתו בגאוה, כי הכל נכון שם, כי הבית יפה ונחמד ככלי שעשועים וכי עצתו שתסע שמה בלי כל פקפוק. יציאתה אל הכפר היתה רצויה לו בכל פרטיה: הן מועילה היא לבריאות הילדים, ממעטת את ההוצאה ומרבה לו חופש ו דריה אלכסנדרובנה חשבה, שישיבת כפרים נחוצה לילדיה, וביחוד לטניה באשר עוד לא שבה לבריאותה כל צרכה אחרי מחלתה, ולה בעצמה יהי הכפר למקלט מפני הצרות הקטנות המצויות בהליכות ביתה, מפני החובות הקטנים לסוחר העצים, למוכר הדגים, לסנדלר, העמוסים עליה וממררים את חייה. מלבד זאת נעמה לה הנסיעה הזאת גם בגלל התקוה אשר קותה להביא אליה אל הכפר את קיטי אחותה, שהיתה עתידה לשוב מחוץ לארץ באמצע הקיץ ונצטותה לרחוץ בנהר. וכבר כתבה לה קיטי, שהיא שמחה מאד, על כי היא עתידה לבלות את ימי הקיץ עם דולי יחד ביירגושובה המלאה זכרונות נעימים לשתיהן מימי ילדותן.

בימים הראשונים קשתה לה ישיבת הכפר מאד. בימי ילדותה ישבה הרבה בכפר ועל פי הרושם שנשאר בה מהימים ההם חשבה, כי הכפר הוא רוח והצלה מכל הצרות המצויות בעיר, כי אמנם לא יפים הם החיים בו (ועל זה הסכימה דולי מראש ולא הצטערה הרבה), אבל אין הוצאה מרובה ואין מחסור דבר: הכל מצוי, הכל בזול, הכל נקנה על נקלה, ולילדים אך טוב. אך בבואה שמה הפעם בתור בעלת בית ראתה, שכל זה אינו כמו שנדמה לה.

ביום השני לבואם ירד גשם גדול, ובלילה דלפו המסדרון וחדר הילדים, והוצרכו להעביר את מטות הילדים אל חדר האורחים. מבשלת למשרתים לא נמצאה, מתשע הפרות היו, לפי דברי הממוּנה על המקנה, מקצתן מעוברות, מקצתן מבכירות, מקצתן זקנות ומקצתן קשות לחליבה; גם לילדים לא יכלו להמציא די מחסורם לא חמאה ולא חלב. ביצים לא נמכרו שם, תרנגולות לא נראו ולא נמצאו, רק תרנגולים זקנים כחולים ומכוסים גידים יכלו לצלות או לבשל. גם לא נשכרו להם נשים לרחוץ את הרצפה, כי כל נשי המקום עסקו בימים ההם בלקיטת תפוחי האדמה. לנסוע במרכבה לא יכלו, כי השתובב הסוס הנבחר המוכן לנסיעה. לרחוץ בנהר לא יכלו, מאשר כל שפת הנהר נדושה ברגלי הבהמה, ומאשר לא נמצא לרוחצים מקום מסתור מעיני העוברים במסלה הקרובה. גם לטייל בגן לא יכלו, כי נפרצה גדרו, ובקר וצאן נכנסו בו בלי מעצור ובהם היה שור נורא אחד מרבה לגעות, שנחשב בגלל זה לשור נגח. ארונות טובים לבגדים לא היו בבית, ואותם הארונות שהוכרחו להשתמש בהם לא נסגרו כראוי וכעבור עליהם איש היו נפתחים מאליהם. וכן לא היו בבית לא קלחות של מתכת ולא קדרות של חרס; גם יורה לכיבוּס לבנים וגם נסר לגיהוץ בעד המשרתות לא הוכנו שם.

בראשונה השתוחחה נפשה עד לאין מרפא מפני כל הרעות האלה, אשר מצאה שם תחת המנוחה והמרגעה שקותה להן ואשר נוראו מאד על פי דעתה: בכל כחה השתדלה למלא ולתקן, ומאשר קצרה ידה מהועיל לעצמה נקוו דמעות בעיניה בכל רגע. והסוכן, אחד משומרי הספים אשר נשא חן בעיני סטיפן ארקדיביץ וישימהו לסוכן על ביתו, בגלל אשר היה טוב תאר ואיש־צורה למראה עין, לא השתתף בצערה כלל; הוא אך אמר בכל פעם בדרך הכבוד הראוי: “אי אפשר בשום אופן, העם הזה לא יצלח למאומה”, ולא עשה למענה דבר.

לא נראתה כל תקוה במבוכה הזאת. אבל בבית האובלונסקים נמצאה בין המשרתות, – כבכל בית אשר כזה, – אשה אחת חשובה ומועילה מאד, שלא הוכר שם ערכה מימיה, ושמה מטרונה פילימונובנה. היא הרגיעה את גברתה והבטיחה אותה, שהכל יעבור (מלה זו היתה רגילה בפיה, ומטוויי קבל אותה ממנה), והיא גם השתדלה ועשתה הרבה בלי פזיזוּת ובלי רתחנות.

בבואם שמה התחברה מיד אל אשתו של הפקיד המנהל עסקי האחוזה ובעצם יום בואם שתתה טה תחת השטים עמה ועם המנהל בעצמו ודנה עמהם בצרכי השעה. מהרה היה לה המקום הזה למין קלוב, שהשתתפו בו אשת המנהל וזקן הכפר וסופר הלשכה שלעסקי האחוזה, ובו התחילו להסיר מעט מעט את המכשולים, ובשבוע אחד עבר הכל באמת: התקרה נתקנה, מבשלת נמצאה, – היא היתה קרובה סנדקאית לזקן הכפר – גם תרנגולות נקנו, והפרות התחילו חולבות, ופרצות גדר הגן נסתמו במחיצות זרדים, והנגר עשה מעגילה לכבוס לבנים, ולארונות הבגדים נעשו קרסים, ולא יספו עוד להפתח מאליהם, ודף לגיהוץ, נסר, שלבד של צמר, כרוך עליו הונח בקצהו האחד על ראש כסא ובקצהו השני על ארגז מורכב, וריח מכבש עלה בחדר הנערות.

– עתה ראי נא! ואת הצטערת כל היום, – אמרה מטרונה פילימונובנה ותרמוז על הדף הנטוי.

גם אהל רחצה הוקם שם, אהל של מחצלות תבן, ולילי החלה לרחוץ, ובכן נמלאו מקצת תקוותיה של דריה אלכסנדרובנה שקותה למצוא בכפר חיים של טובה, אם גם לא של מנוחה. חיים של מנוחה לא יכלה למצוא בשבתה עם ששה ילדים: האחד חלה, השני חשב לחלות, השלישי חסר דבר, ברביעי נגלו מדות מגונות, וכיוצא בזה מן הפרטים השונים שבצער גדול בנים. קצרות היו תקופות המנוחה ומעטות מאד. אבל היגיעות והדאגות האלה היו כל אשרה של דריה אלכסנדרובנה. בלעדיהן לא היו לה בחייה אלא הרהורים קשים על דבר בעלה, אשר לא יוסיף אהבתה עוד. אף עוד יתרון אחד היו בהן: אמנם קשו לה הרבה הדאגות מפני תחלואי הילדים, התחלואים בעצמם, והצער המרובה על סימני המדות המגונות שנראו בהם, אבל כבר החלו ילדיה להמציא לה גם שמחות קטנות חלף עצבה ורגזה. קטנות היו השמחות ההן, לא הורגשו על נקלה, כשם שאין גרעיני הזהב המעורבים בחול מורגשים לעין, וברגעי שיחה וכעסה ראתה אך את הצרות, אך את החול המרובה; אבל גם רגעים טובים היו בחייה ובהם ראתה אה הטוב לבד, אך את הזהב הנוצץ.

ובשבתה בדד בכפר רבו הרגעים הטובים האלה, שהרגישה בהם אך את השמחות. פעמים רבות השתדלה בכל כח הגיונה לברר לנפשה, בהביטה אליהם, כי טועה היא בהם, כי באשר היא אם, היא משוחדת שלא מדעתה; ועם זה לא יכלה לכחד מעצמה, כי ששת ילדיה ילדי חמד כולם, איש על פי דרכיו ומדותיו, וכי מעטים כמוהם, – ותשמח ותתפאר בהם בלבה.

ח.

בסוף חודש מאי, כשכבר נתקנו שם סדרי החיים במדה מרובה או פחותה, בא אליה מכתב תשובה מאישה על תלונותיה שהביעה לו על דבר העזובה שמצאה בכפר. במכתבו בקש סליחה מאתה, על כי לא התבונן בכל הפרטים ויבטיחה לבוא אל האחוזה מהר כפי שיוכל. אך שעת היכולת לא מהרה לבוא, ועד הימים הראשונים לחודש יוני ישבה דריה אלכסנדרובנה בדד בכפר.

באחד מימי הצום שעל שם פטר, בראשון לשבוע, נסעה דריה אלכסנדרובנה עם כל ילדיה אל בית התפלה לחנכם במנהגי הדת. בשיחות פילוסופיות הביעה דולי באזני אחותה ואמה וידידיה לעתים קרובות מאד דעות חפשיות על אודות האמונה, אשר השתוממו עליהן שומעיהן אלה. דת מיוחדת משונה היתה לה, מין תורה מעין גלגול נפשות, אשר האמינה בה באמונה שלמה, ולא חששה לנטות מאחרי העיקרים המקובלים בכנסיה הנוצרית שלה. אך בהליכות ביתה דקדקה בכל מנהגי הכנסיה הזאת, – ולא רק למען יראו ממנה וכן יעשו, כי אם בכל לבה – ותצטער מאד, על כי זה כשנה תמימה לא קיימו בניה את דין ההתמזגות⁶, על כן גמרה לקיימו בהם בקיץ ההוא, ומטרונה פילומונובנה הסכימה על ידה וסייעה לה בכל לבה.

ימים אחדים לפני יום המעשה הזה שקדה דריה אלכסנדרובנה להכין לילדיה מלבושים לפי כבודם. גם בגדים חדשים נעשו להם, גם ישנים נתחדשו על ידי תקון וכבוס, נתפשטו שפות כפולות ושאר מיני כפלים, וכפתורים חוברו אל מקומותיהם, ופתילים הוכנו לחגיגה הזאת. שמלה אחת של טניה, אשר תפרה לה המורה האנגלית, גרמה לדריה אלכסנדרובנה כעס ומכאובים למכביר, כי עשתה בה האנגלית קטעים שלא במקומם ופחתה את השרוולים וקלקלה כמעט את כל השמלה. כאשר לבשה אותה טניה נלחצו כתפיה כל כך, שהיה מראיה מעורר רחמים. אך מטרונה פילימונובנה מצאה לה תקנה, כי מלאה את הרוחים המיותרים לשונות של ארג ותשת עליה כסות־כתפים קטנה. ככה נתקן המעות הזה, אבל כמעט נהיה ריב גמור בגללו בין דריה אלכסנדרובנה ובין המורה האנגלית. עד הבוקר הוכן הכל, ובתשע שעות – עד שעה זו בקשו מאת הכהן שימתין להם – עמדו הילדים [לפני] מבוא הבית מלאי שמחה ומקושטים ויחכו לאמם לפני המרכבה.

תחת הסוס השחרחר המשתובב נאסר במרכבה סוסו האדמדם־הכהה של מנהל האחוזה – גם בזה היתה יד מטרונה פילימונובנה באמצע – ודריה אלכסנדרובנה, אשר התמהמהה קצת בשעת לבישת בגדיה, יצאה לשבת במרכבה, ושמלת מלמלה לבנה עליה.

בהשתדלות יתרה ובלב סוער היטיבה דריה אלכסנדרובנה את ראשה ותשם את שמלותיה עליה. לפנים היתה מדקדקת בזה בשבילה, בשביל שתהי נאה ונושאת חן; משהתחילו סימני זקנה נראים בה, התחילה מצטערת בשעת לבישתה, במדה שטוב מראיה הלך הלוך וחסור. אך היום חזרה והתקשטה בלב שמח וסוער. היום התקשטה לא למענה, לא להתיפות, כי אם שלא לקלקל, באשר היא אם הילדים, את הרושם הכללי שחבורה זו עתידה לעשות על רואיה. וכאשר הסתכלה במראה בפעם האחרונה, יצאה שמחה בחלקה, כי יפה היתה; אמנם לא במדה שרצתה לפנים, בבואה אל נשף מחול, אך יפה כל צרכה למטרה שהיתה לפניה ביום ההוא.

בבית התפלה היו אך אכרים, שוערים ונשיהם. אבל דריה אלכסנדרובנה ראתה בעיניה, או נדמה לה, שהיא רואה, עד כמה מתפלאים כולם על ילדיה ועליה. הילדים היו לא רק יפים למראה בלבושיהם המהודרים, כי אם גם נעימים בדרכיהם ובמעמדם אמנם אליושה לא יצא ידי חובת דרך ארץ בעמידתו: הוא הסב פניו לרגעים והתאמץ לראות את אחורי מעילו, אף על פי כן היה כולו מחמדים. טניה עמדה כנערה שנתבגרה והשגיחה על הצעירים ממנה, ולילי הקטנה שבחבורה מלאה חן ונעימות בעמדה עמוד והתפלא על כל מראה עיניה, וקשה היה להמנע מצחוק קל באמדה אחרי התמזגותה: “אנא, עוד מעט”.

בשובם הביתה החמירו הילדים על עצמם ויתנהגו בזהירות מרובה, כראוי ליום חגיגה.

גם בבית היה הכל כתקונו, אך בסעודת הבוקר התחיל גרישה שורק בפיו, ולא זאת בלבד אלא שלא שמע בקולה של המורה האנגלית, בגלל זה לא נתּן לו מן העוגה המתוקה שבסוף הסעודה. אילו קרה מקרה זה במעמדה של דריה אלכסנדרובנה, לא היתה נותנת לקנסו ביום ההוא; אך כבר נגזרה גזרה ובעלת הבית הוזקקה לסייע לאנגלית ולהסכים לה, שאין לו לגרישה חלק בעוגה המתוקה. הדבר הזה השבית מעט את השמחה בבית.

גרישה בכה וטען, כי ניקולינקה שרק גם הוא ולא נענש, וכי לא על דבר העוגה הוא בוכה, – אין חפץ לו בה, – אך על דבר העול שעושים לו. זאת לא יכלה דריה אלכסנדרובנה לנשוא ותגמור לדבר עם האנגלית ולסלוח לו ותלך אל חדרה של זו. אך בעברה דרך הטרקלין, ראתה מראה, אשר מלא את לבה שמחה גדולה כל כך, שדמעות נראו בעיניה, ותסלח לחוטא מיד.

העלוב ישב בטרקלין על החלון שבפנה; אצלו עמדה טניה, וקערה בידה. באמתלה, שהיא צריכה לשתף בסעודה את פסילי שעשועיה, בקשה טניה רשיון מאת האנגלית להביא את המנה הנתונה לה מן העוגה המתוקה אל חדר הילדים ותלך ותבא אותה אל אחיה. הוא לא חדל לבכות על עוות דינו, אך עם זה אכל את העוגה, ויהי אוכל ובוכה ומדבר אל אחותו ואומר אליה: “אכלי גם את, יחדו נאכל… יחדו”.

בראשונה עשתה טניה זאת מחמלתה על גרישה, אחרי כן גברה בה הכרת המעשה הטוב שהיא עושה, וגם עיניה מלאו דמעה; ובכל זאת לא נמנעה גם מאכול חלקה עמו.

בראותם את אמם נבהלו שניהם, אך כאשר התבוננו בפניה, ראו, כי טוב המעשה הזה אשר הם עושים, ויתנו קולם בצחוק וימחו בידיהם את שפתיהם הצוחקות, בעוד מלאו פיותיהם עוגה ויגאלו את פניהם הצוהלים בדמעות ובחלקי המרקחת שבעוגה.

– מה זאת עשיתם!! שמלה לבנה חדשה! טניה! גרישה! – קראה אליהם אמם ותתאמץ להציל את השמלה, ועם זה צחקה מטוב לב בעינים מלאות דמעה.

מהרה הפשיטו את הילדים את בגדיהם החדשים, ופקודה נתנה להלביש את הנערות “בלוזות” קצרות ואת הנערים מעילים ישנים ולרתום את העגלה הארוכה – גם הפעם נאסר סוסו של המנהל אף הוא בעגלה למרות עיני בעליו – ולנסוע בה אל היער ללקט פטריות ואל אהל הרחצה.

חדר הילדים נמלא נהם קולות ששון ושמחה אשר לא חדלו עד צאת העגלה אל אהל הרחצה.

סל מלא פטריות אספו הילדים ביום ההוא, גם לילי מצאה פטריה של עץ לבנה. עד כה היו מעשים, שמיס גול ראתה מציאה כזאת והראתה לה, והפעם מצאה הילדה בעצמה, וכל בני החבורה קראו כאיש אחד בשמחה רבה: “לילי מצאה פטריה!”.

אחרי כן קרבו אל הנהר ויעמידו את הסוסים תחת עצי הלבנה ויבואו אל אהל הרחצה. הרכב טירינטי אסר את הסוסים אל אחד העצים, ויהיו הם עומדים ונלחמים בזנבותיהם עם היתושים המציקים להם, והוא שכב על העשב בצל לבנה ויקטר, ומאהל הרחצה הגיע לאזניו קול צהלת הילדים, אשר לא פסק רגע.

אמנם רבה היגיעה להשגיח על כל הילדים ולעצור בהם בהשתובבם מטוב לב. קשה היה לזכור בלי ערבוב ושגיאה את כל הפוזמקאות והמכנסים והנעלים הקטנים, השונים אלה מאלה לפי מדות הרגלים השונות, להתיר, לפתּח ולענוב את כל הפתילים והכפתורים הקטנים; אך דריה אלכסנדרובנה, שגם בעצמה אהבה תמיד לרחוץ במים וחשבה זאת לדבר מועיל לילדים, מצאה עונג מאין כמוהו ברחצה עם כל ילדיה יחד. לאחוז בידיה את כל הרגלים הקטנות הרכות והבריאות האלה, למתוח עליהן את הפוזמקאות, לקחת על זרועותיה את הגויות הערומות האלה ולטבלן במים ולשמוע פעם קריאות צהלה ופעם קריאות חרדה, לראות את הפרצופים האלה, כשהם נושמים ושואפים בכבדות, ועיניהם פקוחות ומביעות פחד ועליצות יחד, להתבונן אל כל “כרוביה” הקטנים האלה, כשהם משכשכים וזורקים מים על סביבם – כל זה היה לה עונג גדול.

כשהיו חצים מלובשים קרבו ועמדו ביראת הכבוד לפני האהל נשים מבנות־הכפר, לבושות בגדי חג, שהלכו ללקוט עשבים ידועים. מטרונה פילימונובנה קראה אל אחת מהן ונתנה לה סדין וכתונת שנפלו אל המים ובקשה מאתה ליבשם, ודריה אלכסנדרובנה נכנסה בדברים עם הנשים הפשוטות ההן. בראשונה צחקו הנשים והסתירו פניהן בתוך כפיהן ולא הבינו מה שדברה אליהן, אך מהרה גברו על ביישנותן והתחילו מדברות בלי מעצור, ומיד נטה לב דריה אלכסנדרובנה אחריהן, כי ראתה אותן מביטות בחבה מגולה אל ילדיה.

– מה יפית קטנה, לבנה את כסוקר, – אמרה אחת מהן ותבט באהבה אל טניה ותנע בראשה ותוסף: – אבל רזה…

– כן הוא, חולה היתה.

– הגם הוא רחץ, – אמרה השניה ותרמוז על היונק.

– לא, הוא אך בן שלשה חדשים, – ענתה דריה אלכסנדרובנה בגאוה.

– בן חיל!

– ולך יש ילדים?

– ארבעה היו לי ונותרו שנים: ילד וילדה. לפני הצום האחרון גמלתי אותה.

– ובת כמה היא?

– זו השנה השנית.

– למה ככה הרבית להיניק?

– כך אנו נוהגות: שלש תקופות צום…

והשיחה התחילה מעסקת מאד את דריה אלכסנדרובנה, כי שאלה את האשה איך ילדה? מה היתה מחלתן? איה אישה? הלעתים קרובות הוא בא אל ביתו?

כמו נקשרה נפשה של דריה אלכסנדרובנה בנפשות הנשים האלה בשיחה הזאת, דבריהן משכו את לבה ועניניהן העיקריים היו ממין עניניה החשובים לה. קורת רוח מיוחדה מצאה בראותה בבירור, שכל הנשים האלה שמו לבן למה שילדיה מרובים וכולם יפים למראה. גם לידי גיחוך הביאו הנשים ההן את דריה אלכסנדרובנה ועלבו בזה את האנגלית, כי הצחוק ההוא, אשר לא ידעה האנגלית מה הוא ועל מה, היה מכוון לה. אחת מהנשים הצעירות ההן הסתכלה פעמים אחדות באנגלית, אשר אחרה ללבוש את בגדיה, וכאשר שמה עליה שמלה שלישית, לא יכלה האשה ההיא להתאפק ותאמר: “חתול על חתול ועדיין אינה מחותלה” וכל הנצבות עליה צחקו בקול.

ט.

דריה אלכסנדרובנה קרבה בעגלה אל הבית, ומטפחת על ראשה, וילדיה המרוחצים מסביב לה, וראשיהם עוד לא חורבו, והרכב אמר לה: “איזה אדון הולך; כמדומה לי שהוא הפוקרובסקי”.

דריה אלכסנדרובנה הביטה לפניה ותשמח, כי ראתה את לווין הולך לקראתה באדרתו האפורה וכובעו האפור על ראשו. בכל עת שמחה דריה אלכסנדרובנה לקראתו, אבל בפעם הזאת שמחה ביחוד, על כי הוא רואה אותה בכל כבודה. איש זולתו לא היה מסוגל כמוהו להבין את כל גדולתה זאת.

בראותו אותה, ראה את אחד המחזות אשר צייר לו בדמיונו מחיי המשפחה הצפונים לו לימים הבאים.

– דמיונך, דריה אלכסנדרובנה, כתרנגולת על אפרוחיה.

– מה מאד אשמח! – אמרה ותפשוט ידה אליו.

– שמח תשמחי, ואת לא הודעת לי, כי באת הנה. אחי יושב אתי. סטיבה כתב לי, כי את פה.

– סטיבה? – שאלה דריה אלכסנדרובנה בתמיהה.

– כן, הוא כותב, כי עברת הנה, וחושב, כי תתני לי להיות לך לעזר באשר תמצא ידי, – אמר לווין, ופניו נפלו פתאום ומליו נעתקו ויוסף ללכת אצל העגלה, אך לא דבר דבר עוד, כי אם קטף יונקות תרזות ונשך אותם בשניו: פניו נפלו, על כי השיב אל לבו, כי לא ייטב בעיניה, שיבוא איש זר לעזור לה בדבר שהוא מחובות בעלה לביתו. ובאמת לא ישרה בעיניה דרכו זה של סטיפן ארקדיביץ – להטיל את עבודתו לצרכי ביתו על אחרים. גם הבינה כרגע, כי לווין מבין זאת, ועל בינתו היתרה הזאת, על נמוסיותו הדקה הזאת, אהבה אותו דריה אלכסנדרובנה.

– אני הבינותי, – אמר לווין, – כי כוונתו היא, שרוצה את לראות אותי, ושמח אני מאד על זה. מובן מאליו, שאני משער כראוי, עד כמה משונים בעיניך, בעלת בית רגילה בעיר גדולה, סדרי החיים שבמקום הזה. ואם יש צורך בדבר, אני נכון לעבדך בכל כחי.

– לא, לא! – אמרה דולי. – בימים הראשונים היה קשה לי, ועתה נתקן הכל, בעזרת מינקתי הזקנה, – ובדברה רמזה על מטרונה פילימונובנה, אשר הבינה, כי ידובר על אודותיה ותבט אל לווין בצחוק של נחת רוח ובקשת טובה. היא ידעה אותו וגם לא נכחד ממנה, כי חתן טוב הוא לעלמה אחות גברתה, ונפשה אותה, שיגמר דבר זה.

– הואל נא ושבה עמנו. מקום ימצא גם לך, – אמרה אליו הזקנה.

– לא, כי ברגלי אלך. מי מכם, ילדים, ירוץ עמדי להתחרות את הסוסים?

הילדים ידעו אך מעט מאד את לווין, ולא זכרו באיזה יום ראו אותו, אך בדרכיהם עמו לא נראה הרגש המשונה של ביישנות וגועל נפש, המצוי כל כך בילדים בבואם לפני גדולים מתכחשים והגורם להם צרות רבות לעתים קרובות. ההתכחשות מאיזה מין שתהיה יכולה להוליך שולל כל חכם ונבון שבעולם; אבל ילד פשוט שבפשוטים מכיר אותה ומתעב אותה, גם בזמן שהיא מכוסה בכל תחבולות ערומים. בלווין היה אפשר למצוא חסרונות שונים, אך לא התכחשות וגם לא שמץ דבר כזה, ועל כן התנהגו עמו הילדים בחבה שראו אליו על פני אמם. לקול דברו קפצו אליו שני הגדולים שבהם מיד וירוצו עמו בלי כל תמיהה ושאלה, כמו שהיו נכונים לרוץ עם אומנתם, עם מיס גול או עם אמם. גם לילי בקשה, שיתנו לה ללכת אליו, ודריה אלכסנדרובנה מסרה אותה לידו, ויושיבה לווין על כתפו וירץ אתה.

– אל תיראי ואל תחתי, דריה אלכסנדרובנה! – קרא בפנים צוחקים ושמחים, – אי אפשר שתנגף או תפול על ידי.

ואמה ראתה עד כמה הוא קל ועז, מהיר וזהיר יחד בכל תנועותיו ולא דאגה לה עוד, כי אם הביטה אליו בצחוק של נחת רוח והסכמה גמורה.

במקום הזה, בכפר, בחבורת הילדים ובמעמדה של דריה אלכסנדרובנה החביבה לו, צלחה עליו רוחו העליזה, אותה העליצות הילדותית שהיתה מצויה בו והועילה לחבבו על דריה אלכסנדרובנה. בשעת מרוצתו עם הילדים למד אותם פרקים בגימנסטיקה ואגב אורחא בדח את מיס גול בלשון האנגלית המשובשת שהשתמש בה, גם ספר לדריה אלכסנדרובנה על אודות מעשיו באחוזתו.

אחרי סעודת הצהרים התחילה דריה אלכסנדרובנה מדברת אליו, בשבתם שניהם לבדם על המרפסת,על אודות קיטי.

– הנה קיטי נכונה לבוא הנה ולשבת אתי פה כל ימי הקיץ.

– האומנם? – אמר לווין, ופניו האדימוּ, וכדי להפליגה בדברים אמר: – ומה תעני על שאלתי הקודמת? האשלח לך שתי פרות? אם רצונך לעשות חשבון עמי בדברים כאלה, שלמי נא לי חמשה רובלים לחודש, אם לא יחרף לבבך.

– לא, תודות לך. כבר נכון הכל אצלנו.

– אם כן אראה נא את פרותיך, ואם טוב בעיניך אצוה את המשרתים על דבר אכילתן, כי הכל לפי טיב המספוא.

ובחפצו להפליגה עוד בדבריו, הרצה לפניה תורה שלמה בעסק החלב, ועיקרי תורה זו, שכל פרה אינה אלא מכונה הופכת מספוא לחלב, וכיוצא בזה.

זאת דבר, ונפשו אותה מאד לשמוע פרטי דברים על אודות קיטי, ועם זה ירא לבו מפני הפרטים ההם. מתירא היה, פן תאבד מנוחתו אשר קנה לו ביגיעה רבה.

– כן הוא, כן, אבל כל זה דורש השגחה מעולה, ומי ישגיח? – השיבה לו דריה אלכסנדרובנה, לא ברצונה, כי אם מפני הכבוד.

בעזרת מטרונה פילימונובנה כבר עלתה בידה לשים בעסקיה סדרים ולא רצתה לשנות בהם דבר; גם לא האמינה במדעי לווין בעסקי הכפרים. חשודות היו בעיניה סברותיו, שכל פרה אינה אלא מכונה לעשות חלב. על פי דעתה אין סברות כאלה מסוגלות אלא לקלקל את עסקי הכפר. הדבר היה פשוט מזה הרבה בעיניה: כבר אמרה לה מטרונה פילימונובנה, שצריך להרבות במספוא ובמי־מזון לשתים מהן, למטולאה וללבנה, ולהזהיר את הטבח, שלא יוציא את השופכין מבית המבשלות בעד פרתה של הכובסת. זה היה ברור. והסברות על אודות מאכלי קמח ומאכלי דשא היו מוטלים בספק בעיניה ובלתי מבוררות כלל. וביחוד חפצה נפשה לדבר על אודות קיטי.

י.

– קיטי כותבת לי, כי היא מבקשת לה עתה אך בדידות ומנוחה, – אמרה דולי, אחרי עצרם במלים רגעים אחדים.

– ומה שלומה, הרוח לה? – שאל לווין בדאגה.

– תודות לאל, אך שלום לה עתה. אני לא האמנתי מעולם, כי חולת־לב היא.

– שמח אשמח מאד! – אמר לווין, ודולי ראתה על פניו, באמרו זאת ובהביטו אליה אחרי כן בלי הוסיף דבר, סימני עצבת מסותרת מחלה לב.

– שמע נא, קונסטנטין דמיטריץ, – אמרה אליו בצחוק חבה וקצת לגלוג שלה, – למה זה תכעס על קיטי?

– אני? אינני כועס, – אמר לווין.

– לא, כי כועס אתה. למה לא באת להראות לא אלינו ולא אליהם בבואך למוסקבה?

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר לווין, וכל פניו לבשו אודם, – תמה אני, כי את בטוב לבבך לא תרגישי מה שתעשי לי בשאלתך. איככה לא יצר לך עלי, בדעתך…

– מה אני יודעת?

– יודעת את, כי השתדכתי והשיבו את פני, – אמר לווין בחפזון.

– ובמה תדע, כי ידעתי זאת?

– הלא הדבר ידוע לכל.

– וזאת טעות בידך; אני לא ידעתי זאת, אף על פי שהבינותי קצת.

– אבל עתה כבר נודע לך.

– אני אך ידעתי, כי אירע דבר, אשר הדאיב את נפשה בחזקה, וכי בקשה מאתי, שלא אדבר בזה לעולם; ואם לי לא הגידה, אין איש בעולם אשר הגידה לו זאת. אבל מה נהיה ביניכם? הגידה נא אתה.

– כבר הגדתי לך מה שהיה.

– באיזה יום הגדת לי?

– בהיותי אצלכם בפעם האחרונה.

– הידעת את אשר אומר לך, – אמרה דריה אלכסנדרובנה, – צר לי עליה, צר לי מאד; ואתה שרוי בצער אך מגאוה.

– אפשר הדבר, – אמר לווין, – אך…

דולי נכנסה לתוך דבריו.

– אך עליה צר לי, עליה, על האומללה הזאת נכמרו רחמי. עתה הבינותי הכל.

– רב לנו, דריה אלכסנדרובנה, סלחי נא לי, – אמר ויקם. – שלום לך, דריה אלכסנדרובנה.

– לא, המתן מעט, – אמרה אליו ותחזק בשרוולו, – המתן מעט, שבה נא.

– אל נא, אל נא נוסף לדבר בזה, – אמר לווין וישב, ובאותה שעה הרגיש, כי התוחלת הנכזבה שכבר נואש ממנה חוזרת ונעורה בלבו.

– לולא יקרת בעיני, – אמרה דולי, ודמעות נראו בעיניה, – לולא ידעתיך במדה זו שאני יודעת אותך…

הרגש, אשר נחשב בעיניו כמת, הוסיף להתעורר בקרבו ויהי הולך וחזק.

– כן הוא, עתה הבינותי הכל, – הוסיפה דריה אלכסנדרובנה. – אתה לא תוכל להבין זאת; אתם, הגברים, שחפשים אתם, ולכם הברירה, יודעים אתם היטב את מי תאהבו. לא כן עלמה, שדרכה לחכות למי שיבחר בה, ומנהגה מנהג ביישנות של נשים ועלמות, ואתכם היא רואה אך מרחוק ומאמנת לכל היוצא מפיכם – עלמה כזאת יש אשר תרגיש ולא תדע בעצמה מה הוא הרגש הזה.

– אם אין לבה אומר לה…

– לא לבה אומר, אבל הגע בעצמך: אחד מכם, כי ישא עינו אל עלמה, הוא רגיל לבוא אל ביתה, מתקרב אליה, מסתכל בה, ממתין עד שידע, אם ימצא בה את המדות החביבות לו, ואחרי כן, כאשר יתברר לו, שהוא אוהב אותה, הוא משתדך אליה…

– אין כל הפרטים האלה מתאימים.

– אין הפרטים עיקר, אבל אתם משתדכים בשעה שכבר גמלה אהבתכם. בשעה שהמשתדך כבר ברר לעצמו והכריע, במי מהשתים, שנתן עיניו בהן, הוא חפץ באמת. ואת פי העלמה אין שואלים. אומרים לה שתבחר בעצמה, ויכולה היא לא לבחור, כי אם לאמור “הן” או “לא”.

“הבחירה היא ביני ובין וורונסקי”, אמר בלבו, והרגש, אשר נעור בקרבו, חזר ומת, אלא שגם במותו לחץ והכאיב את לבו.

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר אליה, – כן בוחרים בגד או קנין אחר, אך לא אהבה. כבר הוחלט, וכך יפה… אין בחירה אחר בחירה.

– אך גאוה היא, גאוה וגודל לבב! – אמרה דריה אלכסנדרובנה וכמו בזה לו על הרגש הזה השפל הרבה מאותו הרגש שאינו נודע אלא לנשים. – כשפנית אל קיטי, לא יכלה על פי מצב רוחה באותה שעה להשיב לך תשובה נכונה, כי פסחה על שתי הסעפים ולא ידעה במי לבחור, בך או בוורונסקי. אותו ראתה בכל יום, ואותך לא ראתה זה ימים רבים. אמת הדבר, כי אילו היתה גדולה קצת בשנים… למשל, אילו היתה נפשי תחת נפשה, לא יכולתי לפקפק אפילו רגע אחד. אני שנאתיו תמיד, וסופו מוכיח על תחלתו.

לווין זכר את תשובתה של קיטי באמרה: “לא, זה אי אפשר”.

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר לה בלשון תרעומות, – מוקיר אני את בטחונך בי; אני חושב, כי טועה את. אך אם צדקתי אם אין, דעי לך, שבגאותי זאת, הבזויה בעיניך, אי אפשר לי גם להעלות על דעתי להגות עוד בקטירינה אלכסנדרובנה… הלא תביני זאת, אי אפשר כלל.

– רק עוד דבר זה אומר לך: הלא הבין, כי באחותי אני מדברת, באחותי האהובה לי כבת. ואני לא אמרתי לך, כי אהבה אותך בעת ההיא, אך נתכוונתי לבאר לך, שאין מאונה ברגע ההוא מוכיח כלום.

– אני לא אדע! – אמר לווין ויתר ממקומו. – אילו ידעת, עד כמה תציקי לי בדבריך. הרי זה דומה לאדם שאומר לאם שכולה על ילדה המת: “יכול היה להיות כזה וכזה, להאריך ימים ולהמציא לך שמחה ונחת”. סוף סוף אין זה אלא ילד מת, אשר לא יחיה עוד.

– מה מגוחך אתה, – אמרה דריה אלכסנדרובנה ותבט אליו ברגזו, וצחוק קל של לעג ועוצב יחד על שפתיה. – כן הוא, עתה הדבר הולך ומתברר לי, – הוסיפה בפנים מלאים עיון. – אם כן לא תבוא אלינו בימים אשר תשב קיטי פה?

– לא, לא אבוא. מובן מאליו, שלא אהיה בורח מפני קטירינה אלכסנדרובנה, אך אשתדל – בכל מקום שאוכל – למלטה מראות פני הקשים לה.

– מאד, מאד אתה מגוחך, – אמרה דריה אלכסנדרובנה שנית ותסתכל בפניו באהבה: – טוב אפוא, יהי מה שדברנו פה כאילו לא דברנו. למה באת הנה, טניה? – שאלה דריה אלכסנדרובנה צרפתית את בתה, שנכנסה ל חדר ההוא באותו הרגע.

– איפה מעדרי, אמי?

– הלא אני מדברת אליך צרפתית, דברי גם את כן.

הילדה רצתה לשנות את שאלתה צרפתית, אפס כי שכחה את תרגומו הצרפתי של “מעדר”; אמה הגידה לה זאת ואחרי כן אמרה לה צרפתית, איפה תמצא את המעדר. והדבר הזה היה לא טוב בעיני לווין.

כל מה שראו עיניו בבית דריה אלכסנדרובנה ובדרכי ילדיה לא היה חביב לו עוד כבראשונה.

“ולמה זה היא מדברת עם ילדיה צרפתית? – אמר בלבו. – כמה השתנות והתכחשות בזה! והילדים מרגישים זאת. ככה מלמדים את הילדים לדבר צרפתית ומרחיקים אותם משפת אמם”,והוא לא ידע, שזה עשרים פעמים דברה דריה אל לבה כזאת, אלא שאף על פי כן גמרה, שאי אפשר לה ללמד את ילדיה בדרך אחרת.

– אבל אנה אתה נחפז לנסוע? שבה נא.

לווין נשאר אצלה עד שעת שתית החמים, אך ערבה כל שמחתו, וקשה היה לו לשבת שם.

אחרי הטה יצא לווין אל הפרוזדור ויצו לאסור את הסוסים, ובשובו ראה, והנה דריה אלכסנדרובנה מלאה רוגז, ופניה נפלו, ודמעות בעיניה. בשעה שעמד לווין בפרוזדור קרה אותה דבר, אשר השבית פתאום את כל שמחתה ששמחה בילדיה ביום ההוא ובטל את כל גאותה שהתגאתה בהם: גרישה וטניה נאבקו בגלל כדור המשחק. דריה אלכסנדרובנה שמעה קול צעקה מחדר הילדים ותרץ שמה, והנה מראה נורא נגד עיניה: טניה החזיקה את גרישה בציצת ראשו, והוא הכה אותה בלי הזהר ככל אשר מצאה ידו, ופניו נעוו מחמה. דריה אלכסנדרובנה ראתה זאת וכמו נתק דבר בתוך חדרי לבה, כמו באה חשכה גדולה להקדיר חייה: כי נגלה לה, שילדיה אלה, שהתגאתה בהם, היו לא רק מן המצויים שבמצויים, כי אם גם מן המקולקלים שבהם, ילדים שלא הורגלו בדרך ארץ, בעלי מדות גסות ואכזרים כחיתו יער, כללו של דבר ילדים רעים.

ברגעים ההם לא יכלה לא לדבר ולא להרהר בשום ענין אחר חוץ מזה וכן לא יכלה לעצור ברוחה מספר את הדבר ללווין.

לווין ראה, כי צר לה מאד ויתאמץ לנחמה ויאמר לה, שאין כל סימן רע במעשה זה, כי כל הילדים דרכם להאבק; אך בפיו דבר כן ובלבו אמר: “לא, אני לא אשנה את דרכי לדבר צרפתית עם ילדי; אך לא ילדים כאלה יהיו לי; עלינו אך להמנע מהשחית את דרכי הילדים ואת מדותיהם הטובות, ואז יהיו טובים ונחמדים. כן הוא, לא כאלה יהיו ילדי!”

לווין התפטר מאתה ויסע לדרכו, והיא לא עצרתהו עוד.

יא.

בחצי חודש יולי בא אל לווין זקן הכפר שבאחוזת אחותו, הרחוק מפוקרובסקא כעשרים תחומים, לתת חשבון לפניו על מהלך העסקים וקציר העשב. הכנסתה העיקרית של אחוזת אחותו באה מכרי העשב הרוים שהיו בה. בשנים הקודמות היו האכרים חוכרים את הכרים האלה בעשרים רובל לדיסיאטינה. כאשר היה לווין למנהל לאחוזה הזאת ראה ויתבונן, שכרי העשב יפים יותר, ויקבע שכר חכירתם עשרים וחמשה רובל לדיסיאטינה. האכרים לא רצו לחכור במחיר זה וכפי שנראה לו לקונסטנטין לווין לא נתנו גם לאחרים לחכור. ויבוא לווין בּעצמו אל האחוזה ויצו לקצור ולאסוף את העשב, מקצתו על ידי שכירים ומקצתו על ידי אכרים על מנת שיקחו להם חלק קבוע בקציר. אכרי הכפר עשו ככל אשר מצאה ידם להפריעו ממנהג הדש זה, אבל הוא עשה והצליח, ובשנה הראשונה גדלה ההכנסה כמעט כפלים. גם בשנה השנית גם בשנה שלפני שנת המעשה הזאת הוסיפו האכרים להפריע, והעשב נקצר ונאסף כבשנה הראשונה. אך בשנה הזאת חכרו האכרים את כל הכרים ל“שליש”⁷, וזקן הכפר בא להודיעו כי הכל נקצר ונערם, וכי ביראתו מפני הגשמים קרא לסופר האחוזה ובפניו חלק את החשש וכבר הכניס מחשש בעלת האחוזה אל גרנה אחת עשרה ערמות. על פי תשובותיו הסתומות של הזקן על השאלה, כמה חשש עשה הכר הגדול, על פי פזיזותו לחלק את החשש בלי שאול את המנהל ועל פי כל מדברו של אותו זקן הבין לווין, שיש דברים בגו, ויגמור לנסוע שמה בעצמו ולראות בעיניו.

בצהרים בא לווין אל הכפר ההוא וימסור את סוסו לידי אכר זקן ממיודעיו, בעל מינקת אחיו, ויבוא אל גן־הדבורים של הזקן הזה לדבר עמו ולשמוע מפיו פרטי דברים על אודות קציר העשב. פרמניץ – זה שם הזקן – היה איש צורה ומרבה שיחה ויקבל את לווין בשמחה ויראהו את כל קניניו ויספר לו בפרטות על אודות דבוריו ונחילי השנה הזאת; אך על שאלות לווין בענין העשב השיב לא בנפש חפצה ותשובותיו היו סתומות. בזה מצא לווין עוד הוכחה אחת, שהשערותיו נכונות, וילך אל מקום הקציר וירא את הערמות. הערמות לא יכלו להכיל חמשים עגלות, וכדי להראות בבירור שכן הוא צוה לווין להביא את העגלות, אשר טענו והוליכו בהן את העשב ולהעביר ערמה אחת אל הרפת והנה יצאו אך שלשים ושתים עגלות. לשוא הבטיח הזקן, כי החשש תופח בטבעו בעודנו לח וכי נתכווץ בערמות, וישבע, כי הכל נעשה בצדק ובישרת לבב; לווין עמד על דעתו כי לפי שהחשש נחלק שלא בפקודתו איננו מקבל אותו בשיעור חמשים עגלות לערמה. אחרי טענות ארוכות הוחלט, שהאכרים יקבלו בחלקם את אחת עשרה הערמות, שהובאו אל הגורן, על פי חשבון חמשים עגלות לערמה, ובחלק בעלת האחוזה יתנו ערמות אחרות. הטענות והמענות האלה וחלוקת הערמות נמשכו עד לפנות ערב. כשנגמרה כל החלוקה העמיד לווין תחתיו את סופר האחוזה להשגיח על מעשי האכרים וישב על גל־חשש אחד, שנעצו בו זמורה לסימן ויתענג למראה עיניו על הכר הנרחב המלא המון עם.

בלשון האדמה שבתוך עבר הנהר הכפוץ, מאחרי אגם־בצה קטן, נהרו לעיניו הנשים הכפריות, השונות במראיהן ובלבושיהן, בדמות שורה ארוכה, וקולותיהן, צהלת צחוק ושיחה מרובה, הגיעו לאזניו משם, ועל הלקש הירקרק המזהיר מרחוק השתרעו מהר לעיניו גלים אפורים, גלי חשש צבור בחפזון. אחרי הנשים הלכו האכרים, ואיש קלשונו בידו, ומהרה היו צבורי החשש לערמות נפוחות, רחבות וגבוהות, משמאל רעשו העגלות על פני הכר החשוף, וערמות החשש הנודף הורמו זו אחר זו בקלשונים גדולים והוטלו על העגלות כחומות גבוהות מאחורי הסוסים.

– אך זה רוח טוב לקציר! אך זה חשש יפה! – אמר הזקן פרמניץ, אשר ישב גם הוא אצל לווין. – טה הוא ולא חשש! ומה מהירים הם במלאכתם! כבני אוזא שפזרו להם גרעינים הם מלקטים! – הוסיף וירמוז על הערמות הנגרפות לעיניהם. – משעת הצהרים הספיקו להוליך חציו.

– האחרונה היא? – קרא הזקן אל אכר צעיר, אשר עבר על פניו בעגלה והיה עומד על מחיצתה הקדומה ומנופף ומנהיג את סוסו במושכות הקנבוס שבידו.

– האחרונה, אבי! – קרא האכר הצעיר ויעצור בסוסו ויבט בצחוק קל אל האשה האדמונית, אשר ישבה בתוך העגלה בפנים שמחים וצוחקים וינהג הלאה בעגלתו.

– מי הוא זה? בנך? – שאל לווין.

– קטן בני, – אמר הזקן בבדיחת חבה

– בן חיל נפלא!

– נער טוב.

– ובעל אשה?

– זה השנה השלישית.

– וגם בנים לו?

– איזו בנים! שנה תמימה לא הבין דבר, ואנחנו מלגלגים עליו, – ענה הזקן. – אבל מה טוב החשש! טה ממש! – חזר הזקן לדבריו הראשונים, בחפצו לנטות מענין זה.

לווין הסתכל עוד בצעיר הזה – וונקה פרמנוב קראו לו – ובאשתו. הם התחילו טוענים את העגלה לא רחוק משם. הוא עמד על העגלה ויקבל וישוה וידרוך את צבורי החשש הגדולים, אשר הטילה לפניו אשתו העסקנית הצעירה והיפה בראשונה בכפיה, ואחרי כן בקלשון. בידים קלות ומהירות ובפנים צוהלים עשתה את שלה. החשש לא עלה על נקלה, כי התלכדו חלקיו הדקים זה בזה. אך היא הפרידה ורככה מעט את הגל המכווץ ותנעץ בו את קלשונה ותכף בתנועה קלה ומהירה ותשען על הקלשון בכל כובד גויתה ומיד חזרה והטתה אחורנית את גבה החגור באזור אדום, וקומתה חזרה ונזקפה, והובלט לבה, לב אשה צעירה ובריאה, מתחת לכסוי הבד המתוח עליו, ובידיה חטפה והחזיקה את הקלשון ותזרוק בכח מלמטה למעלה את החשש שנאחז בו אל העגלה. ואישה בחפצו להמעיט את יגיעתה כפי האפשר, חטף ויקבל בידים פשוטות ומורחבות את אשר המציאה לו בכל פעם וימהר להניחו כראוי על עגלתו. כאשר המציאה לו את שארית החשש האחרונה במגריפה, נערה את פירורי העשבים שנתפזרו על צוארה ותשב למקומה את מטפחת ראשה האדומה, אשר הורדה על מצחה הלבן, שלא שזפתו השמש, ותזחל אל מתחת לעגלה לעזור לחזק את המשא אשר עליה. אישה הורה אותה, איך תקשור את החבל במוט, ויצחק צחוק גדול על אחד מדבריה שאמרה לו ברגע ההוא. על פני שניהם נראתה אהבה עזה של צעירים לימים, שרגש האהבה עודנו חדש עמהם.

יב.

המשא נקשר והודבק היטב; איבן קפץ וינהג ברסנו את סוסו הטוב והבריא; ואשתו זרקה את המגריפה אל העגלה ותלך בצערי און, הלוך ונופף בידיה, אל הנשים, שנועדו שם בדמות מקהלת מזמרות. איבן יצא בעגלתו אל המסלה ונלוה אל שאר הנוסעים משם והנשים הלכו מאחרי העגלות הלוך ושורר בקולותיהן, קולות ששון ושמחה, שנשמעו למרחוק, ומגריפותיהן על כתפיהן, ופרחים בהירי־צבעים מתנוססים עליהן. אחת מהן החלה בקול גס ומשונה את חרוזי השירה וכהגיעה אל מקום השנות המלים חזרו כולן כאחת לראש, והן כחמשים נשים, שקולותיהן החזקים מקצתם גסים ומקצתם דקים.

בקול זמרה זה הלכו הנשים הלוך וקרוב אל המקום אשר ישב שם לווין, ובקרבן נדמה לו, כי עננת רעמי צהלה ושמחה עולה עליו. והעננה הגיעה אליו ותתקפהו, והערמה אשר שכב עליה ושאר הערמות והעגלות וכל הכר עם השדה שנשקף מרחוק – כל אלה יחד התחילו חוגגים ונעים לקולות הזמרה המשונה הזאת. זמרה בלולה בצעקות, בשריקות ובגניחות מיוחדות מטוב לב. לווין התחיל מקנא בהן על עליצותן הפשוטה והנאמנה, ונפשו אותה להשתתף בה ולהביע שמחתו בחיים גם הוא עמהן. אך הוא לא יכול עשות דבר בלתי אם לשכב על מקומו ולהשקיף ולשמוע. כאשר הרחיק ההמון הזה מגבול מראה עיניו ומשמע אזניו, תקפוהו געגועים קשים, ויתעצב אל לבו על בדידותו, על הבטלה שהוא בטל מעבודת הגוף ועל השנאה הכבושה שיש בו לעולם כולו.

אחדים מהאכרים, אשר נדונו ויריבו אתו יותר מכל חבריהם על דבר החשש, אותם האכרים, אשר דבר אליהם קשות או אשר בקשו לרמותו, ברכו אותו בסבר פנים יפות בעברם על פניו וברור היה, כי אינם חורשים ואינם יכולים לחרוש עליו רעה, אף אינם נחמים על מזמתם אשר זממו לעשות לו ואינם זוכרים את כל אותו המאורע. כל הדבר נשתקע בים העבודה שעבדו כולם יחד בגילה וברנה. אלהים בורא יום ונותן לאדם כח. היום והכח מוקדשים יחד לעבודה, ומתן שכרה של עבודה זו בה בעצמה. ולמי היא? ומה יהי פריה? השאלות האלה אינן כענין ואין בהן כלום.

פעמים רבות התבונן לווין בחיים האלה, פעמים רבות קנא באנשים שחייהם חיים כאלה, אך ביום ההוא, ביחוד אחרי ראותו את דרכי איבן פרמנוב עם אשתו הצעירה, עלתה על דעתו בפעם הראשונה בבירור, שבידו להחליף את חייו הקשים, את חיי הבטלה וההתחפשות ורדיפת הבצע בחיי העבודה הצבוריים הטהורים והנחמדים.

הזקן, אשר ישב אצלו, כבר הלך לביתו; גם כל העם הלך איש לדרכו. אנשי המקומות הקרובים הלכו לבתיהם, והיושבים במקומות רחוקים נאספו לסעוד וללון יחד בכר. ולווין הוסיף לשכב על ערמתו, ואיש לא ראה אותו, וישקף וישמע ויהרהר. האנשים שנשארו ללון שם לא נתנו שנת לעיניהם כמעט כל הלילה ההוא, שהיה מלילות הקיץ הקצרים. בראשונה נשמע קול שיחתם וצחקם מטוב לב בסעדם יחד ואחרי כן עוד קול רנה ושירים וצחוק.

כל היום הארוך ההוא, יום עבודה רבה, לא השאיר אחריו בקרבם בלתי אם לב שמח. לפני עלות השחר היה שם כל שאון לדממה. אך קולות הצפרדעים, המקרקרות בלי הפסק ברצותיהן, נשמעו יחד עם נעירת הסוסים מתוך האד העולה מן האדמה לפנות הבוקר. לווין נעור מהרהורי לבו ויקם ממשכבו על הערמה ויבט אל הכוכבים ויבן, כי עבר הלילה.

“ומה אפוא אעשה? ואיך אעשה זאת?” אמר עם לבבו ויתאמץ לברר לעצמו את כל אשר הגה והרגיש בלילה הקצר ההוא. כל רעיונותיו ורגשותיו נחלקו לשלשה סעיפים: האחד היה ענין עזיבת דרכיו הקודמים והשכלתו שאין חפץ בה. בעזיבה זו ראה עונג לנפשו, וקלה ופשוטה היתה לו. בסעיף השני נכללו מחשבותיו ודמיונותיו על אודות החיים החדשים, שרצה להכנס בהם. בבירור גמור הרגיש, עד כמה החיים האלה פשוטים, טהורים ונכוחים, ומובטח היה, שימצא בהם את השמחה בחלקו ואת המנוחה ואת רגש הכבוד הפנימי שהוא חסר לנפשו ושהוא כואב מאד על חסרונם. והסעיף השלישי היה רעיונות בשאלת אפני המעבר מן החיים הקודמים אל החדשים. אך על שאלה זאת לא מצא ת שובות ברורות. "עלי להיות בעל אשה, לעסוק ביגיע כפים ו להצטרך ליגיע כפי. היש לי לצאת מפוקרובסקא? לקנות לי קרקע? להכתב בעדת אכרים? לקחת לי אשה מבנות האכרים? אבל איך אעשה כל זאת? – הוסיף לשאול בלבו ולא מצא מענה. – אולם מאשר לא ישנתי כל הלילה לא אוכל עתה לתת חשבון ברור לנפשי, – השיב אמריו לו. – אחרי כן אברר הכל. אך בזאת אני בטוח: בלילה הזה הוטל גורלי. כל חלומותי הקודמים על אודות חיי הנשואים הבל וריק הם, לא זה הדרך. הדבר פשוט ונבחר לי הרבה…

“מה נהדר המראה!” – אמר בלבו, בראותו באמצע רקיע השמים ממעל לראשו קבוצת עבי־צמר־צחר קטנים בדמות קונכיה, שעינה כעין קליפת המרגלית, – “מה נחמד הכל בליל חמד זה! ואימתי הספיקה קונכיה זו ללבוש צורתה? – הן לפני שעה קטנה הבטתי השמימה, ולא נראה עליהם מאומה, רק שתי רצועות לבנות לבד. ככה נשתנו כמו רגע גם השקפותי על החיים”.

לווין יצא מן הכר ההוא אל המסלה הגדולה ההולכת אל הכפר. רוח חרישית נשבה, ואד ועלטה היו, כי הגיע רגע הענן והערפל המצוים לפני עלות השחר, או לפני גמר נצחונו של האור במלחמתו עם החשך.

ברגלים מהירות הלך הלוך והבט אל הארץ, הלוך והתכוץ מקרת שעת הבוקר. “מה זאת? הנה מרכבה מרקדה” אמר בלבו, בשמעו קול מצלות סוסים וירם ראשו. במרחק ארבעים צעדים מאתו נסעה נכחו במסלה הגדולה ההיא, המכוסה ירק דשא דק, מרכבה רתומה לארבעה סוסים, וחבילות משא של נוסעים על גגה. הסוסים האמצעיים התאמצו לצאת מבין חריצי־הגלגלים, שראו לפניהם על אדמת המסלה, וילחצו אל המוט התלוי לרחבו מאחריהם, אך הרכב המהיר במלאכתו, שהיה מוטה הצדה על מושבו, החזיק את המוט בכח, ואופני המרכבה התגלגלו בּמהירות בתוך חלקת החריצים.

רק בזאת התבונן לווין ויבט אל המרכבה בעודו שקוע בהרהוריו, בלי שים לב לראות, מי נוסע בה.

בפנת המרכבה התנמנמה אשה זקנה, ועל יד החלון ישבה עלמה צעירה, שלפי הנראה נעורה אך לפני רגעים אחדים, ותחזק בשתי ידיה בקשורי רדידה הלבן. והעלמה עליזה, עסוקה במחשבות ומלאה זיו חיים פנימיים יפים ומשוכללים, שאינם דומים כלל לחיי לווין, וכשנקרה לווין נגד עיניה הביטה אל אדמימות המזרח.

ברגע שהמחזה הזה חלף הלך לו התבונן, כי שתי עינים, שחותם אהבת אמת עליהן, הביטו אליו. היא הכירה אותו, ופניה נהרו משמחה שיש עמה תמיהה.

והוא ידע, שלא טעה בראותו. עוד שתי עינים כאלה לא היו ולא נבראו. רק עלמה אחת נמצאה בכל הארץ, שכל עולמו וכל תוכן חייו יכלו להתרכז בה. לא היה כל ספק בעיניו, כי קיטי היא שעברה עליו במרכבה; כי מתחנת מסלת הברזל נסעה ליירגושובה. וכל המחשבות אשר סערו בקרבו בלילה ההוא, כל החלטותיו אשר החליט על אודות הימים הבאים, בטלו יחד פתאום ברגע ההוא. בגועל נפש זכר, כי עלתה על דעתו לקחת לו אשה מבנות האכרים. רק שם, במרכבה אשר חלפה עברה עליו במהירות מרובה ונסבה אל עברה השני של המסלה, – רק שם היה אפשר למצוא את חידת חייו, אשר כבדה ממנו והדאיבה את נפשו בחזקה בימים האחרונים.

היא לא נשקפה עוד מתוך המרכבה. משק נוצות הברזל לא נשמע עוד, גם קול המצלות נחבא כמעט; נביחת כלבים העידה, כי עברה המרכבה גם לפני הכפר; – וישארו שם אך השדות החשופים מסביב לו והכפר מלפניו והוא בעצמו, איש בודד ונכרי לכל, איש הולך לבדו במסלה גדולה ועזובה.

לווין נשא עיניו השמימה ויקו למצוא שם את קבוצת העבים הקטנים בתמונת קונכיה, אשר ראה בה את דמות מהלך רעיוניו ורגשותיו בלילה ההוא, אך לא מצא כל שארית לתמונה ההיא. שם במרומים כבר נשתנה הכל. תחת הקונכיה, שלא נשאר כל זכר לה, נמתחה על פני חצי הרקיע יריעת גזרי עבים קטנים הולכים ודקים. השמים הזהירו בלבוש תכלת ובחבה ובשפת חידות ורזים כבראשונה השיבו לו על שאלות מבטי עיניו.

"לא, – אמר אל לבו, – אמנם טובו מאד החיים ההם, הפשוטים והמלאים עבודה, אך אני לא אוכל לשוב אליהם. אוהב אני אותה.

יג.

איש, מבלעדי המקורבים ביותר לאליקסיי אלכסנדרוביץ, לא ידע, כי השר הזה, שלפי הנראה אין כמוהו קר רוח ומתנהג בחשבון, מצוין ברגשנות לדבר אחד, במדה שאינה מתאמת לאפיו הכללי: הוא לא יכול לשמוע ולראות בקרירות דעת בבכות ילד או אשה לפניו. למראה דמעות היו טענותיו מסתתמות ומחשבותיו מתבלבלות. ראש לשכתו ומזכירו ידעו זאת והיו מזהירים את בעלות הבקשות, שתשמרנה לנפשותיהן ולא תבכינה, למען לא יבולע להן בדברי בקשותיהן. “פן יקצוף ולא יטה אזנו לכן”, אמרו להן פקידיו אלה. ובאמת היה מביע מבוכתו לקול בכי ולמראה דמעות בכעס מבוהל. “לא אוכל עשות מאומה. סורי נא מהר מזה!” היה צועק ועונה לבעלת בקשה בבואה לבכות לפניו.

כאשר הגידה לו אנה, בשובם ממקום התחרות, את הדברים שבינה לבין וורונסקי וכסתה פניה בכפיה והתחילה בוכה לעיניו, הרגיש אליקסיי אלכסנדרוביץ, בכל חמתו עליה, שהוא בא במבוכה הגדולה התוקפת אותו בכל פעם שבוכים לפניו. מדעתו זאת ומדעתו, שרגשנות יתרה ברגע כזה אינה לפי כבודו ומצבו, התאפק וישמר מהראות כל אות חיים, ישב בלי נוע ובלי שים עין עליה; וזה הדבר, אשר היו פניו כפני מת לתמהון לבב אנה.

כשנגשה המרכבה אל הבית הוריד אותה ארצה ויתחזק ויתפטר מאתה בנמוסיות הנהוגה ואמר באזניה את הדברים האחרים, אשר לא הטילו כל חובה עליו, כי מחר יגיד לה, מה שהוא חושב לעשות.

דברי אשתו, אשר הוברר לו בהם, כי כל מגורתו באה לו, הביאו לו כאב לב נורא. והכאב הזה חזק עוד יותר, כשנלוה אליו הרגש המשונה, רגש החמלה עליה, שהעירו בו דמעותיה. אך כאשר נשאר לבדו במרכבה ראה ויתפלא וישמח, כי סרו מעליו גם החמלה הקשה הזאת, גם צרות לבבו שבימים האחרונים על דבר אשתו, גם אש חמת הקנאה שהציקה לו.

כאיש אשר עקרו את שנו הרועה, שכאבה עליו ימים רבים, היה ברגעים ההם. אחרי המכאוב הנורא הבא על האדם בשעת עקירת השן, שנדמה לו בה, כאילו גוש גדול מכל ראשו נעקר מתוך לחיו הפנימי, הוא מרגיש פתאום, בלי האמן בעצמו, כי הדבר, אשר הפליא את מכאוביו והעסיק אותו כל היום בלי הרפות ממנו, הוסר ויהי כלא היה, ומעתה אינו אנוס עוד להרהר בלי הפסק אך בשנו לבד. כזאת הרגיש אליקסיי אלכסנדרוביץ. משונה ונורא היה כאבו, אבל הכאב ההוא עבר; ומיד ראה, שהוא יכול מעתה לחזור ולחיות ולהרהר גם בדברים אחרים.

“בלי רגש כבוד ובלי לב היא, בלי כל אמונה דתית, אשה נשחתה! זאת ידעתי וראיתי בעיני כל הימים, אף על פי שבחמלתי עליה התאמצתי לכחש לנפשי בדבר הזה”, אמר אל לבו. ובאמת נדמה לו, שראה זאת כל ימיו; ויזכור פרטים מדברי ימי חייו, אשר לא רעו בעיניו עד היום ההוא, אבל ביום ההוא מצא בהם הוכחות ברורות, שהיתה אשה נשחתה בכל עת. “שגיתי בקשרי את חיי בחייה; אבל אין כל מעשה רשע בשגיאתי זאת, ועל כן אי אפשר לי שאהיה לאומלל בגללה. לא בי העון, – הוסיף לדבר אל לבו, – כי אם בה. אך מה לי ולה? הרי היא כאילו אינה בעיני”.

לגורלה ולגורל בנם, – גם עם בנו לא היה עוד כתמול שלשום – לא דאג עוד. רק דבר אחד העסיק אותו והוא, איזו הדרך הנכונה והיפה והטובה לפניו – שבשביל זה היא גם הישרה מכל הדרכים – לנער בה את הרפש אשר זרקה עליו בניוולה ולהוסיף ללכת בדרכו הישרה של חיי עבודה רבה ומועילה.

“לא אוכל להיות אומלל ואובד, בגלל אשר אשה בזויה השחיתה את דרכה; עלי אך למצוא את המוצא הטוב והנאוה מן המבוכה הקשה, אשר הביאתנו בה. גם מצוא אמצא אותו, – אמר אל לבו בפנים הולכים וזועפים. – לא אני הראשון ולא אני האחרון”. ועל זכרונו עלו מלבד המקרים ההיסטוריים, מהילני היפה אשת מינילאי, שזכתה לפרסום מיוחד, עד בנות דורות מאוחרים עוד הרבה מעשים בנשים סוטות שהיו בימיו בבתי מרום עם הארץ שבדורו. “דאריאלוב, פולטובסקי, הנסיך קריבנוב, הגרף פאסקודין, דראם… כן, גם דראם… והוא איש ישר ורב פעלים… סימיונוב, צ’אגין, סיגונין, – זכר אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אמת הדבר, שהבריות מלגלגים קצת באנשים האלה שלא בפניהם, אך לא מחכמה ילעיגו; אני לא ראיתי בזה מימי אלא צרה גדולה והשתתפתי בצערם תמיד”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו, אף על פי שלא כן היה באמת, כי מעולם לא השתתף בצער ממין זה, כי במדה שרבו מעשים בנשים סוטות בבתים אחרים, בה במדה גבה לבו במדותיו הטובות. “הרי זו רעה, שכל אדם יכול לנפול בה. ברעה הזאת נפלתי גם אני. עלי אך לשאתה ולהתנהג בה כהוגן כפי האפשר”. ובלבו החל לזכור ולפרט את מעשי האנשים, אשר קרו אותם כאלה:

“דאריאלוב נלחם מלחמת שנים…”

בימי שחרותו היה אליקסיי אלכסנדרוביץ מרבה להרהר בדואיל, באשר היו ידיו רפות ולבבו רך, ונפשו ידעה זאת מאד. הרעיון על דבר רובה מכונן אליו הפיל עליו אימתה ופחד, ומימיו לא השתמש בכל כלי נשק. האימה הגדולה הזאת היא שהעירה אותו בעודנו צעיר לימים להרהר בדואיל ולהעמיד עצמו בכח דמיונו במקום ובזמן שאדם מוזקק להשליך את נפשו מנגד. כאשר גדל והצליח והגיע למדרגה גבוהה בחיים, כבר נשכח ענין זה מלבו; אך הרגש שהורגל בו מלפנים חזר ונעור בו ביום ההוא, והיראה מפני המורך שבו חזקה עליו גם הפעם, ובגללה עיין בשאלת הדואיל זמן רב ומכל צד, אף על פי שידע מראש, שבשום אופן לא יצא למלחמת שנים.

“אין כל ספק, שהצבור שלנו עודנו פראי כל כך (מה שאין כן באנגליה), שרבים מאד” – ובתוך הרבים ההם נמצאו גם אותם שדעתם יקרה בעיניו – “יחשבו את הדואיל לדבר טוב; אבל מה בצע בו? נשערה נא, שאקרא אותו למלחמה” – הוסיף אלקסיי אלכסנדרוביץ לדבר עם לבבו וישו לנגד עיניו את הלילה, שיעבור עליו אחרי הקריאה הזאת, ואת הרובה המכונן אליו, וכל עצמותיו רחפו, ולבבו הבין, כי לא תהיה כזאת לעולם, – “נשערה נא, שאקראהו למלחמה. נשערה נא, שילמדו את ידי לזה גם יעמידוני כראוי, ואני אשלח ידי ואלחץ את הכפתור – לדברים האלה עצם עיניו – וגם אוכל לו ואמיתהו – אליקסיי אלכסנדרוביץ הניד ראשו, לגרש את רעיוני הרוח האלה –. איזה טעם יש לי ברציחת נפש איש, על מנת לברר על פיה, מה לעשות לאשתי הפושעת ולבנה? הלא גם אחרי כן עוד אצטרך לעיין ולגמור מה לעשות לה. אבל קרוב מזה וגם אין כל ספק בדבר, שאני אפול מת או פצוע. אני, איש נקי, אהיה לעולה, אני אספה או אפצע. זה משונה עוד יותר. ולא עוד אלא שגם אעשה עול, אם אקראהו להלחם אתי. הטרם אדע, כי מאהבי לא יתנוני לעולם להלחם באמת, – לא יתנו לעסקן מדיני, לאדם, שארץ רוסיה צריכה לו, לסכן את נפשו? ומה תעלה בידי? הלא יהי הדבר דומה, כאילו בידיעה מראש, שלא אבוא לידי סכנה זו לעולם, עשיתי את עצמי כנכון למלחמה, כדי להתנאות בעיני הבריות על שקר. וזה אינו כהוגן כלל, כי לשון תרמית היא, מרמה והתכחשות יחד. לא, אי אפשר לי להלחם ואיש לא יחשוב לי זאת לחובה. מטרתי היא להגן על כבוד שמי, לבעבור אוכל להוסיף לעסוק בעבודתי בלי מפריע”. עבודת משמרתו גדלה בעיניו בכל עת, ובימים ההם הוקירה עוד יותר מבראשונה.

כאשר נואש מקריאת מלחמה שם לבו אל הדרך האחרת והיא דרישת כריתות⁸, שבחרו בה אחדים מהבעלים שעלו על זכרונו. אך בכל המעשים שזכר (ומעשים כאלה רבו מאד במרום עם הארץ, בתוך הצבור הנודע לו היטב) לא מצא גם אחד, שנתכוונו בו עושיו למטרה זו שהציב לו הוא. בכולם היה הבעל מוסר או מוכר את אשתו הבוגדת, ומי שיצא חייב בדין – אם הבעל אם האשה – שבשביל זה נאסרו לו נשואים חדשים, יכול אחרי כן לראות חיים עם בת זוגו השניה – או האשה עם בן זוגה – בכל אות נפשו ולמצוא סמך לזה גם בחוקים. אך על פי מה שעלה ברצונו של אלקסיי אלכסנדרוביץ, ראה, כי להגיע לידי כריתות בסדר המקובל בספר החוקים, דבר שאי אפשר הוא. לבבו הבין, כי בתנאי חייהם של אנשים כמוהו אין מקום לאותן הראיות הגמורות, הדרושות על פי החוק כדי לענות באשת איש ולחייבה בדין; וכן הבין היטב, כי על פי הנמוסיות הדקה הנהוגה בחיים כאלה, אין לו להשתמש בראיות ההן, גם אילו היה בידו, להביאן, כי בהביאו ראיות כאלה, ישפיל כבודו יותר מכבודה.

השתדלות זו של גירושין יכלה להביא רק לידי מעשה בית דין מגונה ומחפיר, אשר ישמח לבב שונאיו, ימציא חומר הגון לבעלי לשון הרע וישכין לעפר כבודו הגדול בצבור. ואל מטרתו העיקרית, אל ברור מצבו בלי התרגזות מיותרה, לא יכול להגיע גם על ידי כריתות. מלבד זאת היה המשפט הזה וגם התחלת ההשתדלות בעצמה עדות גלויה על האשה, שמאסה את בעלה ותדבק במאהבה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, אף על פי שנדמה לו באותה שעה, שהוא בז לאשתו ממעמקי לבו, עוד לא רצה להסכים, שתוכל להיות לוורונסקי בלי מכלים דבר, שתהי חוטאת זו נשכרת. גם הרעיון על דבר האפשרות הזאת המרה את רוחו עד בלי חק ובעלותו על לבו, התחיל גועה ממכאוב פנימי ויקם וישנה מקומו במרכבתו וזמן רב אחרי כן עטף רגליו הנוחות להצטנן ודלות הבשר בשמיכת השער.

“מלבד פרידה פומבית במעשה בית דין היתה עוד דרך אחת לפניו, והיא לעשות כאשר עשו קריבנוב, פאסקודין ודראם בטוב לבו, לתת לאשתו להפרד ממנו, – הוסיף לדבר עם לבבו, כשוך חמתו; אבל גם תחבולה זאת מעטה חרפה על בעליה כספר כריתות על ידי בית דין, והעיקר הוא, שגם היא תמסור את אשתו לידי וורונסקי. – לא, היה לא תהיה, לא יהיה כדבר הזה לעולם! – קרא בקול ויוסף להתעטף בשמיכתו. – אני אין לי להיות אומלל ואובד, אך הוא והיא אין להם להצליח בכל דרכיהם”.

רגש הקנאה, אשר הציק לו כל הימים, אשר היה הדבר מוטל בספק, עבר ברגע אשר עקרה אשתו בדבריה את שנו הרעה הזאת. אבל תחתיו בא רגש אחר, והוא התשוקה שאשתו הבוגדת לא רק לא תגבר עליו כי אם גם תענש כדי רשעתה. אמנם לא אבה להודות, שיש בו רגש זה, אך בסתר לבו חפץ מאד, שתשא עונש על הפריעה את מנוחתו ועל תתה אותו לחרפה. וכאשר חזר ועיין בפרטי מלחמת השנים והכריתות וההתפרדות שלא כדין ודחה את שלש אלה יחד, כתחבולות אשר לא תצלחנה לו, בא לידי מסקנה, שרק דרך אחד לפניו – להחזיקה בביתו, להסתיר את הדבר מעיני הבריות ולהתאמץ בכל אשר תמצא ידו לשים קץ לקשר -האהבה הזה, וחפצו העיקרי היה – אף על פי שלא הודה לעצמו בזה – ליסרה בדרך זה על מעלה. “עלי להגיד לה, כי עיינתי במצב הקשה אשר העמידה בו את ביתנו ולא מצאתי דרך טובה לפנינו מהחזקת הסדר הביתי הקבוע, כי כל הדרכים האחרים יהיו קשים ממנה לשנינו, וכי נכון אני לשמור את הסדר הזה, אך בתנאי שתמלא את רצוני בדיוק, שלא יהיו לה עסקים עוד עם מאהבה”. כה החליט אליקסיי אלכסנדרוביץ, ועוד סברה חשובה אחת נוספה לו לחזוק החלטתו זאת: “רק אם ככה אני עושה לה יתאימו מעשי גם לתורת הדת, – אמר בלבו, – רק על פי החלטה זאת אינני דוחה בשתי ידים את אשתי החוטאת, ואני נותן לה לשוב מדרכה הרעה וגם אקדיש מקצת כחי ומדעי – גם כי יכבד עלי הדבר עד מאד – להחזירה למוטב ולהציל את נפשה”. אמנם ידע אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי להשפיע השפעה מוסרית על אשתו לא יוכל, כי אך לשקר הוא מנשא את נפשו להורותה דרך תשובה; אף אמנם לא עלתה על דעתו ברגעי צרות לבבו אלה לבקש לו מעוז בדת, – אך בדיעבד, לאחר שהחליט, כשהתאימה החלטתו לפי מה שנדמה לו, לדרישות הדת נחה דעהו בהתאמה זו וכמעט מצא בה מרגוע לנפשו: נעים היה לו הרעיון, שגם בענין מעשי גדול כזה לא יוכל איש לאמר עליו, שלא התנהג על פי דרכי הדת, אשר היה מגביה להחזיק את דגלה בתוך ההתעלמות וקרירות הדעת השוררות בארץ לעניני הדת. וכאשר הוסיף לעיין בפרטי הדבר נדמה לו, שהוא ואשתו יכולים להתנהג בבית כמעט כבראשונה. בלי ספק לא יכול עוד לעולם לכבדה בלבו; אך עם זה לא ראה כל יסוד להרוס את סדרי חייו ולשאת מכאובים בגלל אשר היא אשה רעה ובוגדת. “כן הוא, הימים יעבורו, הימים המשנים ומכוננים כל דבר, ועוד נשוב לדרכינוּ הקודמים, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, – כלומר, נשוב להם במדה שלא ארגיש פרעות במהלך חיינו. היא ראויה להיות אומללה, אך אני אינני אשם, ועל כן לא אוכל להיות אומלל”.

יד.

בקרבו במרכבתו אל העיר נגמרה החלטתו בכל פרטיה וגם ערך בלבו נוסחת מכתב אל אשתו. כשנכנס אל פרוזדור בית דירתו, שם עיניו על המכתבים ועל שאר הניירות, שהובאו מן המיניסטריום, ויצו להביאם אליו אל חדר עבודתו.

– יפתחו את הסוסים ולא ינתן לבוא אלי, – השיב לשומר הסף על שאלתו וידגש תיבות “לא ינתן לבוא” בקצת עונג מגולה וזה נחשב תמיד לאות, שלבו טוב עליו.

בחדר עבודתו הלך לו שתי פעמים הנה והנה ואחרי כן עמד אצל שולחן הסופרים שלו, שולחן גדול מאד, שכבר הדליק עליו משרתו, שנכנס לפניו, ששה נרות, ויחרוק באצבעותיו וישב אל השולחן ויסדר את כלי הכתיבה וישען על שולחן במרפקי ידיו ויט ראשו הצדה ויהרהר רגע אחד ויחל לכתוב ולא הפסיק אפילו סיקונדה אחת. המכתב נערך בלי שם או כנוי בראשו, וצרפתית כתב לה ובלשון רבים, שלפי מנהגי צרפת אין בה סימני קפידה מרובה בין איש לאשתו כמו בלשון הרוסית. ואלה דבריו:

“בשיחתנו האחרונה הגדתי לך, שאני נכון להודיעך את החלטתי על אודות ענין השיחה ההיא. אחרי העיון שעיינתי בדבר היטב אני כותב לך עתה בחפצי למלא מה שהבטחתי. זאת החלטתי: אחרי כל מעשיך אינני חושב שיש לי רשות לנתק את המוסרות שנקשרנו בהם בכח השלטון העליון. אי אפשר לבית־אבות שיהרס בשביל קפדנותו או משובתו ואפילו בשביל חטאתו של אחד משני ראשי הבית, וצריך שיהי מהלך חיינו כבראשונה. נחוץ הוא לי ולך ולבננו. בטוח אני בכל לבי כי נחמת וכי מתחרטת את על הדבר, שהזקיקני לערוך את המכתב הזה, וכי תסייעי לי לשרש את סבת הריב שבינינו ולשכוח מה שהיה ועבר. ואם אין, תוכלי לשער בעצמך, מה שעתיד לבוא עליך ועל בנך. על אודות כל זה אקוה לדבר בפרטות מרובה מזו פנים בפנים. הנה תקופת בתי הקיץ קרבה אל קצה, ואני מבקש מאתך למהר לשוב לפטרבורג בלי אחר מהיום השלישי הבא. כל מה שראוי לעשות פה לפני שובך יעשה בלי העדר דבר. אני מבקש מאתך לשים לב, שהשלמת חפצי זה חשובה בעיני ביחוד”.

“א. קרינין”.

P. S. “מצורף למכתב הזה כסף לצרכי הוצאותיך, שמא יחסר לך”.

אחרי כתבו קרא את המכתב וייטב בעיניו, על כי זכר לצרף את הכסף; לא נמצא בו לא דבר חמה ולא תוכחה, אבל גם לא משוא פנים. והעיקר הוא, שהיה מסוגל להשיבה אליו. אחרי כן קפל אותו ויחליקהו בסכין גדולה של שן וישימהו במעטפה בצרוף שטרי כסף וכטוב לבו עליו על כלי כתיבתו היפים, שהיו מרחיבים דעתו בכל פעם אשר השתמש בהם, לחץ את כפתור הפעמון.

– אמר לשלוחנו, שימציא מחר את הכסף לאנה ארקדיבנה – בבית הקיץ, – אמר אל משרתו ויקם.

– שומע אני, אדוני המרומם; האגיש את הטה בחדר העבודה?

אליקסיי אלכסנדרוביץ צוה להגיש לו טה בבית עבודתו וילך לו אל הכסא, שכבר הוכנה לו על ידו מנורה והונח הספר הצרפתי על אודות הכתובות האייגיביות⁹ שהתחיל לקרוא בו, ובלכתו אחז את סכין השן בידו והשתעשע בה. ממעל לכסא היתה תלויה תמונת אנה, מעשה ידי צייר מפורסם, במסגרת עגולה־איליפטית מצופה זהב. אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אל התמונה, והנה עינים שאין לעמוד על פיהן על סוף דעת בעליהן מביטות עליו בלעג ובחוצפה, כמו שהביטו אליו בערב ההוא, בשעת שיחתם האחרונה. מראה הארג הדק, ארג הקורים והציצים השחורים שעל ראשה, ושערה השחור וידה הלבנה והיפה עם אצבעה המכוסה טבעות, – כל המראה הזה, שהיה מצויר באמנות נפלאה, עשה עליו, על אלקסיי אלכסנדרוביץ רושם קשה של חצפנות ושאיפת קרבות. אך כרגע אחד הביט אל התמונה, וכל אבריו נזדעזעו, ושפתיו רעדו, וקול “ברר” נשמע עליהן, ויסב פניו ממנה וימהר וישב על הכסא ויפתח את הספר ויואל לקרוא, אך בכל השתדלותו לא יכול לחדש בקרבו את חשקו הקודם שחשק לדעת את האמור בו על אודות הכתובות הארכיאולוגיות ההן. עיניו היו בספר, ולבו הגה בדבר אחר. אולם גם לא באשתו הגה, כי אם במכשול אחד, שהושם על דרכו המדיני בימים האחרונים והעסיק אותו בעת ההיא יותר מכל שאר עניני משמרתו. בּרי היה לו, שבאותה שעה ירד לכל עמקה של ההלכה האמורה ושמחשבה גדולה נוצרה בו – בלי חשש הפרזה בשבח עצמו יכול לאמר כן – מחשבה עתידה לברר את כל השאלה הסבוכה, להעלותו לרום מעלות המשרה, להוריד גאון משנאיו הקמים עליו ולהביא בזה תועלת וטובה רבה לממלכה. המשרת אך הגיש את הטה ויצא מן החדר, ואליקסיי אלכסנדרוביץ קם מכסאו ויגש אל שולחנו ויעבר את חפיסת כתביו שבעניני היום אל אמצע השולחן ובצחוק דק מאד של מחזיק טובה לעצמו לקח לו עט עופרת מן הפך העשוי לדבר ויקרא בעיון רב בקבוצת כתבים שהמציאו לו על פי דרישתו ושענינם היה נוגע במכשול שהוכן לפניו.

וזה דבר המכשול: ככל איש מצליח בעבודת הממלכה הצטיין אליקסיי אלכסנדרוביץ במדה מיוחדת לו לבד, אשר הועילה לו – יחד עם רדיפתו אחרי הכבוד ואורך רוחו וישרת דרכיו ובטחונו בכחו – להגיע אל המדרגה הרמה שעמד עליה; ועל פי מדתו זאת היה בז לרבוי העבודה שבכתב, ממעט במכתבי שאלות ותשובות, משתדל לברר כל דבר בבחינות מעשיות וּמקמץ כפי האפשר בהוצאות. והנה הובאה אל קומיסיה ידועה שאלת השקאת השדות בפלך אחד שנצרך לאותו דבר, שאלה שעסקו בה במיניסטריום שעבד בו אליקסיי אלכסנדרוביץ, אלא שהעסקנות ההיא היתה הוצאה מרובה ביותר בלי כל תועלת וכתיבת שאלות ותשובות בלי קץ. אליקסיי אלכסנדרוביץ ידע, כי נכונה התלונה הזאת. אותו הענין הובא אל המיניסטריום בימי השר שהיה קודם לו וגם למי שהיה לפניו. ובאמת האבידו עליו כסף למכביר לא לעזר ולא להועיל, וגם היה ברור שאין כל תועלת נשקפת מעבודה זאת גם לימים הבאים. כאשר נמנה אליקסיי אלכסנדרוביץ על משמרתו, ראה זאת מיד וגם רצה לנהל בעצמו ועל פי דרכו את העבודה הזאת; אך בראשונה, כשעוד לא היתה ידו תקיפה, ידע, שהדבר נוגע באנשים רבים, ולא מחכמה יקימם לאויבים לו, ואחרי כן נטרד בענינים אחרים, והענין הזה נשכח מלבו והיה הולך ונמשך מעצמו ככל עניני בתי הפקידות שמהלכם תנועה שאין לה מעצור (אנשים רבים התפרנסו בתנועה זו של אותו הענין, ביחוד בית אבות אחד של אנשים ישרים מאד ומחבבי זמרה ונגון: כל בנות הבית היו מנגנות בכלי מיתרים. אליקסיי אלכסנדרוביץ ידע את הבית הזה וגם היה קרוב קרבה דתיית אל אחת הבנות הגדולות). מעשה המיניסטריום השואף קרבות עמו ועם המיניסטריום שלו היה מעשה עול בעיני אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי על כן ידע, שיש בכל מיניסטריום ענינים מגונים הרבה מהענין הזה ואין קובל ואין מתעורר לתקן, מפני הנמוסיות הנהוגה בין פקידי הממשלה. אבל אחרי אשר הקדישו עליו מלחמה זאת יצא לקראת לוחמיו באומץ לבב וידרוש, שתוסד קומיסיה לבדיקת מעשי הקומיסיה, העוסקת בהשקאת השדות ההם במיניסטריום שלו, אך גם לאדונים הקמים עליו ועל המיניסטריום הזה לא נשא פנים, כי דרש שתוסד עוד קומיסיה מיוחדת לענין ישוב שבטי הנכר. אל הענין הזה הושם לב במקרה בקומיסיה הידועה הנזכרת למעלה, אך אליקסיי אלכסנדרוביץ השתדל, שתעסוק בו בשקידה מיוחדת, באשר הוא דבר שאין לדחות, כי נורא מאד עני בני השבטים האלה. השתדלות זו גררה אחריה דברי ריבות בין מיניסטריומים אחדים. המיניסטריום, שבקש להרע לאליקסיי אלכסנדרוביץ, הביא ראיות, שמצב שבטי הנכר טוב ויפה עד מאד, שהסדרים החדשים שרוצים לכונן בעדם יכולים אך להרוס את טוב מצבם ושאם יש גם תקלות בדבר אין זה אלא מפני שהמיניסטריום, שאליקסיי אלכסנדרוביץ שורר בו, אינו מדקדק בתקנות הרשומות בספר החוקים. על כן אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ לדרוש: ראשונה, שתוסד קומיסיה חדשה ויוטל עליה לראות במקומות מושבותיהם של שבטי הנכר את מצבם ולחקור היטב הטוב הוא אם רע; השנית, אם יודע, שמצב שבטי הנכר הוא כמו שנאמר ברשימות־הממשלה שבידי הקומיטט, תוסד עוד קומיסיה חדשה של אנשי מדע, לחקור, מה הן סבותיו הפוליטיות, האדמיניסטרטיביות, האקונומיות, האטנוגרפיות, החמריות והדתיות, של המצב הקשה הזה; השלישית, לדרוש מאת המיניסטריום – הצורר את אליקסיי אלכסנדרוביץ –, שימציא ידיעות על אודות התחבולות, שהשתמש בהן המיניסטריום הזה בעשר השנים האחרונות להסיר את המכשולים המוטלים על דרכי בני הנכר האלה, והרביעית, לדרוש מאת המיניסטריום הזה ברור דברים, מפני מה התנהג – כפי שיוצא מהכתבים №№ 17015 ו־18308 מיום 5 בדצמבר לשנת 1863 ומיום 7 ביוני לשנת 1864 שהוגשו אל הקומיטט – נגד הדין המפורש בסעיף 18 שבכרך… ובהערה לסעיף 36. פני אליקסיי אלכסנדרוביץ התכסו אדמימות של שמחה בכתבו במהירות את ראשי פרקי הדברים האלה. גליון שלם מלא ברשימותיו אלה ויקם ויצלצל וימסור למשרתו פתקה אל מנהל הלשכה ובפתקה דרישת רשימות נחוצות לו. אחרי כן הלך הנה והנה בחדרו וישם עיניו שנית על התמונה וירעם פניו ויצחק צחוק בוז. ובאחת עשרה שעות שכב על מטתו, אחרי קראו בספרו על אודות הכתובות בחשק הקודם, ובשכבו זכר את שיחת אשתו, והפעם לא היה המאורע בעיניו נורא כבראשונה.

טו

אף על פי שנחלקה אנה על וורונסקי וגם קצפה עליו, באמרו אליה, שאי אפשר לה עוד להתנהג, כמו שהתנהגה עד כה, ידעה במעמקי לבה, שדרכה דרך שקר ומרמה, ונפשה אותה מאד לסור מדרך זה. בשובה עם אישה ממקום התחרות, נסער לבבה רגע, ותגד לו הכל, ובכל מר נפשה ומכאוביה שמחה על זה. גם כאשר נסע אישה לדרכו, דברה עם לבבה, כי שמחה היא, כי עתה יתברר הכל ועל כל פנים לא תכחש ולא תצמיד מרמה עוד. באותה שעה נדמה לה, שאין כל ספק עוד, ומצבה יבורר מעתה לכל ימיה. אפשר שהמצב החדש הזה רע הוא ולא טוב, אבל ערמומיות ושקר לא יהיו בו. זה יהי שכרם תחת המכאוב, אשר גרמה לה ולאישה בדבריה אליו, שמעתה יהיה כל הענין הזה גלוי וברור, אמרה בלבה. עוד בלילה ההוא ראתה את וורונסקי, אך לא הגידה לו מה שהיה בינה ובין אישה ביום ההוא, אף על פי שלבירור המצב הוצרכה להגיד לו.

בהקיצה ממחרת בבוקר עלה על לבה ראשונה זכר הדברים אשר אמרה אל אישה והפעם נוראו הדברים בעיניה מאד, וגם לא יכלה להבין איך מצאה עוז בנפשה לבטא את המלים המשונות והגסות האלה, וכן לא יכלה לשער מה יהי פרין. אבל כבר יצאו הדברים מפיה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ נסע לדרכו ולא אמר מאומה. “הנה ראיתי את וורונסקי ולא הגדתי לו. כשיצא מעל פני, רציתי להשיבו ולהגיד לו, אבל נחמתי, על כי היה תמוה, שלא אמרתי לו זאת ברגע הראשון לבואו. מפני מה היה את לבבי להגיד לו ולא הגדתי?” ובתשובה על שאלה זאת נהיו פניה פני להבים מבושת, כי הבינה, מה הדבר אשר עצר ברוחה; כי הוברר לה, שהתבוששה להגיד לו. מצבה, שהיה מבורר לפי דעתה אמש, היה קשה בעיניה עתה בלי כל תקוה לרוחה. חרדה גדולה נפלה עליה מפני החרפה, אשר לא חשבה על אודותיה קודם לזה. בתתה אל לבה לחקור, מה שבעלה עתיד לעשות, באו בה רעיונות איומים ונוראים. על דעתה עלתה, שעוד מעט ויבוא הסוכן ויגרשנה מן הבית, וחרפתה תגלה בכל הארץ. אנה תלך, שאלה בלבה, כשיגרשוה מן הבית, ולא מצאה מענה על שאלה זאת.

בזכרה את וורונסקי, נדמה לה שאינו אוהב אותה עוד, שהיתה עליו לטורח, שאינה יכולה עוד לאמור לו, שיקחה אליו, ורגשי איבה התעוררו בקרבה אליו על זה. נדמה לה, כי את הדברים שאמרה לאישה ושנתה בלבה בלי הפסק, אמרה לא לו לבד, כי אם לכל בני האדם והכל שמעו אותם; ולא מלאה לבה לשים עיניה על האנשים אשר ישבה עמהם, גם לקרוא לנערה המשרתת לא מלאה לבה, וקשה עוד מזה היה לה לרדת אל המדור התחתון ולראות את בנה ואת מורתו.

הנערה המשרתת עמדה והקשיבה זמן רב אחרי הדלת ואחרי כן בּאה אל החדר. אנה שמה עיניה עליה דרך שאלה ותבהל ותתאדם. הנערה בקשה סליחה על כניסתה לחדר ואמרה, שנדמה לה, כאילו צלצלו אליה, ובידיה היו שמלה ופתקה מבטסי. בטסי הזכירה לפניה בפתקה, כי ביום הזה בבוקר תבאנה אל ביתה ליזה מירקלובה והברונית שטולץ עם שני מאהביה קלוז’סקי והזקן סטרימוב לשחק בקרוקיט. “בואי נא, לפחות, לראות, לשם הסתכלות במנהגו של עולם. אני מחכה לך” – זה היה סוף מכתבה.

אנה נאנחה בשבר רוח בכלותה לקרוא את הפתקה.

– לכי לך, לא אבקש דבר, – אמרה אל אנושקה, אשר החלה לסדר את צלוחיות הבשמים ואת המגרדות על שולחן התלבושת. – לכי לך, הנני לובשת את בגדי ואצא. לא אבקש דבר.

אנושקה יצאה, אבל אנה לא שמה עוד את בגדיה עליה, כי אם הוסיפה לשבת בראש כפוף ובידים מורדות, וכל גופה נזדעזע לפעמים, כאילו רצתה לעשות או לאמור דבר וחזרה ונדהמה. “אלי! אלי!” קראה בלחש בלי הפסק, אך כל כוונה ורעיון לא היו לה בקריאה זאת. מימיה לא נסתפקה בעיקרי האמונה שנתחנכה על פיה, ועם זה היה הרעיון לבקש משען לה בדת רחוק מקרבה כרעיון בקשת משען מאליקסיי אלכסנדרוביץ בעצמו. היא ידעה מראש, כי לא תוכל למצוא מחסה בדת, בלתי אם תסיר מלבה מה שהיה לה למקור חייה. לא אך כבד היה עליה מצב רוחה, שהיה חדש לה בכל פרטיו, כי אם גם הפיל עליה אימות. במצבה זה הרגישה, כי כל יצר מחשבות לבה החל להכפל בקרבה, כמו שדברים חמריים נכפלים לפעמים למראה עינים עיפות; כי יש אשר לא תדע, מפני מה היא יראה ובמה היא חפצה; כי לא תדע, מה היא מבקשת לנפשה באמת: היראה היא פן יהיה לה מה שהיה עד כה, אם חפצה היא בזה; היראה היא מפני מה שעתיד לבוא עליה, אם חפצה היא בעתיד הזה.

“אבל מה אני עושה!” אמרה אל לבה, בהרגישה פתאום, כי שני צדי ראשה כואבים, ותתעורר ותרא, כי היא מחזקת בשתי ידיה את שערותיה אצל רקותיה ולוחצת ומושכת בכח, ותתר ממקומה ותחל ללכת בחדר.

– הקהוה מוכנת והממזיל וסיריוז’ה מחכים, – אמרה אנושקה, שחזרה ונכנסה לחדר ומצאה את אנה כמו שהניחה אותה קודם לזה.

– סיריוז’ה? מה לו לסיריוז’ה? – שאלה אנה ותתעורר פתאום ובפעם הראשונה זכרה את בנה ביום ההוא.

– כמדומה לי, שחטא הנער, – ענתה אנושקה בצחוק קל.

– ומה חטאתו?

– אפרסקים היו מונחים בחדר הקיצון, וכמדומה שאכל אחד מהם בסתר.

זכר בנה העיר את אנה פתאום ממחשבותיה הנוראות, כי זכרה את תפקידה, תפקיד אם שכל חייה מוקדשים לבנה, אשר קבלה עליה בשנים האחרונות בכל לבבה, אף על פי שגם הפריזה הרבה על הדבר הזה, ולשמחת לבה הרגישה, שבעת צרתה זאת יש בידה כח שאינו תלוי בדברים שבינה ובין אישה ובין וורונסקי. הכח הזה היה בנה. את בנה אינה יכולה לעזוב, אם תימין ואם תשמאיל. גם כי יתננה אישה לחרפה, גם כי יחדל וורונסקי לאהבה אותה ויוסיף ללכת בדרכי חופשו (עוד הפעם הרהרה בו בקנאה ובעברה) לא תוכל ולא תאבה לעזוב את בנה. יש לה אפוא מטרה בחייה, ועליה להשתדל ולעשות ככל אשר תוכל, כדי להגן על עצמה ועל בנה שלא ילקח ממנה. גם עליה למהר לעשות זאת, למהר כפי האפשר, בטרם יקחוהו מידיה בחזקה. עליה לקחת את בנה ולנסוע מזה. זה הדבר האחד, אשר עליה לעשות עתה. להרגע הוצרכה ולצאת ממבוכתה הנוראה, והרעיון על דבר המעשה הזה, שעליה לעשות למען בנה, על דבר הנחיצות לנסוע עמו בלי התמהמה, הרגיע אותה לפי שעה.

בידים מהירות לבשה את בגדיה ותרד ותבוא בצעדי און אל חדר האורחים, ששם הוצרכו לשתות קהוה ושם חכו לה סיריוז’ה ומורתו. סיריוז’ה עמד מלובש בגדים לבנים אצל השולחן מתחת למראה, וראשו וגבו כפופים, ופניו מביעים עיון רב – והיא כבר ידעה את מראה־פניו זה, שהיה דומה בו לאביו – ויתעסק בפרחים אשר הביא אתו.

ופני המורה נזעמו מאד. סיריוז’ה קרא בקול שריקה גדולה, כדרכו לעתים קרובות: “אמי!” ועמד בלי דעת מה לעשות לו: הישליך את הפרחים וילך לברך את אמו, אם יגמור את מלאכתו ויגש אליה, וצרור פרחים בידו?

המורה ברכה את אנה ותחל לספר בדברים ארוכים וברורים את מעשה העול אשר עשה סיריוז’ה, אך אנה לא שמעה את דבריה, כי בעוד זו מדברת, נועצה אנה בלבה, אם תקח אותה עמה אם אין. “לא, לא אקחה, – גמרה אנה. – לבדי אסע עם בני”.

– כן, הרעות מאד לעשות, – אמרה אל בנה ותאחז בו בכתפו ותבט אליו לא בזעם, כי אם במבט של פחדנות, אשר השתומם וישמח עליו יחד, ותשקהו. – הניחי אותו עמי, – אמרה אל המורה התמהה על גמר דין זה ותשב אל שולחן הקהוה ויד בנה בידה.

– אמי, אני… אני… לא… – אמר הנער ויתאמץ להבין על פי מראה פניה, מה יהי ענשו על דבר האפרסק.

– סיריוז’ח, – אמרה אליו, כאשר יצאה המורה מן החדר, – רע הוא המעשה, אך מעתה לא תוסיף לעשות כזאת… הלא אהבת אותי?

בדברה הרגישה, כי עיניה נמלאות דמעה. “האפשר לי, שלא אהבהו? – אמרה אל לבה, בראותה את מבטו, מבט פחד ושמחה. – האומנם ילוה גם הוא אל אביו ליסרני? האומנם לא יחוס עלי?” לשאלה זאת זלגו עיניה דמעות, ובחפצה להסתיר זאת מעיני בנה קפצה ויצאה במרוצה אל המרפסת.

אחרי הגשמים והקולות והברקים, שהיו בימים האחרונים, טהרו פני השמים, ויהי יום בהיר וקר. השמש נשקף בכל זהרו בעד העלים המשוטפים, והאויר היה קר.

אנה נזדעזעה גם מקור גם מחרדת לבה אשר חזרה ותקפה אותה באויר הצח.

– לך לך אל מאריאיט, – אמרה אל סיריוז’ה, אשר יצא אחריה אל המרפסת ויחל ללכת על מרבד התבן. “האומנם לא יסלחו לי, לא יבינו, שלא היה אפשר בלי זאת?” דברה עם לבבה.

ובהביטה אל ראשי העצים, אשר נעו מפני הרוח עם עליהם המשוטפים והנוצצים לנוגה אור השמש, הבינה, כי לא יסלחו לה, כי הכל יקפצו רחמיהם ממנה, כרקיע השמים הזה וכירק העצים הזח. ועוד הפעם הרגישה, שכל יצר מחשבות לבה הולך ונכפל. “אין להרהר, אין להרהר, – אמרה אל לבה. – עלי להכון לדרך. אנה? מתי? את מי אקח עמי? כן הוא, למוסקבה, ברכבת היוצאת בערב. רק אנושקה וסיריוז’ה יסעו עמי ורק את החפצים הנחוצים עד מאד אקח. אך בראשונה יש לכתוב לשניהם”. ומהרה נכנסה לתוך הבית ותבוא אל חדר העבודה ותשב אל השולחן ותכתוב לאישה את הדברים האלה:

“אחרי כל אשר נעשה, לא אוכל עוד לשבת בביתך. הנני נוסעת ולוקחת עמי את בני. אינני בקיאה בחוקים, ועל כן אינני יודעת, עם מי ישאר הבן במקרה כזה על פי החוק; אבל אני לוקחת אותו עמי, על כי לא אוכל לחיות בלעדיו. העבר נא על מדותיך והניחה אותו אצלי”.

עד המקום הזה כתבה במהירות ובלי לשון ערומים, אך בקשה זו שיעביר על מדותיו, שלפי דעתה לא היה מוכשר לזה, והנחיצות לסיים בדברים נכנסים אל הלב היו לה לאבן נגף.

“לדבר על אודות אשמתי וחרטתי לא אוכל, כי…”

ועוד הפעם עמדה מכתוב, כי לא מצאה חבור נכון בין רעיונותיה. “לא, – גמרה בלבה, – אין כל חפץ בזה” ותקרע את המכתב ותכתוב אחר תחתיו בלי בקשת העברה על המדות ותחתמהו במעטפה.

עוד מכתב אחד הוצרכה לכתוב, לוורונסקי. “הודעתי לאישי”, כתבה לו ותשב זמן רב בלי יכולת לסיים את המאמר ולהוסיף לכתוב. הדברים היו גסים ומגונים מאד בפי אשה. “וסוף סוף מה אני יכולה לכתוב לו?” אמרה בלבה. ובושה כסתה פניה עוד הפעם, כי זכרה את מנוחתו, וברגש תרעומות עליו קרעה לקרעים קטנים את הגליון שהחלה לכתוב עליו. “אין כל חפץ בזה” גמרה בלבה ותקפל את גליונותיה ותעל אל המדור העליון ותגד למורה ולמשרתים, כי היום היא נוסעת למוסקבה ותחל לחבוש את חפציה.

טז.

בכל חדרי בית הקיץ היו שוערים גננים ומשרתים עוברים ושבים ועוסקים בהוצאת החפצים מן הבית. הארונות והארגזים עמדו פתוחים; שתי פעמים רצו אל החנות הקטנה להביא מיתרים; על הקרקע התגוללו גליונות עתונים. שתי תבות, שקים ומטפחות גדולות חבושות הובאו אל הפרוזדור. מרכבה ושני רכבים עמדו אצל מבוא הפתח החיצון. אנה נטרדה בעבודת החבישה ותשכח נהמת לבה ותמלא את ילקוטה בעמדה לפני שולחנה בחדר עבודתה, והנה אנושקה העירה את לבה על קול מרכבה קרבה. אנה השקיפה בעד החלון ותרא את שלוחו של אלקסיי אלכסנדרוביץ עומד אצל הדלת החיצונה ומושך בפעמון.

– לכי ושאלי מה זאת, – אמרה אנה ותשב על הכסא וידיה על ברכיה ותכון במנוחה לכל שמועה שתבוא. המשרת הביא מכתב חתום, שהיה דומה לחבילה בעביו, והאדריסה היתה כתב ידו של אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– השליח נצטוה להביא מכתב תשובה, – אמר המשרת.

– טוב הדבר, – אמרה אנה, וכצאתו מעל פניה מהרה ותקרע את מעטפת המכתב באצבעות רועדות, וחבילת שטרי כסף חדשים צרורה בפסת נייר נפלה מתוכה ותוצא את המכתב ותחל לקראו מדבריו האחרונים: “כבר הכינותי הכל לנסיעה זו, אני חפץ מאד שתמלא בקשתי זאת”. קראה במכתב ההוא ראשונה. אחרי כן הוסיפה לקרוא בו מסופו לראשו ואחרי כן חזרה וקראה את כל המכתב מראשו לסופו. כאשר כלתה לקראו, הרגישה, כי סמר בשרה וכי נפלה עליה הוָֹה, אשר לא שערה מראש.

בבוקר נחמה, כי הגידה את הדבר לאישה, וכל חפצה היה, שהדברים שאמרה לו יהיו כאילו לא נאמרו. והנה על פי המכתב הזה נחשבו הדברים ההם כאילו לא נאמרו מעולם, ותאות לבה זאת נתנה לה בו. אבל עתה נדמה לה, שמכתב זה נורא מכל מה שיכלה לשער.

"אתו הצדק! אתו! – אמרה במהירות. – הן הוא צדיק תמים, הוא נאמן לדתו, הוא מעביר על מדותיו! הוי שפל ונתעב! ואין מבין זאת מבלעדי, איש לא יבין זאת לעולם, ואני אינני יכולה להסביר זאת לאיש. אומרים הם עליו: נאמן לדת הוא, אוהב מוסר, ישר דרך, נבון דבר; אך הם אינם רואים מה שראיתי אני. הם אינם יודעים, עד כמה שם מחנק לחיי שמונה שנים תמימות, עד כמה היה מדכא כל רוח חיים בקרבי, – כי מעולם לא העלה על לבו רגע, שאשה חיה אני, ואהבה דרושה לי. אינם יודעים, כי בכל פסיעה ופסיעה היה עולב אותי ומגיס לבו בדרכיו הטובים. ואני הלא השתדלתי, הלא בכל כחי השתדלתי למצוא יסוד מוסרי נכון לחיי. האם לא התאמצתי לאהוב אותו, לאהוב את בני, כאשר לא יכולתי עוד לאהוב את אישי? אבל באוּ ימים, ואני הבינותי, כי לא אוכל עוד לכחש לנפשי, כי חיה אני, כי לא בי האשם שכך נוצרתי, שאני צריכה לאהבה ולחיים. ומה נהיה עתה? לו המיתני, לו המית אותו – הכל יכולתי לנשוא, על הכל יכולתי לסלוח, אך לא, הוא…

“איככה לא הבינותי מה שהוא עתיד לעשות? הוא יעשה מה שדרכו של בעל נפש רעה כמוהו לעשות. הוא יצא זכאי, ואותי, את המדוכאה, ידכא עוד יותר…” “יכולה את לשער בעצמך מה שעתיד לבוא עליך ועל בנך” הוא אומר במכתבו. דברי איום הם, הוא מאיים עלי, שיקח את בני מידי, ובודאי יש לאל ידו לעשות לי כן על פי חוקיהם הנבערים. אך האם אינני יודעת, למה יאמר זאת? הוא איננו מאמין גם באהבתי לבני, או בוזה הוא (הלא מלגלג היה תמיד במקצת) לרגשי זה, אבל יודע הוא, כי לא אעזוב את בני, כי לא אוכל לעזבו, כי חיי לא יהיו חיים בלעדיו, גם אם אשב יחדו עם מחמד נפשי, וכי אם אעזוב את בני ואברח, אעשה כמעשה נבלה שבנבלות. כל זה הוא יודע, וברי לו, שלא יעמד בי כח לעשות כן".

“מהלך חיינו צריך שיהיה כבראשונה”, זכרה אנה עוד מאמר אחד ממכתבו. “החיים האלה מלאו מכאובים לי גם לפנים, ובימים האחרונים כבדו מנשוא. ומה יהיו אפוא עתה? והוא יודע כל זה, יודע הוא, שלא אוכל להנחם, על כי אני שואפת רוח, על כי אני אוהבת; יודע הוא, שרק שקר ומרמה יהיו פרי עצתו זאת; אבל צריך הוא להוסיף הצק לי. אני ידעתי אותו, ידעתי כי שבתו בתוך שקר נעים לו כמו שנעים לדג לשוט במים. אך אני לא אמציא לו את העונג הזה, אני אקרע את קורי השקר האלה, שהוא רוצה לארוג מסביב לי ולהחזיק בי בעזרתם; יהיה מה שיהיה. אין לך דבר שאינו טוב משקר ומרמה”.

“אבל איככה? אלי! אלי! הנמצאה באחד הימים עוד אשה קשת רוח כמוני בארץ?”

– לא, קרוע אקרע! – צעקה ותתר ממקומה, אבל התאפקה ולא הורידה דמעה, ותקרב אל השולחן לכתוב לאישה מכתב אחר. אך במעמקי לבה ידעה, כי לא יהי בה כח לקרוע דבר ולא תוכל לחלץ את נפשה ממצבה זה, אף על פי שכולו שקר וכחש.

כאשר קרבה אל השולחן ישבה אצלו, אך לא כתבה דבר, כי אם הניחה עליו את שתי ידיה זו על גב זו ותשם את ראשה עליהן ותתן קולה בבכי ותיבב כילדה יבבות תכופות ועמוקות, שכל רוחב הלב מתנודד בהן. על אבדן תקותה בכתה, על כי לא תוכל עוד לעולם לקוות, שתגיע לידי מצב גלוי וברור. ממכתבו נודע לה, שהכל יהיה כבראשונה וגם ירע יותר הרבה מבראשונה. ולבה הגיד לה, כי כבודה בתוך חבורתה, אשר היה כאין בעיניה ביום ההוא בבוקר, יקר לה באמת, כי לא ימלאנה לבה להמירו בקלונה של אשה שעזבה את אלוף נעוריה ואת בנה והלכה אחרי מאהבה, כי בכל השתדלותה לא תעצור כה לשאת חרפה זאת. היא לא תזכה אפוא לעולם לחופש האהבה, וכל ימיה תהיה אשה חוטאת ותחרד כל היום, פן יענו בה כי היא פושעת באישה ומפזרת דרכיה לזר, לאיש אשר לא יחפוץ בחיי נשואים ואשר לא תוכל לראות חיים עמו באמת. נפשה ידעה מאד, כי כן יהיה, ועם זה היה הדבר נורא כל כך, שלא יכלה גם לשער, מה תהי אחריתו, ותבך מנהמת לבה בלי התאפק, כמו שילדים בוכים.

לקול רגלי המשרת התעוררה ותסתר פניה ממנו ותעש את עצמה כאילו כותבת.

– השליח מבקש תשובה, – אמר המשרת.

– תשובה? כן, – אמרה אנה, – יחכה נא. עוד מעט ואצלצל.

“מה אוכל לכתוב? – אמרה בלבה. – מה אוכל לגמור לבדי? מה אדע? מה אחפוץ? מה אני אוהבת?”. ועוד הפעם הרגישה שיצר לבה נכפל, ועוד הפעם נבהלה מפני הרגש הזה ותבחר לעשות מה שתעלה על רוחה ראשונה, כדי להבטל מלחשוב מחשבות על אודותיה. “עלי לראות את אליקסיי (כן קראה לוורונסקי בלבה), הוא לבדו יוכל לאמור לי, מה עלי לעשות. אסעה נא אל בטסי, אולי אראהו שם”, גמרה בלבה, אבל שכחה לגמרי, כי כאשר אמרה לו אמש, כי לא תבוא היום אל בית בטסי, אמר לה, שבשביל זה לא יבוא שמה גם הוא. ותקרב אל השולחן ותכתוב לאישה: “קבלתי את מכתבך. א.” ותצלצל ותמסור למשרת את מכתב תשובתה זה.

– איננו נוסעים, – אמרה אל אנושקה, אשר באה החדרה ברגע ההוא.

– איננו נוסעים כלל?

– לא ידעתי; אל תפתחי את החבילות עד למחר, והמרכבה תהי רתומה. אני נוסעת אל הנסיכה.

– ואיזו שמלה תצוי להכין?

יז.

למשחק הקרוקיט, שקראה הנסיכה טברסקיה את אנה אליה בשבילו, נועדו אך שתי נשים עם מאהביהן. שתי הנשים ההן היו מן הכבודות והמצוינות שבבנות חבורה פטרבורגית כבודה חדשה, ונקראו דרך חקוי בלי טעם les sept merveilles du monde (שבע הפליאות שבעולם). אף אמנם מבנות חבורה מרוממה היו הנשים האלה, אבל איבה שררה בין החבורה ההיא ובין חבורתה של אנה. מלבד זאת היה הזקן סטרימוב, מאהבה של ליזה מירקלובה, אחד מתקיפי פטרבורג, שונא לאליקסיי אלכסנדרוביץ בשביל עניני משמרותיהם. מפני כל הטעמים האלה לא רצתה אנה לנסוע לבית טברסקיה ביום ההוא, ודבר זה נרמז גם בפתקה שכתבה לה טברסקיה על דבר הקרוקיט ההוא. עתה גמרה אנה לנסוע אליה בתקותה לראות שם את וורונסקי.

אנה הקדימה לבוא אליה מכל הקרואים.

בשעת כניסתה נכנס גם משרתו של וורונסקי, אדם שזקנו מחולק לחצאים וסרוק יפה יפה, ומראהו כמראה “קמר־יונקר”. המשרת עמד מלכת אצל הדלת וירם את מצנפתו ויתן לה לעבור. אנה הכירה אותו וכרגע זכרה, כי וורונסקי אמר לה אמש, כי לא יבוא הנה, ותבן, כי שלח פתקה על אודות זאת.

בפשטה בפרוזדור את בגדה העליון שמעה, כי המשרת אומר – בהברה המיוחדת ל“קמר־יונקרים” – “מאת הגרף אל הנסיכה” ומוסר פתקה.

נפשה אותה לשאלו, איה אדוניו. גם חפצה לשוב לביתה ולקרוא לו במכתב או לנסוע אליו בעצמה. אבל גם אחת משלש אלה לא יכלה לעשות: כבר נשמעו צלצולים מבשרים דבר בואה וכבר עמד משרתה של טברסקיה בפנים מוסבים אליה למחצה אצל הדלת הפתוחה וחכה לה, שתעבור על פניו אל החדרים הפנימיים.

– הנסיכה בגן, כרגע יגידו לה. הטוב בעיניך לעבור אל הגן? – אמר משרת אחר בחדר השני.

גם פה היו דרכיה בשפלות ידים ובערמומיות כמו בביתה; ופה הורע כחה, כי על כן לא יכלה לעשות דבר, לא יכלה לראות את וורונסקי, ובכל זאת הוזקקה לשהות פה בחבורה זרה לה ורחוקה בלי גבול מכל רגש השתתפות בצערה; אבל מלובשת בגדי יקר היתה, ונפשה ידעה, כי טובת מראה היא בלבושה זה, גם לא לבדה היתה פה: מסביב לה התנוססו כל מחמדי חיי הבטלה והחגיגה, אשר היתה רגילה בהם, וסוף סוף רוח לה פה מבביתה; פה לא הוצרכה לבקש עצות מה לעשות; פה נעשה הכל מאליו. כאשר פגשה את בטסי, שהלכה לקראתה בלבוש לבן, אשר השתוממה אנה על הדרו, הסבירה פנים לה בצחוק קל כפעם בפעם. הנסיכה טברסקיה הלכה עם טושקביץ ועם עלמה קרובה אליה ממשפחתה, אשר אבותיה בני עיר פרובינציאלית חשבו לה ולהם לאושר גדול, שהיא מבלה את ימי הקיץ בבית הנסיכה המפורסמת הזאת.

בודאי נראו על אנה אותות צער, כי על כן התבוננה בטסי, כי איננה כתמול שלשום.

– שנתי נדדה בלילה הזה, – ענתה אנה ותבט אל המשרת, אשר הלך לקראתם למסור, לפי השערתה, את פתקתו של וורונסקי.

– מה מאד אשמח, כי באת אלי, – אמרה בטסי. – אני עיפה, ועתה היה את לבבי לשתות כוס חמים, בטרם יבואוּ. ואתה הואל נא ולך עם מאשה, – אמרה אל טושקביץ – ובדוק נא את המקום המוקצה לקרוקיט, הוא המקום שקצרו בו את העשב. על כוס טה נוכל לשיח בכל אות נפשנו we’ll have a cosy chat (נספרה נא מעט לשון הרע) האין זאת? – פנתה בצחוק קל אל אנה ותלחץ את ידה שהחזיקה בה את שמשיתה.

– וגם לא אוכל לשהות אצלך הרבה, כי עלי לנסוע אל ווירדי הזקנה, שהבטחתיה לבוא אליה עוד לפני מאה שנה, – אמרה אנה, שבטבעה שנאה שקר, אלא שכבר התרגלה לא רק לדבר שקרים בחבורתה בלי בוש וגמגם, כי אם גם למצוא עונג בזה. אילו שאלו אותה, בשביל מה בדאה מלבה דבר זה, אשר גם לא הרהרה בו לפני סיקונדה אחת, לא היתה מוצאה מה להשיב. כל כוונתה היתה למצוא פתחון פה ללכת ולבקש לה תחבולה לראות את וורונסקי, אשר ידעה, כי לא יבוא שמה. אך למה זה קראה בשם הפרייליין הזקנה ווירדי, אשר לא היצרכה ללכת אליה יותר ממה שהוצרכה ללכת עוד אל נשים רבות, לא היתה יכולה להסביר; אבל אחרי כן הוברר, שבבקשה תחבולות ערמה לראות את וורונסקי לא יכלה למצוא תחבולה טובה מזו.

– לא, לא אתן לך ללכת מפה בעד כל הון, – ענתה בטסי ותתבונן בשום לב בפני אנה. – האמיני נא, כי אילו לא אהבתיך, מצאתי עלבון לי בזה. הרי זה דומה, כאילו חוששת את, שבחבורתנו יחולל שמך. הגישה נא לנו טה אל חדר האורחים הקטן, – אמרה אל המשרת ותעצום עיניה קצת, כדרכה תמיד בפנותה אל משרתה, ותקח את המכתב מידו ותקראהו.

– אליקסיי בגד בנו הפעם, – אמרה אליה בטסי צרפתית, – הנה הוא כותב, כי לא יוכל לבוא, – הוסיפה בקולה הטבעי ובנגינה פשוטה שבפשוטות, כאילו לא תעלה על דעתה לעולם, שאפשר, שיהי לאנה עוד דבר אל וורונסקי, חוץ ממשחק הקרוקיט הזה. ואנה ידעה, כי בטסי יודעת הכל, אך בכל פעם שדברה בטסי בפניה על אודות וורונסקי, נדמה לה לאנה רגע אחד, שאינה יודעת מאומה.

– כן הוא! – קראה אנה במנוחה שלמה, כאילו אין הדבר מעסיק אותה אלא במקצת מן המקצת, ותוסף לצחוק צחוק נחת. – מי זה יוכל להעלות על לבו, שחבורתך יכולה להביא לידי חלול שם איש?

משחק מלים זה, אותו המשחק בכסוי סודות, נעם לאנה, כמו שתנעם שיחה בסגנון כזה לכל אשה. גם לא הנחיצות לכסות את הסוד, לא המטרה שמתאמצים להסתיר דבר בגללה, כי אם אותה ההתאמצות בעצמה משכה את לבה.

– אינני יכולה להיות קתולית יותר מהאפיפיור, – אמרה אחרי כן – סטרימוב וליזה מירקלובנה ממבחר בני מרום עם הארץ הם ומקבלים אותם בחבה בכל מקום, ואני – מלת ו“אני” בטאה בהדגשה מיוחדת – לא הייתי מחמרת וקנאית מעולם. אבל אין לי פנאי ולא יותר.

– שמא אין רצונך להזדמן יחד עם סטרימוב? – ילחמוּ להם הוא ואליקסיי אלכסנדרוביץ זה עם זה בקומיטיט כטוב בעיניהם, מה לנו ולהם? אבל בחבורתנו אין כמוהו מעורב עם הבריות, והוא להוט מאד אחרי המשחק בקרוקיט. עתה תראי. אמנם מגוחך הוא הזקן הזה בתור מאהבה של ליזה, אך כדאי הוא לראות, עד כמה הוא משכיל ויודע להתנהג במצבו זה. הוא איש נחמד. את סאפו שטולץ לא ידעת? זו דרך אחרת, חדשה לגמרי.

כשדברה בטסי את כל הדברים האלה, ראתה אנה על פי מבטי עיניה המלאים צהלה וערמה, כי מבינה בטסי במקצת את אשר בלבבה והיא מחבלת תחבולות למענה.

– אבל יש לכתוב לאליקסיי, – אמרה בטסי ותשב ותכתוב שורות אחדות ותשם את מכתבה במעטפה. – אני כותב לו, כי יבוא אל לחם הצהרים. אשה אחת תשאר בלי איש אצל שולחני לסעודת הצהרים. קראי נא וראי, אם הדברים מסוגלים להכנס אל לבו. סלחי נא, עלי לעזבך רגע אחד – חתמי נא ושלחי את המכתב, – אמרה אליה מתוך הפתח, – ועלי לעשות סדרים בבית.

בלי הרהר אפילו רגע אחד ובלי קרוא את המכתב ישבה אנה ותכתוב בסופו: “נחוץ לי לראותך. בוא נא לפני גן וורידי. בשש שעות אהיה שם”, ותחתום את המכתב, ובטסי מסרה אותו, בשובה אל החדר, לעיניה למשרת.

ועל כוסות הטה אשר הובאו לפניהן אל החדר הקטן על שולחן קטן עשוי להטלטל התחילו שתיהן עוסקות בשיחה שכולה לשון הרע, כאשר הבטיחה בטסי טברסקיה מראש. בכל הקרואים והקרואות שהיו עתידים לבוא שמה דברו עד שהגיעו לליזה מירקלובה.

– היא טובת שכל ואני אהבתיה בכל עת, – אמרה אנה.

– מן הדין הוא שתאהבי אותה, כי היא כרוכה אחריך ומרוממת אותך על שפתיה תמיד. תמול נגשה אלי אחרי התחרות ותצטער צער גדול, על כי לא מצאה אותך. היא אומרת עליך, כי את מן הנשים הגדולות המתוארות ברומנים וכי אילו היית גבר, היתה עושה בעבורך אלפי מעשי טפשות. וסטרימוב אמר לה על זה, שגם עתה היא עושה אלפי מעשים כאלה.

– אבל הגידי נא לי, מעולם לא יכולתי להבין זאת, – אמרה אנה, אחרי החרישה זמן מעט, וקול מדברה העיד בה, שלא שיחה בטלה בעלמא זאת לה, כי אם שאלה חשובה לה יותר מהראוי, – הגידי נא מה לה ולנסיך קלוז’סקי, המכונה מישקה? אני ראיתי אותם אך לעתים רחוקות. היש דברים בגו?

בטסי צחקה בעיניה ותבט על אנה בשום לב.

– הרי זה מנהג חדש, – אמרה בטסי, – כולן בחרו להן מנהג זה. הן מאסו את הנזירות, אך לא כולן דומות זו לזו במעשיהן על פי מנהג זה.

– אבל איזו דברים בינה לבין קלוז’סקי? בטסי צחקה פתאום צחוק גדול, בבלי התאפק, וּמקרה זה לא היה מצוי אצלה.

– לתוך גבולה של הנסיכה מיאכקיה נכנסת. שאלה זו ראויה לילדה קטנה, – בטסי רצתה לפי הנראה להתאפק אך לא יכולה, וצחוק פרץ מפיה, צחוק עז ומתדבק, של אנשים שאינן צוחקים אלא לעתים רחוקות. – שאלי את פיהם, – הוסיפה בעינים דומעות מצחוק.

– את צוחקת, – אמרה אנה ונגד רצונה צחקה גם היא, – אך אני לא יכולתי הבין מעולם. אינני מבינה את דרכי הבעל.

– הבעל? בעלה של ליזה מירקלובה נושא מטפחותיה אחריה ונכון לשרתה בכל עת. ויתר הדברים אין איש רוצה לדעת. בחבורות של אנשי כבוד אין מדברים וגם אין מהרהרים בדברים אחדים מעניני תלבושת. והוא הדין לענין זה.

– התבואי אל בית רולנדקי לחג יום השם? – שאלה אנה, בחפצה להשיאה לדבר אחר.

– כמדומה לי, שלא אבוא, – ענתה בטסי ותחל למזוג בזהירות אל הכוסות הקטנות והשקופות את הטה שריחו נודף, בלי הסתכל בפני רעותה, ותגש כוס אחת אל אנה ותקח לה פאחיטוסה קטנה ותשם בשפופרת קטנה של כסף ותקטר. – ראי נא, – אמרה בלי צחוק עוד ותקח כוס בידה – מצבי מעולה בדבר הזה. – אני מבינה את דרכך ומבינה את דרכי ליזה. ליזה היא מן הנפשות התמימות, כנפשות ילדים, שאינן יודעות להבדיל בין טוב לרע. על כל פנים לא הבינה זאת בנעוריה. ועתה היא יודעת, כי חוסר־בינה זה נאוה לה. עתה אפשר, שבכוונה אינה מבחנת, – אמרה בטסי בצחוק דק. – אף על פי כן הוא נאוה לה. אפשר לראות שני פנים בדבר אחד: מראה צרה ויגון או מראה מקרה פשוט וגם נעים ומשמח אפשר שאת נוטה לראות בדברים אך צרות ורעות.

– מה מאד אחפוץ לדעת נפשות אחרים, כמו שידעתי את נפשי, – אמרה אנה בכובד ראש ובעיון. – הטובה אני מאחרים אם רעה? אני חושבת, כי רעה אני מאחרים.

– ילדה תמימה, ילדה תמימה! – אמרה בטסי פעמים. – אך הנה גם הם באים.

יח.

קול צעדים וקול מדבר גבר נשמעו ואחריהם – קול אשה וצחוק, וכרגע נכנסו האורחים, אשר חכו להם, הם סאפו שטולץ ומאהבה המכונה ווסקה, איש צעיר בריא ועלז, שכל מראהו העיד עליו, שמאכלי הבשר והדם והטריפים והיין הבורגוני, שהוא ממלא כרסו מהם, הועילו לו הרבה. ווסקה גחן לפני שתי הנשים וישם עיניו עליהן, אבל רק סיקונדה אחת התבונן בהן, כי הלך אחרי סאפו אל חדר האורחים ולא סר מאחריה גם בתוך החדר ההוא, כאילו היה קשור בה, ולא גרע ממנה עיניו הנוצצות, כאילו היה נכון לאכלה מיד. סאפו שטולץ היתה אשה צהובה בעלת עינים שחורות. בצעדי און קטנים נכנסה לחדר, ורגליה נעולות בסנדלי קיץ שעקביהם זקופים, ותלחץ את ידי שתי הנשים לחיצה עזה, לחיצת יד גבר.

אנה לא ראתה עד היום ההוא את האשה הזאת, שנתפרסמה בחבורתה אך בימים האחרונים, ותשתומם גם על יפיה, גם על הדר תלבשתה המשונה, גם על עז רוחה, שהורגש בכל דרכיה. שערה הבלול בפאות נכריות של שער צהוב דק ויפה כשלה, היה עשוי כמגדל, ותמונת ראשה דמתה בגלל זה בגבהה לפרוטומי שלה הגדוש והחשוף במדה מרובה מעבר פניה. בכל אחת מתנועותיה נשקפו רישומי כרעיה ושוקיה מבעד לשמלתה, באשר כל גופה כמו נגדש מלפנים, והמתבונן בזה הוזקק לשאול בלבו, איפה גבולה האחורני האמתי של הגויה הקטנה והמחוטבה הזאת, הדומה לגבעה מיטלטלת, החשופה כל כך מצד ראשה ופניה והמכוסה כל כך מאחור ומלמטה.

בטסי מהרה והציגה אותה לפני אנה.

– שערו בנפשכן, עוד מעט ונמעכו שני אנשי צבא תחתינו, – התחילה מספרת מיד, ובדברה קרצה בעיניה וצחקה ומשכה את סרח שמלתה, אשר הטתה אותו בתחלה אל צד אחד יותר מהראוי. – אני נסעתי עם ווסקה… אבל הן עוד לא נודעתם זה לזה. – לדברים האלה קראה בשם משפחתו של אותו צעיר ותציגהו לפני אנה ותצחק בקול רם, על שגיאתה זאת, שקראה אותו “ווסקה” באזני אשה, אשר לא ידעתהו עד כה. ווסקה גחן שנית לפני אנה, אך לא אמר לה מאומה, ויפן אל סאפו ויאמר אליה בצחוק: “את הפסדת בהַמְרָאָה זו, כי אמנם הקדמנו לבוא. הואילי נא ושלמי.”

– הן לא ברגע זה, – אמרה אליו.

– לו יהי כן, אך שלם תשלמי לי.

– טוב, טוב. אכן, – פנתה פתאום אל בעלת הבית, – מה רבה משובתי… שכחתי להגיד, כי הבאתי אליך אורח. הנהו לפניך.

הפנים החדשות, איש צעיר לימים, אשר הביאה סאפו עמה ותשכחהו, היה אורח הגון כל כך, ששתי הנשים הכבודות קמו לקדם פניו, אף על פי שהיה צעיר מהן הרבה.

אוהב חדש היה האורח ההוא לסאפו וגם הוא נגרר והלך אחריה בכל מקום כווסקה.

מהרה באו גם הנסיך קלוז’סקי וליזה מירקלובה עם סטרימוב. ליזה מירקלובה היתה בעלת עור כהה ודלת בשר, וקלסתר פניה מזרחי־עצלני, ועיניה יפו וגם נפלאו, לפי דברי כל יודעיה, עד אין חקר. תלבשתה הכהה התאימה בטעמה (ואנה ראתה והעריכה זאת בלבבה מיד) התאמה גמורה אל יפי מראיה. במדה שסאפו היתה כולה מוצקה, חגורה וחבושה, היתה ליזה רכה וענוגה ומלובשת בגדים מרווחים.

אך ליזה נעמה לאנה יותר הרבה מסאפו. בטסי אמרה עליה לאנה, כי היא עושה את עצמה כילדה שאינה יודעת מאומה, אבל אנה ראתה והכירה בה, שאין הדבר כן. כי באמת היתה נלוזה בדרכיה מבלי הבין, אבל גם נחמדה היתה ונקיה מכוונות רעות. אף אמנם מדברה היה כמדברה של סאפו; גם אחריה נגררו והלכו כקשורים בה, בלי גרוע עין ממנה, שני מאהבים אחד צעיר ואחד זקן; אבל נמצא בה בליזה איזה דבר נעלה ונשגב מחוג האנשים שמסביב לה, כברק אבן יקרה טהורה שבטהורות בין אבני זכוּכית. הברק הזה יצא מעיניה הנחמדות, אשר נפלאו באמת. מבט העינים האלה המוקפות עיגולים כהים, מבט שיש בו עיפות ותאוה עזה יחד, העיר תמהון בלב רואיו בתמימות הגמורה שנשקפה מתוכו. כל מי שהסתכל רגע קטן בעינים האלה, נדמה לו שמעתה הוא יודע אותה ידיעה גמורה ושבשביל זה אי אפשר לו עוד שלא יאהבנה. בראותה את אנה נהרו פניה פתאום מצחוק שמחה.

– מה מאד אשמח לראותך! – אמרה בגשתה אליה. – תמול בשעת התחרות חפצתי לגשת אליך, וברגע ההוא נסעת משם. ואני בקשתי מאד לראותך ביום אתמול. הלא איום ונורא היה הדבר, האין זאת? – אמרה ותבט אל אנה במבטה המיוחד לה, שכל מה שבלבה כמו נשקף מתוכו.

– ואני לא דמיתי שהדבר מרגיז את הלבבות כל כך, – אמרה אנה בפנים מסתמקים.

כל בני החבורה הקטנה קמו ללכת אל הגן.

– אני לא אלך, – אמרה ליזה בצחוק קל ותשב אצל אנה. – הגם את לא תלכי? איזה טעם במשחק הקרוקיט!

– לא, אני אוהבת את המשחק הזה, אמרה אנה.

– הגידי נא במה את מגינה על עצמך בפני העצבות? כל המביט אליך ימלא שמחה. את חיה ואני שרויה בעצבות.

– איזו עצבות? הלא חבורתכם היא העליזה שבחבורות הפטרבורגיות, – אמרה אנה.

– אפשר שהאנשים שאינם מבני חבורתנו מתעצבים עוד יותר, אבל אנחנו איננו שמחים ובפרט אני, כל ימי אני שרויה בעצבות נוראה.

סאפו הציתה אש בפפירוסה קטנה ותלך עם שני מאהביה הצעירים אל הגן. ובטסי וסטרימוב נותרו אצל השולחן.

– איזו עצבות! – אמרה בטסי. – סאפו אומרת, כי שמחו אתמול הרבּה בביתך.

– אכן רבה העצבות מאד! – אמרה ליזה מירקלובה. – כולנו באנו אחרי התחרות אל ביתי. האנשים אחדים, והדברים אחדים. וכל מה שהיה הוא שיהיה בלי כל שנוי. כל הלילה היינו מוטלים כולנו על הדרגשים. איזו נחת יש בזה? הגידי נא, במה את מגינה על עצמך בפני העצבות? – חזרה ופנתה אל אנה. – מי שישים אך עינו עליך, יראה ויאמר בלבו מיד, – האשה הזאת אפשר שהיא מאושרה ואפשר שהיא אומללה, אך אין בה מן העצבות. הוריני נא, במה תגיעי לכך?

– כל תחבולה אין לי בזה, – ענתה אנה, ופניה התאדמו בפצרה בה.

– זהו הדרך המעולה, – נכנס סטרימוב לתוך דבריהן.

סטרימוב היה בן חמשים שנה, איש שיבה למחצה, אשר עוד לא נס לחו, רע מראה מאד, אבל פניו הביעו טעם ובינה. ליזה מירקלובה היתה בת אחות אשתו ואתה היה מבלה את שעות חופשו. בראותו לפניו את אנה קרינינה, – אשת אליקסיי אלכסנדרוביץ אויבו בעניני משמרותיהם, – התאמץ, כדרך איש נמוסי ופקח, להתנהג עמה בחבה יתרה.

– אין תחבולה טובה מזו, – מלא אחריה בצחוק דק. זה ימים רבים אני אומר לך, – הוסיף בפנותו אל ליזה מירקלובה, – כי מי שאינו רוצה בעצבות אין לו להרהר בעצבות כשם שהדואג בפני נדודי שנה צריך להזהר בשכבו, שלא יהרהר בדאגת שמא לא ירדם. וזה הדבר אשר אמרה לך גם אנה ארקדיבנה.

– אילו אמרתי זאת, שמחתי מאד, כי לא רק דברים של טעם הם, כי אם גם דברי אמת, – אמרה אנה בצחוק.

– אבל הגידו נא, מפני מה אין להרדם ואין להנצל מעצבות?

– כדי להרדם יש לעבוד, וכן יש לעבוד גם כדי להנצל מעצבות.

– למה אעבוד, אם אין לאיש חפץ בעבודתי? ולעשות את עצמי כעוסקת במלאכה אינני יכולה ואינני רוצה.

– אין לך תקנה, – אמר סטרימוב, בלי הבט אליה, ויפן שנית אל אנה.

מאשר לא ראה את אנה אלא לעתים רחוקות, לא יכול לדבר אליה אלא דברים בטלים, אבל בשיחתו הבטלה על אודות זמן שיבתה לפטרבורג והאהבה הרבה, שהגרפינה לידיה איבנובנה אוהבת אותה, נראתה כוונתו המרובה להעסיקה בדברים נעימים לה ולהביע לה רגשי כבוד וגם יותר מזה.

בין כה נכנס טושקביץ ואמר, שכל החבורה מחכה למשתתפים בקרוקיט.

– לא, אל נא תסעי מזה, – אמרה ליזה מירקלובה בהודע לה, כי אנה נוסעת. סטרימוב סייע לה.

– הרי זה מעבר קשה יותר מדי, – אמר אל אנה, – מתוך החבורה הזאת אל הזקנה וורידי. מלבד זאת זכרי נא כי בבאך אליה תשתמש בזה אך לספר בלשון הרע, ופה את מעוררת רגשות אחרים, רגשות טובים ומתנגדים ללשון הרע.

רגע אחד פסחה אנה על שתי הסעפים. החלקות, אשר דבר אליה הפקח הזה, החבה הנאמנה, חבת ילדה, שהביעה לה ליזה מירקלובה, וכל מנהגי החבורה הזאת, שהורגלה בהם אנה מעודה – כל זה יחד היה קל ונעים והדבר אשר אמרה לנסוע למענו היה קשה כל כך, שהתחילה מפקפקת בלבה, אם לא תבחר לה לדחות לזמן מעט את השעה הקשה, שעת הרצאת המעשים האחרונים לפני וורונסקי? – אך בזכרה מה שעתיד לבוא עליה בביתה אִם לא תקדם פני הרעה באיזו החלטה מעשיית, בזכרה את התנועה, אשר הפילה עליה אימות גם אחרי המעשה, את תנועת ידיה בהחזיקה בשערות ראשה דרך מריטה, התפטרה בלי התמהמה ותצא משם.

יט.

וורונסקי, שלכאורה התנהג בקלות דעת, כדרך כל בני מינו, היה שונא באמת חיים בלי סדרים. עוד בימי נעוריו, בהתחנכו בקורפס היה בו מעשה, שבקש הלואה מאיש, והאיש השיב את פניו, ומן העת ההיא לא העמיד את עצמו עוד אפילוּ פּעם אחת בסכנת עלבון כזה.

ובחפצו לנהל עניניו תמיד בסדר נכון, היה מתיחד פעמים חמש בשנה – או פחות או יותר מזה, לפי צרכי השעה – ומעיין בעסקיו ומבררם לעצמו. לזה היה קורא פשפוש במעשים או " faire la lessive ".

ממחרת יום התחרות הקיץ וורונסקי בשעה מאוחרת וטרם יתגלח וירחץ באמבטי לבש מעיל־בד וישם לפניו על השולחן צרורות כסף וחשבונות ומכתבים ויקרב אל העבודה. ופטרוצקי ידע, כי בשעה שוורונסקי עושה כזאת, הוא נוח לכעוס, ובהקיצו משנתו ביום ההוא, ראה את חברו זה יושב אצל שולחן הכתיבה שלו וילבש בגדיו בלאט ויצא, כדי שלא להפריעו מעבודתו.

מדת כל אדם היא, שבזמן שהוא בקי בענינים הנוגעים בו לכל פרטיהם ודקדוקיהם וההרפתקאות התלויים בהם, הוא חושב, שרק חייו לבד מורכבים ומסובכים כל כך, ואינו מעלה על דעתו, שגם שאר בני האדם טרודים בענינים קשים ומסובכים לא פחות ממנו. טעות זו טעה גם וורונסקי. גם הוא התברך בלבבו ודמה, שכל איש אחר תחתיו היה מסתבך והולך ומוזקק מכבר לנטות מדרך הישר, וביום ההוא הרגיש, כי השעה צריכה לכך, שיפשפש במעשיו ויברר את מצבו בלי התמהמה.

בעניני הממונות שלו החל, כי מקצוע זה קל היה לו מכל שאר המקצועות. על גליון פוסטה רשם בכתב ידו הדק והמצומצם את כל מה שעליו לשלם, וזה עלה שבעה עשר אלף רובל עם מאות אחדות, אך את המאות לא חשב, כדי שיהי החשבון פשוט וברור יותר. אחרי כן מנה את מעותיו וצרף אל המזומנים את הרשום בפנקס הבנק שבידו ויצאו לו 1800 ר‘, ולהכנסה אחרת לא נראה כל מקור עד השנה החדשה. אחרי כן חזר וקרא את רשימת החובות וגם חזר וכתבה ויחלקה לשלשה מיני חובות. למין הראשון נחשבו החובות שהוצרך לפרעם מיד או על כל פנים להחזיק בידו מעות בעדם במזומנים, כדי לפרעם בשעת תביעה בלי שהית רגע אחד. חובות כאלה היו עליו בסכום ארבעת אלפי רובלים: 1500 מחיר סוס אחד שקנה ולא שלם עוד בעדו ו- 2500 שערב בעד חבר צעיר אחד, וינבסקי שמו, שהפסיד סכום זה לעיניו במשחק עם רמאי שאומנותו בכך. וורונסקי רצה לשלם באותו מעמד (וכסף היה אז בידו), אך וינבסקי וישבין העתירו דבריהם עליו, באמרם, שהם ישלמו ולא הוא, באשר לא השתתף באותו המשחק. אף אמנם צדקו חבריו ממנו ועם זה ידע, שנחוץ לו, – כדי לשים קץ לאותו העסק המכוער, אשר לא השתתף בו אלא בערבותו, שערב בפיו בעד וינבסקי – להכין את הסכום הזה אתו ולזרקו בפני מנוול זה, בלי דבר דבר עמו עוד. ובכן הוצרך להכין למין זה הקודם לכל מיני החובות, 4000 ר’. המין השני היה של חובות חשובים ביותר וסכומם עלה 8000 ר‘. רובם היו בענין התחרות: בעד שבולת שועל וחשש, לאנגלי, לרצען וכיוצא בזה. על חשבון הסכום הזה היה די לו להוציא במזומנים לפי שעה כאלפים רובל. המין השלישי – מה שהיה חייב לחנונים, לבעלי בתי מלון ולחייט – לא נחשב למאומה לפי שעה. על פי זה הוזקק להכין לפחות 6000 ר’ להוצאות הימים ההם, ובידו היו אך 1800. אף אמנם אין חובות כאלה קשים כלל למי שהכנסותיו 100000 ר' לשנה, כפי שאמרו עליו על וורונסקי; אבל 100000 ר' אלה לא באו לידו מעולם. נחלת אביו הגדולה, שהכנסותיה הגיעו עד 200000 ר‘, לא ניתנה להחלק בין האחים. כשנשא לו אחיו הגדול את ווריה צ’ירקובה, בת נסיך אחד מן הדיקבראים ¹⁰לאשה בלי כל נדוניה וויתר לו אליקסיי על כל הכנסות אחוזות אביהם, על מנת שינתנו לו אך 25000 ר’ לשנה. בעת ההיא אמר אליקסיי לאחיו, כי הכסף יספיק לו עד אשר יקח לו אשה, וכזאת לא תהיה לפי הנראה לעולם. ואחיו לא יכול להמנע מקחת את המתנה הזאת מידו, כי בתור מצביא אחד הגדודים “היקרים” ובתור בעל אשה בשנות נשואיו הראשונות היה בעל הוצאה מרובה. אמו של אליקסיי, שהיתה בעלת עושר גם היא, נתנה לו לאליקסיי עוד 20000 ר' לשנה. ואת כל הכסף הזה היה מוציא על צרכיו. בימים האחרונים קצפה עליו אמו על דבר אנה קרינינה ועל יציאתו ממוסקבה ותחדל לשלוח לו כסף. ואחרי אשר הורגל בהוצאת 45000 ר' לשנה, הובא במבוכה בשנה הזאת, שבאו בה לידו אך 25000 ר'. ולבקש כסף מאמו ולצאת בזה ממבוכתו לא יכול; מכתבה האחרון, שבא אליו ביום אתמול, הרגיז אותו ביחוד ברמזים שנמצאו בו, שהיא נכונה לעזור לו, לבעבור יצליח את דרכיו בין הבריות ובעבודת הממשלה ולא לבעבור ירגיז בדרכיו את כל הבריות. את מחשבת אמו להטות לבו בכסף חשב לו לעלבון גדול מנשוא, ובגללה נקעה נפשו מאחריה עוד יותר. אך בכל זאת לא יכול לבטל את וויתורו הגדול אשר וויתר לאחיו, אף על פי שכבר הרגיש – בראותו מראש אפשרות איזו מקרים בדרכיו עם אנה קרינינה – שבקלות דעת פצה את פיו בוויתור ההוא, ושגם, אם לא ישא לו אשה, אפשר שיצטרך לכל מאת האלף שלו. אך לחזור מדבורו לא יכול, כי היה לו לזכור אז אשת אחיו הנעימה והמהוללה, לזכור את דבריה שהיא מדברת, מדי פעם בפעם בכל מקרה שיבוא לידה על אודות וויתורו הגדול הזה, שהיא מערכת כראוי, ולהבין מיד שאי אפשר לחזור ולקחת מה שניתן במתנה. לא היתה כל אפשרות לו לעשות כן, כשם שלא היה יכול להכות אשה באגרוף, לגנוב או לשקר. רק דרך אחד היה לו ובו בחר בלי כל פקפוק וגמגום, והוא, ללוות בנשך עשרת אלפים – בזה ידע, שלא יהי כל מעצור לפניו, – לקמץ מעתה בהוצאות ולמכור את סוסי התחרות היקרים. כאשר גמר לעשות כן, מהר ויכתוב לרולנדקי, אשר שלח אליו פעמים רבות לבקש מאתו, שימכור לו את סוסיו. אחרי כן שלח לקרוא לאנגלי שלו ולמלוה ברבית ויחלק את הכסף שהיה בידו על פי מה שגמר בחשבונותיו. אחרי כן כתב תשובה קרה ונמרצה יחד לאמו על מכתבה הנזכר, ואחרי כן הוציא מנרתיק כתביו שבכיס מעילו שלש פתקאות מאת אנה ויקראם וישרפם ויזכור את שיחתם האחרונה ויעמק במחשבות על אודות מצבו.

כ.

חיי וורונסקי שפרו עליו ביחוד בגלל דבר אחד, בגלל אשר היו לו הלכות פּסוקות של מצוות עשה ולא תעשה בכל דרכיו. חוג ההלכות ההן קטן מאד, אבל ברורות היו כולן, ומאשר לא יצא וורונסקי מעולם מתוך החוג הזה, לא פקפק מימיו אפילו רגע אחד בהלכה למעשה. בהלכותיו נקבע בירור גמור: כי חייב אדם כמוהו לשלם לקוביוסטוס רמאי בלי התמהמה, ולא דבר נחוץ הוא לו לשלם לחייטו; כי אסור לדבר שקר לגברים, אך לא נאסר לשקר לנשים; כי אסור לרמות כל אדם, אבל אם אשה מרמה את בעלה אין בכך כלום; כי אי אפשר לאיש למחול על עלבונו, אך לעלוב אפשר ואפשר, וכיוצא בזה. כל ההלכות האלה יכלו להיות מנהגים שאינם נכוחים ואינם טובים, אך כל ספק לא הוטל בהן, ואליקסיי אלכסנדרוביץ הרגיש תמיד, שכל זמן שהוא מחזיק בהן הוא שוקט ויכול ללכת בקומה זקופה. רק בימים האחרונים ההם שם לבבו על דרכיו עם אנה והתחיל מרגיש, כי לא לכל מעשה ומאורע יש לו הלכה פסוקה וכי נכונים בידו מבוכות וספקות, אשר לא ימצא על מה לסמוך בהם.

היחס שבינו ובין אנה ובעלה היה פשוט וברור בעיניו ער כה, כי בקבוצת הלכותיו נתפרש ענין זה בבירור ובדיוק, וכל מעשיו היו כּהלכה.

היא היתה – על פי הדין המקובל – אשה חשובה, שנטתה אחריו לאהבה אותו, והוא גם הוא אהב אותה, ועל כן היה כבודה חדש עמה בעיניו ככבוד אשה נשואה לו כדת וכמנהג ועוד יותר מזה. נקל היה לו לתת לקוץ את כפו מלהתיר לעצמו לא רק לעלבה בדבור או ברמיזה, כי אם גם לגרוע מכבודה מעט מהראוי לאשה חשובה.

גם היחס שבינו ובין הצבור היה ברור לו. הכל יכלו לדעת זאת או לחשדם בזאת, אך לא הותר לאיש להשמיע על פיו כזאת. ואילו נועזו אנשים להוציא מפיהם דבר בענין זה היה מוכן ומזומן להכריחם לחשות ולהזהר בכבוד אשה זו שאהבה נפשו, אף על פי שסוף סוף כבר היה כבודה זה לכלמה.

וברור מכל דבר שבעולם היה היחס שבינו ובין בעלה של אנה. מהרגע אשר דבקה בו, בוורונסקי, הוברר לו, שרק הוא לבד זכה בה לחלוטין, ובעלה אינו אלא אדם מיותר ומפריע. אמנם העלוב הזה היה ראוי שישתתפו בצערו, אך מה יכלו לעשות לו? זכות אחת היתה לו לאישה, והוא לדרוש פצוי על ידי כלי נשק ובזה היה וורונסקי נכון להשלים חפצו מן הרגע הראשון.

אבל בימים האחרונים נהיו שנויים בדברים שבינו לבינה, והשנויים ההם הפילו אימות על וורונסקי, כי לא ידע עד היכן תוצאותם מגיעות: תמול הגידה לו, כי היא הרה, ובהגידה לו זאת הרגיש, כי הדבר הזה ומה שהיא שואפת בשבילו דורשים מאתו איזה מעשה שאינו מפורש כל צרכו בהלכות הקבועות שהוא מתנהג על פיהן. ובאמת נבוכו רעיוניו כאשר הלמוהו דבריה פתאום; ברגע הראשון אמר לו לבו, כי עליו לדרוש מאתה, שתעזוב את אישה, וידבר אליה כאשר הורהו לבו; עתה חשב את דרכיו והוברר לו, כי נוח לו להמנע מזאת, ובדברו אל לבו כדברים האלה דאג באותה שעה גם אולי יש בהם דבר עול.

“באמרי לה, שתעזוב את אישה, הלא אמרתי לה בזה, שתעבור אלי לשבת אתי; האם אני נכון לזה? איככה אביאה אלי, וכסף אין בידי? אף אמנם יכול אוכל לתקן זאת… אבל איך אעבירנה בעודני על משמרת פקודתי? אם אמרתי זאת, עלי להיות נכון לדבר, כלומר להכין כסף ולהתפטר ממשמרתי.”

ומחשבות אחרות באו בלבו. השאלה, אם יתפטר אם לא יתפטר, העירה בו שאלה אחרת שהיתה מסותרת בקרבו וגלויה אך לו לבדו, אבל אפשר שעם זה היתה העיקר הגדול והראשי בכל הליכות חייו.

תאות הכבוד היתה בראש כל שאיפותיו מימי ילדותו ונעוריו, – בדבר הזה לא הודה מעולם גם בפני עצמו ואף על פי כן חזקה עליו תאותו זאת כל כך, שגם בשעה זו נלחמה בקרבו עם אהבתו. בצעדיו הראשונים שצעד בקרב מרום עם הארץ ובעבודת הממשלה היה אך מצליח, אך לפני שתי שנים נכשל בשגיאה גסה: בחפצו להראות, עד כמה אינו תלוי בדעת אחרים, ולעלות מעלה מעלה, נמנע מקבל משמרת פקודה חדשה, שאמרו לתת לו, ויקו, כי בזה יגדיל ערכו בעיני התקיפים הגבוהים ממנו; אבל עז רוחו זה היה לו למוקש, כי לא פצרו בו וישאירוהו על משמרתו הקודמת; וכאשר החל ללכת שלא ברצונו בדרך הזה, להיות כאיש שאינו רודף אחרי הגדולה, לא סר ממנו עוד ויתנהג בטוב טעם ובערמה רבה ויעש עצמו כאילו אינו מתרעם על איש ואינו מרגיש כל עלבון בדבר, וכל חפצו שלא יפריעוהו ממנוחתו, כי לבו אך טוב עליו. אולם לבו לא היה עוד טוב עליו כבראשונה גם בשנה שעברה בצאתו למוסקבה. כבר הרגיש, שכבודו – כבוד אדם שבידו להגיע לכל אשר ירצה, אלא שאינו רוצה כלום – התחיל הולך ופוחת, שרבים התחילו חושבים, שאינו יכול באמת אלא להיות חבר טוב וישר הולך. סכסוכו בדבר אשת קרינין, אשר העיר רעש גדול בעולמו ומשך את הלבבות עליו, הרגיע לפי שעה את יתוש תאות הכבוד, שהיה מנקר בקרבו, אך לפני שבוע אחד חזר ונעור היתוש ההוא והתחיל מנקר בכח חדש. סירפוחובסקוי חברו מימי ילדותו, בן מפלגתו וחבורתו, שהיה חבר לו גם בקורפוס, ובשנה אחת עמו גמר שעוריו והתחרה אתו גם בלמודים, גם בגימנסטיקה, גם במעשי הוללות, גם בחלומות של רדיפת כבוד, שב בימים ההם מאסיה התיכונה מוכתר בשני כנויי כבוד חדשים ובאות הצטיינות מרובה, שרק לעתים רחוקות ינתן לגנרלים צעירים.

כמעט שבא סירפוחובסקוי לפטרבורג היה למלה בפי כל בתור כוכב חדש מן הראשונים בגדלם שנראה על האופק. בן גילו וחברו זה של וורונסקי היה גנרל נכון לקבל משמרת פקודה, אשר יוכל להשפיע בה על מהלך עניני המדינה, והוא, וורונסקי, היה אמנם חפשי לנפשו, מכובד ומפואר בחבורתו ואהוב לאשה נחמדה, אבל סוף סוף רק רוטמיסטר, שהניחו לו להיות עומד ברשות עצמו ככל אשר ייטב בעיניו. “כמובן אינני מקנא ואינני יכול לקנא בו; אך רואה אני בעליתו זו, שאיש כמוני, אם אך לא תקצר רוחו, יש בידו לעלות לגדולה בימים מעטים. לפני שלש שנים היה כמוהו כמוני. – אם אתפטר ממשמרתי, הריני שורף את אניותי; ואם לא אתפטר, איני מפסיד מאומה. הלא בפירוש אמרה לי גם היא, שאינה רוצה לשנות את מצבה. ואני, כל עוד אהבתנו נאמנה, אינני יכול לקנא בסירפוחובסקוי”. בתנועה מתונה סלסל את שפמו ויקם מאצל השולחן וילך הנה והנה. עיניו הבריקו בחזקה, ולבו נהיה אמיץ ושוקט ושמח בקרבו כבכל פעם אחרי בררו את מצבו לעצמו. הכל היה פשוט וברור כמו אחרי חשבונותיו הקודמים. אחרי כן התגלח וילבש את בגדיו, גם טבל באמבּטי של קרים ויצא.

כא.

– לקרא לך באתי. מלאכת הזקוק נמשכה היום הרבה, – אמר פטריצקי. – הגמרת אותה?

– גמרתיה, – ענה וורונסקי ויצחק אך בעיניו לבד ויסלסל קצות שפמו בזהירות יתרה, כאילו יכולה עתה, אחרי סדור עניניו, כל תנועה גדולה או מהירה יותר מהראוי להרוס את כל הסדר.

– דומה אתה בכל פעם אחרי המלאכה הזאת לאדם שיצא מבית המרחץ, – אמר פטריצקי, – אני בא מבית גריצקי (כן כנו את ראש גדודם), מחכים לך שם.

וורונסקי לא ענהו, כי אם הביט אליו בעיניו ולבבו הרהר בדבר אחר.

– נגינה זו בביתו היא? – שאל אחרי כן ויט אזנו לקולות הידועים לו, שהגיעו אליו, קולות חצוצרות גסים ומחולות פולניים ו’וולסים. – מה החגיגה הזאת?

– סירפוחובסקוי בא.

– אַ – אַ! – אמר וורונסקי, – ואנכי לא ידעתי.

צחוק עיניו הבריק עוד יותר מבתחלה.

אחרי אשר החליט בלבו, שהוא מאושר באהבתו ומוחל על רדיפת הכבוד בשבילה – או אחרי אשר גמר להתנהג ברוח זה – לא יכול עוד לא להתקנא בסירפוחובסקוי ולא להתרעם עליו, על כי בבואו אל הגדוד לא בא אליו ראשונה. סוף סוף היה סירפוחובסקוי חבר טוב, ועל כן שמח וורונסקי עליו.

– שמח אשמח מאד.

ראש הגדוד דימין ישב בבית גדול של בעל אחוזה. כל הנאספים נמצאו על המרפסת המרווחה שבמדור התחתון. בחצר נראו לעיני וורונסקי ראשונה מזמרים מתלמידי הקורפוּס, לבושים מעילי בד לבן ועומדים אצל חבית קטנה של יין דגן, וראש הגדוד, איש תאר בריא ועלז, בתוך חבל אופיצרים; ראש הגדוד יצא אל המעלה הראשונה של המרפסת ויקרא בקול גדול שהיה בוקע ומגיע לאוזן מבעד קול המזמרים והמנגנים, אשר נגנו יחד קדריל של אופנבך, וינופף ידיו אל אנשי הצבא שעמדו מן הצד ויצו אותם איזו דברים. חבורה קטנה של אנשי צבא, ווכמיסטר ואונטראופיצרים אחדים נגשו אל המרפסת עם וורונסקי יחד. וראש הגדוד שב אל השולחן וחזר ויצא אל מבוא המרפסת וכוס בידו וישא נאום ברכה: “לחיי חברנו מלפנים הגנרל הגבור סירפוחובסקוי. אורא!”

אחרי ראש הגדוד יצא גם סירפוחובסקוי בעצמו, וכוס בידו, וצחוק קל על שפתיו.

– ואתה הולך ושב לימי עלומיך, בונדרינקה, – אמר אל ווכמיסטר אדמוני בן חיל, עובד משנה ימי עבודה, שעמד נכחו.

וורונסקי לא ראה את סירפוחובסקוי זה שלש שנים. וסירפוחובסקוי כמו גדל קצת מבראשונה, כי גִדַּל פאות זקנו, אך קומתו ישרה כלפנים, ופניו ותארו משכו את העינים עליהם לא ביפים, כי אם בנעימות וברוך שנשקפו מהם. השנוי האחד שמצא בו וורונסקי היה הזהר הדק התדירי של קורת הרוח השורה על פני האנשים המצליחים את דרכיהם, בזמן שהם מובטחים, שהכל מודים בהצלחתם. וורונסקי ידע זהר זה מה הוא ובראותו את סירפוחובסקוי הכיר בו וידע כרגע, מפני מה פניו מזהירים.

ברדתו מעל המעלות, ראה סירפוחובסקוי את וורונסקי, ופניו נהרו מצחוק שמחה, וירכן בראשו אליו ממעלה וירם את הכוס דרך ברכה לוורונסקי וירמוז לו בזה, שאי אפשר לו שלא יגש ראשונה אל הווכמיסטר שכבר זקף קומתו למראהו והכין שפתיו לנשיקה.

– הנה גם הוא! – קרא ראש הגדוד. – וישבין אמר לי, כי השעה שעת מרה שחורה לך.

סירפוחובסקוי נשק לו לווכמיסטר, המלא חיים ותנועה, על שפתיו הרכובות והרעננות וימחה פיו במטפחתו ויגש אל וורונסקי.

– מה מאד אשמח! – אמר אליו וילחץ את ידו ויטהו הצדה.

– העסיקה אותו! – קרא ראש הגדוד אל ישבין וירמוז על וורונסקי וירד אל אנשי הצבא.

– למה לא באת אתמול אל התחרות? ואני דמיתי, כי אראה אותך שם, – אמר וורונסקי ויתבונן היטב בסירפוחובסקוי.

– באתי, אבל אחרתי. סלח נא, – הוסיף ויפן אל שלישו: – צו נא לחלק בשמי כפי שיעלה לאיש.

ובידים מהירות הוציא מנרתיק כיסו שלשה שטרות של מאה רובלים, ופניו האדימו.

– וורונטקי! רצונך שתאכל מעט או שתשתה? – שאל ישבין. – הבו אוכל לגרף! ופה מעט משקה.

השתיה בבית ראש הגדוד נמשכה זמן רב.

האנשים הרבו לשתות. את סירפוחובסקוי נשאו והניעו על כפים. אחרי כן הניעו את ראש הגדוד. אחרי כן רקד ראש הגדוד בעצמו ובכבודו עם פטריצקי לפני המזמרים. אחרי כן ישב ראש הגדוד על האיצטבא שבחצר, כי עיפה נפשו מעט, והוכיח בראיות לישבין, שגדולה רוסיה מפרוסיה, ביחוד לענין השתערות פרשים, ובדברו נפסקה השתיה רגע אחד. סירפוחובסקוי נכנס לתוך הבית לרחוץ ידיו בחדר הרחצה וימצא שם את וורונסקי כשהוא יוצק מים על עצמו, כי פשט את מעילו וישם את צוארו האדום והשעיר תחת קלוחו של הכיור ויחופף צוארו וראשו בידיו. אחרי רחצו ישב אצל סירפוחובסקוי, וישבו שם שניהם על הדרגש הקטן ומיד נכנסו בשיחה שהעסיקה את שניהם מאד.

– ידעתי הכל על אודותיך על ידי אשתי, – אמר סירפוחובסקוי. – שמח אשמח, כי ראית אותה לעתים קרובות.

– היא רעה לווריה, ושתיהן הן הנשים הפטרבורגיות היחידות, אשר ינעם לי לראותן, – ענה וורונסקי בצחוק קל. נפשו ידעה מאד, במה הם עתידים לדבר כרגע, והדבר הזה העיר בו צחוק וינעם לו.

– היחידות? – שנה סירפוחובסקוי אחריו דרך שאלה.

– גם אני ידעתי על אודותיך, ולא רק על ידי אשתך, – אמר וורונסקי בפנים מביעים תרעומות ואיום על הרמיזה הזאת. – אני שמחתי מאד על הצלחתך, אך לא התפלאתי עליה. גם לגדולות מאלה חכיתי.

סירפוחובסקוי בדח קצת. פניו העידו, כי נעים לו גלוי דעת זה על אודותיו וגם אינו רוצה להסתיר זאת.

– ואני לא אכחד, כי לא כן דמיתי בעצמי, כי למעט מזה חכיתי ולא להרבה. אבל שמח אני, שמח מאד. אוהב כבוד אני, היצר הזה שולט בי, ואני מודה, שכן הוא.

– אפשר, שאילו לא הצלחת, לא היית מודה בזה, – אמר וורונסקי.

– כמדומה לי, שהייתי מודה גם אז, – בדח והשיב סירפוחובסקוי. – לא אומר, כי בלעדי הכבוד הזה לא היה כל חפץ לי בחיים, אבל אזי היו חיי חיים של עצבות. אפשר, כמובן, שאני טועה בעצמי, אבל כמדומה לי, שיש בי איזו כשרונות למקצוע שבחרתי בו ושכל דבר שישליטוני עליו, אם אך ינתן לי שלטון, יכשר בידי יותר מבידי הרבה אנשים ידועים לי, – אמר סירפוחובסקוי בפנים מזהירים מעליצות לבו על הצלחתו. – על כן אשמח הרבה במדה שאני הולך וקרב אל מטרתי זאת.

– אולי אין רגש זה נכון אלא לך לבד, ודעתך בטלה אצל כל אדם. גם אני דמיתי כן בראשונה, ועתה אני רואה, שאין הדבר כדי לחיות בגללו לבד, – אמר וורונסקי.

– לזאת חכיתי! לזאת חכיתי! – אמר סירפוחובסקוי בצחוק. – הלא רמזתּי לך בתחלת דברי, כי שמעתי על אודותיך, על דבר מאונך… מובן מאליו, שהסכמתי לך בלבי, אבל יש מדה מתאמת בכל דבר. ואני חושב, כי המעשה אשר עשית טוב הוא, אך לא כראוי עשית אותו.

– מה שנעשה עשוי; הלא ידעת, כי מימי לא בטלתי מה שעשיתי. גם טוב חלקי.

– טוב חלקך – לפי שעה. אך לא כל הימים יספיק לך. לאחיך לא אומר כזאת. הוא ילד נעים כבעל הבית הזה שלנו. הנהו לפנינו! – הוסיף ויט אזנו לקריאת “אורא”. – הנה הוא שמח, ולך אין זה מספיק.

– גם אני לא אמרתי, שהוא מספיק.

– כן הוא, אך לא זאת בלבד. אנשים כמוך דרושים.

– למי?

– למי? לצבור, לרוסיה. רוסיה דורשת לה אנשים, דורשת מפלגה חזקה, בלעדיה יאבד הכל ויהי לטרף לכלבים.

– מה כוונתך? למפלגת ברטניוב נגד הקומוניסטים הרוסיים?

– לא, – אמר סירפוחובסקוי ויקמט פניו מזעף, על כי נחשד על דבר אולת כזאת. – est une blagueaç Tout (כל זה התהללות). כן היה וכן יהיה תמיד. אין קומוניסטים בעולם כלל. אך נרגנים צריכים בכל עת לבדות מלבם איזו מפלגה מסוכנה. מה שנעשה הוא שיעשה. לא כן הוא, מפלגת בעלי שלטון חפשים בדרכיהם כמוני וכמוך דרושים לנו.

– אבל במה אין… – וורונסקי קרא בשמות בעלי שלטון אחדים. – במה אין האנשים האלה חפשים בדרכיהם?

– רק באשר אין להם או לא היה להם מיום הולדם אותו החופש הנותן ידים לאדם לעמוד ברשות עצמו, באשר לא נולדו בסביבי גלגל החמה שנולדנו בהם אנחנו. הם נקנים בכסף או בשפת חלקות; בחפצם לעמוד על מעמדם בטח הם צריכים לבדות מהלך מיוחד להם; בעבור זה הם מחזיקים ברעיון ידוע או בשיטה, שאינם מאמינים בה ושפעולתה רעה באמת ולא טובה; וכל שיטתם אינה אלא תחבולה לשבת באחד מבתי הממלכה ולקבל שכר קצוב. Cela n’est pas plus fin aç que (זאת חכמתם ותו לא מידי), כי תעמוד על סוף דעתם. אפשר שאני שפל מהם, נבער מהם, אף על פי שאיני יודע, מפני מה עלי לחשוב כן על נפשי; אבל יתרון גדול אחד יש לי ולך מהם בודאי, והוא שקשה יותר להטות לבבנו באיזה שוחד שיהיה. ואנשים כאלה דרושים ביחוד בעת הזאת.

וורונסקי שמע בשים לב, אך לא תוכן הדברים משך את לבו, כי אם התיחסות סירפוחובסקוי אל מעשהו, מה שבלבבו של זה גם להלחם עם בעלי שלטון, ויש לו ביניהם חביבים ושנואים, בשעה שהוא, וורונסקי, אין לו בעולם עבודת הממלכה אלא עניני האיסקדרון שלו. מלבד זאת הבין וורונסקי, עד כמה יכול סירפוחובסקוי ללכת הלוך וגדול בכשרונו לעיין בדברים ולהבינם, בשכלו הרב ובלשון למודים שלו, שהיא מדה שאינה מצויה כלל בין האנשים, שהוא, סירפוחובסקוי, יושב בקרבם. ולבשתו הכיר בעצמו, שהוא מתקנא בו בחברו זה.

– בכל זאת אני חסר לזה דבר אחד עיקרי, – ענה וורונסקי: – תאות השלטון אין בי. לפנים היתה בי תאוה זו, אבל כבר עברה ואיננה.

– סלח נא לי, אבל אין זה אמת, – אמר סירפוחובסקוי.

– לא, אמת, אמת!… עתה על כל פנים איננה בי, – הוסיף וורונסקי.

– עתה הוא אמת, זה ענין אחר; אך לא כל הימים יהי לך כן.

– אפשר הדבר, – ענה וורונסקי.

– אתה אומר אפשר, – הוסיף סירפוחובסקוי, כבוחן ומבין את מחשבותיו, – ואני אומר לך בודאי. ובעבור זה חפצתי לראותך. עתה עשית מה שהיה לך לעשות. אני מבין זאת, אך אין לך להקשות ערפך. אני אך רשיון אבקש ממך, קארט בלאנש. לא לתמוך בך באתי… אף על פי שאיני יודע, מפני מה לא אתמך בך: אתה תמכתני פעמים רבות! אני מקוה, כי ידידותנו עומדת למעלה מרעיונות כאלה. כן הוא, – אמר בצחוק חבה של נשים, – תן לי רשיון להשתדל בעדך וצא מגדודך, ואני אמשוך אותך בלאט.

– אבל בינה נא, שאיני צריך למאומה, – אמר וורונסקי, – רק שיהי הכל כמו שהיה.

סירפוחובסקוי קם ויעמוד ממולו.

– הנה אמרת, שהכל יהיה כמו שהיה עד כה. אני מבין את כוונת הדברים. אבל שמע נא: הנה בני גיל אנחנו, אפשר שנודעו לך נשים רבות במספר מהנשים אשר נודעו לי. – בדיחתו ותנועותיו של סירפוחובסקוי הראו בבירור שאין לו לוורונסקי לדאוג, כי אך בחבה ובזהירות יגע במקום מכאובו. – אבל אני בעל אשה, והאמינה נא לי, כי מי שיודע את לב אשתו (כמו שכתב אחד הסופרים) האהובה לו, יודע את לבות כל הנשים יחד יותר ממי שאלפי נשים נודעו לו.

– כרגע נבוא! – קרא וורונסקי אל האופיצר, אשר השקיף לתוך החדר וקרא להם ללכת אל ראש הגדוד.

וורונסקי אוה לשמוע את סוף דברי סירפוחובסקוי ולדעת מה יאמר לו.

– זאת דעתי. הנשים הן אבן הנגף העיקרית בפעולות אדם. קשה לאהוב אשה ולעסוק עם זה גם בעבודה חשובה. רק דרך אחד יש לו לאדם לאהוב אשה בלי שים אותה לו למכשול בחייו, והוא לשאתה. למה הדבר דומה, למה…, – אמר סירפוחובסקוי שהיה אוהב להמתיק דבריו במשלים, – המתינה לי, המתינה! כשם שאי אפשר לאדם להחזיק חבילה גדולה ולעשות מלאכה יחד, אלא בזמן שהחבילה קשורה לו על גבו, – הנשואים הם החבילה הקשורה, שאינה מפריעה מעבודה. וכאשר נשאתי את אשתי הכרתי זאת. פתאום הוסרו האסוּרים מעל ידי. אך מי שיחזיק את החבילה הזאת בלי נשואים, – ידיו עסוקות, וכל דבר לא יוכל עשות בהן. זכור את מזנקוב ואת קרופוב. בגלל נשים תם לריק כחם ולא יכלו להגיע למאומה.

– איזו נשים שם! – אמר וורונסקי, בזכרו את הצרפתית ואת האקטריסה, פלגשי האנשים ההם.

– אשה כבודה קשה מאלה. הרי הדבר דומה לא למי שחבילה בידיו, כי אם למי שמתאמץ לחטפה מידי אחר.

– אתה לא אהבת מימיך, – אמר וורונסקי בלחישה ויבט נכחו, ולבו הגה באנה.

– אפשר שכך הוא. אבל אתה זכר נא מה שאמרתי לך. עוד דבר אחד: כל הנשים בעלות הנאה הן יותר מהגברים. אנחנו מעלים את האהבה למדרגת ענין רם ונשגב, והן תמיד terre־à-terre (רחוקות משאיפות רוחניות).

– כרגע, כרגע! – פנה סירפוחובסקוי אל המשרת שנכנס לחדר ההוא. אבל המשרת לא בא לקרוא להם שנית, כאשר דמה, כי אם למסור מכתב לוורונסקי.

– אחד ממשרתי הנסיכה טברסקיה הביאו לך.

וורונסקי פתח את המכתב ופניו האדימו.

– ראשי התחיל כואב עלי, הנני ללכת הביתה, – אמר אל סירפוחובסקוי.

– לך לשלום. התתן לי “קארט בלאנש”?

– אחרי כן נדבר בזה. בפטרבורג אמצאך.

כב.

כבר הגיעה השעה הששית ובשביל שלא יאחר לבוא, גם בשביל שלא יכירוהו, בנסעו, על פי סוסיו, שהיו ידועים לכל, ישב וורונסקי במרכבתו השכירה של ישבין ויצו את הרכב להריץ את הסוסים כאשר תמצא ידו. המרכבה היתה רחבת ידים, עשויה לארבעה נוסעים. הוא ישב בה בקרן זוית ויפשוט את רגליו על המושב אשר ממולו ויעמק במחשבות.

רגש החזקת הטובה לעצמו על הסדרים שהביא בעניניו, זכר דברי הידידות והחלקות שהביע לו סירפוחובסקוי, אשר חשב אותו לאיש דרוש לו, וביחוד הרעיון הנעים על דבר הפגישה הקרובה – כל אלה יחד נקבצו והיו לרגש כללי אחד של שמחה בחיים. והרגש הזה חזק בקרבו כל כך, שצחוק נראה על שפתיו שלא מדעתו. מהרה הוריד רגליו מעל הספסל אשר ממולו וישם את רגלו האחת על ברכה של רגלו השניה ויאחז בה בידו וימשש את הבשר המעובה והמתוח שעל הרגל שהתנגפה אתמל בנפלו ויט לאחוריו וישאף רוח פעמים אחדות בכל ריאתו.

“טוב, טוב מאד!” אמר אל לבו, גם קודם לזה התענג לעתים קרובות על מבנה גויתו, אך מימיו לא אהב את עצמו, את גויתו, במדה גדולה כזאת.נעים היה לו גם רגש הכאב הקל הזה ברגלו החזקה, נעימה היתה לו פעולת שריריו הפנימיים, שהרגיש בכלל לבו בשעת נשימתו. היום הבהיר והקר, שהעיר רגשי יאוש בלב אנה, נדמו לו למקור חיים ועצמה וצנה נחוצה לפניו ולצוארו, שנתחממו אחרי רחיצתם. ריח הברילנטין שעלה באפו משפמו המבוסם נעם לו ביותר באויר המצונן. כל מה שראה בעד חלון המרכבה באויר הצח והקר, לאור החור שלפני שקיעת החמה, היה מלא חיים ועליצות ועצמה כמוהו: גם גגות הבתים הנוצצים בקרני השמש הקרוב לבוא, גם הגדרות החוצצות באויר פתאום לעיני הנוסע, גם קרני הזויות הבולטות של הבנינים הסמוכים לבתים, גם תמונות העוברים והשבים הבודדים והמרכבות הבודדות שנקרו לפניו לפעמים, גם ירק העצים והדשא שהשתרע בלי נוע, גם שדות תפוחי האדמה העשויים חריצים מיושרים, גם הצללים העקומים, אשר נסו מצד הבתים והעצים והשיחים ואף מצד חריצי שדי תפוחי האדמה– כל זה היה יפה, כציור נחמד, שזה עתה נגמרה מלאכתו ונמשחה בלַכָּה.

– מהר, מהר! – אמר וורונסקי אל הרכב ויוצא את ראשו ורובו בעד החלון ויעלה שטר בן שלושה רובלים מכיסו ויתנהו ליד הרכב, אשר הסב פניו אליו. יד הרכב מששה ואחזה דבר אצל הפנס, ושריקת מגלב נשמעה, והמרכבה שטה במהירות במסלה המיושרה.

“אין חפץ לי בכל דבר חוץ מהאושר הזה, – אמר וורונסקי בלבו. בהביטו אל כפתור הפעמון, כפתור קטן של עצם, שבין שני החלונות ובשוותו לנגדו את אנה במראיה אשר ראה אותה בפעם האחרונה. – ומיום ליום אני מוסיף לאהבה אותה. הנה גן וורידי, גן בית הקיץ הנתון לה מאת הממשלה. אבל איפה היא במקום הזה? איה? מה זאת? למה זה יעדה אותי לבוא לפניה הנה? ולמה תכתוב לי במכתבה של בטסי?” שאל בלבו אך ברגע ההוא; אך כבר עברה העת להרהר בזה. על כן העמיד את הרכב בטרם יבוא עד לפני השדרה ההולכת אל הבית. בשדרה לא נמצא איש; אך בפנותו ימינה, ראה אותה שם. פניה היו מכוסים בצעיף, אך הוא הכיר לשמחת לבבו בהבטה אחת את תנועת הליכתה, המיוחדת לה לבד, את תבנית כתפיה ואת מצב ראשה בלכתה, וכרגע חלפהו כמו זרם אלקטרי, ובכח חדש חזר והרגיש את כל עז הויתו מתנועות רגליו הגמישות עד תנועת ריאתו בשעת נשימתו וכעין מעוך קל הרגיש על שפתיו.

בהפגשם לחצה את כפו בחזקה.

– הלא תכעס עלי, כי קראתי לך? נחוץ היה לי לראותך, – אמרה אליו; וכפל שפתיה, המביע דאגה ודרישת עצה ועזרה, אשר ראה מבעד צעיפה, שנה כרגע את מצב רוחו.

– האנכי אכעס עליך? אבל איך בּאת הנה, ואָנה פניך מועדות?

– אין חלוק בדבר, – אמרה אנה ותשם ידה עליו, – נלכה נא, דבר לי אליך.

וורונסקי הבין, כי קרה דבר מיוחד וכי אין פגישתם זו עתידה לשמח לבבו. במעמדה לא היה בעל רצון חפשי: עוד לא ידע מה שורש דבר דאגתה, וכבר הרגיש, שהדאגה הזאת דבקה גם בו נגד רצונו.

– מה זאת אפוא? – שאל וילחץ במרפקו את זרועה וישתדל לקרוא על פניה את מחשבותיה.

צעדים אחדים צעדה בלי דבּר דבר ותתחזק ותעמוד פתאום.

– לא הגדתי לך אמש, – אמרה אליו בנשימה נמהרה וכבדה, – כי בשובי הביתה עם אליקסיי אלכסנדרוביץ הודעתי לו הכל… אמרתי לו, שאיני יכולה להיות אשתו, ש… הכל הגדתי לו.

בשמעו את דבריה השח את גויתו שלא מדעתו, וכמו רצה בזה להקל את עולה הכבד. אך ככלותה זקף קומתו פתאום, ופניו מלאו גאות ועוז.

– כן הוא, זה נבחר לנו, אלף פעמים הוא נבחר לנו! אני מבין, מה כבד הדבר ממך, – אמר אליה. אך היא לא שמעה את דבריו, כי אם קראה את רעיוני לבבו על פניו. והיא לא יכלה לדעת, כי מה שראתה על פניו היתה הבעת הרעיון, אשר עלה על רוחו ראשונה והוא שאי אפשר עוד בלי מלחמת שנים. על דעתה לא עלתה כזאת מעולם, ועל כן קראה על פניו הנזעמים רעיון אחר.

כאשר בא אליה מכתב אישה ידעה בקרב לבה, כי מה שהיה הוא שיהיה לה, כי לא תמצא עוז בנפשה להשליך אחרי גוה את כבוד ביתה, לעזוב את בנה ולשבת עם מאהבה. ובשבתה ביום ההוא בבוקר בבית הנסיכה טברסקיה הוברר לה דבר זה עוד יותר. אף על פי כן היתה פגישה זאת חשובה בעיניה מאד, ונפשה קותה, כי פגישתם ביום הזה תשנה את מצבם ותציל אותה מדעתה. אם יאמר לה באומץ לבב, בתאות נפש ובלי פקפק רגע: עזבי הכל ורוצי אחרי, תעזוב את בנה ותלך עמו. אבל דבריה לא עשו עליו את הרושם אשר חכתה לו: הוא אך כמו נעלב מטעם לא נודע לה.

– לא כבד הדבר ממני כלל. מאליו נעשה כל זה, – אמרה ברגזה, – והנה זה… – בדברה הוציאה את מכתב אישה מתוך נעל ידה.

– מבין אני, אני מבין, – נכנס וורונסקי לתוך דבריה בקחתו את המכתב מידה, אך לא קרא אותו ויתאמץ להרגיעה; – אך דבר אחד חפצתי, לדבר אחד נכספתי – לשים קץ למצב זה ולהקדיש חיי לטובתך.

– למה תאמר לי זאת? – אמרה אנה אליו. – האוכל להטיל ספק בזה? אילו הסתפקתי…

– מי הולך שם? – אמר וורונסקי פתאום וירמוז על שתי נשים שהלכו נכחם: – אולי הן יודעות אותנו! – וימהר וילך אל אחת המסלות שמן הצד ואותה משך אחריו.

– לי אין חלוק בדבר כלל! – אמרה אנה. שפתיה רעדו, והוא ראה ונדמה לו, כי עיניה הביטו אליו מתחת לצעיפה בזעף משונה, – הלא זה דברי, כי לא זה העיקר, לא אוכל לפקפק בזה; אבל אלה הדברים אשר הוא כותב לי. קרא נא, – פה עצרה שנית במלים.

גם הפעם בקראו את המכתב נגרר וורונסקי, כברגע הראשון אחרי הודיעה לו מה שנהיה בינה ובין אישה, – אחרי הרושם הטבעי, אשר עשה עליו ענין הריב היוצא מזה בינו לבין האיש הנעלב. בהחזיקו בידיו את מכתבו של זה, שוה לנגד עיניו שלא בכוונה מראש את מכתב הקריאה למלחמה, אשר ימצא בודאי היום או למחר בביתו, ואת המלחמה בעצמה, שהוא עתיד לעמוד בה בפנים קרים ומלאים גאוה, כמו שהוא עומד עתה, ולירות באויר ולהכון אחרי כן לקראת ירית הבעל העלוב.וברגע ההוא התרוצץ בקרבו זכר הדבר אשר אמר לו סירפוחובסקוי זה מעט ואשר עלה על רוחו ביום ההוא עוד בבוקר: כי טוב לו, שלא ישים אסורים על ידיו, והוא ידע, כי את הרעיון הזה איננו יכול להגיד לה.

אחרי קראו את המכתב הרים עיניו אליה ועצמת לב לא נראתה במבטו. ומיד הכירה בו, שכבר דבר עם לבבו כזאת עוד בטרם יקרא את המכתב. והיא ידעה, כי על כל פנים לא יגיד לה עתה את כל לבו, ותבן, כי תוחלתה האחרונה נשארה מעל. לא בזאת חפצה בקראה לו להועד אתה פה.

– רואה אתה אפוא, מה האיש הזה, – אמרה בקול רועד, – הוא…

– סלחי נא לי, אבל אני שמח על זה, – נכנס וורונסקי לתוך דבריה. – אנא, תני נא לי לגמור את דברי, – הוסיף ויבט אליה בעיני תחנונים, למען תתן לו לפרש את כוונתו. – שמח אני, על כי אי אפשר, בשום אופן אי אפשר, שימשך הדבר, כפי שהוא חושב.

– מפני מה אי אפשר? – אמרה אנה ותתאפק שלא להוריד דמעות, וברור היה, שכל מה שיאמר לה עתה לא יחשב בעיניה למאומה. עתה ידעה, מה יהי גורלה.

וורונסקי רצה לאמר, כי אחרי הדואיל, שלפי דעתו לא יכלו עוד להסתפק בו שיערך ביניהם, אי אפשר שימשך הדבר עוד, אך לא זאת אמר לה.

– אי אפשר שימשך. אני מקוה, כי עתה תעזביהו. אני מקוה, – לדבריו אלה בא במבוכה ויתאדם, – כי תתני לי לעיין היטב במצבנו לכוננו. מחר… החל להוסיף ולא עלתה בידו.

אנה לא נתנה לו לגמור.

– ובני? – נתנה עליו בקולה. – הלא תראה, מה שהוא כותב: עלי לעזוב את בני אצלו, ואני איני יכולה ואיני רוצה לעשות כן.

– אבל ביני נא מה טוב לך: לעזוב את בנך או להשאר במצב זה, שהוא לחרפה.

– למי הוא לחרפה?

– לכולנו, ולך יותר מלכל אחד מאתנו.

– אתה אומר לחרפה… אל תאמר כזאת. הדברים האלה אין בהם כל טעם לי. – לא רצתה נפשה שישקר לה בשעה ההיא. רק אהבתו נשארה לה, על כן חפצה להחזיק באהבה זו. – בינה נא, מן היום אשר דבקה נפשי בך, נשתנה כל רוחי. אין לי בארץ בלתי אם אהבתך לבד. כל עוד אני בטוחה באהבתך, גובה לי ועצמה לי, וכל דבר לא יוכל לנגוע בכבודי. מתגאה אני במצבי, מתגאה על כי… על כי… אך לא גמרה ולא פרשה במה היא מתגאה. דמעות בוּשה ויאוש שמו מחנק לגרונה, ותדום ותבך מנהמת לבה.

גם הוא הרגיש, כי איזה דבר עולה בגרונו ועוקץ לו בחטמו, – ובפעם הראשונה בימי חייו חשב לתת קולו בבכי. והוא לא ידע בעצמו, מה הדבר אשר הרך את לבו עד כה; רחמיו נכמרו עליה, ועם זה הבין כי אין לאל ידו להושיעה, וגם ידע, כי הוא האשם ברעה הגדולה הבאה עליה וכי עשה דבר שאינו הגון.

– האמנם אי אפשר לכריתות? – אמר בקול רפה. היא הניעה בראשה ולא ענתהו. – האי אפשר לך לקחת את בנך ולעזוב אך אותו לבד?

– כן הוא; אבל זה תלוי בו. עתה עלי לנסוע אליו, – אמרה דרך התרעמות על כי באה מגורתה: לבה הגיד לה, כי הכל יחזור ויהי כבראשונה, וכן היה באמת.

– ביום השלישי אבוא לפטרבורג, והכל יבורר.

– כן הוא, – השיבה לו, – אך אל נא נדבר עוד בזה.

מרכבתה, אשר שלחה מאתה, על מנת שתבוא אחרי כן אל שבכת גן וורידי, קרבה שמה, ואנה התפטרה מוורונסקי ותסע משם הביתה.

כג.

ביום השני לשבוע היתה ישיבת הקומיסיה שנוסדה ב־2 ביוני. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס לטרקלין שנאספו בו חברי הקומיסיה ויתן שלום להם וליושב ראש כמשפטו וישב על מקומו וישם ידו על הניירות אשר הוכנו לפניו. ביניהם נמצאו גם הרשימות הנחוצות לו, גם נוסחת המודעה אשר כתב בחפזון ואשר היה נכון להביעה שם ביום הזה. ואמנם לא הוצרך באמת לרשימות, כי זכר הכל היטב, ולא מצא כל צורך גם לשנות בלבו מה שהוא עתיד לדבר. הוא ידע, כי כאשר תגיע השעה, והוא יראה לפניו את פרצוף פני איש חרמו, כשהוא מתאמץ לריק ללבוש צורה של קרירות דעת, תזל אמרתו מאליה בכח גדול, מאשר יוכל לתת בה, אם יכין אותה עתה. הוא הבין, שתוכן דבריו גדול כל־כך, שבכל מלה ומלה שלא תעשה רושם. ובכל זאת שמע את ההרצאה שלעניני היום בפנים מלאים שקט כמדי פעם בפעם. איש לא שער על פי כפיו הלבנות וגידיהן הבולטים עליהן ואצבעותיהן הארוכות, שהיה ממשש בהן לרגעים את שני קצות הגליון הלבן המונח לפניו, ועל פי ראשו הכפוף הצדה דרך עיפות, כי עוד מעט ישמיע על שפתיו נאומים אשר יביאוּ לידי רעש נורא ויזקיקו את החברים לצעוק ולהכנס איש לתוך דברי רעהו ואת היושב ראש להזהיר על שמירת הסדר. כשנגמרה קריאת ההרצאה, הודיע אליקסיי אלכסנדרוביץ בקולו השפל והדק, שיש לו להסביר דברים אחדים לענין תקנת בני הנכר. כל החברים נתנו עיניהם בו, והא גנח קצת ויחל להרצות את סברותיו, ובדברו הביט לא אל איש ריבו, כי אם – כך היה דרכו תמיד בנשאו את נאומיו – בחר לו את החבר הסמוך לו, איש זקן, קצר קומה ושפל רוח, אשר לא חוה דעה מעולם בקומיסיה, ואליו ערך את דבריו. כאשר הגיע בנאומו אל החוק העיקרי, שכל השאלה תלויה בו, נתר איש ריבו ממקומו ויחל להשיב על טענותיו. סטרימוב, שהיה גם הוא מחברי הקומיסיה וגם הוא נמלא חמה על הנואם, החל להצטדק, וכל הישיבה עברה בצעקות ומהומות; אך אליקסיי אלכסנדרוביץ גבר על מתנגדיו, כי נתקבלה הצעתו, ונוסדו שלש קומיסיות חדשות, וממחרת היתה הישיבה ההיא למלה לכל בני חבורה ידועה בפטרבורג. אליקסיי אלכסנדרוביץ הצליח עוד יותר ממה ששער מראש.

ממחרת בבוקר, ביום השלישי לשבוע, זכר אליקסיי אלכסנדרוביץ, בהקיצו משנתו, בקורת רוח מרובה את נצחונו שביום אתמול, ולא יכול להמנע מצחוק קל בזכרו את הדבר, אף על פי שהשתדל להראות כאיש אשר לא ישית לב לזה, כשבא מנהל הלשכה והודיעהו, בחפצו לחנוף לו, על דבר השמועות שהגיעו לאזנו על אודות המעשים שהיו בקומיסיה.

בשעה שהיה עסוק בעבודה עם מנהל הלשכה, שכח לגמרי, שהיום ההוא, היום השלישי לשבוע, נועד לאנה ארקדיבנה לשוב בו, על כן התפלא וגם נבהל קצת, כאשר בא אחד המשרתים להגיד לו, כי באה מבית הקיץ.

בבוקר השכם באה אנה לפטרבורג; על פי טלגרמה מאתה נשלחה מרכבה להביאה ויכול היה אפוא אליקסיי אלכסנדרוביץ לדעת, כי שבה היא ביום ההוא, ואף על פי כן לא יצא לקראתה. המשרתים אמרו לה, כי עוד לא יצא היום מפתח ביתו וכי הוא עוסק בעבודתו עם מנהל הלשכה, ותצו להודיע לו, כי באה, ותלך לה אל חדר עבודתה ותחל להוציא ולהניח את חפציה, ולפי דעתה היה עתיד לבוא שמה מהר. אבל שעה תמימה עברה והוא לא בא. אז יצאה אל חדר האוכל כמתעסקת בצרכי הנהגת הבית ובכוונה דברה בקול רם, למען ישמע קולה ויצא אליה; אך הוא לא יצא, אף על פי ששמעה קול צעדיו בצאתו אל פתח חדר עבודתו לשלח את מנהל הלשכה. אך היא ידעה, כי מהרה יסע אל מקום משמרתו, כדרכו, ורצונה היה לראותו לפני נסעו שמה ולברר מהר את דרכיהם זה עם זה בימים הבאים.

על כן עברה דרך הטרקלין ותתחזק ותלך אל חדר עבודתו. בבואה אל החדר מצאה אותו יושב לפני השולחן הקטן מולבש מעיל שרד ונכון לצאת וידיו נשענו על השולחן ועיניו הביטו לנכח ופניו מלאו עוצב. היא ראתה אותו, בטרם הספיק לראותה, ותבן כי הוא הוגה בה.

בראותו אותה, רצה לקום, אבל נמלך ולא קם, אחרי כן האדימו פניו, וכזאת לא ראתה בו אַנה מעולם, ואחרי כן קם במהירות וילך לקראתה, ועיניו הביטו בלכתו לא אל עיניה, כי אם למעלמה מהן, אל מצחה ואל קליעת שערה ויגש אליה ויאחז בידה ויעירה לשבת.

– שמח אני מאד, כי באת, – אמר לה בלשון רכות וישב אצלה ונראה שרצה לאמור דבר, אך מליו נעתקו. פעמים אחדות רצה להכּנס בדברים, אך לא אמר דבר. גם היא לא ידעה מה לאמור לו ואף על פי שהכינה את נפשה לפגישה זו והתרגלה לבוז לו ולחייבו בלבה, היה צר לה עליו. שתיקה זו נמשכה זמן רב. – השלום לסיריוז’ה? שאל אותה ובטרם תשיב לו הוסיף: – היום לא אסעד בצהרים בביתי ועלי לנסוע מיד.

– אני רציתי לנסוע למוסקבה, – אמרה אנה.

– לא, מאד היטבת לעשות, כי באת, – אמר וידום עוד הפעם.

בראותה, כי אין בו כח להתחיל בשיחה הנחוצה, התחילה היא תחתיו.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, – אמרה ותבט אליו בלי להשפיל עיניה מפני מבטו המכונן אל קליעת שערה, – אשה חוטאת אני, אשה רעה, אך כאשר הייתי אז בדברי אליך כן אני עתה, ובאתי להגיד לך, כי אינני יכולה לשנות מאומה.

– אני לא שאלתי אותך על אודות זאת, – אמר ויבט אל עיניה פתאום באומץ לבב ובשנאה, – כך שערתי גם בעצמי, – לפי הנראה שבו אליו כל כשרונותיו בקצפו. – אך כאשר דברתי וכתבתי לך אז, – הוסיף בקול דק ומלא זעם – אני חוזר ואומר לך עתה, כי לא עלי החובה לדעת זאת. אני לא אשים לב לזה. לא כל הנשים טובות כל כך, לא כולן ממהרות להודיע דבר נעים כזה לבעליהן. – מלת “נעים” הדגיש ביחוד. – אני לא אשים לב לזה, כל עוד לא נתפרסם הדבר בעיר, כל עוד לא חולל שמי. ועל כן אני אך מזהיר אותך כי דרכינו זה עם זה צריכים להיות כמו שהיו כל הימים, וכי רק אם תחללי כבודך בפרהסיה, אצטרך לאחוז בתחבולות, שיש בהן כדי להגן על כבודי.

– אך אי אפשר שיהיו דרכינו זה עם זה כבכל הימים, – אמרה אנה בקול מורך ותבט אליו בבהלה.

כשחזרה וראתה את תנועותיו המסודרות האלה ושמעה את קולו השורט, הדק כקול ילד והמביע התול ולעג, נדחתה חמלתה עליו מפני הבוז אשר בזה לו, ורק יראה היתה, אך על כל פנים גמרה לברר את מצבה.

אינני יכולה להיות אשתך, בזמן שאני… החלה לדבר עוד.

צחוק זעם ושאט נפש פרץ מפיו.

– דרך החיים החדש אשר בחרת לך השפיע לפי הנראה על כל רוחך. אני מכבד או מתעב כל כך, מכבּד ומתעב עוד… מכבד את העבר שלך ומתעב את ההוה… שרחק לבי מאד מהכוונה הזאת, אשר הכנסת בדברי.

אנה נאנחה ותורד ראשה.

ואמנם אינני מבין, – הוסיף לדבר בחום לבב, – ברב חופשך, אחרי אשר הגדת לאישך בשפה ברורה, כי מעלת בו, ולא מצאת בזה כל שמץ דבר עון, את חושבת לפי הנראה לדבר מגונה למלא חובות אשה לבעלך.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ! מה אתה דורש מאתי?

– דורש אני, שלא יראה ולא יקרה לפני האיש הזה פה ושלא יוכלו לא בני חבורותינו ולא משרתי ביתנו למצוא עוונות בך על פי דרכיך… שלא תראי אותו. כמדומה לי, שלא הקשיתי לשאול. ובגלל זה תהיינה כל זכויות אשה כשרה נתונות לך, וחובות אשה לבעלה לא תמלאי. עתה עת לי לנסוע. ללחם הצהרים לא אבוא הביתה. – באמרו זאת קם וישם פעמיו אל הדלת.

אנה קמה גם היא, והוא נתן לה לעבור ראשונה וירכן לה בראשו בלי דבר עוד.

כד.

הלילה אשר בלה לווין על ערמת החשש לא עבר עליו לריק: סדר העסקים שהיה נהוג אצלו עד העת ההיא נהיה לו למורת רוח, ויקץ בכל עבודתו שעל פי הסדר ההוא. אף על פי שהתבואה נעשתה יפה עד להפליא בשנה ההיא לא היו לו מעולם – על כל פנים נראה לו כן – כל כך הרבה תקלות ודברי ריב בינו ובין האכרים וסבת התקלות והקטטות האלה נגלתה ונודעה לו בכל יסודה. העונג אשר מצא בעבודה שעבד בעצמו, התקרבותו אל האכרים על ידי עבודתו זאת, הקנאה אשר קנא בהם בגלל חייהם המיוחדים להם, תשוקתו להיות כאחד מאתם לכל דבר, אשר בלילה ההוא לא היתה עוד תשוקה דמיונית בלבד, כי אם החלטה גמורה, שלא עיין בפרטי הגשמתה, – כל זה שנה את השקפתו על סדר עסקיו הנהוגים שנוי גדול כל כך, שלא יכול עוד למצוא בהם את נחת הרוח אשר המציאו לו קודם לזה וכן לא יכול להתעלם מראות את היחס הקשה המונח ביסודם בינו ובין פועליו. עדרי הפרות הטובות הדומות לפאווה בטיבן; כל האדמה שניטייבה ונחרשה במחרושות עמוקות; תשעת השדות השוים זה לזה במדתם, אשר טורי נטיעות סוככים עליהם מסביב; תשעים דיסיאטינות מזובלות ונחרשות בהעמקת הזבל כפי האפשר; מכונות זריעה מתוקנות שבמתוקנות וכיוצא בכל זה – דברים טובים ויפים היו כולם, אילו נעשו בידיו או בהשתתפות חברים מסכימים על ידו. אבל עכשיו ראה בבירור (עבודתו בחבור הספר על אודות עסקי הכפרים, שהפועל הוא היסוד הראשי על פיו, עזרה לו הרבה בזה), שעסקי אחוזתו היו עד כה אך מלחמה קשה שאינה פוסקת בינו ובין הפועלים; במלחמה הזאת היה הוא שואף תמיד לחדשות, שנראו לו כתקנות טובות, והם – היו אדוקים בסדר הטבעי הקודם; ובה ראה, שבכל ידיעותיו העצומות ובכל רפיון ידי פועליו, שלא השתדלו כלל וגם לא נתכוונו להפר את מחשבותיו, לא העלה בידו מאומה, ולשוא נתקלקלו כלי המלאכה היקרים והמקנה הטוב והאדמה השמנה. ולא זאת בלבד, אלא שנפקחו עיניו, אחרי אשר כלה כחו לתהו ולהבל, וראה שכל מטרת יגיעותיו היתה שפלה ומגונה. כי בשביל מה נלחמו הוא והם? הוא נלחם על כל פרוטה ופרוטה שלו (ולא היה אפשר לו להמנע מזה, כי אילו אך נסה לוותר קצת, לא היתה ידו משגת לשלם לפועליו את שכרם), והם אך השתדלו לעשות את מלאכתם במנוחה ובקורת רוח, כמו שהורגלו לעשותה עד כה. חשבונותיו דרשו, שיהי כל פועל מספיק לעשות הרבה כפי שאפשר, ושלא ישכח עם זה להזהר במעשהו, שלא ישבר את מכונות המזרה, את המגרפות הרתומות לסוסים ואת המוריגים המתוקנים, שיעיין בעבודה שהוא עושה בה; והפועל רצה שתהי עבודו נעימה לו כפי האפשר, שתתן לו לנוח לפרקים, והעיקר, שיעשה בה בלי דאגה, בלי זהירות ובלי עיון מרובה. בקיץ ההוא ראה לווין זאת בכל פסיעה ופסיעה.בשלחו לקצור אספסת על מנת לעשותה חשש פשוט, בחר לזה את הדיסיאטינות הגרועות, אשר עלו בהן עשבים פשוטים ולענה, ולא תצלחנה לקחת מהן זרע, והפועלים קצרו בדיסיאטינות מעולות, שאספסתן זורעת זרע מן המובחר, ויצטדקו באמרם, כי הפקיד צום לעשות כן, ולהפיס דעתו אמרו לו, שחשש מעולה יהי לו הפעם; אך הוא ידע, כי לא עשו כן אלא מפני שנקל להם לקצור בדיסיאטינות האלה. בשלחו מכונה לנפנוף חשש שברו אותה בשורות הראשונות, כי האכר נלאה מהר לשבת תחת כנפי המכונה ההולכות ומנפנפות ממעל לו. על זה אמרו לו: “אל נא תדאג, אדוני, נשינו יודעות לנפנף יפה יפה”. המחרשות המתוקנות לא צלחו למלאכתן בידי פועליו, על כי לא השכילו להשתמש בהן כראוי, לא הורידו את מגזרתן בשעת החרישה וילאוּ את הסוּסים ויקלקלו את האדמה מבלי דעת, וגם לדבר הזה בקשו מאתו שלא ידאג. לסוסים נתּן לרמוס את שדמות החטים, כי איש מן הפועלים לא אבה להיות לשומר קבוע בלילות, ויהיו כולם שומרים איש לילו זה אחר זה, אף על פי שנאסר להם לעשות כן, שומר עיף מעמל היום כזה היה נרדם בלילה על משמרתו ומודה על פשיעתו זאת אחרי כן. שלשת עגלים מן המעולים מתו מחמת אכילה גסה, כי נתנו להם לבוא בשדה אספסת בעלות הלקש ולא השקו אותם, עם זה מאנו להאמין, שהאספסת המיתה אותם, ולנחמו ספרו לו, שבעדרי שכנו מתו מאה ועשרים בשלשת ימים. וכל זה נעשה לא על ידי מבקש רעתו או בכוונה לגרום לו נזק ממון; להיפך, הוא ידע שהם אוהבים לו וחושבים אותו ל“אדון פשוט” – שאינו מתיהר ואינו מטיל אימה (וזאת נחשבה למדה שאין למעלה ממנה) – ורק מרצונם לעבוד בשמחה ובלי דאגה עשו כן, מאשר כל חשבונותיו לא רק רחקו מלבותם וזרו להם לגמרי, כי אם גם התנגדו בטבעם לחשבונותיהם הפרטיים, אשר שקדו עליהם בצדק. זה ימים רבים הרגיש לווין, שאין רוחו נוחה מדרכיו בעסקי האחוזה. כבר ראה, שמים מבצבצים ועולים בספינתו, אך לא מצא ולא בקש את הפרץ, ואפשר שהשלה את נפשו בכוונה _(אילו נואש מספינתו זאת, לא נשאר לו מאומה בחיים), אך להוסיף להשלות את נפשו בשוא לא יכול עוד. הנהגת אחוזתו על פי הסדר הקודם לא רק חדלה להסיק את לבבו, כי אם גם העירה בו גועל נפש, ולא יכול עוד לעסוק בה.

ועל זה נוספה עוד ישיבת קיטי שצ’רבצקיה במרחק שלשים תחומים ממנו, אשר נכספה נפשו לה ולא יכול לראות פניה. דריה אלכסנדרובנה אובולנסקיה קראה לו, בהיותו אצלה, לבוא אל ביתה גם אחרי כן: לבוא על מנת לחזור ולהשתדך, ובדבריה רמזה לו, כי בפּעם הזאת תקבלהו ברצון. ולווין בעצמו הבין בראותו אותה, כי עדיין לא זז מלחבבה; אך לא יכול לבוא לבית האובלונסקים בעודנו יודע, שהיא יושבת שם. השתדכותו הראשונה ומאוּנה היו חומה בינו ובינה. "לא אוּכל לבקשה להיוֹת לי לאשה רק בגלל אשר איננה יכולה להיוֹת למי שחשקה נפשה בוֹ, – דבר לווין אל לבוֹ. הרעיוֹן הזה הטה את לבבוֹ קצת מאחריה וגם העיר בו איבה לה. – לא אעצוֹר כח לדבר עמה בלי רגש תרעומות, להביט אליה בלי זעף, והיא תשנא אותי עוד יותר מבראשונה, כראוי בתנאים כאלה. ומלבד זאת, איך אוּכל לנסוע שמה עתה, אחרי הדברים אשר אמרה לי דריה אלכסנדרוֹבנה? היכוֹל אוּכל להמנע מהראות לה, שאני יוֹדע מה שאמרה לי? ואם כן עלי לבוֹא שמה כעוֹשה חסד – לסלוֹח ולרחם. אני אעמוֹד לפניה כמוֹחל על עלבוֹנוֹ וחוֹזר אליה לאהבה אותה ברב חסדו!… למה זה אמרה לו דריה אלכסנדרובנה זאת? במקרה יכוֹלתי לראותה, ואז היה הכל נעשה מאליו, ועתה אי אפשר הדבר, אי אפשר כלל!

דריה אלכסנדרובנה שלחה לו פתקה ובה בקשה מאתו מרדעת של נשים בעד קיטי. “שמעתי, שיש לך מרדעת; – כתבה לו בפתקה; – אקוה, כי תביאה בעצמך”.

זאת לא יכול לנשוא. מה ראתה אשה פקחית וטוֹבת טעם זוּ, שהשפילה כבוד אחותה כל כך! עשר פתקאות כתב לתשובה על פתקתה ואת כל אחת מהן קרע בידיו ולבסוף שלח את המרדעת בלי כל תשובה. לכתוב, שיבוא שמה אי אפשר, שהרי לא יוּכל לבוא; לכתוב, שאינו יכול לבוא, לפי שאיזה דבר מעכב בידו או לפי שהוא נוסע למקום אחר, רע עוד מזה. על כן שלח את המרדעת בלי השב דבר, ובלבו ידע, שעשה בזה דבר מגוּנה, וביום השני מסר את עסקי אחוזתו, שהיו כולם עליו לטורח, בידי פקידוֹ ויסע אל מחוז רחוק, אל רעהו סוויז’סקי, אשר לו בצות מרובות בדופלים ואשר כתב לו ללווין ובקש מאתו באחד הימים האחרונים שיעשה מה שהוּא רוצה מכבר ויבוא להתארח אצלו. ולווין נכסף זה ימים רבים אל הבצות שבמחוז סורוב, אך עד כה דחה את נסיעתו מזמן לזמן, והפעם שמח עליה, בהיות לאל ידו להתרחק בין כה גם משכונת השצ’רבצקים, גם מעסקיו, – וזה נחשב בעיניו ביחוד – להמיר כל זה בציד, אשר בכל עת צרה ודאבון מצא בו נוחם לנפשו יותר מכל דבר אחר.

כה.

במחוז סורוב לא היו לא מסלת ברזל ולא מסלות פוסטה, ולווין נסע בעגלתו ובסוסיו.

בחצי הדרך עמד לתת מספוא לסוסיו בבית אכר עשיר. בעל הבית קרח זקן מלא חיים ולח, בעל זקן רחב ואדום, אשר אך מצד לחייו זרקה בו שיבה, פתח לו את השער וילחץ אל המזוזה, לתת לעגלה הרתומה לשלשת סוסים לעבור. הזקן הראה לרכב את המקום אשר יחד לו בחצרו תחת סוכך, – והחצר חדשה, גדולה, נקיה מקושטה, מחרשות חרוכות מוצגות בה – ואת לווין קרא בלשון בקשה אל החדר. אשה צעירה לבושה בגדים נקיים, ועל רגליה היחפות ערדלים קטנים, שפשפה את הרצפה בפרוזדור החדש. כשנכנס לווין, נבהלה מפני הכלב שרץ אחריו ותצעק, אך כרגע צחקה בעצמה לפחדה, כי ראתה, שאין הכלב נוגע באיש, ותורה בזרועה החשופה את דלת החדר ותשב ותסתר את פניה היפים ותכך ותוסף לרחוץ.

– רצונך, שאכין מוליאר?

– הואילי נא.

החדר היה גדול ותנור הולנדי בו ומחיצה חולקת אותו. תחת צלמי האיקונין עמדו שולחן צבוע בציורי מקלעות וספסל ארוך ושני כסאות, ואצל הפתח ארון קטן לכלי אוכל ומשקה. דלתות החלונות היו סגורות, הזבובים מעטו בגלל זה, והחדר היה נקי כל כך, שדאג לווין לכלבו, שלא יטנף בפּרסותיו את הרצפה, כי בדרך, ברוצו אחרי העגלה טבל הכלב בגבאים הרבה, ועל כן יחד לו לווין מקום בקרן זוית אצל הדלת. אחר התבוננו בחדר יצא אל החצר הפנימית. האשה הצעירה היפה למראה רצה לפניו בערדליה הקטנים אל הבאר, וברוצה התנענעו הדליים הריקים התלויים לה מעבריה על המוט העשוי לדבר.

– חושי, אל תעמודי! – נתן עליה הזקן בקולו בפנים צוהלים וילך לו אל לווין. – נוסע אתה אפוא, אדוני, אל ניקולי איבנוביץ סוויז’סקי? גם הוא יסור אלינו מדי עברו, – פתח הזקן בשיחה ארוכה וישען על מעקה האכסדרה הקטנה שבמבוא הבית. עוד הוא מספר על דבר ידיעתו את סוויז’סקי, ודלתות השער חזרו וחרקו, ופועלים באו אל החצר במחרשותיהם ובמשדדותיהם מן מעשיהם בשדה. הסוסים הרתומים למחרשות ולמשדדות היו בריאים וגדולים. הפועלים היו לפי הנראה בבירור מבני הבית הזה. שנים מהם היו הצעירים בבית אביהם, ועליהם כתנות צמר גפן מצופות כדוריות, והשנים הנותרים היו שכירים, אחד זקן ואחד צעיר, בן חיל למראה, וכתנות קנבוס עליהם.

הזקן סר מאצל האכסדרה ויגש אל הסוסים ויחל לפתחם.

– מה חרשתם? – שאל לווין.

– את שדות תפוחי האדמה חרשנו. יש לנו גם חלקת שדה, ואתה, פידוט, אל תתן היום עוד למסורס ללכת, העמידהו אצל העריבה, ותחתיו נאסור סוס אחר.

– אבא, הנה צויתי להביא את האתים, ההביאו אותם? – שאל אחד הצעירים, איש גדל קומה ובן חיל, ונכר בו שהוא בן הזקן.

– פה בעגלת החורף, – ענה הזקן ויכרוך את עבותי העגלה וישליכם ארצה – התקן אותם, ובין כה יסעדו הפועלים.

האשה היפה עברה ותלך אל הפרוזדור בדליים מלאים, אשר לחצו על כתפיה בכובד משקלם. ועוד נשים שונות נראו בחצר: צעירות, יפות, בינוניות וזקנות מכוערות עם בנים ובלי בּנים.

המוליאר התחיל שורק ולוחש בצנורו; הפועלים ובני הבית גמרו את עבודתם על יד הסוסים וילכו לאכול. לווין הוציא את צידו מן המרכבה ויקרא לזקן לשתות עמו חמים.

– מה חפץ, כבר שתינו היום, – אמר הזקן ונראה בבירור, שלעונג היה לו למלאות בקשה זאת – אפשר בשביל חברותא.

בשעת שתית החמים נודעו ללווין כל פרטי מצבו של אותו זקן. לפני עשר שנים שכר מאה עשרים דיסיאטינות ובשנה שעברה קנה אותן ושכר עוד שלש מאות דיסיאטינות מבעל אחוזה סמוכה למקומו. את מקצת האדמה הזאת, את הזיבורית שבה, השכיר לאחרים, וכארבעים דיסיאטינות עבד בעצמו בהשתתפות בני ביתו ושני פועלים שכירים. הזקן התאונן, כי אינו מצליח במעשיו. אך לווין הבין, שהוא מתאונן אך מפני הנמוס וכי הכל נעשה יפה אצלו. אילו היו עסקיו רעים, לא היה קונה אדמה במאה וחמשה רובלים לדיסיאטינה, לא היה משיא את שלשת בניו ואת בן אחיו ולא היה חוזר ובּונה ביתו אחרי שתי בערות ומשכללו בכל פעם יותר מבראשונה. אחרי כל טענותיו נראה, שהוא מתגאה בבניו בבן־אחיו, בכלותיו, בּסוסיו, בפרותיו וביחוד – במה שכל עסקיו מתקיימים בידו. עוד נודע ללווין משיחה זו שאין הזקן הזה מתרחק גם ממנהגים חדשים. הוא זרע הרבּה תפוחי אדמה, ולווין ראה בקרבו אל ביתו במרכבה, שתפוחי אדמתו של זה כבר נגמרה פריחתם והחלו לגמול, בשעה שבּשדות לווין אך התחילו פורחים. את האדמה למזרע תפוחים חרש במחרשה מתוקנה, שלקח מבעל אחוזה אחד. גם חטים זרע, ועל אודות השיפון, שמע לווין מפיו, שהוא מאכיל לסוסיו את השיפון הנעקר בשעת הנכוש, ועל זה התפלא ביחוד: כמה פעמים השתדל לווין לאסוף את המספוא היפה הזה האובד לריק, ולא עלתה בידו אפילו פעם אחת; והאכר הזקן עשה והצליח, גם הרבה לספר בשבחו של המספוא הזה.

– הן הנשים אין להן מה לעשות? והרי הן מוציאות את המספוא הזה בצבורים קטנים אל המסלה ומחכות עד שתקרב העגלה.

– אנחנו בעלי האחוזה איננו רואים סימן ברכה במעשי הפועלים שלנו, – אמר לווין ויתן לו כוס טה.

– תודות לך, – ענה הזקן ויקבל את הכוס, אך מאן לקבל את הסוכר וירמוז על החתיכה הנשוכה מכל צד שהחזיק בידו. – וכי אפשר לפועלים לנהל עסק? הם אך מרוששים. נראה נא מה שיעשה בסוויז’קוב. אנחנו ידענו מה האדמה הזאת – כשומשמין היא, וגם שם אין הברכה מצויה ביותר. שכחה ושגיאות בכל פסיעה ופסיעה.

– הלא גם לך פועלים יש?

– אנחנו מנהג אכרים בידינו. יכולים אנו לעשות כל מלאכה בּעצמנו. אם לא יכשר הפועל ילך לו; גם בבנינו ובבנותינו נספיק.

– אבא. פינוגין צוה להמציא לו עטרן – אמרה האשה בעלת הערדלים, שנכנסה לחדר בדברם.

– כן הוא, אדוני, – אמר הזקן ויקם ויצטלב זמן רב ויודה ללווין ויצא.

כשנכנס לווין לתוך החדר הכללי לקרוא לרכבו, ראה את כל בני הבית הגברים יושבים וסועדים, והנשים עמדו ושרתו אותם.

הצעיר הבריא בן הזקן ספר איזה דבר מגוחך, ופיו מלא מקפה, וכל השומעים צחקו, ויותר מכולם צחקה האשה בעלת הערדלים, אשר יצקה באותה שעה ציר אל קערה.

אפשר מאד, שפניה היפים של אשה זו הועילו הרבה להגדיל את הרושם הטוב של סדרים יפים, שעשה בּית האכר הזה על לווין, אבל הרושם החזק עליו כל כך, שלא יכול אף רגע לשכחו. ובכל הדרך שמן הבית הזה עד בית סוויז’סקי הרהר וחזר והרהר בהנהגת הבית הזה, כאילו היה ברושם שנעשה עליו שם איזה דבר שהוצרך לשימת לב מיוחדת.

כו.

סוויז’סקי היה ראש האצילים במחוזו. מלווין היה גדול אך בשלש שנים, ואשה נשא לו מכבר. בביתו ישבה גם גיסתו, עלמה חביבה ללווין מאד. ולווין ידע כי סוויז’סקי ואשתו חפצו מאד, שישא את העלמה הזאת. בבירור גמור ידע זאת, כשם שכל הצעירים הכבודים, המכונים “חתנים” מכירים ויודעים איפה ובּשביל מי ידובר בּהם, אף על פי שלעולם לא היה ערב את לבבו להגיד זאת לאיש. וכן ידע היטב, כי אף על פי שהוא רוצה לשאת לו אשה ואף על פי שהעלמה הנעימה הזאת עתידה בודאי להיות אשה טובה לבעלה, לא היה יכול לקחתה – גם אילו לא היה אוהב את קיטי שצ’רבצקיה – כשם שאינו יכול לעוף השמימה, וידיעה זו השביתה את העונג, אשר קוה למצוא בבואו אל סוויז’ס’קי.

כשבא אליו מכתבו של סוויז’סקי, שנקרא בו לבוא שמה לצוד ציד, זכר מיד את הדבר הזה, אבל אף על פי כן החליט, שכל ענין זה של מחשבת סוויז’סקי על אודותיו, אינו אלא השערה, שהוא, לווין, משער בּלי כל יסוד, ועל כן גמר לנסוע בלי שים לב לזה. מלבד זאת נתכוון במעמקי לבו גם לנסות את עצמו, לברר לנפשו עוד הפעם, עד כמה שידוך זה אפשר לו או אי אפשר. ומנהגי בית סוויז’סקי היו נעימים במדה שאין למעלה הימנה, וסוויז’סקי בעצמו, עסקן זמסטבה מן הטפוס המעולה, אשר לא ידע לווין טוב ממנו, היה מושך תמיד את לבו.

סוויז’סקי היה אחד מאותם האנשים הנפלאים בעיני לווין בכל עת שסברותיהם ההגיוניות מאד, אם גם אינם מחדשים בהן דבר, ענין להם לחוד, ומהלך החיים הבּרור והחזק מאד, ענין לחוד, שאינו תלוי כלל בסברותיהם וגם סותר אותן כמעט תמיד. סוויז’סקי היה איש ליבירלי מאד. את האצילים בזה בלבו ואמר עליהם, שרובם חפצים בשעבוד האכרים, שהיה נהוג קודם לזה, אלא שאינם נועזים להשמיע זאת על פיהם. את רוסיה חשב לממלכה יורדת לטמיון כטורקיה ואת ממשלתה למקולקלת כל כך, שלא התיר לעצמו לדבר דרך בקורת ועיון לא רק בשבחה, כי אם גם בגנותה, ועם כל זה עבד לממשלה זו והיה ראש אצילים מצוין לטובה ולא יצא לדרך אלא במצנפת שזרה אדום וקוקרדה עליה. הוא היה אומר, שאין חיים לאדם אלא מחוץ לרוסיה ובבוא מקרה לידו היה ממהר לצאת לחוץ לארץ, ואף על פי כן נהל עסקי אחוּזה גדולים ומשוכללים ברוסיה ועיין היטב בכל פרט ופרט בהם וידע כל מה שנעשה ברוסיה. על האכר הרוסי היה אומר שהוא עומד במדרגת ההתפתחות שבין הקוף ובין האדם, ואף על פי כן לא נמצא כמוהו, בשעת בחירות הזמסטבה, קופץ ולוחץ יד לאכרים ושומע ומקשיב את סברותיהם. הוא לא האמין לא בשדים ולא במתים, ועם זה הרבה לדאוג לתקנת כהני הדת ובתי התפלה והשתדל ביחוד, שיהי בית תפלה בכפר מושבו.

בשאלת הנשים היה מן הדורשים חרות גמורה וביחוד לענין נתינת רשות להן לעסוק בכל מיני עבודה, אבל חייו הביתיים עם אשתו בלי בּנים, אשר יפו ונעמו בעיני כל יודעיו, התנהלו לא ברוח זה, ואשתו לא עשתה ולא יכלה לעשות מאומה, ורק השתדלה עמו יחד לבלות ימיהם בּטוב ובנעימים.

אילו לא היה לווין רגיל לדון את כל אדם לכף זכות, לא מצא על מה לתמוה באפיו של סוויז’סקי ומה להקשות עליו, כי היה קורא לו בלבו “שוטה או מנוול” ומישב בזה את כל הסתירות. אך באמת לא יכול לאמור עליו שוטה, כי סוויז’סקי היה בלי ספק לא רק פקח גדול, כי אם גם בעל השכלה מרובה, שלא הגיס לבו מימיו בהשכלתו לעיני הבריות אפילו בשעור כל שהוא. לא היה דבר אשר לא ידע, אך לא הראה את ידיעתו אלא בזמן שמוזקק להראותה. ופחות עוד מזה יכול לווין לאמר עליו, שהוא מנוול, כי על כן נודע בבירור, שהוא איש ישר וטוב ופקח, שוקד בכל עת על ענינים, שכל הקרובים אליו והיודעים אותו, הוקירו אותם מאד, ועל כל פנים לא עשה ולא יכול לעשות מימיו דבר רע בכוונה.

לווין התאמץ להבין ולא הבין ויהיו האיש הזה וארחות חייו חידה סתומה לפניו כל הימים.

ידידים היו זה לזה, ועל כן התיר לווין לעצמו לשאלו ולחקרו כדי להגיע ליסוד השקפתו על החיים, אך כל יגיעותיו בדבר הזה היו לריק. בכל פעם אשר נסה לווין להשקיף למבפנים לבבו הפתוחים לכל, ראה, שהוא נבוך קצת; מבטו הביע כעין פחד קל וכמו התירא פן יעמוד לווין על סוף דעתו ובסבר פנים יפות התחיל דוחה אותו בקש ולא נתן לו להתבונן במכוסה ממנו.

עתה, אחרי אשר נואש לווין ממצוא מרגוע לנפשו בעסקיו, נעם לו ביחוד לבוא אל סוויז’סקי. מלבד אשר מראה האנשים האלה, המאושרים והשמחים בּחלקם ובכל אשר מסביב להם, ומצב ביתם הטוב והמתוקן העיר בו רגשי שמחה מדי פעם בפעם, רצה בעת ההיא, בהתעטף עליו נפשו, לגלות את הסוד הכמוס, אשר נתן לסוויז’סקי בינה וידיעה ברורה.ושמחה בחיים במדה גדולה כזאת. מלבד זאת ידע לווין, שבבית סוויז’סקי יראה בעלי אחוזה מבני שכונתו, ויהי את לבבו לדבר עמהם ולשמוע מפיהם את דברי השיחה על אודות התבואה ושכירת הפועלים ושאר הענינים ממין זה, אשר ידע לווין שנוהגים בהם מנהג בזיון ואשר אך הם לבדם נכבדו בעיניו בעת ההיא. “אפשר שבּכל זה היה ראוי לזלזל בימי שעבוד האכרים או שהוא ענין פשוט וקל ערך באנגליה. בשני האופנים האלה בּרורים תנאי השאלות בעצמם; אבל אצלנו עתה, שהכל נהרס והתחיל מסתדר לעינינו על פי יסודות חדשים, אין לנו שאלה גדולה משאלת ההסתדרות הזאת”, – אמר לווין בלבו.

הציד היה גרוע ממה ששער לווין. הבצה חרבה, ודופלים לא היו בּה עוד. יום תמים הלך לציד ולא העלה בידו אלא שלשה עופות, אבל תחת ציד עוף הביא אתו, כבכל פעם בשובו מצידו, תאבון עז, לב שמח והתעוררות כח ההגיון, שהורגש בו תמיד אחרי תנועת גוף מרובה. גם בשעת הציד, שלפי מה שנדמה לו לא הרהר אז בשום דבר, זכר פעמים אחדות את הזקן ואת כל בני ביתו, והרושם אשר נעשה עליו, כמו דרש מאתו לא רק שימת לב, כי אם גם פתירת איזו שאלה תלויה בו ברושם הזה.

בערב בשעת שתית החמים נכנסו המסובים בהשתתפות שני בעלי אחוזה, שבאו שמה בעניני אפיטרופסות, בשיחה שלווין רצה בה וחכה לה.

לווין ישב על יד בעלת הבית אצל שולחן הטה והוצרך על פי הנמוס לשוחח עמה ועם גיסתה, שישבה ממולם. בעלת הבית היתה אשה שפלת קומה, צהובת שער, עגולת פנים, ופּניה נהרו בּגומות קטנות שנראו עליהם לרגעים בצחקה מטוב לב. לווין התאמץ למצוא על ידה את החידה החשובה לו, את הסוד שבדרכי אישה, אך מהלך עיוניו לא היה חפשי למדי בדברו אתה כי התבייש והצטער באותה שעה. הוא התבייש והצטער מאד מחמת ביישנותו זאת, על כי ישבה נגדו אותה העלמה בשמלה מיוחדת, שלבשה, לפי מה שנדמה לו, בשבילו, בשמלה מקוטעת מצד פניה על לבה הצח קטע בצורת טראפיציה; הקטע הרבוע הזה, אף על פי שצח מאד היה עור הלב שנראה מתוכו, או ביחוד מפני שנראה מתוכו עור צח כזה, היה לאבן נגף במהלך עיוניו. על פי השערתו, שבודאי טעות היתה בידו, נעשה קטע זה במחשבה תחלה בשבילו, ועל כן חשב, שאינו רשאי להסתכל בו, גם השתדל שלא להסתכל; אך לבו דבר אליו, שסוף סוף, כיון שנעשה הקטע, הוא האשם בדבר. נדמה לו, שהוא מערים ומרמה, שהוא חייב להגיד איזה דבר, אלא שאי אפשר להגיד את הדבר ההוא בשום אופן ובגלל זה הסתמק לרגעים ולא יכול השקט ולא מצא ידיו ורגליו. וביישנות דבקה גם בעלמה היפה שישבה ממולו, אבל בעלת הבית, לפי הנראה, לא התבוננה בזה וגם הכריחה אותה בּכוונה בדבריה להשתתף בשיחתם.

– אתה אומר, – הוסיפה בעלת הבית בענין שדנו בו, – שכל עניני רוסיה אינם יכולים להעסיק את אישי. אבל אין הדבר כן, כי אמנם לבו טוב עליו בשבתו מחוץ לארץ, אך לעולם לא ייטיב את לבו שם כמו ברוסיה. פה הוא רואה את עצמו בתוך אחיו. הנה רבו עסקיו עד מאד, והוא, כשרון מיוחד לו בזה, על כל יפקח עיניו. אך בבית ספרנו לא היית?

– ראיתי… הלא הוא הבית הקטן העוטה קיסוס?

