כיבוש העבודה להלכה ולמעשה    🔗

היו ימים והשאיפה לכיבוש הקרקע כללה בקרבה גם את השאיפה לכיבוש העבודה. כדבר המובן מאליו; וכשריכזו אז את הכוחות ברכישת קרקע חשבו בתמימות, שרכישת העבודה על-ידי יהודים תבוא מאליה.

ועברו עשרות שנים. בנידון כיבוש הקרקע נעשו איזה צעדים ממשיים: חלקות-אדמה נרכשו פה ושם, גם מושבות נבנו עליהן – אולם העבודה לא נכבשה כלל אפילו באותן המושבות עצמן, כי אם נשארה בידי תושבי הארץ הנכרים, ולרוב, גם בידי אדוני הקרקעות האלו מלפנים. בגליל, מזכרון-יעקב ומעלה,¹ הם התישבו במושבותינו, כידוע, ובאחדות מהן הם גם רוב התושבים… במושבות יהודה, אמנם, אין החזיון הזה נפרץ; אך – הצד השוה שבהן, שבאלו כמו באלו תיעשה העבודה בידים נכריות והיהודי אינו אלא מנהל העבודה, משגיח ונוגש בפועלים הנכרים; היהודי, גם פה, נשאר נאמן לתפקידו הגלותי: להיות בבחינת סרסור בין העובד והנהנה… החזיון הזה, אם כי הוא טבעי ורגיל גם אצל הגרמנים שבארץ-ישראל, ובכלל אצל כל מתישבים קולטוריים, כשהם מוצאים במקום ישובם החדש אֶלמנט מסוגל לעבודה וזול – אבל סכנה גדולה כרוכה בו לנו, סכנה להישאר מיעוט זר ושׂנוא לא רק בארץ ישׂראל בכלל, כי אם גם במושׁבותינו. וכלום לא לימדָנו נסיוננו הארוך שבגולה אחריתו של מצב שכזה?

אך, לדאבוננו, לא הרגישו – ועדיין אינם מרגישים גם עכשיו כראוי – בסכנה זו לא העולם הציוני שלנו בכלל, אף לא האיכרים נותני-העבודה שבארץ. הציוניות הרשמית ביטלה למפרע את כל הנעשה בארץ לפני מתן הצ’ארטר… ואם גם הקהל הכריח אותה לפעמים לעשות דבר-מה בארץ, הרי היא עשתה זה כאילו כפאה שד, בלי האמין בעבודת עצמה, – ומי זה ישים לב לתיקון בדק-בית, הנבנה על החול או על-גבי הקרח?..

והאיכרים, השקועים ביותר ב“חיי שעה”, שכחו את “חיי העולם” – את עתידות בנינם ועתידות בניהם… הפועל הנכרי נוח להם מכמה טעמים: הוא בריא ומסוגל לעבודה, יותר זול ופחות תובעני; לפעמים ישמש לאיכרינו לא רק כפועל, אלא גם כמורה בעבודות רבות שהם עוד טירונים בהן, ויחד עם זה הוא כמעט תמיד משרת נכנע, משרת, שאפשר לנצל אותו באין מפריע, ושמקבל באהבה מיד בעליו את התגלוּת כוחו ואדנותו… והכנעה כזו מצד הפועל היא, עלינו להודות, חביבה מאוד על יהודי גלותי, שהוא בעצמו היה כל ימיו בבחינת “ונפשי כעפר לכּל תהיה”… הפועל העברי, להיפך, עדיין מחוּסר נסיון, ולפעמים גם מחוּסר כוחות גופניים בהתאמה לקשי העבודה; ומאידך גיסא, הוא אינו מחוּסר תביעות ידועות, שומר חופשתו ומגן על כבודו, לפעמים גם בקצת עצבנות חולנית, והעיקר – משכורתו יתירה תמיד על זו של הערבי, ולא תמיד בהתאמה ליתרונה הכמותי והאיכותי של עבודתו. כל זה גרם, שאין האיכרים שלנו שואפים להתפתחות האֶלמנט של פועלים עברים. הכּרת הסכנה הצפויה לו מהפועל הנכרי [ובקשת] התריס בפנֶיה ע"י הפועל העברי, טרם חדרה בו, בנותן-העבודה, די הַקרֵב על מזבח העתיד קרבנות כל-שהם בהוֹוה.

