_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקופה הלאומית

יוסף ויתקין

לתוכן הענינים

 

הרצאה א

הקרן הקיימת ותקנותיה

חברים!

מטרת אסיפתנו היא לדון בשאלה נכבדה, על דבר הקופה הלאומית.  עוד לפני הקונגרס הראשון בבאזל, בשנת 1897, העסיק הרעיון ע"ד יסוד קופה לאומית הרבה אנשים, המסורים לרעיון תחיית עמנו בארצנו.  מן ההצעות הרבות אזכיר פה רק את התכנית של הפרופ' המנוח הרמן שפירא, שחשב להציעה בקונגרס הראשון.  בכלל חשבון, שהקופה הלאומית צריכה להיות כל כך עשירה וחזקה עד שתוכל לנהל את כל עניני הקולוניזציה בארץ-ישראל בלי עזרת מוסדות אחרים, יהיו איזה שיהיו.  לבסוף יצא שהקולוניאל-בנק[1] נוסד לפני הקרן הקיימת לישראל, והחתימה הדלה על מניות הבנק נתנה מקום לחשוש, שהרעיון ע"ד יסוד קק"ל לא יוכל לצאת לפועל.  האַקציונרים של הבנק הרי יכלו לקווֹת לרוַח, בשעה שהמנדבים לטובת קק"ל לא יכלו לקוות לזה.  החשש הזה על כל פנים לא נתאמת.  למרות זה שבשנים האחרונות דל הוא מאד קיבוץ הכסף לטובת הקק"ל, ובחוץ-לארץ החלישה הצעת אוגנדה את ההסתדרות הציונית, בכל זאת עולה עתה סכום הכסף שבקק"ל ליותר מ-1,300,000 פרנק.  הסכום הזה, כמובן, הוא אפסי לעומת הצרכים הגדולים אבל הוא נותן מקום לקוות לימים יותר טובים. 

   חשיבות הקק"ל היא כפולה:

   ראשית, נחוץ להשתמש בסכום הנמצא כבר בקופה הלאומית באופן כזה שתועלתו תהיה יותר מרובה ובאופן היותר מתאים למטרתנו – הקולוניזציה העברית בארץ-ישראל.

   שנית, באופן ההשתמשות בכסף הקופה תלויה מדרגת מהירות גידולה: אם הקופה תוכיח לעם, שהיא עושה מעשיה בהשכל ודעת ואינה מוציאה אף פרוטה בכדִי, אז ידע העם להעריךְ את ערכה, וסכומיה יגדלו בה במידה שהוצאותיה תגדלנה.  – – [2]

הערות

1.  אני מוצא, שהפרינציפ האורגניזציוני[3]  של חברת הקק"ל הוא יותר מדי מצומצם, וכל החברה יותר מדי סגורה.  הצמצום וההגבלה, הדורשים מחבר החברה להיות בעל מנָיַת המיסדים שׁל הבנק הלאומי [קולוניאל בנק ],[4] צריך היה להרחיב בזה, שתינתן רשות לקונגרס הציוני לבחור בחברי חברת הקק"ל.  הקונגרס הציוני, בתור אורגן ראשי של כל התנועה הלאומית, ובתור בא-כוח כל המנדבים לטובת הקק"ל, צריך היה לקבל את הזכות לבחור בחברי הקק"ל.[5]

2.  שטח הפעולה של חברת הקק"ל יותר מדי רחב: נחוץ להוציא ממנה את המלים "תורכיה האסיאתית" ולהסתפק בפלשתינה, סוריה וחצי האי סיני.[6]  הרעיון הציוני דורש ריכוז, ציפוף טריטוריאלי של המוני היהודים, ולא הפצתם בין עמים ושבטים רבים, היושבים במרחבי תורכיה האסיאתית. 

3.  זכויות חברת הקק"ל יותר מדי רחבות: כדי להוציא לפועל את הרעיון של הלאמת האדמה (שתהיה קנין האומה), צריך לאסור על הקק"ל למכור את האדמה הקנויה על-ידיה.  אין דבר שנקנה על ידי הקופה יכול להיות קנין היחיד או איזו חברה.  כל מה שנרכש באמצעי הקופה צריך להיות קנין עולמי קולקטיבי של האומה הישראלית, ולפיכך צריכה הקופה להיות משוללת הזכות למכור אדמה שנקנתה על ידיה בארצות הנזכרות.