– כן הוא, זה עסקה של נסטי, – אמרה בעלת הבית ותרמוז על אחותה.

– את מלמדת שם בעצמך? – שאל אותה לווין והשתדל להביט שלא אל מול הקטע, אבל הרגיש, שבכל אופן יראהו, בהביטו אליה.

– כן הוא, למדתי בעצמי וגם עתה אני מלמדת, אבל יש לנו גם מורה שפרנסתה בכך, ומורה טובה היא. גם גמנסטיקה הנהגנו שם.

– לא, תודות לך, איני רוצה לשתות עוד טה, – אמר לווין ויקם בפנים מסתמקים, כי ידע שהוא עובר על הלכות דרך ארץ, אך לא עמד בו הכח להשתתף עוד בשיחה ההיא. – הנני שומע משם דברי שיחה חשובים לי מאד, – הוסיף ויגש אל קצהו השני של השולחן ההוא בעצמו, ששם ישב בעל הבית עם שני בעלי אחוזות. סוויז’סקי ישב מוסב בצדו אל השולחן; בידו האחת, אשר נשען בה, הטה וסבב את כוסו, ובידו השנית קמץ את זקנו באגרופו והגיעהו לחטמו וחזר והוציאו מידו, כאילו נתכוון להריח בו לרגעים. בעיניו השחורות והנוצצות הביט לנכח אחד משני בעלי האחוזות, איש לבן שפם, אשר דבר בחמה עזה, ולפי הנראה היה לצחוק בדבריו בעיני בעל הבית. בעל האחוזה ההוא התאונן על האכרים. לווין ראה והכיר בו בסוויז’סקי, שיש לו על תלונותיו של זה תשובה נצחת, אשר תשים לאל את כל מרי שיחו כרגע, אלא שלפי מצבו אי אפשר לו להשיב תשובה זו, והריהו שומע את טענותיו המגוחכות ומוצא נחת בזה.

בעל האחוזה לבן השפם היה, לפי מה שיצא מדבריו, דבק בכל נפשו במנהג שעבוד האכרים, בן כפר ואוהב אדמה כל ימיו. גם בלבושו ראה לווין, שכן הוא, במעילו הישן והמגורד, שבודאי לא היה רגיל ללבשו, גם בעיניו המביעות בינה ותלונה, גם במדברו הברור שכולו רוסי, גם בקול השלטון, אשר סגל לו, כנראה, ברב שני ההתרגלות אשר עברו עליו, גם בעז תנועות ידיו הגדולות, היפות והשזופות, אשר אך טבעת אחת, טבעת קדושין ישנה, היתה על אחת מאצבעותיהן, על האצבע המיוחדת לזה.

כז.

– לולא צר לי לעזוב מה שנעשה מכבר… פרי יגיעה רבה… כי עתה נערתי ידי ומכרתי הכל ונסעתי מזה כדרך שניקולי איבנוביץ עושה… ושמעתי זמירות “הילני היפה” מפי אקטריסה באחד התיאטריות, – אמר בעל האחוזה בבדיחה נעימה, אשר הגיהה אור על פניו, פני זקן מביעים בינה.

– סוף סוף אינך עוזב, – אמר ניקולי איבנוביץ סוויז’סקי, – שמע מינה כך יפה לך.

– כך יפה לי רק באשר אני דר בביתי ואיני צריך לקנות או לשכור לי בית דירה, גם יש אשר איחל עוד, שישימו לבבם על דרכיהם אבל האמינה לי כי נלאיתי נשוא את השכרון ואת המשובה! כולם מרוששים, אין סייח ואין עגלה. ובשעה שהוא מתעטף ברעב, אם אך תשכרהו לפועל, כוונתו אך להזיק, וסופו להועידך לפני שופט השלום

– אבל גם אתה תתבעו לדין לפני שופט השלום – אמר סוויז’סקי.

– האני אתבעהו? בעד כל הון לא אעשה זאת! שם יטיחו דברים כלפי תובע מאחינו, עד שיתחרט בלבו על כל תביעתו. וכבר היה מעשה בבית העבודה, שקבלו הפועלים דמי קדימה והלכו להם. ומה עשה שופט השלום? הוא זכה אותם. רק בית הדין הכפרי וזקן הכפר עודם עומדים בפרץ. הם ילקו את המנוול כמנהג ראשונים. ובלעדיהם לא יכולנו עוד להכיל מנוסת חרב היה לנו לנוס בלעדיהם!.

נראה בבירור, שבעל האחוזה נתכוון להקניט את סוויז’סקי, אך סוויז’סקי לא רק לא התרעם, עליו, כי אם גם מצא שעשועים לנפש בדבריו.

– הלא מנהלים אנחנו את עסקינו בלי השתמש בתחבולות האלה – אמר בבדיחה, – גם אני, גם לווין, גם האדון הזה. – ולפרש דבר רמז בידו על בעל האחוזה השני.

– כן הוא, מיכאיל פטרוביץ מנהל את עסקיו, אבל שאל נא אותו, איך הם מתנהלים. הזאת עבודת אדמה רציונלית? – אמר בעל האחוזה הראשון, ונכר בו, שהוא מתיהר קצת במלת “רציונלית”.

– הנהגת העבודה פשוטה אצלי, תודות לאל, – אמר מיכאיל פטרוביץ. – אין לי אלא להשתדל, שיהי כסף מוכן בידי לתשלומי המכס שבתחלת החורף. האכרים באים ומתחננים; הושיעה נא אב רחום! הן שכנים הם לי כולם, וצר לי עליהם. אני נותן להם בעד השלישית הראשונה ואומר אליהם: זכרו נא, אחי, אני עזרתי לכם, עמדו נא לי גם אתם בשעת דחקי – לזריעת שבולת השועל, לאספת החשש, לקציר הדגן, – ומתנה עמהם אגב אורחא על דבר הרבית העולה לכל אחד מהם. אמנם יש בהם גם בני עולה, זאת אין לכחד.

לווין ידע מכבר את התחבולות הקדמוניות האלה ואחרי הבטחות קצרות בינו ובין סוויז’סקי נכנס לתוך דברי מיכאיל פטרוביץ וחזר ופנה אל בעל האחוזה לבן השפם:

– ומה דעתך אפוא? – שאל אותו: – איככה נוכל לנהל את עסקינו בעת הזאת?

– אין לנו אלא לעשות כמעשה מיכאיל פטרוביץ: להחכיר או להשכיר לאכרים; זה אפשר, אבל כל נכסי הממלכה יורדים לטמיון במנהגים כאלה. במקום שאדמתי עשתה בימי שעבוד האכרים ובהנהגה הטובה תשעה שערים, היא עושה עתה שלשה שערים. השחרור עשה כלה ברוסיה!

סוויז’סקי הביט בעינים צוחקות אל לווין וגם רמז לו רמז בדיחה דק; אך בעיני לווין לא היו דברי בעל האחוזה ההם מגוכחים כלל, – הוא הבין אותם יותר מסוויז’סקי. ורבים מדבריו, אשר הכביר בהם אחרי כן, במה הביא שחרור האכרים כליה על רוסיה, נראו לו גם כחדשים ונאמנים מאד, אשר אין עליהם תשובה. נכר היה, שבעל האחוזה הזה מביעה דעת עצמו – מה שאינו מצוי כלל – דעה, אשר הגיע אליה לא בחפצו להעסיק את מוחו הריק באיזה רעיון, כי אם על ידי נסיונות החיים שנתנסה בהם בשבתו בדד בכפר, ואשר עיין בה מכל צד.

– טעמו של דבר הוא, שכל פרוגרס אינו בא לכלל מעשה אלא על ידי שלטון, – אמר בעל האחוזה, ונראה, שרצה להראות בסגנון לשונו שאין ההשכלה זרה לו. – נזכרה נא את תקוני פטר, קטרינה ואלכסנדר. נזכרה נא את דברי ימי אירופה. וקל וחומר לפרוגרס בחיי עובדי האדמה. הלא גם זריעת תפוחי האדמה נקבעה בארצנו על ידי כפיה. הלא היו ימים, שלא השתמשו גם במחרשה פשוטה. אפשר שהתחילו בה בתקופת הנסיכים, אבל בודאי כפו על זה בראשונה.בימינו, בימי שעבוד האכרים, היינו אנחנו בעלי האחוזות שוקדים על תקנת עבודת האדמה. גם מכונות היבוש, גם המזרות החדשים, גם סדרי הזבול, גם כל כלי המלאכה – הכל נקבע בכח השלטון שנתן לנו, והאכרים התנגדו לנו בראשונה, אחרי כן החלו לעשות כמונו. עתה כשבטל השעבוד ונטל השלטון מידנו, לא פלא שגם מצב עבודת האדמה, במקום שהעלוהו למדרגה גבוהה, יחזור וירד לשפל מדרגתו הקדמונית. כן הוא על פי דעתי.

– מאיזה טעם? הלא תוכלו להחזיק בתקונים הטובים על ידי פועלים שכורים, –אמר סוויז’סקי.

– אין עוז בידי, אין שליטה לי, ואיך אחזיק בתקוני? אשאלך נא והודיעני.

“זה הכלל – כח הפועלים הוא היסוד העיקרי בעסקי הכפרים”, אמר לווין בלבו.

– על ידי פועלים.

– הפועלים אינם רוצים לא לעשות את מלאכתם היטב ולא לעשות בכלי מלאכה טובים. הפועל שלנו מומחה אך לדבר אחד – לסבוא כחזיר ולקלקל את כל אשר ינתן לו. כּאשר ישקה את הסוסים, יקרע את חגורותיו הטובות, יחליף גלגל מחושק בשאינו מחושק, ויתן את המותר ביין דגן, במכונת הדישה יוריד את היתד, כדי לשבר את המכונה. הבט לא יוכל אל כל מה שלא כרצונו. ובגלל זה הורדו לעפר כל עסקי הכפרים. השדות נטושים, העלו כולם צמחי לענה או ניתנו לאכרים חנם, במקום שקצרוּ אלף אלפי כורים, קוצרים אך מאות אלפים. העושר הכללי נתמעט. אילו עשו כל זה חשבון נכון…

פה החל לפרש את שיטת השחרור שלו, שעל פיה לא היה מקום למכשולים האלה.

לווין לא שם לבו אל פרשת דברי שיטתו, אך ככלותו להסבירה חזר לווין לראש דבריו ויפן אל סוויז’סקי ויאמר אליו, בחפצו להביאו לידי גלוי דעתו הפנימית:

– מה שהוא אומר, שמצב עבודת האדמה הולך ושפל ושעל פי דרכינו עם הפועלים אי אפשר לנהל את העבודה כראוי ולהרויח בזה, אמת טהורה הוא.

– ואני לא כן ידעתי, – השיב סוויז’סקי בלי כל שמץ התול, – אני אך זאת אראה, כי אין אנו יכולים לנהל את עסקינו וכי, להפך, מצב עבודת האדמה שבימי השעבוד לא רק לא גבה הרבה, כי אם גם שפל מאד. אין לנו מכונות, לא בהמה טובה למלאכה, לא הנהגה נכונה ולא יודעי חשבין. שאלו בעל אחוזה ותראו, שאינו יודע במה הוא מרויח ובמה הוא מפסיד.

– הדבר דומה לבוכהלטריה האיטלקית, – לגלג בעל האחוזה. – צא וחשוב כטוב בעיניך, והם יקלקלו הכל, וסוף סוף לא תרויח מאומה.

– למה זה יקלקלו? את מכונת הדישה העשויה להשתבר, את כלי־היד הרוסי שלך שבר ישברו, אך את מכונת הקיטור שלי לא ישברו. את סוסך הרוסי הדק והרע, שנחוץ לסחבו בזנבו, ישחיתו, אך אם תגדל סוסים נבחרים או לפחות סוסי משא טובים, לא ישחיתום האכרים, והוא הדין לכל דבר, עלינו להרים את מצב עסקינו.

– אילו היה לאל ידינו, ניקולי איבנוביץ, לך נקל לדבר, ואני בן לי באוניברסיטה ונערים בגימנסיה, ואין ידי משגת לקנות סוסים נבחרים.

– הלא בעבור זה יש בנקים בארץ.

– לבעבור ימכר כל אשר לי בהכרזה? לא, אדוני, בזאת לא אחפוץ.

– וא.י חולק ואומר, שאין אנו צריכים ואין אנו יכולים להרים עוד יותר את מצב עבודת האדמה אצלנו, – אמר לווין. – הנה אני עוסק בזה וכסף לא אחסר, ואף על פי כן לא העליתי בידי מאומה. למי יועילו הבנקים אינני יודע. אני אך הפסדתי בכל דבר שהוצאתי עליו כסף: גם על מקנה גם על מכונות הוצאתי, ובכל פעם אך הפסדתי.

– זה אמת, – קיים דבריו בעל האחוזה לבן השפם וגם צחק מטוב לב.

– ולא אני לבדי, – הוסיף לווין, – את כל בעלי האחוזות המנהלים את עסקיהם כראוי אני מעיד: כולם, חוץ מיחידים יוצאים מן הכלל, יגעים ומפסידים. אמר נא אתה, האם תרויח בעסקיך? – אמר לווין וכרגע ראה בעיני סוויז’סקי את ברק הפחד החולף ועובר עליהן בכל פעם שהוא מנסה להשקיף לפנים מן הקלעים שבקרבו.

מלבד זאת ידע לווין בעצמו, כי לא בתם לבבו שאל שאלה זאת. לפני שעה קצרה אמרה לו בעלת הבית בשבתם על כוסות הטה, כי בקיץ הזה הזמינו אליהם ממוסקבה בוכהלטר מומחה אשכנזי והוא עשה חשבון – בשכר חמש מאות רובלים – ומצא, שעסקי האחוזה מביאים הפסד של 3000 ועוד רובלים אחדים. כמה הוא בדיוק לא זכרה, אבל אמרה שהאשכנזי דקדק בחשבונו עד רביעית הקופיקה.

בעל האחוזה צחק צחוק קל, כשהזכיר לווין את שאלת הריוח שבעסקי סוויז’סקי, ונכר שהוא יודע, כמה יכול שכנו זה, ראש האצילים, שבמחוזו, להרויח בפרי אדמתו.

– אפשר שאני מפסיד, – ענה סוויז’סקי. – אות הוּא, או שאני מנהל את העבודה שלא כראוי, או שאני מוציא הרבה להגדלת הקרן הקיימת.

– קרן קיימת! – קרא לווין בבהלה. – אולי יש קרן קיימת כזאת באירופה, שהאדמה הושבחה שם בעמל עובדיה, אך בארצנו כל האדמה הולכת ומתקלקלת במדה שהיא נעבדת, כי מכחישים אותה, ואין כאן קרן קיימת.

– כיצד אין כאן קרן קיימת? הלא חוק איקונומי הוא.

– אם כן אין חוק זה נוהג בנו: תורה זו אינה מבררת לנו מאומה, להפך, היא מבלבלת את חשבונותינו. הגידה נא, כלום אפשר לדין קרן קיימת…

– החפצים אתם בחלב חמץ? מאשה, שלחי נא לנו הנה חלב חמץ או גרגרי־שני – פנה סוויז’סקי אל אשתו. – גרגרי־השני מאריכים ימים בשנה הזאת.

וכאדם שלבו טוב עליו עד מאד קם סוויז’סקי ויסוב משם, ולפי הנראה חשב שנגמרה השיחה, בשעה שלפי דעתו של לווין אך התחילו בה.

מבלי יכולת לגמור את שיחתו עם סוויז’סקי, אשר נטה מעליו, דבר לווין את שאר דבריו לפני בעל האחוזה והשתדל להוכיח לו, שכל מבוכתנו היא באשר אין אנו רוצים לדעת את מדותיו ודרכיו של הפועל שלנו; אבל בעל האחוזה הזה היה, ככל הרגילים להתבודד ולעיין בעצמם בדברים המעסיקים אותם, קשה לשמוע ועומד על דעתו בקשי עורף מיוחד. הוא לא חדל לטעון, שהאכר הרוסי הוא חזיר ואוהב דרכי חזירים ואין לו תקנה אלא על ידי שלטון, – ועתה אין שלטון, – אמר בעל האחוזה, – למקל אנו צריכים, ואנחנו נעשינו ליברליים כל כך, שהחלפנו פתאם את המקל, שהשתמשנו בו אלף שנים, באדבוקטים ובחדרי כלא, שמאכילים בהם את האכרים המנוולים והמעופשים מרק טוב ומודדים להם קוביות אויר.

– במה תדע, – אמר לווין, בחפצו לחזור לענינו, – שאי אפשר למצוא את ההתיחסות הנחוצה אל כח הפועלים, כדי שתהי עבודתם פוריה?

– לא תהיה כזאת לעולם בידי העם הרוסי! אין שלטון, – ענה בעל האחוזה.

כיצד ימצאו תנאים חדשים? – אמר סוויז’סקי בשובו אל המתוכחים, אחרי אכלו חלב חמץ ואחרי הציתו אש בפפירוסה. – כל מיני ההתיחסות אל כח הפּועלים כבר נחקרו ונודעו לפרטיהם. שארית מנהגי הפראים – הקהלה הקדמונית, שכל חבריה ערבים זה בזה, הולכת ובטלה מאליה, שעבוד האכרים בטל ומבוטל, אין לנו אלא העבודה החפשית, שכל תמונותיה מבוררות ומוכנות, ועלינו אך לקבלן. שכיר קבוע, שכיר יום או אריס – וכל דרך אחרת לא תמצא לעולם.

– אך אין רוח אירופה נוחה מתמונות אלה.

– אין רוחה נוחה, וחדשות היא מבקשת ובודאי היא עתידה גם למצוא.

– הלא אך בזה אדבר, – ענה לווין. – למה לא נבקש גם אנחנו?

– כי הדבר דומה לבקשת תחבולות חדשות לבנין מסלות ברזל. התחבולות הנחוצות נכונות, כבר נחקרו ונמצאו.

– ומה אם לא תכשרנה לנו, אם דרכי אולת הן? – אמר לווין.

ועוד הפעם ראה את סימני הבהלה בעיני סוויז’סקי.

אנחנו עם חכם ונבון מאין כמונו, אנחנו מצאנו, מה שאירופה מבקשת ואינה מוצאת! כל זאת ידעתי, אבל, סלח נא לי, הידעת כל מה שנעשה באירופה לתקנת הפועלים?

– לא, לא ידעתי כל צרכי.

מבחר חכמי אירופה עסוקים עתה בשאלה זאת. יש בה שיטת שולצי־דיליץ… אף יש ספרות גדולה ורחבה בשאלת הפועלים, ספרות ליברלית שבליברליות, ברוח לסל… את הסדרים שבמילהויזן, שהם דברים שנעשו, הלא ידעת בודאי.

– ידעתי קצת, אבל אין זו ידיעה מספקת כלל.

– לא, אך אמור תאמר כן, ובודאי ידעת כל זה לא פחות ממני. אני, כּמובן, אינני פרופיסור למדעים הסוציאליים, אבל השאלות האלה העסיקוני, ואם הן מעסיקות אותך, עיין בהן כמוני.

– ומה מסקנותיהם?

– סלח נא…

בעלי האחוזה קמו ללכת, וסוויז’סקי הלך לשלחם, ובין כה חזר ועכב את לווין מהביט לפנים מן הקלעים שבלבו כמנהגו הטרחני.

כח.

הישיבה עם הנשים שבבית סוויז’סקי קשתה עליו, על לווין, בערב ההוא עד מאד: יותר מבכל שעה הציק לו הרעיון, כי לא הוא בלבד אינו מוצא נחת בעסקיו הכפריים, כי זה מצב העסקים האלה בכל רוסיה, וכי שאיפתו למצוא תקנה, שעל פיה יעשו הפועלים את מלאכתם, כמו שהיא נעשית בשדותיו של אותו האכר, שבחצי הדרך שבינו ובין סוויז’סקי, לא הזיה היא, כי אם שאלה גדולה שנחוּץ לפתרה. גם נדמה לו, שאפשר לפתרה, והוא חייב לנסות כחו בזה.

כשנפטר מהנשים ההן אמר להן, שישב שם גם יום מחר, ובדעתו לרכוב יחד עמהן ולראות את הפרץ העמוק, שנהיה באדמת היער הקרוב, – אחד מיערי נכסי הממלכה – והיה ראוי לשימת לב; ולפני שכבו נכנס לחדר עבודתו של סוויז’סקי, לקחת את הספרים בשאלת הפועלים, אשר אמר סוויז’סקי לתת לו. חדר העבודה היה רחב ידים מאד, וארונות ספרים אצל קירותיו ושני שולחנות בו, אחד – שולחן סופרים גדול ונכבד, – עמד בתּוך, והשני עגול, ועתונים וירחונים בלשונות שונות מונחים עליו מסביב למנורה בדמות כוכב. אצל שולחן הסופרים עמד עמוּד מיטלטל, ועליו ארגזים לניירות שונים בכתב מוזהב על הארגזים. סוויז’סקי נתן לו את הספרים וישב על כסא מתנענע.

– במה אתה מסתכל? – אמר אל לווין, אשר התיצב לפני השולחן העגול ועיין בתוך הירחונים. – כן הוא, פה מאמר חשוב מאד, – אמר סוויז’סקי על אדות הירחון, אשר החזיק לווין בידו, – מכאן אנו למדים, – הוסיף בפנים שמחים, – שבחלוקת פולין היה אשם ביחוד לא פרידריך. אנו למדים…

ובסגנון הברוּר ספר בלשון קצרה את החדשות הגדולות שנגלו בענין הזה. ולווין, אף על פי שהרעיון על דבר העסקים הכפריים הטריד את מוחו יותר מכל, שאל בלבו: “איזה יצר מיוחד שוכן בקרבו? ולמה תעסיקהו חלוקת פולין כל כך?”. כאשר כלה סוויז’סקי להרצות לפניו, שאל אותו לווין כמעט שלא בכוונה: – ומה בכך? – אך במאמר ההוא לא נמצא מאומה חוץ מדבר זה שנתחדש בו. וסוויז’סקי לא הסביר ולא ראה צורך בדבר להסביר לו מפני מה יעסיקהו דבר זה.

– אבל בעל האחוזה הרגזן הזה מושך את לבי, – אמר לווין באנחה. – הוא איש פקח והרבה אמת בדבריו.

– הנח לו! אדוּק הוא בלבו בעבודת האכרים, ככל אחיו! – אמר סוויז’סקי.

– שאתה ראש ומנהיג להם…

– אמת הדבר, אבל אני מנהיג אותם אל העבר השני, – אמר סוויז’סקי בצחוק.

– זה הדבר, שאני מהרהר בו עתה, – אמר לווין. – הנה דבריו נכונו באמרו, שמלאכתנו, עבודת האדמה הרציונלית, איננה נעשית כראוי, שרק מלאכתם של לוקחי נשך ותרבית נעשית כראוי, למשל עבודת בעל האחוזה המחריש ההוא, או העבודה על פי המנהגים הפשוטים הקדמונים… ומי האשם בזה?

– אנחנו בעצמנוּ, כמובן. גם לא נכון הדבר, שאינה נעשית. באחוזת ווסילצ’יקוב היא נעשית כראוי.

– שם בית עבודה…

– ואני לא אדע על מה תתמה. העם עומד על מדרגה שפלה כל כך גם בהתפתחותו החמרית, גם בהתפתחותו המוסרית, שמטבעם של דברים, הוא, שיתנגד לכל מה שטוב לו. באירופה נוהגת עבודת אדמה רציונלית, לפי שהעם קנה השכלה; שמע מינה, שאנו חייבים לתת השכלה לעם, – ותו לא מידי.

– וכיצד נתן לו השכלה?

– שלשה דברים נחוצים לזה: בתי ספר, בתי ספר ובתי ספר.

– הלא אמרת בעצמך, שהעם עומד על מדרגה שפלה בהתפתחותו החמרית, ומה יועילו לו בתי הספר?

– מתוך דבריך זכרתי ספור מעשה בחולה ויועציו: “אמרו לו: שמא תנסה להתרפא בסם משלשל? החולה נסה, והנה רע לו מבראשונה.”שמא תנסה בעלוקות?" נסה ורע לו. “אם כן אין לך אלא להתפלל לאלהים”. נסה ורע לו. אף אנחנו כן. אני מדבר הפוליטיקה האיקונומית, ורע בעיניך, בסוציאלית – ורע, בהשכלה – ורע.

– אבל במה יועילו בתי הספר?

– בתי הספר יעירו תביעות חדשות.

– זאת לא הבינותי מעולם, – השיב לווין בחום לב. – איככה יועילו בתי הספר לעם להיטיב את מצבו החמרי? אתה אומר בתי הספר וההשכלה יעירו בו תביעות חדשות. הלא זאת רעה לו, כי על כן לא יוכל למלא את התביעות האלה. ואיככה יועילו דיני חבוּר וחסוּר ותורת הדת להיטיב את מצבו החמרי לא יכולתי להבין מימי. ביום שלשום פגשתי אשה אחת ויונק על זרועותיה ואשאלה, אנה היא הולכת. "אל המילדת הזקנה ", אמרה לי, “רוּח צעקנית נפלה על הנער ונשאתי אותו אל הזקנה לרפאו”. “במה מרפאה הזקנה מרוח צעקנית?” שאלתי אותה. “היא מושיבה את הילד בין התרנגולות על קנה מושבן ולוחשת עליו”.

– הלא מכאן ראיה לדברי! כדי שלא תביא את הילד הצעקני אל קנה מושב התרנגולות לרפאו, אנו צריכים… אמר סוויז’סקי בפנים שמחים.

– לא ולא! – אמר לווין בקצת כעס – כוונתי, שרפוּא זה דומה למה שאתם מרפאים את העם בבתי ספר. העם עני וחסר השכלה – זאת רואים גם אנו לא פחות ממה שאותה זקנה רואה את הצעקנות, שהרי הילד הצועק לפניה. אבל במה יועילו בתי הספר לצרה הזאת – לעניות ולבערות – אין להבין, כשם שאין להבין, במה תועלנה התרנגולות לצעקנות. יש להסיר את מקור העניות.

– לפחות בדבר הזה דעתך כדעתו של ספנסר, השנוא לך כל כך; גם הוא אומר, שההשכלה נקנית בעושר גדול ובחיים של טובה, – על פי לשונו: בטבילות מרוּבות – ולא בידיעות קרוא וכתוב.

– אני שמח מאד, או להפך, אני מצטער הרבה, שדברי כדברי ספנסר; אבל זאת ידעתי מכבר; לא בתי ספר יועילו, כי אם סדר איקונומי, אשר ירבה עושר לעם וירבה לו שעות פנויות, – ואז יהיו לו גם בתי ספר.

– ובכל זאת הלכה רווחת באירופה, שיסוד בתי ספר חובה.

– ואתה בעצמך מסכים בזה לדעתו של ספנסר? – שאל לווין.

הדבר יצא מפיו, ובעיני סוויז’סקי נראה ברק הבהלה שלו, ומיד בדח ויאמר:

– אבל המעשה בצעקנות טוב ונחמד! האומנם שמעת זאת באזניך?

לווין ראה, כי עד עולם לא ימצא חבור בין דרכי האיש הזה בחיים ובין הדעות, שהוא מביע בשיחותיו. בבירור ראה, שלא דאג האיש לתוצאות חקרנותו; שבחקרנותו זו עסק לשמה, מאהבתו שאהב אותה, אך בזמן שהובילה אותו אל “מבוי שאינו מפולש”, אל מסקנה שאינו רוצה בה, רע עליו המעשה, ואז נהג להשיאו לדבר נעים ומשמח.

כל הרשמים שנעשו על לווין ביום ההוא, מהרושם שעשה עליו האכר שבחצי הדרך – שהיה כמין בּסיס לכל אותם שבאו אחריו – הרגיזו את רוחו בחזקה. סוויז’סקי הנחמד והנעים הזה, שהרעיונות גלויים וידועים בגרונו כלפי חוץ ורעיונות אחרים חתומים ונסתרים בקרבו להתנהג על פיהם, ועם זה הוא יוצר ומנהיג את דעת הצבור יחד עם המון רב מבני מינו; בעל האחוזה הזה המלא חמה כל היום, שדעותיו שקנה לו על ידי עיון רב בדרכי החיים נכונו כולן, אלא שהוא חוטא בקצפו על המפלגה המעולה שברוסיה; תלונתו שהלין בלבו בעצמו על פעולתו והתוחלת בלי יסוד למצוא תקנה לכל זה – כל אלה יחד הצטרפו והיו בו לרגש אחד של מבוכה פנימית ושאיפת שנויים גדולים וקרובים.

כאשר נשאר לבדו בחדר שנתן לו וישכב על מצע הנוצות של מתכת, אשר הניפוהו קצת בכל תנועת יד ורגל שלו, נדדה שנתו זמן רב. גם אחת משיחותיו של סוויז’סקי לא העסיקה אותו עוד, אף על פי שסוויז’סקי אמר הרבה דברים של טעם; אבל טענות בעל האחוזה העירוהו לעיין בהן. את כל דבריו זכר לווין, ובכח דמיונו תקן את תשובותיו אשר השיב לו.

"כן הוא, היה לי לאמר לו: אתה אומר, כי עבודת אדמתנו אינה צולחת, כי האכר שונא את כל התקונים הטובים וכי יש לכפות עליהם את האכרים בכח השלטון; אך אילו לא צלחה העבודה כלל, צדקת; ואולם צולחת היא רק במקום שהפועל עושה את מלאכתו כפי מה שהורגל, כמו בשדותיו של אותו זקן שבחצי הדרך. מה ששנינו כאחד אין רוחנו נוחה מעבודת אדמתנו אות הוא, שאנחנו האשמים ולא הפועלים. זה ימים רבים אנחנו משנים דרכנו ברוח אירופה וממאנים לשית לב לכח הפועלים. ננסה נא להכיר את הכח הזה לא בתור מושג מפשט, כי אם בדמות האכר הרוסי, כמו שהוא בטבעו, וּנסדר את העבודה על פי דרכו. שער נא, היה לי לאמור לו, שעבודת אדמתך מתנהלת כדרך שהזקן הזה מנהל אותה, שמצאת תחבולה לעורר את הפועלים לבקש לראות סימן ברכה במעשיהם, שמצאת את השביל האמצעי הטוב בעיניהם בענין התקונים, ובלי הכחש את האדמה עלתה בידך למצוא פי שנים או פי שלושה בתבואת השנים האחרונות. חלק נא את התבואה לשנים ותן מחציתה לפועלים והיה גם החצי הנשאר לך גדול מבראשונה, וגם חלקם יגדל. ולהגיע לידי זאת צריך לנהל את העבודה בדרך פשוטה מדרכנו האהובה לנו ולעורר את הפועלים שישתדלו להצליח במעשיהם. שאלת “איככה נגיע לזה?” אינה אלא שאלה על דבר הפרטים; אבל אין כל ספק, כי אפשר הדבר”.

הרעיון הזה הביא סער בקרבו. חצי הלילה ההוא עבר עליו בלי שנה, כי חשב את פרטי המעשים אשר עליו לעשות, כדי להוציא את הרעיון הזה לפעולה. בראשונה לא היה לבבו לנסוע למחר, אבל על משכבו גמר לנסוע למחר בבוקר השכם. גם מלבד זאת הרגיש כמין בושה וחרטה על מעשה עול בגלל אותו הקטע שבשמלת העלמה אחות בעלת הבית. אבל בעיקרו של דבר הוצרך לנסוע בלי התמהמה, כדי שיספיק לבאר לאכרים את הסדר החדש, בטרם יזרע זרע החורף, למען תהי גם הזריעה על פי היסודות החדשים. את כל סדרי העבודה המקובלים הנהוגים גמר לשנות בפעם אחת.

כט.

הרבה מעצורים מצא לווין בבואו להקים את מחשבתו; אבל הוא התאמץ בכל כחו, והעלה בידו, אמנם לא כל חפצו, אך לפחות בשיעור שיכול להאמין בלי השלות את נפשו, שכדאי היה לו לעמול בגללו. אחד העכובים העיקריים היה מה שהעבודה הכפרית בכללה כבר התנהלה, ולא יכול אפוא להפסיק בה ולחזור לתחלתה בכל דבר, כי אם הוכרח לתקן ולשנות את המכונה בשעת פעולתה.

כאשר הגיד לפקידו, בשובו לביתו בערב את אשר הוא אומר לעשות, הסכים לו הפקיד בקורת רוח מגולה בכל אותם הדברים שהוכיח בהם, שכל התקנות שנתקנו עד כה הבל וריק הן וגורמות אך הפסד לבעליהן. הפקיד אמר, שכבר דבר כדברים האלה זה ימים רבים, אלא שלא השגיחו בו. אבל על הצעת לווין להשתתף בכל עסקי האחוזה יחד עם הפועלים ולהיות להם שותף גמור כאחד מאתם הביע הפקיד אך עצבת מרובה בלי כל גלוי דעת ברור והתחיל מדבר על אודות הנחיצות להביא את שאר אלומות הדגן אל הגורן ולשלוח לחצות את האדמה – לשדה זרע לשדה בור – ולווין ראה, שלא זו העת לדבר עם הפקיד בענין ההוא.

גם בדברו עם האכרים על אודות זאת ובהגידו להם, שהוא נכון לתת להם חלקות אדמה בתנאים חדשים, נתקל בעכוב העיקרי הזה: האכרים היו טרודים כל כך בצרכי השעה, שלא היה להם פנאי לעיין בדבריו ולחשב שכר העסקים החדשים כנגד הפסדם.

הבוקֵר איבן, אכר דל בינה, נראה כמבין היטב את הצעת לווין – שיהיו הוא ובני ביתו שותפים לו במה שירויח בעסק הבקר – והדבר ישר בעיניו. אך כאשר הסביר לו לווין, עד כמה עתיד העסק הזה להיטיב את מצבו, נראו על פני איבן אותות דאגה והצטערות, על כי לא יוכל לשמוע את הדברים עד סופם,ובחפזון מצא לו עבודות שאין לדחותן. פעם החזיק בקלשון להוסיף עוד חשש לבהמה, ופעם החל לצקת מים או להפוך בזבל.

העכוב השני הוא חשדנותם של האכרים, שלא יכלו להאמין, שתהי לבעל האחוזה מטרה אחרת חוץ מהכוונה לקחת מהם כפי האפשר הרבה. ברור היה להם, כי בכל עת תהי מטרתו האמתית לא במה שיאמר להם (ויהי דבריו מה שיהיו), אך במה שיכסה מהם. גם הם נהגו להכביר מלים בשעת משאם ומתנם עמו, אך מעולם לא גלו בדברים את מטרתם האמתית. מלבד זאת נהגו להתנות קודם כל דבר, בכל עסק שנאותו לקבל (לווין הרגיש, כי צדק אותו בעל האחוזה הרגזן), שלא יכריחום ללכת בדרכים חדשים להשתמש בכלי מלאכה חדשים. מודים היו, שהמחרשה המתוקנת מטיבה לחרוש והמחרשה המהירה מועילה לבעליה, אבל מצאו אלפי טעמים לטעון שאינם יכולים להשתמש באלה. ואף על פי שכבר הוברר ללווין, שנחוץ לבחור דרכים פשוטים בעבודת האדמה, היה צר לו לוותר על התקונים, המחזיקים ברכה לבעליהם בלי כל ספק. אבל כל המכשולים האלה לא הפריעוהו מהקים את מחשבתו, ובתחלת החורף התחילו עובדים אצלו על פי הסדר החדש, על כל פנים נדמה לו, שהצליח באשר חפץ.

בראשונה היה את לבבו למסור את כל עסקיו יחד בידי האכרים והפועלים והפקיד בתנאים חדשים תנאי שותפות; אבל מהרה הוברר לו, שזה אי אפשר, ויגמור לחלק את עסקיו למקצועותיהם. המקנה, הגן, גן הירק, כרי העשב ושדות התבואה נועדו להיות למקצועות מיוחדים, נחלקים כל אחד לחלקים אחדים. הבוקר איבן, שלפי מה שנדמה ללווין עמד בבינתו הלקויה על ענין הסדר הזה יותר מכל חבריו, יסד לו חבורה של שותפים, ורובם מבני ביתו, והיה לשותף בעסק המקנה. את השדה הרחוק, אשר היה שדה בור שמונה שנים רצופות, לקחו להם, בעזרת הנגר פיאודור ריזונוב, שהיה אכר פקח, ששה בתי אבות מקרב האכרים, על פי תנאי השותפות החדשים, ואכר אחד, שורייב שם משפחתו, לקח לו, על פי התנאים האלה, את כל גני הירק. יתר העסקים התנהלו עוד על פי הסדר הישן, אבל שלשת המקצועות האלה היו אבן פנה לסדר החדש, ולווין עסק בהם באהבה רבה,

אמת הדבר, שבחצר המקנה, עוד לא הוטב מצב העסק מבראשונה, ואיבן התנגד בחזקה ליסוד רפת חם לפרות ולחבוץ חלב מתוק, באמרו שבדיר קר ממעטות הפרות באכילה שמרויחים יותר בעשית חמאה מחלב שהחמיץ, דרש לו שכר קצוב כבראשונה ולא שם לבו להבין, כי הכסף הנתן לו בימים האלה לא שכר פועל הוא עוד, כי אם מקצת הריוח העתיד לעלות בחלקו.

אמת הדבר, שחבורתו של פיאודור ריזונוב לא חרשה את האדמה לפני הזריעה פעמים במחרשה גדולה, כמו שהותנה, באמרה, שאין השעה מספקת לה. אמת הדבר, שהאכרים בני החבורה הזאת, אף על פי שהתנו ביניהם לנהל את העסק על פי היסודות החדשים, קראו לאדמה ההיא לא אדמת שותפים כי אם אדמה חכורה, ופעמים אחדות דברו אל לווין, וגם ריזונוב בעצמו עמהם, לאמור: “לו הואלת וקבלת את דמי חיכורך, וישבת בביתך במנוחה, וגם ידינו לא היו אסורות כל כך”. מלבד זאת דחו האכרים האלה מיום ליום באמתלאות שונות את מלאכת בנין הרפת והגורן, אשר קבלו עליהם לבנות על האדמה ההיא, עד שהגיעו ימי החורף.

אמת הדבר, שרצה שורייב להשכיר לאכרים בחלקים קטנים את גני הירק אשר נמסרו, וברור היה, כי מצא לו, וגם נראה שהמציא לעצמו בכוונה פירוש הפוך לתנאים שנמסרו לו הגנים על פיהם.

אמת הדבר, שלווין הכיר באכרים, – בדברו עמהם לעתים מרובות ובהסבירו להם, עד כמה הם מרויחים בסדר החדש, – שהם שומעים אך את מדברו, וברי להם, שבכל אשר דבר אליהם לא תעלה בידו לרמותם. ביחוד הרגיש זאת בדברו עם הפקח שבהם, עם ריזונוֹב, כי ראה בעיניו המשתנות לרגעים, גם אותות לעג עליו, גם בטחון עז, שעל כל פנים לא הוא, ריזונוב, ילכד בדרכי מרמה כאלה.

אך בכל אלה דמה לווין, כי חפצו צולח בידו וכי אם ידייק בעריכת החשבונות ויעמוד על דעתו כראוי, יוכיח להם בימים הבאים במעשים עד כמה טוב ויפה להם הסדר הזה, ואז יהי הכל נעשה יפה מאליו.

העסקים האלה יחד עם אותם שנשארו עוד בידו ועם יגיעתו בחבור הספר אשר לו, הטרידוהו בכל ימי הקיץ, וכמעט לא יצא לצוד ציד בקיץ ההוא. בסוף חודש אוגוסט נודע לו, שהאובלונסקים נסעו למוסקבה, – זאת הגיד לו משרתם, אשר החזיר לו את המרדעת השאולה מאתו. נפשו ידעה מאד, כי אחרי אשר לא השיב על מכתבה של דריה אלכסנדרובה, אחרי עברו עבירה נמוסית זאת, אשר כסתה כלמה פניו מדי פעם בפעם בזכרו אותה, אין להם ולא עוד דבר, ולא יוכל עוד להראות לפניהם עד עולם. כיוצא בזה עשה גם לסווייז’סקי, כי נסע מביתו פתאום בלי ברכת פרידה. אך גם שמה לא חשב עוד לבוא מעתה. ובעת ההיא לא שת לבו לכל אשר כזה. הנהגת הסדר החדש העסיקתו במדה שלא העסיק אותו מעודו. כבר קרא גם את הספרים אשר נתן לו סוויז’סקי גם ספרים פוליטיקה־איקונומיים וסוציאליסטיים אחרים, אשר לא היו בידי סוויז’סקי, קנה וקרא בהלכה זו שעיין בה, אך, כאשר הבין מראש, לא מצא בהם דבר שאפשר להשתמש בו בעסקו החדש אשר יסד. בספרים הפוליטיקה־איקונומיים, למשל, בספר של מיל, אשר בחר לקראו ראשונה ולמד אותו בהתלהבות מרובה ובכל רגע קוה למצוא בו פתרון לשאלות המטרידות את מוחו, מצא חוקים מיוסדים על מצב העסקים באירופה, אך בכל יגיעתו לא יכול להבין, מאיזה טעם יש לו לחשוב את החוקים האלה, שברוסיה אי אפשר לקבלם, לחוקים כלליים. ובזאת ראה גם בספרים הסוציאליסטיים: בהם נמצאו או חזיונות דמיוניים יפים, אשר לא יתכנוּ בעולם המעשי ואשר נמשך לבו אחריהם עוד בהיותו סטודנט, או תקוני מצב העסקים האירופאיים, שאין להקיש אליהם כלל את עסקי עובדי האדמה ברוסיה.

האיקונומיה הפוליטית אמרה לו, כי החוקים, אשר התפתח על פיהם העושר באירופה ואשר עודנו מתפתח שם על פיהם נוהגים בכל מקום ואינם מוטלים בשום ספק. התורה הסוציאליסטית אמרה לו, כי ההתפתחות על פי החוקים האלה מביאה לידי כליון. אבל גם אחת משתי התורות האלה לא הודיעה לו אפילו ברמז קל, מה לו ולכל האכרים ובעלי האחוזות הרוסיים לעשות בּמליוני הידים והדיסיאטינות אשר להם, בשביל שירבו להמציא תבואה לבני האדם.

כאשר החל בדבר הזה קרא בשקידה מרובה את כל מה שנכתב בענין שלפניו ויהי נכון לנסוע בתחלת ימי החורף אל מחוץ לארץ ללמוד את התורות האלה גם במקומן, למען אשר לא יקרהו עוד בשאלה זאת מה שקרהו פעמים רבות בשאלות שונות. כי פעמים רבות היה מעשה, שבהגיעו לידי בינת הרעיון, שהביע איש שיחו, ובהחלו להרצות את תשובתו, אמרו לו פתאום: “אבל מה אומר קויפמן על זה? ודז’ונס? ודיבוא? ומיצ’ילי? לא קראת את חבוריהם. קרא נא: הם ירדו לעמקה של שאלה זו”.

והוא כבר ידע, שאין קויפמן ומיצי’לי יכולים להגיד לו דבר. כבר ידע, מה שהוא רוצה. הוא ראה, כי הרבה אדמה שמנה ופועלים יפים ברוסיה, וגם יש אשר תעשה האדמה בידי הפועלים תבואה רבה, כמו בשדות האכר בחצי הדרך, אך על פי רוב תמעיט הארץ לתת את יבולה בזמן שהפועלים אוחזים במנהגי העבודה של בעלי האחוזות שבאירופה; כי שורש דבר זה הוא במדה המיוחדת לאכרים הרוסים, שאינם רוצים ואינם מצליחים בעבודתם, אלא בזמן שנוהגים להם לעשות בה על פי דרכם; וכי התנגדות זו לדרכי אירופה לא מקרה הוא, כי אם חזיון קבוע, שיסודו ברוח העם. בגלל זה חשב, כי העם הרוסי שתעודתו היא להושיב ולעבוד חלקות אדמה גדולות עד אין חקר ושוממות מאין יושב, החזיק בדעה צלולה במנהגי העבודה הדרושים למלוא תעודה זאת, עד שלא נושבו כל חלקות האדמה, וכי לא רעים הם מנהגי העבודה האלה בשום אופן במדה שמגנים אותם על פי רוב, ואת הדבר הזה אמר להוכיח גם בראיות מדעיות, – בּספרו אשר כתב בימים ההם, גם במעשה – על ידי עסקיו.

ל.

בסוף חודש ספטמבר הובאו עצים לבנין חצר המקנה בחלקת האדמה, שנתנה לחבורה ונמכרה חמאת הבקר ונחלקו מעות הריוח. מהלך העסקים עלה יפה מאד, לפחות נדמה לו, ללווין, שהכל נעשה יפה. וכדי להסביר את כל אותו הענין והסברה מדעית ולגמור את חבורו, אשר נועד על פי תקוות לווין לא רק להביא מהפכה באיקונומיה הפוליטית, כי אם להרוס עד היסוד את כל התורה הזאת ולהניח אבן פנה לתורה חדשה – על התיחסות העם אל האדמה, הוצרך עוד לנסוע לחוץ לארץ ולחקור ולראות בעיניו את כל אשר נעשה שם ברוח זה למצוא ראיות מוכיחות, שכל מה שנעשה היה לא מה שהשעה דורשת באמת. הוא אך המתין, עד שיעמידו את החטים, שקבל עליו להעמיד, כי אז יקבל את המעות ויסע לחוץ לארץ. אבל הימים היו ימי גשמים, ולא יכלו לאסוף בהם את התבואה ואת תפוחי האדמה, וכל העבודה שבשדה נשבתה, ובכלל זה גם העמדת החטים, הדרכים מלאו רפש עמוק אשר לא יעבר, שני בתי רחים נסחפו בשטף המים הרבים, ומזג האויר הלך הלוך וקשה.

ב 30 בספטמבר בבקר נראה השמש, ולווין דמה, כי מזג האויר משתנה לטובה, ויחל להכין במהירות לדרך, ויצו להכין את החטים, וישלח את פקידו אל הסוחר לקבל את הכסף ויסע לחלקות האחוזה לצוות לעושי המלאכה בפעם האחרונה לפני נסעו.

אחרי עשותו את כל אשר הוצרך לעניני האחוזה שב לביתו שמח ומלא רגשי עוז, אף על פי שהיה כולו משוטף בקלוחי המים, שנהרו על כסות־עורו העליונה ונשפכו וירדו על חלקת צוארו לתוך בתי שוקיו. לפנות ערב חזר ונתקלקל מזג האויר, ועוד יותר מבתחלה: הברד הכה מכה בלתי סרה את הסוס המשוטף, הסוס נענע באזניו ובראשו מפני מכאוביו וילך הלוך ונטה הצדה. אך לווין התעטף בברדס¹¹ אשר עליו וישקף בקורת רוח על סביבותיו: על אגלי המים התלויים על כל אחד מהענפים החשופים, על שכבת ברד שלא נמסה עוד ונשקפה בדמות כתם לבן מעל נסרי אחד הגשרים, על צבור עלים שנשרו, בטרם ינוס לֵחם ונערמו מסביב לעצם הנחשף. ובתוך מראות הטבע הזועם האלה, אשר מסביב לו, ישב לווין מלא רגשי תקוה ועוז. בשיחותיו עם האכרים שבכפר הרחוק הראה לדעת שהתחילו סוברים ומקבלים את הסדרים החדשים. השוער הזקן, שנכנס לווין לביתו להסתפג, הסכים בלי כל ספק לעצת לווין וגם בקש בעצמו להשתתף בקנית בקר וצאן.

“עלי אך ללכת באומץ לבב אל מטרתי ואז תקום מחשבתי, – אמר לווין בלבו, – וכדאי הוא הדבר לעמול וליגע עליו. לא עניני הפרטי הוא, כי אם שאלת האושר הכללי. כל מקצוע עבודת האדמה, מצבו העיקרי של כל העם, עתיד להשתנות לכל פרטיו. תחת העוני – אושר כללי וקורת רוח; תחת השנאה – התחברות ואחדות. הרי זה ריבולוציה בלי שפך דם, אבל ריבולוציה גדולה, אשר כמוה לא היתה לפניה; תחלתה תהי בחבורה הקטנה שבמחוזנו, אחרי כן תתפשט בפלך, בכל רוסיה ובעולם כולו. כי על כן אי אפשר לרעיון ישר וטוב, שלא ישא פרי.כן הוא כדאי וראוי הוא ליגע בשביל מטרה זאת. ומה שאני, קוסטיה לווין, הוא האיש, אשר בא אל נשף המחול בענק שחור על צוארו, אשר השתדך לשצ’רבצקיה והיא השיבה את פניו ואשר כמוהו כאין בעיני עצמו – אין זה מוכיח מאומה. ברי לי, שגם פרנקלין היה כאין בעיני עצמו ולא האמין בכחו בזכרו את כל דברי ימי חייו. אין בכך כלום. בודאי היתה לו גם הוא איזו אגפיה מיכאילובנה, שהיה ממתיק סוד עמה”.

ברעיונות כאלה קרב לווין אל ביתו בחשכת ערב.

הפקיד שב מבית הסוחר והביא אתו את מקצת מחיר החטים. עם השוער שרצה להשתתף באו בתנאי השותפות, ובדרך נודע לפקיד, שבכל השדות לא נקצר הדגן עוד, ועל כן אין להצטער כלל, על כי נשארו עוד 160 ערמות בשדות לווין, כי כאין הוא לעומת העזובה שבאחוזות אחרות.

אחרי סעודת הצהרים שב לווין על כסאו וספר בידו כדרכו ויקרא ויוסף להרהר בנסיעתו שהוא עתיד לנסוע, על פי מה שהיא נוגעת בדברי הספר. ביום הזה שוה לנגד עיניו בבירור מיוחד את כל תוקף המעשה אשר הוא עושה, ופתגמים ארוכים נוצרו בקרבו, דברים שעיקר תוכן רעיונותיו הובע בהם. “זאת יש לרשום, – אמר בלבו – הדברים האלה יהיו מבוא קטן לחבורי, אף על פי שחשבתי בראשונה לדבר מיותר לכתוב מבוא”, ויקם ללכת אל שולחנו, וכלבו, אשר רבץ לרגליו, השתרע ויקם גם הוא, ויבט אליו כשואל את פיו, אנא ילך. אך לא הספיקה לו השעה לרשום, כי באו המנצחים על עושי המלאכה לשמוע את אשר יצוה, ויצא לווין אליהם אל הפרוזדור.

אחרי דברו אליהם על אודות עבודת יום מחר ואחרי קבלו את כל האכרים, אשר היה להם דבר אליו, הלך אל חדר עבודתו וישב לעשות את שלו. כלבו רבץ תחת השולחן; אגפיה מיכאילובנה ישבה על מקומה ופוזמק בידה.

זמן מעט ישב וכתב, ופתאם זכר בפרטות מיוחדת את קיטי ואת תשובתה הקשה בערב ההוא ואת פגישתם האחרונה, ויקם ויחל ללכת בחדרו הנה והנה.

– אין להתעצב, – אמרה אליו אגפיה מיכאילובנה. – ולמה זה אתה יושב בבית? ולמה לא תסע אל המעינות החמים כאשר היה עם לבבך?

– גם בלעדי זאת אני נוסע ביום השלישי, אגפיה מיכאילובנה עלי לגמור את הענין.

– איזה ענין הוא לך! המעטות הן המתנות אשר נתת לאכרים עד כה! גם עתה הם אומרים: הקיסר יעשה חסד לאדוניך בגלל זה. ולפלא הוא באמת: למה לך לדאוג לאכרים?

– לא להם אני דואג, למעני אני עושה.

אגפיה מיכאילובנה ידעה את כל פרטי הסדרים החדשים שהמציא לווין. לעתם קרובות הרצה לפניה את רעיונותיו בכל דקדוקיהם ופעמים רבות נכנס בוויכוחים עמה ולא הסכים לסברותיה. אבל בפעם הזאת הכניסה בדבריו כוונה אחרת, שלא עלתה על לבו כלל.

– לנשמתו חייב אדם בודאי לדאוג יותר מכל, דבר זה ידוע – אמרה באנחה. – הנה פרפין דיניסיץ (שם אחד ממשרתי החצר, שמת לפני ימים מעטים) לא ידע ספר וזכה למיתת צדיקים, שכל איש יבקש לנפשו כמוה. גם את לחם הקודש אכל, גם נמשח במשחת הקודש.

– לא זאת אמרתי, – ענה לווין. – אני אך הגדתי לך, שלטובתי ולהנאתי אני עמל. אני בעצמי מרויח, כשהאכרים עושים את מלאכתם היטב.

– והועל לא תועיל מאומה. העצל יהי פוחז ומקלקל כל הימים. מי שיש רגש יושר בלבו יעשה את מלאכתו, ומי שאין בו יושר לא יעשה מאומה.

– הלא גם את אמרת לי, כי איבן התחיל שומר את הבהמה יותר מבראשונה.

– אני אך דבר אחד אומר, – ענתה אגפיה מיכאילובנה, ונראה בבירור, שלא במקרה, כי אם בהגיון מדויק דברה אליו מה שדברה, – עליך לקחת לך אשה, זהו העיקר!

דברה זה, שהרהר בו בעצמו לפני רגע אחד, היה לו לדאבון ולעלבון. בפנים זועפים ובלי השב לה מאומה חזר וישב לעשות את מלאכתו, אף שנה בלבו את כל מה שהגה בשבחה של מלאכה זו. רק לפעמים הקשיב מתוך דממת החדר את קשקושן הדק של הצינוריות שבידי אגפיה מיכאילובנה, בסרגה בהן, ויזכור את אשר לא רצה לזכור, ופניו נפלו שנית.

בתשע שעות נשמע קול זוג מקשקש ועגלה מתנהגת בכבדות על פני הרפש.

– הנה אורחים באו אליך, ולא תתעצב עוד, – אמרה אגפיה מיכאילובנה ותקם ותלך אל הדלת. אך לווין הקדים לגשת שמה. בכתיבתו לא ראה סימן ברכה ביום ההוא, ועל כן שמח לקראת האורח הבא, גם בבלי דעת עוד מה טיבו.

לא.

לווין ירד במרוצה ובהגיעו עד חצי המעלות שמע קול שיעול נודע לו מתוך הפרוזדור התחתון; אך מפני קול רגליו ברוצו לא שמע את קול השיעול כראוי ועל כן קוה, שאזניו התטעוהו; אחרי כן ראה בעיניו את כל הגויה הארוכה והצנומה הידועה לו, ולכאורה לא יכול עוד להסתפק, ובכל זאת לא חדל מיחל, כי טעות היא בידו וכי האיש הארוך הזה, הפושט את אדרתו וגונח, איננו ניקול אחיו.

לווין אהב את אחיו, אך בכל עת קשתה עליו מאד הישיבה אתו; וביום ההוא, ברב מבוכתו אחרי הרעיון אשר עלה על לבו ואשר הזכירתהו לפניו גם אגפיה מיכאילובנה, מאנה נפשו ביחוד לראות את אחיו זה. תחת אורח נכרי בריא וטוב לב, אשר קוה לראות לפניו ולמצוא בו נוחם ושעשועים ללבבו התועה, יראה את אחיו זה, היודע את יצר לבו, אשר יעורר בו את שרעפיו הצפונים ויכריחהו להביע כל רוחו בלי העלם דבר. והוא לא חפץ בזאת.

אך בבואו אל הפרוזדור זעף על עצמו בגלל הרגש המגונה הזה ובראותו אחרי כן את אחיו מקרוב נדחה צערו על עניניו הפרטיים לגמרי מפני רגשי חמלתו על אחיו. נורא היה מראה ניקולי מכבר, אבל בעת ההיא כחש בשרו וכחו כשל עוד יותר, ויהי כשלד מחופה עור.

האורח עמד בפרוזדור וינענע בצוארו הארוך והרזה. ובידיו נחפז להסיר את הסודר הכרוך עליו, ויצחק צחוק מעורר חמלה על בעליו. ולווין ראה צחוק זה של דכא ושפל רוח, ורחמיו נכמרו, וכמו מחנק הושם לגרונו.

– עתה באתי אליך, – אמר ניקולי בקול שאינו צלול ולא גרע עיניו אפילו סיקונדה אחת מעל פני אחיו – מכבר חפצתי לבוא, אך הייתי קצת חולה כל הימים האלה. אבל עתה רוח לי הרבה. בדברו מחה את זקנו בכפיו הגדולות והצנומות.

– כן, כן! – ענה לווין. ופחדו גבר עוד יותר, כאשר הרגיש בנשיקות פיו בנשקם זה את זה – את היבושת שבגוית אחיו וראה היטב את עיניו הנוצצות בברק משונה.

לפני חדשים אחדים כתב קונסטנטין לווין לאחיו, כי מכר את החלק המשותף הקטן, אשר נשאר להם בבית אבותיהם, ויש לו לניקולי לקבל מאתו מה שעולה בחלקו מדמי המכירה הזאת, והוא כאלפים רובל.

ניקולי אמר, כי בא לקבל את המעות האלה, ומגמתו העיקרית לשבת מעט על אדמת נחלת אבותיו, לנגוע באדמה ולהתחזק בכח הנגיעה הזאת, כמעשי הגבורים אשר מעולם, כדי העבודה שהוא עתיד לעשות בה. אף על פי שגויתו נתעקמה יותר מבראשונה ועצמותיו הבולטות מרזון בשרו נוראו מאד בשביל גובה קומתו, היו תנועותיו נמהרות ומבוהלות כבכל עת. לווין הוביל אותו אל חדר עבודתו.

ניקולי חלף את שמלותיו בהשתדלות מיוחדת, שלא כמנהגו הקודם, ויסרוק את שערותיו הקלושות והישרות ובצחוק על שפתיו עלה אל חדרי המדור העליון.

הוא היה שמח וטוב לב, כמו שראה אותו לווין פעמים רבות בילדותו. גם על אודות סרגיי איבנוביץ דבר ביום ההוא בלא זעם. בראותו את אגפיה מיכאילובנה דבר עמה מהתלות וישאלה על אודות המשרתים מבני גילה. כאשר הגידה לו, שמת פרפין דיניסיץ, עשתה עליו השמועה הזאת רושם קשה. חרדה נראתה על פניו; אבל הוא התחזק מיד.

– הלא כבר בא בימים, – אמר והתחיל מדבר בענין אחר – כשני חדשים אשב עמך ואחרי כן אסע למוסקבה. דע לך, כי מיאחקוב הבטיח לתת לי משמרת פקודה, ואני נכון לקבלה. מעתה אלך בדרך אחרת.את האשה ההיא שלחתי מעל פני.

– את מריה ניקוליובנה? מפני מה?

– היא אשה נתעבה! הרבה צערה אותי אשה זו. – אך לא הגיד במה צערה אותו, לפי שלא יכול לספר, שגרש את מריה ניקוליובנה על דבר אשר הטה לא נעשה חריף כחפצו וביחוד על דבר אשר שמרה אותו כמו ששומרים איש חולה. – ובכלל אני חפץ לשנות את כל דרכי חיי. בודאי עשיתי גם אני ככל האנשים הרבה מעשי אולת, אך להפסד הממון לא אשית לבי, על זה לא אצטער כלל. הבריאות היא העיקר, ובריאותי, תודות לאל, נתקנה.

לווין שמע ובקש ולא מצא מה להשיב לו. לפי הנראה הרגיש בזה גם ניקולי, ועל כן התחיל שואל וחוקר את אחיו בעניניו של זה; ולווין השיב לו בנפש חפצה, כי טוב היה לו לדבר בעניניו, באשר לא הוצרך להערים בדברו בהם, ויספר לווין לאחיו את אשר עשה ואת אשר אמר לעשות בעסקי האחוזה.

ניקולי שמע, אך ברור היה, שאין הדברים מעסיקים אותו.

שני האנשים האלה היו קרובים קרבת בשר ורוח זה לזה כל כך, שעל פי תנועה קטנה וקלה, על פי קול הדבור, הבינו איש אשר בלב אחיו יותר ממה שאפשר להביע בדברים.

רעיון אחד היה בלבותם: שניהם כאחד הגו בחליו של ניקולי ובמיתתו הקרובה, דבר שכל שאר עניניהם נדחו מפניו לגמרי. אך איש מהם לא ערב את לבבו להשמיעו על פיו, ועל כן יכלו לדבר זה עם זה אך שקר, כי לא הביעו מה שהעסיק אותם באמת. מימיו לא שמח לווין כל כך, על כי עבר הערב והגיעה השעה שדרך בני אדם שוכבים. מימיו לא דבר גם עם איש זר לו וגם בשעת ראיון אופיאלי כל כך הרבה אחד בפה ואחד בלב. והכרת ההתכחשות הזאת וצערו שהצטער עליה הגדילו עוד יותר את ההתכחשות הזאת. נפשו אותה לבכות על אחיו האהוב לו הגוע לעיניו, ובאותה שעה הוכרח לשמוע מפיו מה הוא חושב לעשות בימים הבאים וגם הוטל עליו להשתתף בעצמו בשיחה זאת.

מפני הטחב שהורגש בכל הבית ומאשר הסיקו אך בחדר אחד בלבד השכיב לווין את אחיו אצלו בחדר משכבו מאחרי מחיצה.

אם נרדם ניקולי אם אין, אבל מנוחה לא מצא על מטתו, כי התהפך לרגעים ככל חולה וגנח הרבה, וכשלא הצליח להעלות את הליחה נהם ולחש איזו מלים. ייש אשר נאנח בכבדות ויאמר: “הה אלי!” ויש אשר יבטא, במלאת גרונו ליחה מחנקת: “הוי שטן!” ולווין שמע, וזמן רב לא יכול להרדם. רעיונות שונים היו בלבבו, אבל סוף כל הרהוריו היה אחד, הוא – המות.

המות, שהוא הקץ כל מעללי איש, עמד לנגדו בפעם הראשונה בכל כוחו הגדול. ולא רחוק היה המות מאתו, כמו שנדמה לו עד כה, כי אם קרוב אליו מאד, בתוך אחיו מחמל נפשו, המתנמנם ונאנח על משכבו וקורא בסגנון השגור בפיו פעם אל האלהים ופעם אל השטן. וגם בו בעצמו נמצא המות, והוא הרגיש זאת. אם לא היום – למחר, אם לא למחר – לאחר שלשים שנה, הלא אחד הוא! ומה הוא המות הזה, אשר אין מנוס ממנו, לא רק לא ידע, לא רק לא שם לבו מימיו להגות בזה, כי אם גם לא יכול ולא נועז להגות בזה.

“הנה עוסק בעבודה אני, כזאת וכזאת אני אומר לעשות, ושכחתי שהכל הולך וכלה, שסופי כסוף כל אדם – למות”.

על מטתו ישב והרהר בחשכת הלילה, וכולו מכווץ, וברכיו חבוקות בזרועותיו, וברב שרעפיו בקרבו עצר את נשימתו. אך כאשר הוסיף ליגע את מוחו, כן התברר הדבר לפניו, שכך היה מעשה בלי כל ספק, שבאמת נתעלמה ממנו הלכה קטנה זו מהלכות החיים, נשכח מלבו, שהוא עתיד למות, וביום ההוא יאבדו עשתונותיו, שלא היה כדאי לו גם להתחיל ושאין כל עצה ומפלט מזה. נורא הדבר, אבל כן הוא.

“אך הלא עודני חי. מה אעשה עתה, מה אעשה?” דבר במר נפשו. אחר כן העלה נר ויקם ויקרב בלאט אל המראה ויבט אל פניו ואל שערו, והנה אמת נכון הדבר, נמצאו שערות לבנות על רקותיו. ויפתח את פיו וירא והנה שניו האחרונות מתקלקלות. אחרי כן חשף את זרועותיו הארוזות בשרירים מרובים. כן הוא. כחו רב. אך גם ניקולי השוכב ונושם עתה בשארית פליטת ריאתו, היה בעל גוף בריא. ופתאום זכר דברים מימי ילדותם שבלכתם לשכוב יחד חכו ליציאתו של פיאודור בוגדנוביץ, כדי לרגום איש את אחיו בכרים ולצחוק בלי קץ בכל כחם, וברב שמחתם בחייהם לא יכלו להתאפק וגם אימת פיאודור בוגדנוביץ לא יכלה לעצור בזרם רוח החיים שהיה פורץ ברעם וברעש מקרבם. “ועתה אלה כתלי לבו שנתעקמו ונתרוקנו… ואני, גם אני לא אדע למה אני חי ומה יגיע אלי…”

– ק־חה! ק־חה! הוי שטן! במה אתה מטפל, למה לא תישן? – קרא אליו אחיו.

– אינני יודע בעצמי, שנתי נגזלה.

– ואני ישנתי היטב, עתה אינני מזיע עוד. ראה נא, משש את כותנתי. הלא אין זעה?

לווין משש ויצא ממחיצת אחיו ויכבה את הנר, אך לא ראה שנה בעיניו זמן רב. זה אך ימים אחדים מצא קצת תשובה על השאלה מה לעשות בחיים, והנה שאלה חדשה, שאין עליה תשובה, נתעוררה בקרבו – שאלת המות.

“הנה הוא מת, הוא ימות בראשית ימי האביב, במה יושע לו? מה אומר אליו? מה אני יודע על אודות זאת? ואני שכחתי את כל אותו הענין.”

לב.

לווין התבונן מכבר, כי אנשים, שקשה לשבת עמהם יחדו מפני וותרנותם והכנעתם היתרות, נהפכים במהרה לטרחנים ולרגזנים כבדים מנשוא, וירגש, כי כדבר הזה יהי גם בינו ובין אחיו. ובאמת לא ארכו ימי טוב מזגו של ניקולי. עוד ביום השני לבואו התחיל מתנהג ברגזנות והשתדל להקניט את אחיו ולעקצו במקומות הכואבים ביותר.

לווין ידע בעצמו, כי אשם הוא ולא יכול לתקן את הדבר הזה. הוא ידע, כי אלו לא התכחשו שניהם, אלו דברו יחדו אך אמת, אך מה שהם חושבים ומרגישים, בלי כל הערמה, היו אך מביטים זה אל עיני זה, וקונסטנטין היה אומר כל היום: “מות תמות, מות תמות!” וניקולי היה משיב לו: “ידעתי, כי הנני מת, אבל ירא אני, ירא, ירא!” וחוץ מזה לא היו אומרים דבר, אילו דקדקו להביע בלשונם אך את אשר בלבבם. אבל כן לא יעשה, ובגלל זה השתדל קונסטנטין לעשות מה שרצה ולא יכול כל ימיו, מה שראה רבים עושים על נקלה ומה שאי אפשר להתקיים בלעדיו: הוא השתדל לדבר את אשר לא חשב לבבו, אף הכיר וידע בדברו, שאינו מצליח בזה, שנכרים דברי השקר שלו, שאחיו מבקר בו ומתרגז אליו בגלל זה.

ביום השלישי העיר ניקולי את אחיו להגיד לו שנית את מחשבתו בסדרי עסקיו, וכאשר הגיד לו התחיל ניקולי מגנה את הסדרים האלה וגם אמר, בכוונה לקנטרו שהם מדרכי הקומוניסמוס. –

– רעיון שאינו שלך לקחת, אך קלקלת אותו וגמרת להשתמש בו מחוץ למקומו.

– אבל אני אומר לך, ששני ענינים שונים זה מזה הם. הקומוניסטים עוקרים דיני קנין בעלים ואספת רכוש ונחלת אבות, ואני רוצה לא לבטל את ה“סטימול” העיקרי הזה (בטבעו קצה נפשו במלים נכריות כאלה, אך מאז נגרר אחרי עבודתו הרבה להשתמש בהן נגד רצונו) כי אם לשים סדרים בעבודת הפועלים.

– הוא אשר אמרתי, כי לקחת רעיון שאינו שלך והסירות ממנו את כל תכנו, את כל תקפו, ועתה הנך רוצה להוכיח, שהוא מין שיטה חדשה, – אמר ניקולי ונענע צוארו בזעם בתוך ענקו.

– אבל מחשבתי לא ממין זה…

– שם, –אמר ניקולי לווין ויברק בעיניו בחמה ויצחק צחוק לעג, – שם אנו מוצאים לפחות הוד מיוחד, מין הוד גיאומיטרי של דעה ברורה, של דעה שאינה מוטלת בספק אפשר שהיא אך חלום. אך אם נסכים, שיש בידנו לעקור משורש את כל העבר, ואין לנו עוד אפוא לא קנין בעלים ולא חיי משפחה, הלא יובאו באמת סדרים נכונים בעבודת הפועלים. ובסדריך אין כל…

– למה זה תערוב מין בשאינו מינו? אני לא הייתי קומוניסט מעולם.

– ואני הייתי, וחושב אני, כי לא עת שיטה זאת להתקבל במעשה, אבל שיטה של טעם היא, ויש אחרית לה, ודמיונה כתורה הנוצרית במאותיה הראשונות.

– אני אך אדמה, כי יש להתבונן אל כח הפועלים ברוח החקירה בחוקי הטבע, לבחנו, לדעת את מדותיו ואת…

– אך בזה אין כל צורך. הכח הזה, מוצא בעצמו, במדה שהוא הולך ומתפתח, את סדר הפעולה הראוי לו. בכל מקום היו עבדים ואחרי כן metayers (חוכרים); גם לנו אריסות וחכירה ועבודת שכירים, ומה אתה בא לבקש?

לווין התלהב פתאום לדברים האלה, כי במעמקי לבו היה מתירא, שמא אמת הוא – שכל מחשבותיו מקצתן לקוחות משיטת הקומוניסמוס ומקצתן מן הסדרים המקובלים – ושמא רחוקה מטרתו מאד מעולם המעשה.

– אני מבקש תחבולה, לעבוד עבודה פוריה גם לי גם לפועל, רוצה אני ליסד… ענה בחום לבב.

– כל מאום אין רצונך ליסד; פשוט הוא רצונך עתה, כבכל ימי חייך, לפרוש מן הצבור, להראות, שלא כשאר בני אדם אתה מונה את האכר, כי אם בשם רעיון גדול.

– ובכן הגדת לי, שכך אני בעיניך, והנח לי! – ענה לווין. ובאותו רגע הרגיש, כי השריר שבלחיו השמאלית מזדעדע בלי הפסק.

– בעל דעות לא היית מעולם ואינך גם עתה, די לך בהיות לאל ידך להתהדר.

– טוב אפוא, הניחה לי!

– גם אניח לך מיד! מּכבר היה לי לעשות כן, ואתה לך לאבדון. צר לי מאד, כי באתי הנה!

הרבה השתדל לווין אחרי כן להרגיע את ניקולי אחיו, אך ניקולי לא אבה לו ולא שמע אליו, באמרו, כי נוח לו הרבה להפרד, וקונסטנטין ראה, כי החיים בכלל היו על אחיו למשא.

כבר היה ניקולי נכון לדרך, וקונסטנטין חזר ונכנס אליו ובקש מאתו בסגנון שאינו טבעי לסלוח לו, אם פגע בכבודו באיזה דבר.

– מדת נדיבה! – אמר ניקולי ויבדח. – אם רצונך לצאת זכאי, אני יכול לסייע לך. אמנם צדקת ממני; ואף על פי כן אסע מזה!

ברגעים האחרונים שלפני פרידתם נשקו זה את זה וניקולי אמר לאחיו, בהביטו אליו פתאום בכובד ראש משונה:

– ובכל זאת אל נא תזכרני לרעה, קוסטיה! – וקולו רעד באמרו זאת.

רק הדברים האלה לבדם נאמרו בלא לב ולב. לווין הבין שכוונת הדברים האלה היא: “הלא רואה ויודע אתה, כי מחלתי אנושה, ואפשר שלא נחזֹה עוד איש את אחיו.” לווין הבין זאת, ודמעות פרצו מעיניו, וישק לאחיו שנית, אך לא יכול ולא מצא מלים להשיב לו.

ביום השלישי אחרי צאת אחיו יצא גם לווין ויסע חוצה לארץ. במסלת הברזל פגש את שצ’רבצקי בן דודה של קיטי, ושצ’רבצקי תמה מאד, על כי רעו פני לווין כל כך.

– מה לך? – שאל אותו שצ’רבצקי.

– אין דבר, אך אין שמחה מצויה בעולם.

– אינה מצויה? לכה ונסעה יחדו לפריז תחת העיר מילהויזן, וראית מה רבה השמחה.

– לא, אני כבר גמרתי דרכי. לי עת למות.

– אך זה רעיון משונה! – אמר שצ’רבצקי, בצחוק – ואני אך עתה הכינותי את נפשי לראות חיים.

– גם אני דמיתי כן לפני ימים מעטים, אך עתה ידעתי, כי קרוב יום מותי.

את אשר דמה באמת בימים האחרונים אותו הגיד בזה. בכל דבר ראה אך את המות או את קרבת המות. אך הסדרים החדשים אשר התחיל בהם יקרו בעיניו בגלל זה עוד יותר: הלא נחוץ היה הדבר, הן לא יכול להתמהמה, פן יקדמהו המות. עלטה כסתה ארץ ומלואה לפניו; אך בגלל העלטה הזאת הרגיש, כי החוט האחד, המסוגל להיות למשען לו בלכתו, בחשכה, הוא הענין הזה, ענין הסדרים החדשים, ועל כן החזיק בו בכל שארית כחו ולא הרפה ידיו ממנו.

חלק רביעי    🔗

א.

קרינין ואשתו הוסיפו לשבת בבית אחד, גם נפגשו יום יום בביתם, אבל נכרים היו זה לזה. אלכסיי אלכסנדרוביץ שם לו לחק לראות את אשתו בכל יום, כדי שלא לתת פתחון פה למשרתים להביע השערות, אך נמנע מאכול בביתו בצהרים. ורונסקי לא בא לבית אליקסיי אלכסנדרוביץ, אבל אנא ראתה אותו מחוץ לביתה, ואישה ידע זאת.

קשה היה מצב זה לשלשתם יחד; ואיש מהם לא עצר כח לשאתו אפילו יום אחד, אלו לא חשב, שמצב זה עתיד להשתנות, אלא שעדיין לא עבר זמנה של צרה גדולה זו. אליקסיי אלכסנדרוביץ חשב, שתאוה זו, ככל פגע שבעולם, סופה לעבור ולהשכח מכל לב, וכבוד שמו במקומו יעמוד. אנה, שכל הצרה הזאת באה בשבילה והיא התענתה בה יותר מכולם, עצרה כח לשאתה על כי לא רק קותה, כי אם גם היתה מובטחת, שכל זה יתברר ויתוקן בעוד ימי מספר. איזה דבר עתיד לברר ולתקן, לא יכלה לשער, אבל מובטחת היתה, כי הדבר ההוא בוא יבוא ולא יאחר. ו’וורונסקי, שהורגל לקבל דעתה בלי התבונן, קוה גם הוא לעזר מחוץ, למין דבר שיבוא מעצמו ויסיר כל מכשול מדרכם.

בתוך ימי החורף ההוא הנחל וורונסקי לו שבוע אחד קשה מאד, כי הופקד לרעה לאחד הפרינצים שבא להתארח בפטרבורג והוזקק להראותו את הדר העיר ושכיות חמדתה. וורונסקי היה איש תאר; מלבד זאת הצטיין בידיעתו להתנהג בדרך כבוד לעצמו ולבריות יחד ועם אנשים ממין זה התהלך בטוב טעם; ובגלל זה נבחר לעמוד לפני הפרינץ ההוא. אבל עבודתו זאת קשתה בעיניו מאד. הפרינץ רצה לראות בעיניו כל מה שיוכלו לשאלו עליו בשובו לביתו, אם ראהו ברוסיה; ומלבד זאת אוה גם לשבוע בעצמו מתענוגי רוסיה ושעשועיה בהיות לאל ידו ובשני הדברים האלה הוטל על וורונסקי להיות לו למנהל. בבוקר נסעו יום יום לראות את המראות המצוינים שבעיר, ובּערב השתתפו בתענוגים הלאומיים. הפרינץ היה איש בריא וחזק במדה שאינה מצויה גם בין פרינצים. על ידי גימנסטיקה ושקידה יתרה על שמירת הגוף אמץ כחו כל כך, שהיה רענן כקשוא הולנדי גדול ירוק ונוצץ, אף על פי שהרבה להתמכר לתענוגי החיים. ארצות רבות ראה הפרינץ ההוא, ולאחד היתרונות העיקריים של הדרכים המתוקנים הנהוגים בזמן הזה חשב את אפשרות ההשתתפות בתענוגים הלאומיים השונים, הנתונה לאדם על יד הדברים האלה. הוא היה באספמיה וערך שם סירינדות ולקח לו מבנות הארץ אשה יודעת נגן במנדולינה לפילגש. בשוויציה הרג יעל; באנגליה לבש פראק אדום ודלג על גדרות בלבוש זה, גם הרג מאתים פסיונים כדי לזכות בהימור אחד; בטורקיה נכנס לאחד ההרמונים; בהודו רכב על פיל, ובבואו לרוסיה אותה נפשו לטעום מכל תענוגי העולם הזה הנהוגים ברוסיה.

יגיעה רבה יגע וורונסקי, – אשר היה אצלו כמין צירימונימיסטר ראשי – ליעד שעות לכל התענוגים הרוסיים, שבני אדם שונים יעצוהו לטעום מהם. בתענוגים ההם היו גם רכיבה על סוסים דוהרים, גם לביבות רוסיות מטוגנות, גם ציד דובים, גם מרכבות רתומות לשלשה, גם צוענים וצועניות, גם שתיה מרובה, שיש עמה נפוץ כלים, כמנהג הגבורים לשתית יין שברוסיה – לא נעדר דבר. והפרינץ סגל לו במהירות נפלאה את הרוח הרוסי וינפץ טסים עם כל הכלים הנתונים עליהם ויושב צוענית על ברכיו וכמו שאל בעיניו, מה לעשות לו עוד, או האמנם זה כל הרוח הרוסי?

בעיקרו של דבר נבחרו לו אקטריסות צרפתיות ומחוללת ידועה ובקבוקי יין שמפן, שחותם לבן עליהם, מכל שאר התענוגים הרוסיים. ו’וורונסקי היה רגיל אצל פרינצים; אבל השבוע ההוא – אם מאשר נשתנה וורונסקי בעצמו בימים האחרונים, אם מאשר ארח לחברה עם אותו הפרינץ יותר הרבה מהראוי – היה נורא בעיניו. בכל שבעת הימים ההם מתחלתם ועד סופם הרגיש בעצמו מעין רגשותיו של אדם, שהוּטל עליו לשמש את אחד המשוגעים המסוכנים לבריות, והוא מתירא מפני פגיעתו הרעה של המשוגע ובאותה שעה הוא דואג גם לעצמו, שמא דבק בו שגעונו של זה מרב קרבתו אליו. בעמדו לפני הפרינץ דבר אליו לבו כל היום, כי עליו להזהר בכל דקדוקי סגנון הדבור האופיציאלי בלי הקל בהם אפילו סיקוּנדה אחת, כי אם אין אינו מובטח, שלא יפגע הפרינץ בכבודו. והפרינץ נהג מנהג בוז ביחוד באותם האנשים, אשר השתומם וורונסקי על יגיעותיהם המרובות שיגעו להמציא לו מתענוגי רוסיה. דבריו על נשי רוסיה, אשר חפץ לחקור ולדעת את דרכיהן, הרגיזו לפעמים את וורונסקי כל כך, שפניו האדימו מזעם. אבל ביחוד קשתה חברתו על וורוֹנסקי בשביל שעל כרחו ראה בו בפרינץ הזה כמו במראָה נאמנה את דמות עצמו. והדמות ההיא היתה לא לכבוד לו, כי נראה בה איש נבער מאד ונשען על בינתו מאד ובריא מאד ומדקדק בנקיות גופו מאד ותוּ לא מידי. אוּלם ג’נטלמן כהלכה היה – זאת לא יכול וורונסקי לכחד – מתנהג במנוחה ובלי דרכי חונף עם גדולים ממנו, בדרכי חרות ותנועות טבעיות – עם בני מינו ובמשיכת חסד מתוך בוז – עם קטנים ממנו. אף אמנם כך היה נוהג גם וורונסקי בעצמו עם הבאים לפניו וגם חשב לו, לעצמו, את מנהגו זה ליתרון גדול. אך בחבורת הפרינץ היה הוא מן הקטנים, והתיחסות זו של משיכת חסד מתוך בוז אליו הרגיזה את רוחו.

– עגל סכל! האמנם גם אני כמוהו? – אמר בלבו.

וכשנפטר מלפניו ביום השביעי, כשיצא הפרינץ למוסקבה להביע תודה לו, שמח שמחה גדולה, שנעשה חפשי מעבודתו הבזויה ושדמות דיוקנו הקשה לו לא תהי עוד לנגד עיניו. בבית הנתיבות נפרדו זה מזה, בשובם מציד דובים, ששם הוצגו לפניהם כל אותו הלילה מראות מעשי גבורה רוסיים.

ב.

בשובו לביתו מצא פתקה מאת אנה, ואלה דבריה: “חולה אני ואומללה. אינני יכולה לצאת, הן גם להמנע מראותך אינני יכולה עוד בואה נא בערב, בשבע שעות יצא אליקסיי אלכסנדרוביץ אל המועצה ויאחר עד עשר שעות”. כרגע אחד הרהר בדבר הקריאה המשונה הזאת, שהיא קוראה לו לבוא אל ביתה, בלי שים לב לגזרת בעלה, שגזר עליה שלא לקבלו, ויגמור לעשות כדברה.

בחורף ההוא נתן לוורונסקי שם ראש גדוד, אך מעבודת הצבא התפטר ויהיה בודד בבית דירתו. אחרי אכלו בבוקר שכב על הדרגש ובעוד חמשה רגעים הסתבכו זכרונות המראות המכוערים, אשר ראה בימים האחרונים, ואליהם נלוו פני אנה ופני אכר גבור ציד, אשר הועיל הרבה בהשתתפות ציד הדובים – ותרדמה נפלה עליו. בהקיצו היה חשך בחדר, ועצמותיו רחפו מפחד, מהר ויעלה נר. “מה זאת? מה? אי זה דבר איום ונורא ראיתי בחלומי? כן הוא, אכר מטיל אימה על דובים, כמדומה לי, קצר קומה, מלוכלך ברפש, וזקנו פרוע, גחן ועשה איזה דבר, ופתאום התחיל מדבר צרפתית, ומלים משונות יצאו מפיו. כן אך זאת ראיתי בחלומי ולא יותר, – אמר אל לבו. – אך למה זה נפלו עלי אימות?”. ועוד הפעם זכר את האכר ואת התיבות הצרפתיות המשונות אשר בטא האכר ההוא, ובשרו סמר מפחד.

“הבלים!” אמר בלבו ויבט אל השעון.

חצי השעה התשיעית עברה. וורונסקי צלצל אל משרתו וימהר וילבש את בגדיו, ובצאתו אל האכסדרה שמתחת למעלות, שכח את דבר החלום, ואך הצטער על כי אחר לעשות את דבר אנה. בקרבו במרכבתו אל האכסדרה שבמבוא בית קרינין הביט אל השעון וירא והנה תשע שעות חסרות עשרה רגעים. לפני הפתח עמדה מרכבה גבוהה וצרה רתומה לשני סוסים אפורים. וורונסקי הכיר את מרכבת אנה ויאמר אל לבו: הנה היא נוסעת אלי, אף תיטיב עשה. קשה לי לבוא אל הבית הזה. אך מה מני יהלוך, ואני לא אוּכל להסתתר", ויצא מתוך מרכבתו, כאיש אשר לא ידע כל און בעצמו – מנהג זה סגל לעצמו מימי ילדותו – ויקרב אל הדלת. הדלת נפתחה, ושומר הסף יצא ויקרא אל המרכבה, ומטפחת על זרועו. וורונסקי לא הסכין להתבונן בפרטים, אף על פי כן ראה, כי שומר הסף שם עינו עליו בתמהון. ובפתח פגע באליקסיי אלכסנדרוביץ וכמעט התנגפו זה בזה. קנה הגז האיר על פני קרינין החורים והזועפים, שנשקפו מתחת לכובעו השחור, ועל ענק הלבן, שהתנוסס מבעד צוארון הביבר שעל אדרתו. עיני קרינין העכורות והעשויות לבלי התנועע כוננו אל פני וורונסקי. וורונסקי גחן, ואליקסי אלכסנדרוביץ הרים ידו אל כובעו וכמו לעס דבר בפיו ויעבור על פניו. וורונסקי ראהו נכנס ויושב במרכבה, בלי הסב פניו לאחוריו ומקבל מידי משרתו את המטפחת ואת הבינוקל, והמרכבה חלפה עברה לה. אחרי כן נכנס וורונסקי לפרוזדור, וגבות עיניו מלאו זעם, וברק נקם וגאוה נראה בעיניו.

“אך זה מצב קשה! – אמר וורונסקי אל לבו – אילו נלחם עמדי, אילו התעורר להגן על כבודו, הלא יכולתי לעשות את שלי, להביע את רגשותי; אבל מפני רפיון ידיו זה או נבלותו… הנה הוא משים אותי רמאי, ואני לא חפצתי ואינני חפץ לרמות”.

מן היום אשר דבר עם אנה בגן וורידי נשתנו מחשבותיו. אחרי אשר הקריבה לו את נפשה וכבודה ותפקד את גורלה בידו ותכון לעשות ככל אשר יגזור עליה, נשתעבד לה שלא מדעתו וכבר חדל לחשוב, כי אפשר שהיחס שנהיה ביניהם יגמר באופן שחשב ביום ההוא. מחשבותיו, מחשבות רדיפת כבוד גדולה, חזרו ונדחו בקרבו בעת ההיא. ובדעתו, שאי אפשר לו עוד להסתפח בעבודת הצבא, שהכל קבוע ומוגבל בה, עשה את רגש אהבתו עיקר לו בחייו, ונפשו נקשרה בנפשה יותר ויותר בכח הרגש הזה.

עוד בהיותו בפרוזדור שמע קול צעדיה בלכתה הלוך ורחוק, ויבן כי חכתה והטתה אזנה אל הדלת, ועתה היא שבה אל חדר האורחים.

– לא! – קראה בראותה אותו, ודמעות נקוו בעיניה כרגע, בשמעה את קולו. – לא, אם ככה יעשה לי עוד, יקדים הדבר להגמר, הרבה הרבה יקדים!

– מה לך, רעותי?

– מה לי? אני מחכה, מתענה שעה, שתי שעות… לא, לא אוסיף! לא אוכל לריב עמך. בודאי לא יכלת. לא, לא אוסיף.

ובאמרה זאת שמה את שתי ידיה על כתפיו ותבט אליו זמן רב הבטה עמוקה בחבה יתרה, אבל גם בחשדנות. עיניה בחנו את פניו לדעת על פיהם, אם לא נשתנה בימים אשר לא ראתה אותו. בבואו לפניה השותה בלבה, כדרכה מדי פעם בפעם, את תמונתו המצוירת בדמיונה (שהיתה מיופה הרבה ורחוקה מן המציאות) אל תמונתו האמתית.

ג.

– הפגשת אותו? – שאלה אנה, בשבתם אצל השולחן תחת המנורה התלויה. – זאת לך, על כי אחרתּ לבוא.

– כן הוא, אבל איך נהיתה כזאת? הלא היה לו לשבת במועצה?

– כבר היה שם וישב, ועתה נסע אל מקום אחר. אבל אין בכך כלום. אל נא תדבר בזאת. איפה היית? הרק עם הפרינץ?

היא ידעה את כל פרטי חייו; והוא רצה להגיד לה, כי לא ראה שֵנה בעיניו כל הלילה ועל כן נפלה עליו תרדמה עזה, אך בהתבוננו אל פניה המלאים עליצות ודאגה, לא מלאוֹ לבו להגיד לה זאת, ויאמר כי הוצרך לנסוע אל אחד הגדולים להרצות לפניו על דבר יציאת הפרינץ מהעיר.

– אך עתה נגמר הדבר? הנסע מזה?

– נגמר, תודות לאל. לא תוכלי לשער, עד כמה נלאיתי נשוא זאת.

– על מה כל הצעקה? הלא כך דרכם של כל הגברים אשר בגילכם, – אמרה אנה, וגבות עיניה הביעו קפידה, ותאחז את סריגתה, אשר היתה מוטלת לפניה על השולחן, ותשתדל להוציא את הצינוריה מתוכה, ואל פניו לא הביטה.

– אני כבר עזבתי את הדרך הזה, – אמר ויתמה על השנוּי שנראה על פניה ויתאמץ להבין מה זה ועל מה. – ומודה אני, – הוסיף בצחוק קל, אשר נגלו בו שניו הלבנות והצפופות ­– בשבוע הזה הסתכלתי בחיים האלה כאדם שמסתכל במראָה, ויצר לי למראה עיני.

והיא החזיקה את סריגתה בידיה, אך לא סרגה, כי אם הביטה אליו הבטה משונה, מברקת וקפדנית.

– היום בבוקר באה אלי ליזה, – עוד אינן יראות לבוא אלי לעתים, בלי שים לב לגרפינה לידיה איבנובנה, – העירה אגב אורחא – ותספר לי אדות הנשף האתונאי אשר ערכתם. מה מכוער כל זה!

– אני אך רציתי לאמר, כי…

אנה נכנסה לתוך דבריו.

– הלא תיריזה היתה זאת, הידועה לך מכבר?

– ואני רציתי לאמור…

– מה נתעבים אתם, הגברים! איך לא תבינו, כי אין אשה יכולה לשכוח זאת! – אמרה אליו בזעם הלוך וחזק ובין כה הוברר לו על מה יזעף לבה. – ביחוד אשה, שאינה יכולה לדעת את ארחות חייך. מה אני יודעת? מה ידעתי עד כה?הלא רק את אשר תאמר לי. ובמה אדע כי אתה מדבר אלי אמת?…

– אנה, הלא עלבון הוא לי. האם לא תאמיני לי? האם לא הגדתי לך, כי אין בי כל רעיון, אשר לא אחפוץ לגלותו לך?

– כן, כן, – אמרה אליו, ונראה, שהתאמצה לגרש את רעיוני קנאה מקרבה. – אך לוּ ידעת את קשי רוחי!… מאמנת אני, מאמנת לך… ומה אפוא אמרת?

אבל הוא לא יכול לזכור מיד את אשר היה בלבבו לאמור לה. סערות הקנאה, אשר פרצו בקרבה בימים האחרונים לעתים קרובות ותכופות הפילו עליו אימות וגם התחילו פוגמים את אהבתו אליה אף על פי שהשתדל להסתיר זאת ואף על פי שידע, שאין זו אלא קנאה מאהבה. כמה פעמים דבר אל נפשו, שאהבתה אושר לאדם; וכשזכה לאהבה זו, כשאהבה אותו במדה שאין למעלה הימנה לאשה שהאהבה יקרה לה מכל טוב החיים, היה רחוק מהאושר יותר הרבה מביום אשר נסע אחריה ממוסקבה. בעת ההיא היה אומלל בעיניו, אך האושר נשקף אליו מהימים הבאים; ועתה הרגיש, כי מבחר ימי אשרו כבר עבר. היא לא היתה עוד מה שראה בה בימים הראשונים; גם ברוחה גם במראיה נשתנתה לרעה. כולה רחבה מבראשונה, ובדברה באקטריסה ההיא התקלקלו פניה באש עברתה. באותה שעה הביט אליה, כהבט איש אל פרח אשר קטף בידיו ויבּוֹל ואשר יקשה לו למצוא בכרך הזה את יפיו הקודם, שבגללו קטף אותו והביאו לידי כליה. ובכל זאת הרגיש כי בעת ההיא, בימי אהבתו החזקה, היה יכול לעקרה מלבו, אילו חפץ בזה באמת; ועתה כאשר נדמה לו לפעמים, כמו ברגע ההוא, שאין בו רגשי אהבה אליה עוד, ידע, כי הקשר אשר ביניהם לא יוכל להנתק.

– דבר נא אפוא, מה חפצת לאמור לי על אדות הפרינץ? הנה גרשתי את הקליפה, גרשתי אותה כלה, – הוסיפה אנה. בשם קליפה כנו את רוח הקנאה. – מה אפוא החלות לדבר על אודות הפרינץ? מפני מה הצטערת כל כך?

– אכן כבד מנשוא הוא! – אמר ויתאמץ לחזור ולמצוא את הרעיון אשר נתק בקרבו בהכנסה לתוך דבריו. אין כבודו הולך וגדל במדה שמתקרבים אליו. אם נתארהו כמו שהוא, הוא בן בקר אבוס מן הזוכים בפרסים ראשונים בתערוכות ולא יותר, – אמר דרך רגזנות, היא שמה אל לבה את רגזנותו זאת.

– לא כן, איככה? – השיבה לו. – הלא סוף סוף ראה הרבה וקנה השכלה?

– השכלה זו ממין אחר היא, השכלה מיוחדת להם. משכיל הוא כנראה רק בשביל שתהי לו רשות לבוז להשכלה, כשם שהם בזים לכל דבר חוץ מתענוגים גסים של בהמה.

– הלא כולכם אוהבים את התענוגים הגסים האלה, – אמרה אליו ועוד הפעם ראה את מבטה, מבט מסתתר של רוגז.

– למה זה תטעני לו? – שאל בצחוק קל.

– אינני טוענת לו, גם לא אשית לב לכל זה; אך אדמה, כי, אילו לא אהבת גם אתה את התענוגים האלה, יכולת להסתלק מהם אבל נעים לך לראות את תיריזה בלבוש חוה…

– הקליפה חוזרת ונעורה! – אמר וורונסקי ויאחז בכף ידה, אשר שמה על השלחן וישקה.

– כן הוא, אבל אין בי כח! לא תוכל לדעת, מה מאד התענתה נפשי בחכותי לך! כמדומה לי, שאיני קנאית. לא קנאית אני; אני מאמנת לך בעודך פה עמדי; אך בשעה שאתה באחד המקומות אשר לא ידעתי והולך בדרכיך המוזרים לי…

באמרה זאת נטתה מאצלו ותוצא את הצינוריה ממעשה סריגתה ועניבות של צמר צחר נוצץ לאור המנורה נוצרו באצבעה במהירות נפלאה זו אחר זו, וכפה הדקה היוצאת משרוול משובץ התחילה מפזזת במהירות חולנית.

– ואיפה פגשת את אליקסיי אלכסנדרוביץ? – שאלה פתאם בקול משונה קצת.

– בפתח נפגשנו.

– וכך גחן לפניך?

אנה האריכה קלסתר פניה בשאלה זאת ותעצום עיניה למחצה ותחבוק את ידיה, ופתאום ראה וורונסקי, שפניה היפים מביעים מה שהביעו פני אליקסיי אלכסנדרוביץ בגחנו לפניו בפתח. וורונסקי בדח בחיחה קלה, והיא השמיעה קול צחקה הנעים, קול יוצא מעומק הגרון, אשר היה אחד מהדברים אשר הגדילו את חנה ביחוד בעיני רואיה.

– אני לא אוכל לעמוד על דעתו, – אמר וורונסקי. – אחרי אשר הגדת לו בבית הקיץ את כל לבך, מן הדין היה לו, שיבדל מעמך לעד, שיזמין אותי לקרב אך זאת לא אבין: איככה יוכל לנשוא מצב כזה? הן צר לו, ברור הדבר.

הוא? – אמרה אנה בלעג. – הוא אך שמח.

– על מה כולנו מתענגים, בשעה שנקל הוא להסיר על מכשול.

– אך הוא איננו מתענה. האם אני אינני יודעת אותו, אינני יודעת, עד כמה כולו מלא שקר? האפשר למי שמרגיש מעט להתנהג כמו שהוא מתנהג עמי? הוא איננו מבין מאומה, איננו מרגיש מאומה. היוכל מי שיש בו רגש אדם לשבת בבית אחד עם אשתו הפושעת בו? היוכל דבר עמה? לדבר אליה בלשון יחידה?

ועוד הפעם חקתה אותו שלא מדעתה וקראה: “את, ma che’re , את אנה!”

– לא גבר הוא, לא איש, כי אם פסל חרש. אין איש יודע זאת, אך אני יודעת. לו היתה נפשי תחת נפשו אזי כבר הרגתי, כבר שסעתי אשה כזאת, אשה כמוני, ולא אמרתי אליה: את, ma che’re, את אנה! לא איש הוא, כי אם מכונה עושה מעשי מיניסטר. הוא איננו מבין, כי אשתך אני, כי זר הוא, כי מיותר הוא… אל נא, אל נא נדבר בו!…

– לא צדקת, רעותי, לא בצדק תדברי! – אמר וורונסקי להרגיעה. – אבל אין חלוק בדבר, לא נדבר בו עוד. ספרו נא לי מה עשית? מה לך? מה המחלה הזאת, ומה אמר הדוקטור?

היא הביטה אליו בשמחה ובלעג, ונראה בה, שמצאה עוד דברים מגוחכים ומכוערים בבעלה והיא מחכה לשעה ראויה לכך להביעם לפניו.

והוא הוסיף:

– אני מבין, כי לא מחלה היא, כי אם מצבך לבד. מתי יהיה הדבר?

ברק הלעג שהיה בעיניה כבה לשאלתו זאת, אבל תחתיו נראה בהן צחוק אחר. – צחוק של ידיעת דבר סתר – וגם עצבת חרישית.

– במהרה, במהרה. הנה אמרת, כי מצבנו קשה, כי יש לשים קץ לו. לו ידעת, מה מאד כבד המצב הזה עלי ועד כמה כלתה נפשי ליום אשר אוכל לאהבה אותך לעיני כל ונגד השמש! אילו היתה כזאת לא התעניתי ולא עניתי אותך בקנאתי… וזאת תהיה במהרה, אך לא כמחשבותינו.

ולזכר העתיד נדמה לה, שהיא שפלה ונקלה כל כך, שדמעות פרצו בעיניה, ולא יכלה דבר עוד, ותשם את כפה הנוצצת לאור המנורה בטבעותיה ובלבן עורה על שרוולו.

– זאת תהיה לא כאשר נדמה בנפשנו. אני לא חפצתי לאמור לך זאת, אך אתה הזקקתני. מהרה מהרה יגמר הכל, וכולנו, כולנו כאחד, נרגע ולא נוסיף לדאבה עוד.

– אינני מבין, – אמר אליה, אף על פי שהבין היטב.

– הנה שאלת – מתי? במהרה – אמרתי לך על זה. אך אני לא אחיה עוד אחרי כן. חדל לך להפריעני – היא התחילה מדברת במהירות.

– אני ידעתי זאת ובבירור ידעתי. מות אמות, ושמחה אני מאד, כי אמות ואמלטה את נפשי ואת נפשותיהם יחד.

דמעות פרצו מעיניה, והוא גחן על כף ידה והתחיל מנשק אותה, כדי להסתיר את סערת רוחו, אשר ידע, כי אין לה כל יסוד, ועם זה לא יכול להתגבר עליה.

– כן, כן, זה יצלח יותר, – אמרה אליו ותלחץ את ידו בתנועה עזה, – זה הדבר האחד, אשר נשאר לנו.

וורונסקי התחזק וירם ראשו.

– הבל וריק! מה זה תביעי הבלים כאלה?

– לא, כי אמת הוא.

– מה הוא דבר האמת הזה?

– כי מות אמות. חלום חלמתי.

– חלום? – שנה וורונסקי אחריה וכרגע זכר את האכר אשר ראה בחלומו.

– כן הוא, חלום, – השיבה לו אנה. – את החלום הזה חלמתי לפני ימים רבים. בו ראיתי, והנה רצתי ובאתי אל חדר משכבי, ששם הוצרכתי לקחת דבר או לשאול ולחקור דבר: הלא ידעת את דרכי החלומות, וארא בחדר משכבי – בדברה הרחיבה עיניה בפחד – עומד דבר…

– הבלים! איככה תוכלי להאמין…

אך היא לא נתנה לו להכנס לתוך דבריה, כי גדל בעיניה מאד הענין אשר דברה בו.

– והדבר הזה נסב אלי, וארא, והנה הוא אכר סבוך זקן, קצר קומה ונורא למראה. חפצתי לנוס, אך הוא גחן על שק וחתר שם בידיו…

ובדברה חקתה את האכר החותר בשק, ואימה נראתה על פניה. ובאותה שעה זכר וורונסקי את חלומו גם הוא, וגם קרביו מלאו חלחלה.

– והוא חותר ומפטפט צרפתית בחפזון ומתיז את הר' JI fant le battre le fer le broyer. Le pertir…(יש להכות על הברזל, לשחקו, לרמוס בו.) נפשי מה זאת? וקורניי אמר לי: “בלדתך תמותי, בלדתך, בלדתך”… ואיקץ.

– הבל וריק, ריק והבל! – אמר וורונסקי, אבל גם בעצמו הרגיש, שאין קול דבריו מסוגל להכנס אל הלב.

– אך אל נא נדבר. צלצל נא, ואצוה להגיש את הטה. אבל המתינה נא עתה לא ימשך, אני…

ופתאום עצרה במלין. רשמי פניה נשתנו ברגע. תחת הפחד והרוגז נראו עליהם רשמי התבוננות נאמנה ונחת רוח. הוא לא יכול לדעת, שנוי זה מה הוא, אך היא שמעה אז את תנועת הנפש החיה החדשה שבקרבה.

ד.

ואליקסיי אלכסנדרוביץ נסע, אחרי פגשו את וורונסקי בפתח ביתו, אל המקום אשר חשב לנסוע, אל התיאטרון לאופירות איטלקיות. שם ישב עד המערכה השלישית וראה את כל האנשים, אשר הוצרך לראותם. בשובו אל ביתו התבונן בשום לב ביתדות הבגדים וירא, כי אדרת איש צבא אין עליהן וילך כדרכו אל חדרו. אבל הפעם לא שכב מיד על מטתו כדרכו, כי אם התהלך הנה והנה בחדרו עד שלש שעות אחרי חצות הלילה. חמתו על אשתו, אשר מאנה להזהר בנמוסי החיים ולקיים את התנאי האחד אשר התנה עמה: שלא לתת למאהבה לבוא אל ביתו, לא נתנה לו מרגוע. ועל דבר אשר לא מלאה את דרישתו זאת החליט לענשה ולעשות כאשר איים עליה: לדרוש כריתות ולקחת את בנם מידה. אמנם ידע את כל המכשולים אשר בדרך זה, אבל כבר אמר, כי יעשה כן, ועתה עליו לעשות כאשר אמר לה. הגרפינה לידיה איבנובנה רמזה לו, שאין טוב לפניו במצבו מעשות כן, ובימים האחרונים השתלמו הסניגורים העוסקים במקצוע זה באומנותם כל כך, שאליקסיי אלכסנדרוביץ ראה שאפשר להתגבר על כל הסייגים שנעשו בדבר הזה. מלבד זאת באו עליו בימים ההם גם צרות אחרות כמנהגו של עולם, שצרה גוררת צרה: עניני תקנת בני הנכר והשקאת שדות הפלך, אשר נלחם עליהם עם חורשי רעתו, גרמו לו הרבה דאגה וכעס, וכל כך גברה רגזנותו מאד בכל הימים האחרונים ההם.

כל הלילה ההוא לא יכול לישון, וחמתו הלכה וגברה, ובבוקר בערה בו כאש צרבת, וימהר וילבש את בגדיו ויבוא אל חדר אשתו, כמעט שנודע לו, שקמה משנתה, וכמו נשא בידיו כוס מלא חמה ולבו חרד בקרבו פן תשפך בלכתו ופן יאבד בזה גם אומץ רוחו הנחוץ לו בריבות שפתיו עם אשתו.

אנה חשבה, כי היא יודעת את אישה היטב, ועל כן השתוממה על מראהו בבואו אל חדרה הפעם, מצחו קומט, ועיניו הביטו נכחן בזעם ונמנעו מפגוש את מבטי עיניה; פיו היה קפוץ בחזקה דרך בוז. במהלכו, בתנועותיו ובקולו הורגשו אומץ ועוז במדה אשר לא ראתה אותם אנה עליו מעולם. בלי ברכת שלום נכנס לחדרה וישם פעמיו אל שולחנה ויקח את המפתחות ויפתח את הארגז שבו.

– מה אתה מבקש? – נתנה עליו בקולה.

– את מכתבי מאהבך, – אמר לה.

– לא פה הם, – אמרה ותסגור את הארגז; אך על פי תנועתה הבין, כי לא טעה בהשערתו וידחף את ידה דחיפה גסה ויחטוף את החפיסה, אשר ידע, כי היא רגילה לשים בה את הניירות החשובים לה ביותר. היא רצתה לחטוף מידו את החפיסה, אך הוא הדף אותה.

– שבי! דבר לי אליך, –אמר אליה בלשון רבות וישם את החפיסה תחת אציל ידו וילחצה במרפק בכח, עד כי הורמה כתפו מרב לחיצה.

אנא החרישה והביטה אליו בתמיהה ובפחדנות.

– אני אמרתי לך, כי לא אתן לך רשות לקבל מאהבך בביתך.

– הוצרכתי לראותו, כדי…

היא עצרה במלים, כי לא יכלה לבדות דבר נאוה לענין.

– אין לי עסק בפרטים על דבר צרכה של אשה לרת את מאהבה.

– אני חפצתי, אני אך… – אמרה ופניה האדימו. דבריו הגסים האלה הרגיזוה, ורגזה נתן עוז בנפשה. – האומנם אינך מרגיש, מה נקל לך לעלוב אותי? – אמרה אליו.

– לעלוב אפשר את איש ישר ואת אשה ישרה, אך כל האומר לגנב, כי גנב הוא, אינו אלא מעיד על מעשה שהיה.

– מדת האכזריות זו לא ראית בך עד כה.

– את קוראה אכזריות לדברי איש, אשר יתן לאשתו להתנהג כטוב בעיניה לחסות בשמו הנקרא עליה ואינו דורש ממנה אלא להזהר בנמוסיות. הזאת אכזריות?

– זאת קשה מאכזריות, נבלה היא, אֹמַר לך, אם רצונך לדעת באמת, מה היא!– קראה אנה בחמת רוחה ותקם לסור משם.

– לא! – קרא בקול שריקתו, אשר גבה בפעם הזאת במעלה נגינית אחת יותר מבכל עת, ויחטוף באצבעותיו הגדולות את ידה ויושיבנה בחזקה על מקומה, ורשמים אדומים, רשמי הצמיד, אשר נלחץ תחת אצבעותיו באחזו בה, נשארו על ידה. – נבלה? אם חפצה את להשתמש במלה זאת, דעי לך, כי נבלה היא לאשה לעזוב את אישה ואת בנה בגלל מאהבה וללחום את לחם אישה!

אנה כפפה ראשה ולא רק לא אמרה לו מה שאמרה אמש למאהבה, שהוא בעלה, ובעלה הראשון אך אדם מיותר ביניהם, – כי אם גם לא הרהרה בזה, כי הרגישה, עד כמה נכונו דבריו, ותאמר בלחש:

– לגנות את מצבי יותר ממה שהוא מגונה בעיני לא תוכל; אך למה תדבר עלי כאלה?

– למה אני מדבר? למה? – הוסיף בקול זעמו כבראשונה. – למען תדעי, כי אחרי אשר לא מלאת את רצוני על דבר הנמוסיות, אבקש לי תחבולות לשֹים קץ למצב זה.

– גם בלעדי זאת יבוא קץ לו במהרה, – אמרה אנה, ועוד הפעם פרצו דמעות בעיניה לזכר המות הקרוב, אשר באותה שעה נכספה לו.

– קצו יבוא לפני היום אשר קבעת לו עם מאהבך! את אין לך אלא למלא תאותך הגסה…

– אליקסיי אלכסנדרוביץ! לא אמר לך, כי אין זה דרך נדיבות, אבל גם גנאי הוא להכות את המוטל בלא כח.

– את זוכרת רק את נפשך! וצרות לבב האיש, אשר היה בעלך אינן מעסיקות אותך. מה מנך יהלוך אם כל חייו נהרסו, אם תתעטף עליו רוחו…

אליקסיי אלכסנדרוביץ דבר במהירות יתרה ויגמגם ויוקש בלשונו בהחפזו ויבטא ל תחת ר, והיא שמעה ותצחק בקרבה, אך השיבה אל לבה מיד, כי לחרפה היא לה שיכלה לבוא לידי גיחוּך ברגע כזה. זה הפעם הראשונה שתה לבה רגע קטן אל מר נפשו ותרא את מכאוביו ויצר לה עליו. אך מה יכלה לאמור לו או לעשות למענו? היא אך הורידה את ראשה ותדום. וגם הוא שתק מעט ואחרי כן חזר ודבּר, אבל בשריקה נמוכה ובקול מתון מבראשונה ובהדגשת מלים אחדות בלי טעם נכון.

– באתי להגיד לך… אמר אליה.

היא שמה עיניה עליו ותאמר בלבה, בזכרה את הרושם שהיה על פניו בשעת גמגומו: “לא, אך נדמה נדמה לי, שכן הוא. האם איש אשר לו עינים עכורות כאלה וגאון שלות השקט כזה מוכשר להרגיש דבר?”

– לא אוּכל לשנות דבר, – לחשה לו.

– באתי להגיד לך, כי מחר אסע למוסקבה ולא אשוב עוד אל הבית הזה, ועל דבר החלטתי יודע לך על ידי הסניגור, אשר ישתדל בעדי בענין הכריתות. ובני יובא אל אחותי, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, אשר אך ביגיעה עלתה בידו לזכור, מה שרצה לאמור לה על דבר בנם.

– בקחתך את סיריוז’ה אתה חפץ רק להדאיב את נפשי, – אמרה ותבט אליו בראש כפוף. – הן אהבת אותו… הניחהו פה!

– כן הוא, גם מבני נקעה נפשי, על כי אהבתי לו קשורה בגועל נפשי בך. בכל זאת אקח אותו. שלום לך!

הוא רצה ללכת. אך הפעם עצרה היא אותו.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, הניחה נא את סיריוז’ה – לחשה לו עוד הפעם. – אין לי מה לאמור לך עוד. הניחהו אתי עד… מהרה אלד הניחהו נא!

אליקסיי אלכסנדרוביץ נמלא חמה ויוצא בחזקה את ידו מידה ויצא מן החדר בלי דבר דבר עוד.

ה.

חדר הכניסה של הסניגור הפטרבורגי המפורסם היה מלא, בשעה שנכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ לתוכו. שם המתינו שלש נשים: זקנה, צעירה ובּעלת בּית מסחר, ושלשה גברים: אחד – בנקיר יליד אשכנז וטבעת על ידו, השני – סוחר מגודל זקן, והשלישי – בעל פקידות רגזן מלובש מעיל שרד וצלב על צוארו, וכולם חכו לפי הנראה זה זמן רב. שני סגנים כתבו על השולחנות, ועטיהם שרטו בידיהם בקול. כלי הכתיבה יפו מאד, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, אשר היה אוהב כלי שעשועים כאלה, לא יכול לעבור עליהם בלי התבונן בחין־ערכם. אחד משני הסגנים עצם עיניו קצת ובלי קום ממקומו פנה אל אליקסיי בפנים נזעמים:

– מה בקשתך?

– דבר לי אל האדבוקט.

– האדבוקט טרוד, – ענה הסגן דרך אזהרה וירמוז בעטו על המחכים ויוסף לכתוב.

– אולי יכול להפנות מעט למעני? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– להפנות לא יוכל, טרוד הוא תמיד. הואילה להמתין.

– אם כן הואילה נא לתת לו את כרטיסי, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בדרך כבוד לעצמו, בראותו, כי הוא מוכרח לגלות את שמו.

הסגן לקח את הכרטיס ולפי הנראה לא נתקררה דעתו בקראו את הנדפס עליו וילך אל החדר הסמוך.

אליקסיי אלכסנדרוביץ היה מן הנוטים אחרי בתי הדינין המתוקנים, אך פרטים אחדים בהם, כפי שנהגו ברוסיה לא טובו בעיניו, מטעמים ידועים לו ומתאימים לרוח הממשלה ולמטרותיה ועל הפרטים ההם היה מערער במדה שהיה אפשר לו לערער על דברים שנתקנו בהסכמת הרוממות. כל ימיו עסק בעבודות אדמיניסטרטיביות, ועל כן הורגל ללמד זכות גם על הלכה שלא ישרה בעיניו ולזכור, כי אי אפשר בלא שגיאות וכי אין שגיאה שאי אפשר לתקנה. בבתי הדינין החדשים חשב את מנהגי הסניגוריה לדבר שאינו כתקונו. אך עד היום ההוא לא היה לו עסק עם סניגורים ולא ערער עליהם אלא על פי סברות מדעיות; וביום ההוא חזקו ערעוריו הישנים על ידי הרושם, אשר נעשה עליו בביתו של זה.

– כרגע יצא, – אמר הסגן, ובאמת נראו בפתח בעוד שני רגעים איש שיבה גדל קומה, שקנה חכמה בבית המדרש לתורות החוקים ובא להועץ עם הסניגור בעל הבית, ובעל הבית בעצמו.

הסניגור בעל הבית היה קרח, קצר קומה ורחב עצמות, וזקנו שחור־אדמדם, וגבות עיניו צהובות וארוכות ומצחו בולט ויורד כשלט תלוי על פניו. הוא היה מקושט כחתן, מעניבת צוארו ושרשרתו הכפולה עד נעלי העור המזופף הנוצצות על רגליו. ופניו פני אכר ערום, ולבושו מהודר אבל בטעם גס.

– נבואה נא, אמר אל אלכסיי אלכסנדרוביץ ובפנים זועפים נתן לו להכנס אחריו ויסגור את הדלת. – הואל נא ושבה, – אמר וירמוז על כסא מוצב אצל שולחן הסופרים המכוסה ניירות והוא ישב מבפנים לשולחן באמצע וישפשף זו בזו את כפות ידיו הקטנות, שאצבעותיהן קצרות וצומחות שער לבן, ויט ראשו הצדה. אבל הוא אך ישב לו כמבקש לישב בשלוה, והנה עש עף ממעל לשולחן, ויפרוש ידיו במהירות מרובה שלא לפי מראהו ויחטפה ויחזור וישב כבראשונה.

– בטרם נחל לדבר בעניני, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויבט בתמהון אל תנועת סניגורו הקל בידיו כל כך, – עלי להעיר, כי הענין, שאני בא לדבר עמך על אודותיו, דבר סתר הוא.

חיוך קל מאד הניע את שפמו הבולט של האדבוקט הזה.

– אילו לא ידעתי לכסות דברים שמגלים לי בסוד לא הייתי אדבוקט, – השיב על זה. – אך אם חפץ אתה בהבטחה מיוחדת…

אליקסיי אלכסנדרוביץ הבּיט אליו וירא, כי עיניו האפורות המלאות ערמה צוחקות וכמו כבר נודע להן הכל.

– הידעת את שם משפחתי? – הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– ידעתי אותך ואת עבודתך – פה תפש עוד עש אחד – רבת התועלת, ידעתי זאת ככל איש רוסי, – אמר האדבוקט ויגחן.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח ויאזור חיל. ואמנם אחרי אשר גמר בלבו להגיד, לא התמהמה עוד ויוסף לדבר בקול שריקתו בלי התבושש ובלי גמגם ובהדגשת מלים אחדות.

– במבוכה גדולה אני, – החל אליקסיי אלכסנדרוביץ, – בעל אשה פושעת, ואני רוצה להפרד ממנה, לשלחה על החוק, אבל בתנאי, שלא ישאר בני בידיה.

עיניו האפורות של האדבוקט התאמצו להמנע מצחוק, אבל התחילו מפזזות מרב שמחתו, ואליקסיי אלכסנדרוביץ ראה, ששמחה זאת לא רק שמחת אדם על עסק טוב שנזדמן לפניו היא, כי עם עליצות נצחון נשקפה מהעינים האלה, ברק דומה לאותו הברק הנורא, שנראה לו בעיני אשתו.

– רצונך שאסייע לך בדבר הכריתות?

– כן הוא, אבל עלי להודיעך מראש, כי אפשר שאני מטרידך לשוא. עתה באתי אך להועץ אתך. חפץ אני בכריתות, אבל פרטי המנהגים הנחוצים לזאת עיקר לי. אפשר מאד, שאם לא יתאימו המנהגים האלה לדרישותי, אמנע מהשתדל בדבר.

– כן הוא תמיד בענין הזה, – אמר האדבוקט, – ובכל שעה תוכל לבחור כטוב בעיניך.

האדבוקט הוריד עיניו והביט אל רגלי אליקסיי אלכסנדרוביץ, בזכרו, כי שמחתו היתרה הנראה עליו יכולה להקניט את בעל הדברים שלו. בין כה ראה עש מעופף לפני חטמו, אף הרים ידו לתפשו, אך לא תפש אותו מפני כבודו של אליקסיי אלכסנדרוביץ השרוי בצער.

– אמנם בכללם ידועים לי חוקינו בנדון זה, – הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ, – אבל רוצה אני לדעת את המנהגים המקובלים למעשה בענינים כאלה.

– רוצה אתה, – ענה האדבוקט בלי הרים עיניו ובהשתדלות לדבר בסגנונו של מבקש עזרתו, מה שהיה לו לקצת עונג – שאברר לך באיזה דרכים להגיע אל מטרתך.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הרכין ראשו דרך הסכמה, והאדבוקט הוסיף, ובדברו שם עיניו אך לפרקים על פני בעל הדברים שלו, שנתכסו בכתמים אדומים.

– על פי חוקינו, – פתח בקול שיש בו קצת התרעמות על החוקים, – דין כריתות נוהגים במקרים האלה… להמתין! קרא אל אחד מסגניו, שהכניס ראשו בעד הדלת, ואף על פי כן קם ויאמר לו מלים אחדות וישב למקומו. – במקרים האלה: בזמן שנמצאו מומים, בהתעלמות שנמשכה חמש שנים – באמרו זאת כפף את אצבעו הקטנה המכוסה שער דק – ובחטא נאוף (מלה זאת בטא בעונג מגולה). והמקרים האלה נחלקים (הוא הוסיף לכוף אצבעותיו, אף על פי שהמקרים ומחלוקתם לא יכלו להמנות יחד), מומים ידועים באיש או באשה, חטאת נאוף בו אובה – ולפי שתמו כל אצבעותיו, פשט את כולן יחד ויוסף לדבר: – זו השקפה מדעית; אך אדמה, כי כבדתני לפנות עלי בשביל ידיעת הלכה למעשה; ועל כן עלי לאמר לך על פי המעשים שהיו עד כה, כי כל המקרים המצויים הם… הלא מומים אין כאן, לפי מה שנראה לי, וגם התעלמות אין כאן. הלא כן הוא?…

אליקסיי אלכסנדרוביץ הרכין ראשו דרך הסכמה.

– ובכן אלה הם המקרים המצויים: חטא נאוף שיש עליו ראיה על פי הסכמה מראש או על כרחם שלא בטובתם של הנואפים. אך עלי לאמר לך, שהמקרה האחרון הזה אינו מצוי כלל באמת, – אמר האדבוקט ויעף עיניו על אליקסיי אלכסנדרוביץ וידום ויחכה לתשובה ויהי כמוכר פיסטוליטים, שהסביר לקונה את מעלותיהם השונות של מיני כלי הנשק השונים שבחנותו, והנהו מחריש, עד שיבהר הקונה את אשר ייטב בעיניו. אך אליקסיי אלכסנדרוביץ לא ענהו, ועל כן הוסיף האדבוקט: התחבולה המצויה והפשוטה והטובה מכל היא לפי דעתי נאוף בהסכמה מראש. לאדם שלא קנה השכלה לא ארשה לנפשי לדבר כדברים האלה, אבל אדמה, כי איש כמוך יבין היטב.

אליקסיי אלכסנדרוביץ בצר רוחו לא הבין על נקלה, מה טובו של נאוף בהסכמה מראש, אף הביע במבט עיניו, שאינו מבין הלכה זו; אך האדבוקט מהר להסביר לו:

– האיש ואשתו אינם יכולים לשבת יחדו – זהו העיקר. ובזמן ששניהם מסכימים להפרד זה מזה, אין חפץ לשים לב לפרטים ולמנהגים המקובלים. ובין כה היא הפשוטה והנאמנה שבתחבולות.

מדבריו אלה הבין אליקסיי אלכסנדרוביץ את הענין על בוריו. אבל השקפותיו הדתיות הפריעוהו מלהסכים לתחבולה זאת.

– זה אי אפשר כלל בנדון שלנו – אמר לו – לפנינו אך דרך אחד: ראיה שלא בהסכמה, על פי מכתבים שבידי.

האדבוקט קפץ פיו בהזכירו את דבר המכתבים והשמיע כמין קול דק מביע חמלה ובוז.

– ואולם שמע נא, – אמר אחרי כן. ענינים ממין זה נחתכים, כאשר ידעת, על ידי שלטן הכהונה; והכהנים אוהבים לדקדק בכל הפרטים הדקים שבענינים האלה, – אמר בצחוק, שנראה מתוכו, שהוא משתתף בטעמם של הכהנים הללו. – בודאי אפשר להסתייע קצת במכתבים; אבל ראיות ברורות נחוצות בדבר הזה, עדי ראיה דרושים… בכלל תואל נא, אם ייטב בעיניך לכבדני באמונתך בי, לתת לי לבחור בתחבולות הנחוצות לזה.

– אם בן… אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, ופניו חורו פתאום; אך באותו הרגע קם האדבוקט ויצא שנית אל סגנו, אשר הפריע אותו קודם לזה.

– אמור לה, כי לא שוק של סחורה בזול פה! – אמר לו וישב אל אליקסיי אלכסנדרוביץ.

בדרך שובו תפש בלאט עוד עש אחד. “ה”ריפס" שלי לא יצלח למאומה בקיץ הזה", אמר בלבו ויקמט מצחו.

– ובכן הואלת לאמור… אמר בשובו אל מקומו.

– את החלטתי אודיע לך במכתב, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויקם וישם ידיו על השולחן ויעמוד וידום מעט ויאמר עוד: אני רואה אפוא מדבריך, כי אפשר להגיע לידי כריתות, עתה הואילה נא להודיעני גם את תנאיך.

– הכל אפשר, אם תתן לי לעשות ככל אשר ייטב בעיני, – אמר האדבוקט בלי השיב על השאלה. – ולמתי אוכל לקוות לקבל מכתב מאתך? – שאל בקרבו אל הדלת, ועיניו ונעליו הבריקו יחד.

– בעוד שבוע אחד. ואתה תואיל נא להשיב לי, אם רצונך לקבל עליך את ההשתדלות בדבר הזה ובאיזו תנאים.

– טוב מאד.

האדבוקט גחן דרך כבוד ויתן לבעל דברים שלו לצאת וישאר לבדו בחדר, ואז נתן לעליצות לבו להראות בכל עוזה. ברב שמחתו יצא הפעם מחוץ לגדרו ויותר קצת לאשה, אשר עמדה על המקח וגם חדל לתפוש את העש ויגמור בלבו להפות לחורף הבא את כלי ביתו קטיפה כמו בביתו של סיגונין.

ו.

בישיבת הקומיסיה שנוסדה בשבעה עשר באוגוסט נחל אליקסיי אלכסנדרוביץ נצחון גדול, אך תוצאות נצחונו הביאו לו מורת רוח. קומיסיה חדשה לחקירת כל פרטי חייהם של בני הנכר נוסדה ונשלחה אל מקום המעשה במהירות ובשקידה המרובה שדרש אליקסיי אלכסנדרוביץ, ומקצה שלשה חדשים הוגשה הרצאה מאתה. חיי בני הנכר נחקרו לענין מצבם הפּוליטי, האדמיניסטרטיבי, האקונומי, האיטנוגרפי, החמרי והדתי. על כל השאלות הושבו תשובות שלמות שאין לפקפק בהן, כי נתחברו לא בידי אנשים פשוטים שאפשר להם גם לטעות, כי אם בידי פקידים עובדים לממשלה. כל התשובות היו פרי חקירות הממשלה, הודעות שרי פלכים וכהני ראש, שנוסדו על הודעות שרי המחוזות ושלטוני הכהונה המחוזיים שנערכו על פי מה שהודיעו הנהגות הכפרים וכהני הכפרים ועל כן לא היה כל חשש טעות בהן. כל השאלות הנשאלות כענין, למשל, מפני מה רעב בא לעולם, מפני מה מחזיקים אנשי המקום באמונות אבותיהם וכיוצא בזה, - שאלות שאינן נפתרות אלא בעזרת פקידי הממשלה ושאי אפשר לפתרן גם בשנות מאות נפתרו הפעם בבירור גמור ובלי כל פקפוק. והפתרון הזה נמצא מתאים לדעתו של אליקסיי אלכסנדרוביץ. אבל סטרימוב, בחמתו על כבודו כי נפגע מאד בישיבה האחרונה, בחר לו טכסיס מיוחד אחרי תשובות הקומיסיה האלה, טכסיס אשר לא שער אליקסיי אלכסנדרוביץ: הוא חזר פתאום להורות כאליקסיי אלכסנדרוביץ אף משך אחריו עוד אחדים מחברי הקומיסיה, ולא רק סייע לו לקרינין בדברים נמרצים למלא את כל אשר יעץ, כי אם עוד הרחיק ללכת ממנו בדרך ההוא. כל עצות קרינין נתקבלו יחד עם החומרות שנוספו עליהן ואז נגלתה מזמת סטרימוב. העצות ההן, שנצטרפו אליהן החמרות היתרות, נמצאו נבערות כל כך, שגם הבקיאים בעניני המלוכה, גם משכילי העם בּכלל, גם הנשים הכבודות, גם העתונים – כולם כאחד לגלגו וקראו תּגר עליהן ועל יוצרן המפורסם, וסטרימוב פטר עצמו מן הדין באמרו על עצמו, שהלך בעינים עצומות. אחרי קרינין ועתה גם הוא משתומם ומלא חמה על כל אשר נעשה ברוח זה. זאת היתה תקלה גדולה לאליקסיי אלכסנדרוביץ, אבל הוא לא שם לבו לא לכשלון כחו ולא לעניני ביתו הרעים ויוסף להלחם עם מבקשי רעתו. הקומיסיה נחלקה לחצי: מקצת החברים וסטרימוב בראשם הצטדקו ואמרו, שסמכו על תשובותיה של אותה הקומיסיה, שאליקסיי אלכסנדרוביץ בראשה, ועתה נפקחו עיניהם והם רואים, שתשובותיה הבלים, ניירות אין חפץ בהם. ואליקסיי אלכסנדרוביץ וסייעתו ראו סכנה בהתיחסות רבולוציונית כזאת אל ניירות שיצאו מבתי פקידות, ועל כן הוסיף להחזיק ברשימות הקומיסיה ההיא. בגלל זה נסתבכו הדברים גם בספירות העליונות גם בצבור, ואף על פי שהיה הענין למלה לכל, לא יכול איש לדעת, גופא דעובדא מה הוא, אם בני הנכר מתרוששים וכלים אם פורחים הם כתמרים. ומצבו של אליקסיי אלכסנדרוביץ התחיל מתמוטט בגלל זה ובגלל הבוז אשר בזו לו על דבר אשתו שבגדה בו. באותה שעה חשב אליקסיי אלכסנדרוביץ מחשבה גדולה: הוא גמר והודיע בקומיסיה, שיבקש לו רשיון לנסוע בעצמו אל מקום המעשה לחקרו את הדבר, וכאשר נתן לו הרשיון נסע אל הפלכים הרחוקים ההם.

נסיעתו העירה רעש בחבורתו, והרעש גדל ביותר, על כי השיב לממשלה את דמי ההוצאה אשר נתנו לו במדת שכר שנים עשר סוסים לנסיעה הזאת עד בואו אל מחוז חפצו.

– אני אדמה, כי יפה מאד עשה, - אמרה בטסי על זה, בשוחחה עם הנסיכה מיאבקיה – למה זה ינתן שכר שנים עשר סוסים, בשעה שהכל יודעים, שבימים האלה יש מסלות ברזל בכל מקום.

אך מיאכקיה לא הסכימה לה וגם באה לכלל כעס על דבריה.

– נקלה היא בעיניך, - אמרה אליה מיאכקיה, - על כי יש לך מליונים הרבה, ואני אהבתי מאד, כי יסע אישי בקיץ בעניני הממשלה. הנסיעה יפה לבריאותו ונעימה לו, ואני רגילה להחזיק מרכבה ורכב בכסף הזה.

בנסעו אל הפלכים הרחוקים שהה שלשה ימים במוסקבה.

ביום השני לבואו שמה נסע לראות את הגנרל־גוברנטור. בפרשת הדרכים אצל המבוי “גאזיטני”, במקום שמרכבות ורכבים רבּים בו תמיד, שמע אליקסיי אלכסנדרוביץ פתאום קול קורא בשמו, והקול היה רם וצוהל כל כך, שלא יכול להמנע מפנות כה וכה. בפנת צד הרחוב עמד סטיפן ארקדייביץ, ואדרת קצרה על פי המודה האחרונה עליו ועל ראשו כובע קצר על פי המודה ומוטה הצדה, ופניו הרעננים צוהלים ומזהירים, ויקרא אליו בחזקה, דרך דרישה וצווי לעמוד מנסוע. בידו האחת החזיק בחלון מרכבה, שעמדה בפנה ההיא, ושנשקפו מתוכה ראש אשה בכובע של קטיפה ושני ראשי ילדים, ובידו השנית רמז אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, ופניו מלאו צחוק. האשה צחקה בסבר פנים יפות וגם היא הניפה יד אליו. זאת היתה דולי עם ילדיה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא רצה לראות פני איש ממכיריו במוסקבה ופחות מכל רצה לראות את אחי אשתו, וירם מעט את כובעו ויכון לעבור על פניו אך סטיפן ארקדייביץ צוה את רכבו של גיסו לעמוד וירץ אליו על פני השלג הרב.

– הלא תבושה, כי לא שלחת להגיד לי! באיזה יום באת? ואני הייתי אתמול בבית דיוסה וראיתי על לוח האורחים את שם “קרינין”, אך לא עלתה על רוחי, כי אתה הוא! – אמר סטיפן ארקדייביץ ויכנס ראשו ורובו לתוך חלון המרכבה. – אילו שערתי, כי עתה נכנסתי. מה מאד אשמח לראותך! – אמר וידפוק ברגליו לנער את השלג מעליהן. איככה לא שלחת להגיד לנו! – חזר ואמר.

– לא היה לי פנאי, טרוד אני מאד, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ בלשון קצרה וּבקרירות יתרה.

– נלכה נא אל אשתי, חפצה היא מאד לראותך.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הסיר מעל רגליו הנוחות להצטנן את השמיכה שהיו לוטות בה, וירד מעל המרכבה וילך בשלג אל דריה אלכסנדרובנה.

– מה זאת, אליקסיי אלכסנדרוביץ, על מה אתה ככה משתמט ממנו? – אמרה דולי בבדיחה.

– טרוד הייתי מאד. שמח אשמח מאד לראותך, - אמר בקול, אשר הביע בבירור, שהוא מצטער ולא שמח על זה, - מה שלומך?

– ומה שלום אנה היקרה?

אליקסיי אלכסנדרוביץ הוציא קול הברה בשפתיו ויכון ללכת. אך סטיפן ארקדייביץ עצר אותו.

– זה הדבר אשר נעשה מחר. קראי לו, דולי, לאכול אתנו לחם! נקרא נא את קוזנישיב ואת פיסציב, למען יראה את האינטליגנציה המוסקבאית.

– בואה נא אפוא, - אמרה דולי, - ואנחנו נחכה לך בחמש שעות או בשש, אם טוב בעיניך. ומה שלום אנה הנחמדה? זה ימים רבים…

– שלום לה, - בטא אליקסיי אלכסנדרוביץ בפנים זועפים – אשמח מאד! – הוסיף וישם פעמיו אל מרכבתו.

– הלא תבואה? – קראה אליו דולי.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הוציא בשפתיו דברים, אשר לא יכלו להגיע לאזני דולי מפני קול המון המרכבות.

– מחר אבוא לקחת אותך! – קרא אליו סטיפן ארקדייביץ בקול רם.

אליקסיי אלכסנדרוביץ עלה על המרכבה וישב בה בירכתים, כדי שלא לראות ושלא להראות.

– כמה משונה אדם זה! – אמר סטיפן ארקדייביץ אל אשתו ויבט אל השעון ויעבר ידו על פניו בתנועה, שנתכוון להראות בה אות חבה לאשתו וילדיו, וילך בצעדי און בצד הרחוב.

– סטיבה! סטיבה! – קראה אליו דותי ותתאדם.

סטיפן ארקדייביץ הסב פניו אליה.

– הלא עלי לקנות אדרות לגרישה ולטניה. תנה לי כסף.

– אין דבר, אמרי להם, כי אשלם! – ענה וילך לו וינע בראשו בפנים צוהלים לאחד ממכיריו, אשר עבר על פניו במרכבה.

ז.

ממחרת היום היה יום ראשון בשבוע. סטיפן ארקדייביץ בא אל התיאטרון הגדול בשעת הרפיטיציה לבלט ומסר למאשה צ’ביסובה – מחוללת חדשה יפת תאר, שנתקבלה לשם על פי המלצתו – את הפנינים אשר הבטיחו לתת לה אמש ובחשכת היום השורר בתיאטרון הספיק לנשק לה מאחרי הקלעים על פניה היפים, אשר לבשו נהרה למראה התשורה. מלבד מסירת התשורה עוד הוצרך להתנות עמה על דבר פגישה אחרי הבלט, ויגד לה, כי לא יוכל לבוא שמה בתחלת הבלט, ואך אל המערכה האחרונה יבוא ויסע אתה לסעודת הערב. מהתיאטרון יצא ויסע אל האטליס “אוחוטני” ויבחר בעצמו דגים ואספרגוס ללחם הצהרים ליום ההוא בביתו ובשתים עשרה שעות בא אל בית דיוסה, ששם, בבית המלון הזה, נמצאו שלשה אנשים, שהוצרך לראותם ביום ההוא: לווין, שלפני ימים מעטים שב מחוץ לארץ ויסר שמה, השר הגבוה החדש הממונה עליו, שבא לבקר את מעשה מחלקתו המוסקבאית, וגיסו קרינין, אשר גמר סטיפן ארקדייביץ להביאו אל ביתו ללחם הצהרים על כל פנים.

סטיפן ארקדייביץ אהב לסעוד היטב בצהרים, אך עוד יותר מזה. אהב לעשות סעודה זאת בביתו, לעשות סעודה קטנה אבל מצוינת בטוב טעם גם במאכליה, גם במשקאותיה, גם בכבוד קרואיה, סדר הסעודה ליום ההוא ישר בעיניו מאד: אַקנוסים חיים, אספרגוס ואחרון אחרון חביב רוסטביף פשוט ונפלא ויינות ראויים למטעמים האלה. ובין הקרואים יהיו קיטי ולווין, וכדי שלא יושם לב לדבר הזה, יהיו עוד קרובה אחת ושצ’רבצקי הצעיר, ובראש כל הקרואים – קוזנישב סרגיי ואליקסיי אלכסנדרוביץ. סרגיי איבנוביץ הוא מוסקבאי ופילוסוף, אליקסיי אלכסנדרוביץ – פטרבורגאי ואיש מעשה, ואליהם גמר להוסיף עוד את פיסצוב – רגשן מפורסם ומגוחך קצת, ליברל, דברן, יודע נגן, היסטוריון, איש בן חמשים שנה דומה לאחד הצעירים ואהוב לבריות מאד, אשר יהיה בחבורה הזאת למין ציר או לפת לקוזנשיב ולקרינין: הוא יקניטם ויעוררם להביע רוחם.

החלק השני מחלקי מחיר היער שקנה הסוחר מאתו בא לידו ועוד לא הספיק להוציאו, דולי היתה נעימה וטובה אליו מאד בימים האחרונים, והרעיון על דבר סעודת הצהרים שעשע את נפשו בכל פרטיו, ויהי לבו אך טוב עליו. אמנם גם שני פרטים קשים קצת היה בדבר; אך שניהם בטלו ברוב השמחה ששמח ביום ההוא. ואלה שני הפרטים ההם: האחד הוא, שבפגשו אתמול ברחוב את אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה, שהוא קפדני ורגזני בדרכיו עמו, ועל פי הדבר הזה בצרוף המעשה שלא בא אליהם וגם לא הודיע להם את דבר בואו ודברי המרננים אחרי אַנה ו’וורונסקי שהגיעו לאזניו הבין, שרוח רעה שלטת בין הבעל ואשתו.

זה היה הדבר הרע האחד. והדבר השני, הקשה במקצת היה מה שהשר החדש שנמנה עליו נודע, ככל השרים החדשים לאדם נורא, שדרכו להשכים קוּם בשש שעות בבוקר, לעבוד הרבה כסוס ולדרוש כזאת גם מן הקטנים ממנו. מלבד זאת אמרו עליו על השר החדש, שהוא פרא כּדוב בעניני דרך ארץ, ורוחו מתנגדת לגמרי לרוּח השר אשר היה לפניו ואשר החזיק בה עד כה גם סטיפן ארקדייביץ בעצמו. תמול בא לפניו סטיפן ארקדייביץ בעניני פקודתו במעיל השרד אשר לו, והוא, השר החדש, הסביר פניו אליו וידבר עמו כעם אחד ממכיריו; על כן חשב לו סטיפן ארקדייביץ לחובה לבוא אליו היום מלובש זיג, והרעיון, כי אפשר שהשר החדש יקבלהו שלא בסבר פנים יפות, הוא הפרט הקשה השני. ובכל זאת אמר לו לבו, ש“הכל יעבור” ואך טוב ושלום ירדפוהו: “כל האנשים בני אדם, דלי כח, כמוני, ולמה זה נתעבר ונריב איש באחיו?” אמר בלבו, בבואו אל בית המלון.

– שלום לך, ווסילי, - אמר, בעברו במסדרון, אל המשרת הנודע לו, וכובעו היה נטוי הצדה, - האומנם גדלת לך פאות זקן? לווין בחדר השביעי? הביאני נא שמה. גם שאל נא, אם יש לבוא עתה אל הגרף אניצ’קין (שם השר החדש)?

– שומע עבדך! – ענה ווסילי בצחוק. – זה ימים רבים שלא באת אלינו.

– גם תמול הייתי פה, אך דרך המבוא השני נכנסתי. הלא זה החדר השביעי?

כשנכנס סטיפן ארקדייביץ לתוך החדר ההוא עמד לווין באמצע החדר עם אכר טברי ומדד עור דוב, אשר עוד לא חורב.

– דוב הרגתם? – קרא סטיפן ארקדייביץ. – שלל יפה! נקבה? שלום לך, ארחיפ!

סטיפן ארקדייביץ לחץ כף ידו של האכר וישב על אחד הכסאות, ואדרתו וכובעו עליו.

– הסירה את אדרתך ושבה נא! – אמר לווין ויסר את הכובע מעל ראש אורחו.

– לא, אין לי פנאי, אך לסקוּנדה אחת באתי, - ענה סטיפן ארקדייביץ ויפתּח את אדרתו, אבל אחר כן פשט אותה וישב שעה שלמה וידבר עם לווין על דבר הציד והענינים האהובים לו ביותר. – אמר נא עתה, מה עשית מחוץ לארץ? איפה היית? – אמר, כאשר יצא האכר משם.

– ישבתי בגרמניה, בפרוּסיה, בצרפת, באנגליה, אך לא בערי המלוכה, כי אם בערי בתי העבודה, והרבה חדשות ראיתי. שמח אשמח, כי הייתי שם.

– כן הוא, ידעתי את מחשבתך להיטיב את מצב הפועלים.

– אין הדבר כן: אי אפשר לשאלת הפועלים ברוסיה. התיחסות העם הפועל אל האדמה היא השאלה הדורשת פתרון ברוסיה. אמנם שאלה זאת ישנה גם שם, אך שם יש לתקן מה שנתקלקל ואצלנו…

סטיפן ארקדייביץ שמע את דבריו בשים לב.

כן! כן! – אמר לו. – אפשר מאד, שדבריך נכונים. אבל שמח אשמח, כי לבך טוב עליך: גם אחרי דובים אתה רודף, גם עובד אתה, גם מתלהב לטובת הכלל. ושצ’רנצקי אמר לי – הלא נקרית לפניו – כי עצב אתה ומדבר תמיד ביום המיתה…

– ומה זה תתמה? אכן זוכר אני את יום המיתה בכל עת, - אמר לווין. – אכן הגיעה העת למוּת, והכל הבל ורעות רוח. בתם לבבי אומר לך: מחשבותי ועבודתי יקרות בעיני עד מאד, אבל סוף סוף, שים נא לבך לזאת, הלא כל עולמנו אינו אלא חלודה קלה שעלתה על אחד מכוכבי הלכת הקטנים. ואנחנו מדמים בנפשנו, כי אפשר שיהיה לנו גם איזה דבר גדול, כי יש לנו מחשבות ומעשים! הלא כל זה גרגרי חול.

– אבל ישן נושן הוא רעיון זה, מראש ימות עולם הוא נאמר ונשנה.

– כל חדש אין בו. אך כשאתה עומד עליו, הכל נעשה אפס ותהו לעיניך. כשתבין בבירור, שהיום או למחר אתה מת, והכל יהיה לאין, מה מאד יקל בעיניך כל מה שאתה רואה! הנה מחשבתי גדולה בעיני, אבל גם היא הבל; גם כי תצלח בידי, כמו שעלתה בידי להכות את הדוב הזה, אך הבל וריק היא. ככה אנחנו מבלים שנותינו, מתעסקים אנחנו בציד ובכל מיני עבודה, כדי שלא לזכור את יום המיתה.

סטיפן ארקדייביץ צחק צחוק חבה דק לדברי לווין.

– בודאי כן הוא! אבל סוף סוף שבת אלי; הלא תזכור, כי התוכחת עמי, על כי אני מבקש תענוגים בחיים? אַל נא תחמיר כל כך, אוהב מוסר!…

– לא כן, בכל זאת יש בחיים דבר טוב… – פה התחיל מגמגם. – אבל אינני יודע. אך זאת אדע, כי מות נמות מהר.

– ובמה נדע כי מהר?

– אבל דע לך, כי אמנם הדר החיים מתמעט למי שזוכר את יום המיתה, אבל מנוחתו מתרבּה.

– להפך, בימי החיים האחרונים יש להרבות בשמחה. אבל עת לי ללכת, - אמר סטיפן ארקדייביץ ויקם בפעם העשירית מכסאו.

– אבל שבה נא עוד! – אמר לווין ויעצרהו. – מתי נשוב ונראה איש את אחיו? גם אחיך יאכל אתנו, גם קרינין גיסי.

– האם פה הוא? – אמר לווין, וברצונו היה לשאול אודות קיטי, כי שמע, שבתחלת החורף היתה בפטרבורג, בבית אחותה הנשואה לאחד הדיפלומטים, ולא ידע אם שבה משם אם אין, אך התאפק ולא שאל. “אם תהיה עמנו אם אין – אין חלוק בדבר”, גמר בלבו.

– התבוא?

– בודאי אבוא.

– בחמש שעות אפוא ובזיג פשוט.

סטיפן ארקדייביץ קם וירד אל המדור התחתון אל השר החדש הממונה עליו, והנה כאשר דמה כן היה: השר החדש הנורא על סביביו נמצא מעורב עם הבריות מאד, וסטיפן ארקדייביץ סעד עמו סעודת בוקר ויאחר שבת עמו ולא הספיק לבוא אל אליקסיי אלכסנדרוביץ עד השעה הרביעית.

ח.

אליקסיי אלכסנדרוביץ שב מתפלת השחרית ולא יצא עוד מבּית מלונו. שני דברים הוצרך לעשות ביום ההוא: ראשונה הוצרך לקבל ולשלוח דיפוטציה של בני נכר, שנועדה לנסוע לפטרבורג ונמצאה בעת ההיא במוסקבה, ואחרי כן היה לו לערוך אל האדבוקט את המכתב אשר אמר לו. הדיפוטציה באה בהשתדלותו של אליקסיי אלכסנדרוביץ ועם זה היו בה הרבה מכשולים לו וגם דברים שיש בהם סכנה, ועל כן שמח מאד, כי מצא אותה במוסקבה. חברי הדיפוטציה הזאת לא ידעו אפילו ידיעה כל שהיא לא את תפקידם ולא את חובתם. בתם לבבם האמינו, כי עליהם אך לברר את צרכיהם ואת מצב הענינים כמו שהוא ולבקש עזרה מאת הממשלה, ולא עלתה על דעתם כלל, שמקצת מודעותיהם ותביעותיהם היו סיוע למפלגה הצוררת אותם וקלקלו בזה את הענין כולו. זמן רב הוכרח לטפל בהם ויכתוב להם פרוגרמה ויטל עליהם להשמר מנטות אל מחוץ לגבולים שגבל בה ויכתוב מכתבים לפטרבורג על אודותיה. לעזר עיקרי בדבר הזה יעד לא את הגרפינה לידיה איבנובנה. היא היתה מומחה בעניני דיפוטציות ואיש לא יכול להערים ולנחות דיפוטציות. בדרכים טובים להן כמוה. אחרי כלותו את מעשהו זה כתב גם מכתב אל האדבוקט. בלי התישב בדבר עוד, נתן לו רשיון לעשות בדבר הזה, ככל אשר ייטב בעיניו, וישם במכתב שלש פתקאות מאת וורונסקי לאנה, שנמצאו בחפיסה שלקח מידה בחזקה.

מן היום אשר יצא אליקסיי אלכסנדרוביץ מביתו שלא על מנת לחזור, ומן היום אשר בא אל האדבוקט ויגד לו לאיש האחד הזה את אשר הוא אומר לעשות, וביחוד מן היום אשר עשה את הענין הזה שבמהלך חייו לענין של ניירות הורגל יותר ויותר ברעיון הזה והוברר לו, שמחשבתו יכולה להמלא.

בחתמו את מעטפת מכתבו אל האדבוקט שמע את רום קולו של סטיפן ארקדיביץ, שהיה רגיל לדבר בקול רם. ריב היה לו לסטיפן ארקדייביץ באותה שעה עם משרתו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי דרש מהמשרת הזה, שיודיע לאדוניו על אודותיו.

“אין חלוק בדבר, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, - זה מוטב לו: עתה אגיד לו מיד את היחס אשר ביני ובין אחותו ואברר לו מפני מה אינני יכול לסעוד אצלו.”

– יואל נא! – אמר בקול ויאסוף את הניירות וישימם בנרתק.

– כחשת לי אפוא, הלא בבית הוּא! – נשמע קול סטיפן ארקדייביץ בדברו אל המשרת, אשר מאן לתתו להכנס, - והוא פשט את אדרתו בלכתו ויבוא אל החדר.

– שמח אשמח מאד, כי מצאתיך בבית. ובכן, אני מקוה.. החל סטיפן ארקדייביץ בשמחה.

לא אוכל לבוא, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בפנים זועפים, בעמידה ובלי קרוא לאורחו לשבת אתו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ רצה להתנהג עמו מאותו הרגע כמו שראוי לו להתנהג עם אחי אשתו, בזמן שהוא משתדל לגרשה; אך לא עלתה על דעתו, שימצא את לבו של זה מלא אהבה לו כים פורץ ושוטף על עבריו.

סטיפן ארקדייביץ הרחיב עיניו הנוצצות והבהירות.

– מפני מה אינך יכול? מה כוונתך בזה? – אמר בתמיהה מרובה צרפתית. – לא כן הדבר, כבר הבטחת, וכולנו מחכים לך ונכונים לקראתך.

– כוונתי, כי אינני יכול לבוא אליכם, על כי קרבת המשפחה שהיתה בינינו עומדת להבטל.

– איככה? מה זאת? על מה? – אמר סטיפן ארקדייביץ בצחוק קל.

– על כי אני משתדל על דבר כריתות ביני ובין אחותך הנושאה לי. כי הוזקקתי…

אף עוד לא הספיק לגמור את דבריו, וסטיפן ארקדייביץ התחיל נוהג מיד לא כמו שדמה אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי אנחה פרצה מקרבו וישב ישיבה חטופה על הכסא.

– לא, אליקסיי אלכסנדרוביץ, מה אתה אומר! – צעק אובלונסקי, ועל פניו נראה דאבון.

– כן הוא.

– סלח נא לי, לא אוכל האמין, לעולם לא אוכל…

אליקסיי אלכסנדרוביץ ישב גם הוא, כי ידעה נפשו, כי לא עשוּ דבריו את הרושם אשר חכה לו, כי על כרחו יצטרך לפרש דבריו יותר וכי גם אחרי כל פירושיו לא ישונה היחס שבינו ובין גיסו.

– כן הוא, אנוּס אני לדאבוני הרב לדרוש כריתות, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– דבר אחד אומר לך, אליקסיי אלכסנדרוביץ. הנה ידעתי אותך, כי איש ישר וטוב אתה, וידעתי את אנה – סלח נא לי, לא אוכל לשנות את דעתי על אודותיה – כי אשה נחמדה וטובה היא ועל כן, אל נא יחר לך, אינני יכול להאמין לזאת. אך משגה הוא.

– אילו היה אך משגה.

– שא נא, אני מבין, - נכנס אובלונסקי לתוך דבריו. – אבל מובן מאליו… דבר אחד אומר לך: אין להחפז. הזהר לך מן הפזיזות!

– אני לא נחפזתי, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, - ולהועץ עם איש בדבר כזה אי אפשר. אבל כבר החלטתי החלטה גמורה.

– נורא הדבר! – קרא סטיפן ארקדייביץ ויאנח אנחה קשה. – אך זאת יש לך לעשות, אליקסיי אלכסנדרוביץ. אנא עשה נא זאת! עוד לא החלות בדבר, מבין אני זאת. בטרם תחל בו, בוא נא לפני אשתי, דבר נא עמה. היא אוהבת את אנה אהבת אחות. וגם אותך היא אוהבת, והיא אשה נפלאה. בשם ה' דבר נא עמה. עשה נא לי את החסד הזה. אחת אני מבקש מאתך..

אליקסיי אלכסנדרוביץ התחיל מהרהר, וסטיפן ארקדייביץ הביט אליו בהשתתפות בלי הפריעו משתיקתו.

– הלא תסע איה?

– אינני יודע. בגלל זה לא באתי אליכם. אני חושב, כי היחס שבינינו עומד להשתנות.

– מפני מה? אינני יודע מדוע ישתנה. ואני רוצה לחשוב, כי מלבד קרבת המשפחה יש בך לפחות מעט מרגשי הידידות בינינו שהיו בקרבי תמיד… וכבוד מקרב לב, - אמר סטיפן ארקדייביץ וילחץ ידו. – גם אילו נכונו השערותיך היותר קשות, אינני רוצה ולעולם לא אקבל עלי לדון את אחד משני הצדדים ואינני יודע בשביל מה ישתנה היחס שבינינו. אבל עתה עשה נא זאת ובוא נא לפני אשתי.

– אך נחלקים אנו בדעותינו על הדבר הזה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בקרירות. – אבל, אל נא נדבר בזה.

– אך למה לא תבוא לסעוד אצלנו לפחות, ביום הזה? אשתי מחכה לך. אנא בוא נא. והעיקר – דבר נא עמה בנדון זה. היא אשה נפלאה. בשם ה', על ברכי אתחנן אליך!

– אם אתם רוצים בזה כל כך, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ באנחה.

ובחפצו להשיאו לדבר אחר, שאל אותו בענין שהיה מעסיק את שניהם: על אודות השר החדש הממונה על סטיפן ארקדייביץ, שעוד לא הגיע לימי זקנה וכבר זכה למשרה גבוהה כזאת.

גם קודם לזה לא אהב אליקסיי אלכסנדרוביץ את הגרף אניצ’קין ותמיד נחלק עליו בדעות, אך בעת ההיא לא יכול לעצור ברוחו מהביע את השנאה, שרק בעלי פקידות מבינים אותו כראוי, את השנאה הכבושה שבלב אדם שנתקל במעלות המשרה לאדם שהורם בהן במהירות.

– הכבר ראית אותו? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בצחוק לעג ובוז.

– אתמול היה אצלנו בבית ועדנו. כמדומה, שהוא בקי מאד בענינינו ועוסק בהם הרבה.

– אבל עסקנותו זאת למה היא מכוונת? אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ. – לעשות דבר או לשנות מה שנעשה לפניו? רעת ממלכתנו היא הנהגת עיניה על ידי ניירות והוא מן המצוינים שבבעלי האומנות הזאת.

– ואני לא אדע על מה נוכל לדבר בגנותו. את דרכו בעניני הממלכה אינני יודע, אבל בן־חייל הוא, זה ברור, - ענה סטיפן ארקדייביץ – הנה הייתי אצלו עתה, וסוף סוף בן חיל הוא. יחדו אכלנו פת שחרית, ואני למדתיו לעשות את המשקה הנודע – לעשות יין מתובל בתפוחי זהב. זה משקה מצנן מאד. ומה נפלא הדבר, שלא ידע זאת עד כה. המשקה ישר בעיניו מאד. אכן בן־חיל הוא.

סטיפן ארקדייביץ שם עיניו על השעון.

– אויה לי, השעה החמישית הגיעה, ועלי עוד ללכת אל דולגובושין! ובכן בוא נא לסעוד עמנו. לא תוכל לשער, מה מאד נצטער אני ואשתי אם לא תבוא.

אליקסיי אלכסנדרוביץ שלח את גיסו בסבר פנים יפות הרבה מבשעת כניסתו.

– הבטחתי ואבואה, - ענה בפנים עצובים.

– האמינה לי, שאני יודע להעריך את החלטתך זאת, ומקוה אני, כי לא תתחרט, - ענה סטיפן ארקדייביץ בצחוק קל.

בשעת יציאתו לבש את אדרתו, וידו פגעה בשעת לבישתו בראשו של המשרת, ויצחק ויצא.

– בחמש שעות ובזיג, אנא בואה נא! – קרא עוד פעם אחת וישובו אל הדלת.

ט.

בעל הבית בא בשעה הששית, כשכבר נועדו שם אורחים אחדים. הוא נכנס יחד עם סרגיי איבנוביץ קוזנישיב ופיסצוב אשר נפגשו אצל הפתח החיצון. הם היו, בלשונו של אובלונסקי, השנים המיוחדים מבני האינטליגנציה המוסקבאית שבין קרואיו. שניהם היו אנשים נכבדים גם באפים גם בחכמתם. הם כבדו זה את זה ונחלקו זה על זה תמיד כמעט בכל דבר – לא שהיו בני מפלגות שונות מתנגדות זו לזו ברוחן, להפך, מאשר היו שניהם ממחנה אחד (שונאיהם לא חלקו ביניהם כלל) אך שונים זה מזה במקצת ובפרטים קטנים, היתה המחלוקת מצויה ביניהם כל כך. ומאשר אין מחלוקת רחוקה מהתפשרות יותר משנוי דעות בדברים שהם מופשטים למחצה, היו שני אלה לא רק נחלקים תמיד בלי כל פתח הסכמה במקצת, כי אם גם רגילים זה ימים רבים לצחוק זה על זה, איש על שגיאות רעהו שאי אפשר להרחיקן ממנו, בלי בוא לכלל כעס עוד.

הם נכנסו בפתח מתוך שיחה במזג האויר, וסטיפן ארקדייביץ שראה אותם מרחוק, מהר אחריהם וישיגם. ובאותה שעה כבר ישבו בחדר האורחים הנסיך אלכסנדר דמיטריוביץ אובלונסקי, שצ’רבצקי הצעיר, טורובצין, קיטי וקרינין.

סטייפן ארקדייביץ ראה ויתבונן כרגע, כי חדר האורחים מתנהג שלא כהוגן בלעדיו. דריה אלכסנדרובנה בשמלת המשי האפורה, שמלת החגיגה שלה, דאגה לפי הנראה גם לילדיה, האנוסים לסעוד לבדם בחדרם, גם לבעלה המאחר לשוב ביום כזה, ולא יכלה לבדה לערבב את האורחים האלה ולעשותם לחבורה אחת. כולם ישבו כעלמות בנות כהנים, שאין דעתן מעורבת עם הבריות (כך היה אומר הנסיך הזקן במקרים כאלה), ונראה שתמהו על עצמן, כיצד נזדמנו פה ויגעו לבטא מלים אחדות לפעמים, כדי שלא לשתוק לגמרי. טורובצין בטוב מזגו הרגיש בבירור, שלא בין בני מינו הוא, וצחוק שפתיו העבות, שקבל בו את פני סטיפן ארקדייביץ, כמו דבר אליו בפירוש: "מה זה, אחי, הושבתני עם חכמים מחוכמים! ואני אין לי כי אם לשתות וללכת אל “היכל הפרחים”. הנסיך הזקן ישב והחריש והסב לרגעים את עיניו הקטנות והנוצצות הצדה אל מול פני קרינין, וסטיפן ארקדייביץ הבין, שכבר יצר לו מלתא דבר חותא על החכם המדיני הזה, שמקדשים קרואים להראותו ולהתפאר בו. קיטי הביטה אל הדלת והתאזרה בגבורה שלא להתאדם בשעת כניסתו של קונסטנטין לווין. שצ’רבצקי הצעיר, אשר לא הוצג לפני קרינין, התאמץ להראות, שאינו שם לב לזה כלל. קרנין בא מלובש פראק ועניבה לבנה על צוארו כמנהג בני פטרבורג בסעודה שנשים משתתפות בה, וסטיפן ארקדייביץ הכיר בו על פי מראהו, כי רק לקיים דברו בא וכי בשבתו בחבורה זאת הוא ממלא חובה קשה לו מאד. הוא היה האשם ביחוד באותה הקרירות, אשר שמה אסורים וחבלים על הקרואים, עד שבא סטיפן ארקדייביץ.

כשנכנס סטיפן ארקדייביץ לחדר האורחים בקש סליחה מאתם ואמר להם, כי הנסיך עכב אותו. – הוא הנסיך, אשר היה לו לשעיר משתלח בכל פעם שנכשל בעון התאחרות והתעלמות, - וברגע אחד קרב את כולם זה לזה; את אליקסיי אלכסנדרוביץ ואת סרגיי אוזנישיב הושיב זה אל זה והשיא אותם לשאלת התבוללות הפולנים ברוסים, והם התחילו מדיינים בה מיד וגם פוסצוב נלוה אליהם. לטורובצין טפח על שכמו וילחש באזניו דבר מביא לידי גיחוך ויושיבהו אצל אשתו ואצל הנסיך. אחרי כן אמר לקיטי, כי יפה היא היום מאד ויצג את שצ’רבצקי לפני קרינין. ברגע אחד ערבב וחבר את כל הקרואים, ורוח חיים באה בחדר, וקולות מקולות שונים נשמעו. רק קונסטנטין לווין עוד לא בא. אך גם זו היתה לטובה, כי ראה סטיפן ארקדייביץ בצאתו אל חדר האוכל, שהיינות הטובים לקוחים מחנות דפרי ולא מחנותו של לווי, ויחרד לבו בראותו זאת, ויצו למהר ולשלוח את הרכב אל לווין וישב אל חדר האורחים.

אך בהיותו בחדר האוכל נקרה שם קונסטנטין לווין לפניו.

– האם לא אחרתי?

– כלום אפשר לך שלא תאחר! – אמר סטיפן ארקדייביץ ויאחז בו בזרועו.

– הקרואים רבים בביתך? מי ומי הם? – שאל לווין, ופניו האדימו שלא מדעתו, וינער בנעל ידו את השלג מעל מצנפתו.

– כולם מאוהבינו הקרובים. קיטי פה. נלכה נא והצגתיך לפני קרינין.

סטיפן ארקדייביץ ידע בכל ליברליותו, כי ההתקרבות אל קרינין אי אפשר שלא יתגאה אדם בה קצת, ועל כן כבד בה את מבחר ידידיו. אבל ברגע ההוא לא יכול קונסטנטין לווין להרגיש את כל העונג שבהתקרבות הזאת. אחרי הערב המיוחד ההוא, אשר פגש בו את וורונסקי, לא ראה את קיטי אפילו פעם אחת, חוץ מהרגע, אשר נראתה בו לעיניו במסלה הגדולה. במעמקי לבו ידע, שהוא עתיד לראותה ביום הזה, אלא שכבש את ידיעתו והשתדל להאמין, שאינו יודע זאת. ובשמעו, כי אמנם פה היא, נמלא פתאום שמחה גדולה וחרדה גדולה כל כך, שנעצרה נשימתו ולא יכול להוציא בשפתיו מה שרצה לאמר.

“מה טיבה עתה, מה טיבה? הכמו שהיתה קודם לזה היא, אם כמו שהיתה במרכבה? ומה אם אמת דברה אלי דריה אלכסנדרובנה, וכלום אי אפשר שיהי דברה זה אמת?” אמר בלבו.

– כן, כן, הציגני נא לפני קרינין, - בטא לווין ביגיעת נפש, ובצעדי־און של עזות יתרה נכנס לחדר האורחים ויראנה.

והיא היתה לא כבראשונה ולא כמו שנראתה לעיניו במרכבה, כי אם אחרת לגמרי.

היא מלאה בהלה, מורך ובושה, אבל חנה גדל עוד יותר בגלל זה. היא ראתהו ברגע שנכנס בו כי חכתה לו, ובראותה אותו שמחה לקראתו, ושמחתה הביאה אותה במבוכה גדולה כל כך, שרגע אחד – והוא הרגע אשר קרב בו אל בעלת הבית וישם עיניו עליה שנית - נדמה לה ולו ולדולי, אשר ראתה כל זה, כי לא תוכל להתאפק ותתן את קולה בבכי. קיטי נתאדמה וחורה וחזרה ונתאדמה וכאבן דומם ישבה וחכתה לו, ורק על שפתיה נראה רעד קל. הוא נגש אליה ויגחן ויתן ידו לה בלי דבר דבר. אילו לא רעדו שפיה ועיניה לא נמלאו ולא התחילו נוצצות בשביל זה יותר מבראשונה, היה אפשר לחשוב שהיא צוחקת במנוחה בפנותה אליו.

– מה רבו הימים אשר לא ראינו זה את זה! – אמרה ותלחץ בהתחזקות יתרה את ידו בידה הקרה.

– את לא ראיתני, ואני ראיתיך, - אמר לווין ופניו צהלו ונהרו מטוב לבו. – ראיתי אותך, בנסעך ממסלת הברזל ליירגושובה.

– באיזה יום? – שאלה בתמיהה.

– ליירגושובה נסעת, - אמר לווין וירגש, כי גרונו הולך ונמלא מזרם השמחה הפורץ ועולה בכל קרביו. “איככה ערבתי את לבבי לתלות בנפש טהורה ותמימה כזאת רעיונות שאינם טהורים למדי! גם נראה לי, שנאמנים דברי דריה אלכסנדרובנה”, אמר בלבו.

סטיפן ארקדייביץ אחז בידו וינהגהו ויביאהו לפני קרינין.

– התודעו נא זה לזה, - אמר ויקרא בשמותם.

– נעים לי מאד להפגש שנית. – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בקרירות וילחץ את ידו של לווין.

– הכבר ידעתם זה את זה? שאל סטיפן ארקדייביץ בתמיהה.

– שלש שעות ישבנו במרכבה אחת, - אמר לווין בצחוק, - אך יצאנו משם, כמו שיוצאים מנשף מסכות, בתאות נפש לדעת עם מי נזדמנו, - על כל פנים התאויתי אני לדעת זאת.

– כן הוא אפוא! הואילו נא אדוני, - אמר סטיפן ארקדייביץ וירמוז על הפתח המוביל אל חדר האוכל.

הגברים יצאו שמה ויגשו אל השולחן המלא פרפראות שלפני המזון, עליו נמצאו ששה מיני יין־דגן, ששה מיני גבינה עם בזיכי־כסף קטנים ובלי בזיכים, ביצי דגים, דגים מלוחים ומיני כבושים שונים וקערות פתי לחם צרפתי.

הגברים עמדו לפני יינות הדגן המבושמים ושיחת סרגיי איבנוביץ קוזנישיב וקרינין פיסצוב על דבר התבוללות הפולנים נפסקה לפני הסעודה הקרובה.

סרגיי איבנוביץ היה מהיר מאד לשים קץ פתאום גם לפלפול מופשט ועמוק בין חברים מתוכחים על ידי מילתא דבדיחותא ולשנת בזה את מצב רוחם של המסובּים עמו, וכדבר הזה עשה גם הפעם.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הביא ראיות, שאי אפשר להתבוללות הפולנים ברוסים אלא על ידי עיקרים נעלים, שהאדמיניסטרציה הרוסית חייבת להכניס למדינת פולין.

פּיסצוב עמד על דעתו, שאין עם מטמיע בקרבו עם אחר, עד שיהיה גדול ממנו במנין במקום שהם יושבים יחד.

קוזנישיב הודה במקצת לדברי זה ולדברי זה. וכשיצאו מחדר האורחים, אמר קוזנישיב, בצחוק, על מנת לסיים את השיחה:

– על כן יש בידינו אך תחבולה אחת להתבוללות בני הנכר, והיא להוליד בנים הרבה כפי האפשר. אני ואחי נופלים מכולכם. ואתם, אדוני הנשואים מתנהגים אתם, וביחוד אתה, סטיפן ארקדייביץ, בפטריוטיות גמורה; כמה ילדים לך? – פנה אל בעל הבית בצחוק ידידות וישם לפניו כוס קטנה מאד.

כל האורחים צחקו, וסטיפן ארקדייביץ הגדיל.

– כן היא, אין לך תחבולה טובה מזו! – אמר וילעס את הגבינה שבפיו וימסוך לו מין יין דגן מיוחד בכוס הקטנה אשר הושמה לפניו. והשיחה נפסקה באמת בבדיחה הזאת.

– גבינה זו לא רעה היא. הטוב בעיניך? – אמר בעל הבית. – האומנם עסקת עד בגימנסטיקה? – פנה אל לווין וימשש בשמאלו את שרירי זרועו. לווין צחק וימתח זרועו, וכמו גבעת ברזל קלל בתמונת גבינה עגולה נוצרה באצבעותיו של סטיפן ארקדייביץ מתחת לארג מעילו הדק של לווין.

– שריר כפול ומכופל הוא! שמשון הגבור אתה!

– אדמה, כי ציד דובים דורש כח גדול, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, אשר זרו לו עניני ציד, ובדברו מרח גבינה על פרוסת לחם דקה כקורי עכביש, אשר נתקרעה בידו בשעת מריחתו.

לווין גחך קצת.

– לא כן הדבר. להפך, גם ילד יכול להמית דוב, - אמר לווין ויט בגחינה קלה מפני הנשים, אשר קרבו עם בעלת הבית אל השולחן לשלוח ידיהן גם הן אל הפרפראות.

– עליך אמרו לי, כי הכית דוב, - אמרה קיטי, אשר יגעה לריק לאחוז במזלג פטריה חלקה, שאינה נתפשת מפני חלקתה, וביגיעתה זו נענעה את סלסלות שרוולה, וידה הלבנה הציצה מבעדן. – האומנם יש דובים באחוזתך? – הוסיפה ותסב אליו למחצה את ראשה הקטן והנחמד בצחוק קל על שפתיה.

לכאורה לא אמרה בזה דבר שלא כדרך כל הארץ, אבל הוא מצא לעצמו ערך גדול שאין להביעו בדברים בכל הברה מהברותיה, ובכל אחת מתנועות שפתיה ועיניה וידיה בדברה אליו כן. בהן הובעו לו גם בקשת סליחה, גם בטחון בו, גם דרך חבה רכה וזהירה, גם הבטחה, גם תקוה, גם אהבה, אשר לא יכול עוד להטיל ספק בה ואשר משמחתו הכבירה ששמח עליה כמו באה מועקה בגרונו.

– לא, אנחנו נסענו לפלך טבר. ובשובנו משם נזדמנתי במרכבה אחת עם גיסך או עם גיסו של גיסך, - אמר בבדיחה. – ומה מגוחכת היתה הזדמנות זו!

ובפנים שמחים ובלשון מבדחת ספר באזני כל החבורה, כי אחרי אשר נדדה שנתו כל הלילה, פרץ אל המחלקה המוקצה לאליקסיי אלכסנדרוביץ, ועליו היתה אז אדרת קצרה של אכרים.

– הקונדוקטור רצה לשלח אותי על פי בגדי, שלא כמשל הידוע; אבל אני החלותי לדבר צחות; גם… אתה אדוני, - אמר בפנותו אל קרינין בבלי יכולת לזכור את שמו, - רצית בראשונה לגרשני כראוי לבעל אדרת כזאת, אבל אחרי כן היית למגן לי ואני מודה לך על זה. בכל לבי.

– זכויות הנוסעים לבחור להם מקומות הלכות סתומות הן בכלל, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, במחותו במטפחת את קצות אצבעותיו.

– ואני ראיתי, כי לא ידעת מה לעשות בי, - אמר לווין בבדיחה מטוב לב, - ואמהר לדבר בלשון חכמה לכפר על אדרתי.

סרגיי איבנוביץ דבר עם בעלת הבית ובאחת מאזניו הקשיב גם לדברי אחיו ויבט אליו לרגעים בתלונה עצורה. “מה זה היה לו היום? כמנצח במלחמה הוא”, אמר עליו בלבו; והוא לא ידע, כי כמו נתנו כנפים לאחיו ביום ההוא. לווין ידע, כי היא שומעת את דבריו וכי נעים לה לשמעם, ורק הדבר הזה לבד העסיק אותו. לא רק בחדר ההוא, כי אם גם בכל הארץ לא ידע ולא הרגיש אלא את עצמו – אשר גדל וירם בעיניו לבלי חק – ואת קיטי; ויהי כמרחף במרומים, שלבבו תועה, מגובה מצבו, וכל אותן הבריות היפות, הקרינינים והאובלונסקים והעולם כולו רחקו ושפלו ממנו מאד על פי רגשותיו.

כמו בהזדמנות בעלמא וכאילו לא נמצא כל מקום אחר מסביב לשולחן הושיב סטיפן ארקדייביץ את לווין ואת קיטי זה אצל זה בלי שים עיניו עליהם.

– גם פה תוכל לשבת, - אמר אל לווין.

הסעודה היתה יפה, ויפים היו גם כלי השולחן, כי היה סטיפן ארקדייביץ אוהב להתנאות בכלי שולחנו. המרק המכונה " אַ לאַ מארי לואיז" נעשה ככל משפטו; הלביבות הקטנות נמסו בפיות אוכליהן וכל חסרון לא נמצא בהן. שני משרתים ומטוויי עמהם, שלשתם בעניבות לבנות על צואריהם, עשו את מלאכתם במטעמים וביינות בלי שאון, במנוחה ובחשבון. וכשם שהסעודה עלתה יפה מצדה החמרי, כך עלתה יפה גם מצדה הרוחני. השיחה, שהיתה לפעמים כללית ולפעמים פרטית, לא נפסקה באמצע הסעודה, ולא עוד אלא שלבסוף העסיקה את המסובים כל כך, שהגברים לא חדלו לדבר דבריהם גם בקומם מאצל השולחן, וגם אליקסיי אלכסנדרוביץ התחזק עמהם.

י.

פּיסצוב אהב לדון בדבר עד שיתברר כל צרכו, גם בשיחה זו לא נתקררה דעתו במה שסייע לו סרגיי איבנוביץ, ביחוד מאשר הרגיש בעצמו, כי סוף סוף לא נכונו דבריו.

– אני לא אמרתי מעולם,- אמר פּיסצוב בשעת אכילת המרק, בפנותו אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, - כי רבוי אוכלוּסין בלבד מספיק, כונתי היתה בצרוף יסודי העם המנצח, ואמנם לא בצרוף עיקרים הגיוניים.

– כמדומה לי, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ במתינות וברשלנות, כי אלה ואלה ענין אחד הם. על פי דעתי אין עם יכול להשפיע על עם אחר, עד שיהי עולה עליו בהתפחותו, עד שיהי…

– אבל על זה אנו דנים, - נכנס פיסצוב בקולו העבה לתוך דבריו, כי נחפז תמיד לדבר וכמו שפך כל נפשו בדברו – התפתחות גבוהה זו מה היא? מי גבוה מחברו בין עמי אנגליה, צרפת ואשכנז במדרגת ההתפתחות? מי מהם יקלוט לתוכו את החבר? הנה אנחנו רואים, כי בני נפות הרהיין נעשו צרפתיים, אף כל פי שהאשכנזים אינם נופלים מהצרפתים! – קרא בקול גדול, - אות הוא, כי יש בזה חוק אחר!

– כמדומה לי, כי יד ההשכלה הנאמנה תמיד על העליונה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ וירם מעט את גבות עיניו.

– אבל איזו דברים נחשוב לסימניה של ההשכלה הנאמנה? – אמר פיסצוב.

– אני חושב, כי הסימנים האלה ידועים הם, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– הידועים הם למדי? – התערב בדבריהם סרגיי איבנוביץ בבדיחה דקה. – עתה גמרו, שאין השכלה נאמנה אלא קלסית; אבל רואים אותנו, ששני הצדדים עודם מתוכחים במהירות בדבר הזה, ואין לכחד, שגם המתנגדים להשכלה הקלסית אומרים דברים של טעם.

– הלא קלסי אתה, סרגיי איבנוביץ: רצונך בכוס יין אדום? – אמר סטיפן ארקדייביץ.

– אינני מחוה דעתי על אודות השכלה זו או זו, - אמר סרגיי איבנוביץ ויצחק צחוק מעביר על מדותיו ויגש את כוסו – אני אך אמרתי, כי שני הצדדים יש להם סברות נכונות, - הוסיף בפנותו אל אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אני קלסי על פי ההשכלה שקניתי, אבל בשאלה הזאת אינני יודע בעצמי, למי אני. אינני רואה הוכחות ברורות, שמן הדין ראוי להבדיל לטובה את המדעים הקלסיים מהמדעים הריאליים.

– גם למדעי הטבע השפעה פדגוגית־השכליית, - סייע לו פיסצוב במהירות – זכר נא אך את האסטרונומיה, או את הבוטניקה או הזואולוגיה עם שיטת החוקים הכלליים שלה!

– אני אינני יכול להסכים הסכמה גמורה לזה, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ. – לי נראה, כי אין להטיל ספק בדבר, שלמוד הלשונות מצד עצמו משפיע ביחוד השפעה טובה על ההתפתחות הרוחנית. מלבד זאת ברור בלי ספק שהשפעת הסופרים הקלסיים היא הדרכה מוסרית טובה ונפלאה, תחת אשר הוראת המדעים הטבעיים גוררת, למורת רוחנו, תורות און ושקר, שהן הנגעים הרעים שבדור הזה.

סרגיי איבנוביץ רצה להשיב דבר, אך פיסצוב הפריעו בעבי קולו העמוק, ובחום לבב החל להוכיח, שאין הדבר כן. סרגיי איבנוביץ המתין לו במנוחה, ופניו העידו בבירור, שתשובה נצחת נכונה בידו.

– אבל – אמר סרגיי איבנוביץ בצחוק דק ויפן אל קרינין, - על כרחנו עלינו להודות, שקשה לשקול את כל שכרם והפסדם של שני מיני המדעים האלה ושבּודאי לא היו פותרים שאלה זו במהירות כזאת ובהחלטה גמורה כזאת, אילו לא היה להשכלה הקלסית יתרון זה שהזכרת בדבריך האחרונים, והוא – אל נא נכחד – ההשפעה המוסרית נגד הניהיליסמוס.

– בלי כל ספק.

– אילו לא היה למדעים הקלסיים יתרון זה של השפעה מתנגדת לניהיליסמוס היינו מתישבים בדבר יותר ושוקלים את טענות שני הצדדים, - הוסיף סרגיי איבנוביץ בצחוק דק – ונותנים מקום רחב ידים לשני הדרכים האלה יחדו. עכשיו שאנו יודעים, שפלפלי ההשכלה הקלסית יש בהם סם מרפא לניהיליסמוס, אנו נותנים אותם ברוח עוז לפני חולינו… ומה אם יתברר שגם סם מרפא זה אין בהם? – סיים דבריו בבדיחת חכם מחוכם.

כל המסובים התחילו צוחקים כאיש אחד, כשדבר על אודות הפלפלים, וביחוד הרים קולו וצחק בשמחה טורובצין, שבכל שיחה היה מחכה אך לבדיחה שסופה לבוא.

סטיפן אַרקדייביץ לא טעה בקראו לפיסצוב אל הסעודה. כל חבורה שפיסצוב נמצא בה לא נפסקה שיחת חכמים בה אפילו רגע אחד. סרגיי איבנוביץ אך סיים את דבריו בבדיחתו, ופיסצוב מהר וירה אבן פנה לשיחה חדשה.

– גם לזה אין להסכים, - אמר פיסצוב, - אין להסכים, שזאת מטרת הממשלה. ברור הוא, שמחשבותיה בדבר הזה כלליות הן, ואינה משגחת בהשפעות שמעשיה יכולים לגרום. למשל, השכלת הנשים ראויה להחשב לדבר שדרכו להזיק, ואף על פי כן פותחת הממשלה שעורים ואוניברסיטאות לנשים.

והשיחה נסבה אל הענין החדש הזה, אל שאלת השכלת הנשים.

אליקסיי אלכסנדרוביץ אמר, שרגילים לערב את השכלת הנשים בשאלת חרות הנשים, ורק בגלל זה אפשר לחשוב את השכלת הנשים לדבר שדרכו להזיק.

– ואני חושב להפך, - אמר פיסצוב, - ששתי השאלות האלה קשורות זו בזו; הרי זה עיגול שאין לו תוצאות. האשה מחוסרת זכויות מפני שאין לה השכלה מספקת, והשכלה אין לה מחסרון זכויות. אין לשכוח, שהשתעבדות הנשים רבה וישנה כל כך, שלעתים קרובות אין אנו רוצים לראות את התהום הרבה המבדלת ביניהן ובינינו.

– הנה דברת על אודות זכויות, - אמר סרגיי איבנוביץ, כאשר כלה פיסצוב לדבר, - והן הזכויות להיות שופטים מושבעים, חברים למועצות עירוניות, נשיאים להנהגות עירוניות, פקידים במוסדות הממשלה, חברים בפרלמנט…

– בלי כל ספק.

– אבל גם כי תמצאנה נשים מיוחדות במינן, אשר תוכלנה למלא תפקידים כאלה, כמדומה לי שהשתמשת במלת “זכויות” שלא כדין. ראוי יותר לאמור: “חובות” כל איש יסכים לי, שבשעה שאנו עומדים על משמרותינו בתור שופטים מושבעים, חברי מועצה או עובדים בטלגרף, אנו רואים את עצמנו כממלאי חובה. על כן נכון יותר לאמור, כי הנשים מבקשות להן חובות, והדין עמהן. ואין לנו אלא לשבחן על בקשתן להשתתף בעבודת הגברים ולעזור להם.

– נכון הוא מאד, - הסכים אליקסיי אלכסנדרוביץ. – השאלה היא על פי דעתי, אם הן מוכשרות למלא חובות כאלה.

– בודאי תכשרנה מאד, - נטפל סטיפן ארקדייביץ אל המשוחחים, - כשתתפשט ההשכלה ביניהן. אנחנו רואים זאת…

– ומשל העם? – אמר הנסיך, אשר הקשיב זמן רב את דברי הנושאים והנותנים ועיניו הקטנות הבריקו מתוך לגלוג, - בפני בנותי הלא אוכל לאמור את המשל: שערן ארוך ודעתן קצרה…

– כדבר הזה ממש אמרו גם על הניגרים לפני שחרורם! – אמר פיסצוב בזעם.

– ואני אך אתמה, על כי הנשים מבקשות להן חובות חדשות, - אמר סרגיי איבנוביץ, - בשעה שאנו רואים, לדאבון נפשנו, שהגברים רגילים לברוח מן החובות המוטלות עליהן.

– החובות האלה זכויות תלויות בהן: שלטון, כסף וכבוד, ואותם מבקשות הנשים להן, - אמר פיסצוב.

– הרי זה דומה, כאילו בקשתי לי זכות להיות מינקת והקפדתי, על כי נותנים שכר לנשים על זה, ולי אין רוצים לתת, - אמר הנסיך הזקן.

טורובצין צחק צחוק גדול. וסרגי איבנוביץ הצטער, על כי לא הוא אמר זאת. גם אליקסיי אלכסנדרוביץ חייך קצת.

– אבל גבר אינו יכול להיניק. – אמר פּיסצוב, - ואשה…

– לא, כבר היה מעשה בּאנגלי שהיניק את בנו באניה, - אמר הזקן ולא חשש לשיח שיחה שאינה נאה כזאת בפני בנותיו.

– ובודאי יהי מספר הנשים העובדות בבתי הפקידות כמספר האנגלים הדומים לאנגלי ההוא, - אמר סרגיי איבנוביץ.

– אבל מה תעשה עלמה, אשר אין לה בית? אמר סטיפן, בזכרו את צי’ביסובה, אשר בגללה סבר כפיסצוב וסייע לו במחלוקת חכמים זו.

– אם תתבונן היטב בחייה של עלמה כזאת, תראה, כי בזדון עזבה את ביתה או את בית אחותה, אשר יכלה למצוא בו מלאכת נשים, - התערבה דריה אלכסנדרובנה פתאום וקול רוגז נשמע בדבריה, כי הבינה, לפי הנראה, מי היא העלמה, אשר כוון לה בעלה בדבריו.

– אבל אנו טוענים לעיקרו של דבר, לרעיון הנאמן שבו! – השיב פיסצוב ברום קולו העבה – האשה רוצה שינתן לה להיות בת חורין ומשכלת. עשוקה ורצוצה היא בדעתה שזה אי אפשר.

– ואני עשוק ורצוץ בדעתי, שלא יקבלו אותי למינקת בבית גידול ילדים, - חזר ואמר הנסיך הזקן לשמחתו הגדולה של טורובצין, אשר בצחוקו נפל האספרגוס מידו בקצהו העבה לתוך הציר.

יא.

כל המסובים השתתפו בשיחה הכללית חוץ מקיטי ולווין. בראשונה, כשדברו בהשפעת גוי על גוי, עלה על לב לווין מה שהיה לו לאמור בענין זה; אבל הרעיונות ההם, שקודם לזה היו חשובים בעיניו מאד, עברו בקרבו כשעפים מחזיונות לילה ולא העסיקוהו עוד כלל, גם תמוה היה בעיניו, שהאנשים האלה מכבירים מלים בדבר אין חפץ בו. לקיטי היה ראוי לכאורה להתעסק במה שדברו בזכויות הנשים ובהשכלתן לא פחות מהדברים בעצמם. כמה פעמים הרהרה בענינים האלה, בזכרה את וורינקה רעותה, שקנתה לה בחוץ לארץ, ואת שעבודה הקשה של זו, כמה פעמים הרהרה ברוח זה גם בעניני עצמה, במה שימצא אותה בימים הבאים, אם לא תהיה לאיש, וכמה פעמים נדונה עם אחותה בשאלות האלה! ועכשיו רחקו הדברים מלבה. בשיחה אחרת עסקו היא ולווין. גם לא שיחה היתה זאת, כי אם התאחדות כמוסה, אשר הלכה וחזקה מרגע לרגע ויצרה בקרבם רגש גילה ורעדה מפני הדרך הנעלם, שהתיצבו עליו יחדו.

בראשונה ספר לה לווין, - בתשובה על שאלתה, איך יכול לראת אותה בשנה הקודמת במרכבה, - את דבר הליכתו מקציר החציר דרך המסלה הגדולה ופגישתו אשר פגשה שם:

– הדבר היה בבוקר השכם, בשעה מוקדמת מאד. בודאי אך הקיצות ברגעים ההם. אמך ישבה בקרן זוית שלה. הבוקר היה יפה ונחמד. ואני בלכתי אמרתי בלבבי: מי זה נוסע פה במרכבה רתומה לארבעה? והסוסים היו נחמדים, וזוגים קטנים על צואריהם והנה פניך התנוססו עברו מול עיני, וארא בחלון והנה ככה את יושבת, ושתי ידיך אוחזות בקשורי רדידך, ואת צוללת מאד במחשבות, - אמר ויבדח. – ומה חשקה נפשי לדעת, במה הרהרת ברגעים ההם. הבדבר גדול?

– “שמא היו שערותי פרועות?”, אמרה קיטי בלבה, אך בראותה את צחוק השמחה אשר הופיע על פניו לזיכרונותיו אלה, הכירה, כי אך רושם טוב עשתה עליו, ותתאם ותצחק בקול.

– זאת לא אזכור.

– מה טוב קול טורובצין בצחקו, - אמר לווין ויתבּונן בעיניו הרטובות ובגויתו המזדעזעת של זה.

– ואתה ידעת אותו מכבר? – שאלה קיטי.

– ומי לא ידעהו!

– ואני רואה, שאתה מדמה, כי הוא איש רע?

– לא רע, כי אם נקלה.

– וטעות הוא בידיך! אל נא יקל בעיניך עוד! – אמרה קיטי – גם אני בזיתי לו בלבי, אבל הוא איש נעים ומצוין במדות טובות. לו לב טוב עד להפליא.

– איככה יכלת לדעת את לבו?

– מקורבים אנחנו מאד. אני יודעת אותו היטב. בחורף שבשנה האחרונה, ימים מעטים אחרי… בואך אלינו, - אמרה בצחוק של בקשת מחילה, שיש עמה גם בטחון במי שחטאה לפניו – חלו כל ילדי דולי בחלי הססגונית, והוא נקרה בביתם באחד הימים ההם. ובראותו את כל התלאה אשר מצאה אותה, - אמרה קיטי בלחש, - נכמרו רחמיו עליה וישאר עמה בבית ויעזור לה לשמור את ילדיה החולים. שלשה שבועות ישב אתם בביתם ויהי כאומנת נאמנה לילדים.

– אני מספרת לקונסטנטין דמיטריוביץ את מעשי טורובצין בימי תחלואי הילדים, - אמרה אל אחותה בהסבת פנים אליה.

– כן הוא, הוא הפליא לעשת עמדי! – אמרה דולי ותבט ותצחק צחוק ידידות אל טורובצין, אשר הרגיש שהן מדברות בו.

– סלחי נא, סלחי, מעתה לא אוסיף לדין אנשים לכף חובה! – אמר בשמחה ודבריו יצאו מלבו.

יב.

בשיחה על אודות זכויות הנשים נכללו שאלות הנשואים, שאין הנשים דומות בהם לגברים על פי החוק, שאלות שקשה לפלפל בהן בפני נשים. פיסצוב נגע בהן פעמים אחדות בשטף לשונו בשעת הסעודה, אך סרגיי איבנוביץ וסטיפּן ארקדייביץ השכילו להפליגו בדברים בכל פעם.

אך כאשר קמו מאצל השולחן, והנשים יצאו מחדר האוכל, לא יצא פיסצוב אחריהן ויפן אל אליקסיי אלכסנדרוביץ ויחל להסביר לו את סבתם העיקרית של הצדדים השונים שבין אנשים לנשים בזכויתיהם. שנוי הזכויות שבין איש ואשתו הוא, על פי דבריו, מה שאין הבעל הבוגד באשתו והאשה הבוגדת בבעלה נושאים עונש אחד לא על פי החוק ולא על פי דעת הצבור.

סטיפן ארקדייביץ נגש בחפזון אל אליקסיי אלכסנדרוביץ וישאלהו, אם לא טוב בעיניו לקטר.

– לא, אינני מקטר, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ במנוחה וכמו בכוונה להראות, שאינו מתירא מדברי שיחה כאלה חזר ופנה אל פיסצוב בצחוק קר.

– אני חושב, כי יסודי ההשקפה הזאת מונחים בעצם הענין, - אמר אליו ויכון לעבור אל חדר האורחים; אך פתאום התחיל טורובצין מדבר, ופניו נסבו אל אליקסיי אלכסנדרוביץ

– השמעת אדוני על אודות פריאצניקוב? – אמר טורובצין, שהיה לבו טוב ביין שמפן וזה זמן רב חכה למקרה, אשר יתן לו להפריע את הדממה, אשר קשתה עליו. וסיה פריאצניקוב, - אמר ויפן בבדיחתו הנעימה שעל שפתיו הרטובות והאדומות אל המכובד שבקרואים, אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, - היום ספרו לי עליו, כי נלחם מלחמת שנים עם קוויטסקי בעיר טבר וימיתהו.

כשם שדרכו של אדם הוא, שנראה לו, כאילו הוא נוקף דוקא את המקום הכואב עליו, כך נראה לו לסטיפן ארקדייביץ ביום ההוא, שבכל רגע נגעה השיחה כמו בכוונה בצרות לבבו של אליקסיי אלכסנדרוביץ.וכבר רצה להטות את גיסו עוד הפעם מאצל המדבר עמו, אבל אליקסיי אלכסנדרוביץ בעצמו שאל בתאות נפש:

– על מה נלחם פריאיצ’ניקוב?

– על אשתו. אכן בן חיל הוא! הוא קרא אותו למלחמה וימיתהו!

– אה! – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ במנוחה מגולה וירם גבות עיניו ויעבור אל חדר האורחים.

– מה מאד אשמח, כי באת אלינו, - אמרה לו דולי בצחוק שיש עמו דאגה, בפגשה אותו בפרוזדורו של חדר האוחים; - ואני צריכה לדבר עמך. נשבה נא פה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ ישב אצל דריה אלכסנדרובנה במנוחה המגולה, אשר העטו עליו גבות עיניו המורמות ויצחק צחוק קל שאינו יוצא מן הלב.

– הנני – אמר לה, - גם אץ אני, וכבר אמרתי לבקש סליחה מאתך ולהתפטר מיד. מחר עלי לנסוע.

דריה אלכסנדרובנה היתה מובטחת בה, באנה, שנקיה היא מעון, והרגישה בעצמה, שפניה מלבינים ושפתיה רועדות מכעס על האדם הקר ואביר הלב הזה, המחשב להשחית את רעותה הנקיה בשלות השקט כזאת.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה לו ותבט אל עיניו בפנים חזקים מתוך סערת לב – הנה שאלתי אתך לשלום אנה, ולא השיבות לי. מה לה?

– כמדומה לי, כי שלום לה, דריה אלכסנדרובנה, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ, בלי הסתכל בה.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, סלח נא לי, אין לי רשות…אך אוהבת ומכבדת אני את אנה כאחות לי; אני מבקשת, אני מתחננת לפניך, כי תגיד לי מה נהיה ביניכם? מה מצאת בה עול?

אליקסיי אלכסנדרוביץ קמט פניו ויעצום עיניו כמעט לגמרי ויורד ראשו.

– אדמה, כי אישך אמר לך, מפני מה אני חושב, כי עלי לשנות את דרכי עם אנה ארקדייבנה, - אמר אליה בלי הבט לתוך עיניה ויסתכל כמתרעם בשצ’רבצקי שעבר ברגע ההוא אל חדר האורחים.

– לא אאמין, לא אאמין, לא אוכל האמין לזה! קראה דולי בזעם ותחבק את זרועותיה הצנומות.אחרי כן עמדה במהירות ותשם את ידה על שרוולו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, ותאמר: - פה יפריעונו. נלכה נא שמה.

התרגזותה העירה את אליקסיי אלכסנדרוביץ ויקם וילך אחריה כסר אל משמעתה אל חדר למוד הילדים, וישבו אצל השולחן המחופה בד מזופף שכולו נשרט בסכינים קטנים.

– לא אאמין, לא אאמין לזאת! – אמרה דולי ותתאמץ לראות את מבט עיניו, שהיה מתחמק ממנה.

– אי אפשר שלא להאמין למעשים שהיו – אמר סרגיי אלכסנדרוביץ בהדגשת מלת מעשים.

– אך מה עשתה? – אמרה דריה אלכסנדרובנה. – מה המעשה אשר עשתה?

– היא שכחה את חובותיה ותבגוד באישה. זה המעשה אשר עשתה, - ענה ואמר לה.

– לא, לא, אי אפשר! לא, בשם אלהים אשבע, כי טעית, - אמרה דולי ותגע בידיה אל רקותיה ותעצום את עיניה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ צחק צחוק קר של תנועת שפתים בלבד, בחפצו להראות גם לה, גם לו בעצמו, עד כמה הדבר ברור בעיניו; אבל טענותיה שטענה בהתלהבות כזאת, אף על פי שלא הטוהו הטיה כל שהיא מדעתו, חדשו והגדילו את מכאוביו, ויחל לדבר בחום לבב.

– קשה מאד לאיש לטעות בזה, בזמן שאשתו בעצמה אומרת לו, שכן הוא; בזמן שהיא אומרת לו בפירוש, כי שמונת שני חיי נשואיהם והבן אשר להם אך שגיאה הם וכי רוצה היא לחזור לראש, לחיים חדשים, - אמר בחמת רוחו וינשום וישאף באפו.

– אנה ופריעת מוסר – אין שתי אלה מצטרפות בלבי, לא אוּכל להאמין לזאת.

– דריה אלכסנדרובנה! – אמר אליה והפעם כונן עיניו אל פניה המביעים צער ובקשת טובה, אף הרגיש בעצמו, כי שפתיו נפתחות עמה שלא מדעתו, - מי יתן ויכלתי עוד להטיל ספק בדבר, את כל הון ביתי אני נכון לתת בזה. כל הימים אשר הסתפקתי עוד נעניתי מאד, אבל טוב לי אז מעתה. כאשר הסתפקתי יכולתי עוד ליחל; ועתה אבדה כל תקוה ואף על פי כן אני מסתפק בכל. וכל כך אסתפק, שאני שונא את בני, ויש אשר לא אאמין כי בני הוא. אומלל אני מאד.

ואמנם לא הוצרך עוד לאמור לה זאת, כי בשומו עיניו על פניה, ראתה ותבן את הדבר, ורחמיה נכמרו עליו, ואמונתה בתומת רעותה נמוטה בקרבה.

– נורא הדבר, נורא ואיום! אך האומנם גמרת באמת לשלחה?

– גמרתי לאחוז בתחבולה הזאת שאין קשה ממנה. אין לי עוד מה לעשות.

– אין מה לעשות, אין מה לעשות… – אמרה בעינים מלאות דמעה. – לא, אין לך לאמור כזאת!

– בגלל זה נוראה היא צרה כזאת שאי אפשר לבעליה להטות שכמו ולסבול כבכל צרה אחרת – למשל בדבר אבדה או מיתה – כי אם אנוס הוא לעשות מעשה, - אמר אליה, כמו ראה את רעיוני לבה. – אנוס אני לצאת משפל מצבי, שאני נתון בו; לא נוכל לשבת שלשתנו יחדיו.

– אני מבינה, מבינה אני היטב, - אמרה דולי ותורד ראשה ותדום, בזכרה את מצבה היא, את צרתה הביתית, ופתאום הרימה את ראשה בתנועה עזה ותחבוק את ידיה כנכונה לדבר תחנונים ותאמר: - אך שמע נא! הלא נוצרי אתה. שים לבבך אליה! מה יהי חלקה, אם תעזבה?

– כבר שמתי את לבבי, דריה אלכסנדרובנה, גם עיינתי בדבר הרבה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ, ופניו נתכסו כתמים אדומים, ועיניו העכורות הביטו לנכח אליה. הפעם חמלה עליו דריה אלכסנדרובנה בכל נפשה. – הלא כן עשיתי אחרי הודיעה אותי את חרפתי; לא שניתי דבר בסדרי הבּית. אני הספקתי בידה לעשות תשובה, התאמצתי להצילה מרעתה. ומה עלתה בידי? גם את הדבר הקטן והקל אשר דרשתי מאתה, שלא לפרוץ את גדר הנמוס, - אמר בחום לבו, - לא עשתה למעני. – אפשר להציל את האובד, בזמן שאינו רוצה באבדן נפשו; אבל מי שהשחית את דרכו ונשתרש בעון כל כך, שהאבדון בעצמו הצלה בעיניו, מה לעשות לו?

– כל מה שבעולם חוץ מכריתות! – ענתה דריה אלכסנדרובנה.

– אבל “כל מה שבעולם” זה מה הוא?

– לא, נורא הדבר. הן לא תהיה עוד לכל איש, אבוד תאבד!

– ומה אני יכול לעשות? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ וירם כתפיו וגבות עיניו. זכר המעשה האחרון אשר עשתה לו אשתו המרה את רוחו כל כך, שחזר לקרירותו הקודמת, שבתחלת השיחה הזאת. – אני מודה לך מאד על השתתפותך, אבל עת לי, - אמר ויקם ללכת.

– לא, המתינה עוד! אין לך להאבידה. שמע ואספרה לך את אשר מצא אותי. אני הייתי לאיש, ואישי בגד בי; בחמתי ובקנאתי אמרתי לנטוש הכל ובעצמי חפצתי… אבל שבתי ונחמתי, ומי עזר לי בזה? אנה היתה בעזרי. ועתה הנני חיה. הילדים גדלים, אישי חוזר לביתו ומבין את עותתו, והרי הוא הולך ומזדכך וטוב, ואני חיה… אני סלחתי, גם אתה חייב לסלוח.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הקשיב וישמע, אך דבריה לא צלחו עליו עוד. כל החמה, אשר בערה בו ביום אשר גמר לשלח את אשתו, חזרה ונעורה בקרבו, ויתנער ויאמר בקול רם יורד חדרי לבב:

– לסלוח אינני יכול ואינני רוצה וגם רע הוא בעיני. אני עשיתי בעד האשה הזאת כל אשר היה לאל ידי, והיא רמסה כל זה בבוץ אשר הטבעה בו. לא איש רע אני, מעולם לא שנאתי את איש, אך אותה אני מתעב בכל לבי ונפשי, ולא אוכל גם לסלוח לה, כי שנאתיה מאד על כל הרעה אשר עשתה לי! – אמר בקול שדמעות חמה הורגשו בו.

– אהבו את שונאיכם… לחשה דריה אלכסנדרובנה בבושת פנים.

אליקסיי אלכסנדרוביץ ענה על זה בצחוק בוז: כלוּם לא ידע פתגם זה מכבר, אך במאורע שלו לא היה אפשר לנהוג על פיו.

– "אהבו את שונאיכם " נאמר, אך אי אפשר לאדם לאהוב את שנואיו. סלחי נא לי, כי העצבתי את רוחך. הלא כל אחד די לו בצרות נפשו! – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויתפטר במנוחה ויסע לדרכו.

יג.

בקומם מאצל השולחן רצה לווין ללכת אחרי קיטי אל חדר האורחים; אבל מתירא היה, פן ירע בעיניה, אם תראהו נסרך אחריה בפרהסיה כל כך, וישאר בחבורת הגברים, וישתתף בשיחה הכללית ובלי ראות את קיטי בעיניו הרגיש את תנועותיה ואת מבטיה ואת מקומה בחדר האורחים.

בלי התמהמה רגע ובלי יגיעה כל שהיא קיים מיד מה שהבטיח לה לדין את כל אדם לכף זכות ולאהוב את כל הבריות בכל עת. בחבורה דברו על אודות הקהלה הרוסית¹², אשר מצא בה פיסצוב יסוד מיוחד, שקרא לו יסוד מקהלתי. לווין סבר באמת לא כפיסצוב ולא כאחיו, אשר הודה במקצת וכפר במקצת בערכה של קהלה זו. אולם בדברו עמהם במקום הזה השתדל אך לפשר ביניהם ולתרץ קצת את קושיותיהם שהקשו זה על זה. לבו לא נגרר כלל אחרי הדברים אשר דבר בפיו ופחות מזה נגרר אחרי הדברים אשר דברו הם, אך כל חפצו היה, שייטב וינעם להם ולכל בריה. באותה שעה ידע, כי אך דבר אחד חשוב לו, והדבר האחד הזה נמצא בראשונה בחדר האורחים ואחרי כן נטה ממקומו ויקרב ויעמוד לפני הפתח. בלי פנות כה וכה הרגיש מבט מכוון אליו וחיוך קל על שפתים ולא יכול עוד להמנע מהסב פניו אל העבר ההוא והיא עמדה בפתח עם שצ’רבצקי והביטה אליו.

– אני דמיתי, כי את הולכת אל הפורטופיאנה, - אמר בגשתו אליה. – זה הדבר אשר אני חסר לנפשי בכפר: מוסיקה אין לי שם.

– לא. אנחנו הלכנו אך לקרוא לך ואני מודה לך כי באת הנה – אמרה ותצחק אליו בשכר זה. – מה חפץ בהתוכחות זו? הן לא יטה איש את רעהו מדעתו עד עולם.

– אמת הדבר, - אמר לווין, - על פי רוב אין אדם מתוכח בהתלהבות אלא מפני שאינו יכול להבין, מה רצונו של החולק עליו להוכיח לו.

פעמים רבות התבונן לווין בפלפולי חכמים חולקים זה על זה, כי אחרי יגיעות רבות וזרמי מלים וסברות דקות הגיעו בעלי המחלוקת לכלל הכרה, שאותו הדבר, שיגעו כל כך להוכיח זה לזה, נודע לשניהם מכבר, עוד מתחלת הוויכוח, אלא שמה שחביב לאחד אינו חביב לשני, ועל כן אינם רוצים לקרוא איש את הדבר החביב לו בשמו, כדי שלא תגע המחלוקת בדבר הזה בעצמו. פעמים רבות ראה, שבעוד בעלי המחלוקת מתווכחים, מבין אחד מהם, מה הוא הדבר החביב לחברו החולק עליו, ופתאום מתחבב הדבר ההוא גם עליו בעצמו, והוא מסכים לבעל מחלקתו, וכל הטעמים והנמוקים בטלים ונדחים מאליהם, כי אין צורך בהם עוד; וכן ראה גם מעשים שהיו להפך, שהאחד מגלה מה רצוי לו, ובשביל מה הוא ממציא טעמים ונמוקים, ואם ידבר דבריו בדעת ובכל לבו, יסכים לו חברו פתאום ויחדל פתאום לטעון נגדו. זאת היתה כוונת לווין בתשובתו שהשיב לה.

היא קמטה את מצחה והשתדלה להבין את כוונתו. אך כאשר החל להסביר לה, הבינה מיד.

– מבינה אני: צריך לדעת בשביל מה הוא טוען ומפלפל, מה הוא מחבב, ואז אפשר…

באמת הבינה והביעה היטב את הרעיון אשר לא בּרר כל צרכו. לווין בדח בדיחה של שמחה: נפלא היה בעיניו מאד אותו המעבר מהוויכוח הארוך והמסובך עם פיסצוב ועם אחיו אל לשון קצרה וברורה זאת, שרעיונות מרובי תוכן נמסרו בה כמעט בלי מלים.

שצ’רבצקי נסב מאצלם, וקיטי קרבה אל אחד משולחנות הקלפים שהוצגו שם ותשב ותקח קנה־קרטון בידה ותשרטט בו עיגולים עיגולים על כסוי הארג הירוק החדש.

אצל השלחן חזרו ודברו שניהם בענין שנשאו ונתנו בו המסובים בשעת הסעודה: בחרות ובעבודות לנשים. לווין אמר, שהוא מסכים לדעתה של דריה אלכסנדרובנה, כי עלמה שלא נשאה לאיש יכולה למצוא עסק הגון לה בביתה, אף הביא ראיה לדבר ממנהגו של עולם, שאין כל בית יכול להתקיים בלי אשה עוזרת, שגם בבתי עניים גם בבתי עשירים אי אפשר בלי אומנות שכירות או קרובות.

– לא, - אמרה קיטי ותתאדם, ואף על פי כן הביטה אליו באומץ לבב מרובה בעיניה המלאות תום, - יש אשר לא תוכל עלמה להכנס לבית אבות בלי השפל כבודה, ובעצמה…

ודי היה לו ברמיזה הזאת להבין את אשר בלבה.

– אמנם כן הוא, - ענה ואמר לה, - כן, כן, כן, צדקת, צדקת!

וכרגע הוברר לו כל מה שטען פיסצוב בשעת הסעודה לחרות הנשים; כל דבריו של זה הובררו לו אך ברגע ההוא, בראותו בלב קיטי את היראה מפני גורלה של עלמה שלא זכתה להנשא והחרפה התלויה במצב זה, באהבתו לה הרגיש את כל אותה היראה והחרפה ויבטל כרגע את כל מה שטען בעצמו בשאלה הזאת.

אחרי כן שתקו שניהם. היא הוסיפה לשרטט על השולחן. בעיניה נראו ברק נפש שאננה. גם עליו הוצקה שלות נפשה זאת, וכל קרביו מלאו רגשי עונג הולך וחזק.

– מה זה היה לי! את כל השולחן כסיתי שרטוטים! – אמרה ותנח את הקרטון ותנע תנועה קטנה כנכונה לקום.

“איככה אותר לבדי בלעדיה?” אמר בלבו בפחד ויקח את הקרטון. – שמעי נא, - אמר וישב אצל השולחן. – רוצה אני זה ימים רבים לשאול אותך דבר אחד.

ובדברו כונן מבטו אל עיניה, אשר הביעו חבה לו, אף על פי שגם חרדה נשקפה מתוכן.

– שאל נא, שאל.

– זה הדבר, אמר ויכתוב ראשי תיבות של שאלה זאת: “כאשר השיבות לי: זה אי אפשר, כונת לעולם או אך בעת ההיא?” לא היה כל יסוד לשער, שתקרא את המאמר הארוך הזה על פי ראשי תיבותיו אך הוא נתן עיניו בה, ופניו העידו, שכל חייו תלויים בשאלה, התגיד את חידתו אם אין.

היא הסתכלה בו רגע בעיון, אחרי כן סמכה את מצחה המקומט קצת על ידה ותחל לקרוא. לפעמים הסבה עיניה אליו ושאלה אותו במבטה: “הכן הוא, כאשר אדמה?”.

– הבינותי, - אמרה ותתאדם.

– איזו תיבה פה? – אמר ברמזו על האות שכוון בה לתיבת “לעולם”.

– “לעולם”, - אמרה לו, - אך לא נכון הוא.

הוא מהר וימח את הרשום ויתן את הקרטון בידה ויקם, והיא כתבה לו ששה ראשי תיבות.

דולי התנחמה לגמרי מדאבון נפשה על דברי שיחתה עם אליקסיי אלקסנדרוביץ בראותה את שתי התמונות האלה: את קיטי שהחזיקה קרטון בידיה והביטה למעלה בצחוק קל של דאגה ושמחה אל פני לווין, ואת תמונתו היפה של זה, שהיה כפוף על השולחן, ועיניו הבוערות נכונו פעם אל השולחן ופעם אל קיטי. פתאום נהרו פניו, כי מצא את חידתה: באותיותיה נאמר: “אז לא יכולתי להשיב תשובה אחרת”.

הוא הביט אליה דרך שאלה ודאגה.

– רק אז?

– כן הוא, - ענתה אותו לא בדבור, כי אם בצחוק הקל שעל שפתיה.

– אבל…עתה? – שאל אותה עוד.

– אם כן קרא נא זה. הנני להגיד מה שאני רוצה, מה שאני רוצה מאד! – אמרה לו ותכתוב בראשי תיבות: “שתוכל לשכוח מה שהיה ולסלוח על כל”.

לווין חטף את הקרטון באצבעות נטויות ורועדות והקרטון נסדק בידו, ויכתוב בראשי תיבות: “אין לי מה לשכוח ועל מה לסלוח. אני לא חדלתי לאהבך”.

קיטי הסתכלה בו, והצחוק לא סר מעל שפתיה.

– הבינותי, - לחשה לו.

אז ישב ויכתוב לה מאמר ארוך, והיא הבינה הכל ובלי שאול אותו, אם הטיבה להבין, לקחה את הקרטון ותשב לו כרגע על דבריו.

זמן רב לא יכול להבין מה שכתבה לו והרבה להסתכל בעיניה, כי נסתרה בינתו מרב שמחה וגיל. בכל יגיעתו לא יכול למצוא את התיבות, אשר כוונה להן באותיותיה; אך על פי עיניה היפות והמאירות מעליצות לבה הבין כל מה שהוצרך לדעת, ויכתוב שלש אותיות אך הוא טרם כלה לכתוב, והיא קראה מאחרי זרועו וגמרה מעצמה על פה את אשר היה עם לבבו לכתוב לה ותשב לו בכתב: כן.

– משחקים אתם במשחק “סיקריטאיר?” – אמר הנסיך הזקן בגשתו אליהם. – אבל נסעה נא, אם רוצה את להספיק לבוא אל התיאטרון.

לווין קם וינהג את קיטי עד לפני הפתח.

בשיחתם הספיקו להביע הכל: כי היא אוהבת אותו, כי תגיד זאת לאביה ולאמה וכי למחר יבוא אל ביתם בבוקר.

יד.

כשנסעה קיטי משם ולווין נותר לבדו הרגיש דאגה רבה כל כך, וכל כך קצרה נפשו לחכות עד היום השני בבוקר לרגע אשר ישוב לראותה ויתחבר עמה לעולם, שחרד חרדת מות מפני ארבע עשרה השעות שהיה עתיד לבלות בלעדיה. נחוץ היה לו לשבת ולדבר עם איזה איש, כדי שלא ישב בדד וכדי להחיש את מרוצת העת. סטיפן ארקדייביץ יכול להיות לו לחבר טוב מאד, אבל הוא נסע, לפי דבריו, אל נשף אחד, ובאמת נסע אל הבלט, ולא הספיק לווין אלא להגיד לו, כי מאושר הוא וכי אוהב הוא אותו ועד עולם לא ישכח את אשר עשה לו. ומבטו ובדיחתו של סטיפן ארקדייביץ הראוהו לדעת, כי הבין היטב את הגיון לבו.

– ומה תאמר, לא עת עוד למות? – אמר סטיפן ארקדייביץ וילחץ את כף לווין ברגש.

– לא ולא! – אמר לווין.

גם דריה אלכסנדרובנה כמו ברכה אותו בהתפטרה ממנו ובאמרה לו: מה ישמח לבי, כי שבת ופגשת את קיטי, יש להוקיר כל ידידות ישנה. – דבריה אלה לא נעמו לו. היא לא יכלה להבין, כמה גדול כחו של הענין הזה וכי לא היה לה לערוב את לבבה להזכירו. כאשר התפטר מהם, דבק באחיו, כדי שלא להותר לבדו.

– אנה אתה נוסע?

– אל ישיבת הזמסטבה.

– גם אני אסע עמך. הטוב בעיניך?

– טוב מאד, הבה נסעה, - אמר סרגיי איבנוביץ בצחוק קל. – מה זה היה לך היום?

– מה היה לי? מאושר אני היום! – אמר לווין ויורד את חלון מרכבה. – הלא היטבתי עשה. האויר מחניק פה. אני מאושר. למה לא נשאת אשה מעולם?

סרגיי איבנוביץ בדח בדיחה קצרה.

– אני שמח מאד, כמדומה לי, שהיא עלמה נחמ…התחיל סרגי אבינוביץ

– חדל לך, חדל, חדל! – נתן עליו לווין בקולו ויחזק בשתי ידיו בצורון אדרתו של אחיו וילטהו בו. “היא עלמה נחמדה” היו בעיניו מלים פשוטות ושפלות מאד, שלא התאימו כלל וכלל לרגשי לבו.

סרגיי איבנוביץ התחיל צוחק צחוק שמחה, וזה היה מקרה שאינו מצוי אצלו.

– אף על פי כן מותר לי לאמור, שאני שמח על זה מאד.

– זה יהי מותר לך מחר, מחר, אך למחר, ורב לך! אל תשמע קולך עוד, - אמר לווין ויליטהו שנית באדרתו ויוסף: - אכן אהבה גדולה אהבתיך! יכול אני אפוא לבוא אתך אל הישיבה?

– בודאי יכול תוכל.

– במה אתם דנים היום? – שאל לווין, בלי עצור בבדיחתו.

הם באו אל הישיבה, ולוון הקשיב שם לקול המזכיר, אשר קרא קריאה מגומגמת את הפרוטוקול שבסדר היום, בלי הבין בעצמו, לפי הנראה בבירור, מה שכתוב בו, ועם זה הכיר בו לווין, שהוא גבר נעים וטוב ונחמד. בגמגומו ובמבוכתו בשעת קריאתו נראה לו, שכן הוא. אחרי כן התחילו חברים לשאת נאומים. הם נדונו בנכיון סכומים ובקביעת צנורים וסרגיי איבנוביץ עקץ בלשונו שנים אנשים מחבריו ודבר זמן רב בקול גבור ומנצח; ואחד החברים רשם לו איזו דברים על פסת נייר וישב לו בתחלה בקצת בישנות ואחרי כן העקיצות חדות ויפות, אחרי כן דבר סוויז’סקי (שהשתתף בישיבה ההיא) גם הוא איזו דברים יפים ונכוחים. לווין הקשיב את נאומיהם וראה בבירור, שאין כאן לא סכומים מנוכים, לא צנורים ולא שום דבר מכל מה שדנו בו, וגם לא כעסו הנואמים זה על זה כלל, וכולם אנשים טובים ונחמדים, וכל זה נעשה יפה ובטוב טעם ביניהם. הם לא היו למכשול לאיש בדרכיהם וכולם היו אך שמחים וטובי לבב. רק על דבר אחד התפלא, על כי ביום הזה היו לבותיהם ערומים לפניו, ועל פי אותות קטנים, שלא היה מתבונן עליהם קודם לזה, הכיר וידע את נפשותיהם וראה בעיניו, שכולם כאחד טובים. ביחוד ראה, שכולם נעשו אוהבים לו בלי גבול. זאת ראה על פי הדבור שדברו עמו ועל פי מה שהביטו אליו בהסברת פנים ובחבה גם כל החברים אשר לא ידע מתמול שלשום.

– ומה תאמר, הנוחה דעתך? – שאל אותו סרגיי איבנוביץ

– דעתי נוחה מאד. לא שערתי, שהדבר מעסיק כל כך. אך טוב ויפה כל זה.

סוויז’סקי קרב אל לווין ויקרא לו ללכת עמו אל ביתו לשתות חמים. לווין לא יכול לזכור ולהבין, מה הדבר אשר הרעימו בפעם האחרונה בדברו עם סוויז’סקי ומה בקש למצוא בו באיש הזה ולא מצא. הלא איש חכם הוא ונוח לבריות עד להפליא.

– שמח אשמח מאד, - אמר אליו וישאלהו לשלום אשתו ולשלום גיסתו. ועל פי השתלשלות רעיונות משונות נדמה לו, - לפי שזכר גיסתו של סוויז’סקי היה קשור ברעיון על דבר נשואים – שאין לו אנשים ראויים לספר להם על דבר אשרו מאשתו ומגיסתו של סוויז’סקי, ועל כן גדולה שמחתו בנסעו אליהן.

סוויז’סקי שאל אותו על דבר עסקיו הכפריים וגלה דעתו, כדרכו, שאי אפשר לחדש דבר, שאין דוגמתו באירופה, והפעם לא ירעו דבריו כלל בעיני לווין. להפך, הפעם הרגיש, שנכונו דברי סוויז’סקי, שכל זה ענין קטן ודל, וייטבו בעיניו מאד נועם דרכיו ונימוסיותו היתרה של סוויז’סקי, שנמנע מהביע לו עד כמה צדק ממנו. הנשים שבבית סוויז’סקי נראו לו הפעם נעימות ביחוד בדרכיהן עמו. גם נדמה לו, שיודעות הן הכל ומשתתפות בקורת רוחו, ורק מפני נמוסיותן לא הגידו לו זאת. הוא ישב אתן שעה אחת ושנית וגם שלישית וידבר בענינים שונים, אך בכל דבריו כוון לענינו הפרטי האחד, אשר מלא את כל חדרי לבבו ולא התבונן, כי היה עליהן לטורח קשה וכי כבר הגיעה זמן שנה להן. סוויז’סקי הלך עמו לשלחו עד הפרוזדור ויפהק בלכתו ויתמה בלבו על רעהוּ, כי ישנה את דרכה בלילה הזה. השעה השנית היתה אז. לווין שב אל בית המלון ויירא לנפשו בזכרו, כי עליו לבלות בדד עוד עשר שעות בקוצר רוח כזה. המשרת שעמד על המשמרת בשעה ההיא הדליק לו נרות ויאמר ללכת, אך לווין עצר אותו. המשרת הזה, ייגור שמו, אשר לא שם לווין לבו אליו קודם לזה, נדמה לו הפעם כפקח גדול ואדם כשר וטוב לבריות.

– ומה תאמר, ייגור, קשה להמנע משנה?

– ומה אעשה! זאת משמרתנו. בבתי אדונים קלה העבודה; אבל השכר גדול פה.

מדברי שיחתו נודע ללווין, שהמשרת הזה הוא בעל אשה ושלשה בנים קטנים ובת אחת, עלמה מתפרת, והוא רוצה לתתה לאשה לפקיד עובד בחנות של רצועות.

לווין גלה דעתו לייגור, בשמעו מפיו כזאת, כי האהבה היא העיקר בנשואים, כי כל מקום שיש אהבה יש אושר כי מקור האושר הוא בקרב לב האדם בעצמו.

ייגור הקשיב וישמע, וברור היה, שהוא מבין היטב את הרעיון אשר הביע לו לווין, אך בכוונה לסייע לו העיר ייגור הערה תמוהה, שבימי שבתו בבתי אדונים טובים היתה רוחו נוחה מהם תמיד, וגם עתה אין בלבו דבר על בעליו אף על פי שהוא צרפתי.

“טוב־מזג נפלא!” אמר לווין בלבו.

– ואתה, ייגור, האהבת את אשתך, כאשר נשאת אותה?

– בודאי אהבתיה, - ענה ייגור.

ולווין ראה, שגם ייגור מלא רגש, והנהו נכון להביע את כל רוחו..

– גם חיי נפלאו מאד. עוד מימי ילדותי…- התחיל מספר בעינים מבריקות, כי דבקה בו רגשנותו של לווין, כשם שהפיהוק עובר מאדם לאדם.

אך ברגע ההוא נשמע קול הפעמון, וילך לו ייגור, ולווין נשאר לבדו. בשעת סעודת הצהרים לא אכל מאומה, ובבית סוויז’סקי לא אבה לשתות כוס חמים, ואף על פי כן לא יכול לאכול גם בבואו בלילה אל בית מלונו. וכן לא יכול לתת שנת לעיניו, אף על פי שלא ישן גם בלילה הקודם. בחדר הורגשה צנה, והוא התמוגג בחום ויפתח את שני האשנבים וישב על השולחן ממולם. מאחרי הגג המכוסה שלג נראו צלב מעשה מקלעות ושרשרות תלויות בו וממעל לו קבוצת כוכבי העגלון והכוכב “גדי” המכורכם והנוצץ. הוא הביט פעם אל הצלב, פעם אל הכוכב וישאף אל קרבו את הרוח הקר הפורץ ומתפשט בחדר, וכמו בחלום הלך לבו אחרי התמונות והזכרונות, אשר התעוררו בכח דמיונו. בשעה הרביעית שמע קול צעדים במסדרון וישקף בעד הפתח, והנה מיאסקין מיודעו המשחק בכרטיסים הוא השב מהקלוב. סר וזעף היה מיאסקין בשובו וילך הלוך וגנוח. “איש אומלל ואובד!” אמר לווין בלבבו ודמעות נקוו בעיניו מאהבה ומחמלה על האיש הזה, וכבר אמר להכנס בדברים עמו ולנחמו; אך בזכרו, כי אך כותנתו התחתונה לבד עליו, נחם וחזר וישב ממול האשנב בחפצו לטבול באויר הקר ולהסתכל בצלב המהודר, אשר באין אומר ודברים הביע לו הרבה, ובכוכב המכורכם המתנוסס בזהרו ממעל לו. בשעה השביעית התחילו משפשפי הרצפות להשמיע קול מלאכתם בחדרי בית המלון ופעמון בית התפלה התחיל מצלצל, ולווין הרגיש קרירות ויסגור את האשנב וירחץ וילבש בגדיו ויצא החוצה.

טו.

החוצות היו עוד ריקים. לווין הלך אל בית השצ’רבצקים. דלתות המבוא המהודר היו נעולות, ותרדמה שררה בכל סביביו. וישב לווין ויבוא אל חדרו ויבקש לו קהוה. המשרת היומי, שנכנס תחת ייגור, הביא לו את אשר בקש. לווין אמר להכנס בדברים עמו אך המשרת סר מאצלו כי צלצלו לו. לווין התחיל שותה את הקהוה שלו, וישם פרוסת חלה לתוך פיו, אך פיו לא ידע מה לעשות בפרוסה זו ויפלטה וישם עליו את אדרתו ויצא שנית, בשעה העשירית חזר ונגש את מבוא בית השצ’רבצקים. אנשי הבית אך קמו ברגעים ההם, והטבח יצא להביא צדה. לכל הפחות הוצרך לווין לשהות עוד שתי שעות.

כל הלילה ההוא וכל שעת הבוקר היו חייו חיים שלא מדעת וכמו ניתן מחוץ לתנאי העולם החמרי. יום תמים לא אכל, שני לילות זה אחר זה לא ראה שנה בעיניו, שעות אחדות ישב ערום בקרה, ובכל זאת הרגיש כי לא רק רענן בריא הוא יותר מבכל עת, כי אם גם חפשי מכל מעצור ממעצורי הגוף, בלי כל התאמצות הלך באשר הלך, ונדמה לו שלא יבצר ממנו דבר מאשר יואיל לעשות. ברי היה לו שאילו ראה צורך בזה היה עף למעלה או מסיע פנת בית ממקומה. בשעות אשר הוצרך לשהות עוד התהלך בחוצות ויהי מביט לרגעים אל השעון ופונה כה וכה.

ומה שראה בשעות ההן לא ראה אחרי כן עד עולם. ביחוד משכו את לבו נערים קטנים שהלכו אל בית ספרם, יונים כחולות־שחרחרות, שפרחו מעל אחד הגגות אל צד הרחוב, וגלוסקאות קטנות מתובלות בקמח מפוזר עליהן, שהונחו ביד נעלמה בחלון למראה. אותן הגלוסקאות והיונים ושני נערים קטנים שנקרו לפניו היו בעיניו יצורים נשגבים שלא מהעולם זה. וכל זה נזדמן ברגע אחד: נער קטן רץ אל יונה וישם עיניו בבדיחה קלה על לווין; היונה קשקשה בכנפיה ותעף ותתנוסס במעופה לנוגה אור החמה בין פירורי השלג הדקים המזדעזעים באויר, ומבעד לחלון עלה הריח הנעים, ריח לחם חם, והגלוסקאות הונחו לעיניו. כל זה יחד היה טוב ונחמד כל כך, שהתחיל לווין שוחק ובוכה מנחת רוח. אחרי סבוב ארוך דרך המבוי “גאזיטני” והרחוב “קיסלובקה” חזר ובא אל בית מלונו וישם את שעונו לפניו וישב ויחכה לקצה השעה השתים עשרה. בחדר הסמוך לו דברו אנשים על אודות מכונות ומעשה מרמה וגניחות של מקיצים בבוקר הגיעו לאזניו משם. האנשים ההם לא הבינו, שמורה השעון הולך וקרב אל מספר שתים עשרה. אף הגיע המורה לאחרונה אל המספר הזה, ולווין יצא ויעמוֹד בפתח החיצון. הרכבים ידעו, לפי הנראה את הדבר כולו, כי סבו את לווין בפנים שמחים וכולם רצו לשאתו ונדונו יחד בשביל זה. הוא בחר באחד והבטיח לנסוע לעתים גם עם חבריו, כדי שלא לצער איש מהם, ואת האחד ההוא צוה לנסוע אל בית השצ’רבצקים. הרכב היה נחמד למראה בצוארון כותנתו הלבן שהיה יוצא מתחת למעילו ומתוח על צוארו המלא, האדום והחזק. מרכבתו – מרכבת החורף – היתה גבוהה ונוחה ליושב בה, ולעולם לא נסע עוד לווין אחרי כן במרכבה כזאת, גם הסוס היה טוב והתאמץ לרוץ אבל עמד מהר ולא נע עוד ממקומו. הרכב ידע איפה בית השצ’רבצקים ויפשוט ידיו בדמות עיגול בדרך כבוד גדול לנוסע ויקרא “טפרו” ויעצור את המרכבה אצל המבוא. ושומר הסף ידע את הדבר בלי כל ספק. זאת ראה לווין על פי עיניו הצוחקות ועל פי הדברים אשר אמר אליו:

– זה ימים רבים לא באת אלינו, קונסטנטין דמיטרייביץ!