ואולם נמצאו גואלים לרעיון כיבוש העבודה, והגואלים האלה יצאו לא מתוך מנהיגינו ועסקנינו, אף לא מאיכרינו וכורמינו, אלא מתוך ההמון העברי בעצמו, מתוך צעיריו, שחשבו עליהם שהם שקועים לגמרי בעולמות זרים. מתוך אותם הצעירים יצאו אלו החלוצים הראשונים והמעטים, שבאו לעבוד בארץ לשם כיבוש העבודה. וכשגדל מספרם, התארגנו ויכתבו על דגלם את מטרתם זו. הרבה אור הביאה הסתדרות “הפועל הצעיר” בלבות החברים הראשונים, ולאור זה אמרנו ללכת ולהסיר את אבני הנגף ששׂמו וששׂמים בוני הישוב על דרכנו, בגששם בעצמם באפלה… ואמנם, באהבה ובמסירות נפש מוחלטת עבדו הראשונים, ואם נתקלו פה ושם במלחמה גלויה, עוררה המלחמה הזאת בהם עוד יותר את תאוַת הנצחון, עד אשר גם הם וגם הסביבה החלו מאמינים שנצחונם קרוב. אך, לדאבוננו, עברו שנים אחדות, והמציאות לא קיימה את תקוָתנו… רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה: מזניחים אותה גם אלו שהיו מוכשרים להישאר פועלים על-פי כוחותיהם הגופניים, וגם אלו שהצטיינו בעבודתם משום מסירותם לאידיאל. בבושה, כמתגנבים, החלו לסגת אחור. הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד עם העבודה, והאחרונים החלו לחפש עבודות אינטליגנטיות, ויהיו למורים, סופרים, מזכירים, וכדומה… ואלה שממשיכים לעת-עתה בעבודתם, שואפים גם הם בסתר או בגלוי להיחלץ הימנה: מי מהם על-ידי השגת משרות משגיחים, מנהלי-עבודה ונוגשׂים בפועלים אחרים, ומי על-ידי התנחלות. להישאר כל הימים בעבודת-האדמה בתור פועל סתם, חדלו הפועלים לחשוב על זה זה כמה…

כתריס בפני הפורענות הזו, חושבים רבים מאתנו את הפרופגנדה² לרעיוננו בין צעירי הציונים שבגולה, אך אין כל יסוד לחשוב, שאלו שייענו לקריאתנו יהיו טובים ומסורים לעבודתם יותר מראשונים. והמטרה הולכת בינתים ומתרחקת מאתנו: כמות העבודה גדלה מאוד במושבות במשך שלוש השנים האחרונות, ומספר הידים העובדות משלנו, אפילו בלי להביא בחשבון את הגל האימיגרציוני³ שהביאה לנו המלחמה⁴ ושנסוג אחור עד מהרה, כמעט שנת-מעט.

העמדה היותר חשׁובה, שׁהחלו הפועלים לכבוֹש, החַרָתיות,⁵ גם היא נעזבה מהם ובשלהם עד מהרה. “הפועלים היו משליכים את העבודה לפעמים גם באמצע השנה”, מתאונן הקורספונדנט הגלילי. בעקרון, גדרה וקוסטינה⁶ יכלו גם כן לעבוד חרתים עברים, אך הראשונים שניסו בזה, העבודה לא התקיימה בידיהם…

כמובן, אין לנו להאשים את הפועלים. יודעים אנו כולנו, שרובם עבדו במסירות-נפש, והזניחו את העבודה מלחץ סיבות ותנאים מורכבים, חיצוניים ופנימיים, ובכל אופן בכאב אָנוּש וצער עמוק. אבל היא הנותנת, שאנו מחויבים לחקור אותן הסיבות ואותם התנאים שגרמו למצב המעציב הזה, ולא להעלים עין מהם, כאותה בת-היענה המסתירה את רעשה תחת כנפיה לבל תראה את הסכנה המרחפת עליה…

הבה נתבונן אל הפרוגרמה שלנו ואל הדרכים שהלכנו בהם עד עתה למען הגשימה בחיים.