4.  ספר התקנות של הקופה מדבר בהרחבה על-דבר חברת הקופה, ומדבר מעט בדבר חובות חברי החברה.  צריך שספר התקנות יטיל חובות ידועות על חברי הקופה בנוגע לקיבוץ כסף לטובת הקופה, ובכלל דברים היכולים להגדיל את הונה.

5.  התקנות אינן מגידות ברור לאיזה אורגן של הבנק הלאומי (אם לאסיפה הכללית של האקציונרים או "למועצה המפקחת" של הבנק) יש הזכות להחליט, באיזו בנקים או באיזה בנק וגם באיזו שטרות צריך להימצא החלק הרביעי של הון הקק"ל,[7]  או בכלל הקפיטלים החפשיים שלה.

 

 

הרצאה ב

הקופה הלאומית ומעשיה בעתיד הקרוב ביותר

מטרתה של הקופה הלאומית היתה מתחילת יסודה: גאולת אדמת ארץ-ישראל.  המטרה הזאת קדושה היא לנו ואסור לנטות ממנה.  הסיבות, שגרמו ליסוד קופה זו [בעלת] מטרה כזו, לא רק לא בטלו אלא עוד התחזקו.  האמיגרציה של השנים האחרונות הראתנו לדעת, שהקפיטלים שלנו [של היהודים] הגדולים והקטנים לא ילכו לגאולת הארץ ויִשובה במובן הפשוט של המלים האלו.  הם שואפים לתעשיה: גם ההמונים שלנו נוטים לעבודה תעשייתית, הקרובה להם יותר מאשר עבודת האדמה.  אי לזאת אפשר לחזות מראש, שאם גם יעלה בידינו לפתח את התעשייה הארצישראלית, יהיה כיבושנו זה חד-צדדי ואולי גם מדומה וחסר בסיס, באשר הקפיטל כשהוא לעצמו אינו כלל וכלל לאומי, ומי יודע אם לא תשתמש התעשיה העברית בעובדים זרים.  ומה תהי תקותנו אם גם האדמה ועיבודה ועבודת התעשיה תהיינה בידים זרות?

אילו היתה לנו מטרופולין באיזה מקום אחר, יכולנו לקרוא גם לכיבוש שכזה – כיבוש; כלפי חוץ היינו מזדיינים בבריתות-מסחר לטובת תעשייתנו, וכלפי עם הארץ היינו מעמידים מקלעים; – אם כי גם זה יהיה למשענת קנה רצוץ.  אך לפי מצבנו אנו הן חסרים לנו שני הדברים האלו גם יחד.  ובפרט גדולה הסכנה לנו מצד עם הארץ, שהוא ישאר אדון הארץ והעבודה בפועל, והוא יתפתח בקפיטלים שלנו, ולא אנחנו.

 ולכן – גאולת הארץ ויִשובה היא ראשית ואחרית תקוָתנו, וכל המזלזל בה את נפש האומה הוא קובע. 

אך כל זה יאמרו לי, טוב להלכה, אולם למעשה הננו נפגשים עם המכשול היותר גדול העומד על דרך עבודתה של הקופה הלאומית, והוא –  אי-האפשרות לישב את האדמה הנגאלת, ואם תישאר בידי יושבי הארץ הלא גאולתנו לאו שמה גאולה, ומטרתנו לא הושגה.  המכשול הזה אמנם גדול הוא מאוד, אך אין בו כדי להעמיד בסכנה את כל "הקופה הלאומית", אילו למדנו מהנסיון לא רק את הצדדים השליליים אלא גם את הצדדים החיוביים. 

הנסיון מראה לנו על שתי סיבות העושות את יישובן של הקרקעות הנגאלות לאי-אפשרי: האחת היא חוסר הון פרטי שיותר בעבודת האדמה, כי, כאשר אמרתי, שואף עתה מעט ההון הזורם לארץ לתעשיה ולא לעבודת האדמה: והשניה, חוסר הון בקופה הלאומית עצמה די הושב אנשים חסרי אמצעים, ובפרט – בפשיטת רגלה של שיטה זו.[8]

   והנה, בנוגע לסיבה הראשונה אין עתה בכוחה של הקק"ל לבטלה, כי ההון, כידוע, זורם אל המקומות ששם גדול הרוַח או הבטחון.  לעבודת אדמת ארץ-ישראל חסרים כעת לפי השקפה ראשונה שני התנאים גם יחד.  לבטל את ההשקפה הזו שיש בה מקצת מהאמת, אפשר רק ע"י התפתחות ונסיונות מצליחים.  את הנסיונות אפשר לעשות, כמובן, אך ורק ע"י אנשים חסרי אמצעים, וכאן מתחיל, לכאורה, מעגל הקסמים: לישוב שכזה אין די כסף וגם לא יתן את הדוגמה הרצויה. 