ולא אך ידוע ידע, כי אם גם היה מלא גיל על זה והתאמץ להסתיר שמחתו. ולווין ראה את עיניו המסבירות של המשרת הזקן הזה, ויבן, כי אשרו הולך וגדל.

– הקמו ממשכבותם?

– בואה נא! וזאת השאר־נא פה, - אמר בפנים שוחקות, כשרצה לווין לשוב לקחת את מצנפתו. גם זה היה סימן טוב בעיני לווין.

– למי תצוה להגיד?: - שאלו המשרת בהכנסו לפרוזדור.

המשרת ההוא היה צעיר לימים ומן המשרתים החדשים בבית, מתהדר בלבושו, אבל איש טוב וישר בעיני לווין, וגם בו הכיר שהוא מבין הכל.

– לנסיעה… לנסיך… לעלמה הנסיכית… – אמר לווין.

ראשונה נקרתה מדמואזל לינון לפניו. היא עברה דרך הטרקלין ופניה נהרו עם תלתליה יחד. הוא אך נכנס בדברים עמה, ואושת שמלה נשמעה פתאום מאחרי הדלת, וּמדמואזל לינון נעלמה מעיניו, ולבבו פחד ורחב בקרבו מדעתו, כי הנה ישעו בא באמת. מדמואזל לינון נטתה מאצלו בחפזון אל פתח אחר, ויהי אך יצאה, והנה קול צעדים קלים ומהירים מאד באזניו מעל הרצפה, וישעו, מקור חייו, הוא בעצמו, מה שיקר לו מנפשו, מה שהיה מחפש ומבקש לו ימים רבים כל כך, נחפז וקרב אליו. היא לא הלכה, כי אם דאתה אליו באיזה כח נעלם.

הוא ראה אך את עיניה הבהירות והמביעות אמת, אשר נשקפו מתוכן היראה והשמחה אשר מלאו גם את לבו. העינים האלה קרבו והזהירו יותר ויותר וכמו הכוהו בסנורים בזוהר האהבה שבּהן. והיא התיצבה אצלו ותגע בו, וידיה הורמו והורדו על כתפיו.

כל אשר יכלה לעשות למענו עשתה: היא רצה אליו ותקרב ותעמוד לפניו כיעודה לו לנצח, ולבבה פחד ורחב. והוא חבקה וילחץ את שפתים אל פיה, שהיה מוכן ומזומן לנשיקת פיהו.

גם היא לא ישנה כל הלילה ומאז הבוקר חכתה לו.

אביה ואמה הסכימו בלי כל פקפוק וישמחו שמחה גדולה אתה. והיא חכתה לו, כי אותה נפשה להגיד לו ראשונה, כי מאושרים הם שניהם. לבדה הכינה את נפשה לפגשו ביום ההוא, והרעיון הזה נתן שמחה בלבה, אבל גם פחדנות ובישנות, ולא ידעה בעצמה מה שתעשה. כששמעה את קול צעדיו ואת מדברו, המתינה מאחרי הדלת עד שתצא מדמואזל לינון, וכשיצאה מדמואזל לינון קרבה אליו ובלי הרהר בדבר עוד ובלי שאול את נפשה מאומה עשתה מה שעשתה.

– נלכה נא אל אמנו! – אמרה אליו ותחזק בידו. זמן רב לא יכול לאמור דבר, ולא רק מאשר דאג פן יחלל בדבריו את קדושת הרגש אשר בקרבו, כי אם מאשר בכל פעם שרצה להוציא מפיו דבר, הרגיש, כי דמעות גיל פורצות לצאת מעיניו, ויאחז בידה וישק לה.

– האומנם אמת הדבר? – אמר לאחרונה בקול הברה – אני לא אוכל האמין, כי את אוהבת אותי! – קרא בלשון יחידה.

היא בדחה ללשון יחידה זו ולמבטו אשר הביט אליה במורך.

– כן! – קראה ברגש ובמתינות. – מה טוב חלקי!

בלי הוציא את ידו מידה הלכה אל חדר האורחים. הנסיכה ראתה אותם והתחילה נושמת בתכיפות ומיד התחילה בוכה וגם שוחקת ותרץ אל לווין בצעדי און מהירים, אשר תמה לווין עליהם ותחבק את ראשו ותשק לו ותרטב את לחייו בדמעתה.

– ובכן נגמר הכל! שמחה אני. אהוב אותה. שמחה אני…קיטי!

– מה מהרתם לגמור! – אמר הנסיך הזקן ויתאמץ לדבר במנוחה; אך לווין ראה, שהיו עיניו רטובות בפנותו אליו. – זה ימים רבים, כל הימים חפצתי זאת! – אמר הזקן ויאחז ביד לווין וימשכהו אליו. – גם אז, בעת אשר קלת דעת זאת…

– אבא! – קראה קיטי ותשם את ידיה על פיו.

– לא אוסיף עוד, לא אוסיף! – אמר אליה. – שמח אני, שמח מאד… מאד… אה, מה נואלתי.

הזקן חבק את קיטי וישק לה על פניה ועל ידה ועוד הפעם על פניה ויעבר את דמות הצלב עליה.

ורגש חדש תקף את לווין, רגש אהבה לאיש הזקן הזה, אשר היה נכרי לו עד כה, בראותו את קיטי נושקת זמן רב ובחבה יתרה את ידו המסובלת בבשר.

טז.

הנסיכה ישבה על כסא ותדום בצחוק קל על שפתיה, והזקן ישב אצלה; קיטי עמדה אצל כסא אביה ולא הוציאה את ידו מידה; וכולם החרישו.

הזקנה פתחה שפתיה ראשונה בשאלות החיים התלויות בכל אותם הרעיונות והרגשת שהעסיקו את כולם. וברגע הראשון היו דבריה משונים וגם קשים קצת בעיני כולם יחד.

– מתי איפוא? הלא טעונים הם ברכת אירוסין ופרסום. ולמתי יקבע יום הנשואים? מה דעתך, אלכסנדר?

– הנהו לפנינו, - אמר הזקן וירמוז על לווין, - הוא ראש המדברים בזה.

– למתי? – אמר לווין ויתאדם. – למחר. אם אותי אתם שואלים, יהיו נא האירוסים היום והנשואים למחר.

– זה אי אפשר, יקירי.

– אם כן מקצה שבעת ימים.

– כמי שנטרפה דעתו הוא מדבר.

– מפני מה אי אפשר?

– מה זה תדבר! – אמרה הזקנה בפנים צוחקים ושמחים על פזיזותו. – והנדוניה מה תהא עליה?

"הגם דין נדוניה וכל שאר המנהגים ישמרו פה? – אמר לווין בלבו בבהלה. – אך כלום יוכלו נדוניה ואירוסים וכל זה יחד לקלקל את אשרי? כל דבר לא יוכל לקלקלו! – בין כה שם עיניו על קיטי וראה, שהיא אינה מרגשת כל עלבון ברעיון על דבר נדוניה. – אות הוא, שיש צורך בדבר, - השיב אמריו לו.

– הן אני אינני יודע מאומה, אני אך הגדתי מה שלבי חפץ, - אמר כמצטדק.

– ובכן נתישב בדבר. עתה אפשר לברך ברכת אירוסין ולפרסם, כן הוא.

הנסיכה נגשה אל אישה ותשקהו ותכון ללכת, אך הוא עצר אותה ויחבקנה וישק לה פעמים אחדות בצחוק חבה של אוהב צעיר לאהובתו. כחולמים היו שניהם רגע קטן ולא ידעו בבירור, אם הם בעצמם חזרו ונמשכו בחבלי אהבה, אם אך בתם היא האוהבת. כאשר יצא הזקן והזקנה נגש לווין אל כלתו ויאחז בידה. הפעם שלט ברוחו ויוכל לפתוח שפתיו עמה, והרבה היה לו לדבר עמה. אך מה שרצה באמת לאמר לה עוד לא אמר.

– ואני ידעתי, כי יהי כן! אמנם לא קויתי מימי; אך בקרב לבי הייתי מובטח תמיד. – אמר אליה. – מאמין אני, שכך נועד מבתחלה.

– ואני? – אמרה קיטי. – גם אז… היא עצרה במלים ותבט אליו בעיניה המלאות רוח אמת ותוסף לדבר, - גם אז, בשעה שדחיתי בשתי ידי את אשרי. בכל עת אהבתי רק אותך לבדך, אך לבי נפתח בימים ההם. עלי לאמר… היכול אתה לשכוח את זאת?

– אפשר שגם זה לטובה. עליך לסלוח לי על דברים הרבה. עלי להגיד לך…

בזה רצה לגלות לה אחד מן הדברים שגמר להודיעה. שני דברים גמר להודיעה מיד בימים הראשונים ההם: שלא נקי כמוה מכל דבר מגונה הוא ושהיא מן הכופרים בעיקרי האמונה. זה היה ענין רע ומכאיב אך הוא חשב לו לחובה להגיד לה את שני הדברים האלה.

– לא, לא עתה, אחרי כן! – אמר לה.

– לו יהי אחרי כן, אבל הגד תגיד. אני לא אירא מכל. עלי לדעת הכל. עתה נגמר הדבר.

על זה הוסיף כמפרש את כוונתה:

– נגמר, שתקחי אותי על כל פנים… ולא תשיבי את פני עוד. הלא כן הוא?

– כן, כן.

שיחתם נפסקה על ידי מדמואזל לינון, שנכנסה לברך את חניכתה החביבה לה, ועל שפתיה צחוק קל מעושה, אבל גם מלא חבה. היא טרם יצאה מלפניהם, והמשרתים באו לברכם. אחרי כן התחילו קרובים באים, ואתם באו תשואות השמחה, אשר הקיפו את לווין ולא הרפו ממנו מן היום ההוא עד היום השני לחתונתו.מתוך שאון החגיגה נבוך לווין ועצבות שרה עליו, אבל גם שמחת לבו הלכה וגדלה.תמיד כל היום ראה, שדורשים מאתו דברים אשר לא שער עד כה, וכל אשר אמרו לו היה עושה, ובלבו עלץ בקרבו על כל זה. כסבור היה, שלא ידמה שידוכו בשום דבר לשאר השידוכים, שהמנהגים המקובלים בענין זה אך ישביתו את שמחתו המיוחדת, ולבסוף עשה כל מה שנוהגים לעשות, ושמחתו אך הלכה וגדלה על ידי זאת וגם הצטיינה עוד יותר בטיבה המיוחד, אשר נדמה לו שלא היה כמוהו ואין כמוהו עוד.

– עתה נאכל ממתקים, - אמרה מדמואזל לינון, ולווין מהר ויסע לקנות ממתקים.

– אכן שמח אני מאד, - אמר סוויז’סקי. – אני איעצך לקנות את צרורות הפרחים בחנותו של פומין.

– ויש צורך בדבר? – אמר לווין ויסע מיד אל פומין.

אחיו אמר לו, כי ראוי לו ללוות מעות, כי עתיד הוא להוציא הרבה, למשל על תשורות…

– ויש צורך בתשורות? – אמר לווין וימהר ויסע אל חנותו של פולדי.

וגם בבית המלוה גם בחנויות פומין ופולדי ראה, כי המדברים אליו חכו לו והנם שמחים בשמחתו ככל האנשים אשר היה לו עסק עמהם בימים ההם. וביחוד התפלא, על כי לא רק נעשה אהוב לכל מיודעיו, כי אם גם אנשים שלא הביטו אליו ולא ראוהו עד כה שמחו לקראתו וקבלו דעתו בכל דבר ובחבה ובנימוסיות מיוחדה נזהרו שלא לזלזל ברגש אהבתו ויחד עמו האמינו, שאין כמוהו מאושר בארץ, באשר לו כלה משוכללת במדה שאין למעלה הימנה. וקיטי היתה גם היא כמוהו מאושרת בעיניה עד אין חקר. הגרפינה נורדסטון ערבה את לבבה לרמוז לה, כי היא בקשה בעדה, בעד קיטי, מין שידוך טוב מזה, וקיטי התלהבה כל כך והכבירה כל כך בראיות, שאי אפשר כלל, שימצא בעולם איש טוב מלווין, שהגרפינה הוכרחה להודות לה ובמעמדה של קיטי לא קדמה פני לווין עוד בלי פנים צוהלים מרב חבה וכבוד לו.

מה שקבל עליו להתודות לפני קיטי על חטאות נעוריו היה הענין הקשה האחד, שהוטל עליו בימים ההם. על אודותיו נועץ עם הנסיך הזקן וברשיונו של זה מסר לקיטי את הספר היומי שלו, שנרשמו בו כל החטאים, אשר הכה לבו אותו בגללם. את הספר ההוא כתב בכוונה תחלה לתתו לאשה אשר יארש לו. על שני דברים הצטער: על חטאות נעוריו ועל כפירתו הדתית. אל התודותו בדבר הכפירה לא שתה קיטי את לבּה. היא היתה נאמנה לדתה, מימיה לא פקפקה בעיקרי התורה הנוצרית, אך כפירתו החיצונית לא גרמה לה אפילו צער כל שהוא ברב אהבתה ידעה את כל לבבו, וכל מה שרצתה למצוא בלבבו ראתה בו; ומה שלבעל דעות כאלה יאמר כופר בעיקר, לא נחשב בעיניה למאומה. אך על הדבר השני בכתה בכי תמרורים.

לא בלי מלחמה פנימית מסר לה לווין את הספר היומי שלו. הוא חשב ליסוד מוסד, שאינם יכולים ואינם צריכים להסתיר זה מזה דבר; אך לא ברר לעצמו את הרושם, אשר יעשה עליה בזה, לא עמד על סוף דעתה בשאלה זאת. אך כשבא אליהם ביום ההוא ערב לפני שעת התיאטרון ונכנס לחדרה וראה עד כמה נפלו ורעו פניה היקרים והנעימים לו מבכי ומיגון על הדבר הרע הזה שאין לו תקנה, הבין, מה רבּה התהום המבדלת בין חרפת נעוריו ובין טהרת נפשה, ויבהל על המעשה אשר לה.

– קח לך, קח את הספרים הנוראים האלה! – אמרה אליו ותסלק מלפניה את המחברות שהיו מוטלות על השלחן – למה נתת אותם לי?… אך לא, אף על פי כן כך מוטב לי, - הוסיפה בחמלתה עליו, כי לבשו פניו חרדות. – אבל נורא הדבר, נורא!

הוא הוריד ראשו וידום: לא היה לו מה להשיב.

– לא תוכלי לסלוח לי? – אמר לה בלחישה.

– לא, כי סלחתי. אבל הדבר נורא!

אבל אשרו גדל כל כך, שלא השביתה אותו גם הודאתו זו, כי אם שותה עליו כמין זהר חדש: אחרי אשר סלחה לו, חשב עוד יותר מבראשונה, כי קטן הוא מהיות לה לאיש ויהי שפל בעיניו ממנה עוד יותר בטהרת המדות, וערך אשרו זה, שלא היה כדאי וראוי לו על פי דעתו, גבה בעיניו עוד יותר.

יז.

בשעה שנסע אליקסיי אלכסנדרוביץ לשוב אל חדר מלונו הבודד, הרהר שלא בכוונה ברשמים שעשו עליו אותן השיחות שבסעודה ושלאחר סעודה. דברי דריה אלכסנדרובנה על חובת הסליחה אך הרגיזו את רוחו. השאלה עד כמה אפשר או אי אפשר להשתמש בפתגם התורה הנוצרית ההוא לענין המאורע שלו קשתה מאד מדבר בה בדרך שיחה קלה, והוא כבר פתר אותה וגמר שלא גמר שלא להשתמש בפתגם ההוּא. מכל הדברים שנאמרו שם ביום ההוא נחרתו על לוח לבו ביחוד דבריו של אותו האיש שדעתו קצרה ולבו טוב, דברי טורובצין באמרו: “בן חיל הוא, כי קראו למלחמה וימיתנו”. ברור הדבר, שכל המסובים הסכימו לדעתו של זה, אף על פי שמפני כבודו של אליקסיי אלכסנדרוביץ לא הביעו הסכמתם.

“אבל דבר זה כבר הוחלט, ואין כל טעם להרהר בו עוד”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, ואחרי כן, בהכנסו לחדרו, הרהר אך בנסיעתו הקרובה ובדבר הריביזיה וישאל את שומר הסף שהלך אחריו, איה המשרת. שומר הסף אמר, כי המשרת יצא אך לפני רגעים אחדים. אליקסיי אלכסנדרוביץ דרש לו טה וישב אצל השולחן ויקח לו את ספר המסעים של פיום ויעיין בו על אודות נסיעתו.

– שתי טלגרמות, - אמר לו משרתו, שנכנס לחדר מיד, - סלח נא אדוני המרומם, אך לפני רגעים אחדים יצאתי.

אליקסיי אלכסנדורביץ לקח את הטלגרמות ויפתח אותן. באחת מהן הודיעו לו על דבר משרה שנתנה לסטרימוב, בשעה שהוא, קרינין בעצמו, נכסף למשרה ההיא. אליקסיי אלכסנדרוביץ השליך את הטלגרמה מידו ובפנים אדומים התחיל הולך בחדר. Quos vult pedere dewentat (מי שנגזרה עליו כליה בינתו מסתּלקת ממנו) אמר באפו ונתכוון בזה לאנשים אשר היו לעזר ולמחסה לסטרימוב. הוא לא כעס, על כי לא לו נתנה המשרה הזאת, על כי פסחו עליו בכוונה מגולה; אך לא הבין וגם השתומם, על כי לא היו להם לאנשים האלה עינים לראות, כי על כל פנים לא סטרימוב, לא אותו הפטפטן המתהדר במליצות ריקות, ראוי לזאת. איכה לא ראו, שהם מתחייבים בנפשם, שהם לוקחים קלון לעצמם במנותם איש אשר כזה!

“בודאי עוד דבר כזה”, אמר בלבו בזעם בפתחו את הטלגרמה השניה. היא באה מאשתו וקודם כל דבר נראה בה לעיניו שם “אנה” רשום בעט כחול. “גוססת אני, מבקשת ומתחננת כי תבוא. בסלחך יהי נוח לי יותר למות”. אחרי קראו את הדברים האלה צחק בשאט נפש וישלך גם את הטלגרמה הזאת. ברגע הראשון נראה לו, שאי אפשר לפקפק בדבר כלל, שאין כאן אלא מרמה וכחש.

"אין מעשה מרמה בעולם, שאינה מוכשרת לו. הנה מלאו ימיה ללדת. אפשר שלידתה היא כל מחלתה.אבל מה מטרתם? לקרוא את שמי על הילד, לשים אותי לקלס ולעכב את הכריתות,- אמר בלבו. – אבל כמדומה, שגם “גוססת” נאמר שם… בזכרו זאת חזר לקרוא את הטלגרמה, ופתאום התבונן אל פשוטם של דברים, ולבו הגה אימה. – מה אם אמת הדבר? – הוסיף לדבר עם לבבו – אם באמת היא מתחרטת בכל לבה בבוא עליה מכאוביה ובראותה כי קרוב קצה, ואני בחשבי, כי ערום תערים, אמנע מנסוע אליה? הלא תהי זאת לא רק אכזריות, אשר ירשיעוני כל מיודעי עליה, כי אם גם אולת?

– פטר, קח רכב. אני נוסע לפטרבורג – אמר אל משרתו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ גמר, שיסע לפטרבורג ויראה את אשתו, והיה אם כחשה לו בדבר המחלה יחריש לה וישוב בדרך אשר יבוא. ואם חולה היא וגוססת באמת, יסלח לה, אם ימצאנה עוד בחיים, ויעשה לה את הכבוד האחרון, אם לא יספיק לראותה בטרם תמות.

ובכל שעת נסיעתו לא הוסיף עוד להרהר במה שיש לו לעשות.

עיף ויגע מטלטולי הנסיעה בלילה במרכבת מסלת הברזל נסע אליקסיי אלכסנדרוביץ בבוקר מעונן מן המצויים בפטרבורג דרך רחוב ניויסקי, שהיה עוד ריק מאדם, וישקף לפניו בלי הרהר במה שהוא עתיד למצוא בביתו. אי אפשר היה לו להרהר בזה, כי בשוותו לנגדו מה שיהיה לא יכול לגרש מקרבו את הרעיון, שמיתתה תוציאהו כרגע מכל מבוכתו. נערי הנחתומים, החנויות הנעולות, הרכבים שעבודתם בלילה והשוערים המכבדים במטאטאותיהם את צדי הרחובות שטו ועברו לעיניו, והוא התבונן בכל זה ויתאמץ לבטל בקרבו את הרעיון על אודות הדבר העתיד להודע לו, אשר לא ימלאהו לבו לחפוץ בו ואשר עם זה הוא חפץ בו. הוא בא לפני ביתו, ושתי מרכבות, אחת פתוחה, מן המרכבות השכירות, ואחת קמורה, ורכב ישן עליה, עומדות לפני הפתח. כשנכנס לפרוזדור שבמדור התחתון, כמו עלתה בידו לדלות עצה מוחלטת מפנה נסתרה במעמק לבו, וירוח לו. וזה דבר העצה: “אם מרמה היא, תשוב לדרכך במנוחת בוז, ואם אמת – יש לדקדק בנמוסיות”.

שומר הסף פתח את הדלת עוד בטרם הספיק אליקסיי אלכסנדרוביץ לצלצל. מראה השומר הזה, פיטרוב שמו ונקרא גם קפיטוניץ, היה משונה באותה שעה, בעמדו לבוש מעיל ישן ובלי עניבה על צוארו, ועל רגליו סנדלי בית.

– מה לגבירה?

– תמול ילדה כראוי.

אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד מלכת ופניו חורו. ברגע ההוא הוברר לו, עד כמה חפצה נפשו במותה.

– ומה שלומה?

בין כה רץ לקראתו המשרת קורניי מעל המעלות, והוא חגור סינר של שחרית.

רע מאד, - ענה המשרת הזה. תמול נועדו דוקטורים, וגם עתה יש פה דוקטור.

– קח את החפצים, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויבוא אל הפרוזדור הפנימי, ודעתו נתקררה קצת בשמעו, כי עוד יש תקות מות.

על הקולב נמצאה אדרת איש צבא. אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה זאת וישאל:

– מי פה?

– הדוקטור, המילדת והגרף וורונסקי.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס לחדרים הפנימיים.

בחדר האורחים לא נמצא איש; מחדר עבודתה של אנה יצאה המילדת לקול צעדיו, ועל ראשה רדיד קטן ופתיליו מראה חבצלת.

המילדת נגשה אל אליקסיי אלכרסנדרוביץ ותאחז בידו כמיודעת לו מתמול שלשום, כי קרבת המות מקרבת רחוקים, ותמשכהו אחריה אל חדר המשכב.

– ברוך המקום שבאת! רק בך היא מדברת, רק בך, - אמרה המילדת.

– מהרו והביאו קרח! – נשמע קול הדוקטור קול מושל ומצוה, מחדר המשכב.

אליקסיי אלכסנדרוביץ עבר אל חדר עבודתה. אצל שולחנה ישב וורונסקי על כסא שפל, וצדו אל גב הכסא, וידיו מכרסות את פניו, ויבך. לקול הדוקטור נתּר וורונסקי ממקומו ויסר את ידיו מעל פניו וירא את אליקסיי אלכסנדרוביץ. כראותו אותו, נבוך כל כך, שחזר וישב על הכסא והתחיל מתכוץ ומשקיע את ראשו בין כתפיו, וכמו בקש להתעלם מן העין; אבל עם זה אזר כחו מיד ויקם ויאמר:

– היא גועת. הדוקטורים אמרו, כי אין תקוה. ואני הנני בידך, אבל תנה נא לי לשבת פה… ואולם בידך אני, כטוב בעיניך…

אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה את דמעותיו, ולבבו נסער מאד, כבכל פעם שראה בעיניו אנשים קשי רוח וכואבים ויסב את פניו וימהר וילך אל הדלת, בלי שמוע את דבריו האחרונים. מחדר המשכב נשמע קולה של אַנה, קול דברים שלא הגיעו לאזניו. וקולה הביע שמחה והתעוררות עזה, ודבריה יצאו מפיה בהדגשות ברורות עד להפליא. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס לחדר המשכב ויגש אל מטתה. והיא שכבה בפנים מוסבים אליו, ולחייה אדמו, ועיניה הבריקו, וידיה הקטנות והלבנות הגיחו מתוך קצות שרוולי שמלתה, שמלת הלילה שעליה, והתעסקו באחת מכנפי שמיכתה, הלוך וגלום את הכנף פעם לצד זה ופעם לצד זה. למראה עין היתה לא רק בריאה ורעננה, כי אם גם צוהלת ושמחה. את דבריה דברה במהירות, בקול צלול וּבהדגשות נאותות לענינם מאד ויוצאות ממעמקי הלב.

– על כי אליקסיי, כוונתי לאליקסיי אלכסנדרוביץ (ומה משונה ונורא גורלי, ששניהם נקראים אליקסיי, האין זאת?) אליקסיי לא היה משיב את פני. אזי הייתי אני שוכחת, והוא היה סולח… אבל מדוע איננו בא? הוא איש טוב, הוא איננו יודע בעצמו מה טוב לבו. אהה, אלי, מה גדול צערי! מהרו והבו לי מים! אכן יש בזה סכנה לה, לבתי הילדה! אם כן טוב הדבר, אם כן תנו לה מינקת. עתה אני מסכמת, גם מוטב הוא לי. כאשר יבוא יצר לו לראותה. מסרו אותה לידי מינקת.

אנה ארקדייבנה, הוא בא. הנהו לפניך, - אמרה המילדת ותתאמץ למשוך את עיניה אל אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– הבל וריק! – הוסיפה אנה ולא ראתה את בעלה. – תנו לי את הילדה, תנוה לי! הוא עוד לא בא. אתם אומרים, כי לא יסלח, רק מאשר לא ידעתם אותו. איש לא ידע אותו. רק אני ידעתיו וגם לי קשתה זאת. עיניו, יש לדעת, כי עינים כאלה גם לסיריוז’ה, ועל כן לא אוּכל הבט אליהן. הנתנו לו לסיריוז’ה את לחם הצהרים? הלא ידעתי כי הכל ישכחו זאת. אילו היה הוא פה לא היה שוכח. יש להביא את סריוז’ה אל החדר הקיצון ולבקש מאת מאריאיט שתשכב גם היא בחדר הזה.

ופתאום התכווצה ותדום ותרם את ידיה בבהלה אל פניה כנכונה לקראת מהלומות וכעומדת על נפשה, כי ראתה את אישה.

– לא, לא! – קראה, - לא אירא מפניו, מפני המות אני יראה. אליקסיי, גשה הנה. אני נחפזת, על כי לא אוּכל לחכות, רק מעט אחיה עוד, כרגע יתקפני החום ולא אבין מאומה. עתה אני מבינה כל דבר ורואה הכל.

פניו המקומטים של אליקסיי אלכסנדרוביץ הביעו כאב אנוש; הוא אחז בידה ורצה לאמור דבר, אך לא יכול לבטא בשפתיו מאומה; שפתו התחתונה רעדה, אך עוד נלחם עם סערת לבבו ורק לפרקים שם עיניו עליה. ובכל פעם אשר הביט אליה ראה את עיניה מכוונות אליו בחבה גדולה ונפלאה, אשר לא ראה בהן כמוה מעולם.

– המתן, הן לא ידעת… המתינוּ, המתינוּ… היא עצרה במלים כמתאמצת למצוא את הרעיונות הצפונים בלבה. – כן הוא, - הוסיפה לדבר, - כן, כן, זה הדבר אשר חפצתי לאמור. אַל תתפלא עלי, מה שהייתי לפנים אני גם עתה… אבל יש בי אשה אחרת, ומפניה אני יראה, היא אהבה את האיש ההוא, ואני רציתי לשנוא אותך ולא יכולתי לשכוח מה שהייתי לפנים. היא לא אני. עתה אני הקודמת, לכל דבר אני היא. עתה אני גועת, ידעתי כי מתה אני, שאל אותו ויאמר לך. גם עתה אני מרגשת, הנה הנם – אבני מעמסה על ידי, על רגלי, על אצבעותי, והאצבעות מה גדלו מאד! אבל כל זה יעבור מהר… רק דבר אחד דרוש לי: סלח נא לי אתה, סלח על הכל! נוראה אני, אבל אומנתי אמרה לי: אשה קדושה אחת – מה שמה? – היא היתה רעה ממני. ואני אסע לרומי, שם ארצות מדבר, ושם לא אהיה לאיש למכשול, רק את סיריוז’ה אקח אתי ואת הילדה… לא, לא תוכל לסלוח! ידעתי, על זה אי אפשר לסלוח! לא, לא, לך לך, טוב אתה יותר מדי! – באחת מידיה החמות החזיקה בידו, ובידה השנית הדפה אותו.

סערת רוחו של אליקסיי אלכסנדרוביץ הלכה הלוך וחזק וכבר חדל גם להלחם עמה; פתאום הרגיש, שסערת רוחו זאת היתה באמת מרגוע נעים לנפשו, אשר המציא לו פתאום אושר חדש, אשר לא נסה עד כה. הוא לא נתן אל לבו, כי התורה הנוצרית, אשר אמר ללכת בדרכיה כל ימי חייו, צותה אותו לסלוח לשונאיו ולאהוב אותם; אך נועם רגש האהבה והסליחה לשונאים מלא את כל לבבו, ויכרע ויעמוד על ברכיו ויסמוך ראשו על מרפק זרועה, אשר להט אותו בעד שמלתה ויבך בקול כאחד הילדים. והיא חבקה את ראשו, שכבר היו בו קרחות, ותזז אליו ותרם עיניה בגאוה מגולה.

– הנהו לפני, ואני ידעתי זאת! עתה שלום לכולכם, שלום… הנה חזרו ובאו, למה לא יסורו מזה?… אבל הסירו נא מעלי את האדרות האלה!

הדוקטור הסיר את ידיה מעל ראש בעלה וישכיבה בזהירות על גבה בלי כל אות תלונה, ועיניה הביטו נכחה בברק שמחה.

– זכר נא דבר זה, שרק לסליחתך הוצרכתי, וחוץ מזה אינני מבקשת דבר… והוא מפני מה אינו בא? - אמרה ותפן אל דלת החדר אשר וורונסקי בו. – גש הנה! תנה לו את ידך.

וורונסקי נגש אל קצה המטה ובראותו את אנה חזר וכסה את פניו בידיו.

– גלה את פּניך, הביטה אליו. הוא איש קדוש, - אמרה אנה. –

אבל גלה את פניך! – התחילה מדברת בזעם. – אליקסיי אלכסנדרוביץ, גל את פניו! רוצה אני לראותו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ אחז בידי וורונסקי ויט אותן מעל פניו, אשר היו איומים במעטה הדאבון והבושת שנראה עליהם.

– תנה לו את ידך. סלח לו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נתן לו את ידו בלי עצור בדמעות אשר שטפו מעיניו.

– ברוך אלהים, ברוך אלהים, - אמרה אנה, - עתה הכל נכון. עלי אך למשוך מעט את רגלי. כן, כן, טוב ויפה. אבל הפרחים האלה עשויים בלי טעם, אינם דומים כלל לסיגלים, - אמרה ותרמוז על ציורי הכתלים. – אלי, אלי! מתי יבוא הקץ? תנו לי מורפין. דוקטור! הבה מורפין! אהה אלי, אלי!

ומיד החלה מפרפרת על מטתה.

– ־–־–־–־—-

אותו הדוקטור והדוקטורים אשר נועדו עמו אמרו כולם כאחד, שקדחת של יולדת היתה זאת, ושמיתתה קרובה מרפואתה בחשבון תשעים ותשעה למאה מקרים. כל היום ההוא עבר עליה בחום קדחת, בהזיה ובמצב התעלפות. בחצות הלילה שכבה בלי חושים וכמעט בלי דופק.

בכל רגע היו נכונים שיבוא קצה.

וורונסקי נסע הביתה ללון, אך בבוקר בא לדעת את מצבה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, שיצא לקראתו אל הפרוזדור, אמר לו: “היה נא פה אולי תשאל על אודותיך” ויביאהו בעצמו אל חדר עבודתה. בבוקר באו עליה עוד הפעם ההתרגשות וההתלהבות החולניות ותכיפות הרעיונות והקפיצות מענין לענין ומצב ההתעלפות אחריהן. וכל זה חזר ובא עליה גם ביום השלישי, אך ביום ההוא אמרו הדוקטורים, כי יש תקוה. ובעצם היום ההוא נכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ לחדר עבודתה, אשר ישב בו וורונסקי, ויסגור את הדלת וישב ממולו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמר וורונסקי, בראותו שהגיעה שעת התגלות לב, - אינני יכול עתה לא לדבר ולא לשמוע ולהבין דבר. חוסה נא עלי! ידעתי מה קשה לך עתה, אבל האמינה לי, כי רע ומר לי מאד ממך.

הוא רצה לקום, אבל אליקסיי אלכסנדרוביץ אחז בידו ויאמר:

– אני מבקש מאתך לשמוע את אשר אדבר אליך, כי נחוץ הוא. עלי לבאר לך את רגשותי, אשר אני מתנהג ועתיד להתנהג על פיהם, למען לא תבוא לידי שגיאות על אודותי. הלא ידעת, כי גמרתי לשלח את אשתי וגם החלותי להשתדל בדבר. לא אכחד ממך, כי בהחילי להשתדל בזה פסחתי על שתי הסעפים, ותתעטף עלי רוחי; ואני מודה לך, כי אותה נפשי להתנקם בך ובה. גם כאשר באה אלי אותה הטלגרמה ונסעתי הנה היו בי הרגשות האלה ולא זאת בלבד אלא שחפצתי במותה. אבל..־פה החריש מעט, כי עוד עיין בדבר, היגלה את הרגש הזה אם אין. – אבל ראיתי אותה ואסלח ועל ידי האושר הצפון בסליחה זאת נפקחו עיני ואדע את המוטל עלי. סליחה גמורה סלחתי. חפץ אני להגיש את לחיי השנית, לתת את כותנתי, כשלוקחים ממני את מעילי. ומתפלל אני לאלהים, כי לא יקח ממני את האושר הזה, את נועם הסליחה!

דמעות נקוו בעיניו, ומבטן המלא אור ומנוחה היה לפלא גדול בעיני וורונסקי.

– זה מצבי מעתה. יכולים אתם להשכין לעפר כבודי, לשים אותי לשחוק ולקלס למיודעי, ואני לא אעזבנה וכל דבר תרעומות לא תשמעו מפי, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ. – חובתי ברורה ומפורשה עלי להיות עמה, ועמה אהיה. אם תחפוץ לראותך, אשלח להגיד לך, אך עתה, לפי דעתי, טוב לך לצאת.

הוא קם ממקומו, ומליו נעתקו מבכי. גם וורונסקי קם ויבט אליו בקומה כפופה ובעינים נשואות למעלה. את רגשותיו של אליקסיי אלכסנדרוביץ לא הבין, אבל הכיר וידע, שהיה בזה רעיון נעלה וגם נשגב מבינתו.

יח.

אחרי שיחה זאת יצא וורונסקי אל פתחו החיצון של בית קרינין ושם עמד מלכת ואך ביגיעת נפש נתן חשבון לעצמו איפה הוא ואנה עליו לשים פעמיו או לנסוע. נכלם, נקלה ואשם היה על פי רגשותיו בבלי יכולת להדיח את כתם קלונו מעליו. לבו ראה, כי עתה הוגה מן המסלה, אשר הלך בה עד כה בגאון ובגובה וברגלים קלות כל כך. כל מנהגיו וחוקי חייו, שנחשבו לו לחוקי עולם, אשר לא יזוזו ממקומם נהפכו פתאום לשקרים שאין להם מקום בחיים. הבעל הנעלב, שנראה לו עד כה בדמות יצור נבזה, שבמקרה עמד לו לשטן מגוחך קצת בדרכו אל תאות נפשו, נקרא אליה פתאום בפקודתה והורם על ידה למדרגה גבוהה מעוררת רגשי כבוד רב לעמוד עליה, ובעלותו אל רום המדרגה הזאת נגלה לעיני רואיו לא כרודף רעה, לא כאיש מרמה, ולא כמגוחך, כי אם כאיש טוב ותמים ובעל רוח נדיבה יתירה. אי אפשר היה לו לוורונסקי שלא ירגיש בזה. ככה נשתנה פתאום היחס שביניהם. וורונסקי ראה מה נשגב האיש הזה ועד כמה הוא, וורונסקי, נקלה לעומתו, עד כמה זה הולך בתומו והוא מערים ומכחש. הוא ראה, כי הבעל העלוב הזה העביר על מדותיו גם בצר לו, והוא, העולב, קפדן מנוול. אבל הכרה זו שהכיר את נבלותו בדברים שבינו לבין אותו האיש, שהיה נבזה בעיניו ולא בצדק, היתה אך מקצת יגונו, אך חלק קטן בו. אומלל עד אין חקר היה בעיניו בגלל דבר אחר, בגלל אשר אהבתו לאנה, שלפי מה שנדמה לו התחילה רופפת בימים האחרונים, חזקה יותר הרבה מבראשונה, כשנודע לו עתה שאבדה ממנו לנצח. בשעת מחלתה ראה את כל לבה ונדמה לו, שעד העת ההיא לא אהב אותה מעולם. ועתה, כאשר נודעה לו למדי ויאהבנה כראוי לה, היה כבודו לכלמה לעיניה, וממילא אבדה ממנו לנצח, ורק זכר כלמתו ישאר בקרבו. ונורא מכל היה מצבו המגוחך והמכוער בשעה שהסיר אליקסיי אלכסנדרוביץ את ידיו מעל פניו המכוסים בּושה. כאיש נדהם עמד בפתח בית קרינין ולא ידע מה לעשות.

– היצוה אדוני לקרוא לרכב? – שאל אותו שומר הסף.

– כן הוא, קרא נא.

כשובו הביתה לא פשט את בגדיו, אף על פי שבלה שלשה לילות בלי שנה – וישכב פרקדן על דרגשו וידיו חבוקות תחת ראשו. וראשו כבד עליו. מחזות, זכרונות ורעיונות משונים התרוצצו בקרבו במהירות נפלאה ובבירור גמור זה אחר זה: פעם ראה, והנה הוא מוזג סם מרפא לחולה והסם נשפך אל מעבר לכף, פעם ראה את ידיה הלבנות של המילדת ופעם את אליקסיי אלכסנדרוביץ בעמידתו המשונה על ברכיו לפני המטה.

“להרדם! לשכוח!” אמר אל לבו, ומובטח היה, ככל איש בריא בזמן שהוא עיף ומבקש לישון, שעוד מעט ותפול עליו תרדמה. ובאמת התחילו רעיונותיו מתבלבלים כרגע, ומיד התחיל שוקע בתהום הנשיה. כבר התחילו גלי ים החיים שמחוץ להכרתו להתנגש על ראשו, ופתאום לפתע נזדעזע, כאילו חלפהו זרם איליקטרי חזק ואמיץ. בכל גופו נרתע למעלה על נוצות דרגשו ויתר ממקומו בבהלה וישען בשתי ידיו ויעמוד על ברכיו. עיניו נפקחו לרוחה, כאילו לא נתנמנם גם ברגע קטן, והכבדות שחש בראשו והתשישות שבכל אבריו היו כלא היו.

“יכולים אתם להשכין לעפר כבודי”, חזר ושמע בכח דמיונו מפי אליקסיי אלכסנדרוביץ אף ראה אותו לפניו וכן ראה גם את אנה, בעוד פניה פני להבים ועיניה הנוצצות מוסבות באהבה וברצון לא אליו, כי אם אל אליקסיי אלכסנדרוביץ; גם את עצמו ראה, את דמות דיוקנו בשעה שהסיר אליקסיי אלכסנדרוביץ את ידיו מעל פניו, ולפי מה שנראה לו היה מראהו מראה טפש מגוחך. וישב ויפשוט את רגליו וישכב על דרגשו כבראשונה ויעצום את עיניו.

“להרדם! להרדם!” חזר ואמר אל לבו. אבל בעינים עצומות היטיב עוד יותר לראות את אנה, שנראתה אליו הפעם בפניה שהיו לה בערב יום התחרות, שזכרו חי בקרבו.

– כל זה עבר ולא ישוב עוד, חפצה היא למחות כל זה מעל לוח לבה. ואני לא אוכל לחיות בלעדיה. איכה נוכל אפוא להשלים, איכה נעשה שלום בינינו? – אמר בקול וישנה את דבריו פעמים אחדות שלא מדעתו. מפני השנות הדברים האלה לא נראו אליו שאר המחזות והזכרונות המרובים, אשר ידע כי התעוררו בקרבו והנם דוחקים זה את זה. אך לא לזמן רב היה דבורו למעצור להם. ושוב התחילו מתרוצצים בקרבו במהירות משונה זכרונות נעימים זה אחר זה ועמהם יחד גם זכר חרפת האחרונה. “הסירה את ידיו”, קוראה אנה באזניו, וזה מסיר את ידיו והוא מרגיש, כי פניו מביעים בושה וטפשות.

ובכל זאת שכב והתאמץ להרדם, אף על פי שלבו אמר לו, שאין לו כל תקוה להרדם, ובחפצו להנצל ממחזות חדשים שנה בלחש מאמרים מקוטעים שנפלו לתוך פיו במקרה; ויט אזנו, והנה דברים אלה נאמרים ונשנים בלחישה משונה של אדם שנטרפה דעתו: “לא ידעתי להוקיר, לא ידעתי להחזיק בטוב”.

“מה זאת? האם אני יוצא מדעתי? – אמר אל לבו. – אפשר שכן הוא. מפני מה אנשים יוצאים מדעתם, מפני מה מאבדים עצמם לדעתו, אם לא מפני מעשים כאלה?” השיב אמריו לו ויפקח את עיניו וירא, והנה אצל ראשו כר מרוקם מעשי ידי ווריה אשת אחיו, ויפלא הדבר בעיניו. ויגע בציצת הכר וישתדל לזכור את ווריה ואת היום אשר ראה אותה בפעם האחרונה. אבל קשה היה לו מאד להרהר בדבר שלא מעניני השעה שלו. “לא צריך להרדם!” קרא בלבו ויקח את הכר וילחץ אליו בראשו, אבל עוד הוצרך להתאמץ שתהיינה עיניו עצומות. אחרי כן קפץ וישב. “כלה ונחרצה”, - אמר בלבו. – יש להתבונן מה לעשות. מה חלק עתה? במעוף הרהוריו עבר במהירות על כל עניני חייו שמחוץ לאהבתו זאת.

“רדיפת הכבוד? סירפוחובסקוי? מרום עם הארץ? חצר הקיסר?” גם אחד מאלה לא משך את לבבו אחריו. כל אלה היו דברי חפץ קודם לזה, ועתה כמוהם כאין. בהרהורים אלה קם מדרגשו ויפשוט את מעילו וירפה את חגורו ויגל את לבו השעיר כדי להקל את נשימתו, וילך הנה והנה בחדר. “כך יוצאים בני אדם מדעתם וכך הם שולחים יד בנפשם… שלא לבוא לידי בזיון”, הוסיף בדבור מתון.

וורונסקי נגש אל הדלת ויסגרנה; אחרי כן נגש אל השולחן, ועיניו הביטו נכחן בלי נוע וטורי שניו נלחצו זה לזה, ויקח אקדוח בידו ויתבונן בו ויסב את קנה היריה אליו וישקע בהרהורים. כשני רגעים עמד בלי נוֹע, בראש כפוף, ובפנים מביעים עיון עמוק, עמוד והרהר, והאקדוח בידיו. “מובן מאליו”, אמר אל לבו, כמי שבא לידי מסקנה שאין עליה תשובה אחרי עיון הגיוני ארוך ומדויק. באמת היה גם “מובן מאליו” זה שסמך עליו כעל הכרעה הגיונית, אך פרי זכרונות ומחזות שחזרו ועברו בו עשרות פעמים בשעה ההיא, וגם מאותו המין היו: זכר הטובה הרבה שאבדה שלא על מנת לחזור, מחזה חיים שאין בהם טעם לימים הבאים והכרת הירידה והחרפה; ואחת היתה גם המסקנה שיצאה לו מהדמיונות והרגשות האלה.

“מובן מאליו”, אמר בהגיעו בפעם השלישית אל מהלך זכרונותיו ורעיונותיו שנהיה למעגל קסמים בקרבו וישם את האקדוח אל עבר לבו שמאלה וינע בכח בכל כף ידו, וכמו קפץ אותה פתאום בחזקה, וימשוך ביד האקדוח. קול יריה לא שמע, אבל הוכה מכה עזה על לבו, ורגליו נמוטו. בחפצו להאחז בקצה השולחן, נפל האקדוח מידו, והוא כשל וישב על הארץ ויבט על סביבו בתמהון. כי לא הכיר את חדרו, בהביטו מלמטה אל רגלי השולחן הכפופים, אל קופסת הנירות ואל עור הנמר. לקול חריקת צעדיו המהירים של משרתו שהגיע לאזנו מחדר האוכל, התחיל זוכר את אשר לפניו ויחזק ויעיין בדבר ויבן, כי הוא יושב על גבי קרקע, ובראותו דם על עור הנמר ועל ידו הבין, כי ירה על עצמו.

“מעשה טפשות הוא! יריתי והחטאתי!” אמר ויגשש בחפצו לאחוז באקדוח. האקדוח היה מוטל אצלו, אבל הוא חפשו ממנו והלאה. בחפשו נטה הצדה, ומבלי יכולת לשמור את שווי המשקל, נפל ודם רב פרץ ממנו.

המשרת ההדור בלבושו ובשני קצות זקנו, אשר התאונן תמיד באזני מרעיו על רפיון עצביו, ראה את אדוניו נופל ארצה ויתחלחל מאד ויעזבהו מתבוסס בדמו וירץ לקרוא לעזרה. מקצה שעה אחת באה ווריה אשת אחיו של וורונסקי ובעזרת שלשת הדוקטורים, אשר שלחה לבקשם בכל חלקי העיר ואשר נזדמנו שלשתם יחד, השכיבה את הנפצע על המטה ותשאר אצלו לשרתו בחליו.

יט.

טעות היתה בידי אליקסיי אלכסנדרוביץ, שבלכתו להראות אל אשתו, לא עלתה על דעתו כי אפשר שתתחרט בכל לבה ויסלח לה ושתחיה עוד מחליה, וכל תוקף טעותו הוברר לו אך מקצה שני חדשים אחרי שובו למוסקבה. אך לא בזה לבד טעה, לא רק באשר לא שם לבו לאפשרות מקרה זה, כי אם גם באשר עד יום בואו לפני אשתו הגועת לא ידע בעצמו את לבבו. בעמדו לפני מטתה נכנע בפעם הראשונה בימי חייו מפני עצמת רגש החמלה, אשר התעורר בקרבו מדי פעם בפעם למראה אנשי מכאובות ואשר נחשב בעיניו עד היום ההוא למדה שאינה מהוגנת ושראוי לו לבוש בה. חמלתו עליה וחרטתו על בקשו מות לה וביחוד שמחתו על העונג הצפון לאדם במחילה שהוא מוחל על עלבונו הביאוהו לידי כך, שלא רק בטלו כעסו ומכאובו פתאום, כי אם גם מצא נחת רוח, אשר לא היתה לו כמוה מימיו. פתאום התבונן, כי מה שהיה לו למקור כעש ומכאובים נהפך לו למקור נחת ועונג רוחני; מה שנראה כשאלה שאין עליה תשובה, בימים אשר היה קובל, מוכיח ומלא שנאה, נעשה לדבר פשוט וברור מאז החל לסלוח ולאהוב.

בגלל צרות אשתו ובגלל אשר התחרטה סלח לה ויחמול עליה. וכן סלח לוורונסקי ויחמול גם עליו, ביחוד אחרי אשר הגיעה אליו השמועה על דבר מעשהו הנורא. גם על בנו חמל יותר מבראשונה, ולבבו הכהו, על כי לא השגיח עליה כל צרכו. אך אל הילדה הביט ברגש מיוחד, לא רק בחמלה, כי אם גם בחבה. בראשונה היה דואג לה לילדה ההיא, - אשר ידע, כי לא בתו היא ואשר היתה עזובה בימי מחלת אמה וצפויה אלי מות אילו לא דאג לה הוא, - אך מחלה לבד, אבל בהתעסקו בזה נתחבבה עליו שלא מדעתו. פעמים אחדות ביום היה נכנס לחדר המיוחד לה ויושב שם הרבה, והמינקת והאומנת, שבתחלה היו דבריהן מסתתמים בעודו לנגדן, הורגלו לראותו שם ולא התבוששו עוד בפניו. לפעמים היה יושב חצאי שעות אצל הילדה הישנה, יושב מחריש ומביט אל פרצופה הקטן והמכווץ, שמראהו אדמדם כמראה כרכום, ומתבונן בתנועות מצחה המתקמט ובכפיה הרכות והעגולות, שגררה בגביהן את עיניה ואת אפה, ואצבעותיהן היו כפופות. ברגעים כאלה ביחוד היה שוקט ושמח בחלקו ולא ראה במצבו כל דבר שאינו מצוי ושהוא טעון תקון או שנוי.

אך ברבות הימים התברר לו, כי אף על פי שמצבו זה פשוט וטוב לו, לא ינתן לו לשהות בו כל ימיו. לבו ראה, כי מלבד הכח הרוחני הנעלה אשר היה נר לרגליו, משל בו עוד כח גדול כזה או יותר מזה, והוא כח גס, שסופו למנוע ממנו את מנוחת הנפש הנכנעת שהוא רוצה בה. לבו ראה, שהכל מביטים אליו ומתפלאים שאינם מבינים את דרכו ומחכים הם לאיזה מעשה שהוא צריך לעשות. וביחוד ראה עד כמה אין היחס שבינו לבין אשתו נכון ומסוגל להתקיים.

כאשר עברה רוח הטהרה, אשר השרתה עליה סכנת המות, התחיל מכיר בה, שהיא יראה מפניו, שהוא למשא עליה ושאינה יכולה להביט הבטה ישרה אל עיניו; שהיא כמבקשת דבר, אלא שאינה מוצאה עוז בנפשה להגיד לו מה בקשתה, ושגם היא רואה, שלא יארכו ימי היחס הזה בינותם, ומחכה למה שהוא עתיד לעשות.

בסוף חודש פברואר חלתה הילדה, אשר נקרא שמה כשם אמה אנה. אליקסיי אלכסנדרוביץ בא בבוקר אל חדר הילדים ויצו לקרוא לרופא ויסע כדרכו אל המיסטריום. ככלותו שם את עבודת יומו שב הביתה בשעה הרביעית ויבוא אל הפרוזדור וימצא שם משרת יפה מראה מעוטר ברקמת זהב, וצוארון עור דוב עליו, והוא מחזיק בידו אדרת נשים לבנה של עור כלב אמיאיקאי.

– מי פה? – שאל אותו אליקסיי אלכסנדרוביץ

– הנסיכה יליסבטה פיאודרובנה טברסקיה – ענה המשרת, ונדמה לו לאליקסיי אלכסנדרוביץ שבצחוק קל על שפתיו ענה על שאלתו.

בכל הימים הרעים ההם התבונן אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי מיודעיו מבני מרום עם הארץ, והנשים ביחוד, מרבים להשתתף במצבו ובמצב אשתו. הוא ראה בפני כל מיודעיו אלה שמחה מסותרת בקושי, אותה השמחה שראה אז בעיני האדבוקט ועתה בעיני המשרת. כולם כמו מלאו גיל וחדוה, כמו באו לחגיגת נשואים. כל רואהו שאל אותו לשלום אשתו כמעט בשמחה מגולה.

חברת הנסיכה טברסקיה לא נעמה לו לאליקסיי אלכסנדרוביץ גם בגלל הזכרונות שהעירה בו גם באשר לא אהב אותה בכלל ועל כן הלך מיד אל חדרי הילדים. בחדר הראשון שכב סיריוז’ה על השולחן, ולבו למטה, ורגליו על אחד הכסאות, וישרטט איזו צורה ויפטפט בתום לב.

האנגלית, אשר ישבה אצלו, כי בימי מחלת אנה נכנסה תחת הצרפתית ומלאכת סריגה בידיה, קמה בחפזון ותקוד ותגע בנער להורידו מעל השולחן.

אליקסיי אלכסנדרוביץ העביר ידו על שערות בנו וישב למורה על שאלתה לשלום אשתו וישאל אותה מה אמר הדוקטור על הילדה.

– הדוקטור אמר, כי אין כל סכנה ויצו לרחצה באמבטי.

– אבל כואבת היא גם עתה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויט אזנו לקול צעקת הילדה שבחדר הסמוך.

– אני, אדוני, חושבת, כי המינקת לא תכשר, - אמרה האנגלית בבטחה.

– מפני מה תחשבי כזאת? – שאל אליקסיי אלכסנדרוביץ ויעמוד.

– כן היה גם בית הגרפינה פול. בראשונה שאלו בדוקטורים, ואחרי כן הוברר, שהילד אך רעב תמיד: לא היה חלב למינקת.

אליקסיי אלכסנדרוביץ התחיל מהרהר ויעמוד סיקונדות אחדות ויבוא אל החדר השני. הילדה שכבה, וראשה כפוף לאחוריה, ותפרפר בידי מינקתה ולא רצתה לא לקחת את השד המסובלה בבשר ולא למנוע קולה מצעקה, אף על פי ששרקו לה מינקת והאומנת יחדיו, כי גם האומנת גחנה עליה.

– עוד לא רוח לה? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– אין שלום לה, - ענתה האומנת בלחישה.

– מיס אידוארד אומרת, כי אפשר שאין חלב למינקת.

– גם אני כן אדמה, אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– ולמה לא הגדת?

– למי יכלתי להגיד? הלא אנה ארקדייבנה חולה כל הימים האלה, - אמרה האומנת כמתרעמת.

האומנת היתה משרתת שנושנה בבית. אבל גם בדבריה הפשוטים האלה מצא אליקסיי אלכסנדרוביץ רמז למצבו המשונה.

והילדה הוסיפה לצעוק ותרם קולה יותר ויותר עד כי כבדה נשימתה וקולה נצרד. האומנת הניפה יד ותקרב אליה ותקח אותה מעל ידי המינקת ותלך הלוך ונענע אותה.

– יש לבקש מאת הדוקטור שיבדוק את המינקת, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ.

המינקת, אשה בריאה למראה ומקושטת, בטאה איזו דברים בהברת החוטם, כי רגזה מדאגה, פן ידיחוה מפקודתה ותסתר את שדיה הגדולים ותצחק צחוק קל של בוז על דבר הספק שהוטל במדת חלבה. ואליקסיי אלכסנדרוביץ מצא גם בצחוק קל זה רמז למצבו.

– ילדה אומללה! – אמרה האומנת ותשרוק לילדה בקול דק ותוסף ללכת בחפצה להרגיעה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ ישב על כסא ויבט בפנים מלאים דאגה ועוצב אל האומנת ההולכת הנה והנה.

כאשר שתקה ילדה והונחה בעריסתה העמוקה, והאומנת תקנה את הכר תחת ראשה ותלך לה קם אליקסיי אלכסנדרוביץ ויקרב אל הילדה בלאט ובכבדות, על קצות אצבעות רגליו. ברגע אחד החריש ויבט אליה בפניו העצובים; אך פתאום הופיע צחוק על פניו וינע את שער ואת עור מצחו, ואחרי כן יצא בלאט מן החדר.

בחדר האוכל צלצל ויצו את המשרת, שנכנס לקול צלצולו לחזור ולקרוא לדוקטור. לבו זעף על אשתו, על כי לא דאגה לילדה הנחמדה הזאת, ובעודנו זועף לא רצה ללכת אליה וגם את בטסי לא רצה לראות; אך מהרה השיב אל לבו, כי אפשר שתתמה אשתו, על כי לא נכנס לחדרה כפעם בפעם, ויתאפק וילך אל חדר המשכב. בקרבו על היריעה הרכה אל הדלת, הגיעה לאזניו שיחה, אשר לא רצה לשמעה.

– אילו לא נסע מזה, הבינותי מפני מה אתם ממאנים גם שניכם. אבל אישך עומד בודאי למעלה מדעה כזאת, - אמרה בטסי.

– לא למען אישי, כי אם למעני לא אחפוץ בזה. על נא תדברי כזאת! – ענתה אנה בקול יוצא מלב נסער.

– אבל אי אפשר, שלא תחפצי להתפטר בנתינת שלום מהאיש, אשר שלח יד בנפשו בגללך..

– דוקא בגלל זה אינני רוצה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד מלכת, ופניו הביעו בהלה והודאה על דבר פשע, אף התחיל חוזר בלאט לאחוריו, אבל השיב אל לבו, שלא לפי כבודו הוא, ויגנח וישב וילך אל חדר המשכב. כרגע נחבאו קולות המדברות, והוא נכנס לחדר.

אנה ישבה על הדרגש העותומני, ושמלת בית עליה, ושערה השחור, שנכסם מפני הקרחת, כסה את ראשה בדמות מגרדת כדורית מעובה. בכניסתו נפלו פניה פתאום כבכל פעם ותורד את ראשה ותבט בעיניה בדאגה על בטסי. ובטסי ישבה אצלה בלבושי המודה האחרונה וצניפה הקטן מרחף על ראשה כגולה קטנה על אבוקת מנורה, ושמלתה מראה אפר כחלחל, שרצועות ארוכות עוברות בו, והרצועות עקומות, יוצאות מעבר פניה בחלקה העליון של השמלה ועוברות אל חלקה התחתון לאחוריה; וכשנכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ זקפה בטסי את גזרתה השטוחה והגבוהה ותרכן ראשה ותקדם פניו בבדיחה קלה.

– אה! – קראה כמתפלאה על בואו. – שמח אשמח, כי מצאתי. בביתך. הן לא תראה ולא תמצא בקרבנו, מראשית מחלת אנה לא ראיתיך ואני שמעתי הכל, את כל יגיעותיך ידעתי. אכן בעל טוב אתה עד להפליא! – אמרה ותבט אליו בפנים מסבירים ומלאים חבה, וכמו נתנה לו מטבעת כבוד על חסדו אשר עשה לאשתו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ הרכין ראשו בקרירות דעת וישק את יד אשתו וישאלה לשלומה.

– כמדומה לי, כי רוח לי, - אמרה לו והשתדלה שלא לפגוש בעיניה את מבטו.

– אבל על פניך כמראה חום קדחת, - אמר לה בהדגשת מלת “קדחת”.

– הרבינו לדבר יחד, - אמרה בטסי, - רואה אני כי נהגתי מנהג אגואיסמוס, והנני לנסוע מזה מיד.

בטסי קמה, אבל אנה נתאדמה פתאום ותאחז בידה במהירות.

– לא, שבי נא עוד פה. עלי להגיד לך… לא, כי לך עלי להגיד זאת, - אמרה בפנותה אל אליקסיי אלכסנדרוביץ וצוארה ומצחה לבשו אודם. – אינני רוצה ואינני יכולה להסתיר ממך דבר.

אליקסיי אלכסנדרוביץ חרק באצבעותיו ויורד את ראשו.

– בטסי אמרה לי, כי הגרף וורונסקי רוצה לבוא אלינו להתפטר לפני נסעו לטשקנט – בדברה לא הביטה אל פני אישה, וברור היה, כי נחפזה להגיד את כל זה, אף על פי שכבד הדבר ממנה מאד. – ואני השיבותי, כי לא אוכל לקבלו.

– את אמרת לי, רעותי, כי הדבר יהי תלוי באליקסיי אלכסנדרוביץ – תרגמה בטסי את דבריה.

– אכן אינני יכולה לקבלו, וגם אין לזה כל… פה עצרה במלים פתאום ותבט אל אישה דרך שאלה (והוא לא הביט אליה) – כללו של דבר איני רוצה…

אליקסיי אלכסנדרוביץ קרב אליה יותר ויאמר לאחוז בידה.

היא הזיזה את ידה לסלקה מאצל כפו השלוחה אליה, כף לחה ומכוסה גידים גדולים ונפוחים, אבל נמלכה ושלטה ברוחה ולחצה את ידו.

– אני מודה לך בכל לב על בטחך בי, אבל… אמר אליה ומליו נעתקו, בראותו למבוכתו ולמורת רוחו, כי הדבר שהיה יכול לגמרו על נקלה ובבירור בינו לבין עצמו אי אפשר לו לדון בו במעמדה של הנסיכה טברסקיה אשר ראה בה את צל דמות הכח הגס המושל בו לעיני הבריות והמפריע אותו מלכת כלבבו בדרכי האהבה והמחילה. על כן עצר במלים ויבט אל הנסיכה טברסקיה.

– שלום לך, מחמד נפשי, - אמרה בטסי ותקם ותשק לאנה ותצא, ואליקסיי אלכסנדרוביץ יצא אתה לשלחה.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, ידעתי אותך, כי איש חסד ואמת אתה, - אמרה בטסי ותעמוד בחדר האורחים הקטן ותלחץ את ידו שנית ובהתאמצות מיוחדה. – אני אינני נוגעת בדבר, אבל אני אוהבת אותה ומוקירה אותך כל כך, שאני מוצאה עוז בנפשי להשמיע עצתי. קבלהו נא, אליקסיי אלכסנדרוביץ

– אני מודה לך, גברתי על השתתפותך ועל עצתך. אך את השאלה, אם תוכל אשתי לקבל את אחד האנשים הרוצים לבוא לפניה אם אין תפתור היא בעצמה.

את הדברים האלה אמר בגבות עינים מורמות למעלה דרך כבוד לעצמו, כמו שהורגל, - אבל השיב אל לבו מיד, כי על כל פנים אי אפשר שיהי דרך כבוד לו במצבו זה. וזאת ראה גם בצחוק הלעג העצור, שנראה על שפתי בטסי, בשימה את עיניה עליו אחרי אמרו את הדברים האלה.

כ.

אליקסיי אלכסנדרוביץ גחן לפני בטסי בטרקלינו וישב וילך אל אשתו. היא שכבה על מטתה, אך בשמעה את קול רגליו מהרה ותשב כבראשונה ותתבונן בו בחרדה. הוא הכיר בה שבכתה ברגעים ההם.

– אני מודה לך מאד על בטחך בי, - חזר ואמר בלשון קצרה רוסית מה שאמר במעמדה של בטסי בלשון צרפת וישב אצלה. כשהיה מדבר אליה רוסית ובלשון יחידה, היה דבורו זה מרגיז את אנה בלי הפוגות – וכן אני מודה לך מאד על החלטתך. גם אני חושב, כי אחרי אשר גמר לנסוע אין כל חפץ לו עוד לגרף וורונסקי לבוא הנה. ואולם…

– הלא כבר אמרתי זאת, ומה חפץ לשנות את דברי? – נכנסה אנה לתוך דבריו בבלי יכולת להתאפק מהביע רגזה. “אין כל חפץ לאיש, - אמרה אל לבה – לבוא להתפטר מהאשה אשר הוא אוהב ואשר הואיל לאבד עצמו וגם אבד בגללה ואשר לא תוכל לחיות בלעדיו. אין כל חפץ!” היא נשאה בשרה בשניה ותורד את עיניה הנוצצות על ידיו המכוסות בגידיהן הנפוחות, שהיו משפשפות זו את זו באותה שעה; - אל נא נדבר בזה עוד עד עולם, - הוסיפה בקצת מנוחה.

– אני הנחתי לך לפתור את השאלה הזאת בעצמך, והריני שמח בראותי.. החל אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– כי רצוני מתאים לרצונך, - סיימה אנה תחתיו ותרגז על דברו במתינות יתרה, בשעה שהיא יודעת מראש, כל מה שהוא עתיד לאמור.

– כן הוא, - הסכים לה אליקסיי אלכסנדרוביץ, - ולא מחכמה מתערבת הנסיכה טברסקיה בעיני בית קשים כאלה. ביחוד היא…

– אני לא אאמין לשום דבר ממה שאומרים עליה, - אמרה אנה במהירות, - אך זאת אדע, כי היא אוהבת אותי בכל לבה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח וידום. ואנה התעסקה בציציות שמלתה הביתית, ופניה מלאו דאגה, ותבט אליו לרגעים בגועל נפש, אשר חשבה לה לחטאה, אך לא יכלה לכבוש את יצרה זה. רק דבר אחד בקשה לה – להנצל מחברתו של זה.

– הנה שלחתי לקרוא לדוקטור, - אמר אליקסי אלכסנדרוביץ

– שלום לי, למה לי דוקטור?

– לא לך, הילדה צועקת, ושמעתי אומרים שאין חלב למינקת למדי.

– ולמה לא נתת לי להיניק, כאשר התחננתי אליכם? אבל אין חלוק בדבר (ואליקסיי אלכסנדרוביץ הבין מה פירושה של קריאה זאת) ילדה קטנה היא, ואין חולק עליה. – לדברים האלה צלצלה ותצו להביא אליה את הילדה. – אני בקשתי להיניקה בעצמי, ולא נתנו לי, ועתה מוכיחים אותי על זה.

– אינני מוכיח…

– לא, כי מוכיח אתה! אלי! אלי! מדוע לא מתי! – אנה התחילה בוכה. – סלח נא לי, נפשי מרה לי, אני רוגזת חנם, - אמרה אליו, כי שמה לבבה על דרכיה. – אך סורה נא מזה..

"לא, אי אפשר שימשך הדבר באופן זה גמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, בצאתי מלפני אשתו. עד היום ההוא לא ידע ידיעה ברורה כל כך, עד כמה משונה מצבו בעיני הבריות ועד כמה הוא […] לאשתו ומה רב עזוזו של אותו הכח הגס הנסתר הדורש מאתו לשנות נגד רצונו את היחס שבינו לבין אשתו. אך ביום ההוא נפקחו עיניו וירא שכל הבריות שבחבורתו, ואשתו בתוכם דורשים מאתו איזה דבר, אך לא יכול להבין מה הדבר ההוא. בין כה הרגיש, כי רגש זעם מתעורר בקרבו על זה וזעמו מפריע את מנוחתו ומבטל את כל הטוב שבמעשהו. לפי מה שנראה לו היה מוטב לה לאנה לשים קץ להתחברותה עם וורונסקי, אבל אם כולם חושבים שזה אי אפשר הריהו נכון לתת לה להוסיף ללכת בדרכיה הראשונים, ובלבד שלא ישאו הילדים חרפה על זה ושלא ילקחו הילדים ממנו ולא ישונה מצבו. כל זה יהיה רע מאד, אבל, סוף סוף נבחר לו זה מהתפרדות גלויה, אשר תתן אותה לשמצה ותאבד טובה הרבה גם ממנו. אך לבו ראה, כי גבר אין אונים הוא, כי הכל חולקים עליו ולא יתנו לו לעשות מה שהוא חושב עתה לדבר פשוט וטוב ויכריחוהו לעשות את הרע הנחשב לטוב בעיניהם.

כא.

עוד לא הספיקה בטסי לצאת מן הטרקלין, והנה סטיפן ארקדייביץ לקראתה בפתח, והוא בא מחנות ייליסייב, שנתקבלו בה צדפות חיות.

– אה! גברתי הנסיכה! אך זאת פגישה נעימה! – אמר אליה ואני הייתי בביתך.

– אך פגישת רגע היא זו, כי נוסעת אני מזה, - אמרה בטסי בבדיחה ותחל לשים נעלי־יד על ידיה.

– המתיני נא, גברתי, אל נא תחפזי לנעול, אשקה נא את ידך, יותר מכל המנהגים הישנים שחזרו ונתקבלו אני מחבב את הנשיקה על גבי היד, - אמר סטיפן ארקדייביץ וישק את ידה. – ומתי נתראה?

– אינך ראוי לזה, - ענתה בטסי בבדיחה.

– לא, ראוי אנטי מאד, כי הייתי לאדם הגון שבהגונים. אני מתקן לא רק את עניני ביתי, כי אם גם עניני בתים אחרים, - אמר אליה, ופניו הביעו טרדה ויגיעת נפש.

– על זה אשמח מאד, - אמרה בטסי, אשר הבינה מיד, כי הוא רומז על עניני אנה, ותשב עמו אל הטרקלין ויעמדו שניהם שם באחת הפנות. – הלא יציק לה עד מות, - לחשה לו בטסי בסגנון דברים יוצאים מן הלב. – זה אי אפשר, אי אפשר…

– אני שמח מאד שכך דעתך, - אמר סטיפן ארקדייביץ וינענע בראשו בפנים מלאים רחמים ובקשת עצות. – בעבור זה באתי לפטרבורג.

– כל העיר הומה על זה, - אמרה בטסי. – דבר כבד מנשוא הוא. היא הולכת ונמקה. הוא איננו מבין, כי היא מאותן הנשים, שרגשותיהן לא דבר ריק הם להן. אחת משתי אלה: או יבוא זה ויוליכנה אחריו באומץ לבב או יתן לה זה פטורים. אבל עתה היא מתנוונה והולכת.

– כן, כן… כדבריך כן הוא.. אמר אובלונסקי באנחה. – ואני באתי בשביל זה. אף אמנם לא בשביל זה בלבד… הנה שמוני “קאממערהערר”, והרי זה טעון הודיה; אבל ענין זה של אנה עיקר לי.

– יהי אלהים בעזרך! – אמרה בטסי.

סטיפן ארקדייביץ יצא עמה אל הפרוזדור החיצון לשלחה וישק שנית את ידה, ולמעלה מנעל־היד נשק לה, במקום הדופק, ויפטפט באזניה דברי הבל מגונים אשר לא ידעה אם ראוי לה לרגוז עליהם או לשחוק, ואחרי כן הלך לו אל אחותו ויבוא אל חדרה, והנה עיניה זולגות דמעות.

אף על פי שהיה לבו טוב עליו מאד ביום ההוא, עבר כרגע ובטבעיות מגולה אל נעימת ההשתתפות וההתעוררות הנאוה למצב רוחה וישאלה מה שלומה ואיך בלתה את שעות הבוקר.

– בצרה גדולה. גם את היום, גם את שעת הבוקר, גם את כל ימים הקודמים והבאים יחדיו – השיבה לו אנה.

– כמדומה לי, שאת נגררת הרבה אחרי המרה השחורה. צריך להתנער, צריך להביט הבטה ישרה אל החיים. ידעתי כי קשה הוא אבל…

– שמעתי, כי יש אשר תאהבנה נשים אנשי עולה בגלל מדותיהם הרעות, - אמרה אנה פתאום, - ואני שנאתי אותו על המעשים הטובים שבידו. אינני יכולה לשבת עמו יחדיו.בינה נא זאת, מראהו משפיע עלי על כרחי ככח טבעי ומרגיז אותי עד להשחית. לא אוכל לשבת אתו, לא יעמד בי כח ומה אעשה? אומללה הייתי ואחשוב, כי אי אפשר שאהיה אומללה עוד יותר מבראשונה, אך מצב נורא ואיום כמצבי עתה לא יכלתי לשער. התאמין לדברי: ידעתי, כי איש טוב ונעלה הוא, כי טובה צפרנו מכל נפשי, ובכל זאת אני שונאה אותו. על גודל חסדו אני שונאה אותו, ואין לי בלתי אם…

כוונתה היתה לאמור “למות” אבל סטיפן ארקדייביץ לא נתן לה לגמור את דבריה.

– חולה ומורגזת את, - אמר לה; - האמיני לי, כי את מפרזת בלי גבול, אין כאן נראות כאלה.

באמרו זאת נראה גם צחוק על שפתיו. כל איש אחר לא היה עורב את לבבו לחייך, בדברו עם קשת רוח כזאת, מחשש זלזול בהלכות אך בחיוכו הורגשו רדיפת טובה וכמעט מנועם המדות המיוחד לנשים, ועל כן היה מוכשר לא לעלוב, כי אם לפייס ולהרגיע. דבריו שדבר בשפל קולו וחיוכיו הקלים היו נוחים ומרגיעים כשמן שקדים, וגם אנה הרגישה זאת מהרה.

– לא, סטיבה, - אמרה לו. – אני אבדתי, אבדתי! ורע עוד מזה: עוד לא לגמרי אבדתי, אינני יכולה לאמר, כי נגמר הכל; להפך, אני מרגשת, כי לא נגמר הדבר כולו. דומה אני למיתר נמתח בחזקה, שאחריתו להנתק מאליו. אך הדבר עוד לא נגמר.. ונוראה תהי אחריתו.

– לא נכון הדבר, אפשר להוריד בלאט את המיתר. אין לך מצב קשה שאין ממנו מוצא.

– רבות עיינתי בדבר. אין לפני אלא מוצא אחד…

גם הפעם הבין על פי מבטה המלא פחד, כי המוצא האחד הזה הוא, לפי דעתה, אך המות, וגם הפעם לא נתן לה לסיים.

– לא ולא, - אמר לה, - שמעיני נא, את, לא תוכלי לראות את מצבך כמו שאני רואה אותו. אחוה נא דעי לך בלי כחד מאומה. – עוד הפעם צחק בזהירות צחוק רך כשמן שקדים – אחלה נא מראשית דבר: הנה נשאת לאיש גדול ממך בעשרים שנה. בלי אהבה נשאת, או בלי דעת מה היא האהבה. נשערה נא, כי זאת היתה שגיאה.

– שגיאה נוראה! אמרה אנה.

– אבל אני שונה ואומר: כך היה מעשה. אחרי כן קרה אותך מקרה רע ותאהבי איש אחר. אכן מקרה רע הוא; אבל גם זה דבר שכבר נעשה. ואישך ידע וגם סלח לך. – אחרי כל מאמר ומאמר עצר במלים, כדי לתת לה זמן להשיב, אך היא לא השיבה דבר. – כן הוא. עתה עלינו לשאול: התוכלי עוד להוסיף שבת עם אישך? החפצה את בזה? החפץ הוא בזה?

– לא ידעתי, לא ידעתי מאומה.

– אבל בפירוש אמרת לי, כי לא תוכלי לנשוא עוד.

– לא, לא אמרתי. אני מבטלת את דברי הקודמים, אינני יודעת מאומה ואינני מבינה מאומה.

– אבל תני נא לי…

– אתה לא תוכל להבין זאת. רואה אני, כי הנני מעופפת אלי תהום וראשי למטה. אך אין לי להציל את נפשי גם אינני יכולה להנצל.

– אין דבר. אנחנו נפרוש לך מסך מתחת ונחזיק בך ולא תוטלי, רואה אני את לבבך. רואה אני כי לא תוכלי, לא תמצאי עוז בנפשך להגיד מה בקשתך, מה שאת מרגשת.

– לא אבקש דבר, כל מאום לא אבקש… ובלבד שיגמר כל זה.

– אבל הוא רואה ויודע זאת. האומנם תדמי כי לא למשא כבד כל זה גם לו? את מתענה, והוא מתענה, ומה תקותכם, כי תיחלו? וסדור כריתות מסיר כל מכשול בפעם אחת, - הביא סטיפן ארקדייביץ לאחרונה את רעיונו העיקרי לא בלי התאמצות מיוחדה ויבט אליה בעינים מסבירות.

אנה לא ענתה מאומה ותנע בראשה הגזוז דרך שלילה. אך על פי מראה פניה, אשר נגה עליהם פתאום זיום הקודם, ראה כי רק מאשר חשבה זאת לאושר גדול כל כך שאין לחכות לו, אמרה, כי אינו רוצה.

– צר לי עליכם מאד! ומה גדלה שמחתי, אילו עלתה בידי להשלים חפצי זה! – אמר סטיפן ארקדייביץ ויצחק הפעם צחוק חפשי מבראשונה. – אל נא תאמרי דבר! מי יתן והיה אלהים עם פי, למען אוכל להביע את כל רוחי. הנני הולך אליו.

אנה הביטה אליו בעינים נוצצות ולא אמרה דבר.

כב.

סטיפן ארקדייביץ נכנס לחדר עבודתו של אליקסיי אלכסנדרוביץ ופניו צהבו קצת כמו בבואו לשבת על כסאו, כסא היושב ראש, בבית הועד שלו. ואליקסיי אלכסנדרוביץ הלך הנה והנה בחדר, וידיו מופשלות לאחוריו, ויהרהר בענין שדבר בו גיסו עם אשתו.

– האינני מפריע אותך? – אמר סטיפן ארקדייביץ, אשר נבוך פתאום בראותו את גיסו, אף על פי שלא היה דרכו בכך. להסתיר את מבוכתו זאת הוציא את נרתק הפפירוסים אשר קנה לו ביום ההוא, נרתק של עור שמנעולו ממין חדש, וירח את ריח העור ויצא פפירוסה מתוכו.

– לא. ואתה בא לבקש דבר? – ענה אליקסיי אלכסנרוביץ בלי שמחה מגולה.

– כן הוא רוצה אני… אני צריך… כן, אני צריך לדבר עמך, - אמר סטיפן ארקדייביץ ויתמה על מבוכתו שלא היה רגיל בה.

פתאום נעור בקרבו רגש זה, ומשונה היה מאד על פי תכונת רוחו, ועל כן לא האמין, שקול יצרו הטוב הוא, האומר עליו, שהוא בא לעשות דבר שאינו הגון כלל. אבל הוא התחזק וכבש את הרגש הזה.

– אקוה, כי מאמין אתה באהבתי לאחותי ובחבתי הנאמנה לך ובכבוד שאני מכבדך בכל לבי, - אמר אליו, ופניו התאדמו בדברו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד ולא ענה דבר, אך פניו היו פני איש נכון לשאת ולסבול את כל אשר יוטל עליו, וסטיפן ארקדייביץ ראה זאת וישתומם.

– הנה חשבתי, חפצתי לדבר עמך על אודות אחותי ועל היחס שביניכם, - אמר סטיפן ארקדייביץ, ועוד לא סרה מעליו מבוכתו המשונה בעיניו.

אליקסיי אלכסנדרוביץ צחק צחוק עוצב וישם עיניו על גיסו ובלי ענותו דבר נגש אל השולחן ויקח משם מכתב, אשר לא הספיק לגמרו, ויתן.

– אני מעיין בזה בלי הפוגות. וזה המכתב, אשר החילותי ערוך אליה, בחשבי, כי בכתב איטיב להביע רוחי לה וכי בעודי לנגדה היא מתרגזת, - אמר אליו, בתתו לו את המכתב.

סטיפן ארקדייביץ לקח את המכתב ויבט בתמהון אל העינים העוממות, המכוננות אליו בלי נוע, ויחל לקרוא:

“רואה אני, כי בבואי לפניך אני למשא עליך. קשה היה לי מאד לקבל את הרעה הזאת בהודעה לי, אבל אני רואה, כי כן הדבר ואין לשנותו. אינני מאשים אותך, ובשמים עדי, כי בראותי אותך בימי חליך גמרתי בכל לבי לשכוח את כל אשר נהיה בינינו וליסד לנו חיים חדשים. אני אינני מתחרט ועד עולם לא אתחרט על המעשה אשר עשיתי; אך דבר אחד בקשתי, להיטיב לך, להיטיב לנפשך, ועתה אני רואה, כי לא עלתה זאת בידי. אמרי נא לי את, במה תושעי באמת ומה ימציא מרגוע לנפשך. הנני נכון להסכים לכל אשר ייטב בעיניך ויתאים לרגש היושר שבך.”.

סטיפן ארקדייביץ השיב לו את המכתב ויוסף להביט אל גיסו בלי דעת מה לאמור לו. שתיקה זו קשתה לשניהם כל כך, שהתחילו שפתי אובלונסקי רועדות כמו ממחלה, בעודו עומד ושותק בלי גרוע עיניו מעל פני קרינין.

– זה הדבר אשר חפצתי לאמור לה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויט הצדה.

– כן, כן… אמר סטיפן ארקדייביץ בלא כח להשיב, כי דמעות שמו מחנק לצוארו. – כן, כן, אני רואה את לבבך, - הוציא בשפתיו לאחרונה.

– חפץ אני לדעת מה חפצה, - אמר אליקסיי אלכסנדרוניץ.

– ירא אני, פן לא תבין גם היא בעצמה את מצבה. היא לא תוכל לעשות דין בדבר הזה, - אמר סטיפן ארקדייביץ. – הנה היא מדוכאה עתה, מדוכאה כפשוטו של דבר, מגודל חסדך עמה. כאשר תקרא את המכתב הזה, לא תעצור כח לאמור דבר, ורק תוריד את ראשה עוד יותר מבראשונה.

– כן הוא, אבל מה נעשה איפוא?… ואיך נברר… איך נדע את בקשותיה?

– אם תרשני לחוות דעי, אומר לך, כי על פי דעתי הדבר תלוי אך בך להגיד לה בלשון ברורה את המעשים אשר יועילו לפי דעתך לשים קץ למצב הזה.

– אם כן אתה חושב, כי נחוץ לשים קץ לו? – נכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ לתוך דבריו. – אבל איככה? – הוסיף וינף ידו נגד עיניו שלא כמנהגו: - אינני רואה כל מוצא.

– יש מוצא מכל מצב, - אמר אובלונסקי ויקם ויוסף בחום לב – כבר היו ימים, שרצית לפרד את החבילה… אם יתברר לך עתה, שאינכם יכולים לתת אושר זה לזה…

– האושר הוא דבר שפירושים שונים לו. אך נשערה נא, שאני מסכים לכל, שאיני רוצה לנפשי מאומה, איככה נצא ממצבנו?

– אם חפץ אתה לדעת מה שאני סובר בזה, - אמר סטיפן ארקדייביץ בבדיחתו הרכה, אשר דבר בה עם אנה. בדיחה זו משכה אחריה בחזקה את לב אליקסיי אלכסנדרוביץ, אשר הכיר בעצמו, כי גבר אין אונים הוא, ויכנע לפניה ויהי נכון להאמין לכל אשר יאמר לו סטיפן ארקדייביץ.

– דע לך, כי היא לא תגיד זאת לעולם. אבל אני רואה אך דרך אחד ורק בו לבד היא יכולה לחפוץ, - הוסיף סטיפן ארקדייביץ' – והוא בטול היחס הישן עם כל הזכרונות התלויים בו. על פי דעתי נחוץ לכם יחס חדש וברור לכל פרטיו והיחס הזה אינו יכול להוסד אלא על ידי חופש גמור לשני הצדדים.

– והוא כריתות, - נכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ לתוך דבריו בפנים מביעים גועל נפש.

– כן הוא, על פי דעתי אין לנו אלא כריתות, - שנה אחריו סטיפן ארקדייביץ. – בזמן שאיש ואשתו שרויים במצב כזה אין להם עצה טובה מזו. מה יעשו בזמן שהוברר לשניהם, שאי אפשר להם לשבת יחדו? ומקרה זה אפשר בכל עת.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח במרירות ויעצום עיניו.

– יש בזה אך שאלה אחת: אם חפץ אחד משניהם בנשואים חדשים? אם אין, אין לך דבר פשוט מזה, - אמר סטיפן ארקדייביץ, ובישנותו הלכה הלוך וחסור.

אליקסיי אלכסנדרוביץ קמט מצחו מנהמת לבו ויבטא איזו דברים ולא השיב מאומה. בכל אותו הענין שהיה פשוט מאד לדברי סטיפן ארקדייביץ, עיין אליקסיי אלכסנדרוביץ אלף אלפי פעמים, ונדמה לו, שלא רק אינו פשוט מאד, אלא שהוא אי אפשר לגמרי. הכריתות על פי מנהגי הכנסיה, שכבר ידע את כל פרטיהם, היתה לדבר שאי אפשר בעיניו על כי רגשי הכבוד לעצמו וכיבוד הדת לא התירו לו לשקר ולטפול על עצמו חטאת נאוף ועוד פחות מזה יכול להסכים לענות באשתו האהובה לו ולתתה לשמצה אחרי סלחו לה. ועוד מפני טעמים חשובים אחרים לא יכול להסכים לכריתות.

מה יהי גורל בנו אחרי הכריתות? להניחו בידי אמו אי אפשר הן לאמו הגרושה יהי בית אחר שלא כדין, והוא יהי שם בן חורג, ומצבו וחנוכו יהיו בודאי לא כתקונם. ואם ישאיר את בנו אצלו ידע, כי זאת תהיה דרך נקם, והוא מאן להנקם בה. אבל ביחוד מאנה נפשו בכריתות מטעם אחר, מדעתו, כי אם יסכים לזאת ישחית נפש אנה עד לאין מרפא. דברי דריה אלכסנדרובנה, שאמרה לו במוסקבה, כי בגמרו לשלחה, הוא זוכר אך את עניני עצמו ולא ישים לב שהוא מביא על אנה רעה אשר לא תצא ממנה כל ימיה, ירדו חדרי בטנו ובלבו נצטרפו הדברים האלה עם סליחתו שסלח לה ואהבתו לילדים, וכוונה מיוחדת על פי רוחו הכניס בהם. בהסכמה זו לשלחה, לעשותה חפשית, היה מנתק על פי דעתו את החוט האחרון, המחבר אותו אל חיי הילדים האהובים לו, ומוציא מידה את המשען האחרון בדרך הטוב ומצעידה בעצמו לבאר שחת. הן אם תהיה אשה גרושה מאישה, תהי לאשה לוורונסקי, ולא כדין תהיה לו, כי אם בהפרת החוקים וכדרך עוברי עבירות, כי על פי דיני הכנסיה הדתית אין האשה מותרת לחוץ כל זמן שבעלה קיים. “בראשונה תהיה לו, ובעוד שנה או שנתים יעזבנה, או היא בעצמה תלך ותהיה לאיש אחר, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו. – ואני בהסכמתי לכריתות דרך הערמה אהיה האשם בכל רעתה”. בכל זה עיין מאות פעמים וברי היה לו, שענין הכריתות לא רק איננו פשוט מאד, כמו שאמר לו גיסו, כי אם גם אי אפשר הוא לו לגמרי. בלבו לא האמין גם לאחד מדבריו של סטיפן ארקדייביץ, ועל כל אחת מסברותיו נכונו אתו אלפי פירכות, ועם זה הטה אזנו לו, כי הכיר בדבריו את קול הכח הגס המושל בו בכל דרכיו והעתיד להכניעו גם בה.

– כל השאלה היא: כיצד, באיזו תנאים תסכים לשלחה. היא איננה מבקשת מאומה, לא תערוב את לבבה לבקש דבר מאתך, והנה נותנת לך לבחור כאשר ייטב בעיניך כגודל חסדך.

– “אלי! אלי! על מה?” אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, בזכרו את פרטי סדור הכריתות בזמן שהבעל מחייב בה את עצמו ויכס את פניו בידיו מבושה, כמו שעשה וורונסקי.

– מורגז אתה, בין אבין זאת. אך אם תשים לב…

“וכי יכה אותך איש על לחיך הימנית, הגישה לו את השמאלית, וכי יפשיט אותך את מעילך תן לו את כותנתך” – הרהר אליקסיי אלכסנדרוביץ בדברי האבנגליון.

– כן, כן! – קרא בקול שריקה, - אני מקבל עלי את החרפה הזאת, גם מבני אסלק ידי, אך… אך האם לא טוב להמנע מזה? האולם עשה כטוב בעיניך…

אליקסיי אלכסנדרוביץ נטה מאצל גיסו ויסב פניו, כדי שלא יוכל גיסו לראותם, וישב על כסא אצל החלון. צערו ובשתו גדלו עד מאד, אבל באותה שעה הרגיש גם שמחה וקורת רוח על הגיעו למדרגה גבוהה כזאת של מחילה על עלבונו.

סטיפן ארקדייביץ נמלא רחמים ויחרש מעט ויאמר:

– האמינה לי, אליקסיי אלכסנרוביץ, כי היא תדע לערוך כראוי את נדבת רוחך. אך נראה שכך רצה אלהים, - הוסיף לאמור וירגש מיד, כי סיים בדבר שטות ובקושי עצר ברוחו מצחוק בעצמו על דבורו זה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ רצה לאמור דבר, אך דמעותיו הפריעוהו.

– הרי זו מין גזרה שנגזרה מן השמים, וצריך לקבלה כמו שהיא, אני מקבלה כמעשה שכבר נעשה ומתאמץ לעזור גם לה גם לך, - אמר סטיפן ארקדייביץ.

מלא השתתפות בצער יצא סטיפן ארקדייביץ מחדר גיסו ועם זה גם שמח בלבו, על כי עלתה בידו לבצע את הדבר. מובטח היה בגיסו, שלא ישוב מדברו. – ועל שמחתו זאת נוסף לו עוד שעשוע מיוחד, כי התחילו עולים על לבו דברי התולים וחידות בענין עסקנותו זאת, שהיה עתיד להתהדר בהם אחרי כן בחבורתו, ויהרהר בזה בנחת רוח ובבדיחה על שפתיו.

כג.

אנוש היה פצעו של וורונסקי, אף על פי שלבו לא נשרט, וימים אחדים רחף בין חיים למות. כאשר נמצא בו כח לבטא בפעם הראשונה איזו דברים היתה עמו בחדר אך ווריה גיסתו לבד.

– ווריה, - אמר ויבט אליה דרך איום, - שלא בכוונה יריתי על עצמי, גם אל נא תדברי בזה יותר וכן תאמרי לכל מכירינו. הלא הוא מעשה שטות גדולה מאד.

ווריה גחנה עליו, בלי השב דבר, ותבט אליו בפנים שוחרים משמחה. עיניו זכו, ולא נראה בהן כל סימן קדחת, אבל הביטו דרך איום.

– תודות לאלהים! – אמרה ווריה. – האם לא יכאב?

– פה יכאב מעט, - אמר וירמוז על לבו.

– אם כן אחבשך נא עוד הפעם.

בחבשה אותו, קפץ את לחייו הרחבות ויבט אליה בלי דבר דבר וככלותה אמר לה:

– לא הוזה אני, והנני מבקש מאתך, כי תשתדלי, שלא ישיחו בי, שיריתי על עצמי בכוונה.

– אין אומר כזאת. אבל מקוה אני, שלא תוסיף עוד לירות שלא בכוונה, - אמרה לו בבדיחה שיש עמה שאלה.

– אדמה, כי לא אוסיף, אבל מוטב היה לי… ענה בצחוק קל בפנים קודרים.

הדברים האלה והצחוק המר הזה הבהילו מאד את ווריה, אבל כאשר עברה הדלקת, והוא התחיל הולך ומתרפא, הכיר בעצמו, כי סרה מקצת צרתו. במעשהו זה כמו הדיח את כתמי החרפה והבוז אשר היו עליו על פי רגשותיו. עתה יכול לזכור במנוחה את אליקסיי אלכסנדרוביץ. עתה ראה את כל נדבת רוחו של זה ולא מצא בה קלון לעצמו. מלבד זאת חזר ובא בזה אל דרך החיים שהלך בה עד כה. מעתה ראה, כי אפשר לו להביט אל עיני הבריות בלי בוש ולהתנהג בכל דבר כפי שהורגל. הרגש האחד, אשר לא עצר כח לעקרו מלבו בכל יגיעותיו שיגע בלי הפוגות במלחמה עמו היה הצער הנורא שהצטער, על כי אבדה אנה ממנו לנצח. כבר גמר וקבל עליו להואש ממנו אחרי שובה אל אישה לבלתי עמוד עוד לעולם בינה ובינו, אחרי כפרו בדמו על חטאתו אשר חטא לאישה; אך לא יכול לעקור מלבו את יגונו על אבדן אהבתה, לא יכול למחות מעל זכרונו את רגעי האושר אשר היו לו עמה, אשר לא ערך אותם כראוי בזמנם, ועתה עמדו לפניו בכל זיום והדרם ולא נתנו להסיח דעתו מהם.

סירפוחובסקוי מצא לו משרה בטשקנט, והוא הסכים לקבלה ולא פקפק בדבר אפילו רגע קטן אחד. אך כאשר קרבו ימי נסיעתו כן קשתה עליו יותר ויותר פרידה זו, שחשב לו לקרבן חובה שאי אפשר להפטר ממנו.

כשנרפא פצעו והוא התחיל יוצא במרכבה מביתו ומכין את נפשו לנסיעה, אמר בלבו:

“מי יתן ויכולתי לראותה אך פעם אחת ולהטמן בעפר ולמות”. את רעיונו זה הביע לבטסי, בנסעו אל בתי מיודעיו להתפטר, וברצונו באה בטסי אל אנה ואמרה לה זאת בשמו, ואחרי כן הגידה לו בשמה, שאינה רוצה לקבלו.

“כך יפה לי, - אמר וורונסקי בלבו בשמעו זאת. – ילדות היתה זאת בי, ובלי ספק הייתי מאבד שארית כחי בה.”

וממחרת בבוקר באה אליו בטסי ואמרה לו, כי אובלונסקי הודיע לה, כי אליקסיי אלכסנדרוביץ נותן פטורים לאנה, ויכול הוא וורונסקי אפוא לראותה.

כשמעו מפיה זאת לא שם לב גם לשלח את בטסי כמנהגו של עולם וישכח את כל מה שגמר וקבל עליו ובלי שאול, מתי יוכל לראותה, איפה אישה עתה, מהר ויסע אל בית קרינין. במרוצה עלה במעלות, ועיניו לא ראו מי ומה נקרה לפניו, ואך בקושי עצר קצת במרוצתו ויבוא ברגלים ממהרות אל חדרה, ובלי התישב רגע ובלי שים לב לדעת, היש עוד איש בחדר אם אין, חבק אותה והתחיל מנשק לה נשיקות תכופות על פניה וידיה וצוארה.

ואנה ידעה, כי יבוא לבקרה ביום ההוא, וכבר הרהרה וגמרה בלבה מה ראוי לה לדבר עמו, אך לא הספיקה לאמור לו דבר מכל אשר היה עם לבבה, כי תאותו דבקה גם בה.אף אמנם חפצה נפשה לצננו ולהצטנן בעצמה, אבל אחרה לחפוץ בזאת. אש תאותו קדחה בה, ושפתיה רעדו כל כך, שזמן רב לא יכלה להוציא דבר מפיה.

– כן הוא, זכית בי, ולך אני – אמרה לאחרונה ותלחץ את ידיו אל לבה.

– כך היה צריך להיות! – אמר וורונסקי. – כל ימי חיינו צריך להיות כך עתה ידעתי זאת.

– אמת הדבר, - אמרה אליו, ותחבק את ראשו ופניה הלכו הלוך וחור. – אף על פי כן יש בזה איזה דבר נורא אחרי כל אשר נהיה.

– הכל יעבור, הכל יעבור, ואך טוב ושלום ירדפונו. אילו יכלה אהבתנו להתחזק עוד יותר, כי עתה היתה אך מתחזקת על ידי אותם הפרטים הנוראים שבה, - אמר וירם ראשו בצחוק קל ושניו החזקות נגלו בצחקו.

והיא לא יכלה להמנע מהשיב לו אף היא בצחוק כזה לא על דבריו, כי אם על האהבה שנשקפה מעיניו, ותאחז בידו ותעברה על לחייה המצוננות ועל ראשה הגזוז.

– אינני מכיר בשער הקצר הזזה. הנה יפית הרבה מבראשונה לנער דמית. אבל מה מאד יחורו פניך!

– אכן רפת כח אני, - אמרה בפנים שוחקים, ושפתיה חזרו והתחילו רועדות.

– לאיטליה נסע, שם תשובי לבריאותך.

– האומנם אפשר הדבר, שנהיה יחד לבדנו, אני ואתה, כאיש ואשתו, אשר בית מיוחד להם? – אמרה ותסתכל בעיניו מקרוב.

– ואני אך תמהתי, על כי לא היתה כזאת עד כה.

– סטיבה אומר, כי הוא מסכים לכל אשר יבוקש מאתו, אך אני אינני יכולה לקבל את חסדיו, - אמרה ותבט אל מעבר לפני וורונסקי בפנים מלאים הרהור: - אינני רוצה בכריתות, עתה אין חלוק בדבר בעיני. אך אינני יודעת, מה דעתו על אודות סיריוז’ה.

וורונסקי לא יכול להבין, איך יכלה לזכור ברגעי הפגישה הזאת את בנה ואת דבר הכריתות. האם לא אחד הוא?

– אל נא תדברי ואל תהגי בזה, - אמר ויהפוך את ידה החבוקה בידו ויתאמץ למשוך את לבה אחריו; אבל היא לא הביטה אל פניו.

– הה, מדוע לא מתי, הלא טוב מותי לי, - אמרה אנה ודמעותיה נזלו על שתי לחייה, אך קולה לא נתנה בבכי; אף התאמצה לצחוק, לבלתי העציבו.

על פי דעותיו והשקפותיו הקודמות של וורונסקי נחשב להרבה גדולה ולדבר שאי אפשר כלל להמנע מקבל את המשרה הכבודה והמסוכנה שנתנה לו בטשקנט. אבל בעת ההיא לא פקפק בדבר אפילו רגע אחד, כי אם הודיע שאינו רוצה במשרה ההיא, ובראותו, כי מתרעמים עליו בגלל זה בספירות הגבוהות, מהר ויתפטר מעבודת הממשלה.

בעוד חודש אחד נשאר אליקסיי אלכסנדרוביץ לבדו עם בנו בביתו, אנה נסעה עם וורונסקי חוצה לארץ ולא הסכימה לקבל פטורים בשום אופן.

 

ספר שלישי    🔗

חלק חמישי    🔗

א

הנסיכה שצֶ’רבַּצקַיה אמרה, כי אי־אפשר לחֹג את החתונה לפני ימי הצומות, שחָלו בעוד חמשה שבועות, אחרי אשר גם את חצי חפצי הנדוניה לא יכלה להכין בזמן קצר כזה; אך לא יכלה לבטל גם את דעתו של לֶוין, שאי־אפשר לדחות את החתונה עד לאחר ימי הצומות, כי דודתו הזקנה של הנסיך שצֶ’רבַּצקי חלתה מאד, והֻצרכו לחשוֹש לה, שמא תמות, ויוטל עליהם לדחות עוד יותר את זמן הנשואים, מפני ימי־אֶבְלָהּ. על־כן גמרה הנסיכה לחלק את חפצי הנדוניה לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן, ולחֹג את הנשואים לפני ימי הצומות; ויהי את לבבה להכין את הקטן שבשני חלקי הנדוניה מיד ולשלוח להם את החלק השני, את רֻבָּה של הנדוניה, לאחר זמן; והיטב חרה לה על לֶוין, על כּי לא יכול להשיב לה בכֹבד־ראש, אם הוא מסכים לכך או לא. וטובה היתה העצה הזאת גם מטעם אחר, מאשר נכונים היו בני־הזוג לנסוע מיד אחרי חתונתם אל הכפר, ושם לא יצטרכו לרֻבָּה של הנדוניה.

ולֶוין עוד לא יצא ממצב ההשתגעות, בו נדמה לו, שהוא ואשרו הם המטרה העִקרית והיחידה של כל היקום אשר על־פני האדמה, שאין צֹרך לו עוד לשים לב ולדאוג לשום דבר, ושכָּל מלאכתו נעשית ועתידה להֵעשות על־ידי אחרים. גם כל תכנית ומטרה לחייו בימים הבאים לא היו לו, גם שאלה זאת הניח לאחרים לפתור בעדו, מדעתו שהכל יֵעָשֶׂה יפה. סֶרגי איבַנוביץ' אחיו וסטֶפַּן ארקַדייביץ' והנסיכה הורוהו את המעשים אשר עליו לעשות, והוא היה אך מסכים להם בכל־דבר. אחיו לוה מעות בשבילו; הנסיכה יעצה אותו לצאת ממוסקבה אחרי החתונה; סטֶפַּן ארקַדייביץ' יעץ לנסוע חוצה לארץ; והוא הביע הסכמתו לכל אשר יאמרו לו. “עשו ככל אשר תאמר נפשכם, אם כך יפה לכם, – אמר בלבו, – ואני אַשְׁרַי וטוב לי, ואָשְׁרִי לא ירבה ולא ימעט בכל מה שייטב בעיניכם לעשות למעני”. כאשר הגיד לקיטי, כי סטֶפַּן ארקַדייביץ' יועץ אותם לנסוע חוצה לארץ, תמה מאד, באמרה לו, כי אינה רוצה בזה וכי מחשבות אחרות בלבבה על־אודות חייהם לימים הבאים. קיטי ידעה, כי יש לו ללֶוין עסק אהוב לנפשו בכפר, והיא לא הבינה וגם לא השתדלה להבין את העסק הזה – זאת ראה לוין בבֵרור. אבל אף על־פי כן חשבה את העסק הזה לענין גדול, ובגלל זה גמרה, שידורו בכפר, וַתּבחר לה לנסוע אל המקום, שהיא עתידה לדור בו, מנסוע חוצה לארץ אל מקומות, אשר לא תשב בהם לעולם ישיבת־קבע. מחשבתה זאת, אשר הביעה בפֵרוש, נפלאה בעיני לֶוין. אך מאשר היה נכון בכלל בימים ההם לעשות כרצון איש ואיש, מִהר ויבקש מאת סטֶפַּן ארקַדייביץ' – כאלו היה דבר זה מוטל עליו באמת – כי יסע אל הכפר ויכונן שם את כל הנצרך לישיבתם על־פי טוּב־טעמו.

– אולם שמע־נא, – אמר אליו סטֶפַּן ארקדייביץ', אחרי שובו מן הכפר, אשר הכין בו להם את כל צרכיהם יום כניסתם – היש לך תעודת כֹהן, שיצאת ידי חובת נוצרי.

– לא. ומה בכך?

– אין מַשִּׂיאִים בלא תעודה כזאת.

– אוי, אוי לי! – צעק לֶוין: – כמדֻמה לי שלא קימתי דין תענית זה תשע שנים, והדבר נשכח מלבי.

– מצדיקי הדור אתה, – אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ' ויצחק – ולי תקרא ניהיליסט! אבל זה אי־אפשר. עליך לקבל תעניות כדין.

– מתי אפוא? רק ארבעה ימים נשארו לי.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' מצא לו תקנה גם לענין אחור הזמן, ולֶוין התחיל מתענה ומשכים לבית־התפלה כמנהגי הכנסיה שלו. אך מאשר לא האמין בעקרי הדת ועם זה כִּבֵּד אמונות בני־אדם בכל לבו, קשתה לו מאד להשתתף בעבודה דתית. ובימים ההם, כשנעשה ענג ורך ורגשנותו התגברה עליו, לא רק קשתה לו חובה זו, שהוטלה עליו להתכחש, כי גם נדמתה לו כדבר שהוא למעלה מכחו. אחרי הגיעו למדרגה זו של כבוד וגדולה, הֻזקק להעיד עדות־שקר בעצמו או לנהוג בזה מנהג לֵצָנים, והוא ידע, שאינו מֻכשר לא לשַׁקר ולא להתלוצץ בעניני הדת. אך על כל שאלותיו, אשר שאל את סטֶפַּן ארקַדייביץ' אם אי־אפשר שתנתן לו תעודה בלי תקוני תשובה, השיב לו זה, שהוא דבר שאי־אפשר בשום אֹפן.

– ומה כל החרדה הזאת? הלא אך שני ימים! – והכהן שלנו זקן נחמד ונבון־דבר. הוא יעקור לך את הַשֵׁן הזאת על־נקלה, בטרם תתבונן.

בבואו בפעם הראשונה אל תפלת־הצהרים השתדל לעורר בקרבו על־פי זכרונות מימי־נעוריו את עֹז הרגש הדתי, שהיה בו לפנים בשנות השש־עשרה והשבע־עשרה לימי חייו. אבל מהרה הֻברר לו, שהוא יָגֵעַ לשוא. אחרי־כן נסה להביט אל כל זה כאל מנהג ריק, שאינו מועיל ואינו מזיק, כחובת הַבִּקוּרִים הנהוגים, ומהרה ראה וַיָּבֶן, שגם זאת לא תעלה בידו. כרֹב בני־דורו לא בֵרַר לעצמו את השקפתו על הדת. להאמין לא יכול, ועם זה לא היה ברור לו למדי, שכל עִקרי האמונה אך שקר הם. ועל־כן, אחרי אשר אי־אפשר היה לו על־פי דעותיו לבלתי האמין בחשיבותם של המעשים הדתיים שעשֹה וגם לא יכול לבטלם בלבו כמנהגים אין־חפץ בהם, הרגיש בעצמו בשעה שעסק בתקוני התשובה שלו רגש של בישנות וכלמה על עשותו דבר שאינו מובן לו ושבגלל זה – כן דבר אליו קול מקרבו – יש במעשהו דרך שקר ופריעת־מוסר.

בשעת “העבודה” היה פעם שומע את התפלות בשים־לב ומתאמץ להכניס בהן כַונה, שאינה מתנגדת לדעותיו, ופעם מתאמץ, שלא יכנסו הדברים באזניו כלל, – באשר מבלי יכֹלת להבינם יגַנה אותם על־כרחו, – ומַפנה לבו להגיונותיו, לבחינותיו ולזכרונותיו, אשר נעורו בקרבו בברירות מיֻחדה, בעודו עומד בטל בבית־התפלה.

ביום ההוא עמד שם בכל שעות תפלת הצהרים והערב ולמחר השכים בשעה מֻקדמת ממה שה,רגל ויֵצא בלי שתות חמים ובא בשמֹנה שעות בבֹקר לתפלת־השחר ולוִדוי.

בבית־התפלה לא היה איש, חוץ מאיש־צבא עני ושתי נשים זקנות ושמָשי בית־התפלה.

דיַקוֹנוס צעיר קדם פניו ונגש מיד אל אחד השלחנות הקטנים שעל־יד הקיר והתחיל קורא, ושני חצאי גבו הארֹך היו בולטים ונראים בעד מעילו הדק. בקראו, בפרט בשעת קריאות “אֵל־נא, רַחם־נא”, שחזר עליהן בכל רגע קטן ויצאו מפיו חטופות וקטופות, הרגיש לוין בעצמו, שכֹחו ההגיוני סגור ומסֻגר לפי שעה, ואין לו לנגוע ולהשתמש בו, כי אך זרות ותהפוכות ימציא לו עתה, – על־כן עמד מאחרי הקורא והרהר בעיניו הפרטיים, בלי שמוע ובלי שים לב למַה שקוראים לפניו: “כף־ידה מביעה הרבה מאד”, אמר בלבו בזכרו את שִׂבְתָּם ביום אתמול אצל השלחן שבפִנת החדר. במה לדבר לא היה להם, – כברֹב הימים האחרונים – והיא שֹמה את ידהּ על השלחן והתחילה פותחת וקופצת את ידה וצחקה בעצמה בהביטה אל תנועותיה אלה. עתה זכר את הנשיקה שנשק את ידה ואת אשר ראה ויתבונן אחרי־כן בקוים המתאחדים על כף־ידה הורֻדה. “עוד הפעם רחמנא” אמר אל לבו ויצטלב ויקֹד ויבט אל תנועות־גבו המהירות של הדיַקוֹנוס בשעת קִדותיו. “אחרי־כן לקחה את ידו ותתבונןן בקַויה ותאמר: כף נחמדה לך”. בזכרו זאת שֹם עיניו על –ידו ועל־ידו הקצרה של הדיַקוֹנוס; “עתה יגמור מהר”, – אמר בלבו. “לא, כמדֻמה לי, שהוא וזר לראש”, אמר בלבו עוד ויֵט אזנו לשמוע את דברי התפלה, – “לא, הוא גומר; הנה הוא משתחוה. ככה יֵעָשֶׂה תמיד לפני גמר־תפלה”.

הדיקונוס קִֹבּל בצנעה את שטר־השלֹשה בידו המסֻתרה ברֹחב שרוולו ויאמר לו, כי ירשום את שמו בפנקס העשוי לדָבר, וילך הלוך ודפוק בחזקה בנעליו החדשות על לוחות הרצפה שבבית־התפלה הריק מאדם ויבוא אל מחלקת הַבִּימָה. בעוד רגע אחד נשקף משם וירמוז אל לוין לבוא אחריו. כֹחו ההגיוני של לוין נֵעור בקרבו כרגע, אבל הוא מהר לכבשו. “סוף סוף יעָשֹה הדבר כתקונו”, אמר בלבו וילך ויעל במעלות אל מחלקת הבימה וַיִסוֹב ימינה וירא את הכהן לפניו. והכהן, איש זקן, שזקנו דל ולבן למחצה ועיניו מביעות עַיפות ובקשת־טובה, עמד לפני העַמוד והפך בסדור תפלותיו. כראותו את לֶוין הרכין לו בראשו הרכנה קצרה והתחיל קורא תא התפלות בקולו הרגיל. ככלותו לקרֹא השתחוה אפים ארצה ויַסב את פניו אל לֶוין.

– הנה המשיח עומד פה ואינו נראה והוא מקבל את וִידויֶיךָ, – אמר הכהן וירמוז בידו אל הצלב. – המאמין אתה בכל דברי תורת הכנסיה הקדושה האפוֹסטוֹלית? – הוסיף הכהן וַיַסֵב עיניו מנגד פני לֶוין ויחבוק ידיו מתחת הסוּדָר היורד מעל צוארו.

– הייתי מסֻפק והנני מסֻפק בכל דבר, – אמר לֶוין בקול, שהיה קשה לאזנו, ויעצור במלים.

הכהן המתין לו סיקוּנדות אחדות, למען יוכל להוסיף על דבריו, ויעצום עיניו ויאמר במהירות בהברה הולַדמירית:

– סַפקנות זו ממדות בני־האדם היא, אך עלינו להתפלל, שיחזקנו אל נגדה ברחמיו. איזו חטאים אתה יודע בנפשך? – הוסיף הכהן בלי כל שְׁהִיָה קצרה, וכמו השתדל שלא לאבד זמן.

– חטאתי העִקרית היא הספקנות. הכל מוטל בספק לפני, ורֹב יָמַי אני אך מפקפק.

– ספקנות זו ממדות בני־האדם היא, – אמר לו הכהן שנית – במה אתה מסֻפּק. יש אשר אטיל ספק גם במציאות האל, – הגיד לו לֶוין את כל לבו שלא בכַונה ויבָּהל בעצמו מפני גסות לשונו זו, אך על הכהן לא עשו דבריו רֹשם, לפי מה שנדמה לו.

– איזה ספק אפשר להטיל במציאות האל? – אמר הכהן בבת־צחוק קלה, שכמעט לא נראתה לעין.

לֶוין שתק.

– איך תוכל להטיל ספק במציאות היוצר, בשעה שאתה רואה את יצוריו? – הוסיף הכהן בלשונו הממהרת לדַבר. – מי הוא אפוא המעלה את עדִי המאורות על רקיע השמים? מי העטה את הארץ בהדר לבושה? כלום אפשר לעולם בלי בורא? – אמר הכהן וישם עיניו על לֶוין.

לוין הבין, כי לא נאה לו להִכנס עם הכהן בטענות פילוסופיות, ועל־כן לא השיב אלא תשובה קצרה ונחוצה.

– אינני יודע, – השיב לו.

– אינך יודע? ואיך תוכל לפקפק בדבר, שהאלהים ברא תבל ומלואה? – אמר הכהן בפנים שמחים ותמהים.

– אינני מבין מאומה, – אמר לֶוין ויתאדם, כי הבין שדבריו דברי אולת ושאי־אפשר לו במצבו זה אלא להביע אולת.

– התפלל לאלהים והתחנן לפניו. גם האבות הקדושים פקפקו לפעמים וַיֶּעתּרו אל האלהים, כי יחזקם באמונתם. השטן הוא אמיץ־כֹח, ואנחנו אין לנו לְהִוָּקש אחריו. התפלל לאלהים והתחנן לפניו. התפלל, התפלל, – שָׁנה לו בחפזון.

הכֹהן החריש זמן מעט וכמו העמיק במחשבות.

– שמעתי, כי אתה אומר לשאת את בת בן־עדתי ובני הרוחני הנסיך שצָ’רבַצקי? – הוסיף הכֹהן בצחוק קל. – היא עלמה נחמדה!

– כן, – ענה לֶוין ופניו אדמו מתוך בַּישנות, על כי נכשל הכהן בחֹסר־טעם כזה. “למה זה ישאל כזאת בשעת ודוי?” אמר בלבו.

וכמו בכוָנה להשיב לו על־זה, אמר אליו הכהן:

– הנה אתה אומר לקחת לך אשה, ואפשר שיברכך ה' בבנים, הלא כן הוא? איככה תחנוך לילדיך הקטנים, אם לא תעמוד בנסיון, בקום עליך השטן להטותך אל הכפירה? – אמר בשפת־תוכחה קלה. – אם אוהב אתה את בנך, הלא תבקש להמציא לו, כראוי לאב טוב, לא רק עֹשר, תענוגים וכבוד לבד; הלא תבקש להציל את נפשו, להגי רוחו באור האמת. הלא כן הוא? ומה תענה, אם ישאלך בנך הקטן בתם־לבבו לאמֹר: “אבא! מי ברא את כל הדברים הנחמדים האלה – את הארץ, את המים, את השמש, את הפרחים, את העשבים?” האמנם תאמר לו: “אינני יודע”? לא תוכל לאמר “אינני יודע”, אחרי אשר גלה לך אלהים זאת בגֹדל חסדו. או אם ישאלך בנך: “מה יהי חלקי לעולם הבא?” מה תגיד לו, אם אינך יודע בעצמך? מה אפוא תשיב לו?האם תתנהו ללכת באחרי תענוגי העולם הזה ומוקשי השטן? לא טוב הדבר! – אמר הכהן וישתוק ויט ראשו הצדה ויבט אל לֶוין בעיני ענוה ובקשת־טובה.

לוין לא ענה מאומה, ולא מאשר לא רצה להִכנס בטענות עם הכהן, כי אם מאשר עד כה לא שאל אותו איש שאלות כאלה, ועד אשר ישימו ילדיו לפניו את השאלות האלה, עוד יספיק להתישב בדבר.

– הנך נכנס לתקופה חדשה בחייך, – הוסיף הכהן, – לתקופה שאדם צריך לבחור בה דרך לעצמו ולהחזיק בדרך הזה בלי נטות ממנו. התפלל לאלהים, שיעזור לך ויחֻנך ברב טובו, – גמר דברי תוכחתו ויקרא: “אדונינו ואלהינו ישוע המשיח בחסדו, בטובו ובאהבתו הרַבה לבני־האדם יסלח לך, בני”… וככלותו את תפלת הסליחה ברך אותו וישַׁלחהו.

בשוב לֶוין ביום ההוא הביתה שמח על שני דברים: על כי נגמר אותו המעמד הקשה לו ועל כי לא הֻזקק לשַׁקר במעמד זה.מלבד זאת נשאר בו זֵכר בלתי־ברור, כי הדברים שאמר לו הזקן הישר והטוב הזה לא היו נבערים בשום אֹפן במדה שנדמה לו בראשונה, וכי יש בזה ענין שלא הֻברר לו כל צרכו, ועליו לדעתו על בֻּריו.

“מובן מאליו, לא עתה, – אמר לֶוין בלבו, – כי אם אחרי־כן, באחד הימים”. ביום ההוא הרגיש יותר מקֹדם לזה, שיש בנפשו איזה דבר שאינו מזֻקק ומטהָר ושהתנהגותו עם הדת דומה לאותה ההתנהגות, שהיה רואה היטב באחרים ומגנה אותם בגללה ושהוכיח עליה את סְוִיַאזְ’סקיי רענו.

בשבתו ביום ההוא בערב עם כלתו בבית דוֹלִי היה לבו טוב עליו ביחוד. ולסטֶפַּן ארקַדייביץ' אמר על־דבר צהלת־רוחו היתרה הזאת, כי דמיונו ככלב, אשר למדוהו לדלג דרך טבעת, ואחרי יגיעה רבה הבין ועשה מה שדורשים מאתו, וברֹב שמחתו הוא נוהם ומנפנף בזנבו ומקפץ על השלחנות ועל החלונות.

ב

ביום חתונתו לא ראה לֶוין את כלתו, לפי שכך נוהגים (והזקנה ודַריה אלכסנדרובנה דקדקו והחמירו בכל המנהגים הנוגעים בנשואים האלה), ויסעד ביום ההוא בצהרים בבית־מלונו בחברת שלשה רַוקים שנזדמנו אצלו, והם: סֶרגֶי איבַנוביץ' אחיו, הפרופסור למדעי הטבע קַטַוַסוב, שהיה חברו של לֶוין באוניברסיטה, וביום ההוא פגע בו לוין בחוץ וימשכהו אחריו, ואחד משושביניו, צִ’ירִיקוב שמו, שופט שלום במוסקבה, שהיה חבר לו בציד־דֻבּים: שלשתם היטיבו את לבם בסעודה ההיא. סֶרגֶי איבַנוביץ' היה מלא שמחה ומצא עֹנג לנפשו במהתלותיו המשֻׁנות של קַטַוַסוב.וקַטַוַסוב ראה, שהן מוצאות חן וַיֶרֶב לְשַׁנות את טעמו להנאתו ולכבודו, וצִ’ירִיקוב הסכין להשתתף בכל שיחה בסֵבר פנים יפות.

– הביטו וראו, – אמר קַטַוַסוב בהברות ממֻשכות, כפי שהֻרגל בקתֶּדרה שלו – הן בן־חיל ובעל־כשרונות היה ידידנו קונסטַנטין דמיטריץ'. אני מדבר בו שלא בפניו, כי על־כן איננו עוד. אז בצאתו מהאוניברסיטה אהב את המדעים וצרכי מין האדם העסיקו אותו; ועתה הוא משתמש בחצי כשרונותיו לרַמות עת עצמו ובחצי השני – להצטדק על רמאותו זאת.

– מעולם לא ראיתי שונא נשואים קשה ממך, – אמר דרבי איבַנוביץ'.

– לא, לא שונא נשואים אני, כי אם אוהב את חלוקת העבודה. האנשים שאינם יכולים לעשות מאומה, צריכים להוליד בנים ובנות, ושאר בני־האדם צריכים לעזור להמציא השכלה ואֹשר לנולדים. כך דעתי. רבים רוצים לאחוז בזה וגם בזה, ואני אינני ממספרם¹³.

– מה מאד ישמח לבי, כאשר יוָדע לי כי אָהַבת אשה אחת גם אתה! – אמר לָוין. – אל־נא תמָנע מקרֹא לי לחתונתך.

– אוהב אני באמת.

– כן, את דג־הדיו. הידעת, – אמר לֶוין ויפן אל אחיו, – מיכאיל סימיוניץ' כותב חבור על־אודות המזון ועל…

– אל־נא תערבב את הענינים! אני כותב מה שאני כותב. אולם אוהב אני באמת את דג־הדיו.

– אך הוא לא יפריע אותך מאהוב את האשה אשר תקח לך.

– הוא לא יפריע, אבל האשה תפריע.

– ובעד מה?

– כעת תראה, הנה אוהב אתה את עסקי הכפרים, את הציד – עוד מעט ותראה!

– היום בא ארחיפּ ואמר, כי ביער פרוּדני יש צְבָא־סוסים למכביר ושני דֻבים – אמר צ’יריקוב.

– אותם תצודו לכם בִּלעָדָי.

– אמת הוא אפוא, – אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – גם לימים הבאים אל תקוה עוד לצוד דֻבִּים, – אשתך לא תתן לך?

לֶוין חִיֵּך. הרעיון, כי אשתו תניאהו, נעם לו כל־כך, שמחל בלבו לכל ימי חייו על עֹנג זה של פגישת דֻבִּים.

– ואמנם יש להצטער, על כי שני הדֻבּים ההם יִלָּכְדו בידי אחרים. התזכור את הציד שבפעם האחרונה בחַפּילוֹבֹו? ציד נחמד היה זה, – אמר ציריקוב.

לֶוין לא רצה לצערו ולברר לו, שטעות היא בידו בחשבו, שאפשר למצֹא עֹנג בארץ גם שלא בפני אהובתו, ועל־כן לא אמר מאומה.

– לא חנם היה למנהג לחֹג חג של פטורים מחיי הרַוָּקים, – אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – גם כי יצליח אדם עד־מאד בחיי נשואיו, אי־אפשר לו שלא יצטער קצת על אבדן חֵרותו.

– הוֹדֵה־נא, כי יש גם בך מרגשי “החתן” שבחזיונו של גוֹגוֹל, מאותו הרעיון לקפוץ בעד החלון ולהמלט?

– ומי מעכּב? הנה חלון פתוח… לכו ונסעה מיד לטְוֶר! הנה דֹב נקֵבָה שם, ואנחנו נמצא את מעוֹנתה. נסעה־נא ברַכּבת היוצאת בחמש שעות! ואֵלֶּה יעשו להם כטוב בעיניהם, – אמר צ’יריקוב בבת־צחוק קלה.

– ואני אשָּׁבע לכם, – אמר לֶוין בצחוק, – כי אינני יכול למצֹא בקרבי את רגש הצער הזה על אבדן חרותי.

– עתה אך תֹהו ולא סדרים בקרבך, – אמר קַטַוַסוב, – על־כן לא תמצא מאומה. אבל כאשר יעברו ימי ההתלהבות, תמצא על נקלה.

– לא, אִלו היה הדבר כן, הייתי מרגיש קצת גם עתה, שמלבד הרגש הזה…(מלת אהבה לא רצה להוציא בשפתיו במעמדו של קַטַוַסוב) והאֹשר התלוי בו, יש בי גם כעין געגועים על החֵרות… להפך, על אבדן חרותי אני אך שמֵח.

– זה ודאי ענין רע! אין לך כל תקוה! – אמר קַטַוַסוב – נשתה־נא לתשובת בריאותו, או נברכהו, שיתקַים לפחות אחד ממאה בחלומותיו הנעימים, שהיא חולם עתה. ובזה ימצא אֹשר, שלא היה כמוהו מעולם!

אחרי אכלם מהרו האורחים איש לביתו לְחַלֵּף את בגדיהם ולנסוע אל החתונה.

כאשר נותר לֶוין לבדו, זכרת את שיחות הרַוקים האלה וישאל את נפשו עוד הפעם: היש בקרבו רגש־געגועים זה על החרות, אשר דברו בו? והוא צחק בקרבו לשאלה זאת. “החרות? למה לי חרות? כל חפצי אך לֱאָהֳבָהּ, לשאֹף לאשר תשאף היא, שיהיו לנו רעיונות אחדים ובקשות אחדות, כלומר, שלא תהי לי כל חרות – אך זהו אשרי!”

“אך היודע אני את רעיוני לבבה, את בקשותיה, את רגשותיה?” לחש לו פתאם קול מקרבו, וכרגע עבר הצחוק מעל פניו והוא התחיל מהרהר, ופתאם התעורר בו רגש משֻׁנה, יראה ופקפוק באו בו – פקפוק בכל דבר.

“ומה אם איננה אוהבת אותי באמת? אם רק לבלתי שבת עד שיַלבין ראשה היא נִשֵּׂאת לי? אם איננה יודעת בעצמה מה שהיא עושה? הלא יכולה היא להתבונן פתאם אחרי יום־כלולותיה, כי איננה אוהבת אותי ולא יכלה לאהוב אותי מעולם”. ורעיונות משֻׁנים ומגֻנים התחילו עולים על רוחו ויקנא אותה בגלל ורוֹנסקי כבשנה הקודמת, וכאִלו היה אותו מעשה בינה ובין ורונסקי אך אמש, ויחשדֶהָ; שלא הגידה לו את כל לבה. לרעיון זה נִתַּר ממקומו. “לא, זה אי־אפשר!” אמר בלבו בצר לו. “אלך אליה ואשאל את פיה, בפעם האחרונה אֹמַר לה: הנה חפשים אנחנו, אולי טוב לנו לחדֹל מלכת הלאה? הלא טוב הוא מרָעה שאין לצאת ממנה, מחרפה, מִמָּעַל!!” בנפש מרה ובחֵמה בוערת על כל בני־האדם ועל עצמו ועליה יחד יצא מבית־המלון ויסע אליה.

בחדרים הפנימיים האחרונים מצא אותה, והיא ישבה על תֵּבָה ויחד עם אֲמָתה היתה עסוקה בחבילות של בגדי־צבעונים, שהיו מֻפשלות על־גבי כסאות ומקצתן מוטלות על הארץ.

– אַח! – צעקה בראותה אותו ופניה נהרו משמחה. – איככה באת? (ועדַין דברה אליו פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים). היום לא חכיתי לך. הנה אני מסדרת את שמלות ימי־נעורי על־מנת לחלקן בין…

– אַה! זה טוב מאד! – אמר ויבט בפנים קודרים אל הנערה המשרתת.

– לכי לך, דוּניַשה, ואחר אקרא לך, – אמרה קיטי. – מה לך? – שאלה אותו ברוח עֹז בלשון יחיד, כשיצאה הנערה מעל פניהם. היא ראתה כי פניו משֻׁנים, זועפים וקודרים, ויִרְאָה באה בה.

– קיטי! הנה דאגה גדולה בלבי. לדאוג לבדי לא אוכל, אמר בקול מביע יאוש ויעמוד לפניה ויבט בפנים מלאים תחנונים אל עיניה. כבר הכיר בפניה המביעים אהבה ואמת, שמַה שהוא נכון לאמר לה לא יתן ולא יוסיף לו מאומה, ואף־על־פי־כן גמר, כי טוב לו שתבטל בעצמה את ספקותיו. – באתי לאמֹר לך, שעוד לא עברה העת. עוד אפשר לבטל ולתקן הכֹּל.

– מה זאת? לא אבין מאומה. מה לך?

– הנני אומר מה שאמרתי זה אלף פעמים ומה שאני חושב תמיד על כרחי… כי אינני ראוי לך. לא יכֹלתְּ להסכים בכל לבבך להנשא לי. התבונני בדבר עוד. משגה הוא. התבונני בדבר היטב. לא תוכלי לאהוב אותי… ואם כן… מוטב שתגידי לי זאת, – אמר בלי הבט אליה. – אמנם אמלל אהיה. אך יאמרו הבריות מה שיאמרו; סוף־סוף מוטב לי זה מרעה גדולה אחרי־כן… סוף־סוף מוטב לנו עתה, כשעוד לא עברה השעה…

– אינני מבינה, – השיבה לו בחרדה, – חפץ אתה אפוא להסוג אחור… להמנע ולבטל?

– כן, אם אינך אוהבת אותי.

– אכן יצאת מדעתך! – נתנה עליו בקולה ותתאדם מזעף אך פניו העירו רחמים עליו, ועל־כן התאפקה ותסר את השמלות מעל אחד הכסאות ותשב אצלו. – מה זה תדמה? הגידה לי הכֹּל.

– אדמה, כי לא תוכלי לאהוב אותי. על מה תאהביני?

– אלי, אלי, ומה אפוא אוכל?… אמרה קיטי והתחילה בוכה.

– אהה, מה זאת עשיתי? – קרא ויכרע על ברכיו לפניה וינשק את ידיה.

בעוד חמשה רגעים נכנסה הנסיכה לחדר, אבל בין כה כבר הספיקו לעשות שלום־אמת ביניהם. קיטי הבטיחתהו, שהיא אוהבת אותו וגם הסבירה לו – בתשובה על שאלתו – על מה היא אוהבת אותו. היא אמרה לו, שהיא אוהבת אותו, על כי היא מבינה את כל דרכיו, על כי היא יודעת, מה אהוב לו על־פי רוחו וכי אוהב הוא אך את הטוב והישר. ודבריה אלה היו ברורים בעיניו בכל תכנם. כשנכנסה הנסיכה אליהם, ישבו שניהם על התבה והתבוננו בבגדים ונחלקו על־דבר השמלה הקִנְמוֹנִית, שהיתה על קיטי בשעה שלֶוין השתדך אליה, וקיטי אמרה לתתה לדוניַשה, והוא דרש מאתה, שלא תתן את השמלה הזאת לא לה ולא לנערה אחרת, ותחתיה תתן לדוניַשה את שמלתה הכחֻלה.

– איך לא תבין את זאת? הלא היא שחומת־פנים, והצבע הכחֹל לא יכשר לה… הכּל בחשבון אצלי.

כאשר הגידו לזקנה, לשם מה בא לֶוין, התקצפה עליו חציה דרך בדיחה וחציה באמת ותצוהו לנסוע הביתה לחַלף את בגדיו ולתת לקיטי לסרוק את שערה, באשר עוד מעט יבוא שרל, הגַלב הצרפתי.

– גם בלעדי זאת איננה אוכלת מאומה בכל הימים האלה, ופניה רעו בגלל זה, ואתה בא ומרגיז את רוחה בַּהֲבָלֶיךָ, – אמרה לו. – סור לך מזה חביבי, סורה מהר.

כחוטא שקבל נזיפה שב לֶוין אל בית־מלונו, אבל דעתו נחה בשובו. אחיו ודַריה אלכסנדרובנה וסטֶפַּן ארקַדייביץ' כבר חכו לו לברכו באיקוֹנין ומלבושי־חג עליהם. השעה היתה דחוקה. דַריה הֻצרכה עוד לנסוע לביתה ולקחת את בנה המבֻשׂם והמסֻלסל, אשר נועד להוביל את האיקונין עם הכלה. אחרי־כן היה עליהם לשלוח מרכבה אחת אל אחד השושבינים ולהשיב את המרכבה, אשר יבוא בה סֶרגי איבַנוביץ'… בכלל נמצאו הרבה שאלות סבוכות בסדר־היום. אך ברור היה, שאין להתמהמה, כי הגיע חצי השעה השביעית.

סדר הברכה באיקונין לא עלה בידם. סטֶפּן ארקַדייביץ' התיצב דרך חגיגה ולעג יחד אצל אשתו ויקח בידו את התמונה ויצו את לֶוין לכרוע על ברכיו ויבכהו בצחוק לעג ובקשת־טובה וַיִּשָּׂקֵהוּ שלש פעמים; וכן עשתה גם דַריה אלכסנדרובנה, ובהחָפזה לנסוע חזרה ונסתבכה בשאלת המרכבות.

– ובכן זה הדבר אשר נעשה: אתה תביאהו במרכבתנו, וסֶרגי איבַנוביץ' אולי יואיל לנסוע ראשונה ולהשיב את המרכבה אשר יבוא בה.

– בודאי אעשה כן בשמחה רבה.

– ואנחנו נבוא עמו תכף. החפצים נשלחו? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– נשלחו, ענה לֶוין ויצו את קוזמא לעזור לו לחַלף את בגדיו.

ג

המון עם, ורֻבּו נשים, נאסף מסביב לבית־התפלה המלא אורה לחג־החתונה. אותם, שלא הספיקו למצאֹ להם מעמד בתָּוך, דחקו ויחרפו זה את זה על־יד החלונות וישקיפו בעד השׂבָכות.

יותר מעשרים מרכבות כבר הֻצבו על־ידי הזַ’נדַרמים לאֹרך הרחוב. אופיצר לחיל־השוטרים התנוסס במעיל־השרד אשר עליו אצל הפתח בלי שים לב לקֹר העז. ומרכבות הוסיפו לבוא זו אחר זו ומתוכן יצאו ועלו לבית־התפלה פעם נשים מקֻשטות בפרחים ומלֻבשות שמלות ארֻכוֹת וידיהן מחזיקות בסִרְחֵי שמלותיהן, ופעם גברים מהֻדרים, שבשעת כניסתם הסירו ויאחזו בידיהם את מצנפותיהם וכובעיהם. בבית־התפלה כבר האירו הנרות שבשתי המנורות ושעל־יד הפסלים והצלבים השונים. האור הוצק על זהב התמונה הנוצצת של ה“אִיקוֹנוֹסְטַס” המאָדָּם, על פתּוּחֵי האיקונין המצֻפי זהב, על כסף כלי־הקטֹרת והפנסים, על לוחות הרצפה, על היריעות הקטנות, על הדגלים המתנוססים על־יד המקהלה, על מעלות הבימה, על הספרים שהֻשחרו מרֹב ימים ועל בגדי הכהונה. בעבר הימני של בית־התפלה, – והבית הֻסק ביום ההוא, – נראתה שפעת פְרַקים ועניבות לבנות ומעילי־שרד וכל מיני ארג יקר, קטיפה ואטלַס, תלתלים ופרחים, כתפים חשׂוּפות וזרוֹעות חשׂוּפות ונעלי־יד ארֻכּות, ובחבורה הזאת שוחחו בלחישה בלי הפסק, והלחישה המרֻבּה נשמעה בקול הברה משֻׁנה ברוּם כִּפַּת הבית. בכל פעם שנשמעה שריקת הדלת בהפתחה, נפסקה השיחה, וכל בני החבורה הסבו פניהם ויקוו לראות את כניסת החתן והכלה. אבל כבר נפתחה הדלת יותר מעשר פעמים ובכל פעם נכנסו בה או קרואים, שאחרו לבוא ונספחו אל החבורה שבימין הבית, או אחת הנשים הסקרניות, שהוליכה שולל או הטתה כלפי חסד את האופיצר לחיל־השוטרים, ובהִכָּנְסָה נספחה אל ה“זרים” העומדים משמאל. אך גם הקרובים גם הזרים כבר עברו את כל המדרגות של הצִפִּיה.

בראשונה חשבו, שהחתן והכלה יופיעו בעוד רגע, ואף־על־פי שהם מתמהמהים, אין בכך כלום. אחרי־כן התחילו מרבים להביט אל הדלת ומביעים דאגה, שמא אֵרע דבר. אחרי־כן היתה התמהמהות זו למֹרת־רוח, והקרובים וכל הקרואים התאמצו לעשות עצמם כאלו אינם מהרהרים כלל בחתן וכאִלו נטרדו איש בעניניו הפרטיים.

הפּרוֹטוֹדיַקוֹנוס גנח מתוך קֹצר־רוחו, כמו נתכַּון להראות, עד־כמה יש להוקיר את השעה, שהוא מבלה לריק, ולקול גניחותיו רגזו הזגוגיות שבחלונות. ממקום המקהלה נשמעו פעם קולות בחינה, שבחנו המשוררים בקֹצר־רוחם איש את קולו, ופעם נחרות כחיחה. הכֹּהן שלח לרגעים את שַׁמשיו לראות אם לא בא החתן, גם בעצמו יצא יצוֹא ושוֹב במעילו הלִּילָאי ובאבנטו המרֻקם ויחכה לחתן. לאחרונה שמה אחת הנשים את עיניה על שעונה ותאמר: הלא יש לתמוה על זה! ומיד התחילו כל הנאספים דואגים בגלוי ומביעים בקול את תמיהתם ואת תלונתם, ואחד השושבינים נסע לדעת מה זה ועל מה זה.

וקיטי עמדה בטרקלין בית־אביה מלֻבּשת כראוי בשמלה לבנה ובצעיף ארֹך, וזֵר של פרחי תפוחי־זהב עליה, ואחותה אשת לְבוֹב, שהיתה “אֵם כלולותיה”, על־ידה, ותשקף בעד החלון, ולשוא חכתה זה יותר מחצי־שעה להודעה בשם שושבינה, שבה חֲתָנָהּ אל בית־התפלה.

ולֶוין הלך הנה והנה בחדר־מלונו, והוא מלֻבּש מכנסים, אך בלי ז’ילֶט ופרַק, ובכל רגע הוציא את ראשו בעד הפתח אל המסדרון. אך האיש, אשר חכה לו לוין, לא נראה במסדרון, ובשובו ריקם מדי פעם בפעם אל החדר נענע בידיו ודבר בפנים מלאים דאבון אל סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר ישב ועִשֵּׁן במנוחה:

– הראית מימיך אדם במצב טפשי נורא כזה! – אמר לֶוין.

– כן הוא, – נענה אחריו סטפּן ארקַדייביץ' בצחוק מרגיע, – יש כאן דרך טפשות. אך אל תדאג, כרגע יובאו.

– לא, לא תהא כזאת! – אמר לֶוין בחמה עצורה בקרבו. – והז’ילֶטים הפתוחים הללו מה מגֻחכים הם! – הוסיף בהביטו אל חֹשן כֻּתּנתו המעוך. – ומה נעשה, אם כבר הובאו החפצים אל מסלת־הברזל? – קרא בשבר רוח.

– אז תלבש את שלי.

– מכבר היה לי לעשות כן.

– אל־נא תבּהל ברוחך ולא תהיה לצחוק… גם זה יעבור.

וזה פשר הדברים האלה: כאשר דרש לֶוין את בגדיו, הגיש לו משרתו הזקן פרַק, ז’ילֶט ואת שאר הבגדים הנחוצים.

– ואיה הכֻּתֹּנת? – קרא לֶוין.

– הנה היא עליך, – ענה קוזמא בבת־צחוק של מנוחה.

קוזמא לא הבין, כי היה לו להשאיר עוד כתֹנת מגֹהצת, וכשנצטוה לחבוש את כל החפצים ולהביאם אל בית השצֶ’רבַּצקים, כי נכונים היו החתן והכלה לצאת מן העיר בערב ההוא, חבש את כל החפצים וַיַּשְׁאֵר אך את הפרַק לבד. אך הכתֹנת, אשר לבש לוין ביום ההוא בבֹּקר, נמעכה ולא היה אפשר להֵרָאות בה בצבור בז’ילֶטים הפתוחים לרוחה על־פי המוֹדה. ובית השצֶ’רבַּצקים היה רחוק משלוֹח שמה, וישלחו לקנות כתֹנת חדשה, אך המשרת שב ואמר, כי כל החנֻיות סגורות, כי ביום ראשון היה הדבר. וישלחו אל בית סטֶפּן ארקַדייביץ' ויביאו כתֹנת משם, אפס כי רחבה וקצרה היתה כתנתו של זה ללֶוין. מאין ברֵרה שלחו לאחרונה אל בית השצֶ’רבַּצקים להתּיר את החפצים החבושים. כך נתגלגל הדבר, שבבית־התפלה חכו לחתן, והוא הלך הלוך ושוֹב בחדר וֵיַּשְׁקֵף לרגעים אל המסדרון ויזכור בפחד וברעד, מה שדבּר אל קיטי ביום ההוא ומה שיכלה לשער על־פי דבריו כאשר בושש לבוא.

לאחרונה נכנס קוּזמא, אשר ידעה נפשו כי בשלוֹ כל הרעה הזאת, במרוצה ובנשימה קצרה וכבדה, וכתֹּנת בידו.

– טוב כי הספקתי לבוא. כבר התחילו טוענים על העגלה, – אמר קוזמא.

בעוד שלשה רגעים רץ לֶוין דרך המסדרון וגם לא שֹם עיניו על השעון, שלא להגדיל את כאבו עוד יותר.

– בזאת לא תועיל עוד, – אמר סטֶפן ארקַדייביץ' בצחוק וילך אחריו, אך לא נחפז כמוהו. – עבוֹר יעבור גם זה, זכור את דברי.

ד

– הנה הִנָם! הנהו! מי משניהם? בודאי הצעיר שבהם? והיא, אך פלאים, כל עוד נפשה בה! – ככה נדברו הנצבים שם, כשנפגשו לֶוין וכלתו אצל מבוא בית־התפלה ונכנסו יחדו.

סטֶפּן ארקַדייביץ' ספּר לאשתו את דבר המאורע, שנתעכבו בגללו, והקרואים התלחשו ויצחקו. ולֶוין לא ראה דבר ולא התבונן באיש, הוא אך הסתכל בכלתו ולא גרע עיניו ממנה.

כל הנאספים אמרו, כי הורע מראיה בימים האחרונים עד־מאד, וכי עתה בשעת חֻפּתה אינה דומה ביפיה כלל למראיה הרגיל, אך לֶוין לא ראה בה כזאת. הוא הסתכל בקליעת־שׂערה הגבוהה, המעֻטרה בצעיף לבן ארֹך ובפרחים לבנים, בצַורונה הגבוה, העשוי קִפּוּלים מרֻקמים, אשר היה לרום צוארה כמסגרת פתוחה מעבר פניה וישַׁו עליה הוד־עלומים מיֻחד, ובגזרתה הדקה עד להפליא, ונדמה לו, שמעולם לא היתה יפה למראה כל־כך. ואמנם לא פרחיה וצעיפה ושמלתה, אשר הובאה בעדה מפריז, כללו יפיה בעיניו; להפך, חִנָּהּ גדל בעיניו יותר, על כי גם בהדר לבושה ועדייה לא סרו מעל פניה הנעימים, מעיניה ומשפתיה רשמי האמת והתֹּם המיֻחדים לה.

– כבר דמיתי, שגמרת לברוח, – אמרה לו קיטי בפנים צוחקים.

– מה שאֵרע לי הוא מגֻחך כל־כך, שחרפה היא לספּר! – אמר לה ויתאדם, אבל ברגע ההוא הֻצרך לפנות אל סֶרגֵי איבַנוביץ', אשר נגש אליו.

– מעשה רב הוא שהיה בכֻתּנתך! – אמר סרגי איבנוביץ' וינענע בראשו ויצחק.

– כן, כן, – ענה לֵוין בלי הבין באמת מה שאמר לו אחיו.

– עתה קוֹסטיא, עלינו לפתור שאלה גדולה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ועשה את עצמו כדואג ומתיָרא. – בשעה זאת תבין ביחוד את כל ערכה. הנה שאלו אותי, אם ידליקו נרות, שהשתמשו בהם, או יקחו חדשים. ובין אלה לאלה עשרה רֻבּלים, – הוסיף ויעמד שפתיו דרך בת־צחוק. – אני השיבותי בעצמי, אבל דואג אני, שמא לא תסכים על־ידי.

לֶוין הבין, כי בדיחה היא, אך לא יכול לצחוק.

– ומה דעתך אפוא, ישנים או חדשים? זאת היא השאלה.

– כן, כן חדשים.

– שמֹח אשמח מאד. נפתרה השאלה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ויצחק, – אבל מה יִּוָּאֲלוּ כל האנשים כשהם במצב זה, – אמר אל צ’יריקוב, אחרי אשר הביט אליו לֶוין במבוכה ונטה מאצלו אל כלתו, מבלי השיב לו דבר.

– זכרי־נא, קיטי, והתיצבי ראשונה על היריעה, – אמרה הגרַפינה נוֹרְדְסְטוֹן, אשר נגשה אליהם. – הגדלת עשֹׂה! – אמרה אל לֶוין.

– האם לא יירא לבך, קיטי? – שאלה מַריה דמיטרייֶבנה, דודתה הזקנה של קיטי.

– אולי קר לך? הנה חָורו פניך. אבל גַּחֲנִי־נא רגע, – אמרה אשת לבוֹב אחות קיטי, ותשלח את ידיה המלאות והיפות ותתקן בפנים שוחקים את הפרחים שעל ראש הכלה.

ודוֹלִי נגשה ורצתה גם היא לאמֹר דבר, אך מליה נעתקו, ומבלי יכֹלת לדבּר התחילה בוכה ואחרי־כן התחילה צוחקת צחוק משֻׁנה קצת.

וקיטי הביטה אל כל הנאספים גם היא כלֶוין בעינים שאינן רואות מאומה.

בין כה לבשו השַׁמשים את בגדיהם והכהן והדיַקוֹנוס יצאו אל העמוּד, אשר הֻצג באמצע הבית. הכהן פנה אל לֶוין ודבּר אליו; אך דבריו לא נכנסו לאזני לֶוין.

– אחֹז ביד כלתך והובילה אותה, – אמר אליו שושבינו.

זמן רב לא יכול לֶוין להבין, מה שדרשו מאתו. זמן רב יגעו עליו להורותו את המעשה אשר יעשה וכבר נואשו ממנו להורוּתו עוד, – כי אחז בכל פעם לא בידו הראויה על־פי המנהג או לא את ידה הראויה – אך לאחרונה הבין את ההלכה הרוֹוחת, שהוא חַיב לאחוז, בלי שַׁנות את מצבו, את ידה הימנית בידו הימנית. כאשר קִים דין זה בכל דקדוקיו, פסע הכהן פסיעות אחדות לפניה ויעמוד אצל העַמּוּד. המון קרובים ומיֻדעים הלכו אחריהם הלוך וזמזם בשפתיהם, הלום וְאָווֹש בסִרְחֵי השמלות. ואחת מבנות החבורה גחנה וְתִקּנָה את סרח שמלתה של הכלה. אחרי־כן נהיתה בבית דממה עמֻקה, שנשמע בה קול נטפי הדונג בנפלם על הקרקע מהנרות הדולקים.

הכהן הזקן עמד, מצנפתו על ראשו ושערותיו, שערות כסף, סרוקות לו לאחורי אזניו, וַיּוֹצֵא את ידיו, ידי־זקן קטנות, מתחת לאדרתו הכבדה, המרֻקמת בפתילי־זהב והמקֻשטת בצלב של זהב מאחוריה, ויתעסק אצל העמוד.

סטֶפּן ארקַדייביץ' נגש אליו בזהירות וילחש לו דברים אחדים וירמוז וירמוז בעיניו ללֶוין ויחזור לאחוריו.

והכהן הדליק שני נרות מקֻשטים בפרחים ויחזיקם בידו השמאלית, והנרות היו נטוּיִם בידו הצדה ומנַטְּפִים מעט מעט, וַיַּסֵּב את פניו אל הזוג. הוא היה הכהן, אשר התוַדה לֶוין באזניו. בעינים עיפות ועצובות נִבַּט אל החתן ואל הכלה ויאנח אנחה קצרה וַיוצא את ימינו מתחת לאדרתו וישימה על ראש החתן ויברכהו, ואחר שׂם את אצבעותיו הקפוצות גם על ראש קיטי הכפוף לפניו, אבל כמין זהירות של חבה מיֻחדה הֻרגשׁה בתנועתו. ואחרי־כן נתן להם את הנרות ויקח בידו את מחתּת־הקטֹרת ויסוג אחור מהם במתינות.

אמנם אמת הדבר"? אמר לֶוין בלבו ויסב עיניו אל כלתו. ברגע ההוא יכול להביט אליה אך מן הצד, ועל־פי תנועת שפתיה וגבות־עיניה, תנועה קלה מאד שלא נראתה כמעט לעין, הכיר בה, שהרגישה את מבטו. היא לא הפנתה עיניה אליו, אך צַורונה הגבוה התחיל נע ומתרומם ברקמת קִפּוּליו אל אזנה, אֹזן ורֻדה קטנה, וכן ראה, כי נעצרה אנחה בקרבה, וידה המחזקת את הנר, יד קטנה מחֻפה בנעל ארֻכּה, נזדעזעה קצת לעיניו.

כל פרטי המאורע בכתֹּנת, צרת ההתמהמהות ושיחות הקרואים ותרעומותיהם ומצבו המגֻחך – כל הפגעים האלה היו כלא היו, ולבבו פחד ורחב.

הפרוֹטוֹדיַקוֹנוס, איש טוב־תֹאר ויפה־מראה, יצא בצעדי־אוֹן וּלבוש כסף עליו וקוֻצותיו סרוקות ומסֻלסלות היטב משני העברים ובזריזות של בקי ורגיל בעבודה הרים בשתי אצבעות את כתפות־השרד אשר עליו ויתיצב נֹכח הכהן.

“ברכהו, אלהינו בכל עת, היום ובכל יום ולעולמי־עולמים”, ענה הכהן הזקן בענותנות ובקול־זמרה ויוסף למשש בידיו את גבי העמוד, והבית כֻּלו, מן החלונות עד הכִּפּוֹת, נתמלא נֹעם זמרה מסֻדרת, זמרת המקהלה הסמויה מן העין, והקול התחזק ונפסק פתאם וחזר ונשמע קצת ונחבא מעט מעט.

התפלה נערכה כמנהג: בה התפללו על שלום ממעל, על ישועת הנפש, על הסִינוֹד ועל הקיסר ועל הנכנסים לנשואים ביום הזה קונסטַנטין עבד האלהים ויֶקַּטֶּרִינה.

“אנו מתפללים לאלהים, כי ישלח להם אהבה גמורה ומלאה שלום ויהי להם לעזרה”, קרא הפרוטודיַקונוס וכל הבית כמו נשם ושאף בקולו.

ולֶוין שמע וישתומם על הדברים. “מאין נודע להם, כי עזרה נדרשת פה, עזרה ממש”, אמר בלבו, בזכרו את כל דאגותיו וספקותיו שבימים האחרונים. “מה אני יודע? מה אני יכול לעשות בדבר הנורא הזה בלי עזרה?” אמר בלבו. “אכן צריך אני לעזרה בעת הזאת”.

כאשר כלה הדיַקונוס את תפלתו, פנה הכהן אל הזיג וספרו בידו.

“אלהי עולם”, קרא הכהן בקול זמרה ובדרך ענותנות, “מי שֶׁאִחַד את הנפרדים, מי שֶׁיִּסַּד את אגֻדת האהבה שלא נִתּנה לפֵרוד ובֵרך את יצחק ואת רבקה, לפניך אני מציג את שני אלה המחזיקים בבריתך: בָּרך־נא את עבדיך אלה, את קונסטנטין ואת יֶקַטרינה, שאני מבקש כל טוב להם, כי אל חנון מלא אהבה לאדם אתה, ואנחנו משבחים ומזמרים לך, לאב ולבן ולרוח־הקֹדש, יום יום ומעולם ועד עולם”. “אמן” נשמע שנית באויר מתוך המקהלה הסמויה מן העין.

“שאִחַד את הנפרדים”, “שֶׁיִּסַּד את אגֻדת האהבה” – מה עמֻקים הדברים האלה ומה מתאימים הם לרגשותי ברגע זה", אמר לֶוין בלבו. “הגם לה עתה רגשות כאלה?”

ובשאלו בלבו שאלה זאת הסב עיניו יפגע במבטה.

ועל־פי מבטה זה החליט, שגם היא הבינה כל מה שהבין הוא. אבל זאת היתה טעות בידו, כי היא לא הבינה כמעט דבר מדברי התפלה וגם לא הטתה אזנה לשמעם בשעת סדור קדושיה. באותה שעה לא יכלה לשמעם ולהבינם מפני תֹקף הרגש האחד, אשר מִלא את כל לבה ויהי הולך וחזק, והוא רגש העליצות, על כי נהיה ונגמר לעיני כֹּל מה שנהיה ונגמר בלבה זה חֹדש ימים וָחֵצִי והיה לה למקור שמחה וצער יחד בכל ששת השבועות האלה. ביום אשר קרבה אליו בשמלתה הקִנמוֹנית, בטרקלינו של אותו הבית שברחוב אַרְבַּט, ואמרה לו “לך אני” – ביום ההוא ובשעה ההיא נחצו חייה וחיים אחרים באו בלבה, חיים חדשים, אשר לא נודעו לה ולא שערָתַם מעולם, אבל במעשה לא חדלה מלכת בדרכי החיים הקודמים. ששת השבועות האלה נעמו לה, אבל גם קשו לה יותר מכל הימים שלפניהם. כל חייה, כל מאוייה ותקוותיה התרכזו באיש האחד, אשר עוד לא עמדה על אָפיו ואשר נקשרה נפשה בנפשו בכֹח נעלם ממנה עוד יותר מאפיו של האישׁ הזה, ועם כל זה הוסיפה להמָשך אחרי מנהגי העולם, שהיתה נתונה בו. אך בעודה נוהגת בכל דבר כבראשונה, היה לבה משתומם בתוכה על קרירות־דעתה בכל עניני הימים שעברו עליה, כי על־כרחה התיחסה בקרירות־דעת גמורה אל כל מה שהיה חביב לה לפנים: אל החפצים, אל המנהגים ואל האנשים, אשר אהבוה אהבת־נפש, גם אל אמה, אשר הצטערה על זה, גם אל אביה הדבק בה, אשר היה יקר לה עד העת ההיא מכל אשר בארץ. אולם לפעמים השתוממה ולפעמים שָׁמחה על זה, כי זכרה את הדבר אשר הביאהּ לידי־כך. בכל מה שמחוץ לחיים המשֻׁתפים לה ולאיש הזה לא יכלה לא להרהר ולא לבקש לה דבר; אבל החיים החדשים האלה לא באו עוד בפֹעל וגם לתארם לעצמה בבֵרור לא יכלה עוד. עד היום ההוא אך צִפְּתָה להם, ובפחד ובשמחה צִפּתה לסדרים החדשים והכמוסים, ועתה עוד רגע וְיִתּמוּ ימי הצפיה והפקפקנות וההצטערות על עזיבת החיים הקודמים – כל הישן יֵצֵא מפני החדש. אף אמנם התיראה מפני החדש הזה, באשר היה סתום וחתום; אבל על־כל־פנים כבר נגמר בלבה עוד לפני ששה שבועות, ועתה אך נתאשר בפומבי מה שנהיה בלבהּ מכבר.

הכהן חזר ופנה אל העמוד ובקֹשי עלתה בידו לאחוז את טבעתה של קיטי, והטבעת קטנה כמדת אצבעה, ויצו את לֶוין לפשוט לו את ידו וישם את הטבעת הקטנה על ראש אצבעו ויאמר: “קונסטנטין עבד האלהים מארשׂ לו את יֶקַּטרינה אֲמַת אלהים”. אחרי־כן שׂם את טבעתו של לֶוין, הגדולה כמדת אצבעו, על אצבעה של קיטי, אצבע וְרֻדה קטנה ודלת־כח, ויאמר שנית כדברים האלה.

פעמים אחדות רצו שניהם להבין מדעתם את אשר להם לעשות, ובכל פעם טעו במעשיהם, והכהן הֻצרך להורות להם בלחישה. לאחרונה, אחרי אשר עשה הכהן את כל אשר היה לו לעשות וַיַּעֲבֵר את דמות הצלב עליהם בטבעותיהם, חזר ונתן את הטבעת הגדולה לקיטי ואת הקטנה ללֶוין; והמה חזרו ונכשלו בדבר הלכה זו: שתי פעמים עברו טבעותיהם מיד ליד, ובכל פעם בקשו לעשות כמנהג ולא עלתה בידם.

דולי, צ’יריקוב וסטֶפּן ארקַדייביץ' נגשו אליהם לסַיע להם. אך בזה הביאו לידי מבוכה ולחישה ובדיחות, ואולם זיו החגיגה והעליצות לא סר מעל פני החתן והכלה; להפך, כשנסתבכו ידיהם, הֻרגשו עוד יותר רִשומי החגיגה החשובה על פניהם; והצחוק, אשר נראה על שפתי סטֶפּן ארקַדייביץ' בלחשו להם, כי עתה ישימו איש על אצבעו את טבעתו העשויה לו מבתחלה, עבר מעליהן כרגע על־כרחו. לבו אמר לו, כי כל צחוק קל יהי להם לעלבון.

“כי מבתחלה בראת זכר ונקבה, – קרא הכהן מעל הספר אחרי חִלוּף הטבעות, – ונתת אשה לאדם לעזר כנגדו ולקיום המין האנושי. אתה, אדונינו ואלהינו, שלחת את האמת למורשה ולברית מאתך לעבדיך לאבותינו אשר בחרת; השקיפה אל עבדך קונסטנטין ואת אמתך ֶיַקטרינה וקַים את ברית נשואיהם באמונה ובאחדות ובאמת ובאהבה…”

לֶוין הרגיש יותר ויותר, כי כל מחשבותיו על־דבר הנשואים וחזיוני לבו על־אודות סדרי חייו היו אך דברי ילדות, וכי הנשואים הם ענין אשר לא הבין אותו עד כה ועתה הוא נשׂגב מבינתו עוד יותר, אף על־פי שהענין הזה נעשֶׂה בו; ולבו נגרש, וזעזועים עלו מקרבו ושמו מחנק לגרונו, ודמעות נִקְווּ בעיניו מבלי יכלתו להתאפק.

ה

כל נכבדי מוסקבה היו באותו מעמד, כל קרוביהם ומיֻדעיהם של המחֻתּנים. ומתוך חבורה זו של נשואות ופנויות הדוּרות בלבושיהן ובעדייהן ושל גברים מלֻבּשים פְרַקים, עניבות לְבָנות ומעילי־שרד, לא פסקה התלחשות נמוסית בבית־התפלה המלא אורה בכל שעת סדור הקדושין, ועל־פי־רֹב היו הגברים המתחילים בשיחה, והנשים הסתכלו בכל פרטי העבודה בשקידה מרֻבּה, כדרכן של נשים בשעת עבודת בית־תפלה.

בין הקרובים ביותר אל הכלה נמצאו שתי אחיותיה: דוֹלי אשת אובלונסקי והאחות הבכירה, אשת לבוב, היפה בנשים, אשר באה מחוץ לארץ.

– מפני מה באה מַרִי בשמלה לִילָאִית זו, הנראית כשחורה, לחגיגת החתונה? – אמרה קוֹרְסוּנְסקַיה.

– למראה פניה אין תרופה אחרת… ענתה דרובֶּצקַיה.

– תמהה אני על כי קבעו את החתונה בערב, והוא מדרכי הסוחרים…

– זה יפה יותר, גם אני נִשֵּׂאתִי בערב – ענתה קוֹרסוּנסקַיה ותאָנח בזכרה, מה נעימה היתה ביום ההוא, עד־כמה היה אישהּ מגֻחך מרֹב אהבתו אל ועד־כמה נשתנה כל זה אחרי־כן.

– אמור יאמרו, כי מי שהיה שושבין עשר פעמים לא ישא אשה כל ימיו; אני חפצתי לקבל עלי שושבינות בפעם העשירית, בכדי שאהיה מֻבטח בזה, אלא שקדמַני אחר – אמר הגרַף סִיניַוין אל העלמה בת־הנסיך היפה צַ’רְסקַיה, אשר קותה למשכו אחריה.

צַ’רסקַיה השיבה לו אך בבת־צחוק ותבט אל קיטי ותהרהר בלבה, כיצד ואימתי תעמוד עם הגרַף סיניַוין במצבה זה של קיטי וריצד תזכיר לו את דברי לְצוֹנוֹ אלה.

שצֶ’רבַּצקי אמר אל העלמה החצרָנית הזקנה ניקולַייבה, כי הוא חושב לשים את עטרת־הקִדּוּשין על השִׁניוֹן שבראש קיטי, באשר היא סגֻלה להצלחה.

– לא היה כל צֹרך בשִׁניוֹן, – אמרה ניקולַייבה, והיא גמרה מכבר, שאם ישׂאֶנה האלמן הזקן, שהיא חפצה בו, תהי חתונתם פשוטה מאד. – לא אהבתי את ההִדור המרבה הזה.

סֶרגי איבַנוביץ' דבר עם דַריה דמיטרייבנה ובדרך הלצה אמר לה, כי מה שהמנהג לצאת אל מקום אחר אחרי החתונה הולך ומתפשט, הוא מפני שכל חתן וכלה מרגישים קצת, שהם עושים שלא כהוגן.

– יכול הוא אחיך להתגאות. נחמדה היא עד להפליא. הלא תקנא בו, האין זאת?

– כבר עברה עלי תקופה זאת, דַריה דמיטרייבנה, – השיב לה סרגי איבַנוביץ', ופניו התחילו זועפים פתאם.

סטֶפּן ארקַדייביץ' ספר לגיסתו דבַר־הלצה על־אודות גרושין.

– יש לתקן את הזֵר, – אמרה לו גיסתו בלי שמוֹע את דבריו.

– צר לי, כי הוּרעוּ פניה כל־כך, – אמרה הגרַפינה נוֹרדסטוֹן לאשת לבוֹב. – ואף־על־פי־כן איננו שֹוֶה גם כדי אצבעה. הלא כן הוא?

– לא, כי טוב הוא בעיני מאד. ולא מפני שהוא עתיד להיות גיסי מעתה, – ענתה אשת לבוב. – ומה יפו הליכותיו בשעה זאת! הלא קשה כל־כך במצב זה להתנהג בטעם, שלא להביא לידי גחוך. והוא איננו מגֻחך, איננו מעמיד פניו, ונראה שהוא מלא רגש.

– כמדֻמה לי, שידעתּ זאת מראש.

– כמעט. היא אהבה אותו תמיד.

– עתה נראה, מי מהם יתיצב ראשונה על היריעה. אני יעצתי את קיטי.

– אין חִלוק בדבר, – ענתה אשת לבוֹב, – כֻּלנו מן הנשים העושות את רצון בעליהן. זה דרכנו בטבע בְּרִיָּתֵנוּ.

– ואני עליתי בכַונה לפני וַסילי אישי. ואַתּ, דוֹלי?

דולי עמדה אצלן ושמעה את דבריהן, אך לא השיבה דבר. לבה הָמה בקרבה, עיניה מלאו דמעה, ואִלו פצתה פיה, לא יכלה לאמֹר דבר בלי בכות. שִׂמחה גדולה שָׂמחה על טוּב גורלם של קיטי ולֶוין ובאותה שעה זכרה גם את יום חתונתה ותבט אל סטֶפּן ארקַדייביץ' המלא גיל וחדוה ותשכח את כל אשר בלבה עליו, ורק את אהבתה הראשונה, אהבת כלולותיה זכרה לו במעמד זה. אולם לא אך בעצמה הגה לבה, כי זכרה גם את כל קרובותיה ומיֻדעותיה, שראתה בשעה הגדולה שבימי חייהן, בעמדן חבושות זֵר כקיטי, מלאות אהבה, תקוה ופחד, ונכונות להסיח דעתן מֵהֶעָבָר שלהן ולהכנס אל עתיד הסתום והחתום. בתוך כל הכלות, שעלה זכרן על לבה, זכרה גם את אַנה מחמל־נפשה, אשר שמעה לפני ימים מעטים את פרטי כריתותיה, כפי שעלו במחשבה. גם היא עמדה בלב טהור, ועליה פרחי תפּוחי־זהב וצעיף לבן, ומה הגיע אליה? – חידה נוראה היא, – לחשה בינה לבין עצמה.

לא רק אחיות, רֵעוֹת וקרובות התבוננו בדיוק בכל פרטי סדור הקדושין, גם הנשים הזרות, שבאו לראות את החגיגה, הסתכלו בכל אשר נעשה בתאות־נפש וברוח נפעמת מיראה, שמא תֵעָלֵם מעיניהן תנועה אחת קטנה מתנועות החתן והכלה או רֹשם דק מרשמי פניהם, ובחרי־אף נמנעו מהשיב על דברי הגברים, שבקרורית־דעתם הביעו הלצות או שיחות־חֻלין סתם, ופעמים הרבה גם לא הגיעה שיחה בטלה שלהם לאזניהן.

– ומפני מה היא כבוכיה? שמא היא נִשֵּׂאת שלא ברצונה?

– והאשה שבשמלת הָאַטְלַס הלבן אחותה היא? שמעי־נא את קול הדיַקונוס בקראו בכח: “ותירא מפני אישהּ”.

– המשוררי בית־הנזירים ה“צ’וּדוֹבי” הם?

– לא, הם משוררי בית־התפלה של הסינוֹד.

– אני שאלתי את המשרת. הוא אומר, שהחתן יוליך אותה מיד אל אחוזתו. אומרים עליו, שהוא עשיר גדול מאד, על־כן נִתְּנָה לו.

– ואתּ, מַריה וַסילייבנה, חלקת עלי ואמרת, כי אין קִפּוּלים נהוגים בקְרינולינה. ראי־נא את האשה הזאת, אומרים עליה, שהיא אשת אחד הצירים, ומה רַבּוּ קִפּוּליה… אחד ועוד אחד עליו.

– מה נעימה הכלה למראה, דמיונה ככבשה מקֻשטת! אמרו מה שתאמרו, ואנחנו הנשים, צר לנו תמיד על אחות צעירה כזאת.

ככה נדברו בנות ההמון הסקרניות, שעלתה בידן להכנס לתוך הבית.

ו

כשנגמר סדור הקדושין פרשׂ אחד השַׁמשים באמצע בית־התפלה לפני העמוד חתיכת ארג־משי וָרֹד והמקהלה שרה מזמור־שיר נפלא, ובו קריאות בקול־זמרה בין הבַּס ובין הטֶנוֹר, והכהן פנה אל הזוג ורמז להם על הארג הפרוש. לֶוין וקיטי שמעו פעמים רבות ולעתים קרובות, כי המתיצב ראשונה על היריעה הזאת הוא יהיה לראש, אבל גם שניהם לא יכלו לזכור זאת בפסעם את הפסיעות האחדות האלה. הם לא שמעו גם את ההערות ודברי המחלֹקת שהֻבּעו בקול רם, שמקצת הנאספים אמרו: הוא עמד ראשונה, ומקצתם אמרו – שניהם יחדו.

אחרי השאלות הנהוגות, אם ברצון הם נִשָּׂאִים זה לזה ואם לא, הבטיחו לאחרים, והתשובות, שהיו משֻׁנות בעיני בעליהן בעצמם, נתחדשה העבודה. קיטי הקשיבה והתאמצה להבין את דברי התפלות, אך לא יכלה לשמוע בשׂום־לב. רגש החגיגה והשמחה הוסיף למלא את כל לבה בשעת העבודה ולא נתן לה להקשיב כראוי.

ובתפלה נאמר: “תן לבם חכמה ופרי־בטן לטוב להם, וישמחו למראה בניהם ובנותיהם”, והֻזכּר, כי האלהים יצר את האשה מאחת צלעות האדם, וכי “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, וכי “גדול סוד זה”, ואחרי־כן הֻבּעה בקשה, שיתן להם אלהים פרי־בטן וברכה, כמו שנתן ליצחק ולרבקה, ליוסף למשה ולצפורה, ויראו בנים ובני־בנים. “כל זה יפה”, אמרה קיטי בלבה, בשמעה את הדברים האלה, “גם אי־אפשר באֹפן אחר”, ופניה נהרו, וצחוק של שמחה הופיע עליהם וידבק גם בכל הנאספים שם.

– שימו אותן היטב עליכם! – קראו אליהם, כאשר שֹם הכהן את העטרות על ראשיהם, ושצֶ’רבַּצקי הגביה להחזיק את העטרה על ראש בתו בידו הרועדת, המחֻפּה בנעל בעלת שלשה כפתורים.

– שׂים־נא! – לחשה לו קיטי בצחוק.

לֶוין הביט אליה ויתפלא על זיו העליצות שעל פניה, ושלא מדעתו דבקה עליצות זו גם בו. גם לבו נמלא אורה ושמחה.

לשמחה היתה להם קריאת הפרק הנהוג מ“אגרות השלוחים” ורעם קול הפרוטודיַקונוס לגמר קריאתו זו, שכל הסקרנים והסקרניות שבחגיגה כזאת מחכים לו בקֹצר־רוח מיֻחד. לשמחה היתה להם לשתות מן הכוס הרחבה את היין המהול במים, האדֹם והחם, ושמחתם גדלה עוד יותר, כאשר פשט הכהן את מעילו ויַחזק את שתי ידיהם יחד בידו ויוליכם מסביב לעמוּד, לקול קריאותיו החזקות של הבַּס. שצ’רבַּצקי וצ’יריקוב, שהלכו הלוך והחזק את העטרות שבראשי החתן והכלה, צחקו ושמחו גם הם, ובעמֹד הכהן, פעם נעצרו ונתאחדו ופעם נפגעו בבני־הזוג שלפניהם. זיק הצהלה, שהֻבער בקיטי, כמו דבק בכל הנמצאים בבית־התפלה. ולפי מה שנדמה ללֶוין היו גם הכהן והדיַקונוס נוטים לצחוק־גיל כמוהו.

הכהן הסיר את העטרות מעל ראשיהם ויקרא את התפלה האחרונה ויברך את שניהם ברכת מזל־טוב. לֶוין שם את עיניו על קיטי, והנה מעולם לא ראה בה מראה נעים כזה. יפה ונחמדה עד־מאד היתה בזֹהר החדש של אֹשר, שנגה על פניה. לֶוין רצה לאמֹר דבר לקיטי, אך לא ידע, הנגמרה העבודה אם אין. הכהן הוציא אותו ממבוכה זאת, כי חִיֵּך והביט אליו בסבר פנים יפות שלו ואמר בלחישה: “נשוק את אשתך, ואַתּ נשקי את אישך”, ויקח את הנרות מידיהם.

לֶוין נשק בזהירות את שפתיה הצוחקות ויפשוט את זרועו אליה ויצא מבית־התפלה, ובצאתו הרגיש היטב את הקִרבה החדשה שביניהם. והוא לא האמין ולא יכול להאמין, שאמת נכון הדבר. אך כאשר נפגשו מבטיהם המלאים תמיהה ובישנות, האמין, שכּן הוא, כי הרגיש בעצמו, שהיו שניהם כנפש אחת.

עוד בלילה ההוא אחרי סעודת הערב נסעו שניהם אל הכפר.

ז

ורוֹנסקי ואַנה כבר נסעו יחדו באירופה זה שני חדשים. הם ראו את וֶנֶציה, את רומי ואת ניאַפול, ועתה באו אל עיר איטלקית קטנה ובה אמרו לשהות ימים לא כבירים.

המשרת הראשי שבבית־המלון, – איש יפה למראה, ששערו המרֻבּה והמרֻכּך בְּמִשְׁחָה נֶחֶצָה מפאת פניו עד מפרקת צוארו, ועליו פְרַק, וחֹשן כֻתּנתו, חֹשן בַּטִיסְט רחב ולבן, ועל כרסו העגֹל צרור ברֵילוֹקים וידיו בתוך כיסיו, – ענה קשות ובעינים עצומות קצת דרך בוז את איש אחד, אשר נצב לפניו. אך בשמעו קול־צעדה מעֶברו השני של פתח הבית, קול רגלים עולות במעלות, הסב פניו וירא את הגרַף הרוסי, הדָר במבחר החדרים שבבית־המלון, וַיוצא את ידיו מכיסיו ויִקֹד קִדה גדולה ויאמר לו, כי השליח בא ואמר, שנגמר דבר שכירות ההיכל והמנהל הראשי נכון לחתום על שטר־השׂכירות.

– אַה! שמוח אשמח מאד, – אמר ורוֹנסקי – והגברת בבית היא אם אין?

– הגברת יצאה לטַיֵּל, אבל עתה שבה, – ענה המשרת.

ורוֹנסקי הסיר מעל ראשו את כובעו הרך רחב־השולים וימח במטפחת כיסו את מצחו המזיע ואת שערו, שהיה מגֻדל עד אזניו וסרוּק ומכסה את קרחתו, וישם עיניו מתוך פזור־הדעת על האיש, אשר עמד עוד והתבונן בו, ויהי נכון לעבור על פניו ולעלות הלאה.

– האדון הזה רוסי הוא, והנהו שואל על־אודותיך.

ברגש מעֹרב, שמקצתו זעף על כי אין מקום, אשר לא יזדמן בו איש אחד ממכיריו, ומקצתו תאות־נפש לאיזה מאורע חדש ומעסיק בחייו האחרונים, שכל יום היה דומה בהם לחברו, שׂם ורונסקי שנית את עיניו על אותו האיש, שהתחיל הולך משם וחזר ועמד, ועיני שניהם הבריקו בבת־אחת.

– גוֹלֶנִישצֶ’ב!

– ורוֹנסקי!

באמת עמד לפניו גולֶנישֶצ’ב חברו, שנתחנך עמו יחד בקוֹרפּוּס. שם היה גולֶנישצ’ב מבני המפלגה הליבֶּרַלית ויצא משם בתֹאר־כבוד אזרחי וכל פקודת־משמרת לא קבל עליו. וַיִפָּרדו שני החברים האלה זה מזה בצאתם מן הקורפּוס ולא נפגשו עד היום אלא פעם אחת בלבד.

בהפגשם בפעם ההיא ראה והכיר בו ורונסקי, שבחר לו איזו עסקנות ליבּרַלית חשובה בעיניו מאד, ובגלל זה הוא נכון לנהוג מנהג של בוז בעסקנותו ובמטאות חייו של ורונסקי. על־כן קדם ורונסקי את פניו בשעת הפגישה האחת ההיא בדִבּורי הגאוה והקרירות, שהיה רגיל בהם במשאו ומתנו עם בני־אדם ושפֵּרושם המובן מאליו היה: “אם טוֹבו ארחות־חיי בעיניך אם לא, לא אשים לב לדעת, אך אם חפץ אתה להיות ממכירי, עליך לחלוק לי כבוד”. וגולֶנישצ’ב התיחס בשויון־נפש מלא בוז אל גסות מדותיו של ורוֹנסקי. ראויה היתה הפגישה ההיא להפריד בין שניהם עוד יותר. ובכל־זאת נהרו גם שניהם וקריאות־צהלה התפרצו מקרבם, כאשר הכירו זה את זה. ורונסקי לא שָׁער מעולם, שימָלא שמחה גדולה כזאת בראותו את גולֶנישצ’ב. אך לפי הנראה לא ידע בעצמו, עד־כמה הוא שרוי בעצבות. את הרֹשם הקשה, שעשתה עליו הפגישה האחרונה, שכח באותה שעה ובפנים מלאים שמחה מקרב לב פשט ידו למי שהיה חברו. ואותות שמחה כזאת נראו גם על פני גולֶנישצקב, אשר מלאו דאגה קֹדם לזה.

– מה אשמח לפגשך פה! – אמר ורוֹנסקי, ושִׁניו החזקות והלבנות נגלו בצחקו צחוק־ידידות.

– ואני שמעתי, כי ורונסקי פה, אך לא ידעתי איזה ורונסקי. מאד מאד אשמח!

– נִכָּנס־נא. ומה מעשיך?

– אה! – אמר ורונסקי דרך השתתפות. – נכּנס־נא.

– הידעת את קָרנינה? אנחנו נוסעים יחדו. הנה אני הולך עתה אליה, – אמר אליו צרפתית ויסתכל בפניו בשׂוּם־לב.

– אַה! ואני לא ידעתי, – ענהו גולֶנישצ’ב במנוחה, אף־על־פי שֶׁכִּחֵשׁ לו בזה, כי ידע היטב. – זה ימים רבים באת הנה?

– אני? זה ארבעה ימים, – ענה ורונסקי ויסתכל שנית בפני חברו.

“אכן אדם נמוסי הוא זה ומבין את הענין כראוי”, אמר ורונסקי בלבו, כי הבין היטב מה שנרשם על פניו של גולֶנישצ’ב ומה שנתכון בהשׂיאו אותו לדבר אחר.

בשלשת החדשים, שבִּלה ורוֹנסקי עם אַנה מחוץ לרוסיה, היה שואל בלבו, בכל פעם שנקרו פנים חדשות לפניו, מה יאמר אדם זה על היחס שבינו ובין אַנה, ועל־פי־רֹב מצא בגברים את הבינה “הראויה”. אך אִלו שאלו אותו ואת האנשים בעלי־הבינה “הראויה”, בינה זו מה היא, כי אז הובאו כֻלם כאחד במבוכה גדולה.

כל אותם, שלפי דעתו של ורונסקי הבינו את הענין כראוי, לא הבינו בו באמת מאומה, אלא שנהגו ככל בעלי נמוס, בזמן שהם מוצאים בדרכי מכיריהם מן הדברים המסֻבּכים שכֻּלם מֻקשים, המצוּים מאד בחיי בני־האדם – אך מנהג דרך־ארץ נהגו ויתרחקו מכל רמז ומכל שאלה שאינה נעימה. האנשים האלה עשו את עצמם כאלו הבינו היטב את הענין המשֻׁנה הזה וכאלו היו מקבלים וגם משבחים אותו בלבם, אלא שחשבו לדבר מיֻתּר ומגֻנה להגיד זאת בפֵרוש.

ורונסקי ראה מיד, שגם גולנישצ’ב הוא אחד מאלה, וישמח עליו כפלים. ובאמת היו דרכי גולֶנישצ’ב עם אַנה, כאשר הֻצג לפניה, מתאימים לכל מה שיכול ורונסקי לדרוש מהבאים לפניו. ברור היה, כי בלי יגיעה כל־שהיא השכיל להתרחק מכל דבר־שיחה, שיכלה להביא לידי תקלה.

גולֶנישצ’ב לא ידע את אַנה קֹדם לזה ובראותו אותה בפעם הראשונה השתומם על יפיה ועוד יותר על טוּב טעמה, שנראה בכל דרכיה. כאשר הביא ורונסקי את גולנישצ’ב אליה, האדימו פניה, והמראה הזה, אֹדם הילדוּת שכסה את פניה היפים, המביעים אמת ערֻמה, ישַׁר בעיניו מאד. אך ביחוד ישַׁר בעיניו מה שקראה מיד באזניו, כמו בכוָנה לבטל כל פקפוק וגמגום בדבר, לורונסקי אלֶקסֵי – בשמו הפרטי לבד, כאשה לבעלה – ואמרה, שהם עוברים יחד אל הבית החדש, אשר שכרו להם ואשר יֵאָמֵר לו במקום הזה “היכל”. מנהג־תמימות זה לענין מצבה המיֻחד הוא שמשך את לבו של גולֶנישצ’ב. בהתבוננו אל תמימותה הגלויה הזאת, שהֻבּעו בה שמחה וטוּב־לב ועֹז־רוח יחד, ובדעתו את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ' ורונסקי, נדמה לו, שהוא עומד על סוף דעתה. וכן נדמה לו, שהוא מבין מה שלא הבינה היא בעצמה, שהוא מבין, איככה יכלה לשמוח בחלקה שמחה גמורה כזאת, בלי שים לב לרעה הגדולה, אשר הביאה על אישהּ, בעזבה אותו ואת בנה, ולשמהּ, שֵׁם אשה חשובה וכבודה, המחֻלל עד לאין־מרפא.

– הנה הוא רשום ב“מורה־דרך לאורחים”, – אמר גולנישצ’ב על ההיכל המֻשּׁכר לורונסקי. – יש בו ציור יפה של טינטורֶטּוֹ; מיצירי התקופה האחרונה שלו.

– אם טוב בעיניכים, הנה מזג האויר טוב, נלכה־נא שמה ונשׂים עינינו עליו שנית, – אמר ורונסקי בפנותו אל אַנה.

– הנֵני, כרגע עלם ואישים עלי כובע. הלא אמרת, כי חם מאד היום, – אמרה אַנה ותעמוד אצל הפתח ותבט דרך שאלה אל ורונסקי ואדמימות בהירה כסתה פניה שנית.

ורונסקי ראה במבטה זה, כי איננה יודעת, כיצד הוא רוצה להתנהג עם גולֶנישצ’ב, וכי היא חוששת, שמא לא כִונה לרצונו בדבר הזה; ויבט אליה הבטה ממֻשכת של חבה.

– לא, אין החֹם גדול, – אמר לה.

ולבה אמר לה, שהיא מבינה הכל, והעִקר, שהוא שבע־רצון; ותצחק אליו צחוק קל ותצא ברגלים ממהרות דרך הפתח.

שני החברים שמו עיניהם זה על זה וסִמני מבוכה נראו על פני שניהם יחד; כמו רצה גולנישצ’ב לאמר דבר על־אודות אַנה, אשר נשאה חן בעיניו מאד, ולא מצא מלים בפיו, וגם ורונסקי חפץ בזה והתיָרא מזה כמוהו.

– כן הוא אפוא, – התחיל ורונסקי, כדי להכנס בדברים עמו. – פה אתה יושב. ועד היום הזה אתה עוסק בעבודתך הקודמת? – הוסיף בזכרו, כי אמרו לו אליו, שהוא כותב איזה חבור.

– כן הוא, אני כותב את חלקו השני של “שני העִקרים” שלי, – אמר גולנישצ’ב ופניו צָהבו מנחת־רוח על המקרה שבא לידו לדבּר בשאלה זאת, – או, למען האמת המדֻיקת, עוד לא החלותי לכתוב, אבל מכין אני את העבודה, מאסף את החֹמר. גדול יהיה החלק הזה מן הראשון וידין כמעט בכל השאלות. אנו, בני רוסיה, אין אנו רוצים להבין, כי לנו משפט הירושה על ממלכת ביצַנץ, – התחיל מרצה הרצאה ארֻכּה ונלהבת.

בתחלה היה ורונסקי מתבַּיש קצת על כי לא ידע גם את המאמר הראשון על־אודות “שני העִקרים”, שמחברו דבּר בו כמו שמדברים באחד הספרים המפֻרסמים. אבל אחרי־כן, כאשר החל גולנישצ’ב להרצות את דעותיו, והוא, ורונסקי, יכול לעמוד עליהן, שמע את דבריו בשׂום־לב גם בלי דעת את המאמר הראשון, כי איש שפתים היה גולנישצ’ב. אבל ורונסקי התפלא וגם הצטער על הרֹגז הרב, שרגז גולנישצ’ב בדברו באותו ענין. כאשר הוסיף לדבר, כן הוסיפו עיניו להבריק וכן הוסיף, להצליח בתשובותיו למתנגדיו הנעלמים וכן הוסיפו פניו להביע דאגה ועלבון. ורונסקי זכר את גולנישצ’ב מימי־נעוריו, שהיה אז נער דל־בשר, טוּב־לב ונדיב־רוח, ובקורפוס היה ראשון לתלמידים בכל עת, ולא יכול ורונסקי להבין, מה שֹׁרש דבַר הרֹגז הזה ומגֻנה היה רגזוֹ בעיניו. ביחוד רע בעיניו, מה שהעמיד עצמו גולנישצ’ב שהיה מבני מרום־עם־הארץ, בשעת כעסו זה בשורה אחת עם כתבנים בזוּיִם, מה שאנשים כאלה יכלו להביאו לכלל כעס ועליהם שפך חמתו בדבריו. הכדאי היה לו הדבר הזה? מגֻנה היה הדבר בעיני ורונסקי, אך גם רחמיו נכמרו עליו, כי הכיר בו בגולנישצ’ב, כי נפשו מרה לו. יגון גדול וכמעט טרוף־דעת נראה על פניו המלאים תנועה והטובים למראה, בשעה שהוסיף להביע רעיוניו בשפתים מהירות ובהתלהבות גדולה כל־כך, שלא התבונן בחזירתה של אַנה.

כשחזרה אַנה ועמדה אצל ורונסקי בכובע על ראשה ובאדרת־קיץ קצרה והשתעשעה בשִׁמְשִׁיתָה בתנועות ידה הקלה, הסב עיניו מעיני גולנישצ’ב, אשר כוננו אליו והביעו תלונות וקולנות, וירוח לו, ויבט ברגשי אהבה חדשה אל רעותו הנחמדה למראה והמלאה חיים ושמחה. אך ביגיעה התאפק קולנישצ’ב בשובה אליהם ובראשונה עוד נעצַב ויזעף אבל אַנה בלבה הטוב אל כל אדם (כן היה בימים ההם) חִזקה את ידיו מהר בנֹעם דבריה הפשוטים וברוח שמחתה. בענינים שונים נסתה לדבר אליו עד שנגעה באמנות הציור, ובה היטיב מאד לדבּר, והיא שמעה בשָום־לב. ככה הלכו הלוך ודבר עד הגיעם אל הבית המֻשָכּר ויתבוננו בו.

– על דבר אחד אני שמחה מאד, – אמרה אַנה אל גולנישצ’ב אחרי־כן בשובם. – שם יהי לו לאלֶקסי בית־מלאכה טוב. לקֹח תקח את החדר הזה, אלֶקסי, – אמרה אל ורונסקי בלשון־יחיד רוסית, כי כבר הבינה, שעתיד גולנישצ’ב להיות מקֹרב להם בחיי־בדידותם ואין להם לכסות סודם ממנו.

– האמנם מצַיר אתה? – אמר גולנישצ’ב ביפן במהירות אל ורונסקי.

– כן הוא, לפני ימים רבים עסקתי בזה, ועתה שבתי להחלותי מעט, – אמר ורונסקי ויתאדם.

– כשרון גדול יש לו, – אמרה אַנה בצחוק קל מטוּב־לב. – אני, כמובן, אין דעתי מכרעת בזה; אבל גם אנשים מֻמחים אמרו עליו כן.

ח

בתקופה ראשונה זו, אחרי צאתה לחפשי ואחרי קוּמה מחליה בימים מעטים, הרגישה אַנה בעצמה, שהיא מאֻשרת ושמחה בחייה רב יתר מהראוי לה. זֵכר צרת אישהּ לא השבית את שמחת לבה. מצד אחד היה הזֵכר הזה נורא מאד מֵהֲגות בו, נורא מֵהָכִיל, ומצד אחד היה האֹשר, שהביאה לה צרת אישהּ גדול כל־כך, שלא יכלה להתחרט על־זה. זכר כל המעשים שהיו בה אחרי חליה: שלומה עם אישהּ, הקטטה שאחרי השלום, השמועה על־דבר פצעו של ורונסקי, בקורו של ורונסקי, ההכנה לגֵרושין, היציאה מבית אישהּ, פרידתה מבנה – כל זה נראה לה כחלום חזיון־קדחת, אשר לא הקיצה אחריו עד בואה עם ורונסקי אל מחוץ־לארץ.זכר הרעה, אשר עשתה לאישה, העיר בקרבה רגש קרוב לגֹעל־נפש ודומה למה שמרגיש אדם טובע, שהדף מאצלו את האיש, אשר נאחז בו בכל כחו בלי הרפות ממנו, ואותו האיש טבע. אמנם הרֵעַ ההודף לעשות, אך כל עצה אחרת לא היתה לו להנצל, ואין טוב לו מלהסיח דעתו מכל הפרטים הנוראים האלה.

ברגע שנתחדשה הקטטה בינה ובין אישה, עלה על לבה רעיון מרגיע אחד על־אודות המעשה הזה שהיא עושה לו, ובכל פעם אשר זכרה אחרי־כן את כל אשר עשתה, זכרה גם את הרעיון האחד הזה: “אמנם אני הבאתי את הרעה על האיש הזה ואנוּסה הייתי להביאה עליו”, אמרה בלבה, “אך איני רוצה ליהָנות מרעתו: גם אני מתעָנה במכאובים ועתידה להתענות: הנה אני מאבדת מה שהיה יקר לי מכל הון, אני מאבדת את שמי הטוב ונפרדת מבני. יען אשר הרעותי לעשות, אינני חפצה באֹשר, אינני חפצה בכריתות, חפצי לשאת חרפה ולהפרד מבני”. אבל אף־על־פי שרצתה בכל לבבה לשאת ולסבול, לא מצאַתּהּ כל רעה ולא נשאה כל חרפה. בטוּב טכסיותם, שהצטַינו בה שניהם יחד, השכילו להתרחק מנשים רוסיות בשבתם מחוץ לרוסיה, ומעולם לא הֻזקקו לבוא לידי גנבת־דעת, ובכל מקום נזדמנו לפניהם אנשים, שעשו את עצמם כאלו הבינו את היחס שביניהם יותר ממה שהבינו הוא והיא בעצמם. גם על כי נפרדה מבנה שאהבה נפשה לא הצטערה צער גדול בימים הראשונים. בתה, אשר ילדה לורונסקי, היתה ילדה נעימה מאד, ומן העת אשר נשארה עמה הילדה הזאת לבד, דבקה בה נפש אַנה כל־כך, שאך לעתים רחוקות זכרה את בנה.

תשוקת החיים, אשר גדלה בה אחרי קומהּ מחליה יותר מבתחלה, חזקה עליה כל־כך, ותנאי חייה בימים ההם היו חדשים ונעימים כל־כך, שהרגישה בעצמה, שהיא מאֻשרה רב יֶתר ממה שראוי לה. כאשר הוסיפה לדעת את ורונסקי, כן הוסיפה לאהוב אותו. היא אהבה אותו גם בגללו גם בגלל אהבתו הרַבה לה, ותשמח תמיד כל היום על כי כֻלו שלה, וקרבתו נעמה לה בכל עת. כל מדותיו נעמו לה עד בלי חֹק ומיום ליום התבררו לה יותר. את מראהו, אשר נשתנה בלבשו בגדי־אזרחים, חמדה בלבבה כאשה צעירה מלאה אהבה לדודהּ. בכל אשר ידַבֵּר, בכל מחשבותיו בכל מעשיו ראתה נדיבות ונפלאות. לעתים קרובות יראה בעצמה מפני החֵן המרֻבּה הזה אשר מצא בעיניה, אף החלה לבקש בו מומים, אך לא יכלה למצֹא בו כל שמץ־דבר שאינו הגון. עד כמה היא דלה ושפלה בעיניה ממנו, לא ערבה את לבבה להַרְאוֹת לו, כי נדמה לה, שאם יֵדע זאת, אפשר שתֵּקַע נפשו מהר מעליה, ומפני אבדן אהבתו יָראה בימים האלה יִראה גדולה עד מאֹד, אף־על־פי שלא היה לה כל יסוד לחוש לזה. אך לא יכלה להמנע מהחזיק טובה לו על דרכיו הטובים עמה ומהראות לו, מה יקר הדבר הזה בעיניה. על־פי דעתה מסֻגל ביחוד ובלי כל ספק לעסקנות מדינית ונועד להצטַין במקצוע זה, אלא שבשבילה וִתּר על גדולתו העתידה לו וגם לא הראה מעולם כל אות צער וחרטה על־זה. באהבה ובכבוד התהלך אתה עוד יותר מבימים הראשונים וגם רגע אחד לא חדל מדאוג, שלא תרגיש לעולם, שיש כמין כעוּר במצבה. האיש הזה, העשוי לבלי־חת, לא רק לא הוציא מפיו דבר שלא כדעתהּ, כי אם בטל את רצונו לגמרי מפני רצונה, ולפי מה שנראָה, היו כל מחשבותיו אך לתת לה תאוות־לבה בטרם תבקש מאתו. ועל־כרחה חשבה לו זאת לצדקה, אף־על־פי שהשתדלותו היתרה הזאת, אותה השקידה התמידית לטובתה, שהרגישה מסביב לה, היתה עליה לפעמים לטֹרח.

ובכל־זאת לא היה ורונסקי שמח בחלקו שמחה גמורה, אף־על־פי שנמלאו כל משאלות לבו אשר שאל זה ימים רבים. מהרה נגלה לו, כי תאותו זו שישנה בידו אינה אלא גרגיר־חול אחד בְּהַר האֹשר, אשר קוה למצֹא בה. כאשר נמלאו משאלות לבבו, הֻברר לו, עד־כמה שוגים הם כל החושבים, שמי שכל תאותו בידו הוא המאֻשר, שהתמלאות המשאלות היא האֹשר המבֻקש. בימים הראשונים אחרי קחתו אותה אליו ואחרי לבשו בגדי־אזרח, הרגיש בעצמו, מה־טוב ונעים החֹפש בכלל, אשר לא יְדָעוֹ באמת עד העת ההיא, וחֹפש האהבה בפרט, ויהי אך שמח בחלקו, אך לא ארכו ימי שמחתו זאת. מהרה הכיר בעצמו, שנתעוררה בו תאות־התּאווֹת, התשוקה להשתוקק לאיזה דבר, היא העצבות. שלא ברצונו החל להגרר אחרי כל תשוקה קלה, שנוצרה בו לזמן קצר, ולחשבה לשאיפה ולמטרה חשובה. בעקרו של דבר הֻצרך למצֹא לו התעסקות לשש־שרה השעות שבכל יום, כי על־כן ישבו מחוץ לארץ והיו חפשים לנפשם ופטורים מכל מנהגי חיי הצבור המטרידים אנשים כאלה בפטרבורג. לפנות אל שעשועי החיים הנהוגים בין הבחורים, שהיה רגיל בהם בנסיעותיו הקודמות, לא יכול גם להעלות על לבו, כי כאשר אך נסה פעם אחת לעשות כזאת, עברה על אַנה פתאם רוח עצבת, שאינה נאוה ואינה מתאמת כלל לצהלת רֵעים מיטיבים את לבם ומְאַחֲרִים על סעודת־הערב. וכן לא יכלו, בגלל מצבם המשֻׁנה, לבוא במשא־ומתן לא עם נכבדי אנשי המקום ולא עם האורחים הרוסים. ובבקור המקומות היפים והחשובים לא יכול למצֹא את התֹּכן הרב, שהאנגלים מיַחסים לו, כי מלבד אשר כבר הספיק לראות את כל המקומות האלה, הלא היה איש רוסי פקח, שאין דרכו בכך.

וכחיה רעבה, שדרכה להחזיק בכל מה שמזדמן לפניה, בתקותה למצֹא בו מזון, החזיק גם ורונסקי, בלי דעת וחשבון, פעם בפוליטיקה, פעם בספרים חדשים ופעם בציורים. בימי־נעוריו היה בו כשרון לאמנות־הציור, ומאשר כבר החל לאסוף ציורי־פתּוחים, מבלי־דעת מה לעשות בכספו, שם לבו אל אמנות־הציור והתחיל עוסק בה, ובה אמר למצֹא ספוק לתשוקותיו הצפונת בקרבו.

אף אמנם היה בו הכשרון להבין את האמנות ויחקה בדיוק ובטוּב־טעם את האמנים ובגלל זה דמה, כי יש בו כל מה שמכשיר את האדם להיות לאמן, ורק פקפק ימים מעטים ולא ידע, באיזה ממיני הצַיָּרות יבחר: בדתי, בהיסטורי, בְּזַ’נְר או בריאליסטי, ואחרי־כן החל לצַיר. כל המינים היו מובנים לו ובכל אחד מהם יכולה לבוא לידי התרגשות; אך לא יכול להעלות על דעתו, שאפשר לאדם שלא ידע כלל כמה מינים יִמָּנוּ בצַירות ויבוא מאליו לידי ההתרגשות האמנותית, בכֹח היצירה הצפון בקרבו, גם בלי שים־לב לדעת, אם הציור שיוציא מתחת ידו יוכל להחשב על מין ידוע אם לא. אך מאשר לא ידע זאת והיה מתרגש לא על־פי מראות החיים בעצמם, כי אם על־פי ציורי החיים שכבר נעשו בידי אמן, היה נוח מאד להתרגש ומגיע במהרה ועל־נקלה לידי־כך, שציוריו דמו מאד למין הציורים, אשר התכַּוֵּן לחקותם.

יותר מכל שאר המינים ישרו בעיניו הציורים הצרפתיים, שהזיו המפליא עִקר בהם, וברוח זה החל לצַיר את תמונת אַנה בלבוש איטלקי, ולפי מה שנדמה לו ולכל מי שראה את התמונה הזאת, עלתה יפה מאד.

ט

ההיכל הישן והנטוש, שתקרתיו הגבוהות היו מצֻפּות מקלעות טיח וקירותיו – תמונות מצֻירות, רצפותיו מעשה מוֹזַאִיקה ובחלונותיו הגבוהים מִסַכִּים כתֻמים של ארג מעֻבּה, שקערות מהֻדרות התנוססו בו על עמודים עשוּים לדבר ועל קָמִינִים, דלתותיו מעשה־פתּוחים ובטרקליניו הכהים היו תלוּים ציורים רבים – ההיכל הזה הועיל, במראהו מבית ומחוץ, לחזק בלבו של ורונסקי את החזון הכוזב הנעים, שחזה לו בדמיונו, שיותר משהוא בעל־אחוזה רוסי ושטַלמַיסטֶר בלי עבודת־משמרת, הוא מעוז ומחסה לאמנוּת וגם עוסק בה בעצמו, אלא שהוא אמן צנוע, אדם שהזיר עצמו מן הצבור, מכל אוהביו ומכיריו המרומָמים ונואש מרדוף אחרי הגדוּלה, וכל זה בגלל האשה שאהבה נפשו.

תפקיד זה, שבחר לו ורונסקי בעברו אל ההיכל לדור בו, עלה יפה בכל פרטיו, וכאשר התקרב עוד בעזרת גולֶנישצ’ב אל אנשים אחדים, שנעשו חשובים לו בעת ההיא, נחה דעתו ימים מעטים. בסיועו של פרופיסור איטלקי לאמנוּת זו צִיֵּר ורונסקי מראות לקוחים מן הטבע והעסיק את נפשו בחיי איטליה שבשנות הבינים. בימים ההם משכו חיי איטליה שבתקופת ימי־הבינים את לבו כל־כך, שגם כובע בחר לו וגם את מטפחתו הגדולה הפשיל לו מאחוריו בטעם התקופה ההיא, ואמנם נאוה היה מראהו בטעם זה.

– הנה אנחנו פונים איש לדרכו ואיננו יודעים מאומה, – אמר ורונסקי פעם אחת אל גולֶנשצ’ב, כשבא זה אליו בבֹּקר. – הראית את ציורו של מיכַאילוב? – אמר ויתן לו לזה את גליון העתון הרוסי, שבא אליו לפני רגעים אחדים, וירמוז לו על מאמר שנדפס בגליון ההוא על־אודות צַיר רוסי, שישב אתם בעיר ההיא וגמר בימים ההם את ציורו, שכבר דברו בו הרבה וגם כבר נמצא קונה לו בטרם נגמר. במאמר ההוא הֻבּעו תוכחות לממשלה ולאקדֵמיה, על כי אין תומך ואין דואג לאמן המצֻין הזה.

– ראיתי, – ענה גולֶנישצ’ב. – אכן לא חסר־כשרון הוא, אבל דרכו לא יתכן כלל. גם הוא מביט אל ישוע ואל הצַירות הדתית בעיני איבַנוב ושטרויס ורֵינַן.

– ציורו זה מה הוא מתאר? – שׁאלה אַנה.

– ישוע לפי פילַטוס. ישוע מתֹאר בו בדמות יהודי בכל פַּשׁטותה וגסותה של השיטה החדשה.

מענין הציור ההוא כבר גולֶנשצ’ב אל אחד הענינים, שהיה מרבה להגות ולדבר בהם, ויאמר:

– אני לא אבין, איככה יוכלו להכשל בשגיאה גסה כזאת. הלא כבר נִתּנה לו לנוצרי צורתו המיֻחדת לו בציורי מבחר האמנים הקודמים. ואם באו אלה החדשים לתאר לא אֵל, כי אם אדם בורא חדשות או חכם, יבחרו להם מדִּברי־הימים את סוקרַטוס, את פרַנקלין, את שַׁרלוטה קוֹרדֵי, אך לא את ישוע הנוצרי. הנה הם לוקחים כמו בכַוָּנה את אשר לא הֻתּר לאמנות לקחת, ואחרי־כן…

– הבאמת עני הוא מיכאילוב במדה שאומרים עליו? – שאל ורונסקי, ובלבו אמר, כי נדיב רוסי כמוהו חַיב לעזור לאמן עני, גם בזמן שאין ציורו יפה כל־צרכו.

– לא אאמין, כי כן הוא. הנה הוא מפליא לצַיר תמונות. הראית את תמונת וַסילצ’יקובה? אך כמדֻמה לי, שאינו רוצה עוד לצַיר תמונות, ועל־כן אפשר שהוא נושא מחסור באמת. אני אומר…

– אולי נוכל לבקש מאתו לעשות את תמונת אַנה ארקַדייבנה?אמר ורונסקי.

– למה זה יעשה את תמונתי? – אמרה אַנה. – אחרי התמונה, אשר עשית אתה, אינני רוצה בכל תמונה אחרת. מוטב שיצַיר את אַנִּי (כן קראה לבתּה). הנה היא באה – הוסיפה אַנה ותַּשקף בעד החלון אל המינקת האיטלקית, אשה יפת־תֹּאר, אשר נשאה את הילדה אל הגן ובדרך־הלוכה שמה עיניה בצנעה על ורונסקי. המינקת היפה הזאת, אשר בחר בה ורונסקי לצַיר את ראשה באחד מציוריו, היתה באותם הימים מקור הדאגה המסֻתּרת האחת בחיי אַנה. ורונסקי התענג על יפי מראיה ועל רוח ימי־הבינים הנראה עליה, ואַנה לא ערבה את לבבה להודות, שהיא מקנאה את ורונסקי בגלל המינקת הזאת, ועל־כן האירה פניה אליה ואל בנה הקטן ותפנק אותם בהשתדלות יתרה.

גם ורונסקי נשקף בעד החלון וישם עיניו על עיני אַנה, ומיד פנה אל גולֶנישצ’ב ויאמר:

– ואתה יודע את מיכאילוב?

– נזדמנתי עמו פעמים אחדות. אבל אדם משֻׁנה הוא ובלי כל השכלה. הוא אחד האנשים החדשים הפראים, המצוּים בימינו אלה; מאותם החפשים בדעותיהם, שנתחנכו ונשתרשו על־נקלה בעזיבת האמונה, בכפירה ובמַטֶּריַליסמוס. בראשונה, – אמר גולֶנישצ’ב ולא התבונן או לא רצה להתבונן, כי גם אַנה גם ורונסקי רוצים לאמר דבר, – היה החפשי בדעותיו איש אשר נתחנך בדרכי האמונה והחֻקים והמוסר ואחרי מלחמה פנימית ויגיעת־נפש הגיע לידי חֹפש־הדעת; אבל עתה נמצא מין בעלי־חֹפש חדשים, אשר גם לא שמעו מימיהם, שלפנים היה תורות מוסר ודת ואנשים מֻמחים, והנם כופרים בכֹּל מילדותם וגדלים כפראים ממש. כן הוא האיש הזה. הריהו, כמדֻמה לי, בן אחד המשרתים הראשיים במוסקבה ולא למד מאומה. כשנכנס לאקדֵמיה וקנה שם טוב לעצמו, רצה לקנות השכלה, כי לא מן הטפשים הוא, ויפן אל הספרים, אשר היו בעיניו מקורי ההשכלה, אל הז’ורנַלים. לפנים היה האיש החפץ בהשכלה – למשל, איזה צרפתי מבני הדורות הקודמים – לומד את כל תורות הקלסִּיקים, את כל מה שהורו חוקרי הדת והטרַגיקים וההיסטוריונים והפילוסופים; הלא תבין, מה רבה העבודה שהֻצרך להעביד את נפשו. אבל אצלנו עתה איש כזה מוצא מוכן לפניו את הספרות הכופרת בכֹּל והוא קונה לו על־נקלה את כל תמציתה של תורת הכפירה ויוצא בה ידי־חובתו. ולא זאת בלבד, אלא שעוד לפני שָׁנִים עֶשְׂרִים היה מוצא בה בספרות זו סִמני מלחמה עם גדולים ומֻמחים, עם השקפות מקֻבּלות זה מאות שנים, וממילא למד מזה, שלא כן חשבו לפנים; ועתה הוא קופץ ונכנס מיד לתוך ספרות, שאינה חושבת לה לפי כבודה גם לדון בהשקפות הנושנות, ובלי כל הקדמה היא מכרזת ואומרת: אין כֹּל, בלתי אם אֱבוֹלוּציה, בחירת המעֻלה, מלחמת הקיום – ותו לא מידי. אני במאמרי…

– הידעת את אשר אֹמר לך – אמרה אַנה, שכבר נודע לה על־ידי קריצות־עינים, שקרצו היא וּוְרוֹנסקי זה לזה בזהירות, שאין ורונסקי רוצה לדעת כלל, מה היא השכלתו של האמן הזה, וכל חפצו אך לתמוך בידו ולהזמין תמונה אצלו. – הידעת? – נכנסה ברוח־עֹז לתוך דברי גולֶנישצ’ב, בהכבירו עליהם במלים. – הבה נסע־נא אליו!

גולֶנישצ’ב עצר במלים ויאות להם בנפש חפצה; אך לפי שאותו האמן דר במקום רחוק מהם, גמרו לנסוע אליו במרכבה.

בעוד שעה אחת באו אַנה וגולֶנישצ’ב, שישב מצדה בתוך המרכבה, וּוְרונסקי, שישב על חלקה הקדום של המרכבה, לפני בית לא נאה באחד מקצות העיר. אשת השוער יצאה אליהם והגידה להם, כי דרכו של מיכאילוב לתת לבוא אליו לבית־מלאכתו, אבל עתה הוא בבית־דירתו הסמוך למקום הזה, והם שלחו אותה אליו וכרטיסיהם נתנו לו על־ידה ויבקשו מאתו רשיון לראות את ציוריו.

י

האמן מיכאילוב היה עסוק כרגיל בעבודה, בשעה שהביא לו את כרטיסי הגרַף ורונסקי וגולֶנישצ’ב. בבֹּקר התעסק בבית־מלאכתו בציור גדול, ובבואו אל בית־דירתו כעס על אשתו, על כי לא ידעה להפיס את דעתה של בעלת־הבית, שדרשה שכר־דירה.

– זה עשרים פעמים אמרתי לך, שלא תכּנסי ברֹב דברים. הנה שוטה אַתּ מכל־מקום, אך כשאַתּ מַתְחֶלֶת לדבּר איטלקית, אין לעמוד בפני אִוַּלתּך, – אמר לה אחרי התקוטטות ארֻכּה.

– אם כן, תן לה בזמנה, אני אינני אשֵׁמה בדבר. אִלו היו לי מעות…

– הניחי־נא לי בשם ה'! – צעק מיכאילוב כמו מתוך דמעות ויאטום אזניו בכפיו וילך לו אל חדר־עבודתו שמאחרי המחיצה וינעל את הדלת בעדו. – “חסרת־דעה!” אמר אל לבו וישב אצל השֻׁלחן ויפתח את טֵבְלְאוֹתָיו ויחל לטפל בהתלהבות מיֻחדת בשרטוטו החדש.

מעולם לא התלהב ולא הצליח בעבודתו יותר מבשעת דחקו, ובפרט בשעת מחלֹקת בינו ובין אשתו. “לוּ יכלתי לברוח, להרחיק נדוד!” אמר בלבו ויוסף לעשות את שלו. והוא שרטט בעת ההיא דמות אדם שנמלא חמה. וכבר עשה שרטוט כזה פעם אחת, אך לא יָשרה מלאכתו בעיניו. “לא, הראשון היה טוב מזה… איהו?” שאל בלבו והלך לו אל אשתו, ובפנים נזעמים ובלי הבט אליה שאל את הילדה הבכירה שבבנותיו, איה הגליון אשר נתן להן. הגליון נמצא, אבל מטֻיט היה כֻלו ומגֹאל בנטפי סְטֵיאֲרִין. אף־על־פי־כן לקח אותו ויפרשהו על השֻׁלחן ויט מאצלו ויתבונן בו ברחוק בעינים עצומות למחצה. ופתאם חִיֵּך וינופף ידיו בשמחה.

– נכון הדבר, נכון! – אמר במהִירות ויאחז בעפרון ויחל לשרטט בחפזון. כתם הסטֵיארין נתן לתמונת האיש מצב חדש.

ובהחלו לשכלל את המצב החדש הזה, נראה לו קלסתר פניו הָעַזים וסנטרו הבולט של הסוחר, שהיה מיכאילוב קונה מאתו סיגַרות, ובקלסתר־פניו של זה ובסנטרו הבולט צָר את צורת האדם שלו, ויצחק מטוּב־לב בעשותו זאת, כי פתאם נהפכה הצורה המשֻׁרטטת המשֻׁנה, שלא הֻרגש בה כל רוח־חיים, לתמונת אדם חי, שאי־אפשר לשַׁנות בה דבר. ואָפיה נראה מתוכה בבֵרור ובלי כל פקפוק. אפשר היה לתקן את הציור על־פי מה שנדרש לתמונה הזאת, אפשר וגם נחוץ היה להעמיד את הרגלים בסדר אחר, לשַׁנות לגמרי את מצב היד השמאלית, לסלק את השֵׂעָר. אך בתקוניו אלה לא שִׁנה את התמונה, כי אם הסיר את כל אשר כסה אותה מעֵין הרואה, כמו הפשיט מעליה את החִתּוּלים, אשר הפריעו מראותה כמו שהיא בשלמותה. כל קו חדש, אשר הוסיף עליה, הִרבה לגלות את כל תקפה של תמונה זו, כפי שנראתה לו פתאם על־ידי כתם הסטֵיארין. ובעודו עסוק לגמור בזהירות הראויה את המלאכה הזאת, הביאו לו את כרטיסי ורונסקי וגולֶנישצ’ב.

– כרגע, כרגע! – קרא ויעבֹר אל אשתו.

– חדלי לך סַשַּׁא, אל־נא יחר לך, – אמר אליה בבֹשת־פנים ובבת־צחוק של חבה. באשמתך היתה זאת וגם באשמתי, אך אני אתקן הכֹּל. – ככה השלים עם אשתו וישם עליו אדרת זֵיתִית, שצַורונה קטיפה, וכובע שם על ראשו, וילך אל בית־מלאכתו. וכבר שכח את דבר התמונה שעלתה בידו, כי גברו שמחתו וסערת־רוחו, על כי הרוסים הנכבדים האלה באו במרכבה לראות את בית־מלאכתו.

על־אודות הציור, אשר עמד ביום ההוא על ה“מוֹלְבֶּרְט” שלו, היה ברור לו במעמקי לבו, שכמוהו לא נעשה לפניו. לא שֶׁדִּמָּה בנפשו, שטוב ציורו זה מִכל מה שיצר רפאל, אלא שהיה ברור לו, שמעולם לא הביע איש, מה שנתכַּוּן הוא להביע בציור הזה. בזאת היה בטוח וזאת ידעה נפשו מכבר, מן העת אשר החל לצַירו; אך אף־על־פי־כן נחשבו בעיניו מאד דברי האנשים על הציור הזה וגם הטילו סערות במעמקי לבבו, בין שהיו אותם האנשים ראוים לכך, בין שלא היו ראוים. כל הערה קלה שבקלות, אם אך יצא מתוכה, שבעליה רואים בציור אפילו קורטוב קטן ממה שראה בו הוא, הספיק לו להרעיש את לבבו. על שופטיו היה חושב תמיד, שהם מבינים בדבר גם יותר ממנו, והיה מחכה לשמוע מפיהם דברים, אשר לא ראה בעצמו בציורו. ופעמים רבות נדמה לו באמת, שמצא בדברי שופטיו חדשות אשר לא שער.

בצעדים מהירים קרב אל פתח בית־מלאכתו, ובכל התרגשותו הרבה על כי זכה לאורחים חשובים כאלה, הפליא אותו הוד־תארה של אַנה, שעמדה בצל דלתות השער ושמעה, מה שדבר אליה גולֶנישצ’ב בהתלהבות ובאותה שעה השתדלה, לפי הנראה, להתבונן היטב באמן ההולך וקרב אליהם. גם בעצמו לא הרגיש למדי בקָרבו אליהם את תֹקף הרֹשם הזה, אשר פרץ ובא בקרבו ונבלע בו שלא מדעתו, כשם שנרשם בקרבו סנטרו של אותו הסוחר המוכר סִיגַרוֹת, ויהי כמונח בקופסה ומוכן לעליו להשתמש בו בשעת צרכו. האורחים, שכבר נואשו מראות גדולות באמן הזה בשמעם את דברי גולֶנישצ’ב, נואשו עוד יותר למראהו בבואו לפניהם. רֹשם לא טוב עשה מיכאילוב, – שהיה בעל קומה ממֻצעת ובריא־בשר, – בהליכתו הכרכורית, בכובעו הקִנמוני, באדרתו הזֵיתית ובמכנסיו הצרים, – ובימים ההם נהגו מכבר במכנסים רחבים –, וביחוד ברֹחב פרצופו הגס ובתערֹבת מֹרֶך־הלב וההתכבדות שהביעו פניו יחד.

– הואילו־נא, – אמר אליהם בהתאמצו להֵרָאות כמי שאינו מוקיר את הכבוד הנעשה לו ויבוא אל הפרוזדור החיצון ויוצא מַפְתֵּחַ מכיסו ויפתח את הדלת.

יא

כשנכנס לבית־מלאכתו שֹם עיניו שנית על אורחיו וַיָּשֶׁת לבו לרשמי פני ורונסקי, וביחוד לרשמי עצמות לחייו. אמנם חושו האמנותי לא חדל רגע אחד מאסֹף חֹמר לעבודתו, ורוחו היה הולך וסוער על כי קרב הרגע, אשר ידונו בו ביצירותיו, והוא שִׁעַר במהירות ובבינה יתרה, על־פי סִמנים קטנים מאד, מה טיבם של שלשת האנשים האלה. זה – אמר בלבו על גולֶנישצ’ב – רוסי הוא מכאן, אך לא זכר לא את שם משפחתו ולא את המקום שנזדמנו בו שניהם ולא את אשר דברו זה עם זה. רק את קלסתר־פניו זכר, כמו שהיה זוכר על פרצוף שנקרה לפניו בימי חייו, גם זאת זכר, כי פרצופו של זה טמון ושמור בלבו בתוך קבוצה גדולה של פרצופים שעל־פי סקירה ראשונה הם נראים כמביעים הרבה ובאמת הם מביעים מעט מזער. השֵׂעָר הארֹך והמצח הרם שִׁוּוּ הוד חיצון על הפנים האלה, אך באמת שכנה עליהם רק פחדנות של ילדים, שכֻּלה כמו נתרכזה על גבו הצר של החֹטם. ורונסקי ואַנה היו על־פי השערתו רוסים עשירים ומכֻבּדים, שכמוהם ככל עשירי רוסיה אינם מבינים מאומה באמנות ועושים את עצמם כחובבים ומוקירים. “בודאי, – אמר בלבו, – כבר ראו את כל יצירות הקדמונים, ועתה הם נוסעים ומבקרים את בתי־המלאכה של בני הדור הזה, של שַׁרלַטַּן אשכנזי ושל שוטה פּרֵירְפָאֵלִיסט אנגלי”. הוא ידע היטב את דרכי הדיליטַנטים (שכל מי שהוא פקח בהם מחברו קשה לבריות מחברו), שאינם באים לבתי־מלאכתם של צַירים צעירים אלא בכדי שיוכלו לאמר, כי נפלה האמנות בדור הזה, וכיי במדה שאדם מסתכל במעשי ידי הדור החדש, הוא רואה ומבין, עד כמה אי־אפשר לחקות את הגאונים הקדמונים. לכל זה היה מוכן, כל זה ראה על פניהם והכיר בהם על־פי מנהגי קלות־הראש והזלזול שנהגו בהיותם אצלו – כשנדברו איש אל רעהו, כשהסתכלו בפסלי־העץ ובפרוֹטוֹמוֹת שבחדר, וכן בשעה שהתלהכו שם ברחבה וחכו לו שיגלה את ציורו החדש. – אך בכל־זאת נסער לבו בהפכו את גליוני שרטוטיו, בהרימו את יריעות החלון ובהסירו אחרי־כן את הסדין מעל ציורו. וביחוד גדל הסער בו על כי נגד הכלל המקֻבּל שלו, שכל עשירי רוסיה ונכבדיה ערלי־לב וטפשים הם, מצאו ורונסקי ואַנה – היא עוד יותר מורונסקי – חן בעיניו.

– הנהו, הואילו־נא – אמר ויט הצדה ברגליו המכרכרות וירמוז על הציור. – “ישוע עומד לפני פילַטוס, מתּי פרק כ”ז", – הוסיף ובדברו הרגיש, כי שפתיו התחילו מרעידות, ויסוב ויעמוד מאחריהם.

בסיקונדות האחדות, שאורחיו הסתכלו בציורו בלי דַבּר דָבר, הסתכל בו גם הוא, ובעיני איש זר, אשר לא יתן ולא יוסיף לו ציור זה מאומה, הסתכל בו. בסיקונדות האחדות האלה האמין והיה בטוח מראש, כי האורחים האלה, אשר בז להם לפני רגע אחד, הם העתידים לבדם לפשוט בצדק ובאמת את מעשהו. כל מה שחשב על ציורו זה בשלש השנים אשר יגע עליו נשכח מלבו פתאם. מעלותיו של הציור הזה, שהיו ברורות בעיניו עד כה, נשכחו כלן כאחת מלבו, ובהביטו אליו, כדרך שהביטו האנשים הזרים האלה, בעינים שאין משֻׁחדות, לא מצא בו כל טוב. בראש כל המחזה ראה את פני פילַטוס הנזעמים ואת פני ישוע המלאים מנוחה, ומאחורי המחזה הזה – את תמונות פקידיו ומשרתיו של פילטוס ואת פני יוחנן המתבונן בַּנַּעֲשֶׂה. כל הפרצופים האלה, אשר הרבה לשקוד עליהם והַרְבֵּה עיֵן וחִקר וטעה ותקן בכל אחד מהם, עד שהלבישו את הצורה ההוגנת לו על־פי מסקנותיו האחרונות, ובין כה ראה הרבה מכאובים ונחת בגללו – כל קבוצת הפרצופים, שפעמים רבות כל־כך שִׁנה את מקומותיהם בשביל שלמותה ושכלולה של התמונה, יחד עם כל פרי דקדוקיו בגוָנים השונים ובמדרגותיהם, שעלה לו בעמל מרֻבּה, נדמתה לו עתה כשהביט אליה בעיני האנשים האלה, כמלאכה פשוטה ומצויה, שכבר נעשתה לפניו אלף פעמים. גם פני ישוע שבאמצע הציור, אשר יקרו לו ושמח עליהם שמחה גדולה מאד בשעת יצירתם, היו כאין בעיניו באותה שעה. רק מין העתקה ראה בהם, העתקה יפה (גם לא יפה כל־צרכה: הפעם ראה בה בבֵרור חסרונות רבים), אחת מההעתקות המצויות והמרֻבּות של ציורי תמונת ישוע שיצרו טִיציַאן, רפאל ורובֶּנס, בלוית תמונות אנשי־הצבא ופילטוס שבציורים ההם. כל זה היה מצוי ודל ונושן וגם המלאכה בעצמה היתה לקויה – רבוי גוָנים בלי טוּב טעם. מן הצדק יהיה, שהאורחים האלה ישבחוהו בפניו במליצות נמוסיות, ושלא בפניו ידברו בו בחמלה ובלעג.

השתיקה קשתה עליו עד־מאד (אף־על־פי שנמשכה לא יותר מרגע). בחפצו להפריעה ולהראות אגב־אורחא, שהוא שוקט ובוטח, התחזק ויפן אל גולֶנישצ’ב.

– כמדֻמה לי, שכבר התענגתי לראותך פעם אחת, – אמר אליו ועם זה שוטטו עיניו פעם על אַנה ופעם על ורונסקי, לבלי יסתר ממנו כל תָּו דק וכל נדנוד קל, שֶׁיֵּרָאָה על פניהם.

– בודאי נזדַּמַּנּוּ יחד בבית האדון רוֹסִי, בנשף שנערך שם, כשקראה באזנינו אותה העלמה האיטלקית, רַשֶׁל החדשה, – התחיל גולֶנישצ’ב להכנס בדברים עמו ויסב עיניו מן הציור בלי סִמן צער כל־שהוא.

אך בראותו, כי מיכאילוב מחכה למשפטו על הציור אמר אליו: – ציורך נשתכלל הרבה מן היום אשר ראיתיו בפעם האחרונה. וכמו ביום ההוא כן אני מתענג עֹנג רב גם עתה על תמונת פילַטוס. מובן וברור לכֻלנו אָפיוֹ של אדם זה, שלבו טוב וגופו מחֻבּב על הבריות, אלא שכֻּלו פקיד עושה רצון בעליו ואינו יודע בעצמו מה שהוא עושה. אך כמדֻמה לי…

כל פני מיכאילוב, שמלאו תנועה, צהבו פתאם: אור נראה בעיניו. רוצה היה לאמר דבר, אך לא יכול להוציא מלה מפיו מֵרִגְשַׁת נפשו, ובכדי להסתיר זאת, עשה את עצמו כגונח.אף־על־פי שערכו של גולֶנישצ’ב בתור מבין בציורים היה קל ושפל בעיניו, וכן קָטְנָה ודלה בתכנה גם הערה נכונה זו על־אודות פני פילטוס, שהם פני פקיד משֻׁעבד לשרי ממשלתו בכל דרכיו, ואף־על־פי שיכול מיכאילוב לחשוב לו לעלבון גדול, מה שהביע לו זה הערה דלת־ערך כזאת, בשעה שלא נאמר עוד מאומה בענינים החשובים מזה הרבה, היתה לו הערה זאת לששון ולשמחת־לבב. לענין פני פילטוס סבר גם הוא כגולֶנישצ’ב, ומה שסברה זו היתה רק אחת ממיליוני סברות אחרות, שכֻּלן היו נכונות על־פי דעתו בברור גמור, לא המעיט ערכה בעיניו; בגללה התחיל לאהֹב את גולֶנישצ’ב, ועצבונו נהפך לשמחה. כל ציורו שב לתחיה לפניו מיד ויהי לקבוצת נפשות חיות בכל הפרטים הרבים והמָרכּבים, התלוּיִם בחיים. עוד הפעם נסה לפתוח שפתיו ולאמר לו, שגם הוא חשב כזאת על תמונת פילטוס, אבל שפתיו רעדו ולא יכול לבטא מה שרצה להגיד. גם ורונסקי ואַנה דברו ביניהם איזו דברים בלחישה, כמו שנוהגים לדבּר בתערוכת ציורים, במקצת מפני כבודו של הצַיר, ובמקצת כדי שלא להכשל בדבַר־אולת בקול רם על־אודות האמנות, כי הכל יודעים, עד כמה ראוי לחוש לזה. ומיכאילוב ראה ונדמה לו, שציורו עשה רֹשם טוב גם עליהם ויגש אליהם.

– מה נפלאה הרוח המרחפת על־פני המשיח! – אמרה אנה. הרוח השוֹרה על־פני ישוע ישר בעיניה יותר מכל אשר ראתה בציור הזה, ולבה הגיד לה, שזה מרכז הציור, ועל־כן תנעם תהלה זאת ליוצרו. – פניו מעידים, כי צר לו על פילטוס.

גם זאת היתה אחת מאלפי הסברות הנכונות, שנִתּנו להאמר על ציורו ועל תמונת ישוע שבו. הנה היא אמרה, כי צר לו לישוע כל פילטוס. אכן בדין הוא, שיהיו פני ישוע מביעים גם רחמנות, כי על־כן הם מביעים אהבה, מנוחה שלמה, מסירת־נפש וידיעה ברורה, שבמלים לא יועיל מאומה. בודאי יש בפני פילטוס רוח בעל־פקידות, ורוח רחמים וחנינה בפני ישוע; הלא זה דמות חיי בשר־ודם לבד, וזה דמות חיי־רוח לבד. כל זה והרבה כיוצא בזה התרוצץ בלב מיכאילוב, ואור־שמחה חזר ונגהּ על פניו.

– ומה נפלא עִבּוּדָהּ של תמונה זו, כמה אויר סביבה. כמדֻמה, שאפשר לאדם ללכת מסביב לה, – אמר גולֶנישצ’ב, ונראה שרמז בזה, שאין רוחו נוחה מתָּכנהּ של תמונה זו ומהרעיון הרצוף בה.