פרוגרמה זו של “כיבוש כל מקצועות העבודה בידי יהודים”,⁷ עד כמה שהיא מכוּונה כלפי עבודת-האדמה שבמושבות, שעליה ביחוד אני דן עכשיו, מכילה בקרבה בקירוב כוונה זו:

אנחנו נקרא לארץ-ישראל את כל אותם הכוחות הצעירים שלנו שבגולה, הרוצים לעבוד עבודת העם באמת ואינם מוצאים להם שם כר נרחב לעבודה. אנחנו נעיר אותם על החובה הגדולה והקדושה לכבוש את עבודת הארץ, כעל תנאי הכרחי לתחייתנו הלאומית. פה יהיו לפועלים במושבותינו, ואנחנו מצדנו נסדרם, נברא להם ומהם מוסדות, שיקלו להם את מלחמתם הקשה עם התנאים המקיפים אותם, מוסדות, כקופות-מלוה, חנויות, מאפיות ומכבסות משותפות, מעוֹנוֹת ובתי-תמחוי.⁸ באותו זמן נשתדל להשפיע, בשם האידיאל ובשם התועלת החמרית שיש בפועל העברי, גם על נותן-העבודה, שיגדיל את שכר העבודה, ובאופן שכזה נתקרב לאט-לאט אל מטרתנו, והיא:

בריאת פרוליטריון עברי קרקעי, תדירי,⁹ שיהיה קשור אל העבודה הזו, שיראה בה את מקור חייו בהוֹוה ובעתיד, שיגיע בה לידי שלמוּת ושיילחם על-ידה ומתוכה על קיומו.

 

כיבוש העבודה על-ידי כיבוש הקרקע וישובה    🔗

אולם כל זה אינו אלא להלכה, אבל לא במעשה –

עלינו להסתכל וללמוד את אופן התהווּתו והתפתחותו של פרוליטריון חקלאי בכל העולם ולהשתדל ליצור פה תנאים מתאימים לאלו, ולא לערבב את הפרוליטריון החקלאי בעירוני, מפני שתנאי התפתחותם הטבעית של שני האֶלמנטים האלו שונים הם.

ככה הננו רואים בכל העולם כולו, שהפרוליטריון העירוני הולך ומתבצר ביותר בעמדתו הפרוליטרית בה במידה שאבדו לו כל קנין פרטי וגם התקוה להשיגו, בשעה שהפועל החקלאי, להיפך, מתקיים בעבודתו דווקא מתוך הקנין הפרטי או מתוך התקוה להשיגו.

הפרוליטריון החקלאי הוא הוא האיכר, שנוּשל כבר ברובו מעל אדמתו, אלא שחזק עוד הקשר בינו ובין כפרו על-ידי חלקת-אדמה קטנה, פליטת עברוֹ, שנותנת לו איזה צל של עמידה ברשות עצמו. וכשהוא מאבד גם את החלקה הזו, הכי הוא עובר מיד אל התעשיה העירונית. יש, אמנם, ארצות, ביחוּד אלו שהישוב שלהן צעיר וקטן, המרגישות מחסור בידים עובדות ומושכות אליהן פועלים חקלאים ממרחק, פועלים שכבר ניתקו כל קשר עם אדמתם, ולפעמים גם פועלים שנשתקעו כבר בתעשיה העירונית. אך גם שם אין כוח המושך בתנאים הטובים של העבודה בלבד, כי אם בתקוַת ההתנחלות בצורה זו או אחרת, בתקוה, שגם ממשלת המקום וגם הסביבה מסייעות להגשמתה בדרכים שונות. טול מהעבודה החקלאית את הגורם הכביר הזה, ופרוליטריון חקלאי אינו במציאות. ורואים אנו באמת, כי בארצות שבהן הגורם הזה הולך ונחלש, – בגרמניה למשל, – הולכות ומתמעטות הידים העובדות בעבודה הקרקעית. בה בעת שהעבודה העירונית, השואבת גם היא את כוחותיה מהכפר, אינה יודעת מחסור בפועלים, ולא עוד אלא שנמצאים לה תמיד מחנות רזרביים¹⁰ של פועלים מחוסרי-עבודה.

“הפועל הצעיר”, בתור הסתדרות, מחויב גם הוא להתחשב עם הגורם הכביר הזה, אם הוא רוצה להשיג את מטרתו!