אולם אם נתבונן היטב אל תנאי הישוב בהווה, נראה שיש מוצא גם ממעגל-הקסם הזה, ואותו אציע בזה:

   שני גורמים עיקריים ישנה המביאים תמיד לידי פשיטת-הרגל של כל ישוב מעין טיפוסו של ישובנו אנו:

א.  העובדה שנותנים לו לאדם בבת-אחת רכוש גדול, שלא עמל בו ושלא הספיק להכיר את ערכו.  עובדה זו גורמת ליחס של קלות-ראש אל הרכוש הזה ולהכרה שאלה שנתנו בפעם הראשונה יהיו מחויבים להוסיף לתת, אם לא מטוב לב הנה, לפחות, למען הציל את הנתון מכבר.

ב.  הנותנים נתינה שכזו מכירים, שאין לבטוח במקבל באופן שכזה ואינם יכולים לסלק את ידיהם לגמרי מאפוטרופסות.  והיא, האחרונה, מביאה חורבן שלם לישוב. 

    שני הגורמים הנ"ל יבוטלו, אם תחת להושיב את האיש חסר-האמצעים, נעמידהו שנים אחדות בתור פועל בתנאים שכאלה, שיוכל לחסוך במשך שנים אחדות סכום הגון, שיתן לו היכולת, בעזרת "בנק אגררי", להתישב על קרקע זו שעיבד – לכשירצה.  ואת זה צריכה ויכולה לעשות הקופה הלאומית. 

   דבר ידוע הוא, שבפרדות ובכלים אירופיים יכול איש לעבּד מ-220 עד 250 דונם אדמה.  הכנסתו הנקיה של דונם אדמה בינונית בעבודה אירופית, בשנה בינונית, ובמעשר גבוה קצת מהחוקי,[9] כנהוג, הוא מ-4 עד 5 פרנקים.  לפי זה יכול איפוא איש אחד להכניס, אחרי עבודת שנה, לפחות 900 פרנק הכנסה נקיה.  אם האיש הוא רוָק ויגוּר בדירה משותפת בלי שכר, וישתמש במטבח ובמכבסה משותפת, בביצים, בירקות וחלב בזול, לא יוציא על כל צרכיו יותר מ-300 פרנק לשנה.  לפי זה יחסוך האיש כל שנה 600 פרנק.  נניח, שמחלות, הוצאות בלתי נראות מראש וכדומה יורידו את הסכום הזה ל-500 עד 400 פרנק, הרי בכל אופן יחסוך במשך ארבע שנים סכום קרוב לאלפּיִם פרנק, סכום המתאים בערך לאינוונטר שבו עבד.  אם האיש הזה יוכל להשיג בבנק אגררי הלואה מתאימה לרכושו לבנות לו בית, הרי יכול הוא להתחיל לחיות חיי משפחה וחיי איכר נורמליים. 

   אך אצל מי יכול פועל להשיג לו עבודה בתנאים שכאלה, שהעודף מעבודתו יִשאר לו, ואיפה ישיג בתנאים נוחים את האדמה שעיבד אותה והספיק להכירה ולדעתה, תנאי כל כך חשוב בעבודת-האדמה?

את העבודה והאדמה צריכה לתת הקופה הלאומית!