– אכן מעשה־אמנות נפלא הוא! – אמר ורונסקי. – מה בהירות הן התמונות האלה שמאחורי המחזה העִקרי! אך זאת היא טֶכניקה, – פנה ואמר אל גולֶנישצ’ב ורמז לו בזה על השיחה שהיתה ביניהם בענין זה, שאמר בה ורונסקי על עצמו, שאין תקוה לו לקנות טֶכניקה בכל עמלו שיעמול.

– כן, כן, פלאים! – נענו אחריו גולֶנישצ’ב ואַנה. בכל המון רגשותיו של מיכאילוב הדאיבה הערה זאת את נפשו, ויתן עיניו בִּוְרונסקי דרך קפֵדָה, ופניו נפלו פתאם. מלת “טֶכניקה” שמע לעתים קרובות, ומעולם לא יכול להבין, מה נתכַּונו בעליה לאמר בה. ידוע ידע, שהוראתה היא הכשרון לצַיּר ולשרטט, כשרון־הַיָּד, שאינו תלוי בתֹכן וברעיון. פעמים רבות התבונן וכן גם בפעם הזאת, שכל האומר “טכניקה” מוציא מן הכלל את הערכת התֹכן, כאלו אפשר לאדם לצַיר יפה מה שמכֹער מצד עצמו. עוד ידע, שהרבה תשומת־לב וזהירות נדרשו, כדי שלא לקלקל את הציור, בשעה שמסירים את אחד מחִתּוליו ובשעה שמסירים את כל חִתוליו, אך עבודה זו אינה נוגעת במלאכת הציור. אִלו נגלה לנער קטן או אפילו למבשלת מה שהוא רואה בלבו, היו יודעים גם הם לגלות ולהראות מה שהם רואים. אבל גם מי שאין כמוהו רגיל ומהיר עוד בטֶכניקה לא יוכל לצַיר מאומה, אִלו לא נגלו לו גבולי תֹכן הציור מראש. מלבד זאת ראה, שאם יושם לב לטֶכניקה, אין יסוד לשַׁבּחו בדבר הזה. בכל מלאכת ידו, גם בציורים שגמר, גם באותם שלא גמר, ראה חסרונות גדולים ובולטים שנהיו בהם, מאשר לא נזהר כראוי בשעת הסרת החִתּולים, ושאינו יכול עוד לתקנם מבלי קלקל את הציור כֻּלו. וכמעט על כל התמונות ופרצופי הפנים ראה עוד שיָרי חִתּולים, שקלקלו את הציור במציאותם.

– רק זאת אוכל לאמר, אם תתן לי רשות להעיר… – אמר גולֶנישצ’ב.

– שמוח אשמח מאד, הואל־נא ואמר, – אמר מיכאילוב בבת־צחוק שאינה יוצאת מן הלב.

– כי הוא אדם אֱלֹהִי בציורך, ולא אלהים בדמות אדם. אבל ידעתי, כי אך בזאת חפצת.

– אני לא יכולתי לצַיר אלא את המשיח שבלבי ולא מין משיח אחר, – אמר מיכאילוב בפנים נזעמים.

– אבל אם כן, אם תרשני להביע לך רוחי… ציורך טוב כל־כך, שאין הערתי יכולה להזיק לו, מלבד זאת הלא אך דעתי הפרטית היא. ציורך ממין אחר הוא. רוח אחרת בו לגַמרי. אבל נקח־נא למשל את ציורו של איבַנוב. כמדֻמה לי, שאם אין לו לאיבַנוב במשיח אלא תמונת איש היסטורי, מוטב היה לו לבחור לעצמו ענין היסטורי אחר חדש ממנו, שלא נגעו בו עוד.

– ומה נעשה, אם אין ענין גדול מזה בעולם האמנות?

– בַּקשו וְיִמָּצאו לכם. אבל אין מקום באמנות לטענות ולחקירות. ובציורו של איבַנוב שאלה היא גם למאמין גם למי שאינו מאמין: האלהים הוא, אם לא אלהים? והשאלה מהרסת את אחדוּת הרֹשם.

– הא כיצד? כמדֻמה לי, שלמשכילי העם אי־אפשר עוד לשאול כזאת, – אמר מיכאילוב.

גולֶנישצ’ב נחלק עליו בזה ויעמוד על דעתו בענין אחדוּת הרֹשם, הנחוצה לאמנות, וינצחהו בהלכה זו.

מיכאילוב רגז והצטער, אך לא יכול לאמֹר דבר להגן על דעתו.

יב

אַנה וּוְרוֹנסקי כבר הביטו פעמים רבות זה אל זה והצטערו על חקרנותו ודברנותו היתרה של רֵעם; לאחרונה נגש וורונסקי מאליו, בלי המתן עוד לבעל־הבית אל ציור אחר קטן במדתו.

– מה יפה! מה נעים! תאוה לעינים! – קראו שניהם כאחד.

“מה זה משך את לבם שם?” שאל מיכאילוב בלבו. הוא כבר שכח את הציור ההוא, אשר עשה לפני שלוש שנים; כבר שכח את כל המכאובים והשמחות, אשר שבעה נפשו בימי יצירתו, בחדשים האחדים, אשר הטרידוֹ הרעיון על־אודותיו יומם ולילה בלי תת פוגת לו. כמו שהיה שוכח את כל ציוריו אחרי גמר מלאכתם. גם להביט אליו לא אהב, ולא הציב אותו למראה אלא מפני שכחה לאנגלי, שרצה לקנות מידו.

– אך מלאכה ישנה היא, – אמר אליהם.

– מה יפה הוא! – אמר גולֶנישצ’ב, ונראה, שיפי הציור משך גם את לבו באמת.

והציור: שני נערים משליכים חכות בנהר מתחת אחד השיחים. הגדול שבהם אך הוריד את חכתו והוא משתדל לכונן כראוי את המָצוֹף מאחרי השיח וכֻלו טרוד בעבודה הזאת; והשני, הצעיר קצת ממנו, שוכב על העשב, וראשו המכֻסה שער צהֹב ומסֻבּך נשען על ידיו, ומשקיף בעיניו הכחֻלות והמלאות הרהורים אל המים. במה הוא מהרהר?

התהלה הרבה, שהללו שלשתם הציור הזה, העירה בו במיכאילוב את רגשת־לבו הקודמת אך מתירא הוא מפני התעוררות זו לענין יצירה, שנגמרה ונעזבה מכבר, ולא אהב לחזור ולהתרגש לבלתי הועיל, ועל־כן רצה להטות את לבב אורחיו אחרי הציור הסמוך לזה, אף־על־פי ששמח לשמוע את מהלליהם.

אך ורונסקי שאל, אם הציור עומד למכירה. שאלה זו היתה דבר שלא בעתו למיכאילוב. קשה היה לו לדבר בעניני ממון, בעודנו מלא רגש על הבקור.

– הוא מֻצב למכירה, – ענה בפנים עלובות.

כשנסעו להם האורחים, ישב לו מיכאילוב נֹכח ציורו “פילטוס וישוע” ושָנה בלבבו מה שנאמר עליו וגם מה שלא נאמר בפֵרוש, אבל הובן מאליו בדבריהם. אולם זה פלא: מה שהיה חשוב בעיניו כל־כך, כשירד לסוף דעתם בעמדם לפניו, לא נחשב בעיניו למאומה אחרי צאתם מבית־מלאכתו. הם יצאו, והוא חזר והביט אל ציורו בעיני צַיָּר־אמן והֻבטח כבראשונה בשלמותו וברָב־ערכו של הציור, בכֹחו זה חזר והֻכשר לעשות את שלו בשקידה הרבה ובעיון העמֹק, שהיו מרחיקים אותו מכל רעיון אחר ושבלעדיהם לא היה מסֻגל לעסוק בעבודתו.

בכל־זאת לא ישרה בעיניו רשימתה של אחת מרגלי ישוע, ויקח שפופרת ויחל לתקן את הרגל, ובעודו עוסק בזה, הסתכל בלי ההפסק בתמונות יוחנן שמאחורי המחזה, אשר לא התבוננו אליו אורחיו כלל, והוא ידע, כי אין כמוה לטובה. ככלותו את מעשהו בתקון הרגל, רצה לשכלל עוד את תמונת יוחנן, אבל הכיר בעצמו, שהוא מלא רגש יותר מהראוי לו בשעת עבודתו; כי הוא לא יכול לעשות את מלאכתו לא מתוך קרירות ולא מתוך רגשנות יתרה, שבה נפקחו עיניו לראות הכֹּל במדה מרֻבה מאד. במעבר זה מן הקרירות אל ההתלהבות היתה אך המדרגה אחת, שבה היה מֻכשר לעסוק במלאכתו, אך ביום ההוא חזקה עליו רגשנותו. הוא אמר לכסות את הציור, אך נמלך ושהה עוד, ויבט זמן רב אל תמונת יוחנן וסדין בידו, ויצחק מטוּב־לב. לאחרונה הוריד את הסדין, כמבליג על צער הפרידה, וילך לו עיף ויגע, אבל מלא עֹנג, אל בית־דירתו.

ורונסקי, אַנה וגוֹלֶנישצֶ’ב שבו משם מלאי־רגש ושמחים, ובשובם דברו במיכאילוב ובציוריו. ביחוד הרבו להשתמש בשיחה זאת במלת “טַלַנט” וכִונו בה לכשרון הטבעי, כמעט לכח־ידים שאינו תלוי בשכל ובלב, ובמלה זו עצמה רצו לכמות את כל מה שהגה ועִיֵן הצַיר בשעת יצירתו, כי נחוצה היתה להם לקרֹא בה את הדבר, אשר לא הבינו בו מאומה ואשר אף־על־פי־כן חפצו לדבר בו. הם אמרו עליו, על מיכאילוב, ש“טַלַנט” יש לו בודאי, אלא שה“טַלַנט” שלו לא יכול להתפתח מחסרון השכלה, שהוא הנגע המשֻׁתּף לכל אמני רוסיה. אבל ציור הנערים נחרת על לוח־לבם ובכל רגע שבוּ וידברו בו. מה יפה ציור זה! מה מאד עלה בידו ומה פשוט הוא! הוא איננו מבין בעצמו, עד־כמה הוא יפה. אכן יש להזדרז ולקנותו – אמר ורוֹנסקי.

יג

מיכאילוב מכר לורוֹנסקי את ציורו וגם נאות לעשות את תמונת אַנה. ביום הנועד בא אליהם ויגש אל המלאכה.

אחרי עשותו במלאכה הזאת בפעם החמישית, התחילו הכל מתפלאים על התמונה, ביחוד התפלא ורונסקי, ולא רק על הדמיון הרב כי־אם, יותר הרבה, על יפיה. לפלא היה, איך יכול מיכאילוב למצֹא את כל ההוד הצפון בה באַנה. “צריך היה לדעת את דרכיה ולאהבהּ כמוני, כדי למצֹא את כל החן והנֹעם הרוחני הזה המרחף עליה”, אמר ורונסקי בלבו, אף־על־פי שבאמת לא נודע לו אותו החוט של חסד המיֻחד, המשוך עליה, אלא על־ידי התמונה הזאת. אבל הרשמים היו נאמנים כל־כך, שגם הוא גם כל הרואה דִמה בתם־לבבו, שהוא יודע זאת מכבר.

– זה כמה ימים אני עמל ולא העליתי בידי מאומה, – אמר ורונסקי על־אודות התמונה, אשר עשה בעצמו, – וזה בא וישם עינו עליה ויצַיר כל זה. כמה גדול כֹחה של הטֶכניקה.

– סוף הטֶכניקה לבוא, – דבר אליו גולֶנישצ’ב תנחומים, כי על־פי דעתו היו לו לורונסקי גם הכשרון הנחוץ גם מדת־ההשכלה, שנחשבה בעיניו לעִקר בדבר הזה, באשר היא הנותנת בינה נשגבה בעניני אמנות. מלבד זאת היתה האמונה בכשרונו של ורונסקי גם נחוצה לגולֶניזצ’ב, מאשר הֻצרך לסיועו ולמהלליו של ורונסקי, שהיה משבח את מאמריו ומסַיע לו בדעותיו, ולבו אמר לו לגולֶנישצ’ב, שכך יפה להם, שיסַיעו זה לזה.

בבית זר, ובפרט בהיכל דירתו של ורונסקי, התנהג מיכאילוב לא כמו בבית מלאכתו, כי־אם היה שם לאיש אחר. בנמוסיות יתרה התהלך שם, כמו מאן להתקרב הרבה אל אנשים, שאינו מכבדם בלבו. אל ורונסקי פנה בכל פעם בכנוי המיֻחד לגרַפים ולנסיכים, ומעולם לא נאות להם לאכול אתם לחם, אף־על־פי שגם שניהם בקשו מאתו פעמים אחדות, שיסעד עמהם בצהרים, ולא היה בא אליהם אלא לשעות עבודתו בלבד. אנה התנהגה עמו בחבה מיֻחדת והראתה לו אותות־תודה על תמונתה. ורונסקי נהג בו כבוד יותר מכדי מדת דרך־ארץ, בבֵרור נראה, כי חשובות בעיניו הרבה דעותיו של צַיָּר זה על הציור שלו. גולֶנישצ’ב השתמש בכל מקרה לְשַׁנֵּן למיכאילוב את התורות, שנאמרו בעיניו על־אודות האמנות. אך מיכאילוב לא חדל להתיחס בקרירות אל כֻּלן יחד. אנה הכירה בו, שהוא אוהב להסתכל בה; אבל הוא נמנע מהכנס עמה בדברי־שיחה. על שׂיחות ורונסקי בעניני צַיָּרוּתוֹ של זה לא השיב דבר, וכן שתק בקשי־עֹרף, כאשר הראו לו את אחד מציוריו של ורונסקי, ושיחות גולֶנישצ’ב היו עליו אך לטֹרח, לפי מה שנראה בבֵרור, ולא השיב עליהן דבר.

בכלל קשתה להם קרבת מיכאילוב, כאשר נודע להם יותר, קשה היה להם לשאת את קרירותו זאת, שדמתה לשנאה, בדרכיו עמהם, וישמחו כאשר כלה את מלאכתו והתמונה היפה נשארה בידם, והוא חדל לבוא אליהם.

גולֶנישצ’ב הביע ראשונה את הרעיון המשֻׁתּף לכֻלם, שהיה מיכאילוב מקנא בִורְונסקי.

– לא שהוא מקנא ממש, שהרי יש לו “טַלַּנט”; אבל חרה יחרה לו על כי איש עשיר ומקֹרב למלכות וגם גרַף (הלא האנשים האלה שונאים כל זה) עושה בלי יגיעה יתרה ומצליח כמוהו, ואולי גם יותר ממנו, אף־על־פי שהוא הקדיש את כל ימי־חייו לדבר הזה. העִקר הוא חסרון־ההשכלה שלו.

ורונסקי טען למיכאילוב, אך במעמקי לבו האמין לזה, כי כל מי שהוא מבני דלת־העם, מֻכרח, על־פי טעמו, לקַנא במאֻשרים ממנו.

תמונת אַנה, שעשו הוא ומיכאילוב על־פי תכנית אחת, על־פי תארה ומראיה של אנה, יכלה לברר לורונסקי, מה בינו ובין מיכאילוב; אבל הוא לא ראה זאת. הוא אך חדל לצַיר את תמונת אנה שלו והחליט, שאין חֵפֶץ בזה עוד. אך בציורו מימי שנות־הבינים הוסיף לעבוד. ושלשתם, גם הוא גם גולֶנישצ’ב, ביחוד אנה, אמרו כאחד, כי טוב הציור מאד, יען כי היה דומה לציורים המפֻרסמים, יותר מאשר דָּמָה אליהם ציורו של מיכאילוב.

ומיכאילוב – אף־על־פי שעבודתו, בצַירו את תמונת אנה, משכה את לבו – שמח עוד יותר מהם, כשנגמרה המלאכה הזאת ולא הֻצרך עוד לשמוע את דרשותיו של גולֶנישצ’ב על האמנות וגם הֻתּר לו לשכוח את מעשי־צַיָרותו של ורונסקי. אף אמנם ידע, שלא יכול איש לאסור על ורונסקי לשעשע את נפשו במלאכת הצַירים; לא נכחד ממנו, שגם הוא גם כל הדיליטַנטים שבעולם היו רשאים לצַיר כל אשר ייטב בעיניהם, – אך עליו היו מעשים כאלה לטֹרח. אין לאסור לאיש לעשות לו צלם גדול של דונג ולנשק לו. אך אם יבוא איש כזה עם צלמו וישב לפני מי שדבקה נפשו באשה אחת ויחבק וינשק לעיניו את צעצועו, כמעשה האוהב הזה לאהובתו, הלא יהי בזה למשא על האוהב. רגש קשה כזה העירה אמנותו של ורונסקי במיכאילוב; עליה שחק ורגז בקרבו, אבל גם צער ועלבון לנפשו מצא בה.

לא ימים רבים נגרר ורונסקי אחרי מלאכת־הצַירים ודברי ימי־הבינים. מרֹב טעמו במקצוע זה לא יכול לגמור את ציורו, והמלאכה נפסקה. לבו ראה, כי חסרונות הציור, שאינם מֻרגשים הרבה בעודו בתחלת מלאכתו, יהיו בולטים ומבהילים, אם יוסיף לעשות בה. ויהי מקרהו כמקרה גולֶנישצ’ב, אשר הרגיש בעצמו, שאין לו מה להגיד, אך כִֹחש לנפשו ואמר, שעוד לא גמלה בו שיטתו, שהוא מעַין בה ומֵכין לו חֹמר. אבל גולֶשניצ’ב נמלא חֵמה ונפשו מרה לו על זה, וּוְרונסקי לא יכול לכחש לעצמו ולהדאיב את נפשו, וביחוד לא יכול לבוא לידי רגזנות בגלל זה. באֹמץ־לבו גמר ועזב את העבודה הזאת, מבלי הגד למה זה ועל מה ומבלי הצטדק לפני איש.

אך משבטלה עבודתו זאת באו עליו ועל אנה, אשר לא יכלה להבין מפני מה חלשה דעתו, ימי געגועים ועצבות בעיר האוטלקית ההיא; פתאֹם פקחו עיניהם ויראו, כי ההיכל, שהם יושבים בו, ישן ומטֻנף הוא עד־מאד, ונפשם קצה כל־כך בכתמים שעל מָסַכֵּי החלון, בחריצים שברצפה, בטיח המעוך והכתות שבסִפוּנֵי החדרים, בגולֶנישצ’ב מיֻדעם ומקֹרבם היחיד, בפרופֶסוֹר האיטלקי ובַנוסע האשכנזי באי־ביתם היחידים, שהֻכרחו לשנות את דרכי־חייהם, ועל־כן גמרו לנסוע לרוסיה ולשבת שם בכפר. בתחלה – לפטרבורג, שם אמר ורונסקי לחלוק את נחלת־אבותיו עם אחיו, ואנה חפצה לראות שם את בנה; ואת ימי־הקיץ אמרו לבלות באחוזת אבותיו הגדולה של ורונסקי.

יד

כשלשה חדשים עברו אחרי נשואי לָוין. הוא היה מאֻשר, אך אשרו לא התאים לדמות אשר ערך לו בלבו. בכל פסיעה ופסיעה מצא שגיאה בחזיונותיו הקודמים ותוחלת נכזבה חדשה. אכן שמח בחלקו מאד אחרי נשואיו, אך בכל פִּנה שפָּנה ראה, כי אין חייו החדשים דומים גם במקצת למה ששער מראֹש. בכל רגע הרגיש, מה שיוכל להרגיש מי שהתבונן זמן רב במהלכה הקל והשוקט של סירת־שיט קטנה ואחרי־כן ישב בה לְשַׁיֵט אותה בעצמו. איש כזה יראה, כי לא די לשבת בסירה ישיבה ישרה בלי־נוע; כי עליו לעַין היטב, בלי שכוח רגע, אנה פניו מועדות; כי מים תחת רגליו, ועליו לחתור, וידיו, שאינן רגילות בעבודה זו, כואבות עליו; כי נקל אך הסתכל בזה, והעבודה בעצמה, אף־על־פי שהיא משמחת־לב, היא גם קשה מאד.

בימי בחרותו היה צוחק לפעמים בלבו צחוק־בוז על הדאגות הקטנות והקטטות והקנאה – קנאת גבר או אשה – שראה בחיי־נשואים. מלבד אשר בטח, בי בחיי־נשואיו העתידים לא תהיה כזאת לעולם, חשב עוד, שגם כל מנהגי הבית אחרי נשואיו לא ידמו בשום דבר לדרכי־החיים המצוּים בכל הבתים. ופתאם הָראה לדעת, כי חיו בשבתו עם אשתו לא רק שלא לבשו צורה מיֻחדת להם בלבד, כי אם להפך, כֻלם לכל פרטיהם רֻקמו מאותם הענינים הקטנים, אשר בז להם כל־כך לפני חתונתו, ועתה נהפכו לעיניו לענינים גדולים וחשובים, שאין חשיבותם מוטלת בכל ספק. ולא עוד אלא שהֻברר לו, שתִּקּוּן כל הענינים הקטנים האלה לא דבר קל הוא כלל, כמו שדִּמה קֹדם לזה. סבור היה, שהוא יודע ומבין בדיוק את חיי בעל־אשה, וככל הגברים חשב אותם לחיים שאין בהם אלא תענוגי האהבה בלִי מעצור ובלי כל צֹרך להבטל מהם בשביל דאגות קטנות. על־פי השקפתו הוטל עליו לעשות את מלאכתו הקבועה ולנוח בשעות־המנוחה בתענוגי־האהבה, והאשה דַי לה, שיאהבנה בעלה. אך כמוהו ככל הגברים שכח, שגם היא צריכה לעסוק בעבודה. ולפלא היה בעיניו, כי יכלה קיטי היפה בנשים, שכֻּלה מחמדים, להרהר, לעַין ולטפל בשבועות הראשונים וגם בימים הראשונים אחרי חתונתם במַפּוֹת־שלחן, בכלי־בית, במצעות מזמנים לאורחים, בְּטַס להגשת אֹכל, בבחירת טַבָּח, בלחם־הצהרים, וכיוצא בכל זה. עוד בהיותו חֲתָנָהּ השתומם על אותה ההחלטה הגמורה, שהחליטה להמנע מנסוע לחוץ־לארץ ולבוא מיד אל הכפר, כאִלו ידעה, איזה דבר נחוץ לה שם וכאלו יכלה להגות בעת ההיא גם בדבר שמחוץ לאהבתם. כעלבון לעצמו הרגיש בזה ביום ההוא, ועלבון זה הרגיש אחרי־כן פעמים אחדות בדאגותיה ובהשתדלותה בענינים הקטנים. אבל עם זה ראה, שאי־אפשר לה בלעדי העבודה הזאת. ובאהבתו שאהב אותה היתה לו גם עבודתה זאת לשעשועים, אף־על־פי שלא הבין, מה חֵפץ בה, וגם צחק לפעמים לה ולעמָלהּ המיֻתּר. צחוק צחק בראותו אותה מסדרת את כלי־הבית, שהובאו ממוסקבה, מפארת במשטר חדש את חדרו ואת חדרה, תולה בידיה את יריעות החלונות, מיַחדת את החדרים אשר לאורחים ולדוֹלי אחותה, מפַנה חדר לַאֲמָתָהּ החדשה, מזמנת את לחם־הצהרים על־ידי הַטַבָֹח הזקן ונכנסת בטענות ובתביעות גם אֲגַפיה מיכאילוֹבנה ומוציאה מרשותה את הצֵידה. בין כֹה ראה, כי הטבח הזקן הביט אליה ושמע בבת־צחוק של ידידות את מצוותיה המשֻׁנות, אשר צותה אותו מחסרון בקיאות ורגילות בדבר; רכן ראה את אג&פיה מיכאילובנה, כשהיא מנענעת בראשה על תקנותיה החדשות של הגברת הצעירה בַּמְּגוּרָה, ואת קיטי בבואה אליו והיא שוחקת ובוכה וקובלת על הנערה המשרתת מַשה, הָרְגִילָה לחשבה לעלמה ולא לבעלת־הבית, שבגלל זה אין שומע בקולה בביתה. כל זה היה נעים בעיניו, אבל גם משֻנה, ועל־פי דעתו היה מוטב לה להבטל מעבודתה זאת לגמרי.

בדבר הזה לא ידע את לבבה, לא ידע את הרגש, שנעור בה בהיותה לבעלת־בית עומדת ברשות עצמה: בעודה בבית־אבותיה יש אשר תבקש לה כרוב ממֻזג בּתְמְד או סֻכּריות, ופורשׂ אין לה, ועתה כל אשר תשאל נפשה תוכל להזמין, תוכל לקנות ערֵמות ממתקים, לבזבז ככל אשר ייטב בעיניה ולהזמין חלות שמן ודבש מכל מין שתִּרצה.

בשמחה רבה חכתה לדוֹלִי, שתבוא עם ילדיה, ביחוד חפצה בזה, יען כי יכלה להמציא לכל אחד מן הילדים את הלחמניות והדֻבשניות הטובות בעיניו, ויען כי ידעה בה בדוֹלי, שתערוך כראוי את הסדרים, אשר שׂמה בביתה. הנהגת הבית משכה את לבה בכֹח גדול, והיא בעצמה לא ידעה, מה העבודה הזאת לה. לבה ראה כי ימי־האביב ממשמשים ובאים, ובדעתה, כי גם ימי הסגריר נכונים לבוא, ארגה לה את קִנָּהּ כאשר מצאה ידה, ותהי בונה ומתלמדת יחד בחפזון.

עסקנותה של קיטי, אותה העסקנות הקלושה, הרחוקה כל־כך מִמַּשּׂא־נַפְשוֹ של לֶוין אל אֹשר נשגב בראשית חיי־נשואיו, היתה אחת מתקוותיו הנכזבות; אבל היא שהיתה לו גם למקור עֹנג חדש, כי גם נָעֲמָה לו העסקנות הזאת, אף־על,פי שלא ידע, מה טַּעַם בה.

התקוה הנכזבה השניה והעֹנג החדש השני היו הקטטות שנפלו ביניהם. מעולם לא עלתה על דעתו של לֶין, שבינו לבינה אפשר שיהיו עוד דברים מלבד עניני ידידות וְּכִבּוד ואהבה, והנה עוד באחד הימים הראשונים התגלע ריב ביניהם, וכבר אמרה לו, שאינו אוהב אותה ואך את נפשו הוא אוהב, והתחילה בוכה ומנופפת ידיה.

הריב הראשון הזה פרץ, על כי אֵחַר לֶוין כחצי־שעה בשובו מהכפר הקטן החדש אשר יסד לו, כי רצה לבחור לו דרך קצרה וַיִתַע ויאַחר. ברכבו לשוב הביתה היו כל מחשבותיו בה, באהבתה, בטוּב־גורלו, וכאשר הקריב לבוא כן התלקחו בו רגשי־אהבתו לה. במרוצה נכנס לחדר וברגש העז, שפרץ בקרבו בבואו אל בית השצ^'רבַּצקים להשתדך לה, וגם חזק בו הפעם הרגש ההוא. והנה פניה מלאים זעף, אשר לה ראה כמוהו עליהם מעולם, וכאשר נגש אליה לנשק לה, הדפה אותו מאצלה.

– מה לך?

– לבך טוב עליך… – החלה לדבר במנוחה על־מנת להרעימו בפה רך.

אך בפתחה שפתיה פרצו עליהן נגד רצונה דברי תרעומות וקנטור של קנאה בלי־טעם, פרי כל מכאובי־לבה בחצי השעה שישבה בלי־נוע על החלון. אז הֻברר לו בפעם הראשונה, מה שלא הבין בצאתו עמה אחרי חתונתם מבית־התפלה. אז הבין, כי לא רק קרובה היא אליו, כי אם כמו היו שניהם לבשר אחד באמת ולא יוכל לדעת עוד את הגבול המבדיל בינו ובינה. זאת הבין על־פי הכאב החד, אשר הרגיש ברגע־המחלֹקת הזה. היטב חרה לו ברגע ההוא, אבל גם זאת הרגיש מיד, כי אי־אפשר לו, שֶיֵעָלֵב על־ידה, באשר היא והוא איש אחד הם. ויהי דמיונו ברגע הראשון ההוא לאדם להֻכּה פתאם מכה עזה אחת על גבו ופנה לאחוריו בזעם ובתאות־נקם לבקש את החובל בו וראה, כי הוא שחבל בעצמו בלא ראות ואין לו על מי לכעוס, בלתי אם לשאת ולסבול ולהשקיט את כאבו.

לעולם לא הרגיש דבר זה אחרי־כן עוד במדה גדולה כזאת, אבל בפעם הראשונה ההיא גדל כאבו, וזמן רב לא יכול לְהֵרָגֵעַ. טבעו של דבר דרש מאתו שיצטדק, שיוכיח לה, שהיא עָוְתָה עליו; אך בדברים כאלה היה מרגיז אותה עוד יותר ומגדיל את הפרץ, אשר גרם לו את הצער הזה. אחד הרגשות המצוּים באדם העיר אותו להסיר אל העָוֹן מעליו ולשימו עליה, ורגש אחר, חזק מזה, העיר אותו למהר ולרפא את הפרץ מבלי תת לו להתרחב. כאב קשה הוא לאדם לקבל עליו עון כזה, בזמן שהוא נקי ממנו, אך קשה מזה היה לו להצטדק ולצערה בדברי־הצטדקותו. כבעל מכאוב קשה, בזמן שהוא מתנמנם, רצה לֶוין לעקור, לזרות הלאה את המקום הפצוע, אך בהתבוננו בדבר זכר והכיר, כי מקום הפצע גפו הוא, עצמו ובשרו. לא היה לו אלא להתאמץ לשאת את המכאוב, וכן בחר לו לעשות.

ככה השלימו ביניהם. היא הכירה את עַותתה, ומבלי הגד לו זאת בפֵרוש החלה להראות חבתה לו יותר מבראשונה ויגדל אשרם כפלים. ואף־על־פי־כן נשנו מאורעות ממין זה וגם לעתים קרובות מאד ומסבּות קלות שבקלות, שנזדמנו להם בפתע פתאֹם. פעמים רבות אֵרעו קטטות ביניהם גם מפני שני דברים אלה: מפני שעדַין לא ידעו זה את זה כל־צרכם, – לענין הרגשות והנטיות הפרטיים, שאין אדם דומה בהם לחברו, – ומפני שבככל הימים הראשונים ההם היו מצוּים אצלם מקרי געגועים שונים. כשהיה אחד מהם שמח ואחר עצב, לא הֻפרע השלום ביניהם, אך יש אשר יעצבו שניהם, ואז יוכלו לבוא לידי ריב בגלל דברים קטנים וקלושים כל־כך, שלא יזכרו בעצמם אחרי־כן את דבר ריבם. אמנם, כשהיו שניהם שמחים, גדלה שמחתם בחייהם כפלים; בכל־זאת קשו להם הימים הראשונים ההם.

בכל העת ההיא כמו הרגישו בחושיהם את זעזועי השרשרת המחברת אותם יחד, בהתנועעה מפני כל רוח מצויה פעם לצד זה ופעם לצד זה. בכלל היה “יֶרַח־הדבַש” ההוא, כלומר, החֹדש הראשון שאחרי חתונתם, אשר קוה בו לֶוין לימים שכֻּלם עֹנג וחדוה לבד, לא רק לא ירח־דבש ממש, כי אם גם נחשב בזכרונותיהם לתקופה קשה ומַחפרת מאד בחייהם. שניהם כאחד התאמצו בימים שבאו אחרי התקופה ההיא למחות מעל לוח־לבם את כל הדברים המגֻנים והמכֹערים שנפלו בה ביניהם, בעת אשר אך לעתים רחוקות היתה דעתם מיֻשבת עליהם כל־צרכם ובינתם עמדה להם כראוי.

אך בחדש השלישי לחתונתם, אחרי שובם ממוסקבה, שבאו שמה לחֹדש אחד, החלו ימי שלום ומישור לבוא עליהם.

טו

הם אך באו ממוסקבה, ומה שמחים היו על בדידותם. הוא ישב בחדר־עבודתו אצל שלחן־הסופרים וכתב את ספרו, והיא ישבה על הדרגש הנושן המחֻפּה עור, שהיה עומד תמיד בחדר ההוא גם בימי אביו וגם בימי אבי־אביו של לֶוין, ועליה השמלה הלילאית, אשר לבשה בימים הראשונים שאחרי חתונתם וחזרה ולבשה אותה ביום ההוא ואשר נקבעה בזכרונו ויָקְרה מאד בעיניו בגלל זה, ישבה ורָקמה מעשה רקמה אנגלית. והוא עִיֵן וכתב, וגם רגע אחד לא הסיח דעתו משמחה על שִבתה אתו בחדר. גם בעת ההיא לא עזב את עבודתו בהנהגת האחוזה ובחבור הספר, אשר אמר לברר בו את יסודי ההנהגה החדשה, הטובה בעיניו; אך כשם שבראשונה היו כל מחשבותיו ועבודתו כאין בעיניו נגד החשכה הגדולה, אשר כסתה את כל חייו, כן קָטנו וִקַלו כל אלה בעיניו בעת ההיא נגד האור הגדול, אשר נָגהּ על חייו בחזון־לבו לימים הבאים. אף אמנם הוסיף לעסוק בעבודתו, אך לבו ידע, כי מרכז מחשבותיו נטה ממקומו הקודם וכי בגלל זה הוא מביט אל כל השאלה אשר שׂם לפניו בעינים אחרות, מיטיבות לראות מבראשונה. קֹדם לזה בקש לו בעבודתו רֶוַח והצלה מהחיים, כי ראה, שבלעדיה גדולה חֶשְכָתָם מנשוא, ועתה הצטרך לעבודה הזאת, למזוג בה מעט את הנֹגה העז, הממלא לבדו את כל חייו. בקרבוֹ שנית אל נְיָרותיו ובקראו את כל אשר כתב בחבורו, ראה לשמחת לבבו, כי כדאי וראוי היה הדבר לעסוק בו. רבים מרעיונותיו הקודמים נראו לו כמיֻתּרים או כמֻגזמים, אבל עם זה גם נוסף והתברר לו הרבה בחזרו על כל הענין. עתה כתב פרק חדש על־דבר הסבות המקלקלות את מצב עבודת־האדמה ברוסיה. בפרק הזה הביא ראיות, שלא רק מעשי העָוֶל בחלוקת האדמה ושיטת ההנהגה המקֻלקלת בעסקי־הכפרים הביאו ריש ועוני על רוסיה, כי אם גם הציביליזציה החיצונה, שהֻרכבה ברוסיה בימים האחרונים שלא במדה הראויה, גרמה הרבה בדבר הזה, ביחוד תקוני הדרכים ומסלות־הברזל, שהרבו את הערים באוכלוסים והרגילו את עם־הארץ לחיי־בזבוז, ומתוך כל הגדילו והרחיבו את פעולת בתי־העבודה, את הקרֶדִיט ועסקי הבוּרסה הנטפלים לו בכל מקום, וממילא המעיטו והשפילו את עבודת־האדמה. והוא סבר, כי בזמן שנכסי הממלכה מתפתחים כראוי להם, אין כל השנוּים האלה נעשים, עד שֶׁיֵעָשׂה הרבה במקצוע עבודת־האדמה, עד שיקָבעו בה בעבודה זו סדרים נכונים או לפחות סדרים ידועים ומֻגבלים; כי צריך שיתרבה עֹשר הממלכה במדות שוות לכל חלקיו ועל־כל־פנים אין לתת למקצועות אחרים להשתלם יותר מעבודת־האדמה; כי גם תקוני הדרכים, הדרושים לעבודת־האדמה, צריכים להיות מכֻוָּנים למצָבהּ של זו, ומסלות־הברזל שבארצנו – מכיון שאנו משתמשים באדמה שלא כראוי – נוסדו שלא לצֹרך אֶקונומי, אלא לצֹרך פוליטי בלבד, נבנו בטרם יגיע זמנן, ועל כן הועילו לא להרים את מצב עבודת האדמה, כמו שקוו המשתדלים בזה, כי אם לדחות את התפתחותה מפני התפתחות חרֹשת־המעשה והקרֶדיט – וכי, כשם שהתפתחותו היתרה והמֻקדמת של אחד מאברי בעל־חיים מפרעת את ההתפתחות הכללית שלו, כך הזיקו אצלנו הקרֶדיט והדרכים המתֻקנים והתרַבות בבתי־העבודה השונים – שכל אלה נחוצים בלי־כל־ספק באירופה, ששם הם דברים בזמנם – כי־על־כן נדחתה מפניִהם שאלת הזמן העִקרית, שאלת סדור עבודת־האדמה ברוסיה.

ובשעה שישב וכתב את חקירותיו, ישבה קיטי והרהרה בדקדקנותו היתרה, שדקדק בדרכיו עם הנסיך הצעיר צַ’רסקי, אשר העתיר עליה דברי־ידידות עד בלי נמוס לפני צאתם ממוסקבה. “הלא מקנא הוא אותי”, אמרה בלבה. “אלי! מה נעים הוא ומה קצרה דעתו! אותי הוא מקנא! מי יתן וידע, כי כֻלם יחד בעיני כמסיקי־תנורים”, אמרה בלבה עוד ותבט אל ערפו ואל אֹדם צוארו ברגש נפלא של בעל קנין יקר על קנינו, – “צר לי לבטלו מעבודתו (אך עוד יספיק!), אבל רוצה אני להביט בפניו; הירגיש, כי אני מבטת אליו? רוצה אני, שיפנה אלי… כך עלה ברצוני!” ובמחשבה זאת הרחיבה עיניה לחזק פעולתן.

– כן הוא, הם יונקים ומוצצים כל עסיס ופִרְיָם ברַק־שוא, – דבר אל עצמו ויחדל לכתוב ויסב פניו, כי הרגיש, שהיא מבטת אליו וצוחקת.

– מה לך" – שאל ויצחק ויקם.

“סוף סוף הסב פניו”, אמרה בלבה.

– אין דבר, רצוני היה, שתסב פניך, – אמרה ותביט אליו בכַונה לדעת, אם יחר לו על כי בטלה אותו ממלאכתו.

– מה טוב לנו בשבתנו לבדנו! כלומר, מה טוב לי, – אמר ויקרב אליה בפנים מלאים רואה ושמחה.

– ולי מה טוב! לא אסע מפה לשום מקום, ובפרט למוסקבה.

– ובמה הרהרת?

– אני?הרהרתי… לא, לא, לֵך כתֹב, אל תִּבָּטֵל, – אמרה אליו ותקמט שפתיה, – וגם אני עסוקה, הנה עלי לנקוב את החורים הקטנים האלה. הלא תראה?

וכאמרה זאת לקחה את המספרים ותחל לגזור.

– לא כן, הגידי־נא, במה? – אמר וישב אצלה ויתבונן בתנועות הסִבּוּביות, שנעו המספרים הקטנים בידה בגָזרה בהן.

– במה הרהרתי? הרהרתי במוסקבה, בערפך.

– במה זכיתי לזאת הגדֻלה? אין זה מדרך הטבע. רֹב טובה היא זו, – אמר וישק את ידה.

– ואני אומרת, כי ברבות הטובה אנו קרובים יותר לדרך הטבע.

– הנה מקלעת־שֵׂער קטנה לך, – אמר ויסב את ראשה בזהירות.

– כן, מקלעת קטנה. הנה פה. לא, לא – אנחנו עוסקים עתה בעבודה!

אך לעבוד לא יספו עוד בשעה ההיא, וכשנכנס קוזמא להודיע להם, כי הֻגש הַטֵה, קפצו ונפרדו, כאלו נתפשו בדבר עבֵרה.

הבִאו מן העיר? – שאל לֶוין את קוזמא.

– עתה באו והתחילו פורקים.

– בוֹאה אפוא מהר, – אמרה אל לֶוין בצאתה מחדר־עבודתו, – ואם אין, אקרא בעצמי את המכתבים. אחרי־כן ננַגן בארבע ידים.

כשנשאר לבדו אסף את מחברותיו בחפיסה החדשה, אשר קנתה לו קיטי, וירחץ ידיו בכיור החדש, שנצטרפו אליו כלי־תשמיש מהֻדרים חדשים בימים שהיתה קיטי לבעלת־הבית. לֶוין צחק לרעיוני־לבו וינענע בראשו בתלונה על עצמו בגלל הרעיונות האלה, כעין רגש חרטה התעורר בקרבו להדאיב נפשו. דרך התפנקות ועצלות איטלקית מגֻנה מצא בחייו בימים ההם. “לא טוב להתנהג כן”, אמר בלבו. “הנה עוד מעט וימלאו שלשה חדשים, ואני כמעט לא עשיתי דבר בהם. היום נגשתי כמעט בפעם הראשונה אל עבודתי בעיון הראוי, ומה העליתי בידי? אך הָחֵל הַחִילותי ואחדל. גם את כל מעשי התדירים עזבתי כמעט. בעסקי האחוזה אינני יוצא ואינני נוסע לשום מקום. פעם יֵצר לי לעזבה, ופעם אני רואה שהיא מתגעגעת. ואני דמיתי, כי החיים שלפני הנשואים לקוּים הם ואינם נכנסים בחשבון, ואך אחרי הנשואים יבואו החיים האמתיים. ועתה עברו למו כשלשה חדשים, ומעולם לא בליתי את ימי בשפלות־ידים ובלי כל תועלת כבעת הזאת. לא, זה אי־אפשר, עת לעשות. היא איננה אשמה בדבר. עליה אין להתרעם כלל. אבל אני בעצמי היה לי למשול יותר ברוחי, להגן כאיש על חרותי. הלא אם־כן, אפשר שגם אני אתרגל בבטלה וגם אותה ארגיל… היא בודאי איננה אשמה”, דבר אל לבו.

אבל קשה לאדם, כשהוא מצטער על דָּבר, להתאפק, שלא יתלה באחרים, ובפרט במי שקרוב אליו ביותר, את סבת הדבר, שהוא מצטער עליו. גם לֶוין התחיל מהרהר אחריה לפעמים, לא שהיא אשמה בעצמה (כל דבר־עון לא יכול למצֹא בה), אלא שחִנוכה היה להם למכשול, אותה ההשכלה הקלושה והדלה בתכנה (לאותו שוטה צַ’רסקי, ידעתי, כי רצתה להשיב דבר מר כראוי לו, אך לא מצאה מלים בפיה"). “גם אין לה דברים חשובים בעיניה חוץ מעניני הבית (הם מעסיקים אותה) ומלבושיה והרִקמה האנגלית. אין לבה עסוק לא בעניני האחוזה, לא במצב האכרים, לא במוסיקה, אף־על־פי- שהיא מיטיבה לנגן, ולא בקריאת ספרים. היא אינה עושה מאומה, ולבה טוב עליה”. בקרב לבו גִנָּה את דרכיה, ועוד לא ידע להשיב אל לבו, כי היא מכינה את נפשה לימים, אשר היא עתידה להיות בהם גם אשה לבעלה, גם צופיה הליכות ביתה, גם יולדת, מינקת ומגַדלת־בנים. הוא לא הבין, כי היא ידועת זאת בכֹח הרגש הטבעי, ובעודה מכינה את נפשה לעבודה הקשה הזאת, לא הכה לבה אותה על רגעי המנוחה והשלוה ומנעמי־האהבה, שֶׁהָנְחֲלוּ לה לפי־שעה בימים ההם, בימי בנוֹתה את קִנָּהּ הנחוץ לה לעתיד לבוא.

טז

כשעלה לֶוין אל חדר־האֹכל, מצא את אשתו יושבת אצל המֵחם החדש, מֵחם של כסף, וכלי־הטֵה החדשים וקוראה מכתב מאחותה דוֹלי, כי היו כותבות זו לזו לפרקים קרובים מאד, ואגַפיה מיכאילובנה הזקנה ישבה אצל השלחן הקטן וכוס־טֵה לפניה.

– גברתך הושיבה אותי וצותה אותי לשבת אִתה, – אמרה אגַפיה מיכאילובנה ותרמוז על קיטי בצחוק־חבה.

בדבריה אלה ראה לֶוין את סוף הדרַמה, אשר נראתה בביתו בימים האחרונים בין אגפיה מיכאילובנה ובין קיטי. בהם הָרְאָה לדעת, כי אחרי כל הכעָסים אשר הכעיסה הגברת החדשה את אגַפיה מיכאילובנה, בקחתה את רסן הממשלה הביתית מידה, גברה קיטי עליה ותכריחהּ לאהוב אותה.

– הנה קראתי את מכתבך, – אמרה קיטי ותתן לו מכתב כתוב בלשון משֻבשת. – כמדֻמה לי, שהוא מהאשה ההיא, אשר לאחיך… את כֻּלו לא קראתי. וזה מאבותי ומדולי. שמע־נא! דוֹלי הובילה את גישה ואת טַניה אל בית הסַּרְמַטִסְקִים לנשף־ילדים; טַניה באה בלבוש מרקיזה.

אך לֶוין לא שמע את דבריה: בפנים מסֻמקים לקח את מכתב מריה ניקולַיֶיבנה, פילגש ניקולַי אחיו, ויחל לקראו. זו הפעם השנית בא אליו מכתב ממנה. במכתבה הראשון כתבה לו, כי גרשהּ ניקולי מפניו חנם, והוסיפה בתמימות מושכת את הלב, כי אף־על־פי שהיא עניה מרֻדה כבראשונה, איננה שואלת ואיננה מבקשׁת מאומה, אך הרעיון, כי ניקולי דמיטרייביץ' יאבד בלעדיה מבלי כֹח בו, יבַעתה בלי הפוגות. והרי היא מבקשת מאחיו לשמרו. הפעם כתבה לו דברים אחרים: במכתבה זה הודיעה לו, כי מצאה את ניקולי דמיטרייביץ' ושבה אליו במוסקבה ונסעה עמו אל אחת הערים הפלכיות ושם מצא לו משמרת־פקודה. אך מפני דבַר־ריב, שהיה בינו ובין השר הממֻנה עליו, חזר ונסע למוסקבה ובדרך חלה חֳלִי כבד, אשר בודאי ימאן להרפא. “הוא קורא בשמך תמיד, גם תם כל הכסף” – נאמר בסוף מכתבה.

– קרא, הנה דולי כותבת על־אודותיך, – פנתה אליו קיטי בבת־צחוק; אך פתאֹם הפסיקה, בראותה כי נשתנו פניו.

– מה לך? מה נהיה שם?

– היא כותבת, כי ניקולי אחי גוסס. הנני לנסוע אליו.

פני קיטי נשתנו פתאם. הרעיונות על־אודות טַניה בלבוש מרקיזה ועל־אודות דוֹלי וכיוצא בהם גזו ויעופו כֻלם כאחד.

– ומתי תסע?

– מחר.

– גם אני אסע עמך. הייטב בעיניך?

– מה זה תאמרי, קיטי? – אמר דרך קפֵדה.

– למה תאמר מה זה? – אמרה בקפֵדה אף היא בראותה, שהוא מקבל דבריה שלא ברצון וגם בתרעומות. – מפני מה לא אסע? הן לא אפריע אותך. אני…

– אני נוסע, יען כי אחי גוסס, – אמר לֶוין. – ואת לשֵׁם מה תסעי?

– לשֵׁם מה? לשֵׁם דבר זה בעצמו, כמוך כמוני.

“גם ברגע נורא לי כזה היא זוכרת אך את געגועיה, שיהיו לה בשבתה לבדה”, אמר לֶוין בלבו, ואמתלה זו,שמצאה בענין חשוב כזה, הרגיזה אותו.

– זה אי אפשר, – אמר בקצת כעס.

אגַפיה מיכאילובנה ראתה, כי מריבה קרובה, ותעמֵד בלאט את כוסה ותצא, וקיטי גם לא התבוננה בצאתה. קול בעלה באמרו את הדברים האחרונים היה לעלבון לה, ביחוד, אחרי שהכירה בו בבעלה, שאינו מאמין לדבריה.

– ואני אומרת לך, כי אם תסע אתה, אסע גם אני עמך, נסוע אסע, – אמרה בחפזון ובזעם. – מפני מה אי־אפשר? למה תאמר, כי זה אי־אפשר?

– יען כי עלינו לנסוע במקומות שאינם ידועים לנו, בדרכים שאינם מתֻקנים, גם לשהות בבתי- מלון משֻנים. אך למכשול תהיי לי, – אמר לֶוין והתאמץ לדבר במנוחה.

– אין דבר. אני לא אֶחְסַר לנפשי מאומה בדרך. באשר תוכל אתה ללין, אוכל גם אני…

– די לנו, כי האשה הזאת תִּמָּצֵא שם, אשה אשר לא תוכלי להתקרב אליה.

– אני אינני יודעת ואינני רוצה לדעת מי ומה שם. יודעת אני, כי אֲחִי אישי חולה את חליו אשר ימות בו, ואישי נוסע אליו, ואני נוסעת עם אשי בחפצי…

– קיטי! אל נא יֵחַר לך. אך השיבי אל לבך, כי ענין חשוב מאד הוא וכי צר לי בראותי, כי לעת אשר כזאת אתּ זוכרת את רגש היַלדות שבך, את מֵאוּנך להשאר לבדך בבית. אם רע בעיניך לשבת בבד פה, סעי לך למוסקבה.

– זה דרכך תמיד ליחס לי מחשבות רעות ושפלות, – השיבה בדמעות של עלבון וכעס. – אין כאן לא רגש ילדותי ולא כל אשר כזה… אני מכירה ויודעת, כי חַיבת אני להיות עם אישי יחד בצַר לו, אבל אתה מתכַּון להדאיב נפשי, אינך רוצה להבין…

– אכן נורא הדבר. עבדות גמורה היא זו! – קרא לֶוין ויקם בזעם, מבלי יכֹלת להתאפק עוד. אך כרגע הרגיש, שהוא חובל בעצמו.

– ולמה נשאת לך אשה? הלא יכֹלתָּ להיות בן־חורין. למה נשאת, אם אתה מתחרט? – התחילה טוענת בחפזון ותקפץ ממקומה ותרץ אל חדר־האורחים.

כשנכנס אליה ראה, כי זלגו עיניה דמעות, ויחל לדבר על לבה ויתאמץ למצא את המלים המסֻגלות לא להטותה מחפצה, כי אם להרגיעה מעט. אך היא לא שמעה בקולו ולא הסכימה לכל דבר, ויגחן לה ויאחז בידה שלא בהסכמתה וישק לה על ידה ועל שערה ועוד הפעם על ידה, והיא אך החרישה. אך כאשר החזיק בשתי ידיו בפניה ואמר לה בחבה: “קיטי!” התעוררה פתאֹם ותבך בכי קל וַתַּשלם עמו.

באותה שעה גמרו לנסוע יחדו ביום השני, ולוין אמר לאשתו, כי מאמין הוא, שברצונה לנסוע אך על־מנת להועיל, והסכים, שלא גנאי הוא לאחיו מה שנמצאה אצלו מַריה ניקולַייבנה; אך בקרב לבו התרעם בנסעו עמה גם עליה גם על עצמו. עליה התרעם, על כי לא יכלה להעביר אל מדותיה ולתת לו לנסוע לבדו, כשהיה צֹרך בדבר (אבל מה התפלא בזכרו, כי עוד לפני ימים מעטים לא מלאוֹ לבו להאמין, כי תוכל לאהבו, כי גדל האֹשר הזה בעיניו מאד, ועתה היתה לו אהבתה היתרה למוקש!), ועל עצמו, – על כי לא עמד על דעתו. ביחוד לא יכול להסכים בלבו למַה שאמרה, שאינה צריכה לדעת כלל, מה האשה הנמצאת בבית אחיה, ורעיונות נוראים באו בו על־אודות כל הפגעים והקטטות, שראוי לו לחוש להם מראש. גם לזֵכר מעשה זה בעצמו, שעתידה קיטי אשׁתו לעמוד בחדר אחד עם העלמה הפילגש הזאת, רחפו כל עצמותיו מגֹעל־נפש וממגור.

יז

בית המלון, אשר שכב בו ניקולי לוין, בחלותו בעיר הפלכית, היה מאותם שמיַסדיהם דואגים להם מבתחלה, שיֵעָרכו על־פי התכניות מהשֻכללות החדשות, המכֻוָּנות לכל חֻמרי דיני הנקיון ודקדודי צרכי הזמן וגם לדרישות מטעם הטוב, ושבאשמת רֹב העם הבאים בתוכם הם נהפכים במהירות נפלאה לבתי־משקה מטֻנפים, שיש בהם גם סִמני־השתלמות ברוח הדור החדש ושאין סִמנים טובים אלה מועילים אלא להורידם במעלה מבתי־המלון הפשוטים הישנים, המטֻנפים בלי כל פרכוס. בית־המלון הזה כבר הגיע למדרגה זו; גם איש־הצבא, שעמד אצל הפתח בתור שומר־הסף במעיל־שרד מגֹאל ופפירוסה בפיו, גם המעלות של ברזל מוצק שבקרן־אפלה, שרוחות מתנגדות נושבות בה וכֻלה דרך־עֹצב לעולים ויורדים, גם משרת בית־המשתה המלֻבּש פרַק מלֻכלך ומרבה שיחה בגסות־לב, גם הטרקלין הכללי, שצרור פרחי־דונג מכֻסה אבק מתנוסס על שלחנו, גם העפרורית והאבק והעזובה הנראים בכל מקום, יחד עם איזו סמני חפזון מיֻחד ממין החפזון המֻרגש בבית־הנתיבות של מסלות־הברזל – כל החזיונות האלה עשו רׁשם קשה מאד על לֶוין ואשתו, ביחוד בגלל אשר חותם הזיוף, הטבוע על בית־המלון הזה, לא עלה יפה כלל בצֵרוף הענין, שלשמוֹ באו שמה.

אחרי אשר שאלו אותם, באיזה מחיר הם מבקשים להם חדר, הֻברר, כנהוג, שלא נמצא בעדם כל חדר טוב: באחד החדרים הטובים ישב רֵיבִיזוֹר מפקידי מסלת־הברזל, בשני – סניגור שבא ממוסקבה, בשלישי – הנסיכה אסטַפּייבנה שבאה מאחוזתה. לא נשאר אלא חדר מטֻנף אחד, ואצלו הבטיחו לפַנות בערב עוד אחד. בזעפו על אשתו על־דבר אשר באה מגורתו, על כי בבואו העירה, ברגע אשר הציקתהו רוחו ועיניו כלו לדעת מה היה לאחיו, הֻזקק לדאוג לה ולא יכול לרוץ אליו, הביא אותה עם זה קֹדם כל־דבר אל החדר, אשר הֻקצה להם.

– לֵך, לֵך! – אמרה אליו והסתכלה בו בדאגה כמודה על פשעה.

הוא יצא בלי השב דבר ויפגע מיד במַריה ניקולַייבנה, כי נודע לה, שבא שמה, אלא שלא נועזה להכנס לחדרו. היא עמדה לפניו כמו שראה אותה בפעם האחרונה במוסקבה: בשמלת־הצמר, אשר לבשה בפעם ההיא, בזרועות חשופות ובצואר חשוף, ופרצוף פניה טפשי ומביע טוּב־לבב, מסֻבּל קצת בבשר ומלא צַלָּקות – הכֹּל כבפעם ההיא.

– ומה? מה לו? מה מצבו?

– רע מאד. איננו קם. בכל שעה חכה לאדוני. האדון… אדוני… עם רעיתו.

לֶוין לא הבין ברגע הראשון, מה הדבר אשר הביאהּ במבוכה, אבל היא הסבירה לו זאת מהר.

– אני אסור מזה, אל בית־המבשלים אלך, – אמרה לו. – האדון ישמח. הוא שמע, גם יודע הוא אותה וזוכר, כי ראה אותה מחוץ־לארץ.

לֶוין הבין, כי דבריה מכֻוָּנים אל אשתו, ולא ידע מה להשיב.

– נלכה־נא, נלכה! – ענה לה.

אבל הוא לא זז משם, ודלת חדרו נפתחה, וקיטי נשקפה מתוכו. לֶוין נסתמק מבֹּשת וגם מזעם על אשתו, אשר גרמה לעצמה ולוֹ יחד מבוכה כזאת, אך מריה ניקולַייבנה נסתמקה עוד יותר. היא כמו נתכַּוצה כֻלה ופניה האדימו כדי הורדת דמעות, ותאחז בשתי כפות־ידיה בקצות מטפחתה ותגלום אותם באצבעותיה האדֻמות מבלי דעת מה לדבר ומה לעשות.

ברגע הראשון ראה לֶוין אך סקרנות נמרצה במבטה של קיטי, שהביטה אל האשה הנוראה הזאת, שהיתה כחידה סתומה בעיניה; אבל הבטה זו נמשכה רק רגע קטן אחד.

– ומה אפוא? מה לו? – פנתה אל אישהּ ואחרי כן אליה.

– אבל אין משיחים במסדרון! – קרא לֶוין ויבט בתרעומות אל איש אחד, אשר הלך במסדרון ברגלים רועדות קצת הלוך ושוֹב, כטרוד באיזה עסק חשוב.

– אם כן, בואי־נא, – מארה קיטי ותפן אל מַריה ניקולַייבנה, אשר התחזקה בין כֹה; אך בראותה את פני אישהּ, כי לבשו חרדות, הוסיפה לאמר: – או לכו לכם, לכו ושלחתם לקרֹא לי, – ותשב אל החדר, ולֶוין הלך אל אחיו.

בבואו אל אחיו ראה וירגש, מה שלא עלתה על דעתו לראות ולהרגיש. הוא דמה, שימצא אותו במצב של ההתכחשות המצויה מאד, כפי מה שהֻגד לו, אצל חולי־שחפת, וכפי מה שראה אותה והשתומם עליה בבוא אליו אחיו בימי הסתו. כסבור היה, שימצא בגופו סִמני מיתה קרובה ברורים יותר, רפיון מרֻבּה, רזון מרֻבּה, אך בכלל דִמה, כי מצבו יהיה כמעט כבראשונה. וכן דִמה על עצמו, שירגיש גם הפעם צער על אבדן אחיו האהוב לו ורגשי־אימה מפני המות, אך במדה גדולה מבפעם ההיא, ויהי נכון לכל זה, אך מה שמצא היה לא ממין זה כלל.

בחדר קטן ומטֻנף, שכתליו המכֻיָרם היו מלֻכלכים ברּק, וקול־שיחה נשמע בו מאחרי מחיצה דקה, ואוירו מלא צחנה מחנקת, ראה גוף אדם מכֻסה בשמיכה, מוטל על מטה מרֻחקת קצת מן הכּתל. אחת מזרועות הגוף הזה היתה מוטלת על השמיכה, וכף־היד הזאת, כף גדולה דומה לקלשון, נראתה כמחֻברת חבוּר משֻנה אל קנה ארֹך ודק ושוה במדת דקותו מראשו ועד חציו. ראש החולה היה מֻטֶּה הצדה על הכר. על רקותיו ראה לֶוין את שערו המעט, הרטֹב משעה, ועל מצחו המתוח, הנראה כְשֶׁקוּף.

“אי אפשר, שהגוִיה הנוראה הזאת היא ניקולַי אחי”, אמר לֶוין בלבו. אך כאשר נגש וראה את פני החולה, לא יכול עוד להסתפק. אף־על־פי שנשתנו פניו שנוי נורא, היה די לו ללֶוין לשים עינו על אותן המלאות חיים, שהורמו אליו בבואו, ולהתבונן בתנועת־פיו הקלה מתחת לשפמו המֻדבק, שיכיר את האמת הנוראה, שהגוף המת הזה הו אחיו החי.

העינים הנוצצות כוננו בקפֵדה ובתרעומות אל לֶוין בשעת כניסתו, ובהבטה זו נוסדה מיד התיחסות של אנשים חיים בין שני האחים. לֶוין ראה דברי־תוכחה בעיני אחיו המכֻוָּנות אליו, ולבו הכה אותו, על כי גורלו הוא טוב ונעים כל־כך.

כאשר אחז קונסטנטין בידו של ניקולי, נראה צחוק קל על פניו של זה. קל ורפה מאד היה צחוק זה, לא נראה כמעט לעין, וגם בצחקו לא חדלו עיניו מהביע תרעומות.

– לא שערת, שתראני בכך, – בטא ניקולי ביגיעה.

– כן… לא, – אמר לֶוין ודבריו לעו. – ולמה לא הודעתני דבר על־אודותיך קֹדם לזה, כלומר, בימי חתונתי? ואני חקרתי ודרשתי בכל מקום.

הוא הֻזקק לדבר, כדי שלא לשתוק, ולא מצא מלים בפיו, ביחוד מאשר לא ענהו אחיו דבר, ורק הביט בלי גרוע עיניו ממנו, ונראה בבֵרור, שנתן לב להבין כל מלה ומלה. ויגד לו לֶוין, כי אשתו באה עמו. ניקולי הביע נחת־רוחו על זה, אבל אמר, כי הוא דואג, פן תבהל מראות את רֹע מצבו. אחרי־כן החרישו שניהם זמן מעט, ופתאם התנודד ניקולי ויחל לדבר. לֶוין דמה, כי הוא נכון להגיד לו דבר חשוב ורב־ערך, כי כן נראה על פניו; אבל רק במצב מחלתו דבּר, ויתאונן על רופאו ויאמר, כי צר לו, על כי איננו יכול לקרֹא לרופא המפֻרסם המוסקבאי, ולֶוין למד מזה, כי עוד לא חדל מיַחל.

כשחזרו ושתקו שניהם, מהר לֶוין ויקם, כי רצה להחלץ לרגע אחד מכאב־לבו החד, ויאמר, כי הולך הוא להביא את אשתו.

– טוב, ואני אצוה לנקות פה מעט. פה טֹנפת ובודאי גם צחנה. מַשה! פַּני־נא פֹה, – אמר החולה ביגיעה. – וכאשר תפַני, תלכי לָך. – הוסיף ויבט דרך־שאלה אל אחיו.

לֶוין לא השיב דבר ויצא אל המסדרון ויעמוד. אמנם כבר אמר, כי יביא את אשתו, אך בשימו אל לבו, מה קשה היה לו לשבת עם אחיו, גמר, שיתאמץ להטות את לבבה מלכת אל החולה. “למה זה תתענה גם היא כמוני?” אמר בלבו.

– ומה לו עתה? – שאלה קיטי בפנים מלאים חרדות.

– נורא הדבר, נורא ואָיֹם! למה זה באת? – אמר לוין.

קיטי החרישה סיקונדות אחדות ותבט אל אישה ביראה ובחמלה; אחרי־כן קרבה אליו ותאחז בשתי ידיה במרפקו.

קוסטיא! הביאני־נא אליו, כי ירוח לנו, אם נשב עמו שנינו יחד. אתה אך הביאני לפניו, הביאני ולֵך לך, – אמרה אליו. – הלא תבין, כי קשה לי יותר בזמן שאני רואה אך אותך בלי ראות גם אותו. שם אפשר, שאוכל להביא תועלת גם לך גם לו. אנא, תנה־נא לי ללכת, – התחננה אליו, כאלו היה כל אשרה לכל ימי־חייה תלוי בזה.

לֶוין הֻזקק להסכים על־ידה ויתחזק וישכח את מַריה ניקולַייבנה וַיָשב וילך אל אחיו וקיטי עמו.

בפסיעות קלות נכנסה לחדרו של החולה, – ובלכתה שׁמה שׂמה עין לרגעים על אישה והביטה אליו בפנים מביעים אֹמץ־לבב והשתתפות בצערו, – וַתִּסֹּב במתינות ותסגור את הדלת אחריה בלי־שאון, ותגש אל מטת החולה בלאט, בלי השמיע קול־צעדה, ובעמדה נֹכח פניו, כדי שלא יצטרך להסב ראשו, אחזה כרגע את כפו הגדולה והצנומה בידה הרכה המלאה לח־עלומים, ותלחץ את כפו ותחל לדבר עמו בקול שפל ובלשון כרה של התעוררות והשתתפות, שאין בהם עלבון ושרק נשים מסֻגלות להשתמש בהם.

– כבר נפגשנו בסוֹדֶן פעמים אחדות, אך לא התקרבנו, – אמרה אליו. – בעת ההיא לא עלתה על דעתך, כי עתידה אני להיות לך לאחות.

– ועתה לא יכֹלת להכירני, אלו פגשתני פתאֹם? – אמר בבת־צחוק, אשר האירה את פניו בעת כניסתה.

– לא, בודאי הייתי מַכֶּרֶת אותך. מה היטבת לעשות, כי הודַעתּנו. לא היה יום, אשר לא הזכיר קוסטיא את שמך ולא דאג לך.

אך שעת התעוררותו של החולה לא ארכה.

היא טרם כלתה לדבר, ופניו חזרו ורעמו ולשבו קנאת חולה גֹוִעַ באנשים החיים הנצבים עליו.

– כמדֻמה לי, כי לא טוב המקום הזה לך למדַי – אמרה ותסב פניה מעיניו המכוֹנָנות אליה ותתבונן בחדר. – עלינו לבקש מבעל־הבית חדר אחר, – אמרה אל אישה, – גם לבעבור נהיה קרובים אליו יותר.

יח

לֶוין לא יכול להביט במנוחה אל אחיו, ובעודו לנגדו לא יכול להתנהג בדעה מיֻשבת ובמתינות הראויה. כשהיה נכנס אליו, היו עיניו ולבו כמו לפני מָסַך ערפל, ולא יכול לראות ולהבין את פרטי מצבו. הוא אך הרגיש את הריח הנתעב, ראה את הזוהמה ואת העזובה, התבונן במכאובי אחיו ושמע את אנחותיו, ולבבו ידע, כי אין עצה ואין תקוה. אך לא עלתה על דעתו לעַיֵן בכל הפרטים, להתבונן איך הֻשכבה גוִיה זו תחת השמיכה, איך התקפלו והֻנחו אותן השוֹקים והירכים היבשות ואותו הגב הרזה, אם אי־אפשר להניחם יפה יותר קצת ולעשות לחולה דבר, אשר אמנם לא יסיר את מחלתו, אבל יָקֵל מעט את מכאוביו. רוח קרה עברה כזרם על גבו בכל פעם אשר החל להרהר בכל הפרטים האלה. ברור היה בעיניו, שאי־אפשר לעשות מאומה, לא כדי להאריך ימיו ולא כדי להקל את מכאוביו, אך גם החולה הכיר בו, שעל־פי דעתו אין לעזור לו במאום, והכרה זו הרגיזה את רוחו. והדבר הזה הִקשה עוד יותר את מכותיו של לֶוין. מכאובים נשא בהיותו בחדר החולה, ומכאובים קשים מאלה – מחוץ לחדרו. על־כן היה מרבה לצאת משם באמתלאות שונות, ובכל פעם היה חוזר ונכנס מיד, כי לא עצר־כח להשאר לבדו.

אך לא כרעיונותיו וכרגשותיו וכמעשיו היו רעיונותיה ורגשותיה ומעשיה של קיטי. למראה החולה נכמרו רחמיה עליו, ומדת־הרחמים שלה העירה בלבה, לב־אשה, לא פחד וגֹעל־נפש, כי אם חשק נמרץ לעשות, לדעת את כל פרטי מצבו ולהיות לו לעזר בהם בכל כֹחה. ומאשר לא היה כל סְפֵק־סָפֵק בעיניה, כי היא חַיבת לעזור לו, היה ברור לה, גם עשֹׂה תעשה וגם יכול תוכל. אותם הפרטים, שהיה אישהּ עומד מרעיד ומַשמים לזִכרם, העירו את לבה מיד להתבונן בהם היטב. ותשלח ותקרא לרופא, אף שלחה מהרה אל בית־המרקחת, ואת הנערה המשרתת, שבאה עמה, צותה לטאטא, להסיר את האבק ולכבס יחד עם מַריה ניקולַייבנה, גם בעצמה רחצה ושטפה איזה דברים, ותשים כמין סדין תחת השמיכה, ובפקודתה הוצאו איזה חפצים מחדר החולה ואיזה חפצים הֻכנסו שמה. פעמים אחדות הלכה בעצמה אל חדרה, בלי שים לב אל האורחים ההגונים, שנזדמנו לקראתה בלכתה, ותשא ותבֵא משם סדינים, חִפּוּיֵי־כרים, אלונטיות וכֻתָּנוֹת.

המשרת, שהיה עסוק באותה שעה בעריכת השלחן בטרקלין הכללי ללחם־הצהרים, נקרא אליה ובא פעמים אחדות בפנים מלאים קפֵדה, אך לא יכול להמנע מִמלא את מצוות־פיה, כי השכילה לצַוות בחזקה ובסבר פנים יפות יחד, ולא היה אפשר בשום אופן לסָרב לה. לֶוין לא הסכים לכל זה, כי לא האמין שתצא לחולה תועלת כל־שהיא מעמלהּ, ולא עוד אלא שהיה מתירא, שמא יכעס החולה על זה. אבל החולה לא הקפיד, אף־על־פי שלה הראה גם אותות־שמחה, ורק התבַּיש בְּטַפְּלָהּ בו, ואמם נראה בכלל, שמעשים, שהיא עושה לו, מעסיקים אותו. בשוב לֶוין מבית הרופא אשר שלחה אותו קיטי אליו, ובפתחו את דלת חדרו של ניקולי, מצא אותו ברגע שהחליפו את הלבָנים שלו בפקודת קיטי. גבו הלבן והארֹך נחשף, ונגלו עצמת שִׁכְמו הגדולות והבולטות וצלעותיו וחוליות שדרתו המשֻׁפות, ומריה ניקולַייבנה והמשרת נסתבכו בשרווּלה של הכֻּתֹּנת וַיִלְאוּ להביא לתוכו את ידו הארֻכה והתלויה בלא־כֹח. קיטי סגרה את הדלת אחרי לֶוין ולא הביטה אל העֵבר ההוא; אבל החולה נאנח, ותמהר ותלך אליו.

– חושו מהרה – קראה קיטי.

– אל־נא תלכי, – אמר החולה בזעף, – בעצמי…

– מה זה תאמר? – שאלה מריה ניקולַייבנה.

אבל קיטי שמעה והבינה, שהוא בוש ומצטער, על כי הוא ערם לעיניה.

– אינני מבטת, אינני מבטת! – אמרה ותעזור להם להכניס את זרועו לתוך השרווּל. – ואַתְּ, מריה ניקולַייבנה, גשי אליו מהעֵבר השני וְתַקְנִי שם, – הוסיפה אחרי־כן.

– לך־נא ומצאת בחריטי הקטן צלוחית קטנה, – אמרה אל אישהּ, – הנה היא בכיס הקטן שבצדו, והבאתה הנה, ובין כה יגמרו לנקות פה.

כאשר הביא את הצלוחית, מצא את החולה מֻשכב כראוי וכל הנמצא מסביב לו נשתנה לטובה. הרח הרע נהפך לריח חֹמץ מהול בבשמי ריח טוב, וקיטי פזרה את החֹמץ המבֻשם על־ידי קְנֵה־הַמִּזְרָק, אשר החזיקה ונפחה בו בשפתיה ובלחייה האדמוניות. כל אבק לא נראה עוד, ויריעה הֻנחה תחת המטה. על השלחן עמדו בסדר נכון צלוחיות קטנות שונות ובקבוק מים, ואצלם מקֻפלים כלֵי־לבן נחוצים ורקמה אנגלית מעשה ידי קיטי. על שלחן אחר, סמוך למטת החולה, נמצאו מי־משקהו ונר ואבקות־מרפא. והחולה שכב מרֻחץ וסרוק על סדינים נקיים, ותחת ראשו כרים גבוהים, וכֻתּנתו נקיה וצַורונה הנקי מקיף את צוארו הדק במדה משֻנה ומַבְהלת. ובאותות־תקוה חדשים על פניו הביט אל קיטי בלי גרוע עיניו ממנה.

תחת הרופא, אשר רפא את ניקולי לֶוין עד כה ואשר לא היתה רוחו של החולה נוחה הימנו, הביא אליו קונסטנטין אחיו רופא אחר, אשר מצא בקלוב. הדוקטור החדש הזה הוציא את שפופַרתו ויט אזנו לנשימת החולה, נענע בראשו וירשום סמים ויברר בפרטות מרֻבּה בראשונה את סדר בליעת הסמים בזמניהם ואחרי־כן את דיני הזהירות הנחוצים לחולה במאכלו. הוא יעץ אותו לאכול ביצים חיות או מטֻבּלות רק קצת ברותחים ולשתות מי־סֶלְטֶר מהולים בחלב חַי במדרגת־חֹם ידועה. כאשר יצא הדוקטור משם לחש החולה איזה דברים לאחיו; אך לא הגיעו לאזני לֶוין אלא המלים האחרונות “קַטיה שלך”, ועל־פי מבטי עיניו המכֻוָּנות אליה, הבין לוי שספר בשבחהּ. גם לקַטיה בעצמה – כן קרא לה החולה תמיד – קרא לגשת אליו.

– הנה רָוַח לי הרבה, – אמר אליה. – אלו היית עמי, כי עתה כבר חייתי מחָליי. מה טוב לי! – באמרו זאת אחז בידה וימשכנה אל שפתיו, אך כמו מדאגה, פן ירע הדבר בעיניה, נִחם וירף ממנה, ואך החליק את כף־ידה קצת. וקיטי אחזה את ידו בשתי ידיה ותלחצֶהָ.

עתה הפכו־נא אותי אל צדי השמאלי ולכו לישון – אמר בלחש ובחפזון.

איש לא שמע מה שאמר, אך קיטי לבדה הבינה את כַונתו. היא עמדה על דעתו, יען כי התבוננה בלי־הפסק אל כל צרכיו.

אל צדו השני, – אמרה אל אישהּ, – הוא ישן תמיד על צדו השני. הָפְכֵהוּ־נא, לא נעים לקרֹא למשרתים לשֵם זה. אני לא אוכל.

– אולי תוכלי את? – אמרה אל מריה ניקולַייבנה.

– יראה אני, – ענתה מריה ניקוליינה.

נורא מאד היה בעיני לָוין לחבוק בזרועותיו את הגויה הזאת, אשר הפילה עליו אימות, ולנגוע בידיו תחת השמיכה במקומות, אשר מאנה נפשו לזכור את רֹע מראיהם, אך לדברי אשתו אלה לבשו פניו את רוח העֹז, אשר היה ידוע לה לאשתו, וישלח את ידו אל מתחת לשמיכה ויחל לאחוז בו; אך אף־על־פי שהיה לֶוין איש גבור מצֻין, השתומם על כֹבד האברים היבשים האלה. ובעודו הופך את גוית אחיו ומרגיש על צוארו את היד הגדולה והרזה, החובקת אותו במקום הזה, מהרה קיטי ותהפוך בלאט את הכר ותנערהו וַתָּשֶׂם עליו את ראש החולה כראוי, ושערו המעט חזר וידבק בְּרַקָּתו.

החולה החזיק בידו את יד אחיו. לָוין הכיר בו, שהוא רוצה לעשות דבר בידו ומושך אותה אליו, ויתן לו למשכה כטוב בעיניו. החולה הביא אותה עד פיו וַיִּשָּׁקֶהָ. ולֶוין נִרתַּע לאחוריו מהמון רגש־לבו ויצא מן החדר בבלי יכֹלת להוציא מלה מפיו.

יט

“הִסתיר מחכמים וגִלה לילדים ולקצרי־דעת”, אמר לוין בלבו על־אודות אשתו בדַברו עמה בערב ההוא.

את המשל הזה האמור באֵיבַנגליון זכר לֶוין לא מאשר חשב את עצמו לחכם גדול. הוא לא היה חכם גדול בעיניו, אך על־כרחו הכיר וידע, שהוא חכם מאשתו ומאגַפיה מיכאילובנה. והוא ידע בעצמו, כי בשעה שהיה מהרהר במות, היה מהרהר בו בכל כֹחו הרוחני; וכן ידע, שהרבה חכמים גדולים, שרעיונותיהם בדבר הזה הגיעו אליו על־ידי חבוריהם, הרהרו במות כמוהו, וכֻלם יחד לא ידעו גם אחד ממאה במה שידעו אשתו ואגַפיה מיכאילובנה בדבר הזה. בכל החִלוק הרב, שהיה בין שתי הנשים האלה, בין אגַפיה מיכאילובנה ובין קַטיה, כאשר קרא לה ניקולַי וכאשר אהב בגלל זה גם קונסטנטין לֶוין לקרֹא לה, היו שוות זו לזו לגמרי בדבר הזה. שתיהן ידעו בלי כל־ספק מה הם החיים ומה הוא המות. ואף־על־פי שלא היו יכולות להשיב על השאלות, אשר שאל בלבו לֶוין, וגם לא היו מֻכשרות להבין את שאלותיו, לא הטילו שתיהן כל ספק בתכנו של החזיון הזה ודעה אחת היתה לשתיהן בו, דעה משֻׁתּפת לא להן בלבד, כי אם לעוד אלפי רבבות בני־אדם. וראיה לדבר, שידעו בבֵרור מה הוא המות, נמצא בזה, שהן ידעו תמיד, בלי פקפק אפילו סיקונדה אחת, מה לעשות לגֹוְעים, ולא היו מתיראות מפניהם. ולֶוין וכל בני־מינו יכלו להכביר מלים על המות, אך לא ידעו מה הוא, כי על־כן חַתּו וייראו מפניו ולא ידעו אפילו ידיעה כל־שהיא מה לעשות בזמן שבני־אדם גֹוְעים ומתים לעיניהם. אלו היה לֶוין לבדו עם אחיו, היה מביט אליו באימה ומחכה באימה גדולה עוד יותר, ולעשות לא יכול כל דבר לחולה.

ולא זאת בלבד, אלא שלא ידע גם מה ידבר, איך יביט בעיניו ויצעד ברגליו. לדבר בענין אחר נדמה לו לעלבון לחולה, גם לדבר על־אודות המות וכל מה שמעציב את הרוח לא נאוה לפני מטתו, וכן לא נאוה גם לחשות. “אם אביט אליו, יראתי פן יחשוב, שאני מעַיֵן בתוי פניו, ואם לא אביט, יחשוב, שאני מהרהר בענין אחר. אם אלך על אצבעות רגלי, יחר לו, ולפסוע בכל כפות־רגלי לא ימלאני לבי”. וקיטי, כנראה, לא שתה את לבה לשאלות כאלה וגם לא מצאה עת לשית לבה להן; אך בו לבד הרהרה כל היום, כי ידעה איזה דבר מיֻחד, וכל אשר עשתה לחותה עלה יפה בגלל זה. וראיה לדבר, שהיו מעשיה ומעשי אגַפיה מיכאילובנה לא התעסקות אינסטיקטיבית של בעלי־חיים בלי־בינה, נמצא בזה, שמלבד שמירת החולה והקלת מכאוביו, בקשו שתיהן בעדו עוד דבר אחד גדול בערכו מההגנה על הגוף ושונה בענינו מתנאי־החיים החמריים. וכשדברה אגפַיה מיכאילובנה במיתתו של אותו זקן, אמרה: “תודה לאל, גם את לחם־הקֹדש אכל, גם בשמן משחת־הקֹדש נמשח, מי יתן והיתה מיתת כל אדם כמיתתו של זה”. וגם קטיה, בכל דאגותיה שדאגה לִלְבָנָיו, לחַבּוּרותיו ולמשקהו של ניקולי, הספיקה להטות את לבבו עוד ביום הראשון לבואה ולקבל את לחם־הקֹדש ולהמשח בשמן־המשחה.

בשובם בלילה אל חדרי מלונם ללון שם, ישב לֶוין בראש כפוף ולא ידע מה לעשות. מלבד אשר לא נתן לב לסעוד את סעודת־הערב, להכין את המשכב, לעַיֵן במה שיש להם לעשות, לא יכול גם לדבר עם אשתו – מבושה. וקיטי היתה עסקנית יותר מבכל עת וגם מלאה חיים ביחוד, ותצו להביא סעודת־ערב, ובידיה הוציאה וסדרה את החפצים החבושים ועזרה להציע את המטות, וגם לא שכחה לפזר אבקה פרסית על המצעות. נראו בה ההתעוררות וחריפות־השכל, שהגברים מצַטינים בהן לפני קרב ומלחמה, ברגעי סכנה ומסירת־נפש, ברגעים שאדם מראה בהם פעם אחת את גדולתו הרוחנית ומוכיח במפעליו, כי לא לשוא עברו ימיו עד כה, כי על־כן הכשיר בהם את נפשו לרגעים האלה.

כל אשר עשתה עלה בידה, ובטרם תכלה שעת השתים־עשרה הוצאו והונחו כל החפצים בסדר יפה ומדֻיק, וחדר־מלוֹנה דָּמָה בזה לביתה הקבוע, לאחד החדרים המיֻחדים לשם: המטות מֻצָּעות, המגרדות, המסרקות והרְאִיִים הקטנים מוכנים, המַפִּיות פרושות, וכל דבר מונח או מֻצב על מקומו.

לֶוין חשב, שחַטָֹאָה שאין לכַפְּרָה היא לו לאכול ולישון או גם לדבר לעת אשר כזאת, ועל־פי רגשותיו עבר על הלכות דרך־ארץ בכל תנועה ותנועה שלו; והיא שתה לבה למגרֵדות קטנות, אבל בטעם ובזהירות עשׂתה זאת, וכל עלבון לא הֻרגש במעשיה.

אך לאכול לא יכלו מאומה גם שניהם, וזמן רב לא יכלו להרדם וגם לא עלו על משכבותם.

– שמחה אני מאד, כי הטיתי את לבבו להמָשח למחר, – אמרה קיטי בשבתה לפני הראי המתקפל שלה ולְסוּטָה¹⁴ קצרה עליה, ותסרוק במסרק דק־שנים את שערה הרך והמבֻשם, – מימי לא ראיתי את העבודה הזאת, אבל אמי אמרה לי, שבאותה שעה מתפללים על החולה שירָפא.

− האמנם תדמי, כי עוד יוכל להרפא? ­− אמר לֶוין בהביטו אל קדקדה הצר, שהיה מתכסה בשׂפעת שער בל פעם שהעבירה את המסרק על ראשה קטן והעגֹל.

− אני שאלתי את הדוקטור ואמר לי, שלא יחיה עוד יותר משלשת ימים. אך כלום הם יכולים לדעת? בכל זאת אשמח מאד, כי הטיתי את לבו, − אמרה ועיניה פוזלות אל אישהּ בעד לשערותיה. – הכל אפשר, − הוסיפה בקצת ערמומיוּת מיֻחדת על פניה, כבכל פעם שהתחילה מדברת על־אודות האמונה.

אחרי שׂיחתם, ששׂחו בענין האמונה בהיותם עוד חתן וכלה, לא חזרו לדבר בזה ולא נגעו עוד בשאלה זו כלל, אבל היא דקדקה תמיד בהליכה לבית־התפלה ובתפלה בעצמה בלב שוקט ובהכרה פנימית, שכך ראוי לנהוג; וגם בו, שהיה חולק עליה בזה בפיו ובשפתיו, בטח לבה, שהוא דומה לה בעִקרו של דבר וגם טוב ממנה בתור נוצרי הגון, ואת כל דבריו בעניני האמונה חשבה לאחד ממיני הקנטור, שדרכם של גברים בהם, כמהתלותיו על הרקמה האנגלית, שהיה אומר עליה, על־אודות broderie anglaise זו, שנשתנתה מכל בני־האדם; שכל בני־האדם סורגים וסותמים את המקומות המנֻקבים, והיא גוזרת לכתחלה נקבים נקבים, וכיוצא בזה.

− אבל האשה הזאת, מריה ניקולַייבנה, לא יכלה לעשות כל זה, − אמר לֶוין. – אכן… עלי להודות, כי שמח אני מאד מאד, שבאת אתי, כי זכּה את, לב טהור בקרבך – ובדברו אחז בידה ולא נשק לה (לנשק את ידה בקִרְבַת־מָוֶת כזאת חשב למגֻנה), ורק לחץ אותה כמתוַדה על חטאתו לה ויבט אל עיניה, אשר מלאו אורה ברגע ההוא.

− מה קשה היה לך, אלו היית פה לבדך, − אמרה אליו ותרם את ידיה, אשר כסו את לחייה, שהאדימו באותה שעה מקֹרת־רוחה, ותסלק את קווצותיה ותפרֹף אותן על קדקדה. – לא, − הוסיפה לדבר אליו, − היא לא ידעה זאת… אַשְׁרַי, שֶׁלָּמַדתי הרבה בסוֹדֶן.

− האמנם נמצאו שם גם חולים כאלה?

− גם קשים מאלה.

− דבר נורא היא בעיני, מה שאיני יכול לראותו כמו שהיה בימי עלומיו… לא תוכלי להאמין, מה נחמד היה, אך אני לא הבינותי בעת ההיא מה הוא.

− בכל לבי אאמין. גם רואה אני, שיכולנו להיות קרובים אהובים, − אמרה, ונפשה נבהלה על אמרה זאת, ותבט אל אישה ודמעות נקווּ בעיניה.

− כן הוא, “יכולנו להיות”, − אמר בלב נשבר. – הוא באמת אחד מהאנשים, אשר יֵאָמר עליהם, שאין מקום להם בעולם הזה.

− אבל עוד ימים רבים נכונים בידינו, עת לשכב, − אמרה קיטי ותבט אל שעונה הקטן.

כ. הַמָּוֶת

ביום השני קִדשו ומשחו את החולה. בשעת העבודה הזאת התפלל ניקולי בהתלהבות. בעיניו הגדולות, אשר כונן אל הצלב המֻצב על שלחן קטן מכֻסה במטפחת מנֻמרת, הֻבּעו תחנונים ותקוה ממעמקי־לב, ולֶוין ראה, ונפשו התעטפה עליו. כי על־כן ידע, כי תפלתו ותקותו תוכַלנה אך להגדיל את יגונו ל יציאתו מן העולם, שהוא דבק בו כל־כך. כי על־כן ידע את נפש אחיו ואת מעלות־רוחו, ולא נכחד ממנו, כי התחיל כופר בּכֹּל לא מפני שחיים שאין בהם יראת־שמים נעמו לו יותר, אלא מפני שהבאורים המדעיים המקֻבּלים בזמן הזה לחזיונות־הטבע דחו בקרבו מעט מעט את אמונותיו, וממילא ידע, שתשובתו לא תשובה שלֵמה היא, מיֻסדת על סברות הגיוניות, ככפירתו, אלא תשובה לפי־שעה, לצֹרך עצמו, בשביל התקוה הכוזבת והנבערה, שהוא מקוה עוד להרָפא. וכן ידע לֶוין, כי קיטי חִזקה את ידיו בספורים על־דבר מעשים נפלאים בחולים מסֻכּנים שנתרפאו, ששמעה וספרה לו. כל זה יד לֶוין, ולבבו נשבר מִשנה שברון בראותו את מבטו המלא תחנונים ותקוה ואת כף־ידו הדלה והיבֵשה, אשר הרים בלא־כח והעביר בה את אות־הצלב על מצחו המהֻדק בעור, ואת כתפיו הבולטות משני צדדיו וחזהו הריק, שקול נחרה עולה מקרבו, אשר לא יכלו להיות עוד כלים מחזיקים חיים לחולה, כפי מה שנתכַּון בתפלתו. ולֶוין בעצמו עשה ברוח־הכפירה שבו בשעת תפלה זו מה שעשה זה אלף פעמים. הוא הטיח לפי מעלה דברים אלה: “אם יֶשְׁךָ במציאות, הַפלא לעשות וְיֵרָפא לאיש הזה ׁׁׁׁ ׁׁ(הלא זה חזר ונשנה פעמים רבות) והצלת אותו ואותי יחד”.

אחרי המשיחה היתה פתאֹם רְוָחָה גדולה לחולה. כשעה תמימה לא השתעל אפילו פעם אחת, חִיֵך לפעמים וינשק את ידה של קיטי ויודה לה בעינים דומעות ויאמר, כי טוב לו, כי לא יכאב עליו דבר, והוא מרגיש תאָבון ותוספת־כח. וגם ישב בעצמו, כאשר הוּבא לו נזיד ועוד קציצה אחת בקש לו. אף־על־פי שלא היתה לו כל תקוה, וכל רואהו הכיר בו בבֵרור, שלא יוכל עוד להֵרָפֵא, שמחו עליו לֶוין וקיטי יחדו שמחה גדולה, אלא שעם זה גם חששו לשגיאה.

−הֲרָוַח לו? – כן, הרבה. – פלאים. – אין כל פלא. – סוף סוף רְוָחה היא – התלחשו וחִיְּכוּ זה לזה.

אולם לא ארכה שמחה זאת, ששמחו ללא דבר. החולה נרדם במנוחה, אך בעוד חצי שעה הקיץ מתוךְ שעול. ופתאם אבדו כל רעיוני התקוה גם בקרב הנצבים עליו גם בו בעצמו. המכאובים הרעים והנאמנים האבידו את כל הרהורי הַנִּחוּמִים ההם, מבלי השאיר כל פקפוק וכל זכר אחריהם לא בלבות לֶוין וקיטי ולא בלב החולה בעצמו.

החולה לא הזכיר אף ברמז מה שהאמן לפני חצי־שעה, כמו חשב לו זאת להזכרת־עון וחרפה, אך דרש לו יוֹד לשאיפה, שהיה מוכן בכוס קטנה מכֻסה בפִסת־ניָר מנֻקבת. לֶוין הגיש לו את הכוס, והוא חזר והביט בתקוה נלהבת כמו בשעת הִמָּשְׁחוֹ, אך הפעם כונֵן את מבטו אל אחיו, על־מנת שימַלא את דברי הדוקטור ויבטיחהו גם הוא, כי שאיפת יוֹד עושה נפלאות.

האין קיטי פה? − שאל בקול נוחר ויבט כה וכה, אחרי אשר שָׁנָה לֶוין על־כרחו את דברי דוקטור. – לא, עתה אוכל הגיד… אך למענה השתתפתי בקומדיה זו. היא אשה טובת־לב, אך לא לי ולך להַשלות את נפשנו. בזאת אני מאמין, − אמר וילחץ בכף־העצמות שלו את הכוס ויחל לשאוף בכֹח.

ובשעה השמימית בערב ישבו לֶוין ואשתו ושתו טֵה בחדרם, והנה מריה ניקולַייבנה פרצה ובאה עליהם, והיא נָשְָׁמה בכבדות, ופניה חורו, ושפתיה רעדו. – הוא גֹוֵע! − לחשה להם. – יראה אני פן ימות כרגע.

שניהם רצו אליו, והוא ישב ישיבה זקופה קצת וישָׁען בידו על מטתו וגבו הארֹך עקֹם וראשו מורד מאד.

מה לך? − שאל אותו לֶוין בלחישה אחרי שתיקה קצרה.

עתה אני הולך מזה, − אמר ניקולי בכבדות, אך בלשון ברורה מאד, בהוציאו כל מלה ומלה על שפתו במתינות. את ראשו לא הרים בדבּרו, אך את עיניו כונן למעלה, ואמנם לא יכול לראות בהן את פני אחיו. – לכי לך, קַטיה! − הוסיף.

לֶוין קפץ וצוה אותה בלחש לצאת, ותצא.

− הולך אני מזה – אמר לֶוין לצאת ידי חובת דבור.

− יען כי הולך אני, − חזר ואמר ניקולי, וכמו נתחבב עליו מאמר זה. – בא הקץ.

מריה ניקולַייבנה נגשה אליו ואמרה לו:

− שכב נא וירוַח לך.

− מהרה אשכב, − אמר בשפל־קולו, − את רְפָאים, − הוסיף בלעג ובזעם יחד; − אך השכיבוני, אם רצונכם בכך.

לֶוין השכיב את אחיו על גבו וישב אצלו ויבט אל פניו בנשימה עצורה. הגוסס שכב בעינים עצומות, אך על מצחו נעו שריריו לפעמים, ויהי כאיש, אשר רעיונות עמֻקים יעסיקוהו בחזקה. גם לֶוין עִיֵּן שלא ברצונו עמו יחד במה שנעשה בקרבו בשעה זו, אך בכל היגיעות שיגע להצטרף אליו ברעיוני־לבו ראה על פני אחיו, שנעשו שוקטים ובטוחים, ועל זעזועי השריר שעל גבות־עיניו, שברגעים האלה הולך ומתברר לו לגוסס, מה שמֻפלא ומכֻסה ממנו, היושב אצלו, לא פחות מקֹדם לזה.

− כן, כן, אמנם כן הוא, − אמר הגוסס במתינות ובהפסקות בין מלה למלה. – המתינו־נא. – והוא חזר ושתק. – אמת! − אמר פתאם בקול ממֻשך ומרגיע, כאלו נפתרו לו כל שאלותיו. – אהה, אלהים! − הוציא בשפתיו ויאנח אנחה קשה.

מריה ניקולַייבנה מששה את רגליו. – מצטננות הן, − אמרה בלחש.

זמן רב מאד – כה נדמה ללֶוין – שכב החולה בלי־נוע. אך עוד היה חי ועוד נאנח לפעמים. לֶוין עיף מהעבודה הקשה, אשר העביד את מוחו, ונפשו ידעה, כי בכל זאת לא יכול להבין את “האמת” שנגלתה לאחיו, וכי כבר הרחיק אחיו ללכת ממנו בשאלה זאת. הוא כבר נלאה לעַיֵן בשאלת המות בעצמה, אך על־כרחו זכר, מה שבמהרה, בעוד רגעים מעטים יצטרך לעשות, והוא: לעצום את עיני אחיו, להלבישו ולהזמין לו ארון. ומה נפלא הדבר, כי הרהר בזה בקרירות־דעת גמרה ולא הרגיש בקרבו לא יגון ולא צער בעל־אבדה על אבדתו, ופחות עוד מזה הכיר בעצמו רגש־חמלה על אחיו. הרגש האחד, שהיה יכול למצֹא בלבו בנדון זה, היה קרוב יותר לקנאה: הוא כמו קנא באחיו על ידיעה זו שקנה לו ושהוא, לֶוין, איננו יכול לקנותה.

עוד זמן רב ישב אצלו, יָשֹׁב וְחַכֵּה לקצו, אך קצו לא בא. בין כה נפתחה הדלת, וקיטי נראתה בפתח. לֶוין קם לעצרה מִבּוֹא פנימה. אך בקומו שמע, כי מֵתוֹ התחיל זז ממקומו.

− אל תלך מזה, − אמר ניקולי ויפשוט את ידו. לֶוין נתן לו את ידו גם הוא ולאשתו רמז דרך נזיפה, שתסור משם.

חצי שעה ושעה ועוד שעה אחת ישב לֶוין וכף־יד המת בידו. כבר חדל להרהר בַּמָּוֶת, והרהוריו היו: מה עושה עתה קיטי, מי דר בחדר הסמוך, היש לו לדוקטור בית קנוי לו. בין כה הִתַאוה לאכול ולישון. בזהירות הִרפה את יד אחיו וימשש את רגליו. הרגלים היו קרות, אך נשימת החולה לא נפסקה. עוד הפעם רצה לֶוין לצאת על אצבעות רגליו, אך החולה התחיל זז עוד הפעם ואמר: “אל תלך”.

……………………………

……………………………

השחר עלה, ומצב החולה לא נשתנה. לֶוין הוציא בלאט את ידו ולא שם את עינו על הגוסס וילך לו אל חדרו וַיֵּרָדַּם. כאשר הקיץ, לא נאמר לו, כי מת אחיו, כמו ששער, כי אם נודע לו, כי חזר למצבו הקודם. שוב התחיל יושב בעצמו, התחיל משתעל, אוכל ומדבר, וחדל להזכיר בדבריו את המות, ושוב התחיל מביע תקוה לחיות מחליו ונעשה נוח לכעוס וזָעֵף יותר מבראשונה. ואיש לא יכול להרגיעו, לא אחיו ולא קיטי. על כל הבאים לפניו התקצף, לכֻלם דבּר קשות, את כֻלם קנטר בגלל מכאוביו ודרש, שיביאו אליו את הדוקטור המפֻרסם המוסקבאי. על כל השאלות, אשר שאלוהו בדבר מצבו, השיב תשובה אחת זו בזעם ובנזיפה: “כואב אני מאד, אין יכֹלת לנשוא!”

מכאוביו הלכו הלוך וגדול, ביחוד מפני חבּוּרותיו, אשר מאנו הֵרָפא, וכרֹב מכאוביו כן הִרבה לכעוס על הקרובים אליו, ביחוד על־דבר אשר לא הביאו אליו את הדוקטור המוסקבאי. קיטי עשתה ככל אשר מצאה ידה עזור לו ולהרגיעו; אך כל העמל הזה היה לשוא, ולֶוין ראה, שגם היא בעצמה עֲיֵפָה ויגעה בגופה ובנפשה יחד, אף־על־פי שמאנה להודות על זה. רגש קרבת המות, אשר התעורר בכֻלם למראה הגוסס בלילה אשר קרא בו לאחיו, עבר ובטל כֻּלו. הכל ידעו, כי מות ימות מהר ואין לו כל תקוה, וכי כבר מת למחצה. רק דבר אחד חפצו כֻלם, כי ימות כפי האפשר במהרה, וכֻלם הסתירו זאת ויגישו לו סמי־מרפא בכוס קטנה ויבקשו בעדו סמים ורופאים ויכַחשו לו וגם איש לנפשו ואיש לרעהו. אך שקר היה כל זה, שקר נתעב, שיש בו הרבה עלבון וחנופה. ואת השקר הזה הרגיש לֶוין והצטער עליו יותר מכֻּלם, גם בגלל אפיו המיֻחד של לֶוין, גם בגלל אהבתו הרבה לאחיו הגֹוֵע.

זה זמן רב חשב לֶוין מחשבות לעשות שלום בין אֶחָיה לפחות לפני מות ניקולַי, ועל כן כתב לסֶרגֵי איבַנוביץ‘, וכאשר בא אליו מכתב־תשובה מאתו, קרא את דבריו באזני החולה. סֶרגי איבַנוביץ’ כתב, כי איננו יכול לבוא בעצמו, אך בקש מחילה מאָחִיו בדברים נכנסים אל הלב.

החולה לא אמר על זה מאומה.

− ומה אכתוב לו?− שאל לֶוין. – אקוה, כי לא תכעס עליו.

− לא, אין בלבי עליו מאומה! − ענה ניקולי בקפֵדה על שאלה זאת. – כתֹב לו, כי ישלח אלי רופא.

עוד שלשת ימים עברו, שלשת ימי מכאובים קשים, ומצב החולה לא נשתנה. כבר חפצו במותו כל רואיו יחד, גם משרתי בית־המלון, גם בעל בית־הנלון גם כל דַּיָרי הבית, גם הדוקטור, גם מריה ניקולַייבנה, גם לֶוין, גם קיטי. רק החולה לבדו לא הביע חפץ זה, כי אם רגז על כי לא הביאו דוקטור חדש, ויוסף לבלוע סמי־מרפא ולדבר על־אודות החיים. רק ברגעים המעטים, אשר השכיחוֹ האוֹפּיוֹן לרגע קטן את מכאיביו, אשר לא הרפו ממנו, השמיע לפעמים, בהיותו חציו עֵר וחציו ישֵׁן, מה שהגה במעמקי־לבו יותר מכֻּלם: “הוי מי יתן ובא הקץ!” או: “מתי יגיע הקץ!”

המכאובים עשו את שלהם ובלכתם הלוך וגדול במדה קבועה הכינו אותו לקראת מותו. לא היה מצב, אשר לא הרגיש בו יסורים, לא היה רגע, אשר יכול בו להסיח דעתו מיסוריו, לא היה מקום או אבר בגופו, אשר לא כאב ולא הציק לו. גם הזכרונות והרשמים והרעיונות, שנקלטו ונמצאו בגופו, העירו בו גֹעל־נפש כגוף הזה בעצמו. מראה בני־אדם ודבריהם וזכרונותיו שהיו בקרבו – כל אלה גרמו לו אך צער ודאבון. והקרובים אלו הרגישו זאת, ועל־כן נזהרו שלא מדעתם בעודם לפניו מכל תנועה חפשית, מכל דבַר־שיחה ומהבעת כל רצון. כל חייו נתקפלו והיו לרגש־כאב אחד ולתשוקה אחת להנצל מזה.

לפי מה שנראה בבֵרור, נערכה בו באותם הימם מהפכה מכֻונת להזקיקו לחשוב את מיתתו להשלמת כל חפצו, לטובה ולברכה לו. עד העת ההיא היתה כל אחת ממשאלות־ללבו, − שנוצרה על־ידי צער או מחסור, מחמת רעב, עבודה קשה או צמא, − עשויה להמלא על־ידי ספוקו של אחד מצרכי הגוף, שיש בו עֹנג בספוקו; אבל בחליו זה לא יכלו צערו ומחסורו למצֹא להם תקנה, וכל מה שנִסו מבקשי־טובתו לעשות נגדם הביא לידי יסורים חדשים. על־כן נתאחדו כל משאלות־לבבו והיו לתשוקה אחת – והיא התשוקה להנצל מכל מכאוביו וממקורם של כל המכאובים האלה, שהוא הגוף. אך לא מצא לו מלים להביע תשוקתו זאת, ועל־כן לא דבּר בה, כי אם הוסיף לדרוש ספוק למשאלותיו הקודמות, אשר לא יכלו עוד להמלא. יש אשר אמר “השכיבוני על צדי השני”, ובעוד רגע ידרוש, שיחזרו וישכיבוהו על צדו האחר, ששכב עליו קדם לזה. או יאמר: “הבו מרק; הסירו את המרק”, או: “ספרו־נא דבר, מה זה תחרישו”. וכאשר יחלו לדבר אחרי בקשתו זאת, יעצום עיניו ויַרְאה אותות עיפות וזלזול וגֹעל־נפש.

ביום העשירי לבואם אל העיר חלתה קיטי. ראשה כאב עליה והתחילה מקיאה ולא יכלה לקום ממשכבה עד הצהרים.

הדוקטור אמר, כי חלתה מרֹב עבודה ומסערת־לבב ויעץ אותה תהתרחק מדאבון ומרגזה.

אחרי לחם־הצהרים ירדה קיטי מעל מטתה ותקח אתה את מלאכת־ידה ותלך כדרכה אל החולה. הוא הביט אליה כמתרעם בבואה החדרה, ובאמרה לו כי חולה היא, חִיֵּך חִיוּך של בוז. ביום ההוא לא פסק מלמחוט את חטמו ומלהאנח במרירות.

− מה מצבך היום? − שאלה אותו קיטי.

− הולך ורע, − הוציא על שפתיו בקֹשי. – כואב אני!

− באיזה מקום?

− בכל מקום.

− היום יגוע, עתה תראו. – לחשה מריה ניקולַייבנה, אך החולה שהיה נוח מאד לשמוע, − זאת ראה לֶוין בו −, יכול לשמוע את דבריה היטב. לֶוין שִׁתֵּק אותה בלחישה דקה וישם עינו על החולה. ובאמת שמע ניקולי מה שאמרה, אך דבריה לא עשו עליו כל רֹשם. מבטן היה נזעם ומיֻשר כבראשונה.

− מה ראית, כי תאמרי כן? − שאל אותה לֶוין, בצאתה אחריו אל המסדרון.

− היום התחיל “להתנער” – אמרה מריה ניקולַיבנה.

− כיצד התחיל להתנער?

− כך וכך, − אמרה ותמשוך ותנער את קִפּולי שמלת הצמר אשר עליה. ולֶוין זכר, כי התבונן גם הוא, שכל אותו היום היה החולה תופש ואוחז בכל אשר עלו וכמו נתכַּון לנעור ולהסיר דבר.

נבואת מריה ניקולַייבנה באה. בערב לא יכול החולה עוד להרים את ידיו, ורק הביט נכחו ולא שִנה את מבט־עיניו המכֻוָּן אל מקום אחד; וככה הביט גם בזמן שגחנו אליו אחיו וקיטי, בכדי שיוכל לראותם, קיטי שלחה להביא אליו כֹהן, לקרֹא עליו את תפילת יציאת־הנשמה.

בשעה שקרא הכֹהן את תפלתו לא נראה כל אות־חיים על הגוסס ועיניו היו עצומות. ולֶוין וקיטי ומריה ניקולַייבנה עמדו אצל מטתו. אך הכֹהן טרם יְכַלֶּה לקרֹא, והגוסס השתרע ויאנח ויפקח את עיניו. הכהן גמר את תפלתו וישם את הצלב על מצחו של המת, אַחַר החלהו במתינות בכִתְפוֹת־השרד ויעמֹד דומם כשני רגעים ויגע בידו הגדולה והקרה והיבשה של המת.

− נפטר, − אמר הכהן ויט ללכת; אך פתאם נעו שפתי המת המדֻבּקות זו בזו ובתוך הדממה נשמעו מבטאים ברורים אלה, שעלו מחלַל־חזהו:

− לא נגמר… עוד מעט.

ובעוד רגע אחד נהרו פניו וצחוק קל נראה תחת שפמו, והנשים, שנאספו שם, התחילו מטפלות בהלבשתו.

מראה אחיו וקרבת המות חזר והעירו בלב לֶוין את אימתו הגדולה מפני הסוד הכמוס שבמֶָת ומפני קרבתו וידו הנטויה על כל חי, היא האימה אשר נפלה עליו בערב יום־הבציר ההוא, בבוא אלו אחיו אל האחוזה. הפעם חזק עליו הרגש הזה עוד יותר מבראשונה; ועוד פחות מבראשונה מצא את לבבו מסֻגל להבין מה הוא המות, ועֹז־ידו, אשר אין מנוס ממנה, היה נורא בעיניו יותר מבכל־עת; אך הפעם, בקרבת אשתו, לא הביא אותו הרגש הזה לידי יאוש, ובכל יראתו מפני המות העתיד לבוא הרגיש את הנחיצות לחיות ואהוב. ובאותה שעה הכיר וידע, כי האהבה הצילה אותו מיד יאושו וכי האהבה הזאת חָזקה ונזדקקה בקרבו עוד יותר מבתחלה בפני תגרת היאוש ההוא.

וכמעט שנגמר לעיניו אחד ממעשי סוד המות, אשר לא נגלה לו, והנה נהיה אחד ממעשי סוד אחר כמוס כזה, סוד מעורר אהבה ורוח־חיים:

הדוקטור אמר, כי כאשר דִּמה כן הוא: מחלת קיטי היתה הֵרָיוֹן.

כא

מן הרגע, אשר הֻברר לאלֶקסי אלכנדרוביץ' מדברי בֶּטסִי וסטֶפַּן ארקַדייביץ עמו, שאין דורשים מאתו אלא שיניח לה לאשתו, ושלא יהי עליה למשא בקרבתו אליה ושזה רצונה של אשתו, נַקבה רוחו בקרבו כל־כך, שלא יכול עוד לגמור דבר בלבבו על־פי דעתו הפנימית גם לא ידע בעצמו, מה הוא רוצה באמת וַיִתּן לאנשים, אשר התחילו עוסקים בנפש חפצה בענינו, לעשות בהם כטוב בעיניהם, ויהי אך מסכים על־ידם בכל אשר אמרו לו. אך כאשר יצאה אַנה מביתו, והמורה האנגלית שלחה לשאול אותו, אם עליה לאכול את לחם־הצהרים עמו יחד או לבדה, הבין בפעם הראשונה את מצבו בבֵרור, ונפשו נבהלה מאד.

קשה מכֹּל היה לו במצבו זה מה שלא יכול למצא כל חבור והצטרפות בין הֶעָבָר שלו ובין הַהוֶֹה. ולא זֵכר הימים, אשר ראה בהם חיים טובים עם אשתו, דכּא את רוחו. כבר קבל ונשא בזמנם את יסורי המעבר מהימים הטובים ההם אל הימים, אשר נגלה לו בהם, כי אשתו בגדה בו; המצב ההוא היה קשה, אבל מובן לו. אִלו יצאה אשתו מביתו בעת ההיא, אחרי הודיעה לו את דבר בגידתה, אזי היה מצטער ומתאבל, אך לא היה נדהם ואובד־עצות במדה זו, שהגיע אליה במצבו אחרי המעשים שהיו. אחרי סליחתו שסלח לפני ימים ותם־לבבו ואהבתו הרַבה לאשתו החולה וְלַיַלדה הנכריה לו, לא יכול בשום אופן להסביר לעצמו את אחריותו זאת, להבין, על מה הוא יושב עתה, כמו בשכֵר זה, בדד בביתו, נתון לחרפה ולשנינה, ואיש לא חפץ בו, וכל מיֻדעיו בזים לו.

בשני הימים הראשונים אחרי יציאת אשתו היה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' מקבל את הבאים אליו בבקשות ואת מנהל־עסקיו ונוסע אל הוַעד ויוצא אל חדר־האֹכל ללחם־הצהרים, כמו שהיה רגיל עד העת ההיא. בשני הימים ההם אזר כל כֹחו הרוחני, − בלי תת חשבון לפני עצמו, למה זה ועל מה −, אך להעמיד פנים שאינו מצטער וגם אינו שם לב לדבר כלל. בהשיבו על השאלות, מה לעשות בחפציה ובחדריה של אַנה ארקדַייבנה, השתדל בכל מאמצי־כֹחו להֵרָאות כאיש, שר היה נכון למאורע הזה ואיננו רואה בו כל דבר שאינו מצוי, אף צָלַח חפצו בידו: איש לא יכול למצֹא בו אותות צרותיו ויגונו. אך ביום השני לצאתה הגיש לו קוֹרנֵי חשבון מֵחֲנוּת לתכשיטי־בגדים, אשר שכחה אַנה לשלם בעדו, ואמר לו, כי פקיד־החנות בא בעצמו. אלֶקסי אלכסנדרוביץ' צוה לקרֹא לו.

− סלח־נא, אדוני המרומם, כי נועזתי להטרידך. אבל אם תצַוני לפנות אל הגברת המרוממה, הואל־נא והודיעני את האדריסה שלה.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' התחיל מהרהר, כפי שנדמה לפקיד ההוא, ופתאם הסב פניו וישב אצל השלחן ויסמוך ראשו על ידיו, וככה ישב זמן רב, ופעמים אחדות נסה לאמֹר דבר ונמלך ולא אמר.

קורנֵיי ראה את לב אדוניו ויבקש מאת הפקיד, כי יבוא ביום אחר. כאשר נותר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לבדו אחרי־כן, הבין, כי לא יעמֹד בו כֹח עוד להתכחש ולהיות כאיש אשר לא קרהו מאומה, ויצו לפַתַֹח את המרכבה ולבלתי תת לאש לבוא לפניו ולא יצא אל חדר־האכל ללחם־הצהרים.

לבו ראה, כי לא יעצר כֹח לשאת את כל חרפות חורפיו ואכזריותם, אשר הֻבּעו בבֵרור גם על פני הפקיד הזה, גם על פני קורנֵיי, גם על פני כל האנשים, אשר נזדמן עמהם בשני הימים ההם. לבו ראה, כי לא יוכל להשיב מעליו את חמת בני־האדם, באשר לא בגלל רֹע מעלליו נתכה חמתם עליו (אִלו היה כן, היה יכול להתאמץ להיטיב דרכיו), כי אם בגלל רֹע גורלו, על כי הוא אמלל ושבע־קלון יחד. הוא ידע, כי על זאת, על כי לבו חלל בקרבו, לא יאבו סלוח לו. הוא הבין, כי כלה יעשו בו, כי האנשים דומים בזה לכלבים, אשר בבוא לפניהם כלב פצוע בכל איבריו ונוהם מרֹב מכאוביו, יקומו עליו ויחנקוהו. וכן הבין כי אך בתחבולה האחת הזאת יוכל להנצל בשוטניו חנם, כי עליו לכסות מהם את פצעיו, זאת נִסה לעשות שלא מדעתו שני ימים, ועתה הכיר בעצמו, שלא יוכל עוד לעמוד במלחמה הקשה הזאת, שאינה לפי כֹחו.

ויאושו גבר עוד יותר בשימו אל לבו, כי בודד ועזוב הוא ואין משתתף בצערו. לא רק בפטרבורג לא היה לו אף איש אחד לשפוך כל שיחו לפניו, איש אשר יחמול עליו לא באשר הוא שר גדול או אחד מנכבדי העדה, כי אם באשר הוא שרוי בצער; בכל העולם כֻּלו לא נמצא בעדו איש אשר כזה.

אלֶקסי אלכסמדרוביץ' נתיַתּם בילדותו. אח אחד היה לו, ושניהם לא זכרו את אביהם, ובמות עליהם אמם היה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בן עשר שנים. רכושם היה מעט, וקַרֵינין דודם, שר גדול, שהיה לפנים מאהובי הקיסר ניקולַי הראשון, גדל אותם.

אחרי גמרו את שעורי הגימנַסיה והאוניברסיטה, שיצא מהן במידַליות, התחיל עובד לממשלה, ובעזרת דודו הצליח דרכו מיד, ומן העת ההיא הקדיש כל כֹּחו לרדיפת הכבוד בעבודת הממלכה. אך גם בגימנסיה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה הזאת לא בא במסֹרת־ידידות עם איש. אחיו היה קרוב ללבו מכל אדם, אבל אחיו עבד במיניסטריון שלעניני החוץ וישב ישיבת־קבע מחוץ־לארץ וגם מת שם בימים מעטים אחרי חתונתו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

בימים אשר היה שר־הפלך קֵרְבָה אותו דודת אנה, אחת הנשים העשירות שבפלך, אל אנה, והוא אמנם כבר לא היה צעיר בעת ההיא, אך צעיר היה מרֹב שרי־הפלכים, והביאה אותו לידי כך, שהֻזקק לבחור אחת משתי אלה: להשתדך לאנה או לצאת מן העיר. זמן רב פסח על שתי הסעֻפּים. כשם שהיו לו טעמים לחפוץ בשדוך זה, כך היו לו טעמים גם שלא לחפוץ בו, וטעם חשוב ביחוד, נגד החֹק אשר שם לו מכבר, להסתלק מן הספק, לא היה בידו; אך דודת אנה העתירה דבריה עליו ביד אחד ממכיריה והטתה את לבבו להאמין, שכבר חלל את שֵם עלמה, והריהו חַיב בתור אדם כשר ומכֻבּד להשתדך אליה, וישתדך ותנתן לו, ומן היום ההוא היה כל רגש האהבה שבו, במדה שהֻכשר לו לרגש זה מטבעו, מֻקדש ונתון לה לבד גם בימי ארוּסיהם, גם בהיותה לו לאשה.

משדבקה נפשו באנה, לא נשאר בו עוד אפילו צֹרך כל־שהוא ליחס־ידידות לאיש. ועתה לא היה איש קרוב אלו באמת בין כל מכיריו. הרבה מקֹרבים ומְקָרְבִים חשובים ותקיפים היו לו, אבל ידידים לו לא היו ביניהם. הרבה מיֻדָעִים לו נמצאו בעיר, אנשים, אשר יכול לקראם אליו ללחם־הצהרים, לבקש מהם, שישתתפו באחד הענינים המעסיקים אותו, שיסַיעו לאחד מהמבַקשים מחסה מאתו, ואשר יכול לשׂוחח לבטח עמהם במעשי אנשים שונים ובמעללי העומדים ברֹאש הממלכה; אך היחס שבינו ובין מיֻדעיו ממין זה היה קבוע ומֻגבל על־פי מנהגי דרך־ארץ ומנהגיו הפרטיים במקצועות ידועים, שלא היה אפשר לצאת מתוכם לענינים אחרים. אמנם עם אחד מחבריו באוניברסיטה החל להתרועע אחרי־כן בבואם באנשים, ועמו היה יכול גם לדבר בצרתו הפרטית; אך רעהו זה נמנה לראש־גליל־הלמודים באחד המקומות הרחוקים. אבל בין בני פטרבורג היו מקֹרבים לו יותר משאר מכיריו רק מנהל לשכת־הסופרים שלו ורופאו הקבוע.

מיכאיל וַסיליֵיביץ' סְליוּדין אשר על הלשכה היה איש תמים, נבון, טוב־לב וישר־דרך, ואלֶקסי אלכסנדרוביץ' היה בטוח בו, שהוא מוקירו וחפץ בטובתו; אך עבודתם, שעבדו במחלקה אחת זה חמש שנים, שׂמה ביניהם חַיִץ, אשר לא נתן להם לדַבּר זה עם זה בלשון רעים נאמנים.

ביום ההוא החריש אלֶקסי אלכסנדרוביץ' זמן רב, אחרי כלותו לחתם על הניָרות, ויבט אל מיכאיל וַסילייביץ' וגם נסה פעמים אחדות להכנס בדברים עמו, אך לא יכול לפתוח שפתיו. כבר הכין לו לתחלת שׂיחתו נוסחה זו: “הלא שמעת על־דבר הרעה אשר מצאתני?” אך לבסוף אמר אליו כדרכו: “ובכן, תכין לי זאת” וישלחהו כפעם בפעם.

מקֹרבו השני הנאמן לו היה הדוקטור; אך הוא ורופאו זה גמרו ביניהם זה ימים רבים באין אֹמר ודברים, שהם טרודים שניהם מאד ונחפזים תמיד איש למעשהו.

אל הנשים המקֹרבות לו ואל הגדולה והנכבדה שבהן, היא הגרַפינה לִידיה איבַנוֹבנה, לא שם לבו רגע במחשבותיו על־אודות מצבו. הנשים היו כֻלן כאחת איֻמות ונמאסות בעיניו.

כב

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' שכח את לידיה איבֵנובנה, אך היא לא שכחה אותו. בשעה הקשה ההיא בשבתו בדד ונואש, באה אליו ונכנסה לחדר־עבודתו בלי הודעה קודמת ומצאה אותו יושב וראשו סמוך על שתי ידיו.

− בחזקה נכנסתי, − אמרה אליו צרפתית ותקרב אליו ברגלים ממהרות ובנשימה כבדה ומנהמת־לבה ומתנועותיה הנמהרות. – אני שמעתי הכל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'! ידידי! − הוסיפה ותלחץ את ידו בכֹח בשתי ידיה ותבט אל עיניו בעיניה היפות והמביעות הרהור תדירי.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' קם בפנים נזעמים וַיוצא את ידו מידה ויַקרב אליה כסא.

רצונך לשבת, גרַפינה? אינני מקבל איש היום, כי חולה אני, גרַפינה, − אמר אליה, ושפתיו התחילו רועדות.

− ידידי, − חזרה ואמרה לו לידיה איבנובנה, בלי גרוע עיניה ממנו, ופתאם הֻרמו גבות־עיניה בעבריהן הפנימיים והיו לתמונת משֹֻלש על מצחה, ופניה מהכֻרכמים והמכֹערים רָעוּ עוד יותר למראה; אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הכיר בה, שהיא משתתפת בצערו באמת, ועדו מעט תתן את קולה בבכי, ולבו נמלא רגשי־תודה ויאחז את כף־ידה התפוחה וינשקנה.

− ידידי! − אמרה לו וקולה נפסק לרגעים מנהמת־לבה. – חלילה לך להשליט את יגונך בך. אמנם גדולה הרעה אשר מצְאַתך, אך עליך למצּא תנחומים לנפשך.

− שדוד אני, חלל מדקֻר, לא אדם אני עוד! − אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וַיֶרֶף מידה, אך לא חדל מהביט אל עיניה המלֵאות דמעה. – ונורא מַצָּבי ביחוד על כי אינני מוצא כל מִשְׁעָן. גם בקרבי אינני מוצא מִשְׁעָן.

− מצֹא תמצא מִשְׁעַן, בקשהו ותמצאהו לא בי, אף־על־פי שאני שואלת מאתך, כי תאמין בידידותי, − אמרה לִידיה איבַנובנה ותאנח. – האהבה מֵשְׁעַן לנו, אותה האהבה, אשר הוֹרָנו הוא. המשא, אשר נטל הוא עלינו, לא יכבד. – לדבריה אלה הביטה הַבָּטָה רגשנית, אשר היתה ידועה לאלֶקסי אלכסנדרוביץ' למדי מכבר. – הוא יתמוך בך ויעזור לך.

אף־על־פי שהיו בדבריה אלה הרבה הַחֲזָקַת־טובה לעצמה על רגשותיה הטובים ורוח ההזיה הדתית, שנתפשטה בימים ההם בפטרבורג ושנחשבה בעיני אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לדבר מיֻתּר, היה נעים לו לשמוע כזאת באותה שעה.

− אין כֹּח בי. לבי מת בקרבי. מראש לא שערתי מאומה, ועתה אינני מבין מאומה.

− ידידי, − חזרה ואמרה לידיה איבַנובנה.

− לא על כי אבד ממני מה שאינו שלי עוד, לא על זאת! − הוסיף אלקסי אלכסנדרוביץ'. – על האבדה אינני מצטער. אך אי־אפשר לי שלא אֵבוש בפני האנשים במצבי זה. מדה רעה זו, אך אני לא אוכל, לא אוכל שאת.

− לא אתה הגדלת עשׂה בסליחתך זו, שאני וכֻלנו יחד משבחים ומרוממים אותך בגללה, כי אם הוא, השוכן בקרבך, − אמרה הגרַפינה לידיה איבנובנה ותּרם עיניה ברגשנות יתרה, − ועל־כן אין לך לֵבוש בצדקתך זאת.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הרעים פניו והתחיל מנקש באצבעותיו כדרכו.

− יש לדעת את כל הפרטים, − אמר אליה בקול דק. – יש גבול לכֹח אדם, גרפינה, ואני הגעתי עד גבול כחי. כל היום הזה הֻזקקתי לצַוות, לעשות סדרים בבית, סדרים שהֻצרכתי להם (את המלים האלה הדגיש) בשביל מצבי החדש, מצב בודד ועזוב. עניני המשרתים והמורָה וחשבונות הכסף… האש הדקה הזאת היא אכלתני. בשעת לחם־הצהרים… עוד מעט ועזבתי אתמול את לחם־הצהרים. נלאיתי נשוא בהביט בנִי אלי. הוא לא שאלַני מה זאת, אבל רוצה היה לשאול, ואני לא יכולתי להכיל את מבטו. הוא ירא להביט אלי, אך לא דַי בזה. – והוא רצה לספר את דבר החשבון אשר הביאו לו, אך קולו התחיל רועד ויעצור במלים. את דבר החשבון הזה הערוך על ניָר כחֹל, חשבון מחירי צניף וקשורים, לא יכול להזכיר בלי רגשי חמלה על עצמו.

− מבינה אני, ידידי, − אמרה לידיה איבנובנה, − מבינה אני הכֹּל. עֵזֶר וָנֹחַם תמצא לא בי, ועם זה באתי אך לעזור לך, אם אוכל. מי יתן ויכֹלתי להסיר מעליך את הדאגות הקטנות האלה, שאינן לפי כבודך… ידעתי שיש צֹרך בלשון אשה, בפקודות בעלת־בית. התתן לי לקבל עלי זאת?

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' החריש וילחץ ידה לאות החזקת־טובה.

− יחדיו נעסוק בצרכי סֶריוֹז’א. אני אינני בקיאה בענינים מעשיים. אבל הנני להשתדל בזה ונַהל אנַהל את הוצאות הבית. אל־נא תודה לי. לא אני בעצמי אעשה זאת.

− אבל, ידידי, אל־נא תַשְׁלֵט בך את הרגש אשר אמרת, את רגש הבושה על הדבר העומד ברום־עולמו של נוצרי: “מי שמשפיל את עצמו, הוא יְרוֹמָם”. גם חלילה לך להודות לי. לו יש להודות ולבקש עזר מאתו. בו לבד נמצא מרגוע, נֹחַם, ישועה ואהבה, − אמרה לידיה איבנובנה ותשא עיניה למרום ותתפלל בקרבה, ואלקסי אלכסנדרוביץ' ראה זאת על־פי שתיקתה.

הפעם הקשיב אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לקולה, ואותם הדִבּוּרים, אשר היו קֹדם לזה מגֻנים קצת או לפחות מיֻתּרים בעיניו, נראו לו כדברים טבעיים, דברי־נחומים. אלקסי אלכסנדרוביץ' לא אהב את הרוח הרגשנית החדשה הזאת. מאמין היה, ואולם הדת העסיקה אותו ביחוד בערכּהּ הפוליטי, והתורה החדשה הזאת, אשר התירה לעצמה פֵרושים ופתחה דלת בפני מתוַכּחים וחוקרים, לא יכלה להיות לרצון לפניו על־פי עִקרי דעותו. בראשונה היה בז וגם שונא לתורה החדשה הזאת ולא נכנס מעולם בוִכּוחים עם הגרַפינה לידיה איבנובנה, שנגררה אחריה, ועל נסיונותיה להביאו ליד התוכַחּות לא השיב דבר. ועתה שמע את דבריה בפעם הראשונה בנחת־רוח ולא ערער עליהם בלבו.

− אני אודה לך מאד גם על מעשיך, גם על דבריך, − אמר אליה אחרי כַלּוֹתה להתפלל.

לידיה איבנובנה חזרה ולחצה את שתי כפות־ידיו.

− עתה אגש אל המלאכה, − אמרה בצחוק קל אחרי שתיקה קצרה ותּמח את שארית דמעותיה מעל פניה. – הנני הולכת אל סֶריוֹז’א. רק בשעת צֹרך גדול ביותר אפנה אליך. – וכשאמרה זאת קמה ותצא מן החדר.

הגרפינה לידיה איבנובנה הלכה אל חדרי סֶריוֹז’א וַתַּרְטֵב בדמעותיה את לחיי הנער, אשר נבהל מפניה בבואה אליו פתאם, ותאמר לו, כי אביו הוא איש מן הקדושים אשר בארץ וכי אמו מתה.

והגרפינה לידיה איבנובנה מלאה את הבטחתה ותקבל עליה באמת את כל עבודת הסדרים וההנהגה בבית אלקסי אלכסנדרוביץ‘. אפס כי לא הפריזה על המדה באמרה על עצמה, שאינה בקיאה בענינים המעשיים. את כל פקודותיה הֻצרכו לְשַׁנות, כי לא היה אפשר למַלאותן, וקוֹרנֵיי, משרתו של קַרֵינין, הוא היה המשַׁנה אותן וכל הנהגת בית קַרֵינין עברה לידו מבלי־משים, ובהלבישו את אדוניו בבֹּקר בבֹּקר היה מגיד לו במנוחה ובזהירות מה שהֻצרך להגיד לו. ובכל־זאת הועילה עזרת לידיה איבנובנה הרבה מאד, כי בהראותה את אהבתה לאלֶקסי אלכסנדרוביץ’ ואת הכבוד אשר כבדה אותו בלבה, המציאה לו משען רוחני; וביחוד היתה לו למשען בהכניסה אותו תחת כנפי הדת הנוצרית האמתּית, כפי מה שנעם לה לחשוב, כי היא הפכה אותו מאמין קר־רוח ומתרפה באמונתו לאחד הנלהבים והאדוקים שבהולכים אחרי השיטה החדשה, שנתפשטה בפטרבורג בימים ההם בפֵרוש התורה הנוצרית. ונקל היה לו לקבל את השיטה ההיא, כי גם הוא, כלידיה איבנובנה וכשאר חבריהם בדעות, לא היה בעל דמיון עמֹק, לא נִתַּן לו אותו הכשרון הרוחני, היוצר תאורים דמיוניים קרובים כל כך למציאות, שהם דורשים התאמה ביניהם ובין תאורים אחרים שבעולם ובין המציאות בכלל. הוא לא ראה כל משא־שוא וכל סברה כוזבת בתאור הדמיוני, שאין מיתה אלא לאותם שאינם מאמינים, ולא למאמין כמוהו, ושמאחר שקנה לו את האמונה השלמה – על־פי המדה הנכונה בעיניו – נקי הוא גם מכל חטא ועון, והריהו נהנה בעולם הזה מכל טוּב העולם הבא.

אף אמנם הרגיש קצת גם הוא, שסברה דתית זו קלושה ומשֻׁבּשת, ונפשו ידעה מאד, כי בעת אשר לא עלתה על רוחו, שסליחה זו שסלח לאשתו היא פעולת כֹח ממעל, בעת אשר נגרר בלי סברות כאלה אחרי הרגש הטוב הזה, שנוצר בקרבו מאליו, היה מאֻשר יותר מעתה, יותר מבימים אשר היה משיב אל לבבו כל רגע, כי המשיח שוכן בקרבו וכי גם בחתמו על כתביו הוא עושה את רצון המשיח שבו; אבל נחוץ היה לו הרעיון הזה, כל־כך נחוץ היה לו, בשבתו בַּשֵּׁפֶל, אותו הרעיון המרומם את נפשו, הנותן עֹז בלבו לבוז לאחרים, בשעה שהוא בעצמו נתון ללעג ולקלס בפי כֹל, שראה בו ברעיון הזה רֶוַח והצלה לנפשו ויַחזק בו, במקור הצלה מדֻמה זאת, ולא הרפהו.

כג

הגרפינה לידיה איבַנובנה נִתְּנָה לאיש בעודה עלמה צעירה מאד, עלמה מלאה רגש, ואישהּ היה עשיר, עליז, נכבד, נדיב־לב והולך שובב בלי מעצֹר לרוחו. בחֹדש השני לנשואיהם עזב אותה אלוף־נעוריה, ועל אמרי האהבה, אשר הביעה לו למכביר, השיב לה מהתלות וגם דברי שנאה, והאנשים, אשר ידעו את לבו הטוב של אותו הגרף ולא ראו כל מום בלידיה הרגשנית, נלאו לעמוד על טעמו של דבר. מן העת ההיא חדלו לשבת יחדו, אף־על־פי שלא נפרדו על־ידי כריתות, ובכל פעם אשר נזדמנו במקום אחד היה מהתל ומתקלס בה בזעם, ואיש לא יכול להבין, על מה כל זה.

הגרַפינה לידיה איבַנובנה כבר חדלה לאהוב את אישה, אך לעולם לא חדלה לאהוב בכלל. יש אשר תאהב פתאם אנשים שונים יחד, גם גברים ונשים יחד; כמעט כל האנשים, שהצטַינו באיזה דבר, נקשרה נפשה בחבלי אהבה. ככה דבקה בכל הנסיכות והנסיכים החדשים, שנעשו קרובים למשפחת הקיסר, גם במיטרופוליט אחד ובכֹהן־משנֶה ובכהן הדיוט. וכן אהבה ז’ורנליסט אחד, שלשה עסקנים סלַוִּיים ואת קוֹמִיסַרוֹב¹⁵ ; את אחד המיניסטרים, את אחד הדוקטורים, את אחד המיסיונֶרים האנגליים ואת קַרֵינין. כל רשפי האהבה האלה, שלעתים רפו ולעתים חזקו, לא הפריעוה מהרבות משא־ומתן בענינים סבוכים עם אנשי החצר ובני מרום־עם־הארץ. אך מן היום אשר פקחה עינה לחֻמלה על קרֵינין, אחרי הצרה הגדולה אשר מצאתהו, מאז החֵלה לעבוד בביתו ולדאוג למצבו, הרגישה, שכל שאר מקרי אהבתה לא אהבה ממש הם ושבאמת היא אוהבת עתה את קרֵינין בלבד. רגש אהבתה אליו גבר, לפי שנדמה לה, מכל רגשי האהבה, שהיו בה עד העת ההיא. כאשר התבוננה ברגש זה והִשותה אותו אל רגשי־אהבתה הקודמים לו, ראתה בבֵרור, כי אִלו לא הציל קומיסַרוב את הקיסר, לא היתה אוהבת אותו, וכן לא היתה אוהבת את רִיסְטִיץ’־קוּדְזִ’יצְקִי, אִלו לא נתעוררה השאלה הסלַוִּית, ואך את קרֵינין אָהבה מפני יחס־עצמו, על נפשו הנשגבה, על צלצול קולו הדק, אשר נעם לה, על ניבו הממֻשך, על מבטי המביע עַיְפות, על אפיו המיֻחד לו ועל כפות־ידיו הלבנות והרכות, אשר גידים תְּפוּחים להן. היא לא רק שמחה לקראתו בהפגשם, כי־אם גם התאמצה לראות על פניו את הרֹשם, אשר היא עושה עליו. ולא רק בדבריה רצתה למצֹא חן בעיניו, כי־אם גם במראיה. למענו דקדקה במלבושיה יותר מבכל הימים הקודמים. פעמים אחדות נגלה לה, שהיא חוזה חזיונות בלבה במה שיכול להתגלגל, אִלו לא היתה נשואה וגם הוא היה בגַפּו. בבואה אל חדרו היו פניה מסתמקים מסערת־רוחה, ובדברו אליה בלשון־חבה לא יכלה להתאפק מִחַיֵּך חִיּוּך מתוך שמחה.

זה ימים אחדים נסער לב לִידיה איבַנובנה מאד, כי נודע לה, שבאה אַנה עם ורונסקי לפטרבורג. בגלל זה הֻצרכה להגן על אלֶקסי אלכסנדרוביץ', שלא יראנה, ולהשתדל, שגם לא יוָדע לו, שהאשה האיֻמה הזאת יושבת אתו בעיר אחת, ובכל רגע הוא יכול לפגשה.

על־ידי מכיריה חקרה ודרשה, מה האנשים הנתעבים האלה – כן קראה לאַנה ולורונסקי – אומרים לעשות, ובאותם הימים ספָרְהָ את כל צעדי ידיד־לבה, בחפצה לשמרו, שלא יזדמן עמהם במקום אחד. אדיוטַנט צעיר, אחד מידידי ורונסקי, אשר המציא לה את הידיעות על־אודותם ואשר קִוה להגיע בעזרתה לידי עסק טוב עם הממשלה, אמר לה, כי כִלּוּ מעשיהם והנם עתידים לצאת מחר מן העיר. בדברים האלה הניח את דעתה, אך ביום השני בבֹּקר הביאו לה פתקה, ולחרדתה הכירה מיד, כי כתב־ידה של אַנה לפניה. הקוּנוֶרט היה של ניר עבה, דומה לְסִיב־עץ. מונוגרַמה גדול נראתה על פס־הניָר הצהֹב והמָאֳרך, וריח טוב עלה מן המכתב.

− מי הביא זאת?

− שליח בית־המלון.

זמן רב לא יכלה רגרפינה לידיה איבַנובנה לשבת לקרֹא את המכתב. מנהמת־לבה תקפה אותה הָאַסְתְּמָה, שהיתה מצויה אצלה. כשהתחזקה קראה את המכתב הזה, שהיה כתוב צרפתית:

“גברתי הגרפינה, − הרגשות הנוצריים הממלאים את לבך מחזקים את ידי לכתוב לך, ואני מרגשת, כי היא דרך עזות שאין לה כפּרה. אֻמללה אני על־ידי הפרֵדה מבני. אני מתחננת, שינתן לי לראותו פעם אחת לפני יציאתי מן העיר. סלחי־נא לי, על הביאי את זכרי לפניך. הנני פונה אליך ולא אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ', רק מאשר אינני רוצה להעלות לפני נדיב־רוח זה את זכרי ולהדאיב את נפשו בזה. מדעתי את ידידותכם, אני בוטחת בך, כי תביני את דברי. הודיעיני־נא, התשלחי את סֶריוז’א אלי, אם עלי לבוא שמה בשעה יעודה, או אם תודיעיני אחרי־כן, מתי ואיפה אוכל לראותו מחוץ לבית? כי תשיבי את פני, לא תעלה על דעתי, כי על־כן ידעתי את נדבת־רוחו של האיש, שהדבר תלוי בו. לא תוכלי לשער, מה מאד צמאה נפשי לראותו ומה קשה לי צמאוני זה, ועל־כן לא תוכלי לשער, עד־כמה אחזיק טובה לך על עזרתך בדבר הזה”.“אַנה”

כל אשר היה במכתב הזה הרגיז את לידיה איבנובנה: גם תכנו, גם הרמז על הרוח הנדיבה, וביחוד קצפה על חֹפש הסגנון, מצאה בו, על־פי טעמה.

− אמֹר, כי לא תהי כל תשובה, − אמרה לִידיה איבַנובנה, וכרגע פתחה את טבלאותיה ותכתוב לאלֶקסי אלכסנדרוביץ', כי היא מקוה לראותו בשעה הראשונה אחרי הצהרים בהיכל המלכות בועידת־הַבְּרָכָה¹⁶.

“צריכה אני לדַבּר עמך בענין חשוב ומעציב. שם נְיַעֵד את המקום. נִבְחָר לנו להִוָּעד בביתי, ואני אצוה להכין טֵה כאשר אהבת. הדבר נחוץ. הוא העמיס את הָעֹל, אך הוא גם נותן כח לשֵׂאתו”, הוסיפה, בחפצה להכינו קצת לענין הרע ההוא.

הגרַפינה לידיה איבַנובה כתבה לו לאלֶקסי אלכסנדרוביץ' שתים או שלש פתקאות ביום. עסקנות הכתיבה והמשלוח במשאה־ומתנה עמו נעמו לה בגלל ההוד הנמוסי וקסם הסוד, שבקשה ולא מצאה במשא־ומתן שבעל־פה.

כד

ועידת־הַבְּרָכָה נגמרה. יוצאי ההיכל שוחחו איש עם רעהו בהפגשם בחדשות האחרונות, בתשורותיהם ובמשרותיהם החדשות של גדולי השרים.

− מי יתן והיה המיניסטריון שעל הצבא לגרפינה מַריה בוֹריסוֹבנה, והנסיכה וַטְקוֹבְסְקַיה תִמָּנֶה לראש השטַבּ – אמר איש –שׂיבה קטן־קומה במעיל־שׂרד מרֻקם זהב אל אחת מעלמות החצר, עלמה גבוהה ויפת־מראה, אשר שאלתהו על־דבר שנוי משׂרה.

− ואני לאדיוטַנט, − ענתה העלמה בבת־צחוק.

−כבר נועדה משׂרה לך. במחלקת עניני הכהנים משמרתך. ולעוזר לך נמנה – קַרֵינין.

− שלום לך, אדוני הנסיך! − אמר הזקן ולחץ את ידו של אחד השרים, אשר נגש אליו.

− מה אמרת על קַרֵינין? – אמר הנסיך.

− לו ולפּוֹטיַטוֹב נִתְּנו אוֹרדֶּנים על שם אלכסנדר נֶבִסְקי.

− ואני דמיתי, שכבר יש לו לקרֵינין אורדן זה.

− לא. אך הביטא־נא אליו, − אמר הזקן וירמוז בכובעו המרֻקם על קרֵינין המלבֻשּ מעיל־שרד של חצרָני והמעֻטר בפתיל אֹדם חדש על כתפו, אשר עמד בפתח הטרקלין עם אחד מן התקיפים שבחברי מועצת־הממלכה. – הנה הוא מאֻשר ושבע־רצון, − הוסיף הזקן ויעמוד מלכת וילחץ את ידו של קַמֶּרְהֶר יפה־תֹאר ובריא למראה כאחד הענקים.

− לא, כי זקנה קפצה עליו, − אמר הקַמרהֶר.

− מרֹב דאגה זאת לו. בימים האלה הוא כותב פּרוֹיֶקְטים תמיד. עתה לא יַרְפֶּה עוד מהאֻמלל הזה, עד אשר יַרצה לפניו את ענינו לכל פרטיו.

− איזו זקנה קפצה עליו? עודנו לוקח נפשות. אדַמה, כי הגרפינה לידיה איבנובנה מקנאה אותו עתה בגלל אשתו.

− חדל לך! בגרפינה לידיה איבנובנה אל־נא תדבר סרה.

− היש בה עוֹן, באָהבהּ את קרֵינין?

− האמת הדבר, כי קרֵינינה פה?

− לא פה בהיכל, כי אם בפטרבורג. אני פגשתי אותה אתמול בלכתה חבוקת־זרוע עם אלֶקסי ורונסקי ברחוב מורסקי.

− הוא איש, אשר אין לו… − פתח אותו הקַמרהֶר צרפתית, אך עצר במלים, כי הֻצרך לגחון ולתת ידים לעבור לאחד מבני משפחת הקיסר.

ככה דברו ולא פסקו לדבר באלֶקסי אלכסנדרוביץ' ויגַנו אותו וישחקו לו, והוא החזיק בחבר מועצת־הממלכה ולא חדל אף רגע להרצות לפניו את הפּרוּיֶקט שלו בעניני הכספים לכל פרטיו.

בשעה שעזבה אותו אשתו, כמעט באותה שעה ממש, באה עליו גם הגדולה שבצרות המתרגשות ובאות על פקידי הממשלה, היא הפסקת העליה במדרגות המשׂרה עליתו נפסקה, והכֹּל ראו זאת בבֵרור, אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בעצמו לא ידע עוד, כי הושׂם גבול להצלחתו. אם על־דבר הסכסוך, שהיה בינו ובין סְטְרֶמוֹב, אם על־דבר רעה שקמה עליו מביתו, אם הגיע בכלל למרום המדרגה, אשר לא נועד לגבוהה ממנה, אבל בשנה ההיא הֻברר לכֹּל, כי ננעלה הדלת בפניו בעבודת־הממשלה. עוד עמד על משמרת חשובה ויהי חבר להרבה ועָדוֹת וּועָדים, אך בכל מקום היה כאיש אשר נס לחו ואשר לא יחדש דבר עוד. כל אשר אמר וכל אשר יעץ נחשב בעיני שומעיו לדבר, שכבר נאמר ושכבר הֻברר עליו שלא יצלח. אך אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לא הרגיש זאת; להפך, בהיותו מרֻחק מהשתתפות גמורה במעשי הממשלה, ראה יותר מלפנים את השגיאות והשבושים שבמעשי אחרים וחשב לו לחובה להורות את התקנות, שהוא מוצא להם. ימים מעטים אחרי פרֵדת אשתו החל לכתוב את הרצאתו הראשונה – על־אודות בתי־הדינין החדשים – שאחריה חבִרּ עוד הרצאות אין־חפץ בהן רבות בלי־מספר בכל מקצועות הממשלה.

ומלבד אשר לא התבונן, עד־כמה אבדה כל תקוה לו להצליח מעתה בעולם הפקידות והממשלה וממילא לא יכול להצטער על זה, עוד שמח בימים ההם על עסקנותו זאת במדה שלא שמח בה עליה מימיו.

“בעל־אשה דואג לעניני העולם הזה, להפיק רצון מאשתו, ומי שאין לו אשה דואג לעניני־אלהים ומשתדל להפיק רצון מאלהים”, אומר השליח פאול, ואלקסי אלכסנדרוביץ', שבימים ההם היו כתבי־קדשו נגד עיניו בכל דרכיו, הִרבה להזכיר את הפתגם הזה, ונדמה לו, כי מן היום אשר עזבתהו אשתו הוא עובד את האלהים בפרויֶקטים האלה יותר מבראשונה.

− אל קֹצר־רוחו של חבר המועצה, אשר התאמץ לסור מאצלו, לא שׂם אלקסי אלכסנדרוביץ' את לבו, ולא חדל להרצות עד שעבר לפניהם אחד מבני משפחת הקיסר וחבר המועצה מצא לו במקרה זה תֹאנה להשתמט ממנו ומהרצאתו.

כאשר נותר אלקסי אלכנדרוביץ' לבדו, הוריד ראשו והתחיל מעַיֵן בצרכי הרגע, אחרי־כן פנה כֹה וכֹה וילך אל הפתח, כי שם קוה לפגוש את הגרפינה לידיה איבַנובנה.

“ומה חזקים ובריאים הם כֻּלם”, אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' בלבו, בהביטו אל הַקּמֶּרְהֶר הנאזר בכח ואל פאות זקנו הסרוקות והמבֻשׂמות, ואל אֹדם צוארו של הנסיך הֶחָבוּש במעיל־שרדו הצר, שהֻצרך אלקסי אלכסנדרוביץ' לעבור לפניהם. “בצדק נאמר, שכל מה שבעולם הזה רק רע הוא”, אמר בלבו ויבט שנית הבטה מעֻקמת קצת אל עֲבי שוֹקָיו של הקַמֶּרהֶר.

בפסיעות מתונות הלך לו אלקסי אלכסנדרוביץ' ומראהו כבכל עת, מראה איש עיף ומכבד את עצמו, וירכן ראשו לשני האנשים, אשר דברו בו באותה שעה, ובהביטו אל פתח הטרקלין חִפּשׂ בעיניו את הגרפינה לידיה איבנובנה.

− אה! אלקסי אלכסנדרוביץ' – קרא הזקן בעינים מבריקות בחמת־נקם, כשהגיע קרֵינין אצלו, וירכן ראשו דרך זלזול מסֻתּר, − עוד לא ברכתי אותך, − אמר וירמוז על פתילו החדש של קרֵינין.

− תודה לך, − אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'. – מה יפה היום הזה, − הוסיף בהדגשת מלת “יפה”, כדרכו להדגיש מלה זאת בדבּרו.

לא נכחד ממנו, ששני האנשים האלה צוחקים לו, אך עליהם ידע מכבר, שלא דורשי טובתו הם, וכבר הֻרגל בזה.

כראותו בפתח את כתפיה המכֻרכמות של הגרפינה לידיה איבנובנה, הבולטות מתוך הקוֹרסֶט, ואת עיניה היפות, המלאות הרהורי לב והקוראות לו מרחוק, צחק צחוק קל ויגֹל את שִׂניו הלבנות, אשר לא נס מראיהן הוב, ויגש אליה מיד.

תלבשתה עלה לה בעמל רב, כפעם בפעם בימים האחרונים ההם. אך לא כמטרתה לפני שלשים שנה היתה מטרתה בעמלהֹ זה בימים ההם. לפנים נתכַּונה להתיַפּות, ובמדה מרֻבּה כפי האפשר. אך בעת האחרונה היו לבושה ועֶדיה כל־כך לא לפי שנותיה ותארה, שכל חפצה היה אך להקטין קצת את הסתירה הבולטת, שבין תלבשתה ובין מראיה. ובדרכיה עם אלקסי אלכסנדרוביץ' צלח בידה חפצה זה, ותהי טובת־מראה בעיניו. כאִי יחידי של בקשת־טובה וגם של רגשי־אהבה היתה לו האשה הזאת בתוך ים השנאה וההתקלסות, אשר כִתְּרָהוּ מכל עבריו.

ובעברו בין שדרות מבטי־הלעג נמשך מאליו אל מבט־עיניה המלא אהבה לו, כצמח הנמשך אל העֵבֶר, שאור שופע משם.

− אני מברכת אותך, − אמרה אליו ותרמוז בעיניה על פתילו.

הוא התאפק ולא חִיֵך מתוך הנאתו, כי אם הניע כתפיו ויעצום עיניו כרוצה לאמר, שדבר כזה לא יוכל לשַׂמחו. אבל היא ידעה היטב, שדרכו לשמוח הרבה על דברים כאלה, אף־על־פי שלא הודה על זה מימיו.

− ומה ילד־שעשועינו? − שאלה אותו על־אודות סֶריוז’א.

− לא אוכל לאמר, שהוא טוב בעיני בכל דרכיו, − אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' וירם גבות עיניו ויבט אליה. – גם סִיטְנִיקוֹב מתרעם עליו. (סיטיקוב הוא הפֵּדַגּוֹג, אשר הוטל עליו לחַנך את סֶריוז’א בנמוסי מרום־עם־הארץ). כבר אמרתי לך, שהוא כמזלזל באותן השאלות העִקריות, שנפש כל אדם וכל ילד נמשכת אחריהן בטבעהּ, − החל אלקסי אלכסנדרוביץ' להביע דעותיו בשאלה האחת, אשר העסיקה אותו חוץ מעניני עבודתו המדינית, היא שאלת החִנוך של בנו.

בשובו לעניני־החיים ולעסקנותו – בעזרת לידיה איבנובנה – הכיר וידע, כי הוא חַיב לעסוק בחִנוך בנו, שנשאר בידו. עד העת ההיא לא עסק מימיו בשאלות החִנוך, ועתה הקדיש ימים מעטים לקנות לו ידיעה תורנית בענין זה, ואחרי קראו ספרים אחדים באנטרוֹפולוגיה, בפדגוגיה ובדידַקטיקה ערך לו תכנית־חנוך ויקרא אליו את המֻבחר שבפדגודי פטרבורג להיות לו לעינים ויקרב אל העבודה הזאת ולבו היה עסוק בה בכל עת.

− כן הוא, ואולם לבו? אני רואה את לב אביו, וילד, אשר לו לב כזה, לא יוכל להיות נער רע, − אמרה לידיה איבנובנה ברגש.

− כן הוא, אפשר… אני עוֹשה את המוטל עלי. אך זאת לבד אכל לעשות.

− בואה־נא אל ביתי, − אמרה לידיה איבנובנה אחרי שתיקה קצרה, − יש לנו לדבר בענין, אשר ידאיב נפשך. אני נכונה לתת כל הון יקר על־מנת שלא להעיר בקרבך זכרונות ידועים, אבל אחרים לא כן ידַמו. המה קבלתי מכתב מאתהּ. היא פֹה בפטרבורג.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' נרתע לזכר אשתו, אך כרגע לבשו פניו קפאון כפני מת, והֻבּע בזה, עד־כמה אין בידו לעשות בענין זה מאומה.

− זאת שערתי מראש, − אמר לה.

הגרפינה לידיה איבנובנה הביטה אליו ברגש, ועיניה מלאו דמעה מרֹב הָגוּת כבוד לוַתּרנותו הנלאה.

כה

בשעת כניסתו של אלקסי אלכסנדרוביץ' לתוך חדר־עבודתה הקטן והמתֻקן, המקֻשט בכלֵי־קוּניה ובפוֹרְטרֶטים נאים, עוד לא מצא בו את בעלת־הבית בעצמה.

היא חִלפה באותה שעה את שמלותיה.

השלחן העגֹל היה מכֻסה מַפּה וכלי־טֵה חינאיים עליו וקומקום־ספיריטוס של כסף. אלקסי אלכסנדרוביץ' התבונן בלב טרוד בתמונות המרֻבּות לאין מספר של אנשים ידועים לו, שהיו תלויות ומֻצגות בחדר, וישב אצל השלחן ויפתח את ספר האבנגליון, שהיה מֻנח עליו. אִוְשַׁת שמלת־המשי של הגרפינה העירה אותו מטרדת רעיוניו

– עתה נשב במנוחה, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה ותעבור דרך זחילה בין השלחן ובין הדרגש וצחוק קל מתוך סערת־לב על שפתיה, – ונדבר בשעת שתיתנו.

אחרי הקדמה קצרה מסרה לידיה איבנובנה לידו בנשימה כבדה ובפנים מסתמקים את המכתב, אשר בא לידה.

אחרי קראו את המכתב שתק זמן רב.

– על־פי דעתי, אין לי רשות להשיב את פניה, – אמר ברוח נכֵאה וירם עיניו אליה.

– ידידי! אינך מוצא כל עָוֶל במה שאחרים עושים.

– להפך, כל מה שעיני רואות רע בעיני. אך האם דרך ישׁר הוא…

פניו הביעו מבוכה ובקשת־עצה, תמיכה והוראת־דרך בענין שאינו מובן לו.

– לא, – נכנסה הגרפינה לידיה איבנובנה לתוך דבריו. – אין לך דבר שאין לו גבול. מבינה אני מה היא פריעת־מוסר, – אמרה לו לא בכל לבה, כי באמת לא הבינה מימיה, כיצד נשים באות לידי פריעת־מוסר, – אך אכזריות זו לא אוכל הבין; ולמי תתאכזר? לך! איך תעלה על דעתה לשבת בעיר, אשר אתה יושב בה. אכן גם אם שנים הרבה יחיה האדם, לא יחדל למצֹא חדשות. עד כה לא ידעתי, כמה גדולה מדת טוּבך ועד־כמה נשתקעה היא ברָעת לבה.

– ומי זה יַדֶּה אבן? – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ', ונראה בו, שזחה דעתו עליו קצת. – הלא סלחתי לה על הכל, ועל כן אינני יכול למנוע ממנה מה שהאהבה דורשת מאתה, – מה שדורשת מאתה אהבתה לבנהּ…

– האמנם אהבה היא, ידידי? אהבה בכל לב? אמנם אתה סלחת, סולח אתה… אך היש לנו רשות להשפיע על נפש הילד התם והנקי הזה? הנה הוא חושב אותה למתה. הוא מתפלל עליה לאלהים, שיכפר לה על חטאותיה… וכך יפה לו. ומה יאמר עתה?

– זאת לא שמתי על לבי, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ', ונראה, שהסכים על ידה.

הגרפינה לידיה איבנובנה כסתה פניה בכפיה ותַּחרש ותתפלל.

– אם לעצתי תשמע, – אמרה אליו אחרי־כן בהסירה את כפיה מעל פניה. – אין לך על דעתי לעשות כן. האם אינני רואה, מה צר לך ועד־כמה חזרו וגברו פצעיך האנושים על־ידי זאת. אף אמנם שוכח אתה את צרות נפשך, כדרכך תמיד. אך מה נעלה בידנו מכל זה? אך מצוקות חדשות לך ומכאובי לב לנער. אם יש בה עוד מעט מרגשי־אנוש, אין לה גם לבקש זאת. לא, אני איעצך להמנע מעשות את בקשתה, בלי כל פקפוק איעצך זאת, ואם תתן לי רשות, אכתוב לה.

אלקסי אלכסנדרוביץ' הסכים, והגרפינה לידיה איבנובנה כתבה צרפתית את המכתב הזה:

“גבירה נכבדה”.

“זכרך יכול להביא את בנך לידי שאלות, שקשה להשיב עליהן, מבלי הטות את לבבו לדון לכף־חובה את אשר עליו להעריץ ולהקדיש, ועל־כן אני מבקשת מאתך להביט אל מֵאוּנוֹ של אישך ברוח האהבה הנוצרית. אני מבקשת עליך רחמים”. “הגרפינה לידיה”.

המכתב הזה הגיע אל המטרה המסֻתּרה, אשר כִּוְּנָה לה לידיה איבנובנה, מבלי גלות סוד זה גם לעצמה: אַנה מצאה בו עלבון כבד מאד לנפשה.

ואלקסי אלכסנדרוביץ' לא יכול ביום ההוא, אחרי שובה מאתה אל ביתו, לעסוק במה שהֻרגל ולמצֹא בזה לנפשו מנוחת נוצרי מאמין כבראשונה.

אף אמנם לא היה לו כל יסוד להתאונן על עצמו לזכר אשתו, אשר חטאה לו חטאה גדולה כל־כך ואשר התנהג עמה, כמו שאמרה עליו הגרפינה לידיה איבנובה בצדק, כאחד הקדושים בארץ; ובכל־זאת לא נחה דעתו ביום ההוא: לא יכול להבין את דברי הספר אשר קרא, וכן לא יכול לגרש את הזכרונות הקשים על־אודות היחס, שהיה בינו ובינה, ושגיאותיו, ששגה בדרכיו עמה, לפי מה שנדמה לו. זכר משאו־ומתנו עמה בשובם ממרוץ־התּחרות, כאשר הגידה לו, כי בגדה בו (ביחוד, מה שדרש מאתה אך זהירות בדרך־ארץ למראה־עין ולא הועיד את מאַהבהּ לקרב), הֵמַר לו כרגש חרטה על־דבר פשע. וכן הצטער הרבה בזכרו את המכתב, אשר כתב לה, וביחוד היו סליחתו, אשר לא מצא איש צֹרך בה, ודאגותיו לילדה הנכריה לו כאש יוקדת בלבו, אש בשׁת וחרטה.

ורגש בשׁת וחרטה כזה פרץ בקרבו, בשימו את לבבו על כל דרכיו עמה מאז נודעה לו, לזכר הדברים שדבר אליה, אחרי פקפוקים רבים, לשם השתדכות, דברים שלא עלו יפה כלל וכלל.

“אבל מה פשעי ומה חטאתי”? שאל בלבו. והשאלה הזאת גררה בו בכל פעם שאלה אחרת, והיא אם באמת לא כך מרגישים, לא כך אוהבים ולא כך נושאים להם נשים גם שאר נכבדי העם, כל אותם הורונסקים, האובּלונסקים… אותם הקַמרהֶרים בעלי השוֹקַים המסֻבּלות בבשר. ומיד ראה לנגד עיניו המון בריות ממין זה, אנשים דשנים ורעננים, שהכל ברור להם ושבכל עת ובכל מקום נמשך לבו להסתכל בהם. את הרעיונות האלה רצה לנדוף מקרבו ויתאמץ להוכיח לעצמו, כי לא בשביל חיי־השעה שבעולם הזה הוא חי, כי־אם בשביל חיי העולם שאין לו סוף, וכי אך שלום ואהבה שוררים בקרבו. אך על השגיאות הקטנות והמעטות ששגה, לפי מה שנדמה לו, בחיי־השעה הדלים והמלאים הבל שבעולם השפל הזה, דוה לבו מאד, כאִלו לא היה ולא נברא אותו העולם שכֻּלו טוב, שהאמין בו באמונה שלמה, אבל נסיון זה לא נמשך הרבה, ומהרה שבו אליו מנוחת־לבו ורום־הגיונו, אשר בעזרתם יכול לשכוח מה שלא רצה לזכור.

כו

– ומה נשמע, קַפִּיטוֹניץ? – אמר סֶריוז’א בשובו מטִיּוּלו ביום שלפני יום־הולדתו, והוא אדמוני וטוֹב־לב, ויתן את אדרתו העשויה קִפּולים לידי שומר־הסף הזקן וגבה־הקומה, אשר הביט בבת־צחוק מרוּם־קומתו אל האדם הקטן הזה – הבא היום הפקיד בעל־התחבֹשת? ואבא נתן לו לבוא לפניו?

– האדון המרומם הואיל לקבלו. כמעט שיצא מנהל־הלשכה, הודעתי על־אודותיו, – אמר שומר־הסף ויקרוץ בעיניו בפנים צוהלים. – הנני לפשוט את אדרתך.

– סֶריוז’א! – אמר מורו ומדריכו, איש סלַוִּי, ויעמוד בפתח המוביל אל החדרים הפנימיים. – התפשט בעצמך.

אך סֶריוז’א שמע את קולו הרפה של מלמדו להועיל ולא שׂם לבו אליו, כי־אם עמד, וידו אוחזת בחגורת שומר־הסף, ויבט אל פניו של זה.

– ואבא עשה למענו מה שנדרש לו?

השומר הניע ראש לאמר: הן.

מצב הפקיד בעל־התחבֹשת, אשר בא שבע פעמים לבקש דבר מאלֶקסי אלכסנדרוביץ', העסיק גם את סֶריוז’א גם את השומר. פעם אחת מצא אותו סֶריוז’א בפרוזדור ושמע אותו מדַבר תחנונים אל השומר ומבקש מאתו להודיע על־אודותיו באמרו, כי הוא ובניו צפוּים למות.

מן היום ההוא זכר סֶריוז’א את הפקיד הזה וישם לבו אליו בפגשו אותו שנית.

– והוא שמח מאד? – שאל סֶריוז’א.

– איך לא ישמח? כמעט רִקד בצאתו.

– ההובאו דברים הנה בין־כֹּה? שאל סריוז’א אחרי שתיקה קצרה.

– כן, אדוני, – לחש לו השומר וינענע בראשו, – מהגרפינה.

סֶריוז’א הבין מיד, כי כַונתו, שהובאה תשורה ליום־הולדתו מאת הגרפינה לידיה איבנובנה.

– מה אתה אומר? וְאַיֶּהָ?

– קורני הֱבִיאָהּ אל חדרו של אבא. בודאי דבר יפה מאד.

– ומה גדלה? כזאת?

– קטנה מזאת, אבל יפה.

– סֵפר?

– לא ספר, כי אם כלי־שעשועים. לֵך, לֵך, וַסילי לוּקִיץ' קורא לך, – אמר השומר בשמעו את קול רגלי המורה ההולך וקרב, ויוֹצא בזהירות את כף הנער, האוחזת בחגורתו, מתוך נעל־היד, שכבר הוסרה למחצה, וירמוז בראשו אל ווּנִיץ'.

– כרגע, כרגע, וַסילי לוּקיץ‘! – ענה סֶריוז’א בצחוק הצהלה והחבה, שהיה מכניע בו מדי פעם בפעם את וַסילי לוקיץ’ הדַיקן והמחמיר.

אבל שׂמֵח ומצליח מאד בכל דרכיו היה סֶריוז’א ביום ההוא ולא יכול להמנע מהגיד לידידו השומר את השמועה המשמחת, שהגיעה אליו בשעת טיולו בגן־הקיץ מפי בת־אחיה של הגרפינה לידיה איבנובנה. השמחה הזאת גדלה בעיניו ביחוד, בגלל אשר חלה יום אחד עם שמחת הפקיד ההוא ושמחתו על התשורה המוּבאה אליו, ונדמה לו, שכל בני־האדם צוהלים ושמחים ביום הזה.

– הידעת, כי האוֹרדֶן של אלכסנדר נֶבסקי נִתַּן לאבי?

– איך לא אדע? כבר באו לברכו.

– והוא שָׂמֵחַ?

– איך לא ישמח על חסדי הקיסר? אבל בודאי הוא ראוי לכך, – אמר השומר דרך אזהרה וכַונת־הלב.

סֶריוז’א התחיל מהרהר ויסתכל בפני השומר, אשר נודעו לו בכל הסמנים המֻבהקים שבהם, ביחוד הסתכל בסנטרו התלוי שין שתי פאות־זקנו הלבנות, אשר לא ראהו איש בבית זולתי סריוז’א, לפי שהוא לבדו היה מביט אל הסנטר הזה אך מלמטה למעלה.

– ובתך לא באה אליך זה ימים רבים?

בת השומר הזה היתה מחוללת בבַלֶּט.

– איך תוכל לבוא בימי־חֹל? גם הן לומדות. וגם אתה, אדוני, צריך ללמוד, לֶך־נא.

כשנכנס סֶריוז’א לחדרו, לא מהר ללמוד את שעוריו, כי־אם בחר לו להגיד למורו, כי על־פי השערתו חבושה מכונה בחבילה זו, שהובאה לו לתשורה. – ומה דעתך – שאל את המורה.

אך על־פי דעתו של וַסילי לוּקיץ' לא הֻצרכו באותה שעה אלא לדאוג לשעור הדקדוק בעד המורה העתיד לבוא בעוד שתי שעות.

– אך אתה הגידה־נא לי, וַסילי לוקיץ', – שאל הנער פתאם כשכבר ישב אצל שלחנו וספרו בידו – איזה אוֹרדן גדול משל אלכסנדר נֶבסקי? הידעת כי נִתּן לאבא אורדן אלכסנדר נֶבסקי?

וַסילי לוּקיץ' אמר לו, כי של ולַדימיר גדול משל אלכסנדר נֶבסקי.

– ולמעלה מזה?

– גדול מכֻלם – של אנדרי פֶרְווֹזוַנִּי.

– וגדול גם מאנדרֵי?

– אינני יודע.

– גם אתה אינך יודע זאת? – אמר סֶריוז’א ויסמוך על ידיו וישקע בהרהורים.

והרהוריו היו בשאלות שונות וסבוכות הרבה. הוא הרהר במה שיהיה, לכשינָתנו לאביו פתאם גם אורדני ולַדימיר ואנדרֵי, וגמר בלבו להיטיב דרכו היום בגלל זה בשעת למודו, גם חזה לו, כי כאשר יגדל, ינָתנו לו כל האורדנים ובכלל זה גם מה שימציאו למעלה מאנדרי. כמעט שימציאו, יזכה וינתן לו.

בעודו טרוד במחשבותיו אלה עברו השעות, וכאשר בא המורה לא הספיק ללמוד את שעורו בדיני תאורי הזמן והמקום ואיכות הפעולה, והמורה לא רק התרעם, כי־אם גם הצטער. צער מורהו נגע עד לבו. אמנם לא חשב לו לעוֹן מה שלא למד את שעורו, כי בכל מאמצי־כחו לא יכול ללמדו: כל עוד דִבּר אליו המורה ויפרש דבריו, האמין להם וגם נדמה לו שהוא מבינם, אך בכל פעם אשר נותר לבדו לא יכול בשום אופן לזכור ולהבין, שמלה קצרצרה וברורה כמו “פתאם” היא “תאור איכות הפעולה”; – אף־על־פי־כן היה צר לו, על כי צִעַר את המורה.

ובראותו אחרי־כן את המורה מעַיֵּן בספר ומחריש רגע, שאל פתאם:

– מיכאל איבַניץ', מתי תחֹג את יום־השֵׁם שלך?

– יפה לך יותר לשים לבך לעבודתך, ויום־השֵׁם לא יחשב למאומה בעיני בעל־בינה, יום הוא ככל ימי־המעשה, שאדם חַיב לעבוד בהם.

סֶריוז’ה הרים עיניו בשום־לב אל מורהו, אל זקנו הקטן והממֻעט בשׂער, אל משקפיו, שירדו למטה מן החריץ, שהיה חָרות על חטמו, ושקע בהרהורים כל־כך, שלא שמע עוד דבר מהסבּרות המורה. הוא הבין, כי לא בכל לבו אמר אליו המורה מה שאמר על־אודות יום־השֵׁם, בקול דבורו הרגיש, שלא דברים היוצאים מן הלב הם. “אך למה זה עשו קנוניה כֻלם לדבר אלי כל היום בסגנון אחד כדברים האלה, אשר אין טעם ואין חפץ בהם? למה זה ידחה אותי מאצלו, על מה לא יאהבני האיש הזה?” שאל הנער בלבו ולא יכול למצֹא תשובה על שאלתו.

כז

אחרי שעת המורה הגיעה שעת הוראת אביו. עד בוא אביו ישב סֶריוז’א אצל שלחנו והשתעשע באולָרו והחל מהרהר. בין הדברים, שאהב הנער לעסוק בהם, היה החִפּוּש, שנהג לחפש את אמו בשעת טיולו. במָות לא האמין בכלל, וביחוד לא האמין, שמתה עליו אמו, אף־על־פי שכך אמרה לו לידיה איבנובנה ואביו סִיַּע לה; על־כן לא חדל לחפשה בשעת טיולו, גם אחרי אמרם לו עליה כזאת. כל אשה בריאה ויפה ובעלת שׂער כהה היתה כאמו בעיניו. למראה אשה כזאת התעורר בו רגש חבה עזה כל־כך, שכָּבדה עליו נשימתו ודמעות נקוו בעיניו. הנה עוד רגע, היה אומר בלבו, תגש אליו ותסיר את הצעיף. אז יִגָּלו כל פניה ותצחק לו ותחבקהו, וריח שלמותיה יעלה באפו, והוא ימשש את רֹך ידיה ויבך ברֹב עליצותו, כמו שבכה פעם אחת בערב, כאשר שכב לרגליה, והיא דגדגה אותו, והוא צחק וישק בכל כֹחו את כף־ידה הלבנה והעדויה בטבעות. כאשר נודע לו אחרי־כן במקרה מפי אומַנתו, כי אמו לא מתה, ואביו ולידיה איבנובנה אמרו לו, כי אך עליו מתה, באשר היא אשה שאינה הגונה – מה שלא יכול להאמין כלל, כי על כן אהב אותה בכל לבו – הוסיף לחפשה ולחכות לה. גם ביום ההוא ראו עיניו בגן־הקיץ אשה, שצעיף לִילָאִי על פניה, ויחשבה לאמו, ובנפש צמאה ושוקקה התבונן בה בלכתה במסלה הלוך וקרוב אליו. אך האשה ההיא לא נגשה אליו, כי אם נטתה הצדה ולא נראתה עוד. ביום הזה חזקו רשפי אהבתו לה יותר מבכל הימים הקודמים, ובעודנו מחכה לאביו גזר ועשה חריצים חריצים בקצה השלחן בלי התבונן ויבט נכחו בעינים נוצצות ולבו הגה בה.

– אבא הולך! – קרא אליו וַסילי לוקיץ' פתאם.

סֶריוז’א קפץ ונגש אל אביו וישק את ידו ויבט אליו בשום־לב, בחפצו למצֹא על פניו את סִמני השמחה על האוֹרדן הנתון לו.

– טיולך עלה יפה? – שאל אותו אלקסי אלכסנדרוביץ' וישב על כסאו ויקח את ספר התנ“ך ויפתחהו. אלקסי אלכסנדרוביץ' אמר לו פעמים רבות, כי כל נוצרי חַיב לדעת היטב את ההיסטוריה שבכתבי־הקֹדש, ובכל זאת הֻצרך לעתים קרובות בעצמו לעַיֵּן ב”ברית הישנה", וסֶריוז’א ראה זאת.

– כן, אבא, שמחתי מאד, – אמר סֶריוז’א וישב על הכסא בפנים מוסַבּים הצדה וינענעהו, אף־על־פי שדבר זה נאסר עליו. – ראיתי את נַדִּינְקה (נַדינקה היתה בת־אחותה של לידיה איבנובנה וגדלה בביתה של זו). היא הגידה לי, כי כוכב חדש נִתַּן לך. התשמח על זה, אבא?

– ראשונה, אל־נא תתנועע, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'. – והשנית, לא הפרס יקר, כי אם העבודה לשמה. ורצוני, שתבין דבר זה. אם תעבוד, אם תלמד על־מנת לקבל תשורה, תִּכְבַּד העבודה בעיניך; אבל אם תעשה את שלך מאהבת העבודה (בדבּרו זכר, שביום ההוא בבֹּקר חתם על מאה ושמונה־עשר כתבים שונים, ושהכרת החובה המוטלת עליו היא סמכתהו בעבודה המשעממת הזאת), תמצא שכר פעולתך בה בעצמה.

עיני סֶריוז’א, אשר הבריקו מחבה ומשמחה, הוּעמו והוּרדו מפני מבטי אביו. דבורים כאלה נודעו לו מכבר, בהם היה אביו משתמש תמיד במשאו־ומתנו עם בנו, והוא, סֶריוז’א, כבר למד להיות כמשתתף בשיחה כזאת. אביו היה מדבר עמו תמיד – וסֶריוז’א הרגיש בזה – כאלו ערך דבריו אל נער מדֻמה, אל אחד מהנערים המצוים בספרי הילדים, שאינו דומה לסֶריוז’א בשום דבר. ובפני אביו היה סֶריוז’א משתדל תמיד להראות כנער המדֻמה ההוא.

– אקוה, כי אתה מבין זאת, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'.

מבין אני, אבא, – ענה סריוז’א ועשה עצמו כנער המדֻמה ההוא.

שעוריו לשעה ההיא היו פסוקים אחדים מהאבַנגֶליון על־פה וחזָרה על תחלת “הברית הישנה”. את הפסוקים על־פה ידע סריוז’א כראוי, אך ברגע שקרא אותם באזני אביו הסתכל במצחו של זה, שהיה כפוף לצד רקותיו כקרן־זוית מחֻדדת, ומתוך הסתכלות יתרה זו נוֹקַש בשִׁנּוּנו ונעץ תבה אחרונה של פסוק אחד בראש פסוק אחר, שתבה זו נמצאת בתחלתו. אלקסי אלכסנדרוביץ' ראה בזה אות ברור, שלא הבין מה שהוציא מפִיו, והדבר הזה הרגיז את רוחו.

בפנים נזעמים החל להסביר לבנו דברים, שכבר שמָעם הנער פעמים רבות ולעולם לא יכול לזכרם, מאשר היו ברורים לו בעִקרם יותר מהראוי – ממין ההלכה, ש“פתאם” הוא תאור איכות־הפעולה. סריוז’א הביט אל אביו בעיני־פחד וכל מחשבותיו היו אך בשאלה זאת: היצוהו אביו לִשְׁנוֹת את הדברים אשר אמר, כמו שהוא מצוה לפעמים, אם אין. והרעיון הזה הפחידוֹ מאד, ומתוך בך לא הבין מאומה. אך אביו לא צוהו לשנות, כי־אם עבר אל שעור “הברית הישנה”. סריוז’א הרצה היטב את ספורי המקרא, אך כשהֻצרך להשיב על השאלות בענין המוסר היוצא ממקצת הספורים האלה, לא ידע מאומה, אף־על־פי שכבר נענש על השעור הזה. וביחוד לא ידע להשיב דבר – והתעסק בגלל זה בעשית חריצים בשלחן ובנענועים על־גב כסאו – על־אודות הדורות שמאדם ועד נח. מהם לא ידע שֵׁם איש חוץ מחנוֹך, אשר עלה חי השמימה. בראשונה היה זוכר את השמות בלבד, והפעם שכח הכֹּל, ביחוד מאשר אהב את חנוך מכל אנשי “הברית הישנה”, ולזכר לקיחת אלהים את חנוך נצטרפו בקרבו רעיונות הרבה, אשר נגרר אחריהם, ועיניו נכוֹנו אל שרשרת שעונו של אביו ואל הכפתור הָרָכוס למחצה שעל החָזִיָּה שלו.

בַּמָּוֶת לא האמין סֶריוז’א לגמרי, אף־על־פי שהרבו לדבר אליו על־אודותיו. לא האמינה נפשו, שהאנשים האהובים לו יכולים למות, ופחות מכֹּל יכול להאמין, שגם הוא בעצמו עתיד למות. זאת חשב לדבר שאי־אפשר ושאין להבינו כלל. אבל אמֹר אמרו לו, שהכל עתידים למות; כבר שאל גם אנשים, אשר האמין להם בכל דבר, וגם הם אמרו כן: גם אומַנתו אמרה כן, אם גם לא ברצון אמרה לו זאת. אבל חנוֹך לא מת, ואם כן לא סוף כל אדם למות. “ולמה לא יוכל כל אדם לזכות לפני אלהים, שיקחהו חי אל השמים?” אמר סֶריוז’א בלבו. האנשים הרעים, כלומר השנואים לו לסֶריוז’א, יכלו ללכת למיתה, אך כל האנשים הטובים יכולים להיות כחנוך.

– ומה שמות האבות הראשונים?

– חֲנוֹך, אֱנוֹש.

– זאת כבר אמרת. רע הדבר, סֶריוז’א רע מאד. אם אינך משתדל לדעת מה שנחוץ מכֹּל לנוצרי, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ' בקוּמו מכסאו, – מה יוכל אפוא להעסיק אותך? קובלני עליך וגם פטר אִיגנַטִּיץ' (זה שמו של הפדגוג הראשי) קובל עליך… מֻזקק אני להטיל עליך עֹנש.

האב והפדגוג התרעמו שניהם על סֶריוז’א, ובאמת למד שלא כראוי ולא הצליח כלל בלמודו. אך בשום אופן לא יכלו לאמר עליו, שהיה מחֻסר־כשרונות. להפך, מֻכשר היה יותר הרבה מאותם הנערים, אשר העמיד הפדגוג לו למופת. על־פי השקפת אביו, לא רצה ללמוד מה שלמדוהו. אך באמת לא יכול ללמוד זאת, לא יכול בטבעו של דבר, יען כי היו בו דרישות פנימיות, חמורות מכל החובות, אשר הטילו עליו אביו ופדגוגו. אותן הדרישות ואותן החובות התנגדו אלה לאלה, ומלחמת־תמיד היתה בגלל זה בינו ובין מדריכיו.

בן תשע שנים היה, נער שעודנו ילד; אך את נפשו ידע, ותיקר בעיניו, ויָּגֵן עליה, כמו שריסי־העין מגִנים על העין, ולא נתן לאיש להכנס לתוכה בלי מַפתֵּח־האהבה. מדריכיו קבלו עליו, שאינו רוצה ללמוד, ונפשו צמאה לדעת באמת, ויבקש תורה מפי קַפִּיטוֹנִיץ‘, מאומַנתו, מנַדינקה, מוַסילי לוּקיץ’, אך לא ממוריו אלה. המים, אשר חכו להם אביו ופדגוגו, שישטפו ויניעו את גלגלי מכונתם, כבר פרצו ועברו משם והלאה, ופעולתם הֻרגשה במקום אחר.

אביו אסר עליו ללכת ביום ההוא אל נַדינקה בת־אחותה של לידיה איבַנובנה, זה היה עָנשו, אבל טובה באתהו על־ידי העֹנש הזה; כי וַסילי לוּקיץ' היה טוב־לב ביום ההוא ויורהו לעשות רֵחַיִם של רוח. כל הערב יגע וחשב מחשבות על־דבר רֵחַים של רוח, שיוכל לסובב עליהם: לאחוז בכנפיהם בחזקה או להאסר אליהם ולסובב. באמו לא הרהר בכל הערב ההוא; אך בשכבו זכר אותה פתאם ויתפלל בנוסחה אשר בחר בו, שלמחר, ביום הולדת אותו, תחדל להסתר ותבוא אליו.

– וַסילי לוּקיץ', הידעת, על מה התפללתי היום תפלה נוספת?

– כי תיטיב ללמוד מעתה?

– לא.

– על־דבר כלי- שעשועים?

– לא. לא תבין מאליך. דבר טוב מאד, אבל סוד הוא. כאשר יבוא הדבר, אֹמַר לך. לא מצאת את החידה?

– לא, לא אמצא. הגידה לי אתה, – אמר וַסילי לוּקיץ' בבת־צחוק, והוא לא היה רגיל לחַיך. – עתה שכב־נא, הנה אני מכבה את הנר.

– ואני מה שאני רואה ומה שאני מתפלל עליו נאה לי יותר בלי נר. כמעט גליתי את הסוד! – אמר סֶריוז’א בצחוק־שמחה.

כאשר הוציאו את הנר משם, שמע והרגיש סריוז’א את מעמד אמו בחדר. היא עמדה עליו ותתבונן בו בעיני־אהבה. אבל הנה באו הרֵחַים והאוּלר, וכל עשתונותיו התבוללו, וַיֵּרָדֵם.

כח

ורונסקי ואנה התאכסנו בבואם לפטרבורג באחד ממבחר בתי־המלון: ורונסקי לבדו – במדור התחתון, ואנה עם הילדה והמינקת ונערה משרתת – במדור השני בדירה אכסנאית גדולה של ארבעה חדרים.

ביום הראשון לבואם בא ורונסקי אל אחיו. שם מצא את אמו, שבאה ממוסקבה לשֵׁם עסקיה. אמו וגיסתו קִדמו פניו כדרכן: הן שאלוהו על־דבר נסיעתו לחוץ־לארץ ודברו אתו במיֻדעיהם המשֻׁתּפים לכלם, אך מה שבינו לבין אנה לא הזכירו גם במלה אחת. אחיו בא אליו ממחרת ושאל אותו על־אודותיה, והוא, אלֶקסי ורונסקי, אמר לו בלשון ברורה, שהוא חושב אותה לנשׂוּאה לו, שהוא מקַוה לערוך ולהשיג את דבר הכריתות ואז ישׂאנה בפרהסיה, ובין כה היא חשובה לו כאלו נשא אותה, והריהו מבקש מאתו להגיד את דבריו אלה לאמם ולאשתו.

– אם אין רוח הבריות נוחה מזה לא אשית לב, – אמר אלֶקסי ורונסקי, – אך אם קרובַי חפצים להתנהג עמי כקרובים, עליהם להתנהג כן גם עם אשתי.

האח הגדול היה נוטה בכל עת אחרי דעות אחיו הקטן ממנו, אך הפעם לא הֻברר לו, אם יצדק בדבריו אם אין, בטרם ידע מה יאמרו הבריות בשאלה הזאת; ואמנם הוא בעצמו לא ראה בזה מעשה אשר לא יעָשה ויחד עם אלֶקסי נכנס לחדרי אנה.

במעמד אחיו דבר ורונסקי עם אנה, כמו במעמד כל אדם, בלשון רבים, אך בסגנון, שׁנראה מתוכו, שיודע אחיו את היחס שביניהם, ולא עוד אלא שנאמר בדבריהם בפֵרוש, שהיא נוסעת אל אחוזתו של ורונסקי.

בכל בקיאותו בהויות העולם טעה ורונסקי, בגלל מצבו החדש הזה, טעות גדולה ותמוהה. הלא ראוי היה לו להבין, שבתי נכבדי־העם סגורים לפניו ולפני אנה; אבל על־פי סברות חדשות, שלא הֻבררו לו בעצמו, נדמה לו, שרק בשנים קדמוניות נהגו כך, ועכשו, שהפרוגרֶס הולך ומתפשט במהירות מיֻחדת (בבלי דעת בעצמו, נעשה בימים ההם פרוֹגרֶסִּיסט לכל דבר), נשתנתה דעת הצבור, ועל־כן עוד אפשר לפקפק בדבר ולחשׁוב, שיקֻבּלו בחבורתם. “מובן מאליו, – אמר בלבו, – שבספירות המקֹרבים למלכות לא ינתן להם לבוא, אבל מיֻדעיהם הקרובים אליהם יכולים וחַיבים להבין את הדבר כראוי”.

אפשר לאדם שיֵשׁב שעות רצופות אחדות ורגליו מקֻפּלות תחתיו, בזמן שהוא יודע, שאין כל מעצור לו לשַׁנות את מצבו זה; אבל בזמן שהוא יודע, שהוא מֻכרח לשבת ברגלים מקֻפּלות תחתיו, זעזועים תוקפים אותו ורגליו מתפקקות כפי האפשר ונמשכות אל המקום, אשר ירצה להטותן אליו. כדבר הזה עבר על ורונסקי לענין התיחסות הצבור אליו. בקרב לבו ידע, כי אותו “העולם” סגור לפניו, ואף־על־פי־כן נסה להשלות את נפשו ולסבור, שמנהגו של עולם זה יכול להשתנות ואפשר שינָתן להם להכנס לתוכו. אך מהרה הבין, כי אמנם לפניו לא נסגר עולם זה, אך לפני אנה הוא סגור ומסֻגר. כמו במשחק הנודע בשם “חתול ועכבר” הורמו הידים בשבילו והורדו מיד בשבילה.

אחת מהגבירות הפטרבורגיות, שראה ורונסקי ראשונה, היתה בֶּטְסִי בת־דודו.

– סוף סוף באת! – קראה בשמחה בבואו לפניה. – ואנה? מה מאד אשמח! איפה אתם מתאכסנים? אני מבינה היטב, מה כעורה פטרבורג בעיניכם אחרי נסיעתכם הנחמדה; מבינה אני, מה יפו ונחמדו ימי חָדשכם הראשון ברומי? ומה ענין הכריתות? הנגמר ונעשה כֻלו?

ורונסקי ראה, כי שמחת בֶּטסי נתמעטה, בהוָדע לה, כי לא נעשה עוד דבַר הכריתות.

– ידעתי, כי יַדּוּ אבן בי, – אמרה בֶּטסי – אך אני אבוא אל אנה; בוא אבוא ולא אַחר. האך ימים מעטים תִּשהו פה?

ובאמת באה אל אנה עוד ביום ההוא; אבל מִדְבָּרָהּ עם אנה לא היה כלל וכלל כבראשונה. מכל תנועותיה נראה בבֵרור, שהיא מחזקת טובה וחולקת כבוד לעצמה על עֹז־רוחה זה ורוצה היא, שתעריך אנה כראוי את אמונתה לידידותן. לא יותר מעשרה רגעים ישבה אצלה ודברה בחדשות הנוגעות במשפחות הנכבדות, ובשעת יציאתה אמרה להם:

– הנה לא הגדתם לי, מתי תסֻדר הכריתות. אני נואשתי מכבר לצאת ידי הבריות; אבל החרדים על מנהגי העולם יבָּדלו ויתעלמו מכם עד אשר יסֻדרו נשואיכם. הלא זה נקל עתה מאד, מעשים בכל יום. יוצאים אתם אפוא מזה ביום הששי. צר לי, כי לא נתראה עוד.

על־פי קול דבריה יכול ורונסקי להבין, מה שבני־עולמו עתידים לעשות לו; עם זה עוד נסה למצֹא לו דרך אצל בני־משפחתו. באמו לא שׂם תקותו. כבר ידע, כי אמו, אשר נשאה אנה חן בעיניה עד מאד בהתקרבן בפעם הראשונה, תתאכזר אליה עתה ולא תאבה סלוח לה, על כי בגללה נהרס מצבו לימים הבאים. אבל על וַריה אשת אחיו בטח הרבה. עליה נדמה לו, שלא תהי ברודפי נפשם, כי־אם תבוא אל אנה ותקבלה בביתה, מבלי שים לב למה שיאמרו הבריות ומבלי הכּנס בעצמה בדִבּוּרים מיֻתּרים.

ביום השני לבואו נסע ורונסקי אליה וימצא אותה לבדה בביתה ויגד לה בלשון פשוטה וברורה, מה שהוא שואל מעמה.

– הלא ידעת, אלֶקסי, – אמרה לו אחרי שמעה את דבריו, – מה מאד אהבתיך ועד־כמה אני נכונה לעשות למענך כל אשר תמצא ידי; עם זה החרשתי, כי ידעתי, כי לא אוכל להועיל במאום לך ולאנה ארקַדייבנה – אמרה בהדגשת שם “אנה ארקַדייבנה”. – ואל־נא תדמה, כי אני דנה אותה לכף־חובה. חלילה לי; אפשר שגם אני עשיתי כמוה, לוּ היתה נפשי תחת נפשה. אינני מגעת בפרטים ואין לי עסק בהם, – הוסיפה ותשקף בקצת יראה על פניו הנזעמים, – אבל יש לקרֹא לכל דבר בשמו. רצונך, שאבוא אליה והיא תבוא אלי, לבעבור יחֻדש כבודה בצבור;הלא עליך להבין, כי אינני יכולה לעשות זאת. הנה בנותי גְדֵלוֹת בביתי, ועלי להשתתף בכנופיותינו בשביל בעלי. גם כי אבוא אל אנה ארקַדייבנה, לא אועיל בזה; הלא היא תבין, כי אינני יכולה לקראה אלי או כי עלי להביאה אל ביתי רק בשעה שלא תמצא אצלי איש, אשר לא כדעתה דעתו, וזה יהי לה לעלבון. אני לא אוכל להרימה…

– אולם לדעתי, לא העמיקה לנפול ממאות נשים אחרות, שאתן מקבלות בכבוד בבתיכן! – נכנס ורונסקי לתוך דבריה בפנים נזעמים עוד יותר ויקם מבלי הוסֵף דַבֵּר עוד, כי הבין, כי לא תשוב מדבָרהּ.

– אל־נא תקצוף עלי, אלֶקסֵי. בינה־נא, כי לא אשמתי, – אמרה וַריה ותבט אליו בבת־צחוק שיש עמה פחדנות.

– אינני קוצף עליך, – אמר בפניו המלאים עוד זעם, – אבל רע עלי המעשה כפלים. צר לי, על כי הדבר הזה מבטל את ידידותנו. לא שהוא מבטלה לגמרי, אבל פוגם הוא אותה. הלא תביני, כי גם לי אין ברֵרה בזה.

ובאמרו זאת יצא מעִמה.

ככה הֻברר לו לִוְרונסקי, כי לשוא יוסיף להכנס בנסיונות כאלה וכי על־כרחו ישב בדד בימים המעטים האלה בפטרבורג, כמו בעיר נכריה, ויתרחק מכל משא־ומתן עם בני־חבורתו הקודמים, כדי שלא יבואו לידי פגיעה בכבודו ומנהגי־בוז קשים לו. אחד המכשולים העִקריים, שמצא לפניו בפטרבורג, היה פרסומו ופרסום שמו של אלקסי אלכסנדרוביץ‘, שכמו לא היה מקום פנוי ממנו. לא היה אפשר לאיש לפתוח בשיחה, מבלי בוא לידי נגיעה באלקסי אלכסנדרוביץ’; לא היה אפשר לנסוע לשום מקום בעיר, מבלי פגוע בו בדרך. לפחות נדמָה כן לורונסקי, כשם שמי שאצבעו כואבת עליו, נִדמֶה לו, שבכל פנה שהוא פונה הוא נוקף כמו בכַונה את אצבעו החולה הזאת.

ועוד מטעם אחר קשתה עליו ישיבת פטרבורג, מאשר בכל ימי ישיבתו בה, ראה בפני אַנה איזו רוח חדשה, אשר לא ידע מה היא. פעם תנהג בו מנהגי אהבה מרֻבּה ופעם היא כמתחמקת, נוחה לכעוס ומשֻׁנה בכל דרכיה. איזו דאגה מיֻחדת היתה בלבה, איזו צרה שהסתירה מפניו, וכמו לא התבוננה אל אותו העלבון, אשר הדאיב את נפשו וידכאהו ואשר על־פי בינתה היתרה היה לה להרגיש בו עוד יותר ממנו.

כט

אחת ממטרותיה של אַנה בנסיעתה לרוסיה היתה לראות את בנה. מן היום אשר יצאה בו מאיטליה לא חדל הרעיון על־דבר פגישת בנה לעורר סער בקרבה. ובמדה שהלכה הלוך וקרוב אל העיר, בה במדה גדלו בעיניה עֹנג הראיון הזה וערכו. היא לא שאלה בלבה, כיצד יבואו היא ובנה לידי ראיון. נדמה לה, שבהיותה בעיר אחת עמו אין דבר פשוט וקל מזה; אך בבואה לפטרבורג נפקחו עיניה פתאם על מצבה בצבור וַתָּבֶן, כי קשה יהי לה להגיע אל הראיון הזה.

כבר ישבה שני ימים בפטרבורג וגם רגע אחד לא חדלה להגות בבנה, אך עוד לא ראתה אותו. לבוא פתאם אל הבית, אשר תוכל לפגוש בו את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ‘, – ידעה שאין לה רשות. גם יכלו לעכב בידה ולעלבה. לכתוב אל אישה ולבוא במשא־ומתן עמו – היה קשה לה גם להעלות על לבה; כי לא נחה דעתה אלא בזמן שלא הרהרה באישה. לראות את בנה בשעת טיולו ולדעת בראשונה את זמן צאתו ואת המקום, אשר יטַיל בו, היה מעט בעיניה, כי התכוננה לדבּר אליו הרבה מאד, ונפשה חשקה לחבקו ולנשק לו, אומַנתו הזקנה יכלה לעזור לה ולהורותה מה לעשות. אך האומנת ההיא לא נמצאה עוד בבית אלקסי אלכסנדרוביץ’ ובעודה מפקפקת בדבר כך ומחפשת את האומנת, עברו שני ימים.

אחרי אשר נודע לה על־דבר ההתקרבות המיֻחדה שבין אלקסי אלכסנדרובץ' ובין הגרפינה לידיה איבנובנה, גמרה ביום השלישי לבואהּ לכתוב לה את המכתב ההוא, אשר יגעה עליו הרבה ואשר כתבה בו בכַונה, כי הרשיון לראות את בנה תלוי בנדבת־רוחו של אישה: כי ידעה, שאם יַראו לו את המכתב, יוסיף להחזיק במדת הוַתרנות אשר בחר לו ולא ישיב את פניה.

שליח בית־מלונה,שהביא את מכתבה אל הגרפינה, השיב לה את התשובה הנוראה, אשר לא שערה מראש, כי לא ישיבו על מכתבה דבר. מימיה לא באה לידי בזיון במדה זו, שהרגישה ברגע שהרצה שלוחהּ לפניה את פרטי שליחותו, שלאחר שהמתין אמרו לו, שלא ישיבו דבר. אַנה הרגישה, שנעלבה והֻשפלה, אבל עם זה ראתה, כי צדקה הגרפינה על־פי דרכה. ביחוד כבדה עליה צרתהּ זאת, אחרי שהיא לבדה נשאה אותה בלבה, כי לא יכלה ולא רצתה להגיד זאת לורונסקי. נפשה ידעה מאד, כי אף־על־פי שבעִקרו של דבר באו עליה צרותיה על־ידו, תהי שאלה זו על־דבר הראיון עם בנה דבר קטן שבקטנים בעיניו. היא ידעה, כי לעולם לא יוכל להבין, עד־כמה ידוה לבה, וכי אם תדבר עמו בזאת, סופהּ לשנֹא אותו על קרירות־דעתו, ומפני שִׂנאה זו יראה יותר מכל, ועל־כן הסתירה ממנו כל מה שנוגע לבנה.

יום תמים ישבה בבית ובקשה תחבולות להגיע לידי ראיון זה ולאחרונה גמרה לכתוב לאישהּ. אך כאשר חבּרה את המכתב אליו, בא אליה מִכְתַּב לידיה איבנובנה. שתיקתה של גרפינה זו העירה בה רעיוני סבלנות וחבת־יסורים, אך המכתב הזה הרגיזהּ כל־כך בדברים שקראה בו בין השיטין, ואותה הקנאות הרודפת נקם נתעבה בעיניה כל כך לעֻמת אהבתה העזה והטהורה לבנה, שחמתה בערה בה. ותחדל לפשפש במעשיה.

“אותה המתינות – אותה ההתכחשות!” אמרה בלבה. “כל חפצם אך לעלבני ולהציק לבני, ואני אכּנע מפניהם! לא, היה לא תהיה כזאת! היא רעה ממני. הן אני לא אִשַׁקר”. ומיד גמרה לנסוע בעצם יום־הולדת את סֶריוז’א אל בית אישהּ; שם תשַׁחד את המשרתים, תערים ותרַמה ככל אשר תוכל, אך ראֹה תראה את בנה ותהרוס את חומת המרמה והכַּחש, אשר בנו ויקיפו בה את הילד האֻמלל.

במחשבותיה אלה נסעה אל חנות של כלי־משחק ותִּקֶן שׁם חפצים הרבה ותסדר בלבה את המעשה אשר תעשה: מחר תשכים בבֹקר ותבוא אל בית אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בשמונה שעות, והוא בודאי לא ישכים קום כל־כך, וכסף יהי מוכן בידיה לתת לשומר־הסף ולמשרת, למען יתנוה לבוא. את צעיפהּ לא תסיר, אך תאמר, כי שלוחה היא מאת סנדקו של סֶריוז’א וכו מצֻוָּה היא להעמיד את הצעצועים אצל מטת הנער, רק את הדברים אשר תאמר לבנה לא סדרה בלבה: הרבה יגיעות יגעה ולא מצאה את הנוסחה הראויה לה.

ממחרת בשמונה שעות בבקר יצאה אנה מתוך מרכבה שְׂכִירָה ותצלצל במבואו הגדול של הבית, אשר לפני ימים לא כבירים היה ביתהּ.

– לכה וראה מה היא מבקשת. הנה איזו גברת שם, – אמר קַפּיטוֹניץ', אשר עוד לא הספיק ללבוש את בגדיו ורק אדרת שׂם עליו וערדלים על רגליו, וישקף בעד החלון וירא והנה אשה, שפניה מכֻסים בצעיף, עומדת אצל הדלת. כמעט פתח עוזרו של שומר־הסף, איש צעיר שלא נודע לאנה, מהרה ונכנסה ונתנה לו שטר שלשה רֻבלים, שהוציאה מתוך המוּפה.

– סֶריוז’א… סֶרגי אליקסיאיץ', – אמרה בשפתים ממהרות ותחל ללכת הלאה. עוזרו של שומר־הסף התבונן בשטר־הכסף ועם־זה עצר אותה אצל הדלת השנית, דלת־הזכוכית.

– אל מי תאמרי ללכת? – שאל אותה.

אך היא לא שמעה את דבריו ולא ענתה מאומה.

קַפּיטוֹניץ' ראה, כי האשה הנכריה נבוכה, ויֵצא אליה בעצמו ויתן לה לבוא בפתח וישאלֶה לחפצה.

– מהנסיך סקוֹרוֹדוֹמוֹב לסֶרגי אלֶקסֵייביץ' – אמרה אַנה.

– האדון הצעיר עוד לא קם – אמר שומר־הסף ויתבונן בה בשׂוּם־לב.

אנה לא יכלה לשער, שפרוזדור הבית, אשר ישבה בו תשע שנים ואשר לא נשתנה בו, בפרוזדור הזה, דבר מיום עזבה את ביתה, יעשה עליה רֹשם עז כזה. זכרונות שונים, משַׂמחים ומדאיבים, התעוררו בקרבה זה אחר זה, ורגע אחד שכחה, מה חפצה פֹה.

– הטוב בעיניך להמתין קצת? – אמר קַפיטוֹניץ' בהסירו מעליה את אדרתה, אדרת־חֹרף קצרה.

אבל אחרי הסירו את אדרתה שֹם עינו על פניה ויכירה ויגחן לפניה גחינה עמֻקה בלי דבר דבר.

– הואילי־נא ועלי, גבירתי המרוממה, – אמר אליה.

היא רצתה לאמר דבר, אך לא יכלה להוציא הגה מפיה, כמו נפסק קולה, ותשׂם עינה על הזקן כַּאֲשֵׁמָה ומבקשת רחמים ותעל במעלות בצעדים מהירים וקלים. וקפיטוניץ' מהר אחריה בקומה כפופה וילך הלוך והַאָחֵז בערדליו במדרגות ויתאמץ להקדים ולעלות לפניה.

– המורה שם, אולי איננו לבוש עוד. הנני להודיע.

אנה הוסיפה לעלות במעלות הידועות לה ולא הבינה מה שדבר אליה הזקן.

– הֵנה, שמֹאלה הואילי־נא. סלחי־נא על כי לא נקי פה. האדון עתה בחדר־הדרגש הקודם, – אמר שומר־הסף וישאף רוח בכבדות. – הואילי־נא והמתיני קצת, גברתי המרוממה, ואני אלך ואראה מה שם, – אמר ויַקדם לעלות ויפתח את הדלת הגבוהה ויבוא פנימה ויסגרנה מאחריו. – ואנה עמדה מלכת. – ברגע זה נעורו, – אמר שומר־הסף בשובו מאחרי הדלת.

הדברים יצאו מפיו ואנה שמעה קול ילד מפהק וַתַּכֵּר את קול בנה בפהוק זה, ומיד ראתה את דמותו לנגד עיניה וכמו חי עמד לפניה.

– הניחה לי, הניחה, גש הלאה! – אמרה בשפתים מהירות ותבוא בפתח הגבוה. מימין לפתח עמדה מטה, והנער ישה עליה כנכון לקום, ועליו אך כתֹנת פתוחה, ויָּכָף את גויתו הקטנה אל עבר פניו וַיִּמְתְּחֶהָ ויגמור את פהוקו. ברגע שנשקו שפתיו זו בזו הופיע עליהן צחוק קל של מתנמנם מטוּב־לב, ובצחוק זה חזר ושכב בשובה ונחת.

– סֶריוז’א! – לחשׁה לו ותקרב אליו בלאט.

בימי פרידתם ובעֹז רגשי אהבתה לו, אשר מלאו את לבה בימים האחרונים, ראתהו בדמיונה בן ארבע שנים, כי בתמונה זאת אהבה אותו ביחוד. אבל הוא לא היה עוד כזה גם ביום עזבה אותו, וממילא נתרחק עוד יותר מדמות ילד בן ארבע שנים, כי גדל הרבה וגם כָּחַש בימים ההם. מה זאת! – אמרה בלבה. מה דַּלו פניו, מה קצרו שערותיו, מה ארכו ידיו! מה מאד נשתנה מאז עזבי אותו. אבל בכל־זאת ראתה היטב, כי הוא זה, הוא בנה בתבנית ראשו, בצוארו הקטן והרך ובכתפיו הקטנות והרחבות.

– סֶריוז’א! – לחשה שנית, והפעם באזנו ממש.

הנער חזר והתרומם וישען על מרפקו ויַּסֵּב ראשו במבוכה כה וכה כמחפש דבר ויפקח את עיניו. סיקונדות אחדות הביט בעינים שואלות, החרש והַבֵּט אל אמו, אשר עמדה לפניו בלי־נוע, ואחרי־כן חִיך מטוּב־לב ועוד הפעם עצם את עיניו הנאחזות בשֵׁנה וחזר ונפל, אך לא לאחוריו כבראשונה, כי אם לעֶבְרָהּ, אל מול ידיה.

– סריוז’א! בני, מחמדי! – אמרה בנשימה קצרה ותחבק בידיה את גויתו הרכה. – אמי! – אמר בהתנועעו תחת ידיה, כדי לנגוע בהן בכל אחד מחלקי גויתו.

בבת־צחוק מתוך שֵׁנה ובעינים עצומות עוד אחז בידיו הקטנות והתפוחות דרך גב מטתו בכתפי אמו וידבק בה וַיַּעֲנֵק לה מהריח הנעים ומהחֹם המיֻחד, אשר ישפיעו רק ילדים מתנמנמים, ויחכך את פניו בצוארה ובכתפיה.

– ידעתי, – אמר בפקחו את עיניו. – היום יום־הולדתי. ידעתי, כי תבואי היום. כרגע אקום.

ובאמרו זאת התחיל מתנמנם.

אַנה התבוננה בו בתאות־נפש ותרא, עד־כמה גדל ועד־כמה נשתנה בימים אשר לא היתה עמו בעיר. במקצת הכירה ובמקצת לא הכירה את רגליו החשׂוּפות, שנראו מתחת לשמיכתו והיו גדולות הרבה מבראשונה, וכן הכירה את לחייו שכָּחשו ואת ציציות־קדקדו הגזוזות והקצרות, שהיתה רגילה כל־כך לנשקו במקום הזה. את כל אלה מששה ולא יכלה לדַבּר דָבר, כי דמעות שמו מחנק לצוארה.

– ולמה זה תבכי, אמי? – אמר הנער בהקיצו לגמרי. – מה תבכי, אמי? – קרא בקול־בכי.

– לא אבכה עוד… בוכה אני משמחה. הן לא ראיתיך זה ימים רבים. לא אוסיף, לא אוסיף, – אמרה ותתאפק ותסב פניה ממנו. – אבל עת לך ללבוש את בגדיך, – הוסיפה אחרי שתיקה קצרה, כאשר התחזקה, ותשב אצל מטתו על הכסא, אשר הושׂמו עליו בגדיו.

– איככה תלבש בימים האלה בלעדי? איככה… – התחילה מדברת אליו דברים פשוטים בקול שמחה, אך לא עלתה בידה, ותסב פניה עוד הפעם.

– במים קרים אינני רוֹחץ, אבא צוה עלי, אשר לא ארחץ בקרים. ואת וַסילי לוקיץ' לא ראית? עוד מעט יבוא. אך הנה ישבת לך על בגָדי.

סריוז’א צחק בקול גדול והיא הביטה אליו ותצחק צחוק קל אף היא.

– אמי, מחמדי, יונתי! – קרא בקול גדול ויפֹּל עליה ויחבקנה, כאלו אך ברגע ההוא, בראותו את בת־צחוקה, הֻברר לו כראוי מה שקרה.

– בזאת אין צֹרך, – אמר ויסר את מגבעתה מעל ראשה ויוסף לנפול עליה ולנשק לה, כאלו נראתה אליו שנית פתאם.

– אך מה שערת על־אודותי? לא דמית, כי מַתִּי?

– מעולם לא האמנתי לזאת.

– לא האמנת, ידידי?

– ידעתי, ידעתי! – קרא כדרכו ויאחז בכף־ידה, אשר מששה בחבה את שערו, וילחץ את צדה הפנימי של כפה אל שפתיו וַיִּשָּׁקֶהָ.

ל

וַסילי לוּקיץ' לא הבין בראשונה, מי האשה הזאת, אך כאשר נודע לו מדברי השיחה, כי היא אֵם הנער, אשר עזבה את בעלה ואשר לא ראה עד כה, – כי משמרתו נִתְּנה לו אחרי צאתה מן הבית, – לא ידע מה עליו לעשות, היש לו להכנס לחדר אם אין, ואם לא מוטב לו, שיגיד זאת לאלֶקסי אלכנדרוביץ'. לבסוף גמר, שחובתו היא לעורר את סֶריוז’א ולהקימו בשעה הקבועה, ועל־כן אין לו לשׂים לב לדעת מי יושב שם, אם אמו היא או אשה אחרת, כי חַיב הוא לעשות את המוטל עליו, וילבש את בגדיו ויגש אל הדלת ויפתחה.

אבל הגפופים והנשוקים שבין האם ובנה וצלצלי קולותיהם ותכן דבריהם הזקיקוהו להמנע מעשות כן. הוא נענע בראשו ויאנח ויצא ויסגור את הדלת מאחריו. “אחכה עוד עשרה רגעים”, אמר בלבו וישתעל וימח את דמעותיו.

ומשרתי הבית היו נבוכים ונרגזים. הדבר נודע לכֻלם, כי באה הגבירה וכי קַפּיטוניץ' נתן לה להכנס וכי היא עתה בחדרו של סריוז’א, והם ידעו, כי אדוניהם נוהג לבוא בעצמו בשעה התשיעית אל החדר הזה, ויבינו, כי הוא ואשתו פגישתם רעה ואין לתת להם להפגש. קורנֵי, משרתו המיֻחד של אלֶקסי אלכסנדרוביץ‘, ירד אל עזרת שומר־הסף וישאל, מי נתן לה לעבר וכיצד נהיתה זאת, וכאשר הֻגד לו, כי קפּיטוניץ’ קבל אותה וינהגה ויביאה אל חדר בנה, הביע נזיפה לזקן הזה. השומר הזקן לא ענה דבר, אך כאשר אמר לו קורנֵי, כי מן הדין הוא שיגרשוהו על המעשה הזה, קפץ עליו וינופף ידיו אצל פרצוף פניו של קורני ויאמר אליו:

– אתה בודאי לא היית נותן לה לבוא! עשר שנים עבדתיה, ורק טוב וחסד עשתה לי, ואתה כאַין הוא בעיניך לאמר לה: הואילי־נא וסורי מזה! אתה מבין בפוליטיקה זו יפה מאד! כן הוא! מוטב לך לזכור את מעשיך, לבֹז בז בבית אדוניך ולהוציא את אדרות־החֹרף מן הבית!

– פרא אדם! – אמר קורנִי בבוז ויסב פניו אל האומנת, אשר נכנסה ברגע ההוא. – שפטי את, מַריה יֵפִימוֹבנה, – אמר אליה, – הוא נתן לה לעבור ולא הגיד לאיש. עוד מעט ויֵצֵא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וילך אל חדר־הילדים.

– ענינים טובים הם! – אמרה האומנת. – אך אתה, קורני וַסילייביץ', עָצְרֵהו־נא, אעת אדונינו, מעט, ואני ארוץ ואוציאהּ משם, אתחכם לה ואוציאהּ. אכן ענינים טובים הם!

כשנכנסה האומנת לחדר־הילדים, סִפר סריוז’א לאמו מעשה שהיה בו ובנַדינקה, שנפלו שניהם יחדו בשוּטם מראש הר ובנפלם התהפכו שלש פעמים. אנה שמעה את קולו וראתה את פניו, שנשתנו לרגעים ל־פי תֹכן הרצאתו, והרגישה את ידו, שלא זזה מידה, אך את דבריו לא הבינה. רק רעיון אחד ורגש אחד היו בה, כי עליה ללכת משם ולעזבו. גם את קול רגלי וַסילי לוּקיץ' שמעה, בגשתו אל הדלת ובהשתעלו, גם את קול רגלי האומנת; אך היא ישבה כאבן דומם, ולא יכלה לא לפתוח את שפתיה ולא לקום ממקומה.

– גברתי, יונתי! – אמרה האומנת בגשתה אל אנה ותשק את ידיה ואת כתפיה. – אך זאת שמחה גדולה לו ליום־הולדתו. וְאַתְּ לא נשתנית כלל.

– ואני, יקירתי, לא ידעתי כי את יושבת בבית הזה, – אמרה אנה בהתחזקה רגע אחד.

– אינני יושבת פה, בבית בתי אני יושבת, אך לברך באתי, אנה ארקדייבנה, יונתי!

ופתאם התחילה האומנת בוכה ומנשקת שנית את יד אנה.

וסֶריוז’א דָרַך ברגליו החשופות, הקטנות והבריאות, על יריעת הרצפה, ועיניו הבריקו ובת־צחוק על פניו, ויד אחת אוחזת באמו ואחת באומַנתו. חבה זו, שחבבה אומנתו האהובה לו את אמו, היתה לו לששון ולשמחת־לבב.

– אמא! היא מרבה לבוא אלי, ובבואה… החל הנער לאמר דבר. אך עמד מִדַּבּר בראותו, כי האומנת לחשה דברים לאמו, ועל־פני אמו נראו אותות פחד וכעין בושה, מה שלא עלה יפה כלל לפנים האלה.

והיא נגשה אליו ואמרה לו: – מחמדי!

היא לא יכלה לאמר לו, כי היא יוצאת מיד, אך פניה הביעו לו זאת, והוא הבין היטב. – מחמדי, – אמרה שנית וקראה לו בשם־החבה, שהיה שגור בפיה בדברה אליו בעודנו קטן, – הן אתה לא תשכחני? אתה… – אך יותר לא יכלה להוציא מפיה.

כמה מלים מצאה אחרי־כן, שהיתה יכולה לאמר לו בהפרדה מאתו. אך באותה שעה לא ידעה ולא יכלה לדַבּר דבר. אבל סריוז’א הבין כל מה שרצתה לאמר לו. הוא הבין, כי אשה קשת־רוח היא ואוהבת היא אותו. גם מה שלחשה לה האומנת לא נכחד ממנו. לאזניו הגיעו המלנם: “תמיד בשעה התשיעית”, ויבן, כי הן מכֻוָּנות לאביו וכי אין לאמו ולאביו להזדמן יחד. כל זאת הבין, אך דבר אחד לא יכול להבין: בגלל מה נראו פחד ובושה על פניה?… הלא אין בה אשם, ועם זה היא ירֵאה מפניו ומתבַּישת. נפשו חפצה לשָׁאלה שאלה אחת, שעל־פי תשובתה עליה היה מתברר לו כל אותו הענין, אך לא ערב לבבו לעשות כן, כי ראה, אשר צר לה, ותחס נפשו עליה, וַיִּלָּחֵץ אליה ויאמר לה בלחישה:

– אל תֵחָפְזִי ללכת. הוא לא ימהר לבוא.

אנה סלקה אותו מעט מאצלה בחפצה להתבונן, אם יודע הוא בעצמו מה שהוציא בשפתיו, ופניו המלאים פחד הביעו לה, כי אמנם כִּוֵּן לאביו, ולא עוד אלא שהוא כמו שואל אותה, מה יהי אביו בעיניו מעתה.

– סֶריוז’א, יקירי, – אמרה אליו, – אהַב אותו, טוב וישר הוא ממני, ואני חטאתי לו. כאשר תגדל, תתבונן בזה.

– אין טוב ממך!… – קרא הנער בדמעה מנהמת־לבו ויחזק בכתפיה וילחצנה אל גויתו בכל כֹּחו, וידיו רעדו מרב יגיעתן.

– מחמד־נפשי, בני הקטן! – אמרה אנה והתחילה בוכה בלחש כמוהו, כאחת הילדות.

ברגע ההוא נפתחה הדלת ונכנס וַסילי לוּקיץ'. מאצל הדלת השניה נשמע קול צעדים, והאומנת לחשה בבהלה: “הוא הולך” ותתן לאנה את מגבעתה.

סֶריוז’א נפל על מטתו ויכס פניו בכפיו ויבך. אנה הסירה את ידיו מעל פניו ותשק שנית את את לחייו, שהֻרטבו בדמעתו, ותצא בפתח ברגלים מהירות, והנה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הולך ממולה, אך בראותו אותה עמד מלכת וַיַּרְכֵּן ראשו.

אף־על־פי שאמרה עליו לפני רגע אחד, שהוא טוב וישר ממנה, תקפוה למראהו גֹעל־נפש ומשטמה וקנאה – שקנאה בו על בנה, שנלקח ממנה ונשאר בידו – בסקרה בסקירה אחת את כל תארו לכל פרטיו, ותמהר ותתכס בצעיפה וַתַּרְחֵב צעדיה ותצא מן החדר בחפזון וכמעט במרוצה.

את כלי־המשחק, אשר בחרה בחנות ביום אתמול באהבה רבה ובנפש עגומה, לא הספיקה גם להוציא מתוך הצרור וַתָּבֵא אותם אִתה על מעונהּ.

לא

בכל עצמת תשוקתה לראות את בנה ובכל הימים הרבים, אשר הרהרה בדבר והכינה את נפשה לזה, לא יכלה לשער את הרֹשם העז, אשר עשה עליה הראיון הזה. בשובה אל המעון, אשר ישבה בו בדד בבית־המלון, לא יכלה זמן רב להבין, מה לה שם. “עתה נגמר כל זה, ואני שבתי לבדידותי”, אמרה אל לבה, ומבלי הסיר את צניפה מעל ראשה, ישבה על הכסא, שעמד אצל הקַמִּין, ותכונן את עיניה אל שעון־הברונזה המֻצב על שלחן בין החלונות ותחל להרהר.

העלמה הצרפתית, אשר הביאו אתם מחוץ־לארץ, באה להלביש את אנה, ואנה הביטה אליה בתמיהה ואמרה: – אחרי־כן. – המשרת רצה להביא לה קהוה, וגם לו אמרה: – אחרי־כן.

המינקת האיטַלקית הלבישב את הילדה וַתִּשָּׂאֶהָ ותביאֶהָ לפני אנה. הילדה הבריאה והמעֻדנת הניעה, כפעם בפעם בראותה את אמה, את זרועותיה החשופות, זרועות קטנות מחֻשקות בפתילים דקים, ותפשוט כפיה לְמַטָּה ותצחק בפיה הקטן חֲסַר־השנים, וכדג בסנפיריו חתרה בכפיה וְאִוְּשָׁה בהן בין קִפולי שמלתה המגֹהצת. למראיה אי־אפשר היה להמנע מצחוק ומנשוק לה; אי־אפשר היה להמנע מהושיט לה אצבע ומתת לה לאחוז באצבע זאת ולהשמיע קול־צהלתה ולפזז בכל גופה; אי־אפשר היה להמנע לתת לה לנשק את השפתים על־פי דרכה, כלומר, לאחוז בהן בפיה הקטן. כל זאת עשתה אנה, גם על זרועותיה לקחה אותה, גם הביאה אותה לידי פזוז, גם נשקה את לחיה המתוקה ואת מרפקי־זרועותיה החשופים; אך למראה הילדה הזאת הֻברר לה עוד יותר, כי רגש־חבה זה לא היה ראוי גם לשם אהבה לעֻמת רגשי אהבתה לסֶריוז’א. נעימה היתה הילדה הזאת במראיה ובכל תנועותיה, אך בכל־זאת לא נקשרה נפש אנה בנפשה. כי את כל כֹּח־האהבה, שהיה אצור בקרבה בלי מצוֹא ספוק לעצמו, הקדישה לילד הראשון, לבן האיש, אשר לא אָהֲבָה מעולם; והילדה נולדה בשעת צרות קשות, ולא שקדו עליה גם בשִׁעור אחד ממאה במַה ששקדו על אותו הילד הראשון. מלבד זאת עוד לא היתה הילדה אלא עתידה להמנות בבנות־האדם, וסֶריוז’א כבר היה כמעט לאדם שנתבגר, לאיש אָהוב לה; כבר נלחמו בקרבו רעינות ורגשות; כבר הבין הרבה ויאהב אותה ויהי לה לשופט, – אמרה בלבה בזכרה את דבריו ואת מבטי־עיניו. ועם כל זה הֻבדלה ממנו לעולם לא רק במקום, כי־אם גם ברוח, ולא יכלה לתקן זאת עוד.

אנה מסרה את הילדה למינִקתה ותשלחה ותפתח את המֵידַלִּיּוֹן, אשר נמצאה בו תמונת סריוז’א בהיותו עוד קטן כמעט כילדה הזאת. אחרי כן קמה ותסר את מגבעתה ותקח מעל אחד השלחנות הקטנים אַלבּוּם, אשר נמצאו בו תמונות בנה מזמנים שונים, ובחפצה להשוותן זו לזו הוציאה אותן אחת לאחת. ככה הוציאה את כֻּלן, ורק אחת נשארה בתוך האלבום, והיא היתה המאֻחרת והטובה מכֻּלן. בתמונה הזאת היו פניו מצֻינים ונעימים לה ביחוד. פעמים אחדות נגעה בידיה הקטנות והמהירות, אשר הרבו להתנועע ביום ההוא באצבעותיהן הדקות והלבנות, באחד מקצות התמונה, אך התמונה נאחזה במסגרתה ולא יצאה. תער־סופר לא היה על השלחן, ועל־כן הוציאה את התמונה שבמסגרת הסמוכה לזו(וזאת היתה תמונת ורונסקי בכובע עגֹל ובשער ארֹך, שנעשתה ברומי) ובה דחפה והוציאה את תמונת בנה. “הנהו!” אמרה בלבה בראותה את צורת ורונסקי, ופתאם זכרה, בשלמי דוה לבה ביום ההוא. מאז הבֹּקר לא זכרה אותו אפילו פעם אחת. אך בראותה את צורת פניו המלאים עֹז ונדיבות, הידועים לה והחביבים לה כל־כך, גברה אהבתה לו פתאם.

“אבל איהו? איכה יעזבני לבדי ברֹב צרותי?” אמרה בלבה פתאם ברגש של תרעֹמת ולא זכרה, כי הסתירה ממנו כל מה שבינה ובין בנה. מיד שלחה אליו לבקש מאתו, שימהר ויבוא אל מעונה, ובנפש עורגת לו סדרה מראֹש את כל הדברים, אשר תאמר אליו היא, ואת דברי האהבה, אשר יביע לה הוא לנחמה, ותחכה לו, שיבוא כרגע. אך שלוחה אמר לה בשובו, כי אורח יושב אצלו, כי בכל־זאת יבוא מיד וכי צוה לשאלה, אם תוכל לקבלו יחד עם הנסיך יַשְׁבִין שבא לפטרבורג. “לא לבדו יבוא, אף־על־פי שלא ראה אותי משעת סעודת־הצהרים שביום אתמול”, אמרה אַנה בלבה; “לא אוכל להביע כל רוחי לו בבואו, כי עם יַשבִין יבוא”. ופתאם עלה על לבה הרעיון המשֻׁנה, כי אפשר, שהוא אינו אוהב אותה עוד.

ובזכרה את דברי הימים האחרונים לפרטיהם, נדמה לה, שבכֻלם מצאה ראיות לרעיון הנורא הזה: גם במה שלא סעד אתמול בצהרים בבית, גם במה שדרש ועמד על דעתו, שישבו בפטרבורג בחדרים מיֻחדים, וגם במה שאמר לבוא אל מעונה לא יחידי, כאלו השתמט ולא רצה להתיחד עמה.

“אבל עליו להגיד לי זאת. צריכה אני לדעת זאת. אם אדע זאת, אדע גם מה שיש לי לעשות”, דברה אל לבה בבלי יכֹלת לשַׁוות בנפשה מה שיהיה לה, כשתדע בבֵרור, שאינו אוהב אותה עוד, ותצלצל אל הנערה המשרתת אותה ותלך אל חדר־לבישתה. הפעם השתדלה בחִלוף שמלותה יותר מבכל הימים ההם, כאלו יכלה לשער, שאם נקעה נפשו ממנה, ישוב לאהבה אותה בשביל שמלה ומקלעות שער נאות לה יותר מהקודמות.

עוד לא הספיקה לגמור את תלבשתה והנה קול פעמון באזניה.

וכשנכנסה לחדר־האורחים, שׂם יַשְׁבִין עינו עליה ראשונה ולא הוא: הוא הסתכל בתמונות בנהּ, אשר שכחה והניחה על השלחן, ולא נחפז להתבונן אליה.

– מיֻדעים אנחנו, – אמרה אַנה ותשֶׂם את כפה הקטנה בכף־ידו הגדולה והרחבה של יַשׁבִין, אשר התבַּיש בפנותה אליו, ובַישנותו של גדל־קומה וגס־פנים זה היתה מחזה משֻׁנה. – מיֻדעים אנחנו מהשנה האחרונה, משעת מרוץ־התַּחרות. – הבה נא, – אמרה אל ורונסקי ותקח מידו את תמונות בנה, אשר הסתכל בהן, ותבט אליו הבטה קפדנית בעינים נוצצות. – ובשנה הזאת עלתה התַּחרות יפה? אני ראיתי בשנה הזאת מרוצי־סוסים בַּקּוֹרְסוֹ שברומי. אולם אתה אינך אוהב את חיי חוץ־לארץ, – אמרה בבת־צחוק של רצון. – אני ידעתי אותך ואת טעמך בכל דבר, אף־על־פי שנפגשנו אך פעמים מעטות.

– על זאת אני מצטער, כי טעמי רע על־פי רֹב, – אמר יַשְׁבִין וַיִּשֹּׁךְ את קצֵה שפמו השמאלי.

אחרי דברו זמן מעט ואחרי ראותו, כי שׂם ורונסקי עינו על השעון, שאל אותה יַשבִין, אם תשהה עוד הרבה בפטרבורג ויזקוף את קומתו הגדולה וישלח יד אל כובעו.

– כמדֻמה לי, שלא זמן רב, – אמרה במבוכה ותבט אל ורונסקי.

– אם כן, לא נתראה עוד פה? – אמר יַשְׁבִין בקומו ויפן אל ורונסקי וישאל: – איפה אתה סועד בצהרים?

– בוא־נא לסעוד אצלנו, – אמרה אַנה באֹמץ־לבב, וכמו קצפה על עצמה על מבוכתה, ועם־זה האדימה כבכל פעם בהראותה את מצבהּ לפני פנים חדשות. – סעודה טובה אין כאן, אך כל־כל־פנים תראה אותו, אם תסעד פה. מכל חבריו שבגדוד אין איש אהוב לו לאלֶקסֵי כמוך.

– בכל לבי,– אמר יַשבִין בבת־צחוק, אשר ראה ורונסקי על־פיה, כי טובה אַנה בעיניו מאד.

ישבִין התפטר ויצא, וּורוֹנסקי נשאר מאחריו.

– הגם אתה נוסע עמו? – אמרה אליו אַנה.

– כבר אחרתי, – ענה ורונסקי. – לֶךְ־לְךָ! ואני אשיגך מהר, – קרא אל ישבִין.

אנה החזיקה בידו ותבט אליו בלי גרוע עין ממנו ותבקש בלבה דברים לעצרו בהם מלכת אחרי ישבין.

– המתינה, יש לי לאמר לך דבר, – אמרה ותאחז בידו הקצרה ותלחצה אל צוארה. – האם לא הרעותי לעשות בקראי לו לסעוד עמנו?

– היטבת מאד לעשות, – אמר לה בבת־צחוק של מנוחה וַיְגַל את שניו הצפופות וישק את ידה.

– אלֶקסי, האם לא נָטָה לבך מֵאַחֲרָי? – אמרה בלחצה את ידו בשתי ידיה. – אלקסי, נלאיתי נשוא פה. מתי נצא?

– מהֵרה, מהֵרה. גם לי היו חיינו פה למשא כבד, – אמר ויפשוט את ידו לה.

– לֵך, לֵך! – אמרה לו דרך קפֵדה ותט מעליו במהירות.