העבדות למלים מצלצלות, כמו פרוליטריזציה, בורגניות, פסיכולוגיה פרוליטרית, וכדומה; הפחד של שוא פן יחשדונו בשנוררות שהיתה אצלנו, לאסוננו, לשׁם נרדף עם קולוניזציה, ופן יערבבו אותנו בפועלים הישָׁנים,¹¹ – כל אלה אינם צריכים למנוע את “הפועל הצעיר”, מלעמוד על הדרך הנכונה, על הדרך היחידה שתוכל להביאו לידי השגת מטרתו, על דרך כיבוש העבודה החקלאית על-ידי שיטת קולוניזציה רציונלית, שיקחנה בידיו הוא. המציאות מראה לנו, שאין העבודה מתקיימת אצל פועלינו האגרריים,¹² ואם יש בגליל מספר פועלים חרוצים, הרי – שַלָמה נכַחד? – פרט ליוצאים מן הכלל, רק תקוַת ההתנחלות היא היא המעכבת אותם בעבודה זו, המעודדת את רוחם והמפתחת את סבלנותם ואת מרצם להילחם עם כל התנאים הקשים, שבהם נתון הפועל העברי הקרקעי. ואסור להסתדרותנו לעזוב את השאיפה הבריאה הזו הפקר. אדרבה, אנו צריכים לתמוך בשאיפה זו בראשית התגלותה אצל חברינו הטובים והאקטיביים (אקטיביים בכיבוש העבודה, ולא בשיחות טפלות ובאסיפות), ולא להכריח אותם בהתיחסותנו לעזוב את ההסתדרות אחד-אחד.

על “הפועל הצעיר” לגשת איפוא להגשמת מטרתו, כיבוש העבודה במושבות, על-ידי כיבוש הקרקע ויִשובה.

 

הדרך להגשמה    🔗

אך איך נַגשים את זה בפועל?

תשובה על שאלה זו אנו מוצאים באותן הארצות, ששם עובר הפועל דרך העבודה החקלאית אל ההתנחלות.

שם מסתייע הפועל באדמת הציבור או הממשלה, המוכנה לפניו תמיד בתשלומים לשיעורין קטנים ולזמן ארוך; בבנקים אגרריים שונים, המַלוים לו לצרכי האינוונטר ובניניו; ובשכר-עבודה הגון, העולה תמיד על סיפוק צרכיו, והנותן לו יכולת לחסוך מצדו הוא סכום הגון, כדי להשקיעו בהתנחלות. ומקומו בעבודה לא יישאר פנוי: התגשמות תקוָתו מושכת אל העבודה כוחות חדשים, הבאים לרשת את המקום ואת התקוה יחד. וגם אנו מחויבים ללכת בדרך זו, אם רוצים אנו בפועלים עברים ובישוב.

אדמת הציבור שלנו צריכה להיות אדמת הקרן הקיימת. בנק או פונד¹³ אגררי קטן, מתאים לצרכי הצעדים הישוביים הראשונים, צריך להיוָסד מכספי הקולוניאל-בנק. אך מכיון שאין שכר הפועל הארצישראלי עולה על סיפוק צרכיו, ואינו יכול איפוא לחסוך על-ידי עבודתו סכום הגון מצדו הוא, צריך איפוא הקולוניאל-בנק להעמיד את הפועלים בתנאים שכאלו, שיוכלו במשך ארבע שנים לחסוך סכום מתאים לשויוֹ של אינוונטר איכרי רגיל. ואפשר הדבר על-ידי יסוּד פארמה או פארמות,¹⁴ פועלים יעבדו בהן משך שנים אחדות בתור פועלים ובשכר-עבודה הרגיל בארץ-ישראל, אך כל העודף שייברא על-ידי עבודת הפועל ייזקף גם הוא על חשבונו. ידוע הדבר שפועל עברי, כמו איכר עברי, יכול גם הוא לברוא עודף הגון, כשיעבד חלקת אדמה טובה מיוחדת בכלים ובהמות טובים. כשׁהפועל עובד בתור חַרָת, עובר העודף שלו לנותן-העבודה. אולם הפארמה הנ"ל צריכה להסתפק בריבית מועטה מאד לסכומיה שתשקיע בבנינים ובאינוונטר, וכל העודף ייזקף על חשבון הפועל. ואם פועל זה ימצא בפארמה דירה חינם, תמחוי, מכבסה וחנות משותפת,¹⁵ חלב, ביצים וירקות במחירם הראשון,¹⁶ תספיק לו המשכורת הרגילה לחיי שׂובע. כשהעודף יעלה בערך עד כדי שויוֹ של האינוונטר, תעבור חלקה זו, שהפועל עיבדה עד עתה כפועל פשוט, לידו באריסוּת למשך שנים רבות. האינוונטר יעבור לידו כקנינו הוא, ומלבד זה, ישיג הלוָאה לבנינים בערך מתאים לשויו של האינוונטר, ויתחיל לחיות חיי איכר נורמַליים.