לפי הדין-וחשבון של אסיפת הלסינגפורס[10] נמצאת עתה בקק"ל קרן של 46,000 לירות שטרלינג.  צריך איפוא לקנות תיכף ומיד חלקת-אדמה גדולה וטובה.  הנסיון הראה לנו שאין המושבות הקטנות יכולות להתפתח, הן מפאת ההוצאות הציבוריות והן מצד מלחמתן עם בעלי המעשר,[11] וגדרה תוכיח.  אי לזאת מחויבים לקנות חלקת אדמה גדולה, לא פחות מ-15,000 דונם, אך רחוק קצת מהמרכזים הידועים, במקומות שאפשר להשיג חלקות גדולות וגם טובות, כמו סביבת באר-שבע, מידבא וכדומה, ויושיבו בבת-אחת לא פחות מ-50 איש.  עד אשר תיגמר הקניה ועד אשר יוכן אֶלמנט של פועלים (בהתקבל הצעה שכזו, לא יהיה מחסור בפועלים יודעי עבודת –האדמה.  רק חוסר כל עתיד מגרש את הפועלים העובדים כבר בארץ, ומעכב את בואם של חדשים) – תעבורנה שנתים, ואז תגיע הריבית של קרן זו לסכום קרוב 100,000 פרנק.  הסכום הזה יהיה היסוד לבנק אגררי, שיספּק קודם את האינוונטר ואחר כך, בהיפדותו, ימציא הלוָאות לבנין בתים.  קק"ל תחפור באר, אם יהיה צורך בה ותבנה בית גדול משותף ל-50 איש, ורפת משותפת גדוֹלה.  הבנינים האלה ישארו קנינה של הקק"ל.  אחר-כך תבוא בדברים עם הפועלים עובדי האדמה, שהם יתנו לה חבורה בת 50 איש, לא פחות, שהם יעלו לעבוד את האדמה לפי התנאים האלה:

א.  כל פועל אשר לא יעשה חוזה עם באי-כוחה של הקק"ל לשנים רבות, לא יקבל אלא משכורת שנתית, 300 פרנק, דירה, ושליש מהעודף שתכניס עבודתו, אם הוא ירצה לעזוב בכלות שנת עבודתו, את האדמה. 

ב.  אם יִשאר לעבוד עד אשר ישתווה העודף שלו אל שויוֹ של האינוונטר הנתון בידו, יוכל להשיג הלואה בבנק האגררי לבנין בית, אחרי שיעשה חוזה עם הקק"ל על חלקת האדמה שעיבד, לזמן לא יותר ארוך מיובל שנים.

ג.  אין הקק"ל יכולה לדרוש ממנו דמי חכירה העולים על 2% ממחיר האדמה כשנקנתה.  אחרי שיבנה לו בית על אדמתו, יוכל להרבות הכנסותיו ע"י מטעים, כפי רצונו, ויחיה חיי משפחה וחיי איכר נורמליים.

צריכים ויכולים אנו לקוות, שהציוניות תתחיל להתפתח והעם לא יחדל משלוח את תרומותיו אל הקופה הזו, וזה יתן לה היכולת להמשיך את מעשיה, ולדת עמנו – להתנחל אל אדמת אבותיו. 

שנה עשירית לקונגרס (1907)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "אוצר התישבות היהודים", המוסד הכספי הראשון של ההסתדרות הציונית.

[2] כאן באים סעיפי התקנון של הקק"ל: השמטנום והנחנו ההשגות וההערות בלבד לסעיפים שונים.

[3] העקרון הארגוני.

[4] בתקנון אגודת קק"ל, שנרשמה באנגליה ב-1907, נאמר: "לא יהא שום אדם יכול להיעשות חבר האגודה אם אינו מחזיק, בין בעצמו ובין כאחד משני מחזיקים משותפים או יותר משנים, מניות מיסדים או מניות מיסד ב'אוצר התישבות היהודים'".

[5] בחוק הקק"ל משנת 1953, שאושר ע"י הכנסת, נאמר: "כחבר האגודה יחָשבו חברי הועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית, או חבריו של מוסד שיבוא במקום הועד הפועל, כל זמן שהם מכהנים בתפקיד זה". בעצם, כפי שהציע י. ויתקין.

[6] בתקנון הראשון של הקק"ל נאמר בנוגע למטרות הקק"ל: "לקנות או לרכוש בחכירה או בחליפין או בכל אופן אחר קרקעות, יערות, - - או נכסי דלא-ניידי איזו שהם, בפלשתינה, סוריה, או באיזה חלק של תורכיה האסיאתית, או בחצי האי סיני, במטרה לישב על האדמה הזו יהודים ולתועלת היהודים".

[7] לפי החלטות הקונגרס הציוני הששי מ-1903: "לעולם אין להשתמש אלא בשלושת רבעי ההון לקניית קרקע, בעוד שרבע אחד ממנו יופקד על מנת שיביא רוַח".

[8] התישבות של אנשים מחוסרי אמצעים.

[9] לפי החוק התורכי מחויבים היו האיכרים למסור לממשלה את החלק העשירי של יבולם.

[10] ועידה של ציוני רוסיה שנתקיימה בעיר הזאת בשנת 1906.

[11] המוכסנים, גובי המעשר מהאיכרים, שהיו מציקים לאיכרים וסוחטים מהם יותר משחויבו ע"י החוק.