לב

בשוב ורונסקי הביתה עוד לא מצא שם את אנה. מהֵרה אחרי צאתו עם יׁשבִין באה אליה אשה אחת – כך אמרו לו – ושתיהן יחד יצאו במרכבה. מה שלא הגידה לו, אָנָה היא נכונה לנסוע, מה שבוששה לשוב, מה שיצאה גם בבֹּקר ולא הגידה לו, אָנָה היא נוסעת – כל זה יחד עם סערת־רוחה שהֻבּעה על פניה ביום ההוא בבֹּקר, ועם זכר הרֹגז שנראה על פניה, כשחטפה מידו כמעט בחזקה את תמונות בנה לעיני יַשְׁבִין, העיר בו רעיוני־דאגה, ויגמור, כי עליו לדבר עמה בזה בשפה ברורה, ויחכה לה בחדר־האורחים. אך לא לבדה שבה, כי הביאה עמה את דודתה, עלמה זקנה מבנות הנסיכים האובּלונסקים, אשר באה אליה בבֹּקר בבֹּקר ואשר נסעה אתה אַנה לקנות צרכי־בית. אנה כמו לא שתה את לבה אל פני ורונסקי המביעים דאגה ושאלה ותספר לו בפנים שמחים, איזה דברים קנתה לו היום בבֹּקר. אך הוא ראה, כי איזה דבר מתחולל בה: בכל פעם, שנכונו עליו עיניה הנוצצות, נשקפה מהן שימת־לב עזה, ובדבריה ובתנועותיה נראו המהירות הרַתחנית וההוד המיֻחד, אשר נגרר אחריהם כל־כך בימי קרבתם הראשונה ואשר הרגיזוהו והבהילוהו בימים האחרונים.

השלחן נערך לארבעה. כבר נאספו ארבעה אלה ונכונו להכנס אל חדר־האֹכל הקטן, והנה בא טוּשְׁקֶבִיץ' להגיד לאנה דבר בשם הנסיכה בֶּטְסִי: הנסיכה בקשׁה מאתה על־ידו לסלוח לה על כי לא באה להתפטר ממנה, כי מחמת חֹלי לא באה, אך בקשה מאנה, שתבוא אליה בערב בין חצי השעה השביעית לתשע שעות. ורונסקי שם עינו על אנה בשמעו קביעת־זמן זו, שהעידה על השתדלות מֻקדמת, שלא תמצא אַנה איש זר בבית בבואה שמה; אך אנה כמו לא התבוננה בזה.

– צר לי מאד, כי דוקא בין שש שעות וחצי לתשע שעות לא אוכל לבוא, – אמרה אנה בבת־צחוק דקה מאד.

– הנסיכה תצטער הרבה.

– גם אני מצטערת.

– בודאי תסעי לשמוע זמרת פַּטִי, – אמר טוּשְׁקֶבִיץ'.

– פַּטִי? רעיון טוב העירות בי. חשקה נפשי לנסוע, אִלו יכולתי למצֹא תָא.

– אני יכול להמציא, – אמר טושקֶביץ'.

– מאד מאד אחזיק טובה לך, אם תמציא, – אמרה אנה. – רצונך שתסעת עמנו?

ורונסקי הניע כתפיו בצנעה מרֻבּה. מעשי אנה נפלאו בעיניו ולא יכול להבינם. למה זה הביאה אתה את העלמה הזקנה, למה זה הזמינה את טושקֶביץ' לסעודת־הצהרים, וביותר התפלא על־דבר הַתָּא, אשר שלחה אותו למצֹא לה. כלום עלתה על דעתה, שתסע לזמרת פַּטִי אל התיאטרון, בשעה שכל מיֻדעיה יהיו שם? בעינים מביעות תמיהה הביט אליה, אך היא השיבה על זה במבטה העז, מבט מביע שמחה במקצת ומְרִי־נפש במקצת, אשר לא יכול ורונסקי להבין, מה צפון בו באמת. בשעת־הסעודה שמחה אנה שמחת איש ערוך למלחמה; היא כמו התיפתה גם לפני טוּשקֶביץ' גם לפני יַשְׁבִין. אחרי הסעודה, כאשר נסע טושקֶביץ' לבקש תָּא, ויַשבִין הלך לו לעַשן, ירד עמו ורנסקי לתוך המדור התחתון אל החדר המיֻחד לו. אחרי שבתו שם זמן מעט שב ועלה במרוצה אל המדור השני. אנה לבשה בין כֹה את שמלתה הלבנה, שמלת־המשי המקֻשטת בפסי־קטיפה והפתוחה מעבר פניה, אשר תפרה לה בפריז ותשם על ראשה סלסלות לבנות יקרות, אשר הקיפו את פניה והוסיפו עליהם חן ויֹפי.

– האמנם תסעי אל התיאטרון? – אמר אליה ורונסקי וַיִּמָּנַע מהביט אליה.

– למה זה תשאלני בקול־פחדים כזה? – אמרה אליו בתרעֹמת חדשה על־דבר אשר הִשְׁעָה עיניו ממנה. – ולמה לא אסע שמה?

היא עשתה את עצמה כאינה מבינה פשר דבריו.

– מובן מאליו, שאין כל טעם להמנע, – אמר בפנים זועפים.

– הלא זה גם דברי, – אמרה אנה ובכַונה נמנעה מהבין, כי מהתל הוא בדברו כזאת, ותחַזק את נעל־ידה הארֻכּה והמבֻשׂמת.

– אנה, הגידי־נא, בשם האלהים, מה היה לך? – דבר אליה תוכחות באותו הסגנון, שדבר אליה אישהּ לפנים.

– אינני יודעת, מה אתה שואל אותי.

– יודעת אתּ, שלא תוכלי לנסוע שמה.

– מפני מה? לא לבדי אסע. העלמה הנסיכית וַרוַרה נסעה לחַלֵּף שמלותיה, והיא תסע עמדי.

ורונסקי הניע כתפיו דרך תמיהה וצער גדול.

– האמנם לא תדעי… – החל להשיב.

– אינני רוצה לדעת! – קראה כמעט בקול־צעקה. – אינני רוצה. כלום אני מתחרטת על המעשה אשר עשיתי? לא, לא, ולא. אלו קרַני שנית כדבר הזה, שנית כבתחלה, הייתי עושה אך כזה וכזה. אנחנו, אני ואתה, רק שאלה אחת חשובה לנו, והיא: האוהבים אנו זה את זה. וכל חששה אחרת אין לפנינו. על שום מה נפרדנו פה ואיננו יושבים יחדו? ולמה לא אוכל לנסוע אל התיאטרון? אני אוהבת אותך, ולא אשית לב למאומה, גמרה דבריה רוסית ובלשון יחיד ותשם עיניה עליו וברק מיֻחד ומוזר לו נראה בהן, – אם רק אתה לא שֻנֵּיתָ. מפני מה לא תביט אלי?

הוא שם עיניו עליה וירא את יפי פניה ולבושהּ, שהיה נאוה לה בכל הימים. אך הפעם הרגיזוהו יפיה והוד־לבושה.

– אותו הרגש, שאתּ מדברת בו, לא יוכל להשתנות בי, ואתּ יודעת זאת, אך אני מבקש מאתך, שלא תסעי אל התיאטרון, אני מתחנן אליך, – הוסיף לדבר אליה צרפתית ובלשון רבות בקול תחנונים וחבה, אך בעינים מחֻסרות־חבה.

והיא לא שמעה את דבריו, אך ראתה את מבטו הקר ותען ברֹגז:

– ואני מבקשת מאתך להגיד לי, על שום מה אין לי לנסוע.

– על כי הדבר הזה יכול לגרום לך מה… – הוא התחיל לגמגם וישתוק.

– אינני מבינה דבר. יַשבִין לא יבוא לידי בזיון, והנסיכה וַרוַרה לא נופלת היא מעלמות אחרות. גם הנה היא באה.

לג

זו הפעם הראשונה הקפיד ורונסקי וכמעט קצף על אנה על כי מאנה להבין את מצבה. ורגזו הלך וגדל על כי לא יכול להגיד לה כראוי, מה חרי־האף הזה. אלו בא להגיד לה בפֵרוש את אשר בלבבו, אזי הֻצרך לאמֹר לה:

– אם תבואי בלבושך זה ובחברת בת־הנסיכים המפֻרסמת הזאת אל התיאטרון, הרי אתּ לא רק מודה בפומבי, כי אשה אובדת אתּ, כי־אם גם מקַדשת מלחמה על כל הצבור, או פורשת מן הצבור לעולם.

הוא לא יכול לאמר לה זאת. “אבל איך לא תבין זאת מדעתה, ומה זה היה לה?” דבר אל לבו וַיַּרְגֵּש, כי כבודה הולך וחסר בעיניו, ובאותה שעה הוא מרבה להכיר, מה רב יפיה.

בפנים נזעמים שב אל חדרו וישב אצל יַשבִין, וישבִין שתה קוֹניַק מהול במי־סֶלְטֶר, ורגליו הארֻכּות פשוטות ומונחות על אחד הכסאות; ויצו ורונסקי, ויביאו גם לו קוֹניַק כזה.

– הנך מדבר ב“מוֹגוּצִ’י”, סוסו של לַנְקוֹבְסְקִי, אכן סוס טוב הוא, ואני איעצך לקנותו, – אמר יַשׁבִין אחרי ראותו, כי חברו סר וזעף, – אמנם אחורָיו תלוּים לו קצת, אך רגליו וראשו טובים מאד, אין טוב לך ממנו.

– אני חושב לקנוֹתו, – ענה ורונסקי.

השיחה על־דבר הסוס העסיקה אותו, אך את אנה לא שכח אפילו רגע אחד ושלא בכַונה הקשיב לכל קול־צעדה, שעלה מן הפרוזדור, והביט לרגעים אל השעון שעל הקמין.

– אנה ארקַדייבנה צותה להודיע, כי נסעה אל התיאטרון.

יַשׁבִין יצק עוד כוס קוניַק אל מי־הסֶלטֶר הרותחים ויֵשׁתּ ויקם וירכֹּס את מעילו.

– הלא נסע עתה גם אנחנו? – אמר בצחוק קל ומסֻתּר תחת שפמו והראה בו בצחוק זה, שהוא יודע על מה רוֹגֵז ורונסקי, אלא שאין שֹׁרש דבַר רגזו חשוב בעיניו.

– אני לא אסע, – ענה ורונסקי בזעפו.

– ואני צריך לנסוע, אני הבטחתי. שלום לך אפוא. אבל יכול תוכל לבוא אל הכסאות, את כסאו של קרַסינסקי קח לך, – הוסיף ישבִין בצאתו.

– לא, כי עֵסק לי בערב הזה.

“אשה נשואה משא כבד לבעלה, ושאינה נשואה משא כבד יותר”, אמר יַשׁבִין בלבו בצאתו מבית־המלון.

כשנשאר ורונסקי לבדו, קם מעל הכסא והתחיל מהלך בחדר.

“איזו תקופה היא? האַבּוֹנִימֶנְט הרביעי… יֶגוֹר ואשתו שם, ובודאי גם אמֵנו שם. כל העיר שם. עתה נכנסה אנה ותסר את אדרתה הקצרה ותשב בראש התא בתוך חבורתה. טוּשקֶביץ', יַשׁבִין והעלמה וַרוַרה” – כן שִׁוה לנגדו את המראה… “ואני למה אתחמק? כלום אני מתירא או כלום הפקדתי את טוּשקֶביץ' להיות לה למחסה? על־כל־פנים גנאי הוא לי, הדבר מגֻנה ומכֹער… ולמה זה תביאני במבוכה כזאת?” אמר וינופף ידו.

בתנועת־ידו זאת פגע בשלחן הקטן, אשר עמדו עליו מי־הסֶלטֶר ובקבוק הקוניַק, ועוד מעט ודחה אותו; אך בחפצו לאחוז בו הפּילוֹ בלא צדיה, וידחף ברגלו בזעף את השלחן ויצלצל.

– אם חפץ אתה לעבוד לי, – אמר אל משרתו המיֻחד לו, – זכור את המוטל עליך, ולא יהי עוד כדבר הזה. עליך לפַנות.

המשרת ידע בעצמו, כי הוא נקי, ויאמר להצטדק, אך בשומו עינו על אדוניו הכיר בו, כי אין טוב לו משתיקה ויכרע על היריעה ויחל לאסוף את הכוסות ואת הבקבוקים, השלמים עם השבורים.

– לא עליך המלאכה הזאת, שלַח הנה את מי שעבודתו בכך, ועתה הכן לי את הפ­­­ֿרַק.

ורונסקי נכנס לתיאטרון בשמונה שעות וחצי. מהלך המחזה היה באותה שעה בכל תקפו. המשרת הזקן אשר על דלתות התאים הסיר מעל ורונסקי את אדרתו, וכאשר הכּירוֹ קרא לו “הוד־נסיכות” ויאמר לו, כי אין לו לקחת נוּמר לאדרתו, כי עליו אך לקרֹא “פיאודור” ודי לו. במסדרון המלא אור לא נמצא איש חוץ מאשר על דלתות הַתָּאִים ושני משרתים שומרים, שהחזיקו אדרות בידיהם והטו אזניהם אל דלת אחת. מבעד הדלת ההיא, שלא נסגרה כל־צרכה, נשמעו המנגינות המקֻטעות, שנִגנה המקהלה בכל הזהירות הראויה לדבר, וקול אשה אחת, קול דברים ברורים בזמרה ברורה. הדלת נפתחה, ואשר על הדלתות קפץ ועבר בפתח, ובעברו הגיע לאזני ורונסקי חרוז הזמרה, שהיה קרוב לסופו, וישתומם על הקול הנפלא, אך הדלת חזרה ונסגרה כהרף־עין ולא יכול ורונסקי לשמוע את סוף החרוז בסיומה של המזמרת, אך על־פי רעם המחיאות, שנשמע מבפנים לדלת, הבין, שנגמר הסיום המיֻחד לה. כשנכנס לטרקלין המלא אור־גַּז של מנורות ופַנסים שונים, עוד לא פסק רעש המחיאות. על הבמה התנוססה המזמרת בכתפיה החשופות ובעדיי האבנים היקרות ותאסוף בקִדות ובבת־צחוק את צרורות הפרחים, אשר עפו אליה בלי סדרים לפנים ממסגרת הבימה, והטֶנוֹר החזיק בזרועה לעזֹר לה בעבודה זאת, ותגש אל אדון אחד, בעל שער נוצץ מרֹב משחה ומחֻלק לשני חצאים, אשר פשט את ידיו הארכּות בעד מסגרת הבימה ויושט לה מין תשורה, – וכל הקהל, יושבי מטה עם יושבי מעלה, בעלי הכסאות והתאים יחדו, המו וידחקו זה את זה אל מול הבימה וַיִּצְוְחוּ וימחאו כף, ומנַצח־המקהלה עזר ממקום־עמדתו במסירת התשורות ואגב־אורחא תקן את עניבת צוארו הלבנה. ורונסקי נכנס לבין טורי הכסאות בַּתָּוֶך והתחיל פונה כֹה וכֹה. בערב הזה כִוֵּן לבו פחות מבכל פעם אחרת להתבונן בכל הדברים המצוּים במקום הזה, שנודעו לו למדי מכבר: בבימה, בשאון הרב ובכל קהל הרואים השונים שבתיאטרון המלא מפה אל פה, בקהל הידוע לו בכללו, שלא היה עשוי למשוך את לבבו.

כבכל פעם נמצאו בתאים גם בערב הזה איזו נשים, שאופיצרים ישבו מאחריהן; איזו נשים משֻׁנות, מעילי־שרד ומעילים של בעלי־בתים, המון לבושי בגדים צוֹאים בדיוטה העליונה, ואך כארבעים בכל הקהל הגדול הזה נחשבו בעיניו לאנשים ונשים ממש. אל חבורת היחידים האלה שׂם לבו מיד ועמהן בא במשא־ומתן.

המערכה נגמרה בשעת כניסתו, ועל־כן לא נכנס לתא אָחיו, כי־אם הלך ובא לו עד השורה הראשונה ויעמוד אצל הבימה עם סֶרְפּוּחוֹבְסְקוֹי, כי ידידו זה ראה אותו מרחוק ויקרא לו בפנים שוחקים על־ידי דפיקה בעקֵב־נעלו על כֹתל־הבימה.

את אנה עוד לא ראה ורונסקי, בכַונה השעה עיניו מהביט אל העבר אשר תָּאָהּ בו, ואת העבר הזה ידע על־פי מבטי העינים המכֻוָּנות אליה. בזהירות פנה כה וכה, אך לא אותה בקש בעיניו; בהיותו נכון לכל פגע רע רצה לדעת, אם אין שם אלֶקסי אלכסנדרוביץ‘. לטוב לו לא נמצא אלֶקסי אלכסנדרוביץ’ בערב ההוא בתיאטרון.

– אך מעט נשאר בך מדרכי איש־צבא, – אמר אליו סֶרפּוּחוֹבסקוֹי. – מראיך מראה דיפלומַט, אָמָן או כיוצא בזה. – כן הוא, בשובי הביתה מהרתי ושמתי עלי פרַק, – ענה ורונסקי בבת־צחוק ויוצא במתינות את הבִּינוֹקל מכיסו.

– בדבר הזה אני מקנא בך, זאת לא אוכל כַּחד. אני בשובי מחוץ־לארץ לובש מיד את אלה – הוא נגע בכִתְפוֹתיו – ובאותו רגע אני מתגעגע על החֹפש.

סֶרפּוּחובסקוי כבר נואש מורונסקי להעלותו למדרגה צבאית גבוהה, אך עם־זה לא זז מלחַבּבו, והפעם הסביר פניו אליו ביותר.

– צר לי, כי אחרת לבוא עד שנגמרה המערכה הראשונה, – אמר סֶרפּוּחובסקוי.

ורונסקי שמע את דבריו באחת מאזניו ויעבר את הבּינוֹקל מתאי הדיוטה התחתונה אל התאים השניים ויסתכל בהם. אצל אשה, שמין מצנפת טורקית על ראשה, וקֵרֵחַ זקן, אשר הניע עפעפיו בזעם לעיני ורונסקי, שהטה את הבִּינוֹקל הנה והנה, ראה פתאם את ראש אנה, המעֻטר בסלסלות מרֻקמות והנפלא ביפיו הטבעי, נשקף בגֵאות ובצחוק על שפתים. היא ישבה בתא החמישי שבדיוטה התחתונה במרחק עשרה צעדים ממנו. אצל המעקה ישבה ותדבר עם יַשְׁבִין בפנים מוּסַבּים קצת לאחור. מצב ראשה על כתפיה הרחבות והיפות וברַק עיניה וכל קלסתר פניה, בָּרָק שהתעוררות פנימית והתאפקות נשקפות מתוכו יחד, הזכירו לו את מראיה בשעה שנזדמנה לפניו בפעם הראשונה בנשף־המחול במוסקבה, כי כן היה מראיה בנשף ההוא בלי כל־שנוי. אך הפעם העיר בו יפי־מראיה רגש אחר לגמרי. באהבתו לה לא היה עוד כל דבַר־סתר, ועל־כן מצא הפעם ביפיה, אשר משך את לבו עוד יותר מבראשונה, גם דרך גנאי לו. היא לא הביטה אל המקום אשר עמד בו, אבל הוא הכיר בה, שכבר הספיקה לראותו.

כאשר כונן שנית את הבִּינוֹקל אל העבר ההוא, ראה, כי הנסיכית וַרוַרה אדֻמה ביותר וצוחקת צחוק משֻׁנה ומביטה לרגעים אל התא הסמוך לה, ואנה מתופפת במניפתה המקֻפּלת על הקטיפה האדֻמה, המהֻדקה על המעקה, ומביטה אל אחד המקומות, אך אינה רואה ואינה רוצה לראות את אשר בתא הסמוך לה. ופני יַשְׁבִין, שישב מאחריה, הביעו מה שהֻבּע עליהם בשעה שהפסיד במִשׂחק. בזעף גלוי משך עמק עמֹק לתוך פיו את קצה שפמו השמאלי והביט באיבה אל התא ההוא.

ובתא ההוא ישבו קַרטַסוֹב ואשתו. ורונסקי ידע אותם, וגם ידע, כי מקֹרבים היו הם ואַנה. אשת קַרטַסוב, אשה קטנה ורזה, עמדה בתאהּ, וגבה מֻפנה אֶל אנה, ותלבש את האדרת, אשר הגיש לה אישהּ. פניה היו חורים ומלאים זעם, ונראה, כי היא מדברת בלב נסער. וקַרטַסוב קרֵחַ ובריא־בשר, הביט לרגעים אל אנה והתאמץ להרגיע את אשתו. כאשר יצאה אשתו משם, התמהמה זמן רב וחפשׂ בעיניו את אנה, ונראה, שרצה להשתחוות לה בצאתו. אך אנה עשתה עצמה, לפי מה שנראה בבֵרור, כאלו לא ראתה אותו, ובפנים מוסַבּים לאחור דברה עם יַשׁבִין, אשר כפף אליה את ראשו המגֻלה; ויֵצא קַרטַסוב משם בלי קִדה, והתא נשאר ריק.

ורונסקי לא הבין בפרטות, מה נהיה בין הקַרטַסובים ובין אנה, אך הבין בכלל, כי נהיה דבר שהוא קלון לאנה. זאת הבין על־פי מראה עיניו וביותר על־פי פני אנה, אשר הכיר בהם, כי היא אוספת שארית כחה להתנהג במנוחה, כפי מה שגמרה בלבה. אף אמנם עלתה בידה להיות שוקטת למראה־עין. מי שלא ידע אותה ואת חבורתה ולא שמע את כל דברי ההשתתפות והזעם והתמיהה, שדברו בה הנשים על כי ערבה את לבבה להֵרָאות בצבור בפומבי ביפיה ובתלבשתה זאת, העשויות למשוך את העינים עליה ביותר, התענג על מנוחתה ועל יפיה של אשה זו ולא עלתה על דעתו, שמצבה על־פי רגשותיה הוא כמצב איש מֻצג אצל עמוד־הקלון.

מדעתו בבֵרור, כי קרה מקרה רע, ומבלי דעתו את פרטי הדבר, נסער לבבו מאד, וילך אל תא אחיו, כי קוה, שיוָּדע לו שם מעט על־אודות הדבר הרע הזה. בכַונה בחר לו ללכת שמה דרך המעבר אשר מנגד לתאה של אנה, אך פגש בצאתו מן הטרקלין את ראש־הגדוד, שעבד בו, וראה אותו מדבר עם שנים ממכיריו. בהזדמנו לפניהם שמע את שם הקרֵינינים יוצא מפי אחד מהם וגם ראה, כי ראש־הגדוד מהר לקרֹא לו בשמו בקול רם, בשימו עינו דרך אזהרה על המדברים עמו.

– אה, ורונסקי! מתי תבוא אל גדודנו? אין אנו יכולים לתתך להפרד מאתנו בלי משתה. קרוב אתה אלינו מכל חברינו – אמר ראש־הגדוד.

– לא אספיק, צר לי מאד, נחכה־נא עד שנזדמן שנית, – אמר ורונסקי ויעל במרוצה אל תא אחיו.

הגרפינה הזקנה, אם ורונסקי, המצֻינת בתלתלים, שמראיהם כעין הפֶּלֶד, היתה באותה שעה בתא אחיו; ואשת אחיו והעלמה הנסיכית סוֹרוֹקִינה פגעו בו במסדרון הדיוטה השניה.

וַריה, אשת אחיו, הביאה את סוֹרוֹקינה אל הגרפינה, ואחרי־כן נתנה ידה לגיסה ובלי הקדמות מיֻתּרות החלה לדבר עמו במה שהעסיק אותו. היא היתה מלאה רֹגז במדה שלא ראה בה אלא לעתים רחוקות.

– אני אומרת, כי רע ונתעב הוא המעשה אשר עשתה מַדַּם קַרטַסובה, לא היתה לה כל רשות לעשות כן. מַדַּם קרֵינינה… – החלה וריה.

– אבל מה זאת? אינני יודע.

– האמנם לא שמעת?

– הלא תביני, כי אני אהיה אחרון לשומעים זאת.

– וכי יש לך בעולם בריה רעה מזו, מקַרטַסובה?

– אבל מה עשתה?

– אישי ספּר לי… היא עלבה את קרֵינינה. אישהּ התחיל מדבר עם קרֵינינה בעד התא ותָּרֶב עמו קַרטַסובה בחרפות ובגדופים. יש אומרים, כי הוציאה דבר מגֻנה מפיה בקול רם ותצא מן התא.

– גרַף, אמך קוראה לך, – אמרה סוֹרוֹקינה ותשקף אליו בעד פתח התּא.

– אני מחכה לך זה־כמה, – אמרה אליו אמו. – אין לראותך בימים האחרונים.

ורונסקי ראה, כי אמו איננה יכולה להתאפק מִחַיֵּךְ מתוך שמחה.

– שלום לך, אמי. הלא אליך הלכתי, – אמר לה בלי חבה יתרה.

– ולמה לא תלך לקדם פני מַדַּם קרֵינינה? – אמרה אמו צרפתית, כאשר נטתה העלמה סוֹרוֹקינה הצדה. – הנה היא מעוררת שאון. היא מְשַׁכַּחַת את פַּטִּי.

– הלא בקשתי מאתך, אמי, שלא תדברי עמי בזה, – אמר בפנים נזעמים.

– אני אומרת מה שהכֹּל אומרים.

ורונסקי לא השיב לה דבר, אך אמר מלים אחדות אל העלמה סוֹרוֹקינה ויצא, ובפתח פגש את אחיו.

– אה, אלֶקסי! – קרא אחיו. – מה רב התועבה הזאת. אך שוטה היא ולא יותר… הנה אמרתי ללכת אליה עתה. נלכה־נא יחדו.

ורונסקי לא הטה אזנו לדבריו, ובצעדים מהירים ירד במעלות. הוא הבין, כי עליו לעשות דבר, אך לא ידע מה עליו לעשות. לבו נסער מכעס עליה, על כי הביאה את עצמה עמו יחד במבוכה גדולה כזאת, וגם מחמלה עליה בגלל מכאוביה, כי רבו מאד, וירד וישם פניו אל תאהּ של אנה. שם עמד סְטְרֶמוֹב וידבר עמה.

– תַּמו טֶנּוֹרים מן הארץ, – אמר סטרֶמוב. – לא יֵרָאו ולא ימָצאו.

ורונסקי גחן לפניה ויתן שלום לסטרֶמוב.

– כמדֻמה לי, כי אחרת לבוא ולא שמעת את הָאַרִיָּה הנפלאה, – אמרה אנה אל ורונסקי ותשם עיניה עליו, כפי שנדמה לו, בלעג.

– אינני מן הבקיאים בזה, – אמר ויבט אליה בקפֵדה.

– כמוך כנסיך יַשבִין, – אמרה בבת־צחוק, – הוא אומר כי פַטי מרימה קולה יותר מהראוי.

– תודה לך, – אמרה, בקבלה בידה הקטנה הנתונה בנעל ארֻכּה את ההודעה, אשר הרים ורונסקי בעדה מן הארץ, ופתאם נזדעזעו פניה היפים, ותקם ותלך אל ירכתי התא.

בתחלת המערכה השניה ראה ורונסקי, כי תאה ריק, ויצא מן התיאטרון, – ובזה העיר עליו לחישת־תלונה בקרב הנאספים, אשר לשמע קולות המנגנים השתתקו כֻלם כאיש אחד – ויסע לביתו.

אַנה כבר היתה במעונה. כשנכנס ורונסקי אצלה מצא אותה במלבושיה, אשר היו עליה בתיאטרון. היא ישבה על הכסא הראשון, אשר עמד אצל הקיר, ועיניה הביטו נִכחה. כבואו שָׂמה עינה עליו ומיד חזרה וישבה כבראשונה.

– אַנה, פנה אליה ורונסקי.

– אתה, אתה האשֵׁם בכל זה! – גערה בו בקול, שדמעות יגון וכעס נשמעו בו, ותקם מעל הכסא.

– הלא בקשתי ממך, הלא התחננתי אליך, כי לא תסעי, כי ידעתי, כי קשה יהי לך…

– קשה! – נתנה עליו בקולה. – איֹם ונורא! כל ימי חיי לא אשכח זאת. היא אמרה, כי חרפה היא לשבת אתי בשורה אחת.

– דברי אשה פתַיה הם, – אמר ורונסקי, – אך למה היה לך להעמיד את עצמך בסכנה זאת, לתת פתחון־פה…

– שנאתי את מנוחתך זאת. לא היה לך להביאני לידי־כך. אִלו אהבת אותי…

– אַנה! מה ענין אהבתי לכאן?

– אִלו אהבת אותי, כמו שאני אוהבת אותך, אִלו התענית בכל אשר התעניתי אני… – אמרה ותבט אליו בפנים מביעים יראה ופחד.

הוא השתתף בצערה, אבל גם חרה לו עליה, ויבטיחה, כי הוא אוהב אותה, כי ראה, שלפי־שעה לא יוכל להרגיעה אלא בזה לבד, ולא הוציא על שפתיו כל דבר־תוכחה, אך בלבו לא חדל להתרעם עליה.

ואת הבטחותיו אלה, הבטחות האהבה, שהיו בזויות בעיניו, באשר הן שגורות בכל פה, ולבו הכהו בהוציאו אותן בשפתיו, שתתה בצמא וירוח לה מעט מעט. ממחרת כבר עשו שלום גמור ביניהם ויסעו אל הכפר.

חלק ששי    🔗

א

דַריה אלכסנדרובה ישבה עם ילדיה בקיץ ההוא בכפר פּוֹקְרוֹבְסְקוֹיֶה בבית אחותה קיטי אשת לֶוין. בית־אחוזתה של דַריה בעצמה היה כמעט לחֻרבּה, ועל־כן הטו לֶוין ואשתו את לבבה לבלות את ימי- הקיץ אצלם. סטֶפַן ארקַדייביץ' הסכים בכל לבו לעצה הזאת ואמר, כי צר לו מאד, על כי פקודת משמרתו איננה מניחה לו לשבת בכפר בקיץ עם בני־ביתו יחד, מה שהיה חושב לו לאֹשר גדול שאין כמוהו, ויהי הוא יושב במוסקבה ובא אך לפעמים, ליום או ליומַים, אל הכפר. מלבד האוֹבְּלוֹנסקים עם ילדיהם ומורתם, התאכסנה בקיץ ההוא בבית לֶוין גם הנסיכה הזקנה, כי חשבה לה לחובה להשגיח על בתה זו, שאין לה נסיון עוד, בשעה שהיא ב“מצב כזה”. גם וַרינקה, ידידתה של קיטי, שהתוַדעה לה בחוץ־לארץ, הקימה את הבטחתה – לבוא אליה, כאשר תהיה קיטי לאיש – ותתאכסן אצלה. כל אלה היו קרובים ואוהבים לאשת לֶוין. והוא אמנם אהב את כֻּלם, אך עם זה הצטער קצת על עולמו המיֻחד וסדריו המיֻחדים, ההולכים ונדחים מפני רבוי זה של “היסוד השצֶ’רבֵּצקי”. מקרוביו נתארח אצלו בקיץ ההוא סֶרגֵי איבָנוֹביץ' אבל גם הוא היה לא לֶוִיני במנהגו, כי אם קוֹזְנִישֶבִי ויהי הרוח הלֶויני בטל במעוּטו.

בבית לֶוין, שהיה שומם זה ימים כבירים, נאספו דירים רבים כל־כך, שכמעט כל חדריו נוֹשָבו וכמעט בכל יום הֻזקקה הנסיכה הזקנה למנות את בני־הבית, בשבתה אל השֻׁלחן הערוך, ולהושיב בדד את השלשה־עשר שבהם, אם נכד אם נכדה, אל שֻלחן קטן. וקיטי, שעסקה בשקידה בהנהגת הבית, הֻצרכה לטפל הרבה בעבודתה זאת, לקנות תרנגֹלות־ביתיות, תרנגֹלות־הֹדיות ובני־אוָּז, שנאכלו בביתה בימים ההם במספר רב מאד, דֵי שבר רעבונם, רעבון ימי־קיץ, של האורחים והילדים.

כל אנשי הבית ישבו ואכלו את לחם־הצהרים. בני דוֹלי נועצו עם מורתם ועם וַרניקה על־דבר המקום, אשר ילכו שמה לאסוף פטריות. סֶרגי איבַנוביץ, אשר כל האורחים כבדוהו והעריצוהו לבלי חֹק בגלל חכמתו ורֹב מדעיו, התערב גם הוא בשיחת הילדים על־דבר הפטריות, ותהי זאת לפלא בעיני כֻלם.

– קחו־נא גם אותי אתכם. אוהב אני מאד לאסוף פטריות,- אמר והביט אל וַריִנקה ותתאדם, וקיטי ודוֹלי הביטו אשה אל אחותה הבטה קצרה ומֶרגשת. בהצעה זו, שהציע סֶרגי איבַנוביץ המלֻמד והחכם ללכת עם וַרינקה לאסוף פטריות, מצאה קיטי ראיה להשערות אחדות, אשר העסיקוה הרבה בימים האחרונים. כדי שלא יכירו בה, מהרה להכנס בדברים עם אמה. אחרי הלחם ישב סֶרגי איבָנוביץ לשתות את כוס־הקהוה שלו בחדר־האורחים אצל החלון ויוסף לדבר עם אָחיו בענין, אשר שָׂחו בו קֹדם לזה, ומדי דבּרו הביט לרגעים אל הפתח, אשר הֻצרכו הילדים, הנכונים לאסוף פטריות, לצאת בו. לֶוין ישב אל החלון על־יד אחיו.

וקיטי עמדה על־יד אישה, ונראה בבֵרור, שהיא מחכה לגמר שיחה זו, שלא שׂמה אליה לב, בחפצה לאמֹר לו דבר.

– בדברים הרבה נשתנית אחרי נשואיך, ולטוב נשתנית, - אמר סֶרגי איבַנוביץ' ויפן בצחוק קל אל קיטי, ונראָה מזה, שלא העסיקה אותו הרבה שיחה זו שהתחיל בה, - אך לא סרת מדרכך להביא ראיות בתאות־נפש לדעות זרות ומשֻנות.

– קַטְיה, לא טוב לך לעמוֹד, - אמר אליה אישה וַיַגֵש לה כסא ויבט אליה הבטה מָרגשת.

– אולם לא אוכל עוד להתערב – הוסיף סֶרגי איבַנוביץ', בראותו את הילדים, שרצו ויצאו בפתח הסמוך לו.

בראש כֻּלם כִּרכרה ויצאה טַניה באנפילאותיה המתוחות על רגליה ותנפנף בסַלָה ובכובעו של סֶרגי איבַנוביץ', אשר החזיקה בידה, ופניה מוסַבּים הצדה, ותרץ אליו ביד רמה.

בגשתה אליו ברוח גבורה כזאת, הגישה לו את כובעו בעינים נוצצות, - ועיניה דמוּ מאד לעיני אביה היפות – ובבת־צחוק רכה ופחדנית, מכוֶּנת לכפר פניו על אותה חֻצפה, רמזה לו, שהיא רוצה לשים את הכובע על ראשו.

– וַרינקה מחכה, - אמרה ותשם בזהירות את כובעו על ראשו, אחרי ראותה על־פי בת־צחוקו, שהוא מתיר לה לעשות כן.

וַרינקה עמדה בפתח ושמלה מכֻרכמת של צמר־גפן דק עליה ומטפחת לבנה על ראשה.

– הנני, הנני, וַרוַרה אנדרֵייֶבה, - אמר סֶרגי איבנוביץ', בגמרו לשתות את כוס־הקהוה שלו, וימשמש בכיסיו לראות, אם מטפחתו ונרתיק סיגרותיו אתוֹ.

– מה נעימה היא וַרינקה רעוּתי! האין זאת? – אמרה קיטי אל אישה, כמעט שקם סֶרגי איבַנוביץ מעל כסאו, ונתכַּונה, לפי מה שנראה בבֵרור, שיגיעו דבריה לאזניו של זה. – ומה יפה היא, מה יפה ואצילה! וַרינקה! – קראה קיטי אליה. – הלא אל יער בית־הרֵחים אתם הולכים? גם אנחנו נבוא שמה אליכם.

– שוכחת את לגמרי את מצבך, קיטי, - אמרה הנסיכה הזקנה ותצא בחפזון בפתח. – אסור לך לצעוק בקול רם כזה.

וַרינקה שמעה את קולה של קיטי ואת תוכחת אמה ותמהר ותגש אל קיטי ברגלים קלות. תנועותיה המהירות ואדמימוּת פניה המלאים חיים העידו בה יחד, כי יש בה איזו התעוֹררות שאינה מצויה. קיטי ידעה, התעוררות זו מה היא, ועל־כן התבוננה ברעותה זאת בשׂום־לב. ובקראה עתה אליה לא נתכַּונה אלא לבַרְכה בלבה למקרה הגדול, שהיה עתיד לקרותה, על־פי דעתה של קיטי, ביום ההוא אחרי הצהרים ביער.

– וַרינקה, לאֹשר גדול אחשב לי, אם יקרה דבר אחד, - לחשה לה קיטי בנשקה לה.

– ואתה תלך עמנו? – שאלה וַרינקה את לֶוין במבוכתה ועשתה את עצמה כאלו לא שמעה מה שאמה לה קיטי.

– הלוך אלך, אבל רק עד הגֹרן, ושם אשָׁאר.

– חדל־נא, מה לך שם? – אמרה קיטי.

– עלי לראות את העגלות החדשות ולספור את העמָרים – אמר לֶוין; ואיפה תהיי אתּ?

– על הגבעה.

ב

על הגבעה נאספו כל נשי הבית. הן אהבו לשבת שם בכל יום אחרי־הצהרים, אך ביום ההוא היה להן גם שם עסק מיֻחד: מלבד תפירת הכֻתּנוֹת וסריגת החִתּוּלים בעד הילד העתיד לבוא לעולם, שהיו עבודות משֻׁתּפוֹת לכֻלן, עסקו שם ביום ההוא ברקיחת גרגרים בלי תערֹבת מים, וזה היה שלא כמנהגה של אגַפיה מיכַאילוֹבנה. קיטי התקינה, שירקחו כך; מבית־אמה הביאה את השיטה החדשה הזאת. בראשונה נמסרה המלאכה הזאת לאגַפיה מיכַאילוֹבנה, אך היא סרה מן הדרך אשר צווּהָ, ותתן מים בגרגרי־הגִנה ¹⁷ובגרגרי־האדמה באמרה, שאי־אפשר בלאו־הכי, כי כלל היה בידה, שכל מה שנהגו בבית לֶוין מכבר אך טוב הוא ולא רע; אך הדבר נגלה, וגרגרי־השָני נרקחו בפומבי, להוכיח במופת לאגַפיה מיכַאילובנה, שהמרקחת תעלה יפה גם בלי מים.

אגפיה מיכאילובנה עמדה, פניה מסֻמקים מחֹם ומלאים עצב ושערה סבוך, ותנענע ותסובב בידיה הצנומות, החשׂוּפות עד מרפקיהן,

את הקערה העשויה לדבר על מחתת־הגחלים, ותבט בזעף אל גרגרי־השני, ובכל נפשה אִוְתָה שיקפאו ולא יֵרָחו. והנסיכה הבינה, שמן הדין הוא, שתהי כל חמתה של אגַפיה מיכאילובנה מכֻוֶּנת לה, באשר היא היתה היועצת הראשית בעניני הרקיחה, ותתאמץ להֵרָאוֹת כטרודה ברעיונות וכאלו לא תשים לב אל הגרגרים, ותדבר בענינים אחרים, אך עם זה הביטה לרגעים אל המַחתה.

– אני קונה בעצמי לנערות בּגדי ארג זָל, - אמרה הנסיכה למלא את דברי השיחה, שהחלו קֹדם לזה. – האם לא טוב להסיר עתה את הזוהמה, יקירתי? – הוסיפה בפנותה אל אגפיה מיכאילובנה. – אין צֹרך לך כלל לעשות זאת בעצמך, גם חם שם מאד, - אמרה אל קיטי.

– אני אעשה זאת, - אמרה דוֹלי ותקם וַתַּעֲבֵר בזהירות את הכף על הסֻכָּר המעלה קצף ותדפוק בכף לפעמים, להסיר מעליה את הדבר בה, על הקערה הקטנה, שכבר נמצאו בה קָרִטֵי זוהמה בעלי צבעים שונים, צהֻבּים־וְרֻדים, ונוטפים נטפי עסיס אדֹם כדם. “ומה מאד יחושו ללקק זאת בשעת שתית הטֵה!” אמרה הזקנה בלבה על נכדיה, בזכרה, שגם היא בילדותה תמהה על הגדולים, שאינם אוכלים מן הטוב והמשֻׁבּח, מִּקָּרטי הזוהמה של המרקחות.

– סְטֵיבה אומר, כי מוטב הרבה לתת מעות, - הוסיפה דוֹלי בין כה לדון בענין השיחה, שמשכה את לבן, בשאלת מתנות למשרתות, - אבל…

– כלום אפשר במעות! – קראו הזקנה וקיטי כאחת. – לא מתנות־כסף יקרות בעיניהן.

– הנה אני קניתי, למשל, בשנה שעברה למטרונה סֶמיוֹנובנה שלנו ארג פולין, או כמין פּוֹפְּלִין, - אמרה הזקנה.

– אני זוכרת, שביום־השֵׁם שלך לבשה זאת.

– ציור נעים עליו, פשוט ויפה גם יחד. לעצמי חפצתי לעשות שמלה כזאת, אִלו לא נתתי לה ממין זה. דומה היא קצת לשמלת וַרינקה. כל־כך יפה וַזַל.

– עתה, כמדֻמה לי, דַי, - אמרה דוֹלי בּהורידה את העסיס מעל הכף.

– כשהוא נוטף בדמות עגילים הוא רקוּח על־צרכו. רִקחוּ־נא, אגַפיה מִכאילובנה, עוד מעט.

– הוי זבובים זבובים! – קראה אגַפיה מיכאילובנה בזעם. – כן יהיה, לא ישֻׁנה עוד, - הוסיפה.

– מה נעים הוא, אל־נא תַבְהֵלנה אותו! – אמרה קיטי פתאם בראותה אנקוֹר אחד, אשר ישב על המעקה ויאחז בעֻקצו של גרגר־שָׁני ויסובבהו וינקר בו.

– כן הוא, אבל התרחקי־נא מן המַחתּה, - אמרה אמהּ.

– על0אודות וַרינקה. – אמרה קיטי צרפתית, כי כן דברו בכלן השעה ההיא צרפתית, לבלתי תשמע אגפיה מיכאילובנה. – דעי לך, אמי, כי היום אני מחכה לגמַר הדבר. הלא תביני, לאיזה דבר. מה טוב יהיה, אם יגָמר.

– אבל שדכנית נפלאה אתּ! – אמרה דוֹלי. – מה זהירה וזריזה היא בּשדכנותה.

– אבל אמרי־נא, אמי, מה דעתך? – אמרה קיטי.

– מה אֹמר? הוא (בזה נתכַּונה לסֶרגי איבנוֹביץ') יכול בכל עת לזכות בשדוך המעֻלה שברוסיה; עתה לא צעיר הוא עוד, אך אני יודעת, כי גם עתה היו רבות נכונות להיות לו… אמנם עלמה טובה היא מאד, אבל הוא יכול…

– לא, ביני־נא, אמי, מדוע אין טוב מזה לא לו ולא לה. ראשונה – היא נחמדה, - אמרה קיטי וַתָּכָף אצבע אחת.

– היא מוצאת חן בעיניו מאד, זה אמת, - סִיְעה לה דוֹלי.

– והשנית מצבו איתן כל־כך בצבור, שאינו צריך כלל לא לנכסיה ולא לכבודה הצבורי של האשה, אשר יקח לו. רק אשה טובה יפה ורודפת מנוחה דרושה לו.

– אכן זו היא אשה, שאפשר למצֹא מנוחה אִתּה, - סִיְעה לה דוֹלי שנית.

– והשלישית, צריך שתאהבהו, וגם בזה אין מחסור… כלומר, כך יהי יפה להם מאד!… הנה אני מחכה, שיבואו מן היער והכל יגַמר. על־פי עיניהם אכיר ואדע מיד. מאד אשמח, אם יהי כן! מה דעתך, דולי?

– אך אתּ אל תתרגשי. לא טוב לך להתרגש, - אמרה אמה.

– אינני מתרגשת אמי; אבל נראה לי, כי היום ישתדך.

– אכן נפלאה היא השתדכות גבר אל אשה בכל אֹפן ובכל זמן… הדבר דומה לגדר נפרצת פתאם לעינינו, - אמרה דולי בבת־צחוק מתוך הרהורים ומתוך זכר השתדכותו של סטֶפַּן ארקַדייביץ' אליה.

– אמא, כיצד השתדך אבּא אליך? – שאלה קיטי פתאם.

– כל מקרה שאינו מצוי לא קרנו, פשוט היה הדבר מאד, - ענתה הזקנה. אבל כל פניה נהרו לזכרה זה.

– אבל כיצד? האהבת אותו, בטרם נִתְּנָה לכם רשות לדַבּר.

קיטי מצאה עֹנג מיֻחד ביכלתה לדבר עם אמה, כדבּר אשה עם רעותה, בשאלות האלה, החשובות ביותר בחיי אשה.

– מובן מאליו, שאהב אותי; הוא היה נוסע אלינו אל הכפר.

– אבל כיצד בא הדבר לידי גמר, אמא?

– וכי תעלה על דעתך, שאתם מצאתם דרך חדשה בענין זה? מה שהיה הוא שיהיה: הדבר נגמר על־ידי מבטי־עינים ובנות־צחוק…

– מה נכונו דבריך אלה, אמי! אמנם כן הוא, במבטי־עינים ובבנות־צחוק, - סיעה לה דולי.

– אך איזו מלים אמר?

– ואיזו מלים אמר לך קוֹסטא?

– הוא כתב בקרטון. נפלא היה המעשה הזה… עתה נדמה לי, שעברו אחריו ימים כבירים אין־חקר, - אמרה קיטי.

ושלשתן עצרו במלים והתחילו מהרהרות בענין אחד. קיטי הפריעה ראשונה את השתיקה הזאת. כל דברי החֹרף האחרון שלפני נשואיה אלו על לבה יחד עם נטיתה אחרי ורוֹנסקי.

– המגרעת האחת היא… אהבתה הקודמת של וַרינקה, - אמרה קיטי, כי נזכרה בזו על־ידי השתלשלות הרעיונות. – כבר אמרתי להגיד זאת לסֶרגי איבָנוביץ', להכינו לזה. כל הגברים – הוסיפה קיטי – מקנאים אותנו מאד על דברי הימים שעברו.

– לא כל הגברים, - אמרה דולי. – אתּ אומרת כן, לפי שהוא דרך בעלך. הוא מצטער עד היום הזה על־דבר ורונסקי. האין זאת?

– כן הוא, - ענתה קיטי וצחוק נראה על עיניה, צחוק מתוך הרהור.

– ואני לא אדע, - טענה הנסיכה הזקנה לעצמה בתור אֵם משגחת על בתה, - מה יכול למצֹא בדברי ימיך הקודמים לקנאך בגללו? מה שוֶרונסקי בקש קרבתך? – כדבר הזה יקרה את כל עלמה.

– הן לא בזאת אנחנו מדברות, - אמרה קיטי ופניה האדימו.

– אך שמעי־נא, - הוסיפה אמה, - ואחרי־כן הלא את מָנַעַתּ אותי מִדבר עם ורונסקי. התזכרי?

– אבל, אמי! – קראה קיטי בפני אשה מְצֵרָה.

– בימים האלה אין מעצור לרוחכן… אולם אתּ לא יכולת להרחיק ללכת בדרכיך אתּו יותר מהראוי; אני בעצמי הייתי מַזְקֶקת אותו לפתוח שפתיו אתך. אך לא טוב לך, מחמדי, להתרגש. זכרי־נא זאת וְהֵרָגְעִי.

– אני אך שוקטת, אמי.

– מה רבה הטובה, אשר יצאה לקיטי מביאת אנה למוסקבה בעת ההיא, - אמרה דולי, - ומה רבה הרעה, אשר הביאה אנה בזה על עצמה. אכן אך להפך היה, - הוסיפה דולי בתמהון על הרעיון הזה, אשר עלה על רוחה פתאם.– ובעת ההיא היתה אַנה מאֻשרה עד מאד, וקיטי חשבה את עצמה לאמללה, והנה נשתנה הכל ויהי להפך. אני מרבה להגות בה.

– כאִלו ראויה היא, שתהגי בה! הלא היא אשה שובבה, סרת־טעם ואין לֵב, - אמרה הזקנה, אשר לא יכלה לשכוח, כי קיטי נִשְׂאה לא לורונסקי, כי־אם ללֶוין.

– למה תדברי בזה, - אמרה קיטי בתלונה, - אני לא אהרהר בזה ואינני רוצה להרהר… ואינני רוצה להרהר, - חזרה ואמרה ובאזניה שמעה את קול צעדי אישה, הידועים לה, בעלותו במעלות הגבעה.

– על מה נאמר “ואינני רוצה להרהר” זה? – שאל לֶוין בבואו אל הגבעה.

אך איש לא ענה אותו, והוא לא שָנה את שאלתו.

– צר לי, כי השבַּתּי את שלום ממלכתכן, ממלכת־הנשים, - אמר לֶוין, אשר הכיר בהן, בהסתכלו בכֻלן בקצת תרעֹמת, כי דברוּ בענין, שלא היו מדברות בו בפניו.

רגע קטן אחד הכיר בעצמו, שגם הוא, כאגַפיה מיכאילובנה, אין דעתו נוחה במה שרוקחים את הגרגרים בלא מים ובהשפעה זרה זוּ של השצ’רבַּצקים בכלל. אף־על־פי־כן חִיֵך ויגש אל קיטי.

– ומה שלומך? – שאל אותה ויבט אליה כדרך שכל קרוביה הביטו אליה בעת ההיא.

– אך טוב ושלום, - אמרה קיטי בצחוק, - ומה מצאת שם?

– העגלות האלה נושאות משא פי־שלֹשה מן הקרון. האסע להביא את הילדים? הנה צויתי לרתום.

– התעלה על דעתך לשאת את קיטי בעגלה מרַקֵּדה? – שאלה הזקנה בלשון־תוכחה.

– הלא לאט לאט נסע, גברתי הנסיכה.

לֶוין לא קרא מעולם לנסיכה maman, כמו שקוראים כל החתנים לחותנותיהם, והנסיכה התרעמה על זה בלבהּ. אך הוא, אף־על־פי שאהב וכבּד מאד את הנסיכה, לא יכול לנהוג קלות־ראש באמו המתה ולאמר “אמי אתּ” לאשה אחרת.

– סעי־נא גם את עמנו, אמי, - אמרה קיטי.

– אין את נפשי להביט אל מעשי־אולת אלה.

– אם כן, אלך ברגל. הלא זה טוב לי, - אמרה קיטי ותקם ותגש אל אישהּ ותאחז בידו.

– טוב הוא, אבל אין לך דבר שאין לו שעור, - אמרה הנסיכה.

– והמרקחת נכונה, אגַפיה מיכאילובנה? – אמר לֶוין בבת־צחוק קלה אל אגפיה מיכאילובנה, בחפצו לשַׂמח לבבה קצת. – הטוב לרקוח על־פי המנהג החדש?

– מסתמא טוב הוא. על־פי מנהגינו נצטמקה יותר מהראוי.

– כך יפה לה, אגַפיה מיכאילובנה, כי לא תֶחמץ, הנה הקרח שלנו נמס, ואין אנו יכולים לשמרה מחִמוץ, - אמרה קיטי, בהבינה תכף את כוָנתו של אישה ובחפצה לסַיע לו בזה. – אבל המְלוחים שלך אין כמוהם לטובה; אמא אומרת שלא אכלה כאלה בשום מקום, - הוסיפה בבת־צחוק קלה ותתקן את הסודר שעל אגַפיה מיכאילובנה.

אגפיה מיכאילובנה הביטה ברֹגז אל קיטי.

– אל־נא תנַחמי אותי, גברתי. אך אביט אליו ואלַיך, ולבבי ישמח בי – אמרה אליה, ולשון גסה זו, מה שאמרה “אליו” ולא “אליהם”, כדרך המשרתים הרוסים, נגעה בּלבה של קיטי.

– נסעה־נא יחד ללקוט פטריות אַתּ תַּרְאִי לנו את המקומות שיש בהם פטריות. – אגפיה מיכאילובנה חיְכה ונענעה בראשה וכמו אמרה: “רוצה אני לכעוס אלא שאיני יכולה”.

– עשי־נא כאשר יעצתי, - אמרה הנסיכה הזקנה, - שימי גליון קטן על המרקחת והטפיחי אותו ברוֹם ולא תֶעֳבַשׁ לעולם גם בלי קֶרח.

ג

קיטי שמחה מאד על המאורע, שיכלו היא ואישה לדבר באין שומעים ביניהם, כי ראתה על פניו, שהיו מביעים רגשותיו במהירות ובדיוק, כי צל־עצב חלף עבר עליהם ברגע שעלה על הגבעה ושאל במה דברו ולא ענו אותו דבר.

בלכתם ברגל לפני שאר בני־החבורה ובהגיעם אל המסלה הסלולה על־ידי עגלות, שהיתה מכֻסה אבק ושבלי־שִׁפּוֹן וגרעיני־שִׂפּוֹן, אל מקום, אשר לא יכלו להֵראות משם לעומדים על־יד הבית, נשענה בכח על זרועו ותלחצֶנה אליה. והוא כבר שכח את הרֹשם הקשה, אשר עֲבָרוֹ רגע, ובהיותו לבדו אִתּה, בשעה שהרעיון על־דבר הריונה לא עזב אותו גם רגע אחד, התענג על נעם הרגש החדש לו, רגש השמחה הטהורה מכל תערֹבת תאוה גסה על קרבת האשה האהוּבה לו. ענין לדבר בו לא היה להם, אבל נפשו חשקה לשמוע את צלצול קולה ולהסתכל במבט־עיניה, אשר נשתנה מפני הריונה. גם בקולה גם במבטה הָרגשו רֹך והתעסקות של אנשים, שכל מחשבותיהם תמיד בענין אחד אהוב להם.

– האם לא תיעפי? השעני יותר, - אמר אליה.

– לא, אני שמֵחה כל־כך על היותי לבדי אתך, ומודה אני, כי אף־על־פי שטוב לי עמהם מאד, אני מתגעגעת על ערבי־החֹרף, שישבנו בהם לבדנו.

– זה היה טוב. וזה מוטב. זה וזה מוטב – אמר בלחצו את זרועה.

– הידעת, במה דברנו בשעת כניסתך?

– במרקחת?

– כן, גם במרקחת; אבל אחרי־כן דברנו בדרכי ההשתדכות.

– אה! – קרא לֶוין, אך באמת הקשיב לקולה יותר ממה שהקשיב לדבריה, כי אך לַדֶּרֶך שת לבו, אשר עברה עתה ביער, והתאמץ להתרחק מכל מקום, שיכולה להכשל בלכתה בו.

– גם בסֶרגי איבַנוביץ' ובוַרינקה דברנו. ההתבוננת?… אני חפצה בזה מאד,- הוסיפה קיטי. – ומה דעתך? – שאלה ותסתכל בפניו.

– אינני יודע, מה לאמר על זה, - חִיך לוין וענה. – נפלאו דרכי סֶרגֵי בעיני בענין זה מאד. הלא ספרתי לך….

– כן הוא, כי אהב עלמה, ואהובתו מתה…

– אני הייתי עוד ילד בעת ההיא; רק מסֹרת היא בידי. אבל זוכר אני היטב, מה היה מראהו באותם הימים. נחמד היה מאד. אך מן העת ההיא אני מתבונן בהליכותיו עם נשים, והנה הוא מתנהג עמהן בחבה נמוסית, מקצתן טובות בעיניו, אבל נִכּר בו, שאך נפשות־אדם הוא רואה בהן ולא נשים.

– אבל עתה בינו ובין וַרינקה… כמדֻמה לי, שדברים בגו…

– אפשר שכּן הוא… אבל ראוי לדעתו… הוא מין בפני עצמו, אדם נפלא, אין לפניו אלא חיי־רוח. טהור הוא מאד ובעל נפש גבוהה.

– ומה בכך? כלום שפלוּת היא לו?

– לא כן, אבל כבר הָרגל כל־כך לחיים שאין בהם אלא ענינים רוחניים, שאינו יכול להשלים עוד עם החיים המעשיים, וּוַרינקה סוף־סוף נפש חיה היא, בת העולם המעשי.

כבר הָרגל לֶוין להביע רוחו מבלי השתדל למצֹא לו את המלים המדֻיקות; נפשו ידעה, כי ברגעי אהבה כאלה תבין אשתו, מה שהוא רוצה לאמר, גם בזמן שידבר ברמזים, ובאמת הבינה את כונתו היטב.

– כן הדבר, אבל אין בה מעשיות זו במדה שהיא נמצאת בי; מבינה אני, שלעולם לא יוכל לאהוב אשה כמוני. היא כֻלה רוחנית…

– אין זה נכון. אותך הוא אוהב, ולי נעים תמיד מה שבני־משפחתי אוהבים אותך…

– כן הוא, הוא מאיר פנים אלי תמיד, אך…

– אך לא כניקולי אחינו הנפטר… שניכם אהבתם זה את זה, - גמר לֶוין את דבריה. – למה זה אֶמָּנע מהזכיר זאת? יש אשר יחרפני לבבי לאמר: הלא עוד מעט ותשכחהו. ומה נורא ונעים היה האיש הזה… במה אפוא דברנו עתה? – חתם לֶוין דבריו אחרי שתיקה קצרה.

– על דעתך לא יוכל אחיך לאהוב אשה, - תרגמה קיטי את דבריו בלשונה הפשוטה.

– לא שאינו יכול לאהוב, - חִיך לֶוין ואמר, – אלא שאין דעתו קצרה במדה הדרושה לזה… כל ימי קנאתי בו, וגם עתה, כשאני מאֻשר כל־כך, לא זזתי מלקנא בו.

– אתה מקנא בו, על כי אינו יכול לאהוב?

– אני מקנא בו, על כי הוא טוב ממני, - אמר לֶוין בחיוך, - הוא חי לא למענו. כל חייו מֻקדשים למִלוי חובתו. על־כן הוא יכול לשקוט ולשמוח בחלקו.

– ואתה? – אמרה קיטי בבת־צחוק. שיש בה הִתּול ואהבה יחד.

אלו רצתה קיטי להביע בדברים את מהלך־הגיונה, אשר הביאה לידי בת־צחוק זו, לא היתה יכולה בשום אֹפן; אבל מסקנתה האחרונה היתה, כי בשעה שבעלה משַבח ומפאר את אחיו ומשפיל את עצמו לעֻמתו, הוא מדבר בלב ולב. והיא ידעה, שהתכחשות זו היתה פרי אהבתו, שאהב את אחיו, ומוסר כלמתו הפנימית על אשרו, כי רב הוא, וחֵשֶק־לבבו, שחשק כל ימיו להיטיב דרכו הלוך והיטיב, - את מדתו זאת אָהבה בו, וזה הדבר אשר העירה לה.

– ואתה? על מה אתה מתאונן? שאלה אותו בבת־צחוק זאת.

פקפוק זה, שפקפקה בתלונתו על עצמו, היה לו לשמחת־לבב, ושלא מדעתו העיר אותה להגיד לו בפֵרוש, מפני־מה לא תאמין לו בזה.

– מאֻשר אני, אך אין רוחי נוחה ממני… אמר לה.

– כיצד אין רוחך נוחה, אם מאֻשר אתה?

– פשר הדבר… מה אֹמר לך?… בכל לבי איני רוצה לפי־שעה אלא שלא תכשלי בהליכתך. איככה תוכלי לקפץ קפיצות כאלה! – נכנס לתוך דברי עצמו בשביל מהירות יתרה שראה בה, בדלגה על שוכת־עץ, שהיתה מוטלת על המסלה. – אך בשימי את לבבי על דרכי ובהשוותי את עצמי אל אחרים, ובפרט אל אחי, אני מכיר בה, שדרָכַי לא יִתָּכֵנו.

– ובמה לא יתּכנו? – הוסיפה קיטי בבת־צחוקה, - כלום אינך עמֵל גם אתה לאחרים? וחלקות־האדמה שלך מה הן, והנהגת אחוזתך, וספרך שאתה כותב?

– לא, מרגיש אני, וביחוד בעת הזאת: אַתּ האשֵׁמה – הוסיף וילחץ את זרועה, - שהדבר לא כראוי הוא. עושה אני את מעשי כאדם הפורע את חובו בלבד. אִלו יכולתי לאהוב את כל הענין הזה, כמו שאני אוהב אותך… אך בימים האחרונים אני עוסק בו אלא כתלמיד בהכנת שִׁעוּרו.

– ומה אפוא תאמר על אבי? – שאלה קיטי. – הגם הוא אינו מהֻגן, באשר לא עשה מימיו מאומה לטובת הכלל?

– הוא? – לא. אבל מי שינהג כמוהו, צריך שיהיה תמים בעל הגיון ישר ולב טוֹב כמוהו: ואני כלום בעל מדות כאלה אני? אני אינני עושה מאומה, ועל זה ידוה לבי. ואתּ היא האשֵׁמה בכל זאת. כאשר לא היית אצלי ועוד לא היתה זאת, - אמר בשימת־עין על בטנה, והיא הבינה את כַונתו, - יגעתי בכל כֹחי על הענין אשר בחרתי לי; ועתה אינני יכול, ולבבי יחרפני; אני עושה את שלי כתלמיד לומד את שעורו, כתלמיד ממש ולא יותר; אני מתכחש…

– הטוב היה בעיניך לעמוד מיד במקומו של סֶרגי איבַנוביץ'? – אמרה קיטי. – הטוב היה בעיניך לעסוק בענין הכללי הזה ולאהוב כמוהו את השעור הזה, המוטל עליך, ולמצֹא בו ספוק לנפשך?

– מובן מאליו, שאיני רוצה כלל, - אמר לֶוין. – אבל מאֻשר אני כל־כך, שגם אינני מבין דבר. ואת חושבת, כי היום ישתדך? – הוסיף אחרי שתיקה קצרה.

– לא ברור הוא לי. אבל חפצה אני בזה מאד. הִמתינה מעט. – באמרה זאת גחנה ועקרה מאצל המסלה ציץ־בַּבּוּנָג יערי. – עתה מנֵה לך: ישתדך, לא ישתדך, - אמרה ותתן לו את הציץ.

– ישתדך, לא ישתדך, - אמר לֶוין בקטפו את עלי הציץ הלבנים, עלים קטנים, צרים ומקֻמטים.

– לא, לא! – קראה אליו קיטי, אשר התבוננה בלב חרֵד אל תנועות אצבעותיו, ותחזק בידו ותעצרהו, - שנים יחד קטפת.

– על־כן לא אביא בחשבון את העלה הקטן הזה, - אמר לֶוין, בעקרו עלה קצר מאד, שלא בצבץ כל־צרכו. – הנה העגלה השיגתנו.

– האם לא עיפתּ, קיטי? – קראה אליה הנסיכה הזקנה בקול רם.

– לא ולא.

– אם עיפת, טוב לך לשבת, אם הסוסים שוקטים הם, ואנחנו נסע במתינות.

אך לא היה כּדאי לשבת, כּי כבר קרבו אל המקום שהלכו אליו, וילכו כֻּלם ברגליהם.

ד

וַרינקה היתה נחמדה מאד למראה בַמטפחת הלבנה החבושה על שׂעַרה השחור, בלכתה בתוך הילדים, אשר השתתפה בשיחותיהם ובעניניהם. בשמחה ובאהבה רבה, ובאותה שעה נראתה עליה גם סערת־רוחה על אפשרות התגלות־לב בינה ובין האיש הנושא חן בעיניה. סֶרגי איבַנוביץ' הלך אצלה ולא חדל להתבונן בה בחבה יתרה בכל שעת הליכתם יחדו. בהביטו אליה זכר את כל הדברים הנעימים, אשר שמע מפיה, ואת כל הטוב, אשר ידע על־אודותיה, ומרגע לרגע התברר לו יותר, שחבה זו שהוא מחבבה רגש מיֻחד היא, אשר כמוהו לא היה בו אלא פעם אחת לפני ימים כבירים בראשית ימי־שחרותו. עליצותו על היותו קרוב אליה הלכה הלוך וגדול והגיעה לידי כך, שבהורידו אל סַלָּה פטריה גסה של עץ לִבְנֶה, שעלתה בידו, - פטריה שגבעולה דק וקלִפּת רֹאשה כפופה לתוכה, - ראה בהביטו לתוך עיניה, שהאדימו פניה משמחה ומפחד, ומיד נבוך גם הוא ובלי דַּבּר דָבר צחק אליה צחוק קל מביע הרבה.

“אם כן, - אמר אל לבו, - עלי להזהר ברוחי ולעַין בדבר, בטרם אגמור מה לעשות, לבלתי לכת בלי חשבון כנער צעיר אחרי רגש קל, שזמנו רגע אחד”.

– אלכה־נא לי עתה ללקוט פטריות ביחידות, כי בחבורה מציאותַי בטֵלוֹת ברֹב, - אמר אליה ויסר מאצל גבול היער, מן המקום אשר הלכו בו שניהם יחדו על העשב השפל, הדק והנוצץ כמשי, בין עצי לִבנה זקנים מפֻזרים, וילך יחידי אך תוך היער, ששם גדלו צפצפות אפורות ושׂיחי־עצי־אגוז כֵּהִים בין לִבְנִים לְבָנִים, וַיַרְחֵק עוד כארבעים צעד ויבוא אל מאחרי שיח דֻבדבנים ננסיים, והשיח פָּרח בכל הוד עגיליו הורֻדים- האדמדמים, שָׁם ידע, שכל עין לא תשורנו, ויעמוד מלכת. מסביב לו שררה דממה גמורה. רק ממעל לַלִבְנִים, אשר עמד ביניהם, זמזמו זבובים בלי־הפסק כנחיל של דבוֹרים, ולפעמים הגיעו שמה קולות הילדים, פתאֹם עלה מקרוב, מאצל גבול היער, קולה של וַרינקה, קול קוֹנטר־אלט, בקראה אל גרישא, ובת־צחוק של שמחה נראתה על־פני סֶרגי איבַנוביץ‘. כשהכיר בה בבת־צחוק זו, שהופיעה על פניו, הניע ראש כקובל על עצמו והוציא סיגרה מנרתקו ועמד להדליקה. זמן רב חִכֵּך גפרורים בעץ־לִבְנֶה ולא יכול להציתם. הקרום הלבן והרך של קלִפת העץ דבק בפוספור, והאש כּבתה מדי פעם בפעם. לאחרונה הֻצת קול אחד, ועשן הסיגרה פשט ועלה בריחו הטוב בדמות יריעה רחבה מתנענעת ממעל לשיח תחת דליות הלִבְנֶה. סֶרגי איבַנוביץ’ הִתבונן ביריעת העשן וילך במתינות הלוך ועַיֵן בענינו.

“למה זה אֶמָנֵעַ” אמר עם לבבו. “אִלו היתה זאת התלהבות או תאוה לבד, אִלו גם היתה זאת חבה נאמנה, חבה משני הצדדים (רשאי אני לאמֹר: “משני הצדדים”), אלא שעם זה הייתי מרגיש, שהדבר מתנגד לכל ארחות חיי, - אִלו הייתי מרגיש, שהדבר מתנגד לכל ארחות חיי, - אִלו הייתי מרגיש, שבלכתי אחרי לבבי בדבר הזה אני סר מתעודתי ומִלוי חובתי… אך לא כן הוא. הדבר האחד, שאני יכול לאמֹר נגד זה, הוא, שבמות עלי מַריה, גמרתי בלבי להיות נאמן לזכרהּ. רק זאת לבד אוּכל לטעון נגד הרגש הזה…” “טענה חשובה היא”, אמר סֶרגי איבַנוביץ', אף־על־פי שהרגיש באותה שעה, שלו בעצמו אינה חשובה כלל ואין בידה אלא להשפיל קצת בעיני מיֻדעיו את ערך אמונתו לחובה הפיוטית, אשר קבל עליו. “אך זולת טענה זו לא אוכל למצֹא דבר נגד הרגש הזה. אִלו באתי לבחור רק על־פי שקוּל־דעתי, לא יכולתי למצֹא לי כל דרך אחרת!”

הרבה נשים ועלמות, שנודעו לו בימי־חייו, הזכיר בלבו, ובכל אלה לא יכול לזכור גם דמות עלמה אחת, אשר נמצאו בה במדרגה גבוהה כזאת כל אותן המעלות שעל־פי החשבון ההגיוני הקר היה רוצה למצֹא ברעיתו. בה נראו כל יפיה ורעננותה של עלמה צעירה אך לא היתה עוד כאחת הילדות ולא יכלה אפוא לאהבו אלא בדעה מיֻשבת, כמו שראוי לאשה לאהוב. זאת היתה מעלה אחת. השנית: מלבד אשר היתה רחוקה מאריסטוקרַטיות, נראה בה בבֵרור, שהיא מתעבת את ה“עולם” האריסטוקרַטי, ועם זה ידעה את ה“עולם” הזה וגם קנתה לה את כל נמוסיה היפים של אשה הגונה מבנות מרום־עם־הארץ, שבלעדיהם לא היה אפשר לסֶרגי איבַנוביץ‘, לשוות לנגדו רעיה לו. השלישית: נפשה דבקה בדת, ולא כילדה טובה לבריות ומאמנת בלי־חשבון, ממינה של קיטי, כי אם כאשה, שדעות דתיות צרופות הן יסודי חייה. גם בפרטים קטנים מצא בה סֶרגי איבַנוביץ’ כל מה שבקש במי שתֵּאוֹת להיות לו לאשה: עניה ובודדת היתה, ועל־כן לא יכלה להביא אחריה חבורה גדולה של קרובים משפיעים לבית אשה, כמעשה שראה בקיטי, כי אם כל טוּבה יהי לה מידו, וגם זה מן הדברים שדרש בלבו מהעתידה להיות לו לאשה. והעלמה, שנמצאו בה כל המעלות האלה, אהבה אותו. צנוע היה מטבעו, אך לא יכול להעלים עיניו מראות זאת. וגם הוא אהב אותה. רק דבר אחד היה שלא כראוי, והוא מספר שנותיו, אך הוא ידע בעצמו, כי נועד לאֹרך ימים, כי עוד לא נראתה עליו גם שערה לבנה אחת, איש לא אמר עליו, שהוא בן ארבעים שנה ומעלה, וכבר אמרה וַרינקה, שרק ברוסיה נוהגים בּני חמשים שנה להיות זקנים בעיניהם, שבצרפת יחשוב בן חמשים שנה את עצמו לאיש במבחר ימיו ובן־ארבעים – לאיש צעיר. ומה לו ולמספר שנותיו, בזמן שנפשו מלאה עלומים כמו לפני עשרים שנה? האם לא רגש־עלומים הוא אותו הרגש, אשר תקפו בשובו אל גבול היער דרך העֵבר השני ובראותו שם לאור קוי־החמה העקֻמים את הדַר־תארה של וַרינקה בשמלתה הצהֻבּה, בצעדה ברגלים קלות אצל עץ־לבנה זקן וסלהּ בידה, שבאותה שעה התלכד בקרבו הרֹשם, אשר עשה עליו הוד מראה קיטי, עם הרֹשם, אשר עשו עליו שדֵה שבֹלת־השועל המצהיב, המצֻפּה נֹגה קרני־השמש העקֻמות והיער הזקן שאחרי השדה, יער מנֻמר בכתמים צהֻבּים ומתאחד בקצה האֹפק עם השמים הכחֻלים. לבבו פחד ורחב וכֻלו נמלא חבה, והוא הרגיש, כי גמר והחליט דבר. וַרינקה שכָּרעה ברגע ההוא להרים פטריה, חזרה וקמה בתנועה קלה ותפן כה וכה. סֶרגי איבַנוביץ' השליך את הסיגרה וישם פעמיו אליה באֹמץ־לבב.

ה

“וַרוַרה אנדרייֶבנה, כאשר הייתי עוד צעיר לימים, ציַרתי לי בלבי את תמונת האשה, אשה אֹהַב ואשר אחשוב לי לאֹשר לקרֹא לה אשתי. זה ימים רבים אני חי עלי ארץ, ועתה מצאתי בפעם הראשונה את אשר בּקשתי, בך מצאתי זאת. אהבתי אותך ואני חפץ בך”.

את הדברים האלה שִׁנֵן סֶרגי לעצמו, כשהגיע עד למרחק עשרה צעדים מוַרינקה. ברגע ההוא כרעה על ברכיה, ובידיה הניאה את גרישא משלוח ידו בפטריה, שמצאה שם, ותקרא אל מִשּׁה הקטנה.

– הנה, הנה! ילדים קטנים! הרבה פה! – אמרה בקולה העמֹק והנעים.

בראותה את סֶרגי איבַנוביץ' נגש אליה, לא קמה ולא שנתה את מצבה; אך הוא הכיר וידע, שהיא מרגשת את קרבתו וּשְׂמֵחָה.

– המצאת פטריות אחדוֹת? – שאלה אותו מבעד המטפחת הלבנה ותסב אליו את פניה היפים והצוחקים צחוק קל ודק.

– גם לא אחת, - אמר סֶרגי איבַנוביץ'. – ואתּ?

היא לא ענתה אותו, כי היתה טרודה בילדים אשר סבבוה.

– עוד אחת פה אצל הענף, - אמרה אל מַשׁה ותרמוז לה על פִּטְרִיָת־אדמה קטנה, שבצבצה ויצאה מתוך העשב, וגבעול יבש היה חָבוש אליה וחוֹצֶה את הקרום הוָרֹד, המהֻדק על ראשה. מַשה פרסה את הפטריה לשני חצאם לְבָנים ותקח לה, וּוַרינקה קמה מכּרוע. – הרי זה מזכיר לפני את ימי ילדותי, - אמרה בסורה עם סֶרגי איבַנוביץ' מאצל הילדים.

פסיעות אחדות פסעו יחדו בלי דַבּר דָבר. וַרינקה ראתה, כי הוא רוצה לדבר אליה, גם הבינה, במה יש את לבבו לדבר, וַתִּפָּעם רוחה משמחה ומיראה.כבר הרחיקו ללכת עד מקום אשר לא יכול עוד איש לשמוע מה שידברו, והוא לא החל לדבר. וַרינקה בחרה לה להחריש. אחרי שתיקה נוח היה להם לאמֹר מה שרצו, מלאמרו מתוך שיחה בדבר הפטריות; אך נגד רצונה וכמו בבלי דעת אמרה לו:

– ובכן לא מצאת מאומה? אבל באמצע היער הן פחותות תמיד.

סֶרגי איבַנוביץ' נאנח ולא ענה דבר; רע היה בעיניו, מה שחזרה לדבר בפטריות. הוא רצה להסב את שיחתם אל דבריה הראשונים על־אודות ימי־ילדותה; אך כמו על־כרחו התחיל מדבר גם הוא אחרי שתיקה קצרה בענין דבריה האחרונים.

– ואני לא שמעתי אלא שהלבָנות מצויות יותר אצל גבול היער, ואמנם אינני מבחין בין פטריות לבנות לפטריות־לִבְנֶה.

עוד רגעים אחדים עברו, הם הרחיקו עוד יותר מהילדים, וילכו שניהם לבד ואיש לא נמצא אצלם. לבה של וַרינקה פָּעַם בקרבה בחזקה, הדפיקות הגיעו לאזניה, ונפשה ידעה, כי פניה מסמיקים ומלבינים וחוזרים ומסמיקים.

להיות לאשה לאדם גדול כקוֹזנישוב, אחרי שבתה בבית מַדַּם שְׁטַל, חשבה לה לאֹשר שאין למעלה הימנו. מלבד זאת היתה כמעט מֻבטחת, שהיא אוהבת אותו. והדבר היה עומד להגמר מיד. על־כן באו בה יראה ורעד. גם מה שיאמר, גם מה שלא יאמר היה אך נורא בעיניה מראש.

היה להם לגלות לבבם מיד או להמנע מזה לעולם; זאת הרגיש גם סֶרגי איבַנוביץ‘. גם מבטה, גם אֹדם פניה, גם עיניה המֻשפלות של וַרינקה ענו בה, כי היא מחכה בקֹצר־רוח, שיש בוֹ מעין חֹלי. סֶרגי איבַנוביץ’ ראה זאת ורחמיו נכמרו עליה, גם הרגיש, שאם לא יאמר דבר, יהי בזה עלבון לה. במהירות שָׁנָה בלבו את כל סברותיו על־אודות החלטתו, גם חזר על הדברים, אשר סדר בלבו לנוסחת השתדכותו; אך תחת הדברים ההם הוציא בשפתיו, על־פי איזה רעיון, שעלה על רוחו פתאֹם, את השאלה הזאת:

– ומה בין פטריה לבָנה לפטרִיַת־לִבְנֶה?

בשפתים רועדות מנהמת־לב השיבה וַרינקה:

– בראשיהן כמעט אין בין זו לזו ולא כלום, אך אינן שוות בשרשיהן.

הדברים יצאו מפיה, ושניהם הבינו מיד, שכל ענינם היה לאין, ומה שהיה ראוּי להֵאָמר לא יֵאָמר עוד, - ונהמת־לבם, שהגיעה קֹדם לזה למדרגה גבוהה שבגבוהות, התחילה שוקטת.

– פטרִיַת־לִבְנֶה דומה בשרשה לזקָנו של שְׁחוֹר־שֵׂעָר מקץ שני ימים אחרי התגלחו – אמר סֶרגי איבנוביץ' ולבו נרגע בין כה.

– אמת הדבר, - ענתה וַרינקה בבת־צחוק, ודרך טיולם נשתנה שלא מדעתם. פניהם הועדו אל הילדים. צר היה לה לוַרינקה, צער וחרפּה יחד הרגישה, ועם זה גם רָוַח לה באותה שעה.

בשובו הביתה חזר סֶרגי איבַנוביץ' ועיֵן בסברותיו ובא לידי מסקנה, שאינן נכונות, ולא מְלָאוֹ לבו לבגוד בזִכרה של מריה.

– ־–־–־–־–־–־–

– השמרו לכם, ילדים, השמרו! – נתן לֶוין בקולו על הילדים כמעט בזעם ויעמוד ביניהם ובין אשתו להגן עליה בראותו אותם רצים לקראתה בקול צהלה.

אחרי הילדים יצאו מן היער גם סרגי איבנוביץ' עם וַרינקה. קיטי לא הִזקקה לשאול את וַרינקה: פני שניהם הביעו מנוחה וקצת בַּישנות ועל־פיהן הכירה, שלא קמו מחשבותיה, אשר חשבה עליהם.

– ואיך נפל דבר? – שאל אותה אישהּ בשובם הביתה.

– אין פתחון־פה, - אמרה קיטי בבת־צחוק ובסגנון שדמתה בהם לאביה, מה שראה בה לֶוין לעתים קרובות ושמח על זה בכל פעם.

– מה פֵּרוש אין פתחון־פה?

– כך הוא. – אמרה קיטי ותאחז בכף־ידו וַתַּגַע אל פיה, מבלי פתוח את שפתיה, - כמו שנושקים את ידו של אַרְכייָרֵי.

– ולמי אין פתחון־פה? – שאל בפה מלא צחוק.

– לשניהם. לא כך צריך לנהוג, כי אם כך…

– הנה אכרים עוברים בעגלותיהם…

– לא, לא ראו מאומה.

ו

בעת הטֵה לילדים ישבו הגדולים על המרפסת וישוחחו כדרכם, כאִלו לא קרה מאומה, אף־על־פי שכֻּלם ידעו, וסֶרגי איבַנוביץ' וּוַרינקה ביחוד, שקרה פה מקרה חשוב, אם גם לא נתחדש דבר, כי אם, להפך, בָּטֵל דבר. שניהם כאחד הרגישו מעין רגשותיו של תלמיד שנכשל במבחנו ונשאר במחלקתו או נדח לגמרי מבית –ספרו. גם כל שאר המסֻבּים הכירו, שנהיה פה דבר שאינו נעים וידברו בהתלהבות בענינים שלא ממין המאורע. לֶוין וקיטי היו בערב ההוא שמחים וטובי־לב ביחוד. אבל בּשמחה הגלויה, ששמחו באהבתם נמצא רמז קשה לאותם שבקשו למו אֹשר זה ולא השכילו לזכות בו, - ומשום־כך לא היתה שמחתם שלמה.

– עתה תראו, כי אלכסנדר לא יבוא, - אמרה הנסיכה הזקנה.

בערב ההוא חכו לסטֶפן ארקַדייביץ' שיבוא במסלת־הברזל, והנסיך הזקן כתב, כי אפשר שיבוא עמו גם הוא.

– ואני יודעת, מפני מה לא יבוא, - הוסיפה הנסיכה הזקנה, - הוא אומר, כי בימים הראשונים יש לעזוב את “הצעירים” לבדם.

– אכן עזב אבּא אותנו לגמרי. הן לא ראינוהו בעינינו כל הימים האלה, - אמרה קיטי. – ובמה אנו צעירים? כבר גדלנו למדי.

– אולם אם לא יבוא הנה, אפרד גם אני מעליכם. – אמרה הנסיכה הזקנה באנחה קצרה.

– למה תאמרי זאת, אמא! – גערו בה שתי בנותיה יחדו.

– נשים־נא לב, מה מצב־רוחו הוא. הלא עתה…

ופתאֹם התחיל קולה של הזקנה רועד. בנותיה החשו והביטו אשה אל אחותה. “כך דרכה של אמנו למצֹא דבר־עצב בכל עת”, אמרו שתיהן בהבנה זו, הן לא ידע, שבכל שמחתה, ששמחה על בית בתה ועל התועלת הרבה שהיא מביאה בשבתה שם, עגם ודאב לבה גם על עצמה, גם על בעלה מן היום אשר השיאו את בתם הצעירה האהובה להם וַיַריקוּ את קנָּם.

– מה לך אגָפְיָה מיכַאילובנה? – שאלה קיטי פתאם את אגפיה מיכאילובנה, אשר התיצבה אצלה בפנים מביעים רמז וסוד חשוב.

– על־אודות סעודת הערב.

– טוב ויפה, - אמרה דוֹלי, - את לכי ועשי את שלך, ואני אלך ואחזור עם גרישא על שעורו. הן עוד לא עשה היום מאומה.

– אזהרה היא לי! לא, דולי, אני אלך, - קפץ ואמר לֶוין.

גרישא, שנכנס בשנה ההיא לגימנסיה, היה חיב לחזור על שעוריו בקיץ. דריה אלכסנדרובנה לָמדה עוד במוסקבה את הלשון הלַטינית יחד עם בנה, ובבואה אל בית לֶוין לימי־הקיץ שמה לה לחֹק לחזוֹר עמו לפחות פעם אחת ביום על השעורים הקשים ביותר שבאריתמֵטיקה ובלשון הלטינית. לֶוין קבל עליו שלא לעשות זאת תחתיה, אך היא שמעה פעם אחת את שעורו ותתבונן, כי הוא שונה שלא כדרכו של המורה, שהעמידה לו במוסקבה, ותאמר לו בבֹשת־פנים ובזהירות שלא לעלבו, אך בלשון החלטה גמורה, שראוי ללמוד על־פי הספר המקֻבּל, כמו שלמד הנער מפי מורו, וכי מוטב לה לחזור ולעסוק בזה בעצמה. לֶוין התרעם בּלבו גם על סטֶפן ארקַדייביץ', אשר בקלות־ראשו לא ידאג לשום דבר בביתו ולא ישגיח על למוּדי בנו, כי אם אשתו, שאינה מבינה מאומה בעניני הוראה, היא המשגחת גם על המורים, העושים את מלאכתם שלא כראוי; ואך לגיסתו הבטיח, שילמד את הנער על־פי השיטה הרצויה בעיניה, יוסף לשנות עם הנער, אך לא עוד על־פי רוחו, כי אם על־פי הספר, ועל־כן עשה את מעשהו זה שלא ברצון וגם שכח לפעמים את השעה הקבועה

– לא, דולי, אני אלך, - אמר לֶוין – ואתּ שבי לך על מקומך. אנחנו נעשה הכל על־פי הסדר ועל־פי הספר. אך כאשר יבוא סטיבה ונצא לצוד ציד, נפסיק ימים אחדים.

ולֶוין הלך אל גרישא.

כדברים האלה אמרה גם וַרינקה לקיטי. היא מצאה עצה להיות להועיל גם בבית לֶוין, המלא כל־טוב והמסֻדר כראוי. – אני אצוה להכין את סעודת־הערב ואַתּ שבי לך, - אמרה ותקם ללכת עם אגפיה מיכאילובנה.

– כן, כן, בודאי לא מצאו אפרוחים לקנות. אם כן יש לקחת משלנו… – אמרה קיטי.

– בזה נִוָּעץ עם אגפיה מיכאילובנה, אמרה וַרינקה ותצא עם המשרתת הזקנה.

– מה נעימה העלמה הזאת! – אמרה הנסיכה הזקנה.

– לא נעימה היא, אמי, כי־אם אחת ואין שנית לה.

– מחכות אתן אפוא היום לסטֶפן ארקַדייביץ‘? – אמר סֶרגי איבַנוביץ’, ונראָה בו בבֵרור, שאינו רוצה להוסיף דבּר בוַרניקה. – קשה למצֹא שני גיסים שונים זה מזה כל־כך, - אמר בבת צחוק דקה. – האחד מלא תנועה, חייו אינם חיים אלא בזמן שהוא בחברה, אז הוא דומה לדג במים; והשני הוא קוֹסטיא שלנו, איש חי, מהיר, נכון לכל דבר טוב ומועיל, אך כמעט שיבוא בחבורת בני־אדם, טענותיו מסתתמות והוא מפרפר בלי טעם כדג שהוטל אל היבשה.

– אכן קל־דעת הוא מאד, - אמרה הנסיכה הזקנה ותפן אל סֶרגי איבַנוביץ'. – כבר חפצתי לבקש מאתך, שתאמר לו, שאי־אפשר לה (היא רמזה בידה על קיטי) לשבת פה, כי עליה לבוא למוסקבה. הנה הוא אומר להביא דוקטור…

– Maman עשה יעשה הכל, הוא מסכים לכֹּל, - אמרה קיטי בתרעֹמת על אמה, על כי היא קוראה לסֶרגי איבַנוביץ' להיות לשופט בדבר הזה.

עודם מדברים וקול נעירת סוס ושפשוף גלגלים על־פני שכבת־חצץ עלה באזניהם מן החצר.

עוד לא הספיקה דוֹלי לקום ממקומה, והנה מלמטה, מחלון החדר, אשר למד בו גרישא, קפץ לֶוין וירץ לקראת המרכבה כנער קטן.

– אִיס, אֶאַ, אִיד, אָיוּס, אָיוּס, אָיוּס, - קרא גרישא ברוצו רצוֹא ורקוד במסלה.

– ועמו עוד אחד. אין זה כי אם אבא! – קרא לֶוין בקול רם ויעמוד אצל מבוא המסלה. – קיטי, אל־נא תרדי במעלות הזקופות, לְכִי לָך מסביב.

אבל טעות היתה בידי לֶוין בחשבו, כי הנסיך הזקן הוא שישב עם סטֶפן ארקַדייביץ' במרכבה. בגשתו שמה ראה אצל גיסו לא את הנסיך, כי אם איש צעיר יפה ובריא, שמצנפת שוטלַנדית קטנה על ראשו וקצות פתיליה הארֻכּים תלוּים לו מאחוריו. שֵׁם האיש היה וַסינקא וסלובקי, והוא שלישי בשלישי לשצֶ’בֵּקים, אחד מבחורי־החמד שבחברה הפּטרבורגית־המוסקבאית, “בן־חיל וגבור־ציד”, - כן כנהו סטֶפן ארקַדייביץ', בהציגו אותו לפני בני־הבית.

וָסלוֹבקי לא נבוך כלל בהוָּדע לו, כי חכו שם לנסיך וממילא הצטערו בבוא אחר תחתיו. הוא נתן שלום ללֶוין בפנים צוהלים וַיַזְכֵּר לו, שמקֹרבים הם מכבר, ויחטוף את גרישא וירימהו ויעבירהו ממעל לכלב, אשר הביא אתו סטֶפן ארקַדייביץ', ויושיבהו במרכבה.

ולֶוין לא עלה אל המרכבה, כי אם הלך לו מאחריה. הוא התרעם קצת על כי לא בָא הנסיך הזקן, שהיה הולך ומתחבב עליו במדה שנודע לו יותר, ועל־כי בא וַסינקא וסלובקי זה, שהיה נכרי ומיֻתּר לו מדי, ונכרי ומיֻתּר ביחוד נהיה בעיני לֶוין, כשנגש וראה אותו נושק בחבה יתרה ובנימוסיות מרֻבּה את יד קיטי אצל מבוא הבית לעיני כל המון הגדולים והילדים, שנאספו שם.

– “קוּזינים” אנחנו, אני ואשתך, גם מיֻדעים ישנים, - אמר וַסינקא וסלובקי ויחזור וילחץ את כף־ידו של לֶוין.

– וציד ימָּצֵא לנו? – פנה סטֶפן ארקדיייביץ' אל לֶוין, כאשר אך הספיק להביע בּרכות־שלום לכל אחד מאנשי־הבית. – הנה באנו הֵנה אני והוא במחשבות אכזריות. – מה זָר הדבר, maman, שלא באו למוסקבה מן העת ההיא עד היום הזה. – הא לך, טַניה! קחי לך, הנה הוא בירכתי המרכבה. – ככה דבר דברים קצרים לכל אחד. – ומה הוטב מראיך פה, דולינקה, - אמר אל אשתו וישק את ידה שנית ויַחזק את כפה בכפו זמן מעט ויטפח עליה בחבה בכפו השנית.

עוד לפני רגע אחד שמח לֶוין בכל לבו, ועתה הביט בפנים זועפים אל כל הנצבים עליו, וכל מה שראה היה אך רע בעיניו.

“למי נשק אתמול בשפתיו אלה?” – אמר בלבו, בהביטו אל סמני החבה, שהראה סטֶפּן ארקַדייביץ' לאשתו; וכאשר שם עינו על דולי, רעה גם היא בעיניו.

“הן לא תאמין באהבתו, ומה השמחה הזאת לה? תועבה היא!” אמר בלבו על זה.

אחרי־כן שם עינו על הנסיכה הזקנה, אשר נעמה לו כל־כך לפני רגע אחד, ויֵרע בעיניו מה שבֵּרכה וקבּלה כגבירה שררת בביתה את וַסינקא זה, המתנוסס בפתיליו.

גם סרגי איבנוביץ' אשר יצא אף הוא אל המבוא, לא זַך בעיניו ברגעים ההם בגלל אותות הידידות, אשר קדם בהם את פני סטֶפן ארקדייביץ', כּי לֶוין ידע, שאחיו איננו אוהב ואיננו מכבד בלבו כלל את אובלונסקי.

והיטב חרה לו גם על וַרינקה על כי התקרבה בדמות עלמה צנועה ונזירה כדרכה אל האדון הזה, בשעה שכל מחשבותיה אך להנשא.

ויותר מכֻּלם העירה בו קיטי תלונה וזעף על כי נגררה אחרי רוח הצהלה, אשר הביא אתו האדון הזה, שמסגנון לשונו יצא, שהוא חושב את בואו אל הכפר הזה למין חג לו ולכל בני־החבורה, וביחוד חרה לו עליה בּגלל בת־הצחוק המיֻחדת, שהשיבה בה על בנות־הצחוק של זה.

בקול המולה של הולכים ומשוחחים נכנסו כֻלם יחד; אולם אך ישבו פנה לֶוין וילך לו.

וקיטי ראתה בפני אישה, שקרהו דבר, ויהי את לבבה למצֹא רגע הגון לזה ולדבּר עמו ביחידות, אך הוא חמק עבר באמרו, כי דבר לו עתה בלשכת־הסופרים. זה ימים רבים לא הוקיר את עניני אחוזתו, כמו ביום הזה. “שם אך שמחות וחגים להם, - אמר בלבו, - ופה עניני־חֹל נחוצים, שאין להחמיצם ושאי־אפשר להתקַים בלעדיהם”.

ז

לֶוין לא שב הביתה, עד ששלחו לקרא לו לסעודת־הערב. בשובו מצא את קיטי ואת אגַבּיה מיכאילובנה עומדות על המעלות ונועצות על־דבר היינות לסעודת־הערב.

– מה כל החרדה הזאת? יֵעָרֵך השלחן כפעם בפעם. – אמר בעברו על פניהן.

– לא, סטיבה איננו שותה… קוסטיא, הַמְתֵּן קצת, מה לך? – אמרה קיטי והלכה אחריו במהירות, אך הוא הקשה את לבבו ולא המתין לה, כי־אם הרחיב צעדיו ונכנס לחדר־האכל ונטפל מיד אל המשוחחים, והשיחה היתה כללית ומרֻבּה, ומחזיקיה – וַסינקא, וסלובקי וסטֶפּן ארקַדייביץ'.

– ומה תהא עלינו, הנסע מחר לצוד ציד? – שאל סטֶפַּן ארקַדייביץ'.

– אנא, נסעה־נא, - אמר וֶסלובקי ויעבור אל כסא אחר מצדו וילחץ תחתיו את רגלו השמֵנה.

– בכל לבבי, הבה, נסעה. היצאת לצוד בשנה הזאת? – שאל לֶוין את וֶסלובסקי, בהתבוננו היטב אל רגלו של זה, בידידות המעֻשׂה, אשר ידעה בו קיטי ואשר לא התאימה כלל אל מראהו, - אם נמצא הַרְטְמוֹנִים אינני יודע, אך בֵּיקַסִּים הרבה נמצא בודאי. אבל יש להשכים ולצאת. האם לא תיעף? שמא עיף אתה, סטִיבה?

– אני עיף? מעולם לא עיפתי. נְהִי־נא כל הלילה הזה עֵרים! לכו ונלכה לטַיל!

– באמת אין לנו לישון הלילה! טוב מאד! – נענה אחריו וֶסלובקי.

– בזאת אנו מֻבטחים, שיכול אתה להמנע מִשֵּנָה ולהפריע אחרים משנתם, - אמרה דולי אל אישהּ בלעגה הדק, שהשתמשה בו בּימים ההם כמעט תמיד בדַבּרה עם אישהּ. – ולפי־דעתי, עת היא לישון כבר עתה… אני אלך לי, אני לא אסעד.

– לא, שבי־נא, דולינקה, - אמר סטֶפן ארקַדייביץ' ויעבור ויֵשב מצדה אצל השלחן הגדול, שאכלו עליו. – עוד אספר לך הרבה.

– בודאי, אין לך מה לספר.

– דעי לך, כי וֶסלובקי היה בבית אַנה. הוא בא אליהם לפעמים כבראשונה. הלא הם רחוקים מזה אך שבעים תחומים גם אני הנני לנסוע אליהם. וֶסלובקי, קרַב הֵנה!

וַסינקא עבר אל חבורת הנשים וישב מצד קיטי.

– ספּרה־נא, ההיית אצלה? השלום לה? – אמרה אליו דַריה אלכסנדרובנה.

לֶוין נשאר אצל קצהו השני של השלחן וידבר בלי־הפסק עם הנסיכה הזקנה ועם וַרינקה, ובאותה שעה ראה, כי סטֶפּן ארקַדייביץ', דוֹלי, קיטי וּוֶסלובסקי משוחחים הרבה בדבר־סתר המעסיק אותם מאד. ולא זאת בלבד, אלא שראה בפני אשתו, שבהתרגשות עצומה ובלי גרוע עיניה רגע הסתכלה בפניו היפים של וַסינקא, שספּר להן איזה דבר מושך את הלב.

– טוב מאד אצלם, - ספר וַסינקא על־אודות ורונסקי ואַנה. – מובן מאליו, שאיני דַין בדבר, אבל הבּא אל ביתם מרגיש בעצמו, שהוא בבית משפחה כְּשֶׁרָה.

– ומה הם אומרים לעשות?

– כמדֻמה לי, שהם אומרים לבוא לימי החֹרף למוסקבה.

– מה טוב היה לנו לְהִוָּעד אצלם יחד! מתי תסע שמה? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את וַסינקא.

– אני אשב אצלם כל ימי החֹדש יולי.

– ואתּ תסעי שמה? – שאל אובלונסקי את אשתו.

– חֲפֵצָה אני מכבר ונסוע אסע, - אמרה דולי. – צר לי עליה, ואני ידעתי אותה. היא אשה טובת־שֵׂכֶל. לבדי אסע, כשתצא משם אתה, ולא אהיה על איש למשא. גם מוטב לי לנסוע לבדי.

– טוב ויפה, - אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'. – ואַתּ, קיטי?

– אני? למה זה אסע אני? – אמרה קיטי וכל פניה האדימו, ותסב עיניה אל אישה.

– ואַתּ יודעת את אַנה ארקַדייבנה? – שאל אותה וֶסלובסקיץ. – אשה נחמדה היא מאד.

– כן, - ענתהו קיטי ופניה האדימו עוד יותר, ותקם ותגש אל אישה.

– נוסע אתה אפוא מחר לצוד ציד? – אמרה אליו.

ברגעים ההם כבר הרחיקה קנאתו ללכת, וביחוד גברה בו בגלל האֹדם, שכסה את לחייה בדברה עם וֶסלובקי. בשמעו את דבריה אלה, תרגם אותם בלבו על־פי רוח־קנאתו. בזכרו זאת אחרי־כן, השתומם על עצמו, אבל בשעה ההיא היה ברור לו, שמַה שהיא שואלת אותו, אם יסע מחר לצוד ציד, אינה מתכַּונת בזאת אלא לדעת, אם ימציא את העֹנג הזה לוַסינקא וסלובקי, שכבר נטה לבה אחריו, כפי מה שנדמה לו, לאהבה אותו.

– כן, אני אסע. – ענה אותה בקול בלתי טבעי, שהיה נמאס גם בעיניו.

– לא, מוטב שתשהו פה יום מחר, הן דולי לא ראתה עוד את אישהּ, וביום השלישי תסעו לכם, - אמרה קיטי.

ובתרגומו של לֶוין אמרה לו בזה: “אל תַפְרֵד ביני ובינו. מה שתסע אתה מפה לא אכפת לי, אך תנה־נא לי להתענג על חברתו של הצעיר הנחמד הזה”.

– אם רצונך בכך, נשהה פה יום מחר, - ענה לֶוין בידידות מיֻחדה.

וּוַסינקא, שלא עלתה על דעתו שהוא גורם לאיש צער גדול כזה בִשְהִיָתוֹ בבית, קם גם הוא אחרי קיטי מאצל השלחן ויבט אחריה בעינים צוחקות של חבה וילך לו אחריה.

ולֶוין ראה את מבטו ופניו חָורו ורגע אחד נעצרה נשימתו. “איך מְלָאוֹ לבו להביט הבטה כזאת אל אשתי”, אמר בלבו באש־קנאתו.

– מחר אפוֹא? נסעה־נא מחר, - אמר וַסינקא בשבתו על כסא ובשימו גם הפעם את רגלו תחתיו כדרכו.

קנאת לֶוין הרחיקה ללכת עוד יותר. כבר היה בעיניו בעל אשה בוגדת, שאשתו ומאהבהּ צריכים לו, באשר הוא ממציא להם את צרכיהם בחיים ואת תענוגיהם… ואף־על־פי־כן שאל את וַסינקא בלשון־ידידות של מכניס־אורחים על־אודות מעשי־צידו וכלי־נשקו ונעליו וַיֵאות לו לנסוֹע לצֵדם מחר.

לטוב לו שׂמה הנסיכה הזקנה קץ למכאוביו, כי קמה מעל כסאה ותיעץ גם את קיטי לקום וללכת אל מטתה. אבל גם זה גרר אחריו צער חדש ללֶוין: כשהתפטר וַסינקא מבעלת־הבית לפני לכתה אל משכבה, רצה, לחזור ולנשוק את ידה, אך קיטי הסתמקה ובגסות מתוך תמימות־אשר הוכיחה אותה אמה אחרי־כן על זאת – סלקה את ידה ותאמר:

– אין זה נהוג אצלנו.

בעיני לֶוין חטאה בתתה לו לבוא לידי כך, וחטאה עוד יותר בהראותה לו בגסות כזאת, שאין רוחה נוחה מזה.

– מה לנו ולשֵׁנה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר אחרי כוסות־היין האחדות, שהביא אל תוכו לסעודת־הערב, צלחה עליו רוח חן ופיוטיות – ראי־נא, קיטי, - אמר וַיּור בידו על הירח, שעלה באותה שעה מאחרי הַתְּרַזוֹת, - מה נחמד כל זה! וֶסלובקי, אך זאת שעה מסֻגלת לסֵירֵינַדָּה. דעי לך, שקול נפלא לו, ואנחנו למדנו בדרך לשיר יחד. הנה הביא אתו רומנסים יפים, ושנַים חֲדָשים בהם; טוב היה לוּ שר אותן יחד עם וַרוַרה אנדרֵייֶבנה.

כאשר נפרדו כל המסֻבּים, טִיֵל סטֶפַן ארקדייביץ' עוד זמן רב עם וֶסלובקי במסלה שבין העצים ונשמעו קולותיהם משם בלמדם לשיר יחד רומֵנס חדש.

ולֶוין ישב על כסא בחדר־משכבה של אשתו ובפנים זועפים שמע את הקולות האלה, ועל כל שאלות אשתו, אשר שאלתהו, מה זה סָרָה רוחו, לא השיב גם מלה אחת; אך כאשר שאלתהו לאחרונה בעצמה בבת־צחוק מתוך פחדנות: “אולי מצאת דבר אשר לא כן בדרכי עם וֶסלובקי?” לא יכול עוד להתאפק, ויגד לה את כל לבו; ומאשר היו הדברים שהגיד לה, לא לכבוד לו, הרגיזו אותו עוד יותר בדַבּרו אליה.

בעינים מבריקות ומעירות אימה מתחת לגבותיהן המכֻוָּצות עמד לפניה וילחץ אל לבו את ידיו הגדולות וכמו התאמץ בכל כֹחו לשים מעצֹר לרוחו. פניו הביעו רֹגז וגם התאכזרות, אלא שיחד עם זה הביעו גם כאב אָנוש, ועל־כן נכמרו רחמיה עליו. לחייו רעדו וקולו נפסק לרגעים.

– ביני־נא, כי לא מקַנא אני אותך; הרי זו מלה מגֻנה… אינני יכול לקנא ולהאמין, כי… אינני יכול לאמר רגש זה מה הוא, אבל אָיֹם הוא… לא מקנא אני, כי אם נעלב ומֻשפל על כי ישנו איש אחד, אשר ימלאהו לבו לחשוֹב, להביט אליך בעינים כאלה…

– באיזו עינים? – אמרה קיטי ותתאמץ לזכור כפי האפשר בדיוק את כל הדברים שנאמרו והתנועות שנראו שם בערב ההוא עם כל פרטיהם ורמזיהם.

במעמקי לבה ידעה, כי אמנם נהיה איזה דבר ברגע אשר עבר וֶסלובקי אליה, אל קצהו השני של השלחן, אך לא ערבה את לבבה להודות על זאת גם לעצמה, וקל־וחֹמר להגיד זאת לו ולהגדיל בזה את מכאוביו.

– ואיזה כֹח־מושך אפשר למצֹא בּי לעת אשר כזאת?…

– אח! – נתן עליה בקולו וישם ידיו על ראשו. – לוּ החרש תחרישי!… אם כן. אִלו היה בך אותו הכח המושך…

– לא כן, קוסטיא, הקשיבה־נא! – אמרה ותבט אליו בפנים מביעים צער וחמלה. – איך תעלה כזאת על דעתך? הלא אין בעינַי איש בארץ בלעדיך, אין גם אחד!… אולי תחפוץ, שלא אראה בעינַי איש זולתך?

ברגע הראשון חרה לה על קנאתו; היטב חרה לה על כי נאסר עליה כל שעשוע, גם בזמן שאין בו כל שמץ דבר רע; אבל בשעה ההיא היתה נכונה לחַסר את נפשה מכּל, ולא רק מהבלים כאלה, ובלבד שתניח את דעתו ותצילהו מצרות לבבו.

– ביני־נא, מה נורא ומגֻחך מצבי זה, - הוסיף בלחש מתוך צער עמֹק, - הנה הוא אורח בביתי, כל דבר מגֻנה באמת לא עשה, חוץ מאותה החֵרות היתרה ומלחיצת־הרגלים המשֻׁנה, הוא חושב כל זה לנמוסיות שאין למעלה הימנה, ועל־כן אני חַיב להתנהג עמו בחבה.

– אבל מַפריז אתה, קוסטיא, - אמרה קיטי, אשר שמחה בלבה על עז אהבתו אליה שהֻבּעה בקנאתו זאת.

– נורא מכֹּל הוא שֶׁאַתּ הנך בעיני כאשר היית עד כה, ובמצבך זה קֹדש את בעיני, ואנחנו מאֻשרים עתה, כל־כך מאֻשרים, ופתאֹם יבוא נבל כזה… או לא נבל, למה זה אחרפהו? מה לי ולו? אבל אָשרי, אָשְׁרֵך למה יאבד?

– אני מבינה, איך נהיתה זאת, - אמרה קיטי.

– איך נהיתה? איככה?

– אני ראיתי בהביטך אלינו, כאשר דברנו בשעת הסעודה.

– כן, כן הדבר, - אמר לֶוין בבהלה.

אז הגידה לו קיטי בַּמֶה דברו, ובספרה לו זאת נעצרה נשימתה מנהמת־לבה, לֶוין החריש זמן מעט, אחרי־כן התבונן בפניה החִוְרִים מפחד, ופתאֹם שָׂם ידיו על ראשו כנפש מרה.

– קַטיה, הנה הציקותי לך בלי־חמלה. סלחי־נא לי, יונתי! אין זה כי־אם שגעון חטאה גדולה חטאתי לך! איך יכולתי להצטער כל־כך על דבר־הבל כזה!

– אין דבר, אבל עליך צר לי.

– עלי? עלי? אכן משֻׁגע אני… על מה הדאבתי את נפשך? מה נורא הרעיון, שכל אדם מן החוץ יכול להרוס את אשרנו.

– כן הוא, ועל זה ידוה לבי…

– לא תהיה כזאת; בכַונה אחזיק בו, וְיָשַב אצלנו כל ימי־הקיץ, ואני אכביר עליו בדברי־חבה, - אמר לֶוין וישק את ידיה. – עתה תראי. מחר… כן הוא, מחר נצא לצוד ציד.

ח

ביום השני, עוד בטרם תָּקוֹמְנה הנשים משנתן, עמדו מרכבות־ציד ועגלת־אכרים אצל מבוא הבית, והכלב לַסקַא, אשר הבין עוד בעלות הבֹּקר, כי היום יֵצאו לצּוד, וכבר נבח וקפץ בגלל זה כנפשו שׂבעו, ישב על העגלה הפשוטה אצל הָרַכָב ויבט אל הפתח, שהיו הצַיָדים עתידים לצאת בו, בדאגה ובתלונה על התמַהמהָם. ראשונה יצא וַסינקא וסלובקי בנעלות גדולות וחדשות, אשר הגיעו עד חצי ירכיו העבות, וחֻלצה ירֻקה חגורה עליו בילקוט חדש, שריח עוד מעֻבּד נודף ממנו, ומצנפתו הקטנה המקֻשטת בפתילים על ראשו, והוא מזֻין ברובה אנגלי חדש בלי רצועות וקִשוּרים. לַסקא קפץ ויקרב אליו ויברכהו וישאלהו בלשונו, לשון קפיצות וסבּובים, מתי יצאו שאר הצַידים, אך לא זכה לקבל מענה וַיָשָׁב אל מקומו הקודם ויסב ראשו הצדה ויט אחת מאזניו וַיֶשֶׁב ויחכה בלי־נוע. לאחרונה נפתחה הדלת ברעש, וּקְרַק, הכלב המטֻלא לבן של אובלונסקי, פרץ ויעף ברִקודים ובסבּובים באויר, ואחריו יצא סטֶפּן ארקַדייביץ' בעצמו ובכבודו, ובידו רובה וסיגרה בפיו. “הַשְקֵט, קרַק, הַשְקֵט!” נתן קולו אל כלבו בחבה. והכלב פשט וישם פרסותיו על בטנו ועל לבו של אדוניו וַיֵאָחֶז בהן בילקוט־צֵידוֹ. וסטֶפן ארקַדייביץ' יצא באנפילאות ובנעלות של חתיכות־בד, במכנסים בלים ובאדרת קצרה, וכובע מעוך ורצוץ על ראשו, אבל רובהו היה ממין חדש, קטן ויפה כלי־חמדה ממש, וילקוטיו – ילקוטי צידו וכדוריו – היו ישָׁנים מאד, אבל מן המֻבחר.

וַסינקא וסלובקי לא הבין קֹדם לזה את דרך ההתהדרות הַצַיָדית האמתית הזאת – לְבוּש סמרטוטים בלילם וכלי־ציד מן המֻבחר, אך ברגע ההוא נפקחו עיניו, כי ראה את סטֶפּן ארקַדייביץ' בכל הדר גויתו, גוית אלוף בריא וְעָלֵז, היפה והנאוה בלבוש סמרטוטים אלה, ויגמור בלבו, כי מעתה ינהג כמוהו גם הוא בשעת־ציד.

– ואיה בעל־הבית שלנו? שאל את אובלונסקי.

– הלא אשה צעירה לו, - אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בבת־צחוק על שפתיו.

– וגם נחמדה כל־כך.

– כבר היה לבוש. מסתמא חזר ורץ אליה.

אף מצא סטֶפּן ארקדייביץ' את החידה, כי באמת חזר לֶוין ורץ אל אשתו לשָׁאלה עוֹד פעם, אם סלחה לו אל אִוַּלתו מיום אתמול, וגם לבקש מאתה, שתִּזָהר יותר מכל מה שיש בו חשש סכנה לגוף, וביחוד שתתרחק מן הילדים, - כי הם יכולים להדוף בכל עת. מלבד זאת הֻצרך, שתאמר לו עוד פעם, שלא יחר לה על עזבו אותה לשני ימים, ולבקש מאתה, שתשלח לו פתקה למחר בבֹקר בלי־אחוּר ביד רוכב־סוס ותכתוב לו אך שתי מלים, ובלבד שיוכל לדעת, כי שלום לה.

קשה היה לה לקיטי, גם הפעם כבכל עת. להפרד מאישהּ לשני ימים; אך בראותה את גֹבה־קומתו ואת כל תארו המלא חיים אשר נראה כגדול וחזק ביותר בנעלי־הציד ובחֻלצה הלבנה, ואת העליצות המיֻחדה, עליצות יודעי־ציד, הנוצצת על פניו ואשר נפלאה בעיניה מאד, שכחה את געגועיה ותשַׂלחֵהו בשמחה.

– סלחו־נא לי, אדונַי, - אמר בצאתו אליהם במרוצה אל מבוא הבית. – ההוּשָׂם לחם־הבֹּקר בעגלה? למה זה נאסר הסוס האדֹם מִיָמין? אבל אין זה מעַכב. חדַל־לך, לַסקא, שְׁכַב!

– הביאם אל עדר המסרסים, - אמר אל הממֻנה על מקנהו שחכּה לו אצל המבוא ושאל אותו על־אודות הסוסים המסרסים. – סלחו־נא, הנה עוד רשע אחד הולך אלי להפריעני.

לֶוין קפץ מעל העגלה, אחרי שבתו עליה, ויפן אל הנַגר הקַבּלן, אשר הלך הלוך וקרוב אל מבוא הבית ואַמת־הבנין בידו.

– תמול היה לך לבוא אל הלשכה ולֹא באת, והיום אתה מפריע אותי מדרכי. מה תבקש?

– יצוה־נא אדוני לעשות עוד סִבּוּב אחד. אך שלש מעלות קטנות יש להוסיף, אז יַתְאִים הכֹּל. זה יכשר יותר.

– היה לך לשמוע בקולי, - ענהו לֶוין בחרי־אף. – הלא אמרתי לך, הַתְקֵן ראשונה את מוסדי הסֻלם ואחר תקּצוב ותקבע את הנסרים. עתה לא תוכל עוד לתקן. עשֵׂה כאשר צויתיך, קְצָב־לך מעלות חדשות.

וזה פשר הדבר: הקבלן קלקל את המעלות, אשר עשה לאגף הבנין החדש, כי עשה כל אחת מהן לבדה ולא הביא בחשבון את מדת השִׁפּוּע, וכאשר קבע אותן, נמצאו כֻלן משֻׁפּעות. ועתה אמר להָנִיח את הסֻלמות, כמו שקבע אותם, ולתקן את קלקולו על־ידי הוספת שלש מעלות על המספר הקצוב.

– כך ייטב הרבה.

– ועד היכן יגיע הסֻלם בשלֹש מעלותיך?

– סלחה־נא, - אמר הנַגר בבת־צחוק של קלות־ראש. – אל מקומו הנכון יגיע. כשם שהוא נטה למטה בתחתיתו, כן יהי הולך ונוטה, - אמר בתנועה שיש בה דרך הסברה והוכחה.

– הלא בשלש מעלות יתרות יֶאֳרַך הסֻלם… ועד היכן יגיע?

– הולך ושופע יהיה, הולך ושופע. וכך יגיע שמה, - הוסיף הקבלן להסביר ולעמוד על דעתו.

– עד התקרה ולתוך הכֹּתל יגיע.

– סלחה־נא. הלא מלמטה הוא כך, וכך יעלה ויבוא.

לֶוין הוציא את מְדוֹכוֹ וישרטט בו על האבק את דמות הסֻלם.

– הרואה אתה?

– כאשר יצוני אדוני, - אמר הנגר, אשר נהרו עיניו פתאֹם ונכַּר בהן, שסוף סוף הֻבררה לו הלכה זו. – כנראה נצטרך לעשות חדשות.

– עשה אפוא כאשר צֻוֵיתָ, - קרא אליו לֶוין בעלותו על העגלה. – נהַג ולֵך! פיליפ, החזיקה את הכלבים.

רגש גיל ותקות שעשועים קרובים בא בקרבו, בנטשו לפי־שעה את כל עניני ביתו ואחוזתו, - רגש אמיץ כל־כך, שלא רצה להכנס בדברים עם איש מרֹב טרדתו בו. מלבד זאת תקפה אותו סערת־הרוח המיֻחדת לכל צַיָד, כשהוא הולך וקרב אל המקום, שהוא נכון לעשות מעשהו בו. כל מחשבותיו והרהורי־לבו נדחו מפני השאלות, אם ימצאו צַיִד בַּבִּצָה שבקולפִּינָה אחוזתו, כיצד יתחרה לַסקַא כלבו עם קרַק, ועד כמה יצליח הוא בעצמו בירִיָתו. מי יודע, אם לא יֵקַל בעיני מכירו החדש? ואולי יגדיל אובלונסקי לעשות ממנו? – גם שאלה זאת עלתה על רוחוֹ.

וכיוצא בזה הרגיש גם אובלונסקי, על־כן היה ממעט בשיחה גם הוא. רק וַסינקא וֶסלובקי דבר בלב שמֵח ובלי הפסק רגע. ולֶוין שמע את דברי שיחתו וַיֵבוש בלבו בּזכרו, עד־כמה חטא לו לאיש הזה אתמול. באמת היה וַסינקא בן־חיל, מתנהג בתמימות, דורש טוב לַכֹּל ואיש עָלֵז מאד. אִלו נזדמנו יחדו בימי רַוָקותו של לֶוין, אזי התקרב אליו לֶוין בנפש חפצה. אמנם רעוּ קצת בעיניו התיחסותו החגיגית אל החיים וחרותו הנמוסית היתרה. דומה היה, כאִלו הוא חושב ליתרון גדול ומרומָם לעצמו מה שיש לו צפרנים ארֻכּות, מצנפת קטנה וכל מה שעולה יפה לאיש מבני־מינו; אבל אפשר היה לסלוח לו על זאת בגלל טוּב־לבבו וישרת־דרכיו. מלבד זֹאת נשא חן לפני לֶוין בחנוכו הטוב, במבטאו היפה בלשונות צרפת ואנגליה ובמה שהוא בכלל אחד מבני החבורות הקרובות לו ללֶוין.

מאד יָשַר בעיני וַסינקא סוס־הַמִדְבָֹר הדוֹני, האסור משמאל לצמד הסוסים. בכל שעת הנסיעה לא חדל מִדַּבֵּר בו. “מה טוב לרכוב בערבה על סוס־מדבָּר דוהר! טוב מאד, האין זאת?” אמר אל לֶוין. ברכיבה זו על סוס־מדבָּר שִׁוָּה לנגדו מין עֹנג פיוטי משֻׁנה בלי מטרה ובלי תכלית; אבל תמימותו זאת משכה את הלב, ביחוד מאשר נלוו אליה טוּב־מראהו ובת־צחוקו ונֹעם־תנועותיו. אם נתחבב על לֶוין באמת, אם אך התאמץ לֶוין למצֹא בו את כל הטוב והיפה ולכפר בזה על החטא אשר חטא לו, אבל כך היה מעשה, שנעמה לו חברתו של וַסינקא.

כאשר הרחיקו כשלשה תחומים, התבונן וַסינקא פתאם, כי סיגרותיו ונרתיק כתביו אינם אתו, ולא ידע, אם אבדו ממנו בדרך, אם הניח אותם בבית. אך בנרתיקו היו לו שלש מאות ושבעים רֻבּל, ועל־כן לא יכלו לעזוֹב את דבר האבדה הזאת בלי דרישה וחפוש.

– אני זאת אעשה, על הסוס הדוֹני הזה ארכב מהר הביתה. זה ייטב מאד. מה תענה? – אמר וֶסלובקי ויכּוֹן לעלות על הסוס השמאלי.

– לא, למה לנו זאת? – ענה לֶוין, כי שָער בלבו, שמשקלו של זה לא פחות מששה פודים. – את רַכָּבי אשלח.

הרַכּב ישב וירכב, ולֶוין נהג תחתיו בצמד הסוסים האסורים למרכבה.

ט

– ואיזה הדרך נסע? באר־נא היטב, - אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'.

– זה סדר מסעותינו: עתה אנחנו נוסעים עד גְבוֹזְדֵיבוֹ. בגבוזדיבוֹ בִּצַּת חַרטומים מעבר מזה ומהעבר השני בִּצות בֵּיקַסים טובות מאד. עתה חֹם גדול, ולפנות־ערב נבוא שמה – אך עשׂרים תחומים לפנינו – ובָאָה לנו השמש בשדה לטוב לנו; שם נלין, ומחר נלך אל הבצות הגדולות.

– ובדרך אין כֹּל?

– יש; אבל נתעַכֵּב קצת, והחֹם גדול. שני מקומות טובים, אבל קטנים הם, גם מסֻפּקני אם נמצא בהם דבר.

באמת רצה גם לֶוין לסור אל המקומות ההם, אבל קרובים היו המקומות לביתו, ובכל עת יכול להגיע אל הבצות שבהם, - גם קטנים היו וצרים לשלשה צידים לירות בהם יחד. וזה הדבר אשר הערים קצת ואמר, שאינו בטוח, שימָצא שם דבר. כשהגיעו עד הבצה הקטנה, רצה לֶוין לפסוח עליה, אבל עינו של סטֶפַּן ארקדייביץ', עֵין צַיָר בקי ורגיל, ראה מיד את צחצוחי המים שמעבר למסלה.

– מה מֶּנו יהלוך, אם נסור שמה? – אמר וַיוֹר בידוֹ על הבצה.

– כן, כן, לֶוין! הלא אין טוב מזה! – פצר בו וַסינקא וֶסלובקי, ולֶוין הסכים להם על־כרחו.

הם טרם יעמודו, והכלבים רצו ויטוסו אל הבצה, וכל אחד מהם התגבר לבוא ראשונה.

– קרַק! לַסקַא! – קראו אדוניהם אליהם, והכלבים שבו ממרוצתם.

– לשלשה יֵצַר המקום שם. אני אֶוָתֵר פֹּה, - אמר לֶוין ויקַו כי לא ימצאו שם כל ציד חוץ מקִּיבִיים ¹⁸, כי למרוצת הכלבים התרוממו קיביים ויעופו ויתנענעו במעופם ויצפצפו בקול־ילל.

– לא, לא! נלכה־נא, לֶוין, יחדו נֵלֵכָה! – קרא וֶסלובקי.

– אבל צר לנו המקום באמת. לַסקא, שובה! לַסקא! הלא אין חֵפֶץ לכם בכלב שני?

וַיִוָתֵר לוין אצל העגלה ויבט בקנאה אל שני חבריו, והם עברו בכל הבצה, אך לא מצאו מאומה בלתי אם וקיביים וכל שללם היה קיבי אחד, שהומת בידי וַסינקא.

– אתם רואים אפוא, כי לא על הַבִּצָה חסתי, - אמר לֶוין, - אבל אך בִּלוי־זמן הוא.

– סוף סוף שעשוע נעים הוא. הראית? – אמר וַסינקא וסלובקי ויעל בכבדות על העגלה והרובה והקיבי בידו – אכן הפלאתי עשׂה בו! האין זאת? הנגיע מהרה אל הבצה הגדולה?

פתאֹם נרתע הסוס, וראש לֶוין התנגף בקָנֵהו של רובֶה אחד, וקול יריה נשמע. באמת נשמע קול היריה לפני התנגפו בקנה, אך לו נדמה, שהקול נשמע אחרי־כן. וזה פשר דבר המקרה: וַסינקא וֶסלובקי הוריד את יְתֵד־היריה האחת שברובֵהוּ, ובאותו הרגע החזיק בלא־ראות בַּיָתֵד השנית. הכַּדור נָחַת בארץ ולא הזיק לאיש. סטֵפּן ארקדייביץ' נענע בראשו וישחק שחוק, שיש בו נזיפה לוֶסלובסקי. אך לֶוין לא ערב את לבבו להוכיחו על זה. ראשונה, מאשר כל לשון תוכחה נחשבה לו בודאי לתלונה על־דבר הסכנה שעברה עליו והחבורה שנעשתה במצחו; והשנית, מאשר היה וֶסלובקי בתחלה נעצב ומגֻחך בעצבונו כל־כך ואחרי־כן שחק מטוּב־לב שחוק נעים ומִדַּבק כל־כך על החרדה שחרדו כֻלם, שגם לֶוין בעצמו לא יכול להתאפק משחוק.

כאשר קרבו אל הבצה השניה, אשר היתה גדולה מהראשונה ודרשה זמן רב, דבּר לֶוין על לב חבריו, שלא יסורו שמה. אך וסלובקי הטה את לבבו גם הפעם, ומאשר גם הבצה הזאת היתה צרה לשלשה

צַיָדים, נותר לֶוין גם הפעם אצל המרכבות, כראוי לבעל־בית הגון, שעינו טובה באורחיו.

הם אך הגיעו אל הבצה, והכלב קרַק מהר אל גבשושיות העפר. וַסינקא וֶסלובסקי רץ ראשונה אחרי הכלב. עוד לא הספיק סטֶפּן ארקַדייביץ' לגשת שמה, והנה חַרטמון מעופף. וסלובקי ירה והחטיא, והחַרטמון ירד על כר־דשא, שלא נקצר עוד. העוף הזה נמסר לרשוּתו של וֶסלובקי. קרַק מצא אותו גם פה ויעמוד, ווסלובסקי ירה בו וימיתהו ויָשב אל המרכבות.

– עתה לֶך־לך אתה, ואני אמתין פה אצל הסוסים, - אמר וֶסלובקי וילך לו אל הבצה.

לַסקא, אשר נתן קולו זה זמן רב בילל־תלונה על עלבונו, התנשא ויקפץ בשמחה אל קבוצת־גבשושיות טובה וידועה ללֶוין, אשר עוד לא בא אליה קרַק.

– למה לא תעצרהו? – קרא אליו סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– הוא לא יבהיל בלא־עת, - ענהו לֶוין בלב שמַח על כלבו הטוב וימהר אחרי לַסקא.

כאשר הוסיף לַסקא לקרוב אל הגבשושיות הידועות לו, כן הרבה, כפי שנראה בו היטב, לעַיֵן ולהזהר במעשהו, גם עוף־בצה קטן, שדאה שם לפניו, לֹא בטלו ממלאכתו אלא כהרף־עין. הוא הקיף את הגבשושיות פעם אחת ויחל להקיפן שנית, ופתאם נרתע ויעמוד.

– הנה, הנה, סטיבה, - קרא לֶוין והרגיש, כי לבו מתחיל פועם בקרבו בכֹח גדול מבראשונה, וכל הקולות התחילו רועשים פתאם באזניו הקשובות, קולות קרובים ורחוקים יחדו, בלי סדרים הגיעו לאזניו, אך בכֹח גדול, כאלו נעתק בתוכן איזה בריח קטן ממקומו. קול צעדי סטֶפּן ארקַדייביץ' נדמה לו כשעטת פרסות סוסים; חריקת גוש־עפר, שנעקר תחת רגליו עם הקלחים שבו מקצה הגבשושית, אשר דָרַך עליה, נדמתה לו כקול חַרְטְמוֹן; ובאותה שעה שמע גם קול שכשוך במים, אשר נלאה לברר לעצמו מה הוא.

ובהתאמצו אך לבחור לו מקום נאמן לרגליו, הלך הלוך וקרוב אל כלבו.

– חטוף! – קרא אליו.

מתחת לכלבו חמק ויעף לא חַרְטְמוֹן, כי־אם בֵּיקַס. לֶוין כונן את רובהו, אך ברגע ההוא חזק וקרב קול השכשוך שנלוה אליו גם קול וֵסלובקי, שקרא או צעק בקול רם ומשֻׁנה. ולֶוין ראה, שהוא מכונן את רובהו אל מתחת לעוף, ועם זה לא נמנע מִירוֹת.

כשהֻברר לו, שהחטיא, פנה כֹה וכֹה וירא, והנה הסוסים והעגלה עומדים לא במסלה, כי אם בתוך הרקק.

וֶסלובקי רצה לראות את ירית חבריו הצַידים ויבוא במרכבה אל הבצה, ורגלי הסוסים טבעו בבֹץ.

– בכוֹר־שטן נוהג בו! – אמר לֶוין אל לבו בשובו אל המרכבה הטובעת בבֹץ. – למה זה נסעת אחרינו? – אמר אליו בתלונה ויקרא אל הָרַכָּב וַיָחֶל למשות את סוסיו.

לֶוין התרעם גם על אשר הפריעוהו מירִיָתו, גם על אשר הטביעו רגלי סוסיו, וביותר חרה לו על אשר לא עזרו לו ולרַכּבו למשות ולפַתֵח את סוסיו, לא סטֶפּן ארקַדייביץ' ולא וֶסלובקי, כי גם שניהם לא ידעו מאומה בענין הרתימה. מבלי הָשֵׁב דבר לוַסינקא על הבטחותיו, שהמקום הזה היה יָבֵש כֻּלו, יגע לֶוין עם רַכּבו לחַלץ את הסוסים. אבל אחרי־כן, כאשר חַם לו מרֹב עבודה, ועיניו ראו, כמה יגיעות יגע וֶסלובקי, בסחבו את העגלה בתריסי אופניה, עד שנשבר אחד מהם בידו, דבּר על לבו תוכחות על כי בקנאתו הכבושה מיום אתמול נהג בּו היום מנהג התרחקות, ובכדי לתקן פגם זה, התאמץ להראות לו חבה יתרה. כאשר יצאו ממבוכה זאת והמרכבה הושבה אל המסלה, צוה לֶוין להביא פת־שחרית.

– “אכילה לתאבון סמן לנפש ישרה! אפרוח זה יבוא בקרבי עד עֹמק נְעָלָי” – נשא וַסינקא משל צרפתי זה בגמרו לאכול אפרוח שני וצהלת רוחו שבה אליו. – עתה עברו כל צרותינו; מעתה נצליח בכל אשר נפנה. אך למָרֵק חטאתי, אני חַיב לשבת על מושב העגלון. האין זאת? אל־נא תניאוני. אני אוֹטוֹמֵדוֹן. עתה תראו, כי כדַאי והגון, אני לכך! – ענה מבלי הוֹצֵא את המושכות מידו, על דברי לֶוין, אשר בקש מאתו לתת לְרַכָּבוֹ לעלות על מקומו. – לא, חַיב אני לשאת עָנשי, וטוב לי מאד במושב העגלון. – ככה עמד על דעתו וינהג את המרכבה.

אף אמנם דאג לֶוין, פן יכביד על סוסיו, ובפרט דאג לסוס השמאלי האדֹם, אשר לא ידע וֶסלובקי לעצור בו; אך על־כרחו דבקה בו צהלת־רוחו של זה וישמע את הרומַנסים, אשר שר בשבתו על ספסלו בכל שעת נסיעתם ואת ספוריו ואת תֵאוריו, שתאר במראה את דרך האנגלים לנהוג במרכבה ביד אחת; וכֻלם, אחרי אָכלם את פת־השחרית, באו שמחים וטוּבי־לב אל בּצת גבוֹזדיבוֹ.

י

וַסינקא הריץ את הסוסים כל־כך, שהקדימו לבוא לפני הבִּצה בטרם יעבור החֹם.

כשהגיעו לפני הבִּצה הגדולה ההיא, שהיתה מחוז־חפצם העִקרי בנסיעה זו, התחיל לֶוין מבקש עצות בלבו נגד רצונו להפטר מוַסינקא וללכת באין־מפריע אל אשר יהי רוחו ללכת. וברוּר היה, שכדבר הזה ממש בקש לו גם סטֶפּן ארקַדייביץ', ועל פניו ראה לֶוין את הבעת הדאגה, השוכנת על כל צַיָד אמתי, בהתאזרו לצאת לפעלו, והערמה המיֻחדת לו, מעט ערמה שיש עמה גם טוּב לב.

– ואיזו הדרך נלך? הבצה טובה מאד, זאת אראה, גם נִצִים פה, - אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וירמוז בידו על שני עופות גדולים, שפרחו ממעל לעשב הכָּרִיך ¹⁹– כל מקום שיש בו נצים, יש בו עוף צַיִד.

– ראו־נא אפוא, אדוני, - אמר לֶוין, ובפנים נזעמים קצת מתח את נעליו על רגליו ויתבונן בכפתורי רובהו. – הראיתם את הַכָּרִיך הזה? – והוא רמז בידו אל אי קטן מכֻסה יֶרֶק שחרחר, שנראה בתוך כר־עשב נרחב מאד, והכר כֻּלו משקה, והוא משתרע בעברו הימני של הנהר, וחצי עֶשבּוֹ נקצַר, - תחלת הבצה פה, לפנינו ממש, במקום היָרֹק מרֻבּה בו. מפֹּה תִּסַּב ימינה, אל המקום שהסוסים הולכים בו; שם גבשושיות, שם ימָצאו חרטומנים וכן גם מסביב לכריך הזה עד חֹרֶש לִבְנֵי־המים ועד בית הרֵחים. הנה הוא שם על מפרץ הנהר. זהו המקום הנבחר. שם הֵמַתִּי שבעה־עשר בֵּיַקסים ביום אחד. עתה נפָּרד ונלך לעבָרים שונים, ושני כלבינו עמנו, ואצל בית־הרחים אנו עתידים להפגש.

– אך מי יימין ומי ישמאיל? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'. – הנה הבִּצה רחבה יותר בחֶלקה הימני, הימינו לכם; כי שנים אתם, ואני אשמאילה, - הוסיף במנוחה גלויה וכמו בלי דעת וחשבון.

– טוב מאד! כל שְׁלַל היום יהי לשנינו ולא לו. נלכה־נא אפוא, לכו וְנֵלְכָה! – ענה אחריו וַסינקא.

לֶוין הסכים על־כרחו, וילכו איש לעברו.

הם אך באו לתוך הבִּצה, ושני הכלבים התחילו מחפשים יחד וישימו פניהם אל גִבְאֵי הרקָק. ולֶוין ידע מה הוא חִפוש זה, שהיה לַסקא רגיל בו, חִפוש מתוך זהירות, שאין לעמוד על מטרתו בבֵרור; גם את המקום ידע ויקַו למצֹא בֵּיקַסים רבים.

– וֶסלובקי, לכה אצלי, לכה לצדי! – אמר לֶוין בלחישה אל חברו שהלך אחריו הלוך ושַכשך ברגליו במים, כי אחרי המאורע בבִּצה הקוֹלפֵּנית לא יכול לֶוין להסיח דעתו לגמרי מקנה־רובהו של זה.

– לא, אינני רוצה להפריעך; אל־נא תָשֵׁת לבך לי.

אך לֶוין היה מֻכרח לשית לבו לו וגם זכר את דברי קיטי, שאמרה לו בשלחה אותו מלפניה: “השמרו לכם, פן תּוֹרוּ איש באחיו”. הכלבים הלכו הלוך וקרוב, כל אחד משניהם במסלתו על־פי חושו, לֶוין היה בטוח כל־כך, שבכל רגע ורגע יש לו לחכות לבֵיקַס, שקול שכשוך עֲקֵבוֹ בעלותו מגֵּבֶא נרפש, נדמה לו מדי פעם בפעם כצריחת בֵּיקַס והעירוֹ לאחוז וללחוץ את עֵץ־רובהו.

פִּיף! פַּף! נשמע לאזנוֹ ממעל לה. וַסינקא ירה אל עדר בני־אוז, שֵׁרִחֲפו על־פני הבִּצה, אבל הרחק מגבול היריה. עוד לא הספיק לֶוין לפנוֹת כה וכה, והנה קול שכשוכו של בֵּיקַס באזניו, ואחריו קול שני ושלישי כזה, ואחרי־כן ראה עוד שמונה עולים זה אחר זה.

סטֶפן ארקַדייביץ' המית אחד מהם בּרגע שהתחיל סובב ומרחף ארֻכּות וקצרות, והעוף המומת נפל כמו אבן קטנה אל הרקָק. אובלונסקי לא נחפז וַיוֹר עוד אחד, אשר עף עוד בָּשֶפֶל אל הַכָּרִיך, וגם זה נפל מיד בְּהִשָׁמַע קול־היריה. ונראה לעין, שקפץ ועלה פעמים אחדות מתוך הכָּרִיך הקָצוּר ופרפר באחת מכנפיו הלבנות מלמטה, שלא נפצעה ביריה.

לֶוין לא הצליח כמוהו: אל הביקַס הראשון, שנקרה לפניו, ירה בקרוב־מקום יותר מהראוי והחטיא את המטרה; אחרי־כן כונן עליו את רובהו שנית, כשכבר החל לעוף למעלה, אך ברגע ההוא עלה עוד ביקַס אחד מאצל רגליו, ומתוך שפִּנָה לבו לזה, החטיא גם ביריתו השניה.

בשעה שמלאו את הרובים עלה עוד ביקַס אחד, וּוֶסלובסקי, שכבר הספיק למלא את רובהו שנית, ירה שתי פעמים בכדורים קטנים על־פני המים. סטֶפּן ארקַדייביץ' אסף את הביקַסים שלו ויבט אל לֶוין הבטה קצרה בעינים נוצצות.

– עתה לכו ונפּרדה, - אמר סטֵפּן ארקַדייביץ' וילך לו אל העבר האחד, הלוך וצלוע על ירכו השמאלית, הלוך ושרוק לכלבו ורובהו מוכן ומזֻמן בידו. ולֶוין וּוֶסלובסקי ערכוּ פעמיהם אל העבר השיב.

בכל פעם, אשר לא הצליח לֶוין ביריותיו הראשונות, היה מתלנה ומתרגז ומחטיא את המטרה כל היום; וגם ביום ההוא קרהו כמקרה הזה. ביקַסים נמצאו למכביר, גם מתחת לכלבים, גם מתחת לרגלי הצידים עלו ויעופו, ולא קצרה ידו מִתַקן מה שקלקל בראשונה; אך כאשר הוסיף לירות, כן הוסיף להשפיל כבודו לפני וֶסלובקי, אשר ירה כל היום בפנים שמחים, פעמים בחשבון ופעמים בלי חשבון, ולא זכה להמית אפילו עוף אחד, ולא שת לבו לזה גם רגע קטן. לֶוין עשה מעשהו בפזיזות, מבלי יכֹלת למשול ברוחו, מרגע לרגע הוסיף להתלהב, עד שהגיע לידי כך, שהיה מורה כמעט בלי כל תקוה להמית וכפי הנראה הבין זאת גם כלבו, כי התחיל מתרפה במלאכתו ונושא את עיניו אל הציָדים שלו בתמיהה או בתלונה. יריות אחרי יריות נשמעו, ענַן עשן הקיף אותם, ובשבכת ילקוטו הגדולה והרחבה של לֶוין לא נמצאו אלא שלשה ביקַסים קלים וקטנים, ובהם היה אחד שְׁלַל וֶסלובסקי, ובאחד היו שניהם שֻׁתָּפים. ומהעבר השני נשמעו יריותיו של סטֶפּן ארקַדייביץ', יריות לא מרֻבּות, אבל, כפי שנדמה לו ללֶוין, חשובות בתוצאותיהן, וכמעט אחרי כל אחת מהן נשמעה קריאת: “קרַק, קרַק, אַפּוֹרט!” (הביאה!).

הדבר הזה הרגיז את לֶוין עוד יותר. ביקַסים לא חדלו מהתנופף באויר ממעל לַכָּריך. קולות שכשוך מלמטה וקרקור מלמעלה נשמעו ולא פסקו מכל עברים. הביקַסים, שעלו קֹדם לזה וסבבו וטסו באויר, חזרו וירדו מנגד לַצַיָּדִים האלה. תחת שני הנצים, שנִראו בראשונה, דאו ויצפצפו עשרות נִצים ממעל לַבִּצָה.

לֶוין וּוֶכלובסקי הגיעו, אחרי עברם את רֻבּהּ של הבצה, אל מקום, שֶׁכַּר־עֵשֶׁב חָכוּר לאכרים נחלק בו לרצועות ארֻכּות, שקצותיהן נוגעים ומֻבלעים בַּכָּריך, וגבוּלי הכר – מקצתם שבילים צרים, שנדושו ברגלי בני־אדם, ומקצתם חֶלקות־דשא שנקצרו. חצי הרצועות האלה כבר נקצרו.

אף־על־פי שבַּמקומות, שלא נקצר העשב בּהם, לא יכול לֶוין לקוות למצֹא ציד במדה שאפשר למצאו במקומות שנקצר עֶשְׂבָּם, הבטיח את סטֶפּן ארקדייביץ' להוָעד עמו וילך עם בן־לויתו דרך הרצועות האלה ויעברו גם בַּקצוּרות גם בשאינן קצוּרות.

– הֵנָה, ציָדים, הֵנה! – קרא אליהם אכר, שפניו אדֻמים וזקנו מגֻדל, ובקראו גִלה את שִניו הלבנות והרים בּידו בקבוק ירקרק ונוצץ באור־השמש.

– מה הם אומרים? – שאל וֶסלובסקי צרפתית.

– הם קוראים לנו לשתות יין־דגן אתּם. בודאי חִלקו היום ביניהם את הכר. אני נכון לשתות עמהם, - אמר לֶוין בקצת ערמה, כי רצה וקִוה שיפֻתֶּה וֶסלובסקי ללכת אליהם לשתות עמהם.

– למה זה להם?

– שמחים הם, גֶשׁ־לך אליהם, הרי זה מן הדברים המושכים את הלב.

– נלכה־נא, ראוי הדבר להתבונן בו.

– לֶך־לךָ, הלא תמצא את הדרך אל בית־הרחים! קרא לֶוין בקול גדול ויַסב פניו וישמח בראותו את וֶסלובסקי הולך בקומה כפופה הלוך וכשול ברגליו העיפות וְיוצא בכבדות מתוך הבִּצה אל האכרים ורובהו בידו הנטויה.

– קרַב הֵנה גם אתה! – קרא האכר אל לֶוין בלשון יחיד, - בּוא ואכלת פת־עוגה.

ולֶוין בקש מאד לשתות מעט יין־דגן ולסעד לבו בפת־לחם. כחו כשל, וביגיעה הוציא את רגליו מן הבּץ, ויפקפק בדבר רגע אחד, הֲיֵלך אם לא ילך. אבל כלבו עמד מלכת ברגע ההוא. ומיד שב אליו כל כֹחו וילך ברגלים קלות על־פני הבִּצה אל כלבו. והנה ביקַס עלה ויעף מתחת לרגליו. הוא ירה וַיָמֶת, - והכלב הוסיף לעמוד. חֲטוֹף! – קרא לֶוין אל כלבו. אך מתחת רגליו של זה עלה ביקַס אחר. לֶוין ירה גם בו. אך במזל רע יצא ביום ההוא וַיַחֲטֵא גם הפעם, ולא עוד אלא שלא מצא גם את הביקַס המומת ביריתו הקודמת. בכל חלקת הָּכָּריך זחל וחפש, אך לַסקא לא האמין, כי המית ולא החטיא, וכאשר נצטוה לחַפש, עשה את עצמו כאִלו הוא מחפש, אך לא חפש באמת.

ובכן לא הוטב לו גם כאשר נפרד מעליו וַסינקא, אשר נחשב בעיניו לאשֵׁם בכל תקלותיו. גם פֹּה רבו הביקַסים, ולֶוין החטיא בכל יריה ויריה.

קרני השמש נטו, אך עוד גדל חֻמן; בגדיו, שרָטבו כלם מזעה, דבקו בגויתו; נעלו השמאלית שנמלאה מים, כבדה עליו ושרקה בצעדו בה; נטפי־זעה התגלגלו על פניו המגֹאלים בפיח אבק־השרפה. בפיו הרגיש טעם מר, ריח אבק־השרפה היה באפו ושכשוכי הביקַסים באזניו; קני־רובהו הוּחַמוּ כל־כך, שלא יכול לנגוע בהם; לבו פָעַם במהירות ובחזקה; ידיו רעדו מנהמת־לבו ורגליו העיפות נכשלו ונסתבכו לרגעים בעברו בין גבשושיות ובין גִבאי־בֹץ; אך הוא הלך הלוך וְיָרֹה. לאחרונה, אחרי החטיאו מתוך שגיאה גדולה, שהיא חרפה לבעלה, השליך את רובהו ואת כובעו ארצה.

“לא, יש להתחזק”, אמר אל לבו וירם את רובהו ואת כובעו ויקרא אליו את לַסקא ויצא מן הבִּצה. בשובו אל היבשה ישב על גבשושית ויחלוץ את נעליו שב ונגש אל הבצה וישתּ מן המים הנותנים טעם חלודה, ויצנן בהם את קני־רובהו, וירחץ פניו וידיו ותחי רוחו. אז שב וישם פעמיו אל המקום, אשר עבר אליו הביקַס הנמלט מידו, ויגמור בלבו, שלא יוסף עוד להתלהב.

אף אמנם רצה להתנהג במתינות, אך לא עלתה בידו להזהר ולהצליח יותר מבראשונה. אצבעו לחצה גם אחרי־כן בּכל פעם את ראש יתֵד־הקנה, בטרם יברר לעצמו, כיצד יכון את מקומו של העוף ברגע שהוא מורה עליו, וכאשר הוסיף לירות כן הוסיף להחטיא.

רק חמשה עופות היו לו בילקוטו בצאתו מן הבצה אל החֹרש, אשר התנו הוא וסטֶפּן ארקַדייביץ' להפגש בו.

בטרם יראה את סטֶפּן ארקַדיביץ‘, ראה את כלבו של זה. קרַק קפץ מתחת לשרשיו ההפוכים של אחד העצים והכלב השחר כֻּלו, כי היה מלֻכלך ברפש, ובגַאֲוַת מְנַצֵחַ הריח את לַסקא. אחרי קרַק נראה גם סטֶפּן ארקַדייביץ’ בגֹבה־קומתו. בפנים אדֻמים ומכֻסים זעה ובצַוָרון מפֻתח הלך לקראת לֶוין הלוך וצלוע כבראשונה.

– ומה אַתֶּם? היריתם הרבה? – שאל בבת־צחוק מתוך שמחה.

– ואתה? – שאל לֶוין. אך לא היה צריך לשאול, כי בעיניו ראה, שילקוטו מלא.

– לא אוכל להתאונן.

ארבעה־עשר עוף הביא אתו.

– בִּצה נפלאה היא! בלי־ספק היה לך וֶסלובסקי למכשול. לא טוב לשנַים, בזמן שכלב אחד להם, - אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בחפצו להקטין את ערך נצחונו בתחרות זו.

יא

כאשר באו לֶוין וסטֶפּן ארקַדייביץ' אל בית האכּר, אשר היה לֶוין רגיל להתאכסן אצלו, מצאו שם את וֶסלובסקי, כי הקדים לבוא שמה. הוא ישב על ספסל באמצע החדר והחזיק בספסלו בשתי ידיו, לבלתי הִסָּחֵב בעצמו אחרי איש־הצבא, אחיה של בעלת־הבית, אשר התאמץ לשלוף מעליו את נעליו המגאלות ברפש לח, ובשבתו צחק מטוּב־לב צחוק גדול ומִדָּבּק כדרכו תמיד.

– ברגע זה באתי הנה, - אמר וֶסלובסקי. – אכן בחבה גדולה ויתרה קבלוני שם וישקוני ויאכילוני לשֹבע. ומה טוב לחמם, לחם נפלא הוא! מעדנים! ויין־דגנם – מיָמי לא שתיתי יין מעֻלה מזה! ובשום אֹפן לא אבו לקבל מעות. “לא לכף־חובה”, אמרו על זה בסגנונם המיֻחד.

– למה זה יקבלו מעות? הן לכבדך נתכַּונו. וכי דרכם למכור יין־דגן? – אמר איש־הצבא, כשעלתה בידו לשלוף, אחרי כל היגיעות שיגע, את הנעל האחת, המדֻבּקה ביותר, יחד עם הפוזמק, שהֻשחר ברפש.

אף על־פי שהיה הבית מלֻכלך בנעלי הצַיָדים וברגלי כלביהם המטֻנפים, אשר לקקו בלשונם את גופם, ומלא ריח רפש ואבק־שרפה, ואף־על־פי שלא היו בבית לא שַׂכּינים ולא מזלגות, אכלו ושתו הצַידים לתאבון שאינו מצוי אלא אצל צַידים בימים שהם עוסקים במלאכתם. אחרי רחצם, כאשר נֻקו מזוהמתם, הלכו אל גרן החשש, אשר טאטאוה קצת בשבילם, ושם הכינו הרַכּבים משכב לאדוניהם.

כבר הגיע הערב ואיש מהצַידים לא בּקש לישון.

דברי שיחתם היו בראשונה זכרונות וספורים על־אודות יריות וכלבים ומקרי־ציד שונים, ואחרי־כן הגיעו אל ענין שהעסיק את כֻּלם כאחד: לפי שוַסינקא שָנה פעמים אחדות את דברי עליצותו על נעם המשכב הזה וריח החשש והדר העגלה השבורה (העגלה נדמתה לו כשבורה, ובאמת אך נפרקה מחלקה הקדום), על טוּב־לבם של האכרים, שהשקוהו מיינם, על הכלבים, שרבצו כל אחד לרגלי אדוניו, סִפר באחוזת מַלְטוּס. ומַלטוס – עשיר מפֻרסם, ומעשהו השתתפות במסלות־ברזל. סטֶפּן ארקַדייביץ' ספר נפלאות על־דבר הבצות, אשר קנה לו מַלטוס בפלך טְוֶר, והשגחתושהוא משגיח עליהן ושומרן, והמרכבות היפות, שנשאו בהן את הצַידים שנתארחו אצלו, והאֹהל הנחמד, אשר נִטָה לפני הבצה ואשר נערכה בו סעודת־הבּקר.

– זרו דרכיך בעיני, - אמר לֶוין וירם ראשו על מצע־החציר אשר לו, - איככה תוכל להתהלך עם אנשים כאלה בלי שאט־נפש?

אני מבין כי פת־שחרית, שיש עמה יין לַאפיט, נעימה מאד, אך האמנם לא תקוץ נפשך בכבוד העֹּשר הזה? כל האנשים האלה, כמוהם כמוכסים שהיו בארצנו לפניהם, צוברים כסף בתחבולות, שכל אנשי־לב בזים להם בגללן, והם לא ישיתו לב לבוז אשר יבוזו להם, ואחרי־כן הם מתאמצים להפיס את הדעות ולכפר פני בוזיהם בנדבות־הכסף,אשר עשו להם בעָול ובעשק.

– נכון הדבר מאד! – נענה אחריו וַסינקא וֶסלוסקי. – נכון ונאמן! אובלונסקי עושה כן, כמובן, מפני כבוד הבריות, ואחרים באים ואומרים: הלא אובלונסקי מבאי־ביתו של זה…

– לא מניה ולא מקצתיה, - ענה אובלונסקי, ולֶוין שמע, שהוא מדבר בצחוק קל על שפתיו, - אני אך אינני חושב אותו לאיש־עָוֶל קשה משאר הסוחרים והאצילים העשירים. אלה ואלה עשו את עשרם בדרך אחת, בעבודה ובתבונה.

– כן הוא, אך באיזו עבודה? כלום עבודה היא לקבל קונצֶסיה ולמכרה לאחר?

– בודאי עבודה היא זו, שהרי אִלו לא היה אדם זה בעולם או אנשים דומים לו, לא היו מסלות־ברזל בעולם.

– אך אין זו ממיני עבודה של אכּר או של איש מדעי.

– לו יהי כדבריך, אך עבודה היא בתוצאותיה, עסקנותו של אדם כזה יוצרת ומתקנת דרכים. אך הלא אתה סובר, שאין אנו צריכים לדרכים.

– לא, זו שאלה אחרת; נכון אני להודות, שיש לנו צרך בהם. אך כל שׂכר פעולה, שאינו מתאים במדתו למדת היגיעה, שיגע הפועל עליה, - לא בישׁר הוא בא לידי בעליו.

– אך מי ישפוט, עד־כמה יתאים?

– קנין שלא בדרך ישר, קנין בתחבולת־ערמה, - אמר לֶוין והרגיש בדבּרו, שאינו יודע לסַמן את קו־הגבול שבין קנין ביֹשר ובין קנין שלא בישׁר. – למשל, מה שמרויחים בעלי לשכות־הבנקים, - הוסיף לֶוין – עָול הוא – רכישת עֹשר גדול בלי יגיעה, כמעשי המוכסים, אין כאן אלא שנוי־שֵם בלבד. המלך מת, יחי המלך! זה לפני זמן־מה בטלו את עסקי המוכסנות, והנה צצו תחתיהם מסלות־ברזל ובַנקים, שגם הם ממציאים לבעליהם כסף רב בלי עבודה.

– כן הוא, אפשר שכל זה נאמן ונאמר בשכל חריף… רבֹץ תחתיך קרק! – נתן סטֶפּן ארקַדייביץ' בקולו על כלבו, אשר התגרד והפך ופזר את כל החשש, ונראה מזה, שהיה בטוח כל־כך בסברותיו, שיכול לדבר במנוחה ובמתינות. – אך לא בררת את הגבול שבין העבודה הישרה ובין העבודה שאינה ישרה. מה ששכרי רב משכרו של שַׂר –השֻׁלחן המשֻׁעבד לי, אף־על־פי שהוא בקי בענינים יותר ממני – הרי זה עָוֶל?

– אינני יודע זאת.

– אם כן, אני אומר לך: - דע לך, כי מה שאתה מקבל בשׂכַר פעולתך בעסקי האחוזה כחמשת אלפי רֻבּל, למשל,והאכר, העוסק בעבודה זאת, בכל היגיעות שייגע לא ימצא יותר מחמשים רֻבֹּל, גם הוא איננו ביֹשר, כשם שלא מן היֹשר הוא מה שאני מקבל יותר משַׂר־השֻלחן ומה שמַלטוס מקבל יותר מאחד הפועלים העושים במלאכת בנין המסלוֹת. להפך, אני רואה דרך שנאת־חנם בהתיחסות הצבור אל האנשים האלה, וכמדֻמה לי, שיש כאן קנאה…

– לא, זה איננו נכון – אמר וֶסלובסקי, - אי־אפשר לקנאה בזה, אבל יש באותו עסק איזה דבר מכֹער.

– לא, שמעני־נא, - הוֹסיף לֶוין. – אתה אומר, כי לא ביֹשר ארויח חמשת אלפים, בשעה שהאכר ירויח רק חמשים. אמת הדבר. עול הוא, ואני מכיר ויודע אבל…

– באמת, מפני מה אנחנו אוכלים ושותים וצדים ציד ואיננו עושים כל מאומה, והוא עמל ויגע בכל עת ובכל שעה? – אמר וַסינקא וֶסלובסקי, אשר, לפי הנראה בבֵרור, עלתה שאלה זאת על רוחו בפעם הראשונה בימי־חייו, ודבריו אלה היו דברים יוֹצאים מן הלב.

– כן הוא, מכיר ויודע אתה, אך עם זה לא תתן לו את אחוזתך, - אמר סטֶפּן ארקדייביץ' כמתכַּון לקנטר את לֶוין.

בימים האחרונים כמו נשלחה רוח רעה נסתרה בין שני הגיסים האלה: מן היום אשר נהיו לגיסים, בעלי שתי אחיות, כמו התחילו מתחרים זה בזה בשאלה, מי משניהם הצליח יותר מחברו לכונן הליכות חייו, והרוח הרעה הזאת הֻבּעה בשיחתם, שהתחילה נוגעת בחייהם הפרטיים.

– אינני נותן את אחוזתי, יען כי אין דורש מאתי כזאת, ואלו רציתי לתתּה לאחר, לא יכולתי, - ענה לֶוין, - גם אינני יודע למי.

– תנה אותה לאכר הזה; הוא לא ישיב את פניך ולא ימָנע מקַבְּלה.

– אבל איך אתננה לו? האסע אתו אל עיר־הפלך ואכתוב לו שטר־מכירה?

– אינני יודע, אבל אם ברור לך, שאין לך זכות…

– אין זה ברור לי כלל, להפך, אני מכיר ויודע, שאין לי רשות למסרה לאחר, שחובות מוטלות עלי, חובות לאדמתי ולביתי.

– לא, שמעני־נא: אם דעתך, כי שנוי זה שבינך ובין האכר עָול הוא, מפני מה אינך נוהג על־פּי דעתך זאת?

– גם נוהג אני על־פיה, אבל רק דרך שלילה בלבד, כּונתי שלא אשתדל להגדיל את החלוק הזה שביני לבינוֹ.

– לא, סלח־נא לי, אבל אין זה אלא פּרַדוֹכְּס.

– הרי זה באמת כמין תֵּרוץ סוֹפיסטי, - נענה וֶסלוֹבסקי אחרי אובלונסקי. – הנה בעל־הבית שלנו! – אמר וֶסלובסקי ויפן אל האכּר, אשר פתח ברגע ההוא את דלתות השער החורקות ונכנס לגֹרן, שלָנו בו הצַידים. – האָמנם אינך ישֵן עוד?

– לא, איך אישן? אבל אני דמיתי, כי אדוננו ישֵנים, והנה קול דברים הרבה. יש לי לקחת פה מַגָּל. מתירא אני, שמא יפצעני, - הוסיף ויפסע בזהירות ברגליו היחפות.

– ואתה איפה תשכב?

– אנחנו שומרים את העדר הלילה.

– אבל מה נחמד הלילה הזה! – אמר וֶסלובסקי ויבט אל קצה הבית ואל העגלות המפֹרקות, שנראו לָאוֹר הכּהה שבתחלת עלות השחר בעד השער הגדול, שנפתח לִרְוָחה. – שמעו־נא, הנה קולות נשים מזמרות, ומזמרות יפה הן. אמָר־נא, בעל־הבית, מי מזמר שם?

– נערות־החצר הן, בחצר הסמוכה.

– נלכה־נא ונטילה! הן לא נישן עוד. נלכה־נא, אובלונסקי!

– טוב לשכב וטוב ללכת. – ענה אובלונסקי ויתמודד. – טוב מאד לשכב.

– אם כן אלך לי לבדי, - אמר וֶסלובסקי ויקם וינעל את נעליו במהירות. – שלום לכם, אדוני. קרוא אקרא לכם, אם אמצא שם נחת. אתם נתתם לי ציד, ואני לא אשכח זאת לכם.

– בן־חיל הוא, האין זאת? – אמר אובלונסקי, כאשר יצא וֶסלובסקי מעל פניהם, והאכר סגר את השער אחריו.

– כן, בן־חיל, - ענה לֶוין, ובלבו הוסיף להגות בענין, אשר דברו בו לפני רגעים אחדים. לפי מה שנדמה לו, הביע את דעותיו ורגשותיו במלים ברורות, ככל שהיה ביכלתו, ועם זה אמרו אנשי־דבָרוֹ, אנשים שאינם נבערים ושדבריהם יוצאים מלבם, שניהם כאחד, כי הוא משעשע את נפשו בפלפולי־שוא. הדבר הזה הרגיז את רוחו.

– כן הוא, ידידי, - אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' – אחת משתי אלה: או יש להחליט, שהסדר הנהוג טוב וישר הוא ולהחזיק איש בזכֻיותיו היתרות בכל־כֹח־ידו, או יש להודות, שלא כדין נִתנו לנו זכֻיותינו אלה, כשם שאני מודה בזה, ולהתענג עליהן כמוני.

– לא, אלו היה זה דבר־עָול, לא היית יכול למצֹא עֹנג בו, ועל־כל־פנים לא הייתי אני יכול למצֹא עֹנג בזה. אני צריך להרגיש קֹדם־כל־דבר, כי נקי אני מעָול.

– ולמה לא נלך באמת? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר עיפה נפשו, כנראה בבֵרור, מרב עיון. – הן לא נישן עוד. הבה נלכה לנו.

לֶוין לא ענהו. הדבר שאמר בּשעת שיחתם, שהוא מתנהג ביֹשר רק דרך שלילה, לא חדל להעסיקו. “האמנם רק דרך שלילה לבד יוכל להיות הדרך הישר?” שאל בלבו.

– אבל מה עז ריח החשש הלח! – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בהרימו את ראשוֹ לקום. – לא אוכל לישון. וַסינקא החל לעשות שם דבר־שעשועים. הנה צחוק נשמע וגם קולו של וַסינקא בעצמו עולה משם. נלכה־נא. הבה נלכה!

– לא, אני לא אלך, - ענה לֶוין.

– האמנם גם זה מפני איזה עִקר? – אמר סטֶפּן ארקדייביץ בצחוק קל ויחַפש בחשכה את מצנפתו.

– לא מפני איזה עִקר, אך למה זה אלך?

– דע לך, שאתה גורם רעות לעצמך, - אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בקומו ממשכּבו, אחרי מצאו את מצנפתו.

– במה?

– כלום איני רואה את דרכיך עם אשתך? הלא שמעתי, כי שאלה גדולה נשאלה אצלכם, אם תסע לצוד ציד לשני ימים אם אין. כל זה טוב בתור אידיליה, אך לכל ימי־החיים לא יצלח. האיש צריך להיות בן־חורין, לוֹ עניני־גבר הנוגעים בו לבדו, עליו להיות אמיץ־לב. – אמר אובלונסקי בפתחו את השער.

– ומה עליו לעשות? ללכת לבקש אהבה מהנערות המשרתות בחצרות? – שאל לֶוין.

– ולמה לא ילך, אם ימצא בזה נחת־רוח? אין זה גורם רעה לאיש. אשתי לא תפסיד בזה מאומה, ואני אשעשע את נפשי. העקר הוא, שיהי ביתך טהור, שלא יארע דבר בביתך. אבל אין לך לשים אסורים על ידיך.

– אפשר שצדקת, - אמר לֶוין ויהָפך אל צדו. – מחר עלינו לצאת בבֹּקר, אני לא אעיר איש, אבל יצוא אצא בעלות הבֹּקר ולא אאחר.

– בואו מהר, אדוני! – נשמע קול וסלובקי בקראו אליהם צרפתית. – יָפֶה מאד! אני מצאתיה! יפה ונאוה באמת. הרי זו גְרֶטְכֶן ממש, גם כבר התקרבנו. אכן יפה היא מאד! – ספּר וֶסלובסקי ופניו הביעו הסכמה והחזקת־טובה, כאלו בכונה תחלה בשבילו נעשתה יפה כל־כך, ורוחו נוחה מיוֹצרהּ, שטרח בשבילו כל־צרכו.

לֶוין עשה את עצמו כאלו הוא ישֵׁן, ואובלונסקי נעל את סנדליו ויצת אש בסיגרה ויצא מן הגֹרן, וקולותיהם נחבאו מהר.

זמן רב לא יכול לֶוין להרדם הוא שמע את לעיסת סוסיו באכלם חשש, אחרי־כן שמע את קול בעל־הבית והגדול שבנעריו בצאתם אל העדר לשמרו; אחרי־כן שמע בלכת איש־הצבא לשכב מאחרי הגֹרן עם בן־אחותו, הוא בנו הקטן של בעל־הבית; אף הגיעו לאזניו דברי הנער הקטן, שהודיע לדודו בקולו הדק את הרֹשם שעשו עליו הכלבים, אשר היו נוראים וגדולים מאד בעיניו; אחרי־כן שמע את הנער שואל את דודו, מה יצודו הכלבים האלה, ואת דברי איש־הצבא, אשר אמר לו בקול צרוד מתוך שֵׁנָה, כי מחר ילכו הציָדים אל הבצה ויורו ברובים, וכדי להפטר משאלותיו ודרישותיו אמר אליו: יְשַן וַסקא, ואם אין, השמר לך", ומיד התחיל נוחר בעצמו. אז נשמעו רק נעירת סוסים וקרקור ביקַס. “האמנם רק דרך שלילה?” חזר ושאל בלבו. “ומה בכך? לא בי האשם”, אמר בלבו והתחיל מהרהר בדברי היום הבא.

“מחר אצא בבֹּקר השכם ואקבל עלי, שלא להתלהב. ביקַסים הרבה יש וגם חרטומנים. ובשובי אמצא פתקה מקיטי. כן הוא, אפשר שסטיבה צדק ממני: לא לב־איש לי בעודה לנגדי, כי אם לב אשה זקנה… אבל מה אעשה! גם פה דרך שלילה!”

בהתנמנמו שמע את קולות צחוקם ושיחתם של וֶסלובסקי וסטֶפּן ארקדייביץ‘, ויפקח עיניו לרגע קטן, והנה יצא הירח, והם עמדו ודברו בתוך השער הפתוח, ואור הירח נגה עליהם. סטֶפּן ארקדייביץ’ דבר איזו דברים על־אודות עלמה רעננה וַיְדַמֶּהָ לאגוז רך, שגמל לפני רגע אחד, וּוֶסלובסקי צחק בִּצחוק העַז המיֻחד לו ושָׁנה דברים, שאמר לו, לפי הנראה, אחד האכרים: “מוטב שתשתדל בדבר האשה שלך!”. לֶוין אמר מתוך שֵׁנה:

– אדוני, מחר בבֹּקר השכם! וַיֵרְדַם.

יב

וכמו השחר עלה נעור לֶוין וינס לעורר את חבריו. וַסינקא שכב על בטנו ורגלו האחת נטויה לכל ארכה ופוזמקה עליה, ותרדמתו עזה מאד, ולא היה אפשר למצֹא מענה מאתו. אובלונסקי אמר מתוך שֵנה, שאינו רוצה להשכים קום כל־כך. גם לַסקא קם משנתחו שלא ברצון - הוא ישן בקצה ערֵמת החציר ומקֻפּל היה בדמות טבעת – וימתח ויכונן בעצלתים את רגליו האחוריות זו אחר זו. לֶוין שׂם עליו את נעליו ויקח את רובהו ויפתח בזהירות את דלתה החורקת של הגֹרן ויצא אל הרחוב. הָּרַכָּבים ישנוּ אצל מרכבותיהם, והסוסים נמנמו אף הם רק אחד מהם אכל שבּלת־שועל בעצלתים ויפזר בנחרתו את הגרעינים שבאבוסו ובחוץ עוד לא האיר היום למדי.

– מה זה ככה מהרת לקום, אדוני היקר? – פנתה אליו הזקנה בעלת־הבית בחבה, כאשר יפן איש אל אחד מאוהביו הישנים, והיא יצאה ברגע ההוא מבית־דירתה.

– לצוד ציד אני הולך, יקירתי. האבוא אל הבִּצה דרך המקום הזה?

– מאחורי הבית; מאצל גרנותינו, אדוני היקר, ומאצל שְׂדֵי הקְנָבּוּס; הנה שביל שם.

הזקנה הלכה עם לֶוין ותצעד בזהירות ברגליה היחפות והשזופות ותפתח לו את המחיצה החוסמת את דרך העוברים לפני הגֹרן.

– בשביל הישר הזה תלך ותבוא אל הבצה. נערינו רעו שם אתמול בערב.

לַסקא רץ ראשונה בשביל ההוא, ובשמחה גלויה רץ בו, ולֶוין הלך אחרי כלבו בצעדים מהרים וקלים ולרגעים נשא עיניו למעלה. נפשו אִוְתה, כי לא יֵצֵא השמש בטרם יגיע אל הבצה. אך השמש לא התמהמה. הירח, אשר הגיה עוד בשעה שיצא לֶוין לפעלו, אסף נגהו, ואך ככדור של כסף־חי התנוסס ממעל; אדמימות השחר, אשר בראשונה מלְאָה את כל הארץ, נתעלמה מן העין ולא נגלתה עוד אלא אחרי התבוננות וחפוש; מה שנראה בראשונה על־פני השדה ממרחק בדמות כתמים, שאין לעמוד על מהותם, נגלה אחרי־כן בבֵרור: אלה היו עֲרֵמות שִׁפּוֹן. הטל, אשר עוד לא יכלה עין לראותו מבלי אור־שמש, הטפיח את רגליו ואת חֻלצתו של לֶוין עד למעלה מחגורתו, בעברו בין שבלי הקְנָבּוס הגבוה והנודף, שכבר נִטלו גבעולי־הסרק מתוכם. בדממת הבֹּקר נשמעו גם קולות דקים מן הדקים. דבורה פרחה ועברה על אזנו של לֶוין וקול זמזומה דָּמָה לקול מעופו של כדור־יריה. לֶוין נשא עיניו וירא והנה עוד אחת ועוד אחת. כֻּלן יצאו ממשוכת גן־דבורים ועפו ממעל לשׂדֵה הקְנָבּוס אל עבר הבצה. השביל, שהלך בו לֶוין, הובילו אל הבּצה בדרך ישרה. מקום הבצה היה נִכּר על־פי האדים שעלו מתוכה, אדים מעֻבּים במקומות אחדים וקלושים במקומות אחדים, ושיחי העשבים שביניהם נראו כאיים מתנועעים בעב־הענן הזה. בקצה הבּצה והדרך שכבו הנערים והאכרים שומרי העדרים בלילה, ולפני עלות השחר נרדמו כֻלם תחת מעיליהם. לא רחוק מהם התהלכו שלשה סוסים עקֻדים, ואחד משלשתם הרעים בשלשלאותיו. לַסקא הלך מצד אדוניו ולרגעים פרץ ללכת הלאה והביט לאחוריו. כאשר עברו לפני האכרים הישֵׁנים האלה והגיעו עד הגֵבא הראשון, התבונן לֶוין אל כפתורי רובהו וישַׁלַח את הכלב אל אשר יהי את רוחו ללכת. אחד מהסוסים, סוס אדמוני בריא, בן שלש שנים, נרתע לאחוריו בראותו את הכלב וירם זנבו וינער. גם שאר הסוסים נבהלו והתחילו מקפצים מתוך הבצה ברגליהם העקֻדות, ושכשוך פרסותיהם, בנתקם אותן מתוך הטיט הקפוא, היה כקול מחיאת־כפים. הכלב עמד מלכת ויבט הבטת־לעג אל הסוסים והבטת־שאלה אל אדוניו. לֶוין העביר ידו על כלבו וישרוק לו לאות, כי עת להתחיל.

לַסקא רץ בשמחה ובזהירות והבֹּץ חג ונע תחת רגליו.

כשנכנס לַסקא אל הבצה, הרגיש מיד, יחד עם ריחות הקלחים והעשבים והחלודה הידועים לו ועם ריח צפיעי הסוסים, אשר לא נודע לו, גם את הריח המיֻחד, שהיה זרוע בכל המקום ההוא, את ריחו של מין העוף, שהיה מרגיז אותו בכל עת יותר מכל שאר המינים. בקצת מקומות נָדַף ריח זה בכֹח גדול מתוך צמחי הבצה, אך עם זה לא יכול הכלב לדעת על־פיו, באיזה עֵבֶר הוא הולך וחָזֵק ובאיזה הוא הולך ורפה. כדי לברר לעצמו, אי־זה הדרך הטוב לפניו, הֻצרך ללכת קצת הלאה, אל העֵבר, שהרוח הלך שמה. בדהָרה עזה, אשר לא הרגיש בה את תנועת רגליו ואשר עם זה לא היתה לו למעצור לעמוד פתאם, אם יהי צרך בדבר, מתוך כל רקידה שירצה, דלג ימינה והלאה מהרוח החרישית המזרחית שלפני עלות השחר, ואחרי־כן שָׁב וילך נגד הרוח. בשאפו בנחיריו המָרחבים את האויר, הרגיש מיד, כי לא רק עקבות בעלי־כנף לפניו, כי־אם הם בעצמם, ולא אחד או שנים, כי־אם רבים פה לפניו, ויעצור קצת במרוצתו, אך לא עמד מרוץ. ידוע ידע, כי נמצאים הם במקום הזה, אך עוד לא יכול לדעת בדיוק אַיָּם. בחפצו למצֹא את מקומם זה, התחיל הולך סביב סביב, אך אדוניו קרא אליו פתאם ויפריעהו ממעשהו. “לַסקא, פּה!” אמר לֶוין ויורֵהו מקום בּעבר אחר. הכלב שהה מעט וכמו שאל את אדוניו, אם לא טוב לעשות את אשר החל. אך לֶוין שָׁנָה את מצוָתו בקול־זעם וירמוז לו על קבוצת גבשושיות מכֻסה במים, אשר באמת לא יכול כל עוף להמָצא שם. הכלב שמע בקולו וכדי לעשות לו לאדוניו נחת־רוח, עשה את עצמו כאלו הוא מחפש, ויזחל ויעבור בכל קבוצת הגבשושיות וישָב אל מקומו הראשון וכרגע חזר והרגיש את ריח העוף. כאשר חדל אדוניו להפריעו, ידע מיד מה שיש לו לעשות, ובלי הבט אל אשר מתחת לרגליו, - אף־על־פי שלמֹרת רוחו נתקל בלכתו על הגבשושיות הגבוהות וגם הוטל המימה לא אחת ולא שתים, - התגבר וחזר ועמד בכל פעם על רגליו החזקות והנוחות לְהכָּפֵף ולהתפשט והלך לו הלוך וָסֹב, כדי לברר את הדבר. ריח מין העוף ההוא הרגיש ומשך אותו אחריו יותר ויותר, ופתאם הֻברר לו לגמרי, כי אחד מהם פה, מאחרי הגבשושית הזאת, ורק כחמשה צעדים בינו ובין העוף, ויעמוד בלי־נוע וכל גופו היה כאבן דומם. בגלל רגליו השפלות לא יכול לראות בעיניו מה שמאחרי הגבשושית, אך בחוש־ריחו הכיר, שאין העוף רחוק ממנו יותר מכשִׁעור חמשה צעדים. כאשר הוסיף הכלב לעמוד, כן הוסיף להרגיש את העוף, ויתענג בחכותו לתוצאות הדבר. זנבו היה נטוי ומתוח, ורק קצהו האחרון רעד קצת. פיו נפתח מעט ואזניו הורמו; אחת מאזניו הוסַבּה מעט עוד בשעת מרוצתו, והוא נשם בכבדות, אבל גם בזהירות; ובזהירות יתרה עוד מזו פנה אל אדוניו ויותר ממה שהפנה אליו את ראשו הפנה את עיניו. ואדוניו הלך הלוך וכשול דרך הגבשושיות, ופניו כתמול שלשום, אך עיניו נוראות כל העת, ומהלכו, כפי מה שנראה לו לכלב, חשאי מאד. כך נראה לכלב, אבל באמת לא הלך לֶוין, כי־אם רץ אליו.

כראותו את כלבו מחַפש באֹפן מיֻחד, כי נלחץ בכל גופו אל האדמה ויצעד צעדים גדולים ברגליו האחוריות, כאלו חתר בהן במים, ופיו פתוח קצת, הבין לֶוין, כי הוא מריח חרטומנים, ויתפלל בלבו אל האלהים, כי יצלח במעשהו, ובפרט בעוף הראשון הזה, וירץ ויגש אל הכלב. ובגשתו אליו התחיל מביט לפניו, ובגֹבה־קומתו ראה בעיניו מה שראה כלבו בנחיריו. בחריץ שבין הגבשושיות, שעמד לפניהן במרחק שלש אמות, נראה חַרטמון. העוף הִפנה ראשו הצדה וַיַקשב. אחרי־כן פשט קצת את כנפיו וַיָשָׁב ויקַפלן, כשכש בזנבו בכבדות ויסוב אל קרן־זוית.

– תפוֹשׂ, תפוֹש, - קרא לֶוין וידחף את לַסקא מאחריו.

“אבל אינני יכול ללכת”, אמר לַסקא אל עצמו. “אנה אלך? מפה אני מרגיש את ריחם, ואם אזוז מכאן ואלך הלאה, לא אדע ולא אבין איפה הם ומה הם”. אך לֶוין דחף אותו באחת מברכיו וילחש לו ברגזה: “תְפוֹש, יקירי, תפוש!”

“אם רצונו בכך, הנני לעשות את רצונו, אבל אני איני אחראי עוד”, אמר הכלב בלבו וירץ בכל כֹּח רגליו אל בינות לגבשושיות… בנחיריו לא הרגיש כל ריח עוד, אך ראה בעיניו ושמע באזניו ולא הבין מאומה.

במרחק עשרה צעדים מן המקום הראשון התנשא חרטמון אחד בנהימה גסה ובמשק הכנפים המיֻחד למין־עוף זה. ואחרי קול היריה נפל כמשא כבד בְּלֹבֶן תחתית־גופו על הרפש הלח. השני לא המתין עד שירגיזהו הכלב ויעל ויעף מאליו מאחרי לֶוין.

כאשר פנה לֶוין אל העוף השני הזה, כבר הרחיק לעוף, אבל כדור־הרובה השיגהו. עוד כשִׁעור עשרים צעדים פרח באויר, אחרי־כן עלה בדמות קנה זקוף ויתהפך ככדור־משחק שזרקוהו למעלה ויפול כמו אבן על מקום יבש.

“הפעם נצליח!” אמר לֶוין בלבּו בשימו בילקוטו את שני החַרטמונים החמים והשמֵנים, שנפלו חללים לפניו. “מה תאמר, יקירי? הנצליח?”

כאשר מִלא לֶוין את רובהו וילך הלאה, כבר יצא השמש, אף־על־פי שלא נראה לעין, מפני העבים אשר כסוהו. הירח לא הבריק עוד כלל, ורק בדמות עב קטנה רִחֵף ברקיע השמים, ומן הכוכבים לא נראה עוד גם אחד. הַגְבָאים, אשר בעוד הטל עליהם כמו נחפו בכסף, לבשו עתה ברַק־זהב. לכל הרקק היה מראה עַנְבָּר, ועין הדשא, שהיה קֹדם לזה כעין התכלת, נהפך למראה ירקרק צהֹב. צפּרי־רקק פזזו על השיחים הקטנים, אשר אגלי־הטל הבריקו עליהם וצללים ארֻכּים נטו להם מִצִדֵּיהֶם. נֵץ אחד נעור משנתו ישב על עֲרֵמַת־חציר ויַסב ראשוֹ הֵנה והנה ויבט בּזעף אל הבצה. קוֹלִיאָסִים ²⁰עופפו אל השדה; נער יחף הגיש את הסוסים המָּפְקָדים בידו אל זקן אחד, אשר קם משנתו מתחת למעילו והתגרד קצת; וְלֹבֶן־עֲשַן היה כעין החָלב על־פני העשב.

אחד הנערים הקטנים רץ אל לֶוין.

– דודי, תמול היו פה בני־אוז! – קרא הנער אליו וילך אחריו ממרחק.

ולֶוין שמח משנה־שמחה, כשעלתה בידו להמית שלשה ביקַסים זה אחר זה לעיני הנער ההוא, אשר הביע לו תהלה על גבורתו.

יג

המסֹרת שבידי הַצַידים, שמי שלא נמלטו מידו החיה הראשונה והעוף הראשון, שנזדמנו לפניו, יצליח בצידו כל היום, נמצאה נאמנה.

עיף, רעב ומאֻשר שב לֶוין אל בית־האכסניה שלו בשעה העשירית בבֹּקר, אחרי לכתו כשעור שלשים תחומים, ויבֵא אתו תשעה־עשר “עוף־צַיִד אָדֹם” ובר־אוז אחד, שהיה תלוי לו בחגורתו, כי קָטַן ילקוטו מהכיל את כל צידו. וחבריו כבר נעורו וגם בקשו לאכול ואכלו פת־שחרית.

– המתינו־נא, ידעתי, כי תשעה־עשר הם, - - אמר לֶוין, במנותו שנית את חללי החרטמונים והביקַסים, אשר במראיהם החדש, בגויותיהם המפֻתּלות, בכתמי־הדם, שנקרש עליהם, ובראשיהם המעֻקלים והנטויים

הצדה לא היתה להם דמותם הראשונה, שהיתה להם בצאתם במעוף ממחבואיהם.

המספר נמצא נכון, ונעים היה ללֶוין לראות את סטֶפּן ארקדייביץ' מקנא בו. וכן היה נעים לו, מה שמצא בשובו מצידו אל בית־אכסניתו איש שלוח אליו מקיטי ופתקה בידו, וכתוב בה:

“אך טוב ושלום לי. אם דואג אתה לי, יכול תוכל להרגע עתה יותר מבראשונה. יש לי עתה שומרת חדשה לראשי, והיא מריה ולַסיֶיבנה (היא המיַלדת, שהיתה למוֹרת־דרך ולאם בבית לֶוין). היא באה הנה לבקרני ומצאה אותי בריאה ושלמה, ואנחנו בקשנו מאתה לשבת אתנו עד שובך. כֻּלנו שמחים וטובי־לב, ואתה אַל־נא תֵחָפז. ואם טוב מהלך הציד, שְׁהֵה שם עוד יום אחד”.

שתי השמחות האלה: מה שהציד עלה יפה ומה שבא אליו מכתב מאשתו, גדלו כל־כך, ששני המאורעות הקשים קצת, שאֵרעו לו בבואו מצידו, קַלו בעיניו כדברים של מה־בכך. האחד היה מעשה בסוסו האדֹם המתרגל, שלפי הנראה יָגע ביום אתמול יותר מכפי כֹחו, ועל־כן לא אכל מספוא ורוחו סרה כל היום ההוא, והרֹכּב אמר עליו, שהוא חולה מעבודה קשה.

– תמול הלאוהו, קנסטַנטין דמיטריץ', - אמר הרכּב, - עשרה תחומים נהגו אותו וגם לא בדרך שנדוּשה.

המאורע השני, אשר בתחלה הרגיז את רוחו, ואחרי־כן צחק עליו הרבה, היה כליון כל הַצֵדָה, אשר הכינה להם קיטי, והצֵדה רבה כל־כך, שנדמה לו שלא יספיקו לאכלה עד תֻּמהּ גם בשבעת ימים. בשובו עיף ורעב מצידו קוה למצֹא לחמניות מטֻגנות, ובטוח היה כל־כך, שבקָרבו אל הבית הרגיש ריחן באַפו וטעמן בפיו, כמו שהרגיש כלבו את הציד, ויצו את פיליפּ לתת לו מהן, והנה הֻגד לו, כי לא רק אין מיני־מתיקה כאלה, כי אם גם האפרוחים שהובאו תמו ואינם.

– אך זה תאבון! – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בצחוק וירמוז על וַסינקא וֶסלובסקי. – גם אני אינני מאותם, שדַי להם במועט, אבל זה אינו אלא פלא…

– הצלי נאכל, והעצמות הֻשלכו לכלבים, - ענה פיליפּ.

לֶוין הצטער על אותו מעשה כל־כך, אמר בקפֵדה: - גם קמעה לא השאירו לי! – ויבקש לבכות ברגע ההוא.

– אם כן, עשֵׂה מן הציד, - אמר אל פיליפּ בקול רועד ויתאמץ להסב עיניו מוַסינקא, - ושִׂם עליו חרוּלים, ובין כה שאַל והבֵא לי חָלָב לשעת הדחק הזאת.

רק אחרי־כן, אחרי אכלוֹ לשֹבע מן החָלב, נחם ויבוש על כי הביע קפידה לוֶסלוֹבסקי, שאינו אלא איש זר לו, ואז התחיל מגחך בעצמו, שבא לכלל כעס מחמת רעב.

בערב יצאו עוד הפעם לצוד, ובציד הזה המית גם וֶסלוֹבסקי עופות אחדים, ובלילה שבו הבּיתה.

שיבתם היתה דרך שמחה כיציאתם. וֶסלוֹבסקי פעם שר בשיריו, פעם הרצה בעֹנג רב את הליכותיו בחבורת האכרים, אשר השקוהו יין־דגן ואמרו לו: “לא לכף־חובה”, ופעם ספּר את קורותיו ועלילותיו בלילה, את דבר לקיטת האגוזים וטיולו עם העלמה ושיחתו עם האכר, אשר שאל אותו, אם הוא נשוּי, ואמר אליו, בהוָדע לו שאינו נשוּי: “ואתה אל תחמוד נשי אנשים אחרים, כי אם השתדל לקחת לך אשה לעצמך”. המלים האלה הביאוהו ביחוד לידי צחוק.

– בכלל נוחה רוחי מאד מנסיעתנו. ואתה, לֶוין?

– מאד אשמח עליה, - אמר לֶוין בלבב שלם, כי שמח ביחוד על כי לא רק לא היה עוד בלבו מרגשי־המשטמה, אשר שטם בביתו את וַסינקא וֶסלובסקי, כי אם עוד נמלא רגשי ידידות עזה לאיש הזה.

יד

ממחרת בעשר שעות בבֹּקר, דפק לֶוין, שכבר הספיק לתור את חלקי אחוזתו, על דלת החדר, אשר שכב בו וַסינקא.

– Entrez!, - קרא אליו וֶסלובקי. – סלח־נא לי, אך ברגע זה גמרתי את רחיצותי, - אמר בבת־צחוק והוא עומד לפניו בלבָניו לבד.

– אל־נא תָשֶת לב לזה, - אמר לוין וישב אצל החלון. – הישנת היטב?

– כנופל מת. ומה טוב היום הזה לצוד ציד.

– מה אתה שותה בבֹּקר, טה או קהוה?

– לא זה ולא זה. אני אוכל פת־שחרית. אכן מתבַּיש אני. הנשים כבר קמו בודאי. טוב מאד לטַיל עתה. הראני־נא את סוסיך.

ולֶוין טיֵל מעט עם אורחו בגן ויבוא עמו אל האֻרוה וגם עָסק שם עמו יחד בגימנסטיקה על מוטות, ואחרי־כן שב הביתה ויבוא עמו אל חדר־האורחים.

– הרבה התענגנו על הציד, ומה רבו הרשמים השונים! – אמר וֶסלובסקי בגשתו אל קיטי, אשר ישבה על־יד המֵחַם בבואם החדרה. – כמה עלינו להצטער, שאין לנשים חלק בתענוגים האלה!

“ומה בכך, הלא ראוי לו לאמר איזו דברים אל בעלת־הבית”, אמר לוין בלבּו. גם הפעם נראה לו שמץ־דבר בבת הצחוק ובאותות הנצחון, שהיו על פני האורח בפנותו אל קיטי…

הנסיכה הזקנה, אשר ישבה בקצהו השני של השלחן עם מריה ולַסייבנה ועם סטֶפּן ארקדייביץ', קראה אליה את לֶוין והתחילה מדברת עמו על־דבר הנסיעה למוסקבה לשעת לִדתָה של קיטי והכנת בית־הדירה בשביל זה. לֶוין, אשר קשו בעיניו כל מיני ההכנות אל חתונתו, כי מצא בהם במנהגם הקטנים האלה, חִלול הענין הגדול, שהם תלוּים בו, מצא חִלול גדול מזה באותן ההכנות לשעת הלֵדה ובאותם החשבונות, אשר קבעו על־פיהם את השעה ההיא. בכל הימים ההם התאמץ להמָנע משמוע את השיחות על אֹפן חִתּולו של הילד העתיד להולד, להָשֵע עיניו מראוֹת את הרצועות הסרוגות השונות והמשֻׁנות שאין להן סוף, את חתיכות־הבד בתמונות משֻׁלשים, אשר היו חשובות מאד בעיני דולי, וכיוצא בהן. הוּלדת בן לו – ברור היה לו, שבֵּן עתיד להולד ולא בת – אשר הבטיחו לו, שקרוב לבוא עתו ואשר בכל־זאת לא יכול עוד להאמין בּו, כל־כך היה הדבר נפלא ומשֻׁנה על־פי רגשותיו, נחשב לו מצד אחד למקרה גדול ונעים מאד, שאי־אפשר לחכות לו שיבוא, ומצד אחר – לסוד כמוס ונשגב מבינת־אנוש, שטעות זו שטועים חושבים אותו לדבר ידוּע מראש ומתכוננים לקראתו משום כך כמו לקראת מקרה פשוט, מעשה ידי־אדם, נראתה לו כעַזות נמרצה, שיש בה חלול־קֹדש.

אך הנסיכה הזקנה לא הבינה את רגשותיו ובראותה אותו משתמט ונמנע מעַיֵן ומִדַבֵּר בענין הזה, חשבה לו זאת לקלות־דעת ולרשלנות, ועל־כן לא נתנה לו מנוחה. כבר הטילה על סטֶפּן ארקדייביץ' למצֹא מעון במוסקבה, ועתה קראה אליה את לֶוין.

– אני, גברתי הנסיכה, אינני יודע מאומה. עשי כטוב בעיניך, - אמר לה לֶוין.

– יש לגמור ולקבוֹע זמן יציאתכם.

– אינני יודע בזה דבר. אני יודע, כי מיליוני ילדים באים לעולם מחוץ למוסקבה ובלי דוקטורים… ולמה זה…

– אבל אם כן…

– לא זאת, אך כטוב בעיני קיטי.

– עם קיטי אין לדבּר בזה כלל! החפוץ תחפוץ, כי אפיל עליה אימות? הלא בשנה הזאת, באביב הזה, מתה נַטַליה גַליצינה בידי מְיַלֵד שאינו הגון.

– כל אשר תאמרי אלי אעשה, - אמר לֶוין בפנים נזעמים.

הנסיכה התחילה מַרצה לפניו, אך הוא לא שמע את דבריה. אף אמנם הרגיזה אתו שיחת הנסיכה, אך לא על שיחה זו נזעמו פניו, כי אם על הדברים, שראה אצל המֵחם.

“לא, זה אי־אפשר”, אמר בלבו ובהביטו לפרקים אל וַסינקא, אשר כפף ראשו ורֻבּו לצד קיטי וידבר אליה איזו דברים בבת־הצחוק היפה על שפתיו, - ואל קיטי, אשר התאדמה ורגזה בדַבּרו.

שמץ־דבר שאינו טהור היה במושבו של וַסינקא, במבטו ובבת־צחוקו. ושמץ־דבר כזה ראה לֶוין גם במושבה ובמבטה של קיטי. ועוד הפעם כהו עיניו רגע; עוד פּעם נדמה לו, כאִלו הוּטל פּתאם, בלי כל אזהרה והכנה, ממרום אשרו ושלותו וכבוד מעמדו אל תהום צרה ותוכחה ונאצה. ועוד פעם היה לו כל מראה עיניו למֹרת־רוח.

– עשי־נא אפוא, גברתי הנסיכה, כאשר ייטב בעיניך – אמר לֶוין ויוסף להסב עיניו.

– אמרת, אך דבר־שפתים הוא! – אמר אליו בבת־צחוק סטֶפּן ארקדייביץ', ורמז בזה בבֵרור לא על שיחת הנסיכה בלבד, כי אם על יסוד התרגזותו של לֶוין, אשר לא נצפנה מלפניו. – מה אחרתּ היום, דולי!

כל המסֻבּים קמו לקראת דריה אלכסנדרובנה. וַסינקא קם אך לרגע אחד וכדרכם של צעירי הדור החדש להקל בכבודן של נשים נשואות, יצא ידי חובתו בקִדה קצרה ויוסף לדבר דבריו ויתן קולו בצחוק מתוך שיחתו.

– מַשׁה עָכְרָה אותי היום. שנָתה נדדה כל הלילה, ועתה היא סוררת מאד, - אמרה דולי.

דברי שיחתו של וַסינקא עם קיטי נסבו גם הפעם על ענין, שדִבּרו בו אתמול, על־אודות אַנה ועל־אודות השאלה, אם יכולה היא האהבה להיות למעלה מן המנהגים המקֻבּלים בצבּור. לקיטי קשתה שיחה זאת, כי הרגיזה את רוחה גם בתכנה, גם בסגנונה, וביחוד קשתה לה, מאשר ידעה את הרֹשם, שהיא עושה על אישהּ. אבל בתם־לבבה ובנקיון־כפיה לא השכילה לשים קץ לה, גם לא להסתיר את נחת־רוחה על החבה, שהראה לה האיש הצעיר הזה. אף אמנם רצתה נפשה לשים קץ לשיחתו, אך לא ידעה, מה לעשות לשֵׁם־זה. היא ידעה, כי אישהּ התבונן בכל אשר תעשה וימצא טעם לגנאי בכל מה שיראה בה. ובאמת נדמה לו, כאשר שאלה את דולי, מה היה למַשה, וּוַסינקא חכה לה, עד שתגמור שיחה מפסקת, זו שקצה נפשו בה, והתבונן בין כה בדולי בזלזול מָרגש, - כי אין שאלה זו, ששאלה קיטי את דולי, אלא דרך מרמה גסה ונתעבה.

– הנסע היום ללקוט פטריות? שאלה דולי.

– הבה נסעה־נא, גם אני נכונה לנסוע, - אמרה קיטי ותתאדם מפני הכבוד רצתה לשאול את וַסינקא, אם יסע גם הוא, וַתֶחְדַל ולא שאלתהו. – לאן אתה הולך? שאלה את אישהּ בעברו אצלה בצעדי- אוֹן, ופניה העידו בה, שהיא כחוטאת בעיניה. ועֵדות זו נחשבה בעיניו להוכחה גמורה, שלא פחד־שוא יפחד.

– הנה המכונאי בא הֵנה בצאתי לצוד ציד ואני עוד לא ראיתיו, - אמר לֶוין ולא הביט אליה.

הוא ירד אל המדור התחתון, אך עוד לא הספיק לצאת מחדר־עבודתו, והנה קול הצעדים הידועים לו באזניו, קול צעדי אשתו שנחפזה ללכת אחריו ולהשיגו.

– מה לך? – אמר אליה דרך קפֵדה – עסוקים אנחנו פה.

– סלח־נא לי, - אמרה אל המכונאי האשכנזי, - עלי לאמר לאישי מלים אחדות.

האשכנזי רצה ללכת אך לֶוין אמר לו:

– שבה־נא על מקומך.

– הרכבת יוצאת בשלֹש שעות? – שאל האשכנזי, - יש לדאוג שלא לאחֵר.

לֶוין לא השיב לו ויצא מן החדר עם אשתו.

– ומה יש לך לאמר לי? – אמר אליה צרפתית ובלשון רבות.

אל פניה לא הביט ולא רצה לראות, כי היא רועדת ומראיה, מראה אשה מצֵרה, ראוי לעורר חמלה עליה, בפרט בגלל מצבה המיֻחד.

– אני… אני רוצה לאמר לך, שאי־אפשר לחיים כאלה, שחיים של מכאובים הם… אמרה קיטי אליו.

– הנה אנשים פֹה בחדר־האֹכל – אמר לֶוין בזעף, - אל־נא תריבי אלי.

– אם כן נלכה הנה!

הם עמדו בחדר־מעבר. קיטי רצתה לבוא אל החדר הסמוך, אך שם לִמְדָה המורה האנגלית את טַניה.

– נלכה־נא אל הגן!

בגן פגעו באִכּר, אשר כּבֵּד את המסלה. אך לא שמו לבם עוד להתבונן, כי האכר רואה בפניה, שבכתה זה מעט, ובפניו, שהוא רוֹגֶז, וכי דומים הם לאנשים שיצאו למלט את נפשם מרעה גדולה, כי אם מהרו ללכת הלאה, מדעתם, שהם צריכים לדָבר זה עם זה ולברר זה לזה ולהיות לבדם שעה אחת, כדי לחלץ את נפשותיהם מדאבונם הכבד.

– אי־אפשר לחיים כאלה! חיים של מכאובים הם! אני מצטערת, ואתה מצטער. למה זה ועל מה? – אמרה קיטי, כאשר באו לאחרונה אל ספסל בודד בקצה שדרת הַתְרָזוֹת.

– הגידי־נא לי אך דבר זה לבד: הנמצא בסגנון דבורו שמץ־דבר מגֻנה, בלתי טהור, עולב ומרגיז? – אמר אליה ויתיצב לפניה, בידים קפוצות ונלחצות אל לבו, כמו שעמד לפניה בערב ההוא.

– נמצא, - אמרה קיטי בקול רועד. – אך האֻמנם לא תראה, כי אני אינני אשֵׁמה בדבר? עוד בבֹּקר אמרתי לדבּר עמו בלשון אחרת, אבל האנשים האלה… למה זה בא הנה? מה מאֻשרים היינו! – אמרה קיטי ונשימתה נעצרה מִבִּכְיָה, אשר הרעיד את כל גוִיתה, שנתרחבה בימים ההם.

הגנן ראה אותם רצים ועוברים לפניו אחרי רגעים מעטים בפנים מלאים מנוחה ושמחה, ותהי לפלא בעיניו, כי איש לא רדף אחריהם ולא היה להם לנוּס מאצל הספסל, וכן לא יכלו למצֹא על הספסל ההוא דבר מיֻחד, אשר היה מסֻגל לתת שמחה בלבם.

טו

אחרי שובו עם אשתו אל המדור העליון, הלך לו לֶוין אל חדרי דוֹלי. דריה אלכסנדרובנה נעצבה מאד גם היא ביום ההוא. היא הלכה הנה והנה בחדר ודברה בחמת־רוחה אל בתה, אשר עמדה בקרן־זוית ובכתה בכי גדול:

– כן תעמדי כל היום בקרן־זוית ובדד תאכלי את לחם־הצהרים וכל צעצוע לא תראי בעיניך, ושמלה חדשה לא אתפור לך, - דברה דולי אליה, מבלי דעת במה תוכל לענשה עד.

– אכן ילדה סוררה היא זאת! – אמרה דולי אל לֶוין. – מאין באו לה נטיות נתעבות כאלה?

– ומה עשתה? – שאל לֶוין בקרירות־דעת גמורה: הוא בא להוָעץ את דולי על־אודות ענינו, ויצר לו על כי נקרה בשעה שאינה הוגנת לזה.

– היא וגרישא הלכו ללקוט גרגרי־שני, ושָׁם… אינני יכולה להגיד מה שעשתה שם. הרבה עלי להצטער על מיס אֶלְיוֹט כי איננה עוד בּביתי. המורה החדשה איננה משגחת כלל, מכונה היא בלי רוח־חיים. שוה־נא לנגדך, - הוסיפה דולי צרפתית, - הילדה הקטנה…

וכאשר ספרה לו דריה אלכסנדרובנה את חטאתה של מַשה, הרגיע אותה לֶוין באמרו:

– אין זה מוֹכיח מאומה, גם אין כאן כל כַּונה נתעבה, בלתי אם צחוק־ילדים בלבד.

– אבל גם אתה, כמדֻמה לי, שרוי בצער היום. בשביל מה באת לפני? – שאלה דולי. – מה נעשֵׂה שם?

ובקול דבורה הכיר לֶוין בה, כי נקל יהי לו לאמר לה את אשר בלבבו לאמר.

– לא משם אני בא, כי בגן הייתי לבדי עם קיטי. זה הפעם השנית נהיה ריב בינינו מן היום אשר בא הנה… סטיבה.

דולי הביטה אליו בעינים מפיקות תבונה.

– הגידי־נא לי באמת ובתמים, הנשמע בדרך שיחתו של אדון זה – לא בדבורי קיטי – סגנון־דבור, שיש בו כדי להקניט, כדי להחריד, לעלוב את הבעל?

– מה אֹמַר לך על זה.. עִמְדִי. עִמְדִי בפנה! – קראה אל הנערה, אשר ראתה כעין בת־צחוק קלה על פני אמה ותפן מעט הצדה. – הבריות אומרים על כיוצא בזה, שהוא נוהג כמנהגי כל צעירי־הימים. ²¹il fait la cour ä une jeune et jolie, ובעלה, שהוא מן הבּריות הללו, חַיב להתכבד בזה.

– כּן, כן, - אמר לֶוין בפנים נזעמים, - אך אַתְּ התבוננת בזה.

– לא רק אני, גם סטיבה התבונן. אחרי הטֵה אמר לי בפרוש: כמדֻמה לי, שוֶסלובסקי מתהדר לפני קיטי כמבקש אהבה.

– טוב מאד, עתה נחה דעתי. גרש אגרשנו מפה, - אמר לֶוין.

– מה לך, היצאת מדעתך? – קראה דולי בבהלה. – שים־נא לבבך על דרכיך! – הוסיפה בצחוק. – עתה תוכלי ללכת אל פַנִי, - אמרה אל מַשה. – לא, אם חפץ אתה, אגיד זאת לסטיבה, והוא יוליכהו מזה. אפשר לאמר לו, כי אורחים עתידים לבוא אליך. בכלל איננו לפי דרכי ביתנו.

– לא, לא, אני בעצמי.

– אך אתה תבוא בריב עמו…

– חלילה לי. אבל שמוח אשמח על זה, - אמר לֶוין ועיניו מלאו באמת ברק־שמחה. – עתה סלחי־נא לה, דולי! לא תוסיף עוד, - אמר על החוטאת הקטנה, אשר לא הלכה אל פַנִי, כי אם עמדה עמוד והמתן לנגד אמה, ועיניה התגנבו להביט אל פניה ולחפש בתקוה ובקֹצר־רוח את מבטה של זו.

דולי שמה עינה עליה, ותבך הנערה ותסתר פניה על ברכי אמה, דולי שמה את ידה הרזה והענֻגה על ראשה.

“ומה לנו ולו?” אמר לֶוין בלבו וילך לבקש את וֶסלובסקי.

בעברו דרך הפרוזדור צוה לרתום את המרכבה על־מנת לנסוע אל תחנת מסלת־הברזל.

– תמול נשברה בה נוצה אחת. – ענה המשרת.

– אם כן רתוֹם את הטַרַנְטַס ²². אבל החישה מעשֶׂך. איה האורח?

– האדון הלך לו אל חדרו;

כשנכנס לֶוין לחדרו של וֶסלובסקי, מצא את חפציו של זה מוּצָאִים על־ידו מתוך תרמילו, וחוברות רומנסים חדשים מונחות ומסֻדרות לפניו, והוא בוחן ונועל נעלי־רכיבה חדשות.

אם ראה וַסינקא, כי פני לֶוין אינם כתמול שלשום, או הרגיש בעצמו שהתחיל מבקש אהבה בבית שאין בו מקום לכך, אך הוא נבוך קצת (במדה שאפשר לאיש נמוסי להראות אותות־מבוכה על פניו) ברגע שנכנס לֶוין לחדרו.

– וכי דרכך לרכוב בנעלי־רכיבה? – אמר אליו לֶוין.

– כן, יש בזה סיָג לנקיות, - אמר וַסינקא בבת־צחוק מטוּב־לב, בהציגו את רגלו השמנה על הכסא וברכסו את הקרס התחתון.

בן־חיל היה בכל דרכיו, ולֶוין הכיר בו על־פי הבטתו, שהוא מפחד קצת. ויֵצר לו עליו, ובתור בעל־הבית התבַּיש על המעשה, שהוא אומר לעשות לאורחו.

על השלחן היה מֻטל שֵׁבֶר מַטֶּה, ששברו שניהם ביום ההוא בבֹּקר בשעת התרגלותם בגימנסטיקה, בנסותם להרים כלונסאות של עץ, שתפחו במים. לֶוין אחז בידו את שבר הקורה הזה והתחיל עוקר ומשבר את קצהו המפֻצל, מבלי דעת איך יכנס עמו בדברים בענין שלפניו.

– רוצה אני… אמר ומליו נעתקו, אך פתאם זכר את קיטי ואת כל אשר ראה והרגיש ויבט אליו ברוח־עֹז ויאמר: - צויתי לאסור סוסים בעדך.

– הא כיצד? – אמר וַסינקא בתמיהה. – אנה אסע?

– אל מסלת־הברזל, - אמר לֶוין בפנים נזעמים וימרוט את קצה הקנה.

– הנוסע אתה מביתך, אם מקרה קרה?

– המקרה הוא, שאורחים עתידים לבוא אלי, - אמר לֶוין ובידים מהירות יותר מבתחלה עקר ושבר באצבעותיו החזקות את דלדולי הקנה הרצוץ. – גם אין אורחים עתידים לבוא, וכל דבר לא קרני, אבל אני מבקש מאתך, כי תצא מזה. יכול אתה לאמר על גסותי מה שתאמר.

וַסינקא עמד וזקף קמתו.

– אני מבקש מאתך להסביר לי… אמר בשפת איש, שאינו מוחל על כבודו, כאשר הבין את הדבר בכל פשוטו.

– אינני יכול להסביר לך, - החל לֶוין בקול שפל ומתוך ויתאמץ להסתיר את רעידת לחייו. – וטוב אשר לא תשאל.

ומאשר כבר נעקרו כל הדלדולים, אחז לֶוין באצבעותיו בעבי קצות הקנה וישַׁסעהו לארכו בבת־אחת וַיַחְזֵק בקצהו הנופל של הקנה ולא הרפָּהוּ.

מראה הידים הנטויות והשרירים המֻצקים, אשר משש אותם וַסינקא בעצם היום ההוא בבֹּקר בשעת הגימנסטיקה, והעינים הנוצצות והלחיים הרועדות יחד עם שפל־קולו של לֶוין הסביר את הענין לוַסינקא, לפי הנראה, יותר מדבר־שפתים, כי נענע נענוע אחד בכתפיו ויחַיך חיוך של בוז ויקוד ויאמר:

– האוכל לראות את אובלונסקי?

תנועת כתפיו וחיוך־בוזו של וַסינקא לא הרגיזו את לֶוין. מה לעשות לו עוד חוץ מזה?" אמר בלבו.

– כרגע אשלחהו אליך.

– מה הרעיון המשֻׁנה הזה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ', - אחרי אשר הגיד לו רעו, שמגרשים אותו מן הבית – אל לֶוין, שנזדמן לפניו בגן, כי טִיֵל בגנו וחכה בו ליציאת אורחו. – הלא לצחוק הוא! איזה זבוב עקץ אותך? הלא מגֻחך הוא עד־מאד! מה זה עלה על דעתך, אם איש צעיר זה…

אך לפי הנראה עוד הרגיש לֶוין היטב את כאב העקיצה במקומה, כי כאשר נגע סטֶפּן ארקדייביץ' בּסבת הדבר, חָורו פניו עוד הפעם, וַיִכָּנס לתוך דבריו:

– אל־נא תבאר לי שֹׁרש־דבר! לא אוכל לנטות מזה! בוש אבוש מאד לפניך ולפניו; אך לו, כמדֻמה לי, לא יכבד מאד לצאת מזה, ולי ולאשתי קשה לראותו אצלנו.

– אך עלבון הוא לו! גם מגֻחך הדבר.

– ולי הוא עלבון ומכאובים יחד! ואני אינני אשם בדבר כלל וכלל, ואין לי לשאת מכאובים חנם!

– אכן כזאת לא שערתי למצֹא בך! אפשר לאדם להיות קַנאי, אך כשהקנאה מגעת עד כאן, הרי זה מגֻחך עד־מאד.

לֶוין נסב מאצלו במהירות וַיַרְחֵק ללכת אל בין השדרות וילך אחת הנה ואחת הנה כבראשונה, ומהֵרה הגיע לאזניו קול חריקת העגלה, וירא מאחרי העצים את וַסינקא יושב על השחת בעגלה (כי לא היה בה כל ספסל למושב), ומצנפתו הקטנה השוטלנדית על ראשו, והוא כמרקד לרגעים מפני דחיפות הנסיעה ונוסע דרך המסלה.

“ומה קרה שם עוד” אמר לֶוין בלבו בראותו, כי אחד ממשרתיו יצא בחפזון מן הבית ועכב את העגלה. אחרי המשרת יצא המכונאי, אשר נשכח בין כה לגמרי מלב לֶוין. המכונאי הזה נתן שלום לוֶסלובסקי ואמר לו איזו דברים, ואחרי־כן עלה ונכנס לעגלה ויסעו שניהם יחדו.

סטֶפּן ארקַדייביץ' והנסיכה הזקנה מלאו רֹגז על המעשה, אשר עשה לֶוין. אף הוא בעצמו הבין, כי גם מגֻחך הוא במדה שאין למעלה הימנה, גם אָשֵׁם עד־מאד ומֻשפל בעיני הבריות; אך בזכרו כל מה שנשאו הוא ואשתו מידי האורח הזה ובשאלו בלבו, מה היה עושה, אלו קרהו כדבר הזה שנית, השיב על שאלתו, כי היה חוזר ועושה כן בלי הפר דבר.

ובכל זאת צהלו ושמחו כל אנשי הבית – חוץ מהנסיכה הזקנה, אשר מאנה לסלוֹח לחתָנה את המעשה הזה – במוצאי היום ההוא במדה שלא הֻרגלו בה, ויהי דמיונם כילדים לאחר שנשאו ענשם או כגדולים לאחר שיצאו בשלום מלפני השליט ביום הִתְיַצְבוּת קשה, ובערב דברו בגרושו של וַסינקא, - שלא במעמדה של הנסיכה, - כמו שמדבּרים באחד המעשים שנעשו לפני ימים רבים. ודולי, אשר ירשה מאביה את כשרונו לבדח את הלבבות בהרצאה מֻטעמת, הביאה את וַרינקה לידי צחוק גדול וכבד מנשוא, בספּרה שלישית ורביעית ובכל פעם בהוספות מבַדחות חדשות, כי בשעה שנָכונה בתם־לבבה לשים נעלות חדשות על רגליה לכבודו של האורח הזה, שמעה פתאם קול חריקת עגלה, ותשא עינה ותרא והנה וַסינקא בעצמו ובכבודו יושב על החציר ומצנפתו הקטנה השוטלנדית בראשו ועמו חוברות רומנסים ונעלי־רכיבה.

– לפחות היה לך לצוות לרתום את המרכבה הסגורה! גם זאת לא עשה לו. ואחרי־כן שמעתי קול קורא: עמדו, עמֹדו!", ואֹמר בלבי, סוף סוף נתְּנָה חֲנִינָה, וארא והנה הושיבו שם גם את האשכנזי המסבּל בבשר, וִַיָסעוּ… ופתילי המצנפת השוטלַנדית החביבים לי אבדו ממני לנצח!…

טז

דַריה אלכסנדרובנה הקימה את מחשבתה ותסע אל אנה. אמנם קשה היה לה לגרום צער לאחותה ולעשות דבר, אשר יֵרע בעיני גיסה; היא הבינה, עד־כמה צדקו לֶוין ואחותה, במאנם לבוא בהתקרבות כל־שהיא עם ורונסקי; אך אף־על־פי־כן חשבה לה לחובה לבוא אל אנה ולהוכיח לה במעשה, שטובה היא אליה לא פחות מקדם לזה, ואין רגשותיה עשוּים להשתנות גם לאחר שנשתנה כל־כך מצבה של אַנה.

וכדי שלא תהי תלויה בבית לֶוין לענין הנסיעה הזאת, שלחה לשכור לה סוּסים בכפר; אך כאשר נודע הדבר ללֶוין, נכנס אצלה ודבר אליה תוכחות.

– ולמה זה תעלה על דעתך, כי רעה בעינַי נסיעתך זאת? ולוּ גם היתה רעה בעיני, הלא באֹפן זה חרה לי עוד יותר על כי לא תקחי את סוסַי, - אמר לֶוין אליה. – עד כה לא אמרת לי אפילו פעם אחת, כי גמרת לנסוע אליה על־כל־פנים. אך קשה בעיני, שתשכרי סוסים לך בכפר, והעִקר הוא, שבני־הכפר אך יקבלו עליהם וְהִבֵא לא יביאוך עד המקום ההוא. ואני יש לי סוסים. ואם לא תחפצי להדאיב את נפשי, קחי־נא את סוסי.

דַריה אלכסנדרובה הֻזקקה להסכים עמו, ולַיום הנועד הכין לה לֶוין ארבעה סוסים ועוד אחד הוסיף עליהם, כל אלה סוסים בלתי יפים למראה, אבל מֻכשרים להביא את דריה אלכסנדרובנה אל מקום־מסעה ביום אחד. באותה שעה, כשהֻצרכו סוסים גם לזקנה, שהיתה נכונה לדרך, וגם למיַלדת, לא נקל היה לו לעשות לה כן; אך משום חובת הכנסת־אורחים לא יכול לתת לה לשכור סוסים ולצאת בהם מביתו. מלבד זאת ידע כי עשרים הרֻבּל, שדרשו ממנה בשכר נסיעה זו, סכום חשוב הם לה; וממוֹנה של דריה אלכסנדרובנה, שעניני הממונות שלה היו במצב רע מאד, היה חביב עליו ועל אשתו כְּשֶלָהֶם.

בעצת לֶוין יצאה דריה אלכסנדרובנה לפני עלות השחר; הדרך היה מתֻקן, המרכבה הלכה לה בלי קפיצות, הסוסים רצו בשמחה, ועל ספסל הרַכָּב ישב בתור משרת גם סופר לשכתו של לֶוין, והוא נשלח לשמרה מפני הסכנה. דריה אלכסנדרובנה נרדמה ולא הקיצה עד אשר קרבה אל בית־המלון, ששם הֻצרכו להחליף את הסוסים.

דריה אלכסנדרובנה שתתה טֵה בבית האכר העשיר, אשר התאכסן אצלו לֶוין בנסעו אל סְוִיַאז’סקי, ותדבר עם נשי הבית בעניני הַטַּף ועם האכר הזקן – על אודות הגרף ורונסקי. הזקן הִרבה לספר לפניה בשבחו של זה, ובעשר שעות נסעה משם לדרכה. בביתה לא היה לה פנאי מעולם להרהר במה שמחוץ לצער גִדוּל בניה; אבל בארבע שעות הנסיעה האלה התעוררו ויתקפוה פּתאֹם כל הרעיונות, שהיו כבושים בקרבּה קֹדם לזה, ותסתכל בכל דברי ימי־חייה מכל הצדדים השונים שבהם, שבמדה שלא נסתה להסתכל עד כה. והרעיונות ההם היו משֻׁנים גם בעיניה. בראשונה הרהרה בילדיה: אמנם קבלו עליהן הזקנה וקיטי (באחותה בטחה יותר מבאִמה) לשמרם, אבל אף־על־פי־כן לא יכלה לשקוט כל־צרכה. “אולי תשתובב מַשה עד הפעם אולי יבעט סוס בגרישא, ואולי תקֻלקל קֵיבָתָה של לילי עוד יותר”, אמרה בלבה בּדֵאֲגה לכל אחד מהם על־פי דרכיו. אבל אחרי־כן נדחו מעט מעט שאלות ההֹוֶה מפני שאלות העתיד הקרוב, ותזכוֹר, כי לחֹרף הבא יש לה לשכור במוסקבה דירה חדשה, להחליף את כלי־הבית שבחדר־האורחים ולעשות אדרת־שֵׂער קצרה לבתה הבכירה. אחרי־כן התחילו עולות על לבה שאלות עתיד רחוק מזה: כיצד תביא את הילדים לידי בגרות גמורה? "לנערות אין לדאוג כל־כך, - אמרה בלבה, - אך הנערים מה תהא עליהם?

“הנה אני מלמדת עתה את גרישא, הלא רק מאשר אני בעצמי חפשית בעת הזאת, מאשר אינני יולדת, אני יכולה לעשות כן. על סטיבה, כמובן, אין לסמוך כלל. בעזרת אנשים טובים אצעידם אל אֹרח־חיים. אך אם אוסיף ללדת..” ועל לבה עלה, כי לא הלֵדה עִקר בקללת האשה, כי אם ההריון. “קשים ביחוד לא חבלי הלֵדה, כי אם חבלי ההריון”, אמרה בלבה וַתְּשַו לנגדה את הריונה האחרון ואת מות הילד האחרון, אשר נולד לה. לענין זה זכרה את שיחתה עם אשה נשואה צעירה בבית־המלון. על שאלתה, ששאלה את האשה היפה ההיא, אם יש לה ילדים, ענתה זו בשמחה:

– כבר היתה לי ילדה ולקח אותה אלהים, בימי הצום קברתיה.

– וצר לך עליה מאד? – שאלה דריה אלכסנדרובנה.

– למה זה יֵצר לי? יש לו לזקן נכדים ונכדות הרבה גם בלעדיה. ילדה כזאת אך למשׂא היא. גם לעשות מלאכה לא תתן, גם מכל דבר תפריע, אך עֹל כבד היא.

נתעבה היתה תשובה זאת בעיני דריה אלכסנדרובנה, אף־על־פי שפני האישה הצעירה ההיא היו טובים ונעימים למראה; אך בזכרה את תשובתה זאת בשעת הרהוריה אלה, הגיד לה לבה, כי יש בדברים המכֹערים האלה גם מעט אמת.

“ובכלל, - אמרה דריה אלכסנדרובנה בלבה, אחרי התבוננה בכל חייה שבחמש־עשרה שנות נשואיה, - ההריון עם הרגשת־הבחילה וטמטום־הלב וקרירות הדעת לכל דבר שבעולם, ועל הכֹּל – השחתת המראה. גם קיטי, קיטי הצעירה לימים, היפה בבנות, מה הוּרַע מראיה עתה, ואני מתנַולת לגמרי בימי הריוני, הלא ידעתי זאת. לֵדָה, חבלים, חבלים משֻנים, הרגע האחרון… ימי היניקה, לילות –הנדודים, המכאובים הנוראים…”

דריה אלכסנדרובנה נזדעזעה לזֵכר מכאובי הפִּתמאות הנסדקות, שנשאה כמעט בכל פעם אחרי לדתה. “אחרי־כן יבואו תחלוּאי הילדים, אימתה ופחד בכל עת; אחרי־כן ימי החנוך, נטיות מגֻנות (פה זכרה את חטאתה של מַשה הקטנה), למוד, לשון לטינית – כל זה תמוה וקשה כל־כך. ועל כל זה – מיתת ילדים”. ועוד הפעם התעורר בה הזכרון המר, אשר דכא בלי־הפוגות את לבה, לב אֵם. זכרון בנה האחרון, אשר מת באסכרה בעודנו יונק, ובדמיונה ראתה לפניה את הלוָיָתו ואת קרירות־דעתם של כל הנצבים לפני ארונו הוָרֹד וחזרה והרגישה את מִדְוֵת־לבה הקרוע למראה מצחו הַחִור ותלתלי השֵׂער שעל רקותיו ופיו הקטן הפתוח והמביע תמהון, שנשקפו מתוך הארון ברגע שכסוהו במכסה הוָרֹד, המקֻשט בצלב מרֻקם זהב.

“וכל זה לשֵם מה? מה תהי אחרית כל זה? לאחרונה יכלו ימי- חיי, שאין לי בהם רגע מנוחה, שאני בהם פעמים מעֻבּרת, פעמים מינקת, ובכל עת ובכל שעה אך רוגזת וקובלת, מדֻכָּאָה ומדַכְּאָה ושנואה לאישי, וילדים אֻמללים אניח אחרי, ילדים שלא נתחנכו כראוי ושכל מאום אין להם. גם עתה, אִלו לא ישבנו בקיץ הזה בבית לֶוין, לא ידעתי, איככה התפרנסו בימים האלה. אמנם טובים ומנֻמסים הם קוסטיא וקיטי כל־כך, שאין אנו מרגישים את מרירותו של מצב זה; אך אי־אפשר שימָשכו ימיו עוד. כשיוָלדו להם בנים, לא יוכלו עוד לעזור לנו; גם עתה הם דחוקים. ומה יהיה אפוא? האם אבינו, אשר לא הניח לנפשו כמעט מאומה, יהי עוזר לנו? גם להדריך את ילָדי לא אוכל אפוא לבדי, בלתי אם בעזרת אחרים, על־ידי התרפסות. גם אם נשער, שהכל יצלח בידנו: הילדים יחיו כֻלם, ואני אדריכם בעצמי באיזה אֹפן, סוף סוף לא תעלה בידי אלא שלא יהיו בני־בליעל. זה כל מה שאני יכולה לבקש לי. ולשֵם זה בלבד אני עמֵלה ויגֵעה כל ימי במדה כזאת… אכן כלו בהבל ימי!” ועוד הפעם זכרה מה שאמרה לה האשה הצעירה ההיא ועוד הפעם קצה נפשה בזֵכר הדבר הזה, אך לא יכלה לכחד, שיש בדברים האלה גם מעט אמת גסה.

– הרחוק עוד, מיכַאיְלא. –שאלה דריה אלכסנדרובנה את הסופר הלשכאי, בחפצה לנוח מעט מנהמת לבה.

– שמעתי, כי שבעה תחומים מהכפר הזה.

המרכבה עברה ברחוב הכפר והגיעה אל גשר קטן. על הגשר עברה חבורה גדולה של נשים צוהלות, שהלכו הלוך ודַבר בקול רם, ואֲלֻמוּת מֻפשלות להן לאחוריהן. הנשים עמדו מלכת ותבטנה בתאות־נפש אל המרכבה. כל הפנים שהוסבּו אליה נראו לה כמדֻשני עֹנג וצהלה וכמכָונים לקנטרה בשמחת־החיים המרחפת עליהם. “הכל חיים, הכל מתענגים על החיים”, הוסיפה דריה אלכסנדרובנה לדבר אל לבה, אחרי עברה מאצל הנשים ההן אל גבעה אחת ומן הגבעה אל מקום־מישור בנסיעה קלה ומהירה על נוצותיה הרכות של המרכבה הישנה: “ואני אך עתה הקיצותי לרגע אחד, וכמו מבית־כלא הוּצאתי מהעולם הזה, המשחית את נפשי בדאגות, שהוא מטיל עלי. הכל רואים חיים בארץ: גם הנשים האלה, גם נַטַּליה אחותי, גם וַרינקה, גם אַנה, שאני נוסעת אליה עתה, - רק אני אינני חיה”.

“והם דוברים רעה על אַנה. על מה? הטובה אני ממנה? ואני, לפחות, יש לי איש, והוא אהוב לי. לא במדה שאני רוצה לאהוב, אני אוהבת אותו, אך סוף סוף אני אוהבת אותו, ואַנה לא אהבה את אישהּ מעולם. ומה חטאתה אפוא? לחיות היא רוצה. זאת נתן אלהים בלבנו. אפשר שגם אני הייתי עושה כמוה. ועד היום הזה אינני יודעת אם היטבתי עֲשה בשמעי לעצתה בימים הנוראים ההם, בבואה אלי למוסקבה. ראוי היה לי לעזוב את אישי ולברוא לי חיים חדשים. אז יכלתי לאהוב ולהיות אהובה כראוי. הטוב לי עתה אחרי המנעי מעשות כן? הלא אינני מכבדת אותו בלבי. יש לי חפץ בו, - אמרה בלבה על בעלה, - ועל־כן אני סובלת אותו. המעֻלה דרך זה? בעת ההיא יכלתי עוד לשאת חן, בעת ההיא עוד לא נס יפיי”, - הוסיפה להרהר בלבה ותבקש להביט בראי. אף אמנם נמצאה תחת ידה בכיס עשוי לדבר ראי קטן של עוברי־דרכים והיה ברצונה להוציאו, אך כאשר שמה עינה על גַבּוֹ של הרַכָּב ושל הסופר הלשכאי היושב ומתנענע לרגעים, הרגישה, שאם יסב אחד משני אלה את פניו אליה, תתבַֹיש בעשותה זאת, ועל־כן חדלה מהוציא את הראי מנרתיקה.

אבל גם בלי הסתכל בראי גמרה בלבה, שעוד לא עברו ימי עֶדְנָתָה, ותזכור את סֶרגי איבַנוביץ‘, אשר הראה לה חבה יתרה, ואת טוּרוֹבצין, רֵעַ סטיבה, אשר עזר לה בלבו הטוב להשגיח על ילדיה, בחלותם את חלי הססגונית, ויאהבה בלי כל־ספק. ועוד היה מעשה באיש צעיר אחד, אשר חשב אותה, כפי מה שאמר בעלה בצחוק, ליפה מכל אחיותיה. ומעשי־אהבים מתוך התלהבות נמרצה ודמיוני הבל וריק נדמו לה כדברים שאינם רחוקים ממנה. “יפה עשתה אַנה ואני בודאי לא אחשוב לה את הדבר לחטאת. הנה היא מאֻשרת ונותנת אֹשר למאהבה, ואיננה אפס ואין בעיני עצמה כמוני, ובודאי היא רעננה, נבונה ומסֻגלת לקבל כל רעיון חדש, כמו שהיתה עד כה”, - אמרה דריה אלכסנדרובנה, וצחוק מרמה קִמֵּט את שפתיה, כי בשעה שהרהרה במה שעשתה אַנה ראתה בדמיונה מעשה דומה לזה כמעט בכל פרטיו בינה ובין אחד הגברים, אשר נמשך אחריה בחבלי אהבה ואשר גם היא הגידה על־אודותיו לאישהּ בלי כַסות ממנו מאומה. ובראותה בחזון הזה את פני סטֶפּן ארקדייביץ’ מביעים תמיהה ומבוכה לא יכלה להתאפק מצחוק קל.

במשאות־שוא כאלה קרבה במרכבתה אל פנת המסלה הגדולה ההולכת אל האחוזה ווֹזְדְוִיזֶ’נְסְקוֹיָה.

יז

הָרַכָּב עצר את ארבעת סוסיו ויסב עיניו ימינה, אל שדה־השִׁפּון שהיה שם, וירא והנה אכרים יושבים אצל עגלה. הסופר הלשכאי אמר לקפוץ ולגשת אליהם, אבל אחרי־כן נחם ויקרא בקול־שלטון אל אחד האכרים וירמוז לו, כי הוא מצוהו לגשת אליו. הרוח החרישית, שהֻרגשה בשעת הנסיעה, פסקה בעמדם מנסוע; הסוסים המכֻסים זעה נערו בחֵמה את היתושים המרֻבּים, אשר דבקו בהם. קול צחצוח המַגָלים, שנשמע מעל העגלה, נחבא מיד, ואכר אחד קם וילך אל מרכבת הנוסעים.

– מה לך, היבשו כל עצמותיך? – קרא הסופר בזעם אל האכר, אשר הלך במתינות ברגליו היחפות על התלוליות שבדרך הַחֲרֵבָה, שלא נדושה ברגלי סוסים ובעגלות – מַהֲרָה וְבוֹאָה!