מטרת הפארמה היא איפוא בזה: לתת לפועלינו היכולת לחסוך סכום הגון מפרי עבודתם, ולהביאם לידי התנחלות על-ידי הבירור הטבעי המוחלט.¹⁷ כי פה יזכה באריסוּת לא הפועל שהעיד עליו איכר או פקיד ידוע או שהעידו עליו חבריו, אלא אותו הפועל שהמשיך את עבודתו האֶנרגית¹⁸ משך שנים אחדות, שהראה חריצות וגם כשרון הנהלת-משק טובה, די ברוא עודף הגון שכזה. ובבירור הזה יש לנו הערובה הנכונה, שהאריסים יהיו אנשים ראויים לזה באמת ויצליחו.

אם אחד הפועלים לא יוכל מסיבות שונות להמשיך את עבודתו והלך לו, אז החלק הגדול של העודף שייברא לא יוּשב לו, כי אם יישאר קנין הציבור של הפארמה.

עד כמה אפשרית היא בריאת עודף זה, יוכיח לנו החשבון הזה, שגם הסקפּטיקים¹⁹ שלנו לא יוכלו להכחישו: כל דונם אדמה טובה הנעבדת בכלים ובבהמות טובים מכניס בשנה בינונית ובמסים רגילים – ואולי קצת יותר מרגילים – לא פחות מ-5 פרנקים הכנסה נקיה²⁰ (ולא 15 פרנקים, כחשבונה של “חברת הכשרת הישוב”).²¹

200 דונם יכול איש אחד לעבד כמעט בלי כל עזרה מהצד (זולתי עזרה קטנה של שבועות אחדים, העולה לכל היותר לאיזה עשרות פרנקים), יוצא איפוא, שההכנסה הנקיה של פועל שכזה תעלה ל- 1,000 פרנקים בערך. אם משכורתו תעלה ל- 400 פרנקים – משכורת מתאימה למשכורת הפועלים בכלל – יכול הוא לברוא עודף של 5–6 מאות פרנקים לשנה, ובמשך ארבע שנים לפדות את האינוונטר העולה בקרוב ל- 2,000 פרנקים.

ההצעה הזאת שוללת את הצעת מושבה קואופרטיבית, מפני שזו האחרונה לא תתן לנו אותו הבירור הטבעי הרצוי, ולא יהיה ניכר בה כראוי חרוץ לפני מתרשל, בעל-משק טוב לפני שלומיאל. מושבה קואופרטיבית עושה כמו כן את הכלל אחראי בעד הפרט, מעיקה על האיניציאטיבה הפרטית, מטשטשת את האישיות של כל פרט ופרט, והמועקה הזאת גורמת לחיכוכים פנימיים בין החברים, ולבסוף לידי פירוד הגורר אחריו אבדן הכל. העבודה הקואופרטיבית דורשת גם חינוך מיוחד של שנים, ואולי גם דורות רבים, והתפתחות מוּדרגת ואִטית.

בכל אופן עלינו להימנע עתה מלעשות בישובנו אֶכספרימנטים, ואין לנו לרדוף אחרי שתי ארנבות בבת אחת.

הצעה זו שוללת בתכלית גם את שיטת העבודה של “חברת הכשרת הישוב”. כי אם יש לקוות שעל-ידי עבודה חפשית של פועל עומד ברשות עצמו ייברא במשך ארבע שנים עודף מתאים לשויוֹ של אינוונטר, הנה אין כל יסוד לתקוה זו, כשהעבודה תיעשה על-ידי פקידות, וכל פועל לא יֵדע חלקה מיוחדת לו לבדו.

אך די לנו לשמוע, כי החברה הנ"ל אומרת לעבוד בפועלים עברים “עד כמה שאפשר”, למען היוָכח, שיש לנו פה עסק בחצאי מעשים, בחצאי פרינציפּים, ולא עם שיטה ברורה ופּרינציפּים קבועים.

ומקור “מעשים” כאלו מונח בחפצם המוזר של מנהיגינו לצאת בבת-אחת ידי שני הזרמים השונים שבציוניות: אלו הדורשים שהקרן הקיימת תגש תיכף להגשמת מטרתה – גאולת הארץ, ואלו המתנגדים לזה.