הזקן החיש פעמיו, - הוא היה בעל שער מסתלסל ושערו מחבש ברצועת־סיב וגבו הכפוף מֻשחר מרֹב זעה, - ויגש אל המרכבה וידו השזופה אחזה באחד מתריסי האופנים.

– ווֹזְדְויזֶ’סְקוֹיָה, אל חצר בעל־האחוזה? אל הגרף? – חזר האכר על דברי השואל. – אך דרך הגבעה הקטנה; אחרי־כן שמאלה; אחרי־כן אל המסלה הגדולה, ושם הוא לפניך. ואל מי אתם נוסעים? אל האדון בעצמו?

– הבביתם הם, הגידה־נא, יקירי? – אמרה דריה אלכסנדרובנה בלשון שאינה ברורה כל־צרכה ²³, כי לא ידעה איך תוכל לשאול על־אודות אַנה גם בפנותה אל האכר הפשוט הזה.

– כנראה בבית, - אמר האכר בצעדו ברגליו היחפות, ותמונת כף־רגלו עם חמש אצבעותיה נרשמה באבק האדמה. – כנראה בבית, - חזר ואמר האכר בכַונה גלויה להכנס בשיחה. – תמול באו שמה אורחים. הרבה אורחים, הרבה מאד… מה לך? – קרא ויפן אל אחד הבַּחורים, אשר נתן קולו אליו מעל העגלה. – זה מעט רכבו ועברו פה כֻלם על סוסים לראות את מכונות־הקצירה. עתה בודאי כבר באו הביתה. ואתם, מאין אתם?…

– מרחוק אנחנו באים, - אמר הרַכּב בעלותו אל מקום שבתו. – לא רחוק הוא אפוא מפּה?

– הלא אמרתי, שם הוא. כצאתך מפּה… – אמר האכר הזקן ויעבר בידו הנה והנה על תריס הגלגל.

בין כה נגש אליהם בחור שפל־קומה, בריא וחזק למראה.

– האין במקומכם עבודת־אסיף לפועלים? – שאל הבחור הזה.

– אינני יודע, יקירי.

– כאשר תפנה אפוא שמאלה, תפגע בו במקום, - אמר הזקן, ונראה בו בבֵרור, שקשה עליו פרידת הנוסעים האלה ורוצה הוא לדבר עוד.

הרכב התחיל מנהיג, אך כמעט שפנו משם הצדה, והנה האכר הזקן קורא אליהם: - עמוד, עמוד, יקירי! עמוד! – נשמעו שני קולות כאחד. הרַכָּב עצר את סוסיו.

– הם באים בעצמם; הנה הנם; - קרא הזקן וירמוז בידו על ארבעה רוכבי־סוסים ושני נוסעים במרכבה קצרה, שבאו בדרך ההיא.

על הסוסים רכבו וֶרונסקי עם משרתו הצעיר ואַנה עם וֶסלובקי, והעלמה הנסיכית וַרוַרה ישבה עם סויאז’סקי במרכבה. הם נסעו לטָיל וגם לראות את פעולת מכונות־הקצירה החדשות.

המרכבה עמדה מלכת, ורוכבי־הסוסים התחילו מתנהלים במתינות. אנה ועל־ידה וֶסלובסקי רכבו ראשונה. היא ישבה במנוחה על סוסה אנגלית גזוזת־רעמה וקצרת זנב. ודוֹלי השתוממה על מראה ראשה היפה בלוית שערה השחור שהציץ מתחת לצנפה הגבוה, וכתפיה העגֻלות וגזרתה הדקה, שנראתה מתוך שמלתה השחורה, שמלת־הרכיבה שלה, וכל המנוחה הנהדרה השוכנת עליה.

ברגע הראשון נדמה לה, כי גנאי הוא לאַנה מה שהיא רוכבת על סוס. על־פי רוחה וטעמה של דריה אלכסנדרובנה היתה רכיבה זו והתהדרות קלה של אשה צעירה לימים, שדרכה בכך לבקש אהבה במקצת, קשורות זו בזו, והתהדרות הזאת לא עלתה יפה, על־פי דעתה של דריה אלכסנדרובנה, לאַנה במצבה המיֻחד; אך כאשר התבוננה בה מקרוב, חדלה להתאונן בלבה גם על רכיבתה. כי בכל הדרה של אַנה היו מנהגיה כֻלם – גם במושבה, גם בלבושה, גם בתנועותיה – פשוטים ונאים ומהֻגנים כֻלם – גם במושבה, גם בלבושה, גם בתנועותיה – פשוטים ונאים ומהֻגנים כל־כך, שנדמה, שאין לך חזיון טבעי יותר מזה.

לצדה של אַנה רכב לו וַסינקא וֶסלובקי על סוס־מלחמה אפור ורגליו העבות היו פשוטות לפניו ונראָה, שהוא שמח ומתכבד במראהו, ועל ראשו מצנפתו השוטלנדית בלוית פתיליה המתנפנפים, ודריה אלכסנדרובנה לא יכלה להתאפק מצחוק בראותה אותו פה. מאחריהם רכב ורונסקי. הוא ישב על סוס אדמוני־שחרחר, אשר מאן לעמוד מרוץ ורוכבו יגע לעצרו ברסנו.

אחריו נסע גבר קטן בלבוש ז’וֹקִי. סויַאז’סקי עם העלמה הנסיכית וַרוַרה התאמצו להשיג במרכבתם החדשה – מרכבה בעלת שני גלגלים – הרתומה לסוס שחור גדול, שוטף במרוצתו, את הרוכבים לפניהם.

אַנה ראתה והכירה את דוֹלי, אשר נלחצה בגויתה הקטנה אל פנת המרכבה הישנה אשר ישבה בה, וכרגע נהרו פניה מבת־צחוק של שמחה. קול־קריאה התמלט מפיה והיא רעדה על מרדעתה וַתָרָץ את סוסתה. ובקָרבה אל המרכבה קפצה ארצה בלי תומך בידה ותמהר לקראת דולי וכנפי שמלתה אחוזות בידיה.

– כן דמיתי מיד. אולם לא ערבתי את לבבי להאמין. אך זאת שמחה גדולה! לא תוכלי לשער, מה מאד ישמח לבי בקרבי, - אמרה אליה, ובדברה פעם נלחצה בפניה אל דולי וַתִשָׁקֶהָ ופעם נסוגה אחור ותתבונן בה בפנים צוחקים.

– אך זאת שמחה גדולה, אלֶקסֵי! – אמרה בהביטה אל ורונסקי, אשר ירד מעל סוסו ויגש אליהן.

וורונסקי הסיר את כובעו האפור הגבוה ויגש אל דולי.

– לא תוכלי לשער, עד־כמה אנו שמחים לקראתך, - אמר בהדגשה מיֻחדת ושניו הלבנות והחזקות נגלו מתוך צחוק־הַנַחַת, שהופיע על שפתיו.

וַסינקא וֶסלובקי לא ירד מעל סוסו, אך נתן שלום לדולי מרחוק בהרמת מצנפת וינפנף לפניה בפתילי מצנפתו הקטנה ממעל לראשו בכל אותות־שמחה.

– זו היא הנסיכית וַרוַרה, - ענתה אַנה על השאלה אשר שאלַתָּה דולי במבט־עיניה, כשקרבה המרכבה הקצרה אליהן.

– אַה! – אמרה דריה אלכסנדרובנה ופניה לבשו תלונה שלא ברצונה.

וַרוַרה היתה דודה לאובלונסקי, ודולי ידעה אותה מכבר ותֵּבָז לה בלבה. ידוֹע ידעה דולי, כי וַרוַרה בלתה כל ימיה בבתי קרובים עשירים; אך מה שישבה בימים ההם בבית ורונסקי, שהיה נכרי לה, חשבה דולי לעלבון למשפחת אישהּ. אַנה ראתה את תלונת דולי על פניה ותבוא במבוכה ותתאדם, ושמלתה נשמטה מידיה וחיש־מהר נתקלה בה.

דריה אלכסנדרובנה קרבה אל המרכבה הקצרה ותתן שלום לוַרוַרה בלי סמני חבה. גם סְויָאז’קי היה ממיֻדעיה. הוא שאל אותה לשלום רעהו המְשַנה את טעמו ולשלום אשתו הצעירה של זה. ויתבּונן בסקירה אחת אל הסוסים השונים זה מזה ואל המרכבה, שתריסי גלגליה מטֻלאים, ותהי עצתו, כי תסענה הנשים במרכבתו.

– ואני אסע בעגלה הזאת, - אמר אל דולי – הנה סוסי שוקט בהליכתו, והנסיכית מנהגת יפה מאד.

– לא, סעו לכם כבראשונה, - אמרה אַנה בגשתה אליו, - ואנחנו נסע במרכבה הזאת, - ותאחז אַנה בזרוע דולי וַתַּסֵב אותה משם.

עיני דריה אלכסנדרובנה שוטטו ברב תמהונה כה וכה ותבט אל המרכבה הכלולה ביפיה, אשר לא ראתה כמוה מעולם, אל הסוסים הנחמדים ואל הפנים היפים והצוהלים אשר סבבוה. אבל יותר מכּל הפליא אותה השנוי הנמרץ, שנהיה באַנה רעותה האהובה. אשה אחרת, אשר אין דרכה לעַיֵן בדבר היטב, או אשר לא ידעה את אַנה קֹדם לזה, וביחוד אשה, אשר לא הרהר לבה במה שהרהרה דריה אלכסנדרובנה בדרך, לא היתה רואה באָנה כל דבר מיֻחד. אבל דולי השתוממה במצאה על פניה ביום ההוא את הזיו המיֻחד, שאינו מצוי בּנשים אלא ברגעי אהבתן. כל מה שנראה על פני אַנה ביום ההוא: – הגומות הקבועות בלחייה ובסנטרה, כֶּפֶל שפתיה הסגורות, בת־הצחוק שרחֲפה מסביב לפרצוף־פניה, ברַק עיניה, נֹעם תנועותיה המהירות, קולה הצלול וגם אפן דִבּוּרָה, בהשיבה ברגז ובחבה יחד לוֶסלובקי, שבּקש רשיון מאתה לשבת על סוסתה ולהרגילה בדהָרה יְמָנית – כל זה יחד היה אך יפה ולוקח נפשות; ולפי מה שנדמה, ידעה זאת גם בעצמה ושמחה על זאת.

כאשר ישבו שתי הנשים במרכבה, נבוכו שתיהן פתאם. אַנה נבוכה על כי הביטה אליה דולי בעינים שואלות ודורשות, ודולי – על כי אחרי דברי סוֹיַאז’סקי על־אודות העגלה התבַּישה נגד רצונה במרכבה הישנה והמגאלה הזאת, שישבה בה אַנה עִמה. ופיליפ הָרַכָּב והסופר הלשכאי הרגישו כזאת גם הם. הסופר התעסק הרבה בהושבת הנשים, בחפצו להסתיר בזה את בֹּשת פניו, אך פיליפ נמלא רֹגז ויגמור בלבו, שלא לשים לב ליתרון החיצון הזה, שיש לבני־לויתם החדשים עליהם. הוא נתן עיניו בסוס השחור מתוך בת־צחוק של לגלוג והוציא משפכו מיד, כי השחור הזה, האסור למרכבת־השנַים, לא יכשר אלא ל"פּרוֹמִינַז',²⁴ אך לא יעבור גם ארבעים תחום בחֹם היום בלי הפסקה גדולה.

האכרים קמו כֻלם מאצל העגלה ויביטו בתאות־נפש ובלבב שמח אל האורַחַת והעירו איש הערתו על המקרה הזה.

– שמחים הם מאד, זה ימים רבים לא ראו זה את זה, – אמר הזקן בעל השער המסֻלסל המחֻבּש בסיב.

– מי יתן לנו סיָח כזה להולכת האֲלֻמות, הוא ימהר לעשות את מלאכתו!

– הנה אשה לובשת־מכנסים? – אמר אחד האכרים וירמוז על וסינקא וֶסלובסקי, אשר ישב לרכוב על מרדעת אשה.

– לא כן. ראֵה, מה מהיר הוא בעלותו על המרדעת.

– שמעוני, אחַי, האמנם לא נישן היום כלל?

– מי יישן עוד היום? – אמר הזקן ויבט בפנים מעֻקמים אל השמש. – עברה שעת הצהרים! קחו את מַגְלֵיכם ולכו לעבודתכם!

יח

אַנה הביטה אל פני דולי הדלים והנוגים, שנקלט אבַק הדרך בקמטיהם, ועוד מעט ואמרה לה, כי כחֲשָׁה מבראשונה; אך בזכרה, כי היא בעצמה בריאה עתה משהיתה וכי גם עיני דולי הגידו לה זאת, נאנחה והתחילה מדברת במה שנוגע בה.

– הנה אַתּ מבטת אלי ושואלת בלבך, – אמרה אליה אַנה, – אם אוּכל להיות מאֻשרה במצבי זה. ומה אשיב? כמעט אבוש להודות: אבל – מאֻשרה אני מאד. כמו מעשי־כשפים נעשו לי, הרי אני כמי שבעתוהו חזיונות־ליל נוראים בשנתו ופתאם הקיץ והֻברר לו, שכל אלה הדברים לא היו מעולם. אני הקיצותי. כבר עברו מכאובַי ובעוּתַי וזה ימים רבים, בפרט מן היום שבאנו הנה, אני מאֻשרה מאד!… – אמרה ותבט אל דולי דרך שאלה בבת־צחוק של בַּישנות.

– מה מאד אשמח! – אמרה דולי בצחוק קל, אך לא יכלה לדבר אליה במדת החבה הגלויה שרצתה בה – שמחה גדולה אשמח בטובתך. מדוע לא כתבת לי?

– מדוע?… יען כי לא ערבתי את לבבי… האמנם שכחת את מצבי?…

– לי? לא ערבת את לבבך? אִלו ידעת, עד־כמה אי… אני חושבת…

דריה אלכסנדרובנה אמרה להגיד לה את הרעיונות, שעלו על רוחה ביום ההוא בבֹּקר, אך מטעם שלא הֻברר לה בעצמה נדמה לה שלא זה המקום.

– אך בזאת נדבר אחרי־כן. ומה כל הבנינים האלה? – שאלה בכַונה להפליגה בדברים ותרמוז על הגגות האדמים והירֻקים, אשר נשקפו מאחרי ירק הגדרות הפורחות, גדרות עצי־השטים ופרחי־הלִילָך. – הרי זה דומה לעיר קטנה.

אך אַנה לא ענתה אותה.

– לא, לא! אמרי־נא, מה דעתך על מצבי, מה יאמר לבך עלי, מה תדַמי? – שאלה אַנה.

– אני חושבת… – התחילה דריה אלכסנדרובנה, אך ברגע ההוא רכב ועבר לפניהם ברכיבת דהָרה וַסינקה וֶסלובקי, שבין כה עלתה בידו להנהיג את הסוסה ברכיבה ימנית, ובמעילו הקצר הֻרגש לעין שפשוף גויתו הכבדה בעורה הדק של המרדעת היעודה לנשים. “הדבר עולה יפה, אַנה ארקדייבנה!” קרה וֶסלובקי בעברו. אַנה לא שׂמה לב שמה גם עינה עליו; אך עוד הפעם נדמה לדריה אלכסנדרובנה שלא טוב להתחיל בשיחה הארֻכּה הזאת במרכבה ועל־כן קִצרה את הרעיון, אשר אמרה להביע לה.

– אינני חושבת מאומה, - אמרה, - תמיד אהבתי אותך, ואני אוהבת את הנפש החביבה לי כמו־שהיא ולא על־פי מה שאני רוצה למצֹא בה.

אַנה הסבה את עיניה מפני ידידתה ותשקע בהרהורים, בחפצה להבין היטב את כּונתה כדבריה אלה, ובעַינה בדָבר עָצמה עיניה קצת. זאת היתה תנועה חדשה, שהֻרגלה אַנה בה בימים האחרונים, ודולי לא ראתה בה את התנועה הזאת עד היום ההוא. ובמצאה, כנראה, בדברי דולי את הכונה הרצויה לה, שבה והביטה אל דולי.

– אם נמצאו בך חטאים, - אמרה אַנה אליה – נמחלו לך כֻּלם בלי ספק על בואך אלי ועל הדברים האלה, אשר אמרת לי.

ובאמרה זאת ראתה דולי, כי עיניה נמלאו דמעות; ותלחץ את יד אַנה בלי השב דבר.

– ומה אפוא הבנינים האלה? ומה רבו! – חזרה ושאלה את שאלתה אחרי רגע של שתיקה.

– בתי העובדים הם ובית־העבודה והאֻרָווֹת. – ענתה אַנה, - ופה ראש הפרדס. כל זה נעזַב, אבל אלֵקסי תקן וחדש הכֹּל. הוא אוהב מאד את האחוזה הזאת ועתה נגרר בחזקה אחרי עסקי הכפרים, מה שלא שערתי כלל. אכן איש בעל רוח יתֵרה הוא, בכל אשר יפנה יצליח. מלבד אשר לא תקוץ נפשו בעבודה אשר יחד בה, עוד הוא הולך ומתלהב בעבודתו. כבר נעשה – כפי מה שנודע לי – לבעל־אחוזה מצֻין ומדקדק בחשבונותיו, וגם קמצן הוא בעסקיו. אבל רק בעסקיו. כשהוא בא להוציא עשרות אלפים אינו מחשב את הכסף, - אמרה בצחוק שמחה וערמה, שדרכן של רֹב נשים בו, בזמן שהן מדברות במדותיו הנסתרות של הגבר האהוב להן, באותן המדות, שהן לבדן גִּלו בו ואיש זולתן לא ידָען. – התראי את הבנין הגדול הזה? – בית־החולים החדש הוא. כמדֻמה לי, שהבית הזה יעלה יותר ממאה אלף. זה חִשקו אשר יחשק לִבְנוֹת בעת הזאת. הידעת, אי זה דרך בא החשק הזה בקרבו? האכרים בקשו מאתו, שיוזיל להם את שכר החכירה, כמדֻמה לי, שדברו בחכירת כרי־העשב, ויָשֶב את פניהם, ואני הוכחתיו בגלל זה על קָמצנותו. מובן מאליו, שלא זה כל טעמו של דבר, כי אם מטעמים שונים, אבל בהחלו לבנות את בית־החולים נתכַּון להראות, שאינו קמצן. אפשר לאמר, שיש בזה מקטנות המוחין; אך אני אוהבת אותו על זה עוד יותר. עוד מעט תראי את הבית. הוא נבנה עוד בימי אבי־אביו, ומחוץ לא נעשה בו כל שנוי.

– מה יפה הוא! – אמרה דולי ותבט ותתפלא על הבית המקֻשט בעמודים והמֻקף מאחריו ירַק עצים זקנים בעלי עלים שונים במראיהם.

– הלא יפה מאד הוא? וממעל לַבַּית נשקף מראה נפלא לעיני העומדים שם.

הן באו אל חצר רצופה שכבת אבני־חצץ ומיֻפה בערוגות־פרחים ותרדנה אל פרוזדור מְקֹרֶה, ובאותה שעה היו שני פועלים עסוקים בחצר בסדור אבנים שאינן מסֻתּתות מסביב לערוגת עפר תחוח.

– והם "כבר באו! – אמרה אַנה בראותה את סוסי־הרכיבה, שהוסרו ברגע ההוא מאצל מבוא הבית. – הלא יפה הסוס הזה? זאת היא סוסתי אשר אהבתי. הביאוה הנה והבו סֻכּר. איה הגרף? – שאלה את שני המשרתים המלֻבשים בגדי־חג. – אך הנה גם הוא פה!- אמרה בראותה את ורונסקי יוצא לקראתה עם וֶסלובסיקי.

– אל איזה חדר תביאי את הנסיכה? – שאל וֶרונסקי צרפתית את אַנה בלשון רבות, ובטרם תשיב לו, נתן שלום שני לדַריה אלכסנדרובנה והפעם נשק את ידה, - על דעתי יש להושיבה בחדר־היציע הגדול.

– לא, כי רחוק הוא. טוב אשר תשב בחדר־המקצוע, וְנַרְבֶּה לראות אשה את אחותה. עתה נלכה־נא, - אמרה אַנה ותתן לסוסתה את הסֻכּר אשר המציא לה המשרת.

– ואתה שוכח את חובתך, - אמרה אל וֶסלובקי, אשר יצא גם הוא אל פתח הפרוזדור החיצון.

– סלחי־נא לי, הרבה מוכן אתי בכיסי, - ענה וֶסלובסקי בבת־צחוק ויורד את אצבעותיו אל אחד מכיסי החזיה שלו.

– אבל אחרת מאד, - אמרה ותמח במטפחת את כף־ידה, אשר הטפיחה סוסתה בקחתה את הסֻכּר.

– הלא תשבי עמנו ימים מעטים? – אמרה אנה אל דולי. – האמנם רק ליום אחד? – זה אי־אפשר.

– כך הבטחתי, גם הילדים… – אמרה דולי ונתבַּישה קצת על אשר הֻצרכה לקחת את תרמילה מתוך המרכבה הישנה ועל אשר ידעה שפניה מכֻסים באבק.

– לא, מחמד־נפשי… אך עוד נראה מה לעשות… הבה נלכה־נא! – אמרה אַנה ותנהג את דולי אל החדר, אשר יִחדו לה.

ונתיחד לה לא החדר המהֻדר, אשר אמר ורונסקי לתת לה, כי אם חדר אחר, אשר אמרה עליו אַנה, כי דולי לא תתרעם עליה בגללוֹ. אבל החדר הזה, שהֻצרכה אנה לבקש סליחה בגללו, היה מלא הוד־עֹשר, אשר לא נמצא כמוהו מעולם בבית־דירתה של דולי ולא ראתה כמוהו אלא במבחר בתי־המלון שמחוץ לרוסיה.

– מה מאֻשרה אני, מחמד נפשי! – אמרה אַנה, בשבתה לרגע אחד בשמלת־הרכיבה שלה אצל דולי. ספּרי־נא לי אפוא על־אודות בני־ביתך. את סטיבה ראיתי במקרה פעם אחת. אך הוא איננו מֻכשר לספר על אודות בניו. השלום לטניה אהובתי? בודאי היתה לנערה גדולה?

– כן, גדולה מאד, - ענתה דריה אלכסנדרובנה בלשון קצרה ותתפלא בעצמה על כי תוכל להשיב במנוחה שלמה כזאת על־אודות ילדיה. – אנחנו יושבים עתה בבית לֶוין וטוב לנו שם, - הוסיפה.

– לו ידעתי, - אמרה אַנה, - כי לא תבוזי לי… כי עתה באתם אלינו כֻּלכם. הלא סטיבה ידיד ישן ודָבֵק מאד לאלָקסֵי, - הוסיפה אַנה ופניה האדימו פתאם.

– אבל טוב לנו שם כל־כך… – ענתה דולי במבוכה

– אולם אך מרב שמחתי אני מדברת דברי־הבל כאלה, העקר הוא מחמדי, כי שמֵחה אני לקראתך שמחה גדולה, - אמרה אַנה ותוסף לנשקה. – עוד לא הגדת לי, מה בלבך עלי, ואני חפצה לדעת הכֹּל. אבל שמוח אשמח שתראיני פֹּה כפי שאני באמת. ביחוד אין רצוני, שיחשבו עלי, שאני רוצה להוכיח דבר. אין את נפשי להורות ולהוכיח דבר, כל חפצי אך לחיות; לבלתי הָרֵעַ לאיש זולתי. הלא יש לי רשות לזאת, האין הדבר כן? אולם שיחה ארֻכּה היא זאת, ואנחנו עוד נספיק לדבר בכל ענינינו. עתה אלך לי להחליף את שמלותי, ואלַיך אשלח נערה לשרתך.

יט

כאשר נשארה דריה אלכסנדרובנה לבדה, התבוננה על חדרה בעיני בעלת־בית רגילה. כל אשר ראתה קדם לזה בקָרבה במרכבה אל הבית ובעברה בו ואשר מצאה אחרי־כן בחדרה זה עשה עליה רֹשם של שפע־עֹשר ויִפְעָה והוד־מותרות בטעם אירופה, אשר אך קראה על־אודותם ברומנים אנגליים ובעיניה לא ראתה כמוהם מעודה ברוסיה ובפרט בכפר רוסי. כל אשר בחדר היה אך חדש, מן הטפּיטים הצרפתיים החדשים אשר על הקירות עד היריעה הפרושה על כל רצפת החדר. המשכב היה עשוי נוצות־מתכת, ומצע נחמד עליהן, ומראשותיו מהֻדרים ביחוד, וחפיי־משי קַוקַזי על כריו הקטנים. וכיור השיש ושֻלחן־הלבישה והדרגש ושאר השלחנות אשר בחדר ושעון־הברונזה שעל הקָמין והמָסַכִים שבחלונות ובפתחים – כל אלה היו יקרים וחדשים.

גם הנערה שבאה אליה לשרתה – נערה מלֻבּשת ומסֹרקת יפה ובטעם המודה יותר מדולי – נראתה כמין בריה חדשה ויקרה ככל אשר בחדר. דריה אלכסנרובנה מצאה נחת בנמוסיותיה של זו ובנקיותה ושקדנותה לעשות רצון גברתה, ואף־על־פי־כן קשתה עליה חֶבְרָתה קצת; לבָשתּה לקחה עמה במשגה את אפֻדתה המטלאה, ותתבַּיש בהגָּלותה בה לפני המשרתת. את המטליות והמקומות המסרגים, אשר התהללה בהם בביתה, חשבה לה לחרפה בעמוד המשרתת הזאת לפניה. בביתה ידעה בברור כי שש אפדות דורשות ארבע ועשרים אמה של ארג צמר־גפן במחיר ששים וחמש קופיקה לאַמה, שהן יותר מחמשה־עשר רֻבּל, - מלבד קשורים ושכר־מלאכה – ובדרכה לטפל בבלאות היא מַרְוַחת סכום זה. אך במעמדה של משרתת זו היה מנהגה זה בעיניה, אם לא לחרפה, על־כל־פנים לא לפי כבודה.

על־כן רָוַח לה לדריה אלכסנרובנה הרבה, כשנכנסה לחדרה אנוּשקה, הידועה לה מכבר; המשרתת ההדורה בלבושיה נקראה אל גברת־הבית, ואנושקה נשארה תחתיה עם דריה אלכסנרובנה.

לפי הנראה שמחה אנושקה מאד על ביאת דולי, כי על־כן דברה בלי־הפסק. ודולי ראתה, שרצונה של זו לחוות דעה על מצב גברתה וביחוד על אהבתו ואמונתו של הגרף לאנה ארקדייבנה, אך דולי השתדלה לשתקה בכל פעם שהתחילה מדברת בזאת.

– אני ואַנה ארקדייבנה גדלנו יחד והיא יקרה בעיני מאד. לא עלינו לדין אותה. אך אהבה רבה כזאת…

– תני אפוא לכבס, אם אפשר, - נכנסה דריה אלכסנדרובנה לתוך דבריה.

– הנני. שתי נשים מפַקחות אצלנו על הכּבּוּס, וכל המלאכה נעשית על־ידי מכונה. הגרף בעצמו משגיח על הכל. אך זה בעל…

לשמחת דולי נכנסה אצלה אַנה ברגע ההוא ובכניסתה הושם קץ לפטפוטי אנושקה

אַנה שמה עליה בין כה שמלת בַּטיסט פשוּטה מאד. דולי התבוננה היטב בשמלה הפשוטה הזאת. היא ידעה, פַשטות זו מה היא ובכמה היא נקנית.

– הרי זו ממיֻדעותיך הישנות, - אמרה אנה על־אודות אנושקה.

בפעם הזאת התנהגה אַנה לא בבַישנות, כי־אם בחֵרות גמורה ובמנוחה. ודולי ראתה בה, כי הספיקה להתגבר על הרֹשם, אשר עשתה היא עליה בבואה פתאם, ותחל לדבר בסגנון של קלות־ראש וקרירות־דעת, שאין עמו דלת פתוחה אל הרגשות והרעיונות הכמוסים עמה.

– ומה שלום בתך הקטנה, אַנה? – שאלה דולי.

– “אַנּי?” (כן קראה לאַנה בתה) שלום לה. מַראיה הוטב מאד. החפצה אתּ לראותה? נלכה־נא וראית אותה הרבה עמל וכעס היה לנו בבחירת אוֹמְנות. אשה איטלקית לקחנו למינקת לה; מינקת טובה היא, אבל שוטה גדולה, ונאמר לשַלחה, אך הילדה דבקה בה, ועל־כן עודנה בביתנו.

– ומה גמרתם אפוא?… – החלה דולי לשָאלה על־אודות שם משפחתה של הילדה; אך בראותה כי נפלו פני אַנה, סִיְמה לא במה שפתחה ותשאל: - ומה גמרתם בזה? הגמלתם אותה?

אבל אנה הבינה את הדבר

– לא זאת נתכַונת לשאול. כַּונתך היתה לשאול על־אודות שם־משפחתה. הלא כן הוא? על זה מצטער אלֶקסי כל היום.אכן בת־בלי־שם היא. קרֵינינה היא על־פי הרשימות, - אמרה אַנה ותעצום עיניה עד שלא נראו אלא ריסיהן שנתלכדו. – ואולם, - הוסיפה בפנים שהתחילו מאירים פתאם, עוד נדבר בכל זה אחרי־כן. נלכה־נא וראית אותה. נחמדה היא למראה, וכבר התחילה זוחלת על ארבע.

בחדר־הילדים מצאה דריה אלכנסרובנה עֹשר מרֻבה, אשר העיר בה תמהון עוד יותר מההוד וההדר שבכל הבית. שם נמצאו גם עגלות קטנות שהובאו מאנגליה, גם מכונות לתרגיל בהליכה, גם דרגש עשוי כמין בּילַרד ומכֻוָּן להרגיל בזחילה, גם עריסות־נדדוד, גם אמבטיות חדשות ומיֻחדות במינן – כל אלה כלֵי־חפץ אנגליים חזקים וטובים ובלי כל ספק יקרים מאד, וגדול היה החדר וגבוה מאד ומלא אורה.

בשעת כניסתן ישבה הילדה בתוך כסא קטן ואכלה את מרק־הצהרים שלה, ובאכלה נשפך ממנו הרבה על חָזֶהָ, ונערה רוסית, משרתת־עוזרת בחדר־הילדים, האכילה אותה, ונכּר היה, שגם אכלה אִתּה את המרק הזה; והמינקת והאומנת לא היו עמהן בחדר; הן נמצאו באותה שעה בחדר הסמוך, ומשם נשמע קול־מִדברן בלשון־צרפת משֻׁנה,שרק בה לבד יכלו לדבר אשה עם אחותה.

כשהגיע קול אַנה אליהן מִהרה האוֹמנת האנגלית אשה גבהת־קומה מלֻבּשת ומקֻשטת יפה יפה, אבל גל סבר פנים יפות וחן טהרת־המדות – ותבוא בפתח ותלתליה הצהֻבים התנענעו במהירות, ותחל להצטדק מיד, אף־על־פי שלא הביעה אַנה כל תלונה עליה, ועל כל אחד מדברי אַנה ענתה האנגלית בחפזון פעמים אחדות yes my lady .

ילדה זאת, בעלת שֵׂער שחור וגבות־עינים שחורות ופנים חכלילים שגויתה היתה אדמונית ונראתה כמחֻפּה בעור־תרנגולת, - אף־על־פי שהביטה בזעף על הפנים החדשות, - יישרה מאד בעיני דריה אלכסנדרובנה, ולא עוד אלא שגם התקנאה בה דריה אלכסנדרובנה מעט על בריאותה הנראה בה וכן ישרה בעיניה מאד דרך זחילתה של ילדה זו גם אחד מילדיה לא זחל כמוה יפה ונחמדה היתה כאשר הושיבוה על יריעת הקרקע וקִפּלו תחתיה את שולי שמלתה מאחריה כחַיה קטנה פנתה כה וכה בעיניה השחורות והנוצצות אל הנשים הגדולות הנצבות עליה ותבט אליהן בשמחה גלויה על כי הן מתבוננות בה בחבה ותצחק ותט את רגליה הצדה, ובהשענה בכֹח על ידיה משכה במהירות את כל חצי גויתה מאחור ותשלח את ידיה לפנים על־מנת לחזור ולהשען עליהן.

אבל הרוח אשר שרר בחדר־הילדים הזה בכלל והאשה האנגלית בפרט רעו מאד בעיני דריה אלכסנדרובנה. רק מאשר השיבה אל לבה, כי אומנת אנגלית טובה לא היתה רוצה להכנס לבית־אבות משֻׁנה כזה, יכלה להסביר לנפשה, כיצד לקחה אַנה, בבינתה היתֵרה בדרכי בני־אדם, אשה חסרת חן וטעם כזאת לאומנת לבתּה. מלבד זאת הכירה דריה אלכסנדרובנה מיד, על־פי מלים אחדות, כי אַנה, המינקת, האומנת והילדה לא חיו חיים משֻׁתּפים, וכי כניסת אַנה לחדר זה היתה מקרה שאינו מצוי, כי על־כן אמרה אַנה לתת לילדה אחד מכלי־משחקה ולא ידעה אי זה מקומו.

ולא זאת בלבד, אלא שעל שאלת דולי, כמה שינַּים בפי הילדה לא ידעה להשיב נכונה, כי לא ידעה על־אודות שתי השִנַים האחרונות, אשר צמחו לה.

– קשה בעיני לפעמים מה שאני פה כמיֻתּרה, - אמרה אַנה בצאתה מחדר־הילדים ותרם את סֶרַח שמלתה, לבלתי נגוע בו בכלי־המשחק, אשר עמדו אצל הדלת – לא כן היה דרכי עם בני בכורי.

– ואני דמיתי, כי הוא להפך, - אמרה דריה אלכסנדרובנה בקצת בַּיְשנות.

– לא ולא! הלא ידעת, כי ראיתי את סֶריוז’א, - אמרה אַנה בעצימת־עינים למחצה כמבטת למרחוק – אולם בזה נדבר אחרי־כן. הן לא תאמיני לי, ואני דומה עתה לרעבה, שערכו לפניה פתאם סעודה גדולה, והיא אינה יודעת, במה להתחיל. אתּ היא הסעודה הגדולה הערוכה לי, אתּ והדברים שאני עתידה לדבּר עמך ושלא יכֹלתי לאמרם לאיש זולתך. ואינני יודעת, מה לאמר לך ראשונה. Mais je ne vous ferai grâce de rien ²⁵. עלי להגיד לך את כל לבי.

– אך ראשונה עלי לתאר לך את החבורה אשר תמצאי אצלנו, - הוסיפה אנה. – אָחֵלָה־נא בנשים. הנה העלמה הנסיכית וַרוַרה. הלא ידעת אותה, ואני ידעתי, מה היא בעיניך ובעיני סטיבה. סטיבה אומר, שכל מטרתה בחייה היא אך להראות את היתרון שיש לה על דודתנו יָקִטֶּרינה פַּבלוֹבנה; כל זה אמת; אבל נפש טובה היא, ואני מלאתי רגשי־תודה לה בפטרבורג היו רגעים,אשר לא יכֹלתי להתקַים בהם בלי חֲבֵרה, ובימים ההם נקרתה היא לפני. אכן נפש טובה היא באמת היא הֵקֵלָה לי הרבה את מצבי רואה אני בך, כי לא תביני, עד־כמה היה כָבֵד מצבי… שם בפטרבורג, - הוסיפה. – פה אני יושבת בשלות־השקט. אבל בזאת נדבר אחרי־כן. עלינו למנות את כֻּלם. אחריה – סְויַאז’סקי, הוא ראש־האצילים ואדם כשר מאד, אבל יש לו איזו דין־ודברים על אלֶקסֵי. אחרי עברֵנו לשבת ישיבת־קבע בכפר, יוכל אלֶקסֵי ברב עשרו להשפיע הרבה. אחריו־טוּשְקֵבִיץ', אותו ראית, כי היה מבני־חבורתה של בֶּטְסִי. עתה הרחיקוהו שם, ויעבור אלינו. עליו אומר אלֶקסי, כי הוא אחד מהאנשים הרצוּים מאד, מזמן שחושבים אותם למה שהם רוצים להֵחָשב, נעים מאד, - באמרה זאת קֻמטו שפתיה בצחוק־ערמה. – מה המעשה המשֻנה הזה שעשה לו לֶוין? וֶסלובקי סִפר את הדבר לאלֶקסי, ואנחנו איננו מאמינים הלא הוא נִמוסי מאד ומתנהג בתמימות – אמרה וצחקה שנית צחוק־ערמימות. – הגברים צריכים להתבּדרות, ואלֶקסי צריך לחבורה, על־כן אני מוקירה את כל בני־החבורה הזאת. צריך שיהי רוח חיים ושמחה במעוננו ושלא יבקש לו אלֶקסי כל חדש. אחרי־כן תראי את הפקיד הראש. הוא איש אשכנזי ישר מאד ובקי בעניני הנהגת האחוזה. אלֶקסי מוקיר אותו מאד. עוד לנו פה דוקטור, איש צעיר[, אשר אמנם אין לאמר עליו שהוא ניהילסט גמור, אבל אוֹכל הוא בּסכין… ואולם רופא אמן הוא. יש בּחבורתנו גם ארדיכל… הרי זו חֲצֵר־מלך קטנה.

כ

– הנה גם דולי לפניך, נסיכית, אשר חשקה נפשך לראותה, - אמרה אַנה בצאתה אל המרפסת הגדולה, מרפסת־אבנים, אשר ישבה שם וַרוַרה באותה שעה במקום צל אצל מַלְבּן של סורגות ושִׁבְּצָה כסא לגרף אלֶקסי קירילוביץ'. – היא אומרת, שאינה רוצה לאכול מאומה עד לחם־הצהרים, אך אתְּ צוי־נא להגיש לה פת־שחרית, ואני אלך ואמצא את אלֶקסי וגם את כל בני־החבורה אביא הנה.

וַרוַרה הנסיכית קבלה את דולי באותות אהבה, אבל גם בקצת התגדלות, ומיד החלה לברר לה, מאיזה טעם עברה אל בית אַנה ואמרה, כי עשתה זאת, יען כי כל ימיה אָהֲבָה את אַנה, יותר משאהבה אותה קַטרינה פּבלוֹבנה אחותה אף־על־פי שזו אָמְנָה וגִדלה את אַנה, וכי בּשעה שעזבו את אנה כל מיֻדעיה כאיש אחד, חשבה לה היא לחובה לעמוד לה בימי המעבר האלה הקשים לה ביותר.

– אישהּ יתן לה ספר־כריתות, ואז אשוב לבדידותי, ועתה אוכל להיות לה לעזר, ואת חובתי אמלא, גם כי יכבד הדבר עלי מאד, ולא אהיה כשאר מיֻדעותיה. – ומה נעמת לי, מה היטבת לעשות, כי באת אליה. הם יושבים יחדו כאיש ואשתו בזמן שהם נאמנים זה לזה עד־מאד, האלהים הוא העתיד לדון אותם, ואנחנו חלילה לנו. וכלום טובים מהם בִּריוּזוֹבְסקי ואַוֵינייבה… ונִיקַנְדְרוֹב בעצמו, או וַסיליוֹבומֵמוֹנוֹבה, או לִיזה נֶפּטוּנוֹבה… הלא איש לא קרא תגר עליהם, וכֻלם היו מתקבלים בכל בית בלי־מעצור. ומלבד זאת – אמרה צרפתית – מה יפים החיים פה. הכֹּל מסֻדר כהלכה. סדר אנגלי ממש. מתאספים בבֹּקר לפת־שחרית ומתפרדים אחרי־כן. עד לחם־הצהרים – חזרה לדבר רוסית – הולך כל איש לדרכו. לחם־הצהרים בשבע שעות. סטיבה היטיב מאד לעשות, כי שלח אותך הנה. טוב לו להחזיק בידידותם. הלא וֶרונסקי תקיף מאד ביד אמו וביד אחיו, כל אשר יחפוץ יעשה. גם מרבים הם לעשות צדקה וחסד. הוא עוד לא דבּר עמך על־אודות בית־החולים שלו. נפלא יהיה מעשהו זה – הכֹּל מוּבא מפַריז.

שיחתם נפסקה, כי אַנה באה אל המרפסת עם כל בני־החבורה, אשר מצאה אותם בבית־הבילַרד וַתָּשב אתם. עוד נִשארו להם שתי שעות עד לחם־הצהרים, ומזג־האויר היה יפה; ועל־כן השמיעו עצות שונות במה לבלות את שתי השעות האלה. הרבה תחבולות של בִּלוּי־זמן ידעו בבוֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיָה, וכלן היו לא מן הנהוגות בפוֹקְרוֹבְסְקוֹיָה.

– נשחקה־נא ב“לוֹין טֶנִּיס” – יעץ וֶסלובקי ובת־צחוקו היפה על שפתיו. – גם הפעם אתחבר עמך, אַנה ארקדייבנה.

– לא, שעת־חֹם היא; טוב לנו לעבור בגן ולשוט בסירה ולהראות לדריה אלכסנדרובנה את עֶברי הנהר, - יעץ ורונסקי.

– אני נכון לכל אשר תאמרו, - אמר סויַאז’סקי.

– אני חושבת, כי יותר מכּל ינעם לדולי עתה לטַיל מעט, הלא כן הוא? ולשוט בסירה אחרי־כן, - אמרה אַנה.

וכן גמרו לעשות. וֶסלובקי וטוּשקביץ' הלכו אל סֻכַּת־הרחצה והבטיחו להכין סירה ולהמתין שם.

שנים שנים הלכו במשעול הגן, אַנה עם סויאז’סקי ודולי עם ורונסקי. דולי נבוכה וגם יראה קצת בשימה את לבה אל חבורה חדשה זאת, שהיא הובאה בתוכה פתאם. בהרהורים ובסברוֹת לא רק הצדיקה את אַנה, כי אם גם שֳׁבְּחה אותה על המעשה אשר עשתה. כדרכן של הרבה נשים שומרות־מוסר וצנועות גמורות בכל דרכיהן, שנפשן עיפה מהפַּשטות היתֵרה שבחיים האלה, לא רק מצאה זכות לְשוֹגוֹת באהבת־זרים, כי אם גם קנאה בהן. מלבד זאת אָהבה את אנה בכל לבבה. אך בהלָכה למעשה באה במבוכה בראותה אותה בתוך האנשים האלה, הזרים לה לדריה אלכסנדרובנה והמצֻיָנים בטיב נמוסיותם החדשה לה. ביחוד היה קשה לה לראות את הנסיכית וַרוַרה, אשר סלחה להם על כל דרכיהם בגלל נעימות־החיים, אשר מצאה לנפשה בביתם.

בכלל שִׁבחה דולי בלבה את מעשה אַנה בהרהרה בה, אך קשה היה לה לראות את האיש, אשר עשתה אנה כן בעבורו. מלבד זאת לא מצא ורונסקי חן בעיניה מעולם, כי חשבה אותו לגס־רוח ולא ראתה בו כל דבר, אשר היה יכול להתגאות בו, חוץ מעשרו הרב. אך פה, ברשות־היחיד שלו, העיר בה רגשי־כבוד לו על־כרחה ועוד יותר מבראשונה, ולא יכלה להתנהג עמו בחֵרות גמוּרה. בעודו לנגדה הרגישה ממין הרגש, אשר תקף אותה במעמדה של המשרתת המקֻשטת. לפני המשרתת לא בושה באמת, אבל קשו עליה טלאי אפֻדתה. וכיוצא בזה הרגישה תמיד בהיותה עמו, לא בֹשת, כי אם איזו שפלות־רוח קשה לה.

במבוכתה בקשה לה ענין להכנס בו בדברים עם ורונסקי. אמנם חשבה, כי בגאות־רוחו בודאי לא ינעם לו, אם תדבר בשבח ביתו וגנו, אך מאשר לא מצאה לה ענין אחר, אמרה לו עם זה, כי ביתו טוב בעיניה מאד.

– כן, הוא בנין יפה מאד ובטעם נושן טוב, - השיב לה.

– החצר שלפני פתח הפרוזדור החיצון טובה בעיני מאד. הכֵן היתה מכבר?

– לא ולא! – אמר ורונסקי ופניו נהרו מנחת. – לוּ ראית את החצר הזאת באביב האחרון!

ומעט מעט, תחלתו במתינות וסופו ברגשנות, הראה והסביר לה פרטים שונים במעשיו, אשר עשה לפאר את הבית ואת הגן. נִכָּר היה, כי אחרי היגיעות הרבות, שיגע לשכלל וליפות את בית אחוזת־אבותיו, הרגיש צֹרך גדול להתהלל קצת בפרי עמלו לפני פנים חדשות, ובכל לבבו שמח על תהלות דריה אלכסנדרובנה.

– אם חפצה אתּ לשים עינך על בית־החולים ואם עוד לא עיפת, - הנה לא רחוק הוא. נלכה־נא, - אמר ויבט אל פניה לראות, אם באמתלא קצה נפשה בזה.

– התלכי עמנו? – אמר בפנותו אל אַנה.

– הלוך נלך. הלא נכון אתה? – אמרה אַנה בפנותה אל סויַאז’סקי. – אך אין לנו לתת לוֶסלובסקי ולטושקֵביץ' לחכות לנו לשוא בספינה. עלינו לשלוח להגיד להם.

– כן הוא, מצבת־זכרון הציב לו בזה, - אמרה אַנה ותפן אל דולי בּצחוק־הערמה, שנראה על פניה גם בפעם הראשונה בדברה עמה על אודות בית־החולים.

– זה ענין גדול מאד! – אמר סויַאז’סקי. אך כדי שלא יהי כאומר הֵן הֵן למַה שטוב בעיני ורונסקי, הוסיף מיד הערה זאת, שיש בה כעין מחאה קטנה:

– אף־על־פי־כן אני תמה עליך, גרַף, כי בשעה שאתה משתדל כל־כך הרבה בדבר בריאוּת העם, לא תדאג לגמרי לפתיחת בתי־ספר.

– ענין בתי־הספר הוא מן הדברים השכיחים ביותר, - אמר ורונסקי. – אך הלא תבין, כי לא מטעם זה אני מתעלם ממנו,כי אם מפני שכבר נמשך לבי אחרי ענין אחר. זה הדרך אל בית־החולים, - אמר אל דריה אלכסנדרובנה וירמוז בידו אל משעול צדדי, היוצא מן המסלה, שהלכו בה.

הנשים פתחו את סוככיהן ותבֹאנה אל המשעול שבצד המסלה ההיא. אחרי פִנוֹת אחדות, שהֻצרכו לפנות בה, יצאו דרך פִּשְפָש, ודריה אלכסנדרובנה ראתה לפניה על גבעה רחבה בנין גדול ויפה, שכמעט כבר נגמרה מלאכתו, ותכנית הבנין מצֻינת בטעמה המיֻחד. גג־הברזל,אשר עוד לא נמשח בששר, הבריק לנֹגה־השמש. אצל הבנין הנגמר הזה התחילו עושים במלאכת בנין חדש, והבנין כבר הֻקף פֵּיגָם ²⁶והפועלים עמדו חגורים בסנריהם על המדרגות וישימו לבנים על לבֵנים וישפכו עליהן טיח מדלייהם וייַשרו אותן באמת־הבנין.

– מלאכתך נעשית במהירות מרֻבּה, - אמר סויַאז’סקי. – כאשר הייתי פה בפעם האחרונה, עוד לא נראה הגג.

– לימי האסיף תשלם כל המלאכה. בִּפְנִים נעשה ונגמר כמעט הכֹּל, - אמרה אַנה.

– ומה הבנין החדש הזה?

– בית לדוקטור ולאַפוטֵיקה, - ענה ורונסקי, וברגע ההוא ראה את הארדיכל קָרֵב אליו ואדרת קצרה עליו, ויבקש סליחה מהנשים וילך לקראתו.

אחרי עברוֹ לפני הבור, אשר העלו הפועלים סיד ממנו, עמד עם הארדיכל והתחיל מדבר עמו בהתלהבות.

– סוף סוף שָפל ראש הגג מהראוי, - השיב ורונסקי לאַנה על שאלתה, ששאלה אותו, במה הם מדברים.

– אני כבר אמרתי, שהיה צריך להגביה את היסוד, - אמרה אַנה.

– בודאי היה זה מוטב לנו. אַנה ארקדייבנה, - אמר הארדיכל, - אבל שגיאה זו אי־אפשר לתקנה עוד.

– הדבר מעסיק אותי מאד. – השיבה אַנה לסויַאז’סקי, אשר הביע תמיהה על ידיעותיה בתורת הבַּנאות – צריך שיהי הבנין החדש מתאים לבית־החולים, והוא עלה במחשבה אחרי־כן והתחילוהו בלי תכנית.

כאשר כלה ורונסקי את שיחתו עם הארדיכל, חזר והתחבר אל הנשים ויולך אותן בתוך בית־החולים.

אף־על־פי שמחוץ עוד לא הספיקו לגמור את הַמִּסגרות סביב לבנין ובמָּדור התחתון עוד צבעו את הכתלים, כבר שָׁלמה כמעט כל המלאכה במָדור התחתון עוד צבעו את הכתלים, כבר שָׁלמה כמעט כל המלאכה במָדור העליון. אחרי עלותם במעלות שחורות של ברזל מוצק אל רחבה קטנה, באו אל החדר הגדול הראשון. קירות החדר היו טוחים בדמות אבני־שיש, בחלונותיו כּבר נקבעו הזגוגיות, זגוגית גדולה ושלֵמה בכל חלון, רק רצפת הלוּחוֹת המֻקצעים עוד לא נגמרה, וחרשי־העץ,אשר שִׁפּו איש את הלוח הרָבוּע שבידו, הפסיקו את מלאכתם ויסירו את קשורי שערותיהם ויברכו בשלום את האדונים הבאים.

– זהו חדר־הכניסה, - אמר ורונסקי. – פה יושְׂמוּ אך עַמּוּד של סופרים ושלחן וארון בלבד.

– הֵנָה, נלכה־נא פה, אל תקרבי אל החלון, - אמרה אנה ותמשש בידיה לראות, אם יבש הששר. – אלֶקסי, הששר נתיַבּש – הוסיפה.

מחדר־הכניסה עברו אל המסדרון. שם הראה להם ורונסקי את סמפוֹנות־הבית ²⁷, הערוכים על־פי שיטה חדשה. אחרי־כן הראה להם את האמבטאות של שיש ואת המצעות של נוצות־מתכת מיֻחדות במינן. אחרי־כן הראה להם את כל חדרי־המטות זה אחר זה, את המַמגוּרה, את חדר־הלבָנים, אחרי־כן – את התנורים הבנוים על־פי שיטה חדשה, אחרי־כן – עגלות־יד, אשר לא ישָׁמַע קולן, כשיעבירו בהן במסדרון את החפצים הדרושים, והרבה כיוצא באלה. סויַאז’סקי העריך הכֹּל כאיש, אשר נגלו לו כל החִדושים, שנתחדשו בעולם־המעשה. ודולי התפלאה על הדברים, אשר לא ראתה אותם עד היום ההוא, ובחפצה להבין הכֹּל שָאלה בפרטות כל מה שלא ידעה, ונִכּר היה בּורונסקי, שהיא נותנת לו בזה עֹנג רב.

– אני חושב, כי הבית הזה יהיה בית־החולים האחד, המסֻדר כראוי ברוסיה – אמר סויַאז’סקי.

ומחלקה ליולדות לא תמָּצא בו? – שאלה דולי. – דבר נחוץ הוא מאד בכפר. פעמים רבות…

בכל נמוסיותו לא יכול ורונסקי להתאפק ולא נתן לה לכַלות את דבריה.

– לא בית־יולדות הוא זה, כי אם בית־חולים, ופתוח יהיה לכל חולה, חוץ מבעלי חליים מִדַּבקים, - אמר לה. – וראי־נא זאת… – הוסיף וַיִגֵש אליה כסא־רכיבה, שהובא לפני ימים אחדים מחוץ־לארץ, בעד ההולכים ושבים לבריאותם. – התבונני־נא – והוא ישב על הכסא ויחל לטלטלו ולנסוע בו. – יש אשר טרם יוכל השב לבריאותו ללכת, עוד חַלָש הוא, או שהוא חולה את רגליו, אך אויר נחוץ לו, והריהו יושב לו ומטַיֵל..

דריה אלכסנדרובנה שׂמה את לבה לכל פרט ופרט והכֹּל יָשַר בעיניה, ויותר מכֹּל יָשַר בעיניה ורונסקי בעצמו בהתלהבותו הפשוטה הזאת, היוצאת מן הלב. “כן הוא, איש נחמד וטוב הוא”, אמרה עליו בלבה לפעמים בלי שמוע את דבריו, אך בהתבוננה אל מראהו ואל תוי־פניו ואל התיחסותה של אנה אליו, באותה שעה מצא חן בעיניה ברגשנותו כל־כך, שהבינה, איככה יכלה אנה לאהֹב אותו.

כא

– לא, אני חושב, כי הנסיכה עֲיֵפה, והסוסים אינם מעסיקים אותה, - אמר ורונסקי לאנה, אשר יעצה ללכת עד אֻרוות־הסוסים, יען כי רצה סויַאז’סקי לראות שם סיָח צעיר אחד. – אתם לכו לכם, ואני אוליך את הנסיכה הביתה; ואנחנו נפטפט מעט, - אמר אל דולי, - אם טוב בעיניך.

– בסוסים אינני מבינה מאומה, והנני לשוב אתך בנפש חפצה, - אמרה דריה אלכסנדרובנה ותתמהּ קצת על דבריו.

היא ראתה בו, שיש לו דבר אליה, וכן היה באמת. הם אך שבו ובאו דרך הפשפש אל הגן, והוא נשא עיניו אל העֵבר, אשר הלכה אנה שמה, ובראותו כי לא תוכל לשמוע מה שידברו בלֶכְתם וגם לא לראותם, עָרך דבריו אליה:

– אכן היטבת לראות, כי רוצה אני לדבר עמך, - אמר ויבט אליה בעינים צוחקות. – רואה אני, כי אתּ אוהבת את אנה באמת. – הוא הסיר את כוֹבעו וַיוֹצֵא את מטפחתו וימח בה את ראשו, שכבר נראתה בו קרחת.

דריה אלכסנדרובנה לא ענתה דבר ואך הביטה אליו בחרדה. כאשר נשארה לבדה אתו, נפלה עליה אימה פתאם: עיניו הצוחקות ופניו הזועפים החרידוה.

השערות שונות עלו על רוחה על־אודות הענין, שהוא נכון לדבר בו עמה: “הוא יבקש מאתי כי אעבור עם ילָדי להתארח אצלם, ואני אצטרך להשיב את פניו; או כי איַסד במוסקבה חבורה, שתכּנס בה אנה… או שמא ידבר בוסיקנא וֶסלובסקי ובהתיחסותו אל אנה? ושמא ידבר בקיטי ויאמר שהוא זוכר את חטאתו אשר חטא לה?” כל דבר קשה, אשר יוכל לאמר לה, הבינה מראש, אך לא ידעה ולא שערה, מה שרצה לדבר עמה באמת.

– הנה השפעתך רבּה על אנה, היא אוהבת אותך אהבה גדולה כל־כך, - אמר אליה, - עזרי־נא לי.

דריה אלכסנדרובנה הביטה דרך שאלה ומבוכה אל פניו המלאים עֹז אשר פעם נגה אור־החמה על מקצתם או על כֻּלם מבינות לעלי התרזוֹת ופעם חזרו ונתכסו בצל העצים, ותחכה לדבריו; אך הוא הלך אצלה, הלום והַשְׁקֵעַ מטהו בשכבת־החצץ בלי דַבּר דָבר.

– אם באת אלינו, אם אתּ היא היחידה ברעותיה הקודמות של אַנה, שבאה אלינו – את וַרוַרה לא אביא בחשבון, - אני מבין, כי עשית זאת, לא מאשר מצבנו נכון וטוב בעיניך, כי אם מאשר ידעת היטב את כל כּבד מצבנו זה ואף־על־פי־כן אתּ אוהבת אותה ומבקשת לעזור לה. ההבינותי היטב את אשר בלבבך? – שאל ויתבונן בה.

– כן, כן, - ענתה דולי ותקַפּל את סוֹכְכָה, - אבל…

– לא, - נכנס ורונסקי לתוך דבריה ויעמוד מלכת וישכח, כי הוא מביא בזה במבוכה את בת־לויתו, כי בעמדו הֻזקקה גם היא לעמוד. – איש לא ירגיש את כל מרירותו של מצב זה של אַנה יותר ממני. והדבר מובן לך, אם נכבדתי להחשב בעיניך לאיש אשר לֵב לו. הלא בשֶׁלי הרעה הזאת לה, ועל־כן אני מרגישהּ.

– אני מבינה זאת, - אמרה דריה אלכסנדורבנה ותבט אליו בחבה שלא בכַונה על אמרו בקול־עֹז את הדבר הזה, שיצא מלבו. – אבל מתוך שאתה תולה את הקולר בך, אני חוששת לך, שאתה מפריז על המדה. מצבה קשה בצבור, אני מבינה זאת.

– יסורי־גיהנום לה בצבור! – אמר במהירות ופניו זעפו עוד יותר. – אין לשער מכאובים מוסריים קשים מהמכאובים, אשר נשאה בפטרבורג בשני השבועות, אשר ישבה שם… ואני מבקש מאתך להאמין לי.

כן הוא, אבל פה, כל זמן שאינכם צריכים גם שניכם לצבור…

– לצבור! – אמר בבוז. – מה לי ולצבור הזה?

– כל זמן שאינכם צריכים לו – וזמן זה אפשר שיהי כל הימים – אתם שאננים ושלוים. אני רואה בפני אנה, כי אך טוב לה, טוב מאד, וכבר הספיקה גם להגיד לי זאת, - אמרה דריה אלכסנדרובנה בצחוק קל, ובהוציאה את המלים מפיה נתעורר בה פתאם ספק בדבר, אם באמת מאֻשרה היא אנה, כאשר אמרה.

אך לורונסקי לא היה, לפי הנראה, כל ספק בדבר הזה.

– כן, כן, - אמר. – ידעתי, כי חיתה רוחה אחרי כל מכאוביה; טוב לה עתה שמֶחה היא בחיי־השעה. אבל אני?… אני דואג בפני הפורעניות העתידות לבוא… סלחי־נא, הנחפזת את ללכת?

– לא, אין דבר.

– אם כן נשבה־נא פה.

דריה אלכסנדרובנה ישבה על אחד מספסלי הגן בקצה המשעוֹל והוא עמד לפניה.

– רואה אני, כי טוב לה, - שָׁנה ורונסקי את דבריו, והיא התחילה מפקפקת עוד יותר מבראשונה, אם טוב לאנה באמת. – אך כלום אפשר שימשך הדבר כך? אם היטבנו עשֹה אם הרֵעוֹנו, שאלה אחרת היא; אך הגורל הוטל – אמר והתחיל מדבר צרפתית – ואנחנו מחֻבּרים לכל ימי־חיינו. קשורים אנחנו בחבלי האהבה הקדושים לנו מכל קֹדש. הנה יש לנו בת, ואפשר שיהיו לנו עוד ילדים. אבל חֻקי הארץ וכל תנאי מצבנו נותנים לפנינו אלפי מכשולים, אשר אין אנה רואה אותם ואינה רוצה לראותם בעת הזאת, בעודה משיבה את נפשה אחרי כל מכאוביה ונסיונותיה הקשים. גם אין כל פלא בדבר. אך אני אי־אפשר לי, שלא אראה. בתי לא בתי היא על־פי החק, כי אם בת קרֵינין. ואני אינני רוצה בשקר הזה! – קרא בתנועה נמרצה של שאט־נפש ויבט אל דריה אלכסנדרובנה בדאגה וברגזה, כשואל בעצתה.

היא אך הביטה אליו ולא ענתה מאומה, והוא הוסיף:

– מחר יִוָלֵד בן, הבּן בני, ועל־פי החק יחשב על בית קרֵינין ולא יירש לא את שמי ולא את רכושי, גם כי נצליח בכל אשר נפנה, גם כי ירבו בנינו מאד, אין קשר ביני וביניהם, כי קרֵינינים הם. ביני־נא, מה קשה ונורא הדבר הזה! נסיתי לדבר על־אודות זאת באזני אַנה, והנה דברי מרגיזים אותה. היא איננה מבינה ולה אינני יכול להביע את כל רוחי. עתה הביטי־נא אל מצבנו מצד אחר. הנה מאֻשר אני באהבתה אותי, אבל עם זה אני צריך לעבודה. גם מצאתי לי עבודה, ואני מתגאה בה, אני חושב אותה לטובה וליפה מעבודות חבריַי הקודמים, שהיו חברים לי בחצר־המלכות ובמשמרת־פקודתי, ועל־כל־פּנים לא אחליף עניני זה בענין שהם עוסקים בו. אני עושה פה את שלי בשבתי על מקומי, והנני שמח בחלקי וטוב לי, ואין אנחנו חסרים לנפשנו מאומה, כדי להיות מאֻשרים. אוהב אני את העסקנות הזאת. לא מאֹנס בחרתי בה, להפך…

דריה אלכסנדרובנה התבוננה, כי במקום הזה הוא מדבר שלא בענין, וגם לא הבינה היטב, מה חפצו בנטיה זו, שנטה מענינו, אבל הרגישה, כי כאשר החל לגלות את הרהוריו הצפונים אתו, אשר לא יכול לדבר בהם עם אַנה, הגיד את כל לבו בלי־מעצור, וכי השאלה על־דבר עסקנותו בשביל בני־הכפר היתה גם היא מהרהורי־לבו הכמוסים עמו, כַּשְאֵלָה על־דבר הענינים שבינו ובין אַנה.

– ובכן אני חוזר לעניני – אמר ורונסקי בהתנערו מסבך רעיוניו. – העקר הוא, שהעובד צריך להיות מֻבטח, שמעשה לא ימות אתו יחד, שיורשים יהיו לו וימלאו אחריו, ואני איני מֻבטח בזה. ביני־נא, מה בלבו של אדם, בזמן שהוא יודע מראש, כי בניו, אשר ילדה לו האשה האהובה לו, יהיו לא לו, כי אם לאיש זר, לאיש אשר ישנא אותם ולא יחפוץ לדעתם. הלא נורא הדבר!

ורונסקי עצר במלים, ונראה בו, שלבו הומה לו.

– בודאי אני מבינה זאת, אבל מה תוכל אַנה הוֹעֵל בזה? – שאלה דריה אלכסנרובנה.

– עתה הגעתי אל מטרת שיחתי, - אמר והרגיע את רוחו בקֹשי. – אנה יכולה להועיל. הדבר תלוי בה… גם למען בַּקש רשיון מהקיסר לקחת ילד לבֵן אי־אפשר בלי פטורים – וזה תלוי בה. אישהּ נאות לתת לה פטורים – ובעת ההיא כבר הכין אישך הכֹּל, ועוד מעט ונגמר הדבר. ואני יוֹדע, כי גם עתה לא ישיב את פניה. אין לה אלא לכתוב לו. בעת ההיא אמר בפֵרוש, כי אם תאמר, שרצונה בּכך, לא ישיב את פניה. מובן מאליו – אמר בפנים קודרים – שגם זה אחד מדרכי אכזריותם של חנפים, שרק אבירי־לב אלה מסֻגלים לה. הוא יודע, מה רבו מצוקות־לבה לזִכרוֹ מדי פעם בפעם, ואף־על־פי־כן הוא דורש מכתב מאִתּה. ואני מבין, כי זה יֵמַר לה. אבל הסבות חשובות כל־כך, שצריך להסיח דעת מהרגש הדק. שלומה וחייה של אַנה וילדיה תלוּים בזה. על־אודותי אינני מדבר, אף־על־פי שמר לי, מר לי מאד, - אמר דרך התראה, כמאַיֵם על איזה איש בדבר הזה. – שמעיני אפוא, גברתי הנסיכה, אני מתאכזר לך, בפנותי אליך בדבר קשה כזה, אבל עֹגֶן להנצל בו אתּ לי. עזריני־נא להטות את לבבה לכתוב לו ולדרוש מאתו פטורים!

– כן, כן, מובן מאליו, - אמרה דריה אלכסנדורבנה ותזכור בפרטות את פגישתה האחרונה שפגשה את אלֶקסֵי אלכסנדרוביץ'. – כן, כן, מובן מאליו, - חזרה ואמרה בבטחה, בזכרה את אנה.

– השתמשי בכל כֹּח השפעתך עליה והטי את לבבה לכתוב לו. אני אינני רוצה וכמעט אינני יכול לדבר עמה בזה.

– טוב, אני אדבר. אבל מדוע לא תשים לב לזה בעצמה? – אמרה דריה אלכסנדרובנה ותזכור פתאֹם את מנהגה החדש המשֻׁנה של אנה לעצום עיניה לפעמים בלי מטרה וסבה מובנת; ומיד זכרה, שעצימת־עיניה זו נראתה בכל פעם, שנגעה שיחתן בחייה הפנימיים. “הרי היא כעוצמת עיניה מֵראות את חייה כמו־שהם לכל פרטיהם”, אמרה דולי בלבה. – אני אדבר עמה גם למעני גם למענה, - השיבה לו דריה אלכסנדרובנה על התודה, אשר הביע לה.

אחרי כן קמו וילכו הביתה.

כב

דוֹלי שבה הביתה לפני אנה, ואנה הביטה אליה בשום־לב בראותה אותה, וכמו שָׁאלה בעיניה על־אודות שיחתה עם ורונסקי, אך בדברים לא שאלה אותה.

– כמדֻמה לי, שהגיעה שעת לחם־הצהרים, - אמרה אליה, - ואנחנו עוד לא ראינו אשה את אחותה כראוי לנו. אקוה, כי בערב נתראה. עתה אלך להחליף שמלותי. בודאי תעשי כן גם אתּ. כֻּלנו נגאלנו שם בבנין.

דולי הלכה לה אל חדרה ותצחק בקרבה. להחליף שמלותיה לא יָכלה, כי כבר שׂמה עליה את המעֻלה שבשמלותיה; אך בכדי לצאת ידי־חובתה לכבוד הסעודה, נתנה את שמלתה למשרתת לנַקותה ותחלף את המַנז’יטות ואת עניבת־הצואר ותשם מעשי סריגה על שעָרה.

– זה כל אשר יכלתי לעשות, - אמרה לאנה בצחוק קל, כשיצאה זו אליה בשמלה שלישית פשוטה מאד כראשונות.

– כֻּלנו פה דקדקנים בהלכות דרך־ארץ, - אמרה אנה כמצטדקת על יפעת לבושה. – אלֶקסי שמח עליך שמחה גדולה שאינה מצויה אצלו. אהבה ממש הוא אוהב אותך, - הוסיפה על זה. – האם לא עיֵפה אתּ?

לפני הסעודה לא הספיקה להן השעה לשיח עוד. כשנכנסו לחדר־האורחים, מצאו שם את הנסיכית וַרוַרה, והגברים היו מלֻבּשים מעילים שחורים, והארדיכל היה מלֻבּש פרַק. ורונסקי הציג לפני דולי את הדוקטור ואת הפקיד המנהל, והארדיכל כבר הֻצג לפניה בבית־החולים.

המשרת הראשי אשר על הבית, איש בריא, שפרצוף־פניו העגֹל והמגֻלח ועניבת־צוארו הלבנה והמגֹהצת נוצצו מרחוק הודיע, שהסעודה נכונה, והנשים קמו ממקומותיהן. ורונסקי בקש מאת סויַאז’סקי, כי יתן ידו לאנה ארקדייבנה, והוא נגש אל דוֹלי. וסלובקי הקדים את טושקֵביץ' ויתן ידו לוַרוַרה הנסיכית וטושקֵביץ' ומנהל האחוזה והדוקטור הלכו ביחידות.

הסעודה וחדר־האֹכל, הכלים והמשרתים, היין והמטעמים לא רק התאימו להוד־הבית כֻּלו, המפוֹאר בכל פאר חדש, כי אם גם עלו למראה־עין בטיבם וברוח החדש שבהם על כל שאר סִמני העֹשר והבזבוז, שמלאו את הבית. דריה אלכסנדרובנה התבוננה במנהגי־הגדֻלה האלה החדשים לה, וכבעלת־בית רגילה בדבר, - אף־על־פי שלא קותה ללמוד מאומה למעשה מכל מה שראתה שם, כי רחקו דרכי־חייה הרבה מאד מגדֻלה כזאת, - עיְנה כמעט על־כרחה בכל הפרטים ושאלה בלבה, מי פעל ועשה כל זה וכיצד הוכן ונַעשָׂה. וַסינקא וסלובקי ואישהּ וגם סויַז’סקי ועוד הרבה אנשים ידועים לה לא שמו לב לזה מעולם, כי אם האמינו לדברים, אשר יאמר כל בּעל־בית הגון לאורחיו בחפצו להבטיחם, שכל הסדר המתֻקן, שהם מוצאים אצלו, לא דרש כל יגיעה מאתו, כי מאליו נעשה. אבל דריה אלכסנדורבנה ידעה, שגם נזיד־ריפות לפת־שחרית לילדים אינו נעשה מאליו, ואשר על־כן צריכה היתה להיות כאן, בסדר מסֻבּך ומעֻלה כזה ששָׂרר פֹּה, תשומת־לב מרֻבּה של מי־שהוא. ועל־פי מבטו של אלקסי קירילוביץ', שהביט על השלחן, על־פי האות, שנתן בראשו למשרת, ועל־פי ההצעה, שהציע לדריה אלכסנדרובנה לבחור לה למאכלה בין מי־סלק למרק, הבינה, שכל זה נעשה ומתכלכל על־ידי בעל־הבית בעצמו ורק הוא דואג לכל דבר. ברור היה, שבאנה לא היה כל זה תלוי יותר מאשר בוֶסלובסקי. היא, סויַאז’סקי, הנסיכית וּוֶסלובסקי היו כֻלם במדה אחת אורחים, שנהנו בשמחה מזה, שהוכן בשבילם.

אנה היתה גְבֶרת רק בעניני הנהלת השיחה. והשיחה הזאת, הקשה מאד בשביל בעלת־הבית על־יד שלחן לא גדול, במסִבּת אנשים כמו מנהל־האחוזה והארדיכל, אנשים מעולם אחר לגמרי, המתאמצים להעלים את מבוכתם לנכח העֹשר הרב, שלא התרגלו לו, ושאינם יכולים לקחת חבל זמן רב בּשיחה הכללית, - את השיחה הקשה הזאת נהלה אנה במנוחה וגם בהתענגות.

תחלת השיחה היתה בטושקֵביץ' ובוֶסלובסקי, שהֻזקקו לשוט לבדם בסירה, וטושקֵביץ' התחיל מסַפר במרוצי התחרות האחרונים, שנערכו בקלובּ־הַשַיִט הפטרבורגי. אנה המתינה לו עד שהפסיק רגע קטן ותפן אל הארדיכל, כדי לתת לו לזה פתחון־פּה.

– ניקולי איבַנוביץ' משתומם – אמרה על סויַאז’סקי – על כי גדל הבנין החדש כל־כך בימים המעטים מאז היותו פה בפּעם האחרונה אך אני באה שמה בכל יום, ובכל יום אני מתפלאה על המהירות הזאת.

– עם הוד־מעלתו הגרף טוב לעסוק בעבודה, - אמר הארדיכל בצחוק קל על שפתיו (הוא היה מכיר ערך־עצמו, מכַבּד את הבריות ומתנהג במנוחה). – אין זה דומה לעסק עם בעלי־השלטון הפלכיים. הם יכתבו אלף גליוני שאלות ותשובות. ואני אומר דבר לגרף, והענין נגמר אחרי שיחה קצרה בשלש מלים.

– דרכי אמריקה, - אמר סויַאז’סקי בּצחוק קל.

– אמת הדבר, שם יִבָּנו בתים בסדר הראוי…

השיחה עברה אל חטאות בעלי־השלטון שבארצות־הברית האמריקאיות, אך אנה העבירה אותה מיד לענין אחר, כדי לתת פּתחון־פה למנהל האחוזה.

– הלא ראית מכונות־קצירה מימיך? – שאלה את דריה אלכסנדרובנה. – אנחנו נסענו לראותן, ובאותה שעה פגשנו אותך. גם אני ראיתי את המכונות האלה בפּעם הראשונה ביום ההוא.

– כיצד הן קוצרות? שאלה דולי.

– דומות הן למספרַיִם. לוח מספרַים קטנים הרבה דבוקים בו. זאת צורתן, - אמרה אַנה ובידיה הלבנות והיפות, המתנוססות בטבעות מרֻבּות, לקחה שכין ומזלג והתחילה מראה למסֻבּים. בּרור היה, כי רואה היא, שלא יובן מאומה מהסברתה זאת; אבל מדעתה, כי מדבָּרה נעים וידיה יפות, הוסיפה להסביר.

– הן דומות יותר לשכינים קטנות, - אמר וֶסלובקי כמתגרה בּה, והוא לא גרע עיניו ממנה רגע.

אנה צחקה צחוק דק מאד, שלא נראה כמעט לעין. – האם לא דומות הן למספרַים, קרל פֵידורוֹביץ'? – שאלה את מנהל האחוזה.

– אָ יַא, - ענה האשכנזי, - עס איזט איין גאנץ איינפאכעס דינג, - והתחיל מבאר את תכנית המכונה.

– יש להצטער, שאין המכונה קוצרת ומאַלמת יחד. בתערוכה הוינאית ראיתי מכונה מאלמת אלֻמים בחוט של מתכת, - אמר סויַאז’סקי. – מכונות כאלה היו ממַעטות את ההוצאות עוד יותר.

– עס קאָממט דרוֹיף אַן… ער פרייז פאָם דרהַהט מוס אויסגערעכנעט ווערען. והאשכנזי פנה מיד אל ורונסקי ויאמר לו: - דאס לאָסט זיך אויסרעכנען, ערלויכט, - אף שלח ידו אל כיסו, ששם היה מוכן אתו עט־עופרת בפנקס קטן, אבל זכר, כי שעת סעודה היא ובהכירו על־פי ורונסקי, כי אין הדבר לרצון לו, התאפק. – צו קאמפיצירט, מאכט צוּפיעל “קלאָפּאָט” – גמר האשכנזי את דבריו.

– ווינשט מאן “דאָחאָטס” ²⁸. זאָ האַט מאן אוֹיך “קלאָפּאָטס” - לגלג וַסינקא וסלובקי על האשכנזי. – אני מעריץ את האשכנזי, - אמר אל אנה צרפתית ויצחק צחוק קל כבראשונה.

– חדל לך, - אמרה לו צרפתית דרך לגלוג ואזהרה יחד.

– ואנחנו דמינו, כי נמצא אותך, וַסילי סֶמיוֹנוֹביץ', בשדה, - אמרה אל הדוקטור, אשר היה חולני. – ההיית שם?

– הייתי שם, אבל חמקתי עברתי, - ענה הדוקטור מהתלות בפנים זועפים.

– אם כן, המצאת לך טיול מספיק.

– טיול נחמד!

– ומה לזקֵנה? אקוה, כי אין זה טיפוּס!

– טיפוס אין כאן, אלא חולה שאין בה סכנה היא.

– מה צר לי עליה! – אמרה אנה וַתָּשֶׁב וַתִפן אל בני־חבורתה, אחרי צאתה ידי חובת נמוס בדברים האלה לפני פקידי־ביתה.

– ובכל־את, אַנה ארקַדייבנה, אם נבוא לבנות מכונת־קצירה על־פי הרצאתך, לא נצליח במהרה, - אמר סויַאז’סקי דרך לגלוג מטוב־לב.

– מפני מה אי־אפשר? – אמרה אנה בבת־צחוק, אשר העידה בה כי ידעה, שנמצא בהסברתה כמין קסם מושך את הלב, אשר לא נצפן מלפני סויַאז’סקי. תחבולת התהדרות זו, שלא נראתה בה עד היום ההוא, עשתה על דולי רֹשם קשה.

– אבל מה נפלאו ידיעותיה של אנה ארקדיינבנה בתורת־הבַּנָאוּת, - אמר טושקֵביץ'.

– נפלאו עד־מאד; אתמול שמעתי את אנה ארקדייבנה מדברת על “סטרוֹבָּה” ועל “פלינטים”, - סיֵע לה וסלובקי. – ההיטבתי לאמר?

– אין כל פלא בדבר, בזמן שאדם רואה ושומע כל־כך הרבה במקצוע זה, - אמרה אנה. – ואתה בודאי אינך יודע גם מאיזה חֹמר יִבָּנו בתים.

דריה אלכסנדרובנה ראתה שאין רוח אנה נחה מסגנון בדחני זה שהֻנהג בינה ובין וסלובקי, אלא שבלי־כונה החזיקה בו אף היא.

ורונסקי נהג במאורע זה שלא כמדת לֶוין לגמרי. ברור היה, שאינו חושש כלל מפני פטפוטי וֶסלובסקי, ולא עוד אלא שהיה מסַיע לו בעצמו.

– אמר־נא, וֶסלובסקי, במה מחַברים אבנים זו לזו?

– מובן מאליו, בצֶמֶנט.

– ברַוו! וצֶמֶנט מה הוא?

– מין משחה, לא, מין טיח, - אמר וֶסלובסקי, וכל השומעים צחקו כאיש אחד.

השיחה בין המסֻבּים – חוץ מהדוקטור, הארדיכל והמנהל, שהחרישו בפנים זועפים – לא נפסקה, אך התנהגה פעם בנחת ופעם בעכובים ובעקיצות קשות למי־שהוא. פעם אחת רגזה דריה אלכסנדרובנה והתלהבה כל־כך, שהאדימו פניה מכעס ורק אחרי־כן התחילה חוששת, שמא הוציאה דבר מיֻתּר ומגֻנה מפיה. סויאז’סקי הזכיר את שֵם לֶוין הזה, - אמר ורונסקי בבת־צחוק, - אך יש לשער, שלא ראה מימיו את המכונות, שהוא מגנה. ואם ראה ונסה להשתמש בהן, לא התבונן כל־צרכו ולא באה לידו מכונת חוץ־ארץ, בלתי אם אחת המכונות הרוסיות. ואיזו דעות יוכל להשמיע על זה?

– בכלל, אך דעות טורקיות, - אמר וֶסלובסקי בבת־צחוק ויפן אל אנה.

– אני לא אוכל לסַיע לו בדעותיו, - אמרה דריה אלכסנדרובנה בפנים אדֻמים, - אך יכולה אני לאמר עליו, כי הוא איש משכיל מאד וכי אִלו היה פה, היה יודע מה להשיב לכם; רק אני לא אדע.

– אני אהבתיו מאד, ורֵעים דבֵקים ונאמנים אנחנו, - אמר סיאז’נסקי ויחַיך מטוּב לב. – אבל סלחי־נא, הוא משתגע קצת; הנה הוא אמר, למשל, כי גם הזֶמְסְוְה ושופטי־השלום הם דברים אין חפץ בהם, ואין הוא רוצה להשתתף בשום דבר צבורי.

– זוהי רשלנותֵנו הרוסית – אמר ורונסקי ויִצֹק מים מקַנקן של קרח אל כוס של זכוכית בעלת כֵּן גבוה – אין אנו מרגישים את החובות, שזכֻיותינו מטילות עלינו, ועל־כן אנו כופרים בהן.

– אני לא ידעתי איש מחמיר על עצמו לענין מִלוּי חובותיו יותר ממנו, - אמרה דריה אלכסנדרובנה בזָעפה על סגנון־גאוה זה של ורונסקי נגד לֶוין.

– אני, לא כן דרכי, - הוסיף ורונסקי, אשר לפי הנראה הרגיזה אותו שיחה זאת בחזקה, - אני מחזיק טובה מאד על הכבוד, שנעשה בהשתדלותו של ניקולי איבַנוביץ' (לשם זה רמז בּידו על סויאז’סקי), שנבחרתי לשופט־שלום מכֻבּד. אני חושב, כי החובה לנסע אל ועידת השופטים ולעַין שם בדינו של אכּר על־דבר סוס אחד אינה פחותה בערכה מכל המעשים הטובים, שיש בידי לעשות. לכבוד אחשוב לי, אם יבחרוני לחבר וזֶמְסְטְוה. רק בזה אפשר לי לפרע חובי על הזכֻיות של־בעלי־קרקעות, הנתונות לי. לרַע לנו אין מבינים בקרבנו את הערך הרב, שיש להם לבעלי אחוזות גדולות בממלכה.

דריה אלכסנדרובנה תמהה על דבריו אלה, שדִבּר בשבתו בביתו אל שֻׁלחנו במנוחת איש צדיק בוטח ביֹשר דעותיו. אף אמנם זכרה כרגע, כי גם לֶוין, החולק עליו בכל הדברים האלה, מֵגיס לבו בדעותיו כמוהו אצל שלחנו; אך את לֶוין אהבה ועל־כן טענה לו כפי כֹחה.

– יכולים אנו אפוא לחכות לך לועידה הבאה, אדוני הגרף? – אמר סויאז’סקי. – אבל יש להקדים לצאת לדרך, כדי להיות שם ביום השמיני. אולי תכבדני לבוא אלי?

– ואני נוטה קצת לדעתו של גיסך, - אמרה אנה. – אך לא במדתו, - הוסיפה בצחוק קל. – אני חוששת, שבימים האחרונים נתרבו אצלו חובות עבודת־הצבור יותר מהראוי. כשם שבימים הקודמים רבו פקידי־הממשלה כל־כך, שלכל ענין הֻצג פקיד מיֻחד, כך אנו רואים עכשיו עסקנים צבוריים בכל פנה שאנו פונים. הנה אלֶקסי פה אך ששה חדשים, והריהו, כמדֻמה לי, חבר לחמשה או לששה מוסדים – אפוטרופוס, שופט, חבר בזֶמסטוה, שופט מֻשבע גם משתתף בהשגחה על הסוסים. עוד מעט וכל הימים יעברו בזה. ומתיראה אני, שמרֹב עסקים יהפך כל זה לציאת ידי־חובה בלבד. בכמה מקומות אתה נמנה לחבר, ניקולי איבנוביץ'? – שאלה אנה את סויאז’סקי. – כמדֻמה לי, שהם יותר מעשרים.

אנה אמרה זאת בבת־צחוק, אבל בקול מדבָּרה נשמע גם הד של רֹגז ודריה אלכסנדרובנה, אשר התבוננה בה ובוֶרונסקי בשים־לב, הרגישה זאת מיד, וגם ראתה, כי פני ורונסקי התחילו מביעים בשעת שיחה זאת זעף מסֻתּר וקשי עֹרף. כראותה זאת התבוננה עוד, כי הנסיכית וַרוַרה נתכַּונה להשיאם לדבר אחר ונחפזה בשביל זה לדַבּר במיֻדעיהם הפטרבורגיים, ותזכור את אשר אמר אליה ורונסקי בגן שלא כענין על־דבר עסקנותו הצבורית, ומכל זה הבינה, כי מחלקת כבושה בין אנה ובין ורונסקי על־דבר עסקנותו זאת.

הסעודה והיינות ומעמד־המשרתים טובו מאד כֻּלם יחד, אבל דריה אלכסנדורבנה לא ראתה כאלה עד כה אלא בסעודות, שנערכו לחבורות גדולות ובנשפי־מחולות, וכבר סרּ מלבה מנהגי סעודות כאלה, ובראותם אותם פה, בחבורה קטנה וביום חול, בכל חסרון רוח פרטיות ובכל חֻמרי הנמוס הנהוגים בכנופיות גדולות ופומביות, עשו עליה רֹשם קשה.

אחרי הסעודה ישבו על מרפסת־האבנים שלפני הבית. אחרי־כן התחילו משַׂחקים ב“לוֹין טֶניס”. המשַׂחקים נחלקו לשתי חבורות ויעמדו בַּחלקה המיֻשרה והמתֻקנה היטב, משני עברי השׂבָכה המתוחה על העמודים הקטנים, המצֻפּים זהב. דריה אלכסנדרובנה נִסתה לשחק אף היא, אך זמן רב לא יכלה להבין את תורת המשחק הזה, וכאשר עמדה על דברי התורה הזאת, עיפה כל־כך, שבחרה לה לשבת עם וַרוַרה, ורק הסתכלה במשַׂחקים. גם טושקביץ', איש־תחרותה במשחק הזה, נפרד מן המשַׂחקים אך הנותרים הוסיפו לשַׂחק זמן רב. סויַאז’סקי וּורוֹנסקי שִׂחקו בדעת ובכשרון ובכַונת הלב. הם התבוננו בעיון גדול אל הכדור כשעלתה דריה אלכסנדורבנה בערב ההוא על המטה היעודה לה, ראתה, בעצמה את עיניה, את וַסינקא וֶסלובקי מתרוצץ על־פני ה“קְרוֹקָטגְרוֹינד”.

אך בשעת המשחק לא מצאה דריה אלכסנדורבנה נחת לנפשה. לא טוב היה בעיניה יחס הבּדחנות וההתגרות שבין וַסינקא וֶסלובקי ובין אנה, אשר נמשך בשַׂחקם, וכל המראה הזר הזה בעצמו, מראה אנשים גדולים עוסקים במשחק־ילדים, וילדים אין עמהם. אך כדי שלא להשבּית שמחת בני־החבורה וכדי לבלות שעות אחדות באיזה אֹפן שהוא, נלותה גם היא אחרי הִנָפְשָׁה אל המשַׂחקים והעמידה פנים כאלו היא שמֵחה. כל היום ההוא נדמה לה, שהיא משחקת על במה תיאטרונית עם אקטורים טובים ממנה ומקלקלת בהשתתפותה את כל המחזה.

בבואה אל האחוזה היה את לבבה לשהות בה שני ימים, אם יטב לה שם. אך בערב, בשעת המשחק, גמרה לצאת משם למחר. צער גִדוּל בניה, שנמאס בעיניה כל־כך בהיותה בדרך, נראה לה אחרי־כן, אחרי היום האחד הזה שעבר עליה שלא בפניהם, בדמות אחרת, אשר משכה את לבה.

וכשנכנסה לחדרה לבדה, אחרי הטֶה שבערב והטיול שבלילה, ופשטה את שמלותיה וישבה לַעֲשות את שְׂעָרה המעט לפני שכבה, הרגישה, כי רָוַח לה הרבה.

גם הרעיון, כי אנה תבוא אליה מיד, לא נָעַם לה. כי חשקה נפשה לשבת בדד ולהרהר.

כג

כבר היתה דולי נכונה לעלות על המטה, והנה אנה נכנסה לאיה והיא לבושה שמלת־לילה.

פעמים אחדות החֵלה אנה ביום ההוא לדבר עמה בעניניה הכמוסים בלבה, ובכל פעם בטאה אך מלים אחדות והפסיקה ואמרה:“אחרי־כן, כשנשב לבדנו נדבר בּכֹּל. הרבה, הרבה יש לי לאמר לך”.

וכשהגיעה השעה, כשהיו שתיהן לבדן בחדר אחד, לא ידעה אנה במה לדבר. ותשב אל החלון, יָשֹׁב והַבֵּט אל דולי, ותחזור בלבה על כל הדברים החשובים שהיו מוכנים ומזֻמנים אתה ושנראו לה כנהרות שאינם פוסקים, ולא מצאה כל מאומה: ברגע ההוא נדמה לה, שכל זה כבר נאמר.

– השלום לקיטי? – אמרה אחרי הֵאָנְחָהּ במרירות ותבט כמודע על פשעה אל דולי.–הגידי־נא לי, דולי, האם לא תקצוף קיטי עלי?

– התקצוף? לא, איננה קוצפת–חיכה אמרה דריה אלכסנדרובנה.

– אבל שונאת היא או בָזה לי?

– לא, חלילה לה! אבל דבר כזה, הלא ידעת, אינו נמחל.

– כן, כן–אמרה אנה ותסב פניה ותשקף בעד החלון הפתוח.–אך אני לא אשמתי. ובמי הָאָשָׁם?–ומה הוא “אָשֵׁם” או “אֲשֵׁמָה”? כלום היה אפשר באֹפן אחר? מה דעתך ההיה אפשר לך, שלא תהיי אשת סטיבה?

– אכן. לא אדע זאת. אבל אתּ הגידי־נא לי…

– כן, כן, אך עוד לא גמרנו את דברינו על־אודות קיטי. הטוב לה? הלא איש נחמד הוא, אומרים עליו.

– לא איש נחמד לבד. הוא איש, אשר לא ידעתי טוב ממנו.

– מה מאד אשמח! גדולה שמחָתי עד אין חקר! לא איש נחמד בלבד,–חזרה אנה על דברי דולי.

דולי צחקה צחוק קל.

– אך הגידי־נא לי על־אודותיך. יש לי לשיח אתך שיחה ארֻכּה הנה דברנו אני עִם…–דולי לא מצאה בפיה שם מתאים לורונסקי: קשה היה לה לאמר “הגרף” בדבּרה עמה בו וכן קָשָׁה לה להשתמש בשם אלֶקסי קירילוביץ'.

– עם אלֶקסי,–אמרה אנה,–ידעתי במה דברתם היום. אבל רוצה אני לשאול אותך בלשון ברורה, מה דעתך עלי ועל חיי?

– איך אשיב לך פתאם? לא ידעתי זאת בעצמי.

– אף־על־פי־כן הגידי לי… הלא תראי את חיי. אך אל תשכחי, כי בימי־הקיץ באת אלינו וכי לא לבדנו אנחנו פה בעת הזאת… אבל אנחנו באנו הנה בראשית ימי־האביב וַנשב פֹה לבדנו, וכן אנו עתידים לשבת לבדנו, ואין טוב לי מזה. אך שרי־נא, כי אני יושבת לבדי, והוא איננו אתי, והָיֹה יהיה כן… רואה אני על־פי כל דרכיו, כי לעתים קרובות יהיה כן, כי חצי ימיו יבַלה מחוץ לביתו,–אמרה וַתַּקְרֵב לשבת אצל דולי.

– מובן מאליו,–הוסיפה אנה ולא נתנה לדולי להשיב לה מה שרצתה ותחל להשיב בעצמה,–מובן מאליו, כי לא אעצרהו ביד חזקה. גם אין דרכי לעצרו. הנה היום מרוּצי־תחרות וסוסיו משתתפים, והוא נוסע. טוב מאד. אך שימי־נא לבך לי, בִּיני למצבי… אך מה אֹמר ומה אדבר! – קראה ותחַיך.– ובמה אפוא דִבּר עמך?

– הוא דבר במה שרציתי בעצמי לדבר עמך, ונקל לי לטעון לו: הוא שואל, אם אין בידך, אם אי־אפשר…–דריה אלכסנדרובנה התחילה מגמגמת–לתקן,להיטיב את מצבך…הלא ידעת, עד־כמה אני… אך בכל־זאת, אם אפשר צריך להנשא…

– כלומר, לקבל פטורים?–אמרה אנה.–הידעת, כי האשה האחת, אשר באה אלי בפטרבורג, היתה בֶּטסי טוֶרְסְקַיה? הלא ידעת אותה. באמת, אין כמוה אשה פרוצה בכל הארץ לה היו עסקי־אהבים עם טושקֵביץ', ותמעל באישה באֹפן מכֹער מאד, והיא אמרה לי, כי לא תחפוץ לדעת אותי, עד אשר יתֻקן מצבי כהלכה. אל־נא תדמי, כי אשוה אותך אליה… אני ידעתי אותך, מחמד־נפשי; אך נזכרתי שלא בכַונה… ומה אפוא אמר לך?–חזרה ושאלה.

– הוא אמר, כי הוא מצטער עליך ועל עצמו יחדו אפשר שתאמרי, שהוא דרך אֶגוֹאיסמוס, אבל מה נכון ויפה אֶגוֹאיסמוס זה! הרי הוא רוצה, שתֵּחָשב בּתו לבת לו ואתּ תהיי לו לאשה, לקנות לו זכות בעל הוא חפץ.

– איזו אשה, איזו שפחה תשתעבד לבעלה במדה שאני משֻׁעבדת לו במצבי זה?–נכנסה אנה לתוך דבריה בפנים קודרים.

– וחפצו העִקרי הוא… הוא רוצה, שלא תשאי חרפה על דרכיכם.

– זה אי־אפשר. ומה אמר עוד?

– וכן הוא רוצה בצדק וביֹשר גמור, שלא יהיו בניכם בני־בלי־שם.

– איזו בנים?–אמרה אנה בעצימת־עינים ובלי הבט בהן אל דולי.

– אַנּי והעתידים להִוָּלד….

– בזאת יוכל לבטוח, עוד בנים לא יהיו לי.

– איך תוכלי לאמר, כי לא יהיו?…

– לא יהיו, יען כי אינני רוצה.

ולמראה הסקרנות והתמיהה והבהלה, שהֻבּעו על פני דלוי, צחקה אנה קרצת, אף־על־פי שלבה הָמה לה מרֹב שיחה וכעסה.

– הדוקטור אמר לי אחרי מחלתי……………………………………………………………..

– אי־אפשר!–אמרה דולי בעינים מָרחבות. דבר זה היה לה אחד מאותם גִּלּוּיֵי הסודות, שתוצאותיהם והמסקנות התלויות בהם גדולות כל־כך, שברגע הראשון אין שומעם עומד עליהן, ואך מרגיש הוא, כי אי־אפשר לשער את כֻּלן וכי הרבה הרבה יצטרך להגות בהן.

גלוי סוד זה, אשר הֻבררו לה בו פתאם נפלאות דרכיהם של כל הבתים, שנולדו בהם אך אחד אחד ושניםושנים–חידה אשר לא יכלה למצאה עד היום ההוא–העיר בה כל־כך הרבה רעיונות וסברות ורגשות סותרים זה את זה, שלא יכלה לאמר מאומה, ואך הביטה בתמיהה אל אנה. אל הדבר הזה שאפה בהרהורי־לבה, ועכשיו שנודע לה, שאינו מן הנמנע, נפלה עליה אימה. לבה אמר לה כי הוא פתרון פשוט יותר מהראוי לשאלה קשה וסבוכה כזאת.

– האין זה פריעת־מוסר?–אמרה אחרי שתיקה קצרה.

– במה? השיבי אל לבך, אחת משתי אלה עלי לבחור לי: לַהֲרוֹת, כלומר להיות חולה או להיות לרֵעָה, לַחֲבֶרֶת לבעלי, הלא בעלי הוא,–אמרה אנה, ובכונה בחרה לה לשון התחכמות קלושה וקלות־ראש.

– זה נכון, נכון הוא,–אמרה דריה אלכסנדר ובנה בשמעה מפיה את הסְבָרות, שהיתה אומרת גם היא אל לבה בענין זה ושברגע ההוא לא הניחו את דעתה עוד כבראשונה.

– לך, לנשים אחרות,–אמרה אנה, כמו הבינה מה שזו אומרת בלבה,–עוד אפשר להטיל ספק בדבר; אך לי… ביני־נא זאת, הן לא אשתו אני; הוא אוהב אותי כל זמן שהוא אוהב. ומה אעשה אפוא, במה אחזיק באהבתו? האם בזאת?

לדברים האלה פשטה את ידיה הלבנות לפני בטנה.

בלב דריה אלכסנדרובנה, כבכל לב נפעם ונסער, התרוצצו רעיונות וזכרונות במהירות משֻׁנה. “אני–אמרה בלבה–לא השתדלתי מימי להטות לב סטיבה אחרי, והוא שׂטה מעלי וילך לו אל נשים אחרות, והאשה הראשונה, אשר בגד בי בגללה, בכל יפיה ועליצותה אשר לא סרו ממנה, לא עצרה כֹח להחזיק בו, ויעזבנה גם היא ויקח לו אחרת. האמנם תוכל אנה להחזיק בגרף ורונסקי ולקשרו אליה תמיד? אם יחפוץ באלה, הלא ימצא מלבושים ודרכי־נֹעם מושכים ומשמחים את הלב עוד יותר. אמנם לבנות ויפות הן זרועותיה מאד, וכן יפה בכל תארהּ וגֹבה־קומתה ופניה הנלהבים מבעד השֵׂער השחור הזה, ובכל־זאת ימצא טובים ויפים מאלה, כאשר יבקש וימצא אישי הנתעב והנקלה והאהוב לי”.

דולי לא ענתה דבר ורק נאנחה. אנה התבוננה באנחה זאת, שהיתה אות־התנגדות לדעתה ותוסף לדַבּר. עוד היו מוכנים אִתּה טעמים חשובים כל־כך, שלא יכול איש להשיב עליהם דבר.

– אתּ אומרת, כי לא טוב הוא? אך צריך לעַין בדבר,–הוסיפה לאמר לה.–שוכחת אתּ את מצבי. איככה אוכל לבקש לי ילדים? לא אדבר במכאובים התלוּים בזה, מפניהם לא אירא. אך זכרי־נא, מי יהיו ילדי? ילדים אמללים, אשר לא יִקָּרֵא עליהם שם אביהם. על כרחם, בגלל עצם דבַר לֵדתם, יבושו באִמם, באביהם ובלֵדתם.

– והלא לשֵׁם־זה נחוצים הם הפטורים.

אך אנה לא הקשיבה לדבריה, כי חפצה נפשה לגמור את הטענות, אשר טענה פּעמים רבות בינה לבין עצמה.

– למה אפוא נתַּן לי שֵׂכֶל, אם לא אשתמש בו להמנע מלדת בנים אמללים בארץ.

היא שמה עיניה על דולי, ומבלי מצוא מענה מאתה הוסיפה לדבר אליה.

– כל ימי הייתי זוכרת, כי חטאתי לילדים האמללים,–אמרה לה.–אם אינם בעולם, הרי לכל־הפחות אינם אמללים, אם אם יהיו אמללים, הלא אהיה אני בעצמי אֲשֵׁמה בזה.

את הטענות האלה טענה דריה אלכסנדרובנה גם היא תמיד בינה לבין עצמה; אך הפּעם לא הבינה אותן. “וכי אפשר לחטוא למי שלא בא לעולם?” שאלה בלבה. ופתאֹם עלתה על לבה שאלה זאת: האפשר לשער, שבאיזה אֹפן היה נוח לו לגרישא אהובה שלא נולד? והשאלה היתה משֻׁנה בעיניה כל־כך, שהניעה ראשה, כדי לגרשה כָּלה את הרהורי־השגעון האלה, שנסתבכו וחזרו חלילה בקרבה.

– לא, אינני יודעת, אך לא טוב הדבר,–אמרה דולי ופניה הביעו גֹעל־נפשה.

– כן הוא, אך אל־נא תשכחי מה ביני לבינך… ומלבד זאת,–הוסיפה אנה, אשר אחרי כל טענותיה המרֻבּות וטענות דולי הדלות והמעטות, כמו הכירה בעצמה, שסוף סוף לא טוב הדבר,–אל־נא תשכחי את העִקר, שאין מצבי דומה למצבך.את יכולה לשאול, אם רצונך שלא יוָלדו לך בנים עוד, ואני אשאל, אם רצוני שיהיו לי בנים.וזה חלוק גדול. הלא תביני, כי לא אוכל במצבי זה לבקש לי זאת.

דריה אלכסנדרובנה לא השיבה לה עוד. היא הכירה פתאם, כי כבר נתרחקה ברוחה מאַנה מאד וכי יש ביניהן שאלות, אשר לא תבֹאנה בהן לעולם לידי הסכמה ואשר טוב להן שלא תדברנה בשאלות ההן כלל.

כד

– הלא היא הנותנת, שיש לך לתקן את מצבך, אם אפשר,–אמרה דולי.

– כן, אם אפשר,–אמרה אנה פתאֹם בקול אחר, בקול שפל ועצב.

– כלום אי־אפשר לפטורים? ואני שמעתי, כי אישך נכון לשַׁלחך.

– דולי! אל־נא נדבר בזה.

– אם כן, לא נדבר עוד,–ענתה דריה אלכסנדרובנה אחריה בחפזון בראותה אותות צרה ויגון על פּני אנה.–אך כמדֻמה לי, שאתּ מפרזת על הצרות.

– אני? חלילה לי! אני אך שמחה ושְׁלֵוָה. הלא ראית, גם משחקי־אהבים לי–וֶסלובסקי…

– כן הוא, ועל־פּי האמת עלי להגיד לך, כי לא טוב בעיני קול־מדבָּרו עמך.–אמרה דריה אלכסנדרובנה בחפצה להשירה לשיחה אחרת.

– אין דבר. יש בזה אך מין גֵּרוי לאלֶקסֵי ולא יותר; אבל נער הוא, וכֻלו בידי; אל כל אשר אחפוץ אטֵהו. דמונו כגרישא בנך… ולי!–עברה אנה פתאֹם מענין לענין,–הנה אמרת, כי מפרזת אני על הצרות. אתּ לא תוכלי להבין. נורא הדבר מאד. אני מתאמצת להעלים עיני מהן לגמרי.

– אך אדמה כי ראוי לך לפקוח עיניך ולעשות כל מה שאפשר.

– אך מה אפשר? אי־אפשר לעשות מאומה. אמֹר תאמרי, כי עלי להִנָּשא לאלֶקסֵי וכי אינני נותנת את לבי לזה. אני לא אתן את לבי לזה!!–חזרה ואמרה ופניה האדימו, ותקם ותזקוף קומתה ותחל ללכת בחדר הליכה קלה כדרכה הנה והנה, הלוך ועמוד לפעמים.– האני לא אתן אל לבי? אין יום ואין שעה אשר לא הגיתי בזה ואשר לא התאוננתי בו על עצמי, על כי אני הוגה בזה… כי הרעיונות האלה מסֻגלים להביא לידי טֵרוף. לידי טֵרוף גמור,–חזקה את דבריה–בהרהרי בזה אינני נרדמת בלא מוֹרְפִין. אך טוב, נתבונן בדבר במנוחה. אמר יאמרו, פטורים נחוצים לי. ראשונה–הוא לא יתן לי פטורים. הגרפינה לידיה איבנובנה מושלת ברוחו בעת הזאת.

דריה אלכסנדרובנה ישבה על כסאה ישיבה שיש עמה זקיפת־קומה וַתַּסֵּב רֹאשה לרגעים ותּבט אחרי אנה ההולכת הנה והנה ופניה מלאו השׁתתפות וחמלה.

– יש לנסות,–אמרה דולי בהשפלת־קול.

– לוּ יהי כדבריך. יש לנסות. מה הוא נסיון זה?–הביעה אנה רעיון, אשר הגתה בו ושננה אותו בלבה בודאי אלף פּעמים.–הנסיון הזה הוא, שאני, השונאת אותו והיודעת בעצמי שחטאתי לפניו–ואני חושבת אותו לוַתּרן נפלא–אשפיל כבודי לכתוב אליו… נשער־נא, שאני אתחזק ואעשה זאת. אז אפשר שישיב לי דברי־עלבון, ואפשר שיסכים… אַנה נמצאה ברגע ההוא בקצה החדר ועמדה מלכת ובידיה תִּקנה איזה דבר במָסַך החלון–הוא יֵאות לי, ובני… בני מה יהא עליו? הן הם לא ישיבוהו לי. הלא הוא יגדל ויָרגל ברגשי בוז לי בבית אביו, אשר השלכתי אחרי גֵו. בִּיני־נא, כי יש בעולם שני יצורים חיים, שאני אוהבת, כמדֻמה לי, במדה אחת, אבל על־כל־פנים את כל אחד משניהם יותר מנפשי, והם סֶריוז’א ואַלֶקסֵי.

באמרה זאת קרבה עד אמצע החדר ותעמוד לפני דולי וידיה לחוצות על לבה,– בשמלת־ביתה הלבנה היה תארה גדול ורחב ביותר למראה–וַתָּכָף את ראשה ובעינים לחות ונוצצות הביטה מבעד למצחה אל דולי הקטנה והרזה והמְנֻוֶלת כמעט באפֻדתה הטלואה וברדיד־הלילה שעל ראשה, ודולי רעדה כֻלה מנהמת־לבה.

– רק את שני היצורים האלה אהבתי, והם דוחים זה את זה. אינני יכולה לקרב אותם אחד אל אחד, ואני רק האחוד הזה נחוץ לי ובלעדיו אין חלוק לי, אין כל חִלוק. הן בוא יבוא קץ לדבר, על־כן אינני יכולה ואינני רוצה לדַבּר בזה. ואתּ אל תוכיחי אותי ואל תבואי במשׁפט אתּי על כל דבר. אַתּ בלבך הטהור לא תוכלי להבין את כל שיחי וכעסי.

אנה נגשה ותשב אצל דולי ותבט ותתבונן בפניה כמִתְוַדָּה על עָוֹן ותאחז בכף־ידה של דולי.

– מה תאמרי בלבך? מה אני בעיניך? אל נא תבוזי לי. איני רואיה לבוּז. אשה קשת־רוח אני. אם יש אמללה בעולם, אני היא,–אמרה אנה ותסב פניה מנגדהּ ותבך.

כאשר נשארה דולי לבדה, התפללה ותשכב. בשעה שדברה עם אנה השתתפה בצערה של זו בכל לבבה; אך עתה השתדלה ולא יכלה להגות בה. חזיונות מדברי ביתה וילדיה עמדו לנגדה והוד חדש וזיו חדש הֻצקו עליהם הפעם. עולמה זה נתחבב עליה ברגע ההוא כל־כך, שבשום אֹפן לא רצתה לשהות יום אחד מחוצה לו שלא לצֹרך ותגמור לנסוע למחרת מבית ורונסקי.

ואנה לקחה, בשובה אל חדר־עבודתה, כוס קטנה בידהּ וַתַּטֵּף לתוכה טפות אחדות של סם־מרפא, שהיה רֻבּו מוֹרְפין, ותשת ותשב זמן־מה בלי־נוע, ובלב נרגע ושמח הלכה לה אל חדר־משכבה.

כשנכנסה לחדר־משכבה, נסתכל בה ורונסקי בעינים בוחנות; כי בקש על פניה את רשמי השיחה, אשר שחה בודאי, כפי מה שהבין, עם דולי בזמן הרב, אשר שהתה בחדרה של זו. אך על פניה, אשר הביעו התלהבות עצורה וְכסּוּי־סוד, לא מצא מאומה חוץ מיפיה, אשר עוד נמשכה נפשו אחריו, אף־על־פי שכבר הָרגל בּו, ומהַכָּרָתָהּ שהיא מכרת ויודעת את חִנָהּ, ומִכַּונתה למשכו אחריה בכחהּ זה. לשָׁאלה בפֵרוש, במה דברו היא ודולי, לא רצה, אך קוה, שתגיד לו בעצמה מעט או הרבה. אבל היא לא אמרה אלא:

– שמֵחה אני, כי טובה דולי בעיניך. הלא כן הוא?

– הלא ידעתי אותה מכבר. כמדֻמה לי, שהיא טובת־לב מאד, אך משפלת לכת יותר מדי,–סִיֵּם צרפתית.–עם זה שמחתי עליה מאד.

הוא החזיק ביד אנה ויבט אל עיניה דרך שאלה.

אך היא הכניסה כונה אחרת במבטו ותבט אליו ותַחיך.

ממחרת בבּקר התכוננה דריה אלכסנדרובנה לנסוע, אף־על־פי שפצרו בה בעלי־הבית להשאר. ורַכָּבו של לֶוין בא במרכבתו–במעיל שאינו חדש, בכובע שאינו של רַכָּבִים הגונים, בסוסים שלא ממין אחד ובמרכבה שתריסי־אופַניה טלואים–אל הרַחבָה המקֹרה והרפודה בחול נקי שלפני פתחה בית, ופניו הביעו זעף והחלטה גמורה.

ברגשות בלתי נעימים נפרדה דריה אלכסנדרובנה מוַרוַרה הנסיכית ומהגברים שבחבורה. ביום האחד, אשר ישבה שם, הֻברר לה ולבעלי־הבית יחד, שהיא והם אינם חברים נאים זה לזה ושמוטב להם, שלא יועדו יחדו. רק אנה לבדה התעצבה באמת על פרידתה. היא ידעה, כי מעתה לא יבוא עוד איש לעורר בקרבה את הרגשות, אשר פרצו בה בשעת הפגישה הזאת. הרגשות האלה הביאו לה מכאובים וכעס בהתעוררם בה; אך עם זה ידעה, כי הם החלק הטוב והנבחר שבנפשה וכי החלק הזה הולך ועולה קמשונים בלכתה בדרכי־חייה שבימים ההם.

דריה אלכסנדרובנה הכירה בעצמה, בצאתה במרכבתה אל השדה, כי רָוַח לה וינעם לה, ונפשה חפצה לשאול את אנשיה, מה יאמרו על בית ורונסקי; ופתאם התחיל הרַכּב מאליו לדַבּר בזה.

– עשירים הם, בודאי עשירים, אך שבֹּלת־שועל נתנו רק שלש מדות. לפני קריאת־התרנגול הראשונה אכלו את הכֹּל. שלש מדות מה הן. אך לטעום הוא להם. שבלת־שועל קוֹנים עתה בעשרים וחמש קופיקות גם משוערֵי החצרות. אצלנו נותנים לסוסי האורחים בכל אשר יוכלו לאכול.

– אדון קמצן הוא,–אמר גם הסופר הלשכאי.

– וסוסיהם טובים בעיניךָ?–שאלה דולי.

– הסוסים טובים, בודאי טובים. גם המאכלים טובים. אך נדמה לי, שעצבוּת שוֹרה פה, אינני יודע, דריה אלכסנדרובנה, אם כך הוא גם בעיניך,–אמר פיליפּ ויסב אליה את פניו היפים והטובים.

– כך הוא גם בעיני. הנבוא הביתה עד לפנות ערב?

– יש לבוא.

ובשובה הביתה ובראותה, כי שלום לכל בני־ביתה, ושלום וידידות שוררים ביניהם, ספּרה בשפה ברורה ומהירה את פרטי נסיעתה ותתאר את הידידות הנאמנה, שנהגו בה בבואה, את חיי העשׁר והטעם הטוב שבבית הורונסקים ואת השעשועים הנהוגים אצלם ולא נתנה לאיש לאמר דבר נגדם.

– צריך לדעת את אנה ואת ורונסקי–עתה ידעתיו יותר מבראשונה–כדי להבין, מה טובו ומה נעמו,–אמרה באמת ובתמים, כי שכחה באותה שעה את הרגש הקשה, שהיה בה שם, רגש תלונה פנימית וצער, שלא הֻבררו לה בעצמה.

כה

ככה בלו ורונסקי ואנה את כל ימי־הקיץ ומקצת ימי־הבציר בכפר, בלי עשות מאומה לענין הפטורים. הם גמרו, שלא לצאת משם למקום אחר; אך כאשר הוסיפו לשבת לבדם, ביחוד בימי־הבציר ובלי אורחים, כן הכירו, שלא יעצרו כח לשאת חיים כאלה ושעל־כרחם יצטרכו לשַׁנותם.

לכאורה ראו חיים נעימים, שאי־אפשר לאיש לבקש לו טובים מהם: חיים של עֹשר ונחת, חיים של שלום,וגם ילדת־שעשועים היתה להם, גם עבודה מַעסֶקת. אנה דקדקה בתלבָּשתהּ בכל עת, ולא רק בימים שנזדמנו לה אורחים, וקראה ספרים הרבה–גם רומנים קראה גם ספרים עיוניים, מאותם שזכו להתחבב בימים ההם. את כל הספרים, אשר נזכרו לשבח בעתונים ובז’ורנלים שבאו אליה מחוץ־לארץ, המציאה לנפשה וקראה בהם בּעיון שאינו מצוי אלא אצל היושבים בדד. מלבד זאת למדה בספרים ובז’ורנלים מיֻחדים את כל הדברים הצריכים למוד, שעסק בהם ורונסקי במעשה, וכבר היה רגיל לפנות אליה בשאלות בהלכות אגרונומיה ובַנָּאוּת ולפעמים גם בהלכות גִדּוּל־סוסים ורכיבת־תחרות. רב מדעיה ועֹז זכרונה נפלאו בעיניו, ובראשונה לא בטח בהוראותיה והיה מבקש ראיות להן, אך בכל פעם מצאה וַתַּרְאֵהו בספרים את אשר השיבה לו על־פי ידיעותיה.

גם שכלול בית־החולים היה מן הענינים אשר העסיקוה. והיא לא רק עזרה על־ידו, כי־אם גם תקנה ויסדה בעצמה הרבה דברים טובים. ובכל זאת היתה בעצמה קודמת לכל דבר במחשבות־לבה–היא בעצמה, במדה שיוקירֶנה ורונסקי, במדה שתוכל להיות לו שִׁלּוּמים חלף כל הכבוד והגדולה, אשר מָנַע מנפשו בגללה. ורונסקי החזיק טובה לה על חפצה זה, אשר שמה לה למטרתה האחת בחייה, על השתדלותה לא רק לשאת חן בעיניו, כי אם גם להועיל לו; אבל גם למשא היו לו חבלי האהבה האלה, אשר התאמצה לאסרו בהם. כאשר הוסיפו הימים לעבור והוא הוסיף לראות את האֳסוּרים האלה עליו, כן חשקה נפשו לא להסירם, כי אם לנסות ולראות, אם אינם פוגמים את חֵרותוֹ. לולא היתה בו שאיפתו זו–שהלכה הלוך וגדול–להיות חפשי בכל דרכיו, שלא לבוא לידי ריבות־שפתים בכל פעם אשר יצטרך לנסוע העירה לועידה או לתחרות, אזי היה שמח בחלקו בכל לבבו. תפקידו שבחר לו, תפקיד בעל־אחוזה עשיר, מאותם שהאריסטוקרטיה הרוסית צריכה להבָּנות מהם, לא רק יָשַׁר בעיניו, כי אם גם המציא לו ענג רב, אשר הלך הלוך וגדול, אחרי התנהגוֹ כן ששה חדשים. ועסקי אחוזתו הוסיפו למשוך את לבו מיום ליום וגם עלו יפה בידו. אחרי כל הסכומים הגדולים, אשר הוציא על בית־החולים, על המכונות, על הפָּרות הטוֹבות שהובאו משוֵיציה, ועוד הרבה דברים כיוצא בהם, היה ברור בעיניו בכל־זאת, שלא בזבז את רכושו, כי אם הגדילוֹ בהנהגתו. בעסקי ההכנסה, במכירת עצים, דגן וצמר ובהחכרת קרקע היה ורונסקי חזק מצּוּר, עומד על דעתו בקשי־עֹרף לענין המחיר. ובהנהגת העסקים בכלל היו דרכיו פשוטים כפי האפשר, כלומר, רחוקים הפסד, גם באחוזה הזאת גם בשאר אחוזותיו, והיה מקמץ בהוצאות ומדקדק בכל דבר קטן. המנהל האשכנזי העָרום והזָריז שקד עליו להטותו אחרי קנינים חדשים וערך כל חשבון־הוצאה על קנין כזה באֹפן שבתחלה עלה סכום גדול, אלא שלאחר העיון היה אפשר להפחית הרבה וגם להרויח מיד, אך ורונסקי לא נפתה אחרי דבריו. הוא היה שומע ומקשיב לדברי המנהל וחוקרו היטב, ולא קבל דעתו אלא בזמן שהדבר הנקנה או הנוסד היה חדש שבחדשים, שלא נודע עוד ברוסיה ושהיה מסֻגל להעיר התפלאות. מִלבד זאת לא ערב את לבבו להוציא סכום גדול אלא בזמן שהיו מעות מזֻמנות בידו, וגם אז היה שם את לבבו לכל הפרטים ודרש מעושי־דברו, שכּל מה שיקָּנה בכספו יהיה מן המבחר. ועל־פי כל דרכיו אלה היה ברור, שלא אִבַּד את רכושו, כי אם הוסיף עליו.

בחֹדש אוקטיַבּר נקבעו בחירות אצילים בפלך קַשִּׁין, ששם נמצאו אחוזות ורונסקי, סויאז’סקי, קוֹזנִישֶׁב, אובלונסקי ומקצת אחוזות לֶוין.

הבחירות האלה העירו את רוח הצבור בכֹח גדול מפני טעמים שונים ומפני האנשים החשובים שהשתתפו בהן. הרבה דבּרוּ בהן ורבים הכינו את נפשם להן.

ורונסקי הבטיח לסויאז’סקי מכבר לנסוע אל הבחירות האלה; וכשהגיע הזמן בא סויאז’סקי, אשר היה אורח מצוי בבית אחוזת ורוֹנסק; לקחתו ולנסוע אתו יחד.

עוד בערב יום הנסיעה היה כמעט ריב בין ורנסקי ובין אנה בגללה. הימים היו ימי־הבציר, שהעצבות שוֹרה בהם בחזקה בכפר, ועל־כן היה ורונסקי מוכן ומזֻמן למלחמה קרובה והודיע לאנה את דבר הנסיעה בקול קפדן ונוח לכעוס אשר לא דבּר בו עמה עד היום ההוא. אך היא שמעה וקבלה את דבריו במנוחה רבה–ורק שאלה אותו, מתי ישוב, ותהי לפלא בעיניו, ויבט אליה בשים־לב, מבלי הבין, מנוחה זו מה היא, והיא השיבה על מבטו בצחוק קל. הוא ידע את דרכה זה לכבוש את רעיוניה, וכן ידע, כי היא נוהגת כך רק בזמן שיש את נפשה לעשות דבר קשה, בלי הגד לו את מחשבתה מראש. מפני הדבר הזה חרד לבו, אבל בחפצו הרב להפטר בלא ריב, עשה את עצמו כאלו הוא מאמין–ובמקצת האמין באמת במה שרצה להאמין–בבינתה היתרה.

אקוה, כי לא תתגעגעי פה?

– כן, אקוה גם אני,–אמרה אנה.–תמול קבלתי ארגז־ספרים מאת גוֹטְיֶה. לא, לא אתגעגע.

“רוצה היא להשתמש הפעם בסגנון כזה, וזה מוטב לנו–אמר ורונסקי בלבו–זה טוב משפה אחת ודברים אחדים תמיד”.

ככה יצא לדרך מבלי הביא אותה לידי התגלות־לב. זו הפעם הראשונה מאז התקרבו, אשר יצא מעל פניה בלי תֵת באוּר שלֵם. מצד אחד הצטער על זה, אבל מצד שני אמר, שכך יפה להם. “בראשונה יהי בזה מין תלונה חרישית או התרעמות מסֻתּרת כבפעם הזאת, ואחרי כן תהי רגילה בכך. על־כל־פנים אני יכול לתת לה כל אשר תאמר חוץ מחֵרותי, חֵרות־גבר שלי” אמר בלבו.

כו

בסֶנטיַבּר עבר לֶוין למוסקה לימי לדתה של קיטי. כבר ישב שם חדש ימים בלי עבודה, והנה סֶרגי איבַנוביץ' אחיו, שהיה בעל־אחוזה בפלך קַשִּׁין והתעסק הרבה בשאלת־הבחירות, התכונן לנסוע אל הבחירות. סֶרגי איבַנוביץ' קרא לו לנסוע עמו, כי היתה לו זכות־בחירה במחוז סֶלֶזְניוֹב. מלבד זאת הֻצרך לֶוין לנסוע לקַשין לשֵׁם דבר נחוץ בעניני אפוטרופסות וקבּלת כסף־גאולה בעד אחותו, אשר ישבה מחוץ־לארץ.

לוין טרם יֵדע מה לעשות, היסע אם יחדל, וקיטי ראתה, כי עצבות שוֹרה עליו במוסקבה, ותיעצהו לנסוע ובלי שאול את פיו נתנה לתפור לו מעיל־אצילים, אשר עלה להם בשמונים רֻבּל. והוצאת סכום הזה היתה הסבה העִקרית אשר העירה את לֶוין לנסוע; ויסע עם אחיו לקַשין.

כבר עברו ללֶוין ששת ימין בקַשין, ובכל יום ויום בא אל האספות שלעניני הבחירות וגם השתדל בעניני אחותו, אך לא הצליח בהשתדלותו. כל ראשי האצילים היו טרודים בבחירות. ולא יכול לֶוין להביא לידי גמר את דינו הפשוט בענין האפוטרופסות, שהיה מסור בּידם. וכן הוטלו מכשולים לפניו גם בדבר קבלת הכסף. אחרי יגיעו רבות להכשרת המכירה היה הכסף מוכן למסירה; אך הנוטַריון לא יכול, בכל חפצו לעזור ולהועיל, לתת לו את הטַלּוֹן, כי חתימת היושב־ראש נדרשה לזה, והיושב־ראש השתתף בישיבה ולא מִנה איש למלא את מקומו במחלקה זו. כל היגיעות האלה, אותה ההליכה ממקום למקום, השיחות עם האנשים הישרים, המבקשים אך להיטיב, היודעים את נפש בעל־הבקשה אלא שאינם יכולים לעזור לו,–כל אותה ההשתדלות הכבדה מנשוא, שאינה מועילה מאומה, עשתה עליו על לֶוין את רֹשם העיפות המדאבת, אשר ירגיש החוֹלם בזמן שהוא רוצה להשתמש בכֹח ידיו. כזאת הרגיש פעמים רבות בדבּרו עם שלוחו המֻרשֶׁה, שהיה אך דורש טובה. אותו המֻרשה עשה לפי הנראה כל מה שהיה אפשר ויאזור כל כֹּח־בינתו להוציא את לֶוין ממבוכתו. “נַס־נא ועשֵׂה זאת–היה אומר לו לא אחת ולא שתים,–לֶךְ־לְךָ אל מקום פלוני ופלוני”, והיה מסביר לו את התחבולה, אשר המציא נגד המכשול העומד לשטן. אך בכל פעם הוסיף: “אף־על־פי־כן יעַכּבו: אך אתה נַס־נא”. ולֶוין נסה וילך ויסע, וכל האנשים, אשר בא לפניהם, היו טובים לו ומבַקשי־טובתו, אך המכשול, אשר דלגו עליו מראש, חזר ונראה לבסוף וגדר עליו את הדרך כבתחלה. והעלבון גדל ביחוד על כי בשום אֹפן לא יכול לֶוין להבין, עם מי הוא נלחם, מי מוצא תועלת לנפשו, במה שהוא יגע לריק. זאת לא ידע לפי הנראה כל איש, וגם המֻרשה לא ידע זאת. אִלו היה לֶוין יכול להבין זאת, כמו שהבין, למשל, מפני מה אין לגשת אל קֻפּת מסלת־הברזל אלא על־ידי עמידה בשורה, לא היה נעלב ומצטער על זה; אך על העכובים והמכשולים שבדבַר השתדלותו לא יכול איש להגיד לו מה מטרתם.

אך לֶוין נשתנה הרבה אחרי חתונתו; כבר ידע למשול ברוחו, ומבלי הבין למה זה ועל מה, אמר לנפשו, כי מפני שאינו יודע את כל הפרטים אינו יכול לדון בדבר הזה, כי בודאי כך צריך להיות ויתאמץ להמנע מבוא לכלל כעס.

וכן התאמץ בראותו את הבחירות ובהשתתפו בהן שלא לגַנות ושלא להתוַכּח, אלא להבין כפי האפשר את הדבר, שאנשים טובים וישרים ונכבדים בעיניו התעסקו בו בעיון רב כזה ובהתלהבות כזאת. מן היום אשר נשא את אשתו נגלו לפניו בחיים הרבה צדדים חשובים חדשים, אשר לפנים היו כאַין בעיניו, מאשר התיחס אליהם בקלות־דעת, ועל־כן בקש וקוה למצֹא תֹכן חשוב גם בבחירות.

סֶרגי איבַנוביץ' הסביר לו את ענינה ואת ערכה של המהפכה, שהם אומרים לעשות בבחירות האלה. ראש־האצילים הפלכי, אשר בידו נמצאו על־פי החֹק הרבה מוסדות צבוריים חשובים,–גם מוסדות האפּיטרופסות (אותם המוסדות אשר הציקו ללֶוין בימים ההם)" גם סכומי־הכסף הגדולים של משפחות אצילים, גם הגימנסיות לנערות, לנערים וללוֹמדֵי־מלחמה ובתי־הספר לעם על־פי החֹק החדש, ואחרון אחרון חביב גם הזֶמְסטוה,–ראש־האצילים הפלכי ההוא, סְנֶטְקוֹב, אשר בזבז את כל נכסיו הרבים, היה מאצילי הדור הישן, איש טוב וישר על־פי דרכו, אך בלי כל בינה בצרכי הזמן החדש. הוא היה מסַיע בכל דבר לאצילים, מתנגד בפֹעל להפצת השכלה בעם ועושה את הזֶמְסטוה, שנועדה למטרה גבוהה, לכלי־חפץ לבני־מעמדו לבדו. על־כן הֻצרכו להעמיד תחתיו איש מאנשי־המעשה החדשים, איש רענן מבני הדור החדש, אשר רוח דורו בקרבו, ולנהל את הענינים באֹפן שיקֻבּל מכל הזכֻיות, הנתונות לאצילים לא בשבילם, כי־אם בשביל שהם יֶסוד עִקרי בזֶמְסטוה, כל טוּב ההנהגה העצמית, הצפוּן בּזכֻיות האלה. בפלך קַשִׁין המבֹרך בעֹשר, שהיה מהלך בראש תמיד לכל דבר, יִמָּצאו בעת הזאת אנשי־מעשה מרֻבּים וחשובים כל־כך, שאם יֻנהג הענין כראוי, יוכל להיות למופת לפלכים אחרים, או גם לכל רוסיה. על־כן גדל ערכו של הדבר ביותר. הבוחרים נתנו עיניהם בסויַאז’סקי להעמידו תחת סנֶטקוב, ועוד יותר בנֶויֶדוֹבְסְקי, שקדם לזה היה פרופיסור, ופקח גדול הוא וידיד חביב מאד לסֶרגי איבַנוביץ'.

את האספה פתח שר־הפלך ונשא נאום ערוך אל האצילים ואמר להם, שלא יכירו פנים בבחירת פקידים, כי אם יבחרו באנשים על־פי מעשיהם ועל־פי צרכי ארץ־המולדת, והוסיף על זה, שהוא מקוה, שאצילי קַשִׁין הנדיבים ימלאו את חובתם באמונה שלמה, כמוֹ שנהגו בבחירות הקודמות וְיַראו לדעת, כי לא חנם זכו, שיסמוֹך הקיסר עליהם.

שר־הפלך יצא מן הטרקלין אחרי גמרוֹ את נאומו והאצילים הלכו אחריו ברעש ובשאון ומקצתם גם בשמחה ובצהלה ויעמדו עליו מסביב בלבשו את אדרת־השֵׂער ובדברו בשפת־ידידות עם ראש־האצילים הפלכי. גם לֶוין עמד שם בתוך ההמון, בחפצו לדעת ולהבין הכֹּל בלי עַדֵּר דבר, וישמע את שר־הפלך אומר:“אמָר־נא למריה איבַנובנה, כי אשתי מצטערת מאד על כי אינה יכולה לבוא, כי היא נוסעת אל בּית־המחסה”, ואחרי־כן לקחו האצילים איש את אדרתו בפנים צוהלים ויסעו יחד כֻּלם אל היכל־התפלה.

בהיכל נשא לוין את ידיו ואמר אחרי הכֹהן עם כל חבריו וַיִּשָּׁבַע במלים נוראות ואיֻמות למלא את כל תקוותיו של שר־הפלך. עבודת בית־התפלה עשתה רשם על לֶוין בכל עת, ובשעה שהוציא בשפתיו את המלים:“אני נושק את הצלב” והסב עיניו אל המון האנשים הצעירים והזקנים, שאמרו מלים אלה גם הם אחרי הכֹהן, הרגיש, שרוחו נפעמת.

ביום השני וביום השלישי נשאו ונתנו באספה בסכומי־הכסף של משפחות האצילים ובגימנסיה לנערות; סֶרגי איבַנוביץ' אמר מראש, כי לא יהיו בענין הזה דברים חשובים, ועל־כן לא השתתף לֶוין במשא־ומתם, כי אם התעסק בהשתדלותו בעניני אחותו. ביום הרביעי בדקו אצל “השֻׁלחן הפלכי” את סכומי־הכסף שלהנהגת הפלך, ובאותה שעה התחילו שתי המפלגות, החדשה והישנה, מתגרות זו בזו בפעם הראשונה. הוְעָדה, אשר הוטל עליה לבדוק את הסכומים, הודיעה לאספה, כי הסכומים נמצאו בשלמותם. ראש־האצילים הפלכי עמד על רגליו ויודה לאצילים על בטחונם בו ודמעות פרצו מעיניו. האצילים בֵּרכוהו בקול רם ולחצו את כף־ידו. אך אציל אחד מסִּיעתו של סרגי איבַנוביץ' אמר בקול, כי שמע, שלא בדקה הוְעָדה את הסכומים, כי חשבה בדיקה זו לעלבון לראש־האצילים הפלכי. ואחד מחברי הוְעָדה לא ידע להזהר וַיּוֹדה, שכך היה מעשה. אז החל איש קטן־קומה, צעיר מאד למראה, אבל גם בעל חֵמה ולשון חדה מאד, לטעון, שבודאי היה נעים לו לראש־האצילים לתת חשבון על הסכומים ושענותנותם של חברי הוְעָדה מקפחת את שכרו המוסרי הזה. חברי הוְעָדה שמעו ויבטלו את דבריהם הראשונים, וסֶרגי איבַנוביץ' הוכיח בדברים הגיוניים, שאין להם אלא להעיד על אחת משתי אלה: או שהסכומים נבדקו או שלא נבדקו, ויחזק דבריו בפּרטות. נגדו יצא איש־לשון מבני המפלגה האחרת. אחרי־כן דבּר סויַאז’סקי, ואחריו חזר ודבּר אותו הרגזן. הטענות נמשכו זמן רב ולא הביאו לידי תוצאות. לֶוין תָּמַהּ על כי הרבּוּ להתוכח בדבר הזה, ותמיהתו גדלה עוד יותר, כאשר ענהו סֶרגי איבַנוביץ' על שאלתו, אם הוא חושב, שיש כאן מעילה בסכומי־הכסף, כדברים האלה:

– חלילה! הוא איש ישר. אבל הֻצרכנו לערער על המדה הנושנה האת, מדת דרך־ארץ יתרה ומשוא־פנים בהנהגת עניני האצילים.

ביום החמישי נבחרו ראשי־האצילים המחוזיים. במקצת המחוזות נפלו מחלֹקות גדולות בין הבוחרים. במחוז סֶלֶזְניב נבחר סויַאז’סקי בלי הטלת כדורים, כי פה אחד בחרו בו, ויעש משתה ביום ההוא.

כז

ביום הששי נועדה בחירת ראש־האצילים הפלכי. החדרים הגדולים והקטנים מלאו אצילים מלֻבּשים מעילים שונים. רבים מהם באו שמה אך בעצם היום ההוא. אנשים מידעים, אשר לא ראו איש את רעהו זה ימים כבירים, נפגשו בחדרים האלה, זה בא מקרִים, זה–מפטרבורג וזה–מחוץ־לארץ, וַיּדּוֹנוּ אצל “השלחן הפלכי” מתחת לתמונת הקיסר.

האצילים נחלקו למחנות בשני הטרקלינים, בַּגדול ובַקטן, וְנכָּר היה–על־פי מבטי השנאה והחשדנות, על־פי הפסקת הדבור בגשת איש זר שלא מבני־החבורה ועל־פי מה שאחדים התלחשו וגם נטו אל המסדרון הרחוק–שהיו דברי־סתר לכל אחת מהמפלגות, דברים שלא נִתנו להִגָּלות לָאחרת. גם במראיהם נחלקו האצילים לשני מינים שונים זה מזה שִׁנּוים בולטים: לזקנים ולצעירים.הזקנים באו רֻבּם במעילי־שרד ישנים של אצילים–במעילים רכוסים עליהם, בחרב צמודה לירכם ובכובעים על ראשיהם –, או במעילים המיֻחדים לאיש על־פי משמרתו בצבא, אם בחיל־הים אם בַּפָּרָשים אם בְּרַגלים; מעילי־הזקנים מתפרו על־פי תכנית ישנה וגֻלּוֹת קטנות על כתפותיהם, וקטנים היו מעיליהם, קצרים בגִזְרָתָם וצרים בכל מקום, כאִלו גדלו לובשיהם בהם והתחילו פורצים לצאת מתוכם. והצעירים לבשו מעילים פתוחים, שגזרתם נמוכה וכתפותיהם רחבות, וחזיות לבנות, או מעילים שצַורוניהם שחורים ורקמת עלי־דפנה עליהם, שהיא רקמת המיניסטריון שעל בתי־הדינין. על הצעירים נחשבו גם לבושי מעילי־החצר המעטים, שהיו מפֻזרים בתוך ההמון הזה לכבוד ולתפארת לו.

אך לא על־פּי זִקנה ושחרות נחלקו הנאספים למפלגותיהם. מקצת הצעירים היו, כפי מה שהתבּונן לֶוין ממפלגת הזקנים, ואחדים מן הזקנים המֻפלגים התלחשו עם סויאז’סקי ובלי כל־ספק התחזקו עם הצעירים ונלחמו להם בכל כּחם.

לֶוין עמד בטרקלין הקטן, ששם נִתַּן לעַשן ולאכול קִמעא, אצל חבורת אנשים ממיֻדעיו, ויט אזניו לשמוע מה שידברו. סֶרגי איבַנוביץ' היה המרכז, אשר התחברו סביבו שאר בני־מפלגתו. באותה שעה שמע סֶרגי איבַנוביץ' את דברי סויאז’סקי וחליוּסְטוֹב, ראש אצילי מחוז אחר, שהיה גם הוא ממפלגתם. חליוּסְטוֹב לא אבה ללכת עם בני־מחוזו אל סנֶטקוֹב ולבקש מאתו, שיעמוד להבחר, וסויאז’סקי דבר על לבו לעשות כן, וסֶרגי איבַנוביץ' תמך בעצתו של זה. לֶוין לא יכול להבין, למה לה למפלגה הצוררת את ראש־האצילים, לבקש מאתו, שיעמוד על הבחירה.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' אך כלה לאכול ולשתות מעט וימח פיו במטפחתו, מטפחת־בטיסט מבֻשׂמת בעלת שָׂפָה רחבה, ויגש אליו במעיל־“קַמֶּרְהֶר” שלו.

– אנחנו באים אל המערכה, סֶרגי איבַנביץ’–אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ', וַיֵּיטֶב את פאות ראשו.

ואחרי שמעו מעט את השיחה על־דבר ראש־האצילים, הורה גם הוא כדברי סְוִיַאז’סקי.

– די לנו במחוז אחד, וסְוִיַאז’סקי מתנגד גלוי,–אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ', ודבריו היו ברורים לכל הנצבים שם חוץ מלֶוין.

– כמדמה לי, שגם אתה, קוסטיא, נגרר אחרי הענין?–הוסיף בפנותו אל לֶוין ויאחז בזרועו, ולֶוין רצה להגרר, אך לא יכול להבין ענין זה מה הוא, ויט מעט מאצל המשוֹחחים ויגד לסטֶפַּן ארקַדייביץ', כי איננו מבין, על שום מה בקשו מאת ראש־האצילים, שיעמוד על הבחירה.

– הוי תמימות קדושה!–אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ' ויבאר את הענין ללוין בלשון קצרה וברורה:

– אִלו בקשו זאת מאתו כל המחוזות, כמו שעשו בבחירות הקודמות, אזי היו לו אך כדורים לבנים בלבד, ובזאת לא חפצנו. עתה הסכימו שמונה מחוזות לבקש זאת מאתו; אם שנים מהם ימאנו לבקש אפשר שיחדל מעמוד על הבחירה. אז תוכל מפלגת הזקנים לבחור מחבריה אחר תחתיו, שהרי כל חשבונה יהיה לאַין במֵאוּנו להבחר, אבל אם רק מחוזו של סויאז’סקי בלבד יחדל מבקש זאת מאתו, לא ימָנע סנֶטקוב מעמוד על הבחירה. גם בחור יבחרו בו ובכַונה יטילו לו כדורים לבנים, למען יטעו מתנגדינו בחשבונם ויטילו כדורים לבנים גם לקַנדידַט שלנו.

לֶוין הבין את דבריו, אך לא על בֻּריָם, ויאמר לשאלו עוד שאלות אחדות, ופתאֹם התחילו כֻלם ממללים ומרימים שאון והולכים ברגש אל הטרקלין הגדול.

– מה זאת? מה? את מי?–הרשאה? למי? מה?–מכחישים?–לא הרשאה.–פוסלים את פלֵירוב. ואם נתבע לדין, מה בכך?–אם כן, יפסלו את כל אחד. נבָלה היא.–חֹק הוא!–את הקריאות המקֻטעות האלה שמע לוין מעברים שונים וישׂם פעמיו גם הוא עם כל חבריו המבֹהלים והדחופים אל הטרקלין הגדול ובתוך אצילים צפופים נדחק ובא לו אצל “השלחן הפלכי”, ושם דנו ופלפלו בדבַר־הלכה ראש־האצילים הפלכי, סויַאז’סקי ועוד ראשי־מפלגות אחרים.

כח

לֶוין עמד מרחוק. שני אצילים, שאחד מהם נשם אצלו בכבדות ובקול צרוד ואחד חרק בְּסֻלְיוֹת־נעליו העבות, הפריעוהו משמוע היטב.אך קולות דברים שמע מרחוק, את קולו הרך של ראש־האצילים, אחרי־כן את קולו השורק של האציל הרגזן ואחרי־כן את קול סויאז’סקי בדברו. כפי מה שיכול להבין, פלפלו בפֵרושו של סעיף אחד ובהוראתן הנכונה של המלים “מי שיש עליו חקירת בית־דין”.

ההמון התפרד קצת ופִנה דרך לסֶרגי איבַנוביץ' בלכתו הלוך וקרוב אל השלחן. סֶרגי איבַנוביץ' המתין לו לרגזן עד שיגמור את נאומו, ואחרי־כן אמר, כי כמדֻמה לו, שמוטב לעַיֵּן בסעיף הזה בעצמו, ויבקש מאת המזכיר למצֹא את הסעיף, שנחלקו עליו. בסעיף ההוא נאמר, שאם תפול מחלקת בדבר, יעמדו למנין.

סֶרגי איבַנוביץ' קרא את הסעיף והתחיל לפרשו, אך בעל־אחוזה אחד, איש רם־קומה, בריא, כפוף־גַב בּמקצת, בעל שפם צבוע, לבוש מעיל צר שצַוְרונו לחץ את אחורי צוארו, לא נתן לו לגמור, כי נגש אל השלחן וידפוק עליו בטבעת אשר על אצבעו ויקרא בקול רם:

– למנין! הבו את הכדורים! אין לנו מה לדַבּר! הבו את הכדורים!

וקולות אחדים נשמעו פתאם יחד, והאציל רם־הקומה, שדפק בטבּעתו, הרבה לקצוף והרים קולו מרגע לרגע, אך לא יכול איש לשמוע בבֵרור, מה הוא אומר.

באמת לא אמר אלא מה שיעץ סֶרגי איבַנוביץ'; אבל נראָה בבֵרור, שהיה שונא לו לזה ולכל המחזיקים בו, ולכן צררו אותם כל בני־מפלגתו של אותו האציל רם־הקוֹמה ולא הוא בלבד. השנאה המשֻׁתּפת הזאת העירה חֵמה משֻׁתּפת כזאת גם בקרב המתנגדים להם, אלא שהֻבּעה בדרך נמוסי קצת יותר. הדברים הגיעו לידי צעקה, ורגע אחד קם שאון ומהומה גדולה כל־כך, שראש־האצילים הֻכרח לבקש על שמירת הסדר.

– למנין, למנין! מי שהוא אציל יבין זאת.–אנחנו שופכים דמנו… בטחון הקיסר… מי זה יעֵז פניו בראש־האצילים, הן לא אחד המשרתים בחנֻיות הוא… לא בזה אנו עוסקים… לכו ונלכה אל הכדורים! תועבה!–נשׁמעו קולות קוראים מכל עברים, קולות זעם וחמה בלי גבול ומעצור. ועיני הקוראים וּפניהם הביעו עברה וזעם עוד יותר מדברי־פיהם. תכלית שנאה הֻבּעה בהם. ולֶוין לא הבין לגמרי, מה זה ועל מה, ויתמה על חרי־האף הגדול הזה בגלל בֵּרור השאלה, היעמדו אם לא יעמדו למנין על־אודות פְלֵירוב. באותה שעה שכח, שכפי שהסביר לו סֶרגי איבַנוביץ' אחרי־כן, את הַסְּבְרָה המרכבת הזאת: בשביל טובת הכלל יש להסיר את ראש־האצילים הפלכּי; להסיר את ראש־האצילים הזה אי־אפשר אלא ברֹב דעות נגדו; כדי שיהי רב דעות נגדו, צריך שתהי זכות־דעת לפלֵירוב, וכדי שתהי זכות־דעה לפלֵירוב, צריך לדעת את פֵרושו האמִתּי של אותו הסעיף.

– ודעה אחת יכולה להכריע, ומי שרוצה לעבוד לטובת־הכלל חַיב לעבוד בעיון ובהגיון מדֻיק,– סיֵּם סֶרגי איבַנוביץ' את דבריו.

אך לֶוין שכח זאת וצר היה לו בראותו את האנשים הטובים האלה, שהוא מכבדם בלבו, בשעת כעסם וקלקלתם זאת, בחפצו למלט את נפשו מִקְּשִׁי הרגש הזה לא חכה עד גמר הוִכּוחים וַיָשב וילך לו אל הטרקלין הקטן, אשר לא נמצא בו בשעה ההיא איש חוץ ממשרתי המזנון. למראה המשרתים העסוקים בנגוּב כלים ובהעמדת קערות וכוסות על השלחן, למראה המנוחה השלמה שעל פניהם הצוהלים, הרגיש לֶוין, שהיתה רְוָחה גם לו, וכמו יצא מחדר סרוח אל אויר נקי, ויתהלך לו הנה והנה ויתבונן במשרתים בנחת־רוח. מאד ישר בעיניו דרכו של הזקן שבהם, שכבר הלבינו שתי פאות־זקנו, שנהג מנהג־בוז בחבריו הצעירים, שהתקלסו בו קצת, וילמדם לקפל כראוי את מפות־הידים. לֶוין רצה להכנס בדברים עם המשרת הזקן הזה, אך מזכיר מחלקת־האפיטרופסות של האצילים, איש קצר־קומה זקֵן, אשר הצטין בידיעתו שידע את כל אצילי הפלך בשמותיהם ובשמות אבותיהם, הטרידו ויטהו מאצלו.

– הואל־נא ובואה קונסטנטין דמיטריץ',–אמר אל לֶוין,–אחיך מבקש אותך, עומדים שם למנין.

לֶוין נכנס לטרקלין ויקבל כדור לבן ויגש אחרי סֶרגי איבַנוביץ' אחיו אל השֻּׁלחן, ואצל השֻׁלחן עמד סְויַאז’סקי בפנים מביעים כבוד לעצמו וקצת לגלוג על אחים, והוא אוסף את זקנו הצָּבור בידו ומרִיחו. סֶרגי איבַנוביץ' שלח ידו אל הקלפי ויּנח את כדורו, ובתתּו לאחיו לגשת תחתיו נעצר ועמד על־ידו. לֶוין שכח בגשתו את כל אותו הענין ובמבוכתו פנה אל סֶרגי איבַנוביץ' בשאלה: “אנה אָטִיל?” אף אמנם שאל זאת בלחישה ובשעה שהנצבים עליהם היו עסוקים בשיחה ויקו, כי לא ישמע איש את שאלתו. אך המדברים שתקו ברגע ההוא, ושאלתו המגֻנה הגיעה לאזניהם. סֶרגי איבַנוביץ' הביט אליו בפנים זועפים.

– זה תלוי בהכּרת לבו של כל אחד,–ענהו סֶרגי איבַנוביץ' דרך נזיפה עצורה.

על־פני אחדים מן הנצבים שם חלפה בת־צחוק ולֶוין התאדם ויָּבֵא בּחפזון את ידו אל מתחת למסך ויטל את כדורו ימינה, מאשר נמצא הכדור בידו הימנית. אחרי־כן זכר מיד, שהיה לו להביא גם את ידו השמאלית, ויביאה גם היא אל מתחת למסך, אפס כי אֵחר לעשות זאת וַיִּכָּלם עוד יותר, וימהר וילך לו אל השורות האחרונות.

– מאה ועשרים וששה מְקָרְבִים! תשעים ושמונה דוחים!–נשמע קול המזכיר, אשר לא יכול לבטא את הר' הרוסית כראוּי. אחרי־כן נשמע קול צחוק, כי כפתור של בגד ושני אגוזים נמצאו בקלפי. האציל המוטל בספק הֻתּר לבוא בקהל הבוחרים.

אך מפלגת הזקנים לא היתה בעיניה כמנֻצחת. לֶוין שמע באזניו, כי מבקשים מאת סנֶטקוב שיעמוד לבחירה, וראה אותו עומד ומדבר אל חבורת אצילים אשר סבבוהו. ויקרב לֶוין אל המקום ההוא, וסנֶטקוב בנאום־תשובתו דבר על הבטחון, שאצילים בוטחים בו, ועל אהבתם אותו אהבה שאינו ראוי לה, שהרי אין בו מעשים חוץ מאמונתו לאצילים, אשר עבד להם שתים־עשרה שנה.פעמים אחדות השמיע את הדִּבּורִים: “עבדתי בכל כֹחי, באמונה ובאמת, אני מוקיר ומודה”, ופתאום לעו דבריו, כי דמעות שׂמו מחנק לגרונו, ויצא מן הטרקלין. אם פרצו דמעותיו מתלונתו על כפויי־הטובה או מאהבתו הרבה לאצילים או מדאבון־נפשו בראותו מה רבו צריו,אך נהמת־לבו דבקה בַנצבים עליו, רֹב האצילים השתתפו בצערו, וגם לֶוין הרגיש בקרבו כמין חבה לו.

בפתח נתקל ראש־האצילים בלֶוין.

– סלח־נא, סלח־נא לי,–אמר אליו בבלי ראות אל מיהוא פונה; אך כאשר הכיר את לֶוין, חיֵך לו מתוך בַּישנות, ולפי מה שנראה ללֶוין, רצה לאמר לו דבר ולא יכול מנהמת־לבו. ברשמי פניו וכל תארו, במעילו, בצלביו, במכנסיו הלבנים, המקֻשטים ברקמות־שרד, ובהליכתו המבֹהלה, היה דומה בעיני לֶוין לחיה שרודפים אחריה והיא רואה שאין מנוס לה. ולֶוין השתתף בּצערו ביחוד בראותו על פניו וזאת, כי ביום אתמול בא לֶוין אליו אל ביתו בענין האפיטרופסות כראה אותו בכל הודו וזיווֹ של איש גדול ונדיב בתוך בני־ביתו האהובים לו. הבית היה גדול, וגליו נושנים, נחלת אבות, והמשרתים לא הדורים בלבושיהם וגם לא מדקדקים בנקיות, אבל זקנים, מכבדים את אדוניהם בכל לבבם, ולפי הנראה היו מן האכרים המשֻׁעבּדים, שלא רצו לעוזר את אדוניהם גם כאשר נקרא להם דרור; ואשתו, אשה בעלת־בשר, שרדיד מקֻשט בּציצי־סריגה על ראשה ומטפחת טורקית על שכמה, גפפה את נכדתה בת־בתה היפה; ובנו, גימנזיסט מתלמידי המחלקה הששית, בא מבית־ספרו ונגש אליו לברכו ונשק את ידו הגדולה; והוא דבר טובות ודברי־כבושים יחד והתנהג בכל דבר לפי כבודו של איש שורר בביתו; כל זה העיר בו בלֶוין ביום אתמול רגשי כבוד וחבה לראש־האצילים הזה. ועתה נכמרו רחמיו למראהו של אותו זקן ונפשו חשקה לחַזק את ידיו קצת.

– אם כן אפוא עוד תהיה לנו לראש, אמר אליו.

– מסֻפּקני,–אמר ראש־האצילים ויפן כה וכה בבהלה.–עיף אני, זקן אני. יש טובים וצעירים ממני, להם נאה לעבוד–וכאמרו זאת יצא דרך אחד הפתחים שמִן הצד.

והרגע הגדול הגיע. באה שעת הבחירה. ראשי שתי המפלגות חִשְּׁבוּ ומנו באצבעותיהם את העתידים לקָרב ולדחות בכדוריהם.

המחלֹקת על־אודות פלֵירוב לא רק הוֹסיפה למפלגת הצעירים את דעתו של זה, כי אם עוד נתנה להם זמן להביא שלשה אצילים, אשר הערימו בני מפלגת הזקנים להפריעם מלהשתתף בבחירות. שנים מהם היו שוגים ביין, ויַּשקו אותם בני־סיעתו של סנֶטקוב וישַׁכּרום, ומהשלשי גנבו את בגדי־שרדו. אך הדבר נודע לאנשי מפלגת הצעירים, ובשעה ששתי המפלגות דנו והתוכחו בשאלת פלֵירוב, שלחו אנשים מהם במרכבה שכורה להלביש את האציל המחֻסר בגדים ולהביא לפחות את אחד מן השנים המשֻׁכּרים אל האספה.

– את אחד מהם הבאתי, זרקתי עליו מים קרים ואביאהו,–אמר בעל־האחוזה, אשר נסע במרכבתו לבקשו, אל סְויאז’סקי.–אין דבר, עשׂה יעשה את שלו.

– איננו שכור מאד, לא יפול ארצה?–שאל סְויַאז’סקי.

– לא, כי בן־חיל הוא. ובלבד שלא יוסיפו להשקותו פה… אני צויתי את המוזג, שלא יתן לו אפילו טפה אחת.

כט

הטרקלין הצר, המיֻחד לעִשּׁוּן וללגימה, היה מלא אצילים. סערת הלבבות הלכה הלוך וָרב, ודאגה נראתה על כל פנים, ביחוד גדלה דאגת העסקנים, אשר ידעו את כל הפרטים ואת מספר כל הדעות. הם היו מפקדי צבא המלחמה הקרובה, ושאר הבוחרים דמו לאנשי־צבא פשוטים בימים שלפני רעש המלחמה. אמנם התכוננו גם הם להלחם, אך בין כה בקשו להם שעשועים. אלה סעדו את לבם, בעמידה או בישיבה ארעית, ואלה הלכו הנה והנה, הלוך ועַשן פפירוסים בחדר הארֹך ההוא, וישוחחו איש עם חבריו הישנים, אשר לא ראם זה ימים רבים.

לֶוין לא רצה לאכול ולא היה מן המעַשנים; גם לגשת אל מקֹרביו, אל סֶרגי איבַנוביץ' וסטֶפן ארקַדייביץ' וסְויאַז’סקי ומֵרֵעֵיהם, לא רצה ברגעים ההם, כי ורונסקי עמד ושׂח עמהם ברגש, ומעיל־“שְׁטַלְמַיסטֶר” עליו. עוד ביום אתמול ראה אותו לֶוין משתתף בבחירות ובכַונה התחמק והלך סביב סביב לו, כי מאן להראות לפניו. ויגש לֶוין אל אחד החלונות וישב ויסתכל בחבורות האצילים ויקשב וישמע מה שדברו מסביב לו. אך לבו מלא עֹצב, וביחוד התעצב על כי ראה, שכֻּלם עסוקים, טרודים ושוקדים על המעשה שהם עושים רק הוא יושב בטל וקר־דעת יחד עם זקן מֻפלג אחד בלבוש חיל־הים, מחֻסר שִׁנים ומוצץ בקול בשפתים, אשר ישב אצלו.

– אך זה נבל! כמה פעמים דברתי אליו, והוא לא שמע לי. חלילה לו! בשלש שנים לא הספיק לאסוף, – אמר בזעם בעל־אחוזה, שקומתו איננה גבוהה וגבו כפוף קצת ושערו המבֻשׂם והנוצץ סרוח לו על צורון־מעילו הרקום, ובדבּרו דפק בכֹח בעקבי נעליו החדשות, אשר הכין לו, לפי הנראה, מלכתחלה לימי הבחירות. הוא שׂם עיניו על לוין בתלונה וַיִסֹּב מאצלו כרגע.

– בודאי דבר מגֻנה הוא, מי לא יבין זאת, – אמר בעל־אחוזה קטן־קומה בקול דק.

אליהם נחפזה וקרבה חבורה גדולה של בעלי־אחוזה אל לֶוין. בעלי־אחוזה האלה בקשו להם, לפי הנראה, מקום, אשר לא ישָּׁמעו בו דבריהם לאזני זר.

– איך יעֵז פניו לאמר, כי אני צויתי לגנוב את מכנסיו! ביין מכר אותם, כן אחשוב. יָרֹק אִירַק עליו ועל נסיכותו. יִשָּׁמֶר־לו מדַבּר עלי־כזאת, תועבה היא.

– אבל שמעני־נא! הם סומכים על סעיף, – אמרו בני חבורה אחרת, – צריך שתהי אשתו רשומה בתור אצילה.

– בוז אבוז לסעיפים הללו! את אשר בלבבי אותו אדַבֵּרה. הלא אצילים אנחנו, נדיבי־הארץ. לנו חַיבים להאמין.

– אדון מרומם, רצונך שנשתה כוס יין שַׁמְפַּנִּי יפה?

חבורה אחרת נהרה אחרי אציל אחד, אשר הלך הלוך וזעוק: הוא היה אחד משלשת המשֻׁכּרים.

– אני יעצתי כל הימים את מַריה סֶמיונובנה להחכיר, כי אם תעבוד בעצמה לא תצליח, – אמר בקול נעים איש־שיבה מלֻבּש מעיל שר־גדוד של השטַבּ הראשי הישן. הוא היה בעל־האחוזה, אשר נזדמן לֶוין עמו בבית סְויַאז’סקי. לֶוין הכּירוֹ מיד. בעל־האחוזה ההוא התבונן בלֶוין ויתנו שלום זה לזה.

– שמֹח אשמח מאד. בודאי אזכרך היטב. בשנה שעברה ראינו איש את אחיו בבית ניקולי איבַנוביץ', ראש־האצילים המחוזי.

– ומה עסקי אחוזתך בעת הזאת? – שאל לֶוין.

– גם עתה הם מביאים אך הפסד, – ענה בעל־האחוזה בבת־צחוק של קבלת־יסורים, אבל גם במנוחה ובהכּרה פנימית, שכך ראוי לו, ויעמוד לפני לֶוין. – ואתה מה הביאך אל פלכנו? להשתתף עמנו באת בעריכת coup d’état זה? – את המלים הצרפתיות בטא בעֹז־קולו, אך לא במבטאן הנכון. – כל רוסיה נועדה ובאה: גם קַמֶרְהָרִים וכמעט גם מיניסטרים. באמרו זאת רמז על סטֶפן ארקַדייביץ', שהיה איש־תֹּאר, לָבוש מכנסים לבנים ומעיל־קַמֶרְהָר והלך ועבר עם גֶנֶרַל.

– עלי להודות, כי דעתי קצרה מאד מהבין את תועלתן של בחירות האצילים, – אמר לֶוין.

בעל־האחוזה נתן עיניו בו ויאמר:

– מה יש להבין בזה? אין כאן כל תועלת. הרי זה מוסד הרוס, שאין בו עוד אלא כֹּח־כֹּחו. ראה־נא את המעילים האלה, גם המה מעידים ואומרים, שאין כאן אלא אספה של שופטי־שלום, של חברים תדיריים וכיוצא בהם, אך לא של אצילים.

– ולמה זה תבוא אליהן? – שאל לֶוין.

– ראשונה: מפני הרגילות. השנית: כדי להחזיק בקשרי־הידידות. הרי זו חובה מוסרית במדה ידועה. והשלישית: לא אכחד, כי יש לי בזה גם טובת־הנאה לעצמי. גיסי רוצה לעמוד על בחירת חבר תדירי; הוא צריך לאותו דבר, ועלי להשתדל, שיבחרו בו. והאדונים האלה לשֵׁם מה הם באים? – אמר וירמוז על אותו האציל הרגזן, אשר דבר קשות לפני “השֻׁלחן הפלכי” על־דבר בדיקת הסכומים.

– זה הוא הדור החדש של האצילים.

– אכן חדש הוא, אך לא של אצילים. הם בעלי־קרקעות, ואנחנו בעלי־אחוזה. בתור אצילים הם מאבדים עצמם לדעת.

– הלא אמרת, כי האצילים הוא מוסד שעבר זמנו?

– אכן עבר זמנו, ובכל־זאת ראוי לנהוג בו כבוד קצת. יהי לנו סנֶטקוב למופת… אם טובים אנחנו עוד אם לא, סוף סוף גדלנו אלף שנים. יש אשר נבוא לנטוע גן קטן לפני ביתנו, ובמקום אשר נחפוץ לנטעו יִמָּצֵא עץ בן מאה שנה… גם כי יהי העץ הזה מכֻסה ערוגות־פרחים במקומו, כי אם נסדר את ערוגותינו בכַונה למצֹא חפץ גם בעץ. עץ כזה לא יגדל בשנה אחת, – אמר דרך אזהרה ויעבור מיד אל ענין אחר. – ועסקי אחוזתך מה מצבם?

– לא טוב. אך כחמשה למאה.

– אבל את שׂכרך אינך מחַשב בזה. הלא גם לעצמך עליך לקבוע שָׂכר, הנני לפרש לך דבר זה כפי שהוא נוגע בי. בימים אשר לא עסקתי בעניני אחוזתי הייתי מקבל שכַר עבודת משמרתי שלשת אלפי רֻבּלים לשנה. עתה אני עובד יותר מאשר עבדתי אז במשמרת פקודתי וכמוך לא ארויח יותר מחמשה למאה, וגם זה רק בשנת־ברכה ושׂכר לפעולתי אין לי, חנם אני עמל.

– ולמה תעשה כה? הלא נזק גמור הוא.

– ואף־על־פי־כן אני עושה זאת! כך הֻרגלנו, ונפשנו יודעת, שכך יפה לנו. ולא זאת בלבד, – הוסיף בעל־האחוזה בהתגלות־לבו וישען על החלון, – אלא שבני אינו רוצה בעבודה הזאת, עתיד הוא לפי הנראה להיות איש־המדע, ואם כן, אין לי יורש, אשר יבוא אחרי להוסיף לעשות בעבודתי, ובכל־זאת לא אחדל אני בעצמי לעשות בה. גם בימים האחרונים נטעתי גן.

– כן, כן, – אמר לֶוין, – אמת הדבר. נפשי יודעת תמיד, שבאמת אין יתרון לי בעמלי, שאני עָמֵל באחוזתי, ועם זה אני עָמֵל… אני רואה כמין חובה מוטלת עלי לעבוד את אדמתי.

– ועוד ראיה לדבר אביא לך, – הוסיף בעל־האחוזה. – הנה בא אלי אחד משכנַי, והוא איש סוחר. אני הראיתיו את מעשַׂי באחוזתי ואת גני. “לא, סטֶפן וַסיליביץ', – אמר לי הסוחר, – אמנם הכֹל נעשָׂה יפה אצלך, אך הגן עזוב”. – וגני נשמר ונעבד היטב –. לוּ היה הגן לי, אמר הסוחר, כי עתה כָּרַתִּי את התרזה הזאת. אך יש לכרתו בְלֵחוֹ. הלא אלף תרזות פה. מכל אחת יש להסיר שני סיבים טובים. והסיב יקר בימים האלה. אחרי־כן הייתי עושה קורות מחטבות.

– ובכסף היה קונה לו מקנה בקר וצאן או קרקע בזול ומשׂכּיר לאכרים, – סִיֵּם אחריו לֶוין בבת־צחוק, ונכּר היה בו, שכבר באו לפניו חשבונות כאלה לא אחת ולא שתים, – והוא יאסוף ויכנוס. ואני ואתה רב לנו, אם נחזיק בידנו ונניח לילדינו מה שיש לנו.

– הלא בעל־אשה אתה, כאשר שמעתי? – אמר בעל־האחוזה.

– כן הוא, – ענה לֶוין בגאוה מתוך קורת־רוח – אכן דבר־פלא הוא, – הוסיף לֶוין. – אנחנו חיים בלי חשבון, כאִלו חַיבים אנו לשמור איזו אֵש קדושה, כמעשה הוֶסְטַליּוֹת הקדמוניות.

בעל־האחוזה צחק מתחת לשפמו.

– יש בינינו, – אמר אל ליון, – גם אנשים, שרצונם לעסוק באינדוסטריה כפרית משֻׁכללת, הלא זאת מחשבת רענו ניקולי איבַנוביץ' והגרף ורוֹנסקי, שנתישב פה בימים האלה; אבל עד כה לא העלו בידם אלא הפסד מרֻבּה.

– אך למה לא נעשה גם אנחנו כדרך שהסוחרים עושים? למה לא נשחית גן בשביל קלִפּוֹתיו? – הוסיף לֶוין על דבריו הקודמים ברוח הרעיון הנפלא, אשר עלה על רוחו.

– על כי עלינו לשמור את האֵש, כאשר אמרת; על כי אין זה מעשה־אצילים. אבל מעשה־האצילים נעשה באמת לא פה במקום הבחירות, כי אם שם, לאיש בקרן־זוית שלו. אף יש חוש מיֻחד לכל מעמד להבחין בין העבודה ההוגנת לו לעבודה שאינה הוגנת לו. גם באכרים אתבונן ואתפלא לפעמים: אכר טוב משתדל לשכור אדמה מרֻבּה, כאשר יוכל לעבוד. חרוש יחרוש גם חלקה כחושה שבכחושות הלא גם זה בלי־חשבון. יגיעה, שאין בה אלא הפסד.

– כמוהו כמונו, – אמר לֶוין. – מאד מאד התענגתי לראותך, – הוסיף לֶוין בראותוֹ את סְוִיַאז’סקי קרב אליו.

– אנחנו הנה זאת הפעם הראשונה נזדַּמַּנּוּ יחד, – אמר בעל־האחוזה אל סְויַאז’סקי, – אחרי ראותנו זה את זה בביתך, ונכנסנו בדברי שיחה.

– ויחד סִפרתם בגנותם של הסדרים החדשים? – אמר סְויַאז’סקי בצחוק קל.

– כמובן נגענו גם בזאת.

– דברנו וירוח לנו.

ל

סויאז’סקי אחז בזרועו של לֶוין וילך עמו אל סיעתם.

הפעם לא יכול עוד לֶוין להתחמק מוְרונסקי, כי ורונסקי עמד עם סטֶפן ארקַדייביץ' וסֶרגי איבַנוביץ', וכשקרב לֶוין אליהם עם סויַאז’סקי, היו עיני ורונסקי מכוֹנָנוֹת אליו.

– שמֹח אשמח מאד. כמדֻמה לי, שכבר התענגתי לראותך פעם אחת… בבית הנסיכה שצֶ’רבַּצקַיה – אמר ורונסקי ויפשוט ידו ללֶוין.

– גם זכור אזכור היטב את פגישתנו, – אמר לֶוין ופניו האדימו כתולע ויסֹּב ויחל לדבר עם אחיו.

על שפתי ורונסקי עברה בת־צחוק והוא הוסיף לדבר עם סְויַאז’סקי, ולפי הנראה לא רצתה נפשו להכנס בדברים עם לֶוין; אך לֶוין הביט אליו לרגעים ויבקש לו ענין לדבר בו עמו ולתקן את גסותו הקודמת.

– במה עוסקים עתה? – שאל לֶוין ויבט אל סְויַאז’סקי ואל ורונסקי.

– בסנֶטקוב. צריך שימאן או יסכים, – ענה סויאז’סקי.

– והוא מה דעתו, ההסכים?

– זה הוא העכּוּב, שאינו אומר לא הן ולא לאו, – אמר ורונסקי.

– ואם ימאן, מי יעמוד לבחירה תחתיו? – שאל לֶוין ויתן עיניו בּוְרונסקי.

– מי שירצה, – אמר סויַאז’סקי.

– אולי נכון אתה? – שאל לֶוין את סויַאז’סקי.

– אני חלילה לי, – אמר סויַז’סקי במבוכה וישם עיניו בּבהלה על האציל הרגזן, אשר עמד שם עם סֶרגי איבַנוביץ'.

– ומי אפוא? נֶויָדובסקי? – אמר לֶוין וירגש כרגע, כי נוקש קצת בלשונו.

אבל באמת נוקש יותר מאשר דִּמה: נֶויָדוֹבסקי וסְוִיַאז’סקי היו שניהם קנדידטים.

– אני בודאי לא אֹבה ולא אשמע – ענה אותו הרגזן.

זה היה נֶויָדובסקי בעצמו. סְויַאז’סקי הציג אותו ואת לֶוין זה לפני זה.

– גם אתה נמשכת בכֹח אל המערכה אחרי הנלחמים? – אמר סטֶפן ארקַדייביץ' ויקרוץ בעיניו אל ורונסקי. – הרי זה מן מרוץ־תחרות. אפשר גם להתערב.

– כן, מושך הוא ענין זה בכֹח גדול, – אמר ורונסקי, – מי שהתחיל להשתתף במלחמה, חפץ לגמרה. משפט מלחמה הוא! – קרא וירעם פנים ועצמות־לחייו החזקות נלחצו.

– בן־חיל הוא סְויַאז’סקי. בעל שכל בהיר מאד.

– אמנם כן הוא, – אמר ורונסקי כטרוד במחשבות.

השיחה נפסקה, ובין כה שׂם ורונסקי עיניו, – לפי שעל־כל־פנים יש להביט אל איזה דבר – אל תֹאר לֶוין, אל רגליו, אל מעילו ואחרי־כן אל פניו, ובראותו את עיניו מכוּנָנות אליו והן לבושות קדרוּת, אמר אליו, כדי להכנס בדברים:

– אבל מפני מה אינך שופט־שלום, בשעה שאתה יושב ישיבת־קבע בכפר? אני רואה את מעילך, כי לא של שופט־שלום הוא.

– מפני שאני חושב את משפט־השלום לתקנת־שטות, – ענה לֶוין בפנים נזעמים, והוא חכה למקרה, אשר יוכל להכנס בשיחה עם ורונסקי ותקן מה שעִוֵּת בראשונה.

– אני לא כן אחשוב, להפך, – אמר ורונסקי בתמיהה מתוּנה.

– אין זה אלא כלי־שעשועים – נכנס לֶוין לתוך דבריו. – אין חפץ לנו בשופטי־שלום. בשמנה השנים לא הֻצרכתי להִשָׁפט גם פעם אחת. ואם היה לי דבר־ריב אחד, נגמר הדין בלי כל טעם ודעת. שופט־השלום רחוק מאתי כארבעים תחום. בשביל דין של שני רֻבּלים עלי לשלוח סניגור, ששכרוֹ חמשה־עשר.

פה ספּר מעשה באכר, שגנב קמח מבית־רֵחַים, וכאשר הוכיחוֹ בעל בית־הרֵחים על זה, תבע אותו האכר לדין על הוצאת־דבּה. כל אלה היו דברים מיֻתּרים ונבערים במעמד זה, ולוין בעצמו הרגיש זאת בּדבּרו.

– הוא גבר נפלא ומשֻׁנה! – אמר סטֶפַן ארקַדייביץ' בכל נעם בת־צחוקו. – אבל נלכה־נא, כמדֻמה לי, שעומדים למנין.

ככה נפרדה החבורה.

– אני אינני מבין, – אמר סֶרגי איבַנוביץ', אשר ראה את שגיאות אָחיו, – אני אינני מבין, איככה יוכל איש להיות מחֻסר טכסיסיות פוליטית במדה גדולה כזאת. אכן אין בּנו דבר זה. ראש־האצילים הפלכּי לצרינו הוא, ואתה מתהלך עמו כרֵע וכאח ומבקש מאתו, שיעמוד על הבחירה. והגרַף ורונסקי… אין את לבבי לקנותו לרֵע לי; הנה הוא קורא לנו לאכול אתו, ואני לא אבוא אליו; אך הלא לנו הוא, ולמה אקים אותו לאויב לי? נָויֶדובסקי אתה שואל, אם יעמוד על הבחירה, וכן לא יֵעָשֶׂה!

– אכן אינני מבין מאומה~ אבל הבל ותֹהו כל זה! – ענה לוין בפנים נזעמים.

– הנך אומר, כי הבל כל זה, וכאשר תנסה לעשות דבר, תקלקל בכל אשר תפנה.

לֶוין החריש, ויחדו נכנסו אל הטרקלין הגדול.

ראש־האצילים הפלכי הרגיש באויר את הבגד, שחבריו בוגדים בו, וגם לא כֻלם בקשו מאתו, שיעמוד על הבחירה, ואף־על־פי־כן גמר לעמוד. כל הנאספים שתקו, והמזכיר הכריז בקול רם, כי נכון להבחר לראש־האצילים הפלכי הרוטמיסטר לגוַרדיה מיכאיל סטֶפַּנוביץ' סנֶטקוב.

ראשי־האצילים המחוזיים התחילו הולכים מאצל שלחנותיהם אל השלחן הפלכי וקערות־הכדורים בידיהם. הבחירה הוחַלָּה.

– ימינה, – לחש סטֶפן ארקַדייביץ' באזנו של לֶוין, כאשר נגש לֶוין עם אחיו אחרי ראש־האצילים אל השֻׁלחן. אך כבר שכח לֶוין את החשבון אשר הסבירו לו ועל־כן התירא, שמא טעות היא שטעה סטֶפן ארקַדייביץ' באמרו: “ימינה”. הלא סנֶטקוב הוא מ“צרינו”, אמר בלבו, בגשתו אל הקלפי החזיק את הכדור בידו הימנית, אך בעמדו לפני הקלפי השיב אל לבו, כי סטֶפַּן ארקַדייביץ' טעה, וישם את הכדור בידו השמאלית ואחרי־כן נראה בבֵרור, כי הטיל אותו שמאלה. אצל הקלפי עמד מֻמחה לאותו דבר, שהיה מבחין על־פי תנועת המרפק, בין מימין למשמאיל, ויקמט פניו מתוך הקפדה, כי כל בקיאותו וערמתו היו מיֻתּרוֹת במקרה זה.

אחרי־כן היתה דממה בטרקלין וקול ספירת הכדורים נשמע. אחרי הספירה הודיע המכריז את מספר המקרבים והדוחים.

ראש־האצילים הקודֵם נבחר ברֹב־דעות גדול. כל הנאספים הרימו, קול־שאון וירוצו אל הדלת, וסנֶטקוב נכנס, והאצילים סַבּוהו ויברכוהו.

– עתה נגמרה כל הבחירה? – שאל לֶוין את סֶרגי איבַנוביץ'.

– אך תחלתה היא, – ענה סְויַאז’סקי תחתיו בצחוק קל, – אפשר שלַּקַּנדידט של המפלגה המתנגדת יהי רֹב־דעות גדול מזה.

לֶוין חזר ושכח את כל זה. רק ברגע ההוא זכר, כי יש חשבון דק בדבר, אך לא רצה לזכור את פרטי החשבון. רוח־עֹצב שכנה עליו ונפשו חשקה לצאת מתוך ההמון הזה.

איש לא שׂם לב אליו, וכפי הנראה לא מצא איש חפץ בו ועל־כן הלך לו בלאט אל הטרקלין הקטן, הוא החדר אשר סעדו בו, וגם הפעם רָוַח לו הרבה בראותו את המשרתים. המשרת הזקן שאל אותו, אם אין רצונו לסעוד את לבבו, ולֶוין הסכים לו ויֹאכל קציצה אחת ונזיד־פּוֹלים וידבר עמו על־אודות בעליו הקודמים, ואחרי־כן הלך לו אל היָּצִיעַ, כי לא רצה לחזור אל הטרקלין הגדול, אשר היה לו למֹרת־רוח.

היציע היה מלא נשים לבושות־הוד, והן כפפו ראשיהן אל מחוץ למעקה והשתדלו, שלא תאבד מאזניהן מלה אחת מן הדברים, אשר דִּברו למטה. על־יד הנשים ישבו ועמדו פרקליטים הדורים במלבושיהם, מורי גימנסיה במשקפים על עיניהם ואופיצרים. בכל מקום ופִנה דברו על־אודות הבחירות וַעֲמַל ראש־האצילים וחִין־ערך הנאומים; בחבורה אחת שמע לֶוין דברי תהלה לאחיו. אשה אחת אמרה אל פרקליט:

– מה מאד אשמח, כי שמעתי את נאומו של קוֹזנִישֶׁב! אכן כדאי הוא לרעוב מעט בשבילו. נחמד ונעים! בבתי־הדינין שלכם אין איש מדבר כן. רק מַידל בלבד, וגם הוא איננו מדבר צחות כל־כך.

לֶוין מצא לו מקום פנוי אצל המעקה ויכף ראשו ויחל להביט ולהקשיב.

כל האצילים ישבו איש במחיצתו למחוזותיהם. ובטרקלין בּתָּוֶך עמד איש לָבוּש מעיל־שרד ובקול דק ורם הכריז ואמר:

– על הבחירה למשרת ראש־האצילים הפלכי השטב־רוטמיסטר יֶבגִינִי איבַנוביץ' אַפּוּחְטִין! – דממת־מות נהיתה וקול רפה, קול זקן אין־אונים, נשמע באמרו:

– אני מוַתּר!

– על הבחירה היועץ החצרני פטר פטרוביץ' בּוֹל – הוֹסיף המכריז לקרֹא.

– אני מוַתּר! – נשמע קוֹל־שריקה של איש צעיר.

המכריז הוֹסיף לקרֹא בשמות, והקרואים ענו זה אחר זה “אני מוַתּר!” הדבר נמשך כשעה שלמה, ולֶוין עמד מֻטֶּה על המעקה וַיַּרא וישמע. בראשונה תמה ורצה להבין מה זאת; וכאשר הֻברר לו, שלא יוכל להבין זאת התחיל להשתעמם. אחרי־כן זכר את כל סמני ההתרגשות והחֵמה, אשר ראה על כל פנים, ויתעצב אל לבו ויגמור לנסוע משם וירד מעל היציע. בעברו במסדרון שמאחרי היציע פגע בגימנזיסט עצב בעל עינים צָבות, שהלך שם אחת הנה ואחת הנה. וברדתו בּמעלות נקרו לפניו אשה עולה במרוצה ודופקת בעקבי נעליה ועמה איש קל ברגליו, אחד מסגני הפרוֹקוּרוֹר.

– הלא אמרתי לך, כי עוד לא אֵחַרְתּ לבוא, – אמר אליה האיש, בשעה שנסוג לֶוין הצדה ונתן ידים לה לעבור.

כבר הגיע לֶוין אל המעלות התחתונות והתחיל מוציא מכיס החזיה שלו את הנוּמר של אדרתו, והנה נפל בידי המזכיר.

– עלֵה־נא, קונסטנטין דמיטרייביץ' – אמר אליו, – עתה עומדים למנין.

על הבחירה עמד נֶויֶדובסקי, אף־על־פי שהביע מאון בפֵרוש ובדרך החלטה גמורה באזני לֶוין.

לֶוין נגש אל דלת הטרקלין והנה היא נעולה. המזכיר דפק והדלת נפתחה, ושני בעלי־אחוזה, שנסתמקו מעבודת היום, חלפו על־פני לֶוין.

– אין כֹח בי עוד, – אמר אחד מהם.

מאחרי בעל הדברים האלה שנקפו פני ראש־האצילים הפלכי סנטקוב, ואיֻמים היו פניו מעבודתו הקשה ומחרדת־לבו.

– הלא אמרתי לך, שלא תתן לאיש לצאת! – נתן בקולו על שומר הפתח.

– להכנס נתתי, אדוני המרומם!

– אלי, אלי! – קרא ראש־האצילים ויאנח מלב עמֹק וילך בּלא־כֹח במכנסיו הלבנים ובראש מוּרָד דרך אמצע הטרקלין אל השלחן הגדול.

רֹב־הדעות הגדול עלה בגורלו של נֶוידובסקי, כאשר חִשְׁבוּ בעלי־בריתו מראש, והוא היה לראש־האצילים הפלכי. רבים שמחו, רבים מצאו בזה עֹנג לנפשם ויעלצו בלי־חֹק, ולרבים היה סוף־מעשה זה למֹרת־רוח ולאֵבֶל. ראש־האצילים שעבר נמלא יגון עז, אשר לא יכֹל להסתירו. בשעת יציאתו של נֶוידובסקי מן הטרקלין סבבוהו עדת אצילים וילכו אחריו בשאון עליצות, כאשר הלכו ביום הראשון אחרי שר־המלך, בפתחו את הבחירות, ואחרי סנֶטקוב, בשעה שנבחר הוא לראש־האצילים.

לא

ראש־האצילים הפלכי החדש ורבים מן הצעירים בני המפלגה המנַצחת אכלו ביום ההוא את לחם־הצהרים בבית ורונסקי.

מטעמים אחדים בא ורונסקי אל הבחירות: מאשר היה משתעמם בשבתו בכפר, מאשר הֻצרך להחזיק בזכיות חֵרוּתוֹ במלחמתו הביתית עם אנה, מלבד זאת חפצה נפשו לסַיע לסְויאז’סקי בבחירות האלה, תחת כל היגיעות, אשר יגע זה לסַיע לו בבחירות אל הזֶמְסְטְוה, ויותר מלכל זה נתכַּון למלא בדיוק את כל החובות התלויות במצב אציל בעל־קרקעות, אשר בחר לו. אך לא עלתה על רוחו, שיעסיקהו ענין הבחירות בכֹח גדול כזה ושישכיל לעשות בו במדה גדולה כזאת. איש חדש היה בתוך האצילים, אך לפי הנראה מצא חן ושכל טוב בעיני חבריו, ולבו אמר לו ולא טעה, כי כבר גדלה השפעתו על האצילים. לעזר היו לו בזה עשרו וכבוד משפּחתו והדירה הנאה שֶׁהִקְנָה לו ויסד בית־בנק יפה בקַשִּׁין; גם טַבָּחוֹ הטוב, שהביא עמו מן הכפר, הועיל בזה, גם הידידוּת שהיתה בינו ובין שר הפלך, חברו מלפנים, שהיה ורונסקי למחסה לו בשעת־דחקו; ויותר מכֹּל הועילו לו דרכיו הטובים והנעימים עם כל אדם בלי הבדל, שבגללם חדלו רֹב האצילים מהר לחשבו לגס־רוח, כמו שחשבו אותו קֹדם לזה בטעות. גם הוא בעצמו הרגיש, כי כל אחד מהאצילים, שנתקרב אליהם – חוץ מאותו האדון המשתגע, בעלה של קיטי שצֶ’רבצקַיה, אשר הרבה לדבר אליו דברי אולת וחמה נבערה בלי כל־טעם – נעשה לו לאוהב ולדורש טוב לו. הוא ראה בבֵרור וגם אחרים הודו לו בזה, כי הועיל הרבה מאד לנֶוידובסקי בנצחונו של זה. ובשבתו בביתו אצל שלחנו לשֵׁם חגיגת הבחירה הזאת, השתתף בנֹעם רגש השמחה הזאת, שמחת בחירו על נצחונו. והבחירות בעצמן משכו את לבו כל־כך, שגמר לעמוד על הבחירה גם הוא מקץ שלש השנים, אם יהי בעל אשה נשואה לו בעת ההיא, – כשם שאחרי הזכיה בתחרות־המרוץ על־ידי רוכב שאֻמְנוּתוֹ בכך, רצתה נפשו לרכוב רכיבת־תחרות כזאת בעצמו.

גם עתה הוחַגה זכיה על־ידי רוכב אמן. רונסקי ישב בראש השלחן, מימינו ישב שר־הפלך הצעיר, גֵנֶרַל בחיל שומרי־הראש. לכל שאר הסועדים היה הגנרל הזה אדונֵי הפלך כֻּלו, הפותח את הבחירות בסדר חגיגי, הנושא נאום בשעת הפתיחה הזאת והמעורר רגשי כבוד והתרפסות בלב רבים מהאצילים, כמו שראה ורונסקי בעיניו; אך ורונסקי ראה בו את מַסְלוֹב קַטקַא – זה היה כִנּויוֹ בקוֹרפּוּס לפַּז’ים – שהיה מתבַּיש במעמדו של ורונסקי ושהוא, ורונסקי, השתדל למשׁוך חסד לו. משמאלו ישב נֶוידובסקי, ופניו מלאו עלומים ורוח עֹז ורֹגז. ורונסקי דבר עמו בלשון חֵרות גמורה, אך גם דרך כבוד.

סויאז’סקי נשא בלב שמח את מפלתו. גם מפלה לא ראה בה, ובפֵרוש אמר בפנותו אל נֶוידובסקי בברכת־כוס, כי לא יכלו למצֹא איש מבעלי המהלך החדש ראוי להיות לראש ולמופת לאצילים יותר ממנו, ועל־כן עזרו אחריו ושמחו על נצחונו כל הישרים בלבותם.

גם סטֶפן ארקַדייביץ' שמח על כי בלה שעותיו בטוב ועל כי הכֹּל מוצאים נחת בתוצאות הבחירות. אצל השלחן המלא מטעמים סֻפּרו פרטים שונים ממעשי הבחירה. סְויאז’סקי חזר בשפת־לצון על הנאום, אשר נשא ראש־האצילים הקודם בדמעות, ויאמר בפנותו אל נֶוידובסקי, כי האדון המרומם החדש יצטרך לבחור לו שיטה אחרת, כבדה מזו, בבדיקת הסכומים. ואציל אחר, אוהב לצון, סִפּר, כי כבר הובאו מאחד המקומות משרתים לבושי פוזמקאות אל משתה־המחול, אשר אמר ראש־האצילים לעשות, ועתה יצטרכו לשלחם ריקם אל המקום שבאו משם, אם לא יעשה ראש־האצילים החדש משתה־מחול, שמשרתים לבושי־פוזמקאות ישמשו בו.

בכל שעת־הסעודה הרבו לפנות אל נֶוידובסקי בכִנּוּי “ראש־האצילים שלנו” ו“אדון מרומם”.

את הדברים האלה בטאו ברגש העֹנג המיֻחד, שקוראים בו אל נשואה צעירה “מַדַּם” ועל־פי שם בעלה. נֶוידובסקי עשה את עצמו כאִלו כִנוי זה לא רק לא נחשב בעיניו למאומה, כי אם גם בוז יבוז לו; אבל נִּכָּר היה בו, כי לבו יעלֹץ בקרבו, ואך מתאפק הוא, מתאמץ להסתיר את שמחתו, באשר לא נאה היא לחבורה החדשה בליבֶּרַלית הזאת, שכֻּלם יושבים בתוכה.

בשעת־הסעודה שלחו טלגרמות אחדות אל אנשים, אשר ידעו על־אודותם, כי מהלך הבחירות נוגע בלבבם. גם סטֶפן ארקַדייביץ' שלח טלגרמה אל דריה אלכסנדרובנה כטוב לבו עליו, לאמר: “נֶוידובסקי נבחר בעשרים כדורים. אברכך. הודיעי לאחרים”. את הדברים האלה הקריא בקול ואמר: “צריך לשַׂמחם”. אבל דריה אלכסנדרובנה נאנחה, כאשר באה הטלגרמה אליה, על הרֻבּל, אשר הוּצא עליה, ואגב אורחא הבינה מתוכה, שנגמר המשתה; כי ידעה, שכך דרכו של סטיבה “להמציא עבודה לטלגרף” בשעת גמַר־סעודה.

הכל היה יפה מאד, ערוך דרך חֵרות ומשמח לב, יחד עם המטעמים הנחמדים והיינות היקרים, שנגמרה מלאכתם לא במרתפים רוסיים, כי־אם הוּבאו בבקבוקיהם מחוץ־לארץ. המסֻבים היו כעשרים איש וסויַאז’סקי הוא שבחר אותם מתוך עסקנים ליבֶרליים חדשים, חבֵרים בדעות, כֻלם אנשים פקחים וּמכֻבּדים, הם נשאו ברכות־כוס מתֻבּלות במהתלות לראש־האצילים החדש ולשר־הפלך ולַדירקטור של בית־הבנק ו“לבעל־הבית הנדיב שלנו”.

ורונסקי שמח על כל זה: הוא לא קוה לשמוע דברי־טעם כאלה באחת מערי־השדה.

בכַלותם לאכול טוב לבם עליהם עוד יותר. שר־הפלך בקש מאת ורונסקי, שיבוא אל הקוֹנצֶרט המֻקדש לחברת “אחוה”, אשר ערכה אשתו, החפצה להתוַדע עליו.

– שם יהי נשף־מחול ושם תראה את היפה בנשים שלנו. באמת היא נפלאה.

– Not in my line – ענה ורונסקי, שהיה אוהב את המאמר הזה, ויצחק צחוק קל, ועם זה הבטיח לבוא.

כשהגיעה העת לקום מאצל השלחן והמסֻבּים התחילו מעשנים, הגיש משרתו של ורונסקי מכתב לו על טס.

– מִווֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיה ביד שליח מיֻחד, – אמר המשרת בהדגשת דברים.

– כמה דומה זה לסגן הפרוקורור סְוֶטְניצקי, – אמר אחד המסֻבים צרפתית על המשרת, בשעה שורונסקי התחיל קורא את המכתב בפנים נזעמים.

המכתב בא מאַנה, ואת תכנו ידע עוד בטרם יקראֵהו. על־פי חשבונו היו הבחירות עתידות להגמר בחמשה ימים, ועל־כן הבטיחה לשוב ביום הששי לשבוע ההוא. אך הנה הגיע היום השביעי ועוד לא שב, ועל־כן ידע, כי מכתבה מלא תוכחות על־כי לא שב מדרכו בזמנו, והמכתב, אשר שלח לה אתמול, בודאי לא הגיע עוד לידה.

וזה היה תכנו באמת, אבל בלשון אחרת, קשה לו ביחוד, כתבה לו הפעם, ואלה דבריו: “אַנִּי חלתה מאד, והדוקטור אומר, כי אפשר, שהוא חלי־דלקת. בהיותי לבדי לא אדע מה לעשות. וַרוַרה הנסיכית לא לעֵזר היא, כי אם למכשול. אני חכיתי לך גם שלשום, גם אתמול, ועתה אני שולחת לחקור, איפה אתה ומה לך. כבר היה את לבבי לנסוע בעצמי, אבל נחמתי, מדעתי, כי זה יֵרע בעיניך. השיבני־נא דבר, למען אדע מה לעשות”.

הילדה חולה, והיא נְכוֹנה לנסוע בעצמה! הבת חולָה, ודבריה דברי־משטמה.

הַסְּתִירָה הגדולה שבין השמחה ששמח מקרב לב על־דבר הבחירות ובין האהבה הקשה והמכאבת, שהֻכרח לשוב אליה, דכאה את נפשו. אבל מדעתו, כי נחוצה נסיעתו, נסע אל אחוזתו עוד בלילה ההוא ברַכּבת הראשונה.

לבּ

לפני יציאתו של ורונסקי, בנסעו אל החירות, שׂמה אַנה אל לבה, כי דברי הרֹגז, הַנִּשְׁנִים ביניהם מדי פעם בפעם בכל אחת מנסיעותיו, מסֻגלים אך להסיר את לבבו מאחריה ולא לחַזק את אהבתו, ועל־כן גמרה להתאמץ בכל כֹחה לשאת במנוחה את פרֵדתו. אבל במבטו הקר והמאַים, אשר כונן עליה בבואו להגיד לה על־דבר נסיעתו, ראתה עלבון לעצמה ומנוחתה אבדה עוד בטרם יצא לדרכו.

וכאשר עִינה אחרי־כן בשבתה בדד במבטו זה, אשר הֻבּעה בו תביעת זכות חרותו, באה כפעם בפעם לידי מסקנה אחת, לידי הכרת שפלותה. “לוֹ יש רשות לנסוע בּכל עת ואל כל מקום אשר יעלה על רוחו, אמרה בלבה. לא רק על־מנת לחזור, כי אם גם על־מנת לעזבני לעולם. לוֹ נתונות כל הזכֻיות, ואני אין כל זכות בידי. אך הוא, בדעתו זאת, היה לו להמנע מעשות כן. אבל מה עשה באמת?… הוא אך הביט אלי בעינים קרות וזעומות. אף אמנם אין זה דבר שאפשר לסמנו במדה או לאחזו בידים, אך סוף־סוף לא הסכין להביט אלי בעינים כאלה, ולא דבר רֵיק הוא. מבט זה מעיד בו, שהתחילה אהבתו מצטננת”.

ואף־על־פי שהֻברר לה, שתחלת ההצטננות הזאת באה, לא היה לה מה לעשות, כי היא לא יכלה לשנות דרכיה אתו בשום דבר. גם עתה כבראשונה לא יכלה להחזיק בו אלא בחבלי־אהבה ובטוּב־מראיה בלבד. וגם עתה כבראשונה לא יכלה להשביח שאון רעיוניה הנוראים – על־אודות הימים, אשר לא יוסיף לאהבה אותה – אלא על־ידי עבודה רבה יומם ומוֹרְפִין בלילות. אמנם עוד תחבולה אחת היתה לה: שלא להפריעו מלכת בדרכי־לבו – בשביל זה לא בקשה דבר חוץ מאהבתו – כי אם להתקרב אליו יותר, לבוא לידי יחס, אשר לא יעזבנה בו. התחבולה הזאת היתה קבלת פטורים מאישהּ ונשואים גלוּים. בימים ההם חפצה בזה וגמרה בלבה, שאם ידבר אליה הוא או סטיבה בדבר הזה, לא תסרב עוד, כי אם תסכים מִיד.

במחשבות כאלה בִלתה חמשה ימים בלעדיו, הם חמשת הימים אשר אמר לבַלות מחוץ לאחוזתו.

רֹב שעותיה עברו בטיולים, בשיחות עם וַרוַרה הנסיכית, בבקורי בית־החולים, וביחוד בקריאת ספרים זה אחר זה. אך כאשר שב הָרַכָּב בלעדיו ביום הששי, הרגישה, כי לא תעצור כח עוד להשבית סערת־רוחה על־אודותיו ועל־אודות מעשיו שם. ובין כה חלתה הילדה. אנה החלה לעסוק הרבה בשמירתה, אך עסקנות זו לא הניחה את דעתה, ביחוד יען כי לא היתה סכנה במחלתה. בכל השתדלותה לא יכלה לאהוב את הילדה הזאת, וכן לא יכלה להתכחש ולעשות את עצמה כאִלו אוהבת. וכאשר נותרה לבדה ביום ההוא בערב, נפלה עליה חרדה גדולה מהרהורי־לבה על־אודותיו ותגמור לנסוע העירה, אבל אחרי־כן עִינה בדבר היטב ותכתוב את המכתב, שדבריו סותרים זה את זה, ובלי קרֹא מה שיצא מעטה נתנה אותו לידי שלוחה. ביום השני בבֹּקר בא אליה מכתב־תשובתו וַתִּנָּחם על הדברים, אשר כתבה לו. בדאגה ובפחד הכינה את נפשה לראות שנית את מבט־אִיּוּמוֹ, שראתה בצאתו לדרכו, – ביחוד, כאשר יִוָּדע לו, כי לא נראתה כל סכנה במחלת הילדה. ובכל־זאת שמחה, כי כתבה לו. כבר ידעה והודתה בלבה, שהיא למשׂא עליו ושהוא מצטער בשובו אליה על אבדן חרותו, ואף־על־פי־כן שמחה לקראת בואו. נוח היה לה, שתהי עליו למשא ובלבד שיהי עמה, שתראהו לפניה, שתדע את כל אחת מתנועותיו.

היא ישבה בחדר־האורחים תחת המנורה וספר חדש מחבורי טֵין בידיה, ובקראה הטתה אזניה אל שריקות הרוח שבחצר ובכל רגע ורגע חכתה למרכבה שתבוא. פעמים אחדות נדמה לה, שקול גללים באזניה, בשעה שלא נשמע מאומה; לאחרונה נשמע לא רק קול גלגלים, כי אם גם קריאת הרכּב וגשישת המרכבה מהמבוא המקֹרה שלפני הפתח החיצון. גם וַרוַרה, שעסקה באותה שעה בפַסיַאנס, אמרה, כי כן הוא, ואנה נתאדמה ותקם, אך לא ירדה למטה, כאשר עשתה קֹדם לזה שתי פעמים, כי אם עמדה מלכת. ברגע ההוא נתבַּישה פתאֹם על מרמתה, אך יותר משנתבַּישה נבהלה נפשה, מאשר לא ידעה, מה יאמר על זה בבואו. עלבון לא הרגישה עוד, אך ירֹא יראה מפני הבעת תרעומותיו; והיא זכרה, כי בתה בריאה לגמרי זה היום השני, גם חרה לה על כי נרפאה כמו בכַונה אחרי אשר נשלח המכתב. אחרי־כן זכרה אותו, כי שׁב אליה, כֻּלו כמו שהוא, בידיו ובעיניו, וגם את קולו שמעה, ותשכח הכֹּל ותרץ לקראתו בשמחה.

– ומה לה לאַני? – שאל במקצת פחדנות מלמטה, בהביטו אל אנה היורדת אליו במרוצה.

הוא ישב על כסא והמשרת חלץ מעליו את אחת מנעלי־החֹרף.

– אין דבר, טוב לה עתה.

– ולךְ שלום? – אמר בנערוֹ את השלג מעליו.

אנה אחזה את ידו בשתי ידיה ותמשוך אותה אל גִּזְרָתָה מבלי גרוע עיניה ממנו.

– שמח אני מאד, – אמר ויסתכל בקרירות־דעת בה ובשׂערה ובשמלתה, אשר לבשה למענו, כפי מה שידע.

כל זה יָשַׁר בעיניו, אבל זה כמה פעמים יָשַׁר כל זה בעיניו! והעננה, אשר יראה אנה ממנה, עלתה ותשכֹּן על פניו.

– אכן שמח אשמח מאד. ולךְ אך שלום? – אמר וימח במטפחת את זקָנו הרטֹב וישק את ידה.

“אין חִלוק לי, – אמרה בלבה, – ובלבד שיהי פֹה, וכשהוא פֹה אי־אפשר וחלילה לו שלא יאהבני”.

הערב עבר בשלום ובנחת והנסיכית וַרוַרה היתה אתם וקָבְלָה לפניו על אנה, שהיתה בולעת מוֹרפִין בימי פרֵדתו.

– ומה אוכל לעשות? לא יכֹלתי לתת שנת לעיני… רעיונַי הפריעוני. כשהוא פה אינני בולעת לעולם. כמעט לעולם.

הוא סִפר על־אודות הבחירות, ואנה השכילה להשיא לענין המשׂמח את לבבו, לדברים שהצליח בהם. והיא ספּרה לו את כל עניני הבית, שמשכו את לבבו תמיד. וכל הדברים אשר ספּרה לו היו אך טובים ומשַׂמחים.

אך כאשר אֵחרו לשבת בערב ונותרו לבדם, ואנה ראתה, כי היא מושלת בו כתמול־שלשום, נתנה אל לבּה למחות את הרֹשם הקשה, אשר עשתה עליו במכתבה, ותאמר אליו:

– הגד־נא לי, הלא חרה לך על מכתבי, וגם לא האמנת לי?

הדברים יצאו מפיה וכרגע הבינה, שבכל אהבתו לה בשעה זו, לא סלח לה לדבר הזה.

– כן הוא, – אמר לה. – המכתב היה משֻׁנה. גם אַנִּי חוֹלָה, וגם לבוא אלי בעצמך היה את לבבך.

– כל זה היה אמת.

– גם אין אני מפקפק בדבר, שכך היה.

– לא, כי מפקפק אתה. רואה אני בך, כי מתרעם אתה עלי.

– אף לא רגע אחד. אני אך מתרעם, זה אמת, על־כי תעשי את עצמך כאינה מאמנת, שיש חובות מוטלות…

– חובות לנסוע אל קונצֶרט…

– אך אל־נא נדבר בזה, – אמר ורונסקי.

– ומדוע לא נדבר? – אמרה אנה.

– אני אך רוצה לאמר, כי אפשר לאדם, שיהיו לו דברים נחוצים. גם עתה אצטרך לנסוע למוסקבה בענין הבית… הוי אנה, מדוע אתּ נוחה לכעוס כל־כך? הטרם תדעי, כי לא אוכל לחיות בלעדיך?

– אם כן, – אמרה אנה וקולה נשתנה פתאם בדַבּרה, – היו עליך החיים האלה למשׂא… אתה בא הביתה ליום אחד וחוזר ויוצא מיד, כדרך האנשים הידועים…

– אנה, הלא דרך־אכזריות היא. אני נכון למסור את נפשי…

אך היא לא שמעה את דבריו.

– אם תסע למוסקבה, אסע שמה גם אני. אני לא אשאר פֹּה לבדי. עלינו או להפרד לעולם או לשבת יחדו.

– הלא ידעת, כי זה כל חפצי. אך לזה…

– אני צריכה לפטורים? הנני לכתוב לו. רואה אני, כי נלאיתי נשוא חיים כאלה. אך נסוע אסע עמך למוסקבה.

– כמדֻמה, שרצונך לאַים עלי, ואני כל חפצי לבלתי הפרד מאתך, – אמר ורונסקי בצחוק קל.

אך בדבּרו דברי־אהבה אלה הבריק בעיניו לא מבט קר, כי אם מבט חֵמה עזה של איש נרדף ומר־נפש.

והיא ראתה את מבּטו ותבן היטב את הוראתו.

“אם כן, אני בצרה גדולה”, נאמר במבטו זה. אך רשׁם רגע אחד היה זה, אבל היא לא שכחה את הרֹשם הזה עד עולם.

אחר הדברים האלה כתבה מכתב לאישהּ ובו בקשת פטורים מאתו, ובסוף חֹדש נוֹיַבּר נפרדה מהנסיכית וַרוַרה, אשר הֻצרכה לנסוע לפטרבורג, ותעבור עם ורונסקי למוסקבה. בכל יום ויום חכו שם לתשובה, שאחריה ינתנו גם פטורים, מאלֶקסי אלכסנדרוביץ', ועל־כן שכרו להם בית־דירה וישבו יחדו כאיש ואשתו.

 

ספר רביעי    🔗

חלק שביעי    🔗

א

לֶוין ואשתו ישבו זה כשלשה חדשים במוסקבה. כבר עבר זמן רב אחרי מלֹאת ימי קיטי ללדת על־פי חשבונותיהם המדיקים של המֻמחים לאותו דבר, והיא עוד היתה הרה ולא הֻרגש בה, שקָרבה שעת לדתה, יותר ממה שהֻרגש לפני שני חדשים. כבר באו על־ידי זה לכלל קצר־רוח ודאגת־סכנה גם הדוקטור, גם המיַלדת, גם דולי, גם אמהּ, ויותר מכֻּלם לֶוין, אשר לזֵכר השעה הזאת ההולכת וקרבה נפלו עליו אימתה ופחד; רק קיטי לבדה היתה שקֵטה ושמֵחה בגורלה.

היא הכירה וידעה בבֵרור, כי רגש־אהבה חדש נוצָר וגָדֵל בקרבה, רגש אהבה לילד, אשר עוד לא בא לעולם ואשר כבר היה בעיניה במקצת לילד ממש, ותקשֵב לקול הרגש הזה ותמצא בו עֹנג לנפשה. והילד לא היה עוד כֻּלו חֵלק מחלקי גופה, כי לפעמים היו בו גם חיים פרטיים, שאינם תלוּים בחייה. לעתים קרובות הביאו לה חייו אלה מכאובים, אך עם זה בקשה לצחוק משמחה חדשה ונפלאה זאת.

כל האנשים האהובים לה נמצאו אצלה, וטובים היו אליה כֻלם וישמרוה ויסעדוה בכל אשר מצאה ידם, ויהי אך ענג ושעשועים מסביב לה, ואלו לא ידעה ולא הרגישה, שבעוד ימים מעטים יבוא קץ לכל זה, לא היתה מבקשת לנפשה לעולם חיים טובים ונעימים מאלה. הדבר האחד, אשר נתן טעם לפגם בנֹעם חייה, היה השִׁנוי שנהיה באישהּ, כי ראתה אותו בימים ההם לא בדמותו האהובה לה, לא כמו שנראה בכפר.

היא אהבה את דרכיו בכפר, דרכי איש־מנוחה, אוהב את הבריות ומכניס אורחים. אבל בעיר היה כמו דואג ונזהר, כמו מפחד תמיד פן יָרֵעו לו, וביחוד פן יָרֵעו לה. שם, בכפר, ידע, כנראה, כי הוא במקומו הראוי לו, ועל־כן לא נחפז לצאת או לבוא, ומעולם לא היה בטל מעבודה. ופה, בעיר, נחפז תמיד, כדואג ויָרֵא פן יאחר, ודבר לעשות לא היה לו. והיא נדה לו על זה. אף אמנם ידעה, כי בעיני אחרים לא נחשב לאיש מר־נפש מעורר חמלה; להפך, כאשר הביטה אליו בחברת נכרים כאל איש נכרי, – כדרך בני־אדם להסתכל כך בכַונה לפעמים באיש אהוב, כדי לברר לעצמם את הרֹשם שהוא עושה על אחרים – ראתה בקצת יראה ורוח־קנאה, כי לא רק לא מעורר חמלה הוא, כי אם גם נושא חן הוא מאד בנקיות דעתו, בענותנותו היתרה עם נשים, שהֻרגש בה קצת רוח הדורות הקודמים, בעֹז תארו ובפניו, שהיו מצֻינים, לפי מה שנדמה לה, בהרהורי־הלב החרותים עליהם. אך היא ראתה אותו לא לעינים, כי אם ללבב; היא ראתה, שאיננו פה מה שהוא באמת; בנוסחה אחרת לא יכלה לסַמן את מצב־רוחו. לפעמים חשבה לו לגנאי מה שאינו יכול לשבת בעיר, ולפעמים השיבה אל לבה, כי באמת קשה לו לסדר את חייו פה כאשר עם לבבו.

כי מה היה לו לעשות? לצחק בקלפים לא אהב, אל הקלוּב לא נסע; ההיה לו להתהלך עם גברים עליזים מבני־מינו של אובלונסקי? – והיא כבר ידעה התהלכות זו מה היא… שָׁתֹה לשכרה ואחרי השתיה נסיעה אל אחד המקומות. ולזֵכר המקומות, שהגברים נהגו לנסוע אליהם בשעת־חדוה כזאת, אחזוה חיל ורעד. או היה לו להרבות בבִקּוּרים? אך היא ידעה, כי אם כן, צריך שימצא עֹנג בחברת נשים צעירות, ובזאת לא חפצה נפשה. או לשבת אתה בבית עם אמה ואחיותיה? אבל אף־על־פי שהיא מצאה נחת ושעשועים בשיחות שֶׁנִשְׁנו ביניהן תמיד – הנסיך הזקן היה קורא לשיחות האלה “דברי אַלִּינה ונַדִּינה” – ידעה היטב, כי עליו יהיו דברים כאלה לטֹרח. ומה אפוא יכול לעשות? להוסיף לכתוב את ספרו? אף אמנם נֵסה לעשות זאת וילך לעתים קרובות אל הביבליותיקה להעתיק קטעי חבורים ולרשום רשימות שונות בשביל ספרו; אך לפי דבריו, היו שעותיו הפנויות הולכות ומעטות במדה שהוסיף ללכת בטל.

מלבד זאת התאונן לפניה על עצמו, כי הִרבה מאד לדבּר פֹה על־אודות ספרו וכי בגלל זה נסתבכו כל מחשבותיו על־אודותיו ואינן מעסיקות אותו עוד.

אך יתרון אחד זה היה לחיי־העיר, כי בשבתם בה לא נפלה כמעט כל קטטה ביניהן. אם מאשר תנאי החיים שבעיר שונים מתנאי חיי־הכפר, אם מאשר נהיו לֶוין ואשתו בעצמם זהירים ופקחים לענין זה יותר מבראשונה, אך דברי־ריב ברוח־קנאה, אשר יראו מהם בצאתם מן הכפר, לא היו ביניהם במוסקבה.

לענין זה אֵרע ביניהם גם מאורע חשוב מאד לשניהם, והוא הזדמנות קיטי עם ורונסקי.

הנסיכה הזקנה מַריה בוֹרִיסובנה, אֵם־הטבילה של קיטי, אשר אהבה תמיד את בתה זאת מאד, חפצה לראותה. וקיטי, אשר לא באה אל כל בית זר מפני הריונה, נסעה עם אביה אל הזקנה הנכבדה הזאת, ובביתה של זו נזדמנה עם ורונסקי.

אלו פשפשה קיטי במעשיה שבשעת הפגישה הזאת, לא יכלה למצֹא בעצמה אלא מעשה זה, שברגע שהכירה באיש המלֻבּש בגדי־אזרחים את תוי־הפנים, שהיו מיֻדעים לה כל־כך בימים שעברו, פרצו דמיה אל לבה ופניה נסתמקו מאד, והיא הרגישה זאת. אבל רק סיקונדות אחדות עברו עליה במצב זה. עוד לא הספיק אביה, אשר נכנס בדברים עם ורונסקי בכַונה בקול רם, לגמור את שיחתו, והיא כבר היתה נכונה להביט אל ורונסקי ולדבר עמו, אם יהי צֹרך בדבר, כמו שדברה עם הנסיכה מַריה בוריסובנה, והעקר הוא, שידעה, שכל זה עם קול־מִדבּרהּ ובת־צחוקה הקלה יהי רצוי לאישה, אשר הרגישה אותו כמו נצב עליה ברגע ההוא ויהי בעיניה כרואה ואינו נראה.

היא דברה עם ורונסקי דברים אחדים וגם חיְּכה במנוחה לְמעֲנֶה על בדיחתו לענין הבחירות, אשר כִּנה אותן בשם “הפרלמנט שלנו” (על־כרחה חיְּכה, כי הֻצרכה להראות, שהבינה את בדיחתו). אך כרגע פנתה אל הנסיכה מריה בוריסובנה ולא הביטה אליו עוד גם פעם אחת, עד קומו מכסאו להפרד; בקומו שׂמה עיניה עליו. אך נִרְאָה בברוּר, שהיא עושה כן רק מפני שלא מדת דרך־ארץ היא להמנע מהביט אל איש בשעת קִדתו.

ולאביה החזיקה טובה על־כי לא אמר לה דבר על־אודות פגישתם זאת; אך על־פי החבה היתרה, שהראה לה בשעת טיולם הקבוע, ראתה, כי יָשַׁר דרכה בעיניו בדבר הזה. גם היא בעצמה הבינה, כי השכילה עשה. והיא לא שערה בראשונה כי תעצור כֹח לכבוש במעמקי לבה את כל זכרונות הרגש הקודם, רגש אהבתה לורונסקי, ולא רק להראוֹת כקָרַת־דעת ושאננה, כי אם גם להיות כן באמת.

לֶוין האדים יותר הרבה ממנה, באמרה לו, כי מצאה את ורונסקי בבית הנסיכה מריה בוריסוֹבנה. קשה היה לה מאד להגיד לו זאת, אך עוד יותר קָשָּׁה לה לספר לו את פרטי הפגישה, באשר לא שאל אותה על־אודותם ורק הביט אליה בפנים זועפים.

– צר לי מאד, כי לא היית עמנו, – אמרה אליו – לא על כי לא היית עמנו באותו החדר… במעמדך לא יכלתי בודאי לנהוג דרך חֵרות כזאת… הנה אני מתאדמת עתה יותר, הרבה הרבה יותר – אמרה והאדימה ועיניה מלאו דמעה מחֹם פניה – אך צר לי על כי לא יכלתָּ להשקיף ולראות בעד סדק.

עיניה, עיני תֹם ואמת, הגידו ללֶוין, כי רוחה נוחה מדרכיה, ותנח רוחו גם הוא, אף־על־פי שהאדימו פניה בדַבּרהּ, ויחל לשאלה על־אודות הפרטים, וזה היה כל חפצה. וכאשר הגידה לו הכֹּל וגם אמרה לו, כי רק בסיקונדה הראשונה התאדמה על־כרחה ואחרי־כן התנהגה עמו בחֵרות ובקלות כעם כל אדם, שבה אליו כל עליצותו ויאמר לה, כי הוא שמח על זה וכי מעתה לא יתנהג עמו עוד בדרך בערות, כמו בשעת הבחירות, כי אם יתאמץ, כשיזדמן ורונסקי לפניו, להראות לו סמני־חבה כפי האפשר.

– מה רע לאדם בחשבו, כי ישנו איש אחד כמעט אויב לו, וכי קשה לו להזדמן עם האיש הזה במקום אחד, – אמר לֶוין; – מאד מאד אשמח.

ב

– סורה־נא אפוא אל בית בּול – אמרה קיטי אל אישהּ בבואו לפניה באחת־עשרה שעות בבֹּקר לפני צאתו מן הבית. – ידעתי, כי בקלוב תסעד בצהרים, כי אבּא רָשַם אותך. ומה אתה אומר לעשות עד הצהרים?

– רק אל קִטַּוַּסּוֹב אבוא, – ענה לֶוין.

– למה תקדים כה בבֹּקר?

– הוא הבטיח לקרבני אל מֶטְרוֹב. רוצה אני לדבּר עמו על־אודות חִבּוּרי, הוא חוקר פטרבּורגי ידוע – אמר לֶוין.

– הוא האיש, אשר הללת את מאמרו? ואחרי־כן? – אמרה קיטי.

– אפשר שאבוא גם אל בית־הדין בעניני אחותי.

– ואל הקונצֶרט? – שאלה קיטי.

– מה אסע שמה לבדי!

– לא, סְעָה־לך; הנה חדשות ישמיעו שם… דברים שהיו מעסיקים אותך. אני הייתי נוסעת שמה בלי כל ספק.

– על־כל־פנים אסורה הביתה לפני לחם־הצהרים, – אמר ויבט אל השעון.

– אבל שים עליך את מעיל־הבִּקּוּרִים, למען תוכל לבוֹא בלי עִכּוּב אל בית הגרַפינה בּוֹל.

– האמנם חובה גמורה היא?

– חובה גמורה. הן הוא בא אלינו. ומה זה יקשה בעיניך? אך בוא תבוא וישבת ודברת חמשה רגעים על מזג־האויר וקמת והלכת לדרכּך.

– הן קשה לך להאמין, ואני כבר זרו לי המנהגים האלה ובוש אבוש לעשות כן. מה זאת באמת? איש בא ויושב בלי כל צֹרך, גם את בני־הבית יפריע ממעשיהם, גם את נפשו יביא במבוכה, ואחרי־כן יקום וילך לו.

קיטי צחקה לדבריו אלה.

– הלא בימי־בחרוּתך בקרת בתים, – אמרה לו קיטי.

– בקרתי, אך לבי הכה אותי על זה גם בימים ההם, ועתה רחקתי מזה כל־כך, שנוח לי, חי האלהים, שלא אֹכל שני ימים את לחם־הצהרים, משאבוא אל הבקור הזה. בוש אבוש מאד! כמדֻמה לי, שימצאו עלבון בדבר, שיאמרו: למה באת בלא־ענין.

– לא, לא ימצאו כל עלבון. אני אערב לך על זה, – אמרה קיטי ותבט אל פניו ותצחק ותאחז בידו. – לך לשלום… סְעָה־נא שמה.

הוא כבר היה נכוֹן לצאת וַיִּשַּׁק את ידה, והיא עצרה אותו.

– הידעת, – אמרה לו, – כי רק חמשים רֻבּל עוד בידי?

– ומה בכך, הנני ללכת אל הבַּנק ולקחת עוד כסף. כמה תדרשי? – אמר בקול המיֻחד לו בשעת קפֵדתו, שהיה ידוע לה היטב.

– לא, המתן קצת, – אמרה ותחזק בידו; – נדברה־נא מעט, כי הוא דבר, שאני מצטערת עליו. כמדֻמה לי, שאיני מבזבזת בלי צֹרך, אבל הכסף הולך ונמס בידי. בודאי יש בזה דבר שאינו כתקונו.

– חס־ושלום, – אמר בהשתעלו קצת ויבט אליה מבעד לגבות־עיניו.

והיא ידעה את השתעלותו זאת, כי סִמן זעף היא, וכי לא עליה יזעף לבו, כי אם על עצמו. ובאמת חרה לו, אך לא על ההוצאה המרֻבּה, כי אם על כי מזכירים לו את הדבר, שהוא יודע בו שאינו כתקונו ושהוא רוצה עם זה להסיח דעתו ממנו.

– אני צויתי את סוקוֹלוֹב למכור את החטים ולהפרע מרֹאש בעד בּית־הרחים. על־כל־פנים לא נֶחֱסֵר כסף.

– זאת ידעתי, אבל יגֹרתי פן אַרבּה בהוצאה בכלל…

– חס ושלום, חס ושלום, – חזר ואמר לה. – שלום לך אפוא, מחמד־נפשי.

– אבל יש אשר יצר לי באמת על כי שמעתי בקול אמי. מה טוב היה לנו, אִלו ישבנו בכפר! ופֹה הלאיתי את כֻלכם, ואנחנו מוציאים כסף רב…

– לא מִנֵּיֹה ולא מקצתֵיהּ! מן היום אשר נשֵׂאנו עוד לא אמרתי גם פעם אחת, שמוטב היה לי באיזה שנוי שיהיה…

– האמנם כן הוא? – אמרה ותבט אל עיניו.

באמת אמר זאת אך להרגיעה, מבלי התבונן במה שהוא מוציא מפיו. אך כאשר שם עיניו עליה וראה את עיניה הטהורות והנחמדות מכֻוָּנות אליו, שָׁנה את דבריו בכל לבו. “אבל אני שוכח אותה לגמרי”, אמר בלבו ויזכור מה שעתיד לבוא עליהם בקרוב.

– הקרובה העת? מה תדמי על־פי רגשותיך? – שאל אותה בלחש ויאחז בשתי ידיה.

– הגיתי בזה פעמים רבות כל־כך, שחדלתי לגמרי להרהר בו ואינני יודעת כל מאומה.

– ולא תיראי?

על שאלה זאת ענתה בצחוק־בוז.

– לא ולא, – אמרה לו.

– אם יקרֵך דבר, דעי־לך, כי בבית קַטַּוַּסּוֹב אני.

– לא, לא יקרני דבר, אל־נא תעלה כזאת על דעתך. אני אסע עם אַבּא אל הבּוּלוַר לטַיל. אחרי־כן נסור אל דולי. לפני לחם־הצהרים אחכה לך. אך הנה זכרתי דבר: הידעת, כי מצבה של דולי הולך ורע עד בלי יכלת לנשוא? הרי היא חַיבת לכל מכיריה, וכסף אין בידה. תמול דברנו עם אמנו ועם אַרְסֵינִי (כך קראה ללבוֹב, בעל אחוֹתה) וגמרנו להשליח אותו ואותך בסטיבה. הלא דבר שאין לשאתו הוא. עם אַבא אי־אפשר לדבר בזה… אך אם שניכם תואילו…

– ומה אנו יכולים לעשות? – אמר לֶוין.

– אף־על־פי־כן בוא־נא אל ארסֵיני ודַבּר עמו; הוא יגיד לך, מה שגמרנו לעשות.

– אני מסכים מראש לכל אשר יאמר ארסֵיני. בוא אבוא עליו. ואם אסע אל הקונצֶרט, אקח את נַטַּליה עמי. שלום לך.

במרפסת התחתונה שלפני הפּתח עצר קוזמא את לֶוין, וקוזמא היה משרתו ומנהל עניניו העירוניים עוד מימי־בחרותו.

– ל“קרַסַּוְצִ’יק” (שם הסוס השמאלי, אשר הובא מן הכפר) הושמו פרסות חדשות, ואף־על־פי־כן הוא צולע, – אמר אל לֶוין. – מה תצוה לעשות לו?

בימים הראשונים לשבתו במוסקבה הרבה לֶוין לשית לבבו אל הסוסים, שהובאו מן הכפר. חפצו היה לנהל את המקצוע הזה כפי האפשר בסדר יפה ובזול; אך המעשים הוכיחו, כי החזקת סוסיו ומרכבותיו עלתה לו ביֹקר משכירת סוסי־רַכַּבִים, וסוף סוף לא יכלו להתקַים בלי מרכבות שכוּרות.

– צו להביא רופא־סוסים, אולי חַבּורה היא.

– ולקַטֵּרִינה אלכסנדרובנה? – שאל קוזמא.

לוין לא השתומם עוד, כמו בימים הראשונים לשבתו במוסקבה, על כי בשביל נסיעה מווֹזְדְּוִיזֶ’נקה לסִיוְצֶב־וְרַזֶ’ק יִרְתְּמו מרכבה כְבֵדה לשני סוסים אבירים ויוליכוה רבע תחום על־פני שלג נרפש ויעצרוה ארבע שעות וישלמו בשכר זה חמשה רֻבּלים. כבר נדמה לו, שכך דרכו של עולם וכך ראוי להיות.

– צו את הרַכּב להביא צמד־סוסים למרכבתנו, – אמר לֶוין.

– שומע עבדך.

ככה מצא לֶוין כרגע עצה פשוטה וקלה לצאת מן המבוכה, אשר אִלו בא בה בכפר, הֻצרך לעַין ולעמול הרבה בגללה. הוא יצא אל המרפסת התחתונה, קרא לרַכָּב וַיֵּשֶׁב במרכבה ויסע לרחוב ניקיטסקֵיה. בדרך לא הרהר עוד בעניני ממון, כי אם חשב מחשבות להתקרב אל החוקרים הפטרבורגיים, העוסקים בסוציולוגיה, ולדבר עמהם על־אודות ספרו.

רק בראשית ימי־שבתו במוסקבה, בימים הראשונים ממש, היה לֶוין משתומם על ההוצאות המשֻׁנות בעיני בן־כפר, שנדרשו מאתו מכל עברים, – הוצאות שאינן נושאות פרי ושעם־זה אי־אפשר להשתמט מהן. אך בימים ההם כבר הֻרגל בהן. בדבר הזה היה דמיונו כסוֹבְאֵי־יין – לפי מה שאומרים עליהם בלשון העם –:“כוס ראשונה – יָתֵד חוֹבֶלֶת, – שְׁנִיָּה – באהבה מתקבלת, ואחרי השלישית עפות הכוסות כצפרים קטנות”. כאשר פרט לוין את שטר־המאה הראשון, על־מנת לקנות בגדי־שרד למשרת ולשומר־הסף, אמר על לבו, שבגדים אלה, שאין חפץ בהם לאיש, אלא שבודאי אי־אפשר בלעדיהם, כי על־כן השתמוממו הנסיכה הזקנה וקיטי ברמזו להן שאפשר בלא בגדי־שרד – שהבגדים האלה יעלו לו בשכר שני פועלי־קיץ או כשלש מאות ימי־המעשה שמשבעת ימי־הפסחא עד הצומות – ושטר־המאה הזה היה לו כיָתֵד חובלת. אך השטר השני, שפרט למקנה אֹכל לסעודה, שנעשתה לקרובים ועלתה לשמונה ועשרים רֻבּל, אמנם הזכיר לו, שסכום זה הוא תשעת רִבְעֵי־סאה של שבּלת־שועל, שנקצרו ונערמו ונדושו ונזרו והֻרקדו ונצברו בזעת־אפים ובאנחות כבדות, אבל עם זה לא קָשָׁה בעיניו עוד כל־כך להוציאו מידו. ואחרי־כן התחיל פורט בלי חשבונות כאלה, עד שהגיעו הימים, שהשטרות עפו כצפרים קטנות. הוא כבר חדל לשאול בלבו, אם מתאים העמל שעמלו להכניס את הכסף לעֹנג, אשר ימציא עתה לבעליו מה שקונים בו בכסף הזה. גם ההלכה המקֻבּלת בכל הנהגת אחוזה, שכל מין דגן יש לו מחיר ידוע, שלא נִתּן להורידו, נשכח כלה מלבו. השִׁפּוֹן, אשר במחיר שקבע עליו החזיק ימים רבים כל־כך, נמכר בחמישים קופיקות לרבע־סאה פחות ממה שרצו לתת לו לפני חֹדש אחד. ולא זאת בלבד, אלא שלא הושם לב גם לחשבון הפשוט, שבהוצאות כאלה אי־אפשר שיתקַימו כל השנה בלי חובות. רק דבר אחד נדרש, שיהי כסף, מאיזה מקור שיהיה, מוכן ומזֻמן בבנק, למען ידעו בכל עת, כי יש במה לקנות בשר למחר. ותנאי זה נשמר בדיוק עד כה: בכל עת יכול להביא מן הבנק די מחסורו, אבל ביום ההוא ידע, כי אזל הכסף, אשר היה לו בבנק, ולא ידע בבֵרור, מאין יקח לו עוד. וזה הדבר, אשר הביאו במבוכה בדַבּר אליו קיטי על צרכי ההוצאה; אך לא היה לו פנאי להרהר בזה, כי נסע אל קַטַּוַּסּוֹב ובדרך הרהר בהתקרבות העתידה להיות בינו ובין מֶטרוב.

ג

לֶוין חזר והתקרב, בבואו בפעם הזאת למוסקבה, אל הפרופיסור קַטַּוַּסּוֹב, אשר היה חברו באוניברסיטה ואשר לא ראהו לֶוין מיום חתונתו. הוא אהב את קַטַּוַּסּוֹב בגלל השקפותיו הברורות והפשוטות. לֶוין חשב שהשקפותיו של קַטַּוַּסּוֹב ברורות, מפני שכֹּח־עיונו קטן ודל, וקַטַּוַּסּוֹב חשב, שרעיוני לֶוין סותרים זה את זה, מפני שאינו מֻרגל בזהירות הגיונית; אך לֶוין מצא נחת בברירות השקפותיו של קַטַּוַּסּוֹב, וקַטַּוַּסּוֹב מצא נחת ברבוי רעיוניו הסבוכים של לֶוין, ועל־כן אהבו שניהם להזדמן במקום אחד ולקפח זה את זה בסברות.

לֶוין קרא לפני קַטַּוַּסּוֹב פרקים אחדים בחבורו, והדברים טובו בעיניו של זה. ביום אתמול מצא קַטַּוַּסּוֹב את לֶוין במקום קריאה מדעית פומבית ואמר לו כי מֶטרוב המפֻרסם אשר מאמרו הנדפס יָשָׁר מאד בעיני לֶוין, נמצא עתה במוסקבה, והדברים אשר אמר לו קַטַּוַּסּוֹב על־אודות חבּוּרו של לֶוין משכו את לבּו, ומחר באחת־עשרה שעות בבּקר יִמָּצא בביתו וְיִשׂמח מאד, אם יתודע שם אל לֶוין.

– אכן הולך וטוב אתה בדרכיך לשמחת־לבּי, – אמר קַטַּוַּסּוֹב בצאתו לקראת לֶוין בּחדר־האורחים הקטן אשר לו. – הנה שמעתי את קול הפעמון ואֹמר בלבי: אי־אפשר שיבוא במועדו… ומה תאמר על המוֹנְטוֹנֶגְרים? אכן אנשי־מלחמה הם בטבעם.

– ומה נשמע? – שאל לֶוין.

קַטַּוַּסּוֹב אמר לו בלשון קצרה את תֹּכן הידיעה האחרונה ויבוא עמו אל חדר־עבודתו ויציגהו שם לפני איש בריא, שקומתו שפלה ומראהו נעים. זה היה מֶטרוב. זמן מעט דברו בפוליטיקה ובהשקפת הספירות הגבוהות הפטרבורגיות על המאורעות האחרונים. מֶטרוב הגיד להם את הדברים שאמרו על זה, כפי מה שנודע לו ממקור נאמן, הקיסר ואחד המיניסטרים, וקַטַּוַּסּוֹב שמע גם הוא בשם מקור נאמן, שלא זאת אמר הקיסר, כי אם דבר אחר. לֶוין התאמץ להמציא סברה, שעל־פיה יהי אפשר לקבל את שתי הנוסחאות יחד, ובזה נפסקה שיחתם הפוליטית.

– הנה האדון לֶוין כתב וכמעט גמר ספר על תנאיו הטבעיים של הפועל ביחוסו אל הקרקע, – אמר קַטַּוַּסּוֹב, - אני אינני מֻמחה לענין זה, אבל בתור חוקר טבעי אני משבחו, על כי אין האדם בעיניו למין דבר שאין חֻקי הזואולוגיה נוהגים בו, כי־אם להפך, הוא רואה את היחס שבין האדם ובין היסודות הסובבים אותו, וביחס הזה הוא מבקש ומוצא את חֻקי ההתפתחות.

– זה מעסיק מאד, – אמר מֶטרוב.

– באמת החלותי לכתוב ספר על עסקי הכפרים בלבד, אך כאשר עִיַּנתי בכלי־היוֹצר העִקָרי שבעסקים האלה, באדם הפועל, – אמר לֶוין ופניו האדימו בדַבּרו, – הגעתי לידי מסקנות, אשר לא שערתי ולא עלו על לבי.

ובדברים האלה החל להרצות את השקפתו בזהירות, כמגשש ובוחן את האדמה, שהוא צועד עליה. הוא ידע, כי מֶטרוב כתב מאמר נגד הדעה האֶקונומית־הפוליטית המקֻבּלת, אך עד־כמה הוא יכול לקוות, שיהי החוקר הזה נוטה אחרי השקפותיו החדשות, לא ידע ולא יכול לשער על־פי מראה פניו המלאים בינה ושקט.

– אך במה אתה רואה את מדותיו המיֻחדות של הפועל הרוסי? – אמר מֶטרוב בטרם יגמור לֶוין את דבריו: – הבתכונותיו הזואולוגיות, אם אפשר לאמר כן, אם בתנאי־החיים הסובבים אותו?

לֶוין ראה, שבּשאלה זאת הֻבּע רעיון, שהוא, לֶוין, אינו מסכים לו; אך עם־זה הוסיף להרצות את רעיונו, שיש לו לפועל הרוסי השקפה מיֻחדת על האדמה, שלא כהשקפת עמים אחרים. ובחפצו להביא ראיות על זה, מהר להוסיף, כי מקורה של השקפת העם הרוסי הזאת הוא הַכָּרָתוֹ הפנימית, שתעודתו היא להושיב חלקות־אדמה גדולות במזרח.

– נקל הוא להכשל בשגיאה, אם נביע מסקנה על־אודות תעודתו הכללית של עם שלם, – אמר מֶטרוב בהכנסו לתוך דברי לֶוין. – מצב הפועל יהי תלוי בכל עת ביחוסו אל האדמה ואל הרכוש.

ומבלי תת עוד ללֶוין לגמור את הרצאת רעיוניו התחיל מֶטרוב להרצות בעצמו את הצד המיֻחד שבשיטתו בדבר הזה.

מה היה הצד המיֻחד שבשיטתו, לא הבין לֶוין, יען כי גם לא השתדל להבין, כי ראה, שגם מֶטרוב, אף־על־פי שדחה במאמרו את שיטת האֶקונומיסטים, השקיף על מצב הפועל הרוסי כעל דבר שאינו תלוי אלא ברכוש; בשכר העבודה וברֶוַח הקבוע. אף אמנם הֻזקק להודות, כי ברוסיה המזרחית, שהיא החלק הגדול שבכל חלקי רוסיה, כל הרֶוַח הקבוע כמוהו כאין, כי שכר פעולתן של תשע עשיריות בני־רוסיה, שמספרם שמונים מיליון, הוא אך לחם לאכול לפועלים בעצמם, וכי הקרן הקיימת היא אך כלי־מלאכה נושנים; אך בכל־זאת השקיף על כל פועל רק מיסוד זה, אף־על־פי שלא הסכים לאֶקונומיסטים בדברים רבים ויסד לו שיטה חדשה בשכר־הפעולה, ואותה הרצה לפני לֶוין.

לֶוין שמע בלא חמדה ובראשונה נדון עמו, כי רצה להכנס לתוך דבריו, כדי להביע לו את רעיונו שעל־פיו לא הֻצרך מֶטרוב להוסיף דבֵּר עוד, כפי מה שנראה לו ללֶוין. אך כראותו אחרי־כן שהם נחלקים כל־כך ביסודי השקפתם, שלעולם לא ישמעו איש את שפת רעהו, חדל גם להשיב וַיהי אך שומע ומחריש. בעִקרו של דבר לא נחשב בעיניו למאומה עוד מה שדבר אליו מֶטרוב, אלא שאף־על־פי־כן מצא נחת קצת בשמעו את טענותיו. לכבוד חשב לו מה שחוקר מפֻרסם זה מחַוה דעתו לו בחשק רב ומכבדו וסומך על בקיאותו כל־כך, שהוא רומז לו לפעמים בדבור קצר על סברה נוגעת בכל הענין. הוא חשב, כי מפני כבודו מתנהג עמו מֶטרוב כך, ולא ידע, שכבר דִבּר בזה עם כל מֹקרביו ואהב ביותר לדַבר בו עם פנים חדשות, ובכלל פלפל בנפש חפצה עם כל איש בענין הזה, אשר עוד לא התברר לו בעצמו כל־צרכו.

– אל־נא נתמהמה, – אמר קַטַּוַּסּוֹב ויבט אל השעון כאשר כלה מֶטרוב להרצות.

– כן הוא, היום ישיבת “החובבים” לחגיגת יובלו של סְוִיּנְטִיץ‘, השיב קַטַּוַּסּוֹב על שאלת לֶוין. – אני ופטר איבַניץ’ נכונים לבוא שמה. אני הבטחתי להרצות על־אודות פעולתו בזואולוגיה. סעה־נא גם אתה עמנו, הדבר מושך את הלב.

– רב לנו באמת, – אמר מֶטרוב. – סעה־נא עמנו, ומשם נבואה אלי, אם טוב בעיניך. חפץ אני מאד לשמוע את כל דברי חבורך.

– אינו כדאי כל־כך. גם עוד לא נגמר. אך אל הישיבה אלך בנפש חפצה.

– וזאת שמעת, אדוני? הוא הגיש מודעה של התנגדות, קרא קַטַּוַּסּוֹב מן החדר השני בלבשו את הפרַק שלו.

והם התחילו מדברים בשאלה האוניברסיטאית.

השאלה האוניברסיטאית היתה בימי החֹרף ההוא מאורע חשוב במוסקבה: שלשה פרופיסורים זקנים נחלקו על הצעירים במועצה, והצעירים הגישו מודעה של התנגדות. מודעה זו היתה נוראה על־פי דעת אחדים וטובה ונכוחה על־פי דעת המסכימים לה, ויֵחָלקו הפרופיסורים לשתי מפלגות.

אחדים מהם, וקַטַּוַּסּוֹב בתוכם, ראו בעלילות מתנגדיהם מלשינות נתעבה ובגד־בוגדים; והמתנגדים ההם ראו במעשיהם של אלה מעשי נערות וזלזול אבטוריטֶטים. לֶוין כבר שמע ודִבר פעמים אחדות בשבתו במוסקבה על אודות זאת, – אף־על־פי שלא היה מבאי האוניברסיטה, – ודעה מיֻחדת היתה לו בשאלה ההיא, וישתתף בשיחה זאת, אשר נמשכה גם בלכתם ברחוב, עד שהגיעו שלשתם לפני בית האוניברסיטה הישָׁנה.

הישיבה כבר נפתחה. אצל השֻׁלחן המכֻסה ארג, במקום אשר ישבו בו גם קַטַּוַּסּוֹב ומֶטרוב בבואם, ישבו ששה אנשים, ואחד מהם קרא דברים מעל הכתב וראשו כפוף אל הגליון. לֶוין ישב על אחד הכסאות הפנוּים, שעמדו מסביב לשֻלחן, וישאל בלחש את הסטודֶנט, שישב סמוך לו, מה נקרא שם. הסטודֶנט הסתכל בלֶוין דרך קפֵדה ויאמר לו:

– הביאוגרַפיה.

אמנם לא נכסף לֶוין אל הביאוגרַפיה הזאת, אך שלא בכַונה שמע ונודעו לו פרטים חשובים וחדשים מחיי החכם המפֻרסם ההוא.

ככלות הקורא לקרֹא הודה לו היושב־ראש ויקרא חרוזים, אשר שלח המשורר מֶנְט ליובל הזה, ויַרצה דברי־תודה אחדים לבעל החרוזים. – אחרי־כן קרא קַטַּוַּסּוֹב בקולו הרם והצעקני את מאמרו על חבוריו המדעיים של חתן־היובל.

כאשר כלה קַטַּוַּסּוֹב את הרצאתו, הביט לֶוין אל השעון וירא, כי הגיעה השעה השנית, וישם אל לבו, כי עד שעת הקונצֶרט לא יספיק עוד לקרֹא לפני מֶטרוב את חבורו; ובאמת לא חפץ עוד בזה אחר הדברים האלה. בשעת קריאת קַטַּוַּסּוֹב הרהר לֶוין גם בשיחה, ששּׂחוּ זה עם זה ביום ההוא. עתה הֻברר לו, כי אמנם אפשר שמחשבות מֶטרוב לא רעיוני־רוח הם, אבל גם מחשבותיו הוא אינן מבֻטלות, וכי כל הרעיונות האלה אינם מסֻגלים להתברר ולהביא לידי תועלת אלא בזמן שכל אחד משניהם ייגע בפני עצמו בדרך אשר בחר בו, אך השיחה על־אודות הרעיונות האלה לא תוכל להביא כל פּרי־תנובה. על־כן גמר להמנע מלכת אל בית מֶטרוב ביום ההוא ויגש אליו אחרי סגירת הישיבה. מֶטרוב הציג את לֶוין לפני היושב־ראש, אשר שׂח עמו, באותה שעה בחדשות הפוליטיות, ויספר מֶטרוב ליושב־ראש את אשר ספר קֹדם לזה ללֶוין, ולֶוין העיר על זה מה שהעיר בבקר, אך בכדי לשַׁנות את הנוסחה, הביע גם את הרעיון החדש, אשר עלה על רוחו בענין הזה עתה. אחרי־כן חזרו לדַבר בשאלה האוניברסיטאית, ומאשר כל אלה היו דברים שכבר שמעם לֶוין, מהר לאמר למֶטרוב, כי צר לו, שאינו יכול לקבל את הזמנתו, שהוא מזמינו לסור אליו היום, ויפָּרד ויסע אל לבוֹב גיסו.

ד

לבוב, בעלה של נַטַּלְיָה, אחות קיטי, ישב כל ימיו בערי־המלוכה ומחוץ־לארץ, אשר שם חֻנך ועבד בתור דיפלומַט.

בשנה האחרונה עזב את פקודתו הדיפלומטית, ולא מפני סכסוכים ממינים ידועים (מעולם לא היו סכסוכים בינו ובין מי־שהוא), ויעבור אל מחלקת עניני־החצר במוסקבה, לבעבור יוכל לחנך את שני בניו כאשר עם לבבו.

אף־על־פי שהיו שונים זה מזה מאד במנהגיהם ובדעותיהם ואף־על־פי שהיה לבוב גדול מלֶוין לְיָמִים, דבקו שני הגיסים בחֹרף ההוא זה בזה ויאהבו איש את אחיו בכל לב.

לבוב היה בביתו בשעה שבא לֶוין אליו, ולֶוין נכנס בלי הודעה.

לבוב ישב בתוך כֻּרסה והוא לבוש מעיל־בית ונעלות־זַמְשָׁה על רגליו ופֶנְסְנֶה עם זכוכיות כחֻלות על עיניו ויקרא בספר מֻצב על עמוד מִטַּלטל, ובידו היפה החזיק בזהירות וברחוק כפי האפשר סיגרה בוערת שחציה נהפכה לקְנֵה־אפר.

בת־צחוק הופיעה על פניו היפים והענֻגים, אשר עוד היו מלאים עלומים וזִיו שערות־הכסף הגדיל עוד יותר את חִנָּם האצילי בראותו את לֶוין.

– טוב מאד! ואני אמרתי לשלוח אליך. השלום לקיטי? שבה־נא פֹה, וינוּח לך יותר… – והוא קם וַיַּגֵּש את הכסא המתנדנד. – הקראת את הצירקולַר האחרון ב“ז’ורנַל די ס”ט־פטרבורג"? על־פי טעמי הוא יפה מאד, – אמר בהברה צרפתית קצת.

לֶוין ספר מה ששמע מקַטַּוַּסּוֹב על־אודות השמועות הסובבות בפטרבורג, ואחרי שיחת־פוליטיקה זו ספר לו על־דבר התקרבוּתו למֶטרוב ונסיעתו אל הישיבה. הדבר העסיק את לבוב הרבה.

– מקנא אני בכם, שאתם נכנסים ויוצאים בעולם המדעי הזה המלא ענין, – אמר, וכשנכנס לשיחה, עבר מיד, כדרכו, אל הלשון הצרפתית, אשר היתה נוחה לו מהרוסית. – אף אמנם אין לי פנאי. משמרת־פקודתי וטרדתי בלמודי־הילדים אינם מניחים לי לעסוק בדברים אלה; ומלבד זאת אני בוש להודות, כי השכלתי אינה מספקת.

– לא אאמין, כי כן הוא, – אמר לֶוין בבת־צחוק, וכבכל פעם נמלא חבה לו על שפלות־רוחו זאת, אשר לא בחר בה בכַונה להֵרָאות כאיש עָנָו או להיות עָנָו ממש, כי־אם האמין בתֹם־לבבו במה שדבר.

– דברים כפשוטם הם! עתה ידעתי, מה דלה השכלתי. לחִנּוּך בנִי עלי לחזור על דברים הרבה וגם ללמוד חדשות, כי העמָדַת מורים אינה מספקת, משגיח נחוץ לזה, כשם שבעסקי אחוזותינו אנו צריכים לא רק לפועלים, כי־אם גם למשגיחים. הנה אני קורא, – אמר וירמוז על ספר הדקדוק של בּוּסְלֵיֶב, שהיה מונח לפניו על העמוד, – הרי כל זה הם דורשים ממִישַׁא, והדברים קשים כל כך… באר־נא לי. הנה הוא אומר פה…

לֶוין רצה להסביר, שדברים אלה אין להבינם, אבל יש ללָמדם; אך לבוב לא הודה לו.

– אתה לועג לי על זה!

– להפך, לא תוכל לשער, עד־כמה אני שוקד, בהביטי אליך, ללמוד ממך מה שעתיד לְהִנָּטֵל עלי, והוא – גִדּוּל־ילדים.

– אכן לא ממני תוכל ללמוד דבר, – אמר לבוב.

– ואני יודע בי, שלא ראיתי מימַי ילדים, שחנוכם יפה מחנוך בניך, ואינני מבקש לנפשי ילדים טובים מאלה.

נִכָּר היה בו בלבוב, שהוא רוצה להתאפק, שלא יכירו בו, עד־כמה שִׂמחוהו דברי לֶוין, אבל פניו נהרו מצחוק־שמחה.

– ובלבד שיהיו טובים ממני, זה כל חפצי. אתה עוד טרם תדע, מה תכבד העבודה הזאת – אמר לבוב – עם נערים כבָני אלה, שחיי חוץ־לארץ הכשילו אותם בראשית דרכם.

– את כל זה תספיק לתקן. הן ילדים בעלי־כשרונות הם. העִקר הוא – החנוך המוסרי. זה הדבר, שאני שוקד ללמדו בהביטי אל ילדיך.

– הנה אמרת “החנוך המוסרי”: אי־אפשר לשער, מה קשה דבר זה! כמעט תעלה בידך לתקן בצד אחד, והנה עלו קוצים חדשים בצד אחר, והמלחמה מתחדשת. אִלו לא היתה לנו האמונה לעֵזר, – הלא תזכור מה שדברנו בזה – לא היה כל איש יכול לחַנך את בניו בכֹחו בלבד.

השיחה הזאת, שענינה משך את לבו של לֶוין בכל עת, נפסקה פתאם, כי נכנסה נַטַּלְיָה אלכסנדרובנה היפה בנשים, והיא נכונה לעלות אל המרכבה.

– ואני לא ידעתי, כי אתם יושבים פה, – אמרה אליהם ופניה העידו בה כי לא רק לא הצטערה, כי־אם גם שמחה בלבה על־כי הפסיקה את השיחה הזאת, אשר היתה ידועה לה מכבר וכבר קצה נפשה בה.

השלום לקיטי? היום אֹכַל אִתּכם את לחם־הצהרים. שמע־נא, ארסֵני, – אמרה אל אישהּ, – לקֹח תקח מרכבה…

האיש ואשתו החלו להוָעץ, כיצד יבלו את היום הזה. הוא הֻצרך לנסוע על־פי משמרתו לקבלת פני אחד השּׂרים, והיא הֻצרכה לבוא אל הקונצֶרט ואל ישיבה פומבית של הועד המזרחי־הצפוני, ולא על־נקלה יכלו למצֹא עצה טובה מכל צד. ולֶוין הֻזקק, בתור אח קרוב, להשתתף בכל מה שדברו שניהם על־אודות הדברים אשר עליהם לעשות. לבסוף הָחלט, כי לֶוין יסע עם נַטַּלְיָה אל ה²⁹קונצרט ואל הישיבה הפומבית, ומשם ישלחו את המרכבה אל לשכת ארסֵני והוא יבוא בה ויקח את נטליה ויסע עמה אל קיטי; ואם לא יגמור את מלאכתו עד השעה ההיא, ישיב את המרכבה, ולֶוין יסע עמה אל קיטי.

הנה הוא מחטיא אותי, – אמר לבוב אל אשתו, – הוא מבטיחני, כי ילדינו טובים ונחמדים, ואני יודע, כי יש בהם הרבה מדות רעות.

– ארסֵני דרכו להפריז, הלא זה דברי תמיד, – אמרה נַטָּליה – אם תבקש אך גדולות, לא תשמח בחלקך לעולם. אבא אומר בצדק, כי בימים אשר גִּדלו אותנו, הרחיקו ללכת אל עבר אחד – אותנו החזיקו בעליות קטנות וצרות, אבותינו ישבו בטרקלינים מרֻוָּחים; עתה נוהגים להפך, את האבות מושיבים בחדר־הֹבְּלָאוֹת ואת הילדים בטרקלין. אין להם לאבות חלק ונחלה בחיים עוד, כי הכל נתון לילדים.

– ומה בכך, אם זה ינעם להם יותר? ­– אמר לבוב ובת־צחוקו היפה האירה פניו, ויגע בידה. – מי שאינו יודע אותך, יאמר, כי לא אֵם אתּ, כי אם אֵם חורגת.

– לא, כל הפרזה על המדה לא תצלח, – אמרה נטליה במנוחה ותשם את תער הסופרים שלו על שֻלחנו במקום המֻקצה לה.

– גשו אפוא הנה, ילדים תמימים בכל דרכיהם, – אמר לבוב אל בניו הנחמדים למראה, שנכנסו ברגע ההוּא ויקדו לפני לֶוין ויקרבו אל אביהם וכנראה בקשו לשאלו דבר.

לֶוין רצה לדבר עמהם ולשמוע מה שיאמרו אל אביהם, אך נטליה נכנסה עמו בדברים, וברגע ההוא בא שמה מַחוֹטין, אחד מחבריו של לבוב במשמרת־פקודתו, ומעיל־שׂרד של פקידי־החצר עליו, לנסוע עמו לקבלת פני השַׂר שחכו לו, ומיד התחילו משׂוֹחחים בהֶרְצֶגּוֹבִינה, בנסיכית קוֹרְזִינְסְקַיה, במועצת־העיר ובמיתתה החטופה של אַפְּרַקְסִינה.

לֶוין שכח בין כה מה שהוטל עליו לדבר עם לבוב ואך בצאתו אל הפרוזדור זכר את הדבר.

– עוד מעט ושכחתי, הנה קיטי בקשה מאתי לדבר עמך על־אודות אובלונסקי, – אמר ברגע שלבוב עמד מרדת במעלות ונתן לאשתו ולגיסו לעבור לפניו.

– כן, כן, אמנו רוצה, שנתנפל עליו אני ואתה, – אמר לבוב, ופניו האדימו. – אך למה זה אהיה אני המתחיל בדבר?

– אם כן, אתנפל אני עליו, – חיכה ואמרה אשת לבוב, אשר חכתה לסוף שיחה זו, ורוטוֹנדה של עור־כלבים עליה. – נסעה־נא אפוא.

ה

בקונצֶרט של הבֹּקר נכנסו שני חִבּוּרי־זמרה מושכים את הלב מאד.

האחד היה פַנְטַסִּיָּה בשם “המלך ליר במדבר” והשני רְבִיעיּה מֻקדשת לזכרו של בַּךְ. שני החבורים היו חדשים וערוכים ברוח חדש ולֶוין רצה להעריכם בעצמו על־פי טעמו. אחרי הביאוֹ את גיסתו אל כסאה עמד אצל אחד העמודים ויגמור להאזין ולשמוע בדיוק כפי האפשר, ויתאמץ שלא לפַנות לבו לדבר אחר ושלא לקלקל את הרֹשם על־ידי הסתכלות בתנופות ידי המנצח, המקֻשט בעניבתו הלבנה, המפריעות את השומעים מכֵּון לבם כראוי, בנשים, שראשיהן מכֻסות בצניפיהן ואזניהן חבושות בפתילים לכבוד הקונצֶרט, ובכל אותם האנשים, שאינם עסוקים בשום דבר או שהם עסוקים בכל דבר שבעולם חוץ מעניני המוסיקה. וכן התאמץ לבלתי בוא בדברים עם בקיאים במוסיקה וכל מני דברנים, ויהי אך מביט נכחו ושומע ומקשיב.

אך כאשר הרבה לכַון לבו לפַנטַסיה “המלך ליר” כן רחק מהאפשרות לבוא לכלל דעה והבנה בה. הבעת־רגש מוסיקאית הוּחַלה או כמו הוּכנה בה בכל רגע, אך מדי פעם בפעם נתפרדה מיד לקטעי רעיונות חדשים, ולפעמים לקולות סבוכים ומסֻבּכים בלי כל רעיון, שלא יכלו להצטרף אלא בגזֵרת מחַבּרם לבד. אבל גם קטעי הרעיונות המוסיקאיים, שמקצתם טובו בעִקרם, לא נעמו לאֹזן, יען כי פרצו בפתע פתאם, בלי כל הקדמה והכנה. עליצות ואבל, יאוש והתעדנות ותרועת־נצחון הֻבּעו בלי כל יסוד וחבור הגיוני, כרגשות אדם שנטרפה דעתו; וכשם שבאו פתאם כך עברו פתאם כרגשות מטֹרף ממש.

בכל שעת ההרצאה המוסיקאית הזאת היה לֶוין דוֹמה לְחֵרֵש מסתכל במחולות. וכשנגמרה, תמה וישתומם, ונפשו עיפה מרב התבּוננות ועיון בדי־ריק. מחיאות־כפים עזות ומרֻבּות נשמעו מכל עבר. כל הנאספים קמו והתחילו מטַילים ומשׂוֹחחים. ולֶוין, בחפצו לברר לנפשו את רגשותיו על־פי הרֹשם, אשר קבלו אחרים, הלך לבקש לו בקיאים בעניני מוסיקה ולשמוע מה בפיהם, וישמח בראותו את אחד המֻמחים המפֻרסמים מדבּר עם פֶּסְצוֹב מיֻדעו.

– פלאים! – קרא פֶּסְצוֹב בקול בַּס מעֻבּה שלו. – שלום לך, קונסטַנטין דימיטריץ'. מלא ציורים, ואפשר לאמר פסלים, ומרֻבּה־גונים הוא ביחוד הפרק, שאנו מרגישים בו את קרבת קורדֶליה, שהאשה, דאס עוויג ווייבּליכע יוצאת בו למלחמה עם מזלהּ. הלא כן הוא?

– ומה ענין קורדֶליה לכאן? – שאל לֶוין בקצת בַּישנות, והוא שכח לגמרי, כי המלך ליר במדבר מתאר בפנטסיה הזאת.

– קורדֶליה מופיעה פה… ראה־נא! – אמר פֶּסְצוֹב וידפוק באצבעותיו על ההודעה הנוצצת כעין האַטְלַס, שהחזיק בידו, ויתּנֶהָ ללֶוין.

אך ברגע ההוא זכר לֶוין את שם הפנטסיה וימהר ויקרא את חרוזי שֶׁקספיר, שנדפסו בתרגום רוסי על־גב ההודעה.

– בלעדי זאת אי־אפשר להתבונן כראוי, – אמר פֶּסְצוֹב ויפן אל לֶוין, כי בין כה נטה המֻמחה ההוא מאצלו ולא היה לו עם מי לדבר עוד.

בשעת ההפסקה נדונו לֶוין ופֶּסְצוֹב במעלותיה ובחסרונותיה של שיטת וַגְנֶר במוסיקה. לֶוין הביא ראיות, כי הטעות שבידי וגנר ותלמידיו היא במחשבתם להעביר את המוסיקה אל גבול אמנות אחרת; כי טעות כזאת טועים גם הפַּיטנים בזמן שהם מתארים תָּוֵי פרצוף־פּנים, לפי שתאור כזה מאמנותם של צַירים הוא; ובתור דוגמה לשגיאה כזאת ספר מעשה בפַסָּל שאמר להציב על בסיס־מצבתו של פַּיטן בדמות פסלי־שיש את צללי ציורּיו הפיוטיים כשהם עולים וסובבים אותו. “הצללים האלה, מעשי ידי הַפַּסָל, רחוקים כל־כך מדמות צללים, שהם מחזיקים בסֻלם, כדי שלא ימוטו”, אמר לֶוין. מליצה זאת ישרה בעיניו, אך נדמה לו, שכבר אמר אותה פּעם אחת באזני פֶּסְצוֹב, ולא יכול לזכור, אם אמר אם לא, ובין כה ובין כה בא במבוכה.

ופֶּסְצוֹב הסביר בראיות, שכל מיני האמנות אחד הם, ואין האמנות יכולה להגיע אל מרום מדרגותיה אלא על־ידי התאחדות כל המינים.

את חלקו השני של הקונצֶרט לא יכול עוד לֶוין לשמוע בשׂום־לב, כי פֶּסְצוֹב עמד אצלו וכמעט לא חדל אף רגע מדַּבֵּר אליו ויגנה את השירה בגלל פשטותה הנפרזה והמדֻמה ומתיקותה היתרה, המביאה לידי גֹעל־נפש, וידַמֶּהָ למעשי הצַירים הַפְּרֵירְפָאֵלִיטִים. ביציאתו פגע לֶוין במיֻדעים רבים וידבר עמהם גם בפוליטיקה, גם במוסיקה, גם במיֻדעיהם המשֻׁתפים להם; גם הגרף בּוֹל נזדמן שם לפניו, הוא הגרף בּוֹל, אשר קבל עליו לוין לבקרו והדבר נשכח מלבו.

– אם כן, סְעָה אליו מיד, – אמרה לו אשת לבוב, כאשר הגיד לה זאת. – אפשר שלא יקבלוך, ואחרי־כן תבוא אל הישיבה לקחת אותי עוד תמצאני שם.

ו

– אולי אין מקבלים עתה? – אמר לֶוין בבואו אל פרוזדור בית הגרפינה בּוֹל.

– מקבלים, הואל־נא ובוֹאה, – אמר שומר־הסף ויסר מעל לֶוין את אדרתו בידים מהירות.

“צר לי מאד, – אמר לוין בלבו ויסר באנחה את אחת מנעלי־ידיו ויתקן את כובעו. – למה אני הולך? ומה אדבר עמהם?”

בעברו דרך חדר־האורחים הראשון פגש בפתח את הגרפינה בּוֹל וראה אותה מצַוה דבר את אחד המשרתים ופניה מביעים דאגה וקפֵדה. בראותה את לֶוין בקשה מאתו בצחוק קל על שפתיה, שיסור אל חדר־האורחים השני הקטן, אשר הגיעו קולות לאזניו משם. בחדר ההוא ישבו על כֻּרסאות שתי בנות הגרפינה ושר־גדוד מוסקבאי ממיֻדעי לֶוין; ויגש לוין אליהם וישב אצל הדרגש ואת כובעו שׂם על ברכיו.

– השלום לאשתך? הבאת אל הקונצרט? אנחנו לא יכֹלנו, כי אמנו הֻצרכה ללכת אל האזכרה.

– כן, שמעתי… אך זאת מיתה חטופה, - אמר לֶוין.

והגרפינה נכנסה ותֵּשב על הדרגש ותשאלהו גם היא לשלום אשתו ועל־אודות הקונצֶרט.

לֶוין השיב לה וחזר והעיר על־דבר מיתתה החטופה של אפּרַקסינה.

– אכן רפת־כח היתה בכל עת.

– ההייתָ אתמול בבית־האופירה?

– כן, הייתי.

– לוקה הצטַינה מאד.

– כן, מאד הצטַינה אתמול, – אמר לֶוין ומאשר לא שם לבו כלל למה שיאמרו עליו, התחיל שונה מה ששמע מאות פעמים על־אודות פרטי כשרונה של מזמרת זו. הגרפינה בּוֹל עשתה את עצמה כאלו שומעת את דבריו. כאשר דבר דַּיוֹ וַיִּדֹּם, החל ראש־הגדוד אשר שתק עד כה, לענות חלקו. גם הוא דבר על האופירה ואגב־אורחא על טיב הפַּנסים. אחרי־כן התחיל מספר על־דבר יום חגיגה והוללות בבית טִירִין ויצחק וירם קול־שאון ויקם וילך; ויקם גם לֶוין ללכת, אבל בפני הגרפינה ראה, כי עוד לא עת לו, כי הוא חַיב לשהות עוד כשני רגעים, וישב שנית.

ומאשר לא חדל לדבר עם לבבו, עד־כמה כל זה הבל וריק, לא מצא במה לשיח, וידֹם.

– האינך נוסע אל הישיבה הפומבית? שמעתי, שהדבר מעסיק מאד, – פתחה ואמרה הגרפינה.

– לא, אבל הבטחתי לגיסתי לבוא לקחתה, – אמר לֶוין.

קמה דממה. האֵם ואחת משתי בנותיה הביטו פַעֲמַים זו אל זו.

“עתה, כמדֻמה לי, הגיעה העת”, אמר לֶוין בלבו ויקם. הן לחצו את ידו ותשאלנה מאתו לתת אלפי ברכות לאשתו.

שומר־הסף נתן לו את אדרתו וישאלהו “איפה בית־דירתו של אדוני?” וימהר וירשֹׁם בפנקס גדול מכֹרך יפה.

“אמנם לי אין חִלוק בדבר, בכל־זאת חרפה היא ואולת רבה”, אמר לֶוין בלבו, אך התנחם בזה, שהכל עושים כן, ויסע אל ישיבת הועד על־מנת לקחת את גיסתו משם ולנסוע אתה הביתה.

בּישיבה הפומבית של הועד היה עַם רב וכמעט כל נכבדי־העיר נמצאו שם. כשבא לֶוין לא נגמרה עוד קריאת ההשקפה, והכל אמרו, כי היא מעסקת מאד. לכשנגמרה קריאה זו, נעשו הנאספים אגודות אגודות, ולֶוין מצא שם גם את סויַאז’סקי – וזה קרא לו ופצר בו לבוא בערב אל חברת מֶשֶׁק־הכפרים, ששם תִּקָּרא הרצאה חשובה – גם את סטֶפּן ארקַדייביץ', אשר בא ברגע ההוא מתחרות־מרוץ, והרבה מיֻדעים אחרים, אף הֻזקק לדבר ולשמוע לא מעט על־דבר הישיבה ההיא ועל־דבר החבור המוסיקאי החדש ועל־דבר המשפט, שהעסיק את הצבור בימים האחרונים. אך בדבּרו במשפט ההוא טעה בדבר אחד, – לפי הנראה מאשר עיפה נפשו מרֹב התבוננות, – ואת טעותו זכר והצטער עליה פעמים אחדות. הוא דבּר על העֹנש, שהיה עתיד להענש בו בן־הנכר שנדון ברוסיה, ואמר, כי משפט מעֻקל הוא לחַיבו חובת גלות לחוץ־לארץ, ולענין זה שָׁנה מה ששמע אתמול מפי אחד ממיֻדעיו.

– ענש־גלות כזה דומה להשלכת דג טורף אל המים, – אמר לֶוין. רק אחרי־כן זכר, כי הרעיון הזה, שאמר כמו בשם עצמו והוא קבלוֹ מאחד ממיֻדעיו, לקוח מאחד ממשלי קרילוב, וכי מיֻדעו שָׁנָה בו דברים, שקרא באחד הפיליטונים.

כאשר הביא לֶוין את גיסתו אל ביתוֹ וראה, כי שלום לקיטי ולבה טוב עליה, נסע אל הקלוב.

ז

אל הקלוב בא לֶוין בשעה הרצויה. עמו יחד באו אורחים וחברים קבועים. הוא לא היה שם זה ימים רבים, מן הימים הראשונים שאחרי גמרו את שעורי האוניברסיטה, שישב אז במוסקבה והיה יוצא ובא בבתי נכבדים. את הקלוב זכר, אבל רק את סדריו החיצונים לפרטיהם, ומה שהיה מרגיש בימים ההם בהיותו בתוך הקלוב, נשכח כלה מלבו. אבל הוא אך נכנס לתוך החצר הרחבה, העגֻלה למחצה, וירד מעל המרכבה ובא לו אצל הפתח החיצון, ושומר־הסף יצא לקראתו בסודרו הענוד עליו ויפתח את הדלת בלי שאון וַיִּקד לפניו; אך ראה במחלקת שומרי־הסף את ערדליהם ואת אדרותיהם של חברי הקלוב, אשר הבינו שנוח להם להסיר את ערדליהם בפרוזדור התחתון מֵעלות בהם אל הפרוזדור העליון; אך שמע את קול הפעמון המבשר ברמז את בואו וראה, בעלותו במעלות המשֻפעות שפוע קל והמחֻפּות ביריעה, את הפסל העומד ברַחבה, ובפתחי המדור השני את שומר־הסף השלישי הזקן, הנודע לו מכבר, במעיל־השרד הקלובי שלו, אשר פתח לו את הדלת והסתכל בו בלי־הֵחַפז ובלי־התמהמה, – והרֹשם, שהיה הקלוב עושה עליו לפנים, רֹשם מנוחה ושמחה ונמוסיות יתרה, חזר ונקבע בו כרגע.

– יואל־נא למסור לי את כובעו, – אמר שומר־הסף אל לֶוין, אשר נתעלמה ממנו הלכה זו של באי־הקלוב, שהם מניחים את כובעיהם במחלקת־השומרים. – זה ימים רבים לא בא כבודו הנה. הנסיך רשם אותך אתמול. הנסיך סטֶפּן ארקַדייביץ' עוד לא בא.

שומר־הסף הזה ידע לא רק את לֶוין, כי־אם גם את כל קשרי ידידותו עם מיֻדעיו ובני –משפחתו וַיַּזְכֵּר לפניו מיד את כל מקרביו.

ולֶוין עבר דרך הטרקלין הראשון, שמחיצות אספמיות בו והוא משמש פרוזדור, ודרך החדר שמאחרי המסך מימינו, שמוכר־הפֵּרות ישב בו, ויעבור את איש זקן אחד, אשר הלך לפניו במתינות יתרה, ויבוא אל חדר־האֹכל, אשר היה מלא המון רב.

הוא עבר בין השלחנות לארכם ויתבונן אל המסֻבּים, אשר מלאו כמעט את כל המקומות מסביב לשלחנות; ביניהם מצא מיֻדעים מכל המינים, גם זקנים, גם צעירים, גם רחוקים, גם מקרבים. אות עֹצב או דאגה לא נראה שם על כל פנים, כאִלו הניחו כֻלם במחלקת־השומרים יחד עם כובעיהם גם את טרדותיהם ודאגותיהם, ופה נקבצו ובאו להתענג במתינות על טוּב החיים החמריים. בתוך המסֻבּים ההם נמצאו גם סויאז’סקי, גם שצ’רבַצקי, גם נֶוידובסקי, גם הנסיך הזקן, גם ורונסקי, גם סֶרגי איבַנוביץ'.

– אה! למה אחרת? – אמר אליו הנסיך בבת־צחוק ויושט לו את ידו מבעד שכמו. – השלום לקיטי? – הוסיף ויתקן את המַפִּיה התלויה לו על אחד מכפתורי החזיה.

– אין דבר, שלום לה; הנה שלשתן סועדות יחד בביתי.

– “דברי אַלינה ונַדינה” ידֻבּרו שם. הנה אצלנו פה אין מקום. לֶך־לך אל השלחן ההוא ומַהר להחזיק באחד המקומות, – אמר הנסיך ויקח בזהירות את קערת מרַק־הדגים, אשר הֻגשה לו.

– הֵנָּה, לֶוין, הנה! – קרא איש מאחד המקומות הרחוקים קצת יותר בקול מבקש טובה. האיש ההוא היה טוּרוֹבְצִין. הוא ישב עם פקיד־חיל צעיר, ואצלם עמדו שני כסאות הפוכים. לֶוין נגש אליהם בשמחה. את טוּרוֹבצין ההולל, – הדורש טוב לכל בריה, אהב לֶוין כל הימים, – כי זֵכר ודוי־האהבה בינו ובין קיטי היה קשור בו – אך ביום ההוא, אחרי כל השיחות העמֻקות אשר הֶלאוהו, נעם לו אור פני טוּרוֹבצין ביחוד.

– שני הכסאות האלה לך ולאובּלונסקי הם. הוא יבוא מהר.

פקיד־החיל, בעל קומה זקופה מאד ועינים מלאות גיל וצחוק תמיד, היה פטרבורגי, ושם משפחתו גַּגין. טוּרובצין הציג אותם זה לפני זה.

– אובּלונסקי דרכו לאַחר.

– הנה גם הוא בא.

– זה עתה באת? – אמר אובּלונסקי ויקרב אליהם בחפזון. שלום לך. השתית יין־דגן? הבה נלכה.

לֶוין קם וילך עמו אל השֻלחן הגדול, ועל השֻלחן יינות־דגן שונים וכל מיני פרפראות. לכאורה אפשר לאדם לבחור פרפרת אחת לפי־טעמו מעשרים מיני פרפראות שונים, אך סטֶפּן ארקַדייביץ' דרש לו ממין מיֻחד לגמרי, ואחד המשרתים המלֻבּשים בגדי־שרד מִהר ויבֵא לו מה שדרש, וישתו שניהם איש כוס אחת וישובו אל שֻלחנם.

לגַגּין נִתּן יין שַׁמפַּני מִיַּד בשבתו אל מרַק הדגים, והוא צוה למזוג ארבע כוסות. לֶוין לא נמנע משתות אתו ויבקש עוד בקבוק אחד. רעב היה לֶוין באותה שעה ויאכל וישת בעֹנג רב, ובעֹנג גדול עוד מזה השתתף בשיחותיהם העליזות והפשוטות של אנשי־שיחתו. גַּגִּין סִפר בשפל־קולו ספור בדחני פטרבורגי חדש, ספור מגֻנה ונבער, אבל מבדח מאד, ולֶוין צחק צחוק גדול ובקול רם כל־כך, שהסועדים הסמוכים לו הביטו ויתמהו עליו.

– הרי זה דומה לספור: “זאת לא אוכל נשוא!” הלא ידעת אותו? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'. – יפה ונחמד הוא! הבה עוד בקבוק אחד, – אמר אל המשרת ויחל לספר.

– פטר אִיליץ' וִינוֹבְסְקִי מואיל לבקש, – נכנס משרת ישיש לתוך דברי סטֶפּן ארקַדייביץ' וַיַּגֵּשׁ שתי כוסות דקות של יין שַׁמפני, שעוד לא פסקה רתיחתו, ויפן אל סטֶפּן ארקַדייביץ' ואל לֶוין. סטֶפּן ארקַדייביץ' לקח את הכוס ויקרוץ בעיניו וירכן ראשו בצחוק אל איש קֵרח בעל־שׂפם ומכֻרכם־פנים, אשר ישב בקצהו השני של השֻלחן והביט אליו גם הוא בחבה.

– מי הוא זה? – שאל לֶוין.

– פעם אחת מצאת אותו אצלי, התזכור? בן־חיל הוא.

לֶוין עשה כמעשה סטֶפּן ארקַדייביץ' ויקח את הכוס.

גם ספורו של סטפּן ארקַדייביץ' היה בדחני מאד. לֶוין ספּר גם הוא מעשה ששמע, וגם ספורו מצא חן. אחרי־כן התחילו משׂיחים בסוסים, במֵרוץ היום ההוא ובגבורת ה“אַטְלַסִּי”, סוסו של ורונסקי שזכה בפרס הראשון, וכל שעת הסעודה עברה לו ללֶוין במהירות נפלאה.

– אה! עתה באו גם המה! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בסוף הסעודה וַיִּכַּף מעל לגב הכסא ויפשוט ידו אל ורונסקי, אשר הלך אליו עם ראש־גדוד גוַרדי רם־קומה. גם פני ורונסקי האירו מטוּב־לב כפני שאר באי־הקלוב. הוא נשען בשמחה על כתפו של סטֶפּן ארקַדייביץ וילחש לו איזו דברים באזנו ויפשוט ידו גם ללֶוין בצחוק מטוּב־לב.

– שמֹח אשמח מאד לראותך, – אמר אל לֶוין. – ואני חפשׂתי אותך ביום ההוא בבית־הבחירות, אבל אמרו לי, כי נסעת משם, – הוסיף.

– עוד ביום ההוא שבתי משם. אנחנו דברנו לפני רגעים אחדים בסוסך. אני מבּיע ברכתי לך, - אמר לֶוין – רכיבה מהירה מאד היא זו.

– הלא גם לך סוסי־מרוץ.

– לא, אך לאבי היו ולא לי; אבל זוכר ויודע אני.

– ואתה איפה אכלת את לחם־הצהרים? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את ורונסקי.

– אנחנו סעדנו אצל השלחן השני שמאחרי העמודים.

– שם הוחג חג־נצחונו, – אמר ראש־הגדוד גבה־הקומה, – הן הוא זכה בפרס השני מאותם שעל שֵׁם הקיסר; מי יתן והצלחתי אני בקלפים, כמו שהוא מצליח בתחרות־הסוסים. – אך אל־נא נבַלה לריק את העת היקרה. אני אלך לי אל “חדַר השְׁאוֹל”, – הוסיף ראש־הגדוד ויסר מאצל השלחן.

– הוא יַשְׁבִין, – השיב ורונסקי לטורוֹביץ' על שאלתו וַיֵּשב על הכסא, אשר נפנה אצלם, וישת את הכוס, אשר נתנו לו, וידרוש לו בקבוק יין גם הוא. ולֶוין נכנס בשיחה עם ורונסקי בענין גִדּוּל־בהמה מן המֻבחר וישמח מאד – אם בכח הרֹשם, אשר עשה עליו הקלוב, אם בכח היין, אשר בא אל קרבו – על כי אין בלבו כל רגש־שנאה לאיש הזה. בין יתר הדברים לא נמנע מהגיד לו, כי שמע מאשתו, שמצאה אותו אצל הנסיכה מַריה בוריסובנה.

– הנסיכה מריה בוריסובנה כֻלה מחמדים! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' ויספר על־אודותיה דבר, אשר הביא את כל חבריו לידי גִחוך. ביחוד צחק ורונסקי הרבה מטוּב־לב, ולֶוין נמלא רגשי שלום גמור עמו לקול צַחקו.

– הגמרתם? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' ויקם בצחוק על שפתיו. – לכו ונלכה!

ח

כאשר יצא לֶוין מאצל השלחן והרגיש, כי ידיו נעות תנועה מסֻדרת וקלה מאד בשעת הליכתו, הלך לו עם גַּגִּין דרך החדרים הגבוהים אל חדר־הבּילַרד, ובעָברו בטרקלין הגדול פגע בחותנו.

– ומה תאמר? הישר בעיניך היכל־הבטלה שלנו? – אמר הנסיך ויקחהו תחת זרועו. – נלכה־נא, נטַיל קצת בחדרים האלה.

– גם אני אמרתי לראות ולהתבונן. זה מעַנין.

– אכן מעַנין הוא אותך, אך אותי הוא מעַנין באֹפן אחר. אתה, כי תביט אל הזקנים הנובלים האלה – אמר הנסיך וירמוז על זקן כפוף־גב ובעל שפה סורחת, אשר הלך לקראתם הלוך וסחוב בלא־כֹח את רגליו הנעולות נעלים רכות – תדמה בנפשך, שכך נולדו השַׁבְּלוּלִיִּים הללו.

– מאי “שַׁבְּלוּלִיִּים”?

– גם את כנויו של דבר אינך יודע, כנוי קלובי הוא בפינו. כשמשַׂחקים בביצה ומגלגלים אותה זמן רב, צורתה משתַּנה והיא נעשית שַׁבּלוליית. והוא הדין לכל אחד מאתנו. אנו הולכים ונוסעים אל הקלוב הזה עד שאנו נעשים שבלוליים. אתה צוחק, אך איש אשר בגילי זוכר היטב, כי בעוד ימים לא־כבירים ימָנה גם הוא עם שבלוליים. הידעת את הנסיך צֶ’צֶ’נְסְקִי? – שאל הנסיך, ולֶוין הכיר בפניו שהוא נכון לספר דבר־בדיחה.

– לא, לא ידעתיו.

– איך לא תדעהו? את צֶ’צֶ’נסקי הנודע?… הנה הוא משַׂחק תמיד בבילַרד. עוד לפני שלש שנים לא נחשב לאחד השַׁבלוליים. עוד היה מתגבר כאחד הצעירים וקורא לאחרים “שבלוליים”. אבל פעם אחת בא הנה כדרכו, ושומר־הסף וַסילי… הלא ידעת אותו? המסֻבּל בבשר. הוא איש־לצון ידוע. הנסיך צֶ’צֶ’נסקי בא ושואלו: “מי ומי בקלוב? הבאו גם שַּבלוליים?” והוא עונהו: “אתה, אדוני, השלישי”. כן הוא, אחי, זה חלקנו!

לֶוין עבר עם הנסיך בכל החדרים, ומדי עברו נכנס בדברים או בנתינות־שלום עם כל מי שנקרה לפניו ממיֻדעיו, ויבוא אל החדר הגדול, שכבר עמדו בו שלחנות והמשַׂחקים התדירים שחקו שם במדה לא מרֻבּה; אל חדר־הסַפּות, אשר שחקו בו בשַׁחמַט, וסֶרגי איבַנוביץ' ישב בו ושׂח עם איש לא נודע ללֶוין; אל חדר הבילַרד, ששם במקצוע מיֻחד אצל הספָּה נתאחדה חבורת משַׂחקים עליזים ושותי יין שַׁמפּני, וגַגִּין היה אחד מבני החבורה הזאת; וגם אל “חדַר־השאוֹל”, ששם ישב יַשְׁבִין אצל אחד השלחנות והמון מסַיעים נאספו סביבו. אחרי־כן באו – אך השתדלו שלא להרים קול־שאון – אל החדר האפל המֻקצה לקריאה, ושם ישב מתחת למנורות המסוֹכָכוֹת איש צעיר אחד, בעל פנים נזעמים, והיה חוטף וקורא ז’ורנלים זה אחר זה, וגֶנֶרַל קֵרח קרא ספר בעיון עמֹק. לאחרונה באו גם אל החדר, אשר קרא לו הנסיך חדר־החכמה. שם דברו שלשה אנשים בהתלהבות על־אודות החדשה הפוליטית האחרונה.

– הואל־נא אדוני הנסיך, אנחנו נכונים, – אמר אל הנסיך אחד מחבריו למשׂחק במצאו אותו שם, וילך לו הנסיך, ולֶוין ישב וַיַּקשב, אך בזכרו את כל השיחות, אשר שמעו אזניו ביום ההוא בבֹקר, נפלה עליו פתאם עצבות רבה, וימהר ויקם וילך לבקש את אובּלונסקי ואת טוּרוֹבצין, כי בחברתם היה שמח תמיד.

טוּרוֹבצין ישב על ספּה גבוהה בחדר הבילַרד וכוס בידו, וסטֶפּן ארקַדייביץ' דבר עם ורונסקי אצל הפתח בקרן־זוית רחוקה.

– אי־אפשר לאמר, שהיא מתגעגעת, אבל מצב זה שאינו מבֹרר ואין לו יסוד נאמן… הדברים האלה הגיעו לאזני לֶוין, ויאמר ללכת מהר משם; אבל סטֶפּן ארקַדייביץ' קרא לו.

– לֶוין! – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ‘, ולֶוין ראה, כי עיניו מלאו לא דמעות, כי אם מין לֵחַ, שהיה מצוי בהן תמיד אחרי שתותו לשכרה או בשעות התרגשות יתרה. וביום ההוא באו עליו שני אלה יחד. – לֶוין, אל תלך מזה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ’ וילחץ בחזקה את מרפקו, ונראה בו בבֵרור, שלא רצה להוציא מידו את זרועו של זה.

– זה ידידי הנאמן ואולי גם המעֻלה שבידידי, – אמר אל ורונסקי. – גם אתה קרוב ויקר לי עוד יותר. ורוצה אני ויודע, כי תהיו אהובים ומקרבים זה לזה, כי על־כן שניכם אנשים טובים.

– אין לנו אפוא, כי אם לנשוק זה לזה, – התלוצץ ורונסקי בטוּב־לב ויושט את ידו ללֶוין.

לֶוין מהר ויַחזק בידו הפשוטה של זה וילחצנה בכח.

– מאד מאד אשמח, – אמר לֶוין בלחצו את יד ורונסקי.

– הבה, מֶלצַר, בקבוק שַׁמפַּני, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– גם אני אשמח מאד, – אמר ורונסקי.

אבל אף־על־פי שגם סטֶפּן ארקַדייביץ', גם שני אלה יחד, חפצו בזה מאד, לא היה להם מה לדבר זה עם זה, ושניהם הכירו וידעו זאת.

– הידעת, כי הוא איננו יודע את אנה? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' לוֶרונסקי. – ואני רוצה ועתיד אני לנהגו ולהביאו אליה. נסעה־נא, לֶוין!

– האמנם? – אמר ורונסקי. – היא תשמח מאד. נכון אני לנסוע מיד הביתה, – הוסיף, – אבל דואג אני ליַשבִין, והריני רוצה לשבת פה עד שיגמור.

– האמנם רע לו כל־כך?

– הוא אך מפסיד, ורק אני לבדי יכול לעצור ברוחו.

– אם־כן, נשחק־נא במשֻׁלָּש. התשַׂחק עמנו, לֶוין? טוב מאד, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' – העמידה־נא משֻלש, – אמר אל שַׂמַש הבילַרד.

– נכון הוא מכבר, – ענה השַׁמש, אשר באמת כבר סִדר את הכדורים בתבנית משֻלש ולשֵם התעסקות גּלגַּל הנה והנה את הכדור האדֹם.

– נָחֶל־נא אפוא.

אחרי שחקם פעם אחת, ישבו ורונסקי ולֶוין אצל שֻׁלחנו של גַּגִּין, ובעצת סטֶפּן ארקיידביץ' החל לֶוין להשתתף במשחק באחריות על ה“טוזים” וּוְרונסקי פעם ישב אצל השֻלחן בתוך מיֻדעים שונים, אשר קָרבו אליו לרגעים, ופעם הלך אל “חדַר־השאוֹל” לראות מה יעשה יַשְׂבִין. מנוחה נעימה הרגיש לֶוין אחרי עמַל הבֹּקר ההוא. מלבד זאת שמח על כי בָטְלה השנאה בינו ובין ורונסקי, ורשׁם המנוחה והנמוסיות וההתעדנות לא סר מעליו.

בכַלותם לשַׂחק אחז סטֶפּן ארקַדייביץ' את לֶוין בזרועו ויאמר לו:

– נסעה־נא אפוא אל אַנה. הנסע מיד? מה תאמר? היא עתה בבית. מכבר הבטחתי לה להביאך. לאן אמרת לנסוע הערב?

– דבר נחוץ אין לי. אך הבטחתי לסְויאז’סקי לבוא אל חברת משק־הכפרים. יכולים אנו לנסוע, – אמר לֶוין.

– טוב מאד, הבה נסעה! לכה וראה, אם באה מרכבתי, – פנה סטֶפּן ארקַדייביץ' אל המשרת.

לֶוין נגש אל השלחן וישלם את ארבעים הרֻבּל, אשר הפסיד באחריותו על ה“טוּזים”, ולמשרת הזקן, אשר עמד אצל הדלת, שלם את מחיר כל מאכלו ומשקהו, אשר כמו באֹרח־פלא כבר נודע בדיוק לכל פרטיו למשרת הזה, וילך הלוך ונופף בידיו בחזקה דרך כל החדרים אל מוצא הבית.

ט

– מרכבת אובּלונסקי! – קרא שומר־הסף בקול־בַּס מלא זעף ותגש המרכבה, ויעלו אליה שניהם. רק ברגעים הראשונים, בשעת יציאת המרכבה דרך שער הקלוב, עוד חָזַק עליו רֹשם המנוחה והענג ונֹעם הנמוסיות הנהוגה בקלוב; אך כמעט שיצאה המרכבה אל הרחוב, והוא הרגיש את תנודתה במסלה שאינה מיֻשרה וישמע את קול זעמו של הרַכָּב שבא לקראתם וירא לאור הפנסים את השֶׁלט האדם שעל אחד מבתי־היין ואחת החנויות הקטנות, – נמחה הרֹשּׁם הזה מיד, ויחל לשים לבבו על דרכיו וישאל בלבו, אם טוב הדבר הזה שהוא עושה בנסעו אל אנה, ומה תאמר קיטי על זה. אך סטֶפּן ארקַדייביץ' לא נתן לו להרהר הרבה, וכמו הבין את דאגותיו מהר לבטלן באמרי־פיו.

– מה מאד אשמח, – אמר אליו, – כי תִוָּדַע לך. דולי חפצה בזה מכבר. גם לבוב היה אצלה ונוסע אליה לפעמים. אף־על־פי שאחותי היא, – הוסיף סטֶפּן ארקַדייביץ', – אוכל לאמר בפה מלא, כי היא אשה נפלאה. עתה תראה מצבה קשה מאד, ביחוד בימים האלה.

– מדוע ביחוד בימים האלה?

– אנחנו נושאים ונותנים עתה עם אישהּ על־דבר כריתות. הוא נאות לנו; אבל השאלה על־דבר בנם מעכבת, ובגללה נמשך הדבר זה כשלשה חדשים, בשעה שהיה אפשר לגמרו מכבר. אחרי פטוריה תנָשא לִוְרונסקי כדת. מה נבער הוא מנהג נושן זה, שאין איש מאמין בו עוד ושאף־על־פי־כן הוא למוקש לבני־אדם בחייהם! – העיר סטֶפּן ארקַדייביץ' אגב־אורחא – ואז יהי מצבה מבֹרר וגלוי, והיה כמוה כמונו.

– ובמה מצבה עתה קשה כל־כך? – שאל לֶוין.

– הדברים ארֻכּים ואינם אלא לטֹרח. כל אלה הלכות שאינן קבועות אצלנו. אך זה עִקרו של דבר, – היא יושבת ומחכה לפטוריה זה שלשה חדשים במוסקוה, במקום שהוא והיא ידועים לכֹּל. היא איננה באה אל כל בית ואיננה רואה גם אחת ממיֻדעותיה, חוץ מדולי, כי, בינה־נא זאת, אין רצונה שתבֹאנה אליה מתוך רחמים וחנינה; גם שוטה זו, הנסיכית וַרוַרה, עזבה אותה, גם היא חושבת, שלא נאה לה לשבת אִתהּ. אשה אחרת במצב כזה לא היתה יכולה להתנהג לפי כבודה. והיא, עוד מעט ותראה, עד־כמה השכילה לכונן חייה בטעם ועד־כמה היא מתנהגת במנוחה ובדרך כבוד לעצמה. שמאלה! אל הסִמטה נֹכח בית־התפלה – קרא סטֶפּן ארקַדייביץ' וַיִּכַּף בעד חלון המרכבה. – מה גדול החֹם! – אמר ויפתח עוד יותר את אדרתו, אשר היתה פתוחה עליו גם קדם לזה, והיום היה יום קֹר של שתים־עשרה מעלות.

– הלא בת לה, ובודאי היא מטפלת בה, – אמר לֶוין.

– סבור אתה, לפי הנראה, שאין אשה אלא לבנים, אך תרנגֹלת לגַדל אפרוחים, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ'. – אם עסוקה היא, שמע מינה, שהיא טרודה בגִדול־בנים. אך לא כן הוא, היא מגדלת את בִּתה, כמדֻמה לי, יפה יפה, אך אין קולה של זו נשמע בבית. אנה עסוקה ביחוד בכתיבה. רואה אני בך, שאתה צוחק קצת מתוך לעג. אך אל־נא תבהל ברוחך ללעוג. היא כותבת ספר לילדים ואיננה מגדת זאת לאיש, אולם לפנַי קראה את כתב־ידה, ואני נתתי אותו לווֹרְקוּיֶב… הלא ידעת את ווֹרְקוּיֶב, מוציא־ספרים הוא… וכמדֻמה לי, שגם הוא בעצמו מחבר. הוא מבין בדברים כאלה, והוא אמר לי על חִבּוּרָהּ, שהוא נפלא. אולי תחשוב, שהיא אשה סופרת? לא מִנֵּיה ולא מקצתֵיה! היא קֹדם כל־דבר אֵשֶׁת־לב, כאשר תראה זאת עוד מעט. עתה היא מַחזקת בביתה ילדה אנגלית ומשפחה שלמה שלה; והיא עסוקה בהחזקת המשפחה הזאת.

– ומה זאת? מין מעשֵׂה־צדקה?

– בכל דבר אתה רוצה להטות כלפי חובה. לא מעשה־צדקה הוא, כי־אם נדבת־לב. הנה היה להם מנהיג־סוסים אנגלי מפליא לעשות במקצוע שלו, אבל שוגה ביין. שכרותו העבירה אותו על דעתו, ואת דאגות בני־ביתו השליך אחרי גֵווֹ. אך אַנה ראתה את עָניָם ותהי להם לישועה, ותדבק נפשה בעסקנותה זאת, ועתה כל מחסורם עליה. ולא בגאוה וברום־עינים היא נותנת להם את מחסורם, לא בדמות משען־כסף, כי־אם גם מלמדת היא בעצמה את הנערים ומכינה אותם להכנס לגימנסיה, ואת הנערה הקטנה אספה אל ביתה. אך עוד מעט ותראֶהָ בעיניך.

המרכבה נכנסה לתוך החצר, וסטֶפּן ארקַדייביץ' צלצל בחזקה במבוא הפתח החיצון, ואצל המבוא עמדה עגלת־חֹרף.

ובלי שאֹל את המשרת, אשר פּתח את הדלת, אם הגבירה בביתה, נכנס סטֶפּן ארקַדייביץ' אל הפרוזדור, ולֶוין הלך אחריו, וכאשר הוסיף ללכת כן הוסיף לפקפק בלבו, אם טוב הדבר אשר הוא עושה, אם רע.

בפרוזדור שם לֶוין עיניו בראי וירא כי פניו אדֻמים; אבל מֻבטח היה בעצמו, שאיננו שִׁכור, ויעל אחרי סטֶפּן ארקַדייביץ' במעלות המחֻפּות יריעות. בהגיעם אל הפרוזדור העליון שאל סטֶפּן ארקַדייביץ' את המשרת, אשר השתחוה לו במדה הראויה לאחד מהקרובים אל הבית, מי אצל אנה ארקדייבנה. והמשרת ענה: האדון ווֹרְקוּיֶב.

– איפה הם?

– בחדר העבודה.

– סטֶפּן ארקַדייביץ' ולֶוין באו אל חדר־האֹכל הקטן, שקירותיו ספונים לוחות־עץ כהים, ויעברו על היריעה הרכה אל חדר־העבודה הכהה למחצה, שרק מנורה אחת, מסוֹכָכָה בסוֹכֵך כהה גדול, האירה אותו. המנורה השניה שנמצאה בו, מנורת־קיר רֶפרַקטיבִית, פרשׂה אורה על ציור גדול, ציור תמונת אשה במלֹא קומתה, אשר משך עליו את עיני לֶוין. הוא הציור, אשר עשה מיכַאיְלוב באיטליה. סטֶפּן ארקַדייביץ' נכנס לפנים משִׂבְכַת־הפרחים, ובהכנסו נחבא קול האיש אשר דבּר שם, ולֶוין הסתּכל בתמונה, אשר כמו פרצה לצאת מתוך מסגרתה לנֹגה האור הפרוש עליה, ולא יכול לזוז משם. הוא שכח איפה הוא ולא שמע מה שדברו בחדר ולא גרע עיניו מעל התמונה הנפלאה, לא ציור היה לפניו, כי־אם אשה חיה נחמדה למראה, ושׂערהּ שחור ומסתלסל, וכתפיה וזרועותיה חשופות, ועל שפתיה המכֻסות בשפם דק וקלוש חֲצִי בת־צחוק מתוך הרהורים עמֻקים, והיא מבטת אליו בעיני גבורה וחבּה, שהביאו אותו במבוכה. רק בדבר אחד נִפְלְתָה מאשה חיה: בין הנשים החיות לא היה אפשר למצוא יפת־מראה כזאת.

– שמחה אני מאד, – שמעה אזנו פתאֹם קול מצדו, שנערך בלי כל־ספק אליו ולא אל אחר, קול אשה זו, שהסתכל ועִיֵּן ביפעת תמונתה: אנה יצאה לקראתו מאחרי השׂבכה, ובאור הכהה שבחדר ראה לפניו את האשה המצֻירת בעצמה, מלֻבּשת שמלה כהה, שגוָנים כחֻלים שונים מעֹרבים עליה. אמנם לא במצבה וברשמי־פניה, אשר מצא בה האמן והבליט בציורה בשעתו, עמדה לפני לֶוין, אך בכל עֹז־יפיה, שנראה על אותו הציור. זיוָהּ החיצון היה פחות קצת מאשר על הציור, אבל כנגד זה הֻרגש בה נֹעם חדש, אשר לא נמצא בתמונה המצֻירת.

י

היא עמדה לקראתו ולא הסתירה מלפניו את שמחתה על ראותה אותו. במנוחה זו, אשר פשטה לו בה את כף־ידה הקטנה, המלאה עֹז, ותקרבהו אל ווֹרְקוּיֶב ותרמוז על נערה אדמונית קטנה ויפה, אשר ישבה שם ועשתה את שלה, באָמרה עליה שהיא חניכתה, מצא לֶוין את המנהגים הידועים והחביבים לו של אשה מבנות מרום־עם־הארץ, שדרכה בכך להתנהג במנוחה ובמתינות קבועה.

– מאד מאד אשמח, – אמרה שנית, ובמלים הפשוטות האלה, שיצאו מפיה, מצא לוין חשיבות מיֻחדת לו. – אני ידעתיך ואהבתיך מכבר גם בגלל ידידותך עם סטיבה, גם בגלל אשתך… ימים מעטים מאד ידעתי אותה, אך בימים המעטים ההם הספיקה לעשות עלי רֹשם, אשר לא ימָחה, רֹשם של פרח רך ונחמד, כן הוא, של פרח רך. והיא תהיה בקרוב לאֵם!

היא דברה בלשון חפשית ומתונה, ומדי דבּרה העבירה עיניה לפעמים מלֶוין אל אחיה, ולֶוין הרגיש, שעשה עליה רֹשם טוב ולא רע, ומיד היה נוח לו לשבת עמה, נוח ונעים, כאִלו הכיר אותה מילדותו.

– אני ואיבן פטרוביץ' בחרנו לשבת בבית־עבודתו של אלֶקסֵי, - אמרה אל סטֶפּן ארקַדייביץ' בתשובה על שאלתו, אם יוכל לעַשן, – בכַונה, על־מנת לעַשן פֹה, – ובשׂימהּ עיניה על לֶוין דרף שאלה, אם הוא מן המעַשנים, הקריבה אליה את נַרתּיק־הסגרות העשוי שריון־צב ותוצא מתוכו פפירוסה דקה.

– השלום לך היום? – שאל אותה אחיה.

– אין דבר. עֲצָבַי כבכל –עת.

– מלאכה נפלאה, האין זאת? – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בראותו את לֶוין נושא עיניו אל הציור.

– מימי לא ראיתי ציור טוב מזה.

– ודומה הוא מאד, האין זאת? – אמר ווֹרקוּיֶב.

לֶוין הסב עיניו מן הציור אל המצֻירת. זיו מיֻחד הופיע על פני אנה ברגע שהרגישה את מבטו המכוֹנָן אליה. לֶוין האדים, ובחפצו להסתיר את מבוכתו אמר לשָׁאלהּ, אם זה ימים רבים לא ראתה את דריה אלכסנדרובנה; אך ברגע ההוא פנתה אנה אליו בדברים האלה:

– הנה דברנו עתה, אני ואיבן פטרוסיץ', על־אודות ציוריו האחרונים של וַשצֶ’נְקוֹב. הראית אותם?

– כן, ראיתי, – ענה לֶוין.

– אולם סלח־נא לי, כי לא נתתיך לדבר, הנה רצית לאמר…

לֶוין שאל אותה, אם זה ימים רבים לא ראתה את דולי.

– תמול היתה אצלי, היא מלאה חֵמה על הגימנסיה בגלל גרישא. כמדֻמה לי, שהמורה הלַטיני עשה לו עוֶל.

כן, ראיתי את הציורים; הם לא טובו בעיני ביותר, – חזר לֶוין לענין, שהתחילה אנה מדברת בו.

הפעם דבּר לֶוין לא כמו שדבר לפני הצהרים ביום ההוא, לא עוד כאדם שפורע את חובו. בשיחה זו שבינו ובינה מצא חשיבות מיֻחדה בכל מלה. ונעים היה לו לדַבר עמה, ועוד יותר נָעַם לו לשמוע את דבריה.

והיא דברה לא רק בתם־לבב ובהשכל, כי אם בהשכל ובשפת־צנועים, כאלו נחשבו רעיוניה בעיניה לדברים ידועים מכבר, ורעיוני המדבר עמה – חדשות ונצורות.

הם דברו ברוח החדש שבאמנות ובציורים החדשים, שעשה אחד מאמנֵי צרפת לכתבי־הקֹדש. ווֹרְקוּיֶב התאונן על האמן הזה ואמר, שהגיע בריאליותו לכלל גסות. לֶוין אמר, כי הצרפתים הרחיקו עד כה לנטות באמנות מטבעם של דברים יותר מכל העמים, ועל־כן גדול בעיניהם ביחוד ערך התשובה אל הריאליות. מה שחדלו לשַׁקר הוא סמן לפיוטיות בעיניהם.

מימיו לא התענג לֶוין על־דבר חכמה שהוציא מפיו, כמו שהתענג על מאמרו האחרון הזה. פני אנה נהרו פתאם בהתבוננה ברעיון הזה, ותתן קולה בצחוק.

– אני צוחקת, – אמרה אנה – כמו שצוחקים למראה ציור בזמן שהוא דומה ביותר למצֻיר בו. מה שאמרת מתאים בדיוק לכל האמנות הצרפתית שבזמן הזה, גם לצַירות, וגם לספרות, לכתבי זולא ודודֶה וסיַעתם. אבל אפשר, שכך דרכו של עולם, שבתחלה יוצרים צורות דמיוניות, דמות דברים, שלא היו ולא נבראו מעולם, ואחרי כל הנסיונות והצֵרופים, כשתקוץ כל נפש ביצורי־הדמיון האלה, מתחילים להמציא תמונות קרובות יותר לטבע, תאר דברים כהויתם.

– זה נכון ונאמן – אמר ווֹרְקוּיֶב.

– באים אתם אפוא מן הקלוב? – אמרה אל אחיה. “כן, כן, זאת אשה נפלאה!” אמר לֶוין בלבו, ומבלי זכור את אשר לפניו, הביט אל פניה היפים והמלאים תנועה, אשר ברגע ההוא נשתנו פתאם. הוא לא שמע מה שאמרה בפנותה אל אחיה, אך השתומם על השנוי, שנהיה על פניה. בראשונה היו יפים כל־כך במנוחה שרחפה עליהם, ופתאם התחילו מביעים סקרנות משֻׁנה וחֵמה וגאוה. אך דבר זה לא נמשך אלא רגע אחד, ואחרי־כן עָצמה עיניה כזוכרת נשכחות.

– לוּ יהי כן, אך אין לאיש פֹה עסק בזה, – אמרה אנה ותפן אל הנערה האנגלית.

– צוי להביא את הטֵּה אל חדר־האורחים, – אמרה אנה אליה אנגלית.

הנערה קמה ותצא.

– העמדה בנסיונותיה? – שאל סטֶפּן ארקַדייביץ'.

– יפה מאד. היא נערה בת־בינה וטובת־לב.

– הדברים יגיעו לידי כך, שתאהבי אותה יותר ממה שתאהבי את בתך.

– זה לשון־גברים. אין פחות ואין יותר באהבה. אהבתי לבתי היא ממין אחד ולָהּ ממין אחר.

– ואני אומר לאנה ארקדייבנה, – אמר ווֹרְקוּיֶב, – כי אִלו השתתפה באחד ממאה מסכום האֶנֶרגיה, שהיא מכלה בחנוּכה של אנגלית זוּ, בחנוך ילדי רוסיה, כי עתה הועילה והגדילה הרבה לעשות.

– אמֹר עלי מה שתאמר, ואני נסיתי ולא יכולתי. הגרף אלֶקסי קירילוביץ' חִזק את יָדי (בבטאה תבות “הגרף אלקסי קירילוביץ'” הביטה אל לֶוין בעיני שאלה ודאגה, והוא השיב לה במבט של כבוד והסכמה), הוא חזק את יָדי לעסוק בעניני בית־הספר שבכפר ואני הלכתי פעמים אחדות. הנערות טובות ונחמדות, אך נפשי לא דבקה בעבודה הזאת. הנה דברת על אודות אֶנֶּרגיה, אבל אין אֶנֶּרגיה בלי אהבה, והאהבה מאַין תמצא, בזמן שאינה באה מאליה. את הנערה הזאת אהבתי, ואינני יודעת בעצמי על מה.

לדברים האלה הביטה שנית אל לֶוין. גם בת־צחוקה גם מבטה הגידו לו, כי היא עורכת דבריה אך אליו, כי דעתו חשובה בעיניה וכי היא יודעת מראש, שהם מבינים איש את אשר בלב רעהו.

– אני מבין זאת היטב, – אנה לֶוין, – אין אדם עשוי לדבּק בכל לבבו ובכל נפשו בענין בית־ספר ובכל אשר כזה, ואדַמה, שמטעם זה מביאים מוסדי־צדקה האלה בכל מקום אך תועלת פחותה.

אנה שתקה ואחרי־כן חיכה ואמרה: – כן, כן הדבר. אני לא יכלתי מעודי לדבֹּק בזה. אין לבבי רחב כל־כך, שאוכל לאהוב את כל הנערות המנֻוָּלות הנמצאות בבית־מחסה. מיָמי לא עלתה זאת בידי. כמה נשים כוננו להן מצב חברָתי כלבבן על־ידי עסקנות זו. ועתה יקשה הדבר הזה ממני עוד יותר, – אמרה ותפן בפנים מביעים צער ותקות־השתתפות אל אחיה, אך ברור היה, שדבריה ערוכים באמת לא אליו, כי־אם אל לֶוין, – גם עתה, כשאני נצרכת כל־כך לעבודה, אינני יכולה לעסוק בזאת. – ופתאם קִמטה את מצחה (ולֶוין הכיר בה, שהיא מתרעמת על עצמה, על כי היא מדברת בעניניה הפרטיים) והתחילה משיאה לדבר אחר. – ידעתי על־אודותיך, – אמרה אל לֶוין, – כי אזרח לא טוב אתה, ואני טענתי לך, כאשר יכֹלתי.

– ומה טענתְּ לי?

– על־פי מה שקָבלו עליך טענתי לך. אך רצונכם לשתות כוס טֵה? – לדברים האלה קמה ותקח בידה ספר מכֹרך בעור־זְעַפְרָן.

– תניהו־נא לי, אנה ארקדייבנה. – אמר ווֹרְקוּיֶב וירמוז על הספר. – ראוי הוא מאד לדפוס.

– לא, עוד יש בו להגיה ולתקן הרבה.

– אני הגדתי לו זאת, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' אל אחותו וירמוז על לֶוין.

– ולא טוב עשית בזה. עבודתי הספרותית היא ממין הסלים הקטנים והפִּתּוּחִים השונים, שהיתה ליזה מֶרְצַלוֹבה מוכרת לי ממעשי־ידי הָאַסּירִים. היא היתה ממֻנָה על בתי־האסורים בחברה הזאת – אמרה אל לֶוין, – והאמללים האלה עשו נפלאות לענין המתינות ואֹרך־הרוח שנראו במעשי־ידיהם.

ועל־פי דבריה אלה ראה לֶוין בה, באשה הזאת, אשר מצאה חן עד־מאד בעיניו, עוד מדה טובה אחת: מלבד בינתה וטוּב־טעמה ויפי־מראיה הצטַינה גם בשפת־אמת, ולא חפצה להסתיר ממנו מאומה מקְּשִׁי־מצבה. הדבר יצא מפיה והיא נאנחה, ופניה סרו פתאם וכמו היו לאבן. בפניה אלה יָפתָה עוד יותר מבראשונה, אבל שנוי גדול נראה עליהם. כל מה שהֻבּע בהם היה שלא ממין הרגשות הנעימים, המאירים פני בעליהם והזורעים אור־שמחה על סביבם, אשר מצא והביע בהם האמן בציור תמונתה. לֶוין הביט שנית אל הציור ואל תָּארהּ באחזה ביד אחיה ובעברה עמו דרך הפתח הגבוה, ורגשות חבה וחמלה עליה באו בקרבו, רְגָשות, אשר תמַהּ עליהם בעצמו.

היא בקשה מאת לֶוין וּוֹרְקוּיֶב, כי יכּנסו לחדר־האורחים, והיא נשארה בחדר־העבודה בחפצה לדבר עם אחיה. “על דבר הפטורים, על־אודות ורונסקי ומעשיו בקלוב, על־אודותי?” שאל לֶוין בלבו. השאלה, מה היא מדברת עם סטֶפּן ארקַדייביץ', הפריעה את מנוחתו בחזקה וכמעט לא הקשיב את הדברים, אשר ספר לו ווֹרְקוּיֶב על־אודות מעלותיו של הספור לילדים, אשר חּבּרה אנה.

בשעת שתיה הטֵה נמשכה השיחה הקודמת, הנעימה והחשובה בעניניה. מלבד אשר לא הֻצרכו אפילו רגע אחד לבקש ענין לדַבר בו, עוד הֻרגש, שלא יספיק כל אחד להביע את כל רוחו ושעוצרים במלים פֹה בנפש חפצה, כדי לשמוע מה שאחרים מדברים. וכל מה שנאמר שם, לא רק מה שאמרה היא, כי־אם גם מה שאמרו ווֹרקוּיֶב וסטֶפּן ארקדייביץ', נהיה בעיני לֶוין לדבר גדול על ידי עיוּנה והערותיה.

ובעודו שומע ומקשיב את השיחה המעסקת, לא חדל אף רגע מהתבונן בה – גם ביפיה, גם בתבונתה ובהשכלתה, שהֻבעו בדברים פשוטים ויוצאים מן הלב. אמנם הקשיב לדברי השיחה וגם השתתף בה בעצמו, אך לא חדל להרהר בה ובחייה הפנימיים ויתאמץ להבין את רגשותיה. שופט קשה היה לה לֶוין עד הימים ההם, ועתה נהפך לבו בדרך הגיון משֻׁנה לזכוּתה ויֵצר לו עליה וידאג לה, פן לא יעמוד ורונסקי על סוף דעתה. בשעה האחת־עשרה, כאשר קם סטֶפּן ארקַדייביץ' ללכת, (ווֹרקוּיֶב הלך קֹדם לזה), נדמה לו ללֶוין, שבא שמה זה רגעי־מספר, ונגד רצונו קם ללכת גם הוא.

– שלום לך, – אמרה אנה אליו ותעצרהו בידו ותבט אל עיניו הבטה מושכת את הלב. – שמֵחה אני מאד, כי נשבר הקרח, – אמרה ותוצא את ידו מידה ותקַמט את מצחה.

– הגידה־נא לאשתך, כי אני אוהבת אותה כבראשונה וכי אם איננה יכולה לסלוח לי על מצבי זה, אני מברכת אותה, שלא תוכל לסלוח לי על זה לעולם. מי שלא נשא כל מה שנשאתי אני, לא יוכל לסלוח לי, ומלשאת על זה ישמרֶהָ־נא אלהים.

– הגד אגיד לה, כן, הכֹּל אגיד… אמר לֶוין ופניו האדימו בדברו.

יא

“מה נפלאה ונחמדה ואֻמללה אשה זאת”, אמר לֶוין בלבו בצאתו עם סטֶפּן ארקַדייביץ' אל האויר הקר.

ומה תאמר? הלא אמרתי לך, – אמר אליו סטֶפּן ארקַדייביץ' בראותו כי לֶוין נכנע כֻּלו מלפניה.

כן הוא, – ענה לֶוין בעודו שקוע בּהרהורי־לבו, – אשה שאינה מצויה היא. לא רק נבונה, כי־אם גם אֵשֶׁת־לֵב נפלאה. צר לי עליה מאד!

– עתה יתן אלהים ויתֻקן הכּל. זה אשר אמרתי, מעתּה אל תדין את חברך, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בפתחו את דלת מרכבתו. – שלום לך, לא בדרך אחת נִסע.

לֶוין בא הביתה ועד בואו לא חדל להרהר באנה ובכל השיחות הפשוטות ששׂח עמה, ויזכור את כל פרטי השנוים שנראו על פניה, ומרגע לרגע הוסיף להשתתף בצערה ולנוד לה בלבו.

בּבואו הביתה אמר לו קוזמא, כי שלום לקַטֶּרִינָה אלכסנדובנה וכי לפני שעה קטנה יצאו אחיותיה לדרכן, וימסֹר לו שני מכתבים. לֶוין קרא אותם בעודו בפרוזדור, כדי שלא להטריד את נפשו בהם אחרי־כן. מכתב אחד בא מסוקולוב פקידו הראשי. סוקולוב כתב לו, שאי־אפשר למכור את החטים, שאין נותנים יותר מחמשה רֻבּלים וחצי, וכל הכסף אזל ואין מוֹצָא לקחת עוד. והמכתב השני היה מאחותו. היא הוכיחה אותו על כי עוד לא נעשתה בקשתה בבית־הפקידות.

“אם לא יתנו יותר, נמכור בחמשה וחצי”, פתר מיד על נקלה, שלא כדרכו, את השאלה הראשונה, אשר עד העת ההיא היתה קשה בעיניו מאד. “מה מאד יֻטרדו בני־האדם פה כל היום”, אמר בלבו על־אודות המכתב השני. נפשו ידעה, כי חטא לאחותו על כי לא עשה עד כה את אשר בקשה מאתו. “גם היום לא באתי אל בית־המשפט, אך היום לא הייתי פנוי באמת”, ויגמור לעשות זאת ביום השני וילך אל אשתו. בלכתו אליה חזר בלבו במהירות על כל מעשיו ביום ההוא, והנה כל המעשים ההם היו אך שיחות: דברים ששמע והשתתף בהם, וכל השיחות יחד היו בענינים, אשר לא היה עוסק בהם מעולם, אִלו ישב בדד בכפר, ופה משכו את לבבו מאד. וכל השיחות ההן טובו בעיניו, רק שני דברים שאינם מהֻגנים למדי מצא בהם. האחד מה שאמר על הדג הטורף, והשני מה שנמצא איזה יסוד מוזר ברגש הרחמים והחמלה שבו על אנה.

את אשתו מצא לֶוין עצובה ומתגעגעת. הסעודה, שסעדו שלש האחיות יחד, עלתה יפה ויכולות היו לבלות את השעות בשמחה רבה, אבל אחרי־כן התחילו מחכות לו, וזמן רב חכו והתגעגעו כֻּלן, עד שנסעו שתי האחיות לבתיהן, והיא נשארה לבדה.

– ואתה מה עשית היום? – שאלה אותו ותבט אל עיניו, אשר ראתה בהן ברק מיֻחד מעורר חשד. אכן כדי שלא להפריעו מסַפר הכֹּל, הסתירה את כוָנתה לבחון את לבבו ותשמע בבת־צחוק של הסכמה וחִזוּק־ידים בסַפּרו לה מה שעשה בערב ההוא.

– אכן שמחתי מאד, כי פגשתי את ורונסקי. בפשטות ובלי התחכמות התהלכתי עמו. הלא תביני, כי מעתה אשתדל שלא לראותו עוד לעולם, אבל טוב לי שנהרס אותו הקיר המבדיל – אמר לֶוין ויזכור, שמתוך השתדלותו שלא לראותו עוד לעולם נסע מיד אל אנה, ויתאדם בזכרו זאת. – הנה אנחנו אומרים, כי המון־העם מרבה לשתות; אינני יודע, מי שותה יותר ממי, המון־העם או אנשי־מעמדנו; העם שותה אך ביום־חג, ואלה…

אך קיטי לא שתה את לבה לדין, עד־כמה שוגה העם ביין. היא ראתה בו שנתאדם, ותבקש לדעת מה זאת.

– ואיפה היית אחרי־כן?

– סטיבה פצר בי מאד לנסוע אל אנה ארקדייבנה.

וכאמרו זאת האדים עוד יותר ולא יסף עוד לפקפק בדבר, אם היטיב לעשות אם הֵרע, כי הֻברר לו, שלא היה לו לעשות כן.

עיני קיטי נפקחו והבריקו שלא כדרכן לשַׁם אנה, אך עוד התאפקה ותסתר סערת־רוחה ותוליכהו שולל.

– אַה! – ענתה על זה ולא יותר.

– בודאי לא יחר לך, כי נסעתי; סטיבה בקש ממני וגם דולי חפצה בזה, – הוסיף לֶוין.

– חלילה לי, – אמרה קיטי, אך בעיניה ראה, שהיא מתאפקת, ויָבן, כי אות לא טוב הוא.

– היא אשה עדינה וטובה ואֻמללה מאד, – אמר ויספר לה על־אודותיה ויגד לה, מה שהיא עושה ומה שצותה אותו להגיד לה בשמה.

– בודאי אֻמללה מאד, – אמרה קיטי, כאשר כִּלה לדבר. – ממי קבלת מכתב?

הוא הגיד לה את דבר המכתב וַיַּאמן לקול מדבָּרה השוקט וילך לפשוט את בגדיו.

בשובו מצא אותה על הכסא, אשר ישבה עליו לפני צאתו. וכאשר נגש אליה, שׂמה עיניה עליו ותבך.

– מה זאת? מה? – שאל אותה, אף־על־פי שידע בעצמו מה זאת.

– הנה אהבת את האשה הרעה הזאת, כי הטתה את לבבך בכשפיה. בעיניך הכרתי זאת. כן הוא, כן! מה עתיד לצאת מזה? אתה הרבית לשתות בקלוב, שתית גם שִׂחַקְת ואחרי־כן נסעת… אל מי? לא, נסעה מזה… מחר אֶסָּעָה.

זמן רב לא יכול לֶוין להרגיעהּ. לאחרונה הודה לה, כי רגש החמלה יחד עם היין אשר בא אל קרבו העבירוהו על דעתו, ועל־כן נלכד בחבלי נכלי אנה, ויבטיחָהּ להתרחק ממנה לימים הבאים, ורק בזה עלתה בידו להרגיעה. הדבר האחד, אשר הודה בו בלא לב ולב, היה, שבעסקו ימים רבים כל־כך במוסקבה אך בדברי שיחה ובאכילה ובשתיה מרֻבּה, נטרפה דעתו עליו. הם דברו עד שלש שעות אחרי חצות הלילה. ואך בשלש שעות השלימו במדה כזו, שיכלו להרָדם.

יב

אנה שלחה את אורחיה ולא ישבה עוד, כי־אם התחילה הולכת בחדר הנה והנה. אף־על־פי שעשתה בערב ההוא כל אשר מצאה ידה (שלא מדעתה, כדרכה בימים האחרונים ההם עם כל הגברים הצעירים) להעיר רגש אהבה לה בלב לֶוין, ואף־על־פי שידעה, שעלתה זאת בידה, במדה שאפשר בכלל למשוך לב בעל־אשה ישַׁר־דרך בערב אחד, ואף־על־פי שמצא חן בעיניה מאד (בכל החלוק הגדול, שנראה לגברים, בין ורונסקי ללֶוין, ראתה היא, בתור אשה, את הצד השוה שבהם, שבגללו אהבה קיטי גם את ורונסקי גם את לֶוין), חדלה כרגע להרהר בו, אחרי צאתו מן החדר.

רעיון אחד בנוסחאות שונות הציק לה ולא הרפה ממנה כל היום. “אם ככה רב כֹּחי על אחרים, וגם על האיש הזה, הדבֵק בביתו באהבה רבה כזאת, מדוע הוא מצֻנן כל־כך בדרכיו אתי… אמנם לא מצֻנן ממש, אוהב הוא אותי, זאת ידעתי. אבל איזה חַיִץ חדש עומד עתה בינינו. מפני מה איננו בביתו כל הערב? הוא צוה עלי את סטיבה לאמר לי, כי איננו יכול לעזוב את יַשְבִין, כי עליו לשמור את צעדי משחָקו. האם ילד קטן הוא יַשבין? אך נאמינה־נא כי אמת הדבר. הן הוא איננו מוציא דבר־שקר מפיו לעולם. אבל יש עוד שמץ־דבר באמת הזאת. הוא שמֵח בבוא מקרה לידו להראות לי, כי יש לו עוד חובות אחרות. ואני ידעתי זאת ומודה לו, שכֵּן הוא. אך למה לו להביא לי ראיות על זה? חפצו להוכיח לי, שלא מן הדין הוא, שתפגום אהבתו את חֵרותו. אך אני אין חֵפץ לי בהוכחות, כי אהבה חפצתי. הלא חַיב הוא להבין מה קָשׁו חיי פה במוסקבה. כלום אני חַיה? לא חיה אני כי־אם מחכה לאחרית דבר, והיא הולכת ונדחֵית מיום ליום. ותשובה לא באה גם היום! וסטיבה אומר, כי איננו יכול לנסוע אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. ואני אינני יכולה לכתוב לו עוד. אינני יכולה לעשות מאומה, אינני יכולה לא לתקן ולא לשנות דבר, אני אך מתאפקת, מחכה, מוצאת לי משׂחָקים חדשים – משפחת איש אנגלי, כתיבת ספר, קריאה מרֻבּה, אך כל זה אינו אלא הַעֲרָמָה, מין מוֹרפין הוא! חַיב הוא לחמול עלי”, דברה אל לבה והרגישה, כי דמעות חמלה על עצמה פורצות בעיניה.

ברגע ההוא שמעה את רעש קול־צלצולו של ורונסקי ותמח בחפזון את דמעותיה, ולא זאת בלבד אלא שישבה אצל המנורה ותפתח ספר לפניה ותהי כשוקטת. היא רצתה להראות לו כי חרה לה על כי לא שב במועדו, אבל רק את חרונה רצתה להראות לו ולא את יגונה, וביחוד לא טוב בעיניה, שיתעורר לחֻמלה עליה. היא רשאית לנוד לנפשה ולא הוא. היא לא בקשה מלחמות עמו, גם הוכיחה אותו על שאפו כזאת, אך על־כרחה היתה לאשת־מלחמה.

– האם לא התגעגעת? – אמר ויגש אליה ברגש ובצהלה. – מה נוראה תאוה זו, תאות־המשחק!

– לא, לא, התגעגעתי וכבר הֻרגלתי, שלא להתגעגע. סטיבה ולֶוין היו פה.

– כן, הם נועדו לנסוע אליך. ומה לֶוין בעיניך? – אמר וישב אצלה.

– הוא ישַׁר בעיני מאד. הם יצאו מפה לפני רגעים מעטים. ומה היה ליַשבין?

– היום הרויח בראשונה שבעה־עשר אלף, ואקרא לו ללכת, וכבר היה נכון לצאת אתי, אבל חזר אל משחקו והתחיל מפסיד.

– ולמה אפוא נשארת עמו? – שאלה ותתן עיניה בו. פניה מלאו צִנָּה וקפֵדה. – הנה אמרת לסטיבה, כי תשאר־שם, על־מנת להוציא את יַשבין, וסוף־סוף הנחת אותו.

אבל צנה זו של איש ערוך לקרָב נראתה גם על פניו.

– ראשונה, לא בקשתי מאתו לאמר לך דבר בּשמי, והשנית, אין דרכי לדַבּר שקר. והעִקר הוא, שרציתי להשאר ונשארתי, – אמר ויקַמט מצחו. – אנה, למה זה ועל מה? – אמר לה, כאשר גחן אליה ויפתח את ידו אחרי רגע אחד של שתיקה, בתקותו, כי תשים את ידה לתוך ידו.

היא שמחה על פתיחה זו, שפתח בחבה. אך איזה יצר רע משֻׁנה לא נתן אותה ללכת בדרך לבה זה, כאלו על־פי תנאי המלחמה לא נִתּנה לה רשות לענותו שלום.

– בודאי כן הוא, חפצת להשאר וַתּשאר. כל אשר תחפוץ תעשה. אך למה תאמר לי זאת? לשֵׁם מה? – אמרה ולבבה הלך הלוך וָחֹם בקרבה. – כלום יש מערער על זכֻיותיך? אכן רצונך לאמר, כי צדקת ממני. אֱמָר־לךָ.

לדבריה אלה נקפצה ידו, והוא גחן הצדה, ופניו הביעו עקשות יותר מבראשונה.

– לךָ הוא אך דרך עקשות, – אמרה אחרי הביטה אליו בּעינים בוחנות, כאשר מצאה פתאם את הכִּנוי הנכון למראה־פניו המרגיז את רוחה, – אכן עקשות היא. כל חפצך הוא אך לנַצח במחלקת זו שביני ובינך, ולי… – ושנית באו בה רגשי חמלה על נפשה, ועוד מעט ונתנה את קולה בבכי. – אִלו ידעת, מחלֹקת זו מה היא לי! בשעה שאני מרגשת, כמו ברגעים האלה, שאתה מתהלך אתי בשנאה, כן הוא, בשנאה ממש, אִלו ידעת, הרגשה זו מה היא לי! אִלו ידעת, מה קרובה אני לאסון נורא ברגעים האלה, ומה מאד אני יְרֵאָה, יְרַאָה מפני עצמי! – וכאמרה זאת הסַבּה פניה להסתיר את בכיה.

– אבל מה יש לך? – אמר ברָב פחדו אל היאוש העז אשר הביעה ויוסף לנטות אליה ויאחז בידה וישק לה. – מפני מה? האם אני מבקש לי שעשועי־אהבה מחוץ לביתי? האם אינני מתרחק מחברת־נשים?

– עוד זאת לי! – השיבה.

– אמרי־נא לי אפוא, מה לעשות לי להרגיע את רוחך? נכון אני לעשות כל אשר תאמרי, לבעבור ייטב לך, – אמר אליה, כי נכמרו רחמיו בראותו את צרות לבבה, – מה יִּבַּצֵר ממני לעשות, לבעבור הציל את נפשֵׁך מצרה ומיגון כזה?

– אין דבר, אין דבר! – אמרה אליו. – גם אני לא ידעתי: אם הוא פרי חיי־הבדידות או חלישות העצבים…אל־נא נדבר עוד בזה. הלא עוד לא ספרת לי על־דבר המֵרוץ, מה היה שם? – שאלה אותו ותתאמץ להסתיר את שמחתה על כי סוף־סוף גברה עליו בריב שפתיהם.

ורונסקי בקש כי ישימו לפניו את לחם־הערב, ויחל לספר לה את פרטי המרוץ; אך גם בקול מדבָּרו, גם במבטי עיניו, שהלכו והצטננו, ראתה והכירה, כי לא סלח לה על נצחונה וכי חזרה ונעורה בו אותה העִקשות, אשר נלחמה עמו בגללה. הצִּנָּה הֻרגשה בו יותר מבראשונה, וכמו נִחַם, כי נכנע מלפניה. והיא הבינה בזכרה את הדברים, אשר הכניעה אותו בהם, מה שאמרה: “קרובה אני לאסון נורא ויראה מפני עצמי”, כי דברים כאלה הם כלי־נשק מסֻכּן, שאין להשתמש בו שנית; גם הרגישה, כי יחד עם האהבה, אשר קשרה את נפשותיהם אחת בחברתּה, נשלחה רוח רעה ביניהם, רוח ריב ומדון, אשר לא יכלה לגרשה מלבו, ועוד פחות מזה – מלבה.

יג

אין דרכי־חיים, שאין אדם יכול להתרגל בהם, וביחוד בזמן שהוא רואה, שכל חבריו ובני סיעתו הולכים בהם. לפני שלשה חדשים לא היה לֶוין מאמין כי יוכל להרדם במנוחה, אם ינהג כמו שנהג ביום ההוא; כי־אם יחיה חיים בלי־מטרה ובלי־סדרים ויבזבז יותר מאשר תשיג ידו וישתה לשכרה (כנוי אחר לא מצא למה שנעשה בקלוב) ויתנהג בידידות חסרת־טעם עם האיש, אשר אהבה אותו אשתו לפנים, ויסע נסיעה חסרת־טעם עוד יותר אל אשה, אשר השחיתה את דרכה עד לאין־מרפא, וגם יט לבו אחרי האשה הזאת וידאיב בזה נפש אשתו, – עוד יוכל אחרי כל אלה להרדם במנוחה. אבל נפשו עָיפה, ורֹב הלילה בלה בלי־שֵׁנה, ויין רב בא אל קרבו ועל־כן נפלה עליו תרדמה עזה ושנתו ערבה לו.

בחמש שעות בבֹּקר נעור לקול חריקת דלת בהִפָּתחהּ, ויקפוץ ויפן כה וכה. קיטי לא נמצאה על משכבה אצלו. אך מאחרי המחיצה נראה אור עובר ממקום למקום, וקול צעדיה בא באזניו.

– מה זאת?… מה? – שאל בעודנו חציו מנמנם – קיטי! מה לך?

– אין דבר, – אמרה ותצא אליו מאחרי המחיצה ונר בּידה. – הָחֳלֵיתי קצת, – אמרה אליו ותחַיך חיוך נעים מאד ורַב הכַּונה.

– מה זאת? הבאה העת? באה? יש לשלוח, – אמר בבהלה ויחל ללבוש את בגדיו בחפזון.

– לא, לא, – אמרה בחיוך ותעצרהו בידה, בודאי אין דבר. אני אך הָחליתי מעט. ועתה גם זה עבר.

כה אמרה ותגש אל המטה ותכבה את הנר ותשכב ותדֹּם. אף אמנם חשודה היתה בעיניו שתיקתה זאת, אשר דמתה לעצירת־נשימה, וחשודות עוד יותר היו הבעות החבה היתרה וההתרגשות, שנראתה בה בצאתה מאחרי המחיצה ובאמרה לו: “אין דבר”, אך נפשו עיפה מאד, ושֵׁנה חטפתהו כרגע. רק אחרי־כן זכר את נשימתה העצורה ויבן, מה שהגה לבה היקר לו בשכבה אצלו בעת ההיא בלי־נוע שָׁכֹב וחַכּוֹת לַמאורע הגדול שבכל דברי־ימי אשה. בשבע שעות נגעה ידה בכתפו ותלחש לו בלאט באזנו וייקץ. היא כמו פסחה על שתי הסעפּים, צר היה לה להעירו משנתו ונפשה אִותה לדבר עמו.

– אל תירא, קוסטיא. אין דבר. אך כמדֻמה לי… יש לקרֹא ללִיזַבֶטה פֶּטרוֹבנה.

הנר הֻדלק שנית. קיטי ישבה על המטה ובידיה החזיקה את מעשה־הסריגה, אשר עסקה בו בימים האחרונים.

– אל־נא תירא, אין דבר. אני לא אירא מאומה, – אמרה, בראותה את פניו המלאים פחד ובעתה, ותלחץ את ידו אל לבה ואחרי־כן אל שפתיה.

הוא נִתּר ממקומו בחפזון וישֶׂם עליו את מעילו הביתי, מבלי דעת נפשו ומבלי גרוע עיניו ממנה, ויעמוד ולא חדל להביט ולהתבונן בה. אף אמנם ידע, כי עליו ללכת מיד, אך לא יכול לזוז ממבט עיניה. מי כמוהו אהב את פניה וידע את הרשום עליהם ואת מבטיה, אך כזאת לא ראה בה מעולם. מה נתעב ונורא היה בעיניו לעֻמתה, בזכרו את דאבון־נפשה בערב ההוא ובהתבוננו במראיה ברגעי־הבֹּקר ההם! פניה המסֻמקים והמעֻטרים בשׂערה הרך, אשר הציץ מתחת לצניף־הלילה שעל ראשה, נהרו באור־שמחה ורוח־גבורה.

בכל עת היתה קיטי רחוקה מאד מדרכי התכחשות והתחפשות, ואף־על־פי־כן השתומם לֶוין על מעלת מדותיה, אשר נגלתה לפניו ברגעים ההם, כשהוסרו פתאם כל החתּוּלים, וכל טהרת רוחה הזהירה בעיניה. ובתמימותה זאת ובכל מערומי רוחה נראתה היא בעצמה, האשה האהובה לו, כמו שהיא, עוד יותר מבראשונה. היא הביטה אליו בבת־צחוק; אבל פתאם רעדו גבות־עיניה וַתרם ראשה ותגש אליו בחפזון ותאחז בידו ותִּלָחֵץ אליו בכל גויתה, ונשימתה החמה אפפה אותו. חבלים באו עליה, והיא כמו התאוננה לפניו על חבליה, וברגע הראשון נדמה לו, כפי מה שהֻרגל, כי הוא האשֵם בדבר. אבל חבּה יתרה נשקפה מעיניה ואמרה לו, כי לא רק אין בלבה עליו, כי־אם גם אוהבת היא אותו אהבה מיֻחדת בגלל מכאוביה אלה. “אם לא בי האשָׁם, מי הוא אפוא האשֵׁם בדבר”, אמר בלבו שלא בכַונה, ונפשו אִותה למצֹא את הגורם האמתּי, את עושה הרעה, ולהשיב לו כפעלו, אך לא נמצא לו גורם כזה. היא נשאה מכאובים ותתאונן עליהם ותתגאה בהם, גם שמח שמחה עליהם וחביבים היו עליה. הוא ראה, כי דבר יפה נעשה בה בנפשה פנימה, ולא ידע מה הוא. הדבר היה למעלה מבינתו.

– שלחתי לקרוא לאמי, – אמרה לו; – ואתה מַהרה ולֵך וקרא לליזַבֶטָה פטרובנה… קוסטיא!… אין דבר, רָוַח לי, – אמרה ותסר מאצלו ותצלצל.

– עתה לֶך־לך, הנה פַּשׁה בּאה. אך שלום לי.

ולתמהונו ראה לֶוין, כי לקחה את מעשה־הסריגה, אשר הביאה בלילה אל חדר־משכבם, ותוסף לסרוג.

בשעה שיצא לֶוין בפתח אחד שמע את קול הנערה המשרתת נכנסת בפתח השני, ויעמוד מאחרי הדלת וישמע את קיטי מצַוה בפרטות את הנערה על־אודות המעשים אשר עליה לעשות ומַסּיעה עמה יחד את המטה.

הוא לבש את בגדיו, ובשעה שאסרו את סוסיו – מרכבות שכירות עוד לא נמצאו בחוצות – חזר ונכנס במרוצה לחדר־משכבו, ונדמה לו, שלא על קצות אצבעות־רגליו הלך, כי־אם על כנפים עף ונכנס. שתי נערות העבירו בהשתדלות מרֻבּה איזו חפצים ממקום למקום בחדר־המשכב, וקיטי הלכה הלוך וסרוג בידים מהירות ותצַו את הנערות וַתּורֵן את המעשה אשר עליהן לעשות.

– כרגע אסע אל הדוקטור. כבר נסעו לקרֹא לליזַבֶטה פטרובנה, אך סוֹר אסור אליה גם אני. אולי תצטרכי עוד לדָבָר? כן, האסור עוד אל דולי?

היא הביטה אליו, ונִכּר היה בה, שלא שמעה את דבריו.

– כן, כן, לֶך־לך, – אמרה בחפזון ותקַמט מצחה ותנופף ידה אליו.

הוא יצא את חדר־האורחים, ופתאם נשמעה מחדר־המשכב אנחה מתוך כאב, והאנחה נפסקה מיד; ויעמוד מלכת, וזמן רב לא יכול להבין מה זאת.

“הקול קולה”, אמר אל לבו וישם ידיו על ראשו וירד במרוצה.

– אֵל־נא, רַחם־נא! סלַח־נא, הושיעה־נא! – קרא פתאם דברים שנפלו לתוך פיו. ולא בפיו ובשפתיו לבד בטא את הדברים האלה, אף־על־פי שלא היה מן המאמינים. ברגע ההוא ידע, שלא רק ספקותיו, כי־אם גם המסקנה המקֻבּלת בלבו, שאי־אפשר לאדם להאמין על־פי סברות הגיוניות, אינה מעכבת בידו כלל מלפנות אל האלהים. כל סברותיו ופקפוקיו סרו מלבו ברגע ההוא כאבק פורח. אל מי יפנה, אם לא אל אשר בידו – כפי מה שהרגיש – גם הוא, גם נפשו, גם אהבתו?

סוסו עוד לא נאסר, אך הוא הרגיש, כי כל כֹחו אתו ובינתו, במה שעליו לעשות, צלולה ביחוד, וכדי שלא לבַלות רגע אחד לריק, לא חכה למרכבתו וילך ברגליו ואת קוזמא צוה לנסוע אחריו ולהשיגו.

בפנת הרחוב פגע במרכבת־לילה שכירה, שנסעה בחפזון. זאת היתה עגלת־חֹרף קטנה, ובה ישבה ליזַבֶטה פטרובנה באדרת קטיפה ומטפחת חבושה לראשה. “תודה לאל, תודה לאל!” אמר בשמחה בהכירו את פניה הקטנים והצהֻבּים, אשר בשעה ההיא הביעו כֹּבד־ראש וגם קפדנות במדה מרֻבּה, ולא אבה לעצור את המרכבה, ויָשָׁב אחור וירץ עמה יחד.

– אך זה כשתי שעה? ולא יותר? – שאלה אותו. – את פטר דמיטרייביץ' תמצא בביתו, אך אל תָּאֶץ בו. גם קח אוֹפּיוֹן באפתּיקה.

– על דעתַּך אפשר שתהי אחרית טובה? רחם־נא והושיע־נא, אֵלִי! – אמר לֶוין בשפתים מהירות, וברגע ההוא ראה את סוסו יוצא מן השער, ויעל אל מרכבתו וישב לצד קוזמא ויצוהו לנהוג אל הדוקטור.

יד

הדוקטור לא קם עוד משנתו בבוא לֶוין אליו, ומשרתו אמר, כי “האדון שכב בשעה מאֻחרת וצוה עליו, שלא יעירהו, אבל מהרה יקום”. המשרת נקה את שפופרות־הזכוכית של המנורות, ולפי הנראה, עסק בזה בהשתדלות מרֻבּה. שקידה יתרה זו, ששקד המשרת על נִקוי השפופרות, וקרירות־דעתו לענין המעשה שבבית לֶוין, הרגיזוהו קצת בראשונה, אך כרגע השיב אל לבו ויָבן, כי איש זולתו איננו יודע ואיננו חַיב לדעת את רגשותיו, וכי בגלל זה עליו להשתדל ביותר, שיהיו כל מעשיו במתינות, בחשבון ובאֹמץ־לב יחד, עד שיפרוץ פרצים בחומה זו של קרירות־הדעת ויגיע אל מטרתו. “בלי פזיזות ובלי התמהמהות” אמר לֶוין אל לבו והרגיש, כי כֹחו וכשרונו להתבונן היטב במה שיהי עליו לעשות הולכים וחזקים.

כאשר הֻגד לו, כי הדוקטור עוד לא ירד ממשכבו, בחר לו מכל העצות אשר עלו במחשבתו את העצה הזאת: קוזמא יסע אל דוקטור אחר ופתקה בידו, והוא בעצמו יסע אל האפתּיקה לקחת אופיון, ואם לא יקום הדוקטור גם בשובו מהאפתּיקה, יַטה את לב המשרת בשֹׁחד או בחזקה – אם לא יאות לו – לעורר את הדוקטור ויהי מה.

באפתּיקה חתם הפרוביזור, איש דל־בשר, קופסת־אֲבָקָה בפתקה בעד רַכָּב אחד, אשר המתין שם, וגם הוא התנהג בקרירות־דעת כאותו המשרת בשעה שנקה את השפופרות, ואופיון מאן לתת. לֶוין נשמר ברוחו מן הפזיזות ומן הרתחנות ויקרא בשמות הדוקטור והמילדת ויגד לו, לשֵׁם מה הוא מבקש אופיון, וידבר על לבו לתת לו את שאלתו. הפרוביזור נועץ אשכנזית עם איש, אשר נמצא מאחרי המחיצה, וכאשר השיב לו אותו האיש תשובת הסכמה, לקח בקבוק קטן ומַשׁפֵּך וַיִּצֹק מעט מעט מבקבוק גדול אל הקטן ויַדבק פתקה ויחתום את פי הבקבוק הקטן מבלי שים לב לבקשות לֶוין, אשר בקשהו לחדול, ואחרי־כן רצה עוד להליט אותו בניָר כנהוג. זאת לא יכול עוד לוין לנשוא ויחטוף מידו את הבקבוק הקטן ויצא במרוצה אל אחרי דלתות־הזכוכית הגדולות. הדוקטור עוד טרם יקום והמשרת עסק בפרישׂת היריעה על הקרקע ולא אבה לעורר את אדוניו. לֶוין הוציא שטר בן־עשרה בלי פזיזות ויתן לו ויאמר לו במלים ממֻשכות, אבל גם בלי בלוי זמן לריק, כי פטר דימיטרייביץ' (מה גדול ורם נהיה בעיני לֶוין פטר דמיטרייביץ' זה, שקֹדם לכן לא היה שׂם לב אליו!) הבטיח לבוא מיד בכל שעה שיקראו לו, כי בודאי לא יחר לו וכי על־כן יבַקש מאתו, שיעוררהו כרגע.

המשרת נאות לו ויעל אל המדור העליון ויתן ללֶוין לבוא אל חדר־הקבלה.

לֶוין שמע מאחרי הדלת את הדוקטור משתעל ומהלך ורוחץ ומדַבּר. שלשה רגעים עברו, ובעיני לֶוין היו כשעה תמימה ויותר, ולא יכול לחכות עוד.

פטר דמיטרייביץ‘, פטר דמיטרייביץ’! – התחיל מדבר תחנונים אל מול הדלת הפתוחה. – בשם אלוהים, סלח־נא לי. אבואה־נא אליך בטרם תגמור. זה לי יותר משתי שעות.

– כרגע, כרגע! – ענהו קול מן החדר, ולֶוין שמע, כי הדוקטור השיב לו בקול־גִחוך, וישתומם למשמע אזניו.

אך לרגע אחד אבואה־נא.

– כרגע.

עוד שני רגעים עברו עד אשר שם עליו הדוקטור את נעליו, ועוד שני רגעים עד אשר לבש את בגדיו וסרק את ראשו.

– פטר דמיטרייביץ'! – הוסיף לֶוין לחַנן את קולו, אך באותו הרגע יצא אליו הדוקטור מלֻבּש וסרוק־שער. “אין יראת־חטא באנשים האלה” אמר לֶוין בלבו. “אנחנו אובדים, והוא מיטיב את ראשו!”

– בֹּקר טוב! – אמר אליו הדוקטור ויפשוט ידו לו וכמו נתכַּון להקניטו במנוחתו. אל־נא תמהר. מה נשמע?

לֶוין התחיל מספר בדיוק ובבֵרור־דברים כפי האפשר את כל פרטי מצב אשתו, פרטים אין חפץ בהם, ובסַפּרו הפסיק לרגעים את דבריו בבקשות מהדוקטור, שיסע עמו מיד.

– אל־נא תמהר. הלא אינך יודע מה לה. ברור לי, שאין צֹרך בי, אלא שהבטחתי, והריני נכון לבוא. אך אין להחפז. שבה־נא; רצונך לשתות כוס קהוה?

לֶוין הביט אליו ושאלהו בעיניו, אם לא מהתל הוא בו. אך הדוקטור לא הִתּל בו ולא עלתה כזאת על דעתו.

– ידעתי, ידעתי, – אמר הדוקטור בבת־צחוק על שפתיו, – גם אני בעל־אשה; אך ברגעים האלה אין כמונו, בעלי־הנשים, נִקְלים ושפלים. הנה מתרפאה אצלי אשה אחת, שבעלה בורח מדי פעם בפעם בשעת לדתה אל אֻרוַת־סוסיו.

– אבל מה דעתך, פטר דמיטרייביץ'? התדַמה, כי אפשר שיגמר בשלום?

– על־פי כל הפרטים נראה, שיגמר בשלום.

– ובוא תבוא מיד? – אמר לֶוין ויבט בזעם אל המשרת, אשר הביא את הקהוה.

– בעוד שעה אחת.

– חלילה לך מאלהים!

– אשתה־נא לפחות את כוס הקהוה שלי.

הדוקטור התחיל שותה ושניהם שתקו.

– והטורקים מֻכּים מכה רבה. הלא קראת את הטלגרמה האחרונה. – אמר הדוקטור בלעסו את הגלוסקה.

– לא, נלאיתי הכיל! – אמר לוין וַיִּתַּר ממקומו, – בעוד רבע שעה תבוא אפוא?

– בעוד חצי־שעה.

– בהן־צדק שלך?

כשוב לֶוין הביתה נפגשו הוא והנסיכה הזקנה ויחדו נגשו אל דלת חדר־המשכב, דמעות נראו בעיני הנסיכה וידיה רעדו. כראותה את לֶוין חבקה אותו והתחילה בוכה.

ומה תאמרי ליזַבֶטה פטרובנה, מחמד־נפשי? – אמרה ותאחז ביד ליזַבֶטה פטרובנה, אשר יצאה לקראתה בפנים מלאים אורה ודאגה יחד.

– הכֹּל כתִּקונו, – אמרה המיַלדת, – דברי־נא על לבה ותשכב, וירוח לה מעט.

מהרגע אשר הקיץ לֶוין והבין מה שנהיה, הכין את נפשו לשאת ולסבול את אשר יוטל עליו בלב אמיץ, מבלי חשוב מחשבות הרבה ומבלי התאמץ לדעת את הבאות מראש, לשים מחסום לכל רעיוניו ורגשותיו, להזהר מהביא את אשתו לידי חלישות־דעת ולהשתדל אך להרגיעה ולחזק את ידיה. על־פי מה שאמרו לו לענין אריכות חבלי־הלדה, קבל עליו למשול ברוחו כחמש שעות, מבלי התיר לעצמו בשעות האלה גם לשאול בלבו, מה תהא אחרית דבר זה, ונדמה לו, כי הוא נסיון שיוכל לעמוד בו. אך כאשר בא מבית הדוקטור וחזר וראה את מכאוביה, הרבה לקרֹא “אֵל־נא, סלח־נא, הושיעה־נא” ולהאנח במרירות ולשאת עיניו למעלה. גם התחיל דואג ומתיָרא, שלא יוכל להתאפק, כי אם יתן קולו בבכי או ינוס ויצא החוצה. ככה גדלו מצוקות נפשו ועוד לא עברה אלא שעה אחת.

אבל אחרי השעה ההיא עברה עוד שעה אחת ואחריה גם שנית ושלישית עד תֹם כל חמש השעות, אשר שׂם לו לגבול אחרון לאֹרך־רוחו, והמצב לא נשתנה עוד במאום; והוא־אך נשׂא וסבל, מבלי יכֹלת לעשות דבר חוץ מזה, ובכל רגע חשב, שהגיע לקצה גבול אֹרך־רוחו ושעוד מעט ויקרע לבו מהמון־רחמיו עליה.

אבל עברו עוד רגעים הרבה ושעות על שעות ומצוקותיו ואימותיו, אשר נפלו עליו, הלכו הלוך וגדול, הלוך וחזוק.

כל תנאי־החיים, שאי־אפשר לאדם לשער דבר בלעדיהם, היו לאַין בעיני לֶוין. הכרת מדות־העת אבדה ממנו. יש אשר יֵרָאוּ לו רגעים כשעות תמימות – הם הרגעים, אשר בהם קראה לו אליה והוא החזיק בידה המכֻסה זעה, אשר פעם תִּלָּחץ בכח גדול ופעם תהדפנו מאצלה – ויש אשר יחשוב שעות לרגעים. כאשר בקשה ליזַבֶטה פטרובנה מאתו, כי ידליק נר מאחורי המחיצה האספַּמית, ונודע לו, שעברה השעה החמישית, היה הדבר לפלא בעיניו, ואִלו אמרו לו, כי אך השעה העשירית בבֹּקר היא, לא היה מתפלא יותר. וכאשר לא ידע להעריך את מהלך העת, כן לא ידע גם את מקומו איפה הוא. הוא ראה את פניה הבוערים, אשר פעם הביעו תמהון ומכאוב ופעם צחקו והביעו תנחומים לו. גם את הנסיכה ראה והנה היא אדֻמה וסוערת, ומחלפות־ראשה הלבנות פרועות ודמעות בעיניה, והיא מתאמצת לבלוע את דמעותיה ונושאת בשרה בשניה; גם את דולי, גם את הדוקטור המעַשן פפירוסות עבות, גם את ליזַבֶטה פטרובנה אשר פניה הביעו אֹמץ ועֹז ותקוה טובה, גם את הנסיך הזקן, אשר התהלך בחדר בפנים זועפים. אך לא ידע, איככה באו ויצאוּ ואיפה הם. הנסיכה הזקנה היתה פעם בחדר־המשכב עם הדוקטור, פעם בחדר־העבודה, אשר פתאם לפתע נראה בו שלחן ערוך, ופעם ראה, כי לא היא היתה זאת, כי־אם דולי. אחרי־כן זכר לֶוין, כי נשלח ללכת אל אחד המקומות. פעם אחת שלחו אותו להעביר שלחן ודַרגש ממקום למקום. היא עשה זאת בהשתדלות מרֻבּה, בחשבו, כי העבודה הזאת נחוצה לה, ורק אחרי־כן נודע לו, כי בזה הכין משכב לעצמו. אחרי־כן שלחו אותו אל חדר־העבודה לשאול את הדוקטור דבר. הדוקטור השיב על שאלתו והתחיל מדבר בפרעות אשר היו במועצת־העיר. אחרי־כן שלחו אותו אל הנסיכה אל חדר־המשכב לקחת משם את צלם המשיח האָפוּד באֵפוד־כסף מצֻפּה זהב, ובשביל זה טפס ועלה עם משרתת זקנה ממשרתות הנסיכה על ארון קטן, ובעשותו הנה והנה שִׁבּר את הפנס שעל־יד הצלם, והמשרתת השתדלה להרגיע את רוחו גם על־דבר אשתו גם על־דבר הפנס הנשבר, והוא הביא את הצלם ויעמידהו למראשותי קיטי ויתקעהו ויחַזקהו מאחרי הכָּרים. אבל איפה, באיזה שעה ויום ובשביל מה נעשה כל זה, לא ידע ולא הבין. וכן לא הבין, מדוע אחזה הנסיכה בידו ותבט אליו בחמלה ותבקש מאתו להֵרָגע ודולי דברה על לבו, כי יואיל לאכול, ותוציאהו מן החדר, וגם הדוקטור הביט אליו בכֹבד־ראש כמשתתף בצערו וַיַּגֶּשׁ לו נטפי־סַמים.

הוא ידע והרגיש אך דבר זה, כי מה שנעשה לעיניו ביום הזה דומה למה שנעשה לפני שנה אחת בבית־המלון שבעיר הפלכית אצל המטה אשר מת עליה ניקולי אחיו. אך שם היה דבר־אֵבל, ופה – דבר־שמחה. אבל גם האֵבל ההוא גם השמחה הזאת היו מחוץ לכל מנהגי העולם התדירים, ודמיונם כפרצים בחיים התדירים, כפרצים, שאיזה דבר נשגב נשקף בעדם. שני המקרים האלה נהיו בכבדות וּבַחֲבָלִים, ובשניהם הגביהה נפשו עוּף אל החזיון הנשגב, שנראה לו בעד הפרצים, והגיעה באֹרח פלא אל רום מדרגה, אשר נצפנה מלפניה עד העת ההיא ואשר לא יכלה בינתו ההגיונית להגיע אליה אף היא.

“סלח־נא והושיעה־נא”, אמר בלי הפוגות, ולבו ידע, כי הוא פונה אל האלהים כפשוטו של דבר, בָּאֱמונה וּבַבִּטָחון, אשר היו בו לפנים בקראו אל אלהים בילדותו ובראשית ימי־נעוריו ואשר חשב עליהם זה ימים כבירים, כי זרו לרוחו לעולם.

בכל השעות ההן שלטו בו שני יצָרים שונים זה מזה: אחד – שלא בפניה, בהתיחדו עם הדוקטור, אשר עִשֵּׁן פפירוסות עבות זו אחר זו וכִבּה אותן בקצה כוס־האֵפר המלאה, עם דולי ועם הנסיך, במקום שנשאו ונתנו בלחם־הצהרים, בפוליטיקה או במחלתה של מריה פטרובנה, והוא שכח לגמרי רגע אחד את כל אשר יעשה ויהי כנֵעור משנתו; והיצר השני שלט בו בפניה, בעמדו למראשותיה, ששם חִשֵּׁב לבו להקרע מהמון מעיו ורחמיו, ויהי עומד וקורא אל אלהים ולא נתן דֳּמִי לנפשו. ובכל פעם אשר הגיע אליו ברגעי שכחתו קול־צעקה מחדר־המשכב, גבר עליו הרגש המשֻׁנה, אשר תקפהו בתחלה: בכל פעם קפץ לקול־צעקתה וירץ אליה להצטדק ובשעת מרוצתו זכר, כי לא בו האָשׁם, וישם לבו להגן עליה ולעזור לה. אך בהביטו אליה חזר וראה, כי לא יוכל לעזור לה, ואימה נפלה עליו, והתחיל קורא: “סלח־נא והושיעה־נא”. ושני היצרים האלה הלכו הלוך וחזוק משעה לשעה: שלא בפניה חזקה מנוחתו וישכּחֶהָ לגמרי, ובפניה חזקו מכאוביו, – וגם מכאוביה בעצמם חזקו משעה לשעה יחד עם הכרתו, שאין בידו לעזור לה במאום, וַיִּתַּר ממקומו ויאמר לנוס, וירץ אליה.

יש אשר תרבה לקרֹא לו, ואז יתלה את כל הקולר בה; אך למראה פניה הצוחקים והמלאים סבלנות ולקול דבריה באמרה לו: “מה מאד הוגעתיך” יתן תִּפְלה באלהים; אך בזכרו את אלהים יחזור ויבקש רחמים וסליחה.

טו

הוא לא ידע, אם שעה מאֻחרת היא אם מֻקדמת. הנרות הגיעו כֻלם עד קצם. דולי באה לפני רגע אחד אל חדר־העבודה ותיעץ את הדוקטור בלשון־בקשה לשכב מעט, ולֶוין ישב ישמע את ספורי הדוקטור על־אודות מגנִיטִיזוֹר רמאי והסתכל באֶפרהּ של הפפירוסה שבידו של זה. הדבר היה ברגעי המנוחה והשכחה; כל אשר קרהו נשכח מלבו, ויקשב את אשר ספר לו הדוקטור וגם הבין את דבריו, ופתאם נשמעה צעקה גדולה, אשר עוד לא שמע לֶוין כמוה. הצעקה ההיא היתה איֻמה כל־כך, שלֶוין גם לא קפץ ממקומו, ואך עצר את נשימתו וישם עיניו דרך שאלה ובהלה על הדוקטור. הדוקטור הטה את ראשו הצדה ויקשב ויחַיך כמסכים ומשַׁבּח. כל מה שנעשה מסביב היה משֻׁנה כל־כך בעיני לֶוין, שלא השתומם על דבר עוד. “בודאי כך צריך להיות”, אמר בלבו ויוסף לשבת. “מי צעק צעקה זאת?” שאל בלבו אחרי־כן ויקם וירץ על קצות אצבעותיו אל חדר־המשכב ויעבור אצל ליזַבֶטה פטרובנה והנסיכה ויתיצב על מקומו למראשותי אשתו. הצעקה נפסקה, אך איזה שנוי נהיה בבַרור. מה נשתנה שם, לא ראה ולא הבין וגם לא רצה לראות ולהבין. אך על פני ליזַבֶטה פטרובנה ראה זאת: פניה היו זועפים ולבנים, אבל מלאים אֹמץ כבראשונה, אף־על־פי שלחייה רעדו מעט ועיניה כוננו בדאגה על קיטי. ופני קיטי הבוערים והמביעים כאב אנוש היו מכוֹנָנים אליו ומחפשים את מבטו, וקוֻצת־שׂער דבקה בהם, בזעה אשר כסתה אותם. ידיה המוּרָמות והמזיעות נכונו לקראת ידיו וכאשר אחזה בהן את ידיו הקרות לחצה אותן אל פניה.

– אל־נא תסור מזה, אל תסורה! אני לא אירא, לא אירא! – אמרה בחפזון. – אמי, קחי־נא את העגילים, כי למכשול הם לי. ואתה לא תירא? מהרה, מהרה, ליזַבֶטה פטרובנה…

דבריה יצאו תכופים מפיה, ורצונה היה לחַיך, אך פתאם התקלקלו פניה ותהדפהו מאצלה.

– לא, לא, נורא הוא! מות אמות! לֵךְ, לֵךְ! – צעקה בקול גדול ועוד הפעם נשמעה אותה הצעקה האיֻמה.

לֶוין שם ידיו אל ראשו וירץ ויצא מן החדר.

– אין דבר, אין דבר, הכֹּל כתקונו! – אמרה אליו דולי מאחריו, בצאתו.

אך הוא לא יכול לשית את לבו לאשר יאמרו לו; ברור היה בעיניו, כי אבדה כל תקוה, ויעמוד בחדר הסמוך וראשו נשען על הקיר, וקול ילֵל ונַהם, אשר לא שמע כמוהו מימיו, בא באזניו, ונפשו ידעה, כי הקול קול קיטי, אשר לא תֵחָשב בחיים עוד, לראות את הילד העתיד להוָלד לא חשקה נפשו זה כבר, ועתה היה לשונא לילד הזה. גם בחייה לא חפץ עוד, ובלבד שיעברו המכאובים הנוראים האלה.

– דוקטור! מה זאת אפוא? מה זאת? אלִי אלִי! – אמר ויאחז ביד הדוקטור, שנכנס לחדר ההוא.

– הקץ בא, – אמר הדוקטור, ופניו הביעו כֹבד ראש מרֻבּה כל־כך באמרו זאת, שלֶוין הבין את דבריו: “קִצָּהּ בא”.

כמי שיצא מדעתו רץ ונכנס לחדר־המשכב. פני ליזַבֶטה פטרובנה נראו לעיניו ראשונה בהכנסו, וזועפים היו ומלאים דאגה עוד יותר מבתחלה; פני קיטי נתעלמו מן העין, ובמקומם נמצא מין דבר אָיֹם ונורא גם במראהו, מראה אחיזת צירים וחבלים, גם בקול שֶׁעָלה ממנו. לֶוין סמך ראשו על דֹּפן המטה, ונדמה לו, כי לבו הולך ומתפקע. הצעקה האיֻמה לא פסקה רגע כי־אם הלכה הלוך וקשֹה, אך פתאם היתה לדממה, כמו הגיעה לקצֵה גבול המורא הגדול שבה. לֶוין לא האמין לאזניו, אך לא יכול לפקפק בדבר: הצעקה שבתה באמת, ותחתיה נשמעה תנועה חשאית מרֻבּה, מין אִוְשָׁה ונשימה נמהרת, וקול קיטי נשמע, קול גמגום נעים מלא חיים, שמחה וחבה, באמרה בלחש: “עתה נגמר”.

לֶוין הרים ראשו, והיא הביטה אליו בלי דַבר דַבר, וידיה מוטלות בלא־כֹח על השמיכה, ויפה היתה יותר מבכל עת ושאננה מאד, ונראה בה, שרצתה לחַיך, ולא עלתה בידה.

פתאם הכיר לֶוין בעצמו, כי בהרף־עין הוצא מתוך העולם המֻפלא והנורא שנמצא בו בעשרים ושתים השעות האחרונות והובא אל עולמו הקודם הגלוי והידוע, אשר נמלא בין כה אור חדש, אור ישע ואֹשר גדול, אשר נלאה לֶוין לשאתו. כל מיתריו הפנימיים, שנמתחו בו בחזקה, נִתּקו ברגע ההוא, ובכי ודמעות־שמחה, אשר לא שער מראש, פרצו מקרבו בכֹח גדול וירעישו את כל גֵוו, וזמן רב לא יכול להוציא דבר מפיו.

הוא נפל על ברכיו לפני המטה ויַחזק את כף־ידה לפני שפתיו הַחֲזֵק וְנָשֹׁק, וידה השיבה לו על נשיקותיו בתנועת־אצבעות רפה; ושם למרגלות המטה החזיקה ליזַבֶטה פטרובנה בידיה המהירות גוף אדם חדש בעל נשמת־חיים חדשה, אשר לא היה בעולם עד כה ואשר יתעתד לראות חיים ולהוליד בדמותו כצלמו אף הוא, על־פי אותה הזכות ואותה החשיבות המיֻחדה לו.

– חַי! חַי! וגם בֵּן הוא! אל תירָאי! – שמע לֶוין את קול ליזַבֶטה פטרובנה, אשר מחאה בכפה הרועדת על גב הילד.

– האמת הדבר, אמי? – נשמע קול קיטי.

הנסיכה השיבה אך בקולות התיפחות.

ובתוך הדממה נשמעה תשובה ברורה על שאלת־היום החדשה, בקול שונה לגמרי מכל הקולות העצורים שנשמעו בחדר, בקול צעקתו העזה והחצפנית של היצור החי הקטן, אשר לא נודע אֵי מזה בא ואשר מאנה נפשו להכנע מפני כל סברה וחשבון שבעולם.

אלו אמרו ללֶוין קֹדם לזה, כי מתה קיטי וכי גם הוא מת עמה, וכי בניהם מלאכי־שמים, ואלהים בעצמו ובכבודו נצב לפניהם, – לא היה תמֵהַּ על כל דבר מהדברים האלה; אבל עכשו, שחזר אל עולם־המעשה, הֻצרך ליַגַּע את מוחו הרבה, כדי להבין, שהיא חַיה ושלום לה ושאותה הבריה הקטנה, הצועקת בזעף גדול כזה, היא בנו הנולד לו. כי קיטי חיה, ומכאוביה עברו, והוא מאֻשר מאד – הֻברר לו מהר, וישמח שמחה גדולה על זה. אבל אותו הילד? מאין, בשביל מה ומי הוא?… הרעיון הזה היה מוזר לו. כעין דבר מיֻתּר היה זה, הוספה מיֻחדת, שזמן רב לא יכול לקבלהּ על דעתו.

טז

בשעה העשירית ישבו סֶרגי איבנוביץ' וסטֶפּן אַרְקדייביץ' בבית לֶוין וישיחו בַיולדת ואחרי־כן דברו בענינים אחרים. לֶוין הקשיב וישמע, ואגב־אורחא זכר מה שעבר עליו עד הבֹּקר ההוא, וגם את נפשו זכר, מה שהיה הוא בעצמו ביום אתמול. כמו מאה שנה חלפו מן העת ההיא. עכשו נדמה לו, שהוא נתון במרומי עולם, אשר לא יגיע שמה איש זולתו, אלא שהוא מטפס ויורד בכַונה, כדי שלא לבַיש את המדַבּרים עמו. מדי דברו עמהם הגה לבו בלי הפסק באשתו, בפרטי מצבה שביום ההוא ובבנו הנולד לו, אשר עוד היתה מציאותו כמין חידה נפלאה בעיניו. כל עולמן של נשים, אשר גדל ערכו בעיניו ביחוד אחרי נשואיו, עלה בעיניו ביום ההוא כל־כך, שלא יכול לתפסו בכח־דמיונו. הם דברו במשתה, שנעשה אתמול בקלוב, והוא חקר ודרש בלבבו: “מה היא עושה עתה, הישֵׁנה היא? ומה לה? במה היא מהרהרת? הצועק עתה דמיטרי בנו?” ובאמצע השיחה, באמצע המאמר, קפץ ויצא מן החדר.

– שלַח להגיד לי, אם אוכל ללכת אליה, – קרא הנסיך אליו מאחריו.

– טוב, כרגע, – ענה לֶוין וילך אליה בלי התעכב.

והיא לא יָשנה, כי־אם דִבּרה בלחש עם אמה על־דבר הכנסת הילד לטבילה.

מרֻחצת וסרוקה שכבה על־גַבהּ וצניף־לילה יפה מקֻשט ברקמה כחֻלה על ראשה וידיה פשוטות על שמיכתה, ובהכנסו הביטה אליו הבטה מלבבת. מבטה המלא אורה בכל עת היה הולך ואור במדה שבעלה הלך וקרב אליה. על פניה נראה השנוי המצוי על פני אנשים מיד אחרי מוֹתם, שיסודו במַעבר מעולם לעולם, אלא שכאן ברכת־פרֵדה, וכאן שמחת־פגישה. גם הפעם נסער לבו כמעט לא פחות מברגע לִדתּה. היא אחזה בידו ותשאלהו, אם יָשן בלילה ההוא; והוא לא יכול להשיב דבר וַיַּסב פניו בראותו, כי לא יעצור כֹח לדבּר.

– ואני, קוסטיא, נרדמתי, – אמרה אליו, – ועתה טוב לי מאד.

בדברה הביטה אליו, ופתאֹם נשתנו רשמי פניה.

– תניהו לי, – אמרה בשמעה את קול צפצוף הילד. – הבי־נא אותו, ליזַבֶטה פטרובנה, וְרָאָהוּ גם הוא.

– כן, כן, יראה־נא אבא, – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה ותרם וַתַּגֵּש מן דבר אדמוני ומשֻׁנה, שפִּרכּס בידיה. – אולם, נלבש־נא ראשונה את בגדינו, – הוסיפה ותשם את האדמוני המפרכס על המטה ותפַתְּחֵהו וַתְּחַתְּלהו ובאחת מאצבעותיה הרימתהו ותהפכהו וַתִּזֶר עליו מין אבקה.

לֶוין הביט אל יצור קטן ועלוב זה, ואך לשוא התאמץ למצֹא בקרבו זיקי אהבת־אב. רק גֹעל־נפש לבד הרגיש למראהו. אך כאשר חשפו אותו ונראו ידיו ורגליו הדקות והאדֻמות ככרכום, שגם אצבעות קטנות היו עליהן וגם אצבע גדולה מחברותיה בכל אחת מהן, ולֶוין ראה את ליזַבֶטה פטרובנה לוחצת את הידים הקטנות האלה כאִלו היו מין נוצות רכות ומלבשת אותן בגדי־בד, נכמרו רחמיו על יצור זה, ויירא מאד פן יבֻלע לו ויעצור ביד המילדת.

ליזַבֶטה פטרובנה התחילה צוחקת ותאמר:

– אל תירא, אל תירא!

כאשר הלבישה ליזַבֶטה פטרובנה את הילד ותחבשנו ותעשהו בדמות גולם של מטליות מהֻדקות, גלגלה אותו קצת על המטה כמתפארת במעשה־ידיה ותט הצדה לתת את לֶוין לראות את בנו בכל הדרו.

קיטי הטתה את פניה ותבט גם היא ולא גרעה עיניה. – הבי, הבי! – אמרה, – וגם נסתה להרים שכמה כנכונה לקום.

– מה לך, קַטֶּרינה אלכסנדרובנה, אסורות לך תנועות כאלה! חכי מעט ואתנהו לך. עתה נבואה לפני אבא ויראה, כי מבני־חיל אנחנו.

ליזַבֶטה פטרובנה הרימה על כפה האחת (השנית אך תמכה באצבעותיה את העֹרף הקטן המתנענע) את הבריה האדֻמה המשֻׁנה, המפרכסת והמסתרת את ראשה בין קצות חִתּוליה העליונים. אבל גם חֹטם נראה, גם עינים נטויות הצדה וגם שפתים מוצצות.

– ילד נחמד הוא! – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה. לֶוין נאנח בעצבת־לב. הילד הנחמד הזה העיר בו אך גֹעל־נפש וחמלה, ולא את הרגש אשר חכה לו, אף לא שמץ ממנו.

ליזַבֶטה פטרובנה השכיבה את הילד אצל שדי אמו, אשר לא הֻרגלו עוד להניק, ולֶוין הסב את פניו.

פתאם נשמע קול צחוק. כל הנמצאים בחדר הרימו את ראשיהם. הצחוק היה צחוק קיטי ברגע שהילד אחז בְשַׁדָּהּ.

– עתה רב לך, רב! – אמרה ליזַבֶטה פטרובנה, אך קיטי לא נתנה לה לקחתו, וירדם הילד על ידיה.

– הביטה אליו עתה, – אמרה קיטי אל לֶוין ותהפוך את הילד ממולו, כדי שיוכל לראותו. והנה פרצופו הקטן המקֻמט כפרצוף פני זקן נתקמט פתאם עוד יותר, והוא התעטש.

לֶוין צחק ובקֹשי התאפק ולא הוריד דמעות מרֹב התרגשותו וישק לאשתו ויצא מן החדר האפל.

אולם הרגש, אשר העירה בו בּריה קטנה זו, לא היתה כלל וכלל מאותו המין, אשר פִּלל לו: לא נמצא בו מאומה מיסוד השמחה ועליצות־הלב; להפך, רגש של פחד מציק היה זה, מקור חדש של דאגה בפני פורענויות; והכרה זו הציקה לו בשעות הראשונות כל־כך, והיראה, פן ירע לבריה דלה וחסרת־אונים זו, גדלה בו כל־כך, שנדחה מפניה הרגש המשֻׁנה של שמחה בלי־טעם, שנלותה אליה גם גאוה, אשר תקפהו ברגע שנתעטש הילד.

יז

ומצבו החמרי של סטֵפּן ארקַדייביץ' הלך ורע.

כבר תמו שתי שלישיות מכסף ממכּר היער, וכבר קבל מהסוחר הלוקח כמעט גם את כל השלישית האחרונה לפני זמן הפרעון בנכיון עשרה למאה. אך הלוקח לא יסף עוד לתת כסף על חשבון זה, והקשה את לבו בזה ביותר, מאשר בחֹרף ההוא תבעה דריה אלכסנדרובנה בפעם הראשונה את זכֻיותיה על הנכסים, שהכניסה מבית אביה, ולא רצתה לחתום על החוזה, שקבלה את השלישית האחרונה. כל שכרו הקבוע של סטֶפּן ארקדייביץ' יצא על הנהגת הבית ועל פרעון חובות קטנים, שלא היה להם סוף, וכסף לא היה בבית.

זה היה ענין שאינו נעים ואינו יפה ולא יכלו לשאתו עוד לפי דעתו של סטֶפּן ארקדייביץ‘, ויסוד הרעה הזאת ראה במִעוט שכרו. משמרת־פקודתו היתה טובה בודאי מאד לפני חמש שנים, בזה לא יכול איש להטיל כל ספק, אך בין כה נשתנה הדבר הרבה. פֶּטרוֹב קבל שכרו, בתור דירֶקטור בבנק, שנים־עשר אלף רֻבּל לשנה. סְוֶנְטְנִיצְקִי – בתור חבר לאחת האגֻדות קבל שבעה־עשר אלף; מִיטִין יִסַּד בַּנק, ובשכר זה קצבו לו חמשים אלף לשנה. “ואני, כּנראה, נרדמתי ונשכחתי מכל לב”, אמר סטֶפּן ארקדייביץ’ בלבו וַיָּחֶל לתור ולחפשׂ, ובימי החֹרף האחרונים נתן עיניו במשמרת־פקודה טובה מאד ויתחכם לה וַיָּצַר עליה בתחבולות־מלחמה ידועות, בראשונה מצד מוסקבה על ידי דודות ודודים ואוהבים, ואחרי־כן, כאשר גמל פרי השתדלותם, נסע בעצמו לפטרבורג בשנה ההיא בימי האביב. זאת היתה אחת מהמשמרות הידועות, שנתרבו בימים האלה, מאותן ששכרן מאלף עד חמשים אלף, ורב טוב ומתן בסתר צפון בהן לבעליהן – משמרת חבר לועָדה בסוכנות המאֻחדת של הנהגת הקרֶדיט המשֻׁתּף למסלות־הברזל הדרומיות ומוסדות־הבנקים. המשמרת הזאת דרשה מבעליה, ככל בנות־מינהּ, מדעים רבים ושקדנות כבירה כל־כך, שקשה למצאם באיש אחד. ומאשר לא נמצא איש אשר כל אלה בו, גמרו, שעל־כל־פנים מוטב שתהיה בידי איש ישר משיחזיק בה אדם שאינו הגון. וסטֶפּן ארקדייביץ' היה לא רק איש ישר סתם, כי־אם גם בהוראה המיֻחדת שבני מוסקבה מכניסים בכנוי זה, בזמן שהם מדגישים ואומרים: עסקן ישר, סופר ישר, ז’ורנל ישר, מוסד ישר, שמכַוְּנים בזה לא רק שאותם האנשים או המוסדות לא יעשו עַולה, אלא שהם מֻכשרים גם לעקוץ עקיצה קטנה את הממשלה, כשיבוא לידם מקרה הגון לכך. סטֶפּן ארקדייביץ' היה יוצא ובא בחבורות המוסקבאיות, שהֻרגלו בהן להשתמש בכנוי זה, ושם נחשב לאיש ישר, ועל־כן היה ראוי למשמרת זו יותר מאחרים.

מתן שכרה של משמרת זו היתה משבעת אלפים עד עשרת אלפים לשנה, ואובלונסקי היה יכול לאחוז בה מבלי הניח את משמרתו בעבודת־הממלכה. תלויה היתה התמַנות זו בשני מיניסטריונים, באשה אחת ובשני יהודים, ואת כל האנשים האלה, אף־על־פי שכבר שִׁדְּלוּם בדברים בשבילו, הֻצרך סטֶפּן ארקדייביץ' לראות בפטרבורג. מלבד זאת הבטיח לאנה אחותו להוציא מפי קַרֵנין תשובה מחלטת על־דבר הכריתות. על־כן בקש וקבל חמשים רֻבּל מדולי ויבוא פטרבורגה.

ובשבתו בחדר־עבודתו של קַרֵנין ובשמעו את הצעתו על־דבר סבותיו של רֹע מצב הפינַנסים ברוסיה, חכה אך לרגע שיגמור זה את קריאתו, ויוכל לדַבּר עמו בענינו ועל־דבר אנה.

– כן הוא, נכון הדבר מאד, – אמר, כאשר הסיר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' את הפֶּנְסְנֶה, אשר לא יָכול לקרֹא דבר עוד בלעדיו, והביט דרך שאלה אל מי שהיה גיסו, – נכון מאד בפרטיו, אבל סוף־סוף החֵרות היא העִקר המקֻבּל בימינו.

– כן הוא, אבל אני מעמיד עִקר אחר, שעִקר החרות נכלל בו, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בהדגשת מלת “נכלל” וישם שנית את הפֶּנְסְנֶה על אפו על־מנת לחזור ולקרֹא באזני שומעו את המקום, שנאמרה בו מלה זו בעצמה.

אף חפש ומצא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בחִבּוּרו שנכתב בכתב יפה ובגליונות גדולים מסביב לעמודי הכתב, ויקרא שנית את המקום המכריע הזה.

– רוצה אני בשיטה הפְּרוֹטֶקְצְיוֹנִית לא לטובת יחידים, כי־אם לטובת הכלל, – למפלגות התחתונות והעליונות כאחת, – אמר בהביטו אל אובלונסקי ממעל לפֶנסנֶה. – אבל הם אינם יכולים להבין זאת, הם עסוקים בעניניהם הפרטיים בלבד ונגררים אחרי מליצות.

סטֶפּן ארקדייביץ' ידע, כי בשעה שקרֵנין מתחיל לדבר במה שעושים וחושבים “הֵם”, כלומר, אותם האנשים, שלא רצו לקבל את הצעותיו והביאו בזה את כל הרעה על רוסיה, הוא קרוב לגמַר דבריו; על־כן וִתֵּר ברצון על עִקר החֵרות ויַסכם לדבריו. אלקסי אלכסנדרוביץ' שתק והפך במחברתו בעיון.

– הנה זכרתי אגב־אורחא, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ', – חפצתי לשאול מאתך, כשתראה את פּוֹמוֹרְסְקי, תדבר־נא עמו על־דבר חפצי לקבל עלי את המשמרת החדשה, משמרת חבר הועדה של הסוכנות המאֻחדת לבַלַּנס הקרדיטים של מסלות־הברזל הדרומיות. שֵׁם המשמרת הזאת הקרובה ללבו, כבר היה שגור בפיו ובלי שגיאה ובמהירות בטא אותו.

אלקסי אלכסנדרוביץ' חקר אותו על־דבר פעולתה של הועדה החדשה הזאת והתחיל מהרהר. השאלה ששאל בלבו היתה, אם אין בפעולת הועדה הזאת דבר־סתירה להצעותיו. אך לפי שפעולת המוסד החדש הזה היתה מֻרכבת מאד, והצעותיו נגעו בדברים הרבה מאד, לא יכול לברר זאת מיד ויָסר את הפֶּנסנֶה ויאמר:

– בלי ספק אוכל לאמר לו זאת אך למה לך לקבל משמרת זאת?

– שׂכָרהּ טוב, כתשעת אלפים, ופרנסתי…

– תשעת אלפים – שָׁנה אחריו אלקסי אלכסנדרוביץ' ופניו רעמוּ. רבוי השכר הזה העלה על דעתו, כי מצד זה תהיה עסקנות זו של סטֶפּן ארקדייביץ' נגד תָּכנן העִקרי של הצעותיו, שכֻּלן היו מכֻוָּנות להמעטת ההוצאה.

– אני חושב, גם הרצאה כתבתי על זה, כי בימינו אין תשלומי־השכר הגדולים האלה אלא סמנים לשיטה האֶקונומית המעֻקֶּלת, שממשלתנו אוחזת בה.

– ומה אתה רוצה? – אמר סטֶפּן ארקדייביץ'. – אמנם דירקטור הבַּנק מקבל עשרת אלפים, – הלא ראוי הוא לזה. או האינגֶ’ניוֹר מקבל עשרים אלף. ענין חי הוא, ואמֹר מה שתאמר!

– אני חושב, ששׂכַר פקיד הוא מחיר סחורה, וחק דרישה והצעה נוהג גם בו. ואם קביעת השכר נוטה מהחֹק הזה, למשל, בראותי שני אינג’ניורים יוצאים מן האינסטיטוּט, ששניהם יודעים במדה אחת ומָכשרים במדה אחת, והאחד מקבל ארבעים אלף והשני מספק באלפַּים, או שממַנים לדירקטורי בנקים יוריסטים או הוּזַרים, שאין להם כל ידיעה במקצוע זה – אני מַסיק, שהשכר נקבע לא על־פי חק הדרישה וההצעה, כי־אם במשא־פנים. והרי זו חטאה בפני עצמה ופעולתה הקשה מרגשת בעבודת־הממלכה. אני חושב…

סטֶפּן ארקדייביץ' מהר להכנס לתוך דברי גיסו.

– כן הוא, אבל בינה־נא, כי מוסד חדש, מועיל בלי־כל־ספק, נפתח בזה. סוף־סוף ענין חי הוא! משתדלים בו ביחוד, שינהגוהו בדרך־הישר, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בהדגשה.

אבל אלקסי אלכסנדרוביץ' לא ידע את הוראתה המוסקבאית של מלת “ישר”.

– דרך הישר הוא אך סוּר מרָע לבד, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ',

– אבל טובה גדולה תעשה לי, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ', – אם תאמר מלה לפומורסקי. אך דרך־אגב…

– הלא תלוי הוא, כמדֻמה לי, יותר בבוֹלְגַרִינוֹב, – אמר אלקסי אלכסנדרוביץ'.

בוֹלגַרִינוב מסכים ולא יעכב, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בפנים מסתמקים. הוא נסתמק לזֵכר בוֹלגַרינוב, יען כי בא ביום ההוא בבֹּקר אל היהודי בוֹלגַרינוב, וקשה היה לו זֵכר הבקור הזה.

סטֶּפּן ארקַדייביץ' ידע בבֵרור, כי הענין שרצה לעבוד בו, היה חדש, מועיל וישר; אך בבֹּקר ההוא, כאשר הכריחו בּולגַרינוב, לפי־הנראה בכַונה, להמתין שתי שעות בחדר־הקבלה שלו יחד עם מבקשים אחרים, חלשה דעתו פתאום.

אם חלשה דעתו משום שהוא, איש מזרע ריוּריק, הנסיך אובלונסקי, המתין שתי שעות בחדר־הקַבּלה של “ז’יד”, אם משום שבפעם הראשונה בימי־חייו נטה מדרך אבותיו, שהיא עבודת־הממלכה, אל דרך חדשה, אבל דעתו חלשה מאד. בשתי השעות שהמתין בבית בּוֹלגַרינוב התהלך בצעדי־און בחדר־הקבלה והתקין את פאות־זקנו ונכנס בשיחה עם מבקשים אחרים והמציא חִדּוּד בלשון נופל על לשון, אשר חשב לאָמרו על־דבר המתנה זו שהמתין בבית “הז’יד”, ובכל־כחו השתדל להסתיר מאחרים וגם מעצמו מה שהרגיש בין כה.

אבל רגש בושה וזעף היה בו בכל העת הזאת, ולא ידע בעצמו על שום מה: אם על שום שלא עלתה בידו לגמור את חבור אותו החִדּוד, אשר החל בלבו, אם מטעם אחר. וכאשר בא הרגע, ובלגַרינוב קבלו בנמוסיות רבה, ויתרה, ונִכּר היה בו, שהוא מתכבד בעלבונו, וכמעט השיב את פניו, התאמץ סטֶפּן ארקַדייביץ' לשכחו מהרה כפי האפשר. ורק עתה זכר ויתאדם.

יח

– עתה יש לי אליך עוד דבר ואתה ידעת מה הוא. על־אודות אנה, – אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' אחרי שתקוֹ מעט ואחרי הסירו מעליו את הרשֶׁם הקשה הזה.

אובלונסקי אך הוציא מפיו שם אנה, ופני אלֶקסי אלכסנדרוביץ' שֻׁנו לגמרי: תחת רוח־החיים, שצלחה עליהם קֹדם לזה, הביעו עַיְפות והתנַוְנות.

– מה אתם דורשים ממני? – אמר והתהפך על כסאו והתחיל מקשקש בפֶנסנֶה שלו.

– החלטה, איזו החלטה שתהיה, אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. אני פונה אליך עכשו (“לא כאל בעל נעלב” רצה סטֶפּן ארקדייביץ' לאמר, אך מיראתו, פן יקלקל בזה, חזר בו מיד ואמר: ) לא כאל איש מדיני (מה שלא עלה יפה) – אך בפשטות, כאל איש טוב ונוצרי נאמן. חַיָּב אתה לחמול עליה, – אמר אליו.

– ובמה, באיזה דבר? – אמר קרֵינין בלחש.

– לחמול עליה, כן. אִלו ראית אותה כמוני, – אני ישבתי עמה כל ימי־החֹרף, – כי עתה חמלת עליה. מצבה נורא, נורא באמת.

– אני דמיתי, – ענה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בקול דק יותר, כמעט בקול צפצוף ושריקה, – כי יש לה לאנה ארקַדייבנה כל מה שבקשה לנפשה.

– הוי אלֶקסי אלכסנדרוביץ', בשם אלהים אַל־נא נִשָּׁפֵט לבלתי הועיל.מה שעבר עבר, ואתה ידעת, מה בקשתה וכי מחכה היא לכריתות.

– אבל אני חשבתי, כי אנה ארקדייבנה תמָאן בכריתות אם אדרוש, שתתחַיב להשאיר את בני בידי. כן השיבותי, וחשבתי, כי נגמר הדבר. בעיני הוא נגמָר, – קרא אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בשריקה גדולה.

– אך בשם אלהים, אל תתרגז, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וַיגע בבִרכּוֹ של גיסו. הדבר לא נגמר. אם טוב בעיניך, אברר־נא לך את הדבר כמו שהיה באמת: כשנפרדתם, התנהגת כאדם נעלה שאין למעלה הימנו; הכל נתת לה – חֵרות וגם כריתות. והיא העריכה זאת כראוי. כן הוא, האמינה לי. כראוי העריכה זאת. כל־כך ידעה להעריך, שברגעים הראשונים ההם לא התבוננה ולא יכלה להתבונן בכל הענין, מאשר ידעה, עד־כמה חטאה לפניך. על־כן לא רצתה לקבל מאומה. אבל המעשים והימים הראו לדעת, כי מצבה נורא ואין לשאתו.

– בחיי אנה ארקדייבנה אין לי עסק, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' וירם גבות־עיניו.

– בזה תרשני־נא לפקפק, – השיב סטֶפּן ארקדייביץ' בלשון רכה. – מצבה קשה לה, ואין בו כל תועלת לאיש. ראויה היא לעֹנש זה, תאמר. היא יודעת זאת, ואיננה מבקשת מאתך; היא אומרת בפֵרוש, שאינה מוצאת עֹז בנפשה לבקש. אך אני וכל קרוביה, כל האוהבים אותה, מבקשים, אנחנו מתחננים אליך. על מה היא נושאת מכאובים? למי תצא תועלת מזה?

– שמע־נא, כמדֻמה לי, שאתה מדבר אלי כאל נתבע לדין, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' במהירות.

– לא כן, לא כן, חלילה, בינה־נא את דברי – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' וַיִּגע בידו, כאִלו היה מֻבטח, שנגיעה זו תַטֶּה את לבבו לחֻמְלָה עליה. – אני אך זאת אֹמַר: מצבה קשה עד־מאד, ואתה יכול להקל אותו, ולא תפסיד מאומה. אני אכין לך הכֹּל, באפן שלא תתבונן. הלא הבטחת.

– קֹדם לזה הבטחתי. ואני חשבתי אז, כי השאלה בדבר הבֵּן היא העִקָּר. מלבד זאת קויתי, כי אנה ארקדייבנה תגדיל לעשות… – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ביגיעה בשפתים רועדות ופניו חורו.

– היא נסמכת בכל זה על נדבת־רוחך. היא מבקשת, היא מתחננת אליך, רק על זאת לבד: הוציאה־נא אותה ממצבה הנורא, שהיא נתונה בו. היא איננה מבקשת עוד את בנה. אלֶקסי אלכסנדרוביץ', הלא איש טוב אתה. התבונן רגע אחד במצבה. השאלה על־דבר הכריתות היא שאלת חיים ומות לה במצבה. אלו לא הבטחת קֹדם לזה, כי עתה הֻרגלה במצבה והיתה יושבת בכפר. אבל אחרי אשר הבטחת לה, כתבה לך ועברה למוסקבה. עתה היא יושבת במוסקבה, במקום שכל פגישה מדקרת־חרב בלבה, זה ששה חדשים ומחכה בכל יום להחלטתך. הלא הדבר דומה, כאלו מחזיקים אדם, שנגמר דינו למיתה, חדשים רצופים בחבל ענוּב על צוארו ומבטיחים אותו, כי אפשר שימיתוהו ואפשר שירחמוהו. חמול עליה, ואני מקבל עלי להתקין הכֹּל… ומה שלבך נוקפך…

– אינני מדבר בזה, בזה… – נכנס אלֶקסי אלכסנדרוביץ' לתוך דבריו בגֹעל־נפש. – אבל אפשר שהבטחתי, מה שלא הֻתַּר לי להבטיח.

– אם כן תִּמָּנע מעשות מה שהבטחת?

– מיָמַי לא נמנעתי מלמַלא הבטחה, שאפשר למַלְּאָהּ, אבל חפץ אני, שינָתן לי זמן להתבונן, עד־כמה אפשר לעשות מה שהבטחתי.

– לא, אלקסי אלכסנדרוביץ'! – קרא אובלונסקי וַיִּתַּר ממקומו – לא אוכל האמין לזאת! היא אֻמללה שאין כמוה עוד בנשים אמללות, ואתה, חלילה לך, למנוע ממנה מַה…

– במדה שאפשר למַלא. אתה מן החפשים באמונות ובדעות. אך אני, כאיש מאמין, אינני יכול לעשות בענין גדול כזה דבר נגד התורה הנוצרית.

– אבל בין הנוצרים ובקרבנו דין־כריתות נוהג, כפי מה שידעתי, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'; – מֻתָּר הוא גם על־פי כנסיתנו. ואנחנו רואים..

– מֻתּר, אך לא באֹפן זה.

– אלֶקסי אלכסנדרוביץ', אינני מכיר אותך, – אמר אובלונסקי אחרי שתיקה קצרה. – האם לא אתה (ואנחנו ידענו היטב להוקירך על זה) סלחת על הכֹּל והיית נכון לוַתֵּר על הכֹּל דוקא ברוח התורה הנוצרית? הלא אתה אמרת בעצמך: יש לתת את המעיל, כשלוקחים את הכֻּתֹּנֶת, ועתה…

– בבקשה ממך, – התחיל אלֶקסי אלכסנדרוביץ' פתאם בקול־צפצוף ויעמוד על רגליו, ופניו חורו ולחיו התחתונה רעדה, – אני מבקש ממך להפסיק, להפסיק… את השיחה הזאת.

– אל־נא, חלילה! סלח־נא לי, אם העצבתיך, – התחיל סטֶפַּן ארקדייביץ' בבת־צחוק מתוך בושה ויפשוט ידו – סוף סוף אך שליח אני, ורק את שליחותי עשיתי.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' נתן ידו לו ויהרהר קצת ויאמר:

– עלי לעַיֵּן בדבר ולהוָעץ. ביום השלישי אשיב לך תשובה מָחלטת, – אמר אחרי התבוננות קצרה.

יט

כבר אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ללכת, והנה קוֹרנֵי בא והודיע לאמר:

– סֶרגֵי אלֶקסייביץ'!

– מי הוא סרגי לקסייביץ' זה, – רצה סטֶפַּן ארקדייביץ' לשאול, אבל זכר כרגע מי הוא.

– אַה, סריוז’א! – אמר בקול, ובלבו הוסיף: “סרגי אלֶקסייביץ'”. דמיתי, כי ראש דֶפַּרְטַמֶּנט בא. אבל אנה בִקשה מאתי לראותו.

וסטֶפּן ארקַדייביץ' זכר את רשֶׁם הבַּישנות והשפלות שנראה על אנה בשַׁלְּחָהּ אותו ובאמרה אליו: “אף־על־פי־כן תראֵהו. חֲקָר־נא ושאַל, איפה הוא, מי אצלו.אולם סטיבה… אלו היה אפשר! הלא אפשר?” סטֶפַּן ארקדייביץ' הבין פֵרושו של “אלו היה אפשר” זה, שהוא: אולי אפשר לגמור את דבר הכריתות בתנאי שימָסר בנה לידה… עתה ראה סטֶפּן ארקדייביץ', שדבר זה אין להעלות גם על לב, אף־על־פי־כן שמח לראות את בן־אחותו.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' הזכיר לגיסו, שאין מדברים עם הנער על־אודות אמו, והביע לו בקשתו, שלא יוציא מפיו מלה על־אודותיה:

– חולה היה מאד אחרי הפגישה ההיא, שנפגשו הוא ואמו, מאשר לא ידענו להזהר, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ'. – אנחנו יראנו אז מאד, כי בסכנה גדולה היה. אבל הָרִפּוּא שרִפְּאוהו בהשכל והרחיצה בים בימי־הקיץ השיבוהו לבריאותו, ועתה נתתי אותו בעצת הרופא אל בית־ספר. באמת הועילה לו הרבה השפעת החברים, והנהו שלם בגופו ומצליח בלמודיו.

– אכן היה לבן־חיל! גם לא סֶריוֹז’א הוא עוד, כי־אם סרגי אלקסייביץ' גמור! – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' בהביטו אל הנער הרחב והיפה, שנכנס בצעדי אוֹן ודרך חֵרות ועליו מעיל כָּחֹל ומכנסים ארֻכּים. הנער היה בריא ושׂמֵח למראה. בראותו את דודו השתחוה כמו לפני זר, אך כאשר הכירוֹ, נסתמק ויֵט מעליו בחפזון כנעלב וכבָא לכלל כעס; ויקרב הנער אל אביו ויתן לו את רשימת הציוּנים, שזכה להם בבית־ספרו.

– כך יפה, – אמר לו אביו, – עתה לֶך־לְךָ לדרכך.

– הוא כָחַש ויגדל ויחדל להיות ילד ויהי לנער; ואני אהבתי זאת, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ'. – התזכרֵני?

הנער הֵסַב עיניו במהירות אל אביו.

– זכֹר אזכור, mon oncle, – ענה בהרימו עיניו אל דודו, ושוב הוריד עיניו מִיד.

הדוד קרא אליו את הנער ויַחזק בו בידו.

– ומה, מה מעשיך? – אמר בחפצו להכנס בדברים ובלי דעת מה לאמר לו.

הנער משך את ידו בזהירות מיד דודו ופניו אדמו ולא השיב דבר. כאשר אך נתן לו סטֶפַּן ארקדייביץ' להוציא את ידו, שם עיניו דרך שאלה אל אביו, וכצפור שהוּצאה לחפשי יצא בפסיעות נמהרות מן החדר.

שנה עברה מן היום, אשר ראה סריוז’א את אמו בפעם האחרונה. מן היום ההוא לא שמע על־אודותיה כל מאומה עוד. ועוד בשנה הזאת נמסר לבית־ספר, וחברים אהובים היו לו. הרעיונות והזכרונות על־אודות אמו, אשר הֶחֱלוהו אחרי ראותו אותה בפעם האחרונה, לא העסיקוהו עוד. וכשבאו בו לעתים, התאמץ לגרשם מקרבו, בחשבו אותם לחרפה לו ולדברים שאינם ראוּים אלא לנערות קטנות ולא לנער ולחָבֵר. הוא ידע, כי ריב היה בין אביו ובין אמו, והריב הפרידם, ועליו נגזר להשאר בידי אביו, ויתאמץ לקבל גזרה זו במנוחה.

לראות את דודו, הדומה במראהו לאמו, היה קשה בעיניו, כי הדבר הזה העיר בקרבו את הזכרונות, אשר חשב לחרפה לו. ועוד יותר קשתה זאת לו, בגלל אשר הבין, על־פי מלים אחדות, ששמעו אזניו בהמתינו אצל דלת חדר־העבודה, וביחוד על־פי הרשמים שעל פני אביו ודודו, כי באמו נדברו שני אלה. וכדי שלא לדון לכף־חובה את אביו, שהוא, סריוז’א, ישב בביתו ונִתַּן בידו, והעִקר, כדי שלא להשרות על עצמו את הרגשנות היתרה, אשר חשב לחרפה גדולה, השתדל שלא להביט אל הדוד הזה, אשר בא להשבית את מנוחתו, ושלא להרהר בדברים שהזכיר בבואו.

אך כאשר קרא אותו אליו סטֶפַּן ארקדייביץ', שיצא אחריו וראהו במעלות, וישאלהו שלא בפני אביו, במה הוא עוסק בבית־הספר בין שעור לשעור, נכנס עמו סריוז’א בדברים.

– עתה אנחנו עורכים מסלת־ברזל, – השיב הנער על שאלה זאת. – כך אנו עושים: שנים יושבים על ספסל. הם הנוסעים. ואחד עומד על רגליו על אותו הספסל. וכלם אוסרים את עצמם. אפשר להֵאָחֵז בידים, אפשר גם בחגורות, ונוסעים דרך כל החדרים. הדלתות נפתחות מראש. ולהיות קוֹנדוּקטוֹר קשה מאד!

– זה העומד על רגליו? – שאל סטֶפַּן ארקדייביץ' בצחוק קל.

– כן הוא, הרי זה דורש גבורה ומהירות, ביחוד לכשיעמדו פתאם או לכשיפֹּל אחד הנערים.

– כן, לא דבר ריק הוא, – אמר סטֶפּן ארקדייביץ' ויבט בעצבת־לב אל תוך עיני הנער המלאות חיים, שדָמו לעיני אמו, ושלא היו עוד עיני־ילד טהורות טהרה גמורה. ואף־על־פי שהבטיח לאלֶקסי אלכסנדרוביץ', שלא ידבר על־אודות אנה, לא יָכֹל להתאפק.

– ואתה זוכר את אמך? – שאל אותו פתאם.

– לא, אינני זוכר, – אמר סריוז’א בפזיזות ופניו נסתמקו מאד ועיניו הורדו. ולא יכול דודו להוציא מפיו דבר עוד.

המחנך הסלַבי מצא אחרי חצי־שעה את חניכו על המעלות וזמן רב לא יכול הבין, הכועס הוא הנער אם בוכה?

– בודאי התנגפת בנפלך? – אמר המחנך. – כבר אמרתי, כי הוא מִשׂחק שיש בו סכנה. וצריך להגיד לַדירֶקטור.

– אִלו התנגפתי, לא היה איש מכיר בי. זה ודאי.

– ומה זאת אפוא?

– הניחה לי! – זוכר אני, אינני זוכר… מה לו ולי? למה זה אזכור? הניחו לו! – פנה הנער לא עוד אל מחַנכו, כי־אם אל כל העולם.

כ

סטֶפַּן ארקדייביץ' נהג כמנהגו ולא בִלה ימיו בפטרבורג לריק. מלבד דבַר הכריתות ומשמרת הפקודה הֻצרך לחדש רוח חיים בקרבו בפטרבורג, לפי דבריו, אחרי העִפּוש השורר במוסקבה.

מוסקבה היתה אגם־בצה, אף־על־פי שהיו בה קַפֶה־שַנְטַנים ואומְנִיבוּסִים. זאת הרגיש סטֶפַּן ארקדייביץ' תמיד. בזמן שישב קצת במוסקבה, ביחוד בקרבת בני־ביתו, היה מרגיש בעצמו, שידיו הולכות ורפות. ובשבתו זמן רב במוסקבה בלי צאת אָנה ואָנה בא לידי־כך, שהתחיל לדאוג לזעף אשתו ולריבות־שפתיה, לתחלואים, לחִנוך ילדיו, לעניני משמרתו הדלים, ולא עוד אלא שגם לחובותיו התחיל דואג. אך די היה לו לבוא ולשבת מעט בּפטרבורג באותה החבורה, שהיה מצוי בה, שהיו רגילים לחיות בה, לחיות ממש ולא להתנַוְנוֹת כבמוסקבה, ומיד התחילו כל הרעיונות האלה נִדָּפים ונמסים “כְּהִמֵּס דונג מפני אֵש”.

אשתו?… עוד ביום הזה דבר עם הנסיך צֶ’צֶ’נסקי. לנסיך צֶ’צֶ’נסקי היו אשה ובנים, בנים שנתבגרו עובדים בתור פַּז’ים, ועוד אשה אחת לא נשׂוּאה לו כַחֹק, שילדה לו גם היא בנים. אמנם גם ביתו הראשון טוב לו, אך בביתו השני רָחֲבָה דעתו יותר. גם את בנו הגדול היה מביא אל ביתו השני והיה מספר לסטֶפּן ארקדייביץ', שהוא חושב זאת לתועלת ולדרך התפתחות לבנו. מה היו הבריות אומרים על זה במוסקבה?

והילדים?… בפטרבורג לא הפריעו הילדים את אבותיהם מראות חיים. הילדים נתחנכו בבתי־חנוך ולא נתקבלה התורה המשֻׁנה, המתפשטת במוסקבה – למשל, בבית לבוֹב – שכל מנעמי־החיים נתונים לילדים, ולאבותיהם אך העמל והדאגה. פה הבינו, שחַיב אדם לראות חיים לנפשו, כדרך שאיש משכיל צריך לחיות.

ועבודת הממלכה?… גם העבודה לא היתה פֹה חובה חמורה בלי קץ ותקוה כעבודת בני־מוסקבה; פה היתה העבודה רבת־ענין. פגישה אחת, טובת־הנאה אחת, מלה יפה אחת בזמַנהּ ובמקומה, ידיעה לשעשע נפשות בחזיונות־בדיחה קטנים – נותנת לאדם לקנות עולמו בשעה אחת, כמעשה שהיה בבְריַנְצֶב, אשר פְּגָשוֹ סטֶפַּן ארקדייביץ' אתמול ואשר היה עתה משׂרי־השׂרים. עבודה כזאת מושכת את הלב.

ביחוד הרגיעה את רוחו של סטֶפַּן ארקדייביץ' השקפת בני־פטרבורג על דברים שבממון. בַּרְטְניַנְסְקי, שהוצאותיו על־פי מנהגיו לא פחות מחמשים אלף, אמר לו בענין זה דבר גדול.

לפני סעודת הצהרים אמר לו סטֶפַּן ארקדייביץ' במרוצת שיחתם:

– אתה, כמדֻמה לי, מקֹרב למוֹרְדְּוִינְסְקִי; יכול אתה לעשות טובה עמדי, אמָר־נא לו מלה למעני. יש משמרת־פקודה, שאני רוצה בה. משמרת חבר הסוכנות…

– מה בצע, סוף סוף לא אזכור… אבל מה חֵפץ לך בעניני מסלות־ברזל עם ז’ידים?… הלא על־כל־פנים שקץ הוא.

סטֶפַּן ארקַדייביץ' לא אמר לו, כי הוא ענין חי: בַּרטְניַנסקי לא היה מֻכשר להבין זאת.

– לכסף אני צריך, אין לי במה להתפרנס.

– הלא מתפרנס אתה.

– אני מתפרנס, אבל חובותי.

– מה זה תאמר? רבים הם? – אמר בַּרְטְניַנסקי בהשתתפות.

– רבים מאד, כעשרים אלף.

בַּרְטְניַנסקי צחק צחוק גדול מתוך נחת־רוח.

– הוי איש מצליח! – אמר לו. אני חַיָּב מיליון וחצי, ואין לי מאומה, ועיניך רואות, כי עודני יכול להתפרנס!

ולא בדבור בלבד, כי־אם גם במעשה ראה סטֶפַּן ארקדייביץ‘, כי נכון הדבר. זִ’יבַחוֹב היה חַיב שלש מאות אלף, וגם פרוטה אחת לא היתה לו, ועם־זה התפרנס, וברֶוַח מרֻבֶּה ולא בצמצום! הגרף קְרִיבצוֹב נודַע מכבר לחסַר כל־מוצא לכסף, ועם־זה החזיק שתי פילגשים. פֶּטְרוֹבסקי בזבז חמשה מיליונים ולא שִׁנה את מנהגי ביתו וגם היה מנהל עניני־כסף בממלכה וקבל שכרו עשרים אלף לשנה. מלבד זאת השפיעה פטרבורג לטובה גם על בריאות־גופו של סטֶפַּן ארקדייביץ’, צעיר נעשׂה בה. במוסקבה היה מביט לפעמים אל שֵׂיבתו שנראתה בו, מתנמנם אחרי סעודת־הצהרים, מתמתח, עולה במעלות במתינות ובנשימה כבדה, משתעמם בחברת נשים צעירות ונמנע מהשתתף במחולות. ובפטרבורג כמו הוּשבו לו עשר שנים מן השנים שעברו עליו.

בפטרבורג הרגיש בעצמו, מה שאמר לו עוד אתמול הנסיך פטר אובלונסקי, איש בן ששים שנה, שחזר באותם הימים מחוץ־לארץ.

– פה אין אנחנו יודעים לחיות, – אמר פטר אובלונסקי. – התאמין לי, הנה ישבתי כל הקיץ הזה בבַדֶּן, שם הייתי בעיני כאיש צעיר ממשׁ. למראה אשת יפת־תֹאר – הרהורים… אחרי לחם־צהרים וכוס־יין – כֹח ועֹז. ואך באתי לרוסיה – דבר היה לי אל אשתי, גם אל הכפר הֻצרכתי לבוא – והנה, לא תאמין לי, בעוד שני שבועות שמתי עלי שמלת־בית וחדלתי לחלֵּף שמלותי ללחם־הצהרים. הרהורים ביפות־תֹאר נשכחו מן הלב. לזקן גמור הייתי. לא נשארו לי בעולמי אלא הרהורי־תשובה. אחר באתי לפריז ואחליף כח ואהיה כבראשונה.

וסטֶפַּן ארקַדייביץ' הרגיש בעצמו גם הוא את השנוי הזה, שהרגיש פטר אובלונסקי. במוסקבה נבקה רוחו בקרבו, ואִלו הִרְבָּה לשבת בה, היה קרוב לבוא גם לידי הרהורי־תשובה; אבל בפטרבורג חזר והיה לאדם הגון על־פי רגשותיו.

בין הנסיכה בֶּטְסי טְבֶרסקַיה ובין סטֶפּן ארקַדייביץ' נקבע יחס משֻׁנה מאד. סטֶפּן ארקַדייביץ' התנהג עמה תמיד כמבקש אהבתה דרך הִתּוּל ודִבר אליה דרך התּוּלו דברים מגֻנים שבמגֻנים, מדעתו, כי זה טוב בעיניה יותר מכֹּל. ביום השני אחרי דַבּרו עם קרֵינין בא להֵרָאות לפניה, ובאותה שעה היה צעיר בעיניו כל־כך, שמבלי התבונן הרחיק ללכת במהתלותיו ובשקָריו ברוח זה במדה, שלא ידע עוד איך לשוב אחור, ולרַע לו, לא רק לא מצאה בטסי חן בעיניו מעולם, כי־אם גם לגֹעל־נפש היתה לו, ומנהג־הדבור הזה נקבע בעיניהם מאשר הוא מצא חן רָב בעיניה. בגלל זה שמח מאד, כי באה הנסיכה מְיַחקַיה וַתַּשׂם קץ לְיִחוּדָם.

– אַה, גם אתה פֹה, – אמרה בראותה אותו. – ומה שלום אחותך האֻמללה? אל־נא תַבֵּט אלי ככה, – הוסיפה הנסיכה מיַחקַיה. – מאז התגוללו עליה כל האנשים הרעים ממנה מאה אלף פעמים, אני חושבת, כי הֵטיבה עשֹׂה. לא אוכל לסלוח לִוְרונסקי על כי לא הודיע לי, כי היתה פֹה בפטרבורג. אני הייתי נוסעת אליה ועמה אל כל מקום. מסר־נא לה בשמי ברית־אהבה. ספר־נא לי עתה על־אודותיה.

– אכן קשה מצבה, היא… – החל סטֶפַּן ארקדייביץ' בקבלו בקֹצר־דעתו את דברי הנסיכה מיַחקַיה: “ספר־נא לי על־אודותיה” כפשוטם. אך היא נכנסה מיד לתוך דבריו כדרכה והתחילה מספרת בעצמה:

– היא עשתה מה שהכֹּל עושים, חוץ ממני, בַּסֵּתֶר; והיא לא רצתה להתכחש וַתֵּיטֶב לַעֲשׂות. ועוד יותר היטיבה בזה, שעזבה את גיסך המטֹרָף. סלח־נא לי. הכֹּל אמרו עליו, שהוא פקח, פקח גדול, ורק אני לבדי אמרתי, כי טפש הוא. עכשו, שנתחבר עם לידיה איבַנובנה ועם לַנדוֹ, אומרים עליו הכֹּל, שהוא מטֹרף, ואני רוצה מאד לחלוק על כל הבריות, אך בפעם הזאת אינני יכולה.

– אמרי־נא לי אתְּ, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ', – מה החידה הזאת? תמול הייתי אצלו ובקשתי תשובה מָחלטת בדברים שבינו לבין אחותי, והוא לא השיב לי, אך אמר, שיתישב בדבר, והיום קבלתי במקום תשובה הזמנה אל הגרפינה לידיה איבנובנה בערב הזה.

– כן, כן! – קראה הנסיכה מיַחקַיה בשמחה, – את פי לַנדוֹ ישאלו, מה יאמר הוא על זה.

– איך זה? לשם מה? מה הוא לַנדוֹ?

– הטרם תדע את ז’יל לַנדוֹ המפֻרסם, את ז’יל לַנדוֹ, את הָרֹאֶה? גם הוא מטֹרף, אבל בידו גורל אחותך. זה פרי החיים בערי־השדה, אינך יודע מאומה. לַנְדוֹ, פקיד־משרת בחנות גדולה בּפריז, בא אל רופא. בחדר־הקבלה של הרופא נתנמנם, ובשעת תנומתו התחיל יועץ אל כל החולים. ועֵצות נפלאות יעץ. ועוד זאת, שמע־נא, הלא ידעת את יוּרִי מֶלֶּדִּינְסקי, את החולה הזה? – אשתו שמעה על־אודות לַנדוֹ זה ותקחהו אל אישהּ. עתה הוא מרַפא את אישהּ. הועֵל לא הועיל מאומה לו, על־פי דעתי, כי עודנו חלש וכושל כבראשונה, אך הם מאמינים בו ומובילים אותו עמהם. ככה הוּבא לרוסיה. פה קפצו עליו הכֹּל והוא התחיל מרַפא כל בריה. את הגרפינה בֶּזְזֻבּוֹבָה רִפֵּא ותאהבהו ותשׂימהו לבֵן לה.

– איך זה?

– כך היה מעשה. עתה לא יֵאָמר עוד שמו לַנדוֹ, כי־אם גרַף בֶּזְזֻבּוֹב. אך עִקרו של דבר הוא, כי לידיה – אהבתי אותה מאד, אך דעתה נטרפת – אדוקה, כמובן, עד־מאד בלַנדוֹ זה ובלעדיו לא יֵעָשׂה דבר לא בביתה ולא בבית אלֶקסי אלכסנדרוביץ', וגורל אחותך עתה בידי לַנדוֹ זה, שהוסב שמו הגרַף בֶּזְזֻבּוֹב.

כא

אחרי סעודה גדולה וכוסות־קוניַק הרבה בבית בַּרְטְניַנסקי נכנס סטֶפַּן ארקַדייביץ', אך באחור־זמן מעט מהשעה היעודה, אצל הגרפינה לידיה איבַנובנה.

– מי עוד אצל הגרפינה? הצרפתי? – שאל סטֶפַּן ארקַדייביץ' את המשרת, בהתבוננו באדרתו, הידועה לו, של אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ובאדרת משֻׁנה ומגֻחֶכֶת בעלת־רְכָסים.

– אלֶקסי אלכסנדרוביץ' קרֵינין והגרף בֶּזְזֻבּוֹב, – ענה המשרת כמתרעם.

”הנסיכה מיַחקַיה הגידה מראש", אמר סטֶפּן ארקַדייביץ' בלבו בעלותו במעלות. “מה משֻׁנה הדבר! אבל מי יתן ויכֹלתי להתקרב אליה. השפעתה מרֻבּה מאד. אם היא תאמר מלה לפוֹמוֹרסקי, לא יהי כל ספק עוד”.

עוד היה אור־יום בחוץ, אך בחדר־האורחים הקטן שבמעונה של הגרפינה לידיה איבַנובנה כבר האירו המנורות והיריעות מוּרָדות.

אצל שלחן עגֹל, מתחת למנורה תלויה, ישבו הגרפינה ואלֶקסי אלכסנדרוביץ' ודברו בלחישה. איש שפל־קומה ודל־בשר, שירכי אשה לו ורגליו שקועות במקום הברכים, ופניו חורים מאד, אבל יפים, ועיניו נוצצות ויפות, ושערו אָרֹך ומֻטָּל על צַורון־מעילו, עמד בקצהו השני של החדר והסתכל בכֹּתל ובציורים התלוּים עליו. סטֶפַּן ארקדייביץ' נתן שלום לבעלת־הבית ולאלקסי אלכסנדרוביץ' וישם עיניו שלא ברצונו שנית על האיש הזר לו.

– האדון לַנְדוֹ! – פנתה הגרפינה אל האיש ההוא בקול רך מלא זהירות, אשר השתומם עליו אובלונסקי. וַתְּוַדְּעֵם זה לזה.

לַנדוֹ הסב פניו בחפזון ויגש וישם בצחוק קל את ידו הקופאה והמזיעה בתוך יְמִינו הפשוטה של סטֶפּן ארקדייביץ‘, אחר שב ונטה לו אל הכֹתֶל ויוסף להביט אל הציורים. הגרפינה ואלֶקסי אלכסנדרוביץ’ נתנו עיניהם זה בזה בהבטה שיש בה רמיזה.

– אשמח מאד לראותך, ביחוד בערב הזה, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה ותרמוז לו לסטֶפּן ארקדייביץ' לשבת אצל קרֵינין.

– הנה קראתי לו לַנדוֹ, – אמרה בלחישה ותסב עיניה אל הצרפתי וממנו מיד אל אלֶקסי אלכסנדרוביץ', – אך באמת הוא גרַף בֶּזְזֻבּוֹב, כאשר ידעת בודאי. אבל הוא איננו אוהב את הכנוי הזה.

– כן, שמעתי, – ענה סטֶפַּן ארקדייביץ' – אומרים עליו, כי רפא רפואה שלמה את הגרפינה בֶּזזֻבּוֹבה.

– היא באה אלי היום, מה אמללה היא למראה! – אמרה הגרפינה בפנותה אל אלקסי אלכסנדרוביץ'. – פרידה זו נוראה לה. צרה גדולה היא לה.

– והוא יוצא מזה בודאי? – שאל אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

– כן, הוא יוצא לפריז. תמול שמע קול, – אמרה הגרפינה לידיה איבַנובנה בעינים מוסַבות אל סטֶפּן ארקדייביץ'.

– אַה, קול! – שָׁנה אחריה אובלונסקי, אשר הבין, כי ראוי לו להזהר מאד בחבורה זו, שנַעֲשֶׂה או עתיד להעשות בה דבר מיֻחד, שעדין אינו יודע מה הוא.

רגע אחד שתקו כלם, ואחרי־כן אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בבת־צחוק דקה, כמתחלת בעִקר דבַר שיחתם, אל אובלונסקי:

– אני ידעתיך מכבר, ושמחה אני מאד לדעת אותך יותר. ידידֵי ידידֵנו ידידים גם לנו. אך כדי להגיע לידידות, צריך להתבונן במצב־נפשו של הידיד, וכמדֻמה לי, שלא כן אתה עושה לאלקסי אלכסנדרוביץ'. הלא תבין את כַונתי, – אמרה ותרם את עיניה היפות והמלאות עיון.

– במקצת, גברתי, אני מבין, כי מצבו של אלקסי אלכסנדרוביץ'… – אמר אובלונסקי, אשר לא הבין היטב מה דורשים מאתו, ועל־כן בחר לו להשתמש במאמרים כלליים.

– לא שנוי במצב החיצון הוא, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בשפת־תוכחות, ויחד עם זה הביטה באהבה אחרי אלקסי אלכסנדרוביץ', אשר קם מכסאו ועבר אל לַנדוֹ, – לבו שֻׁנָּה, לב חדש נברא לו, ואני יראה, פן לא שַׂמתּ לבך למדי אל השנוי הזה, שנהיה בו.

– בכלל אני יכול לתאר לנפשי את השנוי הזה. ידידים היינו כל ימינו, ועתה… – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' וַיָּשֶׁב מבט־חבה לגרפינה על מבטה, ובלבו עִיֵּן וחִשֵּׁב לאיזה משני המיניסטרים היא מקֹרֶבת יותר ועל־אודות מי מהם יצטרך לבקש מאתה.

– השנוי, שנהיה בו, לא יוכל להקטין את רגשי אהבתו לרעיו; להפך, עלול הוא השנוי הזה להגדיל את אהבתו. אבל יראה אני, פן לא תבין את דברי. רצונך לשתות כוס טֵה? – אמרה ותרמוז על המשרת, אשר הגיש טֵה על טס.

– לא למדי, גרפינה. מובן מאליו, כי הרעה הבאה עליו…

– כן, רעה היא, אבל נהפכה לאשֶׁר גדול, כשנהפך לו לב אחר ולבו נמלא אשֶׁר זה, – אמרה ותבט בעיני־אהבה אל סטֶפּן ארקדייביץ'.

“אדַמה, כי אפשר לבקש, שתדבר עם שניהם”. אמר סטֶפּן ארקדייביץ' בלבו.

– בודאי, גרפינה, – אמר לה, – אבל אני חושב, כי שִׁנוים אלה הם מן הנסתרות, שאין אדם אוהב לגלותן גם לקרובים שבקרוביו.

– להפך! חַיבים אנחנו לפרסם ולעזור זה לזה.

– כן הוא, אין כל ספק, אבל מצוּים שנויי־דעות, ומלבד זאת… – אמר אובלונסקי בצחוק קל ורך.

– אי־אפשר לשנוי דעות בדבר האמת הקדושה.

– כן, כן, בודאי, אבל… סטֶפּן ארקדייביץ' בא במבוכה ויעצור במלים. הוא הבין, כי כַונתה על האמונה.

– כמדֻמה לי, שיתנמנם מיד, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בלחישה מַסְבֶּרֶת בגשתו אל לידיה איבַנובנה.

סטֶפַּן ארקדייביץ' הסב עיניו. לַנדוֹ ישב אצל החלון בזרועות סמוכות על צלעו ועל גבו של כסא אחד ובראש כפוף. כשהרגיש את מבטי העינים המכונָנות אליו הרים ראשו וצחק צחוק קל של ילד תמים.

– אל תביטו אליו, – אמרה לידיה איבַנובנה ובהזזה קלה הגישה כסא לאלֶקסי אלכסנדרוביץ'. – אני התבוננתי… – החלה לאמר דבר, אך ברגע ההוא נכנס אחד המשרתים ומכתב בידו. לידיה איבנובנה קראה בחפזון את הפתקה, שבאה אליה, ובמהירות נפלאה כתבה ומסרה תשובה וַתֵּשב אל השלחן. – אני התבוננתי, – חזרה ואמרה, – כי המוסקבאים, ביחוד הגברים בני־מוסקבה, הם קרירי־דעת עד־מאד בעניני האמונה.

– לא כן, גברתי הגרפינה, כמדֻמה לי, שהמוסקבאים ידועים בתור בעלי־אמונה עומדים על דעתם בחזקה, – ענה סטֶפַּן ארקדייביץ'.

– על־פי מה שנראה לי, אתה למֹרַת־רוחי, מקרירי־הדעת, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בפנותו אליו בבת־צחוק מתוך לֵאוּת.

– כלום אפשר להיות קריר־דעת! – אמרה לידיה איבנובנה.

– אני בדבר הזה, לא קריר־דעת באמת, כי־אם עומד וממתין, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' בצחוק קל של רדיפת שלום וידידות. – לא אאמין, כי באה עתי לעסוק בשאלות האלה.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ולידיה איבנובנה נתנו עיניהם זה בזה.

– לעולם אין אנו יכולים לדעת, – אם באה עִתֵּנו לזה אם אין, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' בלשון־תוכחה. – אין לנו להרהר בדבר, אם נכונים אנחנו אם אין: אין חסד־אלהים תלוי במחשבות אדם; יש אשר לא יִצְלַח על יגֵעים בשבילו ויצלח על אשר לא התקינו עצמם לזה, כמעשה שהיה בשָׁאוּל השליח.

– לא כמדֻמה לי, שלא עתה עוד, – אמרה לידיה איבנובנה, אשר התבוננה באותה שעה בתנועותיו של הצרפתי. לַנדו קם ויגש אליהם.

– התרשוני לשמוע? – שאל הצרפתי.

– ככל אַות־נפשך, אני לא חפצתי להפריעך, – אמרה לידיה איבנובנה ותבט אליו בחבה – שבה־נא עמנו.

– אך אין לעצום את העינים מֵראות אור, – הוסיף אלֶקסי אלכסנדרוביץ'.

– מי יתן וידעת את האשֶׁר, שאנו מוצאים, כשאנו מרגישים את מציאותו בקרבנו! – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בצחוק אשה צדקנית.

– אך אפשר לאדם, שירגיש בעצמו, שאינו מסֻגל לפעמים להתרומם עד למדרגה גבוהה זאת, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ובדַבּרו הרגיש, שהוא מַערים באמרו מדרגה גבוהה על האמונה, אך לא ערב את לבבו להודות בחֹפש־דעותיו, בפני אשה, אשר במלה אחת, שתאמר לפומורסקי, תוכל להמציא לו את המשמרת, אשר הוא מבַקש.

– אתה רוצה לאמר בזה, כי החטא מעכב? – אמרה לידיה איבנובנה. – אבל דבר זה טעות הוא. אין חטא למאמינים, כבר נמחל החטא. סלח־נא, – הוסיפה בהביטה אל המשרת, שחזר והביא פתקה בידו; ותקרא את הפתקה ותָּשב עליה בעל־פה לאמר: “מחר אצל הנסיכה הגדולה, כן תאמר”. – אין חטא למאמין, – חזרה ואמרה.

– כן הוא, אבל אמונה, שאין עמה מעשים, כגוף בלי נשמה, – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ', על פי הקַטחיזיס שלמד בילדותו, ולא נלחם על חֵרותו עוד אלא בבת־צחוק בלבד.

– זאת לנו מאגרת השליח יעקֹב, – אמר אלֶקסי אלכסנדרוביץ' אל לידיה איבנובנה כמתרעם עליה קצת. נִכָּר היה, שכבר נדברו בזה לא אחת ולא שתים. – כמה קלקולים גרמה טעות זו, שטועים בפֵרוש המשל הזה. אין דבר מרחיק את האדם מן האמונה יותר מפֵּרוּש זה. “אין לי מעשים טובים ועל־כן אינני יכול להאמין”, וזה לא נאמר בשום מקום. אבל נאמר להפך.

– לעבוד לאלהים, להציל איש את נפשו ביגיעות ובתענית, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה בבוז ובגֹעל־נפש, – מדרכיהם המקֻלקלים של נזירינו כל זה… אין זכר לזה בשום מקום. הדבר פשוט וקל יותר הרבה, – הוסיפה ותבט אל אובלונסקי בבת־צחוק מְחַזֶּקת־ידים, כדרך שהיתה צוחקת בחצר לחַזק את ידי העלמות הצעירות, הנבוּכות למראה הסדרים, שלא הֻרגלו בהן.

– אנחנו נושענו על־ידי המשיח המדֻכּא בעבורנו. אנחנו נושענו באמונה, – נענה אחריה אלֶקסי אלכסנדרוביץ' במבט של הסכמה לדבריה.

– השומע אתה אנגלית? – שאלתהו לידיה איבנובנה, וכאשר ענה הן, קמה והתחילה ממשמשת בספרים שעל האצטַבה הקטנה.

– חפצי לקרֹא Safe and Happy או Under the wing – אמרה ותשׂם עיניה דרך שאלה על קרינין ותקח לה את הספר אשר בקשה, ובשובה אל מקומה ופתחה את הספר ותאמר: – הדברים קצרים מאד. מתֹאָר פֹה הדרך, שהאמונה נקנית בו, וקורת־הרוח היפה מכל חיי העולם הזה, שהיא נותנת לבעליה. מי שמאמין, אי־אפשר לו שיהיה אמלל, כי לא בדד הוא. – היא כבר נָכוֹנה לקרֹא, והנה המשרת נכנס עוד הפעם. – בּוֹרוֹזְדִּינה! אמֹר, מחר בשתי שעות, כן הוא, – אמרה ותשם אצבעה על מקום אחד בספר ותאנח ותבט לפניה בעיניה היפות והמלאות עיון. – זאת פעולת האמונה הנכונה. הן ידעת את סַנִּינָה מַרִי. הידעת את הרעה, אשר מצאַתּה? בנה יחידה מת עליה. נפשה התמוגגה ברעתה. ומה אחריתה? גואלהּ נמצא לה, ועתה היא מברכת את אלהים על מות הילד. זהו האֹשר, שהאמונה נותנת לאדם!

– נכון הוא, מאד… אמר סטֶפַּן ארקדייביץ' ולבו שמח בקרבו על כי יָחֵלו לקרֹא ויתנו לו להשיב רוחו מעט. “לא, לפי הנראה, טוב אשר לא אבקש היום דבר, – אמר בלבו, – רב לי אם אצא מזה בלי הִכָּשֵׁל בלשוני”.

– לך יקשה לשבת עמנו, – אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה אל לַנדו, – כי אינך יודע אנגלית, אבל קריאה קצרה היא.

– בין אבין, – אמר לַנדו בבת־צחוק שלו ויעצום עיניו.

אלֶקסי אלכסנדרוביץ' ולידיה איבנובנה נתנו עיניהם זה בזה בהבטה מַסברת, והקריאה הוחַלה.

כב

סטֶפַּן ארקדייביץ' השתומם עד־מאד על הנאומים המשֻׁנים החדשים לו, אשר שמעו אזניו. רבוי הגונים שבחיים הפטרבורגיים הביא אותו תמיד לידי התעוררות עזה, באשר הוציא אותו מתוך חיי־העמידה שבמוסקבה. אבל אוהב ומבין היה את טיב החיים האלה ברֹב גַונֵיהם רק בספירות הקרובות והידועות לו; אך בחבורה הזאת, הזרה לרוחו, ראה אך זרות ותהפוכות, אשר לא יכול לעמוד עליהן. בשמעו את דברי הגרפינה לידיה איבנובנה ובהרגישו את העינים היפות, המביעות טפשות או מרמה, – זאת לא ידע בעצמו, – את עיני לַנדוֹ המכוֹנָנוֹת אליו, התחיל מרגיש איזו כבדות מיֻחדה בראשו.

רעיונות רבים ושונים הסתבכו בקרבו. “מַרִי סַנִּינָה שמֵחה, כי מת הילד אשר ילדה… לוּ יכֹלתי לעַשן קצת בשעה זו… לִזְכּות אפשר גם באמונה בלבד, והנזירים אינם יודעים מה לעשות לזה, הגרפינה לידיה איבנובנה היא היודעת זאת… ומדוע ככה יכבד עלי ראשי? מהקוניַק או מפני שכל זה משֻׁנה מאד? אף־על־פי־כן לא עשיתי עד כה, כמדֻמה לי, כל דבר זר. אך בכל־זאת לא אוכל עוד לבקש מאִתּה. שמעתי, שהם מזקיקים להתפלל. אולי יַזקיקוני גם אני. זאת תהי אִולת גדולה מנשוא במנוחה. ומה נבערים הדברים שהיא קוראה, אבל מבַטְּאָה היא היטב. לַנדוֹ־בֶּזְזֻבּוֹב, על שום מה נקרא שמו בֶּזְזֻבּוֹב”? פתאם הרגיש סטֶפַּן ארקדייביץ', כי לחיו התחתונה נוטה בכֹח גדול לפִהוק, ולמען העלים את פִּהוקו תקן בידיו את פאות־זקנו ויתנער. אך מיד הרגיש, שהוא מתנמנם, ועוד מעט וְיִנחר. הוא נעור ברגע, שהגרפינה לידיה איבנובנה אמרה בקולה הידוע לו: “הוא ישֵׁן”.

סטֶפּן ארקדייביץ' הקיץ בבהלה, כי היה בעיניו כאשֵׁם שנמצא עוֹנו. אך התנַּחם כרגע, כי הֻברר לו, שלא עליו נאמר “הוא ישֵׁן”, כי־אם על לַנדוֹ. הצרפתי נרדם גם הוא כסטֶפַּן ארקדייביץ‘, אבל תרדמת סטֶפַּן ארקדייביץ’ היתה נחשבת, כפי מה שדִמָּה הוא, לעלבון להם (ואולם גם זאת לא דִמָּה באמת, כל־כך היה הכל משֻׁנה פה בעיניו), ותרדמת לַנדוֹ שִׂמְּחָה אותם מאד, ביחוד את הגרפינה לידיה איבנובנה.

– Mon ami – אמרה לידיה איבנובנה ותאסוף בזהירות, שלא לִגְרֹם אִוְשָׁה, את קפולי שמלת־המשי אשר עליה – ברגשנותה היתרה קראה לו, לקרֵינין, לא אלֶקסי אלכסנדרוביץ', כי־אם “מוֹן אַמִּי”, – תנה לו את ידך. הרואה אתה? שְׁשְׁ! – נתנה בקולה על המשרת שחזר ונכנס. – אין לקבל.

הצרפתי נרדם או עשה את עצמו כאלו נרדם, וראשו נסמך על גב הכסא, ובידו המזיעה, המוטלת על אחת מברכיו, הניע תנועות קטנות, כמשתדל לצוד בה דבר. אלקסי אלכסנדרוביץ' קם בזהירות, אבל הניד את השלחן בקומו, מבלי דעת להזהר כראוי, ויִקרב וישׂם את ידו ביד הצרפתי. סטֶפַּן ארקדייביץ' קם גם הוא ויבט בעינים פקוחות לרוחה על־מנת להעביר את חבלי השֵׁנה מהן, אם ישֵׁן הוא, פעם על זה ופעם על זה, והֻברר לו, שהוא עֵר; אבל הרגיש, כי ראשו הולך וכבד עליו.

– האיש הבא לאחרונה, אותו השואל, יֵצֵא מזה, יֵצֵא, יֵצֵא! – אמר הצרפתי מבלי פקוח עיניו.

– סלח־נא לי, אבל עיניך רואות… שוב־נא בעשר שעות, או, טוב מזה, מחר.

– יֵצֵא, יֵצֵא! – שָׁנָה הצרפתי בקֹצר־רוח.

– עלי, עלי הוא, הלא כן? – שאל סטֶפַּן ארקדייביץ', וכאשר ענוהו: “הֵן”, שכח גם את דבַר הבקשה, אשר אמר לבקש מהגרפינה לידיה איבנובנה, גם את דבַר אחותו, ובתשוקתו הרבה לצאת מַהר מן המקום ההוא יצא על קצות רגליו ויָנס החוצה, כנָס מבית מלא קטב, וזמן רב דִבּר והתלוצץ עם הָרַכָּב, בחפצו להתאושֵׁש מהר.

בתיאטרון הצרפתי, אשר הספיק עוד לראות בו את המערכה האחרונה, ואחרי־כן אצל כוס שַׁמפַּני ב“בית־משתה־הטַטַּרים”, בשבתו בתוך אנשים כערכו, התחזק מעט. ובכל־זאת היתה רוחו סרה כל הלילה ההוא.

בשובו הביתה אל פטר אובלונסקי, שאצלו התאכסן בפטרבורג, מצא פתקה מאת בֶטסי. היא כתב לו, שהיא חֲפֵצה מאד לגמור את השיחה, שהתחילו בה, ומבקשת מאתו, כי יבוא אל ביתה מחר. הוא אך הספיק לקרֹא את הפתקה הזאת ולקַמט מצחו עליה קצת והנה נשמע קול צעדים כבדים מלמטה, קול רגלי אנשים נושאים משא כבד.

סטֶפַּן ארקדייביץ' יצא לראות מה זאת. המשׂא הזה היה פטר אובלונסקי הַשָּׁב לימי עלומיו. הוא היה שכור כל־כך, שלא יָכול לעלות בַּמַּעלות; אך בראותו את סטֶפַּן ארקדייביץ' צוה את נושאיו להעמידו על רגליו וַיֵּאָחֶז בּו ויבוא אתו אל חדרו, ושם התחיל מספר לו, במה בִלה את הערב, וידבר דבריו עד שחטָפַתהו שֵׁנה.

סטֶפַּן ארקדייביץ' היה עצוב, מה שקרהו אך לעתים רחוקות, וזמן רב לא יכול להתנמנם. כל מה שעלה על זכרונו היה אך מכֹער, אבל מכֹער מכֹּל, כדבר שהוא לחרפה לבעליו, נדמָה לו זֵכר הערב הזה בבית הגרפינה לידיה איבנובנה.

ממחרת באה אליו תשובת מֵאוּן גמור מאלקסי אלכסנדרוביץ' לענין הכריתות, וַיָּבֶן, כי החלטה זו נוסדה על הדברים, שאמר הצרפתי בשעה שנרדם או עשה את עצמו כאלו נרדם.

כג

כדי לתקן דבר בחיי־הבית הפנימיים, צריך שיהיה או ריב גמור או שלום גמור בין האיש והאשה. אבל אם התיחסותם זה לזה איננה ברורה, אם אין ביניהם לא שלום ולא ריב, אי־אפשר להם לגשת אל כל דבַר־תִּקּוּן.

זוגים רבים יושבים שָׁנִים תמימות במקומות שׂנוּאים מכבר לאיש ולאשה יחד, ורק מאין ריב גמור ושלום גמור ביניהם אינם משנים את מקומם.

גם ורונסקי ואנה נלאו נשׂוֹא ישיבת מוסקבה בַחֹרֶב ובָאָבק, בימים שהשמש כבר האיר לא בחֹם־האביב, כי־אם בחֹם־הקיץ וכל עצי הבּוּלְוַרים כבר עטו עלים, והעלים עטו אבק; אך לא עברו אל האחוזה “ווֹזְדְּוִיזֶ’נסקוֹיֶה”, כמו שהָחלט מכבר, כי־אם הוסיפו לשבת במוסקבה, אחרי מָאסם בה, רק מאשר בימים האחרונים לא היה שלום ביניהם.

הרוח הרעה, אשר שלטה ביניהם, לא נוסדה על שום סבה חיצונה, וכל הטענות והמענות שנִסו להכנס בהן פעמים רבות, לא רק לא הסירוה, כי־אם עוד הועילו להגדילה. רוח רעה פנימית היתה זאת: היא רגזה כל היום על כי מָעֲטָה האהבה בקרבו, והוא רגז מרֹב חרטה שהתחרט על כי העמיד עצמו בגללהּ במצב קשה זה, שהיא לא רק לא תְקִלֵּהו, כי־אם עוד תוסיף להקשותו. שניהם, גם הוא גם היא, לא הגידו מה שֹׁרש דבַר־רָגזם, אבל הרשיעו זה את זה בלבותם, ובכל תואנה שמצאו התאמצו להוכיח זה לזה, כי כן הוא.

הוא היה בעיניה, כֻּלו עם כל מנהגיו ורעיוניו ומאוייו, עם כל אוצרו הרוחני והחמרי, אך אהבת־נשים לבד, והאהבה הזאת נועדה על־פי רגשותיה להתרַכֵּז כֻּלָּהּ אך בה לבד. אבל האהבה הזאת נתמעטה, ועל־פי סברותיה הָרְאֲתה לדעת בזה, כי נָתַן חלק מאהבתו לנשים אחרות או לאשה אחרת אחת, ועל זה קִנאה אותו. לא על־דבר אשה ידועה לה קנאה אותו, כי־אם על כי נגרע מאהבתו. מבלי דעת עוד על מי תחשדהו, חִפשׂה את אשת־עברתה באשר יָכלה ועל־פי רמז קטן שבקטנים העבירה את חמת קנאתה מאשה לאשה. פעם חשדה אותו על הפרוצות הגסות, אשר בהיותו חבר לבחורים, נקל היה לו לבוא בדברים עמהן; פעם חשדה אותו על נשי הספירות הגבוהות, אשר יכול להזדמן עמהן; פעם חשדה אותו על עלמה, שיצרה לה בדמיונה, ואמרה עליה, שהוא נכון לקחתה לו לאשה אחרי עזבו אותה, את אנה. החֶשֶׁד האחרון הזה הציק לה יותר מכל שאר החשדים, ביחוד, מאשר אמר לה הוא בעצמו בשעת התגלות־לב, מבלי דעת להזהר, כי אמו רחוקה כל־כך מדעת את דרכיו, שהרשתה לעצמה לדבר על לבו, שיקח לו לאשה את הנסיכית סוֹרוֹקינה.

ובקנאתה זעפה עליו ובקשה תואנות לזַעפהּ בכל דבר. בכל פרט ופרט מקשי־מצבה האשימה אותו. ישיבתה זו, שישבה וחכתה במוסקבה, כנתונה בין השמים ובין הארץ, התמהמהותו וחששנותו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ', בדידותה בעיר הזאת – בכל אלה האשימה אותו. אִלו היה אוהב אותה – אמרה עליו בלבה – היה מבין, מה קשה מצבה, ומחַלץ אותה מצרותיה. גם באשמתו לבד ישבה במוסקבה ולא בכפר. הוא לא יכול לשבת טמוּן בכפר, כמו שרצתה היא. צבור היה נחוץ לו, ובשביל זה העמיד אותה במצָבה הנורא, ולא רצה להבין, מה קשה צערה. הוא ולא אחר היה האשֵׁם, על־פי סברותיה, גם במה שנפרדה עד עולם מבנהּ.

גם רגעי האהבה המעטים, שבאו עוד לפעמים ביניהם, לא היו מרגיעים אותה: באותם הימים ראתה באהבתו כעין מנוחה ובטחה, אשר לא היו בו קֹדם לזה ואשר הרגיזו את רוחה.

השעה היתה שעת בין־השמשות. אנה חכתה לְשִׁיבָתוֹ ממשתה חֶבר־הבחורים, אשר נסע להשתתף בו, ובין כה הלכה הנה והנה בחדר־עבודתו (חדר שקול רצפת־הרחוב נשמע בו פחות מבשאר החדרים) וחזרה בלבה על דברי־הריב, שרָבוּ אתמול, לכל פרטיהם. ובעברה בחזרה זו מן המאֻחר אל הקודֵם, מדברי העלנון העשוּים להזָכר, אל מה שהביא לידי כך, הגיעה לאחרונה עד תחלת השיחה ההיא. זמן רב לא יכלה להאמין, כי ראשית מדון היתה להם שיחה קלה ורחוקה מלבם כזאת. אבל כך היה מעשה. הוא אך לגלג לו קצת על הגימנַסיות לנערות ואמר, כי אין בהן חֵפץ, והיא הפכה בזכותן. אך הוא נהג קלות־ראש בהשכלת־נשים בכלל ואמר, כי הנערה האנגלית הַנָּה, אשר דאגה לה וטִפְּלָה בה אנה, אינה צריכה לגמרי לידיעת הפיסיקה.

הדבר הזה הקניט את אנה, כי ראתה בזה רמז של בוז למעשים שהיא עוסקת בהם, ומיד בקשה ומצאה וענתה מענה קשה דֵי התנקם בו על הצער שגרם לה.

– אינני מְקַוָּה, כי תזכור אותי ואת רגשותי, כמו שאפשר לאיש אוהב, אבל קויתי לנמוסיות בלבד, – אמרה אליו.

ובאמת נסתמק מכעס על אמרה לו זאת ויענֶהָ קשות. מה שהשיבה לו היא, לא זכרה עוד, אבל זכרה, כי הוא קפץ ואמר בכַונה גלויה להדאיב נפשה:

– חבה זו, שאתּ מחבבת את הילדה הזאת, איננה מעסקת אותי, זה אמת, כי רואה אני, שהיא חבה מעֻשָּׂה.

האכזריות הזאת, שהרס בה את עולמה זה, שבנתה לה ביגיעה רבה כל־כך על־מנת לשאת את חייה המרים, והעָוֶל הזה, שטָפל עליה עֲוֹן התחפשות והתכחשות, הקדיחו אש באפה.

– צר לי מאד, כי רק ענינים גסים וחמריים מובנים לך ואינם מעֻשׂים בעיניך, – ענַתהו ותצא מן החדר.

בבואו אתמול בערב הביתה לא הזכירו את הקטטה הזאת, אבל שניהם הרגישו, כי אך שלום לפי־שעה הוא ולא שלום־אמת.

וביום הזה לא היה כל היום בבית, ובבדידותה קשתה עליה כל־כך ידיעה זו שידעה, כי ריב בינה ובינו, שבקשה לשכוח, לסלוח ולהשלים עמו; להרשיע את נפשה בקשה ולהצדיק אותו.

“בי לבדי האשם. רגזנית אני, קנאית בלי־טעם. הַשְׁלֵם אשלים עמו, ונסענו אל הכפר, שם ירוַח לי”, אמרה עם לבבה.

“מעֻשָּׂה”, זכרה פתאם את המלה, אשר נעלבה בה ביותר, ולא כל־כך בגלל הוראתה כמו בגלל הכַונה, שנתכַּון בה לצערה. “אני יודעת מה נתכַּון לאמר בה; הוא רצה לאמר – לא כדרך הטבע הוא לאשה לאהוב ילדה זרה ושלא לאהוב את בתה פרי־בטנה. כלום הוא יודע, מה היא אהבת־אם לילדיה, מה היא אהבתי לסריוז’א, אשר ותּרתי עליה בגללו? אבל אין כאן אלא כַונה לצערני! לא, הוא אוהב אשה אחרת, אין כל ספק בדבר”.

ובראותה, כי בחפצה להרגיע את רוחה חזרה על הראשונות גם הפעם, כמו שחזרה זה פעמים רבות, ושוב הגיעה לרגזה הקודֵם, נפלה חרדה עליה.“האמנם אי־אפשר? אמנם אינני יכולה לקבל את האַשמה עלי?” אמרה אל לבה ושוב חזרה לראש. “הוא איש־אמת, איש ישר, הוא אוהב אותי. אני אוהבת אותו, בעוד ימים אחדים יִגָּמר דבַר הכריתות. ומה לנו עוד? צריכים אנו למנוחה, לאמונה, ואני אשית את העָוֹן עלי. כן הוא, כאשר יבוא הפעם, אֹמַר לו, כי אני חטאתי לו, אף־על־פי שלא חטאתי, ונסענו מזה”.

וכדי שלא להרהר עוד ושלא לבוא לכלל כעס, צלצלה ותצו להביא את הארונות המיֻחדים לשים בהם את החפצים לשעת נסיעה על־מנת לעבור אל הכפר.

בעשר שעות בא ורונסקי הביתה.

כד

– ומה, ההיטבתם את לבכם? – שאלה אותו בצאתה לקראתו בפנים מביעים הודאה על חטא ורדיפת־שלום.

– כנהוג, – ענה והכיר מיד, בהבטה אחת, כי שעת־רצון לה, מן השעות הטובות המצויות אִתּהּ. הוא כבר הֻרגל לראות מַעֲבָרִים אלה ברוחה, וביום הזה שמח ביחוד על השנוי לטובה, כי גם הוא בעצמו היה שמח וטוב־לב מאד.

– מה אני רואה? עתה היטַבתּ עשֹׂה! – אמר וירמוז על הארונות שבפרוזדור.

– כן, צריך לנסוע. הנה נסעתי לטַיל קצת ואתענג כל־כך, שנכספתי אל הכּפר. הלא אין כל עכּוב לך.

– זה כל חפצי. כרגע אבוא ונדבר, אך שמלותי אֲחַלֵּף. צַוי להביא טֵה.

והוא הלך לו אל חדר־עבודתו.

כמין עלבון היה במאמר “עתה היטבתּ עשֹׂה”, שאמר לה כדרך שאדם אומר לילד, שחדל להתרגז במשוּבתו, ועלבון גדול מזה היה בַּהֵפֶך שבין סגנון עזיבת־החטא שלה וסגנון הָעֹז והבִּטחה שלו; ורגע קטן הרגישה התעוררות לחדש את המריבה, אבל התאפקה ותכבוש את רִגשָׁהּ ותקדם את פני ורונסקי בפנים שמחים כבתחלה.

כאשר יצא אליה, ספרה לו, במלים שהכינה בלבה במקצת, את דברי יוֹמָהּ זה ואת אשר בלבבה לעשות לענין היציאה מן העיר.

– כמעט רוח ממרום הֹעֲרָה עלי – אמרה אליו. למה אחכה פֹה לכריתות? האם לא אחד הוא לנו בכפר? לא אוכל לחכות עוד. אינני רוצה לקוות, אינני רוצה לשמוע עוד דבר על־אודות כריתות. גמרתי, שהדבר הזה לא יוסיף עוד להשפיע על חיי. גם אתה מסכים על־ידי?

– פשיטא! – אמר בהציצו מתוך דאגה אל פניה המלאים סערה.

– ומה עשיתם שם? מי היה עמכם? – אמרה אחרי שתיקה קצרה.

ורונסקי קרא בשמות האורחים.

– המשתה היה יפה, גם תַּחרות הַשַּׁיִט בסירות עלה יפה, וכל זה היה נעים, אבל אי־אפשר במוסקבה בלי דבר מגֻחָך. אשה אחת באה, מוֹרַת הַשְּׂחִיָּה של מַלכּת שוֶדיה, וַתַּרְאֵנו את אֳמָנוּתה.

– מה זאת? האמנם שָׂחְתָה לעיניכם? – שאלה אנה ופניה רעמו.

– במין שמלה אדֻמה מיֻחֶדת לשׂחִיה, אשה זקנה ומכֹעָרָה. מתי אפוא נצא?

– אך זה מעשה־שטות! והיא מפליאה לשחות? – אמרה אנה מבלי השֵׁב על שאלתו.

– לא פחות ולא יותר משאר בני־אדם. הלא אמרתי, כי מעשה־שטות מגֻנֶּה הוא. ומתי אפוא אתּ אומרת לצאת? –

אנה הניעה ראשה כמתכַּונת לגרש רעיון קשה.

– מתי נצא? מהר כפי האפשר. למחר לא נספיק. למחרתים.

– כן… אך לא, הניחי־נא. מחרתים – יום ראשון, עלי לראות את אמי, – אמר ורונסקי במבוכה, כי כאשר אך הזכיר את אמו, הרגיש מבט של חשד מכוֹנָן אליו. מבוכתו נחשבה בעיניה לראיה לדבַר החשד, ותסתמק ותט מאצלו. עתה עמדה לנגד עיניה לא עוד דמות מוֹרָתה של מַלכּת שוֶדיה, כי־אם הנסיכית סוֹרוֹקינה, שישבה יחד עם הגרפינה ורונסקַיה באחד הכפרים הקרובים למוסקבה.

– התוכל לנסוע אליה מחר? – אמרה אנה.

– לא אוכל בשום אֹפן! ההרשאות והכסף בענין שאני נוסע בגללו לא יבואו ליָדי עד מחר, – ענה ורונסקי.

– אם כן לא נצא לעולם.

– ומפני מה?

– אחרי־כן לא אצא. או בַשֵּׁנִי הבא או לא אצא לעולם.

– אך משום מה? – אמר ורונסקי כמו בתמיהה. – הלא אין טעם בדבר.

– לך אין טעם בו, יען כי לא תשית לב אלי. אינך רוצה להבין מה חיי. הדבר האחד, אשר העסיקני פה, היתה הַנָּה. ואתה אומר, אין זה כי־אם התכחשות. הלא אמרת אתמול, כי אינני אוהבת את בתי, כי מתכחשת אני באהבתי את האנגלית הזאת, כי לא רגש טבעי הוא; מי יתן וידעתי, איזה חיים יכולים להיות טבעיים לי פֹה.

להרף־עין נעורה מנהמת־לבה ואימה נפלה עליה על כי הֵפֵרָה את מחשבתה. אך אף־על־פי שידעה, שהיא משַׁחתת נפשה, לא יכלה להתאפק, לא יכלה להמנע מֵהַראות לו, עד־כמה חטא לה, לא יכלה להכנע מפניו.

– מעולם לא אמרתי זאת; אני רק אמרתי, שאין אהבת־פתאם זאת חשוּבה בעיני.

– הן מתהלל אתה בתָם־לבבך, ולמה לא תגיד את האמת?

– כל ימי אינני מתהלל וכל ימי אינני משַׁקר, – אמר בקול שפל ובחֵמה עצורה בקרבו. – צר לי מאד, אם לא־תכַבְּדִי…

– כִּבּוּד זה בָּדוי, על־מנת לכסות בו את מקום האהבה הריק. ואם לא תאהבני עוד, טוב ויפה יותר, שתגיד זאת ולא תכחד.

– הלא עוד מעט ולא אעצר כֹּח! – צעק ורונסקי ויקם מכסאו. עמד לפניה ואמר במבטא ממֻשָּׁך – למה תנסי את אֹרך־רוחי? – ובאמרו זאת נראה בו, כאלו יכול הוא להוסיף עוד הרבה, אלא שהוא מתאפק – יש לו גבולים.

– מה כַּונתך לאמר בזה? – צעקה ואמרה בלשון רבים ותסתכל באימה גדולה ברֹשם השנאה, שֶׁהֻבְלַט על כל פניו וביחוד בעיניו המזָרות חמת־נקם.

– כַּונתי לאמר… החל ורונסקי, אך עצר במליו. – אני זקוק לשאול, מה אתּ מבקשת מאִתי? – אמר בלשון רבות גם הוא.

– מה אני יכולה לבקש? – אני יכולה אך לבקש, כי לא תשליכני מלפניך, כמו שאתה חושב לעשות, – אמרה לו, באשר הבינה מאליה כל מה שהיה עם לבבו לאמֹר ולא אמר. – אך זאת לא אבקש, ממדרגה שניה היא זאת. אני מבקשת אהבה, ואין. ואם כן, הלא בָטֵל הכֹּל.

וכאמרה זאת שׂמה פעמיה אל הדלת.

– הַמְתִּינִי! הַמְ… תִּינִי! – אמר ורונסקי ולא פִשֵּׁט את העקמומיות שבגבות־עיניו, אך החזיק בידה ויעצרנה מלכת. – מה נהיה פה? אמרתי, כי צריך לדחות לשלשה ימים את יציאתנו מן העיר, על זה אמרת לי, כי משקר אני, כי איש־עָול אני.

– ואני שונה ואומרת, כי מי שמוכיח אותי על כי וִתּר על הכֹּל בגללי, – אמרה בזכרה מה שאמר לה עוד בקטטה הקודמת, – רע הוא מאיש־עָול, כי הוא איש אין־לב.

– אבל יש גבולים לאֹרך־רוח!– צעק וַיֶּרֶף ידו מידה בתנועה נמהרה.

”הוא שונא אותי, זה ברור", אמרה בלבה ותצא מן החדר בצעדי אין־אונים מבלי דַבּר דבר עוד ומבלי הַבּט אחריה.

“הוא אוהב אשה אחרת, זה ברור עוד יותר – אמרה אל לבה בבואה אל חדרה. – אהבה אני מבקשת ואין; ואם כן, בָּטֵל הכֹּל, – שנתה מה שאמרה קֹדם לזה, – וצריך לבַטל”.

“אבל איככה?” שאלה את עצמה ותֵּשׁב על הכסא שלפני הראי.

השאלות: לאן תסע עתה, אל דודתה, שנתחנכה אַנָּה בביתה, אל דוֹלי, או אל מחוץ־לארץ ולבדה, ומה הוא עושה עתה, כשהוא לבדו בחדר־עבודתו, ומה המריבה הזאת, האחרונה שבאחרונות היא, אם אפשר עוד להשלים, ומה תדברנה בה מעתה כל מיֻדעותיה הקודמות הפטרבורגיות, ומה יאמר אלקסי אלכסנדרוביץ' על זה, ועוד הרבה הרהורים אחרים במה שעתיד להיות מעתה אחרי הפֵּרוּד, עלו על רוחה, אך לא בכל לבה נגררה אחרי הרעיונות האלה, במעמקי־לבה היה רעיון אחד בלתי ברור לה, שהוא לבדו העסיק אותה, אך לא יכלה לדעת, מה הוא. בזכרה עוד פעם אחת על־דבר אלקסי אלכסנדרוביץ', זכרה גם את ימי מחלתה אחרי לדתה ואת הרגש המיֻחד, אשר לא הרפה ממנה בימים ההם. “למה לא מַתּי”, היו דבריה, אשר דברה עם לבבה ואשׁר הרגישה בימים ההם. ובזכרה זאת הבינה פתאם את אשר בלבבה באמת. כן, אותו הרעיון היה בקרבה, הרעיון המפרק לבדו את כל הקושיות. “כן, למות!…”

“גם חרפתם וקלונם של אלקסי אלכסנדרוביץ' וסריוז’א, גם חרפתי אני הנוראה – הכל יבֻטַּל על־ידי המות. אני אמות, והוא יתחרט, יצטער, יאהב וישׂא מכאובים בגללי”. בבת־צחוק ממֻשכת של חמלה על נפשה ישבה על הכסא, פעם הסירה את הטבעות מעל אצבעות ידה השמאלית ופעם חזרה ושׂמה אותן על אצבעותיה ושִׁותה לנגדה בצבעים בהירים מה שירגיש אחרי מותה.

קול צעדים הולכים וקרבים, קול רגליו, הפריע אותה מהרהוריה. אך היא עשתה את עצמה כטרודה בסדור טבעותיה וגם לא פנתה אליו.

הוא קרב אליה ויאחז בידה ויאמר בלחישה:

– אנה, למחרתים נסע, אם זה רצונך. אני נכון לכּל.

היא החרישה.

– ומה תעני? – שאל אותה.

– ידעת בעצמך, – אמרה לו והתחילה בוכה כרגע מבלי יכֹלת להתאפק עוד.

– עזבֵני. נָטְשֵׁני? – אמרה מתוך יִבּוּבָה. – מחר אסע מפה… יותר מזאת אעשה. מה אני? אשת־זנונים. אבן־מעמסה על צואריך. אינני רוצה לעַנותך, אינני רוצה! אני אשַׁחרר אותך. אינך אוהב אותי, אחרת אתה אוהב!

ורונסקי התחנן לפניה, כי תרגע, ויבטיחה, כי אין יסוד כל־שהוא לקנאתה, כי לא חדל ולעולם לא יחדל לאהֹב אותה וכי יותר מבראשונה הוא אוהב אותה.

– אנה, על מה ככה תעַני את נפשך ואת נפשי יחד? – אמר וישק את ידיה. באותה שעה הביעו פניו חבה, ולה נדמה, שבאזנה שמעה קול דמָעות בדבורו והרגישה את לֵחָן על ידה. וכהרף־עין נהפכה קנאתה הנוראה לאהבה בוערת כאש, ותחבקהו וַתָּרֶק עליו עתרת נשיקוֹת, על ראשו, על צוארו ועל ידיו.

כה

כאשר הרגישה אנה, כי השלום שנעשה ביניהם שלום־אמת הוא, השכימה בבֹּקר ותחל להכין הכֹּל לדרך בזריזות. אמנם לא הָחלט, אם ביום השני אם ביום השלישי יֵצאו, כי אמש וִתְּרוּ שניהם על דרישותיהם בדבר הזה, אך אנה השתדלה ועשתה את כל מה שהֻצרכה לעשות להכנת הנסיעה וגם לא שתה את לבה לדעת, היקדימו אם יאחרו יום אחד. ככה עמדה בחדרה אצל תֵּבה פתוחה ועסקה בהוצאת חפצים שונים, והנה הוא בא לפניה מלֻבּש בגדים, והשעה היתה מֻקְדֶמֶת לזה מהרגיל.

– אני נוסע מיד אל אמי, היא יכולה לשלוח לי את הכסף, על־ידי יגוֹרוֹב. ומחר אני נכון לדרך, – אמר אליה.

אף־על־פי שמָלְאָה אהבה ורצון, היתה הזכרת נסיעתו אל אמו עֹקֶץ מכאיב לה.

– לא, עד מחר לא אספיק גם אני, – השיבה לו, ובלבה אמרה כרגע: “אפשר היה אפוא להשתדל קצת ולעשות כמו שרציתי”. – לא, עשֵׂה כמו שהיה עם לבבך. לך אל חדר־האֹכל, ואני אבוא מיד, רק אסיר מזה את החפצים המיֻתָּרים האלה, – אמרה במסרה ליד אנושקה עוד איזה דבר להוסיף על החבילה הגדולה של סמרטוטים, שכבר הוטלה עליה.

ורונסקי אכל את הבּיפשְׁטֶקס שלו, והיא נכנסה אצלו לחדר־האֹכל.

– לא תוכל לשער, מה קצה נפשי בחדרים האלה, – אמרה בשבתה על־ידו לשתות את כוס־הקהוה שלה. – אין לך דבר נורא מ“חדרים מְרֻהָטִים” אלה. אין צורת בית להם, אין רוח־חיים. אותם השעונים, יריעות החלון, וביחוד הטַפּיטות – צלמי־בלהות כל אלה. אני זוכרת את ווֹזְדְוִיזֶ’נְסְקוֹיֶה כִּזְכֹר ארץ־הקֹדש. עוד לא תְשַׁלַּח את הסוסים?

– לא, הם יֵצאו מזה אחרי צאתנו. ואתּ אומרת לנסוע עתה?

– אל וִילסון אמרתי לנסוע. בגדים יש לי להביא אליה. אם־כן מחר ולא יְאֻחַר? – אמרה בקול־צהלה; אך פתאם שֻׁנו פניה.

משרתו המיֻחד של ורונסקי בא לבקש את השובר על קבלת טלגרמה מפטרבורג. לא היה כל פלא בדבר, שנשלחה טלגרמה לוְרונסקי, אך הוא השיב כמתכַּון לכַסות דבר ממנה, כי השובר הוא בחדר־עבודתו, ויִפן אליה בחפזון ויוסף:

– גמֹר אגמֹר מחר הכֹּל, בלי כל ספק.

– ממי הטלגרמה? – שאלה אותו מבלי הקשב לדבָרו.

– מסטִיבה, – ענה שלא ברצון.

– ומפני מה לא הראיתָהּ לי? איזה דבר־סתר אפשר בין סטיבה וביני?

ורונסקי קרא אליו את המשרת ויצוהו להביא את הטלגרמה.

– לא חפצתי להראותה, מפני שסטיבה שטוף בעריכת טלגרמות; אם אין החלטה, טלגרמה למה לנו?

– על דבר הכריתות?

– כן, אבל הוא כותב: “עוד לא העליתי בידי מאומה; תשובת־החלטה הבטיח בימים הקרובים”. הא לך וּקרָאִי.

בידים רועדות לקחה אנה את הטלגרמה ותקרא בה מה שאמר לה ורונסקי. אבל נוסף בה: “התקוה קטנה, אבל אני אעשה כל מה שאפשר ומה שאי־אפשר”.