על “הפועל הצעיר” לעמוד בגלוי לצדם של דורשי עבודה מאת הקרן הקיימת ולהילחם עם השניוּת שבהנהלתנו הרשמית, שניוּת המסוכנת לנו מכל וכל.

 

תפקיד הקרן הקיימת לישראל    🔗

אין עלינו לסגת אחור מפני טענות המשיגים על עבודה זו, הדוגלים בשם ה“הגיון” וה“מציאות”. כשאנו מסתכלים בעינים פקוחות אל המציאות הארצישראלית, כשאנו דנים על המציאות הזו בהגיון היותר קר, הננו נוכחים יותר ויותר בנחיצות המוחלטת לגשת אל העבודה בארץ בכספינו הלאומיים במהירות היותר אפשרית.

מתנגדי העבודה פונים אלינו בקריאה הידועה, שנשארה לנו מתקופתה של הציוניות המדינית: חכו וחכו!

חכו, עד אשר תאסוף לה הקרן הקיימת את המינימום שלה (5 מיליונים פרנקים) ותוכל לעשות דבר הגון; חכו, עד אשר הקופה הזו תשיג את החוקיות²² ותוכל לעשות דבר של קיימא; חכו, עד אשר תברא להם האיניציאטיבה הפרטית אדמיניסטרטורים טובים, אגרונומים מומחים ופועלים חרוצים.

עכשיו נוסף עוד אפּוטרופּוס לקרן הקיימת הטוען: הסיחו את דעתכם מעבודה בקרן הקיימת, גם כאשר יימלא המינימום ותושג החוקיות! עליכם לאסוף כסף, ומה לעשות בכסף הנאסף, ידאגו בניכם אחריכם. אומה צריכה לקרן קיימת של מזומנים – והראָיה: לפי האגדה, הבדילו²³ הגרמנים מיליארד פרנקים מכסף הענוּשים שלקחו מצרפת,²⁴ והחביאום באוצר ידוע ליום רע.

וכל זה נאמר בשם המציאות וההגיון! אך הבה נראה עד כמה המציאות וההגיון מחייבים את הדרישות הנ"ל.

מטענות המתנגדים לעבודת הקרן הקיימת צריך להוציא מסקנות אלו: א. אם נחכה, אז נזכה למילוי המינימום במהרה ולהשגת החוקיות הרצויה, ואז נוכל לעשות הרבה יותר מעתה. ב. כשנחכה ולא נעשה כל עבודה לאומית-ציבורית, אז יתפתחו מאליהם עסקנים ציבוריים, אדמיניסטרטורים מומחים ופועלים חרוצים.

וההגיון היותר קר והמציאות אומרים לנו, שאם בשנותיה הראשונות של הקרן הקיימת – שנות הדבש של כל מוסד ציבורי אצלנו, ובפרט של המוסד הזה, כשהמדיניות הציונית היתה עוד חיה ורעננה, כשהאמונה והתקוות היו עוד גדולות, ומנהיגנו²⁵ היה עוד חי, וכבודו חפף עליה – אם במשך שש שנותיה הראשונות הכניסה הקרן הקיימת רק כרבע המינימום, הנה עלינו לחכות הרבה והרבה פעמים שש שנים עד שנזכה למינימום הרצוי, והכנסותיה בשנים האחרונות תוכחנה. ולחוקיות זו כלום אפשר להיעגן אחרי אבדן האמונה בצ’ארטר ובנסים מקושטא?²⁶ כלום יכולים אנו להאמין שהממשלה תתן חוקיות למוסדנו זה, אחרי שאינה נותנת חוקיות זו לחברות יותר עשירות (והממשלה, כידוע, מכבדת עשירים), בעלות נטיה פוליטית פחות בולטת, או חסרות נטיה שכזו לגמרי? וכשנזכה לכל זה אחרי עשרים שנה, האם נוכל לעשות אז יותר מעתה? האם לא עולה שער הקרקעות שלא בערך יותר מהר מהגדלת סכומינו אנו? האם לא הראתנו כבר המציאות, שלפני עשרים שנה יכולנו לעשות במיליון פרנקים יותר מאשר עכשיו בעשרים מיליון, ושיכולנו לעשות לפני ארבע-חמש שנים בבאר-שבע²⁷ בחצי מיליון פרנקים הרבה יותר מאשר עכשיו במיליון וחצי? או כלום אינו מחייב ההגיון הקר, שבעוד עשרים שנה נעמוד לפני תעודתנו הגדולה בחמשת המיליונים יותר דלים וחלשים מאשר בשליש מזה עכשיו? והחוקיות הזו מה תועיל לנו אז? או כלום מאמינים המה שהעם יוסיף לתת נדבותיו לקרן הקיימת גם אז כשהכספים יהיו מונחים באירופה כאבן שאין לה הופכין ובלי מטרה ברורה?

אך המציאות מראה לנו גם בזה את ההיפך מאמונתם הם. המציאות מראה לנו, שהעם הולך ושוכח את המוסד הזה, כאשר שכח את יתר המוסדות הציוניים, שלא הכו שרשים בארץ עצמה. המציאות מראה לנו, שהכסף שהשקיע הבארון בארץ-ישראל מתוך חוסר חוקיות,²⁸ הוא שבנה את כל הבנין הזה, שהנהו יסוד כל תקוותינו. הבנין הזה הוא הוא המתפתח עכשיו, הוא המושך אליו גם את האיניציאטיבה הפרטית ואת יתר הכוחות שבאומה לעבודות ציוניות. המציאות מראה לנו, ש“חלוקה”²⁹ זו, כיון שהיא יונקת מנשמת העם ומרוחו – יהי מרוחו הדתית – הרי היא המעיין המתגבר ולוקחת מאת המוננו הדל מיליונים מדי שנה ובשנה, ולמעיין שכזה תיהפך הקרן הקיימת שלנו, כשנכוון את מעשיה לנשמת העם הציוני ושאיפותיו הבריאות; והעם הזה הוא רב יותר מאשר תחשבו בבואכם למנותו בשקלים.

העם, באינסטינקט הבריא שלו, מרגיש, שלנו נחוצה קרן קיימת לא של מזומנים מונחים בבנק זה או אחר, אלא קרן קיימת של קרקע, ורק של קרקע! ואם תצברו לו מיליונים, והקרקע תתחמק בינתים מידיו ותאבד לו, יפנה עורך לכם ולכספיכם!

העם מרגיש, שאינו דומה לשאר האומות לא במחלתו ולא באופן ההצלה. הגרמנים יכלו לחסוך קרן קיימת של מזומנים, מפני שהקרן הקיימת העיקרית – הקרקע – כבר יש להם. ולנו, כלום יכול להועיל לנו הון ביום עֶברה?

“אך איך נוכל, בכל זאת, להשקיע את כספי העם בקרקע עכשיו, לפי התנאים החוקיים השוררים במדינה עתה, ולהניחם על קרן הצבי? – – הרשות לעבוד בארץ-ישראל לכל אדם פרטי על דעת עצמו או ליק”א [שהיא] חסרת השקפה מדינית רחבה ועמוקה, אבל לא לנו!" – כך טוענים מתנגדי העבודה. אך במטותא מכם, אפוטרופסים חביבים, אל תחבבו כל-כך את הקרן הקיימת ואל תחנקוה בזרועותיכם הקרות! אם כל מה שעושים חברות שונות בארץ בלי החוקיות הרצויה שלכם, אם כל מה שנעשה בישוב על-ידי אנשים פרטיים – הכל כמונח על קרן הצבי דמי, הכל בחזקת סכנה, אז אתם, כאנשים ישרים, מחויבים להכריז על זה בגלוי, למען עצור באיבוד אנרגיה וכסף. אך כל עוד שׁאתם עושׂים בארץ וגם משׁתדלים להיות מְעַשִׂים, כל עוד שׁהנכם משתדלים ככל יכולתם לפתח את האיניציאטיבה באמונה רבה שתצליח ומעשיה יהיו בני קיימא; ומשתדלים הנכם כמו כן לזרז את כל העסקנים, לזרזם לעבודה בכלל, כי פחד תוקף גם אתכם פן תאחרו את המועד – כל עוד אתם נוהגים ככה, אין שום רשות לעכב בעבודת הקרן הקיימת שלנו.