– אני אמרתי אתמול, כי אין כל חִלוק לי, באיזה זמן אקבל פטורים, וגם אם אקבל אם לא אקבל, – אמרה לו בפנים מסֻמָּקים. – לא היה כל צֹרך לכסות ממני. “כן הוא יכול לכסות ומכסה באמת ממני מכתבים שבינו ובין נשים”, אמרה בלבה.

– וְיַשְׁבִין אמר לבוא היום בבֹּקר עם ווֹיְטוֹב, – אמר ורונסקי, – כמדֻמה לי, שזכה במשׂחק בכל מה שיש ביד פֶּבְצ’וֹב וגם ביותר ממה שיש בידו של זה לשַׁלם, כששים אלף.

– לא, – אמרה אנה בהתרגזה על כי בעברו לענין אחר הראה לה בבֵרור, כי היא מתרגזת. – מפני מה אתה חושב, שהידיעה הזאת מעסקת אותי כל־כך, שראוי גם לכסותה ממני? אני אמרתי, שאיני רוצה להרהר בדבר זה, ומבקשת אני, שגם אתה לא תשים לבך לדבר זה יותר ממני.

– אני שׂם לבי לזה, יען כי אני אוהב בהירות, – אמר ורונסקי.

– בהירות זו תלויה לא בדינים מקֻבּלים, כי־אם באהבה, – אמרה אנה, וזַעפה הלך הלוך וְחָזֹק לא על דבריו, כי־אם על המתינות הקרה שנשמעה בהם. – בשביל מה אתה חפץ בזה?

”אלי! אלי! עוד הפעם על־דבר האהבה", אמר בלבו ויקַמט מצחו.

– הלא ידעת בשביל מה: בשבילֵך ובשביל הילדים שיוָלדו – אמר לה.

– ילדים לא יוָלדו.

– על זה יש להצטער הרבה, – אמר ורונסקי.

– לך הוא נחוץ בשביל הילדים; ואותי לא תזכֹּר? – אמרה, כי שכחה או לא שמעה, שבפֵרוש אמר “בשבילֵך” ובשביל הילדים.

השאלה על־דבר האפשרות, שיוָלדו להם ילדים, היתה מַחֲלֹקֶת ביניהם ומביאה אותה לכלל כעס מכּבר. את תשוקתו לילדים חשבה לאות, שאינו מוקיר את יפיה.

– הלא אמרתי: בשבילֵך, ביחוד בשבילֵך, – חזר ואמר וקִמט מצחו כמו מחמת כאֵב, – כי ברור לי, שרֹב התרגזותך באה מחסרון בהירות זו.

“עתה חָדל להתכחש, וכל שנאתו הגדולה אלי גלויה” – אמרה בלבה ולא שמעה את דבריו, אך הביטה באימה ופחד אל השופט הקר והאכזר, הנשקף אליה מתוך עיניו ומתכַּון להרגיזה.

– לא זאת היא הסִבּה, – אמרה אליו, – גם לא אוכל להבין, באיזה אֹפן אפשר שהתרגזותי, כמו שאתה אומר, באה מזה, שאני נתונה לגמרי בידך. ואיזה חסרון בהירות יש כּאן? להפך.

– צר לי מאד, שאינך רוצה להבין, – נכנס ורונסקי לתוך דבריה בחפצו להביע לה את רעיונו גם נגד רצונה, – חסרון הבהירות הוא בזה, שנדמֶה לך, שאני בן־חורין.

– לזאת אין לך לדאוג כלל וכלל, – אמרה לו ותסב פניה מנגדו ותחל לשתות את הקהוה.

בהפרדת אצבעה הקטנה הרימה את הכוס ותגישה אל פיה. אחרי גמיעות אחדות שמה עיניה עליו, ובפניו ראתה בבֵרור, כי גם כף־ידה, גם תנועתה, גם צלצול שפתיה היו לו למֹרת־רוח.

– אין כל צֹרך לי לדעת, מה אמך חושבת ואת מי היא חפצה להשׂיא לך – אמרה ותעמֵד את כוסה ביד רועדת.

– אך לא בזה אנחנו עוסקים.

– לא, כי בזה ממש. והאמינה לי, כי אשה שאין לב בה, בין שהיא זקנה בין שאינה זקנה, בין שהיא אמך בין שהיא זרה, אין לי עסק בה ואיני רוצה לדעת אותה.

– אַנה, בבקשה ממך, אל תדברי באמי דרך גנאי.

– אשה, אשר לא הגיד לה לבה, מה טובת בנה וכבודו, אין לב לה.

– עוד הפעם אני מבקש ממך, שלא תדברי בלשון גנאי באמי המכֻבּדה בעיני, – אמר בהרמת־קול ובהבטה מזהרת.

היא לא ענַתהו, ותבט בשום־לב אליו, אל פניו, אל ידיו, ותזכור את מראה השלום, שהשלימו אתמול, לכל פרטיו ולכל סִמני החִבּה, שהראה לה. “סמני חבה כאלה בכל פרטיהם פזר תמיד והוא עתיד ורוצה לפזר לנשים אחרות!” אמרה בלבה בזכרה כל זה.

– אינך אוהב את אמך. כל זה מליצות, מליצות ומליצות! – אמרה והביטה אליו בשנאה.

– ואם כן צריך…

– צריך להחליט, ואני החלטתי, – אמרה ותקם לצאת, אך ברגע ההוא בא יַשבין החדרה, ואנה נתנה לו שלום ותעמוד מלכת.

בשביל מה הֻצרכה, בשעה שהיה לבה הולך וסוער, ונפשה ידעה מאד, שהיא עומדת לפני סבוב חדש בחייה, שתוצאות איֻמות נשקפות ממנו, – בשביל מה הֻצרכה להתכחש ברגע ההוא לפני איש זר, אשר על כל פנים יוָדע לו כל זה בעוד ימים מעט או הרבה – לא ידעה בעצמה; אך כרגע השביתה את הסערה שבקרבה ותשב ותדבר עם אורחה.

– ומה נהיה? הקבלת את נִשְׁיך? – שאלה את ישבין.

– אין רע, כמדֻמה לי, שלא כל נִשיי ישֻׁלם לי, וברביעי לשבוע עלי לנסוע. ואתם באיזה יום? – אמר יַשבין ויבט אל ורונסקי בעינים עצומות במקצת, ונראָה בו בבֵרור, שהוא מבין, שריב היה ביניהם.

– כמדֻמה לי, מחרתים, – אמר ורונסקי.

– אולם זה ימים רבים אתם אומרים לנסוע.

– אבל הפעם הָחלט, ולא ישֻׁנה, – אמרה אנה ותבט אל עיני ורונסקי הבטה מזהרת ואומרת, שלא תעלה על דעתו, שעדַין אפשר להשלים.

– האמנם לא יֵצר לך לגמרי על פֶּבְצוֹב האֻמלל הזה? – הוסיפה לדבר עם יַשבין בענין שעמדו בו.

– מעולם לא שאלתי את לבי, אנה ארקדייבנה, הֲצר לי עליו אם אין. הנה כל רכושי פה – אמר וַיּוֹר בידו על כיס־מעילו, – ועתה אני עשיר; אך היום אבוא אל הקלוב, ואפשר שאצא מתוכו ככלי ריק. הלא מי שיושב לצַחק אתי, גם הוא חפץ להפשיטני את כֻּתּנתי, וכן אני חפץ לעשות לו. נלחמים אנחנו איש באחיו, וזאת שעשועים לנו.

– אך אִלו היית בעל־אשה, – אמרה אנה, – מה היתה אשתך מרגשת בזה?

יַשבין התחיל שוחק.

– בגלל זה לא לקחתי וגם לא אמרתי מעולם לקחת לי אשה.

– והֶלזינְגְפוֹרס? – נכנס ורונסקי בַשׂיחה וישם עינו על אנה, אשר חִיְּכָה ברגע ההוא. ופני אנה פגעו במבטו ורֹשם של קפֵדה ומחאה עלה עליהם פתאם, וכמו אמרה לו: “לא שכחתי. לא ישֻׁנה דבר”.

– האֻמנם גם אהבת פעם אחת? – אמרה אל יַשבין.

– לא אחת ולא שתים! אבל יש יושב אצל שלחן־המִשׂחק על־מנת לעמוד מיד בכל פעם בבוא שעת־פגישה, ואני יכול לעסוק באהבה על־מנת לבוא בערב בדיוק אל המשחק. כן גם עולה בידי.

– לא, לא זאת שאלתי, כי־אם על־דבר אהבה ממש. היא נתכַּונה לאמר “הֵלזינגפורס”, אך לא רצתה להשתמש במלה שאמר ורונסקי.

אחרי־כן בא ווֹיְטוֹב, שרצה לקנות לו סיָח, ואנה קמה ותצא מן החדר.

לפני צאתו לדרך נכנס ורונסקי אצלה. בראשונה אמרה לעשות את עצמה, כאִלו היא מחפשת דבר, אבל בּוֹשָׁה להתכחש ותרם עיניה אליו במבט קר מכונָן אל פניו.

– מה אדוני מבקש? – שאלה אותו צרפתית.

– לקחת את תעודת גַּמְבֶּטּא, כי מכרתיו, – אמר בטון, שהֻבּע בו יותר מבמלים לאמר: “לבוא בטענות ותשובות אין לי פנאי, גם לא אועיל בזה”?

“אני לא חטאתי לה”, – אמר בלבו. – אם רוצה היא לענוש את עצמה, תאכל מפרי מעשיה". אך בשעת יציאתו נדמה לו, שאמרה דבר, ולבו זע פתאם מחמלה עליה.

– מה אמרת, אנה? – שאל אותה.

– לא אמרתי דבר, – עתה בקרירות ובמנוחה אף היא.

“לא אמרת דבר, אכלי מפרי מעשיך”, אמר בלבו, ורחמיו חזרו ונכבשו, וַיִסֹּב וילך לו. בצאתו ראה בראי את פניה החורים ואת שפתיה המרַתּתות, ויהי את לבבו לעמוד ולאמר לה דבר־תנחומים, אבל רגליו נשאוהו והוציאוהו מן החדר בטרם הספיק למצֹא מלים בפיו לאמר לה. את כל היום ההוא בִלה מחוץ לביתו, ובבואו בשעה מאֻחרת בערב אמרה לו הנערה המשרתת, כי אנה ארקדייבנה חשה בראשה והיא מבקשת מאתו, שלא יכנס אצלה.

כו

מעולם לא עבר עוד עליהם יום תמים בריב. זאת היתה הפעם הראשונה. אף לא ריב היה זה, כי־אם הודאה גלויה, שפסקה האהבה. כלום היה אפשר להבטה זו, שהביט בה בהכנסו לחדר לקחת את תעודת הסיָח? כלום היה אפשר לו לשים עין עליה ולראות, כי לבה נקרָע מצרה ומיגון ולעבור עם זה בפנים שוקטים כאלה מבלי אמור דבר? לא רק לא אֲהֵבָהּ עוד, כי־אם גם שָׂנֹא שׂנֵאָהּ, באשר אהב אשה אחרת – כל זה היה ברור בעיניה.

ובזכרה את כל הדברים הקשים אשר אמר, בָּדתה מלבה את כל הדברים, שעל־פי דעתה היה רוצה ויכול לאמר לה, ורָגזה הלך הלוך וגדול.

“אינני מחזיק בך – היה יכול לאמר. – יכולה אתּ ללכת באשר תֵּלֵכִי. הנה לא חפצת לקבל פטורים מאישך, לפי הנראה, עוד דעתך לשוב אליו. שובי־נא. אם למעות את צריכה, הנני לתת לך. לכמה רֻבּלים אתּ צריכה?”

את כל הדברים הקשים והמגֻנים, שאדם גס יכול להוציא מפיו, אמר לה ורונסקי בדמיונה, והיא לא סלחה לו עליהם, כאִלו אמר אותם באמת.

“האם לא נשבע לי איש האמת והישֶׁר הזה שבועת־אהבה עוד אתמול? האם לא נואשתי חנם זה פעמים רבות?” השיבה אמריה לה מיד.

כל היום ההוא, חוץ משתי השעות שעברו לה בנסיעתה לוִילסון, בִּלְּתָה בספקותיה שנסתפקה, אם הכל בטל ומבֻטל או עוד יש תקוה להשלים, אם ראוי לה לנסוע מזה מיד או לראותו עוד פעם אחת. בהרהורים אלה חכּתה לו כל היום, וכשצִותה בערב, בלכתה אל חדר־משכבה, לאמר לו, שהיא חשה בראשה, נִחשה ואמרה בלבה: “אם יכנס אצלה ולא ישים לבו לדברי המשרתת, הריהו אוהבני עוד, ואם לא, בטל הכֹּל, ואדע מה לעשות!…”

בערב שמעה קול מרכבתו בבואו וקול צלצולו וצעדיו ושיחתו עם הנערה; והנה הַאמן הֶאמין למַה שאמרו לו, לא שׂם לבו לחקור ולדרוש, ואפסה אפוא כל תקוה.

והמות עמד לפניה, בתמונה ברורה לכל פרטיה, בתור תחבולה נאמנה ויחידה להחיות את אהבתה בלבו, ליַסרו ולהכניעו במלחמה זו, שנלחמה עמו הרוח הרעה, אשר שׂמה קן לה בלבה.

לא היה עוד כל חלוק בדבר: אם יסעו לווֹזְדוִיזֶ’נְסְקוֹיֶה ואם לא יסעו, אם יתן לה אישה פטורים ואם לא יתן – כל אלה היו לדברים אין חֵפץ בהם. לא הֻצרכה אלא להשיב גמולו בראשו.

כאשר מזגה לעצמה אֹפּיון בשעור שהֻרגלה בו ושׂמה על לבה, כי אם תבחר במות, די לה לגמוע בבת־אחת את כל הבקבוק הקטן שביָדה, נדמה לה, שהוא דבר קל ופשוט כל־כך, שהוסיפה להרהר בֹענג רב, עד כמה יצטער ויתחרט ויאהב את זכרה אחרי־כן, כשלא יוכל לתקן עוד. בעינים פקוחות שכבה על משכבה והביטה לאורו של הנר האחד, שהיה הולך וכלה, אל הזֵר הסובב את התקרה ואל צל הוילון הנטוי על מקצתו, ובעֹז דמיונה שִׁותה לנגד עיניה מה שהוא עתיד להרגיש, כשהיא לא תהיה עוד בחיים ורק זִכְרָה יִשָּׁאֵר בקרבו. איך התאכזרתי לאמר לה כדברים האלה? – ידבר עם לבבו. “איך יכֹלתי לצאת מן החדר בלי אמור לה דבר? אך עתה איננה עוד. לנצח הלכה לה מעמנו. היא שם…” פתאם התחיל צל המחיצה מתנודד ויכס את כל הזֵר, את כל התקרה, וצללים אחרים פרצו לקראתו מהעבר השני; כהרף־עין נסו הצללים לעבריהם, אבל חזרו ופרצו מיד אלה מול אלה, ויחדו נזדעזעו ונתערבו, ויהי חֹשך. “הנה המות!” אמרה בלבה. ואימה גדולה כל־כך נפלה עליה, שזמן רב לא יכלה להבין אַיֶּהָ, וזמן רב לא יכלה למצֹא בידיה הרועדות את הגפרורים ולהדליק נר אחר תחת שיור הנר, שנשרף כֻּלו וידעך. “לא, הכֹּל הבל, ובלבד שלא למות! הלא אהבתי אותו. הלא אוהב הוא אותי! מה שהיה סופו לעבור”, אמרה והרגישה, כי דמעות־גיל נוזלות על לחייה על שובהּ לחיים. ובכדי להמָלט מהאימה, אשר נפלה עליה, מִהרה ותלך אליו אל חדר עבודתו.

הוא נרדם תרדמה עזה בחדרו; היא קרבה אליו ותַּגַּה את אור הנר על פניו ממעל ותבט אליו זמן רב. עתה, בראותה אותו ישֵׁן לפניה, אָהבה אותו אהבה גדולה כל־כך, שלא יכלה להתאפק מדמעות־חבה; אבל עם־זה ידעה, כי אִלו נעור משנתו, היה מביט אליה במבט קר מתוך הכרת צדקתו וכי משום זה היתה זקוקה להוכיח לו, – בטרם תביע לו אהבתה, – מה רבה חטאתו נגדה. אולם לא העירה אותו ותשב אל חדרה ותגמע אֹפּיוֹן שנית ואחרי־כן נרדמה תרדמה קשה ולא גמורה, ובכל שעת תרדמתה לא חדלה להרגיש את מציאותה.

בבֹּקר חזר ועמד לפניה מראה־הבלהות, שראתה בחלומות פעמים אחדות עוד לפני לכתה אחרי ורונסקי, ויעירנה משנתה. זקֵן דל־תאר וסבוּך־זָקָן גחן על ברזל ועשה בו מלאכה ובפיו בטא מלים צרפתיות שאין להן כל הוראה, וכפעם בפעם הרגישה – וזה היה היסוד המבהיל שבמראה – כי האכר הזה אינו מתכַּון לה, אבל עושה הוא בברזל דבר נורא, ולהּ הוא עושה מעשהו. זאת ראתה ותיקץ בזעה קרה.

בקומה זכרה דברי יום־אתמול כמו מבעד חתולת־ערפל.

“ריב היה. מעשה שהיה זה פעמים אחדות. אני אמרתי, כי ראשי כואב עלי, והוא לא נכנס. מחר אנחנו נוסעים, צריך לראותו ולהִכּון לדרך”, אמרה אל לבה. וכאשר נודע לה, כי הוא בחדר־עבודתו, הלכה אליו שמה. בעברהּ דרך חדר־האורחים שמעה, כי מרכבה באה ועמדה לפני הפתח החיצון, ותשקף בעד החלון על המרכבה ותרא והנה עלמה צעירה הוציאה ראשה ורֻבּה מתוכה, ועל ראשה צניף לילאי, ותצו את המשרת דבר, והוא צלצל. אחרי טענות ומענות בפרוזדור, עלה איש אל המדור העליון, ומאצל חדר־האורחים נשמע קול רגלי ורונסקי. הוא ירד בצעדי־חפזון במעלות, ואנה נגשה שנית אל החלון. בלי כובע על ראשו יצא אל המרפסת התחתונה ויגש אל המרכבה. העלמה בעלת הצניף הלילאי מסרה לו חבילה. ורונסקי אמר לה דבר בצחוק קל על שפתיו. המרכבה סרה משם, והוא מהר ויעל במעלות במרוצה.

הערפל, אשר העטה את כל קרביה, נתפזר פתאם. רגשותיה מיום־אתמול חִדשו ויחַזקו את המוּעקה בלבה הכואב. ובאותה שעה לא יכלה להבין, איככה יכלה להשפיל כבודה עד כדי לשבת יום תמים עמו בביתו; ותבוא אל חדר־עבודתו להגיד לו מה שגמרה לעשות.

– סוֹרוֹקינה היא, שבאה עם בתּה והביאה לי מאמי את הכסף ואת הניָרות. תמול לא עלתה בידי לקבלם. ומה ראשך, הֲרָוַח לך? – אמר במנוחה ולא רצה להתבונן אל הזעף והנצחון, שהביעו פניה לו.

בלי דַבר דָּבר עמדה באמצע החדר בעינים מכוֹנָנות אל פניו. הוא שׂם עיניו עליה ויקמט מצחו כהרף־עין ויוסף לקרֹא את המכתב שקרא. אנה פנתה ויצאה במתינות מן החדר. עוד היה יכול להשיבה, אבל היא הגיעה עד לפני הדלת, והוא לא חדל מהחריש, ורק קול אִוְשַׁת הגליון בַּהָפְכו נשמע בחדר.

– אגב אורחא, – אמר בבואה בתוך הפתח, – מחר אנחנו יוצאים בלי כל ספק? הלא כן הוא?

– אתה (בלשון רבים) ולא אני, – הסבה פניה ואמרה לו.

– אנה, כך אי־אפשר לחיות…

– אתה, ולא אני, – חזרה ואמרה לו.

– הרי זה הולך וקשה עד לבלי שאת!

– אתה… עתיד להתחרט על זה, – אמרה לו ותצא.

ורונסקי נבעת מפני היגון הנורא, שנראה בה באמרה את הדברים האלה, וַיִּתַּר ממקומו ויאמר לרוץ אחריה, אבל נרגע וישב שנית וילחץ שִׁניו בחזקה וַיַּרְעֵם פניו. האִיום הזה, שנחשב למגֻנה בעיניו, הביאוֹ לכלל כעס. “נסיתי הכֹּל, – אמר בלבו, עתה אין לי אלא להמנע משים לב”, ויחל לְהִכּוֹן לנסוע בעיר ושנית אל אמו, כּי הֻצְרַך לקבל חתימתה על הרשאה.

היא שמעה קול צעדיו בלכתו בחדר־עבודתו ובחדר־האֹכל. בחדר־האורחים עמד מלכת. אולם לא פנה ללכת אליה, כי־אם צוה למסור שלא בפניו את הסיָח לווֹיטוֹב. אחרי־כן שמעה, כי הֻגשה מרכבתו, ואחרי־כן נפתחה הדלת והוא יצא החוצה. והנה עוד הפעם נכנס לפרוזדור, ואיש רץ ועלה אל המדור העליון: משרתו המיֻחד הוא שֶׁרָץ להביא לו את נעלי־ידיו, אשר שכח שם. היא נגשה אל החלון, ולעיניה לקח את נעלי־ידיו מיד המשרת, מבלי הרים עיניו, ויגע בשכמו של הרַכָּב ויאמר לו דבר. אחרי־כן ישב במרכבה מבלי הרים עין אל החלון, ויָשׂם כדרכו את רגלו האחת על השנית וימתח את נעלי־ידיו על כפיו, והמרכבה נטתה אל פנת הרחוב. ותעלם.

כז

“הוא נסע מזה! הכל נגמר!” אמרה אנה אל לבה בעמדה אצל החלון, וכמו בכַוָּנה, לבֵרורו של דבר, התאחדו בקרבה רשמי החשׁך שאחרי כְבוֹת הנר וחלומה הנורא ויפילו עליה אימתה ופחד.

“לא, זה אי־אפשר!” קראה בקול ותעבור דרך החדר ותצלצל בחזקה. עתה יָראה יראה גדולה כל־כך להוָתר לבדה, שלא המתינה עד שיבוא המשרת, כי־אם הלכה בעצמה לקראתו.

– שאַל, אנה נסע הגרַף, – אמרה אל המשרת.

המשרת ענה, כי הגרף נסע אל האֻרָווֹת.

– “הם” צוו להגיד, כי אם טוב בעיני הגברת לנסוע מזה, תשוב המרכבה מיד.

– טוב. הַמְתִּינָה. אני אכתוב כרגע פתקה. שלח את מיכַאיְלו אל האֻרָווֹת וימסר לו את הפתקה. מַהֲרָה, אל תאַחר.

והיא ישבה ותּכתֹּב לאמר:

“בי האשם. שובה הביתה, עלינו לדבר. שובה־נא בשם אלהים, יראה אני”.

ותחתום את הפתקה ותתן ביד המשרת.

ביום ההוא יראה להוָתר לבדה, וכאשר יצא המשרת מלפניה, יצאה מן החדר ההוא אל חדר־הילדים.

“מה זאת, לא הוא זה, לא הוא! איפה עיניו הכחֻלות, בת־צחוקו הנעימה והבַּישנית?” – זה היה רעיונה הראשון בראותה את בתה, הילדה הקטנה, הרכה והאדמונית, בעלת השער השחור והמסתלסל, תחת סריוז’א בנה, אשר אותו דמתה למצֹא בחדר־הילדים בהסתבך רעיוני־רוחה. הילדה ישבה אצל השלחן וטפחה עליו בכֹח ובלי הפסק בפקק של בקבוק והביטה בלי־טעם אל אמה בשתי עיניה, הדומות לגרגרים שחורים. על שאלת האנגלית ענתה אנה, כי שלום לה וכי מחר היא נוסעת אל הכפר, ותֵּשב אצל הילדה ותגלגל את הפקק לפניה. אבל קול הצחוק, שצחקה הילדה, ותנועת גבות־עיניה דָמו כל־כך לקול צחקו ותנועות גבותיו של ורונסקי, שנחפזה אנה לקום ולצאת מן החדר, אבל התאפקה מתת קולה בבכי. “האמנם אין תקוה עוד? לא, זה אי־אפשר, – אמרה בלבה – שוב ישוב. אבל מה יאמר לי על בת־צחוקו זו, על צהלת רוחו אחרי דַברו עמה? אך גם אם לא יאמר דברים של טעם, אאמין לו. אם לא אאמין לו, אין לי בלתי אם דרך זו בלבד. – ואני לא אחפוץ בה”.

אנה הביטה אל השעון והנה עברו שנים־עשר רגעים. “כבר באה אליו הפתקה והנהו נוסע הֵנה. אך עוד עשרה רגעים לא יותר… ומה אם לא ישוב? לא, זה אי־אפשר. אך לא טוב, כי יכיר בעיני שבכיתי. אלך לי וארחץ. הֲסָרקתי את ראשי אם אין?” שאלה בלבה, ולא יכלה לזכור ותמַשש את ראשה בידה. "כן, סרוקה אני, אך באיזו שעה עשיתי זאת לא אוכל לזכור שום אֹפן. גם לכף־ידה לא האמינה ותַּגש את הראי לראות, האמנם סרוקה היא אם אין. באמת סרקה את ראשה ולא יכלה לזכור, באיזו שעה עשתה זאת. “מי זאת?” שאלה בלבה בראותה בראי פני־להבים ועינים נוצצות באפן משֻׁנה מביטות אליה בפחד. “הלא אני היא”, הבינה פתאם ותתבונן בכל דמות־דיוקנה ופתאם הרגישה על גַבּהּ את נשיקותיו ותנע כתפיה ברעדה. אחרי־כן הרימה את כף־ידה וַתִּשָּׁקֶהָ.

“מה זאת, דעתי נטרפת”, אמרה ותלך אל חדר־המשכב, ואנוּשקה פנתה את החדר ההוא באותה שעה.

– אנוּשקה, – אמרה ותעמוד לפני המשרתת ותבט אליה, בבלי דעת, מה תאמר לה.

– אל דַריה אלכסנדרובנה אמרת לנסוע, – אמרה המשרתת, כמבינה מעצמה.

– אל דַריה אלכסנדרובנה? כן, נסֹע אסע.

“חמשה עשר רגעים שמה וחמשה עשר משם והנה. הוא נוסע הֵנה, בוא יבוא מיד”, אמרה ותוצא את השעון ותשם עינה עליו. “אבל איך יכול לנסוע בעודני במצב כזה? איך הוא יכול לחיות מבלי הַשלֵם עמי?” – אמרה ותגש אל החלון ותשקף החוצה. על־פי חשבונה כבר היה יכול לשוב. אבל בחשבונה יכלה גם לטעות, על־כן הוסיפה לזכור ולחַשֵּׁב, באיזו שעה יצא, ולספור את הרגעים.

היא קרבה אל השעון הגדול להשוות את שעונה, והנה קול מרכבה באה, ותּשקף בעד החלון וַתַּרא את מרכבתו. אך איש לא עלה במעלות, ומלמטה נשמע קול דברים, ותּבן, כי שליחה הוא השב במרכבה, ותרד אליו.

– את הגרף לא מצאנו. “הם” נסעו בדרך ניז’ני־נובגורוד.

– מה זה תאמר? מה… – פנתה אל מיכאילו בהשיבו לה את הפתקה.

“הן לא באה הפתקה לידו”, השיבה אנה אל לבה.

– קח את הפתקה וסַע אל הכפר אל הגרפינה ורונסקַיה, הלא ידעת? והשיבה לי דבר מהר, – אמרה אליו.

“ואני בעצמי מה אעשה? – אמרה אל לבה. – אני אסע אל דולי, כן הוא, אם אין, אצא מדעתי. אבל יכולה אני עוד לשלוח טלגרמה” – אמרה ותכתוב טלגרמה זאת:

“נחוץ לי לדַבר עמך, שובה אל תאחר”.

אחרי שלחה את הטלגרמה הלכה לחַלף שמלותיה. וכאשר לבשה את שמלותיה ושׂמה את צניפה על ראשה, הביטה עוד הפעם אל עיני אנושקה הבריאה והשוקטת. השתתפות גלוּיה בצערה נראתה באותן העינים האפורות, הקטנות והטובות.

– אנושקה יקירתי, מה אעשה?– אמרה אנה בבכי ותנחת על הכסא כאובדת עצות.

– למה ככה תדאגי, אנה ארקדייבנה? הלא דבר מצוי הוא. סעי לך מעט ותֵרָגְעִי, – אמרה המשרתת.

– כן הוא, נסֹע אסע, – אמרה אנה ותתחזק ותקם. – אם תבוא בין כה טלגרמה, שלחי אותה אל בית דריה אלכסנדרובנה… לא, בעצמי אשוב.

“כן הוא, לא טוב להרהר, צריך לעשות דבר, לנסוע, העִקָּר הוא לצאת מן הבית הזה”, אמרה והקשיבה באימה לַדפיקה הנוראה שבלבה, ותצא בחפזון ותֵּשב במרכבה הפתוחה.

– אָנה תצוי? – שאל פטר, בטרם יֵשֵׁב על מושב הרַכָּב.

– לזְנַמינְקה, אל האוֹבּלוֹנסקים.

כח

מזג־האויר היה יפה. כל הבֹּקֶר ירד גשם דק ומרֻבּה, אך לפני זמן־מעט טהרו השמים. גגות־הברזל, אבני־הגזית שבצדי הרחובות, אבני הרצפה שבתָּוֶך, גלגלי המרכבות, חפויי־עורן וחלקי הנחשׁת והפח שעליהן – הכל נוצץ והבריק לאור שמש־האביב. הדבר היה בשלש שעות אחרי־הצהרים, בשעה שהתנועה מתרַבּה ברחובות.

בשבתה בפנת המרכבה המַרגַּעַת, הרתומה לסוסים אפורים קלים, אשר כמעט לא הֻרגשה תנועתה על נוצות ברזִלָהּ העולות ויורדות, לקול רעש הגלגלים אשר לא פסק ולכל הרשמים המתחלפים לרגעים בעָברה בָּרוח הצח, חִשְּׁבָה עוד הפעם את דברי־ימיה האחרונים, ומצבה נראה לה בתמונה אחרת לגמרי ולא כמו שנראה לה בביתה. גם הרעיון על־דבר המות לא היה עוד איֹם וברור כל־כך, והמות בעצמו לא היה עוד הדרך האחד, שנשאר לה בלי מנוס מפניו. ברגעים ההם נקוֹטה בפניה על כי השפילה את כבודה כל־כך. “הנני מתחננת אליו, כי יסלח לי. אני נכנעתי מפניו. אמרתי לו, כי בי האשם. בשביל מה? כלום איני יכולה לחיות בלעדיו?” ובלי השב על השאלה כיצד תחיה בלעדיו, התחילה קוראה את השלטים שעל כתלי הבתים. “קונטורה ובית־אוצר. רופא־שנים”. כן, לדולי אגיד הכֹּל. היא שונאת את ורונסקי. לבשֶׁת ולמכאוב תהי זאת לי, אבל הגד אגיד לה הכֹּל. היא אוהבת אותי, ולעצתהּ אשמע. אני לא אכּנע מפניו; לא אתן לו להיות לי למדריך. פֿיליפוב, עוּגות. אומרים עליהם, שהם מביאים מעשי־אֹפֶה לפטרבורג. מֵימֵי מוסקבה טובים כל־כך. אבל מה טובו הבארות והלביבות שם במִיטישְׁצִ’ינְסְק". פה זכרה מעשה שהיה בה לפני ימים רבים, שנסעה עם דודתה אל בית־הנזירות טרוֹאִיצה, והיא בעת ההיא בת שבע־עשרה שנה. “בעגלות היו נוסעים עוד בימים ההם. האֻמנם אני הייתי בעלת הידים האדֻמות ההיא? מה רבו הדברים, אשר יפו ונשגבו בעיני בעת ההיא, ועתה היו לאַין, ומה שהיה אז, לא ישוב עוד לעולם. היכֹלתי להאמין בימים ההם, כי אפשר שאשפיל כבודי כל־כך? מה יגבַּהּ ומה ישמח לבו, בבוא פתקתי אליו! אולם אני אוכיח לעיניו… מה רע ריחו של צבע זה. למה הם הולכים וצובעים ובונים? מוֹדוֹת ושמלות” – קראה מעל אחד השלטים. אחד העוברים גחן לפניה. בעלה של אנושקה היה זה. “הפַּרַזִּיטִים שלנו, – זכרה מה שהיה ורונסקי אומר על המשרתים. – שלנו? במה הם לנו? נורא הדבר, שאין לעקור את העבר מֵעִקָּרוֹ. לעָקרו אי־אפשר, אך אפשר להסתיר זכרו. ואני אסתיר”. ופה זכרה מה שהיה בינה ובין אלקסי אלכסנדרוביץ' ועד־כמה מחתה את זכרו מלבה. “דולי תאמר בלבה, כי אני עוזבת את אישי השני, ועל־כן בודאי לא צדקתי. כלום אני רוצה לאמר, כי צדקתי? אינני יכולה!” אמר ברהיטה ותבקש לבכות. אך מיד התחילה מהרהרת בדבר הצחוק, שצחקו שתי נערות לעיניה. “בודאי בדבר אהבה? הן אינן יודעות כמה מרירות ושפלות… בוּלוַר וילדים.שלשה נערים רצים, מִשׂחק־סוסים הוא. סריוז’א! הכל יאבד ממני, ולא אשיבהו. כן, הכֹּל יאבד, אם לא ישוב. אפשר שאֵחר לבוא אל בית־הנתיבות, ועתה שב הביתה. עוד הפעם תבקשי לך שפלות! – דברה תוכחות אל נפשה. – לא, אני אבוא אל דולי ואמרתי לה בלי כַחד: אֻמללה אני, וכך ראוי לי, כי אני האשֵׁמה, אבל סוף סוף אמללה אני, הושיעי־נא. הסוסים האלה, המרכבה הזאת – מה בזויה אני בעיני בשבתי בה – כל אלה לו; אך אני לא אֶראֵם עוד”.

את הדברים האלה הכינה את נפשה לאמר לדולי ובכַונה הרחיבה את פצעי־לבבה כשנכנסה ועלתה במעלות.

– היש שם איש? – שאלה בפרוזדור.

– קַטרינה אלכסנדרובנה לֶוינה, – ענה המשרת.

“קיטי! היא קיטי, אשר אהב אותה ורונסקי, – אמרה אנה בלבה, – אשר הזכיר אותה תמיד באהבה. הוא מצטער על כי לא נשא אותה. ואותי הוא מזכיר בשנאה ומצטער על כי התחבר אלי”.

בשעה שבאה אנה נועצו האחיות על־דבר היניקה. דולי יצאה לבדה לקראת אנה, אשר הפריעה אותן משיחתן בבואה.

– עוד לא נסעת מזה? ואני אמרתי לבוא אליך, – אמרה דולי, – היום קבלתי מכתב מסטיבה.

– גם אנחנו קבלנו טלגרמה, – ענתה אנה ותּפן כה וכה בחפצה לראות את קיטי.

– הוא כותב, כי איננו יכול להבין, מה רצונו של אלֶקסי אלכסנדרוביץ', אך לא יֵצא מן העיר בלי תשובה.

– דמיתי, כי לא לבדך אתּ. היכול אוכל לקרֹא את המכתב.

– כן, קיטי פה, – אמרה דולי במבוכה, – היא נשארה בחדר־הילדים. היא היתה חולה מאד.

– שמעתי. אפשר לקרֹא את המכתב?

– כרגע אביא. אך הוא לא השיב את פניו; להפך, סטיבה מקוה, – אמרה דולי בעמדה בפתח.

“מה זאת אפוא, קיטי חושבת, כי לא לפי כבודה הוא להִוָעד עמי – אמרה אנה בלבה. – אולי תצדק. אף־על־פי־כן לא לה, לא לאשה, אשר אהבה את ורונסקי, להביע לי זאת, אם גם נכון הדבר. ידעתי, כי כל אשה הגונה לא תוכל לקבלני בביתה במצבי זה. ידעתי כי הקרבתי לו הכֹּל מהרגע הראשון ההוא. וזה שכרי! הה, מה מאד תשׂנאהו נפשי! ולמה באתי הנה? עתה רע לי, קשה לי עוד יותר”. בין כה הגיעו לאזניה מהחדר השני קולות שתי האחיות בדברן. “ומה אֹמַר עתה לדולי? האנַחם את קיטי ואֹמַר לה, כי אמללה אני, ומַחסה אבקש ממנה?לא, גם לא תבין דולי מאומה. גם אין לי לאמר לה דבר. רק חפצה אני לראות את קיטי ולהראותה, עד־כמה אני בָזָה לכל איש ולכל דבר ועד־כמה לא אשית לב עתה עוד למאומה”.

דולי הביאה את המכתב, ואנה קראה והחזירה אותו לידה.

– כל זאת ידעתי, – אמרה אנה, ולא אשית לב לכל זה.

– מפני מה? אני מְקַוה, – אמרה דולי ותבט אל אנה הבטה סקרנית. מימיה לא ראתה את אנה במצב של רגזנות משֻׁנָּה כזאת. – מתי תסעי? – שאלה אותה.

אנה עצמה עיניה קצת ותבט נִכחה ולא ענתה מאומה.

– ולמה זה תסתתר קיטי מפני? – אמרה בעינים מכוֹנָנות אל הדלת ופניה אדמו.

– הבלים! היא מינקת. והדבר קשה לה, ואיעץ אותה… היא שמֵחה מאד, בוא תבוא כרגע, – אמרה דולי בכבדות, מבלי יכלת לדַבּר שקר. – והנה גם היא.

כאשר נודע לקיטי, כי באה אנה, לא רצתה לצאת אליה, אבל דולי דברה על לבה, ותתחזק ותצא ותגש אליה בפנים מסתמקים ותתן לה ידה.

– אני שמחה מאד, – אמרה בקול רועד.

קיטי נָבוֹכה מפני המלחמה הפנימית שפרצה בה בין רגש השנאה לאשה הרעה הזאת ובין רצונה להכּנס עמה לפנים משורת־הדין; אבל כאשר אך ראתה את פני אנה היפים והחביבים, עברה שנאתה מיד.

– לא לפלא היה בעיני, אִלו לא חפצת לראותני. כבר הֻרגלתי לכֹּל. החולה היית? אכן נשתנֵית. – אמרה אנה.

קיטי הרגישה, כי אנה מבטת אליה בשנאה, ובלבה אמרה, כי הוא מפני שקשה לה לזו, שבראשונה היתה תקיפה וממנה ולמגן לה, להזדמן עמה עתה בשעת קלקלתה, וַיִּכָּמרו רחמיה עליה.

הן דברו על־דבר מחלתה, על־אודות הילד, על־אודות סטיבה, אבל ברור היה, כי כל דבר לא העסיק באמת את אנה.

– להפָּרד ממך באתי, – אמרה אנה ותקם.

– ומתי אתּ נוסעת?

אך אנה לא השיבה על שאלה זאת ותפן שנית אל קיטי.

– כן, שמחה אני מאד, כי ראיתיך, – אמרה בבת־צחוק. – רבות שמעתי עליך מכל עברים, גם מאישך. הוא היה אצלי וַייטב בעיני מאד, – הוסיפה בכַונה רעה מגֻלָּה. – איפה הוא?

– הוא נסע אל הכפר, – אמרה קיטי בפנים מסתמקים.

– אמרי לו שלום בשמי, אל־נא תשכחי.

– אמור אֹמַר, לא אשכח, – שָׁנתה קיטי אחריה בתֹם־לבה והביטה בהשתתפות אל עיניה.

– שלום לך אפוא, דולי! – קראה אנה ותּשק לדולי ותלחץ ידה של קיטי ותצא בחפזון מעל פניהן.

– עודנה כמו שהיתה וגם נעימה היא כבראשונה. יפה מאד! – אמרה קיטי, בהוָתרה לבדה עם אחותה. – אבל נראה, כי קשת־רוח היא. קשת־רוח מאד!

– היום נראה בה איזה דבר מיֻחָד, – אמרה דולי, – כאשר יצאתי אִתה אל הפרוזדור, נדמָה לי, שהיא מבקשת לבכות.

כט

כאשר ישבה אנה במרכבה בצאתה משם, היה לבה מר לה עוד יותר מאשר בצאתה מביתה. אל מכאוביה הקודמים נלוה רגש עלבון ובדידות של מנֻדָּה, אשר הרגישה בבֵרור בהזדמנה עם קיטי.

– אָנה תצַוי? הביתה? – שאל פטר.

– כן, הביתה, – השיבה לו מבלי שים לב לאָן תסע.

"הן הביטו אלי כאל דבר נורא, מוזר ומשֻׁנה. מה זה יוכל לספר לו בהתלהבות כזאת? – אמרה בהביטה אל שני עוברים, – היוכל איש לספר לרעהו מה שהוא מרגיש? אני אמרתי לספר לדולי, אבל היטַבתי עשֹׂה, כי לא ספרתי. מה מאד היתה שמֵחה לאידי! בודאי היתה מכסה זאת ממני; אבל הרגש העִקרי שלה היה אך רגש־גיל על כי נענשתי על אותם התענוגים, שקִנאה בי בגללם. ןקיטי היתה שמֵחה עוד יותר, מה עָרֹם לבה לפני! היא יודעת, כי התנהגתי עם אישהּ בחבה מרֻבָּה יותר מדי, והיא מקַנאה ושונאה אותי על זה. גם בּוֹז תבוז לי. בעיניה אני אשה פורעת־מוסר. אִלו הייתי באמת אשה פורעת־מוסר, יכֹלתי לצוד נפש אישהּ… אלו חפצתי. אף אמנם חפצתי. הנה האיש הזה שמֵח בכל אשר לו, – אמרה אל לבה על איש בריא ואדמוני, שעבר במרכבה לקראתה וחשב אותה לאחת ממיֻדעותיו, והרים קצת את כובעו הנוצץ ממעל לקרחתו הנוצצת, ואחרי־כן נגלה לו, שטעה בה. – הוא חשב, שהוא יודע אותי, והוא יודע אותי לא יותר ממה שיודע אותי איש אחר. גם אני בעצמי אינני יודעת את נפשי. רק את תאווֹתי אני יודעת, כמו שאומרים הצרפתים. הנה אלה מבקשים לקחת מקֶרח־הנֹפֶת הנמאס הזה. זאת הם יודעים ידיעה ברורה, – אמרה בלבה בראותה שני נערים שהעמידו קַרְחָנִי אחד, והוא הוריד למענם את חביתו מעל ראשו ומחה את פניו המזיעים בקצה האלונטית שעליה. “כלנו חפצים במתוק ובטוב. אם אין ממתּקים חשובים, טוב גם קרח נמאס כזה. וכן עשתה קיטי: אם לא ורונסקי, טוב גם לֶוין. והיא מקנאה בי. ושונאה היא אותי. וכלנו שונאים זה את זה. אני שונאה את קיטי, והיא שונאה אותי. זה אמת. טיטקין הגלב Je me fais coiffer par Tutkin … . – זאת אֹמַר לו, כאשר יבוא, – אמרה אל לבה בצחוק קל. אך כרגע זכרה, כי אין לה עתה למי לדַבּר דברי־בדיחה. – גם אין בעולם כל דבר־בדיחה וכל דבר־שמחה. הכל נתעב. מצלצלים לתפלת הערב, והסוחר הזה מצטלב בדיוק גדול כל כך! כאלו דואג הוא, שמא יאבד לו דבר. בשביל מה בתי התפלה האלה והצלצול הזה וכל השקר הזה? רק בכדי לכַסות על השנאה, שכֻּלָנו שונאים זה את זה, כָּרַכָּבִים האלה, המקללים איש את אחיו בחֵמה גדולה כזאת. יַשְׁבִין אומר: הוא חפץ להפשיטני את כֻּתּנתי האחרונה, ואני חפץ לעשות כן לו. זה האמת!”.

רעיונותיה אלה, אשר נגררה אחריהם כל־כך, שחדלה גם להרהר במצבה, נפסקו כהגיע מרכבתה אל פתח ביתה. כראותה את שומר־הסף שיצא לקראתה, זכרה פתאם, כי שלחה פתקה וטלגרמה.

– היש תשובה? – שאלה אותו.

– כרגע אראה, – ענה שומר־הסף וישׂם עיניו על עמוד־הסופרים שבפרוזדור ויקח משם ויתן לה קונוֶרט רָבוּעַ דק של טלגרמה.

“לא אוכל לבוא לפני עשר שעות. ורונסקי”, קראה בה.

– והשליח לא שב?

– לא שב, – ענה שומר־הסף.

“אם כן, אני יודעת מה לי לעשות”, אמרה אנה ותמָלא חֵמה בלי חשבון ותאות־נקם, ותרץ ותעל במעלות. “אני אסע אליו בעצמי. בטרם אפרד ממנו לנצח, אֹמַר לו הכֹּל. מימי לא שנאתי איש, כמו שאני שונאה את האיש הזה!” אמרה בלבה. למראה כובעו התלוי על אחת מיתדות הבגדים נזדעזעה מגֹעל־נפש. והיא לא התבוננה, כי הטלגרמה שלו היתה תשובה אך על הטלגרמה שלה, ופתקתה עוד לא באה אליו. היא שִׁותה אותו לנגד עיניה, כשהוא מֵשִׂיחַ במנוחה עם אמו ועם סוֹרוֹקינה ושָׂמֵחַ בלבו למכאוביה. “כן הוא, עלי לנסוע בלי־התמהמֵה”, אמרה אל לבה, בבלי דעת עוד, אנה תסע. נפשה חפצה להֵחָלץ מהר מהרגשות המיחדים, אשר מֵררו את חייה בבית הנורא ההוא. גם המשרתים, גם הכתלים, גם החפצים, גם כל אשר בבית הנורא הזה – הכּל העיר בה גֹעל־נפש וחמת־רוח ודִכּא אותה כאבן־מעמסה.

”כן הוא, עלי לנסוע אל תחנת מסלת־הברזל, ואם איננו שם, אסע אל הכפר ואוכיח דרכו על פניו", הוסיפה לדַבּר אל לבה ותעַיֵּן בעתונים ברשימת־המסעות. “רַכּבת יוצאת בערב בשמונה שעות ושני רגעים. הַספק אספיק”, אמרה ותצו לאסור שני סוסים אחרים ותשׂם בתרמילה את החפצים הנחוצים לימים אחדים. והיא ידעה, כי לא תשוב עוד אל המקום הזה. במחשבותיה השונות על־דבר המעשים אשר עליה לעשות גמרה בלי חשבון נכון גם לנסוע אחרי־כן – אחרי הזדמנותה עמו בתַּחנה או באחוזת אמו – במסלה ההולכת לניז’ני־נובגורוד עד העיר הראשונה ולשבת בעיר ההיא.

השלחן היה ערוך לסעודת־הצהרים; אנה נגשה וַתָּרַח את הלחם ואת הגבינה ותרא, כי לא תוכל שְׁאֵת ריח כל מאכל פֹּה ותצו להגיש את המרכבה ותצא. צל הבית כבר נמתח לכל ארכו של הרחוב, והערב היה בהיר וחמים עוד לאור השמש. גם אנוּשקה, שנשאה אחריה את חפציה, גם פטר, שהניח אותם במרכבה, גם הרַכּב, שנראה בו, כי רע הדבר בעיניו, – כֻּלם היו לה למֹרַת־רוח וירגיזוה בדבריהם ובתנועותיהם.

– איני צריכה לך, פטר.

– וכרטיס־מסע?

– עשׂה כטוב בעיניך, אין חִלוק לי, – אמרה בפנים נזעמים.

פטר קפץ וישב אצל הרַכָּב, וידיו על צלעותיו בגאוה, ויצוהו לנסוע אל בית הנתיבות.

ל

“הנה עוד הפעם! עוד הפעם אני מבינה הכֹּל”, אמרה אנה אל לבה, כשזָזָה המרכבה ממקומה והתחילה להתנענע ולהשתקשק על אבני רצפת־הרחוב, ושוב חלפו על אנה רשמים שונים תכופים זה אחר זה.

“אבל מה הדבר האחרון, שהרהרתי בו בנחת־רוח, – השתדלה אנה לזכור. – הגלב טיטקין?לא, לא זאת. אבל במה שאמר יַשְׁבִין: מלחמת־הקיום והשנאה – זה הדבר האחד המאחד את הבריות. לא, לשוא אתם נוסעים, – קראה בלבה אל חבורה אחת, שישבה במרכבה רתומה לארבעה סוסים ונראָה בה, שנסעה אל מחוץ לעיר לשם שעשועים. – גם הכלב, אשר אתם מוליכים אתכם, לא יועיל לכם. לבכם ילך עמכם אל כל אשר תלכו”. אחר נשאה עיניה אל העֵבר, אשר פנה שם פטר, וַתֵּרא והנה פועל פבריקאי שכור, דומה למת, מוּבל בידי שוטר, וראשו מתנענע. “זה קרוב יותר לשמחה, – אמרה בלבה. – גם אני והגרף ורונסקי לא מצאנו את העֹנג הזה, אף־על־פי שקוינו לו הרבה”. וברגע ההוא כוננה בפעם הראשונה את האור הבהיר, אשר ראתה בו כל דבר, על דברים שבינו לבינה, דברים שקֹדם לזה נמנעה מֵהֲגוֹת בהם.“מה בקש בי? יותר ממה שבקש אהבה, בקש להתגַדל. – לענין זה זכרה את דבריו ואת הרשֶׁם שהיה בפניו, שֶׁדָּמָה מעט לרֹשם פני כלב נכנע, בימי קרבתם הראשונים. ועתה הֻברר לה על־פי כֹל, שכך היה מעשה. – כן הוא, גאות־נצחון של הולך בגדולות היתה בו. בודאי היתה בו גם אהבה, אך גאות־הנצחון גברה בו יותר. מתפאר היה בי. עתה שֻׁנה הדבר. אין במה להתפאר. לא לתפארת הוא, כי־אם לכלִמה. הוא לקח ממני כל אשר מצאה ידו, ועתה אין לו חפץ בי. למשא אני עליו, והוא משתדל, שלא לעשות לי עָול. תמול הגיד לי שלא בכונה את כל לבו – חפץ הוא בכריתות ובנשואים, כדי שלא יוכל לחזור בו עוד. אוהב הוא אותי – אבל – כיצד הוא אוהב? The zest is gone. האיש הלזה חפץ להורות נפלאות ולבו טוב עליו מאד, – אמרה בלבה למראה פקיד־מסחר אדמוני רוכב על סוס קרקסאי. – כן הוא, את הקסם הזה איננו מוצא בי עוד. אם אלך מאתּו, ישמח על זה במעמקי־לבו”.

ולא השערה בעלמא היתה זאת – בבֵרור גמור ראתה את הדבר הזה לאור הבהיר, אשר גלה לה ברגעים ההם את סוד־החיים ואת דרכי הבריות במה שבין אדם לחברו.

“האהבה, שאני אוהבת אותו, הולכת הלוך וגדול כפשוטו של דבר, ואהבתו הולכת ודלה, ועל־כן אנחנו נפרדים זה מזה, – הוסיפה לדבר עם לבבה. – ואין כל עצה לזה. אני כל חפצי אך בו לבד, ואני דורשת, שגם הוא יהי הולך ודבֵק בי לבדי. והוא מתאמץ ללכת הלוך ורחוק ממני. אנחנו הלכנו זה לעֻמת זה עד שנתאחדנו, ואחרי־כן החלונו ללכת איש לעֶברו בלי הפסק. והוא דבר שאין לשַנותו. הוא אומר לי, שאני מקנאה אותו בלי־טעם, וגם אני בעצמי אמרתי לנפשי, כי אני קַנאית בלי־טעם; אך לא כן הדבר. לא מקנאה אני, כי־אם מִתְאַוָּה וָאָיִן. אבל…” לרעיון החדש, אשר בא בה, נסער לבבה בקרבה ותפתח פיה וגם שִׁנְּתָה את מקומה במרכבה. “אִלּוּ יכֹלתי להיות לא רק אהוּבת־רֵעַ, שאין לה בעולמה אלא חִבּוק וגִפּוף; אך איני יכולה ואיני רוצה להיות אשה אחרת בשום דבר. אני מעירה בו בזה שאט־נפש, והוא בדרכו מעיר בי חֵמה, ואין מצב זה יכול להשתנות. הידוע לא אדע, שאין את נפשו לכַזב לי, שלא נתן עיניו בסוֹרוֹקינה, שאינו אוהב את קיטי, שלא יבגד בי לעולם. כל זאת ידעתי, אך מה תתן ומה תוסיף לי זאת? אם לא יאהבני, אם לצאת ידי־חובתו יעשה חסד לי ויתנהג עמי באהבה, ומה שאני רוצה לא יהיה, הרי זה קשה אלף פעמים מֵחֵמָה! הרי זה יסורי גיהנום! וסוף סוף כן הוא. זה ימים רבים איננו אוהב אותי. ובכלות האהבה תבוא שנאה תחתיה. את הרחובות האלה אינני יודעת כלל. הנה הרים פה ובתים רבים, בתים על בתים… ובבתים אנשים, אך אנשים… אין מספר, אין קץ להם, וכֻלם שונאים זה את זה. הבה אראה־נא, מה אני מבקשת לנפשי, כדי להיות מאֻשרה. הנה אני מקבלת פטורים, אלקסי אלכסנדרוביץ' מוסר לידי את סריוז’א, ואני נִשֵּׂאת לִוְרונסקי”. בזכרה את אלקסי אלכסנדרוביץ' שִׁוְתָה אותו לנגד עיניה כרגע כמו חַי, אותו ואת עיניו הטובות, החסרות חיים וזיו־אור, ואת הגידים הכחֻלים שעל ידיו הלבנות ואת קול מדברו ופקיקת אצבעותיו, ובזכרה את הרגש, שהיה לפנים ביניהם ושנקרא גם הוא אהבה, נזדעזעה מִגֹּעַל־נפש. “ומה אם אקבל פִטוּרים ואהיה אשת ורונסקי; התחדל קיטי להביט אלי כאשר הביטה היום? לא. וסריוז’א יחדל לשאול או להרהר על־אודות שני בְעָלָי? ואיזה רגש חדש אמצא ביני ובין ורונסקי? האפשר שיהי בזה אם לא אֹשֶר, לפחות גם לא מכאוב? לא ולא! – השיבה לנפשה הפעם על כל השאלות האלה בלי שום פקפוק. – אי אפשר! מְרֻחָקים אנחנו בכֹח החיים, אני מביאה רעה עליו, והוא מביא רעה עלי, ואין לשַׁנות לא אותו לא אותי. כל הנסיונות נעשו, וכלם לא לעזר ולא להועיל. הנה עֲנִיָּה, וילד על זרועותיה. היא חושבת, שראוי לנוד לה. האם לא כֻלנו הָשְׁלַכְנוּ על הארץ הזאת על־מנת לצרור איש את אחיו ולהדאיב איש את נפשו ואת נפשות אֶחָיו? הנה גימנזיסטים הולכים וצוחקים. וסריוז’א? אמור אמרתי גם אני, כי אהבתי אותו, ונכבדתי בעיני על חִבּה יתרה זאת. אכן ראיתי חיים גם בלעדיו, באהבה אחרת החלפתי אותו ולא התאוננתי על החלוף הזה כל הימים, אשר מצאתי סִפּוּק באהבה ההיא”. ובגֹעל־נפש זכרה את הדבר, אשר קראה לו האהבה ההיא, ותשמח על ראותה בבֵרור כזה את חייה ואת חיי כל בני־האדם. “כן, גם אני, גם פטר, גם הרַכָּב פֿיאודור, גם הסוחר הזה, גם כל אותם האנשים היושבים שם בעברי הווֹלגה, בַּמקומות, שהמודעות האלה קוראות את הבריות לבוא שמה, וכן בכל מקום ובכל עת”, אמרה בלבה, בשעה שהגיעה במרכבתה לפני בית־הנתיבות הנמוך שלַמסלה ההולכת לניז’ני־נובגורוד, וסַבָּלים מהרו ויצאו לקראתה.

– התצַוי עד אוֹבִּירַלוֹבְקה? – שאל פטר.

והיא שכחה לגמרי, אָנה ובשביל מה אמרה לנסוע, ורק ביגיעה רבה יכלה להבין את שאלתו.

– כן, – אמרה ונתנה לו את הארנק, לקחה בידה את ילקוטה הָאָדֹם ותרד מעל המרכבה.

בעברה בין ההמון אל חדר המחלקה הראשונה זכרה מעט מעט את כל פרטי מצבה ואת החלטותיה השונות, אשר לא ידעה, באיזו מהן לבחור. ושוב התחילו פעם תקוה ופעם יאוש להרגיז את פצעי לבבה המדֻכּא והנסער במקומות הכואבים מכבר. ובשבתה על הדרגש, העשוי בתמונת כוכב, בטרם תבוא הרכבת, הביטה בשאט־נפש אל הנכנסים והיוצאים (שכלם כאחד נתעבו בעיניה) ופעם הרהרה במה שתעשה בבואה אל התחנה, כי תכתוב לו פתקה וכזאת וכזאת תכתוב לו, כי הוא מתאונן בודאי עתה לפני אמו על מצבו (בלי הבין את מכאוביה), והיא תבוא שמה החדרה, וכזאת וכזאת תאמר לו. ופעם זכרה ותתבונן, עד־כמה יכלה עוד לראות חיים נעימים, ומה רבו מכאוביה גם באהבתה גם בשנאתה אותו, ומה נוֹרָאָה פעימה זו, שלבה נפעם בקרבה.

לא

קול הפעמון נשמע, צעירים אחדים עברו על פניה, אנשים כעורים, חצופים ומבֹהָלִים, אשר בהחפזם ללכת התבוננו עם זה היטב בָּרשֶׁם, שעשו על רואיהם; גם פטר עבר דרך הטרקלין בלבוש־משרתים שלו ובנעלותיו הגבוהות ובפניו המטֻמטמים כפני בהמה ויקרב אליה להובילה אל מרכבת מסלת־הברזל. הגברים ההומים נשתתקו בעברה לפניהם ברַחבה שלפני המסלה, ואחד מהם לחש עליה באזני רעהו, וכמובן לחש דבר מגֻנה. והיא עלתה במדרגה הגבוהה – ככל מדרכות הרַכּבות – ותשב לבדה במחיצה על דרגש־נוצות מטֻנף, שהיה לבן לפנים. ילקוטה התנודד רגע קטן על הדרגש הנוצי וַיָּנַח. פטר הרים מעל ראשו לאות פרידה בצחוק קל של טפש את מצנפתו המעֻטרת במעשה־רקמה, והקונדוּקטור החצוף סגר וינעל את הדלת בהקשה עזה. אשה כעוּרה מאד, מלֻבּשת בטוּרנִיר (אנה שִׁותה נגדה את האשה הזאת כשהיא עֲרֻמָּה ונבהלה מראות בדמיונה את רֹעַ־תּארהּ), ויַלדה רצו ועברו לפני הרַכבת ושתיהן צחקו צחוק בלתי טבעי.

– בידי קַטרינה אנדרֵייבנה, הכל בידיה, דודתי! – קראה הנערה בקול.

“עודנה ילדה וגם היא משַׁנה את דרכה ומתעַוָּה”, אמרה אנה בלבה. ולבלתי ראות איש בעיניה קמה בחפזון ותֵּשׁב לה אצל החלון שׁבעֶברהּ השני של המרכבה הריקה. לפני החלון עבר אכר מכֹער ומגֹאָל כֻּלו, ושערו הסבוך יוצא מתחת מצנפתו, וַיִּכַּף אל גלגלי המרכבה. “כאלו ידוע לי מכבר האכר המכֹער הזה”, אמרה אנה אל לבה ותזכור את חלומה, ופלצות אֲחָזַתָּה, ותֵּט משם אל הדלת אשר ממולה. ברגע ההוא פתח הקונדוקטור את הדלת ההיא לפני איש ואשתו, שנכנסו לתוך המרכבה.

– לצאת אתּ חפצה, גברתי?

אנה לא ענַתהו. גם הקונדוקטור, גם השנַיִם שנכנסו לקראתה, לא יכלו לראות מתחת לצעיפה את האימה, שכסתה את פניה, והיא שבה אל פנתה וַתֵּשֶׁב. האיש ואשתו ישבו בעבר השני ממולה ויתבוננו בשים־לב, אך בצנעה, אל שמלתה. שניהם היו נתעבים בעיניה. האיש שאל, אם תרשהו לעַשן, ונכּר היה בו, שלא נתכַּון לעשן, אלא להכנס בדברים עמה. כשהתירה לו, התחיל מדבר עם אשתו צרפתית דברים, שהֻצרך להם עוד פחות ממה שהֻצרך לעשן. הם דברו דברי־שטות שלא לצֹרך עצמם, אלא כדי שתשמע היא בדַבְּרָם. ואנה ראתה ותדע, כי קצו שני אלה זה בזה ושונאים הם זה את זה בלבבם, ולא היה אפשר לה, שלא תשנא נקלים ושפלים כאלה.

קול הפעמון השני נשמע ואחריו משק הולָכת החפצים ושאון הנאספים וצעקות וצחוק. אנה חשבה לדבר ברור כל־כך, שאיש מההמון הזה לא היה לו על מה לצחוק, שהצחוק הזה הרגיז את רוחה עד להכאיב, ונפשה חפצה לאטֹם אזניה משָׁמעו. לאחרונה נשמע הצלצול השלישי וקול החליל אחריו; הלוקומוטיב נתן שריקתו, שלשלת המרכבה נָקעה בקול ובעל האשה הצטלב. “כדאי הוא לשאלו, מה הוא מכַון בשעת מעשה זה”, אמרה אנה בלבה ונתנה עיניה בו בחֵמה. ואל מֵעֵבֶר לָאִשָׁה נשאה עיניה ממקום שבתּהּ ותשקף בעד החלון על האנשים שעמדו בָרַחבה והביטו אחרי הרכבת וכמו שטו אחורנית.המרכבה, שישבה בה אנה, עברה בזעזועים קלים ושָׁוים על ידות הבַּדים לפני הרחבה וגדר־האבנים והמגדל ולפני מרכבות אחרות; הגלגלים התחילו מתגלגלים בקלות מרֻבָּה ונעימה מבראשונה ובקשקוש דק; בחלון נָגַהּ שמש־הערב באור בהיר ורוח חרישית הנידה את המסך הקטן התלוי בו. אנה נטשה את שכניה שבמרכבה ובתנודתה הקלה של המרכבה שאפה את הרוח הצח ושוב התחילה מהרהרת:

“במה הפסקתי? ברעיון, שאיני יכולה למצֹא מצב, שאין החיים בו אך מכאובים בלבד, שכֻלנו נוצרנו לשאת עמל ומכאוב ושכֻּלנו יודעים זאת וכֻלנו מבקשים תחבולות להשלות את נפשנו. אך מה יעשה מי שרואה את האמת בעיניו?”

– לשם כך נִתַּן שֵׂכל לאדם, שיחַלץ את נפשו ממה שקשה לו, – אמרה האשה צרפתית בעקימת־פה מתוך התהדרות, ונראה בה, שהיא שמֵחה על מליצתה זאת.

הדברים האלה היו כמכֻוָּנים לתשובה על רעיונה של אנה.

“לחַלץ את נפשו ממה שקשה לו” שָׁנתה אנה את הדברים בלבה. וכאשר נתנה עיניה באיש האדמוני ובאשה הרָזָה, הבינה, כי אותה האשה החולנית נותנת אל לבה כלב אשה חכמה, שאין יורדים לסוף דעתה, ואישהּ משקר לה ומסַיֵּעַ לה בגאות־רוחה זאת. כאלו ראתה אנה את דברי־ימיהם ואת כל מחבואי־לבם והגיהה אור עליהם. אך לא מצאה בזה ענין לנפשה ותוסף לעַיֵּן ברעיון־לבה.

“כן, קשה הוא לי מאד, ולשֵׁם כך נִתַּן השֵׂכל להחָלץ מזה; אם כן, הרי עלי להחָלץ. מפני מה לא אכבה את הנר, אם אין לי עוד על מה להביט, אם תגעל נפשי בכל מה שאני רואה? אבל כיצד? בשביל מה רץ הקונדוקטור הזה על־פני המוט, בשביל מה צועקים האנשים הצעירים האלה במרכבה ההיא? בשביל מה הם שָׂחִים, בשביל מה הם צוחקים? כל זה כזב ושקר, מרמה וָרֶשַׁע!…”

כשהגיעה הרכבת אל התחנה, יצאה אנה בתוך המון נוסעים אחרים, אבל נטתה מהם הלוך ונטֹה הצדה, כמו מפני מצֹרעים, ותעמוד ברַחבה ותתאמץ לזכור, בשביל מה באה הנה ומה היה את לבבה לעשות. כל מה שהיה אפשר בעיניה קֹדם לזה הֻקְשָׁה לה עתה כדבר שאין לעמוד עליו, ביחוד בקרב ההמון הסוער הזה, בתוך כל האנשים המכֹערים האלה, אשר לא הרפו ממנה. פעם רצו אליה סַבָּלִים, שבקשו לשרתה, פעם הסתכלו בה צעירים מתופפים בעקבי־נעליהם על נסרי הרחבה ומשׂוחחים בקול רם, פעם פגעו בה עוברים ושבים ונטו הצדה, אך לא כִוְּנוּ את הצד הרצוי לה. בזכרה, כי היה את לבבה לנסוע הלאה, אם לא תמצא פה תשובה מאתו, שאלה את אחד הסַבּלים, אם לא בא שמה רַכָּב, שֶׁפִּתְקָה בידו אל הגרף ורונסקי.

– הגרף ורונסקי? באו הנה “מהם” לפני רגע אחד. לקראת הנסיכה סורוקינה ובתה. ואותו הרַכָּב מה מראהו?

בשעה שדברה עם הסַבּל קרב אליה הרכב מיכַאיְלו והוא אדמוני ועָלֵז ומעיל כפרי כָחֹל ומהֻדר עליו ונִכָּר היה בו, שהוא מתגאה על כי השכיל בשליחותו כל־כך, ויתן לה פתקה. בפתחה אותה בא לחץ בלבה עוד בטרם קראה מה שנכתב בה.

“צר לי, כי לא הגיעה הפתקה לידי. בעשר שעות אבוא”. כתב לה ורונסקי בכתב רהוט רשלני.

“כן! הבינותי זאת מראש!” קראה בלבה בזעם ולעג.

– טוב, סַע לך הביתה, – אמרה בלחש בפנותה אל מיכאילו. היא דברה בלחש, לפי שכבדה נשימתה מרהיטוּת דפיקוֹת לבה. – “לא, לא אתן לך לעַנות נפשי”, אמרה בלבה דרך אִיּוּם לא עליו ולא על עצמה, כי־אם על מי שגזר עליה לשאת עמל וכעס, ותלך על־פני הָרַחבה שלפני התחנה.

שתי משרתות הלכו שם ממולה, ואחרי עברה על־פניהן, הפכו ראשיהן ותבטנה מאחריהן ותדברה בקול אשה אל אחותה דברי חשבון וסברה על־אודות תלבָּשׁתה. “כֵּנים”, אמרו על מעשי־הסריגה, שראו עליה. והצעירים לא נתנו לה ללכת במנוחה. הם שבו על עקבם ובעברם חזרו והסתכלו בפניה וקראו זה אל זה בצחוק ובקול בלתי טבעי. שר־התחנה עבר על פניה וישאלה, אם היא נוסעת ברַכּבת העומדת לצאת. נער מוכר־תּמָד לא גרע עיניו מעליה. “אלי, אלי, אנה אלך?” אמרה בלבה ותלך הלוך והַרחק לאֹרך הרַחבה. כשהגיעה עד קָצֶהָ עמדה מלכת. שם צחקו ודברו בקול רם נשים וילדים, שקדמו פני אדון בעל־משקפים, ובהגיעה אליהם נשתתקו ויתבוננו בה. היא החישה פעמיה ותֵּט מאצלם אל קצה הרַחבה. והנה קרבה רכבת־משא. הרַחבה התחילה מזדעזעת, ונדמָה לה לאנה, שהיא נוסעת עוד הפעם.

ופתאם זכרה את האיש, אשר נתמעך תחת הרכבת בשעת הזדמנותה הראשונה עם ורונסקי, ובזה הֻברר לה, מה שהיא צריכה לעשות. ברגלים קלות וממהרות ירדה בַמעלות הצרות שבין המַשְׁאֵב ובין המסלה ותעמוד אצל הרכבת העוברת לפניה ותבט אל תחתית המרכבות, אל הבְּרָגִים והשלשלאות ואל גלגליה הגבוהים, העשוים ברגל מוצק, של המרכבה הראשונה, הקרֵבה אליה במתינות, ותתאמץ לכַוֵּן את אמצעיתה של מרכבה זו בין גלגליה הראשונים ובין האחרונים ואת הרגע שתגיע אמצעיתה זו לנגדה.

“שמה!” אמרה אל לבה בהביטה אל צל המרכבה, אל החול הבלול בפחמים שעל בריחי־הבדים, “שמה, בתָּוֶך, בזה אשיב לו כגמולו ואֵחָלֵץ מכֻּלם וגם מנפשי אני”.

תחת אמצעיתה של המרכבה הראשונה, שקרבה שמה, אמרה לנפול; אך הילקוט האדֹם, אשר החלה להסיר מעל ידה, היה לה למעצור ולא הספיקה: אותה האמצעית חלפה הלכה לה. על־כן הֻצרכה להמתין למרכבה השניה. רגש דומה למַה שהיתה מרגשת בכל פעם, שהכינה את נפשה להכנס למים לרחוץ, תקף אותה ותצטלב. תנועת־יד זו, שהֻרגלה בה, העירה בקרבה המון זכרונות מימי נעוריה וילדותה, ופתאם נקרע המַאפל, אשר כסה הכֹּל מפניה, ולהרף־עין נצבו החיים לנגדה בכל זיו השְׂמָחוֹת הקודמות. אך מגלגלי המרכבה השניה שקרבה ובאה לא הסַבּה עיניה. ובאותו הרגע, שאמצעיתה הגיעה אצלה, השליכה את ילקוטה ותלחץ את ראשה אל בין כתפיה ותפול על ידיה אל תחת המרכבה, ובתנועה קלה, כמו נָכוֹנָה לשוב ולעמוד על רגליה, כרעה על ברכיה. וכהרף־עין אֲחָזַתָּה פַּלָצוּת על המעשה אשר עשתה. “איפה אני? מה אני עושה? בשביל מה?” אף אמנם רצתה לקום ולפרוץ משם, אבל איזה גוף גדול, אשר לא יֵדע חַנות, הדף אותה במכת־ראש ויסחבנה בכֹח בְּגַבָּהּ. “אלי סלח לי על הכֹּל!” אמרה אנה, כי הבינה, שלא תוכל להלחם על נפשה. האכר הקטן בטא איזו דברים ועשה איזו מלאכה בברזל. והנר, אשר היתה קוראה לאורו בספר החיים, המלא דאגה, כזבים, יגון וָרֶשַׁע, התחיל דולק באור בהיר יותר מבכל ימיה וַיַּגַּהּ על כל אשר עטה לפניה עד כה מעטה־ערפל, ובלחישת אבוקה בשעת כִּבּוּיָהּ כָּהה ויכבה לנצח.

חלק שמיני    🔗

א

שני חדשים עברו למו. הקיץ החם הגיע עד חציו, וסרגֵי איבנוביץ' אך בעת ההיא הכין את נפשו לצאת ממוסקבה.

בחיי סרגֵי איבנוביץ' באו בימים ההם מאורעות מיֻוחָדים. עוד לפני שנה נגמר ספרו, אשר יָגע עליו שש שנים, ושֵׁם הספר: “נסיון סקירה על יסודיה ותמונותיה של הַמַמְלָכִיוּת באירופה וברוסיה”. אחדים מחלקי הספר הזה ומבואו נדפסו במאספים, וחלקים אחדים קרא סרגי איבנוביץ' באזני אנשים מבני חבורתו, והרעיונות שבחבור הזה לא יכלו עוד להיות חדשים לעדת קוראיו; אף־על־פי־כן חשב סרגי איבנוביץ', כי לכשיצא ספרו לאור, יעשה רֹשם מֻרגש הרבה בצבור, ואם לא יביא מהפכה במקצועו המדעי, יעיר על־כל־פנים סער עז בעולם המדע.

הספר הזה עֻבַּד בעיון רב ונדפס בשנה שעברה ונשלח למוכרי־הספרים.

סרגי איבנוביץ' לא שאל פי איש על־אודות ספרו, ולאוהביו, אשר שאלוהו על־דבר התפשטותו, היה משיב שלא ברצון ובקרירות־דעת מעֻשָֹה, גם את מוכרי הספרים לא שאל, אם רבּו או מעטו הקונים, ועם זה שקד והתבונן בעיוּן שאינו פוסק אל הרֹשם הראשון, שיעשה ספרו בצבור ובספרות.

אבל עברו שבוע, שבועַיִם ושלשה שבועות וכל רשׁם לא הֻרגש בצבור; אוהביו המֻמחים והמֻלמדים היו נכנסים לפעמים בדברים עמו על־אודות ספרו, ונכּר היה, שאך מדת דרך־ארץ נהגו בו בזה. ושאר מיֻדעיו, שספר מדעי לא העסיק אותם, לא דברו עמו לגמרי על אודותיו. ובצבור, שביחוד בימים ההם היה עסוק בענין אחר, לא הושֹם לב לספרו כל עִקר. גם בספרות לא נאמר דבר עליו כל החֹדש הראשון.

סרגי איבַנוביץ' חשַב וידע בדיוק, כמה ימים דרושים לכתיבת מאמר־בקֹרת, אך עבר חֹדש אחד ואחריו גם שני, ודבר לא נאמר על ספרו.

רק ב“החסיל הצפוני” נאמרו אגב אורחא, בפֵיליטון לגלוּגִי על דרַבַּנְטִי המזמר שנתקלקל קולו, דברי בוז אחרים על ספרו של קוֹזנישֶב, ומתוכם נראָה, שכבר נגמר דינו של ספר זה לחובה ונִתַּן לצחוק ולקלס לכֹּל.

ובחדש השלישי נדפס עליו בפעם הראשונה מאמר־בקרת בז’ורנל חשוב. סרגי איבנוביץ' ידע גם את בעל המאמר: בבית גולוּבּצוֹב ראהו פעם אחת.

בעל המאמר ההוא היה כתבן צעיר מאד, איש חולני, גבור במלחמתהּ של ספרות, אבל דל מאד בהשכלה ומתנהג בפחדנות בשיחת חברים.

אף־על־פי שבָּז סרגי איבנוביץ' למחבר הזה בכל לבו, החל לקרֹא את מאמרו בעיון הראוי לענינו. והמאמר היה נורא.

ברור היה, שאותו הכתבן פֵּרַש לעצמו את כל הספר הזה בדרך שלא היה אפשר למבין, שתעלה על דעתו לפרשו כן. אבל הערים כל־כך בקטעים שהביא מתוכו, שלכל מי שלא קרָאוֹ בעצמו (וברור היה, שכמעט לא קראוֹ איש) נראה בלי שום פקפוק, שכל הספר אינו אלא גִבּוב דברי־מליצה, וגם אלה באו בו שלא כענין (על זה העידו סמני־שאלה), ומחַברו הוא אדם שלא למד מימיו דבר. וכל זה נאמר בשפת לצון יפה כל־כך, שגם סרגי איבנוביץ' בעצמו לא היה נמנע מהשתמש בשפת־לצון כזאת; אף אמנם בגלל זה היה המאמר נורא כל־כך.

ובכל השתדלותו של סרגי איבַנוביץ' להעריך בצדק את סברותיו של המבקר, לא הֻזקק לעַיֵן אפילו רגע אחד בקושיות ובטעֻיות, שלגלג עליו זה בשבילן – אבל התחיל זוכר מיד, שלא בכונה, את כל פרטי הזדמנותו ושיחתו עם בעל המאמר.

“שמא פגעתי בכבודו?” שאל סרגי איבנוביץ' בלבו.

וכשנזכר, שבשעת ההזדמנות ההיא תקן בדברי שיחתו של זה מלה אחת, שהעידה על בערותו, מצא את כל החידה.

אחרי המאמר ההוא באה דממת־מות גם בדפוס גם בחבורות על־אודות הספר הזה, וסרגי איבנוביץ' ראה, כי חבורו, אשר יגע עליו שש שנים רצופות באהבה רבה ובשקידה נמרצה, לא השאיר כל רשׁם אחריו.

וביחוד היה קשה צערו של סרגי איבנוביץ', על כי אחרי כַלותו את מלאכת החבור הזה לא היתה לו עוד עבודה מדעית בֵיתית כזאת, שבִּלָּה בה רֹב שעותיו הפנויות.

סרגי איבנוביץ' היה פקח, איש מדע, שלם בגופו, אוהב עבודה, ולא ידע, מה יעשה באהבתו זאת. שיחות בחדרי־אורחים, בועידות, באספות, בועָדים, בכל מקום שאפשר לחוות דֵע, הספיקו לו למקצת שעותיו; אך בהיותו יושב כרך זה ימים רבים, לא התּיר לעצמו לפַנות לבו לשיחות בלבד, כמעשה אחיו, שלא היה מנֻסה בזה, בימי שבתו במוסקבה; נשארו לו אפוא הרבה שעות פנויות וכשרון לעבודה עיונית.

לטוב לו נתעוררה בעת ההיא, בימי צערו הגדול על־דבר הספר אשר לא הצליח בו, תחת השאלות האחרות שהעסיקו את הצבור בימים האחרונים – שאלת בני הדתות האחרות, ההתחברות עם אמריקה, הרעב בסַמַרָה, התערוכה והספיריטיסמוס – השאלה הסלַבית, שקֹדם לזה היתה אך לוחשת ועוממת בצבור, וסרגי איבנוביץ', שהיה אחד ממעורריה גם קֹדם לזה הקדיש לה את כל כֹחו.

בתוך בני־חבורתו של סרגי איבנוביץ' לא דברו ולא כתבו בימים ההם אלא על־דבר המלחמה הסֶרבּית בלבד. כל מה שהמון האנשים הבטֵלים נוהגים לבַלות את זמנם בו, נעשה בימים ההם בשביל הסלַבים. נשפי־המחול, הקונצֶרטים, הסעודות הפֻמבּיות, נאומי הברכות, תכשיטי הנשים, כוסות השׁכר, בתי־המשתה – כל אלה העידו על השתתפות בצערם של הסֶרבּים.

להרבה ממה שנאמר ונכתב בזה לא הסכים סרגי איבנוביץ' בפרטי הדברים. הוא ראה, כי נעשתה השאלה הסלַבית לאחת מהתנועות הזמַניות, שהצבור נגרר אחריהן בזמַנן ומוצא בהן ענין לעסוק בו; גם זאת ראה, שרבים עסקו בזה מאהבת בצע ורדיפה אחרי הגדֻלה. הוא הבין, שהעתונים הדפיסו הרבה דברים מיֻתָּרים ומִגֻזָמים בכַונה להָסֵב את הלבבות אליהם ולהגביה קולם מחבריהם. הוא ראה, שבשעת ההתרגשות הכללית הזאת קפצו בראש והגביהו קולם כל הנחשלים והנעלבים: מצביאים ראשיים בלי חיל, מיניסטרים בלי מיניסטריונים, סופרים שאין כתביהם מתקבלים בדפוס, ראשי־מפלגות שאין במפלגותיהם חברים. הוא ראה, שהרבה קלות־דעת ומעשים מגֻחָכים היו בדבר; אבל עם כל זה הכיר וידע, שהיתה כאן גם התרגשות נאמנה, שהלכה הלוך וגדול ואִחדה את כל המפלגות שבצבור והזקיקה את כל הבריות להשתתף בה. ההרג הרב באחים לדת ולגזע העירה השתתפות בצערם של הנרדפים וזעם ועברה על הרודפים. וגבורת הסֶרבּים והצֶ’רנוֹגוֹרים הנלחמים על הדבר הגדול הזה הולידה בכל העם את התשוקה לעזור לאֶחיו לא עוד בדברים, כי־אם במעשה.

אך עוד חזיון אחד משמח־לבב מצא סרגי איבנוביץ' בדבר הזה, והוא התגלות דעת־הצבור. בשפה ברורה הביע הצבור את רצונו. נפש העם מצאה לה מבטא, אמר סרגי איבנוביץ' על זה. וכאשר הוסיף לעסוק בדבר הטוב הזה, כן התברר בעיניו, כי עתיד הדבר להתרחב בלי חֹק ולהיות לראש תקופה חדשה.

לדבר הגדול הזה הקדיש כל כֹחו ויִטֹש את דבַר ספרו.

כל היום עסק בו בדבר הזה, וגם לא הספיקה לו השעה להשיב על כל המכתבים והדרישות, שנערכו אליו.

אחרי יגיעותיו, שיגע כל ימי־האביב ומקצת ימי־הקיץ, יצא ביוּלי ויסע אל אחיו הכפָרה.

בצאתו היה את לבבו גם להִנָפש מעבודתו שני שבועות, גם לראות בעיניו ולהתענג בקֹדש־הקדשים אשר לעם, בתוך דממת הכפר, על ההתעוררות הרַבּה, שכל בני ערי־המלוכה ושאר ערי רוסיה האמינו בה בכל לב. עִמו נסע גם קַטַּוַּסוֹב, כי הבטיח את לֶוין לבוא להתארח אצלו, וזה ימים רבים גמר להקים את דברו.

ב

סרגֵי איבַנוביץ' וקַטַּוַּסוב אך הספיקו לגשת אל תחנת המסלה הקוּרסקית, אשר ביום ההוא רבו ביחוד הבאים שמה, לרדת מתוך המרכבה ולהתבונן במשָׁרת, אשר בא במרכבה אחריהם עם חבילותיהם, והנה באו שמה גם מתנדבים בארבע מרכבות שכירות. נשים כבודות קדמו פניהם בצרורות־פרחים ובלוית ההמון, אשר פרץ כשטף־מים אחריהם, באו אל בית־הנתיבות.

אחת מהנשים, שקדמו פני המתנדבים, יצאה מן החדר הגדול ותפן אל סרגי איבַנוביץ'.

– גם אתה באת לשַׁלְחָם? – שאלה אותו צרפתית.

– לא, אני נוסע בעצמי, גברתי הנסיכה. אל אָחי להנָפש. ואת משַׁלַחַת בכל פעם? – אמר סרגי איבנוביץ' בבת צחוק דקה, שכמעט לא נראתה על שפתיו.

– הלא נחוץ הוא! – ענתה הנסיכה. – האמת הדבר, שכבר שֻלחו מפה שמונה מאות? מַלְוִינְסקי לא האמין לי.

– כן הוא. כן אמרתי! – מִלאה האשה את דבריו בשמחה. – הלא אמת, כי נדבו כמיליון על זה?

– יותר, גברתי הנסיכה.

– ומה תאמר על הטלגרמה שביום הזה. הטורקים הֻכּו עוד הפעם?

– כן, קראתי, - ענה סרגי איבנוביץ'. הם דברו בטלגרמה האחרונה, שנאמר בה שנית, שהטורקים הֻכּו בכל המערכות וינוסו ושלמחר, חושבים, תהי ההתנגשות המכרעת.

– אבל שמעני־נא, איש צעיר אחד בקש, והוא ראוי לזה מאד. לא ידעתי, למה שׁמו לו מכשולים. יש את נפשי לבקש מאתך עליו, אני ידעתיו, הואל־נא וכתוב פתקה. הוא שלוח מהגרפינה לידיה איבַנובנה.

סרגי איבנוביץ' שאל את הנסיכה על הפרטים הידועים לה על־אודות הצעיר המבַקש ויעבור אל חדר המחלקה הראשונה ויכתוב פתקה אל מי שהיה הדבר תלוי בו ויתן לנסיכה.

– הנה הגרף ורונסקי הידוע… נוסע ברַכּבת הזאת, - אמרה הנסיכה בבת צחוק של נצחון והסבָּרה מרֻבָּה, כשחזר ומצא אותה ומסר לה את הפתקה.

– שמעתי, כי הוא נוסע, אך לא ידעתי, באיזה יום. ברכּבת הזאת?

– אני ראיתיהו. פה הוא. רק אמו באה אתו. אף אמנם, אין טוב לו מזה.

– זה ודאי, מובן מאליו.

עודם מדברים, וההמון שטף ועבר לפניהם אל שלחן־האֹכל, ויִטו שמה גם הם, ולאזניהם הגיע קול רם של איש נושא נאום אל המתנדבים וכוס בידו. “לעבוד בעד האמונה, בעד המין האנושי, בעד אחֵינו, - דבר האיש בקול הולך וחזק. – הָאֵם מוסקבה מברכת אתכם בצאתכם לדבר הגדול. זִ’יוְיוֹ” גמר בקול רם ומתוך דמעות.

כל הנִּצבים קראו בקול “זִ’יוְיוֹ”, והמון חדש פרץ כשטף־מים ועוד מעט והפיל ארצה את הנסיכה.

– אָה, גברתי הנסיכה! מה יפֶה! – אמר סטֶפַּן ארקדייביץ‘, אשר נראה פתאם בתוך ההמון, ופניו נהרו בצחוק קל של שמחה – הלא היטיב דבֵּר, בהתלהבות? בּרַווֹ! גם סרגי איבנוביץ’! לוּ אמרת אתה מלים אחדות, אך לחזוק ידים; הן טוּב־טעם לך בזה, - הוסיף בבת־צחוק של חבה יתרה ודרך כבוד וזהירות, וינע תנועה קלה את סרגי איבנוביץ' בידו של זה.

– לא, כי נוסע אני עתה.

– אנה?

– הכפָרה אל אחי, - ענה סרגי איבנוביץ'.

– אם כן תראה את אשתי. אמנם כתבתי לה, אבל אתה תראה אותה בטרם יבוא מכתבי אליה; הגידה נא לה, כי ראיתַני וכי all right. היא תבין את כַּונתי. אך מה חֵפץ, אמָר־נא לה, בחסדך, כי נמניתי לחבר הועָדה… כן, כן, הבֵן תבין. הרי זו מן הצרות הקטנות שבחיי־האדם, - פנה אל הנסיכה כמבקש סליחה. – אבל מיַחקַיה, לא ליזה, כי אם בּיבּיש, שׁולחת באמת אלף רוׂבים ושתים עשרה אחיות. הלא אמרתי לך?

– כן, שמעתי, - ענה קוֹזנישֶב שלא ברצון.

– אכן צר לי, כי אתה נוסע מזה, - אמר סטֶפַּן ארקַדייביץ'. –

מחר אנחנו עושים משתה לשני יוצאים למלחמה, הם דִימֶר־בַּרְטְנְיַנְסקי מפטרבורג וחברנו וֶסְלוׂבְסקי, גרישא. שניהם נוסעים. וֶסלובסקי לקח לו אשה לפני ימים מעטים. אכן בן־חיל הוא! הלא כן, גברתי הנסיכה? –

הנסיכה לא ענתהו ותשֹם עיניה על קוזנישֶב. אבל סטֶפַּן ארקדייביץ' לא שת לבו למה ששני אלה, סרגי איבנוביץ' והנסיכה כמו בקשו להשתמט מפניו. בצחוק קל הביט לו פעם אל נוצת צניפהּ של הנסיכה ופעם אל שני עבריו, כמרים דבר מעל הארץ. כראותו אשה עוברת וקֻפסה בידה, קרא אותה אליו וישם שטר־חמשה בקֻפסתה.

– אינני יכול להביט אל הקֻפסאות האלה במנוחה בשעה שיש לי מעות, – אמר אליהם. – ומה תאמרו על הטלגרמה שליום הזה? בני־חיל הם הצֵ’רנוגורים!

– מה את אומרת! – צעק כשאמרה לו הנסיכה, שוְרונסקי נוסע ברַכּבת הזאת. כהרף עין לבשו פניו עצבת, אך בעוד רגע אחד, כשנכנס ברגלים מרַתתות קצת ובידים מתקנות את פּאות־זקנו לחדר, שנמצא בו ורונסקי, הספיק לשכוח לגמרי את נאקותיו המרות על גויַת אחותו ולא ראה בורונסקי אלא גבור־מלחמה ואוהב יָשָן לו.

– בכל חסרונותיו עלינו לזכור את מדותיו הטובות, – אמרה הנסיכה לסרגי איבנוביץ', כאשר נטה אובלונסקי מאצלם. – אך זאת נפש רוסית, נפש סלבית גמורה. אבל יראתי, פן יִקשה לוְרונסקי לראותו. אמור מה שתאמר, אך לבי הומה על גורלו של האיש הזה. דַבּר־נא עמו בדרך, – אמרה הנסיכה.

– כן, אפשר, אם יזדמן.

– מעולם לא יָשַר בעיני. אך מעשהו זה מכַפר על הרבה. מלבד אשר הוא נוסע בעצמו, הנהו מוליך אֶסקַדרוֹן על חשבונו.

– כן, שמעתי.

קול הפעמון נשמע. כל הנאספים מהרו יחדו אל הדלתות.

– הנהו! – אמרה הנסיכה ותרמוז על ורונסקי, אשר הלך אחוז בזרוע אמו, ואדרת ארֻכּה עליו וכובע רחב־שולַים על ראשו. אובלנסקי הלך אצלו הלוך ודַבּר ברגש.

ורנסקי הביט נכחו בפנים זועפים, וכמו לא שמעו אזניו מה שדבר אליו סטֶפַּן ארקדייביץ'.

לפי הנראה הגיד לו אובלונסקי על־דבר הנסיכה וסרגי איבַנוביץ', כי הסב עיניו אל המקום, אשר עמדו שם, וירם כובעו בלי אמור דבר. פניו, פני־זקן, הביעו מכאובים וכמו היו לאבן.

כצתאם אל הרַחבה, נתן ורונסקי לאמו לעבור ראשונה ובלי אמור דבר נכנס לתוך מחיצתו במרכבה.

וברַחבה התחילו מנגנים “אֵל נא, מלך נצור” ואחרי־כן נשמעו קריאות “אורַא!” ו“ז’יויוֹ!”. אחד המתנדבים, איש צעיר מאד רם־קומה ושפל־חזֶה הרבה בגחינות לפני ההמון וינופף כובעו, כובע לבדים, וצרור־פרחיו ממעל לראשו. אחריו הוציאו ראשיהם וגחנו שני אופיצרים ואיש בחצי־ימיו גדָל־זָקָן, שמצנפתו היתה מכְסָה רבָבִים.

ג

כשנפרד סרגֵי איבנוביץ' מהנסיכה נכנס יחד עם קַטַּוַּסוב, אשר נגש אליו ברגע ההוא, למרכּבה מלאה עד אפס מקום עוד, והרכּבת זזה ממקומה.

בתחנה הצַּרִיצִינית יצאה לקראת הרכבת מקהלת אנשים צעירים בשירת “סלאוְסיַא”. המתנדבים חזרו וגחנו בהוצאת ראש, אך סרגי איבנוביץ' לא שֹם אליהם לב; כבר היו לו עסקים רבים כל־כך עם מתנדבים שידע אותם היטב בדרכיהם המשֻתּפים להם, ועל־כן לא משך המראה הזה את לבו. אבל קַטַוַסוב, שהיה שקוע בעבודותיו המדעיות ולא התבונן עד היום ההוא במתנדבים, שם לבו אליהם הרבה וישאל את סרגי איבנוביץ' על־אודותיהם.

סרגי איבנוביץ' יעץ אותו, לעבור אל המחלקה השנייה ולדבר עמהם בעצמו, בַּתַּחנה האחרת עשה קַטַוַסוב כאשר יְעָצוֹ.

כשעמדה הרכּבת בפעם הראשונה עבר אל המחלקה השנייה ויתקרב אל המתנדבים. הם ישבו בפנת המרכבה ודברו בקול רם, ונכּר היה בהם, שהם יודעים שכל הנוסעים וקַטַוַסוב שנכנס לשָׂם אף עמהם, מתבוננים אליהם. יותר מכֻּלם הגביה קולו הצעיר גדל־הקומה בעל החזה השָקוּעַ. הוא היה שכור בלי־כל־ספק וסִפר איזה מעשה שהיה בבית־עבודתם. ממולו ישב אופיצר שאינו צעיר עוד בפַקְרֵס צבאי אוסטרי, של מעיל גוַרדי. הוא שמע בצחוק קל את דברי המסַפר והפריע אותו פעמים אחדות. שלישי ישב על תרמילו אצלם והוא לבוש מעיל ארטילֵרי. ורביעי ישן.

קַטַוַסוב נכנס בדברים עם הצעיר ההוא וַיִּוָּדע לו, כי הוא היה סוחר מוסקבאי עשיר, שבִּזבּז רכוש גדול בטרם מלאו לו עשרים ושתים שנה. הוא לא מצא חן בעיני קַטַוַסוב, יען כי היה עָנֹג ומפֻנק וחַלש; לפי הנראה היה בטוח, ביחוד באותה שעה, אחרי שתותו לשכרה, שהוא עושה מעשה־גבור, ויתהלל בזה באֹפן מגֻנה מאד.

השני, אופיצר, עשה גם הוא רֹשם לא טוב על קַטַוַסוב. הוא היה לפי הנראה אדם שנִסה את כֹחו בכל העסקים שבעולם. גם במסלת־הברזל עבד, גם בתור סוכן באחוזה, גם פבריקאות יסד, ועל כל דבר נשא דֵעוֹ, ובדברו השתמש במלים מדעיות שלא לצֹרך ושלא כענין.

השלישי, איש־צבא ארטילֵרי, מצא חן בעיני קַטַוַסוב מאד. הוא היה צנוע ושפל רוח, ונראה בו, שהוא כורע ומשתחוה בלבו לפני כבוד שמו של האופיצר הגוַרדי לשעָבר ולפני גבורתו ומסירת־נפשו של הסוחר המוסקבאי, ועל עצמו לא דִבּר. כאשר שאלו קַטַוַסוב, מה הדבר אשר העירוֹ לנסוע לסֵרבּיה, השיב בשפל־רוחו:

– הן הכּל נוסעים. צריך לעזור גם לסֶרבּים. הלא בצרה גדולה הם.

– כן הוא, ביחוד הם חסרים ארטילֵריסטים, - אמר קַטַוַסוב.

– אני אך מעט עבדתי בארטילֵריה; אפשר שימַנו אותי בחֵיל הרַגלִים או הרוכבים.

– כיצד בחיל הרַגלים, אם הם צריכים ביחוד לארטילֵריסטים? – אמר קַטַוַסוב ועל־פי שנותיו של הארטילֵריסט העלה בלבו, שבודאי הגיע למדרגה חשובה.

– לא הרבה עבדתי בארטילֵריה, ובהתפטרי הייתי יוּנקר, – אמר האטילֵריסט ויחל להסביר, מפני מה לא עמד בנסיון.

כל זה יחד עשה רֹשם קשה על קַטַוַסוב, וכשיצאו המתנדבים אל בית־הנתיבות השני לשתות, חפצה נפשו לברר את טיבו של הרֹשם הזה על־ידי שיחה עם איש אחר. בין הנוסעים היה זקן אחד לבוש אדרת צבאית, אשר הטה אזנו וַיַקשב לכל דברי שיחתו של קַטַוַסוב עם המתנדבים. כשנשארו שניהם לבדם, פנה קַטַוַסוב אליו.

– מה שונים הם זה מזה במצבם כל האנשים האלה הנוסעים שמה, – אמר קַטַוַסוב בלי פָרֵש דבריו, בחפצו לגלות דעתו ולשמוע גם מה דעתו של אותו זקן.

הזקן היה איש צבא, שהשתתף בשתי מלחמות. הוא ידע, מה טיבו של איש־צבא, ועל פי מראיהם ושיחתם של האדונים האלה והוללוּתם בשעת שתיָתם מבקבוקיהם, חשב אותם לאנשי־צבא שאינם הגונים. מלבד זאת רצה לספר, כי מהעיר המחוזית שהוא יושב בה יצא בתור מתנדב איש־צבא אחד, שנִתְּנה לו חֻפשָׁה בלי זמן קצוב, והוא שְכּור וגַנב מפֻרסם, אשר לא אבה איש לשֹכרו לפועל. אך מדעתו, על פי הנסיון, שסכנה היא לעת אשר כזאת להשמיע דבר שלא כדעת הצבור וביחוד לדַבּר בגנותם של המתנדבים, בחן בעיניו גם הוא את קַטַוַסוב.

– אנשים מתבקשים שם, – אמר בעינים שוחקות. ושניהם התחילו שָחים בהודעה הצבאית האחרונה, אך כסו זה מזה את תמיהתם, שתמהו על מעשה־המלחמה העתיד להיות למחר, בשעה שאין עם מי להִלָחם, שהרי על־פי ההודעה, האחרונה הֻכּו הטורקים בכל אחת מהמערכות. ויפוצו כלם. ככה נפרדו שניהם, ואיש מהם לא גלה דעתו לרעתו.

כשחזר קַטַוַסוב ונכנס למרכבתו סִפר לסרגי איבנוביץ' מה שראה במתנדבים, אך לא היו פיו ולבו שוים באותה שעה ומדבריו נראה, שהם בני־חיל כלם.

בתּחנה, הגדולה שבאחת הערים קִדמו עוד הפעם את המתנדבים בשיר ובקריאות “אורַא” וגם שם סבבו מאספים ומאספות וקֻפסאות בידיהם, וגבירות העיר הגישו צרורות־פרחים למתנדבים והלכו אחריהם אל המִזנון; אך כל זה היה במדה פחותה ודַלה הרבה ממה שהיה במוסקבה.

ד

בשעת העמידה בעיר־הפלך ההיא לא סר סרגי איבנוביץ' אל המזנון, כי־אם התחיל מְהַלך הנה והנה ברַחבה.

בעברו בפעם הראשונה לפני מחיצתו של ורונסקי, ראה, כי חלונה מכֻסה במסך. אך בעברו שנית, ראה את הגרפינה הזקנה אצל החלון. הגרפינה קראה לו לגשת אליה.

– הנני נוסעת עמו עד קוּרסק, – אמרה לו.

– כן, שמעתי, – אמר סרגי איבנוביץ' ויעמוד אצל חלונה. – מה יפה מעשהו זה! – הוסיף בראותו, כי ורונסקי איננו במחיצתו.

– ומה היה לו לעשות אחרי הרעה הבאה עליו?

– מה נורא המעשה! – אמר סרגי איבנוביץ'.

– מה נורא זה שעבר עלי! סורה נא הנה… מה נורא זה שעבר עליו. – אמרה שנית, כשנכנס סרגי איבנוביץ' וישב לצדה על הדרגש. – לא יוכל איש לשַעֵר! ששה שבועות לא דִבּר דבר עם איש ולא אכל עד שהתחננתי לפניו. וגם רגע אחד לא היה אפשר להשאירו לבדו. כל דבר, שהיה יכול לקחת את נפשו בו, הסירונו מאצלו; במדור התחתון ישבנו, אך לא יכֹלנו לבטוח בזה. הלא ידעתי, כי כבר ירה בעצמו בגללה, – אמרה וגבות־עיניה לבשו יגון לזֵכר המעשה הזה. – כן הוא, אחריתה כראוי לאשה כזאת. גם המיתה, שבחרה לה, מגִנה ומנִולת.

– לא לנו, גברתי הגרפינה, המשפט, – אמר סרגי איבנוביץ' באנחה – אבל מבין אני, מה קשה היה הדבר לך.

– אל־נא תדבר עוד! אני ישבתי באחוזתי, והוא היה אצלי. והנה הובאה פתקה. הוא כתב תשובה וישלח לה. ואנחנו לא ידענו, כי גם היא בעצמה היתה בתַחְנָתֵנוּ. ויהי בערב, ואני אך נכנסתי לחדרי, והנה מֶרי שלי אומרת, כי אשה אחת התנפלה בתּחנה אל תחת הרכּבת. שמעתי ונהלמתי! הבינותי, כי היא האשה. מלתי הראשונה היתה: אל תגידוּ לו. אבל כבר הֻגד לו. רַכָּבו שם וראה הכֹּל. אני רצתי ובאתי אל חדרו, והוא כבר נהפך לאחר – אָיֹם היה מראהו. הוא לא אמר דבר וירכּב שמה. מה שהיה שם לא ידעתי, אך כאשר הוּבא הביתה, היה כמוהו כמת. אני לא הייתי יכולה להכירו. Prostration complete, אמר הדוקטור. אחרי כן כמעט נטרפה דעתו. – אך מה אדבר! – אמרה בנפנוף־יד – איֻמים היו הימים ההם. אמור מה שתאמר והיא היתה אשה רעה! מה הבִּעוּתִים האלה! כל זה לבעבור הראות נפלאות! אף אמנם הֶרְאָתָה! את נפשה שׁחתה ועוד שתי נפשות יקרות – את אישהּ ואת בני האֻמלל.

– ומה שלום אישהּ? שאל סרגי איבנוביץ'.

– הוא לקח לו את בתּה לבת. בראשונה הסכים בני לכל אשר אמרו לו. אך עתה ידאב לבו מאד על כי נתן את בתו לאיש זר, אך איננו יכול לחַלל דברו. קַרֵינין בא אל קבורתה. אך אנחנו השתדלנו, שלא יזדמן שם עם אליוׂשא. לו, שהוא אישהּ, נקל יותר לשאת את הדבר הזה. הן היא בעצמה פטרה אותו. אבל בני האמלל היה כֻּלו שלהּ. את הכֹּל נטש, את הקרייֵרה שלו, גם אותי נטש בעבורה, והיא לא חסה עליו, ובכַונה רצחה את נפשו. לא, אמור מה שתאמר, אבל מיתתה מיתת אשה רעה, שאין לה דת. יסלח־נא לי אלהים, אך אי־אפשר לי, שלא אשנא את זכרה בראותי את בני אֹבֵד לעיני.

– ומה לו עתה?

– אלהים היה לעֵזר לנו בזה – במלחמת סֶרבּיה זאת. אני אשה זקנה, אינני מבינה מאומה בדברים האלה, אך לו היתה המלחמה הזאת לתשועת־אלהים. בעיני, באשר אני אֵם, נורא הדבר, כמובן; הִעקר הוא, שלפי הנשמע, אין רוח פטרבורג נוחה מזה הרבה. אך מה אעשה! ורק הדבר הזה יכל להחיות רוחו. יַשְבִין רעהו – איש אִבַּד כל מה שהיה לו במשׂחק ויִכּון לנסוע לסֶרבּיה – בא אליו וידבר על לבו. עתה מעסיק אותו הדבר הזה. הואל־נא ודַבּר עמו. חפצה אני להשכיחו את צרת נפשו. גם שִנָיו כואבות עתה להוסיף צער על צערו. ולקראתך ישמח מאד, הואל־נא ודַבר עמו: הנה הוא מתהלך מצד זה.

סרגי איבנוביץ' אמר, כי בנפש חפצה יעשה זאת ויַּעבור אל עֶברה השני של הרַכּבת.

ה

בצִלָן הָאָרֹך, צל ערב, של החבילות המוטלות ברַחבה שלפני המסלה הלך ורונסקי באדרתו הארֻכּה ובכובעו המוּרד על מצחו, כחיה נתונה בסוּגַר, וידיו בכיסיו, ובעָברוֹ מרחק של עשרים צעדים פנה ושָב בחפזון. סרגי איבנוביץ' קרב אליו ונדמה לו, שוְרונסקי רואה אותו, אבל עושה את עצמו כאינו רואה. אך סרגי איבנוביץ' לא שׂם לבו לזה. לדבר פרטי שבינו ובין ורונסקי לא יכל לשׂים לב.

ברגע ההוא היה ורונסקי בעיני סרגי איבנוביץ' עסקן חשוב בענין גדול, ולכן חשב לו לחובה לחַזק את ידיו ולשבּח מעשיו בפניו, ויגש אליו. ורונסקי עמד מלכת, הביט אליו ויכירהו. אז צעד צעדים אחדים לקראתו וילחץ את ידו בכֹח.

– אין איש אשר פגישתו קשה לי פחות מפגישתך, – אמר ורונסקי. – סלח־נא לי. לשמוח על דבר בחיים אינני יכול.

– בין אבין, וחפצי לשאלך אם לא אוכל להיות לך לעֵזר, – אמר סרגי איבנוביץ' ויסתכל בפניו של ורונסקי, שהביעו מכאובים. – אולי תמצא חפץ במכתב אל רִיסְטִיץ', או אל מִילַן?

– חלילה לי! – אמר ורונסקי, וכמו הבין בקֹשי מה שנאמר לו – אם לא יכבד ממך, נלכה־נא. ברכבת אויר מחניק. מכתב? לא, תודה לך; ההולך למות אינו צריך להַמלצות. אולי אל הטורקים… אמר בצחוק קל, שנראה על שפתיו בלבד: עיניו הביעו אך כעס ומכאוב כבתחלה.

– אך אפשר שֶיֵקל לך לבוא בדברים עם איש, בזמן שיוָדעו לו על־אודותיך, ולבוא בדברים הלא תצטרך בודאי. אבל יהי כטוב בעיניך. שמחתי מאד בשמעי, כי היתה כזאת עם לבבך. על המתנדבים מַרבים מאד לדבר רעות, ואיש כמוך ירים ערכם בעיני הבריות.

אני יתרון זה לי, – אמר ורונסקי – שאין חיי שוִים בעיני מאומה. וכי יש בי אֹמץ־לבב לבקוע בתוך גדוד מרֻבָּע ולשׂומו מרמס או לנפול חלל, נפשי יודעת מאד. שמֹח אשמח, כי יש דבר ראוי לי להקריב בעדו את חיי, אשר לא רק אין לי חפץ בהם, כי־אם גם היו עלי לטֹרח. אולי יועילו לאחרים. – באמרו זאת הניע בלֶחיוֹ בקֹצר־רוח מכּאֵב שִנּוֹ, אשר לא הרפה ממנו ולא הניח לו גם לדַבֵּר בהתרגשות הרצויה לו.

– לב אחר יֵהָפֶךְ לך, – אמר סרגי איבנוביץ', ולבו המה בו. – הצלת אחים מעֹל קשה היא מטרה ראויה גם למות גם לחיות בשבילה. יצליח האלהים את דרכך מחוץ וישים לך שלום בלבך, – הוסיף ויושט ידו לו.

ורונסקי לחץ בכֹח את ידו של סרגי איבנוביץ'

– כן, בתור כלי־מלאכה אוכל לצלוח לדבר, אך בתור איש איני אלא מעי־מפלה – אמר בהברות מֻפְסָקות.

כאב חַד ומעיק של שֵן חזקה מִלא את פיו רֹק ולא נתן לו לדבר, ויעצור במלין ויבט אל גלגלי הטֶנדֶר, שקרבו במתינות ובקַלות על הבַּדים.

ופתאם תָּקף אותו לא כאב, כי־אם דאבון פנימי קשה ומדכּא, וישכיחהו רגע קטן את שִנו הכואבת. למראה הטֶנדר והבַּדים ובגלל שיחה זו ששָֹח עם האיש, אשר לא ראהו עד כה אחרי הרעה אשר לא ראהו עד כה אחרי הרעה אשר מצאַתהו, זכר פתאם אותה, כלומר את הנותר ממנה, בשעה שפרץ כמשֻגע אל הקרסקטין של תחנת מסלת־הברזל: על השלחן גְוִיָה מתבוססת בדמיה, בעודֶנה מלאה אותות־החיים, שהיו בה זה מעט, ומשתרעת בלי בוֹש לעיני אנשים זרים; ראשה נטוי אחורנית, והוא שלם כֻלו עם מחלפותיו העבות ושׂעַר־צדעיו המסתלסל, ועל פרצוף פניה הנחמד ופיה האדֹם, הפתוח למחצה, רֹשם קָפוא משֻנֶּה של בושה וכלמה בשפתיו ופחָדים בעיניה הפקוחות ועומדות בלי־נוע, והרֹשם היה, כאִלו יביע בדברים את מאמרהּ הנורא – שסופו להתחרט – אשר אמרה לו בשעת ריבם.

ובזכרו זאת התאמץ לשַׁוותה לנגדו, כמו שראה אותה בשעה שנזדמנו יחדו בפעם הראשונה, – שגם זה היה בתחנת מסלת־ברזל – והיא אז כחידה סתומה, נחמדה למראה, מלאה אהבה, מבקשת אֹשֶׁר וממציאה אֹשֶׁר, ולא שואפת נקם באכזריות־חמה, כמו שהיתה על־פי זכרונו ברגע האחרון. הוא התאמץ לזכור את מבחר הרגעים שבימי שבתם יחד; אבל הרגעים ההם הָרְעֲלו לנצח. עתה לא זכר אותה אלא בדמות נַצחנית מאַיֶמת בחרטה זו, שאין לאיש צֹרך בה ושעם זה לא תמָחה לעולם; ולא הרגיש עוד את כאב שִנּוֹ ופניו נַעוו מיללה.

אחרי עברו שתי פעמים לפני החבילות התחזק ויפן במנוחה אל סרגי איבנוביץ'.

– לא באה אליך עוד טלגרמה אחרי יום־אתמול? אכן הוּפצו זֹה הפעם השלישית, אך למחר נכונה התנגשות מכרעת.

ואחרי דַברם מעט בהַמלָכת מִילַן ובתוצאותיה היכולות להיות חשובות מאד לימים הבאים, נפרדו וילכו איש אל מרכבתו לקול הצלצול השלישי.

ו

מבלי דעת, מתי יוכל לצאת ממוסקבה, לא הודיע סרגי איבנוביץ' לאחיו, באיזה יום יש לו לשלוח מרכבה לקראתו. וכשבאו קַטַוַסוב וסרגי איבנוביץ' לפני מרפּסת התחתונה של בית לֶוין בפוֹקְרוֹבסקוֹיֶה בשעת הצהרים במרכבה דלה, ששׂכרו בתחנה, ומעֻפָּרים היו בבואם ככוּשים, לא היה לֶוין בביתו. קיטי ישבה באותה שעה במרפסת העליונה עם אביה ואחותה וַתַּכֵּר את גיסה ותרץ ותרד לקראתו.

– הלא תֵבוש, כי לא הודעתּנו, – אמרה ותִּתֵּן ידה וַתַּגֵּש מצחה לסרגי איבנוביץ'.

– בשלום רב באנו, ולא היה לנו להפריע את מנוחתכם, – ענה סרגי איבנוביץ‘. – אני מכֻסה באבק ואין את נפשי לנגוע בך. טרוד הייתי כל־כך, שגם לא ידעתי, מתי אוכל לצאת. ואתם שלֵוים ושאננים כמשפטכם – אמר בצחוק קל – על מי־מנוחות מחוץ לכל זרם. הנה גם פיאוֹדוֹר וַסִיליביץ’ רֵעֵהו התחזק ויבוא עמי.

– אך לא כושי אני, ארחצה־נא והיה לי מראה־אדם. – אמר קַטַוַסוב דרך בדיחה כמנהגו ויתן יד ויצחק בשִניו, שהיו נוצצות יותר במכל עתּ בפניו השחורים.

– קוֹסטיא ישמח מאד. הוא הלך אל האחוזה הקטנה. גם עת לו לשוב.

– הוא עוסק בהנהגת האחוזות. במי־מנוחות, כָּאָמור, – אמר קַטַוַסוב. – ואנחנו בני־העיר איננו רואים דבר חוץ מסֶרבּיה. ומה דעתו של רֵעי בדבר הזה? בודאי לא כדעת כל אדם?

– כן, אבל אין דבר, ככל הבריות, – ענתה קיטי ותבט אל סרגי איבנוביץ' בקצת מבוכה. – אני אשלח לקרֹא לו. הנה אבא מתארח אצלנו. לפני ימים מעטים שב מחוץ־לארץ.

ומיד שלחה לקרֹא ללֶוין אף צותה להביא את האורחים המכֻסים באבק, את האחד אל חדר העבודה ואת השני אל החדר שקֹדם לזה נתיחד לדולי, לבעבור ירחצו שם, ולהכין להם פת־שחרית, ומאשר הֻתּרו לה התנועות הנמהרות, שנאסרו עליה כל ימי־הריונה, עלתה במרוצה אל המרפסת העליונה.

– סרגי איבנוביץ' והפרופיסור קַטַוַסוב באו – אמרה קיטי.

– הלא כבד הוא בַחֹרֶב! – אמר הנסיך.

– לא אבי, גבר נעים הוא, וקוסטיא אוהב אותו מאד, – אמרה בבת־צחוק כמבקשת טובה מאתו בראותה הבעת־לגלוג על פני אביה

– אין בלבי דבר עליו.

– לכי־נא, מחמד נפשי, אליהם, – אמרה קיטי אל אחותה, – והעסיקי אותם. הם ראו את סטיבה בבית־הנתיבות, שלום לו. ואני ארוץ אל מיטיא. לא הינקתיו משעת הטה. עתה נֵאור וצועק הוא בלי־ספק. – ומאשר הרגישה זרם־חלב בקרבה הלכה בחפזון אל חדר־הילדים.

ובאמת לא אך השערה היתה זאת, החבור שבינה ובין הילד עוד לא נִתַּק, כי־אם ידע ידעה בבֵרור על־פי החלב, אשר פרץ בקרבה כי הוא מבקש לו אֹכֶל.

עוד בטרם תקרב אל חדר־הילדים ידעה, כי הוא צועק, והוא צעק באמת. כשמעה את קולו החישה את צעדיה. אך כאשר מהרה לרוץ, כן גדלה צעקתו. והקול קול ילד בריא אבל רעב וקצַר־רוח.

– הזה זמן רב, אומנת, זמן רב? – שאלה קיטי בחפזון, כאשר ישבה על הכסא והכינה את נפשה להיניק. – תניהו לי מהר. מה מאד תתמהמהי, אחרי־כן תחבשי את שביסך.

הילד צעק בכל שארית כֹחו.

– כך אי־אפשר, יקירתי, – אמרה אגַפיה מיכאלובנה, אשר נמצאה בחדר־הילדים כמעט כל היום. – צריך להלבישו כראוי. אַהוּ אַהוּ! – שרה לו אגפיה מיכאילובנה ותעש בו כרצונה מבלי שים לב לאֵם.

האומנת הגישה את הילד אל אמו, ואגַפיה מיכאילובנה הלכה אחריהם, ופניה כמו נמַסו מחבה יתרה.

– יודע הוא, יודע אותי. האמינו לי, קַטֶרינה אלכסנדרובנה, בשם אלהים, כי הכּירַני! – קראה אגפיה מיכאילובנה והגביהה קולה מקול הילד.

אך קיטי לא הקשיבה לקול דבריה. כמוה כילד קצרה רוחה הלוך וְקָצֹר.

מקֹצר־רוחם יגעו זמן רב לריק. הילד חטף בשפתיו לא מה שראוי לו, וירגז.

לאחרונה, אחרי צעקה גדולה וחטופה ומציצה עזה ונכזבה, צָלַח חפצם בידם, ושניהם, האם והילד, נחו מזעפם וישתּקו.

– אבל גם הוא, בן־עני, מכֻסה זֵעה כלו, – לחשה קיטי במששה את בנה.

– מה ראית, כי תאמרי, שהוא יודע אותך? – הוסיפה ותכונן עיניה הצדה אל עיני הילד, אשר הביטו אליה, כמו שנראה לה, במרמת ערומים מתחת לשביסו שירד על מצחו, על לחייו המתנפחות אחרי כל מציצה ומציצה ועל כף־ידו האדֻמה, אשר נענע בה נענועי עִגול.

– אי־אפשר! אלו היה יכול להכיר, היה מכיר אותי, – אמרה קיטי ותצחק צחוק קל לתשובת אגַפיה מיכאילובנה, שעמדה על דעתה.

וזה הדבר אשר צחקה: אף־על־פי שאמרה שאי־אפשר לו שיכּיר, אמר לה לבהּ, שהוא לא רק יודע את אגפיה מיכאילובנה, כי־אם גם יודע ומבין הכֹּל, ולא זאת בלבד אלא שהוא יודע ומבין עוד הרבה דברים, שאינם ידועים לאיש בלעדיו ושהיא, אמו בעצמה, החלה לדעתם ולהבינם רק על־ידו. בעיני אגפיה מיכאילובנה והאומנת, גם בעיני הסבא, גם בעיני אביו לא היה מיטיא אלא יצור חי, שצריך לטַפּל בו; אך בעיניה היה זה זמן רב בר־דעת, שהרבה דברים רוחניים היו בינו ובינה.

– כאשר ייקץ בעזרת אלהים, תראי זאת בעיניך. כשאני עושה כך, יִנְהַר מיד בן־יונה זה.

– טוב, טוב, אז נראה, – השיבה קיטי בלחישה, – עתה לכי לך, הנה הוא מתנמנם.

ז

אגפיה מיכַאיְלובנה יצאה על אצבעות רגליה; האומנת הורידה את המסך וַתַּשֵב את הזבובים מתחת לְוילון המַלְמָלָה הנטוי על העריסה ואת הצִרעה, שהתדפקה על זגוגיות החלון, ותֵּשֶב ובזמורת־לִבְנֶה נוֹבלת נופפה על האם ועל הילד.

– חֹרֶב, מה עז החֹרֶב! מי יתן גשם, – אמרה האומנת.

– כן, כן, ש–ש–… – ולא יותר – השיבה קיטי, כשהיא מתנועעת קצת ולוחצת בחבה את ידו הרכה של מיטיא, שנראתה כאִלו קשורה היא בחוט דק אל הזרוע, והוא עוד נופֵף בה מעט, ופעם עצם עיניו ופעם חזר ופְקָחָן. היד הקטנה הזאת לא הניחה לקיטי לשקוט: נפשה נכספה לנשק את היד הזאת, אבל יָראה פן תעיר את הילד. לאחרונה חדלה היד לנוע והעינים נעצמו. רק לפעמים הרים הילד את גבות־עיניו הארֻכּות והכפופות ובעודנו עושה את שלו הסתכל באמו בעיניו הלחות, שנראו כשחורות באור הכהה שמבית לוילון. האומנת חדלה לנופף והתחילה מתנמנמת. מלמעלה נשמע רעם קולו של הנסיך הזקן וצחוקו הגדול של קַטַוַסוב.

“בודאי נכנסו בשיחה אֲרֻכּה גם בלעדַי, – אמרה קיטי בלבה – ובכל זה צר לי, כי קוסטיא איננו בבית. בודאי חזר ונכנס לבית־הַכַּוָּרות. אמנם מצטערת אני על כי הוא מרבה לבוא שמה, אך גם שמֹח אשמח. הוא מוצא נחת בזה. עתה שמח הוא וטוב־לב יותר מבימי־האביב. אבל עד העת הזאת היה מתעצב כל־כך, שדאגתי לו מאד. ומה מגֻחך הוא!” – לחשה בבת־צחוק.

היא ידעה, מה הדבר המדאיב נפש בעלה. כפירתו היא שהדאיבה את נפשו. אף־על־פי שֶאִלו שאלו אותה, אם היא חושבת, שאם לא יאמין אין לו חלק לעולם הבא, היתה זקוקה להסכים, שאין לו, – לא גרמה לה כפירתו צער גדול; ברור היה לה, שאין תקוה לכופר “להציל את נפשו”, ונפש אישהּ יָקרה לה מכל אשר בארץ, ובכל זאת צחקה בלבה בזכרה את כפירתו, ומגֻחָךְ היה בעיניה בזה.

“למה זה יקרא חקירות פילוסופיות כל השנה? – אמרה בלבה. – אם כל זה כתוב בספרים האלה, הלא יכול הוא להבינם. ואם לא נכונים דבריהם, מה חֵפץ לאיש לקרֹא בהם? הוא בעצמו אומר, שרצונו להאמין. אם כן, מפני מה איננו מאמין? בודאי מפני שהוא מהרהר הרבה. ומהרהר הוא הרבה מפני בדידותו. בדד הוא כל היום, עִמָנו איננו יכול לדבר כלבבו. האורחים האלה בודאי ינעמו לו, ביחוד קַטַוַסוב. עמו הוא אוהב לשאת ולתת”, הוסיפה לדבר אל לבה ומיד התחילה מְעַיֶנת בשאלה, באיזה מקום מוטב לה להכין משכב לקַטַוַסוב, – בחדר לבדו או עם סרגֵי איבנוביץ' יחד. ופתאם עלה על לבה רעיון, אשר הביא בה רעד וגם גרם לה שתרגיז את מיטיא ממנוחתו, והוא שׂם עיניו עליה בגלל זה דרך נזיפה. “הכובסת, כמדֻמה לי, עוד לא הביאה את הלבָנים, וכל הסדינים המיֻחדים לאורחים תמו. אם לא אעשה את שלי, תתן אגפיה מיכאילובנה לסרגי איבנוביץ' סדינים שהשתמשו בהם”, אמרה בלבה, ודמיה פרצו אל פניה לרעיון הזה.

“כן, אלכה לי ואצוה מה לעשות”, גמרה בלבה, ובשובה אל הרהוריה הקודמים זכרה, כי לא כִלְתָה לְעַיֵן בדבר אחד חשוב לה מאד, ותתאמץ להעלות על זכרונה, מה הדבר ההוא. “כן הוא, קוסטיא כופר”, זכרה שנית בבת־צחוק.

“ומה אם כופר הוא! מוטב שיהי כן כל ימיו, ובלבד שלא יהי כמַדַּם שְׁטַל, או כמו שאמרתי אני להיות בעת ההיא בשבתי בחוץ־לארץ. לא, הוא לעולם לא יתכּחש”.

ומעשה נאה, שהיה בו לפני ימים מעטים, עלה על זכרונה בכל פרטיו. לפני שני שבועות בא מכתב־חרטה מסטֶפַּן ארקדייביץ' אל דולי. במכתב ההוא התחנן אליה שתציל את כבודו ותמכור את אחוזתה לשַׁלם את חובותיו. דולי מָלאה יאוש יאוש וחֵמה ותּשׂנא את אישה ותבזהו ותחמול עליו ותאמר להִפָּרד ממנו בפומבי, להשיב את פניו. אבל לבסוף הסכימה למכור את מקצת אחוזתה. אחרי־כן – זאת זכרה קיטי בבת־צחוק מתוך חבה יתרה – החל אישה להשמיע בבשׁת־פנים ובאמתלאות שונות, שלא עלו יפה בפיו, את מחשבתו בדבר הזה, עד שמצא לאחרונה את העצה הנאמנה האחת, לעזור לדולי עזר שאין עמו עלבון לה, – ויאמר לקיטי, שתתן לה במתנה את חלקה באחוזתן, והיא, קיטי בעצמה, לא מצאה את העצה הזאת, עד ששמעה מפיו.

ואם כן, איזה כופר הוא? איש אשר לו לב כזה, אשר יירא יראה גדולה כזאת, פן יעציב נפש איש, או גם נפש ילד! הַכֹּל בשביל אחרים, ולנפשו לא ידאג לעולם. סרגי איבנוביץ' ידַמה באמת, שחובתו של קוסטיא היא להיות לו לסוכן חנם. גם אחותו חושבת כן. עתה נעשָׂה אֶפִּיטרופוס לדולי ולילדיה. וכן כל האכּרים האלה, הבאים אליו יום יום, כאִלו הוא חַיָּב לעָבְדָם".

“היֵה כאביך, אך כמוהו תהיה”, – אמרה במסרה את מיטיא לאומנתו וַתַּגַע שפתה אל לֶחיו.

ח

מן הרגע, אשר שׂם לֶוין את לבבו בפעם הראשונה, למראה אחיו האהוב לו שמֵת לעיניו, אל שאלות החיים והמות על־פי דעותיו החדשות – כן קרא להן, – אשר נכנסו בו שלא מדעתו משנת עשרים עד שלשים וארבע לימי חייו, תחת אמונות ילדותו ונעוריו, – נפלה עליו חרָדה גדולה, לא כל־כך מפני המות כמו מפני חיים שאין בהם ידיעה כל־שהיא על־אודותם, מאַיִן הם, על מה, למה ומה הם בעצמם. האוֹרגַניסמוס, הריסותו, קיומו הנצחי של החֹמֶר, חֹק התקימוּת־הכֹּח, ההתפתחות, – אלה הם המלים, שנכנסו אצלו תחת אמונתו הקודמת. המלים האלה והמֻשּׂגים הקשורים בהן טובו מאד למטרות שכליות; אך לא נתנו מאומה לצרכי החיים ולֶוין הרגיש בעצמו פתאם, שהוא דומה לאדם, שהחליף אדרת־שער חמה בשמלת־מַלְמֶָלָה ובפעם הראשונה בשעת קֹר גדול הכיר הכרה ברורה, לא על־ידי סברות כי־אם בכל גופו ונפשו, שהוא כעָרֹם בלי לבוש ושאי־אפשר לו שלא ימות במכאובים קשים.

מן הרגע ההוא לא חדל לֶוין, אף־על־פי שלא נתן חשבון לעצמו בזה ולא שִנה את דרכי חייו, להרגיש את החרדה הזאת על חסרון ידיעתו.

מלבד זאת הרגיש הרגשה שאינה ברורה, שמַה שהיה קורא בשם “דעותיו הפנימיות” היה לא רק חסרון ידיעה – כי־אם דרך הגיון מֻיחד שלא היה אפשר לדעת על־פיו את הנחוץ לדעת.

בימים הראשונים השכיחוהו נשואיו והשִמָחות והחובות החדשות התלויות בהם את הרעיונות האלה; אבל אחרי־כן, אחרי לדת אשתו, בשבתו בלי עבודה במוסקבה, החלה השאלה הזאת, הדורשת תשובה, להתיצב לפניו לעתים קרובות יותר ויותר ובתביעות חזקות יותר ויותר.

זאת היתה השאלה על פי רוחו: “אם לא אקבל את התשובות, שהתורה הנוצרית משיבה על שאלות חיי, איזו תשובות אקבל תחתיהן?” ובשום אֹפן לא יכֹל למצֹא בכל אוצר דעותיו לא רק תשובות נכונות, כי־אם גם לא דבר דומה לתשובה.

דומה היה בזה לאדם שבקש לקנות אֹכֶל בחנֻיות של כלי־משחק וכלי־זין.

שלא ברצונו ושלא מדעתו בקש בעת ההיא בכל ספר, בכל שיחה ובכל אדם, שנזדמן לפניו, איזה יחס אל השאלות האלה ואל פתרונן.

יותר מכֹּל העיר בו תמהון וצער מה שכל בני חבורותו וגילו שהחליפוּ כמוהו את אמונותיהם הקודמות באותן הדעות החדשות, לא ראו כל צרה לנפשם בזה ויהיו אך שמחים ושלֵוִים. ככה הציקו לו מלבד השאלה העִקרית עוד שאלות אחרות אלה, שנלוו אליה: האמנם האנשים האלה תּוכם כּבָרם? אולי מתכחשים הם? או – אולי יש להם פֵרוש אחר ברור מִשֶׁלוֹ על התשובות, שהמדעים משיבים על השאלות המעסיקות אותו? ובהשתדלות יתרה עִיַן בדברי האנשים והספרים, אשר הֻבְּעו בהם התשובות המדעיות ההן.

הדבר האחד, שנגלה לו מן היום אשר החלו השאלות האלה להעסיקו הוא, שטעות היתה בידו, בחשבו על־פי זכרונותיו מדברי חבריו באוניברסיטה, שכבר עברו ימי האמונה ואיננה עוד בעולם. כל האנשים הטובים הקרובים לו בחיים היו מאמינים. גם הנסיך הזקן, גם לבוֹב, אשר נתחבב עליו כל־כך, גם סרגי איבַנוביץ', גם כל הנשים האמינו, גם אשתו האמינה כדרך שהאמין הוא בראשית ימי־ילדותו, וכן האמינו תשעים ותשעה למאה מהעם הרוסי, כל אותו העם, שחייו היו מעוררים בו, בלֶוין, רגשי כבוד בלי־חֹק.

הדבר השני הוא, שאחרי קראו ספרים רבים הֻברר לו, שלא היה להם לאנשים הסוברים כמוהו פֵרוש אחר על דעותיהם ושבלי בָרר מאומה בִּטְלו את השאלות האלה אשר, לפי מה שהרגיש בעצמו, לא יוכל לחיות בלי תשובה עליהן, ותחת זאת השתדלו להשיב על שאלות אחרות, שלא יוכלו למשוך את לבבו, למשל, על־דבר התפתחות האוֹרגניסמים, הסברת מהות הנפש על־פי חֻקי מֵיכַניקה וכיוצא בזה.

מלבד זאת קרהו בשעת לֵדַת אשתו מקרה שאינו מצוי: הוא, הכופר, התחיל מתפלל, וברגע שהתפלל האמין בלבו. אך הרגע ההוא עבר, והוא, לֶוין, לא יכֹל לפַלס נתיב בחייו למה שהרגיש ברגע ההוא.

להחליט, כי אז ידע את האמת, ועתה הוא טועה, לא היה יכול; כי בכל פעם, שהתחיל מעַיֵּן בּדבר במנוחה, נהרס ונֻפּץ הכּל; וכן לא יכֹל להחליט, שטעה ברגע ההוא, כי הוקיר מאד מה שאמר לו לבו אז, ואִלו גמר, שלא היה זה אלא קלות־דעת, היה מחלל את הרגעים היקרים ההם. מחלֹקֶת קשה היתה זאת בינו ובין עצמו, על־כן חגר כל חילו הרוחני להסתלק ממנה.

ט

הרעיונות האלה היו מְיַגעים אותו ומציקים לו פעם מעט ופעם הרבה, אך לא הרפו ממנו אפילו שעה אחת. קורא היה ומעַיֵּן בדבר, וכאשר הרבה לקרֹא ולעַיֵּן כן הרגיש, שהוא הולך ונוטה מן המטרה הרצויה לו.

בשבתו במוסקבה ובכפר בימים האחרונים הֻברר לו, כי בספרי המטריאליסטים לא ימצא תשובה, ועל־כן קרא וחזר וקרא את ספרי אפלַטון ושפינוֹזה, קַנט ושֶלִּינג, הֶגֶל ושוֹפֶּנהוֹיאֶר – פילוסופים, שאין תורתם מטריאליסטית.

הרעיונות נראו לו כטובים ומועילים, בשעה שקרא או מצא בעצמו סתירות לתורותיהם של אחרים, ביחוד לתורה המטריאליסטית; אך בכל פעם שקרא או מצא בעצמו תשובה על השאלות, היתה אחרית יגיעותיו אחת: בלכתו אחרי הפֵּרוּש, שנִתַּן לו על כנויים שאינם ברורים, כמו “רוח”, “רצון”, “חֵרוּת”, “סֻבּסטַנציה”, בהאחזו בכַונה ברשת המלים שפָּרְשׂוּ לו הפילוסופים או הוא בעצמו, נדמה לו, שהוא בא לידי הבנה כל־שהיא. אך דַי היה לו לשכוח רגע את מהלך־רעיונותיו המעֻשֶׂה הזה ולשוב אל המסקנה, שהניחה את דעתו בעודו אחוז בחוט הרשת הנתון לו ולהתבונן בהּ על־פי דרכי החיים, ומיד התפורר כל הבנין ההגיוני שבנה לו כבֵית־כרטיסים, והֻברר, שכֻּלו נעשׂה מאותן המלים הקשות בעצמן, שלא נשתּנה בהן אלא סדרן, מבלי התחשב בדבר, שכֹּחו גדול בחיים מכֹּח השׂכל.

פעם אחת החליף בדברי שופּנהויאֶר בשעת קריאתו מלת “רצון”, הזאת, ואחרי־כן נטה מאחריה, כי גם היא התמוטטה, כאשר התבונן בה על־פי מראות החיים, וגם היא היתה כשמלת מַלמָלה שאינה מחממת.

סרגי איבַנוביץ' אחיו יעץ אותו לקרֹא את חבוריו התיאולוגיים של חוֹמיַאקוֹב. לוין קרא את כל הכרך השני של חבורי חומיַאקוב, ואף־על־פי שבתחלה הסיר אותו סגנון הפולמוס המיֻפּה והמחֻדד את לבו, התפלא וישמח על תורת־הכנסיה שבהם. נפלא מאד היה בעיניו בראשונה הרעיון, שהשגת עִקרי האמת האלהיים לא נִתְּנָה ליחיד, אבל נתונה היא לצבור המאֻחד בחבלי האהבה, כלומר, לכּנסיה הנוצרית. שַׂמֵּח שִׂמְּחָהו הרעיון, עד־כמה נקל הוא להאמין בּכּנסיה החיה והקַימת, שכל אמונות בני־האדם נכללות בה ואלהים ברֹאשה, שבגלל זה היא קדושה ואינה יכולה לשגות, ולקבל מאִתּה את האמונה באלהים, בבריאת העולם בחטא האדם הראשון, בַכַפּרה (הנוצרית), מלהתחיל בחקירה על־דבר האלהים הרחוק, הנעלם, היוצר וכו'. אבל כאשר קרא אחרי־כן את דברי ימי הכנסיה, שחבר סופר קתולי, ואת דברי ימי הכנסיה, שחבר סופר פרבוסלַבי, וראה, ששתי הכנסיות האלה, שבעִקר תכנן אינן יכולות לטעות, סותרות זו את זו, נואש גם מתורתו של חומיַאקוב על־דבר הכנסיה, וגם הבנין הזה התפורר כבנינים הפילוסופיים.

כל ימי האביב ההוא היתה רוחו סרה ורגעים נוראים עברו עליו.

“בלי דעת מה אני ולמה אני פה – אי אפשר לחיות. ולדעת זאת אינני יכול, אם כן אין לחיות”, אמר לֶוין אל לבו.

“בתוך הזמן שאין לו סוף, בתוך החֹמר שאין לו סוף, בתוך המקום שאין לו סוף משוטטת אבעבועה אורגַנית קטנה, והאבעבועה הקטנה הזאת תתקַים קצת ותתפוצץ, ואני האבעבועה הזאת”.

דבר שקר מכאיב היה זה לו, אבל זאת היתה המסקנה האחרונה, שיצאה לו מכל היגיעות, שיגע האדם בשכלו מאות שנים בדרך זה.

זאת היתה האמונה האחרונה, אשר נבנו עליה כל חקירות האדם כמעט בכל המקצועות. זאת היתה הדעה השלטת, ושלא בכונה, גם בלי דעת באיזה זמן ובאיזה אֹפן, בחר בה לֶוין מכּל שאר הסברות, לפי שסוף סוף ברורה היא מכֻּלן.

אך לא רק שקר הרגיש בדבר, כי־אם גם לעג אכזרי של רוח רעה שנואה לו, שלא היה יכול להשתעבד לה.

הוא הֻזקק להנצל ממנה, ונפשו ידעה, שהצלה זו בידי כל אדם היא. הוא ראה, כי עליו לשים קץ לשעבוד זה, שנשתעבד לרָע, כי רק תחבולה אחת בידו, והיא – למות.

ולֶוין, המצליח בכל דרכיו והשלם בגופו, היה בגלל זה פעמים רבות קרוב כל־כך לאבוד עצמו לדעת, שטמַן מֵיתָר שבא לידו, כדי שלא יִתָּלה עליו, והתירא לצאת ברובה, שמא יורה בעצמו.

אולם לא ירה בעצמו ולא תלה את עצמו כי־אם הוסיף לראות חיים.

י

בשעה שהיה לֶוין שואל ודורש בלבו, מה הוא ובשביל מה הוא חי, היה בא לכלל יאוש מבלי מצוא תשובה, אך בחדלו לשאול בלבו כזאת, נִדְמָה, שהוא יודע היטב גם מה הוא גם בשביל מה הוא חי, כי היו כל מעשיו ודרכיו בבטחה ובכַונות מבֹררות, ולא עוד אלא שׁדוקא בימים האחרונים התנהג הרבה יותר מקֹדם לזה בבטחה ובכַונות מבֹררות.

בשובו בראשית ימי יוני אל הכפר, שב גם אל מעשהו, הנהגת עניני האחוזה, משאו ומתנו עם האכרים ועם שכניו, הנהגת עניני הבית, עסקי אחותו ואחיו, שהיו גם הם בידיו, יחוסיו אל אשתו ואל קרוביו, דאגתו לַיֶלֶד, צֵיד הדבורים החדש, שנמשך לבו אחריו מימי האביב ההוא, – אלה הדברים, אשר הטרידוהו כל היום.

ובדברים האלה עסק לא מאשר על־פי השקפות כלליות הורה הֶתֵּר לעצמו לעסוק בהם, כמו שהיה נוהג קֹדם לזה; להפך, אחרי אשר מצד אחד נואש מטובת הכלל, בגלל העסקים השונים שהתחיל בהם למטרה זאת ולא עלו בידו, ומצד אחד נטרד מאד בהרהורי לבבו וברֹב העסקים הפרטיים שהוטלו עליו מכל עֵבר, – נטש כל רעיון לטובת הכלל, אך הדברים האלה משכו את לבו, מפני שנדמה לו, שהוא חַיב לעשות מה שהיה עושה, – מפני שלא יָכֹל להמנע מעשותו.

עד העת ההיא היה מתבונן בכל פעם שהשתדל לעשות דבר, שיש בו טובה לבריות (מדה זאת היתה בו כמעט מימי־ילדותו וגדלה בו עמו יחד עד תכלית ימי־בגרותו), לכל מין האדם, לרוסיה, או אך לכל כפר־אחוזתו, כי הרהורי הדבר הזה נעימים, אך העסקנות בעצמה לא היתה כלבבו, לא ברור היה לו למדי, שהדבר נחוץ באמת, וגם העבודה בעצמה, שבתחלה נראתה כמרֻבּה כל־כך, הלכה הלוך וחסור, עד שהיתה לאַין; אבל משהתחיל אחרי נשואיו למצֹא ספוק לו יותר ויותר במעשיו לביתו אף־על־פי שלא הרגיש כל שמחה עוד לזכר עסקנותו, היה מֻבטח, כי נחוץ הדבר, שהוא עוסק בו, ועיניו ראו, כי הוא עולה יפה בידו יותר הרבה מבראשונה והולך וְגָדֵל מיום ליום.

כמו על־כרחו שקע יותר ויותר בקרקע, כמחרֵשה זו, שאינה יכולה לעלות מבלי הַרחיב את החרִיץ, שנהיה על־ידה.

בני־ביתו הֻצרכו להתנהג בלי־כל־ספק כמו שהֻרגלו אבותיהם ואבות־אבותיהם, כלומר, ללכת בדרכי ההשכלה שלהם ולחַנך את בניהם על־פי דרכי השכלתם. דבר זה היה נחוץ, כמו שנחוץ לאדם לאכול את לחם־הצהרים שלו, אם נפשו רעבה; וכשם שלחם־צהרים דורש הכנה מראש, כך היה דרוש לנהל את עסקי האחוזה פוקרובסקויֶה ולמצֹא הכנסה לצרכי הבית. כשם שכל אדם יודע בברור, שעליו לפרוע את חובו, כך יְדַע לוין, שמוטל עליו לשמור ולנהל את נחלת־אבותיו באֹפן שיהי בנו מחזיק טובה לו בירשו אותה, כשם שהוא בעצמו החזיק טובה לאבי־אביו על כל מה שבָּנה ונטע בה. ומשום זה לא יכֹל להשכּיר את האדמה, כי אם הֻצרך לעסוק בה בעצמו, להחזיק מִקנֶה, לזַבּל את השדות ולנטוע עצי־יערות.

אי־אפשר היה לו להִמָנע מעסוק בעניני סרגֵי איבַנוביץ', בעניני אחותו ובעניניהם של כל האכרים, שבאו לבקש עצות מפיו ושהֻרגלו מכבר לעשות כן, כשם שאי־אפשר לאדם להשליך את הילד שהוא מחזיק מקֹדם על זרועותיו. נחוץ היה לו לדאוג לגיסתו ולילדיה, שייטב להם בביתו, אחרי קראו אותה להתארח אצלו, ולא יָכֹל להמנע משבת אתם מעט בכל יום.

וכל זה, יחד עם צֵיד חיה ועוף וצֵיד הדבורים החדש, נתן ענין רב ללֶוין בחיים, אשר לא מצא כל טעם בהם בשעת הרהוריו.

אך מלבד אשר ידע בבֵרור גמור מה היה לו לעשות, ידע במדה זו ממש גם איך לעשות כל זה ואיזה עסק חשוב מחברו.

הוא ידע, כי צריך לשכור פועלים כּפי האפשר בזול; אך אין לשַעבּדם על־ידי דמי קדימה בהמעטת שׂכָרם, אף־על־פי שהשׂוכר מרויח בזה הרבה. למכור תבן לאכּרים, בימים שהם חסרי מספוא, אף־על־פי שיש לנוד להם, התּיר לעצמו. אך את בית־המלון ואת בית־המשקה שהיו באחוזתו סגר, אף־על־פי שהיה מרויח בהם. מהחוטבים בסתר ביערותיו היה נפרע בכל חֹמר הדין, אך על בהמה משֻלחה שבִּעֳרָה בשדהוּ לא היה גובה את הקנס, ואף־על־פי שהצטערו שומריו ומשַׁלחי בעירם לא יראו מפניו בגלל זה, לא התיר לעצמו לתפוש ולעצור אצלו בהמה משֻלָּחָה.

לפֶטֶר, שהיה משלם למלוה ברבית עשרה למאה לחֹדש, חשב לו לחובה להלווֹת מעות ולפדותו מידי נושֵהו; אך לא וִתֵּר וגם לא נתן אָרְכָּה לְאִכָּרים שאינם רוצים לפרוע חובם לבעל־האחוזה. לא היה אפשר לו לְוַתּר לסוכן, אם לא קצר את העשב באחד המקומות בעתּו והעשב אבד לריק; אך לא נתן לקצור את העשבים שעלו בשמונים הדֶסיַטינות שנטעו בהן נטיעות יער. לא היה אפשר לו למחול לפועל, שהלך לו לביתו בימי העבודה, יען כי מת עליו אביו – אף־על־פי שהשתתף לֶוין בצערו מאד, – ונחוץ היה לנכּות לו קצת משכרו בעד חדשי־הבטלה היקרים; אך באותה שעה לא יכֹל להמנע מִשַּׁלם למשרתי־החצר הזקנים, אשר לא יצלחו עוד למאומה, מדי חֹדש בחדשו את שכרם.

וכן ידע לֶוין, כי בשובו הביתה עליו ללכת ראשונה אל אשתו, כאשר חלתה קצת, והאכרים, שחכּו לו שלש שעות, יוכלו עוד לחכות מעט; ועם זה ידע, שבכל העֹנֶג, שהוא מוצא בהושיבו נחיל של דבורים עליו לחסר את נפשו מזה לפעמים ולתת לזקן לעשות זאת לבדו, כדי לפנות אל האכרים שמצאו אותו בין הכַּורות ולדבר עמהם.

אם טוב עשה אם אין, לא ידע, ולא רק לא היה נכון להביא ראיות, שכך צריך להתנהג, כי־אם גם נמנע מִדַבֵּר ומֵהַרְהֵר בזה.

הרהוריו הביאו אותו לידי ספקות והפריעוהו מֵראות, מה ראוי לעשות ומה אין לעשות. אך בשעה שלא הרהר, כי אם עסק בעניני החיים, הרגיש תמיד, כי שופט נאמן שוכן בקרבו ומורהו להבדיל בין טוב לרע בכל פעם ששני דרכים לפניו, ובזמן שעשה דבר שלא כהוֹגֵן, הרגיש זאת כרגע.

ככה היה חי בבלי דעת ובלי ראות כל אפשרות לדעת, מה הוא ובשביל מה הוא חי, והיה מצטער כל־כך על חסרון־ידיעתו זה, שהתירא, שמא יאַבּד עצמו לדעת, ויחד עם זה פלס לו בבטחה ובאֹמץ־לבב נתיב מיֻחד בחיים.

יא

היום, אשר בא בו סרגי איבנוביץ' לפוקרובסקויֶה, היה אחד הימים היותר קשים ללוֶין.

הימים היו ימי העבודה המרֻבָּה ביוֹתר, שכל העם הרוסי מַראה בהם שקידה של מסירת נפש, שאין כמוה בתנאי־חיים אחרים ושהיו הבריות מוקירים אותה מאד, אִלו היו בעלי המדות האלה יודעים בעצמם את ערכה, אִלו לא היה הדבר נִשנֶה ונַעשׂה בכל שנה ואֶלו לא היו תוצאותיו פשוטות כל־כך.

לקצור ולהביא אל מקומותיהם את השִפּון ואת שבֹּלת־השועל, לגמור את קציר העשׂב, לחרוש שנית את שדות הַבּוּר, לדוש את התבואה ולזרוע את זרע־החֹרף – כל זה נראה לנו כדבר פשוט וקטן; אך כדי שיספיקו לעשות כל זה, צריך שכל בני־הכפר מזקן ועד נער קטן יעבדו בלי־הספק בכל שלשת או ארבעת השבועות האלה פי־שלשה מבכל עת, בעודם נזוֹנים אך בתמָד ובבצלים ובלחם שחור, שיהיו דשים ומעבירים אלֻמות ממקום למקום בלילות וישֵנים לא יותר משתים או שלש שעות ביום. והדבר הזה נעשה ברוסיה שנה שנה.

לפי שרֹב ימיו ישב לֶוין בכפר והִרבה לבוא במשא־ומתן עם העם אשר בו, היה מרגיש בכל שנה בימי המלאכה המרֻבּה הזאת, שאותה ההתעוררות המשֻתּפת לכל עם־הארץ שׂורה גם עליו.

בבּקר נסע לראות את זריעת השִפון הראשונה ואת הוֹבָלת שבֹּלת־השועל אל מקום הערֵמות, משם שב הביתה לשעת קִימַת אשתו וגיסתו ושתה עמהן את הקהוה והלך לו אל האחוזה הקטנה, שמכונת־דַַּיִש חדשה הוּקמה בה והֻצרכו להתחיל ולהכין זרע במכונה הזאת.

כל היום ההוא, גם בדברו עם הסוכן ועם האכרים, גם בדברו בבית עם אשתו, עם דולי, עם ילדיה או עם חותנו, הרהר אך בדבר האחד, אשר העסיקוֹ בימים ההם לבד מעניני האחוזה, ובכל אשר פנה בקש איזה יחס אל שאלות “מה אני ואיפה אני ובשביל מה אני פֹה”.

בעמדו ברוח הקָרִיר שבאֹהֶל־הדַּיִש, אשר קֵרוּיוֹ היה חדש ושִׂבְכָתו – שִבכַת ענפי אגוז, שעוד לא נשרו עֲלֵיהֶם ולא חדלו לתת ריחם – נלחצה אל בַּדֵּי קֵרוּי־התבן, בדי־צפצפה קלופים, שעוד לא יָבשוּ, הביט פעם בעד השער הפתוח לרוחה, אשר האבק היבש והמר, אבק־הדיש, פָּרַץ וּפִזֵּז בו, אל עֵשׂב הגֹרן המואר באור השמש הלוהֵט ואל התבן המלא לֵחַ, שהוּצא ברגע ההוא מן הרפת, פעם אל הסנוניות המתנוססות בראשיהן הטלואים ובמְראותֵיהֶן הלבנות, שצפצפו צפצוף קל ובאו במעופן אל תחת הקֵרוי ועמדו לרגעים עָמוד ונופף בכנפיהן בין פרקי השער, ופעם אל האנשים היגעים יגיעה רבה באֹהל הכהה והמלא אבק, ורעיונות משֻנים היו בלבבו:

“בשביל מה נעשֶׂה כל זה? – אמר בלבו. – בשביל מה אני עומד פה ומעמיד אותם? מפני מה כֻּלם יגעים ומשתדלים להראותני את שקידתם? מפני מה חוגרת שארית כחהּ זקנה זו מַטְריוֹנה, הידועה לי? (אני רפאתי אותה בנפול עליה קורה בשעת הבערה), – דבר אל לבו בהביטו אל הזקנה הרזה, אשר גרפה את הדגן במגרֵפה ודָרכה בכל כֹחה ברגליה היחפות והשזופות על הנֶסֶר הקשה והשָׂרוט. – אז חיתה מחליה; אבל מחר, לאחר זמן, מקץ עשר שנים, היא עתידה להִקָּבֵר, ומאום לא יוָתר לא ממנה, ולא מחמֻצת־השמלה המתהדרת הלֵּזוּ, המנפנפת את השבלים בתנועה מהירה ונעימה כזאת. גם אותה יקבֹּרו, וגם פיאודור זה הַמֵטִיל את השבלים, שזקנו מסֻלסל ומָלא מֹץ וכֻתּנתו קרועה על כתפו הלבנה, עתיד להִקבר. והוא מְפַתֵּח את האֻלמות ומנצח וגוער בזקֵנות ומתקן בתנועה מהירה את הרצועה שעל־גבי הגלגל המכוֹנֵן, והעִקר הוא, שלא אך אותם, כי־אם גם אותי יקבּרו, ולא ישאר מאומה. בשביל מה?”

כן דבר אל לבו, ועם זה הביט אל השעון, כדי לחַשֵּׁב, כמה יספיקו לדוּש בשעה. וצריך היה לדעת זאת, כדי לשער, כמה ידרוש מפועליו ליום.

“עוד מעט ועברה שעה שלֵמה, והם אך החֵלו את הערֵמה השלישית”, אמר לֶוין ויגש אל הַמֵּטִיל ובקול־צעקה, שלא נחבא מפני חריקת המכונה, אמר לו, שלא יזדרז יותר מדי.

– מַרבה אתה לְהָטִיל, פיאודור! ראֵה, הנה הוא נסתָּם. על־כן אין סמן ברכה. מְחָק!

פיאודור, שהֻשְחַר בין כֹה מרֹב האבק שדבק בפניו המזיעים, השיב לו גם הוא בקול רם, אך כל מה שעשה היה לא כרצונו של לֶוין נגש אל ה“תֹּף” ויסלק את פיאודור ממקומו ויחל להטיל בעצמו.

אחרי עשותו בעבודה זאת עד סעודת הצהרים לאכרים, – וכבר קרבה שעת הסעודה הזאת –, יצא עם פיאודור מן האֹהל ונכנס עמו בשיחה אצל ערֵמת שבלי־השִׁפון, שהוּשׂמה בסדר הראוי על הנֶסר העשוי לדבר.

אותו המֵטִיל היה מבני הכפר הרחוק, שהחכיר בו לֶוין קֹדם לזה אדמה לאכריו, על־מנת שיעבדוה בשֻׁתָּפוּת. אך בשנה ההיא השכיר אותה לבעל־החצר³⁰ שבכפר ההוא.

על־אודות האדמה הזאת דִבּר לֶוין עם פיאודור וישאלהו, אם לא ישכרֶהָ פְלַטוֹן לשנה הבאה. ופלַטון מבני הכפר ההוא, אכר עשיר וטוב.

– הדמים מרֻבּים, קונסטנטין דמיטרייביץ', פלַטון לא ימצא בה כל־כך, – ענה פיאודור, ובדבּרו הוציא שבלים מעל חזהו המכֻסֶּה זעה.

– וקירילוב מאין ימצא?

– מיטיוּחה (בשם־בוז זה כִנה האכר את בעל־החצר), קונסטנטין דמיטרייביץ‘, אי־אפשר לו שלא ימצא! הוא ילחץ בכֹח, ומה שהוא רוצה להרויח ירויח. הוא לא יחוס על אחיו הנוצרי. אבל הדוד פוֹקַניץ’ (כן כנה את פלַטון הזקן), ההוא יפשיט עור אדם מעליו? לזה יתן בהקפה, לזה גם יְוַתֵּר. על – כן לא יכניס כל־מה שיוציא. הלא איש הוא.

– אך למה זה יְוַתֵּר?

– כך דרכו, שונים הם האנשים; האחד חי אך בשביל צרכי גופו, מיטיוּחה, למשל, אך כְּרֵסו ימַלא, אבל פּוֹקַניץ' – זקן רודף־צדק. הוא חי בשביל צרכי־הנפש. את האלהים הוא זוכר.

– מה משמע זוכר את האלהים? מה בשביל צרכי־הנפש? – קרא לֶוין כמעט בקול־צעקה.

– הדבר ידוע, הולך בדרכי הישר, בדרכי אלהים. הלא שונים הם האנשים. גם אתה, למשל, לא תָרע לאיש…

– כן, כן, שלום לך, – אמר לֶוין, ונשימתו קצרה מסערת־לבו וַיסֹּב ויקח את מטהו וילך משם בחפזון אל מול ביתו. לדברי האכּר שאמר על פּוֹקַניץ', שהוא חי בשביל צרכי־הנפש, הולך בדרכי אלהים, כאִלו פרצו מאחד המקומות, ממסתרים, המוני רעיונות בלתי ברורים, אבל חשובים, וכֻלם התחילו מפַזזים במוחו ורצים אל מטרה אחת ומעַוְרִים עיניו בנֹגהּ־אורם.

יב

בצעדים גדולים הלך לֶוין במסלה הגדולה הלוך והקשב לא אך לרעיוניו (עוד לא יכול להבינם כראוי), כי־אם ביחוד למצב־רוחו, אשר לא הרגיש בקרבו כמוהו עד כה.

הדברים, שאמר האכר באזניו, נִחתו בו כזיק אלֶקטרי, שקִבֵּץ וְאִחֵד פתאם המון רב של רעיונות נפרדים וחסרי־כֹח, אשר לא חדלו מעולם להעסיק את מוחו. הרעיונות האלה העסיקוהו שלא מדעתו גם בשעה שדבר על־אודות הַשְׂכָּרַת האדמה.

דבר חדש הרגיש בקרבו ואת הדבר הזה משש בלבו בעֹנג רב, בבלי דעת עוד מה הוא.

"לחיות לא בשביל צרכי הגוף, כי־אם בשביל אלהים. בשביל איזה אלהים? וכלום יש לך דבר חסר־טעם יותר מזה? הוא אמר, שאין לחיות בשביל צרכי־הגוף, כלומר, שאין לנו לדאוג למַה שמובן לנו, למה שמושך את לבנו, למַה שאנו חומדים, ועלינו לדאוג לדבר שאינו מובן, לאלהים, אשר לא יוכל איש לא להבינו ולא להביע מה הוא. ואף־על־פי־כן? כלום לא הבינותי דברי פיאודור אלה, שאין להם שחר? וכאשר הבינותי אותם, כלום הטלתי ספק באמתּותם? האם גמרתי כרגע, שהם דברים נבערים, בלתי ברורים, בלתי מדֻיָקים?

"לא, כי הבינותי מה שאמר, וכמוהו ממש הבינוֹתי זאת, ואין דבר בחיים שאני מבינו בינה שלמה וברורה כזאת, ומעולם לא פקפקתי ולעולם לא אפקפק בו. ולא אני בלבד, אלא שכל בני־האדם, כל באי־עולם, מבינים אך את הדבר הזה לבדו על בָּריוֹ ורק בו לבד אינם מסֻפּקים **ובו ** לבד דעה אחת לכלם בכל־עת.

"ואני בקשתי מעשי־נִסים, הצטערתי על כי לא ראיתי מימי נֵס, אשר יוכל להיות לי להוכחה ברורה. נֵס גשמי אִוְתָה נפשי. והנה יש נס אחד, שאין זולתו בטבע, והוא קַיָּם תמיד וסובב אותי מכל עברים, ואנכי לא התבוננתי בו!

"פיאודור אומר, כי קירילוב בעל־החצר חי בשביל כְּרֵסוֹ. הרי זה מובן ודרך־פקחים הוא. כֻּלנו בתור יצורים בני־בינה איננו יכולים לחיות שלא בשביל כּרֵסנוּ, שאנו חַיבים לחיות לשם רדיפת־צדק, לשם אלהים, ואני מבין מה שנרמז בדבריו! גם אני, גם מִליוני האנשים שחיו לפני מאות שנים, גם מליוני החיים בדור הזה, האכרים, העניים ברוח והחכמים שחקרו וכתבו בענין זה, האומרים כן בלשונם הסתומה, – כלנו מודים בזה לבד, כלנו מבינים, בשביל מה ראוי לחיות ומה טוב לאדם. יחד עם כל האנשים אין לי ידיעה גמורה, נאמנה וברורה חוץ מזו; וידיעה זו אי־אפשר להסבירה על־ידי השכל – מחוץ לשכל היא ואין לה סבות כל־שהן ואי־אפשר לה שתביא לידי תוצאות כל־שהן.

"מעשים טובים, שיש להם סבה, לא טובים הם באמת; וכן אינם טובים, אם מקבלים שכר עליהם. נמצא, שהטוב הוא מחוץ לשלשלת הסבות והתוצאות.

“ואותו אני יודע, וכֻלנו יודעים אותו”.

"היש לך נס גדול מזה?

“האמנם מצאתי את פֵּשׁר כל הדבר, האמנם תמו כל צרות־נפשי?” – אמר לֶוין בלבו בצעדו במסלה המלאה אבק, ולא התבונן, כי גדול החֹם וכי עיף הוא אך הרגיש, כי נחלץ ממכאוב מְמֻשָּׁך. הרגש הזה שִׂמַּח את לבו כל־כך, שנראה לו כדבר שקשה להאמין בו. מסערת לבו קצרה נשימתו, ומבלי יכֹלת ללכת הלאה, נטה מן המסלה אל היער וישב בצל עצי־צפצפה על עשׂב שלא נקצר, ויסר את כובעו מעל ראשו, שנמלא זעה, וישכב נשען על זרועו על עשׂב־היער הנפוח והמלא עסיס.

“כן, עלי להסביר לעצמי ולהבין”, – אמר בלבו יבט אל העשׂב שלא נרמס, שהיה לפניו, ויתבונן אל תנועות חסיל יָרֹק, שהתחיל עולה על גבעול אחד ונעצר על־ידי עֲלֵה עשׂב סמוך לו. "מה נגלה לי? – שאל בלבו בהפנותו את העלה, אשר הפריע את החסיל, ובכפפו עשׂב אחר אליו, כדי שיעבור על העשב ההוא. – מה השמחה הזאת לי? מה נגלה לי? "לא נגלה לי מאומה. אך מה שאני יודע, נודע לי. אך הֻברר לי אותו הכֹח, אשר לא רק נָתַן לי חיים, כי־אם גם עתה הוא המחַיה אותי. נחלצתי מדרך־מרמה, הִכַּרתי את רִבּוֹנִי.

“קֹדם לזה הייתי אומר כי החֹמר הולך ומשתנה בגופי, בגוף העשׂב הזה ובגופו של החסיל הזה (הוא לא רצה לעלות על העשב ויפרֹשׂ כנפיו ויעף) על־פי חֻקי פיסיקה, כימיה ופיסיולוגיה. ובכֻלָּנו, גם בעצים, גם בעננים גם בכתמי־הערפל הַכֹּל הולך ומתפתח. מאיזה דבר הוא מתפתח? מה אחריתה של התפתחות זו? התפתחות ומלחמה שאין להן סוף?…כאלו אפשר למטרה ולמלחמה במה שאין לו סוף! ואני התפלאתי תמיד על כי בכל עמל רעיוני בדרך הזה לא נגלתה לי מטרת החיים, מטרת תשוקותי ושאיפותי. עתה אני אומר, כי יודע אני את מטרת חיי, שהיא לחיות לשֵׁם האלהים, בשביל הנפש”. ומטרה זאת, אף־על־פי שהיא ברורה, היא גם פליאה נשגבה. וכן גם מטרת כל היקום. גאוה היא, אמר אל לבו, ויהפך על בטנו ויחל לענוב גבעולי־עשׂב בזהירות שלא ישָׁברו בידו.

“ולא רק גאות השֵׂכל היא זאת, כי אם טפשות הַשֵׂכל. ובעִקרו של דבר היא מרמה, מרמת הַשֵׂכל, מעשה־רמאות ממש” – חזר ואמר.

ובלבו שָנה בקצור את כל מהלך רעיוניו בשתי השנים האחרונות, ותחלתו היתה רעיון ברור ופשוט על־אודות המָות למראה אחיו האהוב לו בחלותו באפס־תקוה.

בהבינו אז בפעם הראשונה בבֵרור, שכל איש וגם הוא בכלל זה אין לו בימים הבאים בלתי אם לשאת מכאובים ולמות ולהשכח מלב, גמר שאי אפשר לחיות כך, שנחוץ לו או לבָרר לעצמו את החיים באֹפן שלא יהיו כלעג מר של שד אכזרי או לאַבּד עצמו לדעת.

אך הוא לא עשה גם אחת משתי אלה, כי־אם הוסיף לחיות, לעַיֵּן ולהרגיש, ולא עוד אלא שבעת ההיא לקח לו אשה ושמח פעמים רבות ומאֻשָּר היה בשעה שלא הרהר במטרת חייו.

מה היה פשר דבר זה? פשרו הוא, שהיו חי כראוי ומהרהר שלא כראוי. חי היה (בלי הַרגש בזה) על־פי תורות האמת, אשר נקלטו בו יחד עם חלֵב מינקתו, ובהרהרו לא רק שלא הודה בתורות האלה, כי אם גם השתדל להסירן מלבו.

עתה הֻברר לו, שרק באמונות שנתחנך בהן היה יכול לחיות.

“אישה איש הייתי ומה היו חיי, אִלו לא הנחלתי לי אמונות אלה, אִלו לא ידעתי, שצריך לחיות לשם אלהים ולא בשביל צרכי־הגוף? הלא הייתי מלַסטֵם, משַׁקר, מרַצח. גם אחד מן הדברים המרחיבים דעתי ביחוד לא היה לי”. – יגיעות הרבה יגע בכֹח דמיונו ולא יכֹל לשווֹת לנגדו את החיה הרעה, אשר היה הוא בעצמו, אִלו לא ידע בשביל מה הוא חי.

"בקשתי תשובה על שאלתי. אך ההגיון לא יכול להמציא תשובה על שאלתי, – ההגיון איננו ממין השאלה. החיים בעצמם השיבו לי, והתשובה יוצאת מתוך ידיעתי שאני יודע מה טוב ומה רע. וידיעה זאת לא קניתי לי בכל מחיר, כי אם נתונה היא לי ולכל הבריות יחד, נתונה היא, מאשר לא יכולתי לקחתה משום מקום.

“מאין לקחתי אותה? העל־ידי השׂכל נודע לי, שעלינו לאהֹב את רענו ולא לשים מחנק לו? בימי ילדותו אמרו לי זאת, ואני האמנתי ושמחתי על כי אמרו לי מה שנִתַּן בלבי מעודי. ומי גלה זאת? לא השׂכל. השׂכל גִּלה את מלחמת־הקיום ואת החֹק הדורש להכריע את כל המפריעים אותי מלמַלא את תאוותי. זאת מסקנת השׂכל. אך לאהֹב את הָרֵעַ לא יכֹל הַשֵׂכל להורות, כי לא דרך פקחים היא”.

יג

וברגע ההוא זכר לֶוין מעשה שהיה לפני ימים מעטים לעיניו בין דוֹלי ובין ילדיה. הילדים נשארו לבדם בבית והתחילו צולים גרגרי־שָׁני על נרות דולקים ומקַלחים חָלֵב איש אל פי אחיו בדמות פונטַן. כשבאה אמם וראתה מה שהם עושים, התחילה מסברת להם בפני לֵוין, כמה יגיעות יגעו הגדולים להמציא להם מה שהם מאבדים, כי כל היגיעות האלה יְגֵעִים הגדולים בשבילם וכי אם ישברו את הכוסות, לא יהי להם במה לשתות חַמים, ואם ישפכו את החלב, לא יהי להם מה לאכול וימותו ברעב.

ולֶוין השתומם אז על הילדים, כי שמעו את דברי אמם בלי אותות חרטה, כי־אם בפנים זועפים מתוך חשדנות. הם אך נעצבו, על כי נשבת משחָקם, ולא האמינו גם לדבר אחד ממה שאמרה להם. גם לא יכלו להאמין כי לא יכלו לשַער את כל תֹּכֶן צרכיהם הַנִּתָּנִים להם ועל־כן לא יכלו להבין, כי את הדברים הנותנים חיים להם הם מאבדים.

"כל זה ענין בפני עצמו, – אמרו הילדים בלבם, – ואין בו כל מאומה מן המושך את הלב והראוי לעַיֵּן בו, שהרי כך היה ויהיה כל הימים. סדר קבוע הוא לכל הימים. בזה אין חֵפץ לנו להרהר, כל זה מוּכן לנו; רצוננו להמציא לנו בעצמנו דבר חדש ומחֻדש. והנה גמרנו לשים גרגרי־שני בכּוס ולצלותם על נר ולקַלח את החָלב איש אל פי אחיו בדמות פוֹנטַן. הדבר משעשע וחדש הוא, ואינו גרוע כלל מִשְּׁתִיָּה מתוך כוסות.

“האם לא כדבר הזה ממש אנחנו עושים, האם לא כן עשיתי אני, בבקשי למצֹא על־ידי ההגיון את סוד כֹּחות הטבע ואת מטרת חיי האדם?” – הוסיף לדַבּר אל לבו.

"האם לא זה מעשה כל התיאוריות הפילוסופיות בהביאן את האדם דרך הגיון משֻׁנֶּה, שאינו לפי טבעו, לידי ידיעת הדבר, שהוא יודע מכבר בבֵרור גמור כל־כך, שלא היה יכול גם לחיות בלעדיו? האם לא נראה בבֵרור בהתפתחות התיאוריה של כל פילוסוף, שהוא יודע מראש את מטרתם העִקרית של החיים לא פחות מהאכּר פיאודור וגם לא יותר ממנו, אלא שהוא רוצה לשוב בדרך הגיוני מוטל בספק אל מה שידוע לכּל?

"אִלו נִתַּן לילדים להמציא ולעשות כלים בעצמם ולחלוב פרות בעצמם וכיוצא בזה, כלום היו מפנים לבם לשעשועים? הלא אז היו מתים ברעב. תנו לנו ללכת בדרכי לבנו על־פי תאוותינו ורעיונינו בלי הכרת בורא יחיד! או בלי השגת ענין הטוב, בלי הסברת ענין הרע המוסרי.

"נסו־נא לכונן דבר בלי מֻשׂגים אלה!

"אנחנו אך מהרסים, יען כי שׂבֵעים אנחנו ברוחנו. ילדים ממש אנחנו! "מאין באה אלי הידיעה המשמחת, המשֻׁתּפת לי ולאכר והנותנת לבדה מנוחה לנפשי? אי מזה לקחתי אותה?

"אני, שנתחנכתי כנוצרי בדעת אלהים, שמלאתי את כל חיי בקנינים הרוחניים הטובים, שנתנה לי התורה הנוצרית, שכל קרבי מְמֻלָּאים בקנינים הטובים האלה ובהם אני חי, הנני מהרס, הנני רוצה להרוס, כילדים הללו, את מקור חיי, מבלי הבין מה טוּבוֹ. וכבוא רגע חשוב בחיים אני הולך אל המקור הזה כילדים בזמן שקר להם ובזמן שהם רעבים, ופחות מאותם הילדים שאמם מחרפת אותם על מעשי־הוללותם, אני מרגיש, שאין נסיונותי הילדותיים האלה מצטרפים לי למעשים.

"כן הוא, מה שאני יודע, נודע לי לא על־ידי השׂכל, כי נתון הוא לי, נִגְלֹה נגלָה לי על־ידי לבי, על ידי האמונה בעִקר תורתה של הכנסיה.

“הכנסיה? הכנסיה!” – אמר לוין שנית אל לבו ויהפך אל צדו השני וַיּשָׁען על זרועו וַיִּשׁקף למרחוק על העֵדר, שירד אל הנהר מהעבר ההוא.

"אך כלום אני יכול להאמין בכל מה שהכנסיה מורה אותנו? – שאל ויחקֹר בלבו ויתאמץ לזכור את כל מה שיש בו כדי להפריע את המנוחה, שהגיע אליה. בכַונה הזכיר לעצמו את התורות שהיו משֻׁנות בעיניו ביותר והועילו להטות את לבבו מאחרי הדת. – הבריאה? ואני במה הסברתי את ענין הַהֲוָיָה? בהֲוָיָה בעצמה? באין דבר? – השטן והחטא – ומה אני אומר על מקור הרע… הגואל?…

“אבל אני אינני יודע מאומה. ולא אוכל לדעת מאומה חוץ ממה שנאמר לי ולכל הבריות יחד”.

ובאותה שעה נדמה לו, שגם אחת מאמונות הכנסיה אינה סותרת את העִקר, את האמונה באלהים ובַטוב בתור מטרתו היחידה של האדם.

כל אחת מאמונות הכנסיה יכלה להִתַּרְגֵּם: אמונה ברדיפת צדק תחת צרכי הגוף. וכל אחת מהן לא רק לא סתרה זאת, כי־אם גם היתה נחוצה ליצירת הנס העִקרי, הנראה בכל עת, שהוא האפשרות לכל אדם להבין את הדבר הזה כמו־שהוא יחד עם מיליוני האנשים השונים הרחוקים זה מזה, עם החכמים ועם המסתגפים, עם הילדים ועם הזקנים – עם כל איש ואיש יחד, עם האכר, עם לבוֹב, עם קיטי, עם המחזירים על הפתחים ועם מלכי־ארץ, – וליצור בכח ההבנה הזאת את חיי־הנפש המיֻחדים, שרק בשבילם ראוי לחיות ורק אותם אנחנו מוקירים.

ופרקדן שכב לו וידבר עם לבבו בהביטו אל רוּם השמים הטהורים: “האם אינני יודע, כי מרחב אין־קץ הוא ולא רקיע עָגֹל? אבל בכל עמלי, שאעמול לפקוח עיני ולכונן אותן בחזקה, לא אוכל לראותם שלא בדמות עִגּוּל מֻגְבָּל, ואף־על־פי שאני יודע, שהוא מרחב אין־קץ, אצדק בלי כל־ספק בראותי לפָני רקיע כָּחֹל נטוי, ואצדק בזה יותר מבשעה שאני מתאמץ להרחיק לראותו”.

וכבר חדל להרהר, ואך כמו הטה אזניו ויקשב לקולות נסתרים משׂוחחים בשמחה.

“האמנם האמונה היא זאת?” שאל בלבו, בעודנו מפחד להאמין, שנושע תשועה גדולה כזאת. “אודך, אלהי!” – אמר ועוד מעט ונשא קולו בבכי, אבל התאפק וימח בשתי ידיו את הדמעות, אשר מלאו את עיניו.

יד

לֶוין נשא את עיניו וירא והנה עדר, אחרי־כן ראה את עגלתו, והיא רתומה לסוסו השחור, ואת רַכָּבוֹ אשר קרב אל העדר ודִבר דברים אחדים עם הרועה; אחרי־כן שמע מקרוב לו את קול הגלגלים ואת נעירת הסוס הבריא; אבל כל־כך היה שקוע ברעיוניו, שגם לא שם לב להבין, למה יבוא רַכּבו אליו.

לא שם לב לזאת, עד שנגש הָרַכָּב בעגלה וקרא אליו.

– הגבירה שלָחַתְנִי. אחיך בא ועוד אדון אחד.

לֶוין ישב בעגלה ויקח את המושכות בידו.

כאיש אשר יעור משנתו היה לֶוין, וזמן רב לא יכֹל לדעת את אשר לפניו ויתבונן בסוס הבריא, אשר עלה עליו קצף־זעה בין ירכיו ועל צוארוֹ, במקום שהרצועות התגרדו, ובאיבן הרַכּב, אשר ישב אצל הסוס, ויזכור, כי חכה לאחיו וכי אשתו דואגת לו בודאי על כי אֵחַר כל־כך לשוב, ויתאמץ להבין, מי הוא האוֹרֵחַ הבא עם אחיו. גם אחיו, גם אשתו, גם האורח, אשר לא ידע מי הוא, היו בעיניו כאנשים אחרים. בכלל נדמה לו, שמעתה ישתַּנו היחוסים שבינו ובין כל האנשים.

“ביני ובין אחי לא תהי עוד אותה ההתנַכרות, שהיתה בינינו תמיד, – לא נוסיף לחלוק זה על זה; על קיטי לא אתרעם לעולם, עם האורֵח, יהיה מי שיהיה, אתנהג בחבה ובעין יפה, עם המשרתים, עם איבן – הכל ישֻׁנֶּה”.

במושכות המתוּחות החזיק לֶוין את סוסו, אשר נער מקֹצר־רוח ובקש בזה שֶׁיִנָּתן לו ללכת, ויתבונן באיבן, אשר ישב אצלו בבלי דעת מה לעשות בידיו, שנשארו בלי עבודה, ולחץ בלי הפסק אל בשרו את כתּנתו המִּנַּפנפת עליו, ויבקש לֶוין אמתלה להכּנס בדברים עמו. הוא רצה לאמר לאיבן שהרים יותר מדי את חגורת הסוס, אך זה היה דומה לנזיפה, ונפשו אִותה לדבר אליו רכּות, ודבר אחר לא עלה על לבו

– הואילה־נא להימין, גזע־עץ פֹּה, – אמר הָרַכָּב וישלח ידו אל חבל העגלה.

– אל תגע בו ואל־נא תלמדני! – אמר לֶוין, אשר חרה לו על כי התערב הרכּב במעשהו. ההתערבות הרגיזה אותו כבכל עת, ומיד הרגיש, עד־כמה טעה בחשבו, כי מצב־רוחו יוכל להפכו לאיש אחר בעולם־המעשה.

בהגיעו עד למרחק רביעית־תחום מביתו ראה את גרישא ואת טַניה רצים לקראתו.

– דודי קוסטיא! גם אמנו הולכת, גם זקננו, גם סרגי איבַנוביץ', גם עוד איש אחד, – אמרו הילדים ויעלו על העגלה.

– ומי האיש?

– נורא הוא למראה! וכך הוא מנענע בידיו, – אמרה טַניה ותעמוד על רגליה בעגלה ותחַקה את קַטַוַסוב.

– הזקן הוא אם צעיר? – שאל לֶוין בצחוק, כי המראה, אשר הראַתהו טַניה, הזכיר לו תמונת איש, אך לא ידע עוד תמונת מי היא.

אך בנטותו אל סִבּובָה של המסלה ובראותו שם את ההולכים לקראתו, הכיר את קַטַוַסוב, אשר הלך וכובע של תבן על ראשו, הלוך ונענע בידיו, כמו שתארה אותו טַניה.

קַטַוַסוב אהב מאד לדבר בפילוסופיה, אשר ידע על־אודותיה מדברי חכמי הטבע, שלא למדו פילוסופיה מימיהם; ובמוסקבה הִרבה לֶוין לבוא בוכוחים עמו.

ואחת מהשיחות האלה, שקַטַוַסוב חשב בודאי, שנִצח בה, היתה הדבר הראשון, אשר זכר לֶוין בהכירו אותו.

“לא, מעתה לא אתוַכּח עוד ובעד כל הון לא אביע את רעיוני בקלות־דעת”, אמר בלבו.

וירד מעל העגלה ויתן שלום לאחיו ולקַטַוַסוב וישאל לשלום אשתו.

– היא הביאה את מיטיא לקוֹלוֹק (שם היער הסמוך לבית). שם בקשה להחזיקו, כי בבית חם מאד, – אמרה דולי. לֶוין היה מזהיר את אשתו, שלא תביאהו אל היער, כי ראה סכנה בזה, ויֵרע הדבר בעיניו.

– היא עוברת עמו ממקום למקום, – אמר הזקן בבת־צחוק. – אני יעצתיה להורידו דרך נסיון אל מרתף־הקרח.

– היא רצתה לבוא אל בית הכַוָּרות. היא דִמתה, כי אתה שם. אנחנו הולכים שמה.

– ומה אתה עושה? – אמר סרגי איבנוביץ' בהתרחקו משאר ההולכים ובקרבו אל אחיו ללכת עמו יחדו.

– אין לי עבודה מיֻחדת. אני עוסק בעניני האחוזה כדרכי, – ענה לֶוין. – ואתה באת לימים רבים? זמן רב כל־כך חיכינו לך.

– לשבועות שנַים ולא יותר. עבודה רבה לי מאד במוסקבה.

לדברים האלה נפגשו עיני שני האחים, ולֶוין, בכל רצונו שהיה רוצה בכל עת וביחוד ביום ההוא להתנהג עם אחיו בידידות ועל־כל־פנים בלי התכחשות כל־שהיא, הרגיש בעצמו, שהוא מתביש קצת להביט אליו, ויּוֹרֶד עיניו ולא ידע מה לאמר לו.

ובבקשו לבֹר עניני־שיחה, אשר ינעמו לו לסרגי איבנוביץ' ויפליגוהו מדבר מלחמת סֶרביה והשאלה הסַלבית, אשר רמז עליהן בהזכרת העבודה שבמוסקבה, התחיל מדבר בספרו של סרגי איבנוביץ'.

– ומה נשמע, הנדפסו מאמרי־בקֹרת על ספרך? – שאל לֶוין.

סרגי איבנוביץ' צחק על שאלה זו, שהכיר בה, שנשאלה שלא לשמה.

– אין איש עוסק בזה, ואני פחות משאר בני־אדם, – אמר סרגי איבנוביץ'. – ראי נא, דַריה אלכסנדרובנה, גשם נכון לבוא, הוסיף בהורותו במחסה שבידו על העננים הקטנים, שנראו על ראשי העצים.

והמלים האלה הספיקו לחדש ביניהם את יחס הקרירות שאין עמה איבה, אשר השתוקק לֶוין כל־כך להסתלק ממנו.

אחרי־כן נגש לֶוין אל קַטַוַסוב.

– מה היטבת עשׂה, כי נתת אל לבך לבוא, – אמר לֶוין אליו.

– זה ימים רבים אמרתי לבוא. עתה נשיחה ונראה. הקראת את ספרו של ספֶּנסר?

– לא, לא גמרתי, – אמר לֶוין. – אולם אין לי צֹרֶך בו עוד.

– הא כיצד? זאת אחפץ לדעת. מפני מה?

– הֻברר לי, כי תשובה נכונה על השאלות המעסיקות אותי לא אמצא לא בו ולא בדומים לו. עת…

אבל רֹשֶׁם המנוחה והשמחה, שראה על־פני קַטַוַסוב, הִתְמִיהוֹ פתאם, וַיֵּצֶר לו מאד על מצב רוחו הנעים, אשר השבית בעצמו בשיחה זאת, ויזכּר מה שגמר בלבו ויעצֹר במלים.

– אולם עוד נדבר בזה אחרי־כן, – הוסיף לֶוין. – אם אל בית־הכַּוָּרות, נלכה־נא הֵנה, במשעול הזה, – פנה אל כל החבורה.

כאשר באו דרך המשעול הצר אל כר קטן שלא נקצר עֶשְׂבּוֹ, אשר היה מכֻסה בעברו האחד בפרחי־תאומים צפופים ומבהיקים, שבתוכם נראו הרבה שיחי יַחְנוֹן³¹ ירֻקים־כהים וגבוהים, הושיב לֶוין את אורחיו בצל צַפצָפות צעירות, רעננות וַעֲנֵפות, על ספסל ועל גזעי עצים, העשוּים בכַונה למבקרי בית הכַורות היראים מפני דבוֹרים, והוא הלך לו להביא משם לילדים ולגדולים לחם וקשואים ודבש חדש.

בהליכה מתונה כפי האפשר ובאזנים נטויות אל קול הדבורים המעופפות ועוברות, אשר הלכו הלוך וָרֹב מסביב לו, הגיע במשעול עד אותו הבית. אצל הפרוזדור התחילה דבורה אחת, שנאחזה בזקנו, מזמזמת בקול־שריקה, אבל הוא הוציאה בזהירות. כשנכנס לפרוזדור, והוא חֶדר שצלו מרֻבּה, הסיר מעל יתד־הכֹּתֶל את שִבְכָתוֹ ויתנֶהָ על פניו, ואת ידיו שׂם בכיסיו וילך אל גן־הדבורים הגדוּר, ששם עמדו קשורות בגמי אל קנים תקועים בטוּרים מסֻדרים בתוך קָרַחַת העשֹב כל הכַורות הישָנות, הידועות לו כל אחת בתולדותיה, ואצל כתלי המשוּכה עמדו הכַורות החדשות, שנושבו בשנה ההיא. לפני חורי הכַורות רִחֲפו ושִׂחֲקו המוֹני דבורים בטלניות ובטלנים, מקצתם עפו סחור סחור ומקצתם פזזו במקום אחד, ובתוך המשַחקים הבטלים האלה עפו הדבורים העסקניות כֻּלן בדרך אחד, אל התִרזה הפורחת ביער או ממנה והֵנה אל הכַורות, והיו פעם טעונות ופעם בלי משׂא.

קולות מקולות שונים נשמעו שם בלי הפסק, פעם קול דבורה עסקנית טרודה במלאכתה ומעופפת בחפזון, פעם תרועת בטלן חוגג, פעם קול הדבורים השומרות, הדואגות לרכושן ונכונות לעקוץ. מעבר לגדר שִׁפָּה זקן אחד חִשּׁוּק של עץ ולא ראה את לֶוין. ולֶוין בא ועמד בגן־הדבורים בַּתָּוֶךְ ולא קרא אל הזקן.

הוא שמח על כי שוב הוא עומד בדד ויכול להסיר מלבו את עולם־המעשה, שכבר הספיק לקלקל את מצב־רוחו כל־כך.

הוא זכר שכבר הספיק לכעוס על איבַן, לנהג מנהג־קרירות באחיו ולדבר בקלות־דעת עם קַטַוַסוב.

“האמֻנם לא היה מצב רוחי זה אלא לרגע אחד? ועָבור יעבור בלי הֵשאיר בי אחריו מאומה?” אמר בלבו.

אך כרגע הרגיש לשמחת־לבבו, בשוב אליו מצב־רוחו זה, כי דבר חדש וגדול נהיה בו. המציאות כסתה אך לפי־שעה את המנוחה, אשר מצאה נפשו; אך שלמה היתה מנוחתו בו.

כשם שהדבורים הללו, שכרכרו מסביב לו והביאוהו בקצת סכנה ושעשעו את נפשו, לא נתנו לו לעמוד במנוחה שלמה, שהרי הזקיקוהו להתכַּוֵץ ולהשתמט מפניהן, כך הפריעו הדאגות, אשר סבבוהו בעלותוּ על העגלה, את מנוחת נפשו; אך לא נמשך הדבר אלא כל זמן שהיה עסוק בהן. וכשם שלא נפגם כֹּחו הגופני על־ידי הדבוֹרִים, כך לא נפגם כֹּחו הרוחני, שחזר והכיר בעצמו, על־ידי הדאגות, אשר סבוהו כדבורים ההן.

טו

– הידעת, קוסטיא, עם מי בא סרגי איבנוביץ' הֵנה? – אמרה דולי, אחרי תִתּה לילדיה מן הקשואים ומן הדבש. – עם ורונסקי! הוא נוסע לסֶרביה.

– גם לא לבדו הוא נוסע, כי מוליך הוא אסקַדרון על חשבונו! – אמר קַטַּוַּסוב.

– זה נאה לו, – אמר לֶוין. – העוד לא תַמו המתנדבים הנוסעים? – הוסיף אחרי הבטה קלה על סרגי איבנוביץ'.

סרגי איבנוביץ' לא ענה על זה, אך הוציא בזהירות בסכין קהה דבורה חיה שדבקה בדבש, אשר נִקְוָה בקערה הקטנה שלפניו מתחת לחלת־הדבש הלבנה, שהיתה מוטלת בקערה.

– לא ולא! לוּ ראית מה שהיה אתמול בתַּחנה – אמר קַטַוַסוב בנשכו בשניו בקול מן הקשוּא שבידו.

– מה זאת אפוא? בשם המשיח, הגידה־נא לי, סרגי איבנובניץ', אנה כל המתנדבים האלה נוסעים, עם מי הם נלחמים? – שאל הנסיך הזקן, כנראה מענין שיחה שהחלו בה עוד שלא בפני לֶוין.

– עם הטורקים, – ענה סרגי איבנוביץ', אחרי הוציאו את הדבורה שהֻשחרה בדבש ופרכסה בלא־כח ברגליה הדקיקות והתחיל להורידה מעל הסכין על עֲלֵה־צפצפה חזק.

– אך מי זה קרא מלחמה על הטורקים? איבן איבנוביץ' רגֹוזוֹב והגרפינה לידיה איבנובנה עם מַדַּם שְׁטַל?

– איש לא קרא מלחמה, אך אנשים משתתּפים בצער אחֵיהם ומבקשים לעזור להם, אמר סרגי איבנוביץ'.

– אבל הנסיך מדבר לא בעזרה, כי־אם במלחמה, – טען לֶוין לחותנו. – הנסיך אומר כי אין אנשים פרטיים יכולים להשתתף במלחמה שלא ברשות הממשלה.

– קוסטיא, ראה, הנה דבורה! את כולנו תעֲקֹצנה – אמרה דולי וַתַּשֵּׁב גָּז מאצלה.

– לא דבורה היא, כי־אם גָּז– אמר לוין.

– ומה תאמר, מה היא התיאוריה שלך, – אמר קַטַוַסוב אליו בבת־צחוק ובכַונה מגֻלה להביאו לידי וִכּוּחַ. – מפני מה אין אנשים פרטיים רשאים?

– זאת התיאוריה שלי: המלחמה היא מצד אחד מעשה חיות רעות אכזרי ונורא כל־כך, שאין איש בעולם, ואין צֹרֶך לאמר נוצרי, יכול להתחיל בה על דעת עצמו ואחריותו, רק הממשלה יכולה זאת, שלכך נוצרה והיא באה לידי מלחמה מבלי יכֹלת להִבּטל ממנה. ומצד אחד כלל הוא, גם על־פי המדע גם על־פי ההגיון הפשוט, כי בעניני המדינה ובפרט מלחמה מבטלים האזרחים איש את רצונו הפרטי.

סרגי איבנוביץ' וקַטַּוַּסוב התחילו משיבים יחד, כי היו תשובותיהם נכונות בידם.

– זה סודו של דבר, ידידי, שלפעמים אפשר שאין הממשלה עושה רצונם של האזרחים, ואז מפרסם הצבור את רצונו, – אמר קַטַוַסוב.

אך סרגי איבנוביץ' לא הסכים, לפי הנראה, לתשובה זאת. הוא הרעים פניו על דברי קַטַוַסוב וַיָשֶב תשובה אחרת.

– לא כדין אתה מעמיד את השאלה כך. לא קריאת־מלחמה היא, כי־אם הבעת רגש אדם, רגש נוצרי. אחים נהרגים, אחים לבשר ולאמונה. גם כי נאׁמר, אין כאן לא אחים ולא בני אמונה אחת, אלא אנשים סתם, ילדים, נשים וזקנים; הלב רוגז, ואנשים רוסים רצים לשים קץ לשערוריות האלה. הגע בעצמך, אִלו היית מהלך בשוק ורואה שכּורים מכּים אשה או ילד; אדַמה, כי לא תשאל במעשה כזה, אם קראו מלחמה על אותו האיש אם אין, כי אם תתנפל עליו תציל מידו

– אך לא אהרגהו, – אמר לֶוין.

– לא, כי הרֹג תהרֹג.

– אינני יודע. אִלו ראיתי זאת, אולי היה הרגש העז, שאין עמו חשבון, גובר עלי, אך לאמר מראש, לא אוכל. ורגש עז כזה לענין הסלַבים העשוקים הוא דבר שאי־אפשר.

– אולי איננו בך. אבל באחרים ימָצא, – אמר סרגי איבנוביץ' בפנים מביעים תרעומות. חזקות מאד בקרב העם המסֹרוֹת על־דבר האנשים הפרַבוסלבים, הנאנחים תחת עֹל “האֲגַרִים הרשעים”. העם שמע על־דבר מכאובי אֶחיו ויתן קולו.

– אולי כן הוא, – אמר לֶוין כמשתמט, – אך אני אינני רואה; אני בעצמי – העם, ואינני מרגיש זאת.

– גם אני כמוהו, – אמר הנסיך. – אני ישבתי מחוץ לארץ וקראתי עתונים ועוד לפני השערוריות שבבולגריה לא יכֹלתי להבין – לא אכחד מכם – מפני מה התחילו פתאם כל הרוסים אוהבים כל־כך את האחים הסלַבים, ואני אין בי כל רגש־אהבה להם? אף התעצבתי מאד על זה, כי אמרתי, אולי בעל־מום אני לאותו דבר, או ישיבת קַרלסבַּד היא המקלקלת את השורה. אך בבואי הֵנה, נרגעתי; רואה אני, שגם בלעדַי יש אנשים, שאינם דואגים אלא לרוסיה ולא לאחים הסלַבים. הנה גם קונסנטַנטין אחד מהם.

– דעות יחידים בטלות בזה, – אמר סרגי איבנוביץ' – אין משגיחים בדעות יחידים בזמן שכל רוסיה, כל העם הרוסי הביע חפצו.

– אבל סלח־נא לי. אני אינני רואה זאת. אין העם יודע בזה דבר, – אמר הנסיך.

– לא אבא… איככה לא יֵדע? וביום הראשון בבית־התפלה? – אמרה דולי, בהקשיבה לדברי השיחה. – הבה־נא את האלונטית, – אמרה אל הזקל, אשר הביט בצחוק קל אל הילדים – אי־אפשר שכֻּלם…

– ומה נהיה בבית התפלה ביום הראשון? הכהן נצטוה לקרֹא ויִּקרא. הם לא הבינו דבר, הם נאנחו כדרכם בשעת כל דרשה, – הוסיף הנסיך. – אחרי־כן אמרו להם, שקובצים נדבות בבית־התפלה למעשה־צדקה, ויוציאו איש קופיקה מכיסו ויתנו, ועל מָה, אין בהם יודע.

– אי־אפשר לעם שלא יֵדע; העם מרגיש בכל עת את המוצאות אותו וברגעים כאלה הן מתבררות לו, – אמר סרגי איבנוביץ' בבִטחה וישם עיניו על הזקן המשגיח על הכַּורות.

הזקן – איש יפה, בעל זקן שחור, ששֵער לבן מפֻזר בו, וראשו מכֻסה שְׂעַר־כסף מרֻבּה – עמד בלי־נוע וקערת־דבש בידו ויבט בחבה ובמנוחה מֵרוּם קומתו אל האדונים, ונראָה בו בבֵרור, שאינו מבין ואינו רוצה להבין מאומה.

– נכון הוא – אמר בתנועת ראש של בינה יתרה על דברי סרגי איבנוביץ'.

– נַס־נא ושאַל אותו. הוא איננו יודע ואיננו מהרהר בדבר, – אמר לֶוין. – השמעת, מיכַאיְליץ', על־דבר המלחמה? – פנה לֶוין אליו. – שמעת מה שקראו בבית־התפלה? ומה אתה חושב? צריכים אנו להלחם על הנוצרים?

– מה לנו לחשוב? הקיסר אלכסנדר ניולייביץ' חשב בעדנו, בכל דבר יחשוב בעדנו. הוא מיטיב לראות ממנו. האביא עוד לחם? האתן עוד לנער? – פנה אל דריה אלכסנדרובנה וירמֹז על גרישא, אשר אך קרוּם־לחם עוד היה בידו.

– אני אין לי מה לשאול, – אמר סרגי איבנוביץ' – אנחנו ראינו ובכל יום אנחנו רואים הרבה מאות אנשים עוזבים את כל אשר להם על־מנת לעשות בדבַר האמת והצדק הזה ובאים מכל קצות רוסיה ומביעים בשפה פשוטה וברורה את מחשבתם ומטרתם. הם מביאים את פרוטותיהם או הולכים בעצמם ואומרים בפֵרוש, בשביל מה. ומה פשר דבר זה?

– פשרו הוא, על־פי דעתי, – אמר לֶוין, והוא התחיל לבוא לכלל התלהבות, – כי בשמונים מיליון נפש אדם ימָצאו בכל עת לא מאות כבעת הזאת, כי־אם עשרות אלפי אנשים, שנִדחו מתוך עדתם, אנשים פוחזים, שבכל יום הם נכונים לרוץ – אחרי חֶבֶר פּוּגַצ’וֹב, לחִיוה, לסֶרביה…

– אני אומר לך לא מאות ולא אנשים פוחזים, כי־אם מבחר בני העם! – אמר סרגי איבנוביץ' בהתלהבות עזה, כנלחם על שארית רכושו. – והנדבות? הלא בהן יביע כל העם כאיש אחד את רצונו.

– מלת “העם” מחֻסֶּרֶת פֵּרוש כל־כך, – אמר לֶוין. – לבלרֵי שלטון־הכפרים, המורים, ומן האכרים אולי אחד מני אלף יודעים, במה ידֻבּר אליהם. ושמונים מיליוני שאר העם כמוהם כמיכַאיִליץ', לא רק אינם מביעים רצונם, כי־אם גם אינם יודעים כל־עִקר, באיזה ענין הם צריכים להביע רצונם. וכיצד אנו יכולים לאמר, שזה רצונו של העם?

טז

סרגי איבנוביץ' הבקי והרגיל בהתוַכּחות לא השיב על טענה זו, כי־אם עבר מיד אל מקצוע אחר.

– אם רצונך לדעת את רוח העם על־ידי חשבון מדֻיק, מובן מאליו, שקשה מאד להגיע לזה. מנין דעות אינו נהוג אצלנו ואי־אפשר להנהיגו, כי אינו מביע באמת את רצון העם; אבל יש דרכים אחרים לזה. הרי זה מֻרגש באויר, הלב מרגיש זאת. אינני מדבר עוד בזרמים התַּחתּיים, שהתחילו זורמים בים הקופא הזה, ביַם עַמֵּנו, ושכל הרוצה להתסכל בּהם רואה אותם בבֵרור; הסתכל־נא בצבור, כפי הוראתה המקֻבּלת של מלה זו, כל המפלגות השונות שבעולם האינטליגנציה, שהיו צוררות זו את זו, נעשו למפלגה אחת. כל מחלֹקת בטלה עתה, כל מוסדי הצבור מדברים דבר אחד, כֻּלם הרגישו את הכֹּח האדיר, אשר תקף אותם ואשר יִשָׂא את כלם בדרך אחד.

– אך העתונים הם המדברים כֻּלם דבר אחד, – אמר הנסיך, – זה אמת. אכן דבר אחד הוא, שדמיונם כצפרדעים לפני סערה. באשמתם לא ישָׁמע מאומה.

– אם כצפרדעים, אם לא כצפרדעים, – אני אינני מוציא עתונים ואין את נפשי ללמד זכות עליהם; אבל אני מדבר באחדות שבעולם האינטליגנציה, – אמר סרגי איבנוביץ' ויפן אל אחיו. לֶוין רצה להשיב, אך הנסיך הזקן נכנס לתוך תחלת דבריו.

– על האחדות הזאת אפשר לאמר עוד דבר אחד, – אמר הנסיך. – הנה חתן נחמד לי, סטֶפַּן ארקדייביץ' שמו, ואתה ידעת אותו. עתה הוא נמנה לחבר וַעַד של ועַדה של… אינני זוכר את כל כּנּוּיוֹ, אפס כי אין שם שום מה לעשות – מה בכך, דולי, לא סוד כמוס הוא! – ושכרו שמונת אלפים. נַס־נא ושאל אותו, אם עבודתו מועילה, – ובראיות ברורות יוכיח לך, שאין לך עבודה נחוצה יותר ממנה והוא איש־אמת, אבל מי לא יאמין בתועלתם של שמונת אלפים.

– זכרתי שבקש ממני להודיע לדַריה אלכסנדרובנה, כי נִתְּנה לו המשמרת, – אמר סרגי איבנוביץ' בפנים נזעמים קצת, כי לא נאוו דברי הנסיך בעיניו.

– וזאת היא גם אחדותם של העתונים. כבר הסבירו לי זאת: בשעת מלחמה הכנסתם כפולה. ואיך לא יחשבו, כי גורל העם והסלַבים… וכל אותם הדברים?

– יש עתונים רבים, שאינם אהובים לי, אך בזאת לא צדקת, – אמר סרגי איבנוביץ'.

– אך תנאי אחד הייתי מַתְנֶה, – הוסיף הנסיך. – יפה כתב אַלפוֹנס קַר לפני המלחמה עם פרוסיה.“אתם חושבים, כי המלחמה נחוצה? טוב מאוד. כל המטיף למלחמה יכּנס ללגיון מיֻחד הולך ראשונה בכל מעשי־השתערות, לפני כל המַחנות ילך”.

– מה־יפים יהיו הרֵידַקטורים שלנו! – אמר קַטַוַסוב בצחוק גדול, בשַווֹתו לנגדו את הרֵידַקטורים הידועים לו בלגיון הנבחר הזה.

– ומה חֵפץ בזה, הלא ינוסו, – אמרה דולי, – ואך למכשול יהיו.

– ואם ינוסו, יוֹרוּ עליהם מאחור בכל־תותח או יעמידו שם קוזקים ברצועותיהם, – אמר הנסיך.

– אין זו אלא הלצה, והלצה שאינה טובה, סלח־נא לי, אדוני הנסיך, אמר סרגי איבנוביץ'.

– בעיני אין זו הלצה, הרי זו… – התחיל לֶוין, אך סרגי איבנוביץ' נכנס לתוך דבריו.

– כל אחד מהצבור חַיב לעשות את שלו, – אמר סרגי איבנוביץ'. – בעלי־ההגיון עושים את שלהם, בזמן שהם מביעים את דעת־הצבור, ועל הבעת דעת־הצבור כמו־שהיא ברוח אחד עלינו להחזיק טובה לעתונים, וגם חזיון משַׂמח־לבב הוא. אִלו היה כדבר הזה לפני עשרים שנה, היינו מחרישים, ועתה יִשָּמע קול העם הרוסי, הנכון לקום כאיש אחד ולמסֹר את נפשו בעד אֶחָיו העשוקים; צעד גדול הוא וסִמן לכֹח גדול.

– הן לא רק מסירת־נפש היא, כי־אם גם הרֵגת טוּרקים, – אמר לֶוין בקצת בושה. – העם מתנדב ונכון להתנדב בשביל הנשמה שבקרבו, ולא לשפיכת דמים, – הוסיף לֶוין וחִבּר בזה את השיחה אל הרעיונות, אשר העסיקוהו בימים ההם.

– בשביל הנשמה כיצד? הרי זה מאמר קשֵׁה־הבנה לחוקר־הטבע. מה היא הנשמה? – אמר קַטַּוַּסוב בבת־צחוק.

– ידעת זאת!

– חי האלהים, אינני יודע אפילו ידיעה כל־שהיא! – אמר קַטַוַסוב בצחוק גדול.

– לא שלום, כי אם חֶרב הבאתי, אומר המשיח, – השיב סרגי איבנוביץ' כדבר שאינו טעון פֵּרוּש באותו המאמר מאבַנגֶליון, אשר הצטער עליו לֶוין כל ימיו.

– נכון הוא, – אמר גם הפעם הזקן שעמד אצלם, בתשובה על ההבטה, שהביטו אליו במקרה.

– לא, ידידי, נִגַּפְתָ, נִגַּפְתָ, מגפה גמורה נִגפת! – קרא קַטַוַסוב בשמחה.

לֶוין הסתמק מזעף לא על כי נִגַּף, כי־אם על כי לא התאפק ונכנס בוִכּוחים.

" לא, אני לא אוכל להתוַכּח עמהם, – אמר בלבו; – הם לבושי שריון חזק, ואני עָרֹם נגדם".

הוא ראה, כי אין להטות את אחיו ואת קַטַּוַּסוב מדעתם ועוד פחות מזה ראה אפשרות להסכים לדעתם. התורה, שהטיפו לפניו, היתה אותה גאות השֵכל, אשר עוד מעט והשחיתה את נפשו. הוא לא יָכֹל להסכים, כי עשרות האנשים, שאחד מהם היה אחיו, היו רשאים לאמר, על־פי מה שספרו להם מאות מתנדבים בעלי־מליצות שבאו מעיר־המלוכה, שהם והעתונים מביעים רצון העם ודעתו, והדעה היא שאיפת־נקם ושפיכת־דמים. הוא לא יכֹל להסכים לזה, יען כי לא ראה הבעת דעות אלה בעם, אשׂר ישב בקרבו, וכן לא מצא את הדעות האלה בלבו (ואת עצמו לא יכֹל לחשוב אלא לאחד מאותם האנשים, שהם העם הרוסי), והעִקר הוא, שיחד עם העם לא ידע ולא יכֹל לדעת, מה היא טובת הכלל הזאת אלא על־ידי דקדוק גמור בשמירת החֹק הידוע לכל אדם לענין עשית טוב, ועל־כן לא יכֹל לבקש מלחמה ולהטיף לה לאיזו מטרות שתהיינה. יחד עם מיכאיליץ' ועם העם כֻּלו, שהביע רעיון זה באגדה על־דבר קריאת הוַריַגים, היה אומר: “מִלְכוּ ומִשלו בנו. אנחנו מבטיחים בשמחת־לבב לשמוע בקולכם לכל אשר תצווּנו. את כל היגיעה, את כל החרפה, את כל הקורבנות אנחנו מקבלים עלינו; אך לא אנחנו שופטים וגוזרים”. ועתה וִתֵּר העם, העם, על־פי דברי סרגי איבנוביץ', על זכותו זאת, אשר קנה לו במחיר יקר כזה.

רוצה היה לאמר עוד, כי אם דעת־הצבור היא שופט שאינו טועה לעולם, למה לא יחשבו גם את הרֵיבולוציה ואת הקוֹמוּנה למעשים כשרים על־פי הדין כתנועה זו לטובת הסלַבים? אך כל אלה היו רעיונות, שלא יכלו להביא לידי כל מסקנה. רק דבר אחד היה ברור, והוא, כי ברגע זה הרגיז הוִכוח את סרגי איבנוביץ', ועל־כן היתה ההתוַכּחות בעצמה רעה ולא טובה; בגלל זה עצר לֶוין במלים ויזכֵּר לאורחיו, כי עננים עלו וכי טוב ללכת הביתה מפני הגשם.

יז

הנסיך וסרגי איבנוביץ' ישבו בעגלה ויסעו; ושאר בני־החבורה הרחיבו צעדיהם וילכו ברגליהם הביתה.

אך עב־הענן עלה במהירות מרֻבּה, פעם הלבין ופעם השחיר, וההולכים הֻזקקו להחיש מהלכם עוד יותר, כדי להגיע הביתה בטרם יִרֵד הגשם. העננים השפלים והשחורים כעשן מלא פיח, שהלכו ראשונה, רצו במהירות שאינה מצויה על־פני השמים. עוד היו כמאתים צעדים עד לפני הבית וכבר נשבה רוח, ובכל סקונדה היה אפשר שֶׁיִתַּך מטר סוחף.

הילדים רצו בראש ההולכים בצעקת בהלה ושמחה יחד. דַריה אלכסנדרובנה לא הלכה עוד, כי־אם רצה מבלי גרוע עיניה מן הילדים, וביגיעה נלחמה עם שמלותיה, אשר דבקו אל רגליה ברוּצָהּ. הגברים פסעו פסיעות גסות, וידיהם החזיקו בכובעיהם. הם באו עד מרפסת המבוא, והנה טפה גדולה דפקה ונתפזרה בקצה צנור־הברזל. הילדים והגדולים אחריהם רצו ונכנסו בקול־שמחה אל תחת הגג.

– איה קטרינה אלכסנדרובנה? – שאל לֶוין את אגַפיה מיכאילובנה, שיצאה לקראתם אל הפרוזדור והוציאה להם מטפחות קטנות וגדולות.

– דמינו, כי עמכם היא, – אמרה אגפיה מיכאילובנה.

– דמינו, כי עמכם היא, – אמרה אגפיה מיכאילובנה.

– ומיטיא?

– בודאי ב“קוֹלוֹק”, גם האומנת עמהם.

לֶוין חטף את המטפחות הגדולות וירץ אל היער.

בזמן הקצר הזה עלה עב־הענן ויכַס באמצעיתו את השמש כל־כך, שהיה חשׁך, כמו בשעת לקוי־חמה. הרוח נשב בכֹח גדול וכעומד על דעתו הִרבה לעצור את לֶוין במרוצתו ויעקור עלים ופרחים מעל התְּרָזות ויחשׂוף ויקַלקל וישׁחת ענפים לבנים של עצי־לִבְנֶה וַיָכָף את כל אשר פגע אל עבר אחד: עצי־שִׁטים, פרחים, עשבים וצמרות־עצים. הנערות הפועלות, אשר עשו את מלאכתן בגן, רצו בשריקה גדולה אל תחת תקרת בית־המשרתים. לֹבֶן מָסַך הגשם השוטף עטה את כל היער הרחוק ואת חצי השדה הקרוב ויקרב הלוך וקרוב מהר אל “קוֹלוֹק”. כל האויר נמלא לֵחַ מי־הגשם, אשר התפוררו לטפות קטנות שבקטנות.

כבר הגיע לֶוין עד קוֹלוֹק במרוצתו, בראש כפוף לפניו ובמלחמה שלא פסקה עם הרוח, אשר התאמץ להַתִּיק מידו את המטפחות, וכבר ראה כמין דבר לָבָן מאחרי האלון, והנה פרצה להבה בכל אשר ממולו, ותבער כל הארץ, וכמו התבקע רקיע השמים ממעל. כאשר פקח לֶוין את עיניו, שכמעט נסתמאו, ראה למחִתת־לבו בעד מָסַך הגשם המעֻבֶּה, אשר הבדיל בינו ובין קוֹלוֹק, שנוי משֻנה ראש האלון במצב האלון הנודע לו, אשר באמצע היער. “האמנם הכּהו הברק”, עלתה על דעתו של לֶוין, וכרגע שקע ראש האלון, אשר תנועתו הלכה הלוך ורב, מאחרי עצים אחרים, וקול מפלת עץ גדול על עצים אחרים הגיע לאזניו.

אור הברק, קול הרעם ורגש הקֹר, אשר תקפוֹ כהרף־עין, היו בו יחד לרגש אחד של חרדה גדולה.

– אלי, אלי! מי יתן ולא עליהם! – אמר בחפזון.

ואף־על־פי שהתבונן מיד, עד־כמה אין טעם בתפלה זו, שלא יֵהָרגו על־ידי האלון, שכבר נפל, חזר ואמר אותה, מדעתו, כי חוץ מתפלת־שוא זו אינו יכול לעשות דבר.

כשהגיע במרוצתו אל המקום, שהיו רגילים להתעכּב בו, לא מצא אותם שם.

הם היו בקצהו השני של היער תחת תִרזה זקנה וקראו אליו. שני גופי־אדם לבושי בגדים כהים (קֹדם לזה היו לבנים עליהם) עמדו כפופים ממעל לדבר אחד. קיטי והאומנת הן שעמדו שם. הגשם חדל, והאור החל לשוב, ולֶוין רץ ובא שמה. שמלת האומנת היתה יבֵשה בחלקה התחתון, אך שמלת קיטי כֻלה ספגה ומלאה מים ודבקה בה מכל צד. אף־על־פי שחדל הגשם לגמרי, עמדו שתיהן כמו ברגע שפרץ הסער. שתיהן עמדו כפוּפות ממעל לעגלה קטנה והחזיקו מחסה יָרֹק.

– חיים? שלמים? תודה לאל! – אמר בחפזון ברוצו אליהן דרך המים הנִגרים בנעל מלאה מים ומדֻלְדֶּלֶת.

פני קיטי האדֻמים והלחים נסַבּו אליו בצחוק קל מתוך בושה, מתחת לכובעה, שנשתנתה צורתו.

– איך לא תבושי! לא אבין, איככה לא נזהרת כל־כך! – קרא אל אשתו בקפֵדה.

– אני אינני אשֵמה, חי האלהים. אנחנו אך קמנו ללכת, והנה קרהו מקרה. הֻצרכנו לחַלף כסוּתו. אנחנו אך… – החלה קיטי להצטדק.

מיטיא נמצא שלם ויבש ונרדם תרדמה עזה.

החִתּולים הלַחים נאספו! והאומנת הוציאה את הילד מן העגלה ותשאהו. לֶוין הלך מצד אשתו ולחץ את ידה בלאט, שלא לעיני האומנת, כמבקש סליחה על בואו לכלל כעס.

יח

אף־על־פי שלא נהיה בקרבו השנוי הטוב, שקוה לו, לא חדל לֶוין כל היום ההוא בשעת כל השיחות השונות, שהשתתף בהן כמו רק מן השפה ולחוץ, שלא בכל כֹּח־הגיונו, להקשיב בשמחה לקול החיים המלאים שבלבו.

אחרי הגשם לא יכלו לטַיל מפני הטחב המרֻבֶּה; גם לא תמו העננים מעל האֹפק, כי־אם הוסיפו לעבור פה ושם ברעמים ובמַעֲטֵה קַדרוּת בקצות הרקיע; על־כן ישבו כל בני־החבורה בשארית היום ההוא בבית.

בוכוחים לא נכנסו עוד, להפך, שמחים וטובי־לב היו כלם אחרי לחם־הצהרים.

בתחלה בִּדַּח קַטַוַסוב את דעתן של הנשים שבחבורה בהלצותיו האורגינַליות, אשר טוֹבו כל־כך בעיני כל מי שנתקרב אליו בפעם הראשונה. אחרי־כן ספר, בהשתדלותו של סרגי איבנוביץ‘, דברים מושכים את הלב מפרי הסתכלותו בזבובים הבֵּיתיים במה שבין זכריהם לנקבותיהם, השונים אלה מאלה בדרכיהם וגם במראיהם ועל אודות חייהם של הזבובים האלה. גם לבו של סרגי איבנוביץ’ היה טוב עליו, ובשעת משתֵּה־הטֵה הִרצה, בהשתדלות אָחיו, את השקפתו על אחריתה של השאלה המזרחית, והרצאתו היתה פשוטה וטובה כל־כך, שכל המסֻבּבים שמעו ויתענגו.

רק קיטי לבדה לא יכלה לשמוע סוף דבריו, כי נקראה אל מיטיא.

ברגעים אחדים אחרי צאתה נקרא גם לֶוין אליה אל חדר־הילדים.

אף־על־פי שמחשבתו של סרגי איבנוביץ', – שלא שמע לֶוין את סופה – על־דבר עולם הסלַבים, עולם של ארבעים מיליון נגאלים מעבדות לחֵרות, שהוא עתיד להחל יחד עם רוסיה תקופה חדשה בהיסטוריה, התחילה מושכת את לבו מאד, כרעיון חדש ומחֻדש, ואף־על־פי שהשתוקק לדעת, מפני מה נקרא אל חדר־הילדים ולבו היה נוקפו – זכר כרגע בלכתו לבדו, אחרי צאתו מחדר האורחים, את הרעיונות שהיו בו בבֹּקר. וכל אותן הסברות על־דבר חשיבותו של היסוד הסלַבי בהיסטוריה הכללית נראו לו כקטנות ודלות כל־כך לעֻמת הדברים שבלבו, שכהרף־עין שכח כל זאת ועבר אל מצב־רוחו, שהרגיש ביום ההוא בבֹּקר.

ולא השתּדל עוד כבימים הקודמים לזכור את כל מהלך רעיוניו (לזה לא הֻצרך). מיד עבר אל אותו הרגש, שהִנְחָה אותו בהרהוריו ושהיה תלוי ברעיונותיו אלה, ואת הרגש הזה מצא בלבו וראה, שהוא חזק וברור יותר במראשונה. לא הֻצרך עוד, כמו בימים שהיה ממציא לעצמו את הסברות המרגיעות הקודמות, לחזור על כל מהלך הרעיון, כדי למצֹא את הרגש המבֻקש. להפך, רגש השמחה והמרגוע היה חי בו יותר מבראשונה, והרעיון רץ אחרי אותו הרגש ולא השיגוֹ.

דרך הגבעה המֻדרגת שבחצר הלך והביט אל שני הכוכבים, אשר יצאו על־פני הרקיע, שבין כֹה עָטָה מעטה כהה, ופתאֹם זכר את הרעיון: “כן הוא, בהביטי אל השמים השיבותי אל לבי, כי רקיע זה, שאני רואה, לא חזיון שקר הוא, אך לא כליתי לעַיֵּן בזה, דבר אחד כסיתי מעצמי, – אמר בלבו. – אולם יהי זה מה שיהיה! סתירה בודאי אין בו. אך אתבונן קצת, ויתברר הכּל!”

בשעת כניסתו לחדר־הילדים זכר, מה הדבר אשר כסה מעצמו; זה היה הדבר: אם הראיה העִקרית למציאות האלהות היא ענין מעשים טובים, שנתגלה על־ידה, למה נאֹמַר, שאין התגלות זו אלא בכנסיה הנוצרית? כיצד מתיחסות להתגלות זו אמונות הבודהיסטים והמחמדים, שגם הם מחזיקים ועוסקים במעשים טובים?

אף אמנם נדמה לו, שמצא תשובה על שאלה זאת, אך לא הספיק להביעה לעצמו, עד שנכנס לחדר־הילדים.

קיטי עמדה בזרועות חשׂוּפות אצל האמבטי על בנה, שהיה משכשך בתוכה, ובשמעה קול רגלי אישהּ הסַבָּה פניה אליו ותקראהו בצחוק קל לגשת אליה. בידה האחת החזיקה את הילד עֲגּול־האברים תחת ראשו, והילד היה מֻשכב על גבו ובועט ברגליו הקטנות, ובשנית הציפה עליו מים בספוג בסדר מדֻיָּק.

– ראה־נא, ראֵה, – אמרה בגשת אישהּ אליה, – אגַפיה מיכאילובנה צָדקה. הוא מכיר.

ביום ההוא נגלה, שהילד החל להכיר את כל המצוּים אצלו.

לֶוין אך נגש אל האמבטי, ומיד נבחן הדבר לעיניו, והבחינה עלתה יפה. המבשלת, שנקראה לשֵם זה, גחנה אל הילד, והוא הרעים פניו והתחיל מנענע בראשו דרך זעף. אחרי־כן גחנה אליו קיטי, ופניו נהרו והתחילו צוחקים קצת וידיו הקטנות נלחצו אל הספוג ובשפתיו הוציא קול־הברה של נחת־רוח, קול משֻנה כל־כך, שלא רק קיטי והאומנת, כי־אם גם לֶוין בא פתאם לכלל התפעלות.

על כף־יד אחת הוציאו את הילד מתוך האמבטי ויזרקו עליו מים ויחַתּלוהו בסדין וינגבוהו, ואחרי צעקה גדולה שצעק, נתנוהו לידי אמו.

– שׂמֵחה אני, כי גם אתה החִלות לאהבו, – אמרה קיטי אל אישהּ, אחרי אשר ישבה והחֵלה להיניק את בנה במקום שהֻרגלה בו. – שמֵחה אני מאד. הן כבר נעצבתי מעט על זה. הלא אמרת, כי אינך מרגיש אהבה אליו.

– האם אמרתי, כי אינני מרגיש? אני אך אמרתי, כי שגיתי.

– כי שגית בו?

– לא כי שגיתי בו, אך כי שגיתי במה שהרגשתי, כי קויתי ליותר מזה. אני דמיתי, כי רגש נעים חדש ימַלא כל קרבי פעם אחת. והנה תחתיו – כמין גֹעל־נפש, חמלה…

היא הקשיבה דבריו בשים־לב בעינים נשׂוּאות אליו מאצל הילד היונק, ובאותה שעה נתנה על אצבעותיה הדקות את הטבעות, אשר הסירה מעליהן לפני רחצה את מיטיא.

– והעִקר הוא, שהחרדה והחמלה מרֻבּות מהעֹנג. היום אחרי החרדה הזאת בשעת הסערה הבינותי, עד־כמה אהבתיו.

פני קיטי נהרו בבת־צחוק.

– אבל נבהלת מאד? – אמרה אליו. – גם אני נבהלתי, אבל עתה, כשעבר הפחד, נורא הדבר בעיני יותר. עוד אלך ואראה את האלון. ומה נעים הוא קַטַּוַּסוב! בכלל היה כל היום הזה נעים לי מאד. ואתה מתנהג בידידות עם סרגי איבנוביץ' כשרצונך בכך… עתה לכָה אליהם. אחרי אמבטי חֹם ואֵד תמיד…

יט

בצאתו מחדר־הילדים ובהשארו לבדו זכר כרגע עוד הפעם את הרעיון, אשר לא הֻברר לו כל צרכו.

תחת אשר היה לו ללכת אל חדר־האורחים, אשר הגיעו אליו קולות המדַברים משם, עמד במרפסת וישען על המעקה שלה וישא עיניו השמימה.

כבר הגיעה חשכת־ליל; בצד דרום, שהביט שמה, לא היו עננים. העננים רחפו מעבר מזה. משם פרצו ברקים, ורעמים נשמעו מרחוק. לֶוין שמע בשים־לב את קשקוש הטפות הנופלות זו אחר זו מעל התרזות אשר בגן ויתבונן אל הכוכבים העומדים בצורת המשֻׁלש הנודעה לו ואל נתיב־החלב העובר ומשלח שריגיו ביניהם. בכל פעם אשר פרץ ברק נמחה מעל־פני השמים לא רק נתיב־החלב, כי אם הכוכבים הבהירים, ואחרי כל ברק חזרו ונראו במקומותיהם, כאלו יד קולעת בלי הַחטיא יָרְתָה אותם שמה.

"כן הוא – הדבר האחד שהתגלות האלהות נראה בו בלי כל־ספק הוא – חֻקי עשִׂיַת הטוב, אשר נגלו לעולם מן השמים ואשר אני מרגישם בקרבי ובקַבּלי אותם אני – לא מתחבר, כי־אם – מחֻבּר מדעתי ושלא מדעתי עם אנשים אחרים לצבור אחד של מאמינים ושֵׁם הצבור הזה הוא הכנסיה. אבל היהודים והמחמדים והקונפוּציים והבודיסטים, מה תהא עליהם? שאל בלבו את השאלה, אשר ראה בה סכנה. – האמנם אין למאות מיליוני האנשים האלה האוצר היקר הזה, שאין כל טעם לחיים בלעדיו? – רגע אחד הרהר בזה, ומיד השיב אל לבו: – אבל מה אני שואל? אני שואל על דבר יחוסן של כל האמונות השונות שלכל מין האדם אל האלהות. אני שואל על־דבר התגלות האלהים אל כל העולם עם כל כתמי הערפל האלה. ומה המעשה הזה שאני עושה? – לי בעצמי, ללבי נגלתה בלי כל־ספק אותה הידיעה, שאין להגיע אליה על־ידי השכל, ואני מקשה ערפי ומשתדל להביע ידיעה זו בהגיון ובמלים.

"כלום איני יודע, שהכוכבים אינם הולכים? – שאל את עצמו, בהביטו אל כוכב־הַלֶּכֶת הבהיר, שבין כה שִנה את מצבו לגבי הענף הגבוה שבענפי הַלִּבְנֶה. – אבל בהביטי אל תנועת הכוכבים, איני יכול לתאר לנפשי את סִבּוב הארץ, ובצדק אני אומר, כי הכוכבים הולכים.

וכלום היו התּוֹכְנִים יכולים להבין ולחַשֵׁב דבר, אִלו היו מביאים בחשבון את כל תנועותיו המָרכּבות והשונות של כדור־הארץ? כל החלטותיהם הנפלאות על־אודות מרחקיהם ומשקלם ותנועותיהם וזעזועיהם של הגופים אשר במרחבי השמים מיֻסדים אך על תנועתם הנראָה של המאורות מסביב לארץ העומדת, על אותה התנועה, שאני רואה בעיני עתה, שהיתה – אך תנועה בעיני מיליוני אנשים הרבה מאות שנים, שכך היתה וכך תהיה תמיד ושבכל עת אפשר לבחנה בעינים. וכשם שהחלטות התוכנים היו קלושות ורעועות, אִלו לא נוסדו על המחזות שבפני השמים כפי שהם נראים לעין במֵרִידִיַּן ידוע ובאֹפק ידוע, כך היו החלטותי אני קלושות ורעועות, אִלו לא נוסדו על אותה הכרת הטוב, שאחת היתה ואחת תהיה לעולם לכל בני־האדם, אותה הידיעה, שנגלתה לי על־ידי התורה הנוצרית ושאני יכול לבחנה בלבי בכל־עת. אבל את השאלה על־אודות האמונות האחרות ויחוסן אל האלֹהות איני רשאי ואיני יכול לפתור".

– עוד לא הלכת לך? – שמע פתאֹם קולה של קיטי, שהלכה גם היא אל חדר־האורחים בדרך זה.

– האין רוחך סרה? – אמרה ותתבונן בשום־לב אל פניו לאור הכוכבים.

אך בכל תשומת־לבה לא היתה יכולה להסתכל בפניו כראוי, אִלו לא נָגהּ עוד הפעם על פניו אור־ברק, אשר כסה את הכוכבים. לאור־הברק הסתכלה בו ותּרא, כי הוא שוקט ושמֵח ותשם עיניה עליו בבת־צחוק.

“היא מבינה, – אמר בלבו, – היא יודעת, במה אני מהרהר. האֹמַר לה אם אין? כן, אַמֹר אֹמר לה”. אך ברגע שרצה להכנס בדברים עמה, התחילה גם היא מדברת אליו.

– שמע־נא, קוסטיא, הואל־נא ולֵך, – אמרה לו, – אל חדר־הפִנה וראֵה, אם הכֹּל הוכן לסרגי איבנוביץ' כראוי. לי קשה לעשות זאת. ההעמידו שם את הַכִּיּוֹר החדש?

– טוב, הלוך אלך, – אמר לֶוין ויקם וישק לה.

"לא, אין חפץ לאמר לה, – אמר בלבו בעברה לפניו. – הרי זה דבר־סתר נחוץ לי לבדי, וגדול הוא הדבר ואין להביעו בלשון בני־אדם.

"הרגש החדש הזה לא שִׁנָּה אותי, לא נתן לי אֹשֶׁר, לא האיר עינַי פתאם, כאשר קויתי בהרהורי־לבבי. – כמוהו כרגש־האהבה לבני. גם זה לא קרַני פתאם. אבל האמונה – ואולי אין זו אמונה – איני יודע בעצמי, מה היא – אבל הרגש הזה גם הוא נכנס בי מעט מעט, ובמכאובים נכנס, ואיתן מושבו בלבי.

“גם בימים הבאים אכעס על איבַן הרַכָּב, גם בימים הבאים אבוא בוִכּוחים ואביע רעיוני שלא במקומם ובזמנם; גם בימים הבאים יהי חַיץ תמיד בין קֹדש־הקדשים שבלבי ובין רֵעַי, וגם אשתי בכללם; גם בימים הבאים אקפיד עליה על פחד אשר אפחד אני ואחרי־כן אנָּחם, כאשר נִחמתי בפעם הזאת. גם בימים הבאים לא אבין בשׂכלי, על שום מה אני מתפלל, ואף־על־פי־כן אתפלל, – אבל חיי עתה, כל חיי, – יעבור עלי מַה שיעבור, אין חלוק בדבר, – כל רגע ורגע בחיי, לא רק לא בלי טעם הם עוד, כמוֹ עד כֹה, כי־אם יש בהם רעיון ברור, רעיון רדיפת הטוב, שאני יכול להכניס בהם”.

סוף