דורשים אתם ממנו לחכות שוב להתפתחותם של עסקנים ציבוריים, אדמיניסטרטורים מומחים, ופועלים מוכשרים להתישבות, – אך כיצד יתפתחו כל אלה בלי עבודה ציבורית? איך יתפתחו עסקנים ציבוריים ואדמיניסטרטורים ישרים, אם אתם שוללים כל עבודה שנעשית על-ידי פקידות, אם האיניציאטיבה הפרטית המוחלטת היא היא הפֶטִיש³⁰ שלכם? ואיךְ יתפתחו פועלים מוכשרים לאריסות, כל זמן שאין להם תקוה להיות בזמן מן הזמנים לאריסים?

האם אינכם דומים לזה שנשבע שלא יטבול את כף רגלו במים עד אשר ילמד לשחות?

אך באמת לא יזדקקו הפועלים שיתישבו בפארמה לא לאגרונומים מומחים ולא לאדמיניסטרטורים ישרים והגונים. הפועלים שיכלו לעבוד בפארמה לא יהיו אלא אנשים שירצו להגיע לידי התנחלות בחסכונם הם ובסיוע של מוסדות מסחריים, ואין בינם ובין בעלי-איניציאטיבה פרטיים אחרים ולא כלום.

הפועל, שיעבד את חלקתו המיוחדת בהכרה שכל העודף שייבּרא שלו הוא ובו תלוי עתידו, יאמץ את כל כוחותיו להגדיל את העודף הזה בפרט, ולהגן על קיומה של הפארמה בכלל. ותוכל איפוא פארמה שכזו להתנהל על-פי עובדיה עצמם כיתר המושבות, ויחסה אל בעלי הקרקע והאינוונטר יהיה כיחס אגודת הכורמים והנהלת היקב אל יק"א. הן לפני שנים אחדות לא האמינו לא הכורמים עצמם אף לא “הספירות” בפאריס³¹ באפשרות יחס שכזה. הפארמה לא תקבל פועלים טירונים לגמרי, בה יעבדו פועלים, שעבדו כבר לא פחות משנה בתור חַרתים בגליל או ביהודה במושבות של עבודת האדמה,³² ולא יזדקקו איפוא גם לאגרונומים תמידיים.³³ בהכרה הברורה של הפועל שהוא מסור אך ורק לכוחותיו הוא, שקשור הוא עם מוסדות מסחריים שאין לפניהם לא רחמים ולא ויתור, בהכרה זו יש לנו ערובה נכונה, שהדבר לא יגיע לידי שנוֹררוּת מכל צד. ועד כמה אפשרי יחס שכזה אל מוסדותינו, הבנק שלנו יוכיח.

היוצא מדברינו הוא:

א. ש“הפועל הצעיר” מחויב ללכת לכיבוש העבודה על-ידי כיבוש הקרקע ויִשובה, זאת אומרת: עליו לראות, שהפועלים המסוגלים להתנחלות והשואפים לזה יוכלו, אחרי עבדם במושבות איזה זמן בתור פועלים, להשיג מטרתם זו. כי רק בדרך זו ירבו במושבות פועלים – ופועלים חרוצים.

ב. עליו לראות, שהישוב הזה ייעשה על יסודות קולוניזטוריים מסחריים מוצקים, ולא על פילנתרופיה, וזה אפשר יהיה רק אז, כשההסתדרות כולה, בתור הסתדרות, תקח את העבודה הזו בידיה.

ג. על “הפועל הצעיר” לראות, שההתישבות לא תתחיל תיכף מאריסות, אלא מתוך פארמות כעין אלו הנזכרות לעיל, למען תת היכולת לפועל לחסוך סכום הגון לצרכי האינוונטר בטרם שיתנחל, והעיקר – למען תת היכולת לבירור הטבעי לעשות את שלו, ולמנוע על-ידי זה כניסת אֶלמנטים בלתי-הגונים בהתישבות.

ד. כדי להשיג את המטרה הגדולה הזאת, צריכים אנו לארגן את כל אלו הציונים הצעירים שבגולה, הרוצים לעמוד תחת דגל “הפועל הצעיר”, ולברוא הסתדרות ציונים צעירים רחבה, שמרכזה יהיה בארץ-ישראל, והיקפה – כל העולם העברי. בכוחות מרוכזים ומאוחדים כאלה, נוכל מצד אחד להכריח את מוסדותינו לעמוד על דרך העבודה הישובית, ומצד שני לתת כוחות לעבודה זו.

זו היא תעודתו ההיסטורית של “הפועל הצעיר”, ועליה הוא צריך לעמוד בעוד מועד.

תרס"ח (1908)